גיליון מס' 937

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ד בניסן תשע"ד, 24 באפריל 2014

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אהוד בן עזר: הרצח האכזרי של ברנר בידי ערבים  לפני 93 שנים – ב-2 מאי 1921, מתוך הספר הנדיר ויקר המציאות "ברנר והערבים" במלאת 80 להירצחו, עם סיפורו "עצבים" בהעתקת אהוד בן עזר, אסטרולוג 2001. // אהוד בן עזר: יום חמסין כבד, יום חמישי, ה-5 במאי, כ"ז בניסן תרפ"א בפתח-תקווה לפני 93 שנים, יום שנשכח לגמרי גם בפתח-תקווה, קטע מהספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה". // אהוד בן עזר: בצפת, אחרי הפסח, 1837, קטע מתוך פרק מהסאגה "והארץ תרעד". // יוסי גמזו: מִמָּה הוּא חָפְשִי "הָעוֹלָם הַחָפְשִי"? // ראובן שהם: "בעולם של נתן זך גם פרצוף מוכר הוא זר", עיונים שונים בשירת נתן זך, מתוך ההקדמה לספר. // אורי הייטנר: צרור הערות 23.4.14. // איליה בר-זאב: 3 שירים מההולכים במדבר, לחג הפסח. // אלי מייזליש: סוד התעצמותה של ישראל ולמה דוקטור רונן ברגמן אינו מבחין בה. // יהודה דרורי: נראה אותך אבו-מאזן! תפרק אותה! // מלכה נתנזון: הייתי רוצה – שירים. //  שמעון גרובר: הבריחה משבי הטייקונים. // מתי דוד: יריד ההבלים של הטלוויזיה המסחרית. // להחליף את סליל הנייר, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. //  ידידיה יצחקי: דיוקן האדם ב"מאה שנים של בדידות" לגבריאל גרסייה מארקס. // עמוס אריכא: הקומדיה הטראגית. // רות ירדני כץ: להיות ישראלי ברוק-ויל. // עוז אלמוג: מחוץ לביסטרו – קרוב לאסון. // יעל שהם: הירקון – מנחל איתן לשמורת טבע. [ציטוט]. // זאב בן-יוסף: חלומות קֶרי שהולך בְּקֶרי. // אהוד בן עזר: "שלוש אהבות", הוצאת "אסטרולוג" 2000, אזל. פרק עשירי: יום הולדת של קנדונים. // ממקורות הש"י.
 

* * *

אהוד בן עזר

הרצח האכזרי של ברנר בידי ערבים

 לפני 93 שנים – ב-2 מאי 1921

מתוך הספר הנדיר ויקר המציאות "ברנר והערבים" במלאת 80 להירצחו, עם סיפורו "עצבים" בהעתקת אהוד בן עזר, אסטרולוג 2001

על רצח ברנר בפוגרום שנערך ביהודים שישבו בקרב הערבים ביפו ובשכונותיה, בשניים במאי 1921, מספר מרדכי קושניר. הוא היה בין הראשונים שגילו את ההרוגים ליד הבית בפרדס, שם נרצח ברנר, וניגשו אליהם. בראשונה ניראה לו יצקר הזקן, אבי המשפחה שאצלה התגורר ברנר, כשהוא מוטל ופניו למעלה לצד השכונה, כאילו בדרך ליפו. מצחו שסוע. ערום ויחף. רק הכתונת עליו. במרחק צעד או שני צעדים ממנו לצד שמאל, על יד הגדר, היה מוטל ברנר, פניו למטה, חצי גופו התחתון ערום לגמרי. זרועו הימנית פשוטה לפניו, לצידו, ואגרופו קמוץ מאוד. על חלק גופו המגולה אין כל לכלוך ורבב-דם. כל שכיבתו שכיבה מאסיבית מאומצת, כאילו אחרי התאבקות לא מנוצחת, כאילו התעלף. את היד השמאלית, אומר קושניר, לא ראה.

ממנו, לעבר השני של הדרך, נפלו בחוג-ראייתו פני אדם לא ידועים לו (זה היה גוגיק), אחריו ניראה לו צבי (שץ) נטוי על צידו. זרועות ידיו לפניו, מכווצות ופתוחות-למחצה, כאילו היה בידיו דבר-מה והוצא. מכנסיו היו עליו. חרוש מכות מוות. את אברמצ'יק (יצקר) בתחילה לא הכיר קושניר. פניו היו מפולשים בעפר, ובכל מעמד גופו היו רישומי התאבקות ונפתולים עצומים וסימני תעלולים בו יותר מאשר באחרים. פני כולם, מלבד הזקן (יצקר) היו לצד המעון. (על פי: "י.ח. ברנר, מבחר דברי זכרונות", קובץ בעריכת מרדכי קושניר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תש"ד, 1944, עמ' 216-215).

למחרת, מספר קושניר, בבוקר יום שלישי, ראה את ברנר מוטל כבר בחדר הנרצחים בגימנסיה העברית "הרצליה". בצדעו השמאלית היתה דקירה שנונה ופצע בביטנו. בשערות הראש היה עפר. שערות זקנו היו מופנות כולן מצד שמאל לצד ימין, ובפניו הבעה חיה של זעם. האגרוף הימני הקמוץ נישאר קמוץ כשהיה – בכוחו. ואף היד השנייה, שהיתה מקופלת ומוגנה, כאילו, על חזהו, היתה – אגרוף קמוץ. כובעו של ברנר היה על גבי צבי. צבי היה רצוץ בצדע השמאלי, במצחו. אברמצ'יק היה כתות מעדרים. גולגולת גוגיק היתה שסועה מאחוריה.

בפרטי-כל שנערך ביום השלישי, על ידי הרופא ד"ר זלוצ'יסטי, רשום: "מת מס. 23. לוח הצילום מס. 25. ברנר, יוסף-חיים. מת בעל-זקן, קיפאון מוות בחלקי הגוף המתנועעים, הפנים נפוחים. למעלה מגבת העין השמאלית, על עצם-המצח השמאלית ובצוואר, סמוך לאוזן השמאלית – שורת פצעים לא עמוקים ביותר, משונני שפה, בגודל של שלושה סנטימטרים בקירוב, כל פצע. בקו זווית-הכתף שני סנטימטרים בגובה הטבור בערך, פצע כגודל חרצן של דובדבן, שהיקפו צבוע כחול עמוק ושפתו ניראית מפוחמת כל שהוא. מקום מוצא הכדור בגוף אינו ניראה. הבטן מתוחה; בטפיחת-תפיפה אינה משיבה צלילי-הד. מיתה על ידי שפך-דם פנימי בסיבת ירייה במעי." (שם, עמ' 218-217).

על הבעת פניו האחרונה של ברנר יש עדויות אחדות. בראון, שהיה בין האנשים שגילו את גופות הנרצחים, מספר על הרושם שעשו פניו של ברנר: "העיניים היו כאילו חצי פתוחות באיזה מבט איום. ההבעה הנוראה כאילו קפאה בפנים. כעס עצום. חרון אף." (משה נתן: "חברים מספרים על ברנר", "במחנה", אפריל 1971).

חיה רוטברג מספרת: "הניחו אותם כמו שהם, מכוסים דם ומלוכלכים. ברנר שכב ביניהם, והפנים שלו – כאילו צוחקים. איזה בת-צחוק על הפנים. בחיים הוא לא היה מצטחק כמעט. תמיד היה בפניו משהו קצת עצוב. ועכשיו, כאילו מצטחקים, וכאילו הוא אומר: 'ידעתי שכך יהיה סופי.'" (שם). והיא מוסיפה: "ברנר היה שחוט. הם פשוט שחטו אותו, רק קצת דם ראו בצוואר." (שם).

ואילו יהודה שרת אומר: "היה איזה חרון אין-אונים בפניו." (שם).

בספר "בני הדור ומוריו" (תשי"ט, 1959) מאת מרדכי קושניר, ברשימה "לפרשת רצח ברנר ובני משפחת יצקר", מסופר כי בשכונה הערבית שכנה [שי"ן שמאלית בפתח, כ"ף בשווא] (כיום עומדת על מקומה השכונה "קריית שלום" בתל-אביב) דובר לאחר הרצח:

"ה'ולאד' התעללו בגופותיהם." (שם, עמ' 73).

*

ב5- במאי 1921, כ"ז בניסן תרפ"א, שלושה ימים לאחר רצח ברנר – הותקפה משני עבריה המושבה העברית הראשונה, פתח-תקווה, ואיבדה ארבעה ממגיניה. לא כאן המקום לתאר את הקרב שניהלו הפתח-תקוואים, וכיצד לאחר נפילת תל-חי שנה לפני-כן, והפוגרום ביפו – נמצא סוף-סוף יישוב עברי שלא רק נלחם בגבורה אלא גם ניצח במערכה. (ראה על כך בספרי: "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה", הוצאת יד יצחק בן צבי ו"עם עובד", 1993).

בעיתון העברי המרכזי של ההסתדרות הציונית, "העולם", שיצא לאור בברלין, כתב אז הסופר אליעזר שטיינמן:

 "מתוך ים העלבונות היבהב לבסוף שביב של נחמה. שבעים אוחזי רומח מישראל נלחמו בפתח-תקווה עם אספסוף של שלושת אלפים פורעים והפילו מהם חללים. צרי ללב. עד היום היו עינינו כבושות מבושה. היינו תוהים על עצמנו: מה זה היה לנו? האם גם שם בארצנו נשחטנו ככבשים? האם גם ברחובות יפו פשטנו צוואר תחת חרב? וגיבורי ישראל היכן הם? בני דורו של טרומפלדור היכן הם? כבשנו את עינינו מבושה. גם לשאול התביישנו. בתוך יללת האסון לא שמענו את קול צלצולו של הנשק העברי. אולם פתח-תקווה נתנה שמחה בליבנו ותעודד רוחנו. שוב נגלו לעינינו בני היישוב החדש, צאצאי המכבים!"

אילו ברנר היה חי, היה ודאי כותב מילים כאלה, שכתב שנה לפני כן, בשנת 1920 – על תל-חי.

אזהרה: הספר אינו שייך לַספרות העברית!

* * *

אהוד בן עזר

יום חמסין כבד, יום חמישי, ה-5 במאי

כ"ז בניסן תרפ"א בפתח-תקווה לפני 93 שנים

יום שנשכח לגמרי גם בפתח-תקווה

קטע מהספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

(עם עובד ויד יצחק בן-צבי, 1993)

עתה היא השעה המכריעה והקשה ביותר – בין עשר לאחת עשרה בבוקר, שעה שלישית לתחילת הקרבות. הערבים נהנים מעליונות אסטרטגית ומעמדות יותר בטוחות, בהיותם על הגבעה. הם נכנסים להתלהבות עצומה, מגבירים את האש ואת הקריאות ההיסטריות "עליהום! עליהום!" ואלה מהדהדות במושבה.

כדורים שנורים מעל גג בית-האריזה ומראש הגבעה חודרים למרכז המושבה. קליע אחד מגיע לבית יטקובסקי, ברחוב רוטשילד פינת חובבי-ציון. ירקוני לוקח עימו מגינים אחדים והם מתחפרים מאחורי הגדר בכרם השקדים של בכר, הגדושה עצי שיטה קוצניים. לפניהם בחפירה שוכב פצוע נתן רפופורט מכפר-סבא. הם נזהרים שלא לפגוע בו, אך אינם יכולים לחלצו. לפתע מתרומם מולם ראש, ויד מניפה לעברם רימון-יד גרמני, בעל ידית. הם יורים בתוקף והורגים אותו. אפריים גיסין, אחיו הצעיר של אבשלום, נמצא בעמדה ליד שוחתו של רפופורט. כאשר זה נפצע, שומע אפריים את אנחותיו אך אינו מסב את ראשו, כי כולו שקוע בקרב. כשלוש מאות כדורים הוא יורה מרובהו בשעה אחת. רק מאוחר יותר, עם נסיגת הערבים, עתידים המגינים למצוא את רפופורט, פצוע קשה, בשוחתו.

זאב אורלוב נמצא בעמדה שברחוב פינסקר. כאשר מתגברות היריות מכיוון בית-האריזה "פרדס", הוא מחליט להסתכן ולצאת מעמדתו החסויה, חושף עצמו, ומאמצע הרחוב עומד ויורה לעבר בית-האריזה. חבריו לעמדה צועקים אליו: "ופקה! – חזור לעמדה!" אך הוא כבר נפגע ורק שואל: "האם אחיה?" חבריו לוקחים ומסיעים אותו לאחור.

לאחר שהתמוטטה פלוגת הרוכבים, משמש קומץ המגינים, שחלקם שירת לפני כשנתיים כחיילים ב"גדוד העברי" – בתור גרעין ההגנה בקו השני, שהפך לקו הראשי. הם משגיחים על חבריהם. אינם מניחים להם להסתער לחינם ולבזבז כדורים. מלמדים אותם להתחפר ומעודדים ככל האפשר. במהלך הקרב מתחממים הרובים, ואחדים מהמגינים מפסיקים לירות. הערבים מסתערים. לעמדה בקצה רחוב פינסקר מגיעה תגבורת, אנשי מושב הפועלים הקרוב עין-גנים, חמושים היטב ברובים אנגליים, ובאמתחות ההדוקות לגופם יש כדורים רבים. הצטרפותם מחזקת את הידיים, אך המגינים יורים במהירות כל אחד לעצמו ולפי החלטתו לכיוון שבחר, ואינם מצליחים לעצור את ההסתערות.

ברגע המסוכן ביותר מתעשת אליהו איתן [לימים אביו של רפול]. "להפסיק לירות יריות בודדות! לחכות בשקט, לכוון! אלע צוזאמן – שיס סולדאטן! פאייר!" הוא פוקד על בעלי הרובים בעמדה. כלומר, כולם יחד, לירות חיילים, אש!

טראחחח...

 "אלע צוזאמן, שִׁיס סולדאטן! פאייר!"

טראחחח...

 "פאייר!"

טראחחח...

 "פאייר!"

טראחחח...

כך מכוון אותם איתן לירות רק מטח אחד בכל פעם גם כדי לחסוך בתחמושת ובעיקר כדי ליצור אפקט חזק של הרתעה, שמהדהד כקול תותח באוזני הערבים המנסים להתקדם, ונוטע ביטחון במושבה שאולי התגבורת הצבאית הגיעה.

היריות בולמות את הערבים בדיוק בקטע וברגע המסוכנים ביותר בחזית, אך המצב הכללי חמור בגלל מחסור בתחמושת. מימי מלחמת העולם נשאר במושבה אוסף כדורים גדול לרובים תורכיים, אנגליים, גרמניים ואוסטריים, אך התחמושת נמצאת במעורבב, ומאחר שלא דאגו למיין לפני הקרב את הכדורים, קשה להשתמש בהם עכשיו. בחצר בית ועד-המושבה יושבים ילדים בני עשר ויותר ועוסקים במרץ בניקוי כדורים שהובאו מחצרות, ממחסנים וממרתפים, ונעשו עתה מוצר יקר ערך.

פרץ פסקל עובר ברחובות המושבה וממריץ כל מי שהוא פוגש בדרכו לבוא לעזרת הלוחמים העומדים בכוחותיהם האחרונים: "שם נהרגים, ואתה עומד כאן?!"

בעוד הוויכוח בוועד-ההגנה בעיצומו, הוא מתפרץ פנימה, שומע את הדברים, ואחר-כך אומר לאחד העומדים לידו:

 "תביא לי את הסוס שלי! אותי – האנגלים לא יוכלו לסרב לראות."

פסקל, אחד מוותיקי האיכרים, היה עוזרו של אהרון אהרונסון במצרים, בימי הריגול של חבורת ניל"י, למען הבריטים. יש להניח כי לאדם כמוהו תיפתח מיד דלתו של המושל הבריטי.

 "אני לא ארכב בדרך הישירה לתל-אביב, שם בוודאי הניחו הערבים מארבים. אני ארכב בדרך עקיפין בשדות סאקייה וסלמה, כדי שלא להיתקל במתנפלים. ואם כעבור יום לא אשוב למושבה, חפשו את גופתי בשדות האלה!" אומר פסקל ועולה על סוסו, שכבר עייף ממרוצה בלתי-פוסקת בשירות ההגנה על המושבה.

פסקל מריץ בדהרה מאומצת את סוסו. בחצי שעה הוא מגיע לתל-אביב, ובפתח הרחוב הראשי נופל תחתיו הסוס ולא קם. פסקל ממשיך דרכו במכונית ליפו, לבניין הסארייה שבכיכר המרכזית, מול מגדל השעון. עולה במרוצה במדרגות ונכנס ללשכת מושל העיר, קולונל סטירלינג, שם נמצא גם קולונל בירון, שנשלח לפקד על הצבא ביפו לאחר פרוץ המהומות, ועימם המיור גולס.

פסקל מספר על המצב בפתח-תקוה, ועל פלוגות הצבא ההודי החונות באפס מעשה בראס-אל-עין; הוא דורש להורות להן למהר מיד לעזרת המושבה הנתונה בסכנת חיים, וגם לשלוח את המכונית המשוריינת, שהובטח אתמול כי תגיע למושבה. בעודו מוסר פרטים אלה הוא נופל פתאום ומתעלף, אך לנציגי השלטון כבר נודע על הנעשה, ומעתה מוטלת האחריות עליהם. הם פועלים עתה ללא דיחוי. מיור גולס מטלפן לרמלה, מבקש שישלחו אווירון לשמי המושבה, ופוקד על לויטננט ברדשווי לצאת מיד לדרך במכונית משוריינת.

כאשר מתקרבים [בכרכרה] דוד נוביק ומלווהו למבצר אנטיפטרוס הם פוגשים בפלוגה מגדוד הפרשים ההודי, שבאה מג'נין לראס-אל-עין, ובראשה קפיטן הודסון. לקצין אין הוראות ברורות. עוד לפני הפגישה עם נוביק, שידל אותו מנהל תחנת-הרכבת בראס-אל-עין, שמעון בנדל, לצאת לעזרת פתח-תקוה. בנדל קישר אותו מהתחנה עם מפקד הצבא הבריטי בארץ, והגנרל נתן את הסכמתו לבוא לעזרת פתח-תקוה; אולם בינתיים הגיעה לקפיטן הודסון פקודה לצאת לרמלה, כי שם פוצצה מסילת-הברזל, ולכן אינו ממהר לפתח-תקוה.

"אנגליש אופיצר?" פונה נוביק לקפיטן.

"יס?"

הוא אוסף את מעט ידיעותיו באנגלית וצועק בקול היסטרי ובשפה מרוסקת:

 "עראב בומבארד פתח-תקוה קולוני, קום הלפ... אופיצר, קום אין, פלנטי עראברס געקומן אין קולוני, זאגט עליהום! עליהום! – בומבארד בומבומבומ... טויט אלע מענטשן... פיפל... קום הלפ!" כלומר, ערבים יורים על המושבה. בוא עזור. הרבה ערבים באים למושבה. אומרים: עליהם, עליהם. יורים. מתים כל האנשים. בוא עזור!

מהבעת פניו הנרגשת ומתנועות ידיו של הזקן, שבגדיו וכרכרתו מוכתמים בדם שנספג מהעברת הפצועים, משתכנע הודסון מחומרת המאורעות ופוקד לצאת למושבה. רק אז נרגע מעט נוביק, אך חושש שהמגינים יפתחו בטעות באש לעבר הפלוגה המתקרבת, ומורה ללבנברג לרוץ למושבה ולהודיע כי הצבא עומד לבוא.

*

בשעה השלישית לקרבות מצטיירת תמונה עגומה מאוד. ברחוב חובבי-ציון זוחלת ומקימה רעש רב מכונית, שנקנתה מאת הצבא האנגלי אחרי שעזב את פתח-תקוה במלחמה העולמית, והיא נושאת פצועים לחצר של ועד-המושבה. הולכים וגוברים הדי יריות, המתערבבים ברעש המפחיד של מנוע המכונית, והם נשמעים בכל המושבה. יש פצועים גם בחוצותיה. בבית-הכנסת הגדול מתנפלות נשים על ספרי-התורה שבארון הקודש, גועות בבכי מר ומנהלות שיחה נוקבת עם ריבונו-של-עולם, והזקנים מזילים דמעות בשקט, אומרים תהילים בקול רם, מתפללים בלב שבור, ומבקשים נס משמיים, שפתח-תקוה לא תיחרב. נשים צעירות לובשות בגדי גברים כדי לטשטש את זהותן. בחדרי הכיתות בקומה השנייה של בית-הספר פיק"א, ברחוב רוטשילד, מוכנות ערימות אבנים ליד החלונות. על גבי פרימוסים מרתיחים סירים עם מים ועם שמן. אם הערבים ינסו להתקרב, יש לזרוק עליהם אבנים ולשפוך את המים והשמן הרותחים. זקנים יושבים במרכז החדר, על הרצפה, ואומרים תהילים. אלה הנשארים מאחור, זקנים, נשים וילדים, מתכוננים להגן על פנים המושבה, "קודש הקדשים" – בכל הבא ליד, ולהילחם על כל בית, אפילו בציפורניים.

במרכז המושבה שומעים היטב את היריות המתקרבות. המתח גובר. הבנות על משמרתן בבית-המרקחת, חיוורות אך מחזיקות מעמד. לפתע צווחה, צווחת-גבר: "הרגו את אבשלום, יש פצועים!" – ומגיעה אלונקה מכוסה מעיל טבול בדם. אחת הבנות מתעלפת. שנייה מטפלת בה ורצה להקיא. אחת-אחת הן נושרות, כעלים ברוח סערה. נשארות רק שתיים. משכיבים את הפצוע הראשון – חיים-צבי גרינשטיין, יש לו חור בצוואר, והוא שותת דם. ידי הנערה רועדות בהגישה כלים לרופא, אבל האיש גוסס. והנה מביאים עוד אלונקה: נתן רפופורט, אלמן צעיר, שיש לו בת קטנה. הוא מבקש בעיניו מאחת הנערות שתיגש אליו. הוא חיוור ומאבד דם. חובשים אותו, אבל הוא גוסס ומחזיק ביד הנערה כמו בצבת. היא צריכה להמשיך לעזור לרופא, אך הגוסס אינו מרפה ממנה שעה ארוכה, ופתאום כבות עיניו. הנערה רצה אל פצוע אחר – ופקה, זאב אורלוב. הוא פצוע קשה בבטנו, אסור לגעת בו. הרופא אומר שמחר יובילו אותו לבית-החולים ביפו. מדוע לא תיכף? כי המושבה מוקפת. הוא מבקש לשתות, עיניו מתחננות, וחותם-מוות על פניו – אסור לתת לו נוזלים. מעיו נקובים מכדור.

מרחוב פינסקר למרכז המושבה מובילים במכונית פצועים נוספים, ומטפלים בהם ד"ר א. כהן וד"ר י.ל. רוקח. אחד נפגע בצלע. סווטיצקי פצוע בכתף, והקליע יצא. פילברג פצוע בינוני. ועוד פצועים, שלושה-עשר במספר. גברת הופמן מובאת צולעת בידי שני בחורים. היא נפגעה מכדור תועה בחצר בית-המרקחת. המיטות מתמלאות בזו אחר זו, והיריות עדיין מתגברות.

הידיעה שערבים כבר כבשו בתים אחדים מטילה באוכלוסייה הבלתי-לוחמת אווירת חרדה. כרגיל במקרים אלה נפוצות גם שמועות מסמרות-שיער, שאינן נכונות, ומגבירות את הבהלה. פה ושם יש גם מחזות היסטריים. הרוב המכריע, במיוחד אלה שעסוקים בתפקידי חירום, נותרים איתנים. הלוחמים ודאי שאינם מתפנים למחשבות על הערכת המצב. הם שקועים כל-כולם בקרב.

אולם המצב בחזית באמת חמור מאוד. אש האוייב חזקה וצפופה. גלוי לעין שעל הגבעה יש ריכוז גדול של תוקפים, ועימם נשק ותחמושת. החדירה לפרדס שטמפפר מאיימת לפתוח חזית שנייה ולסכן את המגינים על-ידי פריצה ואיגוף ממערב. שלא כמו בהתנגשויות קודמות עם הערבים, שבהן היו חמושים בעיקר באלות ובנשק ברזל קר – הפעם הם מתקיפים בנשק חם; ואילו הרוב המכריע של מגיני המושבה חמוש בנשק קר, מוכן להתייצב פנים-אל-פנים מול התוקפים, אך בינתיים לא הגיע מהלך הקרב לידי כך. כל עול הלחימה מוטל על אותם ארבעים עד חמישים איש, החמושים מלכתחילה ברובים, או שהצטיידו במהלך הקרב בנשקם של ההרוגים והפצועים.

מחצית הרובים מיושנים ולא-יעילים. מול כל מגן עומדים כעשרה ערבים ובידואים חמושים בנשק חם, זאת לבד מאלפים ההולכים במאסף כדי להילחם או לפחות להשתתף בביזה; פלאחים מקלקיליה, ג'לג'וליה, כפר-סבא הערבית וטול-כרם. מחנה כבד, גם נשים. גם עגלות וגמלים להעמיס את השלל. הם נושאים איתם פחי-נפט, כנראה בכוונה לשרוף אחר-כך את המושבה, על-כל-פנים בכל הפרדסים בהם הם עוברים הם מציתים ביללות-שמחה את בתי-המנוע.

כאשר רואים התוקפים שהקרב אינו דומה לטיול-ניצחון, כפי שהובטח להם, הם עושים בעורמה ומתחילים לסגת פה ושם, כדי למשוך את המגינים לצאת מעמדותיהם. אותה שעה אחדים מבני-המושבה, ששיקול-דעתם טושטש בגלל החום הכבד ומהומת היריות סביב, והם מאלה החמושים רק במוטות ברזל מחודדים, בגרזינים, בקלשונים ובחרמשים, רצים מתוך המושבה כאחוזי-טירוף ומבקשים להתפרץ קדימה. אחדים מהלוחמים בעמדות מעודדים אותם:

 "הערבים בורחים! בואו נרדוף אחריהם!"

ואולם מפקדי הקו הראשי עוצרים בעדם: "עצרו! חזרו מיד! חפשו מחסה! אסור לזוז! הם רוצים למשוך אותנו אחריהם! נשארו לנו מעט כדורים. אם נצא, יעקפו הערבים את שלושת העמדות שלנו ויכנסו למושבה מצד מערב!"

וכך המגינים בעמדות, שאינם מתפתים לתחבולה, מוסיפים להחזיק בקו החזית; והערבים חוזרים לתפוס בעמדות מולם, מקווים להתמיד בלחץ עד שיכריע יתרון-כוחם את מגיני המושבה המעטים.

המחסור בנשק ודלדול השורות מעיק מאוד על שורות המגינים. כל הרוג ופצוע יוצרים חלל ריק. אולם המגינים אינם יודעים כי גם אצל הערבים בא רגע המשבר; בשעה שהגיעו לשיא הישגיהם – מתחילה התמוטטותם. ההתמודדות בשלב האחרון קרבה לאותו רגע בקרב שבו שני הצדדים מגיעים לשיא ההתשה ואך כפסע בינם לבין התבוסה – אך שום צד אינו יודע מה קורה אצל האוייב ממול; ומנצח מי שמגלה נשימה ארוכה יותר ומחזיק מעמד, ולו גם שעה קצרה אחת יותר. על פני השטח מוטלים כבר עשרות ערבים הרוגים, וגם פצועים רבים, שותתי-דם, צמאים בחום הכבד, שזועקים:

 "מוייה! מוייה! בּידי בּאס בּישרבּ מוייה! ויין חילמכ, יא אחי?" מים! אני רוצה רק לשתות מים! היכן רחמיך, אחי?

ואין מים, ואין עזרה ראשונה לפצועים ואין להם מושיע, והם מעוררים מהומה נוראה וקולותיהם נשמעים למרחוק. רוב הנופלים הם אנשי אבו-קישק, שהלכו בראש ולכן סבלו אבידות רבות. למראה ההרוגים מאבדים שאר לוחמי השבט את החשק להתקדם. בעוכרי התוקפים גם כיבוש הבתים [בצפון המושבה] של גיסין ופלטניק – כי לאחר שהחלו לעסוק בשוד ולהסתער על הביזה המעטה, ואף לריב עליה, נבלמה במידה רבה תנופת ההתנפלות.

וכל אותה שעה ממשיכה קבוצת המגינים לירות אש חזקה, מרוכזת ומכוונת, אשר מצליחה לחסל צלפים שפועלים מעליית הגג של בית-האריזה "פרדס". כל ניסיון מצד הערבים להתקדם – נידון לכישלון. מי שמוציא את הראש – נפגע. אך לכמה זמן יספיקו הכדורים?

עוד רגע, עוד שנייה, ניצחון או תבוסה – הכול על חוט השערה. לפתע נשמע ממזרח קול מכונת-ירייה קורע שמיים אפורים, מלאי אבק, של יום חמסין כבד. הקול חזק, שונה, וברור לשני הצדדים שאינו בא מנשקו של איש מהם.

ברגעי-המשבר המסוכנים והנואשים מתקרבת ממזרח פלוגת ההודים, המונה תשעים פרשים; בראש רוכב קפיטן הודסון, מקטרת קרה בפיו, ולצידו הכרכרה המגואלת בדם שנוהג בה דוד נוביק הזקן. במרחק קילומטר מאיזור הקרבות הם פוגשים בערבים, ואלה פותחים עליהם באש. הקפיטן פוקד על חייליו:

 "!One for eight"

מיד יורדים כולם מן הסוסים, כאשר מכל שמונה רוכבים נשאר אחד מאחור עם הסוסים, לשמור אותם מפגיעה, והיתר הופכים לחיל-רגלים. את היריות המתקרבות שומעים גם הערבים המחזיקים בבית-האריזה "פרדס", והאש שלהם נחלשת. המגינים יוצאים מעמדותיהם והופכים מנתקפים לתוקפים. בשורות הערבים גוברת המהומה ומשתררת אנדרלמוסיה. חלוצי התקפת-הנגד של המושבה שומעים כיצד הערבים מנסים לעצור את הבורחים בקריאות:

 "ביקאפי! אירג'עו!" מספיק כבר, חזרו!

בהגיע ההודים לשדה הקרב העיקרי, בקצה רחוב פינסקר, מול בית-האריזה, מתברר להם שאנשי פתח-תקוה תוקפים, והערבים נסים מן המערכה. החיילים ההודים מורידים מעל הפרדות שתי מכונות-ירייה כבדות, עולים איתן על גבעת בית-האריזה שנעזבה, קובעים אותן על חצובות, ופותחים באש על הבורחים. טורבני החאקי הצבאיים שהם חובשים מתנועעים במהירות כצריחים קטנים באוויר החם, האפור, שהראות בו שטה גלים-גלים. הם יורים כמאתיים עד שלוש מאות כדורים, בהפסקות, פעם בזו פעם בזו, כי הקנים מתלהטים, ומחליפים מחסניות בקצב מוגבר. הערבים בורחים, ואחדים מהם נופלים.

אזהרה: הספר אינו שייך לַספרות העברית!

* * *

אהוד בן עזר

בצפת, אחרי הפסח, 1837

קטע מתוך פרק מהסאגה "והארץ תרעד"

והלא היו גם ימים אחרים, היא [אפרת] אומרת לנפשה האוזלת והולכת, ובאסרו-חג של פסח, עם שחר, יצאו יהודים וערבים לרחובה הראשי של צפת, הַחַיְקוּרֶה, והעמידו לכל אורכו שולחנות זה ליד זה עד שנבלעו הרחק מחוץ לעיר, בכרם-הזיתים שהילת אור רקיע תכלכל עוטה לקצות צמרותיו הכהות, והרוח הנושבת הפכה בעליהן והכסיפה אותם בנצנוצי כפור אפור-ירוק. ועטרת הרים, כעדת-זקנים מסולעי-פרצוף, מתבוננת ביהודי צפת המתרוצצים מן העיר לכרם וחזרה ביום חג ה"חַלִילֶה בּוֹנְדֶר", חגה המיוחד, במשך דורי דורות, של צפת בלבד.

[מוזר שאותו יום, אך בשם "חג הַחֶמְלָנִיצְקָיָה", תוּאר כבר בְּרומאן נידח ארוטי-אֵזוֹטֵרִי "המושבה שלי" שמספר כנראה על פתח-תקווה, וראוי לחוקרי תולדות היישוב בארץ לבדוק אם אכן מתעדי תולדות צפת הושפעו מפולקלור המושבה הראשונה של העלייה הראשונה. –  ממני, המלביה"ד].

על השולחנות היו פרושות מפות צבעוניות ועליהן מטל השמיים ומשמני הארץ. וכשאפרת עוצמת את עיניה דלוקות האבק, היא רואה פרוסות מלבניות של חלווה עשוייה מיץ ענבים מבושל עם סולת וצנוברים, שלל סוכריות ושקדים חבויים במעטה סוכר עבה בגונים שונים, רַחַתְלָקוּם בשפע סוגים. באפה הניחר עולה ריח בורקאס ממולאות גבינה. ולשונה החרבה נוגעת בשפתיה המבוקעות וטועמת בַּקְלווה: עוגות בצק-דק ממולא שקדים, אגוזים ושומשום. לקיקתה המכאיבה מעלה טעם גנוז של תפוחי-עץ מרוחים בסוכר מזוגג שצבעו ורוד ומאיר עיניים, והם תקועים על מקלות קטנים. אין סוף ואין קץ לשאר מיני תרגימה וקינוח שנפרשים על פני השולחנות: קדאמות, גרגירי-חימצה קלוייה, צהובים ולבנים, ומסוכרים בצבעי אדום, לבן או תכלת. תורמוס קלוי, לאחר שהפיגו ממנו את המרירות על ידי שרייה במים. קָמָרְדִין, ריבת-מישמש מיובשת ומרודדת עד דק כמו עור, אשר תוך ייבושה נחנטו בה זבובים קטנים. גרוגרות של תאנים, פוּסטוק-שאמי ושקדים קלויים במלח, וכעכים אפויים במלח ושומשום, וביצים קשות שנתבשלו עד שהשחימה קליפתן. ובגבור עליה צמאה מציצה אפרת מתחת לשולחנות, שם נמצאות חסות טריות ורחוצות, תאווה לחיך, וגיגיות מלאות מי-שלג, וכדי נחושת המכילים משקה קר, שֶׁרְבֶּט – שיקוי מי-ורדים מתוק-חמצמץ שציננוהו בגושי שלג שהובאו מראש החרמון, והיא לוגמת ככל אשר תאבה נפשה היגעה. משעות-הבוקר המוקדמות יוצאות משפחות-משפחות לשדות שמחוץ לעיר, אוּנְטֵער דִי בַּיימֵער, מתחת לעצים, וברשות כל אחת מהן סל גדול מלא דברי-מאכל לכל היום. כל משפחה תופסת מקום מתחת לאחד העצים, עד שנמלאים השדות מסביב קהל חוגג. שמיכות נפרשות על הארץ, חבלים נמשכים מעץ אל עץ, אם לערסל אם לנדנדה, ורבה התכונה וגדולה השמחה. כל העיר, ספרדים כאשכנזים, חסידים כפרושים, מרב ועד סנדלר ומזקן ועד נער, כולם יוצאים אל חיק הטבע ליהנות מזיוו ומיפעת גווניו, מן הבוקר ועד לשקיעת החמה. מוכרי התמר-הינדי מקישים במצילתיים עשויות שתי צלחות נחושת דקה הקשורות לאצבעות ידם האחת, להגדיל רעש ולהאדירו בהכריזם על סחורתם. מוכרי השקדים מסלסלים בגרונם. ועל כולם גובר קולו של מוכר שַׂער-אל-בַּנַאת, הוא "שיער-הבנות" העשוי חוטי סוכר אוורירי ורוד, שנקלטים במקלון מתוך גיגית מחוממת.

אפרת זוכרת כיצד התרוצצה, יחד עם עשרות ילדות וילדים, מן השדה אל השולחנות הערוכים ברחוב הראשי של צפת, החַיְקוּרֶה – ועד לַבאר פֶּזִיקֶה וחזרה. קונה ממתקים ושבה אל אביה ואימה היושבים מתחת לעץ ומשתעשעים באחותה התינוקת ציפורה. המולת החוגגים נענית בהד ההרים סביב, ועל ראשי ההרים מחמרים ערבים אחר חמוריהם וקוראים קריאות זירוז חדגוניות ששורטות את הרקיע ומנסרות בתוגה של הלך בודד. וכשמתקרבת שעת הצהריים, שולפת הרבנית רחל את מעדניה הטובים מתוך הסל, פורשת מפה על השמיכה וקוראת לארוחה, וכך נוהגות כל המשפחות שיצאו לשדה. נסתיימה הארוחה, מברכים ברכת המזון, המבוגרים נשענים אל העצים ונחים, מפטמים מקטרת ושותים קפה ריחני שקלוהו, כתשוהו ובישלוהו, בקומקומי נחושת בעלי זרבובית דקה, על גבי גחלים לוחשות, או שופתים תה של תאנים מיובשות, ובני-הנעורים חוזרים לתעלוליהם. רק עם ערוב היום נשמע הקול: "מנחה!" – ואז משתתק ההמון, ומניינים-מניינים מתקבצים ה"צְפוֹסִים" [יהודי צפתי מכונה אַ צְפוֹס אַ אִיד. – ממני, המלביה"ד] מסביב לעצים, והאוויר מלא תפילתם. תמה התפילה, מקפלים מיטלטליהם, אוספים את ילדיהם וחוזרים הביתה.

אזהרה: הסאגה אינה שייכת לַספרות העברית!

* * *

יוסי גמזו

מִמָּה הוּא חָפְשִי "הָעוֹלָם הַחָפְשִי"?

מֵאַחַר שֶכַּיּוֹם כְּבָר בָּרוּר לְכֻלָּם

אֵיךְ אִירָאן מְצַפְצֶפֶת עַל כָּל הָעוֹלָם

בְּתִפְעוּל צֶנְטְרִיפוּגוֹת בִּשְווּנְג כּוֹחָנִי

תַחַת כְּסוּת חִיּוּכֵי הַנָּשִׂיא רוֹחָנִי

הַזּוֹכֶה בִּקְבִיעוּת לְגִבּוּי פִילַנְתְּרוֹפִּי

מִצַּד שָׂרַת-חוּץ הָאִחוּד הָאֵירוֹפִּי

שֶטָּסָה אֵלָיו לִפְגִישָה, כַּזָּכוּר כָּאן,

וְשָם, לִכְבוֹדוֹ, הִתְעַטְּפָה לָהּ בְּ"בּוּרְקָה" –

נִרְאֶה לִי שֶרַף-הַצְּבִיעוּת הוּא כֹּה רָב

שֶדָּרוּש פֹּה עִיּוּן וְדִיּוּן מַמָּשִי

בְּטִיבוֹ שֶל אוֹתוֹ גוּש אַרְצוֹת מַעֲרָב

וּמִמָּה הוּא חָפְשִי "הָעוֹלָם הַחָפְשִי".

וְכֵיוָן שֶאַרְהַ"ב שוּב גִּלְּתָה עֻבְדּוֹת-קְרָב

עַל שִמּוּש נֶשֶק כִּימִי לַמְרוֹת כָּל שְקָרָיו

שֶל מַר אַסַד בְּסוּרְיָה הַשָּב וּמַפְעִיל

מוּל עַמּוֹ לָחְמָה כִּימִית פְּרוּעָה בַּעֲלִיל

(לְמָשָל מוּל יוֹשְבֵי כַּפַר זֵיתָּא שֶלּוֹ

שֶהוּא עָט וְטוֹבֵחַ בָּם כְּהֶרְגֵּלוֹ

חֵרֶף כָּל הִתְחַיְּבוּת שֶל דַּרְגוֹ הָרָאשִי

לַעֲצֹר זֹאת –  וְכָל "הָעוֹלָם הַחָפְשִי"

הַיּוֹדֵעַ עַל כָּךְ לֹא טוֹרֵחַ לִמְחֹק

אֶת חֶרְפַּת הַגּוֹרְמִים שֶעוֹשֶׂה מֵהֶם צְחוֹק

אוֹתוֹ killer צְמֵא-דָם שֶאוֹבָּמָה וּשְאַר

שֻתָּפָיו הָאֵירוֹפִּים גַּם שֶמֶץ דָּבָר

לֹא עוֹשִׂים נֹכַח גֵּ'נוֹסַיְדּ כֹּה מִפְלַצְתִּי

שֶמַּמְשִיךְ בּוֹ אוֹתוֹ רַב-רוֹצְחִים סִדְרָתִי

בְּדִיּוּק כְּפִי שֶהֵם מוּל פְּשָעִים חֲמוּרִים

שֶל מַר פּוּטִין נִרְאִים אִימְפּוֹטֶנְטִים גְּמוּרִים

בַּמַּשְבֵּר בְּאוּקְרַאיְנָה וְכָךְ לֹא פָּחוֹת

בַּקּוֹרֶה בְּמִצְרַיִם שֶבָּהּ נִשְפָּכוֹת

כַּמֻּיּוֹת כְּלָל וּכְלָל לֹא קְטַנּוֹת שֶל דָּמִים

בֵּין אָסִיסִי וּבַּאנְדַּת אַחִים מֻסְלְמִים) –

כְּבָר נִרְאֶה לִי שֶכָּל שֶלִּבּוֹ מְעֹרָב

בִּמְצוּקוֹת הָעוֹלָם יֵש לוֹ צֹרֶךְ אִישִי

בְּבֵרוּר טִיב אוֹתוֹ גוּש אַרְצוֹת מַעֲרָב

וּמִמָּה הוּא חָפְשִי "הָעוֹלָם הַחָפְשִי".

כָּךְ הָיָה כְּשֶבִּשְנַת הַ-35

לַמֵּאָה שֶעָבְרָה מוּסוֹלִינִי חִמֵּש

אֶת גְּדוּדָיו שֶל צְבָאוֹ בְּשִפְעַת גָּאז רָעִיל

בְּפָלְשוֹ לְאֶתְיוֹפְּיָה וְאִיש לֹא הוֹאִיל

בָּ"עוֹלָם הַחָפְשִי" הַזֶּה אֶצְבַּע לִנְקֹף

כְּשֶהַ"דּוּצֶ'ה" הוֹסִיף לְהַפְצִיץ וְלִתְקֹף

אֶת יוֹשְבֶיהָ שֶל אַדְוָּה וְשֶל אָדִיגְרָאט

בָּן מָצְאוּ אֲלָפִים אֶת מוֹתָם מִתִּגְרַת

יַד הַשֵּד הַפָשִיסְטִי בְּעוֹד נְאוּמִים

שֶל הַחֶבֶר שֶיֵּש בּוֹ הַרְבֵּה לְאֻמִּים

אַךְ מְעַט מַעֲשִׂים מְסַפְּקִים לוֹ עַרְבוּת

כְּשֶצְּבוּעָיו מַכְרִיזִים שָם עַל אִי הִתְעַרְבוּת.

וּמַמָּש כָּךְ גָּרְמָה מַכָּתוֹ הַטְּרִיָּה

שֶל הַ"בְּלִיץ" עַל בְּרִיטַנְיָה אוֹתָהּ מִטְרִיָּה

שֶל סֶר צֶ'מְבֶּרְלִין, שַׂר הַפִּיּוּס הַטִּפְּשִי

עִם הֶר הִיטְלֶר, כְּשֶכָּל "הָעוֹלָם הַחָפְשִי"

עֵד לְכָךְ שֶמֵּנִיף הוּא אֶת זוֹ הָאַמְבְּרֶלָה

אַחַר שֶהַ"פִיהְרֵר" מָכַר לוֹ דְבַר-בֶּלַע

וְזֶה, נֶוִיל צֶ'מְבֶּרְלִין, אָץ לְהָפִיס

חִיש אֶת דַּעַת שוֹמְעָיו בִּשְׂפַתhonour  וּ-peace

אַךְ שָעָה שֶאִידְיוֹט זֶה פִּזֵּר שִכְנוּעִים

הַ"לוּפְטְוָאפֶה" כְּבָר אָץ לְחַמֵּם מְנוֹעִים

בִּמְאוֹת "מֶסֶרְשְמִיטִים" גְּדוּשִים בִּפְצָצוֹת

שֶבָּהֶן שְלַל עָרִים אַנְגְּלִיוֹת נִמְחָצוֹת

עַל מְנַת לְכַבֵּד בְּצוּרָה אַבִּירִית

אֶת נֶוִיל הָאֱוִיל בִּתְקִיפָה אֲוִירִית

מִן הַסּוּג שֶיַּבְהִיר לוֹ שָם, אִינְץ' אַחַר אִינְץ',

כִּי טִמְטוּם צֶ'מְבֶּרְלִין פֵּרוּשוֹ צֶ'מְבֶּרְלִינְץ'.

וּמֵאָז עַד הַיּוֹם מִסְתַּבֵּר, חֵי נַפְשִי,

כִּי מִלְבַד וִּינְסְטוֹן צֶ'רְצִ'יל, חָרִיג מוּחָשִי           

שֶל מַבָּט מְפֻכָּח וְשֶל עֹז-מַנְהִיגוּת

שֶהָדַף בְּאַרְצוֹ כָּל מוּגוּת וְעִלְּגוּת,

אֵין כִּמְעַט (יֵש לוֹמַר זֹאת בִּכְאֵב וְעָגְמָה)

בָּ"עוֹלָם הַחָפְשִי" שוּם מוֹפֵת וְדֻגְמָה

שֶל נָשִׂיא אוֹ שֶל רֹאש-מֶמְשָלָה כֹּה נָאוֹר

שֶיָּעֵז מוּל בְּנֵי-חֹשֶךְ לִגְרֹם לִבְנֵי-אוֹר

מוּל אִינְפֶקְצִיָּה צְפוּיָה דִיאַגְנוֹזָה לַחְרֹץ

עוֹד לִפְנֵי שֶאוֹתָהּ אֶפִּידֶמְיָה תִפְרֹץ.

וּתְמוּנָה מַדְאִיגָה זוֹ כַּיּוֹם מַחְרִידָה

כָּל אָדָם הַשּוֹאֵל עַצְמוֹ בָּהּ-בְּמִדָּה

שֶהָרֹעַ הוֹפֵךְ לְפָחוֹת אֱנוֹשִי:

אָז מִמָּה הוּא חָפְשִי "הָעוֹלָם הַחָפְשִי"?

כִּי כְּשֶשּוּם אַשְלָיָה אִי אֶפְשָר כְּבָר לִבְדּוֹת

וְמַשְקִיף רֵאָלִיסְטִי צוֹפֶה בָּעֻבְדּוֹת

הוּא עוֹנֶה לְעַצְמוֹ תוֹךְ עִיּוּן בַּתְּמוּנָה:

הָ"עוֹלָם הַחָפְשִי" הוּא חָפְשִי מִתְּבוּנָה

כִּי מַמָּש כַּבּוּרְבּוֹנִים אֲשֶר עֲלֵיהֶם

נֶאֱמַר כִּי דָבָר לֹא לָמְדוּ מִימֵיהֶם

הוּא מוּל רֶשַע חוֹטֵף בַּבִּרְכַּיִם מִין פִּיק

וְצִיּוּן בְּהִיסְטוֹרְיָה שֶל "בִּלְתִּי מַסְפִּיק".

* * *

ראובן שהם

"בעולם של נתן זך גם פרצוף מוכר הוא זר"

עיונים שונים בשירת נתן זך

מתוך ההקדמה לספר

בהוצאת מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, קריית שדה-בוקר ואוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 2013

היום כבר אין מחלוקת ששירת נתן זך היא שירה ששִינתה את פניה של השירה העברית הארצישראלית הן במישור התמטי, הן במישור הפואטי והן במישור הרטורי. עם זאת, על אף שפע המחקרים שחקרו שירה זו לאורך, לרוחב ולעומק, שאני חב להם חוב של ממש, עדיין רב בה הכיסוי על הגלוי.

ספר זה, המתייחד כולו לחקר יצירתו של זך, מבקש לספר סיפור פרשני, הנסמך על העיקרון המכונן של שירתו, שקשור בראיית הדובר הזכי בעצמו אדם תלוש, זר ואחֵר למקום (כל מקום), לזמן (כל זמן) ולחברה (כל חברה) שבה הוא חי ואף לעצמו על אף שאיפתו להשתייך לכל אלה. הסיפור הפרשני הזה על הסתעפויותיו ודקויותיו חייב היה להִבּנות על סמך קריאה מדוקדקת בשירים נבחרים, משום שזך, שלא כקודמיו בשלשלת השירה העברית עד אמצע שנות ה-50 של המאה ה-20, יוצר טקסטים שופעי פערים, המייצרים סיטואציות רטוריות, שאינן מאפשרות למלא אותם בצורה פסקנית וחד-משמעית. כיוון שכך, מדובר בשירים שמזמינים ומזמנים יותר מסיפור פרשני אחד אף על פי ששפתם, הפרוזאית כמעט, מובנה לכל קורא מצוי.

ספר זה בא אחרי מיספר לא מועט של מחקרים קודמים, ובעיקר לאחר שני ספרים  שהראשון בהם, "סנה בשר ודם", ממוקד בדיוקן הנבואי בשירת אורי צבי גרינברג על רקע השירה הנבואית שנכתבה לפניו, והשני, "בין הנודרים ובין הנדרים", ממוקד בשירת חיים גורי (שניהם, אף הם, יצאו לאור בהוצאת מכון בן-גוריון).

מרבית מחקריי נגעו, כך או אחרת, בדיוקנו של הדובר בשירה העברית החדשה: דיוקן הגיבור, האמן, הנביא ומאבקיו על דמותו הרוחנית, המוסרית והלאומית של העם היהודי על רקע הזמן והמקום המשתנים במרוצת העִתים. אחרי דיוקן אובססיבי זה אני עוקב בין השאר גם בספר זה. והִנה, כך או כך ובדיעבד התברר לי שהסיפור הפרשני המסופר כאן הוא בעצם ספר שלישי בטרילוגיה, מעֵין פרוידיאנית, בדרמה הגדולה של "עלילת-העל הציונית".

שני הספרים שקדמו לנוכחי מתארים את סיפורו של ה"סוּפּר אגו" ב"עלילת-העל", האמורה (א.צ. גרינברג); השני מספר את סיפורו של ה"אגו" הציוני בעלילה הזאת (ח. גורי); ואילו ספר זה מספר את האיפכא מסתברא של עלילה זו, את סיפורו החתרני של מה שניתן, לכנות, ה"אִיד" הציוני (עם כל הזהירות המתבקשת), החותר מתחת לפני השטח, תחת הסוּפּר אגו והאגו הציוניים גם יחד (נתן זך). הֵילְכָךְ אפשר להתבונן בשלושת הספרים האלה, המלווים את שירת שלושת המשוררים הנזכרים – כספור פרשני המספר בשלוש מערכות את מורכבות התודעה היהודית, הישראלית, הציונית במרוצת המאה ה-20 וה-21 הן בדיאכרוניה הן בסינכרוניה.

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 23.4.14

* אחריותה העליונה של הנהגה לאומית, היא הבטחת שלומה וביטחונה של המדינה. נתניהו הבין זאת, כאשר הציב על סדר יומו של העולם את האיום האיראני, שהוא איום על שלום העולם, אך בראש ובראשונה על שלומה של ישראל. והוא עשה זאת היטב, בכישרון רב ובהצלחה לא מבוטלת.

אבל אזעקת העולם אינה מטרה אלא אמצעי, לסיכול תוכנית הגרעין. והנה, עומדת ומושגת תוצאה הפוכה – הסכם נוסח מינכן, שבו העולם החופשי נכנע לרודנות המאיימת על שלומו, ומאפשר לאיראן להיות מדינת סף גרעינית.

אם זה יקרה, היכולת שלנו לתקוף באיראן, תהיה כמעט בלתי אפשרית. זה קרה במשמרת של נתניהו. ייתכן שבראייה היסטורית, דווקא הוא ייחרט כמי שלא עשה את הדרוש כדי להגן על מדינת ישראל.

אין ספק שהוא פעל במערכת כמעט בלתי אפשרית, עם התנגדות של העולם לפעולה צבאית, עם אופוזיציה חזקה מבית, כולל של מי שהיו הרמטכ"ל וראש המוסד, עם נשיא שניהל מדיניות חוץ לעומתית, וכמובן של תקשורת שבחלקה אפילו הסיתה לסרבנות ואף לפוטש. אך מיבחנה של מנהיגות, הוא היכולת והאומץ לקבל בזמן את ההחלטה הנכונה, תוך נכונות לשלם את המחיר הפוליטי המיידי. כך נהג בגין בנושא הכור העיראקי. ייתכן שנתניהו החמיץ זאת בנוגע לכור האיראני. אולי כיוון שחסרה לו המנהיגות שאיפיינה אישים כבן גוריון ובגין.

* לפני חצי שנה השיג אובמה הישג גדול – הסכם המחייב את סוריה להתפרק מן הנשק הכימי שבידיה. חלפה חצי שנה, וסוריה שבה ומשתמשת בפועל בנשק כימי. מה המסקנה של אובמה? הוא מקדם הסכם מינכן עם איראן, כמדינת סף גרעינית.

* ושוב ירי טילים על אזרחי ישראל בדרום הארץ. שוב אותו פשע מלחמה מתמשך. מה ניתן לעשות? הקשיבו היטב, יש לי רעיון מקורי ויצירתי. נקרא לו "התנתקות". ישראל תיסוג מכל שטחי רצועת עזה. היא תעקור את כל יישובי גוש קטיף, עד הישראלי האחרון, כולל הישראלי המת האחרון. כדי שלא תהיה לפלשתינאים כל עילה להמשיך בטרור, הנסיגה תהיה עד גרגר החול האחרון. ואז סוף סוף נהנה משקט ושלווה ונחיה עם שכנינו באהבה, אחווה שלום ורעות.

* מה גורם, לישראלים לא מעטים, לדבוק בקו הירוק דבקות דתית-משיחית ממש? היטיב להסביר זאת ההיסטוריון ד"ר אודי מנור: "הקו הירוק מסמל בעבורם את גבול הלגיטימיות של הפשע שנקרא ציונות. עצם זה שאנחנו יושבים כאן ועצם זה שאנחנו קיימים, זו כבר תקלה שהדבר היחיד שאיכשהו מקזז אותה הוא השואה... בקיצור, השואה הופכת אותנו לראויים למשהו קטן, חבל שעל חשבון הערבים האומללים. המשהו הקטן הזה, שגם הוא הושג בפשעי מלחמה של טיהור אתני, מוגבל לקו הירוק שהוא כאמור קו הלגיטימיות. מנקודת המבט הזו, בין אם יהיה שלום אחרי שניסוג אליו בין אם לאו, לא משנה מאומה. כי הרי כל פיגוע וכל רצח של יהודי הוא בבחינת 'מגיע לנו' שהרי אנחנו כאן על בסיס של עוול כלפי הערבים שלא חייבים לנו כלום."

* בליל הסדר המשפחתי שלנו, הישארנו כיסא סמלי ליהונתן פולארד ולעודא טראבין. כיסא לפולארד השאירו רבים. אולם כמה ישראלים יודעים על עודא טראבין? טראבין הוא אזרח ישראל, בן העדה הבידואית, הנמק כבר 14 שנה בכלא המצרי בעוון ריגול למען ישראל. ישראל מכחישה מכל וכול את ההאשמות כלפיו. תהיה האמת בנדון אשר תהיה – המחוייבות שלנו כלפיו מוחלטת. על הציבור הישראלי ללחוץ על הממשלה לפעול למענו בכל דרך אפשרית.

* על מדינת ישראל להגדיר כמטרה לאומית ראשונה במעלה – את יציאת אוקראינה ועליית יהודי אוקראינה לישראל.

* ב-ynet יהדות, נערך במוצאי פסח דיון בסוגיות זהותיות, בהשתתפות ארבעה אנשי רוח. ובהם... "איש הרוח" גדעון לוי. מה הופך את העיתונאי הבינוני הזה, שאם נכנה אותו גמד אינטלקטואלי, נואשם בצדק בהוצאת דיבה על הגמדים – ל"איש רוח", ששווה לטרוח להקשיב להבל פיו? היותו ראש וראשון לתועמלנים האנטי ישראליים, הפך אותו לדמות בינלאומית עתירת פרסים, מצד גורמים שאהבת ישראל אינה בדיוק תמצית האידיאולוגיה שלהם. הסֶלֶבִּיוּת הבינלאומית הזאת, הפכה אותו בתנועה סיבובית הזויה ל..."איש רוח". איזה אבסורד!

* גיבורי תש"ח מסתלקים מעולמנו. בשבוע שעבר נפטר בנץ פרידן, מהמפקדים הבכירים של "ההגנה", מפקד חטיבת אלכסנדרוני במלחמת השחרור, בגיל 97. לפני 14 שנים, קיבלתי טלפון מפתיע מפרידן, יו"ר עמותת אלכסנדרוני, בעקבות מאמרים שבהם תקפתי את השרלטן תדי כץ, שפרסם עבודת מאסטר בהיסטוריה, בהדרכת הפוסט-היסטוריון האנטי-ישראלי הקיצוני, שרלטן ידוע כשלעצמו, אילן פפה, שבה בדה עלילה על טבח שערכו לוחמי אלכסנדרוני בכפר טנטורה. פרידן, יו"ר העמותה, הוביל מאבק משפטי נגד תדי כץ, והתקשר להודות לי על כתיבתי. מאז שוחחנו פעמים אחדות נוספות. לבקשתי, הוא שלח לי חומר רב על הפרשה ועל המאבק המשפטי, בו השתמשתי במאמרים נוספים שכתבתי בנדון. בבית המשפט הוכח שהעבודה היתה פיברוק אחד גדול, שהתבססה על זיוף עדויות והקלטות, וכץ נדרש להתנצל מעל גבי העיתון על דבריו. בית המשפט העליון דחה את ערעורו של כץ. אוניברסיטת חיפה פסלה את העבודה. בנץ פרידן, ממפקדי תש"ח, מגיבורי האומה, איש ביטחון והתיישבות (ממייסדי אופירה בסיני). יהי זכרו ברוך!

* בילדותי, מיד בצאת הפסח, מיהרתי ל"מרכז הפלאפל לנוער" ברח' עוזיאל בר"ג, לאכול את החמץ הראשון. ותמיד, נדחקתי שעה ארוכה בתור ענק.

אבא שלי מאוד לא אהב את המנהג הזה. "מה קרה? מה זה הפרעסעריות הזאת? אפשר לחשוב שהיית מורעב שבוע. החמץ יחכה למחר בבוקר."

אבל אני ראיתי במנהג הזה חלק ממצוות החג והקפדתי עליו הקפדה חמורה. במבט לאחור... אבא שלי צדק.

* ביד הלשון: באחת מפינותיי האחרונות, הסברתי את ההבדל בין ראשי תיבות המסתיימים באות סופית (או"ם) וראשי תיבות המסתיימים באות רגילה (מו"מ): כאשר בהגייה אנו מבטאים את ראשי התיבות כמילה ממש – "אוּם", הסיומת היא באות סופית. כאשר אנו מבטאים את ראשי התיבות במילים השלמות – "משא ומתן", הסיומת היא באות רגילה.

אולם יש יוצאים מן הכלל, כמו שב"כ וצמ"פ. איננו נוהגים לומר "שירות הביטחון הכללי" אלא שַׁבַּכּ ולא "צוות, מחלקה פלוגה" אלא צָמַפּ.

מדוע, אם כן, איננו מסיימים אותן באות סופית? היוצאים מן הכלל, הם ראשי תיבות שהאות האחרונה שלהם דגושה. היוצאים מן הכלל מסתיימים רק באותיות כ"ף ופ"א, היחידות מתוך המנצפ"ך (האותיות שיש להן אות סופית) שעשויות להיות דגושות בסוף המילה.

כאשר הצגתי את הכלל בנדון, נשאלתי מדוע מרצ, שאנו מבטאים אותה כמילה אחת, אינה נכתבת בצ' סופית – מרץ?

התשובה היא, שמרצ אינה חלק מן הכלל הזה, כיוון שאין כאן ראשי תיבות, אלא צירוף אותיות הקלפי של שנים ממרכיביה (מ – מפ"ם, רצ – התנועה לזכויות האזרח ולשלום. מהמרכיב השלישי – "שינוי", היא נטלה את הצבע הירוק).

* * *

איליה בר-זאב

3 שירים מההולכים במדבר

לחג הפסח

מקטע 5 ב"שביל ישראל" – שחרות, נחל זוגן, נחל הגדרה, נחל עובדה, באר מתק,

צוקי תמנע, מעלה מילחן, גבעת ססגון, פארק תמנע – עם דני גספר.

קָנוּן בשחרוּת

מַנְגִּינַת מֵיתְרֵי מְעִי אוֹ נְחֹשֶׁת מַנְעִימָה נְשָׁמוֹת תּוֹעוֹת

כְּנִפְלְאוֹת אֶלֶף לַיְלָה וָלַיְלָה בַּמִּדְבָּר,

בַּהַרְמוֹן הַחוּשָׁנִי.

אוֹמְרִים: "אֲפִלּוּ אִם חָתוּל הוֹלֵךְ עַל קָנוּן תֵּצֵא מַנְגִּינָה."

אַרְיֵה שָׁאַג,

מִי לֹא... חָלַם בֵּין בָּתֵּי הַבֹּץ עַל חַיִּים שֶׁל אֲחֵרִים, תְּנוּחַת מְנוּחָה

כְּדֶרֶךְ הַטֶּבַע בַּעֲלִיַּת הַגַּג עַל גַּבֵּי הַכָּרִיּוֹת הָרַכּוֹת,

הַרְחֵק מִכָּל הֶהָמוֹן הַסּוֹעֵר.

הור הָהר, אור הֶהרים

הַקַּו הַמַּפְרִיד בֵּין חֹשֶׁךְ לְאוֹר הֵאִיר אֶת הַשָּׁמַיִם בִּלְשׁוֹנוֹת אֵשׁ,

מְשִׁיחוֹת שֶׁל אַרְגָּמָן נִפְרְשׂוּ עַל הָרְכָסִים –

לֹא פָּרְצָה שְׂרֵפָה, אֵין חֻקִּים לַיֹּפִי, הָעוֹלָם הַטִּבְעִי נְטוּל עֲרָכִים,

מָה שֶׁקּוֹרֶה בּוֹ – קוֹרֶה.

מַרְאוֹת הַיּוֹם נִתְעַרְבְּבוּ עִם הַחֲשֵׁכָה שֶׁבַּפֶּתַח,

עֶרֶב בָּא.

צִפּוּי אֲדַמְדַּם הִצִּית הָרִים מִמַּעֲרָב. עָנָן מָאֳרָךְ צוּרָה קָרַן

כִּבְדֹלַח צִבְעוֹנִי לְדַקּוֹת מְעַטוֹת.

כְּאֵשֶׁת לוֹט אֲנִי מַשְׁקִיף לְאָחוֹר, מִתְגַּעְגֵּעַ לָאִינְטִימִיוּת שֶׁפָּגָה,

לַהִתְרַפְּקוּת –

בַּעֲרֹב יָמַי, כָּל עוֹד אֲנִי חַי, לִרְאוֹת

שְׁקִיעָה וְלָמוּת.

בּוּעות (או ראשי חוטאים)

בֻּלְבּוּסִים פְּזוּרִים לְמַרְגְּלוֹת הֶהָרִים וְנָפְלוּ בָּהֶם פְּצִיעוֹת, סְדָקִים, מִשְׁטְחֵי תַּצְפִּית לְנוֹף מְשַׁגֵּעַ. אֵין שָׁרְשֵׁי בְּצָלִים וְאֵין תַּבְנִית

בּוּעוֹת טֶרֶם הֱיוֹת אָדָם וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה. הַמְּצוּקִים יַצִּיבִים כְּבָר מִילְיוֹנֵי שָׁנָה, פֹּה וָשָׁם רְעִידוֹת קַלּוֹת וּמַפּוֹלוֹת.

כַּדּוּרֵי סֶלַע פְּחוּסִים מְשַׁוְּעִים לְמִשְׂחָק חָדָשׁ, לְעִתִּים כְּעֵדֶר עֲנָק לְלֹא רוֹעֶה, לְעִתִּים כְּהִתְגַּנְּבוּת יְחִידִים.

כְּמוֹ בְּיַלְדּוּתֵנוּ –

מִתְחַנְּנִים לִבְעִיטוֹת רַבּוֹת עָצְמָה אֶל הָרֶשֶׁת הַסְּמוּיָה בְּשַׁׁעֲרֵי הַוָּאדִּיּוֹת. וְאוּלַי אֵלּוּ מְאֻבָּנִים, רָאשֵׁי חוֹטְאִים זְדוֹנִיִּים

מֵעִיר רְפָאִים רְשָׁעָה.

"בְּדַקְתֶּם נַעֲלֵיכֶם? טִלֵּאתֶם אַדַּרְתְּכֶם?

צְאוּ הָכִינוּ תַּפּוּחֵי אֲדָמָה".*  

-----------------                   

* ח.נ. ביאליק – "הקיץ גֹּוֵעַ"

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

קישור לפסטיבל פין הפלדה ביפן שאינו מומלץ

לִצנועות ולבעלות קרום-בתולים משוחזר

https://www.baba-mail.co.il/content.aspx?emailid=27854

* * *

אלי מייזליש

סוד התעצמותה של ישראל

ולמה דוקטור רונן ברגמן אינו מבחין בה

קראתי ב'ידיות' את הטור הנקלה של רונן ברגמן; "מצורעת", לאחר התרשמותו באוסטרליה מ'סרט' אנטישמי.

ההפחדה שלו שאנחנו הופכים למדינה מצורעת [אם לא נאמץ את התורה שלו] מפחידה את הפשפשים.

כבר היו לפניו יותר "גדולים" ומומחים שהפיצו לכלוך זה. ההכתמה הזו היא כתם על בגדיו הוא, כמי שללא סמכות כלשהי, מביא בעיתון האשמות מגוחכות ולו רק מפני שנדמה לו כי "דוקטור רונן ברגמן" הוא שליח משמיים.

הוא אינו שליח של אף אחד.

ולא רק מפני שהתחזית שלו היא דימיונית, אלא ב'תכלס', המושג הזה "מצורעת" אינו יכול להתקיים בעולמנו כיום, כשהוא עסוק עד למעלה מראשו בכמה פוגרומים אמיתיים ששם נקטלים חיי אדם ממש ולא איזה בלוף על עינויי ילדים ערבים.

כי בסוריה, דוקטור רונן ברגמן, נרצחים בני אדם כל יום ויום ועד שטירוף זה לא יסתיים, "העולם" אינו מסיר מבטו משם ועסוק כמעט רק בכך – רצח עם, וזה לבדו בדיספרופורציה שאינה שיוויונית עד אימה, מעיקה ממש על החברה הנאורה.

אז על מה הוא מדבר? ש"העולם" יתרשם מאיזה סרט נקלה? מי זה "העולם" בכלל לשעה זו? מי? תאמר לי מי זה "העולם"? סודאן? לוב? או אולי נורבגיה על שישה וחצי מיליון תושביה. או אולי "האו"ם"? זה העניין? "האו"ם"?

ועוד, הטירוף באוקראינה, הוא טירוף שרק מתחיל עתה ועתיד להימשך שנים. שנים. לשם,  מזיזה עכשיו נאט"ו כוחות. צבא של ממש ולא הקרנה של סרט בדוי ומאוס. חיילים וטנקים. עכשיו.

ועוד, העניין הערבי ובעיקר הפלסטיני נדחק לשוליים ורק בגלל שאנחנו, היהודים, מעורבים בעניין, הנושא 'זוכה' לתשומת הלב בשל אירוע טראומתי לעם היהודי בשנת 63 לפנה"ס כשפומפיוס כבש את ירושלים וחיסל סופית את הממלכה היהודית-המכבית בארץ, כשזה הסתיים בצליבתו של ישו – ומאז אנחנו טרף לנוצרים. טרף. ונא עיין על השמד הגדול מאז ועד היום. מאז אנחנו היהודים, שיש בהם אחוזי פלצות כמו אלה, שני האחים הורקנוס ואריסטובלוס [הבנים של שלומציון ואלכסנדר ינאי] שהלכו לדמשק לקבל את פסק דינו של פומפיוס.

לא משנה מה נעשה בארץ. אפילו נחזיר לערבים את כל השטחים שכבשנו מאז תש"ח, תמיד-תמיד נהיה למרמס בידי הגויים. ואם נדמה לך שמשהו קשור לאיזה סרט, ובגלל זה נהיה למצורעים, אינך אלא טמבל.

לו עם אחר, נניח האיראנים או הסודאנים, היו מעורבים בכיבוש 'פלסטין', היה זה נוגע לקצה קצהו של הנעל של יופיטר. רק תראה איך כבש אבא של מלך סעודיה כיום: איבן-סעוד את חיג'אז מידי חוסין איבן-עלי בשלהי שנות ה-20 ונהיה "מלך סעודיה". כבש, רמס, שחט ערבים ולפתע "העולם" מכיר בו כמלך סעודיה, שלא היתה ולא נבראה אלא נוצרה ממוחו הקודח של איבן-סעוד. למי איכפת אם ערבי רוצח ערבי וכובש את ארצו?

כשתכניס לך בראש טוב-טוב את העובדה כי היהודים הם 'טראבלמייקרס' בינלאומיים מאז צליבתו של הנוצרי, או אז יסתדר לך ההיגיון.

היית אי פעם בדרשה של כומר בכנסייה באיזה כפר באיטליה או צרפת או אוסטריה. היית? תלמד שפות.

תראה רונן, הטור שלך ייכנס לפח הזבל של העיתונים למטה בחדר הזבל בפח הצהוב: "רק נייר למיחזור" – אבל יש כמה יהודים רפי שכל שאכן יספרו לחבריהם רפי השכל: "קראת בעיתון שאנחנו מצורעים?"  – ואתה אשם בזה! לחרפן את השכל למי שיש לו אך מעט בראש.

ישראל – תיאלץ להתמודד לאורך ההיסטוריה העתידית עם צליבת הנוצרי  בין אם יהיו כאן ערבים או רק אתיופים, או אסטונים. ככה לנצח. וכל עוד הספר עם הכריכה השחורה הנקרא "הברית החדשה" מופץ כל שנה במיליונים, תהיה לנו בעייה. ולא שום 'מצורעת' פרי דימיונך. אנחנו בין כה וכה מצורעים בעיני הנוצרים מאז הודפס העותק הראשון של אותו ספר.

ולמה אתה טועה ומטעה? כי אינך משלים עם עוצמתה של ישראל?

 אז ככה:

עוצמתה של ישראל נבנתה על יסוד המרכיב האנושי שבה

עוצמתה של ישראל כמדינה בעלת 8 מיליון תושבים [ורק 6 מיליון יהודים] ושיושבת על 22 אלף קמ"ר בלבד [ללא השטחים] שמחציתה מידבר דרומה לבאר-שבע, היא בלתי נתפסת לפי מושגי המערב. אין לך מדינה במערב המקבילה לה בשטח ובאוכלוסין עם הצלחות כמו של ישראל. אפילו המדינות הקטנות הבלטיות, הקטנות באוכלוסין אבל שטחן הוא פי שניים ושלושה. שלא לדבר על נורבגיה הענקית עם אוכלוסייה קטנה מישראל אבל הארץ גדולה ממנה פי 15 וכמויות המים וההידרואלקטרוניקה וכמויות הנפט והגז האדירות.

ולמרות הפער הזה, עדיין ישראל מככבת לא הרחק מהתמ"ג והתל"ג של נורבגיה. ובמספרים; התמ"ג של ישראל הוא בפער של 1% בלבד מזה של נורבגיה, וכך לעומת גרמניה הגדולה פי 10 מישראל באוכלוסין, ובתמ"ג רק פי 12. וזו המדינה התעשייתית הגדולה באירופה. כלומר, ישראל מפגרת אחרי גרמניה באחוזים בודדים ללא מפעל אחד לייצור מכוניות או צוללות. ובאופן יחסי פר-נפש, ישראל גוברת על רוב מדינות אירופה הגדולות כמו איטליה או ספרד.

ובכן; מהו סודה של ישראל, ומאין היא שואבת את כוחה?

הסיבה הראשונה היא הילודה. לא רק שאין באירופה אף מדינה עם ילודה כה גבוהה, אלא שגם העלייה ובה בעלי השכלה אקדמאית מעניקה לישראל התעצמות לעומת מדינות אירופה שאין עולים אליהן ואין שם ילודה במיספרים כה גבוהים. התוצר הזה ששמו ילודה מגיע לאקדמיה והתפוקה של מהנדסים ומדענים היא מס' 1 בעולם, באופן יחסי.

תוצר חשוב שאין לאף מדינה הוא קציני הקבע שמשתחררים ומעשירים את המשק האזרחי באופן מיידי בכל שנה באלפי בעלי מקצוע בתחומי ההיי-טק והארגון – שאין לאף מדינה. אלוף במילואים מתמנה ישר למנהל חברת חשמל למשל או שדות התעופה, מבלי להזדקק לשוק האזרחי או כפי קרה גם לראשי ממשלה.

הנה דוגמה אישית. כשבני עמד להשתחרר מהצבא בדרגת סרן ובעל תואר ראשון, כתבתי בקשה לאחת מהאוניבסיטאות היוקרתיות בארה"ב – להתקבל ללימודי תואר שני, והתשובה היתה מלבבת ביותר: "נשמח לרשום את בנך קצין צה"ל, שיעשיר כל כיתה בה ילמד ונמצא לו מלגה הולמת."

אין אף מדינה באירופה שהמשק בה מתעשר עם קצינים בעלי ניסיון מקצועי שצה"ל מעניק לחברה הישראלית.

העשרת המשק והחברה בכוח אדם ברמה גבוהה הוא סודה של ישראל. כך גם הסטודנט המצוי משוחרר צה"ל. בעוד שבאירופה הסטודנט המצוי הוא בסה"כ נער שסיים תיכון, בישראל הוא בוגר צה"ל בסדיר או בקבע וה-3 שנים של תואר ראשון או ה-5 שנים של שני התארים, אינן רק 3 או 5 שנים אלא 8 שנות ניסיון מול אתגרים שהנער האירופי אינו צובר. כך נפלט אל המשק לא רק איש עם תארים אקדמאים, אלא גבר או אישה עם ניסיון של שני העולמות: הצבא והאקדמיה.   

כשחברה זו ניצבת על קו הזינוק מול אתגרי החברה, כשמעבר לגבול ניצבים הפלסטינים ללא רקוד אדיר זה, גם הפערים הם אדירים.

העסק הוא משומן ולכן השאלות נפתרות בקלות.

נדבך נוסף להצלחות, הוא ההיכרות האישית הקרובה של הישראלי המצוי עם חברים מהתיכון או מהתנועה או מהצבא או מהקיבוץ והשכונה – העולם כאן קטן, ולכן הצורך להשקיע באמון הדדי הוא קטן יחסית לאירופה, וכאן הוא רב-מימדים. כשמג"ד או מח"ט משוחרר מתמנה למנכ"ל הוא מיד ירים טלפון לסמג"ד או לסמח"ט ויציע לו להיות סגנו בחברה. האמון הרב-שנתי בצבא לא יכזיב גם בשדה האזרחי וידרבן התקדמות בשגשוגה של כל חברה.

סוד נוסף הוא הקשר עם ישראלים או עם יהודים בחו"ל. כשיצואן גרמני מבקש לייצא לישראל הוא פועל לפי כללים נוקשים. הישראלי מרים טלפון לאחיו או לדודו או לחבר מהצבא.

ובאין משאבי טבע כמו בכל העולם: מחצבי ברזל או עצי יער [פינלנד למשל] או נהרות ואגמים, הפכו הישראלים את כל החרא של הביוב למי  קולחין המשקים ואת השדות החקלאיים עם שיאים בינלאומיים. וכך הפכנו את מי הים למי שתיה גם-כן כמספר 1 בעולם, וכך עם אנרגיה סולארית וניצול שמש הערבה לגידול ירקות בתנאי חממה טבעית. למשל הפלפלים האדומים המשובחים בעולם [ולא רק ההיי-טק] – שהמיילים בין עמק הסיליקון ומרכזי ההי-טק שלנו הם בלתי ניתנים לעצירה.

יש כמובן עוד כמה סודות אמיתיים שאיש אינו מעלה בדעתו שאעלה כאן אפילו רמז להם. אבל יש. והרבה. אולי יותר מהיצירה הגלויה.

וכל זה עושה הישראלי.

מאמר מאשתקד בניו-יורק טיימס, שמעלה רק פסיק מהאמור כאן, אבל לתוצאה הסופית מכליל גם את הכישרונות ביהדות ארה"ב והיחסיות שלהם בשגשוגה של ארה"ב, משתאה נוכח מאגר בלתי נדלה של עוצמה עתידנית שבבוא העת תעמיד את כל העולם נוכח עובדה: כמה שישראל קטנה, כך עוצמתה האדירה.

אז בהבל פה או סרט טלוויזיה, הופכת ישראל למצורעת?

זה מעלה כאן סיפור [פרטי] קטן שרמז ממנו מובא היום ב"הארץ" על מנהיגה של חסידות לובביץ ר' שניאור זלמן מחולל חב"ד, ששלח להיות מרגל במפקדת נפוליון את סבא רבא-רבא-רבא שלי ר' משה מייזליש שרכש השכלה אקדמאית בפריז. נפוליון השתאה נוכח היכולות של יהודי מזרח אירופה להיות לו קציני אפסנאות מקומיים, כשאותו מייזליש 'לחש' על אוזנו כי בכל עיירה ישנם 'בעליגולעס' יהודים והם מסוגלים לספק את האספקה לסוסים לאורך ההתקדמות בשדות הקרב. ככה כיום; הקשר בין יהודים ליהודים אינו קיים בשום עם או מדינה.

נ"ב – אותו מייזליש נלכד בידי הצרפתים אבל נמלט מהכלא ישר לחברון [1813] ומאז אנחנו כאן.

ולסיום: המאמר שלי כאן אינו בבחינת 'נו-נו-נו' לרונן ברגמן, ואני בספק אם מישהו ממקורביו יעביר לו אותו, אני מביא כאן את הדברים בשל העניין הציבורי שרונן ברגמן מפקיע מהרשות הפרטית את תחושת האחריות של כל אחד ואחת מאיתנו לגבי עתידה של המדינה. בעוד אנשים כמו ברגמן מביע פסימיות וצעד אחד לקראת היעלמותה של המדינה בזה שהעולם יעשה אותה מצורעת, והצעד השני למחוק אותה – והשד יודע אם הוא בעצמו מבין כיצד תהליכים נוצרים – הרי רוב הציבור נקעה נפשו מהטרטור הבלתי פוסק של: מצורעת מצורעת מצורעת. על-כן בכל פעם שאתם רואים מאמרים 'מלומדים' של עיתונאים עם תואר ד"ר – פשוט קחו נייר וכתבו כמה מילים עד כמה ש'אהבתם' את המאמר שלו ושלחו למערכת [עבור  ד"ר רונן ברגמן או כל אחד אחר ב'ידיות' או ב'הארץ']. אני עושה זאת תמיד. 

אהוד: כדאי להזכיר גם כי כל הישגיה המדהימים של ישראל המודרנית הם למרבה הצער כמעט ללא השתתפות החרדים, ועם השתתפות מעטה יחסית של אזרחיה הערבים, וכמעט בלי נשים משני המיגזרים האלה, שבדרך כלל רבים מהם אנטי-ציוניים. אף כי יש התקדמות השכלתית מרשימה בחלק מהמגזרים האלה.

ועוד שכחת לציין שמשפחתך נמצאת בארץ [כמו גם משפחתי] עוד לפני שמרבית אלה הקוראים לעצמם "פלסטינים" היגרו לכאן באין מפריע מהמדינות השכנות, ואין הם צאצאיה של רחב הזונה מיריחו.

* * *

יהודה דרורי

נראה אותך אבו-מאזן! תפרק אותה!

אין איום יותר מגוחך מזה של מכחיש השואה ה"ראיס" אבו-מאזן – שיפרק את הרשות הפלשתינית. אין פתרון יותר טוב מזה לישראל שלא תצטרך יותר לשבת ולדון על כלום עם עדת נבלים ושונאים אימפוטנטים – ראשי הרשות הפלשתינית, שאינם משכילים לשלוט ולנהל את המעט שברשותם ועושים ככל יכולתם למנוע כל הסדר, מסיתים ללא הרף, ובו זמנית דואגים למלא את כיסיהם.

אצל האוכלוסייה בשטחי יהודה ושומרון מקובל כיום שאבו-מאזן הוא בסך הכול המוכתר של רמאללה, ואצל השולטים ברחוב, אלו החמאסניקים, הוא נחשב לחלשלוש, לתופעה בת-חלוף.

השלטון של הרשות הפלשתינית מהווה כיום לגבינו מכשלה בינלאומית, איום טרוריסטי פוטנציאלי (אם החמאס ישתלט שם) ויותר מכך גם סיכון ממשי עתידי לממלכה הירדנית. מבחינה אובייקטיבית לחלוטין, על-פי האירופאים והאמריקאים – רמת השחיתות של מנהיגי הרשות הינה גבוהה ביותר כאשר יותר ממחצית הסכומים המועברים לרשות לפעילותה מוצאים דרכם לחשבונות הבנק הפרטיים של ה"מנהיגים". אז מי צריך "רשות" כזו?

במשך 12 השנים הראשונות לאחר ששטחי יהודה ושומרון שוחררו מהכיבוש הירדני, האדמיניסטרציה האזרחית שהקימה ישראל, בגיבוי צה"ל, שלטה בשטח בצורה מכובדת ודי בטוחה. מאז הוקמה הרשות הפלשתינית, לאחר "אוסלו", קיבלנו טריטוריה אלימה ועויינת יותר ויותר עם הסתה בלתי פוסקת עד עצם היום הזה, (לרבות שתי אינתיפאדות שהודברו בדם רב),  וכיום בשטחים אלו רק חצי ממניין התושבים שהיו לפני 35 שנה! – לא רק שהילודה ירדה משמעותית ל-2.6 ילדים למשפחה, אלא שההגירה המאסיבית (שעודדו אותה ארגונים שונים ומשפחות פלשתיניות בחו"ל) גרמו לכך שכיום ביהודה ושומרון יש בקושי 1.7 מיליון תושבים, שמצבם הכלכלי טוב מאי-פעם.

אם אכן תפורק הרשות, (אם המנהיגים הנוכחיים יוותרו על הכסף הקל הזורם לכיסם...) יש לישראל ברירה ראשונה לעשות חלוקה מחדש של המחוזות לפי חמולות ולתת לראשי החמולות לנהל את חיי התושבים עם סיוע ישראלי, אמריקאי ואירופי. המינהל האזרחי יוכל להתפרס מחדש בצורה קלה יותר, ושלטונות הביטחון חייבים יהיו להעמיק פעילותם כדי לחסל מידית כל התארגנות עויינת ולהפסיק בכוח את הסתה במסגדים, ברחוב ובתקשורת.

הברירה השנייה של ממשלת ישראל – סימון גיאוגרפי חד-צדדי של  שטחי יהודה ושומרון והקמה של אוטונומיה סוזרנית, (למי שאינו מכיר מונח פוליטי-בינלאומי זה אני מפנה אותו לגוגל, או להבנה של מדינות כמו מונקו וסן-מרינו), דהיינו, שלטון עצמי מלא למעט נושאי חוץ וביטחון.

יש המצביעים על ברירה שלישית והיא: סיפוח כל השטחים לשטח מדינת ישראל שבה יחיו שני-שליש יהודים (6 מיליון) ושליש ערבים (3 מיליון) בשלטון סמי-פדרטיבי שיותאם לתנאים הגיאוגרפיים והדמוגרפיים.

תחשבו על הצורה בה הצלחנו להעלות את הרמה החברתית, התרבותית והכלכלית של ערביי ישראל, שזו תהיה נחלתם גם של כל תושבי יהודה ושומרון, דהיינו רמת חיים הטובה ביותר לערבים במזרח התיכון. זו אגב הדרך היחידה לחיות בשלום.

אין ספק שההתנגדות הקשה ביותר לכל ההסדרים הנ"ל תבוא מצד המנהיגות האסלמית העולמית והליגה הערבית – אלו המונעות זה 65 שנים כל הסדר בארצנו – אולם עלינו לזכור דבר אחד חשוב: על פי החוק הבינלאומי הקיים, כל השטח שבין הירדן לים התיכון יועד בהסכמים בינלאומיים ליהודים ומכאן שזכותנו לעשות בשטחים אלו כרצוננו (כל זמן שלא נפעל בצורה פלילית או בדרך הפלייה), אז בואו ונהיה חכמים ונפעל חד-צדדית ובנחישות למען האינטרסים שלנו וגם אולי... שלהם.

* * *

מלכה נתנזון

הייתי רוצה

הָיִיתִי רוֹצָה לַחְזֹר אֶל נְהָרַת הֻלֶּדֶת בֵּן

אֶל הַשָּׁדַיִם הַמִּתְפּוֹצְצִים

וְאֶל הַתֹּם הַחֲלָבִי הַמַּחְזִיק בָּהֶן

כְּמוֹ הָיוּ חוֹמוֹת הֲגַנָּה

             *

לְהַבִּיט שׁוּב בְּעֵינָיו

שֶׁאֶלֶף זַהֲרוּרֵי אוֹר מְרַצְּדִים בָּהֶן

וְלָתֵת לוֹ לָרוּץ בְּפַּארְק הַחַיִּים

כְּמוֹ הָיָה גִּנַּת

בֵּיתְכֶם

               *

אֶת קִבְרִי לוּ יָכֹלְתִּי לִמְנֹעַ מִכֶּם עַכְשָׁו, יְלָדַי

הָיִיתִי מִתְעוֹפֶפֶת לְאֶרֶץ אַחֶרֶת

וְשׁוֹלַחַת לָכֶם אֶת מַתְּנוֹת-אַהֲבָתִי חֲתוּמוֹת בְּשִׁיר

אֲרוּזוֹת בִּנְיַר צֶלוֹפָן

הוֹלְכוֹת וּמִתְקַצְּרוֹת

עַד

תָּו אֶל תָּו

וְתָו יָחִיד נִצָּב

וְהַדַּף הַלָּבָן עָף

                 *

לוּ תָּוֵי-אוֹר יָדַעְתִּי לְהַנִּיחַ עַל דַּפֵּי סִפְרִי

הַלָּבָן

כְּמוֹ אַחֲרֵי הֻלֶּדֶת יַלְדִּי

כְּמוֹ אַחֲרֵי הֻלֶּדֶת יַלְדָּתִי

כְּמוֹ אַחֲרֵי הֻלֶּדֶת

הַקָּאלָה שֶׁקָּמְלָה עַל חַלּוֹן בֵּיתִי

וְלָתֵת שׁוּב לַמּוּסִיקָה לִזְרֹם בְּעוֹרְקַי

             *

אֶת הַבֵּן שֶׁהִפַּלְתִּי

יָלַדְתִּי בְּשִׁיר

וְהוּא אִתִּי מִנִּי

אָז

             *

בְּאַדְמַת הַחֹרֶשׁ נִסְפַּג הַטַּל

חָרְשִׁי שֶׁלִּי קָמַל

וּבִישִׁימוֹן הָאֲדָמָה שֶׁתְּקַבְּלֵנִי

כְּבָר כְּמֵהִים הַשַּׁרְשׁוּרִים

לְנֵתַח קַל

אֲבָל כְּזַב גּוּפִי לֹא יוֹתִיר לָהֶם

זְמַן רַב

לְמַאֲכָל

המרחק הולך ומתקצר

לאלכס, בן דודי האהוב

שנפל בקרב לכיבוש ירושלים

נִשְׁמָתִי שָׁבָה אֵלַי

כְּשֶׁהִנַּחְתִּי עַל הַדַּף הַלָּבָן אֶת גַּל-עֵד אַהֲבָתִי

בְּמַחֲזֶה רִאשׁוֹן שֶׁכָּתַבְתִּי

וַעֲדַיִן

הַיּוֹם הוֹלֵךְ וּמִתְקַצֵּר הַמֶּרְחָק

בֵּינֵינוּ

אַתָּה, הַיָּפֶה בַּגְּבָרִים,

וַאֲנִי קְמֵלָה אֶל הָאַיִן

הַמְּכֹעָר

בְּעָנְיָן, תַּחְבֹּרְנָה עַצְמוֹתֵינוּ

בְּרוּחָן

               *

לוּ נֶעֱקַרְתִּי

לוּ חֻלַּלתי

לוּ רֻטַּשְׁתִּי

לֹא הָיָה גּוּפִי טָמֵא בְּעֵינַי

כִּבְרֶגַע זֶה

               *

עֵינַיִךְ, אִמָּא, גַּם בְּגִיל מֵאָה,

הָיוּ פְּקוּחוֹת כְּשַׁלְהֶבֶת הַנֵּר

וְאַתְּ, נָשָׂאת וְנָתַתָּ

כְּמוֹ הָיָה בְּאַמְתַּחְתּוֹ דְּבַר-מָה לְהַצִּיעַ

הַיּוֹם אֲנִי מְחַפֶּשֶׂת

מִתַּחַת לַכַּר הַלָּבָן

בַּקָּמֵעַ הַצִּבְעוֹנִי שֶׁשַּׁבְּתַאי הֶעֱנִיק לִי

וּבְזֶה הַתָּלוּי עַל פֶּרֶק יָדִי,

מַתְּנָתָהּ שֶׁל שֶׁלִי הַיָּפָה

וְאֵינִי מוֹצֵאת

לֹא אוֹתוֹ

לֹא

אוֹתִי

          *  

לָדַעַת לָקַחַת

אֲבָל יוֹתֵר  לָתֵת

גַּם כְּשֶׁהַכְּאֵב מְפַלֵּחַ

* * *

שמעון גרובר

הבריחה משבי הטייקונים

הטייקונים שולטים בכל מגזרי המשק. לכן, כל פעם שאנחנו, הצרכנים, צורכים ומשלמים עבור מוצר או שירות כלשהו, הטייקונים מתעשרים ואנחנו מתרוששים; כי בכל אשר נפנה בחיפוש אחר מחירים זולים, רוב הסיכויים הם שמה שאנחנו מחפשים נשלט או נמצא בבעלות אחד הטייקונים. במילים אחרות, הגענו למצב שאנחנו שבויים כלכליים או וסלים של הטייקונים.

ולא רק אנחנו, הצרכנים, שבויים שלהם; גרוע יותר הוא מצבם של שכיריי הטייקונים, שמשתכרים שכר רעב, הידוע יותר כשכר מינימום, שמגדיל את עושרם של מעבידיהם הטייקונים. עלובי החיים הללו אנוסים לעמול בתנאי עבדות על מנת להאכיל בפת לחם את עצמם ואת בני ביתם.

אז איך הגענו – 66 שנה לאחר קום המדינה – למצב מביש ומסוכן זה? הרי בשנים הראשונות ליסוד המדינה ישראל היתה מדינת רווחה, כאשר רוב המשק נוהל ונשלט על ידי תנובה, הצרכניות, בנק הפועלים, ההסתדרות, סולל-בונה קופת החולים הכללית, המושבים והקיבוצים, דהיינו על ידי מפלגות השמאל הסוציאליסטיות, שכל ראשון במאי צעדו וזעקו בראשי חוצות על שיוויון כלכלי וחברתי.

מסתבר, שבנוסף למהפך השילטוני של 1977, התחוללה בהדרגה התפתחות חברתית באמצעות קשרים והיכרויות מהצבא או מהאוניברסיטה או מכל מיני מסגרות אחרות, שאיפשרה ליזמים ולשאפתנים להקים או לרכוש כל מיני גופים כלכליים באמצעות אשראי בנקאי נדיב, או קבלת מענקים ופטורים מחבריהם הבנקאים, או מחבריהם בכירי הממשל. שנים ספורות לאחר שהיו בעלי גופים כלכליים, שבעזרת קשרים ומכרזים תפורים הלכו והתעצמו, גמלו לחבריהם שנפלטו מהשירות הממשלתי, שעזרו להם להתעצם, והציבו אותם בתפקידי הניהול הבכירים, בעלויות שכר, מענקים ומצנחי זהב מופלגים והזויים.

כדי לממן את עלויות השכר הגבוהות של הבכירים, חייבים בעלי הגופים הכלכליים לייקר את מוצריהם ושירותיהם, ובנוסף חייבים הם לשלם משכורות רעב לפועליהם קשי היום.

אז מה ניתן לעשות על מנת לצאת מהשבי של הטייקונים?

התשובה לכך היא נחישות בהחרמה ממושכת של כל מוצרי החלב למיניהם, פרט לחלב בשקיות; החרמת כול סוגי הלחמים למיניהם, פרט ללחם האחיד; גזירת כרטיסי האשראי וביטול הוראות הקבע – ותשלום באמצעות מזומנים; הגעה  למקומות העבודה בתחבורה ציבורית או בצעידה רגלית; הימנעות משהייה באתרי נופש, מלונות וצימרים יקרים, הימנעות מהלוואות למסיבות בר ובת מצווה, הימנעות מטיולים אחרי השירות הצבאי להודו, לתאילנד ולדרום אמריקה, ולהפסיק אחת ולתמיד לחיות באמצעות משיכות-יתר נצחיות.

כל זאת משום שבכל פעם שאנחנו רוכשים ומשתמשים ברכב פרטי, אנחנו מעשירים את טייקוני יבואני הרכב, את טייקוני חברות הדלק ואת טייקוני חברות הביטוח. כול פעם שאנחנו רוכשים מעדניי חלב למיניהם, אנחנו מעשירים את טייקוניי המחלבות הגדולות. כול פעם שאנחנו נוטלים הלוואות, אנחנו מעשירים את טייקוניי הבנקים.

בסיכומו של דבר, אם נתעלם מהפרסומות באמצעי התקשורת, שעושות לנו שטיפות מוח השכם והערב לקנות ועוד לקנות ועוד לקנות, ואם נשכיל להתעלם מהדשא הירוק של שכנינו, ואם נחיה בצניעות, או אז נצליח לברוח משבי הטייקונים.

* * *

באבל על מותה של רות נאי פלד

פסיכולוגית וסופרת תל-אביבית

רבת פעלים

* * *

מתי דוד

יריד ההבלים של הטלוויזיה המסחרית

שני ערוצי הטלוויזיה המסחרית מנהלים "קרב סכינים" כדי להכריע למי יש פופולריות ורייטינג גבוה יותר, האם "ההישרדות", או "נולד לרקוד", או "מרוץ למיליון", או "האח הגדול", או "כוכב נולד", או "לרדת בגדול", או "ליפול על מיליון".

על רקע זה, ראוי לבקר ולחשוף את האמת על תכני השידור המסחרי.

הטלוויזיה נהפכה לסם משכר של הרוב הדומם שהוא עצמו לא תופס שהוא מכור. הרוב הדומם בדעת הקהל של צרכני התקשורת שואב את תפיסותיו הפוליטיות, המוסריות והתרבותיות מהטלוויזיה. מציאות החיים במדינה משתקפת דרך מסך הטלוויזיה. זו השתקפות מעוותת ומסולפת ולעיתים מגמתית וחד-צדדית מכוונת. התכנים של הטלוויזיה יכולים לשמש לשימור ערכים לאומים, תרבותיים ואנושיים – אבל המציאות היא שונה והפוכה. התכנים של הטלוויזיה הפכו לסם ממכר, שלילי, ההורס מיתוסים וערכים. הסם הטלוויזיוני מספק חווייה המשרתת אך ורק את אלה השולטים והסוחרים בה. 

האדם הממוצע צופה במסך כשליש מזמנו הפנוי לאחר עבודתו. הסם הטלוויזיוני הופך לכלי כפיה של מניפולציה ושטיפת מוח. הטלוויזיה היא האשמה העיקרית להתרופפות כל החישוקים החיוביים בחיינו. הצפייה בטלוויזיה מגבירה פסימיות, הפקרות, חוסר אכפתיות וחוסר הסולידריות.

אנשים רבים אינם קוראים שום עיתון יומי. הם מתמסרים בלב ונפש לטלוויזיה, כמקור המידע היחיד שלהם. הטלוויזיה הופכת למונופול העובדות והדעות המעצבת דעתו של חלק ניכר באוכלוסייה. בדרך זו נוצרת חלוקה, בתחום המידע, בין אלה שקוראים עיתונים, לבין אלה שהידע שלהם כולל, רק את המידע שהטלוויזיה סיפקה – כלומר פחות או יותר מעט מאוד ושטחי למדי.

אהוד: אתה מגזים. קודם כל, אינך צופה כנראה בתוכניות המטמטמות בעלות הרייטינג הגבוה ביותר – "תחרויות הבישול", שבהן טבחים אמיתיים וגם מאחזי-עיניים עורכים הצגה של בישול שמזכירה אולי את החגיגות במיטבחִים של אזרחי פומפיי בטרם ירדה עליהם הלבה של הווזוב.

ואגב, אם אסון פומפיי היה מתרחש היום, הוא היה זוכה אצלנו לפּחות כיסוי טלוויזיוני מאשר סגירת המסעדה החשובה מאוד "רפאל", אלא אם משלחת הצלה של צה"ל היתה טסה לפומפיי ומקימה שם בית חולים שדה מתוקשר.

מצד שני, ערוצי הטלוויזיה [והכבלים] שלנו מלאים גם בתוכניות מעולות – מול עיתונים שחלקם הגדול זבל מסחרי וממוסחר וגם שטיפת מוח פוליטית, בד"כ פרו-פלסטינית. יש בטלוויזיה סרטים מעולים. גם ישראליים. ישנה סדרת סיינפלד הנועזת-(עדיין) בעלת ההומור המושחז, וגם סדרות מקור מעולות כמו "הבורגנים", "פולישוק" ו"עבודה ערבית". ישנן מאוחר בלילה בשידורים חוזרים של התוכניות הנפלאות של אליהו הכהן ושל דן אלמגור על הזמר הישראלי, והדומות להן. ישנן תוכניות של חדשות ואקטואליה בעלות רמה בלתי רגילה ומנחים מצויינים כמו איילה חסון. ישנם ערוצי מדע והיסטוריה. ערוצי מוסיקה.

נכון ששעות הערב, שבהן לרוב אנשים העובדים במשך היום, צופים – מלאות קש וגבבה, בעיקר תוכניות בישול ותחרויות למפגרים. אבל אל תצפה שאנשים עייפים יתרכזו בחומר בעל רמה גבוהה יותר.

מה שחסר הוא שכבר אין ערוצי ארוטיקה, זאת בגלל הברית הבלתי קדושה של ארגוני הנשים הצדקניות והסרסניות יחד עם המפלגות הדתיות (שרומסות את הנשים) – שיחדיו העבירו חוק בכנסת נגד הערוצים האלה. מאז, אני חושש, יש יותר מקרי אונס והטרדות מיניות בגלל גברים שלא יכלו לספק את עצמם בזול ובבית – מול תוכניות טלוויזיה ארוטיות. שלא לדבר על היופי של הגוף הנשי שמתגלה לעיתים כה קרובות בתוכניות האלה, חלקות, ללא שיער מיותר בגופן – כמו ונוס ממילו, ושלא לדבר על ערכם של לימודי האנטומיה של הגוף הנשי וגם הגברי בתוכניות הללו. הרי מעולם לא היו פין, פות, דגדגן, שדיים וחורי תחת של שני המינים  – לגיטימיים, נגישים ויפים יותר – מכפי שהם בתוכניות הללו.

* * *

אנו מצפים ממך ומכל התומכים

במועמדותו של דן שכטמן לנשיא ישראל

לפנות באמצעות הקישור

 http://knesset.herokuapp.com/

לכל חברי הכנסת ולהציף אותם בפניות הקוראות

לתת לדן להתמודד כמועמד ראוי ביותר

 המגיע מחוץ לכנסת ולמערכת הפוליטית

והזוכה לתמיכה ציבורית רחבה.

נודה לך אם תפיץ הודעה זו לחבריך ולמכריך

לכל רשימות התפוצה שלך.

המסר העיקרי לחברי הכנסת:

 "תנו לפרופ' דן שכטמן את הזכות להתמודד!"

בברכה,

"מטה מתנדבים – דן שכטמן לנשיאות"

* * *

להחליף את סליל הנייר

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

יש אנשים צעירים ממני

שכבר כבשו חצי עולם

ואני שמח שאני עדיין יכול

להחליף את סליל הנייר בבית השימוש

בכוחות עצמי

אפריל 2014

* * *

ידידיה יצחקי

דיוקן האדם ב"מאה שנים של בדידות"

 לגבריאל גרסייה מארקס

א.

עניינו של הרומן מאה שנים של בדידות נתון בשמו – בדידותו הקיומית של האדם. בדידות זו המתוארת ברומן מקיפה את האדם לא רק במקום, בחלל בו הוא חי, מעין מקונדו המוקפת מים מכל עבריה, אלא גם בזמן, שכן האדם מתואר כאן כשהוא מבודד ומנותק מהעבר ומהעתיד, ללא קשרים אמיתיים בין הדורות. אין זו בדידות של פלוני-אלמוני, אליה הוטל בתוקף נסיבות אלה או אחרות, או בדידות תחומה בפרק זמן כלשהו. זוהי, כאמור, בדידות קיומית הקשורה בעצם מהותו של האדם ונובעת ממנה. אין דרך להיחלץ ממנה, וכל קשר הנוצר בין בני האדם, ואכן נוצרים קשרים, קשרי אהבה, ידידות, קשרי הורים וצאצאיהם, אין בו אלא כדי להקל מעט ולזמן מה מנטל הבדידות.

נושא זה מקבל ביטוי ברומן זה בסיטואציות אנושיות קונקרטיות שיש להן גם השלכות אוניברסאליות, מעל ומעבר לזמן ולמקום המתוארים בו, מעל ומעבר לדמויות הקונקרטיות המופיעות בו. לאמור, זהו רומן המדובב מציאות אנושית מסוימת, קונקרטית, שמתוכה עולים דיוקן דמותו של האדם וגורלו, בכללותם.

קסמו המיוחד של הרומן, כך נראה, נובע מהתערובת הלא רגילה של מציאות ודמיון, של ריאליה עם אגדה, המשתלבים בצורה מפליאה לאפוס, סיפור תולדותיה של מציאות אנושית מסוימת, המשובץ בגורמים מיתולוגיים. גורמים אלה מקורם במיתוסים של התנ"ך ובמיתולוגיה של יוון, שתוך כדי שינוי צורה ותוכן לבשו דמות דרום אמריקנית, כביכול. נקל לזהות בפרשת רציחתו של פרודנסיו אגילאר, ידידו הטוב של חוסה ארקדיו בואנדיה, את המיתוס של קין והבל, שכן גם קין, אחרי שרצח את הבל, היה נע ונד, ואחרי שהוליד את בנו חנוך היה "בונה עיר" (בראשית ד). המסע דרך הסיירה למקונדו, "הארץ שאיש לא הבטיח להם" (24), הפך להיות המסע אל "הארץ היעודה" בתוקף חלומו של חוסה ארקדיו בואנדיה, ויש בו זיקה לנדודיו של אברם העברי, וגם לנדודיהם של בני ישראל במדבר לארץ המובטחת. מקורו של סיפור המבול בספר בראשית ובמיתוסים של עמי הקדם ברור למדי, וכך גם הסיפור אודות הפריון המופלא של צאן אאורליאנו השני, שגם לו, כמו ליעקב, היו שתי נשים. רמדיוס היפה עולה לשמיים כפי שאירע לחנוך ולאליהו. דמיון מה אפשר לראות בסיפור על "חגורת הצניעות" של אורסולה למיתוסים המקראיים אודות עקרותן של האמהות. בתיאורו של חוסה ארקדיו בואנדיה, הענק המורד באלוהים, ומרותק לפיכך לעץ הערמון, נוכל לראות בברור זיקה למיתוס של פרומתאוס, המורד באלים ומרותק לסלע. אמראנטה האורגת את תכריכיה לקראת מותה באריכות מייגעת, מזכירה בכך את פנלופה אשת אודיסאוס, שאורגת ביום ומתירה בלילה, אך יותר מכול, ובעומק רב, מופיע ברומן המיתוס של אדיפוס.

מיתוסים אלה, בגלגולם הדרום אמריקני, מבליטים את המשמעות האוניברסאלית ואת ההשלכות הכלל אנושיות של הסיטואציות הקונקרטיות  בהן הם משובצים. הרושם המתקבל מסיפורים אלה הוא שכך, או כיוצא בכך כבר היה לעולמים. "הם האמינו לזה בכתבי הקודש, אינני רואה מפני מה לא ואמינו גם לי," אומרת פרננדה כשהיא מאמצת את המיתוס של התינוק השט בתיבה על פני הנהר (268). אפשר לפרש את הדברים כקורות משפחה שהן למעשה כרוניקה של האנושות, כמצוין בשער האחורי של הספר, וכפי שקבעו כמה וכמה מבקרים וחוקרים. לאמור, מה במקורם משובצים המיתוסים בסיפור תולדותיה של האנושות, אף כאן, בתעתיק כך. אף על פי שיש בפרשנות זו, המציעה לקרוא את הרומן כאלגוריה היסטורית, דוגמת  אי הפינגוינים של אנטול פרנס, הבנה נכונה של הרומן, נראה לי שיש בו משמעות עמוקה ורחבה הרבה יותר. נוסיף עוד, שהיסוד הדמיוני שברומן אינו נשען על אגדות עם או פולקלור דרום אמריקני, ולא מעשיות עם הן המשובצות בסיפור העלילה המרכזי שלו. כאמור, אלה הם מיתוסים של עמי הקדם שהיו לנחלת התרבות האנושית כולה.

ב.

אפשר לתאר את דגם המבנה של הרומן כקו ספיראלי יורד, או של קו שבלולי מתכנס, עד לנקודה של אפס. "הזמן סובב במעגל" חושבת אורסולה, (202), "הזמן אמנם אינו חולף אלא מסתובב במעגל" (306), "העולם הוא גלגל חוזר," היא אומרת במקום אחר (267), וכיוצא באלה במקומות רבים. גם פילאר טרנרה סבורה כך, לדעתה "הזמן חוזר למקורותיו הראשונים ... תולדות המשפחה הזאת היו מנגנון של חזרות שאין למנען, גלגל שהיה חוזר לנצח נצחים אלמלא השחיקה המתמדת לבלי תקנה של הציר" (352-350). גם אורסולה חשה ב"מין השתחקות מתמדת של הזמן" (222), לאמור, הזמן סובב במעגל תוך צמצומו הבלתי פוסק של מעגל זה, עקב שחיקתו המתמדת. המאורעות חוזרים על עצמם, אבל במישור נמוך יותר, על פי דגם של ספירלה יורדת, או במעגל הולך וצר, בדגם הקו השבלולי המתכנס, לקראת נקודת האפס והאין. "מה שקורה הוא שהעולם הולך ונגמר," אומרת אורסולה (169).

קו זה של מהלך העלילה הוא כפול, מעין שני קווים מקבילים הנמשכים זה לצד זה בהקבלה לא גיאומטרית, שכן פעמים הם נפגשים ומתאחדים, מסתכסכים זה בזה וחוצים זה את זה. כפילותו של קו העלילה בולטת ביותר בדמויותיהם המקבילות של חוזה ארקדיו ואאורליאנו לדורותיהם, הנוגדים ומשלימים איש את אחיו. גם הנשים ערוכות במהלך העלילה בדמויות כפולות, נוגדות ומשלימות זו את זו אף הן, אורסולה ופילאר טרנרה אשר בנו שתיהן את בית בואנדיה; אמראנטה ורבקה, פרננדה ופטרה קוטס, העומדות זו על קוטב המוות, על אף היותה וולדנית, והאחרת על קוטב החיים והפריון עם היותה עקרה.

יסוד זה של מעגליות וכפילות מודגש היטב במהלכו של הרומן בחזרתם של אירועים וסיטואציות בזמנים ובנסיבות שונים. כך למשל הופעת זרים במקונדו היא מוטיב חוזר הרבה, הצוענים מופיעים בעיר מפעם לפעם בראשיתו של הרומן, וחוזרים ומופיעים לקראת סיומו (308). כך גם מלקיאדס, החוזר ובא בעיתות משבר, לפני ואחרי מותו, או מיתותיו. זרים באים למקונדו עם אורסולה, כשחזרה מחיפושיה את חוסה ארקדיו, אחר כך מגיעות הנשים הצרפתיות, תורכים, ערבים, צבאות הממשלה או צבאות הליברלים, אמריקנים, פועלי חברת הבננות ועוד. באמצע הרומן מלא ביתם של בני בואנדיה זרים, ואלה קובעים את מהלך העניינים. מופיעים גם זרים המשתלבים בחיי המשפחה ומשפיעים על גורלה. החל ברבקה, פייטרו קרספי, דון אפולינאר מוסקוטה, ועד לגסטון הבלגי, בעלה של אמראנטה-אורסולה. כמה פעמים מתוארים גיבורי הרומן כשהם מוקפים בחבורת ידידים. אאורליאנו "מטייל בכפר עם ידידיו הקרובים ביותר, מגניפיקו ויסבאל וחרינאלדו מארקס" (62). דורות רבים לאחר כך מקיף עצמו חוסה ארקדיו "האפיפיור" בחבורת נערים (330), ואאורליאנו האחרון קשור לחבורת המתווכחים בחנות הספרים של החכם הקטלוני (344). פעמיים מסופר על גבר החודר לחדר האמבטיה דרך גג הרעפים כדי לזכות באישה, לראשונה עושה זאת הזר שמנסה להשיג בדרך זו את רמדיוס היפה (212), ואחר כך עושה זאת מאוריסיו בבילוניה, מאהבה של ממה (262). כזכור, מעשים אלה סופם במוות.

רבים מגיבורי הרומן, לדורותיהם, מנסים לקשור את מקונדו אל העולם, חוסה ארקדיו בואנדיה יוצא למסע של תלאות כדי למצוא דרך אל העולם הגדול. חוסה ארקדיו השני חופר תעלת מים למטרה זו. אאורליאנו טריסטה בונה את מסילת הברזל, וגסטון מנסה ליצור קשר באמצעות דואר האוויר. בכל המקרים מתואר המעשה כמפעל כושל, ומפעל הרכבת, שממיט על מקונדו הרבה מאסונותיה בכלל זה. פעמיים מוצגת חליפת המכתבים כקשר מתעה, שאין בו ממש. חליפת המכתבים של פרננדה עם רופאיה הנעלמים, וחליפת המכתבים הכושלת של גסטון בעניין המטוס. פעמים רבות משובץ במהלך העלילה הצבע הצהוב, המסמל כאן, אולי, את נוכחות המוות. פרחים צהובים יורדים בשעת מותו של חוסה ארקדיו בואנדיה (130), עולים בכוס שיניו של מלקיאדס (68), ומנצים בסדקי הבית אחרי מות אורסולה (320). הקבליירו הנכרי מגיש לרמדיוס היפה פרח צהוב, מה שמביא עליו את מותו (180). פרפרים צהובים מלווים את מאוריסיו בבילוניה, וממה מהרהרת בו באור הצהוב של המנזר (326). אאורליאנו השני חוצה מדבר צהוב כדי להביא את פרננדה, מלכת המוות (190). הזהב הגורם למותו של חוסה ארקדיו "האפיפיור" מתגלה כ"זוהר צהוב" (330), גגם הגווילים של מלקיאדס הם "גווילים צהובים", וצהובה גם הרכבת שקרנותיה נושאים אלפי גוויות אל הים.

ג.

נראה שמבנה מעניין זה של הרומן נושא את משמעותו, לאמור, התהליך המחזורי תוך ירידה והתאיינות, והכפילות שבאחדות הם ממהותו של האדם; הירידה וההתאיינות הם הכרח קיומי במציאות האנושית, שהיא מציאות אחדותית ורבת פנים, ומתגלה בצורות ובדרכים שונות. ריבוי פניה של המציאות מתבטא גם בגורמים הדמיוניים, האל-מציאותיים, בהם הרומן משופע מאוד. גורמים אלה מיצגים מציאות נפשית, פנימית, כשהיא מושלכת כלפי חוץ, כאילו רצה לומר שהדברים האמיתיים והחשובים הם אלה המתרחשים בנפש האדם פנימה, בעוד חשיבותם של מעשיו שבממש מעטה, לעיתים קרובות.

מציאות פנימית זו, המושלכת כלפי חוץ מודגמת יפה בפרשת ביאתו של חוסה ארקדיו אל פילאר טרנרה. במקום אחד מסופר ש"לאחר כמה ימים קראה לו האישה פתאום לביתה, שם גרה לבדה עם אימה" (27), ואילו בדף הבא כשחוסה ארקדיו בא אליה בלילה, הוא מגלה שמלבד אימה גרים איתה גם שלושת אחיה, אחותה עם בעלה ושני ילדיה. משפחה גדולה זו, המפרידה בחשיכה בין חוסה ארקדיו לפילאר טרנרה, היא מעין החצנה של פחדיו וחששותיו, שהם ממשיים מאוד, מציאותם היא וודאית, ובעיקר, חשיבותם רבה במהלך הסיפור, אבל לעולם לא נוכל לדעת אם אכן היו לפילאר טרנרה אחים ואחיות, או שגרה לבדה עם אימה. למעשה אין לדבר חשיבות רבה. מכיוון שכך, בשביל אורסולה ממשיך חוסה ארקדיו בואנדיה להסתופף תחת עץ הערמון גם אחרי שמת ונקבר, אף על פי שהקולונל אאורליאנו אינו מבחין בו. מוסר כליותיהם של חוסה ארקדיו בואנדיה ושל אורסולה לובש את דמות רוחו של פרודנסיו אגילאר, וחוסה ארקדיו השני אכן נמצא בחדרו של מלקיאדס אף על פי שהחיילים אינם רואים אותו.

תפיסה זו של המציאות מונחת גם לפתחן של הרומן, מה שמדגיש מאוד את חשיבותה. בתמונת הפתיחה עומד אאורליאנו בואנדיה מול כיתת יורים, ונזכר באותו ערב רחוק בו לקחו אביו לראות קרח. אותו ערב רחוק, שאיננו קיים אלא בזיכרונו של אאורליאנו, אמיתי וממשי יותר מדבר הוצאתו להורג, שהוא אמור להיות הווה ודאִי ומוחש, שכן מתברר שאאורליאנו כלל לא הוצא להורג, בסופם של הדברים. צפון כאן גם רעיון שעובר ברומן כחוט השני, שהעבר האמיתי הוא בזיכרון.

התהייה על מהותם של הזמן בכלל, ושל הזמן האנושי בפרט, כמסגרת לקיומו של האדם, היא מהנושאים החשובים ביותר ברומן, ונרמזים גם בשמו – "מאה שנים". גם מילות הפתיחה – "שנים רבות לאחר כך" – מרמזות על כך, וכבר דובר במעגליותו ובמחזוריותו של הזמן כגורם קובע במבנהו של הרומן. הזמן, לפי הרומן, הוא יסוד סובייקטיבי ויחסי, שמהלכו איננו שווה ומוחלט.

כבר בראשיתו של הרומן אנו מוצאים שמלקיאדס מזדקן במהירות רבה מזו של חוסה ארקדיו (8), ובסופו של הרומן נאמר, "מלקיאדס לא סידר את המאורעות בזמן המקובל על בני האדם, אלא צמצם מאה שנים של מקרים יומיים באופן שכולם היו קיימים יחד ברגע אחד" (368). לאמור, הזמן המקובל על בני האדם איננו הזמן היחיד שבנמצא. חוסה ארקדיו בואנדיה מוצא שהזמן עמד מלכת בחדרו של מלקיאדס (75-74), אורסולה סבורה ש"אלוהים עשה לחודשים ולשנים את תעלולי הרמייה שעשו התורכים כשמדדו בד לסדינים'" ומוצאת בכך "ליקוי בטיבו של הזמן" (227). "השנים בימינו אינן עוברות כמו בימים ההם'" היא אומרת כשהיא חשה ב"השתחקות מתמדת של הזמן" (222). כזכור, גם פילאר טרנרה סבורה שקיימת "שחיקה מתמדת ... של ציר הזמן" (352), לדעתה "גם הזמן כושל לעיתים וקורו לו תאונות" (311).

יחסיות הזמן עם יחסיותה של המציאות מוליכים לרעיון שהעבר האמיתי הוא בזיכרון. כאמור, רעיון זה מונח לפתחו של הרומן, ומופיע פעמים רבות גם בגופו. על אמראנטה, למשל, מסופר שהייתה מבקשת את האפשרות "לטהר את הזיכרונות ולעצב את העולם באור חדש" (251). לגבי חוסה ארקדיו השני "הרכבת בעלת מאתיים הקרונות המלאה מתים יוצאת ערב ערב ממקונדו אל הים" (302). דבר הקבוע בזיכרונו. פילאר טרנרה חיה "בזמן הנייח והשולי של הזיכרונות" (351), ועל אמראנטה ואאורליאנו בבילוניה נאמר ש"הזיכרונות גילו להם את האמת, שהם היו מאושרים ביחד מזמן שהיו להם זיכרונות" (362). החכם הקטלוני, משאבד לו "חושו המופלא ללא מציאותי'" טוען "שעבר הוא שקר וכזב, שלזיכרון אין דרך חזרה" (357). ההתמוטטות והחורבן עם סופו של אאורליאנו בבילוניה, כרוכים בכך שלא היה "בכוחות נפשו לעמוד בנטל הכבד של עבר כה רב" (367). הזיכרון, שהוא העבר, הוא תודעת קיומו העצמית של האדם, בלעדיה "הוא שוקע במין אידיוטיות ללא עבר" (44). מחלת חוסר השינה היא מציאות ללא זיכרון ולכן ללא עבר וללא זהות, בה מחליפה המילה את מהותם של הדברים, והדברים נעשים לפי הוראות כתובות, "מציאות מעומעמת שנתפשה באורח עראי על ידי המילים" (47). השינה קוצבת את הזמן בהפרידה בין יום למשנהו, והזמן הוא כלי הזיכרון. אין עבר ללא זיכרון, ובלא עבר אין לאדם זהות ותודעת קיומו אובדת לו.

לעומת העבר הקיים בזיכרון, קיים העתיד בחזון, לאמור, העתיד קיים מראש, כתוב על גבי גווילים, אבל הדברים הכתובים אינם עשויים להתפענח אלא עם התרחשותם. אאורליאנו בבילוניה מדבר על "האפשרות המדעית לחזות את העתיד הנראה מבעד לזמן, כשם שאפשר לראות כנגד האור את הכתוב בגבו של דף" (348). העתיד כמוהו כדברים הכתובים בספר בדפים שטרם קראנו, הוא קיים, אלא שטרם הגענו אליו. יתר על כן, המאורעות מתרחשים כשהם מכוונים למטרה צפויה מראש, אם לא לתכלית כלשהי, ולכן הם קיימים מראש: "סר פרנסיס דרייק התקיף את ריוהאצ'ה רק כדי שיוכלו הם לחפש זה את זה במבוכיו הפתלתולים ביותר של הדם, עד שיולידו את החיה המיתולוגית שנועדה לשים קץ לשושלת ... היה צפוי מראש שעיר הראיים תימחה ברוח סערה ותאבד לנצח" (369). כבר אמרנו, הזמן המקובל על בני האדם אינו הזמן היחיד שבנמצא, ו"מאה שנים של מקרים יומיים ... היו קיימים יחד ברגע אחד" (368). אם כן, אפשר לנחש את העתיד בקלפים, על אף הסכנה ש"ניחוש בוגדני" ישבש את שורת העתידות, כפי שאירע לאאורליאנו חוסה (142), ופילאר טרנרה היתה יכולה לחיות "בעתיד גלוי ומבוסס באורח מושלם" (351).

ד.

מתפיסת עתיד דטרמיניסטית, פטליסטית זו קצרה הדך להנחה שאין תכלית למעשי האדם, ותכניותיו נועדו לכישלון. כך, למשל, מסופר על אאורליאנו חוסה שמתגלח לראשונה בחייו, "ולאחר כל הטורח נשאר הכול כפי שהיה" (131). כך בדברים הקטנים, קל וחומר בדברים ובמפעלים גדולים. כבר הזכרנו את המאמץ החוזר דור אחרי דור לקשור את מקונדו עם העולם, מאמץ שמתגלה בכל דור ודור כמעשה כושל. כל מעשיו ומלחמותיו של הקולונל אאורליאנו, וכן גם מאמצי אויביו לפגוע בו ולחסלו הם דוגמה מובהקת להיעדר תכלית במעשי האדם ולכשל בתוכניותיו, כיוון שמטרתן של מלחמותיו לא היתה ברורה לקולונל, וכישלונן היה צפוי אף מובטח מראש.

מעשי האדם מתוארים כיצירה אין סופית של דגיגי זהב אותם חוזרים ומתיכים כדי לעשות דגיגי זהב חדשים, "הרגל מגונה להרכיב על מנת לפרק" (202), כמו אמראנטה אורסולה שהייתה פותרת בעיות שהיא עצמה יצרה אותן, כדרך הבונים על מנת לנתץ (339).

דוגמה אחרת לכשל תכניות האדם גלומה בדמותה של פרננדה, התגשמות כושלת של שאיפותיו של אאורליאנו השני. גם המבול הוא ביטוי מובהק לכך, כי המבול בא עם סיום השביתה הגדולה, כשהכול נכונים לחזור לעבודה, אלא שכל העבודות והמעשים המתוכננים נדחים לאחרי הגשמים, שסופם מי יישורנו. על הציפורים שמביאה אמראנטה אורסולה למקונדו נאמר ש"זה היה הכושל שבכל מפעליה הרבים (של מקונדו) שסוכלו" (337). כך גם לגבי אידיאלים וחזיונות הזוכים להתגשם, בית החרושת לקרח, עליו חולם חוסה ארקדיו בואנדיה ותולה בו תקוות רבות (26), נבנה בסופו של דבר בידי אאורליאנו טריסטה (198), אבל אינו משנה דבר. כך מגלה אורסולה בדרך מקרה "את הדרך שנבצר מבעלה לגלותה בחיפושים רצופי מפח נפש" (37), לאמור, הקידמה היא פרי המקרה, האדם כביכול תועה קדימה, כמאמרו השנון של רוברט מוסיל. תוכניות האדם ומעשיו בעיקר הדברים מכוונים לגאול אותו מבדידותו. כל המלחמות והאהבות לא באו אלא כדי ליצור קשר בין אדם לרעהו, כל המפעלים לא נועדו אלא ליצירת קשר בין מקונדו לעולם, והנה, אם אכן נוצר קשר כלשהו הריהו בעייתי ביותר, ובסופו של דבר מטיל את בעליו לבדידות עמוקה ואימתנית הרבה יותר.

לעיתים קרובות מתבטא המאמץ להיחלץ מבדידותו הקיומית של האדם ביציאה מהעיר. מרבית גיבורי הרומן יוצאים ממקונדו תוך בריחה מעצמם או תוך חיפוש עצמם. כבר בראשיתו של הרומן מבקש חוסה ארקדיו בואנדיה "לפרוץ נתיב ממקונדו אל עולם התגליות הגדולות" (13). חוסה ארקדיו, בנו, יוצא לבקש את אושרו עם הצוענים. אורסולה יוצאת בעקבותיו "עד שנדמה לה שהרחיקה מאוד וכבר אין טעם לחזור" (35-34). ושוב, חוסה ארקדיו בואנדיה "הלך לאיבוד במשעולים נעלמים בחיפוש אחר אורסולה" (35). אחר כך יוצא אאורליאנו למלחמותיו, אאורליאנו חוסה נמלט מאהבתו את אמראנטה, אאורליאנו השני יוצא לחפש את היפה בנשים, וחוסה ארקדיו השני יוצא לבקש את נתיב המים למקונדו. חוסה ארקדיו "האפיפיור" יוצא לרומא, ואמראנטה אורסולה לבלגיה.

מכל הגברים רק אאורליאנו בבילוניה אינו יוצא כלל ממקונדו, אבל כל ידידיו יוצאים ואינם חוזרים אליה. לעומתם, יציאותיהם של בני בואנדיה נגמרות בשיבה מאוחרת, אל מציאות שבינתיים הלכה והידרדרה. כשחזר הקולונל אאורליאנו מאחת ממלחמותיו, "התפלא כמה הזדקן הכפר בשנה אחת בלבד" (115). אאורליאנו חוסה מוצא את אמראנטה "קמלה יותר מאשר בזיכרונו, נדכאה יותר, צנועה וביישנית" (138). בסוף כל המלחמות, אאורליאנו "חיפש את עקבות העבר שמלפני המלחמה ומצא עיי חרבות בלבד" (219). גם חוסה ארקדיו "האפיפיור" ואמראנטה אורסולה מוצאים בשיבתם המאוחרת עיי חרבות. למעשה, כולם חוזרים אל עיי חרבות, בלא שמצאו את אשר חיפשו במרחקים. כאמור, יציאה זו היא בריחתו של האדם מעצמו או חיפושיו את עצמו. יש והיציאה היא לשם חיפוש קשר עם העולם, מאמץ להיחלץ מבדידותו של האדם במקום, ויש והיצירה היא להבאת קידמה, מאמץ להיחלץ מהבדידות בזמן. גם זה וגם זה הם ככל הנראה מאמצי שווא, שסופם בשיבה מאוחרת.

המדע והידע הם תחום אחר בו מבטא הרומן את מאבקו של האדם בבדידותו. מבחינה צורתית קושר מוטיב זה את ראשית הרומן לסופו, את חוסה ארקדיו בואנדיה, אבי השושלת, לאאורליאנו בבילוניה, אחרון הצאצאים, שכן החקרנות, הסקרנות והרצון לדעת הם גורמים דומיננטיים בשתי דמויות אלה במיוחד, אם כי החקרנות מאפיינת הרבה מבני בואנדיה, ונושא המדע והידיעה שזורים ברומן ועוברים בו לאורכו.

חקרנותו והידע של חוסה ארקדיו בואנדיה הם בעייתיים, כיוון שתגליותיו ידועות מכבר, והשימוש שהוא מועיד להן אין בו ממש, אופייני לכשל שבמעשי האדם ובתכניותיו, וכל כך משום שידיעותיו ויכולתו הן יחסיות, מוגבלות במקומו ובזמנו, ומשום שאין לאדם מבט פרספקטיבי נאות לידיעה מוחלטת. בחוכמתו יכול האדם להבין דברים מוכרים ומקובלים ולגלות גילויים קיימים וידועים. הוא יכול לדעת את הדברים כפי שהם מופיעים לפניו, אך אין הוא יכול לרדת לחקרם ולתפוס אותם במהותם. "די להיות בטוח שאתה ואני קיימים ברגע זה," אומר הכומר לאאורליאנו בבילוניה (363).

יתר על כן, לידע של בני האדם יש תחום שהצצה מעבר לו היא חטא מוות, כפי שאירע לשבטו של מלקיאדס ש"נמחה מעל פני האדמה בעוון הצצה אל מעבר לתחום שהותווה לבני אדם" (39). מכאן שמאמציהם של בני בואנדיה לדורותיהם לגלות ולדעת את מה שמעבר לתחום הידע שנועד להם נידון מראש לכישלון, רק אאורליאנו בבילוניה טוען ש"אפשר הכול לדעת" (232, 340), מה שכתוב ספרים וגם מה שלא כתוב בהם, לדעתו אפילו את העתיד אפשר לדעת מראש בדרך מדעית (348). רק את עיקר העיקרים, את מטרת חיפושיה של בני בואנדיה במשך מאה שנים, את עצמו, את זהותו הוא אין אאורליאנו בבילוניה יודע, בדומה לאדיפוס, שפתר את חידת הספינקס, היא חידת האדם, ונחשב לכן לכול יודע, אבל את זהות עצמו לא ידע. זיקתו של אאורליאנו בבילוניה למיתוס של אדיפוס מתבטאת, כמובן, גם ביחסים הפרברטיים, האדיפאליים, בינו לבין דודתו אמראנטה אורסולה.

ה.

שאלת זהותו של האדם, השאלה מי אני ומה אני, חוזרת ברומן פעמים אחדות. מוצאם של אאורליאנו חוסה ושל ארקדיו, בניה של פילאר טרנרה, מוסתר ונשכח והולך במרוצת הדורות (38). לא ברורה גם זהותם של אאורליאנו השני ושל חוסה ארקדיו השני, התאומים שהתחלפו בזהותם פעמים רבות עד כי נשכח מיהו מי (167), נשכחה גם זהותה של סנטה סופיה דה לה פיידאד כאימם של השניים (319). בסופו של הרומן עולה בחריפות יתר שאלת זהותו של אאורליאנו בבילוניה. נזכור נא ששאלת הזהות קשורה בתודעת הקיום העצמי של האדם (44), ואכן, כשהולך אאורליאנו בבילוניה לברר את זהותו, אומר לו הכומר, "לי די להיות בטוח שאתה ואני קיימים ברגע זה" (363).

חיפוש עצמו של האדם, חיפוש זהותו האבודה, הנובעים מהצורך באימות האני המפוקפק שלו ובחיזוק תודעת קיומו, מקבלים ברומן ביטוי בשני מסלולים, בשאיפת הדעת ובסקס. אין זה מן הנמנע שמקורה של הזיקה בין השניים הוא בכפל המשמעות של "ידיעה" בעברית המקראית. פעילויות אלה מופיעות בשני כיוונים מנוגדים, כלפי פנים וכלפי חוץ. בראשיתה, השאיפה לדעת, על בעיותיה וגבולותיה, היא הרצון לדעת ולהבין את הסביבה ואת המציאות בתוכה חי האדם, וחיפוש קשרים כלפי חוץ, תוך מאמץ להיחלץ מהבדידות. זוהי עיקר פעילותו של חוסה ארקדיו בואנדיה. זוהי גם הגדרת עצמו של אאורליאנו כליברל. בהדרגה מתמקדת שאיפת הדעת במאמץ לפענוח הגווילים של מלקיאדס, לאמור, בהכרת האדם את עצמו, את עברו ועתידו, שהם תודעת קיומו וזהותו.    

משמעות דומה נודעת גם לסקס, לדחף המיני שהרומן משופע בו. מצד אחד אנו פוגשים בסקס מכוון כלפי פנים, זהו הדחף להתחתנות בתוך המשפחה ולגילוי עריות, שהיה קיים עוד בדורות ראשונים ומופיע ברומן לראשונה ברצונו של ארקדיו לשכב עם אימו, פילאר טרנרה, ואחר כך ביחסים הבעייתיים שבין אמראנטה לאאורליאנו חוסה ולחוסה ארקדיו. לבסוף מתמקד דחף זה במשיכה וביחסים האדיפאליים המתפתחים בין אמראנטה אורסולה ואאורליאנו בבילוניה. דחף זה הוא ביטוי לצורך ולרצון להגשמת עצמו של האדם, למיצוי מהותו, למציאת עצמו "במבוכים הפתלתולים ביותר של הדם" (369). עם זאת משמש הסקס גם דרך בריחה ומפלט לאדם מעצמו ומבעיותיו, זהו הסקס המכוון כלפי חוץ, אל מחוץ למשפחה. כאלה הם, למשל, יחסיהם של חוסה ארקדיו ושל אאורליאנו עם פילאר טרנרה, זוהי משמעותם של יחסיו של אאורליאנו השני עם פטרה קוטס, ושל אאורליאנו בבילוניה עם הכושית נגרומאנטה. דחף זה, בכיווניו המנוגדים, מקבל ביטוי בדמותה של אמראנטה, שמצד אחד מבקשת לברוח מעצמה אל פייטרו קרספי, או אל חרינלדו מארקס, ומהצד האחר יש בה צורך למודעות עצמית, שמסכל את קשריה עם המחזרים, וכן גם ב'טיפול' שהיא מעניקה לילדים אאורליאנו חוסה וחוסה ארקדיו. הניגוד שבין הרצון לברוח לבין הדחף למודעות עצמית מונע בעדה מלהגיע לפתרון כלשהו, ובסופו של דבר מתה בבתוליה.

הדחף לתודעת עצמו, גם בתחום הדעת וגם בתחום הסקס הוא גורם מכריע בבדידותו הקיומית של האדם. התכנסותו אל עצמו במאמץ לגלות או להגשים את עצמו הם המטילים אותו לבדידותו בזמן ובמקום. הרצון לדעת, בגילויו השונים במרוצת הדורות, גורם לבני בואנדיה להסתגר בחדרו של מלקיאדס, שבו הזמן אינו עובר, תוך ניתוק מסביבתם בגוף וברוח. הקשר הסקסואלי גם הוא מטיל את בעליו, בסופם של הדברים, לבדידות קשה, כך עם רבקה, שאחרי מות חוסה ארקדיו התמידה שנים רבות בבדידות אימתנית, כך גם עם פטרה קוטס, שנותרה בודדה בימי המבול, ובדידותה גברה עם מותו של אאורליאנו השני. וכך עם ממה, המסתגרת באלם עם זכר מאוריסיו בילוניה במנזר. כך אירע גם לגברים שביקשו מפלט מבדידותם בסקס, החל בחוסה ארקדיו שהסקס היה למקור פרנסתו, בקולונל אאורליאנו שהיה שוכב עם נשים בחשיכה בלי לראותן, ועד לאאורליאנו בבילוניה שביקש מפלט באהבתה של נגרומאנטה.    

הקולונל אאורליאנו היה "שורט שעות ארוכות וטורח לבקע את הקליפה הקשה של הבדידות" (156). אהבתו לרמדיוס הגבירה את בדידותו, כי רמדיוס היתה "דמות שמלאה עד אפס מקום את בדידותו האיומה" (63). בריחתו אל מלחמותיו העמידה אותו במרכזו של מעגל בדידות ברדיוס של שלושה מטרים, במרכז "המדבר השומם של הצהילה" (219). אאורליאנו חוסה, שהיה "פורק את משא בדידותו עם נשים אקראיות" (140), מצא קשר אל אימו, פילאר טרנרה, אבל גם בכך, "יותר משהיו אם ובנה היו חברים לבדידות" (141). על אאורליאנו השני, שלמראית עין נחלץ מבדידותו באהבתה של פטרה קוטס ובמשתאות וחינגות לאין סוף,  רק "החברות העליזה" בינו לבין בתו "שחררה אותו לפרק זמן מן הבדידות המרה שבהוללות" (244). אפילו אמראנטה אורסולה ואאורליאנו, "היצורים המאושרים היחידים, והמאושרים ביותר על האדמה" היו "בהסגר הבדידות והאהבה והבדידות שבאהבה" (358).

מקורם של ייעודי הבדידות הוא בהיעדר אהבה. אאורליאנו האחרון, בהיותו "היחיד במאה שנים שלידתו באהבה," נועד "להתחיל מבראשית את תולדות המשפחה ולטהרה ... מייעודי הבדידות" (356). אבל, כפי שניתן ללמוד מכמה וכמה פרשיות ברומן, פרשת רמדיוס היפה, למשל, אהבה כפשוטה היא לא מושגת ונושאת מוות. אהבתם של אמראנטה אורסולה ואאורליאנו, בהיותה מיצוי עצמו של האדם ותכלית חיפושיו את עצמו, נועדה לשים קץ לשושלת ולא לחדשה.

בדידותו של האדם היא קיומית, ממהותו של האדם, וכל קשר אל הזולת הוא רק הקלה פורתא, לזמן מה, מנטל הבדידות. אכן, המפלט היחיד, מלבד המוות, מבדידותו הקיומית של האדם הוא באלוהים, והנה, כבר בראשיתו של הרומן מתברר שאלוהים אינו קיים (52).

ו.

הקו הכפול, המתפתל ויורד, או מתפתל ומצטמצם במהלכו של הרומן, מתאחד בסופו של דבר ומתרכז בדמותו של אאורליאנו בבילוניה. הדחף לגילוי עריות, למיצוי ולהגשמת עצמו של האדם בתוך המשפחה הגיע למימושו על ידיו, וגם שאיפת הדורות לפענוח הגווילים של מלקיאדס, להבנת עצמו ולמציאת זהותו במבוכיו הפתלתולים של העבר, התגשמה על ידיו. מה נוראה היא התגשמות זו. "היה צפוי מראש שעיר הראיים (או מראות התעתועים), תמחה ברוח סערה ותאבד לנצח מזיכרונם של בני אדם בו ברגע שיכלה אאורליאנו לפענח את הגווילים" (369). האדם אינו מתוודע לעצמו אלא על סף חדלונו, אין הוא יכול להבין את עצמו ולפתור את חידת חייו אלא עם כיליונם. יתר על כן, אין לאל ידו לאמת את זהותו ואת עצם קיומו אלא במחיר חייו, במחיר קיומו.

החורבן וההתמוטטות הם גילוי עצמו של האדם, ואילו הגשמת עצמו ומיצוי מהותו היא מפלצתית, כשם שפרי אהבתם של אמראנטה אורסולה ואאורליאנו היה מפלצת. עם מותה של אורסולה הופיעה במקונדו "היהודי הנודד", דמות מפלצתית חיצונית, שלא מתוכו ולא ממהותו של האדם, מפלצת זו לא גרמה לנשים ללדת מפלצות (307), כי המפלצת האמיתית היא התגשמות ומיצוי מהותו של האדם מתוכו.

פעמים אחדות מרמז הרומן על יסודות מפלצתיים שקיימים בבני בואנדיה. "הגודל המופרז (של אבר המין) אצלו הוא בלתי טבעי כמו זנב החזיר אצל בן הדוד," חושבת אורסולה  על בנה (26). "משוכנעת שזרויות ילדיה מחרידות ואיומות כאותו זנב חזיר" (40). היא מאיימת על אאורליאנו להמיתו אם יהרוג את חברו, ומוסיפה: "הייתי עושה כך לו נולדת עם זנב חזיר" (156). כשהיה בוכה ברחמה "ברי היה לה שאותה געייה עמוקה הייתה הסימן הראשון לזנב החזיר האיום ... סימן מובהק לחסרון סגולת האהבה" (252). אם כן, המפלצתיות מתגלית כבר בדורות הראשונים, בתכונותיהם של חוסה ארקדיו ואאורליאנו הראשונים, ועוברת מדור לדור עד הגיעה למימוש ולמיצוי באאורליאנו האחרון.

נמצא אפוא שדיוקן דמותו של האדם שעולה ברומן מאחדותן של הדמויות השונות, שכן ריבוי פניו של האדם מתבטא בדמויות הרבות בסיטואציות שונות, הוא מפלצתי. האדם המתואר ב-מאה שנים של בדידות שקוע בבדידות קיומית במקומו ובזמנו, בלא שיוכל להיחלץ ממנה. אין תכלית לתכניותיו ולמעשיו ואין בהם ממש, וכול כולם אינם אלא כשל ומכשלה. הוא מוגבל בדעתו וביכולתו לדעת, ואין בכוחו לעבור את התחום שנועד לו מראשית הימים. מהותו וזהותו אינם אלא "מראות תעתועים" של קיום מפוקפק מכול וכול.

השקפת העולם שמציג הרומן היא פסימית מאוד. אין בה חדוות חיים, אין בה גם חיוב החיים. אין בה סיכוי, כי הרומן אינו משאיר פתח של הזדמנות שנייה. ירידתו של האדם נגמרת בהתאפסות מוחלטת, בהתאיינות שאין אחריה ולא כלום, שכן מה שהיה "אינו חוזר מימות עולם ועד עולם" (369).

* * *

עמוס אריכא

הקומדיה הטראגית

לעיתים אני נתקל בכותרת בולענית מצמררת באחד העיתונים, הבאה להבעית כי אנחנו מתקרבים לחזון אחרית הימים, להלך עלינו אימים כי אפוקליפסה נוחתת עלינו כחשרת פלדה ממרומים, מועכת את עולמנו עד שעולה אבק דק. דבר לא נותר. לא בחומר לא ברוח.

בעולם משתנה כשלנו, גם כותרת כזאת משקפת מציאות מטרידה כשהיא טבולה בהבליה. הבעייה הפעם היא לא רק בכותרת המשתרעת באותיות של קידוש-כוכבים אלא גם בתוכן ההיסטרי שנמצא מתחת לה ולו אחרי במישרין הפרשן המבוהל, מר נחום ברנע,

כתב-חצר מובהק.

כזו היתה ההרגשה הפוקדת את קוראי "ידיעות אחרונות" כשראו את הכותרת הראשית של גיליון ערב החג האחרון, המתריעה מהתמוטטות הרשות הפלשתינית על פי החלטתה, וביטול כל ההסכמים עם ישראל. לדעת הכתב יש בצעד "המיואש" הזה משום מתן גט כריתות למדינת ישראל וקץ עולם העלול לפגוע בנו בעקבות האקט המסעיר הזה. 

ההחלטה הזו התפרשה על-ידי כותב הרשימה המפורטת, מר נחום ברנע, כתב לשכות רמות משופשף וותיק עד לעייפה, כהחלטה שתיאלץ את מדינת ישראל לחזור ולהיות אחראית לאוכלוסייה הפלשתינית שתיוותר ללא הנהגה. לכאורה, שוב תרגיל משעשע מבית היוצר של הדימיון המזרחי המתפרע והסבור שיעלה בידו לזעזע עולם תוך שיגור מהלומה מכוונת היטב בכרס הרכה של מדינת ישראל, הפוביות ההיסטריות של הנהגתה. הכתב המנוסה ברנע היודע לבנות את כתבותיו, הרחיב בפרטים המעידים שאם יצלח המהלך הגאוני הזה, כי אז טרגדיה ממשית לפתחנו, מכל הבחינות, מכלכלה קורסת וביטחון מתמוטט.

מר ברנע אף המציא לקוראים נתונים כספיים המדברים על מיליארדים של שקלים שמדינת ישראל תצטרך לגייס בכדי לענות על צורכי הפלשתינים שימצאו, לדעת אבו-מאזן, בתנאים של "ממשל תחת מגף הכיבוש."

משום-מה מתעורר אצלי רושם שאת הרעיון הגאוני הזה שתל בראשם של אבו-מאזן וחבריו ההרפתקנים מישהו מאותם מטפחי תקוות-שווא ממוצא ישראלי, אלה שדואגים לנשוף רוח בשרידי המדורה שלא תכבה אש.

אינני יודע מי בוחש בהולדה המסעירה של כותרת זאת, אבל אין להתעלם מאפשרות שגם לשכת ראש הממשלה שלנו מעוניינת במהומה הנוצרת. רוב המקורות עליהם מסתמך נחום ברנע ברשימתו הרחבה באים מזירתם של "יודעי דבר" המקורבים לחוג המצומצם הפועל כתרנגול בוחן-רוחות של הלשכה המפורסמת בתזזיותה. בהסתמכו על מקורות אלה קובע הכתב "חתן פרס פוליצר הישראלי לעיתונאות," את מידת החרדה המשמעותית שמעתה תרבץ הר כגיגית כפוייה על ראש כולנו, ותסבך עוד יותר את מערכות חיינו המשובשים מכבר.

הרי לפניכם שוב ספין מבית הספינים הנודע של מר נתניהו, להסיט את נקודת הכובד משחרור הרוצחים הישראלים, ולאפשר תחת לחצו של ג'ון קרי לשחררם למרות המשמעות הדרמטית של אקט אווילי ומסוכן זה מבחינת העתיד, והסיכונים שייווצרו.

זאת תמונה הבלותית שאסור לאפשר לה אחיזה במציאות. שכן ברור היה לאורך כל הדרך כי שיטת הסחיטות של הרשות הפלשתינית מממשלת ישראל, המתכופפת כבננה נרקבת, צולחת כשנלווים אליה איומים בלתי-פוסקים, ברובם חסרי-ערך ממשי.

המנהיגות הפלשתינית ללא ספק רווה נחת גם הפעם ממוריה הישראלים המוכרים לנו. מכבר עמדו האבו-מאזנים על יכולתם לתעתע לא רק באמריקנים אלא גם בנו בעזרת אותם ישראלים "החרדים לגורלנו". די לאנשי רמאללה לנשוף "פו" ומיד הציפור שלנו, ממשלת הבננות חמורת הסבר, פורשת כנפיה בבהלה.

אומנם ראש ממשלתנו יודע להתעשת במהירות מהמדרון החלקלק לגיהינום, וניצל את ביקורי המופלטה, לחשוף עצמו כפי שראוי היה שיחשוף ולא רק במלים "גבוהות" מעורטלות מכל מעשה רצוי. שוב חוזר הוא על פזמונו היצירתי ורב ההשראה בנוסח, "יתנו-יקבלו," אמירה שבמציאות מעולם לא עמד בה – היפוכה של אמירה זו הוא הנכון לגבי אותו מומחה מפוקפק לטרור שהגיע אצלנו למעלת ראש ממשלה.

ההצהרה האחרונה של האדון מירושלים ש"אם הם רוצים בשלום שיחפשו אותנו," שוב מעידה שאלה מילים חלולות בלבד, שמשקלן יכול היה להיות רב ומשמעותי אילו היה זה שמשמיע אותן ראש ממשלה בעל כתפיים רחבות וראש צלול לעמוד מאחוריהן ולשנות את כללי הסחר-מכר העלובים בבזאר המזרחי אליו נגררנו. ראש הממשלה מפריח בחזה-גיבורים את המלים "שיחפשו אותנו," מתוך הבנה כי האיומים האלה מרמאללה הם הבל מוחלט. אכן, ייתכן שזהו מצב קומי בשלב זה, אך סופו דרמה וטראגדיה בשלב יותר מאוחר, אם ימומש, שכן כאשר אין חזון – אין פתרון.

אבל הבעייה היא לא רק באיום הזה של אתמול. הבעייה היא שהפלשתינים מרעילים את דמנו באלף נגיסות. מחר כשתהיה להם מדינה, ומשהו לא ימצא חן בעיניהם, שוב יחזור משחק האיומים המקובל אצלם לאורך ההיסטוריה, "פוס, לא משחקים."

אין גבול לתעתועי-איומים מופרכים. נניח לרגע שחתמנו על שלום וכבר קיימות שתי מדינת, אחת פלשתינית ואחת ישראלית. הרי ברור לכל בר-דעת כי הפלשתינים יתיישבו לנו על ורידינו וימשיכו למצוץ את דמנו, ואף לא יהססו ב"ייאושם" לחזור ולאיים גם בפירוק מדינתם. הם כבר מומחים בהטמנת מוקשים.

מבחינה זו אין חדש תחת כיפת השמיים. הפארסה העגומה הנמשכת עשרים ואחת שנה, מאז ספטמבר 1993, העמידה את המשא ומתן בימים אלה כמערכון קומי אווילי, והסצנה האחרונה רק מוכיחה בשקיפות את הכוונה האמיתית של ההנהגה הפלשתינית, לבלוע את מדינת ישראל על-ידי הצפתה בפלשתינים. משמע, הפלשתינים אינם מרפים מהתוכנית הגדולה שלהם – היעד האחרון, חיסולה של מדינת הלאום העברי.

זו איננה מחשבה מטומטמת וכאן נמתח הגבול הנפרץ שבין קומדיה לטראגדיה אמיתית, היות ועד היום לא הצגנו תוכנית ברורה משלנו. אילו עמד בראש ממשלת ישראל אדם בעל חזון אמיתי, המסוגל להציג דרך ברורה ולקבל החלטות בעלות משקל, היה נמנע מצב זה הממשיך בתעתועי משא-ומתן ללא תכלית כבר עשרים ואחת שנים; אין לנו הנהגה המסוגלת לתפקד בזווית של ראיית-נולד מרחיקת-טווח. אין ראש ואין זנב. יש גוף בננתי משונה שאינו מסוגל למשילות אמתית שהוא כל-כך חושק בה.

מסתבר כי לא סתם קו דק מפריד בעולם התיאטרון בין הקומי לטראגי. המציאות שלנו עולה על כל דמיון, והיא מאשרת את המצב הקפקאי-תיאטרלי אליו נקלענו מפני שרגליו של ראש הממשלה שלנו נטועות עמוק בביצה רדודה והוא אינו מצליח להיחלץ ממנה, למרות שנמצאים כאלה שממשיכים לראות בו מופת-טבע נדיר. בכל מקרה, יש לדחות על הסף את המשך מדיניות האיומים של הפלשתינים ואת זה ישיג רק ראש ממשלה מסוג אחר. המלכודת של הפלשתינים שקופה כיום יותר מתמיד ובעצם משמעות הכוונה האמיתית שמאחוריה אין לזלזל.

אהוד: האיום של אבו מאזן לפרק את ה"רשות" הפלסטינית ולהטיל את הדאגה למיליוני ה"פלסטינים" עלינו – ממחישה את האופי הפרזיטי שלהם מימים ימימה: לסחוט מה שיותר כספים בזכות "פליטותם" הפיקטיבית-ברובה, ולצפות לקץ המדינה היהודית.

* * *

רות ירדני כץ

להיות ישראלי בְּרוֹק-ויל

את ליל הסדר עשינו עם הבן ומשפחתו ברוק-ויל שבמדינת מרילנד, 20 דקות מהבירה וושינגטון. המקום שבו הם גרים נקרא "קיבוץ" מפני שרוב המאכלסים הם ישראליים והבתים סמוכים אחד לשני, כולם מכירים את כולם, כולם מתארחים, מארחים וחולקים את מה שעובר עליהם יחד. לכולם יש ילדים והילדים מעורבבים, ובשעות הפנויות כולם על הדשא או בגן המשחקים או זה אצל זה.

לא רק אנחנו באנו להיות עם משפחת הבן, עוד סבים וסבתות, דודים ודודות, אחים ואחיות הגיעו מכאן לשם למשפחות הישראליות ואווירת חג שררה בקיבוץ, כולם התכוננו לליל הסדר. ביום לפני, המרכז היהודי שממוקם לא רחוק מ"הקיבוץ", מרכז גדול ויפה שכמובן כולל בית-כנסת הכינו הופעה מיוחדת לילדים. הצגה של הגדת פסח. האולם היה מלא בילדים ואנחנו יחד איתם למדנו על פרעה, מרים, משה, מהי עבדות, על עשר המכות והיציאה לחופש. הילדים גילו בקיאות, הם ידעו על מי ועל מדובר ושיתפו פעולה בהתלהבות, והאורחים מהארץ, הסבים, הסבתות והקרובים קרובים ליבם התרחב.

ביום ליל-הסדר ריחות התבשילים עברו מבית לבית והתכונה היתה גדולה. בערך בשעה שבע בערב כולם הסבו לשולחן. כל הבתים הוארו וזה הזכיר לי את הקטע מ"כנר על הגג" בערב שבת. כלתי ביקשה לקיים את הסדר כהלכתו ואנחנו כמובן ממושמעים והסכמנו. שירי ההגדה נשמעו ועברו מבית לבית כמו גלים. הנכדים שלנו שרו בחוזקה הלילה הזה, הלילה הזה... בערב המרגש הזה  היו איתנו מירה ופרנסוא אנגלר, חתן פרס נובל לשנה זו בפיזיקה, שקיבל את הפרס על חלקו הגדול בגילוי "החלקיק האלוהי". החברוּת בינינו היא רבת-שנים וביחד עברנו ים-של-חיים. פרנסוא הוזמן לתת הרצאה באוניברסיטת מרילנד ובהארוורד בוסטון בדיוק באותם תאריכים שאנחנו קבענו, אז כבר  הגענו לבריסל אליהם כמה ימים קודם, פגשנו חברים יקרים ואהובים והיינו באותה טיסה לוושינגטון. ליאורה ואיתמר בני, הזמינו אותם לביתם, והם היו איתנו (היה צפוף אבל מהנה) ואת רוב הזמן בילינו יחד להוציא את הגיחות שלו. בליל הסדר הוא היה שותף מלא. הוא מכיר את ההגדה ואת השירים ואפילו שר. פרנסוא בן למשפחה יהודית ששרד את המלחמה ההיא הנוראית והגיע לגבהים בלתי-יתוארים שר איתנו את אחד מי-יודע. מירה במקור היא ישראלית.

העיר רוק-ויל מונה כ-60 אלף תושבים וכ-15% הם יהודים והשפעתם גדולה. לקראת חג הפסח כל הסופר-מארקטים התארגנו ובכל אחד מהם ניתן למצוא מצות, חזרת, גיפלטעפיש, קניידלעך וכו'. הכול גדול באמריקה. מה-זה-גדול זה לא יאומן. כל פעם אני מתפעלת מהגודל. סופר-מארקטים, מסעדות, בתי-עסק, ומה לא. על יד אזור המגורים של הבן ישנם כמה מרכזים והרבה מסעדות מכל העמים ומכל הסוגים. מה שרוצים רק לבחור, אפילו פלאפל.

אבל יש פלאפל עוד יותר טוב. אחד מחברי ה"קיבוץ" החליט לפנק תמורת תשלום את אוהבי הפלאפל ובכל יום חמישי הוא מציע להם מנת פלאפל שהוא מכין בביתו. פיתה עם כל התוספות: טחינה, חומוס, סלט ירקות, סחוג וכמובן כדורי פלאפל, יוזמה שמברכים עליה.

כן, הגעגועים וההתרפקות עושים את שלהם. אבל יש עוד דברים חוץ מלהיות ישראלי ולשמור ולשמר את המסורת. למשל מסעדות. הלכנו גם ליפנית. היפנית מציעה ארוחת-מזנון למבוגר ב-14 דולרים ולילדים ב-9 דולרים. מזנון ענק שלוקחים מה שרוצים, כמה שרוצים ואפשר למלא את הצלחת עוד ועוד. אין מה לדבר, האוכל המוצע הוא יפני לא על-יד ולא קרוב, וברמה. לדבר אחד הם לא מסכימים, שתערים על הצלחת ותשאיר חצי. ישנה אזהרה כתובה –שמי שמשאיר אוכל בצלחת משלם קנס. התוצאה: הסועדים אוכלים ומשאירים צלחות נקיות. שום דבר לא הולך לזבל. רעיון מבריק.

גם במסעדה היוונית ביקרנו ואכלנו עלי-גפן ממולאים, חציל קלוי עם טחינה וקבאב כמו בבית. בעל המסעדה התעניין מניין באנו וכשאמרנו מישראל הוא לא הפסיק להלל ולשבח ואמר שהוא חי בזכות היהודים שממלאים את מסעדתו ובכלל היהודים זה עם מיוחד. לא הוא לא יהודי. כשהצגנו בפניו את פרנסוא אנגלר הוא ביקש סליחה, עזב, חזר ואמר:

"בדקתי באינטרנט וזה נכון. אתה חתן פרס נובל לפיזיקה." זה היה מצחיק.

הוא גם סיפר בצניעות שהוא זה שמכין את ארוחות הקייטרינג לנשיא בבית-הלבן באירועים שונים, והראה לנו תמונות. שאלתי: "אתה מגיש אוכל יווני?" תשובתו היתה: "ממש לא. תלוי באירוע, מי המוזמנים ומה מתאים להם."

היה מעניין וטעים אצל היווני.

שלושה שבועות בילינו עם חבורה אהובה, צחקנו, אכלנו, היכרנו ולמדנו כל יום דברים חדשים.

* * *

עוז אלמוג

מחוץ לביסטרו – קרוב לאסון

שוק הפשפשים הגדול של פריז מלא וגדוש בפיצ'פקס ישנים, אבל הוא רחוק מלהיות שוק עממי, ומיועד בעיקר לצרפתים בני המעמד הבינוני והגבוה ולתיירים עשירים. למעשה מדובר במתחם וינטז', ענתיקות ונוסטלגיה אמנותית, שרוב מוצריו יקרים. הוא בנוי יפיפה, כמו שהצרפתים יודעים, וכיף להסתובב בתוכו, אבל יש משהו מטריד ואפילו מבהיל בביקור שם. השוק העממי האמיתי עוטף את "שוק הפשפשים" הוותיק. מדובר במאות דוכנים של ביגוד והנעלה באיכות נמוכה, לצד קישוטי קיטש וחיקויים זולים מכל הסוגים. "בשוק הפשפשים" המוכרים והקונים הם בעיקר "הלבנים" ואילו מסביב ובצמוד לשיק הפריזאי רוחשת אוכלוסיית מהגרים ענייה, רובם מוסלמים. לכל אורך הדרך מהמטרו לשוק עומדים רוכלים דוברי ערבית, כשבידיהם סחורה גנובה או פגומה (שעונים, סלולריים וכו') ומפצירים בעוברים ושבים לקנות. מבטם מלא ייאוש ואיבה ושפת גופם משדרת ניכור ואלימות כבושה.

דומה שהאירופאים חיים בנאת מדבר ובטוחים שהמים ימשיכו להשקות את הבוסתנים השופעים שלהם לעד. אבל לא מהנמנע שהגננים הזרים יפנו את קלשוניהם כלפי בעלי הבית וקול המואזין ישתיק את המקהלה הנוצרית התמימה.

חוקי הסוציולוגיה מלמדים שפערים תרבותיים, המודחקים בשל נוחות, בורות וצביעות, יוצרים מתח שסופו להתפוצץ. אירופה קרובה לאסון – ובפריז, יותר מכל עיר אירופאית אחרת, זה כתוב על כל כנסייה, ארמון ובית קפה.

יש הגורסים שמקור המילה "ביסטרו" במילה רוסית שתרגומה "מהר". היא חדרה לשפה המקומית כאשר הרוסים שלטו בפריז ודרשו לזרז את המלצרים הצרפתים העצלים בהגשת המזון. הצרפתים אכן ידועים כמי שמתנהלים בעצלתיים ושבויים בהנאות החיים. זה עלה להם ביוקר יותר מפעם אחת לאורך ההיסטוריה. הביסטרו של פריז בימינו אמנם פתוח אל הרחוב, אבל רבים מיושביו הנאורים אינם רואים את פני העוברים ושבים.

* * *

הזמנה

להשקת הספרים

"מסעותיי עם נשים", "והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

ההשקה תתקיים ביום שני, כ"ו באייר תשע"ד, 26 במאי 2014

 בשעה 19.30 בבית הסופר, רח' קפלן 6, ת"א

סדר היום: התכנסות וכיבוד קל

ישאו דברים:

ד"ר ארנה גולן – מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד"?

ד"ר משה גרנות (שגם ינחה את הערב): יש זקנים שזוכרים ו"הפוך על הפוך"

פוצ'ו: הייתכן כי גיבורי הפלמ"ח והנח"ל היו מאוננים במסתרים?

דוד מלמד: מסעות בארץ הרועדת

אהוד בן עזר: הנחתום מעין-גדי מעיד על עיסתו

הכניסה חופשית

חניון ללא תשלום (מ-19.00) ברחוב ליאונרדו דה-וינצ'י

ממזרח לבניין הסוכנות

בערב ההשקה לא יימכרו ספרים!

* * *

יעל שהם

הירקון – מנחל איתן לשמורת טבע

שפעת המים הנובעים ממאות המעיינות שמזינים את נחל הירקון הפכוהו לנחל האיתן הגדול ביותר באזור החוף של ארץ ישראל. אולם לא רק מעיינות מספקים לירקון כמויות אדירות של מים אלא גם אגן ניקוז המשתרע במרכז הארץ ויוצר מעין מניפה כשבסיסה בין ירושלים לשכם.

בספרו של מנחם מרקוס "מדריך ישראל החדש" כרך 9, מסופר כי עד למלחמת העולם הראשונה היו ביצות רבות וסבך צמחייה צפוף משני עברי הנהר. מצב זה יצר מכשול טבעי חשוב בימי קדם וכך חילק את ארץ ישראל בין צפון הארץ לדרומה. כמות המים הגדולה ואדמה חקלאית טובה הביאו את מייסדיה של המושבה העברית הראשונה – פתח-תקווה, להתיישב על גדות הירקון ולהתחיל בפיתוח חקלאי. בתקופה זו הגיעה הזרימה במקורות הירקון ל-60 מיליון מ"ק בשנה. [המתיישבים הראשונים, למזלם, לא התיישבו ממש על גדות הירקון. אלה היו מי שבאו בעקבותיהם, "הירקונים", שנכשלו, כפי שהזהיר אותם הרופא היווני. – אב"ע]

השלטון הבריטי החל ב-1936 ביוזמה לתפוס מקצת מן המעיינות באזור ראש העין (ראס אל עין) להכניסם לצינורות ולהוביל את המים לתגבור אספקת המים לירושלים.

השינוי הגדול שחל בזרימת המים ממעיינות הירקון אל הנחל – חל כאשר מדינת ישראל החליטה כי יש לפתח את הנגב ולספק מים עבור החקלאות המתפתחת בעשרות המושבים והקיבוצים שנוסדו בנגב עם קום המדינה והושבת העולים החדשים שם.

בתוכנית שנקראה "אוצרות המים" קובעים מומחי המים של המדינה הצעירה כי "היות ובסביבתו של הירקון אין מחסור במים מפאת האפשרויות הרבות לניצול מי התהום, הננו רואים את עיקר תפקידו באספקת המים לנגב."

תיכננו והחלו מיד בביצוע. בינואר 1952 במבצע של חברת "מקורות", נתפסו 95% ממי המעיינות המרוכזים לרגלי מבצר אנטיפטרוס, הוקם סכר ווהם הוכנסו לצינורות  בקוטר 66 אינץ'.

דרישות ביטחוניות חייבו בניית מערך תחנות שאיבה ואיגום תת-קרקעיות. החשש מהתנכלות טרוריסטית למפעל המים הענקי הזה דרש מיגון מכסימלי. ב-14 ביולי 1955 הסתיימה בניית המפעל ומי הירקון החלו לזרום דרומה בקו שאורכו 108 ק"מ. חגיגה רבת משתתפים נערכה בתחנת השאיבה של "מקורות", בדרך לראש העין. ראש הממשלה דאז, משה שרת אמר:

"היום אנו מטים את מי הירקון מן הערוץ בו זרמו מימי בראשית [מערבה] – דרומה, למען יפרו שממה ויעזרו לביסוסו והקמתו של ישוב יהודי חקלאי חדש. מחר יבוא תורו של הירדן."

התלהבות היישוב בארץ היתה כה גדולה, שיחיאל מוהר חיבר לכך שיר מיוחד עם לחן של משה וילנסקי אותו ביצעה שושנה דמארי – "הורה ממטרה!"

"רן קילוח בצינור,

צינורות עורקי הנגב,

זה דרכו של המזמור

מן הברז אל הרגב

יעלו מימי תהום

משאבה אומרת לחם!

נגב, נגב, מה מיום?

נגב, ממטרות עליך!"

אולם לא רק לנגב נתפסו מעינות הירקון. גם ערי גוש דן מתל-אביב ורמת גן ועד פתח-תקווה – כל המרחב העירוני היה זקוק למי שתייה. וכך הוקם "קו דן".

מפעלי מים אלה, שחשיבותם אינה ניתנת לערעור, יִבשו למעשה את מעיינות הירקון ודלדלו למינימום את הזרימה באפיק הנחל מתל אפק מערבה. כתוצאה מכך נפגעה קשה הצמחייה המיוחדת במקום, ומיני דגים ובעלי חיים אחרים נעלמו והיה חשש להכחדתם כליל.

רשות שמורות הטבע, רשות נחל ירקון וגורמים נוספים, נרתמו לפעולה נמרצת להציל את הנחל וכל החי והצומח סביבו. ב-1993 הושלמה בנייתו של גן לאומי "מקורות הירקון", המופעל על ידי "רשות הטבע והגנים" הגן כולל בתוכו את "תל אפק" ומעלה ערוץ הירקון. "בריכת הנופרים" השיבה את הפרח היפהפה לנופי הירקון. מים שפירים, שמקורם באקוויפר ההר, נשאבים במיוחד ומוזרמים לערוץ הירקון. דשאים מטופחים סביב וצמחיה טבעית נותנת למטיילים מקום נפלא לבלוי משפחתי. גם חברת "מקורות פתחה מרכז מבקרים, המספר את סיפור קו ירקון-נגב ואת חיבור "המוביל הארצי" לתחנת ראש העין ביוני 1964. כמו כן ניתן לראות שם את התחנה התת קרקעית שהוקמה בשנות החמישים.

פורסם לראשונה ב"ידיעות פתח-תקווה" מיום 18.4.14.

* * *

זאב בן-יוסף

חלומות קֶרי שהולך בְּקֶרי

משמעות "קֶרי" לפי המילון העברי מבהירה מה בדיוק עשה או ניסה לעשות ג'ון קֶרי בניהול מדיניות החוץ האמריקנית בכלל ובמזרח התיכון בפרט. נוכחנו זה מכבר שמדיניות החוץ שמובילים חוסיין אובמה ושר החוץ שלו ג'ון קֶרי, רצופה בכישלונות צורמים המלוּוים באשליות ובחלומות שווא, כתוצאה מקריאה שגוייה של תהליכים ומצבים המתרחשים במזרח התיכון, כמו גם ברוסיה, סוריה, איראן ואוקראינה. הרגשנו תמיד שמאחורי המסיכה החמימה של קֶרי מסתתרת אדנות ויוהרה של מי שיודע הכול, לכאורה – הרבה יותר מהצדדים הנוגעים בדבר, כך שמי שאיננו סר למרותו וממרה את פיו – מכעיס את קֶרי מאוד.

לכל אלה יש תימוכין ואישוש מלא במילון העברי שלנו ואף ביהדות.

על פי המילון – "קֶרי" הוא מֶרי, מרדות, התנגדות תקיפה.

משמעות הביטוי "הלך עימו בקֶרי": הכעיס אותו, הִמרה את פיו, נהג עימו בגסות.

לתשומת לב בוגי יעלון.

משמעות נוספת של "קֶרי" שמציין המילון: חלום רטוב, פליטת זרע (שפיכה) לא רצונית במהלך השינה. לעתים קרובות קֶרי מלווה בחלומות ארוטיים. לא תמיד מלווה פליטת הזרע ביקיצה מהשינה. קֶרי שכיח בעיקר בגיל ההתבגרות ואצל צעירים, אך יכול להופיע בכל גיל. על פי דוח"ות קינסי, 83% מהגברים האמריקנים חווים קֶרי לפחות פעם אחת בחייהם.

על פי היהדות, קרי מטמא את האדם והוא נדרש להיטהר: "וְאִישׁ, כִּי-תֵצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת-זָרַע--וְרָחַץ בַּמַּיִם אֶת-כָּל-בְּשָׂרוֹ, וְטָמֵא עַד-הָעָרֶב." (ויקרא, ט"ו, ט"ז).

מומלץ שגם מי שאיננו שומר את מצוות היהדות וניהל מגעים אינטנסיביים עם קרי, יטהר עצמו לאחר מכן.

לתשומת לב ציפי ליבני.

משמעות נוספת לפי המילון: קֶרי הוא גם מִקרה אסון, פֶגע מקרי, אונס. ממש נכון ומדוייק. נראה שבסופו של דבר זוהי גם המשמעות של כל מה שקרי עשה וניסה לעשות פה באזורנו.

הכותב, זאב בן-יוסף, הוא ממייסדי הליכוד ומוותיקי תנועת בית"ר, חבר מרכז וחבר לשכת הליכוד, עיתונאי, פובליציסט ועורך כתבי עת, איש הסברה ויחסי ציבור מזה יובל שנים, בעל תואר ראשון במדע המדינה ויחסים בינלאומיים מהאוניברסיטה העברית, משלים בה תואר שני בפילוסופיה של המדעים.

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

החריש התקיים יומיים אחרי ד' חנוכה תרל"ט, כלומר, ביום חמישי, ו' חנוכה, ל' כסלו תרל"ט, 26 בדצמבר 1878.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

הסאגה אינה שייכת לספרות העברית ה"חשובה", זו שיש לה סנדקים ומשרתים – ולכן גם לא הופיעה בהוצאת ספרים "מכובדת" ולא עברה עריכה, לבד זו של מי שכתב אותה וגם הביא אותה לדפוס (המלביה"ד), בטיפולם המקצועי של המפיק אלישע בן מרדכי ואשתו שרה, מסִדרת "ספרי מקור".

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

ערב השקה לספרה של ציפי שחרור

 בחסות בית היוצר של אקו"ם

ביום  ב' 12.5.14 בשעה 20:30 יתקיים אירוע השקה חגיגי

לרגל צאת ספרה של ציפי שחרור:

"לאונרד כהן שר לה"

שראה אור לאחרונה בהוצאת הקיבוץ המאוחד

האירוע יתקיים  בבית היוצר של אקו"ם, האנגר 22, נמל תל אביב.

באירוע ייקחו חלק סופרים משוררים, חוקרי ספרות, אמנים, שחקנים ומוזיקאים

בין המשתתפים: פרופ' עוזי שביט, פרופ' זיוה שמיר, המשורר אשר רייך,  הסופרת דורית זילברמן, יוסי אלפי ועוד

בתוכנית האמנותית: הזמרת קרן הכט, השחקנית הילה פרידמן  ועוד.

מנחה: מרגלית מתתיהו (נציגת אקו"ם)

* * *

אהוד בן עזר

"שלוש אהבות"

הוצאת "אסטרולוג" 2000, אזל

פרק עשירי

יום הולדת של קנדונים

אותה תקופה טרם היו בשימוש גלולות נגד הריון. כבר מההתחלה עליזה קנתה לי קנדונים ושמרה אותם במגירה בארון-הלילה ליד מיטתה. במחשבה שנייה, אולי נותרו שם מהתקופה של טרום-גירושיה או ממאהבים אחרים שהיו לה לפניי. היא העדיפה לשמור את הקנדונים אצלה כדי שתהיה לה ביקורת עליי. רגע לפני ההתזה היתה הודפת אותי מעליה בקשיחות ומלבישה לי את הקנדון בתנועות נמרצות כמו מורה שמסדרת את המעיל או הכובע על התלמיד לפני שהוא יוצא החוצה לגשם. בושה לספר, לא פעם גמרתי בגומי בין אצבעותיה.

בקנדונים השתמשנו רק כדי שלא להכניס להריון, ולא מפחד המחלות. בימים ההם עוד לא התגלה האיידס. לכל היותר יכולת לחטוף טריכומונאס לאחר ביקור בווגינה שידעה תחלופה תכופה מדי. משתין בקושי בבוקר. לוקח גלולות ונירפא מהדלקת. נזהר שלא להדביק בינתיים מישהי אחרת. קראו לכך שיטת הטלפון. אבל בחיים, בחיים לא היתה בסקס ובסקס-מזדמן סכנת מוות. יכולנו לזיין אז בלי חשש כל מה שזז, ותחי האהבה העברית החופשית!

יום אחד, באותו ערב הייתי אמור לצאת עם עליזה לקולנוע לכבוד יום-הולדתי והדבר היה אמור להישמר בסוד, אני חוזר לחדרי ומה עיניי רואות? זר קנדונים לבנים-שקופים מתנופף לו ברוח הקלה, שט כשהוא קשור בחוט למנורה המשתלשלת מהתקרה!

גנבה אותם הקטנה מהמגירה של עליזה וניפחה.

ואותיות צבעוניות ציירה עליהם, אני חושב, בשפתון: "יום הולדת שמח לחבר!"

וגם שמעתי צחוק חנוק מהעבר השני של קיר הדלתות והזגוגיות האטומות. חתכתי את החוט, הוצאתי את האוויר בקול שריקה מעצבן, שהזמין חיקוי-בפה מהעבר השני, עטפתי את הבלונים הרפויים בנייר-עיתון ויצאתי לזרוק את החבילה לפח הזבל שבחצר הסמוכה. פחדתי מבירור אצל עליזה. היא תהיה משוכנעת שגנבתי אותם כדי לזיין איזו חברה אינטימית שלי, שאינה קיימת אלא בדימיונה. המשכתי מיד לבית-המרקחת של רחביה. בשארית כספי קניתי שתי חפיסות חדשות והגנבתי אותן למגירה של עליזה. בגלל התעלול של הקטנה היה עליי לדלג על שלוש ארוחות-צהריים.

ככה.

עליזה החלה מהרהרת בקול רם, בנוכחותי, אם לא הגיע הזמן לגלות לקטנה את האמת של יחסינו ולהעמידה בפני עובדה – גם לאמא יש צרכים. אבא כבר מזמן נשוי לאישה אחרת. ועל הקטנה להיות מאושרת שאמא כן מצאה לה חבר, ושטוב לה.

אך לא היה לעליזה אומץ לשיחה הזו.

ואני, אני כבר הייתי מאוהב כולי באורנה המתעללת בי, ולא ראיתי ברכה רבה בהיעשותי למין אב-חורג שלה, ובאופן כמעט רשמי! גם פחדתי מתגובתה, פן תקים צרחות כאלו, שלא אוכל עוד להמשיך לגור במחיצתה ולהעריץ אותה לילה-לילה, משתדל אפילו לכוון את תנועותיי במיטה – לרחש תנועותיה כאילו תשוקה פועמת בשנינו, בהזיות שלפני השינה. מאמין שכמו שאני מעלה בדמיוני את גופה הבתולי, העגלגל, עם רעמת השיער הג'ינג'י הכהה, כשהיא חבוקה עם הדובי-מילדות הצהוב שלה במיטתה, כך חולמת היא עליי, "המשורר החלכה" (כך, במו-אוזניי שמעתי, כינתה אותי פעם בפני עליזה), אשר יום אחד ילמדו אותו בבתי-הספר כמו את ביאליק ואת פיכמן, ועתה הוא שוכב במיטתו, ער ודרוך לקראתה, לפנק כל קימור ושקערורית שבגופה, הרדום-עדיין, החתום כמבט עיניה, קצרות-הרואי, בערפל של קרח לבנבנן, שקוף.

אני מתאר לעצמי ששהותי כדייר בבית עליזה אורלובסקי (היא שמרה כל השנים על שם-נעוריה מהיותה בתו של ההיסטוריון פרופ' גרהארד גבריאל אורלובסקי הידוע) היתה באה לקיצה יום אחד אילו חזרה אורנה במפתיע מהגימנסיה העברית רחביה והיתה מוצאת אותי כובש בפראות את כוס-אימה המפורקד על מיטת נישואיה עם אבא הקדוש שלה, ששמה אולי עשו גם את אורנה-עצמה – אולם דברים התגלגלו אחרת מששיערתי בחלומותיי הוורודים והקודרים ביותר.

המשך יבוא

אזהרה: הרומאן אינו שייך לַספרות העברית!

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* קוראי "הארץ" לא זכו לקרוא אפילו מילה אחת על ספרנו "ברנר והערבים" שהופיע בקיץ שנת 2001, במלאת 80 להירצחו של ברנר (ומתוכו הציטוט בגיליון הזה), ואף שהיה זה אולי הספר היחיד, ולא-בלתי-חשוב – שיצא על ברנר באותה שנה – לא מצא עורך "תרבות וספרות" עניין להתייחס אליו, למסור אותו לביקורת או לצטט ממנו.

וככה נמשך ה"חרם" עד היום. "ברנר והערבים" – יוק! למה?

תשאלו את האנשים החושבים שלמענם כביכול יוצא לאור העיתון.

אנחנו מניחים שאם הספר שלנו היה טוען שברנר הביא על עצמו את הירצחו בידי הערבים בגלל אקיבוש – היה זוכה לפרהסיה הראוייה ב"הארץ": "ריהביליטציה לרוצחי ברנר באשמת היהודים על לא עוול בכפם!"

* אנחנו מבקשים, בעקבות הצעה של מרדכי בן-חורין, שכותבי המאמרים והרשימות הנשלחים אלינו יתמצתו בראש כל רשימה, בשניים-שלושה משפטים, שאותם נדגיש – את עיקריה, וזאת לתועלת הדפדוף והקריאה. אין חובה לנהוג כך. מצד שני, חלק מהשולחים כבר עושים זאת, גם באמצעות כותרות-המישנה.

* עבריין מורשע, במקרה הוא ממוצא מזרחי, שישב באגף הדתי בכלא מעשיהו על פשעיו, הוא עכשיו ראש אחת המפלגות הגדולות בכנסת ויד לו בעסקי הפוליטיקה והמדינה – אבל איש בציבור הישראלי ובתקשורת אינו פוצה פה ומצפצף כנגד התופעה השערורייתית הזו, שדומה כי כמעט שאין לה אח ורע במדינות הדמוקרטיות בעולם! כאילו נמחקו לגמרי ההבדלים בין הפלילי לנורמטיבי במדינת ישראל – ובייחוד אם אתה משתייך לציבור אוכלי הקטניות בפסח!

מצד שני, אותו ציבור ואותה תקשורת כבר מחככים בלא הרף את ידיהם בהנאה ליום שבו אחד מראשי הממשלה הטובים ביותר שהיו לישראל, במקרה הוא ממוצא אשכנזי – והוא היחידי, כנראה, שאותו תצליח מערכת המשפט הישראלית להכניס לכלא, אחרי שכבר הכניסה לשם נשיא! – הוא ייכנס בשערי כלא מעשיהו לרצות את עונשו, ופסו שחיתויות בישראל!

כן, העבריין הרב דרעי – כיום ח"כ ויו"ר תנועת ש"ס, כשר למהדרין על פי החוק הישראלי.

אהוד אולמרט – מושחת.

* אהוד, אני קורא נאמן של כתב העת שלך, לעיתים יש בי רצון להגיב אבל אופן ההתנסחות שלי לא מזהיר.

השבוע, במהלך חג הפסח, מסוקר נשיא מדינתנו "עולה לרגל" לרב הראשי  הטרי, [לא ההפך]. יושב לו מבוייש בפינה, [שפת הגוף של פרס ביישה אותי] כאחד מחסידיו, תחת עינו הפקוחה של הקומיסר דרעי.

אתה הנשיא אשר מייצג את המדינה והעם, אשר לא בחר בך, אלא הכנסת בלבד, אתה מייצג גם את החילונים, הערבים, וכל המגזרים, כולל אלו שממנים את המוסדות האלו! ואתה מתגמד מול דמות שאולי היא בעלת שיעור קומה, ימים יגידו – דמות אשר עיקר מעמדה מגיע מייחוס משפחתי – הבן של!  אשר גם אביו לא חשב שהוא ראוי. רק כמוצא של תכתיבים, בחר בו.

כל האירוע נראה מבויים על-ידי פוליטיקאי ערמומי, כולם שיחקו לפי הבמאי – כולל העיתונות. על מה דנים? – על נושאים שאינם קשורים בברכת החג, אלא הם חלק מוויכוח המתנהל בכנסת ישראל. הכנסת – מקום שאין לא לנשיא ולא לרב השפעה על המתרחש [באופן תיאורטי] בו.

להבא, הנשיא שיהיה, ראוי שיכבד את מעמדו קצת יותר.

זה המקום להעיר שאת בית הנשיא צריך לאכלס נבחר העם, את מוסד הרבנות נבחר הכנסת.

ורב ראשי אחד – דיינו.

שמואל שטרן

* אנחנו כבר מתגעגעים מאוד לדרשותיו המוצאי-שְׁבועיות של מרן עובדיה יוסף זצוק"ל שבהן היה משתלח בנו ומקלל אותנו בעברית פיקנטית, עילגת, קלוקלת, לפעמים ממש לשון שוק – ומתוך אורח מחשבה פרימיטיבי – ואומר אולי בדיוק מה שקהל חסידיו המוסת, ורבים הדומים לו – חושבים עלינו – על החילונים, ה"אשכנזים" – אך לא מעזים להגיד במפורש.

* בדומה לכך, מאז הסתלק מהבמה שונא היהודים הנשיא ד"ר מחמוד אחמדיניג'אד האיראני, זה השקרן הפרימיטיבי (בעל דוקטורט-הכבוד מאוניברסיטת ביירות) – שייצג בכבוד את הדיעות של האיסלאם הקיצוני האיראני עלינו היהודים, כמו גם על השואה –

ובא במקומו נשיא חדש שפיו מלא חלקלקות, חסן רוחני – מצליחים הפרסים לרמות את העולם בצורה עוד יותר טובה מאשר בימי הד"ר אחמדיניג'אד הפרימיטיבי ההוא – שהשנאה הגלוייה שלו כלפינו דווקא היטיבה עם מערכת ההסברה הישראלית בעולם. 

* בתגובה לביקורתו המפתיעה של הסופר משה גרנות, עורך "מאזניים", על ספרו של גבריאל גארסיה מארקס "מאה שנים של בדידות". מסתבר שמארקס, שהציג את כישרון כתיבתו הרב דרך סיפורי חיים שתובלו במוזרים ובחריפים מתבליני הזיותיו, הצליח לעורר בקרב מיליוני קוראיו תיאבון גדול לקריאת ספריו.

ריקה ברקוביץ

* 1. בכל הקשור לתופעת הירידה מן הארץ, סרקזם בא בקלות, הלא כן? השאלה האם הוא מועיל. כאן בהליפקס, אחת הערים היותר נידחות ביבשת הצפון אמריקאית, אני עד בזמן האחרון לתופעה שצריכה לדעתי להדאיג כל מי שחרד לעתידה של המדינה. יותר ויותר משפחות צעירות עם ילדים קטנים מישראל מגיעות לכאן. אלה לא אנשי הייטק שמחפשים הזדמנויות בניכר. אלה פשוט ישראלים מן השורה שהליפקס וקנדה בכלל לא עניינו אותם כהוא זה. פשוטו כמשמעו, זה המקום היחיד ביבשת שמוכן לקלוט אותם. הם מוותרים על מקומות עבודה טובים בארץ ומגיעים לכאן בלי שתהיה להם תעסוקה, ועם מעט חסכונותיהם, שוכרים דירות קטנות בדוחק ומנסים להסתדר איכשהו.

למה? דיברתי איתם, והתשובה תמיד זהה. נמאס להם מהמחירים הפרועים ומההרגשה שאין סיכוי שהם או ילדיהם אי פעם יזכו להצטרף לעיליתות הטכנוקרטיות או העסקיות בישראל. אז הם עוזבים. למען השפיות, למען הכבוד העצמי, למען הילדים.

נפולת של נמושות? אולי. אבל כדאי להיזהר,  כי בלי נמושות אין מדינה.

2. איני יודע פרופסור למה הינה הגברת אילוז. לדבר מה במדעי הרוח,  אני מניח. אז אני, שהדוקטורט שלי הוא בהנדסה, בלבד קטונתי מלהעיר על דבריה. ובכל זאת אזכיר כי "אינטלקטואלים" יהודים שהתנכרו ליהדותם, על פי הצעתה של הגברת אילוז, גרמו ברוב המקרים לרצח המוני, עיין ערך טרוצקי לבית ברונשטיין וחבר מרעיו. במדעים מדוייקים נהוג גם להביא דוגמאות-נגד שתומכות בתיזה, אז ניזכר באינטלקטואלים שיהדותם היתה נר לרגליהם ותרמו כה רבות לשלום העולם ולתרבותו כגון אלברט איינשטיין, אנרי ברנרד לוי, אלן דרשוביץ, וכמובן ג'רי סיינפלד ולארי דייוויד.

בברכה,

ברוך פלטנר

* בהיותי סטודנט בירושלים, לפני שנים רבות, הייתי נוהג לבקר מדי פעם אצל ר' ישעיה שיינברגר, שהיה בן-דוד של אבי מצד סבתי לאה לבית שיינברגר. ר' ישעיה היא מכונה אז "שר החוץ" של נטורי קרתא. דיבר איתי עברית והגיש לי קוניאק שעליו דומני שאין צורך לברך בורא פרי הגפן, ואף עקץ אותי פעם באומרו שכאשר משפחתו נתנה את סבתי-לעתיד לאה לסבי [הגרוש] יהודה ראב – היה מחסור בגברים בירושלים!

אני זוכר שכאשר סיפרתי לו שאנחנו במשפחת צאצאי סבי יהודה ראב בן עזר בפתח-תקווה [של אז] נוהגים לנהל סדר גדול עם רוב בני המשפחה, אמר שאצלם אין הדבר כך כי אין זה סומך על כשרות הפסח של זה, ולכן נהוג אצלם לחגוג את הפסח איש בביתו ולא בחוג המשפחה הנרחבת. אכן, גם דירתו בשכונת בתי אונגרן היתה צנועה באופן מדהים – שני חדרים בלבד בקומה השנייה בתוך שורה ארוכה של דירות קטנות כאלה! 

* מכאן: הגיעו ימות משיח לישמעאל! – בלחץ אמריקאי – עשרות טרוריסטים פלסטינים בעלי אזרחות אמריקאית יוכלו להיכנס כאוות נפשם בשערי נתב"ג כדי ליזום מסעות של הרג בישראל, ואילו אלפי ישראלים צעירים יוכלו מעתה לקבל בקלות אשרת תייר לארה"ב ולהישאר שם לעבוד באופן בלתי-חוקי עד שיצליחו לסדר לעצמם "גרין קארד" ולהגר דרך קבע למדינה שבה התגשמה הציונות!

* ומנגד: "שר המשפטים האמריקאי אריק הולדר, מנהל הבולשת ג'יימס קומיי, השר לביטחון המולדת ג'ה ג'ונסון ושני תריסרי סוכני אף-בי-איי [מואשמים] ביצירת אווירה שבה נאסרת הטיסה של מוסלמים שאינם מואשמים בדבר, לכאורה כדי ללחוץ עליהם להלשין על חברי קהילותיהם. בכתב התביעה נדרש הממשל להסיר את שמם מרשימת האסורים לטיסה, ולבסס מנגנונים נוקשים יותר לערעור על הופעת שמו של אדם ברשימה זו. 'מדיניות זו ונהלי האף-בי-איי הם חלק ממדיניות נרחבת יותר המשקפת מישטור-יתר של הקהילות המוסלמיות האמריקאיות,' אמרה דיאלה שאמס, אחת מעורכי הדין של ארבעת התובעים." ["הארץ" באינטרנט, 23.4].

* אודי יקירי, לכל חולמי השלום ומחפשי סימנים הנה תשובתי הנצחית מאז עמדתי על דעתי. מאז שחר ההיסטוריה מחפשים ישמעאל וצאצאיו את ההכרה בבכורתו שנגזלה. לא מעניין אותם שום דבר מלבד כבודם הנגזל וההכרה בבכורתם כסעיף בזהותם הערבית.

מאחר ומה לעשות, צאצאי יצחק טובים מהם מוכשרים מהם ומוצלחים מהם, הרי שגם אם יקום מי ויכריז על ויתור על הבכורה והשבתה ל"בעליה", לא יהא בכך מאום והכל ייוותר על כנו. ואז מה יהא עליה על הגאווה הערבית?

כמאמר אותו גנרל מצרי שבוי:

There will be no peace until the Arab dignity will be restored

ואידך זיל גמור.

שלך כתמיד,

דורון גיסין

* 1. מרדכי קידר במאמרו "שיעורי בית" (גיליון מס' 936) כותב כי "על פי הגישה האיסלמית, לא יכולה להיות מדינה יהודית." לכן מסקנתו היא שאין סיכוי לשלום עם מדינת ישראל (שהיא מדינה יהודית).

יואיל המזרחן מרדכי קידר להסביר לנו מדוע מצרים וירדן חתמו על הסכם שלום עם ישראל בניגוד לגישה האיסלמית?

האם לדעתו יש סיכוי שהפלסטינים יחתמו על הסכם שלום עם ישראל בעתיד (בניגוד לגישה האיסלמית) לאחר תום כהונתו של סרבן השלום בנימין נתניהו?

2. אורי הייטנר חוזר ומזכיר לנו את הקווים העיקריים בנאומו של יצחק רבין ז"ל בכנסת טרם הירצחו ב-5 באוקטובר 1995 ("צרור הערות 20.4.14", גיליון 936). תוכניתו של רבין (המפורטת בנאומו) לספח את גושי ההתיישבות, את ירושלים רבתי ואת בקעת הירדן, לא מנעה את המשך ההסתה נגדו ע"י נתניהו, אריאל שרון, רחבעם זאבי והמתנחלים הכיפתיים.

אורי הייטנר לא מזכיר לנו שראש הממשלה-יצחק רבין הקפיא, מיד אחרי כניסתו לתפקידו, את הבנייה בהתנחלויות תוך מתן פיצוי לקבלנים. יצחק רבין הבין שבנייה בהתנחלויות וחתירה לשלום הם תרתי דסתרי.

רון וייס

רמת-גן

 * ההתקרבות בין החמאס והג'יהאד האיסלאמי ברצועת עזה לבין שלטונות המוקטעה הטובעים בדולרים ברמאללה – אינה חדשה. היא החלה עם התייבשות המקורות הכספיים של הרוצחים שונאי ישראל השולטים ברצועה, מקורות שאותם קיבלו מאיראן, סוריה ומצרים.

במקביל ממשיך המערב ובראשו ארה"ב להזרים כספים אדירים לרשות המושחתת בגדה. שלטונות הרצועה לא יתקשו להתגבר בבחירות על שלטונות המוקטעה ולרשת אותם באופן ה"דמוקרטי", החביב כל כך על הסכל באראכּ חוסיין אובמה, והם סבורים שאם יגיעו הסכומים הללו אליהם, הם יאפשרו להם להמשיך בפעולות הטרור, הפעם, מקרוב – על נתב"ג.

ומי יפרנס את "הפליטים הפלסטיניים" הפרזיטים? – אונרר"א. העיקר להרוס את ישראל בעזרת העולם המערבי הטיפש.

* מרדכי בן-חורין: לאור הפיוס בין הרשות הפלסטינית לבין החמאס, אולי נאמין באלוהים ששומר עלינו: רק לתאר שהפיוס בין הרשות הפלסטינית לבין החמאס, היה מתרחש מיד לאחר ה"שלום"...

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,606 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה עשירית למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,060 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-80 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של העדות על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל