גיליון מס' 935

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י"ז בניסן תשע"ד, 17 באפריל 2014

עם צרופת ההזמנה ליום עיון על היהודים האורפלים.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: מַדְבִּירְיוֹנוּת. // יצחק מאיר: על מות ראובן פדהצור. // עמוס גלבוע: יהי זכרו ברוך. // עודד אל-יגון (שופט בדימוס): מה זאת טראומה! [ציטוט]. // עמוס גלבוע: 1. המשבר באוקראינה – לאן? 2. הערות לרשימות של נפתלי רז בעניין היוזמה הערבית ושל צבי כסה בעניין הפלסטיני. // אוריה באר: המומנט שנשכח. // פוצ'ו: שוד האפיקומן. // סמדר כהן: ניצול השואה חיים רפאל הלך לעולמו בן 90. [ציטוט]. // משה גרנות: ספרים מן העבר, קסם הנבָל, על ספרו של מיכאיל יורייביץ' לרמונטוב "גיבור זמננו". // ישראל בר-ניר: היוזמה הסעודית: הברווזון המכוער – אגדה מודרנית. [ציטוט]. // אלי מייזליש: כל האמת על הצעת השלום הסעודית. // תקוה וינשטוק: מיהושע עד יהושע. // אורי הייטנר: צרור הערות 16.4.14. // מלכה נתנזון: 6 שירים. // רחלי אברהם-איתן: מה נשתנה תחת הדגל. // אהוד בן עזר: "שלוש אהבות", הוצאת "אסטרולוג" 2000, אזל. פרק שמיני: ואורנה הגיעה. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

מַדְבִּירְיוֹנוּת

בְּיָמִים בָּהֶם חוֹגֵג עַם יִשְׂרָאֵל אֶת חַג הַפֶּסַח

אֲשֶר בּוֹ גַם הַמַּצָּב הָאַקְטוּאָלִי מִשְתַּלֵּב

יֵש לִקְרֹא בְּפֶרֶק ב' שֶל סֵפֶר "שְמוֹת", אַךְ לֹא בְּהֶסַּח-

דַּעַת אֶלָּא בְּמִדַּת רִכּוּז מָלֵא וּתְשׂוּמַת-לֵב

אֶת אוֹתוֹ סִפּוּר הִיסְטוֹרִי בּוֹ רָאָה מֹשֶה רַבֵּנוּ

אִיש עִבְרִי רָשָע מַכֶּה אֶת בֶּן עַמּוֹ, וְהִתְעָרֵב

כְּשֶהֻגַּד לוֹ: "מִי שָׂמְךָ לְשַׂר וּלְשֹפֵט עָלֵינוּ?"

מִפִּי מִי שֶכָּל דִּין-צֶדֶק לְקַבֵּל עָלָיו סֵרֵב.

וְהִנֵּה, אַף שֶחָלְפוּ מֵאָז אַלְפֵי שָנִים, מֵגִיחַ

הַגִּדּוּל הַסַּרְטָנִי הַזֶּה אֶצְלֵנוּ בְּיִצְהָר

וּמוֹכִיחַ בְּשָעָה בָּהּ אֵין מַדְבִּיר וְאֵין מַשְגִּיחַ

כִּי פּוֹשֶׂה אֶצְלֵנוּ נֶגַע חוּלִיגָאנִי וּמֻצְהָר

וְתַפְרִיט-הַבְּאוּשִים הַזֶּה שֶבּוֹ פּוֹגְעִים בְּצַהַ"ל

בְּזָדוֹן שֶאֶת עֵינָיו שֶל כָּל אֶזְרָח כָּאן מְנַקֵּר

בְּלִי שֶאִיש יַדְבִּיר אֶצְלֵנוּ אֶת חֻצְפַּת בְּנֵי הַבְּלִיַּעַל

עַד הַיּוֹם כְּבָר יֵש לוֹ רֵקוֹרְדּ שֶל אַרְבַּע מְנוֹת הֶפְקֵר.

הַמָּנָה הָרִאשוֹנָה הָיְתָה הָאֶבֶן הַמֻּשְלֶכֶת

לִמְכוֹנִית קְצִין הַמִּנְהָל הָאֶזְרָחִי, לְזִכָּרוֹן

וּמָנָה שְנִיָּה: נִקּוּב צְמִיגִים בִּידֵי מֻמְחִים בִּמְלֶאכֶת-

הַוַּנְדָאלִים שֶחִבְּלוּ בָּרֶכֶב שֶל מָחַ"ט שוֹמְרוֹן

וּמָנָה שְלִישִית: פְּגִיעָה בְּרֶכֶב צַהֲ"לִי בָּרֶגַע

שֶיָּצְאוּ שָם חַיָּלֵינוּ לִמְשִׂימַת-תַּצְפִּית דְּחוּפָה

וּרְבִיעִית, לְשֵם קִנּוּחַ קַל: בַּרְבָּרִיּוּת הַפֶּגַע

בָּהּ הֻשְחַת מוּצָב בִּתְחוּם הִתְנַחֲלוּת יִצְהָר גּוּפָהּ.

מָה שֶשּוּב מַמְחִיש לְכָל מִי שֶחָרֵד לִדְמוּת אַרְצֵנוּ

כִּי הָרֶשַע שֶהֵחֵל פֹּה בִּכְרִיתַת עֲצֵי זֵיתִים

שֶל פַלָּאחִים פָלַסְטִינִים בִּידֵיהֶם שֶל מַשְמִיצֵינוּ

בְּעוֹלָם מוּסָת שֶבּוֹ גַם כָּךְ סְפוּרִים וּמוּעָטִים

אוֹהֲדֵינוּ, לְעוֹלָם אֵינוֹ עוֹצֵר בִּבְנֵי-דּוֹדֵנוּ

אֶלָּא אָץ וּמִתְפַּשֵּט גַּם כְּלַפֵּי פְּנִים וּמַעֲכִיר

אֶת זִקַּת מִתְנַחֲלֵי גּוּש אֱמוּנִים לְחַיָּלֵינוּ

בְּעֶטְיָם שֶל בִּרְיוֹנֵי בֵּית-מִדְרָשוֹ שֶל "תַּג מְחִיר".

וּלְנֹכַח הִתְפָּרְעוּת גּוֹבֶרֶת זוֹ שֶל הַטּוֹרְחִים כָּאן

לְהַכְפִּיש יוֹם-יוֹם אֶת שְמֵנוּ כְּלַפֵּי פְּנִים וּכְלַפֵּי חוּץ

בְּתַדְמִית בָּהּ כָּל שׂוֹנְאֵינו מִשְתַּבְּחִים וּמִתְבָּרְכִים כָּאן

יֵש בְּאֹמֶץ וּבְיֹשֶר לְהַתְרִיעַ כִּי נָחוּץ

לְהַדְבִּיר אֶת הַחֶרְפָּה הַזֹּאת בְּלִי לָמָּה וּמַדּוּעַ

בְּשֵם כָּל מָה שֶיָּקָר עוֹד לְעֶרְכֵי הַצִּיּוֹנוּת

כִּי כְּשֵם שֶלְּטוֹקְסִין אַנְטִי-טוֹקְסִין יֵש, כַּיָּדוּעַ,

כָּךְ נִדְרָש לַבִּרְיוֹנוּת אַנְטִי-טוֹקְסִין: מַדְבִּירְיוֹנוּת...

* * *

באבל על מותו של הקברניט-הטייס

ראובן פדהצור

בתאונת דרכים

היה פרשן צבאי מקורי, מבריק

 ומעורר למחשבה

קולו יחסר לנו

יהי זיכרו ברוך

* * *

יצחק מאיר

על מות ראובן פדהצור

ראובן פדהצור, אלבטרוס מגביה עוף, נסיך של תכלת, נפל שדוד בצידי כביש אפל, דרוס הארץ הדוהרת. קשה לשאת, לסלוח למלאך העיניים אלף, שהורג סומא את עתירי החיים המרבים רעות ואהבה וחוכמה בעולם ואינו מתיירא מתדהמות אלמנה, מדמעת יתומות, מבכי חברים.

אהבנוהו.

עמוס גלבוע

יהי זכרו ברוך

אני מרכין ראשי בצער וביגון על מותו בטרם עת של ידידי ד"ר ראובן פדהצור. נחלקנו רבות בדעותינו, ובו בזמן חלקנו הרבה דברים משותפים. פעמים רבות הייתי בבחינת "מגרש האימונים" עבורו על מנת שיוכל  לבחון את דעותיו החריגות. והכול, באנושיות, בהיגיון, בשיח שיש בו טעם טוב. הוא יחסר לי אישית, ויחסר לעולם התקשורת והמחקר שלנו, שרבים מהמשתייכים אליו שכחו זה מזמן מה זה שיח אנושי שהיגיון בצידו.

יהי זכרו ברוך.

* * *

עודד אל-יגון (שופט בדימוס)

מה זאת טראומה!

כשפרצה מלחמת יום כיפור, אחי, שגוייס ליחידת השריון שלו, עבר דרך בית הוריי, כדי להיפרד מהם.

אימי זיכרונה לברכה חיבקה אותו בפרידה ואמרה: "שמור על המדינה ושמור על עצמך."

כן, כך! בזה הסדר בדיוק – "שמור על המדינה ושמור על עצמך."

אני, שגרתי יותר רחוק, ויתרתי על גינוני הנימוס ועל טקס הפרידה, ומיהרתי ליחידת הצנחנים שאליה השתייכתי, וזאת עוד בטרם הגיע צו הגיוס.

משנקפו הימים ומשפחתי לא שמעה ממני דבר, פנתה רעייתי, שהיתה אז בהריונה הרביעי, במר ליבה אל אימי ואמרה לה: "הלוואי שעודד ייפצע, רק שיחזור חי..."

תשובת אימי היתה חדה ונחרצת: "מה פתאום שייפצע?! הוא צריך להלחם!"

אלה היו הערכים שעליהם התחנכנו בימים הרחוקים ההם.

במהלך שרותי הצבאי בצנחנים, נפגעתי פעמיים באוזניים. פעם אחת במהלך אימונים בשירות הסדיר, ופעם נוספת בפעילות מבצעית לאחר מלחמת ששת הימים. כתוצאה מאותן פגיעות נפגעה שמיעתי, וכיום אני נעזר במכשירי שמיעה. במהלך האימונים שברתי פעם את אפי, וגם שברתי רגל בחידוש צניחה במילואים.

במלחמת ההתשה נדבקתי בצהבת זיהומית קשה. לא רק שלא עלה בדעתי להגיש נגד משרד הביטחון תביעת נכות, אלא שנמנעתי מלדווח על הפגיעות, כדי שלא יגרעו אותי מן היחידה. כמו שאר חבריי שזכו לחזור בחיים מחולות המדבר ומסלעי הבזלת, אין ספק שעברתי טראומות לא פשוטות, גם במלחמת ששת הימים, גם במירדפים במלחמת ההתשה, גם במלחמת יום כיפור וגם במלחמת של"ג. כי בלי הטראומות הרי אין במלחמה שום כיף...

חברי חיים בקר נפצע, בהיותו קצין צעיר, בקרב לכיבוש רמת הגולן. הוא נפצע גם במלחמת יום כיפור, ואיבד עין במלחמת של"ג, בהיותו כבר סגן מפקד החטיבה שלנו. ידוע לי שהופעל עליו לחץ כבד מצד חבריו שיגיש תביעת נכות, אך איני יודע אם השלים בסופו של דבר את ההליכים. גם הוא מין טמבל כזה שמתבייש לתבוע את המדינה, ויש עוד רבים כאלה.

לפני ימים אחדים התבשרנו כי האלוף במיל' עמוס גלעד הגיש תביעת נכות המבוססת על הטענה כי במלחמת של"ג הוא התקשה להירדם במשרדו הצבאי אחרי הטבח שערכו הנוצרים במוסלמים בסברה ושתילה...

וכן, נא לא להתעלף – גם על הטענה כבדת המשקל, שלא היו לו בימים המרים ההם "ארוחות סדירות" במשרדו שבתל אביב או בסביבותיה...

אכן אין ספק: לפנינו מקרה קשה של נפש יהודי מיוסרת והומייה. עמוס שמע, אם אנחנו מדברים כבר על טראומות, בוא ואספר לך מה זה טראומות:

לאחר סיום הקרב באום כתף במלחמת ששת הימים, הסתתרנו עם חברינו ההרוגים והפצועים בדיונות שבקצה המתחם, וחיכינו למסוקים שיבואו לפנותם. המסוקים בוששו להגיע, והמראה של אחינו המתים המכוסים זבובים ירוקים, עם תחושת חוסר האונים בעת שהפצועים שניתן להצילם החלו למות עקב  עיכוב בחילוץ, זו טראומה!

במלחמת יום כיפור, בליל הפריצה לשטח הסורי, בהיותנו במשימה של חילוץ פצועים מחטיבת השריון של אורי אור, נפגע נגמ"ש שלנו שנשא כמאתיים וחמישים ק"ג חומר נפץ, ועליו שלושה עשר לוחמים מטובי חברינו. כדי להמחיש את עוצמת הפיצוץ, אציין שהמנוע של הנגמ"ש, שמשקלו עולה בהרבה על מאה ק"ג, נמצא למחרת היום במרחק של כשמונים מטר מן הנגמ"ש המפוצץ...

לאחר מכן, המשכנו לנהל בשארית הלילה קרב כנגד לוחמי קומנדו סוריים, שתקפו אותנו ללא הרף. בשלב מסויים הבחנתי שאני שוכב בשטח בתוך ערימה של מעיים וחלקי גופות. הבנתי מיד של מי המעיים האלה, אך גם הבנתי שאם ארשה לעצמי לחשוב על כך באותם רגעים, לא אזכה לראות את אור הבוקר, והתמקדתי בהישרדות.

זו טראומה!

בהמשך המלחמה, בקרב לכיבוש החרמון הישראלי, שבו השתתפתי – המראה של עשרות לוחמי גולני המתים המכסים את הגבעה בואך המוצב, ונשיאתם אל הכביש...

זו טראומה!

ולקראת סיום המלחמה ההיא, כאשר נלכדנו למשך שלושה וחצי ימים בסופת שלג על שיא החרמון, בטמפרטורות שירדו עד למינוס 8 מעלות וללא בגדים מתאימים  –

זו טראומה!

אחד מחבריי – הטייס פדרו ריינברג, נפגע ביום פרוץ המלחמה – 6.10.73, שבו חל גם יום הולדתו, ונפל כשהוא פצוע בשבי המצרי.

זו טראומה!

חבר אחר שלי, חנן רובין, היה מפקד טנק בחזית הסורית. הטנק שלו נפגע והצוות נטש את הטנק ללא הנשקים האישיים. חנן, שהיה פצוע, התחיל ללכת לכיוון המשוער של כוחותינו. בשלב מסויים החליט להסתתר מתחת לשיח עד שתרד החשיכה. לקראת רדת החשיכה הגיעה למקום קבוצת אנשי קומנדו סורי, שהתיישבו בקרבת השיח. חנן שכב במקומו ללא תזוזה כשהוא קפוא מאימה. בשלב מסויים קם אחד החיילים הסורים ממקומו ושם פעמיו אל השיח שחנן הסתתר תחתיו. חנן הבין שזה הסוף, אך הסורי, שכלל לא הבחין בו, פתח את מכנסיו והשתין בנחת לתוך השיח, ישירות על חנן. זו היתה הרחצה הראשונה של חנן מאז תחילת המלחמה. לאחר מכן הסורים קמו והלכו לדרכם, וחנן הרטוב המשיך בדרכו והצליח לחבור אל כוחותינו. הוא שובץ מיד לטנק אחר, והחל לעבוד עם חבריו בהכנת הטנק ליום הקרב הבא. עם בוקר הניעו את הטנקים והתכוננו לתזוזה. היתה תקפת מיגים. הפצצה. נפגעו מיספר טנקים. פצועים והרוגים. חנן עצמו נפצע קשה בהפצצה זו, ובכך סיים את חלקו במלחמה.

זו טראומה!

הבנת את זה, עמוס? ויש לא מעט דוגמאות נוספות, אם תבקש לשמוע.

עצם הגשת התביעה מעידה על האלוף במיל' שהוא אכן סובל מנכות נפשית קשה, וגם ובעיקר – מחוסר חמור בהורמון הבושה. לעניות דעתי יש סבירות לא פחות גדולה שאסונו של האלוף נובע בכלל מהצער שנגרם לו בגין אסונם של הילדים נפגעי הרמדיה... ולא שהאלוף החביב הזה סובל ממחסור חלילה. יש לו פנסיה של אלוף, ומן הסתם גם הכנסות נוספות בשיעור נכבד.

ברור לכל, שכל חייל זכאי להגיש תביעת נכות, ודינו של עמוס גלעד אינו שונה מדינו של כל חייל אחר. אך בהיותו אלוף, ולאור נסיבות "פציעתו", הוא גם המראה המשקפת את דמות החברה הישראלית. פנייתו אולי כשרה לפי הדין התקף, אך הריח הנודף ממנה – אוי איזה ריח... ריח שכזה מקנה לו את הזכות שיועלה בדרגה מאלוף במיל' לאלוף בצלות ואלוף שום.

אכן, זה מה שנקרא בלשוננו נכות שיש עמה קלון. וכמו במקרה של קצב, שבו תמיד נעים להיזכר – קלונו של הפרט הוא גם קלונה של החברה הישראלית כולה. צחוק הגורל הוא שהידיעה פורסמה בדיוק ביום בו דווח כי נדחתה תביעת לוחמי השייטת שצללו בקישון וחלו בסרטן. כנראה שפרקליטם טעה בכך שלא  טען שמחלת הסרטן נגרמה להם כתוצאה מהצער על הטבח בסברה ושתילה.

פתגם ידוע אומר שהכלבים נובחים והשיירה עוברת, ואני אפילו לא השמעתי כאן קול נביחה, בקושי יבבה דקה ונואשת, בעת שהוא צוחק לו כל הדרך אל הבנק... אז נכון, אונסים אותי ואין בכוחי להתנגד, אבל לפחות שכולם ידעו שאני לא נהנה... סליחה שדיברתי כאן קצת יותר מדי על עצמי. הזעם והבושה חונקים אותי. אולי אגיש תביעה לקביעת נכות בגין תחושה מעיקה של בושה...

* * *

עמוס גלבוע

1. המשבר באוקראינה – לאן?

העולם כבר "שכח" מחצי האי קרים, שרוסיה "מעכלת" אותו בימים אלו. על כף המאזניים  נמצא עכשיו האזור הגדול של מזרח אוקראינה, וזאת עכשיו שעת המבחן האמיתית  של אובמה. ישראל נקטה עד עכשיו עמדה ניטראלית, ולא מיהרה להתייצב שכם אחד עם המערב נגד רוסיה.

איני מתיימר להעריך  להיכן יתפתחו האירועים באוקראינה, ומה יהיה בסופו של דבר העתיד של המחוזות המזרחיים של אוקראינה, שם  מליציות פרו רוסיות נמצאות בתהליך השתלטות על מוסדות המדינה, וממשלת קייב החלשה מנסה להתגונן. ממה שהתרחש עד כה (16 אפריל), וממה שלמדנו מאז החל המשבר לפני כחודשיים, אני  רוצה להעלות את הנקודות הבאות:

אוקראינה עבור רוסיה היא בבחינת אינטרס חיוני עליון, כמו, למשל, מקסיקו עבור ארה"ב. כשם שארה"ב לא תהיה מוכנה שבמקסיקו יעלה ממשל עויין, כך הדבר לגבי רוסיה ביחס לאוקראינה. במשבר הקובאני ב-1962, בתקופתו של הנשיא קנדי, ארה"ב היתה מוכנה להגיע לעימות מזוין עם בריה"מ, עד כדי סיכון להתלקחות גרעינית, ובלבד שבריה"מ תוציא מקובה את הטילים הגרעיניים שהיא הציבה שם.

עבור ארה"ב ומערב אירופה המשבר באוקראינה הוא בבחינת עמידה ומאבק על עיקרון המהווה אבן יסוד לסדר העולמי: ריבונות המדינה ושלמותה הטריטוריאלית. עקרון זה מעומת עכשיו עם עקרון יסוד אחר: זכות ההגדרה העצמית של קולקטיב לאומי כלשהו במסגרת המדינה בה הוא אזרח ומהווה רוב באזור מסוים. הגישה המערבית קובעת: השלמות הטריטוריאלית היא הגוברת. זאת סוגייה הנוגעת כיום ישירות לכמה ממדינות אירופה המערבית, ובעיקר ספרד, שם המיעוט הקטלוני, סביב ברצלונה, מתכוון ללכת בחורף השנה למשאל עם שינתקו מספרד ויקנה לו מעמד של מדינה עצמאית. זה עלול  בעתיד גם להשפיע , בצורות שונות, על המיעוט הערבי בישראל.

רוסיה הצליחה לספח אליה את חצי האי קרים, אחרי משאל עם, חרף כל האזהרות ואיומי המערב. כפי שהדברים נראים עתה, הסוגייה של חצי האי קרים ירדה מסדר היום העולמי. העולם השלים עם זה, ורוסיה "מעכלת" עכשיו את  הסיפוח. השאלה מה יהיה עם מזרח אוקראינה, שם ישנו מיעוט רוסי גדול ושם מרוכזים אוצרות הטבע של אוקראינה – והיא העומדת עכשיו על סדר היום העולמי. זהו המבחן הגדול של המערב ושל הנשיא אובמה – האם יצליחו לשמור על השלמות הטריטוריאלית של אוקראינה, כך שלא תפסיד את מזרח המדינה? והאם פוטין יהיה מוכן להסתכן בסנקציות מערביות חריפות אפשריות ולפלוש למזרח אוקראינה "לעזור לאחיו הרוסים הנרדפים"? האם הוא בכלל יכול ל"עכל" כלכלית את מזרח אוקראינה?

המערב, ובמרכזו ארה"ב, עולה על רוסיה בסדרי גודל בכל הנוגע לכלכלה, טכנולוגיה ודיפלומטיה. אבל, אין לו מנהיגות סוחפת ומובילה, אין לו רצון להסתבך בסנקציות כבדות על רוסיה, אין לו שום רצון להיכנס לעימות עם רוסיה ולהסתכן בתגובות רוסיות חריפות הן בתחום המדיני (איראן, סוריה) והן בתחום הכלכלי. הוא מהסס, ומיטיב רק לדבר.

רוסיה פגיעה מאוד בתחום הכלכלי ובשוק ההון, אך יש לה מנהיגות נחושה, יש לה רצון חזק לחזור "לימים טובים" ויש לה עוצמה צבאית קונבנציונאלית מודרנית ומאומנת העדיפה בהרבה מול צבאות נאט"ו המצומצמים, הבלתי מצויידים כהלכה והבלתי מאומנים. למעלה מעשור של קיצוצים חריפים בתקציבי ההגנה של מדינות נאט"ו, נותנים עכשיו את אותותיהם.

מול זה, היכן ישראל?

ממש בימים אלו נזכרו האמריקאים "לכעוס" על ישראל  כיוון שבהצבעה של עצרת האו"ם בסוף מרץ שקראה לשמור על השלמות של אוקראינה ולא להכיר בסיפוח של קרים, ישראל לא נכחה. לישראל היה "תרוץ" טוב: היתה שביתה במשרד החוץ שלנו. הכעס  של האמריקאים לא שכך והם הוכיחו את ישראל: ציפינו כי כבעלת ברית תתייצבי לימין מי שנותן לך נשק וכסף, ותצביעי נגד רוסיה ובעד המערב.

הנושא מאוד מורכב ומצריך עיון נפרד, אך הייתי מסכמו כך: לא תמיד האינטרסים הישראליים זהים לאלו של ארה"ב; יכולת הנזק הרוסית לישראל היא גדולה, ויש לקחת אותה בחשבון מול מהלך סמלי למען ארה"ב באו"ם. לדעתי, עדיף לישראל לא לפטפט בפומבי בנושא ולשמור על שתיקה.

וכמה עובדות מעניינות לגבי אותה הצבעה בעצרת. 100 מדינות הצביעו בעד (כלומר נגד רוסיה), 11 התנגדו (ביניהן שתי מדינות ערביות: סוריה וסודאן), 58 מדינות נמנעו (כולל סין, הודו, ברזיל, דרום אפריקה, עיראק, מצרים) ו-24 מדינות לא נכחו (כולל ישראל, איראן, מרוקו, האמירויות הערביות).

כלומר, 93 מדינות לא הצביעו נגד רוסיה. משמעות הדבר היא שחרף כל האיומים של המערב, רוסיה אינה "בודדה". יש לה השפעה בהרבה מדינות, ובראש ובראשונה בכל המדינות המתפתחות העשירות כמו סין והודו.

מה יילד יום? האם נהיה עדים לתפניות בעמדת ארה"ב והמערב לכיוון יתר העזה ונכונות לקחת סיכונים מול רוסיה? האם אובמה "יהפוך עורו" ויגלה מנהיגות ותעוזה? האם רוסיה  בכל זאת תחליט להושיט עזרה צבאית ישירה לרוסים שבמזרח אוקראינה?

עוד "אלף" שאלות, שהתשובות עליהן הן בחיק האלים.

2. הערות לרשימות של נפתלי רז בעניין היוזמה הערבית ושל צבי כסה בעניין הפלסטיני

ברצוני להעיר כמה הערות לשתי רשימות שפורסמו בגיליון 934 של ערב פסח. האחת של נפתלי רז תחת הכותרת  "לחזור ליוזמת השלום הערבית", והשנייה של צבי כסה תחת הכותרת: "מועד – יגונה או לא יגונה. לספר אי אמת."

נתחיל ברשימה הקוראת לחזור "ליוזמת השלום הערבית" לאחר קריסת התיווך של קרי.  אין כוונתי להתייחס לכלל היוזמה הזאת, אלא לדברים המופיעים ברשימה:

הכותב מציין כי לפי היוזמה כל מדינות ערב יכוננו שלום עם ישראל בתמורה לכך שישראל תיסוג מהשטחים שכבשה ב-67, תקום מדינה פלסטינית שבירתה מזרח ירושלים ופתרון צודק ומוסכם לבעיית הפליטים  (והכותב מדגיש שזה "בלי להזכיר את זכות השיבה").

המזרחן, פרופסור אלעי אלון, תירגם את נייר היוזמה מערבית לעברית ופירש אותו עבור "מחנה השלום". ובכן, מכיוון שאני יודע ערבית, ודומני שלמדתי בירושלים יחד עם  אלון אלעי, צר לי לאכזב את נפתלי רז, ובעקבותיו את "מחנה השלום" ולהגיד שהתרגום לא היה מוצלח. מעל לכל הוא חטא, לדעתי בצורה מבישה, בתרגום מילה אחת קריטית. המילה הזאת היא בערבית "עינדאאיד'ין". פירושה הוא "אז", "בעקבות כך". אלון תרגם אותה במילה "בתמורה".

במה דברים אמורים? בנייר היוזמה, לאחר שמפורטות הדרישות הקונקרטיות מישראל מול הפלסטינים (בסעיף 2), מתחיל סעיף 3 המפרט  מה תעשינה מדינות ערב במילה "עינדאאיד'ין".  כאשר התרגום לעברית הוא "אז", מה שזהה לתרגום האנגלי הרשמי(!) שהוא consequently –  המשמעות היא: לאחר שישראל תמלא את כל המוטל עליה,  וכל בעיית הפליטים תיפתר באופן מעשי ותושלם הנסיגה לקווי 4 יוני (כולל רמת הגולן), וכל הישובים יפונ ו– אז מדינות ערב  ינרמלו את היחסים שלהם עם ישראל.

זה יפה מאוד (ואיני דן בכך עתה), אך האם יעשו כך?

לעומת זאת, על פי התרגום של אלון (בתמורה) המשמעות היא, ולבטח הרושם שהקורא התמים מקבל הוא – שיש מחוייבות ערבית, והכי חשוב שבמקביל לצעדי העשייה של  ישראל, יתחילו גם צעדי נרמול מול מדינות ערב, כך שבסיום התהליך מול הפלסטינים יהיה שלום עם כל מדינות ערב, ובא לציון גואל.

אכן ביוזמה לא מצוינת "זכות השיבה", אבל מודגש שהפתרון הוא על בסיס החלטת עצרת האו"ם 194 (הקובעת שכל פליט יכול לבחור לשוב לביתו או לקבל פיצויים). אבל בזה ש"זכות השיבה" לא מוזכרת אין כל חידוש! כמעט כל ההחלטות של ועידות הפסגה הערביות שבהן עלה סעיף הפליטים, לא הזכירו את "זכות השיבה". הן כן הזכירו את החלטה 194, כי החלטה זו היא המקנה, לדעת הערבים, את "זכות השיבה" לפליטים לבתיהם בשטח מדינת ישראל.

ועכשיו למשהו ששכלי מתקשה להבין: מה פירוש הדבר שמדינות ערב המתונות והבוגרות מאותתות לנו מבין השורות (כפי שלימד אלון אלעאי את מחנה השלום) שנבוא ונסכם איתם את השלום, והם כבר ידאגו שהפלסטינים הלא מבוגרים ימלאו את חלקם בהסכם? מה זה? אנחנו נסכם עם סעודיה את בעיית הפליטים והגבול ברמת הגולן? אנחנו נעשה שוב עוד שלום עם ירדן ומצרים? אנחנו נסכם עם קטאר את גורל גושי ההתנחלות? יש לי עוד הרבה שאלות ותמיהות, אך פשוט קשה לי לרדת לעומק קסם האיתות שבמילים הערביות. השכל הישר שלי מרים ידיים!

ועכשיו לרשימה של צבי כסה. אפשר להעיר על הרבה נקודות, אך ברצוני להתמקד בנקודה אחת. הוא בא ואומר שאם אנחנו דורשים מהפלסטינים שיכירו בנו כמדינה יהודית, הרי התביעה השקולה מצד הפלסטינים תהיה שאנחנו נכיר בחלקנו, ולו הקטן, בטרגדיה של העם הפלסטיני. כיוון שלא נעשה כך, אזי ברור שהם לא יכירו במדינה יהודית.  להלן הערותיי:

ההשוואה שעושה כסה היא בכלל אינה בגדר השוואה. מה עניין שמיטה להר סיני? מה עניין ההכרה במדינה יהודית והטרגדיה הפלסטינית? ההשוואה הפשוטה וההגיונית היא: אנחנו מכירים שיש עם פלסטיני הזכאי למדינה משלו והם מכירים שיש עם יהודי הזכאי למדינה משלו.  במאמר מוסגר אגיד שלפי כסה אין בכלל דבר כזה שקוראים לו עם יהודי, אך נעזוב את זה.

בלי להיכנס לוויכוח אם יש לנו חלק בטרגדיה הפלסטינית או אין לנו,  צריך להיות ברור לכל כי כל הכרה ישראלית בטרגדיה הפלסטינית, אינה סתם בגדר הכרה הצהרתית. הפלסטינים חוזרים ואומרים, בכל נייר ונייר, בכל אתר ואתר, כי הכרה ישראלית בעוול שנעשה לפלסטינים ב-1948 פירושה גם תיקון העוול! אין דבר כזה להגיד "אני אשם" ולא לתת את הדין! והדין הוא החזרת הפליטים, החזרת השעון ההיסטורי אחורה ל-1948. חד וחלק. אם יש כאלו שלא מבינים את זה, אז רצוי שיבינו; ואם  הם מבינים ולא אכפת להם, אז שום דברי הגיון לא יעזרו.

 ולסיום אימרה צרפתית ידועה, האומרת: "ככל שהדברים משתנים, כך הם נשארים אותו דבר."

* * *

אוריה באר

המומנט שנשכח

רבים מקובעי המדיניות שלנו מורטים בימים אלה את שערותיהם בתמיהה. רבים אחרים מאיתנו מושכים בכתפיהם ושואלים: אלוהים אדירים, מה הם מתנגדים כל כך? מה ביקשנו בסך הכול? שתכירו בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. מה זה קשה כל כך? והרי אלה הן פני העובדות. הכריזו שאתם מכירים בעובדה פשוטה והגיונית זו, ואז נוכל לכת למשא ומתן.

אבל לא, המנהיגים הפלסטיניים מתנגדים בכל תוקף, ובראשם אבו מאזן. ואתה הקטן שב ותמה למה.

ובכן, התשובה היא ברורה, והיא נעוצה במומנט שנשכח ביחסינו איתם. הכוונה היא כמובן למומנט הפסיכולוגי. הם לא יכירו בישראל כמדינת העם היהודי, כי בכך הם מתכחשים לשבע מאות שנות היסטוריה, משנת 1299 ואילך. כי בכך הם  כורתים את הקבר להתנגדות האלימה שמאפיינת את הנהגתם זה למעלה ממאה שנים. מי שאינו מבין זאת, מעיד על עצמו שאינו מבין מאומה. ובמיוחד חברינו הרבים בשמאל הקיצוני.

אבל נתחיל בכמה סיפורים אישיים שידגימו זאת.

בשנת 1890 בא סבא שלמה, אביה של אימי ז"ל, לארץ, והתכוון לקבוע כאן את ביתו. הוא היה בוגר ישיבת וולוז'ין הידועה, חרדי, בן תורה ושען ומומחה למכניקה זעירה. מיד כשירד מהאונייה, שם פעמיו לכותל המערבי ולמערת המכפלה בחברון. בשני המקומות נתקל בחוויה דומה. משהאריך בתפילה בכותל, ניגש אליו שוטר ערבי, תקע את הפגיון של רובהו בגבו ודרש ממנו לקצר ולעזוב את המקום. סבא מחה, אך השוטר החל לקלל אותו ואת היהודים שלידו.

"מה הם אומרים?" שאל סבא, "תגידו לו שזכותי להתפלל כאן כיהודי."

העומד לידו, יהודי עטור זקן, השיב לו בשקט:

"אתה בעיניו 'אהל אל דימי', בן חסות," כך הוא אמר. "וכבני חסות עלינו להישאר כאן רק זמן קצר וקצוב."

בראש מורכן קיצר סבא שלמה בתפילתו ועזב מושפל את המקום.

 ליחס דומה זכה סבא במערת המכפלה. שם עמד קצין תורכי והירשה לו לרדת רק שבע מדרגות במערה של אבותינו. לא יותר ואם לא... אם לא נפנף התורכי בפגיון שבידו...

וגם כאן שמע סבא את הביטוי הידוע  והמעליב: "אינך אלא בן חסות."

לימים נשא סבא את סבתא יוכבד לאישה, קבע מושבו בחברון ושם היה שען מוכר, מצליח. ומקובל על ערביי המקום ומנהיגיו. סבא כבר ידע היטב ערבית, שהיתה שגורה בפיו כמו רוסית ועברית. אך כל ימיו בין הערבים שמע את הביטוי הידוע: "כן, אנחנו מחבבים אותך. אבל בסופו של דבר אתה בן חסות."

ביטוי זה שמע  גם אבא ז"ל שעלה לארץ בשנת 1922, עבד תחילה בפועל חקלאי במושבה כנרת, נשא לאישה את אימי ציפורה, שהיתה המורה במושבה, ולאחר מכן למד נהיגה וניסה להשתלב בין נהגי טבריה הערבים, שעבדו בקו טבריה  צמח.

"אתה בן חסות," הטיחו בפניו. וכך, קרבות אגרופים בינו וביניהם, היו דבר של יום יום , עד שנאלצו להכיר בזכותו להסיע נוסעים בקו זה.

ומכאן שוב לענייננו. ובכן, המנהיגים הפלסטינים לא יכירו  בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, כי אין להם את העוז להתכחש לשבע מאות שנים של זלזול ביהודי באשר הוא, לכן, ספרי הלימוד שלהם מלאים ביטויי שנאה, הערות שטנה ושקר, לכן הם ממשיכים לחנך את ילדיהם לשנאת היהודים. לכן הם תומכים בטרור ונותנים מענקים ומשכורות עתק לרוצחים ששוחררו זה עתה מבתי הכלא הישראליים.

לכן, עזבו אותי מכל ההסכמים והטענות שוויתורים בשטח יקרבו את השלום, וכי שיחרור מאסיבי של אסירים שלהם יסלול הדרך לשלום הנכסף.

הבלים.

השנאה ליהודי ולישראלי מושרשת אצלם. בשל קוצר היריעה, לא אשוב ואביא דוגמאות רבות למכביר מספרי הלימוד שלהם ומדברים ששמעתי במו אוזניי. שכן, שלום לא יהיה, עד שיתחולל השינוי הפסיכולוגי הדרוש. עד שיפסיקו לחלום להשליך אותנו מכאן אל הים, כפי שחלמו למשל לפני פרוץ מלחמת ששת הימים.

תשעים אחוז מהסיבות לכך שלא נגיע בקרוב לשלום הן סיבות פסיכולוגיות. רק כשיפסיקו  לשנוא, יכירו בנו ובזכותנו לחיות כאן, בצד יתר מדינות ערב, רק אז יש סיכוי לשיחות שלום בינינו לבינם.      

אהוד: לפי המתחולל בעולם הערבי והמוסלמי באזורנו, אין שום סיכוי שהם יכירו בנו ובזכותנו בעתיד הנראה לעין. המצב רק יילך ויחמיר, ואין זה סוד כי בלי יכולת עמידתנו הביטחונית – אין לנו שום סיכוי של קיום במזרח התיכון.

* * *

פוצ'ו

שוד האפיקומן

האגדה המלבבת של יוסי גמזו על ביקור אליהו הנביא בליל הסדר, הזכירה לי את ליל הסדר הראשון שערכנו בכפר הערבי בית נטיף (שהפך עד מהרה לקיבוץ נתיב הל"ה) בפסח 1950.

החלטנו באותו חג שאם כבר מעמידים על השולחן כוס יין לאליהו הנביא,  כדאי לדאוג שהוא באמת יבוא. הקיבוץ שלנו היה מוקף אז גדר תיל שלאורכה מוקשי תאורה. עד מהרה גילינו שהלהבה הפורצת מהמוקש היא לא לוהטת וניתן להחזיק אותו ביד ולרוץ כשהאש רצה אחרינו.

כך קרה שבאמצע הסדר בקעה פתאום קריאה מבחוץ:

"הי נער! עצור את מרכבת האש!"

ולאחר מכן, כיבה מישהו את האור בחדר האוכל ואז ראינו לאורך החלונות את אלומה האש הנעה מחלון לחלון וכשהאור הודלק מחדש בחדר האוכל, ראינו את אברמלה ליטמן, לבוש סדין לבן ועטור זקן של צמר גפן, צועד בין השולחנות ומגיע ישר לכוס היין הגדולה הניצבת מול אביו של לייזר נם, שבא להתארח והתבקש לנהל את הסדר לפי המנהג.

אברמלה לא בזבז זמן, אמר "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם בורא פרי הגפן" טעם מן היין, וכשהמשיך לשתות את כולו, צעקה לו אראלה האקונומית:

"הי לא שותים את כל היין!"

אברמלה לא נבהל, אמר: "את לא תגידי לאליהו הנביא כמה לשתות!"

ובלגימה אחת רוקן את כל הכוס.

המבצע הבא היה גניבת האפיקומן.

החלטנו שאנחנו לא גונבים את האפיקומן. אחר שרכשנו ניסיון בשימוש בנשק במלחמת העצמאות, לא נאה לנו לגנוב אותו כאילו היה תרנגולת.

אנחנו נבצע שוד מזויין וכך נשיג את האפיקומן.

כשודד הראשי נבחר הבריון של המשק, שנקרא בחיבה "קווזימודו". הוא עטף את ראשו בכאפייה, מחוץ לחדר האוכל, ירה בסטן כמה יריות באוויר והתפרץ באמצע האגדה כשהוא  שואג: "אירפע אידכום!"

וכשכולנו הרמנו את הידיים. צעק בגרון ניחר: "וויין הוא אל אפיקומן!"

כולנו הצבענו על אבא של לייזר וקווזימודו צעד לעברו כשהנשק מכוון אליו.

מי שהכי נבהלה מהשודד היתה אימו של לייזר, שלא הכירה את קווזימודו והיתה בטוחה שזה ערבי אמיתי וצעקה לבעלה:

"תיתן לו!  תיתן לו את האפיקומן!"

מסתבר שגם בעלה לא היה בטוח שזה רק משחק, הוציא את המצה בידיים רועדות ונתן לשודד.

קווזימודו היה מספיק נימוסי, אמר "כתר חירכ!" – ויצא בהליכה אחורית, כשהוא  מחפה על עצמו.

אחרי שיצא פרצנו כולנו בצחוק משוחרר, ואבא של לייזר שהבין עכשיו שהכול היה הצגה מתוכננת צחק גם הוא בקול והרגיע אותנו:

"אל תדאגו! אני סידרתי אותו! לא נתתי לו את האפיקומן. נתתי סתם מצה..."

* * *

סמדר כהן

ניצול השואה חיים רפאל הלך לעולמו בן 90

פעל לשימור המורשת התרבותית של קהילת סלוניקי

הלך לעולמו ניצול השואה חיים רפאל, שפעל רבות להנצחת השואה של יהודי יוון ולשימור המוסיקה והתרבות של קהילת סלוניקי. בן 90 היה. רפאל גדל בסלוניקי ולאחר הכיבוש הנאצי גורש לאושוויץ, שם נרצחו רוב בני משפחתו. לאחר מכן נשלח לכמה מחנות אחרים, הצליח לשרוד, בין השאר בזכות כישרונו המוסיקלי, ועלה ארצה אחרי המלחמה. הוא היה חבר במועצת מכון "יד לצלילי השואה" וממקימי מקהלת ניצולי השואה יוצאי יוון. כמו כן נהג להיפגש רבות עם בני נוער וליווה משלחות של תלמידים למחנות המוות בפולין. רפאל גם היה משתתף קבוע בתוכנית הטלוויזיה "בטברנה" ובעל מעדנייה מוכרת בתל אביב. את סיפור חייו פירסם בספר "שירת חיים". לפני שנתיים הוענק לו אות "יקיר העיר תל אביב".

חיים רפאל הובא למנוחות ביום רביעי, 16.4 ב-13:30 בבית העלמין ביישוב חדיד.

[אתר רשת ב', קול ישראל, 13.4].

* * *

משה גרנות

ספרים מן העבר / קסם הנבל

על ספרו של מיכאיל יורייביץ' לרמונטוב

 "גיבור זמננו"

תרגם מרוסית – צבי ארד, והשלים את התרגום – פטר קריקסונוב

דביר 1995, 196 עמ'

את "גיבור דורנו", או "גיבור זמננו" תרגמו דוד שמעונוביץ' (1944), דב גפונוב (1972), יעקב בסר (2012), נילי מירסקי (2013), אבל אני בחרתי לקרוא את תרגומו של צבי ארד (1995), אולי כהומאז' למתרגם הנפלא הזה שתירגם משש שפות, ונפטר לפני שהספיק להשלים את מלאכת התרגום על הספר הנדון ברשימה זאת.

מתרגמיו העבריים של יוצר זה התעלמו מהאנטישמיות שלו (כמו של רוב הקלסיקונים הרוסיים), שבאה לידי ביטוי בשיריו וגם ברומן הזה  (חייט "ז'יד" מקולל על כך שהתרשל בתפירת מדי קצין – עמ' 134) – וכל כך משום שהרומן שלפנינו הוא אבן פינה של הכתיבה הריאליסטית-הפסיכולוגית, רומן שהיווה מופת לענקים שבאו אחריו – טולסטוי, דוסטוייבסקי, צ'כוב.

ב-27 שנות חייו (1841-1814; הוא נהרג בדו-קרב כמו המשורר הנערץ עליו – אלכסנדר סרגייביץ' פושקין – 1837-1799) הספיק לרמונטוב לא רק לקלוט ידע מדהים מתרבות העולם, אלא גם לברוא דרך כתיבה חדשה שהיתה מופת לסופרים שחיו אחריו ברוסיה ובעולם כולו. הרומן שלו משובץ כולו בארמזים מיצירות חובקות עולם, והמתרגמים מחויבים להיות בקיאים במקורות רבים השאובים משפות רבות (לרמונטוב חונך על ידי מחנכים צרפתיים וגרמניים, ולמד באוניברסיטה של מוסקבה עד אשר סולק ממנה בעטיו של קונדס שביצע באחד הפרופסורים).

הרקע ל"גיבור זמננו" הוא הקווקז, לשם הוגלה לרמונטוב בגלל שיר חתרני שכתב והרגיז את הצאר הרוסי, והגיבור הראשי של העלילה הוא גריגורי אלכסנדרוביץ' פצ'ורין, קצין ממעמד האצילים שהמחבר פוגש בו רק פעם אחת לאורך כל האירועים המסופרים בספר, אבל הוא שומע עליו מסֶרֶן מַטֶּה בשם מקסים מקסימיץ', אותו הוא פוגש בדרכים העקלקלות והמסוכנות שבהרי גרוזיה, ובנופים עוצרי נשימה, ושיומניו של פצ'ורין זה מגיעים לידיו.

מקסים מקסימיץ', שהיה מופקד על מבצר צבאי נידח המכונה בספר באות N, מספר כיצד נסיך צ'רקסי הזמין את שניהם (פצ'ורין ומקסימיץ') לחתונה בכפרו, ושם פצ'ורין שם עין על בתו היפה בֶּלָה. הוא מצליח לשכנע את אחיה אֶזָמָט שיחטוף אותה עבורו תמורת סוס נפלא השייך לצ'רקסי שודד בשם קזביץ', שלא היה מוכן לוותר על סוסו בשום הון שבעולם. פצ'ורין ואזמט מצליחים לגנוב ממנו את הסוס בעורמה. אזמט, שהוא בן מוות על מעשהו (חטיפת אחותו) נעלם אל חבורת שודדים, ואילו בלה היפה שבויה במבצר שבו משרתים מקסימיץ' ופצ'ורין. מקסימיץ' רוצה לעצור את פצ'ורין על מעשהו, אבל גם מקנא בו על כך שאחרי שידולים רבים ומתנות רבות הוא זוכה באהבתה של בת הנסיך הצ'רקסי.

הזכרתי לעיל הערה אנטישמית של לרמונטוב, ובכן גם העמים הקווקזים אינם יוצאים מעטו ללא תווית: הצ'צ'נים רצחנים, והצ'רקסים גנבים, חטפנים, משתכרים ואחר כך שופכים דם – אלא שהוא גם מעריץ עמים אלה על אומץ ליבם.

קזביץ' הפגוע איננו שוקט על שמריו, בחושבו שאביו של אזמט היה שותף לקנוניה נגדו – הוא רוצח אותו, כשזה המִסְכֵּן נדד בדרכים לחפש את בתו האבודה. אחר כך מצליח קזביץ' לחטוף את בלה, שבשאננותה יצאה מהמבצר והלכה לטייל לאורך הנחל. כשחיילי המבצר, ובראשם מקסימיץ' ופצ'ורין, רודפים אחריו, יורים בסוסו ופוצעים גם אותו – הוא שולף פגיון ודוקר את בלה, שנפטרת מפצעיה כעבור יומיים. מקסימיץ' מעיר כי מוטב כך, אחרת הרי פצ'ורין, שהחל להשתעמם באהבתה של בלה, היה זונח אותה לאנחות.

עד כאן סיפורו של מקסימיץ' למחבר תוך מנוחות בתחנות הרבות שבדרך העקלקלה והמסוכנת עד לפגישה אקראית בין פצ'ורין ובין מקסימיץ'. פצ'ורין, המוקף במשרתים והנוסע  בכרכרה מפוארת, עובר באותה התחנה שבה חונה גם מקסימיץ'. מקסימיץ' מתרגש מאוד מהפגישה המחודשת עם האיש שבילה עימו שנתיים באותו מבצר נידח, אבל לאכזבתו המרה – פצ'ורין מתייחס אליו בקרירות, ואיננו נענה לבקשתו לבלות יחד שעתיים לאחר פרידה ארוכה כל כך שהייתה ביניהם. מסתבר שמקסימיץ' שמר את היומנים של פצ'ורין בכל מסעותיו בשירותו הצבאי, ובפגישה המאכזבת הנ"ל מתנער פצ'ורין מיומניו ומרשה לו לעשות בהם כטוב וכישר בעיניו. המחבר עט על היומנים כעל מוצא שלל רב, ולאחר שנודע לו כי פצ'ורין נפטר, הוא מחליט לפרסם את היומנים בשמות בדויים. (עמ' 67 ואילך).

מהיומנים מצטיירת דמות של גיבור אמיץ העשוי ללא חת, אבל אדם שאיננו מסוגל לידידות אמת כלשהי. הוא יהיר מאוד ומשוכנע שהוא יודע הכול על נפשה ומחשבותיה של האישה, אך משתעמם מהר כשאישה מתאהבת בו. הוא מעיד על עצמו שאיננו מסוגל להתאהב, דבר שמסתבר כלא נכון, כפי שעוד אבהיר בהמשך. הוא מצליח להתחמק לא אחת מסכנת מוות, ופעם אפילו ביקשו להטביע אותו בים (ליד העיר טָמָן) משום שהיה עד להברחת סחורה מהים, והיתה סכנה שילשין לשלטונות.

היריעה הרחבה ביותר ביומניו של פצ'ורין מתייחסת לפרשת קשריו עם יונקר (צוער) פצוע בשם גרושניצקי המאוהב עד טירוף במֶרִי, בתה של הנסיכה ליגובסקיה. האירועים מתרחשים בעיר המרפא פִּיָטיגורסק. פצ'ורין לא אוהב את מרי, אבל כדי לגרום מפח נפש גם לגרושניצקי וגם למרי, הוא מחזר אחריה, והיא מואסת בגרושניצקי ומתאהבת נואשות בפצ'ורין. גרושניצקי באמת מגוחך: הוא חורת על טבעת את התאריך בו מרי הרימה כוס של מי מרפא שנפלה לו מהיד, ולא הצליח להרים בשל פציעתו, הוא מתפעל מזמרתה של זו, הגם שאיננה מצטיינת בכך, הוא רואה בה מלאך, ועושה כל מאמץ להרשימה. כשהוא מתמנה לקצין, הוא נמנע מלהיפגש עם מרי עד אשר יתפרו לו מדים של קצין (מרי העדיפה את מעיל החיילים שלבש קודם...)

בינתיים נודע לקורא כי לפצ'ורין יש מאהבת, אישה נשואה בשנית עם בעל זקן ועשיר (מקריבה בנישואיה למען בנה). לאישה קוראים וֶרָה, והיא מקנאה בבת הנסיכה שפצ'ורין מחזר אחריה. כשהוא מבהיר לה שאיננו אוהב אותה, ואיננו מתכוון להתחתן עימה כי הוא סולד מעבדות הנישואין – היא מוכיחה אותו על כך שהוא מבזה נערה מסכנה. פצ'ורין מתגרה בבת הנסיכה בצורה די נבזית: הוא קונה שטיח שהיה מיועד לה, מכסה את סוסו בשטיח זה ועובר כדי להרגיז בפני חלון ביתה של הנסיכה; הוא נושק לכף ידה, מחבק אותה, הוא מתגנב לביתה, דבר הנחשב לעבירה חמורה על הנימוס. היא מאמינה שהוא עושה כל אלה משום שהוא מאוהב בה, אבל פצ'ורין, ששיחק בצורה אכזרית ברגשותיה, מודיע לה בצורה כנה שאיננו אוהב אותה, וגם מבהיר לאימה, שאין בכוונתו לשאת את בתה.

גרושניצקי הפגוע ממעשיו של פצ'ורין מעליל עליו שהתגנב בלילה מביתה של מרי (האמת היא שפצ'ורין התגנב מביתה של וֶרָה, כשבעלה היה בנסיעה). מילא שהכפיש את כבודו, אבל כאן הוכפש כבודה של מרי, ועל כך לא יכול פצ'ורין לעבור בשתיקה. הוא דורש מגרושניצקי שיתכחש לדיבה שהוציא על נערה זכה. גרושניצקי מסרב, ונקבע ביניהם דו-קרב אקדחים ממרחק של שישה צעדים. גרושניצקי ומרעיו מחליטים לשים לפצ'ורין מלכודת: להטעין את האקדח שלו בכדורי סרק.

אינני מתכוון לקלקל לקורא האפשרי את ההנאה, ולא אספר איך הצליח פצ'ורין לצאת מהדו-קרב בשריטה קלה בברך, כאשר גווייתו של גרושניצקי הירוי מרוסקת בתהום. הרופא, חברו של פצ'ורין מוציא את הקליע מחזהו של המת, ומציג את מותו כתאונה, אבל השלטונות חושדים, ובסופו של דבר הוא מוגלה לאותו מבצר, עליו קראנו בתחילת הספר.

כשפצ'ורין מגיע לחדרו, הוא מוצא פתק של וֶרָה, המתוודה על אהבתה העזה אליו, ביודעה שהוא איש האוהב להרוס את תקוותיהם של אחרים, איש שיש בו רוע מושך. מסתבר שנאלצה להתוודות בפני בעלה, וזה נטש אותה תוך גידוף נורא. היא עוזבת את  המקום בידיעה שלא תיפגש שוב לעולם עם פצ'ורין. פצ'ורין המיואש, שחשב שלעולם לא יתאהב – מדהיר את סוסו כדי להשיג את אהובתו הבורחת, אבל הסוס מתפגר מרוב מאמץ, וכך הוא נשאר לבדו במרחק של חמש-עשרה ורסטאות (כ-17 קילומטרים) מחדרו בפיטיגורסק, כשהוא ממרר בבכי.

בסוף הספר מתוארת פרשת גבורה של פצ'ורין המצליח להתגבר על רוצח קוזקי שיכור שהרג בחרבו את אחד הקצינים, שזמן מה קודם התגרה במוות בהצמידו אל רקתו אקדח טעון. האירוע גורם לפצ'ורין להרהר אם קיימת גזירה קדומה, ואם חיינו ומותנו קצובים מראש. וצריך לציין שלאורך כל הספר אין שום רמז לאמונה דתית מצדו של פצ'ורין או של המחבר הכותב עליו. לרמונטוב היה ידוע כאתיאיסט, ועל כך הוא לקה מידי השלטונות. אמונה תמימה נזקפת לזכותה של מֶרִי, הנסיכה הצ'רקסית, שעל ערש דווי חוששת שלא תיפגש עם פצ'ורין בעולם הבא היות שהיא מוסלמית, והוא נוצרי.

המחבר עצמו טוען שבשם הספר ("גיבור זמננו") יש אירוניה מרושעת (עמ' 68), שהרי פצ'ורין הוא איש קר בעל לב של אבן, אבל הגיבורים מודים, וגם הקורא חייב להודות, שיש בו רוע מושך, שהוא יכול לעורר הערצה בכל מי שאין בו הכוחות הנפשיים לבוז למוות ולרגשות היסודיים ביותר שבאדם. כן, וכדי להיות פצ'ורין – חייבים להיות אצילים בעלי נכסים מופלגים, ואז אפשר לחוות את כל החוויות האלו, כשקוזקים וצמיתים משרתים אותך, וזמנך פנוי לתככים, למשחקי מזל, לפיתויי נשים נשואות וחיזורי סרק.

לדעתי, זהו ספר חובה לכל מי שמבקש להתוודע אל שורשיו של הריאליזם הרוסי בפרט והעולמי בכלל, וגם בלי "האיזמים" – זה ספר משובח.

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

ישראל בר-ניר

היוזמה הסעודית: הברווזון המכוער –

 אגדה מודרנית*

היוזמה הסעודית החלה בתקופת הפיגועים הרצחניים של האינתיפאדה השנייה באביב 2002.   למרות הכינוי "יוזמת שלום", זה היה בסך הכל ברווז עיתונאי שפורסם על-ידי תום פרידמן בניו יורק טיימס. הסעודים מעולם לא הציעו שום דבר – לא באופן רשמי ולא באופן בלתי רשמי.  במהלך השנים שחלפו מאז עלה נושא זה לכותרות, כולל בימים אלה של  "האביב הערבי" – כדאי להבהיר במה מדובר לפני שהוא ישמש מפלט לגורמים פוליטיים שהשלום הוא מפלטם האחרון בדרך לאבדון. מאמר זה מבוסס על מידע גלוי, על פרשנות ועל הכרת המציאות של המזרח-התיכון  (המאמר המקורי נכתב בשנת 2002, מיד עם פרסום המאמר של תום פרידמן.  הגירסה הנוכחית מכילה מספר קטן של תוספות).

להבנת הרקע חשוב להדגיש את האופי המיוחד של היחסים או, למען הדיוק, היעדר היחסים בין סעודיה למדינת ישראל. לשתי המדינות אין גבול משותף. סעודיה לא היתה מעורבת ישירות באף אחת מהמלחמות בין ישראל לארצות ערב. במהלך תקופת קיומה של מדינת ישראל לא היה אף פעם איזשהו מגע, לא לטוב ולא לרע, בין שתי המדינות. ליהודים הכניסה אסורה לסעודיה, אפילו לא כתיירים, אבל זה לא בגלל שיש להם משהו מיוחד נגד ישראל. הם סתם לא אוהבים יהודים.

אפשר לקבוע בוודאות שמבין כל מדינות ערב, האחרונה שניתן לצפות שתגיע לנורמליזציה ביחסיה עם ישראל, היא סעודיה. בנסיבות כאלה לא פלא שידיעה אודות "יוזמת שלום" שמקורה בסעודיה, שהופיעה בעיתונות בחורף 2002, הייתה סנסציה ממדרגה ראשונה. למרבה הצער – החדשות היו קצת מוגזמות, וכל המי ומי של תעשיית השלום בישראל, שכבר החלו אורזים מזוודות לקראת הנסיעה לריאד, נאלצו להחזיר את החליפות לארון. חבל.

הצטרפותו של מאיר דגן לעדר הברווזים המגעגע בוקר וערב "יוזמת שלום", על דבר שלא היה ולא נברא (מתוקף תפקידו, מאיר דגן היה צריך לדעת יותר טוב מכל אחד אחר שאין ביוזמה הזאת ואף פעם לא היה בה – כל ממש), מצדיקה תיאור חוזר של השתלשלות העניינים כפי שהם קרו בפועל. עם זאת, הסיבה העיקרית לכתיבת המאמר היא ראיון שהתקיים בטלוויזיה על הנושא בתגובה לדבריו של מאיר דגן, ששודר ב-3 ביוני. 2011. המרואיין היה פרופסור מכובד, פרופסור המקובל כמומחה בה"א הידיעה למזרחנות ולעולם הערבי, אדם בעל שליטה מלאה בשפה הערבית (שמעון שמיר). בראיון, הפרופסור התבטא ש"היוזמה הסעודית" היא ההצעה הטובה ביותר שישראל קיבלה אי פעם, ושחבל שהיא דחתה אותה (הפרופסור כלל לא התייחס לזכות השיבה שהיא חלק אינטגרלי מה"יוזמה" הזו, כך שלא כל כך ברור מה בדיוק ה"טוב" שהוא רואה בה).

במהלך הראיון, המראיין הביא הקלטה מהדיון שהתקיים בכנסת בעקבות הפרסום של היוזמה (יוזמה לא היתה, אבל פרסום עליה היה גם היה, כפי שיתואר להלן), בו אריק שרון אמר שהיוזמה מכילה "יסודות חיוביים" והוא מוכן להיפגש עם כל מנהיג ערבי בכל מקום שהערבים יבחרו על-מנת לדון בפרטים. המראיין אמר לפרופסור: "הנה, ישראל קבלה את ההצעה."

הפרופסור השיב: "לא, לא. ישראל דחתה את היוזמה."

כמו שנאמר, מכלל הן הוא שומע לאו. החיוך הממזרי על הפנים, הארשת המתנשאת והטון הזלזלני, מותירים משמעות אחת בלבד לדברי הפרופסור הוא [שרון] יכול להגיד מה שהוא רוצה, אבל מה שקובע זה מה שאני אומר שהוא אמר. אינני יודע מה אותו פרופסור חושב על ציבור הצופים, אבל לא נראה לי שהוא מעריך במיוחד את יכולת ההבנה שלהם. דורות של סטודנטים קיבלו את השכלתם מפיו של הפרופסור הזה. את התוצאה ראינו בשדרות רוטשילד לא מזמן.

יוזמת השלום הסעודית

ההונאה התקשורתית המכונה יוזמת השלום הערבית (Arab Peace Initiative - API) או יוזמת השלום הסעודית, כפי שהיא נקראה בגילגול המקורי, מלווה אותנו כבר כמה שנים. למרות שמדובר בברווז עיתונאי גרידא, הנושא מסרב לרדת מסדר היום, וחסידי תאוריית סרבנות השלום הישראלית חוזרים ומעלים אותו מחדש פעם אחר פעם כחיזוק לעמדתם. האחרון שהתברווז (להתברווז בהשאלה מהמושג להתקרנף, הלקוח מהמחזה של יוג'ין יונסקו), הוא מי שעמד עד לפני זמן קצר בראש המוסד, מאיר דגן.

המעבר למעמד של "בדימוס" כרוך בחבלי הסתגלות שלא כל אחד מצליח להתמודד איתם. השינוי החד ממעמד של איש מעשה הנמצא במרכז העניינים, אדם שעל פיו יישק דבר, למעמד של עייצ'ס גייבר או, בהשאלה מבדיחת הציפורים מתקופת הצנע, מעמד של "יועץ לציפורים" – ירצו, ישמעו בקולו, לא ירצו, לא ישמעו, פועל כמו טיפול בהלם. לא כל אחד יכול לבלוע את זה בשקט. רבים מבין ה"בדימוסים" מנסים את כוחם – בקולי ישמעו גם אם לא ירצו. התופעה הזאת הידועה בשם תיסמונת למ"ך (למ"ך - מלשון לא מנכ"ל כבר, או The ex-executive syndrome), לא פסחה גם על מאיר דגן. בכינוס באוניברסיטת ת"א הוא הצהיר כי על ישראל היה לקבל את יוזמת השלום הסעודית.

לזכותו ייאמר שבניגוד למה שהיה מקובל בתקשורת עד היום, הוא לא התעלם מכך שנכללה בה גם זכות השיבה, מה שלדבריו לא היה טוב לישראל. האיש עוד לא עשה את צעדיו הראשונים בפוליטיקה, אבל הוא כבר מפגין יכולת לוליינית של להיות בעד [היוזמה הסעודית] ובו בזמן להסתייג ממנה.

אבל לא עתידו הפוליטי של מאיר דגן הוא הנושא כאן.

נמצא לסעודים גואל בשם תום פרידמן

ראשיתו של סיפורנו בחודש פברואר של שנת 2002. עוד לא מלאה מחצית השנה לפיגוע ה-11 בספטמבר, והציבור האמריקני טרם התאושש מהגילויים על "תרומתה" של סעודיה לאירוע. בקרב שלטונות הממלכה הסעודית שוררת מבוכה. איך יוצאים מהבוץ? איך משקמים את התדמית של "בעלת ברית נאמנה"?

אבל לא צריך להתייאש. נמצא לסעודים גואל. יהודי טוב בשם תום פרידמן, עיתונאי צמרת בעל טור בעיתון היוקרתי ניו-יורק טיימס, בא לבקר בממלכה. הביקור התקיים במסגרת ניסיונם של הסעודים להסביר את עצמם יותר טוב לעולם. במהלך הביקור, אחרי ארוחת ערב דשנה, כשהוא יושב בהסבה עם נסיך הכתר ליד השולחן, תום פרידמן מחליף דעות עם מארחו על דא ועל הא, מה שמכונה בעגה המקצועית small talk. מן הון להון, השיחה מתגלגלת לסכסוך הישראלי פלשתיני בו, בעיניהם של פרידמן ובן שיחו, תדמית המחבל המתאבד איננה נתפסת בהכרח כדבר שלילי. נסיך הכתר לא נזקק לפרשנות מיוחדת כדי לתפוס שהחלפת הנושא איננה מקרית. השימוש בבעיה הפלשתינית כאמצעי להסחת הדעת (WMD – Weapon of Mass Distraction) הוא דבר מקובל בעולם הערבי. כל המשטרים הערביים, בהם הנתינים מוחזקים בתנאי דיכוי, מצוקה ומחסור מחפירים, מחזיקים מעמד בזכות זה שהשליטים משתמשים בבעייה הפלשתינית כשסתום לשחרור לחצים. המצב אינו שונה בסעודיה.

זה היה רק הגיוני שנסיך הכתר ישאל את עצמו למה מה שעובד בבית לא יעבוד באותה מידה בקרב הציבור האמריקני? אחרי ככלות הכול, בעבר, לסעודים לא היה כל קושי למכור באמריקה את התדמית של משטר מתון ובעלת ברית נאמנה. אומנם הפעם היה מדובר באירוע החורג מה"נורמה", אבל עם חשיבה יצירתית גם לזה יימצא פתרון. וכך נולד הרעיון.

יותר מכל ארץ ערבית אחרת הסעודים ידועים בסירובם לקיים כל מגע הנגוע בסממנים ישראלים או יהודיים. זה כולל אנשים, סחורות ומוצרים. היתה לסעודים בעיה קשה מאוד עם הנוכחות הצבאית האמריקנית בתקופת מלחמת המפרץ, כי בצבא האמריקני משרתים גם יהודים. אחרי שהם ניסו ונכשלו לאסור על שיתוף יהודים בחיל המשלוח, הם אימצו גירסה מקומית של מדיניות don't ask, don't tell.

למעט מיספר קטן של "יהודי חצר" כמו תום פרידמן ויחצ"נים אחרים, יהודי אינו רשאי לדרוך על אדמה סעודית, אפילו לא כתייר. כפי שצוין לעיל, הפיגוע במגדלי התאומים לא היה משהו שגרתי, והוא חייב לפיכך אמצעי נגד בלתי שגרתי. אחרי שצ'ק של 10 מיליון דולר נזרק לפח על-ידי ראש עיריית ניו-יורק, ג'וליאני, היה ברור לסעודים שדרוש צעד קצת יותר דרמטי. וכך, ב"מזל תאומים", נולדה יוזמת השלום הסעודית.

מי שמעוניין בפרטים נוספים על אותה פגישה היסטורית, יכול למצוא אותם כאן: (http://www.nytimes.com/2002/02/17/opinion/17FRIE.html).

זה לא סוף הסיפור, חשוב להבהיר שאין ולא היתה יוזמה או הצעה או תוכנית לשלום, לא סעודית ולא ערבית. שום נציג סעודי, או ערבי, או פלסטיני רשמי – לא הציג מעולם הצעה כזאת. כל מה שגרם להתרגשות הרבה באותם ימים היה מאמר מערכת של תום פרידמן שהתפרסם בניו-יורק טיימס מה-17 בפברואר 2002 – הקישור לעיל. במאמר מסופר על תוכנית לשלום החבויה במגירה במשרדו של נסיך הכתר. אין הרבה פרטים במאמר, אבל ממה שתום פרידמן מתאר זו היתה גירסא ממוחזרת של כל הדרישות שממשלות ערב העלו חדשות לבקרים מאז תום מלחמת ששת הימים.

החידוש היחיד, אם מקבלים את דברי פרידמן כפשוטם, היה שאם מדינת ישראל תמלא את כל מה שנדרש ממנה ע"פ החלטות האו"ם – מדינות ערב תהיינה מוכנות לדון בקיום יחסים דיפלומטיים ולהכיר בה. לזכותו של תום פרידמן ייאמר שהוא אף פעם לא טען שהוא ראה גירסה כתובה של התוכנית הזאת. הוא רק שמע על קיומה מפיו של נסיך הכתר. בקיצור – ברווז עיתונאי לכל דבר.

דיון מלא וניתוח מפורט של ההבטים השונים של "יוזמת השלום" הזאת אפשר למצוא ב"עקרונות להשכנת שלום" (The Principles of Peace Making) מאת ריצ'רד הולברוק (Richard Holbrooke), מה-4 ביוני, 2004:

(http://www.jcpa.org/text/resolution242-holbrooke.pdf).

מעשייה מסיפורי אלף לילה ולילה

לגופו של עניין, המעשה נשמע יותר כמו מעשייה מסיפורי אלף לילה ולילה מאשר כתבה עיתונאית רצינית. מעיתונאי ברמה של תום פרידמן ניתן היה לצפות שהוא ישאל את נסיך הכתר מי הסמיך אותו להתחייב בשם כל מדינות ערב, ואם הוא לא דבר עם מנהיגים ערביים אחרים על כך?

יותר מאוחר, בשנת 2007, הליגה הערבית החליטה ל"אמץ" את התוכנית הסעודית והפכה אותה ליוזמת שלום ערבית (API -- Arab Peace Initiative).

אבל באביב 2002, כאשר הברווז נולד, עצם קיומה של היוזמה היה בחזקת סוד. למעט שני המשוחחים אף אחד לא ידע עליה ומה יש בה. ואכן, החלטת הליגה הערבית מתייחסת אך ורק למאמר של תום פרידמן בניו-יורק טיימס. את "היוזמה הסעודית" המקורית אף אחד לא ראה – כי אין ואף פעם לא היתה חיה כזאת.

גישתו של נסיך הכתר הסעודי הוכיחה את עצמה. ל"יוזמה" היו הרבה קונים. היא נמצאת עד היום בראש רשימת רבי המכר בבזאר השלום המזרח תיכוני. והעיקר – מעמדה של סעודיה כמישטר מתון וכבעלת ברית נאמנה של ארה"ב – קיבל רהביליטציה. מטרת התרגיל הושגה.

המשך הסיפור – הנרי סיגמן

לסיפור יש המשך. תום פרידמן איננו היחיד המעמיד את עטו לשרות הממלכה. יש יהודי טוב אחר, בשם הנרי סיגמן, שגם הוא עוסק במתן שירותים דומים לסעודים. סיגמן הוא עמית מחקר במועצה ליחסי חוץ (CFR - Council on Foreign Relations) – מכון חשיבה הקיים כבר הרבה שנים בניו-יורק, עם משרדים בוושינגטון. על-פי אתר האינטרנט של המכון, סיגמן הוא מומחה מהמעלה הראשונה לתהליך השלום במזרח התיכון. ראוי לציין שסיגמן הוא הרבה יותר "ביקורתי" מתום פרידמן (אני מתבטא כאן בעדינות) כלפי מדינת ישראל וממשלותיה – לא רק אלו המתוייגות כימניות.

כמו תום פרידמן, גם סיגמן היה ער למצוקה התדמיתית אליה נקלעו הסעודים בעקבות הפיגוע במגדלי התאומים. הוא לא המתין להזמנה מיוחדת לבוא ולהציע את שירותיו. לא ברור אם היה תיאום בין סיגמן לפרידמן. מניתוח האירועים שלאחר מעשה, כנראה שאת רעיון יוזמת השלום הגה לראשונה סיגמן. אינדיקציה לכך היא העובדה שעוד לפני שהדיו יבש על מאמרו של פרידמן, סיגמן יצא עם מאמר "המשך" הקורא לממשלת ישראל ל"הרים את הכפפה" תום פרידמן במאמרו, בצניעותו האופיינית, מרמז שלו מגיעה זכות הראשונים על הרעיון.

לסיגמן היה ברור שבעיקבות מגה-פיגוע תידרש מגה-תגובה מצד הסעודים על-מנת להציל את תדמיתם. על-מנת ל"הכשיר את הקרקע" ולנטרל את המציאות שעבור הסעודים כל מעשה, או מחווה, או אפילו סתם דיבורים שיכולים להתפרש כהכרה ב"ישות הציונית" הוא אבי אבות הטומאה – סיגמן מתאר במאמרו מציאות אלטרנטיבית. עולם בו אף לא אחד מבין המנהיגים הערביים האחרים כואב את מצוקתם של הפלסטינים יותר מנסיך הכתר. סיגמן "שוכח" להזכיר שרגישותו של נסיך הכתר לסבלותיהם של הפלסטינים מתבטאת בחוק מיוחד האוסר על מתן אזרחות סעודית לכל מי שמוצאו מפלסטינה, כולל צאצאיו לדורי דורות וכן כאלה שנישאו לאזרחים סעודיים.

יתרה מזאת, בעולמו של סיגמן נסיך הכתר "מת" להכיר במדינת ישראל ולכונן עימה יחסים תקינים. כל מה שנדרש מישראל זה לחתום על הסכם שלום שיראה "צודק" עם הפלסטינים. נו טוב, מומחה מהמעלה הראשונה לתהליך השלום במזרח התיכון. לא חסרים כאלה בקרב הציבור האינטלקטואלי במדינת ישראל.

הסעודים לא מיהרו לקנות את רעיונו של סיגמן, למרות שהם היו מודעים לחומרת מצבם. אבל לא אדם כסיגמן יאמר נואש. לא בכדי הוא נושא את התואר מומחה מהמעלה הראשונה לתהליך השלום במזרח התיכון. למארחיו הוא הסביר שנקיטה ביוזמת שלום איננה כרוכה בשום סיכון עבורם כי ההצעה תידחה ממילא על-ידי ממשלת ישראל וכך ישראל תראה כ"סרבנית שלום" והם יצאו נשכרים.

נשארה בעייה אחת – איך, ולא פחות חשוב, למי – מגישים את ההצעה. אחרי ככלות הכול מגעים ישירים או עקיפים עם ממשלת ישראל הם בחזקת תועבה וחל עליהם איסור חמור ביותר.

הפתרון אותו הציע סיגמן – הודעה לעיתונות.

אבל זה לא כל כך פשוט כמו שזה נשמע, כי הודעה לעיתונות מטעם גוף רשמי סעודי עדיין עשוייה להתפרש כהכרה ביישות הציונית. ואז צץ במוחו של סיגמן רעיון גאוני – פרידמן! אני מסופק אם סיגמן שמע על אורי זוהר, אבל הראש היהודי ממציא לנו פטנטים ואין חולק על כך שפרידמן הוא פרידמן, מה יש לדבר, ופרידמן תמיד הוא הטוב ביותר!

אם תום פרידמן ידע שתפקידו בכל הסיפור הוא בסך-הכול זה של בלדר פאסיבי להפצת מידע מטעה (disinformation) או לא, זו תעלומה. ככלל, מתוקף מעמדו כפונדיט הראשי (opinion monger -- Pundit או מחרחר דעות) של הניו-יורק טיימס, פרידמן אינו נוהג לחלוק עם אחרים את הכבוד והיוקרה המתלווים לפרסום של סקופים מהסוג הזה. הוא גם לא אוהב להיות "כינור שני" בתזמורת.

גנן גידל ברווז בגן - ברווז גדול גדל בגן

וכאן קרה הבלתי צפוי. בניגוד לתחזיתו של סיגמן, ממשלת ישראל בראשותו של שרון לא דחתה את ההצעה הסעודית. אומנם בירושלים לא יצאו במחולות המחניים, אבל שרון הצהיר שהוא רואה אותה כדבר חיובי ואף הציע לקיים מיד פגישה לדיון בפרטי היוזמה, פגישה אותה שרון היה מוכן, על-מנת למנוע מבוכה מהסעודים, לקיים בסודיות רחוק מעיני התקשורת. הדברים נאמרו בגלוי, בעת דיון בכנסת. עולמם של הסעודים חרב עליהם והם לא ידעו את נפשם מרוב בהלה.

לסיגמן היתה עכשיו בעייה אמיתית – זה לא היה מה שהוא רצה, אבל זה מה שיצא. במאמץ נואש להציל את מעמדו כמומחה מהמעלה הראשונה לתהליך השלום במזרח התיכון, סיגמן פסק: ממשלת ישראל דחתה את היוזמה הסעודית!

ואיך הוא הסביר את הצהרתו של שרון? ישראל ידעה שהסעודים לעולם לא יסכימו להיפגש עם ישראלים. להציע תוכנית שלום ולסרב להיפגש עם הצד השני לדון בה נשמע לא כל כך הגיוני, אבל בבזאר השלום של המזרח התיכון הכןל הולך. חוץ מזה תמיד אפשר לטעון שלסעודים אין שום סיבה להיפגש עם ישראלים על-מנת לדון בתוכנית שהוצעה לתום פרידמן מהניו-יורק טיימס. לפרופסור המומחה מהטלוויזיה, שמעון שמיר, עמדה דומה. ראש המוסד לשעבר אימץ אותה גם כן. כמו שהיינו מגלגלים בלשוננו כשהיינו ילדים – גנן גידל ברווז בגן, ברווז גדול גדל בגן.

לסיום, הערה אחת לגבי כותרת המאמר. באגדה לילדים של הנס כריסטיאן אנדרסן מסופר על ברווזון מכוער. הברווז המתואר כאן הוא לא רק מכוער, הוא גם צולע, כי אין לו רגליים. יש לו כנפיים ולכן הוא יכול לעוף, אבל על הקרקע הוא לא יכול לעמוד.

-----------

* לאהוד – אי אפשר להשאיר את המאמר של נפתלי רז [גיליון 934] ללא תגובה. במאמר הזה כל מילה היא שקר כולל ו' החיבור וה' הידיעה.

"יוזמת שלום ערבית"? מעולם לא היה דבר כזה. מדובר בברווז עיתונאי שפירסם תום פרידמן באביב 2002, במסגרת מסע יחסי ציבור לשיפור התדמית של ערב הסעודית בארה"ב, שהיתה בשפל המדרגה בעקבות הפיגוע במגדלי התאומים, שמרבית משתתפיו היו סעודים. בזמנו כתבתי על זה מאמר שהתפרסם כמה פעמים.  

והערה נוספת – שקר נוסף הוא שממשלת ישראל  "דחתה" את היוזמה.  בתגובה למאמר של פרידמן, אריק שרון הצהיר בפירוש מעל בימת הכנסת שהוא מוכן להיפגש עם הסעודים לדון בפרטי הצעתם. הם כמובן לא הסכימו להיפגש עם ישראלי.

 כל טוב וחג מצות שמח, 

 ישראל בר-ניר

* * *

אלי מייזליש

כל האמת על הצעת השלום הסעודית

אני מודה למערכת שהואילה בטובה להעתיק לכאן את המאמר של נפתלי רז מ"על צד שמאל" [שהוא עורכו]... והנה קטע ממאמרו: "לחזור ליוזמת השלום הערבית":

בין השורות מאותתות לנו מדינות ערב המתונות – סעודיה, ירדן, מדינות המפרץ ומצרים – "סכמו שלום איתנו, 'המבוגרים האחראים', ואנחנו נדאג שהפלסטינים העדיין-בתהליך-התבגרות ימלאו את חלקם בהסכם."

ואני עומד ומשתאה; האמנם בן-אדם הוא זה שכתב את גיבובי הקש והגבבה הללו? או שמא אין זה אלא תעתוע של מכונת דפוס שחטפה מכות בראש.

יש לנו אצל כתבתו של נפתלי רז הצעה בת שני שלבים; [א] לקרוא ולהתפלץ מעצם הבאת דברים אלה לדפוס ו-[ב] ללכת לקורס שנה א' בפסיכולוגיה כדי להבין מה דוחף אדם לדבר שטויות.

בראש ובראשונה מציע נפתלי לאמץ את ההצעה הסעודית שהפכה להצעת הליגה הערבית שנקראת הצעה לישראל לכונן שלום עם 22 מדינות ערב תמורת נסיגה לקווי 67' בשלמותם כולל בירושלים עד הסנטימטר האחרון מול החומה ליד שער יפו. לא הכותל, לא הר הזיתים לא העיר העתיקה ולא אף שכונה יהודית כמו הגבעה הצרפתית או רמות או גילה או הר חומה או אפילו מלון ממילא – שכונות שמתגוררים שם חצי מיליון יהודים. כלום כלום כלום מעבר לקווי 67' ליד שער מנדלבוים שישוב להיות עמדת גבול.

והרי לא כל עם ישראל למד גיאוגרפיה באוניברסיטה, למשל כמה יודעים מה זה ואיפה זה 'איי קומרו' שמתיימרת להיות אחת ממדינות ערב וחברה ב"ליגה הערבית"? וזו אחת מה-22 המעצמות האדירות שנזכה לכונן איתן שלום? או שזו פדיחה בת 3 איים קטנים מאויישים במלגשים בסמוך למגדסקר בדרום האוקיאנוס ההודי 10,000 ק"מ טיסה לראות כמה ילדים מטפסי עצים.

ומה באמת נקבל? ובכן: "שלום עם 22 מדינות ערב" [שאחת מהן איי קומורו].

מר נפתלי, הרי עם 2 מדינות יש כבר שלום אז למה 22? לא נכון לכתוב 20?

ועכשיו קרא היטב את רשימת ה-20 המדינות שאינן מדינות בכלל. שנתחיל?

האם מר נפתלי אתה מציע לכלול את סוריה? ממתי סוריה היא כיום מדינה? לא בדקת במפה? סוריה היא כיום מדינה שעושים איתה שלום? מי יחתום? מי? אז תוריד עוד אחת ונותרו 19.

הלאה מר נפתלי; ממתי מישהו בישראל ביקר במדינה ששמה סומלי? [אחת מ-22] יש דבר כזה? יש מדינה בשם סומלי, או ערב רב של כנופיות שרוצחות מדי יום שבט-שבט, שציוד החובה של כל איש כנופיה זה קלצ'ניקוב, RPG, חבילת רימוני יד וכמה סכינים בחגורה. אז זו מדינה שתעשה איתה שלום? תוריד עוד אחת ונשאר לך 18.

הלאה מר נפתלי; בסמיכות למדבר הזה ששמו סומלי יש עוד שפיץ קטן בקצה היבשת ושמו 'ג'יבוטי'. היית בג'יבוטי מר נפתלי? מה יכולים חצי מיליון נוודים לבושי סחבות 'לתרום' לשלום שלנו עם הפלשתינים? הרי היא אחת מה-22 'מדינות'? לא? תגיד. מה יכולה ישראל לתת או לקחת מג'יבוטי או לג'יבוטי? מה יש לנו לעשות שם? נפתח שם קונסוליה? מה יש לו לקונסול לעשות שם?

ונעבור עכשיו לרוצחת-עם בשם סודאן. סודאן רצחה במשך 40 השנים האחרונות 3 מיליון בני שבטים שאינם מוסלמים, חלקם בדרפור וגם בדרום שכיום היא 'דרום סודאן'. ויש שם נשיא שקיים כלפיו צו הסגרה בינלאומי. היית בסודאן נפתלי? אין אפילו חומוס בסודאן. חוקי הדת שם חותכת אברים. סודאן היא 'מדינה' שארה"ב מתייחסת אליה כ"תומכת טרור" ואין לה יחסים עם סודאן. אז תבקש להיות עבורה קונסול כבוד? אני לא מבין מה אתה רוצה שנעשה עם סודאן? יחסי שלום? תסביר מה זה. איך אפשר עם מדינה תומכת טרור.

אז מה נשאר לך? איי קומורו? זו מדינה? 3 איים מלגשים קטנים ליד מדגסקר? חצי מיליון מדגסקראים שאינם ערבים בכלל ולא שמעו על ישראל בחיים שלהם. 10 אלפים ק"מ מכאן. לא שכן כמו מצרים ולא מעבר לגבול כמו ירדן, אלא פי שלושה זמן טיסה ממוסקבה. הלוך-חזור-הלוך. וכדי שהקוראים יבינו במה ובמי מדובר הנה הרשימה המלאה: 

סוריה לבנון עיראק סומליה סודאן ג'יבוטי איי-קומורו לוב תימן מרוקו תוניס אלג'יריה סעודיה עומאן קטר בחריין כוויית 3 האמירויות [מצרים ירדן]. חוץ מלומר לך באידיש 'הגרויסע גליק אוף מיין באבאס' קאפ', או בתרגום עממי; שמחת זקנתי, אתה יכול להתנגב עם 'מדינות ערב' כאלה שסוריה היא אחת מהן.

עכשיו, חוץ מירושלים, תראה לי מן-דהו שיסכים תמורת לא שלום עם ג'יבוטי או סודאן אלא תמורת הררי זהב ויהלומים לתת לערבים את גוש עציון, את מעלה אדומים, את קריית-ארבע ומערת המכפלה ואת קבר רחל.

העניין הוא לא באבסורד הזה, אלא לפמפם בראש שהממשלה לא רוצה לעשות שלום עם הפלסטינים כאשר הצעה נדיבה של סעודיה מונחת לפתחנו. וכי באמת חשבת שהסעודים כל כך מטומטמים שנואיל בטובנו לקבל את הצעתם הנואלת, או שכל זה נועד לאנשי השמאל ההזויים כאן לנפנף עם הצעת שלום ערבית, אבל הממשלה שלנו היא סרבנית שלום. ואם ישראל היא סרבנית שלום מדוע שלא יקום בנדיט ערבי מכפר הרוצחים אידנא לרצוח קצין משטרה יהודי ערב חג בתואנה של 'מלחמה בכיבוש'? האם ככה מתנהגים בני עם שוחר שלום? מה חשב בנדיט זה שיצא לכביש לארוב למכונית ישראלית? שעל ידי הירי הוא יזרז את הממשלה לנסוע לקנוסה ולהיכנע למלך סעודיה בשם 22 מדינות ערב? או שזה הרגל של שנים בלי כל קשר לשלום או מלחמה – העיקר לשים מארב ולרצוח יהודים על הכביש מאז פרעות תרצ"ו-תרצ"ח בכביש באב-איל-וואד העולה לירושלים – לא כך?

אני מאוד מעוניין לדעת מה גרם לך להוציא את הכתבה הזו מהבוידם בעיתונך "על צד שמאל" מלפני שנתיים ב-2012? מה קרה מאז? הסעודים 'מתים' היום לעשות שלום עם היהודים יותר מאשר ב-2002 – עת פרסומה?

אני אומר לך כי הפיתוי שתמורת נסיגה כללית לקווי 67' כולל ירושלים, 22 מדינות ערביות אלה יואילו בטובן לעשות איתנו שלום, זאת פדיחה ברמת זבל, הוא פיתוי נאלח ומסריח שתן של עיזים. לא רק שאין דבר כזה "22 מדינות ערביות" ולא רק ש"מדינות" אלה אינן כלל מדינות אלא פיסת נייר, ושתי המדינות העיקריות שביניהן, ממילא כבר חתמו איתנו חוזי שלום, מצרים וירדן. עצם הפיתוי מלמד כי לא בידיים כשרות באה סעודיה להציע את "הצעתה" שאינה  אלא צ'יזבאת נוסח המדבר המעלה עשן, וכל הברברת סביב ה"הצעה" באה להפיל אותנו בפח של סרבני שלום.

כי לו הייתה סעודיה באמת כנה ורצינית בעניין הזה, היא הייתה מניחה על השולחן נייר אמיתי שיכול להוות תמריץ לשיחות שלום. מה שהיא הניחה על השולחן אינו ראוי בכלל להתייחסות.

סעודיה היא מדינה ענקית. היא יותר גדולה מצרפת+ספרד+גרמניה+איטליה+אנגליה ביחד, שמתגוררים בהן 350 מיליון בני אדם, ובסעודיה מתגוררים בסה"כ 20 מיליון איש. מדינת-ענק זו, שיש לה את רזרוות המטבע הגדולות בעולם, לו היתה רצינית, היתה תחילה תורמת לאחותה הקטנה פלסטין כברת קרקע וכמה מיליארדים כדי שיחיו כבני אדם ולא בגטו הפלסטיני ברמאללה. אבל היא לא תיתן גרוש ולא חצי מטר אדמה. מה היא צריכה יותר ממיליון קמ"ר? לשם מה?

אם הכאב הפלסטיני מציק לה, היתה יכולה מזה יותר מ-60 שנה לתת בית לפלסטינים. אבל מצידה שהפלסטינים יקחו קלצ'ניקובים ומטעני חבלה וירצחו יהודים כל חג פסח – ונא עיין מלון "פארק".

צר לי שיהודים מאנשי השמאל שבתוכנו, מדדים על קביים של שלום. כה נפעמים מהמילה שלום, עד תימהון, ועושים זאת עם חיוך על שפתיים. במקום שאנשי שמאל אלה יכתתו רגליהם ללא קביים אל מחוזות ברי השיח שלהם בשטחים ויאמרו להם ללא חיוכים: בסטה! די! תפסיקו עם מטעני החבלה ועם ירי על יהודים בדרכים, תקבלו מה שהמדינה שלנו יכולה לתת ולא מה שאתם רוצים. ואם הסעודים רוצים לעזור שיחתמו על כמה צ'קים, אלה יעזרו הרבה יותר מכמה קמ"ר שתקבלו פה ושם ולא יותר. כי לא תקבלו חצי מטר בירושלים של היום. ותסתדרו למרות שההתנחלויות ימשיכו להתקיים בדיוק כמו שלוד ורמלה ועכו ואשדוד מלאות עם יהודים. כי היינו כאן לפניכם. זה מה שכדאי לכם היום וזה הרי מה שבסוף הרי תקבלו ולא יותר.

מדינת ישראל כיום היא חזקה מאי פעם בכל התחומים. כושר הייצור שלה מזנק ללא הרף. הבנייה וסלילת הכבישים ומסילות הברזל, שברו שיאים של מדינות אירופה. שום פיתוי של שלום עם 22 מדינות ערביות הוא נכון כדי להגיע לשיא נוסף מיותר. אין לישראל כיום שום צורך להתעשר יותר ממה שהיא. הברברת על 'חרם' או על אפרטהייד, הפכה לגיחוך בינלאומי. כל תייר כיום נפעם מהמדינה האטרקטיבית שאין כדוגמתה בעולם. ועל זאת נאמר: 'כל המוסיף גורע.'

גם הברברת על משבר מלאכותי עם ארה"ב נמוגה. ארה"ב יודעת כי אין באזור אף מדינה יציבה, חזקה ודמוקרטית זולת ישראל. השקל שלנו איתן. מזג האוויר נפלא. אין הוריקנים או טייפונים או שיטפונות ההורסים כפרים שנסחפים אל הים. רבע מיליון מכוניות חדשות נמכרו ב-2013 לעומת 150 אלף ב-2012 וטסים בכיף 130 קמ"ש על כביש 6 לגליל.

ולבסוף, אחזור על ההצעה הנגדית לסעודיה: היות ואת מדינת ענק עם שטח של שני מיליון ורבע קמ"ר מדוע שלא תתרמי אחוז אחד [1%] רצועת חוף קטנה דומית לירדן מול הקטע הצפוני של ים סוף המזרחי, כולו 22 אלף קמ"ר שהוא שטחה של ישראל כיום, מה יקרה לסעודיה כבר אם יוותר לה 99% משטחה שזה יותר מ-2 מיליון קמ"ר? איש אינו אומר לפלסטינים שיוותרו לנו על הקרקע שלהם בגדה או הבית ברמאללה למשל. אבל עצמאות מדינית? רק על קרקע ערבית, תרומה סעודית צנועה של אחוז משטחה. ממילא הסעודים בעצמם גזלו ושדדו את האדמה הזו, שהיא שטחה של מדינת חיג'אז  – מהשריף חוסין איבן עלי ב-1926, עת אביו של המלך הסעודי הנוכחי המלך עבדאללה בן ה-90 בנו של איבן סעוד שגזל ושדד את חיג'אז מחוסיין הזקן – הסב סבא של עבדאללה ה-2 מלך ירדן של היום. הוא פשוט הגיח מהמדבר עם פרשיו שולפי החרבות ובסכינים שחט עשרות אלפי חיג'אזים וירש בכוח החרב את אדמת חיג'אז, על כן, לתת כיום פיסת קרקע מאותה חיג'אז שדודה תהיה כפרה על עוונות הסעודים שודדי הארצות.

אגב, אותו מלך זקן, אב המשפחה ההאשמית, חוסיין איבן עלי, שנזרק ב-1926 בידי איבן סעוד מחיג'אז, נמלט בספינה מג'דה בחסות משחתת בריטית לקפריסין ומשם אל חצר בנו עבדאללה ה-1 ברבת עמון, ומת כעבור 5 שנים ב-1931 ונקבר בהר הבית. עד היום עולים הירדנים לפקוד את קברו בהר הבית.

בנו עבדאללה ה-1 נרצח על הר הבית כשבא מעמאן לפקוד את קבר אביו ב-1951 וגם הוא קבור ליד אביו כאן אצלנו בירושלים.

אין לי שום עניין בעלייה לרגל אל קברי מלכים. שיבואו אלפים בכל יום ויניחו זרי פרחים ויתפללו למוחמד. אבל אחרי התפילה שילכו אל ביתם – בשקט. המשחק הוא בעצם בין ערבים לבדם. הם הורגים זה את זה וזה בדוק. הרבה הרבה שנים לפני פרוץ הציונות והצהרת בלפור, לפי מיטב המסורת המדברית: בחרב. כמו למשל הניסיון של סאדם להשתלט על כוויית.

והאילוזיה שבני אדם אלה "יעשו שלום" דווקא עם היהודים כובשי "פלסטין הקדושה" – היא מחלת נפש שכמה מאנשי שמאל לוקים בה מאז ומתמיד כמו למשל מודעת האבל על מותו של סטלין. [ראינו אותה בעיתון של החג].

ברגע זה ממש כל סוכנויות הידיעות בעולם משדרות על תזוזת כוחות נאט"ו אל עבר הגבול המזרחי. שם הבעייה, נפתלי. שם באירופה המעטירה. אז תעזוב אותנו עם הצעת סעודיה שאין לה שחר.

* * *

תקוה וינשטוק

מיהושע עד יהושע

 "העמק – מיהושע בן נון עד יהושע חנקין"  – כך כונה טיול האביב של בית התנ"ך בתל אביב. הסיור – בשיתוף המועצה לאתרי מורשת – התקיים לאחרונה בנחלת שבט זבולון, מהתבור עד הכרמל ועמק זבולון.

כרגיל בבית התנ"ך לוּוה הסיור בחוברת מאוד מושקעת ומקיפה שחיבר דניאל  אופיר, המנהל (בהתנדבות) את בית התנ"ך. החוברת עוסקת בזבולון מאז נולד ומאז נושב השבט בארץ ישראל לאורך התקופות עד מלחמת השחרור ועד ימינו אלה ממש.

זבולון היה בנה השישי של לאה אשת יעקב (ככתוב בבראשית, ל: "ותאמר לאה: זבדני אלוהים אותי זבד טוב. הפעם יזבלני אישי כי ילדתי לו שישה בנים. ותקרא את שמו זבולון."

זבולון קבל מיהושע חבל ארץ קטן, תריסר ערים, בהן שריד, נהלל ושמרון. הגבול בין זבולון שבצפון ומנשה בדרום היה נחל קישון בעמק יזרעאל. אף שיעקב בירך "זבולון לחוף ימים ישכון" נחלתו היתה רחוקה כעשרים קילומטר מהים התיכון. לדעת דני אופיר הגיע השבט לים  אחרי הניצחון במלחמת דבורה. סיסרא סולק מחרושת הגויים וזבולון הצליח להתפשט מערבה. אז אף ספח את יקנעם הכנענית. גם בימינו חלו שינויים דינמיים בגבולות מדינת ישראל. נחלת זבולון כללה ארבעה ערי לווים והשבט העמיד שני שופטים – איבצן מבית לחם ואילון הזבולוני.

בני זבולון חברו לדוד בכל מלחמותיו בפלישתים, אבל אחרי שהמלוכה התפלגה נכפף עם שבטי הצפון למלכי שומרון. כשחרבו שומרון וירושלים, יצא שבט זבולון כשאר השבטים לגלות ושב ארצה בהצהרת כורש. אחר המרד הגדול ברומאים וחורבן בית המקדש (70 לספירה) העביר רבן יוחנן בן זכאי את הסנהדרין מירושלים ליבנה. שם הקים מרכז רוחני והתיישבותי חדש שהציל את ישראל מהתבוללות וחיסול, כפי שהתבוללו כל העמים העתיקים מסביב. ב-62 השנים ביבנה שיקמה המנהיגות את האומה.

אחרי מרד בר כוכבא ברומאים – מלחמה של שלוש וחצי שנים בה נפלו 580,000 לוחמים יהודיים – נאסר על היהודים להתיישב בכל דרום הארץ ולא בירושלים בלבד, כפי שנגזר קודם, והסנהדרין והמנהיגות הציבורית עברו לצפון.

זו היתה שעתו הגדולה של הגליל היהודי. 150 שנה פעלו נשיא המדינה והסנהדרין – (הכנסת) בנחלת זבולון. תחילה, בשנת 140 לספירה, ישבה הסנהדרין באושה. ראש הסנהדרין, רבן שמעון, החל בשיקום הריסות המרד. ב-165 נתמנה לנשיא בנו יהודה, הגדול בנשיאי ישראל, שכיהן יותר מארבעים שנה. מפעלו האדיר היה כינוס ועריכה של כל הוראות התורה שבעל-פה וחתימתם בספר חוקים חדש – המישנה. ששת סדרי המישנה שופעים הלכות, אגדות ומדרשים שנאמרו אחר חורבן הבית, כולל חכמי יבנה הראשונים ובראשם ר' עקיבא ורבי מאיר (בעל הנס). בימיו הגיעה הסנהדרין לשיא של שבעים חברים.

רבי יהודה הנשיא העביר את הסנהדרין לציפורי, העיר המרכזית בגליל. הוא הביא לפריחת חיי הכלכלה והתרבות. הגליל מנה עשרות ישובים מצליחים והארץ זכתה במעין אוטונומיה מצד השלטון הרומאי. יהודה הנשיא היה מיודד עם קיסר רומי – מרקוס אורליוס כנראה – וקיבל ממנו אחוזות חקלאיות. בהכנסותיו פיתח מוסדות חינוך ושלטון עצמי.

אחריו היו הנשיאים בנו רבן גמליאל השלישי ונכדו ר' יהודה השני (230-286) שהעביר את הסנהדרין לטבריה והחזיר לעיר העתיקה את כבודה.

כמה מהאתרים שביקרנו בנחלת זבולון:

צפורי

צפורי, שבה שכנה הסנהדרין, היתה עיר מוקפת חומה כבר בימי יהושע בן נון בשם קטרון (שופטים א, ל). הורדוס ביצר ופאר אותה. במרד הגדול של שנת 66 נכנעה העיר לרומאים ללא קרב, ואחרי מרד בר כוכבא נעשתה בירת הגליל התחתון והתנחלו בה גולי ירושלים ויהודה. חכמינו פירשו: "למה נקראה צפורי? משום שעמדה כצפור."

לפני כשני עשורים התקיימו חפירות בציפורי ונתגלה עושר ופארה של העיר. הרבה מהערים המעורבות בארץ זכו אז לשגשוג כלכלי ולבנייה מרשימה. עושרה של צפורי נבע משפע המים – נחל צפורי, ומסביבה חקלאית פורייה, וכן מהיותה מרכז מסחרי ארצי ובינלאומי.

מי שלא ביקר בצפורי מיספר שנים יופתע מעבודות השיקום וההדמייה שנעשו בה. שוטטנו   ברחובות הרחבים של העיר הצפופה, בין שרידי מקוואות הטהרה, בתי הכנסת (במפתיע, אחד מהם אינו פונה מזרחה לירושלים, כרגיל) והפסיפסים שהם מהמרשימים בארץ, חלקם צורות גיאומטריות ורובם מוטיבים לא יהודיים – חיות טרף, לוח מזלות עם הליוס אל השמש, ובראש וראשונה – האלמונית היפהפייה שזכתה לתואר "מונה ליזה של הצפון."

בשנת 352 פרץ בציפורי מרד שדוכא באכזריות בידי הרומאים. המרכז היהודי עבר לטבריה וממנה לבבל. 

רכבת העמק בכפר יהושע

בכפר יהושע שבעמק יזרעאל (ע"ש יהושע חנקין גואל אדמות העמק) שוחזרה התחנה של  רכבת העמק. רכבת זו היתה מסונפת למסילה דמשק-חיג'אז (סעודיה כיום), שהניח השולטן התורכי עבדול חמיד השני ב-1905 עבור עולי הרגל למכה ומדינה. המסילה בארץ יצאה מצמח לעפולה, בית שאן, חיפה ועוד, והגיעה מצידה המזרחי לאדרעי בירדן. זו אחת המורשות החיוביות הבודדות של השלטון העות'מני בארצנו. עד שהבריטים סללו כבישים בעמק, שימשה הרכבת אמצעי תחבורה ראשי ליהודים ולבדואים. תמורת בקשיש ניתן היה להעמיס עליה גם סוס.

בתחנה בכפר יהושע נעשה שיחזור נאה של המגדל העגול שסיפק מים לקטרי הקיטור, ושל הבניין המרכזי, בית אבן מכוסה רעפי חרס בו התגוררו מנהל התחנה וסגנו. כיום זה מוזיאון המקרין סרט על תולדות הרכבת. נעים לשוטט כאן בין איקליפטוסים ותיקים ושלטים הומוריסטים חדשים ולהיזכר בפולקלור. רכבת העמק היתה כה איטית עד שקפצו ממנה לקטוף כלניות ושבו אליה בצעדים קלים.

במלחמת העולם הראשונה שימש העמק מרכז פעילות לצבא התורכי ולחיל האוויר הגרמני, ונוספה מסילה מעפולה לבית לחם הגלילית. עצים רבים נכרתו אז להסקת הקטרים. הרכבת המשיכה גם בשנות השלושים והארבעים של המאה שעברה אבל מאז "ליל הגשרים", כשההגנה פוצצה את הגשרים בין הארץ לשכנותיה, הלכה ודעכה. היא פעלה 43 שנים ובוטלה כליל כשקמה מדינת ישראל. כיום מרושת עמק יזרעאל בכבישים אך מסילת ברזל אין בו.

מושבות  הטמפלרים

הטמפלרים ("חברת ההיכל") היו חברי עדה פרוטסטנטית מהעיר וירטמברג שבגרמניה, שפעלו להגשמת חזון אחרית הימים של נביאי ישראל: ייסוד מושבות בארץ.  במחצית השנייה של המאה ה-19 עלו כמה מאות טמפלרים לארץ הקודש ויסדו מושבות בירושלים, יפו (גם שרונה, כיום מרכז בידור ובילויים חדש של תל אביב), חיפה ושפלת לוד. ב-1906-7 הקימו שתי מושבות קטנות בגליל – בית לחם וואלדהיים. את האדמות – 25,000 דונם, בין נהלל לשימרון הקדומות – רכשו ממשפחת סורסוק הערבית-נוצרית מביירות, ששלטה ברוב קרקעות עמק יזרעאל.

טמפלרי הגליל עסקו בעיקר בחקלאות, שהיתה מתקדמת יותר מהחקלאות המוכרת בארץ. הם הקימו בתי אבן יפים מיוחדים במינם ומגדלי מים מהראשונים בארץ. רישום אדמותיהם התעכב ובמלחמת העולם הראשונה גויסו הגברים הגרמנים ובהמות המשא לצבא העות'מני, אך בימי המנדט זכו לפריחה.

הטמפלרים נטו לצד הערבים. כשעלה היטלר לשלטון קמו במושבותיהם תאים נאציים.  במלחמה העולמית נעצרו כנתיני אוייב. בית לחם הגלילית היתה אחד ממחנות המעצר. הם הוגלו לאוסטרליה משם שבו לגרמניה. רכושם עבר לממשלת ישראל תמורת פיצויים.

על אדמת בית לחם הגרמנית הנטושה הוקם מושב עובדים "בית לחם הגלילית" שיסדו חברי ארגון "החורש" מאוסטריה. לדעת חוקרים זה מקומה של בית לחם בגליל, שייצרה חביות חרס מעולות. במושב כ-300 נפש העוסקים בחקלאות מגוונת ובעבודות חוץ. ב-1991 נוספה לתחום המוניציפלי של בית לחם שכונה המתפרנסת בעיקר מתיירות. בחורשת אורנים, במבני הטמפלרים היפים גם היום – כולם לשימור – קמו מסעדות וצימרים וכן מוזיאון קטן.

בוואלדהים לשעבר קיימת חווה חקלאית ניסיונית. לידה מושב "אלוני אבא", שייסדו אנשי "העובד הציוני" מרומניה על שם חברם, הצנחן אבא ברדיצ'ב שנפל בשליחות הצנחנים העבריים לאירופה במלחמת העולם השנייה. הקבוצה, שנקראה "מאבק", הגיעה לארץ כ"בלתי לגלית".

בהחלטת האו"ם מ-29.11.49 נכלל הגליל המערבי – מנצרת עד ראש הנקרה, במדינה הערבית. בן גוריון תמך בהחלטה. אך כשדחו ערביי הארץ את תוכנית החלוקה ויצאו למלחמה – נוסף הגליל למדינה היהודית. כיום כוללת המועצה האזורית זבולון 13 ישובים כפריים, קיבוצים, מושבים, יישובים קהילתיים, כפרי בדואים, סמינר אורנים וכפר הנוער הדתי.

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 16.4.14

* בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. מרכיב מהותי ומשמעותי בסדר הפסח המשפחתי שלנו, הוא סיפור יציאת מצרים המשפחתית: העלייה לארץ של הורינו. אבי, בן ה-84, סיפר את סיפור עלייתו כנער בן 17, לבדו, באניית המעפילים "מדינת היהודים", לכידת הספינה, גירושו לקפריסין והחזרה ארצה, היישר לקרבות מלחמת השחרור. קראנו את שירו של אלתרמן "שחרור קפריסין", מתוך "הטור השביעי", שבו הוא מתייחס לספינה "מדינת היהודים":

"... מְדִינַת הַיְּהוּדִים, לָךְ יָדוּעַ: / הֵם נָסְכוּ אֶת כֹּחַם אֶל כֹּחֵךְ / בְּלִי רְאוֹת אֶת הַשְּׂכָר הַצָּנוּעַ / אֲשֶֹר שְׁמוֹ הוּא לִהְיוֹת בְּתוֹכֵךְ! // אִם כַּיּוֹם בְּעֵינָיִךְ רוֹאָה אַתְּ / עַצְמָאוּת / וְקִבּוּץ גָּלֻיּוֹת – / מֶה הָיוּ אֵלֶה אָז? אַתְּ יוֹדַעַת: / אָז הָיוּ אֵלֶּה שְׁמוֹת אֳנִיוֹת... / שְׁמֵךְ כָּיּוֹם בְּלֵב צָר נוֹתֵן פַּחַד, / אַךְ הַשֵּׁם 'מְדִינַת הַיְהוּדִים' / מֶה הָיָה הוּא? סְפִינֹנֶת נִדַּחַת / שֶׁבָּכוּ בָּהּ הַרְבֵּה יְלָדִים..."

והשיר מסתיים בשורות הבאות: "וְכָבוֹד לָרִבּוֹא הַמֵּגִיחַ, / שֶׁעָרַךְ אֶת הַקְּרָב וְכִלָּה. / וְכָבוֹד לַמַּדְרִיךְ, לַשָּׁלִיחַ, / לַמּוֹרֶה בַּבִּקְתָּה הַבָּלָה! // וְכָבוֹד לָהּ לָאֵם–בַּמִטְפַּחַת, / וְלַיֶּלֶד חוֹבֵק הַבֻּבָּה... / וְכָבוֹד לַאֻמָּה הַנִּצַּחַת / שֶׁאוֹיֶב לֹא יִרְאֶה אֶת גַּבָּהּ!"

* בצרור הקודם כתבתי שאיני מבין את אלה הנוסעים לחגוג את ליל הסדר בחו"ל. טענתי שבעיניי זה אבסורד, ותהיתי מה משמעות הסדר בעבורם. התגובות להערה היו ברוח של "זכותו של כל אחד לחגוג איפה שהוא רוצה ואיזו זכות יש לך להתערב?" – בווריאציות שונות. כרגיל, שיח הזכויות האינדיבידואלי, שהשתלט על השיח הציבורי ואינו מאפשר לגיטימיות לכל שיח אחר. וכי פקפקתי בזכותו של כל אחד לחגוג את הפסח בדרכו, באיזו צורה שיחפוץ, באיזה מקום שירצה ואף לא לחגוג אותו כלל? ודאי שזכותו של כל אחד לחגוג כרצונו, וזכות זו אינה מוטלת בספק ואינה ניתנת לערעור. אולם לצד שיח הזכויות, יש מקום גם לשיח של זהות, לשיח ערכי, לשיח תרבותי. יש מקום לשיח, לא רק של "מה מותר" אלא גם של "מה ראוי". ובשיח הזה, עמדתי היא שיציאה לחגוג בחו"ל את ליל הסדר, מנוגדת למשמעות ולמהות של החג, שבו אנו חוגגים את יציאת מצרים, ובכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים וכיו"ב. ואם לנקוט בלשון שיח הזכויות – זכותי לחשוב שהמנהג הזה של נסיעה לחו"ל לחגוג את הסדר מוריד באופן משמעותי את ערכו של הסדר. זכותי לחשוב שיש מקום לדיון מהותי ומשמעותי על עומקם של דברים, ולא להישאר בדיוטה הנמוכה של "אתה לא מחליט עליי."

* שני מקרי רצח אנטישמיים אירעו ערב הפסח, בהר חברון ובקנזס סיטי. הרוצח מקנזס סיטי, פרייז'ן גלן מילר, נלכד. סביר להניח שגם הרוצח מהר חברון יילכד בימים הקרובים. מילר יימק מאחורי סורג ובריח עד יומו האחרון. ארה"ב לא תשחרר רוצח יהודים. הרוצח מהר חברון ישתחרר באחת העסקאות הקרובות, בלחץ ארה"ב.

* את ספרו האנטישמי סיים הרוצח מילר בקריאה למלחמה בציונות. אנטי ציונות ואנטישמיות – חד הן, ואינן ניתנות להפרדה. הקואליציה האנטישמית המובילה את קמפיין הדה-לגיטימציה נגד ישראל והחרם עליה (BDS), היא קואליציית דרבן – הברית הבלתי קדושה של הימין הרדיקאלי הניאו-נאצי, השמאל הרדיקאלי והאסלאם הרדיקאלי. למרבה הבושה, בין הפעילים המרכזיים של התועבה הזאת – יהודים וישראלים.

* ציפי לבני מאשימה את בנט בכך, שבשל התנגדותו להקפאת בנייה אנו נאלצים לשחרר מחבלים. הגישה שהיא מבטאת, היא אם כל חטאת. זו גישה המנוגדת לעיקרון הבסיסי של מו"מ – שהוא ללא תנאים מוקדמים. הפלשתינאים אינם עושים לנו טובה בכך שהם נושאים ונותנים עימנו. אין שום סיבה שנשלם להם על כך במשהו – לא בהקפאה, לא בשחרור מחבלים ולא בשום מחיר אחר. נקודת המוצא של ציפי לבני – היא שעלינו לשלם לפלשתינאים על נכונותם לשבת איתנו, והשאלה היא אם התשלום הוא הקפאה או שחרור מחבלים. נקודת מוצא זו, חושפת את ישראל לסחטנות בלתי פוסקת. יש לשים קץ לתופעה הזאת. מו"מ – רק ללא תנאים מוקדמים.

ועוד מאשימה ציפי לבני את בנט, בכך שהוא דומה לפורעי יצהר. זה נכון כמו להאשים את ציפי לבני שהיא דומה לפורעי בלעין, ל"זוכרות" ולאודי אדיב.

* מי שאינם יכולים להתגייס לצה"ל ולהגן על מדינת ישראל וחיי אזרחיה, כי זה "ביטול תורה", יכולים לבטל תורה כדי ליידות אבנים בשוטרי ישראל ולחסום כבישים בבירה.

* תכניות אלימות בטלוויזיה מעודדות אלימות בקרב הנוער. זו אקסיומה שהוכחה באינספור מחקרים, בארץ ובעולם. עובדה זו מחייבת את הרגולטור, אך יותר מכך את ההורים והמחנכים, לתת על כך את הדעת. אולם הסדרה "גאליס", שבתי נוהגת לצפות בה ולא אחת הצטרפתי אליה וצפיתי בקטעים מתוכה, ממש אינה שייכת לקטגוריה הזאת. לבטח פחות ממהדורות החדשות.

* לאורך כל הדיון הציבורי על חוק הספרים, לא הצלחתי לגבש עמדה. מצד אחד, אני בעד כל מה שמעודד את הקריאה, וספרים במחיר זול מעודדים את הקריאה. מחירי המבצע מעודדים קניית ספרים של סופרים פחות מוכרים ומצליחים, וזה כשלעצמו דבר חשוב. מצד שני, אני מתייחס בהבנה רבה לרצונם של הסופרים ליהנות מעמל כפיהם, שכה נשחק כאשר הספרים נמכרים כמעט בחינם, ואחרי שמורידים את פערי התיווך.

הדיון הציבורי על החוק לא הסתיים. החוק אינו בלתי הפיך, ואם לא יוכיח את עצמו ניתן לתקן אותו, לשנות אותו או לבטל אותו, על פי מבחן התוצאה.

אולם הטענה שהמשבר ב"סטימצקי" הוא מבחן תוצאה של החוק אינה נכונה. המשבר קדם לחוק והוא בא לידי ביטוי בתוצאות העסקיות של 2013, טרם חקיקת החוק. השימוש בטענה הזאת נגד החוק, הוא דמגוגי.

[אהוד: אתה טועה. הדמגוגיה היא שלך! המשבר בסטימצקי הוא חלק מהחלת חוק הספרים החדש ששבר את שוק הספרים החדשים. חוץ מכמה סופרים רבי-מכר, שחשבו להרוויח עוד יותר בזכות החוק החדש, כל יתר הסופרים לא רואים כמעט, ולא יראו גם עם החוק החדש – תמלוגים על ספריהם, ורובם גם משלמים למו"ל כדי שספריהם יצאו לאור מבלי לגרום הפסד למו"ל! עכשיו הם צריכים לשלם למו"ל יותר, כדי שיעמוד בתקנת החוק "לשלם" להם תמלוגים בשיעור קבוע! – יחי הטמטום וחוסר ההבנה הגמור של שוק הספרים! ובייחוד אצל אחד מיוזמי החוק, ניצן הורביץ, והקרובים לו בדעה, חלקם מחברי רבי-המכר!]

* ביד הלשון: "והיא שעמדה והיא שעמדה לאבותינו ולנו." מי זאת ה"היא" ההיא? כדי לדעת את התשובה יש לדפדף לאחור, לטקסט שלפני השיר הזה. זהו טקסט המתחיל במילים: "ברוך שומר הבטחתו לישראל, ברוך הוא."

איזו הבטחה? זו המופיעה בברית בין הבתרים ומצוטטת בהגדה: "שהקב"ה חישב את הקץ, לעשות כמה שאמר לאברהם אבינו בברית בין הבתרים, שנאמר: "וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי-גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה. וְגַם אֶת-הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי-כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל." (בראשית טו, יג-יד). והיא, ההבטחה הזאת בברית בין הבתרים, עמדה לאבותינו במצרים, ובכל דור ודור עד ימינו.

ועוד ואָרט חביב ששמעתי: "והיא – ו סדרי משנה, ה ספרי תורה, י דבריא, א אלוהינו."

[אהוד: מה זה וארט?]

* * *

מלכה נתנזון

6 שירים

אבני אשם

בְּבֵית קָפֶה סָמוּךְ לַסִּפְרִיָּה הָעִירוֹנִית בְּמוֹדִיעִין

קָנִיתִי עֲשָׂרָה סְפָרִים, שֶׁלֹּא נוֹתַר בָּהֶם

שִׁעוּר הַזְּמַן שֶׁלִּי

לְקָרְאָם

וּמַה יְּהֵא עַל עֲשָׂרָה סְפָרִים

שֶׁיַּד כּוֹבֵשׁ לֹא תּוּכַל לְהַתִּירָם לְמַטְבְּעוֹת

קֶסֶם

פּוֹרְחוֹת בַּחֲלַל הַנֶּפֶשׁ

נֶחְתָּמוֹת כְּחוֹתָם?

יִוָּתְרוּ כְּאַבְנֵי אָשָׁם נִרְגָּנִים

עַל שִׁדָּה מְיֻתֶּמֶת

וְלַשָּׁוְא יַמְתִּינוּ לְתוֹרָם

אוֹ לְכָל הַמַּרְבֶּה בִּמְחִיר

גְּרִיסָתָם

בית קיץ

לטובה ורוני, באהבה

רָצִיתִי לִבְנוֹת לָנוּ בֵּית קַיִץ בֶּהָרִים

כְּנֶגֶד

הָאַשְׁלָיָה

וּכְנֶגֶד

הַהַבְטָחָה אֲפוּפַת הַמִּסְתּוֹרִין וּנְטוּלַת הַפְּשָׁרוֹת

הַמִּתְגַּבַּהַת לְמוּלֵנוּ

וּכְנֶגֶד פִּעְנוּחַ הַגֶּנוֹם

וְהַתְאָמַת הַתְּרוּפָה

יָדַי רָפוּ,

כֹּחִי כָּשַׁל

לַשְׁתִּי אֶת בְּצֵק-הַפִּיּוּס

מַבִּיטָה מִן הַצַּד

בְּטֶנֶא מַטְבְּעוֹת הַהַבְטָחָה

וּבַנֵּס

שֶׁ

וכל אהבה לא תיישר

כָּל-כָּךְ דָּאַגְתִּי לְךָ

עַד

שֶׁחָשַׁבְתִּי שֶׁאַהֲבָתֵנוּ

יְכוֹלָה לְקַיְּמֵנוּ

רַק דְּאָגָה אַחַת כִּרְסְמָה בְּלִבִּי

שֶׁגַּבִּי לֹא יִכָּפֵף

כְּגַבָּה שֶׁל

אִמִּי

קָנִיתִי סֶרֶט גּוּמִי וְתִרְגַּלְתִּי

נִסְמַכְתִּי אֶל הַקִּיר וְתִרְגַּלְתִּי זְקִיפוּת קוֹמָה

עַכְשָׁו נִכְפָּף גּוּפִי מֵחֲמַת הַכְּאֵבִים

וְלֹא סֶרֶט גּוּמִי

וְלֹא קִיר

וְכָל אַהֲבָה לֹא תְּיַשְּׁרֶנּוּ

ללמוד לשחרר

מִבַּעַד לִתְרִיסֵי עֵינֶיךָ

בֵּית חֲלוֹמוֹתַי נִפְקָח

אֲנִי מַבִּיטָה בָּהֶן

וּמְאַבֶּדֶת אֶת הַכֹּחַ

לְשַׁחְרֶרְךָ

גֶנים טובים

"יֵשׁ לָךְ גֶּנִים טוֹבִים, גַּם אַתְּ קָרוֹב לְוַדַּאי

תַּעַבְרִי אֶת הַמֵּאָה"

קָרוֹב אוֹ וַדַּאי, דּוֹקְטוֹר?

"אֲנִי מְהַמֵּר עַל וַדַּאי"

אִישׁ כַּנִּרְאֶה לֹא לִמֵּד אוֹתְךָ, שֶׁחֹק הַהִסְתַּבְּרוּת

אֵינוֹ חָל עוֹד עַל מִי שֶׁרַגְלָיו טְבוּעוֹת עָמֹק

בְּאַדְמַת הַיִּסּוּרִים וְהַדָּם שֶׁל הָאָרֶץ הַזֹּאת

בְּאַגַּן הַכְּאֵב הַפְּרָטִי

בַּצַּעַר הַמְּרַחֵף כְּסַפַּחַת

וּבַהַכְלָאָה

בֵּינֵיהֶם

אל אדמת השקט הנכסף

למשפחתי האהובה

"לֹא רָחוֹק הַיּוֹם שֶׁהַסַּרְטָן יִהְיֶה מַחֲלָה כְּכָל הַמַּחֲלוֹת הַכְרוֹנִיּוֹת"

אֲבָל נִשְׁמָתִי תְּרַחֵף אָז עַל שׁוּרַת עַצְמוֹתַי

וְלֹא תִּמְצָא מָנוֹחַ

אלא אִם תֵּדַע

שֶׁנִּצַּלְתֶּם

וְהָעֲצָמוֹת,

אֶל דִּמְמַת הַדְּמָמוֹת

וְאֶל אַדְמַת הַשֶּׁקֶט

* * *

רחלי אברהם-איתן

מה נשתנה תחת הדגל

מַה נִּשְׁתַּנָּה...?

שֶׁהַיּוֹם נִשְׁתַּנֵּק לֹא לְיוֹם אֶחָד בִּלְבַד...

טַעַם מַצָּה וּמָרוֹר לַזְּמָן הָרֵיק מִכֻּלְּךָ

כְּשֶׁהַלֵּב מָלֵא אוֹתְךָ עַד אַפִיסַת הַמָּקוֹם

גַעְגּוּעִֵי זַלְעָפוֹת פּוֹרְצִים מֵחֲרַכֵּי הַגּוּף

כִּבְרָקִים הֲלוּמֵי אוֹר בְּשַׁחֲרַת הֶעָנָן.

נֶהֱפַךְ דַּף הַהַגַּדָה.

עַכְשָׁו הַבְּכִי הֶעָצוּר שֶׁלֹּא הָיָה...

מִתְכַּנֵּס בִּרְמַ"ח אֵיבָרַי.

אֶל אֶרֶץ קַלַּת יָמִים

הִפְלַגְתָּ.

חֹפֶשׁ הָיָה מַשְׂאַת-נֶפֶשׁ

עַתָּה הוּא מַשָּׂא-הַנֶּפֶשׁ.

לֹא אֶחָד בִּלְבַד עָמַד עָלֵינוּ...

65 שָׁנִים – כָּאן בַּצְּחוֹק וּבַדֶּמַע

יוֹצְרִים, נוֹצְרִים, נוֹצָרִים בְּכָל רֶגַע

מוֹצִיאִים לֶחֶם וְגַז מִן הָאָרֶץ

לְחַיּוֹת בְּרֶוַח וְהַצָּלָה

צֶאֱצָאֵי הַנִּמְלָטִים הֵימֶנּוּ.

יָגַעְנוּ.

מָצָאנוּ – נַאֲמִין?

מַה נִּשְׁתַּנָּה הַיּוֹם הַזֶּה...?

שֶׁאַהֲבָה בּוֹטַחַת כּוֹבֶשֶׁת חָכְמַת הַלֵּב

שֶׁאֶרֶץ הַהַבְטָחָה מְיֻשֶּׁבֶת בְּדַעְתָּהּ

חֲרוּשַׁת קְמָטִים

סְדוּקָה מִצִּפִּיָּה לְאַהֲבַת אֵין קֵץ

לְהַבְטָחָתֵנוּ

לִנְחֹל נַחֲלַת אָבוֹת פְּדוּיָה - - -

עַם נֵכָר מְסֻנְוָר מִיָּפְיָהּ

מְפַתֶּה בַּמְּחִיר בָּנִים נֶאֱבָקִים

עַל פַּת סְלוֹלָר.

מַה נִּשְׁתַּנָּה הַיּוֹם הַזֶּה...?

הַיּוֹם יוֹם הֻלֶּדֶת 65.

עַל הַסַּף אַתָּה נִצָּב

נֶעֱצָב

לְהַפְלִיג מִמּוֹלֶדֶת-אַהֲבָתְךָ

אֶל אֶרֶץ קַלַּת רוּחַ

חוֹבֶקֶת אֲסוּפֵי הַמִּזְרָח.

דִּמְעָה עַל הַסַּף פּוֹרֶצֶת מִכֶּלֶא-הַבְּכִי

זוֹלֶגֶת אֶל שִׂמְחַת אַרְבַּע כּוֹסוֹת  - - -

אַרְבַּע קֻשְׁיוֹת יִפָּתְרוּ יַחַד

לֵב אֶחָד.

אֶעֱבֹר חֲצִי עוֹלָם וְשֹׁב נָשׁוּב

נַבִּיט יַחְדָּו אֶל שָׁמַיִם וְכוֹכְבֵיהֶם

מִן הַמָּקוֹם בּוֹ הִבִּיט אַבְרָהָם

אֶל נֶצַח הַזְּמָן - - -

אֶל תְּכֹל הַדֶּגֶל

נִשָּׂא אַהֲבָה

כָּאן.

* * *

הזמנה

להשקת הספרים

"מסעותיי עם נשים", "והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

ההשקה תתקיים ביום שני, כ"ו באייר תשע"ד, 26 במאי 2014

 בשעה 19.30 בבית הסופר, רח' קפלן 6, ת"א

סדר היום: התכנסות וכיבוד קל

ישאו דברים:

ד"ר ארנה גולן – מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד"?

ד"ר משה גרנות (שגם ינחה את הערב): יש זקנים שזוכרים ו"הפוך על הפוך"

פוצ'ו: הייתכן כי גיבורי הפלמ"ח והנח"ל היו מאוננים במסתרים?

דוד מלמד: מסעות בארץ הרועדת

אהוד בן עזר: הנחתום מעין-גדי מעיד על עיסתו

הכניסה חופשית

חניון ללא תשלום (מ-19.00) ברחוב ליאונרדו דה-וינצ'י

ממזרח לבניין הסוכנות

בערב ההשקה לא יימכרו ספרים!

הבהרה לקוראי "מאזניים"

בגיליון האחרון, אפריל 2014, הופיעה מודעה עם התאריך

יום שלישי, 27 במאי, נא להתעלם ממנה, התאריך הנכון הוא

יום שני, 26 במאי!

 * * *

אהוד בן עזר

"שלוש אהבות"

הוצאת "אסטרולוג" 2000, אזל

פרק שמיני

ואורנה הגיעה

ואורנה הגיעה.

חדרה היה סמוך לחדרי. גם עיניה היו מצועפות במין ערפל של קוצר-ראיה המסתיר מעיין שוקק, באר חתומה, אשר מי ידע את תחתיתה? – יסולח לי על הביטוי. אפה היה אף הוא נשרי מעט, מגובנן ולמדני. אפילו חקרני. אין צורך לומר שהרכיבה משקפיים. אופי היה לה – עסקני, תוקפני ונמהר, בדומה לאימה, ואולם גופה היה עגלגל, כולו חמוקים, וקומתה ממוצעת, תכונות אלה ירשה כניראה מאביה. מצד אימה היה לה שפע שיער אדמוני, אך חלק, בעוד עליזה היתה מתולתלת קצת, אולי מסילסול במיספרה. בקיצור, הקטנה ניראתה כלביאה צעירה, אך עדיין כולה תפנוקים, צרור כדורי-צמר ופקעות-רוך –

ואולם כבר ניתן לחוש את עוצמתה שבעתיד-לבוא. קלפטע לא קטנה כלל וכלל.

הוצגתי, נעבך – כחבר של אמא, ללימודים, וכדייר חדש. מהמיטבח שמעתי את אורנה צוחקת באוזני אימה על נעליי המגושמות, צרובות השלג, מרוטות הקור והרטיבות. מה לא הייתי נותן כדי לקנות זוג חדש, ולשפר את הופעתי, ואת מצבי בכלל? – אבל כסף לא היה לי. האפשרות היחידה שעמדה בפניי היתה לחזור למושבה ולעבוד בפרדס. עליזה דאגה לי לעבודה כלשהי: מכר שלה חיפש מגיה לתקצירי עבודות מדעיות בכתב-עת שהוציאה האוניברסיטה לשם הצגת העבודות של הדוקטוראנטים. לא הבנתי דבר בחומר, רובו היה ממדעי הטבע, והישוויתי אותיות וסימנים על פי צורתם בלבד. אני בטוח שעליזה היתה עוברת אחריי על החומר ומתקנת. פירסמו אז שיר שלי, "מסע לארץ הודו", בעיתון הסטודנטים "פי האתון", והדבר העניק לי, בעיני עליזה, הילה של משורר שיש לסלוח לשגיאותיו בעניינים לשוניים וטכניים כגון הגהה. נראיתי אז בעיני עצמי כרמאי, ולא העזתי לחשוב שמקובל לסלוח למשוררים על אי-דיוקים לשוניים. ואולי, כדי להוכיח שהתחלותיי היו מבטיחות יותר, אני מרגיש צורך להביא כאן את השיר:

המסע לארץ הודו

בִּהְיוֹתִי יֶלֶד חָפַצְתִּי לִנְסֹעַ

לְהוֹדוּ. נְעָרִים חוּמִים וַחֲשׂוּפֵי-שֵׁת רָצוּ

אָנֶה וָאָנָה בְּמַדְרֵגוֹת הַגַּנְגֵּס הַקָּדוֹשׁ

וְקָרְאוּ אֶת שְׁמִי בִּצְחוֹקָם הַפִּרְאִי. פִּילִים

רַבִּים צָעֲדוּ לְאֹרֶךְ הַדְּרָכִים הַלְּבָנוֹת

וּשְׂפָתַי רָעֲדוּ בִּתְשׁוּקָה וְאַרְמוֹנוֹת בְּהִירִים

מְאוֹד סָגְרוּ עָלַי לְלֹא הֶרֶף. בְּכָל

פִּנָּה הִנַּחְתִּי מַטְבֵּע וְכַאֲשֶׁר הִנַּחְתִּי מַטְבֵּע

הִבִּיטוּ בִּי הַפִּילִים וּבָכוּ. הַפִּילִים הִבִּיטוּ

בִּי וּבָכוּ וַאֲנִי פִּזַּרְתִּי מַטְבְּעוֹת נְחֹשֶׁת

בְּאַרְמוֹנוֹתֶיהָ הַלְּבָנִים שֶׁל הוֹדוּ. בִּהְיוֹתִי

נַעַר חָפַצְתִּי לִנְסֹעַ לְהוֹדוּ. הַרְבֵּה שָׁנִים

חָלְפוּ הַרְבֵּה פִּילִים פָּרְחוּ מִזִּכְרוֹנִי. אוּלַי

גַּם הַמַּסָּע נִרְאֶה חֲלוֹם טִפְּשִׁי? נַעַר

צָנוּם וְעִקֵּשׁ הָיִיתִי. חָפַצְתִּי לָרוּץ אָנֶה

וָאָנָה בְּמַדְרֵגוֹת הַגַּנְגֵּס הַקָּדוֹשׁ. עוֹד

הַיּוֹם אַרְמוֹנוֹת בְּהִירִים מְאוֹד סוֹגְרִים עָלַי

לְלֹא הֶרֶף. בִּתִּי הַקְּטַנָּה קוֹרְאָה אֶת שְׁמִי

בִּצְחוֹקָה הַפִּרְאִי. הַדְּרָכִים לְבָנוֹת וְהוֹדוּ

אֶרֶץ רְחוֹקָה מְאוֹד. אוּלַי יַלְדָּתִי אֵלֶיהָ

תָּבוֹא? הַפִּילִים שֶׁלִּי לֹא הִפְלִיגוּ לְשָׁם וְאִישׁ

מִשְׁכֵנַי לֹא חָצָה אֶת הַיָּם. בִּהְיוֹתִי

יֶלֶד חָפַצְתִּי לִנְסֹעַ לְהוֹדוּ. אוֹמְרִים, הוֹדוּ

אֶרֶץ רְחוֹקָה מְאוֹד.

1959

אך מיום שבאה הקטנה פרח-חלף לו ירח-הדבש שלי ושל אימה. הלילות המשותפים, חגיגת הגופות המתפתלים, נעוריי וניסיונה – הפכו לבלתי-אפשריים כי כאשר הייתי חוזר מחדר השינה של עליזה היה עליי לעבור במסדרון על פני דלת חדרה של אורנה. פעם אחת ניסינו זאת, וכמעט שנתפסנו: רק סגרתי את דלת חדרי, נפתחה דלת חדרה של אורנה והיא טסה אל מיטת אימה ועד מהרה נשמעו משם קולות רמים של בכי, האשמות והפצרות. היה עליי לבוא בפיג'אמה שלי ולהישבע שרק למדנו יחד, אימה ואני, וגם עברנו על הגהות, והנה הן! – ברגע הזה התגלה לי שאכן ההגהות שעשיתי חוזרות לעליזה, לעבור עליהן, מבלי שאדע.

לא נותרו לנו אלא יומיים בשבוע, בבקרים, לאחר שהקטנה הלכה לגימנסיה העברית רחביה ואילו עליזה לא לימדה באותם ימים.

ויתרנו אפילו על שעות הרצאה באוניברסיטה, אך הקסם פג. חרדים מכל טריקת דלת פן אורנה שבה אלינו להפתיענו, באור, בבוקר – ככל שהחשכנו וסגרנו את החדר – נפל איזה פיכחון מכאיב ביחסינו, ואותה תאוותנות עזה, ידענית, ששבתה את ליבי בחשיכה ופקחה בפניי דרכים שלא שיערתי קודם – ניראתה עתה, באור הבוקר החודר מבעד לתריסים, וריחותיו, והמצעים המקומטים משנת הלילה, ועקבות התמרוקים, ומחלפות שיער אדום-עייף – כמין ניסיון פאתטי של אישה מבוגרת, יחפה, רזה וקצרת-רואי, להשתטות בבהמיות על ארבעתיה ב"הוא גדול, הוא גדול, הוא גדול..." – כמו צעקות של אוהדי ביתר ירושלים במגרש הכדורגל או כתרנגולת שמקרקרת אחרי שהטילה ביצה – במקום לעמוד מול תלמידיה בכיתה בגימנסיה העברית רחביה, או להתרווח על ישבנה בשקט ולשמוע הרצאה מפי פרופסור איזידור לבונה באוניברסיטה.

בוקר אחד חטפה באמצע האקט התכווצות שרירים והיה עליי לעסות את השוק התפוסה שלה ולהתחנן בפניה שתפסיק לצרוח פן תזעיק עלינו את כל שכונת רחביה.

התחלתי להרגיש כאילו אני עושה לה טובה. עובד אצלה מאחורנית. נגעלתי מעצמי. ידעתי שלעולם לא אוכל לאהוב אותה. העירום שלה ניראה לי מלא פגמים קטנים, דוחים. הקורקבן הבולט. הדגדגן הזכרותי. השערות בתחת. כאשר הצצתי לערוותה הפעורה בתוך התלתלים הג'ינג'יים לא יכולתי להשתחרר מהמחשבה שמשם הוורוד-הלח של השפתיים ילדה את אורנה ולשם אני נכנס.

עליזה אף רמזה שאולי מוטב שלא נגור יחד, אז אולי יהיה לנו קל יותר להיפגש. זה הכניס אותי ללחץ נוסף. עמדתי לאבד את מקלטי החם. אמנם, האביב מתדפק בפתח. העיר מלאה סטודנטיות צעירות, נחמדות, שאפשר להתאהב בהן, ואילו אני משמש מיטתה של מורה תאוותנית, שמבוגרת ממני ביותר מעשר שנים! –

ועם זאת, המחשבה על עזיבת הקן הנעים ניראתה לי כגירוש מגן-עדן.

מדוע?

התאהבתי.

במי?

באורנה, כמובן.

המשך יבוא

אזהרה: הרומאן אינו שייך לספרות העברית!

      * * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

החריש התקיים יומיים אחרי ד' חנוכה תרל"ט, כלומר, ביום חמישי, ו' חנוכה, ל' כסלו תרל"ט, 26 בדצמבר 1878.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

הסאגה אינה שייכת לספרות העברית ה"חשובה", זו שיש לה סנדקים ומשרתים – ולכן גם לא הופיעה בהוצאת ספרים "מכובדת" ולא עברה עריכה, לבד זו של מי שכתב אותה וגם הביא אותה לדפוס (המלביה"ד), בטיפולם המקצועי של המפיק אלישע בן מרדכי ואשתו שרה, מסִדרת "ספרי מקור".

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* שמואל אייל: א-פרופו קרי. ב-8 במאי 1948, שבת לפנה"צ, הוזמן משה שרת, אז מחזיק תיק החוץ במנהלת העם הזמנית, ללשכתו של שר החוץ האמריקאי, ג'ורג' מרשל, רמטכ"ל צבא ארה"ב במלחמת העולם השנייה, הוגה, יוזם ומבצע "תוכנית מרשל" לשיקומה של אירופה, והוא מתרה בשרת שאם בסוף אותו שבוע, יום שישי ה-14 במאי, יכריז בן-גוריון על הקמת המדינה, הוא, ב.ג. – מביא כלייה על יהודי ארץ-ישראל (פלשתינה בלשונו) – כי צבאות ערב יחסלו במהירות את המדינה היהודית סמוך להקמתה.

ועוד הוסיף מרשל ואמר כי הוא מתרה בשרת כי הכרזת המדינה וחיסולו של הישוב היהודי בפלשתינה, (מרשל ידע יפה כי הערבים אינם לוקחים שבויים) – זו מכה שהעם היהודי, שלוש שנים מתום מלחמת העולם, לא יוכל לעמוד בה.

לא  חלילה הדאגה לקיומו של העם היהודי הטרידה את מרשל. אינטרסים כבדים אחרים (נפט סעודי, תחרות על ליבם של הערבים) הם שהניעו את מרשל, שיומיים לפני ההכרזה התחצף בגסות בפני הנשיא טרומן בהעריכו שטרומן יכיר בישראל.

ב.ג. הכריז על הקמת המדינה,  צבאות ערב ניגפו בפנינו, שטחה של המדינה היהודית גדל מ-14,000 קמ"ר, לפי תוכנית החלוקה ל-20,000 קמ"ר לפי הסכמי שביתת הנשק 1949.

* עיתון באוקראינה: "בחג הפסח הורגים ילדים לצורך אפיית מצות. ההסתדרות הציונית העולמית שיגרה מכתב גינוי חריף לעורכים. עיתון מקומי באוקראינה מזהיר מפני טקס חג הפסח היהודי, שבו הורגים ילדים לצורך אפיית מצות. העיתון, אִבְנִינְג סִיטִי, בחן את ההיסטוריה של רצח ילדים בידי היהודים באוקראינה והזכיר קריאות מן העבר לטהר את האזור מן היהודים שבו.

 "ראש המחלקה למאבק באנטישמיות בהסתדרות הציונית העולמית, יעקב חגואל, שיגר מכתב גינוי חריף לעורכי העיתון וקרא לראשי ארגונים לזכויות אדם לצאת בגינוי גורף נגד כל ביטוי אנטישמי." [בני טיטלבוים, אתר רשת ב', קול ישראל, 13.4].

* "הארץ" באינטרנט, 15,4, פסח תשע"ד: "אזרח ישראלי [סגן ניצב ברוך מזרחי] נהרג ושני בני אדם נוספים נפצעו אמש [יום שני, ערב פסח, בדרכם לליל הסדר] מירי לעבר מכוניות ישראליות סמוך לכפר אידנא צפונית מערבית לחברון. בצה"ל מעריכים כי פלסטיני חמוש בקלצ'ניקוב עמד בסמוך לכביש 35 ופתח באש לעבר כלי רכב שנסעו בו, הוא ירה מיספר רב של כדורים, ושלוש מכוניות נפגעו מהירי. ההרוג ושני הפצועים הנוספים הם בני משפחה אחת שנסעה לחברון כדי לחגוג שם את חג הפסח. כוחות גדולים של צה"ל, בהם אנשי חטמ"ר עציון הוקפצו לאזור והצבא כיתר את הכפר ופתח בסריקות לאיתור היורה."

ברכותינו לטרוריסט הפלסטיני שרצח בדם קר את סגן ניצב ברוך מזרחי, ופצע שניים אחרים, בהם נער בן 16 – ובכך המחיש לנו כי בערב פסח (ולא רק במלון פארק בנתניה אלא גם השנה) – האינתיפאדה השנייה טרם הסתיימה והשלישית כבר החלה, והפלסטינים משתמשים בדם של יהודים כדי לחגוג בפסח עם המצות האהובות עליהם, שאותן הם קונים בזול מתוצרת הציונים בישראל, גם בנתניה פגועת הטרור.

כי מקנזס סיטי ועד חברון – אין מצה טעימה יותר מזו הטבולה בדם של יהודים! בייחוד ילדים יהודיים! – אבל על הנעשה בארה"ב אין כידוע מה להתלונן, כי היא בעיני רבים מן הישראלים הצעירים – הגשמת החזון הציוני! והם אכן יורדים מן הארץ ועולים לארה"ב ממש כאבות-אבותיהם שעזבו את הגולה הדוויה ועלו לארץ הנכספת!

* ביל דה-בלאזיו נכנס לתפקידו כראש העיר ניו יורק ב-1 בינואר 2014. הנה אחד מהישגיו: בעיר היתה קיימת יחידה מודיעינית של שוטרים בלבוש אזרחי, שהיתה משותפת למשטרת ניו יורק ול-אף.בי.איי – ומטרתה היתה חדירה סמוייה לחוגים איסלאמיים קיצוניים בעיר כדי להשיג מידע על התארגנויות טרור ותיכנון מעשי חבלה.

ובכן, בימים אלה היחידה הזו פורקה, ומה הסיבה? – קיומה העליב את הציבור המוסלמי בעיר ופגע ברגשותיו!

קו-קלס-קלן רוצח בקנזס סיטי, המעקב אחר טרור איסלאמי בניו יורק הופסק! – איזו מדינה נחמדה ובטוחה ליהודים לחיות בה, ארה"ב!

אז ניפגש בתור לדרכונים ליד הקונסוליה האמריקאית ברחוב הירקון בתל אביב, אבל אולי יותר בטוח וקל לעבור לגור בברלין כי שם פורחת כיום תרבות ישראלית חדשה הזוכה לשבחים רבים ולכיסוי נרחב בתקשורת התל-אביבית, שחלקה מתפרנס על שנאת ישראל, בדומה אולי לדברים שהיו נדפס ב"שטירמר"!

* אודי מנור: היוזמה הערבית והאידיוטיזם השימושי – תגובה קצרה לציטוט של נפתלי רז בגיליון 934. – משעשע בכל פעם מחדש לקרוא על הידועה בציבור כ'יוזמת השלום הערבית'. כל כמה שהמלים ב'יוזמה' הזו מחממות את הלב ומפיחות תקווה, ראוי לזכור דבר בסיסי אחד לגביה – כל מה שכתוב בה (נסיגה לקווי 67' ומסירת ירושלים המזרחית לידי החמאס אם לא מיד אז שבועיים אחרי כן) – הוא תנאי למו"מ. לא נקודת סיום אלא נקודת מוצא. ולכן לא מדובר כלל ביוזמה מדינית אלא בפמפלט תעמולה מהסוג המוכר ברחבי העולם בדורות האחרונים. צ'מברליין כבר אמרנו? אז אמרנו.

כך או כך, משעשע איך בכל דור ודור יוצא מקירבנו 'אידיוטיזם שימושי' שאכן משמש בידי קברניטי אש"ף לדורותיהם כחומר ביד היוצר. כבר ב-1974 הגדירה הנהגת אש"ף כחלק מהאסטרטגיה המדינית שלה החדרת המושגים "שחרור לאומי" וכיו"ב מושגים הפורטים על נימי נפשם הנוגה של אנשי 'שמאל' במערב.

כלל נוסף באסטרטגיה הזו: אחד באנגלית ואחד בערבית, וכל מילה נוספת מיותרת. הצלחת האסטרטגיה הזו היא מעל למשוער – שכן היא מתקיימת ברצף כבר ארבעים שנה –  ובפרט שאש"ף על ענפיו ואגפיו הוכיח פעם אחר פעם אחר פעם מי הוא ומה הוא ומה כוונתו. אין צורך להזכיר אלף ישראלים הרוגים ומיספר גדול פי כמה של פלסטינים שאיבדו חייהם בשל האש"פיזם, שהוא כל דבר חוץ מתנועת שחרור לאומית.

אבל עובדות לא מבלבלות את האידיוטיזם השימושי, ואין מה לעשות בעניין זה חוץ מאשר לחכות בסבלנות לדור שידע לומר בנשימה אחת: "שלום עכשיו ואמת עכשיו." עד אז יש לזכור ש'יוזמת השלום' הזו היא כלי מדיני שנועד לבודד את ישראל. עד כמה הוא מצליח ישפטו הכלכלנים, היזמים, התיירים, אנשי האקדמיה והצליינים שזורמים מכאן ולכאן מאז הקמת מדינת ישראל.

אהוד: מה שאתה קורא בשם הנפוץ "אידיוטיזם שימושי" אנחנו מכנים "אידיוטיזם מוסרי"!

* שלום אדוני העורך, הערה לרשימתה של גב' אילנה אדם על השמאלנים [גיליון 934], עיקר שכחת:

לא יודעים ערבית בכלל

לא קוראים ערבית

לא מדברים את השפה

לא קראו את "אלף לילה ולילה" חוץ מהסיפור על עלי באבא, ולא יודעים מהו דמיון ערבי

לא קוראים עיתוניהם של הצוררים האלה

לא שומעים את מה שהם משדרים ברדיו

לא מקשיבים לפרקי הקוראן שמשמיעים אצלם בוקר וערב ובעיקר את הפרקים בהם מופיעים "אהל אל כיתאב – עם הספר" עם הגינויים

לא סחרו איתם

לא חיו בתוכם ולא יודעים עליהם כלום חוץ מהפעם בהם הוזמנו לשתות אצלם קפה ריחני ואחר שאלו "הממממ איך אתם עושים את זה?"

וביום שישי האחרון הלכו להפגין בבעלין

וגרוע מכל: מיובשים וחסרי כל חוש של הומור.

בברכת חג שמח

י"ז

* תיקון טעות: מחבר הרשימה "האם יש קסם בדיכאון?" [גיליון 934] על ספרה של יעל נאמן "כתובת אש" הוא כמובן לא יהושע אלא – משה גרנות. אנחנו מתנצלים מאוד מאוד מאוד על הטעות ולא מבינים איך זה קרה לנו. אכן, היה בשעתו סופר בשם יהושע גרנות, שגם חיבר בשעתו רומאן יפה על יחסי יהודים וערבים בשם "ספל קפה מר".

* חבורת "מחריבי הדת" שפכו ערב חג הפסח עשרים טון של חמץ, בעיקר לחם ישן, לאגם המוביל הארצי בבקעת בבית נטופה, וכך הצליחו להתסיס ולהחמיץ [לא רק את מי הכנרת שהיא בשנים האחרונות בחזקת חמץ בפסח, אלא] כמעט את כל מי המדינה! – ומעתה החרדים יוכלו לשתות בפסח רק מי קולחין או מים שלנו, והמהדרין ישתו ממי בית השימוש.

* מוטי בן-חורין: "וידוי" אישי:  על מנת לשמור על לחץ הדם וגם לחסוך זמן יקר, איני קורא את עיתון "הארץ". אבל, אפשר לקרוא את "הארץ" גם בצורה מצחיקה: כתבי "הארץ" הינם הנשק הסודי של ישראל מול הפלסטינים, שאינם מחמיצים כל הזדמנות להחמיץ הזדמנות" [א. אבן] וזאת בין היתר הודות ל"הארץ" ועוד 70 הארגונים של ה"שלום".

נזכרתי בבדיחה על היהודי שאהב לקרוא כמה היהודים מסוכנים, מנוולים, עשירים ושולטים בעולם [ב"שטירמר"]. כך גם אני נהנה לקרוא את "הארץ" – כמה אנו כובשים ולא חו"ח נכבשים... וכמה "הערבים תחת הכיבוש סובלים."

לפעמים אני קצת מוטרד מכך שזה לא נכון והם לא כ"כ סובלים... ראו איך ערביי המשולש הזדעקו לנוכח ההצעה להעביר את השליטה עליהם לחופש לאומי במדינת פלסטין.

לא מצאתי אפילו ערבי אחד בין מכרי הרבים, שמוכן להיות פלסטיני בפלסטין...

חג חרות לעם ישראל שאינו בשטיפת מוח מחשבתית.

אהוד: פעם הוזמנתי לסמינר בינלאומי של תנועות סוציאל-דמוקראטיות ב"קווינטה דה לה ריבפרייה" שבפורטוגל. סביב השולחן הגדול דמוי חי"ת, עם מתרגמים בו-זמניים בתאים מאחור, ישבנו, נציגים של יותר מעשרים מדינות, רובן גדולות ורחבות מאיתנו בכל המובנים.

אבל היחס אליי כנציג ישראל היה בסגנון "הפרוטוקולים של זקני ציון", כאילו אני מייצג מעצמה בעלת כוח ושליטה עולמיים. הנציג הירדני, שקיבל אותי בליל הגיעי לסמינר ושחדרו היה סמוך לחדרי – אפילו היה בטוח שאני נושא עימי נשק מוסתר. זה היה עוד לפני הסכם השלום עם ירדן.

תחילה מצאתי לנחוץ להכחיש את מעמדי המיוחד הזה בחצי בדיחות הדעת, אבל אחר-כך מצא הדבר חן בעיניי, וממילא גם לא האמינו להכחשותיי – ואז המשכתי לייצג בכבוד את המעצמה שלנו, ישראל, כאילו אנחנו שולטים בעולם ואנחנו גם המפתח היהודי לליבה של ארה"ב!

דבר דומה קרה לי כאשר לפני כ-55 שנים הגעתי ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים. שם משפחתי הלך לפניי כצאצא של פרדסנים עשירים ששלטיהם פזורים בכל רחבי השרון, והתייחסו אליי, בייחוד הסטודנטיות, כאל כלי יקר. תחילה ניסיתי להכחיש, ולהסביר שאנחנו שייכים לענף הבלי-פרדסים של המשפחה. אבל הן לא האמינו לי. חשבו שאני מצטנע, כמו בן של מיליונרים באגדות. בקיצור, חדלתי להכחיש וקצרתי פירות משדי סטודנטיות עסיסיים שהתמסרו לי בנקל כי בנוּ על פרדסיי...

* מרק הסנר: גם אני, כמו עמוס גלבוע, אינני יכול לקרוא את "הארץ" לא בגלל בעיות לחץ דם אלא כיוון שאינני קורא ערבית, אבל בגלל אשתי שתחיה, אנו מנויים על העיתון הזה ואני מסכים עם כל שכתוב כאן [גיליון 934] ונכתב בעבר על הגישה האנטי-ישראלית ואנטי ציונית שלו. לא צריך להביא דווקא את גדעון לוי או את אורי משגב כדוגמא (האחרון דרש בתוקף שעלינו "להשתלב במרחב" מבלי לתת דעתו על השטות שבכך) – ודי לקרוא את מכתבי הקוראים המאוד מגמתיים. אבל אני מבקש להוסיף מימד נוסף:

קיבלתי מעמוס שוקן מכתב המופנה "אל מנויות הארץ ומנויו" ובו הוא מיחס לעיתון זה הרבה הישגים עיתונאיים חשובים. בסוף, נמצא גם פירוט החיובים שלנו כמנויים. ובכן, מ-1.9.2013 ועד 1.12.2013 עלה עבורי מחיר העיתון ב- (הסכיתו וקראו) 24.4%!!! – יש מישהו שיכול להצביע על עליית מחירים המתקרבת לכך בשוק הישראלי?

למותר לציין שמכתבי בנדון לעמוס שוקן לא זכה לתשובה וכמובן גם לא פורסם. ולכן, אהוד, לא צריך להוסיף ולקטר על ש"הארץ" מתעלם ממך! די לנו לדעת שאתה קורא בו בשירותים.

אהוד: וזו בהחלט סיבה טובה לי לקוות ש"הארץ" ימשיך להופיע מדי בוקר ולא יפשוט את הרגל. אחרת ח"ו אזדקק לטבליות "אקס לקס א גוטע זאך, אסט א ביסל אונד קקט א סאך!"

* ארגון ההסעדה לרעבים "קוֹא אַקִיא" פתח דוכן לאלפי היוצאים ודוכן לאלפי הנכנסים בנתב"ג בימים ראשון ושני האחרונים, לחלוקת מזון בערב פסח תשע"ד, וזאת על יסוד ההנחה הסטאטיסטית, המופיעה כמעט בכל העיתונים – כי לפחות כעשרים אחוז מהישראלים [וכמובן גם מהיוצאים והנכנסים] שייכים למיגזר הרעבים והעניים בישראל, וכי גם רבים מן היתר, השבעים – רגילים לקחת מזון חינם בתחנות החלוקה. למה לא?

וכך חולקו בנתב"ג עשרות אלפי מנות חינם, המציבות אותנו, ובצדק – כאחת המדינות העניות ביותר בעולם המערבי.

* סדר עם האנשים העניים ביותר בתל אביב. לעיתים שמות של מוסדות הולמים אותם כמו כפפה ליד. עמותת "לשובע" היא כזאת, כשמה כן היא. גם אמש [יום שני] כשרוב בית ישראל ישב לפני שולחן החג העמוס, ויתרו אנשי העמותה על הארוחה בחיק משפחותיהם ודאגו להשביע את קיבתם ונפשם של 200 מתוך 894 אלף הרעבים שיש במדינת ישראל.

[איתי עמיקם, חדשות 2, 15.4.14].

* אהוד השלום לך, קראתי את הפסח הראשון בפתח תקווה. [גיליון 934]. אני שייך עדיין למי שמתרגש מהסיפור על האנשים האלה.

בברכה

חג שמח

צביקה כ.

* לאהוד שלום רב. זו הזדמנות ברוכה להודות לך על המכתב העִיתי, המגיע כשעון לביתי ובקביעות, מרתק אותי ואת כל בני משפחתי... יישר כוח! תבורך אתה ויבורכו בני משפחתך בפסח שמח ומהנה,

מיכה עמית

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,606 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה עשירית למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-80 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של העדות על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל