גיליון מס' 938

יום הזיכרון לשואה ולגבורה

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ח בניסן תשע"ד, 28 באפריל 2014

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יצחק שנברג [שנהר]: ימים / מסיפורו של פליט, נדפס לראשונה בגיליון הניצחון של "הגלגל" שבועון "קול ירושלים", מאי 1945, לפני 69 שנים. [ציטוט]. // יוסי גמזו: בְּיוֹם הַזִכָּרוֹן לַשּוֹאָה וְלַגְּבוּרָה. // אלי ויזל: והעולם שתק. תְִּפִלָּה. // עדינה בר-אל: איך הציל ד"ר מנגלה את אבי (סיפור אמיתי). // יהודה גור-אריה: צרור שירים בנושא השואה. // משה אביר: מסע עולמי אל מחוזות ילדותי. // חנה יעוז קסט, מילים לזיכרה, מאת הרצל חקק, יושב ראש אגודת הסופרים העברים. // משה גרנות: מה רצו מברל כצנלסון? על ספרו של דוד מלץ "מעגלות". // עמוס גלבוע: 1. פיוס חמאס-אבו מאזן? עוד חזון למועד. 2. המדיניות הרצויה מול "הפיוס" הפלסטיני. // מלכה נתנזון: 3 שירים. // רוֹן גֵּרָא: סֵבֶל. // אהוד בן עזר: ראיון עם פרופ' ראובן שהם, עם צאת ספרו על נתן זך "בעולם של נתן זך גם פרצוף מוכר הוא זר", עיונים שונים בשירת נתן זך. // אורי הייטנר: צרור הערות 27.4.14. // מרדכי קידר: הוא לא יתפטר. סיבת קיומה של הרשות הפלסטינית. [ציטוט]. // הודא אבו-חמיד: "תגלית" דועכת? אני מציעה לשדרגה! [ציטוט]. // רבקה רז: "הנסיך הקטן" – סיפור ניו יורקי?  [ציטוט]. // מתי דוד: מה הקשר בין פרופ' אמריקאי קיצוני לעיתון "הארץ"? // יוסי אחימאיר: אליעזר בן-יקיר, לוחם ב"הגנה", באצ"ל ובצה"ל ומנהל "האומה". // אהוד בן עזר: "שלוש אהבות", הוצאת "אסטרולוג" 2000, אזל. פרק אחד-עשר, אני רואה את אורנה מורחת בלכה אדומה את ציפורני רגליה של אימהּ. // ממקורות הש"י.

* * *

יצחק שנברג

 ימים / מסיפורו של פליט

נדפס לראשונה בגיליון הניצחון של "הגלגל" שבועון "קול ירושלים", מאי 1945

לפני 69 שנים

בשעה שהתחילו חומות הגטו בוערות באש מכונסים היינו גברים אחדים בחדר הנשקף על כיכר השוק. כל אחד מאיתנו היה עמוס צקלון-מסעות שהתנשא כחטוטרת על הגב, וכל אחד החזיק מקל בידו כמזמן עצמו לדרך רחוקה. החדר היה ריק מרהיטים, ככר השוק היתה ריקה מאדם, ופינו אנו היה ריק מכל דיבור. דומם עמדנו צפופים בחלון היחיד שבחדר, גחונים לפנינו ורבוצים זה על חטוטרתו של זה. מן הרחובות הסמוכים נישא קול רובים, והכדורים שרטו בכותלי הבתים כציפורניים גדולות.

אני הייתי האחרון בשורת הניצבים אל החלון, ומרוב קשב ועמידה בלי נוע נתקהו בי כל חושיי ולא שמעתי עוד אלא חרחור נשימתם של העומדים לפניי. איני יודע כמה שעות עברו עליי בכך, עד שנדמה לי כי מישהו עומד מאחרי גבי, ובו ברגע נגעה כף-יד קלה בזרועי. החזרתי פניי וראיתי נערה כבת חמש-עשרה כחושה וחיוורת, לבושה שמלה בלויה ארוכה משיעור קומתה, ורגליה יחפות. אמרתי לשאול אותה מאין באה וכיצד נכנסה לכאן באין-שמע, אך היא הגישה אצבעה אל פיה וביד השנייה רמזה כי אלך אחריה. נשמעתי לה ובלא אומר נעתקתי מעם החבורה ויצאתי איתה החוצה. היא צעדה בחיפזון לפניי וראשה כבוש בקרקע. בביטחה מופלאה הוליכה אותי בין בתים דולקים ועיי מפולת, דרך נקבות ומרתפים ומבואות שנפלשו מחמת חורבן. פעמים היתה נעלמת מעיניי וליבי היה הולם בחזקה, ומיד היתה חוזרת ונגלית אליי, מקפצת מִקורה אל אבן ושמלתה הארוכה מתלבטת בין רגליה. לאחר שעה יתירה נמצאנו עומדים פתאום מחוץ לעיר, והיער האפיל נגדנו מרחוק. הנערה עמדה מלכת ואמרה לי:

"ומכאן ואילך הישר ולך עד שתבוא ליער ושם תיסתר."

"ואת לא תבואי עימדי?" שאלתי.

"לא. אני אשוב אל האחרים. איני יכולה להוליך את האנשים אלא אחד אחד. אם נלך בחבורה ודאי שישגיחו בנו."

היא חזרה ופנתה לעבר העיר ועד מהרה נעלמה מעיניי. התקנתי את הציקלון על גבי והתחלתי רץ לעבור את כברת המישור עד ליער. כשנכנסתי אל בין האילנות כבר היה לילה. שבילי היער לא היו נהירים לי, כי מאז ימי ילדותי לא נזדמנתי שמה מעודי. כל ימיי הייתי עוסק בהוראה בעיר, ובחודשי הפגרה הייתי נוהג לנסוע אל עיירה שבהרים להתארח אצל קרוביי. התעייה ביער הוגיעתני מאוד, נשענתי בציקלוני אל גזע אילן ועמדתי לפוש. דממה היתה סביבי, רק רוח קלה רשרשה בין הענפים. שלהבות הבערה שבעיר האדימו מרחוק בשמיים כיקידת שקיעה שאינה כבה עולמית. החשכה הלכה וגברה, ובדי-עמל עקרתי את רגליי והמשכתי להעמיק ביער. בחופזי שכחתי לשאול את פי הנערה אם נתכוונה למקום סתר מסוים, וכסומא הייתי גושש במקלי בבלי דעת אם מעמיק אני ביער או סובב הולך על מקום אחד. כבר נמלכתי בדעתי שמא מוטב כי אקושש לי זרדים ועלים ואתכסה בהם ואחכה עד אור הבוקר, אך עד כה ועד כה שקעה אחת מרגליי בבור שבאדמה, ואני לא עצרתי כוח והתחלתי נופל למעמקים.

כשנתעוררתי היה חושך סביב לי. לא ידעתי אם שחור-הלילה עדיין ממלא את ארובות עיניי, או אופל של בור תחתיות. התחלתי ממשש בידיי ונוכחתי כי שכוב אני על גבי דרגש של עץ, ובנופלי עליו נקעה ירכי ונפצעה. למרגלותיי מצאתי כידון תקוע בחומת האדמה ועליו בדל-נר של שעווה. תוך כדי שכיבה נחלצתי מציקלוני והוצאתי משם גפרורים אחדים. העליתי את הנר וראיתי כי במאורה עמוקה אני שרוי. אמרתי בלבי, אפשר ופרטיזנים קבעו כאן לעצמם מדור של סתר. למראשותיי מצאתי פח מלא מים ועליו קופסה קטנה משל שימורים. מרוב כאב לא יכולתי לקום על רגלי. זחלתי לאיטי על ארבע וליבי נוקפני מאוד שמא יבער הנר עד גמירא ויכבה. שעה רבה עברה עליי עד שמילאתי את הקופסה מים מן הפח. תחילה שתיתי לרווייה, אחר כך פשטתי את כותונתי וטבלתיה במים והטלתי אותה על ירכי האנושה. הכאב נתמתק קמעה, וכבר התחלתי משעשע את נפשי: עם הנץ החמה אקום ואהיה חופר בכידון שלי באדמה. אפשר והדבר יימשך ימים על ימים, אך סוף שיעלה בידי ואצא לאור העולם.

כיביתי את הנר ושוב נפלה עליי תרדמה. כשהקיצותי היו דמדומי אורה מסתננים אליי מלמעלה. פי הבור היה מחופה שיחים ודרדרים, ולאחר שגלש גופי ביניהם חזרו לקדמותם. תמהתי ביני לבין עצמי: אם אנשים נסתופפו כאן במאורה כיצד היו עולים ויורדים! חזרתי בי מדעתי ולא עמדתי לחפור באדמה. אמרתי, מוטב שאמתין יום אחד שמא תרוויח ירכי בינתיים, או שמא יזדמן הנה מישהו מדרי-המקום. פרסתי לי פרוסה מן הפת שבציקלוני ולעסתי לאיטי. המים העכורים המו במעיי, והכאב שבירכי היה להמם בו את כל גופי.

כל אותו יום רבצתי בלי נוע על גבי הדרגש, לא נים ולא תיר. הייתי פוקח את עיניי לשעה, מסתכל באורה העמומה שבבור וחוזר ועוצמן. לאחר שעות מספר שוב לא יכולתי עוד לשוות בנפשי מה גוון יש לו ליום המהלך בעולם במלוא אורתו. בערב העליתי שוב את בדל-נרי והייתי מתופף באצבעותיי על לוח ליבי. אחר כך כיביתי את האור ושקעתי בשינה.

למחרת פתחתי במעשה חפירה. אמרתי לכרות לי מעבר באלכסון, מן הפינה שלמראשותיי עד למעלה, שמן הסתם אפגע בחריץ או בתעלה ותתקצר לי המלאכה. תחילה העמקתי יפה, אך לעת צהריים נתקלתי בשורשים עבים ובאבני צור, ולא יכולתי להם בכוחותיי הדלים. הפסקתי מן המלאכה והנחתי את הכידון בצידי. מעתה היו לי עיניי למותר, לפיכך נתתי דעתי על אוזניי וערכתי ציד על כל רחש עשבים וזיע ענפים. אך על האוזן לבדה לא יכולתי לחיות, והעיניים התחילו שופעות דמעות. לא בכיתי בשל המכאוב המכרסם בירכי, ולא בשל הרעב הכבד מנשוא, בכיתי על שום הבטלה הגדולה שאני שרוי בה. מחשבתי לא מצאה לה דבר ליאחז בו. יחידי אני בעולם, מכל משפחתי לא נותר איש בחיים, ואין לי קרוב ומודע להרהר בו. מחשבתי היתה זוחלת כעיוורת ודמעות מהלכות בעקבותיה. זכורני, פעם אחת קרא לי הקצין שמידט, הממונה על החיים והמוות בעיר, וציווני לבוא אליו בחצות לילה. כסבור הייתי, מתעתד הוא למסור לי פקודה חדשה בדבר הרכבה של מועצת הזקנים בעיר. נכנסתי אל לשכתו לשעה הקבועה ונתייצבתי בפתח.

"שב," אמר לי.

ישבתי ועשיתי אוזני כאפרכסת. על השולחן למולי ראיתי אקדוח גדול, תמונה של אישה צעירה, ובקבוק יי"ש ריק למחצה. שמידט התהלך בחדר אנה ואנה והיה חוטט בקיסם בין שיניו הצהובות. דממת לילה היתה סביב, ורק מן האגף הסמוך ללשכתו של שמידט נישא קול ילל ממושך. שם היה מדור המעצר לנידוני-הגירוש.

"אתה שומע?" אמר שמידט ונתעכב על ידי.

נשאתי אליו את עיניי וחיכיתי למוצא פיו.

"אין לך אומה היודעת לבכות כיהודים." הוא פתח את פי צווארונו ותמך ידיו בשולחן. נסתכל בי שעה קלה בשתיקה ואמר: "אתה מפחד בשבתך כאן לפניי?"

"לא," אמרתי.

"חבל," אמר וחייך לעומתי. "הן מורה היית, לא כן? ודאי נזדמן לך מאמר של פילוסוף גדול שהורה כי כל שאינו יודע פחד אינו מסוגל למעשה גבורה אמיתי. נא, טוב. שמעני נא: קראתי לך משום שאיני יכול לישון. רוצה אני כי תשב כאן ותספר לי סיפורי-מעשיות עד שאירדם. כיוון שמורה היית ודאי מצוי אתה אצל ספרים הרבה ותדע לבחור לי מטעמים של רוח. אך אל-נא תפטור אותי בדברים הידועים לי מכבר. חידוש מחודש תפשפש לך ותערכנו לפניי בטוב-טעם. וגם כשאירדם אל תפסיק ואל תזוז ממקומך פן אקיץ משנתי. כי אם תעירני בטרם זמן תישרה עליי רוח רעה מאוד."

הוא נפנה ממני והתנפל על הספה בלי לפשוט את בגדיו. אזרתי את כל כוח זיכרוני אך סיפור-מעשה לא נמצא לי לשעה. זיעה קרה ביצבצה בכל נקבוביות גופי.

"פתח פיך ויאירו דבריך," אמר לי שמידט ועצם את עיניו.

פכרתי את כפי בחוזקה וכלאתי את נשימתי. מחמת חלחלה גדולה לא ראיתי לפניי אלא את שלושת החפצים שעל גבי השולחן: תמונת אישה, אקדוח ובקבוק יי"ש. ובהיסח הדעת התחלתי מספר על עלמה כחולת-עין המהלכת בכרי-דשא ומרבד של פרחי אביב פרוש לרגליה. ממנה הפלגתי בלי משים ונשאתי דברי על אבירים מפוארים נושאי חרב היוצאים אל מעללי גבורה בארצות רחוקות. ומכאן דלגתי באחת אל אולמי משתאות בהם מסובים אנשים בחבורה, משמחים עצמם מתוך זחיחות הדעת ויופי שבנשמה, ראשיהם עטורי-ציצים ועיניהם צוחקות ושיחתם רצופה חכמה ובינה בעיתים. מסיח הייתי בלא מחשבה תחילה, וקשר לא היה בהם בדבריי. איני יודע אם קולי החדגוני הפיל תרדמה על שמידט, או שמא העמיד פני ישן. הוא שכב שרוע ודומם, ואני חושש הייתי למוש. נדמה לי כי אם אסב חלילה את ראשי עתיד צווארי שישמיע קול חריקה כמפתח במנעול של חלודה. דיברתי חרש ועיניי נטויות אל השולחן שלפניי. האקדוח והתמונה והבקבוק – דומה גם הם נסתכלו בי ומבט אחד היה לשלושתם. הרגעים הלכו לאיטם והלילה נתמשך עד אין סוף, וברוח הקלה נישאה יללה מן האגף הסמוך ללשכה.

לא נתחוור לי אימתיי סיימתי באותו מעשה-לילה, וכיצד נפטרתי מעם שמידט, אבל זכור לי כי בצאתי משם למוחרת בבוקר תלו בי בני העיר את עיניהם בתמיהה רבה; ודאי כך נסתכלו העגורים באחיהם שחזר אליהם לאחר שהוציא את העצם מגרונו של הזאב.

בדל-נרי דלק עד גמירא וכבה. ברי היה לי כי מכאן ואילך עשויים לילותיי חושך בלבד. אז לבשתי מרדות וגמרתי אומר לפרוץ פרץ באוטם הדממה שלי ולהשמיע קולי ברמה. בשעות של ערות הייתי פתח פי לסירוגין וזועק זעקה. נותן הייתי עיני בפיסת התכלת שעל פי הבור – ומצעק. נותן הייתי עיני בחומת האדמה השחורה שלעומתי – ומצעק. הקפדתי מאוד על הסירוגין שבין זעקה לזעקה ונתתי בהם קבע, שמתוך כך זכיתי במשטר חיים של ממש. עם זאת חזרתי פעמים אחדות לעסוק במעשה-החפירה עד שמשכתי ידי ממנו כליל; האדמה היתה מידרדרת, וגושים לחים נפלו עליי ועל משכבי. אז עלה במחשבה לפניי שמא אוכל להכריז על עצמי במשאת עשן. בעמל אין קץ בקעתי קיסמים מן הדרגש, ערמתי אותם לערימה כלפי החור שבכלאי והוספתי עליהם גם את כנף מעילי כדי להרבות עשן. אך העשן קטר לאיטו והיה מתאבך ומצטבר בחלל הבור, עד שלבסוף נאלצתי לשכב ארצה על בטני לבל איחנק. הלֵאות הגדולה ירדה עליי ועל מורשי לבבי. כשגחנתי לשתות מים מן הפח נתקשיתי להחזיר את פלג-גופי אל משכבי. מחלקת הפח ניצנצה לעומתי בבואה שלי, והשתאיתי בראותי כי דומה היא לקלסתר פניו של אבי זקני. לכאורה, פרשת חיים שלו ופיסת הגורל שמונתה לי – כלום צד שווה יש ביניהן? ואף על פי כן צא וראה, עדיין אני דומה לו לסבא. הדבר גרם לי קורת רוח מרובה.

איני יודע כמה ימים עברו עליי בכך, שכן חדלתי אז למנות להם מיספר. הלחם אזל מציקלוני ואני לא חשתי ברעב ולא חשתי עוד בכאב. בשוכבי בלי נוע היה הדופק שלי נאלם דומייה, אך כל אימת שהנעתי כתף או זרוע היה מחריש אוזניי בהלמותו. נידמה היה לי שליבי דופק דפיקתו לריק כי שוב אין הדם רוהט בעורקיי, אלא ניגר בגופי אילך ואילך כנטפי מים ששרדו בכלי. לעיתים הייתי מנהם כחיה וסמוך לכך תהיתי על עצמי מתוך מבוכה. הווייה שלי נהפכה למין מסכת של קורי עכביש, שכל דבר חולף עושה בהם חור. יש אשר גפרור לא נדלק כהלכה בין אצבעותיי, מיד הייתי מזדעזע עד תוך תוכי ובוכה. דועך אתה, הייתי אומר אל ליבי, דועך כגפרור הלזה. שוב לא נותרו בידי אלא גפרורים מעטים. באחד הלילות גברה עליי אימת האפלה עד שנתפתיתי והדלקתי גפרור להאיר רגע על סביבותיי. וכל יום המחרת הייתי מוסר את נפשי בדברים קשים על שנתפסתי למעשה סכלות כזה. אחר כך נתעמעם בי הכול והייתי משול כצמח גדול: כל הייסורים נתקפלו בשורשים, ואילו בצמרת עדיין הילכה איוושת-קול משכך ומשביח: נוחה, נוחה! אל תירא ואל תחת! צמרתו של הצמח היתה שונאה את שורשיו, והשורשים היו מתעוותים במכאובים ומשועים אל הצמרת: כוזבת את! אי את מצפה לגאולה! גם את אינך מאמינה בה! ואני שכבתי נים ולא נים והקשבתי למחלוקת הגדולה שהפסק אין לה.

ובאחת השעות הללו עלתה פתאום במחשבתי דמות הנערה הקטנה שהוציאה אותי מן העיר הבוערת. בשל עסקי הוראה שלי בקי הייתי בבני הנעורים שבעיר, ואילו הנערה ההיא לא נזדמנה לי מעודי. משנפלתי לבור נשתכחה מליבי כליל, ורק לאחר שעברתי כביכול מרחקי-אין-שיעור במסע זה על הדרגש שבתחתיות האדמה חזרה ונתגלתה לי. מה ראתה לחלץ אותי דווקא מן הדלקה? הרק משום שבאקראי נמצאתי אחרון בשורה? במחשכי השעות שלי התחלתי מטפח את מעשה הניסים הגדול שאירע לי באותו חדר קטן הצופה פני השוק. השתדלתי לחדש בזיכרוני את תווי פניה של הנערה, את צבע עיניה ואת מקלע שערותיה. שוב ראיתי אותה מהלכת לפניי צנומה ומחרישה ושמלתה ארוכה משיעור גופה, ובדמדומי לבבי נדמה לי כי אותה שמלה צחורה מצחור, וגפיים קטנות, פרודות לה על גבה. זמן מה הייתי יונק מן החזות הנוהרת הזו, אחר כך התחלתי חולק גם עליה: וכי מה ישועה היא ומה גאולה יש כאן? מן השלהבות מילטת אותי ולירכתי-בור הטלת אותי! הרי שלא היתה כאן אלא סמיות-לב וסמיות-עין ולא עוד. מתוך הטענות הללו וכיוצא בהן שבתי לבחון מעט-מעט את חזות הנערה בעלת-הגפים הלבנות, וראיתי בבירור והנה כפות רגליה מאובקות ורגבוביות של זוהמה בין אצבעותיהן. כך, כך, אמרתי אל נפשי, ודעתי נחה עליי כאילו פרקתי מעל צווארי עולו של חוב גדול.

מנוחה גדולה ירדה עליי. לפתע פתאום נתרווחה לי המערה וחייתי בה בטוב. אפשר כי לעת לילה היתה בינתי מסתתרת מפעם לפעם, אך ביום הייתי שוכב בשקט ומסיח עם לבבי. כמדומה, גם מחייך הייתי לפרקים. חדלתי מן הזעקה, שכן כל דיבור של קול היה מכלה את שיירי כוחותיי. נצטמקתי עד כדי פקעת קטנה של חיים, ושוב לא היה בי מקום לתהייה וחזונות. רק לכוכבים עדיין הייתי משתאה מאוד. הללו נהגו בי נוהג משונה ביותר. כל אותם הלילות לא הציץ אפילו אחד מהם אל פי הבור. הם פסחו עליי ועשו דרכם בעקיפין. מסבב הייתי את ראשי לכאן ולכאן ומכוֵין עיני לתפוס כוכב אחד מן הנחשלים בצבא מרום – ולא עלתה בידי. משל כאילו עזבו כולם את מעגלי הרקיע וערכו ערוגותיהם בשדה אחר.

ובאחד הלילות הללו בהיותי משחק במחבואים עם הכוכבים שמעתי קול רשרוש על פי הבור. תחילה קפאו בי כל יצורי גוי, אחר כך נתלבו כל ניצוצי החיות שנשתיירו בי ואני קראתי בקול. אותו בעל-חי פלאי שבין השיחים נרתע לאחוריו ונבח אחת ושתים. זה היה כלב כופרי, כנראה, מסוג הכלבים שעיניהם עצובות ולשונם סרוחה. אין זאת, אמרתי, כי נתבסם מעתרת הריחות של אדמה ויער ונתעה הרחק מבית בעליו. רגעים אחדים שאף בנחיריו את הריח העולה מבור כלאי – ונסתלק. התקוות נשתגשגו בליבי כשיחי-ורדים ביום קיץ. הכלב ודאי שבא מבית איכרים, וכיון שריחי ישתמר בזיכרונו חזקה עליו שלא ייתן מנוח לבעליו וינהגם הנה בבוקר. ואולי כלבם הוא של אנשי-סתר הסובבים לילה ביער ומתכנים את עלילותיהם הקטנות. ואפילו הוא חניכם של אנשי שמידט, המגדלים כלבים לשם ציד אנשים, גם אז ברוך יהיה לי בבואו ובלבד שיעלוני מן הבור.

כל אותו לילה לא ישנתי. אש קדחה בי וסמרמרות אחזוני בלי הפוגה. הוזה הייתי בכלב והנה הוא מושך ברצועה הכרוכה בצווארו, והאנשים נגררים אחריו ומקללים אותו חרש והוא מייבב ומרחרח ומנהם. עם עלות השחר התגברתי על עצמי ובזחילה הצלחתי להטיל את גופי במהופך, כלומר הנחתי ראשי על מרגלות הדרגש למען יראו מושיעי ממרום-הבור את פניי והבחינו מיד מי הוא הנמצא במעמקים. בבוקר התחיל גשם יורד. טיפות המים נפלו על פניי, אך אני לא זזתי ממקומי. הגשם השיק בין טרפי האילנות והשלה את אוזניי בטפיחה מדומה של רגליים יחפות. בצהריים נהפך הגשם למטר סוחף ואשדות קטנים היו ניגרים לבור. נטלתי את הכידון בידי הרפופה והייתי מחרץ חריצים באדמה לכוֵין בהם את סילונות המים. הכלב לא חזר והיום החשיך. אמרתי להתפלל, אך מלבד שברי פסוקים של ספר תהילים לא יכולתי להעלות בזיכרוני תפילה כהלכה. התחלתי בוכה מתוך הרוגזה ומתוך החלחלה. כשאזלו דמעותיי כבדו עפעפיי מאוד. חשתי כי יורדת עליי השינה הגדולה שאין אחריה ולא כלום. ובטרם תתעכר סברתי נתחוור לי לפתע פתאום, כברק המבריק באישון לילה, כי אין בעולם אלא שאלה אחת ויחידה ופתרונה כולל את פתרון כל יתר השאלות כולן. והשאלה היא שאלת אלוהים. כל מה שאדם הוגה וחושב ואומר – בחינת מחלוקת הוא, בה יצביע בעד אלוהים או כנגדו. זו היתה מחשבתי האחרונה. לאחר מכן נעצמו עיניי. אמרתי בליבי: איני יכול לחכות עוד כי עליי לישון, וכשתבוא הגאולה תמצאני ישן - - -

פורסם אצלנו לראשונה בגיליון 93 של המכתב העיתי מיום 28.11.2005

* * *

אהוד בן עזר: "וכשתבוא הגאולה תמצאני ישן!"

[נדפס לראשונה ב"חדשות בן עזר", גיליון 84, 27.10.05]

עם תום מלחמת העולם השנייה, בחודש מאי 1945, יצא גיליון עבה מיוחד, גיליון הניצחון, של השבועון המעולה "הגלגל" שבועון "קול ירושלים", כמובן בתקופת המנדט הבריטי.

הופיע בו סיפור על יהודי שבילה את שנות המלחמה בבור והצליח לשרוד תקופה ארוכה, אך סמוך לתום המלחמה הוא מת ברעב או במחלה בגלל תנאי חייו הבלתי-אפשריים. הסיפור מסתיים במילותיו האחרונות: "וכשתבוא הגאולה תמצאני ישן!" – והיה מודפס בו גם רישום אמנותי בשחור-לבן של האיש בבור.

הייתי אז בן תשע וכבר ידענו את כל תולדות המלחמה וזוועות הגרמנים, בין השאר מהדיווחים הנאמנים בחוברות השבועון "הבוקר לילדים" בעריכת שלמה סקולסקי ויעקב חורגין. הסיפור מאוד השפיע עליי. אינני יודע מי מחברו. 60 שנה חלפו מאז ולא הצלחתי לשים ידי על גיליון "הגלגל" ההוא, ומאוד הייתי מודה למי מהקוראים שיודע משהו על הסיפור ומחברו ויכול לשלוח לי לפחות את צילום הסיפור עם תאריך הופעתו המדוייק.

אהוד בן עזר

ת.ד. 22135, תל-אביב

* * *

לאהוד בן עזר שלום.

גיליון "הגלגל" שאתה מזכיר היה גם בשבילי הרבה יותר מחוברת סתם. רכשתי אותו בהיותי בן 10. אימא הסכימה לי לקנות אותו במחיר 50 מיל (אז "מחליף צבעים" עלה מיל). דפדוף בו מגלה את שפע החומר שבו. לי הוא היה אנציקלופדיה ראשונה בחיי: נאום לינקולן בגטיסבורג, פילדמרשל סמאטס, סקירת אירועי המלחמה, תמונות המנהיגים והגנרלים (ז'וקוב, ברדלי, מונטגומרי), דוד לאו הקריקטוריסט, א.ט.ס. [חיל הנשים המלכותי הבריטי], דף מתוך "מיין קאמף", גרניקה של פיקאסו, פלמינג – פנצילין, ארבע החירויות, הסיפור המרגש של יצחק שנברג [שנהר] "ימים – מסיפורו של פליט". כל אלה קרא ילד בן 10 עשרות פעמים ושמר את החוברת 60 שנה.

באיחולי בריאות,

חנוך לקח

נ"ב: אשתדל לצלם עבורך את הסיפור הנ"ל.

[נדפס לראשונה ב"חדשות בן עזר", גיליון 87, 7.11.05].

* * *

לאהוד,

רצ"ב תצלומי סיפורו של שנברג, [עם רישומיו של נפתלי בזם] וכן תצלום (לא מוצלח במיוחד) של עמוד השער. ככל שחיפשתי, לא מצאתי את מועד ההופעה. פשוט – אין. אולי הוא מתחבא באיזשהו עמוד פנימי. השער – בצבעים מלאים. ההדפסה – על נייר משובח ביותר, שלא כמו בימים ההם. המחיר – 50 מיל.

בידידות,

מוטקה נאור

[ד"ר מרדכי נאור. המכתב נדפס לראשונה ב"חדשות בן עזר", גיליון 87, 7.11.05].

אהוד בן עזר עונה: קראתי את הסיפור וחזרתי 60 שנה לאחור אל הילד בן 9 שהייתי קורא בו ושומרו שנים רבות עד שאבד. אולי משום שהיה זה גיליון הניצחון, זכרתי שגיבור הסיפור מת בבור ביום הניצחון שאליו לא זכה להגיע, אך לפי מה שקראתי עכשיו הוא מת כבר זמן רב לפני תום המלחמה.

הסיפור מרתק וכתוב בידי סופר חשוב ונשכח, שהיה תקופה קצרה מושא לאהבה עזה מצד דודתי אחות-אבי אסתר ראב, כפי שגם כתבתי על כך בסיפור חייה, "ימים של לענה ודבש". הוא לא היה בשואה אלא עלה ארצה שנים קודם לכן, והסיפור המרגש הוא בידיוני לחלוטין.

ברצוני להעתיק מחדש את הסיפור ולתיתו ב"חדשות בן עזר". מאחר שאני טרוד מבוקר עד ערב בכתיבה, לא רק של המכתב העיתי, אודה אם מי מהקוראים יתנדב להקליד לי אותו בקובץ ווֹרד, ואשלח לו בדואר את תצלום הסיפור.

[נדפס לראשונה ב"חדשות בן עזר", גיליון 87, 7.11.05].

* * *

הסופרת לילדים ולנוער זהבה קור נענתה מיד לבקשתי והקלידה את סיפורו של יצחק שנברג. שמרתי במחשב לכל דורש את נוסח הקלדתה המדוייקת, בכתיב החסר והתקופתי, והרשיתי לעצמי להעביר כאן את הסיפור לכתיב מלא ומודרני, מבלי לפגום כהוא-זה בתוכנו ובסיגנונו.

"ימים" הוא סיפור חזק הנחרת בזיכרון מעבר לנושא ההיסטורי שהוא בא להביע. אפשר לראות בו יסודות דומים לסיפורו של קאפקא "המטאמורפוזיס" (הגלגול) שיש להניח ששנברג קרא אותו במקורו הגרמני, אבל אולי אני טועה. "ימים" הוא סיפור קלאסי מעבר לזמן ולמקום.

יצחק שנברג, לימים שנהר, נולד בעיירה בגבול אוקראינה-גליציה, עלה בשלהי 1921 לארץ ועבד כשומר מסילת-הברזל לוד-רחובות-יבנה. לאחר מכן עסק בהובלת זיפזיף על גבי גמלים, ואז יצר את שירו פזמונו "גמל גמלי". הוא כתב גם פזמונים רבים אחרים הנחשבים "עממיים" –  בהם "כך הולכים השותלים, רון בלב ואת ביד, מן העיר ומן הכפר" שהלחין ידידיה אגמון, או "בחשאי ספינה גוששת" שהלחין שלום פוסטולסקי.

בשלהי 1923 עבר שנברג למרחביה ועבד בחריש. שירו הראשון שנדפס ב"הדים" בעריכת אשר ברש ויעקב רבינוביץ, נכתב במרחביה. באביב 1924 חזר לתל-אביב, ובמשך כשנתיים וחצי עבד כחבר בקבוצת בניין. הוא הצטרף לתא"י, תיאטרון ארץ-ישראל, והתיידד עם סופרים ובייחוד עם אז"ר (אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ). זו היתה תקופה פורייה בתחום יצירתו. בעידודו של חיים ארלוזורוב יצא ב-1930 ללמוד כלכלה בבריסל וחזר ב-1931. ב-1935, עם עלייתו של שלמה זלמן שוקן לארץ, הוא נעשה מזכירו העברי ומלווהו בנסיעות לחו"ל. לימים עבר לירושלים ונעשה עורך הוצאת שוקן ושנתוני "לוח הארץ" המופלאים, שבהם התפרסמו הפרקים הראשונים של הרומאן "שירה" לעגנון. הוא היה עורך הוצאת שוקן עד למותו בשנת 1957.

בביוגראפיה "ימים של לענה ודבש", סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב" (בהוצאת "עם עובד", 1998, 600 עמ'.) – מוקדש פרק שלם לפרשת אהבתה של אסתר ליצחק שנברג-שנהר: "חייתי עד לשנת... ולא ידעתי ארוס" – גילויו המאוחר, יצחק שנברג-שנהר (עמ' 399-406).

נביא כאן את דמות דיוקנו של שנברג הצעיר, כפי שהיא מתארת אותו ברשימתה ימי "הדים". תקופת התרחשות הסיפור היא בין השנים 1925 ל-1930, והרשימה נדפסה לראשונה בירחון "מאזניים" מחודש מרס 1969.

מתוך "ימי הדים" לאסתר ראב

...וברש מטפח משהו בדחילו – הוא עובד גם בגינה, אבל בבית מטפח הוא בביטחה ובקול אבהי חם – פרחי-סופרים; כן, פרחי-סופרים: למדן – ארוך, רזה ומסתורי; שלונסקי – התיז ניצוצות ובשערו המלא מנשבות רוחות, רוחות-דווי – ורוסיוּת דשנה מתורגמת.

ושנברג: גבוה, דק, וראשו ראש ילד; מחייך בעיניים עצומות-למחצה והרווח בין שתי שיניו הקדמיות מזכיר את חלב-האם, שעקבותיו עוד לא נימחו משפתיו התמימות – הוא בא מן העמק, הילד המגודל, לבוש בגדי-עבודה; קיץ – שרווליו מופשלים עד מעל המרפק, ושריריו היפים הארוכים משחקים מתחת לעור השזוף. מובן שהוא נקודת-המוקד, המושכת ביותר את העיניים. שני הזקנים, ברש ורבינוביץ, מביטים עליו בהתפעלות: נידמה שהבחור מגלם את כל מאווייהם האבודים של השניים – הם מפזזים סביבו והוא צוחק. אחד ממשש בשריריו; השני נוגע בכותנתו הדהוייה: ריח של עבודה גופנית, של בריאות, ונופי-מולדת חדשים – הם חוזים בו, נושמים אותו, בולעים אותו נתח-נתח, והוא עומד ממצמץ בעיניו וצוחק. אבל הוא גם כותב שירים, שירים מאופקים, מגובשים, שהם כראשי-פרקים של משהו שעתיד לבוא, ושאמנם בא מאוחר יותר.

* * *

יוסי גמזו

בְּיוֹם הַזִכָּרוֹן לַשּוֹאָה וְלַגְּבוּרָה

"50,000 מתוך 193,000 ניצולי שואה החיים כיום בישראל מצויים מתחת לקו-העוני ואחד מתוך כל חמישה ניצולים נאלץ לוותר על קניית מינים שונים של מזון ותרופות מחוסר אפשרות כלכלית."

(דו"ח הקרן לרווחת ניצולי השואה)

"וְלֹא-אֶתֵּן אֶתְכֶם עוֹד חֶרְפָּה בַּגּוֹיִם."

(יואל ב, י"ט)

אֶמֶש, בִּשְנָתוֹ שֶל הָאֶזְרָח מַר יִשְׂרָאֵלִי

הוֹפִיעַ לוֹ פִּתְאֹם בַּחֲלוֹמוֹ

בְּאֹרַח לֹא צָפוּי, אֶפְשָר לוֹמַר בְּאֹרַח פֶּלִיא

שֶבְּלִי סָפֵק הֶחְרִיד אֶת נִמְנוּמוֹ

יוֹאֵל הַנָּבִיא וּדְבָרָיו הֲגוּיִים

בְּחֵמָה שֶחֻמָּהּ לֹא דוֹעֵךְ:

"אֶתְכֶם לֹא אֶתֵּן לְחֶרְפָּה בַּגּוֹיִם

אַךְ אֶתֵּן לְחֶרְפָּה וְעוֹד אֵיךְ

בְּתוֹךְ אַרְצְכֶם וּבְעֹמֶק לִבְּכֶם

לְחֶרְפָּה וּבוּשָה וּכְלִמָּה

אִם שֶמֶץ מַצְפּוּן מְפַעֵם עוֹד בָּכֶם

וְלוּא גַם תָלוּי עַל בְּלִימָה

שָעָה שֶאַלְפֵי נִצּוֹלִים שֶשָּהוּ

בַּתֹּפֶת שֶל הִיטְלֶר, הַיּוֹם

הֵם תַּחַת אוֹתוֹ קַו-הָעֹנִי שֶהוּא

מִין כְּתַב-קָטֵגוֹרְיָה אָיֹם

כְּנֶגֶד כָּל אֹטֶם לִבְּכֶם הָאָדִיש

שֶשָּמַן וְטָפַש וְקֻרְנַף

וְעָבָה וְכָשָׂה וְתָפַח וְהִגְדִּיש

אֶת סְאַת עִוְרוֹנְכֶם הַמּוּגָף

בִּפְנֵי עָוֶל כָּזֶה בּוֹ צִבּוּר מִתְבַּזֶּה

וְיָשְרָה נַעֲשֵׂית בּוֹ פְּלַסְתֵּר

כִּי אִם כָּל יִשְׂרָאֵל עֲרֵבִין זֶה בָּזֶה

הֵם צְרִיכִים לַעֲרֹב עוֹד יוֹתֵר

לְכָךְ שֶמְּאוּם לֹא יֶחְסַר כַּדָּרוּש

לְאוּדִים מֻצָּלִים שֶעָלוּ

לָאָרֶץ מוּל כָּל אֳנִיּוֹת-הַגֵּרוּש

וְגִדְרוֹת קַפְרִיסִין בָּהּ גָּלוּ

כִּי חֶלְקָם בִּבְנִיַּת מְדִינָה זוֹ הוּא רָב

מִמִּלְחֶמֶת תָּשָ"ח עַד הֲלוֹם

אִם עַל כָּךְ שֶשֻּלְּחוּ מִסְּפִינוֹת לִשְׂדוֹת קְרָב

אוֹ תָרְמוּ בְּיָמִים שֶל שָלוֹם

וְלַמְרוֹת שֶגַּם מִי שֶבְּנֵס לֹא עָבַר

את זַוְעַת מִשְׂרְפוֹת הָאָדָם

וְאֵימַת תָּאֵי גָּאזִים וּכְלָל לֹא צָבַר

בַּלֵּילוֹת סִיּוּטִים קְפוּאֵי דָּם

אֵין קֻרְטוֹב שֶל צִדּוּק שֶיִּרְעַב וְיֻשְפַּל

בְּדַלּוּת וּמַחְסוֹר נְזִירִי

בְּחֶבְרָה בָּהּ הַפַּעַר מֻגְדָּל וּמֻכְפָּל

בֵּין דַּלּוּת וּבֵין הוֹן חֲזִירִי – 

זֶהוּ כֶּתֶם מַחְפִּיר עַל מוּסָר שֶל אֻמָּה

שֶהֵמִירָה שוֹאָה בִּישוּעָה

וְשָנִים מַפְנָה עֹרֶף וְגַב מִשּוּם מָה

לְאוֹתָם נִצּוֹלֵי הַשּוֹאָה

שֶעָנְיָם כְּתַב-אִשּוּם הוּא עַל לֵב שֶרֻקַּן

וְחוֹבֵנוּ לָהֶם הוּא עָצוּם

וְאָסוּר שֶאֲפִלּוּ אֶחָד מֵהֶם כָּאן

יִתְיַסֵּר בִּמְצוּקָה וְצִמְצוּם.

זֶה זוֹעֵק לַשָּמַיִם וְדַוְקָא בְּיוֹם

זִכָּרוֹן לְשוֹאָה וּגְבוּרָה

זֶה עַל סֵדֶר-הַיּוֹם מַצְרִיךְ דֶּרֶג עֶלְיוֹן

שֶל דְּחִיפוּת שֶחוֹבָה לְפָתְרָהּ

כִּי מְאֹד לֹא נָעִים לְהַזְכִּיר זֹאת, אֲבָל

גַּם חַיֵּי נִצּוֹלִים מִתְקַצְּרִים

בְּאוֹתָן פַּסְקָנוּת וּמְהִירוּת שֶחֲבָל

שֶבָּהֶן פֹּה אֵינֶנּוּ עוֹצְרִים

אֶת מִצְעַד מֶחְדְּלֵי הַזְּנִיחוּת הַשְּגוּיִים

בּוֹ עַמֵּנוּ אֵינֶנּוּ זוֹכֵר

אֶת אוֹתָם שֶמִּזְּמַן כְּבָר הָיוּ רְאוּיִים

מִצִּדֵּנוּ לְיַחַס אַחֵר.

* * *

אלי ויזל

והעולם שתק

תְִּפִלָּה

עֲצֹם אֶת עֵינֶיךָ, הֵלֶךְ וּרְאֵה:

עַם בְּלֶהָבוֹת

עוֹד רֶגַע דָּעַךְ,

וְהִנֵּה קְבָרָיו

לַשָּׁמַיִם נֶאֶסְפוּ.

עֲצֹר מַבָּטְךָ, הֵלֶךְ: לַשָּׁוְא תָּרוּץ

מַצֵּבוֹת יְבַקֵּשׁ? לַשָּׁוְא יְבַקֵּשׁ.

אֲבָנִים לְמַצֵּבוֹת אֵין דַּי

רַק שֵׁמוֹת נוֹתְרוּ מִן הָעָם.

אֵין עַל מָה לַחֲרֹט

אֵין בַּמֶּה.

נְשֹׁךְ שְֹפָתֶיךָ הֵלֶךְ, וְהַחֲרֵשׁ:

לְמִזְבֵּחַ עָשָֹה הַשֹּוֹנֵא אֶת הַלַּיְלָה.

הַקָּרְבָּן? קָרְבַּן תָּמִיד.

יְהוּדִים, כָּל מִינֵי יְהוּדִים.

גָּדוֹל וְקָטָן, עָשִׁיר וְעָנִי, שׁוֹמֵר מִצְווֹת וְחָפְשִׁי.

הַקָּרְבָּן הַנִּצְחִי,

קָרְבָּנוֹ שֶׁל הַנֶּצַח.

צַדִּיקִים בְּכַוָּנָתָם,

חֲסִידִים בִּתְפִלָּתָם,

קַבְּצָנִים בְּנִדְבָתָם,

אִמָּהוֹת וְשִׁירֵי עַרְשָֹן,

פּוֹעֲלִים עֲנִיִּים וְדִמְעָתָם:

הַשּׁוֹחֵט שָׁחַט

וְהָעוֹלָם שָׁתַק.

וְהַחְרֵשׁ גַּם אַתָּה, הֵלֶךְ:

מְאֻחָר לִזְעֹק, מְאֻחָר לִבְכֹּת.

גַּם הֵם אָז, לֹא בָּכוּ.

בִּרְצוֹנְךָ לְהָבִין?

אֵין מָה.

מְאֻחָר מִדַּי, הֵלֶךְ, מְאֻחָר מִדַּי נֶאֱמַר לְךָ.

אֵין דֶּרֶךְ חֲזָרָה.

אֵין הֹוֶה.

זֶהוֹ סִפּוּר לְלֹא הַתְחָלָה.

לְלֹא סוֹף.

אִיש לֹא יְתָאֵר.

סוֹדוֹ הוּא סוֹד הַבְּרִיאָה

נִצְחִית אֲמִתּוֹ וּמְעוֹרֶרֶת יִרְאָה,

כְּשֵׁם שֶׁנִּצְחִי וּמְעוֹרֵר יִרְאָה הוּא הַשֵּׁם

יִתְבָּרַךְ.

לְבַדּוֹ

וְהוּא לְבַדּוֹ כָּמוֹהוּ.

אֵינְךָ מַאֲמִין.

אֵינְךָ מַאֲמִין שֶׁכָּל זֶה קָרָה?

שֶׁהָאָדָם בִּיהוּדִי בָּגַד?

שֶׁהַיְּהוּדִי

בִּתְהוֹמוֹת הַיֵּאוּשׁ

לְמַדְרֵגָה גְּבוֹהָה הֶעְפִּיל?

שֶׁעַל חָרְבוֹת הַתִּקְוָה, צְעִירִים

קְדוֹשִׁים וְגִבּוֹרִים

תִּקְוָה חֲדָשָׁה בָּרְאוּ וְגַם הֵפִיצוּ.

שֶׁקְּהִלּוֹת שְׁלֵמוֹת,

בִּדְמָמָה

לְלֹא דִּמְעָה

לְעִתִּים לְלֹא חִיּוּךְ

וְעִם חִיּוּךְ

אֶל הַמָּוֶת

מַבָּט הֵיְשִׁירוּ.

וְשִֹפְתֵּיהֶם מִלְמְלוּ

מִלִּים

כְּמוֹ תְּפִלּוֹת

עַל קִדּוּשׁ הַשֵּׁם?

כָּךְ הֵלֶךְ.

מְאֻחָר מִדַּי לְהָבִין.

וּמַדּוּעַ בּוֹעֵר הַסְּנֶה

וּמַדּוּעַ לֹא אֻכַּל?

אַל תְּבַקֵּשׁ תְּשׁוּבָה, הֵלֶךְ.

אַל תִּשָֹּא עֵינֶיךָ לַשָּׁוְא.

לֹא תִּרְאֶה אֶת הָאֵשׁ.

אַךְ אֶת הַקּוֹל בְּתוֹכוֹ פְּנִימָה

בַּסְּנֶה הַבּוֹעֵר,

הֲשׁוֹמֵעַ אַתָּה?

זֶהוּ קוֹלָם.

קוֹלָם שֶׁעוֹלֶה מִן הָאֵשׁ. 

שלח: יואל רפל

* * *

עדינה בר-אל

איך הציל ד"ר מנגלה את אבי (סיפור אמיתי)

הוריי זיכרונם לברכה היו ניצולי שואה. אמי לולה סיפרה וסיפרה ואילו אבי, שמעון פרנקל, שתק. היתה לו צלקת ברגל ושן שבורה. כאשר הייתי שואלת אותו ממה זה קרה לו, הוא היה עונה בכל פעם תשובה שונה, לעיתים הומוריסטית. אחת מהן היתה שהוא היה ילד שובב, טיפס על עץ ונפל ממנו.

את הסיפור האמיתי על מקור הצלקת והשן השבורה שמעתי מפי אחד מחבריו, לאחר מותו של אבי, ב"שבעה". ומעשה שהיה כך היה:

יום אחד, באושוויץ, חבט בו אחד החיילים הגרמנים חבטות כה חזקות, עד שהוא איבד את הכרתו. חבריו ידעו, שמי שלא כשיר לעבודה באושוויץ, אחת דינו למות. לכן הם לקחו את אבי והסתירו אותו בצריף שלהם. הם השכיבו אותו על אחד הדרגשים הגבוהים, כדי שהשומרים הגרמניים לא יבחינו בו.

עשרה ימים הוא שכב שם מחוסר הכרה, ואז, באורח פלא, הוא התעורר ועמד על רגליו. בבוקר למחרת הוא יצא עם כל האסירים החוצה ונעמד בשורה לפני ד"ר מנגלה, שערך סלקציה. בהטיית אגודל הראה מנגלה מי לעבודה ומי למוות.

אבי התקדם, וכשהגיע אל מנגלה, סימן הדוקטור באגודלו ימינה, לעבודה. ואז , לפתע, קרא אחד האסירים שעמד מאחור: "אבל הוא חולה."

מנגלה שמע זאת, ורמז לאבי לשוב אליו. אבי נעמד מולו ואמר לו: "נכון, אתמול הייתי חולה. אבל היום אני מרגיש חזק. אני יכול לעבוד."

מנגלה הביט בו, היסס לרגע, ואחר סימן באגודלו שוב ימינה, לעבודה.

במשך שנים הטרידה אותי העובדה שיהודי הלשין על אבי. את הסיבה מצאתי בספרו המופתי של ויקטור פראנקל "האדם מחפש משמעות". שם הוא ציין, שהיתה מכסה יומית של אסירים עובדים. וכך הסתברה לי הסיבה לניסיון ההלשנה. האסיר ההוא חשש שהמכסה תתמלא עד שיגיע תורו... זו דוגמא אחת לדילמות הקשות ביותר, שיהודים עמדו בפניהן בתקופת השואה.

נ.ב. בתמונת החתונה של יצחק שילה (גיליון 931) – אבי יושב שלישי מימין, זה עם ידו על השולחן.

 * * *

יהודה גור-אריה

צרור שירים בנושא השואה

אי-שיכחה

לא לשכוח, לא לסלוח!

צוואת הנרצחים בשואה

לְעוֹלָם לֹא אֶשְׁכַּח לוֹ

לַאֲדוֹן עוֹלָם,

אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל

מָה שֶׁהָיָה לָנוּ שָׁם.

לְעוֹלָם לֹא אֶסְלַח לוֹ

לַאֲדוֹן עוֹלָם,

אֱלֹהֵי עַם-עוֹלָם,

טָמִיר וְנֶעֱלַם –

       אֶת אִי-הֱיוֹתוֹ שָׁם.

 29.9.2008-11.10.2008

זה השער

מֵעֵבֶר לַשַּׁעַר הַהוּא

עִם הַכְּתֹבֶת  Arbeit macht frei,

שַׁעַר נוֹסָףְ מְרַחֵף מֵעָלָיו

וּכְתֹבֶת חֲקוּקָה בּוֹ

בָּאוֹתִיּוֹת שֶׁל גַּז "צִיקְלוֹן B ":

זֶה הַשַּׁעַר לִיהֹוָה

צַדִּיקִים יָבוֹאוּ בּוֹ.

4.11.09-15.11.09

אשת לוט

הַזִּכָּרוֹן, כְּמוֹ אֵשֶׁת לוֹט

אֵינוֹ יָכוֹל

שֶׁלֹּא לְהָסֵב אֶת פָּנָיו לְאָחוֹר,

אֶל עֵבֶר עֵמֶק עָכוֹר,

כִּכַר הַשִּׂדִּים:

 שָׁם נִגְלֶה לְעֵינָיו מַרְאֶה נוֹרָא

פִּי שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה

מִסְּדוֹם וַעֲמוֹרָה.

עַל פְּנֵי כִּכָּר הָאוּמְשְׁלַג הַמֻּשְּׁלֶגֶת

שֶׁל אוֹשְׁוִויץ-בִּירְקֶנָאוּ,

לְקוֹל צְוָחוֹת Schnell! Schnell!

בּוֹסְסִים בְּבֹץ, בִּסְּחִי, בִּיסּוּרִים

עֲשֶׂרֶת רִבּוֹא צַדִּיקִים,

מִשְׂתָּרְכִים אֶל פֶּתַח הַכִּבְשָׁן 

וְאֵין מַלְאָךְ לְהוֹשִׁיעָם

בְּחֶמְלַת הָאֵל.

הוּא מַשְׁקִיף, הַזִּכָּרוֹן, לְאָחוֹר

וְהוֹפֵךְ לִנְּצִיב שֶׁל מֶלַח.

אֲבָל דִּמְעוֹת הַזַּעַם וְהַכְּאֵב

מְמִסּוֹת אוֹתוֹ לִבְרֵכָה 

שֶׁל מֵי מְרוֹרִים.    

וְהוּא קָם וְנִצָּב בְּתוֹכָהּ

כְּמוֹ אֵשֶׁת לוֹט,

וְרֵיק לִבּוֹ 

מִשִּׁכְחָה וּמִסְּלִיחָה

עַד קֵץ כָּל הַדּוֹרוֹת. 

23.3.10-7.5.10

אֵינוּת [א]

איך אוכל לשכוח

חסד נעורים?

רחל

אֵיךְ אוּכַל לִשְׁכֹּחַ, אֵלִי,

אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל,

אֶת עֱנוּת יַלְדוּתִי,

אֵינוּתָם,

חֶסֶר נְעוּרַי, 

יִסּוּרִים שֶׁנִתְּכוּ מִיָּדְךָ

עַל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל

וְעָלַי

לְלֹא חֵטְא וְאָשָׁם?

אֵיךְ אוּכַל לִשְׁכֹּחַ, אֵלִי,

אֵינוּתְךָ –

שָׁם?

רה"ש תשע"א

22.8.2010-9.9.2010 

אינות [ב]

תֵּבֵל עָלְתָה בְּלֶהָבוֹת

וְעַמִּי– בֶּעָשָׁן.

וַאֲנִי –

יֶלֶד רַךְ

מְכֻרְבָּל תַּחְתַּי כְּמוֹ גּוֹזָל עָזוּב, 

רוֹבֵץ כְּמוֹ אֶבֶן,

כָּמוֹהָ בּוֹדֵד בְּעוֹלָם.

אָז נָשָׂאתִי עֵינֵי

אֶל שְׁמֵי הָרָקִיעַ הָרֵיק

לְחַפֵּשׂ אוֹתְךָ  שָׁם,

בַּשָּׁמַיִם מֵעַל

אוֹ בַּבֹּץ מָתַחְתַּי.

וְנוֹכַחְתִּי:

כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ מָלֵא

אֵינוּתְךָ.

29.5.1997-5.12.2009

מחבואים

בְּאֶמְצַע מִשְׂחַק מַחֲבוֹאִים

הוּא נֶעֱלַם לִי פִּתְאֹם

אֱלֹהִים,

בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן מִסְתַּתֵּר

וְלֹא הִצְלַחְתִּי לְגַלּוֹת אֶת מְקוֹמוֹ.

  בָּכִיתִי קְצָת, כָּעַסְתִּי, הִתְרָעַמְתִּי, 

  אָמַרְתִּי "פוּס!"

  וְעָזַבְתִּי אֶת הַמִּשְׂחָק.

  מֵאָז אֵינֶנִּי מְחַפֵּשׂ אוֹתוֹ יוֹתֵר.

 6.1.11-24.4.11

הצלקת

אֵין לִי מִסְפָּר עַל הַזְּרוֹעַ,

אֵין לִי סִימָן חָקוּק עַל הַיָּד,

אַךְ נוֹתְרָה בִּי צַלֶּקֶת

צְרוּבָה בְּנַפְשִׁי לָעַד –

מִצְּלִיפָה שֶׁל פַּרְגּוֹל גֶּרְמָנִי,

אָחוּז בְּיָדוֹ הַנִזְעֶמֶת

שֶׁל אֱלֹהִי יִשְׂרָאֵל,

יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ, יְהֹוָה אֶחָד.

3.2.2010-27.2.10

לא זמין

הָלוֹ, אֱלֹהִים!

– – –

הַדּוּמִיָּה מְאוֹתֶתֶת:

הַקַּו מְנֻתָּק,

הַנִּמְעָן לֹא עוֹנֶה,

אֵינוֹ זָמִין;

אֵינֶנּוּ.

28.11.2010-4.3.2011

כאב רפאים

אֱלֹהִים שֶׁלִּי –

אֵינֶנּוּ

כְּמוֹ יָד שֶׁנִּקְטְעָה.

לִפְעָמִים אֲנִי חָשׁ

כְּאֵב רְפָאִים

בַּיָּד שֶׁאֵינֶנָּהּ.

6.2.2011

 * * *

משה אביר

מסע עולמי אל מחוזות ילדותי

רומניה – מסע של שורשים, אנשים, לחשים ריגושים ונשנושים.

קטע מיומן שכנראה לא יתפרסם.

...עיר עתירת תרבות היא יאסי. ארמונות מרשימים, כנסיות עתיקות ומבנים יפהפיים מצויים בה בשפע. היום בו הגענו לעיר הוכרז כיום איכות הסביבה. התחבורה שבתה והמונים יצאו לחוצות מבלים, ונהנים מתזמורת כלי נשיפה וגם מאור היקרות של השמש, מצרך נדיר בארץ הזאת.

חיפשנו שרידים לסמל התרבות היהודית במקום – תיאטרונו של הבמאי, המחזאי התמלילן והמלחין אברהם גולדפאדן, שהלהיטים הגדולים שכתב – השיר "צימוקים ושקדים" (רוז'נקאס מיט מאנדלאך) והמחזות "שני קוני למל" ו"המכשפה" – אינם יורדים מבימות העולם היהודי גם בימים אלה.

דיבור קולני בשפת ארץ הקודש ועלעול בספרים הכתובים מימין לשמאל משכו את תשומת ליבן של שלוש "גרציות". לבושן היה כמעט אחיד. שמלות ארוכות, "נעלי גולדה", אוחזות היטב בתיק השחור שבידן כדרך הקשישים בארץ הזו. שערן הכסוף צבוע כחול. לאחר שהתוודענו והתיידדנו כינינו אותן "טנטי" בטי, "טנטי" גיזלה ו"טנטי" רוזה.

הן עזרו לנו לזהות את מיקומו של התאטרון האידי (שנהרס והפך לרחבה שלפני התאטרון המקומי). המשכנו לשוחח ובאוויר ריחפה כל העת השאלה איך יתכן שבעיר מושלמת כזו נקטלו לפני שישים שנה שלושה עשר אלף מיהודיה.

מאתיים ארבעים שנה נושאות שלושת ה"טנטיס" האלה על גבן. ימים יפים וגם ימים רעים, אך "יום ראשון השחור" בשנת 1941 היה הנורא מכולם. הן מובילות אותנו אל מבנה נטול הדר, במעלה הגבעה, והמבוגרת מבניהן אותה כינינו "טנטי רוזה" אומרת:

"לכאן, לבניין הז'נדרמריה, אספו אותנו, יהודי העיר, בתואנת כזב שעומדים לחלק לנו תעודות ביטוח נגד פורענות קרבה."

שני בני משפחתה שאיבדו סבלנות בתור הארוך ובחום הכבד, הסתלקו הביתה ובכך הבטיחו את חייהם. השאר התבקשו להסתדר בשורות ולצעוד לכוון שער המחנה, שם השיגה אותם מכונת הירייה... הניצולים ובהם דודי הובלו לתחנת הרכבת והועלו על קרונות בקר, תשושים, רעבים, צמאים ופצועים מפגיונות הנוגשים.

היכרנו את הסיפור מכל צדדיו מעבודת השורשים של בני המשפחה, אך הביקור הפיזי במקום בו התרחשו הזוועות עוררו בנו תחושות קשות על הקלות הבלתי נסבלת בה בוצעה ההוצאה להורג.

קרבנו לתחנת הרכבת העירונית, לשם הועברו יהודי העיר, רעב אחזנו.

בפתח התחנה ראינו מסעדת מקדונלדס. שירות מהיר יעיל ויקר כדרך האמריקאים. לו רק היו כוחות ארצות הברית מפציצים במהירות וביעילות את מסילות הברזל, אז אולי היה נחסך סבל רב מבני משפחתי, אני מהרהר ביני לביני.

תחנה אחרונה בסיורנו בעקבות המלחמה ההיא, היתה בית הקברות היהודי, שם נקברו קורבנות "רכבת המוות" בקבר אחים. התחושה מוזרה, מחד זהו אחד מבתי הקברות היפים שראינו, עצום במימדיו, עתיק יומין, שמור היטב. מאידך המשפחה הנוצרית ששומרת עליו ומתגוררת בין חומותיו, מנהלת חיי שגרה. תולה כבסים על חבלים שנמתחו בין המצבות ומגדלת חזירים המלחכים את העשב שצומח פרא ומאיים לכסות את הקברים.

חוזרים אל העיר. חגיגות יום איכות הסביבה כבר בעיצומן. הנושפים הקשישים המשיכו לנגן להמונים נעימות מתקתקות תוך כדי צעידה בסך לכוון ארמון התרבות. לי הנעימות נשמעו כקולות של מכונות ירייה ושקשוק של המפגש בין גלגלי הרכבת ההיא ומסילת הברזל. תהיתי האם מישהו מהנושפים או מבני משפחתם שיתף פעולה עם הפשע הנורא שהתרחש בסמוך, ומי מבין החוגגים נוהג כאילו לא היו הדברים מעולם....

לא היו בליבי רגשות נקמה...

משה אביר 2001

 * * *

חנה יעוז קסט, מילים לזיכרה

מאת הרצל חקק, יושב ראש אגודת הסופרים העברים

בשורה מרה לכל אוהבי הספרות העברית. פרופסור חנה יעוז-קסט הלכה לעולמה. איבדנו חברה יקרה, איבדנו חוקרת דגולה. חנה יעוז היתה מבקרת, חוקרת ספרות, עורכת ספרותית ומרצה בחסד, אשת ספרות מן השורה הראשונה.

במחקר הספרות העברית היה לחנה יעוז, מקום מרכזי בחקר ספרות השואה, בחקר שירים שנכתבו על השואה. יעמדו תמיד לפנינו בפנתיאון השירה העברית – ספרה על השואה בשירת דור המדינה וספרה "הניגון והזעקה" על שירת השואה של משוררי שנות הארבעים.

אפשר לראות בה חלוצה בחקר השירה של שירת דור המדינה, במעקב אחר השירה הצעירה בראשית שנות השישים  והשבעים.

ספרה "אנתולוגיה לשירה צעירה" שיצא לאור בשנת 1969 היה מפעל חלוצי, אבן פינה למחקר השירה הצעירה, קריאת כיוון לבחינת הכיוונים החדשים בשירה הצעירה שצמחה לאחר הקמת המדינה.

כמו כן אהבנו לקרוא מאמרים שלה בנושאי חקר הסיפורת המטא-ראליסטית והסיפורת היהודית הקיומית.

לא נשכח את פעילותה לחקר ספרות השואה, ויש לה זכות ראשונים בהקמת מרכז "סאל ואן גלדר" להוראת השואה. במסגרת מרכז ייחודי זה ערכה מיזם שכלל מולטימדיה לשירת משוררים וסופרים ניצולי שואה ובני ניצולים.

כולנו ראינו אותה בערבי ספרות, הוקסמנו מהידע שלה, מכושרה להציג ספרות בצורה כובשת. חנה ידעה לרתק קהל בניתוחי יצירות ספרות מורכבות.

לא נוכל לפרוש כאן את כל משנתה ומחקריה, ולכן אסתפק בציטוט מתוך מחקר שלה שמעיד על הווייתה, על דרכה:

"שלושה דורות של שירה בנושא השואה פועלים בספרות העברית, והם יוצרים קו ברור של המשכיות ואמפתיה, למרות ההבדלים בעולם התוכן ובדרכי העיצוב. יתר על כן, נושא השואה שוב אינו נחלת דור אחד או שניים בלבד, אלא נושא מתפתח שטרם מוצה – וכל דור של משוררים מתמודד עמו לפי דרכו. שירת שנות ה-90 עומדת בסימן שירתם של "בני-הניצולים", המשתלבת היטב בסיפורת של בני הדור השני. הטראומה של השואה מטביעה חותמה על השירה ועל הסיפורת כאחת, ויצירות חדשות משל סופרים ניצולים ובני ניצולים ממשיכות להופיע בשדה הספרות העברית." ( אתר "דעת").

לא נשכח לפרופסור חנה יעוז את נכונותה לתרום לכלל, את פעילותה הציבורית באגודת הסופרים העברים, את השנים שהקדישה לנו כחברה בדירקטוריון של מכון "גנזים". את הכול עשתה באהבה, מתוך מסירות, מתוך רצון עז לתרום לספרות העברית לדורותיה.

חנה יעוז פרסמה ספרי מחקר, לימדה באוניברסיטת בר אילן, ערכה יחד עם בעלה המשורר איתמר יעוז קסט את כתב-העת "פסיפס".

חנה יעוז זכתה בפרס ולנרוד ובפרס יד ושם. יצירתה ומחקריה יישארו לעד כאבני דרך וכאבני פינה בתולדות הספרות העברית.

אגודת הסופרים העברים אבלה עם מותה. אנו מביעים צערנו העמוק בשם כל חברי אגודת הסופרים העברים, בשם הוועד המנהל של האגודה, בשם מנכ"ל האגודה ובשם צוות עובדי האגודה.

יהיה זיכרה ברוך. אנו מחבקים בחום את איתמר יעוז קסט ואת המשפחה, שלא תדעו עוד צער.

 * * *

יחד עם כל ציבור הסופרים בישראל

אנו מרכינים ראשינו באבל על מותה של

פרופ' חנה יעוז-קסט

בת הארץ, דמות מופת בחקר הספרות העברית

ובחקר ספרות השואה

ומשתתפים בצערם של בעלה

המשורר איתמר יעוז-קסט

וכל בני משפחתה

הלווייתה התקיימה ביום שישי 25.4 בבית עלמין ירקון

 * * *

משה גרנות

מה רצו מברל כצנלסון?

על ספרו של דוד מלץ "מעגלות",

 עם עובד 1983 (מצולם ממהדורת 1945), 264 עמ'

אף גוף ציבורי איננו יכול לזקוף על עצמו יותר זכויות מהקיבוץ באשר לקימום היישוב בארץ, קימום הצבא העברי, החקלאות והכלכלה בכלל; ואין גוף בארץ שהוא כל כך משוקץ כמו הקיבוץ – החל ב"מיליונרים על שפת הבריכה" מפיו של מנחם בגין, המשך בהשוואה לחיזבאללה מפי כלת פרס ישראל דליה רביקוביץ', ועד הוונדליזם שעשו בהם בשנות השמונים של המאה הקודמת "המקופחים" בטענה שכל מה הצליחו לקומם בדם ויזע במשך עשרות שנים – שייך בעצם להם, ל"מקופחים".

ולמה אני מזכיר כל זאת? כיוון שממש לא ברור לי מדוע התנפלו בזמנו על ברל כצנלסון על כך שכמייסד וכעורך הוצאת הספרים "עם עובד" פירסם (שומו שמיים!) את ספרו של דוד מלץ, חבר קיבוץ עין חרוד, שהעז לתאר – ליד הערכה עמוקה לקיבוץ ולחלוציו, גם קצת צללים ופגמים שהישיבה הצפופה של קומץ אנשים בקומונה אחת – גורמת לכל אחד מן הפרטים.

הגיבור הראשי של היצירה הוא מנחמקה, איש קטן, לא מתבלט בקיבוץ, לא נחשב ל"עמוד תווך", לא "סוחב", אלא סתם עובד, קצת איטי, קצת נדחק, לעולם לא דוחק, אבל יחד עם זאת בעל נפש נפלאה – הוא אוהב אהבה עזה את רעייתו חנקה, מעריץ אותה ונותן לה "ספייס" –  הוא מטפל בתינוק שנולד להם כדי שהיא תוכל לעבוד כרפתנית – מקצוע הרבה יותר יוקרתי מאשר העגלונות – תפקידו הזניח במשק. הוא לעולם לא יעלה בדעתו לתת עינו באישה אחרת, למרות שבכנות ראויה לשבח הוא מתוודה שלא פעם גוף של אישה מעורר בו תשוקה, עליה הוא מתגבר בכוח רצונו ובאהבתו העזה לזוגתו.

חנקה עצמה היא גם כן דמות נדבקת ללב: היא אמנם עוברת תקופות לא קלות בשלוש לידותיה (לאחר הלידה הראשונה היא שוקעת בדיכאון אחרי לידה – השם הזה אינו מוזכר בספר, אבל אין ספק שאלה הם הסימפטומים). היא נאמנה למנחמקה, הגם שהיפיוף של הקיבוץ שמואל גרוסמן, שהרס מספר משפחות, מחזר אחריה במרץ, וגם מצליח להרטיט את ליבה, וכמעט לפתותה. חנקה מזכירה למנחמקה את אימו הנלבבת, והיא גם מטפלת במסירות ובאהבה במנחמקה חולה האולקוס, ואחר כך פצוע בקרב עם הערבים שרצו לגזול מהם אדמה שנקנתה כדין.

יש עוד דמויות נפלאות ברומן (מלץ מכנה את היצירה שלו – "סיפור"): אדון שנברג, שהיה בגרמניה סוחר עצים, הגיע לקיבוץ במעמד של אבי אחד מחברי הקיבוץ, עמד על זכותו לעבוד, וכאשר תן טרף מספר תרנגולות בלול שהיה תחת טיפולו והשגחתו – הוא מזמין את עצמו לבירור לתדהמת מזכירות המשק. הוא מתפעל מהעולם המיוחד הזה שבו חיים ללא ממון, אותו אליל שהפך את האדם לעבד. הוא מתפעל מלידת תינוקות, מפרח, מעץ, ונדהם איך חברי הקיבוץ אינם מבינים שהם חיים בגן-עדן.

דמות נפלאה אחרת ברומן היא אברהם קליין, איש חלשלוש, ולפי מידותיו היה מתאים לו להיחשב כדמות נדחקת, ולא דוחקת, אבל הוא עושה מאמצים על-אנושיים כדי לא לפגר בעבודה, וכשהוא פותח את פיו (לעיתים רחוקות), ומדבר על התכלית של האדם העובד, על כך שאיבדנו את הניצוץ של לימוד תורה ליד שולחן האוכל, ועל הצורך למלא את שעות הפנאי בתוכן – כל הקיבוץ מקשיב לו פעורי פה.

כל הדמויות ברומן עובדים במסירות, ומתמודדים בגבורה בקשיים אדירים: הברחש בימי קציר השעורה (מי שלא חווה חוויה נוראה זאת לא יכול להבין את האומללות שהיא גורמת), הקדחת, העבודה הקשה מנשוא, ההמולה של מחנה עבודה בלי טיפה של פרטיות, הערבים השכנים שתוקפים את אנשי הקיבוץ (המאבק על "מדרון הקטטה").

ובכן, מהי "הדיבה" שבעטיה התנפלו על ברל כצנלסון על כך שפרסם את הרומן הזה בהוצאה של תנועת העבודה?

רוב הטענות המופיעות בספר מוטחות, לדעתי, בטבע האדם, שהקיבוץ לא מצליח לשרש, ורק מיעוטן הן כלפי ההווי הקיבוצי עצמו: יש בקיבוץ קבוצת עובדים "סוחבים", "בעלי מעמד" שדוחקים את האיטיים יותר, ופעמים הם מרכלים עליהם, ואף מתעללים בהם.

בין "הסוחבים" האלה נמנים ישראליק החצרן, משה גבעולי מומחה המטעים, שלמה תמרי אוהב המוסיקה המסור לעבודה כמו לדת (כועס כשמדברים על "דת העבודה" ממדרשו של א"ד גורדון, מפטפטים ושובתים מעבודה),  נחומי ומונדק הצמחוני, דב כהן ושמואל גרוסמן שהוזכר לעיל. לעומתם, עובד כמו מנחמקה, משקפופר, מועסק כמוביל מים מהמעיין, כעגלון, כמוביל מספוא (דוד מלץ עצמו עבד במספוא בתחילת דרכו בקיבוץ עין חרוד), זוכה למעמד לזמן מועט כאשר הוא יושב על גב עגלה מלאה תלתן, שהוא עצמו זרע והנביט.

מה עוד? יש מטפלות מרושעות המדברות בשמו של מדע גידול הילדים, מרכלות ביניהן, ואף שמחות על אידה של חנקה שמתקשה להיניק את ילדיה. "המבריאה" (כינוי למכינה מנות דיאטה במטבח) מלכה הורנשטיין גסת הרוח, שלעיתים שוכחת להגיש מנה למנחמקה. שלמה תמרי המתעלל במנחמקה, איציקל הרכלן והלץ, בן אברהם האידיאולוג, שמבקש לנשל את מנחמקה ואת חנקה מחדרם שהשקיעו בו את נשמתם – כי הוא זקוק למקום לענייני רוחניות. עגלונים שמתעלמים מחברים הנושאים משאות כבדים, ואינם מסכימים להעלותם על עגלותיהם. יש המרכלים שילדים הם נטל על תקציב הקיבוץ הנמצא בדפיציט, וזאת הסיבה שחנקה נתקפת מרה שחורה כל פעם שהיא נכנסת להריון (ראו עמ' 180, 184).

ומהי "הדיבה" כלפי הוויית הקיבוץ? ובכן דוד מלץ מתאר המולה בלתי נסבלת בחדר האוכל. מי שהיה רגיל בגולה שליד השולחן אמרו דברי תורה, והיה דרך ארץ – קשה לו להתמודד עם הרעש, הדחיפות ובולמוס האכילה בקיבוץ. אין אינטימיות בין הורים לילדיהם, הילדים גדלים בידי זרים, והשכבת הילדים בערב נעשית על ידי כל ההורים יחד, כך שכמעט אף פעם אין שיח אינטימי בין הורים לילדים.

יעקבלה, הבן הבכור של מנחמקה וחנקה, מקנא בזאביק הגר במושב, שאימא שלו היא רק אימו, והיא זאת שרוחצת אותו ומלבישה אותו (עמ' 189). גם ההנקה נעשית בציבור, והגם שזה יפה שאישה אחת מיניקה גם ילדים שאינם שלה משום שלאימותיהם אין חלב – אבל הפרהסיה הזאת גורמת עוגמת נפש. נשים שמטבען מעוניינות להתהדר בלבוש – תלויות ברצונן הטוב של המחסנאיות. וכן, יש גם חברים בקיבוץ (למשל, שמואל גרוסמן היפיוף הדון ז'ואן), שהמקום צר עליהם, והם מרגישים בו מחנק, והיו רוצים להמריא, דבר שהקיבוץ איננו יכול ואיננו רוצה לאפשר.

זאת כל הדיבה?! הרי שברור כי מהפיכה ענקית כזאת שחוללו הקיבוצים, מהפיכה שכמוה לא נראתה מעולם בתבל כולה – יכולה לגרום גם סבל לפרט, ועל כך נכתבו אחרי דוד מלץ עשרות ספרים של יוצאי קיבוץ ועוזבי קיבוץ (לאחרונה ספריהן של יעל נאמן "היינו העתיד" – 2011; ארנה גולן "ילדה של קיבוץ" – 2012). ועל כך באו חשבון עם ברל כצנלסון?!

אני חייב לציין שיש בספר הזה גם לא מעט הומור, בין השאר בתיאור של הנאומים המשמימים בחדר האוכל ותיאור הקטטות בהווי ההורים הזקנים של החברים, כשכל אחד רוצה להוכיח שהוא יותר חשוב מחברו על פי הרקורד שהיה לו בחו"ל, והקטע המצחיק ביותר הוא תיאור לימוד "צאינה וראינה" של הזקנות – פנינה ספרותית ממש (עמ' 228-205).

רק חבל שהשפה היא ארכאית, והכתיב החסר מקשה על הקריאה. ובליבי נשארה רק תמיהה אחת: מנחמקה הולך מיד אחרי ארוחת הערב אל האוהל (אחר כך הצריף, אחר כך החדר) לישון, ואילו חנקה נשארת לבלות עם שמואל גרוסמן המתאמץ לפתות אותה. היא אמנם לא נענית, אבל נמשכת בכבלי קסם אל דיבורו ואל דמותו המצודדת. הרי בקיבוץ אירועים מן המין הזה היו מגיעים במהירות הבזק אל בעל הדבר – הבעל ההולך לישון – איך זה שהמחבר השאיר את העניין פתוח? – מנחמקה בוטח בחנקה, ולמרות החשד הקטן שמתגנב לליבו – הוא איננו מודע למה שקרה מאחורי גבו.

גילוי נאות: אני היכרתי אישית את דוד מלץ בקיבוץ עין חרוד איחוד, כשכבר היה מורה לספרות בתיכון האזורי, וכאשר ספרו זה כבר תורגם באמריקה לאנגלית וליידיש. שמעתי אותו מתלבט איזה ציון להעניק לתלמיד שקרא את "הדֶבֶר" של קאמי, לפי דרישתו, ידע לספר את העלילה, אבל לא הבין את המשמעות הסמלית של הספר. נגה, בתו, הציעה לו להעניק ציון עובר לתלמיד על עצם העובדה שקרא. דוד מלץ היה עצוב מאוד, אבל שמע בקול בתו.

 * * *

עמוס גלבוע

1. פיוס חמאס-אבו מאזן? עוד חזון למועד

 פיוס אמיתי בין החמאס לרשות הפלסטינית ולפיו תהיה ישות פלסטינית מדינית אחת, של רצועת עזה והגדה - הוא קשה ביותר. לכל היותר אנו צפויים לחזות של פיוס.  במצב הנוכחי של המו"מ עם הפלסטינים אין  בדיבורים על פיוס משום "נזק לסיכוי לשלום" כפי שזועקים כמה בתוכנו. כי השלום בכלל לא חיכה בפינה בכל 9 חודשי המשא ומתן.

להלן כמה מאפיינים למצב העניינים בינינו לבין הפלסטינים,  כפי שאני רואה ומבין אותם:

קודם כל אין עדיין שום פיוס בין החמאס לרשות הפלסטינית בראשות אבו מאזן, אין עדיין שום הסכם פיוס. כל מה שיש זאת הצהרת עקרונות כללית, כמותה כבר היו בעבר. בעיקר יש הרבה "רעש וצלצולים" והרבה דיבורים, והרבה התלהמות.

פיוס אמיתי בין השניים הוא קשה מאוד, ואני נזהר מלהגיד בלתי אפשרי. שתי הסיבות המרכזיות לכך: האחת הוא הנתק הגיאוגרפי בין רצועת עזה לבין הגדה המערבית. זה היה נתק  שמאז ומתמיד יצר הבדלים היסטוריים, תרבותיים, כלכליים, דמוגרפים וחברתיים בין שני האזורים הללו.

הסיבה השנייה היא ההתפתחויות ברצועה מאז עלה החמאס לשלטון שם בהפיכת דמים. התפתחויות אלו יצרו ברצועה מערך שלטוני של  כוח אסלאמי שהעמיק עוד יותר את הבידול  העמוק בין רצועת עזה לגדה המערבית.

ישנה כמובן עוד סיבה, אם כי לא הייתי מגדירה כמרכזית, אלא כתוספת לשתי הסיבות הקודמות: ההבדל האידיאולוגי בין החמאס לאש"פ המרכיב את הרשות הפלסטינית בגדה.

גם אם נניח כי  בזמן הקרוב תוקם ממשלת אחדות כלשהי, וגם אם נניח כי יהיה פרלמנט אחד בעתיד, הערכתי היא כי בסך הכול יהיה מדובר על חזות של פיוס. לדעתי הסבירות ששתי הישויות , זאת של הרצועה וזאת של הגדה,  ייהפכו לישות מדינית אחת – היא נמוכה.

נמחיש זאת: "מחר" נחתם הסכם פיוס וקמה ממשלת אחדות (של מומחים, או לא של מומחים), ואז נורות רקטות על יישובי הדרום, יום אחר יום. אבו מאזן יחוש לרצועה לכפות הפסקת אש? אבו מאזן יעביר (דרך ישראל ביבשה!) כוח צבאי פלסטיני על מנת שיפסיק את האש? מי שמאמין בכך, וכבר נוכחתי שלא חסרים בתוכנו הוזים ובעלי דמיונות,  שיקום ויגיד זאת בפומבי!

מה שיש לנו ברגע זה הוא הרצון ההדדי של החמאס ואבו מאזן לשחק את חזות הפיוס. בקונסטלציה הנוכחית החמאס מצוי במצב של חולשה. מבחינה חיצונית  הוא הפך לאוייב של מצרים, ורק קטאר תומכת בו; מבחינה פנימית המצב הכלכלי ברצועה הוא בכי רע, וארגוני ג'יהאד קיצוניים קוראים תיגר על שלטון החמאס; סיסמת האחדות  תמיד טובה, כמו סם הרגעה, למאווי ההמון הפלסטיני. אבו מאזן עושה שרירים לקראת המועד של 29 אפריל בו צפויים להיגמר 9 החודשים שנקבעו למשא ומתן עם ישראל, בלי לקבל שום הכרעה ובלי לוותר לישראל בשום דבר: היתה לנו הריצה להירשם ל-15 אמנות  בינלאומיות; היו לנו כל ההתניות לחידוש המו"מ ל-3 חודשים; היו לנו כל ההצהרות  על "החזרת המפתחות" כביכול, ועכשיו הצהרות הפיוס על הנייר. הכול טקטיקה!

אז מה כל זה אומר לגבי ישראל?  האם זה מזיק לנו?

ראשית,  נשמעות אצלנו, כמו תמיד, הצעקות שאנחנו "אשמים", כי אנחנו הבאנו את אבו מאזן לפנות לחמאס מכיוון שלא ויתרנו לו ולא נענינו לתנאים "ההוגנים" שלו, ועוד כאלו דברי הבל.

כל הזועקים כך, בראשם הפוליטיקאים של השמאל כמו הרצוג, יוצאים מתוך הנחה כי תכלית המשא ומתו עם הפלסטינים עכשיו היא להביא לשלום עלי אדמות. לכן הם מייללים ש"אבד הסיכוי לשלום", ואוייה לנו.

כאן הטעות, או האשלייה המתוקה והוורודה שלהם: השלום הנכסף לא עמד ולו לשנייה אחת מאחורי דלת המו"מ, ו-9 חודשים הסתיימו כמו שהתחילו, אולי בהבדל קטן אחד: ציפי לבני, האחראית למו"מ, ומי שאיש לא יכול להטיל ספק בכוונתה האמיתית להגיע לשלום עם הפלסטינים, מודה, ולא בחצי פה (בראיון בערוץ השני ב-24 אפריל) כי דבר לא הושג מכיוון שכל פעם, ברגעי הכרעה שונים, האדון אבו מאזן זז הצידה.

לדעתי, אולי פרט לקרי הבלתי נלאה וצבא יועציו, היה ברור לנתניהו כמו לאבו מאזן, כי לא מדובר במשא ומתן שסופו הסכם שלום! הפלסטינים לא בשלים לכך בכל נושאי הליבה, וכך גם אנחנו, לפחות בחלקם. שם המשחק האמיתי היה, כך נראה לי, הכלה/תחזוקת הסכסוך; להעביר את הזמן בלי הרבה אלימות, בלי משברים ובלי זיקוקים, ולנסות ולהרוויח נקודות פה ושם ואולי גם  הבנות בנושאים שונים. איך  אמרנו בפסח? דיינו!

לכן איני רואה במהלך האחרון של אבו מאזן שום פגיעה בסיכוי לשלום, כי הוא לא היה שם!

היכן  מצוי הנזק הפוטנציאלי  במהלך שלו?

בכך שנוצרת דינאמיקה משברית  היכולה לשים קץ לעצם  המשא ומתן  ותחזוקת הסכסוך. זאת, בכך ש"ההתנגדות העממית" הפלסטינית תשודרג ליותר מקרים של ירי; שתהיה תסיסה עממית  גדולה ברחובות, שינקטו נגדנו צעדים מתריסים פלסטיניים בזירה הבינלאומית. וישנה הבעיה ההסברתית שלנו מול החמאס ונזקיו האפשריים בזירה הבינלאומית.וזה מביא אותנו לחשיבה על האסטרטגיה הרצויה למדינת ישראל בשעה הזאת.

2. המדיניות הרצויה מול "הפיוס" הפלסטיני

להוריד את גובה הלהבות. להימנע מצעדים חד-צדדיים. להימנע מחיכוך מיותר עם ארה"ב. לנהוג ביד תקיפה  מיידית מול מעשי טרור אפשריים.  הסיכון שפת"ח יהיה יותר קיצוני גדול בהרבה מהסיכוי הקלוש מאוד שהחמאס יתמתן. לכן, עניינית והסברתית יש לחשוף זאת.

מה צריכה להיות המדיניות הישראלית, על רקע "הפיוס" בין חמאס לרשות הפלסטינית? נקודת המוצא היא החלטת הממשלה, פה אחד, להשהות את המשא ומתן עם הפלסטינים ולנקוט לפי שעה בסנקציות כלכליות, תחת הסיסמה "אבו מאזן צריך לבחור בין החמאס או השלום עם ישראל".

ובכן, לדעתי המדיניות צריכה להתבסס על 4 מרכיבים (לא כולל המרכיב של המו"מ והמשכו):

להוריד את גובה הלהבות. זה אומר, למשל, להימנע מהצהרות שרים מזיקות, לשמור על התיאום הביטחוני עם הרשות הפלסטינית, לא להקפיא העברת כספים לרשות ולא להקפיא מיזמים כלכליים.

להימנע מצעדים חד-צדדיים הפוגעים ברעיון של שתי מדינות. כלומר, להימנע מבנייה מחוץ להתנחלויות, לא לצאת ברעיונות לסיפוח גושי ההתנחלויות למדינת ישראל. אני רואה בזה מרכיב חיוני מול הקהילה הבינלאומית, ובראש ובראשונה מול האיחוד האירופי.

יד תקיפה מיידית מול טרור. מכיוון שאני צופה הגברה ניכרת של "ההתנגדות העממית" שתהיה מלווה בפעילות טרור כזה או אחר, אסור לחכות ולראות (כמו שהיה בעבר) כיצד הדברים יתפתחו. יש להזהיר מראש שישראל תגיב בחומרה יתרה על כל  מעשה טרור, ולממש מיידית את האזהרות במידה שיהיה צורך בכך. אסור לתת בשום אופן שניצוצות של אלימות פלסטינית יהפכו ללהבה. יפי הנפש יזדעקו, וארגוני ה"זכויות" יצווחו על "היעדר פרופורציה"– אז יבושם להם.

להימנע מחיכוך מיותר עם ארה"ב. לעשות את המרב על מנת לשמור על הרצון הטוב האמריקאי. יש לממשל מספיק צרות עכשיו בעולם, ולא רצוי לתת לו סיבות לשפוך את זעמו עלינו. אנחנו נזדקק לאמריקאים בזירה הבינלאומית ובמוסדותיה מול החלטות אפשריות רעות לישראל, וצריך שיהיה לנו עניין מיוחד בכך שהאמריקאים "לא יעזבו את המגרש".

ועכשיו לתחום המשא ומתן, והצד ההסברתי הכרוך בו. ראשית לנקודה  מהותית. אני קורא ושומע שישנם כאלו המאמינים ומקווים שהחמאס ישתנה, יתרכך ויהפוך למתון בעמדותיו, ו"אז יבוא שלום," כדברים של יו"ר מפלגת מר"צ.

הלוואי, אבל להערכתי  הסיכוי שחמאס ישנה את דרכו המדינית והאידיאולוגית הוא נמוך שבנמוכים. מדוע? כי הוא חוזר ואומר זאת. כי זאת מהותו, ואיני מכיר שום תנועה אסלאמית בעולם ששינתה עורה, גם אם מצבה היה גרוע שבגרועים.  אנשי שמאל קיצוניים, כמו אנשי ימין קיצוניים, צריכים להבין זאת, אם כי נוכחתי שעיתון "הארץ" לא מבין זאת. אכן, נמרים לא מחליפים חברבורות. ובכלל, הסיכון שארגון פת"ח ייהפך להרבה יותר רדיקלי ממה שהוא כיום, גדול בהרבה מהסיכוי שהחמאס יתמתן. ומול כל זאת צריך להיות ער לסיכון  שהחמאס (הלא משתנה), יזכה בחסות "הפיוס" ללגיטימציה בין לאומית  בדלת האחורית.

לכן עלינו לאמץ גישה חיובית, עניינית כמו הסברתית, האומרת כך: אם החמאס יצהיר (למשל במפגש בין אבו עבאס להניה) כי הוא מכיר בישראל, יפסיק את הטרור, מקבל את כל ההסכמים שנחתמו בין ישראל לאש"פ, ויכונן תיאום ביטחוני עם ישראל כנהוג עם הרשות הפלסטינית – ישראל תשמח לקדם במרץ את המשא ומתן, בו ייטלו חלק גם נציגי אש"פ.

ישנה אימרה אמריקאית ידועה, שחבל שאנו לא  מרבים לנהוג לפיה מול הפלסטינים, האומרת: SMOKE THEM  OUT. היא לקוחה מעולם הציד בו  הציידים  מוציאים את החיות המתחבאות  ממאורותיהן בעזרת עשן. כלומר, בואו לעזאזל ונחשוף אותם. אחרים יגידו: בואו נעמיד אותם במבחן. אהוד ברק עשה משהו דומה בקמפ-דיוויד לערפאת לפני כ-14 שנים, ומאז לא סלח לו השמאל!  האם כך גם יהיה אם החמס ייחשף ועימו מחמוד עבאס?

 * * *

מלכה נתנזון / 3 שירים

התאבדות קולקטיבית

בִּטְנִי כַּדּוּרֶגֶל

גּוּפִי אֶפְרוֹחַ מֻרְעָב וּמְרוּט נוֹצוֹת

רֹאשִׁי מַקְדֵּחָה

"מֵהַסַּרְטָן," אוֹמֶרֶת הָרוֹפְאָה

הַאִם לֹא דַּי בַּכְּאֵב, דּוֹקְטוֹר? בַּבְּחִילָה?

"מַה לַּעֲשׂוֹת, זֶה חֵלֶק מֵהַמַּחֲלָה."

וְאַתֶּם מָה? אוֹבְדֵי עֵצוֹת מוּל הַמִּתְחַלֵּק הַמְּטֹרָף, פְּרוּק הָרַגְלַיִם וְרַב הַזְּרוֹעוֹת?!

אַתֶּם זְקוּקִים לִשְׁרַבְרָב, דּוֹקְטוֹר, שֶׁיִּפְתַּח אֶת הַפְּלוֹמְבָּה וִינַקֵּז אֶת מֵי הַמַּדְמֵנָה

שֶׁתָּפְסוּ חֲזָקָה עַל בִּטְנִי הָאֲרוּרָה

"סְלִיחָה?"

כְּלוּם... כְּלוּם

וְאֵיפֹה הָרְאִיָּה הַמֶּרְחָבִית, דּוֹקְטוֹר? זוֹ שֶׁיֵּשׁ בְּכֹחָהּ לִכְפּוֹת עַל הַתָּא הָאָרוּר

הַשְׁמָדָה עַצְמִית, כְּמוֹ הַהוּא מִן הַכַּת בְּאַרְצוֹת הַבְּרִית

וְאֵיפֹה הַפִּקּוּחַ, וְאֵיפֹה הַסֵּדֶר?

הִתְאַבְּדוּת קוֹלֶקְטִיבִית! כֵּן, דּוֹקְטוֹר, זֶה מַה שֶּׁצָּרִיךְ, הִתְאַבְּדוּת קוֹלֶקְטִיבִית!

וּלְהַחְלִיף אֶת שׁוֹמֵר הַגֶּנוֹם הָאָרוּר, שֶׁהִתְרַשֵּׁל בָּעֲבוֹדָה

וְלֹא הִשְׂכִּיל לְזַהוֹת אֶת אֲזוֹרֵי הַמַּטָּרָה

מלכה אדומה

אֲנִי אֵינִי כַּמַּלְכָּה הָאֲדֻמָּה שֶׁל לוּאִיס קֵרוֹל

וְהַמַּרְאָה הִיא מַרְאַת חַיַּי

וְהַדְּרִיכָה הִנָּהּ בַּמָּקוֹם, וַדַּאי

אֲנִי אֵינִי כַּמַּלְכָּה הָאֲדֻמָּה

כִּי הַדְּיוֹ הַשְּׁחֹרָה נִשְׁפְּכָה עַל תְּעוּדוֹתַי

וּמֵאָז

"לָמָּה אַתְּ לוֹבֶשֶׁת כָּל הַזְּמַן שָׁחֹר,

אַתְּ לֹא יוֹדַעַת שֶׁזֶּה לֹא בָּרִיא?"

כֵּן, אִמָּא, יוֹדַעַת, וְעוֹד אֵיךְ יוֹדַעַת,

אֲבָל שָׁחֹר הוּא קַו הַזִּנּוּק שֶׁלִּי

וְקַו הַגְּמָר

וְכָל צֶבַע אַחֵר שֶׁנִּמְהָל

שׁוּלִי  

המחשב שלי כמו הסרטן

הַמַּחְשֵׁב שֶׁלִּי, כְּמוֹ הַסַּרְטָן

בָּלַע אֶת הַיּוֹמַיִם הָאַחֲרוֹנִים שֶׁל הַדֹּאַר הַנִּכְנָס

בָּלַע אֶת הַשְּׁבוּעַיִם הָאַחֲרוֹנִים שֶׁל הַטְּיוּטוֹת

בָּלַע אֶת הָאִישִׁי

אֶת הַנְּסִיעוֹת

בָּלַע אֶת הַתִּקְוָה לְהָזִינוֹ

בְּזוּטוֹת

 כְּמוֹ טַבַּעַת זְמַן מִתְהַדֶּקֶת

וּמַהִי כְּבָר טַבַּעַת זְמַן מִתְהַדֶּקֶת?

וּמַהִי הַתִּקְוָה לְשַׁיֵּר עוֹד שִׁיר, עוֹד מִלָּה, בַּקְּצֻבָּה הַחוֹנֶקֶת?

לוּ אוֹת

לוּ סִימָן

שֶׁעָלָיו לְהַשְׁמִידָן?

הַמַּחְשֵׁב שֶׁלִּי כְּמוֹ הַסַּרְטָן

אֵיתָן בְּדַעְתּוֹ

בִּבְלִיעָתוֹ – אֵיתָן

 * * *

רוֹן גֵּרָא

סֵבֶל

מוקדש למלכה נתנזון

סֵבֶל הוּא מְשִׂימָה

שֶׁצָּרִיךְ לַעֲמֹד בָּהּ,

לְהָבִין אֶת הַמֵּתִים

הָעוֹלִים מִתּוֹכְךָ,

אֶת הָעִקּוּלִים,

הַסִּמְטָאוֹת הַמְּהֻרְהָרוֹת

הַמְּסֻחְרָרוֹת,

וְכָל עַמּוּדֵי הַבֶּטוֹן

הַקּוֹרְסִים בְּבֶהָלָה

וְאֵיךְ לְהָקִימָם בַּחֲזָרָה

וְאֵיךְ אֶפְשָׁר לְהִכָּנֵס לְרֹגַע

לְהִסְתַּכֵּל בְּעַצְמְךָ

בְּשַׁלְוָה.

סֵבֶל הוּא מְשִׂימָה

שֶׁצָּרִיךְ לַעֲמֹד בָּהּ.

* * *

אהוד בן עזר

ראיון עם פרופ' ראובן שהם

עם צאת ספרו על נתן זך

"בעולם של נתן זך גם פרצוף מוכר הוא זר"

עיונים שונים בשירת נתן זך

בהוצאת מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, קריית שדה-בוקר ואוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 2013

אהוד: בשנים האחרונות אנחנו קוראים מזך בעיתונים שירים מאוד פוליטיים במגמה פרו-פלסטינית שמתאימה לאכסניה שלהם במוסף לספרות של עיתון "הארץ", ואולם יש הסבורים כי הם שירים עלובים מאוד מבחינה פיוטית, וממש מביישים את שיריו הקודמים. מה קרה לו? האם זה מצב גופני בגלל נטייתו לטיפה המרה, או הצטעצעות אינטלקטואלית בנוסח האידיוטיזם המוסרי של השמאלנות הישראלית?

ראובן: ניסחת את השאלה באופן בוטה שמעיד על יחסך הן למוסף הספרותי של "הארץ" והן לשירתו של זך. תרשה לי להסתייג מבוטות זו ומן ההנחה שכל שירתו המאוחרת של זך היא שירה פוליטית פרו פלסטינית ולענות לך בשני שירים מאוחרים של זך שלטעמי רחוקים מלהיות פוליטיים ועלובים:

"משאלות"

גם אני הייתי רוצה בחיים המתוקים.

אורות צבעוניים שוברים את לבי.

אני רוצה לדעת מה נעשה בכל החדרים

ומה שנעשה בהם ייעשה גם בחדרי.

גם אני רוצה לשוט בכל הספינות

ולהעפיל להרים הגבוהים ביותר,

לשתות נקטר בכל משתאות האלים

ולהשתטות עם כל האלות.

וכמה הייתי רוצה לשמוע את קולי

לוחש להן מילים שרחוק אני מלשמוע

או להשמיע להן בכל שפה ולשון

את כל מה שאין בידי  לנגוע.

אמרתי לנגוע. היטב ידעתי

מה שאמרתי, כשלא אמרתי לפצוע.

"צלצול בדלת"

כל צלצול בדלת ואחריו אכזבה

מותיר אותי כמו איזה ישוע מרוקן

שמאוחר בלילה מבקש מקום לינה

ונותר מול דלתות נעולות.

והנה אני פותח לו, כי זו החובה,

ומלביש אותו תכריך ואותי לבנים

ומנצל את ההזדמנות לגעת באדרתו

שחמקה ממני לפנים.

ומחפש לו בחדר ומוצא לו מקום משכב

שאם יכאב לא יכאב יותר מדי,

וזוכר פילוסוף שאמר כי אדם נבחן

רק ביאושו, כי זה כל המבחן,

ומניח לי פנה קטנה ליאושי, וגדולה ליאושו.

(2006)

האם אלה שירים פוליטיים, פרו פלסטיניים או שירי נכאים, מכמירי לב, של מי שמתאווה להיות שייך ונבצר ממנו? של מי ששוב החמיץ(?) את הנגיעה באדרתו של זה שעבר על פניו אי אז ל"רגע אחד" כמתואר בשיר הפותח את ספרו פותח התקופה שירים שונים: "יכולתי לגעת בשולי / אדרתו, לא נגעתי." ועתה לאחר עשרות שנים הוא עדיין כמה לגעת באותה אדרת ומנצל את ההזדמנות שנקרתה לו לגעת בה סוף סוף. אך לא כהתחלה חדשה אלא מתוך ייאוש, גדול או קטן? היינו הך. כן, זך רצה ורוצה לאורך כל כתיבתו לנגוע, כמו אלתרמן בשירו המתחיל ב"הנה העצים": "הנה העצים במלמול עליהם./ הנה האוויר הסחרחר מגובה./ אינני רוצה לכתוב אליהם, / רוצה בליבם לנגוע." (מתוך כוכבים בחוץ).

מסתבר שכל משורר משתוקק, כנראה, ואולי לשווא, לנגוע בדברים ממש ובאין יכולת הוא נאלץ לכתוב אליהם ועליהם. וכן, לנגוע זה אומר לפעמים גם לפצוע, גם אם לא אומרים זאת, בקול...

אהוד: אתה מצטט מזך "גם פרצוף מוכר הוא זר", ובאמת אולי זך היה ונותר כל ימיו זר למציאות הישראלית וזר לתרבות הישראלית ולא השתחרר מהניכור הייקי שלו. "קודמיו"-כביכול, ביאליק, אלתרמן, שלונסקי, רטוש – אמנם לא נולדו בארץ אבל גדלו בעברית, ולכן לא היו "זרים", ואילו הוא נשאר אולי "מהגר" בנפשו כל ימיו? לא שייך? לכן גם העברית שלו קצת מלאכותית, מתחכמת. עברית של מי שבא אליה מבחוץ ולא גדל בתוכה ומתוכה.

ראובן: אכן, זך מעולם לא היה "עולה", תמיד היה מהגר שדברר מהגרים כמוהו (וראה שירו החותם את ספרו הראשון שירים ראשונים (1955) "לחוף ימים"). האם זה חטא? ואם אתה מאשים אותו בייקיות, אתה מתפרץ לדלת פתוחה. הוא בעצמו מעיד על עצמו בשירו "בצד השני של שנקין" שהוא לא סתם ייקה, אלא אפילו "ייקה מדופלם". אבל גינוי עצמי זה מופיע דווקא בשיר שכולו מוקדש לשאול טשרניחובסקי: בו הוא מתוודה:

[...] אֲנִי [...] שֶׁגָּדַלְתִּי עַל שִׁירֶיךָ, שֶׁקִּנֵּאתִי לָעִבְרִית / עַל שֶׁזָּכְתָה לִמְשׁוֹרֵר כְּמוֹתְךָ, כּוֹלֵל שְׂפָמְךָ, שֶׁכִּמְעַט / הִסְפַּקְתָּ לִבְדֹּק אוֹתִי בְּבֵית-הַסֵּפֶר, "גְּאֻלָּה", תִּיכוֹן לְמִסְחָר / [...] / גָּדוֹל בַּגְּדוֹלִים, שֶׁלֹּא הֵעַזְתִּי לִשְׁלֹחַ יָד אוֹ עֵט בְּשִׁירֶיךָ, / שֶׁנִּסִּיתִי וְאֵינֶנִּי בָּטוּחַ שֶׁהִצְלַחְתִּי לִלְמֹד מִמְּךָ / אֶת חָכְמַת הָאִידִילְיָה [...]

את הערצתו לטשרניחובסקי, לביאליק(?) ובעיקר לאלתרמן, אין לטשטש, למרות ההתנצחות האדיפלית שלו עם אביו הפואטי. ובאשר לעברית המלאכותית שלו, כדבריך, אני רחוק מלהסכים עימך. העברית שלו, בשירתו, היא העברית הקריאה ביותר, הפרוזאית ביותר, לא רק בשנות השישים של המאה הקודמת אלא גם בימינו. הזרות של שירתו אינו נובעת מן העברית אלא ממבנה הטקסט, שמותיר פערים שאותם ניתן למלא ביותר מאופן אחד ולעיתים אף באופנים מנוגדים.  מילוי פערים כזה יוצר לקורא בעייה, משום שלעיתים קרובות הוא קורא בו זמנית, או בזה אחר זה, שני טקסטים שונים, ולעתים קרובות אין הקורא יכול להגיע ל"סיפור" אחד סופי שיש לו שורה תחתונה, שניתן להגן עליה, כפי שהרגילה אותנו השירה העברית עד זמנו. לקרוא זך משמע ללמוד לקרוא אחרת ממה שהורגל אליו הקורא העברי עד זמנו על אף העברית היומיומית שבה הוא נוקט ומובנת לכל דובר עברית מצוי.

זאת ועוד, זך אינו זר "למציאות הישראלית" כדבריך, אלא מסרב להתמסר לה. אבל כל משורר שמכבד את עצמו הוא אופוזיציונר מטבע בריאתו. האם ירמיהו היה זר למציאות בת זמנו? האם איוב היה כזה? או שמא ביאליק משורר "בעיר ההריגה"? ומה עם חנוך לוין ועוד ועוד ועוד...

אהוד: באיזו מידה אפשר לסמוך על הביוגראפיה של זך, שדומה כי את רובה הוא מספר על עצמו. האם ייתכן שיש לו נטייה לבדות דברים על עצמו?

ראובן: באשר לביוגרפיה – זו שאלה טובה וקשה בעת ובעונה אחת. כל יוצר משתמש באוטוביוגרפיה שלו כחומר גלם ליצירתו. האם לסמוך על כך? האם הוא בודה דברים על עצמו? כל משורר כמו כל אדם שאינו משורר, בודה את הביוגרפיה שלו כפי שהוא רואה אותה ממרחק הזמנים, ואם אינו בודה, הוא לפחות בוחר או מסתיר, או שוכח, במרכאות ובלעדיהן, חלקים בלתי חשובים או בלתי נחשבים בעיניו.

מניסיוני בחקר השירה העברית, אין משורר שלא בודה לעצמו אוטוביוגרפיה ההולמת את צרכיו ואת המסר של שירתו. ראש וראשון להם משוררנו הלאומי ביאליק, וקדמו לו יל"ג, אימבר, פרישמן, שלונסקי, גורי, ורבים אחרים וטובים. אבל למה להרחיק נדוד? אם קראת את דברי בספרי קול ודיוקן (1988), שם אני מקדיש פרק שלם לאסתר ראב: "בת הארץ – הקול הדובר בשירת אסתר ראב" – בו אני מצביע על הביוגרפיה המיתית והארכיטיפית שאסתר אימצה לעצמה כמשוררת נבואית, לאחר שבפרק קודם אני עוקב אחר הביוגרפיה המיתית שבודה לעצמו ביאליק, כנביא וגואל בלתי אפשרי. ביוגרפיה ואוטוביוגרפיה הם ז'אנרים רָשׁוּמוֹנִיים מעצם מהותם, כמו הסיפורים הפרשניים שהביקורת מתבנתת למשורריה.

אהוד: זך, יחד עם משה דור, ש. שפרה, משה בן-שאול ומשוררים עבריים אחרים, היה ממגליה וממעריציה של אסתר ראב ה"ילידית". שירתו שלו שונה בתכלית משירת אסתר ראב. הייתכן כי הערצתו אליה נבעה לא רק מן הצורך לשבור באמצעות "גילוי" שירתה את המונופולין הפואטי של שלונסקי ואלתרמן – אלא גם מקינאה בשורשיות ובפשטות השירית שלה, להן הוא מעולם לא זכה בשירתו שלו?

ראובן: אכן זך היה מראשוני המגיבים על ספרה השני שראה אור בהוצאת מסדה בשנת 1963: שירי אסתר ראב. הוא כתב ביקורת מפרגנת לעילא ולעילא עם הסתייגות משירתה הנבואית. סביר להניח שביקורתו נבעה, בחלקה, כחלק מהתמודדותו האדיפלית עם המודרניזם הארצישראלי ובעיקר עם שירת אלתרמן (שאותו העריך מאוד כאמור). עם זאת לא הייתי מניח שזך קינא בשירי המקום הארצישראלי של אסתר ראב. לטעמי הוא כתב את ביקורתו מאהבה לשירתה ולא מתוך קנאה או הערצה. העובדה שהוא לא כתב כמוה ולא יכול היה לכתוב כמוה היא עובדה, אבל מי שלא רצה לכתוב כמו אלתרמן סביר מאוד שגם לא היה רוצה לכתוב כמו טשרניחובסקי, ביאליק, ראב, גורי, ע. הלל, גלבוע ואחרים. כל משורר רוצה להיות בעל קול משל עצמו ולא למחזר את קולו של האחר.

 במכתב שכתב ע. הלל למשה שמיר, ומופיע בספר ילקוט הרֵעים, מספר הלל איך בראשית דרכו כמשורר עמל בדם יזע ודמעות על ניכוש כל זכר לאלתרמן בשירתו. התמודדות כזו היא סימן הכר למשורר טוב שמכיר ומוקיר את קודמיו ובני זמנו, אבל רוצה להשמיע את קולו שלו.

אהוד: ביאליק, טשרניחובסקי, שלונסקי, אלתרמן, לאה גולדברג, רטוש, כל אחד מהם יצר לא רק בתחום שירתו אלא במגוון תחומים ספרותיים חשובים ומעוררי השתאות, בייחוד אלתרמן, שהיה גאון רב-גוני בכל תחום שנגע בו.

זך, לבד ממאמרים אחדים ובהם מלחמתו באלתרמן, וכן שותפות לעריכת כתבי-עת חדשים, עסק רק בשירתו, שדומה כי במרוצת השנים לא כל כך השביחה. היש חשש שהוא יישכח הרבה לפני אלה שנגדם יצא לקרב?

ראובן: אם זך ישכח קודם לאלה שנגדם יצא לקרב, ימים יגידו, לא לי להתנבא, כדי שלא אהיה "שוטה, חרש וקטן". אני רק יכול להעריך, שמי שעשה מהפכה כה גדולה בשירה העברית החדשה, ייזכר, ולו רק בשל מאבקיו הפואטיים, המסאיים, ובשל שירתו שהדגימה הלכה למעשה את תביעותיו הפואטיות ואף חרגה אל מעבר להן, גם כשלא עמדה אורתודוקסית בתביעותיו כלפי אלתרמן.

אתה טוען שזך עסק רק בזך וזו טעות. זך עסק בספרות העברית, שתי וערב, וגילה בקיאות רבה ברבדיה השונים. לא רבים הם בני דורו ותקופתו שהרבה כל כך לפנות זמן ומחשבה לעיסוק בספרות העברית. מבחינה זו הוא דווקא דומה לאלתרמן, ביאליק ולבן זמנו חיים גורי. הוא אחד "הקרטוגרפים" החשובים של הספרות העברית. בכך אין הוא נופל מאלה שהזכרת בשאלתך.

בקיצור, זך הוא מחשובי המשוררים בעת החדשה, בין אם מסכימים לדעותיו הפוליטיות ובין אם לאו. הוא מופיע על בימת השירה העברית כמעין "אִיד" לאומי פרוידיאני, איפכא מסתברא לשירת א.צ.ג, המתפקד כ"סופר אגו" לאומי של השירה העברית כמו גם לכל בעלי ה"אגו" הלאומי לדורותיהם. עוצמה שירית אינה נמדדת בהסכמה או באי הסכמה עם עמדות פוליטיות אלא ביכולת לבטא, רגשית ואינטלקטואלית, את כל מה שהיינו רוצים לבטא ואיננו מסוגלים; להראות לנו את הצד השני של הירח; לבחון מחדש את המוסכמות שאנו חיים בהן ולהמחיז סיפורים אנושיים אחרים שאינם מסתדרים עם המוסכמות ששתלו בנו "הניגונים" של דורות קודמים שכבודם, ללא אירוניה, במקומם מונח.

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 27.4.14

* אני מסרב להתרגש יותר מדי מההסכם בין הרש"פ לחמאס. רק עיוור מתוך בחירה, הישלה את עצמו שיש הבדל מהותי בין הרש"פ ופת"ח לבין חמאס. האמת היא שיש הבדל מהותי בין אלה לאלה – חמאס היא תנועה אסלאמיסטית ופת"ח היא תנועה לאומנית. יש תהום בין שתי המפלגות בענייני פנים, מקומה של השריעה במדינה ועוד. אולם בנושא הישראלי, אין ביניהן הבדל מהותי. שתי המפלגות מסרבות להכיר בישראל (כמובן שהכרת פת"ח בישראל לא כמדינה יהודית, משמעותה אי הכרה בישראל), שתיהן תנועות טרוריסטיות הדוגלות במאבק המזוין. ההבדלים הם טקטיים.

* הסיבה היחידה להקמת המשרד לביטחון העורף, היתה סידור עבודה למתן וילנאי. אלמלא הובטח לו תפקיד שר, לא היה עובר עם ברק ל"עצמאות". מאחר ולא היה תפקיד שר פנוי, צריך היה להמציא לו משרד. וכך נולד המשרד לביטחון העורף. משרד מיותר, שדינו להתבטל.

* הטרנד החדש – להריץ דחקות (בעיקר ברשתות החברתיות) על "לימודי השואה בגן". תוכנית חינוכית כל כך הגיונית, כל כך רגישה, כל כך נכונה, כל כך בנויה לגילאים השונים על פי הבנתם, כל כך יותר נכונה מהתעלמות, כאילו ניתן להתעלם, ולו מן הצפירה ומן השאלות של הילד "מה הצפירה הזאת לכם?" תוכנית שנבנתה במקצועיות וברגישות בידי "יד ושם" ומשרד החינוך, ומיטיבה לתת מענה הולם לצורך של כל גיל להיחשף בצורה המתאימה לזכר השואה.

אבל את מי מעניין חינוך הילדים, כשאפשר לשלהב יצרים ולהסית? יש מגמה בתוכנו, של גורמים הסולדים מלאומיות יהודית, וחוששים מכך שתודעת השואה תחזק את התובנה בדבר ההכרח הקיומי בריבונות לאומית בטוחה וחזקה של העם היהודי בארצו, ולכן הם עושים הכול כדי לצמצם למינימום שבמינימום כל עיסוק בשואה ובלקחיה. לכן, למשל, הם יוצאים נגד המסעות החשובים לפולין, וגרוע יותר – עושים הכול כדי להגחיך אותם.

* אורי משגב ממשיך במסעו האובססיבי ב"הארץ" נגד זיכרון השואה בישראל. הפעם הוא יוצא נגד יום הזיכרון לשואה ולגבורה: "... פסטיבל... באדולינה באושוויץ... חג השואה... מימונה.. שואנות..." וכמובן אי אפשר בלי "לאומנות קורבנית-משיחית... פאתוס לאומני" וכל הבלה-בלה המשומש והעבש הזה. הגיגיו האינפנטיליים של הנ"ל, מזכירים לי פעוט שנעמד באמצע החדר וצועק "קקה פיפי" ומביט לכל עבר, לוודא שראו אותו ושמעו אותו. בקצב הזה, הוא יעלה בקרוב לדרגת אינטלקטואל ויוזמן לפאנלים של אנשי רוח לצדו של גדעון לוי.

* בשנים האחרונות, כלי תקשורת שונים, הן עיתונות כתובה והן אלקטרונית (ערוץ 10) עמדו בפני סכנה לקיומם. התעורר, בצדק רב, קול זעקה. המסר היה, שיש להניח הצידה את הסיבות למשבר של אותו כלי תקשורת, וקודם כל יש להציל אותו. יש להציל אותו למען הדמוקרטיה, הזקוקה לריבוי קולות ולריבוי דעות. יש להציל אותו, כדי שלא לשבור את מטה לחמם של מאות העיתונאים והעובדים בו.

האיום התורן הוא על "מקור ראשון", עיתון המזוהה עם הציונות הדתית ועם תושבי יהודה ושומרון. ומשום מה, נדם קולם של מרבית הנאבקים על קיומו של כל עיתון.

אובדן "מקור ראשון" יהיה מכה קשה לדמוקרטיה הישראלית, כיוון שמדובר בקול חשוב, שלא ממש בא לידי ביטוי משמעותי בשדה התקשורת הישראלי. יהיה זה אובדן של עיתון טוב, ברמה גבוהה, שהמוסף הספרותי שלו (הנקרא "שבת") אינו רק המוסף הספרותי הטוב ביותר בישראל, אלא הוא מתנשא קומות רבות מעל לכל מוסף אחר. והוא יהיה אובדן פרנסתם ומטה לחמם של מאות עובדיו.

האיום על קיומו של העיתון, נובע ממה שמצטייר כסירוב של הממונה על ההגבלים העסקיים לאשר את רכישת העיתון בידי שלדון אדלסון; עסקה שאושרה בידי בית המשפט, אך נדרש גם אישורו של הממונה. הוא משהה זמן רב, רב מדי, את החלטתו. ללא אישור העסקה, העיתון ייסגר וכל עובדיו יפוטרו.

איני מאושר מכך שבעלי "ישראל היום" הוא הרוכש של "מקור ראשון". יש בכך בעייה, בהחלט. אולם אם האלטרנטיבה היא סגירת העיתון, האלטרנטיבה גרועה לאין ערוך. מן הראוי, שהממונה על ההגבלים, יעמוד על מיספר עקרונות. למשל, ש"מקור ראשון" לא יחולק בחינם, בדומה ל"ישראל היום". וחשוב יותר, שתישמר עצמאותו המערכתית של "מקור ראשון" (שלא אחת הוא בעמדה אופוזיציונית לבנימין נתניהו, שאדלסון הוא מקורבו). אולם בשום אופן, לא למנוע את העסקה.

אכן, יש בעיה בהרחבת השליטה של מו"ל אחד על כלי תקשורת רבים. אולם כאשר שוקן שולט על רשת מקומונים בנוסף ל"הארץ" ומוזס שולט על "ידיעות אחרונות", ynet, רשת "ידיעות תקשורת", "כלכליסט" ובחלק נכבד של ערוץ 2, מניעת העסקה בטענת הגבלים עסקיים בשוק התקשורת הישראלית, היא לעג לרש.

לא צריך דמיון מפותח במיוחד, כדי לדמיין את רעידת האדמה אילו היה מדובר ב"הארץ". האדישות שהתקשורת הישראלית מתייחסת לאפשרות סגירתו של "מקור ראשון" היא אחת משעותיה המכוערות ביותר. 

* אהוד בן עזר ערך השוואה בין דרעי ואולמרט. אני מבקש לעשות סדר – פשעו של אולמרט זהה לפשעו של דרעי. שניהם הורשעו בעבירות שוחד. על העבירה הזאת, דרעי נכנס לכלא, ובצדק. עונשו של אולמרט טרם נקבע, אך סביר מאוד להניח, שאף הוא ילך בדרכו של דרעי, חברו, וימצא את מקומו במקום הראוי לו, בכלא. למרבה הבושה, אחרי שריצה את עונשו ואת תקופת הקלון, חזר דרעי לפוליטיקה כראש מפלגה. אין ספק, שכמו דרעי, גם אולמרט ירצה מאוד בקאמבק כזה. אני בטוח שיש כמה אנשים שיעודדו אותו לעשות כן. אני מקווה מאוד, שכאן יגמר הדמיון בין שני העבריינים.

ואם אהוד מתעקש, משום מה, להכניס למשוואה הזאת את המוצא המזרחי (מה הקשר?) –  הרי שמאחר ומשפחתו של אולמרט באה מסין, הוא יותר מזרחי מדרעי.

* אין סמל מובהק יותר, לסטיגמה של הזמר "האשכנזי קיבוצניקי" יותר משירם של "הגבעתרון" "ים השיבולים". אלא שמשהו קצת ... לא ממש מסתדר עם הסטיגמה. את השיר כתב יצחק קינן, יוצא מרוקו גאה ואחד האנשים המקדמים את תרבות יוצאי מרוקו בישראל. הלחין את השיר חיים אגמון, יוצא תורכיה. שניהם, התמלילן והמלחין, הם מן העיר בית שאן. קינן היה מורה, מנהל בית ספר וראש העיר. אגמון, מיד אחרי שירותו הצבאי, היה המנהל המוסיקאלי והמנצח של להקת ה"גבעתרון". הוא היה בן 23 כאשר הלחין את השיר. קינן ואגמון כתבו גם את השיר "עמק שלי", עוד סמל של "הגבעתרון" וההתיישבות בעמק. העמק שלהם, הוא העמק של אנשי בית שאן ושל הקיבוצים. אותו עמק. כל הסטיגמות הללו, של "מזרחי" ו"אשכנזי", מופרכות בידי היוצרים והמבצעים של היצירות הישראליות הללו. החלוקה הזאת היא שארית של הגלות, שאין לה מקום בישראל. בעבורי, כל יצירה יהודית, מפולין וממרוקו, מאתיופיה או מצרפת, מארה"ב או מעיראק וכמובן מא"י, היא מורשת אבותיי, היא מורשת ישראל, היא מורשתי.

בשבוע שעבר, הלך אגמון לעולמו. בן 66 היה במותו. יהי זכרו ברוך!

* תלמידי הקורס "חשיבה ביקורתית" בחוג לפילוסופיה באוניברסיטה העברית, נבחנו בתרגיל על הטקסט הבא, מתוך מאמר פרי עטי, שפורסם כאן, ב"חדשות בן עזר":

שוטרי משטרת התנועה מבחינים בנהג מזגזג, מתעלם מהנעשה בכביש ומסכן את עצמו ואת הנוסעים האחרים בכביש. הם דולקים אחרי הרכב, ולהפתעתם הם רואים את הנהג נוהג כשספר גמרא מונח על ההגה ותוך כדי נהיגה הוא מעמיק בו.

מיד נשלל רישיונו של הנהג ומוגש נגדו כתב אישום. האם ניתן לומר על כך, שבמדינת היהודים מגישים כתב אישום על לימוד תורה?

זאת הלוגיקה של הטיעון הדמגוגי לפיו על פי חוק הגיוס "לימוד תורה הוא עבירה פלילית." שקר וכזב. העבירה היא עריקה מצה"ל. וכשם אי אפשר לקבל נהיגה פרועה באצטלה של לימוד תורה, כך אין לקבל עריקה והשתמטות באצטלה של לימוד תורה.

* ביד הלשון: מחר, כ"ט בניסן, ימלאו 83 שנים למותה של רחל המשוררת, רחל בלושטיין. בשירה "כנרת" ("שם הרי גולן"), מופיעה השורה: "והיה הלב למשואות זרים". ואנו נוהגים לשיר "למשׂוּאות", עם שי"ן שמאלית, כך שהמילה נשמעת כמו "מסואות".

מהי משׂוּאה? לפיד.

איך המשׂוּאה מתקשרת לשיר?

כך הוא הבית כולו:

גם כי איוורש

ואהלך שחוח

והיה הלב למשואות זרים

האוכל לבגוד בך

האוכל לשכוח

חסד נעורים?

כי – כמו בעברית התנ"כית, אם.

איוורש – אעשה רש, עני.

שחוח – כפוף.

גם אם איעשה עני ואהלך כפוף, הלב שלי יהיה ללפידי זרים... האם אוכל לבגוד בך וגו'? מה הקשר ללפידים? מה הם נדחפים?

אין המדובר במשׂוּאות (בשי"ן שמאלית), אלא במשׁוּאות (בשי"ן ימנית). כך בפירוש מנוקדת המילה בספרי שירת רחל.

מהי מַשּׁוּאָה? מילון אבן שושן: "שממון, חורבן, הרס."

אם כן, המשפט אמור להתפרש כ"היה הלב להריסות של זרים". אולי קצת יותר הגיוני מלפידים, אך עדין לא מסתדר.

ההצעה שלי לפירוש המילה, שולחת אותנו לספר בראשית, לסיפור אדם, חוה והנחש. בתחקיר שעושה אלוהים למעורבים בפרשת אכילת פרי עץ הדעת טוב ורע, הוא פונה לחוה בשאלה: "מה זאת עשית?"

היא משיבה: "הנחש הִשִּׁיאָנִי ואוכל."

מה פירוש הִשִּׁיאָנִי? פיתה אותי.

נחזור לשיר: גם כי איוורש / ואהלך שחוח / והיה הלב ל"פיתויי" זרים / האוכל לבגוד בך? – זה ההסבר. גם אם אהיה עני וכפוף, ואף אם אעמוד בפני פיתויים של זרים, לא אוכל לבגוד בך, כנרת.

ועוד תיקון של שגיאה נפוצה בהגיית מילות השיר: "מה ירבו פלאים, בחורף על הכרך".

לרוב אנו שרים "על הַכֶּרַךְ", וזה נשמע כמו "על הקרח". אבל על הקרח לא יפרחו הכלנית והכרכום, ובחוף הכנרת, 210 מ' מתחת לפני הים, אין כל כך קרח. המילה מנוקדת כך: "כֶּרַךְּ" (נשמע כמו קרק). מהי כֶּרַךְּ? זהו שם של מקום, גבעה ליד כנרת – גבעת הַכֶּרַךְּ, תל בית ירח, שם נמצא בית הקברות של כנרת, בו טמונה המשוררת רחל, ובקרבתה – מלחינת השיר, נעמי שמר.

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

החריש התקיים יומיים אחרי ד' חנוכה תרל"ט, כלומר, ביום חמישי, ו' חנוכה, ל' כסלו תרל"ט, 26 בדצמבר 1878.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

הסאגה אינה שייכת לספרות העברית ה"חשובה", זו שיש לה סנדקים ומשרתים – ולכן גם לא הופיעה בהוצאת ספרים "מכובדת" ולא עברה עריכה, לבד זו של מי שכתב אותה וגם הביא אותה לדפוס (המלביה"ד), בטיפולם המקצועי של המפיק אלישע בן מרדכי ואשתו שרה, מסִדרת "ספרי מקור".

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

חברנו רן ס. הגדיר יפה את הסאגה: "תחילתה והארץ תרעד וסופה התלם הראשון."

* * *

מרדכי קידר

הוא לא יתפטר

סיבת קיומה של הרשות הפלסטינית

מחמוד עבאס, יו"ר אש"ף, מאיים שמחמוד עבאס, נשיא (!) הרשות הפלסטינית, יתפטר ויחזיר את המפתחות לישראל כדי שזו תצטרך לדאוג לביטחון, לחינוך, למים, לחשמל, לביוב, לבריאות, לתברואה ולתחבורה בכל שטחי יהודה ושומרון. הוא חושב שהוא מפחיד מישהו, למרות שאיום ההתפטרות שלו אינו יותר משאגת העכבר. אף אחד לא צריך להתרגש, וזאת מכמה סיבות:

הראשונה היא שאין הוא רציני בכוונותיו אלה. למעט מקרה אחד בהיסטוריה של העולם הערבי – הגנרל הסודני עבד אלרחמן סיוואר אלד'הב שהתפטר ב-1986, כהבטחתו – לא קרה ששליט ערבי התפטר למען שליט שאינו בן משפחתו. כך למשל, בשנה שעברה התפטר אמיר קטר, ומסר את הנסיכות לבנו. התפטרות שליט ערבי לטובת מישהו שאינו בנו מנוגדת לחלוטין לתרבות המזרח התיכון שבה השיקולים המשפחתיים גוברים על כל שיקול – לאומי, כלכלי, שלטוני, מנהלי, חוקתי או דמוקרטי.

הסיבה השנייה היא שאם עבאס יתפטר ויביא לקץ הרשות הפלסטינית, איך יוכלו שני בניו, יאסר וטארק, להמשיך ולגנוב מיליוני דולרים המגיעים כל שנה מממשלותיהן של ארה"ב ואירופה עבור "הפלסטינים המסכנים"? איך תוכל להמשיך ולהתנהל רשת החברות הסודית שהם הקימו כדי "לגזור קופון" מכל דולר ויורו המגיע לרשות?

הערבים גילו מזמן את השחיתות ברשות הפלסטינית, ולכן הם מוכנים לתת לפלסטינים הכול – הבטחות, התחייבויות, חיבוקים ונשיקות – חוץ מכסף, בעוד שממשלות אירופה וארה"ב אינן שואלות ואינן מבינות למה, וממשיכות לנפח את חשבונות הבנק של בכירי הרש"פ.

אבל הסיבה העמוקה לכך שעבאס לא יתפטר היא שעל ידי כך הוא, במו ידיו, יפוצץ את בועת הסבון ששמה "מדינה פלסטינית", ויתברר לכל העולם שכל הסיפור על "עם פלסטיני" הוא מתיחה גרועה שאש"ף הצליח למכור לכל העולם, והעולם התמים האמין לה יותר מדי זמן. כבר עברו כמעט שבע שנים מאז שחמאס ירה את הכדור הראשון בבועת הסבון ששמה "מדינה פלסטינית בעלת רצף טריטוריאלי," כשחיסל את שלטון הרשות בעזה, הוציא להורג בדם קר את אנשי הביטחון (!) של הרשות, ואלה שנשארו בחיים מצאו מקלט ב...ישראל, שהעבירה אותם לרמאללה...

היום קל יותר להבין את ההמצאה ששמה "עם פלסטיני". האם יש "עם סורי"? או "עם עיראקי"? ו"עם לובי"? ו"עם סודני"? כל אלה הם יצורים וירטואליים שיצר הקולוניאליזם יחד עם קבוצות קטנות של אינטלקטואלים מקומיים שלא היתה להם אחיזה בכלל האוכלוסייה, שנשארה בעיקרה נאמנה לשבט, לחמולה, לקבוצה האתנית, הדתית או העדתית. המדינה הערבית המודרנית נכשלה במשימתה העיקרית: להתנחל בלבבות הציבור, להפוך למושא הזדהותו ולהחליף את נאמנות האוכלוסייה מהמסגרות המסורתיות הללו למסגרת המדינה המודרנית.

המצב ברשות הפלסטינית אינו שונה בסיסית מהמצב בכל העולם הערבי. ההוכחה היא שכאשר לאוכלוסייה יש תודעה של עם המבוססת על תחושת קולקטיב, הפרטים מוכנים להקריב למען הקולקטיב את זמנם, כוחם, הונם ואם צריך – אפילו את חייהם. אין הם מבקשים שכר עבור פועלם וכל מה שהם עושים למען הקולקטיב נעשה בהתנדבות. האם לוחמי ה"רזיסטאנס" הצרפתי, שחרפו נפשם במלחמה נגד הנאצים בימי מלחמת העולם השנייה, עשו זאת תמורת שכר? ולוחמי ההגנה, האצ"ל והלח"י? כולם היו מתנדבים למען המטרה של הקולקטיב, וכיוון שהקולקטיב הוא ממשי וריאלי, המטרה הושגה באופן ריאלי ומוחשי.

ברשות הפלסטינית המציאות הפוכה לחלוטין: אנשים משרתים אותה רק עד כמה שהיא משלמת להם שכר חודשי, ולשם כך היא זקוקה לתרומות של מיליארדים בכל שנה. בלעדי השכר, כמעט אף אחד מהפקידים לא ינדב לרשות את זמנו, מרצו, הונו וּודאי לא את חייו. הפקידות אינה מתנדבת אלא ממונה במינוי קרובים ומקורבים, חברים וידידים. הדבק היחיד המחבר את החמולות ביהודה ושומרון הוא המאבק בישראל והשנאה כלפיה. זוהי גם הסיבה שהתקשורת של הרשות מלבה את השנאה נגד ישראל, שכן זהו התוכן היחיד של ההוויה הפלסטינית וסיבת הקיום של הרשות.

הנשמה מבנק לבנק

הדיבורים על התפטרות עבאס הקפיצו את האמריקנים משלוותם. הם – יחד עם האירופים – השקיעו מיליונים רבים בהקמתם של מוסדות הרשות, כלומר במילוי חשבונות הבנק של ראשיה, קרוביהם ומקורביהם, ואין הם מסוגלים להתמודד עם האפשרות שכל ההשקעה הזו תרד או כבר ירדה לטמיון. הם מנסים בכל כוחם להנשים את הגוף הפוליטי המת ששמו "מדינה פלסטינית בדרך," למרות שכל הסימנים מראים שאין לה כל סיכוי לקום, וזאת מסיבה פשוטה: הפלסטינים אינם רוצים מדינה, כי הם חוששים שברגע שזו תקום, יפסיק העולם את זרם התרומות שהם פיתחו התמכרות קשה להן.

האמריקנים מאיימים על הפלסטינים בהפסקת התרומות, מתוך ידיעה שהכסף הוא הדבר החשוב ביותר לשם יצירת "עם פלסטיני" שעל בסיסו ניתן יהיה להקים ביו"ש "מדינה פלסטינית" נוספת. הם מטילים את כל כובד משקלם על כך, למרות שאין להם שום יכולת להבטיח שמדינה נוספת זו לא תהפוך – בבחירות "דמוקרטיות" כמו שאירע בינואר 2006, או בהשתלטות אלימה כמו שקרה בעזה ביוני 2007 – למדינת חמאס שנייה, אחרי הראשונה שקמה בעזה.

מאחורי הקלעים, מברכים האמריקנים על חידוש השיחות בין אש"ף וחמאס, אף על פי שחמאס מוגדר כארגון טרור. כיום שני הארגונים הם פושטי רגל: חמאס הגיע לפשיטת רגל כלכלית בעקבות סגירת המנהרות וצעדי העונשין של מצרים, ואש"ף הגיע לפשיטת רגל אידיאולוגית, מנהלית ושלטונית. זהו בסיס השיחות המתנהלות בימים אלה בעזה, וככל שמצבן של שתי התנועות גרוע יותר, כך רב הסיכוי שיגיעו להסכם כלשהו.

האמריקנים – וגם כמה ישראלים עייפי נפש – סבורים כי הפילוג בין רמאללה ועזה מספק לממשלת ישראל סיבה לא להתקדם במו"מ, שכן רמאללה ממילא לא תוכל להחיל על עזה שום הסכם שייחתם עם ישראל. אך זוהי טעות. השיחות הללו בין אש"ף וחמאס הן רק סיבוב נוסף של ניסיון לאחד את הזירה הפלסטינית, שגם אם יסתיים בהסכם, ספק רב אם יקוים. כך היה מספר פעמים בעבר, שאש"ף וחמאס דיברו ודיברו, נשאו ונתנו, הגיעו להסכמים שמעולם לא בוצעו.

האינטרס הישראלי

כל מי שעיניים בראשו מבין שמדינה פלסטינית על הרי יהודה ושומרון תציב איום אסטרטגי על ישראל, שכן כ-80 אחוז מתושבי ישראל ייאלצו לחיות תחת איום מתמיד של קסאמים, קטיושות וטילים אחרים, ששום גדר לא תוכל לעצור. לאף אחד בעולם אין דרך להבטיח שמה שקורה בעזה לא יקרה ביו"ש באופן כפול ומכופל. הנחת העבודה של ישראל חייבת להיות ששום הסכם שתחתום ישראל עם עבאס לא יקוים על ידי יורשיו, שימציאו אלף סיבות לא לקיים את ההסכמים, בעיקר אם חמאס יתפוס שוב את רוב מושבי המועצה המחוקקת.

האינטרס הישראלי הוא להביא את הרשות הפלסטינית לקריסה מלאה, כדי להקים על חורבותיה את פתרון שמונה האמירויות: אחת כבר קמה בעזה, ועל עוד שבע נפרדות לקום בערי יהודה ושומרון: ג'נין, שכם, טול-כרם, קלקיליה, רמאללה, יריחו וחברון הערבית. על ישראל להישאר לעד במרחב הכפרי כדי לוודא שאמירויות הערים הללו אינן יוצרות רצף טרוריסטי. על הערים ישלטו החמולות המקומיות, וכך יהיה לכל אחת מהן שלטון לגיטימי ומקובל – בניגוד לאש"ף.

העולם לא יקבל בקלות פתרון ישראלי זה, אבל על ישראל לנהוג בעניין התפטרותו של עבאס ופירוק הרשות הפלסטינית בדיוק כמו שנהג שר ההגנה המצרי עבד אלפתאח א-סיסי כשסילק את מוחמד מורסי מכס הנשיאות בניגוד לעמדתה של ארה"ב, שעד היום דורשת את החזרתו למשרתו.

א-סיסי פועל על פי האינטרס של מצרים, לא על פי האינטרס של ארה"ב. על ישראל לפעול על פי האינטרס הישראלי, לא זה האמריקני ולא זה של מושחתי הרש"פ, במיוחד נוכח המשבר הבינלאומי המתפתח כיום באירופה, וקולם ההולך ומתחזק של תופי המלחמה. הללו יאפשרו לישראל לפעול על פי האינטרס הישראלי במידה מסוימת של חופשיות, שכן תשומת הלב העולמית נתונה כיום לאוקראינה ומה שמתרחש סביבה בין אירופה, ארה"ב ורוסיה.

* המאמר מתפרסם גם במגזין "מראה" 287 וכן בעיתון "מקור ראשון".

 * * *

הודעה לחברי "סומליון" בפרט,

ולסופרי ילדים ונוער בכלל

בגיליון אוגוסט יוקדש מדור לספרות ילדים ונוער. הסופרים מתבקשים לשלוח את כתבי היד שלהם על פי ההנחיות המופיעות בעמוד הקרדיטים של "מאזנים". המקום מאוד מצומצם, לכן אפשר לשלוח 2-1 שירים מחורזים ומנוקדים, סיפור (לא יותר מ 700 מילים), רצנזיה (לא יותר מ-500 מילים). בבקשה, לא חומר שראה אור בספרים או בכתבי עת, לא חומר ממוחזר.

העורך: משה גרנות

 * * *

הודא אבו-חמיד

סוציולוגית ופעילה חברתית

תגלית" דועכת? אני מציעה לשדרגה!

אני מציעה ל"תגלית" לעניין – בנוסף לסטודנטים היהודים – גם אלפי סטודנטים אמריקאיים (בשלב ראשון ממוצא ערבי) לבוא לטיולים בישראל.

את המיזם הציוני "תגלית" – שנועד להיאבק בהתבוללות הסטודנטים היהודים ב"גולה" ולהדק את קשריהם לישראל – יזם, לא רבים זוכרים, "פושע אוסלו" יוסי ביילין (ב-1994, שנה אחרי "הסכם אוסלו"...)

באנגלית נקרא המיזם Birthright Israel – "זכות מלידה", או "זכות אבות". המיזם קרם עור וגידים ב-1999, במימון של 3 מרכיבים: הנדבנים היהודים צ'ארלס ברונפמן ומייקל שטיינהרדט, הקהילות היהודיות בחו"ל (במיוחד בארה"ב), וממשלת ישראל. מאז שנת 2000 ביקרו בישראל למשך 10 ימים, במסגרת המיזם, 350,000 (!) סטודנטים יהודיים מ-60 מדינות ברחבי העולם (80% מהם מארה"ב), בלא תשלום. רובם ככולם הופכים, אכן, לשגרירים חמים של ישראל. אלא שלאחרונה חלה ירידה בולטת במספר הצעירים היהודים שנרשמים לתוכנית.

העיתונאית ג'ודי מלץ דיווחה הבוקר (24.4) ב"הארץ" ש"תגלית" שכרה סוכנות שיווק "במטרה לחפש משתתפים חדשים," לאחר ש"מקורות בארגונים היהודיים טוענים שייתכן שתגלית קרובה לניצול כל מאגר המועמדים המסורתיים שלה – צעירם יהודיים החברים בקהילה או המקיימים קשרים מסוימים עמה."

ראשי "תגלית" מכוונים עצמם עתה לסטודנטים יהודיים "שקשריהם עם הקהילה היהודית רופפים עד לא קיימים." לי יש הצעה נוספת: למה לא לפנות גם לסטודנטים אמריקאיים, צרפתיים וכולי – ממוצא ערבי? אני שומעת כבר את הצעקות: "הרי מדובר במיזם יהודי-ציוני!" – "מה, שנדבנים יהודיים יממנו טיולים לסטודנטים ערבים?"

כן! עצרו רגע, וחשבו יחד איתי: אני מציעה ל"תגלית" לעניין – בנוסף לסטודנטים היהודים – גם אלפי סטודנטים אמריקאים (בשלב ראשון) ממוצא ערבי לבוא לטיולים בישראל. חזקה על ראשי "תגלית" שידעו לנצל את הניסיון הרב שצברו, וידעו להסב את הסיורים ממחנות צבא, בתי-כנסת ו"מצדה" – לקמפוסים, לכנרת ולאילת (וחזקה על השב"כ שידע לסנן סטודנטים שיראו לו מסוכנים). האם מטיול חינם שיציג במשך 10 ימים את פניה היפות של ישראל ירוויחו רק הסטודנטים הערבים? האם מדינת ישראל לא תרוויח? והאם סיכויי השלום לא ירוויחו?

ממה ששמעתי, קראתי והכרתי בעצמי בסיוריי בחו"ל – על רבות מהקהילות היהודיות בארה"ב ובצרפת, ועל הנדבנים ברונפמן ושטיינהרדט – הם קרובים בדעותיהם לארגונים היהודיים שוחרי השלום J Street (בארה"ב) ו-J Call (באירופה). יש בכך בסיס לתקווה שיסכימו להצעתי. האם ממשלת ישראל – המממנת השלישית והמרוויחה העיקרית – תסכים להצעתי?

מתוך: "על צד שמאל", 24.4.14.    

* * *

רבקה רז

"הנסיך הקטן" – סיפור ניו יורקי?

פורסם לראשונה ב"מאזניים" אפריל 2014

תמיד חשבתי שהנסיך הקטן נולד במדבר סהרה. טעיתי. קשה להאמין, אבל הוא נולד בניו יורק, המקום האחרון שהיה עולה בדעתי שנסיכים קטנים יכולים להיוולד בו. אבל התערוכה מרובת המסמכים, הציורים וכתבי היד המקוריים, במוזיאון ספריית מורגן בניו יורק, מתעקשת להוכיח ש"הנסיך הקטן" הוא סיפור ניו יורקי. לא רק שהספר ראה אור לראשונה בניו יורק (1943), שלוש שנים לפני שראה אור בפריז, אלא מתחילתו ועד סופו הוא נוצר בניו יורק. ומה עוד שזו היתה אמריקאית, אליזבט ריינאל, ידידתו של סינט אקזופרי, שהגתה את הרעיון. היא ראתה את השירבוטים שנהג לשרבט ובמרכזם ילד קטן, ויעצה לו לכתוב ספר ילדים. השאר זה כבר היסטוריה. בעלה, שהיה מו"ל, ושותפו, הוציאו את הספר לאור באנגלית ובצרפתית, למרות שהספר יצא לאור בצרפת רק אחרי המלחמה. זמן קצר אחרי שהספר ראה אור בניו יורק, חזר סינט-אקזופרי לאירופה כטייס מודיעין ולא שב מהטיסה שהיתה אמורה להיות הטיסה האחרונה שלו. במשך שנים חיפשו את שרידי גופתו ולא מצאו דבר. שישים שנה מאוחר יותר מצאו כמה שרידים מהמטוס, ורק בשנת 1998 נמצא צמיד הכסף שלו, חבוי ברשת דייגים שנמשתה מהים ליד חוף מרסיי. על הצמיד, המוצג בתערוכה, חרוטים שמות שני המו"לים האמריקאים שלו. אך הוא לא הספיק לראות את ספרו כובש ארצות ולשונות: הספר תורגם לכ-250 שפות ודיאלקטים, וכל שנה נמכרים ממנו  1.8 מיליון טפסים.

סינט אקזפרי, שהיה כידוע טייס בחיל האוויר הצרפתי, הגיע לניו יורק עם אשתו בסוף שנת 1940, לאחר שצרפת נפלה בידי הנאצים. אך באפריל 1943, נקרא לחזור אל הפלוגה שלו בחיל האוויר הצרפתי. לפני שעזב את ניו יורק, הוא "השליך" – לפי הכיתוב בתערוכה – שקית נייר מקומטת על השולחן הקדמי של שני המו"לים שלו. בשקית היו 140 דפים של כתב היד המקורי יחד עם רישומים. 25 דפים מהם מוצגים בתערוכה, כתובים בכתב יד קטן וצפוף, מלאים מחיקות ותיקונים. על הדפים נראית בבירור חותמת מים: "מיוצר בארצות הברית."

בכתב היד המקורי נראה שסינט אקסופרי מחק פיסקאות שלמות ובהן פגישות נוספות של הנסיך הקטן על כדור הארץ. בנוסף, הוא מחק שמות של מקומות כמו רוקפלר סנטר או לונג איילנד, ולכוכבים נתן מיספרים. השם היחיד שנשאר בספר הוא מדבר סהרה. הספר נעשה מופשט יותר ותאם את הסתכלותו מגבוה של טייס שעיניו מקיפות מרחבים, והוא מרחף ולפעמים מתנדנד בין שמיים וארץ, לפעמים הוא בשמיים, לפעמים על הארץ, כמו הנסיך הקטן.

מוזיאון מורגן,  Morgan Libraryליתר דיוק, ספריית מורגן ומוזיאון, בשדרת מדיסון ורחוב 37, בלב ליבה של ניו יורק, נמצא במבנה מקסים בסגנון הרנסאנס האיטלקי. הוא נבנה ב-1902-6 כספרייה פרטית של איש הפיננסים פיירפו מורגן, אספן של כתבי יד מאויירים, רישומים של ציירים ידועים וכתבי יד מוסיקליים של קומפוזיטורים קלאסיים כבאך, בטהובן, מוצארט, ברהמס ועוד. ב-1924 החליט מורגן הבן לפתוח את הספרייה העשירה לציבור. זהו המוזיאון הספרותי ביותר בניו יורק. שכבר הציג תערוכות מרתקות של כתבי יד, מסמכים וצילומים מקוריים, של סופרים כמו אדגר אלן פו  וג'ין אוסטין.

כש"הנסיך הקטן" יצא לאור ב-1943, פ.ל. טראברס, מחברת ספרי מרי פופינס, כתבה ב"ניו יורק הרלד טריביון": "למה להתאבל על האחים גרים כשעדיין אפשר לשמוע סיפור כזה משפתיהם של טייסים וכל מי שמנווט על פי הכוכבים?"

התערוכה נמשכת עד 27 באפריל.

* * *

הזמנה

להשקת הספרים

"מסעותיי עם נשים", "והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

ההשקה תתקיים ביום שני, כ"ו באייר תשע"ד, 26 במאי 2014

 בשעה 19.30 בבית הסופר, רח' קפלן 6, ת"א

סדר היום: התכנסות וכיבוד קל

ישאו דברים:

ד"ר ארנה גולן – מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד"?

ד"ר משה גרנות (שגם ינחה את הערב): יש זקנים שזוכרים ו"הפוך על הפוך"

פוצ'ו: הייתכן כי גיבורי הפלמ"ח והנח"ל היו מאוננים במסתרים?

דוד מלמד: מסעות בארץ הרועדת

אהוד בן עזר: הנחתום מעין-גדי מעיד על עיסתו

הכניסה חופשית

חניון ללא תשלום (מ-19.00) ברחוב ליאונרדו דה-וינצ'י

ממזרח לבניין הסוכנות

בערב ההשקה לא יימכרו ספרים!

* * *

מתי דוד

מה הקשר בין פרופ' אמריקאי קיצוני

לעיתון "הארץ"?

מיהו פרופ' סטיבן וולט ומה הן דעותיו הקיצוניות על הלובי היהודי האמריקאי החזק והמשפיע איפ"ק, שעיתון "הארץ" הקדיש לו שישה עמודים וצילום שער ב"מוסף הארץ" מיום 18.4.14, כאשר ריאיין אותו חמי שלו ?

פרופ' וולט הוא מרצה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטת הרווארד.  הוא פרסם ספר "מחקר" ובו האשמות חמורות ביותר נגד הלובי היהודי האמריקאי איפ"ק, הפועל למען ישראל, שגרם לדעתו לרוב הכישלונות והאסונות שפקדו את ארה"ב בעשור השנים האחרונות!

פרופסור זה מאשים מזה שנים רבות את הלובי היהודי הפרו-ישראלי כתמנון רב עוצמה המוביל את ארה"ב לאסונות. הוא קורא להפסיק את היחסים הידידותיים המיוחדים בין ישראל לארה"ב. הוא מאשים את הלובי היהודי ככוח המשפיע לרעה על האינטרסים של ארה"ב!

כמה שאלות לעורכי "הארץ"

בטרם נפרט ונתמצת את עלילת האשמותיו של וולט, ראוי לשאול מדוע "הארץ" מצא לנכון ולמעניין לתת לאיש זה במה כה בולטת? הייתכן בגלל דעותיו הקיצוניות שאולי מקובלות (בסתר) על כמה מעורכי העיתון?

מדוע "הארץ" לא מפרסם את דעותיהם של הפרופסורים דרשוביץ וקנטור?

נשאלת השאלה מדוע "הארץ" לא מצא לנכון לתת במה בולטת, כמו לפרופ' וולט – גם לשני פרופסורים יהודים מפורסמים, בעלי מוניטין והערכה רבה בתקשורת, באקדמיה ובציבור האמריקאי והקנדי? כוונתי לפרופ' אלן דרשוביץ ולפרופ' אריק קנטור (שר המשפטים הקנדי לשעבר) – אולי בגלל ששניהם ציונים תומכי ישראל גלויים, בניגוד לדעותיו של פרופ' וולט שהוא "סיפור מעניין", ואילו שני הציונים אינם "סיפור מעניין" בעיני עורכי "הארץ".

מדוע "הארץ" מפרסם דעותיהם של פרופ' שלמה זנד ופרופ' וולט ?

לא מפתיע הדבר ש"הארץ" נתן במה גם לפרופ' שלמה זנד, היסטוריון יהודי ישראלי מאוניברסיטת ת"א, שהפך לאנטי ציוני ולאנטי יהודי. "הארץ" הקדיש לו שישה עמודים בשנת 2012, שבהם הוא הסביר את "תורתו" בשני ספרים שכתב: "מתי ואיך הומצא העם היהודי".  "מתי ואיך הומצא המושג ארץ ישראל". שלמה זנד קובע שלא קיים עם יהודי, שזו המצאה ציונית, שישראל היא קולוניאליזם. הוא אימץ לחלוטין את הנרטיב הפלסטיני. "מחקריו" הם הסוואה לשנאה לציונות, לישראל וליהדות. 

פרופ' וולט מוחרם בכל הארגונים היהודים בארה"ב, ואינו מקובל גם בקרב  הפוליטיקאים ואנשי האקדמיה והתקשורת, ואפילו בקרב כמה דמויות מוכרות של מתנגדי ישראל קיצונים כמו פרופ' נועם חומסקי ונורמן פינקלשטיין, הסבורים שוולט מגזים!

זו העלילה של הפרופ' וולט נגד "הלובי היהודי", אלה הן תמצית האשמותיו ודעותיו הקיצוניות, על סמך דברים מתוך הריאיון שקיים איתו חמי שלו:

הלובי היהודי איפ"ק אחראי על שיגורה של אמריקה למלחמה בעיראק, הנחשבת לטעות האסטרטגית החמורה ביותר בתולדות ארה"ב!

הוא מאשים את "היחסים המיוחדים" בין ארה"ב לישראל, שאחראים במידה רבה למעמדה הירוד של ארה"ב במזרח התיכון!

"היחסים המיוחדים" בין ישראל לארה"ב, גרמו גם לפעילות הג'יהאד הטרוריסטי האסלאמי נגד ארה"ב, כולל הפשע החמור שבוצע בפיגוע במגדלי התאומים ב-11 בספטמבר 2001!

"הלובי היהודי", על פי וולט, הוא תמנון רב פעלים השולט בתקשורת, החולש על הקונגרס ומשפיע במידה רבה על מדיניות הבית הלבן והנשיא. הלובי היהודי כולל גם ארגונים נוצריים, פוליטיקאים דמוקרטים ורפובליקאים, עיתונאים, אנשי ממשל, אנשי אקדמיה. הוא "מאשים" אפילו את "שלום עכשיו" הישראלי ו"ג'סטריט" השמאלני היהודי כתומכי "הלובי היהודי".  הוא "מאשים" אפילו את שני העיתונאים החשובים, תומס פרידמן (ניו יורק טיימס") וצ'רלס קרוטהאמר (וושינגטון פוסט") שמבקרים את ישראל – כתומכי "הלובי היהודי".

אוסמה בן לאדן החריב את מגדלי התאומים בגלל יחסיה של אמריקה עם ישראל, ואילו הנשיא ג'ורג' בוש הרס את אמריקה בגלל השפעתו של הלובי היהודי!

הלובי היהודי איפ"ק דחף את ארה"ב באופן שקט ומתוחכם למלחמה נגד עיראק! פול וולקוביץ היהודי, שהיה סגן שר ההגנה בממשל בוש, גם הוא דחף את ארה"ב למלחמה. וולט מאשים את וולקוביץ שגם הוא שייך לאיפ"ק.

כמה מהתגובות הביקורתיות באקדמיה ובתקשורת בארה"ב נגד פרופ' וולט:

"מדובר בזבל אנטי ציוני ואנטישמי." אליוט אנגל, חבר קונגרס, דמוקרט.

"מדובר בגירסה מודרנית של עלילת דם." פרופ' אלן דרשוביץ, הרווארד.

"הטקסט של וולט שקר ממאיר." העיתונאי ג'פרי גולדברג.

"ספר אנטישמי מובהק." פרופ' אליוט כהן.

"זבל מסוכן." מייקל גרסון מ"וושינגטון פוסט".

"ספרו של וולט הוא ספר השקרים הקטלניים ביותר." אייב פוקסמן, יו"ר הליגה נגד השמצה.

אפילו הירחון האמריקאי היוקרתי "אטלנטיק" סירב לפרסם את ספרו של פרופ' סטיבן וולט, בטענה שהנושא מאוד שנוי במחלוקת.

"ברכבת חזרה לניו יורק (לאחר שראיינתי את פרופ' וולט) הרהרתי בעוינות ובתוקפנות שהמפגש עם וולט עורר אצלי. נזכרתי באימי שחייתה בצעירותה באיזור הסודטים בצ'כוסלובקיה, בעיירה שבה היו יהודים מעטים וגרמנים רבים. היא פיתחה מנגנון פנימי שידע לזהות באופן אוטומטי שני סוגים של אנשים – יהודים ואנטישמים, ללא קשר לאיך הם נראים ומה הם אומרים על עצמם." –  דבריו של העיתונאי חמי שלו שראיין ופרסם את המאמר במוסף הארץ 18.4.14.

דעותיו של פרופ' וולט נגד ישראל ו"הלובי היהודי" יכולות להיכלל במסדר של האנטישמים לסוגיהם לדורותיהם.

הכו בלובי היהודי ובישראל והצילו את אמריקה

דברי ההסתה של פרופ' וולט נגד "הלובי היהודי" הפרו ישראלי בארה"ב, בעטיפה כביכול של "מחקר היסטורי", מזכירים את הסיסמה האנטישמית הישנה מאירופה: "הכו ביהודים והצילו את המולדת." התרגום העכשווי הוא "הכו בלובי היהודי בארה"ב והצילו את אמריקה."

כמו כל אנטישמי קלאסי גם פרופ' וולט טוען שהוא לא שונא יהודים וכי יש לו מכרים יהודים שתומכים בו. אולי אפילו כמה מהם מצויים בישראל ?

ראוי להזכיר שסטיבן וולט, יחד עם שותפו לדעות ולכתיבת הספר "השדולה הישראלית ומדיניות ארה"ב" – פרופ' ג'ון מירשיימר, ביקרו לפני כמה שנים בישראל, בהזמנת "גוש שלום" של אורי אבנרי. הם זכו גם למאמר אוהד לדעותיהם מאת הכתב והפרשן המדיני של הארץ, עקיבא אלדר, שכתב במאמרו "מתחילים להימאס" את המשפט הזה:

"קומץ שמרנים יהודיים ושותפיהם בימין הנוצרי, כופפו את מדיניותה המזרח תיכונית של המעצמה החזקה בעולם."

מסתבר שאף אחד מהמוזכרים לעיל, פרופ' וולט, עקיבא אלדר ועיתון "הארץ" לא שינו כנראה את דעותיהם.

* * *

אליעזר בן-יקיר

לוחם ב"הגנה", באצ"ל ובצה"ל ומנהל "האומה"

דברים שנשא יוסי אחימאיר, עורך "האומה", על קברו של אליעזר בן-יקיר (זיסקינד) ז"ל, 2014-1922, בהלווייתו בבית העלמין בכפר-סבא

אליעזר, רעי,

הנה גם אתה, החזק, הקשוח, האמיץ, הרגיש, הלכת מאיתנו. ידעתי שמצב בריאותך מתדרדר והולך, אך קיוויתי שתחזיק מעמד, שעוד נוכל לשוחח בטלפון, לאחל חג שמח זה לזה, ולהיפגש.

אבל לא.

ליבך לא עמד בך, בשנתיים הקשות אולי ביותר בחייך, בהן שכלת את בתך רות לפני פחות משנתיים, ונפרדת מרעייתך, מבת-שבע, לפני פחות משנה. את שתיהן קטף הסרטן הארור.

ואתה, שגם בריאותך לא היטיבה עמך בשנים האחרונות – נותרת לבד בבית בנוף-ים, שאת גינתו הנהדרת הייתם שניכם מטפחים ומפארים מדי יום. איך אמרת לי מתוך יגון עמוק באחת משיחותינו האחרונות: "מאז שבת-שבע נפטרה, אני רק מעביר את הזמן בדרך לעולם הבא..."

בערב החג טילפנתי אליך.

נעניתי כי אי אפשר לדבר איתך. "אולי בפעם אחרת" – נאמר לי.

לא שאלתי יותר, הבנתי שמצב בריאותך החמיר, ועם זאת קיוויתי שעוד נוכל לשוחח ולהחליף ברכות במהלך החג הזה – עד הבוקר, עת השיגני הטלפון מרן, בנך, והבשורה המרה.

אליעזר,

בשעה זו ממש נערכת בבית גידי, מוזיאון האצ"ל בתש"ח, שעל שפת הים בתל-אביב, האזכרה השנתית לחללי הקרב בפסח תש"ח על מנשייה, לשיחרור יפו, לוחמי האצ"ל – חבריך לנשק. והנה דווקא בשעה זו אנחנו מובילים אותך למנוחת עולמים, כאן בכפר-סבא.

היית מנהלו הראשון, מטעם משרד הביטחון, של בית גידי, ניהלת אותו במשך חמש שנים, שבהן קידמת אותו למוזיאון שוקק מבקרים. שנים ניהלת ברחבה על שפת הים גם את הטקס האזכרה השנתי לחללי האצ"ל, למחרת חג הפסח.

ב-1990 הוציאה ברית חיילי האירגון הצבאי הלאומי את החוברת "המערכה על יפו". על החתום: אליעזר בן יקיר.

והיום – זו פעם ראשונה שאינך נוכח בטקס שנתי זה, ולא עוד.

אני בטוח שגם שם, בשעה זו, מזכירים אותך, זוכרים אותך בדמע, כמי שהקדיש עצמו להנצחת זכר נופלי האצ"ל וצה"ל, כמי שתמיד היה נכון לסייע לחברים לנשק ולדרך, לזולת ולכלל.

כל חייך לחמת, אליעזר.

לחמת בשורות ה"הגנה", במשמר הנע של משטרת היישובים העבריים, ואפילו בצבא הבריטי שנלחם באויב הנאצי.

היית כאמור חייל באירגון הצבאי הלאומי, אליו הצטרפת לאחר הכרזת המרד על-ידי מפקד האצ"ל מנחם בגין, לפני 70 שנה בדיוק. כמפקד באצ"ל, כמפקד סניפי הגליל העליון באצ"ל– "שאול" היה כינוייך במחתרת – השתתפת בכמה פעולות נועזות, סיכנת את חייך, וישבת במחנה המעצר בלטרון ב-1947.

בקום המדינה הצטרפת לשורות צה"ל. לחמת במערכה לשיחרור חיפה ונתמנית למפקד פלוגת חי"ר בגדוד 35 של חטיבת אלכסנדרוני, זו שמפקדה בנץ פרידן הלך אף הוא לעולמו לפני כמה ימים.

בפרשת "אלטלנה" מנעת בגבורה נפשית שפיכות דמים הדדית בין שתי פלוגות של אלכסנדרוני.

ואז השתתפת במבצע "שוטר", לכיבוש כפרי הפורעים למרגלות הכרמל, ואירע האסון הנורא. פצצת מרגמה של כוחותינו סטתה מן המסלול והרגה תשעה מלוחמיך. שבעה מהם אנשי האצ"ל לשעבר. זה היה אסון כבד שנשאת תמיד בליבך.

שנים הושכחה פרשת תשעת הנופלים במבצע "שוטר", אך אתה לא שתקת. קמת ועשית מעשה. יזמת את הנצחת הנופלים מאש כוחותינו. התברר לך, כאשר צורפת להנהלת עמותת אלכסנדרוני, כי כל חללי החטיבה הונצחו פרט לחללי הפלוגה שלך. החללים מאש כוחותינו.

כך יזמת, בשיתוף עם המועצה האזורית חוף הכרמל, את הנצחת התשעה באנדרטה שהוקמה ב-2009 בעין איילה, וכך בטקס זיכרון צבאי מיוחד לתשעה, שנערך מדי שנה בבית העלמין הצבאי בנתניה, מקום קבורתם.

כן, אליעזר, אתה לא שכחת את חבריך – אתה, מפקדם, פעלת, הנצחת, ניצחת.

בשירותך בצה"ל היית ממקימי יחידת המיעוטים. צעדת בראשה בגאווה, סגן, במצעד צה"ל הראשון, כשכאפייה לראשך.

שירתת תקופה מסויימת בהר הצופים, כ"מלך ההר".

ב-1960 פרשת מצה"ל בדרגת סגן אלוף. אבל במלחמת "שלום הגליל" מילאת את תפקידך האחרון במילואים – סגן המושל של לבנון ביחידת הסיוע ללבנון.

כאזרח מילאת תפקיד בכיר בכור הגרעיני בדימונה – מעולם לא הרחבת את הדיבור על כך – והיית מנהל במפעלים כמו "אלקו" ועוד.

בכל תפקיד שמילאת, בלטת בעמידתך העיקשת על עקרונות, סדר, משמעת, ניהול תקין, שקיפות, כשאתה מוכן לשלם על כך מחיר אישי לא פשוט. היית פרפקציוניסט בדרכך שלך, הקשוחה, הבלתי מתפשרת.

דרכינו נפגשו ונצטלבו כאשר הצטרפת - בהמלצת רעך למחתרת, מייק אמיתי ז"ל – למסדר על-שם זאב ז'בוטינסקי ב-1993. מיד נרתמת למען ביטאון המסדר, "האומה". ניהלת את הרבעון במשך 14 שנה, והיית גאה על כך, ולא בכדי.

הנה כך נכתב ב"האומה" עם סיום תפקידך: "אנו מודים למר בן-יקיר על שירות יעיל ומסור, בניהול למופת של כתב העת שלנו. בעבודתו רבת השנים לא חסך מאמצים לגייס משאבים, להביא מנויים חדשים, להרחיב את התפוצה, ולדאוג להופעת כל גיליון בעיתו."

אני כעורך, אליעזר כמנהל – פעלנו שנינו בהרמוניה מלאה, והגם שהיו לנו לא פעם ויכוחים, לעיתים סוערים, ידענו תמיד להגיע לבסוף לעמק השווה, לשכנע ולהשתכנע, ולדאוג להופעתו הסדירה של הרבעון.

איש לא קל, עומד על קוצו של יוד, לא מתפשר, אין אגורה אחת שנכנסה או יצאה שלא נרשמה, הכול רשום בספרים, אין הוצאה כספית שנעשתה שלא כדין – כך ניהלת, אליעזר, באופן מושלם את "האומה", בבת עינך, לעיתים עשית זאת בבוטות, כשאינך חוסך שבט לשונך.

 וכך, בעבודה המשותפת גם נרקמה ידידות אמיצה, ביני הקטן, לבינך, האיש הצנוע עם הביוגרפיה המרשימה, איש העקרונות, האיש שיודע לעמוד על שלו, להילחם בלהט על כל מה שהוא מאמין בו - ואפילו להיכוות ברותחין.

גם אחרי פרישתך מניהול הרבעון, היית אליעזר גאה ב"האומה" שלך, בשנות עבודתך כמנהלו, ושמחת לקבל את הגיליונות שהמשיכו לצאת לאור. לקבל ממך מחמאה טלפונית על כל גיליון שיצא לאור – לא היה דבר משמח מזה.

לצד עבודתך ב"האומה", אותה עשית מביתך כמעט בהתנדבות – הפכת חדר שלם למינהלת "האומה" – היית, אליעזר, גם סגן נגיד המיסדר, ראש מצודה, ומעל לכל – רע מסור לחבריו ולאירגון. כמעט עד יומך האחרון התעניינת בנעשה במסדר, היית מוכן להוסיף ולהתנדב, אבל ללכת כבר לא יכולת.

תפקידך האחרון לא במסדר היה, כי אם באירגון "צוות" של פורשי צה"ל, בסניף של רעננה והרצליה.

אליעזר,

זכית בחייך לאותות רבים: אות ההגנה / אות האצ"ל / אות המשמר / אות ההתנדבות / אות הלוחם בנאצים / עיטור אסירי שלטון המנדט / עיטור על"ה / אות מלחמת הקוממיות / אות מלחמת סיני / אות מלחמת ששת הימים / אות מלחמת ההתשה / אות מלחמת יום הכיפורים / אות מלחמת שלום הגליל / אות השירות המבצעי / עיטור מסדר ז'בוטינסקי, ועוד.

והיום, כשאנו נפרדים ממך לנצח, אנו מעניקים לך את אות האהבה והתודה, על כל אשר פעלת והשגת בכל מסכת חייך הארוכה, במחתרת ובצבא, במסדר וב"האומה", על היותך מה שאתה – קצין וג'נטלמן ארץ-ישראלי, שנולד בארץ הזו, בה פעל ובה חי כל שנותיו, ובין רגביה ייטמן עוד מעט.

נזכור אותך לעד, אליעזר,  כז'בוטינסקאי, כאיש ההדר, כאיש של סרגל, כרֵע אמיתי.

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

      * * *

אהוד בן עזר

"שלוש אהבות"

הוצאת "אסטרולוג" 2000, אזל

פרק אחד-עשר

אני רואה את אורנה מורחת בלכה אדומה

את ציפורני רגליה של אימהּ

לילה אחד שמעתי נקישה קלה, מהוססת, בקיר-הדלתות המפריד בינינו.

הלב שלי החסיר פעימה. האומנם? לא האמנתי. בטח אורנה הפילה איזה חפץ. אולי התהפכה במקרה על מיטתה, והיד שלה נגעה במקרה בקיר-הדלתות הסגור.

או שהפריזה באוננות ובלי כוונה דפקה את רגלה העדינה בזגוגית שבדלת.

אך הנקישה על הזגוגית האטומה שבה ונשמעה, וכמו כדי להבהיר שאין זו טעות, הפעם היו שתי נקישות בזו אחר זו: תק-תק!

ההתרגשות שלי לא ידעה גבול. הייתכן? האם אני יכול להעיז? המותר לי? האם זו אינה מלכודת מצד אורנה הגאה, שבזה לי?

תק! – הקשתי פעם אחת, בחזרה.

בצד השני של הזגוגית שרר עכשיו היסוס, כאילו גם שם נבהלו מהתשובה. ואולם מיד שבה הנקישה, הפעם חרישית יותר, כחוששת פן תישמע במסדרון ואצל עליזה. מהר מאוד מצאנו את עצמנו מדברים בשפת הנקישות, כשני אסירים בתאים נפרדים – תק-תק! אור-נה! תק! תק-תק! תק-תק! – אני או-הב או-תך! – או כך האמנתי שאני מאותת, וגם קולט.

ככה לילות אחדים, לפעמים פעמים אחדות בלילה, במירווחים, וביניהם דממה, שעה או יותר, כאילו כדי לבדוק אם אני עדיין בחדר. ערמומית. עובדה, במשך היום, אם אנחנו ניפגשים במסדרון או במיטבח, כלום. לפעמים נידמה לי שהיא מסובבת את הראש ועושה תנועה כאילו מקיאה כשרואה אותי.

שבת בבוקר. אני עובר במסדרון בדרכי לחדר-האמבטיה. עושה זאת אולי יותר מדי בשקט. דלת החדר של עליזה פתוחה-למחצה. עליזה יושבת בכתונת-לילה לבנה על המיטה כששערותיה פזורות לאחור ומושיטה קדימה רגל לבנה, אורנה לצידה על שרפרף, שערה הג'ינג'י גולש ומסתיר את פניה, מחזיקה בה ומורחת אחת לאחת את ציפורני-רגליה של אימה בלכה אדומה כשהיא נושפת עליהן לייבשן.

התמונה חילחלה בי כמו מחלה וכמו רעל. לא יכולתי להתרכז בלימודים. כשהייתי עם עליזה במיטה ליטפתי את כפות-רגליה, נגעתי בלכה של ציפורניה כאילו המגע של אורנה עודנו שם ונשפתי עליה עד שעליזה צחקה. ביתר הזמן חלמתי שאני יושב לרגלי המיטה בחדר של הקטנה ומורח את הציפורניים הבתוליות שלה בלכה אדומה.

בלילה החמישי של הנקישות השתררה שוב דממה אחרי שנשמעה הסידרה הראשונה. הקשתי פעמיים-שלוש, במירווחים, ולא באה תשובה. איזו ריקות מוזרה שודרה מהעבר ההוא, החי והרוטט קודם, של קיר-העץ-והזכוכית, ואז –

חריקה קלה, דלת החדר שלי נפתחה, ובחשיכה גמורה משהו חלף-חצה את המרחק הקצר ברחש כפות-רגליים יחפות, בלתי נשמעות כמעט על הבלטות הירושלמיות,

ונחת אל תוך מיטתי –

אורנה!

עד היום אני צופן את זיכרו של הרגע ההוא כאחד המאושרים בחיי, רגע שבו זכיתי בפרס מהמם שמכוחו, כך חשבתי, תינתן לכל מהלך חיי התחלה חדשה. עד היום אני שומע לפעמים בחלומות הלילה את הדפיקות הללו – תק! תק-תק-תק! – וגם בהתעוררי, נירגש, אני ממשיך לשמוע אותן מבעד לקירות.

אורנה התכרבלה בזרועותיי תחת חמש השמיכות הצבאיות מהקיבוץ והסדין שליוו את כל חיי כסטודנט בירושלים. לבשנו שנינו פיג'אמות פלאנל ולא העזנו לפשוט אותן ומבעדן התגפפנו והתנשקנו. לבד ממגע חפוז בפקעות-שדיה המוצקות, וכפות-רגלינו הערומות, היא לא הניחה לי לתור את גופה אלא מעל לפלאנל העבה.

שער המשי הארוך והסמיך ששורשיו מתחילים במצח הקטן, ריח הגוף הג'ינג'י המזכיר את ריח אימה, כהפרשה של בושם מן הבלוטות.

רק פעם אחת נגעה במקרה מבעד לבד באובייקט שלי, שממש השתולל, בקושי התאפקתי שלא להתיז וככה גם עכשיו כשאני כותב (אבל אז שמרתי אותי לאימא שלה) – ומיד ריפרפה אורנה בנשיקה על שפתיי ואני יכולתי לחוש בחושך שהיא מחייכת לתגלית – פעם ראשונה בחייה נגעה בזכרות!

כעבור שעה קלה, שניראתה לי קצרה וארוכה כאחת, שייכת לאיכות אחרת של זמן שבו כל רגע נמדד בקאראטים, כמו זהב טהור – חמקה ממני הקטנה, רגליה היחפות טופפות בלא-קול, ושבה לחדרה.

כה שקטה וחתולית היתה בבואה ובלכתה, שגם אילו עברה עליזה במסדרון באותו רגע, היתה חומקת בחשיכה בין רגליה מבלי שזו תרגיש במאומה.

ומבלי שהרכיבה את משקפיה, הקטנה!

ובבוקר – שום רמז. היא המשיכה להתנכר לי ואפילו ללגלג עליי! – "בעצם מתאים לך מוּטי [אמא] להתאהב בגאון צעיר כזה. יכתוב עלייך שירים נהדרים ואת תוכלי ללמד אותם בגימנסיה, עם הסבר מגוף ראשון!"

או –

 "אבא היה בטח משתעמם מאוד, בחברה שלכם! – שני פרצופי עט-תחת! נאדות ספרים! נפוחים במילים!"

ובלילות – רק כבה האור בחדרי, מיד נשמעו נקישות קלות האומרות: אני באה! תק! – תק-תק-תק! – וכמו כדי להרבות את העונג והסבל שהיו מנת-חלקי גם יחד, כי לא העזתי להרחיק לכת עימה, ואף היא נשמרה בקפדנות – לפעמים היתה שבה וחוזרת אליי פעמיים ושלוש באותו לילה, הלוך ושוב, מניחה באלכסון רגל יחפה ערומה לפני רגל יחפה ערומה וטופפת קדימה ומענטזת כדוגמנית שכמוה אולי ראתה בתצוגת-אופנה באחד מבתי הכלבו הגדולים בלונדון, וכאילו אינה מצליחה למצוא לה מנוחה נכונה במיטתה ורק בזרועותיי היא נרגעת:

 "פנק אותי, פנק אותי, פנק אותי! אני הפוצי הכי קטנה והכי נחמדה שלך – "

אבל –

אולי רצתה להיות בטוחה שלא חמקתי לחדר של אימה? – אולי רצתה להעמיד במיבחן את עליזה, אם תצליח לתפוס אותה, אורנה, מתגנבת אליי בלילה? – או אם תתפוס אורנה את עליזה במסדרון, חוצה אותו בדרכה לחדרי?

אני לא טוב בפסיכולוגיה. המניעים של האנשים לא מעניינים אותי. אני רק מספר מה קרה. הקורא לא אידיוט. הוא מבין בעצמו את הסיבות. עד היום אין לי הסבר מדוע הקטנה לחשה לי בחיקי בגרמנית, (השפה שבה שמעתי אותה מדברת בטלפון עם סבתהּ תרזה), נצמדת אליי בחושך ומדגדגת לי את האובייקט:

 "אִישׁ בִּין אַיינֵה מֵדִיצִין פוּר דַיינֶן שְׁפְּרִיצֶר!"

המשך יבוא

אזהרה: הרומאן אינו שייך לספרות העברית!

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד שלום, יש לי שאלה, לכמה אנשים אתה מפיץ את "חדשות בן עזר"? אני חושב ש"חדשות בן עזר" הוא המכתב [העיתי] הטוב, המאוזן והנכון ביותר שמתפרסם בישראל. אני מקווה שמכתבך [העיתי] מגיע לכמה שיותר אנשים.

 עם כל ההערכה,

 מוטי הרכבי

למוטי הרכבי שלום,

המיספר המדוייק של הנמענים מתעדכן ונמצא בכל גיליון לקראת סופו, אחרי הכותרת "כל הזכויות שמורות". כעת הוא עומד על 2,606 נמענים, פעמיים בשבוע. כל הזמן מתווספים נמענים חדשים אך יש גם שמבקשים למחקם מרשימת התפוצה. וכאמור, הכול חינם, גם השולחים לפרסום וגם המקבלים לקריאה, ואין שום הודעות בתשלום.

בנוסף על כך, כל גיליון חדש מועבר מיד לבלוג, לאתר, שהקים ביוזמתו למכתב העיתי יוסי גלרון מאוניברסיטת מדינת אוהיו בקולומבוס, אוהיו, ודרכו קוראים במכתב העיתי גולשים יודעי עברית מכל קצווי העולם.

בדרך-כלל במקום הראשון במיספר הכניסות לאתר – ישראל, שני – ארה"ב, ושלישי – מצרים! – כנראה שזול ונגיש ביותר לסטודנטים ולמשכילים מצריים קוראי עברית להשתמש בחומרים שמזמן להם האינטרנט, ויש רק לשמוח על כך. כמו כן יש נמענים שביוזמתם מעבירים הלאה כל גיליון חדש לרשימת התפוצה שלהם.

בתודה,

אהוד

* אנחנו מתנצלים בפני הקוראות והקוראים של "והארץ תרעד" – שלא ציפו לכך שהסאגה תפתח בתיאור דוקומנטארי מְסמר-שיער על הפרעות שערכו הערבים בשכניהם – יהודי צפת, בשנת 1834, וזאת שנים אחדות לפני אקיבוש – מה שהיה יכול להעניק הצדקת-מה לשחיטה, לאונס ולביזה של היהודים המסכנים על עוול בכפם.

אנחנו מניחים שאם הסאגה שלנו היתה מתארת מאה שנות רציחות של ערבים בידי יהודים, היא היתה זוכה להצלחה רבה יותר וגם לכיסוי תקשורתי נלהב, בייחוד בעיתון לאנשים חושבים – והיתה נמצאת גם בחנויות הספרים שמתעלמות ממנה, ולעיתים מחזירות עותקים אפילו מבלי שהציגו אותם לציבור הקוראות.

* חווייה בלתי רגילה ציפתה לעשרות היוצרים ותיקי אקו"ם במפגש החודשי האחרון של יקירי אקו"ם ב"בית היוצר" בנמל תל אביב בבוקר יום שישי האחרון, 25.4.

השעתיים ויותר של המפגש, בהנחייתו המיומנת של חיים קינן, הוקדשו לשתי יוצרות, רחל שפירא ונורית הירש. זו היתה חגיגה נהדרת. זמרים ולהקות שרו משירי השתיים, חלקם שכתבו והלחינו עם מלחינים ופזמונאים אחרים, חלקם של שתיהן יחדיו.

אבי טולדנו, כאילו רק אתמול החל את דרכו הצעירה והמלבבת אל הזמר העברי, היה יוצא מן הכלל. בַּלהקה הקבועה של בית היוצר בלט הזמר בן יוסף, שדומה כי טרם הוערך כל צורכו בזמר הישראלי. עם הבריטון שלו הוא יכול להיות גם זמר אופרה נהדר.

כישרון עולה חדש גילינו בלהקת "החבר'ה הטובים", להקת זמר מצויינת הכוללת שלוש צעירות ושלושה צעירים, ובה התבלטה הזמרת הצעירה מיקה לכיש בקולה, ביופייה ובחן תנועותיה. אפשר לנבא לה עתיד בזמר העברי. "החבר'ה הטובים" שרו לקראת סיום שתי מחרוזות שירים של נורית הירש, כשהיא מלווה אותם ליד הפסנתר וגם שרה עימם. מה יש לומר, ממש רגעים מרגשים של חסד מוסיקלי.

ושתי גיבורות המפגש עצמן, רחל שפירא כותבת השירים הנפלאים, השגורים כל-כך עד כי לא רבים זוכרים שהיא כתבה אותם; ונורית הירש, שטרם קיבלה את פרס ישראל [כי היא לא דתייה חרדית "ספרדית" שמטיפה נגד גיוס לצה"ל!] – אבל היא מגלמת את אחד השיאים של הלחנת הזמר העברי לדורותיו, זמר שהוא ממש חלק מאיתנו, מהביוגראפיה של כולנו. איזה כישרון ענק בגוף של אישה קטנה, מפרגנת ומלאת חן! איזה מזל נפלא לזמר העברי שהיא קיימת ויוצרת!

ויש להזכיר עוד את הזמרת רוחמה רז שביצעה רבים מהשירים, ואת הניהול המוסיקלי  המעולה של גילה חסיד, שגם שרה ליד הפסנתר המלווה, וגם את דברי הפתיחה של השר לענייני ותיקים אורי אורבך, שנראה כמו נכד של הוותיקים עם כיפה סרוגה. וכמובן המסירות של צוות אקו"ם ובראשו המפיקה רחל דוד.

למרבה המזל המפגש הוקלט כולו וישודר ברשת ג' מחר, יום שלישי, 29.4 בשעה 15.05, וכך תהיה הזדמנות גם לקהל המאזינים הרחב ליהנות ממנו.

* אגב, המורה הראשון לפסנתר של נורית הירש, שהוזכר, שלמה קפלן, גר בשעתו ברחוב ארלוזורוב בפתח-תקווה, ליד האיטליז של יוסקה פוגטש, וכמעט מול המכולת של ההורים של נחום סטלמך. קפלן היה משחק שח עם אבי בנימין ועם עוד חבר משותף, דוד כספי, שאשתו מניה היתה ידידת-נפש של אימי דורה.

* אם אתם רוצים לדעת את עתיד השלום עם ה"פלסטינים" – העיפו מבט בידו הימנית פרושת האצבעות המתנופפת או מונחת על חזהו של אבו מאזן, שליט המוקטעה – בכף היד חסרה לו חצי קמיצה, ולכן קמיצתו היא בגובה הזרת הסמוכה. אתם שואלים מדוע? ובכן, כאשר נס כל עוד רוחו בו מעזה, שנכבשה בידי החמאס, נתפסה אצבעו בשמשה הנסגרת של מכוניתו, שנסה בבהלה – ונקטעה.

זה עתיד השלום. וכאשר תימצא בעזה מחצית קמיצתו שנקטעה – אז המוקטעה תהיה לממשלת כל פלסטין – ולא רק צינור להעביר כספים אמריקאיים לטרור הפלסטיני.

* סבר פלוצקר, דיבוק המחירים, "ידיעות אחרונות",  ממון, 25.4.14. – "בישראל 2014 המחיר הפך לחזות הכול. הדוברים בשם הציבור הרחב מגלגלים את צמד המילים 'יוקר המחייה' מבוקר עד ערב, ללא הפסק, ללא לאות, בהקשרים נכונים ומופרכים. הותקפנו על ידי חיידק המשתק את כל הערכים שלנו מלבד אחד, ערך המחיר. זול יותר משמעותו מוסרי יותר, נכון יותר, טוב יותר. ככה לא רק במסחר בספרים, ככה גם בשירותי בריאות וככה אפילו בשידור ציבורי ('נבטל את האגרה!'). הפכנו – כלומר מתאמצים להפוך אותנו – לאומה סופר-פרימיטיבית ששום דבר לא מעניין אותה בחיים מלבד 'יוקר המחייה'. זאת כאשר התוצר לנפש בישראל עובר בחודשים אלה ממש את גבול 40 אלף דולר לשנה והעוני לא קטן."

על דבריו האמיצים האלה שופכים עליו בתקשורת אש וגופרית כאילו הוא משרתם של טייקונים.

* אחת התופעות הנפוצות על מדרכות תל-אביב, לבד מרוכבי האופניים שוברי העצמות של הולכי-הרגל, והקקה הכלבית, היא – חבורות של מוליכי/כות הכלבים לטיול. בין חמישה לתשעה כלבים הולכים-רצים יחדיו, רצועותיהם בידי המוליך/כה. והכלבים, מִגדלים ומגזעים שונים, גבוהים ונמוכים, מפחידים וזעירים – כולם מתנהלים בהנאה, רגועים, בלי לנבוח, בלי להתעסק זה עם זה, בשקט ובשלווה מופתית.

ואנחנו שואלים: הכיצד? הרי כל כלב, קטן ככל שיהיה – שעובר לבדו ברחוב מעורר קקפוניה שלימה מכל הדירות סביב, ובייחוד אם יש עוד כלבים על המדרכה.

והתשובה היא כי בטרם צאתם לטייל ברחוב, הם, כמו שר החינוך וכמו התלמידים ההיפר-אקטיביים – מקבלים כנראה לבליעה כדורי רטלין.

* מול חלוננו ומרפסתנו עץ פיקוס ענק ובין עפאיו נמצאים יונים חומות, יוני-בר, שאינם מפסיקים להמות ולתנות אהבים, יונים שמזדווגים בנפנוף כנפיים נרגש, כשיכורים באביב, והנקבות כבר מחפשות מקום לקנן בו ולהטיל את ביצי אהבתן הקטנות. היינו מרשים להן לקנן באדניות, אלא שמהניסיון הן מביאות עימן כינים.

לדעתנו זוהי שערוריה-רבתי – שהרבנות בתל-אביב וגם הכנסת בירושלים מאפשרות לחיי מין אלה של הציפורים להתרחש אצלנו בעיר באין מפריע ולאור היום, שהרי זה הרבה יותר גרוע משידורי הפורנו שהכנסת אסרה עליהם – ושמאז האנסים מסתובבים זקורי זין רותח ברחובות ומחפשים קורבנות ואפילו פורצים לדירות של נשים קשישות ובאים עליהן בכוח בעודן שרועות על משכבן הגלמודי.

* האמריקאים ממשיכים לרמות את עצמם: "הנשיא הפלסטיני מחמוד עבאס (אבו מאזן) התחייב אתמול [24.4] בשיחת טלפון עם שר החוץ האמריקאי ג'ון קרי כי הממשלה הפלסטינית החדשה שתקום בעקבות הסכם הפיוס [עם החמאס] תיישם את המדיניות שבה הוא נוקט – תכיר בישראל, תכבד הסכמים קודמים ותימנע מאלימות. כך הודיעה דוברת משרד החוץ האמריקאי, ג'ניפר סאקי, בתדרוך היומי לכתבים הערב (שישי, 25.4). סאקי הוסיפה כי 'זהו מסר חיובי.'" ["הארץ" באינטרנט, 25.4].

דודי ברוך, בן זכר ראשון של פתח-תקווה, היה אומר: "ערבי פותח את הפה בבוקר, ערבי מתחיל לשקר!"

ועוד היה אומר: "נִחְנַא אִלְיַהוּד פַלַסְטִיוּן, נִחְנַא נִפְהַם אִל עַוַונְטָא אַכְּתַר מִנְכּוֹם!" כלומר – אנחנו, היהודים שנולדו וחיו בארץ עוד לפני הצהרת בלפור, אנחנו יודעים לעשות את העוונטא שלכם, כלומר, את השקרים והתחבולות, את ה'עַרַבִּישֶׁע שְׁטִיק' שלכם – יותר טוב מכם!"

* מנחה בטלוויזיה של הרש"פ: "האם אתם צופים שיהיה גרוע יותר?" – סגן מזכיר הוועד המרכזי של פת"ח, ג'יבריל רג'וב: "אדוני, אין לנו מה להפסיד, מה זה גרוע יותר? אתה חושב שאנו חיים בשוודיה, ושיש לנו מה להפסיד? אנו חיים תחת כיבוש גזעני ופאשיסטי, אני אומר לך, אם היטלר היה בא, הוא היה לומד מהם את דיכוי האנשים, ולומד מהם את מחנות הריכוז, מחנות ההשמדה ההמונית." [הטלוויזיה הרשמית של הרש"פ, 04/04/2014].

* מוזר, רק ממאמר של דן לאור ב"הארץ" [25.4] נודע לנו כי כבר לא קיים חוג לספרות עברית באוניברסיטת תל-אביב. אמנם שמענו על כך, אבל פשוט לא תיארנו זאת לעצמנו קודם.

כמה נחמד אפוא להרגיש שלא רק אנחנו מחוץ לאקדמיה אלא כל הספרות העברית כבר נמצאת מחוץ לאקדמיה.

* יהושע סובול, "ידיעות אחרונות", 27.4.14. – "גם שופטים הם רק בני אדם. לכן, אם יוגש ערעור לעליון במשפטו של אהוד אולמרט, שופטי העליון צריכים להיות עשויים מפלדת אל-חלד כדי לסלק מדעתם את חינגת הלינץ' הציבורי שהתקשורת ערכה לאולמרט, בהתעלמות מוחלטת מהעובדה שדינו נגזר על סמך סיפור שטווה עד מדינה שהוציא לעצמו מוניטין של נוכל, מבלי שניתנה להגנה אפשרות לנסות למוטט את עדותו ולהציגה כבדייה שאין לה רגליים.

"פסיקתו של השופט בעניינו של אולמרט הסתמכה על סיפורו של עד המדינה, שלא נסמך על ראיות. בהיעדר חקירה צולבת, עדותו של עד המדינה נותרה בגדר סיפור. פסק הדין חולל הילולה תקשורתית שטופת רשע, והתקשורת כבר גזרה את דינו של אולמרט וגילגלה אותו בזפת ובנוצות בכיכר השוק.

"לא להגן על אהוד אולמרט אני בא, אלא לתבוע את זכותו למשפט הוגן."

אהוד בן עזר: אני מצטרף במאה אחוז לדבריו של יהושע סובול. לתומי הייתי סבור כי לאחר שעד המדינה הנוכל המפוקפק מת בטרם עבר חקירה נגדית, נופלת כל עדותו ואין לה שום קיימות משפטית, ואני גם מאוד מקווה שכך יתייחסו אליה שופטי העליון, ויזכו את אולמרט.

* כאשר המסתורית היתה כבת חצי שנה פרצה מלחמת העולם השנייה ופולין נכבשה בידי הגרמנים. היא עוד זכתה, בהיותה בזרועות אימהּ ושתיהן בהירות שיער, לקבל בווארשה סוכריה מידיו של חייל גרמני, שחשב בטעות שאינן יהודיות.

בזכות תושייתו של האב, שהיה בשעתו חייל בצבא הפולני – החלה המשפחה בנדודיה מזרחה והגיעה לעיירה דוד הורודוק, עדיין בתחום פולין, שנפלה בידי הרוסים לפי הסכם מולוטוב-ריבנטרופ, עיירה שבה חיו ופעלו אחותו וגיסו של האב, שהיו מורים בגימנסיה "תרבות" המקומית.

למזלם, אחרי תקופת זמן, ההורים עם המסתורית הקטנה המשיכו במנוסתם מזרחה, והגיעו עד לאסטראחאן, זאת לאחר הפלישה הגרמנית לרוסיה, וכך ניצלו.  ואילו תושביה היהודיים של דוד הורודוק קובצו כולם על ידי שכניהם הפולנים, עוד לפני בוא הגרמנים, ונרצחו ביער הסמוך.

העד האחרון לאותה תקופה הוא בן-העיירה, חברנו, הכותב-אצלנו, הפרטיזן-לשעבר – ליטמן מור בן ה-97 – אשר למזלו כבר יצא אז ללמוד ולכן לא היה בעיירה בעת החיסול, ומאוחר יותר הצטרף לפרטיזנים בווילנה, ומאז עשה דרך ארוכה עד שהגיע לישראל, ואפילו זכה, בין שאר תחנות חייו, לראות כאן את ההצגה "גטו" של יהושע סובול ולהגיב עליה, בחיוב. ליטמן מור ידליק הערב משואה בטקס בבית לוחמי הגיטאות.

לקראת יום השואה שודר בערוץ 2 (קשת) פעמיים הסרט "בין שני אסמים" של חיים הכט, שעוסק בטבח שביצעו תושבי העיירה ידוובנה בפולין בשכניהם היהודים ב-1941, והוא מקביל למה שקרה באותה תקופה בעיירה דוד הורודוק ובעוד עשרות כפרים ועיירות פולניים, עוד לפני בוא הגרמנים. גם בעיירת הולדתו של הנשיא שמעון פרסקי [פרס].

במשך שנים הייתי מתווכח ואומר שהפולנים עצמם סבלו באופן נורא מהכיבוש הגרמני, ולכן אין זה הוגן לערוך את כל הטקסים שלנו באושוויץ, כאילו האשמה בהשמדת היהודים נופלת גם על הפולנים ולא רק על הגרמנים.

בימים של מצוקות הקיום הקשות בפולין, לפני כשלושים שנה ויותר, היה אביה של המסתורית נהנה לראות בשידורי החדשות בטלוויזיה את סבלם. את עוניים ואת הצרות שנופלות עליהם. הוא לא סלח להם מעולם וגם לא הביע שום רצון לחזור לבקר באותה ארץ שממנה הצליח למלט את אשתו ובתו.

לאחר שראיתי את סרטו המעולה והמזעזע של חיים הכט חשבתי לעצמי שאולי עשיתי הנחה גדולה מדי לפולנים בנסותי להמעיט את חלקם בהשמדת היהודים בשואה, ולפחות בשנאתם הלוהטת ליהודים. כיום כבר אין לי רחמים רבים על הפולנים, ואני סבור שכל חודש וכל שנה שעוברים – ממחישים להם יותר ויותר כמה עלובים וחסרים הם נשארו לאחר שהם-עצמם, וכמובן הנאצים, חיסלו את הציבור היהודי הגדול והמשכיל ביותר שהיה בפולין לפני מלחמת העולם השנייה.

* יש לי נטייה קצת חולנית לקרוא מדי שבוע את הטור של סייד קשוע כדי לגלות בסוף מה הפריע-העליב-פגע בו הפעם, מהיותו בפוזיציה המאושרת של ערבי בין יהודים. הנה למשל קטע מזוקק מרשימתו האחרונה במוסף "הארץ" מיום 25.4, "מיומנו של עבד":

לקחתי פאנטה והמשכתי לכיוון הביצים. "סליחה," פנתה אליי אישה שעמדה מול המקרר של הגבינות, ושאלה "יש לכם פה גם קוטג' 1%?"

נאלמתי מולה מנסה לפענח את שאלתה, והיא הקדימה אותי בעוד שאלה, "אתה עובד פה, נכון?"

משום מה הדם רתח בעורקייי כמו שעשה גיבור הספר באותו לילה שבו החליט להרוג את אדונו. נאלמתי דום מול הגברת עם הקוטג', ובקול חנוק שספק אם השתחרר מגרוני עניתי:

"לא."

"אהההה," היא אמרה וחזרה למקרר, "סליחה."

למקרא דבריו נזכרתי ביום אחד בירושלים לפני כ-55 שנים ואני סטודנט, עומד ליד מונית בין-עירונית במדרכה ברחוב בן יהודה, ליד קפה "עטרה", ומחכה שתתמלא נוסעים לרדת בה לתל-אביב, והנה מופיע מולי הסטודנט ירון לונדון, שכבר אז היה אדם חשוב, ושואל אותי מתי אני יוצא עם המונית שלי לתל אביב!

נעלבתי? "הדם רתח בעורקיי"? – כמו סייד קשוע המסכן? לא ולא! להיפך. אני הייתי מאושר. אם אני נראה בעיני ירון לונדון כנהג מונית ירושלמי ולא כמו סופר עברי – אז אני לעולם לא אלך לאיבוד בחיים, כמו שמספרים על סופרים סחופים ומסכנים. לא. אני אדם בריא! שורשי. כמעט ירושלמי מזרחי! אני לא איזה אינטלקטואל חולני. אני אשרוד!

ואולי באמת כדאי לסייד קשוע לצבוע את שערות ראשו לבלונד, גם את גבותיו, וכך לא יזהו אותו בסופרמרקט וגם ברחוב, כערבי – ותימנע ממנו אי-נעימות ממין זו שעליה הוא מספר בטורו השבועי – וממנה הוא מתפרנס.

אגב, בזמן הנאצים זה לא היה עוזר. היו שורפים אותו בתור ישראלי.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,606 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה עשירית למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,060 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-80 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של העדות על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל