גיליון מס' 931

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ג' בניסן תשע"ד, 3 באפריל 2014

עם תמונת השחקן יצחק שילה ואימו צביה ביום חתונתו, עם עדינה בר-אל הקטנה; תמונת האדריכל אריה אל-חנני בתקופת יריד המזרח 1934; והזמנה לערב ספרי בן עזר בבית הסופר בתאריך 26 במאי 2014.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: הַלִּוְיָתָן וְשוֹר הַבַּר. // עמוס אריכא: חיסולה של מדינת ישראל. // עמוס גלבוע: יום חג. // אורי הייטנר: 1. שופט בראש גדול. 2. צרור הערות 2.4.14. // אהוד בן עזר: מעתה, כל מי שמשתמש בשירותי "מאכער", אפילו לחידוש רישיון רכב, ולא רק במחלקת ההנדסה העירונית – הוא בחזקת פושע! // יונתן גורל: שני שירים. // משה כהן: הנדון: די לאנטישמיות! // עדינה בר-אל: יצחק שילה ואימו צביה שולמן. // מיכל גולן לבית אל-חנני: דברים בחנוכת רחבת אריה אל-חנני ביום ראשון, 30.3.14. // פיטר מלץ: אריה אל-חנני. [ציטוט]. // אהוד בן עזר: שני שירים על מות אנוש בר-שלום. // אורית ברנר: מנשה וגד. הרהורים בעקבות קריאה ב"חשבון רדום" של נתן שחם. // דותן קליין: כשנקום בדירתנו. // אברהם בנמלך: שתי גדות לירדן. // מלכה נתנזון: שירים. // אהוד בן עזר: "שלוש אהבות", הוצאת "אסטרולוג" 2000, אזל. 4 פרקים ראשונים. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

הַלִּוְיָתָן וְשוֹר הַבַּר

בְּמַסֶּכֶת "נְזִיקִין", בְּ"בָבָא בָּתְרָא" ע ה

מְסֻפָּר עַל אֲרוּחַת-שְחִיתוּת שֶלֶּעָתִיד לָבוֹא

תֵעָרֵךְ לַצַּדִּיקִים שֶיֵּהָנוּ מִמַּטְעַמֵּי

לִוְיָתָן וְשוֹר הַבַּר, תַּפְרִיט-גּוּרְמֶה בְּמֵיטָבוֹ.

וּמַמָּש מָחֳרָתַיִם, בְּשַבָּת, יוֹם ה' אַפְּרִיל

כְּבָר תִּמְלֶאנָה שְלוֹש מְאוֹת שִשִּים וּשְלוֹש שָנִים מֵאָז

נִתְפַּרְסֵם הַסֵּפֶר "לִוְיָתָן" שֶכָּל אָדָם מַשְׂכִּיל

מִן הַדִּין שֶיִּקְרְאוֹ וּבְיָדָיו אוֹתוֹ יֹאחַז.

זֶה מִסְמַךְ-יְסוֹד הִיסְטוֹרִי בְּנִהוּל כָּל מְדִינָה

שֶחִבֵּר הַפִילוֹסוֹף הַבְּרִיטִי תוֹמָס הוֹבְּס, וּבוֹ הוּא

מְתָאֵר כֵּיצַד אִם אֶרֶץ לֹא תַקְפִּיד עַל רִסּוּנָהּ

שֶל אָנוֹכִיּוּת יוֹשְבֶיהָ הִיא תִנְחַל תֹּהוּ וָבֹהוּ.

כִּי לְדַעַת הוֹבְּס מַצָּב טִבְעִי שֶל יֵצֶר הָאָדָם

הוּא מַצָּב שֶבּוֹ כָּל פְּרָט דּוֹאֵג לְכָל תְּשוּקָה וָצֹרֶךְ

שֶל עַצְמוֹ בִּלְבַד וְרַק אִם הַפְּרָטִים בְּהִתְאַגְדָם

יִדְבְּקוּ בָּאֲמָנָה הַחֶבְרָתִית אֲשֶר תִּנְצֹר אֶת

טוֹבָתוֹ שֶל כָּל אֶחָד מֵהֶם בְּיַחַד, תּוֹךְ חִבּוּר

צְרָכֵיהֶם הַנִּפְרָדִים לְאֵיזֶה צֹרֶךְ קוֹלֶקְטִיבִי

הֵם יִהְיוּ מֵאֲסַפְסוּף פָּזוּר לְעַם וּלְצִבּוּר

וּתְשוּקָת כָּל אִיש תִּזְכֶּה לְמִלּוּיָהּ הָאֶפֶקְטִיבִי.

וְאוֹתוֹ גוֹרֵם שֶבְּיָדָיו יַפְקִיד הֲמוֹן הָעָם

אֶת נִהוּל מְדִינָתוֹ תוֹךְ תְּמִיכָתוֹ בּוֹ מִכָּל עֵבֶר

(אֵצֶל הוֹבְּס זֶה הַמּוֹנַרְךְ הָאַבְּסוֹלוּטִי, וְאוּלָם

עַל פִּי דֶרֶךְ מִשְנָתוֹ זֶה גַם יָכוֹל לָחוּל עַל חֶבֶר

נִבְחֲרֵי צִבּוּר, דְּהַיְנוּ מֶמְשָלָה בָּהּ יְקֻיַּם

תַּפְקִידוֹ שֶל "לִוְיָתָן גָּדוֹל" אֲשֶר יִפְקַח עֵינַיִם

עַל סִפּוּק צוֹדֵק שֶל כָּל צָרְכֵי שְאַר "שוֹכְנֵי הַיָּם"

בֵּין אִם זֶה שָלוֹם מִחוּץ וּבֵין אִם רְוָחָה מִבַּיִת).

וְאָמְנָם – לְשֵם גִּלּוּי נָאוֹת חוֹבָה זֹאת לְצַיֵּן

כִּי לְדַעַת מִיסְטֶר הוֹבְּס כְּבוֹד הַשַּלִּיט אֵינֶנּוּ חֵלֶק

מֵאוֹתָהּ הָאֲמָנָה הַחֶבְרָתִית וּבְכָל זֹאת אֵין

הַצִּבּוּר רַשַּאי לִמְרֹד בּוֹ אַךְ לַמְרוֹת כָּל זֹאת זוֹחֶלֶת

אֶל לִבּוֹ שֶל הַקּוֹרֵא הָעַכְשָוִי בְּ"לִוְיָתָן"

הַשְעָרָה שֶאִלּוּ חַי הוֹגֵה-דֵעוֹת זֶה בְּיָמֵינוּ

דֵעוֹתָיו הָרוֹיאָלִיסְטִיּוֹת הָיוּ בְּמַהוּתָן

מִשְתַּנּוֹת וְהוּא הָיָה אוּלַי מַסְכִּים עִם טַעֲמֵנוּ

הָגּוֹרֵס כִּי הַשַּלִּיט, אִם זֶה יָחִיד אוֹ מֶמְשָלָה,

יֵש לוֹ חֵלֶק בְּהֶחְלֵט בַּאֲמָנָה זֹאת וַעֲדַיִן

מְחֻיָּב הוּא, מוּסָרִית, לְאֶזְרָחֵי אַרְצוֹ כֻּלָּהּ

לְהָגֵן עַל רַוְחָתָם כְּלִוְיָתָן לִדְגֵי הַמַּיִם.

כְּלַפֵּי מָה אֲנִי אוֹמֵר זֹאת? כְּלַפֵּי תֹּקֶף צִדְקָתָן

שֶל אוֹתָן הַהַפְגָּנוֹת כְּנֶגֶד גֶּזֶל סְכוּם הָרֶוַח

שֶזַּכַּאי לוֹ הַצִּבּוּר מִן הַקִּדּוּחַ "לִוְיָתָן",

הַפְגָּנוֹת שֶל מְחָאָה הָרְאוּיוֹת כָּאן לְכָל שֶבַח

אִם מוּל בֵּית שַׂר-הָאֵנֶרְגִּיָּה וְאִם זֶה בָּרְשָתוֹת

הַקְּרוּיוֹת חֶבְרָתִיּוֹת כְּמוֹ פֵיסְבּוּק, טְוִּיטֵר וְכָהֵנָּה

כְּשֶקַּרְנָיו שֶל שוֹר הַבַּר שֶל הַטַּיְקוּנִים מוּשָטוֹת

בְּעִדּוּד הַמֶּמְשָלָה וּבְלִי רִסּוּן וְעַכְּבוֹת-מֶנַע

לְקִפּוּחַ שֶל טוֹבַת הָאִינְטֵרֵס הַצִּבּוּרִי

בְּשִנֵּי כְּרִישֵי-הַהוֹן שֶל תָּ'אצֶ'רִיזְם נֹסַח בִּיבִּי

הַמַּשְלִיט עַל אֶרֶץ זוֹ קַפִּיטָלִיזְם חֲזִירִי

בְּתִסְפֹּרֶת לַגְּבִירִים וּבִתְפוּקָה שֶל גָּאז אַמְפִיבִּי.

זֶה קוֹרֶה כְּשֶמַּצָּבָם שֶל חַקְלָאֵינוּ מִתְדַּרְדֵּר,

זֶה קוֹרֶה כְּשֶרַף-הָעֹנִי בְּאַרְצֵנוּ נוֹסֵק מַעְלָה,

זֶה קוֹרֶה כְּשֶלַּקִּטּוּב הַכַּלְכָּלִי כְּבָר אֵין גָּדֵר

וְאָסוּר, בְּשוּם פָּנִים, שֶזֶּה יַמְשִיךְ לִקְרוֹת גַּם הַלְאָה.

* * *

לכל אוהבי הזֶּמֶר הישראלי וקוראי המכתב העיתי:

במוצאי שבת הקרובה, ה' בניסן תשע"ד – 5.4.14

יערוך מוביל השירה בציבור גבי ברלין

 בשעה 21:00 בתיאטרון ראסל ברמת-גן

(רח' מתתיהו מנדל 11, הכניסה מרח'  בן אליעזר 8)

מופע חגיגי של מיטב להיטי-הזֶּמֶר

של המשורר פרופ' יוסי גמזו

לרגל קבלתו את פרס אקו"ם על מפעל-חיים בתחום השיר העברי העממי

כולכם מוזמנים בחמימוּת

* * *

עמוס אריכא

חיסולה של מדינת ישראל

בימים הקרובים יתברר האם מדינת ישראל נפלה למלכודת פלסטינית בסיועו של ג'ון קרי, שר החוץ של ארה"ב. אבו מאזן עומד לקבל בשיטת סחיטת "השוק המזרחי" את מתנת חייו – ישראל מגישה לו את ראש עצמה על טס של כסף שלא היה כדוגמתו. אם מישהו מתייחס לאמירה זו כליצנות או שמא כהגזמה, שיקרא היטב את השורות הבאות.

שוב מתברר כי האיש הקטן והבכיין חוזר כקוסם יש מאין ומצליח שוב בתרגיליו, וכי לא ענף זית בפיו אלא מאכלת מושחזת לשחיטה, מעשית עד צמרמורת, נוכח השתתפותה של ארצות-הברית במהלך זדוני, חכם להפליא – של אבו-מאזן וחבריו, המריח כתבשיל  מתוחכם בסיועה של ארה"ב. מה בסך הכול הם דורשים? לשחרר ארבעה-עשר מחבלים ערבים מבין תושבי ישראל.

זה כלום. בטח בדיחה תפלה, לא מלח לא סוכר? רעל!

אכן מדובר בגלולת רעל קטלני שבעזרתה אפשר לחסל חלום דורות, בגלל טיפשות של ממשלת ישראל והעומד בראשה, בנימין נתניהו. ראש הממשלה הזה ייזכר לדורות כמי שבימיו חוסלה הציונות, והעבריות היתה למרמס, ובמקומה התעוררה לחיים מפלצת נוראה המכונה "תרבות הגיטו היהודי". ואילו עכשיו, אם אכן מתכוונת הממשלה לממש את ההזוי מכול, שחרור ערבים ישראלים, כי אז היא משולה כממשלה המוותרת על ריבונותה. וכידוע כי מי שאין לו ריבונות אין לו כלום. ריבונות היא חירות!

בוויתור כזה בהינף איוולת אחת, מתרחשת טעות היסטורית בגודל מפחיד, בעזרתה יצליח אבו-מאזן גם לשים ללעג את התביעה של ישראל, שאין צודקת ממנה, להכיר במדינת ישראל כמדינת הלאום העברי, וגם לזכות בפיס הגדול ביותר, חלום הנרטיב הפלסטיני.

אבו-מאזן מצדיק את סירובו העיקש, שנראה לטובים ורבים בקרבנו, כ"לא חשוב, אז הוא לא רוצה, אז מה? העיקר השלום!" – הרבים והטובים, התמימים או השוטים האלה, מתעלמים לצערנו מהעובדה המוחצת כי בהשלימו עם עובדת בית ללאום העברי, מוציא אבו-מאזן מסמך היסטורי המעלה כורת, כפי שהוא לא מסתיר זאת, על חלום העם הפלסטיני, הוא הנרטיב שלו, כפי שקורא לזה עיתון "הארץ". אך באמצעות הייצוג של ערביי מדינת ישראל מעתה והלאה, הופך אבו-מאזן את הקערה על פניה ושומר לעצמו את הנרטיב הפלסטיני כנרטיב המביס את הנרטיב הציוני. 

לפנינו דרמה העלולה בהינף עט מסלסלת חתימה לשמור על זכותם גם בעתיד לתבוע את שובם של הפליטים הפלסטינים לתחום מדינת ישראל. מלכודת-פתאים זו נוצרה על-ידי ממשלת ישראל שהלכה ובלעה את הפיתיונות שהניחו בערמומיות ובשיטתיות אבו מאזן, ג'ון קרי ושליחיו.

עלינו לזכור כי ברגע בו ישוחרר ערבי ישראלי אחד – נגוז החלום. שכן גם אם תוכר לאחריה הדרישה הישראלית, היא חסרת משמעות. מאותו רגע יזכה אבו-מאזן בהכרה בינלאומית כמי שמייצג בפני העולם לא רק את הפליטים אלא גם את ערביי ישראל, ואז מה ערך הסכמתו למילים חלולות כהכרה במדינת הלאום העברי בישראל?

קלטתם? אם לא, אולי תבינו מחר או מחרתיים.

* * *

עמוס גלבוע

יום חג

הרשעת אולמרט היא יום חג עבורי, וכנראה עבור מרבית עם ישראל, ויום חגא ל"מקורביו" וחלק מהתקשורת. על השחיתות והרקב החברתי כגורמים המכריעים בתולדות מדינה כבר עמד הנביא עמוס.

כאשר הכריז השופט כי אהוד אולמרט אשם בלקיחת שוחד, אמרה הקריינית בערוץ השני   משהו בנוסח "שזה לא הרגשה נוחה לציבור הישראלי לראות את ראש ממשלתו לשעבר הולך לכלא אחרי שנשיאו לשעבר נמצא שם."

ובכן, אין לי שום הרגשה  לא נוחה. להיפך, זהו יום חג עבורי, ממש יום של התרוממות נפש. אני יכול לדבר רק בשם עצמי ובני משפחתי, אך דומני שרבים רבים בציבור הישראלי חשים כמוני. בו בזמן, אין לי צל של ספק כי ל"מקורבים" ולחלק מהתקשורת זהו יום  שחור משחור. אבל, האם זה יהיה עבורם גם יום של חשבון נפש? אני בספק רב! היה משעשע ומעציב לעקוב ביום שישי האחרון אחר הרשימות של מקצת מהעיתונאים שבמשך ארבע שנים ממש חירפו נפשם בדברי הגנה על אולמרט, חירפו וגידפו את הפרקליטות ושפכו את דמם של אלו שהעזו להעיד נגד אולמרט, ובראשם עד המדינה, דכנר.

אחד מהם חזר על אימרתו הקבועה כי התנהלותו של אולמרט היא  בעייתית, והביע תקווה כי כשם שהשופט רוזן מתח בזמנו ביקורת חריפה על הפרקליטות במשפט מסוים שעסק בבנק הפועלים, כך הוא ינהג גם במשפט הולילנד.

אחר הביע דעתו כי הלקח החשוב ביותר מכל הפרשה הוא לא להעסיק מנהלת לשכה יותר מארבע שנים. אחרת התגוללה על שולה זקן המושחתת עד היסוד. לדעתה הטעות הגדולה והמטופשת של אולמרט היתה שהוא לא הצליח לשמור על נאמנות שולה זקן עד הסוף.

לעג הגורל הוא שמדברי השופט רוזן בהכרעת הדין עולה בבירור כי גם אם הנאמנות בין  השניים היתה נשמרת עד לדקה האחרונה – הדבר לא היה משנה במאומה את הרשעת אולמרט. ומה שהכי מושך את תשומת הלב ברשימות הללו של אותם עיתונאים היא העובדה שהמילה "מושחת" או "שחיתות" אינה מוצמדת כלל ועיקר לאולמרט. הכי הרבה מדובר ב"עבירות חמורות" המיוחסות לו. שחיתות? הס מלהזכיר!

ואני רוצה  לחזור ולהעלות כאן דבר שכתבתי כבר בעבר, והנוגע לענייננו. בספר מלכים ב,  פרק י"ד, נאמר כי ירבעם בן יואש  מלך על ישראל ארבעים ואחת שנה, הוא הציל את עם ישראל מעוניו ומאויביו, הוא הרחיב את גבול ישראל "מלבוא חמת עד ים הערבה," והוא זה אשר השיב את דמשק למלכות ישראל. ובו בזמן אומר עליו הכתוב: "ויעש הרע בעיני ה'." והפרופסור ישעיהו ליבוביץ' מעלה את השאלה: איך זה? הלו ירבעם בן יואש היה אולי גדול מלכי ישראל,  והיו לו הישגים כבירים בתחום הצבאי והכלכלי והמדיני, אז מדוע  נאמר עליו שהוא "עשה את הרע בעיני ה'?"

ומשיב לייבוביץ': את התשובה נותן לנו הנביא עמוס אשר ניבא בזמנו של ירבעם.  את עמוס לא ענינו ההישגים אלא השחיתות האיומה שאחזה בצמרת מלכות ישראל. מבין דבריו הנפלאים שנכנסו להיכל התרבות המערבית ידוע הפסוק: "שמעו הדבר הזה פרות הבשן אשר בהר שומרון, העושקות דלים הרוצצות אביונים." בשל כך, בגלל השחיתות האיומה והרקב החברתי, אומר עמוס, יבואו כל  האסונות,  ובכללם נפילת הממלכה והיציאה לגלות.

זהו, קובע הפרופסור לייבוביץ', הלקח  המוסרי הגדול שהתנ"ך רוצה ללמדנו: מה שחשוב הוא עולם הערכים, הצדק החברתי ושלטון ישר, ושיהיה בו בזמן גם חזק צבאית. שעה שאצלנו "איתרגו" בזמנו את השחיתות לטובת הישגים מדיניים, כביכול; או כאשר היללו את אולמרט על כך שהוא איש מינהל טוב וראש ממשלה טוב שיודע לקבל החלטות והוא עצמו החלטי –  הייתי נזכר בפרשנות הזו של לייבוביץ'. וגם היום, יום חג בעיניי, ויום חגא כנראה בעיני ה"מאתרגים".

* * *

אורי הייטנר

1. שופט בראש גדול

כל מי ששמע או קרא את תקציר פסק הדין במשפט "הולילנד", אינו יכול שלא להבין שהרשעתו של אולמרט בשוחד היא מובנת מאליה. היא מובנת מאליה במבחן השכל הישר. היא מובנת מאליה כפי שאחד ועוד אחד הם שניים. היא מובנת מאליה, כיוון שמסכת הראיות מביאה למסקנה ברורה וחד משמעית – לא יכול להיות שמה שנראה שוחד, מה שמובן כשוחד, מה שכל בר דעת מפרש כשוחד, אינו שוחד. ולא יכול להיות שכאשר יש מי שנותן שוחד, ומודה שנתן שוחד, והוכח שנתן שוחד, וברור מי נהנה מהשוחד, וברור למה הוא נהנה מהשוחד – המשפט יסתיים בלי להרשיע את מקבל השוחד.

אולם המבחן המשפטי אינו זהה תמיד למבחן השכל הישר. יש שופטים הפוסקים בניגוד לשכל הישר. אין זה מן הנמנע, שאילו השופט דוד רוזן היה דן בפרשיות טלנסקי ו"ראשונטורס", תוצאת המשפט הייתה שונה מהזיכוי מחמת הספק. זאת, לא בשל הפער בין כתב האישום לפסק הדין, אלא בשל הפער בין הכתוב בפסק הדין לבין ההחלטה הסופית. מן הכתוב בפסק הדין, אין ספק שהעבירה נעשתה. אולם כיוון שלא הוכח מעבר לכל ספק סביר האם ועד כמה אולמרט אישית ידע והיה אחראי לכך שהעבירה נעשתה, אף שברור שהוא הנהנה ממנה, הוא זוכה מחמת הספק. על פי אותה אמת מידה, גם במשפט "הולילנד" אולמרט עלול היה לצאת זכאי מחמת הספק, ועל פי אמת המידה של פסק הדין במשפט "הולילנד", אולמרט היה מורשע גם במשפטי טלנסקי ו"ראשונטורס".

תפקידה של הסניגוריה להטיל ספק. כולנו רוצים ומייחלים לכך שבכל שופט יהיה מן הסניגור, ולו כדי שאדם לא יישב בכלא באשמת שווא. והרי כבר הרמב"ם אמר שמוטב שאלף פושעים יהיו חופשיים, מאשר אדם חף מפשע אחד ייענש. אנו רוצים סניגוריה חזקה, אנו רוצים שופטים שיש בהם חמלה, אנו רוצים משפט המתבסס על ערכים כמו חזקת החפות, הזכות של נאשם לא להפליל את עצמו ומגבלות על היכולת להגיע לחקר האמת בשל כבוד האדם וחירותו. אולם הבעייה היא, שמי שמיטיבים לנצל זאת אינם העבריינים הקלים, אינם האנשים קשי היום שגורלם המר להם והם התדרדרו לעולם הפשע. יודעים לנצל זאת ברוני הפשע המתוחכמים, ראשי הפשע המאורגן וגם בכירי שלטון מושחתים. מדובר באנשים מתוחכמים ומיומנים, היודעים היטב כיצד לא ללכלך באופן אישי את ידיהם, כיצד להשתמש באחרים והם אף בעלי אמצעים לממן סוללות של טובי הפרקליטים וטובי היחצ"נים. התוצאה היא, שהצדק אינו נעשה, טובת הציבור נפגעת והשחיתות מקבלת חסינות.

השופט, הוא האיש שהחלטתו עשויה למנוע תוצאה כזאת. פרקליטות המדינה, בראשות משה לדור – פרקליט המדינה הקודם, ביצעה את מלאכתה נאמנה והגיעה לשורש האמת. מול צוות שופטים אחד היא לא הצליחה להביא להרשעתו של אולמרט, ומול שופט שני היא הצליחה להביא להרשעתו. גם השופט דוד רוזן יכול להיות ראש קטן, לתפוס מחסה מאחורי "הספק הסביר" ולזכות את אולמרט מחמת הספק. גם הוא יכול היה לנהוג כמו השופט שזיכה את אולמרט מחמת הספק בפרשת החשבוניות הפיקטיביות, כשקיבל את הטענה שלא הוכח למעלה מכל ספק סביר שגזבר הליכוד ידע על החשבוניות הפיקטיביות שהוציאה מפלגתו.

השופט דוד רוזן נהג אחרת. רוזן זכר שהוא שופט ולא סניגור. הוא זכר, שעם כל הכבוד לספק הסביר, שליחותו היא לעשות צדק ולנקות את הממשל הישראלי מנגע השחיתות. הוא ידע, שהשכל הישר אינו מאפשר כל מסקנה אחרת מן העובדות שהוצגו במשפט, זולת זו שהנאשם קיבל שוחד. השופט דוד רוזן לא התחמק ולא הסתתר, הוא נהג בראש גדול, לקח אחריות, העז להחליט.

בכך מילא רוזן את שליחותו, ותרם תרומה משמעותית למאבק בנגע השחיתות. יש לקוות שהשופט רוזן, במנהיגות שגילה, סימן נתיב שבו ילכו השופטים בעתיד.

2. צרור הערות 2.4.14

* חלום בלהות חלמתי. ובחלומי, ארגון פשע השתלט על מדינת ישראל. לתפקיד הנשיא מונה אנס סדרתי. לתפקיד ראש הממשלה מונה מקבל שוחד. לתפקיד המשנה לראש הממשלה ושר המשפטים מונה עבריין מין. לתפקיד שר האוצר מונה גנב. לתפקיד השר לביטחון פנים מונה אדם שנשבע לשקר. לרמטכ"ל מונה... טוב, זה רק לכאורה. ולרב הראשי... לכאורה...

התעוררתי שטוף זיעה, ונרגעתי. לא. במדינת ישראל? לא יעלה על הדעת.

* יום הרשעתו של אולמרט, הוא יום שחור למדינת ישראל – היום שבו התברר שמי שעמד בראש ממשלת ישראל הוא פושע. זהו יום גדול למדינת ישראל – היום שבו הוכח שישראל היא מדינת חוק, המבוססת על שוויון בפני החוק; יום של ניקוי האורוות וניצחון במלחמה בשחיתות.

שני גיבורים לאומיים: א. פרקליט המדינה לשעבר משה לדור, איש אמיץ ללא חת, לוחם בשחיתות ובפשע. ב. השופט דוד רוזן, שפסק בנחרצות ולא חזר על טעויות קודמיו.

אחד המסרים החשובים הנובעים מהכרעת הדין, הוא שהיכולת הכלכלית להחזיק את סוללת פרקליטי הצמרת וסוללת יח"צני הצמרת, והתגייסות חלקים רחבים של התקשורת, ובראשם "ידיעות אחרונות" למען נאשם – אינם ערובה לניצחון משפטי. בכל אופן, כאשר מול הסוללה הזאת ניצבים פרקליטות נחושה ושופט מצוין.

האם חובבי תאוריית הקונספירציה, על פיה פרשיות אולמרט הן תיק שתפרו לו הימין הקיצוני בשיתוף עם המשטרה והפרקליטות, כדי להדיח ראש ממשלה מכהן ולסכל את הסכם השלום שהוא עמד לחתום עליו – יצרפו עכשיו גם את כבוד השופט לתיאוריה שלהם?

אני קורא בפייסבוק חסידים שוטים של אולמרט, הנשבעים בשכנוע עצמי עמוק שאולמרט זכאי. כמו דרעי. הם "מוכיחים" באותו ובמופתים שהשופט טעה ופסק הדין שלו שקרי, הזוי ומופרך. כמו פסקי הדין על דרעי. לזכותו של אולמרט ייאמר, שמי שיש לו כאלה חסידים שוטים, הוא בעל כריזמה. כמו דרעי. אך כמו דרעי – השילוב בין שחיתות וכריזמה הוא מסוכן ביותר. לא אתפלא, אם כמו דרעי, אולמרט יחזור לחיינו בסערה, אחרי ש"יחזיר את חובו לחברה".

* אפרופו הפרשיות השונות, המסעירות אותנו, והמוציאות שם רע לערך ה"נאמנות", סיפור קטן. נתן אלתרמן היה מעריץ גדול של בן גוריון, וביטא זאת פעמים רבות בטורו ב"דבר" – "הטור השביעי". עם זאת, הוא לא היסס לבקר ולתקוף אותו, כאשר התנגד לדרכו (למשל, בנוגע לפיוס עם גרמניה, לפירוק הפלמ"ח, לשביתת הימאים ועוד(. כשהוקמה שכונת צהלה בת"א, שנועדה לאנשי קבע, חשב ב"ג להציע לאלתרמן, שחי חיים צנועים מאוד, בדירה קטנה וסגפנית, דירה בצהלה. הוא שלח את מנכ"ל משרד הביטחון שמעון פרס להציע זאת לאלתרמן. המשורר דחה את ההצעה על הסף ואמר, שגם אחרי שיקבל דירה ממשרד הביטחון, לא יהסס לבקר את בן גוריון, אבל אז כבר לא יוכל לכתוב בעדו. אלתרמן נשאר בדירתו עד יומו האחרון.

* ספק רב האם ניתן להגיע בעתיד הנראה לעין להסדר קבע בינינו לבין הפלשתינאים. אולם אם וכאשר יהיה הסדר קבע, הוא יכלול שחרור של כל המחבלים הכלואים בישראל. למה? כיוון שהסדר קבע הוא ביטוי לפיוס סופי בין העמים, ועם כל הכאב הכרוך בכך, פיוס כולל שחרור כל האסירים.

שחרור המחבלים יהיה האקט האחרון, הסמלי, של הפיוס. אולם לפני הסכם קבע, אין לשחרר אף מחבל, בטרם ריצה את ענשו עד תום.

היו מחבלים ששוחררו בעסקאות שבויים. לא תמכתי בעסקאות הללו, בשל מחירן המופקע, אולם היה זה מחיר ששילמנו למען מטרה נעלה – פדיון שבויים. לעומת זאת, שחרור מחבלים סתם, ללא כל סיבה, הנו עיוות מוסרי.

שחרור מחבלים סתם, עדיף על שחרור מחבלים תמורת קיום מו"מ, מאחר והוא מנוגד לכל רעיון המו"מ. מו"מ חייב להיות ללא תנאים מוקדמים. תשלום מחיר תמורת קיום מו"מ, מעביר לפלשתינאים מסר שהם עושים לנו טובה בכך שהם מואילים בטובם לקיים עימנו מו"מ, ותמורת נכונותם זו, אנו משלמים להם במטבע האחרון של הסדר הקבע.

משהתחייבנו על שחרור המחבלים תמורת המו"מ – ההתחייבות מחייבת אותנו, על אף התנגדותי לה. אולם חלוקת השחרור לארבע פעימות, חרף המחיר הפוליטי הכבד ביותר שראש הממשלה נדרש לשלם ארבע פעמים, במקום פעם אחת, נועד להימנע ממצב שבו אנו משחררים את המחבלים תמורת המו"מ, והמו"מ אינו מתקיים. לכן, יש הצדקה מוחלטת להתניית הפעימה הרביעית בהתחייבות להמשך המו"מ.

ואם כל האסירים שכבר התחייבנו לשחררם, ואולי אף מעבר לכך, ישוחררו בהסדר הממשיך את המו"מ ופולארד ישוחרר אחרי שנות סבל כה קשות – אני בעד.

זו עסקה בלתי מוסרית, אך דחייתה עוד פחות מוסרית. זה עכשיו – או לעולם לא.

מבחינתנו – פולארד הוא יהודי שפעל למען מדינתו, מדינת היהודים. מבחינתנו – פולארד הוא אזרח ישראל היושב שנים רבות בכלא, בשל פעילותו למען ישראל. מבחינתנו – פולארד הוא סוכן ישראלי, שפעל מטעמנו, בשליחותנו. לפיכך, אנו מחויבים לו ואחראים להחזירו הביתה.

מבחינת האמריקאים – פולארד הוא אזרח אמריקאי שריגל למען מדינה זרה, ועל כך הוא נענש ובצדק. לצערי, יש בתוכנו מי שגס לבם למחויבותנו לפולארד, והם עושים רק את החשבון האמריקאי. הם, שבדרך כלל בזים לכל מה שקשור לגאווה לאומית, לפטריוטיות – הופכים להיות אובר פטריוטים אמריקאיים, המצדיקים עונש מטורף, חסר כל פרופורציה, גדול לאין שיעור מעונשים שקיבלו מרגלים שריגלו למען אויביה של ארה"ב וגרמו לה נזק בל ישוער. הם גם מתעלמים מן העובדה, שמסמכי סנודן הוכיחו בעליל שארה"ב עד היום מרגלת בישראל, כך שאת מעט הצידוק המוסרי שהיה להם לאחזקתו של פולארד בכלא, נניח 5-7 שנים, הם אבדו מזמן. הגישה הזאת מעוררת בי שאט נפש.

* רון וייס מתעקש לא להבין, אז אעשה עוד ניסיון, אחרון בהחלט. משאל עם הוא הערכאה העליונה, אליה יש להביא את החלטת הכנסת לפגוע בריבונות ישראל באמצעות נסיגה משטח ריבוני. אם בכנסת אין רוב להצעה כזו, כמובן שבכך היא נגנזה ואין צורך להביאה למשאל עם. משאל עם אינו מעקף לכנסת. בדיוק כפי שאם בממשלה אין רוב להצעה כזו, היא לא תובא לאישור הכנסת. בדיוק כפי שאם ראש הממשלה לא יחתום על הסכם כזה, הוא לא יבוא לאישור הממשלה. כל כך פשוט, שממש מביך שצריך להסביר זאת.

* בהפגנת נשים בת"א נגד עבריינות מין, שמסריה העיקריים היו שיש להתייחס לכל תלונה על עבירת מין כאמת מוכחת ושיש לבטל לחלוטין את ההתיישנות על עבירות מין, חלק מן המפגינות הפגינו חשופות חזה. מעניין איך הן היו מגיבות אם וכאשר שוטרים היו תופסים אותן, בולמים אותן, מנסים לכסות אותן בשמיכה. מן הסתם, הן היו מאשימות אותם בתקיפה מינית. ואיך הן היו מגיבות למראה גבר העובר ליד ההפגנה, שהיה מביט על מערומיהן, ובכך מממש את מטרת ההתערטלות – משיכת תשומת לב? מן הסתם, הוא היה מואשם בנעיצת עיניים ובהטרדה מינית. ואיך הן היו מכנות גברים שהיו מפגינים חשופי איבר? עצם ההתערטלות הייתה מוצגת כתקיפה מינית.

כמו בכל האידיאולוגיות, כך גם באידיאולוגיה הפמיניסטית – הרדיקלים גורמים נזק חמור לאידיאולוגיה, ועל הגורמים האחראים במחנה לנער מהם את חוצנם. ואני כותב זאת כפמיניסט מושבע.

* ניצחונו של הדיקטטור המושחת ארדואן בבחירות המוניציפליות בטורקיה, מעיד על כך שלא תמיד יש הלימה בין דמוקרטיה לבחירות.

ניצחונו אחרי שחסם את טוויטר ויוטיוב, עלול להוות השראה לאלה שמנסים לחסום את "ישראל היום".

* לצערי הרב, לא היה בכוונתי ללכת למופע של הרולינג סטונס. למה לצערי? כי אילו התכוונתי ללכת, הייתי מודיע עכשיו שאני מחרים את ההופעה בשל המחיר המופקע של הכרטיס.

* ביד הלשון: פרשת אולמרט-זקן, הציפה את המילה "קלטת", "קלטות". ההתקדמות הטכנולוגית בדרך לייתר את המילה הזאת. מי עוד מקליט על קלטות?

אך המילה עצמה – חדשה למדי.

בעבר אמרנו "קסֵטָה". התחדיש העברי – "קלטת", לא הצליח לגבור על הקסטה, שגם הייתה קשורה לצירופי לשון כמו "מוסיקת הקסטות", "מלך הקסטות" ולשירו של ניסים גרמה "אני הוא מלך הקסטות של התחנה המרכזית," מתוך ההצגה "ילדי הכרך".

אולם אט אט הקלטת החלה לחדור, יותר ויותר השתמשו בה. נקודת המפנה, היתה פרשת "הבכיר בליכוד" שנתניהו האשים אותו בסחיטה, באיום לפרסם קלטת החושפת רומן שניהל מחוץ לנישואין, ערב הפריימריס בליכוד ב-1993. הפרשה קיבלה את הכותרת "הקלטת הלוהטת". וכי איך היו מכנים אותה? הקסֵטָה הלוהֵטָה?

תוך זמן קצר, נשתכחה המילה קסטה ואיש אינו משתמש בה היום, כמו עוד מאות אם לא אלפי מילים, שתחליפיהן העבריות התאזרחו בשפתנו. גם היום, יש תחדישים השרויים במאבק על הבכורה עם מקורן הלועזי, כמו קדימון לפרומו, זמריר לג'ינגל, מסרון לסמס, יישומון לאפליקציה ולהערכתי הן בדרך לניצחון.

לכן, אני ממליץ לקוראים שהגיבו בלעג לפינתי אודות היחדה (קואליציה) ונגדה (אופוזיציה) להתאזר במעט סבלנות. התחדישים הללו מוזרים לנו, כיוון שהם חדשים ובלתי מוכרים, בדיוק כמו הקלטת לפני כעשרים שנה. האם הם ייטמעו בעברית (כמו מילים רבות בעבר) או יצללו אל תהום הנשייה (כמו מילים רבות בעבר)?

בעוד שנתיים שלוש נדע את התשובה.

* * *

שמואל דכנר, עד המדינה הנוכל, ה"מאכער" המשחד, שמת עם תחילת חקירתו הנגדית – שבה עמדו להתגלות כל שאר שקריו ועלילותיו, שבגינם אצל שופט זהיר היו פוסלים את עדותו כולה – הוא בחזקת זכאי!

אהוד אולמרט, אחר מראשי הממשלה הטובים שהיו לנו – הורשע, דרכונו הוחרם פן יברח מהמדינה –

והוא עתיד לשבת שנים בכלא!

ועם ישראל האוויל, יחד עם התקשורת –

צוהלים נוכח הלינץ' הנערך מול פניהם!

ולכן, מול פרץ הצדקנות הבלתי-נפסק ראוי לומר:

מי בכם אשר לא שילם ל"מאכער"

או קיבל ממנו תשלום

מה שנחשב מעתה לשוחד –

יקום ויידה באולמרט את האבן הראשונה!

כי מעתה כל מי שמשתמש בשירותי "מאכער"

אפילו לחידוש רישיון רכב

ולא רק במחלקת ההנדסה העירונית

או כל מי שבעבודתו מקבל טובות הנאה –

הוא בחזקת פושע

כולל רבים מכם, העיתונאים!

אהוד בן עזר

* * *

יונתן גורל

שני שירים

מַסָּע

עוֹזֵב בַּיִת, צְלָלִים, אֲבַק שְׁטִיחִים

נִחוֹח יַסְמִין

תְּמוּנַת נוֹף שֶׁל בַּיִת

בִּזְמַן וּבְמָקוֹם אַחֵר

צוֹפֶה בְּמַעְגַּל זְרִיחוֹת וּשְׁקִיעוֹת

צוֹבֵעַ בַּקַּיִץ בְּאָדֹם דָּם

תְּרִיסִים וְחַלּוֹנוֹת

מִתְעָרֵב עִם גְּסִיסַת עֲנָנִים

שֶׁנִּקְלְעוּ לַמַּעֲרָב

בְּטָעוּת

צוֹרֵר בְּגָדִים, כְּלֵי רַחֲצָה, תְּרוּפוֹת

יוֹרֵד, עוֹלֶה בְּמַדְרֵגוֹת

נִפְתָּחוֹת לְשַׁעֲרֵי בַּיִת

כְּמוֹ לְשַׁעֲרֵי שָׁמַיִם

שֶׁיָּרְדוּ לִרְעוֹת כְּעֵדֶר בַּכְּבִישׁ

שָׂם פְּעָמֶיךָ נוֹשֵׂא תְּפִלָּה

כְּמוֹ לַחַשׁ עֳפָאִים בְּרוּחַ נְמוּכָה

מִסְתּוֹדֵד עוֹד וְעוֹד

עִם עַצְמְךָ

כְּאִלּוּ הָיִיתָ מַקְהֵלָה

זְרִיחָה בְּבֹקֶר עַרְפִלִּי

מַה חִוֵּר הַבֹּקֶר, מָה עַרְפִלִּי

חֲצִי עֵינוֹ זוֹלֶגֶת

וְהָאַחֶרֶת תַּבְלוּלִית

עַד שֶׁמִּתְפַּקֵּחַ סַהֲרוּרִי

קַרְנֵי שֶׁמֶשׁ מוֹשְׁחוֹת בְּשָׂרוֹ חַכְלִילִי

אֶת נַחֲלָתִי אֶתֵּן לִרְאוֹתוֹ

אֶת צֹאנִי וְטַלִּיּוֹתֵי

הִנֵּה הוּא מְסַמֵּן גְּדֵרוֹת וְעִגּוּלִים

הִנֵּה הוּא רוֹקֵד לְמוּלִי

נְרוֹמֵם אֶת אַלְיוֹתָיו

נִזְכֹּר שָׁעָה מַבְכִּירָה

נְפַלֵּל לוֹ בְּהֶמְיַת-דּוּמִיָּה

* * *

משה כהן

הנדון: די לאנטישמיות!

מכובדי,

המאמר מאת הפרופסור הידוע מאוניברסיטת הרווארד בארה"ב אלן דרשוביץ [שפורסם בגיליון הקודם], מוכיח באותות ובמופתים שהרדיפות האנטישמיות ההיסטוריות לובשות צורה ופושטות צורה אך נמשכות ביתר שאת גם בימינו אלה. והגרוע מכול שגם "המחנה הנאור" הישראלי נותן יד לרדיפת מדינת ישראל.

אחד הגילויים האנטישמיים בעת האחרונה הוא מה שמכונה בלשון מכובסת "תהליך השלום".

הפריץ ג'והן קרי ובאראכ חוסיין אובמה, הראיס מחמוד עבאס, בעידוד קהילת העמים ו"המחנה הנאור" הישראלי – מוליכים אותנו ב"ויא דולורוזה" במסווה של "תהליך שלום". תחת האיום המתמיד של פנייה לאו"ם, דה-לגיטימציה וחרמות, הם כופים עלינו הר כגיגית, "צעדים בוני אמון" הקורעים אותנו מבפנים, הקפאת בנייה ושחרור מחבלים ללא שום הסכם שלום.

די כבר! אדרבה, שילכו לאו"ם ואנו נראה למחמוד עבאס – מה זה טבעת חנק כלכלית.

עלינו לחרוק שן ולהגיד עד כאן! איננו משחקים עוד בקרקס העולמי האנטישמי. לא עוד "צעדים בוני אמון"! לכו לכול הרוחות והניחו אותנו לנפשנו! אנחנו עם חופשי בארצו ולא מרמס לרגליכם!

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

אלי מייזליש

חרפה

איני יודע מתי יקום כאן אדם אמיץ ויאמר לאמריקנים בפה מלא וללא רמיזות: אתם עוד תשלמו ביוקר על ההתעללות בפולארד.

אין שום סיבה שבעולם שהאמריקנים, שהחליטו להוציא את נשמתו של פולארד בעודו בחיים, יסתובבו להם בברים עם כוסית וויסקי ולא יבינו כי יש גבול לחרפה.

היום, מישהו אצלנו ליכלכך עליו שהיה מתהולל עם אשתו והתנהל כאחרון המופקרים ולא איכפת לי להזכיר את שמו: רונן ברגמן ב"ידיות", ציטוט: "כל הקריירה שלו התאפיינה במעשי שקרים, הונאה, עבירות פרועות על ביטחון שדה... הוא ואשתו אן חגגו במסיבות פרועות ונקלעו לקשיים כספיים..."

זו מנת רעל. ובמקום לגלות את פרצופה האמיתי של אמריקה, לא של הולל פרוע, אלא דווקא כמה מהנשיאים שלהם, קנדי, ניקסון וקלינטון שחטאו פי אלף מה"מסיבות הפרועות" של פולארד טרם היותו מרגל, העדיף לתת לנו בוקס בפרצוף.

אבל נעזוב רכילאים בגרוש.

יש כאן עניין עמוק-עמוק שיהודים חוו מאות שנים עד היום: "מה שלפריץ מותר ליהודי שלו אסור."  

המשוואה היא: מה שמותר לגוי אסור ליהודי. שיהיה ברור: אם פולארד היה נוצרי והיה מדליף את אותה ניירת לרוסים או לסינים, היה כבר משוחרר מזמן. האובססיה של אותם גויים לנקום ביהודי ב'קטנה' בכל הזדמנות, אופיינית לכל גוי המכור לבוכהלטריה עתיקת יומין מימי אותו פריץ פולני. כי מה בעצם איכפת להם לאותם חברי קונגרס שסרבו לחון את פולארד ושייחנק בכלאו על יומו האחרון?

עצם העובדה שישראל עשתה 'טראסק' מהעניין הזה לא מזיז להם, כי פשוט הם איבדו כל רגישות לסבלו של היהודי כמו אותו פריץ.

ועל כן, בשל אבדן הרגש וגם השכל, עוד ישלמו בכפל כפליים ברגע שאחד מהם יילכד אצלנו במלכודת חטאים. ושיקפצו עד השמיים. כי העולם גדול, והעולם מלא תמיד בהפתעות ו"לא כל יום פורים" מיסטר אמריקה.

הצרה אצלנו שיש כאן אובדי עצות "מה נעשה בלי התמיכה של אמריקה?" הרי יש כאן אלפים שמאמינים שארה"ב תמכה בנו מאז הקמת המדינה בנשק וכסף ומה לא. הנה שורה אחת של אותה גב' אייזלר שהגיבה על מכתבי ב"הארץ":"אלמלא התמיכה האמריקאית המסיבית מאז הקמת המדינה לא היינו שורדים פה יותר  מדי זמן...". הפלא ופלא גברת בעל תואר דוקטור אינה חוששת להשפיל עצמה בבורות ולו רק להאדיר את שמה אמריקה שכביכול תמכה בנו מאז הקמת המדינה; את עיני האנשים את רוצה לעקר? מי שיודע אך מעט מההיסטוריה של הקמת המדינה יודע על הניסיון של שר החוץ שלהם גנרל מרשל להחזיר את המנדט [החלוקה]לאו"ם ולהקים כאן "משטר נאמנות", קרי; ביטול הכרזת המדינה. ומיד הכריז על האמברגו שהיה קיים עד 1963 כשהנשיא קנדי הואיל לשלוח לנו כמה טילי "הוק", נשק הגנתי. אבל מטוסים? טנקים ותותחים? כסף? נייט. לקח עוד כמה שנים טובות עד שהואילו בטובם לצייד אותנו עם ה"סקייהוק", מטוס שלא מהשורה הראשונה כפי שקיבלנו מצרפת את המיראז'. גברת, אם היינו זקוקים למיראז'ים הצרפתים היכן הייתה אז התמיכה של ארה"ב"?  נו? וכך הלאה וכך הלאה כשקיסינג'ר דופק אותנו עד העצם ביום כיפור.  

אם קיימת מילה ששמה אמביוולנטי היא משוייכת להתנהלות אמריקה כלפינו, ברצותה תומכת וברצותה דופקת.

כיום, מיסטר ארה"ב, אין לך במזה"ת אף חבר אחד. לא איראן ולא טורקיה ולא סוריה ולא לבנון ולא מצרים ולא לוב ולא עיראק אפילו. ירדן? טוב. אם זו מדינה בכלל. ואם על מדינות הנפט אתה נשען, אין זה אומר שאתם חברים. החבר היחידי מיסטר, זה אנחנו. ואנחנו כיום מעצמה אזורית – חזקה. ולפני מטוסים וכסף, אנו קשורים ל-6 מיליון יהודים ש[עדיין] מתגוררים אצלך מיסטר. 6 מיליון שמשפיעים פי כמה ממספרם על הדאגה לשגשוגה של ארצך בכל מאפייני החברה. תשווה איתם 6 מיליון מסתננים ממכסיקו שבחלקם סוחרי סמים או הפליטים מקובה ותלמד שיעור באזרחות.

אבל ההתעלמות שלך מהיהודי הנמק בכלא כמעט 30 שנה, כאשר כל המרגלים האחרים שנענשו בעבירות חמורות פי כמה וכמה, תעלה לך ביוקר. ככה זה בעולם. איש וחרפה ביידו ישלם קנס. ואתם תשלמו – אינשאללה.     

* * *

עדיין נמצא למכירה הרומאן

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

עדינה בר-אל

יצחק שילה ואימו צביה שולמן

לאהוד היקר שלום,

שמחתי לקרוא את הדברים החמים שכתבת על יצחק שילה ועל ספרו הביוגראפי "ללא איפור", וכן את מה שכתב עמוס אריכא. אבקש להוסיף, אם יורשה לי, כמה פרטים אישיים.

יצחק שילה היה בן דודה של אימי. דמות מיוחדת במינה היתה אימו, צביה שולמן, (שהיתה אחות סבתי שנספתה בשואה).

המשפחה הגיעה מפולין עם רכוש, אך פה בארץ מישהו "עבד" עליהם, וכל הרכוש נעלם. זו הסיבה לעוני המתואר בחלק הראשון של ספרו. אולם בסופו של דבר המשפחה התאוששה, והאם צביה, שהתאלמנה בינתיים, הנהיגה את חיי חמשת ילדיה ביד בוטחת ובסנטר מורם.

צביה שולמן היתה אישה חמה. היא היתה אוזן קשבת לאימי ניצולת השואה. אני זוכרת אותה גבוהה, יפה, לבושה בהידור. אנחנו כינינו אותה "הדודה מרמת-גן". על קירות ביתה היו תלויות תמונות של יצחק – יחד עם אינגריד ברגמן, יפתח במחזה "בת יפתח" ועוד.

כאשר מלאו לי תשע שנים, קיבלתי ממנה כמתנת יום הולדת את הספר "בת מונטסומה". ומאז נמשכתי אל התרבויות העתיקות של דרום אמריקה.

התמונה הרצופה בזה היא מחתונתם של יצחק ואביבה. ניתן לראות בה את הקשר המיוחד בין הבן והאם. זו האם שהגנה עליו בילדותו משכן זועם ובתוך כך הוא עשה את צעדו הראשון כשחקן, כמסופר בספרו. אגב, הילדה משמאל למטה – שהצלם "תפס" רק חלק ממנה, עם סרט לבן על הראש כנהוג בשנות החמישים – היא אני.  

בברכה,

עדינה בר-אל

* * *

צחי הנגבי על האלימות במגרשי הספורט

האלימות במגרשי הספורט – זהו נושא המפגש הרביעי

של מועדון המכון שליד מכון ז'בוטינסקי,

שיתקיים ביום חמישי,  ג'  ניסן תשע"ד, 3.4.14, בשעה 19.00.

במוקד האירוע הרצאתו של ח"כ צחי הנגבי

כן ישתתפו פרשן הכדורגל העיתונאי רון עמיקם ומנכ"ל המכון יוסי אחימאיר

האירוע יתקיים במוזיאון ז'בוטינסקי רח' המלך ג'ורג' 38, קומה א', תל-אביב

הכניסה ללא תשלום

מועדון המכון מקדיש את סדרת ההרצאות הנוכחית שלו לנושא: ההדר הז'בוטינסקאי ומקומו בחברה הישראלית כיום. המכון הפיק חוברת מיוחדת, המביאה את מרבית התבטאויותיו של ראש בית"ר בנושא

החוברת תחולק חינם לכל באי המפגש ביום חמישי

[דבר המפרסם]

* * *

שלא יספרו לנו מעשיות וישבחו את השופט –

הדבר הנורא ביותר שהתרחש בפרשת הולילנד

הוא שהמשחד הראשי דכנר הפך לדמות החיובית

כאילו אמר לנו: "לכו בעקבותיי!"

אז מה אתם מתמוגגים בצדקנות? כסילים!

* * *

מיכל גולן לבית אל-חנני

דברים בחנוכת רחבת אריה אל-חנני

ביום ראשון, 30.3.14

זה קרה במאה שעברה, בארץ שנקראה פלשתינה (א"י), בעיר קטנה, תל-אביב. באפריל 1934 נפתח היריד העולמי, "יריד המזרח". נסעו לשם דרך רחוב דיזנגוף, שזה עתה נקרא על שם ראש העירייה, מאיר דיזנגוף. הדרך היתה צרה, ומשני צידי הרחוב היו כרמים, וערבים מכרו סלסילות ענבים.

התחבורה התחלקה לשלושה: אנשי הממשל והמציגים באו במכוניות שחורות, מעט מהקהל בא באוטובוסים, והרוב בעגלות משא שמשני צידיהן קרשים לשבת עליהם.

בסוף הרחוב, מעל לראשינו, הזדקר גמל גדול בעל כנפיים פרושות, שקרא לקהל להיכנס פנימה. בפנים היה עולם אחר, גברים בפראקים, נשים בשמלות הדורות ובכובעים, בניינים ישרים, לבנים, ללא גגות אדומים, הרבה פרחים והרבה הרבה דגלים מכל העולם, והם מזמינים אותנו להיכנס ולראות את התוצרת המגוונת, ממכונות גדולות ועד בגדים ותכשיטים.

לכל אחד היה מה לראות – הגברים עסקו במכונות והנשים התפעלו מהאופנה הצרפתית. ולנו, הילדים, היה ביתן מושך: הביתן השוויצרי. חילקו שם גביעי וופל עם חלב ממותק.

ועוד נקודה מעניינת – היה ביתן קטן, עשוי כתפוח אדמה, של יקה זקן ששיכנע את הנציב העליון הבריטי סיר ארתור ווקופ שיהיה אפשר לגדל תפוחי אדמה בארץ, והנציב נתן לו 100 לא"י [לירה ארץ-ישראלית, שהיתה אז שווה בערכה לליש"ט הבריטית] – לניסוי שהצליח. הביתן היה מלא ילדים שחיכו לצ'יפס ועמדו שעות, ואם אימא אבדה את יקירה, סביר להניח ששם היתה מוצאת אותו.

הזרים התעניינו בתוצרת ארצנו הקטנה והתייחסו אלינו כאל מדינה יצרנית.

השמחה היתה עצומה, מכל הארץ ומחו"ל באו אנשים. תארו לעצמכם שבכל הארץ היו רק כ-200,000 יהודים, בתל-אביב כ-80,000 תושבים – וליריד באו כ 600,000 מבקרים!

איני זוכרת שמחה יותר גדולה בעיר ובארץ, עד הכרזת המדינה, ואולי זמן קצר אח"כ, כשהגיעה הפילהרמונית, שנוסדה רק אז, בניצוחו של טוסקניני. גם זה היה ביריד, בביתן תוצרת חוץ.

אחרי שישה שבועות התערוכה נסגרה והכול היה שומם. הרגשנו כאילו היתה לנו עוגה יפהפייה ואחרי שאכלנו ממנה לא נותר דבר. הביתנים הוזנחו והפכו למוסכים ולחנויות אינסטלציה והיה חבל-חבל, עד שבאו אנשים חכמים ובעלי יוזמה, ואדריכלים מוכשרים, שהבינו שאסור לוותר על מקום כזה, והפכו את המקום לפרח יפהפה שבו נעים לאנשים בכול הגילים לבלות.

ובכול שנות החורבן וההזנחה נשאר עומד על כנו זקוף וגאה "הפועל העברי", לזכר תקופה יפה שאיננה עוד.

אהוד: מיכל גולן לבית אל-חנני, בת ה-94, בתו הבכורה של האדריכל אריה אל-חנני, היתה נערה בת 14 בעת חנוכת היריד, בשנת 1934, והיא אולי אחרונת הזוכרים את היריד, מה עוד שאביה היה בין מתכנניו ובוניו.

רון חולדאי דיבר בטקס חנוכת הרחבה – קצר, ברור ויפה מאוד. נתן סלור, נכדו של אלתרמן, שר משירי תל-אביב. דוד טרטקובר דיבר אף הוא בבקיאות ובהערכה על אל-חנני, ואחריו מיכל גולן קראה את דבריה, בשם המשפחה. בתום הטקס הסירו את הלוט מהשלט של הרחבה. היה מכובד מאוד, לא ארוך, ויפה.

גילוי נאות, יגאל אל-חנני, בנו ה"צעיר" של אריה אל-חנני, ואשתו של יגאל, ורדה, הם חברים ותיקים שלנו.

* * *

אריה אל-חנני [1898-1985] היה מעצב תפאורות, גרפיקאי ואדריכל ישראלי. הוא תרם רבות למען הרעיון הציוני בפועליו למען פיתוח תרבות עיצוב ייחודית בארץ. עיקר תרומתו בתחום האדריכלות. אל-חנני היה אחראי על פרויקטים אדריכליים גדולים וחשובים, כגון מוזאון "יד ושם" ו"מכון וייצמן. אריה אל-חנני, לשעבר אריה ספוז'ינקוב, נולד בשנת 1898 בפולטבה שבאוקראינה. הוא גדל בבית דתי פרוגרסיבי וציוני ולמד ציור ואדריכלות בבית הספר הגבוה לאמנויות בקייב. את ספסל הלימודים חלק עם סטודנטים שהתפרסמו לימים: מלביץ, ארכיפנקו וזריצקי.

בשנת 1917 סיים את לימודיו. המהפכה הקומוניסטית והצהרת בלפור עודדו אותו לפעול באופן מעשי לטובת הרעיון הציוני. הוא הקים בקייב לשכת גיוס להקמת לגיון יהודי שיעלה ארצה, וכן ארגן אגודות של "מכבי". בשל מלחמת האזרחים שהתפתחה בקייב בין הקומוניסטים לתומכי שלטון האצולה, גויס אל-חנני לצבא האדום ושם שירת כאדריכל וכצייר במחלקת הבנייה של טימושנקו. הוא נדרש לתכנן מבנים זמניים ולצייר כרזות במחלקת התעמולה.

ב-1 במאי 1922 ברח לישראל יחד עם שלושה עשר מבני משפחתו. אביו רכש חלקה חקלאית ברמת גן, ואריה אל-חנני החל לעבוד בחקלאות. כעבור שנה עבר להתגורר בירושלים, ושם עבד בעבודות גרפיקה מזדמנות כגון עיצוב הגדות של פסח. בירושלים פגש את יצחק שדה שהקים את תאטרון "האוהל", וזה ביקש מאל-חנני שיעצב תפאורה להצגה "נשפי פרץ" (1926). אל-חנני עיצב להצגה זו תפאורה מופשטת בהשפעות קונסטרוקטיביסטיות וקוביסטיות. בהצגה זו החל את דרכו כמעצב תפאורות. מאוחר יותר עיצב תפאורות להצגות שונות בתאטרון "הבימה", המפורסמות שבהן היו "סיפורי הלבנה" ו"האוצר" של שלום עליכם.

עיצב אל-חנני את סמל הפלמ"ח. בשנת 1930 נסע לאירופה לשנה כדי להיחשף לאדריכלות עכשווית. בשובו היה בין האחראים להקמת "יריד המזרח" שהתקיים בשפך הירקון. הוא תכנן ביתנים שונים, תיכנן את הפסל "הפועל העברי" (1934) הבנוי מבטון ובו נראה פועל מעוצב בהשפעה קונסטרוקטיביסטית. כן עיצב את סמל התערוכה "הגמל המעופף", שבו משמש הגמל כסמל למזרח, והכנפיים כסמל להתעוררות. ביריד המזרח ביקרו כ-600 אלף איש מכל רחבי העולם, ומטרתו היתה להפוך את תל אביב למרכז התרבותי של המזרח התיכון החדש.

בשנת 1937 פתח אל-חנני משרד משלו. אחת מבין עבודותיו הראשונות במשרד היתה עיצוב הביתן הארץ ישראלי ביריד הבינלאומי בניו יורק שהתקיים בשנת 1939. בזמן מלחמת העולם השנייה בנה מבנים שונים לצבא הבריטי בארץ ישראל, ובסיומה החל לתכנן מבנים שונים ב"מכון וייצמן" שנפתח בשנת 1947. הפרויקט היה מאתגר בעבורו מכיוון שהוא נדרש להתחשב בבעיות מעשיות כגון המערכות השונות הנחוצות במעבדות.

לאחר קום מדינת ישראל המשיך אל-חנני לעבוד כאדריכל וכמעצב. הוא עיצב את המרחב הטקסי ברחבת הכנסת, את אוניברסיטת בר אילן ואת בית אליהו. כמו כן עיצב ביחד עם ניסן כנען את "בית מגדלור" בתל-אביב, שבנייתו הסתיימה בשנת 1977. שיא פועלו היה תכנון "יד ושם" ובעיקר "אוהל יזכור" (1961). על הקמת "אוהל יזכור" זכה בשנת 1973 בפרס ישראל. הוא שאף לעצב חלל צנוע שייראה כמקדש ריק הבנוי מאבן פשוטה.

אל-חנני זכה בתואר יקיר תל אביב וכן בפרס הבינלאומי היוקרתי של "המכון האמריקני של האדריכלים" בשנת 1984.

כתב: פיטר מלץ [ציטוט]

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

החריש התקיים יומיים אחרי ד' חנוכה תרל"ט, כלומר, ביום חמישי, ו' חנוכה, ל' כסלו תרל"ט, 26 בדצמבר 1878.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

הסאגה אינה שייכת לספרות העברית ה"חשובה", זו שיש לה סנדקים ומשרתים – ולכן גם לא הופיעה בהוצאת ספרים "מכובדת" ולא עברה עריכה, לבד זו של מי שכתב אותה וגם הביא אותה לדפוס (המלביה"ד), בטיפולם המקצועי של המפיק אלישע בן מרדכי ואשתו שרה, מסִדרת "ספרי מקור".

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

      * * *

אהוד בן עזר

שני שירים על מות אנוש בר-שלום

על פניך צל שחור

עַל פָּנֶיךָ צֵל שָׁחֹר שֶׁהַמָּוֶת זוֹרֵעַ

בְּשָׂדוֹת עֲטוּפִים לֹבֶן אָבָק שֶׁל עִיר מִתְפּוֹרֶרֶת

וּבְעוֹד יֵשׁוּתְךָ הַגּוּפָנִית נֶעֱלֶמֶת אַתָּה נוֹתָר

בְּחִיּוּךְ שֶׁהָיִיתָ, בִּשְׁנִינוּת הַמֹּחַ שֶׁרָץ

קָדִימָה, מוֹתִיר מֵאָחוֹר אֲנָשִׁים אוֹבְדֵי-עֵצוֹת מוֹתִיר

אוֹגְדָנֵי-נְיָר עֲמוּסִים, טֶלֶפוֹנִים, כְּאִלּוּ שִׁפְעַת הַחֹמֶר

הַמִּשְׂרָדִי הַמִּתְפּוֹרֵר אַחֲרֶיךָ אֵינָהּ אֶלָּא מַהֲתַלָּה

שֶׁל מְצִיאוּת אַחֶרֶת שֶׁבָּהּ שִׂכְלְךָ הַחַד הָיָה חוֹתֵךְ כִּבְסַכִּין

וּמַבָּטְךָ הַשּׁוֹבָב פּוֹזֵל מְעַט הַצִּדָּה, אֶל פִּנַּת

הַחֶדֶר הָרֵיקָה, כְּמוֹ הָיְתָה לְךָ עֵד – וְאַתָּה, פִּקֵּחַ מִכָּל אָדָם

וְנֶהֱנֶה מֵחֲרִיפוּת הַמַּחְשָׁבָה שֶׁלְּךָ, שֶׁחוֹתֶרֶת, תְּאֵבַת

חַיִּים, בְּעִסְקֵי יוֹם-יוֹם, לִקְרַאת אוֹתָהּ מְצִיאוּת

אַחֶרֶת, נֶעֱלָמָה, שֶׁפָּחַדְתָּ לָגַעַת בָּהּ, פֶּן תֵּחָרַכְנָה

יָדֶיךָ בָּאוֹר שֶׁנָּגַהּ עָלֶיךָ מִמֶּרְחַקִּים וַאֲשֶׁר

בּוֹ לֹא נָגַעְתָּ מֵעוֹלָם.

ינואר 1978

צולל אמודאי אל תהום

צוֹלֵל אֲמוֹדַאי אֶל תְּהוֹם בַּחֲלִיפַת לַחַץ מִלִּים

עַתִּיקוֹת וְהַלְמוֹת כְּאֵב עָמוּם בְּאָזְנָיו כְּקוֹל

בְּכִי מוֹחוֹת רַבִּים שֶׁעָשׂוּ דַּרְכָּם הָאַרְצִית

בַּחֲרָדוֹת וְיִסּוּרִים, לֵיצָנוּת וּשְׁאִיפוֹת נַעֲלוֹת, עַד

קְרָאָם נֶצַח, הִקְפִּיא מַשְׁאֵבַת לִבָּם, הֵם

יוֹרְדִים בְּיַם שִׁכְחָה, כָּבְדָּם מֵעִיק עַל

חֲלִיפַת צְלִילָתוֹ עָמֹק תְּהוֹמָהּ וְעַל

תֹּף אָזְנָיו הַנִּלְחָצוֹת לְהִשְׁתַּגֵּעַ שׂוֹרֶטֶת

תְּחִנָּתָם הָאִלֶּמֶת – שְׁמַע אוֹתָנוּ

וְשַׁדֵּר עָלֵינוּ לַמֶרְחַקִּים לְמַעַן יֵדְעוּ הַבָּאִים אַחֲרֵינוּ

כִּי הָיִינוּ, כָּמוֹךָ, חַיִּים, וְכִי אֵין דָּבָר אַחֲרֵי הַמָּוֶת

זוּלַת זִכְרֵנוּ הָאָפֵל שֶׁאַתָּה חָשׁ מִבַּעַד

לְקַסְדְּתְךָ הַמְּשֻׁרְיֶנֶת וְלִבְּךָ הַמִּתְפּוֹצֵץ.

ינואר 1978

אהוד: מתוך ספר שיריי הנידח שגם אזל: "יעזרהָ אלוהים לפנות בוקר" [2005]. עו"ד אנוש בר-שלום, חברי הנערץ משביעית ושמינית ספרותית (הומאנית) ב"תיכון חדש" בתל-אביב, היה אביו של נעם בר-שלום, כתב החדשות החרוץ של "קול ישראל", שאת קולו אנחנו שומעים כמעט מדי יום. אנוש היה גאון הכיתה שלנו, אך חביב מאוד ולא מתנשא. כבר אז פירסם מאמר פובליציסטי בירחון "בטרם", ולנו נראה הדבר כפלא. ואולם בבואו ללמוד באוניברסיטה בירושלים לא בחר בספרות, כפי שכולנו חשבנו, אלא במשפטים. השיר השני שכתבתי כאן על אנוש הוא בעקבות חלום שלי על אודותיו. באותה כיתה למד איתנו גם ההיסטוריון-לעתיד פרופ' שלמה אהרונסון, שתענוג לשמוע את דבריו ברדיו.

* * *

שימו לב לתאריך החדש

הערב הוקדם ביום!

הזמנה

להשקת הספרים

"מסעותיי עם נשים", "והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

ההשקה תתקיים ביום שני, כ"ו באייר תשע"ד, 26 במאי 2014

 בשעה 19.30 בבית הסופר, רח' קפלן 6, ת"א

סדר היום: התכנסות וכיבוד קל

ישאו דברים:

ד"ר ארנה גולן – מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד"?

ד"ר משה גרנות (שגם ינחה את הערב): יש זקנים שזוכרים ו"הפוך על הפוך"

פוצ'ו: הייתכן כי גיבורי הפלמ"ח והנח"ל היו מאוננים במסתרים?

דוד מלמד: מסעות בארץ הרועדת

אהוד בן עזר: הנחתום מעין-גדי מעיד על עיסתו

הכניסה חופשית

חניון ללא תשלום (מ-19.00) ברחוב ליאונרדו דה-וינצ'י

ממזרח לבניין הסוכנות

בערב ההשקה לא יימכרו ספרים!

* * *

אורית ברנר

מנשה וגד. הרהורים בעקבות קריאה

ב"חשבון רדום" של נתן שחם

ספרו האחרון של נתן שחם, הנושא את השם המהדהד זיכרונות ורגשות באשר לחשבוננו, הלא לגמרי רדום עם מורשתנו התרבותית, עם עברנו הלא מאוד רחוק באירופה של המאה הקודמת, במדינות מסויימות, ויחסינו המורכבים עימן לאחר מאות שנות חיים בהן, ועם בניהן  –  מעורר מחשבות ורגשות מעורבים וקשים.

באמצעות ביוגרפיה של הסב, הנכתבת במהלך הספר כולו, מועלים צדדים מעניינים מעולם המאה הקודמת – על התרבות היהודית והכללית בה, כולל, כמובן, עולם המו"לות והסופרים היהודיים, על הזדהותם התרבותית-לשונית המגוונת, בעודם מזדהים בו-זמנית עם התרבות בתוכה הם חיים, יושבים ויוצרים.

ההתרחשות מתחילה בישראל העכשווית, על עולם המו"לות וחיי הכאן והעכשיו. בין מנשה, המו"ל היורש, המספר, לבין פרשת יחסיו המורכבים עם חבר נעוריו ו"חציו השני" של המנשה, (במלוא מובן המילה) הלא הוא גד, כותב הביוגרפיה של סבו. השבר או הקרע בין מנשה, המספר לבין איש אמונו ורעו לאורך השנים – מאזכר את הקשר המקורי בין גד לחצי המנשה, כאשר גד מבטא את החצי השני של המספר, הלא הוא המנשה...

וכך, בעצם גד – ה"יורש" את אשת חיקו של מנשה (ששורשיה המסתוריים בתחילה, והאמיתיים – המתבררים רק לבסוף...) – ולמעשה את ההוצאה לאור המשפחתית אותה ירש מנשה, וכו'... גד הוא הכותב האמיתי, וכן מבטא את יחסו הבלתי-מתפשר עם גרמניה והגרמנים, וכנראה, בעצם, מבטא את האני האמיתי של המספר, המוותר על עוד דברים חשובים ועקרוניים, כמו גם על מקומו בארץ, ובחברה הישראלית.

גד הוא החצי האותנטי של המנשה על כל מורכבותו. בעוד אשר מנשה נמשך אחר נשים ללא רגש ועומק מורכבים מדי, הרגשות העמוקים והאמיתיים הם של גד. ולהם, ולעקרונותיו הוא נשאר נאמן עד הסוף.

* * *

חברי סומליו"ן, סופרי ומשוררי הילדים והנוער

אבלים על מותה של הסופרת

רוני גבעתי

הלווייתה מתקיימת היום, יום חמישי, 3.4 בקיבוצה עין-גדי

תנחומים למשפחתה ולכל חבריה

* * *

דותן קליין

כשנקום בדירתנו

וכשנקום בדירתנו, בחיפה, אל מול השמש הלבנה

נשמח.

כרמל יקום איתנו, והברושים החרוצים

עם עליהם ריחניים, דקים, בלי מים – כמחטים

יזקיפו קומתנו ויאשרו חיינו הטובים.

אלך לעבודה, חנות תהיה לי.

בדרך אקפיץ את הילדים לגן.

כשאצא מן המבוא אל הרחוב אחוש:

הבוקר כה צונן פה בבקרים

לכן עדיף אל המוכנית לנוס.

ואת

תישארי בבית שעתיים

תתכנתי מעט ואז גם את

גם את תלכי לעבודה.

זה הכרחי בשל יוקר המחייה.

נאהב, נכון?

נאהב לעד. השמש תחמם לאט לאט.

(היום מתחיל מעט ואז הוא רב, הוא מתרבה

כמו בני אדם, כמו כליל החורש, כמו שיטה).

וילדינו הקטנים עוד ילמדו איך לטפס במדרגות

העיר המקשרות שכונות גנים וזיכרונות.

הם יפתחו שרירי ירך וברך. וגם אנחנו נצטרך.

כי חיפאים הן מטפסים תמיד, נושפים קשה במעלה הרכס,

ולעולם אינם רובצים כמו תל אביבים

שוכבים סרוחים על שפת הים.

כן. את המרכז נותיר מאחורינו

את כל האנשים הנמהרים, את כל האצנים.

אנו נלמד את הטיפוס הטוב, הסבלני.

ואת התשוקות נחליף בארנבים.

כי זה מה שרוצים הילדים.

נאהב, נכון?

* * *

אברהם בנמלך

שתי גדות לירדן

חביבי, כל היום טרטר לי קארי בראש עד שאני לא יודע מה קורה בתהליך. תספר לי סאיב מה קורה?

דברים טובים ראיס. טובים באמת קורים עכשיו בתהליך.

מה למשל חביבי?

ביבי נכנע. מסכים להפסיק לבנות בזמן התהליך.

וזה טוב?

מצויין ראיס. בדיוק מה שאתה רוצה. תנאי. הפסקת הבנייה בתהליך.

תגיד לי סאיב. אתה חולה? נולדת אתמול? זה סתם דיבורים. רק בשביל הבלגן. כי אם הם לא יבנו איפה נגור?

אנחנו בונים את רוואבי. עיר חדשה.

אבל הם בונים את כל פלסטין.

בשבילם ראיס  בונים בשבילם.

הם חושבים בשבילם. באמת בונים הכול בשבילנו.

איך זה?

אני מתפלא עליך. כל כך עסוק בתהליך ולא רואה איך הם מתפוררים. או לכלא. או לברלין. הם הולכים בעצמם לים. כבר לא צריך לזרוק אותם.

אתה חושב שהם הולכים פייפען?

פייפען באבו אבוה. תקרא כמוני הארץ וידיעות אחרונות. זה מה שכתוב שם.

זה רע מאוד.

השתגעת סאיב ?

לא ראיס. אני לא פסיכי. אם לא תהיה איסראיל? מה יהיה איתי? אין לי עבודה אחרת!  ואתה איך אתה תיסע כל הזמן?

סאיב, עכשיו אתה מדאיג אותי. שכחת. שתי גדות לירדן. זאת כבר שלנו.  ניקח מעבדאללה את השנייה. פלסטינה השלמה.

נרגעתי ראיס.

אז מה עוד קורה  בתהליך?

הם משחררים.

מי?

האמריקאים.

בחיי נבהלתי. חשבתי הישראלים.

את מי חשבת ראיס?

את ברגותי. את ברגותי. חשבתי.

אבל זה מה שביקשתי.

ביקשת. זה בשביל הבלגן. אני לא רוצה את ברגותי אצלי.

למה?

בגלל הבלגן.

איפה?

אצלנו. הברגותי הזה ינסה לזרוק אותי. אז את מי האמריקאים משחררים?

את פולארד.

 גם כן לא טוב.

למה?

כי עכשיו ביבי ישחרר ארבע מאות גנבים וישלח אותם אליי למוקטעה.

לא נורא ראיס. יהיה טוב . נשלח אותם להביא לנו מכוניות חדשות.

* * *

מלכה נתנזון

מדרסים

לֹא יָצָאתִי בְּתֻפִּים וּבִמְחוֹלוֹת לִקְרַאת אָבִי

וְלֹא נִצַּבְתִּי עַל רֹאשׁ הַר מַבְקִיעָה אֶת הַלַּיְלָה

בַּחֲלִילֵי-עֶרְוָתִי 

לֹא כְּזוֹנָה עַל קִיר חוֹמָה

וְלֹא כְּחַוָּה

סְתָם אִשָּׁה בְּשִׁשִּׁים שְׁנוֹתֶיהָ

שֶׁסּוֹף סוֹף קָנְתָה מִדְרָסִים

שֶׁקָּפְאוּ עַל רַגְלֶיהָ

וּכְבָר נִדְרְשָׁה לְמַסָּע

*

 כְּבֵדִי מְנֻקָּר

וְלֹא מִקִּלְלַת הָאֵלִים

לוּ אַךְ יָכֹלְתִּי לָתֵת אֶת בְּשַׂר-כְּבֵדִי הַטָּהוֹר

בְּשִׁיר

וּלְפָרְטוֹ

מִלִּים

מִלִּים

נחש אוּרוֹבוֹרי

לָגַעַת בִּבְשָׂרֵךְ הָעֵירֹם

וְלָדַעַת

שֶׁאַתְּ עָקַצְתְּ אֶת עַצְמֵךְ

לַדַּעַת.

עַל עַכּוּזֵךְ הֵגַחְתְּ לָעוֹלָם

וְעַל גְּחוֹנֵךְ תֵּצְאִי

*

אֶת עֲשַׁן הָרַכֶּבֶת הַדּוֹהֶרֶת

אִישׁ לֹא רוֹאֶה

מִלְּבַדִּי

הַיְּדִיעָה תָּבוֹא

כְּהַטָּיָה פִּתְאוֹמִית אֶל פִּי

תְּהוֹם

*

כָּל עוֹד רוּחִי

בְּכָל כֹּחִי אֲנִי מְנַסָּה לְהַחְזִיק אוֹתְךָ גּוּף

בַּמָּקוֹם מִמֶּנּוּ הֻשְׁלַכְתִּי אֲנִי

כָּל עוֹד רוּחִי

מצעים פרחוניים

קָנִיתִי מַצָּעִים פִּרְחוֹנִיִּים

לְהָבִיס אֶת הַפַּחַד

מִפָּנֶיךָ

הַיָּפִים

וְלֹא הָיָה בַּמַּרְגָנִיּוֹת

לֹא בַּסַּבְיוֹנִים

לֹא בַּכַּלָּנִיּוֹת

וְלֹא בַּפֶּרֶג אֲדֹם הַפָּנִים

שָׁלַחְתָּ יָדַיִם לְעֵבֶר פְּסָגוֹת עֲרֵלוֹת

וְהִשַּׂגְתָּ אוֹתָן, כְּמִי שֶׁנִּכְוָה

וּלְפֶתַע יְבָבָה עָלְתָה מִגְּרוֹנְךָ

וּקְרִיאַת שְׁמַע

הֵסַטְתִּי אֶת הַשֵּׂעָר הָרָטֹב מִפָּנֶיךָ

עֵינֶיךָ דָּהֲרוּ

עִוְעִים

האדמה קוראת גם לי

לפנחס שדה ז"ל

הָאֲדָמָה קוֹרֵאת גַּם לִי

בְּלִי לְחַיֵּךְ וּבְלִי נוּגוֹת

גַּם נְגוֹהוֹת אֵין כָּאן

וְהַבְּתוּלִים כְּבָר מִזְּמַן

סְתָם אֲדָמָה שֶׁאָהַבְתִּי

עַל נִיחוֹחַ קְרִיעָתָהּ

בְּהֵאָסֵף בֶּן דּוֹדִי

אֵלֶיהָ

שֶׁחָפַרְתִּי בְּיַחַד עִם אָבִי

לַעֲשׂוֹתָהּ גֻּמּוֹת לַעֲצֵי הַפְּרִי

וְעִם חָלִיל

לְהוֹצִיא מַיִם מִקְּרָבֶיהָ

סְתָם אֲדָמָה שֶׁאָצְרָה אֶת שִׁלּוּמָיו שֶׁל אָבִי

עַד שֶׁהָפְכָה אוֹתָם

עָפָר

וָאֵפֶר

וְהִבְקִיעָה לִי דֶּרֶךְ אֶל עַצְמוֹת אַחַי

הַיְּרוּיִים

אוֹסֶפֶת בְּדַל נְשִׁימָתִי הַכְּבֵדָה

בְּטֶרֶם קָרַסְתִּי אֶל

פִּיהָ

סְתָם אֲדָמָה קוֹרֵאת לִי

* * *

אהוד בן עזר

"שלוש אהבות"

הוצאת "אסטרולוג" 2000, אזל

פרק ראשון

הייתי אז סטודנט בירושלים

הייתי אז סטודנט בירושלים ולעיתים קרובות לא היה לי כסף. נמצאתי בריב עם המשפחה שלי, שהתנגדה לכך שאלמד ספרות באוניברסיטה. לאבי היו אמנם פרדסים רבים במושבה אבל אלה רק גרמו לו הפסדים וממילא לא היה באפשרותו לתמוך בי חוץ מאשר לשלוח לי תפוזים בחורף. לצהריים הסתפקתי במנת חומוס ובצלחת מרק. ממש התנפחתי מתפוזים וחומוס. סבלתי מגאזים בכל מיפגש חברתי. בלילות הייתי צועד לפעמים שעה ארוכה בדממה של רחוב קינג ג'ורג' עד למרכז העיר, למסעדה פינתית שבה הגישו עד שעה מאוחרת בלילה מנה חמה של ספגטי עם רוטב בשר טעים ופתיתי גבינה בשפע, או שקשוקה. אלה לא ניפחו את הבטן כמו התפוזים והחומוס.

כשאני כותב את הדברים האלה עדיין עומד טעם רוטב הספגטי והשקשוקה בפי. כאן – נותנים איטריות עם רוטב דליל מאוד, מימי וחסר-טעם, והרבה חומוס תעשייתי עם פיתות קרות, אבל לא צריך להתאונן כי היה יכול להיות גם יותר גרוע.

מילאתי את כרסי הדלה בלימודי ספרות עברית והתעקשתי לקרוא שירים, שכתבתי בהשפעת המשורר דילאן תומאס, בפני שתיים-שלוש סטודנטיות למדניות, שהסכימו לעלות איתי אל חדרי הדל ולשתות כוסית ג'ין עם ורמוט. (חלמתי להשכיב אותן, וכשישבו מולי על הספה הייתי מדמיין אותן ערומות). אפילו חדר-אמבטיה לא היה לי, אלא תא עלוב עשוי פחים וקרשים על מרפסת קטנה, ששימש לכל צורכי-הרחצה אך ללא אפשרות של חימום מים, וזאת בחורף הירושלמי. הייתי מחמם מים בסיר גדול על תנור-הנפט בחדר, ורוחץ עצמי במגבת ובספוג, כמו הזונות בצרפת. הסבל שלי מפצעי-הבגרות שעל פניי החמיר בגלל הגילוח בבוקר הקר.

אני לא יודע אם הבחורות לא אהבו את הג'ין, את מראה פניי, את שיריי המיואשים או את חדרי הדל, עובדה שמהר מאוד היו תופסות אצלי דיכאון ומפהקות עוד לפני שהגעתי אפילו לגעת בהן. אף אחת לא נישארה בחדר יותר משעה קלה, כאילו עלה ממנו ריח רע – למרות שהיו לי שתי שכיות-חמדה להראות: מכתב מהסופר ש"י עגנון, שגם קיבל אותי לשיחה ממושכת בביתו, ושיר שכתבתי כשאר בני-דורי בסגנון אלתרמן ואשר הודפס במוסף הספרותי של "הארץ" כשהייתי בן תשע-עשרה.

הייתי שותה את הג'ין בוורמוט שהשאירו בכוסיות שלהן. הייתי מנשק את חתימת התחת בספה שעליה ישבו ושואף את ריח האישה לריאותיי. הייתי אדם שפוף וחרמן מאוד. שיריי לא נעשו טובים יותר בעקבות הסבל. מכל מערכות העיתונים היו מחזירים לי אותם – וזאת במקרה הטוב, כשהיה לי כסף לצורכי מעטפה מבויילת לתשובה, אחרת היו נזרקים ישר לסל המערכת. להרצאות בבוקר כבר הייתי מופיע, לעיתים קרובות, לא-מגולח, אבל מהר מאוד מתחיל להזיע.

פרק שני

עד שפגשתי בעליזה

עד שפגשתי בעליזה.

הייתי רואה אותה כל יום רביעי בשבוע, מתחילת שנת הלימודים, במכינה לתלמוד של ד"ר שמואל ספראי. רעמת שערה האדמוני משכה מיד את העין אבל לא היה מי שיכיר בינינו. יום אחד מצאתי את עצמי יושב לידה בחדר ההרצאות שבקומה השנייה של בניין מייזר בגבעת רם, ששימש אז כבית-הספר למדעי היהדות באוניברסיטה; מיטב סופרי ומשוררי שנות השישים והשבעים לעתיד – הסתובבו כטווסים על פני שתי הקומות של יציעיו הפנימיים, שהיו בנויים סביב חלל מרכזי אחד – והם מלווים בחרדת-קודש פרופסורים קשישים בעלי עברית זרה, עיקשת ורבת הוד.

הנשיא השני יצחק בן צבי היה יורד לעיתים, זקוף וצנום, בחליפה כהה ומשקפיים, ממכונית הספורט השחורה והאלגנטית שבה הביא אותו נהגו לאוניברסיטה, ומטפס במדרגות אל שני החדרים שבקומה העליונה של בניין מייזר, שבהם שכן אז מכון בן-צבי לחקר קהילות ישראל במזרח.

עליזה ביקשה שאתן לה להעתיק את דפי השיעור הקודם. נתתי. היא היתה מבוגרת ממני, רזה וגבוהה, ולה סבר-פנים חמור, כשל מורה, ובקולה צליל של מיבטא ייקי. אכן היתה מורה, כך התברר לי מאוחר יותר, כאשר כבר גרתי בדירתה.

כיצד עברתי לגור אצלה? לאחר ששאלה ממני את מחברת השיעור של המכינה לתלמוד הציעה עליזה שנתכונן יחד לבוחן של סוף הסמסטר הראשון.

החורף הירושלמי היה עדיין בעיצומו. גם ימי השמש הבודדים היו רמייה. קר היה גם באמצע היום, כאילו העיר מוקפת במעטה קרח שקוף ויבש מאוד. היו לילות שבהם כמעט בכיתי מגודש רחמנות עצמית. כה קר היה שאפילו לאונן לא יכולתי. זוג נעליי היחיד היה מונח מול תנור-הנפט, להתייבש, מעלה אדים לא נעימים של עור חם המתבשל בשרידי משחת-נעליים וגורם לי לחשוש משריפה בחדר או מהתבקעות גפות הנעליים.

אחד התענוגות היחידים שהרשיתי לעצמי היה לאכול במסעדה הקואופראטיבית הזולה. בשעות הערב, באור קלוש, התקבץ בה קהל של חלכאים ונידכאים. מלצרית שמנה היתה עוברת מאחד לאחד ומפרטת את התפריט עד לגבורטענע [גברוטנע?] קצ'קע, לברווז הצלוי. כאשר הזמנת ממנה את המנה היתה שואלת: "גבורטענע קצקע מחזה?" – טופחת על שדיה הענקיים, "או מתחתון?" – על אחוריה הרחבים.

עליזה התגוררה לבד בדירה מרווחת בת חמישה חדרים בבית-אבן ישן בשכונת רחביה. בבואי אליה ללמוד, בפעם הראשונה, קידם אותי החום הנעים של ההסקה המרכזית. על השולחן בינינו הניחה מגש ועליו הרבה כריכים קטנים של סרדין וגבינה, ותה חם שמהלה בחלב סמיך. התביישתי להתנפל מיד על התקרובת אך לא אחטא לאמת אם אומר שזו עניינה אותי יותר ממסכת סנהדרין שבה עסקנו לקראת הבוחן.

בהתחלה התנהגותה היתה קצת קרירה ורשמית. אולי חששה מפניי? אולי בזה לי קצת מפני שלא הייתי נקי ביותר בלבושי באותה תקופה. התביישתי גם בנעליי שהרטיבות לא הירפתה מהסוליות שלהן. בחום של דירתה היתה לי הרגשה שהן מתחילות להעלות אדים לא-נעימים. אדים העלו גם פניי, כאילו הפשרתי כולי.

בפגישה השנייה, לא – השלישית, שאלה אותי עליזה יותר על חיי ומצבי. לא הסתרתי ממנה את מצב חדרי הדל. בשום אופן לא הייתי מזמין אותה אליי ללמוד. החומוס ומרק השעועית, מזוני היחיד באותו יום, קירקרו במעיי כמו גיס חמישי אבל אני לא העזתי ללכת לשירותים בדירה המחוממת וההדורה הזו, וככל שהיה לי טוב בתוכה – ציפיתי כבר לרגע שאוכל לברוח ממנה ולשחרר את הרוח המנפחת את פיתולי-מעיי ומציקה לי בכאבים נוראים. התגעגעתי לחדרי הדל. לבדידות. אפילו לקור.

ואז אמרה עליזה, בסמכות הטבעית שהיתה אופיינית לה, "אם החדר שלך כל-כך רע, מדוע אתה לא מחפש לך חדר אחר?"

הסברתי לה את עניין המחיר, ומצוקת החדרים. שילמתי עשרים וחמש לירות בלבד לחודש. נידמה לי שזה היה החדר-ליחיד הזול ביותר בירושלים.

 "באותו מחיר תוכל לשכור חדר אצלי!" אמרה ללא היסוס.

ומיד קמה והראתה לי חדר, בקצה המסדרון, ששימש מקום לספרייה, למכונת-התפירה ולקרש-הגיהוץ. תקופה מסויימת השכירה אותו לסטודנט בשם גברוש. פתאום עמד לי. ממנה נדף ריח גוף ג'ינג'י מושך, סוער, כהפרשה של בושם מן הבלוטות, עם שמץ מזיעת הגוף. באותה הזדמנות סיפרה שבעלה-לשעבר עובד בלונדון בשגרירות הישראלית ואצלו שוהה גם בתם היחידה, העומדת לחזור בקרוב ארצה ולהמשיך את לימודיה בגימנסיה העברית רחביה. אך אין חשש, לילדה חדר מרווח לעצמה. אוכל להשתמש גם במיטבח, ולהרגיש את עצמי אצלה כבן בית.

כשחזרתי לחדרי הדל ולאחר שהתפניתי לצרכיי זרקתי את עצמי על המיטה והתזתי שלוש פעמים בעיניים עצומות בגלל הקירבה הגופנית לג'ינג'ית ולריחותיה עד שנרגעתי וניגבתי את הקיר ואכלתי קצת גבינה עם לחם ואבוקדו ויכולתי לחזור לקריאת הרצאותיו של פרופסור איזידור לבונה על תולדות הספרות העברית שנדפסו בחוברת סטנסיל במפעל השיכפול של הסטודנטים.

פרק שלישי

כבר למוחרת ארזתי את מיטלטליי

לא חיכיתי לסוף החודש. כבר למוחרת ארזתי את מיטלטליי המעטים, בגדים, ספרים, כר וחמש שמיכות צבאיות צרורות זו על גבי זו – שקיבלתי בעוזבי את קיבוץ עין-גדי, לפני שהלכתי ללמוד בירושלים. שכרתי מוביל בתלת-אופן ועברתי לגור בדירתה של עליזה. על הפעמון נכתב "שגיב אורלובסקי". רק מאוחר יותר הבנתי שאלה שני שמות-משפחה. קומה שלימה עמדה לרשותה. וכשהיית מצלצל בדלת, אשנב היה נפתח מהצד, מאפשר להתבונן בך, מי אתה – ורק אז ניגשים לדלת, לפתוח לך.

כבר בלילה הראשון פינקתי את עצמי באמבטיה חמה, ממושכת, כשמסביבי פזורות מגבות רכות, חלקי-לבוש נשיים, בשמים ותמרוקים – שכמותם לא ראיתי מעודי.

למוחרת בבוקר התגלחתי במים חמים בחדר-האמבטיה שחומו נישמר מליל אמש. פצעי-הפנים נרגעו. גם טלפון היה בדירה. אני אז עוד לא ידעתי להשתמש בטלפון. למי היה טלפון בביתו, במושבה שממנה באתי? רק לראש העיר, למנהל בנק אפ"ק, לרופאים ולעוד כמה בעלי חנויות גדולות. האיכרים בזו למכשיר הזה. אל מי תטלפן? אל הבויארג'י בפרדס שלך? או לפג'ה? – כבר אינם אחרי תש"ח. ומלשכת העבודה ממילא באים עכשיו ומציעים לך פועלים, גם מבלי שתבקש, אבל יהודים.

כמה צחקה עליזה כאשר עניתי, בפעם הראשונה, לצלצול טלפון שהיה מיועד לה. כאשר הלכתי למיטבח לקרוא לה, הנחתי את השפופרת חזרה על מקומה וגרמתי בכך לניתוק השיחה!

פעם אחרת טילפנה אליה אשתו של שר-המשפטים ואני חשבתי שזו מתיחה של אחד מחבריי שמדבר בכוונה כמו יקית זקנה, וטרקתי את השפופרת.

הרגשתי כבן-כפר שנקלע לחצר-נסיכים. לא עוד סבלתי מן הקור, והרעב. נעשיתי נקי יותר ובגדיי מסודרים. הנעליים יבשות. במשך ימים אחדים כמעט שלא יצאתי מהדירה. רק לאוניברסיטה, לחנות המכולת, וחזרה. מתוך איזה הסכם-שבשתיקה לא הבאתי שום סטודנטית מידידותיי לחדרי. אל"ף – כי לא היו לי רבות, למרות המכתב מעגנון והשיר בעיתון. בי"ת – הרגשתי שהדבר יהיה למורת רוחה של עליזה, מה עוד שבתה הצעירה עומדת לחזור, וזה לא יהיה נאה שהסטודנט הגר בבית אימה ישכיב בחורות בחדרו, שקיר משותף לו עם חדרה של הבת.

עליזה היתה עסוקה מאוד בימים הראשונים ומעט מאוד ראיתי אותה. היו ישיבות מורים וימי הורים. היא השתתפה גם בחוג ספרותי אצל אחד הפרופסורים הקשישים, אשר אליו טרם הוזמנתי. היא שבה ללמוד באוניברסיטה, לתואר השני, רק לאחר גירושיה, והתכוונה להמשיך לדוקטוראט ואולי גם ללמד בחוג לספרות עברית במקום בכיתות הגבוהות של הגימנסיה העברית רחביה, שבה לימדה. עם זאת היה נידמה לי כי ברדת הלילה ושעת כיבוי האורות על שנינו, בדירה, לבד, כל אחד בחדרו – היה אפשר לחתוך את הדממה בסכין.

פרק רביעי

בובר והטבור של עליזה

בלילה הרביעי או החמישי, בשעה מאוחרת, קראה לי עליזה לבוא לחדר שלה. נכנסתי. היא שכבה במיטה זוגית גדולה בכתונת-לילה בעלת מיפתח רחב וקראה. על הכר הלבן היו פזורות כפרח פרוע מחלפות שערה הג'ינג'י הנהדר ולו גוונים של דם וחלודה. עליזה קראה כתב-יד של סיפור שלי שהינחתי אותו בוקר על שולחנה, במיטבח, בטרם יצאתי לאוניברסיטה. ציפיתי בחרדה לגזר-דינה. לסיפור היו שלושה אבות: עגנון, קאפקא, והמשורר דילאן תומאס בפרוזה שלו. כל בני-דורי כך כתבו אז, וחשבתי שאי-אפשר לכתוב אחרת אם רוצים להיות סופר.

דעתה של עליזה היתה שלילית אך לא בגלל ההשפעות, שאותן קיבלה כמובנות מאליהן ולכן גם לא ציינה אותן לגנאי – אלא משום שהעברית שלי ניראתה לה פשוטה להחריד. מחוספסת. איכרית. "כמו לפני המצאת הדיאודוראנט!" – כך אמרה, ו"דע לך שאנחנו האריסטוקראטיה, אנחנו היחידים שכדאי וגם ראוי לכתוב עליהם בספרות העברית, לא על הערב-רב האחר... בייחוד אתה, שבאת מהמושבה, היה צריך להיות בך משהו אציל יותר, שורשי... ובכלל, לכתיבה שלך חסרים מוטיבים מרכזיים, הסמלה, מטאפורות והצללה מצטברת, והכי גרוע שאין בך שמץ של עדינות..." סיימה בהתפנקות.

דעתה היתה שלילית אבל עיניה, כשהסירה את משקפיה, ננעצו בי כשתי בארות מלאות ערפל. אם לא היתה קצרת-רואי היתה תובענותה בולטת עוד יותר.

החזרתי לה מבט נועז. גיבור גדול לא הייתי ואף שכבר איבדתי את בתוליי פעמים אחדות, וזאת אפשר לומר כי כל פעם הייתי נרגש כאילו קורה לי הדבר לראשונה, עדיין לא הבנתי בדיוק, כמו שאומרים היום הצעירים – מאיפה משתין הדג.

אך זאת עוד באותו לילה למדתי בחיקה של עליזה. הו, כמה סוערים היו לילותינו! איך הזדווגנו והזדווגנו והזדווגנו. לא אשכח כיצד צחקה ממני כאשר ראתה אותי לראשונה ניצב בתחתוניי! – תחתונים רחבים, רפויים, עם חנות ענקית במרכזם וכל מרכולתי זקורה לעיניה. כך הלכו כולם במושבה, אבי, הדודים שלי, ובקיבוץ – החברים, ומי לא?

המתנה הראשונה שקנתה לי עליזה היו שלושה זוגות תחתונים מודרניים, צרים, הדוקים לגוף, בעלי פתח כפול, אלכסוני, שאין צורך להשחיל בהם בסיכת-ביטחון סרט גומי לכל היקפם.

עליזה לימדה אותי לראשונה להכיר את גופי. לא ידעתי. לא ידעתי שאישה יכולה להיות כל-כך נועזת. כל-כך מגורה. מה עוד שהיא מורה במקצועה. ממונה על ההתנהגות הטובה. לבושה כמעט תמיד במקטורן עם חצאית ארוכה, שניהם של צמר אפור. בעלת סבר-פנים חמור וכך גם הגרדרובה שלה, והנה כאן היא מתפתלת ערומה על מיטת-הזוג הרחבה בחדר-השינה ומלמדת אותי מכל צד ומראה לי הכול. וככה הזדווגנו והזדווגנו והזדווגנו. היה לה טבור ככפתור בולט, עגול, כמו אבר-מין קטן, שהיה גדול מהדגדגן שלה. לפעמים היתה מבקשת ממני בלי מילים להיות היא הגבר ומשכיבה אותי על בטני ונצמדת אליי מאחור ונושכת בצווארי ומתפרקת בצעקות חמדה רמות: "הוא גדול, הוא גדול, הוא גדול..." וזה היה רק סיפתח לסידרת הפורקנים התקינה של אחר-כך. בחוץ גשם וקור מקפיא, ואצלנו כל הלילה חום ההסקה המרכזית ואני לומד ולומד ולומד.

היא אהבה לצטט את הפילוסוף בובר, שגר אז לא רחוק מאיתנו בבית ערבי גדול בשכונת טלביה, והיה חבר של אביה, הפרופסור להיסטוריה גרהארד גבריאל אורלובסקי, שעלה ארצה מווינה ונחשב כאחד המומחים הגדולים בדורנו לתעודות עות'מניות.

 "אתה ואני זה אני ואתה לפי בובר," הסבירה לי במיטה, "זה הדו-שיח החי של אדם מול אדם, שמוביל עד אלוהים. איתך אני יכולה לדבר בלי מעצורים על הכול. אינטימי. הנה, מצוץ לי חזק יותר את הפיטמה... זה נורא מגרה אותי ואני מרטיבה... אתה רואה, לך אני יכולה להגיד את זה! אבל אם תשכח אותי ואני אותך, אם נהיה זה לזה רק זיכרונות, אז אפילו אם תכתוב עלינו סיפור או רומאן, יחדל כבר הדו-שיח בינינו ויישאר מהקשר רק האובייקט הסתמי," וכל אותה שעה שיפשפה את האובייקט שלי כמו שאני מאונן.

 "וזה רע?" שאלתי.

 "מה רע, לא טוב לך אצלי?"

 "לא, האובייקט הסתמי."

 "תלוי איך מתייחסים אליו."

 "די, די, תפסיקי, אני עוד מעט יתיז."

 "סופר-לעתיד מוטב שיגיד מתיז. בובר אומר שהאובייקט הוא גם ההתגבשות של התרבות האנושית," התכופפה ונישקה אותי, "ככה היא ניבנית. ספרים, יצירות אמנות, אדריכלות, היסטוריה, מדע וזיכרון. אתה מבין? – לא, לא, תן לי להלביש לך אותו קודם... אם אתה רוצה נתחיל לקרוא יחד את 'בסוד שיח', שזה הספר הכי חשוב של בובר, הכי מדבר אל לב הפרט... לא, לא בא בחשבון, מוכרחים, זרע זה לא מיץ תפוזים... ב'בסוד שיח' מופיע 'אני ואתה'... וההסבר על האובייקט... הגיע הזמן שתדע להכניס לבד... אוי זה טוב... אוי זה טוב... עוד... עוד... אה... אה... או... או... הוא גדול, הוא גדול, הוא גדול... – הופלה! יכולת לחכות קצת, עוד קצת, שגם אני אגמור... טמבל... אגואיסט אחד! זרע זה לא מיץ תפוזים..." ניערה את האובייקט הרפוי וספדה לו ברגש שכספירי: "ליל-מנוחות נסיך יקר, כת מלאכי-עליון לנוחך ירונו!"

התמונה של בובר בשחור-לבן, על שער ספרו "בסוד שיח", התנוססה גם בחלון-ראווה קטן של הצלם אלפרד ברנהיים, על קיר בפינת בית הקרנות ברחוב קינג ג'ורג', לא רחוק מהכנסת ששכנה אז בבית פרומין. בובר בתמונה ניראה כנביא קדמון.

אמרתי לעליזה שבתור סופר-לעתיד אני רוצה צילום דיוקן אצל אלפרד ברנהיים. הוא צילם את מרבית האנשים בעלי הערך בירושלים ושיקף בדיוקניו את אישיותם. העיר הקטנה והשקטה, המוקפת גבול עויין משלושת עבריה, היתה מלאה גאונים. בסימטה אחת ברחביה גרו יותר מהם מאשר בכל ישראל של היום. חשבתי שצילום דיוקני בידי ברנהיים יקרב אותי למעלתם.

הוריה של עליזה היו בידידות עם אלפרד וכך סודר לי ראיון במחיר לא גדול. כשבאתי לסטודיו אמרתי לו שאני רוצה תמונת דיוקן עם מבע רוחני כמו בצילום הפילוסוף מרדכי מרטין בובר.

 "אדוני הצעיר," ענה לי הצלם הייקה, שניראה בעצמו כפרופסור, "לשם כך עליך לחזור אליי בעוד חמישים שנה כשיהיו לך החריצים בפנים והשקיות מתחת לעיניים!"

כאשר צילם אותי סיפר כי לקראת הצילום אצלו, הלך פרופסור בובר לספר שיסדר את זקנו ואת מחלפות ראשו. כאשר הגיע אליו לסטודיו ניראה בובר כשמשון לאחר שנגזז בידי דלילה. ברנהיים התנצל ושלח אותו הביתה. לאחר חודשים אחדים, כאשר שמע שבובר שוכב חולה בביתו, באמצע החורף הקר, ביקר אותו ברנהיים ובאותה הזדמנות צילם את התמונות שמופיעות על כריכות ספריו של בובר, כששערו של הפילוסוף הזקן פרוע ומגודל לכל עבר והוא מתבונן בך כמו מהתנ"ך.

המשך יבוא

אזהרה: הרומאן אינו שייך לספרות העברית!

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* איזו החמצה! הרי כאשר דן חלוץ סיים את תפקידו המביש כרמטכ"ל יכולנו למנות במקומו את האיש הטוב, חביב העיתונות והמצפון הישראלי – שמואל דכנר, ואז לא היינו מסתבכים בפרשה המבישה של פרישת הרמטכ"ל גבי אשכנזי!

* משפט הולילנד הוא סרט המתח הטוב ביותר בעיר. הוליווד יכולה רק להתקנא. יישר כוח למערכת אכיפת החוק והמשפט בישראל.

פרסום מאמרו החשוב מאוד של פרופ' דרשוביץ, הוא יום גדול לתקשורת הישראלית. מן הראוי, לדעתי, לתרגמו ולהפיצו ברבים. עבודה יפה, אהוד! 

משה כהן

ירושלים

* אודי, אני נהנה לקרוא את "חדשות בן עזר". אני קורא  את העיתון בין 2 ל-4 לפנות בוקר. מאמרו של דרשוביץ זו פנינה. אך לצערי  מזכירה לי את  הבדיחה  על שני חיילים סובייטיים שנכנסים לבית דירות ששרד בברלין הכבושה, משהו כמו בית סבי וסבתי שנספו בשואה, אולם גדול, רצפת פרקט מכוסה בשטיח פרסי, קירות עמוסי ספרים ופסנתר כנף. 

אחד החיילים פושט את מכנסיו ומשתין על הפסנתר.

חברו מטיח בו: "חבל  על  המאמץ, הם לא יבינו זאת!"

אולי כן יבינו כאשר יגלו שבמקום היהודים הם ייכבשו על-ידי הערבים, שאותם הם כל כך אוהבים ולהם סולחים.

בברלין נולדתי, ותודות לציונות בבית סבא ואבא, שהקשיב לז'בוטינסקי והכין הכול לעלייה לגאלית לארץ – כבר למחרת ליל הבדולח ברח אבא לארץ-ישראל, ושלושה שבועות לאחר מכן ברחה אימי עימי.

יוסי זק

* היוונים הם עם נאור, לא אכזריים כמונו: "מהגרים ומבקשי מקלט העצורים ביוון נאלצים לחיות בתנאים קשים, שלהם יש לעיתים קרובות השלכות הרסניות על בריאותם, כך קובע דו"ח חדש של ארגון רופאים ללא גבולות. רופאים שהגיעו למרכזי כליאה, תחנות משטרה ומתקני משמר החופים ברחבי המדינה, מתארים את 'חיי הגיהינום' שחווים אלפי מהגרים, מהם נשללים אוויר צח, אור יום ותנאי סניטציה בסיסיים." ["הארץ" באינטרנט, 1.4.14].

* שלום אהוד, הערב [1.4] שודרה במסגרת חדשות 2, כתבה העוסקת במצבם של הקשישים במוסדות הסיעודיים. מסתבר שהשמועות על המתרחש מאחורי כתלי המוסדות הללו נכונות. הקשישים סובלים מהזנחה, האכלה כפויה, זלזול והשפלה. תגובת השר הובאה לקראת תום המהדורה ועיקרה – השר הזדעזע מהכתבה ויילחם בממשלה לתיקצוב שיאפשר שיפור המצב.

ואני שואל – איפה היה השר עד היום? הוא צריך כתבת תחקיר כדי ללמוד על מצב הקשישים הסיעודיים? למותר לציין שבמדינה מתוקנת היה השר האחראי מתפטר מתפקידו. מאחר והמדינה לא בדיוק מתוקנת, לא נותר אלא לקוות שהזעזוע הוא אמיתי ושמאמצי השר יישאו פרי כי אותם קשישים הם ההורים של כולנו ולשם חלקנו נגיע.

אלון אוהב-עמי

* חרף כל ההשמצות על ממשלת אהוד אולמרט והרמטכ"ל דן חלוץ, עובדה היא שעד היום חסן נסראללה מתחבא כעכבר בחורו, ושההפצצות הכבדות שגרסו רובע דאחייה של החיזבאללה בביירות – גרמו לשקט יחסי מאז. המנוולים שם עדיין זוכרים אותן, והם גם כנראה לא קוראים את העיתונות הישראלית ולא יודעים איזו "מפלה" היתה לנו בלבנון במלחמת לבנון השנייה.

* ברכותינו לדפני ליף שהצליחה – גם להוציא צילומים מצויינים לתקשורת של שוטרים שמפילים אותה ארצה לאחר שאולי התנפלה עליהם לשם כך, וגם לקבל על כך זיכוי מהיועץ המשפטי. יחי הצדק החברתי העומד בסימן הכרזה הנהדרת: "שדרות רוטשילד – כיכר תחריר!" – הלא אנחנו והמצרים ממש אותו דבר! והלא בזאת נוכחנו בזכות גאוניות הבלוף התקשורתי של דפני ליף!

ואיך נפל "מעריב" שתמך ב"מהפכה" שלה!

* אהוד היקר, אני מצטערת בשבילך שאולמרט לא יצא נקי, והורשע. אתה שהגנת עליו בגופך לאורך כל הדרך, והאמנת שהוא ייצא זכאי – זה לא קרה. אני מתכוונת לכל מילה, לא בציניות ובטח לא בשמחה, כי איך אפשר לשמוח כשראש-ממשלה מורשע?

רות ירדני כץ

* אהוד יקירי, מה אתה מגונן על אולמרט? הנה הצדק יצא לאור הוא הורשע... כמו כל הקילומטארז' הזה של אנשים מושחתים הרומסים את כבודה של הדמוקרטיה; גם כיום הממשלה הזו מתקיימת מהביבים של נתניהו (האב-בית, מיטה במטוס, הנרות , היידה שרה). האם זה מה שהעם רוצה? האם זה היושר שלמענו אנחנו חיים חוק יסוד האדם וחרותו. אני שקיבלתי חינוך מוסרי, טוהר הנשק, מהוריי  שחינכו אותי לאהבת הארץ, מתבייש באנשים האלו שאוכלים אחד את השני כמו נשרים האוכלים נבלות  בסוואנה של הספארי, מתבייש בהם, כמו שאני אומר מלכתחילה... הספינה שבה אנו שטים היא קצה הקרחון, ועד שהיא תתנגש  בקרחון האבדון הזה... שלא יגידו  ש"אמרנו לכם..." לעם שלנו יש פצצה מתקתקת קוראים לה "מנגנון השמדה עצמית..." וזה כבר סיפור בלהות אחר... הקשור וודאי למה שקורה כאן במדינה.

נתי מלאכי

אהוד: לי עצוב היה היום שבו הורשע אהוד אולמרט, ובו עלה החשש שיילך לבית סוהר. עם זאת איני יכול להבין כיצד הנבל המשחד שמואל דכנר – יצא האיש הטוב והאמין בכל פסקי הדין שהסתמכו עליו, ואילו מרבית המורשעים, כולל אולמרט, הם ה"רעים" והמושחתים. אם יפסלו בערעור בעליון את כל עדויותיו של דכנר, בגלל שקרנותו המוכחת, אולי יתברר שחרף דעתו הזחוחה של השופט, אין ביסוס משפטי להרשעתו של אולמרט.

האיש ששיחד הוא צדיק. האדם שדאג לאחיו בעת צרה – הוא נבל!

אני מכיר עיר גדולה שבה מספרים כי בדרך-כלל, בלי "מאכערים" ותשלומים דמויי שוחד – קשה לקבל אישורי בנייה במחלקת ההנדסה, והדבר ידוע ומקובל. אז מה? רוב עם ישראל פושעים ורק שמואל דכנר השקרן – צדיק?  הרי הוא שיחד את כולם, ונפטר בטרם נחקר עד תומה בחקירה נגדית, שהיתה מפוצצת את עדותו ומונעת את מערכת המשפט מלהסתמך על שקרן שחדן כמוהו!

אם אולמרט הולך לכלא, אולי היה צריך לשים שם גם את אריאל שרון, את עזר ויצמן [שנאלץ לפרוש בגלל תשלומים חודשיים שקיבל מידידו המיליונר הלא-ישראלי], את בוז'י הרצוג, את בנימין נתניהו וגם את אהוד ברק. ואפילו את טדי קולק בשעתו, שמספרים כי היה חוזר מחו"ל ובכיסיו מעטפות מלאות כספי תרומות. מזלו הרע של אהוד אולמרט הוא שאליו נטפלו, אותו רדפו, ובו טיפלו ללא הרף ולא בכפפות של משי.

עדיין אני מקווה כי בעליון יהפכו את גזר הדין, שכנראה יש בו חורים משפטיים רבים מאוד, וזאת לדעת יודעי משפט נכבדים, שאינם מושפעים מצהלות ההמון בסגנון של "אין שמחה כשמחה לאיד!".

* יוסי ורטר, "הארץ", 1.4.14. "רבים בוודאי שמחים היום לאידו של אולמרט. רק מעטים, אלה שייחלו לשובו, חשים אכזבה וצער. אבל דווקא היום צריך לומר דבר שאינו אופנתי: אולמרט היה ראש ממשלה טוב, אפילו מהטובים, שכיהנו כאן: הוא השכיל לנווט ולנהל את הממשלה והקואליציה, ועשה זאת בתנאים בלתי אנושיים, תוך גילוי יחסי אנוש יוצאי דופן; הוא קיים מערכת יחסים מעולה עם רבים ממנהיגי העולם שרחשו לו אהדה עצומה ופיתחו עמו ידידות אישית נדירה; הוא הרשים בקור הרוח שלו בתהליכי קבלת החלטות בעניינים ביטחוניים הרי גורל. הוא ידע לקחת סיכונים מבוקרים ומתחייבים כששלח מטוסים וחיילים אל מעבר לקווי האוייב, כפי שגילה אומץ לב וחזון בנכונותו ללכת לקראת הפלסטינים כפי שאף אחד מקודמיו לא עשה. אפילו מלחמת לבנון השנייה שהפכה אותו לשנוא בעם וזכתה לדו"ח קטלני, נראית סבירה יותר בפרספקטיבה של שמונה שנים, בהינתן השקט השורר מאז בגבול הצפון וההרתעה שהושגה.

כשלושה עשורים מהלך אולמרט, בשלל תפקידים ציבוריים שמילא, על החבל הדק שבין המותר והאסור, הפלילי ל"ציבורי", הנסבל והלא ראוי, הכשר והמסריח. פעם אחר פעם, מאמצע שנות השמונים, הוא הצליח להיחלץ מאימת הדין, לעתים ממש בעור שיניו. הסדרתיות הזו הולידה שתי אסכולות לגביו: האחת גרסה שהאיש הוא מושחת מבסיסו אך אמן בהיחלצות מציפורני החוק. השנייה ייחסה למערכת אכיפת החוק אובססיה בלתי נשלטת ובלתי נסלחת בעניינו. הראשונה טענה שהוא-הוא הסמל המובהק לשחיתות שלטונית. השנייה זעקה, בדמעות, כמו בסרטון הוויראלי ההוא על בריטני ספירס: "די כבר, תניחו לאולמרט!"

אתמול ניצחה האסכולה הראשונה. לאחר כמה מכות קשות שספגה הפרקליטות באשר לשיקול דעתה לגבי אנשי ציבור בכירים – האחרון שבהם היה שר החוץ, אביגדור ליברמן, שזוכה במשפטו – באה ההרשעה אתמול ויישרה את גוום השחוח של התובעים מרחוב צלאח א דין במזרח ירושלים.

עד כאן יוסי ורטר.

* ביום שישי, ה-28.3, בשעה 12 בצהריים, נפתחה מחדש "הפינה בגינה" בגינת רות, רחוב שולמית 10, ת"א, בהנהלת חנה החדשה. בתפריט היו משקאות וכיבוד קל, היתה תערוכת צילום, ולהקת שאגאדליק הצעירה הנעימה את הגינה בנגינה. מקום נחמד לכוס קפה עם עוגה ועם חיוכים של ילדים קטנים הממלאים את כיכר המשחקים הקטנה. אנחנו שותים שם מדי פעם את אספרסו הבוקר הכפול שלנו לקול מצהלות הילדים הקטנטנים.

* הנהלת "פופו ישראל" הכריזה על מבצע ניחושים ארצי שטרם היה כמוהו בישראל. כל מה שצריך הוא להקליד "פופו ישראל", שאז יירדו 10 שקלים מחשבונך, ולרשום שמות של עשרה ידוענים שייחקרו בפעם ראשונה במשטרת ישראל עד סוף שנת 2014. בין הזוכים המאושרים יוגרלו 20 מיליון שקלים וכן פרס ניחומים של מכונת הגומי "פופומט ישראל" שאפשר לזיין אותה כמה שרוצים. למנחשות נשים תסופקנה ידיות גמישות של "פופו-דילדו ישראל". שני המכשירים גם ישמיעו אנחות הנאה בקולה של זמרת המלחמות יפה דמארי.

* לאור היפוך הערכים שחל בישראל, עליונים למטה ותחתונים למעלה – תוכניות הלימודים באזרחות תיכתבנה עכשיו מחדש כדי שיהיה אפשר לשלב בהן את דמותו ההירואית ואת פועלו המופתי של האזרח לדוגמא מס' 1 במלחמה בנגע השחיתות והשוחד – עד המדינה שמואל דכנר זצ"ל!

* לאודי שלום, התשובה שקיבלתי בעניין [התאבדותה של בת-דודתי] נוגה [פייקוביץ', בחיפה] – "אהבה נכזבת".

אופירה רהט (גולדברג)

אהוד: הייתכן שזו היתה אהבה לבחור אנגלי, בתקופת המנדט? אם זיכרוני אינו מטעה אותי, היא התאבדה בביתה בחיפה בירייה באקדח של אביה.

* מדברים על כך שפרס ישראל השנה למפעל חיים יינתן לחסן נסראללה על חלקו בחשיפת השחיתויות של אהוד אולמרט ודן חלוץ במלחמת לבנון השנייה.

אילו שמואל דכנר המנוח היה עדיין חי היום, היה אולי זוכה גם הוא בפרס ישראל על מפעל חיים, בדומה לגברת עדינה בר-שלום, הקוראת לצעירים חרדיים לא לשרת בצבא.

ואולי גם הנחש המדיח מספר "בראשית" יקבל פרס ישראל.

* חנוכת שני ספרינו האחרונים הוקדמה ביום כי בתאריך 27 במאי יתקיים טקס חלוקת פרס ברנר. אל דאגה, אנחנו מעולם לא קיבלנו ולא נקבל אותו כי מה לנו ולברנר בכל המובנים.

* באיזשהו מקום, באיזושהי לשכה, אולי כבר יושב הדכנר הבא – שיוריד גם את נתניהו לכלא מעשיהו.

* מאטה הארי, המתגוררת במעברת זרנוגה ג', עתרה למשטרת ישראל בטענה כי בידיה הוכחות מוקלטות המרשיעות את הצדיק המזוכה אביגדור ליברמן, שאמנם אינו מושחת כמו אהוד אולמרט, אבל בכל זאת... מקורות יודעי דבר מוסרים כי בקרוב אולי ייפתחו מחדש משפטיו של ליברמן, ושהוא כנראה יצליח למשוך אותם עוד 15 שנים, ואולי בינתיים גם יהיה ראש ממשלה, כתקוותו של הסופר אייל מגד. מאטה הארי הזקנה תקבל סטאטוס של עדת מדינה כמו צדיק הדור שמואל דכנר ז"ל.

* ברכות לסופר הנידח ביום הולדתו ה-78 החל בתאריך 2-3.4.14, י'-י"א ניסן תשע"ד. ממני חברך הוותיק אלימלך שפירא, המקווה לראות בבוא היום גם את ספרך שטרם נכתב: "הירקון שבלב, חיי אלימלך שפירא".

* כאשר התמנה פטריס לומומבה ב-1960 לראש ממשלת קונגו הוא העלה את כל הצבא בדרגה אחת! – ככה הרגשנו אנחנו כולנו הישראלים כאשר ראש ממשלתנו לשעבר אהוד אולמרט הורשע בקבלת שוחד. אנחנו כולנו לעומתו עלינו בדרגה אחת!

* שלום אהוד, קצת מפתיעה אותי עמדתך הנחרצת נגד העיתון "ישראל היום" מכיוון שהוא מחולק חינם. הרי גם מכתבך העיתי נשלח חינם. ובכל מקרה אני, למשל, מסרב לשלם ולו אגורה אחת על תוכן. לטעמי, כשאני מקיש על לינק ונכנס לאתר מסוים,  כבר שילמתי את דמי הכניסה שכן בחרתי להיות חשוף לתכנים השיווקיים שקיימים באתר וכן לדעות ולנקודות המבט שבעלי האתר מעוניינים בקידומם.

בנוסף, עתה יכול האתר להוסיף עוד יחידה למיספר מבקריו וכך לדרוש יותר כסף בעבור פרסום או לגייס כותבים שמעוניינים בתפוצה גדולה לדעותיהם.

אם תאמר שאין דין עיתון מודפס כדין עיתון מקוון, אומר לך כי אתה נלחם מלחמה אבודה, שכן עיתונים מודפסים (חינם או לא) הולכים להיעלם מהעולם בקרוב, וטוב שכך. אני נוסע הרבה לענייני עסקים בצפון אמריקה, וכבר מזמן לא ראיתי אנשים מחזיקים חומרים מודפסים בידיהם, בין אם עיתונים או ספרים. אלה וגם אלה קל יותר וזול יותר לצרוך דרך הסמרטפון. אז אין טעם להילחם מלחמות אבודות על טכנולוגיות שאבד עליהן הכלח.

בברכה,

ברוך פלטנר

* אהוד היקר, אורה אחימאיר מודה לתקוה וינשטוק על הרשימה שכתבה על ספרה. היא שכחה לציין כי הרשימה הראשונה שנכתבה על ספרה היתה הרשימה שלי – "אנשים יפים – על 'כלה' – ספרה של אורה אחימאיר" שפורסמה ב"חדשות בן עזר", גיליון 780 (11.10.12). ייתכן שהיא אינה מחשיבה את הכותב, או את האכסניה.

שלך,

משה גרנות

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,599 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה עשירית למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-80 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-86 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של העדות על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל