גיליון מס' 940

ליום הזיכרון וליום העצמאות תשע"ד

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ה' באייר תשע"ד, 5 במאי 2014

עם הצרופות: 1.  שליש ראשון למאמר של יחיעם פדן . 2 המנורה כסמל המדינה מאת יואל רפל .

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: סַיֶּרֶת הַנּוֹפְלִים. // עדינה בר-אל: סיפור לזכרו של עופר פניגר ז"ל. // אהרן הרשלר בן ה-23 – החלל הראשון במערכות היישוב היהודי בארץ-ישראל בשנת  1873– ולא 1860! // אלי מייזליש: אוי, כמה שהם אידיוטים... // אנדד אלדן: שני שירים. // נורית יובל: לזכרו של ברוך תור-רז. //  אורי הייטנר: 1. בעיניים פקוחות, שלושה חודשים במוצב "גפן". 2. צרור הערות 4.5.14. // עמוס גלבוע: דוגמית של עיתונות גרועה. // אהוד בן עזר: צוואתו ואחריתו של משה דיין, מתוך "אומץ", סיפורו של משה דיין, 1997. // ד"ר שלום קפלן-אילתי, ירושלים, לעצרת יום הזיכרון, 26.4.14. // גלית עדות: יהודים לא מקפחים יהודים, ראיון עם הסופר שמאי גולן. [ציטוט]. // מלכה נתנזון: שלושה שירים. // עמוס אריכא: ספיחי השבוע (1) מרד הרבנים המטורפים. // דיתי רונן: דברי הספד לחנה יעוז-קסט. // מרדכי קידר: יום הזיכרון הסלקטיבי. [ציטוט]. // משה גרנות: אנדרי קאלאראשו הלך לעולמו. // מנשה שאול: עוד סולחה. [ציטוט]. // משה כהן: הנדון: אני מתנצל. // הָאִינְטֶרְנַצְיוֹנָל [ציטוט]. // אהוד בן עזר: "כרמינה בורנה" בפילהרמונית. // אסי דגני: חוקי התנועה של המעיים. // נעמן כהן: אבא של מאזן השואה וגזענות האנטישמית. חלק ראשון. // רון וייס: נתניהו הספחן. // אהוד בן עזר: "שלוש אהבות", הוצאת "אסטרולוג" 2000, אזל. פרק שלושה-עשר, "אולי זה הבתוכו של הג'וק?"  // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

סַיֶּרֶת הַנּוֹפְלִים

"וְאָמַרְתָּ אֶל-הָרוּחַ כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהֹוָה

מֵאַרְבַּע רוּחוֹת בֹּאִי הָרוּחַ וּפְחִי בַּהֲרוּגִים הָאֵלֶּה וְיִחְיוּ:

הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם... וְנָתַתִּי רוּחִי בָּכֶם וִחְיִיתֶם"

(יחזקאל ל"ז 9, 12, 14)

רִאשוֹן קָרָא, כְּמוֹS.O.S , הָאֹחַ

מִגַּג נָטוּש בְּעֵמֶק רְפָאִים,

אַחֲרָיו, כְּמוֹ אִזְכּוּר צַו-קְרִיאָה, כְּמוֹ סִסְמַת-מִלּוּאִים מְהֻדְהֶדֶת בָּרַדְיוֹ,

כָּל מַקְהֵלוֹת הַתַּנִּים, אַ קַפֶּלָה,

בְּעֵמֶק יְהוֹשָפָט.

וְאָז, כְּמִין בָּרָק הַמְּזַגְזֵג אֶת הַשָּמַיִם כְּתֶפֶר שֶל נִתּוּחַ קֵיסָרִי שוֹתֵת וָחַם

פָּשְטָה כְּרִיזַת כָּנֹס בְּכָל שְרִיקוֹת צְלִיפַת הָרוּחַ

בְּכָל חֶלְקָה צְבָאִית בְּבֹקֶר יוֹם הַזִּכָּרוֹן.

וַאֲנַחְנוּ, מִבֵּית-הַקְבָרוֹת שֶל אֵילַת

עַד הַהוּא, הַיָּשָן, שֶל מְטוּלָה,

נִזְעַקְנוּ פִּתְאֹם לְנָעֵר כְּמוֹ אָבָק מִמַּדִּים וּכְמוֹ דָם מֵחֲגוֹר

אֶת כָּל תַּכְרִיכֵי הֶעָפָר וְהַזְּמַן מֵרָאשֵינוּ פְּרוּעֵי הַתִּשְחֹרֶת

שֶלֹּא נִתְמַזֵּל מַזָּלָם כְּמוֹ לָכֶם לְהַגְרִיל בְּקֻפּוֹת-הַגּוֹרָל

אֶת אַרְכַּת אוֹתוֹ שְטָר דְּחוּי-מוֹעֵד שֶל עוֹדלֹא וְאוֹתָהּ חֲנִינַת הַבֵּינְתַיִם

שֶבָּהּ מַאֲפִיר הַשֵּׂעָר וּמֻחְלָף בְּעִתּוֹ בְּשִלְגֵי הַשֵּׂיבָה,

שֶלֹּא כְּמוֹ קִצְבַּת-הַכִּילַי-קְפוּץ-הַיָּד שֶל חַיֵּינוּ שֶטֶרֶם הֵחֵלוּ

וּכְבָר הֵם גְּמוּרִים וּצְרוּרִים פֹּה בְּסֵתֶר חֵיק אַב הָרַחֲמִים הַחַף מִשֶּמֶץ רַחֲמִים

כָּאן, בְּמִסְדַּר הַכְּנָפַיִם קְצוּצוֹת הַמָּעוֹף שֶל טוּרֵי מַצְּבוֹת-אֶבֶן

וּכְלָל לֹא בִּצְרוֹר הַחַיִּים, רַק בִּצְרוֹר הַנְּכָאִים, הַבְּכָאִים וְהַקֵּץ.

רֶגֶב בְּרֶגֶב

וְקוּבּ אַחַר קוּבּ

שֶל כֻּרְכָּר, שֶל בַּזֶּלֶת, שֶל חַמְרָה,

שֶל כֹּבֶד גּוֹלֵל מִתְנַפֵּץ לִרְסִיסִים וְנִתָּק כִּכְבָלָיו שֶל שָבוּי

גָרַפְנוּ אִיש-אִיש מִקִּבְרוֹ שֶנִּפְעַר אֶת מִכְסֵי גְּזַר-דִּינוֹ שֶל הַחֹשֶךְ 

בְּעֵינַיִם כֵּהוֹת, לְמוּדוֹת עֲלָטָה וּסְמוּאוֹת מִזִּיווֹ שֶל הַיּוֹם,

בְּמִין אַרְכֵאוֹלוֹגְיָה הֲפוּכָה שֶבָּהּ הָעֹמֶק חוֹפֵר עַצְמוֹ הַחוּצָה בְּמִין דַּחַף רְעוּב-אוֹר

שֶל כַּת חֲפַרְפָּרוֹת הַמְּגִיחָה מֵאֵיזֶה אֹפֶל

שֶיֵּש לוֹ מְחִלָּה אוּלַי

אַךְ אֵין לוֹ מְחִילָה.

אֵיךְ זֶה, תַגִּיד לָנוּ אֵיךְ זֶה פִּתְאֹם כְּמוֹ הוּסַר מֵעָלֵינוּ הַמָּוֶת?

מָה זֶה, תַגִּיד לָנוּ מָה זֶה אִם לֹא מִקְדָּמָה לִתְחִיַּת הַמֵּתִים?

כְּמוֹ מִפְגָּש לֹא צָפוּי מִן הַסּוּג הַשְלִישִי: לֹא עָבָר, לֹא הֹוֶה, רַק הָרֶוַח

שֶבֵּין הָאוּלַי וְהָאִלּוּ, שֶבֵּין הָאֶפְשָר וְהַלֹּא יִתָּכֵן.

פֶּתַע פִּתְאֹם מִתְנַעֵר דּוֹר עִזוּז וְגִבּוֹר שֶבְּכָל שְׂדוֹת-הַקֶּטֶל

נָתַּן כָּאן אֶת מָה שֶיָּקָר מִכָּל עֵרֶךְ וְאֵין לוֹ מְחִיר, אֶת חַיָּיו,

דּוֹר שֶנּוֹפְלָיו נֶחְשָבִים הָיוּ פְרָאיֶרִים בֵּין לֹא מְעַט צִינִיקָנִים

וּפּוֹסְט-צִיּוֹנִים בְּעִדַּן הָאֲנִי וְאַפְסִי עוֹד וּטְרֶנְד הָרַק קַח,

דּוֹר שֶלֹּא אָץ לַעֲשׂוֹת לְבֵיתוֹ אַךְ הֵגֵן בְּדָמוֹ עַל הַבַּיִת

שֶלָּנוּ, שֶל כֻּלָּנוּ הֶחָבִים לוֹ אֶת הַכֹּל,

אֵלֶּה שֶלֹּא חִשְבְּנוּ חִשְּבוֹנוֹת בְּקָרְאָם "אַחֲרַי" מוּל אֵש-תֹּפֶת,

אֵלֶּה שֶלֹּא הִתְמַקְּחוּ עַל מַגִּיעַ לִי, אֵלֶּה שֶרָצוּ בָּרֹאש

עִם הַסְּטֶן, עִם הָ"עֻזִּי" אוֹ עִם הַ"תָּבוֹר" וְהָאַטְרָף הַזֶּה בָּעֵינַיִם

שֶל שׂוֹנְאֵי מִלְחָמוֹת הַנִּכְפּוֹת עֲלֵיהֶם חֵרֶף כָּל כְּמִיהָתָם לְשָלוֹם

וּכְמוֹ שֶהֵם מֵתִים, כְּמוֹ שֶקָּבְרוּ אוֹתָם לָנֶצַח

הֵם מְסָרְבִים פְּקוּדָה לְמַר-הַמָּוֶת בְּעַצְמוֹ,

עוֹלִים מִן הַגֻּמָּה וְהַדּוּמָה, יוֹצְאִים לְמֶרֶד

עַל כּוֹחַ הַכְּבִידָה, עַל חַרְצֻבּוֹת הַהִגָּיוֹן

וּבְלִי לִדְפֹּק חֶשְבּוֹן, כְּמוֹ עוֹף-הַחוֹל הַקָּם מֵאֵפֶר

פּוֹרְצִים כְּמִין קוֹמַנְדּוֹ שֶל רוּחִין עַרְטִילָאִין.

בַּחוּץ, מוּל שַעֲרֵי כָּל בֵּית-עָלְמִין, חִכּוּ הַגִּ'יפִּים

אִם שֶל "חַיּוֹת הַנֶּגֶב" אוֹ שֶל "שוּעֲלֵי שִמְשוֹן"

וְכָל מְשֻרְיְנֵי "הַרְאֵל" שֶהֻפְגְּזוּ בַּדֶּרֶךְ

לִירוּשָלַיִם שֶכֻּתְרָה בְּלִגְיוֹנוֹת יַרְדֵּן

וְעִמָּהֶם, פְּחוּמֵי קְרָבוֹת, כָּל נַגְמָ"שֵי הַ"זֶּלְדָּה"

וְהַ"נָּמֵ"ר" שֶנִּתְפָּרְקוּ לְגוֹרְמֵיהֶם מֵאָז

מִלְחֶמֶת יוֹם כִּפּוּר, שְלוֹם הַגָּלִיל וְאַחֲרֶיהָ

וּמֵ"עוֹפֶרֶת יְצוּקָה" וְעַד "עַמּוּד עָנָן"

וְאֵלֶּה, כָּל שִבְרֵי הַגְּרוּטָאוֹת שֶעוֹד הַלַּיְלָה

רָבְצוּ קְטוּעִים וַחֲלוּדִים כִּפְסֹלֶת מַתָּכוֹת

קָרְבוּ כְּמוֹ בְּמַטֵּה-קְסָמִים בְּבֹקֶר יוֹם תּוּגָה זֶה

בְּכָל בָּתֵּי-קִבְרוֹת-הָרֶכֶב עֶצֶם אֶל עַצְמוֹ

כַּעֲצָמוֹת הַיְּבֵשוֹת וּבְלִי נַהָג וְדֶלֶק

הִסִּיעוּ מִלֹּעוֹת קְבָרָיו שֶנִּתְרוֹקְנוּ פִּתְאֹם

אֶת כָּל חַפַּ"ק רוּחוֹת הָרְפָאִים שֶקָּם מֵאֹפֶל

אֶרֶץ מוֹתָהּ וְצַלְמוּתָהּ שֶל הַתִּקְוָה לִחְיוֹת

לְיוֹם אֶחָד בִּלְבַד לִרְאוֹת עוֹד פַּעַם אֶת הָאָרֶץ

שֶבִּשְׂדוֹתֶיהָ לָחֲמוּ וּבָהּ הוּרְדוּ לַבּוֹר.

מִי לֹא הָיָה שָם? כֻּלָּם, עַד אֶחָד,

קְטוּלִים וַהֲרוּגִים, מִי בַּסַּכִּין וּמִי בַּנֶּפֶץ,

מִי בְּמִשְלָט נָצוּר, מִי בַּפַּטְרוֹל וּמִי בָּאַמְבּוּש,

מִי בְּפוּלְסִין שֶל אֵש וּמִי בְּמַיִם זֵידוֹנִים.

אַךְ כְּמוֹ בְּפָּרָדוֹקְס מֻפְלָא, מוּזָר, סוּרֵאָלִיסְטִי

שֶבּוֹ הָעַל-טִבְעִי הוּא הַטִּבְעִי הֲכִי סָבִיר

וּבוֹ, כְּמוֹ בְּמֵמַד אַחֵר, הָזוּי, אַפְעַלְפִּיכֵנִי

גַם הֵעָדֵר הוּא קְווֹרוּם, גַּם אֵינוּת הִיא נוֹכְחוּת –

וְלוּא רַק בִּזְדוֹנָן שֶל אִינְקְוִיזִיצְיוֹת-כְּלוֹת-הַנֶּפֶש

וְלוּא רַק בְּדִמְעַת הַשַּכּוּלוֹת הַלֹּא נִמְחֵית

אוֹ בִּצְבִיטוֹת לִבּוֹ הַמָּזוֹכִיסְטִי שֶל הָ"אִלּוּ"

(אִלּוּ עַכְשָיו הָיוּ אִתָּנוּ אֵלֶּה שֶאֵינָם...) –

הָיוּ שָם כָּל כֻּלָּם שֶאִי אֶפְשָר אוֹתָם לִשְכֹּחַ

כִּי אָבְדָנָם שוֹתֵת בָּנוּ כְּפֶצַע לֹא נִגְלָד,

שוּם מֵת לֹא נֶעֱדַר, שוּם בְּדַל-תַּלְתַּל, שוּם דַּש שֶל חָ'אקִי,

שוּם צֶמֶד דִּסְקִיּוֹת-זִהוּי, שוּם כּוֹבַע-גֶּרֶב דַּל:

טְבוּחֵי הַל"ה, שְׂרוּפֵי מְשֻרְיְנֵי הַדֶּרֶךְ

בְּבַּאבּ-אֶל-וַּאד, נוֹפְלֵי קְרָבוֹת מַלְכִּיָּה וְלַטְרוּן,

עִירָק סוּיְדָן וְנֶגְבָּה, גוּש עֶצְיוֹן וְנֶבִּי יוּשַע,

הַמִּיתְלֶה, גַ'בֶּל לִיבְּנִי וְקַלְקִילְיָה וְחוּסָאן

וְעַזָּה וְאוּם-כַּתֶף וּבִּיר-גַּפְגָּפָה וּקְסֵימָה,

תֵל-עֲזַזְיָאת, תֵּל-פַאחֶר, הַסּוּאֶץ וְהַחֶרְמוֹן

וְעֵמֶק הַבָּכָא, עַלִי מוּנְטָאר, מֻצַּב הַמֵּזַח    

וְהַחַוָּה הַסִּינִית וּבִּינְת גְּ'בֵּיל, מָרוּן אָ-רָאס,

וְקַו צִיר פִילָדֶלְפִי –

וְכֻלָּם, בְּאֹרַח פֶּלֶא,

בְּכוֹחַ אֵיזֶה נֵס לֹא מְשֹעָר וְלֹא מֻשָּג

כִּי אִם בַּטֵּרִיטוֹרְיוֹת הַקְּסוּמוֹת שֶל הַנִּדְמֶה לִי

כְּמוֹ שָבוּ מִן הַשָּם וְאָז לַכָּאן וְלָעַכְשָיו

וְקָמוּ לִתְחִיַּת-פִּתְאֹם תְמוּהָה וּמְצַמְרֶרֶת,

נוֹרָא לֹא מִתְקַבֶּלֶת עַל הַדַּעַת, אֵין מַצָּב,

אַךְ דַּוְקָא, וְעוֹד אֵיךְ, בִּמְלוֹא עָצְמַת הַגַּעֲגוּעַ

צְפוּיָה וּמִתְקַבֶּלֶת עַל הַלֵּב שֶלֹּא שָכַח.

וְהֵם עוֹבְרִים בְּאֶרֶץ זוֹ לָאֹרֶךְ וְלָרֹחַב

וְעֵינֵיהֶם שֶכְּמוֹ כָּבוּ לָנֶצַח נִפְקָחוֹת

וְהֵם אוֹמְרִים לָנוּ בְּלִי קוֹל מִלְּבַד הַהוּא שֶפְּנִימָה,

זֶה הַמַּרְעִיד אֶת חֲלָלָהּ שֶל כָּל חֶלְקָה צְבָאִית:

לֹא, גַם לְרֶגַע לֹא טָחוּ עֵינֵינוּ מֵרְאוֹת אֶת טוּבוֹ שֶל הַיֵּש כָּאן,

אֶת כָּל שֶהֻשַּׂג וְלֻבְלַב וְשֻׂגְשַׂג בַּמַּדָּע, בַּחֲרֹשֶת, בַּכֹּל,

אַךְ הָאָרֶץ הַזֹּאת הִיא גַם אֶרֶץ פִּצְעֵי הָאוֹהֵב הַמַּזְעִיק, הַמּוֹכִיחַ,

אֶרֶץ הָאוֹר הַנּוֹקֵב אַשְלָיוֹת וּבְדָיוֹת כְּמוֹ הַדִּין אֶת הָהָר,

אֶרֶץ הַדּוּגְרִי הַלֹּא מִשְתַּפֵן שֶל עָמוֹס, יְחֶזְקֵאל, יִרְמְיָהוּ,

אֶרֶץ חוֹבְטֵי רָאשֵיהֶם אֶל כָּתְלֵי הָאֱמֶת וּבִלְבַד שֶתֻּגַּד

אַף כִּי שוּם חֲבָטָה כָּזֹאת לֹא מוֹטְטָה עוֹד שוּם קִיר, רַק חָתְמָה בַּגֻּלְגֹּלֶת

חוֹתָם מְדַמֵּם שֶל כְּאֵב לֹא נִרְפָּא כִּי אֲנַחְנוּ רוֹאִים אֶת הַכֹֹּל,        

רוֹאִים וְלֹא נִרְאִים, שוֹמְעִים וְלֹא פּוֹלְטִים שוּם הֶגֶה

מִלְּבַד אֶת קַשְׂקַשֵּׂי דֶּנְדְרוּף הַבְּלוֹף הַמִּתְקַלֵּף

מִגְּרַב קַרְקַפְתָּם וּמִצְּרַב סַפַּחְתָּם שֶל כָּל שֶקֶר וּסְפִּין וְקוֹמְבִּינָה,

מִיַּהַב סְרָקָם וּמֵרַהַב בְּרָקָם שֶל כָּל גִימִיק, תַּדְמִית וְתַרְמִית,

מִמֵּיק-אַפּ נִמְרָח עַל כָּל חוֹר וְחָרָךְ בְּחוֹמַת הַכְּזָבִים הַנִּסְדֶּקֶת,

מֵחִפּוּי וְצִפּוּי וְיִפּוּי וְשִפּוּי שֶל עַוְלות וּנְבָלוֹת וּנְכָלִים,

כָּל יַחְ"צָנֵי-הֶחָצֵר הַזְּרִיזִים לְהַמְתִּיק כָּל טִנֹּפֶת בְּנֹפֶת,

כָּל תַּפְאוּרוֹת חַנְטָרִיש הַפָסָאדָה שֶל פְיַאסְקוֹ קוֹרֵס עַל יוֹשְבָיו

וּמֵסִיר אֶת הַטִּיחַ מִקִּיר מִתְפּוֹרֵר וְאֶת שְׂרַק הַמִּרְמָה מִפָּנֶיהָ

שֶל גְּרוֹטֶסְקָה מָרָה, כְּעוּרָה, דוֹרְיָאן גְּרֵיאִית, שֶכָּל מַסְווֹתֶיהָ נוֹשְרִים.

כִּי בְּמוֹת הַתְּמִימוּת, כְּשֶשְּׂרָרָה הִיא סְרָרָה, נַעֲוָה גַּם שְחִיתוּת מִדּוֹתֶיהָ

שֶל חֶבְרָה אֲנוּשָה שֶאִבְּדָה כָּל תְּחוּשָה שֶל בּוּשָה וְהַכֹּל בָּהּ פָּרוּץ

מִיוֵן סְלַאמְס מֻכֵּי-רִיש עַד טִירוֹת נוּבוֹרִיש בָּהֶן קְנַאקֶר הוּא לַעַג לַסַּאקֶר

וְהַיּוּזֶר חוֹמֵס אֶת הַלּוּזֶר וְשִׂיא הַצְּמִיחָה הִיא כְּרֵסוֹ שֶל הַגְּבִיר.

וְרָאִינוּ אֶת אֵש תַּבְעֵרוֹת הַצְּמִיגִים שֶל שְדוּדֵי הָרָעָב וְהָעֹנִי

שֶכָּל מִי שֶמַּכְחִיש אֶת סִבְלָם הוּא יָעֵן הַטּוֹמֵן זוּג עֵינַיִם בַּחוֹל,

אֶת חֶרְפַּת דַּלּוּתָם שֶל רַבִּים מִפְּלִיטֵי הַשּוֹאָה שֶעֲדַיִן לֹא מֵתוּ

וְכַסְפֵּי סַעֲדָם מֻקְפָּאִים בְּכַפָּהּ שֶל פְּקִידוּת קְפוּאַת לֵב לֹא פָּחוֹת

וְאֶת קְשִי עֱנוּתָם שֶל נָכִים נִרְמָסִים תַּחַת שֶקֶר שֶיֵּּש לוֹ רַגְלַיִם

וְלֹא תְלוּת בְּכִסֵּא-גַּלְגַּלִּים וּפְּרוֹטֵזָה כִּי יֵש לוֹ כָּאן ווֹלְווֹ צָמוּד

וְאֶת שֶקֶר גִּרְעוֹן הַקֻּפָּה הָרֵיקָה בְּעוֹד שְלַל עֲלוּקוֹת קוֹאָלִיצְיָה

סוֹחֵט מִנּוֹתְנָן שֶל עִסְקוֹת הָאֶתְנָן אֶת מֵיטַב מַנְעַמֵּי הַשִּלְטוֹן.

וְהַקֶּשֶר הַצִּינִי שֶבֵּין רִבּוּיָן שֶל מִשְׂרוֹת הַמִּמְסָד הַתּוֹפֵחַ

וּמִדּוֹת רִבּוּיָם הַמַּבְעִית שֶל בָּתֵּי-הַתַּמְחוּי וְהַהוֹמְלֶס יוֹם-יוֹם

וְעָדְפֵי הַשֻּמָּן וְהַחֵלֶב בִּבְשַׂר תַּחְמָנֵי הַתְּכָכִים וְהַדִּילִים,

הַכַּחַש וְהַבַּחַש

שֶבִּנְזִיד-הָאֲדִישִים.

וְאִם לֹא דַי בְּכָךְ לִסְאַת הַזַּעַם וְהַזַּהַם:

אִלּוּחַ כָּל חוֹף-יָם מִנְּמַל פִּישוֹן עַד תֵּל- הַבִּיב,

שִפְכֵי הַתִּעוּשׂ בָּאֲוִיר הַמָּאוּס בּוֹ כְּרִישֵי הַנַּדְלָ"ן וְהַבֶּצַע

קוֹבְרִים כָּל בְּדַל-נוֹף בְּשַׂלְמַת הַבֵּטוֹן וְהַמֶּלֶט שֶל רֶוַח וּמְחִיר.

וּרְצִיחַת הַנָּשִים הַיוֹמִית בְּיָדָם שֶל פְּרִיצֵי-הַטֵּרוּף-וְהַטֶּרֶף

וְגִדּוּל הַפְּשִיעָה וְקִזּוּז בִּטְחוֹנוֹ הָאִישִי שֶל אֶזְרָח בְּחַיָּיו

וּמִזְבֶּלֶת הַשּוּנְד וְהָרֵיטִינְג שְל כָּל עֲרוּצֵי הַטִּמְטוּם הַמּוֹרוֹנִי

בְּעַם שֶדּוֹרוֹת נִתְקָרֵא עַם-הַסֵּפֶר מִבְּלִי שֶיִּפְזֹל אֶל הַזּוֹל.

וּקְלוֹן עִתּוֹנוּת נְגוּעָה בְּצַהֶבֶת וְאֵתוֹס נָגוּף בְּחַזֶּרֶת

וְטֶבַח יוֹמִי סִיטוֹנִי בַּכְּבִישִים בּוֹ אֻמָּה מְכַלָּה אֶת עַצְמָהּ

בְּחֵטְא הַשִּכְרוּת וְזִילוּת הַחַיִּים שֶל אוֹתָה אַלִּימוּת מְמֻנַּעַת

בְּסַךְ הָעוֹלֶה עַל מִנְיַן הֲרוּגֵינוּ בְּכָל מִלְחֲמוֹת יִשְׂרָאֵל.

וְלָכֵן זֶה כָּל-כָּךְ מְתַסְכֵּל וּמַכְאִיב

וְלָכֵן לְעוֹלָם לֹא תָבִינוּ

מָה מִתְחוֹלֵל בְּלֵב מֵת הַחוֹזֵר לוּא גַם פַּעַם אַחַת אֶל בֵּיתוֹ,

מֵת הַנּוֹכָח שֶלִּחְיוֹת אֶפְשָר פַּעַם בִּלְבַד אַךְ לָמוּת –  פַּעֲמַיִם:

פַּעַם אַחַת מֵאִשּוֹ שֶל כְּלִי-קֶטֶל

וּפַעַם שְנִיָּה מִבּוּשָה.

וַאֲנַחְנוּ אוֹמְרִים: אֱלֹהִים אַדִּירִים,

אִם נָכוֹן שֶבְּעֶצֶם מוֹתֵנוּ

צִוִּינוּ לָכֶם, שֶנּוֹתַרְתֶּם לִשְׂרֹד פֹּה, אֶת מָה שֶקּוֹרְאִים לוֹ חַיִּים –

אֵלֶּה חַיִּים אֵלֶּה? זֶה טַעֲמָם? בִּשְבִיל זֶה, תִסְלְחוּ לָנוּ, מַתְנוּ?

מָה עִם אוֹתוֹ הַחֲלוֹם עַל חֶבְרָה שֶבָּהּ אֵין מְקֻפָּח אוֹ אֶבְיוֹן,

חֶבְרָה שֶהִיא יַחַד שֶל עַם שֶבָּנָיו תַּפְרָנִים הָיוּ פַּעַם בְּחֹמֶר

אֲבָל מִילְיוֹנֵרִים בְּרוּחַ, רוּחָם שֶל מְעַט שֶשִּלְּמוּ בְּהַרְבֵּה.

אֵיזֶה הַרְבֵּה? שֶל קָרְבָּן לְלֹא גְבוּל בִּמְכוֹרָה שֶגְּבוּלוֹת לֹא הָיוּ לָהּ

חוּץ מִגְּבוּלוֹת הָאֶפְשָר וְהַיֵּש שֶאוֹתָם הֵם חָצוּ עַד זוֹב דָּם.

כַּמָּה הַרְבֵּה? עַד הַסּוֹף, בְּלִי חֶשְבּוֹן, וְאַף פַּעַם מִבְּלִי לִשְאֹל כַּמָּה

חוּץ מִכַּמָּה נִתְבָּע עוֹד הָאֹמֶץ לָתֵת לְכֻלָּם שֶהָיוּ לְאֶחָד,

שֶמֵרֹב שֶהָיוּ אַלּוּפִים בְּלָתֵת וְעִלְּגִים עַד חֶמְלָה בְּלָקַחַת

כְּלָל לֹא הֵבִינוּ שֶהֵם נַשָּׂאִים שֶל נָגִיף שֶעוֹד אֵין לוֹ חִסּוּן

חּוּץ מִן הַמָּוֶת: נְגִיף שְׂאוֹרָהּ שֶל עִסַּת הַחֲלוֹם וְהַמֶּלַח,

מֶלַח הָאָרֶץ שֶבְּלִי קָרְבָּנָם שֶל נוֹפְלִים לֹא הָיוּ לָהּ חַיִּים.

מָה כְּבָר נִשְאָר מִזִּכְרֵנוּ מִלְּבַד כְּמִישָתָם שֶל זֵרִים עַל הַקֶּבֶר?

מָה כְּבָר נוֹתָר לְזוֹכְרֵינוּ מִלְּבַד תַּצְלוּמוֹ הַשּוֹתֵק שֶל הָאָב 

אוֹ הַבֵּן אוֹ הָאָח אוֹ הַבַּעַל בַּוָּאקוּם הַזֶּה הַחוֹתֵךְ, הַפּוֹלֵחַ

שֶשּוּם אֶבֶן-גּוֹלֵל לְעוֹלָם לֹא תוּכַל לְכַסּוֹת אוֹתוֹ אוֹ לְמַלְּאוֹ?

הֵם אוֹמְרִים, הַסּוֹפְדִים, שֶלֹּא מַתְנוּ לַשָּוְא, שֶנָּפַלְנוּ עַל אֵיזֶה לְמַעַן:

אֵיזֶה לְמַעַן?

שֶל אֵיזוֹ מִין כְּנַעַן?

שֶל כְּנַף הַחֲלוֹם אוֹ שִבְרוֹ?

וַאֲנַחְנוּ, שֶכָּל הַיָּפֶה וְהַטּוֹב בִּמְדִינָה זוֹ יָקָר לְלִבֵּנוּ

וְלָכֵן בְּדִיּוּק מִתְחַמֵּץ אוֹתוֹ לֵב עַל כָּל מָה שֶפָּגוּם וְחָסֵר,

מָה כְּבָר אֲנַחְנוּ בָּאִים לְבַקֵּש כָּאן מִכֶּם עִם צְפִירַת הַסִּירֵנוֹת

בְּאוֹתָהּ דַקַּת-דֹּם שֶל דְּמָמָה? רַק לִזְכֹּר

מָה הִקְרַבְנוּ חַיֵּינוּ עָלָיו.

* * *

עדינה בר-אל

סיפור לזכרו של עופר פניגר ז"ל

פרולוג

הסיפור להלן לקוח מתוך ספרי "אישה זרה", שיש בו אוסף סיפורים לבני הנעורים (ספריית פועלים, 1996). הוא מבוסס על אירועים אמיתיים. האם בסיפור מגוללת בעצם את הסיפור שלי, בהיותי ב"נוער העובד" ב"קן בורוכוב" בגבעתיים. גם האופן בו נודע לי על מותו של עופר, קרה כך בדיוק במציאות. הוספתי רק את המסגרת, בה האם מספרת לבתה.

עופר

מאת: עדינה בר-אל

"אימא, יש לך זמן? אני צריכה עזרה." ארבעת הכרכים שאחזתי בידי הכבידו עליי מאוד, ואני הנחתי אותם על השולחן לפניה.

"מה זה?" שאלה אימא, לוגמת מכוס קפה.

"גווילי אש," עניתי.

"אה, כתבי הנופלים. יש כבר ארבעה כרכים? כשאני הייתי צעירה, היו רק שניים. מאין הבאת אותם, מהספרייה? בשביל מה?"

"אני צריכה להכין את טקס יום הזיכרון. תוכלי לעזור לי לבחור קטעים, נכון?"

אימא לא ענתה. היא החלה לדפדף בספרים ולקרוא בהם.

"טוב", אמרתי, "אם תמצאי משהו מעניין, תסמני ו..." לפתע הבחנתי שאימא מחווירה.

"אוי, לא!" היא פלטה.

"מה קרה?" נבהלתי.

ראשה של אימא רכן מעל הספר הפתוח והיא מלמלה בשקט: "זה הוא, זה הוא..."

"הבחור בתמונה? הכרת אותו?"

אימא הרימה ראשה והביטה בי. מתוך עיניה נשקפו עצב וכאב.

"עופר. הכרתי אותו," אמרה בלחש, ואצבעה החליקה מבלי משים על התמונה.

שתקתי.

"הוא נהרג," המשיכה אימא לדבר, כאילו לעצמה. "כתוב כאן שהוא נהרג בגבעת התחמושת." הוסיפה.

"אם הכרת אותו, איך לא נודע לך שהוא נהרג?" שאלתי.

"זו היתה היכרות שטחית, כמו שאומרים," ענתה אימא, "אבל אני אהבתי אותו."

רציתי לשאול אותה איך זה יתכן, אבל לא שאלתי. אימא המשיכה לקרוא בספר.

"תראי, מצוטט כאן מכתב שכתב לחברה."

שתקתי. חיכיתי להסברים, ואימא התחילה לספר:

"כשהיינו בכיתה י"א, הוא הגיע ל'קן' שלנו, לסניף 'הנוער העובד'. הוא היה שליח."

"שליח?" שאלתי, ומיד התחרטתי על התפרצותי, חוששת להפריע לאימא בסיפורה.

"כן. 'שליח', זאת אומרת מדריך בוגר, שנשלח מקיבוץ להדריך בתנועה. הוא היה בן קיבוץ. היו לו עיניים אפורות, בהירות, ומבט חם כזה... בקיצור, התאהבתי בו מהרגע הראשון."

אימא הפסיקה לדבר. זו היתה הפעם הראשונה, בה סיפרה לי משהו כל-כך אישי על עצמה. חשתי שאני בוגרת, ממש כמו חברה שלה. הבטתי בתמונה שבספר. העיניים, באמת היה להן קסם מיוחד. הוא הישיר מבט אל המצלמה, ונדמה היה לי, שהמבט הזה חודר לתוכי ישירות. אחר-כך סקרתי את שאר פרטי פניו הנעימות. השפתיים, השפתיים היו מלאות, מושלמות, כאילו מעוצבות בידי צייר. חשתי רצון להחליק בידי על התמונה, כמו שאימא עשתה קודם, אבל התביישתי.

"לפי התמונה הזו, גם אני הייתי מתאהבת בו, אימא." אמרתי, מופתעת מגילוי הלב של עצמי.

"אבל אף אחד לא ידע, עד כמה אהבתי אותו," המשיכה אימא לדבר. "גם עופר עצמו לא ידע."

"אימא, היית ביישנית, הא?" חייכתי.

"אנחנו לא היינו 'מתחילות' עם בנים," הסבירה אימא. "זה היה דור אחר."

"אני מתארת לעצמי שאפילו לא הרמתן טלפון לבית של בן," הערתי.

"טלפון? למי היו אז טלפונים בכלל? רק לעשירים בינינו."

"אז ככה סבלת מאהבה נסתרת?" שאלתי.

"כן. המילה 'סבל' מתאימה מאוד. חשבתי עליו בלי סוף, התנדבתי לוועדת תרבות, כדי להיות במחיצתו."

"ועדת תרבות? מה הקשר?"

"היינו יושבים עם המדריכים הבוגרים ומתכננים טקסים וכל מיני פעילויות חברתיות. בדרך כלל הוא נלהב מההצעות שהצעתי."

"נו, ולא דיברת איתו אף פעם על הרגשות שלך? באמת, אימא, איזו תמימות..." אמרתי.

אימא חייכה. "את צודקת. הייתי תמימה. לא גיליתי לו אפילו ברמז. פעם," המשיכה אימא לתאר בשקט, ונדמה היה לי שהיא שכחה בכלל, שמישהו מקשיב לה, "בקבלת שבת חיללתי בחליל. זה היה באולם הגדול. עמדתי על הבמה וחיללתי 'ירדה השבת'. הוא, עופר, נשען אל הקיר קרוב לבמה, והביט לתוך עיניי. נדמה היה לי שאני טובעת בתוך עיניו. רעדתי ובקושי סיימתי את המנגינה. ובכל אותו ערב קיוויתי, ציפיתי שהוא ייגש אליי, שהוא יתחיל לשוחח איתי. אבל הוא המשיך לעמוד לבדו, מביט במעגלי הרוקדים. ואני הצטרפתי לרוקדים, כשעיניי עוקבות אחריו תוך כדי ריקוד."

"הוא לא רקד?" שאלתי.

"אני מעולם לא ראיתי אותו רוקד. הוא תמיד היה כל-כך רציני, שקט, עד שבא לי..."

"לחבק אותו..." השלמתי את דבריה.

"כן, בדיוק." הסכימה אימא.

היא השתתקה, דפדפה בכרך שלפניה, אך חזרה מדי פעם אל תמונתו של עופר. אחר-כך המשיכה לספר:

"ויום אחד הוא נעלם. פשוט, לא הופיע ב'קן' יותר. חששתי שהוא חולה, שקרה לו משהו. פעם אזרתי אומץ ושאלתי עליו את המדריך שלי, שהתגורר יחד עימו בדירה. 'אה, עופר,' הוא חייך, 'כל הבנות שואלות עליו. הוא חזר לקיבוץ שלו. בשבוע הבא יבוא במקומו שליח אחר'."

"איזו אכזבה," הערתי.

ואימא אמרה: "ואז החלטתי החלטה."

"לכתוב לו?" ניסיתי לנחש.

"יותר מזה. רציתי להיפגש איתו פנים אל פנים. תיכננתי לשלוח מכתב אל הקיבוץ שלו, לבקש ממנו שייפגש איתי ולשאול אותו."

"מה לשאול אותו?"

"לשאול אותו, אם הוא, עופר, רוצה לשאת אותי לאישה."

"אימא?!" נדהמתי לשמע הרעיון שלה.

"כן. אני יודעת, זה נשמע לא כל-כך הגיוני, אבל... היתה לי הרגשת החמצה. כשהוא היה ב'קן', לא היה לי אומץ לדבר אתו. החלטתי לקחת את עצמי בידיים, כמו שאומרים. להפסיק להיות ביישנית."

"נו. ומה היה?"

"את יודעת בדיוק מה היה. אחרי כיתה י"ב התגייסתי, יצאתי לנח"ל עם כל החבר'ה. שם, בקיבוץ, פגשתי באבא שלך והשאר ידוע."

"וההחלטה שלך... זאת אומרת, שאלת את עופר?"

"לא. מעולם לא ראיתי אותו יותר. גם לא כתבתי לו. ההחלטה הזו שלי נשתכחה ממני לגמרי. רק היום, למראה התמונה שלו, נזכרתי בה... נו, שטויות של גיל ההתבגרות."

אימא סגרה את הספר בהחלטיות. "אני הולכת לנוח. תחפשי את הקטעים בעצמך, בסדר?" והיא יצאה מן החדר.

כל הכרכים נשארו סגורים על השולחן לפניי. לא הייתי מסוגלת לפתוח אותם. החלטתי לחפש קטע מתאים לטקס הזיכרון מתוך ספר אחר.

קמתי וניגשתי לחדרי. שלפתי מן הילקוט את ספר התנ"ך ודפדפתי בו. אולי תתאים קינת דוד? לפתע נפתח הספר במגילת שיר-השירים ועיניי קלטו את המלים: "דומה דודי לצבי או לעופר האיילים."

אפילוג

כמה ימים לאחר שיצא הספר לאור צלצל הטלפון בביתי. אישה אמרה לי בקול חנוק מדמעות:

"אני אחותו של עופר. קראנו את הסיפור וזיהינו שכתבת על אחי, למרות שלא הזכרת את שם משפחתו."

זו היתה תמר בר-אילן מקיבוץ גבעת-חיים איחוד. בסופה של השיחה הוזמנתי עם בעלי לביתם בקיבוץ. בשבת אחת הגענו. תמר הזמינה גם את שאר בני המשפחה, שקיבלו אותנו בחום רב. שמענו עוד רבות על עופר, ראינו את הציורים שצייר בכישרונו הרב. ומאז תמר ואני מיודדות.

* * *

אהרן הרשלר בן ה-23

החלל הראשון במערכות היישוב היהודי

 בארץ-ישראל בשנת 1873

ברשימת חללי מערכות ישראל בארץ-ישראל מופיע שמו של אהרון הרשלר כראשון ברשימה, בצירוף התאריך 1860. לדעתנו יש טעות בתאריך.

הסיפור המלא, שרק חלקו מובא כאן, הוכן על-ידי עודד ישראלי בעזרת יוסף גרינבוים, והתפרסם בגרסתו הראשונה ב"ארץ וטבע", גיליון 94, נובמבר דצמבר 2004. תחת השם "בן הטוחנת ואבי השדים" בעריכת יעקב שקולניק.

אהרן הירשלר נולד בשנת 1850 להוריו חנה ויוסף בעיר נודג'וארוד בהונגריה. אביו, יוסף שמואל הירשלר, היה תלמיד חכם ורב נודע, ששימש ברבנות בעיר סבאד, והיה רב כולל במחוז באלאטון. הוא עשה הכול כדי לעלות לארץ ישראל, עזב את כס הרבנות שבה שימש בעיירת שוראני, ובתנאים לא תנאים, היטלטל עם בני משפחתו על גבי ספינה רעועה במשך חודשים על הים, עד שהגיעו לארץ הקודש בשנת 1860. תחילה התיישבה המשפחה בחברון ומשם עברה לירושלים.

חפצו של הרב יוסף שמואל הרשלר היה לשבת עם בני משפחתו "קרוב לכותל מערבי והר-ציון." הוא רכש דירה צנועה בחצר ההונגרית שליד בית הדין המוסלמי, היתה זו, כך מספרים, הדירה הקרובה ביותר של יהודי, לכותל המערבי. הערבים לא אהבו את הפולש הזה, אך כמה "בקשישים" שתחב הרב ל"ממונים", איפשרה את מגוריהם שם. לימים, כך יספרו, אפילו קיבל תרומה של אישה צדקנית מהונגריה, כדי להקים במקום את בית הכנסת. ר' יוסף שמואל הירשלר היה לאחד מראשי ה'כולל אונגרין'.

בתחילת המאה התשע-עשרה הגיעו ראשוני משפחת וינשטיין מהעיר שרשב שבפולין לארץ-ישראל. הם התיישבו בעיר העתיקה בירושלים. הדסה היא אחת מבנותיו של ר' אברהם בן הרב דוב וינשטיין משרשוב. יש אומרים צעירה יפת-תואר היתה. אהרן הירשלר והדסה וינשטיין נישאו. זמן קצר לאחר נישואיהם הצטרפו בני הזוג הצעירים לגל הראשון של משפחות שעברו לגור בשכונה החדשה שהוקמה מחוץ לחומות העיר. השכונה הוקמה ונבנתה על ידי משה מונטיפיורי ושליחיו. השם 'בתי-טורא' ניתן לשכונה ע"ש הנדבן היהודי יהודה טורא שהפקיד בצוואתו סכום כסף בידי מונטיפיורי, לתמיכה בבני ירושלים ספרדים ואשכנזים. איכות החיים ותנאי המגורים הקשים בעיר העתיקה, דחפו נועזים ומסתכנים, להיות בין המתיישבים בשכונה החדשה. למרות תנאי המגורים הנוחים והטובים לעומת הצפיפות, הדוחק שבתוך בתי הרובע ושכר הדירה העולה מדי שנה, לא ששו היהודים לגור שם עקב הסכנות הגדולות. היתה זו שכונה מבוצרת אמנם, אך בודדה מחוץ לחומות העיר העתיקה, זו ששעריה היו נשמרים וננעלים על מנעול ובריח עם רדת הלילה.

אהרן ואשתו הודעס, עברו לגור ב'בתי יהודה טורא' היא שכונת 'משכנות-שאננים'. גם אהרן, כאבותיו, שקד על תלמודו ועשה לילות כימים. מכיוון שנודע כאדם אמיץ, הוא נמנה על אחד מעשרת השומרים שהפקיד השר משה מונטיפיורי על "משכנות-שאננים" – חמישה אשכנזים וחמישה ספרדים. אשתו הודעס [הדסה] פרנסה את המשפחה מהכנסות טחנת הקמח שחכרה בסמוך ומהברחת מלח מערבות סדום. הטחנה היתה מחוץ לשכונה, בחצר גדולה, מוקפת חומה גבוהה ושער ברזל סוגר עליה. החצר גבלה בשדה-סלעים גדול אשר השתרע בין 'בתי-וארשה' לבין 'שכונת הבוכארים' במערב ירושלים.

שנת תרל"ג [1872-3] היתה שנה ברוכת גשמים. בורות המים בחצרות הבתים מלאו ויהודי ירושלים היו פטורים מלקנות מים בכסף מלא משכניהם הערבים יושבי הכפר סילוואן. הערבים, כשראו כי פרנסתם נשמטת מידיהם, החלו לפשוט על בתי היהודים, לשדוד ולגזול את רכושם.

בחצות ליל ד' 31 בדצמבר שנת 1872 פרצו כמה ערבים, ובראשם השודד אבו עיסא מחברון, לבית משפחת הירשלר. אהרון פסק מתלמודו, קם לגרש את השודדים ואף ניסה לעצור אותם. הערבים פחדו שמא יזהה אותם וסופם מאסר, ופתחו בירי. 12 קליעים פגעו בגופו של אהרן. אהרון נפל, מתבוסס בדמו, ושעות מיספר לאחר מכן נפח את נשמתו. היה זה קורבן של קידוש השם, אמרו אנשי ירושלים.

סיפרה נכדתו: ר' אהרן האמיץ יצא אליהם, נכון להכות בהם ולהבריחם, ואמנם השודדים נבהלו והחלו נמלטים לעבר הר-ציון. ר' אהרן לא ויתר, דלק בעקבותיהם והפליא בהם את מכותיו, עד שאחד מאנשי הכנופיה שלף אקדח וירה בראשו הוא הובהל לבית-החולים 'רוטשילד' ושם כעבור מספר נפח את נשמתו.

אהרן מת ב-6 בינואר 1873. הוא נקבר בבית העלמין הישן שבהר הזיתים [חלקה ז' שורה יד', מקום לב'], ממש ליד אחיו משה שנפטר חודשיים קודם לכן. אהרן השאיר אחריו אלמנה צעירה בהריון, הורים ושלושה אחים.

לפי רשומה אחרת הוא נפל ביום ד' בטבת תרל"ג, 1.1.1873, בן 23 בנופלו.

הגיס, ר' שלמה אלבה, תושב השכונה, שהיה נשוי לאחותה של הדסה – חנה, עזר לאלמנה לקיים את פרנסתה בהחזקת טחנת הקמח בכל דרך אפשרית. בתה פייגל (ציפורה) נולדה לאחר רצח אביה.

הודעס היא הדסה, אלמנת ר' אהרן הרשלר, בת למשפחת וינשטיין, עמדה בכל אמת-מידה בין אם הלכתית ובין אם חברתית-כלכלית שעונה להגדרה "אשת חיל". היא אינה זקוקה לקצבת החלוקה של "כולל שומרי החומות". האישה הצעירה והנמרצת הזו עמדה ברשות עצמה והיה ביכולתה, ועל כך היתה גאוותה – לאפשר לבעלה לשקוד על ספרי-הקודש, להעמיק וללמוד מבלי לדאוג לפרנסת הבית ולצרכיו. היא השגיחה ביד רמה על העבודה, התמקחה עם הפלאחים על טיב החיטה לטחינה, ואף סייעה להם למכור את יבולם במחיר הוגן. הם כינו אותה "סית אל-טחונה" ['הגברת של הטחנה'].

נאמנה וכבודה היתה מאז ומעולם על כל סוחרי תבואות וקמח בירושלים, הערבים והיהודים, הסוחרים הערבים הגדולים, ג'בשה, חג' יוסוף וואפה, ובדומה להם גדולי הסוחרים היהודים, אהרון חיות ומנשה אלישר, שקלו תמיד על ידה מאות "מג'ידות" של כסף ונאפוליונים של זהב, כדי שתקנה בעבורם חיטים ותטחנם בטחנתה, ומעולם לא קיבלו מידה קבלה כתובה כלשהי. מילה שיצאה מפיה של "סית הודעס", היא "הודעס די מעלערקע" – "נאמנה היתה עליהם מכל כתב קבלה ומכל שטר חוב בעשר גושפנקות של סוחרים אחרים."

בנוסף לעבודת הטחנה, היא גידלה גם עדר עיזים בעזרת רועים ערבים וסחרה במלח מוברח. ערבים מים-המלח היו מגיעים בלילה בחשאי בין הסלעים עם חמוריהם אל הטחנה, פורקים לעיניה את סחורתם, ולאחר ששילמה להם יצאו לדרכם, והיא הייתה טוחנת את גושי המלח, ומכרה מלח טחון.

כשחלפו ימי אבלותה של הודעס על רצח בעלה אהרן, מצאה לה משפחתה חתן: יהודה ראב היה שמו. סבו, ר' שלמה ראב, עלה ארצה בשנת 1863 ונפטר בירושלים עוד לפני עלייתם של שאר בני המשפחה. המשפחה הגיעה לפני זמן לא רב מן העיירה נאג'-מג'ר [נודג'וארוד] שבהונגריה לירושלים, האב לאזאר ראב, שני בניו: יהודה ומוישה-שמואל ושתי בנותיו: חנה וטויבה. והתיישבה בשכונה החדשה 'מאה-שערים'. סיפרו כי היה מיקירי ירושלים, שזכה להימנות על באי ביתו של הרב חיים זוננפלד מנהלו של "כולל אונגרן".

יהודה, יודע קראו לו, בן תשע-עשרה היה. הודעס היתה מבוגרת ממנו במקצת ומטופלת בתינוקת, פייגע שמה. אך החתן בן כפר בהונגריה הסכים לשידוך. יש אומרים כי מצא בנישואין אלה דרך לצאת למרחב מבחינה כלכלית ולשוטט חופשי ללא עול על כתפיו. סביבתו הלמדנית-דתית לא היתה לרוחו ביום נישואיו הלבישוהו כמנהגם של חשובי הדור: תפרו בשבילו ז'ובע, היינו אדרת של אטלס רחבה ומבהיקה, קפטאן עשוי משי דמשקאי, חגורת משי משובצת, ולראשו שטריימל, כל קרוביו ומכריו סברו שמעתה נרתם הבחור-הפרא בעול, ועד מהרה ילך בתלם כמו כולם.

הודעס ציפתה כי בעלה הצעיר ייעשה לתלמיד-חכם ולרב בעמו, ואילו היא תמשיך בעבודת הטחינה ובשאר עיסוקיה ועסקיה ותפרנס אותו לתפארת המשפחה. היא היתה מוכנה להקריב הרבה בעבורו, בתנאי שילך בדרך שהיא ובני משפחתה יהודי העיר הקדושה רואים כמקובלת, נכונה ומכובדת: בחור ישיבה עם יעוד בעתיד – רב וגדול בתורה. אבל יודע המשיך להסתובב חופשי, עד כי יחסיו עם הודעס החלו להתערער. כאשר הביא לביתם ספרי קריאה גרמניים מספריית המתיישבים הטמפלרים [רפאים] שהביאו עימם מווירטמברג, הגיעו הדברים עד משבר. הודעס גייסה לעזרתה את קרובי משפחתה ששידכו לה את יודע, ותבעה מהם שיעמידו את הבחור במקומו, כדי שילמד תורה כפי שהובטח לה.

אהוד בן עזר, נכדו של יהודה ראב כתב בספרו "המושבה שלי" שסבו מצא דרך להתל באנשים שלחצו עליו בעניין תלמודו: מדי לילה הוא סימן על פני אבק הקמח בטחנה עקבות משולשים של רגלי עופות גדולים, שנדמו לאנשים כרגלי שדים. יהודה התפאר שבכוחו להתגבר על השדים השורצים בטחנת הקמח ועורכים בה הילולות בלילות – סמאל וחברו השד ביליד בן הנאד המשתעשעים בסוסים ומריצים אותם כל לילה, ואילו לילית ונעמה, השדות החצופות, רוכבות עירומות על הסוסים בלילות עד שמפיותיהם ניתז קצף לבן וגופם מרטט וזרמתם אוזלת כי השדות ניסו להרות מהם וללדת סוסי אדם!

האמת היא שיודע, שעבר לגור בטחנת-הקמח מסיבות ביטחוניות כביכול, היה יוצא מדי פעם לדהרת-חצות סביב חומות העיר העתיקה, והוא זה שגרם לסוסי הטחנה להזיע עד אור הבוקר. תעלולים אלה הם שהוציאו לו בעדה החרדית שם של פורץ-גדר ומשביע רוחות-טומאה .

ערב אחד התפרצו צעירים מאנשי ה'כולל' הירושלמי כשמקלות בידיהם, לבית שבו ישב יודע עם חבורת משכילים מבני חוגו של פרומקין. בעיר כבר הילכו שמועות מבהילות על החבורה הזו ימ"ש. סיפרו שהם עוכרי ישראל, מספרים דברי ליצנות תוך אכילת עוף מטוגן בחמאה, ושהם רחמנא-ליצלן, חברים בארגון הסתר "הבונים החופשיים", שמטרתו לקעקע ולהרוס את חומות הדת.

המתפרצים תבעו מהנאספים להפסיק להיוועד, אך יודע וחבריו לא נכנעו והשיבו מלחמה הם התגוננו נגד המתנפלים, ולא נכנעו, יודע, כך אומרים – צעק לעבר מנהיג המרביצים: "יום יבוא ואתם עוד תתגעגעו ל'עוכרי ישראל' שכמונו!"

באותו ערב חזר יודע לביתו נרגז וסוער. כאן חיכו לו כבר בני משפחתה של הודעס, ששמע התגרה כבר הגיע לאוזניהם. את פניו של יודע קבלה מקהלה של צעקות, חרפות ואיומים "שייגץ! טריפע! משומד! צריך להלקותך בפומבי בחצר 'החורבה' ולבזותך – על מה שאתה מעולל לאשתך המסכנה!"

ואשתו עומדת בצד, דמעות בעיניה, אך היא לא באה לעזרתו. אחד נגד רבים היה יוּדע ולא ידע כיצד ייחלץ מידי אותם 'חניוקים' או 'שחורים' כפי שכונו בידי חבריו החופשיים, ואז ניגש בזריזות לחלון וקרא:

"אם לא תרפו ממני ברגע זה, אפתח את החלון והשדים וכל רוחות הטומאה, שלמדתי להשביעם בכת הסודית 'הבונים-החופשיים', יתפרצו פנימה, יאחזו בשערותיכם ויטלטלוכם טלטלה עזה!"

האיום פעל. בחדר פרצה בהלה, המתפרצים הרפו מיודע והסתלקו. אבל אחרי ימים אחדים הודיעו לו שעליו לתת מיד גט לאשתו ושילך לכול הרוחות עם חבריו דוחקי הקץ המבקשים לבנות בארץ הקודש כפר עברי, כמו ה'עראבערס' להבדיל, ולהושיב בו עובדי אדמה יהודים!

לא עבר זמן רב והזוג התגרש. הודעס כבר הרתה לו, אך יודע לא ידע. בשנת 1878, כשנולד בנו בכורו, מנחם-שלמה, כבר נמצא יודע הרחק מהודעס וביתה. בן 19 היה יהודה כשעקר למושבה החדשה – פתח-תקווה.

את הרך הנולד קראה הודעס על-שם שלמה ראב, סבו של יהודה – מנחם-שלמה קראו שמו בישראל.

הודעס רצתה לפרנס את יודע בעלה במו ידיה כדי שהוא יעסוק רק בתורה, עתה, משפרשה ממנו בכוח הגט, אמרה, די לי, די לי. די לי בבן זכר אשר זיכני השם-יתברך, אגדלו אני לתורה והוא יזכני בחלקי בעולם הבא. וכיוון שראתה ברכה בעמלה, והפרוטה היתה תמיד מצויה בכיסה, ביקשה ומצאה "מלמדים" מן המעולים שבעיר כדי ללמד את בנה יחידה תורה. אף הם, מלמדיו, שיבחוהו בפניה, שבעל תפישה טובה הוא ושכלו חריף וזוכר כל תלמודו בעל-פה, והתנחמה בו בעלבונה.

לימים השיאו את פייגע-פייגל, [ציפורה], שבגרה – לדודה, פנחס-יהודה, צעיר אחיו של אביה המנוח אהרן הירשלר, יודל דער דרייער קראו לו, על שם שהיה מרפא נקעים. נולדו להם 8 ילדים רק ארבעה נותרו בחיים.

מנחם-שלמה, שגדל בבית אימו בירושלים, נעשה תלמיד-חכם ומגיד-שיעור מעולה, וגם גבאי ישיבה בירושלים. הוא נשא את קונה לאישה והוליד תשעה ילדים חמשה בנים וארבע בנות. שלוש בנות נפטרו כתינוקות. הוא נפטר במגיפה בגיל 38 ונקבר בהר-הזיתים. אשתו, קונה, מתה שנה אחריו. הודעס, הסבתא גידלה את ילדיהם, ממש כשם שגידלה את אביהם, עד שבאו ימי המלחמה הנוראה בירושלים שאותם מתאר הסופר א' ראובני ברומן "שמות" – הארץ מנותקת, התושבים מופקרים לרעב, למחלות, למחסור, לעבודות-כפייה, להגליות ולהתעמרות בצו השלטון הצבאי התורכי; בנות-טובים יהודיות יוצאות לזנות כדי להציל את חייהן ואת חיי בני משפחותיהן.

ששת הילדים נותרים יתומים בסמטאות העיר הרעבה, בחסות סבתא הודעס. בגלל התנאים הנוראים בירושלים של זמן המלחמה, הודעס אינה עומדת בכך ומוסרת אותם לבית-היתומים 'דיסקין' עד גמר המלחמה. הם לא חזרו להודעס – היא כבר זקנה.

[אהוד: אחד מנכדיה של "סית הודעס מן אל טחונה" היה הסופר יצחק ראב. נכד נוסף היה במייסדי בלפוריה, שמעון בן עזר, שם צאצאיו חיים עד היום ועוסקים בחקלאות. בנו של שמעון – שלמה בן עזר, כתב ספרים על תולדות בלפוריה ואין כיום בקיא ממנו בתולדותיה.

ועוד מצאצאיה של אותה סית הודעס בנישואים ליהודה ראב –  פזורים גם במושבים ובקיבוצים מסעד ובני עי"ש שבדרום, ועד יקנעם המושבה ומרחביה בצפון].

* * *

אלי מייזליש

אוי, כמה שהם אידיוטים

איזה משוגע בימינו חוץ מאידיוט, מוכן להיות לו שותף פיפטי-פיפטי – שתי מדינות לשני עמים...

מחר חוגגים אנו 66 שנים להקמת המדינה.

חגיגה זו מאי טעמא? וכי רק 66 שנים אנו בארץ ולא חגגנו עצמאות לפני ה-15 במאי 1948? לפתע ביום אחד ששמו ה-15 למאי נולדה מדינה יהודית בלב ארצות ערביות ולא ידענו עד אז מי הם הערבים מאז הקמנו בשלהי המאה ה-19 עשרה יישובים יהודים מהצפון ועד הדרום? לא? ומה היא אם-כן הקמתה של פתח-תקווה ב-1878 וראשל"צ וראש פינה ונס-ציונה, וזיכרון יעקב ב-1882, ויסוד המעלה ומזכרת בתיה [עקרון]  ב-1883, ורחובות ב-1890, ומטולה ב-1896 וגדרה ב-1889?? הרבה-הרבה לפני כיבוש הארץ בידי הבריטים והצהרת בלפור. יותר מ-30 שנים בתקופה העות'מנית – שלטון אימים ברברי-בקשישי.

אם יכולנו תחת משטר אימים זה להקים עשרות יישובים מתחת לאפו של משטר זה, ועוד מאות יישובים לאחר הצהרת בלפור ותחת שלטון לא פחות אכזרי ומנוול של הבריטים [הספר הלבן] – את זה לא ראו ולא הבינו הערבים? או שככה היה טוב להם – כי היה להם ממי לשדוד רכוש ולרצוח בני-אדם? כדרכם בקודש של ביריונים בדווים ידועים לשמצה מימי אבו-קישק וחבר מרעיו בנגב או בגליל [תל-חי].

יום העצמאות הוא יותר מסימבול להחזיק ברובים מבלי ששוטר טורקי או בריטי יעצור אותך, או ערבי יזנב בך באישון ליל. הנה המספרים: 2,500 אזרחים נהרגו [או נרצחו] בידי הערבים ב-66 שנים מתום מלחמת העצמאות. בממוצע 38 אזרחים בשנה. אבל סך כל ההרוגים מאז 1860 הוא 25 אלף. פחות ממחצית מיספר ההרוגים הבריטים [60 אלף] ביום אחד בלבד בקרב הדמים על נהר הסום במלחמת העולם ה-1 ש'נקצרו' בידי  המקלעים הגרמניים.

החשבון, אם כן, עם הערבים הוא לא לגבי המיספרים. ערבים רבים מדי, הרבה יותר מדי, נהרגו בידי יהודים מאז אותו יום ב-1860. ולאו דווקא ערביי הארץ. הרבה-הרבה יותר מערביי הארצות השכנות נהרגו במלחמות איתנו מאז תש"ח. רק ביום-כיפור נהרגו יותר מ-8,000 חיילים מצריים. לא כולל ה'התשה', ששת-הימים או 'מבצע קדש' ומלחמת השחרור.

אין כאן בוכהלטריה. הם – הערבים, בני כל הארצות, יודעים היטב, כי בקרבות הם נחלו מפלות צבאיות קשות. ומכאן גם הלקח לגבי המשך המלחמות איתנו. זה נגמר. הצבא המצרי, שמנה ערב המלחמה מיליון ו-200 אלף חיילים ונסוג עד 100 ק"מ מקהיר, לא יחצה שוב את התעלה ללחום בנו.

אבל הפלסטינים? האם הם למדו לקח?

כנראה שלא.

מאז 1860, הרבה-הרבה זמן, הם אינם מבינים מהו אותו כוח קטן שמגיע לרוחמה ב-1911 ונאחז בחולות הנגב, ונהרס 3 פעמים בידי הערבים, חיה ונושמת.

לעומת זאת, כל הכפרים הערביים והשבטים הבדוויים שהרסו את רוחמה 3 פעמים, אינם שם יותר.

להוציא את ערביי ישראל, החיים איתנו תחת משטרה יהודית וצבא יהודי – ערביי הגדה ועזה, ממשיכים לנהוג כמו השכנים של רוחמה. 38 הרוגים בשנה [בממוצע] מידי בנדיטים ערבים, שהאחרונה כנראה היא הצעירה מעפולה, הם 10% מההרוגים בתאונות דרכים בשנה. אמנם כל יהודי הרוג הוא קרבן דמים ואסור שזה יקרה וכל רוצח כזה דמו בראשו [מרבית רוצחי יהודים חוסלו בידי כוחות הביטחון כמו רוצחי הספורטאים ממינכן או הרוצח מקיבוץ מצר], אבל תופעות הלוואי שצבועות ועטופות במעטפה פוליטית: "שתי מדינות", או "הכיבוש משחית", וגוררות אפילו בחור גבוה מארה"ב ששמו ג'ון קרי שמדבר שטויות ללא הרף – הן תופעות אידיוטיות כמו למשל להכריז על "ספר לבן" או לאיים עלינו ב"חרם" או ב"אפרטהייד" ואין ספור אפליקציות למחלת נפש זו שבקיצור שמה: אידיוטיזם.

היום פורסם כי התמ"ג פר-נפש הוא 39 אלף דולר לשנה. תוצאה טובה יותר ממרבית ארצות אירופה. התמ"ג של הפלסטיני הוא 1,700 דולר. והחשבון הוא פשוט; קצת יותר מ-4% ובחישוב אחר: הישראלי מייצר ביום אחד מה שהפלסטיני מייצר בחודש.

עכשיו. עד שהפלסטיני יגיע לרמת הייצור הישראלי הוא יצטרך לקרוא אלפיים פרקי תהילים בכל יום לפני ארוחת בוקר [ולמי שבקי בתנ"ך פרק ס"ח בעיקר ולא משנה כל פרק בסדר].  

עכשיו מאיים הדרעק עם השפם מהמוקטעה שהוא "הולך לאו"ם". לא פחות ולא יותר – האו"ם. אותו או"ם שממנו ברחו כמו עכברים לחוריהם אבותיו ואבות אבותיו בכ"ט בנובמבר 1947 להחלטת החלוקה ופתחו במסע דמים בדיוק ליד תחנת הדלק של נחלים על אוטובוס "אגד" לירושלים מנתניה, וכל העובר שם קורא את החקוק על לוח נחושת קטן: "כאן החלה מלחמת השחרור."

יש אצלנו כמה יהודים, ברובם הם כותבי עיתונים ששמם "הארץ" או "ידיות" ובהם רשימות איומות מנשוא לגבי "אם"; אם לא ניסוג לקווי 67... אם לא נסכים לשתי מדינות, וככה וככה וככה שנהיה למדינה מצורעת ושנהיה למדינת אפרטהייד – וכל השרצים בעולם בגרונם ועדיין אינם נחנקים מרוב סתימות ביוב.

איך? איך יכול שבט ערבי המייצר 4% מכוח הייצור הישראלי להוות שותף? איזה משוגע בימינו חוץ מאידיוט, מוכן להיות לו שותף פיפטי-פיפטי – שתי מדינות לשני עמים...  

* * *

אנדד אלדן

שני שירים

א.

קָם בַּבֹּקֶר בִּקֵּר קָּמָה בָּהּ קֻּבַּר מִרְקַם

רִקְמָה מֻקְדֶּמֶת הַשְׁכֵּם בְּשַׁחַר שִׁירָתוֹ

כַּמָּה מוּעָקָה נוֹאֶקֶת חוֹנֶקֶת נִקְמָתוֹ וּמְשֻׁקָּם

מִדִּכָּאוֹן עָקַת דַחְקוּת מִתְאַפֶּקֶת קְרִיאָתוֹ

לְרוֹמֵם הָרִים הֵרִים אֲמָרוֹת בְּמִדְרוֹנָם

בְּעוֹבְרוֹ רוֹוֶה רוּחַ גּוֹבֶרֶת בֶּעָרוּץ הָרָץ צוֹחֵק

יָשָׁר לַמִּישׁוֹר הַמְּשַׁחְרֵר רֹאשׁוֹ לַשֶּׁמֶשׁ לְקַרְנָם

הַלּוֹהֶטֶת לְהַטּוֹת נֵס תַּחֲנוּן טָס וְדוֹחֵק

בְּסִפּוּרָיו  

             הַמְּיֻסָּרִים

                           מֶסֶר מִסְתּוֹרִין

                                              לְרַסֵּן הַסַּעַר בִּשְׂעָרוֹ

בִּבְלוֹרִיתוֹ הַמְּלֻטֶּפֶת טַלְטֵלַת לֵיל

הִלָּה מְהֻלֶּלֶת מִלִּים עוֹלוֹת

בְּסֻלַּם חֲלוֹמוֹ מוּל חַלּוֹנוֹת

                                  אֶל לֵב מִשְׁתַּלְהֵב לְשַׁלֵּב בְּשַׁעֲרוֹ

אִמְרוֹת עֹמֶר וּלְזַמֵּר מִזִּמְרַת הָאֵזוֹר לְעָמִיר לְגַלּוֹת

חָרֵד אֲנִי בַּדֶּרֶךְ הַדּוֹרֶכֶת בְּרֹךְ לַעֲרֹךְ מְבָרֵךְ

אֶת הַחַג לָחֹג בְּהִתְגַּלּוּת דְּגוּלָה בֵּין גַּלֵּי קָמָה

מֵקִים וּמְרוֹמָם שִׁירַת הָאֲדָמָה וְאֹדֶם הָאַבְרֵךְ

לְיַד הַדֶּגֶל וְהַחֶרְמֵשׁ שָׁר לְחוֹרֵשׁ לַקֹּצֶר לַקִּבּוּץ בַּהַשְׁכָּמָה

ב.

בִּשְׁנָתִי אֲנִי שׁוֹמֵעַ אֶת הַשֶּׁקֶט בַּחֻרְשָׁה

אֵיךְ בָּכִינוּ בְּזוֹכְרֵנוּ אֶת לִירָז

הֵם יָשְׁבוּ בְּשׁוּלַי קַשּׁוּבִים לִנְשִׁימָתִי הַקָּשָׁה

עוֹזְרִים לִי לִזְרֹם זָהִיר בְחוֹזְרִי מְחֹרָז

זָר אַכְזָרִי עַל נְהַר הָעוֹרֵג לְהַרְגִּיעַ

בִּמְצוּלוֹת צוֹלֵל בַּצְּלָלִים שֶׁלֹּא יַצִּילוּ צֵל הַיַּלְדָּה

בְּלֶכְתֵּנוּ לַחְלוֹת מַחֲלָתָהּ לְהַחְלִים חוֹלִים נַגִּיעַ

וּפְגוּעִים וּנְגָפִים גּוֹרְפִים רִפְיוֹן וּנְגָפִים לְיָדָהּ

בְּזוֹכְרֵנוּ זֶמֶר שֶׁזִּמְרָה בֵּין זְמוֹרוֹת

תַּחַת הַגֶּפֶן וְתַחַת הַתְּאֵנָה בִּשְׂדֵה סִרְפָּד

בַּמֶּרְחָב שֶׁאָהֲבָה רוֹוָה שִׂיחַ וְדַהֲרוֹת

חֲמוֹרִים רִחֲמָה עַל חֲתוּל חוֹלֶה לִכְלַבְלַב עֵשֶׂב מְרֻפָּד

* * *

נורית יובל

לזכרו של ברוך תור-רז

כוכב אחד בשמיים לא רצה לישון, ועם בוקר החליק על קרן שמש וירד אל היער בדיוק בשעה שהאריה התכוון לטרוף עופר. בהשראתו של הכוכב הקטן הכינו החיות לאריה מזון חלופי, כריך גדול על טהרת הצמחונות. חית הטרף אכלה, ליקקה את שפתיה בתענוג והעופר ניצל. אחרי המעשה הטוב הזה התגעגע הכוכב לביתו וכל החיות יחדיו, בעבודת צוות, כופפו ענף עץ גדול וגמיש והתיזו אותו בחזרה לשמיים. ביער נותר אריה שהפסיק לטרוף, והוא מרים בלילות את עיניו לשמים ומשוחח עם כוכבו הנוצץ.

זוהי עלילתו של אחד מסיפוריו של ברוך תור-רז, וזו גם דמותו: איש-ילד-כוכב רוחני המרפרף במחוזות הדמיון, אין בו רֶשע ואין בו כעס ואין בו מרירות, זורח ושוחר טוב בכל דרכיו ומחשבותיו, מקבל את העולם באהבה וכל כולו תוֹם וּפְליאה על  היקום.

ברוך תרם את נקודת מבטו הטובה והחיובית לספרות הילדים והנוער ביצירותיו הרבות, שירים וסיפורים, עד שבאה שעתו של הכוכב לחזור לרקיע.

זכיתי לאייר שלושה מספריו, באף אחד מהם לא היתה טיפה אחת של מחשבת זדון. יחיד ומיוחד.

חבל על דאבדין.

* * *

הסופרים והמשוררים לילדים ולנוער בישראל

חברי סומליו"ן

אבלים על מות חברם הסופר השקט והצנוע

ברוך תור-רז

ומשתתפים בצער משפחתו וחוג ידידיו

* * *

אורי הייטנר

1. בעיניים פקוחות

שלושה חודשים במוצב "גפן"

31 שנים חלפו מאז אותם שלושה חודשים, וזו הפעם הראשונה שאני כותב עליהם. פה ושם עסקתי בהם בעקיפין; רמזתי על חלק מן האירועים בטקסט דרמטי שכתבתי והצגתי בתיאטרון הקהילתי. אשתקד סיפרתי על סופת שלג שפקדה אותנו בעיצומו של יום העצמאות, בפתיחת ציר לג'בל ברוך. אבל מעולם לא סיפרתי את הקורות אותנו, את חבריי ואותי, בשלושת החודשים במוצב "גפן" בלבנון, בין 7.4.83 ל-7.7.83.

רגשותיי כלפי אותה תקופה מעורבים. מצד אחד, אני זוכר אותם כתקופה יפה; מבחינה חברתית, מבחינת התחושה של עשייה, של אקשן, של חוד החנית של צה"ל. גם כתקופה של הצלחה אישית כלוחם. אולם מצד שני, היתה זו התקופה הקשה ביותר בכל שירותי הצבאי, בסדיר ובמילואים, ואני נושא עימי זיכרונות קשים ממנה.

הגרעין שלי, גרעין "שיטל", שירת בגדוד 931, במחזור השני של חטיבת הנח"ל, שהוקמה תוך כדי מלחמת לבנון הראשונה. מיד בתום התקופה עליה אספר, עברנו לגדוד 50, גדוד הנח"ל המוצנח בחטיבת הצנחנים, כמקובל במסלול הנח"ל באותם ימים. בתום חודשיים של אימון מפרך במשאבי שדה – עלינו לתפוס קו בלבנון.

הגדוד שלנו תפס את קו עמיק, כפר לבנוני בצפון הבקעא. הפלוגה שלי תפסה את מוצב "גפן", המוצב הצפוני ביותר בגזרה המזרחית, סמוך לנהר הרישי, שחצץ בין השטח שבשליטת צה"ל לבין המתחם הסורי.

הנוף היה מהמם. הנסיעה למוצב עברה לאורך כל הבקעא, עם הנופים המרהיבים של הליטני, אגם קרעון, שדות הפרג האדומים אדומים, הרי הלבנון המושלגים ממערב והרי מול הלבנון המושלגים ממזרח. נהר הרישי היה נחל איתן רדוד, עם מים עד לגובה המותניים, ומשני צדדיו כמה מאות מטר של בוץ טובעני, ביצות הרישי. המוצב היה על צלע ג'בל ברוך, תל שמתחתיו ישוב עתיק, כמדומני מהתקופה הביזנטית, ולכן מצאנו בו שפע של מטבעות עתיקים, אבני בליסטראות וחיצים. איזה ניגוד קיצוני בין הנוף הפסטורלי, למציאות הקשה. אין ספק, לבנון היא ארץ יפהפיה ... ארץ אוכלת יושביה.

הגענו ל"גפן" ב-7.4, ימים אחדים לאחר הפסח. "איך הגזרה?" שאלנו את קודמינו את השאלה המסורתית, ונענינו: "גבעת חלפון." כלומר, כך היה עד אתמול. שלושה חודשים של שקט מוחלט, אך אתמול בלילה ירו עלינו RPG. ואכן, בגג חדר האוכל נפער חור, מן הפגיעה הישירה של הטיל. לא היו נפגעים.

הטיל הזה, מתנת הפרידה לכוח היוצא, היה קו פרשת המים. עד אליו הגזרה היתה שקטה לחלוטין. ממנו – היתה זו הגזרה החמה, הרועשת והסוערת ביותר בלבנון. בשלושת החודשים החמים ביותר, אנחנו ישבנו שם.

יומיים אחרי הגעתנו, בעיצומו של טקס יום השואה, שוב נורה טיל RPG לעבר המוצב. הטיל נורה אלינו מכיוון "השחורה", גבעה שחלשה על המוצב, במורדות הג'בל. כל הלוחמים רצו לתפוס עמדות, וירינו לעבר "השחורה" אש תופת מטורפת. כולנו רוקנו בחמת זעם את כל המחסניות שלנו. כל המא"גים בעמדות ירו סרטים שלמים וכך גם נגמ"ש המק"כ. היה ברור לנו שאף חוליית מחבלים לא יכלה לשרוד אש כזאת. למחרת יצאנו לסריקות ב"שחורה". כמו כל תנועתנו באותה תקופה, היו אלו סריקות "רטובות", כלומר כל התקדמות נעשתה תוך כדי ירי. אולם בסריקות לא מצאנו את גופות המחבלים. למחרת, באמצע הלילה, נורה צרור ארוך לעבר המוצב. ושוב אותה תגובה, ושוב אותן סריקות, ושוב – לא נמצא דבר. וכך, במשך כחודש, כמעט מדי לילה, אותו נוהל. חוליית המחבלים יורה צרור אחד או טיל אחד, ונעלמת. השכבנו מארבים, אך שום דבר לא עזר. המוצב תוגבר. צורפה אלינו מחלקת טנקים. צורף אלינו נמר"ש (נגמ"ש מרגמה 81), שהמש"ק שלו היה מושי פרחי. כמעט מידי יום הוצאנו "טווסים" (סיורים רגליים), כמעט מדי לילה השכבנו מארבים, ללא הועיל.

כעבור כחודש, צוות של סיירת "שלדג" התמקם ב"שחורה". נאמר לנו שעד הודעה חדשה, "השחורה" היא מחוץ לגבולות הגזרה שלנו. כלומר, אסור לירות לכיוון. בעמדת התצפית שלנו, הוצבו אמצעי תצפית מיוחדים, ליום וללילה, שאוישו בידי קציני "שלדג" (אחד מהם היה מדריך שלי לשעבר בצופי ר"ג). לאחר כשלושה ארבעה ימים, לוחמי הסיירת זיהו את חוליית המחבלים וחיסלו אותה. מאז, השתרר שקט מכיוון "השחורה".

אולם הקו ממש לא היה שקט. כמעט מדי לילה השכבנו מארבים בנתיבי חדירות מחבלים לאורך הרישי. לעתים המארבים היו בצד שלנו, ולעתים – מארבים חודרים, שההגעה אליהם כללה צעידה קשה במים. לעתים יצאנו עם לוחמי הנדסה קרבית למיקוש במתחם הסורי. הם הציבו את המוקשים, ושני כוחות שלנו אבטחו אותם; כוח אחד שהלך עימם ונשכב לאבטח אותם בשעת הביצוע, וכוח אחר שהציב מארב במרחק של כמה מאות מטרים משם.

חרף המיקושים והמארבים, היו פה ושם חדירות מחבלים. באחד המקרים, "טווס" של לוחמים מהפלוגה שלנו, בראשות המג"ד מיימון, נתקל בשני מחבלים וחיסל אותם.

כדי להתמודד עם החדירות וכדי להיערך לאפשרות של הסלמה עם הכוח הסורי, נערכו עבודות ביצורים וחפירת תעלות נ"ט בקו. אנו אבטחנו את הכלים הכבדים שביצעו את העבודות. העבודות הללו הופרעו בירי מן המתחם הסורי, שלעתים התלקח לחילופי אש ממושכים. העבודות הללו היו סמוכות למוצב שלנו, מצפון לו.

העובדה שהיינו המוצב הצפוני ביותר בתקופה סוערת וחמה, הפך את המוצב שלנו למוקד עליה לרגל של בכירי צה"ל. הרמטכ"לים רפול ומשה לוי (לוי החליף את רפול במהלך התקופה ששהינו במוצב), אלוף פיקוד הצפון אמיר דרורי שביקר לעתים תכופות, ראש אכ"א עמוס ירון (שבתו, דגנית, למדה איתי בכיתה), ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, היו אחדים מן המבקרים אצלנו. היה לנו נוהל קבוע – כאשר הגיע אלינו אח"ם, אני הוצבתי בעמדת התצפית. הייתי מעין "דובר המוצב" הלא רשמי. בין המבקרים, היה מפקד הנח"ל תא"ל אמנון אשכול, מקיבוץ עין המפרץ, שהרבה לבקר את לוחמי הנח"ל בלבנון. באחד המקרים הוא ישב לילה שלם בתצפית. מסתבר, שצוות של סיירת מטכ"ל פעל בסביבה. אחד מלוחמיו היה בנו.

על אף העובדה שהמוצב שלנו ספג את הירי הרב ביותר ואנו השתתפנו בפעולות הרבות ביותר, הפלוגה שלנו סיימה את הקו רק עם פצוע קל אחד. לא כן, הגדוד. למרבה הצער והכאב, הגדוד ספג אבדות, הרוגים ופצועים.

ההרוג הראשון היה קצין שריון שנהרג מפליטת כדור במוצב "בוטן", המוצב הקרוב אלינו, ממזרח, שאוייש בידי חיילים מפלוגה ב' בגדוד שלנו.

ימים אחדים לאחר מכן, נהרג ארז בצלאל, בן גרעין "זהב" לקיבוץ רעים, לוחם בפלוגה ב'.

ב-11.5 יצאנו לפעולת מיקוש במתחם הסורי, מצפון לנהר הרישי. צוות של הנדסה קרבית ביצע את המיקוש, בליווי של צוות מפלוגה ב' שלנו. צוות מהפלוגה שלי, בראשות עופר כהן, המ"פ שלנו (שכינינו אותו "רינגו", על שם גיבור סדרת מערבונים, אקדוחן ידוע וסמל מאצ'ואיסטי באותם ימים) שכב במארב אבטחה, כ-200 מ' משם. אני הייתי בצוות זה.

היה זה לילה חשוך לחלוטין, לילה של סוף אייר. לפתע פילחה את האוויר ירייה בודדת. הכדור פגע בדיוק בצווארו של ארז, בין צווארון השכפ"ץ לבין הקסדה. הוא נהרג במקום.

"רינגו" נתן את פקודת האש, וכולנו ירינו בטירוף כמעט את כל התחמושת שהיתה בידינו. אני יצאתי למארב כררנ"טיסט, ויריתי את כל הרימונים. לאן ירינו? ירינו. לכל עבר. בחמת זעם. לא היה לנו צל של מושג מהיכן נורה הכדור הבודד והיכן מסתתר המחבל היורה. בדרכנו חזרה, אני סחבתי את הפק"ל של ארז, פק"ל ררנ"ט מגואל מדם.

ימים אחדים מאוחר יותר, בהתקלות בין לוחמים מפלוגה ב' לבין מחבלים, נפל חברו של ארז, רונן יפה, אף הוא חבר גרעין "זהב". היתה זו מכה נוראה לגרעין ולפלוגה.

הקו הגיע לסיומו. החליף אותנו גדוד חי"ר במילואים, השייך לחטיבת "אלכסנדרוני". יומיים לפני ההחלפה, הגיע אלינו הסגל, לחפיפה. ב-6.7, הייתי בכוח שאיבטח סיור חפיפה של שני החפ"קים, בראשות שני המג"דים – ויקטור מימון, המג"ד שלנו ויואל אדרת, מג"ד המחליפים.

הכוח שלנו, בראשות המ"פ, צעד כמה עשרות מטרים אחרי החפ"קים. לפתע שמענו שני פיצוצים עזים, מכיוון החפ"קים. רצנו לשם במהירות. מתברר שיואל, המג"ד המחליף, עלה על מוקש אדם, הוא עף ונפל על מוקש נוסף והפעיל גם אותו. יואל נהרג. מימון נפצע קשה ואחד הקצינים של הגדוד המחליף איבד את עינו. הכוח שלנו, שמנה 4 לוחמים, נשא את האלונקה עם גופתו של יואל, בתנאי שטח קשים ביותר, אל המוצב שלנו. סא"ל יואל אדרת, בן 36, נשוי ואב לחמישה ילדים, היה מזכיר קיבוץ איילת השחר.

קצין נוסף מהיחידה שהחליפה אותנו נהרג כעבור 5 ימים, ממטען צד שהופעל לעבר רכב "ספארי" שהחזיר לוחמים מן הבית למוצב.

ב-7 ביולי, הסתיים הקו שלנו. אני נשארתי, עם עוד קומץ חיילים, יום נוסף, ככוח מאסף. כך נחסך ממני אינצידנט הסיום של הקו. כשחבריי חצו את שער עגל במטולה וחזרו לארץ, בשיירת "שער הברזל נסגר מאחוריי", הם השליכו מן ה"ספארי" רימוני עשן צבעוניים לאות שמחה. כשהצטרפתי אליהם, למחרת, לבסיס בבית הלל, הם המתינו בתור לחקירת מצ"ח...

שנים אחדות לאחר מכן, הסעתי את מורי ורבי אברהם אדרת מקיבוץ איילת השחר, להעביר את חוג "תוכן בחג" שיזמתי באורטל, ושבו לפני כל חג אברהם העביר שיעור על החג (כשמצב בריאותו לא איפשר לו להמשיך, החלפתי אותו וקיימתי את החוג בעצמי במשך כחמש שנים). אהבתי את שיעוריו, אך יותר מכך אהבתי את השיחות עמו, בנסיעה הלוך ושוב. באחת הנסיעות, הוא סיפר לי על בנו שנפל. ידעתי שהוא אב שכול, אך מעולם לא קישרתי בין האירועים. כשהוא סיפר לי על נסיבות נפילת בנו, נפל לי האסימון. "הייתי איתו כשהוא נפל," סיפרתי לאברהם. "הייתי בין נושאי גופתו."

לפני חודשים אחדים, שאל אותי יוסי בצלאל, חברי בפייסבוק, המרבה להתכתש עימי בסוגיות פוליטיות, אם בגרעין שלי היו חברים משבט "אופק". השבתי לו שאני מהגרעין הבא אחריהם, צעיר מהם בשנה.

"מאיזה מחזור אתה?" הוא שאל אותי. "היכרת את גרעין 'זהב'? אחי, ארז, היה בגרעין ונהרג בלבנון."

"הייתי איתו בקרב שבו הוא נפל," סיפרתי לו.

זו הפעם הראשונה שאני מעלה על הכתב את הקורות את חבריי ואותי בשלושת החודשים הקשים במוצב "גפן". ולא סיפרתי הכול. יש סיפורים שכנראה ימתינו עוד מיספר שנים.

2. צרור הערות 4.5.14

* והרי הודעה שהתקבלה זה עתה. בן גוריון יצא מקברו, והגיב על זוועת פשעי השנאה ("תג מחיר" בכיבוסית): "מדינת ישראל תיבחן לא בעושר, לא בצבא ולא בטכניקה, אלא בדמותה המוסרית ובערכיה האנושיים."

כל אימת שאני מוקיע את פשעי השנאה, מישהו קופץ ושולח לי בפייסבוק תמונות של מעשים דומים שפלשתינאים עושים ליהודים. מה הם רוצים לומר בזה? שהפשעים שעושים פלשתינאים מטהרים את השרץ? לרמוז שאם אכפת לי שיהודים מבצעים פשעים כאלה, סימן שאני תומך בפשעים כאלה נגד היהודים? לאותת לי שעליי לבחור בין פשעי שנאה נגד יהודים לפשעי שנאה של יהודים? אני דוחה את הבחירה הזאת.

למה הדבר דומה? שמישהו ישאל אותי מה אני מעדיף, לדרוס ילד, או שידרסו את הילד שלי. מכירים את סוג השאלות הגאוניות הללו? למה אני צריך לבחור בין שתי הזוועות הללו? מהיכן ההיגיון העקום הזה?

יש להילחם בטרור הפלשתינאי כאילו אין טרור יהודי ולהילחם בטרור היהודי כאילו אין טרור פלשתינאי. האמנה הגזענית של חמאס אינה מכשירה את ספר הפיגולים הגזעני "משפט המלך" – תמונת הראי של אמנת החמאס, כפי שספר הפיגולים אינו מכשיר את אמנת חמאס.

* אני בהחלט בעד נורמליזציה עם תורכיה. בתנאי שתורכיה תתנצל על פיגוע מרמרה ותשלם פיצוי לפצועים.

* בירושלים נערך כנס היסוד של עמותת "שבעים פנים לציונות" – תנועה להתחדשות ציונית בישראל. מספר המשתתפים היה גדול מהצפי – כשבעים איש. שבעים פנים. ואכן, היה גיוון אידיאולוגי רב בין המשתתפים, המבטא את ספקטרום הדעות הרחב של גבולות הגזרה הציוניים. איני אוהב את ההגדרות הללו, אך אציין שבין הבאים היו חילונים, דתיים ואף מעט חרדים. כיוון שהייתי עסוק מאוד בארגון ובהנחייה, לא התפניתי, על אף סקרנותי, להחליף מיספר מילים עם החרדים שהשתתפו באירוע, לברר מה הביאם הלום. אולם עצם השתתפותם שמחה אותי מאוד. בעצם השתתפותם, הם הכריזו שהם ציונים, שבעבורם אין סתירה בין ציונות וחרדיות. אני בטוח שהם אינם רבים, אך אני מאמין שהם חלוצים, המבטאים מגמה הולכת וגוברת. ואלו חדשות מצוינות.

* עוד כנער קראתי בשקיקה את הגותו של פרופ' אליעזר שבייד, שהוא בעיניי גדול הוגי הדעות בישראל, עמוד אש ההולך לפני המחנה, ומסמן דרך של התחדשות יהודית, ציונית וסוציאל דמוקרטית.

בכנס היסוד של עמותת "שבעים פנים לציונות", השתתפתי בפאנל עם פרופ' שבייד, על אתגרי הציונות בימינו. הסכמתי עם רבים מדבריו וגם התווכחנו על חלק מן הדברים. אולם עוד בטרם הוא פתח את פיו, בעבורי היה כבוד גדול בעצם הזכות לשבת עימו על אותה במה (אף שלא היתה זו הפעם הראשונה).

* אני תומך בכל ליבי בחקיקת חוק יסוד ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. זהותה של ישראל כמדינה יהודית, היא לִיבַּת מהותה, וחובה לעגן זאת כבסיס החוקה. אני מזדהה עם עקרונות החוק שהוצגו בכנסת הקודמת בידי ח"כ דיכטר, אולם יש לפתוח את פרטי החוק לדיון פרלמנטרי פתוח. הדיון על חוק היסוד הזה, עשוי להיות אחד הדיונים החשובים ביותר בתולדות הכנסת; דיון על מהותה של מדינת ישראל.

יוזמתו החשובה של ראש הממשלה להביא לחקיקת חוק היסוד, הוצגה כצעד שישראל עושה בעקבות פיצוץ המו"מ עם הפלשתינאים. איני מבין זאת. מה הקשר? מה הקשר של הפלשתינאים לחוק? מה הקשר של המו"מ לחוק? ואילו המו"מ היה נמשך, לא היה נכון לחוקק את החוק? ואם המו"מ יתחדש (ולהערכתי הוא יתחדש, במוקדם או במאוחר) הדבר ישפיע על תהליך החקיקה? הלינקג' הזה הוא אומלל.

רוה"מ הודיע על היוזמה, ושרת המשפטים ציפי לבני מיהרה לקפוץ ולהתנגד. ממקור ראשון ואמין לחלוטין אני יודע, שמי שיזמו את החוק, פנו עם היוזמה בראש ובראשונה לציפי לבני, אז מנהיגת "קדימה" וראש האופוזיציה. לבני אהבה את היוזמה והיה בכוונתה להציג אותו כחוק שלה, עד שחטפה רגלים קרות, כנראה מפחד גורמים פוסט ציוניים בעלי כוח רב במיליה שלה, חזרה בה, והחלה לדקלם משהו על "גל חקיקה אנטי דמוקרטי" או איזו סיסמה מסוג זה.

* אחמד טיבי יצא חוצץ נגד חוק יסוד ישראל כמדינת העם היהודי, ודבריו המפורשים שוללים את זכות קיומה של מדינה יהודית. בדבריו, הזכיר את האמירה מראשית הציונות "עם בלי ארץ לארץ בלי עם", שהגורמים הפוסט ציונים אוהבים לצטט אותה כהוכחה לגזענות הציונית שאינה רואה את הערבים ממטר ומאיינת אותם וכו'. אלא שהעובדות שונות. כל מנהיגי הציונות, הרצל, אחד העם, ברנר, ויצמן, ז'בוטינסקי, בן גוריון, כולם היו מודעים לבעייה הערבית והתייחסו אליה ואיש לא התעלם מקיומם של הערבים.

ומה פירוש הביטוי? מה פירוש עם בלי ארץ? הרי לעם היהודי יש ארץ, ארץ ישראל. אלא שזכותו על הארץ אינה ממומשת. זה גם הפירוש של חלקה השני של המשוואה – ארץ בלי עם. ארץ ישראל היא ארצו של עם ישראל, אך השייכות הזאת אינה ממומשת. את העיוות הזה תיקנה הציונות.

אגב, מי שטבע את הביטוי היה הסופר היהודי מבריטניה ישראל זנגוויל, מראשוני הציונות. לימים הוא היה מהתומכים המובהקים של תוכנית אוגנדה, ומשהתוכנית ירדה מן הפרק, פרש מהתנועה הציונית והקים את התנועה הטריטוריאליסטית, שתבעה בית לאומי ליהודים במקום כלשהו בעולם, לאו דווקא בארץ-ישראל.

* במכללה האקדמית תל-חי, נערך השבוע הכנס ה-16: מחקרים חדשים של הגליל וסביבותיו. זהו כנס רב תחומי, וכבכל שנה, אני התמקדתי בתחום הקרוב לליבי – ההיסטוריה של הגליל, ובעיקר בעת החדשה. נכחתי רק ביום השני של הכנס, ושמעתי כעשר הרצאות. כאן אתייחס לאחת מהן – הרצאתה ד"ר מאיה דואני מיד יצחק בן צבי: גלגולו של פרויקט ייבוש החולה מסמל של כיבוש השממה לסמל של הרס הסביבה.

אין היום מחלוקת על כך שייבוש החולה היה טעות, שנזקו של המפעל רב מתועלתו, ושהוא פגע במרקם האקולוגי הנדיר של האזור, בעוד התמורה החקלאית שאמור היה להניב היתה מועטה.

יש האוהבים להציג את ייבוש החולה כסמל ל"דורסנות הציונית", המבצעת בכוחנות את מפעליה ללא כל התחשבות וכו' וכו'. אכן, יוזמי ייבוש החולה ראו בו מיזם ציוני, שנועד לקדם את מפעל ההתיישבות הציוני בעמק החולה. אולם מחקרה ההשוואתי של ד"ר דואני, בחן התמודדות של מדינות אחרות באותה תקופה עם ביצות מן הסוג של אגם החולה, ומצאה שבכל העולם ייבשו אזורים כאלו. זו היתה רוח התקופה. יתר על כן, היוזמה לייבוש החולה, לא הייתה יוזמה ציונית בלבד, אלא קדמו לה יוזמות ותוכניות של ממשלת המנדט הבריטי ועוד קודם לכן – של השלטון העותומני.

גם המיתוס על התנגדותם של חובבי הטבע למפעל, ומאבקם שהציל כעשירית השטח שהפך לשמורת החולה, שמורת הטבע הראשונה בישראל, אינו נכון. ד"ר דואני מוכיחה, שאמוץ זהבי, מקים השמורה ומי שהקים, כעבור שנים אחדות, עם עזריה אלון, את החברה להגנת הטבע, היה חלק מן הקונצנזוס, תמך במפעל ובמטרותיו ההתיישבותיות, הכלכליות, הביטחוניות והתברואתיות, ורק דרש להקצות שטח לשמורת הטבע, כדי להנציח את האגם ואת המרקם האקולוגי שלו. ולא היה עליו להיאבק, כיוון שהיתה הסכמה לרעיון. ישראל חריגה לעומת מדינות אחרות, לא בייבוש החולה, אלא דווקא בהקמת שמורת החולה.

בדיעבד, היתה זו טעות. אולם זו חוכמה בדיעבד. בראיית התקופה, היה זה צעד נכון.

* בעיניי, ייבוש החולה הוא דוגמה מייצגת לשגיאות של הציונות. הציונות היא התנועה הצודקת ביותר בהיסטוריה האנושית, כיוון שהיא שמה קץ לעוול הגדול ביותר בהיסטוריה האנושית. אך היא לא רק תנועה צודקת, אלא גם הצלחה יוצאת דופן, חסרת תקדים, מכל מובן שהוא.

בהגשמת הציונות נעשו לא מעט שגיאות ואף עוולות. כולן נעשו מתוך כוונות ראויות, בדומה לייבוש החולה. והשגיאות הללו מתגמדות לנוכח ההצלחה הכבירה.

את האמת הזאת לא תצליח לערער תעשיית השקרים, וגם לא סוללת הפוסט היסטוריונים.

* בעיית הפערים הסוציואקונומיים, אינה בעיה חדשה. בשנות ה-30, מחירו של דונם בשיח' אבריק (סמוך לטבעון) היה 5 לא"י. באותה תקופה, מחירו של דונם על הכרמל היה 700 לא"י! קשה להאמין.

את הנתון המעניין הזה למדתי מהרצאתה בכנס של הדוקטורנטית נעמה פרוסטיג-דרמן מאוניברסיטת בר-אילן: גאולת קרקעות הגליל על ידי יהדות אירופה בתקופת המנדט.

אני מציין את שם ההרצאה, כדי להדגיש שטרמינולוגיה ציונית כמו "גאולת קרקעות" שהודרה מן האקדמיה, חוזרת, וכמוה ביטויים כמו ארץ ישראל, גולה וכו'. טרנד הפוסט היסטוריונים האנטי ציוניים עבר את שיאו והוא מאבד גובה. אנו בשלביו הראשונים של העידן הפוסט-פוסט ציוני, והדבר בא לידי ביטוי גם בקרב היסטוריונים וחוקרים, בעיקר צעירים. כמובן שההיסטוריוגרפיה הציונית חייבת להיות ביקורתית, אולם ביקורתית במובן האקדמי, המדעי של המושג, ולא במובן האינדוקטרינרי הפוליטי של משכתבי ההיסטוריה הפוסט ציונים. 

* ב-1 וב-2 במאי, מלאו 75 שנים לעלייתם על הקרקע של הקיבוצים דן ודפנה (בהתאמה), באצבע הגליל.

לאישור השמות דן ודפנה בידי ועדת השמות של קק"ל, קדם מאבק קשה וממושך של המתיישבים. שמות היישובים אמורים היו להיות מצודת אוסישקין 1 ומצודת אוסישקין 2 – שניים מתוך שישה יישובים שאמורים היו לשאת את השם, בסדר עולה.

ומי עמד מאחורי מפעל ההנצחה הזה של נשיא קק"ל מנחם אוסישקין? מי שהיה יו"ר ועדת השמות של קק"ל. האיש הוא... מנחם אוסישקין, בכבודו ובעצמו. הוא יזם, הוא דחף, הוא התעקש, הוא התקוטט, הוא לא ויתר, הוא נעלב והעליב. אוסישקין גם עמד מאחורי הנצחתו בקיבוץ כפר מנחם, ובהחלפת שם הרחוב בו התגורר בירושלים, מרחוב יהודה הלוי לרחוב אוסישקין, לכבוד יום הולדתו ה-70. למה מי זה יהודה הלוי?

אוסישקין היה מנהיג ציוני גדול שתרם תרומה אדירה לבניין הארץ, אך הוא היה מגלומן לא קטן, שיצר סביבו פולחן אישיות ובנה לעצמו אנדרטה בחייו, או שמא בנה את חייו כאנדרטה...

מסתבר ששמעון פרס לא המציא את הפולחן הזה. לזכותו ייאמר, שהוא עושה זאת באופן מתוחכם ואלגנטי יותר ("איני עוסק בזה").

* האנטישמים הבזויים ביותר, הם אנטישמים יהודים. סרטון ה"יוטיוב" "ביקור השואה ביד ושם", הוא תועבה אנטישמית, שספק אם נאו נאצים באירופה היו מעיזים לעשות שכמותה. אהוד בן עזר כינה במכתבו העיתי את יוצרי הזוועה "היודנראטים החדשים", ובכך פגע בזכרם של היודנראטים. היודנראטים, ההנהגה היהודית של הגטו, היו קורבנות השואה. יוצרי הסרט האנטישמי הזה, שייכים לצד השני.

* בעקבות צאת הספר "בנגזי ברגן גלזן", כתבתי כאן בשבוע שעבר, על קומץ האנטי ציונים "המזרחים", המנוכרים לשואה שהיא הרי של ה"אשכנזים", כחלק מניכורם לעמם. הספר, המוכיח שבעבור שונאינו (והדבר נכון הן לגבי הנאצים והן לגבי הערבים) אין אבחנה בין יהודים מכאן או מכאן, לא ישנה את עמדתה של אותה מוטציה אידיאולוגית, הנגועה ברמות גבוהות של גזענות.

הזכרתי את סיסמתם, מבין מדרשו של יהודה שנהב "אנחנו ערבים יהודים," וכתבתי שזו בסך הכל פירכה, זהות מומצאת חסרת שחר, הנובעת מפוליטיקה ומאידיאולוגיה אנטי ציונית.

קיבלתי תגובות, בנוסח: מה ההבדל בין המושג "יהודים פולנים", למשל, או "יהודים אירופאים", לבין המונח "ערבים יהודים"?

אסביר את ההבדל.

אני מקפיד לא להשתמש במונחים "רוסים" או "אתיופים", אלא "עולים מרוסיה" או "עולים מאתיופיה". אולם בשיח הישראלי המקובל, ברור שהמושגים "פולני", "עיראקי", "רומני", מרוקאי", "תימני" וכד', משמעותם – בן העם היהודי שמוצאו או מוצא הוריו הוא מפולין, עיראק, רומניה, מרוקו או תימן. כלומר, אין מדובר בביטויים של זהות לאומית, אלא של ארץ מוצא. לא כן הביטוי "ערבים יהודים". ערב אינה מקום. הערביות היא ביטוי ללאומיות. אותם אנשים טוענים שהם בני הלאום הערבי, שדתם יהודית. ובעצם, שהיהדות היא דת ולא לאום.

גם מן הביטוי "יהודי אירופאי" אני סולד, כיוון שאף הוא לא נועד לבטא את מקום המוצא, אלא סוג של התנשאות תרבותית על פני יוצאי אסיה ואפריקה. ע"ע טומי לפיד, שנהג להתהדר באירופאיותו.

"ערבים יהודים" זה כמו "גרמנים בני דת משה". אלא ש"גרמנים בני דת משה" ביטאו ניסיון להשתלב בלאומיות הגרמנית בזמן האמנציפציה, מתוך אשלייה שהדבר יביא לשיחרורם מן האפלייה והרדיפות. את התוצאות אנו יודעים.

לעומת זאת, אלה שמציגים את עצמם כ"ערבים יהודים", עושים זאת אחרי שהערבים כבר הקיאו אותם, וכאשר הם חיים לפחות שני דורות במדינתם, המדינה היהודית.

מה פלא, שלפחות 99.99% מה"מזרחיים" סולדים מהמוטציה הזאת?

כפי שכתבתי לא פעם בעבר, בעבורי כל הנושא העדתי, וכל הדיכוטומיה בין "אשכנזי" ל"מזרחי", היא סרח עודף של הגלות שדבקה בנו. בעוד דור או שניים, לא ימצא ילד שידע להשיב על השאלה האם הוא אשכנזי.

* יציאה של שמעון פרנס בגל"צ: "אולי צריך לתת לבני המשפחות השכולות לנהל את המו"מ?"

לתשומת לבך, המאזין בנימין נתניהו.

* שולה זקן הייתה במשך עשרות שנים שפחתו החרופה של העבריין אהוד אולמרט, אחד האנשים המושחתים ביותר שפעלו כאן, ושותפתו לדבר עבירות ולגניבת סוסים. ובסוף הוא הפנה לה עורף, כאשר חשב שיציל בכך את עורו. עכשיו, כשהיא פתחה את פיה, היא הופכת מוקד ההסתה שלו ושל התקשורת המשרתת אותו, כפי שהיה קודם עם מיטיביו ומי שמימנו את אורח החיים הרהבתני, הראוותני והמושחת שלו, טלנסקי ודכנר.

"מלשינים", מכנה אותם אהוד בן עזר. כאילו הנורמה היא ראש ממשלה מושחת ולוקח שוחד, והעבירה היא "מלשינות". למי היא מלשינה? לשלטון הזר?

* קראתי בתדהמה את מאמרו של איתמר פרת, הנותן לגיטימציה לעבירת השוחד, עבירה מושחתת ומשחיתה שאין כדוגמתה. ולמקרא דבריו, חשבתי שיש למצוא דרך לפצות את אריה דרעי על השנים שבילה בכלא על עבירת השוחד. אני מציע לבחור בו לראשות הממשלה, כממשיך דרכו של אולמרט, חברו ובן דמותו.

* ישנם מספר סרטים ישנים שהיו לסרטי פולחן, שהפופולריות שלהם הולכת וגוברת עם השנים. כאלה הם, למשל, סרטיהם של אורי זוהר ואריק איינשטיין ובראשם "מציצים", וסרטי בורקס כמו "צ'רלי וחצי", "אלכס חולה אהבה" ועוד. אולם אני לא מתחבר אליהם ולא אוהב אותם. איני מבין מה עשה אותם לסרטי פולחן.

לעומת זאת, סרט הפולחן "גבעת חלפון אינה עונה", סרטו של אסי דיין, אהוב עליי ביותר. אין סרט שראיתי פעמים רבות כל כך, ושוב ושוב אני נהנה מחדש. אני צופה בו צפייה אקטיבית, שהרי אני מכיר אותו בע"פ.

"החיים על פי אגפא", סרטו האפוקליפטי של אסי דיין ויצירתו החשובה ביותר, הוא כמובן משהו אחר. כשראיתי אותו (פעם אחת, בשנות ה-90 המוקדמות), היה לי קשה להזדהות איתו ולהתחבר אליו ולמסריו, אך הייתי מרותק. מבחינה אינטלקטואלית, ראיתי בו סרט גאוני. אני אוהב מאוד את השיר "במקום הזה", מתוך "החיים על פי אגפא", ששר דני ליטני, למילותיו של דיין.

אסי דיין היה אחד היוצרים המוכשרים והמבריקים ביותר בקולנוע הישראלי. יהי זכרו ברוך!

* ביד הלשון: יום העצמאות קרב, וכבכל שנה יכוסו שמי הארץ בזיקוקין די-נור. מקור השם הוא בתלמוד הבבלי (מסכת חולין, קל"ז ע"ב), ופירושו בארמית: ניצוצות של אש.

* * *

עמוס גלבוע

דוגמית של עיתונות גרועה

"גורמים ישראלים" בטוחים שנתניהו עוד ישלם בריבית  במסגרת מסע הנקמה של אובמה וקרי. כך כותבים 3 עיתונאים די בכירים, לנושאים מדיניים. זאת דוגמית לעיתונות גרועה ומרושעת שהפכה למחלה כרונית בחלק מהתקשורת שלנו.

עניינה של רשימה זאת  אינו בעניינים שברומו של עולם אלא  בדוגמית קטנה לתקשורת רעה וגרועה. כתבה בעיתון "ידיעות אחרונות" בתאריך 30 אפריל, עליה חתומים 3 עיתונאים די בכירים, העוסקת בקרי ובהכחשתו בנושא האפרטהייד, מסתיימת בקטע הבא:

"מה שבטוח, טוענים גורמים ישראלים, הוא שנתניהו לא ייצא נקי מהפרשה. נתניהו ישלם בריבית. יש עליו כעס אדיר בוושינגטון, ולכל שבת יש מוצאי שבת."

אני יודע שרבים וטובים יבואו ויגידו: אין מה להתרגש! ככה זה היום בתקשורת שלנו, ברובה הגדול.

נכון! אני קורא, ושומע מדי יום ביומו אוקיאנוס של דברי הבל ובורות וסתם טיפשות בתחום הפוליטי-מדיני, ובא לי לפעמים להקיא. איני מתכוון לדעות הנוגדות את תפיסתי ואת עמדות האני מאמין שלי כפי ששתולות, למשל, בעיתון "הארץ" כפטריות לרוב. אני מתכוון לדברים  כמו בדוגמית הקטנה הזו. בואו ונראה  מה יש בה ההופך אותה בעיני למודל של עיתונות גרועה ומרושעת.

ראשית, היא מצטטת "גורמים ישראלים". איני יודע מיהו המצטט מבין שלושת העיתונאים (אחד מהם הכתב המדיני, דומני, ואחת כתבת ותיקה מוושינגטון), ואולי בכלל זאת תוספת של עורך. יהי אשר יהי, השאלה היא מי הם הגורמים המסתוריים הללו.

בדרך כלל מצטטים "גורמים מדיניים", או "גורמים דיפלומטיים", או "גורמים מערביים העוקבים אחר הנושא", וכיוצא באלו. ברם, כאן מופיע מקור חדש, בעיניי לפחות, שנקרא "גורמים ישראלים". זה לא רק חדש אלא גם תמוה. הלא מדובר במהלך עתידי שתנקוט ארה"ב נגד נתניהו, ומי שאמור לדעת הכי טוב על כך יהיו דווקא "גורמים אמריקאים", ולא "גורמים ישראלים". אלא אם כן "הגורמים הישראלים" העלומים ניחנו בראיה עתידנית  השמורה  אולי לחייזרים מהחלל.

הדבר השני הוא הביטחון שאכן נתניהו לא ייצא נקי וכדומה. "מה שבטוח" כלשון הדוגמית. אין שום הסתייגות, שום פקפוק, שום הרהור. זהו, באולימפוס החליטו שכך יהיה. לבעלי זיכרון קצר אזכיר שאותם כותבים התנבאו בביטחון מוחלט שכאשר ברק אובמה ייבחר לתקופת כהונה שנייה, הוא ישפוך את חמתו על ביבי, וזה בטוח, זה ודאי!

עכשיו כבר מתחילים להתנבא כי אחרי הבחירות לקונגרס בנובמבר אובמה יצליף בשוט שלו. ובכלל, כושר הנבואה הוודאית הפך בתקשורת שלנו, בחלקה לפחות, לנכסי צאן ברזל. בדרך כלל מדובר בנבואות חורבן ושואה.

לפני לא מעט שנים אפילו ניבאו לנו שלבטח תהיה מלחמה נוראית עם סוריה באם לא נמהר לרדת מהגולן ולמסור אותו לאסד. אין לי שום הוכחה, אבל אני מניח שמה שעומד אצל כמה מבעלי הנבואות הוודאיות הוא לא כושר חיזוי על-אנושי אלא שאיפה, משאת נפש, שכך אכן יקרה!

למה? כי זה יפיל את נתניהו שנוא נפשם!

ומה על המדינה שלהם? אם נתניהו "ישלם בריבית", כלשון הדוגמית, הרי שכלל ישראל ישלמו!

הרושם שלי הוא שלאחדים בתקשורת זה בכלל לא אכפת. השנאה לביבי גוברת על כל שיקול אחר. זאת בעיה המצריכה עיון ומחקר פסיכולוגי מעמיק, תוך השוואה למדינות מערביות. יש בליבי הרבה דברים על נתניהו, על מעשיו ומחדליו וקווים בהתנהגותו. אבל, אין בי שנאה.  בקושי יש לי שנאה לשונאי ישראל.

אהוד: שלושה העיתונאים האלה הם לא יותר טובים מהאישה שעמדה לפניי בתור לקופה בסופרמרקט ולא הפסיקה לדבר עם הקופאית בקול רם על מצב האומה, ובין היתר איחלה לנו שרק ניפטר סוף-סוף מ"הזבל הזה נתניהו!"

כמובן שלא התערבתי בשיח הציבורי שבתור לקופה – כי לי יש כלל שלא לשחת כוחי לריק בוויכוחים עם אידיוטים. יש לנו בארץ טרגדיות רבות – משפחות שיקיריהן נהרגו בצבא, בתאונות-דרכים או במחלה בגיל צעיר – אבל בדרך כלל הרוב הדומם, הנהנתן, השבע, המתלונן, וכמוהו מרבית התקשורת – הוא רוב שמורכב מקוטרים מפונקים וקצת מטומטמים!

* * *

אהוד בן עזר

צוואתו ואחריתו של משה דיין

מתוך הספר הנדיר ויקר המציאות

"אומץ", סיפורו של משה דיין

ההוצאה לאור ז"ל, משרד הביטחון, 1997

לאחר חתונתו עם רחל כותב משה צוואה ומפקיד אותה אצל עוזרו, חיים ישראלי. בצוואה הוא משאיר שליש מהרכוש לרחל, שליש לילדיו, ושליש לשני נכדיו מבנו אודי, שהוא תומך בהם כל הזמן.

ב-27 באוגוסט 1981, כשישה שבועות לפני מותו, לאחר שמונה שנות נישואיו לרחל, כותב משה את צוואתו האחרונה, המבטלת את כל קודמותיה. רחל תירש את הבית הגדול ואת הגן בצהלה. (הבית נקנה בשעתו בידי הוריה האמידים של רות, ורחל עתידה למוכרו זמן קצר לאחר מות משה). רחל תירש את כל תכולת הבית ואת העתיקות השייכות למשה. (האוסף מעורר המחלוקת, שאותו רכש ולקח וטיפח במשך שנים רבות, עתיד להימכר בידי רחל למוזיאון ישראל תמורת מיליון דולר, באמצעות תרומה של נדבן אמריקני). רחל תירש את כל הכספים שיותיר משה אחריו ואת כל התמלוגים מספריו ואת כל התגמולים שיגיעו לו בעקבות שירותו רב השנים בצבא, בממשלה ובכנסת. רק אם רחל או הוא ייהרגו או ימותו יחד, בהפרש שלא יעלה על 72 שעות, או אם תמות רחל לפניו – רק אז הוא מוריש את כל רכושו, בחלקים שווים, לשלושת ילדיו.

דירה בבעלותו, הנמצאת בתל-אביב, הוא מוריש לנכדיו סער וגל, ילדיו של אודי מנישואיו הראשונים. מגרש של דונם בשפיים, וכן מגרשים על הכרמל, שהופקעו על-ידי הממשלה ותמורתם הובטחו לו מגרשים אחרים, הוא מוריש בשלושה חלקים שווים ליעל, לאודי ולאסי. לילדיו של אסי אין הוא מוריש דבר.

משה מצווה שיקברו אותו בנהלל, שלא יִשאו נאומים והספדים ליד קברו, שלא יִרו מטחי-אש ולא יקימו שום יד או מוסד על שמו. בידידיו ובמוקיריו הוא מפציר, שלא יעשו שום פעולה להנצחת זכרו. עוד הוא מבקש, שנכסי עזבונו יחולקו מתוך הסכמה וברוח טובה, וכי אם יהיו חילוקי-דיעות בין הזוכים, הם לא יובאו לבית-המשפט, אלא יוכרעו על-ידי מבצע צוואתו ומנהל עזבונו, יוסף צ'חנובר.

ברור מהצוואה, שאת חלק הארי של רכושו ואת כל נכסיו הרוחניים, כגון הספרים שכתב – הוא מוריש לאשתו ולא לילדיו. ואכן, לצוואה מצורף מכתב לילדיו, שנכתב בפברואר, על נייר מכתבים של הכנסת. משה מודיע להם שמצב ליבו רעוע, וכי הוא מקווה כי רחל, הצעירה ממנו בעשר שנים, תמשיך לחיות עוד עשרות שנים אחריו:

 "לכן החלטתי להשאיר לה את הכסף שיש לזכותנו, לזכות רחל ולזכותי במשותף. אני חושש שהחיים בארץ יהיו קשים ויקרים, וכדי לשמור על רמת-החיים שכולנו נהנים ממנה היום – מכונית קטנה, בית וגינה – תידרש הכנסה חודשית נאותה. בגלל מצבה הקשה של המדינה בוודאי יוטלו מיסים עוד יותר כבדים מהנוכחיים, וכן עלולים לנקוט צעדים נוספים, הקפאת הון, מטבע זר, וכדומה.

 "בהביאי כל זאת בחשבון, וביודעי שרחל אינה בעלת מקצוע, ופרט לי אין מי שידאג לה, מצאתי לנכון להוריש לה, נוסף לבית ולתכולתו, את הכסף שהצטבר לחשבוננו מעת נישואינו. אשר לכם, הצעירים בדור מרחל וממני, אני מאמין כי כל אחד מכם יוכל לדאוג לעצמו ולמשפחתו. שלכם, אבא."

*

משה מת בשמונה בערב ביום שישי, 16 באוקטובר 1981, ד' בסוכות תשמ"ב, והוא בן שישים ושש. כחודש לפניו הולכת לעולמה בשיבה טובה, בגיל שמונים ושבע, דודתי אחות-אבי, המשוררת אסתר ראב. אילו נישא לה שמואל דיין בדגניה ב-1913 – היה משה בן-דודי, אבל הוא לא היה אותו משה.

הלווייתו נערכת ביום ראשון, בנהלל. במועדון שבמרכז המושב מוצב ארונו על במה קטנה ושחורה, והוא עטוף דגל כחול-לבן ומופרד מהקהל במחסום חבלים. אלפי אנשים מכל קצווי הארץ זורמים למקום, כדי לחלוק לו כבוד אחרון.

מסע ההלווייה נע לאורך הכביש המעגלי של נהלל, נעצר ליד המשק של אודי, שהיה בשעתו המשק של משה ורות, ומכל בית ובית במושב מצטרפים למסע עוד ועוד מלווים. הארון נישא על קומנדקר צבאי הנוסע לאיטו. אחריו הולכת רחל עם בנותיה, ועימן חברי הממשלה ונכבדים אחרים, ואחריהם בגל אחד בני משפחת דיין לכל הסתעפויותיהם ובהם גם רות. יעל צועדת בצד עם בתה רחלי.

הדרך הצרה נמתחת מהעיגול כלפי מעלה, אל בית-הקברות שבגבעת שימרון, שבו טמונים הוריו של משה, אחיו זוריק ואחותו אביבה. מאות בני אדם זורמים בה אל הגבעה. כאן, בפינת כביש נצרת-חיפה, ירד משה לפני שישים שנה ובידו חבילת בגדים נקיים שכיבסה דבורה לשמואל. העגלה ובה אימו התרחקה מערבה ונעלמה. היה חורף. השמש עמדה לשקוע. ילד בן שש וחצי עמד וחיכה לבד בלב העמק, בין גבעות ועצים משחירים, אימו נסעה לחיפה, ללדת את אביבה. אביו לא בא לקחתו. הילד החל לצעוד לעבר גבעת שימרון, מקום קבורתו כיום, אך בטרם הגיע, הבחין שהגבעה ריקה. המחנה הזמני הועבר אל אדמת נהלל. שם, למטה, באור השקיעה, ראה עתה את האוהלים המלבינים. הילד לא היסס לרגע ופנה ללכת לעבר נהלל, כדי להגיע לפני החשיכה. מבוסס בבוץ, מתעקש ולא נכשל. אביו שמואל, שנואש מלחכות לו, הבחין לפתע בחשיכה המתקרבת בדמות קטנה, הרצה לקראתו מבין השדות, חבילה גדולה בידה, וביד הפנוייה היא מנופפת לעברו:

 "אבא! אבא! לאן נעלמת?"

הארון מורד מהקומנדקר ונישא על כתפי שישה רבי-אלופים במדים לאורך שביל העפר. לפניהם צועד קצין, הנושא את העיטורים והאותות של משה בתוך תיבה פתוחה של קטיפה שחורה. בקהל נמצאים גם הנשיא, יצחק נבון, וראש הממשלה מנחם בגין, ורבים ממפקדיו הבכירים של צה"ל בהווה ובעבר.

כל אחד ממאות הגברים והנשים, שחלקם נשארו מאחור, לאורך הדרך העולה, בגלל מידותיו הקטנות של בית-הקברות – כל אחד ומשה שלו; וכמספרם, וכמספר האלפים שהכירוהו ואינם כאן, וכמספר מאות האלפים שלא הכירוהו פנים-אל-פנים אלא דרך המלחמות, העיתונות, הרדיו, הטלוויזיה והספרים – כך גם מיספר הדיעות, ההערכות וההתייחסויות אל משה. לכל אחד יש דיין משלו, לטוב ולרע. לכל אחד סיפורים מכלי ראשון ושני ושלישי, שאילו נכתבו כולם – היו משתרעים לאין קץ. ואולי רק לאחר שיילך לעולמו אחרון האנשים מבני-דורו של משה הזוכרים אותו, וגם אחרון הצעירים ממנו שחיו בתקופתו – רק אז יתייבש המעיין הבלתי נדלה של הסיפורים על אודותיו, ויישאר רק מה שתועד, נכתב ויצא בדפוס.

הארון מורד אל הקבר הפתוח, ונשמעות נקישותיהם של גושי העפר המושלכים אל לוחות העץ בידי המחזיקים באתים. אודי אומר קדיש, כמעט בלחש, והחזן נושא תפילת "אל מלא רחמים". תלולית העפר עם שלט העץ הלבן, שבו נכתבו שמו של משה ותאריך מותו – מתכסה בזרים של הנשיא, ראש הממשלה, הכנסת, צה"ל, משרד הביטחון, משרד החוץ, השגרירים; שכבה אחר שכבה של פרחים מכסה את התלולית, עד שלא ניתן כמעט לראות את העפר השפוך עליה וגם לא את השלט. הטקס בוטה, פשוט, וללא פטפטת. שב אדם אל אדמתו.

*

מה עוד נשאר לספר על משה בטרם ייפרדו ממנו לשלום הכותב וגם הקורא? בספרו האחרון, "הלנצח תאכל חרב?" – שהופיע חודשים אחדים לפני מותו, הוא מתאר את החלום ששב ופקד אותו פעמים אחדות בתקופה שלפני הניתוח להסרת הגידול הסרטני:

 "בחלומי אני צועד במעלה הר, משתדל להתרחק ולהימלט ממשהו שרודף אחרי, ושואף להגיע אל ראש ההר אשר שם, אני יודע, אמצא את מבטחי. אני יגע ותשוש וההליכה קשה עליי אבל אני צועד וצועד, עולה ומטפס על צלע ההר ללא הפוגה. הדרך שאני הולך בה ידועה לי, גם המקום שעליי להגיע אליו ידוע לי. אני עולה לגבעת בית-הקברות של נהלל, המתנשאת צפונית לכפר מעבר לכביש חיפה-נצרת. משמאלי גבעת שימרון ומימיני מגדל העמק. הדרך שאני הולך בה היא הדרך המובילה אל בית-הקברות, אבל לא אליו פני מועדות. מטרתי היא הגבעה המתנשאת מעל לבית-הקברות, צפונית לו, זו שילדי נהלל קוראים לה 'היער'. גבעה המכוסה צמחייה עשירה, שיחי אלה ועצי אלון. בחורף פורחות בין סלעיה רקפות, כלניות ושרביטי נץ החלב, וגם בקיץ, כאשר גבעולי הירק קמלים, עוד נותר בה מזון למחייה לעדרי הבקר והעיזים של הבדווים משבט המזאריב, השוכנים בוואדי שמעבר לגבעה. לבסוף אני מגיע אל ראש הגבעה ושם, ליד השביל הפונה מערבה, חצובה בסלע מערה. פיתחה מוסתר בשיח אלה ענף, אולם אני מכיר אותה ואני זוחל לתוכה. זו מערה לא גדולה אך מרווחת דיה, ואני יכול לשכב בה בנוחיות. גם רצפתה אינה קשה, חול שהתפורר מקירותיה ומתיקרתה, ועלים ועשבים שהרוח והגשם סחפו אל תוכה – מרפדים את קרקעיתה. אני שוכב על צידי הימני, מנענע את גופי פעמים אחדות כדי ליצור לי מירבץ נוח, עוצם את עיני ושוקע ברגיעה ובשלווה שכה נכספתי להן. כאשר טיפסתי על הגבעה כדי להגיע הנה חיפשתי מסתור ומחבוא, אך לא מפחד. רציתי להימלט מהמקום שממנו באתי אך לא מפני שברחתי ממישהו הרודף אחרי על מנת לפגוע בי. וגם עכשיו, כאשר אני שוכב רגוע, נושם לאט את האוויר הצלול ושומע ממרחק את אוושת העלים ברוח – לא המסתור, המבטיח שלא יגלוני, הוא המשרה עלי מנוחה ושלווה, אלא הרגיעה שאליה הגעתי והשכיבה על יציע האדמה הרכה ורקבובית העלים, במערה חבויה בין השיחים, אי-שם על הגבעה הצופה אל פני העמק. לשכב בשקט, לנוח – ולשכוח את הכול. לא לזוע ולא לחשוב על כלום, רק לחוש את רכות האדמה ולהאזין לרחש הקליל שמגיע מן החוץ."

סוף

* * *

ד"ר שלום קפלן-אילתי, ירושלים

לעצרת יום הזיכרון, 26.4.14

70 שנה

אפריל 1944, גטו קובנה, ליטא. בבגדים מוסווים הצטרפתי, ילד בן 11, לבריגדה של אימא, החוצה את הנהר בדרכה לעבודה. נצטוויתי על ידה שבהגיענו לחוף השני, כמו אשת לוט, לא להביט אחורה. ללכת קדימה לעבר הגבעות. אישה תמתין לי שם.

כמשה בתיבה שוּלחתי אל חוף החיים על ידי אימי, המשוררת לאה גרינשטיין. היא נתנה לי חיים פעמיים, ואת שלה לא הִצליחה להציל אפילו פעם אחת.

שבועיים לפני כן התקיימה בגטו שלנו אקציית הילדים הנוראה מכול. ממקום המסתור שלי שמעתי את זעקות האימים של אימהות הנאבקות בגרמנים ובחיילים האוקראינים. הם חזרו ובאו גל אחר גל, גוררים ילדים ממררים בבכי, תולשים פעוטות מתוך הזרועות, נעזרים בכלבי זאב אימתניים.

קולות הזְעָקָה רודפים אותי עד היום הזה.

זכיתי למסתור אצל ליטאים אצילים, המונצחים כחסידי אומות עולם ביד ושם. בכפר נידח, עם ערב, הייתי יוצא ממתבן המסתור, וכשפניי לכיוון עירי נשאתי תפילה שחיברתי, לשלום בני משפחתי וחברַיי במרחקים.

באותם הימים אימי כבר עלתה בלהבות הגטו ואני לא ידעתי. גם על אחותי הצעירה, אשר נותני הֶחסות מסרו אותה לידי הגסטאפו, לא ידעתי דבר.

ממשפחתנו בת 80 הנפשות בליטא ובבלורוסיה נותרנו שניים בלבד – אני, ילד אָסופי בעירי, ואבי, הסופר ישראל קפלן, "מוּזוּלמאַן" בדכאו. מיד עם שחרורו, תשוש וחולה, פנה אבי לאיסוף עדויות ניצולים, וכך תרם הרבה לְמַסָד יד ושם.

זכינו להיפגש מחדש אחר ארבע שנות היפרדות. עליתי לארץ ובלבי דחף שיקום עז. הייתי חבר קיבוץ תל-יוסף, קצין בצה"ל, לימודי דוקטוראט בחקלאות, מחקרי פיתוח בערבה ופעילות בגופים ציבוריים. אב לשלושה ילדים, סבא לחמישה נכדים ואִתִי רָעָיה, שותפה לחיים ולמטען הכבד אשר אני נושא עִימי.

 מתוך כ-5,000 ילדים הצעירים מגיל בר-מצווה בגטו שלי, שרדנו כ-300-250 בלבד. חמישה מתוך כל מאה.

אני מדבר כאן בשם חבריי לחצר, למגרש הסמוך, לבית  הספר. שלוש שנים בגטו שיחקנו יחד, למדנו, שרנו וגם רַבנו. והם – בזה אחר זה – הלכו ונעלמו. מִינָה וזֶלדה, הַנס ומוֹסיק, אַרקע ומֵיימקע, ורבים ששמותיהם לא אזכור.

למה נותרתי אני ולא הם? זאת לא אבין לעולם.

אני מדבר כאן בשם הילדים היהודיים שנרדפו באשר הם. רובם נספו, חלקם נָצודו כגורל אחותי. אנחנו, הילדים השורדים, עמדנו באומץ בתנאי מחבוא מורכבים, בִּבְדידות מוחלטת חודשים רבים, בלא דעת דבר על גורל יקירינו. התמודדנו עם החרדה המתמדת פן נֵיחשף, גילינו יכולות הסוואת זהות עם משמעת עצמית רבה, בסביבה חורֶשֶת רעה. התנהגות שהיא כמעשה גבורה.

וכך גם מעשי הורים כאִימי, שהֵעזו להָמר, להינתק מילדיהם, לשלוח אותם אל נָתיב מסוכן ביותר, אך צופן סיכוי-מה להינצלות, גם זוהי גבורה.

מה נתן לנו כוח להחזיק מעמד? היתה זו התקווה העמוקה כי הגאולה תגיע, שסוף הרֶשָע בוא יבוא. אמונה עמוקה אשר אימי הטעינה בי מלכתחילה.

עם בוא השחרור נולדנו מחדש. רבים מאתנו שתקו בבואם לכאן, שתקו שנים רבות. צֵל השואה מלווה אותנו גם אחר עשרות שנים. אבל – בָּנִינו חיים חדשים, זכינו לייסד משפחות ולהקים דורות חדשים לתפארת.

מבינינו השורדים צמחו חלוצים ובונים, אנשי רוח ואנשי מעשה – מֵקימי המדינה ונאמניה. עדות הם ליכולות הגדולות שנכחדו בידי רְשָעי עולם.

ברידער, מיר לעבן; ברידע – מיר זיינען דאָ!

אָחִים – אנחנו כאן!

ברכתי שלוחה אליכם, הניצולים. אני מחבק אתכם, אֶחָי לַגורל.

* * *

גלית עדות

יהודים לא מקפחים יהודים

ראיון עם הסופר שמאי גולן

הסופר ניצול השואה שמאי גולן מקונן על מר גורלם של עשרות אלפי ניצולי השואה החיים בעוני בארץ המובטחת. וגם על התייתמות בגיל צעיר, התאהבות בשפה העברית, והספר "אם אתה מוכרח ליצור", אוסף מאמרים על יצירתו, בהגיעו לגבורות.

50 אלף ניצולי שואה, אחד מכל ארבעה, חיים  מתחת לקו העוני, כך נחשף בדו"ח חמור של הקרן לרווחה לנפגעי השואה בישראל. למען ההגינות, יש לומר שמשרד הרווחה יצא חוצץ נגד  הנתון וטען ש"רק 20 אלף ניצולים חיים מתחת  לקו העוני."

הסופר ניצול השואה שמאי גולן, המתפרנס ממילים, מתקשה למצוא אותן כשהוא נדרש להתייחס לנושא.

"אני הסתדרתי בארץ," הוא מודה, "אבל כשאני רואה ניצולים אחרים, בוכה הלב. יהודים מקפחים יהודים. זוהי התנהגות שלא תיאמן. השלטונות  היו צריכים לחפש אותם ולהושיט להם יד. זה הרי נמשך כל השנים. ממש קשה לי להבין את זה.

גולן, לשעבר יושב ראש אגודת הסופרים, נולד לפני 81 שנים בפולטוסק, עיירה קטנה  בפולין, 60 ק"מ צפונית לוורשה. כשהמשאיות פרקו חיילים נאצים בכיכר השוק, הוא היה רק בן 6. את הפחד נוכח  החיילים, שירו לכל עבר והרגו עוברי אורח תמימים, הוא יזכור לנצח. "זה הטיל טרור נורא ופחד משתק," הוא  נזכר, "אני מדבר על ההתרשמויות הגופניות הפיזיות של הפחד."

בני משפחתו, שהאמינו כי מדובר באותם גרמנים של ימי מלחמת העולם הראשונה, לא ברחו והמשיכו בשגרת חייהם. עד שיום אחד הודיעו הנאצים ליהודי העיירה שיש להם עשר דקות לעזוב את בתיהם.

"הפכנו בן  לילה  לפליטים," מספר שמאי, "נדדנו  לכיוון הגבול הרוסי ובסוף הגענו למחנה בסיביר. משם הצלחנו להתגלגל  עד אוזבקיסטן. אבא, אימא, אחותי והסבתא מתו בדרך, ואנחנו הגענו בדרך לא דרך לבית יתומים."

אחרי המלחמה, באמצעות ארגון "הבריחה", עלה גולן לספינה שעשתה דרכה ארצה. אחרי שלמד עברית והתאהב בה נואשות, ניסה גולן את כוחו בכתיבה.

"הניסיונות לא צלחו לי," הוא מעיד, "עד שהתחלתי לכתוב על העבר שלי, על החוויות שעברתי, או שהייתי עד להן."

התוצאה: "באשמורת אחרונה" (1963) שזיכה אותו בפרס לסופרים צעירים. רומאנים נוספים כתב גולן, "אשמים" (זכה בפרס אקו"ם), "מותו של  אורי פלד" (זכה בפרס רמת-גן), "חופה"  (סיפור בקובץ זכה בפרס ואלנרוד), "ואם אתה מוכרח  לאהוב", ועוד קובצי סיפורים כגון "בריחות למרחקים קצרים" (זכה בפרס  ירושלים ע"ש עגנון), "המארב", ועוד.

לאחרונה  יצא לאור ספרו "ואם אתה מוכרח ליצור": אוסף מאמרים שכתבו  יוצרים, חוקרים ומבקרי ספרות, על יצירתו של  גולן.

"כיוון  שהגעתי לגיל גבורות, ואני חושב שלא אספיק לכתוב עוד ספרים," הוא מעדכן, "כינסתי את כל מה שנכתב עליי משנות השישים ועד כמעט ימינו."

אתה כותב ככלי תרפויטי?

"מאז ילדותי קראתי המון. אני חושב שתמיד ידעתי שאהיה סופר. נוכחתי לדעת שבכתיבה אני יכול לבטא את עצמי יותר ובדיוק רב יותר. אף על פי שקשה לדבר על השואה במונחים של דיוק. מי שדאג לדייק את  זה היטב, היו הנאצים. הם היו הדייקנים..."

הראיון פורסם לראשונה ב"פוסט ישראל", 27.4.2014, ערב יום השואה.

ביום העצמאות, 6.5, עתיד שמאי גולן לקבל את אות יקיר תל אביב, ואנחנו כבר מקדימים ומברכים אותו על שזכה לכך – וגם זיכה בכך את תל אביב עירו.

* * *

מלכה נתנזון / שלושה שירים

קולוניאליסט

קוֹלוֹנְיָאלִיסְט הַסַּרְטָן

כּוֹבֵשׁ שְׁטָחִים וְלֹא עוֹזְבָם

לוּצִיפֶר לוּצִיפֶר וּמָה אִם יְלִידֵי הַמָּקוֹם זוֹעֲקִים שִׁבְרָם?

וּמָה אִם צֶאֱצָאֵיהֶם מְנַסִּים לַהֲדָפְךָ וְאֵין בְּכֹחָם?

אֵיתָן אַתָּה קוֹלוֹנְיָאלִיסְט חַמְסָן וְתוֹקְפָנִי,

אֵיתַן וְרַב זְרוֹעוֹת,

וּבַאֲשֶׁר אַתָּה מַנִּיחַ זְרוֹעַ,

שָׁם הָאֹפֶל הַלָּבָן

בְּחֶשְׁכַת הַפִּרְאִיּוּת הוֹלֵךְ וּמַאֲפִיל הַשֶּׁטַח הַתָּם

פְּסִיעָה מִן הַתֹּפֶת.

קוֹדֵר קוֹדֵר הַמָּקוֹם וּמַמְתִּין

מַמְתִּין

קוֹדֵר

מַמְתִּין

חלום מילולי

חֶשְׁכַת אֹפֶל לוֹפֶתֶת בִּגְרוֹנֵךְ

תְּהוֹמוֹת, בַּאֲזִקֵּי בַּרְזֶל לוֹפְתוֹת אֶת רַגְלַיִךְ

יָדַיִךְ, צִפָּרְנֵי נִצְרָה, חָגוֹת בְּמַעְגָּלִים

מְחַפְּשׂוֹת מוֹצָא

הִתְעוֹרַרְתְּ עֵירֻמָּה וְזָבַת דָּם

וְלֹא קָם בָּךְ הַכֹּחַ

לִתְפִלַּת

הוֹדָיָה

ספירת החסד הולכת ואוזלת

הַמָּוֶת קוֹרֵץ לָךְ. בִּשְׁתֵּי עֵינָיו הַגְּדוֹלוֹת קוֹרֵץ וּמְלַהֵג.

וְאַתְּ, מַה לָּךְ וּלְשֶׁכְּמוֹתוֹ,

לְאָן תָּסִיטִי אֶת מַבָּטֵךְ הַתַּם מִמֵּילָא

לִגְוֹעַ?

חוּט חַי נִמְשָׁךְ פֶּתַע מִתּוֹךְ יָדָיו הַגְּדוֹלוֹת אֶל אֵפֶר נִשְׁמָתֵךְ,

כְּמוֹ חֶבֶל הֲצָלָה לַטּוֹבֵעַ,

חָא...חָא...חָא... הוּא מְלַהֵג פֶּתַע שׁוּב וְצוֹחֵק 

וְאַתְּ, אָנָה אַתְּ בָּאָה מוּלוֹ?

מְנַסָּה לִצְרֹר אֶת שְׁמֵךְ, וּלְהוֹכִיחוֹ עַל טָעוּתוֹ

 אֲבָל הוּא,  כְּמוֹ דָּוִד הַמֶּלֶךְ,

מְקַפֵּץ וְצוֹחֵק, מְנַסֵּה לְהַכְפִּיף אוֹתָךְ  לְסֵדֶר שׁוֹנֶה

הַמֵּ"ם שֶׁלָּךְ הִפִּילָה עָלַיִךְ נֶאֱמָנוּת בִּלְתִּי מְסֻיֶּגֶת, הַקְרָבָה עַד כְּדֵי אִבּוּד עַצְמִי – סִימְבְּיוֹזָה מַרְעֶלֶת, וְלַמְרוֹת הַהֶאָרָה, אֵין אַתְּ מוֹצֵאת אֶת הַתִּקּוּן שֶׁלָּךְ... אֶת הַחֹפֶשׁ בְּתוֹךְ שְׂרָרַת הַגֵּיהִנֹּם 

הַלָּמֶ"ד, לַמְרוֹת שֶׁהִיא רָמָה וְנִשֵּׂאת, אֵינָהּ מְיַצֶּגֶת עוֹד אֶת גַּבְהוּת הַמַּחְשָׁבָה, שֶׁהֲרֵי זוֹ טְמוּנָה עָמֹק בָּאֲדָמָה

וְהַהַרְמוֹנְיָה שֶׁאַתְּ חָשָׁה –

מָה עַל הַהַרְמוֹנְיָה? אַתְּ שׁוֹאֶלֶת

הַרְמוֹנְיָה עִם הָאַיִן, אֶלָּא מָה?! שַׁגְרִירַת רָצוֹן טוֹב שֶׁל הָעוֹלָם הַבָּא, נוֹשֵׂאת הַדֶּגֶל שֶׁל הַכְּנִיעָה.

וַעֲדַיִן פּוֹסַחַת עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים

שְׁמוֹנֶה-עֶשְׂרֵה שָׁעוֹת בִּימָמָה אַתְּ הוֹפֶכֶת וְהוֹפֶכֶת, וּבָאַרְבַּע הַנּוֹתָרוֹת, הוֹפֶכֶת כִּלְיוֹתַיִךְ בְּמוּסָר עַל פְּגִיעָה בְּיַקִּירַיִךְ, עַל שֶׁכַּף חוֹבָה סוֹפִית זוֹ שֶׁלָּךְ,  אֵינָהּ נִשְׁלֶטֶת עוֹד בִּידֵי הַשֶּׁמֶשׁ, אַף לֹא בְּיָדַיִךְ,

כְּמוֹ הַהֵ"א שֶׁאֵינָהּ עוֹד הַתְחָלָה, כִּי אִם סוֹף

וּסְפִירַת הַחֶסֶד הוֹלֶכֶת וְאוֹזֶלֶת 

* * *

עמוס אריכא

ספיחי השבוע (1)

מרד הרבנים המטורפים

מכבר חולפות בנו רעידות מרי מטרידות המוכתבות על ידי קיצוניים שבראשם עומדים רבנים מוכי משיחיות ומשועבדי פולחן זר לנו, שנלקח מעכו"ם דוגמת עגל הזהב שהפך ברבות השנים לעדר ענק. עדר המורכב מאתנו השוטים החילוניים. עדר שאת בשרנו זוללים וגוזלים רבנים מושחתים חסרי-מעש אמיתי, ובעלי לשון מורעלת המרחיקים את היהדות ממקורותיה.

הפולחן היהודי של החרדים במאות השנים האחרונות גרוע באופיו מפולחן אלילים מעשי ידי אדם, שכן גוזל הוא את חרות המחשבה. רבים בקרב רבני ישראל סבורים כי הם חיים כבר היום במדינת הלכה. הם טועים. אבל שגיאתם מסוכנת לקיומנו הדמוקרטי בארץ. מיום ליום גוברת התכהות בינתם של אותם רבנים יהירים וקטנוניים, המציבים עצמם מתוך גבהות לב-ערל כמתווכחים מוסמכים מטעם הבריאה בינינו לבין אמונתנו.

כתבתו הנוקבת מאתמול של יוסף עידן על צעדו הממריד האחרון של הרב יצחק גינזבורג, נשיא ישיבת "עוד יוסף חי" ביצהר, הקורא לחבריו הרבנים להורות בשם האל לחיילי צה"ל לסרב פקודה, כל פקודה, שלדעת זעירי-מוח ליליפוטי יבשושי כשלו, אינה עולה בקנה אחד עם הכתוב בתורה. מי יחליט על-כך? כמובן שהם, מלאי הקש בראשיהם המהדהדים מריקנות, אלה שפרשנותם את התנ"ך מעידה על עומק בורותם. אלה שאינם מבחינים בין רצון להאמין באמונה זכה לבין פולחן מדכא רוח-חופשית.

את הפרץ האחרון של לבת הכסילות הרותחת הזאת שנפער בראש הר-ההבלים פרצה לא מכבר אותה צאצאית מצועצעת של המרן יוסף, עדינה עם הפלפל על הראש, כשקראה ברדיו לכל החרדים לבל יתגייסו לצה"ל כמצוות רבניהם. אותה גזרנית גאונית של בדי שמלות-כלה, עוד עומדת בימים אלה לקבל פרס ישראל מהמדינה על "מפעל חיים" שרק אתמול נולד ובעצם בא להעמיק פערי גזענות. עכשיו מחרה אחרי העדינה הזאת  הרב השוטה אך המסוכן מיצהר, זה המאיים עלינו במדינת הלכה בבואו להגן על חבר הפורעים של תג מחיר. מדבריו משתמעת הטענה האבסורדית כי בהתנהלותנו כמתגוללים על נערי החמד שלו, אנו מייצרים גירויים המדרבנים את הקופיפים האלה בעלי הפיאות – לעוד ועוד מעשי תג מחיר, מעשים החושפים את כולנו כעם שיוצא למחזורי טירוף נוספים.

רק מדינה שקברניטיה איבדו גם הם יכולתם לשקול בדעתם בין עיקר לטפל, יכולה להמשיך ולהתעלם מאותה יהירות והתנשאות של אותם מטומטמי דת ודעת, מעוותי תורת ישראל לדורותיה המתנכלים למי שאיננו יהודי לתפישתם המאובנת. אילו היה לנו דור חדש ורענן שמוליד מתוכו מנהיגות אחרת, צריך היה להיפטר בהקדם מכל אותם "מנהיגים" הסוחפים אותנו לתהומות שוממים שאפילו דרדרי מדבר צחיח אינם צומחים בהם.

הנהגה בריאה בנפשה היתה בולמת את הצונאמי של הזרמת משכורות נדיבות לאלה מהרבנים המתמרדים נגדה ועוצרת לחלוטין את סמבטיון הכספים לישיבות ולבתי אולפנה מזוייפים שלהם. מדינה שאינה מתכוונת להתאבד היתה תובעת ממנהיגיה להוכיח כי בכוחם לעצור את הטירוף הדתי הרבני הזה הטורף בלהטו כל חלקה טובה. הרב מיצהר, אותו גינזבורג אחד הוא בן נעוות מרדות ככתוב בשמואל א' פרק כ' פסוק ל':

 "וַיִּחַר אַף שָׁאוּל בִּיהוֹנָתָן וַיֹּאמֶר לוֹ בֶּן נַעֲוַת הַמַּרְדּוּת הֲלוֹא יָדַעְתִּי כִּי בֹחֵר אַתָּה לְבֶן יִשַׁי לְבָשְׁתְּךָ וּלְבֹשֶׁת עֶרְוַת אִמֶּךָ. "

חלום הבלהות של שמעון פרס

שנים רבות משתף אותנו נשיאנו בחזונו על מזרח תיכון חדש, כזה שישראל תשתלב בו כמעט בנוסח וגר זאב עם כבש. האופטימיות הברוכה של פרס היא מקווי ההיכר הברוכים שלו. אבל טיבה של אופטימיות שהיא נחנקת לא פעם במפח מר. הנה איראן כבר מדינה גרעינית, עוד הופ אחד ועברנו! והרי החדשות הנוספות: סעודיה ופקיסטן מוואלסים ביחד בריאד. אוטוטו וגם סעודיה מגורענת. איפה סיפורי חתן פוליצר תומס פרידמן? והחדשה האחרונה משכנינו, גם הם כבר מתפלשים על משכב אחד, הפת"ח והחמאס – אויבינו לנצח.

האופטימיות המזהירה הזאת של פרס איננה פרי המצאתו. היא חלק מאותו עולם מזרח אירופאי יהודי שתמיד שם מבטחו בקדוש ברוך הוא, והוא צמח בתוכו ואיננו מסוגל להשתחרר מהקיים בירכתי דעתו. אולם אופטימיות מפליגה כזו יכולה גם להרעיל במקום לרפא כשהיא יונקת קיומה מרצון הזוי. במצב כזה אופטימיות גולשת על מידות קדרתה מולידה אשליות מסוכנות, כאלה שאף תורמות להרחיק שלום במקום לקרבו.

פרס עטף כמיטבו גם את "המנהיג הפלשתיני" שיש לדבר איתו. נוכחנו לדעת מה טיבו של אותו מנהיג. המלכודת הפלשתינית נפערה וחשפה בלי מורא את ניבי מלתעותיה המסוכנות. היא מנצלת להפליא את השתוללותו הפראית והחבלנית של אורי אריאל מול חולשתו התמוהה, בלשון המעטה, של מר נתניהו. החיבור בין שניים אלה הביא את שערוריית ההתנחלויות לשיא חדש של פצצה סרטנית מבחינתנו, שבוודאי לא תשנה לטובה את המזרח התיכון הפרוץ לכל רוח מסתוללת. היא רק מקדמת את התוכנית הפלשתינית לגרום לנו ליפול למלכודת המדינה האחת.

מזווית מסויימת האזור שלנו, כמו לפני שישים שנה, הופך להיות זירת ההתגוששות במלחמה הקרה בין רוסיה של פוטין לאמריקה של אובמה. מצרים, שהוזנחה על-ידי ארצות הברית, הופכת שוב להיות בת חסותה של רוסיה. הציפורניים של פוטין מלוטשות כטופרי נשר בשמיים, נאחזות בטרפן ואינן מרפות. ואילו אמריקה, במקום להבין כי החלשתה של ישראל תחריף את מצבה, פוגעת בקשרינו איתה בהתבטאויות שערורייתיות של שר החוץ ג'ון קרי. אם אמריקה לא תתאושש, לא רק אנחנו נציב שאלות קשות.

לעיתים תקווה הזויה מסוכנת לא פחות – ואנחנו לאן פנינו?

עולם תקשורת חדש

יחלוף זמן מסוים עד שנעכל את התפרצויות הר הגעש החדש ברשת. מעשה בחייל שדרך נשקו ברגע של עימות מחריף עם נערים פלשתינאים. השמועה על כוונה להעמידו למשפט על-כך עברה כרעם ביום בהיר בין חיילים ביחידות קרביות שונות המטיחים ביקורת נוקבת בפיקוד הצה"לי.

אלפים מהם. יש אומרים הרבה יותר גם מזה.

אכן לא היתה תגובה כזאת בעבר והרשת מחר לא תהיה יותר כפי שהיתה תמול-שלשום. תהיה התוצאה הסופית של חקירת המקרה הזה אשר תהיה. אולם אין ספק כי צריך לקיים בחינה רוחב ועומק של מצוקות חיילים צעירים בתביעותיהם הנובעות ממציאות נוקשה ומחוספסת; מעודם לא נאלצו חיילים צעירים של צה"ל להתמודד עם מצבים חשופים לעיני עולם כפי שהם נאלצים להיבחן במטלות מוסר קשות מדי רגע, שעה או יום.

צה"ל של היום הוא צבא שהאמירה המגדירה אותו בחיבת לב כ"צבא העם", שונה מבחינת כובד אחריות עצומה המוטלת על חייל בודד בשונה מהעבר, כפי שראינו בתצלומים של הנערים הפלשתינים המתעמתים ומתגרים בחייל הצעיר שלנו. פיקוד צה"ל מכבר שינה פניו מבחינת יכולת התמודדות עם לחצים פוליטיים מימין ומשמאל. הפיקוד נראה יגע, גורר רגליים, חסר מענה מדוייק וחד למצבים הרגישים הנחשפים בקרב בני הדור הצעיר של הצבא. אני לא מקנא בנערינו. ליבי אתם.

האם צה"ל, זה שמשך כתף רפויה מול הדרת חיילות, זה שיוצר יחידות נפרדות לחרדים – הוא עדיין צבא העם? האם צה"ל שאגף החינוך שלו למעשה כמעט חוסל ונכבש על-ידי הרבנות הצבאית – עדיין יש בו משוויון-אמת שבלעדיו מדובר בצבא אחר? חוששני מתשובה חדה, אבל הדאגה מתעצמת. תקוות רבות סייעו לרמטכ"ל הנוכחי לעמוד בראש הצבא. רבים מקווים לתשובות קולעות ומשכילות ממנו, ואילו שתיקתו נמשכת.

נדמה שמדובר בשתיקה רועמת.

עוולה היסטורית

שוב פורחות להן ידיעות שכיפוף הבננה הראשית שלנו, נתניהו, עומד להסתיים בהצלחה שלמה; המשוגע של התורכים, אותו ארדואן חסר-יציבות כמעט כמו נתניהו שלנו, משלים כנראה סיבוב לעגני גס ומרושע שעשה על גבנו.

אנחנו לא ניצלנו את ההפוגה הזאת ביחסים עם התורכים אפילו לא לתיקון עוול מעיק שהוא כתם הולך ומתרחב על ליבנו הלאומי, עדיין אנחנו מתנהלים כמוגי-לב המתייראים מתגובה תורכית, ולא הכרנו לבושתנו בשואה הארמנית שהתקיימה בין השנים 1915 עד 1918. תתפלאו, אפילו ארדואן הודה לפני זמן קצר, אולי בחצי פה, כי אכן תורכיה של תחילת המאה העשרים ביצעה פשע-עם בארמנים.

ואנחנו לא מצאנו עוז בנפשנו, עד היום, להכיר בשם מדינת ישראל בטרגדיית הארמנים. זו איננה חרפה. אין בנמצא מילה מתאימה לקבוע את גבולות המחדל המחפיר והמכלים הזה. יבוא יום ונבין את עומק החטא בחוסר יכולתנו להודות בשואה הארמנית. היינו צריכים להיות הראשונים להודות בה, משלא עשינו זאת, החטא הזה הופך לצל מפלצתי משנה לשנה ומשקלו המעיק גובר.

יבוא יום וילדינו ונכדינו ישאלונו את השאלה הנדרשת – איך עמדה ושתקה האומה שמקיימת בכל שנה את יום הזיכרון לשואה?

עד שלא נתקן את העוולה הארמנית הזאת, שאין ולא תהיה לה כפרה, יהיה מוסר האומה העברית חסר כחרמש ירח בלידתו. הירח הזה יוותר בפגימותו ומעולם לא יתמלא בגלל הצל הכבד שמכסה עליו ולא ירפה עד שנקום ונודה בפה מלא כי טעינו ושגינו, ובאגרופים קמוצים נכה בחזנו.

* * *

דיתי רונן

דברי הספד לחנה יעוז-קסט

חנה יקרה ואהובה. ההודעה בדבר לכתך מאיתנו היכתה אותי בתדהמה. לא ענית להודעה שהשארתי ולמייל האחרון ששלחתי אלייך בערב פסח, והדבר היה מוזר בעיניי. שלושה שבועות קודם לכן, בימים הספורים שהיו לי בין שתי נסיעותיי האחרונות, הרמתי אליך טלפון לדרוש בשלומך ודיבורך נשמע לי ענייני ודחוף. השיחות הנעימות והמזמינות של ה"תספרי לי מה את עושה בימים אלה," בהן הייתי מורגלת, התחלפו בדיבור ענייני של "יהיו לך 350 עותקים של ציפורקטן, השגתי לכך תקציב והדבר סודר."

חשבתי שאת ממהרת, שאת עסוקה ושאני מפריעה וקיצרתי את השיחה. לא העליתי על דעתי שאת ממהרת לסיים את חייך.

מאז שהיכרנו, לפני כעשרים שנים, נקשרו דרכינו. זו היתה התקשרות במבט ראשון. אני זוכרת את הרגע, עבדתי אז באגף האמנויות של עיריית תל אביב, הייתי אחראית על תחומי הספרות והתיאטרון, ואת הגעת לפגוש את ד"ר שוש אביגל, עימה עבדתי. ב"פסיפס" באותם ימים התפרסמו כתבות שסקרו אתרי סופרים ומשוררים בעיר תל אביב, והאגף תמך בהכנתן של כתבות אלה. אני הייתי חדשה במקום, ואת, מהרגע הראשון, התעניינת בי כאדם. כששמעת שאני משוררת, ביקשת לקרוא משיריי. בבואך בפעם הבאה זכרת לשוב ולבקש לקרוא את ספר שיריי "עם הביטנה בחוץ", וכשמצאת בין דפיו את השירים שנכתבו בזיקה להיותי בת הדור השני לשואה, נחתמה ההתקשרות של דרכנו לימים שיבואו.

במשך כל השנים שחלפו מאז, שמרנו על קשר רצוף וקבוע. האמנת בי, ביכולתי, בכישוריי, וליווית אותי בעניין ובעידוד בדרכי. היית עימי בכל מקום אליו הלכתי, תמיד קשובה, תמיד מושיטה יד, תמיד מתעניינת, תמיד מחפשת כיצד לפתוח עוד דלתות, כיצד להגדיל את טווחי המימוש והעשייה. אני חבה לך כל כך הרבה!

כמשוררת, העמדת בפניי במות רבות, שונות ואיכותיות כולן: הבמה הייחודית והמעולה של כתב העת הנפלא "פסיפס", בו פרסמת משיריי וראיונות עימי, בו גם ראתה אור לראשונה הפואמה "ציפורקטן"; הבמה האקדמית המעולה, באוניברסיטת בר אילן, שם לימדת את שיריי ואליה הזמנת אותי כל שנה לפגוש סטודנטים ולדבר על חוויית הכתיבה כבת הדור השני לשואה; הבמה הפרסומית המכובדת, של ההוצאה לאור באמצעות מרכז סאל ון גלדר, שהיה מפעלך החשוב ויוצא הדופן הגדול, שם הבאת לאוויר העולם, לצד הספרים שעסקו בזכר השואה ובמחקרה, גם ראיונות מצולמים ומוקלטים ועוד פרויקטים שעתידים לשמש נכס צאן ברזל ליצירה ספרותית של דור שהולך ונכחד.

כל זאת עשית תוך תמיכה מלאה בדרכי, תוך הענקת חיזוקים, עידוד וליווי אוהד לאורך כל שנות עבודתי בעיריית תל אביב ואחר כך כמרכזת תחום מדיניות התרבות וכמנהלת המחלקות לספרות ולתיאטרון במינהל התרבות שבמשרד התרבות, כמרצה באוניברסיטה העברית וכמשוררת בנסיעותיי להודו, לפולין, לסרייבו, לעולם הגדול. גם לשם ליווית אותי בעידוד, תמיד מתעניינת במעשיי ומחזקת אותי בדרכי.

חנה יקרה. את היית עבורי מקור של אמונה ביכולתי, כוח בלתי נלאה שעמד לצדי לאורך עשרים שנים, מקור השראה גם לקשר משפחתי, גם ליחסים עם הזולת, גם לפעולה פואטית וגם לפעולה אקדמית.

דעי שאת משאירה אחרייך משפחה נפלאה שהקמת, שתחסר אותך אך תמשיך לפעול בערכייך וברוחך, אנשים רבים מאד שבנית עימם קשרים, אנשים שיחסרו אותך בהמשך חייהם אך הם ימשיכו וילכו בדרכייך, מפעלים רבים וחשובים שהקמת שישוועו לעשייתך אך ימשיכו להתקיים ברוח עשייתך, שירים שיחסרו את עידודך את ימשיכו להיכתב ברוחך. זוהי מניפה אדירה של נוכחות שנשארת כאן גם אחרי לכתך.

אני מתפללת שינעמו לך רגבי עפרך, שתנוחי בשלום על משכבך.

* * *

מרדכי קידר

יום הזיכרון הסלקטיבי

במלאת 70 שנה להשמדתם של כחצי מיליון יהודי הונגריה, החליטה ממשלת ישראל שהשמדתם תהיה במוקד טקסי הזיכרון של שנת 2014. החל ממאי 1944 שולחו יהודי הונגריה ברכבות-בקר לאושוויץ-בירקנאו ושם הושמדו מיד עם הגעתם. נשיא מדינת ישראל, שמעון פרס, התייחס להשמדת יהודי הונגריה בנאומו ביד ושם בערב יום השואה, ותיאר בפירוט מצמרר כמה תמונות מהתקופה האפלה ההיא.

מיספר ימים לפני יום הזיכרון לשואת העם היהודי באירופה, נפגש יו"ר הרשות הפלסטינית עם רב מארצות-הברית, מארק שנייר. הרב שנייר צבר ניסיון רב בדיאלוג עם מוסלמים, ובאוזניו הכריז מחמוד עבאס כי "השואה היתה הפשע הנורא ביותר בתולדות האנושות." הוא הוסיף: "השואה היא השתקפות רעיונות של גזענות וטיהור אתני – שהפלסטינים דוחים בחריפות. העם הפלסטיני, הסובל מאי-צדק ודיכוי, הוא הראשון לדרוש הפסקת הגזענות נגד עמים אחרים."

דבריו של עבאס כמעט מפורשים: לגישתו, מה שישראל עושה לפלסטינים דומה למה שעשו הנאצים ליהודים.

האומנם? האם ישראל מובילה את הפלסטינים ברכבות כאילו היו חיות? האם ישראל משמידה פלסטינים בתאי גז דמויי מקלחות? האם ישראל שורפת גופות של פלסטינים במשרפות? האם ישראל מעבידה פלסטינים במחנות עבודת-כפייה?

 וכך, למרות שכלל אין ולא יכול להיות קצה קצהו של דמיון כלשהו בין מה שקורה כיום ממערב לירדן ומה שקרה לפני 70 שנה באירופה, אבו-מאזן אינו מהסס להשוות, גם אם במרומז, בין ישראל ובין מכונת ההשמדה הנאצית.

אלא שהדברים החמורים הללו שאומר עבאס על ישראל הם כאין וכאפס לעומת מה שאין הוא אומר: שהשמדת יהודי הונגריה התבצעה, בין היתר, הודות לסיוע שהגיש מייסד התנועה הלאומית הפלסטינית, המופתי של ירושלים חאג' אמין אלחוסייני, למכונת ההשמדה הנאצית.

לאחר שברח לברלין ב-1941, נתן המופתי לנאצים סיוע פעיל באמצעות גיוס חיילים מוסלמים מבוסניה לשירות ב"וואפן אס. אס." – וב-1944 תפקידם היה לשמור על גשרי הרכבות שהובילו למעלה מחצי מיליון יהודי הונגריה להשמדה באושוויץ, כדי שפרטיזנים לא יפוצצו את הגשרים ויסכלו את ההשמדה. הוא גם סייע בהקמת "הליגיון הערבי החופשי" שפעל במסגרת הוורמאכט, צבא גרמניה הנאצית, והנאצים שילמו לו שכר חודשי כפול מזה של פילדמרשל בצבא הרייך.

על פעילותו של אמין אלחוסייני בגרמניה הנאצית הופק סרט דוקומנטרי בשם "הטורבן וצלב הקרס – "The Turban and the Swastika" – שניתן לצפות בו ברשת.

לפני מיספר שנים השתתפתי בדיון על המשא ומתן בין ישראל והפלסטינים באחד מאמצעי התקשורת הערביים, בהשתתפות דובר מטעם הרשות הפלסטינית. אני העליתי בו את מעורבותו של המופתי הפלסטיני בהשמדת יהודי אירופה, והדובר הפלסטיני טען כי פעילותו זו של אלחוסייני הייתה מוצדקת, "כדי שהיהודים הללו לא יגיעו לפלסטין."

שאלתי: "אולי הם היו מגיעים לאמריקה? גם אז מגיע להם עונש מוות?"

על שאלה זו הפלסטיני לא ענה.

אמצעי התקשורת הערביים לעולם לא ידברו על חלקו של המופתי הפלסטיני בהשמדת יהודי הונגריה. אתמול, ערב יום השואה, התראיינתי בטלפון לרדיו בי. בי. סי. בערבית על הצהרתו של עבאס, שתיאר את השואה כ"פשע הנורא ביותר בתולדות האנושות," ומתחתי ביקורת על כך שהוא לא גינה את פעילותו של המופתי הפלסטיני בפשע נורא זה. הריאיון שודר, אך הקטע על חאג' אמין קוצץ ממנו.

הייתי שואל את הרב שנייר, שפגש את מחמוד עבאס, אם כשגינה עבאס את השמדת היהודים, ניסה הרב הנכבד להזכיר לו שהמופתי הפלסטיני היה חלק ממכונת ההשמדה הנאצית, ופעילותו זו ראויה לגינוי מצידו של עבאס. אלא שזיכרון סלקטיבי הוא כנראה שם המשחק בדיאלוגים הבינדתיים שמנהל הרב עם שונאי ישראל.

ישראל, ודווקא ביום השואה, חייבת להזכיר לנו ולשכנינו את מה שעשה מנהיגם כדי להשמידנו. אלא שגם חלק מדוברינו נוטים לשכוח עובדה זו. גם נשיא ישראל, בנאומו שפתח את אירועי יום השואה בטקס המרכזי ב"יד ושם", "שכח" לציין את מעורבותו של המופתי הפלסטיני בפשע הזה, למרות שהנאום שלו היה כתוב ומוכן מראש. ספק רב אם השמטת תפקידו של המופתי מנאומו של פרס הייתה מקרית: הוא הרי מאמין שהפלסטינים הם פרטנרים לשלום, אז למה להזכיר להם ולנו את הפשע הנורא שביצע מנהיגם נגדנו? נראה כי זיכרון סלקטיבי אינו רק נחלת אויבינו.

גדר ההפרדה החדשה

כולנו זוכרים את גל התעמולה נגד ישראל שקם עלינו בעקבות הקמתה של גדר ההפרדה. מי לא גינה אותנו? עיתונאים, אקדמאים, פוליטיקאים, אמנים, פלסטינים, ערבים, אירופים, אמריקנים, דרום אפריקנים, ואפילו ישראלים, כולם חברו למקהלה אחת שתפקידה היה להכפיש את ישראל בשל רצונה להגן על עצמה מפני מפוצצי אוטובוסים, מחבלי מסעדות ורוצחי רחוב, שהפילו בקרבנו כאלף הרוגים מאז שנת 1993. "גדר הפרדה גזענית" קוראים שכנינו לאמצעי מזערי בלתי קטלני זה, שיחד עם אמצעים אחרים הוריד את הטרור ברחובותינו לדרגה נמוכה למדי.

לפני מיספר חדשים החלה טורקיה להקים קיר הפרדה מבטון לאורך גבולה עם סוריה, כדי למנוע חדירת מחבלים לטורקיה מסוריה, לאחר שחלקים ממנה הפכו למדינת אלקאעידה. הצביעות מתגלה בימים אלה במלוא כיעורה: העיתונות מתעלמת, האקדמאים נרדמו, הפוליטיקאים אינם רואים, האמנים אינם שומעים, ואין פוצה פה ומצפצף. המקהלה הבינלאומית דוממת, ו"ארגוני זכויות אדם בתנאי שאינו יהודי" ממלאים את פיהם מים.

גדר ההפרדה הטורקית מצטרפת בגאווה רבה לגדרות הפרדה רבות הקיימות בעולם: בין ארצות-הברית למקסיקו, בין סעודיה לעיראק, בין סעודיה לתימן, בין קוריאה הדרומית לשכנתה הצפונית, בין הודו לפקיסטן, בין פקיסטן לאפגניסטן, בין בוצוואנה לזימבבווה, בין תאילנד למלזיה, בין אוזבקיסטן לטג'יקיסטן, בין כווית לעיראק, בין איחוד האמירויות לעומאן, בין מרוקו למובלעות הספרדיות סווטה ומליה, בין הפרוטסטנטים לקתולים בצפון אירלנד וזו אינה הרשימה כולה. אבל כל צרוע וזב בעולם יודע רק על גדר ההפרדה ביהודה, שומרון וירושלים.

יש מי שטוען כי גדר ההפרדה הישראלית מיוחדת בכך שהוקמה על שטח שאינו ישראלי, בעוד שכל האחרים בנו את הגדר על הגבול או בתוך שטחם. אלא שהדבר – לפחות במקרה הטורקי – אינו נכון: טורקיה בונה גדר גם בין חבל אסכנדרון (חבל הטאי בטורקית) לבין סוריה, בעוד שסוריה טוענת כי חבל זה שייך לה, וכי נמסר לטורקיה על ידי הצרפתים ללא שום הצדקה ולכן הוא כבוש ויש להשיבו לסוריה. חוץ מזה, לאיזו מדינה שייכים שטחי יהודה ושומרון? על פי החלטות ועידת סן רמו משנת 1920 הם שייכים לעם היהודי, והחלטותיה של ועידה זו הן הבסיס לדין הבינלאומי המודרני.

על מערך ההסברה הלאומי שלנו לצייד את הדוברים והמסבירים בערכה הכוללת נתונים ותצלומים של כל גדרות העולם, כי פה ושם יש כמה אנשים הגונים, שלא רק ישתכנעו מן הנתונים, אלא יכירו בקיומה של האפלייה נגד ישראל בנושא.

פורסם לראשונה במגזין "מראה" 288.

* * *

משה גרנות

אנדרי קאלאראשו הלך לעולמו

אנדרי קאלאראשוּ הלך לעולמו ביום בו נפטר גם הקולנוען, השחקן, הבמאי, הסופר והמשורר אסי דיין (1.5.2014), ואולי משום כך לא הוזכר כמעט שמו של הראשון במדיה.

אנדרי קאלאראשו, נולד בשם ברנרד גרוֹפֶּר, בעיר בוטושאן שברומניה, ועבר לעיר יאשי. ב-29.6.1941 היה בין קורבנות הפוגרום הנורא בעיר הזו. יהודים הוצאו באלימות מבתיהם, רוכזו בחצר המשטרה, ושם, וגם ברחובות, ירו בהם במכונות ירייה. מי שנותרו בחיים – מוכים, פצועים, גוססים – נדחסו לקרונות רכבת בצפיפות נוראה ובחום הכבד הוסעו במשך שבוע ללא אוכל, ללא מים, וללא אוויר עד לעיר קאלאראשי.

בהתערבותה של המלכה האֵם (ממוצא יווני!) ובהתערבות מנהלת הצלב האדום הרומני, אישה בעלת לב ששמה היה ויאוריקה אגָרִיצִ'י – פתחו את דלתות הקרונות, ומהם נפלו ערימות של גוויות (אומדים את מספר ההרוגים בפוגרום זה בין 12,000 ל-14,000 גברים, נשים וילדים). ברנרד, שהיה אז בן 19, שרד, כי שתה את השתן של אחיו ושל אביו, אך הם השניים לא שרדו את הזוועה.

בעיר קאלאראשי דאגה לברנרד הקהילה היהודית וטיפלה בו עד שהתאושש. שלטונות רומניה שלחו אותו לעבודות כפייה, שם עבד בפרך במשך שלוש שנים, עד קיץ 1944, כשהצבא האדום שיחרר את רומניה.

ברנרד גרופר למד באקדמיה לאמנות ביאשי ובבוקרסט (לימים הוא גם לימד שם), ושימש במאי, תיאטרון, קולנוע ורדיו. הוא שינה את שמו לשם רומני (מברנרד לאנדרי), ואימץ לעצמו את שם העיר קאלאראשי, שהקהילה היהודית בה טיפלה בו כשהיה במצב של גסיסה. ממשלת רומניה כיבדה אותו באותות הוקרה רבים.

ב-1965 עלה לארץ, ויסד בבית צבי את החוג לקולנוע ולטלוויזיה. היה במאי בתיאטרון "אוהל", חיבר תסכיתים לגלי צה"ל, היה בין מקימי הטלוויזיה הישראלית, ובמאי רשות השידור. ביים מאות תוכניות בטלוויזיה והכין סרטי תעודה על חיי היהודים ברומניה.

ב-2011 זכה בפרס אמ"י על מפעל חיים. לו ולאולגה רעייתו לא היו ילדים – עבודותיו הרבות היו ילדיו. הוא נפטר ב-1.5.2014, והוא בן 92.

ראוי האיש שיזכרו את מפעל חייו.

* * *

מנשה שאול

עוד סולחה

למעלה מכל ספק זהו אינטרס ישראלי מובהק שנגיע להסכם שלום עם הפלסטינים שיתקבל על ידי רוב מכריע שלהם. קונסנזוס לאומי פלסטיני לגבי הסכם כלשהו טוב יותר מהסכם הזוכה לרוב זעום. מכאן, שהבנה, תיאום והסכמה בין חלקי הציבור הפלסטיני על יסודות חיוביים הוא לטובת ישראל. אך הבנה שתוביל לאחדות לאומית בין הרשות הפלסטינית לבין חמאס נראית בלתי אפשרית נוכח השסע העמוק בין עמדות שני הצדדים.

הרשות הפלסטינית מאמצת פתרון על יסוד שתי מדינות לשני עמים בקווי 1967 עם חילופי שטחים. אבו-מאזן מכריז קבל עם ועולם כי הרשות מחוייבת לתיאום בטחוני עם ישראל, אף אם ימשיך המשא והמתן להיות תקוע. הוא רואה בתיאום הביטחוני עם ישראל ערובה לקיום שלטונו, ובלעדי שיתוף פעולה זה, קיימת סכנה של השתלטות חמאס בשטחי הרשות.

חמאס מצידו אינו מוותר על מדינה פלסטינית מן הנהר ועד הים. יתר על כן, חמאס דורש מהרש"פ שתבטל את שיתוף הפעולה הביטחוני שלה עם ישראל ושתוותר על המו"מ, היות שלדעתו הוא פועל לרעת האינטרס הפלסטיני.

אבו-מאזן מכריז כי אין חזרה לאלימות ואין אפשרות לאינתיפאדה שלישית. ואילו חמאס מכריז, דווקא בימי ביקורה של משלחת הרש"פ בעזה לשיחות עם משלחת חמאס בראשותו של מוסא אבו מרזוק – כי לחמאס יש עקרונות שייקובו את ההר: מחוייבות להתנגדות (מוקאוומה) נגד ישראל. משמע: ההמשך של פעולות הטרור וירי הטילים.

איסמאעיל הנייה מאיים ללא הרף בהשמדת ישראל ומכריז כי אנשיו אוהבים את המוות כשם שהישראלים אוהבים את החיים.

נוכח חילוקי דעות אלה, על איזה יסוד תקום הסולחה בין שני הצדדים?

היו דברים מעולם. זה תשע שנים שמאמצי הסולחה מיצו את עצמם. היו ניסיונות בתיווכם של קטאר, סעודיה, חוסני מובארכּ ומוחמד מורסי. מלך סעודיה אף השביע את שני הצדדים במסגד במכה על מנת להוסיף הילה של קדושה להסכם הסולחה. אך כל זה לא עזר. הם אומנם חתמו והתנשקו, וכשחזרו למקומותיהם, הפרו את ההסכם וגידפו זה את זה.

סולחה תתאפשר אם חמאס ישנה את עמדותיו. לדבריו של אריאל שרון, "אם תנועת חמאס תשנה את דרכה, היא תתקבל כפרטנר במו"מ כמו הרשות הפלסטינית." גם ראש הממשלה בנימין נתניהו אמר בימים האחרונים דברים באותה רוח.

אך בינתיים זה אינו קורה.

חמאס לא יאפשר חדירה של מנגנון הביטחון של הרשות הפלסטינית לרצועת עזה. גם הרשות הפלסטינית לא תאפשר למנגנוני הביטחון של חמאס להתבסס ביהודה ושומרון. יש מעין מלחמת הישרדות בין שני הפלגים: מלחמה של "להיות או לא להיות," ואף צד לא יוותר על נשקו.

נשאלת השאלה: מהם המניעים של שני הפלגים לנקוט שוב ניסיונות פיוס?

מצד הרשות הפלסטינית יש בכך ניסיון של מחמוד עבאס לאיים וללחוץ על ישראל שאם היא לא תוותר, הוא יחבור לחמאס.

ואילו לחמאס יש לו כמובן אינטרס מובהק להיחלץ מן הבדידות לאחר נפילת שלטון "האחים המוסלמים" במצרים ונוכח הנידוי שבו נתון חמאס מצד רוב מדינות ערב.

אך יהיו המניעים לניסיונות הפיוס אשר יהיו, הפיוס לא יצליח, בגלל השסע העמוק שבין שני הצדדים.

מנהל ערוץ "אלערבייה" הסעודי, עבד אלרחמן אלרשיד, כתב במאמרו בעיתון "אלשרק אלאווסט" (25.4.14):

 "ניסיונות הפיוס הם תמרון פוליטי פנים פלסטיני, והפיוס הזה כמוהו כחתונה של כוכבי קולנוע... נשפים גרנדיוזיים, ולאחר מכן – גירושים."

פורסם לראשונה במגזין "מראה" 288.

* * *

ברכות לנעמי דורון

[לבית בן-דב מק"ח]

במלאת לה 75 שנה

כולנו נהנינו מאוד ממסיבת ההפתעה

מהסיפורים הקולחים ומהכיבוד הנהדר

* * *

משה כהן

הנדון: אני מתנצל

מכובדי,

לפני כמה חודשים נסעה הפעוטה אדל ביטון בת השלוש עם אימה במכוניתן, ולפתע הופיעו לוחמי חופש, ויידו בהן אבנים. האם איבדה את השליטה על הרכב, ואדל הקטנה נפגעה קשה בראשה. היא נותרה פגועה עד היום הזה. תמונתה אינה נותנת לי מנוח. מהדהדת באוזני זעקתו של המשורר הלאומי "נקמת דם ילד קטן לא ברא השטן."

לכן ברצוני להתנצל היום בפני אדל ביטון. כיוון שגדולי האומה, מנשיא המדינה ועד שר החינוך והשר לביטחון פנים עסוקים כל היום בלהתנצל על ריסוס קירות של מסגד, והפעוטה האומללה נשכחה מלב, מרגיש אני הקטן צורך להתנצל בפניה. להתנצל שבשל מורך ליבנו הפך דמנו הפקר, על שחרור הרוצחים, על שמנהיגינו עסוקים כל היום בהתנצלות על ריסוס קירות ואין דעתם נתונה ליהודים הנרצחים שוב ושוב.

שכחתי את שמו של החייל העייף, שנרצח לאחרונה תוך כדי נסיעה באוטובוס, אך עודני זוכר את שמו של ניצב ברוך מזרחי שנרצח לעיני משפחתו על אם הדרך בערב פסח, ושל שלי דדון הצעירה שנרצחה אתמול באכזריות במגדל העמק. כן, קיבלתי פרשנות בתקשורת שלרצח יהודים יש הסבר טוב, "בגלל הקיפאון בשיחות," אך אין זה מניח את דעתי. רוצחיו של ברוך מזרחי טרם נתפסו, וגם לא של שלי דדון. אני פונה לזרועות הביטחון שיתפנו קצת מרדיפתם הנחרצת אחרי מרססי הקירות שלא פגעו באיש – ויתנו קצת את דעתם להגן גם על היהודים. 

מצב דברים זה הוא ליקוי מאורות מוחלט, ואנה אנו באים. מסכים אני שיש למנוע ריסוס קירות של ערבים, המדאיג כל כך את מנהיגינו, אך מה עם מעשי הרצח הבלתי פוסקים של יהודים? אולי גם להם יש לדאוג? ומי בכלל שם לב לניתוץ מצבות ותקיפת מבקרים על הר הזיתים?

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

השקת ספר השירים החדש "שריקה"

מאת חמוטל בר-יוסף, הוצאת הקיבוץ המאוחד

יום שישי ה-30 במאי,  בשעה 12:00 בצהרים

אודיטוריום המרכז למוסיקה וספרייה ע"ש פליציה בלומנטל , רח' ביאליק 26 , תל-אביב

טל. 03-5250499  פקס: 03-5281032

הכניסה ללא תשלום. תרומה למוסיקאים תתקבל בברכה

מנחה: גדעון טיקוצקי

יקראו משירי הספר  וידברו בקצרה: חיים באר, עליזה גרינברג, מירון איזקסון, אגי משעול, אמיר אוריין, אלי אליהו, גד קינר, שרון אס, עמוס לויתן, שחר-מריו מרדכי

הלחנה ושירה של שירים מספר זה ומאחרים: יעל תאי. פסנתר: עמר אמיתי

"שריקה" הוא קובץ שיריה ה-13 של חמוטל בר-יוסף, משוררת, סופרת, מתרגמת, חוקרת ומורה. על שירתה זכתה בפרס הנשיא, פרס קרן ירושלים, פרס האישה היוצרת, פרס ברנר, פרס עמיחי, פרס אקו"ם למפעל חיים ופרסים נוספים. שירתה תורגמה לשפות רבות והופיעה בספרים באנגלית, רוסית, הונגרית, ולאחרונה – בספרדית, צרפתית וערבית. שיריה הולחנו ובוצעו על ידי יעלה אביטל, יעל תאי, ערן אל-בר, אלברט סופר, הגר רווה, יפעת נץ ואחרים. היא כתבה ספרי מחקר על זלדה, לאה גולדברג, על זיקת השירה העברית לתרבות הדקדנס האירופית, על ההקשר הרוסי של הספרות העברית ועל מיסטיקה בשירה העברית. לאחרונה הופיע ספר תרגומיה מיידיש לשירי מלכה חפץ-טוזמאן

"אני קורא – לאט, כמו ליקר חזק – שניים או שלושה שירים בכל ערב ומתפעל מן הדיוק והחדות והעומק והשילוב (הנדיר) של חום עם אירוניה". (עמוס עוז)

"נשארתי נפעמת. הרגישות, היופי, האצילות והעצב הניבטים מכל שיר נגעו בנימי נשמתי." (ריסה דומב, אוניברסיטת קיימברידג')

"על השירה של חמוטל בר-יוסף אומרים בלדינו 'בן-אדם שכדאי לצרף אותו אל השולחן'. היא כותבת בתבונה, בחוש מידה, ביושר, בלשון בהירה." (נסים קלדרון)

"הקול של חמוטל בר-יוסף אינו מכיל אירוניה. רצינותו מאוזנת באמצעות פיכחון רב, צלילות מבט, ורצון לזקק מתוך המציאות תמונה מילולית ברורה ככל האפשר. לא פחות מכך מוחשת גמישותו של הכוח הזה להרחיק ולקרב דברים אל חזית הדיבור בעדינות ובשליטה, כשליטתו של מוסיקאי." (אריאל הירשפלד)

"מבע שירי שקוף, ישיר, נעדר הצטעצעות או הפלגות שיריות פתאומיות, לעולם לא מתחמק מאמירת האמת במלואה, אך לעולם גם לא נכנע לפרץ הרגשות המשתחרר מן העמידה בפני אמת זו." (דן מירון)

[דבר המפרסם]

* * *

הָאִינְטֶרְנַצְיוֹנָל

מילים: אז'ן פוטייה

תרגום/נוסח עברי: אברהם שלונסקי

לחן: פייר דה-גייטר

קוּם הִתְנַעֵרָה עַם חֵלֵכָה

עַם עֲבָדִים וּמְזֵי רָעָב

אֵשׁ הַנְּקָמוֹת הַלֵּב לִחֵכָה

לִקְרַאת אוֹיֵב הִכּוֹן לַקְּרָב.

עוֹלָם יָשָׁן עֲדֵי הַיְּסוֹד נַחְרִימָה

מִגַּב כָּפוּף נִפְרֹק הָעֹל

אֶת עוֹלָמֵנוּ אָז נָקִימָה

לֹא כְלוּם אֶתְמוֹל,

מָחָר – הַכֹּל.

זֶה יִהְיֶה קְרָב אַחֲרוֹן בְּמִלְחֶמֶת עוֹלָם

עִם הָאִינְטֶרְנַצְיוֹנָל יֵעוֹר, יִשְׂגַּב אָדָם!

* * *

Three new islamic tenors !

http://www.youtube.com/watch_popup?v=VmffgIqlAYA

* * *

אהוד בן עזר

"כרמינה בורנה" – ערב מדהים בפילהרמונית

מי שעוד יש לו סיכוי להשיג כרטיס – שירוץ לשמוע. במוצ"ש האחרון זכיתי לחווייה מוסיקלית בלתי רגילה בהיכל התרבות [שורה 20, כיסא 25 בגוש ב'] – לשמוע ולראות את ביצוע היצירה "כרמינה בורנה" של המלחין הגרמני קרל אורף (1895-1982), זאת בחלק השני של הקונצרט, שממש אי אפשר להשתחרר מהרושם האדיר שלו. 

חלקו הראשון הוקדש לקונצ'רטו מס' 1 לצ'לו ולתזמורת של דמיטרי שוסטקוביץ בביצוע של הצ'לנית אליסה ויילרשטיין, ובניצוחו של ריאן מקאדמס. לומר את האמת, קצת השתעממתי, ורק פרק הקדנצה שלה היה מעורר יותר. אבל אולי האשמה היא בי. יודעי דבר אומרים שהיא צ'לנית מצויינת.

את "כרמינה בורנה" מעל גבי תקליט ויניל שמעתי לראשונה בירושלים בשנת 1963 לערך, כלומר לפני יותר מחמישים שנה, בחדרו של מיכה שטרנאו שהיה חברי ושכני לחדרים השכורים בביתה הבלתי-נשכח של בני סיל ברחוב עקיבא 4. שם גם כתבתי את "המחצבה". יום אחד הופיע מיכה הממושקף עם התקליט שרכש, ומאז לא הפסדתי כל הזדמנות לשמוע אותו אצלו שוב ושוב. זו היתה מוסיקה מסעירה, שובבה, אנארכיסטית, בייחוד בהתחשב במילים שהודפסו עם תרגום לאנגלית על עטיפת התקליט – בלטינית, גרמנית וצרפתית, שירי סטודנטים השותים לשוכרה בפונדק, והביצוע המוקלט היה מעולה.

הפעם, בפילהרמונית, זה היה השיא, אם כי לאו דווקא בקולות הזמרים, שעל גבי הביצועים בתקליטים נשמעו לעיתים חדים ומפעימים יותר. אבל האנסמבל הענק שנאסף לביצוע היצירה הוכיח את גדולתו. התזמורת היתה בהרכב מלא עם שלל כלים ייחודיים ליצירה הזו. המנצח היה מדוייק, מלא מרץ וקצב. מבין הסוליסטים התבלטה הסופרן לורה קלייקום, שבקטעים מסויימים הרעידה את חלל ההיכל. מולה היה בתפקיד כמעט ראשי – הבריטון יו ראסל, שהיה טוב מאוד אבל בקטעים מסויימים לא הצליח למלא את ההיכל בקולו, ועל כך חיפה לא פעם במשחק של עליזותו ובנהנתנותו, שממש התבקשו מן הטקסט. גם הקונטרה-סופרן יניב ד'אור, משלנו, נתן הופעה מצויינת, אם כי תפקידו לא היה ממושך, זאת מטבע היצירה.

שתי המקהלות – זו על שם גארי ברתיני וקבוצת זמרים ממקהלת האיחוד, וזו של מקהלת אנקור הצעירה, היו מצויינים. מילאו בקולותיהם את האולם והביאו לשומעים הרגשה של התרוממות.

עוד מרכיב נפלא בקונצרט היו כתוביות התרגום של ישראל אובל, שאפילו בגינן בלבד מומלץ לשמוע את היצירה הזו, ואחרות כמותה – רק בביצוע של הפילהרמונית בישראל. הטקסט של מזמורי החולין של "כרמינה בורנה" – "על פי שירים מן המנזר הבנדיקטיני בויארן" – הוא טקסט מעולה, חשוב, אנארכיסטי, שובב, מלא שמחת-חיים וגם תחושת גורל, ממש חגיגה מוסיקלית-לשונית, והפעם היא גם מפוענחת על מסך ענק ללא שום חציצה בין המילים המשעשעות – למוסיקה, לזמרים ולמקהלות המשמיעות אותן. איזו חגיגה פגאנית! איזה שיר הלל לאהבה, לנעורים וליצרי לב האדם! איזו פתיחות לכמה וכמה סוגים של אהבה והזדווגות! 

בקיצור, מי שלא היה שם, הפסיד. ומבחינה היסטורית, שכמובן אינה מוסיקלית – זה עוד ניצחון שלנו, של התרבות היהודית בישראל, בתל-אביב, באביב 2014 – על הנאצים ימ"ש!

* * *

אסי דגני

חוקי התנועה של המעיים

עַל גַּבֵּי הָאַסְלָה

נוֹתֵן הַשֶּׁתֶן

זְכוּת קְדִימָה

לַצּוֹאָה.

וּבְמִלִּים נְקִיּוֹת:

לַחַץ מֵעַיִם

קוֹדֵם לְרִיקוּן

הַשַּׁלְפּוּחִית.

(הַשִּׁיר יִפָּסֵל לְפִרְסוּם בְּרוּסְיָה

בְּעוֹד שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים כְּשֶׁיַּפְעִילוּ שָׁם

חֹק חָדָשׁ הָאוֹסֵר עַל נִבּוּל-פֶּה,

אַךְ הַשִּׁירָה מִנַּיִן תִּמָּצֵץ?)

* * *

נעמן כהן

אבא של מאזן השואה וגזענות האנטישמית

חלק ראשון

נשיא פלשת (פלסטין בערבית), אבא של מאזן, פירסם הודעה שבה הגדיר את רצח היהודים בשואה: "הפשע הנורא ביותר נגד האנושות בעידן המודרני." הוא הדגיש שהשואה היא: שיקוף של מושג האפלייה על רקע אתני וגזענות שלהם העם הפלסטיני מתנגד בתקיפות."

בערמומיות רבה דאג אבא של מאזן שדבריו אלו לא יוקלטו או יצולמו כדי שתמיד ניתן יהיה להכחישם.

נתניהו השיב לו שאינו יכול לקרוא לשואה פשע ובאותה נשימה לחבק את חמאס שמכחיש את השואה ושואף להשמדת ישראל והיהודים.

זה לא מספיק. ראשית לכל יש לברך את אבא של מאזן על כך שאינו מכחיש עוד את השואה כבעבר, אבל יש לתבוע ממנו לנטוש את הגזענות האנטישמית בה הוא אוחז, ולהכיר בזכות קיומו של העם היהודי ובזכותו למדינה, וכן להצהיר בריש גלי שהוא רואה את דברי מוחמד באמנת החמאס לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים הם גזענות שהוא מגנה, ולתדרך ברוח זו את המופתי של ארגונו הפת"ח.

ללא הצהרות אלו אין כל משמעות לדבריו.

להכיר בנכְּבָּה – הנכְּבָּה עונש מוצדק אבל לא מספיק

במאמר מערכת בעיתון "הארץ" (29.4.14) דורשים בעליו, עמוס שוקן, הנאצי לשעבר אלפרד נוון דומונט, והאוליגרך הרוסי ליאוניד נבזלין, שכתשובה לדברי אבא של מאזן כי "רצח היהודים בשואה הוא הפשע הנורא ביותר נגד האנושות בעידן המודרני" – על ישראל להכיר בנכבה. על ממשלת ישראל למסד תוכנית של סיורים בכפרים שנהרסו ולעודד ביקורים הדדים.

אכן יש להכיר בנכבה.

יש להכיר בכך שהנכבה היא עונש מוצדק על ניסיון הערבים לחסל את מדינת היהודים ואת תושביה היהודים.

הנכבה הוא עונש שאינו מספיק, מפני שהם ממשיכים בניסיון שבו נכשלו.

אכן יש למסד תוכנית ביקורים הדדית כפי שהעליתי בהצעתי לארגון "זוכרות": סיור משותף של ערבים ויהודים לדיר יאסין ולאל-מדינה. רק סיור משותף כזה ימנע נכבה חדשה.

יאיר אורון התעמלן במסווה חוקר מדעי

על יאיר אורון התעמלן הפוליטי במסווה של חוקר מדעי כבר כתבתי כאן:

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe00574.php

והנה אורון מפרסם ספר בשם: "מכתב לקורא הערבי – השואה והנכבה" ("הארץ" 25.4.14), בספר הוא מגיע לתובנות הבאות:

"דור האבות שלי (היהודים) שרבים ממנו היו ניצולי שואה, עשו טיהור אתני – (Ethnic cleansing), שבתוכו התחוללו מעשי טבח לא מעטים."

"בלי שישראלים ידעו ויכירו בפשעים שביצענו ב-1948, ומשמעותם המתמשכת בחברה הפלסטינית, ובלי שהפלסטינים יכירו במשמעותה המתמשכת של השואה בחברה הישראלית-היהודית, אין סיכוי לפיוס אמיתי בין שני העמים. אני מרשה לעצמי לפנות אליכם, אחיי, להציע ולבקש מכם להרהר על מידת נפיצות הכחשת השואה בחברה הפלסטינית ובחברה הערבית."

ובכן, אצל התעמלן אורון, סתם כך, היהודים פשעו ועשו טיהור אתני וטבח בערבים, והיהודים צריכים להתנצל על פשעיהם.

חוקר מדעי שאינו תעמלן היה מזכיר לכל הפחות שהנכְּבָּה של ערביי א"י היתה תוצאה של מלחמת אזרחים שפתחו בה ערביי א"י נגד היהודים, ובהמשך פלישת צבאות מדינות ערב. כאשר רוב האוכלוסייה הערבית השתתפה במאמץ המלחמתי ובתמיכה אידיאולוגית, שמטרתה חיסול טוטאלי של היישוב היהודי.

חוקר מדעי היה מזכיר שלא היה טיהור אתני של הערבים כי בשטח המדינה היהודית נשארו ערבים רבים. לעומת זאת בכל מקום שם השתלטו צבאות הכיבוש הערבי, הצבא העבר ירדני על יהודה ושומרון וירושלים העתיקה, צבא הכיבוש המצרי על רצועת עזה, וצבא הכיבוש הסורי על צפון הכנרת, שם לא נשאר יהודי אחד, שם בוצע טיהור אתני מוחלט, ולאחר המלחמה טוהרו כל שטחי הכיבוש הערבי (למעלה מ-13 מיליון קמ"ר מיהודים (גם מנוצרים).

חוקר מדעי היה מזכיר שערבי א"י שברחו או נאלצו לעזוב עקב המלחמה בה הם פתחו, עברו לכל היותר כמה קילומטרים ממקומם, לא היה ערבי אחד שהוכרח להתיישב בגלות מחוץ לשטח כבוש ערבי.

אורון – מכחיש-מקטין שואה

עצם הקשר שעושה אורון בין השמדת היהודים ע"י הנאצים, לבין הנכבה של ערביי א"י יש בו משום "הכחשת שואה" או "הקטנת השואה".

התעמלן אורון אינו מוכן כלל מבחינה פוליטית לעסוק בבעיה המהותית – של שואת יהודי ערב שעל הערבים להכיר בה. שהרי היא-היא הסיבה לקונפליקט.

כיצד קרה שחוקר הג'נוסייד העולמי מתעלם לחלוטין משואת יהודי ערב שהיא היא הסיבה ליחס הערבים כלפי ישראל.

כיצד מתעלם אורון מכך שיהודי יכול לבקר כיום באושוויץ, טרבלינקה, פונאר, אבל לא בגיא ההריגה של אל-מדינה, מפני שזו על-פי החוק חייבת להיות "יודן ריין" – נקייה מיהודים?

אורון בהחלט מודע לכך שמצע החמאס רואה את שואת יהודי ערב כמודל מוסרי: "ישראל תקום ותוסיף להתקיים עד שהאסלאם ימחה אותה, כפי שמחה את מה שקדם לה."

אורון בהחלט מודע לכך שהערבים רואים את שואת יהודי ערב כמופת ובכל הפגנה הם קוראים: "ח'ייבר ח'ייבר יא יהוד, צבא מוחמד עוד ישוב!"

אורון מודע בהחלט לעובדה שלמרבה הצער עד עתה טרם נמצא ערבי-מוסלמי שאינו גזען ושרואה את המצע הפוליטי של תנועת החמאס (שזכתה לרוב גדול יותר משזכו הנאצים) התובע את חיסול ישראל והשמדת היהודים כגזענות ולא כמופת מוסרי.

מדוע אורון, המודע בהחלט למסקנתו ממחקר הג'נוסייד שלו עצמו, ש"התעלמות מרצח עם אחד מולידה את הרצח הבא" מתעלם משואת יהודי ערב ולא כולל אותה במחקריו?

התשובה פשוטה.

"לפני עשר שנים," כותב אורון, "החלטתי לחיות את חיי ב"וואחת אל-סלאם, נוה שלום". זהו הכפר היחיד בישראל שבו מתקיימים הלכה למעשה יחסי דו-קיום מלאים בין יהודים-ישראלים לפלסטינים-ישראלים".

זו הסיבה שאורון מפחד מהתשובה. התשובה שיקבל ממחקר אמפירי טהור תהיה עבורו כל כך קשה שהוא מעדיף לטמון את הראש בחול ולא לסכן את מעמדו ופרנסתו. שהרי לא המצב האמפירי מעניין אותו. כדי להגיע למסקנה שהשואה היא מרכיב חשוב אצל יהודים והנכבה אצל הערבים, לא צריך מחקר. אבל את אורון לא מעניין מחקר, אלא תעמולה פוליטית: "עלינו לעסוק באינטנסיביות בחינוך משמעותי נגד גזענות, להודות שהיא מצויה בקרבנו ולהכיר בכך שאנו-עצמנו איננו רק מושא לגזענות, אלא גם נשאיה של גזענות."

הגזענות לפי אורון היא תמיד יהודית.

בהערת אגב, הדוגמה שנותן אורון מיחסי צרפת גרמניה ליחסי מלחמת הערבים בישראל היא פשוט מביכה ולא ממין העניין.

יאיר אורון, ליחוך פנכה, ואכילת קורצא לא יביאו את השלום

המסקנה: השלום לא יבוא ע"י שקרים. השלום לא יבוא ע"י ליחוך פנכה ואכילת קורצא לערבים. בדיוק להיפך. מניסיון רב שנים אני יודע שככל שמציגים בפני הערבים את פשעיהם עוינותם קטנה. השלום יבוא רק במלחמה נגד כל גזענות. מלחמה נגד הגזענות היהודית אבל בה במידה מלחמה נגד הגזענות הערבית.

אורון ג'מוס וברגותי

קשה שלא להרהר באחיו של יאיר, חיים אורון, שקיבל בתנועת השוה"צ את הכינוי "ג'מוס" (מישהו יודע מה שם משפחתם המקורי?) המתנאה בהיותו חברו הטוב של פושע המלחמה – הרוצח הסדרתי – ראש ארגון הטרור המוסלמי-ג'יהדיסטי – "כתאאב שוהדא אל-אקצא" (בעברית "אירגון מתאבדי הקצה" או "אירגון השהידים של הקצה") – מרואן ברגותי, שבין רצח לרצח של יהודים (ונזיר יווני) היה נפגש עימו לניגוב חומוס ברמאללה, ולאחר מאסרו ממשיך לבקרו בכלא.

בטוחני שהן מאיר ולד-יערי, והן יעקב חזן, היו מזדעזעים לו שמעו לאן הגיעו חניכיהם.

ההונאה

פיליפ מולר יהודי מצ'כוסלובקיה, איש הזונדרקומנדו באושוויץ, הצליח להינצל מ-5 חיסולים. בסרט "שואה" הוא מספר שמנגנון מכונת הרצח באושוויץ היה תלוי בכך שהאנשים לא ידעו לאן הם מגיעים, ומה מטרת המקום. לנאצים היה חשוב שלא לתת מסר לנרצחים שמא תתחולל פאניקה וישובש תהליך ההשמדה. חדר ההתפשטות הוצג כמרכז אינפורמציה. על הרצפה עמדו ספסלי עץ וווים לתליית הבגדים. השלטים הכריזו "נקי זה בריא," "התרחץ!" – צוות ההשמדה שזרק את גז הציקלון B ענד את סמלי הצלב האדום. הכול נעשה כדי למשוך את האנשים בשקט פנימה.

יום אחד הגיע טרנספורט מביאליסטוק. בחדר ההתפשטות פגש אחד מהזונדרקומנדו אישה של חבר שהכיר מביאליסטוק והוא אמר לה: "עומדים לחסל אתכם, בעוד שלוש שעות תהיו אפר."

האישה האמינה לו כי הכירה אותו, והתחילה להתרוצץ ולספר לנשים האחרות: "יהרגו אותנו בגזים!"

האימהות עם הילדים לא רצו לשמוע, הן גרשו אותה, היא פנתה לגברים אך גם הם לא האמינו. לא רצו לשמוע: "בגללך עוד באמת ירצחו אותנו!"

היא נכנסה לשוק וצעקה וסרטה את פניה. הסוף היה שהגרמנים שלחו את כולם לתא הגאזים, והיא נשארה. עינו אותה קשה והיא הצביעה לעברו של איש הזונדרקומנדו שסיפר לה. הגרמנים לקחו אותו והכניסו אותו ישר לתנור.

בניגוד לנאצים החמאס שקיבל רוב בבחירות מפרסם בגלוי את תוכניתו להשמדת היהודים, אבל היהודים אינם רוצים לראות את המציאות. בדיוק כאותם היהודים בחדר ההתפשטות באושוויץ. הכחשת המציאות מאפשרת להרגיש טוב עד הסוף.

המשך יבוא

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

רון וייס

נתניהו הספחן או –

המטרה של הנוכל בנימין נתניהו

סופר נידח שלום,

עכשיו הכול ברור. בתשעת חודשי המו"מ עם הפלסטינים קידמה ממשלת נתניהו בנייה של כ-14,000 יחידות דיור חדשות מעבר לקו הירוק, על ידי קידום תוכניות בנייה ופרסום מכרזים. תוכניות ל-2,713 יחידות דיור קודמו בהתנחלויות מבודדות ממזרח לגדר ההפרדה (הקיימת והמתוכננת).

האלוף יואב מרדכי, מתאם הפעולות בשטחים, חשף שישראל הכשירה 28 אלף דונמים בגדה המערבית לטובת בנייה בהתנחלויות (אדמות מדינה). מתוכם 14,584 דונם הם ממזרח לגדר ההפרדה. בנוסף, אושרו 2,302 דונם בדרום הר חברון.

לפני מיספר שבועות הוכרזו 984 דונמים בגוש עציון כאדמות מדינה, לשם הרחבת התנחלויות. המטרה של הנוכל בנימין נתניהו היא שבסופו של התהליך לא יישארו לפלסטינים שטחים רצופים עליהם תוכל לקום מדינה ריבונית פלסטינית.

נתניהו אינו מעונין שבין הים לנהר הירדן תקום מדינה אחת דו-לאומית שבה ייהנו היהודים והערבים משוויון זכויות מלא. לכן הוא מעונין לחוקק חוק יסוד הקובע שמדינת ישראל היא מדינתו של העם היהודי שבה יהדותה של המדינה קודמת לדמוקרטיה. כיום חוק יסוד כבוד האדם וחירותו מגדיר את מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, דהיינו שוויון בין הערכים – יהודית ודמוקרטית. מטרת החוק החדש שנתניהו מתכנן היא לאפשר אפליית ערבים בשטח מדינת ישראל, אליה יסופחו רוב שטחי הגדה (הנימוק לכך יהיה שיהדותה של המדינה קודמת ועדיפה על הדמוקרטיה).

רון וייס

רמת-גן

אהוד: עכשיו ברור לי מקורו של הסכסוך היהודי-ערבי, ומדוע אין שלום, ומה מקור הרציחות היומיות בסוריה, בעיראק, במצרים ובעוד מדינת מוסלמיות שהן כמטה זעמו של אלוהים על פשעי ישראל, וכיצד שמו אותך לייסרנו כאחד הנביאים...

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

החריש התקיים יומיים אחרי ד' חנוכה תרל"ט, כלומר, ביום חמישי, ו' חנוכה, ל' כסלו תרל"ט, 26 בדצמבר 1878.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

הסאגה אינה שייכת לספרות העברית ה"חשובה", זו שיש לה סנדקים ומשרתים – ולכן גם לא הופיעה בהוצאת ספרים "מכובדת" ולא עברה עריכה, לבד זו של מי שכתב אותה וגם הביא אותה לדפוס (המלביה"ד), בטיפולם המקצועי של המפיק אלישע בן מרדכי ואשתו שרה, מסִדרת "ספרי מקור".

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

בודפשט ויהדות הונגריה! מומלץ לצפות!

http://www.youtube.com/watch?v=c5ZMBV8ORF0&feature=youtu.be

* * *

הזמנה

להשקת הספרים

"מסעותיי עם נשים", "והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

ההשקה תתקיים ביום שני, כ"ו באייר תשע"ד, 26 במאי 2014

 בשעה 19.30 בבית הסופר, רח' קפלן 6, ת"א

סדר היום: התכנסות וכיבוד קל

ישאו דברים:

ד"ר ארנה גולן – מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד"?

ד"ר משה גרנות (שגם ינחה את הערב): יש זקנים שזוכרים ו"הפוך על הפוך"

פוצ'ו: הייתכן כי גיבורי הפלמ"ח והנח"ל היו מאוננים במסתרים?

דוד מלמד: מסעות בארץ הרועדת

אהוד בן עזר: הנחתום מעין-גדי מעיד על עיסתו

הכניסה חופשית

חניון ללא תשלום (מ-19.00) ברחוב ליאונרדו דה-וינצ'י

ממזרח לבניין הסוכנות

בערב ההשקה לא יימכרו ספרים!

      * * *

אהוד בן עזר

"שלוש אהבות"

הוצאת "אסטרולוג" 2000, אזל

פרק שלושה-עשר

"אולי זה הבתוכו של הג'וק?"

חייתי מעתה חיים כפולים. בבקרים, לאחר שהקטנה היתה יוצאת לגימנסיה העברית רחביה, הייתי מתנפל בפראות על בעלת-הבית אימהּ ומוצא בה פורקן, זאת אומרת דופק אותה עד העצם. עליזה נדהמה לעוצמה שבה שבתי לחשוק בה, כמו בפגישותינו הראשונות. אולי חשבה שסוף-סוף התאהבתי בה, ועם זאת – אותה פקעת עצבים נמהרת ומלאת חששות שבקירבה לא הותרה. כן, הייתי נמהר מאוד וחסר-התחשבות, ובוקר אחד בעלתי בה שלוש פעמים את אורנה שבדמיוני, ורק בפעם השלישית הבאתי גם אותה לפורקן שלווה בצעקות ובכי ובנשיקות רגליי והאובייקט ובהפצרות שאישבע לה כי לעולם לעולם לא אעזוב אותה!

ככה הזדווגנו.

וריח הגוף הג'ינג'י המושך, הסוער, כהפרשה של בושם מן הבלוטות, עם שמץ מזיעת הגוף, המשותף לאם ולבת.

הו, אלוהים, – הרהרתי לעצמי, אילו הקטנה היתה יודעת כל זאת –

יודעת להיות איתי כך, במיטה!

והדבר הטריף עליי את דעתי כי בלילות, כשהיתה הקטנה בזרועותיי, נוהמת ומתפנקת כחתולה קטנטנה וקוראת לי "אבא'לה – " או לפעמים מוצצת את פטמותיי ואומרת שאני כמו אחות שלה ומצחקקת לי מביאליק: "תאמר אהיה מינקת, אין לי דדיים!" – הייתי נזכר בעליזה ובבקרים הפרועים עימה, שהיו ושיהיו, הו, אלוהים! – הרהרתי, אילו הבת היתה אימה!

 "מה תעשה כשאתגייס?" התגרתה בי הקטנה, "תבוא עם מוטי לטקס הסיום של הטירונות?" – כאשר דיברה ראיתי אותה עומדת מולי במדי חאקי ובכובע-עבודה צבאי שממנו משתפכות מחלפות השיער הג'ינג'י הכהה ונזכרתי שקראתי בעיתון רשמים שסיפר תייר מפינלאנד שביקר בישראל ודווקא היה מלא טענות כלפינו אבל – "אחרי נחיתת ביניים בשטוקהולם הגעתי סוף-סוף להלסינקי. עליתי על קו 615 הביתה, רועד מאפס מעלות, וכל מיני ילדים מאחוריי מקשקשים על מקום לשתות בירה. התחלתי לחלום על אוטובוסים חמים ודחוסים של אגד, עמוסים בחיילות ישראליות רדומות שהנשק מושלך עליהן. אם היו עושים תחרות עולמית של הבחורות עם הציצים הכי גדולים, ישראל היתה זוכה בגדול. אני חושב שזה בגלל השמש והחומוס."

סיפרתי לקטנה והיא צחקה בקול חנוק כדי שעליזה לא תשמע. כל שיחותינו במיטה היו בלחישות, ושער-הערווה שלה היה חלק כל-כך ורך כמשי. "גם את תהיי שם בערימה של חיילות עייפות עם המון-המון שדיים רכים, מסריחות מאימונים, ואני אמשש אתכן אחת-אחת עד שאמצא אותך, בובילה, ואקח הביתה וארחץ אותך טוב-טוב, גם את הטוסיק ובין הרגליים, איפה שישפשף לך מיותר-מדי-ללכת, ונפדר לך בטלק וכשאנשק אותך אני אתעטש..."

 "ואני ישכב וישן שם באוטובוס של החיילות שמשופשף לנו בין הרגליים מרוב הליכה ופתאום אתה תידחק לזיעה המסריחה שלנו, בובילה, זנאי זקן מפּינלאנד [אמרה בפ"א דגושה], ותמשש בשדיים המלוחים בערימה שלנו בשביל למצוא אותי וכשתיגע בי אני יצעק מפני שכבר השפרצת..."

 "די, תפסיקי לצבוט אותי..."

 "ושאני יצטרכת להשתין אנחנו נרד ואתה תחזיק אותי בתוסיקים מאחורה כמו ילדה קטנה שלך, שאני יעשה באוויר..."

לילה אחד, אורנה בזרועותיי בנשיקה שאינה נגמרת, מאוננת כבר שעה ארוכה כשהיא מחככת את ירכיה מול ירכי אך אינה מניחה לי לקלף את מכנסי הפיג'מה שלה שכבר ליחלחה. ועליזה, בחדר-השינה, ודאי קוראת כדרכה לאור מנורת-לילה קטנה ב"סוד שיח" או בהלקין או ב"החיים כמשל". לפתע קול צעדים, ולאחריו צעקות מן המיטבח:

 "ג'וק! ג'וק! אוי ג'וק! אני מתעלפת!"

כשנבהלה היה לקולה מיבטא כמעט כשל אימה תרזה אורלובסקי.

אורנה היחפה חמקה ממני מיד כרוח-רפאים. יצאתי בפיג'אמת-הפלאנל הרפוייה, משפשף את עיניי ומפהק כאילו הצעקות העירו אותי. נכנסתי למיטבח. עליזה עמדה רועדת בכתונת-לילה ובנעלי-בית על כיסא כששערותיה האדומות מזדקרות בבהלה. היסטרית. ג'וק שחור-חום, משושיו זקורים, טייל בנחת על הרצפה. לקחתי מעליזה נעל-בית ומחצתי אותו. אספתי את גופתו במפית וזרקתי לפח-האשפה. כאשר התכופפתי נשלף לי הזין שטרם גמר לאותו ערב ולא הצלחתי להסתירו. עליזה שירדה מהכיסא תפסה לי אותו.

 "השתגעת? הילדה בבית! יכולה להתעורר..."

 "מגיע לי פיצוי. אני לא רוצה שיהרגו אותי... פחדתי כל כך... איתך אין לי שום מעצורים..."

 "אז נחכה לבוקר. תגידי שאת חולה. אל תלכי מחר לגימנסיה."

 "לא. בוא ניראה אם היא ישינה ואז נעשה את זה. יום אחד תעשה מזה סיפור. בטח מלא שקרים. לא איכפת לי שתכניס אותי לספרות העברית, אפילו מהתחת, אבל שבינתיים לא תפסיק להכניס לי, אתה שומע? עצלן!"

אני? שבהתחלה, שלוש פעמים בלילה אחד התזתי רק למחשבה על אודותיה?

עליזה כיבתה את האור במיטבח ומשכה אותי אחריה בזין לאורך המסדרון החשוך כאילו אני עבד שלה. היא הקישה קלות על דלתה של אורנה ולחשה: "אורניו מותק את ערה? לא שמעת שצעקתי ג'וק?"

הקטנה בפנים השימה עצמה ישינה. אפילו נחרה קלות.

 "מלאך שלי!"

בקושי התאפקתי שלא לצחוק מלמעלה ולא להתיז מלמטה אבל הצחוק הכבוש חילחל בקרביי והרעיד אותי.

 "מה איתך?" לחשה עליזה והידקה חזק יותר את אצבעותיה על הזין שלי כדי להפסיק את פירפורו.

משלא נשמעה כל תשובה, סגרה עליזה את הדלת ומשכה אותי אחריה במסדרון לחדר-השינה.

סירבתי להיכנס. כאב לי. ידעתי שהקטנה ערה. וגרוע מכך, בגלל הקור, השלפוחית כבר עמדה להתפוצץ לי.

והכל בינינו כמעט בלי מילים, שלא "להעיר" את הקטנה.

 "תישבע לי שלא תעזוב אותי לעולם!?" לחשה.

 "תוכיחי לי!" נפלט לי פתאום.

מיד ירדה בחשיכה על ברכיה ובלעה אותי. ברכיי רעדו. שערותיה דיגדגו אותי. כשגמרתי רצה לחדר-האמבטיה ומשם עלו קולות של גירגור וזרימת מים.

ברחתי לחדרי, פתחתי בחשאי סדק בחלון ובתריס והשתנתי החוצה שעה ארוכה בכפור הירושלמי כשהרוק של עליזה קופא לי על האובייקט כמו גלאזורה על העוגה. בדרך-כלל אני סופר כשאני משתין והפעם ספרתי עד מאתיים ושבעים! – נסו-נא גם אתם, קוראיי הנאמנים! – נזכרתי שוב ברומאן הנפלא "רעב" של קנוט האמסון, שבו הגיבור משתין במכנסיו מפני שהוא מתבייש לבקש את סליחתה של הבחורה היפה, שעימה הוא מטייל ברחובות לונדון, להיפנות רגע לצרכיו. מיהרתי לסגור בשקט את התריס, ואחריו את החלון, וטמנתי את עצמי עמוק-עמוק תחת חמש השמיכות הצבאיות.

החלטתי לקרוא לרומאן הראשון שאכתוב: "טעמתי סופר עברי", שם שיכול להיות מאוד מסחרי.

וכמובן שלעזוב את הדירה, בחורף, לא עלה בדעתי, אבל להישבע לה, לעליזה, שאישאר – לעולם? מצד אחד, באביב – אוכל כבר להסתדר לבד, אפילו בחדרי הקודם, שעמד עדיין בשיממונו כי לא נמצא עוד סטודנט מסכן ונואש כמוני שייאות לגור בו בחורף בתנאים שכאלה. מצד שני – לעזוב את אורנה, את האוצר שבזרועותיי, שבלילות? מצד שלישי –

כמה זמן כל זה יוכל להימשך?

 – – –

מה עוד שבארוחת-הבוקר אני שומע את הקטנה אומרת לתומה: "של מי זה כתם הסמארק שם על הריצפה במסדרון? אולי מישהו יכול להגיד לי?"

וכשאף אחד לא עונה אני שומע אותה אחר-כך צוחקת לעצמה בשקט בלי שעליזה תשמע: "אולי זה הבתוכו של הג'וק?"

המשך יבוא

אזהרה: הרומאן אינו שייך לספרות העברית!

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד: היצירה שבזכותה אזכור כל שנותיי את אסי דיין, שהלך לעולמו ביום חמישי האחרון, היא הסרט שביים (ולא שיחק בו) "גבעת חלפון אינה עונה" (1976), שהיה צירוף מדהים ואולי חד-פעמי של כישרונות ישראליים מעולים, ובראשם שלישיית הגשש החיוור.

* מה אתם שמחים כל כך על ביטול אגרת הטלוויזיה? זוהי מכה קשה לציבור היוצרים בישראל, המקבלים באמצעות אקו"ם תמלוגים בשיעור מסויים מאגרת הטלוויזיה!

וזה גם סוף לעצמאות הכלכלית של רשות השידור, שמנועה מהכנסות מפרסום, כמו שיש לערוצים המסחריים, ומעתה תקציביה יהיו תלויים במשרדי הממשלה ובאנשים הפוליטיים העומדים בראשם!

הידד לדמגוגים החותכים לעצמם את האף!

* הדפסה שנייה של "הפרומושיקאים" יצאה לדרך. מי שרצה לרכוש את הספר, ולא הספיק – יכול להשיגו ברשתות סטימצקי וצומת ספרים, וגם באמצעות הדואר  – טל. 03-5494915 – 65 ש"ח כולל משלוח.

משה גרנות

* עוד הישג מופלא של ג'ון קרי, מזכיר המדינה המטורלל של באראכ חוסיין אובמה – הנה מתברר שהסורים [שהם בכלל לא שקרנים! איך ערבי יכול להיות שקרן?] הסתירו, כמו שחשדנו מלכתחילה – חלק מהנשק הכימי שלהם ולא עמדו בהסכם שנחתם עימם לפירוקו המלא.

ומתברר שהסיבה לכך אינה החשש הסורי פן תפרוץ מלחמה עם ישראל והם יצטרכו לנשק הכימי נגדנו, אלא הצורך הלאומי שלהם – שאסד יוכל להמשיך לטבוח בבני עמו, שהרי הסורים בכלל לא שקרנים. איך סורי יכול להיות שקרן? קל לו יותר להיות מת!

* ואם יתברר שרציחתה במגדל העמק בדקירות סכין של שלי דדון בת ה-20 היפהפייה מעפולה – נעשתה על "רקע לאומני" [ביטוי מכובס לרצח, או שחיטה, בידי ערבים, כנראה ישראליים] – האם גם אז ימהרו נשיא המדינה וראש הממשלה ורבים מההנהגה הישראלית להתנצל כשהם מוכי פחד על גילוי "כתובות נאצה" עבריות על מסגדים, האם ירוצו לטבריה לנחם את משפחת דדון כפי שהרם רצים ליישובים ערביים שקירותיהם נואצו?!

האם דם של צעירה יהודייה שנרצחה ואולי גם נאנסה באכזריות קודם לכן חשוב פחות מכתובת "תג מחיר" על קיר של מסגד?

קיראו את כותרות "הארץ" ותקבלו תשובה מוחצת.

* זוכרים מה כתבנו כאן לפני שבועות אחדים – שגורל אוקראינה עלול להיות כגורל סוריה?  – מלחמת אזרחים עקובה מדם!

אז הנה זה הולך ומתממש לנגד עינינו, והטיפש קרי ודאי יכריז בקרוב שאם הרוסים ותומכיהם לא ייסוגו אזיי אוקראינה עומדת בסכנה של "אפרטהייד"!

ולומר לכם את האמת, קשה לדעת לצד מי לעמוד בסכסוך הזה. האם לצד האוקראינים, שמסורת ארוכה יש להם ברציחות יהודים מימי חמלניצקי ופטליורה – וגם בעזרה לנאצים בימי ההשמדה, או שנעמוד לצד הרוסים של פוטין, תאבי שיקום האימפריה הסובייטית – ס.ס.ס.ר!

מה שבטוח הוא שצריך להכין בהקדם בישראל מקומות קליטה ל-142,276 יהודי אוקראינה שעדיין נמצאים שם. ראו איזו ברכה הביאו לנו יותר ממיליון העולים מרוסיה! – ובייחוד שכעת, במקביל – רבים מבנינו המוכשרים יורדים לארץ בה הוגשמה הציונות כמעט במלואה רק בלי מילואים ועברית – לארה"ב! – ולכן כדאי גם לחזור ולהסתכל בעגלת התינוקות המידרדרת במדרגות המוליכות לנמל אודיסה שבאוקראינה, בסרטו הבלתי-נשכח של סרגיי אייזנשטיין – "פוטיומקין".

* כיצד חוגג העיתון הפרו-פלסטיני העברי "אל-ארד" ["הארץ"] את ערב יום הזיכרון? בעמודו הראשון יש שתי כותרות בולטות: "ראשי הציבור הערבי לנתניהו: התערב נגד פשעי השנאה" [המשך בעמ' 6] – ו"יום הזיכרון בגני הילדים: שיחות עם חיילים ולימוד על סמלי צה"ל" – כמובן תוך גינוי הנושא.

ומה על שחיטתה בדקירות סכין ואולי גם אינוסה של הצעירה היפה שלי דדון? על כך אף מילה בעיתון – ורק תצלום מהלווייתה בעמ' 6, בהמשך לכתבה מהעמוד הראשון.

עתה ברור מה אמורים לחשוב הקוראים ב"עיתון לאנשים חושבים" – שלי דדון נרצחה בגלל "פשעי השנאה" שלנו, הכובשים, אנחנו האשמים, ולכן ובצדק – אנחנו הנרצחים!

זה המסר של העיתון האנטי-ישראלי בערב יום הזיכרון לחללי מלחמות ישראל.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,606 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה עשירית למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-80 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של העדות על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל