הצהרה

Disclaimer

חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

גיליון מס' 932

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ז' בניסן תשע"ד, 7 באפריל 2014

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

 

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

 

 

עוד בגיליון: יוסי גמזו: צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים. // עמוס גלבוע: איומי סרק פלסטיניים. // צבי י' כסה: אנחנו לא הכי גרועים אבל, מתקדמים. // רוני גבעתי על עצמה. [ציטוט]. // אורי הייטנר: 1. אל תיפלו למלכודת "זוכרות". 2. לברוח מהמבוך. 3. צרור הערות 6.4.14. // עמוס אריכא: איש הספינים. // מתי דוד: תגובות ממוקדות לאירועים בחדשות. // לימור שריר: הנשים לבית בובר. [ציטוט]. // תקוה וינשטוק: אילן יחס – משפחת מרקין. // אהוד בן עזר: אחותה ציפורה – שאסתר לא הכירה, במלאת 120 שנה להולדתה של המשוררת אסתר ראב (1894-1981). [ציטוט]. // מוטי בן חורין: למדתי לקח לכל חיי. // אורי נוי: שלום עם ערביי ארץ-ישראל אפשר להמשיך לרצות – אבל לא לקבל. // אילן בושם: 9 שירים ל'חדשות בן עזר' // יוסי שדה: אולי יהיה סוף-סוף סדר במדינה הזאת! // מלי טויב (אהרנסון): העיר העתיקה בירושלים. //  אהוד בן עזר: "שלוש אהבות", הוצאת "אסטרולוג" 2000, אזל. פרק חמישי: ליל הקרמפוס.  // ממקורות הש"י.

 

 

 

 

 

 

* * *

יוסי גמזו

צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים

 

בְּנֹהַג זֶה שֶבָּעוֹלָם שֶבּוֹ נִתְפָּס מַטְבֵּעַ-

לָשוֹן עַתִּיק יוֹמִין כְּ"צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים"

כְּרַחֲמִים עַל מַר סִבְלָם הַפִיסִי הַקוֹרֵעַ

לֵב שֶל בְּרוּאֵי עוֹלַם-הַחַי מֻכֵּי הַנְּכָאִים

חוֹשְבִים אָנוּ עַל אֲכִילַת בָּשָׂר שֶבְּפּוֹטֶנְצִיָּה

דִינָה הוּא מָוֶת אַכְזָרִי מַכְחִיד אֵינְסְפוֹר מִחְיוֹת

אַךְ יֵש גַּם צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים שֶל קוֹנְקוּרֶנְצִיָּה

בָּהּ מְסַכֵּן אָדָם פַּרְנָסָתָן שֶל הַחַיּוֹת.

 

שֶכֵּן שְדוּלוֹת הַצִּמְחוֹנִים קוֹרְאוֹת בְּקוֹל חָזָק הֵן

לָחוּס עַל צֹאן, בָּקָר וָעוֹף בִּכְאֵב מֵעִיר בְּכָיִים,

אוּלָם בָּאַפְטֶר-שוֹק שֶל סָאגַת אוֹלְמֶרְט-שוּלָה זָקֵן

מִי שָׂם כְּבָר לֵב לִמְחָאָתָם שֶל בַּעֲלֵי חַיִּים?

 

מִי שָׂם כְּבָר לֵב? וּבְכֵן, יָדִיד שֶלִּי, שֶדֶּרֶךְ קֶבַע

בָּא בְּמַגָּע יוֹמִי עִם בַּעֲלֵי חַיִּים רַבִּים

כְּזוֹאוֹלוֹג שֶל הַחֶבְרָה לַהֲגָנַת הַטֶּבַע

סִפֵּר לִי כִּי עוֹלַם-הַחַי תָּפַס כָּאן עֲצַבִּים

מִיּוֹם שֶאֶת לוֹקְחֵי הַשֹּחַד הַמְּדִינָה הִפְלִילָה

כְּפִי שֶיּוֹדְעִים כְּבָר כָּל יוֹשְבֵי אַרְצֵנוּ הַקְּדוֹשָה

(אֲנִי אוֹמֵר "אַרְצֵנוּ הַקְּדוֹשָה" וְלֹא, חָלִילָה,

שוּם "הוֹלִילֶנְד", שְמוֹ שֶל סְקַנְדָּל הַמְּעוֹרֵר בּוּשָה...)

 

וּמִסְתַּבֵּר שֶעִם גִּלּוּי אוֹתָם שִיטָה וָנֹהַל

שֶל קַבָּלַת אֶתְנָן וְשַלְמוֹנִים זֶה כְּבָר נִמְאַס

לֹא רַק לִבְנֵי אָדָם הַנִּתְקָפִים סְלִידָה וְגֹעַל

כִּי אִם אֲפִלּוּ לַחַיּוֹת הַזּוֹעֲקוֹת חָמָס.

 

כָּךְ לְמָשָל אוֹתָם שְלוֹשָה קוֹפִים שֶכְּבָר הִבִּיעוּ

מִין "לֹא רָאִיתִי", "לֹא שָמַעְתִּי", "לֹא אָמַרְתִּי כְּלוּם"

(זֶה – מְכַסֶּה עֵינָיו, זֶה – אֶת אָזְנָיו, וְזֶה – אֶת פִּיהוּ)

פָּצְחוּ לַזּוֹאוֹלוֹג שֶלִּי בְּשֶצֶף שֶל דִּקְלוּם.

 

"חָשַבְנוּ," כָּךְ אָמְרוּ, "שֶזְּכוּת-יוֹצְרִים עַל כָּךְ יֵש לָנוּ     

שֶלֹּא רוֹאִים וְלֹא שוֹמְעִים וְלֹא אוֹמְרִים דָּבָר,

אַךְ פֶּתַע מִתְבָּרֵר שֶמִּן הַזְּכוּת הַזֹּאת נִשְלָנוּ

צַדִּיק-הַדּוֹר (הוּא רֹאש-הַמֶּמְשָלָה לְשֶעָבַר).

 

שֶכֵּן עַל כָּל מִסְמָךְ מַפְלִיל טוֹעֵן הוּא: 'לֹא רָאִיתִי'

וְכָל תְּגוּבָה שֶמְּחַלְּצִים מִפִּיו מַמָּש בִּצְבָת

זוֹכָה אֶצְלוֹ לְמַעֲנֶה שֶל 'לֹא שָמַעְתִּי' קְרִיטִי

אוֹ 'לֹא אָמַרְתִּי כְּלוּם' שֶהוּא מַפְטִיר כְּפּוֹצֶוָאט.

 

אַךְ אִם הוּא לֹא רָאָה וְלֹא שָמַע וְלֹא הִשְמִיעַ

שוּם כְּלוּם כְּמִין עִוֵּר, חֵרֵש וְגַם אוֹטִיסְט מֻחְלָט

אֵיךְ הוּא נִהֵל כָּאן עִיר-בִּירָה וְאֵיךְ בִּכְלָל הִגִּיעַ

לִהְיוֹת רֹאש-מֶמְשָלָה אִם בְּשוּם כְּלוּם הוּא לֹא שָלַט?

 

וְאִם כִּמְעַט בַּכֹּל אֲנַחְנוּ לֹא מַאֲמִינִים לוֹ

אָז זֹאת, מַר זוֹאוֹלוֹג, וַדַּאי תִּשְמַע בְּתִמָּהוֹן:

דַּוְקָא אֲנַחְנוּ, כְּקוֹפִים, קְרֶדִיט גָּדוֹל נוֹתְנִים לוֹ

שֶבְּעִסְקֵי קוֹפִים (בְּמוֹנְקִי בִּיזְנֶס) הוּא גָאוֹן..."    

 

וְעוֹד הֵם מְדַבְּרִים קָפְצוּ מוּל זוֹאוֹלוֹג זֶה שְתַּיִם,

שְתֵּי עֲלוּקוֹת מִפֶּרֶק ל' בְּ"מִשְלֵי" –  וְחִיש

הוֹסִיפוּ עַל הַטֶּקְסְט הַמִּקְרָאִי קְרִיאַת-בֵּינַיִם

שֶאִיש אֶת אַקְטוּאָלִיּוּת תָּכְנָהּ כָּאן לֹא יַכְחִיש.

 

כִּי אִם פָּסוּק ט"ו בְּאוֹתוֹ פֶּרֶק מְתָאֵר אֶת

אוֹתָם גּוֹרְמִים שֶמְּלוֹא שָׂבְעָם לָעַד לֹא יִתְמַלֵּא:

שְאוֹל בּוֹלַעַת כֹּל, רֶחֶם עָקָר, קַרְקַע נִחֶרֶת

וְאֵש לֹא אָמְרָה 'הוֹן!' ('הוֹן' מַשְמַע 'דַי!' בִּלְשוֹן מִשְלֵי) –

 

הֲרֵי שֶיֵּש צִדּוּק לְכַעַס הָעֲלוּקָתַיִם

עַל הַסָּגַת הַגְּבוּל הַזֹּאת שֶבָּהּ נוֹצַר חִבּוּר

בֵּין דָּם שֶעֲלוּקָה מוֹצֶצֶת – וּמְצִיצַת-כִּפְלַיִם

שֶל ז'וּלִיקִים שֶמָּצְצוּ שָנִים כַּסְפֵּי צִבּוּר.

 

וְאַחֲרוֹן חָבִיב שָפַךְ אֶת תִּסְכּוּלָיו בְּזַעַם

לִפְנֵי הַזּוֹאוֹלוֹג שֶלָּנוּ בְּגָרוֹן עָמוּס

בְּכִיּוֹת וּגְעִיּוֹת שֶיֵּש גַּם צֶדֶק בָּן גַּם טַעַם

תְּאוֹ זוֹעֵף מֵאֲגָּמוֹן-הַחוּלָה, הַגָּ'מוּס.

 

וְכֹה אָמַר: "מִזְּמַן אֲנִי שוֹאֵל עַצְמִי מַדּוּעַ

נֶאֱשָמֵי אוֹתָהּ הַפָּרָשָה הַמַּסְעִירָה

אֶת הַמְּדִינָה כֻּלָּהּ (שֶרַף-יָשְרָם סוֹף-סוֹף יָדוּעַ)

זָכוּ שָנִים בְּכָל תַּקְצִיב שָמֵן וְכָל מִשְׂרָה

וְלֹא אֲנִי, גָ'מוּס טְהוֹר-לֵבָב וּצְנוּעַ-נֶפֶש

כִּי אִם אוֹתָהּ כְּנֻפְיַת פָּרוֹת-בָּשָן מְפֻטָּמוֹת

שֶבְּעוֹדִי טוֹבֵל בְּבֹץ הַחוּלָה דְלִיל-הָרֶפֶש

וּבְעוֹדִי מַצְמִיחַ לִי קַרְנַיִם כֹּה תְמִימוֹת

שָרְצוּ אוֹתָם נוֹכְלִים בְּתוֹךְ בִּצָּה כֹּה מְסֹאֶבֶת

בְּהַצְמִיחָם קַרְנַיִם לְכָל נוֹרְמָה צִבּוּרִית

שֶל הֲגִינוּת, בְּשַכְשְכָם בְּבֹץ מִרְמָה נִתְעֶבֶת

הַמַּדְאִיגָה מְאֹד מִן הַבְּחִינָה הַמּוּסָרִית."

 

כָּךְ סָחוּ הַחַיּוֹת שֶבְּנִגּוּד לַמֻּסְכָּמוֹת         

יֵש גַּם לָהֶן מָה לְהַגִּיד וְהֵן מוּל שְמוּץ קָמוֹת

כִּי הָאָדָם שֶבַּחַיָּה קוֹלוֹ עוֹד לֹא נָדַם     

מוּל עֹמֶק שְחִיתוּתָהּ שֶל הַחַיָּה שֶבָּאָדָם.

 

סופר נידח: ליוסי היקר, לאחר קריאת שירך על "עֹמֶק שְחִיתוּתָהּ שֶל הַחַיָּה שֶבָּאָדָם" – אצלנו כאן בישראל, ומאחר שאני מתייחס לדבריך ברצינות – התחלתי לארוז את מטלטליי כדי להגר אחת ולתמיד מהארץ המושחתת הנוראה הזו.

אבל אחר כך אמרתי לעצמי, שאולי לאחר שאולמרט, זקן, לופליאנסקי וכל כת דיליה – יאושפזו לכמה שנים טובות בכלא מעשיהו, כמו הרב הגנב הח"כ אריה דרעי נ"י – יהיה אפשר להמשיך לגור בישראל, מאחר שהמדינה תיטהר וכבר לא תהיה כל כך מושחתת כמו שמושחתת הכנופייה הזו – אולמרט, זקן, לופליאנסקי וכל כת דיליה – הנהנים "בְּשַכְשְכָם בְּבֹץ מִרְמָה נִתְעֶבֶת."

ובינתיים הבה נאחל לעצמנו שלא תהיינה חדשות רעות יותר מאלו. לא אוטובוסים מתפוצצים ולא רקטות בדרום ובצפון ולא שואה. הנה סעודיה, מדינה מושחתת למופת, והיא מתקיימת בע"ה, והקב"ה לא מאיים עליה, כמו הנביאים בתנ"ך – שבגלל חטאיה תצא בגלות!

 

 

* * *

עמוס גלבוע

איומי סרק פלסטיניים

כל מו"מ עם הפלסטינים מלווה בתנאים שהם מציבים. אסטרטגיה הפלסטינית היא להרוויח זמן ולפגוע ולהחליש את ישראל עד כמה שאפשר. אין להיבהל מהאיומים שלהם על הצטרפותם כמדינה לעשרות  אמנות ומוסדות או"ם. רק "בחנות" שלנו הם יכולים לקנות מדינה.

 שלוש נקודות על תמונת המו"מ בינינו לבין הפלסטינים בתיווך האמריקאי, כפי שאני רואה אותה עכשיו:

הראשונה – התנאים

למרות שארה"ב חזרה ואמרה, בדיוק כמו שנתניהו חזר ונשבע, שמשא ומתן עם הפלסטינים יתחיל ללא תנאים מוקדמים, הרי שהפלסטינים, כדרכם בקודש, הציבו תנאים. סופו של דבר שקרי הציב לנתניהו לבחירה אחד משלושת התנאים: שיחות על בסיס קו 1967, הקפאת בנייה בהתנחלויות, שחרור 104 מרצחים פלסטינים שנשפטו לפני הסכמי אוסלו, בתוכם 14 אזרחי מדינת ישראל, וזאת ב-4 "פעימות".

נתניהו בחר באפשרות האחרונה, ונמסר ששחרור המרצחים אזרחי ישראל יובא להחלטת ממשלה לקראת ביצוע הפעימה הרביעית. כלומר, עקרונית נתניהו הסכים בפני קרי והפלסטינים על שחרור מרצחים אזרחי ישראל.

לדעתי היתה כאן טעות כפולה של נתניהו: האחת, שהוא בחר בשחרור מרצחים ולא בהקפאה, כנראה משיקולים פוליטיים צרים. השנייה, שאם כבר הבחירה שלו נפלה על שחרור מרצחים, אזי חיוני היה שהוא יוריד מיד מהשולחן את עצם האפשרות לשחרור מרצחים אזרחי ישראל כי מדובר בעניין הכי מהותי למדינה והוא הריבונות שלה על אזרחיה והטריטוריה שלה.  ברגע שנתניהו הסכים לכך עקרונית, הוא הראה שאבו מאזן הוא בעל הבית של ערביי ישראל, שאבו מאזן הוא זה שדואג למיעוט הפלסטיני במדינת ישראל, שאבו מאזן הוא זה שיהיה מוכן להיות שאהיד ולא להכיר במדינת ישראל כמדינת העם היהודי  ובכך לפגוע בשאיפות הלאומיות של המיעוט הפלסטיני שבמדינת ישראל. ומעל לכל ריחפה הטעות הבסיסית: עצם הנכונות לפתוח  במו"מ  עם תנאים, כאשר התנאים הוצבו רק בפני ישראל ולא בפני הפלסטינים.

זה היה לפני כ-8 חודשים, ועכשיו שוב בא אבו מאזן עם תנאים מפליגים לחידוש המשא ומתן. קשה לדעת באם מדובר בבדיחה או במתיחה של 1 באפריל, אבל מכל התנאים משך את תשומת ליבי התנאי לפיו ישראל תסכים ל"איחוד משפחות" של 15 אלף פלסטינים, דהיינו, להתחיל לממש את "זכות השיבה" על מנת שאדון סאאיב עריקאת יועיל בטובו להמשיך ולדבר עם ציפי לבני.

וזה מביא אותי לנקודה השנייה.

 

השנייה – המטרה האסטרטגית הפלסטינית

להערכתי, הפלסטינים מבינים היטב שלא ניתן עכשיו להגיע להסכם קבע עם ישראל משתי סיבות מרכזיות: אין הם יכולים לקבל הכרעות היסטוריות של נכונות לפשרה (ויתור על זכות השיבה והכרה במדינת ישראל כמדינת העם היהודי, שפירושה המעשי מבחינתם הוא קץ הסכסוך עם ישראל), והפיצול הפלסטיני העמוק בין יהודה ושומרון לרצועת עזה.

לכן, האסטרטגיה של הרשות הפלסטינית היא: למשוך זמן, בלי להגיע לשום הסכם עם ישראל, ולשמור על שרידות ממשל אבו מאזן; תוך כדי  כך להפעיל מגוון של לחצים על ישראל על מנת לפגוע בה, להחלישה ולנסות ולסחוט ממנה ויתורים שונים, הן בנושא בנייה, הן בנושא שחרור אסירים, הן בנושאים הקשורים ישירות לנושאי הליבה במשא ומתן.

כלי הביצוע המרכזיים הם: הפעלה של "התנגדות עממית" שפירושה הפגנות, הצתות, זריקות אבנים, דקירות סכין, ירי פה ושם בשטחי יהודה ושומרון. תעמולה אנטי ישראלית חריפה בזירה הבינלאומית. תמיכה בכל צעדי החרם והדלגיטימציה נגד ישראל בזירה הבינלאומית. איומים להצטרף למוסדות האו"ם השונים כמדינה.

ונקודה חשובה להדגשה: להערכתי אין לאבו מאזן  כוונה שתפרוץ אינתיפאדה אלימה של אש חיה ומתאבדים, להבדיל מ"ההתנגדות העממית". הסיכוי לאינתיפאדה שלישית בנוסח האינתיפאדה השנייה הוא נמוך לדעתי. כמובן שאצלנו ישנם כאלו שכל שני וחמישי מהלכים עלינו אימים באינתיפאדה ושאר מרעין בישין.  סוג של מחלה, כנראה.

 דומני שגם בצד הישראלי יש רצון למשוך זמן, ובעיית השרידות של הממשלה תופסת מקום גבוה ביותר אצל נתניהו. לעומת זאת, ביבי, וחלק ניכר בציבוריות הישראלית, עשה כבר פשרה היסטורית בכך שהכיר בזכות של העם הפלסטיני למדינה משלו. מתי להערכתי יהיה סיכוי להתקדמות מדינית כל שהיא וויתור על בזבוז הזמן? כאשר הצד הפלסטיני יהיה מוכן ללכת להסדר ביניים שפירושו הקמת מדינה פלסטינית בגבולות זמניים. אני חושב שזה הכיוון שאליו היו צריכים האמריקאים לנסות ולהגיע מלכתחילה, ולא לחיות בעולם של שוטים המאמין שבידי קרי יש שרביט קסמים שתוך 9 חודשים ישים קץ לסכסוך הישראלי-פלסטיני.

 

השלישית – האיומים הפלסטיניים

הפלסטינים הגישו בקשה להצטרף כמדינה ל-15 אמנות בינלאומיות ומוסדות בין לאומיים, ומאיימים להצטרף לעוד כמה עשרות. האמנה החשובה ביותר מבחינתם היא אמנת רומא מ-2002 שקבעה את העקרונות והסמכויות של בית הדין הבינלאומי בהאג שבהולנד ב-4 נושאים: פשעי מלחמה, רצח עם, פשע נגד האנושות ותוקפנות.

ישראל, כמו ארה"ב ורוסיה והרבה מדינות אחרות, חתמה על האמנה, אך לא אישררה אותה. הפלסטינים מאיימים בראש חוצות שכאשר הם יצטרפו לאמנה הם ירוצו לבית הדין על מנת לתבוע למשפט קצינים ומדינאים ישראליים באשמת פשעי מלחמה. כנראה שהם כל כך ששים לפגוע בישראל, שטוב בעיניהם מראה ישראלים הרוגים או מובלים למשפט, מאשר ניהול מדינה פלסטינית עצמאית.

לדעתי מדובר באיומי סרק, שאין שום צורך להיבהל מהם. הם רוצים להצטרף  כמדינה לכל הסוכנויות של האו"ם? – שיצטרפו ויבושם להם. בפועל הם פועלים ומתנהגים כאילו יש להם כבר מדינה עצמאית וריבונית, עם עשרות שגרירים ונציגים דיפלומטים בבירות העולם. ובאשר, לבית הדין הבינלאומי בהאג, אז קדימה. יש לנו ולעם היהודי את מיטב המשפטנים בעולם. אז במקום לבנות להם מדינה, הפלסטינים יתעסקו במשך שנים במשפטים. ובכלל, בסופו של דבר ה"חנות" נמצאת בישראל, שם בסוף התור יכולים לקנות במשא ומתן מדינה פלסטינית ממשית ולא וירטואלית, שלא לדבר על כך שבידי ישראל ישנם הרבה אמצעי סנקציות כואבות.

להיכן נלך? מה יהיה?

בואו נחכה כמה ימים!

 

 

* * *

יהודה דרורי

משהו על השחיתות

בעקבות משפט הולילנד ותוצאותיו, יותר ויותר אנשים במדינה תוהים על "מה שקורה לנו" בשנים האחרונות – אלא שבעצם השחיתות הציבורית קיימת במדינה מראשיתה. בתחילה אמנם היא לא היתה חמורה, (לא היה כל-כך במה לשחד...) אבל ככל שגדלנו והתעצמנו כלכלית, השוחד התחיל לתפוס מקום מכובד, בעיקר ברשויות מוניציפליות (שם הוא "חוגג" עד עצם היום הזה – למרות שנעשים מאמצים רציניים לבלום זאת).

מכל מקום, מה שנכון הוא, שהשחיתות גדלה והתרחבה ב-20 השנים האחרונות, במישור הממשלתי העליון, בו הורשעו (ומורשעים) פקידי מדינה בכירים, חברי כנסת, שרים, ראש ממשלה ונשיא, כל זאת כתוצאה ישירה של ההתפתחות והצמיחה הכלכלית הגדולה והמואצת שהביאה לשוק מיזמים רבים ו... כסף רב.

שחיתות מכל סוג אינו ערך בפני עצמו. שחיתות שבקבלת שוחד הינה תוצאה ברורה של ליקוי יסודי בערכים של הבן-אדם בהתייחסו לתפקידו, בכניעה לפיתוי – יחד עם היעדר תחושה של בושה (כלפי עצמו וסביבתו) ולגבי מעשיו – כל זאת כמובן למען שיפור והעצמת מעמדו הכלכלי.

השחיתות שבקבלת שוחד איננה דבר הנעשה כבדרך אגב ואין היא "טעות". השחיתות הינה אחת מאבני הנגף – מהפיתויים, שניצבים בדרכו של כל בן אדם, להסיטו מערכיו – כמו יחסי מין אסורים או להבדיל איזו גניבה קטנה בחנות... כל אבני הנגף והפיתויים הנ"ל מוכרים למין האנושי מראשיתו ולכן אנו מוצאים בחברה המערבית, הניזונה על בסיס התרבות היהודית-נוצרית – כי הגניבה, הרמייה, והחמדנות, הינם ערכים שליליים שכבר ב"עשרת הדיברות" קיימת נגדם התייחסות ברורה. (נכון אגב, שלא כך הדבר בתרבויות אחרות ואף בכאלו המוכרות לנו מקרוב).

מכיוון אחר לגמרי, נבחין ב"מושחת מזדמן" זה שכשל פעם, לעומת המושחת הסידרתי –  זה שבאמת מטריד אותנו – זה הניזון מפיתוח אגו וביטחון עצמי מופרז, הממעיט בערך החברה בה הוא חי, ומכאן גם הצידוק שלו לניצולה של החברה לצרכיו הפרטיים – בעיקר להנאותיו ולהטבות למקורביו ולבני משפחתו...

בהקשר לכך, חשוב גם להבחין ולהבדיל פה בנקודת מבט מוטעית – כי להיות עשיר ולהינות מפרי עמלך אף בצורה הנראית בעינינו מופרזת, זו אינה בהכרח שחיתות, מכיוון שהמונח: "צניעות" אינו בהכרח ערך חברתי אלא השפעה תרבותית משנית, לפיכך, לא כל נהנתן הוא מושחת ו... לא כל מושחת מפגין את נהנתנותו.

מאפיין נוסף של השחיתות הינה "השחיתות למען מטרה מסויימת" דהיינו, הטיית משפט וצדק, ושינוי החלטות חשובות בתמורה לשוחד שבא להזין מטרה שאינה אישית – כמו מפלגה (כפי שטוען אולמרט) או עמותה הקרובה לליבו של המושחת ("יד שרה" כפי שטוען לופוליאנסקי).

ההתייחסות של בתי-המשפט לנושא האחרון אינה שונה בהרבה מהתייחסותו לנושא של שחיתות אישית – ומכאן שרואים שהציבור דווקא נוטה יותר לסלוח (ושלא בצדק)  ל "רובין הוד" המודרני. במקרה זה, אף שהאזרח מודע לפעילות הבלתי חוקית, הוא סולח מכיוון שלמושחת תכונות נוספות אותן הציבור מוקיר – כמו ניהול יעיל של המערכת שהוא עומד בראשה. בקטגוריה זו נמצאים ראשי ערים המתפקדים היטב מצד אחד אף שהם הואשמו בהפרת אמונים מצד שני. כדוגמא: לחיאני בבת-ים וגבסו בנצרת-עילית, ובעבר הלא רחוק גם ראש עירית רמת-גן ואפילו אבא חושי, ראש העיר המיתולוגי של חיפה (ויש המציינים בקטגוריה זו התייחסות הציבור לאריק שרון ז"ל ולמשפחתו).                                                                                                                                            

בסיכומו של מאמר זה אני פונה לקורא להבין ולרדת לשורש התופעה הבזויה הזו הנקראת שוחד, הפרת אמונים ושחיתות כמחלה אישית וחברתית קשה שיש לעקרה מן השורש לפני שתדביק אחרים ותעשה מאיתנו "רפובליקת בננות", כי אין "קצת שחיתות" כמו שאין:"קצת בהריון"...

 

אהוד: כמעט שאין דמוקרטיה ללא אבק שחיתות, וזה עדיין עדיף על כל עריצות. עצם הצורך לגייס כספים למועמדים לבחירות, והיותם חייבים אחר-כך טובות לתומכיהם, הוא אחד מיסודות השחיתות הנפוצים ביותר לא רק אצלנו – ואשר בלעדיהם לא תיכונן דמוקרטיה.

 

 

* * *

צבי י' כסה

אנחנו לא הכי גרועים אבל, מתקדמים

לאחרונה העליתי עדות במיספרים מארה"ב כי אנחנו לא הכי גרועים. בשנים שצרור הפיננסים של נבחרי הקונגרס האמריקאי תפח פי שניים וחצי, זה של משק הבית הממוצע צמק משהו. לא כך עדיין אצלנו.

איפה אנחנו ואיפה הם? הנה למדנו שהעשיר ביהודי העולם, שלדון אדלסון, זה שהשקיע 92 מיליון דולר כדי להביס את ברק אובאמה, זימן אליו ללאס ווגאס ארבעה ממועמדי הרפובליקנים לנשיאות הבאה כדי להחליט את מי ימליך. פיסגת השחיתות הפוליטית במעגלי המדינה המנהיגה את העולם הדמוקרטי. לא צריך ללמוד סוציולוגיה כדי להבין הון-שילטון-עיתון. לא באפט ולא צוקרברג ולא גייטס ודומיהם יזמי ערכים מוספים כלכליים וחברתיים אלא ראש וראשון למהמרים מהמר על הנשיאים. ולא עוד אלא שהוא ניצב בראש המערכה למנוע הימורים מרשתות האינטרנט כדי לא לפגוע ברשת ההימורים שלו. אתה מבין ברוך למה הוא צריך להמליך נשיא?

אבל, צריך להפעיל מצלמה כדי לצלם תעתיקים למדינתנו אף שקנה המידה מותאם לקוטננו. הנה השבוע אותו אדלסון, באמצעות הפמפלט "ישראל היום", רוכש את עיתון "מקור ראשון" ואיתו את עיתון האינטרנט של מעריב ז"ל NRG. מהו עיתון "ישראל היום" אם לא ייצוג מוקטן של הון-שילטון-עיתון. ועכשיו נגזרות "מעריב" יהיו גם הם לפמפלטים לראשי ממשלה. וכמו בעבר יימצאו עיתונאים – גם בכירים – שישרתו בקודש.

האם אנחנו מתקדמים או לא לצמצם את הפער בינינו לארה"ב? אנחנו מרבים להתפאר בהצלחה הכלכלית. אבל, בכלכלה בעשורים האחרונים לא צימצמנו את הפער מול ארה"ב. המחוקקים שלנו בכנסת חייבים לדאוג שגם ברמת הון-שילטון-עיתון לא יצטמצם הפער מול ארה"ב. זו מטלה עליונה לחשיבות כי יש רק מדינה אחת בעולם שהאיכויות החברתיות שלה הן מרכיב קיומי.

אך הסכנות עומדות לפנינו: הבוקר בדה-מארקר מתפרסם שכר השחקים של מנהלי חברות הביטוח והפיננסים בארץ: 18, 12, 10, 9, 7 מיליון שקל בשנה. איך הם מחלצים לעצמם את הסכומים האלה? – הם מארגנים האחד לשני את המתת הזאת. מתי יקום חוסך אחד או בעל מניה או עובד שיתבע את המנהלים האלה על חטיפת הסכומים האלה מההכנסות של אחרים.

האם אנחנו מתקדמים?

 

אהוד: אם אהוד אולמרט הוא "פושע לוקח שוחד" –מה עם החינמון "ישראל היום", שנוסד והושקע בו הון – כדי להכפיש את אולמרט ולהמליך תחתיו את נתניהו – זה כשר לחלוטין? זה נקי מכל אבק של שוחד!?

אני הפסקתי בשעתו לכתוב ב"ישראל היום" משום שלא הסכימו לפרסם את המאמר דו-שבועי שלי שהשתמעה ממנו תמיכה באולמרט! אז מי כאן המושחת?

כן, מדינת ישראל קצת משתגעת ברדיפתה את אהוד אולמרט, לכך כל האמצעים כשרים. כולל גיוסו בהון עתק של השחדן המשחית שמואל דכנר, וגם גיוסו של הז'וליק טלנסקי לפניו, שהביא לתגובת השרשרת שהביאה להפלתו של אולמרט.

עזר וייצמן היה אחד הנשיאים הנפלאים, המקסימים, האהובים והנהדרים שהיו לנו, יחד עם ראומה אשתו. האם הוא זכה למנת החרפות ולמשפט ולהרשעה בשוחד כאשר נאלץ לעזוב את הנשיאות בגלל הכספים שקיבל מחברו המיליונר אדוארד סרוסי מדי חודש?

לא. כי אותו לא רדפו.

ואני מסכים איתך, צביקה, שאנחנו לא מהכי גרועים בעולם, ואולי אנחנו אפילו מהכי טובים, אמנם עם אבק של היסטריה צדקנית תקשורתית. אך זאת אולי כדי לברוח מהסכנות והקשיים האמיתיים שלנו, שבפניהם אנו עומדים, וחיים תודה לאל כאילו אינם קיימים.

 

 

* * *

רוני גבעתי על עצמה

"ביום שבו נולדתי, באביב של 1940, הגיע לקיבוץ החדש כפר בלום שבעמק החולה, עדר הכבשים הראשון, וחברים הציעו להוריי לקרוא לי פועה. אבל אבי, שאול, שאהב את התנ"ך, קרא לי רוני – 'רוני ושמחי בת ציון.'

הוריי החלוצים גרו אז באוהל, ואני, בנפרד מהם, בבית הילדים. ברקע שנות ילדותי היו מלחמת העולם השנייה והשואה באירופה, שבה נספתה כמעט כל משפחתה של אימי, אסתר. בארץ הוקמה המדינה, התחוללה מלחמת השחרור, ובאו עולים רבים. כל אלה השפיעו עליי, אבל יותר מכל אהבתי לשוטט בחוץ, בחורשת האקליפטוסים, אצל הפרות ברפת, בשדה עם הרגבים והעשבים, הפרפרים והחיפושיות, להתבודד ולדמיין, לרדת אל שפת הירדן עם הזרם החזק, המערבולות והג'מוסים, נחשי המים והדגים, השפיריות והשלדגים, והילדים הערבים שבאו לגדה ממול מהכפר סלחיה, שנעלם אחרי מלחמת השחרור.

ב-1950 יצאו הוריי ללונדון לשנתיים, לעזור ליהודים לעלות לארץ, ואיתם יצאנו גם אחי ואני. פגישתי כבת כפר עם ארץ אחרת, שפה זרה ועיר גדולה, היתה מבהילה ומרתקת גם יחד.

בגיל הנעורים למדתי, כילדת-חוץ, בבית הספר התיכון באיילת-השחר. עם נישואי ליואב, עברתי לגור בקיבוץ עין-גדי, בו נולדו שלושת ילדינו. עבדתי בשדה ובכרם, בחממת הוורדים, כמורה במשך שנים, וכעורכת ספרי הילדים בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

בעין גדי התחלתי לכתוב סיפורים למבוגרים ולילדים, עד כה חמישה ספרים למבוגרים ועשרה ספרים לילדים ונוער. כאן אני ממשיכה לחיות ולכתוב.

רוני גבעתי

 

מתוך אתר דףדף בעריכת נירה הראל

רוני גבעתי הלכה לעולמה באביב, 2014

יהי זכרה ברוך!

 

 

* * *

אורי הייטנר

1. אל תיפלו למלכודת "זוכרות"

ב-12 במרץ 2013 נהרגו שני טייסים ישראליים בתאונת מסוק. בהגיע הידיעות הראשונות, כתבה פעילת ה"שמאל" הרדיקאלית נועה שיינדלינגר בדף הפייסבוק שלה:

"יש לנו כנראה חדשות טובות (רמז: תאונה בתרגיל צה"לי עם נפגעים). זהו מסוק המשמש לתקיפה וירי מן האוויר. קולולולוללולו."

ובתשובה לאחת המגיבות הוסיפה שיינדלינגר את הפנינים הבאות: "הם בחרו להיות במדים. הם נהנים להיות במדים. הם מקבלים פריווילגיות כי הם במדים. ואני אדאג לשטויות כמו 'צלם אנוש' שלי אחר כך, כשהמאבק יסתיים בהצלחה. עד אז אשמח גם אשמח בנפול אויבי."

לא היה זה מקרה ראשון. כל אימת שחייל צה"ל נהרג, פורצת הגברת בצהלולי חדווה. ובוודאי ישאל אותי הקורא למה אני נותן במה לעשב שוטה, שלבטח אינה מייצגת איש זולת עצמה, במקרה הטוב?

אז זהו, שלא. הבעייה שלי אינה עם העשב השוטה הזה, אלא עם המדמנה שבה צומחים גידולי פרא כאלו ועם האקולוגיה המאפשרת את קיומה של המדמנה הזאת.

נועה הנ"ל הנה פעילה מרכזית ומובילה בארגון האנטי ישראלי הקיצוני "זוכרות". "זוכרות" הוא המדמנה. האקולוגיה, היא הסביבה שבשם ה"ליברליות" כביכול, נותנת לארגון הזה לגיטימיות.

גם אני חטאתי פעם אחת במתן לגיטימציה לארגון הזה. לזכותי ייאמר, שבזכות התערבותי, בוטלו מיספר סדנאות הסתה נגד המדינה של הארגון הזה, במכללת תל-חי, בקיבוצים ובמוסדות חינוך בגליל העליון. אך פעם אחת נפלתי, והסכמתי להשתתף בעימות פומבי עם מייסד הארגון איתן ברונשטיין. טעיתי כאשר השתכנעתי מול הטיעון ש"בלאו הכי הוא קיבל את הבמה, וכדאי שאתה תהיה שם כדי לתת לו פייט ראוי." ואכן, דומני שאת הפייט הזה הוא לא ישכח, אבל אני לא אשכח את ייסורי המצפון מכך שהייתי שותף למתן במה למסית ומדיח נגד מדינת ישראל.

בדבריו, הסביר "הזוכרת הראשי", שארגונו לא נועד להילחם למען "זכות" השיבה. "הזכות הזאת," הוא הסביר, "היא זכות מוחלטת, שאי אפשר לערער עליה. היא אינה זקוקה לנו. אנחנו קיימים כדי להילחם על מימוש הזכות זאת, כלומר על השיבה בפועל לישראל של כל הפליטים."

כדרכם של אנשי "זוכרות", הוא ניצל את הבמה לתיאור דמוני של ישראל בכלל ושל מלחמת השחרור בפרט, מלחמה שאינה אלא טיהור אתני אכזרי. את הפלמ"ח הוא הציג ככנופיית רוצחים ואנסים. את ישראל הוא הציג כ"מדינה ליהודים בלבד" וכמובן שהוא שולל את זכות קיומה כמדינה יהודית.

והנה, בגיליון האחרון של "ידיעות הקיבוץ", מופיע "קול קורא" תמים ואמפתי כקופסת סוכר, בחתימת רינה שתיל מארגון "זוכרות", הקורא לוותיקי הקיבוצים לתת את עדותם על מלחמת העצמאות ותקופתה. תוך שימוש בתחפושת חד-פעמית של טרמינולוגיה ציונית – "מלחמת השחרור", "לוחמי תש"ח" וכד', היא מפצירה בוותיקים לתת עדות, לצורך הקמת אירוע של "ועדת אמת לאירועי 48'." מתוך הבנת הצורך של אותם ותיקים, בערוב ימיהם, בעשור התשיעי לחייהם, לספר את סיפורם, הם נקראים בציניות מרושעת להפוך לאידיוטים שימושיים בשירות תעמולת כזב וזוועה נגד המדינה שלהקמתה ולקיומה לחמו. אני יכול לתאר לעצמי "ראיון" כזה, שבו במשך שעות יספר אותו אדם את סיפורו, כאשר המראיין ידובב אותו בשאלות מכשילות, ומראיון של שש שעות, יוצגו שתי דקות המתארות מעשה אכזריות או פשע מלחמה, שיצורפו לעוד שתי דקות שייגבו ממרואיין אחר, ועוד שלוש דקות ממרואיין שלישי, כדי ליצור מסכת מרשיעה נגד ישראל.

גם במאמץ לאמץ טרמינולוגיה ידידותית לאותם אנשים, לא יכלה הכותבת להתאפק מלדבר על "טראומת 1948". בעבורה, הקמתה של מדינת ישראל, מימוש זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית ולעצמאות לאומית, ככל עם ועם, היא טראומה. אדם המתייחס להולדתו כאל אירוע טראומתי, הוא אדם בעל נטיות אובדניות. ולא בכדי, הארגון המתייחס להקמת מדינת ישראל כאל טראומה, חותר לאובדנה.

אני קורא לוותיקי תש"ח לא ליפול למלכודת הדבש של "זוכרות". אני קורא לילדיהם ולנכדיהם להיות ערניים דיים, ולוודא שהוריהם וסביהם לא נפלו למלכודת.

ואני קורא לתנועה הקיבוצית ליזום מיזם תיעודי אחר, אמיתי, ציוני, שייתן לדור מייסדי המדינה והלוחמים על הקמתה את האפשרות לספר את סיפורם, את האפוס הגדול של הקמת מדינת ישראל.

 

אהוד: בכספי מי ממומנות "זוכרות" וכל המיזמים שלהן?

 

 

2. לברוח מהמבוך

לפני חודשים אחדים, התפרסמה תלמידה, מיכל זולר שמה, שבמקום מבחן כתבה מכתב למורה שלה, שבו ביקרה את מערכת החינוך. כמובן שהיא מיהרה להעלות את מכתבה בפייסבוק, והוא פרש כנפיים וקיבל חשיפה תקשורתית רחבה. שר החינוך שי פירון מיהר להתקשר אליה ולפרגן לה.

האמת היא, שהיה זה מכתב מביך. לא היה בו שאר רוח, לא היתה בו הצעה חלופית לחינוך משמעותי יותר. הוא היה בעיקר "אוי אוי אוי," עם מסר של בוריינות, כלומר בורות כאידיאולוגיה.

עם זאת, את עצם האקט אהבתי... בעיקר כיוון שהוא הזכיר לי סיפור מעברי.

השנה – 1979. אני תלמיד בכיתה י"א בביה"ס "בליך" ברמת-גן. במסגרת לימודיי במקצוע תולדות המדע, אותו לימד מורה צעיר, מעולה וכריזמטי, שבכיתות ט'-י' היה מחנך הכיתה שלי – מנחם פיש, היום פרופ' לפילוסופיה של המדע, בחרתי כנושא לעבודת חקר את תולדות הכתב.

אלא שלא היו בי כוחות נפש לכתוב את העבודה. דחיתי את הכתיבה מיום ליום, והדף נותר ריק ומיותם. ביום שלפני הדד-ליין, בסוף חופשת החנוכה, התיישבתי לכתוב את העבודה. כתבתי דף ועוד דף ועוד דף בחוסר מוטיבציה מובהק, כשראשי במקומות אחרים לגמרי. ובשלב מסוים נמאס לי. נטשתי את העבודה, ובמקומה – כתבתי שיר שבו ביטאתי את תסכולי. במקום העבודה, הגשתי את השיר.

לא, שר החינוך זבולון המר לא התקשר אליי. השיר גם לא פורסם בתקשורת, אפילו לא בעלון הכיתה. ראינו אותו, רק פיש ואני, ומיספר חברים שהראיתי להם את היצירה. אפילו לפייסבוק (!) לא העליתי אותה. מיותר לציין, שלא היתה לי שום טענה למורה על הציון העגול שקיבלתי על ה"עבודה".

כל הסיפור הזה נשתכח ממני, ונזכרתי בו בעקבות המכתב של מיכל זולר. יגעתי, ומצאתי מחברת שירים שלי מימי נעוריי, "מזמור לשיכור", ובה השיר, "לברוח מהמבוך".

 

א. הוא התיישב ליד שולחן

ניסה לכתוב ת'עבודה

אבל זה לא היה כה קל

כי לא היה הוא מרוכז.

הרדיו היה פתוח

נפשו חשקה בתפוח

במטבח מטגנים סופגניות

וריחן מגיע אל אפו הפתוח.

 

פז' – היי, בן אדם, בחייך

קום ותפסיק את לימודיך

זרוק את העט והנייר אל הפח

ורוץ מיד אל המטבח.

 

ב. היד שלו כואבת לו

מרוב כתיבה של עמודים.

חושב הוא על המון דברים

אך לא על תולדות המדעים.

ברדיו שלמה ארצי

(אין לי חרוז לארצי)

במטבח ממלאים ת'סופגניות בריבה

ואפו הפתוח פלט מין אפצ'י.

 

פז' – היי, בן אדם, בחייך...

 

ג. ואז עלה לו הסעיף

נמאס לו מתולדות הכתב

(אילו היה זה לפחות

תולדות התפוח למשל).

פתח הוא פתאום את הדלת

(האפצ'י גרם לנזלת)

קינח הוא את האף

והופ – הוא רץ אל המטבח.

 

פז' – היי, אני, בחיי

קמתי והפסקתי את לימודיי

זרקתי את העט והנייר אל הפח

וחטפתי סופגנייה מהמטבח.

 

3. צרור הערות 6.4.14

 

* על אף רטוריקת "האיזון הקדוש", היום ברור גם לאובמה וקרי שהפלשתינאים הם הסרבנים.

הפנייה של אבו מאזן למוסדות של האו"ם היא שבירת כלים ופיצוץ המו"מ. למה פוצץ אבו מאזן את המו"מ? כיוון שמדובר באדם המונחה באידיאולוגיה, והאידיאולוגיה המנחה אותו אינה מאפשרת לו הכרה בישראל ולא שלום עם ישראל. הוא אינו מוכן להכיר בישראל כיוון שכלל אינו מכיר בעם היהודי, ואם היהודים אינם עם, מה פתאום שתהיה להם מדינת לאום ומה פתאום שהיא תהיה ב"פלשתין"? ומאחר ואין הוא מכיר בישראל, כמובן שלא יחתום עימה על הסכם שלום. הסכם שלום – פירושו סוף הסכסוך, והוא לעולם לא יחתום על סוף הסכסוך, כי עצם הסכסוך הוא האידיאולוגיה. שהרי אם אין סכסוך, זו השלמה עם קיומה של ישראל. הוא יכול לחתום על הסכמים פרגמטיים שיתנו לו הישגים בלי שיידרש לחתום על סוף הסכסוך ועל שלום. אולם ככל שהוא נדרש להגיע להכרעה על שלום, הוא ברח. הוא ברח מההצעות מרחיקות הלכת ביותר של אולמרט, שמתח את יכולת הוויתורים של ישראל אל מעבר למקסימום, בדיוק כפי שנהג קודמו, ערפאת, בקמפ-דיוויד. והוא ברח עתה, כאשר נדרש להסכים למסגרת כללית של שלום. היעד המדיני הקרוב של ישראל, הוא מדיניות הסברה רבתי בעולם, החושפת את הסרבנות הפלשתינאית ומתמודדת עם הנראטיב השקרי בדבר "סרבנות" ישראלית.

התנאי הישראלי לחידוש המו"מ חייב להיות ביטול הפנייה לארגוני האו"ם, שמשמעותה עקיפת הצורך לדון עם ישראל, והעדפת דרך הפתרון הכפוי, העוקף מו"מ ופשרה. יש לדרוש מארה"ב לממש את החלטות בתי הנבחרים, להפסיק טוטאלית את התמיכה והמימון האמריקאי לכל ארגון של האו"ם המקבל את הפלשתינאים. ללא המימון האמריקאי, אין יכולת פעולה לאף ארגון.

 

* אורי אריאל קורא לישראל לבטל את הסכם אוסלו במחאה על פיצוץ המו"מ. אבל הרי אוסלו הוא בלאו הכי אות מתה, כיוון שהפלשתינאים הפרו מהיום הראשון את מחוייבותם המרכזית בו – הפסקת הטרור והמאבק המזוין. אז למה מתכוון אריאל? אם הוא מתכוון לפירוק הרש"פ, תהיה זו טעות חמורה. קיומה של הרש"פ, יישות שהיא בין אוטונומיה פלוס למדינה מינוס, היא אמנם אינטרס פלשתינאי, אך היא גם אינטרס ישראלי. סיום השלטון הישראלי על האוכלוסייה הפלשתינאית, שרובה הגדול חי היום תחת שלטון הרש"פ, מבטל את הסכנה הדמוגרפית הקיומית, הכרוכה בשלטון ישראל על כל א"י המערבית. נכון, העובדה שבעולם ואף גורמים בארץ מתעלמים מהמציאות ומציגים מצג שווא של "קיבוש" ישראלי על שטחי הרש"פ, גורמת לנזק חמור. חשוב לצאת במסע הסברה, המבהיר את השקר הזה. אך בכל מקרה – עדיף להתמודד עם השקר, מאשר להפוך אותו לאמת.

ראוי היה לקדם מדיניות של העצמת הרש"פ, חיזוק שיתוף הפעולה הכלכלי עם ישראל, הגברת הסיוע של המערב, רקימה מדורגת של תהליך להחזרת ירדן לתמונה, כפרטנרית להסדר קבע עתידי, המבוסס על פשרה טריטוריאלית בין ישראל לבין פדרציה ירדנית-פלשתינאית, שבה הרש"פ נהנית מאוטונומיה רחבה; הסכם שאינו ישים בעתיד הנראה לעין, אך הוא היחיד האפשרי לטווח הרחוק. אולם איך אפשר לקדם תהליכים כאלה, תחת מדיניות אמריקאית משיחית, המנסה לאכוף על המציאות פנטזיות, שדוחקות את הפלשתינאית לפינה, המחייבת אותם לפעול על פי האידיאולוגיה שלהם? שוב הוכח: שלום עכשיו = שלום, אך שווא.

 

* געגועיי לקיסינג'ר – לנוכח מדיניותו הכושלת, הנדונה מראש לכישלון, של מזכיר המדינה קרי, שאינו מצטייר כעפרון המחודד ביותר בקלמר האמריקאי, אי אפשר שלא להתגעגע לחוכמתו של קיסינג'ר, שהכיר במגבלות המציאות, והעדיף פתרונות של צעד אחד צעד, במסגרת של מיצוי האפשר, ולא תרועות משיחיות המסתיימות בנפיחה.

 

[אהוד: איך אפשר להשוות יהודי חכם לגוי סכל שלא ירש כנראה מאומה מסבו וסבתו היהודיים שהתנצרו?]

 

* ציפי לבני חוותה השבוע את מה שחוו לפניה ברק ואולמרט – כאשר אנו מותחים עד לקצה את גבול הוויתורים, אנו נתקלים באין פרטנר. "רק תתנו לי להיכנס לחדר המו"מ," זאת סיסמת בחירות יפה. המציאות לא כל כך פשוטה.

 

* אני התנגדתי באופן מסורתי לעסקאות שחרור מחבלים. אולם לא אחת, כאשר הופעל עלינו לחץ אמריקאי בנדון, הצעתי שנדרוש תמורת השחרור את שחרורו של פולארד. אם העסקה כל כך חשובה לאמריקאים, שיתרמו גם הם את חלקם. והנה, דומה היה, לפני ימים אחדים, שזה קורה. אם הצעה כזו תחזור, יהיה זה במקרה של חידוש המו"מ. חידוש המו"מ, יחייב את ישראל לביצוע הפעימה הרביעית של שחרור המחבלים, שהיא כבר התחייבה לו, ללא פולארד. בתנאים כאלה, למרות שסוג העסקאות הללו אינו מוסרי, אני נוטה לתמוך בעסקה שתחלץ מהכלא את פולארד, עסקה שעשויה להציל את חייו.

בעסקה הכוללת את פולארד יש להציב קו אדום – אי שחרורם של מחבלים אזרחי ישראל, או לחלופין, גירושם לצמיתות מן המדינה.

לצד הדיון הרציני על דילמת העִסקה – מחבלים תמורת פולארד (שלעת עתה כנראה אינה עוד על הפרק), מתפתח דיון נוסף, על פולארד עצמו. רוגל אלפר ב"הארץ" הוא רק אחד מנותני הטון לתשפוכת של שנאה ודה-לגיטימציה, ליהודי, היום – אזרח ישראל, שהסתכן למען מדינת ישראל ובשליחותה. ושוב, שופכים את טענות הסרק של יוצרי הדמוניזציה לפולארד בארה"ב, טענות שכבר מזמן הופרכו. וטענת המחץ – הוא קיבל כסף. ואו! איני יודע האם הוא קיבל כסף, כיוון שאני מכיר גרסאות סותרות בנדון. אבל נניח שהוא קיבל כסף. נו... האם עובדי השב"כ והמוסד אינם מקבלים שכר? האם מפעיליו אינם מקבלים שכר? איזו טענה צינית, מכוערת ומרושעת.

אבל מטיחי השופכין על פולארד, ברובם הגדול, יתמכו בעסקה של פולארד תמורת המחבלים. הם יהיו מוכנים אפילו לשחרורו של פולארד, תמורת שחרור המחבלים.

 

* הרשעת אולמרט היא סימן דרך במאבק נגד השחיתות. אולם המאבק בשחיתות אינו יכול להיות רק במישור המשפטי והענישתי. הענישה חשובה כי היא מרתיעה ויש בה אמירה ערכית של אבחנה בין טוב ורע. אבל ההתנערות צריכה להיות במישור הערכי, החינוכי. השחיתות היא תוצר ישיר של תרבות הסוגדת לכסף, לכוח ולכבוד, תרבות הריאליטי, תרבות הסלב. אם הפרשה הזאת תסתכם בכך שפושע, בכיר ככל שיהיה, ישב בכלא, זו תהיה החמצה היסטורית.

 

* "מאכער" – פירושו עושה. איש עשיה. אדם שמזיז דברים, שעוזר לאחרים. מאכער אינו בהכרח מושחת. הוא גם יכול להיות אדם ישר. קשה לאדם מן היישוב להתמודד לבדו עם הביורוקרטיה, עם הטופסולוגיה, עם אישורים וחסמים למיניהם. הוא עלול ללכת לאיבוד, לטפס על קירות, להישבר ולהתייאש. אין רע בכך שיהיו בעלי מקצוע, הבקיאים במבואות הביורוקרטיה, המטפלים בתיק של אזרח או יזם, ובלבד שיעשו זאת בדרכי יושר ולא בדרכי שחיתות ושוחד. חלק מן הלקחים של פרשת "הולילנד", צריכים להיות הקלה והסרה מקסימלית של חסמים ביורוקרטיים, כדי לפשט הליכים, לעודד יזמות ולסייע לאזרחים ולבעלי העסקים. אולם יש מקום גם למאכערים, אפילו כמקצוע מוכר עם רישיון עסק, עם כללי אתיקה קפדניים ותחת פיקוח.

 

* אהוד בן עזר תמה איך זה שמואל דכנר הפך לאיש הטוב. ולא היא, הוא ממש לא הפך לאיש הטוב. אין אנשים טובים בפרשת השחיתות הזאת, פרשת השחיתות החמורה ביותר בתולדות המדינה. יש בה רק רעים. רע הוא נותן השוחד ורע הוא מקבל השוחד. אלא שמקבל השוחד היה ראש העיר, שר וראש הממשלה ומדינה מתוקנת חייבת להתנער מאיש כזה. מדינה שאדם מושחת עד היסוד עומד בראשה – אין לה תקנה. שמואל דכנר הוא פושע, ששיחד את אהוד אולמרט, שאף הוא פושע. אולם בערוב ימיו, בהסדר עד מדינה, שמואל דכנר ביצע שירות לאומי חשוב, מתוך מניעים אנוכיים לחלוטין – הוא סייע למדינת ישראל להתנקות מן המושחת שעמד בראשה. בבית המשפט, שמואל דכנר אמר אמת. וכפי שהוכיח בעליל השופט – אהוד אולמרט שיקר לאורך כל המשפט.

 

* השתתפותו של השודד רוני ליבוביץ' בפרסומת, היא גלוריפיקציה של הפושע, בשל הפשעים שביצע. ליבוביץ' לא השתתף בפרסומת כשחקן. אילו היה שחקן במקצועו, היה זה נכון שיחזור למקצועו; זו היתה הדרך הנכונה לשקמו. אילו היה שחקן, לא היה כל טעם לפגם בכך שיופיע בפרסומת. אולם הוא אינו שחקן. הוא משתתף בפרסומת כרוני ליבוביץ'. מיהו אותו ליבוביץ'? אייקון, מותג. ומה מהות המותג? עצם היותו פושע, בזכות הפשעים שביצע.

זהו ביטוי להתבהמות הקיימת בחיינו. למה שהנ"ל לא ירוץ לכנסת, בתור מי "שהחזיר את חובו לחברה"?

 

* בהופעתו ב"מצב האומה" התגאה דרעי בשירותו הצבאי הקרבי (4 חודשים, שביצע כשהבין שזה התנאי לכך שיתאפשר לו להתמנות לתפקיד מנכ"ל משרד הפנים). האמת היא, שאם נוסיף לכך עוד שנתיים שירות בשב"ס, זה כבר מתקרב לשירות אמיתי.

 

* עוד ביטוי להתבהמות שבחיינו – איל גולן, שסביב פולחן הכוח, ההערצה והסלביות שלו נוצרה תעשיית בשר, תעשיית תאוות, סחר בילדות – שולף את השד העדתי. ומאחר ומדובר באדם שאין לו בושה, אין להתפלא על כך שאין לו בושה לשלוף לפתע את השד העדתי, ולהאשים את מבקריו. האמן המצליח ביותר בישראל בעשרים השנים האחרונות, הוא פתאום קורבן של השד העדתי. בשבוע שבו הורשע בדין התגלמות סטריאוטיפ "הגבר, האשכנזי, החילוני" – ראש ממשלה לשעבר, גולן אינו מתבייש לשלוף את "השד העדתי" ולהתבכיין על רדיפה. השד העדתי הוא מפלטו האחרון של הנבל.

 

* כל מעשי "תג מחיר", הם מעשים ברבריים ונתעבים, הממיטים עלינו קלון. אבל חומרת המעשים גדולה שבעתיים, כאשר הבריונים בוחרים דווקא בכפרים הידידותיים ביותר, הישראליים ביותר, המחוברים ביותר. ולא בכדי הם בוחרים דווקא בהם, וניתן להבין זאת מכתובות הנאצה נגד "התבוללות". כלומר, דווקא כיוון שמדובר בכפרים המשתלבים בחברה הישראלית, הם מעוררים ביתר שאת את שנאת הגזענים העלובים הללו. כך היה כאשר הם פעלו באבו גוש, וכך השבוע, כשהם פעלו בגוש חלב.

 

אני מציע להקים משמר אזרחי של מתנדבים ביישובים הללו, כדי להגביר את תחושת הביטחון של התושבים, להרתיע את הפורעים ולהעמיק את החיבור לחברה הישראלית, על אפם וחמתם של הקיצונים משני הצדדים. ואני ממליץ לשלב במשמר האזרחי הזה, לצד מתנדבים מן הכפרים, מתנדבים מן היישובים היהודיים באזור.

 

* אחת לכמה שנים צץ איזה "מחקר" עתיר רייטינג, שמוצא איזו סבתא או סבתא רבא יהודייה של היטלר. ועכשיו, סיפור דומה על פילגשו אווה בראון, שאיזה "תחקיר" טלוויזיוני בריטי מצא בשערותיה שורשים יהודיים. אלה גימיקים זולים וסנסציוניים ותו לא.

 

* ביד הלשון: בהערות שכתבתי על הביוגרפיה של אלתרמן, כתבתי את המשפט הבא: "נתן זך שמרד באלתרמן וניסה לתפוס את מקומו בציבוריות ובספרות העברית, הוא ללא ספק מטובי המשוררים שלנו, אך הוא אינו מתקרב כלל לדיוטה שעליה ניצב אלתרמן."

"מה פירוש דיוטה?" כתב לי קורא, והוסיף "מעולם לא נתקלתי במילה הזאת."

בהנחה שכל קורא המגיב, מייצג לפחות חמישה קוראים שאינם מגיבים, לא אסתפק בתשובתי אליו, ואציג אותה כאן.

דּיוֹטָה (או דיוטא) היא קומה. המילה שאולה מן היוונית, והיא מקובלת בלשון חז"ל לקומה בבית. אולם השימוש במונח התפרס מעבר לפשוטה כקומת מגורים, והיא מתארת מפלס, דרגה במדרג של איכות ושל מוסר.

 

 

* * *

פורום צאצאי שבויים

אנחנו, פורום של צאצאי החיילים הארץ-ישראליים שהתנדבו לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה ונפלו בשבי הנאצי. כאלף וחמש מאות שבויים, ביניהם אבי, דוד גרינבלט, שישבו ארבע שנים בשבי.

איתרנו כמאתיים משפחות של צאצאים ואנו מחפשים את יתר המשפחות. באם יש לך קשר כלשהו לאחד ממשפחות השבויים או יש לך הכרות עם מישהו כזה, נשמח אם תצטרפו ותצרפו לפורום.

אודה לך מאד אם תוכל להפיץ את המייל הזה למכסימום אנשים, כדי שאולי יימצאו עוד משפחות של מי מהשבויים. אנחנו פועלים להוקרת תרומתם ולהנצחת זיכרם ומקיימים, בין השאר, גם כנס בבית הגדודים באביחיל ביום 2.5.14.

הדרך להצטרף היא לשלוח מייל לפי הכתובת:  pal.pioneers@gmail.com

בתודה,

יהודה גרניט

 

 

* * *

עמוס אריכא

איש הספינים

אחרי עיסקת השטן שרקח ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו בעזרתו של עויין ישראל, שר החוץ האמריקני ג'ון קרי, וקשר אותה בשחרור פולארד, ג'יימס בונד היהודי, ובמקום לשחרר את מה שסוכם בסך של שלושים וכמה פלשתינאים – קפץ לפתע המספר לארבע מאות (!) עם הבטחה (שקטה...) להימנע מבנייה בשטחים, ובכדי להגביר התבזות גם לשחרר רוצחים בעלי אזרחות ישראלית, ומעתה והלאה אבו-מאזן הוא שייצג גם את ערביי ישראל בפני העולם המריע.

מה עוד איפה נשאר לנו לצפות מראש ממשלה המתנהג כמו בננה שהרקיבה ועבר זמנה מרוב כיפופים? לא מדובר יותר בראש ממשלה הססן וחסר חוט שדרה, אלא מדובר באדם שאין לו חזון וגם מתפשט מכל נכסיו, עד שיגורש בעירומו מתחום העיירה שלנו.

שיקום מישהו שיאמר מתי שמע מנתניהו שהוא פורש לעינינו יריעת חזון? משנה ברורה המסבירה במשפט או שניים להיכן אנחנו חותרים להגיע? אפילו נשיא המדינה מר פרס הממשיך לשגות בחלומות-שלום כגיבוי לפרס נובל לשלום שזכה בו, לא יכול להעיד שיש דבר כזה. לכל היותר פרס צוטט בעבר כמי שאמר בחנופה על נתניהו משפט מופלא: "הוא מבין את ההיסטוריה. הוא הרי בנו של היסטוריון."

כל שנותיו נתניהו בעצם הוא אשף להטוטים עוצרי-נשימה בתחום אחד, הוא איש הפה הגדול שמייצר ספינים בלי סוף. לועו מתחבר לעתים לממדים הזויים של חייזר. לפני רגע אומר כך, כעבור רגע אומר כך, ולבסוף נולד בן-כלאיים שגורם לכולנו תחושה שאכן זו מדינה של חייזרים נוכח המציאות ההזוייה של קסמי הספינים הזוהרים שלו.

מי שחושב שהוא בן יחיד בממשלת ישראל? כי אז הוא טועה, שכן כל מנופחי החזה הגאוותן שם, אלה המצהירים בוקר וערב כי על גופתם ישחררו הפעם רוצחים, ובוודאי לא כאלה שהם אזרחי ישראל, על-פי דרישתו הפקחית של התגרן אבו-מאזן, אינם שונים מנתניהו; דברי רהב נמלצים בגרונותיהם וישבן רועד מפחד נטישת הכיסא אליו הוא דבוק בקושי. אין דרך אחרת לתאר את ממדי הטמטום שמגלה הממשלה הרופסת, שעוד מעט ותאשר כמתרפסת על גחונה את עסקת השטן.

מצד אחד הפרסה הזאת תגיע לשיאה כשיתחיל פסטיבל ג'ונתן פולארד בארץ. גיבור שלא היה כמותו מאז ימי המכבים. סוכן ישראלי. גדול הדור. מה לא ייאמר על מי ששיחק את בונד מיוזמתו והגשים בטיפשות את הזיותיו במחיר חייו. פולארד התובע הכרה בו כסוכן ישראלי, עוד עלול לקבל אותה, דבר שלא מגיע לו. הוא מעולם לא היה סוכן שישראל שתלה והפעילה. מרכולתו המסוכנת פגעה לא רק בישראל אלא גם הטילה צל כבד על יחסי  יהדות ארצות-הברית עם הבית הלבן.

הימין המשיחי בעיקר הוא זה שצימח את פולארד למה שהוא היום. אך בלי קשר לעסקה, מכבר ראוי היה שאמריקה תשחרר את האיש החולה והאומלל הזה.

הספין הזה של פולארד שנפלט כנפיחה ממוחו ההוזה של ראש הממשלה, צריך להחריד כל מי שהוא בר-דעת, מצפון ומוסר. מדובר בספין גס, מביך ומשפיל שהוא מבית היוצר של נתניהו, ספין הספינים, מאותם תרגילים מזן החוכמולוגיה המטופשת שמאפיינת את נתניהו מכבר; ספין שהוא עור בעור מאותם התרגילים המטופשים שמהם לא בונים מדיניות אלא נקלעים לצרות צרורות. ולא מעט ספינים כאלה זכורים לנו מראש הממשלה שכנראה בדרך גם איבד את מפלגתו, שכיום לא נותר בה שמץ מהדר ימי בגין בעל הגאווה. בגין גם ידע לפרוש כשכוחו לא עמד לו. אחריו צמחה מפלגת המיובלים.

אומר את תקציר המסקנות העגומות בנוסח זה: ראש ממשלה שאין בראשו תוכנית עם חזון ולעומת זה כיסיו גדושים בקונצים ובספינים ילדותיים אוויליים, אינו ראוי להיות ראש ממשלה, בוודאי לא במדינת ישראל. לצערי, וסימנתי בקו אדום את הנקודה הזאת, לאחר שנים כה-רבות בתפקיד החשוב ביותר בחיינו, לא הציב נתניהו שום הישג משמעותי. זמנו הולך ומתקצר. מחובתו לעשות צעד היסטורי אמיתי, מבלי לוותר על מה שחשוב לביטחון ישראל, שכן הפלשתינאים ימשיכו להיות אותם פלשתינאים שונאי ישראל מושבעים גם לאחר ש"כאילו" ייחתם מסמך שלום שאינו שווה דבר.

נתניהו צריך לקום ולהודות בפני העולם כולו, כי לאחר עשרים ואחת שנים של ניסיונות בלתי-פוסקים לא מצאנו לנו בן-שיח אמיתי, אלא אוייב מסוכן. כתוצאה ממצב זה הוא כראש ממשלה האחראי גם לעתיד מדינתו, מודיע בזה כי ממשלת ישראל קובעת מעתה את גבולה של המדינה על פי צרכיה, ומציג את המפה הראויה.

ההתגרות של אבו-מאזן והגשת מסמכים להתקבל לארגונים הקשורים באומות המאוחדות, שמו קץ לשיחות ומחייבים את ראש הממשלה להכריע כי "הסכם אוסלו" נהיה יתיר, ומשקלו כלשון הנאמר, עבר זמנו – בטל קורבנו.

מזה עשרות שנים אין זה אלא ארגון מנוון שמכבר איננו מייצג את העולם הדמוקרטי, והפך לגוף מוטה לחלקים החשוכים ביותר שקיימים בעולם. אין לזלזל בו אבל יש להתמודד איתו כמתאגרף במשקל כבד שהוא קל רגליים ובעל אגרופים מוחצים, שגם חושב מחוץ לקופסה.

הארגון הזה ימשיך בעוינותו כלפינו גם בעתיד. זהו הארגון שהמציא את הסיעוד של דורות  פלשתינאים כ"פליטים", והטביע אותם ואת "הנרטיב" שלהם בהררי זהב, שיכולים היו להציל את כל יבשת אפריקה המוכה והמיוסרת ואין לה מושיע, והיא משלמת על-כך במיליוני קורבנות!

אני יכול לפרוש גם תסריט קשה לימים שיבואו בעתיד בין אם נרקוד על-פי חלילם של הפלשתינאים, לבין אם נמצא חלילן קסום מהלך בקרבנו. שלא תהיה טעות, השלום המצופה ישטוף את רחובותינו בדם, כמו לאחר הסכם אוסלו האומלל, שנמניתי בזמנו עם המברכים עליו. המלאכה הזאת להתעמת עם המציאות כאיש חזון מופקדת בידיו של ראש הממשלה נתניהו שצריך לזכור שהוא נמצא במקומו לקבל החלטות היסטוריות.

הזמן מואץ נגדנו. לנתניהו ישנה עדיין הזדמנות בלתי חוזרת למצב עצמו בדומה במשהו למי שהבטיח להיות בתחילת דרכו. אפנה דברי אליו: אם אינך מסוגל לנקוט בצעד מחויב מציאות כקביעת גבולותינו בימים אלה, תתפטר, לך ועשה לביתך. אולי רק אז יופיע מישהו מעבר לפינה שמבורך בנתונים נכונים להנהיג אותנו ובפיו חזון אמיתי. אם תתעשת, כי אז בצעד כזה תציל את כבודך הכמעט אבוד ותאפשר לנו לא לאבד תקווה.

להזכירך, מר נתניהו, מבחינת בעלות על הארץ וגורלה, אין לך עדיפות רגשית אפילו לא על פני הקטון בעדת בני ישראל. קום, התנער. שלא תשאיר אדמה חרוכה.

 

 

* * *

ספר חדש

מיכל סנונית: "רוקמת החלומות"

מיכל סנונית ("צפור הנפש") נוגעת בנבכי נפשו של כל אדם, מבוגר וילד, גדול כקטן, בספרה החדש על אישה הרוקמת חלומות על בדים עשויים מרוח. "כי כל עוד יש חולמים, יהיו לי מספיק בדי רוח, אותם אוכל לרקום לכל מי שיחפוץ לפי מצב הרוח."

הספר כתוב ביד אמן בלוויית איוריה רבי הקסם של גליה אמרלנד.

ספר מתנה, להשיג בחנויות "צומת ספרים" ובכל החנויות העצמאיות

במחיר מיוחד של 48 שקלים.

"לבני 5 עד 95," נכתב על יצירתה של מיכל סנונית בפסטיבל בינלאומי, דיסלדורף, 2008.

לתשומת לב קוראים ואוהבים: למרבית הבושה, רשת סטימצקי אינה מוכרת לעת עתה ספרים חדשים של מיספר הוצאות ספרים (ביניהן "מודן" ו"שוקן") שלא הסכימו לחתום על דרישת סטימצקי ש-63% ממחיר הספר יישאר  בידי חנויות סטימצקי (הסכם מחפיר) ורק הסכום הנותר יועבר לרשות המו"ל, לכיסוי הוצאות ההפקה, ההפצה ותשלום התמלוגים לסופר.

אי לזאת, הספר החדש אינו מצוי בחנויות סטימצקי אולם רשת "צומת ספרים" וכל החנויות הפרטיות מציגות אותו על שולחן הספרים החדשים.

חג שמח

 

 

* * *

מתי דוד

תגובות ממוקדות לאירועים בחדשות

המדריך החדש "למזרח תיכון חדש" של עולם ערבי מפורק

איך שהגלגל מסתובב לטובתנו, לאור התוהו ובוהו שמתחולל אצל אויבינו מסביבנו. עיראק, סוריה ולבנון מפורקות בגלל מלחמות דתות ועדות פנימיות. מצרים בהנהגת גנרל א-סיסי הנילחם לחיסול האחים המוסלמים והחמאס. הנשיא אובמה והאחים המוסלמים נגד מצרים בהנהגת א-סיסי. סעודיה ומדינות המפרץ תומכות בגנרל א-סיסי ומתנגדות לאסד. חיזבאללה נילחם למען אסד, שנילחם נגד המורדים הסונים. איראן תומכת בחיזבאללה ובאסד ומתנגדת למצרים, סעודיה וטורקיה. טורקיה נגד סוריה ותומכת בחמאס המפעיל טרור נגד מצרים. במצרים היו שתי מהפכות שגרמו לתוהו ובוהו ולשלטון הצבא. בסוריה מלחמת אזרחים עם לגיון זרים של מוסלמים מכל הסוגים. הליגה הערבית מתכנסת פורמלית, לא מתפקדת ריאלית.

 

"אל מוניטור" – ערוץ טלוויזיה חדש למזרח התיכון

ג'מאל דניאל, סורי אמריקאי, המתגורר בשוויץ, מממן הפעלתו של ערוץ טלוויזיה המסקר את המזרח התיכון. הכתבים הישראלים שעובדים עבורו הם: עקיבא אלדר. בן כספית. מזל מועלם. שלומי אלדר. הסיקור על הזווית הישראלית נוטה לרוב לכיוון המדיני השמאלני.

 

מה עושים "אחים מוסלמים" כיועצים בבית הלבן?

במצרים רודפים ומרשיעים את פעילי ומנהיגי האחים המוסלמים.  ואילו בבית הלבן כמה מהם מכהנים כיועצים לנשיא בבית הלבן.

Arif Alikhan , עוזר מזכיר מועצת הביטחון הלאומי של ארה"ב.

Mohamed Elibiary, יועץ במועצה לביטחון לאומי.

Rashad Hussain, יועץ של המועצה המוסלמית.

Salem al-Merayati, יועץ של נשיא ארה"ב בנושאים מוסלמיים.

 

שגרירי ארה"ב ובריטניה בישראל הם יהודים דוברי עברית

דן שפירו (44) – שגריר ארה"ב.  היה אחראי למדור המזרח התיכון הצפוני במועצה לביטחון לאומי בארה"ב.  היה יועץ ועוזר לאובמה.  דובר עברית וערבית.

מתיו גולד (41) – שגריר בריטניה.  אשתו יהודייה,  בתו נולדה בארץ.  היה מזכיר אישי לשר החוץ הבריטי.  היה סגן שגריר בריטניה באיראן.  דובר עברית. 

האם הייחוס של המוצא היהודי וידיעת השפה העברית, הם יתרון הדדי גם לצד הישראלי וגם לצד המדינה שהם מייצגים ? 

שאלה שאין עליה תשובה.

 

מבט שונה על פוטין ועל רוסיה החדשה

רוסיה החדשה בהנהגת פוטין התנתקה מהאידיאולוגיה הקומוניסטית הישנה של שאיפת התפשטות גלובלית. רוסיה כיום פועלת בעיקר על בסיס אינטרסים כלכליים, ועל מנת לשמור השפעה אזורית על אותן המדינות בסמיכות אליה, שעדיין לא הצטרפו למערב ולנאט"ו.

רוסיה כיום, בניגוד לעבר, אינה עוינת את ישראל. פוטין מרבה במחוות ידידותיות ליהודי רוסיה, בביקורים, בהצהרות ובתרומות. הוא ביקר בארץ. קנה דירה למורה היהודייה שלימדה אותו גרמנית וחיה כיום בארץ. עד עתה קיים את הבטחתו לנתניהו לא לספק לסוריה טילי 300S קרקע-אוויר. ראוי לשמור על מדיניות חיובית עם פוטין בהתחשב בקהילות יהודיות גדולות ברוסיה ובאוקראינה.

 

צפוי גל של מתן דרכונים חדשים זרים לישראלים

בעקבות היוזמה הספרדית להעניק דרכונים ספרדים לצאצאי היהודים שגורשו מספרד לפני כ-500 שנה, צפוי גל של יוזמות דומות מסיבות שונות לחלוטין.

סעודיה תעניק דרכונים לישראלים שתמכו ב"יוזמת השלום הסעודית".

דרום אפריקה תעניק דרכונים לישראלים שנאבקו נגד "האפרטהייד" של ישראל.

איראן תעניק דרכונים לנטורי קרתא בישראל ובארה"ב שפסלו את "המשטר הציוני".

הרשות הפלסטינית, לכשתקום המדינה, תעניק דרכונים לפעילי "שלום עכשיו", "יש גבול", "די לכיבוש", לקוראי "הארץ". 

גדעון לוי ואחמד טיבי יקבלו דרכונים דיפלומטיים.

כורדיסטן תעניק דרכונים לישראלים שעזרו לה להילחם נגד סאדאם חוסין למען השגת אוטונומיה, שאמנם קיימת כבר.

ישראל תעניק דרכונים לצאצאי חסידי אומות העולם שהצילו יהודים.

 

תזכורת לדו פרצופיות של אובמה ואמריקה המטיפים לכל העולם

הם מטיפים בשם החוק הבינלאומי, זכויות האדם, הדמוקרטיה, הזכות להגדרה לאומית. הם מנהלים מזה שנים מלחמות באפגניסטן ובעיראק, האם זה בהתאם ל"חוק הבינלאומי"? מדוע הם משתפים פעולה עם מדינות כמו סעודיה ופקיסטן, שאין בהן זכויות אדם ולנשים בפרט?  מדוע הם תמכו בפרישתה של קוסובו מסרביה (יוגוסלביה) אבל מתנגדים לפרישתו של חצי האי קרים מאוקראינה לרוסיה? מדוע הם לא נאבקים למען זכות ההגדרה הלאומית של העם הכורדי הגדול – 24 מיליון, המפוזר והנרדף בטורקיה, סוריה, עיראק ואיראן?

מדוע הם משלימים עם הרצח ההמוני בסוריה של מוסלמים נגד מוסלמים?

כי אובמה הוא מנהיג בשקיעה של מעצמה בנסיגה.

 

 

* * *

לימור שריר

הנשים לבית בובר

הנשים לבית בובר, אליהן התוודעתי במסגרת מחקר לצורך כתיבת ספרי: "מרטין בובר – מבט מקרוב" (כרמל, 2011), היו יוצאות דופן, מורדות במוסכמות, יצירתיות ומשכילות וניתן לכנותן פמיניסטיות במידה זו או אחרת עוד בתקופה שנשים במרכז אירופה לא היו כאלה.

 

סבתא אדלה

סבתו של מרטין בובר, אדלה, עסקה בסתר בכתיבה בסוף המאה השמונֶה-עשרה, התעניינה בספרים החיצוניים עוד בתחילת המאה התשע-עשרה ואף נהגה לכתוב ביומנה רשמים מיצירותיהם של יוהן גתה ושל פרידריך שילר. כך מתאר אותה בובר בספרו "פגישות":

סבתא גדלה בעיירה גליצאית שעיון ב'ספרים חיצוניים' על ידי יהודים נחשב בה לפריצת גדר, ולגבי נערות נחשבה קריאת ספרים למעשה שלא ייעשה. כשהייתה בת ט"ו התקינה לעצמה מחבוא-סתר בעלייה, ושם היתה שומרת כרכים של כתבי עת: 'הוראַן' לשילר ו'לֵיווַנה' מאת ז'אן פאוּל וספרים גרמניים אחרים שקראה בהם בסתר.

מתברר שהנשים האחרות במשפחה כדוגמת פאולה וינקלר בובר, אשתו של מרטין בובר וגם רעייתו של רפאל בנו – מרגרט טורינג, היו נשים אסרטיביות, מורדות, הרפתקניות, גרמניות שנישאו ליהודים, שהרו את ילדיהן לפני שנישאו לבעליהן, שחיו חיים יוצאי דופן וכולן היו סופרות.

 

פאולה וינקלר-בובר

פאולה וינקלר-בובר נולדה במינכן ב-1877 למשפחה קתולית אמידה. בגיל צעיר עזבה את משפחתה והתחנכה בפנימייה קתולית במנזר. בצעירותה נפטרה אימה, והיא נותרה עם אביה – נגר ואדריכל, טיפוס עיקש ונוקשה.

פאולה לא התנהגה על פי הנורמות שהיו מקובלות בתקופתה. מאז חינוכה במנזר פיתחה ביקורת שלילית לחינוך הדתי ולקתוליות. בצעירותה שיחקה בתאטרון חובבים והיתה טיפוס הרפתקן ועצמאי. היא עזבה את בית הוריה ונסעה ללמוד בבית הספר להכשרת מורים במינכן, שם לימדה בבית ספר יסודי. בהמשך עבדה כמזכירה בטירול שבאוסטריה ומשם נסעה לאוניברסיטת ציריך ולמדה פילולוגיה גרמנית. פאולה היתה ספורטאית ואף חצתה את האלפים השווייצריים ברכיבה על אופניים

בקיץ 1899 פגשה את מרטין בובר באוניברסיטת ציריך. כעבור שנה הרתה לו, עזבה את הלימודים ועברה להתגורר עימו בברלין. לאחר שנולד בנם רפאל, עזבה פאולה באופן רשמי את הכנסייה הקתולית וניתקה סופית את הקשר עם משפחתה. ב-1907 התגיירה והוסיפה לשמה את השם יהודית. היא נישאה למרטין וחיה עמו בהפנהיים מ-1916 עד 1938, אז היגרו לארץ-ישראל והתגוררו בירושלים יחד עם שתי נכדותיהן – בנותיהן של רפאל ומרגרט טורינג בובר.

פאולה היתה סופרת ומסאית והחלה לכתוב בתקופה בה נשים כותבות נהגו להסוות את זהותן במסווה של שמות גבריים כדוגמת ג'ורג' אליוט. כבר ב-1901 נדפסו בירחון Die Welt  מאמרים פרי עטה, "אבחנות של אוהדת הציונות" ו"האישה היהודייה". היא עזרה לבובר בעריכת ספריו: "מעשיות ר' נחמן מברסלב" ו"אגדת הבעל שם טוב"; מספריה שפורסמו בשם העט גאורג מונק – "הילדים הלא אמתיים של אדם", "הקורבן", "סיפורי קדושים איריים, ועוד.

את הרומן –  Muckensturm - ein Jahr in Leben einer Kleinen Stadt – "סערת יתושים" – כתבה בין השנים 1938 ל-1940 בירושלים, על סמך רשימות מיומנה שאספה שנים. הרומן הריאליסטי מתאר בביקורתיות את התנהגותם וגורלם של אזרחי הפנהיים ב-1933.

 

פמיניזם נוסח אלן קיי

פאולה וינקלר בובר לא היתה פמיניסטית העונה להגדרה המוכרת אך דעותיה היו דומות לאלה של אלן קיי. לדעתה על האישה לפתח את כישרונותיה הנשיים ולתרום לחברה באופן חופשי, וסברה שעל המדינה לתמוך באישה ולהשתתף בהוצאותיה בגידול הילדים.

המשותף בין פאולה וינקלר לאלן קיי הוא האמונה במטרנליזם. שתיהן האמינו שהאימהות היא תכונה נעלה ומוסרית ביותר, הייחודית לנשים, ועל כן יש לפתחה. ועם זאת, פאולה סברה שנשים אינן צריכות לעסוק במקצועות גבריים, ואף כתבה למרטין בובר על ויכוח עם ידידתה בנושא." להלן קטע ממכתבה:

 ציריך, 16–17 באוגוסט 1898

...שיחה עם אלזה זעזעה אותי. דיברנו על מאורעות פוליטיים, על האנטישמיות בפריז ועל הקונגרס הציוני ... בין דעותיה הקוסמופוליטיות רעיונות שוויוניים השואפים למזער [את] ההבדלים בין גבר לאישה, ולטשטש את הניגודים ביניהם באופן שבדומה לדבורים, ייווצר מין שלישי חסר מין. מי יודע אם יצליחו בזה? אולי הם הצליחו כבר... האידיאל בעיניי הוא לפתח את הגבר בגבר ואת האישה באישה לשלמות גבוהה, עד לפריחה יוצאת מן הכלל כי אז הם יהיו כאדם לאדם...

 

חשיבה נשית וגברית

בדומה לפאולה, גם מרטין בובר מדבר על שתי צורות חשיבה – נשית וגברית; כך כתב לגוסטב לנדאואר:

הגבר ההוגה-לאמיתו צריך שיעבור בחווייתו גם את החשיבה הנפשית, והאישה ההוגה-לאמיתה צריך שתעבור בחווייתה את החשיבה הגברית, כל אחד צריך למצוא בזה את הקוטב הנגדי  כדי להעלות משניהם את חיי הרוח [...] אין אני מתכוון בכך לשום טשטוש ניגודים ולשום נטרול. אבל שתי הצורות של חשיבת המין אינן אלא דרגות טרומיות והנחות מוקדמות לרוח.

ב-1958 נפטרה פאולה בובר ממחלת לב בוונציה, ונקברה שם, בבית עלמין יהודי עתיק.

 

 

מרגרט בובר-נוימן

מרגרט טורינג נולדה סמוך לפוטסדאם שבגרמניה ב-21 באוקטובר 1901 למשפחה בורגנית בת שבע נפשות. אביה ניהל בית חרושת לבירה, והיה אדם קשה ושמרני. היו ביניהם עימותים תמידיים. אימהּ הייתה ליברלית וסובלנית באופייה, והיתה לה ביקורת כלפי הקיסר, הכנסייה והצבא; הפער בין הגישות השפיע על מרגרט.

אחרי לימודיה בגימנסיה הוכשרה כמורה בבית ספר יסודי וכגננת. היא הושפעה מספרים שקראה, כגון "האישה והסוציאליזם" מאת אוגוסט בֶּבֶּל ו"מכתבים מבית הסוהר" מאת רוזה לוקסמבורג. היתה חברה בתנועת הנוער ציפורים נודדות(Alt-Wandervogel)  – אחרי שעזבה את בית הוריה עבדה במקצועה, והושפעה ממשפחותיהם העניות של חניכיה וכן מרצח רוזה לוקסמבורג.

נלהבת מהתיאוריה המרקסיסטית – שלפיה המהפכה תשים קץ לעוני ולחוסר הצדק הכלכלי-חברתי– הצטרפה מרגרט ב-1921 לתנועת הנוער הקומוניסטי הגרמני.

בתנועה פגשה את רפאל בובר. היא התלוותה אליו להיידלברג, שם החל ללמוד הנדסה. משנאלץ לעזוב עקב פעילותו הקומוניסטית, עברה איתו ליינה, ושם המשיך את לימודיו באוניברסיטה. לאחר הולדת בתם, ברברה, הם נישאו. בהפנהיים נולדה בתם השנייה, יהודית, אך יחסיהם עלו על שרטון.

ב-1926 הצטרפה מרגרט למפלגה הקומוניסטית. עד 1928 שימשה אם חד הורית לבנותיה ועבדה לפרנסתה בהוצאת ספרים, עד שנאלצה לוותר עליהן, בעקבות משפט הגירושין. בית המשפט פסק כי יש להעבירן למשמורתם של פאולה ומרטין בובר. נקבעו לה סידורי ראייה של פעמיים בשנה בלבד.

מ-1928 עד 1932 הועסקה במערכת העיתון הקומוניסטי הברלינאי Imprekor. ב-1933 נפסקו ביקוריה של מרגרט בבית בובר בהפנהיים; היא פגשה את בנותיה, פעם נוספת ב-1934 בשווייץ. ב-1935 נסעה עם היינץ נוימן, יהודי שהיה חבר הרייכסטאג הגרמני מטעם המפלגה הקומוניסטית, למוסקבה, וב-1937 נעלמו עקבותיה – עד 1945.

בנותיה נפגשו עימה שוב רק לאחר 12 שנים.

רק בדיעבד נודע מדוע נעלמה מרגרט. התברר שב-1929, בעת שעבדה במערכת העיתון הקומוניסטי בברלין, הכירה את היינץ נוימן, והתאהבה בו. נוימן נחשב אז כוכב עולה, פיקח וכריזמטי שנודע גם כתאורטיקן חד הבחנה וכותב מוכשר.

ב-1930 התריע נוימן שהנאצים מהווים סכנה לגרמניה ושעל המפלגה הקומוניסטית להילחם בהם; ואולם מוסקבה של סטלין העדיפה להתעלם וב-1939 נחתם הסכם מולוטוב-ריבנטרופ בין סטלין להיטלר. בשל דעותיו נחשב אפוא נוימן כמנהיג קבוצת האופוזיציה. הוא זומן למוסקבה, ונפגש עם סטלין במעונו שלחוף הים השחור, הודח מהוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית, ובסוף 1932 נשלח מטעם הקומינטרן לספרד.

עם עליית הנאצים לשלטון ב-1933, גילו נוימן ומרגרט שאינם יכולים לחזור לגרמניה. המפלגה הקומוניסטית הוצאה אל מחוץ לחוק ומנהיגיה נשלחו למחנה ריכוז. כשסיים נוימן את תפקידו בספרד, פקדה עליו הנהגת הקומינטרן לעבור לשווייץ, שם התגורר עם מרגרט בשנים 1934-1935 כמהגרים בלתי-חוקיים. נוימן הוצג כסופר בשם קרל בילר והתפרנס מעבודות תרגום, ומרגרט הוצגה כאלזה הנק, מזכירתו.

ב-1936 בוצעו ה"טיהורים הגדולים" של סטאלין וב-1937 הורה ראש הנקוו"ד ניקולאי יצקוב על מאסרם של אלפי קומוניסטים גרמניים בחשד לריגול. נוימן, שהוגדר אז כ'אלמנט שלילי' נאסר בכלא לוביאנקה שבמוסקבה והואשם בפעילות חתרנית נגד המפלגה. לאחר חודשיים של חקירות ועינויים, הפך לשבר כלי. בביקוריה בכלא הצליחה מרגרט להעביר לו מעט כסף לקניית מזון ונשארה חסרת כול.

הפעם האחרונה שנפגשו בכלא היתה בלילה שבין 26 ל-27 באפריל 1937. בדיעבד הסתבר שב-1 בנובמבר 1937 כתב נוימן על פי דרישת הנקוו"ד מכתב נלהב שתומך במבצע הטיהור של סטלין. ב-26 בנובמבר 1937 הודה באשמה השקרית שהוטלה עליו, בתוך חמש-עשרה דקות הוטל עליו עונש מוות, והוא נורה מיד.

ב-19 ביוני 1938 נאסרה מרגרט על ידי המשטרה החשאית של סטלין, הושלכה לבית הסוהר לוביאנקה; משם הועברה לכלא בוטירקה הנורא. בינואר 1939 הורשעה בבית המשפט כמתנגדת לקומוניזם ונידונה לחמש שנות עבודה במחנה הכפייה הסובייטי קרגנדה-גולאג בקזחסטן. מרגרט נכלאה עם 35 אלף אסירים בתנאים איומים אך הצליחה לשרוד.

מרגרט ואסירים אחרים שוחררו מקרגנדה ב-1940 וגורשו במכות לעבר גשר  הבוג ומשם היישר לידיהם של חיילי האס-אס. אלה העבירום לידי הגסטאפו בברלין. מרגרט נחקרה בחשד לריגול וב-24 ביוני 1940 הועברה למחנה הריכוז לנשים רָוונסבריק.

במחנה פגשה את מילנה יסנסקה, מושא אהבתו של פרנץ קפקא. מילנה מתה ברוונסבריק ומרגרט כתבה את "מילנה" שראה אור בגרמנית ב-1963.

באחד לאפריל 1945 שוחררה מרגרט מרוונסבריק עם שישים אסירות פוליטיות. יומיים לאחר מכן אילץ האס-אס אלפיים אסירות שנותרו ברוונסבריק לצאת לצעדת מוות שבמהלכה רובן מתו. למרבה האירוניה, בין משחררי המחנה היו הרוסים, שחמש שנים קודם לכן, מסרו אותה לידי הנאצים.

מרגרט חיה בשטוקהולם מ-1946 עד 1948, ואז כתבה את ספרה "תחת שני דיקטטורים", שיצא לאור ב-1949 ותורגם לשתים-עשרה שפות. בספר היא משווה בין הגולאג למחנה הריכוז הנאצי, ומצביעה על חשיבותם של זכויות האדם והדמוקרטיה. הספר שימש אף כעדות היסטורית שהביאה להרשעתם ולהוצאתם להורג של קצינים נאצים בכירים מרוונסבריק. מאז ועד מותה לחמה מרגרט נגד המדיניות הקומוניסטית. ב-1947 היא נפגשה סוף סוף עם בנותיה בשבדיה.

ב-1957 נדפסה בפרנקפורט האוטוביוגרפיה שלה, "מפוטסדאם למוסקבה",  וב-1976 ראה אור "גורלות בתקופתי",  שבו היא טוענת שהנאציזם והקומוניזם חד הם. ב-1980 הוענק לה אות ההצטיינות הגבוה ביותר מטעם הרפובליקה המערב גרמנית.

מרגרט בובר נוימן נפטרה ב-1989 בפרנקפורט.

 

סיפור חייהן של הנשים לבית בובר יכול להיבחן, במידה רבה, כסיפור של התפתחות הפמיניזם באירופה מסוף המאה ה-18 דרך הגל הראשון של הפמיניזם במאה ה-19 ובראשית המאה ה-20, והלאה. למרות שאדלה, פאולה ומרגרט לא הגדירו את עצמן בפירוש כפעילות פמיניסטיות, הרי שבעצם חייהן גרמו לשינוי השקפות עולם וסללו את הדרך לבאות אחריהן.

 

 המאמר נלקח מספרה של לימור שריר "מרטין בובר – מבט מקרוב" בהוצאת כרמל, ופורסם לראשונה בחוברת "מאזניים" אפריל 2014, בעריבת משה גרנות.

 

 

 

* * *

מצדיעים לזכרו של דב שפרלינג

ערב הצדעה לפעיל העלייה מבריה"מ ומי שהיה שם אסיר ציון, דב שפרלינג ז"ל, במלאת שלושים לפטירתו

 יתקיים במוזיאון ז'בוטינסקי ביום שלישי, 8.4.14 בשעה 17.30.

דב שפרלינג שהיה מהלוחמים הנועזים והיעילים ביותר למען פתיחת שערי בריה"מ, נפטר בגיל 77. את הערב לזכרו מקיימים במשותף איגוד יוצאי אסטוניה ולטביה בישראל ומכון ז'בוטינסקי בישראל.

ישאו דברים:

מר יעקב קדמי, לשעבר ראש "נתיב" ושותף לדרך ולמאבק

גב' סילבה זלמנסון, אסירת ציון

מר אלי ולק, יו"ר איגוד יוצאי לטביה ואסטוניה

בני משפחה וחברים

ינחה: מר יוסי אחימאיר מנכ"ל המכון

מוזיאון ז'בוטינסקי, רח' המלך ג'ורג' 38, קומה א', תל-אביב.

כיבוד קל.

מוקירי זכרו של דב שפרלינג מוזמנים להשתתף בערב הזיכרון.

 

 

 

* * *

תקוה וינשטוק

אילן יחס – משפחת מרקין

רבים, גימלאים וגם צעירים, מקדישים את שעות הפנאי להכנת אילן יחס. מקוששים כל בדל ידיעה על בני המשפחה, וכל המרחיק בנבכי הזמן הרי זה משובח. לאן אתה הולך ברור לכולם, אבל מניין באת? אילן היחס מהווה מחווה להורים אהובים ולדורות קודמים, ותכופות הינו גלעד יחיד לנספים שלא זכו לקבר.

זה תחביב סוחף וממכר. נכנסת אליו – לרוב שוב איך בכוחך לצאת ממנו. למעשה לא תחביב – אלא עבודת פרך, פאזל אין סופי שאת אבניו הקטנות מחפשים בכל קצות הארץ וברחבי העולם, לצרפן בסבלנות אין קץ. יש לאמת את המקורות, לבדוק כל שם מכל עבריו, לאמת אם האיש שאת שמו לא שמעת מעולם הוא אכן שלישי ברביעי מצד אבא או מהנישואים של איזו דודה או בעצם נטע זר. ולהיפך, אחד מענפי האילן נכרת ונעלם – איך ממלאים את המשבצת הריקה? וכשמסיימים סוף סוף עדיין אין סוף להערות ולהארות ולטענות ולמענות מצד בני המשפחה שעליה עמלת – זה לא נולד בכפר פלוני אלא באלמוני ולמה כתבת כך ולא אחרת וכאן שגיאה ושם טעות – כי גם אצל העקשנים והדייקנים ביותר מתגלים טעויות. בלי טעויות בתוך הערבוביה של הדורות אי אפשר. אנחנו רק בני אדם. 

     לא מכבר, אחרי עמל של ארבע וחצי שנים, הוציאה עדית מרקין ספר יוחסין של משפחות מרקין ואטינגון. מרקין זו משפחת אביה. אטינגון זו משפחת אימי. מסתבר שהקירבה הבין-משפחתית ראשיתה בסבא רבא שלי, גרשון אטינגון. אחותו דינה נישאה לרב יעקב עזרא מרקין. עדית מרקין היא דור חמישי לאותו עזרא מרקין. הוא נולד במוהילב ב-1883 ובתאריך זה נפתח המחקר המשפחתי שלה המשתרע על קרוב למאתיים שנה.

הספר משופע בדמויות מעניינות. מהאטינגונים בולט במיוחד הפסיכואנליטיקן ד"ר מקס אטינגון, מתלמידיו ומידידיו של זיגמונד פרויד ומתומכיו הכספיים. בסוף שנות השלושים של המאה שעברה עקר אטינגון מאירופה לישראל והקים בירושלים את המכון לפסיכואנליזה. בין חסידיו היתה אסתר'לין עגנון. מקס אטינגון נחשב לאיש חידות ואף שהלך לעולמו ב-1943   – עדיין מופיע שמו מדי שנים מיספר באשר לפרשיות פוליטית בינלאומיות בעיקר אלו הקשורות לברית המועצות. בשעתו כתבתי עליו במכתב העיתי.

אבל הפעם נתרכז במשפחת מרקין, משפחה מאד דתית, מחסידי חב"ד. אחד מענפיה עקר לגרמניה ועסק בסחר פרוות בינלאומי שהניב מיליונים. בפרוץ מלחמת העולם השנייה שכרו המרקינים מטוס ונמלטו לארה"ב, שם נחשבו לסוחרי הפרוות הגדולים ביותר. כיום מחזיקים אחדים מהם בקו אניות.

שלושה דורות של מרקינים חיים בישראל:

 

נחום יצחק (איזק) מרקין 1893-1973

נחום יצחק מרקין נולד ברוסיה הלבנה. לערך בשנת 1905 היגר עם הוריו ואחיו לקושטא שבתורכיה. במלחמת העולם הראשונה עקרה המשפחה לבולגריה. נחום יצחק עבד בחברה לטבק. הוא התקרב לנוער הסוציאליסטי והכיר את גיאורגי דימיטרוב, לימים ראש ממשלת בולגריה.

דימיטרוב סייע למרקין למנוע את גרושה של ידידתו פרלה, ילידת פטרבורג, שהוריו התנגדו שיישא אותה לאישה. פרלה התגיירה, השניים נישאו וכעבור שנה נולד בנם יצחק. כשהחלה המהפכה הבולשביקית היה זה נחום יצחק שסייע לדימיטרוב להשיג דרכונים מזויפים לשליחים הקומוניסטים שהגיעו לסופיה.

כעבר זמן קצר הפך  דימיטרוב עצמו למבוקש על ידי השלטונות. נחום יצחק הסתיר אותו בביתו, השיג לו דרכון ותחפושת והצליח להבריחו ליוגוסלביה בתוך משלוח טבק. הדבר נודע ונחום יצחק היה צפוי לעונש מות. ב-1917 נמלט מבולגריה ובדרכון פולני הגיע למצרים בכוונה לעבור לישראל. הדבר לא עלה בידו. הוא נשאר בקהיר, סחר בענבר, והביא למצרים את רעייתו ובנו הקטן.

ב-1926 הגיע מרקין לארץ כתייר, הכיר פרדסנים מפתח תקווה והחליט להיות חקלאי בישראל. הוא היה מראשוני המתיישבים בסגולה שליד פתח תקווה, והקים בה משק חקלאי. ב-1933 קרא בעיתון שהיטלר אסר את דימיטרוב באשמה של הצתת הרייכסטאג בברלין. מרקין שלח אלף לירות שטרלינג לאשת דימיטרוב למימון המשפט שהתנהל נגד בעלה.

ב-1944הצטרף ללח"י, בהשפעת חברו הטוב ד"ר דנון, והעמיד את  משקו לרשות המחתרת. במקום נערכו קורסים לנשק ולמפקדים של לח"י והאתר שימש בסיס ליציאה לפעולות קרב, ביניהן ההתקפה על שדה התעופה הבריטי בכפר סירקין.

ב-1946 שלח אותו הלח"י לבולגריה. כשהגיע לשם – דרך שוויץ וצ'כיה – קישר בין הלח"י לדימיטרוב, שכבר היה ראש ממשלה ומקורב לסטלין. שליחות זו תרמה להצבעה של ברית המועצות עבור הקמת מדינת ישראל ולהיתר ליהודי בולגריה להגר לארץ.

אחרי שליחות נוספת לבולגריה התמסר נחום יצחק לחקלאות. הוא נפטר מהתקף לב  ב-1973 ונטמן בסגולה. רעייתו פרלה נפטרה ב-1992 ונקברה לצידו. סיפור הידידות עם דימיטרוב  מתועד בספרות הלח"י, באינציקלופדיה לחלוצי הישוב של תדהר ועוד.

 

יעקב מרקין 1916-1994

יעקב מרקין, בנם של נחום יצחק ופרלה מרקין – אביה של עדית, מחברת אילן היחס – נולד בסופיה. בגיל שנתיים עבר עם אימו לקהיר, שם כבר התגורר אביו. עם הוריו עלה לארץ, למד בגימנסיה "הרצליה", המשיך בקולג' הסקוטי בצפת והצטיין בלימודים וגם בספורט. הוא למד בלונדון הנדסת מכונות והנדסת יצור, חזר ארצה ועבד במקצועו כאזרח בצבא הבריטי. כשמשק הוריו שמש בסיס ללח"י (1944-48) – היה אחראי לניהול הבית והמשק.

במלחמת השחרור גר בירושלים ועסק באספקת המים לעיר. ב-22.2.1948 ביצעה כנופיית עבד אל קאדר אל חוסני, יחד עם עריקים מהצבא הבריטי, פיגוע ברחב בן יהודה בירושלים. 58  נהרגו. הבניין בו התגורר נפגע, אך הוא ניצל. באחת הנסיעות בשיירה לירושלים נפצע מרסיסים, פציעה ממנה סבל עד יום מותו.

כשהוכרז על הקמת צה"ל ופירוק המחתרות, נעצר יעקב מרקין וישב שישה שבועות בכלא המרכזי בעכו. את תאו חלק עם יצחק שמיר, ממנהיגי לח"י, ראש ממשלת ישראל לעתיד. כששוחרר התגייס לצה"ל והיה ממקימי חיל חימוש. תרם רבות להצטיידות צה"ל למלחמת סיני. מהצבא השתחרר בדרגת סרן, הצטרף לקונצרן כור ושנים רבות שימש בתפקידים הנדסיים ומנהליים בכירים. בין היתר היה יו"ר ועדת ההידראוליקה של מכון התקנים הישראלי. בגימלאות היה פעיל בארגון "נתיב" וכמו כן  בהגנה על זכויות הגמלאים. נפטר ב 1944 ונקבר ליד הוריו בסגולה. ליעקב מרקין ולאשתו נחמה נולדו ליאור ועדית.

 

פרופסור ליאור מרקין  (1944-1989)

ליאור מרקין נולד בתל אביב. למד בגימנסיה "אוהל שם" ברמת גן. במסגרת העתודה האקדמאית סיים תואר ראשון ושני בהנדסת מכונות בטכניון ושירת בחיל חמוש. עשה דוקטורט במילגה מלאה באוניברסיטת בראון בארה"ב, ופוסט דוקטורט במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס. לאורך כל הדרך הצטיין בלימודיו. ב-1976 הצטרף לסגל הפקולטה למתמטיקה בטכניון ונעשה פרופסור מן המניין למתמטיקה שימושית. היה פרופסור אורח באוניברסיטאות בארה"ב ובביה"ס של הצי האמריקאי במונטריי, קליפורניה ויועץ לסוכנות החלל האמריקאית נאס"א. הוא נודע בעולם בגין עבודותיו בתחום אי היציבות של זרימות אטמוספריות ובמיוחד בשל פענוח מנגנונים יסודיים המובילים ליצירת סערות באטמוספירה. ליאור מרקין נפטר ממחלה קשה ורשלנות רפואית. השאיר אישה, אתי, בן רחף ובת קליר.

 

עדית מרקין

עדית מרקין היא בוגרת גימנסיה "אוהל שם" וקונסרבטוריון רובין בירושלים. שירתה כקצינת מודיעין, ובמסגרת העתודה האקדמאית סיימה תואר ראשון במתמטיקה ותואר שני בחקר ביצועים באוניברסיטת תל אביב, וכמו כן היא בעלת תעודת הוראה.

עדית עבדה למעלה מ-25 שנה בתעשייה האווירית, כמנהלת  פרויקטים של מחקר ופיתוח. לפני כשש שנים פרשה מרצונה לגימלאות ועוסקת כיום בעיקר בצילומי טבע בארץ ובעולם, בצפרות ובנגינה בפסנתר. היא שיצרה את אילן היחס.

 

 

* * *

מומלץ לצפות ב"מצדה" על הכרמל

http://youtu.be/Hp2NJOjPiuM

 

* * *

ראיון עם יוסי גמזו

ביום שני 7.4 ב-21:00 יארח רני קרן בתכניתו "ינשופים", ברדיו "אורנים", את המשורר והפזמונאי, יוסי גמזו. אני אשתתף בתוכנית כמראיין אורח.

פינתי השבועית תוקדם ותשודר באופן חד פעמי בשעה 22:00.

בפינה אשמיע את יהורם גאון בשיר "אמרו לי".

ניתן להאזין לתוכנית ברדיו ב 103.6 FM באזור טבעון, יוקנעם, רמת ישי והקריות, או בשידור חי באינטרנט בקישור הבא:

http://www.oranim.ac.il/sites/heb/community/radio-oranim/Pages/default.aspx

קישור לתכניות "ינשופים" (לא בשידור חי):

http://www.icast.co.il/default.aspx?p=Podcast&id=331726

אורי הייטנר

 

 

 

* * *

אהוד בן עזר

אחותה ציפורה –

שאסתר לא הכירה

במלאת 120 שנה להולדתה של המשוררת אסתר ראב (1894-1981)

[פורסם לראשונה ב"מאזניים" בעריכת משה גרנות, ניסן תשע"ד, אפריל 2014]

 

אנחנו, צאצאי משפחת יהודה ראב בן עזר, עומדים כאן על פסגת הגבעה בבית הקברות סֶגולה של המושבה הראשונה של העלייה הראשונה – פתח-תקווה, כמנהגנו מדי ל"ג בעומר, הוא יום פטירתו של אבי משפחתנו – יהודה ראב (1858-1948).

סביבנו פזורות מצבות רבות של בני המשפחה, בהם גם של בתו השנייה של יהודה, אסתר ראב (1894-1981) שהשנה, 2014, מלאו 120 להולדתה.

המצבה הפשוטה, המשותפת, שסביבה אנו עומדים, יצוקים בה שני לוחות-זיכרון ישנים. האחד לזכר רעייתו של יהודה, לאה, אימהּ של אסתר, והשנייה לזכר דודתי ציפורה, היא בתם הבכורה של לאה ויהודה, שנפטרה ונקברה כאן בשנת תרנ"א, שלהי 1890, והיא כבת 6 בלבד, כלומר שנולדה בשנת 1885 לערך. ציפורה נקראה על שם פייגה [ציפורה] ראב לבית אהרנטל, אימו של יהודה, שמתה בהונגריה שנים בטרם עלות המשפחה ארצה.

ציפורה לא היתה הבכורה בילדי יהודה ראב כי קדם לה, מאישה אחרת, בנו הבכור מנחם-שלמה ראב [1878-1916] שנולד לו מנישואיו הראשונים בירושלים לאלמנה הדסה הרשלר, שזה סיפור בפני עצמו.

 

  על בתו ציפורה מספר יהודה ראב בספר זיכרונותיו "התלם הראשון":

 

"בשנת תרמ"ח (1888) נולד בני ברוך. בראשית תרנ"א (1890) חלתה בתי הבכירה צפורה בדלקת ריאות. החובש המקומי חשבהּ לקדחת רגילה ולא הניח להבהיל את הרופא מראשון-לציון. כאשר הבאתי אחר-כך שני רופאים, ד"ר שטיין וד"ר מזיא (ואלה באו למקום בחירוף נפש, כי היה זה ביום של שיטפון ואדיות) כבר לא יכלו להועיל יותר, והילדה מתה כשהיא בת שש.

"לפי הרשום בספר החברא-קדישא של פתח-תקווה היא מתה בי"ד כסלו התרנ"א והיא הינה המיספר השלישי בספר. המת הראשון שנקבר בבית הקברות של פתח-תקווה היה ניסן לייב בן חיים מקרלין.

"מקרה מות ילדתי [ברוך בנו היה אז כבן שלוש ולא זכר את אחותו הבכורה] – דיכא את רוחנו והשאיר אחריו רגש של שממון ושכול שלא נחלש עם הזמן אלא הלך וגבר. הכול מסביב החל להיראות בעיניי מחוסר טעם ומטרה: הפרות העלובות, השדות החרבים, העזובה, האקלים הרע וגם... האנשים. לא הימים הראשונים כימים האלה, עם התרחבות המושב רבה הערבוביה. האנשים השתנו. מה שקודם לא היה בנמצא, או היה חבוי – החל לבצבץ. הופיעה התגרנות... האנשים החלו לנהוג בקטנוניות על פחות משווה פרוטה... הכול חדל למצוא חן בעיניי ואיבד את טעמו. שטמפפר היה נמצא אז בחו"ל בפעולות שונות למען המושבה, ובעיקר אצל הברון ופמלייתו, ובלי השפעתו [של בן-דודתו יהושע שטמפפר] – לא הכול הלך למישרים... דוד גוטמאן הוסיף להישאר בעקשנות ביהוד. איש זה שהקריב את כל הונו ואונו בשביל פתח-תקווה – לא חזר אליה עוד, ובסוף ימיו עבר לירושלים וימת שם עני וחסר-כל." ["התלם הראשון", עמ' 109].

 

זו המציאות שאליה נולדה בפתח-תקווה בתם השנייה של יהודה ולאה, אסתר (1894-1981), כשלוש שנים לאחר מות ציפורה, וכאשר בנם הבכור, הוא אחיה ברוך – הוא כבר כבן שש. לימים נולדו להם עוד שני בנים, אלעזר (1900) וצעיר הבנים, בנימין (1904) הוא אבי.

לא נותרה שום תמונה של ציפורה. כמו שאין גם שום תמונה של אליעזר ראב, אביו של יהודה.

בשיריה של אסתר ובפרוזה שלה נזכרים ישירות ובעקיפין שלושת אחיה, ברוך, אלעזר ובנימין – ואפילו יש התכתבות עם אחיה-החורג מנחם-שלמה, שאותו לא פגשה מעולם כי מת במחלה בצעירותו בירושלים בתקופה הרעה של מלחמת העולם הראשונה.

אבל שמה של ציפורה, שאותה כמובן אסתר מעולם לא הכירה, אינו נזכר כלל. כנראה צעירה מדי היתה הילדה מכדי להותיר רושם על בני-המשפחה למען תיזכר לימים גם אצל מי שתהיה אחותה – אסתר.

 

ילדותה של אסתר עברה עליה בהתמודדות עם אחֶיה, בעיקר ברוך המבוגר ממנה בשש שנים. על פי עדויותיה זה מה שעיצב את אופייה ה"גברי". גם משום הערצתה לאביה, גם משום האנטאגוניזם שחשה כלפי אימהּ הדתית.

"גבריות" זו היא מצאה, כמעלה – גם בחברתה הטובה לורת פסקל, שהיתה לה כאחות – בשיר מופלא שהוקדש ללורת, ושאותו לא פירסמה אסתר בחייה אלא נמצא בעיזבונה:

 

 

אסתר ראב

לְלוֹרֶת

בֵּין סִבְכֵי יַסְמִין עוֹד עָשֵׁן הֲדַר-שְׂעָרֵךְ

עוֹד עִקְּבוֹת רַגְלַיִךְ הַזַּכּוֹת

בְּחוֹל הַגַּן לְאוֹר יָרֵחַ נָמוֹת –

כְּלֶהָבָה לְבָנָה עָלִית מֵאֹפֶל הַקַּרְקַע

כִּבְדַת-פְּלִיאָה וְגוֹרָל.

עַד כִּי סָלְדָה יַד גֶּבֶר נָגַע בָּךְ

בְּתוּלָה וָאֵם הָיִית – וְאוֹן גְּבָרִים

בִּמְנוֹף מַחֲשַׁבְתֵּךְ.

שְׁחִי עָלֵינוּ עִם עֶרֶב בַּעֲנַן שִׂמְלוֹתַיִךְ הַלְּבָנוֹת

עַל פְּנֵי כְּרָמִים אֵלֶּה...

וּפָרַשְׂנוּ יָדֵינוּ תַּחַת כַּפּוֹת רַגְלַיִךְ הֹזַּכּוֹת.

 

פ"ת. אלול, תרפ"ה, 1925

 

מעניין כיצד היו מתנהלים חייה של אסתר לוּ היתה לה בביתה אחות, ציפורה, מבוגרת ממנה ב-8 שנים לערך. האִם זה היה עושה אותה פחות "גברית", חזקה – במאבקיה מילדות על מקומה במשפחה ובעולם?

אסתר היתה אישה יצרית ואוהבת גברים במלוא חושיה, בחיים כמו גם בשיריה, אלא שלרוב לא שפר עליה גורלה בחייה עם גברים.

 

את השיר "אורני הכרמל" אסתר הקדישה גם לאחֶיה:   

 

אסתר ראב

ארני הכרמל

 

כָּל עֲסִיס יְרַק הָעַרְמוֹנִים בַּגַּן הַלּוּקְסֶמְבּוּרְגִי

כָּל אֲשֵׁרוֹת וֶרְסַאי הַגְּזוּזוֹת, הַשְּׂרוּקוֹת –

בַּעֲבוּרְכֶם אָרְנֵי הַכַּרְמֶל!

אַחַי הַיְרֻקִים, הָרָזים,

הַנֻּקְשִׁים, הַמְּפֻתָּלִים, פְּרוּעֵי הַצַּמֶּרֶת,

לְמוּדֵי הַסַּעַר וְרוּחוֹת יָם עַזּוֹת;

תְּלוּיָה עַל בְּלִימָה

שָׁטָה צַמַּרְתְּכֶם בֵּין שָׁמַיִם לַיָּם –

כְּאַדְּרוֹת נְבִיאִים מְאַוְּשׁוֹת, מִתְעוֹפְפוֹת;

כֻּלְּכֶם כּוֹרְעִים מִזְרָחָה –

עֲדַת קְדוֹשִׁים מִסְתַּגְפִים!

וּצְמֵאִים מְגַשְּׁשִׁים שָׁרְשֵׁיכֶם וְחוֹתְרִים

אֶל לְשַׁד הָאֲדָמָה הָעַתִּיקָה

זְרוּעַת הַסֶּלַע וַחֲפוּפַת הַהוֹד;

אֶבֶן רְחוּצַת גֶּשֶׁם לְרַגְלֵיכֶם –

כְּמִזְבֵּחַ עָטוּר מַחֲטֵיכֶם הַנּוֹשְׁרִים;

עַנְפֵיכֶם – נֵרוֹת יְרֻקִּים כְּפוּפִים מֵחֹם לִבָּם –

מְקַטְּרִים מוּל שָׁמַיִם רְחָבִים

אֶת כָּפְרָם וִירָקָם הָאַפְרוּרִי הַנָּמוֹג;

אָרְנֵי הַכַּרְמֶל הַמְיַבְּבִים בָּרוּח,

הַמְּאוְּשִׁים, הַמְדוֹבְבִים עַל מְלָכִים וּנְבִיאִים,

אָרְנֵי הַכַּרְמֶל הַמְפֻתָּלִים, הַשַּׁחִים –

אַחַי הָרָזִים, הַטְּהוֹרִים!

 

1953

 

השיר נדפס לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" ביום 6.3.1953. שלושה אחיה של אסתר: ברוך אלעזר ובנימין, היו רזים, שחוחים במקצת, וכהי-עור. וכאמור, לאחותה המתה ציפורה, הקבורה כאן בגבעה – אין זכר בשירתה וגם לא בפרוזה שלה.

 

יחס מיוחד היה לה, לאסתר, לאבי בנימין, אחיה, שהיה צעיר ממנה בעשר שנים לערך. לאחר מותו כתבה שיר מדהים בעוצמתו, "בשורה", המתאר כיצד נודע לה מותו בטרם הודיעו לה, בעודה שוהה באיטליה.

 שיר נוסף, "העיניים בוכות", מתאר אותו על רקע כרמי עַנַבָּה, קואופרטיב כרמי היין של איכרי פתח תקווה, שאותו יסד וניהל, והמצוי כיום בין צומת ענבה [בי"ת רפה] בכביש מיספר 1 לבין המושב כפר שמואל. מקור השם הוא הכפר הערבי עַנַבֶּה.

 

הָעֵינַיִם בּוֹכוֹת

לְלֹא-דֶּמַע

עַל רְאוֹתָן אוֹתְךָ –

בַּקֶּבֶר

עַל שֶׁאֵינְךָ שׁוֹמֵעַ

אֶת הָאֲדַגְ'יוֹ מִן הַחֲמִישִׁית

שֶׁל בֶּטְהוֹבֶן

וְאֶת קֶטַע-הֶחָלִיל

מֵ"אוֹרְפֵיאוּס" שֶׁל גְּלוּק

אֲשֶׁר אָהַבְתָּ

עַל שֶׁאֵינְךָ יָכוֹל לְהָרִיחַ

עֲלֵי אֶקָלִיפְּטוֹס מְעַשְּׁנִים

בִּמְדוּרָה אִטִּית

בְּרוּחַ אַחֲרֵי-הַצָּהֳרַיִם

עַל שֶׁאֵינְךָ יָכוֹל לְהַשְׁקִיף

עַל מֶרְחֲבֵי-יֶרֶק כְּרָמִים

אֲשֶׁר פָּרַשְׂתָּ עַל גְּבָעוֹת רַבּוֹת

לְרַגְלֵי הָרֵי יְהוּדָה.

עַל רַעְמַת הַשֵּׂעָר;

סִימַן תִּפְאֶרֶת אָבוֹת –

מְצָחִים נוֹשְׂאִים תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ –

דּוֹרוֹת רַבִּים,

וְאת טָהֳרַת מַחֲשַׁבְתְּךָ –

עַד הַסּוֹף.

 

1969

 

כאן, בבית הקברות סגולה, לא רחוק מהמקום שבו אנחנו עומדים – אסתר קבורה לצידו של אחיה בנימין, ועל מצבתה השורות שביקשה שאחקוק –

 

"מָתְקוּ לִי רִגְבֵי-עֲפָרֵךְ

מוֹלֶדֶת – כַּאֲשֶׁר מָתְקוּ לִי

עַנְנֵי שָׁמַיִךְ – "

 

והן מתוך שירהּ "נשורת" (1961), והשורות האלה גם חקוקות, לבקשת השירות הבולאי – בשובל הבול "אסתר ראב" המופיע בימים אלה, קיץ 2014.

 

*

זו רשימה שמתוכה ייאמרו דברים ביום האזכרה השנתי של משפחת יהודה ראב בן עזר בל"ג בעומר תשע"ד. כל בני המשפחה המוזכרים כאן קבורים באותה גבעה בבית הקברות סגולה בפתח-תקווה, אשר בה בבוא היום תשכּוֹנה גם עצמותינו.

בפתח הגיליון כתב העורך משה גרנות: "השנה מלאו 120 לשנה להולדתה של אסתר ראב, 'המשוררת הצברית הראשונה', שנופי הארץ וההווי החקלאי בפתח-תקווה, המושבה בה נולדה, היו למוטיבים מרכזיים ביצירתה. אחיינה, הסופר אהוד בן עזר, שאסף וההדיר את יצירתה בשירה ובפרוזה, ואשר גם כתב עליה ביוגרפיה מקיפה ('ימים של לענה ודבש' – 1998) מכבד את גיליוננו ברשימה עליה, על משפחתה ויצירתה. בחודש יוני הקרוב עומד השירות הבולאי להוציא בול אסתר ראב עם דיוקנה לזיכרה."

 

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

החריש התקיים יומיים אחרי ד' חנוכה תרל"ט, כלומר, ביום חמישי, ו' חנוכה, ל' כסלו תרל"ט, 26 בדצמבר 1878.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

הסאגה אינה שייכת לספרות העברית ה"חשובה", זו שיש לה סנדקים ומשרתים – ולכן גם לא הופיעה בהוצאת ספרים "מכובדת" ולא עברה עריכה, לבד זו של מי שכתב אותה וגם הביא אותה לדפוס (המלביה"ד), בטיפולם המקצועי של המפיק אלישע בן מרדכי ואשתו שרה, מסִדרת "ספרי מקור".

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

 

* * *

מוטי בן חורין

למדתי לקח לכל חיי

סיפור מהחיים שלי: "פילבוקס" "פוסטבוקס"  ועל חשיבות הקפדנות, הדיוק והיסודיות.

לפני קום המדינה, הייתי חבר ב"ארגון צבאי לאומי" [אצ"ל], מחתרת שלחמה בשלטון הבריטי בארץ.

ב-01/03/1947 פיצץ האצ"ל את בית מועדון הקצינים הבריטים בשכונת רחביה בירושלים. הוכרז עוצר. אך השכונות המרוחקות מהעיר, כקריית משה, הושארו מחוץ לתחום העוצר.

גרתי אז בגפי בבית בודד, בשכונת קריית משה. בלילה, שמעתי דפיקות חזקות על שער החצר. יצאתי וראיתי שני אנשים, האחד שחרחר* והשני בלונדי**. כינו אותי בשמי המחתרתי, "יהלומי"*** – מסרו סיסמה אשר איפשרה לי להאמין להם כשהזדהו כמפקדים באצ'ל. אמרו לי כי 6 חיילים בריטים חמושים ב"טומיגנים" מסתתרים ליד ה"פילבוקס" ברוממה ואורבים לתנועה בכביש תל-אביב-ירושלים, ושאלו אם אני מכיר את ה"פילבוקס".

השבתי בחיוב.

היום ממוקמת שם תחנת 'אגד', אבל אז, עמד שם בניין של "מושב זקנים", ובקיר לכיוון הכביש, היתה שקועה תיבת דואר עם תבליט שמה: post box.

השניים, הודיעו לי כי עליי לצאת לפעולה, בה אזרוק רימון-יד על החיילים הבריטים. הנחו אותי ללבוש בגדים אפורים ואמרו כי יחזרו בעוד רבע שעה עם רימון 'מילס' ואז אצא לפעולה.

נכנסתי הביתה להתלבש. הרדיו פעל על ה-BBC וחשבתי שעוד מעט, יודיעו שטרוריסט חוסל  בירושלים, חשבתי על הדרך שבה אפעל. זכרתי כי מול ה-post box יש מעבר לכביש, מיבנה עגול מבטון. השטח הגובל בו מלא בסלעים גדולים עם מרווחים ביניהם. תיכננתי לזחול בין הסלעים אל מיבנה הבטון, להסתתר מאחוריו, לצפות אל הבריטים, לבקש מהם בליבי הדואב סליחה, לזרוק את הרימון ולהיעלם.

אחרי רבע שעה הופיעו השניים ובמקום לתת לי את הרימון, הודיעו לי שהפעולה בטלה.

עם הסרת העוצר, בסקרנותי, הלכתי לראות את מקום הפעולה... ראיתי את מיבנה הבטון ומעבר לכביש, את בית 'מושב הזקנים' עם ה-post box. הבנתי כי לא היתה לי בעיה לזרוק את הרימון למרחק שביניהם.

לא היתה בעיה? היתה והיתה! כי כששאלתי אדם מבוגר, שעבר במקום, מה זה מיבנה הבטון. השיב: "זו עמדת שמירה בריטית הנקראת 'פילבוקס'."

 הזדעזעתי. הבנתי כי טעיתי ובלבלתי בין ה'פוסט-בוקס' ל'פיל-בוקס'. החיילים היו לא ליד ה'פוסט-בוקס' אלא ממולו, מאחורי ה'פיל-בוקס', אליהם הייתי זוחל, מתגלה, והיו מרססים אותי בטומיגנים שלהם.

הבנתי כי עקב חוסר הקפדתי על כל מילה, הייתי מחוסל!  בהתרגשותי, לא שמתי לב להבדל המשמעותי, בין הפילבוקס לפוסטבוקס. שמעתי בוקס ודי לי בכך...

למדתי לקח לכל חיי והפכתי לקפדן ויסודי בכל מעשיי.

מוטי בן חורין

 

* אבשלום חביב, חבר האצ"ל. נתפס במבצע פריצת כלא עכו, הובא לגרדום והוצא להורג בתלייה ב-29 ביולי 1947.

** משה אטינגר, מפקד באצ'ל ולימים, עו"ד משה נחשון. גר עכשיו בדירה שהשכרתי לו ולרעייתו, אדית ז"ל.

*** "יהלומי", כינוי שניתן לי באצ"ל ע"ש הבית ש'נידבתי' אותו לשמש את קורסי מפקדי האצ"ל בירושלים וכבית חולים לפצועים בפעולות. בחלל גג הרעפים היה מחסן לנשק. הבית נחשב ל'יהלום' ואני, "יהלומי".

 

* * *

אביב חדש – תערוכה חדשה

בגלריה אנגל החל מה- 10.4.2014

ביום חמישי הקרוב, 10.4, תיפתח תערוכה קבוצתית חדשה בשם "אביב חדש" שתעסוק בהתחדשות פיזית ומטה-פיזית באמנות הישראלית המודרנית והעכשווית, בה אנו בוחנים את מושג ההתחדשות במימדים השונים של היצירה הישראלית.

"אובליסק – דבר" 2014, של אבנר שר עבודה גדולת מימדים המדמה את האובליסקים המצריים, עשויה משעם ,מצוירת באש, בחריטות, ובחיתוכים.

מירי דוידוביץ, צלמת אופנה ופרסום, מציגה את "כרם" 2014, צילום גדול מימדים המלביש ופושט צורה באור ובנוף המשתנה לנגד עינינו.

יואב בן דב – "פרח" יצירה תלת ממדית של פרח המסותת בתוך אבן, כמין תזכורת לעתיד שבה הפרח ייראה כמאובן, כתמרור לדור שבו הטבע ייראה כזיכרון ארכיאולוגי.

זאק זאנו מציג את "ואהבת", יצירה אשר משחקת עם המוגש של החומר והאין חומר, בהצבה זו זאנו מעמיד עיר מזכוכית המוכתמת בתכלת ומתחתיה המילה ואהבת בברזל חלוד המוכתם גם הוא בתכלת השמיים כאשר כל ההצבה הזו נתמכת ע"י זוג גלגלים מסיביים, והגורמת לצופה לתהות על יציבותה של עיר שקופה הנתמכת באהבה.

מלאכי, אמן בן 95, המציג את "סיגליות" 2004 ומצוייר בגירי שמן על נייר ואשר מציג את ההשתקפות של חומר על חומר.

טובי כהן – "הארה" 2011, בצילום גדול מימדים המתאר את יציאת מצרים בקומפוזיציה מסתורית אשר הדמויות הדחליליות והלבושות בבגדי יהדות מזרח אירופה מוארות ומצויינות כמי שהיציאה לחירות עדיין לפניהם.

מרדכי ארדון – "ציפור" 1947, עבודה נדירה של בכיר אמני ישראל המתארת את הפניקס העולה מתוך להבות הכבשן של שואת יהדות אירופה.

מרסל ינקו – "מעשני הנרגילות" שנות ה40', המתארת האת יושבי הארץ דרך עינו הרגישה של אמן בינ"ל המגיע ללבנט ומתאר את הקורה סביבו בנוף החדש והצבעוני הזה.

אמנים מציגים: יואב בן דב, מירי דוידוביץ, ז'אק ז'אנו, טובי כהן, אבנר שר, אסנת בן דב, שאול שץ, עובדיה אלקרא, ארז רוטב שישוקה, מלאכי, לאה הירושלמית, ריצ'רד בילן,  מרסל ינקו, מרדכי ארדון, יוסל ברגנר, נחום גוטמן, אנה טיכו, יוחנן סימון וראובן רובין.

התערוכה תחל ביום חמישי ה-10.4.14 ותינעל ב-31.7.13.

נשמח לראותכם, חג אביב וחג חירות שמח.

[דבר המפרסם]

 

 

* * *

אורי נוי

שלום עם ערביי ארץ-ישראל

אפשר להמשיך לרצות אבל לא לקבל

שר החוץ האמריקני ג'והן קרי אמר אתמול בקשר לתהליך השלום כי "הגיע הזמן לבחון את המציאות" (reality check). על כך יש לי שתי הערות לשר קרי, ואחת לאותם ישראלים שעדיין מאמינים בהמשך ה"תהליך":

טוב שלפחות אחרי תשעה חודשי מאמץ גדול, עם אפס מוחלט של תוצאה, השר קרי החליט שהגיע הזמן לבדוק אם כל העניין בכלל מציאותי. צריך לשאול למה הוא לא בחן זאת לפני שהתחיל, אבל מוטב מאוחר מאשר בכלל לא. הרי יש אנשים שנמצאים עדיין בשלב ה"בכלל לא" – אלו ש"מאמינים בתהליך".

ראוי לשאול מהיכן צמחה היומרה המדהימה של קרי לסיים בהצלחה בתשעה חודשים את מה שטובי הדיפלומטים והמומחים לא הצליחו באינספור סבבי שיחות במשך 93 שנים! – מאז "ועדת החקירה המנדטורית" הראשונה שהוקמה לאחר מאורעות תרפ"א (1921).  אגב, אם ממש בהתחלה עוד לא היתה ברורה לגמרי מהות הסכסוך, הרי שמאז ועדת Peel המנדטורית ב-1936 ועד היום, כל הדיפלומטים והמומחים שלא היה להם אינטרס דיפלומטי משלהם להתכחש לאמת, הסיקו פעם אחר פעם את אותה מסקנה מסכמת בדיוק, שהסכסוך הזה אינו פתיר, נקודה.

הסכסוך הזה אינו פתיר משום שמטרת הצד היהודי בסכסוך, ומטרת הצד הערבי בסכסוך, סותרות זו את זו לחלוטין, ולכן אין שום מרחב ביניים לפשרה ביניהן. המטרה שלנו היא שתתקיים בארץ הזאת (אפילו בחלק ממנה) מדינת היהודים, ואילו המטרה של הצד הערבי היא שלא תתקיים בארץ הזו (אפילו לא בחלק ממנה) מדינת היהודים. זו מהות הסכסוך, שלא השתנתה מתחילתו, ולכן הוא לא פתיר בפתרון של פשרה וחלוקה. או שננצח (והערבים ייאלצו לחיות עם זה) או שנושמד, אבל פשרה לא תיתכן.

הצד השני מכיר אמנם במציאות כפי שהיא כעת, כלומר שמדינת היהודים כבר קיימת וגם שרדה עד עתה את כל ניסיונותיהם להשמידה, אבל לא מוכן בשום אופן לקבל את המשך קיומה, וימשיך לעשות כל מה שביכולתו כדי לחסלה, ואם אי אפשר לחסל צבאית ועכשיו, אז דיפלומטית ותעמולתית, עד שיהיה אפשר צבאית.

זה לא שונה במאומה מיחס הערבים למדינת הצלבנים שקמה כאן בשנת 1099. הם נלחמו בה, הם חתמו איתה פעמיים! (ב-1192 ושוב ב-1229) על הסכמי שלום, וגבולות מוסכמים, ואפילו החזרת "שטחים" (שהצד הערבי החזיר!) – אך ברגע שיכלו הם השמידו אותה סופית. צריך להבין שמבחינת הצד הערבי, קבלת המשך קיומה של ישראל, בכל גבול שהוא, היא כישלון מוחלט, כי זו מטרתם היחידה בכל העניין.

ואם כבר השר קרי הזכיר את המציאות, אז כן, זו המציאות. אנחנו ננצח (האמת שכבר ניצחנו מזמן, רק שעד עכשיו סירבנו בעקשנות להכיר בניצחוננו שלנו. והערבים, שיודעים לזהות פראייר, "חוגגים" על זה) – והערבים ייאלצו לחיות עם זה. יש כבר כיום לא מעט ערבים שחיים עם ישראל לא רע. הם לא אוהבים אותנו, וזאת גם לא ביקשנו, אבל הם חיים איתנו. מה לעשות, לא תמיד מקבלים מה שרוצים. אנחנו רוצים שלום אמת, הם רוצים לזרוק אותנו לים, אבל חיים עם מה שיש. זה לא נורא, וזה לא אסון, ומי שישתחרר סוף סוף מהאובססיה ל"פתרון שתי המדינות" ו"סוף הסכסוך" וכד', יוכל להתחיל לראות חלופות לא רעות בכלל למבוי הסתום הלא-מציאותי הזה.

כתבתי שטוב שהשר קרי החליט לבחון את הקשר למציאות אחרי 9 חודשי כישלון מוחלט. זה לא רע בכלל, יחסית, משום שיש בינינו אנשים רבים שכבר 20 שנה תומכים ומאמינים בהמשך "תהליך אוסלו" למרות כישלונו הברור, כישלונו המוחלט.

למה מוחלט? כי "תהליך אוסלו" התחיל לפני 20 שנה עם שני יעדים שהוגדרו היטב:

א. סיום האלימות החל מאותו רגע.

ב. המשך המו"מ במטרה להגיע לסוף הסכסוך.

אך ב-20 השנים של "תהליך השלום" מספר נרצחי הטרור בישראל גדל פי 3 ומספר פצועי הטרור גדל פי 30! – מאשר ב-20 השנים שקדמו לו, ובכלל, יותר מכל תקופה קודמת, ואחרי 20 שנות מאמץ בינלאומי אדיר, סוף הסכסוך לא הושג (מהסיבה שציינתי).

נכון, יש תהליכים שלוקחים זמן. אבל להמשיך להאמין במשהו אחרי 20 שנות כישלון כה ברור, ומסיבות שלא השתנו כלל מאז "המשבצת הראשונה", רק כי "נורא רוצים", בלי לעצור ולבדוק ברצינות דרכים חלופיות, זה לא חכם ולא בוגר.

אז תתעוררו, צאו מזה. גם אותי לימדו מאז הגנון שירי שלום, וגם אני הצבעתי לרבין, ואחריו גם לברק, ושניהם ידעו וגם הזהירו אותנו מראש שהסיכוי להצלחה נמוך אם בכלל, אבל שננסה בכל זאת, רק בשביל לוודא שאם בכל זאת אפשר להשיג שלום, אז נשיג.

אבל ניסינו, ניסינו הכול, וכל העולם עזר, ואחרי 20 שנות כישלון מוחלט בשני היעדים הברורים שהצבנו מראש לתהליך הזה – צריך להבין שזה לא עובד, לא זז, לא תמיד מקבלים מה שרוצים.

השגנו שלום עם הכת הצבאית השלטת (עדיין) במצרים, ועם המשפחה השלטת (עדיין) בירדן, וארבעים שנות שקט מוחלט בגולן (כל עוד משטר אסד שלט בכל רחבי סוריה).

שלום עם ערביי ארץ-ישראל אפשר להמשיך לרצות, אבל לא לקבל.

 

 

* * *

אילן בושם

9 שירים ל'חדשות בן עזר'

 

עט

הוּא שׁוֹלֵף אוֹתוֹ

בְּכָל מָקוֹם וּבְכָל

מַצָּב הַמְשׁוֹרֵר

 

*

הוּא הָלַךְ לְאַט לְאַט

עַל מַקְלוֹ בְּגִילוֹ.

לְאַט לְאַט

הוּא הָלַךְ...

 

הסרטן

הוּא הָלַךְ וְחָזַר

(גּוֹרָל אַכְזָר).

 

*

שְׁכִיב מְרַע

בְּעֶגְלַת נֵכִים

יָשַׁב וְיָשַׁב

כִּמְעַט שָׁכַב,

חָשַׁב וְחָשַׁב

שֶׁהִנֵּה זֶה בָּא

בַּעֲגָלָא וּבַזְּמַן קָרִיב.

 

שני שירי יציאה

(א)

יוֹשֵׁב בְּבֵית הַכָּבוֹד

כְּמוֹ בִּיצִיעַ כָּבוֹד

עַל יְצִיאָה טוֹבָה

 

(ב)   זוג

יוֹצְאִים בְּיַחַד

וְלֹא יוֹצְאִים

זֶה מִזֶּה

 

  SIC TRANSIT GLORIA MUNDI

[כך חולפת לה תהילת-עולם]

 

(א)  

הוּא הָיָה אִיבֶּער אַלֵעס

עַכְשָׁו הוּא חַאלֵס

בְּיָמִים טוֹבִים קָרְאוּ לוֹ

אֲבָל דְּבָרִים קָרוּ לוֹ.

 

(ב) מַלָּח

עַל הַיָּם הוּא הִתְעַרְסֵל שָׁנִים

עַכְשָׁו הוּא סָב

סוֹבֵב בָּעִיר עַל סְבִיבוֹתָיו

אֵינוֹ מוֹצֵא מָנוֹחַ

לְרַגְלָיו.

 

ביום חורף

רוֹבֵץ מוּל תַּנּוּר הַגַּז

כְּמוֹ לְיַד מְדוּרָה קַדְמוֹנִית,

אֲנִי לְצִדּוֹ עַל כֻּרְסָה:

כֶּלֶב וְאָדָם

אָדָם וְכֶלֶב

כְּמוֹ הָיוּ דְּבָרִים מֵעוֹלָם,

כְּמוֹ הָיוּ מֵאָז שְׁנוֹת אֶלֶף.

 

 

* * *

הזמנה

להשקת הספרים

"מסעותיי עם נשים", "והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

ההשקה תתקיים ביום שלישי, כ"ו באייר תשע"ד, 26 במאי 2014

 בשעה 19.30 בבית הסופר, רח' קפלן 6, ת"א

סדר היום: התכנסות וכיבוד קל

ישאו דברים:

ד"ר ארנה גולן – מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד"?

ד"ר משה גרנות (שגם ינחה את הערב): יש זקנים שזוכרים ו"הפוך על הפוך"

פוצ'ו: הייתכן כי גיבורי הפלמ"ח והנח"ל היו מאוננים במסתרים?

דוד מלמד: מסעות בארץ הרועדת

אהוד בן עזר: הנחתום מעין-גדי מעיד על עיסתו

הכניסה חופשית

חניון ללא תשלום (מ-19.00) ברחוב ליאונרדו דה-וינצ'י

ממזרח לבניין הסוכנות

בערב ההשקה לא יימכרו ספרים!

 

הבהרה לקוראי "מאזניים"

בגיליון האחרון, אפריל 2014, הופיעה מודעה עם התאריך

יום שלישי, 27 במאי, נא להתעלם ממנה, התאריך הנכון הוא

יום שני, 26 במאי!

 

 

* * *

יוסי שדה

אולי יהיה סוף-סוף סדר במדינה הזאת!

אני ניזכר בסיפור מזרחי, על שבט שחי במידבר, והיה לו, לשבט, שור מאוד אהוב. הם התקינו לשור מכל מים מיוחד מחרס, שישתה.

יום אחד, נתקעו קרני השור במכל החרס, ואנשי השבט לא הצליחו להפריד בין השור לבין המכל – וכידוע, אם לא יצליחו, ימות השור ברעב ובצמא.

הלכו לבקש עצה מהמנהיג שלהם, שיח' עבדאללה.

יעץ להם שיח' עבדאללה, לכרות את ראשו של השור – וכך אולי יוכלו לחלץ את הראש. עשו זאת – וזה לא עזר.

יעץ להם שיח' עבדאללה לנפץ את המכל, לאחר שכרתו לשור את ראשו – ואכן – אחרי ניפוץ המכל בפטישים, חילצו את הראש, וכולם שמחו. אמנם, השור מת, המכל נופץ – אבל, בכל זאת, הצלחנו.

זקן המישפחה פרץ בבכי, והמשפחה שאלה אותו – "למה אתה בוכה? הרי הצלחנו!"

"כן," אמר זקן המשפחה, "אמנם הצלחנו, אבל, שיח' עבדאללה, יום אחד ודאי ימות – ואז, אם נזדקק לעצה – למי נלך? למי נלך?"

המסקנה – צריך להיזהר לא לבזבז את המנהיגים שלנו – כי, אם יילכו – מי יהיה לנו למנהיג?

מצד שני, אסיים, בחבר אחר – שסיפר – "תראה איך היום הכול לא בסדר!"

"מתי?" שאלתי, "היה בסדר?"

"בזמן התורכים," אמר.

"איך," שאלתי? "איך?"

"בזמן התורכים, רצית רשיון בניה, הלכת לקאימקאם, המושל התורכי, בערב, אחרי העבודה, נתת לו חמש בישליקים, ולמחרת היה לך רישיון בנייה, והקאימקאם היה חבר שלך.

"היום, אתה רוצה רישיון בנייה, הולך לעירייה בשעות היום, משלם חמשת אלפים שקל, אולי יותר, מסתובב שלוש – אולי חמש שנים – ולא קיבלת כלום. אז זה לא שחיתות? ההוא ממחלקת הגבייה בעירייה, מה שלקח ממך את החמשת אלפים שקל, לא מכיר בכלל את ההוא ממחלקת מהנדס העיר, מה שצריך לתת לך את הרישיון – אז מה פתאום תקבל רישיון?

"בזמן התורכים, מי שקיבל ממך את השוחד, הוא היה אחראי על הרישיונות – אז בטח שתקבל רישיון, אם לא באותו יום – אז למחרת! בשביל מה יש שלטון, אם לא בשביל לעזור לאזרח שחסך חמש מאות בישליקים? בזמן התורכים היה עידוד לחיסכון, והיום – לא!|

"אבל," אמר החבר בחיוך, "בזמן האחרון חל שיפור בחלק מהעיריות. אמנם, עדיין בלגן –  אתה לא יודע למי לשלם, וכמה, ולפעמים אפילו ששילמת – שילמת לגנב הלא נכון, וזה לא מועיל. אני מחכה שישפרו סוף-סוף את היחסים עם התורכים, ואז אולי יהיה סוף-סוף סדר במדינה הזאת!"

 

* * *

עדיין נמצא למכירה הרומאן

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

 

* * *

מלי טויב (אהרנסון)

העיר העתיקה בירושלים

לאחרונה קראתי מיספר ספרים שחלקם נכתבו כספרי זיכרונות ועדות, המיועדים לבני המשפחה  בלבד, וחלקם יצירות ספרותיות  שנכתבו על ידי סופרים  והדמויות הינן  פרי הדמיון, למרות שהן מבוססות במידת מה על יסודות אוטוביוגרפיים, כפי שמסופר בתולדות המשפחה. לרוב הסיפור משתרע על פני כמאה שנים וכולל תקופות שונות, מיספר דורות, ומקומות  ואירועים רבים בחוץ לארץ ובארץ. ברוב הספרים  עבודת התחקיר של המחברים השתרעה על פני מיספר שנים.

משך את עיני תפקידה של ירושלים. ירושלים כמשאת נפש להגיע ולהיקבר בה. להיקבר בהר הזיתים, שיש לו תפקיד רב בעת ביאת המשיח. אלו היו יהודים דתיים בעלי אמונה עזה ביהדות. בעקבותיהם הגיעו לירושלים בני משפחה שהשהות בירושלים היתה עבורם תחנת ביניים.   היהודים הספרדים השתקעו בעיר העתיקה, וקיים רצף של דורות שבהם הם מתגוררים בירושלים. מרביתם עברו לגור מחוץ לחומות. צאצאיהם כבר פרשו כנפיים לאירופה, חזרו  לארץ ישראל למגורים קבועים במרכז הארץ, תל אביב וסביבתה, ונותרה בהם נוסטלגיה רבה  לירושלים. היהודים האשכנזים עזבו את "החומות" והקימו את המושבות.

מבחינתי ההפתעה הרבה ביותר היתה הקשר של מקימי קיבוצים כמו בית השיטה או בית העמק, שמוצא החלוצים שהקימו אותם היה בעיר העתיקה בירושלים. (זהו סיפור מעניין בפני עצמו, כיצד הגיעו ילדי העיר העתיקה להיות חברים בתנועת נוער חלוצית). בחלק מהמקרים  נשמר הקשר המשפחתי עם  בני המשפחה שנשארו לגור בירושלים ומשתייכים עדיין לזרמים  דתיים ביותר.

לאורך השנים הכרתי חברים, חילוניים לגמרי, ומעולם לא הוזכר הקשר בתולדות משפחתם לעיר העתיקה  בירושלים. לא פעם בחתונה של בני  חברים חילוניים  לגמרי,  מגיע אוטובוס  עם אורחים, בני משפחה קרובה, חרדים מזרמים שונים, הבולטים בלבושם המיוחד ובתקרובת   הכשרה המיוחדת המוגשת להם בכלים חד פעמיים.

 

הספרים

 "הדודה רבקה" מאת דינה ורדי. (הפרק על מנחמיה-מלחמיה בראשית המאה העשרים השלים עבורי פרק   עלום וחשוב בתולדות משפחתי לגבי החיים במנחמיה).

"להציל את ציקלופ" מאת גיורא  נאמן. (ערכה סמדר בת אדם).

"והארץ תרעד" מאת אהוד בן עזר.

"מלכת  היופי של ירושלים" מאת  שרית ישי-לוי.

 

אהוד: לא אכנס כאן לוויכוח ההיסטורי שכבר כתבתי עליו רבות, אבל החרדים נתמכי ה"חלוקה" בירושלים אינם המוצא של מתיישבי המושבות של העלייה הראשונה. חרף ההיסטוריה המסולפת של פתח-תקווה – האמת היא שנוסדה בידי עולים חדשים מהונגריה שמאוחר יותר תוגברו בעולים מביאליסטוק ומפינסק, והם ראשוני "חיבת ציון" – שרצו להקים מושבה עברית חקלאית בארץ-ישראל – וזאת בניגוד לקיום הטפילי והאנטי-התיישבותי של חוגי החרדים בירושלים.

ספרי החדש "והארץ תרעד" מתאר בדיוק את ההפך ממה שכתבת כאן ברשימתך, וכדאי לך לקרוא על כך את רשימתה מאירת העיניים של ד"ר ארנה גולן.

 

 

* * *

אהוד בן עזר

"שלוש אהבות"

הוצאת "אסטרולוג" 2000, אזל

 

פרק חמישי

ליל הקרמפוס

 

בליל השישי בדצמבר, שהיה גשום וקר, הלבישה אותי עליזה תחתונים ארוכים וגופייה בעלת שרוולים, חבשה לראשי מצנפת אוסטרית של ילדים, וכך, כולי בלבנים, השכיבה אותי במיטה הזוגית הגדולה שלה בחדר-השינה, כיסתה אותי בשמיכה והביאה לחיקי דובי צהוב, כניראה של הילדה.

 "אני מבקשת שמה שלא יהיה, אתה לא תזוז, ותשתוק," אמרה, "כמו בהצגה."

נישקה אותי, רועדת סוד, כיבתה את האור ויצאה.

 

חיכיתי. בפלאנל היה ריח נאפטאלין. לדובי ריח טרי של בתולה. הגשם התחזק. מדי פעם האיר בחוץ ברק ואחריו היכה רעם בצמרות העצים ובבתים של שכונת רחביה. לפי הרעש ירד ברד. שיקשקו המים במרזבים. אבל ההסקה המרכזית פעלה, ומן הראדיאטור הצמוד לקיר שפע החום בריח צבע שמן קלוי על המתכת הלוהטת.

 

לפתע התקרב רשרוש שרשרת-ברזל לאורך המסדרון, הדלת נפתחה ובחדר הופיע שד שהיה מואר רק באור העמום מאחור, לבוש שחור כולו, בגד הדוק לגוף, על גבו נשא קופסת-עץ מבריקה, רגליו רגלי סוס, פניו מסיכה לבנה, לראשו התנודד משהו שניראה לי כזוג קרניים, והוא רישרש והרעיש בחוליות-השרשרת, התקרב אליי למיטה, הוציא לשון אדומה והכריז גרמנית:

 "אכטונג! איש בין דר קְרַמְפּוּס!"

הקול היה גברי ועבה. רציתי לצחוק אבל זכרתי את ההבטחה. כמו בהצגה. תיאטרון. מי ימלל נפלאות הייקים.

 "אכטונג! למה את גונבת מהפודינג של משפחת אורלובסקי!" פנה אליי בלשון נקבה, "אני יודע שזאת את!"

תקע גרעפס. האיר ברק. ה"איש בין די קרמפוס" עם השדיים התכופף וקרע מעליי בבת-אחת את השמיכה כשהוא מרשרש בשרשרת ממש על פניי:

 "ולמה את מאוננת באמבטיה?! – אמרו לך כל השנה: 'תתנהגי יפה, ואם לא – יבוא הקרמפוס ויעניש אותך! ואם תמשיכי ככה לחטוא, את עוד תיראי, ילדה רעה! עוד תיראי מה יקרה לך בשישי בדצמבר!' – אבל את עקשנית... כן, כן, את עקשנית..." הזדמזם בו רוגז מטורף, "אכטונג! לא שמעת בקול אימא! ילדה רעה! רעה! גנבת! מגעילה! מכניסה גם אצבע בפופו כשאת מאוננת! – וגם לא משאירה מספיק פודינג לעליזה! אגואיסטית את! יען על כן הקרמפוס בא מהגיהינום, יכבול אותך בשרשרת, לוקח בקופסה ילדים רעים, חוזר לגיהינום! אלזו, עכשיו! תרעדי! תרעדי לי!"

רעדתי יחד עם הרעם המתגלגל, והצטמררתי, כאילו התקררתי.

 "עכשיו הקרמפוס לוקח אותך!"

השד בעל הקרניים הפשיל ומשך מעליי את הגאטקעס. האמת, נדף ממנו קצת ריח של עובש. ושרשרת-הברזל הצוננת טיילה וצילצלה על האובייקט שלי.

 "הקרמפוס יראה לך, חוטאת שכמוך! הקרמפוס תיכף יכניס אותך לגיהינום של הילדוֹת!"

לאור ברק נוסף התיישב עליי הקרמפוס בקרניים מתנודדות ואפילו לא פשט את הטייטס השחורים כי מראש היה לו שם סדק שעיר, ועתה גם לח-שפתיים, ואת קופסת-העץ לא הוריד. פתאום הייתי תקועה (כלומר תקוע) בחום הגיהינום של הילדוֹת, והקרמפוס רוכב עליי וצורח ובוכה בקול עבה, קול נורא, גס, צרוד, לא-אנושי, ומרשרש את פניי בשרשרת-הברזל:

 "ככה כשאני הקרמפוס... ככה כשאני הגבר!... ככה כשאני אבא! אבא! אבא שלך! – "

ככ... ככ... ככ... התחכחרקה...

גלגול הרעם, הצפוי אחר הברק, החריש לרגע את זעקות הקרמפוס –

 – – –

 – ואנחנו השתוללנו כמו שלא קרה לנו מעולם, והמזרן הקפיצי עוד הגביר את תנופתנו בקצב "הוא גדול, הוא גדול, הוא גדול..." עד כדי כך שכאשר התזתי לגיהינום את טיפתי האחרונה – נחלץ הקרמפוס מעליי ועף למעלה כפקק מבקבוק (ליתר דיוק, כבקבוק מפקק), והתגלגל באוויר וצנח במיטה לידי, למרבה המזל לא על גבו, בגלל קופסת-העץ.

 

ונותר רק הבכי. גשם סוחף בחוץ שהיכה בעוז על התריסים – ובכי שבור שהחל עוד בשעה שהגיהינום של הילדוֹת בער באש הוואגינאלית – ונמשך שעה ארוכה גם לאחר שהתקלפה עליזה מכל תחפושת הקרמפוס והגיע תורה לרעוד והתכרבלנו שנינו ערומים תחת השמיכה.

 "לא היית צריכה לעשות את זה," ליטפתי אותה, "שיחררת כוחות דימוניים."

בחוץ הגשם וכאן הדמעות החמות זולגות עליי והייתי צריך גם להשתין אבל התאפקתי מפני שעליזה נאחזה בי כטובעת.

מדבריה הבנתי שכל שנה בילדותה, בווינה, בליל השישי בדצמבר, פרופסור גרהארד גבריאל אורלובסקי, לימים חבר של אלפרד ברנהיים ומרטין בובר, היה מתחפש לקרמפוס שבא מהגיהינום ונכנס לחדר-הילדים ומפחיד אותם. לא. לא היא ולא אחיה שיערו שזה האב שמדבר איתם. הם האמינו בשד ורעדו. החג הוא של גויים, פולקלור אוסטרי, לא של יהודים. המשפחה היתה מתבוללת, עד האנשלוס, והספיקו לברוח כשפרנץ וורפל נמלט לאמריקה. האב היה דספוט, עריץ. אימא שתקה. הוא ידע את כל החטאים שנאספו במשך השנה. עשיתם את זה, שברתם את זה. עליזה היתה בת שש או שבע ושמה היה עדיין אילזֶה. היא רעדה כאשר רישרש בשרשראות. עד היום לא סר ממנה הפחד מפני הקרמפוס העובר מבית לבית כדי לטפל בילדים הרעים ולהעניש אותם. בייחוד קשה לה בליל השישי בדצמבר. את התחפושת מצאה במזוודה ישנה בבית-ההורים. בגד שחור, מסיכה לבנה. לשון אדומה. קרניים. רגלי סוס. שרשרת ברזל לקשור ילדים רעים. מכל-מעץ מבריק לסגור בו אותם ולקחת לגיהינום. בעונה זו כל חלונות-הראווה של וינה מלאים בתחפושות הקרמפוס והקונדיטורים אופים עוגות, מכינים ממתקים וצרים בובות מרצפאן בצורתו.

 "אני מבין שפרופסור גרהארד גבריאל אורלובסקי בעל אותי הערב בתור בתו," סיכמתי.

סוף-סוף הצלחתי להצחיק קצת את עליזה.

קפצתי להשתין וחזרתי ונירדמנו חבוקים כף-יד על פופו כל הגשם והמרזבים, הברקים והרעמים. זה היה השישי בדצמבר המומטר ביותר בירושלים מיום שהחלו מודדים בה את כמות המשקעים. ומי שקורא את הפרק ולא הולך להשתין, הוא סתם יבש.

 

המשך יבוא

 

אזהרה: הרומאן אינו שייך לספרות העברית!

 

      

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

 

* עמוס גלבוע טועה לחלוטין. זה לא יום חג! זה יום אבל, ראש ממשלה לשעבר, ראש עיריית עיר קודשנו, לשעבר, שר בכיר לשעבר – בכלא...

אבל ובושה!

אבניאל

 

* האקדמיה ללשון עברית שליד המכתב העיתי "חדשות בן עזר" – הציעה חידוש-לשון למילה הלועזית [ביידיש?] "מאכער" – והיא שחדן, כלומר משחד, נותן שוחד – וזאת על משקל שפד"ן – שפכי (גוש) דן, ויש למילה החדשה שחדן גם כל הניחוחות המסריחים הדרושים לה. למשל, פרס ישראל למפעל חיים בתחום השחדנות היה ניתן לשחדן ש"ד, אלמלא הוא כבר לא היה נמצא כיום בין החיים.

 

* אין ספק שגם בפרשה הזו מעורב אהוד אולמרט מישראל, שהיא כידוע המדינה המושחתת ביותר בעולם: "מיום רביעי האחרון אי אפשר לפתוח כאן טלוויזיה, עיתון או אתר אינטרנט מבלי להיתקל בגיבורי פרשת השחיתות החדשה שמסעירה את קליפורניה. מככבים בה סנאטור ותיק, מאפיונר שרק השתחרר מהכלא לפני כמה שנים, סוכני FBI סמויים, סוחרי סמים ונשים ורוצחים שכירים. במרכז הפרשה עומדים שני אמריקאים ממוצא סיני: המאפיונר ריימונד צ׳או, המוכר יותר בכינוי 'שרימפ בוי', ורק השתחרר מהכלא לפני כמה שנים, וחבר הסנאט הוותיק, לילנד יה בן ה-65." [עופר שוברט, "הארץ" באינטרנט, 6.4.14].

 

* הלכנו לראות את הסרט "פילומנה" שבו מככבת ג'ודי דנץ ומולה סטיב קוגן. פשוט לרוץ ולראות. סרט מעולה וחכם. מרגש. אין מה להכביר מילים על אודותיו ולנסות לתאר אותו. צריך פשוט לראותו. לא להחמיץ!

 

* שלום אהוד, יהודי ארה"ב של אמצע המאה הקודמת,  דור השמאטעס והדליקאטעסן, לא פחדו לדרוש מהממשלים של אז לתמוך בישראל וללחוץ על בריה"מ להוציא לחופשי את אחיהם שמאחורי מסך הברזל. בניהם ונכדיהם,  עורכי הדין והרופאים המפורסמים,  נותנים לספסר בסבלו של יהודי זקן, בשר מבשרם, שנמק בכלא כבר עשרות שנים, ורק שלא יחשדו בהם ב"נאמנות כפולה".

ועל זה כבר אמר לפני יותר מאלפיים שנה יוליוס קיסר – שנהנתנות ואומץ לא שוכנים יחדיו. אל לישראל לסמוך על יהודי ארה"ב של היום, במקרה הטוב הם פחדנים עלובים, ולעיתים אף גרוע מכך, והם תומכים נלהבים של הגרועים שבאויבינו.

בברכה,

ברוך פלטנר

 

* אהוד שלום, למרות האותיות הגדולות והצבע האדם הזועק, לא השתכנעתי. העובדה שאחרים משתמשים ב"מאכערים" לא מכשירה את אהוד אולמרט לשחד, להסיט עדים, לקדם מכירת תמונת של האמנית הידועה – אשתו, ומי יודע מה עוד יתברר. לא צריך לחזור שגם במשפטים הקודמים נמצא אשם/זכאי מחסר הוכחות. היו ימים שגם זיכוי שכזה היה מספיק כדי להרחיק אדם מחיים ציבוריים. התקשורת אינה נגד אולמרט, להיפך "הארץ" ו"וַיְנט", במגוון של להטוטים, ניסו להכשיר אותו להיות ראש הממשלה הבא. אולמרט בעיניי מיצג את ההתדרדרות המוסרית של הפוליטיקאים והעיתונאים. הוא לא היסס לעבור מימין לשמאל מלמעלה למטה ולכל כיוון אפשרי כדי לקדם אג'נדה אישית. סוף סוף קם שופט שהעז לשפוט ע"פ הראיות הענייניות אליהם מתייחס המשפט ולא ע"פ הרייטינג והאג'נדה המקובלת. 

מוטי הרכבי

 

 * קראתי בתימהון כי במכון זבוטינסקי ירצה צחי הנגבי על... אלימות – האם זו בדיחה? או ציניות לשמה? או התעלמות מהשרשראות בהן היה תוקף את מתנגדיו בהיותו סטודנט, כמו גם הסיפורים המוקדמים יותר ב"קריירה" שלו ו/או אלו המאוחרים יותר (כמו המגדל)? ואיך קורה שלעורך הנכבד "נגמרו המילים" ואינו מגיב על האבסורד הזה?

דב

 

אהוד: יש משהו בדבריך. אולי באמת מוטב היה שצחי הנגבי ירצה על שרשראות, אבל אנחנו לא נוהגים להגיב על הודעות של מידע המוגדרות אצלנו "דבר המפרסם". וכידוע, כל הפרסומים אצלנו הם חינם, ואיש אינו יכול לקנות אותנו.

 

* את דעתנו על קרי הבענו כבר מתחילת עיסוקו ההזוי והמשיחי ב"שלום" באזורנו. לא הופתענו שצדקנו. הגדרתו כהזוי וכמשיחי עושה עימו חסד – כי האיש היומרני הזה לוקה בסכלות עמוקה ומתאים למשרתו כמו החוטם לפינוקיו.

 

* ההישג הגדול של המחאה החברתית ומחאת הקוטג' – היה אמנם שמחירי הקוטג' ירדו בממוצע של שקל לערך, (ועד היום מחירם שונה מרשת לרשת) – ואולם כמות המים בגביעים עלתה מאז פלאים. אמנם – בכיכר תח'ריר, שהעניקה את ההשראה למחאה, אפשר למצוא קוטג' במחירים זולים הרבה יותר, ואם את אישה – גם צביטות בתחת ואצבע בחור, חינם!

 

* הסיבה היחידה שאיש לא נטפל אלינו בתביעות ובחקירות שהיו יכולות להרוס אותנו כליל – היא שאנחנו לא כל כך חשובים ומשפיעים.

אנשים כשלדון אדלסון, למשל, אינם יודעים כלל על קיומנו.

אנחנו אפילו לא מרוויחים מספיק כדי שיהיה לנו ממה לרמות את מס הכנסה.

ואולם המסתורית חוששת פן איזה פסיכי יעלה עלינו ויתבע בעשרות אלפי שקלים את המכתב העיתי על פי חוק לשון הרע.

 

* אהוד יקר, זהו מכתב נזיפה. פרסום שני שיריך מ"יעזרה אלוהים לפנות בוקר" [על אנוש בר-שלום] ממחיש לי פעם נוספת (!), וכבר אמרתי לך זאת לא פעם ולא פעמיים – איזה משורר נפלא אתה. מדוע הפנית עורף לכישרונך זה? זאת, מבלי לזלזל, חלילה, בכתיבתך האחרת.

לא ידעתי כלל שרוני גבעתי נפטרה. היתה סופרת טובה, והמעט שהכרתיה, גם אישה נפלאה. לא פגשתיה מזה זמן רב אבל היו שנים שהיינו נפגשות.

שלך באהבה,

מיכל סנונית

 

אהוד: מאז שאני נשוי למסתורית, בספטמבר הקרוב – 40 שנה, חדלו נשים לעשות לי צרות של אהבה, וככה תודה לאל אין לי צורך לכתוב שירים חדשים, כדי להשפיע עליהן, ויבש מעיין מצוקותיי.

 

* מה זה שיפוט ארכיטקטוני? – אם "המפלצת" של בינוי הולילנד היתה מאושרת כדת וכדין וללא שום תשלומי שוחד, היא היתה יותר "יפה" או עדיין "מכוערת"?

 

* אם ערב אחד תיפול עלינו בכל הזאת הפצצה, יוכלו להגיד עלינו – אבל הם לא הפסיקו לראות תוכניות אוכל בטלוויזיה עד הרגע האחרון, כמו אנשי פומפיי.

 

* אומר את האמת, מבחינה מסויימת אני מקנא בסייד קשוע. יותר מחמישים שנה אני סופר עברי, הוצאתי הרבה יותר ספרים ממנו, ואם איני טועה אולי אחד או שניים מהם מגיע כמעט עד לרמת הרומאנים שלו, אבל מעולם לא הזמינו אותי, כמוהו, מדי שנה – למסע הרצאות באוניברסיטאות ארה"ב, כדי לומר שם דברים, שהוא על פי עדותו, אומר בדרך כלל:

"אני בעד החרם," אמרתי לקהל [הסטודנטים והמרצים] שנכח באולם, "למרות שאני יודע שהחרם אינו גורם לישראלי הממוצע לחשוב שאם יותר ויותר קהילות ומדינות מחרימות אותנו, סימן שאנחנו עושים טעויות איומות ופשעים חמורים. להפך – רבים מהישראלים עלולים להתבצר בעמדותיהם, ולטעון שהחרמות מוכרזים בשל שנאת ישראל ועל כן יתחזקו הקולות מחרחרי המלחמה ויטענו שהנה עוד סימן שאין לנו על מי לסמוך מלבד על עצמנו ועל אבינו שבשמיים.

"אני בעד החרם כי תאמינו או לא, אין לי מקום אחר לגור בו. אני בעד החרם כי זו המדינה היחידה שיש לי, כי אני אוהב את השכנים שלי, את העמיתים שלי בעבודה, את החברים ואת האנשים שלמדתי איתם. כן, תחרימו אותנו בבקשה על מנת להציל אותנו ממעשינו, תחרימו אותנו פן נהפוך למצורעים-מנודים שמתביישים לומר מאיפה אנחנו מגיעים. תאמינו או לא רבותיי, אני בעד החרם כי איכשהו למרות העוול הבלתי־נסלח לעיתים, ולמרות שהמדינה עלולה לא לראות בי כאזרח בכלל, ואף שהיא מאיימת להיפטר ממני וממשפחתי בתוכניות כאלה ואחרות, אני בעד החרם כי אני אוהב את המדינה הדפוקה המטומטמת הזאת, ומאחל לה רק טוב." [סייד קשוע, "מוסף הארץ", 4.4.14].

סייד קשוע, כמה משלמים לך עבור כל הרצאה כזו בארה"ב שבה אתה מנצל בציניות, במצח נחושה ובכישרון כה רב – את הישראליוּת הערבית שלך כדי להשמיץ אותנו?

 

* אגב, אם אני הייתי כותב רשימות שתוכנן דומה לשלך – היו מפרסמים אותן בשמחה רבה בעיתונך "הארץ", ולא מחרימים בו את כל מאמרי הדיעה ששלחתי להם בשעתו עד שהפסקתי, (כי הבנתי שאני "פרסונה נון גרטה" שם) – כמו גם שמחרימים ב"הארץ" את ספרי האחרון "והארץ תרעד", שבמקרה, רק במקרה – יש בו גם כמה תיאורים של "אהבת" הערבים לשכניהם היהודים בצפת בשנת 1834, תיאורים שאתה לעולם לא תעז להביא בספריך המתוקשרים ורבי-המכר – פן ייקרע פתאום המיתר האחד והיחיד של הרבּאבּה הבכיינית שלך, מלאת הרחמים העצמיים הערביים!

ואולי כדאי לך לזכור מדי פעם את המוטו המופיע בשער מאות גיליונות המכתב העיתי של סופר עברי-יהודי נידח כמוני:

"האמת כואבת. השקר מרגיע."

 

* לאהוד,  שלום. אכן מבוכה אופפת אותנו עם פרסום שחיתותו המדהימה של 'עד המדינה', שהשחית והביא להרשעתו של ראש ממשלה. אולם, כבר חז"ל אמרו: "לאו עכברא גנב – אלא חורא גנב." כלומר, אשם 'החור' – הגוף בממסד המאפשר למושחתים לחדור ולהרעיל את מערכות הציבור, והמשל ברור.   

באשר למכת המאכערים, הם פועלים ומשחיתים את השירות הציבורי המונע גישה וקבלת זכויות לאזרח  שאינו משתמש ב'מאכער', והדבר משתקף יום יום בפרסומות המאכערים שרק באמצעותם ניתן לקבל זכויות, למשל, במערכות הביטוח הלאומי. ובאורח קיצוני ניתן גם לשאול מדוע השופטים על כס המשפט אינם יכולים לפסוק את דינם לאחר האזנה לאזרחים הנאשמים או תובעים, אלא כופים עליהם עלויות עתק לשכירת עורכי דין המעוותים בנחרצות את התרחישים העומדים לשיפוט?

בהערכה,

ברוך  תירוש

 

אהוד: למיטב הבנתי, בפרשת מענק החצי מיליון של שמואל דכנר ליוסי אולמרט, אין שום הוכחה שאהוד אולמרט ידע על כך ושהדבר נעשה על פי בקשתו. אולי דכנר "שלח לחמו על פני המים" כדי ליצור בבוא היום מחוייבות של הכרת תודה אצל אהוד אולמרט?

 דב וייסגלס כתב על כך רשימה מפורטת באחד העיתונים. לא אתפלא אם ההרשעה המרכזית הזו תתבטל בעליון, כאשר ההתייחסות תהיה לא ל"לא יעלה על הדעת" העיתונאי שעליו מסתמך השופט – אלא למבחן העובדות המוכחות עצמן.

 

* אריה דרעי הוא ח"כ גנב או רב?

 

* אולי אם ניצב אורי בר-לב היה מתמנה למפכ"ל המשטרה, היו העניינים שם בצמרת נראים קצת אחרת...

ניצחונה של אורלי אינס על בר-לב הוא אולי הפסד של כולנו, גם הנשים – כי האורוות כביכול נקיות, אבל העכירות חוגגת.

 

* בסוף 1999 פרסם העיתונאי יואב יצחק ידיעות לפיהן קיבל ויצמן סכומי כסף גדולים מאיש העסקים אדוארד סרוסי מבלי שדיווח על כך, וזאת במהלך כהונתו כחבר הכנסת וכשר. העניין הועבר לחקירת המשטרה, שחקרה את ויצמן במשכן הנשיא, ולאחר מכן לבדיקתה של הפרקליטות. במהלך כל החקירה והבדיקה המשפטית המשיך ויצמן לכהן בתפקידו, והצהיר כי אין בכוונתו להתפטר. ב-24 במאי 2000 פירסם היועץ המשפטי לממשלה, אליקים רובינשטיין, חוות דעת שלפיה אין להגיש כתב אישום כנגד ויצמן, מטעמים של חוסר אשמה בעבירות מסוימות, ומחמת התיישנות עבירות אחרות. חוות דעת זו הותירה בידיו את האפשרות להישאר בתפקידו, אך ויצמן נכנע ללחץ ציבורי שנשמע באותה עת, והתפטר מתפקיד נשיא המדינה. התפטרותו נכנסה לתוקף ב-13 ביולי 2000, כשבע שנים לאחר כניסתו לתפקיד. [ויקיפדיה].

 

* יוענק פרס ישראל לעיתונות ליואב יצחק! ואולי בבוא היום הוא יהיה מועמד גם לראשות הממשלה כי הוא טוב יותר מכל נשיא ורה"מ – וראוי גם שעול ביטחון ישראל יוטל עליו ולא על טיפש עם קבלות כמו בוגי יעלון!

אם היתה לנו מערכת ביטחון חזקה, חכמה ומוצלחת, כמו העיתונות החושפת שלנו – איראן היתה כבר מזמן קורסת רק מעומס הגילויים השערורייתיים על אודותיה! – ומנהיגיה היו מסיימים את חייהם בכלא מעשיהו!

כל הכבוד לאנשים שמקצועם הוא חשיפת שחיתויות של אחרים. איפה הנמושה הזו, עזר ויצמן, לעומת העיתונאי הענק יואב יצחק – שהצליח להפילו!

 

* היום לא צריך להיות פירומן. מספיק להיות עיתונאי מסוג מסויים!

 

* כל הגירה של מוסלמי או עובד-אלילים נוסף לארצות אירופה, המשנות עקב כך את אופיין – היא נקמה של העם היהודי באנטישמיות ובשנאת הזרים האירופאיות, שמבלעדיהן לא היה אפשר להסביר את רצח שישה מיליוני היהודים בשנות ה-40 של המאה שעברה על אדמת אירופה, כאשר בעיקר יהודים וצוענים היו ה"זרים" השנואים.

 

* אם וכאשר אהוד אולמרט יוכנס לכלא מעשיהו, אנחנו כולנו, כל עם ישראל, נרגיש תחושת עליונות, תחושה מטהרת, תחושה של התעלות, כאילו אנחנו כולנו טובים ממנו, ואין יותר פשעים וחטאים קשים ובלתי-פתורים בארץ – שבהם צריך לטפל באופן הדחוף ביותר, וכאילו איש מאיתנו לא שיקר ולא חטא ולא עבר על החוק מעולם!

הו, איזה עולם נהדר זה יהיה אז בַּיום שאם וכאשר אהוד אולמרט יתחיל לרצות העונש, מחיר פשעיו הנוראיים בכלא מעשיהו! חבל שעזר וייצמן המנוח לא זכה לכבוד הזה על כלל פעילותו למען ישראל – ורק הסתפקו בסילוקו בשקט מהנשיאות בגלל עבירה דומה לזו של אהוד אולמרט.

 

* שר"פ הוא שוחד או גמ"ח?

 

* אודי שלום, לילה טוב. לומר לך שאני נהנה מהמכתב העיתי שלך, זה מיותר? לא. אז דע לך. זאת, למרות שאני מאד לא בדעתך – ובדעת עוד מי שהם, בנושאים פוליטיים. 

ואשר לפתיחת התערוכה הארץ ישראלית בתל אביב: אפשר לעשות חשבון, אבל אני זוכר את התערוכה, את תימהוני מהגמל בעל הכנפיים, את התפעלותי מפועל עמל, ענק, הנושא משהו חשוב על כתפיו, מהמון אוטואים. אני זוכר הסתובבות משעממת בשטח, ואוהלים של אז וכל מיני קישוטים באוויר. הייתי אז אולי בן 2-3 בערך. לדעתי דאז, כבר די גדול. וזיכרוני אינו נשען על סיפורי הוריי. זה זיכרון נטו.

חג שמח לכולנו.

ד"ר אורי בית-אור

 

* אהוד שלום. העובדה ששמואל דכנר הוא משחד סדרתי לא עושה את  אהוד אולמרט צדיק, ומפלצת הולילנד תעמוד מול עינינו לדורות כעדות לשוחד ולשלמונים.

גם אם שיטת העבודה – שוחד, היתה נהוגה בירושלים (ובחיפה – ראה המפלצת הדומה על חוף הכרמל מול  קריית אליעזר) –  זה רק מגביר את הצורך לבער אותה מן השורש.

בשביל זה נבחר ראש עיר – להילחם בשחיתות, הוא המנהיג ואליו יבואו בטענות, אז אם ראש העיר \ ראש הממשלה וכל הגווארדיה שהקיפה ומקיפה אותו כשלה, טוב שקם שופט עם ביצים ואמר את דברו, (לא כמו השופטת בענייני ראשון טורס  וטלנסקי ) , וכידוע לך יש משפט מתאים לבני דודינו:

  كُلّ كَلْب بِيجِي يَوْمُه

  ודעתי כי גם אלו אשר זוכו מחמת הספק,  לא צדיקים גמורים.

העובדה שכעת חבריו המשפטנים של אהוד מנסים להילחם בפסק הדין, לא תזכה את אהוד. אני שמח שהוא סיים את דרכו הפוליטית והלוואי שייעלם מחיינו!

חבל  שהגענו לכך ש(גם) ראש ממשלה יישב בכלא!

חג שמח

עמנואל

 

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

 

 

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

 

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,602 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה עשירית למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-80 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-86 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של העדות על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

 

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל