גיליון מס' 936

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"א בניסן תשע"ד, 21 באפריל 2014

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: נָדָב בֶּן הַשֵּש שוֹאֵל: "אֵיפֹה אַבָּא?" – ביום השבעה להֵירצחו של ניצב מִשנה ברוך מזרחי ז"ל. // משה גרנות: רק מאה שנים?! על ספרו של גבריאל גארסיה מארקס "מאה שנים של בדידות". 2. פחות הזוי, עדיין לא שפוי, על ספרו "אהבה בימי כולרה". // מתי דוד: 1. פוליטיקה ריאלית מול פוליטיקה וירטואלית. 2. תגובות ממוקדות לאירועים בחדשות. // מרדכי קידר: שיעורי בית. [ציטוט]. // יהודה דרורי: נתניהו מאשים: הרצח שאירע השבוע הוא תוצאה של ההסתה ברש"פ. // משה כהן: הנדון: האשמה עצמית. // עוז אלמוג: על ראובן פדהצור: היתה לו זהות ישראלית. // אורי הייטנר: 1. שבחי הניכור. 2. צרור הערות 20.4.14. 3. האיום כהזדמנות. // רון וייס: לאמץ את התוכנית הסעודית. // משה שפריר: חֵיפָה – סִכּוּם דּוּחַ גֵּיאוֹלוֹגִי. // נעמן כהן: כיצד גם אני הרווחתי משהו מהשחיתות של אולמרט. // דרור אֵידָר: ממריא אל האור המוחלט, ההתקדשות לנבואה אצל נתן אלתרמן ודוד אבידן. // מנשה שאול: נבכי הנפש של הקנאים המוסלמיים. // אהוד בן עזר: לקראת פתיחת מתחם המושבה הטמפלרית שרונה בתל-אביב – פרק מתוך הרומאן הנדיר ויקר המציאות "המושבה שלי" [2000] – שגיבורו האילם נורדאו נוצק בדמות הָר [אהרן] מנדל, האילם שפירא. // צבי י' כסה: עמוס גלבוע ואני למשפט הקוראים. // תקוה וינשטוק: אביב. // נאוה חפץ: רב, מנהלת חינוכית של "רבנים למען זכויות אדם": קולה של עורכת-דין ערבייה-ישראלית. [ציטוט]. // מוטי הרכבי: והנה עוד סרטון זוועה. // אהוד בן עזר: "שלוש אהבות", הוצאת "אסטרולוג" 2000, אזל. פרק תשיעי: הקיר המפריד בין חדרה לחדרי. חלב אם. עגנון.  // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

נָדָב בֶּן הַשֵּש שוֹאֵל: "אֵיפֹה אַבָּא?"

ביום השבעה להֵרצחו של ניצב מִשנה ברוך מזרחי ז"ל

נָדָב בֶּן הַשֵּש שוֹאֵל: "אֵיפֹה אַבָּא?"

וּבֶן הַשָּלוֹש, הוּא יוּבַל הַפָּעוּט,

אוֹמֵר: "בַּשָּמַיִם." בְּמִין הַתְרָסָה בָּהּ

חוֹזֵר אֶל יָמֵינוּ אִיּוֹב הַבָּעוּת

וְאִמָּא הֲדַס שֶעָצְמָה לֹא צְפוּיָה בָּהּ

אוֹסֶפֶת בְּכוֹחַ מֵעִיר הִשְתָּאוּת

אֶת כָּל יְתוֹמֶיהָ כְּמוֹ תַחַת כְּנָפָהּ בָּא

מִין אַף-עַל-פִּי-כֵן שֶל גְּבוּרַת דַּוְקָאוּת.

אוֹסֶפֶת אוֹתָם בְּלִבָּהּ הַכּוֹרֵעַ

מֵאֵבֶל אִישָהּ שֶלַּקֶּבֶר הוּבַל

לְמַעַן עָתִיד מְאֻחֶה מִשְּבָרֶיהָ

וּלְמַעַן שְלוֹמָם שֶל נָדָב וְיוּבַל

וְאִתַּי וְעֵנָב וְשָרוֹן, שֶלְּפֶתַע

חָרַב עֲלֵיהֶם עוֹלָמָם הַמּוּגָן

בְּחֹם אֲבִיהֶם, אִיש עָשׂוּי לְלֹא רֶתַע

וּמְלֵא-אַהֲבָה, שֶלִּבּוֹ מְעֻגָּן

בְּאִשְתּוֹ וִילָדָיו שֶאוֹתָם הוּא כְּנֶטַע

יָקָר מִכָּל צֶמַח טִפֵּחַ בַּגַּן

שֶשְּמוֹ מִשְפָּחָה בְּכָל פֶּרֶק וְקֶטַע

בּוֹ אִיש לֹא שִעֵר כְּלָל עַד מָה מְיֻגָּן

יְהֵא חַג הַפֶּסַח הַזֶּה צְלוּל-הַתְּכֵלֶת

שֶכָּל נוֹף-הָאָרֶץ חוֹגֵג בּוֹ סָבִיב

פְּרִיחָה וְשִׂמְחָה לְכֻלָּם, חוּץ מִיֶּלֶד

שֶאֵין לוֹ אָבִיב פֹּה כִּי אֵין לוֹ אָבִיו.

וּבָאָרֶץ הַזֹּאת שֶנִּרְאֶה כִּי לָנֶצַח

לָעַד לֹא יֻשַּׂג שְלוֹם-אֱמֶת בָּהּ כָּל עוֹד

דְּרָשוֹת-מִסְגָּדִים מְלַבּוֹת בָּהּ אֵש-רֶצַח

וְכָל הִדָּבְרוּת מְעֻתֶּדֶת לִמְעֹד

בִּתְהוֹם מַשְׂטֵמָה עֲמֻקָּה מִכָּל וָאדִי

שֶבָּהּ חֲמוּמֵי-הַמּוֹחוֹת שוֹפְכִים דָּם

בְּשֵם הַטֵּרוּף הָאִסְלָאמִי-גִ'יהָאדִי

בִּקְרַב עַם מוּל עַם וְאָדָם מוּל אָדָם,  

בָּאָרֶץ הַזֹּאת מַחְרִישִים הַשָּמַיִם

עַל כָּל הֲפָרַת הַדִּבֵּר "לֹא תִרְצַח",

רַק בְּכִי הַחַפִּים מִכָּל חֵטְא וְאַשְמָה, אִם

בְּאֹפֶל לֵיל שְחוֹר אוֹ בְּאוֹר בֹּקֶר צַח,

אֵינֶנּוּ מַחְרִיש וְהוּא חַד וְקוֹרֵעַ

לֵב כָּל מִי שֶלֵּב לוֹ, עַרְבִי אוֹ עִבְרִי

כִּי מוּל אַלְמְנוּת וְיַתְמוּת הוּא יוֹדֵעַ

שֶפֶּצַע כָּזֶה לְעוֹלָם לֹא יַבְרִיא.

וְאֵין דַּי בְּגִנּוּי מְאֻחָר, כִּמְעַט צִינִי,

גִנּוּי מְאֻלָּץ שֶנֶּחְלַץ בְּגִמְגּוּם

מִנְּצִיג יוֹשֵב-רֹאש שֶל מִמְשָל פָלַסְטִינִי

שֶטִּיב שְלִיטָתוֹ עַל יוֹשְבָיו הוּא פָּגוּם

וְשוּם הַבְטָחָה שֶאוֹתָהּ הוּא מַבְטִיחַ

בְּמוּ"ם מָלֵא מוּם הוּא אֵינוֹ מְמַלֵּא

אֲבָל כַּקּוֹזָק הַנִּגְזָל הוּא טָח טִיחַ

עַל כָּל עֲבֵרָה שֶכָּזֹאת וְתוֹלֶה

תִקְווֹת בְּתַרְגִּיל עוֹקֵף-מוּ"ם אֶל הָאוּ"ם פֹּה

בְּעוֹד הוּא דוֹרֵש לְהַכִּיר כְּחוֹבָה

בְּאֶרֶץ שֶל עַם פָלַסְטִינִי אַךְ כְּלוּם בּוֹ

אֵינֶּנוּ מַכִּיר בִּזְכוּתָהּ הַשָּוָה                           

שֶל אֶרֶץ שְכֵנוֹ וּבְכָךְ, מָה סַרְקַסְטִי,

הוּא סוּפֵּר-מַשְתָּ"פּ שֶל פִּרְאֵי "תַּג מְחִיר"

מִבְּלִי לְהָבִין שֶבִּטְרַאנְס מַמָּש דְּרַסְטִי

שְנֵיהֶם מַמְשִיכִים יַחַד לְהַעֲכִיר

כָּל שֶמֶץ סִכּוּי הַנִּרְמָס כָּאן בְּלִי הֶרֶף

לְכָךְ שֶשְּנֵי בְּנֵי אַבְרָהָם הַקַּדְמוֹן

יוֹכִיחוּ כִּי לֹא לְעוֹלָם תֹּאכַל חֶרֶב

בָּהּ קֶטֶל מַקִּיז אֶת דָּמָם הָאַדְמוֹן.

וּבֵינְתַּיִם נָדָב כָּאן שוֹאֵל: "אֵיפֹה אַבָּא?"

וְיוּבַל וְאִתַּי וְעֵנָב וְשָרוֹן

וְאִמָּא הֲדַס שֶעָצְמָה לֹא צְפוּיָה בָּהּ

חָשִים אֵיךְ מִדֶּמַע נִשְנַק הַגָּרוֹן

וְאֶצְלֵנוּ מַרְבִּים לְדַבֵּר, וּבְצֶדֶק,

עַל גְּבוּרַת חַיָּלִים וְשוֹטְרִים מוּל זָדוֹן

שֶל רוֹצְחִים שֶיָּדָם כֹּה קַלָּה עַל הַהֶדֶק

בְּיָמִים שֶמָּדוֹן בָּם מוֹלִיד אֲבַדּוֹן

אֲבָל מָה עִם גְּבוּרָה לֹא נִדְלֵית, לֹא מֻגְבֶּלֶת

לֹא בְּיוֹם, לֹא בְּחֹדֶש וְלֹא בְּשָנִים

בַּחֲזִית הַהֵרוֹאִית שֶל אִמָּא וְיֶלֶד

הָעוֹמְדִים כָּאן יוֹם-יוֹם בִּקְרָבוֹת עַקְשָנִים

מוּל כְּאֵב לֹא מַגְלִיד שֶהַלֵּב בּוֹ נָגוּעַ

בְּאוֹתָהּ אִינְקְוִיזִיצְיָה שֶבָּהּ הֵם בַּסָּךְ

נִדּוֹנִים לְאֵינְסְפוֹר עִנּוּיֵי גַּעֲגוּעַ

וְחָלָל מְדַמֵּם זֶה שֶל רִיק וַחֲסָךְ?

מָה עִם כּוֹחַ אַלְפֵי אַלְמָנוֹת שֶהֵן אִמָּא

וְהוֹרִים שַכּוּלִים שֶהֵם סָבְתָא וְסָב

לִילָדִים שֶלַּמְרוֹת שֶעָמֹק-עָמֹק פְּנִימָה

מִתְנַפֵּץ בָּם לִבָּם בְּלִי הֶפְסֵק לִרְסִיסָיו

מִתְאַמֶּצֶת מִשְפַּחַת הַשְּכוֹל לְגַדְּלָם כָּאן

חֵרֶף כָּל יִסּוּרֵי הֵעָדְרוֹ שֶל הָאָב

לְחַיִּים שֶלַּמְרוֹת שֶחָשַךְ עוֹלָמָם כָּאן

יִזְדַּהֵר בָּהֶם אוֹר כְּמוֹ שֶאַבָּא אָהַב?

עַל הַכּוֹחַ הַזֶּה שֶאֵינֶנּוּ נֶחְלָש עִם

כָּל לֵילוֹת הַבְּדִידוּת שֶל נָשִים צְעִירוֹת

אֵין נוֹתְנִים פֹּה כַּיּוֹם עִטּוּרִים וְצָלָ"שִים

וְכִמְעַט אֵין נוֹתְנִים אֶת הַדַּעַת בִּכְרֹת

הַגּוֹרָל אֶת חַיָּיו שֶל הָאִיש שֶאֵינֶנּוּ

שוּב בְּבֵית-מִשְפַּחְתּוֹ אַךְ יֶשְנוֹ וְעוֹד אֵיךְ

בְּזִכְרוֹן אוֹהֲבָיו שֶאַף פַּעַם מִמֶּנּוּ

לֹא נִתָּן לְעָקְרוֹ כִּי חֻמּוֹ לֹא דוֹעֵךְ.

זֶה אֵינוֹ מְנַחֵם וְזֶה כְּלָל לֹא מַרְגִּיעַ

אֶת גֵּאוּת נַחְשוֹלֵי הַיָּגוֹן בֶּחָזֶה

אַךְ עַל כָּךְ בְּדִיּוּק מִתְבַּקֵּש בְּמַפְגִּיע

לְהַצְדִּיעַ לָהֶן עַל הַכּוֹחַ הַזֶּה.

* * *

משה גרנות

1. רק מאה שנים?!

על ספרו של גבריאל גארסיה מארקס

"מאה שנים של בדידות"

מספרדית – ישעיהו אוסטרידן, עם עובד 1974, 369 עמ'

הרומן "מאה שנים של בדידות" מספר את תולדותיה ההזויות של משפחה אחת בעיר דמיונית ששמה מקונדו – לאורך 7 דורות. אבי המשפחה הוא חוסה ארקדיו בואנדיה שנשא לאישה את אורסולה איגוארן. אחריהם באו לעולם עוד שישה דורות של בנים ובנות, שלכולם (כנהוג אצל הנוצרים) נושאים את שמות הוריהם – כך שהשמות אורליאנו, ארקדיו, חוסה וכו' חוזרים מספר פעמים עד לזרא, והקורא צריך כל פעם להציץ באילן היוחסין שבתחילת הספר כדי להבהיר לעצמו במה מדובר.

הספר מספר על דמויות הזויות ומאורעות מטורפים לחלוטין, וייתכן שכוונת הסופר לתאר בדרך האבסורד את ההווייה הפוליטית באמריקה הלטינית. יש בספר דמויות בעלות כוח פיזי מופלג כמו חוסה ארקדיו הענק (דור שני), שחי מזה שהוא מראה את אברו המגודל ושוכב עם האישה שמשלמת לשם כך הכי הרבה.

אאורליאני השני (דור רביעי!) יש לו כוח אכילה מבהיל. מסופר על צוענייה ששכבה עם 70 גברים ביום אחד כדי שתוכל לשלם נזק על בית ששרפה בטעות. קולונל אאורליאנו (דור שני) מוליד 17 ממזרים, וכולם מתים ביום אחד. גשם יורד ארבע שנים וחצי ללא הפסקה. 3000 בני אדם נהרגים, ואיש איננו יודע על כך.

מסתבר שחוסה ארקדיו בואנדיה (אבי השושלת) רצח את פרננדו אגילאי, ונקיפות המצפון גורמות לו ולכל הכפר לנדוד ולייסד עיר בשם מקונדו, וכל כך למה? כי אישתו אורסולה ילדה לו ילד עם זנב חזיר, והיא נמנעת מלשכב עימו שוב, ושמה על עצמה קורסט קשיח. פרננדו העליב את חוסה ארקדיו הראשון, ומשום כך הוא נרצח. חוסה ארקדיו משתגע, כופתים אותו אל עץ, שם הוא נפטר וממשיך להגיע לשם אחרי מותו (יש עוד "מתים חיים" ביצירה).

מקונדו מבודדת מהעולם, ורק צועני אחד בשם מלקיאדס מביא אליה את בשורת התרבות. לעיר מגיעה נערה בשם רֶבֶּקָה, נושאת על גבה שק של עצמות, שמסוגלת לאכול רק עפר וטיח. היא גורמת לעיר לחלות בנדודי שינה ובשכחה המונית. שוב מלקיאדס הצועני גואל אותם ממחלתם.

אורסולה, האם הראשונה של השושלת חיה 122 שנים; פילאר, פילגשו של חוסה ארקדיו (דור שני) חיה למעל 140 שנה! (לכן כיניתי את הרשימה הזאת: "רק מאה שנים?!")

מוסקיטה, חותנו של אאורליאנו, ואביה של רמדיוס היפה והמפגרת, מזייף את הבחירות. אאורליאנו עוזב את מקונדו ומכריז על עצמו כעל קולונל. רמדיוס היא כל כך יפה עד כי גברים רבים מציצים בה מהלכת עירומה, חולים ומתים, ורבים שמים קץ לחייהם. היא עצמה מתה ועולה לשמיים.

ארקדיו, בנם של חוסה ארקדיו ופילאר, משליט משטר צבאי והורג מדי יום אנשים בשם הליברליזם. הוא רוצה לשכב עם אימו פילאר, אבל היא משלמת כסף לסנטה סופיה שתשכב עימו. ארקדי מוצא להורג. קולונל אאורליאנו מנהל 32 מלחמות, ומפסיד בכולן. גם הוא נלחם למען ליברליזם ולשם מטרה זו הוא הורג את חבריו. אורסולה, אימו (שחיה, כאמור, 122 שנים!) מקללת אותו. נשים עומדות בתור כדי לשכב עם אאורליאנו, וכאמור נולדים לו 17 ממזרים שצלב אפר חרות להם על מצחם, והם מתים כולם ביום אחד.

אורליאנו השני (דור רביעי)  הוא איש הולל, ובאחד הקרנבלים נהרגים החוגגים ביריות. הוא מתחתן עם פרננדה, שהיא מתנהגת כנזירה, לכן הוא שוכב עם פטרה קוטס (בספר יש המון ניאופים וגילויי עריות), וכל משגל גורם למשק שלו ולעושר שלו – לגדול, עד כי יכול לכסות את קירות הבית בשטרות של כסף.

תינוק נאכל על ידי נמלים, אאורליאנו (בנה של מֶמֶה – דור שישי!) לומד לבד סנסקריט, וכך הוא מסוגל לקרוא את דבריו של מלקיאדס הצועני שידע מראש את כל דברי ימי מקונדו. הקולונל אאורליאנו נידון למוות, אך מגניבים לו אקדח, כיתת היורים מצטרפת אליו, וכך פורץ מרד.

הבאתי כאן באמת רק קצה קצהו של מארג המוזרויות שבספר – שום דבר בספר זה איננו מתיישב עם הדמיון [?], ומן הסתם הוא מעין משל לתולדות האבסורדיות (לדעתו של הסופר) של האנושות, אבל אני צנצנת אם יש מישהו שיכול להביא מסֵפֶר גדוש מוזרויות זה נמשל מתקבל על הדעת. אני מודה שאותי הספר הזה עייף מאוד (בעיקר משום הצורך לחפש באילן היוחסין במי מדובר, כי השמות, כאמור, חוזרים על עצמם לאורך דורות). אני ממש לא מבין איזה ערך מוסף יכול להיות בספר כזה, הגדוש בפרטים מוזרים ובעשרות שמות ובמאורעות הזויים. יש לספר הזה, כנראה קסם, שעבר לידי, ולא שמתי לב.

2. פחות הזוי, עדיין לא שפוי

על ספרו של גבריאל גרסיה מארקס

"אהבה בימי כולרה"

מספרדית ריטה מלצר ואמציה פורת, עם עובד 1990, 367 עמ'

"אהבה בימי כולרה" הוא בהחלט פחות הזוי מ"מאה שנים של בדידות", אך עדיין הגיבורים שמופיעים בו אינם לגמרי שפויים, והאירועים המתוארים בו רחוקים מלהלום היגיון צרוף. הספר מתחיל בהתאבדותו של נכה המלחמה ירמיה דה סנט אָמוֹר יחד עם כלבו. הוא משאיר מכתב אצל ידידו ד"ר חובנאל אורבינו, בו הוא משאיר כסף עבור קבורתו ועבור אישה מולטית (מצאצאי העבדים באיים הקריביים, ששועבדו על ידי מלכות ספרד. מסתבר שאותו סנט אמור, אמן שחמט עולמי וחבר למשחק זה עם ד"ר אורבינו, היה בעברו פושע כבד שנדון למאסר עולם, וגם ניצל מכיתת יורים באיים האנטיליים. הרופא גם דואג להציג את מותו של חברו כמוות טבעי).

ד"ר אורבינו שבעת מותו של חברו היה בן שמונים, מטפס על סולם כדי לתפוס תוכי מדבר של אישתו, נופל, ולפני מותו הוא מתוודה על אהבתו הגדולה לפרמינה אישתו. מסתבר שד"ר אורבינו הוא בן העיר, בה מתרחשת העלילה, בן של רופא שנאבק קשות במגיפת הכולרה שפשתה בעיר והרגה רבע מהאוכלוסייה. אביו עצמו מת במגיפה זו. הבן, חוזר מלימודיו בפאריס ומצליח להדביר את המגיפה בכך שהוא שם את החולים בהסגר.

פלורנטינו לאריסה, רווק שבעת מותו של ד"ר אורבינו היה כבר בן 76, וחיכה עשרות שנים למותו של זה כדי להביע את אהבתו לאלמנתו פרמינה דאסה, וזאת דוחה אותו בגסות, כפי שעשתה לפני עשרות שנים כשהיה בן עשרים. פלורנטינו הוא בנו הבלתי חוקי של פיו קינטו לואאיסה, שבעצמו הוא בן לא חוקי לאביו. פלורנטינו, שעובד בדואר, ומביא מכתב לאביה של פרמינה – מתאהב בה נואשות – שולח לה מכתבים, שר לה סרנדות, שולח לה פרחים. היא מסכימה בתנאי שלא יאלץ אותה לאכול חצילים (כאמור, רפליקה לא שפויה!)

לורנסו דאסה, אביה של פרמינה, בעברו פושע, גנב סוסים, מתנגד לנישואין אלה (רוצה שבתו תהיה גבירה, ולא תינשא לבן בלתי חוקי), ומגרש מביתו את אחותו, שסייעה לצעירים להתכתב ביניהם. אחותו זאת, הדודה של פרמינה, מתה בגיל 100 (יש עוד מספר גיבורים בספר שמגיעים לגיל המופלג הזה, למשל, הדוד של פלורנטינו, ממש כמו ב"מאה שנים של בדידות"). הוא לוקח את בתו למסע של שנה ומחצה שאמור להשכיח לה את אהבתה. במסע על הרי האנדים הם מאבדים את כל הרכוש (בגלל פרדה שהשתגעה מעקיצת זבוב...) בינתיים יש לפלורנטינו הרפתקה עם צוללן בן 12 שאמור למצוא אוצר במעמקי הים, וזה מרמה אותו, וכן עניין עם שומר מגדלור שמרשה להציץ לחוף של נשים תמורת תשלום.

כשהאב ובתו חוזרים לעירם, פרמינה פוגשת במקרה את פלורנטינו בשוק, ומתאכזבת ממראהו, ולכן שולחת לו מכתב של פרידה. ואז מגיע אותו ד"ר אורבינו לעיר, האיש שגאל את העיר ממגיפת הכולרה ושיקם אותה. כשהוא בודק את פרמינה (חשש לכולרה, אבל היה לה רק קלקול קיבה), הוא מתאהב בה נואשות, מביא פסנתרן שינגן סרנדות, שולח לה מכתבים ומחרוזת זהב, ולבסוף, לאחר חיזור ממושך, היא נענית, ופלורנטינו המיואש ממרר בבכי. השושבין בחתונה של הזוג הוא נשיא הרפובליקה. פרמינה מפחדת מאובדן הבתולים, ונדהמת מכיעורו של איבר המין של בעלה.

פלורנטינו יוצא למסע כדי להשכיח את יגונו, ולפני זה הוא מנגן לה את ואלס האהבה מתחת לגזוזטרה. במסע על הנהר הוא רואה גופות של בני אדם ירויים משום שחלו בכולרה. בהיותו באונייה, אישה זרה נכנסת אל התא שלו ומשדלת אותו להתעלס עימה. הוא לא מזהה אותה על הסיפון. כשהוא חוזר לעיר, הזוג אורבינו בירח דבש באירופה, שם הם פוגשים את אוסקר ויילד (כשהיה סטודנט, פגש את ויקטור הוגו בגני לוקסמבורג). פלורנטינו עצמו נעשה מומחה לכתיבת מכתבים, ועיתים הוא היה כותב מכתבים גם לשולח וגם למקבל. מלבד האישה הזרה על האונייה יש לפלורנטינו  (הנאמן לפרמינה...) קשרים רומנטיים ומיניים עם נשים רבות: אאוסנסיה הגרושה, חברתו של קברניט אונייה; "ציפורית" משוגעת שהרגה שומר ופצעה עוד שניים; לאונה קאסיאני כושית צעירה ויפה; שרה נוריאגה, אישה שמנה שנוהגת למצוץ מוצץ תוך כדי התעלסות כדי להגיע לסיפוק; אולימפיה סולטה הנשואה, עמה הוא מתכתב באמצעות יוני דואר, ולאחר התעלסות עמה באונייה, הוא משאיר ציור על בטנה שבגללו בעלה משסף את גרונה, יש גם מספר אלמנות ועוד ועוד  (ראו סיכום חלקי של אהובותיו בעמ' 288-286).

פלורנטינו פוגש את הזוג אורבינו במסעדה, והוא קונה את המראה מעל הקיר, שם השתקפה דמותה של פרמינה (נורמלי?!)

בין ד"ר אורבינו לבין פרמינה מתקררים היחסים, וד"ר אורבינו מתנה אהבים חטופים עם ברברה לינץ, מולטית גרושה בת כומר פרוטסטנטי ובעלת תואר דוקטור לתיאולוגיה.

כשד"ר אורבינו מת, כפי שמתואר בתחילת הספר, פלורנטינו ניגש שוב לפרמינה ונשבע לה שבועת אמונים, אבל היא מקללת אותו, כי הנישואין הם בעיניה עבדות. היא שורפת כל מה שנותר מבגדיו ואביזריו של בעלה. פלורנטינו מתנחם בזרועותיה של אלמנה עיוורת וזקנה (עוד אחת!) – אבל כותב מכתב אהבה לפרמינה כל יום. לבסוף הוא מעז לבוא לבקרה, ובדיוק אז נזקק מאוד לנקביו (עושה את צרכיו במכנסים במכונית). פרמינה מקבלת אותו כאורח, אבל די אדישה אליו. אמריקה ויקוניה, נערה קרובת משפחה של פלורנטין הזקן המופלג (!) מאוהבת בו (עוד אחת!) – ומתאבדת כשהיא נכשלת בלימודים.

סוף דבר פלורנטין ופרמינה עולים על אונייה ששמה "נאמנות חדשה", ולמרות כיעור הזיקנה (קרחת, שיניים תותבות, ריח זיקנה), הם מתעלסים כמו זוג צעיר. מסתבר שלמרות שהיתה נשואה – היא לא התעלסה כבר עשרים שנה. הם חשים שעליהם לרכז את אהבתם לפני המוות. שלטונות הבריאות מטילים סגר על האונייה (חשש לכולרה), והזוג אמור להמשיך בשיט האהבים שלהם עד עולם, לאחר שחיכו לרגע זה 53 שנים, 7 חודשים ו-11 ימים.

יש בספר מספר משפטים שנחרתים בזיכרון: "בני אדם האמינו שהם חיים בזכות הרופא, ולמעשה חיים למענו" (עמ' 253); "המוות אין לו תודעה של גיחוך" (עמ' 302); "אינני מאמין באלוהים, אבל אני פוחד ממנו" (עמ' 321); "היתרון שלנו האלמנות – שאין איש נותן לנו פקודות" (עמ' 342).

יחד עם זה, לא חשתי שיצאתי עם תובנה מיוחדת בקשר לאהבה או לנאמנות, או לכל רעיון מיוחד אחר, שאולי הסופר ניסה להטביע בספרו. אני גם לא התרשמתי שיש איזה ערך מוסף אסתטי לספר הזה, הגם שהוא הרבה יותר קריא מ"מאה שנים של בדידות".

* * *

מתי דוד

1. פוליטיקה ריאלית מול פוליטיקה וירטואלית

ההבטחות של כל המפלגות במסעות בחירות אינן ניתנות למימוש בשלטון

המציאות הפוליטית של כל המפלגות במדינות הדמוקרטיות מוכיחה שהבטחות של אידיאולוגיות שנאמרו במהלך תעמולת הבחירות לא ניתנות למימוש, בגלל האילוצים להתחשב ולהתפשר עם שותפים קואליציוניים, עם לחצים ציבורים פנימיים וחיצוניים ועם נתונים כלכליים ביטחוניים ומדיניים.

שום "פוליטיקה חדשה" לא מסוגלת לשנות נתונים של הפוליטיקה הריאלית הישנה.  הביקורת בהקשר זה נכונה כלפי כל המפלגות, כולל "יש עתיד". ואולם, מסתבר שלא ניתן לברוא פוליטיקה חדשה, רצויה ואידיאלית, במקום זו המצויה הריאלית.

פוליטיקה משמעותה מיצוי של פשרות הכרחיות ואפשריות בנסיבות משתנות, ולא מיצוי של אידיאולוגיות טהורות ומושלמות אך בלתי אפשריות במשטרים דמוקרטיים, המבוססים על קואליציות של פשרות.

כאשר הכלכלה מצויה בעימות עם הפוליטיקה, הכלכלה לרוב מנצחת. שרי אוצר וממשלות אפשר להחליף מיד לאחר תוצאות הבחירות או כתוצאה ממשבר והרכבת ממשלה חדשה עוד לפני הבחירות. ואולם שינויים כלכליים לא ניתן לשנות לטובה, במקביל ובצמוד לחילופי ממשלות ושרי אוצר. שינויים כלכליים מתרחשים בתהליכים מתמשכים של זמן רב (לפחות שנתיים), ולא בקיצורי דרך או בניסים. כל שינוי כלכלי מתבצע בתהליכי זמן ארוכים.  הפוליטיקה יוצרת סיסמאות ואשליות. הכלכלה יוצרת עובדות שהפוליטיקה מימין ומשמאל נאלצת להתפשר איתן.

אשלייה קיימת אצל רבים בתוכנו (אותו דבר בכל הדמוקרטיות) – לפיה החלפת שר אוצר וממשלה יכולים להוביל מיידית לשיפור מצבו הכלכלי של הפרט (או למנוע הרעה במצבו). אנשים מצביעים בבחירות עבור אשלייה זו ותומכים במפלגות אופוזיציה או במפלגות חדשות כמו "יש עתיד", המשווקות סיסמאות של אשלייה זו.

"באנו לשנות" – זו היתה סיסמה של יאיר לפיד. מה שקורה בפועל הוא שתוך זמן קצר לאחר השינוי הפוליטי (לפיד ניצח, בנט ניצח, הליכוד הפסיד) באה האכזבה, ותוך זמן סביר, בדרך כלל – מפילים בבחירות הבאות גם את המפלגות שהבטיחו שינויים ונכשלו. תהליכים כאלה קרו בפועל בצרפת, ביוון, בספרד ובכל ארצות מזרח אירופה שהשתחררו מהקומוניזם.

2. תגובות ממוקדות לאירועים בחדשות

* אנשי אקדמיה מוסלמיים מירושלים ביקרו באושוויץ והפכו ל"בוגדים". פרופ' מוחמד דג'אני מאוניברסיטת אל קודס, עם 27 סטודנטים פלסטיניים, ערך סיור חינוכי במחנה ההשמדה אושוויץ. מימון המסע לקידום הסובלנות נעשה על-ידי ממשלת גרמניה. יוזמה ייחודית זו זכתה ברחוב ובתקשורת הפלסטינית לגינוי ולהאשמת הפרופסור כ"בוגד". גם הנהלת האוניברסיטה התנערה מפרופ' דג'אני.

* עורך עיתון ערבי חשוב מתנער מהטרור המוסלמי. עבדול רחמן אל רשיד, עורכו לשעבר של עיתון חשוב היוצא בלונדון, "אל שארק אל אווסאט", מתנער מהטרור המוסלמי באומרו באומץ ובפומבי: "לא כל המוסלמים הם טרוריסטים, אבל כמעט כל הטרוריסטים הם מוסלמים."

כל מוקדי האלימות והטרור מבוצעים ע"י מוסלמים – בסוריה, עיראק, ניגריה, לוב, תימן אפגניסטן, פקיסטן, סודן, מצרים, באירופה, באפריקה. האסלאם הקיצוני המקדש את פולחן המוות – הוא סכנה לעולם.

* חבורת משפטנים מקורביו של אולמרט מתגייסת להצלתו. ארבעה עורכי דין מוכרים, שהם גרופיס של אולמרט, מרבים להופיע בתקשורת בניסיון להטיל ספקות באמינות ובהגיון המשפטי של נימוקי פסק הדין של השופט דוד רוזן שהרשיע את אולמרט. הם לא מתכוונים להתעמת עם מהות פסה"ד, אלא רק לכרסם בו. כוונתי לעורכי הדין דב וייסגלס, רוני בראון, אלי זהר, ורם כספי. כל זאת לקראת גזר הדין והגשת הערעורים. קדושת שלטון החוק היא לרוב על תנאי ובערבון מוגבל, אצל חלק מהמשפטנים.

* חופש הביטוי האקדמי – הסוואה להסתה נגד המדינה. אוניברסיטת ת"א אישרה כניסתו והרצאתו בקמפוס של מחבל ערבי שהורשע וישב בכלא בגין פעילות טרור. מדובר במוחמד כנעאנה, שאמור היה לנאום בפני סטודנטים חברי מפלגת חד"ש ואחרים. אוניברסיטת ת"א הפכה מזמן לבמה עבור מסיתים יהודים וערבים, כולל מרצים אנשי אקדמיה.

* מכללת שנקר, בהנהלתה של ח"כ לשעבר יולי תמיר, אישרה לאחרונה הצגתה של תערוכה בשם "בין ציונות להתנגדות". המדובר במיצג של השמאל הקיצוני, שהישראלים בו מוצגים כקלגסים. יוזמת התערוכה היא ד"ר מיכל חכם, שחתמה בזמנו על עצומת תמיכה בעזמי בשארה ובטלי פחימה, שהתאסלמה. היא תומכת בסרבנות ובחרם על ישראל. ד"ר חכם פוטרה לאחרונה ממכללת בית ברל, גם בעקבות הקרנת הסרט "ג'נין ג'נין".

בהשראת פרופ' יולי תמיר, נשיאת המכללה האקדמית שנקר, הידועה בדעותיה השמאלניות, הוצגה התערוכה של ד"ר מיכל חכם – במסגרת "שבוע האפרטהייד" בישראל.

* מכללת ספיר. במכללה זו נערך לאחרונה כנס אקדמי בחסות הקרן החדשה לישראל, בו נאם פרופ' יהודה שנהב, שאמר: "מדינה יהודית היא אסון."

פרופ' שנהב מגדיר את עצמו כיהודי ערבי. הוא פעיל במפלגת בל"ד וב"קשת המזרחית".  במכללה זו התפרסמו בעבר פרשיות חמורות של ניצול הבמה האקדמית להסתה נגד המדינה.  פרופ' חיים בראשית, לשעבר ראש החוג לתקשורת שפוטר, יושב היום בלונדון ומארגן את פעילות החרם האקדמי על ישראל.

* * *

מרדכי קידר

שיעורי בית

לסכסוך הישראלי פלסטיני יש סיבות עומק וגורמים עכשוויים. בין סיבות העומק נמצאות כמה סיבות דתיות ותרבותיות:

על פי האיסלאם, היהדות חדלה להתקיים מאז שבאה הנצרות לעולם, והנצרות חדלה להתקיים מאז שהאיסלאם בא לעולם להחליף את שתיהן. היהדות היא "דין אלבאטל" – הדת הבטלה – ואילו האיסלאם היא "דין אלחק" – דת האמת. לכן על פי הגישה האיסלאמית, לא יכולה להיות מדינה יהודית. ואילו לפי תפיסתם של היהודים, יהדותם היא דת קיימת, חיה ופעילה שקדמה לאיסלאם כמעט ב-4000 שנה.

על פי הגישה הערבית, היהודים אינם עם אלא קהילות השייכות לכל עמי העולם: אתנית, יהודי מפולניה הוא פולני, ודתית הוא בן דת משה, ולכן מקומו במולדתו פולניה. כך גם יהודי ממרוקו: הוא ערבי מרוקני בן דת משה, ולכן מקומו בין אחיו במרוקו. כך, על היהודים בישראל לחזור למדינות שמהן הם או אבותיהם הגיעו. היהדות אינה בסיס אתני, ולכן אין אפוא עם יהודי, ורק הציונות המציאה את העם היהודי. מכאן שאין למדינת העם היהודי זכות קיום, כי אין כזה עם.

על פי גישת היהודים, הם עם שחי בארץ ישראל מאז 1500 שנים לפני הספירה, גלה מישראל לפני 2000 שנה, פוזר בין העמים ושב לארצו, ואילו הפלסטינים הם "עם" שאין עדות לקיומו – לא ספר ולא עיתון – קודם לשנת 1920.

על פי הגישה הערבית, היהודים שבאו לארץ ישראל מאירופה אינם צאצאי היהודים שגלו מפלסטין לפני אלפיים שנה, אלא צאצאי הכוזרים שהתייהדו בימי הביניים. לכן אין ולא היה קשר בין היהודים של היום ובין הארץ שפעם אולי היו בה יהודים אחרים.

היהודים משוכנעים שהם צאצאיהם של גולי יהודה שהרומאים הגלו במאה הראשונה לספירה, ושל גולים מתקופות אחרות, שנדדו בין העמים ושבו לארצם באישור העות'מנים (פתח-תקווה נוסדה ב-1882 [טעות, ב-1878. – אב"ע], תל-אביב ב-1909), הבריטים (הצהרת בלפור 1917), חבר הלאומים (ועידת סן רמו 1920) והאו"ם (מאז החלטה 181 בנובמבר 1947).

 על פי האיסלאם, לכל ארץ יש "כרטיס חד-כיווני" להיכנס לאיסלאם אך לא לצאת ממנו. לכן, פלסטין שנכבשה על ידי המוסלמים במאה השביעית לספירה היא ארץ איסלאמית מהים עד הירדן לעולמי עד, ולאף אחד בעולם אין זכות לקחת אותה ולהקים בה מדינה שאינה איסלאמית.

ישראל, כמו ספרד, איטליה (לגבי סיציליה) ומדינות הבלקן, אינה מקבלת את הגישה האיסלאמית.

בראייה איסלאמית, שליטה יהודית בירושלים בכלל ובהר הבית בפרט מהווה סכנה לעצם קיומו של האיסלאם כדת. זאת, משום שהיהודים עלולים לבנות מחדש את בית המקדש (כפי שעשו כבר פעמיים), וכך תחזור היהדות להיות דת חיה, ומה יהיה אז גורלו של האיסלאם שבא לעולם כדי להחליף את היהדות (והנצרות)? זוהי הסיבה ששליטה יהודית בירושלים מהווה איום תיאולוגי על האיסלאם.

ואילו על פי הגישה היהודית, כמו שליהודים אין טענה לגבי מכה ומדינה, כך למוסלמים אין ולא יכולה להיות שום טענה לגבי ירושלים, בירת העם היהודי מזה 3000 שנה.

על פי הגישה הערבית, הסכמה לקיומה של מדינת ישראל תהיה הכרה מצד הערבים בכישלונם לחסל אותה מאז 1948, ותגרום להם בושה. הם מעדיפים מצב מלחמה (גם אם לא מלחמה פתוחה) על מצב של בושה.

ישראל מטילה על הערבים את האחריות למלחמות מאז 1948, ואם הן גרמו להם בושה, שיטפלו בבעיותיהם הנפשיות בעצמם.

הערבים עומדים על חזרת פליטים המונית לתוך ישראל כדי לחסל אותה באמצעות הדמוגרפיה.

ישראל מתעקשת על פתרון בעיית הפליטים במדינות ערב האחראיות להיווצרותה בשל פלישתן הבלתי חוקית לישראל ב-16 במאי 1948.

 לאף אחד בעולם – כולל ברק אובמה וג'ון קרי – אין דרך להבטיח לישראל שמדינה פלסטינית, אם תקום ביהודה ושומרון, לא תהפוך למדינת חמאס – בבחירות כפי שקרה בינואר 2006, או בהשתלטות אלימה כפי שקרה בעזה ביוני 2007. לכן, ישראל דורשת אמצעי ביטחון, בעוד שהערבים אינם מסוגלים להסכים להם.

לאמיתו של דבר, אין הפלסטינים רוצים באמת להקים מדינה, כי ברגע שזו תקום, יחדל העולם להזרים להם מיליארדים בכל שנה וידרוש מהם להתפרנס בעצמם כמו כל מדינה אחרת. הם אינם מסוגלים לוותר על התרומות, לאחר שהתמכרו להן ולאחר שהן ממלאות את חשבונות הבנק הממוספרים בשוויץ והשייכים לבכירי הרשות. הם ידאגו להתמיד להיות "מדינה בדרך", כדי שאירופה וארה"ב יוסיפו לנפח את חשבונות הבנק שלהם באמצעות התרומות. כל שהפלסטינים מבקשים הוא להאשים את ישראל על מנת שהעולם ימשיך לראות בהם נתונים "תחת כיבוש" וירחם עליהם במיליארדי דולרים מדי שנה.

הפלסטינים מתרגזים מהבנייה בהתנחלויות, אבל מעלימים את העובדה שעל פי גישת התקשורת הרשמית של הרשות הפלסטינית, גם תל-אביב היא התנחלות, בהיותה חלק בלתי נפרד מפלסטין. ישראל מצידה טוענת שהיא יכולה להזיז התנחלויות אם יהיה צורך בכך, וכבר עשתה זאת בעבר ברצועת עזה ובשומרון, ולכן התנחלויות אינן מכשול לשלום.

 הפלסטינים מנסים להשתלט על המיעוט הערבי בישראל באמצעות יצירת קשר בין המשא ומתן עם ישראל ובין שחרור רוצחים מבין אזרחי ישראל הערביים.

ישראל מתנגדת ליצירת הקשר הזה היות שהוא פוגע בריבונותה.

הפלסטינים מנצלים היטב את חילוקי הדעות שיש בציבור בישראל, לאחר שגילו שיש ישראלים המוכנים להקים מדינה פלסטינית מעבר לקו הירוק, אף על פי שזו עלולה להפוך למדינת טרור חמאסי נוספת שתל-אביב ומרבית ערי מישור החוף יהיו בטווח טיליה.

ישראל, מנגד, מהססת להתקדם במו"מ עם אש"ף בגלל הפילוג עם חמאס, שכן אין לישראל שום ערבות שחמאס יכבד הסכם עם אש"ף ולא ימשיך את הג'יהאד נגד ישראל לאחר שזו תשלם לאש"ף את "מחיר השלום.

ישראל חוששת מאי-היציבות בחזיתה המזרחית, ולכן היא דורשת שתהיה לה נוכחות צבאית בעמק הירדן. הפלסטינים מתנגדים, כי בראייתם ישראל יכולה ללכת לעזאזל.

 ישראלים רבים תוהים מדוע ירדן לא הקימה מדינה פלסטינית ביהודה ושומרון עם ירושלים המזרחית בירתה, במהלך 7000 הימים שבהם היו "הגדה המערבית" וירושלים תחת כיבושה, ומדוע ירדן דורשת עתה מישראל להקים מדינה כזו בשטח זה, לאחר שנמנעה מלעשות את זה בדיוק.

יש ודאי סיבות נוספות להעדר יכולת להגיע להסדר כולל בין ישראל והפלסטינים בעת הזו, וחבל שקרי ואובמה לא הכינו שיעורי בית לפני שהחליטו להטיל את כל כובד משקלם לעניין מסובך זה.

הפלסטינים אינם רוצים באמת להקים מדינה. כל שהם מבקשים הוא להאשים את ישראל, על מנת שהעולם ימשיך לראות בהם נתונים "תחת כיבוש" וירחם עליהם במיליארדי דולרים מדי שנה.

פורסם לראשונה במגזין "מראה", 286

* * *

יהודה דרורי

נתניהו מאשים: הרצח שאירע השבוע הוא תוצאה של ההסתה ברש"פ

עבאס וראש ממשלת הרש"פ חמדאללה הוקירו כבוד לשני מחבלים מתאבדים שרצחו יחד 16 אנשים ופצעו יותר מ-80 בשנת 2001 (חמדאללה: "אלוהים ישכנם בגנו")

 ראש הממשלה נתניהו אמר השבוע שפיגוע הירי בערב ליל הסדר, שבו נרצח אזרח ישראלי וילד נפצע – הוא תוצאה של מדיניות ההסתה של הרשות הפלסטינית: "הרצח הנפשע הזה של אדם, שנסע עם משפחתו לארוחת חג החירות, הוא תוצאה של ההסתה לה אחראית הרשות הפלסטינית." [Mako חדשות, 15/04/14].

מכון "מבט לתקשורת פלסטינית" תיעד שגם במהלך סבב שיחות השלום הנוכחי, ההסתה לשנאה ועידוד והאדרת הטרור ברש"פ נמשכים ללא הפוגה. 

לחץ על הקישורים לעיל לדוגמאות בכל קטגוריה:

עידוד הטרור ברש"פ אינו מגיע מקבוצות שוליים בחברה, אלא מבכירי ההנהגה הפלסטינית. לאחרונה, יו"ר הרש"פ, מחמוד עבאס, וראש ממשלת הרש"פ, ד"ר ראמי חמדאללה, הוקירו כבוד לשני מחבלים מתאבדים שרצחו 16 אנשים בשנת 2001. חמדאללה בחר לבקר את משפחות המחבלים לאחר שישראל העבירה את גופותיהם לרש"פ.

מאהר חבישה ביצע פיגוע התאבדות באוטובוס בחיפה ב-02/12/2001. הוא רצח 15 אנשים ופצע קרוב ל-40. עימאד זביידי ביצע פיגוע התאבדות בתחנת אוטובוס בכפר סבא ב-22/04/2001. הוא רצח אדם אחד ופצע למעלה מ-40. ישראל העבירה את גופותיהם לרש"פ בחודש מרץ האחרון.

 העיתון הרשמי של הרש"פ דיווח כי ראש ממשלת הרש"פ "ניחם את קרוביהם" של המחבלים, "מסר את תנחומיו של הנשיא מחמוד עבאס," ו"הביע את תקוותו שאלוהים ישכנם בגנו וישרה על משפחתם אורך רוח ונחמה רבים." [אל-חיאת אל-ג'דידה, 13/03/2014].

"מבט לתקשורת פלסטינית" דיווח אתמול שבכיר אחר ברש"פ האדיר מחבלים רוצחים והצדיק את פעילות הטרור שלהם כ"הגנה עצמית" בעת שפנה לפלסטינים, בעוד שבפני הישראלים הוא גינה "הרג של כל אדם באשר הוא אדם." זוהי דוגמא נוספת של צביעות הרש"פ. 

להלן הדיווח בטלוויזיה הפלסטינית על ביקורו של חמדאללה והצהרתו של אל-הבאש, שהביע תמיכה בטרור:

"ראש הממשלה, ד"ר ראמי חמדאללה, ניחם אתמול [12/03/2014]... את קרוביהם של שהידי [בתי הקברות] הממוספרים (בתי הקברות לחללי אוייב) מהעיר שכם, השהיד מאהר מוחיי-אל-דין חבישה והשהיד עימאד כמאל זביידי...

חמדאללה מסר את תנחומיו של הנשיא מחמוד עבאס לקרובי השהידים, והביע את תקוותו שאלוהים ישכנם בגנו, וישרה על משפחתם אורך רוח ונחמה רבים."

[אל-חיאת אל-ג'דידה, 13/03/2014]

השר לענייני דת ברש"פ, מחמוד אל-הבאש:

"כל האסירים הפלסטינים אשר הגנו על האדמה, על הכבוד ועל המולדת [שלנו] הם אסירי חירות, הם שבויי מלחמה. הם אינם פושעים, הם לא יהיו והם מעולם לא היו. ידיהם לא ביצעו אף פשע. הם הגנו על עצמם. הם חלק בלתי נפרד מהתנועה הלאומית הפלסטינית הזו ואחד מיסודותיה האותנטיים. אנו נאמנים להם לחלוטין."

[הטלוויזיה הרשמית של הרש"פ, 28/03/2014]

* * *

משה כהן

הנדון: האשמה עצמית

מכובדי,

האשמה עצמית היא הספורט הלאומי של העם היושב בציון. כאשר פגעו מפגינים נגד הריסת בתים ביצהר, ברכוש צבאי, רעשה וגעשה הארץ וכולם דיברו על טרור יהודי המסכן את עצם קיומנו.

אך לחיים יש כללים אכזריים משלהם, ובערב החג נרצח קצין משטרה על ידי מחבלים ערבים; ערבים הפגינו בהר הבית והמשטרה נכנעה לפורעים הערבים וסגרה את הר הבית בפני יהודים בחג החירות, וזו תופעה מבישה.

ראש הממשלה ניסה להסיט את הדיון הציבורי שלנו והִפנה אצבע מאשימה כלפי ההסתה הארסית שהערבים מנהלים נגדנו. אך זה לא השפיע כלל על התקשורת שלנו, שהוסיפה לעסוק בספורט הלאומי של האשמה עצמית. למה יש טרור ערבי ומי אשם בו, כמובן "הקיפאון בשיחות", הווי אומר, העמדה הבלתי מתפשרת של ישראל.

זו יצירתיות ממש, גם כשהערבים רוצחים אותנו, אנו מתענגים על האשמה עצמית מתוקה ולעולם לא נבוא בטענות אל הרוצחים הערבים הגאים, הנלחמים נגד הכיבוש המדכא של היהודים. אולי יש בנו משהו גלותי, שאינו מוכן להשלים שאנו עם חופשי בארצו, אלא שומה עלינו התנצל ולהצטדק כל העת כדי לשאת חן וחסד בעיני הגויים.

חבל שכך.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

עוז אלמוג

היתה לו זהות ישראלית

ד"ר ראובן פדהצור היה קולגה שלי לפני כחמש-עשרה שנה, בימיה הראשונים של המכללה האקדמית עמק יזרעאל. הוא היה איש שרמנטי, משכיל, פיקח עם זיק שובב בעיניים.

באחד הימים טסתי למומבסה שבקניה. המטוס היטלטל בכיסי אוויר מבהילים. בדרך חזרה, בעודי ממתין באולם הנתיבות לטיסה ארצה, עבר לידי הקברניט פדהצור בראש מורם ורגל בטוחה.

"היי ראובן!" התחבקנו.

"עכשיו, כשאני רואה מי הטייס אני יכול להיות שקט," אמרתי.

"הכול בשליטה," השיב ראובן בחיוך רחב ואופייני, "אתה טס איתי הביתה בתא הטייס."

וכך היה. זאת לא היתה הפעם האחרונה שהוא הושיב אותי מאחוריו בתא.

היינו אמורים להיפגש בעוד מיספר ימים לדיון משותף בכנס שארגן במכללת נתניה על זהות ישראלית. ד"ר פדהצור היה כל כך ישראלי בסגנונו ובאופיו, שמספיק היה לראות ולשמוע אותו כדי להבין את הפואנטה של הכנס... ולהתאהב.

צר לי כל כך שחייו הסתיימו טרם זמנם.

* * *

אורי הייטנר

1. שבחי הניכור

(תגובה למאמרה של אווה אילוז ב"הארץ"

"האם ייתכן דבר כזה אינטלקטואל יהודי?"

אילו נתבקשתי לתת כותרת למסה של אווה אילוז, אינטלקטואלית הבית של מוסף "הארץ" – "האם יתכן דבר כזה – אינטלקטואל יהודי?", הייתי מכתיר אותו: "שבחי הניכור".

אילוז יוצאת במאמרה נגד הסולידריות היהודית ונגד המושג אהבת ישראל. בעיניה, יש סתירה בין סולידריות לקבוצה, לבין אינטלקטואליות שחייבת להיות אוניברסלית. כל המסר שלה הוא מסר של אינטלקטואל מנוכר: מנוכר לחברה, מנוכר לקהילה, מנוכר לעם, כיוון שסולידריות מנוגדת לאמת, והאינטלקטואל מחויב לאמת. לא בכדי, הגיבורה האולטימטיבית שלה (גם אם היא מסייגת פה ושם את הערצתה אליה) היא חנה ארנדט, מקרה קיצוני של אינטלקטואל מנוכר לעמו.

"בשביל ארנדט, כמו להוגי דעות אחרים מתקופת ההשכלה, האפשרות לדעת את האמת הייתה תלויה באפשרות לחשוב בצורה עצמאית, ללא התערבות של דעות קדומות או מסורת. העצמאות הזאת העניקה לה, זכות קריטית: לא להתייחס למצב ההיסטורי הספציפי של העם היהודי. אם חשיבה אמתית מוגדרת על ידי עצמאותה, היא חייבת להתעלם מהצרכים של הקהל שלה או קבוצת ההתייחסות שלה. זאת משום שהישארות בשטח הדאגות של הקבוצה מסכנת את יכולתה של אשת הרוח להתייחס אל העולם באופן נטול אינטרסים."

אילוז טוענת שתפקידו של אינטלקטואל, מאז ימי סוקרטס, הוא לבקר את החברה שלו, והתביעה לסולידריות מנוגדת לכך.

אכן, תפקידו של אינטלקטואל הוא לבקר את החברה שלו. אולם אינטלקטואל מנוכר, שאינו חלק מהחברה, שאינו כואב את כאביה ואינו שמח בשמחתה, שאינו סולידרי כלפיה ואינו חי אותה – ביקורתו אינה ביקורת אמת, והוא עצמו אינו אלא נביא שקר. אין מי שמתחו ביקורת נוקבת יותר על חברתם מאשר נביאי ישראל, דווקא מתוך אהבת ישראל וסולידריות עמוקה עם עמם. ובדורות האחרונים, אין מבקרים חריפים יותר של החברה, מאשר ענקי רוח כביאליק, אלתרמן, ברנר, ש"י עגנון ומרטין בובר. זאת, כיוון שביקורתם באה מאהבה, מהזדהות, משייכות, ולא מניכור, שהוא המדרון החלקלק לשנאת ישראל.

אילוז מבטאת במאמרה את המסר הפוסט-ציוני הקלאסי: "כאידיאולוגיה לאומית, הפכה הציונות לעוף מוזר משהו: במקום שתסתיים עם הקמת המדינה, כוחה וטווח השפעתה רק התגברו."

 אליבא דאילוז, הציונות הייתה בסך הכול מכשיר להקמת המדינה. בעיניי, המדינה היא מכשיר להגשמת הציונות; לריכוז העם היהודי במולדתו, ליישוב ארץ ישראל ביהודים, לקיומה של מדינה יהודית הנוטלת אחריות על העם היהודי, על קיומו הפיזי והרוחני, על עתידו.

מאמרה של אילוז רווי דמגוגיה. לדוגמה, אילוז יוצאת בשצף קצף נגד הלובי הפרו ישראלי בארה"ב. כמשיחה לפי תומה היא משרבבת את המשפט הבא: "מה שנהוג לכנות 'הלובי הישראלי' – ללא ספק השדולה החזקה ביותר בפוליטיקה האמריקאית לצד NRA (איגוד הרובאים הארצי) ..."

במאמר המתפרס על פני חמישה עמודים שלמים, ההתייחסות לאיגוד הרובאים ממש מיותרת. אין בו באיגוד הזה שום תרומה למסר שלה. אולם היא לא ויתרה על שרבובו, כיוון שזהו לובי שנוא, בצדק, על הגורמים הליברליים בארה"ב ובאירופה, ואם אפשר לחבר אליו בתודעה את הלובי הישראלי, אילוז לא תוותר על ההזדמנות.

אילוז יוצאת נגד השימוש בסולידריות היהודית ככלי פוליטי. אבל האמת, היא שכל התאוריה שמאחוריה המסה, היא כלי פוליטי המוביל לשורת הסיום הכל-כך פוליטית, כל כך בוטה, כל כך רדיקאלית: "לנוכח העוולות הקשים, הבלתי פוסקים, כלפי הפלשתינאים והערבים תושבי ישראל, חובתו המוסרית [של האינטלקטואל] היא להיפרד, בכל הכאב, מן הסולידריות הזאת..."

בכל הכאב? אני דווקא מזהה את חדוות הפרידה.

אהוד: פריחתה, מעל דפי עיתון "הארץ" – של הפילוסופית ההיסטוריוסופית הַבּוּרָה ועם-הארצית אווה אילוז –  שמפרסמת בו את הגיגיה הדיליטנטיים, הרוויים לעיתים שנאת ישראל – היא חלק מן הטמטום הפושה בפסוידו-אליטה הישראלית.

אם היא פרופסור – אנחנו מיסב-כדורי!

2. צרור הערות 20.4.14

* אם אכן מתגבש הסדר קבע המתיר את איראן כמדינת סף גרעינית (ואין זו רק תעמולה איראנית), הרי ההסכם הזה הוא סכנה חמורה לשלום האנושות.

* קבוצת ח"כים קיימה את מצוות העלייה לרגל בפסח, ועלתה לחלות את פניו של אבו מאזן במוקטעה. הם חזרו משם מוקסמים כגרופיז, להקת מעודדות של היו"ר הפלשתינאי.

הבשורה הגדולה שקיבלו מאבו מאזן, היא שהוא מוכן לחדש את המו"מ עם ישראל, תמורת שרטוט הגבולות. כלומר, הוא מוכן לעשות לנו טובה ולשאת ולתת איתנו, תמורת נכונות לייתר את המו"מ ולקבל מראש את תכתיבו בנוגע לגבול. מה שהוא לא אמר, הוא למה הוא מתכוון כאשר הוא מדבר על גבול. האם הוא מדבר על גבול בין מדינת הלאום הפלשתינאית למדינת הלאום היהודית? או שהוא מדבר על גבול בין מדינת לאום פלשתינאי נקיה מיהודים (שהרי הוא אינו מוכן שיהודים יישארו בה), לבין מדינה לא יהודית, שהוא יתערב בחייהם של הערבים בתוכה (כמו שחרור מחבלים רוצחים, אזרחי ישראל) ושתוצף במיליוני פלשתינאים (ולכן הוא אינו מוכן לוותר על תביעת "זכות" השיבה).

* במאמר ב"הארץ" של ערב פסח, מבכה רוגל אלפר את השלום, ומכריז רשמית שלא יהיה כאן שלום. מצד אחד, ניתן לראות בכך סוג של פיכחון. פיכחון? אלפר מציע תאוריה, על פיה שלום = חלוקת הארץ בין מדינת ישראל למדינה הפלשתינאית בקווי 49'. אילו ישראל היתה רוצה, היה שלום על בסיס זה. אבל ישראל אינה רוצה שלום, ולכן אינה מוכנה לשלם את המחיר ולכן אין ולא יהיה שלום.

אלא שכל הבניין הרעוע הזה עומד על כרעי תרנגולת. מי קבע ששלום הוא דווקא על הבסיס הזה? אך מעבר לכך, את הבסיס הזה ישראל דווקא קיבלה ושני ראשי ממשלה, ברק ואולמרט, הציעו על פיו הסכם שלום לפלשתינאים והם דחו אותו על הסף. להערכתי, גם היום, כאשר ציפי לבני ועריקאת יושבים בחדר, הם דנים על הבסיס הזה. ואין שלום. למה? כי הפלשתינאים אינם מוכנים לקבל את קיומה של ישראל. לכן הם דורשים את "זכות" השיבה, שנועדה להציף את מה שיישאר ממדינת ישראל במיליוני פלשתינאים. לכן, הם אינם מוכנים להכריז על סוף הסכסוך. לכן הם אינם מוכנים להכיר בישראל (להכיר בה, אך לא כמדינה יהודית, פירוש הדבר לא להכיר בה, כמובן).

* אני מתנגד למתווה השלום הנ"ל ותומך בפשרה טריטוריאלית נוסח תוכנית אלון ומורשת רבין. הבעייה היחידה בתפיסה שלי, היא שאין לה פרטנר פלשתינאי. וזה גם הדבר היחיד המשותף לתפיסה שלי ולאידיאה פיקס של אלפר. אז אולי כדאי לחפש פתרון מחוץ לקופסה – הן מחוץ לקופסה הישראלית/פלשתינאית והן מחוץ לקופסת א"י המערבית. בתוך הקופסה הזאת, הפתרון הוא חלוקה בין מדינת ישראל ללא גבולות בני הגנה, עם טרנספר המוני לתושביה וויתור על נכסים לאומיים חשובים לבין מדינונת פלשתינאית מפורזת ונטולת יכולת קיום. חלוקה כזאת היא מתכון לנצחיות הסכסוך ולמלחמה קשה ועקובה מדם. הפתרון חייב לכלול את ירדן, ופשרה טריטוריאלית סבירה בין ישראל לפדרציה ירדנית -פלשתינאית.

* במאמר ב"הארץ", יצחק לאור מלקה אותנו קשות, על כך שחירותנו מבוססת על שלילת חירותם של הפלשתינאים, והוכחה לכך היא הסגר שבו הם נתונים בחג.

בליל הסדר והסגר, נרצח סנ"צ ברוך מזרחי בכביש 35 בהר חברון. ליל הסדר הוא ערב מוּעָד לפורענות, לפיגועים, לרצח יהודים. האם שכחנו את טבח הפסח במלון פארק בליל הסדר תשס"ב 2002, בו נרצחו למעלה משלושים איש ונפצעו 160, ואת הטבח למחרת באלון מורה, בו נרצחו ארבעת בני משפחת גביש?

צריך דמיון מפותח כדי לשער מה עלול היה לקרות במועד זה אלמלא הסגר?

יצחק לאור לוקה בבוחן המציאות שלו. הוא חי בעולם וירטואלי, שבו אין סיבה ומסובב. הוא מתעלם מהגורם לסגר – הטרור והמוטיבציה להרוג ביהודים בליל הסדר. הוא מתעלם מתכלית הסגר – הגנה על חייהם ושלומם של אזרחי ישראל. מבחינתו, הסגר הוא אמצעי דיכוי שמיכוי, ללא כל סיבה, רק מתוך חדוות הדיכוי וההתעללות המפעמת בנו.

* ובאותו עניין – כתבה לי הקוראת ו': "אני לא חוגגת את פסח. קשה לדקלם את ההגדה, לדבר על יציאה מעבדות לחרות, בידיעה שעם שלם נמצא בסגר, כדי שאנחנו נוכל להמשיך בצביעות הזו."

תשובתי: "אמנם בסדר פסח אנו שותים ארבע כוסות, אבל החג שבו אנו שותים עד דלא ידע להבדיל בין ארור המן וברוך מרדכי הוא חג אחר."

* כיהודים, עלינו להתייחס להצתת מסגד וכתובות "ערבים החוצה", בדיוק כפי שאנו מתייחסים להצתת בית כנסת וכתובות "יודן ראוס".

* בתוכנית "המילה האחרונה" בגל"צ, השתלחה עירית לינור בהגדה הקיבוצית, מתוך שלילה עקרונית שלה, מעצם היותה הגדה שונה מהמסורתית. אני אוהב מאוד את ההגדה הקיבוצית ורואה ברכה בריבוי, אך אני מכבד את הטענה העקרונית של הגדה אחידה לעם היהודי כולו. מה שהפריע לי בדבריה של עירית, לא היה ההתנגדות העקרונית, אלא הבורות שהפגינה באשר למהותה של ההגדה ושל מסריה, והזלזול במה שאינה מכירה.

מי שהגן על ההגדה הקיבוצית, היה בן זוגה לתוכנית, רוגל אלפר. אלא שבמחלוקת בין שניהם, אני קרוב יותר, באופן חד משמעי, לעמדתה של עירית. המסר של רוגל הוא: "מה אכפת לך באיזה הגדות אחרים משתמשים? שכל אחד יקרא באיזו הגדה שהוא רוצה. מה אכפת לך אם מישהו לא רוצה לעשות סדר? שלא יעשה. מה אכפת לך אם מישהו לא עושה סדר אלא יושב בבית מול הטלוויזיה ואוכל לחם? אם זה טוב לו, מה זה ענייניך?" וכן הלאה.

שוב, אותה דיוטה נמוכה ואינפנטילית של שיח הזכויות. אך זה לא שיח זכויות, שהרי איש אינו שולל את זכותו של כל אחד להחליט האם לחגוג את פסח, ובוודאי שאיש אינו מנסה לכפות על זולתו לחגוג אותו בדרך מסוימת. אין זה שיח זכויות, אלא שיח ניכור. שיח שהוא היפוכו של שיח האכפתיות. שיח השולל חברה, שולל קהילה, שולל לאום ושולל משפחה. מה אכפת לך מה אני עושה? ובעצם – מה אכפת לי מה אתה עושה? מה אכפת לי ממך בכלל? וחוסר האכפתיות הזה, בשם האינדיבידואליזם הקיצוני, מתחיל בהתנגדות לשיח זהותי ותרבותי, שמשמעותו יצירת זהות משותפת, וממשיך בחוסר אכפתיות למצבו הכלכלי של הזולת. "אם תעוף הציפור, לא ישיר עוד שירים. מה אכפת לציפור אם ישיר או ישתוק?"

* בראיון ל"הארץ" בערב פסח, קרא הרב הראשי דוד לאו, לשנות את חוק השבות, ולמחוק את סעיף הסבא, כלומר את קליטת מי שסבם יהודי. תוך פריטה דמגוגית על הנימים הקסנופוביים הקיימים בנו, למרבה הצער, הוא אמר שאין זה תפקידנו להיות מדינת הסעד של העולם השלישי... למעשה, הוא התכוון לומר שאין להעלות לארץ את היהודים שאינם מוכרים על פי ההלכה, בפרשנות הרבנות האורתודוכסית.

במשך 70 שנה, כל יהדות בריה"מ נלחצה תחת מכבש כבד של דיכוי רוחני ותרבותי, שנועד להשכיח מהם את לאומיותם ודתם. והנה, לאחר 70 שנה, נצח ישראל לא שיקר, ולמעלה ממיליון יהודים עלו לישראל, לבנות ולהבנות בה. הם מתערים בעם היהודי, מתערים בחברה הישראלית, משרתים בצה"ל, תורמים לחברה, לכלכלה, למדע, לתרבות ולספורט. לא כולם יהודים על פי ההלכה. כפי שההלכה עצמה היא מתן מענה חדשני למצב העם היהודי לאחר החורבן, בניגוד לגישה הקראית של דבקות פונדמנטליסטית בתורה כלשונה, כך על ההלכה במאה ה-21 לתת מענה הולם ליהדות בת זמננו, ולא לדבוק כקראית בשולחן ערוך. מן הראוי למצוא את הדרך להכיר ביהדותם של כל העולים מחבר העמים.

הרב לאו משדר המון אמפתיה לכל חלקי העם, ואם נכונים הדברים שנכתבו בכתבה, הוא מוליך מהפכה מבורכת של שחרור הרבנות מכבלי הבירוקרטיה ושיפור השירות. אולם עמדותיו שמרניות לחלוטין ואין בהן כל מענה לצרכים האמתיים של העם היהודי היום. הוא אף מנסה לסכל את הצעת החוק המתונה של ח"כ אלעזר שטרן, שנועדה להקל על הגיור במסגרת הרבנות האורתודוכסית, באמצעות מתן אפשרות למתגיירים לבחור באופן חופשי רבני ערים כמגיירים, ובכך לשבור את המונופול החרדי האנטי ציוני על הגיור. אם זו גישתו, כל השינויים הארגוניים שהוא מקדם, שווים כקליפת השום.

* הטענה הדמגוגית של הקוראים לשנות את חוק השבות, שאמנם הוגדר כתשליל של הגדרת היהודים בחוקי נירנברג, היא "שלא ניתן להיטלר לקבוע את זהותנו היהודית." כמובן שאין כאן קביעת הזהות היהודית על פי חוקי נירנברג, אלא אמירה ערכית, שהמדינה היהודית פתוחה בפני כל מי שנרדף בשל יהדותו. יש לשים קץ לחרפה, שבה מי שנרדף בגולה על יהדותו, יירדף במדינת היהודים בשל אי הכרה ביהדותו.

* חוסר היציבות באוקראינה גורם לעלייה באנטישמיות במדינה זו, וצפוי להביא להכפלת קצב העלייה משם. במקום לקבל את היהודים הנרדפים באוקראינה בזרועות פתוחות, כאחים אבודים השבים אלינו, יוזם הרב הראשי חקיקה שתמנע עליית רבים מהם.

* למפת הפסטיבלים של פסח, נוסף פסטיבל חדש – פסטיבל שיר השירים בפארק קצרין העתיקה. במרכז הפסטיבל השנה – הופעות של שולי רנד ושל שלום חנוך, ברחבת בית הכנסת העתיק. אני הלכתי להופעה של שולי רנד. הופעה מקסימה, עם הרכב של גיטרה, כינור וקלידים. שולי נתן את מיטב הרפרטואר שלו, ועליהם הוסיף את "שירת העשבים" של נעמי שמר ע"פ ר' נחמן מברסלב ואת "טמבל" של ארכדי דוכין (הגרסה העברית לשירו של ולדימיר ויסוצקי). מדבר אחד התאכזבתי – שולי לא שר את פרק ה' בשיר השירים, אותו הוא הלחין ושר. כל כך מתבקש בפסטיבל שיר השירים.

מעבר להיותו של שולי רנד יוצר וזמר מוכשר מאוד, הוא גם מעורה בתרבות הישראלית, חי בתוכה ותורם לה. הוא תורם לה דווקא בכך שהוא מכניס לתוכה את הגוון החרדי, להבדיל מהחרדים המתבדלים והמסתגרים. הם מונעים מעצמם את ההיכרות עם גוונים אחרים בתרבות הישראלית היהודית, אך גם מזולתם את הגוון החשוב שלהם. בחירתו של שולי רנד הפוכה, וזאת גדולתו.

* למעלה מ-42 שנים וחצי חלפו מאז קבעה אסתר רוט שחמורוב את השיא הישראלי לנשים בריצת 100 מ', בחצי הגמר באולימפיאדת מינכן, עד שהשיא נשבר היום בידי אולגה לנסקי. בריצה זו חסרו לרוט שחמורוב 4 מאיות השנייה כדי לעלות לגמר במקצה זה. היא עלתה לגמר בריצת 100 מ' משוכות, הישראלי הראשון שהגיע לגמר כלשהו באולימפיאדות, אך בשל טבח הספורטאים (ובהם מאמנה האישי עמיצור שפירא), לא השתתפה במרוץ. היא השתתפה במרוץ הגמר באולימפיאדת מונטריאול 1976, וזכתה במקום השישי. יש לציין, שבתקופתה היתה רוט שחמורוב האצנית המהירה ביותר בעולם החופשי, אך בכל המקומות הראשונים זכו הספורטאיות מן הגוש הסובייטי, שגופן היה מוצף בהורמונים גבריים, והן היו למעשה מכונות ספורט בלתי אנושיות. לאמיתו של דבר, היא היתה אז האישה המהירה בעולם. מאז, ישראליות וישראלים זכו במדליות אולימפיות, כולל מדליית זהב, והיום נשבר השיא האלמותי של שלה, אולם בעיניי, אסתר רוט שחמורוב, כלת פרס ישראל לספורט, הינה גדולת הספורטאים הישראליים בכל הדורות.

* ביד הלשון: "איפה תהיו בחג השני"? "מה תעשו בפסח שני"?

ובכן, אין מועד כזה – "החג השני". "פסח שני" דווקא יש, אך הוא שונה מכוונת השואלים. היום האחרון של פסח, כ"א בניסן, שכמו היום הראשון, הוא שבתון, נקרא בפשטות "שביעי של פסח". על פי המסורת, זה היום שבו נקרע ים סוף ובני ישראל עברו בתוך הים בחרבה, אולם בתורה אין הסבר לציווי לקיים ביום הזה שבתון.

ומהו פסח שני?

מועד זה, הקרוי גם "פסח קטן", חל בי"ד באייר, בדיוק חודש לאחר ליל הסדר. זהו מקצה שיפורים, המאפשר למי שלא יכלו להקריב את קורבן הפסח, מכיוון שהיו טמאים (למשל, נגעו במת), להקריב אותו במועד ב'. אין מועד ג'. היום נהוגים בפסח שני מעט מנהגי יום טוב, כמו אי אמירת "תחנון" בתפילה.

3. האיום כהזדמנות

מאז מימוש הסכמי אוסלו, רובם המכריע של הפלשתינאים ביהודה ושומרון חיים תחת שלטון פלשתינאי, שהוא יותר מדינה מינוס מאשר אוטונומיה פלוס. יש להם נשיא, ראש ממשלה, ממשלה, פרלמנט, חוקים, כוחות ביטחון, שירותי מודיעין, משטרה, בתי כלא, בתי משפט, רשויות מוניציפליות, נציגויות בכל העולם. עד מבצע "חומת מגן", במשך 7 שנים, ישראל נמנעה מלממש את אחריותה הביטחונית, שנקבעה בהסכם אוסלו, ורק בעקבות מתקפת הטרור שגבתה למעלה מאלף ישראלים הרוגים, ישראל השיבה את האחריות הביטחונית לעצמה. ברצועת עזה, השלטון הפלשתינאי הוא מלא.

כעת אבו מאזן מאיים על ישראל, שעמו יאבד את עצמאותו הכמעט מלאה לדעת, מתוך בחירה, כדי... להעניש את ישראל. הוא עושה זאת, כיוון שהוא מניח, אולי בצדק, שישראל תיבהל מן האיום ותיכנע לתכתיביו, שעה שהוא אפילו מסרב להכיר בה.

על ישראל לראות באיום הזה הזדמנות, ולשנות את כללי המשחק. על ישראל להבהיר, שכל שטחי הרשות שמהם היא נסוגה בעקבות הסכמי אוסלו, נשארים שטחים פלשתינאים והיא לא תחזור בשום אופן לנהל אותם ולא תיקח עליהם כל אחריות. במקביל, עליה להודיע, שבמקרה כזה היא תחיל באופן חד צדדי את ריבונותה על גושי ההתיישבות ובקעת הירדן. חייבים לשבור את המשוואה המוזרה, על פיה המו"מ הוא מתנה של הפלשתינאים לישראל שעליו עליה לשלם וכעת, שגם העצמאות הפלשתינאית היא פרס של הפלשתינאים לישראל.

אבו מאזן מאשים את ישראל בהפרת "רוח אוסלו". הוא, שמסרב להכיר בישראל, שמסרב לוותר על תביעת "זכות" השיבה, שנועדה להטביע את ישראל במיליוני פלשתינאים, תובע מישראל לקבל מראש את קווי 49' כגבול.

אולם כאשר נחתם הסכם אוסלו, סוגיית הנסיגה לקווי 49' הייתה מנוגדת בתכלית הניגוד לעמדת ישראל ולתוכנית השלום של רבין. רבין הציג את תוכניתו בנאומו האחרון בכנסת טרם הירצחו, ב-5 באוקטובר 1995. להלן מורשת רבין:

"גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים – לא כולם – כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל... גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים  מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון."

מי שסטה מהדרך היה ברק ובעקבותיו אולמרט, במדיניות הרפתקנית ומסוכנת של קבלת העיקרון של קווי 49'. המדיניות הזו נחלה כישלון אחר כישלון, ובוודאי שלא קירבה כהוא זה את השלום. האיום הפלשתינאי הוא הזדמנות לחזור למורשת רבין.

מלחמת ששת הימים היתה מלחמת מגן שאין צודקת ממנה. ישראל, בגבולות המסוכנים של 49' (שאילו הופתעה בהם כמו במלחמת יום הכיפורים היתה מושמדת בתוך שעות), נחלצה למלחמת מגן שבה שחררה חבלי ארץ-ישראל שהיו בשליטה ערבית.

אני תומך בוויתורים טריטוריאליים ובנסיגה כואבת משטחי מולדת, אולם בשום אופן לא בנסיגה מלאה ולא בוויתור על גבולות בני הגנה. קבלת העיקרון של נסיגה לקווי 49', כמוה כקבלת העמדה שמלחמת ששת הימים היתה תוקפנות ישראלית, ואשר על כן, על ישראל "להחזיר" את השטחים ש"כבשה". קבלת הנראטיב השקרי הזה, היא טעות חמורה, ולבטח לא תביא לשלום, בוודאי עם מי שמסרבים להכיר בזכות קיומה של ישראל. לכן, על ישראל להוריד מן הפרק, אחת ולתמיד, את רעיון העוועים הזה, מבית מדרשם של ברק ואולמרט. במקום להיבהל מהאיום הפלשתינאי, יש למנף אותו לשיפור מדיניותה של ישראל.

* * *

רון וייס

לאמץ את התוכנית הסעודית

סופר נידח שלום, ד"ר ישראל בר-ניר טוען במאמרו: "היוזמה הסעודית: הברווזון המכוער – אגדה מודרנית" (גיליון 935) כי "יוזמת השלום הערבית? מעולם לא היה דבר כזה."

בהמשך מאמרו הוא כותב כבדרך אגב: "יותר מאוחר, בשנת 2007, הליגה הערבית החליטה 'לאמץ' את התוכנית הסעודית והפכה אותה ליוזמת השלום הערבית."

כדרכם של אנשי ימין, ישראל בר-ניר ממהר להכחיש ולמזער את יוזמת השלום הערבית המבוססת על היוזמה הסעודית. העובדות הן שב-28 במרס 2002, ועידת הליגה הערבית קיבלה תוכנית שלום המבוססת על היוזמה הסעודית: "מדינות ערב מכריזות על נכונותן להכיר בישראל ולקיים איתה יחסי שלום על בסיס קווי 1967 ומציאת פתרון מוסכם לבעיית הפליטים."

ישראל מעולם לא נענתה ליוזמת הליגה הערבית ולא הביעה הסכמתה לפתוח במו"מ עם הפלסטינים בחסות נציגי הליגה הערבית, כדי לנסות להגיע להסכם שלום עם הפלסטינים ועם כל מדינות ערב. לפני מספר חודשים אישרו הסעודים בפני הנשיא אובמה כי הליגה הערבית מסכימה כי הסדר השלום יהיה מבוסס על גבולות 4 ביוני 1967 עם חילופי שטחים.

שאלה לד"ר בר-ניר בנושא אחר. באחד ממאמריו בביטאון זה הוא קטל את תוכנית הבריאות של אובמה והגדירה ככישלון מוחלט. עתה, אחרי ש-7 מיליון אמריקאים הצטרפו לתוכנית זו, האם אין הוא סבור שהתוכנית הצליחה מעבר לכל הציפיות?

רון וייס

רמת-גן

* * *

משה שפריר

חֵיפָה – סִכּוּם דּוּחַ גֵּיאוֹלוֹגִי*

חֵיפָה מְחַפָּה עַל פֶּצַע

שֶׁל הַר שֶׁנִּשְׁבַּר, נְקֻדָּה.

זוֹ עִיר שֶׁיּוֹצֶקֶת עַצְמָהּ עַל צַלֶּקֶת

הָהָר, בְּחֶצְיוֹ הַמּוּרָם וְנִשָּׂא, נְקֻדָּה.             

חֵיפָה נִמְצֵאת בְּמִין שָׁהוּת קְפוּאָה, שֶׁקַּיֶּמֶת לְאַחַר שְׁבִירָה

כַּבִּירָה, כְּמוֹ אֵשֶׁת לוֹט לְאַחַר מַהְפֵּכַת סְדֹם וַעֲמֹרָה, נְקֻדָּה.

חֵיפָה צוֹפָה צָפוֹנָה כִּמְמָאֶנֶת לְהַאֲמִין, שֶׁחֶצְיוֹ הַשֵּׁנִי

שֶׁל הַכַּרְמֵל נִבְלַע אֶל מִתַּחַת לְמֵי הַמִּפְרָץ שֶׁנִּבְקַע, נְקֻדָּה.

חֵיפָה הִיא, אֵפוֹא, כְּמוֹ קִרְיָה שֶׁל  הֵד לִקְרִיאַת-שֵׁבֶר גְּדוֹלָה; הִיא כְּמוֹ עִיר

שֶׁל שֵׁבֶר הַמַּעֲלֶה אֲרוּכָה; וְאִם תִּרְצוּ הִיא גַּם כְּמוֹ צַעֲקַת-אֹשֶׁר קְצָרָה, נְקֻדָּה.

* ל"יום כדור-הארץ" הבינלאומי, שיחול ביום שלישי, ה-22.4. המחבר הוא משורר ותיק וגיאולוג ותיק.

* * *

נעמן כהן

כיצד גם אני הרווחתי משהו

מהשחיתות של אולמרט

מהו הקשר בין דין לצדק? החוק משקף תמיד רק את הצדק של מי שקבע אותו, אבל האם גם הדין (פסק הדין) משקף את הצדק?

דיון בנושא זה קיימתי בזמנו עם אחד מעורכי הדין המקושרים בארץ. קיימנו בינינו התערבות אם אולמרט יצא אשם בדין או זכאי. עורך הדין טען שאין ספק שאולמרט ייצא זכאי. אין לו ספק אמנם שהוא מושחת, אבל אין די ראיות מבחינה משפטית להאשימו בכך. אני טענתי שאם אולמרט יצא זכאי, אין ערך לכל מערכת המשפט בארץ. התערבנו על ארוחה במסעדה יוקרתית.

עבר זמן, בית המשפט קיבל את הכרעתו, והנה הגיע הזמן לממש את ההתערבות. במאמר מוסגר אומר כי לקח לי קצת זמן לממש את זכייתי בהתערבות, זו הרי הבטחה של עו"ד...

סיכמנו על מסעדת טוטו של השף ירון שליו, מסעדה הידועה כמקום המפגש של העשירים והמפורסמים. מסעדה המוגדרת כבעלת גוון אירופאי עם השפעות ים תיכוניות.

המסעדה אכן היתה מלאה בעשירים (מסתבר מהמחיר), מפורסמים דווקא לא ראיתי. מן הסתם אולי לא זיהיתי. לידנו ישבה אשת שוע מאד גדול בארץ שנדה בראשה לעורך הדין המקושר.

מה הזמנתי:

מנה ראשונה: חציל שרוף באש, טחינה שחורה, גבינת כבשים קשה, זעתר ושמן זית. 55 ש"ח.

מנה עיקרית: ניוקי ערמונים, חמאת כמהין, ופרמז'ן מיושן. 88 ש"ח

מנה אחרונה: נמסיס, עוגת שוקולד רכה, קרמבל קקאו וגלידת שמנת חמוצה 44 ש"ח.

לחם משני סוגים עם שמן זית וממרח עגבניות. 18 ש"ח.

לבאים בצהריים יש גם עסקית הכוללת שתי מנות. 130 ש"ח.

מלצר צעיר ונחמד שירת אותנו באדיבות ויעילות, אבל משום מה המנה הראשונה שלי איחרה מאד להגיע. חשבתי על האימרה המפורסמת של אולמרט: "ראשות הממשלה זה מקום העבודה שלי."

השף ירון שליו כרכר סביב עורך הדין המקושר והציע לו מבחר טעימות, ואספרסו.

שירותים: מסודר, נקי, אבל שתי משתנות צפופות זו לזו בחדר קטן שיכול להכיל רק אדם אחד.

השיחה בעת הסעודה נסובה כמובן על אולמרט וחבר מרעיו. השם של הקינוח "נמסיס" אלת הנקם ושילם, הזכיר לנו כמובן את עונשו של אולמרט על ה"היבריס" שלו.

כתבו כבר כל הרבה מילים על אולמרט שלא נראה לי שיש לי משהו מקורי להוסיף על כך מלבד התדהמה שלי לגלות עוד ועוד אנשים התומכים באולמרט, וביניהם גם כאלו שלא נהנו בדבר מידיו, וכאלו שמתנגדים למדיניותו הפרו-ערבית המופקרת. דומה כי החברה הישראלית עברה תהליך עמוק של השחתה, עד כדי כך שרבים מדי הם אלו שלדידם "כולם מושחתים, וגם אולמרט כזה," אבל לכן יש לקבל אותו ככזה... יותר מדי אנשים יודעים שאולמרט מושחת וזה לא אכפת להם.

"אולמרט מאןד מסכן," אומר לי עורך הדין המקושר, "אני מאד מרחם עליו," וממשיך לבלוס. ואני חושב דווקא על כל הטיסות במחלקה הראשונה, ומלונות הפאר בהם אולמרט זיכה את אשתו, בניו, ובני בניו על חשבוננו.

שורה תחתונה: טעים, אבל מאוד יקר. לא שווה את המחיר (אלא אם כן רוצים להראות כשועים ושועות), אבל למי אכפת אם זה על חשבון אולמרט.

היות שהמנה הראשונה הגיעה מאוד באיחור, לא חויבנו עליה. רווח לעורך הדין.

מסקנה: למרות הרשעתו של אולמרט, הדין (פסק הדין) אינו תואם תמיד את הצדק. לעיתים הוא תואם את הכסף שיש לנאשם.

סוף הפארסה של המו"מ עם הפת"ח

לא היתה כל הפתעה לכל בר דעת, מתוצאות המו"מ עם הפת"ח שהוצג ע"פ "השיחדש" השקרי כמו"מ עם הפלשתינאים.

במצב בו החמאס אינו חלק מהמו"מ, והסאלפים הם הכוח החדש המשתלט על החברה הפלשתינאית, במצב בו אפילו לא ברור עם אבא של מאזן מייצג בכלל את הפת"ח, הפארסה שהוצגה לכל, עם כניסתה של צפורה-בז'וז'וביץ-שפיצר-לבני ל"חדר", הביאה רק לתוצאה אחת: שחרור טרוריסטים-רוצחים ערבים כתשלום על עצם פארסת המו"מ.

ושוב עשה נתניהו טעות טקטית, ומוסרית, והיא חוסר ההבחנה שלו בין אסירים שהרגו חיילים, לבין פושעי מלחמה רוצחי אזרחים. הורגי חיילים ניתן לשחרר במסגרת מו"מ. פושעי מלחמה רוצחי אזרחים אסור! חוסר ההבחנה הזה גורם לישראל נזק משמעותי. נזק מוסרי ותדמיתי. שלא לדבר על שחרור אזרחים ישראלים כתוצאה מדרישה של גורם זר.

המצב הגיע לידי כך שהאסירים שלא השתחררו בפעימה הרביעית יצאו בתביעה: "נדרוש הכרה בנו כאל שבויי מלחמה ואסירי חרות שכפופים לאמנת ג'נבה."

רון פונדק אמר את האמת: כרגע אין סיכוי לשלום

בנקרולוג שפורסם ב"הארץ" 13.4.14 לזכרו של רון פונדק המנוח, שהיה מיוזמי הסכם אוסלו ויוזמת ג'נבה, הודגשה קביעתו הנחרצת: "אין מנהיג ערבי המעוניין להגיע לשלום עם ישראל יותר מאבא של מאזן."

"הפלסטינים," נאמר בכתבה, אמרו עליו, על פונדק, שהוא "פעל מהשטח ולא ממסיבות סלון."

ובכן, אם אבא של מאזן שהכריז שלעולם לא יכיר בישראל כמדינת היהודים, ולעולם ימשיך במאבק להפוך אותה למדינה ערבית-מוסלמית, הוא לפי בדיקת השטח של פונדק "הערבי בעל הרצון הגדול ביותר להגיע לשלום," הרי ברור שכרגע אין כלל סיכוי כזה.

יוסי שריד קורא לאנטישמים לפעול נגד ישראל

יוסף שניידר – יוסי שריד (גרומפי רטנני) מגיע לשיא נוסף. לאחר שהוא מאשים את נתניהו באי השגת השלום, ולאור אכזבתו מכך שלא הוטל חרם על ישראל, הוא כותב ("הארץ" 11.14.14): "רק ישראל הקטנה והמפונקת מחביאה מתקנים אסורים באין משקיף, מתעלמת עשרות שנים מהחלטות של מוסדות בינלאומיים באין מפריע, שמה ללעג אמנות והסכמים, מפרה בריש גלי זכויות עם ואדם; והעולם מבליג. אומרים 'אנטישמיות' יש בעולם. אז איפה היא הידועה לשמצה – כשזקוקים בדחיפות לשמץ ממנה."

השאלה המתבקשת היא האם שניידר-שריד מחכה רק לפוגרום קטן, או להשמדה בגזים? את זה הוא אינו מפרט.

הקולגה שלו לעיתון, השב"חית עמירה הס, מסיקה שמרוב שימוש אינפלציוני במילה "אנטישמי" כלפי הגזענים הערבים, אנחנו מתקרבים ליום שבו היא תהיה מחמאה ("הארץ" 13.4.14).

הדמוקרטיה מחייבת חוק וסדר

המושג חוק וסדר נשמע לא טוב, אבל ללא חוק וסדר לא תשרוד הדמוקרטיה, ויהיה רק חוק וסדר של דיקטטורה.

מגזרים רבים בארץ עושים דין לעצמם. המתנחלים ביצהר, הבדואים בדרום, ערביי הגליל, החרדים, או למשל הדרוזים בדלית אל כרמל שמסלקים שוטרים מהעיר וראש המועצה רפיק מחאלב, השואף להביא את המצב בדליה למצב של עיר מוצאו חאלב, מגבה אותם, ועוד.

כל זה מגונה. על המדינה לממש את ריבונותה.

ההיסטוריה מוכיחה שתמיד כאשר אנשים צריכים לבחור בין חופש לביטחון הם בוחרים בביטחון. לכן, יש להשית חוק וסדר במדינה, כי ללא חוק וסדר תתפרק הדמוקרטיה ונזכה לחוק וסדר מסוג אחר.

דרך הטעות של המחנך ומורה הדרך נפתלי רז

איש החינוך ומורה הדרך, נפתלי רז, מחנך אותנו ומורה לנו את הדרך: "לחזור ליוזמת השלום של הליגה הערבית" ("חדשות בן עזר" 934). הרעיון הגאוני שלו אומר כך: מדינות ערב המתונות מאותתות לנו: "סכמו שלום איתנו, 'המבוגרים האחראים', ואנחנו נדאג שהפלסטינים העדיין-בתהליך-התבגרות ימלאו את חלקם בהסכם."

דומה שדווקא "מורה הדרך" אינו המבוגר האחראי. במצב שבו חלק מחברות הליגה הערבית כגון עיראק, סוריה, לבנון, לוב, תימן, כבר אינן מדינות, ובמצב בו אין כבר לאומיות פלישתינאית, והרחוב הערבי עובר מידי החמאס לסאלפים, ובמיוחד לאחר שהליגה הערבית הכריזה שהיא לעולם לא תכיר בישראל כמדינה יהודית ותמשיך לעד את המלחמה להפיכתה למדינה ערבית-מוסלמית. מי בדיוק ידאג שה"מפגרים" הפלישתינאים (לשונו של רז) ימלאו את חלקם בהסכם? עם מי בכלל ניתן להשיג הסכם?

מדהים כיצד אנשים בונים לעצמם מציאות וירטואלית הזויה של Wishful thinking במקום המציאות הקיימת.

יש להודות כי בכל זאת יש גאוניות מה בדברי מורה הדרך, לעדותו הוא, הוא הצליח לגייס סכומי עתק ולעשות מהם קריירה. גם זה משהו בזמננו.

סייד קשוע – על דאטפת אטיפוך

אנחנו ממשיכים עם המדור שלנו והפעם עם הערבי-המוסלמי סייד קשוע (המסרב לראות בדברי מוחמד באמנת החמאס לפיהם יש לחסל את ישראל ולהרוג את היהודים – גזענות ולא מופת מוסרי).

סייד קשוע, העושה קריירה מהיותו ערבי הכותב בעברית ומוזמן עקב כך להרצאות בעולם כולו, מספר כי בהרצאה בארה"ב הכריז כי הוא בעד החרם נגד ישראל למרות שזה יפגע בו. "אני בעד החרם כי אני אוהב את המדינה הדפוקה והמטומטמת הזאת ומאחל לה רק טוב." (מוסף "הארץ" 4.4.14)

זה כמובן מזכיר את המשל המפורסם המיוחס לאזופוס: הצפרדע והעקרב רצו לחצות נהר: העקרב, שאינו יודע לשחות, ביקש לרכב על גבה של הצפרדע, אשר סירבה עקב חששה שהעקרב יעקוץ אותה בדרך. העקרב הצליח לשכנעה שהוא לא יעקוץ כי גם הוא מבקש להגיע לגדה השנייה. הצפרדע השתכנעה והסכימה, אך באמצע הנהר העקרב עקץ אותה, ושניהם החלו לטבוע. קודם שטבעו הצליחה הצפרדע לשאול בתדהמה: "למה ומדוע, הרי עכשיו שנינו נמות?" והעקרב השיב: "זה הטבע שלי."

זה הטבע של סייד קשוע. ולכן נאמר: על דאטפת אטיפוך. מי שקורא לחרם על ישראל יש להחרימו!

נ.ב.

מסע השליחויות של קשוע לחו"ל מזכיר לנו שבזמנו "הקרן לישראל חדשה" שלחה לייצג את ישראל באמריקה לרגל שנת החמישים למדינה, לא אחר מאשר את הערבי-הנוצרי, המרגל למען החיזבאללה – עזמי בשארה.

אמני ישראל תנו אתם פתרון למבקשי המקלט

רשימה של אישים ובהם עמוס קלוזנר-עוז, גילה אלמגור, איתי טיראן, צופית גרנט, אתגר קרת, יהודית קציר אורי גוטליב, ואחרים, פנו לנתניהו בבקשה לקבל את המסתננים בארץ. ("ידיעות" 31.3.14)

לחתומים על המכתב, אנשים מאוד מבוססים, רובם מיליונרים, קל מאוד להופיע כצדיקים בנושא המסתננים מפני שהם לא רק שאינם משלמים על כך מחיר, אלא הם מרוויחים מהמסתננים ככוח אדם זול המשרת אותם. לאותם "צדיקים" אין שום אמפטיה לתושבי שכונות העוני הנרדפים ע"י המסתננים ומאבדים את פרנסתם.

לכן יש לומר להם:

אתם רוצים לתרום למסתננים? חתמו על הוראת קבע מחשבונכם. יוחזרו המסתננים לארצם ויקבלו בה כל חודש מענק נכבד שיספיק להם לחיות ברווחה בארצותיהם!

אל תהיו צדיקים על חשבון אחרים!

מעניין כמה צדיקים יישארו כשעליהם יהיה לתת ולא לקבל?

התקווה של יצחק לאור

בעל הטור יצחק לאור כותב מכתב תחינה לאבא של מאזן: למר מחמוד עבאס "אני מודיע לך על תמיכתי בעמדה הפלסטינית בוויכוח, אני מבקש ממך שלא תכיר ב'מדינת העם היהודי'." ("הארץ" 31.3.14)

האם לאור מקווה שבמדינה ערבית-מוסלמית יותר לו לעשות מה שאין החוק הישראלי מתיר?

האם היהודים הערבים יהפכו לאשכנזים ייקים?

על הפעיל האנטי-אשכנזי מתי שמואלוף שירד לאשכנז-גרמניה, כבר כתבתי. והנה זו כנראה תופעה. יאיר אסולין, בעל טור ב"הארץ", מתראיין לרגל צאת ספר השירה שלו "מינכן". אסולין, המתנאה בכך שעבר מסלול דתי בישיבה תיכונית ובבני עקיבא בקרית מוצקין, החליט לאחר הצבא לנסוע דווקא לגרמניה.

"גרמניה מאוד עניינה אותי," הוא מסביר, "אני אוהב ספרות גרמנית ושומע מוסיקה קלאסית. גרמניה פיתחה אותי בעיקר תרבותית."

אסולין מתאר בספרו את מינכן. "מינכן ספוגה באינסוף תרבות – במוזיקה, באמנות פלסטית, בספרות. ("מעריב" 30.3.14)

בתמונה המתלווית לראיון עימו, אסולין עושה פוזה שאינה נפוצה כבר במחוזותינו, פוזה של איש רוח אשכנזי מהורהר עם מקטרת בפה.

אודה על האמת, ההתרפקות על "התרבות הגרמנית" מעוררת בי גועל, אבל יש פה אולי פתח לשינוי תרבותי. היהודים הערבים יאמצו את התרבות היהודית אשכנזית (יהודי גרמניה) ויהפכו לאשכנזים ייקים?

פני הדור כפני הכלב או רק השמות?

האם מדינה יכולה להיתפס כמדינה רצינית כאשר שמות מנהיגיה הם: ביבי, בוז'י, בוגי?

יחיאל בר "האידיוט השימושי" הפרזנטור של אבא של מאזן

קשה קצת להבין להיכן התדרדרה מפלגת העבודה, המפלגה של בן גוריון, ברל, יגאל אלון ויצחק רבין. חבר הכנסת מטעם מפלגת העבודה יחיאל בר – משמש כאידיוט שימושי בתפקיד של הפרזנטור של אבא של מאזן.

ביקור פלשתינאים באל-מדינה במקום באושוויץ

פרופ' אייל וינטר רואה בביקור פרופסור מוחמד דאג'ני עם סטודנטים פלסטיניים באושוויץ אירוע חשוב בספר ההיסטוריה ("הארץ", 13.4.14). ולא היא. ביקורים דומים של פלסטינים באושוויץ כבר התקיימו בעבר. והמסר שלהם בעקבות הביקור היה בדרך כלל שהיהודים עושים לערבים מה שהגרמנים עשו להם.

מאורע היסטורי בעל השלכות עצומות יכול היה להיות לו היתה המשלחת הזו מבקרת בגיא ההריגה של אל-מדינה.

בניגוד לגרמנים, ששמרו בסוד את תוכנית השמדת היהודים – מפרסמת תנועת החמאס, שזכתה לרוב בקרב הפלסטינים, במצעה בריש גלי את התביעה לחיסול ישראל והריגת היהודים בעולם כולו. רבים הערבים הרואים בחיסול יהודי ערב ע"י מוחמד מופת מוסרי להיום. בהפגנות הערביות נשמעת תמיד הקריאה: "ח'ייבר ח'ייבר יא יהוד, צבא מוחמד עוד ישוב!" ומאז חיסול יהודי ערב, והכרזת מוחמד: "לא תהיינה שתי דתות בארץ הערבים," ערב, על-פי החוק הנוהג בה, חייבת להיות "יודן-ריין". יהודי יכול לבקר היום באושוויץ, אבל לא בגיא ההריגה של "אל-מדינה".

למרבה הצער, בניגוד לגרמניה הנאצית, בה היו מתי מיספר שהעזו לצאת נגד הגזענות הההיטלריסטית, ובניגוד לגרמניה של היום שלקחה אחריות על השמדת היהודים, עד היום טרם נמצא ערבי-מוסלמי (כולל העילית התרבותית) שרואה בדברי מוחמד באמנת החמאס לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים – גזענות, ולא מופת מוסרי.

יש לזכור כי ההתנגדות הערבית להכרה בישראל כמדינה יהודית נעוצה בגזענות המוסלמית הנזכרת לעיל, לכן, רק ביקור משלחת ערבית-מוסלמית באל-מדינה (על היהודים החוק הגזעני הנהוג בערב אוסר להיכנס) הוא שיירשם כמאורע היסטורי שיתרום רבות להשגת השלום הנכסף.

אווה אילוז לכי למרוקו ולחמי שם נגד הכיבוש הערבי!

על אווה אילוז, ילידת מרוקו הגזענית האנטי-אשכנזית שהפכה לאנטישמית, כתבתי כאן כבר כמה פעמים ובאריכות עד שהעורך איים שלא יפרסם את דבריי עליה עוד, לכן אקצר.

במאמר ב"הארץ" (המתורגם מצרפתית) "האם ייתכן דבר כזה אינטלקטואל יהודי?" – יוצאת אילוז נגד "אהבת ישראל" ו"הסולידריות עם העם היהודי."

היא כותבת: "לנוכח העוולות הקשים, כלפי הפלסטינים והערבים תושבי ישראל, חובה מוסרית היא להיפרד מן הסולידריות הזאת."

מכיוון שכך נאמר לה: אווה אילוז, מכיוון שאין לך "אהבת ישראל" ו"סולידריות עם העם היהודי" – מן הראוי הוא שתחזרי למולדתך מרוקו, כי עצם קיומך כאן פוגע בערבים. חזרי למרוקו ושם תלחמי נגד העוול של הכיבוש הערבי! הפגיני שם נגד הכיבוש של סהרה המערבית, ונגד הכיבוש של הבֶּרְבֶּרִים הכבושים, תושבי הארץ המקוריים! נראה אותך שם לוחמת נגד תוצאות הכיבוש הערבי ובעד פינוי כל ההתנחלויות הערביות.

אהוד: "אידיוטיזם מוסרי" כבר הזכרנו?

* * *

דרור אֵידָר

ממריא אל האור המוחלט

ההתקדשות לנבואה אצל נתן אלתרמן ודוד אבידן

שמונים שנה לדוד אבידן (1934­-2014)

פורסם במוסף 'שבת', מוסף הספרות של 'מקור ראשון' (18.4.2014)

יש ערך מיוחד לשיר שבו משורר פורץ לתודעה הציבורית. זה שיר ההתקדשות שלו לנבואת השירה, כמי שכרת ברית עם המילה ונשלח אל העם. דוד אבידן (כיתר חבריו לדור המדינה) נולד על ברכי המרד בנתן אלתרמן כמו אתנה שנולדה ממצחו של זאוס, לוגוס שבקע מבֵּיצַת המיתוס.

במאתיים השנים האחרונות, כל זרם מודרניסטי אימץ במניפסטים שלו קו לוחמני מיליטנטי שטען לריאקציה חלוטה ביחס לזרם שקדם לו. כך הריאליזם ביחס לרומנטיקה, והסימבוליזם ביחס לקודמיו ועוד ועוד. התמדתו של הקו הזה באמנות העולמית יצרה מעין מוסכמה על פיה לא ניתן (או אולי לא ראוי) לייסד זרם אמנותי חדש אם לא קדם לכך רצח אב אדיפלי שרק על חורבותיו יכולה הבשורה החדשה להינתן. שלילת הזרם האחר על יוצריו ויצירותיו הפכה לנתון מודרניסטי בסיסי בשיח האמנותי המערבי.

לא תמיד נפלה הביקורת המערבית בשבי הקונספציות הללו. יש להבדיל הבדל היטב בין הצהרותיהם המתלהמות של מייסדי הזרמים המודרניסטיים לבין יישומן בפועל, שכן הנחות היסוד של הרומנטיקה משוקעות היטב באלו של הריאליזם השקוע רובו בסימבוליזם וכך הלאה. סיפר-העל האדיפלי היה רק המצאה בעוד שבשטח פעלו כוחות אבולוציוניים. הם רק הופיעו במסווה רבולוציוני אבל את עיקר כוחם שאבו מקודמיהם.

מבחינה זו, המחשבה שהמרד של אבידן, זך וחבורתם באלתרמן ושלונסקי, הוליד שפה פואטית חדשה לגמרי על חורבות קודמתה, נופלת בשבי המניפסטים של האמנים עצמם. כך הם היו רוצים שנחשוב. אבל הם לא הגיעו הנה משומקום אלא גדלו על ברכי הדור שקדם להם וממנו ינקו את רוב תורתם. אלתרמן נכח במלוא עוזו בשירתו של אבידן, לבטח בראשית דרכו.

שיר ההתקדשות של אבידן למשורר הוא "הרחובות ממריאים לאט". זה השיר הפותח את קובץ שיריו הראשון, "ברזים ערופי שפתיים" (1954), שאתו נכנס לרפובליקה הספרותית העברית. אבידן אינו הראשון שביקש להדהים בשיריו, להדהים במילים, לכשף ולהפנט את הקוראים. גם העמדה הנפשית  והציבורית של הנבחר, הגאון הבודד שהקדים את זמנו, אינה חדשה; אפשר להרחיק איתה עד לראשית הרומנטיקה, לפני למעלה ממאתיים שנה.

 שיר ההתקדשות של נתן אלתרמן היה "פגישה לאין קץ" וההקדמה הקצרה שלו "עוד חוזר הניגון" (הרחבתי בנושא במאמרים קודמים). כמו יונה הנביא שברח מהקול שדחק בו ללכת אל נינווה, גם אלתרמן ברח מהניגון. לשווא. הניגון חזר וחזר ולבסוף משכו בציצית ראשו. וכשהוא מסכים לקבל עליו את עול הניגון ומתקדש לשליחות השירית, מתחולל מעמד נבואי: "וְהָרוּחַ תָּקוּם וּבְטִיסַת נַדְנֵדוֹת / יַעֲבְרוּ הַבְּרָקִים מֵעָלֶיךָ." הרוח באה בו.

מדוע ברח, מדוע ביקש לזנוח את הניגון? מאותה סיבה שכמעט כל הנביאים ברחו מנבואתם:

כִּי סָעַרְתְּ עָלַי, לָנֶצַח אֲנַגְנֵךְ.

שָׁוְא חוֹמָה אָצוּר לָךְ, שָׁוְא אַצִּיב דְּלָתַיִם!

תְּשׁוּקָתִי אֵלַיִךְ וְאֵלַי גַּנֵּךְ

וְאֵלַי גּוּפִי סְחַרְחַר, אוֹבֵד יָדַיִם!

זהו מתח עצום, משא כבד, עניין גורלי קיומי, לא משחק במילים גרידא. הנה, ברגע המפגש עם מקור הנבואה השירית – "פִּתְאֹמִית לָעַד! עֵינַי בָּךְ הֲלוּמוֹת" – גם רחוב פסטורלי בזמן שקיעה רומנטית נדמה פתאום כזירת קרב מדממת: "עֵת בִּרְחוֹב לוֹחֵם, שׁוֹתֵת שְׁקִיעוֹת שֶׁל פֶּטֶל, / תְּאַלְּמִי אוֹתִי לַאֲלֻמּוֹת." כמה אלימות יש במעמד הנבואה השירית, כפיית הר כגיגית. גם אבידן מתקדש לנבואה בשירו הראשון.

הָרְחוֹב הַיָּפֶה-הַיָּפֶה יֵעָצֵר לְבַסּוֹף בְּדַרכּוֹ.

הַשַּׁלְוָה, אֲטוּמָה וְקָשָׁה, תֵּחָתֵךְ כּמוֹ חַלָּה לְאָרְכּוֹ.

וְהַבֹּקֶר הַלַּח יִתְפַּחֵם מִבָּרָק יְחִידִי. מִבְּרָקוֹ.

בולט הרצון להדהים ולהפתיע כמעט בכל מילה. אבל גם אצלו הופך הרחוב היפה לזירת קרב. היופי נעצר, השלווה, שגם כך היתה אטומה וקשה, נחתכת, והבוקר שעל פי רוב מבשר התחלה טובה (גאולה?) – נופל מפוחם על חרבו, נכון יותר – על ברקו. שימו לב לפעלים: הרחוב ייעצר, השלווה תיחתך, הבוקר יתפחם. אלו פעלי עתיד. הוא שאמרתי: נבואה. נבואה קשה. ועוד נשוב לכך.

אֲנָשִׁים יִתְנַשְּׁמוּ בִּכְבֵדוּת כְּמוֹ בְּתֹם דְּהָרָה עַתִּיקָה.

חֲגוֹרַת-הַבֶּטוֹן שֶׁל הָעִיר הֲדוּקָה. בְּהֶחְלֵט הֲדוּקָה.

הַקִּירוֹת הַכְּבֵדִים מְבִינִים מַשֶּׁהוּ וְנוֹפְלִים בִּשְׁתִיקָה.

החזות האפוקליפטית שהמשורר מועיד לעיר ממשיכה להתקדר מעל ראשנו. קשה, קשה לנשום בעיר הזאת, שחגורת הבטון שלה מתהדקת על גרוננו. ואכן, הקירות הכבדים – דימוי עכשווי יותר לחומה ולדלתיים העתיקות של אלתרמן – מבינים מה שדרי העיר אינם מבינים. הם אינם מחזיקים את עצמם, ומתמוטטים ללא אומר.

עַל הָעִיר הַגּוֹסֶסֶת בַּחוּץ צוֹנֵחַ אוֹר שֶׁמֶשׁ מֻחְלָט.

בְּיוֹם שֶׁכָּזֶה מִן-הַסְּתָם בַּבָּתִּים שׁוּם תִּינוֹק לֹא נוֹלָד,

אַף לֹא מֵת שׁוּם אָדָם. וְאָכֵן, הָרְחוֹבוֹת מַמְרִיאִים לְאַט.

הנה ההסבר לתיאורים הקשים: העיר גוססת. דקאדנס. אבידן, צעיר בן עשרים שרק החל את דרכו בחיים, משקיף על העיר העברית הראשונה המתגבשת למטרופולין מרכזי במדינה שאך נולדה – ומה שעיניו רואות זה חורבן. נבואה. אבל איזו? 

ובכן, על העיר הגוססת צונח "אור שמש מוחלט", כיאה לשמש הארצישראלית. אור מלא, ללא ספקות, אספקלריה מאירה ששום כתם אינו חסין מפניה. היא מאירה את עומק הריקבון במלוא הדרו. האור המוחלט מתכתב עם חגורת בטון ההדוקה "בהחלט". גם האור המתוק לעיניים – "אוֹר עִירֵנוּ" כפי שאלתרמן מתאר את תל אביב ב"כוכבים בחוץ", "אוֹר עֲנָקִים, אוֹר בְּלִי רוֹאֶה" – מופיע אצל אבידן כאור מסמֵא המכה את יושבי העיר בסנוורים, שכן הם אינם מזהים את הסכנה. הכול נעצר: אין חיים, תינוקות לא נולדים, שכן לשם מה נביא תינוקות לעולם כזה שגורלו נחרץ? אפילו למוות אין טעם. התנועה היחידה המתרחשת מופיעה גם בשם השיר "הרחובות ממריאים לאט". לאן הם ממריאים?

הָרְחוֹבוֹת מַמְרִיאִים אֶל הָאוֹר הַלָּבָן כְּמוֹ שְׁטִיח-קְסָמִים.

הַקִירוֹת שֶׁנָּפְלוּ מוּקָמִים אֵיכְשֶׁהוּ (אֶזְרָחִים חֲכָמִים).

וְלָעִיר אֵין רֵאשִׁית וְאֵין סוֹף. וְכָל הַמְּבוֹאוֹת חֲסוּמִים.

הרחובות ממריאים אל האור המוחלט שצנח על העיר ובלע אותה. למעשה הם ממריאים לשום מקום. המְרָאה למראית העין, חזיון תעתועים, שטיח קסמים, פאטה מורגנה בצהרי היום. ההמראה היא יותר רושם חיצוני, "פוזה" שירית, שכן במצב של חנק טוטאלי כזה, אין אפשרות אמיתית להמריא, זולת בשיר, כלומר במרחב הלשוני המצומצם שברא המשורר ושאליו, תיכף נראה, הוא מזמין את יושבי העיר להימלט. השירה כעיר מקלט.

האירוניה על חשבון האזרחים החכמים מודגשת בכך שהביטוי נכלא בין סוגריים. האזרחים אינם מבחינים שגורלם נחרץ וחושבים שאפשר להקים איכשהו את הקירות שנפלו. כי לעיר אין ראשית ואין סוף, היא מקיפה ומכילה ואין לאן להימלט ממנה, שהרי כל המבואות חסומים. עיר בלי ראשית ובלי סוף היא עיר "בלי ראשית ובלי תכלית" כפי שייחס המשורר העלום ל"אדון עולם". זוהי עיר שיוצאת מהגיאוגרפי והזמני – אַ-טופוס ואַ-כרונוס – היא נמצאת במקום-לא-מקום ובזמן-לא-זמן, כלומר היא מיתוס.

אבל החכמולוגים מקימים מחדש את הקירות, גם אם באופן ארעי. הם לא מבינים שנפילת החומות היא ביטוי חיצוני להתמוטטות פנימית שהתחוללה זה מכבר. כשנכנס נבוזראדן, שר צבא בבל, לבית המקדש הבוער, זחה עליו דעתו. יצאה בת קול ואמרה לו: "עמא קטילא קטלת, היכלא קליא קלית, קימחא טחינא טחינת" (בבלי, סנהדרין צו). כלומר: עם הרוג הרגת, בית שרוף שרפת, קמח טחון טחנת. שכן, "אִם ה' לֹא יִבְנֶה בַיִת – שָׁוְא עָמְלוּ בוֹנָיו בּוֹ, אִם ה' לֹא יִשְׁמָר עִיר – שָׁוְא שָׁקַד שׁוֹמֵר" (תהלים קכז, א). אנחנו מגיעים לחתימת השיר, פִּרְיָהּ של ההתגלות השירית:

וְיָדֶיךָ שָׁרוֹת מִן הַקִּיר כְּמוֹ מִלְמוּל שֶׁל אֵזוֹב יְרַקְרַק.

וְעֵינֶיךָ פּוֹרְחוֹת כְּמוֹ פְּנִינִים שֶׁל זְכוּכִית עַל צַוָּאר הַבָּרָק.

רַק רֹאשְׁךָ הֶעָיֵף צָף בָּאוֹר הֶעָמֹק. וְרַק פִּיךָ שָׁרַק.

ראשית, ההתרחשות הפורייה היחידה היא זו של המשורר עצמו. בתוך העיר הגוססת, שבה דבר לא נולד ולא מת, רק המשורר פורח ופעיל: ידיו שרות, עיניו פורחות, ראשו צף באור ופיו שורק. גם ההתרחשויות האלה מסויגות ומוצגות כמראית עין: ידיו שרות כמלמול של אזוב, עיניו פורחות כפניני זכוכית מזויפות, ראשו עייף וכדומה.

"וידיךָ שרות מן הקיר" מזכיר כמובן את "שידיךָ ריקות ועירך רחוקה" של אלתרמן. שלא כמו ההלך האלתרמני, אבידן כבר הגיע אל העיר אבל מוצא אותה טרם חורבן. ידיו אינן ריקות אלא שרות מן הקיר. ידיים שרות מן הקיר הן במילים אחרות כתובת על הקיר. 

בפרק ה' בספר דניאל מסופר על בלשצר, מלכה האחרון של בבל שערך משתה לגדולי מלכותו. כטוב לבו ביין ציווה להביא את כלי הזהב של מקדש היהודים ששבה אביו נבוכדנצר בזמן חורבן ירושלים. כך שתו יין בכלי המקדש ושיבחו את אליליהם. "באותה שעה יצאו אצבעות יד אדם וכתבו מול הנברשת, על הסיד של כותל היכל המלך, והמלך רואה את כף היד הכותבת."

המלך המבוהל (כיתר אורחי המסיבה) קרא לכל חכמיו וקוסמיו לפתור את חידת הכתובת על הקיר. איש לא הצליח לקרוא את הכתובת על הקיר, מה שהגביר עוד יותר את הבהלה. או אז הגיעה המלכה וסיפרה על אדם מיוחד שיש בו "רוח יתרה ומדע ותבונה לפתור חלומות ולהגיד חידות ולהתיר קשרים" – דניאל שמו, מבני גלות יהודה. דניאל מובא ופותר את החידה: בתגובה להיבריס של בלשאצר ולהתרסה שלו כלפי האלוהים, נשלחה מלפניו כף יד שרשמה את המילים "מְנֵא מְנֵא תְּקֵל וּפַרְסִין".

וזה פשר הדבר: 'מְנֵא' – מנה האל מלכותך והשלימה; 'תקל' – נשקלת במאזנים ונמצאת חסר; 'פרס' (ופרסין) – נפרסה מלכותך וניתנה למדי ופרס. בקיצור, נחתם גורלה של האימפריה הבבלית והמסיבה הזאת שערך בלשצר לא היתה אלא "משתה ערב דֶבֶר". ואכן, הפרק מסתיים במילים: "בו בלילה נהרג בלשצר המלך הכשדי," ומיד פותח הפרק הבא: "ודרייווש המָדִּי קיבל את המלוכה..."

כך יוצא, אפוא, שבשיר ההתקדשות שלו, מציב דוד אבידן את המופת הנבואי שלו: דניאל איש חמודות. אבידן תמיד הילך בגדולות. פרופ' גבריאל מוקד סיפר שאבידן נהג לכנות עצמו "רב אמן מגלומן". אבידן עצמו סיפר: "ביום שבו נולדתי, אימי ראתה הילה גדולה. מאז אימי חיה בהרגשה שהיא לא ילדה אנוש רגיל; שהיא ילדה משיח."

המשורר, על פי אבידן, הוא היחיד היודע לקרוא את הכתובת הרשומה על הקירות שנפלו. כזכור, הקירות הבינו מה שהאזרחים החכמים לא הבינו. לכן הם נפלו, משום שהאזרחים ביקשו רק להקים את הקירות ולא התייחסו אל שורש הריקבון שבעירם. יתרה מזו, מי שרושם את הכתובת על הקיר הוא המשורר עצמו! שהרי ידיו שלו שרות מן הקיר. הוא מסמן באמצעות שירתו את קיצה של העיר הרקובה.

מה קרה למשורר בזמן ההתגלות, שעה שזן את עיניו במה שלא ראה איש לפניו? עיניו פרחו "כְּמוֹ פְּנִינִים שֶׁל זְכוּכִית עַל צַוָּאר הַבָּרָק." שוב ברק כמסמן של התגלות אלוהית, כמו בשיר הפתיחה של אלתרמן ("יעברו הברקים מעליךָ"). שלא כאלתרמן, אצל אבידן האנלוגיה בין המשורר לבין הברק ברורה. זה אותו ברק שבראשית השיר מפחם את העיר. האם מקור הברק נמצא בעיני המשורר השורפות את העיר ("כל מקום שנותנין עיניהן – מיד נשרף"; שבת לג, ב) ומביאות לכיליונה?

באור המוחלט, המסמא, המְכַלֶה כול, צף רק ראשו של המשורר כ"זיק בינה אחרון" (ביטוי של אלתרמן בשירו "מערומי האש") בעידן של שיגעון וליקוי מאורות. הוא אינו מדבר יותר, ואפילו לא ממלמל: הוא רק שורק. יונג מדבר על השריקה וצקצוק הלשון כמסמנים דתיים בתרבויות קדומות – שריקה כקריאה או ניסיון למשוך תשומת לבן של ישויות עליונות דמויות חיות. מה שהטיל טאבו באותן תרבויות על השריקה.

במקורותינו השריקה היא סימן מקראי מובהק לחורבן. אל העיר החרבה והשוממה שפעם היתה מלאת חיים, יגיעו עוברים ושבים וישרקו מתימהון. כך ניבא ירמיהו, נביא החורבן בגיא בן הינום: "הִנְנִי מֵבִיא רָעָה עַל הַמָּקוֹם הַזֶּה, אֲשֶׁר כָּל שֹׁמְעָהּ תִּצַּלְנָה אָזְנָיו... הִנֵּה יָמִים בָּאִים... וְשַׂמְתִּי אֶת הָעִיר הַזֹּאת לְשַׁמָּה וְלִשְׁרֵקָה, כֹּל עֹבֵר עָלֶיהָ יִשֹּׁם וְיִשְׁרֹק עַל כָּל מַכֹּתֶהָ."

 כך, בראשית דרכו השירית, סימן אבידן את ההבדל בינו לבין אלתרמן.

גם אצל אלתרמן מופיעים דקאדנס ועיר מתמוטטת, העיר כמסמן רב משמעות לציוויליזציה כולה:

בְּפִקְחוֹן פַּנָּסִים עִיר נוֹטֶפֶת הָלְכָה

וְשָׂחוּ הָרְחוֹבוֹת בֶּעָנָן וּבַגֶּשֶׁם.

הוּא גָּדוֹל, לֵיל הַסְּתָו, כִּגְסִיסַת מַמְלָכָה.

רִשְׁתוֹת מַיִם תְּלוּיוֹת. לֵיל צַמֶּרֶת לַחָה,

רֵיחָנִית, נוֹאָשָׁה, גּוֹעֶשֶׁת. ("יין של סתיו")

אבל אצל אלתרמן, העיר כציוויליזציה מתמוטטת נמצאת שם, הרחק מכאן, במקום שעזבנו לבלי שוב אליו. הוא ידע להתנבא בשנות השלושים למאה העשרים על אירופה העומדת להתמוטט:

עַל הָעִיר עָפוֹת יוֹנִים,

עַל הָעִיר, עַל יַעַר פֶּרֶא,

עַל כִּכַּר הַתַּלְיָנִים,

עַל רִיסֵי נָשִׁים בָּעֶרֶב. ("תיבת הזמרה נפרדת")

בחילוף אותיות העיר הופכת ליער והציוויליזציה חוזרת למצב פראי קדמוני; כיכר העיר שהיונים נהגו לבקרה, אינה עוד. היונים עפו משם והכיכר הייתה לכיכר תליינים. אבל פה, לעומת זאת, נמצאת העיר העברית החדשה, "עירֵנו" בלשונו, והיא אוצרת בתוכה תקווה:

זוֹ הָעִיר! מֶה חָזָק מִקַּלוּת הַדַּעַת? ...

מִבְּלִי שְׁאוֹל, בִּטְפִיחַת חַלּוֹנַיִם וָדֶלֶת,

הִיא פָּרְצָה אֶל דִּבְרֵי הַיָּמִים!

וַיִּצְרוֹב לִגְלוּגָהּ אֶת שִׁקְטָן הַדָּמוּעַ

שֶׁל תְּמוּנוֹת זִכָּרוֹן וּמַחֲלוֹת תּוֹרָשָׁה --

הָהּ, דּוֹרוֹת, אַל יִחַר לָכֶם, אַל תְּיַתְּמוּהָ

אַל יֶחְסַר בַּרְזִלְּכֶם בִּנְעוּרֵי תִירוֹשָׁהּ. ("יום השוק")

ואכן, בשיר ההתקדשות שלו, סימן אלתרמן את כיוון נבואתו השירית:

וַאֲנִי יוֹדֵע כִּי לְקוֹל הַתּוֹף,

בְּעָרֵי מִסְחָר חֵרְשׁוֹת וְכוֹאֲבוֹת,

יוֹם אֶחָד אֶפֹּל עוֹד פְּצוּעַ רֹאש לִקְטוֹף

אֶת חִיּוּכֵנוּ זֶה מִבֵּין הַמֶּרְכָּבוֹת. ("פגישה לאין קץ")

שליחותו הנבואית היא להציל את החיוך שנרמס מתחת לגלגלי המרכבות ברחובות הברזל של העת החדשה, גם אם הדבר יעלה לו בחייו. זה החיוך המופיע לאורך מפעלו השירי:

לָכֵן שָחַק הָאָב, מִשֵּׁן עַד צִפָּרְנַיִם,

וְהָעַלְמָה אִתּוֹ, נוֹהֶרֶת וּנְגִידָה.

עָבְרוּ תּוֹלְדוֹת עַמִּים כְּשֹׁד בַּצָּהֳרַיִם,

בֵּין חֵטְא וְדִין וְחֵטְא – אַךְ כֶּסֶל וּבְגִידָה

וְעִוְרוֹנֵי חוֹזִים וּשְׁאָר מַכּוֹת מִצְרַיִם

אֶת הַחִיּוּךְ הַזֶּה הוֹתִירוּ לְחִידָה. ("איילת", שירי מכות מצרים)

החיוך הזה אצל אלתרמן הוא חיוך האמונה. הוא מהדהד את צחוקו של ר' עקיבא ("שחק האב") למראה חורבן הבית אל מול בכיים של חבריו להנהגה:

"אמרו לו: מפני מה אתה מצחק? אמר להם: מפני מה אתם בוכים? אמרו לו, מקום שכתוב בו: והזר הקרב יומת ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה? אמר להן: לכך אני מצחק... תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה, באוריה כתיב (מיכה ג, יב): 'לכן בגללכם ציון שדה תֵּחָרֵשׁ';  בזכריה (ח, ד) כתיב: 'עוד יֵשבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים'. עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה – הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה, עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה – בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת. בלשון הזה אמרו לו: עקיבא, ניחמתנו! עקיבא, ניחמתנו." (בבלי, מכות כד ב). מרתק לדעת, שהשיר "איילת" המופיע בסוף "שירי מכות מצרים", מהדהד סיפור תלמודי המופיע בסוף מסכת "מכות" (!).  מכל מקום, עבור רוב העולם, החיוך הזה הוא חידה.

וְהִיא חִידַת הַכֹּחַ שֶׁתִּכְלָה לוֹ אַיִן,

וְהִיא חִידַת הָאֹמֶן (האמונה!) שֶׁאָפֵס לוֹ קֵץ.

גַּם נַעַר יִפְתְּרֶנָּה, וְלַשָּׁוְא עֲדַיִן

רֹאשָׁם שֶׁל הַכְּסִילִים אֵלֶיהָ מִתְנַפֵּץ.

זו תפיסה היסטוריוסופית קבועה של אלתרמן, שראה את שיבת ציון כמהלך בלתי הפיך מגלות לגאולה. דוד אבידן ראה אחרת את פני הדברים. גם חלק ניכר מחבריו לדור המדינה. הוא לא רואה תכלית ולא תקווה לעיר הצעירה או למדינה שאך נולדה. התקווה היחידה נמצאת בשיר האבידני עצמו. זה המרחב היחיד שעתיד לשרוד את החורבן. בניגוד לאלתרמן ששיריו שירתו את העיר ואת המהפכה האורבנית, החברתית והלאומית שפרחה פה, אצל אבידן העיר היא המשרתת את חזונו הפואטי, חזון קשה של זעם וחורבן.

אפשר לומר שלפנינו לא רק שתי פואטיקות ושני דורות, אלא שתי תפיסות של הסתכלות על המציאות ועל ההיסטוריה: זו הרואה את גאולת האדם והעם במציאות החיצונית, ולעומתה, זו של אבידן, הרואה גאולה – אם ישנה בכלל – רק במעשה השירי. להבדל הזה נודעת חשיבות לא רק בתולדות השירה; מדובר במפתח עמוק להבנת קו המחלוקת בחברה הישראלית בשלל נושאים.  מאוחר יותר יכתוב דוד אבידן את המילים הבאות בשירו "תפילת הדרך":

קָרַעְתִּי בְּעַצְמִי קְרִיעָה גְּדוֹלָה

וְהָיִּיתי לֹא עַם וְלֹא גוֹלָה

וְלֹא מְנַחֵם וְלֹא אֵם שַׁכּוּלָה

וְלֹא מָקוֹם

וְאִם עוֹלָמִי אֵינוֹ מְקוֹמִי

אֲנִי מְקוֹמוֹ שֶׁל עוֹלָמִי

וּמִשָּׁם קִיּוּמִי

וּמִכָּאן סִיּוּמִי

שָׁלֹומְשָׁלוֹם.

המשורר מעיד על עצמו שאינו זקוק לדבר, שכן הוא מקומו של עולמו ולא להפך. הביטויים הללו מתארים בפי חכמינו במדרש את האלוהים המכונה "מקום" (למשל: בראשית רבה סח). אם העולם הוא מקומו של האל, כי אז אנחנו נכנסים לתחום הפנתיאיסטי, שבו האל מוגבל לתחומי העולם הזה. התפיסה האמונית המסורתית רואה את האל כמקומו של העולם ולא להפך. את התכונה הזאת מייחס אבידן בשירו... אליו, ומוסיף "ומשָם קיומי" – קיומו אינו נובע ממקור חיצוני אלא ממנו עצמו.

דוד ויינפלד סיפר פעם שאבידן חיפש שם לאחד מספריו, ולאחר חיפושים רבים התקשר ואמר שמצא שֵם: "ספר הספרים"...

"אמרתי לו שהשם הזה קצת תפוס, ואז הוא אמר לי שתמיד יש מקום לשני ספרים טובים..."

* * *

מנשה שאול

נבכי הנפש של הקנאים המוסלמיים

מדינה יהודית למה לא?

במילים אלו מכתיר הסופר בכּר עווידה את מאמרו הארוך והמנומק ("אלשרק אלאווסט" 23.3.14) שבו הוא שואל:

"נניח שהפלסטינים יכירו בישראל כמדינת היהודים... מה יקרה אז? מה יתרחש ביום שאחרי? האם העולם הערבי, ואחריו העולם המוסלמי, יתקוממו? או אולי תפרוץ אֵם המלחמות בתולדות אנוש וכדור הארץ יבער ויישרף? ואולי הפצצות הגרעיניות יעופו ממחסניהן בפקיסטן ובדימונה?

מה שעלול להתרחש הוא בבחינת חידה. אך מה שברור הוא כי יש מאמינים שהכרה בישראל כמדינה יהודית מבשרת מלחמת עולם שלישית, וזו ודאי תהיה מלחמה אטומית.

אם אכן תהיה הכרה כזו, יהיו הפגנות נגד והתלהמות רטורית ואיומי סרק נגד אלה שהסכימו לעשות כן. אך אני מסופק אם אומנם יהיה שינוי דרסטי.

יש חוששים כי הכרה ערבית ביהדותה של ישראל תכשיר את הקרקע לגירוש הפלסטינים מישראל לירדן, בהיותה מולדת חלופית. חששות כאלה פרחו לפני התבוסה של 1967 ואחריה, אך אלה לא התממשו, שכן מנהיגיה של ישראל יחששו לעשות כך, מה גם שתומכי ישראל בכל רחבי העולם יניאו אותה מכך. זאת ועוד, מדוע לחשוש מכך שמיליון וחצי פלסטינים בישראל יעזבו לירדן לפי צו כלשהו?

אש"ף כבר הכיר בישראל בקווי 1967. פירושו של דבר שיש כאן ודאות שפלסטין תהיה לפלסטינים, ללא פחד שישראל תייהד אותה. לכן, שני חלקי האדמה הזאת יהיו פתוחים לדו-קיום בשלום למאמיני שלוש הדתות – היהדות, הנצרות והאיסלאם.

האם התובנה הפלסטינית לא יודעת זאת?

כנראה, הפלסטינים חוששים מלאתגר את יריביהם במהלך הבלתי צפוי (הכרה ביהדותה של ישראל), וכך הם ימשיכו לסבול כפי שסבלו קודמיהם. בכך אין כל חדש. אין כלום."

או מלחמה או אהבה

זוהי כותרת מאמרו של המחזאי המצרי סעד אלקרש

 ("אלערב" 5.4.14(

"הזמן נוקף וידידיי נוכחים לדעת כי הדיכוי המיני או אי-סיפוק צרכי המין מכשירים את הקרקע לביצוע פשעים והטלת האשם על כולם.

שונאי החיים ואויבי האנוש – רוחם שוממת, ואין הם מסוגלים ליהנות מחלקם בעולם הזה. לכן הם מנחמים את עצמם בבתולות שחורות עין (שבעים ושתיים במספר) וגם בנחלי יין משכר בעולם הבא. הדור החדש יורש את התסכול והשנאה והופך ליותר קיצוני ויותר קרוב אל הדמים. הוא נלחם בכול, לאחר שנכשל באהבה... או מלחמה או אהבה.

הם דומים זה לזה במצרים ובאפגניסטן... כשהם נעדרי אהבה, ובמקומה יש מלחמת עדות... חסרה להם אהבה, ולכן הם תוקפים נשים. הם מעדיפים בתולות, כי אונס בתולות מעניק להם הרגשה של גאווה ועליונות. הרוצחים בשם דת כלשהי הם קורבנות של היעדר דמיון.

מאז היווסדם של 'האחים המוסלמים' ב-1928, לא יצא משורותיהם אמן, סופר, משורר, במאי, מבקר או חוקר מקורי. הם שונאים אמנויות, לא משם שהן אסורות באיסלאם, אלא מקנאתם בבעלי הכישרונות.

'האחים המוסלמים' יודעים לשנן. אין הם שרים אלא שירי הסתה נלהבים המעודדים רצח. הם שונאים מוזיקה ונשים. חייהם הם ללא סיפור אהבה שיאיר את עולמם האפל. הם רוצחים וצורחים אללה אכבר, ומאמינים כי הדם שנשפך יסמן את נתיבם לגן העדן. הם מתעלמים מכך שהאל הגדול שבשמו רוצחים אסר על רצח אדם, העלבת האוייב השבוי והתעללות בגופתו.

"הפילוסוף אבן סינא אמר: 'האסון שניחת עלינו הוא הקבוצה שמאמינה כי חבריה הם היחידים שלהם הראה האל את דרך הישר."

פתוות מגעילות

פסקי ההלכה של קנאי האיסלאם עוברות כל גבול, ובמיוחד של הקבוצות הנלחמות נגד משטרו של בשאר אסד בסוריה.

אחד מארגוני הסלפים יסד באחד מפרברי העיר חלב שבצפון סוריה רשות הלכתית שתפקידה להנפיק פסקי הלכה ולקבוע את סדרי החיים באותו אזור. הרשות פרסמה פסק הלכה מספר 12 החתום על ידי ראש הרשות שבו נאמר:

"הרשות אוסרת על המוסלמי המאמין להרוג את הכינים השוכנים בזקנו."

נג'יב עבד אלכאפי, סופר תוניסאי, מתייחס ל"טירוף" זה ומוסיף כי הוא חייב להימנע מלהזכיר את הנימוקים לפסק ההלכה, משום שהם מגעילים. אך לא קשה לנחש מהם: זקנו של המוסלמי המאמין הוא מקום מבטחים אפילו לכינים. לכן אסור לפגוע בהן.

ועוד פתווה: "גם ארגונים סלפיים הנלחמים בסוריה הגיעו לחוף הים בלדקייה ומיהרו לפרסם פסק הלכה האוסר על נשים להתרחץ בים, אפילו בחוף סגור, נפרד ומבודד. וכל זאת למה? כי הים בשפה הערבית הוא זכר, ונשים הטובלות במימיו נאנסות על ידו והופכות לפרוצות."

הסופר התוניסאי מביע שאט נפש מכך ומעיר כי הים בצרפתית ובספרדית הוא נקבה, ושואל האם יש לאסור על גברים להתרחץ בים כי "היא", כלומר הים, עלולה להיאנס?

פורסם לראשונה במגזין "מראה", 286

* * *

אהוד בן עזר

לקראת פתיחת מתחם המושבה הטמפלרית שרונה בתל-אביב – פרק מתוך הרומאן הנדיר ויקר המציאות "המושבה שלי" [2000] – שגיבורו האילם נורדאו נוצק בדמות הָר [אהרן] מנדל, האילם שפירא

כמה טובה הכתיבה בכרוניקה שאין בה צורך להמציא דבר אלא רק לתעד את המאורעות ולאששם בתעודות עתיקות. ולעיתים הסודות החשובים ביותר, שהם לב הסיפור, כבר נכתבו בידי אחרים על גבי נייר המצהיב עתה מיושן. וככה הם יישארו לנצח.

לימים נחלש כוח-הגברא של מסייה בוריס קלדם אך טרם פסה תאוותו לחיות עם נשים.

הוא נסע, כפי שנהגו עשירי העולם, לקליניקה המפורסמת של דוקטור דנילו ראאב הנמצאת בעיירת-המרפא דאבוס שבאלפים השוויצריים. שם קיבל סידרה של זריקות הורמונים, שהופקו מקופים, כדי לחזק את יכולתו לזקוף את מקלו הרך.

מסייה קלדם שב למושבה ביצרים מחודשים אך לרוע המזל אלה לא היו ממוקדים רק במטרה אשר לשמה נסע להתרפא. לא יאומן אך לזריקות הקופים היתה השפעת-לוואי נדירה שגרמה לו, בגילו – לטפס על עצים! – הוא נהג להכין לעצמו שקית אגוזים והיה עולה עימה בזריזות למרומי אחת הצמרות ושם יושב ומפצח אותם ומשליך את הקליפות למטה! ויש שאפילו נשבעו שראו אותו מתגרד! –

לילה אחד הזעקנו את האילם נורדאו, המומחה לטיפוס על עצים, כדי שיוריד בזהירות את מסייה קלדם בסולם מן הצמרות ויחזירו הביתה.

האילם נורדאו סבל להיפך, מעודף הורמונים.

כאשר היה רואה נערה הולכת ברחוב היה שולף לעומתה את אברו ומנענע אותו כשהוא משמיע קולות חנוקים של ערגה לאישה, קולות שהיו מבהילים ומבחילים את הנערות.

לעיתים היה מפתיע את אחת הילדות מקרוב וצובט קשות בעכוזה או שהיה רודף אחר להקה של בנות המושבה כשהוא מכה בכף יד שמאל על זרוע ימין ומשלח את האגרוף באלכסון קדימה כאבר זקוף האומר – אזיין אתכן! הן היו בורחות ממנו בהשמיען קולות של צחוק מתגרה ופחד, כלהקת תרנגולות הנסה מפני נמיה שחורה שחדרה ללול.

כאשר התקפי היצר של ארל'ה נורדאו הלכו וגברו, והאיכרים, שחרדו לגורל בנותיהם באו בטענות אל אביו ואיימו להתלונן על האילם במשטרה, החליט שיח' איסחאק שיש להשיאו לאישה, ויהי מה!

באותה תקופה החלו לבוא למושבה עולות חדשות שברחו מפחד השלטון הנאצי המתחזק בגרמניה. הן היו חסרות-כל, רעבות ללחם, לעבודה ולקורת-גג. אחת הפליטות, לוצי שמה, גננת צעירה מברלין שלא ידעה מילה עברית, הגיעה מן הטיילת בתל-אביב – ישר לביתו של שיח' איסחאק נורדאו בתור "משורתת", כפי שסבי מצד אימי היה אומר, ואותה השיאו לאילם בטקס קצר ברבנות, בלי אורחים בכלל, חוץ מדודי אלכס, מיטיבו של האילם, ששתק ולא אמר דבר על כך שכבר הכיר את לוצי כאשר העלה אותה בנישואים פיקטיביים ארצה. למרבה המזל יכלה לוצי להבין את האילם בזכות הגרמנית שלימדוהו בנעוריו במוסד לחרשים-אילמים בגרמניה. שבועות אחדים היה מרביע אותה כל לילה שלוש-ארבע פעמים כמו פר מיוחם וגם דוחף לה אצבעות לתחת, והיא היתה בוכה.

יבש וצרוד בכתה, בדמעות של ייקים.

האילם נורדאו עבד בתור גנן של ועד המושבה ומדי בוקר היה יוצא לגזום את כפות הדקלים הגבוהים, שעל סנסניהם טיפס במהירות כקוף. ידיו היו חזקות כרגליו, ואצבעותיו מחוספסות כמשור. הוא לא היה זקוק להורמונים של קופים כדי לטפס על עצים ונשים. בהיותו במרום הצמרת היה אוסף תנופה בנדנוד הלוך-וחזור, הלוך-וחזור – ולפתע ניתק ועף אל הצמרת הסמוכה ונאחז בה בעשרים אצבעותיו המסוקסות – וכל אותה עת לסתותיו הדוקות על צידו הכד של המשור. הוא היה ניראה אז כעטלף ואנחנו, הילדים, היינו בטוחים שברצותו הוא עף באוויר.

 בוקר אחד עופף האילם באמצע העבודה ונחת במפתיע בבית אביו, שם גר עם לוצי באחד החדרים. ניגש על קצות בהונותיו אל החדר, ולא מצא אותה. הלך לחפש אחריה והגיע ברגל מהמושבה לתל-אביב ושם גילה אותה על חוף הים – בחברת סטודנט יקה שבחיקו בכתה.

הוא עמד וסידר היטב את מכנסיו הרחבים, שהחולצה תמיד בורחת מהם. שבר כיסא-נוח להשכרה, חבט במקל ביקה הצעיר וגם גימגם אותו בקילול. זאת אומרת הפוך. על הפוך. מילא היה מגמגם: "יקה פוץ!" – אבל ארל'ה: "פארפולכטע יודע!" – ולא נח עד שקיפל אותו והשכיבו מעולף בחול.

אחר-כך תפס בלוצי והחזיר אותה לבית אביו במושבה, גרר אותה בשערותיה לחדר, לקח סנדה והחל להפליא גם בה את מכותיו, מבלי לדעת שהיא כבר הרה שעתיים ואולי חודשיים, עד אשר לשמע צעקותיה נכנס שיח' איסחאק אביו וגירש אותו בהצלפת שוט שבו חינך אותו מילדותו.

לאחר המכות עזבה לוצי את האילם ואת המושבה שלנו.

שיח' איסחאק היה מרוצה שמחוללת השערורייה נעלמה. במשך חודשיים לא יכלה לוצי לשבת על התחת הייקי העדין שלה, והיה זה ממש נס שהסנדה לא גרמה לה הפלה. היא נעשתה בת-זוגו של תעשיין יהודי שעלה מלודז' והקים בארץ בית-חרושת לגרביים, ושאצלו עבדה תקופת-זמן בתור מטפלת בבנותיו, לאחר שאשתו היפה ברחה ממנו ועברה לחיות עם בעל בית-קולנוע ידוע בתל-אביב, אקרא לו כאן – שושנסקי. "הוא לקח את המשורתת שלו," נהג לומר סבי מצד אימי על התעשיין הלודז'אי. הלה אימץ את הילד של לוצי, שייתכן כי היה ממזר, אין יודעים אם אביו היה האילם (שמעודו לא נתן גט ללוצי) או הסטודנט היקה מחוף הים, שהכיר את לוצי עוד מברלין.

על הסטודנט ועל לוצי שרו אז ליצני תל-אביב: "בחוצה לארץ בעיר ברלינה / היה גננת יפֶה! [פ"א בסגול] / ובן-זוגה שטודנט צעיאה / אהף אותה הרבה. / אחרי חצי שנה, / נולד להם ילד יפָה [פ"א בקמץ] / ב...חוצה לארץ בעיר ברלינה / היה גננת יפה..."

הבן המוכשר היינץ-משה, שאמנם גימגם קצת, ומצד שני היה בעל אקצנט פולני, גדל בעושר אך גם תחת מועקת הסוד האפל של ממזרותו הכפולה ואולי המשולשת.

כאשר חיזר אחרי בחורות בעיר התפאר הבחור בשליפת המטפחת הצבעונית מהז'קט והנה היא בצורת תחתוני אישה ורודים, כך סיפרו.

לאחר שנים היה מועמד רציני בבחירות לתפקיד נשיא התאחדות התעשיינים, אך כאשר חייו עמדו לפתע בפני משבר – הוא הואשם במעילה והפסיד את בית-החרושת, שאותו ירש יחד עם בנותיו של אביו-מאמצו, ברח למשך שנים אחדות ללונדון, וזמן לא רב לאחר שחזר ארצה שם קץ לנפשו לפנות-בוקר אחד ביריית אקדח על מרפסת הפנטהאוז שלו.

אני שונא אותו. בגלל רותי. את העיניים הייתי מוציא לו אם רק היה עדיין חי!

ה"שטודנט" מהשיר כיהן שנים רבות בתור מנהל כללי של בנק ידוע בתל-אביב, נעשה עשיר כקורח אך נישאר רווק כל ימיו. לא היו לו ביצים לאחר שהאילם ריסק אותן כאשר שבר לו את התחת. בביתו, קרוב לחוף הים, היה לו אוסף נדיר של צילומי ערוות, תקריבים שלא היו מביישים את ירחון הערוות הנועז "האסטלר", שהעלה סוג צילומים אלה למדרגת אמנות חדשה ורבת יופי, כולל החור הקטן של פי הטבעת. בתמימותו (יקה נישאר יקה) רצה ה"שטודנט" (לא אוכל לנקוב בשמו) לתרום את אוסף הנרתיקות שלו למוזיאון הארץ. שם כמובן סירבו, וכך האוסף המדהים צפון עד היום בכספתו הגדולה, שמפתחותיה מצויים בידיהם של מנהלי עזבונו.

היתה סיבה מוצקה לכך שהאילם נורדאו כינה את ה"שטודנט" דווקא בכינוי אנטישמי ונאצי. מאחר שידע לקרוא רק גרמנית, היה ניזון מעיתונים גרמניים בלבד. הוא לקח או קיבל אותם, משומשים, כאשר היה נשכר לנסר את כפות הדקלים הגבוהים במושבות הגרמניות שרונה ווילהלמה.

האיכרים הטמפלרים היו אנשים דתיים ישרי-דרך שבאו בעקבות משיחם לחונן את עפר הארץ הקדושה להם. כאשר עלו הנאצים לשלטון הופיע אצלנו בכרכרתו ידידו הנאמן של סבי, האיכר הטמפלרי שטללר מווילהלמה, ואמר שבא להתנצל על התנהגות הפיהרר כלפי היהודים, הוא בוש ונכלם בשל כך. ואולם צעירי הטמפלרים, שנולדו בארץ, אלה הקימו סניפים של המפלגה הנאצית במושבות ובשכונות של הגרמנים בארץ-ישראל, לבשו מדים עם סרטי צלב-הקרס, ערכו מצעדים והכינו עצמם להיות גאולייטרים כאשר הארץ תיכבש על-ידי אחיהם בני-עמם, מה שהיה קרוב מאוד להתרחש בימיו של הגנרל הגרמני ארווין רומל, ששעט כלפינו על שריוניו במידבר המערבי, והיתה כאן הרגשה שזה הסוף.

האילם נורדאו אהב לשתות בירה מקומית בביר-האלה שבמושבה וילהלמה. שם גם התבונן בתאווה רבה באחוריהן התפוחים של בנות האיכרים שעבדו כמוזגות בבית-הבירה, ציחקקו בגרמנית ועיכסו בין השולחנות כשבידיהן הספלים הגבוהים – אך הוא נזהר שלא לצבוט בירכיהן הוורודות כאשר טפח מהן היה מתגלה לו בהתכופפן.

לאחר שקרא בעיתונים הגרמניים התחיל להיות מושפע מהתעמולה הנאצית ("ויין יודן בלאט און מסר שפריצט!" – כשדם יהודים ניתז על הסכין!) – עד כדי כך שלעיתים היו רואים אותו פוסע ברחובות המושבה, ה"פולקישע ביאובכטר" תחת זרועו, והוא מניף את זרועו במועל-יד נאצי ונובח: "הייל היטלר!"

ואולי התנהג כך רק בגלל האכזבה שהנחילה לו הפליטה הייקית לוצי, שבגדה בו.

ביתו של גרשוני הצולע, "אבא" של רותי, עמד במעלה רחוב המייסדים, לא רחוק מהבית של מסייה קלדם.

לפעמים, כאשר גרשוני היה נוסע בענייני פרדסו ואגודת "פרדס" לנמל יפו ומקים שם צעקות שהידהדו עד לרציף הבחרג'יה: "ביג'י יום א-סחטוט! [הגיע יום הפרוטה!] יוישער און שפארזאמקמט! [יושר וחיסכון!] אתם עוד תתגעגעו אליי! בזכות פרדסנים כמוני ניצלה אגודת 'פרדס' מפשיטת-רגל גם בשנותיה הקשות ביותר!" –

– היה מסייה בוריס קלדם, מחוזק בהורמוני-קופים משוויצריה ובזיכרונות ליל החמסין שבו הציל את בעלה המפרפר ברגליים יחפות מחנק בין שדיה המגולים בקריאה הבלתי-נשכחת "זוז הצידה!" – עולה לחדר-השינה שבקומה השנייה של בית גרשוני ותוקע לשיינע-פשה היפה, צהובת השיער ושחורת העיניים.

באחת הפעמים אף הוכרח להשתלף בחיפזון מבין רגליה, לוותר על ההשתעשעות בחזה הגדול ובפיטמותיה שמידתן כבישליק והן עסיסיות ומחוספסות כפרי-צבר מקולף – ולברוח מהחלון האחורי של המיטבח לעבר ביתו דרך כל החצרות הסמוכות – וזאת לאחר שנשמע צליל מתכתי עמום בפתיחת שער הברזל של החצר, וגרשוני ניראה מקרטע בשביל, בין שיחי הטוייה המחטיים.

מסייה קלדם היה גבר מן הסוג הרגיל והמסוגל לבגוד גם באישה שעימה הוא בוגד באשתו, כלומר באפרת, כפי שנהג לימים שר-הביטחון שלנו משה דיין שבגד באשתו ובמאהבתו עם הבחורה אלישבע, אך לא עיבר אותה ולא הקים לו ממנה יורש, כמעשה דוד בבת-שבע.

יום אחד עבר דודי אלכס ברחוב וראה את האילם נורדאו עומד ליד ביתו של גרשוני בחגורה פתוחה וב"חנות" פרומה ומסדר מחדש את מכנסיו, כי החולצה היתה תמיד בורחת לו. כאשר הבחין ארל'ה במיטיבו, הוא דודי המתקרב – סיים את איוורור הביצים והידוק החגורה, השמיע טפיחה אחר טפיחה במחאו כף שמאל על אגרוף יד ימין בתנועה מגונה, הצביע בשמחה עצומה כלפי הקומה השנייה, ליעלע בגרונו הסדוק – וציפצף צרור מילים קטוע, שרק דודי הבין את גמגומן וידע לחקותן בצירוף תנועותיו של האילם:

 "חוואג'ה בארס – הווא בניקו קוס-מרת-סקנדר אבול-באר'ל! חוואג'ה בארס – בניקו קוס-מרת-סקנדר אבול-באר'ל!"

אדון בוריס – הוא מזיין את ערוות אשתו של סנדרל אבי-הפרד!

יש במושבה זקנה אחת שטוענת שלא מסייה בוריס קלדם אלא אבא שלי הוא שברח מבעד לחלון המיטבח של גברת שיינע-פשה גרשוני כאשר שמע את בעלה נכנס בדלת, וכי הדבר קרה כבר לאחר שהיה נשוי לאימי. אני לא מאמין, הלא תהום היתה פעורה בין שתי המשפחות מאז הרג הפרד של גרשוני את דודתי בת-שבע, כמו בין שני שבטים בידואים שנקמת-דם עומדת ביניהם לדורות.

מצד שני, אנחנו נוטים תמיד לחשוב שהורינו הם היחידים שלא נאפו, ואחר-כך מרחמים עליהם שכל חיי נישואיהם לא היה להם אלא את עצמם והשתעממו.

אילו הייתי כותב רומאן הייתי מפתח את הנושא מצידו הפסיכולוגי ומשלב בו משפטים חכמים ופאראדוכסים מבריקים המעידים על היקף ידיעותיי ועל אנינות טעמי ומאפשרים למי שקרא שלושה עמודים ממני או ראיון איתי לצטט אותי בשיחות חברתיות:

 "כמו ש[השם שלי] אומר: מחר תזרח השמש."

 "כמו ש[השם שלי] אומר: אני חושב משמע אני קיים."

 "כמו ש[השם שלי] אומר: הציונות מתה."

ואכן השמש זורחת.

הקורא החושב עדיין קיים.

והציונות, יוק! – שום דבר לא התחדש בארץ מאז תקופת התורכים.

ואולי באמת להם יאתה התהילה, לסופרים ולהוגי הדיעות שעליהם כבר כתב אלימלך שפירא, שכל דבר מקורי שהם אומרים אין בו שמץ של אמת, וכל דבר אמיתי שהם אומרים אין בו שמץ של מקוריות, ואלמלא טיפשות קוראיהם לא היה להם שמץ של קיום.

ולפעמים היה משתעל ומוסיף: "אבל כרוניקות עתיקות הן כמו התנ"ך, כל דף שפותחים בהן עומד כסיפור-לעצמו."

תאוות הבשרים של מסייה בוריס קלדם לבסוף הרגה אותו.

הוא חטף שבץ או התקפת-לב (המילה התקף טרם הומצאה) כאשר שגל בפרדסו פועלת, הפעם יהודייה. ההתקפה תפסה אותו כניראה תחת עץ, כי שם גם מצאו אותו שוכב כשמכנסיו מופשלים, ביציו לחות ופניו בעפר התחוח. הפועלת המבוהלת והרטובה רצה למושבה להזעיק עזרה. אך כשבאו כבר היה מאוחר.

חרף השמועות וההתבדחויות על אודותיו, רבים קינאו במסייה קלדם שזכה למות גיבורים בגומה שבפרדסו. הלווייתו היתה מכובדת, ראש העיר וראשי התאחדות האיכרים, ובהם הנשיא משה סמילנסקי, הספידו אותו. חבריו מלשכת "הבונים החופשים" רקדו על קברו במעגל ולבסוף ניתקו את זרועותיהם השלובות במחווה אצילית ומפחידה.

מאחר שלא הייתי בטוח בפרטים שאלתי את אימי הזקנה והיא השיבה: "אני זוכרת שסיפרו שמסייה קלדם קיבל התקפת-לב כאשר זיין בפרדס את המזכירה שלו, אבל אני משביעה אותך שלא תכתוב על כך בספר שלך. ושגם לא תזכיר את הערביה שהתאבדה בפרדס שבו מת."

בספרו "הירקון שבלב" מתאר אלימלך שפירא את אהבתו של מסייה בוריס קלדם ללטיפה, הנערה הערביה שטבעה בפרדסו. הוא מתאר אותה מבעד לעיניו של קלדם. הוא קורא לו בשם מסייה קלוד ליכטנשטיין, פרדסן צעיר, רווק עדיין. לטיפה עובדת כפועלת בפרדסו.

מי שלא ראה את עיני לטיפה – לא ראה עיניים יפות מימיו. זקופה, מהירה, לבושה כותונת כחולה, מטפחת לבנה מכסה בקצה האחד את ראשה, ויתר הקצוות נופלות ויורדות מעל ראשה על שכמה וריח עשן הטאבון עולה מהן. עיניה היו יפות: גדולות, שחורות, בוערות. מתוך בבותיה נזרקו רסיסים של שמחה, חיים ותאווה.

בזכותה מצאתי עניין חדש בעבודתי בפרדס. כשהיה ליבי כבד ורוחי נעכרת, הייתי מביט בעיני לטיפה, ויגוני ועצבוני סרו מעליי כמו ביד קוסמת. לעיתים קרובות הרגשתי את מבטה של לטיפה, כשהיא מציצה אליי, את ברק עיניה החם.

פתאום נעלמה. לאחר ימים אחדים פגשתי אותה. היא הביטה אליי, עיניה כהו מעט, וכעין צל עבר עליהן. רגעים אחדים החרישה.

 "אבי רוצה לתת אותי לבנו של השיח' מפג'ה." אמרה.

 "ואת?"

 "טוב לי המוות..."

ושוב החרישה. ואחרי-כן שאלה:

 "חוואג'ה, האמת הדבר, כי אצלכם לוקחים רק אחת?"

 "רק אחת, לטיפה."

 "ואצלכם אין מכים?"

 "לא, איך אפשר להכות את זו, שאתה אוהב, שאוהבת אותך?"

 "אצלכם לוקחות הנערות את אלה שהן אוהבות?"

 "בוודאי."

 "ואותנו מוכרים כחמורים..."

עיני לטיפה היו ברגעים האלה עוד יותר יפות, יותר עמוקות ושחורות.

 "אבי אומר," הוסיפה אחרי רגע, " כי היה נותן אותי לך לו היית למוסלמי..."

 "לי?..."

למרות רצוני פרץ צחוק מפי. לטיפה הביטה אליי. עיניה נתמלאו כאב עמוק.

 "לטיפה," אמרתי, "היי ליהודיה ואקחך..."

 "אבי יהרגנו, אותי ואותך..."

יום אחד ראיתי אותה עולה מן הרחצה בבריכת ההשקאה החדשה שבפרדס, עוטפת את גופה הלח בעבאיה, והיא וכסותה בצבע האדמה. אז באתי עליה. בכל חום נעוריה קיבלה אותי לטיפה. גופה השחום, הנערי, התפתל סביבי כאילו יחידים אנחנו לא רק בפרדסי הצעיר אלא בתבל כולה... כאילו מולדת חדשה נבראה לי בה...

מסייה קלוד שבסיפור מקווה מאוד שלטיפה תלד לו בן. לאחר שנים, באוסטרליה, הוא נושא אישה לא-יהודיה שיולדת לו שש בנות. אלמלא פחדה לטיפה ממשפחתה וקפצה לבריכה, אולי היה זוכה בבן ממנה. אילו היה שם, היה ודאי קופץ אחריה להצילה.

בסיום הסיפור לא ברור אם לטיפה התאבדה או שאביה הטביע אותה בבריכה כדי להגן על כבוד המשפחה וגם לסבך במותה את מסייה קלוד, שכביכול הטביע אותה כדי למחוק את עקבות הריונה ממנו. ואכן, מסייה קלוד ליכטנשטיין עוזב את הארץ מחשש לנקמת-דם, ומהגר לאוסטרליה.

* * *

צבי י' כסה

עמוס גלבוע ואני למשפט הקוראים

עמוס גלבוע הוא פרשן מזרחן ומצאתי תגובה שלו לדברים שפירסמתי לאחרונה. הנה הקטע שעליו יצתה ביקורתו:

"... ועכשיו  התנאי שבתנאים המוקדמים שיכירו במדינה יהודית. אם תובעים זאת כדי לא להגיע להסדר, זו תביעה גאונית היא נוגעת לשורש שני העמים... חברה מודרנית (ציונית) סולידרית עם מנהיגות  של פשרות... גברה על חברה פטריארכלית (פלשתינית) לא סולידרית שהאיסלאם מנע ממנה מודרנה עם מנהיגות ללא פשרות. כשגברנו הם נעקרו... והעקירה הביאה את הנראטיב שלהם... לו היו חכמים היו אומרים: או. קיי, נכיר במדינה יהודית ואתם תכירו בחלקכם – אפילו הזעיר – בטרגדיה של העם הפלשתיני. זו תביעה שקולה  למי שרוצה להגיע להסדר.... כיוון שלא נכיר אף באפס חלקנו בטרגדיה שלהם, אין לתביעה שלנו מהם לוותר על הנראטיב שלהם היגיון – אם רוצים להגיע להסדר."

ולפניכם תגובתו של גלבוע: "ההשוואה שעושה כסה בכלל אינה בגדר השוואה. מה עניין שמיטה להר סיני? מה עניין ההכרה במדינה יהודית והטרגדיה הפלסטינית?" – באמת איזה קשר יש בין המפעל הציוני לפלשתינים?

כנגד דיקלום המימרה הזאת  אספר את סיפורו של דני פנקס, מפרלמנט שישי ברחובות. אחד המשתתפים, שהוא מהאליטה של ש"ס, התלהם: "מה הסיפור הזה של המוסלמים שמוחמד קשר סוס בכותל ואח"כ עלה לשמיים. מה השטות הזאת?"

פנקס, שהוא יהודי ישראלי מהמיעוט בארץ, שאל לו: "ומה עם אליהו שלנו שעלה השמיימה בסערה?"

"איך אתה יכול להשוות?" גער בו הש"סניק.

באמת איך אפשר להשוות נראטיב יהודי לנראטיב פלשתיני. הרבה יותר נבון היה לשנינו לומר שהתביעה הכפולה הזאת חסרת צורך.

במקום זה מוסיף גלבוע: "ההשוואה הפשוטה וההגיונית – היא אנחנו מכירים שיש עם פלשתיני הזכאי למדינה והם מכירים שיש עם יהודי הזכאי למדינה..."

מעולם לא שמעתי שהפלשתינים דורשים שאנחנו נכיר בעם הפלשתיני. החלטת האו"ם אומרת מדינה ערבית ולא פלשתינית. אז אם הם יבקשו הכרה במדינה ערבית, נסכים? לא. כי ערבית (Arab) זה לא עם אלא שפה. בדקתי אם אי פעם הכרנו בעם האנגלי או הגרמני. גם לא ידעתי שדרשנו ממצרים וירדן להכיר בעם היהודי.  מדינות מכירות במדינות ולא בעמים. אנחנו נכיר במדינה הפלשתינית והם יכירו במדינת ישראל לא כמדינה יהודית אלא מדינתו של עם ישראל וכל אזרחיה. אני מעריך שלנוסח הזה הם יכולים להסכים אם הימין בארץ כ"כ חרד להכרה בעם ישראל או בעם היהודי. אין אף עם בעולם – חוץ מהעם היהודי בהנהגתו דהיום – הדורש מאחרים להכיר בו!

אך כאן חורג גלבוע מהגינות ומספר לקוראים כי "במאמר מוסגר אגיד שלפי כסה אין בכלל דבר כזה שקוראים לו עם יהודי, אך נעזוב את זה."

איפה למד הגלבוע את זה? זה סילוף של טיעון אחר. אני טוען שאין דבר כזה כמו מדינה יהודית. יש מדינת יהודים כפי שניסח הרצל. יהודית זה מושג. אין מדינת אנגלית. יש מדינת אנגליה. אין מדינת-מושג. בעיקר שאיש לא יודע פירוש המילה יהודית. בתנ"ך מופיע שם יהודית לאישה אכדית ובמקום אחר יהודית כשפה. אין מדינת שפה. בגלל החלטת האו"מ ב-47' ששם נאמרArab and Jewish states  ניסח בן גוריון במגילת העצמאות יהודית ומיד תיקן: היא מדינת ישראל.

ועוד טוען אני שכשגבר יעקב אבינו על מלאך או על אלוהים לא נאמר לו – והוא אבי האומה – שמך ייקרא יהודי אלא ישראל, קיראו בספרם של עמוס ופניה עוז, "מילים ויהודים", ללמוד שמושג יהדות נולד אצל הרפורמים בגרמניה בהתמודדות הפילוסופית מול הנצרות. כל ההיסטוריה אנחנו עברים (על זה חלמו מייסדי הציונות: מדינה עברית, שפה עברית, תרבות עברית, עבודה עברית. בארבע מילים הגדיר ברנר: "תחי העבודה העברית האנושית") וישראל. אז הכרה במדינת ישראל היא מְנֵיה ובֵייה הכרה בעם היהודי.

ולסיום לא אפשר שלא להצביע על סתירה מדינית שגלבוע דובר לה: ברשימתו מתדיין הוא עם המומחה אילעי אלון, על פירוש של מילה במסמך הליגה הערבית. לפי גלבוע אותה המילה בפירוש שלו משנה תוכן. המסקנה: אין להאמין לערבים.

אני לא מתערב בוויכוח הזה כי הוא מיותר. אני לא מאמין לערבים. יחתמו כולם והפלשתינים על הכרה בעם היהודי ועל אימוץ הפסוקים בקוראן כי ארץ זו שייכת ליהודים, אם יוכלו יפרו את הכתוב. אשר על כן, הכול מבוסס על אינטרסים ולא על המילים המעיקות על גלבוע. אם הפחד שלהם מאיראן דוחק בהם, ראוי לקיים מו"מ איתם. קיום הסדר יישען רק על איזון עוצמות. מבחינתנו יש רק אלטרנטיבה אחת להסדר: מדינת שני העמים.

אימא שלי, בת 12, שני פולנים מרחו לה חזיר על הפה, החליטה  לעלות לארץ. בת 17 עלתה. היא לא באה כדי שניניה, רביעיהָ וחמישֶיהָ יחיו במדינת גלות בארץ ישראל של שני עמים. זה אינטרס פלשתיני שהימין מוליך להגשמתו.

הקמנו מדינה כדי להשתחרר מהחרדות ומהקורבנות הגלותית ההיסטורית. אין אף מדינה ערבית המאיימת עלינו ברמה הקיומית. גם לא תהיה כזאת. לזה דאג בן גוריון. האיום עלינו יהיה רק בארֶנה המדינית – לבדל אותנו מהמחנה הדמוקרטי המערבי למעמד של משוללי לגיטימציה.

אהוד: אני בוויכוחים הלו אינני מוצא את ידיי ואת רגליי, ודומני שכמוני רוב הקוראים. אבל אם עמוס עוז ובתו אומרים שהמושג יהדות נולד אצל הרפורמים בגרמניה [אולי הוא התכוון רק ל"מדעי היהדות"? – אף כי קדם להם שפינוזה בספרו הנפלא "מסכת תיאולוגית מדינית"!] – אם הם אומרים, אזיי בישראל הדברים האלה הינם ממש דברי אלוהים חיים... ומזל שעמוס עוז לא קבע שהשמש לא תזרח מחר, כי אז היא היתה ודאי כבה.

* * *

תקוה וינשטוק

אביב

אלה הימים היפים ביותר בשנה. הטבע עסוק בפריחה ובושם ההדרים מגיע עד תל אביב.  בכיכר הבימה, המרשימה מכל ככרות העיר, בשקע גדול מתחת למרצפות ליד הבריכה והיכל  התרבות – מתנגנת סימפוניה של פרחים שתולים במקטעים גאומטריים. פרחים בשלל צבעי הקשת – אדום וסגול, כתום וצהוב כחול ותכלת וירוק בתווך. ובקצה הפרחים מלבן גדול מלא חול להנאת הפעוטות. יחפים כמו על שפת הים, שעדיין קר מכדי להשתכשך בו,בונים הקטנים ארמונות בחול. נעליים זעירות פזורות מעל משטח החול ונעל אחת פצפונת של ילדה זרוקה הרחק, ליד עת הזית. הנעל רובצת שם כבר שעה ארוכה. גבירתה הקטנה שקועה בחול ואין מתעניין בנעל בודדת יתומה.

שורה של עגלות ילדים מכתרת את משטח החול. גם עגלות לתאומים וגם מקומן של עגלות לשלישיות אינו נפקד. הניסים והנפלאות של ימינו. האימהות – ויש פה גם לא מעט אבות –פוקחות עין. ממש לרגלי החול הרך נשתלו משום מה  כמה שיחי צבר. לא רעיון מזהיר. אמנם זה צבר תרבותי, עדין יותר מצבר המשוכות אבל גם הוא עוקץ וכיום נמנעים מלשתול אותו בגינות. פעוט סקרן עלול להתקרב לשיחים ולהיצרב בקוצים.

בבתי הקפה סביב לוגמים המבוגרים קפה או מיץ. בעיקר סבים וסבתות המתפנקים בשמש הטובה. פה ושם , על מדרגות האבן, זוגות צעירים וחבורות של בני נוער. חופש פסח.

אבל בעונה זו של השנה גם בתי הקפה המפוארים ביותר אינם משתווים לקיוסקים שכבשו את השדרות. בעצם הכינוי קיוסק כבר קטן עליהם. הקיוסק של פעם הפך בית קפה כמעט לכל דבר – לארוחות בוקר וערב וגם לארוחת צהריים קלה. בלי ששמנו לב – הקיוסקים הקטנים הישנים בשדרות השתדרגו לאין הכר, ולצידם נוספו גם ספקיות מזון מסוג חדש. אלה ממוקמים בשדרות בן ציון, בשדרות קרן קיימת, שדרות נורדאו ועוד לפני כן, מזמן, בשדרות רוטשילד הוותיקות. בעצם בכל השדרות בעיר. אני מודעת במיוחד לקיוסק מהזן החדש שבקצה שדרות בן-ציון-הבימה הסמוך לביתי. כבר השכם בבוקר הוא הומה מאימהות עם עגלות ילדים וגם אבות. אולי אפילו יותר אבות. ועם להקות כלבים, כמובן. הרי לא יתכן  בלעדיהם .ויש הפורשים שמיכה על הבטון בין האילנות להנאת הפעוט הזוחל.

לא מכבר, בשיטוט בצפון דיזנגוף, צמאנו לספל קפה. בפינת שדרות בן-גוריון-דיזנגוף ביצבץ קיוסק. תהינו אם הוא מציע שתייה חמה וניסינו את מזלנו. מסתבר שיש בו לא רק קפה  תה אלא כל טוב: עוגות וקרואסונים וטוסטים וכריכים מגרים ואפילו מנות מבושלות. ביס ביצים ומלפפון חמוץ, רול של גבינת פטה, כריך עגבנייה מוצרלה ובזיליקום, כריך ישראלי וכריך פריזאי, וכן מוזלי וגרנולה, יוגורט פירות טריים ועוד ועוד. המחירים סבירים:1 8 ש"ח לכריך קטן, 31 לגדול. ויש גם אוכל בצלחת – אוכל וייטנאמי חם, כולל מרק. לצד הקיוסק, בעיקר מאחוריו בתוך השדרה, שולחנות וכיסאות, גם ספסלים. חלקם של הקיוסק-לא-קיוסק וחלקם של העירייה.

המקום פתוח משבע בבוקר עד חצות. הצוות – חצי תריסר בחורים/בחורות בגיל שלושים, שלושים וקצת. מעל למזנון שלט: "דרושים עובדים עם שמחת חיים ולב טוב."

"טובי לב.." – מגיע הרבה קהל?" אנו מתעניינים.

"טפו טפו," משיבה המלצרית הנחמדה."כולם רוצים שמש."

ומה בחורף?

"בחורף סוגרים את המקום ביריעות ניילון ומעמידים תנורים. למען האמת הסגירה אינה מוחלטת. אבל יש כבר לקוחות קבועים, לרוב בחורים, שאינם מוותרים על המקום. יודעים שאצלנו טרי-טרי. מה שנשאר בסוף היום הולך לפח."

למרות הדוחק הצלחנו להתמקם. כל שולחן מקבל אוטומטית קנקן מים. הכלים מיוחדים. הסוכר, למשל, מגיע בקופסאות סגורות. רוח אביבית קלילה נשבה. הקפה היה חזק, הכריך –  נלסון צמחוני: אבוקדו, טחינה גולמית וירקות – טעים. חשנו כ למרות הכול החיים יפים.

ערב 26 או 27 במאי?

בגיליון 927 של המכתב העיתי הלילי מיום 20 במרס 2014 הופיעה "הזמנה להשקת הספרים 'מסעותיי עם נשים' ו"והארץ תרעד' מאת אהוד בן עזר. ההשקה תתקיים ביום שלישי כ"ז באייר תשע"ד 27.5.14 בשעה 19.30 בבית הסופר, רח' קפלן 6 ת"א. סדר היום: כיבוד קל ורשימת נושאי הדברים..." וכאן מופיעים שמותיהם של חמישה נואמים ובסופם אהוד בן עזר.

   שמחתי. קראתי את "מסעותיי עם נשים" וכן את "והארץ תרעד" והיה לי מעניין מאוד לשמוע עליהם. ושמחתי ש"הסופר הנידח" כדבריו, כלל אינו נידח. הנה עורך "בית הסופר" ערב לכבוד ספריו. רשמתי ביומני את תאריך האירוע לבל אחמיצנו חלילה.

ההזמנה הופיעה גם במכתב העתי הבא, מס. 928 וכן בגיליונות 929 ו 930. טוב מאד, חשבתי בליבי. כל המרבה הרי זה משובח. מי שלא הפנים את ההזמנה הראשונה יקלוט את השנייה ואם לא את השנייה אז את השלישית ומיספר הבאים לאירוע ילך ורב.

    אבל לפתע, בגיליון 931, רבותיי מהפך! הופיעה הודעה: "שימו לב לתאריך החדש. הערב הוקדם ביום! הזמנה להשקת הספרים 'מסעותיי עם נשים' ו'והארץ תרעד' מאת אהוד בן עזר. ההשקה תתקיים ביום שני  כ"ו באייר תשע"ד 26 במאי  2014."

אותה הודעה, באותיות תכלת על גבי כהה הופיעה גם בצרופה של המכתב העיתי.

התאריך החדש הכניס אותי לבעייה. בימי שני מ-6 עד 9 בערב אני משתתפת בשיעור תלמוד באוניברסיטת תל אביב. אם אפסח על שיעור אתקשה בשיעור שאחריו. אבל מה אין עושים למען עורך וידיד מאותה מלאבס? בלב כבד במקצת מחקתי מהיומן את ההזמנה ל-27 במאי ורשמתי במקומה 26 במאי, יום שני.

והנה בגיליון הבא מס' 932 שוב הופיעה ההזמנה. הפעם נכתב בה: "ההשקה תתקיים ביום שלישי כ"ו באייר תשע"ד  26 במאי 2014". כעת כבר התבלבלתי לגמרי. ה-26 במאי הוא יום שני, אבל בהזמנה נאמר יום שלישי. אז מתי לבוא, בשני או בשלישי? ובדיוק מתחת להודעה על יום שני שהוא בתאריך של יום שלישי, הופיעה, באותיות אדומות גדולות, הבהרה לקורא "מאזניים" (עיתון אגודת הסופרים): "בגיליון האחרון, אפריל 2014, הופיעה מודעה עם התאריך יום שלישי, 27 במאי. נא להתעלם ממנה. התאריך הנכון הוא יום שני,26 במאי!"

 בגיליון הבא, מס' 933, נפתרה החידה. הפעם נאמר בהזמנה מפורשות: "ההשקה תתקיים ביום שלישי כ"ז אייר תשע"ד, 27 במאי 2014" עם קו מדגיש תחת התאריך הלועזי.

יופי. חזרה עטרה ליושנה.יום שלישי עתה אוכל להשתתף בשיעור ובהשקה גם יחד.

אלא שהשמחה היתה מאוד קצרת מועד. בגיליון  934 שוב התהפכו היוצרות. התאריך הוחזר ליום שני. חמתי בערה להשחית. מה קורה פה? הפכנו לכדור משחק, למטוטלת? עושים מאיתנו צחוק? למה זה מגיע לנו – בסך הכול רצינו ללכת לערב בבית הסופר! כל כך קשה להחליט ולקבוע תאריך, אחת ולתמיד? ואולי פשוט אין להם בבית הסופר לוח יומי? אני מוכנה לנדב לוח. אמנם אגודת הסופרים אינה אגודה של בעלי מקצועות מדויקים אבל יש גבול לכל תעלול!

במכתב העיתי האחרון 935, התאריך הוא יום שני. אולם מי יידע מה יופיע בגיליון 936? הימים 26 ו-27  ביומן שלי כבר מלאים מחיקות על גבי מחיקות. ספק אם בכלל אצליח לאתר את התאריך הנכון.

נכון לעכשיו, תאריך ההשקה  26 במאי הופיע 3 פעמים וה-27 למאי – 5 פעמים (בלי לחשב את ההזמנה בגיליון 932 שתאריכה מבולבל). 3:5 לטובת ה-27 במאי. אך הקרב טרם הוכרע. במכתבים העיתיים האחרונים שולט דווקא יום שני, ה-26 במאי. מאזן הכוחות עשוי עוד להתהפך. לפנינו אפוא – חודש שלם של מתח, מתי בדיוק נזכה להשקת שני ספריו של אהוד בן עזר? מה שברור מעל לכל ספק: ההשקה נועדה לשלהי מאי והיא תהייה מעניינת!

אהוד: הבלבול נבע מכך שאגודת הסופרים לא הביאה בחשבון את תאריך חלוקת פרס ברנר, ולכן נאלצנו להקדים ביום את המפגש שלנו, אך בחלק מההודעות נותר לצערנו התאריך הקודם. והנה שוב הודעה הנכונה:

* * *

הזמנה

להשקת הספרים

"מסעותיי עם נשים", "והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

ההשקה תתקיים ביום שני, כ"ו באייר תשע"ד, 26 במאי 2014

 בשעה 19.30 בבית הסופר, רח' קפלן 6, ת"א

סדר היום: התכנסות וכיבוד קל

ישאו דברים:

ד"ר ארנה גולן – מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד"?

ד"ר משה גרנות (שגם ינחה את הערב): יש זקנים שזוכרים ו"הפוך על הפוך"

פוצ'ו: הייתכן כי גיבורי הפלמ"ח והנח"ל היו מאוננים במסתרים?

דוד מלמד: מסעות בארץ הרועדת

אהוד בן עזר: הנחתום מעין-גדי מעיד על עיסתו

הכניסה חופשית

חניון ללא תשלום (מ-19.00) ברחוב ליאונרדו דה-וינצ'י

ממזרח לבניין הסוכנות

בערב ההשקה לא יימכרו ספרים!

הבהרה לקוראי "מאזניים"

בגיליון האחרון, אפריל 2014, הופיעה מודעה עם התאריך

יום שלישי, 27 במאי, נא להתעלם ממנה, התאריך הנכון הוא

יום שני, 26 במאי!

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

החריש התקיים יומיים אחרי ד' חנוכה תרל"ט, כלומר, ביום חמישי, ו' חנוכה, ל' כסלו תרל"ט, 26 בדצמבר 1878.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

הסאגה אינה שייכת לספרות העברית ה"חשובה", זו שיש לה סנדקים ומשרתים – ולכן גם לא הופיעה בהוצאת ספרים "מכובדת" ולא עברה עריכה, לבד זו של מי שכתב אותה וגם הביא אותה לדפוס (המלביה"ד), בטיפולם המקצועי של המפיק אלישע בן מרדכי ואשתו שרה, מסִדרת "ספרי מקור".

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

נאוה חפץ

רב, מנהלת חינוכית של "רבנים למען זכויות אדם"

קולה של עורכת-דין ערבייה-ישראלית

קולה של עורכת-הדין קמר משריקי-אסעד, פורצת דרך בחברה הישראלית, במין "מוישה האוס" בירושלים, ליד שוק מחנה-יהודה, בשם "אל-פיקרה".

יום חמישי בערב, שוק מחנה יהודה הומה אדם, ותזזית אוחזת בירושלים לפני השבת. מיספר מטרים מהשוק, בשכונת נחלאות, מתכנסים כ-30 צעירים בסלון ביתם של שני צעירים שהחליטו לשנות מציאות. הם פתחו בביתם מין "מוישה האוס" הזוכה לשם "אל-פיקרה". זהו מיזם שמטרתו להפגיש בין צעירים יהודיים לבין פלסטינים. בסלון הבית שברחוב גזר מתקיימים שיעורי ערבית ברמות שונות, נערכות ארוחות משותפות, ובכל פעם מזמינים דמויות פלסטיניות ויהודיות במטרה להכיר את ה"אחר". כאן לא עוסקים בפתרונות מדיניים, כאן נפגשים כדי ללמוד ולהכיר את התרבות זה של זה.

ברחוב גזר, הרחק מן ההמון הסואן של השוק, מתקיים ערב עם עורכת-הדין קמר משריקי-אסעד, פורצת דרך בחברה הישראלית. עורכת-הדין קמר היא מנהלת המחלקה המשפטית של "שומרי משפט – רבנים למען זכויות האדם" באל-פיקרה. קמר מנהלת שיח חכם, שקול ונוקב. קמר היא בהחלט אישה פורצת דרך בעשייתה היום יומית. היא לא מוותרת לא על זהותה הפלסטינית ולא על זכויותיה כאזרחית ישראלית. קמר פורשת בפני הצעירים את המציאות הקשה בדרום הר חברון, החל מהטרדה מתמדת של חקלאים פלסטינים מצד היהודים שהגיעו להתנחל במקום, דרך בעיות המים, החשמל, חופש התנועה, תכנון ובנייה בכפרים, וכלה בגזל של אדמות.

קמר רוצה להיות חלק מהחברה הישראלית. עם סיום לימודיה, עבדה בפרקליטות, ושם נאלצה להיפרד מסממנים המתייגים אותה כערבייה. "למשל, נאלצתי להיפרד מה'ח' ומה'ע'. רק כשעברתי לעבוד ב'שומרי משפט', הרגשתי נוח לשוב למבטא שלי."

היא מתארת בעברית רהוטה מצבים שבהם היא נתקלת, כערבייה החיה בחברה היהודית: "קשה לי לקבל שחושדים בי בכל פעם שאני עוברת בנתב"ג, כשעורכים עליי חיפוש ומתחקרים אותי כאילו הייתי מחבלת. או כשאני נכנסת לקניון והמאבטח אומר לי 'שלום מה נשמע' ומצפה לשמוע את המבטא שלי".

ילדיה של קמר לומדים עם ישראלים יהודיים, והם דוברים עברית וערבית. "יש לנו חברים יהודיים רבים, ואנחנו עובדים עם יהודים." קמר מתארת – בקולה השקול והלא מתלהם – את העוול הנעשה מדי יום לפלסטינים, בני עמה, בדרום הר חברון:

"עשרות תיקים של חקלאים פלסטיניים, שזכו לנחת זרועם של המתנחלים, נסגרים, בתואנה שאין בהם עניין לציבור – החל מעקירת עצים וסתימת בורות מים, דרך השתלטות על אדמות פרטיות וגירוש מאדמות חקלאיות, ועד איום בנשק על חקלאים כדי לסלקם מאדמותיהם."

בלי להניד עפעף היא מצהירה: "צריך להיאבק בכיבוש, ובמקביל להיאבק על שוויון זכויות של האזרחים הפלסטינים, אזרחי מדינת ישראל."

קמר היא בהחלט פורצת דרך, בחברה מדממת המאבדת כל צלם אלוהים וצלם אנוש. היא בהחלט מביאה שיח אחר, ומהווה דוגמא לצעירים רבים המבקשים להשתלב בחברה בצורה שוויונית.

כן תירבנה נשים יהודיות ופלסטיניות, יהי רצון וקולן של נשים כמו קמר יישמע ברמה.

מתוך "על צד שמאל", המגזין היומי של הסוציאל-דמוקרטיה בעריכת נפתלי רז. 17.4.14.

      * * *

מוטי הרכבי: והנה עוד סרטון זוועה על הפרטנרים שלנו לשלום ומה הם עושים אחד לשני. אך אל דאגה בנו הם ינהגו יפה, הרי רבים מאיתנו אנשי העולם הגדול, אנשי שלום ודמוקרטיה, שונאים מתנחלים וחרדים, שרים שירי שלום מבוקר עד ערב, מפגינים בבילעין שהכול בגלל אקיבוש הנורא וריסוסי הצבע של תג מחיר.

אבל מי שחושב שניתן לעשות איתם ׳שלום' או ׳הסכם׳ או מציג אותם כ׳קורבנות הכיבוש׳. אז שייקח כדור הרגעה, יראה את הסרט שצולם בסוריה, וכאמור הם בטח לא יממשו את הרצחנות האכזרית שלהם עלינו. הרי אנו אנשי שלום עכשיו.

רק מי שרואה את הסרטון [המובא אצלנו פעם שנייה] מבין עם מי יש לנו עסק.

 https://www.facebook.com/photo.php?v=10152085039362615&set=vb.61966557614&type=2&theater

      * * *

אהוד בן עזר

"שלוש אהבות"

הוצאת "אסטרולוג" 2000, אזל

פרק תשיעי

הקיר המפריד בין חדרה לחדרי. חלב אם. עגנון

שכחתי לספר שהקיר המפריד בין חדרה לחדרי לא היה קיר-של-ממש אלא צירוף דלתות מתקפלות שהיו בדרך-כלל סגורות. בצד שלי ניצב, לכל רוחב קיר הדלתות, ארון ספרים גדוש. זו היתה צורת בנייה פנימית רגילה בדירות הישנות ברחביה. דלתות עץ כבדות, שמשות זכוכית אטומה, חדרים שהופרדו לשם פרטיות או כדי שיהיה אפשר להשכיר אותם לסטודנטים.

אך לי היתה מהרגע הראשון הרגשה שאורנה ואני חיים בחדר אחד. היה נידמה לי שאני שומע כל רחש שלה. כל אנחה. בלילות. ילדותית. תקף אותי חוסר-שקט. לא ישנתי טוב. חיכיתי לשמוע את קולות ההתעוררות שלה בבוקר. אפילו פוקיק קטן. אבל שלה.

גיליתי חור-מנעול באמצע קיר הדלתות. פיניתי ספרים אחדים וניסיתי, אני ממש מתבייש להודות בכך – להציץ לתוך החדר שלה, בייחוד כאשר התפשטה לפני ששכבה לישון או התלבשה בבוקר. לא הצלחתי הרבה. לפעמים הייתי רואה איזה כתם בהיר חולף נגד עיניי, בד של לבוש, חלקת עור חשופה, שיער צהבהב, אבל כל אלה לא נתלכדו לתמונה שלימה.

אורנה היתה מסוגלת לשבת שעות שלימות בחדר, ללא תנועה. חשבתי שכבר יצאה בלי שהרגשתי, ופתאום היתה קמה ומתרוצצת מפינה לפינה ולרגע לא עומדת על מקום אחד.

מיום ליום הלכה אהבתי אליה וגברה. היא היתה צעירה ממני בשש שנים. לא יותר. קרובה היתה לגילי יותר משאני הייתי קרוב לגיל של אימה. יום אחד מצאתי בחדר-האמבטיה חזייה שלה, קטנה, נגעתי בכיפותיה בידיים רועדות, נישקתי והתרגשתי מאוד.

היה נידמה לי שאורנה שונאת אותי. שאין תקווה. קולות הצחוק שלה ושל חברותיה חתכו בבשרי. עליי הן צוחקות. באותה תקופה גיליתי שיר של המשורר פנחס שדה: "סנטו בי נערות על כי דלותי ככה" – וככה הרגשתי. אילו יכולתי לקנות נעליים חדשות, לשפר את לבושי, לא להיות תלוי כל-כך בעזרתה של עליזה, ולהתפרסם, כן, להתפרסם – אולי היה גם יחסה של אורנה אליי משתנה, כך חשבתי. הנה יבוא הקיץ, היא תיסע שוב ללונדון, אל אביה, ותטייל במקומות שהיא קוראת להם בשם אוכספורד סטריט, מארבל ארץ' ומארקס אנד ספנסר. אני מעודי לא יצאתי את גבולות הארץ, מלבד הטיול עם חברי הקיבוץ לאל-עריש וכמה קילומטרים דרומה, אל שרידי השיירה המצרית ההרוסה בידי מטוסינו, אחרי מבצע סיני של שנת 56'.

בלילות הייתי שוכב ער שעה ארוכה. מקשיב. על פי צבע שמשות הזכוכית האטומה אשר בקיר-הדלתות, מבעד למדפי הספרים, יכולתי לדעת מתי אורנה מכבה את האור הגדול בחדרה ומתי גם את המנורה הקטנה שליד מיטתה. ישנו, זה מוזר, כמעט ראש אל ראש, ורק הדלת הסגורה מפרידה בינינו.

לפעמים, כשנאנחה, ושוב נאנחה, ידעתי שהיא מאוננת... זה רק טבעי אצל נערות מתבגרות בגילה, ואני...

בחדרי, בנוכחותה הסמוייה, הרגשתי כמו על במת-תיאטרון. כאילו גם היא עוקבת אחריי על פי סימני האור והקול. אם כיביתי את האור – היססתי להדליקו שוב, פן ייראה הדבר משונה.

בדרך-כלל, בשעות של כתיבה או לימודים, אני נוהג לעשות הפסקות, ממושכות לעיתים, ולצעוד, ממש כמו היום, כאן בתא, ארבעה צעדים הלוך, ארבעה צעדים חזור – באלכסון של החדר, צועד, תוקע נאד מדי פעם ומהרהר עד שמתגבשת בי תמונה ברורה יותר, ואז אני חוזר לשולחן הכתיבה.

הקטנה שאלה אותי, בעקימת-אף, מה זה הצעדות בחדרי.

שמחתי והייתי גאה להסביר לה.

ומאז – כל פסיעה שלי היתה מכוונת כמו גם לאוזניה, והנאדות שקטים, שקטים. כאילו בכך אני מתקרב במשהו אליה. פועל עליה. מרשים אותה. ולא פעם, כאשר צעדותיי הארוכות לא הניבו פרי, לא בשיר חדש ולא בהתקדמות בחומר-הלימודים – חשתי איזו אשמה, כלפיה, כאילו רימיתי אותה ואני רק איזה בטלן ארור ומאחז עיניים.

לא אשכח שהיחס שלה אליי לא היה אוהד, כלל וכלל לא. היא לעגה לפצעי-הבגרות שלי, לכתמי הנשיכות שעל צווארי. את הסיבה לכך לא ידעה. היא לעגה לנעליים שלי. לכך שהייתי חסר פרוטה. גם את הסיבה לכך לא ידעה. אבל היא הדגישה זאת בעיקר בדברה על אחרים: אחרים לבושים יפה. מזמינים אותה. היו במקומות מעניינים. אפשר לדבר איתם על לונדון ופאריס.

בייחוד, אני חושב, אכל אותה החשש שמא אני חי עם אימה. חי על חשבון אימה. לכן היתה חוזרת ומעלה באופן כפייתי כמעט את שמו של אביה, וכיצד התנהלו חייו עם עליזה בטרם התגרשו. "לא פלא שאחרי אבא כמו שלי לא הצליחה מוּטי [אמא] למצוא לה חבר. היא בררנית!"

ככה.

ללא ספק היה משהו מופרע בעליזה. פחדה שיהרגו אותה. אולי בגלל הפחדים שנטע בה אביה, הערצתה כלפיו והצורך לפצות אותו. רגשות האשמה שלה נבעו מכעס ישן שחשה כלפי אימה בגלל בגידותיה באב בתקופת מלחמת העולם השנייה.

בזכות שליטתו המושלמת בגרמנית ובתורכית, נוסף על עברית, אנגלית, ערבית וצרפתית – ישב פרופסור אורלובסקי באיסטמבול כחבר המשלחת של ההנהלה הציונית של היישוב העברי ולקח חלק במשא-ומתן עם הנאצים כדי להציל יהודים. באותן שנים אצל תרזה, שהיתה אישה בעלת גוף נאה וסוערת, ביקרו בגפם ובשעות לא-מקובלות אחדים מגדולי היהדות בשכונת רחביה ובהם פרופסור איזידור לבונה. על עליזה המתבגרת הוטל לגונן על אימה ההוללת ולהסתיר את עלילותיה עם מחזריה גם מפני האב לאחר שחזר מהמלחמה.

וכל ה"הוא גדול, הוא גדול, הוא גדול..." הפולחני שלה, המלאכותי, הפאתטי, כמו איזו קריאת-קרב אינדיאנית של "עין הנץ" שקראה עליו בספר. כאילו מישהו תקע לעליזה שאי אפשר להזדיין אחרת –

בוקר אחד במיטה, לאחר שמרטתי שערה ג'ינג'ית בודדה מהעיגול הכתום הדהה סביב אחת הפטמות והתחלתי למצוץ ימינה, למצוץ שמאלה, כדי שתיזדקרנה כבעבר, עסיסיות ומחוספסות כפרי-צבר מקולף – גם אני הייתי רפוי עדיין – סיפרה לי עליזה שאורנה, כשהיתה בת חצי שנה, סבלה משיעולים תכופים, מחום ומנזלת. בוקר אחד, זה היה בחורף, לקחה אותה לרופא וביקשה שיבדוק את התינוקת.

במקום להתחיל בבדיקה, שאל אם עליזה מניקה עדיין.

עליזה לא היתה בטוחה ששמעה טוב את בקשתו של רופא-הילדים. כשענתה לבסוף בחיוב, ביקש לראות את החלב ניגר מפיטמתה.

 "מה הקשר בין החלב להתקררות של התינוקת?" שאלה במבוכה, תוך כדי פתיחת כפתורי חולצתה.

 "כך אני מאבחן את המחלה," הסביר לה, "זו שיטה חדשה שפיתחתי, לבדוק את אופן ההנקה, מצב גודש חלב האם וזרימתו, והיא נמצאה יעילה ומדוייקת הרבה יותר מהשיטות הרגילות לאיבחון מחלות עונתיות של תינוקות."

עם הרבה סימני שאלה איפשרה עליזה לרופא למשש וללחוץ את שדיה, והופתעה לראותו טועם מהחלב שיצא מהם. "הוא ביקש ממני לסחוט את שדיי בזה אחר זה ולהזרים את החלב לכפות ידיו," סיפרה, "וכאשר התרגשתי קצת והאצבעות שלי התבלבלו," הגישה לי עליזה את השד כמינקת וביד השנייה הידקה את ראשי אליה, "הוא עצמו חלב אותי... הוא גדול... הוא ג... דול... הוא... ג..."

כאן כבר הייתי מגורה מאוד מכך שאני מזקיר בפי פיטמה קשה שהניקה את אורנה ושממנה שתה הרופא חלב... אוהו... הפעם עם עליזה... זה היה... ממש הבת בחלב אימה... זאת אומרת, האם בחלב בתה... גם השד התפוח השתולל ולא הפסקתי למצוץ.

 "די, אתה מכאיב לי!..."

ונרגעה.

 "ומה היה הסוף?" שאלתי.

 "הרופא סיים את הבדיקה בציצי שלי, רשם לאורנה סירופ לשיעול ותמיסת מי-מלח לאף, ואף המליץ על שימוש בשעות הלילה בוואפורייזר, אתה יודע, המכשיר שפולט אדים."

לדבריה הוטרדה מאוד מהבדיקה המוזרה וכעבור ימים אחדים החליטה לדווח על המקרה במירפאה של קופת חולים שבה עבד הרופא. "מנהל המירפאה לא נשמע מופתע. במגירתו נאספו באותה תקופה תלונות נוספות של אימהות מיניקות שתיארו בפירוט את בדיקותיו התמוהות של הרופא, ללא כל קשר למחלות הילדים. אני החלפתי רופא לפעוטה. אחרי שנים אחדות נודע לי שהמלקק הכפייתי של חלב האימהות התאבד."

קמה, התלבשה, והלכה לספרייה הלאומית החדשה שבקמפוס גבעת-רם.

הקטנה הביאה איתה מלונדון "שלפוחית מפליצה". מנפחים ומחביאים אותה מתחת לכרית על כיסא או ספה, וכשמתיישבים עליה – הצפצפה פועלת. אורנה נהגה לטמון את השלפוחית כל פעם בפינה אחרת, וכשזו הפליצה תחתינו שמענו את הקטנה פורצת בצחוק אפילו מקצה המסדרון. אמנם, לי לא היה איכפת מאחר שהתעלול שימש לי לא פעם הסוואה לדבר האמיתי, שהציק לי.

ערב אחד נכנסתי למיטבח בשעה שישבו בו השתיים ואכלו על גבי קרשים. זה היה מינהג ייקי שבארוחה רגילה אין צורך בצלחת ומסתפקים בקרש. על כל גביע קוטג' או בקבוק חלב רשמה עליזה בשחור תאריך תפוגה עוד בטרם היה נהוג בארץ להדפיס תאריך על מוצר. לעיתים ממש מדהימה אותי הבהירות שבה אני זוכר כל פרט –

וכשישבתי לשולחן, זה שוב קרה לי.

עליזה קמה נרגזת. "אורנה, את לא חושבת שהגיע הזמן לשים סוף פסוק לתעלולים האינפאנטיליים האלה? הפעם באמת הגזמת! עכשיו אני זורקת לזבל את השלפוחית המגעילה שלך!"

והיא ניגשה והקימה אותי כאילו מתבדחת, אבל בכוח, כדי לשלוף את הכרית שעליה ישבתי. אני התנגדתי לה וציחקקתי באי-נוחות, "לא חשוב, לא חשוב – "

עד שלא מצאה תחתיי שום שלפוחית.

כמה הסמקתי. זה היה מביך. זה היה ממש מביש. גוש של צחוק בלום התפוצץ בפה החתום של אורנה והיא רצה לחדרה, "אני לא מאמינה!" – נשמעו קולות היסטריים שלה עוד שעה ארוכה כשהיא שרועה על הבטן על המיטה ומכה בידיה וקופצת באוויר כדי להירגע.

מלבד הארוחות שאליהן הזמינה אותי עליזה מדי פעם, ומעט המצרכים שהחזקתי במקרר שלה, עיקר מזוני היה החומוס מונטנייה שהכין אלברט במסעדת "טעמי" הקטנה ברחוב שמאי. בשר הרשיתי לעצמי לאכול לעיתים רחוקות.

ערב אחד יצאתי מ"טעמי" וירדתי לעבר כיכר-ציון. הייתי שקוע בהרהורים כאשר פגשתי מולי במידרכה את עגנון. פניו הצרים היו משוכים כבר ברזון-זיקנה, כמו קלף חום-ורדרד עטור כתמים, שהזכיר לי את עטיני העז שהיתה לי במושבה. עיניו הפיקחיות, הכחולות – בחנו אותי, כמי שמבקש לשאוב אל קירבו בסתר את המהות שלי, את סיפור-חיי, והכל מתוך סקרנות עזה.

חרף מיבנה גוו הרופף, הצנום, והליכתו המרקדת-משהו, כדרך איש נמוך השואף להיות גבוה – היתה בו זריזות שובבה שלא תאמה את גילו. וכאשר דיבר בהברה האשכנזית המתנגנת, המלעילית, נשמע כמתלוצץ על סגנון הדיבור שלו-עצמו, כאילו יש באפשרותו לדבר גם בהטעמה האחרת, שלנו, אך אינו רוצה בכך.

הוא תפס בחביבות את זרועי ונשען עליי קצת בלכתו. לאחר משפטים אחדים, שבמהלכם חשתי כי דבר-מה מציק לגדול סופרינו, פנה אליי בשאלה מתנגנת:

"אֶפשר גם אתה צריך להשתין?"

אפשר – הוא אמר – בשי"ן סגולה.

נבהלתי. אני ועגנון – יחד? ואף שהייתי זקוק מאוד להתרוקן לאחר הארוחה החריפה שבמהלכה גם שתיתי הרבה, הפטרתי במהירות: "לא, אבל בבקשה, אלווה אותך – "

עגנון ניראה כמי שאבן נגולה מעל ליבו, ופסענו יחד במעלה רחוב הרב קוק אל בית-השימוש הציבורי, שהיה מואר וניראה נטוש. עגנון נבלע בפנים, אני שומר בחוץ, מתפוצץ להשתין ומתאפק בקור, מפסיד רגע היסטורי שאינו חוזר – לעמוד לצד הסופר הנערץ עליי, כשווה בין שווים, ליד קיר המשתנה.

לאחר זמן, שניראה לי ממושך למדי, ואילו כיום, בגילי – סביר, הופיע עגנון בפתח המואר וארשת פניו רצינית, כאילו קיים מצווה חשובה. המשכנו במעלה רחוב בן-יהודה ולאורך קינג ג'ורג', כאשר אני מלווה אותו מתחנה לתחנה על קו האוטובוס המוליך לתלפיות.

נמשכתי אחר תשוקתו למשוך את השיחה ואת ההליכה, אף כי העדפתי אותו רגע, יותר מכל – להשתין, וגם פחדתי שיקרה לי מה שקרה לגיבור הרומאן של קנוט האמסון, "רעב", שלא היה נעים לו לעזוב ל"צרכיו הקטנים" את הבחורה שבחברתה טייל בלונדון, ולבסוף הרטיב במכנסיו.

ואז, אולי כדי לצאת מן המבוכה, נואלתי להציע בפניו את השאלה – האם אינו חושב שכמו שיצירתו-שלו מהווה חולייה ברצף היהודי בין דור הסופרים הצעירים הגדל בארץ – לבין תיאור החיים היהודיים שהיו במזרח-אירופה, כך משמש יצחק בשביס-זינגר חולייה מקשרת בין הסופרים היהודיים באמריקה לבין אבות-אבותיהם שבאו מהעיירה.

כל זה התרחש בטרם זכו עגנון, ואחריו בשביס-זינגר, בפרס נובל לספרות.

 "לא!" יקדו עיני עגנון בזעם פתאומי, "הוא – עוכר ישראל!" –

והוסיף עוד כינוי אחד או שניים, המגנה את תיאוריו הפורנוגראפיים של בשביס-זינגר, נידמה לי, "שונד", ספרות צהובה –

ואמר לי: "אם תכתוב כמוהו – סופך שתירש גיהינום!" –

וקפץ על אוטובוס, שהגיע באותו רגע ממש, ונעלם מעיניי ללא אמירת שלום –

 "בגיהינום יותר מעניין מאשר בספרים המשעממים שלך!" צעקתי אחריו, כמעט בבכי, כי אהבתי מאוד את מרבית ספריו, ובייחוד את "תמול שלשום", אבל הוא כבר לא שמע.

מיהרתי אל שדה הסלעים הסמוך. הקור הירושלמי צרב בי מבעד למכנסיים הדקים. לא הספקתי. רעדתי כולי. עתה ידעתי כי לאחר התנהגות טיפשית שכזו, לעולם, לעולם לא אצליח להיות סופר עברי חשוב.

והרטבתי במכנסיי.

המשך יבוא

אזהרה: הרומאן אינו שייך לספרות העברית!

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* מכובדי, הסופר הנידח, מועדים לשמחה. הערה נוספת למאמרו של אוריה באר (חב"ע 935) – האסלאם רואה עצמו כדת האמיתית והנכונה בזכות העובדה שהנביא מוחמד הינו הנביא האחרון שבא אחרי זה של הנוצרים ואחרי משה רבנו עליו השלום. נכונות דת האסלם מוכחת מניצחונות המוסלמים ומהתפשטותם בעולם. מפלה מהסוג שהם חוו מהיהודים היא עלבון צורב בעיקר משום שהיא מכחישה את עליונות דתם. היהודים מבחינת המוסלמי יכולים להיות רק 'אהל אל דימי' שלהם ושום דבר אחר. עכשיו לך ותעשה איתם שלום של שווים מול שווים.

אלכס לכיש

* [אתר "הארץ", 17.4.14]: הגולשים הרוסים אף מוזמנים לדרג את השאלות, שנשלחות לאתר: http://www.moskva-putinu.ru.

נכון לעכשיו, השאלה הפופולרית ביותר מתייחסת לקצבאות ילדים, העומדות על 50 רובל לחודש (פחות משקל).

בשאלה השנייה, תושב קרים הרשום כתושב אוקראינה, שואל אם הוא ותושבים אחרים במצבו יקבלו אזרחות רוסית יחד עם שאר תושבי קרים, חצי האי שסופח לרוסיה במארס.

* ניסינו לקרוא את הסיפור שזכה בפרס ראשון בתחרות הסיפורים הקצרים במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" בערב פסח – ולא הצלחנו. משעמם. דחוס. מילים. מילים. אם כבר בימינו הכול נשים כותבות – יותר טוב שהיו מפרסמים איזה דיאלוג של המחברת עם הדגדגן שלה.

* עצוב היה לנו לשמוע ולקרוא על מותו בגיל 87 של הסופר גבריאל גרסיה מרקס, שדומה כי מאז הופיע בעברית ספרו "מאה שנים של בדידות" – הוא השפיע על כולנו, אם בממש ואם בחלום לכתוב כמוהו.

דודתנו אחות-אבינו אסתר ראב התפעלה אף היא וחלמה שייכתב רומאן שכזה על מושבתה פתח-תקווה.

* אם ישאלו בדורות הבאים היכן היה מרוכז הגניוס היהודי בישראל אחרי בובר, גרשם שלום, עגנון ושאר ענקי התקופה ההיא – נוכל לומר כי הוא התבטא בעיקר בפליאדה של השֵׁפְפּרוֹפיסורים [על משקל פודפרוססורים] שעיצבו את החיים האינטלקטואליים של התרבות העברית בדמות תוכניות הבישול המטמטמות שלהם ברשתות הטלוויזיה.

אם היינו עורכים כיום את סדרת הראיונות "מחיר הציונות", שהבשילה לכדי הספר "אין שאננים בציון" [1986] – היינו צריכים קודם כל לראיין את הפרופסושָׁפים המפורסמים האלה – כי הם תמצית תרבות ההמונים העברית החַרְיַאתִּית בימינו!

* היי אהוד, בגיליונך האחרון שאלת את אורי הייטנר "מה זה וארט?" – בטוחני שאתה יודע את התשובה ושאלתך היא רטורית, אך למען אלה שאינם יודעים – וארט היא מילה באידיש. הביטוי משמש להגדיר מאמר כלשהו כדבר חכמה. מאחר שאנחנו מתרפקים על הנאות הגלות, אין פלא אם חסיד חב"ד או ברסלב מרוקאי או עיראקי, מביא איזה 'וארט' נפלא מפי הרבה... הוי, איפה שגינו?

שוקי בן עמי 

* ארה"ב היא ההגשמה האמיתית של הציונות בימינו. היא התחנה הסופית של העם היהודי, היא – ולא הקיום המסוכן של העם העברי במזרח התיכון.

אשרינו שזכינו לחזות במו עינינו במימושה של שיבת ציון בארה"ב. שכך גם נקל יותר להיפטר מן השפה העברית, שכידוע אינה מוסיפה כיום שום ניקוד אקדמי בפרסום מחקרים בה.

שנייה אחריה למימוש מגורי הגניוס היהודי בדורות הקרובים תהיה כנראה גרמניה, שהשיא המפואר הראשון של התרבות הגרמנית-יהודית בה הסתיים למרבה הצער באושוויץ.

* רווקה תל-אביבית: נורא משעמם לי בכיכר רבין. הייתי רוצה להיות בכיכר א-תח'ריר, כיכר החירות, בקהיר. שמה יש גברים! אפילו הדגדגן שלי עורג אליהם. שרק ישלחו אליו ידיים! – הו, אני ממש מאוננת למקרא הכרזה האירוטית "שדרות רוטשילד – כיכר תח'ריר!"

* והמשכיל בעת ההיא – יירד.

* ראש הסוכנות לאנרגיה אטומית באיראן, עלי אכבר סאלחי, אמר היום (שבת, 19.4) בראיון לערוץ הטלוויזיה האיראנית בשפה הערבית אל-עאלם, כי איראן ושש המעצמות "הגיעו למעשה להסכמה" בכל הנוגע לפתרון בסוגיית כור המים הכבדים באראק.

ואנחנו אומרים: לא חשוב מה ייכתב בהסכמה – האיראנים ימשיכו לרמות את העולם, והעולם נהנה להיות מרומה. רק אנחנו, בישראל, יודעים את האמת על השוק הפרסי! וטוב שיש לנו צוללות גרעיניות עם אופציה להשמיד את מרכזי האוכלוסין שלהם, אם ישתטו!

* ליוסי גמזו, היית צריך להכניס עוד שורה של תשובה לנדב בן השש השואל בשיר: "איפה אבא?" – ואז היה אפשר לפרסם אותו בעיתון "הארץ", לצד מאמריה החשובים של פרופ' אווה אילוז:

"אבא שלך ניצב מִשנה ברוך מזרחי הי"ד לא יחזור בגלל אקיבוש!"

* ברק רביד, אתר "הארץ", 19.04.2014 –  המודיעין האמריקאי מתנגד למתן פטור מוויזה לישראלים מחשש לריגול. לפי דיווח אמריקאי, בכירי קהילת המודיעין העלו חששם בתדרוך סודי בקונגרס. הממשל התנגד עד כה לתוכנית בשל אפליית אמריקאים ערבים בבידוק בנתב"ג.

גורמים בקהילת המודיעין האמריקאית מתנגדים להכנסת ישראל לתכנית למתן פטור מוויזות מחשש לריגול, כך דווח השבוע באתר החדשות האמריקאי .Roll Call אם תוכלל ישראל בתוכנית, שבה כבר 38 מדינות, יוכלו אזרחיה לבקר בארה"ב למשך 90 יום לפני שיצטרכו להוציא ויזה להארכת שהותם.

לפי הדיווח, שמתבסס על שיחות עם חברי קונגרס ויועצים בוועדות החוץ והמשפטים של בית הנבחרים, לפני כמה שבועות התקיים תדרוך מסווג בדלתיים סגורות לחברי ועדת המשפטים בקונגרס, במהלכו הביעו נציגי קהילת המודיעין האמריקאית חשש כי פטור מוויזות יקל על מרגלים ישראלים להיכנס לארצות הברית. ועדת המשפטים בבית הנבחרים אחראית בין השאר לפיקוח על הליכי מתן הוויזות. לאחר התדרוך, יועצים מוועדת המשפטים עידכנו בחששותיהם גורמים בוועדת החוץ, שמטפלת גם היא בהליך מתן הוויזות.

אכן, כמה נעים לשמוע שהוסר האיום של ריגול ישראלים במולדתם השנייה, ארה"ב, לטובת מולדתם הקודמת, שממנה למזלם הם היגרו, ושתלך קיבינמאט – ישראל!

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,606 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה עשירית למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-80 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של העדות על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל