גיליון מס' 929

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ה באדר ב' תשע"ד, 27 במרס 2014

עם הצרופות: 1. פסל "הפועל העברי" המקורי, 1934 [נמצא מצד ימין למטה], בגלוייה "תל-אביב, יריד המזרח", צילום י. בנאור-קאלר. הודפס באוסטריה. [הפסל הנוכחי שוחזר ב-1984].  2. הזמנה לחנוכת כיכר אריה אל-חנני. הכניסה חופשית.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו:  תִקְפְּצוּ לִי!... // עמוס גלבוע: על בורות מדהימה בקרב  התומכים בסירוב הפלסטיני להכיר ב"מדינה יהודית". // מתי דוד: 1. מי ומה מסתתר מאחורי NEW ISRAEL FUND ? 2. השמאל האליטיסטי הפך למסית אנרכיסטי. // אהוד בן עזר: חיי יצחק שילה "ללא איפור". // שני מכתבים של יעקב איינשטיין בתל אביב לאהבת ליבו דורה ליפסקי בפתח תקווה, מתוך צרור משנת 1933, לפני 81 שנים. // מנשה שאול: להכיר בשלטון חמאס – האומנם![ציטוט]. // מלכה נתנזון: שירים מבית הכאב [2]. // יהודה דרורי: לא להכיר במדינה פלסטינית! // יעקב שרת: מכתב למערכת "הארץ" שלא פורסם. // פרופ' יחיעם ויץ: משה שרת ופרשת נקמת הדם של מאיר הר-ציון. // מוטי בן חורין: מכתב גלוי ליעקב שרת. // תקוה וינשטוק: אלון התבור, צמח חודש אדר ב'. // אורי הייטנר: צרור הערות 26.3.14. // עמוס אריכא: לשלול את פרס ישראל מעדינה בר-שלום. // אסי דגני: הֶתְקֵף לֵב. // אלי מייזליש: 1. למה עלית לארץ? 2. שוקן נגד שביט. // יצחק שויגר: מגילת הרפזון. // יובל כהן: בעל-שף: תוכניות הבישול כפאגניוּת מודרנית. // ישראל דויד: שאלות לפוצ'ו על "תחזקנה ידי כל אחינו המאוננים" בפלמ"ח. // אהוד בן עזר: ארוחה נעימה ל-2 ב- BBB הארבעה, ב-181 שקל כולל הטיפ. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

תִקְפְּצוּ לִי!...

(קדימון אקטואלי בין פורים לפסח)

מַמָּש קָרוֹב לְחַג פּוּרִים שֶלָּנוּ

בּוֹ מְזִמַּת הָמָן הָיְתָה לַשָּוְא

כְּשֶהַפָּרְסִים הֵכִינוּ לְכֻלָּנוּ

מַכָּה נִצַּחַת – כָּךְ קָרָה עַכְשָיו

כְּשֶכָּל רוֹקְחֵי קוֹמְבִּינוֹת-הַבְּלִיַּעַל

וְכָל הָאָיָתוֹלוֹת הִתְפַּקְּעוּ

כִּי סְפִינָתָם נָפְלָה לָהּ לִידֵי צַהַ"ל

וְתִחְמוּנֵי אִירָאן בַּיָּם שָקְעוּ.

אָז פְּקָק מִבַּקְבּוּק-יַיִן תַּחְלְצוּ לִי

וְכוֹס נָרִים לְעַם שֶלֹּא נִמְחָה

שֶלְּאוֹיְבָיו אוֹמֵר הוּא: "תִקְפְּצוּ לִי!"

וְהוּא עַצְמוֹ קוֹפֵץ –  אַךְ מִשִּׂמְחָה...

* * *

מַמָּש אוֹתוֹ יַם-סוּף שֶבּוֹ טָבְעוּ שָם

כָּל סוּס רֶכֶב פַּרְעֹה וּפָרָשָיו

כְּשֶכָּל עַמֵּי הַקֶּדֶם הִשְתָּאוּ שָם

לְמַזָּלֵנוּ –  כָּךְ קָרָה עַכְשָיו

כְּשֶכָּל תְּכוּלַת סְפִינַת-הַנֶּשֶק זָזָה

לִפְקוּדָתוֹ שֶל כּוֹחַ חֵיל-הַיָּם

לִנְמַל אֵילַת בִּמְקוֹם לִרְצוּעַת עַזָּה

וְעַם יִשְׂרוּאֵל חַי וְגַם קַיָּם.

אָז פְּקָק מִבַּקְבּוּק-יַיִן תַּחְלְצוּ לִי

וְכוֹס נָרִים לְעַם שֶלֹּא נִמְחָה

שֶלְּאוֹיְבָיו אוֹמֵר הוּא: "תִקְפְּצוּ לִי!"

וְהוּא עַצְמוֹ קוֹפֵץ –  אַךְ מִשִּׂמְחָה...

* * *

מַמָּש כְּמוֹ הַקָּמִים לְכַלּוֹתֵנוּ

כָּל דּוֹר שֶל אַנְטִישֵמִים כָּאן נִזְכָּר

שֶאֵין לוֹ כָּאן שוּם צַ'אנְס לִגְבֹּר עָלֵינוּ

וְהוּא לוֹמֵד בִּשְׂכַר-לִמּוּד יָקָר

שֶכָּל הַזּוֹמְמִים נֶגְדֵּנוּ פֶּשַע

סוֹפָם לַחְטֹף פֹּה זַאפְּטָה עֲנָקִית

וְלֹא חָשוּב מָה שֵם סְפִינַת-הָרֶשַע

"קְלוֹז-סִי" פָּרְסִית אוֹ "מַרְמָרָה" טוּרְקִית.

אָז פְּקָק מִבַּקְבּוּק-יַיִן תַּחְלְצוּ לִי

וְכוֹס נָרִים לְעַם שֶלֹּא נִמְחָה

שֶלְּאוֹיְבָיו אוֹמֵר הוּא: "תִקְפְּצוּ לִי!"

וְהוּא עַצְמוֹ קוֹפֵץ –  אַךְ מִשִּׂמְחָה...

(הלחן: יוסי ואלד)

* * *

עמוס גלבוע

על בורות מדהימה בקרב התומכים בסירוב הפלסטיני להכיר ב"מדינה יהודית"

לאי הנכונות הפלסטינית להכיר במדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי (בקיצור "מדינה יהודית") ישנן סיבות עומק רבות ומובנות. מה שמפליא הוא שאצלנו נמצאים לכך תומכים, בעיקר מקרב השמאל. הסיבות שהם נותנים להתנגדותם הן מגוונות, חלקן תמוהות ולוקות בבורות.

דוגמה לכך סיפק לנו בסוף השבוע שעבר העיתונאי המכובד והוותיק יואל מרקוס ("הארץ", 21 במרץ): האחת, שביבי הוא זה שהציב את התנאי הממזרי הזה על מנת לשים מוקש בדרך לשלום, ואלמלא הוא, נושא זה כלל לא היה בא לעולם.

 השנייה, שמדובר בתרגיל שקוף משום ש"האו"ם לא מכיר בדתות אלא במדינות."

והשלישית, שלא עם מצרים ולא עם ירדן "עלתה שאלת הדת בעת החתימה על הסכמי השלום."

והרי כמה הערות קצרות לסיבות הללו:

ראשית, ביבי הוא בכלל לא אבי הרעיון. קדמו לו ביותר מ-20 שנה האמריקאים, והנושא עלה בשיחות של "יוזמת ז'נבה" בזמן האינתיפאדה השנייה. כן, היה זה יוסי ביילין איש השמאל שהעלה נקודה מהותית זאת והצליח. לכן, כל אלו  שמוכנים למסור נפשם למען שלום מהיר בלי הכרה פלסטינית בזכות העם היהודי למדינת לאום משלו, חייבים לדעת ולשנן כי במבוא של מסמך "יוזמת ז'נבה" כתובים הדברים הבאים:

"מאשרים שהסכם זה מציין את ההכרה בזכותו של  העם היהודי למדינה ואת ההכרה בזכותו של העם הפלסטיני למדינה, מבלי לפגוע בזכויותיהם השוות של אזרחי שני הצדדים" (דהיינו, המיעוט הערבי בישראל והמיעוט היהודי בפלסטין, אם יהיה כזה). יתר על כן, בסעיף 2 בהסכם היוזמה, בסעיף מישנה 4, כתובים הדברים הבאים: "הצדדים מכירים בפלסטין ובישראל כבתים הלאומים של עמיהם. הצדדים מחוייבים שלא להתערב בעניינים הפנימיים של הצד השני."  (כלומר התערבות המדינה הפלסטינית בנושאים הנוגעים למיעוט הערבי במדינת ישראל).

למה הצד הפלסטיני ליוזמת ז'נבה הסכים אז לכך, ומדוע השמאל שלנו שינה דעתו ורואה בזה עכשיו מזימה ומכשול לשלום – זה עניין להתייחסות מיוחדת.

שנית, הכותב מתייחס ל"מדינה יהודית" במובן של מדינה שהדת שלה היא יהודית! זהו טיעון שחוזרים עליו ומלווים אותו תמיד בקביעה: הלו אנחנו עצמנו עוד לא החלטנו "מיהו יהודי?"

האם נעלם מהם שמדובר בעם יהודי, בלאום יהודי, שיש לו גם דת ובזה ייחודו בעולם? האם לא ברור להם שלא מדובר כאן בסוגייה דתית אלא לאומית? קשה להאמין, אבל בכך הם מקבלים את הטיעון הפלסטיני שאין דבר כזה שקוראים לו עם יהודי!

מיותר לחזור ולהזכיר שהצהרת בלפור, מסמך המנדט הבריטי שאושר ב"חבר העמים", ומסמכים בינלאומיים אחרים – התייחסו לעם היהודי ולקשר ההיסטורי שלו לארץ ישראל, ולא  לדת היהודית. גם החלטת החלוקה דיברה על מדינה יהודית במובן של העם היהודי ולא מדינה של הדת היהודית (כי היה עם כזה!). מולו היא לא הציבה, כמובן, מדינה אסלאמית אלא מדינה ערבית, של ערביי ארץ ישראל, כי המושג "עם פלסטיני" עוד לא היה מוכר אז בקהילה הבינלאומית. ראוי רק להזכיר כי בתנ"ך,  בספר "רות", אומרת רות לחמותה נעמי: "כי אל אשר תלכי אלך, ובאשר תליני אלון, עמך עמי ואלוהייך אלוהיי."

שלישית, הנושא  לא עלה בזמנו במשא ומתן עם מצרים וירדן כי עם שתי המדינות הללו היתה לנו רק בעיה טריטוריאלית. מצרים וירדן לא טענו מעולם כי זכותן הקדושה היא על כל ארץ ישראל, כי זאת מולדתן, כי הן גורשו ממנה, וכי לשתיהן יש מיעוט גדול בתוך מדינת ישראל. הבעייה שלנו עם הפלסטינים שונה במהותה מהבעייה שהיתה לנו עם מצרים. היא לא נולדה בשטחי יהודה ושומרון רק בעקבות מלחמת ששת הימים. זה כל כך ברור, אבל הטיעון השחוק והמטופש הזה חוזר ומועלה כל הזמן.

אז למה, למה נדבקים לטיעונים שאין בהם כלום?

בגלל שכל הזמן צריך להגיד "לא" משנאת ביבי (ולפני כן משנאת ברק), ולקבל כל סירוב פלסטיני (היום זה אבו-מאזן) כאילו היה צו אלוהי, ממש כמו אותו ימין קיצוני וחרדי הנשמע לרבניו!?

* * *

שיעור בחדוות הרצח. בברכה מאחינו המוסלמים. חובה לראות:

https://www.facebook.com/photo.php?v=822458184438071

* * *

מתי דוד

1. מי ומה מסתתר מאחורי

? NEW ISRAEL FUND

לעיתים קרובות נחשפת פעילותה של ה"קרן החדשה לישראל". קרן המממנת ארגונים ועמותות, הפועלת נגד כל ממשלות ישראל, לטובת האינטרסים של הפלשתינים. פעילות זו מבוצעת תמיד תחת מסווה של כביכול פעילות חינוכית, חברתית ומשפטית. המדובר בקרן הממומנת ע"י קרנות, ארגונים וממשלות זרות העוינות את ישראל ותומכות בפלשתינים.

לפני מיספר שנים, כאשר נחשפה לראשונה הפעילות של הקרן ב"מעריב", הדבר גרם זעזוע בציבור ובהלה בהנהלת הקרן שהזדרזה לפרסם מודעה בעיתון "הארץ", החתומה ע"י 250 תומכיה, נגד "מסע ההסתה והשנאה", מבלי לענות לעובדות שנחשפו. מאז התחלפו כמה ממנהלי הקרן, אך המדיניות והפעילות לא השתנו. כיום מנכ"לית הקרן היא רחל ליאל.

עיון ומיון רשימת 250 התומכים בקרן מעלים המסקנות הבאות:

רובם המוחלט של שמות התומכים, משתייכים לשלוש קבוצות מיעוט אליטיסטיות מסווגות:

אנשי אקדמיה ומשפט רובם מהאוניברסיטאות בתל-אביב, בירושלים וחיפה – סה"כ 93.

חברים, פעילים ומזוהים עם מר"צ, שלום עכשיו ושאר השמאל – סה"כ 32.

אנשי תיאטרון וקולנוע, אמנים, סופרים, עיתונאים, פרסומאים, במאים, תסריטאים, צלמים, משוררים, מוסיקאים – סה"כ 78.

רוב השמות, המופיעים במודעה, חותמים מזה שנים רבות, על רוב העצומות והמודעות הפוליטיות של מר"צ, שלום עכשיו, ושאר קבוצות השמאל הקיצוני שהתרסקו.

המדובר בשלוש קבוצות אליטיסטיות, שיש להן זהות דעות שבטית, של תמיכה אוטומטית וקולקטיבית במר"צ, בשלום עכשיו, ובשאר קבוצות השמאל לסוגיו, התומכים בדרך כלל בעמדה הפלסטינית.

המדובר בקבוצה שולית וסגורה, החיה בבבואה של עצמה, שאין לה האומץ להודות בכישלון ולקיים ביקורת עצמית נוקבת ואמיתית.

לא מוזר ולא מפתיע הדבר, שברשימת התומכים בקרן, לא מופיעים כמעט לחלוטין שמות של פעילים מקרב המזוהים עם מפלגות שמחוץ למר"צ, הליכוד והעבודה. כמו כן לא מופיעים תומכים מקרב "אזרחים פשוטים" מבני ערי (הפיתוח), הצפון, הדרום המושבים, הקיבוצים והעולים. זו ההוכחה שהקרן נשלטת ע"י אנשי מר"צ, תומכיה ומקורביה בלבד. זאת למרות שמדובר בקרן שעוסקת גם בסיוע לארגונים הומאניים וסוציאליים, דבר שאמור היה לזכות בתמיכה של פעילים מכל המפלגות.

הקרן נשלטת בפועל ע"י אנשי השמאל ההיסטורי, שחלקם הפכו לתומכי "השמאל החדש", שתומך בארגונים פוסט ציונים ואנטי ישראליים, בשם האליבי השקרי של "חופש הביטוי".

חלק מהשמאל הציוני השפוי, שמנהל, תומך ונעזר בקרן – החליף את הלאומיות היהודית ציונית, שהפכה עבורו למטרד במסדרונות האינטלקטואלים בעולם – לתמיכה בלאומיות פלסטינית אופנתית.

לרובם של תומכי הקרן יש בוודאי כוונות טובות ורטוריקה הומאנית למען החלשים והמיעוטים, תוך התעלמות מודעת ומסוכנת, שהכסף שהם מעבירים לחלק מהעמותות, הולך למטרות שמשרתות אג'נדות אנטי ישראליות.

מייסדי הקרן, ג'ונתן כהן ואלינור פרידמן, קבעו עקרון ששליש מסך כל התרומות המועברות לישראל יינתן לארגונים ולעמותות ערביות. המדובר בסכום של מאות מיליוני שקלים, במהלך השנים. הקרן גם מסתייגת מהמגבית היהודית המאוחדת.

חלק מתומכי הקרן שייכים מנטאלית ונפשית לשמאל הקיצוני, שיש לו קיבעון מחשבתי ורגשי, ויש לו פרשנויות עוינות למושגים המקובלים בקונצנזוס הלאומי.

להלן דוגמאות: הם לועגים לפטריוטיזם (מפלטו של הנבל). הם בזים לקונצנזוס לאומי (מזוייף). הם מתנגדים ללאומיות (פאשיזם). הם מבקרים ושונאים את הגנרלים ואנשי הביטחון (מיליטריסטים). הם תוקפים את צה"ל (צבא כיבוש). הם מזלזלים באלה המתריעים על הסכנות (יצרני פאניקה). הם פוסלים דעותיהם של כל מי שמוגדר על ידם כימני, ומסמיכים את עצמם להיות המוסמכים הבלעדיים לקבוע מהו ביטחון ומהו אסון.

אהוד: המכתב העיתי הוא אחד הביטאונים היחידים הנותנים במה לדברי ביקורת על הקרן האנטי-ישראלית הזו, מה שוודאי לא מוסיף לפופולאריות של העורך בעולם הספרות הישראלי ואולי אף תורם להתעלמות ממנו בבמות ספרותיות פרו-פלסטיניות, ומנגד הארוטיקה הבוטה בספריו דוחה את אימוצו בידי במות ימניות-דתיות, כך שלמזלו וליושרו הוא נשאר קירח מכאן ומכאן ואינו חייב ללקק את התחת לשום מגמה.

2. השמאל האליטיסטי הפך למסית אנרכיסטי

המאשים את ישראל כבסיס קולוניאליסטי

האידיאולוגים של השמאל, משלים שיש להם פתרון לחלום השלום

האריסטוקרטים של השמאל, רואים עצמם כמתקני העולם והשלום

קבוצה מאוד מסוימת של אנשי רוח ואנשי אקדמיה קיצונים, המזוהים כפעילי שמאל, שיש להם כניסה קבועה ללא מיגבלה לתקשורת, להשמעת ביקורת כלפי כל מי שלא בדעתם, רואים את עצמם כאליטה שיש לה שלמות התבונה והחוכמה בכל נושא ועניין.

האומנם?

האמת שונה לחלוטין. 

זו קבוצה אריסטוקרטית ודוגמטית, בעלת מאפיינים של התנשאות, עליונות, שחצנות, לעג, זלזול ושנאה כלפי כל מי שלא בדעתה ובטעמה.

זו קבוצה שמתנגדת כמעט אוטומטית לכל מינוי, כל שינוי, וכל החלטה ממשלתית ממסדית, שאינה תואמת את עולם המושגים המיושנים שלה.

זו קבוצה שחותמת כמעט על כל העצומות של השמאל, המתפרסמות בעיתון "הארץ", ומשתתפת בכל ההפגנות של שלום עכשיו ושאר ארגוני השמאל.

זו קבוצה שלדעתה כל מה שמוגדר כ"שמאל" הוא חזון, הגיון, ופתרון. ואילו כל מה שמוגדר כ"ימין" הוא אסון, כישלון, אבדון, וריקבון.

זו קבוצה שפועלת בהרגשת "שליחות" כפולה: תמיכה מתמדת בפלסטינים, והתנגדות מתמדת לממשלה, והאשמתה בהעדר השלום.

זו קבוצה המעודדת השתמטות מצה"ל, תומכת בביצוע עבירות על החוק, יוצרת קשרים עם ארגונים עוינים, חותמת על עצומות תמיכה בחרם על ישראל. קבוצה אנטי ישראלית שתומכת בגלוי באויבי ישראל תחת האליבי ל"מען השלום". קבוצה שפועלת בקמפוסים בארץ ובחו"ל נגד המדינה, נגד צה"ל ונגד הציונות – ל"מען השלום". הם בבחינת סכנה אורבת מפנים.

זו קבוצה שאיבדה איזון ותבונה, תוקפת ומבקרת את כל סביבתה, ומגיבה בעצבנות ובהיסטריה לא רציונלית, על כל אירוע והחלטה ממשלתית שלא על פי טעמה, "בסגנון" תעמולתי קומוניסטי ישן: "הדמוקרטיה  בסכנה", "סתימת פיות", "פאשיזם", "גזענות",  "אפרטהייד", "דיקטטורה", "קץ שלטון החוק", "מקארטיזם". הם איבדו לחלוטין תבונה והגיון.

זו קבוצה המאמינה ב"ברית הזוגיות" של מאבק משותף בהפגנות של אנשי שמאל יחד עם פלסטינים, כשמעליהם מתנוססים דגלי פלסטין ודגלי האיסלם.

זו קבוצה המאמינה בחזון אוטופי, וירטואלי ונאיבי שלפיו ניתן להפוך את ישראל לגן עדן של ביטחון, שלום ושוויון, אם רק ניסוג לקווי 67', נפנה את ההתנחלויות, נסכים לפתרון הומאני של "זכות השיבה", נמגר את הלאומנות, הקפיטליזם והימין.  קבוצה ה"מאשימה" את ה"כיבוש" בכל הצרות.

האמנם? האם לפני הכיבוש וההתנחלויות נתנו לנו לחיות בשקט? האם שכחנו את הטרור הפלסטיני מ-48' ועד 67'.

קבוצה זו מאמינה שניתן להוביל מהפך שמאלני להפלת הממשלה ע"י צונאמי מדיני, צונאמי חברתי וצונאמי מפלגתי. מאחר וזה לא קרה הם החליטו להשתלב בפעילות האנטי ממשלתית שמובילה שלום עכשיו האמריקאית – "ג'י סטרייט", שהפיצה לאחרונה מסמך קיצוני אנטי ישראלי! במסמך זה הם האשימו את אובמה והממשל האמריקאי בתמיכה מוגזמת בישראל, שלדעתם פוגעת באינטרסים אמריקאים! לקרוא ולא להאמין.

זו קבוצה שניסתה ונכשלה בכל המבחנים האלקטורליים בבחירות. כתוצאה מכישלונות אלה הם בחרו ב"חלופה" של "התנגדות עממית" ע"י מימון וסיוע להפגנות של הבדואים, המסתננים מאפריקה, והמאבקים של הפלסטינים וערביי ישראל כדי לנסות למוטט את "השלטון הציוני הגזעני".

שלום עכשיו האמריקאית, בשמה "ג'י סטרייט", הזמינה לאחרונה משלחת של גנרלים ודיפלומטים ישראלים לשעבר למסע הסברה מחוף לחוף, כדי לבקר את החלטותיה של ממשלת נתניהו, ו"להציע" פתרון כפוי לסכסוך, לטובת הפלסטינים.

למסע הסברה זה היתה תוצאה אפקטיבית מיידית. סיוע בפועל לטיעונים של הרשות הפלסטינית כי אין שום חשיבות ביטחונית לקווי 67' וכי על ישראל לסגת לקווים אלה למען השלום. כולם עוד זוכרים את האמירה ש"אין ערך לשטחים". אפשר וצריך לפנות את כל השטחים, כולל את רמת הגולן, "למען השלום", שמשמעותו במזרח התיכון, פיסת נייר שעפה ברוח, במשטרים ערבים מוסלמים המצויים במהפכות.

בשם הדמוקרטיה וחופש הביטוי, מנהלים חלק מאנשי השמאל "הסברה" אנטי ישראלית ואנטי ממשלתית ברחבי העולם, במגמה לגייס פתרון כפוי בסכסוך הישראלי פלסטיני.  שותפים למסע זה אנשי אקדמיה ודיפלומטיה ישראלים, בסיוע קרנות וממשלות זרות, הקרן החדשה  ושלום עכשיו. 

אנשים אלה זקוקים לזעזוע מבריא לשם ריפוי תודעתי מהחלום האידיאולוגי הנאיבי של מהפך ושינוי המשטר הפרלמנטרי הישראלי. אנשים אלה ראוי שיתפכחו ויתחברו למציאות הריאלית בו אנו חיים. מציאות של איום קיומי מצד החזית האיסלמית הקיצונית שמסביבנו. מציאות המחייבת את כולנו לאחדות פנימית, עוצמה צבאית, ערבות הדדית ולא מריבה מפלגתית אידיאולוגית הרסנית, בנוסח השמאל הקיצוני, שמנפח את העיקרון התעמולתי הקומוניסטי הישן שאומר: " מה שיותר רע יותר טוב" למימוש המהפכה...

* * *

אהוד בן עזר

חיי יצחק שילה "ללא איפור"

דודתי אחות-אבי אסתר ראב היתה חברת-נעורים של מרים ברנשטיין-כהן, שאביה ד"ר יעקב ברנשטיין היה רופא המושבה פתח-תקווה בראשית המאה הקודמת. אני זכיתי לראיין פעם את מרים בדירתה בבית האבות אפעל, לתוכנית ספרות בקול ישראל, וגם היכרתי היטב את בתה אביבה גור, שהיתה מתרגמת; מטעם ספריית פועלים [שנינו פרי-לנאסים] עבדתי איתה כעורך על ספר אחד או שניים שתירגמה. אביבה היתה גם משוררת, ובעברה שחקנית. אביה היה השחקן מיכאל גור.

את בעלה של אביבה, השחקן יצחק מיכאל שילה (שולמן, 1920-2007) זכרתי מתפקידו הנפלא ב"ציד המכשפות" של ארתור מילר, בתור ג'ון פרוקטור, באולם "הקאמרי" בשנת 1968 [היתה זו הצגה של תיאטרון חיפה שהתארחה בתל-אביב]. יצחק שילה היה ממש אדיר בתפקידו, וסביבו התרוצצה כמשוגעת על פני כל הבמה שחקנית צעירה ויפהפייה, מיכל בת-אדם, בתפקיד אביגיל המאוהבת בו. אלה היו סצינות מופלאות שנחרטות בזיכרון לתמיד.

אינני זוכר מתי היכרתי לראשונה את יצחק. אם זה בבריכת גורדון הישנה ששם הקפיד לשחות מדי יום, או בהזדמנות אחרת. הוא ואביבה גרו לא רחוק מאיתנו, בבית דירות הצופה אל כיכר רבין, ברחוב פרישמן. היינו נפגשים רבות גם ברחוב. דמותו התמירה והספורטיבית, גם בגיל מבוגר מאוד, שבתה תמיד את הלב. יום אחד הביא לי מהדורה פרטית של ספר זיכרונותיו, שהיה בלתי ערוך אבל עם הרבה תמונות מתפקידיו בתיאטרון ובקולנוע. הצטערתי אז שהחומר עדיין לא עבר עריכה מתאימה לספר ממש.

והנה לאחרונה שלחה לי בתו, תמר שילה, את הספר "ללא איפור, זיכרונות", שיצא לאור השנה, 2014, בהוצאת הקיבוץ המאוחד. ערך אותו אריה חשביה, והוא מבוסס על אותו נוסח שיצחק הראה לי בשעתו אך עבר עריכה יסודית וכעת הוא ספר מרתק, ערוך היטב, כתוב בגוף ראשון ונותן לקורא מושג על גיבורו.

אחד הקטעים היפים והמאלפים בספר מופיע ממש בתחילתו. יצחק מספר:

לא הייתי אחד מאותם ילדי-פלא שהחלו להופיע בהצגות בגן הילדים אולם למיטב זיכרוני את ההצגה הראשונה בחיי שיחקתי דווקא על במת החיים. ומעשה שהיה כך היה. בהיותי כבן שש או שבע פגעתי בילד שכן, שהזעיק את אביו. אביו רדף אחריי בחמת זעם עד לפתח ביתי. הספקתי להיכנס ולנעול את הדלת. אימי עליה השלום נחרדה בראותה אותי מתנשף בכבדות ופניי מבוהלות, ושאלה בקול חרד: "מה קרה?"

"הרבצתי לילד של אחד השכנים ואביו רודף אחריי," עניתי בפחד.

בעוד אני מדבר נשמעה דפיקה עזה בדלת!

"מי זה?" שאלה אימי מעבר לדלת.

מן הצד השני נשמע קולו זועם: "גברת שולמן, פתחי את הדלת! אני רוצה ללמד את הפרחח שלך מה קורה למי שפוגע בבן שלי!"

"מה קרה?" שאלה אימי, עדיין מבעד לדלת הנעולה.

השכן סיפר מה שסיפר. בעודו מדבר לחשה לי אימי: "תתחיל לבכות!" ומיד החלה חובטת את ידיה זו בזו כאילו חילקה לי מכות נאמנות.

"זה בסדר," אמרה אימי לשכן הזועם, "אני כבר נותנת לו את מה שמגיע לו! הוא כבר לא יעשה שטויות מעכשיו!"

הבכי שלי, שהביע כאב ועלבון, היה האטיוד הראשון שעשיתי בחיי. הצעקות וההתייפחות היו כל-כך אמיתיות, שהשכן שעמד בחוץ קרא בקול לאימי שתפסיק להרביץ לי. "רציתי רק להפחיד את הפרחח הקטן," הוא קרא, עדיין מעבר לדלת. [שם, עמ' 10-11].

הסצינה הזו היא כעין מפתח לזיכרונותיו של יצחק שילה. אכן היה פרחח ורציני גם יחד. חדור תחושת שליחות בתור שחקן, וכך גם עשה דרכו בתיאטראות בישראל, וגם בחו"ל, ואולם תמיד תוך מאבק שהתבטא לא פעם גם במעשים פראיים שעליהם הוא מספר בגילוי-לב, כמו קריעת כרזות ההצגה "אוייב העם" שבה השתתף אך שמו הוצנע. הוא היה גבר גבוה וחזק. זקוף תמיד. עם סבר פנים מחייכות. ואת זעמו תסכוליו שמר כנראה בעיקר לזיכרונותיו. קצת פרא אדם. אבל הגשים את מסלול חייו כשחקן בתפקידים רבים וגם מרכזיים. ספרו מאפשר הצצה מהנה ומרתקת להווי של שחקנים בתיאטרון העברי, ויש לשער שמחמת כבוד עמיתיו לא את הכול סיפר יצחק בזיכרונותיו. הספר גדוש אירועים פיקאנטיים של לפני ומאחורי הקלעים, ומחייה תקופה שלמה של דור שחקנים שרובם כבר אינו עימנו כיום.

מלחמת הקיום של יצחק שילה לא היתה קלה. הוא גדל כמעט בעוני. חרק שיניים והמשיך. לא ויתר על ייעודו. שבחים מגיעים לבתו תמר שילה, שהיא לעצמה ציירת וממשיכה את המסורת האמנותית של המשפחה [גם יצחק, בשנותיו האחרונות, עסק בציור, ותמונות שלו מופיעות בספר] – שבחים על העבודה העצומה שהשקיעה, יחד עם העורך אריה חשביה, בהבאת זיכרונותיו של אביה יצחק שילה לדפוס.

* * *

שני מכתבים של יעקב איינשטיין בתל אביב

לאהבת ליבו דורה ליפסקי בפתח תקווה

מתוך צרור משנת 1933, לפני 81 שנים

תל-אביב, 13.2.33

שלום לך חביבתי!

לא השגתי כרטיסים ל"עמך". היו יקרים מאוד ובתור חבר ב"אהל" לא יכולתי לסדר, מפני שעכשיו אי-אפשר כבר בכלל לסדר בצורה כזו. להצגה הבאה אני אשתדל לסדר לבטח. לעת-עתה אני מחכה ביום רביעי בשעה 7 לבואך. אני פנוי לגמרי בערב זה. ה"אהל" מציג בירושלים וגם כץ נוסע עמהם.

ואני שוב מחכה לך. חורף משונה יש לנו. גם החורף העבר היה משונה, אבל יותר ברור... והפעם רק דבר אחד ברור, שאנו שנינו אוהבים זה את זה בלי תנאים, מבלי לקחת בחשבון מצבים שונים. ואולי זה מספיק. אנו בכל אופן לא צריכים להפוך את זה לטרגדיה, הלא אנשים צעירים אנו. המרחק הקטן של המקום גם כן לא צריך להפריע לנו, אולי זה יותר מעניין. הנה תבואי ונשוחח. זה מרהיב, זה מרנן. אין אנו צריכים לחפש פתרון. אנו זקוקים לכוח דחיפה לקראת החופש והעניין בחיים. אמרתי כבר את זה הרבה פעמים.

להתראות

שלך

יעקב

תל-אביב, אחרי פורים, תרצ"ג

שלום לך דורה יקירה!

דבר מה מאיץ בי, דוחף אותי לכתוב אלייך מילים אחדות, כאילו חור עלי למלאות. ידוע לשנינו כי דברים קלי-ערך לא יכולים להשפיע על הבנתנו ההדדית, אולם לנחוץ לפעמים לתרץ, להסביר דברים שחוש התפיסה של השני אינו יכול לקבלם בצורתו המסולפת.

והנה פורים, אני יודע וכמעט בטוח שאיזה דברים בכלל ובי בפרט היו לא לרוחך, אף כי היה לך די נעים בנשף. אני משער שאיזה מחשבות לא ברורות יכולות להתגנב למוחך ביחס אליי, אף כי את יודעת שיחסי אלייך הוא כה טהור ולבבי. ורציתי להגיד לך כי [למחשבות] בשקר יהיה יסודם. אני אולי קצת יותר התבגרתי ונעשיתי יותר חופשי וכמוהן שהשפיע עליי קצת החברה שאליה נכנסתי.

בנשף השלישי אמרה לי חינה: בעוד שנה אי-אפשר יהיה להכיר אותך. היא התכוונה להגיד בזה שעד כדי-כך אהיה מקולקל. ולא אכפת לי אם היא אמרה את זאת, אבל יהיה אכפת לי אם שמץ של משהו מזה ידבק בך. בנשפים הייתי משוגע אולי יותר מחברים אחרים. היכרתי במשך הזמן שאני בתל-אביב אנשים מעניינים, אף כי עוד שום נגיעה רצינית לא היתה לי עמהם. התהוללת בנשפים, הייתי "נחמד" "התאהבתי" בפסנתרנית שלנו, אבל זהו רק בית-המקדש החילוני החיצוני. את זהו קודש-הקדשים.

 אולי מצחיקה היא כל ההשוואה, נדמה שבכלל הפעם הראשונה שאני משתמש בסגנון כזה. מה שאני מוצא בך, במה שאת מושכת אותי לא אמצא בשום דבר אחר. הרבה מאוד אחוזים מהטוב שבי אני צריך להודות לך וזה בא באופן בלתי-הכרתי. אני מרגיש שאת משפיעה על מעשיי. אם אני פעם אשחק ואצליח יהיה זה הרבה הודות לך, את האהבה שלי ואתה מוזה שלי. מקשרת אותי אלייך לא אהבה סתם, אהבה, הוקרה ותודה. ובזה אולי מתפרשת מבחינה זו הליכתי לתיאטרון שזה היה נגד רצונך. גישתי מבחינה זו אלייך היא יותר עמוקה מכפי שאת חושבת.

אני מודה לך חביבתי על שמילאת את בקשתי ובאת לנשף. אני יודע שאי-רצונך ללכת לא היתה סתם גנדרנות או אוריגינליות לא נכונה, אלא עקביות, ואל תחשבי שאם הלכת הרי זאת אומרת ששברת את עקביותך, לא נכון, עשית זאת למעני ובעד זה תודה לך, את עקבית ולא עקשנית.

ביחס לשביתה בפתח-תקווה, רציתי שתקראי, אם עוד לא קראת, את המאמר של ד"ר גליקסון ב"הארץ" וזה יבהיר לך במקצת את העניינים. גליקסון הוא ציוני-כללי.

 יכול להיות שאהיה בשבת בפתח-תקווה. יעקב ס. רוצה שנלך לנשף "הפועל". אולי ניסע. זה לא בטוח. אולי נבוא ולא יהיה מעניין הנשף, לא נלך. נראה. לעת-עתה אני בלי עבודה. אני מקווה שאסתדר בימים האלה.

שלום לך חביבה!

שלך

יעקב

אהוד: יעקב [בן אריה] איינשטיין, בן ה-24 בשנת 1933 – היה אז בתחילת דרכו כשחקן בתיאטרון "אהל", וזאת אחרי שהשתתף קודם לכן, בהיותו פועל בפתח-תקווה, בחוג דרמטי במושבה בהדרכת זאב ברבן. הוא עלה ארצה ב-1929, לאחר שסיים גימנסיה עברית בבלארוס.

יעקב יהיה לימים אביו של אריק איינשטיין.

דורה ליפסקי מפתח-תקווה, אף היא בת 24 באותה שנה, היתה בת פרדסן עברי ציוני משכיל מלודז', שעלה עם משפחתו ב-1921. לימים דורה תהיה אימי – היא נישאה לאבי בנימין ראב בן עזר ב-11 באוקטובר 1934, ב' בחשון תרצ"ה, ואני נולדתי להם באפריל 1936.

בהרכב אחר אני הייתי יכול להיות שחקן זמר, ואריק איינשטיין – סופר.

* * *

מנשה שאול

להכיר בשלטון חמאס – האומנם!

במאמרו "להכיר בשלטון חמאס" ("ידיעות אחרונות" 17.3.14) קרא אלוף (מיל.) גיורא איילנד לחזק את שלטון חמאס בעזה, בטענה כי הוא "הגורם היחיד שיכול להוות שלטון יציב" בה.

להלן נבדוק את הנימוקים שעליהם הוא מבסס את הצעתו:

האלוף קורא להכיר בשלטון חמאס, כי חמאס הוא הרע במיעוטו

אלא שבכך תינתן לגיטימציה לארגון טרור הקורא להשמדת ישראל, הנושא את דגל פלסטין מן הנהר ועד הים ומחנך את הדור החדש על מות שהידים בדרך לחיסולה של ישראל. חמאס עושה זאת בהשראתה של קנאות דתית המקשה על שינוי של משנות ואמונות.

איילנד מצטט את מפקד פיקוד הדרום אלוף סמי תורג'מן: "הגורם היחיד שיכול להוות שלטון יציב הוא חמאס ולכן יש לישראל אינטרס כי שלטון חמאס יהיה יציב." האם חשיפת המנהרה מרצועת עזה לקיבוץ עין השלשה שמגמתה להרוג אזרחים ולחטוף חיילים אמורה לעודד אותנו להכיר בחמאס?

אצל הפלסטינים יש בידול ופיצול בין חמאס לפת"ח, וכל הניסיונות לאחות את הקרעים ביניהם – כשלו. לכן, אם ישראל אכן תפעל לביסוסו של שלטון חמאס, היא תסתום את הגולל על סיכוי כלשהו שהרשות הפלסטינית תהיה שותפה לנו בהשגת הסכם כלשהו. בהנחה שרק אחד הצדדים – הרש"פ או חמאס – אמור לשלוט, השאלה הניצבת לפנינו היא מי עדיף לישראל – חמאס או הרשות הפלסטינית. כלומר, מבחינתנו בחירת הרע במיעוטו אינה בין חמאס לבין ג'יהאד איסלאמי או פלגים של אלקאעידה, כפי שמציג איילנד במאמרו, אלא בין חמאס לבין הרשות הפלסטינית.

בנוסף, קביעתו של תורג'מן רחוקה מלהיות מדויקת, שכן לפי כל הנתונים והעובדות בשטח, שלטון הרש"פ ביהודה ושומרון יציב יותר משלטון חמאס ברצועה. הרשות מקיימת שיתוף פעולה ביטחוני עם ישראל, ופיגועים רבים סוכלו הודות לו, גם אם מחמוד עבאס אינו עושה זאת למען ישראל, אלא למען שרידותו-שלו מול חמאס.

כאמור, איילנד רואה אינטרס ישראלי אחד ויחיד: יציבות ברצועת עזה, ומתעלם מאינטרסים ישראליים נוספים, העומדים בסתירה לתמיכה של ישראל בחמאס. הוא מתעלם מכך שהרש"פ, יריבתו המושבעת של חמאס, נתמכת על ידי המערב, וכי ארה"ב מגדירה את חמאס כארגון טרור, על כל המשתמע מכך. יתר על כן, איילנד גם מתעלם מכך, דווקא הרשות הפלסטינית, ולא חמאס, זוכה לתמיכתן של כל משטרי מדינות-ערב, מלבד זה של בשאר אסד. האומנם עלינו לייצב ולחזק שלטון שהן מדינות המערב והן מדינות ערב מתנגדות לו?

סיוע של ישראל בביסוס שלטון חמאס, והכרה למעשה בלגיטימיות של הארגון, לא תהיה לרוחו של הממסד השליט במצרים. אין שום היגיון מדיני בשיתוף פעולה של ישראל עם חמאס, בעוד שמצרים מנדה את הארגון, רואה בו אוייב מושבע שלה, ואת שיתוף הפעולה של מורסי עימו – כמנוגד לביטחונה. מצרים מטילה מצור על הארגון, הורסת מנהרות הברחה שלו ומונעת ממנהיגיו להיכנס לתחומיה.

ביסוס שלטון-חמאס בעזה יהיה גם למורת רוחו של המשטר בירדן. זאת, משום שחיזוק חמאס משמעותו חיזוקה של "חזית העבודה האיסלאמית" בירדן – תנועה תאומה של חמאס ו"האחים המוסלמים" – החותרת תחת הממסד הירדני ופועלת להפלתו.

נוכח ההשלכות החמורות שתהיינה למדיניות של פשרה עם חמאס, ולא כל שכן לסיוע בייצוב שלטונו – הן על יחסינו עם הרשות הפלסטינית והן על יחסינו בזירה הבינלאומית, עלינו לדחותה מכל וכל. יתר על כן, עלינו דווקא לנקוט כלפי חמאס מדיניות הפוכה מזו שמציע איילנד: מדיניות של הרתעה.

פורסם לראשונה במגזין "מראה" 283.

* * *

מלכה נתנזון

שירים מבית הכאב [2]

צל צפור

אֲנִי, שֶׁכָּל יָמַי בֵּין מִטָּתוֹ שֶׁל זֶה

לְמִטָּתָהּ שֶׁל זוֹ,

אֵיךְ אֶתְמוֹדֵד עִם מִטָּתִי שֶׁלִּי

אֵיךְ אַעֲלֶה אֲרוּכָה לִבְנִי

אֵיךְ אַעֲלֶה אֲרוּכָה לְבִתִּי

אֵיךְ אֶסְתֹּר אֶת הַפַּחַד הַמְּקַנֵּן בְּלִבּוֹ שֶׁל אִישִׁי

וַאֲנִי רַק צֵל צִפּוֹר עַכְשָׁו

שֶׁכְּנָפֶיהָ הִשְׁחִירוּ

וּמַקּוֹרָהּ

רוֹם

צעדים

אַחְאָב נָהָה אַחֲרֵי שִׁגְּיוֹנוֹתֶיהָ שֶׁל אִיזֶבֶל

וּכְזַב מַלְכוּתָהּ

אֲנִי אַחֲרֵי כְּזַב הַגּוּף

"אַל תָּרוּצִי," הָיָה אוֹמֵר כְּשֶׁהִשְׂתָּרֵךְ אַחֲרֵי צַעֲדַי,

עַכְשָׁו

רַגְלֵי-עוֹפֶרֶת לְבָנוֹת שֶׁלִּי מוֹדְדוֹת

אֶת

צְעָדָיו

נחל אכזב

נַחַל אַכְזָב הַלֵּב

לֹא עוֹמֵד בְּצִפִּיּוֹת עַצְמוֹ

וְהַנֶּפֶשׁ,

זוֹ שֶׁעָמְדָה בְּכָל הַסְּעָרוֹת,

מֶה עָלֶיהָ עַכְשָׁו?

תַּשִּׁיל מֵעָלֶיהָ עוֹד שִׂמְלַת שִׁיפוֹן

וְתַעֲטֶה עַל זוֹ שֶׁמִּתַּחְתֶּיהָ

עֲדִי זָהָב

וּמֵעֵינֶיהָ –

עוֹד דִּמְעָה תַּחְתֹּר לְהִסָּפֵג

בַּבָּשָׂר הַנָּסוֹג

מִלְּחָיֶיהָ

עץ הערבה

עַל אֵם הַדֶּרֶךְ לְיַם הַמָּוֶת

הָעֲרָבָה, פְּ ר וּ סַ ת   זְ ר וֹ ע וֹ ת

כְּחֻפָּה יְרֻקָּה עַל פְּנֵי צְהֹב-עַד

הָאֵלָה הִיא

אִם אִשָּׁה?

תְּפִלָּה, אוֹ מֻשָּׂא גַּעְגּוּעִים?

לוּ אֲנִי תַּחְתֶּיהָ

רחף

חַיָּב שֶׁיִּהְיֶה פֹּה גַּם מַשֶּׁהוּ מְשַׁעֲשֵׁעַ

אֲנִי אוֹמֶרֶת לְעַצְמִי

הֲרֵי לֹא יִתָּכֵן שֶׁהַכְּאֵב יַכְתִּיב מְלֵאוּתוֹ שֶׁל יוֹם

מַהֲלָכָיו

וְהִנֵּה, מִבַּעַד לְעַנְנֵי הֶעָשָׁן הַמִּתְאַבְּכִים בְּחַדְרִי

מִפְלָצוֹת –

נְטוּלוֹת שִׁנַּיִם וּזְקוּרוֹת

מְעֻטָּרוֹת זֶפֶק אוֹ חֹטֶם אֶצְבְּעוֹנִי

חֲלוּלוֹת אוֹ מְלֵאוֹת

קְרֵבוֹת וּמִתְרַחֲקוֹת

וַאֲנִי, מֵעַל מִטָּתִי הַשָּׁטָה

כִּ בְ חָ לָ ל ל ל ל ל

וְכָל הַקָּהָל הַגָּדוֹל

הַזֶּה

רגע של הולדת

לחברתי אסתר זילבר ויתקון,

באהבה ובתודה גדולה

בַּכְּאֵב הַזֶּה הָיָה גַּם רֶגַע שֶׁל הֻלֶּדֶת

מַסָּע חוֹבֵק אֶל פְּנִים אַדְמַת הַנֶּפֶשׁ

כְּאֶל פְּנִים שְׁכָבוֹת טֶקְטוֹנִיּוֹת

שִׁכְבָה שִׁכְבָה וְזִיזֵי   

אַבְנֵי הַזִּכָּרוֹן שֶׁלָּהּ

שִׁכְבָה שִׁכְבָה וְשַׁחֲרָהּ

פִּיּוּס אֲמַרְתֶּם?

לוּ

הַשְׁלָמָה

שׁוֹקוֹלָב

מִבַּעַד לְשִׂבְכַת גָּדֵר מְתוּחָה

קָרוֹלָה הַיָּפָה מַאֲכִילָה אֶת רֶקְסִי הַלָּבָן

קֻבִּיּוֹת שׁוֹקוֹלָד

וַאֲנִי, תַּחַת מַעֲטֶה שִׂיחַ נִסְתָּר

מַגִּירָה רִיר כָּל אֵימַת שֶׁ

פַּבְלוֹב פַּבְלוֹב

אֵיךְ יָדַעְתָּ

שֶׁ

גם כי אלך

אֶת אַהֲבָתִי נָסַכְתִּי בְּךָ

כְּאוֹת בְּרִית

שֶׁבַע אֶפֹּל, שֶׁבַע אָקוּם

כִּי אֵין בְּיָדִי אֶלָּא

צִדְקַת אַהֲבָתִי 

הדלת

אֲנִי, שֶׁכָּל חַיַּי חִפַּשְׂתִּי אַחַר הַדֶּלֶת הַנּוֹסֶפֶת

נִלְכַּדְתִּי עַל סִפָּהּ

*

הַשֵּׁד שְׁחוֹר הַפָּנִים הוֹפִיעַ

בִּמְקוֹם אָבִי

שֶׁשִּׁיֵּר לִי אֶת מִנְחַת אַהֲבָתוֹ

וְנֶעְלַם

כָּל כַּמָּה שֶׁנִּסִּיתִי לְהָסֵב מַבָּטִי

פְּצָצַת מִצְרָר בְּתוֹךְ בִּטְנִי

מותחת את קו הגעגוע

לחברתי ברכה רוזנפלד,

שבעיקשותה ואהבתה דחפה

לכתיבתו של הספר "ללב יש היגיון משלו"

והעניקה לי את השנה היפה בחיי,

באהבה

מוֹתַחַת אֶת קַו הַגַּעְגּוּעַ

עַד קְצֵה גְּבוּל הָאֶפְשָׁר

לְהַרְגִּיל עַצְמִי

לַהֶעְדֵּר (לְהֵעָדֵר)?

פַּעַם הֶאֱמַנְתִּי בְּנִסִּים

הַיּוֹם בְּמוֹרְפִין

וּבְסִיגַרְיוֹת הַפֶּלֶא, שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן יוֹתֵר חֶמְלָה מִשֶׁפָּגַשְׁתִּי,

לְהוֹצִיא אֵלֶּה שֶׁמִּלְּאוּנִי נֶקְטַר תְּאֵנִים

טָהוֹר

וּבֵין לְבֵין מְנַסָּה לְהַפְרִיחַ נִיצוֹץ הַבְטָחָה שֶׁל קִיּוּם מְכֻבָּד כָּלְשֶׁהוּ

לִפְנֵי שֶׁזְּרוֹעוֹת הַסַּרְטָן יְהַדְּקוּ אֲחִיזָתָן גַּם סְבִיב מֹחִי

על מתנת חיים שבוזבזה

"הַסַּרְטָן בַּכָּבֵד מִשְׁנִי." רֹאשׁוֹ בֵּין הַמִּסְפָּרִים הָאֲדֻמִּים הַמְּרַצְּדִים עַל הַמִּרְקָע

"מָה זֹאת אוֹמֶרֶת מִשְׁנִי דּוֹקְטוֹר?"

"זֶה אוֹמֵר שֶׁמְּעֹרָבִים גַּם הַלַּבְלָב, גַּם הַמְּעִי, מִשָּׁם הַכֹּל הִתְחִיל."

"עִם גִּ'י.פִּי.אֶס אוֹ וּוֵיס דּוֹקְטוֹר?"

אֵלֶם! 

פֶּרֶץ צְחוֹק מְשֻׁחְרָר... 

"אוֹי, אַתְּ...אַתְּ..."

זֵאוּס מַטִּיל פְּצָצָה

חַיִּים שְׁלֵמִים עוֹבְרִים בִּמְקֻטָּע

וּלְפֶתַע אַתֶּנָה, וּפָנֶיהָ הַיָּפוֹת, וְעֵינֶיהָ

וְאֶצְבָּעָהּ הָאֲרֻכָּה, עֲטוּרַת הַצִּפֹּרֶן הָאֲדֻמָּה "עַל מַתְּנַת חַיִּים שֶׁבֻּזְבְּזָה..."

חירות אמיתית

"לֹא לְהַאֲרִיךְ חַיִּים בְּאֹפֶן מְלָאכוּתִי!"

אֵגוֹאִיזְם?

לֹא תְּבוּנִי?

מַשַּׁב צִפּוֹרִי חוֹלֵף בְּחָזִי.

לָרִאשׁוֹנָה בְּחַיַּי

מַשֶּׁהוּ

לְמַעַן עַצְמִי

פיגיון הבשורה

מְנַסָּה לְהַדְחִיק אֶת הַמַּחְשָׁבָה עַל בִּתִּי

מְנַסֶּה לְהַדְחִיק אֶת הַמַּחְשָׁבָה עַל בְּנִי

אֲבָל רִבּוֹא נִמְלֵי מַעַשׂ רוֹחֲשׁוֹת בְּרֹאשִׁי

מָתַי לְהָבִיא לְפִתְחָם

"וְלָקַח אֶת אִמְּךָ...... אֶת יְחִידָתְךָ........ אֶת"

וְאֵיךְ לְהַטְמִיעָם כֹּחַ לְהֶמְשֵׁךְ הַמַּסָּע

וּמָה הַזְּמַן הַטּוֹב בְּיוֹתֵר לִפְרֵדָה?

* * *

יהודה דרורי

לא להכיר במדינה פלסטינית!

מדוע הם לא מכירים במדינת היהודים?

זה זמן רב שאני תמה על הפרדוקס שנקרא אי-הכרה במדינה היהודית לצד איזו פיקציה איסלמית הנקראת מדינת פלסטין. מצד אחד אני חושב שיש צדק לאלו האומרים: "אני קיים כמדינה יהודית ולא אכפת לי מה שהערבים יחשבו או יגידו – הכבוד העצמי שלי לא מחייב את הכרתם!"

אבל, מצד שני אין כל ערך להסכמים עם צד שאינו מכיר בך, במה שהנך, וקובע לעצמו מי אתה (או מי אתה לא). אין ספק שהמוסלמים/הערבים/הפלסטינים (או כל שם שתקרא להם), אינם מקבלים את קיומם של היהודים כשליטי ארץ-ישראל (אף שכך נאמר בקוראן! ובחוק הבינלאומי...) – הם רואים בארץ-ישראל אדמות ווקף מוסלמיות ואותנו כזרים פולשים, כמו הצלבנים למשל, שיש לסלקם מפה במוקדם או במאוחר...

זאת אומרת שכל הסכם שיהיה איתנו מותנה אצלם בכך שיהיה להם עילה מספקת להפר אותו, ולפתוח במלחמת שמד בעתיד, כדי לחסלנו ולגרשנו מארץ-ישראל. כל מי שמתרץ את סירובם של המוסלמים להכיר בנו כמדינה יהודית בצורה אחרת מזו שתוארה בפיסקה הנ"ל, הינו טיפש שאינו מבין את העולם המוסלמי או נוכל המנסה לרמות אותנו...

ואני אומר זאת בפרהסיה, בכל פורום, ובפני כל בית משפט! צודקים לפיכך קברניטי המדינה ואישים רבים אחרים בארצנו המתעקשים על הכרה רשמית ואפילו יביא הדבר לקריסת  ה"שיחות" ולאכזבה צבועה מצד ארה"ב (שיודעת טוב את האמת...)

מדוע עלינו לא להכיר במדינת פלסטין

מדינת פלסטין כאמור הינה פיקציה שנוצרה ע"י האיסלם ככלל, ומדינות הליגה הערבית בפרט. חשוב ביותר שנזכור שעד שגירשנו את הכובש הערבי (הירדני) אל מעבר לגדתו המזרחית של הירדן (1967) לא שמענו כמעט על המונח מדינת פלסטין ואפילו ב"הסכמי השלום" עם המצרים (שאינם שלום, למעשה, אלא הסכמי שביתת-נשק משופרים...) – דובר רק אוטונומיה לפלסטינים, דרישה שמעולם לא התנגדה לה ממשלת ישראל. הקמת מדינת פלסטין הינה אקט אסטרטגי איסלמי – להעמיד אוייב נצחי ואכזרי ותמידי נגד מדינת ישראל! – ואנחנו מספיק חכמים להבין זאת (למעט אולי מספר "גאונים" של השמאל הרדיקלי...)  

 אין דבר כזה הנקרא "עם פלסטיני"! לפי כל בדיקות הדמוגרפים מדובר בערב-רב של מהגרים ערביים ממרחבי המזרח התיכון בכלל, וממדינות כמו סעודיה, מצרים וסוריה בפרט, בתוספת של תושבים מקומיים (שרובם היו יהודים שאוסלמו בכוח עם הכיבושים של מוחמד לפני מאות שנים). זוהי גם הסיבה מדוע ערביי-ישראל מעולם לא התאגדו תחת "דגל הפלסטיניות" והם מקבלים חיל ורעדה אם מישהו ממליץ על סיפוח חלקם לרשות הפלסטינית...

באופן כללי, מה שמציין עם הוא: תרבות והיסטוריה משותפים. אנחנו לא מוצאים כל שורשים היסטוריים לפלסטיניות המזויפת חוץ מקשקושים פה ושם על התייחסותם כביכול לפלישתים או לכנענים. ואילו התרבות הפלסטינית כיום מבוססת ברובה המכריע על האיסלם הקיצוני ושנאת היהודים, לרבות הסתה ורצח עם העלאה על נס את פעילות השהידים ברצח המוני של אזרחים נשים וילדים ברחובות ישראל...

חשוב לציין פה שמי שנחשב אבי ההתעוררות הלאומנית הפלשתינית הוא חאג' אמין אל-חוסייני, הלא הוא המופתי הירושלמי, שישב 5 שנים במטהו של אדולף היטלר בתור יועץ להשמדת היהודים בארץ-ישראל... בקיצור, עם  "אומה" שכזו לא עושים הסכמים אלא בחסות אמצעי ביטחון חמורים ביותר (כגון פירוז מוחלט ושליטה על בקעת הירדן) וחיובם לקבלת העובדות – דהיינו, שאנחנו פה מדינת היהודים!

לחזור ל"חוק הבינלאומי"

אנחנו חייבים להתחיל לחשוב שוב על מה שהתחיל לפני 90 שנה כי זה לא ניתן למחיקה! חבר הלאומים נתן ליהודים בוועידת סן-רמו ב-1923 את כל ארץ ישראל (כולל עבר הירדן המזרחי). הדבר אושר ואושרר על-ידי מליאת חבר הלאומים וע"י כל ארץ וארץ בנפרד. זהו הדבר היחידי לציינו כ"חוק בינלאומי" שנותן לנו לגיטימציה מלאה לשלוט ולהתיישב בכל חלקי ארץ-ישראל – אם כי מעולם היהודים לא הביעו התנגדות כאשר לאחר זמן קצר הוחלט שהערבים יהיו זכאים לכל השטח שממזרח לירדן (שטח פי שניים מגודל השטח שממערב לירדן...)

לכן מדינת הערבים הוקמה וקיימת כיום ממזרח לירדן! אני משוכנע כי כיום רוב חלקי יהודה ושומרון, בהם מתגוררים ערבים, יסופחו אליה אם יסכימו לכך שלטונות ירדן וישראל (באישור הליגה הערבית..)

אם לא יתבצע הפתרון הזה יש לאפשר לאוכלוסיה ביו"ש אוטונומיה שלטונית, חברתית וכלכלית – אבל לא יותר מכך! וכאן שוב המקום להזכיר לכולנו כי החלטות מועצת הביטחון 242 ו-338 – אף שהינן נחשבות "לחוק בינלאומי" אינן מקדשות את הקו-הירוק ואינן קוראות להקמת מדינה פלסטינית.

* * *

יעקב שרת

מכתב למערכת "הארץ" שלא פורסם

איזו משתי הנשמות?

בימים אלה, לאחר מותו, נקשרו כתרים רבים לראשו של מאיר הר ציון כלוחם אגדי וכאמיץ לב מאין כמותו. למקרא הספדי הנשיא, ראש הממשלה ושר הביטחון, התחוור לעם ישראל שהמנוח היה דמות מופת, שמן הראוי כי על מורשתה יתחנך הנוער הישראלי.

אומץ לב הוא אולי תכונה נעלה, אך ניתן להגדירה לא פחות גם כתכונה שלילית המאפיינת אישיות ילדותית אטומה לסכנות וחפה משקילת סיכונים. שושנה הר ציון וחברה עודד וגמייסטר, שצעדו מרמת רחל לעין גדי דרך מדבר יהודה הנשלט בידי ממלכת ירדן, ודאי נהגו באומץ לב – הגילם אומץ זה תכונה נעלה של חירוף נפש או חוסר בגרות והתנהגות אווילית שהסתיימו ברציחתם?

מאיר הר ציון חייל יחידה 101, ושלושת חבריו הצנחנים זאב עמית, יורם נהרי ועמירם הירשפלד מנהלל, דגניה ב' ועין חרוד, רצחו ארבעה בדואים חפים במדבר יהודה במיבצע נקם עיוור, בעידודו המוסרי ובתמיכתו הלוגיסטית של מפקדם אריאל שרון. לשווא דרשו ראש הממשלה משה שרת ושר המשפטים פנחס רוזן להעמידם לדין לאחר שפשעם נחשף ושמותיהם פורסמו. שר הביטחון דוד בן גוריון והרמטכ"ל רב-אלוף משה דיין סיכלו מאמץ זה בהצלחה.

לא נותר לראש הממשלה אלא לרשום ביומנו:

"ב"ג מסר על זה [בישיבת הממשלה] דוח מפורט ולא כיחד את פרטי הרצח האכזרי – איך תפסו ארבעת הבחורים שלנו נערים בדואים, אחד אחד, ואיך הובילום לוואדי ואיך רצחום בתקיעת סכינים זה אחרי זה, ואיך ניסו לחקור כל אחד לפני מותו בדבר מיהות רוצחי הנער והנערה ונבצר מהם להבין את התשובות על שאלותיהם, כי לא ידעו כלל ערבית. ראש חבורת הארבעה היה אחי הנרצחת מאיר הר ציון מעין חרוד." ("יומן אישי", 11.1.55 כרך ג' עמ' 817).

ועוד שם:

"אריק משתולל וצועק כי פרסום השמות היה הפקרת האנשים, כי אם יילחמו פעם וייפלו בשבי אחת דתם להיות מוצאים להורג. הוא וחבריו מסתייעים עכשיו בטענת הסיכון כדי להצדיק חיפוי על מעשה פשע. הנימוק כי אם יילחמו פעם ויפלו בשבי יוצאו להורג, מוציאני מן הכלים. היעלה על הדעת, כי הצבא יסתייע אי פעם באנשים שכאלה, שביצעו פשע נגד המדינה, ועוד מתוך שימוש בכלים צבאיים? לפחות זה צריך להיות עונשם, כי לעולם לא יוכלו להיות חיילים עוד." (שם, עמ' 835-834).

ועוד זה:

"תהיתי על מהותו וגורלו של עם זה, המסוגל לעדינות נפש כה דקה, לאהבה עמוקה כזו של הבריות, לשאיפה כה כנה לנאה ולנאצל, ועם זה הוא מוציא מתוך שורות טובי הנוער שלו בחורים המסוגלים לרצוח נפש בדעה צלולה ובדם קר על ידי תקיעת סכינים בגופותיהם של בדואים צעירים חסרי מגן. איזו משתי הנשמות המתרוצצות בין דפי התנ"ך תנצח את יריבתה בקרב העם הזה?" (שם, עמ' 823).

לתשומת לב גם של הנשיא, ראש הממשלה ושר הביטחון.

נשלח לעיתון "הארץ": 16.3.14

דברי משה שרת בישיבת מזכירות מפא"י, 11.1.61:

היה פעם מעשה, שחיילי צה"ל רצחו מספר ערבים מתוך נקמה עיוורת [פרשת הנקמה של מאיר הר ציון וחבריו] אני אומר נקמה עיוורת בכוונה, מפני שאפשר לאמור שכל נקמה היא עיוורת, אבל דבר אחד הוא אם ראובן הורג את שמעון ואז אחיו של שמעון הורג את ראובן – זו נקמה, אבל זו לא נקמה עיוורת. אבל במקרה ההוא נרצחו סתם אנשים מתוך נקמה עיוורת לחלוטין. והנה לא הוסקה מזה שום מסקנה, לא הורדו אנשים מדרגה, לא הוצאו מתפקיד.

אחר כך היה עניין כפר קאסם. אז אינני יכול מראש לשלול את הזיקה בין שני הדברים האלה. מי שהיו ממונים על כך לא הסיקו מסקנות. זה לא אומר כי גם בציבור שמסביב – בצבא, במשטרה – לא הוסקו מסקנות. המסקנה היתה כי דם ערבי הפקר. ואחר כך באה החנינה לנדונים בכפר קאסם – ושוב יש מזה מסקנות, ויכולתי להמשיך בשרשרת הזאת.

*

שלום רב,

 ברצוני להביא לידיעתך מכתב ששלחתי למערכת "הארץ" בנושא מאיר הר ציון מנקודת מבטו של ראש הממשלה משה שרת. במכתב ציטטתי מספר קטעים נבחרים מיומנו של משה שרת.  (היומן נגיש לכל במדור "ספרים" באתר www.sharett.org.il ). לדאבוני, המכתב לא פורסם. על הציטוטים מתוך היומן הוספתי – במכתב הנוכחי – ציטוט נוסף מדברי משה שרת, שנאמרו בנושא שלפנינו כשש שנים לאחר אותו מעשה.

בברכה,

יעקב שרת 

אהוד: יעקב, אני מתפלא שלא פירסמו – כי דברי אביך דווקא מתאימים למגמה הביקורתית של העיתון על צה"ל ועל מערכת הביטחון.

* * *

פרופ' יחיעם ויץ

משה שרת ופרשת נקמת הדם של מאיר הר-ציון

מתוך הפרק "משתולל הזעם וצורב העלבון..." בספר "שוחר שלום – היבטים ומבטים על משה שרת", 2008, מאת פרופ' יחיעם ויץ

דרך היומן עולה פן נוסף ושונה באישיותו של משה שרת – לא האיש שעומד במידה רבה חסר-אונים נוכח המציאות הסבוכה והמפותלת, אלא אדם שנאבק בכל כוחותיו למען עיצובה של חברה ראויה וצודקת יותר, ולמיצער חברה שאינה מוכנה להשלים עם מעשי עוול הזועקים לשמיים. ניתן לטעון, כי מדובר במאבק נאיבי, אפשר אפילו סיזיפי ודון-קישוטי, אך קשה שלא לחוש תחושה עמוקה של יראת כבוד כלפי אדם שנאבק למען נורמות אחרות, בחברה שמצד אחד היתה כה ספוגה בצדקנות ומן הצר האחר כה שטופה בהלכי רוח שראו בהפעלת כוח משהו שהוא יותר, הרבה יותר, מהכרח שאין לגנותו.

דוגמה בולטת לעניין זה היא פרשת נקמת הדם שביצעו מאיר הר-ציון ושלושה מחבריו לנשק בחמישה נערים משבט בדואי מתוכו יצאו רוצחי שושנה, אחותו של הר-ציון, באזור עין גדי. הארבעה הסגירו עצמם לשלטונות הצבא מיד אחרי הרצח והשאלה שעלתה בעקבות זה היתה מה יעלה בגורלם ומי ישפוט אותם: צה״ל או המערכת האזרחית?

הנושא שמתואר על-ידי שרת כ״תקרית חדשה שאירעה מצידנו, מהסוג החמור ביותר״, עולה לראשונה ביומן בשבת, 5 במרס 1955, יום אחרי האירוע עצמו. שרת הנסער, שלא התאושש עדיין מפעולת עזה שאירעה רק כמה ימים קודם לכן, חושש כי מעשה זה ״עלול לשמש הוכחה ניצחת, כי אצלנו הוחלט לעבור להתקפת דמים כוללת, בכל החזיתות: תמול עזה, היום משהו בגבול ירדן, מחר ב'מפורז' הסורי וכן הלאה.״ מסקנתו היתה כי חובה להתייחס לרוצחים במלוא חומרת הדין. ״אמרתי לעצמי,״ כתב, ״כי בישיבת הממשלה מחר אדרוש משפט פלילי נגד קבוצת הבחורים – אחרת לא נינקה בעיני דעת הקהל, גם לא נהיה זכאים לדרוש מהמדינות השכנות כי ייענשו רוצחים.״ (יומן אישי, ג, עמ' 815-816).

בישיבת הממשלה שהתכנסה למחרת מסר בן-גוריון, שהיו אלה ימיו הראשונים כשר ביטחון, ״דוח מפורט ולא כיחד את פרטי המקרה איך תפסו ארבעת הבחורים שלנו נערים בדואים, אחד אחד, ואיך הובילום לוואדי ואיך רצחום בתקיעת סכינים זה אחרי זה, ואיך ניסו לחקור כל אחד לפני מותו בדבר מיהות רוצחי הנער והנערה ונבצר מהם להבין את התשובות על שאלותיהם, כי לא ידעו כלל ערבית״ (שם, עמ' 817).

בסיכום דבריו הציע בן-גוריון להעמידם לדין ואמר כי את נוהל עריכת המשפט תקבע ועדה שתורכב משלושה חברים: ראש הממשלה, שר הביטחון ושר המשפטים. הוועדה התכנסה כבר באותו יום והחליטה להעמיד את הארבעה בפני בית-דין צבאי, אולם כבר באותו ערב התברר כי עניין זה אינו בר-ביצוע. בעקבות מידע זה החליט שרת להעבירם עוד באותו ערב לידי המשטרה, ״למען נוכל לפרסם עוד הערב כי נעצרו ארבעה חשודים.״

כאן החלה דרך הייסורים של ראש הממשלה. באותו ערב ההעברה נתעכבה משום שהרמטכ״ל [משה דיין] נעלם, ושלושה ימים אחר-כך התברר לו כי הם שוחררו בערבות (שם, עמ' 824). בהמשך התברר לו כי לא מדובר באירועים אקראיים, אלא במגמה מכוונת של הצבא להשתיק את הפרשה ולהורידה מסדר-היום בלא שהארבעה יבואו על עונשם; כשהארבעה הובאו סוף-סוף לחקירה משטרתית, ״לא הודו באשמתם וסירבו בכלל לדבר.״ המפכ״ל, בעצה אחת עם היועץ המשפטי, החליטו ״לפנות אל הרמטכ״ל למען ישפיע על הבחורים שיתנהגו כבני אדם.״ (שם, עמ' 828).

שרת, שלא הסתיר מיומנו את יחסו החשדני והמסוייג לרמטכ״ל משה דיין (כשנודע לו על מינויו כרמטכ״ל, כתב כי ״כושר המזימה המופלג של הרמטכ״ל החדש יהיה שורש פורה סיבוכים״ (שם, א, עמ' 29), לא התפעל מהחלטת השניים, הוא תמה ״מה טעם לבקש טובות מהרמטכ״ל, ואם יש כאן קשר בינו לבין הבחורים, ובנסיבות הנתונות לא ייפלא הדבר – הרי לא יועיל שום שידול ואין לסמוך על הבטחותיו, גם אם תינתנה.״ (שם, ג' עמ' 828).

בעוד שרת המודאג מנסה להתמודד עם המצב של ״חבלה בפעולת המשטרה וסיכול החלטת הממשלה על עשיית דין בנאשמים,״ הגיע לאוזניו מידע חדש והעניק לסיפור כולו פרספקטיבה נוספת, ומבחינתו של שרת מבעיתה, התברר לו, כי הארבעה לא פעלו לבדם וכי ״כל מיבצע הנקמה נערך בעזרתו של אריק [אריאל שרון], מפקד גדוד הצנחנים, הוא צייד את הארבעה [שהיו פקודיו] בנשק ובמזון ובשאר ציוד, הסיע אותם כיברת דרך ברכב הגדוד, גם שלח חוליות לקראתם להבטיח את דרכם חזרה,״ כן התברר, כי ״אין להוציא מכלל אפשרות שדיין עצמו ידע על המיבצע.״

בשלב זה הבין שרת, כי מבחינתו מדובר במאבק אבוד מאחר שהמשכו כרוך בעימות חזיתי עם שר הביטחון, שהנושא עלה שוב בשיחה ביניהם, בשיחה טען בן-גוריון, ״שחש במתיחות רבה מצידי לגבי כל הפרשה מבחינת שותפות הצבא באחריות,״ וכי ״ידו של הצבא לא היתה במעל.״

תשובת שרת, שנאמרה ״לא בלי היסוס – מפחד פן יבולע״ [לאחיינו נבות שרת, חייל בגדוד הצנחנים, שסיפר לדודו סודות מן החדר], היתה כי אריק סייע ״למסע הארבעה בכל האמצעים הצבאיים שבידו והוא שפקד עליהם לכלוא דבריהם במשטרה,״ אולם את הלקח העיקרי שלו מפרשה עגומה זאת, שהיה בעיקרו ערכי וחינוכי, לא העלה שרת בשיחה עם בן-גוריון, רק ביומנו העז להעלות בצורה ברורה וחד-משמעית את משמעותו האמיתית של האירוע ולהוותנו, הדברים שכתב רלוונטיים בימינו אלה לא פחות מאשר בשעת כתיבתם:

בימי ה'הבלגה' בשנות השלושים בלמנו את יצרי הנקם וחינכנו את הציבור בארץ, בכלל זה אנשי השורה [ה״הגנה״], לראות בנקמת דם גירוי פסול בתכלית, לעומת זה, בימים אלה אנו מצדיקים את שיטת התגובה מתוך שיקולים תכליתיים, מבלי להכשיר, חלילה, את עקרון הנקמה לשמה, אבל בלי משים סילקנו את הבלמים הנפשיים והמוסריים מעל היצר הזה, הטבוע בנפש האדם להרע, ועל ידי כך התרנו ואיפשרנו לגדור הצנחנים להעלות את עניין הנקמה לדרגה של עיקרון מוסרי, אכן, מושג זה הוא נחלת חלקים גדולים של הציבור בכללו, וקודם כל של המוני הנוער, אך הוא הגיע לידי גיבוש ואפילו קידוש בגדוד הזה, שהפך מכשיר הנקם הקיבוצי של המדינה. רוחו וחינוכו של גדוד זה הפכו כשלעצמם גורם מגרה וממריץ למעשי תגובה, לעומת זה, בכל פעם שהצעת מעשי תגמול נדחית על-ידי ראש הממשלה, משתרר בגדור הלך רוח של דיכאון וזעם והוא הופך כולו מרחשת הסתה ובלע נגד השלטון האזרחי. עצם ייחודו של גדוד הצנחנים לביצוע מעשי תגמול עושה את עניין התגובות לשליחות של קבע בשבילו ולמעין צידוק יחיד לקיומו, ממילא הוא תובע לעצמו תעסוקה – בחינת הב-הב, מי יודע אם לא ייהפך הגדוד לרעה חולה שלא תהא לה תקנה אלא בפירוקו כשם שפורק הפלמ״ח בשעתו. (שם, עמ' 840).

גם מעבר לדברים אלה, פרשה זאת לא נתנה לו מנוח, הוא ראה בה סמל טורד מנוחה להשחתה שמקורה לא בעצם קיומו של מצב חירום מתמשך, אלא בקידוש סמלי מצב זה: הוא חש חרדה נוראה ממצב של היפוך נורמטיבי שמצא את ביטויו המחריד בהפיכת הרע המוחלט – רצח בדם קר – לטוב לכאורה, לסמל מבורך וראוי של גבורה, גבריות וצבריות, את הביטוי החד, הבהיר והצלול ביותר לחרדה זאת ניתן למצוא בדברים הבאים:

תהיתי על מהותו וגורלו של עם זה, המסוגל לעדינות נפש כה דקה, לאהבה עמוקה כזו של הבריות, לשאיפה כה כנה לנאה ולנאצל, ועם זה הוא מוציא מתוך שורות טובי הנוער שלו בחורים המסוגלים לרצוח נפש בדעה צלולה ובדם קר על ידי תקיעת סכינים בגופותיהם של בדואים צעירים חסרי מגן. איזו משתי הנשמות המתרוצצות בין דפי התנ״ך תנצח את יריבתה בקרב העם הזה? (שם, עמ' 823).

* * *

מכתב גלוי ליעקב שרת

זו היתה תמימות מצידך לצפות ש"הארץ" ידפיס מכתב בהקשר למאיר הר-ציון ז"ל. רבים וטובים כמוך לא מעכלים עדיין לאן הידרדר עיתון זה.

ככל שמזדמן לי, אני חוזר וממליץ לעיין בספריו של אביך, האדם הישר והעדין בהליכותיו ובכוונותיו גם כאשר לא צדק ו/או דרכו הפוליטית לא צלחה לנוכח המציאות שהוא כה היטיב לתארה.

לעניות דעתי, במובנים מסויימים, אובמה ניחן בכישורים רטוריים ככישורי ההתבטאות של אביך בנאומיו ובכתיבתו. אובמה גם הוא צועד לנוכח המציאות הנוראית בדרכי הפוליטיקה ההומאנית של אביך ז"ל. אך אובמה פועל בתוקף ובאין עוצר בעדו.

אני פוחד ומקווה לנס.

בכבוד ובברכה, 

מוטי בן חורין

* * *

תקוה וינשטוק

אלון התבור, צמח חודש אדר ב'

אלון התבור שאותו מכתירה ד"ר שרה'לה אורן כצמח חודש אדר ב' – הוא כנראה העץ הישראלי מיספר אחד. עץ בר מקומי, לא ייבוא, גבוה וחסון, נפוץ רק במזרח התיכון. בארץ הוא גדל בחבל הים תיכוני, בשטחים שגובהם פחות מ-500 מטר.

הצמח חד-ביתי, כמו התמר. יש אלונים זכריים ויש נקביים. הפרחים הזכריים – אורכם כחמישה סנטימטר – משתלשלים מטה ומכונים "עגילים". ההשתלשלות מאפשרת להם להיטלטל ברוח וגרגירי האבקה שלהם נישאים לפרחים הנקביים.

פרי האלון בולט במין ספלון קטן מכוסה קשקשים ומכאן שמו "בלוט". ילדים נוהגים לשחק בבלוטות. בתלמוד הבבלי (חולין י"ב) נאמר: "האלון, הרימון והאגוז שחקקום תינוקות למוד (למדוד) בהם עפר."

הבלוטים הם אגוזים שאפשר לאכלם אחר שנקלו, ואחר שנכתשו אפשר לבשלם כתחליף לאבקת קפה. כעבור כשנה וחצי בשל הזרע שבבלוט ונושר לאדמה. הרבה מהבלוטים נובטים וחלקם שורדים. עלי השלכת של העצים מגינים על הזרעים ובעלי חיים מפיצים אותם למרחקים. במיוחד עושים זאת העורבנים. ציפורים אלה מטמינות את הזרעים עמוק באדמה כממגורות  מזון לעצמן. תחילה נובט השורשון ובעקבותיו מגיחים הפסיגים, העלים הראשונים.

האלון החסון ועימו האלה שמשו אתרי פולחן אלילי. כבר שמם הכולל "אל" מעיד על כך. המקרא מתפעל מגודל האלונים אך זועם על עבודת האלילים שפשתה סביבם גם בקרב בני ישראל. "הולכה היא על כל הר גבוה ותחת כל עץ רענן ותזני שם." ירמיהו ג, ו. והנביא הושע אומר "על ראשי ההרים יזבחו ועל הגבעות יקטרו תחת אלון ולבנה ואלה כי טוב צילה." (הושע ד, י"ג) – אבל  ה' הוא אל נקמות. "ואנכי השמדתי את האמורי מפניהם אשר כגובה ארזים גבהו וחסון הוא כאלונים," דברי עמוס ב, ט. והנביא ישעיהו מנבא (ב, י"ג )כי באחרית הימים יחול פיחות "על כל גאה ורם, על כל נשא ושפל ועל כל ארזי הלבנון הרמים והנישאים ועל כל אלוני הבשן."

בימים עברו כיסה האלון שטחים נרחבים בארץ. אבל כבר בימי השלטון המצרי 1831-1840 החלה כריתת העץ והתורכים השלימו את ההשמדה. כיום נותרו חלקים בלבד מיערות האלון הגדולים – יער יהודיה בגולן, יער הגלעד וחורשת טל. אזור גדול של אלוני תבור מצוי בגבעת אלונים-שפרעם בעמק יזרעאל. בחרבת צ'רקס התנשא כנראה יער גדול. "שרון" פרושו באכדית יער, מסבירה ד"ר אורן.

בערבית קרוי האלון מל או מלול. זה שמו של כפר ערבי באזור. מהלול ונהלל מופיעים בתלמוד הירושלמי. נהלל נזכרת כבר בכיבושי יהושע (יהושע כ"א ל"ה) ובשופטים א, ל. בעקבות זאת סבר הבוטנאי אפרים הראובני כי אלון התבור כונה גם נהלול או נהלל. לדעתו שמו של העץ מופיע בישעיהו י"ח, י – בני ישראל חטאו וכעונש עטו עליהם מצרים ואשור "ובאו ונחו כולם בנחלי הבתות ובנקיקי הסלעים ובכל הנעצוצים ובכל הנהלולים." נעצוצים – כי לאלון התבור ולאלון המצוי עלים קשים וחדים הננעצים בבשר החי.

אלון התבור שקוע בתרדמה בחורף ועליו נושרים. אולם כבר עם הנשירה צץ ניצן הנפרש באביב לעלה חדש. סימן התעוררות זה בצרוף החוסן הפכו את האלון לסמל להישרדות, המשך וכושר התחדשות. "זה מחבר אותנו לחודש אדר," מסיימת שרל'ה אורן את דבריה, לצהלת פורים ולסיפור הנס. גזר דינו של העם היהודי כאילו נחתם אולם בזכות אסתר המכריזה במשתה "איש צר ואוייב המן הרשע הזה," לא פסקו החיים היהודיים.

נמרוד

סיירנו בחוות מלון "מצפה הימים". הדריך אותנו חזי שגב מראש פינה. בסיום דבריו סיפר  כי בנו נמרוד נפל במלחמת לבנון השנייה וחבריו הקימו מסעדה על שמו בנמל תל אביב.

לאחרונה שוטטנו בנמל. הרעב הציק וחיפשנו מסעדה. מסעדה אחת לא ניבטה  לים – ומה בצע לשבת לשפת הים בלי לראותו? ממסעדה אחרת התגלה הים, אבל נעדר ממנה מרק לחימום הגוף. המשכנו בטיילת דרומה ובמזח 14 הגענו למסעדה עם מרפסת גדולה הפונה לים. יש מרק? יש. התיישבנו וקבלנו תפריט גדול כחוברת קטנה. המסעדה נקראת על שם "נמרוד" מראש פינה נאמר בה – ומיד נזכרתי בדברי האב השכול.

"זה לא עוד סתם בית קפה," כותבים בחוברת יחיעם שגב, אחיו של נמרוד, ודוד אסף, ראש פינאי אף הוא וחברם של האחים. "זה בית קפה של אהבה. חשבנו שזו הדרך שלנו להנציח את נמרוד שאהב את הארץ על כל מחוזותיה. בערב, בתום העבודה, נהג לשבת על שפת הים על ספל קפה ולצפות בגלים. באותו מקום הקמנו  קפה-מסעדה לזיכרו. החלטנו להביא לנמל את האוכל הגלילי והאווירה הכפרית."

המסעדה מציעה בין היתר מאכלים שנמרוד אהב – פיצות ופסטות,פלפלים קלויים וכרובית אפויה עם בצל סגול ורוטב ויניגר – ושפע זיתים ממטעי הגליל העליון. את "נמרוד" פתחו השניים זמן לא רב אחרי שנמרוד נהרג, ב-14 בפברואר 2007, שהיה אותה שנה "יום האהבה", הוולנטיין. האתר מהווה גם מקור מידע על הגליל העליון – סיורים מודרכים, צימר טוב בראש פינה, מסעדה מומלצת בבית הלל ותרבות גלילית מגוונת.

נמרוד שגב נולד ב-1967 בראש פינה וגדל בה. הוא דור רביעי – מצד רעייתו איריס –במושבה. ב-1900התיישבה משפחתה ביסוד המעלה וממנה עברה לראש פינה. מילדות היה מחובר לטבע. כאיש הייטק בכיר עבד בתל אביב אבל מדי הגיעו לבית ילדותו במושבה היה מאט את מהירות המכונית, ומביט בזרם הנחל הסמוך לבית.

במלחמת לבנון השנייה נקרא נמרוד לצבא והיה בטנק שחיפה על טרקטורים שסללו ציר תנועה. ליד הכפר עינמה א שאעב פגע טיל נ"מ בטנק וכל צוותו נספה. האסון אירע ב-9.8.2006. נמרוד היה כבן ארבעים, נשוי ואב לילד בן שנתיים וחצי. חברת מיקרוסופט, שהעסיקה את נמרוד, קראה על שמו את האודיטוריום שלה. ובראש פינה הוקם "מצפה נמרוד", גן הנצחה ועמדת תצפית על הגליל והגולן ונקודת מוצא לטיולים באזור.

ראיתי

מודעה בסגנון "הכן רכבך לחורף" על מסעדה ברחוב זמנהוף פינת המלך ג'ורג' בתל אביב: "הכן בטנך לחורף. אצלנו מרקים לוהטים."

שלט קטן בגינת הדיור המוגן באפקה, שככל הבתים מסוגו רובו נשים: "והחזיקו שבע נשים באיש אחד" ישעיהו ד, א.

שלט גדול על מבנה מסחרי בכביש פתח תקווה סגולה: "אצלנו אין שטיקים ואין טריקים."

שמות מעניינים של בתי עסק שראיתי לאחרונה: בבני ברק, ברחוב ז'בוטינסקי –"המינגווי", בית קפה.

בתל אביב: "דרך הרגל", חנות מדרסים. "אחותי", פיצה בר – ביהודה המכבי. "ציטה", "ישקה", "תרגימה" – בתי קפה בדיזנגוף. 

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 26.3.14

* מפעל חייה של כלת פרס ישראל למפעל חיים עדינה בר-שלום, היא הקמת המכללה החרדית ופריצת הדרך לשילוב חרדים באקדמיה וכתוצאה מכך בתעסוקה ובחברה הישראלית. לכן, אין ראויה ממנה לפרס.

בר-שלום נאלצת להתמודד בשתי חזיתות. מצד אחד, הגורמים השמרניים בחברה החרדית, המנסים למנוע את יציאתם של חרדים לאקדמיה, מתוך רצון קנאי לשמר את בורותם, וכתוצאה מכך גם את תלותם בהם. מצד שני, עם הפונדמנטליזם ה"ליברלי", שבשם ערכים ליברליים כמו שוויון המינים וכד', מתנגדים לקיום מסלולים נפרדים לגברים ולנשים באקדמיה. העובדה שרוב מוחלט מבין משתתפות ומשתתפים הלימודים האקדמיים הללו יישארו בבתיהם במקרה כזו ולא ייצאו ללימודים, אינה מעניינת אותם. חשוב להם יותר לדבוק בטהרנותם הצדקנית.

אני מאוד לא אוהב את ההפרדה בין המינים. אין זו דרכי, איני מחנך עליה את ילדיי. נהפוך הוא, אני מאמין בחברה מעורבת, גם עקרונית וגם כיוון שאני מאמין ששום דבר טוב לא יוצא מן ההפרדה. אולם ליברל אמתי ופלורליסט אמיתי אינו מי שפתוח לפלורליסטים וליברלים כמוהו, ובלבד שיהיו בדיוק בדיוק כמוהו, אלא מי שמוכן לקבל קיומן של דרכים אחרות.

אין היום מאבק על החברה המעורבת בחברה הישראלית. אין איום על החברה המעורבת. החברה המעורבת ניצחה ובגדול. ויש מיעוטים בישראל שדרכם היא הפרדה בין המינים. יש לכבד אותם, ולאפשר להם, בדרכם, להשתלב ככל הניתן בחברה הישראלית ובראש ובראשונה באקדמיה.

אני מאמין, שההפרדה בין המינים היא עניין זמני, שגם הגורמים השמרניים האוחזים בה ישנו בהדרגה את דרכם. אך כל עוד אין המדובר בהשפלת נשים או בניסיון לכפות נורמות של הפרדה על החברה הכללית, אלא מימוש דרכה השונה של תת-חברה בתוך החברה הישראלית, אין בכך בעייה.

הענקת פרס ישראל לעדינה בר-שלום היא הכרה לאומית במפעלה החשוב. מן הראוי שנשכיל לצקת תוכן מעשי בהכרה הזו, ולא רק כבוד והוקרה.

* הכל נשבעים אמונים לדמוקרטיה, אבל הצעת החוק נגד "ישראל היום" היא נייר לקמוס, היכול לבחון מי באמת דמוקרט. כל מי שיתמוך בהצעת החוק הדרקונית הזאת, שאינה אלא שימוש ציני בכוח פרלמנטרי, כדי לפגוע בעיתון מסויים, שיוזמי החוק רוצים להשתיק את הקול שהוא משמיע, אינו דמוקרט. כמובן שכל התירוצים שמאחוריהם מסתתרים יוזמי החוק, אינם רלוונטיים, ואין כל קשר בינם לבין מגמת הצעת החוק. לכן, אין כל טעם להתווכח עליהם, ובכך לשחק במגרש השקרי. השאלה היחידה העומדת על הפרק, היא מי בעד ומי נגד סתימת פיות ליריבים.

כמובן שגם הדיון על דמותו של העיתון אינה רלוונטית. דמותו של העיתון היא נושא לביקורת, לא לסתימת פיות. המבחן שלנו כדמוקרטים, אינו כאשר מאיימים על מי שמביע את דעתנו, אלא כשמאיימים על מי שמביע את העמדה שאנו מתנגדים לה.

[אהוד: אין שום סתימת פיות בחוק. בסך הכול רוצים שגם "ישראל היום" יעמוד בתחרות ההפצה באמצעות מכירת גיליונותיו לציבור, וכך תימנע התופעה של קריסת עיתונים כמו "מעריב". "ישראל היום" הוא איום לדמוקרטיה כי הוא הורס את העיתונות האמיתית, שאינה חינמית].

* רון וייס נבהל מחוק משאל העם, שעלול להקשות על קבלת הסכם שיש בו נסיגה משטח ריבוני של ישראל. ואכן, המטרה היא להקשות על צעד קיצוני כזה, כדי שלא ייעשה בקלות ראש, ברוב מקרי בכנסת או בסחר-מכר פוליטי, קניית קולות וכו'. ההברקה של וייס – "משאל עם מקובל בחלק ממדינות אירופה לקבלת אישור העם לבעיות יסוד חשובות. במדינות אלה מדלגים על אישור הפרלמנט ופונים לקבל את אישור העם במשאל עם. החוק שאושר בכנסת מחייב קודם כל את אישור הכנסת לוויתור על שטחי מדינה ריבוניים ואינו מסתפק באישור זה ומחייב עריכת משאל עם. בכך החליטו שהכנסת אינה ריבונית לחוקק ולהכריע."

בדמוקרטיה העם הוא הריבון, ובבחירות הוא מאציל על הפרלמנט מריבונותו. מקובל בכל הדמוקרטיות המתוקנות, שבנושאים גדולים ובעלי משמעות עקרונית ייחודית, אין די ברוב של הפרלמנט, ויש לגשת לערכאה הדמוקרטית העליונה – הריבון, העם. כך, למשל, במדינות אירופה התקבלו ההחלטות על הצטרפות לשוק האירופי המשותף, לאיחוד האירופי, אימוץ האירו ועוד. למה דווקא נושאים אלו? כיוון שיש בהם ויתור מסוים על הריבונות. אמנם לא ויתור כה קיצוני כמו נסיגה משטח ריבוני, אך עצם הוויתור על ריבונות, מחייב פניה לריבון.

כפי שהממשלה לא תביא לאישור הכנסת הצעה שלא היה לה רוב בממשלה, כך אין להביא לאישור העם הצעה שלא היה לה רוב בכנסת. משאל העם הוא מעין הסמכות העליונה, להכרעה האם לקבל או לדחות את החלטת הפרלמנט. לדוגמה, ב-1972 החליט הפרלמנט הנורבגי על הצטרפות נורבגיה לשוק האירופי המשותף. הנושא הובא למשאל עם, ומשאל העם ביטל את החלטת הפרלמנט. על פי החוקה האוסטרלית, ניתן להביא למשאל עם חוקים שקיבל הפרלמנט (ס' 128). על פי החוקה האירית, ניתן להביא למשאל עם חוקים שהתקבלו בשני בתי הפרלמנט (ס' 46). על פי החוקה הדנית, העברת סמכות ריבונית לגוף בינלאומי מחייבת אישור במשאל עם. משאל העם יתקיים אם ההצעה תתקבל בפרלמנט, אלא אם כן הרוב בפרלמנט יהיה לפחות 5/6 (על פי חוק היסוד הישראלי, הרוב שיכול לייתר את משאל העם הוא 80 ח"כים, כלומר 2/3, הרבה פחות מאשר בדנמרק). על פי אותה חוקה, חוק שאושר על ידי הפרלמנט (למעט נושאים מוגדרים כמו מיסוי ותקציב) יובא למשאל עם אם 1/3 מחברי הפרלמנט מחליטים לערער עליו במשאל. על פי החוקה הצרפתית, ניתן להביא לאישור במשאל עם חוק לאחר שאושר בשני בתי הפרלמנט (ס' 89).

ורק בישראל נשמעים הקולות המוזרים, המציגים את משאל העם כ... "פגיעה בדמוקרטיה". טענה המזכירה את דברי הנביא ישעיהו: "הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר." (יש' ה', כ').

* הוויכוח האם לשחרר מחבלים או להקפיא את הבנייה בהתנחלויות, הוא ויכוח הזוי ומקומם. משמעותו הוא שהפלשתינאים עושים לנו טובה בכך שהם נאותים לשאת ולתת עימנו, ועלינו לשלם להם תמורת המו"מ, והשאלה היא מה המחיר – שחרור מחבלים או הקפאת בנייה. הרי זה אבסורד.

מאז ומעולם הגישה הישראלית, של כל הממשלות ללא יוצא מן הכלל, אפילו של אולמרט (!), היא מו"מ ללא תנאים מוקדמים. הממשלה היחידה שעשתה את הטעות וקיבלה תנאים מוקדמים, הייתה ממשלת נתניהו. היא הקפיאה את הבנייה במשך שנה, ולא זו בלבד שהמו"מ לא חודש, אלא אותה שנה התאפיינה במאבק מדיני עוקף מו"מ של הפלשתינאים נגד ישראל, בניסיון פלשתינאי לפתרון כפוי באמצעות האו"ם.

בפעם השנייה ממשלת נתניהו הסכימה לשחרר מחבלים תמורת קיום מו"מ שהוגדר מו"מ "ללא תנאים מוקדמים". הסיבה היחידה המצדיקה קיום פעימה רביעית, היא שזו התחייבות בינלאומית שישראל נתנה, אך מימושה מותנה בכך שהפלשתינאים ימשיכו את המו"מ, כי זה היה חלקם באותה הסכמה שגויה. ובעתיד, יש להימנע מלחזור על השגיאה הזאת.

* תיקון טעות – במאמרי "הגדת מרגולין", על הספר "צילה", התבלבלתי, ובמקום עמנואל בן גריון, כיניתי את בנו של ברדיצ'בסקי, בטעות, אבינועם בן גריון.

[אהוד: ואני חשבתי שהסופרת החשובה גילתה עוד בן של ברדיצ'בסקי שעליו לא ידענו עד כה!]

* ביד הלשון. יורם מלול, שהתמודד על ראשות העיר קריית שמונה ומאז הבחירות הוביל את האופוזיציה, הצטרף לקואליציה. הוא דיווח על כך בדף הפייסבוק ועורר דיון בין חבריו – תומכי הצעד ומתנגדיו. אחד המתנגדים, דוד סויסה, כתב, בין השאר: "הפסדנו נגדה (אופוזיציה) שתבקר את התנהלות הנהלת העיר!"

"נֶגְדָּה" – איזו מילה עברית יפה, תחדיש של האקדמיה ללשון, המילה העברית לאופוזיציה. נובעת מן המילה נגד – נגד השלטון. ואיך נקראת קואליציה? "יַחְדָּה", הנגזרת מן המילה יחד, שילוב כוחות בין מספר גורמים.

למה זה בכלל טוב? כל כך הרבה שנים אנחנו עם האופוזיציה והקואליציה, למה לשנות?

שאלה טובה, שניתן לשאול אותה על כל מילה עברית. בהרצאה שנשאתי השבוע בפני קהל צעיר, קראתי טקסט משנת 67', והופיעה בו המילה "פטיציה". איש מהנוכחים לא הכיר את המילה. הכול מכירים את התחליף העברי – עצומה, המאוחר יותר. ניתן להוסיף עוד דוגמאות לרוב, לתחדישים שהתאזרחו בשפה העברית, ולא נודע כי באו אל קרבה.

לא כל הצעה מתקבלת. מי מחליט על כך? חכמת הֶהמון. אם תחדיש שהאקדמיה מציעה מצליח, אות הוא כי היה צורך תרבותי/לשוני במילה עברית ושההצעה נעימה לאוזן, הגיונית. אם ההצעה לא נקלטה, כנראה שלא עמדה לפחות באחד הקריטריונים.

לפני שבועות אחדים אירחתי להרצאה את ח"כ רות קלדרון. רות עומדת בראש השדולה [לשעבר "לובי"] לקידום השפה העברית. בהרצאתה רות סיפרה מעט מחוויות הכנסת, והשתמשה במילים יחדה ונגדה, ולמאזינים שלא הכירו היא מיהרה לבאר – קואליציה ואופוזיציה. ובהמשך דבריה לא היה צורך לחזור על הביאור.

האם המילים הללו תקלטנה? הציטוט שהבאתי מדבריו של דוד סויסה בדף הפייסבוק של יורם מלול, מעידים שהמילה מתחילה להיטמע בשפתנו.

וגם אני מנצל במה זו כדי לקדם את המילים הללו, שמוצאות חן בעיניי מאוד.

אהוד: המילים המחודשדשיות האלה עושות לי חררה. הן מנתקות אותנו עוד יותר ממונחים בינלאומיים הנהוגים בשפות העולם וגם אצלנו – וכך יוצרות דור חדש של בורים ועמי-ארצות.

כך למשל אתה מתעקש להשתמש במילה המלאכותית "פלשתינאים", החלה רק על ערבים ויהודים שחיו בתחומי המנדט הבריטי לפני הקמתה של מדינת ישראל, ולא במילה הנכונה "פלסטינים", שמבטאת רק לאומיות ערבית חדשה ואין לה קשר ל"פּלשתינא" ההיסטורית. רק שבאנגלית זה נשמע אותו דבר, פּלסטיין, וכך הם מרמים את כל העולם ואת התמימים אצלנו.

* * *

עמוס אריכא

לשלול את פרס ישראל מעדינה בר-שלום

אם נמצא איש במדינת ישראל שעשה כל שבכוחו, במחשבה, בלב, בין אדם לחברו, בין אדם למקום – לזלזל במנהיגי ישראל כעלובי-חיים מוקצים מחמת דמיונם לקוואזימודו, הגיבן מנוטרדם, ולהבאיש ריחם של אלה ולהרבות פירוד בין יהודי הארץ, כפי שלא היה כמותו – היה זה עובדיה יוסף מירושלים שהתחפש לבאשה קדוש ולא היה אלא בעל פה פעור לשטפי ביזויים. ג'ורה של ממש היתה בגרונו, כאחרון התגרנים העלובים ביותר שמתבייב בפרהסיה. האיש הזה, שנתפש אצל רבים כצדיק, כפרשן גדול של ההלכה, היה אטום לחלוטין למסע העברי המופלא של העם החי בציון למעלה משלושת אלפים שנה. מושגיו ביהדות מנוונת שמכבר איבדה חשיבות, מצומצמים סביב דעה מקוצצת. 

לאיש הזה, שקשרו לו זרים וכתרים כאילו בלעדיו אין תקומה וקיום ליהדות, לא היה צל של מושג על תרבותו ויצירתו של העם העברי, ולא הבין את רוחות הזמנים בהם חי, וכנראה שאנחנו גם לא הבנו את שפתו, שכן קטנים ובורים אנחנו כולנו, בעיניו ובעיני ממשיכיו מהשבט.

בכל פעם שהיתה לשונו נתקעת בעווית מוזרה, היה פיו פולט לשלשת מחשבות מטונפות שכאלה עד להתפלץ מהן ומצחנתן. בעיקר אהב אהבה גדולה לטפח מפלגה פרדנית המפרידה כירדן עצמו בין הנוהים אחריו לבין אלה שקדושתו מעניינת אותם כקליפת השום. אך במקביל להצטיינותו כחטטן בכל מיני לבטים פולחניים מגוחכים והבליים, טיפח שפת ביבים מיוחדת אותה הטיח עם רירו לעבר כל מי שאיננו "מזרחי". 

והנה עכשיו מתרוצץ ברשת סרטון כמעט מבעית, בו מופיע הצדיק באיזושהי ברית מילה, זמן-מה לפני שעלה לשמיים, ופותח פיו על מנהיגי המדינה שמבקשים בשם השוויון לגייס אברכי ישיבות ומטיח בהם את מלוא דעתו עליהם, וזו אמירתו הנוקבת בלשון צחצחות:

 "יקויים בהם הפסוק שפוך עליהם זעמך. וחרון אפיך ישיגם, תרדוף באף ותשמידם, תכלם ותכניעם. שלא יישאר להם לא שורש ולא ענף, שילכו לאבדון ואתה האלוקים תורידם לבאר שחת, שלא יחצו ימיהם."

 ואותה מדינה שהוא אירר, חירף וגידף השכם והערב את מנהיגיה וחייליה פעם אחרי פעם, באה כעת לחלוק כבוד לבתו עדינה, שמאחוריה נמשך כשובל "מפעל חיים". והשנה לא הסתפקו בכבוד אחד בלבד, אלא באו מלקקי העכוזים הממלכתיים והכפילו אותו – כי הרי הבת, הממשיכה בדעותיו העקומות של אביה ז"ל, היא פלא במדינה הזו, שחיים בה לפחות כמה אלפים שבאמת עמדו ועשו וקיימו עשרות שנים, לעתים כמעט מלוא שנותיהם, מעשים נכבדים לאין שיעור ממנה לקירוב לבבות כמפעלי חיים כבירים ואיש מהם אפילו לא הוזכר.

יש גם הטוענים כי המיוחס לה, אותה מדרשה דתית שהצדיקה כביכול מתן פרס ישראל לעלמה, לא היה פרי הגותה – ותרומתה לא היתה שם בצעדים ראשונים. חוץ מהעובדה העגומה שהיא המשך ישיר להבדיל בין דתיים כשרים לחילוניים טמאים.

אבל לא בזה עסקינן ברגע שפל זה. אלא ביציאתה של אותה גברת, יום לאחר ההודעה על "זכייתה המפוארת" בפרס ישראל, שבצורה בוטה בנוסח מעיק של מעשה אבות סימן לבנות, טרחה להכריז ברשת הרדיו הממלכתית פנייה נרגשת לכל בני הישיבות שלא יתגייסו לצה"ל. בלשון שאיננה משתמעת לשני פנים התריעה הבת של האב הקדוש עובדיה, כי עליהם לציית ואך ורק לרבניהם, ולא להנהגת המדינה. חזרה והדגיש כי עליהם ללמוד ממנה כיצד יש לדבוק בתורת אבות ודעת גדול בדורו, שכן כל חייה היא מצייתת לרבנים וראו כמה רחוק הגיעה, כך הדגישה מי שקבעה כי מדינת ישראל היא מדינת הלכה...

אכן, רחוק עדינה תלך מעדנות. תפתח בין מדליקות המשואה ובוודאי תאמר כאחרות "לתפארת מדינת ישראל", אלא אם תשנה דעתה. וביום החג עצמו, יקומו ויעמדו לכבודה כל חבורת המנהיגים שזוכים מבני משפחתה במטח של טילי חירופים וקללות, וימחאו לה כפיים, לזו שקוראת לציית בארץ רק לרבנים.

חרפת הכבוד הכפול הזה שהוענק למי שאינה ראויה אף לא מקצת ממנו, תהיה ככתם לא רחיץ  על בית המחוקקים ועל ממשלת ישראל גם בגלל הנימוקים השקריים (!) של פרופסור גבריאלה שלו, ראש הוועדה שהעניקה לה את פרס ישראל, (ועוד כמה סתומים שהעניקו לה זכות בהדלקת משואה). בינתיים, עיון בקריאת נימוקיה האבסורדים של גבריאלה שלו – מעלה תמיהה – ממש ולא להאמין!

זו עדינה שכל מעשיה נועדו לשם עצמה בלבד, שבאה לגדף ולחרף כמסורת משפחתה, וכולם מרכינם ראשיהם לפניה, שכן לא היתה משפחה כמשפחת יוסף שהרבתה לזרוע שנאת אחים תפלצתית, ותרמה תרומת נבלים לשסעים וקרעים בחברה הנבזזת, ומעשיהם כולם היפוכם מזו שטרחה לנסח פרופסור גבריאלה שלו. מי יודע כיצד פרופסורית זו, נפלה גם היא על הראש, והעמידה את כולנו חשופי שת, כגדולי השוטים של מדינת העברית. קשה לעכל כיצד גברת שלו, אישה בעלת רקורד של אדם משכיל, כופפה עצמה עד חרפה שלא תישכח לה.

בין ראשוני הוגי הרעיון של שילוב תורה עם לימודי חולין במטרה לקרב חרדים לכלל ישראל בממשות בארץ-ישראל, היה ההוגה והמחנך פנחס שיפמן בן-סירה (1873–1945), שמשנתו בנושא ועשייתו מוכרת לכל מי שנותן דעתו ברצינות על משמעות החינוך הלאומי, הדתי והעברי, ונלמדת כמאה שנים. מי שהתחיל בכך באופן מעשי היה מורו הרב הנודע יצחק יעקב ריינס בישיבתו המתקדמת בעולם, בלידא  (1839-1935).

יתרה מזו, נמצא מישהו בעולמנו שטוען כי הוא זה שהקים את אותו מוסד בירושלים שכולם מתפארים בו כעת (על מה ולמה?), ומאשים את הבת למשפחת עובדיה יוסף שנישלה אותו מבן טיפוחיו ומאז מתפארת כמו אימו יולדתו. אותו אדם הוא בכל זאת מוכר כמי שעשייתו הקדימה אותה, ושמו ד"ר גבריאל בוטבוט, מומחה בחינוך. המוסד הזה, תחת הנחייתה הפרימיטיבית של עדינה בר-שלום, מפריד בין גברים לנשים ומגיע לקיצוניות שאיפיינה את יוסף ואין לה קשר ליהדות. מפליא עד כמה עיוורים היו חברי הוועדה הממליצה.

ועדיין לא קם מישהו לצעוק את הצעקה הטבעית, שמדובר בטעות גסה ושכולנו ערומים ויש לשלול את הפרס הזה ואת הדלקת המשואה ממי שממרידה את בני הישיבות כולן נגד ציות לחוקי המדינה ונגד גיוס לצה"ל. ולה קוראים האשכנזים המפוחדים אישה "פתוחה", ועל זה מעניקים את הפרסים המכובדים ביותר.

יש עדיין זמן לבחון מחדש את הענקת הכבוד המוזנה והמגונה הזה, ולעצור את המהלך הבזוי הן למען כבוד הפרס וכבוד המשואה. הריח הגזעני-דתי-עדתי העולה מהשערורייה הזו, הוא ריח מחניק עד בחילה שמלווה אותנו כבר שנים רבות מדי מאז התחיל יוסף עובדיה חולה הכבוד לשטות בכולנו.

איך יכולה מדינת ישראל בלי בושה גם לפרוס פרסים לאלה שבאו מתוך עולם המפזר חשיכה בתוכנו ולא אור. עולם שהביא ועדיין מלבן שנאה ללא גבול בין עדות ישראל. האם צריכים אנשים לצאת לרחובות ולזעוק כנגד השקרים האלה בהם אנחנו מוצאים עצמנו שוחים בלי סנפירים? אם נמצאים אנשים אחראים – שירימו קול, שישמיעו מחאה. אסור לשתוק בימים אלה על החנופה החולנית הזאת למתנגדיה הקולניים ביותר של מדינת ישראל כפי שחלמנו עליה.

הדרך המקולקלת שבעזרתה אונסים אותנו וכולאים אותנו בתהום פרימיטיבית של יהדות מזויפת, שמאלצת אותנו להשלים עם שקרים, מובילה אותנו לכלייה תרבותית. הפרס הגנוב הזה שהוענק כביכול "בהפתעה" לעדינה בר-שלום, הוא פרס שקרי שמחריף את חוליינו כעם נכה-נפש.

שר החינוך שי פירון דיבר היום (יום ד', 26.3.2014) על התבהמות החברה בישראל – ואין הערה צודקת מזו. חלק מההתבהמות הזאת יכול להיכנס למערכת החינוך כ"הסיפור המוזר של עדינה יוסף-בר-שלום". זו גם אפיזודה מבהילה של מדינה מתבהמת ונאנסת לעיוותים וסילופים. אני מצפה שהשר לאור הצהרתו האחרונה יבדוק את הפרשה הזאת עד לשורשיה וישחרר אותנו מהחלטה מושחתת.

אהוד: השר פירון מדושן-העונג המדבר על התבהמות התכוון כנראה למעשיה של נערה בת 13 או 14, ש"נתנה" מרצונה לחבורה של נערים, ואפילו ביקשה זאת מהם, מעשה מאוד חריג – ועתה הם מואשמים באינוסה, מה שמוציא שם רע למעשה אונס אכזרי אמיתי – אבל משמש כחגיגה לכל הצבועים והצדקנים, כמו אלה הממציצים האשמות נגד השר סילבן שלום, שכביכול עובדת שלו במוצצת, שאותה לדבריו כלל אינו זוכר –  מצצה לו בחדרו בבית מלון, לשם באה, כנראה ללא כפייה. הוא לא היה צריך לדחוף את הראש שלה על הזין שלו אלא מרצונה היא מצצה ואפילו לא התפוצצה מתנובת זרעו של זה שבעוד 15 שנים עתיד להיות מועמד רציני למשרת נשיא נמצץ מושמץ ונלחץ!

כן, צריך לחדש את המסורת – כי כנראה רק אצל פרס, אחרי קצב, כבר לא היה מה למצוץ ולכן היה יכול לרחוץ בניקיון כפיו.

* * *

בניגוד לסרטוני הסברה רבים, שמיועדים בעיקר כלפי העולם המערבי,

הסרטון הזה מגיע מתוך העולם הערבי ואליו.

על חרם מזויף וצביעות – הצפייה חובה !

לצפייה בתוכן לחץ כאן

http://www.baba-mail.co.il/Content.aspx?emailid=27605&memberid=993944

* * *

אסי דגני

הֶתְקֵף לֵב

[בוקר רביעי בטיפול נמרץ לב, שערי צדק, ירושלים]

זֶהוּ יוֹם חַג

כִּי הַזְּמַן עוֹד לֹא נִגְמַר לִי

וְלִכְבוֹדוֹ אֶעֱדֶה אֶת שְׁנֵי שְׁעוֹנַי

אֶחָד עַל כָּל יָד

וְהֵם מוֹרִים עַל זְמַן אֶחָד,

זְמַן שֶׁנִּשְׁאַר לִי בְּמַתָּנָה.

קַמְתִּי לִכְתֹּב זֹאת

וְהַמּוֹנִיטוֹר צִפְצֵף אַזְהָרָה

וְהַפְּעִימוֹת קָפְצוּ לְרֶגַע עַד 136.

בַּבַּיִת אֲנִי צוֹפֶה בַּטֵּלֶוִיזְיָה,

כָּאן יֵשׁ לִי הַמּוֹנִיטוֹר עִם הַקַּרְדִּיוֹגְרָמוֹת שֶׁלִּי וְגַם שֶׁל שְׁכֵנַי לְטִפּוּל נִמְרָץ.

(זֶה בִּשְׁבִיל הָאָחוֹת, שֶׁתֵּדַע מִכָּל חֶדֶר שֶׁבּוֹ הִיא נִמְצֵאת

גַּם מַדּוּעַ מִישֶׁהוּ קוֹרֵא לָהּ מֵחֶדֶר אַחֵר,

וְשֶׁלֹּא תָּרוּץ לְכָל נוּרָה מְהַבְהֶבֶת, לְמָשָׁל בִּשְׁבִיל בַּקְבּוּק שֶׁתֶן,

בְּדִיּוּק כַּאֲשֶׁר מִי שֶׁצִּלְצֵל לִבּוֹ מְפַרְפֵּר...)

כֵּן, אֵלֶּה מוֹנִיטוֹרִים חֲכָמִים; כַּאֲשֶׁר יֶשְׁנָהּ סְטִיָּה כָּלְשֶׁהִי הֵם מְצַפְצְפִים.

הָעֶרֶב אֲנִי מַפְסִיד קוֹנְצֶרְט בַּסִּדְרָה הַיְרוּשַׁלְמִית

עִם הַמַּלְחִין עַצְמוֹ: קְזִ'ישְׁטוֹף פֶּנְדֶּרֶצְקִי, בֶּן זְמַנֵּנוּ

אֲשֶׁר יָצָא לִי פַּעַם לִשְׁמֹעַ מַשֶּׁהוּ מִשֶּׁלּוֹ – וּמִיָּד אָהַבְתִּי!

הוּא יְנַצֵּחַ בַּפִילְהַרְמוֹנִית עַל ''רֶקְוִיאֶם פּוֹלָנִי' שֶׁלּוֹ.

דַּוְקָא הִתְכּוֹנַנְתִּי לִקְרָאתוֹ מִזֶּה כְּחֹדֶשׁ יָמִים,

מֵאָז פִּרְסְמוּ בְּרַדְיוֹ שֶׁהַמַּלְחִין עַצְמוֹ יָבוֹא לְנַצֵּחַ עַל יְצִירָתוֹ...

בְּיָמִים עָבָרוּ, אָמְרָה לִי כָּאן אָחוֹת וָתִיקָה,

בַּמִּקְרֶה שֶׁלְּךָ הָיוּ עוֹשִׂים נִתּוּחַ מַעֲקָפִים.

הַיּוֹם זֶהוּ לִי צִנְתּוּר רְבִיעִי, הַפַּעַם עִם פְּעֻלָּה:

הַרְחָבָה עִם בָּלוֹן וְהַשְׁתָּלַת תּוֹמְכוֹן מַתַּכְתִּי פְּלַסְטִי סְפוּג תְּרוּפָה.

הַיּוֹם יַרְשׁוּ לִי כְּבָר אֲפִלּוּ לְהַשְׁתִּין בַּשֵּׁרוּתִים

מַה שֶּׁאָסוּר הָיָה בְּיוֹם הַצִּנְתּוּר.

וְכָעֵת אֲנִי לִקְרַאת "שִׁקּוּם לֵב",

25 שָׁנִים חָמַקְתִּי מִפְּעִילוּת סְפּוֹרְטִיבִית

וְהַיּוֹם זֶה בְּמִסְגֶּרֶת טִפּוּל רְפוּאִי...

כָּעֵת נִתְבַּשַּׂרְתִּי שֶׁאֲנִי עוֹשֶׂה ''מוּחַארֶם''

וְעוֹבֵר מִ'טִּפּוּל נִמְרָץ' לַמַּחְלָקָה עַצְמָהּ.

רִכַּזְתִּי חֲפָצַי עַל הַמִּטָּה

וְנִתְקַבַּלְתִּי שָׁם בְּאַזְהָרָה: פֹּה גּוֹנְבִים...

בְּ-1963 בִּקַּרְתִּי בְּאִיטַלְיָה וְשָׁם רָאִיתִי שִׁלְדֵּי אוֹפַנַּיִם קְשׁוּרִים

לְעֶמְדוֹת אוֹפַנַּיִם בָּרְחוֹב. כָּל מַה שֶּׁנִּתָּן לְפָרֵק מִן הַמִּסְגֶּרֶת וְאֵינוֹ נָעוּל – פֹּרַק וְנִגְנַב.

הַמַּחֲזֶה מַמָּשׁ מְדַכֵּא, כִּי הַבְּעָלִים מַשְׁאִירִים בַּמָּקוֹם אֶת עֶלְבּוֹן חֻרְבַת הַמַּצֵּבָה הַזֹּאת

קְשׁוּרָה וְזוֹעֶקֶת לַשָּׁמַיִם בִּמְחָאָה נֵכָה אִלֶּמֶת הַמְּעוֹרֶרֶת בִּי שְׁאַט נֶפֶשׁ כְּלַפֵּי הַגַּנָּבִים.

וְהִנֵּה, כַּחֲמִשִּׁים שָׁנָה אַחֲרֵי הַטִּיּוּל שֶׁלִּי לְאִיטַלְיָה, זֶה הִגִּיעַ לַמּוֹלֶדֶת,

לַשְּׁכוּנָה שֶׁלִּי: רוֹאִים שְׁלָדִים קְשׁוּרִים לְעֶמְדוֹת חֲנָיַת אוֹפַנַּיִם.

וְהַחֶדֶר רוֹעֵשׁ, קְרוֹבִים וַחֲבֵרִים מְצַלְצְלִים לַנַּיָּדִים שֶׁל הַחוֹלִים הַשְּׁכֵנִים,

הַמְּנַגְּנִים מוּסִיקָה עַרְבִית.

בַּדֶּלְפֵּק הַמּוֹנִיטוֹרִים מַרְעִישִׁים בְּאֹרַח בָּנָלִי,

מְשַׁדְּרִים כִּבְיָכֹל אוֹתוֹת מוֹרְס מוֹנוֹטוֹנִיִּים אֶחָד לַשֵּׁנִי...

תָּרַמְתִּי לְקָקוֹפוֹנְיָה הַכְּלָלִית כַּמָּה נֹאדוֹת קְצָרִים וּבִלְתִּי מַסְרִיחִים מִשֶּׁלִי, וְיָשַׁנְתִּי חָרָא.

שערי צדק

17/02/2014

אהוד: אסי היקר, מאחל לך החלמה מהירה ובאשר לפנדרצקי אל תצטער. לשמוע את הרקוויאם שלו בפילהרמונית זה היה ממש עינוי, ואם היית מגיע לשם בריא, יש חשש שזה היה גורם לך התקף לב.

* * *

אלי מייזליש

1. למה עליתְ לארץ?

סיפור

אשתקד, לאחר הפסח, הגיעה ארצה לביקור הפרופ' רינה שיין, מרצה להיסטוריה של ארה"ב באוניברסיטת ניו-יורק [NYU], לבדוק אפשרות לעלות ארצה, מקום עבודה וקניית דירה. רינה היא נכדתו של פרופ' לודוויג שיין, רופא יהודי שעלה ארצה מגרמניה ב-1933 לאחר עליית היטלר לשלטון עם 'ליפט' מלא רכוש משפחתי. אחיו של לודוויג, מקס, גם-כן רופא, סירב לעלות ארצה והיגר לניו-יורק. רגע לפני שפרצה המלחמה, קיבל לודוויג מברק מאחיו מקס שהוא מאוד חולה וביקש אותו להגיע להיות לו לעזר. לודוויג הפליג באונייה מחיפה והגיע לניו יורק בראשון לאוקטובר 1940 אבל אחיו כבר מת. הוא התנחל בדירת אחיו, קיבל את המשרה שלו, פגש רופאה יהודייה צעירה מגרמניה בבית-חולים והתחתן וכעבור שנה ב-1941 נולד יונתן, האבא של רינה.

רינה סירבה ללמוד רפואה, ובחרה דווקא במקצוע הכי נדוש: היסטוריה של ארה"ב, ומצאה כי זו תהום ללא סוף עד שבגיל 45 בשנת 2013 חחליטה לזנוח את NYU לטובת ארץ-ישראל וללמד כאן סטודנטים למה לא טוב לגור בניו-יורק וטוב לגור בארץ. היא ידעה, כי אפילו אם היא דור שלישי בארה"ב, עדיין העול של פליט יהודי כמו הסבא שלו רבץ על כתפיה ללא נשוא – שם בניו-יורק. כי חוץ מהסבא שלו ואחיו מקס, הנאצים שחטו ללא רחמים את כל המשפחה עד אחרון הילדים. 

את הפרסום שלה רכשה רינה דווקא בשל ההתנהלות הפילנטרופית שלה, שתרמה כל סנט פנוי ל'הדסה'.

בעקבות השביתה האחרונה של 'הדסה' ביקשה פרופ' רינה שיין לערוך מסיבת עיתונאים בתל-אביב ולשתף את הציבור בארץ במכאוביה כמה קשה לה לסגור את הפער שבין ההכנסות מהתרומות לבין מבול ההוצאות של 'הדסה' שהגיע ל-100 מיליון דולר. "אפילו אם אמכור את כל התמונות שסבא שלי הבריח מגרמניה, לא אצליח לקבל 100 מיליון דולר, אולי חמישים אולי ששים, אבל 100?" – וניסתה לארגן מסע פרסום עם תורמים ישראלים.

היא שכרה משרד ליחסי ציבור והגיעה ליותר ממאה תורמים שביקשה את רשותם להזכיר את שמותיהם במסיבת העיתונאים.

ובכן, בשעה טובה ומוצלחת, בעשרים לפברואר השנה, כינסה פרופ' רינה שיין מסיבת עיתונאים ב"בית העיתונאים" בתל-אביב, אליה הוזמנו דווקא בכירי הפרשנים הפוליטיים מצמרת העיתונות והטלוויזיה.

היו שם כולם מ'ידיות' ו'עם-הארץ', וגם מערוץ 22; נחום נרבע, שמעון שיפרע, אמנון ארבומוביץ', בן כפסית, ניסים מעשעל, רביב דרובר, תת-אלוף בן, יואל מרפוס, ועוד כשני תריסרים מנהלי משרדי ממשלה וראש שב"כ אחד.         

פרופ' רינה שיין פתחה כך:

"לפני הדברים על כסף להדסה, ברצוני להודיע כי החלטתי סופית לעלות ארצה... נרשמתי כבר במשרד הפנים, קיבלתי תעודת זיהוי וקניתי דירה 4 חדרים בגדרה...."

ואז נשמעה צרחה אדירה מכיוון של שמעון שיפרע; "אוי... אוי... אוי, למה עלית ארצה... הרי כל רגע יעשו עלינו חרם ובאו"ם יחליטו שאנו מדינת אפרטהייד והעולם יחליט שאנו מדינה מצורעת... לא! לא! תחזרי לניו-יורק... אנחנו אבודים!"

רינה התבוננה בו כאחוזת הלם, פנתה אליו כמו אל איש חולה: "אדוני, מה שמך?" והעיתונאי מ'ידיות' אמר: "שימון, שימון שיפְרַע..."

ובקול שקט ובוטח, כמו גלי הים הלוחשים ליד הספינה, "מר שיפרע, תירגע. בארץ שֶקֶט ושָקֵט, נחמד, טוב, נקי ונהדר ובניו-יורק חרא. אני לא ויתרתי על כלום. להיות יהודי בחו"ל זו צרה צרורה ומצער אותי שכל החברים היהודים שלי מסתירים את זהותם היהודית ולא סבלתי להסתובב ברחוב בלי יהודים מסביב. כאן? כולנו יהודים וכיף לי רק מזה. כיף אמיתי. כבר במטוס אל-על הטיייס והדיילות יהודים, השוטרים בנתב"ג יהודים, פקידי המכס יהודים, נהג המונית למלון בתל-אביב יהודי, הפקידים והמלצרים במלון יהודים – יש לך בכלל מושג אם או בכלל איזה כיף זה בשביל יהודייה מאמריקה עם 330 מיליון גויים? אתה יודע למה ברח הסבא שלי ב-33 מגרמניה לארץ? כן? נכון. מהנאצים, אתה מבין?"

ואז התעורר הקולגה שלו מ'ידיות' נחום נרבע, כך: "שמי נחום נרבע עיתונאי בכיר בעיתון הכי גדול כאן, ואני מבקש לדעת איך יכולת להחליף את הדירה הגדולה שלך במנהטן לדירה קטנה בגדרה, האם זו לא ירידה ברמת החיים שלך? ועוד; האם לא ויתרת על משרה בכירה ב-NYU תמורת מרצה אצלנו? זו לא ירידה ברמה? איך מוותרים ככה על כבוד וכסף?"

לפני שרינה ענתה, לגמה שלוק מכוס מים התבוננה בנחום דקה ארוכה ובבליץ של הצחקות עשתה אותו לכלום: "אמרת שמך נרבע? בכיר בעיתון גדול? כן? אז דע לך שאין לך מושג למה מחליטה יהודייה מניו יורק לעלות ארצה. הנוף מקומה שבע בגדרה הוא כל הנגב של ארץ-ישראל הרי יהודה וירושלים ובמערב כל הים של אשדוד ואשקלון. בניו-יורק יש נוף? וכמה גרים מול הסנטרל פארק וכמה זה עולה? ובגדרה האוויר נקי, ובכביש שש כל הארץ פתוחה פחות משעה. אז זה מה שיש לכם בראש עיתונאים בכירים?"

אהוד: נחום ברנע שכל בן, חייל, בפיגוע טרור בירושלים.     

2. שוקן נגד שביט

[או זה צעד של סגירת "הארץ"]

הגיעו ימים טובים לעיתון "הארץ"; המו"ל נגד בכיר הכותבים ודווקא בעיתון שלו. השאלה היא מה קוד ההתנהגות וההתנהלות של שוקן כאדם נורמטיבי. למשל, לו היה עומד שוקן בראש מפלגה ונבחר לראשות הממשלה, האם הוא ירכיב ממשלה עם אחד שנוגד את דעתו בסעיף הכי-הכי קריטי עבורו [ואולי עבור עם ישראל כולו: מהי הזהות שלנו?] – ברור שהיה משליך אותו לספסלי האופוזיציה, אלא מאי? שוקן במדים של אריסטוקרט מובהק לא יעשה מעשה נבלה ויפטר את שביט בשל ניגודי השקפת עולם. אבל הוא יסכים לבזות אותו בכלים הכי זולים שיש בשוק ושלא עולה לו גרוש: מאמר בעיתון שלו חינם אין כסף.

התבוננות לעומק ללמוד את הסיבה האמיתית והתת-מודעת של שוקן, מגלה כי האיש איבד את יכולת השליטה שלו והתחרנף לגמרי עם גילוי סימנים מובהקים של החלקה אל עבר עולם הדימיון. ככה, ולאורך זמן, שוקן לא יחזיק מעמד זמן רב, ואני בטוח כי הוא עכשיו לקראת הצעד הנועז של הליכה הביתה; להסתתר עמוק-עמוק מתחת לשמיכה. כי כיף עם העיתון הזה כבר לא יהיה לו.

כי מיהו האידיוט שמוכן בכל בוקר למכור מוצר שהוא בעצמו אינו אוכל? אין דבר כזה.  

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

החריש התקיים יומיים אחרי ד' חנוכה תרל"ט, כלומר, ביום חמישי, ו' חנוכה, ל' כסלו תרל"ט, 26 בדצמבר 1878.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

הסאגה אינה שייכת לספרות העברית ה"חשובה", זו שיש לה סנדקים ומשרתים – ולכן גם לא הופיעה בהוצאת ספרים "מכובדת" ולא עברה עריכה, לבד זו של מי שכתב אותה וגם הביא אותה לדפוס (המלביה"ד), בטיפולם המקצועי של המפיק אלישע בן מרדכי ואשתו שרה, מסִדרת "ספרי מקור".

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

[אין להשיג ברשת סטימצקי!!!]

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

יצחק שויגר

מגילת הרפזון

בימים ההם במלוך המלך נהנהתניהו ואשתו ושתישרה על שבע ועשרים ומאה עיריות,  מינה את  המשנה למלך, הווזיר ברק-וראש אשר היה מהיר כברק וחכם בעל ראש ואשר ידו היתה בכל ויד כל בו מפירוק מנגנונים של מכשירים המראים את הזמן ועד לבקיאות במחירי בתי העבדים אשר הקיפו את ארמון המלוכה, לבחור לו שר צבא חדש. כי נוהג קבוע היה לו למלך נהנהתניהו להחליף את שר צבאו מעת לעת משום שלא אבה כי שרי צבאו יתגדלו עליו וכדי שהעבדים לא ישכחו מי נותן לחמם.

ויאמר לו. הנה קראתי להמן  שר צבאי להביא בפניי את תקציב הצבא והנה אני מאחר לבוא כי סכו את גופי בשמן התמרוקים ולא הספקתי להתייבש והנה אני מאחר ומגיע בהפתעה ורואה את המן שוכב על מיטתי ומי יודע אם ושתישרה עצמה לא התכוונה לבא שמה בהיעדרי. ועד אנא תבוא בושתי? אתה שמישנה אתה לי, תמצא לך בחור טוב  שיחליף אותו ואת המן נתלה על עץ.  

בעת ההיא זמם הווזיר ברק-וראש לרשת את מקומו של המלך נהנהתניהו. וכידוע היא שכל מי שחפץ לרשת את מקומו של המלך צריך לדאוג מבעוד מועד ששר הצבא יהיה מאוהביו. שכן כוחו של הווזיר אינו מספיק אם גייסותיו של המלך אינם סרים למשמעתו. 

ולברק-וראש היו מרגלים ומפיצי שמועות בכל ממלכתו של נהנהתניהו. ויקרא לביגתן ותרש הממונים על ההדלפות ועל התחקירים וישאל אותם על פשר מעשהו והתנהגותו של המן. ויאמרו לו הן אדוני לא יודע עד כמה המן עצמו רוצה להחליף את נהנהתניהו ואם  אדוננו הווזיר לא יפעל במהרה  כי אז ימנה המן אדם נאמן לו שיחליף אותו כראש הצבא ויצא בראש צבאו לתפוס את כיסאו של נהנהתניהו.

ואת מי הוא רוצה למנות  במקומו? שאל ברק וראש.

 את האחשדרפן גלנטון! כך ענו לו ביגתן ותרש.

וירוץ ויאמר ברק-וראש לנהנהתניהו. לא טוב אדוני עושה. כדאי שהדברים לא יהיו כספר הפתוח. אם על המלך טוב יקרא לממוכן אשר על הכספים ויביא בפניו את ספר התקציבים וממנו יראה כי המן לא סר למשמעתו ומבזבז את אוצר הממלכה על כל מיני גחמות שרובן ככולן נועדו להשביע את רצונה של ושתישרה אשתו של המלך אשר מתערבת בענייני הממלכה ואז נביא עדים כי המן רקם שטנית יחד עם ושתישרה להפיל את מלכותו של מלכי. ואם תיגלה תוכנית השטנים כי אז יתלה אדוני מלכי את המן ואת ושתישרה על עץ אחד. וכך לא תיפגע מלכותו של מלכי ולא תדמיתו שכן לתלות את שר הצבא בשל מעשה טיפשי כל  כך כמו  מנוחה על מיטתו של מלכי, אולי אין בכך משום הוכחה כי זה היה זממו וזה נראה קצת אווילי.

ואם אתלה את ושתישרה מי יחמם את יצועי בלילות עד שהתרגלתי לושתישרה? ואתה הרי מכיר את שיגעונותיה, חלב בשקית ופרחים ונרות נשמה מלוא כל הארמון, ועכשיו בגילי למצוא אחת אחרת ועוד בפקודת המלך? זה לא יהיה קל. שהרי  כבר ראיתי שאת כל היפות כבר תפסו אנשי הצבא והאחשדרפנים ואם אגזול ממי מהם את אשתו וקניתי לי שונא חדש ויהיה לי רק צרות.

ויאמר ברק-ראש למלך, אני אמצא לאדוני נערה יפה מבנות היהודים אשר איש מאנשי הצבא אינו מכיר מפני שאינן מסכימות להתחתן איתם והם אינם רוצים אותן בגלל יהדותן.

ואם היא לא תרצה? שאל המלך.

תרצה תרצה, אדוני. מיד אדבר עם דודה מרדכי אשר יושב בשער המלך.

ויקרא ברק-וראש למרדכי היהודי אשר יושב בשער המלך ומוכר תופינים ומחליף כספים כדרך החלפנים היהודיים שהיו מרובים בממלכה, שכן נאסר על היהודים לעסוק בכל מלאכה פרט לחלפנות הכספית. ויאמר לו אני צריך שימצא לי נערה חדשה למלך, יפה ואשר איש לא מכיר אותה.

ומה בקשתך בתמורה?

 ויאמר לו. ימנה אדוני אותי שר הכספים של הממלכה, וספק התופינים הראשי ואני אעזור לאדוני בכל אשר ירצה.

 ויאמר לו ברק-וראש הנה נתתי לך את ראשו של ממוכן אשר על הכספים של המלך נהנהתניהו.

שמח מרדכי בחלקו וישאל ומה אני צריך לעשות. שהרי בידוע הוא בממלכה שאין מינוי שאינו כרוך באיזה מעשה נבלה מצד הממונה.

הנה אגיד לך שבידוע הוא כי המלך נהנהתניהו מחפש אישה בתולה אשר טרם התארסה בכל ראש חודש של החודש השביעי בכל שנה והנה שמעתי כי יש לך אחיינית ענייה שאין לה כלום אשר טרם אורשה וסיכוייה למצוא חתן גם הם קלושים בגלל עונייה. תיקח את אחייניתך ותן לה לטבול בשמן המור שבעה ימים ושבעה לילות ולאחר מכן  תעשה אמבט של חלב אתונות ובתום החודש יהיה בשרה רך ולבן ומריח למרחוק ואז תעטה על ראשה רק כתר מלכות ותצווה עליה לבוא לפני המלך.

רק כתר מלכות ?

ומה חשבת?  אפילו לא חוטיני! רק יראה אותה  המלך ומיד ימנה אותה למלכה.

ומה אחרי כן?  

ויאמר לו ברק-וראש. הנה שמעתי כי אין המלך מרוצה מהמן וברצונו לתלות אותו ולמנות תחתיו את האחשדרפן גלנטון להיות שר צבאו. ואולם אני לא הייתי רוצה למנות את גלנטון שהוא שר צבא טוב אבל עצמאי מדי ואולי לא יסור להוראותיי. אלא ברצוני למנות את אמרפלגנץ. ואם ייוודע למלך שאני רוצה למנות את אמרפלגנץ הוא לא ימנה אותו. ולכן תיתן בידה של אסתר אחייניתך את הפתשגן הזה ובטוב ליבו של נהנהתניהו הוא ישאל אותה מה היא רוצה ממנו, היא תגיד לו שהיא רוצה שהמלך ימנה את דודה מרדכי להיות שר הכספים במקום ממוכן אשר כשל יחד עם המן במימון תקציב הצבא. וכשהוא ישאל אותה מהיכן היא יודעת תיתן לו את אסתר את המגילה הזאת  שכתב יועצי הנאמן יוני ויזתא, יחד עם הרפזון, יועצו של המן שבה נכתב כי שר הצבא הכי טוב לארצנו הוא האחשדרפן גלנטון וכי המן רוצה למנות אותו וכי ממוכן והמן מתכוונים לתת לאחשדרפן גלנטון את מלוא הסמכויות לאחר שהמן וממוכן יתפסו את כסאו של המלך נהנהתניהו.

 ומה יהיה שאל מרדכי ?

 לא ברור לך אידיוט? המלך יתלה את ושתישרה ואת המן ואת ממוכן ואת גלנטון ואני אמנה את אמרפלגנץ ואלחש על אזנו של המלך שימנה אותך ולאחר שהמינויים שלך ושל אמרפלגנץ יבוצעו אתפוס את כסאו של נהנתניהו ואהיה המלך ברק-וראש הראשון ואותך מרדכי אמנה כמשנה למלך וכממונה על הכספים.

ויאמר ברק-וראש ליוני ויזתא תלך ותלחש למרדכי כי באמת לא התכוונתי למנות את אמרפלגנץ להיות שר הצבא וכי בכוונתי למנות את גלנטון להיות שר צבאי.

ויקרא למרדכי ויאמר לו. אם יגיד לך יועצי יוני ויזתא כי בכוונתי למנות את גלנטון להיות שר צבאי אל תאמין לו. בכוונתי בכלל למנות את ממוכן ואת בגתן לצמד המדליפים והחוקרים ואת תרש להיות שר הצבא אבל אל תגיד את זה לאסתר אלא תגיד לה שכרתי ברית עם המן ושהוא יהיה המלך ושאני  רוצה לשאת לאישה את אסתר.

ויאמר לבגתן ותרש תדליף בכל הממלכה שהרפזון ויוני ויזתא הם בוגדים ודינם מיתה משום שהם מפיצים שמועות שווא וביחוד תלחשו זאת למלך נהנהתניהו.

בלילה ההוא נדדה שנת המלך נהנהתניהו משום שלא הצליח להבין מה באמת רוצה ברק-וראש לעשות ומה שאיפתו ובקשתו השמועות הסותרות היוצאות מפיו של ברק-וראש, הטריפו אותו ולא נתנו מזור לנפשו. וישאל בעת אסתר ותאמר לו יקרא אדוני לאחשדרפן עצמו ונשמע ממנו מה בקשתו? ויאהב נהנתניהו את אסתר בשל עצתה הגאונית.

 והרצים יצאו דחופים ויבוא ברק-וראש אל המלך וישאל המלך לפשר השמועות וישבו יחדיו שבעה ימים ושבעה לילות וגם ברק-וראש  לא ידע להסביר מה בדיוק הוא רוצה ומה שאיפתו. וינח לו המלך.   

ומה קרה?

רוב הקושרים נתלו וחלקם מונו לתפקידים לפי הסדר ולפי התוכנית שקבע המלך. ושתישרה בכתה על חייה ואיימה על המלך נהנהתניהו כי תספר לכל הממלכה על סטיותיו עם אסתר הדסה והמלך מחל לה. אסתר הדסה עזבה שבורת לב את חצר המלך וברחה עם ברק-וראש לאחר שגילתה את המקום בו ממוכן, שנתלה על עץ גבוה, החביא את אוצרות הממלכה שהואשם בבזבוזן. ברק-וראש ויתר על תכניתו להפיל את נהנהתניהו, וכבן למשפחה ענייה  העדיף לעשות לביתו והוא ברח עם אסתר מעבר להרי כוש ושם הוא יושב עד היום הזה וסופר ומונה ומחכה.

 ושאר הדברים הרי הם מפורטים בדברי הימים.

 וליהודים היתה אורה ושמחה כל הימים. לא משעמם להם אף פעם.

* * *

"שריקה" – ספר שירים חדש של חמוטל בר-יוסף

"שריקה" הוא קובץ שיריה ה-13 של חמוטל בר-יוסף, משוררת, סופרת, מתרגמת, חוקרת ומורה. על שירתה זכתה בפרס הנשיא, פרס קרן ירושלים, פרס האישה היוצרת, פרס ברנר, פרס עמיחי, פרס אקו"ם למפעל חיים ופרסים נוספים. שירתה תורגמה לשפות רבות והופיעה כספר באנגלית, רוסית, הונגרית, ולאחרונה – בספרדית, צרפתית וערבית. שיריה הולחנו ובוצעו על ידי יעלה אביטל, יעל תאי, ערן אל-בר, אלברט סופר, הגר רווה, יפעת נץ ואחרים. היא כתבה ספרי מחקר על זלדה, לאה גולדברג, על זיקת השירה העברית לתרבות הדקאדנס האירופית, על ההקשר הרוסי של הספרות העברית ועל מיסטיקה בשירה העברית. לאחרונה הופיע ספר תרגומיה מיידיש לשירי מלכה חפץ-טוזמאן.

"אני קורא  – לאט, כמו ליקר חזק – שניים או שלושה שירים בכל ערב ומתפעל מן הדיוק והחדות והעומק והשילוב (הנדיר) של חום עם אירוניה." (עמוס עוז).

"נשארתי נפעמת. הרגישות, היופי, האצילות והעצב הניבטים מכל שיר נגעו בנימי נשמתי." ׁ(ריסה דומב, אוניברסיטת קיימברידג'). 

"על השירה של חמוטל בר-יוסף אומרים בלדינו 'בן-אדם שכדאי לצרף אותו אל השולחן.'  היא כותבת בתבונה, בחוש מידה, ביושר, בלשון בהירה." (נסים קלדרון).

"הקול של חמוטל בר-יוסף אינו מכיל אירוניה. רצינותו מאוזנת באמצעות פיכחון רב, צלילות המבט, והרצון לזקק מתוך המציאות תמונה מילולית ברורה ככל האפשר. מצד אחד מוחש מאד הכוח המרחיק והמשקיט את עוצמת הרגשות, אבל לא פחות מכך מוחשת גמישותו של הכוח הזה להרחיק ולקרב דברים אל חזית הדיבור בעדינות ובשליטה, כשליטתו של מוסיקאי." (אריאל הירשפלד).

"מבע שירי שקוף, ישיר, נעדר הצטעצעות או הפלגות שיריות פתאומיות, לעולם לא מתחמק מאמירת האמת במלואה, אך לעולם גם לא נכנע לפרץ הרגשות המשתחרר מן העמידה בפני אמת זו". (דן מירון).

[דבר המפרסם]

* * *

יובל כהן

בעל-שף: תוכניות הבישול כפאגניות מודרנית

"זה אמר: אני אוכל ראשון, וזה אמר: אני אוכל ראשון. קם גדול שביניהם, נטל פטיש ושברם." (בראשית רבה ל"ח: י"ג)

אדום בוהק, אחר-כך אש מפלחת את המסך. סכין קוצצת, גז נדלק, דג נחתך לאורכו. בשר מושלך לתוך קדירת שמן לוהט, מזלג ננעץ ואז, שקט. מישהו לבוש בלבן מקרב את המזלג לפיו. צמד המילים "תוכנית בישול" תמיד התקשר לי לתמונה של סבתא ממושקפת, הישובה בסלון ביתה ומנסה לשווא לעקוב אחר אישה חייכנית שמסבירה בתמימות איך להכין חריימה. אך עם חזרתו למסך של ז'אנר תכניות ה"קוק-אאוט" (על משקל "נוק אאוט"), נראה שעדיין לא פגענו בקרקעית הדלוחה של התרבות בישראל. תוכניות אלו, מעשה שטן המשלב את השיעמום של תוכניות בישול עם החידלון הקיומי של תוכניות ריאליטי, כבר גובלות בפאגניזם מודרני. באיזו שעה שלא תדליק את המכשיר הארור, נפער מולך פתחו של גיהינום. קדירות מבעבעות, גחלים רושפות, אדים קודחים, מזלגות ננעצים, משב של פלפל שחור גרוס מכה בנחירי דימיונך. ולבסוף, ההוא שבא רק לטעום.

עד כמה שידוע לי, המטמורפוזה שעבר הז'אנר הטלוויזיוני הזה מזמן איכות לבבושקות ועד למפלצת הרייטינג שהינו כיום, החלה בתוכנית "שף הברזל" שיובאה מיפן בשלהי שנות התשעים הנשכחות. תוכנית זו, ששודרה בערוץ שמונה בשעות לא-שעות, היוותה עבור המחתרת האינטלקטואלית-חילונית לא יותר מאשר תירוץ להראות מישהו מקפיץ דיונון בשומן חזיר בערוץ טלוויזיה ישראלי. אך עם זאת, חוויית הצפייה בה לא היתה רעה כלל. האווירה המאופקת והטקסית של המטבח היפני, והפומפוזיות של המנחה, טקאשי קאגה, היו מספיקים בשביל להשאיר את הצופה בסביבה לחצי שעה אלגנטית.

בגירסה הישראלית, לעומת זאת, השפים עברו למדרגת אל, ועל המשתתפים, כעובדי-אלילים ראויים לשמם, להעלות להם מנחות וזבחים. באולימפוס יישובים פאן, המפליא לנגן במילותיו כמו בחליל קסמים, זאוס, המרעים בקולו על המשתתפים, זוגתו, עשתורת מודרנית דקת-גו שכמו בכל מיתולוגיה טובה הינה צאצא כלאיים מלכותי של איש תקשורת ושפית, ואחרון חביב, באכחוס השמנמן, הישוב על שריון הצב, שיכול להגיע במקרה הטוב לרמה של חוסר עניין חיובי מהתקרובת שקידמו לו.

לעיתים אנו זוכים לגילוי נאות מצד אחד המשתתפים כי הוא/היא העזו לאכול במסעדתו של אחד השפים בתוכנית. זה בערך כמו שמישהו יגיד למולך שהוא ישב אתמול במקדש דגון ודווקא היה אחלה. ואכן, נקמת האלים האחרים לא תאחר לבוא בדמות הדחה משפילה.

הנה ניגשת אחת המשתתפות (אתיופית? ערבייה? דתי הומו? אולי כל אלו יחד), בחיל ורעדה היא מקדמת את מנחתה לשף הראשי. הוא מתרומם מכיסא מלכותו ותוחב בגסות חצי מהמנה המוקפדת לתוך פרצופו, לועס בקול רם ומפלבל בעיניו.

הס מושלך בקהל. האם לשבט או לחסד?

נראה כי לרגע הוא אינו מרוצה ובחרי אף יקום ויכה את המתמודדת במכת ברק אשר תתפרץ מישבנו, כאומר "הא לך, על שהאכלתיני פיגולים!"

אך לא ולא. נהמת עונג עולה מגרונו, והוא מפטיר משפט קצר, כמאמר התרפים, אשר מביע את שביעות רצונו. הבעל-שף מרוצה, השנה נזכה כנראה לגשמים רבים ויבול טוב.

* * *

רחבת אַרְיֵה אֶלְ-חָנַנִי ביריד המזרח

ביום ראשון, כ"ח באדר ב', תשע"ד, 30 במרץ 2014, בשעה 16.30

ברחוב התערוכה 3, רחבת יריד המזרח (צמוד לנמל תל-אביב)

יתקיים טקס קריאת רחבה על שם

האדריכל והצייר אריה אל-חנני

במעמד רון חולדאי, ראש עיריית תל-אביב-יפו

דוד טרקטובר, חתן פרס ישראל

בני המשפחה ומוקירי זיכרו

הכניסה חופשית!

אריה אל-חנני הוא יוצרם של הפסלים "הפועל העברי", 1934 וכן "הגמל המעופף",

סמל יריד המזרח. פסל "הפועל העברי" מוצב בלב הרחבה שתיקרא על שם אל-חנני.

בשֶלֶט ייכתב בעברית, ובחלק גם באנגלית ובערבית:

רחבת אַרְיֵה אֶלְ-חָנַנִי

תרנ"ח-תשמ"ו / 1898־1985

אדריכל זוכה פרס ישראל, מתכנן "יריד המזרח"

* * *

ישראל דויד

שאלות לפוצ'ו על "תחזקנה ידי כל אחינו המאוננים" בפלמ"ח

לאהוד בן עזר שלום רב,

אני מנוי חב"ע וקורא בו בקביעות ובשקיקה (מילה ספרותית).

ראיתי היום את ההזמנה ל"השקה" המיועדת ל-27 במאי, ובמיוחד התעניינתי בהרצאה המיועדת של פוצ'ו, אותו אני מעריץ מילדות:

"פוצ'ו: הייתכן כי גיבורי הפלמ"ח והנח"ל היו מאוננים במסתרים?"

מכיוון שיש עד אז הרבה זמן הייתי אסיר תודה אם תחסוך לי את המתח ותגלה לי כבר עכשיו האם נוסח הכותרת, על אף שנוסח בלשון זכר, מתייחס גם לנקבה ("גיבורות", "מאוננות") כפי שמקובל להדגיש במקומותינו?

ועוד משהו, אני מקווה שאני לא קטנוני, האם לשון "הייתכן" של פוצ'ו מתייחסת ל"במסתרים", כלומר הנורמטיבי היה לאונן בפרהסיה?

סליחה, עוד לא נולדתי אז, ואני סקרן.

אם אתה לא יודע אז לא נורא, אני אשתדל לשאול את פוצ'ו בעצמו באירוע המיועד.

בתודה וברכה,

ישראל דויד

אוניברסיטת בן-גוריון

אהוד: אני מניח שהיה קשה לאונן באוהלי הפלמ"ח כי לא היתה בהם מספיק פרטיות. ליתר ביטחון אני מביא כאן שוב את דבריו של פוצ'ו בהם נזכר גם ספרי הנידח "מסעותיי עם נשים" מתוך "חדשות בן עזר" גיליון 865 מיום 15.8.13, ובה גם התייחסות לשאלותיך החשובות –

פוצ'ו

הייתכן כי גיבורי הפלמ"ח והנח"ל היו מאוננים במסתרים? – תשובה: ועוד איך! – בעקבות ספריהם של נגה מרון – "ככה הוא אמר לה..." ושל אהוד בן עזר – "מסעותיי עם נשים"

הגיע הזמן להרים קול נגד מסע ההכפשות של נתיבה בן יהודה זיכרונה לברכה, שהשמיצה את אנשי הפלמ"ח וטענה שיצאו לקרב בתולים כביום היוולדם. לא הייתי יוצא לקרב נגדה בנושא זה, אלמלא ציינה את הדבר בלשון בוז, כלומר ראתה בזאת נקודת חולשה של הפלמ"חניקים. את עצמה הוציאה מהכלל, ונתנה להבין שאם איבדה את בתוליה במסגרת הפלמ"ח, היה זה בזכות חברי הקיבוצים, אשר במשקיהם  שכנו חברי ההכשרות.

כמי שהיה בפלמ"ח אני מצטער להודות שהיה משהו בדבריה של נתיבה, וכששרנו מכל הלב את "תחזקנה ידי כל אחינו המחוננים..." – היינו לא פעם טועים ומשתמשים במלה אחרת המתחרזת עם "המחוננים". הפלמ"ח דגל בקול רם בטוהר הנשק וגם בטוהר המידות, ואכן לא זכור לי אף מקרה שבו היו אנשי פלמ"ח מעורבים באונס כלשהו  (אם לא להביא בחשבון את הפעם ההיא כשסירסו את מוחמד ההוא שאנס נערה יהודייה). בנגוד לצבאות אחרים שדאגו לספק נשים לחייליהם, הרי הפלמ"ח (ונדמה לי שגם צה"ל כולו) התעלם מהצורך הטבעי הזה של החיילים, ומטה הפלמ"ח נתן לכל פלמ"חניק את האפשרות לפתור את הבעייה הזו במו ידיו.

היום  כבר כולם יודעים שהאוננות היא תופעה נורמאלית ורצויה, אבל לא כך היה בימי הפלמ"ח. אנחנו אף פעם לא אוננו בחברותא ואף פעם לא דיברנו על זה. הנושא היה טאבו, וכשהמ"כ פקד עלינו לשפשף היטב, ידענו שהוא מתכוון לחוטר עם הפלנלית שמחדירים לתוך קנה המקלע.

בלילות, כשהיינו מתכנסים בתוך שקי השינה, היו הידיים כמעט תמיד נשארות בפנים, והנשימות הכבדות שלנו לא תמיד נבעו מעייפות יום האימונים.

לאוננות היה ערך מוסף בקיצור שעות השמירה. לא היה אז רדיו טרנזיסטור בשביל להעביר את הזמן, ובלית ברירה נעזרנו בפעילות הידנית, שגם חסכה לנו סכנת קרי הלילה. אני זוכר איך בלילות הקרים על הברקן אשר בגלבוע, היתה לנו  תורנות שמירה של שעתיים בכל לילה. נקודת השמירה הקבועה של הכיתה שלנו היה בקצה הגיזרה  הפונה לכיוון ג'נין. כשהייתי מגיע לאותו קצה תעלה, היה מקדם את אפי ריח עז של פריחת חרובים. אני לא אמרתי כלום לשומר שאותו החלפתי, וגם השומר ששמר אחריי, לא אמר כלום כשבא להחליף אותי. מה שנקרא אחוות לוחמים. מה לעשות היו בפלמ"ח דברים שעליהם לא דיברנו.

נגה מרון, הפלמ"חניקית  מהכשרת הצופים, עוקבת בספרה רב העלילות  "ככה הוא אמר לה..." אחר בני דורה לאורך חייהם מילדות ועד שיבה. בספר היא לא מתחמקת  מלעסוק גם בעלילות המיניות של החבר'ה ועושה זאת בעוז מפתיע לגבי אישה בגילה. יחד עם זאת היא כנראה היתה אז תמימה מכדי לדעת על הפעילות הידנית של הבנים, ואולי גם את ניחוח פריחת החרוב לא זיהתה. אצלה עיקר פעילותם המינית של אותם שניים-שלושה בנים בכל מחלקה, שהיו להם חברות, היתה לטייל עם בת זו או אחרת במרחבי הקיבוץ כששמיכה מגולגלת תחת בית השחי למצוא פינת מסתור, ובה לבצע ביחד את מה שהייתי קורא "היצמדות חיכוכית".

ההיצמדות החיכוכית היתה אז שלב עליון בחיי החברות. שלב שהנוער של היום מדלג עליו ולא יודע מה הוא מפסיד.

גם נעמי, גיבורת ספרה של נגה מרון, יוצאת עם אריק הפלמ"חניק החתיך לשפת הים רק כדי להגיע להיצמדות החיכוכית  וכל מה שמדאיג אותה, זה לא החשש מהריון, אלא הפחד הנורא פן תחזור הביתה עם כתם על החצאית. דבר שאכן קורה.

לעומת הסופרת הפלמ"חניקית שבכל זאת מציבה לעצמה גבולות אדומים, מוכיח חיימקה הנח"לאי של אהוד בן עזר, שאפשר להצטיין באפיית לחם, ולחמניות, ומקלות סומסום גם כשהיד אינה משה כמעט  מנמר המדבר הנוראי. (זה הכינוי שנותן המחבר לאותו אבר קטן שהופך להיות קטן עוד יותר דווקא כשצריך אותו). לזכותו של  חיימקה האופה של עין גדי (שידו לא היתה משה, אלא רק כשהיתה לשה) יש לומר שהוא הצליח להגשים את חלומו של כל פלמ"חניק ולבצע גם כמה חדירות בבחורות מופרעות, חדירות של ממש  שאם נתיבה היתה יודעת עליהן, היה ערכו של הנח"ל בטח עולה בעיניה, עולה ועוד איך.

אהוד, השעה אחת בלילה, רציתי לכתוב עוד, אבל העיניים נעצמות לי. אני הולך למיטה לישון, ומה שיהיה – יהיה.

* * *

עדיין נמצא למכירה הרומאן

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

אהוד בן עזר

ארוחה נעימה ל-2 ב- BBB הארבעה

ב-181 שקל כולל הטיפ

לצהריים סרנו למסעדת הרשת BBB הארבעה ברחוב הארבעה בתל-אביב, שנעים מאוד לשבת בה, שקט, יש פרטיות והמקום מרווח וגדול. לקחנו שתי עסקיות עם קצת תוספות:

דיאט ספרייט, תוספת 6 שקלים.

כוס בירה קרלסברג קטנה, תוספת 11 שקלים.

עסקית המבורגר טלה 62 שקלים עם תוספת גבינת אמנטל טעימה, 5 שקלים. המנה הגדולה כללה במחיר הזה גם מנה ראשונה של מרק תירס חי טעים ביותר.

עסקית המבורגר קטן, 160 גרם, 55 שקלים, עם תוספת בצל מטוגן, 5 שקלים, שהיה אפשר לוותר עליה כי היתה רק מטוגנת ולא פריכה. ההמבורגר היה טעים. מקלוני הצ'יפס היו קרים ומיד הביאו לנו קערית גדולה נוספת של צ'יפס חם.

 למנה הראשונה, הכלולה במחיר הזה, קיבלנו פרוסת פטה כבד טעים עם ריבת בצל אדומה מתוקה ושני צנימים.

לקינוח, לא כלול בעסקית, הזמנו פירמידת קרם ברולה, 35 שקלים. דומה שטעו ונתנו לנו מנה אחרת, פירמידה של פרוסות בננה ברולה טעימות מאוד על קרם לבן בסגנון קרם שניט או מילפה, עם פרוסות מאפה ביסקוויט שכבות דקות, חום עדין. מנה גדולה וטעימה מאוד.

הנחת מועדון, מינוס 18 שקל.

ס"ה 161 שקלים עליהם הוספנו 20 שקלים טיפ. השירות מצויין. על השולחן מיבחר רטבים, ובקיר הקרוב – מסך טלוויזיה קטן המקרין כל העת מיבחר של מנות מפתות מאוד. המלצרית הנחמדה – יעל ד.

ס"ה 181 שקלים

בי.בי.בי  – בורגוס בורגר בר, סניף הארבעה ת"א, הארבעה 12, ת"א. 03-6042975. לא נראה לנו שצריך להזמין מקום כי המסעדה גדולה ומרווחת מאוד. לחברי המועדון יש כל יום ראשון לפנות ערב ובערב מבצע של שני המבורגרים במחיר של אחד, וכל יום רביעי לפנות ערב ובערב "שעה שמחה" של כפל כוסות בירה במחיר של אחת.

* * *

הזמנה

להשקת הספרים

"מסעותיי עם נשים", "והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

ההשקה תתקיים ביום שלישי, כ"ז באייר תשע"ד (27.5.14) בשעה 19.30

בבית הסופר, רח' קפלן 6, ת"א

סדר היום: התכנסות וכיבוד קל

ישאו דברים:

ד"ר ארנה גולן – מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד"?

ד"ר משה גרנות (שגם ינחה את הערב): יש זקנים שזוכרים ו"הפוך על הפוך"

פוצ'ו: הייתכן כי גיבורי הפלמ"ח והנח"ל היו מאוננים במסתרים?

דוד מלמד: מסעות בארץ הרועדת

אהוד בן עזר: הנחתום מעין-גדי מעיד על עיסתו

הכניסה חופשית

חניון ללא תשלום (מ-19.00) ברחוב ליאונרדו דה-וינצ'י

ממזרח לבניין הסוכנות

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* לאלי מייזליש, תודה על דברי שכל ישר! הללויה!!! [גיליון 928]

משה בן ברוך

* קוקוריקו התרנגול מקרקר: "רוסיה חייבת לשלם את המחיר על פעולותיה באוקראינה," כך אמר הבוקר (שני, 24.3) נשיא ארה"ב ברק אובמה. אובמה אמר את הדברים בפתיחת ביקורו באירופה, שעות לפני תחילת השיחות בהאג שבהולנד של ראשי מדינות הג'י-7. "אירופה ואמריקה מאוחדות בתמיכתן בממשלת אוקראינה ובעם האוקראיני," אמר אובמה לאחר פגישתו עם ראש ממשלת הולנד מארק רוטה. "אנחנו מאוחדים בכוונתנו לגבות מחיר מרוסיה על מעשיה עד כה."

קוקוריקו! קוקוריקו! – ומה עם ההתנחלות במזרח ירושלים? הלא היא עניין הרבה יותר דחוף וקריטי לשלום העולם – מגביית מחיר מרוסיה על מעשיה!? קוקריקו כבר שכחת, קוקוריקו? או שאתה סבור בסכלותך שיותר קל לזכות בניצחון על פוטין מאשר על נתניהו?

* "משרד החוץ האמריקאי אינו מקל בתנאי הכניסה של ישראלים לארה"ב ומוסיף לדרוש מהם להנפיק ויזות, בשל הבידוק המפלה שעוברים אמריקאים פלסטינים בנמל התעופה בן גוריון ובמעברי הגבול ביחס לאמריקאים אחרים המבקשים להיכנס לישראל. כך הסבירה בסוף השבוע דוברת המשרד ג'ן סאקי בתדרוך לכתבים." ["הארץ" באינטרנט, 25.3.14].

יופי לכם, פקידי סטייט דפרטמנט מטומטמים של ג'ון קרי – תמשיכו להגן על טרוריסטים פלסטיניים פוטנציאליים ושאר תועמלנים ערביים שונאי-ישראל –המנסים להסתנן אליה בחסות דרכוניכם האמריקאיים!

* אל תתפלאו כאשר ערבים, פלסטינים – לעולם אינם מודים לכם כאשר אתם נותנים להם משהו, או מוותרים להם על משהו. בעיניהם אתם רק מחזירים להם את מה שהיה שלהם מאז בריאת העולם, ואתם גזלתם מהם. זה כל הסיפור והוא לעולם לא ישתנה ולא תהיה שום הכרת טובה מצידם!

* תגובה ליהודה דרורי: שכחת את חסרון החוקה שעדיין לא נחקקה, ושיש במקומה מיספר חוקי יסוד.

בנדלה

* לשר סילבן שלום, שלום, עוד לפני שמישהי העלילה עליך שהכרחת אותה למצוץ לך את הזין, אנחנו לא רצינו ולא רוצים לראות אותך כנשיא, כי לא נראה לנו שאתה מתאים לכך, ולא בגלל עלילת המיצוץ. אנחנו עדיין מקווים שהנשיא הבא יהיה אישיות מורמת מעם – כמו למשל דן שכטמן! – מגיע לנו ולבית הנשיא – אחד כמוהו.

* שלום אהוד, בתגובה למאמרו המשעשע של מר מייזליש, הכתוב כמעין מכתב לשגריר ארה"ב בישראל – ברצוני לומר שאין מה לדאוג. מדובר בנשיא אמריקאי שלו עצמו אין ספק שהוא יירשם כאחד הנשיאים הגרועים בהיסטוריה, ולא רק בזכות מדיניות החוץ שלו שכולה מכירת סוף עונה של נכסיה הבינלאומיים של ארצו – אלא גם בזכות מדיניות הפנים שהכפילה הרבה מונים את מספר נתמכי הסעד, חילקה משרות פדרליות למיעוטים למיניהם במספרים אסטרונומיים והרסה את מערכת הבריאות. ועוד לא אמרנו מילה על קריסת הכלכלה ושוק המניות, שיבואו עוד לפני שהוא יעזוב את הבית הלבן. אז הוא מנסה לגזור עלינו קופון לפי משנתם של קרטר וקלינטון. אלא שקרטר בקמפ דויד עשה עבודת הכנה רצינית וקלינטון היה good old boy שהיה לו מזל של פעם באלף שנה. אובמה הקיף את עצמו באנשים חסרי ניסיון שעסוקים אך ורק בקידום עצמי, ולו עצמו אין לא רצון ולא יכולת לתרום דבר. אובמה יהפוך, אחרי מפלתה של מפלגתו בבחירות לקונגרס בנובמבר השנה, לצולע שבברווזים, ויעזוב אותנו לנפשנו. גם קרי, יש סיכוי רב שיעזוב אז כדי לא לשקוע במצולות יחד עם אובמה. אז עוד חודש חודשיים של בלבולי מוח וגמרנו.

בברכה,

ברוך פלטנר

קנדה

* תקודם שולה זקן לראשות הממשלה או לפחות למשרת הנשיאה הבאה! – הלא היא שמנמונת ממש כמו שרה!

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,599 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשיעית למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-80 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-86 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של העדות על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל