גיליון מס' 941

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ח' באייר תשע"ד, 8 במאי 2014

עם ההזמנה לבית הסופר ב-26.5.14 – ערב לספרי בן עזר "מסעותיי עם נשים", "והארץ תרעד".

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: מִכְתַּב אַהֲבָה לְבַת הַשִּשִּים וָשֵש. // "כמה טוב לחיות" [מתוך] צרור שירים של רון (עדי) מנדלסון ז"ל. // עמוס גלבוע: 1. התעללות בגופות מתים. 2. פצצה או ברווז?  // דוד מלמד: מאיר יערי ושושלתו החסידית. // משׁה שׁפריר: מוטיב הזמן האבוד בשירת נתן יונתן. // אורי הייטנר: צרור הערות 7.5.14. // דליס: לילי זלוף – דברים לזיכרה. // נעמן כהן: אבא של מאזן השואה והגזענות האנטישמית. חלק שני. // ראובן שדה: זילות חיי החיילים שלנו. // מוטי הרכבי: טכס יום זיכרון מרגש בשגרירות בבייג'ין והעיוותים הצורמים של אילנה דיין. // אוריה באר: אימא ז"ל – מורה בישראל. // תקוה וינשטוק: חידון הציונות של משפחת שלוש. // אלי מייזליש: למה יהודי ארה"ב אינם עולים ארצה ומתי יפסיקו הישראלים להטריד את מי שכן עולה? // ד"ר ישראל בר-ניר: If It Goes Without Saying, It Goes Better With Saying. // פרופ' דניאל שכטמן: הנשיאות בישראל כאתגר יחודי. [ציטוט]. // רות ירדני כץ: לתפארת מדינת ישראל. // רביבה בן זאב: הלקאה עצמית כבעייה אוטואימונית. // הסופר שמאי גולן הוכתר בתואר יקיר העיר תל-אביב-יפו לשנת תשע"ד-2014. // אהוד בן עזר: "שלוש אהבות", הוצאת "אסטרולוג" 2000, אזל. פרק ארבעה-עשר, ליל השלג אשר באמבטיה. // ממקורות הש"י.

הגיליון הבא, 942, יוקדם ביום ויישלח אור ליום ראשון, 11.5

ואילו גיליון 943 יישלח במהלך יום חמישי, 15.5

* * *

יוסי גמזו

מִכְתַּב אַהֲבָה לְבַת הַשִּשִּים וָשֵש

גְּבִרְתִּי הַנִּכְבָּדָה, הָאֲהוּבָה וְהַנֶּחְשֶקֶת,

אֲנִי בָּטוּחַ שֶאֵינֶנִּי מְחַדֵּש לָךְ שוּם חִדּוּש

אִם אֲגַלֶּה לָךְ שֶכַּיּוֹם, לֹא בְּקוֹל רָם וְלֹא בְּשֶקֶט,

לֹא מְשַדְּרִים אֶצְלֵנוּ בֵּין שִירֵי הָאַהֲבָה בִּגְרוּש

שֶמֻּשְמָעִים בְּלִי סוֹף וּבְלִי הֶפְסֵק מֵעַל גַּלֵּי הָאֶתֶר

אֲפִלּוּ שִיר אֶחָד שֶל אַהֲבָה לִגְבֶרֶת מַדְהִימָה

שֶכְּבָר עָבְרָה אֶת גִּיל עֶשְׂרִים וְהִיא חוֹגֶגֶת בֵּין הַיֶּתֶר

אֶת יוֹם הֻלֶּדֶת הַשִּשִּים וָשֵש שָנִים לְקִיּוּמָהּ.

אַךְ מִכֵּיוָן שֶאֲנִי לֹא נִמְנֶה עִם הַהוֹלְכִים בַּתֶּלֶם

וּמִכֵּיוָן שֶבַּמְּדִינָה הַזֹּאת יֵש סָבְתוֹת מַזְהִירוֹת

שֶנִּתְבָּרְכוּ בְּסֶקְסַפִּיל, וּבְמִדָּה לֹא מְבֻטֶּלֶת,

אוּלַי יוֹתֵר אֲפִלּוּ מִנֶּכְדוֹתֵיהֶן הַצְּעִירוֹת

וּמֵאַחַר שֶרַק שִלְשוֹם חָגַגְנוּ לָךְ כָּאן כַּיָדוּעַ

בְּזִקּוּקִים שֶל אֵש בַּלַּיְלָה וּבְמַאנְגָּלִים בַּיּוֹם

אֶת חַאפְלַת יוֹם הֻלַּדְתֵךְ שֶבְּלִבֵּנוּ הוּא טָבוּעַ

כְּנִצְחוֹנֵךְ עַל גְּזַר דִּינָן הָאַכְזָרִי וְהָאָיֹם

שֶל כָּל אַלְפַּיִם שְנוֹת גָּלוּת שֶל עַם נִרְדָף וּנְטוּל מוֹלֶדֶת

שֶבִּמְרוּצַת שִשִּים וָשֵש שְנוֹת צְמִיחָתֵךְ סוֹפְסוֹף עָשָׂה

אֶת מָה שֶלֹּא עָשָׂה שוּם עַם וּמֵאֻמָּה פְּזוּרָה, נוֹדֶדֶת

הָפַךְ לְעַם יוֹשֵב עַל אַדְמָתוֹ שֶכָּל מִי שֶנִּסָּה

לְכַלּוֹתוֹ אִם זוֹ עָמָאן, קָהִיר אוֹ עַזָּה אוֹ דַמֶּשֶׂק

שִלֵּם בְּיֹקֶר רָב עַל כָּל נִסְיוֹנוֹתָיו הַזֵּדוֹנִים

וְנֶאֱלַץ לְהִוָּכַח עִם מִי בְּעֶצֶם יֵש לוֹ עֵסֶק

אָז בְּדִיּוּק מִטַּעַם זֶה אֲנִי שוֹמֵר לָךְ אֱמוּנִים.

וּבְדִיּוּק מִטַּעַם זֶה אֲנִי עֲדַיִן מְאֹהָב בָּךְ

כְּאִלּוּ אַתְּ רַק בַּת עֶשְׂרִים וּשְתַּיִם וְיָפְיֵךְ צָעִיר

וְכָל הֶשֵּׂג שֶלָּךְ בְּכָל שָעָה מוֹצֵא אוֹתִי נִלְהָב בָּךְ

וְכָל קַו-אוֹר אֶת גַּאֲוַת-הַיְּחִידָה שֶלִּי מֵעִיר

וְיִקְפְּצוּ לִי כָּל רִשְעֵי הָאַנְטִישֵמִים שֶבַּחֶלֶד

שֶכָּל קֻרְטוֹב שֶל הַצְלָחָה שֶלָּךְ אֶת שַלְוָתָם עוֹכֵר

וּמַשְקִיפִים עַל כָּל חֻלְשָה שֶלָּךְ כְּמוֹ בִּזְכוּכִית מַגְדֶּלֶת

וּבָהּ-בָּעֵת עוֹצְמִים עֵינָם עַל חֲטָאֵי כָּל עַם אַחֵר.

לֹא שֶהַכֹּל אֶצְלֵךְ טִיפּ-טוֹפּ וְאֵין לָךְ פַאשְלוֹת, לוּא גַם קֹרֶט,

וְלֹא שֶאֵין מָה לְתַקֵּן בָּךְ וּכְנֶגֶד מָה לִמְחוֹת

אַךְ גַּם אֲנִי, בֵּין הַגּוֹמְזִים עָלַיִךְ לֹא אַחַת בִּקֹּרֶת,

יוֹדֵעַ שֶנֶּאֱמָנִים פִּצְעֵי אוֹהֵב וְלֹא פָּחוֹת

נֶאֱמָנִים גַּם רַחֲשֵי אַהֲבָתָם הַלֹּא מֻגְבֶּלֶת

שֶל מְבַקְּרַיִךְ שֶשּוּם אִיש אֶת חֹם לִבָּם לָךְ לֹא יַצְמִית

שֶלֹּא כְּמוֹ מַשְמִיצִים מִבַּיִת הַטּוֹפְלִים דִּבָּה מֻרְעֶלֶת

וּמַסִּיתִים נֶגְדֵּךְ בְּלִי גְבוּל וַאֲכוּלִים שִׂנְאָה עַצְמִית.

כִּי בְּלִי שוּם פְרָאזָה פַלְצָנִית וּשְמַאלְץ שֶל מְלִיצָה רֵטוֹרִית 

צָרִיךְ לוֹמַר בְּוַדָּאוּת שֶאִם דְּרוּשָה עוֹד הוֹכָחָה 

הֲרֵי בֵּין כָּל מַהְפֵּכוֹת עוֹלָם שֶיֻּמְרָתָן הִיסְטוֹרִית 

אַתְּ הָאַחַת וִיחִידָה שֶהִיא סִפּוּר שֶל הַצְלָחָה. 

כִּי אַתְּ בֵּיתָם שֶל  נִצּוֹלֵי תְּפוּצוֹת רַבּוֹת שֶל בְּנֵי בְּלִי בַּיִת 

שֶבַּגָּלוּת הָיוּ אוֹרְחִים רַק, וְדָמָם הָיָה הֶפְקֵר,

וְאַתְּ תִּקְוַת דּוֹרוֹת בְּנֵיהֶם וּנְכָדֵיהֶם יוֹמָם וָלַיִל 

שֶבִּזְכוּתֵךְ חָתַמְנוּ קֶבַע פֹּה וְשוּב לֹא נֵעָקֵר.

לָכֵן אַמְּצִי נָא אֶל חֵיקֵךְ בֵּין אִחוּלֵי כָּל אוֹהֲבַיִךְ 

גַּם אֶת מִלּוֹת מִכְתָּב צָנוּעַ זֶה הַבָּא מִתּוֹךְ הַלֵּב

בְּאַהֲבָה לְלֹא תְנָאִים שֶהוּא שוֹלֵחַ כָּאן אֵלַיִךְ

חוּץ מִן הַתְּנַאי שֶלֹּא תַפְסִיקִי לְשַגְשֵׂג וּלְלַבְלֵב.

וְתַרְשִי לִי לָךְ לָשִיר

בְּטוֹן נוֹרָא לֹא אוֹבְּיֶקְטִיבִי

עַל אוֹתָהּ הַפָאם פָטָאל שֶכְּשֶמַּבָּט אֲנִי מֵעִיף

עַד הַיּוֹם עַל אִינְוֶנְטַר חֶמְדּוֹת גּוּפָהּ הָאֵפֶקְטִיבִי

וְחִנָּהּ וְעֹז-רוּחָהּ הַלֹּא נִדְלִים (מָה שֶמַּזְעִיף

אֶת שׂוֹנְאֶיהָ וּמְקַנְּאֶיהָ בַּמִּגְזָר הַדֵּפֶקְטִיבִי)

זֶה מֵבִיא לִי גַל שֶל אֹשֶר

וְלָהֶם – אֶת הַסְּעִיף...

כִּי הִיא לֹא כָּל-כָּךְ רַכָּה וּצְעִירָה פֹּה

וְתָוֵי יָפְיָהּ הַקְּלָאסִי כְּבָר בְּשֵלִים,

אַךְ עֻבְדָּה: עִם כָּל הַטּ‏וֹב וְכָל הָרָע פֹּה

הִיא אַחַת וְאֵין אַחֶרֶת בִּשְבִילִי.           

וְהִיא לֹא קְטַנָּה כָּזֹאת שֶגּוּף חַלָּש לָהּ

וְשֶכָּל צִיּוּץ שֶלָּהּ זֶה קַרְנָבָל

וּכְבָר לֹא עַל כָּל פָדִיחָה וְכָל פַאשְלָה  

יֵש סִבָּה טוֹבָה לִסְלוֹחַ לָהּ, אֲבָל – 

הִיא עֲדַיִן חֲתִיכָה וּלְעוֹלָם כָּאן לֹא יִקְּחוּ לָהּ         

אֶת עֵינֶיהָ הַכְּחֻלּוֹת, אֶת הַכִּנֶּרֶת וְהַחוּלָה,

כִּי כְּשֶרַק הִיא מַבְלִיטָה לָהּ, בְּחֻצְפָּה וּבְהִתּוּל,

תַּ'חֶרְמוֹן וְתַ'כַּרְמֶל שֶלָּהּ – אֲנִי מַמָּש מַסְטוּל

וּכְשֶרַק הִיא מְעַנְטֶזֶת, בֵּין גַּלִּי לִגְבַה-גַּלִּי,

אֶת אַגַּן-יַם-הַתִּיכוֹן שֶלָּהּ – הַלֵּב אֶצְלִי פְּלִילִי, 

כָּךְ שֶגַּם אִם אַתְּ כְּבָר בַּת שִשִּים וָשֵש הַיּוֹם, מָאדאָם,  

אַתְּ עֲדַיִן מַדְלִיקָה לִי אֶת הַמַּאנְגַל שֶבַּדָּם...

* * *

"כמה טוב לחיות"

[מתוך] צרור שירים של

רון (עדי) מנדלסון ז"ל

רון (עדי) מנדלסון שלנו נפרד מאיתנו ביום 10.5.2013

6 ימים לפני שמלאו לו 47 שנים.

בין חפציו מצאנו לקט של דפים בכתב ידו,

25 שירים שכתב, כנראה לפני שחלה.

אמא

פנינה מנדלסון

לִהְיוֹת רוֹן מֶנְדֶלְסוֹן

גֶּשֶׁם שֶׁל נְדָבוֹת יוֹרֵד עָלַי

דַוְקָא עַכְשָׁו, בְּאֶמְצַע הַקַּיִץ

וַאֲנִי יָכוֹל לִבְחֹר

אֲנִי יָכוֹל לִהְיוֹת מִי שֶׁאֲנִי רוֹצֶה לִהְיוֹת

אֲנִי יָכוֹל לִהְיוֹת עֲדִי

אֲנִי יָכוֹל לִהְיוֹת רוֹן

אֲנִי יָכוֹל לִסְבֹּל מֵאָבְדַן זִכָּרוֹן

אֲנִי יָכוֹל לְשַׂרְטֵט לִי דְּיוֹקָן

תַּעֲשִׂיַת הַמַּזְכָּרוֹת מְשַׁבֶּשֶׁת אֶת הַפַּס הָרָחָב

אֲנִי יָכוֹל לְהַמְצִיא לִי

אֶת הַמַּחְשְׁבוֹת הַבְּהִירוֹת

הַמְּאִירוֹת לָנוּ פָּנִים בְּיוֹם סַגְרִיר

אֶת הַבְּחִירָה בַּדֶּרֶךְ הַמֻּבְטַחַת

הַמִּתְבַּדֶּרֶת עִם הָרוּחַ

לְאָן שֶׁלֹא נֵלֵך.

צְעִיף הָאַשְׁלָיוֹת

הִגִּיעַ הַזְּמַן לְהָסִיר

אֶת צְעִיף הָאַשְׁלָיוֹת.

נָכוֹן, סוֹפוֹ שֶׁל כָּל דָּבָר יָדוּעַ,

אֲבָל בְּתוֹךְ הַמְּהוּמָה הַזֹּאת

אֲנִי שׁוֹמֵעַ רַחַש שֶׁל תִּקְוָה בִּלְתִּי מְנֻצַּחַת,

מְטַר חִידֹות בִּלְתִּי פְּתוּרוֹת וְסַחְלָבִים אֵימְתָנִיִים,

נַחַל הַזּוֹרֵם לְרַגְלַי אֵינוֹ יָכוֹל לִהְיוֹת נָחָשׁ.

סוֹדוֹת הַבְּרִיאָה

יֶשְׁנָם שְׁנַיִם שֶׁמִּסְתּוֹדְדִים,

שֶׁמִּתְבּוֹדְדִים, שֶׁמִּתְחַבְּרִים.

אִם הָיִיתִי יוֹדֵעַ אֵיך זֶה עוֹבֵד,

לֹא הָיִיתִי כּוֹתֵב עַל זֶה.

אִם הָיִיתִי יוֹדֵעַ מָה לִכְתֹּב,

לֹא הָיִיתִי כּוֹתֵב.

אִם הַטֶּבַע שׁוֹכֵן בָּדָד

הַפַּחַד שָׁרוּי בַּלֵּב.

אִם הָרַעַשׁ לֹא הָיָה קַיָּם,

לֹא הָיִיתִי שׁוֹמֵעַ אֶת הַשֶׁקֶט.

לֹא הָיִיתִי שׁוֹמֵע אוֹתְךָ.

אֵם הַמִּלְחָמוֹת

שִׁכּוֹרַת נִצָּחוֹן

מְפַלֶּסֶת אֶת דַּרְכָּהּ אֶל מִרְפֶּסֶת הַנִּצָּחוֹן

מַשְׁקִיפָה אֶל שַׁעַר הַנִּצָּחוֹן

בְּיָד בְּטוּחָה

בּרֶגֶל גַּסָּה

בְּהַלְמוּת תֻּפִּים

אִמָּא, אֵם הַמִּלְחָמוֹת,

אַל נָא תִּתְאַכְזְרִי אֵלַי.

לֹא סִיַּמְתִּי

לֹא סִיַּמְתִּי בֵּית סֵפֶר

לֹא סִיַּמְתִּי צָבָא

לֹא סִיַּמְתִּי לִמּוּדֵי נְהִיגָה

לֹא סִיַּמְתִּי תֹּאַר רִאשׁוֹן בְּמִזְרָח תִּיכוֹן

לֹא סִיַּמְתִּי קוּרְס יוֹגָה בְּמֶרְכַּז שִׁיבָנַנְדָּה

לֹא סִיַּמְתִּי אֶת הַסֵּפֶר הָאַחֲרוֹן שֶׁל עָמוֹס עוֹז

אֲבָל עַכְשָׁו סִיַּמְתִּי אֶת הַשִּׁיר הָראשׁוֹן שֶׁלִּי.

* * *

עמוס גלבוע

1. התעללות בגופות מתים

 בשפה הערבית ישנה מילה מיוחדת להתעללות בגופות מתים. במלחמת העצמאות היינו עדים לתופעה הזאת, בעיקר בתקופת הלחימה נגד ערביי ישראל עד מאי 1948. המראות של התעללות  בגופות מתים בזמן הזה בגיא הצלמוות הסורי מעבירות בי צמרמורת.

בשפה הערבית ישנה מילה המשמשת להתעללות בגופות מתים דווקא – תנקיל. איני בלשן, ואיני יודע בכמה שפות זרות אחרות מצויה מילה דומה, אך ודאי שלא בשפה העברית.

אני כותב דברים אלו בשל מחקר נהדר שקראתי ביום שישי האחרון במוסף עיתון "הארץ", פרי עטו של שלמה נקדימון. זהו מחקר על  7 לוחמים מקיבוץ בית קשת שלמרגלות הר תבור, שמפקדם היה עלי בן צבי (בנו של יצחק בן צבי, נשיא המדינה השני שלנו), שנהרגו במארב, גופותיהם הושחתו וחוללו. זה קרה במלחמת העצמאות ב-16 מרץ 1948. זיכרונות הילדות שלי, כילד קטן בקרית חיים, הם מהתקופה הזאת. הם השפיעו עליי ועיצבו כמה מתמונות עולמי. ההתעללות בגופות האנשים שלנו, אזרחים כחיילים, על-ידי הערבים, נחרטה עמוק בזיכרוני ובתודעתי. כל יום זיכרון, כל פעם  שבימים אלו אני רואה את ההתעללות בגופות בגיא הצלמוות הסורי, עובר בי רעד מסוים.

באותו חודש מרץ הארור של שנת 1948, 5 מלוחמי עמק יזרעאל נהרגו בגלבוע, גופותיהם הושחתו, נגררו ברחובות העיר ג'נין לקול מצהלות ההמון, נתלו לראווה כאשר אבריהם כרותים.

במקום אחר, ליד קיבוץ יחיעם, הושמדה "שיירת יחיעם". 46 הרוגים מגדוד 21 של חטיבת כרמלי. הגופות הושחתו בצורה איומה עד כדי כך שלא ניתן לזהות את ההרוגים. אבל כבד ירד אז על קרית חיים, שחלק מבניה היה בין הנופלים.

כמה חודשים לפני כן, בסוף דצמבר 1947, נטבחו בבתי הזיקוק במפרץ חיפה  35 פועלים יהודיים בסכינים ובמקלות וגופותיהם הושחתו. השמועה השחורה ירדה כרעם על הקריה, שבסופה של מלחמת העצמאות שכלה, אם איני טועה, 106 איש. יחסית לגודל האוכלוסייה הקטנה, זהו מיספר של כמה אלפים במונחים של ימינו.

וקצת רחוק יותר, בהרי יהודה, בינואר 1948, נהרגו  הל"ה וגופותיהם הושחתו על-ידי תושבי הכפר צוריף. אם איני טועה, אפילו שבועון "טיים" פירסם תמונה של הגופות המושחתות. גדלנו על זה.

אז גם אנחנו הרגנו הרבה ערבים, ודומני שגם אצלנו היו פה ושם מקרים של התעללות בגופות. ביזה היתה גם היתה, ובשפע. אבל, וזה אבל חזק: אצלנו ההתעללות היתה חריג, סטייה, דבר  שסלדו ממנו, שזכה לגינוי ולהוקעה. אצל הצד השני, ככלל, ההתעללות בגופות היתה כמעט דבר נורמטיבי, חלק מתרבות הלחימה באוייב.

אני מדבר על מלחמת העצמאות. איך בימינו אלו? איני יודע. כולי תפילה שבעתיד הנושא לא יעמוד במבחן. כמובן שצריך "שלום", אך הערובה הטובה ביותר תהיה בכך שנהיה חזקים.

ונקודה נוספת של זיכרונות בהקשר לתרבות הערבית. שיירת תחמושת ערבית באה מלבנון לחיפה. ארגון ההגנה הציב לה מארב ליד קריית מוצקין. השיירה התפוצצה בקול אדירים, וזגוגיות הבית שלנו, המרוחק משם, נופצו.

לימים, אחד ממפקדי השיירה הערבית, שניצל, הוציא ספר. בספרו הוא מספר כיצד אללה הציל אותו: הדף ההתפוצצות  זרק אותו לתוך רכבת משא שנסעה אותו זמן מעכו לחיפה! למי שלא בקיא בגיאוגרפיה של אזור הקריות במפרץ חיפה: המרחק בין הכביש הראשי מחיפה לעכו, בו נסעה השיירה, לבין מסילת הברזל הוא למעלה מקילומטר! אכן, הדמיון הערבי, הפנטזיה, הם מקסימים, והמרחק בין המילים שלהם למציאות הוא פעמים מדהים ומעורר השתאות.

אבל, אתם יודעים מה? לא חסרים גם אצלנו כאלו הדומים לאותו מפקד ערבי בר מזל שהרכבת הצילה אותו. גם בקצה השמאלי, גם בקצה הימני!

אהוד: אנחנו במושבה ידענו, עוד מתקופת מאורעות מאי 1921, שהערבים משבט אבו-קישק חיללו גופות חללים שלנו שנרצחו בהגנה על המושבה – והשחיתו אותם בצורה המקובלת אצלם – תחיבת נעל או אבר-מין של החלל לתוך פיו, וביקוע מעיו.

אנשים מתקוממים לשמע הביטוי "וילה בלב הג'ונגל" – אבל ככה אנחנו, ישראל. עד היום חיים בתוך עולם של פראים-למחצה; וראו כיצד הם, הערבים, המוסלמים – רוצחים אלה את אלה, רק שזה לא כל כך איכפת להם וגם לא לעולם התרבותי, זה העולם שבמסגרתו הושמדו, לשמחת חלקים מאזרחיו – שישה מיליון יהודים.

ועל רקע זה אפשר להבין את דברי נתניהו, שהתייחס למלחמת האזרחים בסוריה בנאומו ביום הזיכרון ואמר ש"כמה מאות קילומטר צפונה מירושלים מתחולל טבח נורא, טבח יומיומי, שגבה עד היום חייהם של רבבות. האם למישהו יש ספק שזה היה גם גורלנו, אלמלא כוחו של צה"ל ועוז רוחם של לוחמינו? צה"ל וזרועות הביטחון הם הדבר היחיד שמפריד בין שחיטת עמנו בעבר ובין עמנו בימינו. ישראל היא מדינה שיכולה להגן על עצמה מפני כל איום, אלא שביטחון זה נרכש במחיר כבד מנשוא של אובדן יקירינו."

היש מי שמטיל ספק בכך?

2. פצצה או ברווז?

בראיון לרגל יום העצמאות אמר נשיא המדינה כי לפני 3 שנים הוא עמד לפני סיכום חיובי עם אבו מאזן על הסכם שלום, אך נתניהו מנע זאת ממנו. לפי פרס אבו מאזן גילה נכונות מדהימה לפשרות, ובין השאר גם הסכים להכיר במדינה יהודית. סוגייה לבחינה על ידי חסידיו הישראלים  של מחמוד עבאס!

האזנתי ברוב קשב לראיון שנערך בטלוויזיה עם נשיא המדינה, שמעון פרס, לרגל יום העצמאות. כשהוא נשאל על אבו מאזן והשלום ונתניהו, הוכיתי בתדהמה למשמע תשובותיו. ממש התקשיתי להאמין. ימות המשיח הגיעו; הסכם השלום הנכסף עם הפלסטינים  כמעט כבר נכנס בדלת. מדובר באירוע שהיה לפני כשלוש שנים. פרס עמד, לדבריו, לפני  פגישת סיכום עם אבו מאזן. ערב הפגישה הסכים כבר אבו מאזן, במגעיו הקודמים עם פרס, על שלושה נושאים קריטיים ביותר (לפי דברי פרס שנאמרו בעברית ובלי שום הוצאה מהקשר): הוא הסכים להכיר במדינה יהודית (כן ככה ולא אחרת!). הוא הסכים בעניין הפליטים לנוסח המופיע ב"יוזמה הערבית על "פתרון צודק ומוסכם". הוא הסכים שלא לדבר על גבול 67' אלא על "גודל השטחים" שיהיו לכל צד, כך שניתן יהיה לבצע חילופי שטחים "עם ישויות", והקמת גושי התנחלויות.

אבל, לפי פרס, נתניהו מנע ממנו לנסוע לישיבה המסכמת עם אבו מאזן בתירוץ שטוני בלייר (ראש ממשלת בריטניה לשעבר ונציג הקווארטט לנושא הישראלי-פלסטיני) הביא לו הצעה טובה יותר.

מה היתה ההצעה של בלייר?

שאלה טבעית זו לא נשאלה. אבל, נניח לזה.

בפרסומות למפעל הפיס, שאני שומע ברדיו במכונית, מתקשרת אחת בשם  אראלה לזוכה מאושר ומבשרת לו שזכה בסכום כזה וכזה, והלה פורץ בזעקת שמחה אדירה, כולו אושר ושמחה.

הרגשתי ככה! ליבי עלץ! בכל שלוש הנקודות שהעלה פרס היתה תפנית דרמטית, ממש ניסית, בעמדות היסוד של אבו מאזן:

ההתנגדות להכרה במדינה יהודית היא יותר מנכס צאן ברזל של הפלסטינים, והנה – לא עוד!

ובעניין הפליטים. העמדה הפלסטינית והערבית הכי בסיסית היא שהפתרון חייב להתבסס על החלטת העצרת הכללית מיספר 194 מדצמבר 1948 ולפיה כל פליט יוכל באופן אינדיבידואלי להחליט אם הוא רוצה לחזור לביתו (בגליל או ברמת אביב, למשל) או לקבל פיצויים.

עכשיו, הפרשנות הפלסטינית-ערבית המחייבת להחלטה הזאת היא שמדובר "בזכות השיבה" של הפליטים הפלסטינים.  צמד המילים האלו הוא בגדר  זכות אלוהית שאוי לו למנהיג שיוותר עליה. והנה, בדברים של פרס לא מופיעה בכלל החלטה 194 (למרות שבנוסחה של "היוזמה הערבית" היא כן מופיעה, ועוד איך!). כלומר, הרושם הברור של דברי פרס הוא כי אבו מאזן ויתר על ההתעקשות הפלסטינית על "זכות השיבה". דהיינו, תפנית מהממת, פריצת דרך שלא תיאמן.

ובנושא הגבול בקו 67', מיותר להכביר מילים. אין החלטה ערבית, אין דיבור פלסטיני, שלא יתחיל במילות הקודש: "נסיגה ישראלית מלאה לקווי 1967."  – "משא ומתן המתבסס על נסיגה ישראלית לקווי 1967."

והנה, בשיחות פרס עם  אבו מאזן  הסוגיה לא עולה על בסיס מילות הקודש, אלא על בסיס חדש של גודל שטח.

 מה שברור מדברי פרס בראיון, וצריך להיות אוויל כדי לא להבין כך את דבריו, שאבו מאזן הוא איש של פשרות, הסירוב ממנו והלאה, והחבלן הבלתי נלאה בסיכויי השלום הוא נתניהו. הדעת נותנת שכאשר פרס יחדל מלהיות נשיא, ויעבור להתגורר בהיכלות אחרים כאזרח, הוא  יעצים את ביקורתו על נתניהו וירבה בשבח אבו מאזן ומרעיו.

מקורבי נתניהו, ומי שהיו מעורים לפני 3 שנים במגעי פרס עם אבו מאזן, הגיבו מהר באומרם שלא היו דברים מעולם ואבו מאזן לא הסכים לכלום.

אז מי צודק: נשיא המדינה המופיע בראיון חגיגי, וכל מילה היוצאת מפיו נשקלת ונמדדת, או שחצרו של נתניהו וההיסטוריה שלנו בסיכומים כביכול עם הפלסטינים?

אז למה שלא נשאל את פי הנערה? למה שח"כ חיליק בר מה"עבודה" ודומיו מהשמאל, האצים רצים תמיד לחלות את פני הנשיא הפלסטיני, לא יבואו אליו ויציגו לו את השאלה הפשוטה: מה שאמר פרס הוא נכון? הסכמת למדינה יהודית?

אם תשובתו תהיה חיובית, כי אז הרווח הפוליטי וההסברתי שלכם לא יסולא בפז! כמובן שיש כאן גם סיכון, אבל אתם כל הזמן דורשים מהנהגת המדינה לקחת סיכונים, אז תנו דוגמה אישית!

[עד כאן מדברי עמוס גלבוע]

* * *

דוד מלמד

מאיר יערי ושושלתו החסידית

ביום כ"א באדר ציינו יהודים בארץ ובעולם, כמדי שנה, את יום הזיכרון לפטירתו של ר' אלימלך מליז'נסק, הוא ה"נועם אלימלך", מאבות תנועת החסידות, וצדיק נערץ על המוני יהודים לפני השואה ועד היום. אלפים עלו לקברו בעיר ליז'נסק בפולין, חלקם הגיעו בטיסות מיוחדות, ורבים בארץ ובעולם, בגילאים שונים, מעבירים מדור לדור את עובדת היותם מצאצאיו. האיש שספרו "נועם אלימלך" הפך לאחד מספרי-היסוד של החסידות ימשיך לרתק המונים הרואים בו את רבם הקדוש.

אחד שסיפר על ייחוסו לר' אלימלך היה לא אחר מאשר מאיר יערי, המכונה בכתובים, בין היתר, "האדמו"ר ממרחביה". הוא כמובן לא היה אדמו"ר, אך מסורת שעברה במשפחת אימו הזכירה את ההתייחסות לר' אלימלך.

מאיר יערי היה בן דור הנפילים בהיסטוריה של העם היהודי ומדינת ישראל, ממנהיגי תנועות "השומר הצעיר", הקיבוץ הארצי ומפ"ם, ואחד ממתווי דרכה של הציונות המרכסיסטית.

יערי נולד בשנת 1897, עלה ארצה בשנת 1920, ונפטר בשנת 1987. היה ממייסדי ההסתדרות הכללית וממקימי קיבוץ מרחביה שבו חי כל ימיו, וסיפק לַ"שומר-הצעיר", לקיבוץ הארצי ולמפ"ם את המצע המרכסיסטי-לניניסטי שתורגם על-ידי חברי תנועות אלו באורח מעשי להתיישבות חלוצית ולהגשמה אישית. את התנועות הללו הנהיג במישור הרעיוני, החינוכי, ההתיישבותי והפוליטי.

סיפור שסופר על מאיר יערי היה שפעם נשאל מה הסיבה למחלוקת הנצחית בינו ובין חברו להנהגת "השומר הצעיר" יעקב חזן. יערי ענה לפי הסיפור: זה בגלל שאני חסיד והוא מת'נגד (ליטאי – ד"מ).

יערי הוא אחד מאותם יהודים, מנהיגים ואנשים-מן-השורה, שהיו מצויים בדורות הקודמים, אלה שהתרחקו מן המסורת הדתית, אך לא שכחו את מה שלמדו בצעירותם ב"חדר", בתלמודי-התורה ובישיבות, ואת מה שראו בבתי הוריהם.

מסתבר שבמשך שנים סיפר יערי על היותו נצר לר' אלימלך, מצד אימו פרידה בתו של ר' יעקב הולושיצר. יערי שנולד בעיירה קנצ'וגה בפולין כינה את ר' אלימלך (בספרו "דיוקנו של מנהיג", ספריית פועלים, 1992): "סב-סבי, ר' אלימלך מליז'נסק." והוסיף: "אמי ז"ל הייתה בתו של ר' יענקל הולושיצר. סבא שלי התגורר בעיירה ששמה קנצ'וגה, ושבה נולדתי לפני שעברו הוריי להתגורר בריישא. שמו של אבי-אימי בא לו משום הפרבר שליד העיירה ליז'אנסק, שריישא שימשה לו כמעט עיר-בירה. כל חשיבותה של העיירה ליז'אנסק בא לה מהאדמו"ר, הצדיק הנודע רבי אלימלך הידוע בשם רבי אלימלך מליז'אנסק. סבי, רב יענק'ל הולושיצר, ביקש להשיא את בתו ללמדן. כיוון ששמו של אבא הלך לפניו כעילוי, השיא לו את אימי."

ומוסיף מאיר יערי: "אימא אישה תמימה היתה, בת-אבהן (ביטוי תלמודי בארמית שפירושו בת למשפחה מיוחסת – ד"מ), נצר של ר' אלימלך מליז'נסק, מראשוני החסידות, שספרו 'נועם אלימלך' נדפס בלבוב בשנת תק"ס (1800)."

על זיכרון נוסף בנערותו כותבת אביבה חלמיש בביוגרפיה "מאיר יערי", הוצאת עם-עובד, 2009: "ביום השנה (למות אביו) ביקר מאיר ברישא (העיר אליה עברו הוריו מקנצ'וגה (ד"מ), ושימח את אימו בעוברו לפני התיבה מעוטף בטליתי"

אביבה חלמיש מספרת ש"ב-1970 התפאר יערי קבל עם ועולם: 'לאימי היה ייחוס המוליך עד לרבי אלימלך מליז'נסק... והוא היה גדול האדמו"רים שבדורו.'"

אך לאחר-מכן חל שינוי בהשתבחותו בייחוס: "יערי הִרבה להזכיר, בגאווה, שר' אלימלך היה סב-סבו, קשר משפחתי שבהיותו מצד האם קשה להתחקות אחריו... לאחר שאחיו משה, מי שהיה ההיסטוריון של המשפחה (וגם של העיירה), גילה לו שאין דוקומנטציה מספיקה על היותם צאצאי ר' אלימלך – חדל יערי להשתבח בכך."

סיפור מאוחר-יותר היא מביאה בעמ' 132: "לעת ערב, בשעת ההשכבה, היה 'אבא מאיר' מספר לבנו ולשכניו לחדר סיפורי חסידים וסיפורים על רבי אלימלך מליז'נסק."

בספר הזיכרון לקהילת רישא (תל-אביב, 1967) כתב מאיר יערי מאמר על "מורשה מבית-אבא ברישא" ובו הוא מספר: "אימי, מוצאה מהשושלת השלישית אחרי הבעש"ט, מצאצאי משפחת אדמו"רים... הוריי היו אדוקים ויחד עם זאת סבלנים... הרבה מהיסודות שהעברתי לאחר מכן ל'השומר הצעיר' – הבאתי מבית-אבא... קיבלתי את חינוכי המסורתי הראשון ב'חדר' וספגתי אל תוכי את מסורת היהדות כשכן לחצר האדמו"ר אליעזר ויסבלום (נין ר' אלימלך – ד"מ) שביתו היה סמוך לבית הורי."

אחיו של מאיר יערי, ד"ר משה יערי ואלד, נולד בעיר ריישא בשנת 1895, עלה ארצה בשנת 1922, ונפטר בשנת 1983. הוא עבד בעיריית תל-אביב ועסק גם בענייני ציבור ותרבות. הוא כותב בספר: "אימי התפארה לפניי בילדותי, שבין קרוביה מצויים דיינים, והיא מקורבת למשפחת ר' אלימלך מליז'אנסק. כיצד ואיך אינני זוכר."

פן אחר של מאיר יערי מתגלה בספר "אנדה – פרקי חיים של חלוצה", הוצאת קיבוץ מרחביה, 1995. שם מובאים דבריו של מאיר יערי ושל אנדה אשתו.

מספר מאיר יערי סיפור המתקשר אולי לשרידי הגנטיקה המשפחתית: "עם בוקר היטלנו את נעלינו המרופטות על שכם והלכנו יחפים לאורך החוף השומם, המשובץ ביצות – עד חיפה. שם נעלנו את נעלינו, טרחנו לנקותן והתחלנו לחפש רב שיעמיד לנו חופה."

אנדה אשתו מוסיפה: "כשהגענו לחיפה, מאיר פתאום סיפר לי, שיש לו הורים אדוקים והוא מאוד אוהב אותם וקשור אליהם. למענם הוא מוכן, שאנחנו נלך לרב. הדבר הזה היה בבחינת סוד כמוס. אסור היה שמישהו יידע על כך. ללכת לרב? זה היה מוקצה ופסול מטעמים אידיאולוגיים. מה פתאום ללכת לרב? הרי אנחנו נלחמים נגד הדת... אלא לאחר שהגענו לחוצות חיפה, החל מאיר לשאול ולהתעניין היכן יש פה איזה רב, כזה שאפשר לגשת אליו. את כל המשא-ומתן מאיר ניהל עם הרב, שהגענו אליו, ואילו אני לא ידעתי דבר על פרטי הפרטים. ובכלל – מה אישה יכולה לייעץ? הרב היה נלהב מאוד לקיים את המצווה. מאיר אמר לו בערך כך: 'אתה יודע, אנחנו חלוצים, כסף אין לי, גם לא טבעת. אך אנו בכל זאת רוצים להתחתן ומבקשים שתעמיד לנו חופה. וכל זאת למען ההורים וכו' וכו'.' הרב הנלהב רצה חופה עם מניין, שיהיו עדים, שיחזיקו את מוטות החופה. הוא גם כתב לנו כתובה וחתם מה שחתם וקיים את כל הפרוצדורה כהילכתה עד הסוף."

מאיר: "כשבאנו בסוף אל הרב ואמרנו לו, כי ברצוננו להתחתן – היה כחולם... הוא התעלם מדיני טבילה ומקווה, אולם שאל אותי: 'והטבעת היכן?' לבסוף פסק, שאפשר לקדש את הכלה גם במג'ידה (מטבע תורכי)... אבל גם מג'ידה לא היתה לנו. והוא, הרב בכבודו ובעצמו, הלווה לנו את המטבע ומאן לקבלה בתום הטקס."

אנדה: "בסוף כשכבר רצינו ללכת ומאיר אמר לו יפה תודה, הוא אמר: 'אתה יודע מדוע עשיתי לך את זה? הרי כסף לא שילמת לי, נכון? גם עדים לא היו לך, ואפילו לא טבעת. אומר לך: אני מבין, שאתה מן החלוצים ויש לי בקשה גדולה אליך. אני יודע, שהרבה חלוצים חיים חיי משפחה בלי חופה וקידושין. אני מבקש ממך, תעשה תעמולה, שכולם יבואו אליי, ואני אקבל אותם בסבר פנים יפות ואעמיד להם חופה כמו לך, חינם – ובלבד שלא יגורו יחד בלי חופה וקידושין."   

לגבי ר' אלימלך, קיים מאגר בשם "עינות נעם" המתעד בפירוט את צאצאיו לדורותיהם בכל העולם. שם מופיע בין היתר בענף המשפחה מס' 34 דור רביעי, תחת הכותרת "(משוער) – קשר לא ידוע":

"דור חמישי: אסתר יעקובס (בת לייזר יעקובס וסימה)/ יעקב הולושיצר, בקנצ'וגה, דור שישי "פרידה הולושיצר ("נכדת הנו"א") בז'שוב (וחיים וואלד)", ודור שביעי "מאיר יערי (וואלד) בז'שוב ומרחביה (ואנדה קארפ)", ועוד אנשים בעלי שמות המשפחה וואלד והולושיצר.

מובן מאליו שגאוותו של יערי על ייחוסו לר' אלימלך אינה מעידה על שינוי כלשהו ביחסו לדת ולמימסד הדתי. כך, למשל, בסתיו 1943 ענה לרבנים הראשיים הרצוג ועוזיאל שמחו על המקלחות המשותפות בקיבוצי "השומר הצעיר" – שדבריהם הם גידופים העטופים "מליצות רבניות". האם הרב הרצוג שכיהן כרב באירלנד "היה מרהיב עוז בנפשו מבלי לדפוק על הדלת, להתפרץ לתוך תחום חייו הפרטיים של סוציאליסט בן-דתו, כמו למשל הרולד לאסקי?" שואל יערי.

ומוסיף: "הננו שוללים מאת הרבנות הראשית את זכות התערבותה בתחום חיינו הפנימיים והציבוריים. הננו מסרבים בפרינציפ להיזדקק לעצותיכם ולהוראתכם בשאלות מוסר וחינוך." הוא מגדיר את סגנון מכתביהם כסגנון גידופים בעל אופי משפחתי, "אולם אנו – כידוע לכם – איננו שייכים למשפחת המאמינים."

הוא מזכיר לרבנים את האלמנטים הרואים באסון ישראל הזדמנות להחזרת עטרת הקלריקליזם ליושנה, ואין הוא יכול לשחרר את הרבנים הראשיים מאחריות עקיפה על הרוח של אי סבלנות ושל התגרות הפושה ופושטת ברחובות. יערי חוזר על עמדתו העקרונית בעד הפרדת מוסדות הדת והמדינה תוך מתן יחס של כבוד למאמינים והכרה בצורך לספק את צורכיהם הדתיים: "אין לנו כל עניין בפגיעה כל שהיא בהרגשות הדתיות של ציבור המאמינים... אולם נתנגד לכל התערבות בחיים הפרטיים והציבוריים של הלא-מאמינים ונילחם ללא רתיעה על הפרדה מוחלטת בין מוסדות הדת לבין המוסדות האזרחיים-החילוניים."

כך, באחד הקונגרסים הציוניים בשנות השלושים, כשנדונה שאלת השבת, הסביר יערי לאנשי "המזרחי" – למה אין 'אפילו' ל'השומר הצעיר' עניין כלשהו במלחמה דתית בארץ-ישראל "ואיך הננו מעריכים את מנוחת השבת."

יעל ויילר, חוקרת שעסקה רבות ב"השומר הצעיר", כותבת במאמר על אנשי התנועה: "הם ראו את עצמם חילונים ומורדים. ללא 'אלוהים בשמיים' – בהכרה ובמעשה, אבל ביטאו בדרכים שונות דתיות (רליגיוזיות) בעלת עצמה ייחודית. לא היתה זו דתיות מסורתית קונוונציונלית, אלא דתיות אקסטטית, פורצת גדרים, יוצרת ומלקטת ליקוטים לא-מקובלים ונועזים."

היא מביאה את דברי יעקב חזן, בן-זוגו של יערי להנהגת מפ"ם ו"השומר הצעיר": "תחושת הפליאה מול הטבע, הודו וסודותיו, לא הרפתה כבר ממני, כיהודי חילוני, המתקומם נגד שתלטנותו של הממסד הדתי, המבקש להטיל מרותו על כולנו. איני סובל – יחד עם זאת – את הרציונליזם הפרגמטי והיבש של החילונים האנטי-דתיים. איני מוכן להשאיר להם, לדתיים, את הקדושה, ולנו לחילוניים את אפרוריותו של העולם, עולם חסר סוד ורז. לא-דתי, יותר נכון א-דתי אני חי את העולם הזה כסוד מופלא." ("הקסם של 'השומר הצעיר'").

והיא מוסיפה: "בכתיבתם (של אנשי "השומר הצעיר" – ד"מ) קיים שימוש חי ויצירתי בשורה של מושגים ומטבעות לשון מהמשנה והתלמוד, מושגים שתוכנם התחדש על ידי האר"י מצפת ותלמידיו, ושנצבעו מחדש על ידי הבעל-שם-טוב ותלמידיו... במיסטיקה ה'שומרית' ניכרת השפעה חסידית בולטת מכלי ראשון – חלק מחניכי התנועה הכיר את חצר הרבי החסידי... רוב היסודות המיסטיים הגיעו אל חניכי 'השומר הצעיר' וחבריהם ממקורות חסידיים, בין השאר באמצעות קשרים משפחתיים, רוחניים וחברתיים רבים שהיו בין חברי 'השומר הצעיר' לבין תנועת החסידות." (ההדגשות שלי – ד"מ).

ביטא זאת גם אחד מראשוני 'השומר הצעיר', יהודה יערי, שאמר: "החסידות היא המעיין ממנו שאבנו שירתנו ומזון לנפשנו באותם ימים ראשונים."    

אורי הייטנר מספר במאמרו על הביוגרפיה של יערי "שיתופי-חדשני החידה לא נפתרה" (חדשות בן עזר" 848, 17.6.2013) כי יערי "לא שש לשיתוף פעולה עם גורמי השמאל שלחמו למען הפרדה בין דת ומדינה, והסביר ש'אנשי טירת צבי יקרים לי יותר מאשר הביטניקים הכנענים הללו'."

סיפור הקשר של מאיר יערי, הציוני החילוני המרכסיסט, הוא סיפורם של בני הדורות הקודמים שגם כשהתרחקו ממסורת אבותיהם נשארו תמיד מחוברים בדרך כלשהי אל המעיין ממנו שאבו את שירתם ואת המזון לנפשם.

* * *

משׁה שׁפריר

מוטיב הזמן האבוד בשירת נתן יונתן

(לזכר המשורר שנפטר לפני כעשר שנים, ולזכר אלמנתו נילי, שנפטרה לפני כעשרה ימים)

כהקדמה לרשימה זו – אני מבקש להביא כּאן שיר קצר שכּתבתי על הַגְדָּרַת הַזְּמַן:

הַזְּמַן

הַזְּמַן סוֹפֵר אֶת מֶשֶׁךְ כֹּל הָאֵרוּעִים

וְגַם אֶת הַתְּקוּפוֹת שֶׁבֵּינֵיהֶם;

הַזְּמַן מוֹדֵד אֶת קֶצֶב הִתְרַחֲשׁוּת הַשִּׁנּוּיִים

אֲשֶׁר תָּמִיד חָלִים בָּהֶם;

הַזְּמַן זוֹרֵם בְּכִוּוּן אֶחָד בִּלְבַד 

לָכֵן הוּא לִפְעָמִים מַמָּשׁ מְשֻׁמָּשׁ,

אֲבָל הוּא תָּמִיד גַּם מְשַׁמֵּשׁ

כְּמַבְחִין בֵּין מַה שֶּׁכְּבָר הָיָה וּמַה שֶּׁיֵּשׁ

– לְבֵין מַה שֶּׁעָתִיד לְהִתְרַחֵשׁ.

את המשורר נתן יונתן פגשתי פעמים רבות ו"צברתי" לא מעט שעות-שיחה עימו.  אציין שתמיד ראיתי אותו כאיש אציל-נפש, הן בזמנים של שמחת עשייה ויצירה (כאשר היה יו"ר ועד האגודה ואח"כ כשהיה נשיאה), והן בימים של שכול ועצב (לאחר שבנו ליאור נפל במלחמת יום הכיפורים). וגם ראיתיו בעתות של צער (כשלא קיבל את פרס ישראל המיוּחל), ובעִתות מצוקה (לאחר שנאלץ לעזוב את עבודתו כעורך בספרית-פועלים, שם גם יצאו-לאור ספריו, שזכו לקהל-קוראים נלהב ובשל כך גם נדפסו במיספר מהדורות).

 כדי להתייחס למוטיב הזמן בשירתו של נתן יונתן –  בּחרתי מבין ספריו שבּביתי את הספר "שִׁירִים לְאֹרֶךְ הַחוֹף", שנדפס לראשונה ב-1962 (וביָדִי המהדורה השישית, משנת 1978) –  בשיר הקצר "טְיוּטָה עַל לוּחַ הַשָּׁנִים" (עמ' 59), שמוצאים בסיומו את שלוש השורות הבאות:

"וּכְשֶׁאוֹמְרִים אָנוּ שָׁנִים...שָׁנִים.../ קוֹל דְּמֵי הַזְּמַן צוֹעֲקִים אֵלֵינוּ מִן הָאֲדָמָה/  וְנוֹשְׂאִים עֵינַיִם עֲצוּבוֹת אֶל הַשָּׁמַיִם וְאֶל צְבָאָם."

וברור כאן הקשר לדברי אלוהים לקַין: " קוֹל דּמֵי אָחִיךָ צוֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה."

המשורר, אשר מרבה לכתוב שירים על אירועים ודמויות שבסיפורי המיתולוגיה המִקראית והיוונית – משווה כאן את זמן העבר לאסופת החוויות האישיות שנִקבּרו, כביכול, במהלכו.

ובשיר אחר וידוע יותר, "הַחוֹל יִזְכֹּר", שעוּבּד אח"כּ לשיר-זֶמֶר ענוֹג – החול יזכּור את גלי הים, אבל לקצף שלהם אין זֵכֶר, זוּלת אולי "מַשֶּהוּ חִוֵּר..." שהרי "הַכֹּל יָשׁוּב אֶל הַמְּצוּלוֹת" ביחד עם "הַידִידוּת הָאַהֲבָה הַנְּעוּרִים, שֶׁבָּאוּ פֶּתַע אֶל סוֹפָם," ומה שנותר על החוף הן "קוֹנְכִיּוֹת רֵיקוֹת" מקוננות על מה שחלף ואיננו. 

כדי להספיד את מה שעבר ונִקבּר מרבֶּה המשורר לכתוב על חופי הים וחולותיהם, על גלי הים וקִצפָּם ועל הנחלים "הַהולכים" אליו. הוא מייחס להם משמעויות חֲוָיָתִיוֹת ואישיות וגם מַשוֶה את גלי הים לגלי הזמן. 

כזה הוא שם הספר הזה וכאלה הם רבים משיריו, כּגון "תָּמִיד לְאֹרֶךְ הַחוֹף", "פְּרָחִים שֶׁל קֶצֶף","שׁוּב הַחֹרֶף חוֹרֵשׁ אֶת הַיָּם", "מֵעֵבֶר לַכֵּפִים", "אַחַר הַסעָרָה" – וגם שיריו הידועים  יותר: "חוִפִים הֵם לִפְעָמִים" "הַרְדוּפִים לְיַד הַחוֹף" (שעובּדו לשירֵי-זֶמֶר).

 תוך עיון בשירי הספר אפשר להיווכח, שזמן עבר הוא המוטיב העיקרי שבהם, ולשם  כך הוא גם  "מגייס" דמויות מיתולוגיות, כמו  דמויות תנ"כיות בשיר "סִפּוֵּרי הַמִּקרָא, אוֹדִיסֵאוּס (בשיר "לוּ נִחְיֶה בַּשִּׁירָה הַנּוּגָה", עמ' 16) והוֹמֵרוּס ("הוֹמֵר", עמ' 21 ) –  ואת שניהם יחדיו עם קָלִיפְּסוֹ והֶלֵּנָה בשיר "זֶמֶר עַל גַּלֵּי הַזְּמַן" (עמ' 18)  ובשיר הבא אחריו בספר זה "צִיּוּר הֶלֵּנָה מִטְּרוֹיָה".

השירים האלה וגם שירים אחרים, כמו אלה שצוּיינו לעיל – בעיקרם הִנָּם שִׁירֵי-תּוּגָה שבהם נתן יונתן מְְבַכֶּה ומתאבּל על כל מה שחלף ועבר.  כך, למשל, בשיר "עַד אַחֲרִית-יָם לִרְעֹשׁ" (עמודים 99-98), ויעיד על כך במיוחד שירו הידוע "שְׁנֵי אַלּוֹנִים", שהוא שיר קינָה קלאסי, שנכתב לזכר חבר של בנו ליאור ז"ל (ופה המקום לציין, שהמהדורה השישית של ספר זה  – מוקדשת לזכר ליאור).

ומה באשר לזמנים הֹוֶה ועָתיד? הם מופיעים פה-ושם בשירים הללו – אך בעיקר כדי להגיע דרכם אל המוטיב העיקרי בשירתו – זְמַן עָבָר.  למעשה, יש לנו נגישוּת לעָבָר אך ורק באמצעוּת הזיכרונות, ואת העָתִיד הרי איננו יודעים.  נקודת המגע שלנו עם המציאות היא רק בחלקיק הזעיר ששמו הֹוֶה, שהוא מהיר מאוד ונמשל לעוף החולף מעל ראשנו וצִלּו חולף עִמּּוֹ. 

זוהי תפיסת הזמן הפיסיקָלי, או "זמן השעון", שבו ניתן להבחין בשניות ובדקות העוברות, הנהפכות אוטומטית לזמן עבר. אבל ישנו גם הזמן הבִּיולוגי, שהוא מכתיב את קצב ה"שעון הפנימי" של יצורים שונים (כך, למשל, קצב-חייו של הכלב מהיר פי שבע מקצב חיי האדם. וישנו גם הזמן הפּסיכולוגי, שמתבטא בחווייה האנושית של האדם בזמן החולף עליו. אם הוא משתעמם – הזמן, כביכול, "עובר לאט", ואם הוא מתרגש הזמן כאילו "עובר מהר").

לתפיסת הזמן הזאת שייכת גם השירה הלירית.

אפשר להביא כאן – לסיכום המוטיב המרכזי של זְמַן עָבָר, שהוא גם הַזְּמַן הָאָבוּד שבא לידי ביטוי  בשירת נתן יונתן – את השיר  "נִהְיֶה גְמוּרִים", שהוא שיר-הֶספֵּד מונוטוני (כי אין כלל בין שורותיו סימני פּיסוק) ואפשר לראותו כִּמעֵין תּפילת-אשכּבה.

כְּשֶׁהַיָּם יְכַסֶּה אוֹתָנוּ

יָם הַשִּׁכְחָה הַכָּחֹל

כְּשֶׁהַמַּחֲשָׁבוֹת יָנוּחוּ – קֶצֶף לָבָן

רוֹעֵד עַל הַחוֹף

כְּשֶׁהַקּוֹנְכִיּוֹת יַקְשִׁיבוּ אֵיךְ

צוֹעֵק בְּלִבָּן הָרֵיק

שְׁאוֹן הָרוּחוֹת

כְּשֶיִּפָּתְחוּ כָּל הַצְּדָפִים

וְיִסָּגְרוּ סִפְרֵי הַחָכְמָה עַל הַמַּדָּפִים

וְנִהְיֶה רֵיקִים וּשְקוּפִים

וּגְמוּרִים

כְּמוֹ שְׁעוֹן הַחוֹל

וְלֹא יִהְיוּ שִׁטְפוֹנוֹת –

אֶת שִׁירֵי הַיָּם שֶׁלָּנוּ

יִקְרְאוּ בִּפְלִיאָה בְּלִי פַּחַד

יְלָדוֹת קְטַנּוֹת.

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 7.5.14

* ביום העצמאות, אני רוצה לזכור ולהזכיר את חיים ויצמן, הנשיא הראשון של מדינת ישראל, ומנהיג ציוני דגול.

ויצמן הצעיר, עוד בטרם מלאו לו 30, היה אחד המנהיגים הבולטים של "ציוני ציון", האופוזיציה להרצל שנאבקה נגד תוכנית אוגנדה (אגב, השטח עליו היה מדובר, כ"מקלט לילה לעם היהודי", כלומר כפתרון זמני למצוקה הביטחונית, הוא היום חלק מקניה, לא מאוגנדה).

ראש ממשלת בריטניה (המדינה שהציעה את תוכנית אוגנדה), הלורד ארתור ג'יימס בלפור, ביקש להיפגש איתו, כדי לעמוד על שורשי התנגדותו. השניים נפגשו ב-1906.

"נניח," שאל ויצמן את בלפור, "שאני מציע לאדוני את פאריס במקום לונדון, האם יקבל אותה?"

בלפור: "אבל, דוקטור ויצמן, לונדון היא שלנו."

ויצמן: "נכון, אבל ירושלים היתה שלנו כשלונדון היתה ביצה."

בלפור התרשם מאוד מוויצמן ומטיעוניו. נוצר ביניהם קשר אמיץ, שהניב כעבור כעשור, כאשר בלפור היה שר החוץ בממשלתו של לויד ג'ורג', את הצהרת בלפור. סמוך למותו (1930), הגדיר בלפור את ההצהרה, אף שטרם התממשה במדינה יהודית, כדבר הראוי ביותר שעשה כל חייו.

* באותם ימים, שאל את ויצמן חבר בית הלורדים בבריטניה, מדוע היהודים מתעקשים דווקא על ארץ ישראל, כאשר יש כל כך הרבה מקומות בלתי מפותחים ופנויים בעולם.

השיב לו ויצמן: "זה כאילו אשאל אותך למה נסעת אתמול 30 ק"מ כדי לבקר את אימא שלך. הרי ברחוב שלך ממש, מתגוררות עשרות זקנות."

* באופן עקבי, "הארץ" בז לכל דבר פטריוטי, לכל מה שמשדר גאווה לאומית. והנה, במאמר המערכת ליום העצמאות, מבטא העיתון גאווה לאומית. איזה יופי! כל הכבוד!

אממה... הוא מדבר על גאווה של ... ה"לאום הישראלי". כלומר, של לאומיות סרק פיקטיבית ומופרכת, שהדבר היחיד שיש בה הוא מה שאינה – יהודית. כלומר, מי שמדבר על "לאום ישראלי", כוונתו העיקרית להתריס נגד הלאומיות היהודית. כך הדבר מימי "הכנענים" ועד היום.

אולם הלאומיות שלנו היא יהודית, המדינה שלנו יהודית, ואנו חוגגים 66 שנים להצהרה הבאה: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל"!

המדינה היהודית היא כמובן דמוקרטית ובתור שכזו היא גם מדינתם של כל אזרחיה, ללא הבדל דת גזע ומין, כמובטח במגילת העצמאות, ומקוים חרף מצב המלחמה המתמשך בין העמים. ישראל מבטאת את הזהות הקולקטיבית של העם היהודי בלבד, ומעניקה זכויות פרט מלאת לכל תושב, בן לכל לאום, עדה או דת.

* בטקס השנתי לחללי הגולן באתר גמלא, לצד שמות בני היישובים שנפלו, הוקראו שמות תלמידי ישיבת ההסדר בגולן שנפלו. שבעה מתלמידי הישיבה נפלו במערכות ישראל. הם לא המיתו עצמם באוהלה של תורה, אלא נהרגו בקרב, על הגנת העם והארץ.

וחשבתי על הספין הפוליטי המכוער, של שרבוב תלמידי ישיבות ההסדר, שכמעט כולם משרתים ביחידות קרביות ורבים מהם נפלו במערכות ישראל, לדיון על חוק השוויון בנטל, והצגתם כחצי משתמטים.

יש מקום לדיון על מסלול ההסדר ואני תומך בשינויו, אך נקודת המוצא לדיון הזה, אינה הצגתם כ"משתמטים", אלא הערכה עמוקה לציבור משרת, תורם ואף משלם מחיר דמים כבד. הרי ישיבות ההסדר הן היפוכה של ההשתמטות החרדית. בניגוד לחרדים שמשתמטים בשם ערך לימוד התורה, הם משלבים את לימוד התורה עם שירות קרבי בצה"ל והגנה על מדינת ישראל ועל שלומם וביטחונם של אזרחיה.

וחבל מאוד, שדווקא מי שהניפו את דגל "הפוליטיקה החדשה", בחרו בתרגיל הזה בפוליטיקה של שקר.

* מזה שנים אחדות, נערכת בידי ארגון "שמאל" רדיקלי – "לוחמים לשלום", פרובוקציה פרברטית ביום הזיכרון – יום זיכרון משותף לחללי צה"ל ומערכות ישראל ולמחבלים ושאהידים למיניהם. הארגון נוהג להפיץ שהאירוע מאורגן בידי הורים שכולים משני הצדדים, אך האמת היא שהארגון רק תופס טרמפ עליהם ועל כאבם ומנצל אותם בציניות לצרכיו. יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, ביום שלפני יום העצמאות, מבטא את הכרתנו במחיר הכבד שהמאבק על קיומנו גובה מאתנו, אך גם את התכלית של המחיר הכבד – עצמאות ישראל. האירוע מבזה את היום הזה והופך אותו לעיסה דביקה המערבבת בין ארור המן וברוך מרדכי. אירוע מבחיל.

הטקס הזה נועד לחלוק כבוד להרוגי שני הצדדים. המחבלים ההרוגים מוגדרים כך: "הפלסטינים [האיות – העתקה מהמקור, אני כידוע משתדל לא לאמץ את הכיתוב הזה א.ה.] כלוחמים למען חרותה של ארצם פלסטין מן הכיבוש הישראלי."

"ארצם פלסטין." למי חולקים כבוד בטקס הזה, בעיצומו של יום הזיכרון לחללי צה"ל? למשל, למחבלים שהשתלטו על בית ספר במעלות ורצחו 22 ילדים. למשל, למחבל שהתפוצץ בדיסקוטק בדולפינריום ורצח עשרות בני נוער. למשל, למחבל הצלף, שירה כדור בין עיניה של שלהבת פס בת ה-5 חודשים. זה מה שצריך לעשות כאן ביום הזיכרון לחללי צה"ל ונרצחי פעולות האיבה?! האם משפחותיהן השכולות של אותם נרצחים, צריכות להתמודד ביום הקשה הזה, גם עם הפרברסיה הפרובוקטיבית הדוחה של מתן כבוד לרוצחי יקיריהם?! עד כמה בני אדם יכולים להיות חסרי רגישות? עד כמה בני אדם יכולים להיות חסרי כבוד? עד לאיזה שפל אנשים יכולים לרדת, עד לאיזו התבהמות?

מעניין איזה טקס הם יציעו לקיים ביום השואה. אולי טקס התייחדות עם "שני הצדדים"?

* מפקד חיל הים לשעבר, אלוף (מיל') אלי מרום (צ'ייני), אמר שהחיילים המשרתים בשטחים ונחשפים לאלימות הקיימת שם, יתקשו לחזור ולתפקד כאזרחים שומרי חוק.

אני מציע הצעת מחקר. לבדוק את הקשר בין שירות בצה"ל לבין עבריינות בכלל, ועבירות אלימות בפרט. לבדוק מה אחוז עבירות האלימות בקרב מי שלא שירתו בצה"ל לעומת האחוז בקרב מי ששירתו בצה"ל. לאחר מכן לבדוק זאת בקרב מי ששירתו שירות קרבי, לעומת מי שלא שירתו שירות קרבי. לאחר מכן, לבדוק את אחוז העבריינות בקרב קצינים קרביים, שנחשפו יותר מכולם ל"אקיבוש". מישהו מוכן להרים את הכפפה? אגב, יש למישהו ספק מה תהיינה תוצאות המחקר?

* האמת על פרשת "דוד הנחלאווי"  שונה מביטויה בשיח הציבורי. הוא לא נכלא בשל התנהגותו בסצנה שפורסמה, אלא בשל תקיפה אלימה של מפקדיו.

ובכל זאת, אני חושב שתהיה זו התחמקות לפטור את הדיון רק בצד העובדתי, מאחר והפרשה העלתה על סדר היום את אופן התפקוד המצופה מחייל בסיטואציה שאליה נקלע דוד. התמיכה הציבורית לא היתה לדוד הפרט על תקיפת מפקדיו, אלא לדוד מן הסרט ולמידע (אף שזה מידע שגוי) שהוא נענש על התנהגות זאת.

ולכן, גם אני מעדיף להתייחס לפרשה, לא על פי "האמת הארכיאולוגית" שלה (אם להתלות באילן הגבוה, אחד העם), אלא לאופן בו הצטיירה בציבור.

למיטב הכרתי וניסיוני הרב, לא מצאתי דופי בהתנהגותו של דוד. להיפך, האופן שבו הוא פעל, טוב יותר מכל חלופה.

מהן החלופות?

א. לתת להם לפגוע בו, אולי לפצוע אותו, לחטוף את נשקו, לחטוף אותו, לרצוח אותו.

ב. לברוח, עם כל ההשלכות של מעשה כזה על דמותו ותדמיתו של צה"ל. אילו ברח, הוא היה ראוי להיענש בחומרה.

ג. לדרוך ולירות. אינסטינקט ההישרדות הוא לירות. אולם דוד גילה איפוק רב, שיקול דעת, מתינות. לא מיהר לשלוף את נשקו, וכשחש בסכנה מוחשית ודרך את נשקו, הסתפק באזהרה, וכל עוד חש שהנשק הדרוך מגן עליו, לא מיהר לירות. כך הייתי מצפה מחייל לנהוג.

מעבר להתנהגותו של החייל בתנאים בהם נמצא, שהיתה ללא דופי, יש לקח מערכתי, שכבר מזמן צה"ל צריך היה להפיק אותו, והוא חימוש חיילי צה"ל בנשק אל-הרג. נשק שיכול לשתק את האויב בלי להרוג אותו, ולגרום לתסבוכות מיותרות. נשק המתאים לסוג של לחימה מול אזרחים. זה יכול להיות שוקר חשמלי, תרסיס גז מדמיע, השפרצת דבק מגע וכד'. בזמני היינו חמושים באלות; לא הפתרון המוצלח ביותר, אך גם הוא היווה פתרון מסוים.

* פרשת "דוד הנחלאווי" היא גם פרשת השימוש ברשתות החברתיות לצורכי מחאה בתוך צה"ל. בלי קשר לסיפור הספציפי הזה, מדובר כאן בבעייה חמורה ביותר, שצה"ל חייב ללמוד להתמודד איתה. מחאות פוליטיות או אחרות של חיילים באמצעות אמצעי התקשורת הללו, עלולות לפגוע קשות במשמעת הצה"לית והיא עלולה להיות הרסנית. האמצעים הללו מהווים בעייה חמורה של ביטחון שדה. מאוד קשה להתמודד עם הבעייה, אך צה"ל חייב למצוא את הדרך לכך. על הצבא לנסח פקודות ברורות בנדון, ולהעניש את העוברים עליהם בחומרה,  למען יראו וייראו.

* ראש השב"כ לשעבר כרמי גילון מאשים את הארגון בחוסר מוטיבציה להתמודד בהצלחה עם פשעי השנאה ("תג מחיר" בכיבוסית), ואומר: "בשב"כ אין לא יכול. יש לא רוצה."

כאשר טוקבקיסטים מתלהמים כותבים כך, ניחא. כאשר אדם כגילון אומר זאת, זאת עלילה חמורה ומבישה. הרי כל בר דעת יודע שאין ולא יכולה להיות כל סיבה שלשב"כ, למשטרה, לצה"ל או לדרג הפוליטי לא תהיה מוטיבציה אדירה לתפוס את הפושעים, להיפך. אז למה הוא אומר זאת? זאת אמירה פוליטית מכוערת, שנועדה להשחיר פני יריבים פוליטיים ולהעליל עליהם עלילות שווא.

אין ספק שעד כה גורמי המודיעין והאכיפה כשלו כישלון מחפיר במניעת הפשעים ובפיענוחם. אולם הסיבות לכך הן אחרות.

א. אופי הפעולה, המבוססת על 2-3 איש היוצאים באמצע הלילה, ללא תיכנון מדוקדק וארגון מובנה, לכפר זה או אחר כדי לבצע את הפשע.

ב. הקנאות של קבוצת הימין הרדיקאלי והתחכום של כמה ממדריכיהם כמו איתמר בן גביר, לימדו אותם איך לא לשתף פעולה עם החוקרים ואיך להקשות על מציאת ראיות משפטיות נגדם.

ג. הסיבה העיקרית – מגבלות החוק הכובלות את ידי גורמי האכיפה. אנשי השב"כ יודעים מיהם לפחות חלק מן הפעילים המבצעים את הפעילות, אך המערכת המשפטית מקילה איתם, בשל היעדר ראיות חותכות.

כאן יש מקום לשינוי – הגדרת פשעי השנאה כאירועי טרור, ומתן כלים יעילים יותר, כמו מעצרים מנהליים ולחץ פיזי מתון, לגורמי האכיפה. המאבק בין מדינה דמוקרטית הכפופה למגבלות החוק ולעתים כובלת את ידי שליחיה, לבין גורמים אנטי דמוקרטיים שאין להם גבולות ועכבות והם מנצלים לרעה את חולשת הדמוקרטיה, מצדיק דרך פעילות של דמוקרטיה מתגוננת.

ולגבי כרמי גילון – במשמרת שלו קרה המחדל הנורא ביותר בתולדות השב"כ: אי מניעתו של רצח רבין. האם גם עליו ניתן להחיל את האמירה, ש"בשב"כ אין לא יכול, יש לא רוצה"? או שמא נכון יותר להחיל על גילון את הביטוי, שמי שיש חמאה על ראשו, שלא יצא לשמש.

* ביד הלשון: בין המשואות והזיקוקים, בין חידון התנ"ך למנגלים, בין פרס ישראל לפטישי הפלסטיק – אחת המסורות הוותיקות של יום העצמאות הוא ההקרנה בטלוויזיה של "גבעת חלפון אינה עונה", סרטו של אסי דיין, שהלך השבוע לעולמו.

רבות דובר ונכתב על השפה "הגששית" – השפעת מכתמי הלשון של להקת "הגשש החיוור" על העברית המדוברת. מרכיב משמעותי בשפה הזו הוא הביטויים הרבים מתוך "גבעת חלפון אינה עונה". ניתן לכנות זאת כשפה "חלפונית".

כמחווה לזכרו של התסריטאי והבמאי היצירתי והמבריק של הסרט, אסי דיין, להלן לקסיקון החלפונית. לא הוספתי הערות המסבירות מי אמר למי מה מתי ובקשר למה. מי שמכירים את הסרט, אינם זקוקים לכך. מי שאינם מכירים... באמת, הגיע הזמן –

אותך לוועדת אגרנט.

אין צבא בעולם שיעצור אותי מלעשות פרצלציה מהפרצוף של הקונצרטינה.

אפילו הציפורים עוד נוחרים על העצים.

ב-48' ספרו יותר.

באתי לדבר איתך בקשר לבקשת בתך של ידך... בקשר לידה של בתך.

בולה בולה איפה את?

בור ועם הספר!

בלי ז'קט, בלי עניבה, בלי החוב? אני מבקש לעזוב!

במקרה עומד לפניך זה שכתב את פקודות מטכ"ל.

בשא"ש (ראשי תיבות של "בבטן של אימא שלך").

גולני הא? – גמאסי.

גיוס שווא של אזרח סרק.

ההרים שלך זה כמו הרוחות שנושבות מעל הדנובה.

החליפה של האיומים.

הפנקס פתוח והיד רושמת.

הרשו לי להציג לכם זמרת מהשורה הראשונה, כיסא 23.

זה לפי אמנת לאס וגאס.

זפטה שמש.

חן חן למתחנפן.

ימין ושמאל רק חול וכולירע.

יעלו אותך בדרגה, תהפוך לש"ד.

כל אוקטן מלמיליאן.

כל היחידה הזאת מניאקים.

לא דובים ולא סולר מקסימום חולר.

לא מבין איזה אינטרס יש למצרים לבוא פה בחום הזה.

לכל פקק יש בקבוק ולכל דלי יש סמרטוט.

למה שלא תחשוב יותר על הדלת לפני שאני נותן לך סטירה אחד בכיוון של הלחי?

לסרג'יו פנית ג'רי קנית.

לסרג'יו פנית לא טעית.

מה זה אשכנזים נהייתם לנו? ככה עושים קפה? אטאללה גיב אל פינג'ן!

מה שעשינו ב-48'... 30 שנה לך תזכור.

מוציא לי שיניים, מה אתה גניקולוג?

מצָפון הים המכונה תיכון. ממזרח ישראל המכונה מדינה.

קמרשהלור"ר (ראשי תיבות של "קצין מטבח ראשי שנותן הוראות ליוסיפון ובא רק לטעום").

שעה, שעה שאני מחפש ים – לא למדו לשים שלט קטן: ים?

שקרנים! המדחום הזה מפגר לפחות בשתי מעלות.

שתוק ותמשיך לצעוק.

* * *

דליס

לילי זלוף – דברים לזיכרה

לילי זלוף, משוררת נפלאה הלכה לעולמה. נולדה בעיראק, בעיר בצרה, וכל כתיבתה נגעה בתרבות ארץ מוצאה. היתה חצויה בין שתי התרבויות. בשיריה הרבתה לתאר את נוף ילדותה. הנהר, סנסני התמר, הבוסתנים, העבאיה על הראש. כתיבתה היתה בלשון גבוהה, כמו נגעה באיזה אלמנט של קודש כשכתבה. מונחים מן הקבלה, המיסטיקה, התפילה – שוזרו בתוך שורות השיר. כשכתבה, כמו שהתה בעולמות גבוהים, ולכן שירתה ייחודית. שיריה נלמדים בבתי הספר כשירה אותנטית על תרבות עיראק.

יהי זיכרה ברוך.

"סלחי אימי"

מאת: לילי זלוף

אחוזת רעד אומר

יום יבוא אימי

והשלום יגיע גם למחוז קברך

אז אשק למצח מצבתך

ריח עפרך יעורר רגש אנוש

בלב של אבן

עירק שנולדנו בה לדורות

באדמתה רחם תשעת ירחיי

אני שהייתי ילדה בעת מותך

סלחי לי אימי על שנדדתי

יום יבוא ואחקוק מחדש שמך

בעלה הדס

רווי במי הפרת וחידקל.

* * *

נעמן כהן

אבא של מאזן השואה והגזענות האנטישמית

חלק שני

היות שהעיתונות עוסקת בימים אלו רבות בקשר שבין השואה והתקומה, השואה והנכבה, ברצוני לסכם את הנושא. חלק מהדברים כבר פורסמו בעבר ועם הקוראים הסליחה.

שואת יהודי אירופה – שואת יהודי ערב –

מלחמת השחרור והנכְּבָּה

בשואת יהודי אירופה אשמים הגרמנים ועוזריהם

בנכְּבָּה אשמים הערבים המוסלמים

הנכְּבָּה – עונש מוצדק ולא מספיק.

הנכְּבָּה – החטא ועונשו

התעמולה הערבית קושרת תמיד את הנכְּבָּה לשואה. עודה בשאראת, סופר, בעל טור שבועי ב"אל-איתיחאד" ומזכ"ל חד"ש לשעבר: פירסם מאמר ב"הארץ" ובו הציג את השאלה הבאה: "במה חטאו הפלסטינים בגלגול הקודם, שמגיע להם עונש נורא כזה – לשמש שק חבטות לקורבנות הנאצים, על רגשות הנקם והאין אונים שלהם. למה נבחרנו, דווקא אנחנו הפלסטינים, להיות האויבים של ניצולי השואה, למה נבחרנו להיות הקורבן של הקורבן?" ["הארץ" 25.1).

התשובה לשאלה במה חטאו הפלסטינים? מתחלקת לשניים:

האם הערבים-הפלישתינאים אחראים לשואה שבוצעה ע"י הגרמנים? התשובה היא כן. לערבים יש אחריות חלקית, ישירה, ועקיפה לשואה. האחריות היא בעזרה ובשיתוף פעולה עם הגרמנים בביצוע ההשמדה. הערבים לא 'נבחרו' להיות 'הקורבן', אלא בחרו במדיניות שיתוף פעולה ישיר עם הגרמנים הנאצים במטרה להשמיד את הקורבן היהודי שנבחר על ידיהם כראוי להשמדה.

הערבים-המוסלמים אחראים לנכְּבָּה, בגלל הניסיון לחסל את מדינת היהודים ואת היהודים תושביה.

אחריות ערבית ישירה לשואה

מייסד הרעיון הלאומי הערבי-פלישתינאי – מוחמד אל חוסייני פעל למען השמדת היהודים ע"פ התקדים של מוחמד בשואת יהודי ערב. ב-28.11.41 הגיע מוחמד אמין אל-חוסייני – המופתי הירושלמי, לפגישה עם היטלר בלשכתו בברלין. המופתי סיפר להיטלר כי הערבים העניקו לו את השם הנערץ של הנביא מוחמד, ונתנו לו את התואר חאג': "הנה בעיראק," התגאה המופתי, "ההמון העיראקי חוזר ואומר: 'אללה חאי אללה חאי \ חאג' מוחמד היטלר ג'אי.' המתורגמן תירגם לגרמנית: אללה חי אללה חי \ עולה הרגל מוחמד היטלר עומד להגיע.

היטלר הסביר למופתי כי בניגוד למה שחושבים, הוא היטלר מעולם לא כתב על "ארים" מול "שמים" אלא, רק על "ארים" מול "יהודים". היטלר הכריז על המופתי כ"ארי של כבוד".

"התנאי הבסיסי שלנו לשיתוף פעולה עם גרמניה," אמר מוחמד אמין אל-חוסייני להיטלר, "הוא מתן יד חופשית להשמיד את היהודים מפלשתינה ומהעולם הערבי, ולפתור את הבעייה היהודית באופן שהולם את שאיפותיהם הלאומיות והגזעיות של הערבים, לפי השיטות המדעיות שפותחו על ידי גרמניה לטיפול ביהודים."

היטלר השיב לו: "היהודים שלכם," והוסיף: "מטרתה היחידה של גרמניה, עם כיבוש המזרח התיכון, תהיה השמדת היסוד היהודי."

היטלר קישר אותו עם קבלן הביצוע – אייכמן. המופתי ביקש לראות במו עיניו את השמדת היהודים. אייכמן ארגן לו ביקור באושוויץ. המופתי התרשם, אבל דחק בשומרים הממונים על ההשמדה בגזים להיות יותר חרוצים במאמציהם.

על  פי המודל של אושוויץ הוא תיכנן הקמת מחנה השמדה ליהודים באזור שכם. המופתי רשם ביומנו: "אמשיך בלחימה עד להשגה המוחלטת של הכיליון הסופי של היהודים."

בשידור ברדיו הנאצי, הוא קרא: "הרגו את היהודים בכל מקום שבו אתם מוצאים אותם – למען אללה, ההיסטוריה והדת."

בארצות הבלקן עסק המופתי אישית בהקמת דיביזיות מוסלמיות ופיקח אישית על פעולתן בהשמדת יהודי בוסניה והונגריה.

כעזרה לגרמנים יזם מוחמד אל-חוסייני פעולה גם בארץ ישראל. במבצע "אטלס" צנחו חמישה נאצים באזור יריחו. הצונחים שלושה גרמנים ושני ערבים, הצטיידו ברעל ארסן המספיק להרעלת מאתיים וחמישים אלף יהודים. מטרתם היתה להרעיל את מעיינות "ראש העין" וכך לרצוח את יהודי תל אביב והסביבה. על חסן סאלמה, סגנו של המופתי, הוטל להוביל את החולייה. לאחר חילופי אש לכדו הבריטים חלק ממשתתפי המבצע באזור יריחו. חסן סאלמה הצליח להימלט.

https://www.youtube.com/watch?v=pSckkTDzUvM

אחריות עקיפה: בהשמדת כמיליון יהודים ע"י פעולה נגד עלייתם לארץ

כתוצאה מהתנגדות הערבים לעליית יהודים קיבלה ממשלת בריטניה את "הספר הלבן", ואסרה על עליית יהודים. לפחות מיליון יהודים היו יכולים להינצל אלמלא המדיניות הערבית.

לערבים יש אחריות עקיפה בהשמדת כמיליון יהודים.

הקמת מדינת ישראל לא בגלל השואה אלא למרות השואה ­– 

הנכְּבָּה היא העונש

בתעמולה הערבית מוטמעת ההנחה שחטאי הגרמנים הם שהביאו להקמת מדינת ישראל, שהוקמה בגלל השואה, והערבים הם הקורבנות של הקורבנות, אך לא היא.

מדינת ישראל לא הוקמה בגלל השואה, אלא למרות השואה. שלוש שנים לאחר שחרור מחנות ההשמדה הגרמניים, עורר ידידו ורעו של היטלר, מנהיג ערביי ארץ ישראל – המופתי הירושלמי – מוחמד אל-חוסייני, את כל ערביי העולם להשמיד את שארית הפליטה – היישוב היהודי בארץ-ישראל. הגרמנים, חשב המופתי בסיפוק, כמעט והגשימו את חלומי. לא נשארו מספיק יהודים שיוכלו להקים מדינה. המופתי חישב בדקדקנות: הגרמנים איבדו רק 8-10 אחוז והיהודים 30 אחוז, הגיע הזמן להשלים את המלאכה!

מוחמד אל חוסייני אירגן את הערבים למלחמה. הוא נתן הוראה לסגנו חסן סלאמה (זה שהוצנח בשליחות הנאצים להרעיל את מקורות המים של היהודים) להתחיל לפעול. יום לאחר החלטת האו"ם ב-30 בנובמבר 1947 בשעה 8:12 – חסן סלאמה הוציא לפועל התקפה על אוטובוס 2094 שנסע מנתניה לירושלים. נהרגו חמישה יהודים. התקפה זו פתחה את "מלחמת השחרור", והביאה לערבים את ה"נאכְּבָּה". "מלחמת השחרור" הביאה לשחרור העם היהודי משלטון זר ולשחרור חלק מארץ ישראל מכיבוש ערבי.

הנכְּבָּה – עונש מוצדק

הנכְּבָּה של ערביי הארץ ב-1948 היא עונש מוצדק על ניסיון רצח, מפני שהיא תוצאה של מלחמת אזרחים שפתחו בה ערביי א"י נגד היהודים, ובהמשך פלישת צבאות מדינות ערב. כאשר רוב  האוכלוסייה הערבית השתתפה במאמץ המלחמתי ובתמיכה אידיאולוגית, שמטרתה חיסול טוטלי של היישוב היהודי.

בניגוד לתעמולה הערבית לא היה טיהור אתני של ערבים. בשטח המדינה היהודית נשארו ערבים רבים. לעומת זאת בכל מקום שם השתלטו צבאות הכיבוש הערבי, צבא הכיבוש העבר ירדני על יהודה ושומרון, וירושלים העתיקה, צבא הכיבוש המצרי על רצועת עזה, וצבא הכיבוש הסורי על צפון הכנרת, שם לא נשאר יהודי אחד, שם בוצע טיהור אתני מוחלט.

לאחר מלחמת השחרור טוהרו כל שטחי הכיבוש הערבי (למעלה מ-13 מליון קמ"ר) מיהודים (גם מנוצרים) – לעומת זאת ערבי א"י שברחו או נאלצו לעזוב את בתיהם עקב המלחמה בה הם פתחו, עברו לכל היותר כמה עשרות קילומטרים ממקומם, לא היה ערבי אחד שהוכרח להתיישב בגלות מחוץ לשטח כבוש ערבי.

הערבים מאשימים את היהודים בפשע "הכיבוש", אבל יש לזכור כי השטחים הכבושים ע"י האימפריאליזם והקולוניאליזם הערבי והגזענות המוסלמית הם למעלה מ-13 מיליון קמ"ר. יותר מכל יבשת אירופה, ששטחה רק 10,600,000 קמ"ר. כיבושי הערבים היו גדולים יותר. רק הצרפתים, הספרדים, הפורטוגזים, האיטלקים, המלטזים, הארמנים, והגאורגים הצליחו לסלק את הכיבוש הערבי ולפרק את כל ההתנחלויות הערביות הבלתי חוקיות. (הפרסים גם כן חלקית הצליחו). מי לא הצליחו: המצרים-האגיפטים (נלחמו נגד הכיבוש הערבי 300 שנה), הבֶּרְבֶּרִים בצפון אפריקה. הכורדים, האשורים, המרונים, היהודים.

הנכְּבָּה – עונש מוצדק ולא מספיק

הנכְּבָּה הוא עונש מוצדק אבל אינו מספיק, מפני שהערבים ממשיכים בניסיון שבו נכשלו.

לסיכום:

בשואת יהודי אירופה אשמים הגרמנים ועוזריהם

 בנכְּבָּה אשמים הערבים המוסלמים

 הנכְּבָּה – עונש מוצדק ולא מספיק.

השאלה מה לעשות היום?

השאלה החשובה היום היא, מה יחס הערבים-המוסלמים היום אל דברי מוחמד כלפי היהודים ומעשיו – חיסול יהודי ערב. האם הם רואים אותם כמופת מוסרי, (לכן בעבר הם תמכו ביוזמת מנהיגם מוחמד אל חוסייני לחבור אל היטלר למען השמדת היהודים), או שהם רואים את דברי מוחמד ומעשיו כלפי היהודים היום כגזענות ולכן הם רואים בשלילה את השתתפותו של מנהיגם מוחמד אל חוסייני בהשמדת היהודים.

היחס המוסרי הזה הוא הקובע כאן את ההווה, ויקבע את העתיד.

שואת יהודי ערב

הגזענות הערבית-מוסלמית היא המקור לתהליך הדה-לגיטימציה של מדינת ישראל, ולתביעה לחיסול מדינת ישראל ולהשמדת היהודים. כשמוחמד יסד את "האומה המוסלמית" הוא ניסח תורה אנטי יהודית: "היהודים הם קופים וחזירים שיש לרודפם לענותם ולהשפילם, ולהשמידם" (קוראן סורה 5 פסוק 60 סורה 7 פסוק 163, סורה 9 פסוק 29). "התנאי לגאולה ותחיית המתים הוא השמדת היהודים" [חדית'], בפועל הכריז מוחמד: "לא תהינה שתי דתות בארץ הערבים!" וביצע טיהור אתני בארץ עֲרָב. כשסירבו היהודים להתאסלם, הוא ציווה לרצוח את כל הגברים ולאסלם בכפייה את הנשים והילדים ולמכור אותם לעבדות. עד היום "עֲרָב" הינה הארץ היחידה בעולם שעל-פי החוק חייבת להיות "יודן ריין" – נקייה מיהודים. יהודי יכול לבקר היום באושוויץ, פונאר, טרבלינקה, אבל לא בגיא ההריגה של אַל-מַדִינָה.

בניגוד להיטלר, ששמר את תוכנית ההשמדה בסתר, החמאס מפרסם במצעו בגלוי את תוכניתו להשמדת היהודים: אמנת החמאס: (סעיף 7) (החמאס עלה לשלטון בבחירות חופשיות בקבלו אחוז גדול יותר של קולות מקרב הפלישתינאים משקיבלו הנאצים בגרמניה). אמנת תנועת ההתנגדות האסלאמית – פלסטין (חמאס) פלסטין, 1 במחרם 1409 להג'רה, 18 באוגוסט 1988 – "בשם אללה הרחמן והרחום, ישראל תקום ותוסיף להתקיים עד שהאסלאם ימחה אותה, כפי שמחה את מה שקדם לה," [דברי] האימאם החלל הקדוש [במקור שהיד] חסן אלבנא, רחמי אללה עליו שהרי השליח [מחמד], תפילת אללה עליו וברכתו לשלום, אמר: 'לא תגיע השעה [יום הדין] עד אשר יילחמו המוסלמים ביהודים ויהרגו אותם המוסלמים, ועד אשר יסתתר היהודי מאחורי האבנים והעצים, ו[אז] יאמרו האבנים והעצים: 'הו מוסלמי, הו עבד אללה, יש יהודי מתחבא [מאחורי], בוא והרגהו'." ([חדית'] אשר מופיע אצל אל-בח'ארי ומסלם.

 בניגוד לגרמנים שחלקם התנגדו לאידיאולוגיה הגזענית-חסלנית הנאצית (למשל הסופר תומס מאן או הזמרת מרלין דיטריך) עד כה טרם נמצא עֲרָבי-מוסלמי, איש רוח או פעיל ציבור, ולו אחד, בכל רחבי העולם הערבי שהביע התנגדות לדברי מוחמד המצוטטים במצע הגזעני-חסלני של החמאס.

גרמניה עשתה חשבון נפש. העֲרָבים טרם עשו חשבון נפש. יהודי לא יכול לבקר עד היום בגיא ההריגה של אַל-מַדִינָה, מפני שהיא מוכרזת ע"פ החוק הנהוג בעֲרָב כ"יודן ריין".

שואת יהודי ערב משמשת עד היום כמודל מוסרי כאשר הערבים בכל העולם, גם ערביי ישראל, קוראים בהפגנותיהם: "ח'ייבַּר ח'ייבַּר יא יהוד, ג'ייש מוחמד ס-יעוד (خيبر خيبر يا يهود, جيش محمّد سيعود)" שפירושה: "ח'ייבַּר ח'ייבַּר, יהודים, צבא מוחמד עוד ישוב!" דוברי ארגון חִזבאללה מזכירים את קרב ח'ייבַּר ומשווים את הצלחתו במאבקו במדינת ישראל להצלחה בקרב זה. רקטות פג'ר 5 שנורו ב-28 ביולי 2006 לעבר עפולה, ומאוחר יותר לעבר בית שאן, עפולה וחיפה נקראות על ידי חזבאללה "רקטות ח'ייבַּר". 

שימו לב לצילומי שרידי מבצרי היהודים בח'ייבר:

http://www.youtube.com/watch?v=3GhcCdqCz5E&feature=player_embedded

 המופתי של תנועת הפת"ח מוחמד חוסיין, קורא לממש את דברי מוחמד, ולהשמיד את היהודים הקופים והחזירים:

 http://www.youtube.com/watch?v=qHV2SZmkhug

התנערות מהגזענות האנטי-יהודית

רק התנערות גורפת של הציבור הערבי וההנהגה הערבית מכל אידיאולוגיה גזענית אנטי יהודית, תוביל לשלום הנכסף, שלום בו יזכו שני העמים לעצמאות ולריבונות.

הגזענות האנטי-אשכנזית והנראות המרוקאית

בסדרת הטלוויזיה החדשה "זגורי אימפריה" מוצגת משפחת מרוקאית מרובת ילדים ועצבים. משפחה זגורי מוצגת כמשפחה פרימיטיבית השקועה באמונות טפלות. כולם כל הזמן מחרפים ומקללים אחד את השני, משקרים וגונבים. ממש תסריט גזעני-אנטישמי. הבן המוצלח קצין הצנחנים, שמשחק עוז זהבי, הורחק מהבית וזכה לחינוך טוב ומוגדר כאשכנזי וחברתו הקיבוצניקית מקבלת את הכינוי "מיונז".

לו היה כותב  את התסריט אשכנזי מיד היה מוקע ע"י עדת הגזענים האנטי-אשכנזים כגזען, אבל התסריטאי מאור זגורי הוא מרוקאי.

כבר כתבתי על הגזען האנטי-אשכנזי רועי חסון שבדומה לגבלס שורף ספרים של אשכנזים.

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/00918001.pdf

והנה אותו גזען בטורו במקומון תל אביב 25.4.14 אכן מלין על ההשתקפות השלילית של משפחת זגורי בסדרה, אבל הוא טוען שיש חשיבות רבה במה שהוא מכנה "נראות" יש חשיבות רבה שמשפחות מן הסוג הזה תהיה להם נראות בטלוויזיה.

היות ויש משפחות רבות מעדת "המערביים-המוגרבים" שאינן כה שליליות, אני סבור שמוטב היה לתת להם דווקא את הנראות.

המסוממת תמר זנדברג ושלטון החוק

ח"כ תמר זנדברג ממרצ  מתנאה בכך שהיא מעשנת קנאביס. "זה מעשה נורמטיבי לחלוטין," היא אומרת.

http://rotter.net/forum/scoops1/96115.shtml

איני נכנס לוויכוח אם יש להתיר סמים קלים או לא, והאם אנו רוצים לחיות בחברה של מסוממים, והאם תמיכתה של זנדברג באבא של מאזן בסירובו להכיר בקיומו של העם היהודי הוא תוצאה של היותה מסוממת, אבל יש כאן בעייה חמורה יותר.

בדומה לח"כ זנדברג גם אנשי כת החשישיים ("מעשני חשיש" בערבית "חשישיוּן"), הרוצחים, שהיו לוקחים חשיש ורוצחים (מכאן המילה Assassin) – סברו ש"זה מעשה נורמטיבי לחלוטין."

הוויכוח אינו על נורמות אלא על שלטון החוק. במדינת חוק יש לכבד את החוק. לא יעלה על הדעת שכל אחד במדינה, קל וחומר חברת כנסת יחליט איזה חוק הוא מקיים ואיזה לא.

באיזה נימוק תוכל החברה זנדברג לצאת למשל נגד אנשי תג מחיר? הלא גם הם רואים את מעשיהם כ"נורמטיביים לחלוטין." אם היא מפרה את החוק מדוע שהם לא?

על המתנחלים ביצהר, הבדואים, ערביי הגליל, החרדים, הדרוזים בדליית אל כרמל שמסלקים שוטרים,  ועל חברת הכנסת זנדברג לכבד את החוק.

ללא שלטון החוק לא תשרוד הדמוקרטיה, ויהיה רק חוק וסדר של דיקטטורה.

נתן זך – הארי זייטלבך – גוי קתולי

בראיון של בן עזר עם ראובן שהם על שירת נתן זך ("חדשות בן עזר" גיליון 938) הושמטה עובדה מהותית. אומר ראובן שהם: "זך מעולם לא היה 'עולה', תמיד היה מהגר שדברר מהגרים כמוהו."

יש כאן השמטת עובדה מהותית. זך היה "מהגר" ולא "עולה" משום שלא היה יהודי. זייטלבך-זך היה נוצרי קתולי.

זו תופעה היסטורית ראשונה וייחודית. בפעם הראשונה בהיסטוריה היהודית אנו עדים למשורר עברי שאינו יהודי. נכון, זייטלבך-זך היה חילוני, אבל יש הבדל מהותי בין חילוני יהודי – לחילוני נוצרי. עולם שלם של תרבות מפריד בין השניים. אימו של זך היתה איטלקייה קתולית שהיתה מנוכרת מן העולם היהודי במקרה הטוב, לכן כמשורר היה זייטלבך-זך (בניגוד לאלתרמן ולעמיחי) מנוכר ממכלול העולם היהודי, ונעדר ממה שאנו מכנים: "נפש יהודי" ו"אהבת ישראל". ורק מתוך היעדר זה ניתן להבין את מילותיו.

* * *

ראובן שדה

זילות חיי החיילים שלנו

שלושה ערבים תקפו מ"מ שניווט לבדו באיזור לטרון, שלא מעבר לקו הירוק. (היינו, בשטח המדינה לפני 67'). 

המ"מ לא היה יכול להפעיל את נשקו כיוון שמפקדיו הרכיבו עליו תותב המונע ירי. הוא נשלח למשימת ניווט בדד בלילה על צירי גישה מישראל  לכפרים פלסטיניים שליד לטרון. 

מפקדיו העדיפו שחייליהם ינועו ללא הגנה אישית מאשר יפעילו בשעת הדחק את שיקול דעתם באם להשתמש בנשק.  ומדובר בקבוצת ניווט על טהרת הקצינים שמשרתים ביו"ש. היינו מתורגלים ומתודרכים.

זה בלתי נסבל – הסבירות שקצין שכזה יפעיל לרעה את נשקו  היא נמוכה מאוד לעומת הסבירות שקרוב לכפרים אלו הוא יתקל בפח"ע על רקע שב"ח בישראל ועל רקע לאומני גם כן, ויוכרח בכורח הנסיבות להפעילו. 

אי האמון בשיקול הדעת והתבונה אפילו של קצינים מראה עד כמה הטהרנות המחשבתית הגיעה – ביוצרה מערכת בלתי נסבלת במציאות הקשה בה החיילים הללו פועלים – פיוריזם ערכי של קדושת החיים, אך של הצד השני בלבד. 

הפירוש המעשי – זילות של חיי החיילים שלנו.

במילים פשוטות – הפקרת חייהם ליד המקרה, והמקרה הוא די שכיח. וכך אכן קרה כאן. המ"מ הזה מאושפז עתה כשהוא סובל מזעזוע מוח משמעותי לאחר שהיכו אותו בראש ובגוף. 

סולם ערכים שכזה הוא בלתי נסבל ומעוות על-פי כל קנה מידה מוסרי ומעשי. לא ניתן כך לתפקד ויש לקרוא להורים ולכל מי שרציונלי להקים קול זעקה.

את המקרה של דוד הנחלאי גימדו ע"י הדגשת העבר ההתנהגותי שלו, והנה בו-בזמן קרה מקרה מצער זה ועכשיו ברור שאכן יש בעייה קשה בצבא בעניין הנהלים לפתיחה באש ובעיקר בצורה שהם נאכפים בשטח ע"י הפיקוד הבינוני ואולי גם מעליו.

הבעייה היא כנראה בעיקר באופן ההפנמה של הנהלים עד כדי רפיסות של הדרג הלוחם הנמצא במישורי חיכוך עם אוכלוסייה עוינת. 

* * *

מוטי הרכבי

טכס יום זיכרון מרגש בשגרירות בבייג'ין

והעיוותים הצורמים של אילנה דיין

השתתפתי גם השנה בטכס מרשים ומרגש בשגרירות ישראל בבייג'ין, סין. השגריר מתן וילנאי, גיבור מלחמה, ששיכל אחים לנשק ריגש כמו בעבר את כל השומעים. הוא דיבר מהלב לליבות כולנו. בסוף הטכס הוקרן סרט מרגש לא פחות "זרעי קיץ" סיפורן של 4 אימהות ששיכלו את בניהן בטנק אחד במלחמת לבנון השנייה. אילנה דיין טרחה להכניס לסרט "עיוותי הכיבוש" בושה וחרפה לה ולחבריה שאפילו ברגע קדוש זה מוכרחים ללכלך:

http://www.kr8.co.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=916399

 המשפט שריגש אותי במיוחד בטכס היה "חייבים לזכור שבזכותם אנו כאן" (אני יודע זה לא משפט חדש אבל תמיד נכון תמיד מרגש). הסרט היה מרגש עד לדמעות לא בזכות המפיקה ה-----ת, אלא בזכות האימהות. הן דיברו מהלב.

אילנה דיין ניסתה שוב ושוב למשוך אותן בלשונן וכשלא הצליחה פלטה: "מה בעצמו הוא רצה לתקן את כל עוולת הכיבוש" היא כן הצליחה להאשים את אולמרט, פרץ ורמטכ"ל.

 ע"פ אילנה דיין המלחמה פרצה לא בגלל שחיי הצפון הפסיקו לפעול, אלא בגלל האגו של אולמרט, פרץ והרמטכ"ל. אם לאילנה דיין מותר לקבוע מהן הסיבות למלחה גם לי מותר: 

הסיבות לפריצת המלחמה הן אילנה דיין חבריה – שכפו על הדרג המדיני נסיגה בהולה מלבנון שהביאה את נסראללה ואת הטילים של איראן לגבולנו הצפוני. 

הסיבה שהמלחמה הסתיימה כמו שהסתיימה היא שוב אילנה דיין וחבריה שכפו על הדרג המדיני ניהול כושל של המלחמה, עם המשפט הכל כך גרוע "לא יצאנו מלבנון כדי להיכנס לשם." כלומר, נסראללה אל תדאג, לא ממש אנו מתכוונים להזיק!

* * *

אוריה באר

אימא ז"ל – מורה בישראל

בימים אלה מלאו שלושים ושלוש שנים לפטירתה של צפורה, אימנו ז"ל. אימא לא היתה לוחמת גדולה, לא שרה בישראל, וגם לא  אישיות רמת מעלה. היא היתה מורה בישראל, אם לילדים, ומי שבחייה סימלה את  אלפי הנשים האלמוניות שסייעו להקים את המדינה ולקומם את השפה העברית הנשכחת.

אימא נולדה בחברון, כבת למשפחה מאוד חרדית. אביה, בוגר ישיבת וולוז'ין, היה השען היהודי היחיד בחברון, ומי שהקדיש את מרבית שעותיו ללימוד תורה וגמרא. ואולם סבא שלמה ז"ל היה ליברלי  בדעותיו, למרות חרדיותו. הוא טען בתוקף בפני רבני הקהילה הקיצוניים שגם לנשים מותר ללמוד לקרוא ואף לעסוק בתורה. כאשר סירבו רבני הקהילה להאזין לו, קם ועזב את חברון, סמוך לשנת 1910, ועבר עם כל בני משפחתו להתגורר בנוה שלום, ליד נוה צדק, בקרבת תל אביב.

בגיל צעיר החלה אימא ללמוד בבית הספר אליאנס בקרבת מקום. שם למדה צרפתית, ואף תורכית. המורה לתורכית היה לא אחר מאשר משה שרתוק הצעיר, לימים משה שרת, לימים שר החוץ של מדינת ישראל, ולימים אף ראש הממשלה שלה. עד סוף ימיה ידעה אימא לפטפט דרך לצון בתורכית, ואף לימדה אותנו הילדים פרק או שניים בשפה זו.

שנת 1916, או סמוך לכך, גורש אביה, שהיה נתין רוסי – על ידי התורכים לאלכסנדריה. משם שלח בדרך לא דרך כספים למשפחתו, שהיתה נתונה כמעט לחרפת רעב. כך היה עד שנת 1918, כשחזר לארץ לאחר מפלת התורכים במלחמה. אימא, המשיכה בינתיים ללמוד בסמינר למורות בנוה צדק, ולימים סיימה את הסמינר וזכתה לתואר מורה. כיום אגב, נמצא במקום תיאטרון נווה צדק. מי זוכר  את בוגרות הסמינר שלמדו שם, שימשו מורות בישראל והרביצו תורה בכל מקום אליו הלכו?

אימא רצתה לעבוד כמורה בארץ ישראל, אך דוד ילין, ראש הוועד הלאומי דאז, אמר לה בחיבה ובצער: "ילדתי החביבה, אין אפילו מקום עבודה אחד למורה בארץ ישראל. אבל יש מקום למורה בקהילת רודוס. סעי לשם, בינתיים."

אימא, בלית ברירה, הפליגה לרודוס. שם  לימדה בהצלחה, ובמשכורת גבוהה יחסית, את ילדות הקהילה היהודית. ראשי הקהילה אהבו אותה. האימהות והתלמידות היו כרוכות אחריה. הצעירים העשירים חיזרו אחריה והבטיחו לה עולם ומלואו אם רק תואיל להינשא להם.

אימא סירבה. היא רצתה לחזור לארץ ישראל. כעבור שנת לימודים אחת בלבד היא עזבה את הקהילה היהודית במקום  וחזרה לנוה שלום. כאן לא ציפה לה איש. המצב הכלכלי בארץ היה בכי רע. ודוד ילין הרים שוב את ידיו ואמר בתחינה:

"אין מקום למורה בסביבה. יש מקום רק במושבה כינרת. סעי לשם."

בלית ברירה נסעה אימא לכנרת, והיתה למורה בבית הספר הפעוט שבמושבה הרחוקה מוכת הקדחת. שם הכיר אותה אבי, שהיה פועל חקלאי עני ומרוד במושבה, אך חרוץ כמו שד, ושש לתגרות עם בדואים במעלה ההר, כאשר היו גונבים ושודדים את איכרי המושבה.

היא נישאה לאבי, שחיזר אחריה חיזור נמרץ, והם התגוררו בחדר דחוק שכור מיספר שנים. שם נולדו שני אחיי  הבוגרים: שאול ז"ל ואמנון ייבדל לחיים ארוכים,

בכינרת זכתה אימא להכיר את המשוררת רחל ולהתיידד איתה. רחל היתה דחויה באותם ימים בשל מחלת השחפת, והיא כמעט הורחקה מקבוצת כינרת, אליה השתייכה, ונאלצה לעזוב את המקום. עם זאת, זכתה לאהבה ולהערכה רבה במושבה כינרת עצמה. האיכרים לא חששו ממחלתה.

באחד מביקוריה במושבה ראתה רחל את אימא מובילה בעגלת ילדים את אחי הבכור שאול. היא עצרה, ליטפה בחום את פניו ואמרה בצער כשהדמעות בעיניה: "כמה אני מקנאה בך. בן לו היה לי..."

זה היה בשנת 1927. שנה לאחר מכן כתבה רחל את השיר "עקרה" המתחיל במילים: "בן לו היה לי. ילד קטן. שחור תלתלים ונבון..."

 אחי שאול היה שחור תלתלים. עד סוף ימיה, טענה אימא שרחל קיבלה השראה לכתיבת השיר מאחי הקט שאול.

אימא המשיכה לעבוד כמורה במושבה, אף שהיו לה כבר שני ילדים. אך בשנת 1930, או סמוך לכך, חלו שניהם בקדחת, והיו על סף המוות.

"עליכם לעזוב מיד את המושבה הזאת מוכת הקדחת," הִתרה בהם הרופא מטבריה. "אבל מיד."

אבא סירב בתחילה, אך נאלץ לעשות כן, משהחמיר מצבם של אחיי. היתה לו כבר מכונית פורד ישנה בהם הסיע סחורות ומוצרי חלב של הקיבוצים בסביבה, והוא הרוויח טוב. אך בלית ברירה, ובלב כמעט שבור, עזבה אימא את כל חברותיה במושבה והם עברו לטבריה ומשם לתל אביב.

כאן עבדה אימא כמורה בבתי ספר של אותם ימים, עד שברבות הימים נולדנו גם אני וגם אחי יונתן, ואימא נאלצה להפסיק לעבוד.

 עד סוף ימיה, היתה אומרת, ספק בצער, ספק בקורטוב של בדיחות הדעת:

"אני הקרבתי את עצמי למענכם ילדיי. אהבתי מאוד את השפה העברית ואת תלמידיי. אבל אתם ניצחתם במערכה הזאת."

אימא לימדה עברית,  ואף הדריכה מורים בדקדוק השפה העברית. אני זוכר אותה באחרית ימיה יושבת שפופה על המאמרים שאבא ז"ל, היה כותב ל"דבר" והיא מתקנת אותם בשקידה ואומרת במורת רוח: "חיים מתי סוף סוף תכתוב עברית כהלכה?"

וזיכרון אחרון: אימא שוכבת בבית החולים על ערש דווי, ימים אחדים לפני מותה. לידה שוכבת אישה פולנייה ומדברת עברית איומה. אימא ממש סובלת. היא אוחזת בידי ואומרת:

"אורלה, בבקשה ממך, תקן את העברית שלה.. ככה לא מדברים עברית."

 אימא, ממחוללי השפה העברית ודקדוקה, הלכה לעולמה ימים אחדים לאחר מכן.

בשנת 1987 הוצג בתיאטרון "הספרייה" ברמת גן המחזה "כאילו בחלום" פרי עטי, שהיה בעצם דרמה רומנטית על פרשת אהבתם של אבי ואימי במושבה כינרת באמצע שנות העשרים.

יהי זכרם ברוך.

 * * *

תקוה וינשטוק

חידון הציונות של משפחת שלוש

ההסתדרות הציונית והמועצה הציונית בישראל הכריזו על חידון הציונות למשפחות. חידון ראשון מסוגו שיתקיים בארץ ובעולם וישודר בטלוויזיה במוצאי יום העצמאות. הפרס למשפחה הזוכה: טיול בעקבות תחנות חייו של חוזה הציונות בנימין זאב הרצל עד הגעתו לירושלים.

כמה טוב, הרהרתי, שעורכים סוף סוף שאלות בנושא! שלמושג ציונות, שרבים סבורים כי כבר עבר עליו הכלח יש עדנה והוא מורם על נס!

אמנם הכינוי "חידון" נראה לי נחות במקצת, מזכיר שעשועונים ובידור, אבל הרי גם השאלות בתנ"ך ביום העצמאות מכונות חידון. אז אנחנו בחברה טובה. חידון התנ"ך בצהרי יום העצמאות וחידון הציונות החדש בסופו. חידון התנ"ך אישי וחידון הציונות מיועד לצוות משפחתי, שכל בני הבית יזכו במצווה.

    משפחת שלוש נרשמה לחידון והציעה שחבריה הסבורים שהם בקיאים בציונות ייקחו בו חלק. השלוּשים הם משפחה מאוד ותיקה ומכובדת שעלתה לארץ מאלג'יר כנראה בשנת 1884 (אין תיארוך מדויק לימים הרחוקים ההם)

 [אהוד: את טועה. אהרן שלוש נולד בעיר הנמל אוראן שבאלג'יריה. בראשית שנות ה-40 של המאה ה-19 עלה לארץ עם הוריו אברהם  ושמחה.‏ המשפחה התיישבה, תחילה בחיפה, ולאחר שעברה לשכם ולירושלים, קבעה לבסוף את משכנה ביפו. בגיל צעיר התייתם מאביו. בהדרכת גיסו, אלתר לוריא, רכש את מקצוע הצורפות. במקביל החל לעסוק גם בחלפנות. והיה מבוני נווה צדק, השכונה העברית הראשונה מחוץ לחומות יפו, ומבוני תל אביב. סיפור עלייתה וטביעת שניים מבניה של משפחת שלוש בנמל חיפה [עכו!] הוא מהסיפורים הקלסיים בתולדות העליות. ויקיפדיה].

לחידון נרשמו עדי כהן, יזם בגמלאות, דור שלישי לאהרון שלוש אבי השושלת בארץ, גדי שלוש, מורה דרך, אף הוא נין למייסד השושלת, ותומר שלוש, ה"בנימין" שבחבורה, דור רביעי. גם אני נרשמתי. בעלי המנוח המשורר ירוחם לוריא היה שלוּשי מצד אימו.

הייתי אישה יחידה בצוות, יחידה שלא נולדה שלוש, והמבוגרת ביותר. בדיעבד הסתבר – המתחרה המבוגרת ביותר בכל הצוותים. חשבתי שאני מתאימה: גם משפחתי, משפחת מיכל הכהן, ותיקה שבוותיקות. לערך כשעלו שהשלושים מאלג'יר ליפו עלו הכהנים מליטא לירושלים. מיכל הכהן, סבא רבא שלי, היה מעורכי "הלבנון", העיתון העברי הראשון בארץ, ומשבעת בוני "נחלת שבעה", מהשכונות הראשונות מחוץ לחומות ירושלים. כל ימיי אני בארץ והציונות טבועה בישותי.

הצוות שלנו לקח את החידון במלוא הרצינות וקיים מפגש הכנה. מיקי כהן, אחיו של עדי המשתתף בחידון, חיבר עבורנו שאלון מקיף ביותר: הרצל, הקונגרסים הראשונים, ההתיישבות, ההגנה, מלחמות ישראל...

הצלחתי להשיב על שאלות מעטות בלבד ומיד התגלתה לי האמת הערומה: ותק לחוד וידע לחוד – והידע שלי בציונות קטן בהרבה משדימיתי. זעיר פה זעיר שם, ותאריכים הס מלהזכיר. בשעתו ודאי ידעתי יותר אך כבר הספקתי לשכוח... וזה רק החידון הפרטי שלנו. מי יודע מה יהיה בחידון על באמת! הלוואי ויכולתי להסתלק מיד מכל העסק! אבל הבושה... להפסיד במלחמה עוד בטרם החלה? תקוותי הייתה שבקרב הזה עומדים לצדי שלושה מגינים. מה שאני לא אדע ודאי ידעו הם.

איך מתכוננים למין חידון כזה, הראשון מסוגו? הרי לא אשנן בעל פה את כל הספרים על תולדות הציונות! השאלון של מיקי הפך לאורים ותומים שלי. עברתי עליו שוב ושוב, חשה  כמו לפני בחינות הבגרות על כל העצבנות, כאבי הראש והבטן.

לא ברור לי מה חשו חבריי לצוות. אני הגעתי ל"היכל התרבות" באור יהודה לשלב הראשון בחידון, בדפיקות לב לא מעטות. פגשנו שם שמונה משפחות שזכו בחידונים בפריפריה. מיד עטו עלינו צלמי הטלוויזיה וצילמו כל אחד מאתנו לחוד וכולנו יחד מלפנים וגם מאחור. ברור. הטלוויזיה היא המחותנת הראשית כאן. כל המשתתפים נשאלו על חייהם וייחוסם המשפחתי, וקיבלו הדרכה מניין עולים לבמה והיכן עומדים עליה. התברר שהשאלות רובן בשיטה האמריקאית: יש ארבע תשובות – שלוף מהן את המתאימה. הכול מופיע על לוח אלקטרוני וכל  מענה יאות זוכה במאה נקודות.

אנו עלינו לבמה ועם רב הגיע לאולם, קרובים וידידים שבאו לעודד את מתחריהם. המנחה, דן כנר, הציג אותנו והיפנה לכל משפחה את השאלות שנועדו לה. הן המריאו מהקל אל הכבד כשהשאלות האחרונות כבר כבדות למדי. מרוב התרגשות  זכורות לי רק שאלות מועטות: באיזה שנה התקיים הקונגרס הציוני הראשון? (1897). מה שם  הרמטכ"ל הראשון? (רא"ל דורי). חומה ומגדל הראשון? (תל עמל). מי הסופר שכתב בעמידה? (ש"י עגנון), וגם: מי היהודה שעל שמו העיר המארחת, אור יהודה? (הרב יהודה אלקלעי). מזל ששאלה קשה זו לא נפלה בחלקנו...

לבסוף נותרנו שלוש משפחות באותו ניקוד מירבי, וכל משפחה מהשלוש בחרה נציג לשאלה הסופית, לכולם הוצגה אותה שאלה: נקוב בשם של נגיד בנק ישראל.

שני הנשאלים הראשונים זכרו בשם את הנגיד הראשון, ד"ר ברט והאחרון – סטנלי פישר. לרוע המזל הנציג שלנו נשאל אחרון ואחרי שהשמות הנודעים כבר נתפסו לא נשתייר לו שם נוסף. יצאנו מהמשחק.

לא אסון, שיוועתי לנחמה. לא נסייר בעקבות הרצל אך אנו בין שלושת הגדולים, על סף הניצחון... ואישית – התפטרתי מכל קדחת החזרות. אבן נגולה מראשי העייף. בלילה ישנתי בשלווה.

אבל – מזל או לא – בכל זאת הועלינו לשלב הסופי. אולי סברו המארגנים ששאלת הנגיד היתה קשה מדי ושמא החליטו שכל שלוש המשפחות ראויות.

שוב חזרתי לשנן ולדגור, הפעם ביתר תנופה. האצילות – העלייה בדרוג – מחייבת! שוב קדחו והתערבלו  השאלות במוחי ובאשר הלכתי נסרח החידון בעקבותיי ולא הרפה.

עתה הוזמנו לעלות להר הרצל  בירושלים למחנה אמונים ציוני. סיירנו במוזיאון הרצל –מוזיאון נהדר – וראשי ההסתדרות הציונית הרביצו בנו ציונות וצולמנו וצולמנו. התוודענו למשפחות המתמודדות. היינו התל אביבים היחידים ומהוותיקים הבודדים בארץ. הרוב עלו בשנות החמישים ממרוקו וכורדיסטן, גם מאיטליה. בלטו משפחות בכיפות עם שובל ילדים, כולל תינוקות בעגלה. משפחות של שלושה דורות, מסבתא עד נכד. גם משפחה דרוזית: ח"כ לשעבר נאסר א דין ושני בניו. הוא שכל בן ונכד במלחמות ישראל.

כעבור יומיים הגיע יום הדין. החידון הסופי בתיאטרון ירושלים. הפעם לא רק שכל העולים לבמה צולמו – כולם, לרבות הפעוטות, זכו לאיפור. טלוויזיה או לא טלוויזיה? נראינו חגיגיים ביותר, במיטב המחלצות. הופעה מכובדת, חולצות מכופתרות, לא טי-שרטס עם כתוביות. היו שהצטיידו בביגוד חילופי. במרפסת האולם בו התכנסנו תלתה שמלה, לבל תתקמט.

עד לאירוע הגדול עוד שעות ארוכות. יש מתח אבל נוצרת אווירה משפחתית. מצלמים. מצלמים. שחקן בדמות בן גוריון ושחקן עם זקן הרצל מנעימים את הזמן. מצטלמים איתם כמובן. מתכבדים בארוחה קלה. על הרצפה משתטחים הפעוטות ומנמנמים. מאחורי הקלעים של הטלויזיה הזוהרת מסתתרות שעות המתמנה מייגעות. אריה רוקח, מרצה בכיפה מבר אילן, מסביר את לוח השנה העברי ומכניס מעט רוח חיים.

סוף סוף זה הגיע. נכנסנו, מניין משפחות, ליציע המתחרים. כל משפחה במקומה המיועד. אנו בשורה הראשונה. מכל עבר זרועות ענק של מצלמות טלוויזיה. אורות מסמאי עיניים, מעודדים נושאים שלטים עם שם משפחתם. גם משפחת שלוש באה לעודד, עם שלט.

המשפחות המתחרות נחלקות לזוגות לפי הגיל. בכל זוג צעיר ומבוגר המסייעים זה לזה. אני מחוברת לגדי שלוש והוא קורא את התשובות במיקרופון. יופי! לגדי ידע רב. הפעם מנחה  אלי יצפאן. שאלה ראשונה: למי נמכרה חברת וואז? ארבע תשובות על הלוח. הנכונה: גוגול. תומר יודע. אני בייאוש. אם החידון מתרכז במחשבים, אנה אני באה?

אבל החידון מתפרש על שטחים רבים ושונים. השאלות מתוחכמות. לא סתם מיספרים ואישים אלא למשל, מי קדם למי. אפילו הומור אינו נעדר. הצוות שלנו יודע להשיב גם על שאלות המופנות לאחרים. הישראלים שזכו בנובל? ארבע עליות לארץ – מי מהן האחרונה? )האתיופית. "מבצע שלמה"). שליט ערבי שלא ביקר בישראל? על הלוח ארבעה שמות (המלך עבדאללה). מי אמר "רק חמור אינו משנה את דעתו? (משה דיין). ומי אמר:"או"מ שמום" (בן גוריון. לא פולה). רחובות בתל אביב: מרחוב דבורה בארון עד טשרניחובסקי. מי האישים? וגם צילומים לזיהוי. עדי מזהה אפילו את אשכול הצעיר. לזכותנו כבר שלוש מאות נקודות.

ואז מתמלא הלוח בעשרות משבצות ריקות, שיש למלאן בשמות של שרות בממשלות. דווקא לכך לא התכוננו. לא הבאנו בחשבון כי יום העצמאות הקרב מוקדש לנשים, ורק נשים תדלקנה את המשואות לתפארת מדינה ישראל. בסיבוב הראשון מילאנו את המשבצות אך הן היו רבות ונערך סבב נוסף. כמו באור יהודה, שוב נשאלנו אחרונים. המשבצות לשרות הנודעות כבר נתפסו, ולנו נשארו בעיקר החדשות, שקולן כמעט טרם נשמע. לא הצלחנו לאתרו. יצאנו סופית.

זכתה בחידון משפחת רוקח. לא עימות ראשון רוקח-שלוש. הוויכוחים בין שתי המשפחות כבר נכנסו להיסטוריה. מי למשל בנה את הבית הראשון בנוה צדק? שלוש כמובן... אך אלה –  רוקח אחרים, חדשים, שהגיעו ממרוקו אחר קום המדינה ומתגוררים בהתנחלות. משפחתם עלתה לבמה בהרכב מלא, כולל תינוק, כשהאוהדים באולם בחולצות כתומות, זכר לגירוש קטיף – מריעים בהתלהבות.

   לא ניצחנו... אבל לחמנו בכבוד עד הסוף ולא ביישנו את שמה של משפחת שלוש. הקדשנו לחידון ימים שלמים בירושלים וגם באור יהודה, הציונות הפכה לחם חוקנו במשך שבועות – והיה כדאי. זכינו לחוויה בלתי נשכחת והתעשרנו במידע חשוב. וכבר נאמר: לא הניצחון עיקר אלא המאבק, המאבק על הציונות.

ההקרנה היתה ביום העצמאות, יום שלישי, ב-6.20 בערוץ 10 בטלוויזיה.

* * *

אלי מייזליש

למה יהודי ארה"ב אינם עולים ארצה ומתי יפסיקו הישראלים להטריד את מי שכן עולה?

מקננת בי תחושה עמוקה כי מאותו הרגע שמחיר הבשר בארץ יהיה זול יותר, והסטייק כאן יהיה יותר טעים, תתחיל נהירה המונית ארצה. וכל עוד שסטייק אנטריקוט טוב ואמיתי עולה כאן 30 או 40 דולר, יעלו רק צמחונים.

היה זה לפני כמה שנים וצפיתי בתחרות זמר בטלוויזיה ולמקום ה-1 הגיעה זמרת, עולה חדשה מקנדה. מיד עם ניצחונה, ראיין אותה אחד ה.... וכשהתברר לו לפי המבטא כך: "את מארה"ב?" כשענתה לו": "לא. דווקא מקנדה," האיש כמעט יצא מדעתו: "מה? עלית לארץ מקנדה? השתגעת? לבא לישראל..." וכהנה וכהנה למה הטמבלית עוזבת ארץ עשירה ובאה למידבר במזרח-התיכון שרוכבים שם על גמלים.

הנערה לא ידעה מה לעשות תחילה, להתנצל? לספר לו כי פשוט קר בקנדה 9 חודשים בשנה וכאן השמש זורחת 10 חודשים בשנה, או כי אין שם עיר ששמה תל-אביב שברחוב כאן כולם מדברים עברית וכהנה וכהנה, והיא דווקא רוצה לדבר עברית ברחוב. לא? ענתה מה שענתה אבל האיש לא נרגע. פשוט היה המום.

זה קורה להרבה מאיתנו. ושלא יתכחשו עכשיו אלה שעושים אותו דבר. וכשרואים תמונה בעיתון: "90 עולים הגיעו אתמול מארה"ב – רובם צעירים," הם מעוותים פרצוף ונאנחים מכאב: 'למה? למה אתם עושים דבר כזה? למה את באים לכאן?" – מילא אם מביאים אתיופים שהתגוררו בחושות בכפרים בלי חשמל או מים – ניחא. אבל מאמריקה? זה לא נורמלי.

אז דווקא זה כן נורמלי. לא נורמלי זה שיהודים נשארים בארה"ב וחיים את הרגע ללא שום זהות או הזדהות עם ארץ-מולדת. ומי ש'תופס' את עצמו שם ושואל את עצמו: "מי אני?" המענה יהיה אני יהודי ויהודי צריך לגור בארץ-ישראל. פשוט ככה.

אולי, העניין עם פולארד גרר אחריו התרחקות מהזדהות עם ישראל – שהיא בבחינתa Troublemaker וטורדנית ושהישראלים ישברו לעצמם את הראש. אולי. אולי אבל תירוץ.

האמת היא, שהסיבה שיהודי ארה"ב אינם עולים ארצה בהמוניהם היתה מאז עולם ולא השתנתה – פשוטה בתכלית: היעדר מידע חיובי מצד אחד והפצת מידע שגוי על ארץ נחשלת שנלחמת כל העת [מאז מלחמת העצמאות שבקושי התנדבו אז כמה מאות, הרבה פחות למשל ממתנדבי דרום-אפריקה, הקטנה יחסית לארה"ב] והפיגועים המכים שם ללא הפסקה – בכבישים בבתי קפה ומסעדות בבתי מלון ובאוטובוסים.

הפעילות המאסיבית של האירגונים היהודיים והציוניים שם כדוגמת איפ"ק למשל, מהווה אליבי למנהיגים שבמקום שיאמרו לציבור שלהם את האמת: עלו ארצה עכשיו, הם מעולם לא פתחו את הפה בנוסח הזה. באים כאן לוועידות וכנסים, תורמים כמה מיליונים וחוזרים לווילה בלונג איילנד.

ישנה הנהגה, קטנה יחסית, אבל מיליטנטית, הזועקת מעל דפי הביטאונים שלהם שבכלל אסור לעלות לישראל בבחינת בגידה במולדת. מפני שארה"ב היא-היא "הבית הלאומי" של יהודיה, והם נאמנים לארה"ב וחייבים להישאר שם ולשרת את מולדתם במונטנה או בקולורדו – שם ביתם שם מולדתם ושם יאמרו עליהם קדיש ביום מותם כשיקברו אותם באדמת אמריקה הקדושה.

אבל לא זו הבעייה. הבעייה הייתה ונשארה: העדר מידע עלינו.

הנחמה הקטנה היא שבכל זאת כמה אלפים בודדים אכן קמים בבוקר ואומרים לעצמם כי הבית הלאומי שלנו הוא בישראל, עולים על מטוס ובאים. הצרה היא שמיד מתנפל עליהם איזה קריין אידיוטי מהטלוויזיה: "למה באת לכאן?"      

פעמיים שלחתי תזכיר לנשיא פרס ולפני זמן רב לנשיא הרצוג: "קח מטוס צמוד, וטוס לארה"ב מעיר גדולה לעיר גדולה – שנה. שנה אל תחזור בלי שתשלח ארצה לפחות 100 אלף יהודים. תיקח איתך משלחת כבדה של יועצים ופקידים בכירים עם סמכויות להעניק לכל משפחה או בודד את כל הדרוש – בהתאם למצבם הנוכחי, אך בעיקר מידע עדכני עד כמה שארצנו אטרקטיבית, יפהפייה ושקטה, יצירתית, ועם פוטנציאל עתידני שאין כמוהו באף מדינה בעולם. יחד עם הרבה סרטי נוף מדהימים שיוקרנו בטלוויזיה נון-סטופ [בכסף מלא כפרסומת], למשל מבט מהליקופטר ביום קיץ כשכל החופים מלאים אלפי מתרחצים; מנהריה דרומה עד אשקלון; 178 חופי רחצה אחד אחר השני שאין דבר כזה בכל העולם גם לא באמריקה כולל קליפורניה או פלורידה. להראות את הצבא, את כוחו הרב, ולהראות טייסים צעירים ב-F-16 במעופם ושעטת גדוד שיריון שאין כיום שום כוח ערבי שיכול להתמודד עם העצמה הישראלית.  

נחשו מה ענה לי פרס. כן? ניחשתם. ככה: "אין לי כרגע זמן לזה... אני עסוק ... עד השנה הבאה..." ועברו כמה שנים.

זו לא תוכנית גרנדיוזית או מטורפת. הגה אותה בזמנו ד"ר ברוך גיטליס [ז"ל] שהיה מומחה לתעמולה בעיקר סרטי תעמולה, מרצה בכיר בתקשורת, שלצערי נפטר לפני כ-20 שנה כשעזרתי לו להוציא לאור את ספרו: "קולנוע ותעמולה", שהוא כלי אולטימטיבי להשפעה על דעת הקהל. וכך: הקרנת סרטים קצרים על ישראל 6 או 8 פעמים ביום במשך חודש, תערער את אמונת יהודי ארה"ב ב'אמת', אותה מפמפמת להם שלוות החיים המדומה בארה"ב שאינה אלא מתח יומיומי להביא את הדולר הביתה. בסרטים יראו כולם, ולאו דווקא היהודים שם, מדינה פורחת ממטולה ועד אילת. מדינה מודרנית וכמעט חדשה לאור מערכת הכבישים החדישה, שכונות המגורים החדשות בכל עיר ועיר, למשל ראשל"צ מערב כולל שפת הים. אני מסתובב הרבה בעולם ואין דבר כזה.

לסיכום: ישראל זקוקה בשנים הבאות למסה קריטית של עליית יהודים מארצות הרווחה. ללא השקעה דרמטית שאולי עלולה לערער על כמה מוסכמות של סטטוס-קוו עם הנהגת יהודי ארה"ב ואולי גם עם הממשל. יש להפוך את הקערה על פיה ולומר בפה מלא: זו זכותנו המלאה. זכותנו להשפיע על יהודי ארה"ב או ארצות הרווחה לעלות ארצה. אין זה פשע. אין זו עבירה על החוק. אין בזה זולת דאגה אמיתית של אח לאח שהוא אובד דרך. אין שום  סיכוי שממשלת ארה"ב תפנה אלינו שאנו מתערבים בחיי הדמוקרטיה שלה. היא גם לא תלחש בסוד.

מי שיעשה כאן רעש יהיה אולי עיתון "הארץ" והמשת"פים שלו שם – ה"ניו-יורק טיימס" וה"ניוס-וויק", ששלוות נפשן האנטישמית תתערער, ואולי גם כמה שגרירים יהודיים שנשלחו לכאן במכוון כדי 'להראות' לנו שיהודי יכול גם יכול להגיע לדרגת שגריר [ביג דיל]. האמת? מעולם לא אהבתי את ניסיונות הממשל לשגר לכאן שגרירים יהודיים, והכוונה שלהם כמו ספר פתוח: "זה הוא. זה לא 'אנחנו' – הבית הלבן, זה אחיכם ..." – הוא זה שאומר לכם לסגת לקווי 67' הוא זה שאומר לכם שירושלים עדיין אינה מאוחדת ובניין השגרירות על חוף תל אביב – עדיין ולא בעיר הבירה שלנו. זה הוא... היהודי.

וכשאני רואה את השגריר [לשעבר] מרטין אינדיק [היהודי] מגיע לכאן כ'יועץ' לממשלת ארה"ב או עוד שגריר דן קרצר [גם הוא יהודי]  או את השליח היגע והעייף דניס רוס [גם יהודי], כשפניהם מביעים התנשאות אמריקנית קודם, לפני הבעת פנים יהודית-סולידרית, איני צריך כאן שונאים. הכי-הכי מי שעיצבן אותי כאן מאותה חונטה יהודית משת"פית היה יהודי עם תואר ד"ר – היועץ הכלכלי של שר ההגנה האמריקני דאז שפשוט הטיל ווטו על ייצור ה"לביא".

כיום? איש יכול לומר מא היה אילו היינו מתעקשים ומייצרים את ה'לביא', אולי היינו מגיעים בעצמנו לייצור מטוס-קרב הכי מתקדם בעולם, כפי שהצלחנו עם ייצור המל"טים והלוויינים. מעקב אחר ההתעקשות האמריקנית לאורך 47 שנים להגדיר את הגדה [כולל ירושלים המזרחית] ככיבוש לא חוקי וכך גם כל ההתנחלויות, מעורר ספק רב אם אכן קיימת ידידות של ממש בין שני הממשלים [לא בין העמים].

ונחזור לבני עמנו שם.

אי נכונותם של יהודי ארה"ב לעלות בהמוניהם ארצה אלא טיפין טיפין [אלף וחמש מאות בממוצע בשנה, וסה"כ עלו מאז קום המדינה כמאה אלף], הוא הסיפור האמיתי לגבי גורלו של העם הזה: סיר הבשר.

מקננת בי תחושה עמוקה כי מאותו רגע שמחיר הבשר בארץ יהיה זול יותר, והסטייק כאן יהיה יותר טעים, תתחיל נהירה המונית ארצה. וכל עוד שסטייק אנטריקוט טוב ואמיתי עולה כאן 30 או 40 דולר, יעלו רק צמחונים. ולו הייתי כאן המיניסטר לענייני סטייקים, הייתי פותח לעולי ארה"ב שרשרת מסעדות לסטייקים נוסח ניו-יורק ב-5 דולר. זה יעלה הרבה פחות ממשכורת של שליח אחד שאינו מצליח להביא עולה אחד.

אבל! אם סוף סוף, כבר עולה מישהו, תעזבו אותו עם ה'קלאץ קאשעס' לעזאזל.

עם סיום הכתבה הזו, אני רואה בחדשות [יום ד' בבוקר] כתבה על ריגול ישראל בארה"ב, זאת מוסר השבועון "ניוז-ויק" [נא עיין לעיל כמשת"פ] כי "הריגול הישראלי ארה"ב חצה את הקווים האדומים... וש"ישראל הלכה רחוק מדי..."    

איני רוצה לדון עם שבועון זה מה הטווח המותר לריגול הישראלי? ומה זה "רחוק מדי" עד לאן? זו פרופגנדה אנטישמית נטו, כי אין שום קנה מדה בריגול עד לאן מותר לרגל. אסור וזהו. אפילו מילימטר. אלא ששבועון זה כפוף לאותה מערכת שנלחמת מלחמת חורמה נגד עליית יהודים ארצה בבחינת 'אמריקה היא הבית הלאומי של יהודיה' ולא ישראל! וכל יהודי העולה ארצה מבחינתו הוא בוגד. ופרופגנדה זו בולמת את העלייה.

איני מתאר לעצמי שישראל כנקמה תחשוף את רשימת המרגלים האמריקאים [עשרות רבות] העוקבים 24 שעות ביממה אחר כל דבר שזז כאן. כולל העשן הדליל מדימונה. אבל מה שלפריץ מותר ליהודי אסור – זוכרים? 

אני ממליץ לשגריר להגיב על הדברים כאן.

והערה לסיום – לו ישראל היתה מדינה בעלת 110 מיליון יהודים על שטח כמו ברזיל, איש לא היה מעז לדבר עליה מילה. יעני גיבורים דמיקולו.    

* * *

הזמנה

להשקת הספרים

"מסעותיי עם נשים", "והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

ההשקה תתקיים ביום שני, כ"ו באייר תשע"ד, 26 במאי 2014

 בשעה 19.30 בבית הסופר, רח' קפלן 6, ת"א

סדר היום: התכנסות וכיבוד קל

ישאו דברים:

ד"ר ארנה גולן – מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד"?

ד"ר משה גרנות (שגם ינחה את הערב): יש זקנים שזוכרים ו"הפוך על הפוך"

פוצ'ו: הייתכן כי גיבורי הפלמ"ח והנח"ל היו מאוננים במסתרים?

דוד מלמד: מסעות בארץ הרועדת

אהוד בן עזר: הנחתום מעין-גדי מעיד על עיסתו

הכניסה חופשית

חניון ללא תשלום (מ-19.00) ברחוב ליאונרדו דה-וינצ'י

ממזרח לבניין הסוכנות

בערב ההשקה לא יימכרו ספרים!

* * *

ד"ר ישראל בר-ניר

If It Goes Without Saying,

 It Goes Better With Saying

כותרת המאמר היא באנגלית מאחר ולא מצאתי תרגום לעברית שישקף במדויק את הניואנסים של המשפט המקורי. הביטוי האנגלי It Goes Without Saying משמעותו מובן מאליו. בפעם המי יודע כמה מזכיר המדינה האמריקאי, ג'ון קרי, רואה בעיניים כלות איך ניסיונו לאכוף את האג'נדה שלו ל"פיתרון" הסכסוך הישראלי ערבי עולה בתוהו. אבל הוא לא אומר נואש ומנסה לצאת מהמבוי הסתום באמצעות נוסחת הפלא – זה מובן מאליו. זה לוקש אותו קרי מנסה למכור בכל אחד מהסיבובים של מה שמכונה שיחות שלום בין מדינת ישראל לערבים. המחלוקת הפעם היא סביב שאלת ההכרה של הערבים במדינת ישראל כמדינה יהודית.

קרי מודע לכך שעם הצד הערבי אין לו על מה לדבר מאחר ומנקודת מבטם של הערבים בעצם הסכמתם לקחת חלק בשיחות, הם יצאו ידי חובתם לתהליך השלום. יתרה מזאת, על הצד הערבי אין לקרי במה ללחוץ, גם אם הוא היה רוצה לעשות זאת – מה שבכלל לא בטוח. כל דקה שהוא מבזבז בניסיונות לשכנע אותם היא לפיכך ברכה לבטלה.

 בצד הישראלי זה כבר סיפור אחר. קרי יודע שבצד הישראלי יהיה לו תמיד עם מי לדבר. רעיון או יוזמה שיוצעו ע"י קרי, אוויליים ככל שיהיו, יתקבלו תמיד בברכה ע"י "שוחרי השלום" בישראל. זה לא נובע מאהבת המן (קרי) כמו שזה משקף את שנאת מרדכי (נתניהו), אבל זה נושא לדיון אחר. אם במקום על בן יהודה, ירון לונדון היה כותב שיר על קרי, זה היה נשמע בערך כך – ג'ון קרי, מזכיר מדינה מבדח, פתרונות לסכסוך, הוא בודה ממוחו הקודח.

 קרי יודע שבישראל הצעה שלו אף פעם לא תידחה על הסף. יתרה מזאת, בישראל תמיד יימצאו כאלה ש"יקפצו" על המציאה ויפצירו בנתניהו לקבל את ההצעה לפני שיהיה "מאוחר מדי", לפני שחלון ההזדמנויות ייסגר. בישראל יהיה תמיד ביקוש לרעיונותיו היצירתיים של קרי. 

גישתו של קרי לסלע המחלוקת הנוכחי – דרישת נתניהו שהצד הערבי יכיר בכך שמדינת ישראל היא מדינה יהודית, איננה שונה מאופן טיפולו במשברים קודמים. הוא מתעלם לחלוטין ממהות הדרישה, ומציע לנתניהו לחזור בו כי היא מיותרת. למה היא מיותרת? כי הכרה כזאת כבר קיימת ולא צריך לחזור עליה שוב.

על סמך מה קרי החליט שההכרה קיימת כשהצד הערבי חוזר פעם אחר פעם על כך שהוא לעולם לא יכיר במדינת ישראל כמדינה יהודית? קרי לא שומע ערבית. מעבר לזה, לקרי יש תשובה מוחצת – בהחלטת החלוקה של האו"ם מ 1947 מוזכרת מדינה יהודית בפלשתינה. אומנם הערבים מעולם לא קיבלו את החלטת החלוקה, אבל זה פרט קטן. לא צריך לעשות מזה עניין, בייחוד עכשיו, כשיונת השלום מתדפקת על חלון ההזדמנויות וממתינה שיזמינו אותה להיכנס. מיותר לדרוש שזה ייאמר שוב במפורש, כי זה מובן מאליו – It Goes Without Saying. 

הבעייה איננה ההכרה. זאת בסך הכל מילה חסרת משמעות (אחזור לנקודה הזאת להלן). מקובלים עלי הדברים שבגין אמר ליועץ לביטחון לאומי של הנשיא קרטר – "עם ישראל איננו זקוק שמישהו יכיר בזכותו להתקיים במדינה משלו."

בהשאלה מהתבטאות של הפטרון בבית הלבן, לאבו מאזן יש עט ויש לו גם טלפון, וזה מספיק כדי לשרבט חתימה על איזו פיסת נייר או להרים את הטלפון ולומר לנתניהו "מכיר אני." זה לא כרוך בשום סיכון עבורו כי בלאו הכי אף אחד לא מצפה שהוא יקיים את מה שהוא התחייב עליו, בין אם בכתב ובין אם בעל פה (בתחום של אי קיום התחייבויות, הפטרון מהבית הלבן היא עבור אבו מאזן דמות מופת – role model – לחיקוי). אז למה בכל זאת? הסיבה היא מה שבאמת מסתתר מאחורי סירובו העיקש של אבו מאזן.

 בגרסתו הנוכחית, הפיתרון המוצע לסכסוך מדבר על "שתי מדינות לשני עמים." בלי להיכנס כאן לדיון אם זה פיתרון מוצלח, או אם הפיתרון הזה הוא בכלל בר ביצוע – נותרת השאלה מי הם העמים. וכאן קבור הכלב.

בקֶרב הזויי השלום בצד הישראלי רווחת האמונה ששני העמים הם העם הערבי והעם היהודי. זה נראה להם מובן מאליו. זה נראה להם כל כך מובן מאליו עד שלדעתם מיותר לומר את זה – It Goes Without Saying. דרישתו של נתניהו להכרה מפורשת במדינת ישראל כמדינה יהודית היא בעיניהם קטנוניות שאיננה במקומה. המהדרים שביניהם אף מוסיפים שהדרישה הזאת איננה אלא "תרגיל" של נתניהו שנועד למנוע מאבו מאזן להסכים לשלום.

הבעייה היא שדרישתו של נתניהו היא לא סתם סמנטיקה, כי הצד הערבי רואה את הדברים מפרספקטיבה שונה לחלוטין. מה שמובן מאליו לישראלים, רחוק מלהיות מובן מאליו לערבים. הערבים כופרים בקיומו של עם יהודי, ולהם זה מובן מאליו שלעם שאיננו קיים – לא מגיע שתהיה לו מדינה. לאבו מאזן אין כל בעייה להסכים לחלק הראשון של הפיתרון המוצע – שתי מדינות (במאמר מוסגר, הוא גם לא יסרב לשלוש מדינות – עם רצועת עזה כתוספת, ואם יבקשו ממנו יפה הוא יסכים אפילו לארבע – עם ירדן לקינוח).

אבל החלק השני – שני עמים, הוא בעייתי עבורו. את הדרישה שאחד משני העמים יהיה העם היהודי אבו מאזן דוחה על הסף – כי עם כזה כלל לא קיים מנקודת מבטו. לחיזוק עמדתו, אבו מאזן מצהיר שהכרה ביהדותה של אחת משתי המדינות היא ויתור על הזכויות ההיסטוריות של הפלשתינאים.

זה שורש הבעייה – אחרי שלפלשתינאים תהיה מדינה משלהם, הם ימשיכו לנסות לממש את מלוא הזכויות על המדינה השנייה. אם יהיה הסכם או אם לא יהיה, אם זה יהיה הסכם זמני או הסכם סופי, או אם זה יהיה הסכם מסגרת (מסגרת למה?) – הסכסוך יימשך כאילו מאום לא השתנה גם אחרי שיימצא לו פיתרון.

בכינוס של הליגה הערבית, שהתקיים לאחרונה, כל מדינות ערב, כולל אלו שחתומות על חוזה שלום עם מדינת ישראל ומקיימות איתה יחסים דיפלומטיים, נתנו גיבוי מלא לסירובו של אבו מאזן להכיר במדינת ישראל כמדינה יהודית.

יתרה מזאת, בכינוס התקבלה החלטה מפורשת האוסרת עליו לנקוט בצעד כלשהו שממנו הכרה כזאת יכולה להשתמע. אין כל קושי להבין את עמדת הליגה הערבית, אחרי ככלות הכול הכפירה בקיומו של העם היהודי היתה אבן הפינה במדיניותן של כל ארצות ערב כלפי ישראל מיום הקמת המדינה וגם בתקופה שקדמה לה.

סירובו של אבו מאזן זוכה לתמיכה גורפת בקרב ציבור "שוחרי השלום" בישראל, למרות שזה לא בדיוק מתיישב עם העקרונות המוצהרים שלהם. את קריאתם לעקירת היישובים היהודיים משטחי יהודה ושומרון, אנשי "מחנה השלום" מצדיקים בצורך לשמור על "הצביון היהודי" של מדינת ישראל. איך זה מסתדר עם עמדתו של אבו מאזן הדוחה את רעיון "הצביון היהודי" מכל בכול? נו טוב, לחפש היגיון אצל "שוחרי שלום"...

במפלגת מרצ, אחד מעמודי התווך של מחנה השלום, הזדרזו להסיק את המסקנות הנובעות מאימוץ עמדתו של אבו מאזן בדבר "הזכויות ההיסטוריות" של הערבים על ארץ ישראל, והם כבר הצהירו על התנגדותם ליישוב יהודים בגליל.

 בהגיע המועד הרשמי לסיום המו"מ, ה-29 באפריל, חלום השלום נמוג כבועת סבון – פּוּף! – כפי שניסח זאת ג'ון קרי.

על מנת שלא לתת לנושא לרדת מעל סדר היום, ה"שדולה לפתרון הסכסוך הישראלי ערבי" שהקימו מיספר חברי כנסת – החליטה לנקוט יוזמה משלה. וכך, בוקר אחד, בשנת תשע"ד, בפרוס חג האביב, מירושלים לרמאללה יצאו שלושה רֵעים לשחר לפתחו של הראיס במוקטעה. האחד עליז, השני פזיז והשלישי סתם אחד שחיפש כותרת.

אבו מאזן קיבל אותם בסבר פנים יפות ואף ניהל אתם שיג ושיח פורה. עם שובם לירושלים הם התבשרו שלא לשווא היה עמלם – אבו מאזן חתם על הסכם שלום עם... החמאס. זאת כנראה הגירסה הערבית של פתרון שתי המדינות.

 נו טוב, לא לזה בדיוק הם ציפו, אבל זה יותר טוב מכלום. העיקר שאבו מאזן לא החזיר את המפתחות. זה גם כן משהו. אבו מאזן קלט את המסר, אבל הוא העדיף להיענות לקריאתם של כ-100 אינטלקטואלים, אנשי רוח ואקדמאים פלשתינאים וערבים, שדרשו ממנו להפסיק את המו"מ עם ישראל. 

יש כאן ממש "סימטריה": בצד הישראלי אינטלקטואלים, אנשי רוח ואקדמאים מתארגנים בשדולה למען השלום, ואילו בצד הערבי אינטלקטואלים, אנשי רוח ואקדמאים מתארגנים בשדולה נגד השלום. 

באשר להכרת אבו מאזן במדינת ישראל כמדינה יהודית, אם במקרה הוא יחליט באיזשהו מועד עתידי להיענות לדרישתו של נתניהו – זו מחווה חסרת כל ערך מעשי. להכרה של אבו מאזן אין שום משמעות, ללא כל קשר באיזו שפה היא תינתן. במציאות המזרח תיכונית, מה שמנהיג ערבי אחד מבטיח או חותם עליו איננו מחייב מנהיגים ערביים אחרים. לכל הסכם, הבטחה או התחייבות של אבו מאזן, בין אם בע"פ ובין אם בכתב – לא יהיה שום תוקף כי מנהיגים ערביים אחרים, כולל מי שיחליף את אבו מאזן, יוכלו להתנער מהם. מה גם שתוחלת השרידות של אבו מאזן על כיסא היו"ר איננה מי יודע מה (לא רק בגלל הגיל). כל תמורה שמדינת ישראל תיתן בתמורה תהיה לפיכך ברכה לבטלה.

במהלך שיחה עם רב יהודי אמריקני בשם מארק שנייר, שביקר במוקטעה, אבו מאזן אמר שהשואה היתה "'הפשע המרושע ביותר בהיסטוריה המודרנית." ההתבטאות הזו זכתה לכותרות וצוטטה בהרחבה בעיתונות העולמית ובשירותי החדשות. מאמרי מערכת שלמים נכתבו על "המחווה" של המנהיג הפלשתינאי, ועל "גדלות הנפש" שהוא הפגין.

לא ברור אם היתה התבטאות דומה בשפה הערבית ואם כן, מה נאמר עליה בעיתונות של ארצות ערב. בכל מקרה, במחנה השלום הישראלי האופוריה מרקיעה שחקים – אתם רואים? יש עם מי לדבר. יש לנו פרטנר לשלום!

לא תהיה זאת הפתעה אם יימצאו כאלה שיציעו לצרף את אבו מאזן לרשימת חסידי עולם. 

 הרב האורח, מטעמי "נימוס", לא שאל את אבו מאזן איך דבריו מתיישבים עם עבודת הדוקטורט שלו בה הוא "הוכיח" שהשואה לא היתה ולא נבראה. כמו שנאמר במשל על העגל והפרה, יותר משאבו מאזן רוצה לשקר, שומעיו רוצים שהוא ישקר אותם.

 קיצו-בטרם-עת של השלום עליו-השלום לא עבר ללא תגובות מטעם מחנה "שוחרי השלום". להלן תגובה טיפוסית.

"ישראל יצרה בשטח מציאות שהיא לא מסוגלת וגם לא רוצה להתמודד איתה," כותב שלום ירושלמי באתר "מעריב" ב-29 באפריל 2014. במאמר בו הוא מטיל את מלוא האשמה לכישלון יוזמותיו של קרי על ישראל. עבור ירושלמי, ותואמי החשיבה שלו, זה מובן מאליו - It Goes Without Saying, שישראל אשמה. תרומתם של הפלשתינאים ליצירת המציאות הזאת היא בחזקת הס מלהזכיר. במאמרו ירושלמי מונה שורה של דרישות אבסורדיות שהערבים הציבו שעליהן הם אינם מוכנים להתפשר – חזרה לקווי 1967, פינוי של מאות אלפי מתנחלים מבתיהם (כולל אריאל וקריית ארבע), חלוקת ירושלים, ויתור על בקעת הירדן ופתרון "מוסכם" על זכות השיבה. רשימת הדרישות הזו, אליבא דירושלמי, היא "הוכחה" לכך שישראל לבדה נושאת באחריות לכישלון בכך שהיא מסרבת להיענות לדרישות האלו.

 המשפט היחיד שירושלמי מוצא לנכון לכתוב בגנותו של אבו מאזן, הוא ש"הוא [אבו מאזן] לא בנוי להכרעות היסטוריות."

ד"ר ישראל בר-ניר: "If It Goes Without Saying, It Goes Better With Saying", מגזין המזרח התיכון, 5 במאי 2014.

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

החריש התקיים יומיים אחרי ד' חנוכה תרל"ט, כלומר, ביום חמישי, ו' חנוכה, ל' כסלו תרל"ט, 26 בדצמבר 1878.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

הסאגה אינה שייכת לספרות העברית ה"חשובה", זו שיש לה סנדקים ומשרתים – ולכן גם לא הופיעה בהוצאת ספרים "מכובדת" ולא עברה עריכה, לבד זו של מי שכתב אותה וגם הביא אותה לדפוס (המלביה"ד), בטיפולם המקצועי של המפיק אלישע בן מרדכי ואשתו שרה, מסִדרת "ספרי מקור".

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

פרופ' דניאל שכטמן

הנשיאות בישראל כאתגר יחודי

מאמרו של חתן פרס נובל ומועמד לנשיאות המדינה פרופ' דן שכטמן,

 כחלק מפרויקט הבחירות לנשיאות של אתר המכון הישראלי לדמוקרטיה

מיד עם הקמתה קלטה מדינת ישראל הצעירה עלייה מכל קצוות תבל, וככל הידוע בהיסטוריה המודרנית, באחוזים הגבוהים ביותר יחסית לגודל אוכלוסייה. בפועל אנו עדים לאחד הפלאים בתולדות האנושות – שיבה למולדת לאחר שנות גלות ארוכות וקשות, תחיית השפה העברית ובניית מדינת מופת דמוקרטית, מצליחה ופורחת למרות כל האילוצים הסביבתיים.

ברור כי מסורת של תרבות הלימודים, היוזמה והיצירתיות, משולבת במנהיגות עם חזון, עבודה קשה וההכרח להיות עצמאיים בסביבה חסרת יציבות – היא שהביאה אותנו להישגים אלה.

הנשיאות בישראל כאתגר

תפקידֵי הנשיא הם ראשית כל קיום ההתחייבויות בהתאם לחוק הנשיאות. כל נשיא מוסיף כמובן את ההיבטים שלו הנובעים מכישוריו, הרקע והניסיון שלו, השקפת  עולמו וחזונו. חשוב מאוד שאזרחי המדינה יהיו גאים בנשיאם, ושיהדות התפוצות ואומות העולם יראו בו סמל המיצג את מדינת ישראל, הישגיה  וערכיה.

אם אֵבחר אני רואה את תפקיד הנשיא כמשרת אזרחי המדינה, נשיא של כולם, עם רצון ויכולת להקשיב וללמוד. אעודד את המאחד והמשותף ולא את המפלג, תוך ניצול העובדה שאינני בא מרקע פוליטי ואין לי מחוייבויות לאדם או לקבוצה כלשהי. דעותיי גובשו על בסיס המורשת, המסורת והערכים שלנו, כולל דוגמא האישית שקיבלתי בבית סבי, איש העלייה השנייה, מבוני הארץ וממחדשי השפה העברית.

לאור האתגרים ושיטת הממשל הקואליציונית מתואר התפקיד של ראש ממשלה בישראל כקשה וכמאתגר בעולם. לכן אני רואה בתפקיד הנשיא גם תמיכה וסיוע לממשלת ישראל והעומד בראשה. נשיא המדינה צריך להיות קשוב מאד לרחשי הציבור, להתייחס אליהם ולקדם נושאים הנוגעים לעתידה של המדינה. אנו חייבים  לעודד חשיבה חדשה ומתקדמת לא רק בנושאי מדע וטכנולוגיה אלא בתחומים רבים אחרים כי אין מתחרה לחשיבה יוזמת ויצירתית בתנאי שתהיה עניינית, יסודית, רצינית, שקופה ומשתפת.

אתגרי ההמשך

עדיין נותרו אתגרי ענק וביניהם עידוד המשותף והמאחד תוך מתן כבוד למסורת ולתרבות שליוו כל קהילה וקהילה לאורך דורות רבים. ראשוני האתגרים כוללים תמיכה בקיום החיים כלומר בריאות ובטחון פנימי וחיצוני, וכן תרומה לאיכות החיים ולהקטנת הפערים בחברה כולל סיכוי לשילוב בעבודה המכבדת את בעליה, ושמירה על זכויות וחובות של כל האזרחים.

בעת האחרונה מתרחשות בעולם התפתחויות עצומות, עידן המידע קפץ מספר מדרגות וקצב השינוי הטכנולוגי על משמעותו החינוכית והתרבותית הולך וגובר. מסתבר כי השינוי הוא המצב היציב בעת הזו ומי שלא יתאים את עצמו לשינויים ימצא את עצמו מחוץ לחברה העובדת.

התקשורת לסוגיה הפכה נגישה אף לצעירים ביותר וחלקה מנוצל לרעה ולהשפעה תרבותית שלילית. במקום  יסודיות, אחריות, עומק תרבותי, עושר השפה ושיח יסודי – מקבלים את ההיפך. לכך גם השפעה רחבה על החינוך, על חוסר דפוסי התנהגות תרבותית ואי כיבוד הזולת.

מוטלת עלינו האחריות ליצור במדינה חיי כבוד, חיים ערכיים ומוסריים, חיים של שיפור מתמיד כערך מהותי. היעד הוא שישראל תהיה בין הראשונות בתוצר לנפש, באיכות החיים, ותהווה מקום שטוב ונעים לחיות ולגדול בו תוך קיום חברה מתקדמת.

במקביל עלינו להילחם בהסתה הגוברת נגד ישראל ובפעילות העוינת נגדה המתבטאת בחרמות  ובדה-לגיטימציה.

אולם עתידנו תלוי בחינוך ובהשכלה שנשכיל להעניק לצעירים. פרופ' אלברט איינשטיין מצוטט כמי שאמר כי העיקר הוא החינוך, ובחינוך – הדוגמא האישית!

בניגוד להשכלה אשר בארץ מנסים לשפרה בדרכים שונות כדי שנעמוד באופן מוצלח יותר במבחני פיזה ואחרים, אין מספיק תשומת לב לחינוך. זה החינוך האמור להפוך ילדים ובוגרים לאזרחים המכבדים את זכויות הזולת, בעלי דפוסי התנהגות המקובלים בעולם, שהאלימות המילולית והפיזית מהם והלאה, וביניהם הרבה צעירים שיהוו דוגמה – מנהיגים חברתיים, כמאמר פרקי אבות "במקום בו אין אנשים השתדל להיות איש." החינוך ישפר מאוד את איכות החיים בארץ.

ההשכלה היא הגורם העיקרי, אם לא הבלעדי להצלחה כלכלית. מחקרי מכון טאוב מצביעים על הקשר ההדוק בין השכלה, שכר ושיעור התעסוקה. על שני האחרונים אין כמעט השפעה של מגדר או דת. ולכן, השכלה על תיכונית או מקצועית ברמה גבוהה חשובה לא רק לפרט אלא לחברה כולה. חשיבות מיוחדת יש להשכלה המדעית וההנדסית. את החשיפה ליופיו של המדע ושל הכרת העולם הסובב אותנו יש להתחיל להנחיל לצעירים ביותר.

בשנתיים האחרונות יזמתי שתי תוכניות כאלה, התוכנית הראשונה מבוצעת בגני ילדים בעיר חיפה, בה מלמדים מדע בשיתוף פעולה עם מחלקת החינוך של העיריה ועם משרד החינוך. ברור שלא כולם יהיו מדענים או מהנדסים, אבל חינוך מדעי ובו ניסויים, תרגילים ופרויקטים – כולל בחובו הרבה מאוד נגזרות חינוכיות נוספות שיהיו למטענם האישי ושימשיכו להתפתח אצל הצעירים ככל שימשיכו ללמוד בכיוון זה.

אציג כאן רק חלק מהם ויש רבים אחרים: סקרנות, הקשבה, עבודת צוות, יחסי אנוש, למידה תוך טעייה. אחריות, הסקת מסקנות, יכולת ביטוי, יכולת סיכום קצר בכתב ובע"פ, למידה מהזולת, בקשת עצה ועזרה, קיום יותר מדרך אחת לפתרון בעייה, חשיבה דמוקרטית, כבוד לאחראי משימה, פתיחות, שקיפות, יוזמה ויצירתיות וכו'. תוכנית זו מבוצעת זו השנה השנייה ואני מקווה שהיא תתרחב לגני ילדים רבים אחרים.

התוכנית השנייה היא פעילות שיזמתי בשנה האחרונה ונעשית עם ערוץ הטלוויזיה החינוכית בה אני מלמד מדע לילדים בכיתה א'. הסדרה נקראת "להיות מדען עם פרופסור דן" והיא משודרת שלוש פעמים ביום, כל יום. יש בה כבר 10 תוכניות בפיזיקה, ויהיו עוד כמספר הזה תוכניות במדעי כדור הארץ ובביולוגיה.

כנשיא  אקדיש מאמץ מתמשך לשיפור חינוך הנוער החל מגיל צעיר, להשכלה רחבה ועמוקה לכל, עם דגש על חינוך מדעי וטכנולוגי, על תרבות האדיבות וכיבוד הזולת, על אהבת העברית, האדם והארץ, על השכלה בנושאים הומניסטיים וערכיים ועל לכידות חברתית.

בהכירנו את מקורות הצטיינותנו ואת ההובלה המוכחת באמצעות פרוייקטים לאומיים, עלינו להציב את האתגר הלאומי הבא. אתגר של הצטיינות ברמת-על בהשכלה שיאחד את כולנו, את משאבינו ואת מיטב מוחותינו – בארץ ומחוצה לה, כדי לשדרג עוד יותר את מיצובה המצטיין של ישראל כמובילה בעולם.

חזון זה מציב כשלב ראשון את האתגר של שדרוג המצויינות המדעית בשני תחומי מפתח בהם יש לנו יתרון ומומחיות – הביוטכנולוגיה ומקורות המזון. אלה התחומים הצפויים לצמיחה המהירה ביותר, וישראל יכולה וצריכה להוביל בהן במו"פ וגם בפיתוחים ויישומים תעשייתיים ומסחריים.

כדי לממש חזון זה יש להקים בצפון הארץ מוקד מחקר ומצויינות בתחומי הביוטכנולוגיה, שיהיה מבוסס על הידע המקומי הרב ועל שלוחת אוניברסיטה מובילה בתחום, סביבה מרכז מחקר אזרחי גדול, מצוייד כהלכה, ואלה יהוו אבן שואבת לחממות, חברות הזנק ותעשייה הניזונים מפירות המחקר. תהא זו תשתית מחקרית ותעשייתית היוצרת מאות ואף אלפי מקומות עבודה בשלל מקצועות.

בדרום הארץ יוקם מרכז מחקר ופיתוח אזרחי דומה שיתמקד בייצור מזון, בתנאי מדבר, יהיה מבוסס שלוחת אוניברסיטה, מרכז מחקר אזרחי משוכלל וידע מקומי רב, בדומה למרכז המחקר האזרחי הצפוני. ייצור מזון בתנאים של מדבר הוא אתגר בו אנו מובילים בעולם וחשוב להפוך ידע זה למקור ידע עולמי. שני מרכזים אלה ישדרגו את מעמדה המחקרי והתעשייתי של ישראל בעולם ויעודדו שגשוג כלכלי וצמיחה לאומית. צמיחה בתוצר הלאומי שלנו  תביא  שיפור בכל תחומי חיינו – חינוך, בריאות, תעסוקה ותשתיות. אנו מייצרים בתחילה מאות מקומות עבודה איכותיים שבתורם יביאו עוד ועוד משרות.

מרכזי המחקר האזרחיים המוצעים יהוו אבן שואבת והזדמנות למיטב חוקרינו להיות בחזית המחקר והתעשייה. זו תהיה הזדמנות לאנשי מקצוע ומשכילים בכל שדרות החברה ומכל גווניה נגישות למיטב התשתיות ובאפשרות להיות חלק מהאתגר הישראלי. כך תיווצר גם הזדמנות להחזיר את מיטב החוקרים ואנשי המקצוע הישראלים מחו"ל ולהציע להם שלל הזדמנויות, ההולמות את כישוריהם והמאתגרות אותם  מקצועית. השבת המוחות הישראליים הגולים היא משימה לאומית ואני מאמין ביכולתנו ליצור מרכזי מחקר ותעשיה ברמה עולמית, שיהוו יעד מבוקש לחוקרים מהארץ ומהעולם.

בארץ מצויים המשאבים האנושיים והכלכליים הדרושים להקמת מרכזי המחקר האלה וחלקם עשוי להגיע אף  מהשקעות מחו"ל. בישראל וגם מחוצה לה, נמצאים מיטב המוחות המצפים לאתגר ולהזדמנות לפעול. אומת ההיי-טק והסטארט-אפ בנויה לכבוש את המקומות הראשונים הבאים. יש לנו תשתית מחקרית אקדמית בדמות מוסדות הטובים מסוגם בעולם ויש לנו נוער בעל מוטיבציה גבוהה ביותר, הצמא להוכיח את עצמו.

במקביל לפעילות בנושא החינוך וההשכלה אפעל בתחום המאוד חשוב, הצגת פניה היפות של ישראל  הנאורה והמתקדמת. אציג את תרומתה של ישראל הקטנה לאנושות כולה בתחומי הרפואה, החקלאות והטכנולוגיה. את היענותה הנעשית במהירות וללא היסוס לצרכי ארצות אחרות בעת אסונות טבע ואת ההישגים שלנו שהם מעל ומעבר לגודלה היחסי של ישראל. בשנים האחרונות צברתי ניסיון רב בעולם בפגישות עם נשיאים ומקבלי החלטות אחרים על פי הזמנתם, נאמתי במאות אוניברסיטאות וכינוסים בינלאומיים, כולל הרצאה מוזמנת במושב מיוחד של עצרת האו"ם בנושא יזמות ופיתוח בעולם השלישי.

בתיאום עם הממשלה אפעל כנגד פעולות הדה לגיטימציה הנעשות בעולם שמקור לידתן באוניברסיטאות בעולם המערבי שבאופן טבעי פותחות בפניי את שעריהן כמדען מוביל בעולם וזוכה פרס נובל. כפי שלחמתי תקופה ארוכה על העובדות ועל אמיתות תגליותיי כך ארתום את עצמי למלחמה בהחרמה המכוערת והמעוותת הנרקמת נגדנו. אני משוכנע שהאמת תנצח וצריך לעזור לה בכך.

אני מצפה שחברי הכנסת יתנו לי את הזכות להתחרות על המועמדות לנשיאות ואחר כך יבחרו בי כדי שאזכה לשרת כנשיא את המדינה הנפלאה שלנו.

 פרופ' דן שכטמן

הטכניון חיפה.

זוכה פרס נובל בכימיה 2011. יזם ההשכלה המדעית החל מהגיל הרך   והקורסים ליזמות טכנולוגית בטכניון.

* * *

רות ירדני כץ

לתפארת מדינת ישראל

יום אחרי והרשמים מהדהדים. יש לנו עם יחיד, מיוחד שעושה ניסים ונפלאות למרות וחרף כל הקשיים. הטקס בהר-הרצל היה מרגש ביותר, 14 נשים מיוחדות זכו להכריז "לתפארת מדינת ישראל". 14 נשים שהגיעו להישגים מרשימים, וכל אחת בתחומה הדליקה משואה וסיפרה בקצרה למה המעמד זה הגיע לה. הגברת עדינה בר-שלום זכתה לכבוד כפול. להדליק משואה ולקבל את פרס-ישראל.  דמעות זלגו מהתרגשות ומשמחה.

הטקס בבית הנשיא לכבודם של 120 חיילים מצטיינים הרחיב את הלב והנשמה. "החיילים המצטיינים נבחרו בתהליך מקיף וקפדני בוועדות שונות וזכו בתואר 'מצטייני הנשיא', לאור פועלם המהווה דוגמה ומופת לצה"ל כולו, חתירתם למצוינות והפגנת מסירות, מקצועיות ואחריות."

כל אותם מצטיינים הוכיחו עוד פעם שמה שיש לנו זה ההון האנושי שנותן לנו תקווה ושהם יובילו מחר את המדינה. עם צעירים שכאלה, שבפירוש נותנים לנו לישון בלילה בשקט, יש סיבות לקום בבוקר עם חיוך על הפנים. כאשר מגלים שילדים בני 18-19 – חיילים וחיילות, ממלאים תפקידים אחראיים ביותר והם עושים זאת הכי-טוב – אז זה אומר שיש להם מפקדים שנותנים להם את הכלים הנכונים כדי שימלאו את תפקידם. זה אומר שהצבא שלנו הוא כור היתוך שאין לו אח ורע בשום מקום. 120 המצטיינים באים מכל העדות והשכבות והם פיארו את בית-הנשיא, שלא לדבר על אותם חיילים בודדים שעזבו את ארצותיהם ובאו לשרת בצבא הגנה לישראל. לראות ולשמוע חלק מהם למה ומדוע עשו זאת ואיך הם התחברו וכמה הם מאושרים מהצעד שעשו, מעורר כבוד ופליאה ועוד כמה דמעות נשרו. 

החוזק שלנו הוא בעשייה וביצירה וישראל על המפה העולמית מובילה בכמה וכמה תחומים וטקס הענקת "פרס-ישראל" למדענים ואנשי רוח שפרצו קירות מוכיח פעם אחר פעם שהכוח הגדול שלנו הוא במאגר מוחות בלי נדלה שיש לנו והם מביאים לנו לא רק כבוד, הם מקלים את חיי-היומיום שלנו בהמצאות, תגליות – ולדוגמה, רפואה וחקלאות. ממש לתפארת מדינת-ישראל, ואני מתנצלת על פרץ הרגשות.

* * *

רביבה בן זאב

הלקאה עצמית כבעייה אוטואימונית

תסמונת אוטואימונית ידועה כליקוי במערכת החיסונית שנובע מסיבות שמקורן נחקר בשנים האחרונות והרופאים עדיין חוככים בדעתם באם יש לתופעה קשר תורשתי או שהיא מתעוררת לאחר מחלה קשה או כתוצאה מטראומה. הלוקים בתסמונת סובלים קשות מהשיבוש הזה כאשר המערכת החיסונית שאמורה להגן על הגוף מפני פולשים זרים, מתחילה לתקוף איברים בריאים בגוף האדם. התוצאה: חולשה, אנרגיה ירודה ותופעות מטרידות שונות שמקשות על אורח חיים נורמאלי.

חלקים מהמערכת הפוליטית במחוזותינו לקו בשנים האחרונות בתסמונת אוטואימונית לאומית. הללו תוקפים ללא הרף רק אותנו, מכוונים את האשמותיהם רק לנו, לעצמנו, לחיינו, לעתידנו ולגורלנו, ומתעלמים באופן בלתי הגיוני מפעולות גלויות ועלומות של גורמים עוינים נגדנו, וכאלה שהם "ידידותיים" לכאורה. האם הללו אינם מבינים את הנזק שנגרם לחיינו הלאומיים כתוצאה מהתנהגותם זו, שמחלישה את יכולת עמידתנו?!

לדאבוננו נוהגים כך גם אותם גורמים חוץ-פרלמנטריים מאותו רקע פוליטי. הללו מרושתים בתקשורת המקומית והעולמית ועקבותיהם מובילים היישר לגופים שמתבססים על המידע שמתקבל מהם, ולכן בעולם מאשימים כמובן רק את ישראל.

ועל פעילות עוינת בתוך מדינת ישראל של גורמים שמזדהים עם אויבי ישראל בשיתוף ובעידוד כמה ח"כים ערביים – אף מילה!

במדינת ישראל היהודית והדמוקרטית חיים מיעוטים בני דתות שונות ובני לאומים שונים. תושבים אלה נהנים מחיים דמוקרטיים, מחופש ביטוי  ומזכויות שנובעות מהחוק. כמו כל אזרח ישראלי, כך זכאים תושבי ישראל יהודים ושאינם יהודים,  הן ללימודים, הן לעבודה ולפרנסה והן להתקדמות אישית. לתושבים הערבים בישראל ישנה נציגות בכנסת והם מתבטאים ללא כל צנזורה ככל העולה על רוחם.

רק קצת מהופעותיהם ומהתבטאויותיהם חסרות הרסן של כמה ח"כים ערביים מותירות אותנו בפה פעור ובכעס אצור ועצור. כאזרחים שומרי חוק וסדר, לא נותר לנו אלא לכסוס ציפורניים בתסכול, לחרוק שיניים ולבלום את פינו כי זאת הדמוקרטיה. וכבר אמרו חכמים שכל חלופה אחרת היא רעה יותר.

אבל את תופעת השנאה האוטואימונית היהודית – קשה לסבול וכפי הנראה גם קשה לרפא.

אהוד: ככה זה כאשר האידיוטיזם המוסרי שולט בכיפה וגם קובע גורל סופרים נידחים להתעלמות ולהשכחה.

* * *

הסופר שמאי גולן

הוכתר בתואר יקיר העיר תל-אביב-יפו

לשנת תשע"ד-2014

הטקס נערך  ביום העצמאות בבית האופרה, המשכן לאמנויות הבמה. ראש העיר רון חולדאי העניק לכל אחד משישה עשר הזוכים תעודת יקיר העיר בחתימתו, בה נאמר בין השאר: "על תרומתו לשגשוגה ולפריחתה של עירנו. על דאגתו, נאמנותו ומסירותו לצרכי הכלל, לרווחת אזרחיה ולכבודה של העיר תל-אביב-יפו."

הינחו את הטקס השחקנים יונה אליאן וששי קשת.

לכבוד כלות וחתני האירוע הוציאה לאור העירייה חוברת מיוחדת, ובה דברי הברכה של ראש העיר, ודברים  על תרומתו של כל אחד מן הזוכים.

על שמאי גולן נכתב בחוברת בין השאר שפירסם ארבעה רומנים: "ואם אתה מוכרח לאהוב", "מותו של אורי פלד", "אשמים"  ו"באשמורת אחרונה", וכן ארבעה קובצי סיפורים: "בריחות למרחקים קצרים", "חופה", "המארב", ו"ברושים בשלכת". ערך ספרים וכתב מאמרים רבים.

"ביצירתו נע שמאי גולן בין העבר ובין ההווה, בחיפוש אחר זהותו ובבנייתה, בכמיהה לשימור ניסיון העבר שאבד  וזכרם של בני המשפחה שנספו בשואה.

"שמאי גולן הקדיש את חייו גם לפעילות ציבורית ענפה: היה ממייסדי בית הסופרים בירושלים ואירגן ב-1973 את קונגרס  הסופרים הבין-לאומי פא"ן, בהשתתפות ענקי הספרות העולמית של התקופה – סול בלו, יוג'ין יונסקו והיינריך בל. יצא לשליחויות חינוכיות בדרום אמריקה מטעם ההסתדרות הציונית. נבחר לתפקיד יושב ראש  אגודת הסופרים מיספר פעמים, ובתפקיד זה קידם את מעמד הסופרים, העלה את קרנה של האגודה והפך את תל-אביב-יפו למרכז של פעילות ספרותית מגוונת וענפה. פעל למען מסורבי העלייה בברית המועצות, וב-1970 אף השתתף בשביתת רעב ליד הכותל המערבי. כיהן  כנספח התרבות בשגרירות ישראל במוסקבה. היה חבר הנהלת יריד הספרים הבינלאומי בירושלים, חבר מועצת "יד ושם" והנהלת אקו"ם.

"זכה בפרסים רבים, ובהם פרס ברש לביכורי יצירה, פרס אקו"ם על יצירה בעילום שם, פרס עגנון, פרס ראובן ולנרוד, פרס ראש הממשלה ע"ש לוי אשכול, אות יקיר אגודת הסופרים העברים, וקיבל אות הוקרה מטעם דירקטוריון אקו"ם על פועלו ותרומתו רבת השנים באקו"ם."

אנחנו מצרפים את ברכותינו לשמאי גולן עם קבלתו את אות יקיר תל-אביב, שבכך הוא סוגר מעגל חיים שראשיתו כילד וכנער נרדף בימי מלחמת העולם השנייה, המשכו בתור מעפיל צעיר, נער בקיבוץ, קצין – וסופר עברי מוערך הנשוי לבת קיבוץ, ארנה גולן, שהיא אישיות ספרותית בזכות עצמה – ואשר יחדיו הקימו משפחה לתפארת. אחד משיאיו של שמאי גולן היה בשובו של הילד היתום לרוסיה בתור נספח התרבות הישראלי, תפקיד בו פעל רבות.

כה לחי לחברנו שמאי להמשך הדרך גם בשנים הבאות והעיקר בבריאות טובה ואיתנה! 

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

      * * *

אהוד בן עזר

"שלוש אהבות"

הוצאת "אסטרולוג" 2000, אזל

פרק ארבעה-עשר

ליל השלג אשר באמבטיה

פעם בשבוע היתה עליזה הולכת להשתתף בסמינר שהתקיים בבית הפרופסור איזידור לבונה. התכנס שם חוג תלמידי מ"א ותיקים, ניבחרים, ועימם שניים-שלושה סופרים חשובים-בעתיד שלמדו עדיין לב"א, וגברוש, שהכל ניבאו לו גדולות כבר אז. אני, שהתחלתי את לימודיי רק השנה, (עם עליזה למדתי רק במכינה לתלמוד, שהיתה חובה לסטודנטים בספרות עברית גם בלימודי התואר השני) – עדיין לא נמצאתי ראוי להיות מוזמן אליו למרות שכבר פירסמתי שיר אחד ב"הארץ" ושיר אחד ב"פי האתון".

אני חושב שעליזה הותירה בכוונה את הבדל המעמדות בינינו מתוך תקווה ערמומית שאמשיך לחשוק בה גם מהיותה מעין מפתח להיכנס אל חוג האנשים הפנימי של פרופסור לבונה וכמובן שרק אז יוכל לדרוך כוכבי הספרותי.

 "לסופרים שהוא מטפח הוא כל-כך נאמן," צבטה באשכיי, מתגרה בי, "עד שאני בטוחה שגם אחרי מותו ימשיך לפרסם רשימת-ביקורת על כל ספר חדש שלהם."

 "תורידי את היד, מה הקושי?" אמרתי, "הוא יכול להשאיר בצוואתו נוסח פתוח שבו יש לשנות מדי פעם רק את שם הספר."

בשכבר הימים, רמזה לי עליזה, כמספרת פרק מהרומאן "שירה" של עגנון המתרחש חלקו ברחביה, פרופסור לבונה חיזר אחריה. הוא הזמין אותה לחדר-העבודה בביתו כאשר אשתו נסעה ללמד בסמינר הקיבוצים, לפתע כרע ברך, טמן את ראשו בחיקה (של עליזה), התחנן שתרשה לו לזיין אותה, וכשסירבה בכה ולא חדל להריח בחצאיתה. אך היה עליה להפסיק אז את לימודי התואר השני בגלל עומס העבודה בבית-הספר והטיפול באורנה הקטנה.

רמזה על מכתבי אהבה גנוזים שלו, אליה, סונטות בסגנון שירת ספרד וכתמים, של דמעות, כניראה.

מכל מקום, אם תחילה הצטערתי על הזלזול שבו נהגו בי, הרי מרגע שאורנה החלה מצטנפת במיטתי, בירכתי על ערבים ספרותיים אלה, שבהם היינו חופשיים לגמרי אף כי המשכנו להתנהג, בחשיכה, כאילו כל רגע עומדים עלינו לגלותנו.

אותו לילה, איזה שיגעון קפץ על אורנה – שנעשה יחד אמבטיה חמה. זמן לא רב לאחר שנסתלקה לה עליזה לפגישה אצל הפרופסור לבונה – נמצאנו שנינו באמבטיה, לראשונה באור, לראשונה בגן-העדן, עירומים ולא התבוששנו. בחוץ ירד גשם. סערה רוח. אולי כבר גם היו פתיתי-שלג באוויר. הרעפתי על הקטנה דברי-אהבה. הפצרתי בה שלעולם לא תעזוב אותי. את כל שיריי, את כל חיי אקדיש לה! יחד – נכבוש את העולם! אני אהיה מפורסם וחשוב – למענה, כי היא ראוייה לחיים מעניינים, בעלי ערך –

עיניה קצרות-הרואי, בלי המשקפיים, בהו בי כשישבנו זה מול זו, מתנשקים באמבטיה המהבילה. שערה הארוך, אדום-כהה וממלא את המים, שורשיו מצרים את המצח כמסגרת. גופה הבתולי, העגלגל, הזהוב. נגעתי בבתולים שלה. בשער הקטן, החתום, שטרם חדרו אליו הגברים. היא צחקה מלמטה, ממש. התפרפרה במים, הקציפה בועות, הרימה מולי ערווה רטובה כמו אי ג'ינג'י שצף בלובן. סילסלתי בו באצבע והיא שלחה יד וצבטה את האובייקט שלי. קצת הכאיבה. וככה השתובבנו. היו לה כפות-רגליים נהדרות. רכות ובתוליות עדיין. אני זוכר עצמי מוצץ את הבוהן הרטובה שלה בפי. איזה מותק.

 "הייתי רוצה שתכיר את אבא'לה שלי. הוא בטח ימצא חן בעיניך. גם אתה תאהב אותו!"

קמה, עמדה במים, נוטפת, חוגגת, נשקתי את הזר הג'ינג'י שהתנוסס בגובה עיניי. הקטנה פצחה פיה בשיר, מבקשת שאשלים בו כל שורה שנייה, שארגיש בפי את הוויבראציות:

וַשתי הקירחת ישבה במקלחת

ויבוא ויזתא וישק לה ב...

בטחנת הקמח יש קמח שחור

ויבוא ויזתא וישק לה ב...

חורף ובקיץ ישן גם הסוס

ויבוא ויזתא וישק לה ב...

לראשונה אמרה פתאום שהיא אוהבת אותי, אוהבת אותי ושאישבע לה שגם אני אוהב אותה.

נשבעתי. בנשיקת דגדגנה נשבעתי לה, כבנקיטת חפץ קדוש נשבעתי לה, כמו שיעקב אבינו השביע את בניו שתקעו כף תחת ירכו ואחזו לו בזין. הייתי כבר מלא קינאה. כל פעם שמישהו מהרחוב למטה שרק לה את ההימנון הצופי: "הייה נכון למלא חובתך, לעמך ארצך ומולדתך..." – רציתי לחנוק אותו, שלא ייכנס ולא ייקח אותה ולא בטיח.

שלוקים, מנוגבים, חמקנו כל אחד לחדרו, כאילו לא לבדנו אנחנו בדירה, ורק אחרי זמן-מה, וטקס הנקישות, בחשיכה, חמקה אורנה אל מיטתי, אך הפעם, לראשונה, גם כאן, היינו עירומים, שנינו –

 "אני רק בגללך חדלתי לספר למוּטי כל מה שקורה לי וכבר יש לי נפיקות מצפון מזה."

 "נקיפות, אורנל'ה, וזו צורת רבים של נקיפה – לא של נפקנית."

 "שיהיה. אני איתך על עברית לא מתפכחת," קינטרה, "בובי גדול וחכם שכמוך! אתה חושב שאני לא יודעת שעשית גם למוטי? איזה ביצים שעירות יש לך... – בנות ישראל, אנא, חוסו, אל תתלבשו בפריצות!" שילבה כפיים על שדיה הקטנים וסיימה דבריה בדקלום קצר, וקצת ילדותי.

 "מה זה?" משכתי את ידיה כדי שאוכל לבלוע את החזה.

 "זה כתוב בשלט גדול על השער לאחת השכונות הדוסיות, בדרך לשוק מחנה יהודה. מה אני יגיד לך, אלוהים בטח אוהב אותי דווקא כשאני בלי בגדים, ככה, מהטבע... די, אל תכאיב לי במיצוצי..." התפנקה בכ"ף דגושה.

הרוח בחוץ לא נשתתקה. גם הגשם. סערה שלפני-שלג. ההסקה המרכזית פעלה בחדרים. היה זה שיגעון מצד עליזה לצאת לחוג ספרותי בערב שכזה, אבל בלכתה, ציוותה לנו את החיים, יסולח לי על השימוש המשונה באימרה הזו. ידעתי כי למה שיקרה עכשיו עתידות להיות תוצאות חמורות לגבי המשך מגוריי בקן החם, ולו רק מפני עקבות הדם, דם בתוליה של אורנה, פקעת רכה וחמימה זו ששכנה לבטח בזרועותיי והפקירה לי את כול-כולה. את הסימנים לא אוכל להסתיר מעליזה. אבל אחת היה לי, הכול! בהתרגשותי הבטחתי לקטנה שלא אכאיב לה, ואז –

היש מין דבר כזה, קרום-בתולים בלתי-מוחש? הו, מה תמים הייתי! הקטנה נשתרעה תחתיי בפתחו של היכל, רחבה מאימה, הייתכן? המום ומאושר הייתי, לא קשה לתאר מדוע, אמנם נכזבה תוחלתי לזכות בה, כך חשבתי – לתמיד, בזכות היותי ראשון, אך גם נגולה אבן כבדה מעל ליבי בהיווכחי כי לא עליי האחריות מוטלת, וגם סימנים של דם לא יישארו, להסגירני.

 "מה איתך," לחשה הקטנה, מצחקקת תחתיי, לאחר שגימגמתי דבר-מה, רועד עדיין מהתרגשות על שנעתרה לי, בשלימות, "מוּטי לא סיפרה לך שכבר היתה לי הפלה?"

המשך יבוא

אזהרה: הרומאן אינו שייך לספרות העברית!

 * * *

הזמנה לאירוע פרס יהודה עמיחי לשירה

המשורר ארז ביטון

זוכה פרס מפעל חיים ע"ש יהודה עמיחי לשירה עברית תשע"ד

טקס הענקת הפרס  יתקיים ביום חמישי 8.5.2014 ח' באייר תשע"ד

החל משעה 17.00 במשכנות שאננים , ימין משה, ירושלים

סדר האירוע:

דבר ראש העיר, מר ניר ברקת

מנכ"לית משרד התרבות, אורלי פרומן

הסופר אלי עמיר

נימוקי השופטים: פרופ' אברהם בלבן

דבר הזוכה: המשורר ארז ביטון

דברי סיכום: חנה עמיחי

מוסיקה: יוני רכטר

הנחייה: דרור קרן

 * * *

מכון ז'בוטינסקי בישראל, מועדון המכון

מתכבדים להזמינכם לערב עיון

השלום לבקעה?

בקעת הירדן – עבר, הווה, עתיד

ברכה: דוד אלחייני, ראש המועצה האזורית בקעת הירדן

הרצאה: פרופ' יגאל שפי

לחימה בחום הלוהט: בקעת הירדן במלחמת העולם הראשונה

דיון:

פרופ' אודי לבל (אוניברסיטת אריאל)

ח"כ עמר בר-לב (העבודה)

האלוף (מיל') עוזי דיין (יו"ר מפעל הפיס)

הנחייה: יוסי אחימאיר, מנכ"ל מכון ז'בוטינסקי

יום ראשון,  כ"ה אייר תשע"ד, 25.5.14, בשעה 19.00

מוזיאון ז'בוטינסקי, המלך ג'ורג' 38, קומה א', תל-אביב

הכניסה חופשית

* * *

מכון ז'בוטינסקי בישראל, מועדון המכון

מתכבדים להזמינכם להרצאה:

נסיך ירושלים

פרשת ההתנקשות (17.9.48)

במתווך האו"ם, הרוזן פולקה ברנדוט

(לזכרו של לוחם לח"י יהושע זטלר – במלאת חמש שנים לפטירתו)

המרצה: עופר רגב

חוקר הפרשה וחוקר ארץ-ישראל

יום חמישי, כ"ט אייר תשע"ד, 29.5.2014, בשעה 19.00

מוזיאון ז'בוטינסקי, רח' המלך ג'ורג' 38, קומה א', תל-אביב

הכניסה חופשית

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* פרופ' יחיעם ויץ כתב תנחומים אודות ברוך תור רז ז"ל: "אני זוכר את ברוך בימים שניהל את ארכיון מפלגת העבודה בבית ברל. הוא ניהל אותו במקצועיות מובהקת וסייע לחוקרים להכיר את הארכיון ואת תיקיו. כדוקטורנט צעיר ברוך עזר לי רבות."

* תנחומים מעומק לב לאלמוגה ולכל המשפחה, בפטירת האיש היקר ברוך תור-רז. המשורר הצנוע ונעים ההליכות. ימתקו לו רגבי עפרו. בזיכרו הטוב ינוחמו!

יוסי דה ליאון

פתח תקווה

* סופר נידח שלום: 1. אורי הייטנר תומך בכל ליבו בחקיקת חוק יסוד מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי ("צרור הערות 4.5.14", גיליון 940).אודה לאורי הייטנר אם יסביר לי מדוע אין הוא מסתפק בהגדרתה של מדינת ישראל כמדינה יהודית-דמוקרטית ככתוב בחוק יסוד "כבוד האדם וחירותו".

2. נעמן כהן במאמרו "אבא של מאזן, השואה וגזענות אנטישמית"(גיליון 940) תוהה כיצד קרה שחוקר הג'נוסייד העולמי – ד"ר אורון, מתעלם לחלוטין משואת יהודי ערב. יואיל נעמן כהן לספר לנו על איזו "שואה" מדובר, כמה יהודים נרצחו ב"שואה" זו, האם ראוי לקרוא לכל רצח המוני שואה, ומדוע אין "שואה" זו נלמדת בבתי הספר בישראל?

רון וייס

רמת-גן

* לאהוד בן עזר יום עצמאות שמח. קודם כל בספרייתי ספרך "מסעותיי עם נשים". אינני כותבת. וגם לא עד כדי כך רחבת אופקים מכדי לכתוב. אבל מתעניינת ודעתנית. והמאמרים בכתב העט של סופר נידח [נחמד] מעניינים.

אני רוצה לומר את דעתי על הצהרת הגינוי של אבו מאזן לשואה. אני חושבת שלא מדובר כאן בהכאה על חטא, או הודאה שמקורה בתודעה חדשה שנחתה על ראשו של המנהיג, במקומה של התודעה הכוזבת הקודמת.

אלא מאחורי הדברים מקופלת האמונה של אבו מאזן [והפלסטינים]  שהשואה היהודית היא מקור ה"שואה" הפלסטינית. הוא מגנה את השואה במילים מתורבתות אך למעשה לו היה יכול היה אומר: "ודאי שהשואה מגונה, כי מי אם לא היא אשמה באסוננו."

כל טוב

חוה ליבוביץ

* אודי יקר, שלא כמנהגי נכחתי השנה בטקס הזיכרון בבית יד לבנים בפתח-תקווה. טורח רב טרחו קברניטי עירנו והפיקו טקס רב רושם ומכובד מאורגן לתלפיות ורב משתתפים וקהל.

אלא מאי, בהופסגייט כמו בכתריאליבקה או בחלם – אין דרך לעצור את הטמטום. על תרנים סביב סביב הונפו דגלי הלאום לסירוגין עם נס שלושת האשכים שאומץ להיות סימלה של עירנו הממותגת. לא עוזרות מחאות וצעקות, לא מועילות החלטות ועצומות. החניוקים המטומטמים במימסד העירוני של הופסגייט ממשיכים לדבוק בסמל האידיוטי ולהניפו לראווה בכל אירוע. נאה לה להופסגייט ולראשיה שידבקו בדגל שלושת האשכים ולא ירפו כאילו כל אונם ויהבם נובעים משלושה  האשכים.

שיא השיאים לגיחוך היה מעמד הנמכת הדגלים לחצי התורן. יחדיו ירדו להם שלובים דגל הלאום ונס האשכים ובא לציון גואל. ואנחנו חיפשנו לשווא את סמל עירנו עם המחרשה ועץ ההדר, סמלה העתיק של פתח-תקווה שאת שארית כבודה אנו מבקשים, אנו אנה אנו באים?

שלך כתמיד,

דורון גיסין

אהוד: ואנחנו, כתל-אביביים מאז 1966, רואים מתנוסס בכל הזדמנות, בכל טקס, וגם ביום העצמאות האחרון – את גלגל המזלות הצבעוני הסתמי והמטומטם שנבחר להיות סמלה של תל-אביב ביובל המאה שלה ומאז אינו מרפה ממנה; ורק בצד, בגודל כמעט מיקרוסקופי, נותנים את סמלה האמיתי הישן של העיר, שאותו עיצב נחום גוטמן.

* אהוד, אני שותף להרגשותיך על כרמינה בוראנה. יש לי הקלטות שלה בכמה ביצועים, כולם מרשימים.  אני מרבה להאזין לה.  בהתחשב עם דלות היצירות המוסיקליות במאה ה-20 לעומת זאת שקדמה לה, זאת באמת יצירה יחידה במינה.

 אינני יודע למה בדיוק התכוונת במשפט הסיום, אבל הוא במקום.  האם ידעת שהמלחין היה נאצי למהדרין וכמו הרברט פון קאריאן, שיתף פעולה עם מנגנון התעמולה הנאצי שניסה למחוק כל זכר להשפעה היהודית על המוסיקה הגרמנית? 

ישראל בר-ניר 

אהוד: כמובן שידעתי, ולכן באה ההערה שלי בסוף רשימתי.

* עשרות אלפי ערבים אזרחי ישראל, המכנים עצמם בשם "פלסטינים", הפגינו ביום העצמאות ביער לביא, דרומה לצומת גולני, כשהם נושאים את דגלי אש"ף בצבעי ירוק, לבן, שחור ואדום, וכמובן אף לא דגל ישראלי כחול-לבן אחד. וכמובן איש מהם לא נרצח, כי בשום מקום אחר במזרח התיכון אין כיום ערבים שחיים חיים חופשיים דה-לוקס כמותם – ולא לחינם מכנים את הצבועים האלה, אחיהם הערבים האחרים – בשם "ערבּ אל-זִבְּדָה" [או אל סמנה] – ערביי השמנת! – אבל הם בשלהם. חוגגים את הנכבה. את החג לזכר הימים שבהם לא הצליחו לשחוט אותנו בכוחות עצמם וגם לא בעזרת שבע מדינות ערביות אחיות, אבל כן שחטו לא רחוק משם את עלי בן צבי וחבריו מבית קשת!

רק תארו לעצמכם מה היה גורלנו אם הרוצחים האלה היו מנצחים במלחמת 48'!

* "בכירים בקהילת המודיעין האמריקאית אמרו בתדרוכים סגורים לחברי קונגרס בשבועות האחרונים כי ישראל 'הלכה רחוק מדי' בניסיונות הריגול שלה בארה"ב – כך מדווח השבועון האמריקאי "ניוזוויק". לפי הדיווח, אנשי המודיעין האמריקאיים אמרו את הדברים בדיונים סודיים בוועדות שונות של בית הנבחרים האמריקאי, שעסקו בהצעת החוק שתעניק לישראלים פטור מוויזות בכניסה לארה"ב. לפי הכתבה טענות אלו מסכלות את ההקלות במתן ויזה לאזרחים ישראלים." [ברק רביד, "הארץ" באינטרנט, 5.5.14].

איך זה ייתכן? האם אינם יודעים שארה"ב הפכה להתגשמות החלום הציוני של הרצל – בלי שירות צבא ובמילואים ובלי עברית – וכי אליה נוהרים כיום מיטב צעירי ישראל החפצים לקשור בה את עתידם?

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,606 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה עשירית למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-80 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של העדות על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל