גיליון מס' 934, ערב פסח תשע"ד

חג אביב וחירות לכל נמענינו!

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י"ד בניסן תשע"ד, 14 באפריל 2014

עם צרופת ההודעה על הערב בבית הסופר ב-26.5

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: בֹּקֶר טוֹב אֵלִיָּהוּ... // עמוס גלבוע: 1. קרי המתוסכל מאשים. 2. הרמטכ"ל הוא "קצין תורן"? // אסתר ראב: צַלַּחַת-פֶּסַח. // אורי הייטנר: 1. אחריות הש"ג. 2. צרור הערות 13.4.14. // אהוד בן עזר: פסח ראשון בפתח תקווה, תרל"ט, 1879, לפני 135 שנים. // אילנה אדם: להיות שמאלן גאה! // נפתלי רז: לחזור ליוזמת השלום הערבית. [ציטוט]. // אמנון ריבק: כָּל אָדָם צָרִיך מִצְרַיִם. // מתי דוד: השופט רוזן טיהר את האוויר מהזיהום ומהשחיתות של אולמרט. // יעקב פיכמן: בשורה טובה הבאתי. [ציטוט]. // יהודה דרורי: אין ילדים רעבים, אבל יש קשישים רעבים! // ד"ר ישראל בר-ניר: חג חירות שמח – סדר פסח בבית הלבן. // אהוד בן עזר: צרור שירי ילדים מתוך "יעזרהָ אלוהים לפנות-בוקר". // צבי י' כסה: מוּעָד – יגונה או לא יגונה – לספר אי אמת. // מלכה נתנזון: 5 שירים. // תקוה וינשטוק: 1. חסת המצפן והמצפון לפסח. 2. הגדה לילדים. // אלי מייזליש: אוסלו המשוגע [לזיכרו של רון פונדק]. // אהוד בן עזר, מחזור י"ז: לזכרה של טוני הָלֶה, במלאת 50 ועוד אחת שנים למותה.  // יהושע גרנות: האם יש קסם בדיכאון? על ספרה של יעל נאמן "כתובת אש". // אהוד בן עזר: "שלוש אהבות", הוצאת "אסטרולוג" 2000, אזל.  פרק שביעי, אחרי הבדיקה הרקטאלית. החלום על משה דיין. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

בֹּקֶר טוֹב אֵלִיָּהוּ...

מֵאַחַר שֶהָעֶרֶב כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל

יִתְכַּנֵּס לְשִׂמְחַת לֵיל הַ"סֵּדֶר"

קְצָת תִּזְכֹּרֶת עַל אֵיךְ שֶפַסְפוּס מִתְפָּעֵל

הִתְרַגֵּש כְֹשֶנִּכְנָס לוֹ לַחֶדֶר

הַנָּבִיא אֵלִיָּהוּ בִּזְקַן מִדּוֹתָיו

וּמַקְּלוֹ וְאוֹתָהּ גָלַבִּיָּה

שֶזִּכְרָם שֶנֶּחְרַט אָז בְּקֹמֶץ שְנוֹתָיו

שֶל הַיֶּלֶד, עָמֹק מֵהַבִּיעַ:

בָּעוֹלָם הַנּוֹצְרִי מְקֻבָּל זֶה מִכְּבָר

לֹא פָּחוֹת מִפֻּלְחַן מִיקִי מָאוּז

(שֶמִּזְּמַן כְּבָר הָפַךְ נַחֲלַת הֶעָבָר)

אוֹתוֹ מִיתוֹס אוֹדוֹת סַנְטָה קְלָאוּס.

וְיַלְדֵי אוֹתוֹ חֶלֶד כָּל כְּרִיסְמֶס תּוֹלִים

אֶת עֵינָם בְּחַלּוֹן עֲטוּר שֶלֶג

בִּכְמִיהָה לְמִזְחֶלֶת גְּרוּרַת אַיָּלִים

וְשִפְעַת עִנְבָּלִים מְצַלְצֶלֶת.

אַךְ אֶצְלֵנוּ, כָּל פֶּסַח, אָמוּר לְבַקֵּר

אֵלִיָּהוּ זָכוּר לְטוֹב, פֶּתַע

בְּכָל בַּיִת וּבַיִת שֶבּוֹ הוּא סוֹקֵר

אֶת שֻלְחַן לֵיל הַ"סֵּדֶר" בְּלִי רֶתַע

וְלוֹגֵם מִכּוֹסוֹ הַשְּמוּרָה לוֹ בִּלְבַד

וְחוֹלֵק בִּרְכָתוֹ, לָהּ צָמֵאנוּ,

לְיוֹשְבָיו שֶל כָּל בַּיִת, וְכָךְ, בַּד בְּבַד,

גַּם לִשְאַר מִשְפְּחוֹת בְּנֵי עַמֵּנוּ.

סוֹפְסוֹף כָּךְ מְסַפְּרִים הַגְּדוֹלִים לַקְּטַנִּים

אֲבָל גַּם אִם אָמְנָם חֲוָיָה הוּא

מִין מִפְגָּש שֶכָּזֶה בּוֹ הַטַּף מַמְתִּינִים

לָאוֹרֵחַ שֶשְּמוֹ אֵלִיָּהוּ –

מִסְתַּבֵּר כִּי שוּם יֶלֶד עוֹד כְּלָל לֹא רָאָה

אֵיךְ קוֹרֶה אוֹתוֹ  dateאֶנִיגְמָאטִי

בְּמַמָּש וּבְפֹעַל, כִּי בָּהּ בַּשָּעָה

בָּהּ צָפוּי הַבִּקּוּר הַדְּרָמָאטִי

לְהַפְעִים אֶת לִבּוֹ כָּל שָנָה וְשָנָה

לְאַחַר שֶמֻּשְמָע בְּמַפְגִּיעַ

קוֹל הַטַּף הַשּוֹאֵל אֶת הַ"מַּה נִּשְתַּנָּה?"

וְלִפְנֵי שֶאֻשְפִּיז זֶה מַגִּיעַ –

כְּבָר עוֹשָׂה כּוֹס שְנִיָּה אוֹ שְלִישִית אֶת שֶלָּהּ

וְכָל צוּצִיק נִרְדָּם (לֹא פְּלִיאָה הוּא

חִזָּיוֹן מְתַסְכֵּל זֶה) וּמִי שֶהִשְלָה

אֶת עַצְמוֹ  כִּי בְּבוֹא אֵלִיָּהוּ

יֶחֱזוּ בּוֹ יַלְדֵי מִשְפַּחְתּוֹ הַקְּטַנִּים

כַּמֻבְטָח מִפִּי אַבָּא וְאִמָּא

יֵאָלֵץ לְהוֹדוֹת כִּי הֵפֵר אֱמוּנִים

לַתְּמִימוּת שֶבְּדָיָה זוֹ הִפְעִימָה.

כָּךְ הָיָה (וַעֲדַיִן הוֹוֶה) בְּכָל בֵּית-

יִשְׂרָאֵל בִּמְרוּצַת כָּל לֵיל "סֵדֶר"

חוּץ מִבַּיִת אֶחָד, בּוֹ רַבּוֹת הִתְחַבֵּט

יֶלֶד קָט בְּקֻשְיָה זוֹ – וְנֶדֶר

עַקְשָנִי וְנֶחְרָץ הוּא נָדַר: כִּי בְּחַג-

הַמַּצּוֹת הַקָּרוֹב שוּם גְּמִיעָה הוּא

לֹא יִגְמַע מִשּוּם כּוֹס וּשְנָתוֹ לֹא תִמְחַק

מֵעֵינָיו אֶת גִּלּוּי אֵלִיָּהוּ.

זֶה הָיָה בֵּין חוֹלוֹת תֵּל-אָבִיב הַקְּטַנָּה

בּוֹ בַּלַּיְלָה שֶל "הָא לַחְמָא עַנְיָא"

בְּפִנַּת הָרְחוֹבוֹת (שֶעֲדַיִן יֶשְנָהּ)

בֵּין יִצְחָק אֶלְחָנָן וּרְחוֹב דְּגַנְיָה.

וְהַיֶּלֶד, שֶלֹּא כְּכָל שְאַר דּוֹדָנָיו

לֹא לָגַם אַף טִפּוֹנֶת שֶל יַיִן

רַק קֵרֵב אֶל שְׂפָתָיו אֶת גְּבִיעוֹ שֶהוּנַף

בְּמֵיטַב אֲחִיזַת-הָעֵינַיִם

וְתִצְפֵּת בִּדְרִיכוּת, כְּזָקִיף עַל חוֹמָה,

עַל מִפְתַּן כְּנִיסָתוֹ שֶל בֵּית סַבָּא

וְכָרָה אֶת אָזְנָיו שֶיֵּיטִיב וְיִשְמַע

כְּשֶסּוֹפְסוֹף אֵלִיָּהוּ יִפְסַע בָּהּ.

וְהִנֵּה, לִמְצוּלוֹת הַתְּנוּמָה נֶאֱסַף

כָּל פָּעוֹט (חוּץ מִמֶּנּוּ) בַּחֶדֶר

וְשָלוֹש נְקִישוֹת נִשְמְעוּ מִן הַסַּף

וּבֵין כָּל מְסֻבָּיו שֶל הַ"סֵּדֶר"

קָם אָבִיו שֶל הַיֶּלֶד לִפְתֹּחַ לַזֶּה

הַמַּקִּיש שָם, בַּחוּץ, עַל הַדֶּלֶת

וְטִפָּה נִשְתָּהָה שָם – וּמִין מַחֲזֶה

נִתְגַּלָּה לְעֵינָיו שֶל הַיֶּלֶד

שֶאוֹתוֹ לֹא יִשְכַּח לְעוֹלָם, כִּי פִּתְאֹם

אֶל הַחֶדֶר נִכְנַס הָאוֹרֵח

הַלָּבוּש בְּאַדֶּרֶת-נָבִיא וּבִתְהוֹם

שְתֵּי עֵינָיו הַיּוֹקְדוֹת אוֹר זוֹרֵחַ

וּזְקָנוֹ הַלָּבָן מִשְתַּלְשֵל עַד מָתְנָיו

וּשְׂפָתָיו כְּבָר גּוֹמְעוֹת מִן הַיַּיִן

בְּכוֹסוֹ הַשְּמוּרָה לוֹ, וְכָל מַמְתִּינָיו

מַחֲרִים אַחֲרָיו בְּ"לְחַיִּים!"

וְהִנֵּה הוּא אוֹמֵר בְּהִגּוּי תָּנָ"כִי

כְּמוֹ שֶל שְלֹמֹה בֶּרְטוֹנוֹב בָּרַאדְיוֹ:

"מִי יתֵּן שֶאָבִינוּ מַלְכֵּנוּ יַרְחִיק

מִכֻּלְּכֶם אֶת קִצּוֹ שֶל חַד גַּדְיָא

וְשֶרַק תֵּדְעוּ נַחַת וְרַק תִּנְהֲגוּ

עִם כֻּלָּם בְּטוּב-לֵב וּמְאוֹר-עַיִן

וּבִפְרָט הַפַסְפוּס שֶעֵינָיו פֹּה עָרְגוּ

לִרְאוֹתֵנִי וְלֹא שָתָה יַיִן...

כִּי גֻנַּב לְאָזְנַי שֶבְּגַן-הַיְּלָדִים

בִּרְחוֹב פְרוּג שֶבְּבֵית הַגַּנֶּנֶת

הַקְּרוּיָה דוֹדָה חַנָּה, פִּרְחָח זֶה מַקְדִּים

אֶת כֻּלָּם בִּפְרָאוּת מְבֻלְגֶּנֶת:

הוּא מוֹשֵךְ בַּצַּמּוֹת לְיַלְדוֹת הַשְּכוּנָה,

הוּא מַבְעִיר בְּקַפְּצוֹנִים מִינֵי גֵּץ,

הוּא מַטְמִין קַרְפָּדוֹת בִּמְגֵרַת שֻלְחָנָהּ

שֶל אוֹתָהּ דוֹדָה חַנָּה, הוּא שֵיגֶץ."

וְהַיֶּלֶד שוֹמֵעַ, מַסְמִיק לֹא פָּחוֹת

מִצִּבְעָהּ שֶל הַ"כְרֵיין" (הַחֲזֶרֶת)

וְאֵינֶנּוּ תוֹפֵס: אֵיךְ לְכָל הָרוּחוֹת

זֶה נוֹדַע לוֹ בְּדֶרֶךְ מוּזֶרֶת

לַנָּבִיא אֵלִיָּהוּ שֶכָּל רְשִימַת

חֲטָאָיו שֶל הַיֶּלֶד גְּלוּיָה לוֹ

לִפְרָטֶיהָ (וְזֶה – רַק מַגְבִּיר אֶת כְּלִימַת

אוֹתוֹ שֵיגֶץ, שֶפֶּתַע – אוֹיָה לוֹ! –

כְּבָר דִּמְעוֹת חֲרָטָה נִגָּרוֹת מֵעֵינָיו),

אַךְ פִּתְאֹם מְגַלֶּה בִּפְלִיאָה הוּא

כִּי זְקָנוֹ שֶל הָאִיש הַנִּצָּב לְפָנָיו

הַיְנוּ: זֶה, הַתִּשְבִּי, אֵלִיָּהוּ,

זָז קִמְעָה מֵחֶלְקַת סַנְטֵרוֹ – וְלָכֵן

כְּבָר הַשֵּיגֶץ, כְּמִין גַּבְרָא רַבָּא,

מִסְתָּעֵר וּמוֹרֵט בּוֹ –  וְ... לֹא יִתָּכֵן,

זֶה אֵינוֹ אֵלִיָּהוּ, זֶה אַבָּא!

וְשוֹאֵל אָז הַסָּב: "מֵהֵיכָן לְךָ, בְּנִי,

הַתַּחְפֹּשֶׂת הַזֹּאת שֶהִדְהִימָה?"

וּמֵשִיב לוֹ אָז אַבָּא בִּצְחוֹק גַּמְזָנִי:

"מִמַּחְסַן-תִּלְבּוֹשוֹת שֶל 'הַבִּימָה'..."

(מתוך "ילד בתל-אביו")

* * *

עמוס גלבוע

1. קרי המתוסכל מאשים

בנושאים המהותיים של המשא ומתן, היו אלו הפלסטינים "שתקעו" את קרי וסירבו בריש גלי להצעותיו להסכם מסגרת. לא ישראל. אבל, במישור הטקטי ובעולם הדימויים – ידם של הפלסטינים על העליונה לפי שעה. מה שלא יהיה, לדעתי אסור בשום אופן לשחרר רוצחים אזרחי ישראל כאחד מהכלים לחידוש המו"מ עם הפלסטינים.

שר החוץ האמריקאי הופיע ב-8 אפריל בפני ועדת החוץ של הסנט האמריקאי, לדיון על תקציב משרדו לשנה הבאה. כנהוג הוא פתח  בהערות מקדימות על מוקדי הפעילות והבעיות  של משרדו בימים אלו, ובראשם המשבר באוקראינה. הוא נגע גם ב"תהליך השלום במזרח התיכון," העלה על נס את התפקיד שממלאת בו ארה"ב והוא אישית, וחזר על הקביעה שהישראלים והפלסטינים צריכים לקבל את ההחלטות. הוא לא האשים אף אחד מהם. אבל, בהמשך, כאשר סנטורים שאלו אותו מי אשם בהפסקת השיחות בין ישראל לפלסטינים, הוא ייחד והבליט את ישראל והציבה כאשמה מספר אחד: היא לא שיחררה אסירים בהתאם להסכם, ואחרי כמה ימים היא פירסמה מכרזי בנייה בירושלים והכול התפוצץ בבום אחד גדול. הפלסטינים הוצבו במקום השני בחומרת האשמה: המסכנים הגיבו בהגישם בקשות להצטרף לאמנות בינלאומיות וזה לא יפה ולא "מועיל".

נו, מיד דוברי הבית הלבן ומשרד החוץ האמריקאי מיהרו  לתקן ולאזן את דברי קרי ולהבהיר ששני הצדדים למעשה אשמים.

בל נשלה  את עצמנו. קרי, ולא בפעם הראשונה, שופך את חמתו ותיסכולו על ישראל. הוא זה שכמה פעמים איים עלינו באסונות ושואות אם לא נתנהג יפה ואם נמשיך להתעקש על האינטרסים החיוניים שלנו. מה לעשות ואנחנו "עזרנו" לו: כי איזו מדינה בעולם מתחייבת לשחרר רוצחים, כולל אזרחי ארצה, בתמורה לנכונות הצד השני לדבר איתה ולא לתת לה כלום? ואיך זה מאפשרים לשר שיכון, בעיתוי הכי רגיש, להוציא מכרזי בנייה, גם אם הם בירושלים וגם אם לא חל איסור פורמאלי על כך, כאשר ברור כי מדובר בסדין אדום בפני שוורי העולם?

אבל, אם נסתכל על התמונה הכוללת יותר, הרי שהתמונה מאוד מאוזנת ונוטה דווקא לטובתנו:

לפני כמעט 9 חודשים התחיל המשא ומתן בקול תרועה גדול, כאשר שר החוץ האמריקאי מציב את היעד של הסכם קבע היסטורי בין ישראל לפלסטינים תוך 9 חודשים. בתוך כל השריפות שמשתוללות בעולם, אובמה החליט שכאן יושקע המאמץ העיקרי שלו. בסוריה נהרגים כל יום כמה מאות? לעזאזל איתם!  שר החוץ הבלתי נלאה שלו יעשה את המלאכה!

עובר זמן, והאסימון הראשון נופל: הזמן לא יספיק. קרי אומנם מחזיק בסיסמא המשיחית YES WE  CAN,  ואצלנו ישנם כאלו הופכים אותו לאליל שאוי למי שיעז להחציף לו פנים, אבל העסק תקוע.

ואז, עולה הרעיון של "הסכם מסגרת" של סוגיות הליבה שישמש מדריך מנחה למו"מ על הסכם הקבע. האם יהיה זה הסכם מסגרת מחייב, שאין לערער עליו, או הסכם המאפשר לצדדים להציב הסתייגויות? המטוטלת נעה מכאן לכאן.

בינתיים ישראל שיחררה כבר 78 רוצחים, וככל הנראה הסכימה למתווה הסכם המסגרת  שגיבשו האמריקאים. מי שהתנגד לו היו הפלסטינים, ובראש חוצות. בעוד שישראל הסכימה, ככל הנראה, לנוסחה של מו"מ על בסיס קו 1967– תמורת נכונות פלסטינית להכרה במדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, הרי שהפלסטינים התנגדו לכך בשיא התקיפות: ייהרג ובל יעבור! לא יהיו מוכנים בשום אופן לדון ולהתחיל לדון בהכרה הזאת. כאן הם "תקעו" את האמריקאים. במילים פשוטות אחרות: בנושא המהותי, ישראל של נתניהו היא זו שהלכה לקראת קרי,  והפלסטינים היו הסרבנים. אז מה עושים?

התחילו לדבר על נוסחה שתאריך את המו"מ מעבר ל-9 חודשים המסתיימים ב-29 אפריל.  הפלסטינים באו ואמרו: נגמר! יסתיימו עוד מעט 9 החודשים ואנחנו נפנה לדרך אחרת, שהיא מלכתחילה הדרך המועדפת עלינו: דרך האו"ם, על מנת להציק לישראל ולהחלישה ולבנות לנו יותר לגיטימיות בינלאומית. בו בזמן הם דרשו מישראל למלא את ההתחייבות שלה ולשחרר עוד 26 מרצחים.

ישראל אמרה: בסדר, אבל תסכימו להאריך בשנה את המו"מ! סתם ככה נשחרר מרצחים ואתם תרוצו מיד לאו"ם על מנת "לדפוק" אותנו שם?

ואז נכנס עניין פולארד המתועב ושחרור עוד מאות פלסטינאים, ונקלענו לתסבוכת של עכשיו שאין טעם לפרטה.

רוצה לומר: תראו איך  שר החוץ של המעצמה הגדולה בעולם מתחיל בגבהים ומסיים, לפי שעה, בהתנצחות על שחרור אסירים ו-700 מכרזי בניה. הוא לא אמר בעדותו בסנאט ולו מילה אחת על הסכם המסגרת, על הסכם הקבע ומה יהיה  כאשר ואם יחודשו השיחות. היתה החזרה הלעוסה, שאני שומע אותה גם אצלנו השכם וערב: צריך לקבל "החלטות קשות ואמיצות".  אז כמו שאומרים: יש אומץ של טיפשים ויש אומץ של נבונים. טיפשים שמוכנים "למכור את האימא שלהם" ובלבד שלא "תוחמץ ההזדמנות" לדבר עם הפלסטינים – לא חסרים לנו.

אני רק יכול לקוות שמי שנושא אצלנו באחריות יידע לקבל החלטות אמיצות נבונות מול המבוי הסתום בו נמצא עכשיו המו"מ. והחשובה שבהן, לדעתי: ייקוב הדין את ההר – לא ישוחררו מרצחים שהם אזרחי מדינת ישראל. ובו בזמן: להקפיא בנייה באותם שטחים שברור כי לא יישארו בידינו. ומה שצריך להיות ברור: בשום אופן לא לשבור כלים עם הממשל האמריקאי המתוסכל.

2. הרמטכ"ל הוא "קצין תורן"?

כך על פי עיתון "הארץ", שאחד מפרשניו הפוליטיים, יוסי ורטר, מביע פליאה כיצד זה רמטכ"ל, שמפיל תרדמה ושעמום וראוי לו להופיע בפרסומת קיטשית של תנובה – זוכה למקום ראשון בסקר שביעות רצון הציבור וחולף על פני פרס. אין בושה? רק העלבה זדונית?

ביום שישי האחרון, 11 באפריל, משך את עיני  בעיתון "הארץ" איור של הרמטכ"ל שלנו  המתנוסס בראש העמוד הראשון ולידו הכתובית: "קצין תורן". היתה שם הפנייה לסקר שנערך עבור העיתון על הדמויות הציבוריות האהודות בישראל. לפי הסקר הרמטכ"ל עקף במקום הראשון את הנשיא פרס.

המונח "קצין תורן" מיד העלה לי את לחץ הדם. וכאן חייב אני בווידוי אישי. לפני שנים רבות יעץ לי הרופא הכללי שלי לשמור על לחץ הדם שלי. הוא יעץ לי לקחת כדורים מסויימים, אך בעיקר להפסיק לקרוא את עיתון "הארץ". "זה בכלל טוב לבריאות," הוא הוסיף. מכיוון שהיה זה רופא שמאוד הערכתי את דעותיו ורוחב אופקיו, אכן הפסקתי לקרוא את העיתון, או יותר נכון לשלם עבורו. אבל, אשתי דליה מנויה עליו בסופי שבוע בגלל כמה ממוספיו בתחום התרבות.

אז הלכתי לראות את הסקר והפרשנות של יוסי ורטר, הפרשן הפוליטי של העיתון.  הרמטכ"ל בני גנץ, במקום הראשון, זוכה ל-78 אחוזים של שבעי רצון מול 77 אחוזים להם זוכה פרס. שמחתי, באופן הכי טבעי, אבל  הפרשן דווקא לא.

"מה גרם  לעם ישראל להתאהב בו לפתע?" הוא שואל, " הוא לא סוחף כאשכנזי, לא מבריק כאהוד ברק, לא מיתולוגי כמו דיין, לא עטור תהילת ניצחון כיצחק רבין."

ואז הוא משיב ושוטח בפני הקורא את משנתו הפרשנית: "דווקא האנמיות המסוימת, חוסר הכריזמה, הממוצעות, הרוגע והשלווה, שלא לומר התרדמה והשעמום שהוא משדר, הפכו אותו בעיני הישראלים לחייל שכולם אוהבים, זה שרק רוצה לחזור הביתה בשלום, מישהו שסלקום או תנובה היו שמחות ללהק בפרסומת השמאלציות והקיטשיות שלהן, כאבא של החיילים."

אז על אף לחץ הדם שלי אשתדל לתת כמה הערות רגועות:

על משקל האמרה המפורסמת במסע הבחירות של קלינטון: "טמבל, זאת הכלכלה," הייתי אומר: טמבל, זה צה"ל. זה צה"ל שהעם אוהב, זה צה"ל שמזה שנים, בכל סקר רציני הציבור נותן  בו את האמון הכי גבוה, ולתקשורת את האמון הכי נמוך.  והרמטכ"ל מייצג את צה"ל.

לא ראיתי את גנץ בעבודתו, אך יצא לי לראות מקרוב מאוד כמה רמטכ"לים בעבודתם היומיומית, ברגעים קשים, בהחלטות על חיי בני אדם, בהחלטות על גורל עם ישראל, ממש כך. כל רמטכ"ל הוא "אבא של החיילים", אך כדי להגן  על המדינה ואזרחיה  וריבונותה, הוא גם שולח אותם לקרב. והרי סיפור קטן. יום אחד מתקיים דיון אצל הרמטכ"ל על מבצע מסויים בעומק שטח האוייב. המודיעין הציג את נתוניו ואת הסיכונים, והתמקד בסיכון מסויים.

"מה הסבירות שסיכון זה יתממש?" שאל הרמטכ"ל.

"סיכוי נמוך," השיבו אנשי המודיעין.

"תנו לי אותו באחוזים," ביקש הרמטכ"ל.

אחרי היסוס מסויים באה התשובה: "בערך 20 אחוזים."

דממה השתררה בחדר, הרמטכ"ל  נעץ מבטו באנשי המודיעין ואמר בקול גבוה: "זה סיכוי עצום, אני לא אקח את הסיכון!"

אנשי המודיעין תלו בו מבט שואל, והרמטכ"ל הגיב: "תראו, מי מכם מוכן לשחק ב'רולטה רוסית' נגדי. אתן לכם אקדח, ובו כדור אחד בלבד מתוך חמישה, 20 אחוזים של סיכוי. מי מתנדב?"

דממה נפלה והרמטכ"ל הוסיף בפנותו לכל הנוכחים בחדר: "תזכרו את זה טוב טוב."

מי שהרמטכ"ל שלנו משדר אליו תרדמה ושעמום אולי משדר על עולמו הפנימי, שלבטח חסרה בו מידה של בושה וקצת דרך ארץ, והוא גדוש במנות זדון. אבל, אין לי ביקורת על כך. כל אחד ועולמו, וזכות הבעת הדעה שלו.

והערה מאוד כללית על הסקר. בין השאר נסקרו בו גם ראש השב"כ, יורם כהן (שזכה ל-47 אחוזי שביעות רצון ו-6 אחוזים של אי שביעות רצון) וראש המוסד, תמיר פרדו (שזכה לשביעות רצון של 43 אחוזים ו-6 אחוזים של אי שביעות רצון). אז בשם אלוהים: זה רציני? למשיבים על הסקר יש מידע על פעילותם? הם מתרשמים מ"הופעותיהם"  בתקשורת של ראש השב"כ וראש המוסד? הם  נפעמים מהפוסטים שלהם? איך אומרים? חרטה ברטה!

* * *

אסתר ראב

צַלַּחַת-פֶּסַח

צַלַּחַת-פֶּסַח

סַבְתָּא שֶׁל סַבְתָּא קָנְתָה –

בְּשׁוּק רָחוֹק, לְיַד כְּנֵסִיָה

כְּנֵסִיָה עַתִּיקָה שְׁחוֹרָה;

צַלַּחַת כְּחֻלָּה

סַבְתָּא קָנְתָה

יְשָׁנָה כְּאַגָּדָה:

נַרְקִיסִים זְרוּעִים בְּקַרְקָעִיתָהּ,

וּצְבִי אָדֹם, פְּשׁוּט רַגְלַיִם –

מֵעַל נָהָר כָּחֹל, טָס;

חֲבַצָלוֹת לְבָנוֹת בְּשׁוּלֶיהָ,

וּמִכָּל חֲבַצֶלֶת:

רֹאשׁ מַלְאָךְ קָטָן נִשְׁקַף;

צַלַּחַת שֶׁל פֶּסַח –

סַבְתָּא שֶׁל סַבְתָּא קָנְתָה

מֵאֲחוֹרֶיהָ חוֹר נָקְבָה,

חוּט יָרֹק בּוֹ הִשְׁחִילָה

וְעַל הַקִּיר אוֹתָהּ תָּלְתָה –

צַלַּחַת-פֶּסַח

סַבְתָּא שֶׁל סַבְתָּא קָנְתָה

צַלַּחַת הַפֶּסַח הַיְשָׁנָה

מַצָּה קְדוֹשָׁה מִתְמַלְּאָה – – –

*

נוסח משולב, מורכב מכתב-היד המקורי, ומן הנוסח המקוצר, לאחר עריכה, שפורסם ב"דבר לילדים" ב-2.4.1963. מופיע בכרך הנדיר ויקר המציאות "אסתר ראב / כל הפרוזה", 2001, המהדיר אהוד בן עזר. עמ' 484.

* * *

אורי הייטנר

1. אחריות הש"ג

הביטוי "תסמונת הש"ג" נוצר בעקבות ליל הגלשונים. ב-25 בנובמבר 1987 חדר מחבל מלבנון לישראל באמצעות גלשון רחיפה. המחבל חדר למחנה "גיבור", ליד קריית שמונה, רצח שישה חיילים ופצע עשרה. היה זה אחד הביזיונות החמורים בתולדות צה"ל. תחקיר האירוע העיד על כשל חמור בדרגות הפיקוד השונות, והביא להדחת מספר קצינים בשרשרת הפיקוד, ובראשם מפקד חטיבת הנח"ל. אולם את העונש הכבד ביותר קיבל רוני אלמוג, חייל מן השורה, שאייש את עמדת הש"ג. אלמוג זיהה את המחבל, וברח. וכך, המחנה היה פרוץ, והמחבל היה יכול להיכנס ולבצע ללא הפרעה טבח בחיילים היְשֵנים. אלמוג נדון לשנה וחצי בכלא.

לאחר האירוע נמתחה ביקורת על צה"ל, ונטען כלפיו שגילגל את האחריות על הש"ג, כדי לחפות על מחדלי המערכת. הביטוי "תסמונת הש"ג" מתאר תופעה של בריחה מאחריות באמצעות גלגולהּ כלפי מטה. אכן, חובתם של המפקדים הבכירים לשאת באחריות. אולם האם ניתן לפטור את החייל הפשוט, את הש"ג מאחריות?

החייל הניצב בש"ג, אחראי על שער המחנה. גם אם הוא טירון – הוא המפקד של השער. הוא הרמטכ"ל של השער. הוא אחראי לבצע את תפקידו. תהיינה שגיאותיה ומחדליה של המערכת כאשר תהיינה, אם הש"ג בורח מן השער, הוא כשל באופן חמור, מבחינה מקצועית וערכית. מחדלי המערכת אינם פוטרים אותו כהוא זה מאחריותו, ואין בהן כל נסיבה מקלה למעשיו.

בעקבות חדירת המחבלים היהודיים למוצב צה"ל סמוך ליצהר, שבה החיילים לא תיפקדו ועמדו מנגד שעה שחבורת הפראים הרסה את המוצב עד היסוד, שוב דובר על כך שמדובר בסה"כ במילואימניקים, שלא ידעו מה לעשות, ולא קיבלו פקודות נכונות, שלא הוכנו לסיטואציה וכו'. אין זה מן הנמנע שאכן היו וישנם מחדלים מערכתיים. אי אפשר לקבל טענה מערכתית של "הפתעה", שהרי לפני כשנתיים-שלוש היתה חדירה דומה למפקדת חטיבת אפרים. אך יהיו שגיאות ומחדלי המערכת אשר יהיו – אין בכך לפתור את החיילים מאחריות. אין כל צורך בתדריך מיוחד ובפקודה מסודרת, כדי לדעת שאין לאפשר חדירה למוצב של צה"ל ולבטח שאין לאפשר את הריסתו. כל חייל אמור לדעת שעליו להגן על המוצב והציוד שלו, ואין הוא יכול לעמוד באפס מעשה כאשר פורעים עושים במוצב כבתוך שלהם.

כל טירון, בטירונות הג'ובניקית ביותר, לומד נוהל מעצר חשוד, ולשם כך הוא מקבל נשק. מדוע החיילים לא ביצעו את הנוהל הזה? וּלְמִצְעָר, מדוע לא הפעילו אמצעים לפיזור הפגנות נגד הפורעים?

מי שרואה בצה"ל אוייב ונלחם נגד צה"ל – הוא אוייב, ויש להתייחס אליו כפי שמתייחסים לאוייב. ישראלי הנלחם בצה"ל הוא בוגד, גיס חמישי, וכך יש להתייחס אליו. אין ספק, שהיחס הסלחני כלפי הפורעים הוא כשל מערכתי, המחייב תיקון מערכתי.

אולם הכשל המערכתי, אינו מסיר ולו טיפת אחריות מהחיילים, שלא נהגו כחיילים. החיילים הללו ביזו את צה"ל.

אהוד: רציתי גם אני לכתוב רשימה על הביזיון, אבל אחר דבריך אלה, עימם אני מסכים במאה אחוז, אין לי מה להוסיף!

2. צרור הערות 13.4.14

* מחר נסב כולנו לליל הסדר, ונקרא על ארבעת הבנים, ובהם הבן הרשע. "מה העבודה הזאת לכם?" הוא שואל. "לכם, ולא לו." בכך שהוא מוציא את עצמו מן הכלל, הוא כופר בעיקר. ההגדה מנחה אותנו להקהות את שיניו ומבהירה בפירוש, שאילו היה שם, במצרים, לא היה נגאל. כאשר אנו רואים את הכופרים בעיקר, המוציאים עצמם מן הכלל, ונלחמים נגד צה"ל ונגד מדינת ישראל, אין ספק מיהו הבן הרשע תשע"ד.

* מזכירות יצהר העמידה את עצמה להצבעת אמון בקרב התושבים, סביב עמדה השוללת את הפגיעה בצה"ל ואת פעולות "תג מחיר". יצהר הוא יישוב קיצוני, בוודאי שאיני מזדהה עם דרכו הפוליטית, אולם אני שמח מאוד על הצעד הזה. חשוב מאוד לשים גבולות, לקבוע קווים אדומים חד משמעיים של מותר ואסור. אני מקווה מאוד שרוב חברי היישוב יגלו אחריות ויצביעו בעד המזכירות. אולם כדי שלא יהיו אלה מילים בעלמא, יש לצקת באמירה הזאת תוכן מעשי. אין להסתפק בפחות מגירושם של הבוגדים מן היישוב. זה מבחן המנהיגות האמתי, של הנהגת היישוב.

* אחרי שארגוני הטרור הפלשתינאים ראו את התגובה העלובה של ה"חיילים" במוצב ביצהר, כאשר הגיס החמישי תקף אותו, אין זה מן הנמנע, שהם יתחפשו למטורפי הגבעות בניסיונות פיגוע וחטיפת חיילי צה"ל.

* לפני חודשים אחדים, הוקרן בכלי התקשורת סרטון קשה, שהציג פורעים מיצהר שהגיעו לכפר עריף ויידו אבנים על בית של משפחה ובית ספר. לצידם עמדו חיילים, באפס מעשה, ללא תגובה. צה"ל אישר אז שהסרט אינו מפוברק ודובר צה"ל הגיב: "מיד עם היוודע האירוע, החלה הפרקליטות הצבאית לבחון את אופן המשך הטיפול בנושא. מבדיקה ראשונית עולה כי הכוחות לא פעלו כנדרש. ההנחיות לכוחות הן לא לאפשר פעולה של רעולי פנים, לתעד אותן ולהעבירן לטיפול משטרתי. במקביל לבחינת הנושא, ההנחיות יחודדו לכוחות בשטח."

איני יודע מה היה המשך הטיפול, אך אני סמוך ובטוח, שאילו הפורעים היו מטופלים כראוי, לא היה מתבצע השבוע הפיגוע במוצב מעל יצהר. ואילו החיילים אז היו נענשים, חיילי המוצב היו מבצעים את תפקידם ומגנים על המוצב שהותקף השבוע.

* אין דוגמה מוחשית יותר מושג "אידיוטים שימושיים" מאשר לשכת עורכי הדין, שאיפשרה לטינופת איתמר בן גביר להיות עו"ד בישראל. אותו ביריון, שמשחר נעוריו הוא הגרוע שבכהניסטים. אותו ביריון, שחודש לפני רצח רבין, הציג בפני מצלמות הטלוויזיה את סמל רכבו של רבין, שנתלש בהתפרעות, ואמר שהפעם הגענו לרכב ובפעם הבאה נגיע אליו. והם הגיעו. עורך דין בישראל... עוכר דין! ועכשיו הוא מוביל אינתיפאדות משפטיות והטרדות של שוטרים ואנשי חוק, כולל תביעות עתק אישיות נגד שוטרים המבצעים את תפקידם. והוא מדבר, תוך גלגול עיניים ציני בשם "זכויות האדם". כך מנוצלת חולשת הדמוקרטיה בידי אויביה, אלה שהדמוקרטיה היא מילה גסה בעיניהם, אך הם נבנים מרפיסותה.

* הקרדיט היחיד שאני מוכן לתת לבן גביר, הוא הסיכוי שאולי מדובר ב"שמפניה" של השב"כ.

* פרשת סופו – אם כדורסלן יהודי בהונגריה היה מכה אוהד אנטישמי שבמשך כל המשחק קרא נגדו קריאות אנטישמיות, כולנו היינו מזדהים עמו. 

לא, איני מצדיק את תגובתו האלימה. ספורטאי צריך לדעת להתגבר ולהבליג. אין מנוס מענישתו. אך המעשה החמור יותר הוא של האוהד הגזען, ושל מי שישבו סביבו ולא היסו אותו. על המשטרה לגדוע ביד ברזל את הגזענות בקרב אוהדי הספורט.

* אם מחבלים – ערבים ישראליים, יסתובבו חופשיים במדינת ישראל, זהו דבר חמור ביותר. אבל מה שחמור עוד יותר, הוא עצם מתן פתחון פה לאבו מאזן בנוגע לערביי ישראל. הרי מטרתו, וסירובו העיקש להכיר במדינת ישראל היא העדות לכך, ועמידתו על תביעת "זכות" השיבה היא המחשת הדבר, לקעקע את ריבונותה של ישראל. ההסכם שאליו הוא חותר, הוא חלוקת הארץ בין מדינה פלשתינאית בקווי 49' נקיה מיהודים, לבין מדינה לא יהודית, שתוצף במיליוני פלשתינאים, שנאמנותם היא לרש"פ, כשלב בתכנית השלבים, שנועדה למוטט את ישראל. מעורבות של הרש"פ בעניינם של מחבלים אזרחי ישראל – קו אדום.

* ציטוט מ"ידיעות אחרונות": מתווה ההסכם המתגבש. מה ישראל תיתן? פירוט של שחרור מחבלים, ובהם אזרחי ישראל, והקפאה שקטה של הבנייה. ומה ישראל תקבל? מן האמריקאים את פולארד. מהפלשתינאים – התחייבות לא לנצל את החברות באמנות הבינלאומיות כדי לפעול נגד ישראל (כלומר, השלמה עם הצעד שמשמעותו פיצוץ המו"מ, והסתפקות בהשהיית הפעלתו נגדנו) ו... "הארכת המו"מ בשנה נוספת."

כך בפירוש, "מה ישראל תקבל" מן הפלשתינאים? "הארכה של המו"מ בשנה נוספת." זאת אם כל חטאת בתהליך הזה. ההתייחסות לנכונות הפלשתינאים לשאת ולתת אתנו כצ'ופר שהם מעניקים לנו. איזה אבסורד! ישראל חייבת לחזור לעמדה העקרונית – מו"מ בלי תנאים מוקדמים. ברגע שהסכמנו לתנאים מוקדמים, ושידרנו שהמו"מ הוא פְּרָס בעבורנו, קלענו את עצמנו לסחטנות בלתי פוסקת.

* על רכס רמים שבגליל העליון, מעל קריית שמונה ולמרגלות קיבוץ מנרה, יש שביל גיאולוגי, באזור עתיר ממצאים גיאולוגים כמו חול צבעוני ועוד. שלט ההסבר במקום, הושחת. נמחקו ממנו כל התיארוכים של התופעות הגיאולוגיות. הרי מדובר על תופעות בנות למעלה מה' אלפים תשע"ד (5,777) שנים... ואסור שעין תקרא זאת, רחמנא לצלן... כן, גם שם ביקרו פונדמנטליסטים, מכחישי האמת המדעית.

* איני מסוגל להבין את האנשים הנוסעים לעשות את סדר פסח בחו"ל. מה משמעות הסדר בעיניהם? הרי זה אבסורד! (... אלא אם כן הם רוצים לשיר באופן אוטנטי "בשנה הבאה בארעא דישראל").

* ביד הלשון: בסדנאות שאני מנחה על סדר פסח, אני מבקש לעיתים מן המשתתפים, לקרוא במשחק תפקידים את תפקיד הבן והאב ב"מה נשתנה".

לרוב התוצאה היא כזו:

הבן: מַה נִּשְׁתַּנָּה הַלַּיְלָה הַזֶּה מִכָּל הַלֵּילוֹת? שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִין חָמֵץ וּמַצָּה.

האב: הַלַּיְלָה הַזֶּה הַלַּיְלָה הַזֶּה כֻּלּוֹ מַצָּה.

וכן הלאה, כל ארבע הקושיות.

אם כך, לא כל כך ברור לי. מה בדיוק השאלה? מה בדיוק התשובה?

לא, בקושיות אין תשובות. אלו הן ארבע שאלות, ארבע קושיות. ארבע שאלות על ארבעה שינויים בין הלילה הזה לכל הלילות. לדוגמה, הקושיה הראשונה מסתיימת ב"כולו מצה".

ומה התשובות? תשובה אחת, המתחילה מיד בתום השאלות: "עבדים היינו לפרעה במצרים" וגו'.

הקושיות לקוחות כבר מהמשנה, מסכת פסחים, בהוראות ההפעלה של הסדר. וכך נכתב: "וכאן הבן שואל אביו. ואם אין דעת בבן, אביו מלמדו: מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה, הלילה הזה כולו מצה? שבכל הלילות אנו אוכלין שאר ירקות, הלילה הזה מרור? שבכל הלילות אנו אוכלין בשר צלי, שלוק, ומבושל, הלילה הזה כולו צלי? שבכל הלילות אנו מטבילין פעם אחת, הלילה הזה שתי פעמים? ולפי דעתו של בן, אביו מלמדו."

כפי שאנו רואים, אחת מארבע הקושיות השתנתה. במקור, היה נוהג של צליית בשר, זכר לקורבן הפסח, ומכאן הקושייה על הצלי. עם הדורות שחלפו, המנהג הזה בטל, והקושייה הוחלפה בקושייה "בין יושבין ובין מסובין."

ויש כאן דבר מעניין נוסף. ליל הסדר בנוי כך שיסקרן את הילד, בשל השוני בינו לבין "כל הלילות". הציפיה היא שהילד יראה וישאל מעצמו את הקושיות, לא קושיות כתובות: "וכאן הבן שואל אביו.". הקושיות, הן תוכנית גיבוי למוגבלים: "ואם אין דעת בבן, אביו מלמדו [את הקושיות]."

וכיצד האב משיב על הקושיות ומלמד את הבן? האם עיקר מהות הסדר היא קריאת הטקסט של ההגדה? אומרת המשנה: "לפי דעתו של בן, אביו מלמדו." כלומר, בהתאם לגילו, ליכולת הבנתו וכו', האב מספר לו את סיפור יציאת מצרים ומשמעותו.

[עד כאן אורי הייטנר]

* * *

אהוד בן עזר

פסח ראשון בפתח תקווה, תרל"ט, 1879

לפני 135 שנים

את חג הפסח הראשון החליטו המתיישבים לחגוג במושבה החדשה, שטרם מלאה חצי שנה להיווסדה. הנשים ועימן בני-משפחה נוספים, וכן יהודים אחדים מיפו שהוזמנו כדי להשלים את המניין, באו כיומיים לפני החג, רכובים על סוסים. ר' דוד מאיר גוטמן ועימו שאר הפתח-תקוואים יצאו לקבל את פניהם בכניסה למושבה, וליוו את השיירה עד למרכז, ליד הבאר. [שבאותה תקופה עדיין זכרו מי חפר אותה].

ר' דוד, שהיה אדם רציני וקפדן, ולעיתים גם קשה, ואשר השקיע את כל הונו בפתח-תקווה ובזכותו קמה המושבה – היה נרגש לקבל את פני הבאים. הוא ניצב ליד הסוסים, הצדיע בנוסח שהיה זכור לו משירותו בצבא ההונגרי, בצעירותו, ואמר:

"ברוך השם, ברוך השם וברוכות הבאות! עכשיו אנחנו יודעים כבר שיתחיל להיות משהו ממשי בפתח-תקווה!"

אחר ניגש אל אשתו ואל הצעירות, דייכע, אשת יהושע, ואל לאה, עזר להן לרדת מעל סוסיהן ועל פניו חיוך אבירי ומאושר, כבעל-אחוזה הונגרי הגאה לארחן בצל קורתו.

הנשים ובני-המשפחות הביאו עימם מיפו, על גבי הסוסים – בצרורות ובקדרות, מצות ומצרכים לתבשילי החג, צלחות ומפות לעריכת השולחן. הגברים ביערו את החמץ והגעילו את הסירים וכלי האוכל. לאזאר הוסיף ובנה, לכבוד החג, שלושה תנורי-חימר חדשים, לבשל בהם את דגי הבּוּרי שנדוגו בים יפו, ואת המרק והבשר.

הגברת גוטמן, שלא היתה רגילה בתנורים הפשוטים שבחצר, אמרה שדרושות מניפות כדי ללבות בהן את האש. שמע זאת דאוד אבו-יוסף ומיד דהר אל הביצה של פתח-תקווה, על גדת הירקון הדרומית, שבה חנו להקות של חסידות, בדרכן חזרה, אל הקיץ, לאירופה. הוא התקרב אליהן בחשאי עד כדי מרחק של כמה עשרות צעדים, ובידו רק מקל. אז דירבן בבת-אחת את סוסתו והתנפל על החסידות. אלה, דרכן לנתר צעדים אחדים לפני שהן אוספות כוח תאוצה להמראה, אך בטרם הספיקו להגביה כשני מטרים מעל הקרקע, וכבר הצליח אבו-יוסף להוריד שלוש מהן בעודן באוויר, בחבטות של מקלו. בו-במקום תלש את נוצותיהן, אגד אותן לשלוש מניפות גדולות, והגיש אותן שי למבשלות, שהיו מלאות התפעלות מאבירות הפרש היהודי, שניראה כבידואי-מלידה.

אף שהחוגגים, גברים ונשים, מנו פחות משני מניינים, לא היה עדיין מקום לכולם אלא באוהל המשותף, שהקימו המתיישבים ליד הבאר בראשית בואם למקום. וכך ישבה בליל הסדר כל החבורה הקטנה באוהל, לאור מנורות שמן ונרות. רק דאוד אבו-יוסף, עטוף בכאפיה ולראשו העקאל, נכנס מדי פעם, כמין אליהו הנביא, ושב ויצא כדי לערוך סיבוב על סוסתו בשדות המושבה, לבל ינצלו השכנים הערבים את החג לשם פגיעה ברכוש וביבול. הסוסה פסעה כהרגלה, ללא עייפות, אף שהיתה בסוף הריונה. יהודה לא שמר אותו ערב. ניתן לו להיות כחפצו כל החג עם לאה, שבקרוב תימלאנה לה שבע-עשרה שנה.

ר' דוד ישב בראש השולחן. עם תחילת הסדר, כאשר הגיעו בקריאת ההגדה ל"ברוך אתה יי, אלוהינו מלך העולם, שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה," הקדים ר' דוד ואמר:

"הלילה הזה הוא ליל זיכרון לישראל על הניסים ועל הנפלאות שעשה אלוהינו לאבותינו בצאתם ממצרים, מעבדות לחירות, משיעבוד לגאולה, גאולת הרוח וגאולת הגוף. אבל הלילה הזה, ובמקום הזה – עלינו לברך ברכת 'שהחיינו' בכוונה כפולה:

"שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה שאנו מכוננים מושבה חקלאית ראשונה בארצנו וסוללים מסילה לבאים אחרינו!"

וכולם ענו אחריו: "אמן!"

"אנחנו הננו כיום הציפורים הראשונות המבשרות את אור השחר, וה' הוא המשפיע לנו אור תקווה וסולל לפנינו דרך לגאולתנו ולגאולת העולם!"

"אמן!"

ויהושע, הצעיר ממנו, לא התאפק אף הוא, קם ואמר:

"בכוונה כפולה אנו אומרים ברכת שהחיינו בלילה זה. לחג הפסח קוראים גם חג האביב. אימרו לי: איזה אביב הרגשנו בשנה שעברה, כאשר ישבנו מסובים בתוך חומות ירושלים? איזה פרח ואיזה סימן של אביב ראינו שם? ואיזו חירות היתה לנו בין החומות, בחסד הערבים, ותחת שלטון השוטרים התורכים?

"רק פה, במקום הזה, אנחנו מרגישים, תודות לה' אלוהינו, את החירות ואת האביב במלואם, וזאת מפני שאנו יושבים על אדמתנו ואיננו תלויים בחסדי זרים, כמו שחיינו בירושלים.

"לא מעט סכסוכים ומריבות היו לנו במשך החורף הראשון הזה עם שכנינו הערבים, ואולם הם למדו לכבד אותנו ואנו למדנו את דרכיהם, ועתה אין איש מעז להסיג את גבולנו ולפגוע בנו. ואני אומר לכם, תושבי פתח-תקווה ואורחיה – בליל סדר ראשון זה שאנו יושבים בו ורגלינו דורכות ממש על אדמתה – כי החירות והאביב הם הסימן לתקוות העתיד שלנו!"

יהודה, צעיר הגברים באותו לילה, שאל את הקושיות אבל סירב בתקוף לגנוב את האפיקומן שהוחבא מתחת לכיסאו, המרופד כרים, של ר' דוד. כל ההפצרות לא הועילו.

"במשפחתנו," הסביר, ולאזאר אביו אישר דבריו, "לא נהגו ואין נוהגים לגנוב – אפילו את האפיקומן!"

וללאה, המשתוממת על תמימותו, לחש: "וכך אנהג גם כאשר תהיה לנו משפחה גדולה, בנים ונכדים, איזה מנהג מגונה – ללמד את הילדים לגנוב, ודווקא בליל הסדר!"

פרק מתוך הספר הנדיר ויקר המציאות "פרשים על הירקון". הוצאת שרברק, 1989.

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

החריש התקיים יומיים אחרי ד' חנוכה תרל"ט, כלומר, ביום חמישי, ו' חנוכה, ל' כסלו תרל"ט, 26 בדצמבר 1878.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

הסאגה אינה שייכת לספרות העברית ה"חשובה", זו שיש לה סנדקים ומשרתים – ולכן גם לא הופיעה בהוצאת ספרים "מכובדת" ולא עברה עריכה, לבד זו של מי שכתב אותה וגם הביא אותה לדפוס (המלביה"ד), בטיפולם המקצועי של המפיק אלישע בן מרדכי ואשתו שרה, מסִדרת "ספרי מקור".

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

אילנה אדם

להיות שמאלן גאה!

להצדיק תמיד את הערבים ולהיות תמיד נגד ממשלת ישראל.

להשמיע את מילת הקסם "כיבוש" – כעילה לכל מעשה בגידה בציונות.

לקחת כסף מאירגונים אנטי ישראליים ואנטישמיים למימון פעילות זו.

להציע חרמות מסוגים שונים נגד ישראל.

להשאיר את פולארד ל"ימין הקיצוני".

לצפצף על 'שלטון החוק' כשמדובר בערבים רוצחים ישראליים אבל לתבוע את 'שלטון החוק' כשמדובר בשחרור רוצחים יהודים.

להתרגש עד כלות ממעשה הבריונות ביצהר ולראות במסעות במשך כ-4 שנים ועימותים אלימים נגד כוחות הביטחון בנעלין ובעיבלין – מפגש של החברה ל"מען זכויות האדם".

לראות בתומאס פרידמן כמי שמחזיק ב"לוחות הברית" ולצטט מדבריו בכל מסע שטנה נגד ישראל.

לזחול לכל פוליטיקאי אמריקאי הרואה בישראל קרש קפיצה לקריירה שנואה, ולאיים ב"משבר ביחסי ארה"ב" ישראל.

 אגב זחילה – לנסוע לפגישה עם אבו מאזן, לראיין כ"נביא אידיאולוג" את רג'וב, לשתוק על חנין זועבי ועזמי באשרה, וללחום על שחרורו של ברגותי!

 לשנוא את ביבי ולאהוב את טיבי.

להעלים עין מהתנהגותו של נשיא המדינה המושך מיליונים להנאותיו, ולהתמקד בנשיא הקודם ובביבי.

לטפח מלשינות מבחילה מהסוג של אופנהיימר ולראות בזה "אומץ מוסרי".

 להשתלט על פקולטות מסוימות באוניברסיטאות, לחסום בהן את הקידום בפני החושבים אחרת, ולזעוק מרה מעל כל במה על "סתימת פיות".

 לוותר על זהות יהודית ולבחור ב"מדינת כל אזרחיה" – הסודאנים, האריתראים, הפלסטינים, ואלה שעוד יבואו!

לקרוא, לצטט להאמין בגדעון לוי, ובפומבי להתכחש לו...

 להתעלם מעושרם האגדי של "אנשי שלומנו" ולהטיף כנגד אחרים.

 להתעלם מהגניבה המאסיבית של שלטון השחרור הפלסטיני והעומדים בראשו ממדינת ישראל וממדינות אירופה התורמות בנדיבות, ולא לשאול: "לאן הולך הכסף?"  ולא ב"ימניות ובקיצוניות!"

 וואללה – לא מבחיל קצת? לשכוח למסוק זיתים עם הערבים בעונה.

שכחתי: לשנוא את המתנחלים יותר מאשר את המרצחים.

ובכלל, לשנוא, לשנוא, לשנוא, לשנוא, לשנוא...

 להאשים את מי שאומר את כל זה.

* * *

נפתלי רז

לחזור ליוזמת השלום הערבית

מדינות ערב המתונות מאותתות לנו: "סכמו שלום איתנו, 'המבוגרים האחראים', ואנחנו נדאג שהפלסטינים העדיין-בתהליך-התבגרות ימלאו את חלקם בהסכם."

ב-28.3.2002 הציעה "הליגה הערבית" על 22 מדינותיה (למען הדיוק: 18 מדינות דוברות ערבית, 3 מדינות שאינן דוברות ערבית – סומליה, ג'יבוטי ואיי-קומורו, והארגון לשחרור פלסטין (אש"ף) שיש לו חברות מלאה כ"מדינת פלסטין") – את יוזמת השלום הערבית. נזכיר שזוהי תכנית מדינית לסיום הסכסוך הישראלי-ערבי, שלפיה כל מדינות ערב יכוננו שלום עם ישראל וינרמלו את היחסים עמה "בהקשר של שלום", בתמורה לנסיגה ישראלית מהשטחים שכבשה ב-1967, הקמת מדינה פלסטינית שבירתה מזרח ירושלים, ו"פתרון צודק ומוסכם" לבעיית הפליטים (בלי להזכיר את "זכות השיבה").

חיכינו, אנשי מחנה השלום, לתגובה ישראלית – לא לחיבוק נאיבי, לא לאימוץ מהיר – ציפינו לבחינת היוזמה.

כלום. מאומה. נאדה. ממשלות אריק שרון, ואחריהן ממשלת אולמרט, נמנעו מכל התייחסות ליוזמת השלום הערבית.

ב-2008, לאחר 6 שנות התנכרות ליוזמה, החלטנו אנחנו להתייחס לה. אנחנו – "המועצה ליוזמות שלום – המל"ש" (שהסבנו ב-2010 ל"מס"ד – המחנה הסוציאל-דמוקרטי") – נערכנו למסע הסברה גדול, "קמפיין". התייעצנו עם מומחים – המזרחן פרופ' אלעאי אלון (שתרגם את יוזמת השלום הערבית לעברית ופירש לנו אותה), היועץ האסטרטגי דרור שטרנשוס (זיכרו לברכה), והפרסומאים של משרד הפרסום "יוניק".

לאחר גיבוש הקמפיין גייסנו לו תרומות עתק (במושגינו...) של 350,000 שקל (!). באוקטובר 2008 יצאנו לדרך: מודעות ענק בעיתונות העברית, האנגלית, הרוסית והערבית, ובאינטרנט, מעוטרות בדגלי 22 מדינות הליגה הערבית, בכותרת: "העולם הערבי מציע יוזמת שלום – אפילו לא נבדוק?"

במקביל פתחנו אתר מיוחד ליוזמה ובו הנוסח המלא של יוזמת השלום הערבית ומאמרים אודותיה ועודדנו אישים בעלי מוניטין לכתוב מאמרים על יוזמת השלום הערבית בעיתונות הישראלית.

חודש אחר-כך, בנובמבר 2008, הנשיא פרס שיבח את יוזמת השלום הערבית באו"ם, וראש הממשלה אולמרט התייחס אליה בחיוב בכמה הצהרות.

התחלנו לקוות שחלה תזוזה קלה בדעת הקהל ביחס ליוזמת השלום הערבית.

ואז, ב-27.12.2008 – פרצה מלחמת עזה, "מבצע עופרת יצוקה". הקמפיין נפל, יוזמת השלום הערבית נשכחה. "כשהתותחים רועמים..."

ניתן לראות באתר שלנו שניסינו לחזור לקמפיין. חזרנו למאמרים, למודעות בתשלום, לכנסים בנושא – אבל המרק סרב לחזור להתחמם...

נראה שיוזמת מזכיר המדינה קרי קורסת. הניסיונות להנשמה מלאכותית ראויים לכל שבח – מול האלטרנטיבות הצפויות מפיצוץ השיחות... אבל מצבור השגיאות בשיחות – גם של אבו מאזן, גם של נתניהו וגם של המתווך הבלתי-נלאה – הוא כבד מדי, ו"נשיקת המוות" היתה ב"פוף" של השר אורי אריאל, בלא כל הסתייגות של נתניהו. וגם היום – מילולית היום – ממשיכה ממשלת נתניהו בהכשלה: איומים ו"סנקציות".

יש סיכוי, גם היום, להסכמה על הארכת השיחות עד סוף 2014, שחרור אסירים פלסטינים ו"ריסון" הבנייה בהתנחלויות. זה יידחה את הפיצוץ, אבל חוששני שכבר לא יוכל להוליד הסכם שלום. חוסר האמון גדול היום יותר אפילו מפערי העמדות. אז אם הניסיון הבילטרלי הישראלי-פלסטיני אינו מעשי היום – צריך לחזור ליוזמת השלום הערבית. כי המזרחן פרופ' אלעאי אלון לימד אותנו כבר אז, בהיערכות לקמפיין ב-2008: בין השורות מאותתות לנו מדינות ערב המתונות – סעודיה, ירדן, מדינות המפרץ ומצרים – "סכמו שלום אתנו, 'המבוגרים האחראים', ואנחנו נדאג שהפלסטינים העדיין-בתהליך-התבגרות ימלאו את חלקם בהסכם."

ציטוט מתוך "על צד שמאל". נפתלי רז הוא איש חינוך ומורה-דרך, יו"ר מס"ד ועורך "על צד שמאל".

* * *

אמנון ריבק

כָּל אָדָם צָרִיך מִצְרַיִם

כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִּהְיֶה לוֹ

אֵיזוֹ מִצְרַיִם,

לִהְיוֹת מֹשֶׁה עַצְמוֹ מִתּוֹכָהּ

בְּיָד חֲזָקָה,

אוֹ בַּחֲרִיקַת שִׁנַּיִם.

כָּל אָדָם צָרִיך אֵימָה וַחֲשֵׁכָה גְּדוֹלָה,

וְנֶחָמָה, וְהַבְטָחָה, וְהַצָּלָה,

שֶׁיֵּדַע לָשֵׂאת עֵינָיו אֶל הַשָּׁמַיִם.

כָּל אָדָם צָרִיך תְּפִלָּה

אַחַת,

שְׁתֵּהֵא שְׁגוּרָה אֶצְלוֹ עַל הַשְּׂפָתַיִם.

אָדָם צָרִיך פַּעַם אַחַת לְהִתְכּוֹפֵף–

כָּל אָדָם צָרִיך כָּתֵף.

כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִּהְיֶה לוֹ

אֵיזוֹ מִצְרַיִם,

לִגְאֹל עַצְּמוֹ מִמֶּנָה מִבֵּית עֲבָדִים,

לָצֵאת בַּחֲצִי הַלַּיִל אֶל מִדְבַּר הַפְּחָדִים,

לִצְעֹד הַיְשֵׁר אֶל תּוֹך הַמַּיִם,

לִרְאוֹתָם נִפְתָּחִים מִפָּנָיו לַצְּדָדִים.

כָּל אָדָם צָרִיך כָּתֵף,

לָשֵׂאת עָלֶיהָ אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף,

כָּל אָדָם צָרִיך לְהִזְדַּקֵּףְ.

כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִּהְיֶה לוֹ

אֵיזוֹ מִצְרַיִם.

וִירוּשָׁלַיִם,

וּמַסָּע אָרוֹך אֱחָד,

לִזְכֹּר אוֹתוֹ לָעַד

בְּכַפּוֹת הָרַגְלַיִם.

* * *

מתי דוד

השופט רוזן טיהר את האוויר מהזיהום ומהשחיתות של אולמרט

התנפצה האשלייה של תומכי אולמרט שהוא יחזור להנהגה כדי להיות אלטרנטיבה שלטונית במדינה. השופט רוזן טיהר את האוויר מהזיהום ומהשחיתות של אולמרט. למרות מסע הגיבוי האגרסיבי והאינטנסיבי שהוא זכה לו, באמצעות חבריו ותומכיו בפוליטיקה, בתקשורת ובמערכת המשפטית, המאמץ הסתיים בכישלון והוא הורשע. זה הזמן לערוך מאזן של התנהלותו ודרכו הציבורית והפוליטית של האיש.

קווים מאפיינים של חבורת תומכי אולמרט

קבוצת עיתונאים מגוייסים ופוליטיקאים מיואשים מ"קדימה", פתחו בזמנו, מיד לאחר התפטרותו של אולמרט, במסע תקשורתי תעמולתי, כדי לנסות לסלול עבורו את הדרך חזרה להנהגת המדינה. הם תבעו לאולמרט את "זכות השיבה" לכנסת ולהנהגת המדינה, בגלל שלדעתם הוא הודח שלא בצדק מראשות הממשלה, כתוצאה מעלילה זדונית של פרקליטות המדינה.

בעיני חבורת תומכיו, אולמרט הוא מלאך פוליטי שירד מהר סיני, כדי להנהיג את "השמאל" ואת "המרכז". לדעתם אולמרט היה ראש הממשלה הטוב ביותר מאז שלמה המלך, בן גוריון ובגין. ממש "אחד בדורו" שלא היה כמותו מאז ומעולם. בעיניהם הוא המשיח ואת הפרקליטות היה צריך להדיח.

"חבורת אולמרט" ששלטה במדינה כנראה כבר לא תחזור למוקדי ההכרעה במדינה.

בעיני תומכיו אולמרט הוא צדיק, ישר דרך. צח כבדולח. נקי כפיים, איש של מופת ואמת וזכאי ללא תנאי. לדעתם הוא החלקיק האלוהי שמסוגל היה להציל את המדינה, להדיח את הממשלה, ולהוביל את ישראל אל השלום, הביטחון, השיוויון הכלכלי והחברתי, ולהקמת המדינה הפלסטינית, המהפך בדעותיו הוביל אותו לעקוף אפילו את מרצ. להשגת מטרות יומרניות ולא ריאליות אלה, התגייסו לטובתו של אולמרט, חיים רמון, אברום בורג, אמנון דנקנר ז"ל והעיתונאים נחום ברנע, שמעון שיפר, סימה קדמון ובן כספית.

הרצאות "הסברה ונקמה" נגד ישראל וממשלתה בארץ ובעולם

מאז שהוא התפטר, ובמהלך כל השנים שבהן התנהלו המשפטים נגדו, אולמרט ניהל שלשה "מסעות הסברה ונקמה" בארץ ובחו"ל.

מסע הסברה נגד נתניהו ונגד הממשלה ומדיניותה.

מסע הסברה לטובת אבו מאזן והפלסטינים "המתונים".

מסע הסברה למען "זכות השיבה" שלו לפוליטיקה ולראשות הממשלה.

בכל הרצאותיו בארץ ובעולם אולמרט הציג את עצמו כמשיח שיכול היה להוביל את ישראל לשלום ולביטחון לוּ לא היה מודח מתפקידו כראש הממשלה. בכל הופעותיו בארץ ובעיקר בחו"ל הוא האשים את ממשלת ישראל כ"אשמה" בלעדית להיעדר השלום. הוא הציג את הפלסטינים ואת אבו מאזן כמתונים וכיונת השלום. אולמרט הפך בפועל לסייען לטובת התעמולה של אויבינו. האייתולות באיראן והפלסטינים בשטחים זכו לגיבוי לטענותיהם נגד ישראל, בזכות דעותיו של אולמרט אותן הוא השמיע בנאומיו. נאומיו גרמו נזק לישראל.

אולמרט בדרך ל"ראשות ממשלת הצללים"

במפגש אנשי עסקים (שכנראה תרמו לו) שהתקיים בזמנו בלונדון, הוא הכריז על כוונתו להתמודד על ראשות הממשלה. מאחר שהפלטפורמה הפוליטית שלו "קדימה" התרסקה והפכה לסוס מת, הוא הכריז שתקום פלטפורמה חדשה של פעילי שטח עם רקע וניסיון עשיר. כוונתו הייתה ל"ממשלת הצללים" בסיוע של חיים רמון, אברום בורג ושאר פליטי קדימה ואנשי "מחנה השלום" בשמאל. כל החבורה הזו סיימה דרכה. חלום הקאמבק של אולמרט חוסל.

"אני ראש ממשלה לא פופולארי" (אתה מושחת לא פופולארי)

הוא רצה לחזור למקום עבודתו כפי שאמר "ראשות הממשלה זה מקום עבודתי." הוא היה כל כך בטוח בעצמו שלא היסס לאמור: "אני ראש ממשלה לא פופולארי." רגשי הנקם הפוליטי והאישי שלו נגד הפרקליטות ונגד יריביו הפוליטיים העבירו אותו על דעתו. הוא איבד שליטה על עצמו. הוא הפסיד בשדה הקרב הפוליטי בארץ, אך לא רצה להכיר בכך. כחלופה לכישלון הזה הוא ניסה לגייס לטובתו את ארגוני השמאל המדיני, בקרב המדינאים והיהודים בעולם. הוא התנהל כאילו כל מה שמאשימים אותו לא נוגע אליו. כאילו הדברים לא היו מעולם. כדברי סנגוריו שנכשלו, הכול זו "רדיפה אישית" נגדו.

ראוי להזכיר את דבריו: "הלחימה בלבנון עשויה לתת לישראל תנופה ליישום ההתנתקות!" "שתי מדינות או ישראל גמורה!" "עייפנו מלנצח, מלהכריע את אויבינו"!(בפורום I.D.F בניו יורק).

דובריו וסנגוריו של אולמרט הפגינו זלזול, לעג והתנשאות, בדבריהם הפוגעים והעולבים בכל סביבתם, תוך ביטחון עצמי בלתי נסבל, גרמו בציבור להתנער מאולמרט.

זכאים לתודה ולהערכה בסיום הפרשה וההרשעה

שורה של בכירים במערכת המשפטית, בנוסף לכמה עיתונאים ואנשי ציבור, בעלי עקרונות, ערכים וחוט שידרה אישי ומקצועי, זכאים לתודה ולהערכה של כולנו, על שלא נרתעו מלהוביל את המאבק נגד שחיתות שלטונית ואישית בפרשות אולמרט ובפרשת הולילנד.

כוונתי למני מזוז, היועץ המשפטי לממשלה. למשה לדור, פרקליט המדינה. ליואב יצחק, העורך הראשי של אתר האינטרנט חדשות מחלקה ראשונה. לאריה אבנרי, יו"ר ארגון אומ"ץ. לעיתונאי דן מרגלית. הם ספגו השמצות ועלבונות, ולחצים לא לגיטימיים.

פסק הדין הוא ניצחון מלא של פרקליטות המדינה והמשטרה.

ונותרה עוד שאלה, בסיום הפרשה, שצריך יהיה לתחקר ולדעת מי מימן ובכמה כסף את סנגוריו ודובריו של אולמרט במהלך המשפט.

אהוד: אני מתפלא עליך שאינך יודע כי נישארו כספים מעיזבונו של יוזף גבלס, שר התעמולה הנאצי, והם שמימנו את הגנת הפושע אהוד אולמרט, וזאת החל מאמצע מלחמת לבנון השנייה – אשר למעשה נמשכת עד היום בהמטרה בלתי פוסקת של רקטות על צפון ישראל. הסיוע של עיזבון גבלס להגנת אולמרט יימשך עד אשר העליון יהפוך את פסק הדין המבוסס על "לא יעלה על הדעת" של השופט רוזן, ואולי יזָכה את ראש הממשלה לשעבר.

* * *

יעקב פיכמן

בשורה טובה הבאתי

בשורה טובה הבאתי

כי הגן נמלא אורה

וביער ובחורש

כל ציפור אומרה שירה 

כי בכל פינה הפסח

את ריחו הטוב נותן

ואביב כבר בארצנו

זמן חרות וגיל וחן...

חג שמח ובריאות טובה

אורית ברנר

* * *

יהודה דרורי

אין ילדים רעבים, אבל יש קשישים רעבים!

שבענו מ"סטטיסטיקות עוני" – אלו האינטרסנטיות, המוזמנות, והמעוותות לצרכיו של מפיץ המידע הסטטיסטי. במדינה פלורליסטית "קיצונית" כמו מדינת ישראל לא ניתן לבחון באופן מדעי את רמות העוני, כאשר המושג עוני הינו שונה לחלוטין בין קבוצת אוכלוסייה אחת לשנייה.

קשה ביותר גם לבדוק את רמת העוני לעומת "דרגת הרעב". האם אותו ילד ממשפחה בת 7 נפשות המתגוררת בדירה קטנה של 3 חדרים ואשר הכנסת המשפחה (הרשמית...) הינה כ-6,000 שקל לחודש, יכול להיות רעב בעוד הוא משחק עם הסמארטפון-גלקסי שלו שעולה 2,000 שקל לפחות? האם הטלוויזיה של 42 אינטש בסלון הקטן והצפוף שבדירה מצביעה על עוני של משפחה הגובל ברעב?

בבדיקות אובייקטיביות מדגמיות יתברר שבעצם אין ילדים רעבים כי (הלא תמיד יימצא הארגון, או העובד הסוציאלי או מורה, הגננת ושכנים – שידאגו לכך שהילד לא יהיה רעב). יחד עם כך אינני טוען שאין עוני, אלא שהעוני הינו יחסי וממדיו מעוותים בגלל קיום 18% אוכלוסייה חרדית ו-18% אוכלוסייה ערבית ובדואית ועוד... 250,000 שב"חים ו"פליטים"...

מכיוון אחר לגמרי, כל הסטטיסטיקות על "רמות שכר" כמדד לעוני משובשות מראש ע"י אותם עשרות אלפי "עניים" שלא משלמים מיסים ועובדים עבור מזומנים מתחת לשולחן...

הגוף היחידי במדינה שהינו עני באמת ובתמים, הינם הקשישים, בעיקר מעל גיל 70, כאלה שללא קופות גמל ופנסיות מהצד, כאלה ש"תרמו" את חסכונותיהם הדלים או דירותיהם למען עתיד משפחותיהם של ילדיהם, קשישים כאלו החיים מפחות מ-4,500 שקל לחודש ואשר על-פי-רוב גרים בשכירות, כאשר שכר-דירה, המיסויים והשירותים החיוניים מגיעים לפחות ל-3,500 שקל לחודש!

הנבזות של הממשלה במקרה זה שהשרים אפילו לא מצמידים את קצבאות הזיקנה למדד. לא יוותרו על המע"מ על התרופות למגזר דפוק זה. לא יורידו את הארנונה, ולא ינסו ליצור דיור ציבורי מינימלי למקרים הקשים של הקשישים. רק לאחרונה החלו מיספר עמותות לסייע לנזקקים ולתת תשומת לב מיוחדת למגזר זה (מעט מדי ומאוחר מדי...)

כאמור קצבאות הזקנה אינן מדביקות את יוקר המחייה. אבל מה כבר ניתן היה לצפות משר אוצר יאפי שיעשה למען נושא זה?

הכוח האלקטורלי של קבוצת גיל זו מצביעה על פוטנציאל של 10 ח"כים לפחות אבל הסיכוי לארגן אותם כמפלגה נדון לכישלון בגלל הניסיון המעניין שנעשה לפני מיספר שנים על-ידי פעילים קשישים שנבחרו לכנסת מופתעת, אבל הוכיחו אפסות מוחלטת בכל משך ישיבתם בכנסת.

מפלגה חכמה חייבת כבר היום להתחיל בפעילות אגרסיבית למען מגזר הקשישים, וזה יכול לתת לה מקדמה רצינית בבחירות, אלא שבמפלגות עצמן, בכולן כמעט, הנושא "אינו כל-כך בוער" ולא גורם למישהו להרים את הדגל ולהסתער על האתגר – וחבל.

מכאן, אני קורא לכל הקשישים שאכפת להם, לנסות ולהגיע לדיוני ועדות הכנסת שעוסקות בנושאים הנוגעים להם ולומר שם את דברם בפני המחוקק. מותר לכל אזרח שיש לו מה לומר בנושאים הקשורים אליו לבקש ממזכירות הוועדה להופיע ולהשמיע דעתו ולהציג עובדותיו. נצלו זאת!

* * *

ד"ר ישראל בר-ניר

חג חירות שמח – סדר פסח בבית הלבן

לקראת חג האביב המשמש ובא, אני מביא כאן מאמר שכתבתי בתחילת כהונתו של אובמה. קצת הומור ומעט פוליטיקה. כמה מהנפשות המוזכרות התחלפו מאז, אבל אין לכך כל השפעה על תוכן המאמר. קול ששון וקול שמחה, עוד תשמע בהרי יהודה הבשורה, לשנה הבאה בירושלים הבנויה.

נשיא ארה"ב ערך סדר פסח בבית הלבן. כשלעצמו אין בכך הרבה חידוש מאחר וזאת מסורת בארה"ב שהנשיא מקיים טקסים ואירועי הזדהות עם בני הדתות השונות והמיעוטים המרכיבים את אוכלוסיית ארה"ב. השנה, בשל המשבר ביחסי ארה"ב וישראל, האירוע קבל משמעות מיוחדת. היחצ"נים של הבית הלבן יצאו מגדרם כדי להציג את זה כמחווה, דוגמא למדיניות הושטת היד (outreach) של הנשיא. לאור העובדה הזאת יש עניין מיוחד במה שהתרחש שם, מי אמר מה ולמי. דא עקא, לא הזמינו אותי לשם. לא תאמינו, אבל אף אחד לא חשב עלי. כולם הלכו לסדר בבית הלבן ואותי השאירו לבד. איך הם לא מתביישים.

 אבל אני לא אחד כזה שמוותר בקלות. אצלי זה לא יילך. אני כבר אמצא את הדרך לעקוב אחרי המתרחש ולספר לכם מה בדיוק הלך שם, איך זה התחיל ואיך זה נגמר, מי שאל את הקושיות ומי גנב את האפיקומן, וכמובן מה אובמה התחייב לשלם בתמורה להחזרת האפיקומן.

 הפעלתי לפיכך את המאזינון שלי (למי שלא יודע, יש לי מין גיזמו – gadget, חידוש טכנולוגי מיוחד במינו שאפילו במוסד, שלא לדבר על ה-CIA ועל השרות החשאי, עוד לא שמעו עליו, מכשיר באמצעותו אני יכול לעקוב אחרי פרטי הפרטים של האירועים הסודיים ביותר – אפילו כאלה המתקיימים בחדרים חסיני האזנה במעמקי האדמה). מה שמיוחד בפטנט הזה הוא שאני אפילו לא צריך לעזוב את הבית. כל מה שעליי לעשות זה להתפרקד בכורסא, לעצום את העיניים, ללחוץ על כפתור, והופ – כבמטה קסם נגלה לי עולם חדש. בקשה אחת לי אל הקוראים. אנא במטותא, אל תגידו בגת ואל תספרו בחוצות אשקלון. אני לא מעוניין לזכות בביקור של ה-FBI. שמרו לכן בסוד את אשר אני עומד לספר, ואם במקרה תכשלו בלשונכם אל תגלו לאף אחד מאיפה זה הגיע.

 האמת היא שזה היה די מרגש. עד היום ראיתי את הבפנוכו של הבית הלבן רק בסרטי הטלוויזיה ושם לא תמיד מראים את כל הפרטים. בין האנשים שכן הוזמנו ע"י אובמה היו רבים שעד היום רק שמעתי את השמות שלהם בשידורי החדשות. לא כל המשתתפים היו מבני בריתו של אברהם אבינו, אבל כולם הקפידו לשים משהו על הראש. אני לא בטוח שזה היה מספק את הרב עובדיה כי לא היתה הפרדה בין המינים, וגברים ונשים ישבו ביחד. יתרה מזאת, מה שהנשים לבשו  רחמנא ליצלן. עכשיו אני מבין את המשמעות של "קול באישה ערווה" (אולי מי שהוא יסביר לי אחת ולתמיד למה זה "קול" כשמדובר במראה עיניים). אבל אני סוטה מהנושא.

 הסדר התנהל פחות או יותר לפי הכללים שכל אחד מכיר. החבר'ה מה-J-street שהיו שם עיקמו קצת את האף כי כנראה הסדר היה יותר מדי מסורתי לטעמם. הם היו אולי מעדיפים שישתמשו בהגדה בה משתמשים בקיבוצי השומר הצעיר או אולי אפילו בגירסא יותר מודרנית, אבל במהלך הערב הם שמרו שתיקה. אובמה היה במצב רוח טוב, גילה עניין במתרחש, הרבה לשאול שאלות על המנהגים השונים, וביקש שיסבירו לו את הטקסטים העבריים. הוא נהנה מאוד מהאוכל ולא נכשל בלשונו כמו קודמו בבית הלבן, שלפי השמועות, אחרי שטעם את ה-matzo balls שאל אם אוכלים גם חלקים אחרים של ה-matzo (לקורא שאינו מתמצא, balls הוא הכינוי המקובל בארה"ב לאשכים).

לרגע היתה מבוכה קלה כשהסבירו לאובמה את המשמעות של "כְּהִלְכוֹת הַפֶּסַח: אֵין מַפְטִירִין אַחַר הַפֶּסַח אֲפִיקוֹמָן" והבהירו לו שלא תהיה לו ברירה אלא לתת משהו בתמורה להחזרת האפיקומן אחרת זה לא ייגמר. הוא היה מודאג באשר לתמורה שתידרש, אבל הוא נרגע כאשר נאמר לו שגניבת האפיקומן מבוצעת בדרך כלל על-ידי אחד הילדים שאותו, במקרה הגרוע, אפשר יהיה לקנות ב-Ipad. מה שסיפק את מלכת בריטניה, ודאי יספק את הילדים.

כאשר הגיעו לקריאת הקושיות, ניכר היה שהקטע "הַלַּיְלָה הַזֶּה כֻּלָּנוּ מְסֻבִּין" מוצא חן בעיניו של אובמה. הוא אימץ אותו כלשונו כשהוא מתפרקד בנינוחות בכורסא ומאותת בידיו לאורחים האחרים לקחת דוגמא. הקטע "הַלַּיְלָה הַזֶּה כֻּלּוֹ מָרוֹר" ממש הדליק אותו. כשהוא מחייך מאוזן לאוזן הוא העיר בהתלהבות "זה בטח מה שנתניהו אמר לעצמו כל הדרך כאשר הוא טס בחזרה לישראל." 

ככה זה נמשך עד השעות הקטנות. לא עד קריאת שמע של שחרית כפי שזה היה בבני ברק, אבל לא רחוק מזה. אכלו לשובעה ושתו ארבע כוסות, שרו שירי פסח וכנדרש ספרו ביציאת מצרים. על השמחה העיבה עננה קלה כאשר הגיעו למכות בהן לקו המצרים. כאשר הגיעו למכת בכורות אובמה סינן בין שיניו, נו, אתם רואים – כבר אז הם רצחו ילדים. מה שבאמת גרם להפתעה לא נעימה היה כאשר התברר לאובמה שלא מדובר בעשר מכות בלבד אלא במאתיים מכות ואולי אפילו במאתיים וחמישים. הוא הורה מיד לדוברו להתקשר לשגריר המצרי להתנצל ולהבהיר שהוא לא בעסק, אילו הוא היה שם זה לא היה קורה.

 כשהגיעו אל הקטע "הַיָּם רָאָה, וַיָּנֹס; הַיַּרְדֵּן, יִסֹּב לְאָחוֹר. הֶהָרִים, רָקְדוּ כְאֵילִים; גְּבָעוֹת, כִּבְנֵי-צֹאן," אובמה זז באי נוחות, היטה את ראשו אל אוזנו של רם עמנואל ושאל בלחש "תגיד זה רציני? הם באמת מסוגלים לעשות את זה? אולי כדאי להזהיר את האיראנים?"

עמנואל הרגיע אותו: "תפסיק, אין לך מה לדאוג. זה קרה לפני שלושת אלפים שנה. היום כבר לא עושים דברים כאלה." 

לפתע מתמוטט הכול. כשהקריין קורא בהטעמה "וּבְנֵה יְרוּשָׁלַיִם עִיר הַקֹּדֶשׁ בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ," אובמה קופץ ממקומו כנשוך נחש: "מה זה? חשבתי שהיה לנו הסכם!"

מנסים להרגיע אותו ואז מגיעים לברכת סיום החג "לְשָׁנָה הַבָּאָה בִּירוּשָלָיִם הַבְּנוּיָה." למשמע הברכה אובמה מחוויר ואינו מסוגל להוציא מילה. ראיתם פעם כושי חיוור? זה לבד היה שווה את כל הסיפור. עוזריו של אובמה טופחים לו על הגב ונותנים לו כוס מים, רק שלא יחטוף אפופלקסיה. אף אחד לא יודע מה עובר בלבו של ביידן ברגעים האלה, אבל זה לא שייך לנושא.

 אובמה כולו אש להבה. הוא ממש רותח. "הממזר הזה שוב סדר אותי!" הוא צועק, כשכוונתו היא לנתניהו, "איתי הוא גמר. עד עכשיו התנהגתי אליו בכפפות של משי. אני אראה לו מי כאן בעל הבית."

למרות השעה המאוחרת, אובמה מזעיק את הכתבנית ומכתיב לה בזו הלשון: "ביבי," (ככה סתם, בלי שום גינונים, לא מר נתניהו, לא ראש ממשלת ישראל, סתם "ביבי"), "הזהרתי אותך יותר מפעם, איתי לא משחקים. נמאס לי מהשטיקים שלך. אני דורש ממך למחוק, ומיד, מההגדה של פסח כל איזכור של ירושלים. אני מצפה לתשובה לפני תום החג, או ש..."

 כאן, עקב תקלה, התמונה נעלמה והמאזינון נאלם דום. לעולם לא נדע מה היה אמור להיות כתוב במקום שלוש הנקודות.

למחרת, מזכיר העיתונות של הבית הלבן, רוברט גיב­ּס , בהופעתו היומית בפני העיתונאים, מסר את ההודעה הבאה:

"עמדתו של הנשיא היא שהתפילה היהודית המסורתית 'לשנה הבאה בירושלים,' אותה נהוג לאמר בסיומו של סדר הפסח 'איננה מועילה,' והוא דורש מבנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל, להימנע מלכלול אותה בטקסי חג הפסח.

President Obama said that the traditional Jewish prayer "next year in Jerusalem," traditionally recited as the closing line of the Passover Seder meal, is "unhelpful" and demanded that the Israeli Prime Minister, Benjamin Netanyahu, refrains from including that line during the Seder meal.

טוב, לפני שאתם מתחילים באיפה, מה, מתי, זה [הקטע האחרון] לא קרה. זאת המצאה שלי.

ד"ר ישראל בר-ניר, "חג חירות שמח – סדר פסח בבית הלבן," מגזין המזרח התיכון, 10 באפריל 2014.

* * *

אהוד בן עזר

צרור שירי ילדים

אחות קטנה

יֵשׁ יַלְדָּה, קוֹרְאִים לָהּ טַל

יְפַת-עֵינַיִם וְתַלְתָּל,

וּלְטַל אָחוֹת – לִימוֹר

קְטַנְטַנָּה, צָרִיךְ לִשְׁמֹר –

עַל לִימוֹר שֶׁלֹּא תִּפֹּל,

וְלֹא תֹּאכַל עוּגָה מֵחוֹל

וְלֹא תִּשְׁתֶּה לָהּ חֲמִיצָה

מִכַּד פְּרָחִים, בִּמְצִיצָה –

וְלֹא תַּפִּיל אֵיזֶה עָצִיץ

וְלַשִּׁמְשָׁה שֶׁלֹּא תַּרְבִּיץ

פֶּן אֶת יָדָהּ לִימוֹר תִּפְצַע –

אַי! – לָכֵן שְׁמִירָה לָהּ נְחוּצָה –

וְהַמִּשְׁמָר – מֻטָּל עַל טַל

וְזֶה מַרְגִּיז אוֹתָהּ, בִּכְלָל –

מַדּוּעַ זֶה צָרִיךְ אָחוֹת?

יוֹתֵר טוֹב כַּמָּה שֶׁפָּחוֹת –

בְּבֵית-שִׁמּוּשׁ יוֹרְדִים הַמַּיִם

לוֹקְחִים אֶת קָקִי, וּבֵינְתַיִם

אֶפְשָׁר לִשְׁאֹל וְגַם לַחְקֹר

אוּלַי יִקְּחוּ גַּם אֶת לִימוֹר?

וְאִם אֶפְשָׁר, הוֹי אִמָּא, אִמָּא,

הַקְּטַנָּה לִדְחֹף שָׁם פְּנִימָה

וְלִלְחֹץ עַל הַכַּפְתּוֹר –

רַק לֹא לִרְאוֹת עוֹד אֶת לִימוֹר!

אֲבָל אִמָּא לֹא מַרְשָּׁה.

אִמָּא, אַתְּ כָּזֹאת טִפְּשָׁה

אֶת לִימוֹרִי אַתְּ אוֹהֶבֶת

וְעָלַי אֵינֵךְ חוֹשֶׁבֶת! –

בֶּאֱמֶת? – לֹא, רַק בִּצְחוֹק

תִּינֹקֶת מֹתֶק, לֹא לִזְרֹק!

נוֹשְׁקִים אוֹתָהּ, וְגַם מִשְׁמוּשׁ

וְרַק לְקָקִי – בֵּית-שִׁמּוּשׁ!

ינואר 1977

המכנסיים של אפרים

לְיֶלֶד רָזֶה בְּשֵׁם אֶפְרַיִם

נָפְלוּ תָּמִיד הַמִּכְנָסַיִם –

הִדֵּק אוֹתָם בַּחֲגוֹרָה

נָפְלוּ בְּאֶמְצַע הַשְּׂדֵרָה

בַּכְּתֵפִיּוֹת אוֹתָם תָּפַס

קָפַץ לוֹ הַקָּצֶה וְנָס

קָשַׁר אוֹתָם בְּחֶבֶל-גַּס

נִשְׁאַר הַחֶבֶל בְּלִי מִכְנָס –

מָה עוֹשִׂים, מָה עוֹשִׂים,

בְּלִי מִכְנָס וּבְלִי כִּיסִים –

כֵּיצַד לָרְחוֹב אֵצֵא, כֵּיצַד

לְלֹא מִכְנָס עַל אֵיזֶה צַד?

תָּפַס בְּמִכְנָסָיו אֶפְרַיִם

לָבַשׁ אוֹתָם עַל הַיָּדַיִם –

וְכָךְ יָצָא גֵּאֶה לָרְחוֹב

טִיֵּל שָׁעָה הֲלוֹךְ וָשׁוֹב

הַמִּכְנָסַיִם לֹא בָּרְחוּ –

אַךְ כָּל הָאֲנָשִׁים, חִיְּכוּ.

פברואר 1978

אז מה אם אני קצת מלוכלך?

אִמָּא, אַתְּ אוֹמֶרֶת שֶׁאֲנִי פִּרְחָח,

אִמָּא, אָז מָה אִם אֲנִי קְצָת מְלֻכְלָךְ?

אַחֲרֵי-הַצָּהֳרַיִם שִׂחַקְתִּי בַּחוּץ

בַּבּוֹץ וּבַחוֹל וּבְכָל מָה שֶׁנָּחוּץ

לְיֶלֶד כְּדֵי לְהַרְגִּישׁ חוֹפְשִׁי –

וַאֲנִי מְאֻשָּׁר, מַמָּשׁ, חֵי נַפְשִׁי!

הַשַּׁרְווּל הִתְלַכְלֵךְ כְּשֶׁהִתַּזְתִּי עַל דָּנָה –

בְּמִלְחֶמֶת-הַמַּיִם הָיִיתִי אַלּוּף!

אִמָּא, בֶּגֶד זֶה לֹא קְלִפָּה שֶׁל בָּנָנָה

שֶׁזּוֹרְקִים אַחֲרֵי הַקִּלּוּף –

בֶּגֶד אֶפְשָׁר לְהַשְׁלִיךְ לַכְּבִיסָה

מָה אַתְּ כּוֹעֶסֶת? הִנֵּה בַּכְּנִיסָה

יֵשׁ לִי גַּם נַעֲלַיִם שֶׁל בֹּץ

וְאוֹתָן אֶפְשָׁר בְּקַלּוּת לִרְחֹץ –

מִי יְכַבֵּס? מִי יִשְׁטֹף? אֲנִי לֹא יוֹדֵעַ –

אֲנִי בָּאַמְבַּטְיָה, זֶה כֵּיף מְשַׁגֵּעַ!

מאי 1980

הגברת שגרה כבר יומיים

בקומה שמתחת לאוזניים

לִפְנֵי יוֹמַיִם בִּקְּרָה אוֹתִי גְּבֶרֶת

זֶה לֹא סוֹד, קוֹרְאִים לָהּ חַזֶּרֶת

הִתְיַשְּׁבָה אֶצְלִי בַּלְּחָיַיִם

וְנִשְׁאֲרָה שָׁם, בְּשׁוּם-אֹפֶן לֹא חוֹזֶרֶת,

וְגַם בְּחֻצְפָּה-מַמָּשׁ הִיא אוֹמֶרֶת:

"בְּעֵרֶךְ עוֹד שְׁמוֹנָה יָמִים

אֶהְיֶה אֶצְלְךָ אוֹרַחַת בַּפָּנִים!"

נוּ, וּבִגְלָלָהּ אֲנִי מִתַּחַת לָאָזְנַיִם

שָׁמֵן פִּי שְׁנַיִם!

אֲנִי כְּמוֹ חֲזִירוֹן

נָפוּחַ בַּגָּרוֹן!

אַתֶּם רוֹאִים? פָּנִים, מִשְּׁנֵי צְדָדִים

כְּאִלּוּ הִדְבִּיקוּ לִי כַּדִּים –

אוּף!

גַּם קָשֶׁה לִבְלֹעַ

מִפְּנֵי שֶׁהִיא תְּקוּעָה לִי בַּלֹּע

כָּכָה, בְּלִי נוּעַ!

הִשְׁתַּעַלְתִּי כְּדֵי לְהִפָּטֵר –

רַק כָּאַב לִי יוֹתֵר.

אָז יָשַׁבְתִּי בְּשֶׁקֶט

אֲבָל הִיא מְצִיקָה לִי וּבוֹלֶטֶת,

בּוֹלֶטֶת –

וּמָה שֶׁעוֹד יוֹתֵר גָּרוּעַ, אִמָּא שֶׁלִּי,

שֶׁהִיא אָחוֹת –

דָּקְרָה אוֹתִי בַּיָּד לְהוֹצִיא קְצָת דַּם

שֶׁיִּבְדְּקוּ אִם הַגְּבֶרֶת שֶׁמְּרִימָה לִי

מִבִּפְנִים אֶת הָאָזְנַיִם –

הִיא בֶּאֱמֶת חַזֶּרֶת

אוֹ סְתָם חַרְדָּל אוֹ מְלָפְפוֹנִים

חֲמוּצִים –

וְזֶה כָּאַב מְאוֹד, בָּכִיתִי,

לָמָּה זֶה מַגִּיעַ לִי,

מֶה עָשִׂיתִי?

אֲבָל מָה טוֹב? – הַיּוֹם יָשַׁבְתִּי בָּאַמְבַּטְיָה

עִם אַבָּא. עוֹשִׂים קוּנְצִים.

מְמַלְּאִים מַיִם בִּכְפָפָה שְׁקוּפָה, כְּמוֹ בַּלּוֹנִים,

מְרִימִים מֵעַל לָרֹאשׁ וְאוֹמְרִים:

"חוּשָׁם, חוּשָׁם, תִּסְתַּכֵּל לְמַעְלָה,

הִנֵּה הַצִּיצִים שֶׁל אִמָּא שֶׁלְּךָ – "

וּטְרָאחחח!!! – בְּבַת-אַחַת

אֶת כְּפָפַת-הַמַּיִם הַמְּנֻפַּחַת, עַל הָרֹאשׁ

מַפְצִיצִים –

כָּאֵלֶּה קוּנְצִים, צָחַקְתִּי, כָּל-כָּךְ

עַד שֶׁשָּׁכַחְתִּי אֶת הַחַזֶּרֶת,

אֲבָל מָה, כָּל-כָּךְ צָחַקְתִּי –

עַד שֶׁהִתְחִילָה שׁוּב לְהַכְאִיב לִי

הַדַּיֶּרֶת הַזּוֹ, שֶׁגָּרָה כְּבָר יוֹמַיִם

בַּקּוֹמָה שֶׁמִּתַּחַת לָאָזְנַיִם.

אוגוסט 1980

רק סיפור מסֵפר

כָּל לַיְלָה

לִפְנֵי שֶׁאֲנִי הוֹלֵךְ לִישֹׁן

אֲנִי רוֹצֶה שֶׁיְּסַפְּרוּ לִי סִפּוּר

אֲבָל לֹא סְתָם סִפּוּר בְּעַל-פֶּה

אֶלָּא סִפּוּר מִסֵּפֶר.

סִפּוּר בְּעַל-פֶּה לֹא שָׁוֶה כְּלוּם,

מָה אֲנִי צָרִיךְ לִשְׁמֹעַ

כָּל מִינֵי הַמְצָאוֹת שֶׁל אַבָּא וְאִמָּא

אֵיךְ שֶׁהֵם הָיוּ קְטַנִּים, וּמָה

הֵם עָשׂוּ בְּמֶשֶׁךְ הַיּוֹם, וְהַכֹּל תָּמִיד

בְּקִצּוּר, בְּקִצּוּר, כְּאִלּוּ הֵם רוֹצִים כְּבָר

לִבְרֹחַ, וְשֶׁרַק אֵרָדֵם לָהֶם –

לֹא. רַק סִפּוּר מִסֵּפֶר

שֶׁיּוֹשְׁבִים וּמַקְרִיאִים, וְשֶׁלֹּא יְדַלְּגוּ לִי

עַל אַף מִלָּה. אָז אֲנִי בָּטוּחַ

שֶׁהֵם מְסַפְּרִים לִי אֶת הָאֱמֶת

וְשֶׁזֶּה נִמְשָׁךְ מַסְפִּיק זְמַן

כְּדֵי שֶׁאֵרָדֵם לִי לִפְנֵי שֶׁהַסִּפּוּר נִגְמָר.

אוגוסט 1980

מַרְטִיבוֹנֶס פוֹן פִּישֶׁהוּ

לִפְעָמִים, בַּלֵּילוֹת, מְבַקֵּר אוֹתִי מִישֶׁהוּ

מַרְגִּיז שֶׁכָּזֶה, מִין בַּרְנָשׁ – תַּעֲלוּל,

קוֹרְאִים לוֹ אָדוֹן מַרְטִיבוֹנֶס פוֹן פִּישֶׁהוּ

עִם צִנּוֹר, מַמְטֵרוֹת וְרָטֹב עַד בְּלִי גְּבוּל!

וְהַחֶדֶר שֶׁלִּי אָז הוֹפֵך לִבְרֵכָה,

וּבָהּ מִישֶׁהוּ-פִּישֶׁהוּ מַתִּיז עָלַי מַיִם

וּמַתְחִיל לִהְיוֹת קַר, וּבִמְקוֹם הַשְּׂמִיכָה –

יוֹרֵד עָלַי דְּלִי, וְיוֹרְדִים גַּם דְלָיַיִם –

וְגַם גֶּשֶׁם מַתְחִיל לְטַפְטֵף מִשָּׁמַיִם

וְלִי אֵין מִטְרִיָּה, אָז אֲנִי מִתְעוֹרֵר –

מַרְטִיבוֹנֶס כְּבָר טָס לוֹ אֶל חֶדֶר אַחֵר

אַךְ בְּטֶרֶם הוּא נָס, לִי חֲצִי מִכְנָסַיִם –

הִסְפִּיק לְהַרְטִיב – לֹא אֲנִי, בְּחַיַּי,

כֵּן, זֶה הוּא שֶׁעוֹבֵר עִם מַשְׁפֵּך בֵּין מִטּוֹת

מְחַפֵּשׂ יְלָדִים בַּלֵּילוֹת לְהַשְׁקוֹת

אֵיזֶה טוּמְטוּם – גִּנָּה הוּא רוֹצֶה לְגַדֵּל מִתַּחְתַּי? –

וְשֶׁאִמָּא תַּגִּיד לְאַבָּא בַּבֹּקֶר: "לָמָּה שׁוּב זֶה קוֹרֶה כְּשֶׁהַיֶּלֶד יָשֵׁן!"

מָה אֲנִי יָכֹל לַעֲשׂוֹת אִם בַּלַּיְלָה, כָּל לַיְלָה, מְבַקֵּר אוֹתִי מִישֶׁהוּ –

קוֹרְאִים לוֹ אָדוֹן מַרְטִיבוֹנֶס פוֹן פִּישֶׁהוּ

וְתֵדְעוּ שֶׁזֶּה הוּא וְרַק הוּא וְרַק הוּא הָאָשֵׁם!

ספטמבר 1980

מתוך ספר שירים נדיר ויקר מציאות "יעזרהָ אלוהים לפנות בוקר", 2005

* * *

הזמנה

להשקת הספרים

"מסעותיי עם נשים", "והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

ההשקה תתקיים ביום שני, כ"ו באייר תשע"ד, 26 במאי 2014

 בשעה 19.30 בבית הסופר, רח' קפלן 6, ת"א

סדר היום: התכנסות וכיבוד קל

ישאו דברים:

ד"ר ארנה גולן – מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד"?

ד"ר משה גרנות (שגם ינחה את הערב): יש זקנים שזוכרים ו"הפוך על הפוך"

פוצ'ו: הייתכן כי גיבורי הפלמ"ח והנח"ל היו מאוננים במסתרים?

דוד מלמד: מסעות בארץ הרועדת

אהוד בן עזר: הנחתום מעין-גדי מעיד על עיסתו

הכניסה חופשית

חניון ללא תשלום (מ-19.00) ברחוב ליאונרדו דה-וינצ'י

ממזרח לבניין הסוכנות

בערב ההשקה לא יימכרו ספרים!

הבהרה לקוראי "מאזניים"

בגיליון האחרון, אפריל 2014, הופיעה מודעה עם התאריך

יום שלישי, 27 במאי, נא להתעלם ממנה, התאריך הנכון הוא

יום שני, 26 במאי!

      * * *

צבי י' כסה

מוּעָד – יגונה או לא יגונה – לספר אי אמת

פעם רציתי להיות ראש ממשלה. אח"כ, מבלי להאשים אף אחד, הבנתי שלא הייתי יכול להיות מפני שראש ממשלה מוּעָד לומר דברי אי-אמת בפאתוס של אמת. רה"מ אחד מצמצם והשני מרבה. בן גוריון המעיט. רק במבצע התגמול הפראי של שרון בקיביה הוא שיקר לעולם כי אזרחים עשו את המעשה הרע.

טרומן, אחרי לחצים כבדים, נפגש עם ויצמן והבטיח לו לתמוך באו"ם במדינה. הנציג שלו באו"ם הזדרז להציע מנדט. כשטרומן שמע, הוא הגיב: "אוי, הפרופסור [ויצמן] יחשוב שרימיתי אותו..." ומיד הורה בכעס לתמוך בחלוקה.

ראשי הממשלה מאז 67' לא התאמצו לצמצם את הסטיות מאירועי האמת. אפשר בלי קושי – ונראה שרוב הציבור מסכים – לטעון כי הכרח לא יגונה הדבר. וכמובן שככל שמסתבכים המצבים עם הפלסטינים ועם העולם, גם הישרים במדינאים לא יכולים להתנזר מאי אמיתות. ואלה הפכו לבון טון, למצוות רוב האנשים מלומדה.

בישיבת הממשלה פותח הראש: "הפלסטינים עושים צעדים חד צדדים ומביאים לשבירת ההסכם. הם פונים לאו"ם. דבר חמור וכל כך ברור!"

ואם ישראל לא מילאה את הפעימה הרביעית? ומה עם חבלת שר השיכון להכריז מיכרז בנייה מעבר לירוק?

"לא שייך! איך אפשר עם הפלסטינים המציגים תנאים מוקדמים כמו גבולות 67', כמו ירושלים וכו'? והרי רק שונאינו טוענים שבנייה בהתנחלויות והגברתה במאה אחוז ב-2013, או האמירה שלעולם לא תחולק ירושלים – הן בבחינת תנאי מוקדם. והתביעה לפירוז – שהיא עניין של ייהרג ובל יעבור לנו –  מצד המו"מ היא לא תנאי מוקדם? – לא! רק שלהם תנאים מוקדמים."

בדיון מדיני הסתער צעיר: "ערבים? אני לוקח מקלע והורג את כולם!"

ושואלים אותו: "ואם יהרגו אותך"?

"למה, מה עשיתי להם?"

כך מיתרגמים הדברים שבאים מלמעלה, מהניסוחים שבמקרה הטוב הולכים ליד האמת ובמקרה הרע הם סילופים של צדקנות (ואמנם, כך היה נוהג כל עם שקלע את עצמו לסבך לאומי).

ועכשיו "התנאי שבתנאים" המוקדמים – שיכירו במדינה יהודית. אם תובעים את התביעה הזו כדי לא להגיע להסדר, זו תביעה גאונית. היא נוגעת לשורש שני הלאומים. איך גברנו על הפלסטינים מאז החלטת האו"מ ב-1947? – לא בזכות אבות אלא בזכות זה שהתקבצה בארץ חברה מודרנית, סולידארית ובראשה מנהיגות של פשרות, והתמודדה עם חברה פטריארכלית, שבטית, לא סולידארית שהאיסלם מנע ממנה את המודרנה, עם מנהיגות ללא פשרות. וכשגברנו הם נעקרו.

אמר לי בן גוריון: "אני ידעתי שתהיה מלחמה, ידעתי שננצח. דבר אחד לא ידעתי, שהם יברחו. זה היה נס."

והעקירה הזו הביאה את הנראטיב שלהם. ועדיין הם פחות מוכשרים. לו היו חכמים היו משיבים לרה"מ: "או קיי. אנחנו נכיר במדינה היהודית. תכירו אתם בחלקכם, אפילו הזעיר, בטרגדיה של העם הפלסטיני."

זו תביעה שקולה למי שרוצה להגיע להסדר. כיוון שאנחנו לא נסכים להכיר אף לא באפס חלקנו בטרגדיה שלהם, אין לתביעה שהם יסכימו לבטל את הנרטיב שלהם היגיון אם רוצים להגיע לשלום.

פשרה אפשרית רק אם כל צד מוותר ונזהר מלקלף מהצד השני את כל השכבות עד לסלע הקיום. פשרה מחייבת עמימות שכל צד יוכל לפרש אותה כך שיוכל לחיות עם הפשרה כשרק חלק תאוותו בידו.

אני שם את נפשי בכפי לומר את הדבר הבא: האנטישמיות היא תופעה נתעבת כאות קין למצחם של העמים. בהיסטוריה לא עשינו שום עוול לאף עם. היחידים שיכולים לטעון על עוול שגרמנו הם הפלסטינים. זה לא חִייב כששני שבטים נאבקו כאן לפני הקמת המדינה. אבל, זה מחייב כמדינה. מדינה איננה שבטיה.

ומעבר לנאמר איש לא יודע אם אפשר להגיע לשלום עם הפלסטינים. אובייקטיבית האינטרס שלהם הוא לא לטעון למדינה אלא לאזרחות בין הירדן לים – תוכנית הבית היהודי והחונטה הלאומנית שבליכוד ובישראל ביתנו. אלא שיש סיכוי: האליטה אצלם יודעת שבאין הסדר הם יסולקו ממעמדם. האינטרס של האליטה הזו הוא הסיכוי להסדר איתם. התנאי הוא לא לדחוק אותם לפינה. אם לא ניזהר בכך הם יגייסו את כל העולם לאלץ אותנו למדינת שני הלאומים.

הבחינה האמינה לנכונותם של הפלסטינים אפשרית רק כאשר רה"מ יאמר בעברית: גבולות 67', ירושלים – לפי קלינטון, ומדינת ישראל היא מדינתו של עם ישראל ושל כל אזרחיה. רק אז נדע.

* * *

עדיין נמצא למכירה הרומאן

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

מלכה נתנזון

5 שירים

גופי נגרע מבפנים

גּוּפִי נִגְרָע כְּמוֹ הַדְּיוּנוֹת בְּעֵמֶק הַמָּוֶת שֶׁבְּאָרִיזוֹנָה

נֵד חוֹל לַהַבְיוֹרִי מֵטִיל אֵימָה!  

וּמַה מִּגְרַעַת גּוּפִי?

לֹא הוֹד לֹא הָדָר לָהּ

סְתָם בָּשָׂר נִכְנָע מִפְּנֵי טַפִּילוֹ הַסַּרְטָנִי,

נִסְפָּג כְּלֹא הָיָה –

כְּשֶׁטַח מֻלְאָם, שֶׁאֵין אַחֲרָיו עוֹרְרִין!

וְאֵיפֹה הַגַּאֲוָה?!

היקף זרוע 19 ס"מ

מִסְתַּכֶּלֶת בָּרְאִי

אַחַי וְאַחְיוֹתַי מְשֻׂכְּלֵי רַגְלַיִם מַקִּיפִים בִּזְרוֹעוֹתֵיהֶם אֶת

גּוּפָם הַנִּכְפָּף פְּנִימָה

רָאשֵׁיהֶם שְׁמוּטִים

מוֹדֶדֶת אֶת זְרוֹעוֹתַי הַתְּלוּיוֹת עַל עַצְמוֹת בְּרִיחַ נִשָּׂאוֹת

כְּמִתְלִים מַבְטִיחִים פִּתְרוֹן בְּעָיַת הַשָּׁעָה

הָעוֹר הַמְּרוֹקָן מִתְנוֹסֵס

כְּזֶפֶק תַּרְנְגֹלֶת בְּעַרְבּוֹ שֶׁל חַג הַכַּפָּרוֹת

"'כַּפָּרָה'? אָמַרְתָּ, כּב' הָרַב,

תִּקּוּן בַּחַיִּים?"

לוּ אַךְ נִתְּנָה לִי זְכוּת הַבְּחִירָה...

בשבילך מאוחר מדי

טִפּוּל בִּיוֹלוֹגִי?

מְאֻחָר מִדַּי

בְּסַיְיבֶּר רֵדִיאֵיישְׁן?

מְאֻחָר מִדַּי

בְּצֶמַח הַפֶּלֶא רַזווִין?

מְאֻחָר

מְאֻחָר מִדַּי יָצָאתִי לְאֵם שֶׁחָתְמָה בְּבֵית-לִבָּהּ

אֶת עַצְמוֹת יְלָדֶיהָ הָרְצוּחִים

מְאֻחָר מִדַּי כְּבָר לֶאֱסֹף אֶת הַפַּס הַלָּבָן וּלְהִתְחַיֵּל לִצְבָא הַמֵּתִים

(כִּי אֵיךְ אֶפְשָׁר לְהַכְזִיב מִשְׁפָּחָה וַחֲבֵרִים?!)

מְאֻחָר מִדַּי לִשְׁלֹט בָּרְצוֹנוֹת שֶׁלִּי,

הַמִּשְׁתַּנִּים חֲדָשׁוֹת לִבְקָרִים.

מְאֻחָר מִדַּי לִחְיוֹת

אֶת מְעַט הַחַיִּים

שֶׁכֹּה בִּקַּשְׁתִּי

לְעַצְמִי

אִתְּךָ

קופסא שחורה

קֻפְסָא שְׁחֹרָה הַלֵּב

מַחְזִיק בְּכָל סוֹדוֹת מַכְאוֹבָיו

הִגִּיעַ הַזְּמַן לְשַׁחְרֵר, אֲנִי אוֹמֶרֶת לְעַצְמִי

לָעוֹרְבִים – עוֹרְבִים

יֵדְעוּ מְטִילֵי הַדֹּפִי, הָרֹעַ וְהַדְּוַי עֶרְכָּם שֶׁל דְּבָרִים

יֵדְעוּ מַלְבִּינֵי הַפָּנִים

לָעוֹרְבִים – עוֹרְבִים

וְלַיּוֹנִים – יוֹנִים

מִתמר האולטרה סאונד

חֶדֶר אֲפוּף נִיחוֹחַ קְטֹרֶת כָּהֳלִית

גּוּף לֹא לִי,  נִרְקָח בְּנוֹזְלָיו וּמִתְמָרֵד

מַתְמֵר הָאוּלְטְרָה סָאוּנְד חוֹרֵשׁ בּוֹ

כְּחוֹרְשֵׁי הָרָעָה בַּחֲצֵרוֹ שֶׁל הַמֶּלֶךְ הֶנְרִי הַחֲמִישִׁי

וְחוֹרֵץ:

עוֹד "מִמְצָא"!

"נְנַקֵּר כָּאן," אוֹמֶרֶת ד"ר טִימוֹר

וּכְבָר הַסַּרְעֶפֶת קוֹלֶטֶת אֶת "נַקְרַן-הָאֱמֶת"

וּמִשְׁתַּתֶּפֶת בְּגִלּוּי מַלְכוּת הָאֹפֶל

אֲבָל הַכָּבֵד מְסָרֵב לְהִפָּרֵד

לֹא פָּשׁוּט לְוַתֵּר עַל נֵתַח מְהֻגָּן,

וְעוֹד לְבַתְּרוֹ?!

* * *

תקוה וינשטוק

חסת המצפן והמצפון לפסח

צמח החודש שבחרה ד"ר שרה'לה אורן לחודש ניסן היא החסה. ד"ר אורן, מומחית לצמחים (היא מנהלת הגן הבוטני בנאות קדומים) ובקיאה גם במקרא, במשנה ובתלמוד, מכנה אותה "חסת המצפון". כינוי ממש מפתיע לירק המצוי הזה, שלעיתים הוא עגול כחמנית (החסה האירופאית) ועליו הם עלי משי, ולעיתים הוא מוארך ובעל עלים גסים למדי (חסה ערבית, חיוס). 

המיוחד בחסת המצפון הזו – "עשב" בפי ד"ר אורן: פניה משתנות לאורך כל  חייה. בחורף, עם  רדת הגשמים, היא מבצבצת מהאדמה כשושנת עלים המשמשים למאכל. מצבה זה של החסה מוכר וידוע. אבל בהמשך, בבגרותה, ממריאה החסה כעמוד אופקי נושא עלים. גם השלב הזה של החסה מוכר פחות או יותר. השלב השלישי, האחרון, כבר אינו ידוע. כעת משתנה עמדת הצמח לזווית מוארכת, והעלים שצורתם צורת חץ מכוונים לארבע רוחות השמיים ולכן הם מכונים "מצפן". זו עמדה ייחודית המאפשרת לעלים לספוג את קרינת השמש בבוקר ובערב אך נמנעת מקרינה חזקה בצהריים העלולה להזיק לצמחים ולייבשם. כך נהנית החסה מתהליך ההטמעה (פוטוסינתזה) החיוני ונמנעת מעודף קרינה מסוכן. זו דרכה הייחודית של "חסת המצפן". מצויים בעולם לא פחות ממאה מיני חסה. חסת המצפון היא מין ים תיכוני נפוץ, המגיע אף למדבר.

כשבא הקיץ והטמפרטורות עולות, מצטמצמים עלי החסה ובראש העמוד מתפתח צבר של  צמחים בצורת לשון בצבע לבן צהבהב. סמנים אלה אופייניים למשפחת המורכבים. הזרעים  שמתפתחים מהפרחים מצויידים בציצית המסייעת לפיזור הזרע. גם זה מאפיין את משפחת המורכבים. חסת המצפן היא צמח חובב מים שאפשר למצאו סמוך למקווי מים. הוא נובט בקרבת "אדמות מופרעות" (כך נקראות האדמות שהאדם "הפריע" להן על ידי  סלילת דרכים, הכנסת חומרי בנייה וכדומה), בגלי אשפה, מעזבות וצידי דרכים, ומצוי כעשב רע בשדות חקלאיים.

ואיך קשור הצמח הזה לניסן ולפסח? לקראת היציאה ממצרים הצטוו בני ישראל להכין צלי צאן וגם "ומצות על מרורים יאכלוהו". חז"ל הסבירו את אכילת המרור כסמל לתולדות העם. בני ישראל התקבלו במצרים בכבוד מלכים אולם סופה של השהייה בארץ זו היה קשה ומר.

במסכת פסחים בתלמוד הבבלי נאמר: "למה נמשלו מצרים כמרור? לאמר לך: מה מרור זה שתחילתו רך וסופו קשה, אף מצרים תחילתן רכה וסופן קשה."

אשר לזיהוי המרורים מצביע התלמוד על ירקות השדה: "ואלו ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח: בחזרת בתמכאובחרחבינא, בעולשין ובמרור" (בבלי פסחים ל"ט ע"א.) – אלה מיני צמחים שזכו לזיהויים שונים, כגון חסת המצפן, עולש ודרדר. משותף לכולם – כולם רכים ואכילים בצעירותם, והופכים לסיביים ומרים בהתבגרם. כמו סדר האירועים במצרים. מקור השם "חסה – בארמית, חסאי – בתלמוד: "אמר רבא: "מאי חזרת? חסא," בבלי פסחים ל"ט ע"א. וחז"ל דורשים: חסה זה ביטוי לרחמי האל, שחס על עם ישראל.

חסת המצפן נכללת ברשימה זו כחזרת בשל תכונתה "לחזר" ולמקם את עליה לפי השמש. חז"ל הוסיפו גם סימנים אחרים לזיהוי המרורים: "כל שיש לו שרף... כל שפניו מכסיפין..." החסה עונה על הסימנים: עליה בגוון ירוק אפרפר (מכסיף) ומכילים בבגרותם שרף לבנבן המביא טעם מר. השרף מכונה בלטינית לק, שמשמעותו חלב. לשרף סגולות להרגעת מערכת העצבים.

וד"ר אורן מסכמת: פרט להיותו כלי להתמצאות במרחב, המצפן מסמל גם הליכה בכיוון הנכון. מ"מצפן" נגזר המושג הפילוסופי מצפון.

סיפור חג הפסח מדגים כיצד קבלת פנים מזמינה במדינה זרה אינה ערובה לעתיד טוב. מסר ברור עולה גם מרצף החגים באדר-ניסן-אייר, החל מפורים על תהפוכות הגורל שבו, דרך תולדות העם במצרים וכלה ביום העצמאות הצמוד ליום השואה. כל אלה מכוונים לדבוק במצפן-מצפון שיאפשר לנו שגרת חיים בטוחה בארצנו. חסת המצפון בשיטת הכיוון שלה מבטאת כיצד מוצאים דרך בארץ האבות בלי להיצרב בסכנות שהארץ טומנת.

הגדה  לילדים

כשהייתי ילדה קיבלתי לחג הפסח "הגדה לילדים". זו היתה הגדה גדולה בהיקפה, כשלושים ס"מ אורכה וכעשרים רוחבה. על כריכתה נכתב במפותל "מה נשתנה" וצוירו שה (פסח), מרור(חסה)  ומצה, מעוטרים בפרחי שקדיה.

ההגדה הודפסה באותיות קידוש לבנה וגם אני, הקטנה, יכולתי לרוץ בהן. היא היתה צבעונית ועליזה, לא כמו ההגדה הרצינית והקודרת של סבא. ראשי הקטעים שבה הובלטו באותיות אדומות וכל דף זכה לעיטור. ארבעה הבנים ב"מה נשתנה", שעניינו אותי במיוחד, חבשו כולם כיפות ונראו ילדים טובים ירושלים. הקטן שאינו יודע לשאול גרר חמור צעצוע וגם הרשע נראה לגמרי נורמטיבי, מעונב והדור במכנסי שלושת רבעי ורק הרגליים הפשוקות והצדודית המתריסה העידו עליו שהוא "רשע".

אבל הדובדבנים שבקצפת (הפרווה...) בהגדה הזו היו התמונות הקופצות. לא תיחכום מיוחד. כיום גם זאטוט בן שלוש מכיר תמונות מורכבות יותר, אבל באותם ימים רחוקים עוררו את התפעלותי. התמונה זזה! היא כמו קולנוע. לתוך התמונות, במקומות המיועדים לכך, יכולתי להכניס לשונית של קרטון ולהריץ אותה במגע יד קדימה ואחורה – והתמונה התחלפה חלקית. הכנסת את הלשונית לציור של שולחן הסדר – מיד  הופיעה במקום האב דמות מלאה של האם או אחד משלושת הילדים. והיו גם גלגלים נעים. סובבתי את הגלגל – בצדו האחד עובדים בני ישראל בעבודת פרך ובצדו השני – מכות מצרים. במיוחד התרשמתי מחציית ים סוף: חיילי פרעה על תחמושתם וסוסיהם טובעים בים – ולשונית הקסם מסבה את הים לאחור וישראל עוברים בחרבה. התמונה הזו כללה אין ספור דמויות. הייתי מתבוננת בעיון בכל דמות ודמות עד שהגענו לשירת חד גדיא, שבהגדה שלי היתה מלווה בתווים. על הגדי החמוד לא ויתרתי.

אהבתי מאוד את ההגדה שלי. היא היתה פשוטה ותמימה כמוני, ומתוקה כל כך. בכל סדר הקפדתי לקרוא רק ממנה, וגם כשחגגנו את ליל הסדר בבית ידידים לקחתי אותה עימי. על הכריכה האחורית שלה היה מצוייר ילד ישן במיטה וידיו אוחזות בהגדה. גם אני לא נפרדתי מההגדה היפה שלי אפילו בלילה וגם כשגדלתי ובגרתי קראתי בה, בלי בושה.

שמרתי על ההגדה עשרות שנים, מאז ועד היום, והנה היא מונחת לפניי. היא הופיעה בשנת תרצ"ד [1934], בהוצאת ראובן מס. ערך אותה (מה היה כבר לערוך?) – ד"ר א.מ. זלברמן, צייר ארוין זינגר, ואת תווי הזימרה כתב  ארנו נדל. כולם אלמוניים לחלוטין.

בחנות הספרים מצאתי עתה מבחר הגדות לילדים בעברית וגם באנגלית, עם ציורים בנוסח קלסי וגם עם קומיקס, על נייר כרום ובשלל צבעים, אבל אף אחת מההגדות אינה מקסימה כמו ההגדה הארכאית המתוקה שלי. ההגדה לילדים שקיבלתי הנה כבר שבר כלי, או מוטב שבר ספר. כריכתה הסולידית כבר התפרקה, דפים ממנה נתלשו והנשארים הצהיבו והוכתמו ביין. הלשוניות אבדו, התמונות נקרעו. אבל זכרתי להגדה את חסד נעוריה-ונעורי – ולא נפרדתי ממנה. בלילות הסדר הייתי מעבירה אותי לבני וברבות הימים לנכדי ואני שומרת אותה גם לנינים, אם וכאשר יבואו.  

אהוד: בשנת 1987 הוצאתי בהוצאת "יבנה" ת"א את "בצאת ישראל ממצרים", סיפור יציאת מצרים במילים פשוטות שלי, עם ציוריו של נחום גוטמן; ועם אותם ציורים נפלאים – הוצאתי אצלם גם את ההגדה המסורתית.

כל ספרי הוצאת "יבנה", שאינה קיימת עוד, נמסרו ל"בונוס", הפצה והוצאת ספרים. הירדן 3, בעיר יבנה – הם שקנו את הוצאת "יבנה" עם כל המלאי והזכויות. הטלפון שלהם, בונוס – 08-9331170.

ויש בידי גם עותק נדיר של ההגדה לפסח במהדורת קיבוץ עין גדי משנת 1957 לערך, שאני ערכתי ואורי שולביץ, שהיה אז חבר הקיבוץ, כתב ואייר אותה בחרט על גיליונות השעווה של מכונת השיכפול של גסטטנר, ושם, בסניפם בתל אביב, גם הדפיסו אותה, ואנחנו כרכנו את ההגדה עם שני חורים בגבה וסרט צבעוני כחול. עותקים ודאי נמצאים עדיין אצל חברי גרעין "שדמות", שהיה הגרעין המייסד של הקיבוץ, וזאת אחרי תקופת ההיאחזות.

* * *

אלי מייזליש

אוסלו המשוגע

כשהפלסטינים יוציאו לנו הנשמה באופן סופי עם ההליכות לאו"ם או להאג, או סתם יתחילו לרצוח יהודים או  לחטוף חייל, תוציא הממשלה את ההודעה הבאה:CASUS BELLI  – פירושה, ישנה עילה למלחמה, וזו תשים קץ לתמיד לעניין הפלסטיני. סוף פסוק.

הצרה הגדולה ביותר של נותני הטון בציבוריות שלנו היא שהם מאמינים בשטויות שהם ממציאים. ולא מדובר בתורות כלכליות שדי בקלות אפשר להפריך אותן בידי מומחים, אלא בענייני האקטואליה שהם-הם 'נותני הטון' – חד וחלק.

כי מי יכול לכתוב מאמר ראש במוסף שבת של העיתון הגדול במדינה? מי? רפתן מקיבוץ גרופית? או אולי נגר מתל עדשים? לא. רק עיתונאי מפורסם בגלל שהוא מפרסם את עצמו באותו עיתון ובאותו טור ובאותו מקום 20 או 30 שנה. לוּ לאותו איש לא היה טור בעיתון, היתה דעתו נשמעת בדיוק כמו רפתן מקיבוץ גרופית בחדר קטן עם שני חברים על כוס נס-קפה 'עלית'. וכמו הטעם של הקפה כך דעתו.

אותו דבר עם עיתונאי שהפך מומחה לענייני אוסלו. לא מי יודע מה עיתונאי מפורסם, אלא כותב אקראי לא מיומן, זולת התואר האקדמאי שלו וה'מומחיות' שלו, שמתבטאים בהיותו שמאלן שמאמין בקדושת אמונתו. עד יום מותו האמין ד"ר רון פונדק כי "הסכמי אוסלו" שהוא האדריכל שלהם, לפי ההנחיות של שמעון פרס, היוו "נתיב להבאת שלום עם הפלסטינים." ככה. "ללא הסכמי אוסלו," אמר פונדק, "לא היינו נמצאים כיום בנתיבי השלום עם הפלסטינים, אלא בנתיבי מלחמה," – למשל, פיצוץ מלון פארק שהיה בתחום של הסכמי אוסלו המדממים של ליל הסדר בחג הפסח, היום לפני 9 שנים בדיוק, לאחר חתימת הסכמי השלום באוסלו.

לפי חוות חוש השמיעה של פונדק, הפיצוץ במלון פארק היה קונצרט של גריג, המלחין הנורבגי חובב קולות נפץ סתם, קפצונים של פורים למשל. הרוגים? פצועים? חג פסח שמתפוצץ לך בפנים? סו-וואט? העיקר הסכם שמוביל נתיבי שלום ולא מלחמה.

יש משהו לקוי לא רק בחוש השמיעה של מחוללי שלום מדומים. קולות נפץ של פצמ"ר על שדרות מעזה, הם תופים מהקונצרט של צ'ייקובסקי. רק מוסיקה. מלחמה? הרוגים בפיצוץ במלון פארק? יש בכלל דבר כזה? לא ראה וגם לא שמע. רק נתיבי שלום.

היום נשמעו דברי אבלות ונחמה על מותו של פונדק מפי גדולים שעדיין מאמינים להסכמי אוסלו. לא הסכמים שהביאו לרצח אלפיים יהודים, אלא דווקא במעונותיהם של הפלסטינים עצמם. הפילוג עם חמאס שהמציא את חמאסטן בעזה, מדינה ערבית בשלטון כנופיית טרור מוסלמית קיצונית, שירתה אלפי רקיטות על דרום הארץ וגרמה לשתי מלחמות – ממבצע "עופרת יצוקה" ועד "עמוד ענן", שגרמו למותם של אלפי ערבים ברצועה, גברים נשים וילדים שהביאו על עצמם את המוות.

שמעתי אידיוט אחד שטען כי הסכמי אוסלו "פתחו לנו שערים באפריקה." מה באפריקה? איזה שערים? בקונגו? בנמיביה?

אז מה בעצם הביא לנו האוסלו? תחילה הוא הכניס את עראפת, שהיה מבוקש מס' 1, לעזה עם שיירת לימוזינות שחורות מלאות מחבלים בחליפות שחורות. אנשי טוניס. אלה שלא הספיקו למות בפשיטה של הסיירת על ביתו של אבו-ג'יהאד. מסע ארוך של הצוללות מחיפה ועד לחופי טוניס הלוך ושוב.

מיד בנו בעזה לערפאת טרמינל לטייסת מסוקים [שהושמדו] וארמון 'נשיאות'. מבואו של עראפת לעזה ועד למותו במוקטעה, לא פסק [עם אקדח צמוד] לדלג לבירות העולם, לאו"ם, ולהבטיח ש"מיליון שאהידים צועדים לירושלים."

כל אותם ימים דאגו אנשי אוסלו, פונדק וביילין ומלוויהם, להכריז, כי מאוסלו תגיע הישועה לעם ישראל. "האנשים באירופה יותר נחמדים אלינו עכשיו..." – התרוננו אנשי אוסלו. פשוט, האנשים יותר נחמדים. ומה היה עד עכשיו? מה? לא נחמדים? נו אז מה יא טמבל. את הגז בים מצאו אנשים נחמדים?

ביום מן הימים, מחר או מחרתיים, כשהפלסטינים יוציאו לנו הנשמה באופן סופי עם ההליכות לאו"ם או להאג, או סתם יתחילו לרצוח יהודים או  לחטוף חייל – תוציא הממשלה את ההודעה הבאה: CASUS BELLI – שפירושו, ישנה עילה למלחמה, וזו תשים קץ לתמיד לעניין הפלסטיני. סוף פסוק הרשות ברמאללה. ושכל האנשים הנחמדים באירופה יקפצו. 

* * *

אהוד בן עזר

מחזור י"ז

לזכרה של טוני הלה

במלאת 50 ועוד אחת שנים למותה

נכתב ב-1964, במלאת שנה לפטירתה של טוני הלה, ופורסם ב"יובל" ביטאון תלמידי בית-הספר התיכון החדש, תל-אביב, כסלו תשכ"ה, דצמבר 1964.

משנים רחוקות צפים ועולם פסוקיה, אותם היתה מקבצת למעננו בקפידה, וחוזרת עליהם השכם והערב, ואף בכינוסי בית-הספר יש והיו תלויים ככרזה על הקיר "טוב לכשול ביעודך מהשלים יעוד לא לך," – "איש יעוד טבעו כי יעש – לא תיפול עליו אשמה." ו"לא תבוז לחלומות ימי-הנוער את תגדל להיות אדם."  ו"שונא מלחמה בעומק נפשו – הוא ינצח." ועוד רבים אחרים, שוודאי אבדו אי-שם במרחקי הזמן, אשר ככל שאנו מתעקשים לשמור על קו ותוכנית בו – יש והחיים עצמם מתעקשים מולנו והופכים את תוכניותינו וחלומותינו למבוי סתום וחסר-טעם, למהתלה, ומבין השברים אנחנו חוזרים ומנסים לבנות קו ודרך חדשים – אך הנה איבדנו את החוט המקשר, את חלומות ימי-הנוער ותמימותם שאין תחליף לה, והקו החדש והפיקח אינו לעיתים אלא פשרה עכורה, "עגל-הזהב", ופריטת השקל הגדול של החלומות לפרוטות של נוחיות וביטחון, רק במיסתרים מכרסמת ומפוררת אכזבת החלומות שלא התגשמו, אך שוב אין אל מי לבוא בטענה ואת מי להאשים.

כוחם של אנשי-מעלה בהיותם שרויים בחייהם ובמותם כקנה-מידה להחלטה מוסרית בתודעתם של חבריהם ותלמידיהם. איש-מעלה היתה טוני בקירבנו – בקרב דורות של תלמידים "צברים" שחינכה בעקשנות ובמרץ בלתי-נלאים, ושעל-כורחנו פתחה לנו פתח ליופייה של התרבות האירופאית ושל נכסיה הרוחניים. אף שבהופעתה – זילזלה במוסכמות, ואף שדרך הנהגתה היתה בהטלת מרות מוחלטת ולא סבלה התנגדות לדבריה – הנה מלחמתה זו שהלמה במוחותינו הצעירים בלי-הרף – כל-כולה מוקדשת היתה להנחלת ערכים של יופי ורכות, של נימוס, הבנת האמנות והאסתטיקה, הרומנטיקה, רוחו של ההומאניזם ושל הפאציפיזם והסובלנות האמיתי.

חסרת-אשליות היתה לגבינו, ויודעת היטב את נפשותינו – שלא במילים רכות ובפיתויים, אלא בכוח צריך לבוא עלינו, שלא בפשרות – אלא בדרישה קיצונית ובהרמת-קול – צריך לעמוד על ראשינו למען נודה לה, אחר שנים, בהיזכרנו בלקחיה אשר כה מיהרנו לעיתים לחטוא בשיכחתם בשעת הלימוד.

"מה היתה טוני אומרת על כך?" – נשאר אצל רבים מאיתנו לקו-מידה ולמישקולת. היא היתה מחנכת במובן הנעלה של המילה. מורים רבים לימדונו לפני ואחריה, אך ערכים רק היא הנחילה. תביעות-יסוד שעיצבו את דרך-מחשבתנו באופן ששוב אין אתה יכול להתכחש להם עד יומך האחרון.

זוכר אני – כיצד לאחר שלימדה אותנו את "בית טיבו" [לרוז'ה מרטין דה-גאר, הסופר הצרפתי, זוכה פרס נובל] על כל כרכיו – "נוגענו" כולנו באותה רוח של פאציפיזם-שורשי ממנו שום מוכה-ירח לא יסחוב אותנו, חניכיה, לקראת הרפתקה שאינה הכרחית. ופינה אחרת – שיעורי האמנות ותולדת הציור – כה נחרטו בתודעה; ומישהו שחזר אחר שנים מטיול באירופה סיפר כיצד פתאום ראה את העולם בעיניה, ורגליו נשאו אותו מאליהן לשכיות-החמדה, שהוא ידע שהיא הזכירה פעם אלא שכח עד שהגיע לסביבתן. [באותה עת אני-עצמי טרם ביקרתי מחוץ לישראל, אך לימים חשתי גם אני כיצד טוני עומדת אחר גבי בכל מוזיאון ובכל אתר היסטורי, ובייחוד נוכח יופייה של ונוס ממילו בלובר, שאת מיתארי גופה היתה טוני ממחישה לנו על גופה-שלה הצנום והשטוח].

איש מאיתנו לא דמה לה ובכל זאת צרה בכולנו את דמותה והטביעה את חותמה. היא – ה"ייקית" חמורת-הפנים, בתו של שופט-גבוה בגרמניה, שאינה יודעת רגע מנוחה – ואנו, צעירים וחסרי-פרצוף, לעיתים שלווים בעצלותנו החכמנית, לעיתים – לא ישרים ביותר, משתדלים להיראות כיודעים הכול מראש – ועל כן לא נוקפים אצבע לעשות דבר-מה, אלא משתדלים להרגיע אותה באותה רוח של פאטאליזם-"צברי"-חברה'מני אופייני כדי להתחמק בתירוצים שונים ממלאכת הלימוד – ומקבלים מיד נאום-תוכחה המחזיק את רוב רובו של השיעור – נאום שהיה אחד וחוזר בעשרות ובמאות גירסאותיו, מחוקה על-ידינו ועובר בעליזות מדור לדור של תלמידים – אך משהו ממנו נשאר תמיד בתשתית, לא כהלצה אלא כאמת הכרחית.

היא ידעה את כולם. מאות, ואולי אלפים, עברו תחת ידה והנהלתה – את כולם זכרה בשם, ידעה כל אחד מאיזה מחזור הוא ועם מי למד, ומכל אחד שפגשה שאלה על היתר, כך שתמיד היתה נושאת עימה תמונה מלאה מכל תלמידיה הבוגרים וממעשיהם.

זוכרני, באחת מפגישותינו האחרונות, כשבאתי לבקרה והיא כבר על מיטת חולייה, אמרה שהיא מצטערת על כי מכל בוגריו של "תיכון חדש" לא נוצר איזשהו גוף מלוכד, ואפילו ציבורי – המשמיע קולו ומשפיע, משהו שלא יתפזר מיד כל שנה עם כל מחזור, אלא ישמש המשך וכתובת לאותם דברים שעליהם נלחמה ולקראת חינכה, למען לא תהא הרגשה כי הכול הופך לפרודות ומתרחק עם גמר הלימודים, וכמו מתמסמס ונעלם. רוצה היתה שהמוסד וחותמו המיוחד ימצאו לעצמם המשך של קיום אורגאני. אולי היו בזה חלק מחלומותיה על ההתיישבות והקיבוץ לקראתם כיוונה תמיד – בבקְשה לראות ציבור של ממשיכים-תלמידים. דומה היה כי נקרעה בין השאיפה שתלמידיה ימשיכו באוניברסיטה לבין רצונה לראותם בקיבוץ.

אמרתי כי אני, הבוגרים, פנינו ופונים איש לעברו ולשטחיו – מתפזרים בארץ ובעולם – ושוב אין מוצאים שפה משותפת. אבל אל לה להצטער – כי עדיין נשאר הרבה גם מבלי לשאת את החותם המפורש של בית-הספר. נשאר הסך הכולל של ההישגים בכל שטחי היצירה, המדע והעבודה של תלמידיה, באשר על אחד מהם בנתיבו האישי, בלימודיו הבאים ובחייו, נושא אותה זווית-היסט ניכרת של חותם חינוכו וערכיו ואותה הכרה מודעת, ולעיתים גם בלתי-מודעת, כי תמיד היו ותהיינה נקודה אחת או אחדות שהיו בלתי-אפשריות לולא היא ו"תיכון חדש".

לעיתים לא הקשיבה עד הסוף למי שדיבר אליה. תמיד היתה עוסקת בשלושה-ארבעה דברים בבת-אחת. מלאת-מרץ, עסקנית, וסביבה אשכול של בני-אדם המדברים אליה כולם בבת-אחת. שואלת, ולפני שאתה מספיק לענות כבר שואלת על דבר-מה אחר או את מישהו אחד הנמצא לידה. ובכל זאת, אחר שנים, והנה היא מצטטת בפניך מילה במילה כל מה שאמרת ודימית בנשפך שלא שמה לב.

זוכרני, עם צאת ספרי [הראשון, "המחצבה", "הספרייה לעם", "עם עובד", 1963], וזה כבר שנים אחדות אחר גמר הלימודים, שוחחנו שיחה חטופה, וקפצה כדרכה מנושא לנושא וכבר נואשתי מלהסביר כמה דברים שנראו לי חשובים במיוחד. והנה, אחר שבועות מספר – מכתב ממנה ובו הזמנה לבוא להרצות בפני התלמידים – ובמכתב ראשי-פרקים ושאלות – מה עליי לדבר ועל מה להשיב – לא החסירה דבר ממה שביקשתי לספר, ודומה אף ששמעה והבינה רב ממה שהצלחתי להביע בפניה במילים, כמו קראה מחשבות.

טוני נראתה ונראית לי כאחת האחרונים לגזע-נפילים שנטעה תרבות גרמניה בתוכנו. גזע שהעמיד את צמרת המדעים והמקצועות החופשיים בארץ, ואשר טבע את חותמו בתרבותה של הארץ, אף שמעולם לא נתמזג עימה עד כלה ונשאר תמיד עומד בזרות-מה להווי התוסס והמתחדש. וכאן אולי הפרדוכס שבאישיותה של טוני – שלולא היתה זרה לנו כל-כך ושונה מאיתנו – לא היתה מצליחה כל-כך בעבודתה עימנו. היא – תמיד היתה כצוק סלע איתן, שאינו דומה לסביבתו ואינו מתכוון להיות דומה ולהתמסמס במי-אפסיים. איש מלחמה היתה, ולא התפשרה. ממלאה בנאמנות אחר דברי גיתה החביב עליה: "מיהו הראוי לחיים ולחירות – זה הכובשם יום יום מחדש." והיא – יום-יום דרשה ונאבקה על מילוי רצונה בלי רחם – ובית-הספר היה נוצר יום-יום מחדש, בכיתה, במסדרון, בשעת ההפסקה, כשקולה מנסר בו מקצה לקצה ועיניה פקוחות על הכול.

ולעיתים אני תוהה אם יש בנו, בממשיכיה, אותו כוח בלתי-נלאה, אותה אמונה חזקה, עקשנות וסבלנות – להקים דור חדש של תלמידים ולראות כחשוב מכול להנחיל להם אותם ערכים שהנחילה היא לנו. ומי מוכן לזאת היום? מי היה רואה בעצמו סמכות לבוא לדרוש מתלמידיו או להעניק להם על-כורחם, לכפויי-תודה אלו, את מזונם הפנימי הסמוי אשר מבלעדיו לא יהיו לעולם בני-אדם שלמים. אנחנו לעצמנו איננו "זרים" כמוה, ויש הרגשה לפעמים שהפכנו כה קרובים ודומים זה לזה במנטאליות שלנו, עד שדומה כי אין לנו מה לומר עוד ומה לחדש אחד לשני.

"טוב לכשול ביעודך מהשלים יעוד לא לך," אמרה, "ואיש יעוד טבעו כי יעש לא תיפול עליו אשמה." אכן, איש-איש מאיתנו הלך בדרכו – יש שכשלו ביעודם, ויש שנעשו מאושרים מהשלמת יעוד לא להם. יש שעשו כיעוד טבעם – ובכל זאת האשמה נפלה עליהם וביקשה להכריע אותם ולהכחידם, ואולי רק מתי-מעט מאושרים זכו ונחלצו. ספר חיינו פתוח – אך אינני יודע אם מישהו מאיתנו יזכה בשעת סיכום לחוש עצמו כה אחד ושלם עם יעודו ומפעלו – כפי שהרגישה היא את עצמה כל ימיה. רישומה שהטביעה בנו, זו הישארות-נפשה – תהא ניכרת וחיה בלב כל בני הדור שנתחנך בבית-ספרה והתייחד מאחרים בקליטת עיקריה שמעולם לא היו מושגים מופשטים בלבד אלא תביעה יום-יומית וחוזרת.

*

הייתי בן 28 כאשר כתבתי את הדברים האלה, כעשר שנים לאחר שהשלמתי את לימודיי בשמינית ספרותית של בית-הספר התיכון החדש בתל-אביב. אלה היו מן השנים המאושרות ביותר בחיי ועד היום יש ואני חוזר אליהן בחלומותיי, כאילו אני שב ללמוד שם, יושב בכיתה, למרות שאני כבר מבוגר ויש לי תעודת בגרות.

טוני הלה היתה המחנכת וכן המורה להיסטוריה, ספרות כללית ואמנות; יעקב בהט, ספרות עברית ותלמוד; מאיר בלוך, תנ"ך; ד"ר אהרן ברגמן, פילוסופיה. צבי "קטן" (את שם משפחתו לא אזכורה), מתמטיקה. למדתי שם רק שביעית ושמינית ואלה המורים שנחרתו בזיכרוני. בגלל טוני ויעקב לא על דעתי ללמוד ספרות באוניברסיטה. המטען שלהם הספיק לי ולמדתי פילוסופיה, פילוסופיה עברית וקבלה, אבל כל בני-דמותי ברומאנים ובסיפורים שלי לומדים ספרות בירושלים באותה תקופה של ראשית שנות ה-60, במאה הקודמת. מין בדיחה פרטית, לבדל את עצמי מאלה שכן למדו אז ספרות ועד היום הם כותבים ספרות שאפשר ללמֵד אותה בחוגים לספרות. אני לא רציתי לקלקל את כתיבתי ולכן לא למדתי ספרות באוניברסיטה. וכמו שאברהם שפירא (לא פצ'י) היה אומר: "מעולם לא למדתי ולא לימדתי ספרות באוניברסיטה!"

קשריי עם טוני נמשכו שנים לאחר שסיימתי את לימודיי וזאת בין השאר משום שבתקופה האחרונה שבה גרתי בירושלים כסטודנט, בשנים 1964-1966, שכרתי חדר אצל אחותה וגיסה, משפחת אילזה וד"ר ורנר קראפט, שם, בצל קורתם בדירת הקרקע ברחוב אלפסי 31, כתבתי את "אנשי סדום", מושפע גם מאווירת השפה הגרמנית ששלטה בבית (אילזה לימדה גרמנית במכינה באוניברסיטה העברית). מדי פעם היה קופץ לביקור מתל-אביב ה"אלמן", חברה-לחיים של טוני, גוסטב שטינשניידר [נכדו של שטינשניידר הידוע. היא נישאה לגוסטב באחרית ימיה כדי להבטיח את מגוריו בדירה לאחר מותה], פילוסוף-חובב ועובד ניקיון בעיריית תל-אביב אצל שרגא נצר בשעתו. גוסטב כמעט שלא ידע עברית, וכאשר היה יושב בחדרי לשוחח איתי היה פותח מילון כדי למצוא את תרגום המילים המתאימות ולכן כל שיחה עימו נמשכה זמן רב.

טוני היא אחת הנשים המשפיעות ביותר על חיי ועל עולמי הרוחני, לצד מורתי לפילוסופיה יוונית ד"ר פפיטה האזרחי (אשתו של הסופר יהודה האזרחי), בעלת-ביתי בירושלים בָּנִי (בניכר) סיל, בתו של ד"ר יצחק אפשטיין בעל ה"שאלה נעלמה", וכמובן דודתי אסתר ראב (ולימים גם ויקי ניסים, שחילצתני מצרות נפשיות). לטוני הקדשתי את ספרי "אין שאננים בציון" ולבָּנִי את קובץ סיפוריי "ערגה". בצד הגברים שהשפיעו עליי אני יכול למנות בעיקר את סבי יהודה ראב, את מורי ורבי פרופ' גרשם שלום, (טוני: "וכשתגיעו לאוניברסיטה בירושלים, תלכו ללמוד אצל פרופ' גרשם שוֹלֵם!"), ובמידה לא מעטה אוכל למנות גם את פנחס שדה ויבדל"א מכולם ידידי יצחק אורפז, שעמדו לצידי בתקופות שבהן לא מצאתי את השקט הנפשי.

* * *

יהושע גרנות

האם יש קסם בדיכאון?

על ספרה של יעל נאמן "כתובת אש"

כתר 2013, 145 עמ'

ספרה הקודם של יעל נאמן "היינו העתיד" (אחוזת בית, 2011) היה רב-מכר, והוטבע על ידי מפיקיו כספר חובה, ועל כן קראתיו וגם כתבתי עליו ("חדשות בן עזר", גיליון 647, 30.5.2011; מאזנים, ספטמבר 2011, עמ' 56). התרשמתי שמדובר בתעודה חשובה, הגם שנושא מעלותיו ומגרעותיו של הקיבוץ (במקרה דנן – קיבוץ יחיעם), כולל ייסורי העזיבה ממנו – נושא זה נטחן עד דק על ידי עשרות סופרים, ביניהם – דוד מלץ ("מעגלות", 1945) ואהרן מגד ("חדוה ואני", 1954; וראו סקירה מפורטת של הנושא  משנת 1920 עד שנת 1995 בשלושת הכרכים של "סיפורי קיבוץ" מאת אוֹרי קריץ וראובן קריץ, הוצאת פורה 1997, 1566 עמ').

כיוון שהוויית הקיבוץ הוא תופעה ייחודית בעולם כולו – לא פלא שספרות על הנושא מרתקת יוצרים וקוראים. יחד עם זאת, כשקראתי שנה יותר מאוחר את ספרה של ארנה גולן "ילדה של קיבוץ" (עקד 2012; שגם עליו כתבתי ב"חדשות בן עזר", גיליון 764, 30.7.2012), נוכחתי ביתרונו של האחרון (שרקעו – קיבוץ מסדה) משום הכֵּנות הרבה של הכותבת (בגוף ראשון יחיד, לעומת נאמן הכותבת בגוף ראשון רבים), ומשום ההשקעה הרבה שלה בהשגת מידע ובהבנת ההוויה השיתופית והנפשות הפועלות. שתי היוצרות מספרות על הייסורים בעזיבת הקיבוץ – הראשונה – נאמן – מותירה תחושת ניכור, ואילו השנייה – ארנה גולן – מדגישה את הערצתה הגדולה לנפילים שיסדו את הקיבוץ, על קורבנם הגדול – למרות שהיא מודעת לכל המעקשים שהיו שם (הלינה המשותפת, אי השוויון בין נשים לגברים, הספרטניות הכפויה, חוסר הפרטיות וכו').

בספרה החדש של יעל נאמן, "כתובת אש", יש תשעה סיפורים קצרים, כשהאחרון שבהם ("האופציה") הוא כמעט באורך של נובלה. ברוב הסיפורים הדוברת היא ילידת יחיעם, ורבים מן האירועים בהם קשורים במקום ההוא. שלושה סיפורים בנויים בתבנית סוריאליסטית: "SILENCE" מתאר הרמון של נשים האוהבות אדון אחד, מבקשות לשכב עימו וללדת לו ילדים, אבל הוא זמין לזמן קצר, ועל הרוב הוא בלתי מושג עד לניתוק מוחלט ממנו שמובע בשפת הסימנים; "תלונה" מספר על רב שַגָּל המצית את הנשים שעימו – הדוברת רוצה לקבל פירורים מהבערה הזאת (היא מבהירה שזאת מטפורה!), ומתלוננת על כך במשטרה; "הדשא והנהר" מספר על אנשים הבוכים סביב מדורה ומספרים זה לזה סיפורים אבסורדיים. הם ממליחים את תפוחי האדמה שבמדורה ומונעים התפשטות השריפה באמצעות הדמעות. הדוברת מבכה את הזִקנה שקפצה עליה בגיל 51, כשאין מאחוריה הישג של ממש.

חמישה סיפורים נוספים בנויים בתבנית ריאליסטית, אבל גם בהם מצויים היבטים אבסורדיים כמו בסיפורים הסוריאליסטיים שהוזכרו לעיל: "עקרות" מספר על זוג חשוך ילדים שעברו את כל המרורים של טיפולי הפוריות אצל הרופאים המומחים ביותר. לבסוף, כשהם מיואשים לגמרי, הם עורכים פוגרום ב"חדר ההנצחה" (חדר בו מוצגות תמונותיהם של הילודים שהגיעו לעולם לאחר טיפול פוריות מוצלח).

"עיר" – הדוברת בסיפור זה היא עוזבת קיבוץ בת 21 (כמו ב"היינו העתיד"), שאיננה מצליחה לדבוק בעבודה כלשהי בעיר. בזו אחר זו היא נוטשת עבודות, מתגוררת אצל חברים, גם כן עוזבי קיבוץ, שותים יחד קפה ומעשנים ג'וינטים – אנשים אבודים מפגרים אחרי העירונים שיש להם בגרות וידע שנמנע מעוזבי הקיבוץ. אחת מהן, רוני מתה ממנת יתר של סמים, מוות המזכיר משום מה לדוברת את מותה של מוכרת הגפרורים מהאגדה של אנדרסן.

"מחלקת הלקטוריות שלנו" הוא מעין סיפור המשך ל "עיר" – קבוצת לקטוריות מצויה במרתף של הוצאת ספרים, כמעט שאין מגע חברתי ביניהן ובין העורך וסגניו מהקומות העליונות. לעיתים העורך מטיף להן על  החמצה (חוות דעת שלילית על ספר שהיה לרב-מכר, או שזכה בפרסים יוקרתיים). לבסוף הלקטוריות מפוטרות כי כולן כתבו בחוות הדעת שלהן שהסופר צריך להרוג את הילד.

ב"תינוק" מסופר על אֵם שאיננה מסתדרת עם התינוק שנולד לה, ולכן היא מביאה אותו למשרד של בעלה כדי שתוכל להתאוורר. היא הולכת לחבר שלה לשעבר ומבקשת ממנו לשכב עימה כדי לברר אם שם למטה השתנה משהו בעקבות הלידה. היא נשארת ללון אצל החבר גם כאשר חברתו היפה מגיעה.

"אורחים" – גיבורת הסיפור ובן זוגה שונאים אורחים – הלא מוזמנים והמוזמנים גם יחד – משום הדעות הימניות שלהם, ומשום שאינם יודעים מתי ללכת. לפעמים הם משאירים את האורחים בדירה, ובורחים משם, לעיתים זה לא עוזר, והם נאלצים לארח אותם גם ללינה ולארוחת בוקר.

בסיפור "SILENCE" ו"מחלקת הלקטוריות שלנו" מורגשת השפעה חזקה של קפקא ("הטירה", "לפני שער החוק") – בשני הסיפורים יש חיץ בין האדון (בעל ההרמון, העורך הראשי) ובין אלה שמבקשים להתקרב אליו ללא הצלחה.

הסיפור האחרון, הארוך ביותר בקובץ –  "האופציה" –  מספר את סיפורה של אֵם הדוברת, ממייסדות יחיעם. אחרי מות בעלה, ואחרי שלקתה בגלאוקומה והפכה לעיוורת, היא מנסה להתאבד, ומצילים אותה. בן זוגה של הדוברת מראיין אותה, והיא פורשת בפניו מגילה של קינים והגה והי: ילידת 1926, לקתה במחלות רבות, ביניהן שחפת. מצליחה לשרוד את אימי השואה בסנטוריום לחולי שחפת בזהות בדויה (תוך כדי תיאור תלאותיה מתוארים גם האירועים הנוראים שפקדו את יהדות הונגריה), מצליחה לעלות ארצה ב-1946 בסרטיפקט שאול, מתיישבת בנגבה, ואחר כך מייסדת עם קבוצת פעילי השומר הצעיר את קיבוץ יחיעם, שם עבדה כאחות.

מדובר בכרוניקה מדכאה למדי, אבל באמת אין בסיפור הזה שום ערך מוסף אמנותי. אגב הנימה הפסימית המדכאה מצויה בכל הסיפורים גם באלה המתיימרים להיות בעלי ערך מוסף ספרותי. ספרות יכולה, ואולי גם חייבת, לתאר את הפנים העצובות של ההוויה, אבל, כפי שהציעה לאה גולדברג בספרה "אמנות הסיפור", צריך להיות בה איזה אור – קבצן במציאות הוא מראה מדכא, אבל בסיפור אמורה להתלוות לתיאורו איזו חגיגיות, איזו הארה. אולי בגלל חוסר המשיג שבי – אני לא מצאתי הארה כזאת בקובץ סיפורים זה.

אהוד: אכן, חידוש מסעיר בספרות הנשים העברית – השפעה מקפקא!

* * *

ברכות חמות לזקן הכותבים במכתב העיתי

הפרטיזן-לשעבר ליטמן מור

לאחרונה מלאו לו 97 שנים

ליטמן, אתה ניצחת את הנאצים!

* * *

אהוד בן עזר

"שלוש אהבות"

הוצאת "אסטרולוג" 2000, אזל

פרק שביעי

אחרי הבדיקה הרקטאלית. החלום על משה דיין

בוקר אחד היה עליי ללכת לקופת חולים לבדיקה רקטאלית. חשש לטחורים. ישבתי במיטבח עם עליזה והתייעצתי. אני שונא שזרים נוגעים בגופי, בייחוד רופא או אחות.

"תגידי, זה כואב?" שאלתי בחשש.

"כן." פסקה.

"כן?"

"מה אתה מופתע? זה בטח כואב שדוחפים לך רקטאלית!"

"מאיפה את יודעת? יש לך ניסיון של בדיקה כזו?"

"יש, אבל לא רפואי..." חייכה ועיניה נצצו באור שחור שהצית את דמיוני. "תגיד, ניראה לך שאני כזאת שמקבלת אורגאזם רק מהפעלתנות שלי, שאני היפר-אקטיבית?"

"לא. מה פתאום?"

"ככה הבנים ב'צופים' היו אומרים עליי. שאני לא צריכה גבר מפני שמספיק לי שאני קופצת כל הזמן. באיזשהו מקום זה מציק לי עד היום. פוגע בדימוי העצמי שלי."

"טוב, הם לא הכירו אותך מבפנים..."

היא שוב צחקה כמסתירה משהו. "נידמה לי שגם בגימנסיה חושבים ככה. בצפיפות שבמסדרון הבנים מנסים לפעמים להתחכך לי בפיטמה וחושבים שאני לא מרגישה," והוסיפה ואמרה דבר עוד יותר מוזר – "במקום להמשיך לתואר שני בספרות הייתי צריכה להתחיל ללמוד קבלה אצל פרופסור גרשם שלום. לפעמים אני חשה שהייתי רוצה להתחבר אל השדים..."

הרופא הציב אותי על שולחן הטיפולים בתנוחת-כלב, על ארבעתיי, מרח ואזלין על כפפה דקה ולבנה כקנדון, ובבת-אחת תקע לי את האצבע מאחור "אוי!" – עד שכמעט נפלתי קדימה על המצח. הוא מישש, מישש, ולאחר שסיים הודיע שאין לי טחורים, רשם לי משחה פשוטה של תינוקות, קמבוסטין, למרוח על העור המגורה, וגם יעץ לי שלא להגזים באכילת סחוג חריף עם החומוס.

המשכתי לאוניברסיטה באוטובוס כשאני נודף ריח כפפת-גומי רפואית מהתחת ורק בערב חזרתי מגבעת-רם לדירתה של עליזה ברחביה ומאוחר יותר באתי עליה מאחור כשאני נהנה לשמוע את אנחות הכאב וההנאה החייתיות שלה וגם לא שכחה לחזור על "הוא גדול... הוא גדול... הוא גדול..." זו היתה הרגשה נהדרת, כאילו לקחתי את בתוליה. מה עוד שהפעם לא היה לי צורך לעטוף בגומי את האובייקט. רק אני והיא, בלי חציצה.

"קרע לי המורה עליזה..." הפצירה בי בדמעות ובעי"ן, "תגיד: אני מבקש שתשפרי לי את הציון בחיבור..."

אחר-כך במיטבח, כשטיגנה לי חביתה עם פטרוזיליה (מדהים איך אני זוכר כל פרט), אמרה לי עליזה: "בגללך קשה לי לשבת. אתה גורם לי להסמיק. אני ממש מתביישת לזכור. אתה לא יודע שאסור לעשות בתחת? מדוע אתה מעורר בי תמיד את הצד החייתי. אין בך שום דבר רוחני. אני מתארת לעצמי שככה קורה כשגדלים במושבה מילדות עם פרות."

"אנחנו בפרדסים, לא בפרות," חלבתי לה בציצי כאשר התכופפה עליי, "מייצרים תפוזים ולא חלב."

"תפסיק לסחוט אותי, אין לי מיץ!" צחקה צרודה.

בקשר לבתולים – לאחר נישואיה ברחה עליזה לבית הוריה ברחביה. אימה תרזה אורלובסקי, אשת הפרופסור הידוע, הרימה טלפון לגברת שגיב ואמרה: "זי הכל קרה בגלל בן שלך לא גבר!"

ענתה לה שגיב: "ובת שלך לא בתולה! סחורה פסולה מכרתם לי!"

בשומעה זאת, תרזה אורלובסקי התעלפה.

לאחר תקופת-זמן נעלמו ההתכווצויות ונולדה אורנה אך הנישואים לא החזיקו מעמד זמן רב ואני מכבד את בקשתה של עליזה מנוחתה-עדן שלא להרחיב את הדיבור בזה וגם לא נעים לי מהמשפחות שגיב וארזים.

היא גם ביקשה שבבוא היום לא אכלול את מה שקורה לנו באוטוביוגראפיה שלי. "אימי נוהגת לומר לאבי שלא יכתוב אוטוביוגראפיה כי כל אוטוביוגראפיה טובה היא צבועה או לא דיסקרטית – 'ומאחר שאני [תרזה] בטוחה שאתה [גרהארד] לא תכתוב באופן צבוע, אינני רוצה שתכתוב באופן לא דיסקרטי,' וזה גם מה שאני [עליזה] מבקשת ממך!"

זכיתי גם לביקור הגברת הזקנה תרזה אורלובסקי. בוקר אחד הופיעה כשהייתי לבד בדירה ועליזה בגימנסיה. בנעליים חצאיות כשל גבר, ובשיער ג'ינג'י דהוי, ישבה פראו פרופסור איתי לשולחן במיטבח, ביקשה שאביא מילון גרמני-עברי ובנתה משפטים איטיים כשהיא מדפדפת בו:

"אני יודע אתה משמש מיטה עם בת שלי עליזה, משוגעת. ראש מלא זקז. אהבה חופשי. זפרים. אבר [אל"ף בקמץ, בי"ת דגושה בסגול], יונגרמן, קיינה שוויינראיי! [אבל, בחור צעיר, בלי חזירות!] בבקשה להיות נחמד אל בת שלי, איש צעיר, להיות אנושיות. לא מנצל עליזה. לא שובר לב שלה. לא עושה מחלומות שלה קוואטש [שטויות]. לא צוחק לחיים שלה. זי לא יפה. מי עושה צרות, יש משטרה, יש שומר הקליטוריז בירושלים, יש אורדר!"

עשתה תנועת חניקה בצווארה. טרקה את המילון. אחר-כך קמה, אני מולה, "אני מקווה מכשיר שלך בסדר," הרביצה לי הייקית הזקנה צביטה בזין, "אלזו, מאוזי, אאוף וידר זיין!" – ובכן עכברוני, שלום ולהתראות!

והלכה.

לא סיפרתי לעליזה על האזהרה.

עליזה סיפרה לי שכאשר אורנה היתה קטנה אמרה יום אחד לסבתא תרזה: "סבתא את זקנה, סבתא את מכוערת, סבתא למה את לא מתה?"

למד איתנו אז בחוג לספרות עברית סטודנט נמוך בשם גברוש האחאבי שברבות השנים נעשה פרופסור בעל-שם החורץ גורלם של סופרים, מרוממם ומשפילם, וגם נשא לאישה אמריקאית עשירה. צורת הליכתו היתה כשל אווז ונשא עימו תמיד ילקוט משולש ועבה שניראה אף הוא כאווז, וגם פניו היו כמשולש עם משקפיים.

מעולם לא החלפתי איתו מילה.

יום אחד נעמד מולי במידרכה שבין בניין מייזר לבניין לאוטרמן שבגבעת-רם (הכל כבר השתנה שם, גם השמות), ואמר:

"אז מה, [וכאן נקב בשם-משפחתי] עכשיו אתה דופק את הג'ינג'ית של פרופסור לבונה? הוא גדול, הוא גדול, הוא גדול..."

הפלקתי לו סטירת-לחי חזקה והסתלקתי. משקפיו עפו. הוא לא עשה מזה עניין אבל מאז התעלם ממני ומכל מה שאני כותב. (סיפרו שהיה מכנה אותי בלעג בשם "הפורם", דער טרנר, שזה כינוי לזיין באידיש). עד שהתאבד.

לא סיפרתי לעליזה על הסטירה.

דמותו העגלגלה-מעט של הסטודנט למדעי המדינה ולמזרח התיכון משה דיין, במכנסיים רחבים, והרטייה השחורה של עינו השמאלית, חלפה לעיתים קרובות במסדרונות של בנייני מייזר, לאוטרמן וקפלן או במידרכה המקשרת ביניהם והצופה על ירושלים ועל שכונת בית-הכרם, ושהיתה כמו טיילת רוחשת שבה פוסעות רבות מהדמויות החשובות בדורנו ובדורות הבאים. יחד עימו למדו לובה אליאב, אברהם עופר ומאיר אביזוהר, שהיו קרויים "צעירי מפא"י".

דיין בלט בפשטות הליכותיו. הוא נהג לשבת במסעדה של אדון שטארק שבבניין המנהלה למטה, לא בחלק ההומה שלנו, הסטודנטים, שבשירות עצמי, אלא באגף המוגבה מעט, המיוחס, של הסגל. שקוע בשיחה עם מרצה, שרואה לעצמו כבוד רב להיות מורו של הרמטכ"ל-לשעבר, גיבור מבצע סיני של 1956, או מארח לשולחנו סטודנטית צעירה ויפה, שלאחר שראו אותה עימו היה עולה ערכה, כך הסבירה לי עליזה. ליד הכניסה למסעדה של אדון שטארק נמצא חדר הכספת שבו הוצגו למבקרים המגילות הגנוזות בארונות של זכוכית משוריינת.

סיפרו שדיין גר בדירה קטנה במחנה הצבאי אלנבי יחד עם הסטודנטית הדסה מור. בלילות שומעים משם את צעקות החמדה שלה. לא ממושכות ביותר.

על יחסיה עימו פירסמה לאחר זמן לא-רב רומאן, "דרכים לוהטות", שבו תיארה את דיין בדמות אלוף בצה"ל, קטוע זרוע, וציינה במיוחד את ביצועיו במיטה, שיחותיו בחדר-מישכבו ומחשבותיו האינטימיות.

בחדרי בדירתה של עליזה חלמתי שאני נוסע באוטובוס העולה לעיר שדומה לירושלים ובכל זאת יש בנופיה משהו אירופאי ומזרחי גם יחד. משה דיין יושב בספסל האחורי עם עוד אישה אחת, מבוגרת, והוא מוסתר קצת ואנשים לא יודעים שהוא נוסע באוטובוס.

אני חושב לעצמי: כמה יפה שהוא נוסע באוטובוס כאחד העם.

כמה בחורים כבר מצטופפים ומסתירים אותו משום שהרגישו בזהותו. האוטובוס עוצר בתחנה והוא קם לרדת. עיניו פוגשות בי והוא אומר לי שלום, ואני לו, כאילו כבר נפגשנו פעם, והוא אומר לי כי קרא אותי ונהנה.

הוא יורד מן האוטובוס, לבד, ועולה במדרגות לכיוון איזה בית גדול, כמו ארמון מזרחי עתיק, עם חזית בעלת עמודים ושתי קומות ומרפסת בקומה השנייה וגינה גדולה מלפנים, אבל המקום קצת מוזנח.

מיד כשהוא מתחיל לעלות במדרגות, שבצד שמאל, הולכות אחריו שתיים או שלוש דמויות של בחורים צעירים ומיד אני יודע שאלה פדאיון, פלשתינאים, החפצים ברעתו. הוא מתחיל לברוח מהם אל תוך הבית. ואני נמצא בחוץ, רץ אחריהם, אך מפחד להתקרב קרוב מדי כי אינני מזויין ואני מרגיש שלא יהיה בכוחי להושיעו, רק אסכן את חיי עצמי. לכן באמצע מרוצתי אני מפסיק, ובעוד אני שומע את קולות מנוסתו, ואולי גם יריות שמהדהדות בחלל הבית, או צעקותיו בשעה שהם פוגעים בו בסכיניהם – אני צועק בחצר לאנשים שונים, ביניהם הרבה חיילים שנמצאים בחורשה סמוכה, וקורא להם לרוץ להציל מפני שרוצחים את דיין. והרבה אנשים מסתובבים ומתקרבים לבית אך לא מועילים מאומה ויש גם הרגשה כי איחרו כבר והמעשה הנורא נעשה.

אחר-כך אני נמצא על פי ואדי מידברי, בין צוקים, בנוף שבין נגב לירושלים. ומביאים בהליקופטר את גופתו המתה הערומה של דיין, בכמה חלקים נפרדים קטועים זה מזה, ואנחנו, בתור חובשים, צריכים לטפל בה. ובייחוד מושך את עיניי החלק האמצעי של גופו, ובו אבר המין שלו, אשר ניראה קפוא וגדול, והבשר כאילו מכוסה במעטה שקוף של שיש לבן, כאילו היה חלק מפסל.

אנחנו מטפלים בסידור חלקי הגופה על פני אלונקה, וקורה דבר מוזר. ככל שאנחנו מהפכים בחלקים ומנסים לחבר אותם זה ליד זה כן הם הולכים ומצטמקים, ובאותו זמן מתאספים עוד אנשים אשר חפצים לזכות בחלקים מן הגופה, ובדרך מיסתורית הם קורעים נתחים מן הבשר המת וכניראה אוכלים אותו. כמו סאקראמנט. וכך הגופה הולכת ונעלמת ולא נותרים ממנה אלא כמה גושים חסרי צורה. ולי יש רגש אשמה שלא עמדנו במה שהוטל עלינו – לשמור על הגופה ולהעביר אותה בשלמותה לאן שצריך. ואני חש כל הזמן רגש של צער על אובדנו ורגש של אשמה ואחריות – מדוע לא הצלתי אותו כשהיה הדבר בידי.

ולא רק סטודנטים בגילי, גם אנשים מבוגרים באו ללמוד באוניברסיטה או רק לשמוע הרצאות מפי הפרופסורים הירושלמיים, שכל אחד מהם היה שם דבר בתחומו – יצחק בער, יעקב טלמון, שמעון הלקין, איזידור לבונה, חיים שירמן, א"א מנדילוב, לאה גולדברג, דן פטנקין, קלוד ויז'ה, חיים רבין, חירם פרי-פלאום, משה גושן-גוטשטיין, יונינה גרבר-טלמון, גרהארד גרייפנבאך, נתן רוטנשטרייך, יהושע בר-הלל, גרהארד גבריאל אורלובסקי, ישעיהו תשבי, בנימין אקצין, יגאל ידין, ישעיהו ליבוביץ, עקיבא ארנסט סימון, והדוקטורים מנפרד הרבסט, יעקב פליישמן ופפיטה האזרחי.

בהרצאות של פרופ' גרשם שלום בתולדות הקבלה ישבתי עם ח"כ אליעזר שוסטק, חתן חידון התנ"ך הראשון עמוס חכם, פרופ' הוגו ברגמן שהיה בא בנעלי-בית חמות, הסופרים מתי מגד ויוסף בר-יוסף, המשוררת ש. שפרה, החוקרים רבקה ש"ץ, אפריים גוטליב, יוסף בן-שלמה ואלי שבייד, העיתונאית רבקה כצנלסון, הנזיר ההולנדי יוחנן ואן-הובן והרב הראשי לשעבר של דרום-אפריקה, משה חיים ויילר.

כמעט כל צמרת הספרות העברית לעתיד ומבקריה, גם מתחילים שלא המשיכו, למדו או לפחות הסתובבו בקמפוס שבגבעת רם – משה זינגר-הנעמי, אהרון קומם, אורי אורלב, אריה זקס, עמוס עוז, אברהם שפירא, אברהם ב. יהושע, יהואש ביבר, ישעיהו קורן, יהושע קנז, יפה ברלוביץ, דן מירון, דן עומר, יוסף דן, דן פגיס, דליה רביקוביץ, שלמה צוקר, רינה ליטווין, ראובן קריץ, אשר רייך, ישראל אלירז, אלכס זהבי, אהרן אפלפלד, שמואל הופרט, רן סיגד, בת-שבע שריף, גדעון שונמי, יעל דיין, עדי צמח, רות קרטון-בלום, מלאכי בית-אריה, חמוטל בר-יוסף, יוסי יזרעאלי, יוסי שריד, יגאל לוסין, גילי יעקבסון, חיים גיל, יונתן גורל, מנחם ברינקר, עזרא פליישר, אורי בן-עמי, פוליק שומרון, רינה שני, שמאי וארנה גולן, הלית ישורון, גברוש האחאבי וגרשון שקד.

יכולת לראותם במסעדה של אדון שטארק או בקאפאטריה שבקומת הקרקע של בניין קפלן, יושבים סביב י"ד אברמסקי הממושקף, איש ירושלמי מלומד, תמהוני, חייכן ועגול פנים, שנהג "להמתיק סוד באבקת רכילות" כשהוא לוגם מכוס התה – מגלה לשומעיו פרטים כמוסים מחיי הפרופסורים המפורסמים, עזי היצרים, ומקטין בכך את הערצת הסטודנטים ליושבים במרומי האולימפוס.

בתקופה שהייתי דייר אצל עליזה בא לבקר אותי חברי-מילדות חנניה של נמרודה. היה לו שם-משפחה משלו שבו גם נקבר אבל אני מעדיף לכנותו "של נמרודה". הסופר פנחס שדה אמר לי שאילו היה מחליף בתקופה מאוחרת יותר את שם משפחתו פלדמן לא היה קורא לעצמו פנחס שדה אלא פנחס מן האדמה. ה"מן" וה"של" בשם-המשפחה מעניקות כניראה הילה של אצולה, של חשיבות ושייכות רבת-דורות.

חנניה ועליזה מצאו מיד שפה משותפת. למוחרת כבר קינטרה אותי: "חנניה יותר רוחני ממך! הוא אמן אמיתי. חבל שאותה נמרודה קורעת את ליבו."

"מאיפה את יודעת?"

"אתה כל-כך נתון בעצמך שלעולם לא תבין ללב אישה. לא קשה לנחש כשגבר נתקע לספר לך על מישהי שכבר בכלל לא חשוב לו ממנה – כבר במשפט השלישי שלו."

חנניה אכן התהלך כמחזיק את ליבו הפצוע ביד. מסוגל להכחיש את אהבתו לנמרודה גם כשהוא נכנס לשיחה עם נוסע מקרי באוטובוס.

ירח-הדבש העליז שלנו נמשך חודשיים. לקראת סופו התחילה עליזה להיות הפכפכה ונרגזת. אורנה היתה אמורה להגיע. כיצד עלינו להתנהג? האם להסתיר ממנה? שהיא תגלה לבד? או להציג אותי מיד בהתחלה בתור "חבר של אמא"? חבר? עכשיו כבר ידעתי שעליזה מבוגרת ממני ביותר מעשר שנים. לא אומר בדיוק כמה. ואולם גוף נאה היה לה, נערי ובתולי כמעט. כך גם החזה. רק פניה, העיניים קצרות-הרואי, האף הגבנוני, החד, שיוו לה חזות יותר מבוגרת, בהיותה לבושה, כמובן.

אך לי זה לא הפריע. בהיותה לבושה ניראתה בעיניי כיישות אחרת, וממילא גם לא הייתי מאוהב בה. לא יצאנו יחד. כל אחד מאיתנו חי את חייו החברתיים בנפרד. לא סיפרנו לאיש על יחסינו. אני המשכתי לכתוב שירים חושניים, כבדים, מלאים הערצה עצמית. החזירו לי אותם מכל מערכות העיתונים.

עד כדי כך!

המשך יבוא

אזהרה: הרומאן אינו שייך לספרות העברית!

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* הערה ושאלה לעמוס גלבוע: הייתכן שישנה גם סיבה שלישית להתנהגות המופקרת האמריקאית? הייתכן שאותו המידע שאתה מציין שהסובייטים העבירו למדינות ערב, ושהיה מצוי בידי המודיעין האמריקאי, היה אמור לעבור אלינו, הישראלים, כחלק מההסכמים ההדדיים על חילופי מידע – והאמריקאים לא העבירוהו? הייתכן כי, כשנתגלה שאין הם עומדים בהסכמים עימם, ופולארד הוא שהעמידם עם המכנסיים למטה, הם משלמים לו בריבית דריבית?

מרק הסנר

* דגל לבן גדול: בעקבות התבוסה המחפירה שנחל צה"ל בעימות עם בריוני הגבעות, מן הראוי שהרמטכ"ל, רב אלוף בני גנץ, ילך להתנחלות יצהר עוד היום עם דגל לבן גדול בידו, יודה בתבוסת צה"ל, ויודיע על נסיגת כל כוחותינו מהתנחלות יצהר ואולי מכל ההתנחלויות.

עמוס עוז

תל אביב

[ציטוט מ"הארץ" 10.4. עם הפנייה בולטת למכתב בעמוד הראשון!]

 אהוד: עוד התחכמות תקשורתית בדרך לפרס נובל? הלא מצידו של הכותב השנון – כנראה לא איכפת לו שלא יישאר אפילו חייל צה"ל אחד בכל ההתנחלויות [האם הכוונה גם למזרח ירושלים ולאריאל, למשל?] – ושיפקירו שם מאות אלפי יהודים לחסדי הטרור הפלסטיני, ושבדרך זו תהיה הגדה ממש כמו הרצועה – יודנריין! – אבל הוא את נפשו הציל בנפחו לבועת האוויר התקשורתי עוד פרדוקס מבריק ומופרך.

* הי אודי, אני תומכת בהתלהבות במסקנתו של פרופ' פלוץ בן-שחר שהמאחד את כל היהודים הוא אוויר. האם לא נאמר כבר מזמן שכל היהודים עוסקים ב"לופט-גישעפטן"?

בנדלה

* אתם זוכרים את מלחמת האזרחים האכזרית שפרצה בשטחי יוגוסלביה-לשעבר, אשר היינו בטוחים שהיא מדינה חזקה ועצמאית מאז ימי טיטו [הקרואטי]? עכשיו, מי יודע אם גורלה של אוקראינה לא הולך להיות כגורל יוגוסלביה – וגם היא תתפרק במלחמת אזרחים עקובה מדם ואכזרית!

* מכובדי, הנדון: עולם כמנהגו נוהג. דווח היום, 11 באפריל, בתקשורת שצה"ל כבש את הישיבה ביישוב יצהר. ידיעה זו לא עוררה תגובה מיוחדת, ועולם כמנהגו נוהג. לי זה מוזר. למה מוזר? דמיינו בנפשכם תרחיש דמיוני, שלעולם אינו יכול להתרחש במציאות. נניח שצה"ל כובש מסגד בלתי חוקי בכפר ערבי. איזו מהומת אלוהים הייתה קמה! כול האנשים הנאורים היו מביעים זעזוע תהומי מפגיעה בחופש הדת ובקודשי האסלאם, לא עלינו. איך היו מייסרים אותנו על גזענות, לאומנות אטימות ומה לא. אז מוזרה לי אדישותם של האנשים הנאורים לפגיעה בקודשי הדת והעם היהודי. זו תעודת עניות לעם היושב בציון, שאינו חרד לערכיו הלאומיים. איפה הח"כים של המחנה הציוני? אין להם מה לומר בנדון? צה"ל כבש ישיבה ואין תגובה? תמהני.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* שחר אילן: "החל מסוף השבוע שעבר ולמשך שבוע וחצי הכינרת היא לא האגם הלאומי. לא רק שהיא לא האגם הלאומי, היא בבחינת בל ייראה ובל יימצא. היא חמץ גמור. לכן כל הארץ מנותקת ממימיה ובמקום המים הלאומיים אנחנו שותים מי מעיינות וקידוחים. איך מים שעברו עשרות או מאות קילומטרים בצינורות, צלחו מי יודע כמה סינונים, ויוצאים בסוף דרך ברז שבדרך כלל יש בו חסכם, יכולים להיות חמץ? שאלה מצוינת. האמת היא שרק כמה מאות משפחות של חרדים קנאים חשבו שהם כן, אבל אם אפשר להחמיר, ואם המדינה מסכימה לכל דרישה הזויה – אז למה לא?" ["הארץ" באינטרנט, 13.4].

* צפינו במקרה במשך רגעים אחדים בראיון טלוויזיה ישראלית עם גברת קרלה ברוני-סרקוזי – והיא נראתה לנו כמו חתיכת פילה קפוא לבן עוד מתקופת הצנע. אם היינו סובלים מזיקפה כרונית, המראה שלה היה מרפא אותנו מיד.

* מוטב היה לשולה זקן להמשיך לשתוק ו"לשכב על הגדר" עבור אהוד אולמרט, כי ככל שהיא יותר מדברת, כן דמותה ה"נאמנה", שאולי בעצם-נאמנותה היה בה צד זכות כלשהו – נסדקת, והיא מסתבכת יותר ויותר ומפלילה את עצמה.

* נודע לנו כי ספרנו האחרון "והארץ תרעד", שנשלח לעיתון "הארץ" – לא מיועד לביקורת במוסף "ספרים" וגם לא אצל אף מדור אחר בעיתון, וזאת מאחר שספרנו הקודם, "מסעותיי עם נשים" – שיצא לאור לפני יותר מחצי שנה, זכה אצלם לביקורת מקיפה [תמר מרין, "הגיאוגרפיה של הפורנוגרפיה", "מסעותיי עם נשים", "ספרים", 25 בספטמבר 2013]. לדעתם אין בכך החרמה כלפינו מצד אף אחד.

אז אל תצפו לשום ביקורת על "והארץ תרעד" מעל דפי עיתון "הארץ".

מעניין אם היו מעיזים להתייחס כך אל מישהו מהסופרים החשובים של הקלאסיקה העברית בת-ימינו, שהוציא, במקרה בשנה אחת – שני ספרים! אגב, מאז יצא לאור הרומאן האחרון שלנו, "ספר הגעגועים", ב-2009 – חלפו כבר 5 שנים!

* אגב, גם במוסף הספרותי של "ידיעות אחרונות" לא נדפסה עד היום אפילו מילה אחת על "והארץ תרעד" – שיצא לאור לפני כ-4 חודשים! הם מתרכזים בספרים חדשים של סופרים חשובים.

* כנ"ל "ישראל היום", "מקור ראשון" ו"אל-אהרם".

* יוסי גמזו מהלל את ראש ממשלת יפן על שיצא כנגד מכחיש שואה מקומי. לצערי, אבה עצמו הוא מכחיש סדרתי בנוגע למה שצבאו עולל לאזרחים במלחמת העולם השנייה, ובייחוד בסירובו לשלם פיצויים לנשים קוריאניות שהוכרחו לשרת כפרוצות בבתי בושת צבאיים יפניים.

גדי יערי

* ביושבנו כהרגלנו ביום שישי האחרון בבית השימוש בבוקר עם עיתון "הארץ" פרוש לפנינו (מאמץ העיון בו עוזר לנו מאוד במלאכת החירבון) – נפלו עינינו על עוד מסה פסוידו-אינטלקטואלית של (כלת פרס ישראל – שתוכתר כך לבטח באחת השנים הקרובות) פרופסור לפילוסופיה סוציולוגית (ובד"כ אנטי-ישראלית) אווה אילוז:

"לבקר את ישראל ולהישאר יהודי. אין לנו ברירה אלא להתנתק בכל הכאב מ'אהבת ישראל' ומ'הסולידריות היהודית' כדי להפוך הוגנים ורחומים יותר."

וניסינו, תוך כדי קריאת הטקסט, שרובו הסתמכויות לצורך ושלא לצורך על שמות מפורסמים (כדרכם של דיליטנטים) – להבין מה מפריע לפרופ' אילוז במונח "סולידריות יהודית" – עד שהגענו לסוף המסה, שם נכתבו הדברים בפירוש, ומהם משתמע שאין אנו יכולים להתהדר בסולידריות יהודית, בייחוד לא אחרי השואה ופולמוס ארדנט-שלום בעקבות משפט אייכמן) – אם לא נלקק את התחת לפלסטינים ולערביי ישראל וגם נכה על חטאינו בפניהם:

פרופ' אילוז: "סולידריות אינה יכולה להיות דרישה אפריורית של מוסדות, לאומים או קהילות; אסור שתהיה ברירת המחדל של השתייכות לקבוצה. היא יכולה רק להיות נקודת הסיום של יחסי אזרחים לאומות צודקות ולמוסדות צודקים. אם יש לאינטלקטואל היהודי בן זמננו משימה דחופה, הרי היא לחשוף את התנאים שבהם הסולידריות היהודית צריכה או לא צריכה להיות קבילה, להיבחן לזכות או לחובה. לנוכח העוולות הקשים, הבלתי פוסקים, כלפי הפלסטינים והערבים תושבי ישראל, חובתו המוסרית היא להיפרד, בכל הכאב, מן הסולידריות הזאת."

היינו ממליצים למהגרת האינטלקטואלית הזו, שפילסה דרכה אל לב ישראל התקשורתית, אל ביקורת הסולידריות היהודית ו"המצפון" הישראלי – לקרוא את הריאיון שלנו עם גרשם שלום בספר "אין שאננים בציון" [אין צורך לדעת עברית לשם כך. הריאיון נמצא גם במהדורה האנגלית!] – וכן אנחנו ממליצים לה, כדי לתת יתר תוקף לדבריה, ובייחוד כשהם מתפרסמים בעיתון לאנשים חושבים "הארץ" – להחליף את הקטע "הפלסטינים והערבים תושבי ישראל" – ב"הנאצים ועוזריהם מקרב האוקראינים ועמים אירופאיים נוספים."

זיכרו היטב מה שציטטנו ממנה כאן. היא תקבל את פרס ישראל – הרבה לפני שאחרים אצלנו לעולם לא!

* לאהוד מכובדי וידידי, במשך שנים אני עוקב אחרי המכתב העיתי שלך, ונהנה שוב ושוב מעיון וקריאה בו. שמתי לב כי כמו בהריון מתקדם הוא הולך ומתעבה, ולפעמים קצת מוסיף שומנים וקפלים וסובל מעט מעודף משקל. חלק מהכותבים הקובעים לא שמים רסן ומאריכים עד אין קץ, וחבל. בסך הכול עיתונך נותן זווית מיוחדת ומרעננת, של אותה ישראל שגדלנו עליה עם תפיסה חברתית כלכלית וביטחונית שכולנו מצפים שתשרור כאן.

אני מאחל לך ולעיתונך הרבה  ימים טובים והמון בריאות.

אריה רפפורט

* איך זה שאף ערבי מקרב מיליון ורבע הערבים אזרחי ישראל לא קם להודות למדינת ישראל, לשירותי הביטחון שלה ולצה"ל – על כך שהוא שייך לציבור הערבי היחיד במזרח התיכון שחי במדינה דמוקרטית, בחופש, בביטחון, וברווחה יחסית – מול כל גלי השינאה, הרצח, מלחמות האזרחים והטרור – הסוחפים את מרבית מדינות האזור שלנו, כולל הערבים הדפוקים שברצועת עזה?

איך זה? איך? האין גבול לצביעות, לשקר העצמי ולאי הכרת תודה מצידם של הערבים הישראליים האלה? והרי הח"כים והדוברים שלהם מלמדים אותנו בכל הזדמנות תקשורתית ופומבית מהי דמוקרטיה! – אז אולי יסתכלו פעם סביבם אל המזרח התיכון ויראו שבעצם הם חיים להנאתם בחממה של חופש וביטחון שמדינת ישראל מעניקה להם, כמו לכל אזרחיה – מול כל אחיהם המוסלמים הערבים הרוצחים שמעבר לגבולותיה!

הרי אלמלא הם חיו במדינה יהודית ציונית מודרנית וחזקה – גורלם היה כגורל אחיהם הטבוחים והפליטים בסוריה!

קרוב לוודאי שהם היטב יודעים זאת, אבל אף אחד מהם לא מעז לקום ולומר בפומבי את הדברים לזכותנו, וזאת אולי כי השקר הוא חלק מהתרבות שלהם – וזה, פוף! – נשמע מאוד גזעני, שהרי כידוע לכול (גם לקרי נכד המומרים) ההפך הוא הנכון – היהודים הם שקרנים, ואילו הערבים מטבעם דוברי אמת!

* כמה נחמד לקרוא שחוק הספרים החדש עומד להפיל את רשת חנויות הספרים סטימצקי ועימה יפלו כנראה רבים מהמו"לים ואולי גם שוק הספרים כולו!

אתם זוכרים כאן מישהו שלא הפסיק להזהיר במכתב העיתי מפני תוצאותיו ההרסניות של חוק הספרים המטומטם של ניצן הורביץ וחבריו המפונקים?!

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,602 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה עשירית למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

פרופ' יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-80 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של העדות על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל