הצהרה

Disclaimer

חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

גיליון מס' 930

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ט באדר ב' תשע"ד, 31 במרס 2014

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

 

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

 

 

עוד בגיליון: יוסי גמזו: הָעוֹרֵב וְהָאוֹרֵב... // עמוס גלבוע: הקישור בין פולארד לשחרור מרצחים פלסטיניים הוא אבסורד מוחלט. // מאיר הר-ציון: אמת ומיתוס, מאת: יגאל צחור. [ציטוט]. // משה כהן: צירוף מקרים אצל אילנה דיין. // אהוד בן עזר: בפחדֵך פן הולכת אַת. // שני מכתבים של יעקב איינשטיין בתל אביב לאהבת ליבו דורה ליפסקי בפתח תקווה מתוך צרור משנת 1933, לפני 81 שנים. [פרסום חוזר]. // אופירה רהט – אהוד בן עזר, חליפת מכתבים בנושא. // An exceptional Dershowitz article. Profound and right on!  // אוריה באר: והארץ תרעד. // עמוס אריכא: 1. על ספרה של מלכה נתנזון "ללב יש היגיון משלו". [ציטוט]. 2. מי אתה, אהוד אולמרט? // מתי דוד: פרשת הסתבכותו של גבי אשכנזי ב"גביגייט" (ווטרגייט...) // איליה בר-זאב: שירים מהמידבר. // לבנה מושון: לא רק ליהודים עם דרכון ספרדי. // תקוה וינשטוק: דבורה גרוסמן ז"ל. // אורה אחימאיר לתקוה וינשטוק. // עודד בארי: פעם כשהייתי קטן. // רות ירדני כץ: השחיתות חוגגת. // אשר תורן: אוקראינים א׳, ב', ג'. // אורי הייטנר: צרור הערות 30.3.14. // מוּקֵי אֶלְדָּד: זְמַנִּיּוֹת. // מנשה שאול: סוריה: מוות בפעולה. [ציטוט]. // דרור אֵידָר: פרס ישראל לזרוּת. [ציטוט]. // אלי מייזליש: למה אני כותב מכתבים? // מרדכי קידר: תגבור כוחות. [ציטוט]. // ממקורות הש"י.


 

 

 

* * *

יוסי גמזו

הָעוֹרֵב וְהָאוֹרֵב...

 

כַּחֲצוֹת לֵיל קֹר וָסַעַר, בְּסַרְקַזְם חַד כְּתַעַר

בֵּין דַּפֵּי הַחִנָּמוֹן שֶשְּמוֹ הוּא "יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם"

נִצְנְצָה בְּדֶרֶךְ קְרִיטִית מַרְגָּלִית דָּן מַרְגָּלִיתִית

בָּהּ הֻשְוָה מַר אֵהוּד אוֹלְמֶרְט לְאוֹתוֹ עוֹרֵב אָיֹם

שֶיָּצַר מַר אֶדְגָּר אֶלֶן פּוֹ בִּטְרַנְס שִירִי נִרְהָב

לֹא עַכְשָיו וְגַם לֹא פֹּה כִּי אִם מִזְּמַן וּבְאַרְהָ"ב

אַך מִדַּת הָאַקְטוּאַלְיָה שֶנָּשָׂא הוּא בְּכַפּוֹ

מַפְתִּיעָה הָיְתָה לָבֶטַח גַּם אֶת אֶדְגָּר אֶלֶן פּוֹ.

 

וְעוֹרֵב זֶה שֶבְּלִי הֶרֶף כָּאן הָיָה אוֹרֵב לַטֶּרֶף

לְשוּרוֹת מְקַטְרְגָיו בַּפְּרַקְלִיטוּת וּבַצִּבּוּר

נִסְתַּבֵּר כִּי הוּא אוֹרֵב פֹּה גַם לְמִי שֶכְּבָר עָרֵב פֹּה

לִשְלוֹמוֹ שָנִים רַבּוֹת גַּם בִּשְתִיקָה גַם בְּדִבּוּר

וּכְפִיּוּת-טוֹבָה אֵינֶנָּה מְהַוָּה כְּלָל תְּרוּפַת-מֶנַע

לְהִפּוּךְ הַקְּעָרָה עַל פִּיהָ כְּפִי שֶכְּבָר סוֹף-סוֹף

מִתְגַּלֶּה – הַפְלֵא וָפֶלֶא – דַוְקָא בַּיָּמִים הָאֵלֶּה

כְּשֶהַגְּבֶרֶת הַנִּבְגֶּדֶת עֲתִידָה סוֹדוֹת לַחְשׂף.

 

כִּי אוֹתוֹ טִפּוּל חָזָק הֵן לֹא פָּסַח עַל שוּלָה זָקֵן

שֶהֵעִידָה בְּלִי לֵאוּת כִּי הָעוֹרֵב עוֹטֵה הַשְּחוֹר

הוּא יוֹנָה צְחוֹרָה כַּשֶּלֶג עִם עָבָר צָלוּל כְּפֶלֶג

וּמַצְפּוּן שֶל לָמֶ"ד וַי"וְנִיק שֶכֻּלּוֹ צָחֹר מִצְּחוֹר

עַד שֶגַּם מָמָה תֵרֵזָה לְמִשְמַע מַעֲלָלָיו

אֵין סָפֵק שֶלֹּא הֵעֵזָה לְהַשְווֹת עַצְמָהּ אֵלָיו

כִּי שׁוּם אִיש שָעָה שֶלַּחַץ הַמְּקַטְרְגִים גָּבַר

לֹא שָכַב כָּךְ עַל גָּדֵר לְמַעַן בּוֹס לְשֶעָבַר.

 

הִיא נִצְּלָה מַמָּש כָּל צַ'אנְס כִּי הֵן בְּמַעַטְפוֹת טָלַנְסְקִי

הֵן בְּ"הוֹלִילֶנְד" וְהֵן בְּ"רִאשוֹנטוּרְס" אוֹתוֹ כִּבְּסָה

וְגִלְּתָה נֶאֱמָנוּת לוֹ תוֹךְ יִחוּס מְהֵימָנוּת לוֹ

עַד שֶמִּשּוּעָל עָרוּם הָפַךְ לְפֶתַע לְכִבְשָׂה

וְרָקְדָה סְבִיב מְדוּרַת הַלָּ"ג בָּאוֹלְמֶרְט כִּי אִכְפַּת

לָהּ הָיָה לִמְחוֹת כָּל כֶּתֶם שֶל שִבּוּש הֲלִיךְ מִשְפָּט

כִּי מְלַאכְתָּם שֶל צַדִּיקִים (בִּפְרָט שֶל צַדִּיקִים גְּמוּרִים)

נַעֲשֵׂית, כְּפִי שֶכָּתוּב, עַל יְדֵיהֶם שֶל אֲחֵרִים.

 

עַד שֶפֶּתַע הַדִּיאֵטָה נִשְתַּנְּתָהּ וּמִמּוּפְלֵטָה

נֶהֱפַךְ הַבּוֹס אֵלֶיהָ לְחַזֶּרֶת וּמָרוֹר

וּבִמְקוֹם תּוֹדוֹת לוֹמַר לָהּ גַּם בָּגַד בָּהּ, גַּם הֵמַר לָהּ

כְּשֶבְּלִי סֶכֶר שָת בָּהּ בְּלֶכֶר פְּרַקְלִיטוֹ שְמוֹת-גְּנַאי בִּצְרוֹר

עַד כִּי שוּלָה שֶהִקְשוּ לָהּ אֶת חַיֶּיהָ וְגָדְשוּ לָהּ 

אֶת סְאַת מְרֵרוֹתֶיהָ נֶחְלְצָה סוֹף-סוֹף לִגְמֹר

עִם סִבְלוֹת פְּקִיעַת הַטַּאיֵר שֶשִּׂחֵק תַּפְקִיד שֶל פְרָאיֵר

וּבִלְשוֹן עוֹרְבוֹ שֶל פּוֹ אָמְרָה לְאוֹלְמֶרְט: Nevermore...

 

* * *

עמוס גלבוע

הקישור בין פולארד לשחרור מרצחים פלסטיניים הוא אבסורד מוחלט

במסגרת הפעלתנות של קרי, שר החוץ האמריקאי, להציל את המשא ומתן הפלסטיני מקריסה מוחלטת, ועל רקע המחוייבות של ישראל לשחרר מהכלא ב"פעימה הרביעית" עוד  חבילה של רוצחים פלסטיניים ותיקים, עלה שמו של יונתן פולארד. ההקשר: ארה"ב תשחרר אותו אחרי 28 שנים בכלא ובתמורה ישראל תסכים לשחרור הרוצחים, ובכללם גם רוצחים פלסטיניים ערביים שהם אזרחי מדינת ישראל. לפי שעה האמריקאים מכחישים נמרצות כי תוכנית כזו עומדת על הפרק, ועומדים על כך שפולארד לא ישוחרר אלא ירצה את מלוא עונשו.

אין לי מידע מוסמך מה באמת מצב העניינים בסוגייה הזו, והאם הנושא הועלה על-ידי ראש הממשלה בפני הנשיא אובמה, כך על פי מיספר ידיעות. אבל, אני רוצה להביע את דעתי  בשלוש נקודות:

האחת, אין, ולא יכול להיות, שום קשר בין שחרור פולארד לבין סוגית השחרור של המרצחים הפלסטיניים והמו"מ בינינו לבין הפלסטינים. על זה שואלים: מה הקשר בין חמור למרק פירות? כלום! שני נושאים שונים לגמרי, מתחומים אחרים לגמרי, שכל חיבור ביניהם הוא בגדר סכלות גמורה, אבסורד. אם בדרך פלא האמריקאים ברגע האחרון יציעו לנו את שחרור פולארד, יש לדעתי להשיב להם: תודה, שחררו, אך אנחנו לא נשחרר שום רוצח ערבי פלסטיני בתמורה...

 

הרבה מרגלים אמריקאים  "כבדים" למען ברה"מ קיבלו חנינה

הנקודה השנייה נוגעת לדברים של דוברת מחלקת המדינה האמריקאית שאמרה, כי פולארד "הורשע בריגול נגד ארה"ב, וזה פשע חמור מאוד."

נכון, ריגול הוא דבר חמור. פולארד הורשע בריגול למען "מדינה ידידותית", ולפי מיטב ידיעתי  (ויש לי ידיעה די טובה בסוגיה זו) – הוא העביר לישראל אך ורק מידע הנוגע למדינות ערב. נתניהו הגיש לאובמה בזמנו בקשה רשמית לשחרר את פולארד, אך לא נענה. כל הפניות  לשחרורו על-ידי חנינה נתקלו בסרבנות עיקשת של האמריקאים. הדעת נותנת שמרגלים אזרחי ארה"ב, שנאשמו בריגול לטובת ברה"מ, האוייבת מיספר 1 של ארה"ב בתקופת המלחמה הקרה – יזכו ליחס אמריקאי הרבה יותר חמור. אבל, מעיון ברשימת המרגלים הללו עולה כי חלק גדול מהם זכה לחנינה של נשיא ארה"ב ושוחרר בטרם גמר לרצות את תקופת מאסרו. להלן דוגמית קטנה:

כריסטופר ג'והן בוייס מכר לרוסים סודות לוויין, נידון ב-1977 ל-40 שנות מאסר, ושוחרר בחנינה ב-2002.

אנדרו דלטון לי, פעל יחד עם בוייס. העביר לרוסים קודים. נידון למאסר עולם ושוחרר בחנינה ב-1998.

ג'ימס האל ה-3. קצין קשר שמכר לרוסים קודים. נשפט ב-1989 ל-40 שנה ושוחרר  ב-2011.

ויליאם קמפליס. איש ה-CIA שמכר לרוסים  חומר על לוויין ריגול אמריקאי, נידון ב-1978 ל-40 שנה, שקוצרו ל-19, והוא שוחרר ב-1996.

ריצ'רד מילר, סוכן FBI, שמכר לרוסים חומר על הריגול הנגדי בסוכנות. נידון לשני מאסרי עולם לא חופפים ועוד 50 שנה. קיבל משפט חוזר ושוחרר ב-1994.

 

אולי פעם אחת אובמה, המטיף לנו, יקבל החלטה "קשה ואמיצה"

וכאן עולה הנקודה השלישית. אין ספור פעמים גם אובמה וגם קרי מאיצים בהנהגה הישראלית באומרם לה: "את צריכה לקבל החלטות קשות, החלטות אמיצות."

יפה! אבל, למה אובמה לא מקבל החלטה "קשה", שאינה כרוכה כלל ועיקר בביטחון הלאומי האמריקאי, שאינה כזאת שאם יתברר שאינה נכונה אזיי תוצאותיה תהיינה קורבנות בנפש – אלא החלטה שיש לה הרבה תקדימים ואינה גורמת שום נזק לארה"ב ולמוסד הנשיאות – והיא מתן חנינה לפולארד?

לחסידי אובמה הפתרונות.

 

ומשהו לסיום. דוברת מחלקת המדינה האמריקאית, הגברת  ג'ן פסקי, נשאלה לתגובתה על דברי חמינאי שהטיל ספק בקיום השואה והוסיף גם כמה דברי קללה נגד ארה"ב. תשובתה היתה שהיא טרם למדה את הנושא.

עד לכתיבת שורות אלו היא טרם הגיבה. כנראה שהיא  עסוקה בציפייה דרוכה לשמוע את התנצלותו של  בוגי יעלון.

 

נמצא מיום 29.3.14 גם בבלוג NEWS 1

 

 

* * *

מאיר הר-ציון: אמת ומיתוס

מאת: יגאל צחור

סופר, יו"ר ועדת התרבות, רביבים

אני לא מנפץ מיתוסים סדרתי. יש כוח מיוחד למיתוסים שעוברים מדור לדור, בעיקר סיפורי הגבורה והאומץ של לוחמים בשדה הקרב. מדינת ישראל, שלא חדלה להילחם על קיומה מאז הקמתה, רואה במיתוס הגבורה את המרכיב המרכזי בחינוך הבנים.

תמיד יישארו חילוקי הדעות לגבי הוויתור של מנחם בגין על כל סיני והורדת יישובים מפתחת רפיח. יצחק רבין, מי שחתם על הסכם אוסלו עם יאסר ערפאת, מותקף עד היום, גם אחרי שנרצח, על אותו הסכם. אריק שרון מותקף על החלטתו להינתק מרצועת עזה. בשפה העברית המתחדשת, גיבור יכול להיות רק לוחם ללא חת בשדה הקרב, גם אם הקרב עצמו היה מיותר. אין אצלנו שום תודעה של גיבורי שלום.

לפני פחות משבועיים הלך לעולמו מאיר הר-ציון. על פי ההספדים שנישאו, נכתבו ונאמרו בתקשורת, מאיר הר-ציון ייכנס לפנתיאון של הלוחמים הנועזים בעם ישראל, לא פחות מבר-כוכבא ויהודה המכבי. משה דיין אמר עליו, בזמנו: "בעיניי, הר ציון הוא החייל הטוב ביותר שקם לצה"ל." תמיד הפרשנים היו גוזמאים, בעיקר אחרי מות.

חודשיים לפני מאיר הר-ציון הלך לעולמו מפקדו, אריק שרון. שרון זכה לכינוי "גדול הלוחמים של מדינת ישראל." אין ספק ששרון היה אסטרטג צבאי מבריק, מפקד רב עוצמה לפיקודיו. השוואה שנעשית בין שרון להר-ציון, עושה עוול גדול לשרון. דרכיהם הצטלבו בפרק זמן מאוד קצר, כ-3-4 שנים, מהקמת יחידת ה-101 ב-1953, בהיותם בשנות ה-20 לחייהם.

יחידת ה-101 פעלה כ-5 חודשים, ועשתה מיספר פעולות תגמול נועזות, שלא כולן היו מוצלחות. אך בהיות מבצעי ה-101 פורצי דרך במחשבה הצבאית, ממגננה להתקפה בשטח האוייב, הם זכו להילה ולתהילה, מעבר לתרומתם הממשית להגנת המדינה. את היחידה הקים אריק שרון. מאיר הר-ציון היה אחד הלוחמים, אולי האמיץ שבהם, אך הפרק הזה הסתיים מהר.

אחר-כך הוקמה חטיבת הצנחנים, שבמסגרתה השתתף הר-ציון בקרבות בשטח האוייב, ובאחד מהם נפצע קשה. אותה תקופה הנציחה מיספר דמויות של לוחמים שנהרגו באותן פעולות – כדמויות מופת לגבורה עברית. מאיר הר-ציון היה הלוחם החי שזכה לתהילה יותר מכולם. תהילתו נמשכת עד היום, למרות שיותר מ-40 שנה לא היה שותף למלחמות ישראל. ככל הידוע לי הקרב האחרון שבו השתתף באופן פעיל היה במלחמת ששת הימים, יחד עם סיירת צנחנים של חטיבה 80, בקרב בוואדי ג'וז בירושלים המזרחית, תחת פיקודו של מיכה קפוסטה. זה היה קרב עקוב מדם, שבו השתתפו מיספר לוחמים עתירי ניסיון מה-101, שנכנסו לציר שממנו נאלצו לפנות לאחור תחת אש.

איני מטיל דופי באומץ הלב של מאיר הר-ציון, בתקופה הקצרה שבה השתתף בקרבות. אך אני מטיל ספק לגבי תרומתו לתפיסה האסטרטגית של צה"ל. התמונה המפורסמת של לוחמים אמיצים מימי ה-101, שבה נראים בין השאר (משמאל לימין) עומדים – מאיר הר-ציון, אריק שרון, משה דיין ודני מט, ויושבים – דוידי ורפול. כל אחד מהאחרים היה הרבה יותר משמעותי ממאיר הר-ציון בבניית התפיסה הצבאית של צה"ל, וכל אחד מהם היה לאה פחות אמיץ ממנו.

לצערנו, בשנים האחרונות נפרדנו מכמה מפקדים צבאיים רבי זכויות, שלא זכו לתהילתו של הר-ציון – אמנון ליפקין שחק, אברהם (ברן) אדן, דני מט וטליק. יזכו לחיים ארוכים אהוד ברק, אביגדור קהלני, אביהו בן-נון ורבים אחרים. ואף על-פי כן, כל אחד יישאר עם המיתוס שלו.

 

מתוך "על צד שמאל", המגזין היומי של הסוציאל-דמוקרטיה.

 

 

* * *

כל זמן שלא הורשע, אהוד אולמרט בעיניי הוא בחזקת זכאי, ויש לדחות בשאט-נפש את ההתנפלות התקשורתית הצדקנית עליו כלהקת עיטים על פגר חי! – בוז'י הרצוג ואהוד ברק, למשל, אולי אינם טובים מאולמרט בפרשיות שלהם, שלא לדבר על המנוח שרון!

אהוד בן עזר

 

 

* * *

משה כהן: צירוף מקרים אצל אילנה דיין

מכובדי,

לאילנה דיין יש תוכנית ראיונות בגלי צה"ל ביום חמישי בשעה 8. שמעתי היום [27.3] את תוכניתה ותהיתי.

רצה המקרה שבמהדורת החדשות שקדמה לראיון, דווח על התקפת דקירות לאומנית של שלושה ערבים ממזרח ירושלים על חייל צה"ל ובפציעתו בפסגת זאב בירושלים.

כמובן שבעיני גב' דיין המתוחכמת, מקרה זה אינו מעיד על נאמנותם של הערבים למדינה, כיוון שמיד לאחר מכן ראיינה אילנה ערבי ממזרח ירושלים שהתלונן על בדיקות ביטחוניות מחמירות בשדה התעופה. חשבתי לתומי שהידיעה הקודמת הטרייה מהווה תשובה הולמת לתלונת הערבי, אך לא, גב' דיין ראיינה איש ביטחון של נמל התעופה ובאה אליו בטענות קשות על "אפליה גזענית" כלפי ערביי  מזרח ירושלים.

גב' אילנה, באמת, די להיתמם ולהתייפייף! צורכי ביטחון חיוניים ומצילי חיים הם הכרח בל יגונה ולא "אפליה גזענית" כדבריך. ואני מניח שאת מספיק מתוחכמת להבין זאת. אז למה להעמיד פנים ולבוא בהלקאה עצמית?

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

 

אהוד: אינך יכול לשכון בכותל המזרח של התקשורת ושל הספרות הישראלית אם אין לך השקפת עולם מוטה "שמאלה" כזו, אולי – של אילנה דיין והדומים לה.

אלה אינם, כמובן, שמאל אמיתי, כמו שהיתה למשל בשעתה תנועת העבודה בארץ ישראל, השמאל האמיתי. ובכללה, למשל – "אחדות העבודה", שהיתה מפלגה כמעט "ימנית" בהשקפתה הביטחונית, וכך גם מפא"י, שמעולם לא התיימרה לייצג את "מצוקת הפלסטינים" כפי שעושה זאת ה"שמאל" השמאלני המזוייף כיום.

 

 

       * * *

אהוד בן עזר

בפחדֵך פן הולכת אַת

 

בְּפַחַדֵךְ פֶּן הוֹלֶכֶת אַתְּ לְמָקוֹם אֲשֶׁר כָּל בָּאָיו

לֹא יְשׁוּבוּן הִפְקַדְתְּ בְּיָדִי מַזְמֵרָה שְׁחֹרָה.

 

זָמַרְתִּי בָּהּ אֶת הַגְּפָנִים בְּכַרְמוֹ שֶּל אַבָּא.

רְאוּיָה הִיא לְמִשְׁמֶרֶת בְּמוֹזֵיאוֹן הַמּוֹשָׁבָה.

כָּבוֹד גָּדוֹל אֶעֱשֶׂה לָכֶם בְּמוֹתִי. לִי תִּהְיֶה

לְוָיָה מְכֻבֶּדֶת. אוֹתִי גְּבָרִים עֲדַיִן אוֹהֲבִים. נָשִׁים

מְקַנְּאוֹת בִּי. אָמַרְתִּי לוֹ: "הִזָּהֵר,

אֲנִי טוֹרֶפֶת גְּבָרִים." אָמַר לִי: "אוֹתִי לֹא טוֹרְפִים

בְּקַלּוּת." אִלְמָלֵא אוֹיְבַי לֹא הִלְבִּין שְׂעָרִי.

אֵינֶנִּי יְשֵׁנָה בַּלֵּילוֹת. הַנֹּעַר מִתְנַכֵּל לִי.

אֵינְךָ רוֹצֶה לְהָבִין. לְךָ אֹפִי פּוֹלָנִי.

שָׁבַרְתָּ אֶת לִבִּי בִּשְׁגִיאוֹת חַיֶּיךָ. מַדּוּעַ

הָלַכְתָּ בְּדַרְכִּי? תֹּאכַל תַּפּוּחַ. מֻתָּר לְךָ לְהַקְדִּישׁ

שָׁעָה לְדוֹדָה זְקֵנָה. עַל מַצֵּבָתִי תַּחֲרֹט:

"מָתְקוּ לִי רִגְבֵי עֲפָרֵךְ, מוֹלֶדֶת –

כַּאֲשֶׁר מָתְקוּ לִי עֲנְנֵי-שָׁמַיִךְ – "

רְצוֹנִי בְּמָקוֹם לְיַד אָבִיךָ. הִזָּהֵר, הָאֲוִיר

בִּטְרַקְלִינֵי סִפְרוּת סָמִיךְ הוּא וּמֻרְעָל.

קַח אִשָּׁה טוֹבָה וּמָא תְּשׁוּף אִנָאר מִן טִיזְהָא. אַל

תִתְעַצֵּב. צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת סִדּוּרִים אַחֲרוֹנִים. אֲנִי

הִיא אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל.

 

ינואר 1973

 

"וּמָא תְּשׁוּף אִנָאר מִן טִיזְהָא": "ואל תִראה את האור (האש) מעכוזה" – אִמרה עממית ערבית המזהירה ולועגת למי שרואה את האור (העולם) מבעד לנקב העכוז של אשתו, ואותה שמעתי מפי דודתי אסתר.

 

* מתוך ספר שיריי הנידח, שאזל: "יעזרהָ אלוהים לפנות בוקר" [2005]. השיר מועתק כאן במלאת 120 שנה להולדתה של אסתר ראב, ב-25 במרס 1894.

אפשר לקבל חינם בקובץ מחשב את ספר השירים כולו, על פי בקשה בדוא"ל.

המזמרה השחורה עדיין בארון הכלים אצלי בבית ואפשר להשתמש בה כאילו אתמול נוצרה. הקפיץ שלה חזק ואמין.

השורות שאסתר ביקשה ממני, מתוך שירה "נשורת" – אכן חקוקות על מצבתה ליד קברו של אביו בנימין בפתח-תקווה, והן תופענה גם בשובל הבול של אסתר ראב, שיופיע ביוני 2014.

 

 

* * *

שני מכתבים של יעקב איינשטיין בתל אביב

לאהבת ליבו דורה ליפסקי בפתח תקווה

מתוך צרור משנת 1933, לפני 81 שנים

 

תל-אביב, 13.2.33

שלום לך חביבתי!

לא השגתי כרטיסים ל"עמך". היו יקרים מאוד ובתור חבר ב"אהל" לא יכולתי לסדר, מפני שעכשיו אי-אפשר כבר בכלל לסדר בצורה כזו. להצגה הבאה אני אשתדל לסדר לבטח. לעת-עתה אני מחכה ביום רביעי בשעה 7 לבואך. אני פנוי לגמרי בערב זה. ה"אהל" מציג בירושלים וגם כץ נוסע עמהם.

ואני שוב מחכה לך. חורף משונה יש לנו. גם החורף העבר היה משונה, אבל יותר ברור... והפעם רק דבר אחד ברור, שאנו שנינו אוהבים זה את זה בלי תנאים, מבלי לקחת בחשבון מצבים שונים. ואולי זה מספיק. אנו בכל אופן לא צריכים להפוך את זה לטרגדיה, הלא אנשים צעירים אנו. המרחק הקטן של המקום גם כן לא צריך להפריע לנו, אולי זה יותר מעניין. הנה תבואי ונשוחח. זה מרהיב, זה מרנן. אין אנו צריכים לחפש פתרון. אנו זקוקים לכוח דחיפה לקראת החופש והעניין בחיים. אמרתי כבר את זה הרבה פעמים.

להתראות

שלך

יעקב

 

תל-אביב, אחרי פורים, תרצ"ג

שלום לך דורה יקירה!

דבר מה מאיץ בי, דוחף אותי לכתוב אלייך מילים אחדות, כאילו חור עלי למלאות. ידוע לשנינו כי דברים קלי-ערך לא יכולים להשפיע על הבנתנו ההדדית, אולם לנחוץ לפעמים לתרץ, להסביר דברים שחוש התפיסה של השני אינו יכול לקבלם בצורתו המסולפת.

והנה פורים, אני יודע וכמעט בטוח שאיזה דברים בכלל ובי בפרט היו לא לרוחך, אף כי היה לך די נעים בנשף. אני משער שאיזה מחשבות לא ברורות יכולות להתגנב למוחך ביחס אליי, אף כי את יודעת שיחסי אלייך הוא כה טהור ולבבי. ורציתי להגיד לך כי [למחשבות] בשקר יהיה יסודם. אני אולי קצת יותר התבגרתי ונעשיתי יותר חופשי וכמוהן שהשפיע עליי קצת החברה שאליה נכנסתי.

בנשף השלישי אמרה לי חינה: בעוד שנה אי-אפשר יהיה להכיר אותך. היא התכוונה להגיד בזה שעד כדי-כך אהיה מקולקל. ולא אכפת לי אם היא אמרה את זאת, אבל יהיה אכפת לי אם שמץ של משהו מזה ידבק בך. בנשפים הייתי משוגע אולי יותר מחברים אחרים. היכרתי במשך הזמן שאני בתל-אביב אנשים מעניינים, אף כי עוד שום נגיעה רצינית לא היתה לי עמהם. התהוללתי בנשפים, הייתי "נחמד" "התאהבתי" בפסנתרנית שלנו, אבל זהו רק בית-המקדש החילוני החיצוני. את זהו קודש-הקדשים.

 אולי מצחיקה היא כל ההשוואה, נדמה שבכלל הפעם הראשונה שאני משתמש בסגנון כזה. מה שאני מוצא בך, במה שאת מושכת אותי לא אמצא בשום דבר אחר. הרבה מאוד אחוזים מהטוב שבי אני צריך להודות לך וזה בא באופן בלתי-הכרתי. אני מרגיש שאת משפיעה על מעשיי. אם אני פעם אשחק ואצליח יהיה זה הרבה הודות לך, את האהבה שלי ואתה מוזה שלי. מקשרת אותי אלייך לא אהבה סתם, אהבה, הוקרה ותודה. ובזה אולי מתפרשת מבחינה זו הליכתי לתיאטרון שזה היה נגד רצונך. גישתי מבחינה זו אלייך היא יותר עמוקה מכפי שאת חושבת.

אני מודה לך חביבתי על שמילאת את בקשתי ובאת לנשף. אני יודע שאי-רצונך ללכת לא היתה סתם גנדרנות או אוריגינליות לא נכונה, אלא עקביות, ואל תחשבי שאם הלכת הרי זאת אומרת ששברת את עקביותך, לא נכון, עשית זאת למעני ובעד זה תודה לך, את עקבית ולא עקשנית.

ביחס לשביתה בפתח-תקווה, רציתי שתקראי, אם עוד לא קראת, את המאמר של ד"ר גליקסון ב"הארץ" וזה יבהיר לך במקצת את העניינים. גליקסון הוא ציוני-כללי.

 יכול להיות שאהיה בשבת בפתח-תקווה. יעקב ס. רוצה שנלך לנשף "הפועל". אולי ניסע. זה לא בטוח. אולי נבוא ולא יהיה מעניין הנשף, לא נלך. נראה. לעת-עתה אני בלי עבודה. אני מקווה שאסתדר בימים האלה.

שלום לך חביבה!

שלך

יעקב

 

אהוד: יעקב [בן אריה] איינשטיין, בן ה-24 בשנת 1933 – היה אז בתחילת דרכו כשחקן בתיאטרון "אהל", וזאת אחרי שהשתתף קודם לכן, בהיותו פועל בפתח-תקווה, בחוג דרמטי במושבה בהדרכת זאב ברבן. הוא עלה ארצה ב-1929, לאחר שסיים גימנסיה עברית בבלארוס.

יעקב יהיה לימים אביו של אריק איינשטיין.

דורה ליפסקי מפתח-תקווה, אף היא בת 24 באותה שנה, היתה בת פרדסן עברי ציוני משכיל מלודז', שעלה עם משפחתו ב-1921. לימים דורה תהיה אימי – היא נישאה לאבי בנימין ראב בן עזר ב-11 באוקטובר 1934, ב' בחשון תרצ"ה, ואני נולדתי להם ב-3 באפריל 1936, י"א בניסן תרצ"ו.

בהרכב אחר אני הייתי יכול להיות שחקן זמר, ואריק איינשטיין – סופר.

 

[פרסום חוזר עקב שיבושים אחדים שנפלו בהקלדת מכתבו השני של יעקב איינשטיין].

 

 

* * *

אופירה רהט – אהוד בן עזר, חליפת מכתבים

לאודי שלום,

המכתבים אל אימא שלך מעניינים אותי במיוחד. יש עוד?

יעקב איינשטיין גר בפתח-תקווה אצל סבתי וסבי ברחוב רוטשילד 127. כך סיפר לי דודי רפאל גולדברג לפני שנים אחדות.

דודתי חיה גולדברג (ילידת 1911), חברתה הטובה של אימך דורה, ורפאל (נולד ב-1916) התלהבו בצעירותם מהצגות שנסעו יחד לראות בתל-אביב בזכות איינשטיין. כתבתי לפני שנים אחדות לבנו, אריק, ושאלתי מה ידוע לו על תקופת פתח-תקווה של אביו. תשובה לא קיבלתי. המכתבים מאירים זווית. אבל לך אודי באמת אין סיבה להצטער על הבחירה הנבונה של אימך.

אופירה רהט [גולדברג]

 

לאופירה שלום,

כן, יש עוד מכתבים. חלקם לא מעניינים במיוחד, וחלקם מעניינים ואני מקווה להקליד אותם לגיליונות הבאים. זו היתה פרשת אהבה קורעת-לב מצידו של יעקב איינשטיין, ואימי היססה אז בינו, השחקן המתחיל חסר-המקצוע – לבין אבי, ה"צבר", בן האיכרים, "המבוסס", שהיה גם הוא בחור נאה.

אני גם יודע על ידידות הנעורים של דודתך חיה, לימים [שוגורנסקי] שי, שהיתה נשואה לשלמה בחיפה.

סוד שלא פתרתי עד היום הוא מדוע התאבדה בת דודתך נוגה, בתם היפהפייה של משה ושרה פייקוביץ, החיפאיים, בימים של טרם המדינה. אני מזכיר אותה ברומאן שלי "מסעותיי עם נשים" כי זכיתי בילדותי לקבל ממנה כוס לימונד בבית הוריה בחיפה.

התנהגותו של אריק איינשטיין כלפייך אינה מפתיעה אותי. בסופו של דבר הוא היה קצת "פושטק", ואני זוכר שפעם בצהריים, ביושבו כהרגלו ב"כתר המזרח" ברחוב אבן גבירול מול בניין השק"ם לשעבר, ניגשתי אליו והצגתי את עצמי וסיפרתי לו שהיה קשר בין אביו לאימי. זה לא הזיז לו כלום, ולא השיב תשובה של ממש.

אגב אבי ואימי, בנימין ודורה, ואם איני טועה גם אחותי לאה, היו מוזמנים לחתונתו הראשונה של אריק עם אלונה שוחט בת כפר גלעדי, בת הטייס גדע שוחט ונכדתם של מניה וישראל שוחט – שהתקיימה במבואה של בית "הבימה" ב-1963.

אין צורך לומר שאהבתי מאוד את משחקו של אריק בתיאטרון, בקולנוע, בטלוויזיה וכמובן את חלקו הנהדר בזמר העברי. אלמלא סירבה אימי לאביו, כישרון גדול כמוהו אולי לא היה נולד.

שלך,

אהוד

 

 

* * *

An exceptional Dershowitz article. 

Profound and right on!

March 11, 2014

By: Alan Dershowitz

 

When President Barack Obama warned of "international fallout" if Israel fails to embrace the latest U.S. Middle East peace proposal, Newsmax asked noted author and Harvard Law professor Alan Dershowitz to comment on the growing talk of a European boycott against Israel.

Why are so many of the grandchildren of Nazis and Nazi collaborators who brought us the Holocaust once again declaring war on the Jews?

Why have we seen such an increase in anti-Semitism and irrationally virulent anti-Zionism in western Europe?

To answer these questions, a myth must first be exposed. That myth is the one perpetrated by the French, the Dutch, the Norwegians, the Swiss, the Belgians, the Austrians, and many other western Europeans: namely that the Holocaust was solely the work of German Nazis aided perhaps by some Polish, Ukrainian, Latvian, Lithuanian, and Estonian collaborators.

False.

The Holocaust was perpetrated by Europeans — by Nazi sympathizers and collaborators among the French, Dutch, Norwegians, Swiss, Belgians, Austrians and other Europeans, both Western and Eastern.

If the French government had not deported to the death camps more Jews than their German occupiers asked for; if so many Dutch and Belgian citizens and government officials had not cooperated in the roundup of Jews; if so many Norwegians had not supported Quisling; if Swiss government officials and bankers had not exploited Jews; if Austria had not been more Nazi than the Nazis, the Holocaust would not have had so many Jewish victims.

In light of the widespread European complicity in the destruction of European Jewry, the pervasive anti-Semitism and irrationally hateful anti-Zionism that has recently surfaced throughout western Europe toward Israel should surprise no one.

"Oh no," we hear from European apologists. "This is different. We don’t hate the Jews. We only hate their nation-state. Moreover, the Nazis were right-wing. We’re left-wing, so we can’t be anti-Semites."

Nonsense.

The hard left has a history of anti-Semitism as deep and enduring as the hard right. The line from Voltaire, to Karl Marx, to Levrenti Beria, to Robert Faurisson, to today’s hard-left Israel bashers is as straight as the line from Wilhelm Mars to the persecutors of Alfred Dreyfus to Hitler.

The Jews of Europe have always been crushed between the Black and the Red — victims of extremism whether it be the ultra-nationalism of Khmelnitsky to the ultra-anti-Semitism of Stalin.

"But some of the most strident anti-Zionists are Jews, such as Norman Finkelstein and even Israelis such as Gilad Atzmon. Surely they can’t be anti-Semites."

Why not? Gertrude Stein and Alice Toklas collaborated with the Gestapo. Atzmon, a hard leftist, describes himself as a proud self-hating Jew and admits that his ideas derive from a notorious anti-Semite.

He denies that the Holocaust is historically proved but he believes that Jews may well have killed Christian children to use their blood to bake Passover matzah. And he thinks it's "rational" to burn down synagogues.

Finkelstein believes in an international Jewish conspiracy that includes Steven Spielberg, Leon Uris, Eli Wiesel, and Andrew Lloyd Webber!

"But Israel is doing bad things to the Palestinians," the European apologists insist, "and we are sensitive to the plight of the underdog."

No, you’re not! Where are your demonstrations on behalf of the oppressed Tibetans, Georgians, Syrians, Armenians, Kurds, or even Ukrainians? Where are your BDS movements against the Chinese, the Russians, the Cubans, the Turks, or the Assad regime?

Only the Palestinians, only Israel ? Why? Not because the Palestinians are more oppressed than these and other groups.

Only because their alleged oppressors are Jews and the nation-state of the Jews. Would there be demonstrations and BDS campaigns on behalf of the Palestinians if they were oppressed by Jordan or Egypt ?

Oh, wait! The Palestinians were oppressed by Egypt and Jordan. Gaza was an open-air prison between 1948 and 1967, when Egypt was the occupying power. And remember Black September, when Jordan killed more Palestinians than Israel did in a century? I don’t remember any demonstration or BDS campaigns -- because there weren’t any.

When Arabs occupy or kill Arabs, Europeans go ho-hum. But when Israel opens a soda factory in Maale Adumim, which even the Palestinian leadership acknowledges will remain part of Israel in any peace deal, Oxfam parts ways with Scarlett Johansson for advertising a soda company that employs hundreds of Palestinians.

Keep in mind that Oxfam has provided "aid and material support" to two anti-Israel terrorist groups, according to the Tel Aviv-based Israeli Law Group.

The hypocrisy of so many hard-left western Europeans would be staggering if it were not so predictable based on the sordid history of Western Europe’s treatment of the Jews.

Even England, which was on the right side of the war against Nazism, has a long history of anti-Semitism, beginning with the expulsion of the Jews in 1290 to the notorious White Paper of 1939, which prevented the Jews of Europe for seeking asylum from the Nazis in British-mandated Palestine. And Ireland, which vacillated in the war against Hitler, boasts some of the most virulent anti-Israel rhetoric.

The simple reality is that one cannot understand the current western European left-wing war against the nation-state of the Jewish people without first acknowledging the long-term European war against the Jewish people themselves.

Theodore Herzl understood the pervasiveness and irrationality of European anti-Semitism, which led him to the conclusion that the only solution to Europe’s Jewish problem was for European Jews to leave that bastion of Jew hatred and return to their original homeland, which is now the state of Israel.

None of this is to deny Israel’s imperfections or the criticism it justly deserves for some of its policies. But these imperfections and deserved criticism cannot even begin to explain, must less justify, the disproportionate hatred directed against the only nation-state of the Jewish people and the disproportionate silence regarding the far greater imperfections and deserved criticism of other nations and groups — including the Palestinians.

Nor is this to deny that many western European individuals and some western European countries have refused to succumb to the hatred against the Jews or their state. The Czech Republic comes to mind. But far too many western Europeans are as irrational in their hatred toward Israel as their forbearers were in their hatred toward their Jewish neighbours.

As author Amos Oz once aptly observed: the walls of his grandparents' Europe were covered with graffiti saying, "Jews, go to Palestine." Now they say, "Jews, get out of Palestine" — by which is meant Israel… 

Who do these western European bigots think they’re fooling? Only fools who want to be fooled in the interest of denying that they are manifesting new variations on their grandparents' old biases.

Any objective person with an open mind, open eyes, and an open heart must see the double standard being applied to the nation-state of the Jewish people. Many doing so are the grandchildren of those who lethally applied a double standard to the Jews of Europe in the 1930s and 1940s.

For shame!

 

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

החריש התקיים יומיים אחרי ד' חנוכה תרל"ט, כלומר, ביום חמישי, ו' חנוכה, ל' כסלו תרל"ט, 26 בדצמבר 1878.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

הסאגה אינה שייכת לספרות העברית ה"חשובה", זו שיש לה סנדקים ומשרתים – ולכן גם לא הופיעה בהוצאת ספרים "מכובדת" ולא עברה עריכה, לבד זו של מי שכתב אותה וגם הביא אותה לדפוס (המלביה"ד), בטיפולם המקצועי של המפיק אלישע בן מרדכי ואשתו שרה, מסִדרת "ספרי מקור".

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

[אין להשיג ברשת סטימצקי!!!]

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

 

* * *

עד היום לא הופיעו ביקורות על הספר ב"הארץ", ב"ידיעות",  ב"ישראל היום" [שלמעשה "ירש" /הדיח את "מעריב" ז"ל ובכללו את מוספו הספרותי] – ולא הופיעו גם בשאר עיתוני הנייר שעוד נותרו לפליטה, למרות שספרים שיצאו אחרי "והארץ תרעד" כבר זכו לפסטיבל תקשורתי שלם. הבמה היחידה שבה היו ויש התייחסויות לספר היא המכתב העיתי "חדשות בן עזר". חוכמה גדולה!

 

* * *

אוריה באר

והארץ תרעד

מישהו בביתנו חמד לו לצון. כנראה נכדתי הקטנה והשובבה. הוא נטל את ספרו של אהוד בן עזר, הניח אותו על מדף כלשהו והניח לי לחפש אותו שבועות ארוכים, עד שמצאתיו בהיסח הדעת, ממש במקרה. וכך, רק לאחרונה קראתיו והתרשמתי ממנו.

לא, אין בדעתי לחזור על דברי אחרים ולפרט מעלותיו הספרותיות. זאת עשו טובים ממני. ברצוני רק לציין מעלה אחת, שלא זכתה להארה מספקת – והיא הדייקנות במסירת עובדות היסטוריות וההקפדה על פרטים. אם כותב המחבר על הפרעות נגד היהודים בצפת בשנת 1834, הרי היו סמוכים ובטוחים שכל פרט בהם נכון. בדקתי. ואם הוא מתאר את רעידת האדמה בצפת בשנת 1837, שוב כל פרט נכון.

כך גם בתיאוריו של ארץ ישראל במאה התשע עשרה. על העזובה, המצוקה העוני, ששררו בה. על שלטון השודדים הבדואים. על משטר השוחד והשחיתות התורכיים ועל יהודי ה"חלוקה" דאז. הכול נכון ומדוייק. סבי ז"ל, רב שלמה הופמן, שעלה לארץ בשנת 1890  היה מאשר זאת, אילו היה כיום בחיים.

ועוד מעלה: מצאה חן בעיניי מאוד דמותו של יהודה ראב. יהודה, שהיה אדם אמיץ לב, שש לקרב ולא פחד מהפורעים ומהשודדים הערביים, ודמה מאוד לאבי חיים ז"ל. אף אבי, שעלה לארץ בשנת 1922, היה כמוהו אמיץ לב עד שיגעון. היה זה במושבה כנרת, בשנות העשרים, כשיצא חוצץ נגד גנבי הבקר הבידואים, וכן נגד הנהגים הערביים בטבריה, שרצו למנוע ממנו להיות נהג עברי ויהודי ראשון בטבריה ובעמק הירדן. ועוד יסופר על כך.

יהודה ראב ז"ל, ואבא ז"ל – היו יכולים להיות חברים טובים אילו נפגשו. כל אחד מהם תרם  בדרכו ליישוב היהודי ולהקמת המדינה שבדרך. יהודה ראב, בשנת 1878 ואילך. אבא חיים מ-1922.

יהי זכרם ברוך...

 

אהוד: אני מתפלא שלא שמת לב לכך שכאשר סופר חשוב כולל ברומאן פרטים היסטוריים לא נכונים, הם מתקבלים מיד כנכונים בעיני ציבור המבקרים והקוראים המלומד שלנו – ואילו כאשר סופר לא חשוב כותב רומאן היסטורי שמרבית פרטיו נכונים – זה לא עוזר כלל לספר כי הוא נכתב, כאמור, בידי סופר לא חשוב שאין צורך להתייחס אליו בתקשורת ובעיתונות המודפסת נייר.

ודאי גם תסכים איתי כי הכוח של הסאגה, אם ישנו – אינו נובע מן הדיוק ההיסטורי אלא מן העלילה, שגם היא עשוייה חלקה קטעים דוקומנטאריים שמשרתים את הבידיון.

 

 

* * *

עמוס אריכא

1. על ספרה של מלכה נתנזון

"ללב יש היגיון משלו"

[ציטוט]

במלחמת ההתשה מצא עצמו מפקד טנק לכוד בימי מלחמה עקובים מדם פצועים והרוגים. במלחמה הזאת הוא נפצע באחד הפצעים הקשים ביותר – מאלה המוכרים כהלם קרב. זו פציעה נפשית אנושה במקרים קיצוניים. זהו המקרה של מפקד הטנק אמנון נתנזון שממשיך את המלחמה ההיא שהסתיימה לפני ארבעים ושלוש שנים. רוב אזרחי הארץ שכחו את המלחמה האכזרית ההיא. חלק ניכר מהתושבים כיום אפילו לא היו כאן, ואם היו עדיין לא השילו מעל עצמם את מטענם מארץ ניכר. אבל לא אמנון. מבחינתו המלחמה ההיא נמשכת וכך גם קרבות הדמים שלו.

המתים נקברו ונקבעו לתמיד בזיכרון בני המשפחות השכולות. הפצועים, והקשים שבהם, ביניהם פצועי ההלם הנורא, ממשיכים להילחם. אמנון נתנזון הוא גיבור בעל כורחו. גיבור המלחמה שלעולם איננה נגמרת. האיש הנבון והרגיש הזה ממשיך לחיות כל אותן ארבעים ושלוש שנים במלכודת הקרב שמבחינתו לא הגיע לקיצו. זהו קרב שטני, מהתל, אכזרי הכותש אותו וחוזר ומרסק אותו וטוחנו לאבק דק, אותו, את רעייתו וילדיו. האופל רובץ מעליהם כעננה קודרת, מרושעת.

מפחיד ומבהיל הוא הרשע שקיים בכל מלחמה, בכל קרב. הקדרות הזאת הפורצת אלינו מבין דפי הספר, מבין השורות הבוערות, מעוררת רצון לחבק את הלוחם ההלום ולומר לו בפשטות, אחינו אתה. הקרב הלא-נגמר שלך הוא של כולנו.

מעת לעת, בין האישפוזים והאימים שפוקדים את הלוחם המותש בוקר וערב, מבליחה קרן אור אחת יציבה השוטפת את הפצוע לרכך במשהו את הפצעים הפתוחים, פצעים שנפערו כחורים שחורים שקורעים את יריעת הנשמה, שואבים אל תוכם כל סימן של שפיות.

קרן האור הנדירה הזאת מלטפת אותו באהבה רכה ועדינה – מופלאה ברזיה, מחזירה אותו לעונות שבין ההתקפים לחיק הבית השומר לו אמונים. זאת אהבת הנערה שאהב ונשא לאישה והיא אינה מרפה מאחיזתה בו. עוקרת ממש בכוח את הגבר האהוב שלה מזרועות תמנון הפחד שאינו מניח לו. היא, הרעייה, המשוררת הנעימה שצמחה בצד הלוחם, ממשיכה בשארית כוחותיה במלחמת הקיום היומיומית. היא נאחזת בלוחם ומחבקת אותו ואת עולמו הנורא שהוא עולם דואב לעצמו, וסועדת את שני ילדיהם.

סיפורו של לוחם זה יצא לאור בהוצאת "עקד" ושמו "ללב יש היגיון משלו". הרומן האוטוביוגרפי הזה, הרקום מקרעי זמנים הממחישים עד דקות את עולמם האפל והמצולק באלף צלקות של הלומי הקרבות – עולם מסוכסך שנודד בין שדה הקרב לבין המציאות המשתנה בלי הרף במרוצת השנים הרבות. את הסיפור מספרת רעייתו של הלוחם, המשוררת ברוכת הכישרון וכעת גם המספרת, מלכה נתנזון. הסיפור קשה, אך השפה הרוויה שלה מצליחה להמחיש את הקרב שמעולם לא נגמר בתוך הגיהינום הפרטי.

מלכה נתנזון חושפת מצוקות נסתרות ולא פחות גם רגעים נעלים, מעוררי השתאות למאבקם המייאש של גבר מובס ואישה אוהבת שמחויבת, והיא מופת. מבחינתה היא רק אישה העושה את שלה למען בעלה. אישה זו שבמחשכים, היכן שבוכים לבד, והיא מתייפחת במילים. שם בעלטה הדחוסה היא מגייסת מחדש, פעם ועוד, כוחות נדירים לחלץ מתוכה שירים ברגעים גנובים, שירים שמטהרים, שבאמצעותם היא חוזרת להתייצב שוב למלחמה הפרטית. היא הרעייה. היא האם הגדולה. היא עמוד הבית השגיא. היא הפורשת כנפיה לסוכך על משפחתה. כחברה לחיים של הלוחם אף היא גיבורת מלחמה, הנמצאת באותה זירת קרב לכאורה וירטואלית, למעשה מציאותית כמציאות העכורה עצמה. מלכה נתנזון שובה בסיפור הנדיר את לב הקורא הנספח אליה בשחזור המסע הארור ובכל זאת גם נשגב, מבחינת הערכים האנושיים של גבר ואשה שחברו יחדיו באהבה ענקית.

את הספר חותמת מלכה המשוררת בשיר "להטות מחדש את הפועל פחד". דומני כי שורותיו של הבית האחרון מעידות על ייחודה כמשוררת היודעת לספר:

 

אתה מביט בי כמבקש מחילה

אנרגיה לא ברורה באה בי

כמו ביום חורף כשהשמש מבקיעה עצמה ממעי שמיים

לרגע אחד של חסד מזכך

אני נאחזת בה

מלמדת עצמי להשיב סדר בפחדיך

להטות מחדש את הפועל

פחד

 

 

2. מי אתה, אהוד אולמרט?

 

לפני המערכת המשפטית הונחה בעייה שהיא הר כגיגית, וכל הנמצא מתחתה מחפש מוצא להציל את נפשו, שכן מדובר בפצצה אטומית. עלילות אהוד אולמרט מוכרות זה שנים רבות. השיטה מתבררת כשיטה שהיתה כמופע מדהים של קוסם אשף ועוצר נשימה.

תמיד נמצא לאולמרט בעדר השוטים שעיר לעזאזל  להשליכו כקורבן להסיח ממנו דעת שופטים חכמים אותם הציג בשיטתיות בעירומם המכוער, בכדי לחלץ עורו ממזבח אישומים שהוגשו כנגדו. אין בדעתי לעסוק כרגע בכלל פרשיותיו שהן כיער-עד שהנכנס לתוכו, ספק אם ימצא משעולו להיחלץ מתחומו. אין לי כוונה להתנגח עם התעלולים הנועזים המיוחסים לו, אלא להתמקד בבחינת שתי שאלות בלבד.

השאלה הראשונה, מי היה האיש שנקרא בשם אהוד אולמרט, ראש ממשלת ישראל, שניצח על מלחמת לבנון השנייה.

השאלה השנייה – פחות מורכבת ולא פחות בעייתית, האם יעלה בדעת מישהו להתחמק מבירור טענותיה של אשת-שירותיו, הגברת שולה זקן?

מכל בחינה שלא נתבונן, משהו פגום ביותר בעם החי כאן ובדרך בה מגיעים אנשים למשול בחיינו, כשבעצם אין לנו מושג מיהם באמת.

מכבר אני מוצא עצמי נבוך, לעיתים מבולבל, מהדמויות שממלאות למשל את כנסת ישראל, שתשעים אחוז מהמיישבנים את מושביה אינם מוכרים לנו. אין לנו מידע מיהם. מהיכן באו. אין לנו ידע על עברם. מאיזה ירכתיים הם צמחו והגיעו לאורווה של אותם מאה ועשרים נוערים מאושרים.

מכבר למדנו את לקחנו לפקפק ביכולותיהם, להטיל ספק ביושרם, ולהיווכח בחוסר חזונם. אין אנשי חזון. לא חזון וגם לא לחם וחזון. אין מפלגה שלא עומד בראשה מישהו שמשהו בראשו לא דפוק. שרים לנו? הרי אלה נהנתים אנוכיים שעיקר עניינם זה עונגם.

בין אלה זהרה מכבר דמותו המרשימה של אהוד אולמרט שזכה בתוקף שרשרת אירועים למצוא עצמו לפתע כראש ממשלה שלא נבחר, למרות שאחריו התרוצצו תמיד שדים קטנטנים ומרושעים שהתעופפו מאוזן לאוזן להשמיע על אודותיו דברים מאוסים.

סיכומם של אלה לאור ימים אלה מסתכם בדמות שעלולה לחשוף את כולנו לתהייה מטרידה מה באמת קרה לנו שאיבדנו דרך, נעלם מאתנו כיוון, ואנחנו הפכנו מאחד ערב לשני לאיש לנפשו.

אנחנו לובשים פני תמימים למראה תופעות שעם נורמלי היה סוקל באבנים את נבליו. ראו את חגיגת נבחרי הציבור התובעים לעצמם זכויות יתר כשהם נתפשים בכף הצלופחים הללו. די בפרשת העבריין אריה דרעי שאיפשרנו בטמטומנו את חזרתו לקופה הציבורית. מי כאן עצם עיניו מראות? ראו את ראשי הערים הנחשדים במעשים נו-נו-נו, והם ממשיכים להתנהג כטווסים המניפים עטרת צבעיהם הזוהרים, ויש עוד ועוד והבור איננו מלא.

מוסרנו כעם הפך להיות סמרטוט בכיכר העיר לכל מצורע וזב לבטוש בו. אנחנו, אכן  הסמרטוט הזה, שמכבר איבד את גרונו הניחר, ולא נותר מיתר אחד להפיק ממנו צליל תחינה להפסיק את הפירוק הזה של מדינה, מעשה חסד של ההיסטוריה שאנחנו ולא אחרים משמידים אותה!    

איך שתקנו במלחמה האחרונה בלבנון, מול חיזבאללה, שבה איבדנו רבים מחיילינו, בעת שכיום מתבהרת תמונה קשה על התנהגותם של אחדים משרינו – ממש, באותם רגעים שילדינו בצו של אולמרט יצאו למלחמה ולא חזרו. כספם עניין אותם.

מגיע רגע שגם הערום שבערומים עושה את טעותו הקטנה והלא מחושבת. דומה שזה מקרהו של בעל אוסף העטים הנודע לתהילה ומוצל מאור שמש חורכת, הודות לברושים שמציירת לו רעייתו. לה הייתי מציע לצייר לחברה לחיים נושאים אחרים. לטעות הקטנה הזאת יש שם, שולה זקן, או אם תרצו, היא גם בעלת כינוי, "השוכבת על הגדר".

לאולמרט אין מה להציע לאחר שגיאתו לזנוח את בת-בריתו כאילו היא מוקצית מחמת מיאוס. איך עשה צלופח זה מעשה כה טיפשי, ידוע רק לאולמרט ולעורכי דינו, שבגלל פישול בסדר גודל תנ"כי כזה, הם יוזכרו עוד בלימודי משפטים במשך שנים רבות.

אולי הגברת נוקמת בו בימים אלה. אולי קלטה את היותה שעיר לעזאזל כזעקות נרגשות של אחד מבניה, והיא כלביאה מתאמצת להגן על אות אחת לפחות מכבודה האבוד, ומנסה לצעוק לעברנו את פרטי האמת המצמררת, זה לא אני, זה השוחט! אותו איש שעמד בראש ממשלת ישראל ובמעמדו זה ויתר לפלשתינאים בכל תחום ונושא.

נמתין ונראה את שיפסקו לגבי התרחשות היממה האחרונה אנשי המערכת השיפוטית, ואם תעמוד להם תבונתם לסלק מכשול ענק מעינינו, ואולי נזכה לראות את ממשלת ישראל מגיעה לקיים את אחת מישיבותיה בכלא רמלה, למשל. שרים, נשיא, ח"כים כבר יש לנו שם בשפע.

התנהלותנו בהגדרה רחבה היא התנהלות של בהמות, ואבוסנו ניתן לנו מידי אנשים כאולמרט. גילוייה של שולה זקן יכולים לגרום לארץ כי תרעש.

מכאן ואילך המערכת תביא את זמריה ותשמיע את  זמירותיה.

זו מדינה שכל גדול ונכבד בה יש לו תג מחיר. 

במה מתעסקים דגולינו? והתשובה הולכת ומתבהרת להפחיד. בכל מקרה, דומני שקיים סיכוי ממשי שנדע מיהו אהוד אולמרט. גם זה הישג. ובאשר לשולה זקן, גם היא מחוללת קסם, הניחה על השולחן אקדח מעשן, ומתברר שזה תותח מרעים.

 

אהוד: ומה תעשה אם בסופה של כל דרך הייסורים הזו ייצא אהוד אולמרט זכאי? הרי משפטו טרם הוכרע! הרי זה כמה וכמה שנים שלא חדלים לחפש עליו עוד ועוד אישומים – כדי להציג כמפלצת מושחתת את מי שהיה אחד מראשי הממשלה הטובים שהיו לנו.

כמובן, לא מספיק טוב כמו חסן נסראללה אויבנו, שהוא בעיני התקשורת הישראלית וצדקניהָ הרבה יותר ישר וצודק מאהוד אולמרט – ועליו אין מעבירים שום ביקורת בעקבות מלחמת לבנון השנייה! שכידוע רק אהוד אולמרט ודן חלוץ "אשמים" בה! סתם כך התחשק להם לשלוח את חיילינו למות!

 

 

* * *

מתי דוד

פרשת הסתבכותו של גבי אשכנזי

ב"גביגייט" (ווטרגייט...)

 

למרות כל הממצאים הרבים שכבר נחשפו על אחת הפרשיות החמורות ביותר בצמרת צה"ל שבהן הסתבך הרמטכ"ל לשעבר עד צוואר, כאשר הפך לשכתו למטה של חבורת קושרים נגד שר הביטחון והדרג המדיני, נגד האלוף יואב גלנט, ונגד סדרי שלטון בדמוקרטיה. ישנם עיתונאים שרואים בפרשה רכילות חסרת חשיבות של תככים בין ברק לאשכנזי. עיתונאים אלה מתעלמים במודע מכל ממצאי החקירות של מבקר המדינה, המשטרה, הפרקליט הצבאי (הנוכחי) ומארבעה עיתונאים מוכרים ומוערכים, שרואים בפרשה מעין פוטש נגד הדרג המדיני. כוונתי לארי שביט. דן מרגלית. איילה חסון. רונן ברגמן.

 

מה הקשר בין שני גנרלים אמריקאים שפוטרו לאלוף גבי אשכנזי?

זכות הציבור לדעת ששני גנרלים אמריקאיים בכירים, פוטרו בשנים האחרונות, מסיבות פחותות ערך בהשוואה למעשיו החמורים של גבי אשכנזי, שאפילו לא ננזף, ואפילו היו פוליטיקאים מוכרים שחשבו להמליך אותו להנהגת מפלגה מסויימת.

אדמירל פאלון, היה מפקד פיקוד "סנקום" לאזור המזרח התיכון, בימי הנשיא בוש הבן, וסגן הנשיא צ'ייני. בזמן טיסתו של האדמירל פאלון מהמזרח התיכון לוושינגטון, דיבר בצורה ביקורתית על ההנהגה האמריקאית (על אובמה). הוא פוטר מיד בגלל דבריו!

גנרל מק קריסטל, היה מפקד הכוחות באפגניסטן, בימי הנשיא אובמה. אנשי המטה של הגנרל, דיברו בביקורתיות ובזלזול על הנשיא אובמה, במהלך פגישה חברתית לא רשמית, בבר בפריס. הדברים פורסמו בשבועון "רולינג סטון".  הגנרל פוטר תוך ימים ספורים!

אם בישראל היה משטר של חוק וסדר כמו בארה"ב, רב אלוף גבי אשכנזי היה מפוטר בזמן אמיתי, במהלך סיום כהונתו. שלוש שנים חלפו מאז שנחשפה הפרשה החמורה שכל רשויות החוק ניסו להתעלם ממנה. רק עתה נפתחו סוף סוף הליכי מעצר וחקירות תחת אזהרה של עוזריו ובקרוב גם של אשכנזי.

שר הביטחון ברק צדק שלא האריך בזמנו את כהונתו של אשכנזי, ואילו מינויו של האלוף יואב גלנט לרמטכ"ל בוטל בגלל אשכנזי.

 

* * *

איליה בר-זאב

שירים מהמידבר

קמפוס מכתש רמון, (מרץ  2014) עם דני גספר. מצפה רמון – טיילת אלברט, מצפור הגמל, בי"ס שדה הר הנגב, נחל רמון, שן רמון, קיר האמוניטים, "גיא זוחלים", מפער גוונים, הר סהרונים, שער רמון, פרסת נקרות, מערת נקרות, מפער נקרות עד חאן סהרונים בדרך הבשמים.

 

תצפיות אל מכתש רמון ממצפה רמון ומתוך המכתש

 

תצפית הגמל

 1. הַדַּבֶּשֶׁת סְדוּקָה, כְּעֶצֶם מֻכֵּה גַּרְזֶן וְעֱצֶב. סְפִינַת הַמִּדְבָּר הָאַחֲרוֹנָה שֶׁנּוֹתְרָה מִמֵּימֵי הַיָּם הַגָּדוֹל. סֻכַּת מַצִּילִים אַלְמוֹנִית בֵּינוֹת לַצּוּקִים, הֲכָנָה לְהַמְרָאָה אֶל שֵׁן רָמוֹן, לְזִנּוּק פִּתְאוֹמִי אֶל יָם טֵתִיס.

2. אֲנִי  חוֹשֵׁשׁ פֶּן יָקוּם הַגָּמָל עַל רַגְלָיו כְּדֶרֶךְ בְּנֵי מִינוֹ. גּוּשֵׁי בְּלָיָה, גַּחֲלֵי-אֵשׁ, יָעוּפוּ אֶל מַעֲמַקֵּי הַמַּכְתֵּשׁ כְּנֶשֶׁר חָשׁ אֶל טַרְפּוֹ בִּסְבַךְ נוֹפֵי הַפֶּרֶא, לְרַגְלֵי הַפְּרִיזְמוֹת וְקִיר הָאָמוֹנִיטִים.

 

יעלים

1. סוֹבְבִים כִּבְנֵי בַּיִת בָּרְחוֹבוֹת וּבַגַּנִּים, מַמְתִּינִים לִשְׁיָרֵי מָזוֹן מָהִיר, מְרַפְּדִים אֶת מַצְפּוּן הָאָדָם, מְשַׂמְּחִים אֶת הַטַּף, סְבוּכִים בַּעֲטִיפוֹת מוּתָגִים שֶׁל הַמֵאָה הָעֶשְׂרִים וְאַחַת.

2. בְּמֶרְחַק נְגִיעָה וְדִלּוּג קָלִיל יְכוֹלִים לַחְבֹּר לִבְנֵי מִינָם, לְגַדֵּל, לְהֵינִיק גְּדָיִים רַכִּים בֶּהָרִים הַגְּבֹהִים, לְהִסְתּוֹדֵד בֵּין סַלְעֵי הוֹד עִם אַבִּיר חֲלוֹמוֹת מְקַרְנֵן, לִלְעֹס בְּנַחַת עֲלֵי שִׁטָּה בְּנַחֲלֵי אַכְזָב.

 

מצפור נוף

1. כְּבִמְעוֹף הַצִּפּוֹר, בְּסוֹפוֹ שֶׁל יוֹם, אָנוּ מְרַחֲפִים פַּעֲמַיִם אֶל הַשְּׁקִיעָה. הָאֹדֶם הַזֶּה עַל מְצוּקֵי הֶהָרִים בַּמִּזְרָח. בְּהֵעָלְמוּת הַשֶּׁמֶשׁ, אֵי שָׁם בַּמַּעֲרָב, כַּדּוּר אֵשׁ גּוֹוֵעַ.

2. מוּל הַר סַהֲרוֹנִים, מַאֲבָקִים עִקְּשִׁים בַּעֲרוּץ הַנַּחַל בֵּין עוֹרֵב חוּם-עֹרֶף לְבֵין רָחָם שְׁחוֹר אֲבָרוֹת, מִי יָעוּט רִאשׁוֹן עַל טֶרֶף קַל, עַל דַּם חֲלָלִים. הָאֵל מָלֵא רַחֲמִים, עוֹשֵׂה שָׁלוֹם בְּעוֹלָמוֹ, מִסְתַּתֵּר הַרְחֵק מֵעֵבֶר לִמְעוֹף הָרְחָמִים וּשְׁאַר צִפּוֹרֵי הַטֶּרֶף. רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם בּוֹדֵד בִּמְרוֹמָיו.

 

הלב הצרוב

 לִבִּי שֶׁנִּצְרָב חוֹמֵד אֶת לִבּוֹ שֶׁל הַמַּכְתֵּשׁ, חֲדָרִים וּפְרוֹזְדוֹרִים בֵּין בִּקְעַת אַרְדוֹן וּבִקְעַת מַחְמָל, תְּזוּזוֹת שֶׁהָיוּ, תַּהֲלִיכֵי סְחִיפָה, פְּעִילוּת ווּלְקָנִית, שֶׁבַע גִבְעוֹת זִכָּרוֹן. מֵעַל הַמְּצוּקִים עֲיָרָה שְׁקֵטָה צוֹפָה אֶל עָבָר קַדְמוֹנִי מוּל הַשֶּׁמֶשׁ בִּזְרִיחָתָהּ, בִּבְדִידוּת, הַרְחֵק מֵהַמְּדִינָה, כָּמוֹהָ.

 

נִקְרוֹת הַצּוּרִים

פרסת נקָרות, נחל נקרות ב"שביל ישראל"

בּוֹאִי בְּסוֹד וְנֵלֵךְ בְּאוֹר יָרֵחַ לִצְלִילֵי הַמִּדְבָּר, נְשׂוֹחֵחַ

חֲרִישִׁית מוּל כּוּכִים צִיּוּרִיִּים וְהַדֶּרֶךְ

תִּלְחַשׁ תַּחְתֵּינוּ

בִּתְנוּעַת הַפַּרְסָה מֵעֵבֶר לְשַׁעַר רָמוֹן, לָחוּשׁ,

לִרְאוֹת

יְצִירוֹת אָמָּן אֱלוֹהִי –

גַּן נְקִיקֵי סְלָעִים בֵּין קִירוֹת מוּצָקִים בְּנַחַל נְקָרוֹת,

אָבוּד בְּנוֹף בְּרֵאשִׁית.

נְדַלֵּג בִּקְלִילוּת צְעִירָה כִּילָדִים, נִתְמֹךְ בְּתִקְרַת הַמְּעָרוֹת

פֶּן יִפְּלוּ עָלֵינוּ.

 

בַּאֲזוֹרֵי הַחֻלְשָׁה נִתְקָרֵב זֶה לָזֶה, נִתְחַתֵּר בִּבְסִיס הַמָּצוּק

עַד אַחֲרִית הַלֵּילוֹת.

 

וְאוּלַי, עִם בּוֹא הַשִּׁטָּפוֹן, נִסָּחֵף יַחְדָּיו

אֶל הַיָּם הַאַחֲרוֹן.

* * *

לבנה מושון

לא רק ליהודים עם דרכון ספרדי

הספרדים רוצים לכאורה את היהודים חזרה בספרד, ויקשטו את מיעוטם המצומצם בדרכונים ספרדים. נשמע כמו התחלה של בדיחה על יהודי וכומר. האם נפתחו בהם אשנבים להתקרבות הדדית? לא תמיד שולטת הציניות בכול. ויש לי סיפור משלי.

מבחינת סופרים רבים המדינה שלנו היא כמו מעיל צר שלוחץ על השכמות. גם אצלי הבד לא מספיק. בימים אלה יצא לאור בספרד קובץ סיפורים – לא גדול – שלי שתורגמו מעברית לספרדית. הסיפורים הם בעלי אופי מקומי, מהווי חיי הארץ, טיפוסיה ומאפייניה, ואני הקטנה ניהלתי משא ומתן – בלי מתווכים – עם הוצאה לאור ספרדית שהוציאה אותו על חשבונה ומרצונה כדי להביא לספרד ניחוחות מהמדינה שלנו. כמובן, שכתב היד הוגש להוצאה לאחר תרגום מעברית. שם הספר "נשיא בא לביקור", ובספרדית:

"La visita del presidente y otros cuentos"

בהוצאת Editorial Popular, מדריד.

נכון, שמי לבנה מושון, מוצא משפחתי מספרד, וגלגוליה בהולנד, איטליה, בולגריה ועד לחאלב, ארם צובא. אני ילידת הארץ, ואני לא חושבת ששורשיי הספרדיים סייעו לי במקרה זה. גם לא דרכון ספרדי, רק כתיבתי, שחצבתי אותה בדם שיניי, בלי המהומי גיחוך.

לקוראי ולחובבי ספרדית, ניתן להשיג את הספר בחנות הספרים ברחוב אלנבי 81, תל אביב.

 

 

* * *

דן שכטמן לנשיאות הבאה*

יואב גלנט לרמטכ"לות הבאה**

אהוד בן עזר

 

* העובדה שטרם שמענו על 10 חברי כנסת שהצטרפו להציע את מועמדותו של שכטמן לנשיאות, כנדרש בחוק, היא ביזיון לחברי הכנסת! הם כנראה חבורה של שפנים בעלי אינטרסים קטנוניים! וקרוב לוודאי שכך גם יירשמו בהיסטוריה.

 

** עושה רושם שהאלוף (מיל.) יואב גלנט הוא המועמד היחיד לרמטכ"לות שאינו מסובך ב"מסמך הרפז" ובעלילות שנרקמו בסביבותיו, גילויים שנותנים אותותיהם אפילו בקצין מוכשר כגדי אייזנקוט.

 

 

* * *

תקוה וינשטוק

דבורה גרוסמן ז"ל

ברכבת לפרדס חנה, ל"שבעה" של דבורה גרוסמן ז"ל, הרהרתי איך אעלה את זכרה בכתב. חיבבתי את דבורה. היא היתה אדם טוב במלוא מובן המילה – אם טובה לבנות, גם לחתנים, סבתא וגם סבתא-רבא טובה לנין בן השנתיים, אישה טובה לבעלה, עקרת בית טובה ומכניסת אורחים. מכבדת תמיד את כל הבא במטעמיה, מציעה בלב שמח מיטה לאורחים כאילו אין בכך כל טורח. ביתה הכפרי הפשוט נעם לי. אבל מה אכתוב? לב טוב אינו סיפור מעניין ולא מטבע עובר לסוחר.

הגעתי לבית האבלים ולאה, הבכירה בשלוש בנותיהם של דבורה ודב, שניהם כעת ז"ל, סיפרה לי: "כששמעתי לפני שלוש שנים שאימא חולה בסרטן הלבלב, התחלתי לרשום מפיה את המתכונים שלה..."

    זהו! הבזיק בי מיד. זו הדרך לזכור את דבורה! המטעמים המופלאים שהכינה בשבתות ובחגים וגם בסתם יום של חול. מטעמים מסורתיים עליהם הוסיפה "טוויסט" חדש, מאכלים ישראליים וגם יווניים. וכמובן הארטישוק, מנת הדגל שלה. אותו ירק ששמותיו רבים –ארטישוק, קנרס, חורשף – אך לא רבים מכירים אותו. מי יודע כמו דבורה ז"ל להכין ארטישוק ממולא? ללא ספק – דבורה עצמה היתה שמחה שיזכרו אותה כמלכת המטבח. לביתה צמוד הקרקע יש  כניסה "רשמית" מהגן אבל מי עבר בה? לדבורה נכנסו מהמטבח, קודש הקודשים.

 

ממחברת המתכונים של דבורה גרוסמן:

 

 גבעולי ארטישוק ממולאים

חומרים: גבעולי ארטישוק, 700 גרם בשר טחון – חצי עוף וחצי הודו, קמח מצות, 4  ביצים, מלח ופלפל, שמן טיגון, מיץ לימון.

הכנה: להסיר את סיבי הגבעולים, לחתוך כל גבעול לרצועות של 10 ס"מ, להרתיח 3 פעמים במים עם מיץ לימון (למניעת השחרה) בכל פעם לשפוך את המים, להוצאת המרירות. לערבב בקערה את הבשר הטחון, קמח המצות (הכמות לפי התחושה) 3 ביצים, מלח ופלפל. בצלחת עמוקה לטרוף את הביצה. בסיר גדול לחמם את המים ומיץ הלימון. 

   להכניס מעט מתערובת הבשר בין כל שתי חתיכות ארטישוק,לטבול בביצה הטרופה, לשים  במחבת עם השמן, כשהשמן לוהט, לטגן משני העברים. להעביר לסיר עם המים ומיץ הלימון. לבשל עד לריכוך. להוסיף מיץ לימון לפי הטעם.

 

עוגת יום הולדת במיץ תפוזים

תבנית עגולה, 28 ס"מ. אחת וחצי כוסות קמח. אבקת אפייה. כוס סוכר, 4 ביצים. שליש כוס שמן. חצי כוס מיץ תפוזים. טיפת וניל.

    להפריד בין הצהוב והלבן שבביצים. לערבב את החלמון עם חלק מהסוכר, להוסיף הסוכר, השמן, הקמח, האפיון והמיץ. בקערה נפרדת להקציף את החלבונים עם שארית הסוכר. להעביר עם שאר החומרים לקערה הראשונה, לערבב בעדינות. לשמן מעט את תבנית האפייה ולהכניס לתנור בחום של 170-180 מעלות. לבדוק בקיסם אם העוגה מוכנה.

מוצאים מהתנור, הופכים את התבנית ומעבירים אותה לצלחת גדולה. כשהעוגה התקררה מוציאים אותה מהתבנית.

   ציפוי שוקולד: שמים בסיר חצי כוס סוכר ורבע כוס מים, מחממים על האש. כשהסוכר נמס מוסיפים חפיסת שוקולד מריר 100 גרם. ממיסים. כשהשוקולד נמס מוסיפים כפית חמאה (לקבלת ברק). כשהמרקם אחיד מורחים אותו על העוגה.

 

לאה קיבלה את המתכונים מאימה דבורה גרוסמן, ודבורה ירשה אותם מאימה רחל כהן לבית לוריא. רחל היא סיפור לעצמו. היא נולדה ביפו, כנראה בשנת 1882, בת  לשלמה זלמן ולעדה סעדה לוריא, משפחה המתייחסת על האר"י הקדוש מצפת. למדה בנווה צדק והמשיכה בסמינר לוינסקי. היתה תלמידה מצטיינת, שלחה ידה גם בכתיבת שירה וחלמה ללמוד פסיכולוגיה בשוויץ. עם אחותה רוזה-שושנה נעשתה מורה בבית ספר בגליל. השתיים, הנזכרות ב"גבעת החול" של עגנון, היו חברות בניל"י ודיווחו לאהרון אהרנסון על מהלכי הצבא התורכי בגליל. כשחשו שעולים על עקבותיהן נמלטו לנמל אלכסנדריה שבמצרים והפליגו לבני משפחתן באי קפריסין.

קפריסין הנה אפיזודה שכוחה בהיסטוריה היהודית החדשה. בשלהי המאה ה-19 הקים הברון הירש שורת מושבות חקלאית יהודיות בארגנטינה וגם מושבה אחת בקפריסין בשם מרגו ("מרגוע" בעברית). האי סמוך לארץ ישראל ואקלימו דומה לאקלים הארץ, "ואם פעם יחליטו המתיישבים לעלות לישראל תהיה להם קפיצת הדרך," אמר.

המתיישבים היו בעיקר  פליטי הפוגרומים, "סופות בנגב". הם עסקו בגידולי תבואה ועצי פרי. מדריכיהם החקלאיים הגיעו בעיקר מבית הספר החקלאי מקווה ישראל. ביניהם נבחר דוד שאול, בוגר המחזור השני. שאול נשא לאישה את בכורה, האחות הבכירה של רחל ושושנה, והזוג התיישב באי. בעקבותיו התיישבו בקפריסין גם שני אחיה של בכורה, מרקו וסלומון.

בקפריסין המשיכו שושנה ורחל בהוראה. שושנה לימדה את המבוגרים, רחל את הילדים. ברגמן, מנהל החווה, ציין ביומנו כי התרשם מאוד מחגיגת בית הספר שקיימה "מדמוזל ר. (רחל) וללא ספק היא מאוד כשרונית ובעלת יכולת."

ב-1918 נישאה רחל לדוד כהן, בן למשפחת איכרים מפלך מוהילב שברוסיה. בחור מאוד חביב וחרוץ. השניים, כבני 22, התיישבו בכפר טולמצ'י שליד המושבה היהודית מרגו. מחברת יק"א שיסד הברון, קיבל הזוג 300 דונם אדמה והקים משק לתפארת.

ההתיישבות בקפריסין נמשכה 30 שנה. בשיאה מנתה 180 משפחות, כ-300 נפש. עד שנת  1928 היתה בניהולה של יק"א. ואחר כך המשיכה להתקיים עוד 13 שנה. במלחמה העולמית, כשצבא רומל כבש את כרתים (1941), התעורר חשש לחיי היהודים בקפריסין. בעלי הדרכונים המנדטוריים הוחזרו לישראל והאחרים הוגלו לאפריקה. כיום אין זכר למושבות היהודיות, ואדמתן היא שטח צבאי סגור.

שנים קיוותה משפחת כהן לעלות לארץ אבל רק אחרי 20 שנה, ב-1928, זכו לסרטיפיקט בעזרת אהרון שלוש. (משפחות לוריא ושלוש התקשרו פעמיים בקשרי נישואין). הם העלו עימם כלי חקלאות משוכללים ועופות מזן משובח, התיישבו בכרכור ועד מהרה עברו לפרדס חנה והיו מראשוני בוניה. דוד, איכר בן איכר, נטע פרדס, פיתח פלחה, גידל תפוחי אדמה ואף נתמנה למוכתר המושבה. רחל טיפלה בלול ובגינת הירק ועסקה גם היא בצורכי ציבור.

בפרדס חנה, אחרי שני בנים ובת בקפריסין, נולדה להם בת הזקונים דבורה, הילדה הראשונה ילידת המושבה. לפני שלוש שנים, ב-2009, ביובל השמונים לפרדס חנה, הדליקה דבורה – בעצמה בת שמונים – משואה לכבוד המושבה, ולצידה הדליקה משואה נכדתה איריס, כנציגת הדור השלישי במקום.

דבורה היייתה האישה הראשונה בפרדס חנה שנהגה במכונית. היא נהגה מאז המלחמה העולמית השנייה, כשהעבירה בטנדר ירקות ופירות מהמשק למכירה, ונהגה עד שחלתה, אבל באינטרנט, למשל, לא הבינה. רק שיחקה במחשב. במידה רבה היתה מהדור של "כבודה של בת מלך פנימה."

פרט לבישול הצטיינה בשטח נשי נוסף – היתה סורגת מעולה ופתחה חנות להוראות סריגה וצמר. כך יצא שמה בין אנשי המושבה, ועם רב לווה אותה למנוחות.

דבורה הייתה נשואה לדב גרוסמן, פליט שואה מפולין שהלך לעולמו לפני כ-15 שנה. נולדו להם שלוש בנות. שתיים מורות והשלישית רופאה מנתחת ראש.

יהי זכרה ברוך.

 

* * *

אורה אחימאיר לתקוה וינשטוק

שלום רב לך תקוה,

גיסי יוסי אחימאיר העביר אליי את הביקורת שכתבת על שלוש המועמדות הסופיות לפרס ספיר השנה.

אני אסירת תודה לשניכם, בעיקר לך, על כתיבת הרשימה המעניינת. אינני מכירה אותך ואת מנסה לרמוז שאינך מבקרת ספרות מקצועית. אולי לא הבנתי את הרמז, בעיניי זו רשימה מקצועית לעילא, מנומקת היטב, חדה וברורה, ומעבירה גם למי שלא קרא את הספרים – תמונה בהירה, במה עוסק כל ספר ומה חולשותיו וחוזקותיו, יותר מזה לא צריך. את מתייחסת לרבדים לשוניים, עריכתיים, היסטוריים ובעיקר ליכולת של כל ספר לעורר בקורא סקרנות והזדהות. הלוואי היו כל הביקורות כתובות כך.

 נהניתי מאוד לקרוא והבנתי שלו היית בין השופטים היית בוחרת בספרי. כל בחירה בתחרות כזאת היא בסופו של דבר שקלול דעות הצוות המסויים שנבחר לשפוט, ובעיני המועמדות עצמן היתה פרס לא צפוי. שמחתי בה.

לקראת סיום הקטע על "כלה" את שואלת האם הכותבת תמשיך לכתוב או תסתפק בפרץ יצירה חד פעמי. התשובה היא ש"כלה" עוררה  תשוקה לכתיבה והנאה ממנה, מובן שאכתוב, אבל אמנע מכתיבה ביוגרפית (זה כואב) ולא בטוח שאפרסם. לא נורא בעיניי להיות כותבת של ספר אחד.

התגובות החיוביות ל"כלה" היו מפתיעות – ואף שיש  ביקורת, היא בטלה בשישים. גם ההכרה הרשמית (פרס ספיר, הכנסת הספר ל"מצעד הספרים המומלצים" על ידי משרד החינוך, תעודת "ספר זהב" של התאחדות המו"לים) – משמחת ומעודדת.

ואני שמחה בביקורת שלך. תודה שכתבת ואשמח אם תפרסמי.

בברכה,

אורה אחימאיר

 

 

* * *

עודד בארי

פעם כשהייתי קטן

פעם כשהייתי קטן, השכרנו חדר בדירתנו בת שלושה החדרים ל'איש רם מעלה'. הוריי, כידוע למוקיריי, היו מורים ולכן היינו 'עניים גאים'. על שום כך השכרנו ל'כבוד הדרו' את החדר. האי גברא היה ישן בחדר שלושה לילות בשבוע, ושלושה לילות בשבוע היה מזיין את מזכירתו. בהסכמה. כלומר שניהם הסכימו ששניהם יזיינו האחד את השני (כדי להיות פוליטיקלי קורקט, ברוח הימים האלה, אני צריך לכתוב 'האחת את השנייה' כמו ששמעתי לאחרונה חברת כנסת צעירה, מקפידה לדבר בלשון זכר ונקבה בנשימה אחת, אני שואל אתכם...)

 העיקר – ה'אישיות החשובה מאוד' היה נשוי לאישה אחרת בעיר אחרת, כולם ידעו על כולם והשמיים לא נפלו, איש לא עשה מזה עניין – ימי זהב. האיש נפטר שְׂבַע שנים ושְׂבַע זיונים, אני נוצר את דמותו בליבי כאייקון לארץ ישראל שהייתה שפויה כשהייתי קטן.

מאז, במשך כל השנים עד הלום – יובל שנים, החלקנו במורד הַפֶּרֶשׁ אל בור השופכין. עכשיו אנחנו מפרפרים במי מדמנה סחי ומאוס, בולעים ומקיאים, הסכיתו לנבואת הזעם של איש זקן – מחר נטבע.

איך אני יודע? אז ככה. אין לי שום סיבה להעריץ את סילבן שלום. החכמה אינה נשפכת משרוולי מקטורנו, זנב לאריות שמעולם לא ידע להיות ראש לשועלים. לא הייתי רוצה לעשותו נגיד לישראל, נשיא בעמו. למה? כי הוא "נמוך"... נשיא צריך להיות גבוה – על יד אובמה הוא יראה כדרדס... בעצם למה לא? גם אנחנו גרגיר אבק על בגד הכוכבים והפסים. אבל...

מי זאת הגברת המוזרה שהיתה מוכת אמנזיה במשך חמש עשרה שנים ולפתע פתאום יצתה לה בת קול להזכירה שה"נמוך" הנ"ל ביקש אותה למצוץ לו במאה שעברה? אולי ביקש, אבל שמא היה זה בכלל בקבוק יניקה כזה שמגישים לתינוקות בעריסתם, בקבוק שנסתם ואז מוצצים לו מָצוֹץ? ואולי סתם היה זה אסקימו לימון שבני דורנו היו נוהגים למצוץ בערבי הקיץ החמים כששום דבר אינו קורה... דַּבֵּר זיכרון!

אבל מה איכפת לי המוצצת והנמצץ, איך קרה דבר בארצנו הקטנטונת, שחדשות לחדשות אנו נופלים על כל מעשי הזימה והמזימה ("כביכול"  מוסיף פרשנינו המשפטי) כאילו היו מָן משמיים? למה, בשם הדרדסים, אנחנו טובלים בפורנוגרפיה מטעם הפרקליטות הראשית, ששופטי ישראל אנוסים לדון בסדרי מציצה של מלכי הביצה?

אני מודה שגברים הם עם נתעב, חסר בינה שהולך אחרי זקפתו, מודה ועוזב ינוחם – אבל הנשים... מה קרה לנשים? שהיו תמיד חכמות, נבונות כמו אימא שלי שהיתה מחייכת חיוך מלא סליחה כשרחש קפיצי המיטה היה עולה מחדרנו המושכר...מה קרה לנשים?

צאו וראו, האי מטרוניתא מתלוננת – מה עלה בגורלה במשך חמש עשרה שנים? חיים טרופי דעת – לְסַפֵּר או לא לְסַפֵּר? לא אכלה ולא שתתה ולא ידעה גבר, ולא בא לה אורח כנשים ולא הלכה לקולנוע לראות את 'הטנגו האחרון בפריס', ולא דרכה כף רגלה בשער בת רבים שמא יראו אחרי י"ג שנים את מכוות נשיקת "הדרקון הנמוך" על צווארה. שהדי במרומים... בחייכם... או בלשון חכמים – הכצעקתה?

ומדוע לא הסתערה על "המוצץ מן המלון" ביום פקודה, מיד לאחר המעשה הנורא, וקרעה אותו לגזרי גזרים באבי אביו ואימו? ניחא, סדר פסחים לפנינו, אם לא עשתה בו שפטים ביום ההוא? דַּיֵּנוּ. אבל למה לא ירדה עליו שבוע לאחר מכן? גם אז דַּיֵּנוּ. חודש לאחר מכן, שנה עברית מעוברת לאחר ה'מִיצוּץ האפל', עדיין דַּיֵּנוּ בן דַּיֵּנוּ! אבל ט"ו שנים?

נשים – אם מישהו מזמין אתכן לחדר במלון, דעו שמנהג בני עמנו הוא ש"הכל כלול". קחו עמכן את השוט, ואת השוקר החשמלי, וקורט פלפל ויחנונא טורקית, הכו את המוצץ מכה רבה, חשמלו את מבושיו, הכו את עיניו בסנוורי פלפלת.. וצאו את החדר בגאון בהוד ובהדר –  ולעולם, לעולם אל תרוצו לספר לחברה... רק זיכרון העלילה יזקוף את קומתכן כתמר, כל אחת כיעל אשת חבר, יהודית להולפרנס, דלילה לשמשון... (נו טוב לא להגזים חס וחלילה).

אפשר בכלל שתיהנו  מכל שנייה, בין אם הפעלתן את הארסנל הנזכר ובין אם פשוט יצא זיון לא מי יודע מה – אבל בכל זאת דַּרְדָּלֶה – חזון נפרץ אצל "הנמוכים בעם". וכידוע 'הגברים עם לא עז והנשים בנות רשף תגבהנה עוף.'

בני משפחתי מסתכלים בי כבחוני המעגל שלעולם לא יוריד גשם, אבל איך לא אלבש שק? ואיך לא אזרה אפר על ראשי? ואיך לא אשא קינה על שבר בת ציון המתפלשת בזוהמה? כל ינשופי הטלוויזיה, תנים וצְבוֹעִים,  עטים על הפגרים, צחנה עולה מכל צג. עם ישראל ופרשניו– נו שוין – ביבי והאחיות מלול לא יגדילו לעולם את  תקציב משרד החינוך.

 

נ.ב – כמה שאלות משפטיות דחופות שעל בית הדין במדינת היהודים המתחדשת לתת עליהן את הדעת

1. האם לא חלה תקופת התיישנות על הבולבול של כבוד השר?

2. האם אין להסיר את החסינות ממנה נהנה הבולבול הנ"ל בהיותו מסופח לשר שהוא גם חבר כנסת?

3. האם לא רצוי לזמן את הבולבול הנימול לחקירה ולדוכן העדים (רצוי כעד מדינה) שהלא הוא 'העד המרכזי' בפרשת ה"מִיצוּץ במלון".

והערה אישית: בדרך כלל אני מכנה את האיבר הנלוז בשמו הרשמי – זין, אבל במקרה הזה מלווה את כותב הפתשגן הזה חשש כבד מפני תביעה על הוצאת דיבה והוא (אני – למען גילוי נאות) מעדיף לכנותו בשם החיבה העממי – בולבול – ישתבח שמו. 

אלוהי הנושק לוחמים עד אנא ועד מתי?

 

 

* * *

רות ירדני כץ

השחיתות חוגגת

כמה עצוב. מאוד עצוב שיש בצמרת של המדינה שלנו הרבה מושחתים. הרבה. יותר מדי בשביל מדינה כל-כך קטנה וצעירה. מושחתים בכירים בצבא, במשטרה, בפוליטיקה, ברבנות ורבנים, ראשי ערים, טייקונים וזה עושה רע על הנשמה.

נשיא מדינה בבית-כלא. ראש ממשלה לשעבר בדרך, איש מושחת. אהוד אולמרט, שהתחבר בגיל צעיר לפוליטיקה כבר אז הוכיח איזה אדם הוא. ומי שלא קרא את הספר "זעקי ארץ מושחתת" מאת אריה אבנרי שיצא לאור בשנת 1988, שמספר בפרטי פרטים על מעלליו של אולמרט, שווה לעשות מאמץ ולקרוא. אריה אבנרי לא המציא את אהוד אולמרט. ועכשיו יש לנו את פרשת סילבן שלום. היה או לא היה? מזלו שהגברת שהתלוננה נגדו חלה התיישנות על תלונתה. התוצאה של כל ״ממזר מלך״ פוגעת בנו באופן אישי במצב-הרוח ובכיס, ויש לנו סיבה להרים קול צעקה.

כל הארגונים הגדולים מתנפלים עלינו, על  פשוטי העם שעובדים קשה כדי להחזיק את הראש מעל פני המים, וממררים את חיינו. לך תסמוך על הצבא אם הצמרת  זו מערת נחשים על פי בוגי יעלון. מהרבנות והרבנים לא תבוא הישועה כי הם תחת מטריית האלוהים,  אבל אין להם אלוהים. יש ביניהם לא מעט זנאים, גנבים, משחדים ומשוחדים, ובנוסף הם מערימים קשיים בלי סוף בכל נושא שקשור אליהם.

חברות החשמל, הנמלים, המים, הבנקים ומי לא? עושים מה שבא להם. הם יכולים להפסיק את החשמל מתי שבא להם, תאגידי המים, שיש להם את הכוח לעקל את החשבון שלנו בבנק כי לא שילמת סכום פעוט. זה קרה לנו בגלל טעות, אבל טעות  כזאת מדירה שינה. ומה עם כל בעלי חברות המזון שלנו כמו תנובה, שטראוס, טרה, אוסם וכו' שמתמחרים את מוצריהם איך שבא להם ומתאמים מחירים ביניהם, זו לא שחיתות?

המזל שלנו, באמת המזל שלנו שרוב העם הם אנשים הגונים וישרים, ובזכותם המדינה עדיין על הרגליים.

 

אהוד: המזל שלנו הוא שאנחנו אחת המדינות הכי פחות מושחתות בעולם, אפילו לעומת איטליה או ארה"ב, שלא לומר סעודיה – וכל זמן ש"שחיתויות" כמו אלה הן בראש סדר היום התקשורתי והנפשי שלנו – ולא בעיות הביטחון הקשות של עצם קיומנו בלב האיזור רוחש השנאה כלפינו, והאוכלוסייה המקוטבת שלנו בין חרדים לערבים – הרי שאנחנו חיים כמעט בגן עדן עברי.

חזונו של הרצל התגשם מעל ומעבר למצופה. סליחה שאני אופטימי, ומסתכל בחיוך על מה שכל כך מציק לאחרים, וגם לך.

 

* * *

אשר תורן

אוקראינים א׳

אמצע שנות השמונים של המאה הקודמת.

יבגני יבטושנקו קורא את שירו ׳באבי יאר׳ במרתף של הווילאג׳ גאייט, מנהטן.

המשורר קורא לרוסיה והרוסים ארבע פעמים, לאוקראינה והאוקראינים אפס פעמים.

לגרמנים בכלל לא.

המשורר הגדול בחולצה ומכנסיים שחורים, אלן גינזבורג, מארגן האירוע, בחולצת איכרים משובצת,

קירות המרתף מטויחות בטיח לבן, לבן.

תקרת המרתף אפלה ושחורה.

 

אוקראינים ב׳

טורקה 1939, עיירה פולנית בשכנות לגבול ההונגרי.

אברהם גולדרייך מתאר בסיפרו ״הנווט״ (ספריית מכון פישר, חיל האוויר) מה קרה ליהודי טורקה ושאר עיירות האזור אחרי שהרוסים נסוגו מגליציה והגרמנים עוד לא הגיעו.

״תקופת החסד הרוסי נקטעה באחת... אלה הותירו אחריהם כפרים ללא שולט ושומר ואת מקומם תפסו אזרחים לבושי מדים  המעוטרים בסמלה הכחול-צהוב של תנועת האוקראינים הקיצונית. הם לא המתינו לגרמנים שיעשו את העבודה... טבחו בהם (ביהודים) שכניהם משכבר בימים באכזריות רבה.״ (הנווט, דף 29).

"הפוגרום," ממשיך אברהם גולדרייך, "כמה אירוני, זעזע אפילו את הגרמנים שהגיעו לאזור מיספר ימים אחרי נסיגת הרוסים."

 

אוקראינים ג׳

מדינת ניו יורק, שנות השמונים של המאה הקודמת.

פסטיבל כחול-צהוב אוקראיני בהרי הקטסקיל המאוכלס באוקראינים.

מרגלית שואלת, "מי זה על הסוס עם חרב שלופה בתמונות למכירה בכל דוכן?"

שניים עם כוסות בירה מצטרפים לספסל שלנו. 

מרגלית שואלת, באנגלית הפעם, "מי בתמונות עם הסוס?"

"בוגדן חמילניצקי, גיבור אוקראיני גדול," עונה אחד.

"הרג הרבה יהודים," מוסיף חברו.

 

מרץ 2014

 

* * *

הזמנה

להשקת הספרים

"מסעותיי עם נשים", "והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

ההשקה תתקיים ביום שלישי, כ"ז באייר תשע"ד, 27 במאי 2014

 בשעה 19.30 בבית הסופר, רח' קפלן 6, ת"א

סדר היום: התכנסות וכיבוד קל

ישאו דברים:

ד"ר ארנה גולן – מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד"?

ד"ר משה גרנות (שגם ינחה את הערב): יש זקנים שזוכרים ו"הפוך על הפוך"

פוצ'ו: הייתכן כי גיבורי הפלמ"ח והנח"ל היו מאוננים במסתרים?

דוד מלמד: מסעות בארץ הרועדת

אהוד בן עזר: הנחתום מעין-גדי מעיד על עיסתו

הכניסה חופשית

חניון ללא תשלום (מ-19.00) ברחוב ליאונרדו דה-וינצ'י

ממזרח לבניין הסוכנות

בערב ההשקה לא יימכרו הספרים!

      

 

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 30.3.14

 

* כשפורסמה לראשונה ההודעה, לפני שבועות אחדים, על כך שהמשטרה לא תעשה עסקה עם שולה זקן, כתבתי: "מיצוי האמת והדין בפרשיות אולמרט הוא אינטרס ציבורי מובהק. לכן, ראוי היה לחתום על הסכם עד מדינה עם שולה זקן. אני מקווה, שהודעת הפרקליטות לסניגוריה של זקן שלא יהיה הסכם, היא אמצעי לחץ עליה לזמר יותר ולחשוף פרטים נוספים."

במשך עשרות שנים, שולה זקן הייתה שפחתו החרופה של אהוד אולמרט. היא מחקה את אישיותה והקדישה את כל כולה למענו. היא ביצעה עימו ובעבורו כל שליחות מושחתת. והיא שכבה למענו על כל גדר, סכרה את פיה, גוננה עליו כגונן אם על גוריה, וחילצה אותו שוב ושוב מעונש. אולמרט, שניצל אותה לאורך שנים, זנח אותה לאנחות והוא ומקורביו לא התביישו לכנות אותה "שקרנית" ו"מושחתת", כדי להציל את עורו. הרי כל מה שעשתה למדה ממנו, והיא עוד לא למדה את מה שהוא כבר שכח. וכשהיא הבינה, מאוחר מאוד, אולי מאוחר מדי, שהיא עומדת לשלם את מלוא המחיר על מעשיו ועל מעשיה בשליחותו ולמענו, בעוד הוא מתנכר לה, החלה לפתוח את הפה.

וכך, באחת, הפכה זקן לאוייבת הציבור מספר אחת, בעיני חסידיו השוטים של אולמרט, וכלי התקשורת העומדים לרשותו, ועובדים כעת שעות נוספים בהשמצתה.

טלנסקי ודכנר – מיטיביו, מממניו, משמניו ומפנקיו של אולמרט, לאורך שנים, מצאו עצמם כאויבי הציבור מצד אולמרט וסוללת הפרקליטים והיחצ"נים שלו. איזו סיבה הייתה לשולה זקן לחשוב שלה זה לא יקרה?

 

* כשהייתי סטודנט, נערכה הפגנה של אגודת הסטודנטים (שלא השתתפתי בה, אבל היא עברה לנגד עיניי). בראש ההפגנה נישא ארון מתים, ועליו נכתב: "ההשכלה הגבוהה". ההפגנה הייתה מעין הלווייה להשכלה הגבוהה. זה היה ממש לא מקורי. לפני כן ואחרי כן היו עוד מאות הפגנות, על נושאים שונים, שבו נישא ארון מתים כדי להצביע על כך שהממשלה / העיריה / ההנהלה – קוברת את הביטחון, השלום, הדמוקרטיה, זכויות האזרח, הכלכלה, החברה, התרבות וכן הלאה. לפני שנים אחדות, כשסילבן שלום היה שר האוצר, נערכה הפגנה של אמנים, עם ארון קבורה של התרבות בישראל. האמנים הגיעו לביתו של השר, ובהיעדרו, השליכו את הארון מעבר לגדר, לחצר ביתו.

איני אוהב את הסגנון הזה, שאינו בדיוק ביטוי לטעם טוב, ובעיקר בשל חוסר המקוריות שבו. באחת ההפגנות נגד אוסלו, נישא ארון, עליו נכתב "רבין ממית את הציונות". אותו סוג של טעם לא משובח והעדר מקוריות. בהפגנה הזאת צעד בנימין נתניהו. לא היה זה ארון קבורה של רבין. לא היה בכך שום דבר החורג ממאות הפגנות עם ארונות קבורה. אך מאז הודבקה לנתניהו הסטיגמה, שהוא צעד בהפגנה עם ארון הקבורה של רבין. אני מציע לכל אחד מהקוראים לעשות בוחן עצמי בן שני חלקים.

א. האם אני "יודע" שנתניהו צעד עם ארון הקבורה של רבין?

ב. לחפש את התמונה בגוגל, ולהיווכח איך השתרשה שטיפת המוח.

 

* השבוע כתב, בהקשר זה, המסית והמדיח הסדרתי ספי רכלבסקי: "ראש הממשלה נתניהו תזמר את 'בדם ואש את רבין נגרש' ועם הרצח השתלט." כזכור, נתניהו לא השתלט, אלא נבחר בבחירות דמוקרטיות. ההיפך מרצח פוליטי הן בחירות דמוקרטיות. הוא לא נבחר בזכות הרצח, אלא למרות הרצח. לפני הרצח הוא הוביל בסקרים. אחרי הרצח הוא ירד לפיגור חסר תקדים בסקרים. רק גל פיגועי הטרור החזיר אותו לתמונה ואפשר לו לנצח ברוב זעום. אבל רכלבסקי מציג אותו כמי שהסית לרצח כדי להשתלט. את התועבה הזאת ניתן להגדיר בשתי מילים: עלילת דם. ובשלוש מילים: עלילת דם מרושעת.

 המסית והמדיח רכלבסקי כתב זאת בפשקוויל בדף הפייסבוק שלו, שבו סקר רשימה ארוכה של אנשים שהיו מעורבים בשחיתות ובפלילים (או בשמועות כאלו), והמכנה המשותף לכולם – כולם מהליכוד, כלומר "מפלגת הפשע", כלשונו, והכל בגלל "אקיבוש". כלומר, האנס הסדרתי קצב, אנס בגלל "אקיבוש". בדרך הוא שכח את המושחתים והעבריינים שאינם ממחנה הימין, ומנה כליכודניקים את פרדס האתרוגים של "קדימה", כולל ראש הממשלה שניסה ליישם את התכנית המדינית של חד"ש, אהוד אולמרט. בהגדרות השגויות של "ימין" ו"שמאל" המקובלות אצלנו, רבין היה הרבה הרבה יותר "ימינה" מאולמרט. ומי שכמעט הגיע לעמדותיו של אולמרט היה אהוד ברק, שלמזלו – השולה זקן שלו, הרצוג, המשיך לשתוק עד הסוף.

 

* כשרמטכ"ל בפועל עסוק במינוף תפקידו לקידום קריירה פוליטית שתוביל אותו במהרה לראשות הממשלה – זה לא פלילי, אבל זה מסריח. כשנשיא המדינה שותף לקידום התכנית הזאת, גם זה לא פלילי, אבל זה מסריח. וכשהרמטכ"ל ומקורביו חותרים תחת הדרג המדיני והנשיא הוא השותף שלהם, זה לא בהכרח פלילי אבל מושחת ציבורית. וכאשר יש גם חשדות כבדים לפלילים בקנוניה הזאת, זו עננה שחורה, לא רק מעל ראשו של הרמטכ"ל, אלא גם של הנשיא.

 

* גמעתי בשקיקה את הביוגרפיה של נתן אלתרמן, מאת דן לאור. אלתרמן הוא המשורר הנערץ עליי, ובעבורי אין כלל שאלה – הוא גדול המשוררים העבריים בכל הדורות. וככל שהזמן נוקף, ואנו קרבים לשנת היובל למותו, כך מתעצמת דמותו כגדול מכולם.

"עיר היונה", האפוס הגדול של מלחמת השחרור והקמת המדינה, התקבלה בצוננין ובציניות. היום, בפרספקטיבה של כמעט ששה עשורים, אין ספק שזו אחת מפסגות היצירה של הספרות העברית.

נתן זך שמרד באלתרמן וניסה לתפוס את מקומו בציבוריות ובספרות העברית, הוא ללא ספק מטובי המשוררים שלנו, אך הוא אינו מתקרב כלל לדיוטה שעליה ניצב אלתרמן.

גדולתו של אלתרמן אינה רק כשרונו האדיר, הווירטואוזיות המילולית והיצירתית שלו, אלא הזדהותו המוחלטת עם העם היהודי, עם הציונות ועם מדינת ישראל. אלתרמן היה דברה הראשי של האומה, ולכן נתפס כנביא. הביוגרפיה מלמדת עד כמה שירי העת והעיתון – "הטור השביעי", היו חשובים לאלתרמן לא פחות, אולי יותר, משירתו הלירית. לא בכדי, הציבור הרחב, המילייה הספרותי וההנהגה הפוליטית חיכו מדי שבוע בכיליון עיניים לטורו, לדעת ולהבין מה נתן אומר.

אני חובב ביוגרפיות משחר נעוריי, ולאורך השנים קראתי עשרות ביוגרפיות.

מהפרספקטיבה הזאת, אני משבח את לאור, שטווה מסיפור חייו המסעיר של משורר דגול, ביוגרפיה מרתקת, הנקראת כרומן מתח. לאור היטיב למצוא את האיזון הנכון בין סיפור חייו של אלתרמן, לבין ניתוח יצירתו.

עם זאת, אין הספר חף ממגרעות. הוא ארכני למדיי, יש בו ירידה מוגזמת לפרטים, כמו ציון שמות הרחובות ומיספר הבית לא רק של דירותיו של אלתרמן, אלא אפילו של מקומות מפגש שונים, וכן לא מעט חזרות מיותרות.

יש גם לא מעט שגיאות עובדתיות, לכאורה בפרטים קטנים, אך בעיניי הם חשובים ומן הראוי שעורך מקצועי ינכש אותם מן התוצר הסופי.

לא ערכתי רישום של השגיאות לאורך הספר, אך אמחיש זאת בשלוש דוגמאות מן הפרק האחרון. לאור כותב על "משה טבנקין ובנו יוסף טבנקין" – משה ויוסף טבנקין היו אחים, בניו של יצחק טבנקין. הוא מציין את גילו של עמוס עוז ב-1968 כ-22, בעוד עוז כבר היה בן 29. על ד"ר אריה הראל, מנהל בית החולים "איכילוב" שבו נפטר אלתרמן, ומי שקיבל את פניו בהגיעו לבית החולים, מציין הכותב שהראל היה חברו של אלתרמן בהנהגת התנועה למען א"י השלמה וברפ"י. הראל אמנם היה בהנהגת התנועה למען ארץ ישראל השלמה, אך לא היה חבר ברפ"י כי אם ב"אחדות העבודה" והוא תיעב את רפ"י וסלד ממנה. שגיאות מסוג זה שכיחות למדיי לאורך הספר, וחבל.

ואף על פי כן, זהו ספר נהדר ואני ממליץ עליו בחום.

מה שחסר לי בספר, הוא פרק המתאר את מקומו של אלתרמן בשנים שלאחר מותו – גלי ההערצה והאלתרמניה החוזרים ונשנים אחת לעשור, לפחות. על ספריו היוצאים לאור במהדורות חדשות, כמו סדרת "הטור השביעי" במלואה, שלאחרונה יצא הכרך הרביעי שלה. על כך שרבים משיריו הולחנו לאורך השנים בידי טובי המוסיקאים ובוצעו בפי טובי הזמרים. וגם על הניסיונות, שמעולם לא חדלו, אך כנראה שגם בעתיד ינחלו כישלון – לערער את גדולתו. 

 

* ביד הלשון: עד לפני שנים לא רבות, הכיתוב הישראלי היה כמעט אחיד – "פלשתינאים". כך היה בכל העיתונים ובכל הספרים, ואין כל בעייה לפתוח ספר או עיתון ישן, כדי להיווכח בכך. רק גורמי שמאל רדיקאליים, כמו מצפ"ן, "העולם הזה" ורק"ח, ומאוחר יותר גם עיתון "הארץ" הקפידו על כיתוב אחר – "פלסטינאים".

מה הסיבה לכיתוב השונה? לא ברור. אולי הוא נועד להסוות את העובדה, שהמילה פלשתינה, הנגזרת מן הפלישתים, היא השם המומצא שהרומאים, בתקופת אדריאנוס, כפו על הארץ לאחר מרד בר כוכבא, כלומר – זהו שם שהולבש על הארץ בידי אימפריאליזם מערבי.

ואולי סתם, כדי להיות שונים, "אותנטיים", להשתמש בכתיב שיבדל אותם מהמיינסטרים. והנה, בשנים האחרונות הכיתוב של השוליים הפך לכיתוב של המיינסטרים, ורק מעט מוהיקנים כמוני מקפידים לשמור על השם המקורי, כמין התרסה נגד התופעה.

 

 

* * *

מוּקֵי אֶלְדָּד

זְמַנִּיּוֹת

 

הַחַיִּים מַתְחִילִים כִּטְהוֹרִים,

כְּמוֹ בָּעַרְסָל אָנוּ מִתְנַדְנְדִים

עִם הָרוּחַ הָאֲבִיבִית.

דַּרְכֵּנוּ נִמְשֶׁכֶת עַד

שֶׁרוּחַ עֲנָקִית,

עַל רָאשֵׁינוּ מִתְּנַשֶּבֶת.

הַזְּמַן הוֹפֵךְ עֲרִירִי

הַמִּלִּים מֻסְתָּרוֹת,

סִרְפָּדִים מְכַרְסְמִים רַעְיוֹנוֹת,

אַט אַט צוֹמְחוֹת מַחֲלוֹת,

נִכְנָסוֹת לְרֶמִיסְיָה,

נֶעֱלָמוֹת לְפֶסֶק זְמַן,

וְשׁוּב מִתְבַּצְּרוֹת בַּגּוּף

וּמְשַׂחֲקוֹת מִשְׂחָק מְתֹאָם

עִם הַזְּמַן.

 

***

גִּיסָתִי קִלְקְלָה אֲהָבוֹת יְלָדֶיהָ

צָפְנָה לָהֶם נְבוּאוֹת שְׁחֹרוֹת,

כִּכְלוֹת כָּעֲסָה הִשְׁתַּמְּשָׁה

בְּמַגִּידֵי עֲתִידוֹת,

קַשּׁוּבָה לְחָכְמָתָהּ

הַגּוֹעֶשֶׁת

הַנְּעוּלָה

שֶׁיְּלָדֶיהָ לֹא יִנָּשְׂאוּ לִבְנֵי זוּג

שֶׁהוֹרֵיהֶם גְּרוּשִׁים,

וְשֶׁאֵין בְּיָדָם שֶׁפַע

שֶׁל נְבִיעוֹת כְּסָפִים.

הֵם כִּמְתֻרְגָּלִים

נִכְנְעוּ.

נִשְּׂאוּ לִבְנֵי זוּג אֲמִידִים

נוֹלְדוּ יְלָדִים

הָאֳרָנִים הִגְבִּיהוּ עוֹף מֵעַל בָּתֵּיהֶם

הַמְּטֻפָּחִים

מְלֵאֵי הַצִּמְחִיָּה

וְהַדְּשָׁאִים.

עַד שֶׁ...

הֵחֵלּוּ סוֹדוֹת בְּחַדְרֵי מַדְרֵגוֹת

סוּפוֹת הִתְגַּלְגְּלוּ בַּמִּשְׁפָּחוֹת,

חֲזָקוֹת מִיְּלָלוֹת חֲתוּלִים,

הַמִּלִּים הָפְכוּ מְרֻפָּטוֹת

הֶחְלִיפוּ מוּבָנָן.

הַגֵּט לְבוּשׁ שְׁחֹרִים פָּשָׁה

 אֵצֶל שְׁלֹשֶׁת הַיְּלָדִים.

 

* * *

מנשה שאול

סוריה: מוות בפעולה

בתום שלוש שנות מלחמה פנימית בין המשטר הסורי לאופוזיציה, ובין קבוצות האופוזיציה לבין עצמן – חילונים נגד סלפים, וסלפים כמו "אלקאעידה" נגד סלפים כמו "דאעש" – יש מקום לבחון מה קורה אצל שכנתנו מצפון. להלן תמונת מצב כפי שזו משתקפת מנתוני האו"ם, המועצה לזכויות האדם ומקורות ירדניים המטפלים במאות אלפי הפליטים מסוריה:

9 מיליון פליטים, מהם 6.5 מיליון במדינות השכנות ועוד 2.5 מיליון פליטים בסוריה עצמה. מתוך 9 מיליוני הפליטים – 5.5 מיליון הם ילדים.

צפונה ומזרחה של סוריה נמצאים בשליטת המורדים. למרות זאת, העזרה הבינלאומית, ובמיוחד זו של האו"ם, מגיעה טיפין טיפין.

פרברי העיר חומס העתיקה עדיין נתונים במצור, והיא מופצצת מדי פעם בחביות ט.נ.ט.

אנשי "אלקאעידה" משליטים סדר לפי הלכתם. הם מונעים עישון, צריכת אלכוהול, שמיעת מוזיקה ונוכחות יחד של נשים וגברים. הם תולים בכיכרות לוחמים מן הצבא החופשי "החילוניים" ומטילים דמי חסות על הנוצרים

60 אחוז מבתי החולים משותקים. שיעור הילדים שחוסנו ערב המלחמה, שעמד על 91 אחוז, ירד כיום ל-38 אחוז. אלפי סורים מתו לא בקרבות, אלא מהיעדר טיפול רפואי.

במרוצת שלוש השנים שחלפו, ירד התוצר הלאומי מ-60 מיליארד דולר ל-34 מיליארד.

הלירה הסורית איבדה 75 אחוז מערכה ביחס לדולר.

תפוקת הנפט ירדה ל-4 אחוזים לעומת שנת 2010, היות שמרבית שדות הנפט מוחזקים בידי המורדים.

המשטר מנהל כלכלת מלחמה, כשמחצית האוכלוסייה נמצאת מתחת לקו העוני. האו"ם מגדיר את המצב כגרוע ביותר במאה הנוכחית.

רק בשלושה מוצרי מזון אין מחסור: תה, סוכר ולחם.

 

נשיא לבנון – פרופיל

נשיא סוריה בשאר אסד דורש מהלבנונים כי יבחרו בנשיא התומך ב"מוקאוומה", היינו בניהול מאבק נגד ישראל. דרישה זו גררה תגובות נזעמות וגינויים כלפי אסד מצד לבנונים, ובמיוחד אלה שבגוש "14 במארס" המתנגד למעורבות הסורית והמלכד את הסונים והנוצרים, מלבד מפלגתו הנוצרית של מישל עאון שהוא בעל ברית של חיזבאללה.

העיתון "אלשרק אלאווסט" (15.3.14) פרסם מקצת מן התגובות לדרישתו של אסד:

שר המשפטים אשרף ריפי: "חלף עידן החסות הסורית בלבנון מאז 2005. בחירת נשיא ללבנון אינה עוד עניינה של סוריה, ואנו דוחים בשאט נפש כל ניסיון לפגוע בריבונותה של לבנון ובמוסדותיה. בשאר אסד מזכיר לנו את קריסת הנאציזם. מוטב לו לחדול מלנפנף בסיסמת ההתנגדות. כי הזמן שחולף לא ישוב."

חבר הפרלמנט המארוני פאדי כּרם מגוש הכוחות הלבנוניים אמר כי "בשאר כנראה עדיין חי בעידן החסות הסורית על לבנון. אנו דוחים את העצות שלו שאין להן כל ערך לגבי לבנון... שימשיך להתעסק בארצו שאותה הרס, ואת בני עמה הוא רודף על מנת להישאר על כס השלטון."

עם זאת, יש בלבנון קולות אחרים. חבר בית הנבחרים דיאב ווהאב התומך בסוריה הצהיר כי "מועמד כלשהו לנשיאות בלבנון שאינו מבקר בארמון הנשיאות בדמשק – אלמוהג'רין סיכוייו להיות נשיא שואפים לאפס."

 

הבלתי אפשרי

 

מובא כאן שיר שפורסם בעילום שם בעיתון "אלחיאת":

מי ימכור לנו חיוכים

מי ימחק את העצבות מכל פינה

מי יתן לנו קצת ורדים

אפילו עשויים נייר

כדי ליפות את הדרכים

מי יחזיר את השמחה

לפניהם של הבנים והבנות

שהיגון הוסיף להם אלפי שנים

מי ימציא ללבבות מגן מפני זעזועים

מי יבטיח לנו את הרגיעה

אפילו למשך רגעים

מי ידליק נר

לגרש את החושך

מי ישכין שלום בין האחים והאחיות

מי ישכנע את האנשים

שהעולם הזה לאבדון

וכי כולם ימותו באחד הימים

אין זכר בימינו לתקוות אלה

הן חלפו

מאז שחלף עידן האגדות

ואבדה ההשראה מכותב הסיפורים.

 

תרגום: מנשה שאול

 

פורסם לראשונה במגזין "מראה" 284

 

 

* * *

דרור אֵידָר

פרס ישראל לזרוּת

פורסם בעיתון 'ישראל היום' (28.3.2014)

 

1

לא כוס התה האמנותי שלי, מיכל נאמן, שהוכתרה ככלת פרס ישראל לאמנות פלסטית השנה. חלק ניכר מעבודתה הוקדש לאמנות מושגית (קונספטואלית). בעיניי יש משהו לא בוגר באמנות כזאת, אמנות דלה הנזקקת להעצמה באמצעות מילים או משפטים המשולבים בתוכה. מעין קביים רעיוניים.

ביצירה כזאת, לא הדימוי החזותי עיקר אלא הרעיון. גם לאחר מכן, נזקקת אמנות זו לגדודי "מביני עניין" שיאירו עינינו למשמעויות הגנוזות בה. בסדר. הפרשנות אינה נפרדת מהמעשה האמנותי, אבל מבחנה נעשה לאחר מכן בהליכה המחודשת אל היצירה, והבדיקה, האם הפרשנות באמת מאירה את היצירה מתוכה או רק מצמידה לה כותרות חיצוניות, המפארות את הפרשן (חכמתו, ראייתו ה"פנימית") על חשבון היצירה.

"נאמן בנתה עולם אינטלקטואלי ויצרי שמעמת ומאחה שפה ודימוי, היגיון ומיסטיקה. המהלכים שלה רוויים במתח של המצאות, משחקיות ופרדוקסים שמולידים בתורם פיצול, אימה וחרדת גורל." דברי ועדת הפרס, שאחת מחברותיה היא האוצרת שרה ברייטברג-סמל שטבעה בשנות השמונים את המושג "דלות החומר" ביחס לאמנות הישראלית דאז. בעיניי, המושג הזה יצר אידיאולוגיה מדלות אחרת – הדלות האמנותית עצמה. אתם מוזמנים להתבונן ביצירותיה של נאמן בלי המסכים הפרשניים, ולהתרשם בעצמכם.

 

2

לפני כשמונה שנים התפרסם ספרה של דנה אריאלי-הורוביץ, "יוצרים בעומס יתר", שבו ראיינה 29 יוצרים ישראלים על תגובתם לרצח רבין. מטבע הדברים, השיחות גלשו לנושאים רחבים יותר. הקהילה האמנותית הישראלית נחשפה בספר כקהילה הומוגנית שאינה סובלת סטייה מקו מחשבה מסויים, אינדיבידואליסטים קולקטיביים. לטעמי, הספר הציג אליטה בשקיעתה. ממאפייניה של אליטה הצורך להתחכך בדעות אחרות, להתפלמס עם היריב האידיאולוגי, כדי להפרות את עצמה, את השיח הציבורי, לשאוב חומרים ולהתיכם פנימה וחוצה. הראיונות בספר גילו קהילה במצב של "גילוי עריות", כלומר קבוצה שחבריה וחברותיה מכירים רק את עצמם ומפרים האחד את השני בלבד. זו קהילה המכלה את עצמה משום שאין בה העוצמה הדרושה להתמודד עם דעות אחרות,  ולכן בוחרת להתעלם, להדיר ולמחוק את האחר האידיאולוגי.

הדברים הללו נכונים גם לתקשורת הישראלית, לאקדמיה ועוד. בשנים שעשיתי באקדמיה לאמנויות בצלאל, נחרדתי לגלות שהמצב בתחום האמנות הפלסטית הוא החריף והרדיקלי ביותר. רוב החברה הישראלית אינו חשוף לו.

באותה תקופה פרסמתי מחקר ("שומרי הסף: על הפוליטיזציה של האסתטי באמנות הישראלית") שבו הצבעתי על שני מנגנונים משלימים שפעלו באמנות הישראלית (ובתחומים נוספים): הדרה (exclusion) והאדרה (glorification). במנגנון הראשון מדירים אוצרי תערוכות, מבקרים וגלריות אמנים טובים, על שום דעותיהם הפוליטיות או כי אינם עונים לקודים התרבותיים ה"נכונים". במנגנון השני מאדירים אמנים בינוניים ו/או גרועים, המשרתים את הרעיונות התרבותיים והפוליטיים של אותו שבט הגמוני. גם הפרסים הם חלק מהמנגנונים הללו.

אחד הראיונות המרתקים בספר הוקדש למיכל נאמן. בעיניי, דבריה היו אחד השיאים בספר, משום שביטאו את עומק המחלוקת בחברה הישראלית. נאמן הצביעה על שתי עבודות שהציגה לאחר הרצח, האחת The Simple Art of Murder והשנייה "הקץ המגולה", שהוא "הרי הנוסחה של הימין."

נאמן התכוונה לביטוי המיוחס לאמורא ר' אבא (בבל, סוף המאה השלישית לספירה), שעלה לארץ ישראל (כשעלה, מסופר שנישק בהתלהבות את סלעי עכו). דניאל שאל בספרו (פרק י"ב) את המלאך "עד מתי קץ הפלָאות?" ונענה "לֵךְ דָּנִיֵּאל, כִּי סְתֻמִים וַחֲתֻמִים הַדְּבָרִים עַד עֵת קֵץ."

חכמינו ניסו להצביע על סימני ה"קץ" המפורסם, זמן גאולת ישראל מהגלות, גאולת העולם מצרותיו וכדומה. אחד המאפיינים המפורסמים ניתן במסכת סנהדרין: "ואמר רבי אבא: אין לך קץ מגולה מזה, שנאמר "וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ, לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא" (יחזקאל ל"ו). לא סתם קץ, אלא "קץ מגולה", ברור לעין כל. לא קץ מיסטי ולא ניסי, לא מקדש היורד משמיים ולא משיח רוכב על חמור – אלא שינוי דרסטי במצבה של ארץ ישראל, מחורבן ושממה לפריחה ולבנייה.

סיוע לכך מובא בדברי יחזקאל שניבא על השיבה מהגלות: כאשר "עמי ישראל" יקרבו לבוא הביתה – אתם, הרי ישראל, תפרחו ותתנו פירות. ובכן, "הקץ המגולה" הוא אבחון ריאליסטי ורציונלי. הארץ הייתה שוממה מאות שנים, והחלה לפרוח עם העליות הגדולות, כאֵם ששמרה חלבה לצאצאיה או אישה ששמרה אמונים לאהובה.

 

3

אבל אצל מיכל נאמן מדובר ב"נוסחה של הימין". ולא סתם ימין: "הרי מה שיגאל עמיר רצה לעשות, זה לגלות את הקץ. כך גם עניין ביאת המשיח." ברור שנאמן אינה מכירה את מקור הביטוי "הקץ המגולה". מן הסתם התעכבה על החלק הראשון – "הקץ" – במובן האפוקליפטי. אמנית רצינית, פרופסור במדרשה לאמנות, יכולה לפתוח ספר וללמוד. אבל עדיף לשייך זאת ליגאל עמיר ולרצח רבין, כי בעצם כל הסיפור של "ארץ ישראל" (אגב אמנות מושגית) הוא "משיחי". 

 חכו, זה מתפתח. נאמן נהגה לפרק ביצירותיה את השפה להברות. בשלב כלשהו עברה מעברית לאנגלית. לשאלה, מה היתה הסיבה שעברה לאנגלית, ענתה: "העברית היא שפה שהחולין והקדושה כ"כ קרובים בה, עד שבעצם אין אפשרות לדבר עברית, ולכן עוברים לחיות את האנגלית, אלא אם אתה יגאל עמיר. הוא מדבר בעברית בלי בעיות, מכיוון שזאת השפה שבה יבוא המשיח..."

פנטסטי.

נאמן נגעה בסוגייה כבדה מראשית תחיית העברית. גרשם שלום דיבר עוד ב-1926 על "העוקץ האפוקליפטי" של העברית, ושאל: "האם לא תפער את פיה התהום של השפה הקדושה, אשר שיקענו אותה בקרב ילדינו?" העברית היא שפת העתיקים, ובהכרח כל מילה נושאת משמעויות בנות אלפי שנים. "לאחר שהשבענו את השמות העתיקים יום אחר יום, שוב אין אנו יכולים להרחיק את כוחותיהם." גם העברית היומיומית השגרתית ביותר מדובבת מבלי משים משמעויות דתיות, משיחיות, לאומיות ורוחניות שנחתמו במילים במהלך ההיסטוריה שלנו. אין להימלט מזה.

אחת העבודות המוקדמות של נאמן נקראה "גדי בחלב אימו". לשאלה, מנין ההיכרות שלה עם התנ"ך, ענתה: "אני לא פנימית לתנ"ך, למרות שאבי היה חוקר תנ"ך. 'גדי בחלב אמו' הוא ביטוי שאני משתמשת בו, אך הוא זר לי. הזר הוא פנימי. זה הזר מבפנים."

אכן, ה"בריחה" מהתהום של השפה העברית היא "בחירה" בעמדה תרבותית לעומתית למסורת העם. היא אתגר. על האתגר הזה שמיכל נאמן הציבה בפנינו, מגיע לה בהחלט פרס ישראל.

 

אהוד: אני משוכנע שהפרופסורית לסוציולוגיה אווה אילוז נשיאת "בצלאל", שבעצמה כנראה אינה יודעת עברית כי מאמריה מתורגמים מצרפתית – תוכל להסביר לך את הנושא, וזאת בהקשר להיותנו מעסיקי עבדים פלסטיניים כמו, לדבריה החכמים – בעלי האחוזות בימים שלפני מלחמת האזרחים בדרום ארה"ב.

בוא נתערב שלא ירחק היום וגם היא תקבל את פרס ישראל, כי היא משתינה בכיוון הנכון ובמקומות הנכונים [מדפי העיתון לאנשים חושבים "הארץ"].

 

 

* * *

אלי מייזליש

למה אני כותב מכתבים?

לפני כשנתיים באתי לפגישה עם מנכ"ל חברה גדולה וכשנכנסתי למשרדו הושטתי יד והצגתי את עצמי: "אלי מייזליש."

האיש מולי שקם מכיסא המנהלים השחור שלו הושיט את ידו ואמר: "אלי מייזליש? מהמכתב ב'הארץ'?"

וכששאלתי לאיזה מהם הוא מתכוון כי "פירסמתי עשרות..." – ענה לי "בעניין..." –  שהתפרסם לפני יותר מעשר שנים ושנחרת היטב בזיכרונו.

אין לי ספק, כי המכתב להלן "ביריון חמוש בטומיגאן" ייחרת בזיכרונם של כל אלה שראו אי פעם טומיגאן בידיו של גנגסטר מכנופיית אל-קפונה כשהיא קוצרת כנופיה אחרת במוסך של שיקגו ו/או בידיהם של השוטרים הבריטיים בתל-אביב.

בכל אופן, מה שנחרת בזיכרון של מנכ"ל חברה גדולה, אלה דווקא המילים המועטות שלי, ואלה משמשות חומר למחשבה לבני אדם נורמליים, שלא כנועים לאג'נדה המטופשת של שכירי עמוס שוקן.

ועוד, קצרה ידי לענות מילה במילה לאותם כתבלבי העיתונים הממלאים בכל יום ויום דברי דיבה וזוהמה על ארצנו בשיגיונות נעדרי טעם או אמת. מכתבי להלן, ש"הארץ" ניאות לפרסם, מכיל 280 מילים, בעוד שלושת המאמרים שעליהם הגבתי בצרור אחד, מכילים יותר מ-1500 מילים ובכל יום ויום לאורך ימים ושנים יש עוד מאות אלפים מילים מהמין שלהם.

דיספרופורציה [מעין  זו], שהיא נשקו בדרך-כלל של הנבל, כש"הארץ" ניאות להקציב 20% בשטח ומקום לתגובה, ואפילו ממתין למילת 'תודה' על האירוח המכובד, משמשת מאז קום המדינה, ואפילו לפניה, את אחיזת האמת – כביכול, של הנבל. כשאתה מונה בפניו מאות מעשי רצח מתועבים במשך מאה שנים, הוא יענה לך: "ומה עם הרצח של גולדשטיין?"

 כך גם עשתה גב' אייזלר במכתב עם האנלוגיה שלה על מאיר הר-ציון [נא עיין למטה].  

עצם העובדה ש"הארץ" יורה לעצמו ברגל, מהווה גם היא הוכחה  מהו גבול ההתכנסות בתוך עצמו שעיתון זה נוהג, ומדי פעם הוא משחרר אמירה של אורח כמוני המתארח מעל עמודיו. "הנה," אומר לעצמו העורך, "שהקוראים יבינו כי גם למייזלישים מהימין יכולת לאמר מילה." והכול כאן ב-280 מילים. ביג דיל.

התוספת של התגובה פרי עטה של גב' אייזלר, מוכיחה, עדיין, יש לו ל"הארץ" קוראים כה קטנוניים, שאין להם חוש מידה של פרופורציה בין מה שהערבים עשו ועושים לנו לא רק מאז רצח ברנר ביפו לפני 93 שנים, שנחרת בתודעה הלאומית כיום שבו החלה השחיטה, אולם אין זה תאריך מדוייק, ולמען החדרת התודעה הנכונה הנה אביא קטע מטור המערכת של "דבר"  מיום 24.5.1936. לגבי פרסום רשימת חללי פרעות תרצ"ו [1936] להלן:

 

"... כל אלה קורבנות לא של תנועת-שחרור, כי אם של תנועת-חרב, של תנועת-חורבן. הם נפלו על משמר הגנת המדינה*) מפני אוייביה המבקשים להחריבה. הם חירפו את נפשם בהגינם על שלום הארץ, על שלום אזרחים ישרים מפני מרצחים ומחבלים דלוקי-טירוף-ההשחתה. היישוב העברי, אשר מיום החילו לשוב לארץ אבותיו, נפגש בגרזן ובפגיון ובכדור מן המארב, אשר יראיו ותמימיו נשחטו ביחידות וברבים – מן הטבח בצפת לפני יותר ממאה שנים (תקצ"ד, 1834] ועד פייבל שניצר בירושלים העתיקה, אשר בניו וחלוציו מחדשי פני הארץ, מן הפועל הראשון בגדרה ועד יעקבי בנהלל ורוזנפלד בתל-יוסף, שהיו מטרה לכדורי האוייב –  יישוב זה, אשר כל קיומו הוא עמידה בפני רוחות הקטב, אשר כל דרכו זרועה חללים, הורים שכולים, יתומים ואלמנות – יצרף את שמות שומרי הארץ השוטרים האנגלים לרשימת-הכבוד וישתתף בצער העמוק של קרוביהם."

*) לא ברור מאליו כי גם בשנות ה-30, טרם הקמת המדינה בפועל, השימוש במילה המדינה, רגיל, והשימוש בו טבעי לשם איזכור המקום בו חיינו, כי יש אנשים החושבים כי רק אחרי 48' 'מותר' לכנות את ארץ-ישראל 'המדינה' – ולא היא.        

[יש לשער כי ברל כצנלסון, שהיה אז עורך "דבר", כתב את הרשימה הזו]

 

מכתבים למערכת הארץ

בריון חמוש בטומיגאן

אלי מייזליש  25.03.2014

 

בתגובה על "מדינה יהודית בין שתי הגדרות" מאת פיטר ביינרט, על "העוקצנות איבדה כל רסן" מאת חמי שלו ועל "על טיפשים וטיפשות" מאת יואל מרקוס ("הארץ", 21.3)

להגנתה של הנהגת ארצות הברית בבית הלבן, ב"סטייט דיפרטמנט" ובמשרד ההגנה, התגייסו ביום שישי שלושה עיתונאים: פיטר ביינרט, חמי שלו ויואל מרקוס, בהציפם את טורי העיתון בשלל התבטאויות בגנות שר הביטחון משה יעלון על כי העז לחשוף מעט מהדו־פרצופיות של הנהגת ארצות הברית לאורך השנים כלפי מדיניות החוץ והביטחון של ישראל. לטובת יעלון יש לומר, שהתנהגות ארצות הברית היא כוחנית כשל בריון השכונה שבא ללחום בכנופיה שולית חמוש בטומיגאנים ובאלות בייסבול כמו בימים הטובים של אל־קפונה.

את אל־קפונה ואת הטומיגאן ואלת הבייסבול לא אנחנו המצאנו. גם לא את שוק העבדים וקטיף הכותנה ואת מלחמת האזרחים. גם לא את חוק היובש וייצור לא חוקי של וויסקי. היהודים, שלא כמו המתיישבים האמריקאים על אדמת טקסס, לא התנחלו על אדמות שכבשו ממקסיקאים אלא על קרקע תנ"כית בתולה מימי גדעון ויפתח הגלעדי.

מנהיגי ארצות הברית, שבאים כלפינו בטענות על שאין אנו מודים להם על הכסף הרב ששפכו, ויעלון הפך בעיניהם לכפוי־טובה, צריכים לקחת בחשבון מאין יש להם את כל הכסף הרב? וכי שאלו את האינדיאנים, שאולי רצו ב"משא ומתן מדיני"? או שגנרל ג'ורג' קסטר בחרבו ובאקדחו סימן את קו הגבול מחוף אל חוף, יותר מ-5,000 ק"מ, יותר מהמרחק מתל אביב לדבלין. ככה זה היה כתוב בתנ"ך?

לולי הערבים שמכים בנו ללא הרף 100 שנה, בלי שנחזיר להם כמו קסטר, חלילה, לא היינו מבקשים מהאמריקאים סנט אחד. אם רק יניחו לנו לנהל כאן את העניינים בהתאם לאופי שלנו מימים ימימה ("הנה נא שמענו כי מלכי בית ישראל כי מלכי חסד הם," מלכים א', כ'), ואם לא ידחפו את האף שלהם יותר מדי, יתברר גם לערבים כי אנו אנשי חסד.

 

אנשי חסד

בתגובה על המכתב של אלי מייזליש, "בריון חמוש בטומיגאן" ("הארץ", 26.3):

 

עיניי דמעו כשקראתי על אצילותם של היהודים לעומת הבריונות של האמריקאים שהביאו לעולם את אל־קפונה והטומיגאן, שהגנרל קסטר שלהם הרג באינדיאנים, ושהמציאו גם את שוק העבדים, קטיף הכותנה ואת מלחמת האזרחים. לנו, לעומת זאת, היתה רק יחידה 101 תחת פיקודו של אריאל שרון שטבחה באזרחים בקיביה והיה לנו הגיבור אציל הנפש מאיר הר־ציון, שהיה מעורב במספר לא מבוטל של אירועים שעליהם התנוסס ומתנוסס גם היום דגל שחור משחור.

לטענת אלי מייזליש, אם רק יניחו לנו האמריקאים לנהל את עניינינו בהתאם לאופי שלנו מימים ימימה, ואם רק לא ידחפו את אפם יותר מדי, יתברר גם לערבים, המכים בנו ללא הרף כבר 100 שנה ויותר, שאנחנו אנשי חסד. אכן, כפי שראינו בכפר קאסם וכמו שאנחנו רואים בהתנהגות חיילים ומתנחלים בשטחי הגדה. אני מניחה שמייזליש לא שמע מעודו על "תג מחיר", ואם היו אירועים כאלה, הם בוודאי היו מעשים שעשו ערבים כדי לפגוע בדימוי שלנו כאנשי חסד, לא?

חנה אייזלר

כפר סבא

 

כשראיתי את תגובתה של אייזלר, למחרת היום בו התפרסם מכתבי, הבנתי מה מטריד את מוחם של אנשי "הארץ", והיות ש"הארץ" אינו נוהג לפרסם תגובה על תגובה, ישבתי וכתבתי לגב' אייזלר, להלן:

 

לכבוד חנה אייזלר

כפר סבא

היום התפרסמה תגובתך הצינית למכתבי ב"הארץ". בהיכרותי את "הארץ" הוא אינו נוהג לפרסם תגובה על תגובה, ואפילו שאני בטוח כי קוראים רבים ראו במכתבך קשקוש שאינו ראוי להתייחסות ובפרט באיזכור שמות של חיילי צה"ל כמו אריק שרון ומאיר הר ציון ["שהיה מעורב במיספר לא מבוטל..." – למה לא פירטת כמה בדיוק? אולי אינך יודעת כי אינם רשומים, או שהיו פחות מחמישה] – מצאתי לנחוץ בכל אופן לענות לך אישית בכתב.

איני יודע מי את? מהזיכרון נדמה שאת מעורבת בספרות ולא בענייני מדינה ושלטון, ומהציניות שלך הנודפת התנשאות, את מזכירה לי את אותו איגנורנט במסעדה לבוש חליפה יוקרתית מתווכח עם איש שיחו בדיוק-בדיוק – עם מטעני הידע שלך לגבי מה עשינו לערבים. ובמענה איך יכולים אנחנו לעשות שלום עִם עַם של רוצחים שאינם חדלים לרצוח מכל הבא ליד.

מאז רצח י.ח. ברנר ביפו במאי 1921, רצחו ערביי פלסטין, עד פרוץ מלחמת השחרור, תחת שלטון המנדט שאמור היה להגן על היישוב היהודי – 1,421 נפש, ילד אישה וזקן. שרפו והחריבו 26 יישובים, עקרו ושרפו כמיליון עצי יער, שרפו שדות חיטה והשמידו אלפי דונם חקלאות, בזזו בקר צאן וכלים חקלאים, ועוד ועוד מעשים מגונים שלא ניתן להעלות על הכתב מרוב תיעוב בהתעללות בגופות ובכריתת אברים.

ואז עונה לו המחוייט: "כן? ומה עם הרצח של גולדשטיין ושל עמי פופר?"

כאן רוצחים 100 שנה יום-יום מאות יהודים וזה עונה: " ומה עם גולדשטיין..."

ככה את עם קיביה. את לא מכירה את המילה סימטריה? הנקם של מאיר הר-ציון על רצח אחותו בכלל בר-השוואה לעשרות שנים של רצח ואלפי נטבחים? 

מעט-מעט ממה שעשו רק ב-1936 – אני שולח לך כמה צילומים.

לעומת זאת, גנרל קסטר עם 600 רוכביו הרגו [רצחו] ביום אחד בלבד שבט אינדיאני על טפיו נשיו וזקניו, ושאר הגנרלים רצחו 3 מיליון אינדיאנים [עד העברת השרידים לשמורות], ואפילו התקיים דיון, אמנם מאוחר, להכריז על כך כג'נוסייד.

צבא ארה"ב פתח במלחמה נגד מכסיקו ושדד ממנה את טקסס ואת ניו-מכסיקו ואת קליפורניה עם רובי וינצ'סטר – שטח גדול יותר מכל אירופה.

זו אמריקה. והם ילַמדו אותנו מלחמה? הם, בגלל תאוות בצע של ניצול עבדים, הרגו זה בזה מיליון בני אדם. מיליון. ועוד מיליון פצועים, כרותי ידיים ורגליים. עבור מה? עבור תאוות בצע: כסף.

צאצאי אלה ילמדו אותנו פרק ברכישת קרקע ובניצול בני אדם? וכי מהיכן יש להם את כל העושר היום? מתיבת נוח? משער טיטוס ברומא? או מרצח עם ושוד קרקעות הכי גדול בהיסטוריה האנושית? והוא אשר אמרתי: חכמים בלילה, לו היה לנו רק 10% מהעושר הזה שלכם, שלא עבדתם כלל למענו וירשתם אותו מאבותיכם ששדדו את האינדיאנים ואת המכסיקנים – מה היה לכם?

יתרה מזו, ביססתם אורח חיים קלוקל בשל הרדיפה אחר הדולר ולו יגיע באמצעות חיסול כנופיה עם טומיגאנים. אנחנו המצאנו את הסטן להגן על חיינו הן מפני הקלגס הבריטי שנדף ממנו ריח בירה והן מפני שיטת הרצח הערבי שרצח את ברנר ואת נערי הישיבה בחברון ואת אנשי מוצא ואת מגיני תל-חי וכפר גלעדי.

וכשכנופיה ערבית מגיעה ליהוד מכפר ליד קיביה ורוצחת משפחה על עולליה מה רצית שב"ג יעשה? שישלח לרוצחים פרחים בקנה? או שיטיל על אריק שרון ומאיר הר ציון ללמד אותם לקח וכדי שלא יחזרו לרצוח.

התקרית בקיביה אכן לא יצאה לפועל לפי הפקודות ונעשה שם טבח. וכך גם בכפר קאסם, אבל תתבונני בתמונות שאני שולח, תתבונני היטב היטב ותביני מה מידת התיעוב והכאוס שאדם נורמלי מגיב.

ולו לא היינו אנשי חסד, גברתי הנכבדה, לו היינו כמו חייליו של קסטר, היינו מחסלים כפר אחר כפר את כל כפרי הגדה המערבית על כל תושביהם הערבים מטף וזקן או אישה. ואכן, היהודים הם אנשי חסד. אנשי חסד בלי הציניות שלך על 'תג מחיר' שרק ריסס בטוש או שרף שטיח או ניקב צמיג – אבל לקטול בני אדם כמו הערבים? ומי הם נערי תג מחיר. מי? שלוחי המדינה? חיילי צה"ל? או פרחחים בודדים. ואיך את מעיזה בכלל להעלות זאת על הכתב כהדגמה? זו דוגמא לרצח משפחה? בקבוק ספריי שחור?  היכן הראש שלך? היכן?

אם לא איכפת לך, עשית מעצמך בעיתון חוכא ואיטלולא, בפרט לאלה שמכירים את שמך. זאת תגובה עניינית, או קש וגבבה? 

הצרה איתך גברת, שאין לך מושג מהחיים. אין לך מושג היכן את חיה. את חיה בנדמה לי כאילו הערבים מעבר לגבול [בקלקיליה למשל] אינם חיים בחסדינו. אחוזים רבים מהם חיים מהגניבות לילה לילה שהם פושטים בכל חור: מטעים, חקלאות, רכוש ומכוניות, ולפעמים גם רוצחים – כמו ארבעת הערבים מטול כרם שרצחו את איציק אלגבי ז"ל, במושב אביחיל, לפני כשנה, כשיצא לבקש פרוסת לחם מהבת שלו.

תראי לי 4 יהודים שיוצאים מאביחיל לטול-כרם לגנוב מכונית ובדרך רוצחים את בעל המכונית. תראי לי. אז כן. אנו אנשי חסד.

אלי מייזליש       

 

* * *

מרדכי קידר

תגבור כוחות

יום ראשון ה-23 במארס היה יום חופשה יפה וחמים באיסטנבול, מואר בשמש בהירה. אלפי אנשים בילו בטיילת לאורך הצד המערבי, האירופי, על הבוספורוס, וגם עבדכם הנאמן היה שם, במסעדת דגים הומה משפחות. האווירה היתה פסטורלית, שחפים ריחפו מעל ראשי האנשים, ותנועת המכוניות הקבועה היתה פחות צפופה מבדרך כלל. אווירת חופשה חמימה אפפה את אחר הצהריים, ורחובות הטיילת המשיקים לקו המים היו מלאים משפחות.

לפתע הופרעה השלווה ברעש עז של מנועים אדירי עוצמה. חלונות המסעדה המשקיפים על הבוספורוס רעדו, כשאת הנוף הסתירה פתאום אונייה ענקית בגוון אפור חלוד, עם תותחים ושם רוסי, ששעטה דרומה במהירות ובהותירה מאחוריה גלי קצף.

היתה זו נחתת מסוגRopucha-1  ששמה Minsk ומיספרה 127. אחרי שלוש דקות הופיעה חברתה Olenegorsky Gorniak מיספרה 012, ושלוש דקות אחריה הופיעה שלישית Kaliningrad שמספרה 102. חלק מהאנשים עמדו וצפו בהשתאות באוניות המלחמה הללו, בתחושה שמשהו קורה כאן, וחלקם כלל לא שמו לב למתרחש.

על פי הנתונים הידועים על סוג זה של אוניות נחיתה, יש ביכולתה של כל אחת מהן לשאת מטען של 450 טונות, שיכול לכלול טנקים, נגמ"שים או כל ציוד אחר כמו תחמושת וחלקי חילוף, בנוסף על לוחמים ונשקם האישי. הפרט החשוב לענייננו הוא שהמטען יכול להיות בבטן האונייה, לא חשוף לתצפיות מההרים המשקיפים על הבוספורוס או ממטוסי צילום המנסים לבלוש אחרי מהות המטען. הנחתת חמושה בשני תותחים בקוטר 57 מ"מ, אחד בחלקה הקדמי והאחר – באחורי. לנחתת יש שתי דלתות הטענה ופריקה, אחת בחרטום ואחת בירכתיים. חיל הים הסובייטי קנה 28 נחתות כאלה בין השנים 1975 ו-1991. יש לציין כי באוגוסט 2012, הגיעו שלוש נחתות מסוג זה לנמל הסורי טרטוס, וכנראה הביאו ציוד לחימה לצבא אסד שבמארס 2011 החל לירות במפגינים נגדו, ומאז מצבו רק הלך והתדרדר.

האם שלוש הנחתות הרוסיות שעברו השבוע לים התיכון קשורות למלחמה בסוריה? האם נועדו הללו לתגבר את יכולת ההגנה של חיל האוויר הסורי, אחרי שבאותו יום ראשון הפיל צבא טורקיה מטוס סורי שהפציץ את המורדים מצפון ללאד'קיה? או שמא קשורה התנועה הרוסית מהים השחור לים התיכון למה שקורה באוקראינה, ולאוניית המלחמה שהעבירה ארה"ב לים השחור? או אולי זהו תמרון שגרתי שאינו קשור לאירוע כזה או אחר?

 

גלישה במדרון משפטי חלקלק

השבוע נגזר גזר דין מוות על 529 בני אדם במצרים כי במהלך הפגנה שבה השתתפו נהרג שוטר. גזר הדין הזה נראה מוגזם ולא רציני: גם אם נהרג אדם באירוע כלשהו, האומנם כל מי שהיה בסביבה אחז בנשק הקטלני? האם כולם סחטו את ההדק ביחד? נראה שבית המשפט המצרי נוקט עמדה בעייתית, בלשון המעטה, בהחילו אחריות לרצח על מישהו שכל חלקו היה בכך שעמד בסביבה, הפגין או תמך בליבו במעשה.

בית המשפט פועל לא על פי קריטריונים משפטיים המבוססים על חוק וראיות, אלא בהתאם לשיקולים פוליטיים וציבוריים שעל פיהם אנשים נשפטים על פי מראם ובפרט הזקן המעטר את פניהם, על פי לבושם, וההפגנה שבה השתתפו.

אם יש במצרים מערכת אחת שהצליחה לשמור במידה רבה על אמינותה לאורך שלוש השנים האחרונות, הלא היא מערכת המשפט, שרוב גדול של המצרים עדיין בוטח בה כמערכת שקולה, רצינית, עניינית ומקצועית, המוּנעת משיקולים אובייקטיביים, לא פוליטיים.

גזר דין זה, ואחרים שכנראה יגיעו בהמשך, כשקבוצות גדולות אחרות יעמדו למשפט בעניינים דומים, מערער את אמינותה של מערכת המשפט המצרית גם בעיני אלה המתנגדים לדרכם של "האחים המוסלמים".

הגדרתם כטרוריסטים נועדה להתיר את דמם למלתעות השלטון העושה במערכת המשפט אותו שימוש שעשה בה מובארק, אבל ביתר אכזריות, בגלל התנאים השונים כיום. שר ההגנה עבד אלפתאח א-סיסי נראה כמועמד הזוכה בבחירות הקרובות לנשיאות, והוא רוצה לסגור את תיק "האחים המוסלמים" לפני שיגיע לשלטון, לפני שהטיפול בהם הופך רשמית להיות "שלו". כיום הוא יכול לעשות זאת מאחורי הקלעים, והוא רוצה להיות ברור ככל שניתן: אין הוא מוכן לוותר על הצגת "האחים" כטרוריסטים, שלהם מגיע – על פי החוק כמובן – עונש שאין למעלה ממנו.

אלא שלמעלה מ-300 אנשים שנגזר דינם למות כלל אינם נתונים במעצר והם בחזקת נמלטים מהחוק. האם יסגירו את עצמם כדי להיות מושלכים לכלא ואולי גם לגרדום, או שיאמצו דפוסי פעולה רדיקליים יותר, קיצוניים יותר ומסוכנים יותר, כאלה שאולי יצדיקו את הכינוי "טרוריסטים"? במקרה כזה קרוב לוודאי תיפתח מלחמה גלויה בין השלטון ל"אחים", והטרגדיות של בגדד ודמשק עלולות להגיע לקהיר.

 

פורסם לראשונה במגזין "מראה" 284

 

 

* * *

עדיין נמצא למכירה הרומאן

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

 

 

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

 

* עירית לינור: נגיד, למשל, שהייתי רוצה לחזור ולהיות שמאלנית-קלאסית, כמו שהייתי פעם. לא הייתי יכולה, כי השמאל הגביה את הרף והעלה את דמי הכניסה. פעם, כדי להיות שמאלני, היה מספיק להיות בעד החזרת שטחים, בתוספת ארומה סוציאליסטית. היום צריך להבין את החמאס, לעשות מנוי על "הארץ", להודיע שמיגדר זה לא משהו שנולדים איתו, אלא משהו שבוחרים, שאימא זה אופציונלי, אבא זה רק מוסכמה חברתית מיושנת, להאמין שהמדינה קמה בעיקר כדי לקלוט סודאנים, לתמוך בחרם בינלאומי על ישראל, לדרוש מהמדינה לחלק דירות במתנה לכל אזרח, ואם כל זה לא מספיק: להיות טבעוני. וואלה – גדול עליי. [ציטוט].

 

אהוד: את בהחלט יכולה פקוח עיניים כיום ולהיות ישראלית שפוייה – כי את הרווח שלך כבר עשית כאשר היית "שמאלנית-קלאסית" כנדרש.

 

* טוב, טעיתי. חשבתי שמדובר בעיתון ציוני. מאדם שיש לו קרדיט רב (כך לפחות קראתי בספרו של אחד, שמאלני יפה נפש – אמנון רובינשטיין). אחרי דברי הבלע וההסתה שנכתבו כנגד השמאל בגיליון זה [929] – הבנתי שמדובר בעיתון ימני סהרורי, מנותק מהמציאות, שמקדם את חורבן המדינה הדו לאומית והרס החזון הציוני. 

אבקש להסיר אותי מהרשימה. תודה.

דוד רפאלי

 

אהוד: הוסרת. המכתב העיתי הוא כמין נייר לקמוס לנמעניו, כמו גם למתנזרים ממנו.

 

* אהוד ידידי, שמחתי לקרוא את שורותיך החמות והמחבקות את יצחק שילה, את אביבה רעייתו, ואת אימה הבלתי-נשכחת, מרים. היכרתי אותם כנער. גם שיחקתי איתו ועם מרים ב"אנשי ריב" ב-1954 בתיאטרון הקאמרי, במוגרבי. מתמיד הוקרתי אותם בכל מכל. אבא [הסופר יוסף אריכא] הכיר את יצחק כשהיה נער בן שש-עשרה ועבד כשליח בעיריית תל-אביב. לימים, דומני שזה היה בארבעים ותשע, או בחמישים, לקח אותי לראותו בתפקיד הנפלא שביצע יצחק בהצגת "הצל" – חוויה תיאטרלית מדהימה שלא נשכחה ממני מאז – למעלה משישים וכמה שנים. מדובר באחד מגדולי התיאטרון בארץ. אביבה היפה, קיבלה מתנות נפלאות ממרים השחקנית והמספרת (!) וצר לי על ששניהם לא זכו בהכרה לה היו ראויים. אכן, אני זוכר את דירתם מול כיכר מסריק. נפגשתי איתם שם בשובי מאחת מנסיעותיי לארה"ב. הרחבנו שיחה. זו היתה פגישה לבבית מסוג אותן שמתקיימות בין ידידים הנפגשים אחת לשנים רבות.

תודה לך על השורות היפות.

עמוס אריכא

 

אהוד: באמת היה לי חידוש לקרוא אצל יצחק שילה שאתה השתתפת עימו בהצגה "אנשי ריב". לא ידעתי על פרק המשחק בביוגראפיה שלך.

 

* בדרך-כלל, במסעדות, אנחנו מעדיפים מנות ראשונות ומרק, ואת המנות האחרונות, על פני המנה העיקרית, שלעיתים קרובות היא כבר מעמסה על התיאבון, ולכן לא פעם אורזים לנו את מחציתה ב"דוגי בג" לקחת הביתה. אם אפשר אנחנו מוותרים מראש עליה, וטועמים קמצוץ מהמנה העיקרית של המסתורית, בתנאי שאינה פרי-ים, שאותו, ושלא מטעמי כשרות, אנחנו לא מסוגלים לאכול, כי זה פשוט מגעיל אותנו.

כשהיינו לאחרונה בפריס התקיימנו על פואה גרא [שזה כמעט כמו כבד קצוץ רק שלא עשוי עם ביצה קשה אלא עם ברנדי], מרק בצל ביין ומוקרם בגבינה, באגטים, ולקינוח קרם ברולה או טיראמיסו. מה צריך הבן-אדם יותר מזה?

שלא לדבר על מסעדות סיניות, ששם אין לנו שום בעייה עם המנות הרבות.

 

* יש לנו חבר שאשתו עושה לו את המוות כל הזמן מדוע לא נוסעים לטייל, בייחוד לגליל. ובייחוד בשבתות, באביב. והנה בשבת האחרונה נפלה אבן על ראשו של מטייל בגליל, והוא נהרג. והחבר העצל שלנו – סוף-סוף יש לו סיבה מוצקה כאבן מדוע לא לצאת מהבית לטייל ברחבי ישראל!

 

* בבוא היום, את מי יזכרו יותר? את זך או את אלתרמן? יש לנו רושם שאת אלתרמן, וזך אולי יימוג. אמנם שניהם לא נולדו בארץ, אבל אלתרמן נולד בַּעברית, והיה גאון, ואילו זך זר לעברית, וכך גם נותר. אולי לכן העריך כל כך את אסתר ראב.

 

* סופר נידח שלום, אורי הייטנר מצדד בחוק משאל העם שהתקבל בכנסת. לדבריו אין די ברוב של הפרלמנט, ויש לגשת לערכאה העליונה – הריבון, העם (גיליון 929).

מה יקרה אם הכנסת תצביע נגד ותדחה את הסכם השלום הכולל חילופי שטחים (ויתור על שטח ריבוני תמורת שטח חלופי). במקרה זה, לפי החוק שנחקק בכנסת, לא יתקיים משאל עם.

לכן אני איתן בדעתי שאם הוחלט לפנות לעם כדי שיכריע בשאלות עקרוניות, יש לדלג על הכנסת ולפנות ישירות לעם (לכל אזרחי המדינה) שיכריע במשאל עם.

רון וייס

רמת-גן

 

* מה יש לומר, אנחנו חיים בארץ מאושרת שמעטות כמוה בעולם. שום אסונות טבע גדולים. שום איומים מיידיים ומבצעים צבאיים גדולים. שום אוטובוסים מתפוצצים.

שני נושאים עיקריים ממלאים את התקשורת בכותרותיה הראשיות:

עדותה של שולה זקן נגד אהוד אולמרט,

וכביכול מציצת הזרג של המיועד להיות מועמד להיות נשיא – סילבן שלום!

איזו ארץ מאושרת!

כן, ושכחנו את הנערה האנוסה, שקיימה מרצונה יחסי מין עם נערים בני-גילה ונערים מבוגרים ממנה, שזה בארצנו המאושרת נקרא אינוס – וזאת מאחר שכביכול כבר לא מתרחשים בה מעשי אונס אכזריים אמיתיים, גם בחיק המשפחות, אבות על בנותיהן ואחים על אחיותיהן.

אילו היינו בגילם של הנערים החרמניים, שזה טבעם של נערים, ואילו אחת הנערות החרמניות (מה שנחשב בישראל כיום – דבר שלא כטבען, כאילו אין להן יצרים ואסור להן להתחרמן) – אילו היתה מציעה לנו את עצמה, אפילו רק לגעת בלילה בשדהּ מבעד לחולצה באוהלי גדנ"ע, בלי זיון! [מקרה אירוטי ראשון שקרה לנו בחיים בגיל 17] – ספק אם היינו מתנהגים אחרת! פשוט, בקושי היו לנו הזדמנויות כאלה, וכל כך קינאנו במי שכן היו לו! – הרי אגדות הילכו על נערות ובחורות חופשיות יותר ש"נתנו", והן היו לאגדה! מי לא הסתכל עליהן בהערצה וגם חמד אותן בסתר ליבו?

אצלנו בכיתה היתה בחורה נהדרת, ממש אישיות, שהטיפה בגלוי ובעיניים בורקות לאהבה חופשית. למרבה הצער היא כבר לא בחיים אבל היו לה חיים סוערים. הבת שלה היתה אשתו הראשונה של אחד משרינו.

 

* רביבה בן זאב: תגובה אסוציאטיבית  למאמרו של מתי דוד ב'חדשות בן עזר' 929, תחת הכותרת: "מי ומה מסתתר מאחורי  New Israel Fund"

לפני שנים ספורות סיפר לי בזיל יוסף ז"ל, יהודי שהצליח להימלט בדרך מופלאה ובסכנת נפשות מרומניה של צ'אושסקו, על הטריק הידוע לכל מי שחי שם  וחווה חיים תחת משטר טוטליטרי: המשטר ההוא, הכוחני והדורסני, נהג להקים עמותות  שמטרתן היתה מוסווית כדי לבסס ולהפעיל את תוכניותיו הכמוסות, שהיו רחוקות ושונות מהנימוקים הגלויים כפי שפורסמו. להצדקת פעילויותיהן, הוקמו עמותות (רמייה) נוספות  מאותו מקור ובשינוי קל של השמות. בד בבד עם כמה מהן, פעלו העמותות הנוספות הללו למען כלל האוכלוסייה (כביכול), וכך נועדו להזים כל התנגדות אזרחית בתואנה רשמית עד כמה נעלות וחשובות מטרותיהן  שנועדו לטובת הכלל. "עובדה"...     

מי שכבר העז בכלל להשמיע מילה של התנגדות, קיבל  הסבר 'מטעם' שלעג לטיפשותם של המתנגדים ונימק בהוכחה את ההצדקה לפעילותיהן של אותן עמותות  הרמייה 'למען' , עד כמה הן  חיוביות, חשובות ומועילות למען כלל האזרחים. אותם מתוסכלים שהעזו – הושתקו ונותרו חשופים לעונשי המשטר. בכך נסתם הגולל על הטענות המוצדקות של האוכלוסייה החלשה והמרומה, שיכלה רק לחלום על חופש ודמוקרטיה. 

חומר למחשבה על עמותות החסד, שלוחות מטעם 'הקרן לישראל החדשה', שמקור מימונן לוטה בערפל.  

 

לזיכרו של האמן-קריקטוריסט  בזיל יוסף ז"ל, יהודי לאומי בכל רמ"ח ושס"ה, שהופלה והוחרם על ידי השמאל הישראלי ולפיכך נשבר מטה לחמו.  בזיל היה נחוש עד יומו האחרון, סירב ליישר קו כדי להתרצות בעבור פרנסה, בניגוד לדעותיו, ולא פסק להשוות תופעות "קומוניסטיות טוטליטריות" מרגיזות נוסח רומניה, שהיכו שורשים במחוזותינו. 

יהי זכרו ברוך.

 

* איילה זמרוני: אהוד שלום, בנוגע למילים העבריות החדשות – אני לגמרי מסכימה איתך, שהן רק גורמות לנו להיות פרובינציאליים, צרי אופק וגם לקשיי הבנה. [גיליון 929]. בשנים 1967-1970 שהיתי בלונדון, והמילים העבריות-לועזיות עזרו לי להסתדר ולהבין המון דברים שהדור הצעיר של היום לא מכיר, וחבל. כחובבת בלשנות ולשון עברית – אני בעד אימוץ מילים לועזיות לשפה העברית עם טוויסט קטן. בואו נמשיך עם מילים כמו בנק, רדיו, טלוויזיה, צ'ק, טלפון, ליפסטיק, ואזה, אוטומטי, פטנט, שמפו וקונדישנר, וגם קואליציה ואופוזיציה. מזל שאנו חיים בדמוקרטיה. פלא שלא מצאו ברפובליקת (אופס, עוד מילה לועזית) הבננות מילה עברית לדמוקרטיה. בקצב הזה גם את דוקטור, פרופסור, טקסי ספיישל, ויאכטה יקריבו למען שפת עבר.

ואתה אהוד אולי תפסיק להרגיז את כל הלשונאים הפל... עם "הופיעה הסאגה הארצישראלית... אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, אירוטית" – מה זה? שלוש מילים לועזיות במשפט אחד. איך אימי הייתה אומרת: "אוי ויי."

 

* זאת ישראל זאת, או פלסטין? "אלפי בני אדם השתתפו אחר הצהריים (ראשון, 30.3) בעצרת המרכזית ביישוב עראבה שבגליל, לציון 38 שנים ליום האדמה. העצרת, שעמדה בסימן שחרור האסירים הפלסטיניים, החלה עם תום שתי תהלוכות שהתקיימו בסחנין ובעראבה. בין המפגינים היו ראשי המפלגות הערביות, התנועות הפוליטיות, פעילי ארגונים חברתיים וארגוני זכויות אדם, שהניפו את דגלי פלסטין. לצד הבמה המרכזית התנוססה כרזה ענקית עם תמונותיהם של האסירים הפלסטיניים. ראש המועצה המקומית עראבה, עלי עסאלה, אמר באירוע כי האתגרים העומדים בפני הציבור הערבי רבים מאוד, והזכיר את אלפי צווי ההריסה העומדים ותלויים נגד יחידות דיור בחברה הערבית, החשש מהפקעת אדמות בנגב וכן את הסחבת באישור תוכניות הבנייה בחברה הערבית על ידי רשויות התכנון. עאסלה דיבר בשבחם של האסירים הביטחוניים וקרא לשחררם במסגרת הפעימה הרביעית. סעדא אגבריה, אימם של האסירים מוחמד ואיברהים אגבריה מהכפר מושריפה שליד אום אל-פחם, שהיו מעורבים ברצח שלושה חיילי צה"ל בליל הקלשונים ב-1992, קראה לנשיא הפלסטיני מחמוד עבאס (אבו מאזן) שלא לוותר על שחרור האסירים הערבים-ישראלים וקראה לחברי הכנסת הערבים לתמוך בו." ["הארץ" באינטרנט, 30.3].

 

* לאחרונה אנחנו מוצפים ברשימות ובקינות על הידרדרותה המוסרית הנוראה של מדינת ישראל המושחתת. אנחנו מציעים אפוא להעביר גם אצלנו חוק לפיו שופט אחד יוכל להוציא ביום אחד פסק דין מוות על 529 נאשמים, וככה נצטרף גם אנו לנאורות שבמדינות האיזור שלנו הנלחמות בשחיתות, בעבדות וברצח – כמו סעודיה, איראן, עיראק, לבנון וסוריה, שכדאי אולי לשלוח לשם את המקוננים המקצועיים שלנו, כדי שיירגעו, וכמובן שאיש מהמקוננים האלה לא עבר עבירת תנועה מימיו ולא הערים על מע"מ או מס הכנסה! – רק זיון הוא הפשע החם ביותר אצלנו כיום, ומדוע חם? חם, כי כידוע זין קר לא חודר מחמת מצומקותו!

 

* למר ס. נידח, פחות מעשרים שעות אחרי שקראנו את "בעל-שף" בגיליונך מאתמול, מס' 929, אנו קוראים שהכפיל של "באכחוס השמנמן" התפטר ממאסטר שף.

האם צירוף מקרים או "כוחה של עיתונות לוחמת"?

ערב טוב,

אברהם

 

* מוטי הרכבי: [למאמרו של עמוס גלבוע בגיליון הקודם]: ראשית, ביבי הוא בכלל לא אבי הרעיון. קדמו לו ביותר מ-20 שנה האמריקאים, והנושא עלה בשיחות של "יוזמת ז'נבה" בזמן האינתיפאדה השנייה.

כן, היה זה יוסי ביילין איש השמאל שהעלה נקודה מהותית זאת והצליח. לכן, כל אלו  שמוכנים למסור נפשם למען שלום מהיר בלי הכרה פלסטינית בזכות העם היהודי למדינת לאום משלו, חייבים לדעת ולשנן כי במבוא של מסמך "יוזמת ז'נבה" כתובים הדברים הבאים:

"מאשרים שהסכם זה מציין את ההכרה בזכותו של  העם היהודי למדינה ואת ההכרה בזכותו של העם הפלסטיני למדינה, מבלי לפגוע בזכויותיהם השוות של אזרחי שני הצדדים" (דהיינו, המיעוט הערבי בישראל והמיעוט היהודי בפלסטין, אם יהיה כזה).

יתר על כן, בסעיף 2 בהסכם היוזמה, בסעיף מישנה 4, כתובים הדברים הבאים: "הצדדים מכירים בפלסטין ובישראל כבתים הלאומים של עמיהם. הצדדים מחוייבים שלא להתערב בעניינים הפנימיים של הצד השני."  (כלומר התערבות המדינה הפלסטינית בנושאים הנוגעים למיעוט הערבי במדינת ישראל).

 

* אהוד בן עזר: אי אפשר שלא להתפעל מחוש אבחנתם הסנובי המשוכלל של חוקרי האקדמיה ושל מבקרי הספרות העברית (שאולי עדיין קיימים בישראל) ועורכי מוספיה. הם הרגישו מיד כי הסאגה "והארץ תרעד" היא מוקצית מחמת חוסר חשיבות ואיש מהם לא התייחס אליה עד כה בעיתונות הספרותית המודפסת על נייר.

מעניין מה יגידו הדורות הבאים, אם בכלל יגידו, על ההתעלמות וההשכחה שבהן התקבלה – בעצם לא התקבלה, הסאגה ההיסטורית הארץ-ישראלית הזו, שספק אם נכתבו או ייכתבו אי פעם סאגות מקוריות בעלות עוצמה כמותה.

 

* משה גרנות: תראה, אהוד, הבמה הראשית תפוסה. זה המצב. אני השלמתי עם זה – אתה טרם.

 

* עוד שלב בדיכוי העם הצפון קוריאני. "רדיו אסיה החופשית" דיווח היום  (יום ד', 26.3)  כי בצפון קוריאה חוקק חוק חדש המחייב את כל הגברים במדינה להסתפר כמו מנהיג המדינה קים ז'ונג און. במקביל, הטלוויזיה הממלכתית של צפון קוריאה השיקה קמפיין נגד שיער ארוך שנקרא: "תנו לנו לקצץ את השיער בהתאם לאורח החיים הסוציאליסטי." [ציטוט].

הדור השלישי הזה לדיקטטורה, המנהיג השמנמן המטורף עם המבט הזגוגי בעיניים – יכול גם ללחוץ על הכפתור האדום של הפצצה הגרעינית שברשותו. לאן הוא ישלח אותה? נחשו. לאותה מדינה ששום מדינה אחרת, חוץ מאיי קאימאן, לא תצטער על חורבנה.

נחוץ אולי לקדם את הרעה ולשאול גם את הרמטכ"ל ושר הביטחון: היש לנו אפשרות לאיים על בירת צפון-קוריאה, פיוניאנג, בהרס מקדים או הדדי – באמצעות המכה השנייה, וזאת כדי להוציא להם את החשק לפגוע בנו?

 

* אחר התפרקות ברית המועצות ב-1991 וסדרה של אסונות טבע, שרר רעב המוני במדינה שהביא למותם של בין 800,000 אלף ל-3.5 מיליון איש. לנוכח נסיבות אלו, אימץ שליט המדינה באותה תקופה, קים ג'ונג איל, את ה"סונגון" הידועה כמדיניות "הצבא קודם". מדיניות זו דגלה בהפניית משאביה של המדינה לצבא בעדיפות ראשונה ונועדה לחזק את המדינה ואת ממשלתה. כיום, קוריאה הצפונית היא אחת המדינות המיליטריסטיות ביותר בעולם והיא בעלת יכולת גרעינית מוכחת. [ויקיפדיה].

 

* על מצבתו של ניקוס קאזאנצאקיס בכרתים נחרת המשפט הבא שאותו כתב בחייו: "איני מצפה לדבר, איני ירא מדבר, אני חופשי."

 בשעתו קניתי בהרקליון טי-שירט עם הכתובת הזו.

 

* איש ציבור, אם אתה הולך לזיין, הצטייד בעורך-דין!

 

*שלום אהוד, שתי הערות בנושא מאיר הר ציון ז"ל. א. מה ההבדל הבולט ביותר בין יהודים בגולה ויהודים בארץ? סירובם המוחלט של הראשונים לגעת בנשק מכל סוג. לא אתפלא כלל אם אני היהודי היחיד בקנדה שמחזיק במספר כלי נשק (לצורכי ציד). ודי לחכימא ברמיזה.

ב. אין זה משנה כלל שהר-ציון וחבריו נקמו באנשים שלא פגעו בחבריהם באופן אישי. הפגיעה היתה מעשה שבטי ולא אישי, וכן הנקמה. לכן הנקמה כלל לא היתה "עיוורת", אלא דווקא מכוונת היטב. יש ישראלים שמבינים זאת, ויש שאינם מבינים. כך אז, וכך היום. אלה שאינם מבינים,  גופם בארץ ונפשם בגולה.

בברכה,

ברוך פלטנר

 

* אהוד שלום, אני מקבל את ההערה שלך שנחום ברנע אב שכול, ומודה כי פרח מזיכרוני, בכל אופן איני מבין את ההקשר – ברנע ושיפר, שניהם ביחד וכל אחד בנפרד, עושים ללעג את נתניהו ואשתו ללא הרף, כולל העיתון שלהם, והלא גם נתניהו הוא אח שכול.

הפליטון שלי [בגיליון 929] היה מכוון לכל העיתונאים – כולם, ולא זכור לי ראיון עם עולה חדש ברמה, כמו בסיפור, או סתם זמרת צעירה, שהשאלה הראשונה היא תמיד בערך ככה: "ברצינות? באמת החלטת לעלות? לעזוב את..." ואז לכל אחד לפרט מה היה לו 'שם' ואינם שמים לב כמה לעג ובוז חשים הנשאלים כלפי השואלים עלובי הנפש. כי שסוף סוף מישהו מחליט להיות ציוני, מציקים לו עם שאלה רדודה כעפר.

יש לי מישנה סדורה מדוע זה קורה ומדוע פיטר ביינרט ורם עמנואל חיים באמריקה. למדתי שם. עבדתי שם, וביקרתי שם הרבה, יש, והיו לי, עשרות קרובי משפחה וחברים ואני יודע בדיוק-בדיוק למה הם שם ולא כאן. האמת? גועל נפש.

אני מקווה כי קראת אתמול את המכתב שלי ב"הארץ" 'ביריון עם טומיגאן' [25.03.2014] על קרי מול נתניהו. [האמת? השתוממתי כשעין גיל צלצל אליי וביקש רשות לחתוך כמה מילים].

בברכה,

אלי מייזליש  

 

* תשובה ליעקב שרת: "מכתב לעיתון הארץ שלא פורסם" [גיליון 929]. יעקב, אני די מופתע שעיתון הארץ לא פירסם את מכתבך. ייתכן שהעורך לא הבין איזה נכס נפל לידיו... פיספוס אדיר של עיתון שמתפרנס מניגוח כל דבר שקשור לצה"ל, למדינת ישראל ולציונות.

לעצם המכתב – אני רוצה להזכירך שבמזרח התיכון לא מדברים אידיש. מדברים ערבית ומתנהגים בערבית... את זה, לצערי, אביך לא ממש הבין.

בברכה,

יעקב פדהצור

 

 

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

 

 

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

 

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,599 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשיעית למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-80 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-86 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של העדות על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

 

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל