גיליון מס' 942

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י"ב באייר תשע"ד, 12 במאי 2014

עם ההזמנה לבית הסופר ב-26.5.14 – ערב לספרי בן עזר "מסעותיי עם נשים", "והארץ תרעד".

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: הַמִּלָּה הַקְּטַנָּה "רַק". // אורי הייטנר: 1. ארז ביטון: פיגומים אל לב השמיים. 2. צרור הערות 10.5.14.  // שלמה אראל (אלוף מיל.): מפחיד ומזעזע... מה קורה לנו..? זה לא הזוי, זה מה שקורה היום בכל בסיסי צה"ל. // נגה מרון: תנו צ'אנס לשכטמן! // אילן בושם: 9 שירים. // נעמן כהן: דוד הנחלאי – ניצחון הערבית. // יצחק שויגר: ארוחת צהריים של יום העצמאות. // הדסה מור: בגידות בחיי הנישואים, ההצגה "האמת" בתיאטרון בית ליסין. // מתי דוד: יום הזיכרון לשואה בעיני "הארץ": אפרטהייד, מקארתיזם, הנאכבה. // מרדכי קידר: והשוחט הסורי שוחט. [ציטוט]. // מנשה שאול: "הערבים הורגים את עצמם". [ציטוט]. // זהבה בן דב: אגדות פתח תקווה ב"מקור ראשון". // יפה רוטר: לתולדות צאצאי מנחם-שלמה ראב (בנו-בכורו של יהודה ראב בירושלים). // מכתב עלום מאלברט איינשטיין, שנמצא בגניזה בצריפו של דוד בן גוריון בשדה בוקר ואשר הותר לפרסום כמעט אחרי 60 שנה, כנדרש בחוק. [אמת או מתיחה?] // דליה הקר-אוריון: "הגופות מונחות והגופים מונחים". // צבי י' כסה: לאומנות חשוכה באה למדינה. // ד"ר משה יְגָר: ממלכת ירושלים הצלבנית וישראל. // אלי מייזליש: מודעה ב"הארץ" של "שיוויון": ראו הוזהרתם – אפרטהייד עליך ישראל. // אוריה באר: 8 במאי 1945. // בן כפיר משיב לאורי הייטנר. // אהוד בן עזר: "שלוש אהבות", הוצאת "אסטרולוג" 2000, אזל. פרק חמישה-עשר, הגירוש. // ממקורות הש"י.

גיליון 943 יישלח במהלך יום חמישי, 15.5.

* * *

יוסי גמזו

הַמִּלָּה הַקְּטַנָּה "רַק"

עִם רִבּוּי גְּרוּרוֹת-הַפֶּשַע הַפּוֹשׂוֹת בְּחֶבְרָתֵנוּ

וּשְחִיתוּת מִדּוֹת בְּכִירֵינוּ הַתּוֹפְסִים עֶמְדּוֹת-שְׂרָרָה

מִסְתַּבֵּר כִּי לִתְפוּצָה רַבָּה זוֹכָה לָהּ בִּשְׂפָתֵנוּ

הַמִּלָּה הַמִּשְפָּטִית הַמְּכֻבֶּסֶת "לִכְאוֹרָה".

כִּי אִם לֹא הוּגַש עֲדַיִן כְּתַב-אִשּוּם עַל חֵטְא וּפֶשַע

וְאֶת כָּל הַשְּמוּץ עוֹטֶפֶת הַלָּשוֹן הַנְּאוֹרָה

אָז לַפֶּשַע וְלָרֶשַע יֵש פִּתְאֹם מִפְלָט וָיֶשַע

כִּי בֵּינְתַּיִם אֵין זֶה פֶּשַע אֶלָּא "פֶּשַע לִכְאוֹרָה".

וְרָאשֵי-עָרִים לוֹקְחִים מִכָּל קַבְּלָן וּמַאכֶער שֹחַד

וְנַהָג דּוֹרֵס מַפְקִיר גְּוִיּוֹת בַּכְּבִיש, אַךְ לֹא נוֹרָא

כִּי אֶפְשָר גִּדּוּל מַמְאִיר כָּזֶה יָמִים רַבִּים לִמְשֹךְ עַד

שֶכָּל שֶרֶץ יְטֹהַר זְמַנִּית בִּזְכוּת הַ"לִּכְאוֹרָה".

וְכָל לַיְלָה יֵש דְּקִירוֹת סַכִּין בְּפַּאבּ אוֹ קְלַאבּ שְטוּף ווֹדְקָה

אֲבָל עַד שֶעַל כָּל רֶצַח תִּסְתַּיֵּם הַחֲקִירָה

הַסַּכִּין וְהַנִּרְצָח שֶכְּבָר נִקְבָּר אַחַר כָּבוֹד כָּאן

הֵם עֻבְדּוֹת מַמָּשִיּוֹת, אַךְ הָאַשְמָה הִיא "לִכְאוֹרָה".

וְטֵרוֹר מִשְפְּחוֹת-פֶּשַע מִשְתּוֹלֵל בְּרֹאש-חוּצוֹת פֹּה

וְאֶת שִיר-הַמַּעֲלוֹת מַחְלִיף כְּבָר שִיר-הַמְּעִילוֹת

וּכְנֻפְיוֹת הַחוּלִיגָנִים נֹסַח "תַּג מְחִיר" פּוֹרְצוֹת פֹּה

מוּל אָזְלַת יְדֵי הַמִּשְטָרָה יוֹם-יוֹם בְּהִלּוּלוֹת.

אַךְ גַּם סְדֹם זוֹ וְגַם עֲמֹרָה

בָּן לְשוּם קְרִימִינָל אֵין מוֹרָא

מֵעָנְשוֹ שֶל הַחֹק

הַהוֹפֵךְ כָּאן לִצְחוֹק

תַּחַת כְּסוּת הַמּוּנָח "לִכְאוֹרָה"

מַשְרִישוֹת פֹּה הֲוַי שֶל הֶפְקֵר

בּוֹ אֵין שוּם מְנַכֵּש וְעוֹקֵר

שֶל גְּרוּרָה מַמְאִירָה

כְּשֶאוֹתוֹ "לִכְאוֹרָה"

שֶמַּקְפִּיד בָּהּ הַגּוּף הַחוֹקֵר

כָּאן שוֹלֵף לוֹ בִּשְעַת הַגָּשַת        

כָּל כִּתְבֵי-הָאִשּוּם – מִן הַפְּשָט

אֶת הַדְּרָש הַמַּפְחִית

בְּקוֹמְבִּינָה פִּקְחִית

את חֻמְרַת הֶעָווֹן הַמּוּשָת

וּמֵמִיר בִּמְהִירוּת הַבָּרָק

אֶת אוֹתָהּ אַקְרוֹבָּטִיקַת-סְרָק

בְּנִסּוּחַ מוֹרְבִּידִי

שֶל לַהַג יוּרִידִי:

בִּטּוּי הַחִטּוּי הַדַּק "רַק."

וְכָל רֹאש-עִיר מֻשְחָת חוֹגֵג לוֹ חַאפְלָה כִּמְנַצֵּחַ

שֶכֵּן תּוֹדוֹת לָ"רַק" הַזֶּה, עַל אַף שְחִיתֻיוֹתָיו

הוּא "רַק" מִרְמָה וַהֲפָרָה שֶל אֱמוּנִים בִּצֵּעַ

(מָה שֶעוֹשֶׂה אוֹתוֹ צַדִּיק תָּמִים בְּדוֹרוֹתָיו).

וְכָל נַהָג דּוֹרֵס מֵרֹב עִדּוּד חוֹזֵר לִזְרֹחַ

כִּי פַארְסָה מִשְפָּטִית זוֹ כְּמוֹ אוֹמֶרֶת לְכֻלָּם:

הוּא "רַק" הִפְקִיר גְּוִיּוֹת בַּכְּבִיש וְ"רַק" מִהֵר לִבְרֹחַ

(מָה שֶעוֹשֶׂה אוֹתוֹ מַמָּש צַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם).

וְכָל רוֹצֵחַ-סַכִּינַאי מַשְלִים סוֹף-סוֹף מִין פַּאזְל

שֶל טִיּוּחֵי חֶטְאוֹ כִּי בַּמּוּבָן הַתַּדְמִיתִי

הוּא "רַק" עָשָׂה דִקּוּר, אָמְנָם לֹא סִינִי, לַשְּלֵימַזְל

(מָה שֶהוֹפֵךְ אוֹתוֹ לְלָמֶ"ד-וַי"וְנִיק אֲמִתִּי).

וְכָךְ רָאשֵי-עָרִים וּמַאפְיוֹת מִשְפְּחוֹת-הַפֶּשַע

וְהֶפְקֵרוֹ שֶל "תַּג מְחִיר" שֶעַד עַכְשָיו עָרַק

מֵאֲכִיפַת הַחֹק הַמִּתְגַּלֶּה כַּחֲסַר-יֶשַע

מוּל דִּיאַגְנוֹזַת פֶּגַע אֶפִּידֶמְיַת אוֹתוֹ "רַק".

כִּי הָעִבְרִית שָׂפָה יָפָה לְכָל מִי שֶהָגוּהָ

אַךְ בַּשָּׂפוֹת רוּסִית אוֹ פּוֹלָנִית, מִי שֶנָּגוּף

בְּנֶגַע אוֹנְקוֹלוֹגִי הוּא בָּ"רַק" הַזֶּה נָגוּעַ

כִּי "rak" הוּא בִּשְׂפָתָן סַרְטָן הַמִּתְפַּשֵּט בַּגּוּף.

וְאִם אֲנַחְנוּ חֲפֵצֵי-חַיִּים פֹּה אָז בָּטוּחַ

שֶמּוּל צְמִיחַת אוֹתוֹ גִדּוּל מַמְאִיר וּמְבַזֶּה

אָסוּר לִדְחוֹת גַּם בְּשָעָה אַחַת אֶת הַנִּתּוּחַ

הַמִּתְבַּקֵּש מִזְּמַן שֶל הָאִיּוּם הַמַּר הַזֶּה.

* * *

אורי הייטנר

1. ארז ביטון: פיגומים אל לב השמיים

פרס יהודה עמיחי לשירה עברית, על מפעל חיים, יוענק השנה למשורר ארז ביטון. כך נמסר בשבוע שעבר מטעם ועדת הפרס. וללא כל קשר, ביום ראשון הקרוב ייערך אירוע לכבודו של ביטון באוניברסיטת בן-גוריון, במסגרת האירוע "אנחנו (שברי) חרוזים", שנועד להנכיח את מורשת יהדות מרוקו, עם צאת ספר מאמרים על שירתו. כותרת הכנס לקוחה מתוך שיר של ביטון.

ארז ביטון, משורר, סופר, עיתונאי, פסיכולוג ועובד סוציאלי, נולד ב-1942 במרוקו, ועלה עם משפחתו לארץ עם קום המדינה. משפחתו התיישבה במעברת לוד, ובגיל 11 הוא נפצע כאשר רימון יד עזוב שבו שיחק, התפוצץ בידיו. ביטון איבד את מאור עיניו ואת כף ידו השמאלית.

"פיגומים" מאת ארז ביטון

"על סף חצי בית בארץ ישראל / עמד אבי, מצביע לצדדים ואומר / בהריסות האלה, נבנה פעם מטבח / לבשל בו זנב לוויתן, ושור הבר / ובהריסות האלה, נקים פינת תפילה / למצוא מקום, למקדש מעט. / אבי נשאר בסף, ואני כל ימי / מציב פיגומים, אל לב השמיים."

שיר קצר זה, מעט המכיל את המרובה, מעורר שאלות רבות ופותח אפשרויות שונות לפיענוח.

מהו חצי הבית? הבית הפרטי? הבית הלאומי? ולמה חצי בית? ולמה אבא נשאר בסף? ומה פשר הפיגומים שהכותב מציב – לבית הפרטי? לבית הלאומי? ולמה להציב פיגומים כל הימים, שהרי הפיגומים נועדו להשתמש בהם תקופה קצרה, ולהסירם כשהבנייה מסתיימת.

ומדוע הפיגומים הם אל לב השמיים? איזו תכלית יש לפיגומים, אם הם מגיעים עד השמיים?

לא בכדי השיר סתום ומרומז כל כך. דומני, שהוא כתוב רבדים רבדים, כדי שניתן יהיה להפוך בו ולהפוך בו ולהגיע אל עמקו. מדובר בבית הפרטי ובבית הלאומי ובחיבור שביניהם. וכל הרמזים והאסוציאציות נוגעים הן לבית הפרטי והן לבית הלאומי, כאומרים שאין תקנה לבית הפרטי ללא הציבורי, אך אין תקנה לבית הלאומי ללא בניין הבית הפרטי.

שניוּת נוספת היא בין החומרי לרוחני. גם כאן, אין המשורר מפריד בין השניים, כאומר שאין משמעות לחומר ללא הרוח, אך אין גם מקום רוח ללא החומר.

אני מוצא בשיר שבר גדול, של מי שציפו למצוא בעלייתם לארץ-ישראל גאולה משיחית, ומצאו חורבות. הם מצאו חורבות פיסיות – תנאי מחייה שאינם ראויים להיקרא בית. הם מצאו חורבות רוחניות – שבר המסורת אותה הביאו איתם לארץ, הן במובן המשפחתי (הרס המבנה הפטריאכלי) והקהילתי ובעיקר במובן הדתי. במקום בית בארץ-ישראל, הם מוצאים חצי בית. הם מוצאים הריסות.

המשבר מביא לתגובות שונות של דורות שונים. האב ממאן להינחם ואינו מנסה להסתגל למציאות אליה נקלע. אין הוא מוכן להשלים עם המצב, אך אין הוא עושה פעולה קונסטרוקטיבית כדי להתמודד עימו. הוא מתבונן בהריסות, מצביע עליהן, וחולם על הגאולה. בהריסות האלה "נבנה פעם..." הוא אינו בונה. הוא אומר: "נבנה." מתי? "פעם." אין כל מחוייבות וכל עשייה. יש חלום. החלום, הוא חלום הגאולה עימו עלה ארצה. החלום הזה ייבנה "פעם" מתוך ההריסות, "מטבח לבשל בו זנב לוויתן ושור הבר." במדרשי חז"ל, הלוויתן ושור הבר הם הסעודה שיכין הקב"ה לצדיקים בבוא הגאולה. בהריסות האלה נקים – גם בעתיד, אך כבר לא "פעם", הוא קצת יותר קונקרטי, פינת תפילה. מה שנשאר הוא להתפלל. "מקדש מעט" הוא בית הכנסת, התחליף הקטן לבית המקדש. יש כאן מעין הסתפקות בשלב ביניים של בית כנסת, מתוך תקווה וציפייה שתקוות הגאולה ובניין בית המקדש, תתממש.

גישתו של הבן, המשורר, הרבה יותר קונסטרוקטיבית. אין הוא מוותר על החלום, אך הוא מבין שעליו לפעול במציאות. הייעוד שלו הוא לגשר בין המציאות והחזון, מתוך הבנה שלעולם לא יצליח לחבר ביניהם, אך עליו לשאוף לכך תמיד. עצם השאיפה, תרומם את המציאות ותגשים לפחות חלק מן החלום; חלק הולך וגדל.

הבן אינו אומר "נבנה פעם." הוא פשוט עושה, בהווה. "ואני... מציב פיגומים." הבן לא אומר ברבים "נבנה" אלא לוקח אחריות אישית "אני... מציב." בניגוד לאביו, שאמנם עלה לארץ אך "נשאר בסף," הוא מתערה בארץ, הוא משפיע. אין הוא חולם על כך ש"פעם" תבוא הגאולה, אלא הוא מבין שהדרך לקרב אותה הוא במעשה הקונקרטי, בהווה. בניין הבית הפרטי, הוא המסד לבניין הבית הקהילתי, הוא הבסיס לבניין הבית הלאומי, הוא היסוד לגאולה.

הגאולה אינה דבר מוחשי ונגיש, אלא חזון רחוק. המעשה הקונקרטי נועד להתקרב אליה. לכן, הפיגומים אינם אלא מטאפורה. הוא בונה מן ההריסות בית אמִיתי, אך אין הוא מסתפק בו. הוא רואה בו פיגומים למשהו גדול יותר, רם ונישא, "לב השמיים." בניגוד ללאה גולדברג, הכותבת "מחורבן חומותייך כל אבן קטנה / אלקט ואשמור למזכרת" ("משירי ארץ אהבתי") הוא אינו מסתפק במזכרת, אלא רואה בהריסות הללו מסד לבניין החדש.

הדימוי של הפיגומים אל לב השמיים מעורר בי שתי אסוציאציות. האחת – חלום יעקב ("סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה.") השנייה – מגדל בבל ("הבה נבנה לנו ... מגדל, וראשו בשמיים.") מגדל בבל הוא סמל ליוהרה האנושית, לפולחן הטכנולוגיה לשמה ולגלובליזציה ("שפה אחת ודברים אחדים") וסופו הרס וחורבן. חלום יעקב מסמל את הקשר בין החזון והמציאות, בין הקרקע לבין השמיים. הפיגום הוא סולם, אך הוא גם אמצעי לבניין. הניסיון לחבר בין ארץ לשמיים עלול להיות הרסני ועלול להיות בונה. השאלה היא שאלת המוטיבציה. האם היא חיובית או שלילית.

דומני שהשימוש במונח "פיגומים", מצביע על כך שאין מדובר בפאר שבבניין, כבמגדל בבל, אך גם לא בסולם ערטילאי שבו מלאכים עולים ויורדים, אלא בבנייה וביצירה. החיבור בין הארץ והשמיים, באמצעות פיגומים, הוא ביטוי למחויבות לתיקון עולם.

הציבוריות הישראלית עסוקה מזה עשרות שנים בשאלה "מיהו יהודי" וכמעט אינה עוסקת בסוגיה "מהו יהודי" ומהי יהדות. בעיניי, עיקר היהדות הוא המחוייבות לתיקון עולם. המחוייבות לבניית עולם טוב יותר, צודק יותר. ואיך משיגים זאת? בראש ובראשונה במעשים הקטנים שבכוחו של האדם לעשותם. מעשה טוב של הפרט, מביא עוד טוב לעולם ומתקן אותו. "לפי שהעולם נידון אחר רובו והיחיד נידון אחר רובו, עשה מצווה אחת, אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות. עבר עבירה אחת, אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה... בשביל חטא יחידי שעשה זה, אבד ממנו ומכל העולם טובה הרבה" (תלמוד בבלי, מסכת קידושין). חשוב מאוד להיאבק למען צדק חברתי, אך חשוב יותר להגשים צדק חברתי באורח חיינו. מי שנאבק למען צדק חברתי, מתוך עשיה ותרומה ממשית – משמעות מאבקו גדולה לאין ערוך משל המסתפק במאבק. עשיית חסד ואורח חיים של ערבות הדדית וצדק חברתי – זו, בעיניי, היהדות כולה על רגל אחת. העשייה הזאת, היא הפיגומים של תיקון העולם.

האב בשיר של ארז ביטון חלם על בניין בית המקדש ועל הגאולה האלוהית. אולם על פי היהדות, הגאולה לא תגיע אלא כשהדור יכשר לכך. מתי הדור יכשר לכך? כאשר ישרור צדק בעולם. אך כשישרור צדק בעולם – לשם מה יהיה עוד צורך בגאולה? זו הגאולה האמִיתית. לכן, היהדות האמיתית אינה הקמת בית המקדש וחידוש עבודת הקורבנות (חלילה) אלא תיקון עולם וחתירה לחברת מופת.

החיבור בין הארץ והשמיים, הוא גם החיבור בין ההווייה החילונית והארצית לבין המורשת היהודית. ארי אלון כתב בספרו "עלמא די" על "החולמים בהקיץ והקצים בחלומות." החולמים בהקיץ הם בני דמותו של האב בשיר "פיגומים", החולמים על סעודת הגאולה ועל בית המקדש. אותם המנסים לכפות את שאיפותיהם המשיחיות על המציאות החיה תוך התעלמות ממנה. הקצים בחלומות הם אלה המבטאים אותה חילוניות ארצית רדודה, המוותרת על שאר הרוח שמעבר למציאות, המואסת במורשת התרבותית האדירה של היהדות. ארז ביטון מציב פיגומים המחוברים היטב למציאות הקרקעית, אך ראשם – אל לב השמיים.

ארז ביטון הוא משורר יהודי ישראלי, יוצא מרוקו. יצירתו היא תרומה משמעותית ליצירת התרבות היהודית הישראלית המתהווה. אין הוא "משורר מרוקאי"– הגדרה גטואית ומצמצמת. הוא משורר המוסיף לעוגת התרבות היהודית ישראלית – את מורשת יהדות מרוקו ואת חוויות העלייה והקליטה של יהדות מרוקו במדינת ישראל.

התרבות היהודית ישראלית הנוצרת כאן, היא שילוב של היצירה הארצישראלית החדשה עם אלפי שנות יצירה יהודית בגלויות השונות. היצירה התרבותית הזאת, היא התוכן התרבותי, הרוחני, של הציונות.

הכנס להעצמת מורשת יהדות מרוקו, שבה יוקדש מושב לארז ביטון, הוא בעל חשיבות רבה, אם מטרתו היא להעצים את מקומה של מורשת יהדות מרוקו כמרכיב ביצירה התרבותית הישראלית. חשוב מאוד שלא יגלוש להעצמת מורשת נבדלת ומתבדלת. האתגר התרבותי הגדול, של יצירת התרבות היהודית ישראלית הכוללת, היא להשתמש ביצירה הנבדלת של העדות השונות כפיגומים לבניית הבניין השלם; שבו שירת שלום שבאזי ושירת ביאליק, שירת דוד בוזגלו וסיפורי שלום עליכם, לצד יצירתם הארצישראלית של אלתרמן, חיים גורי, עמיחי וארז ביטון, הם המקורות המשותפים של כולנו.

אהוד: האם הכנס להעצמת מורשת יהדות מרוקו יעסוק גם בעבודת האלילים של הבאבות המיליונרים למיניהם, יעסוק בקהל מאמיניהם הפרימיטיביים המעשירים אותם – וברגש הקיפוח עד דור עשירי שמטפח חלק מיוצאי מרוקו בישראל?

2. צרור הערות 10.5.14

* בראיונות לקראת פרישתו מהנשיאות ותחילתה של קריירה חדשה, התפאר שמעון פרס שניהל מו"מ עם אבו מאזן וכמעט הגיע להסכם, אלא שנתניהו עצר זאת. אני מבין שלצד ניהול צוות ההיערכות לחגיגות יום הולדת המאה של ש.פ. ("איני עוסק בזה"), פרס מתכוון להיות מליץ יושר של אבו מאזן ומפיץ הבשורה של אשמת ישראל בקיפאון המדיני.

מאחר ופרס הוא אדם ללא גיל, הייתי ממליץ לו להקדיש כמה שנים ללימודי אזרחות, ואולי כך הוא יבין שניהול מדיניות חוץ וביטחון פרטית, לעומתית לזו של הממשלה, שנבחרה בבחירות דמוקרטיות, אינה חלק מסמכויותיו ותפקידיו של הנשיא.

הגיע הזמן לבטל את מוסד הנשיאות.

* עם רכישת "מעריב" בידי קבוצת "ג'רוזלם פוסט" הוא אוחד עם "סופהשבוע". סיכום גיליון השבת: א. משעמם. ב. הפנטזיונר בן כספית הוא הכותב הראשי. ג. באופן בלתי מפתיע הפנטזיונר משווק את הפנטזיה של פרס על השלום שכמעט הביא, כדברי אלוהים חיים.

* בראיון ל"ידיעות אחרונות" התפאר מאיר שטרית על כך שאילו הוא היה ראש הממשלה, בתוך שנה הוא היה משיג שלום עם כל העולם הערבי. נו נו... ונשאלת השאלה, האם אדם הלוקה באופן אנוש בבוחן המציאות, יכול לשבת בבית הנשיא?

* אלו עוד סיפורי רהב הזויים צופנת לנו תוכניתנו "נשיא נולד"? האם סילבן שלום יספר לנו שאילו הוא היה ראש הממשלה, ארדואן היה מתנצל בפני ישראל ומשלם לה פיצויים על עוגמת הנפש? האם רובי ריבלין יספר שאילו הוא שר הביטחון, איראן היתה מבטלת את פרוייקט הגרעין ומפרקת את צבאה? האם נשמע מפואד שאילו הוא היה שר הבריאות, בתוך שנה הוא היה מבטל את המוות?

* על קברו של רבי חלפתא בגליל, צוייר צלב קרס. עברתי השבוע סמוך לקבר בנימין בן יעקב (סמוך למחלף איל) וראיתי בסמוך לו את הכתובת "נ...נח...נחמ...נחמן מאומן." האם ניתן לומר ששתי הכתובות הללו זהות בחומרתן?

לשיטתם של החוכמולוגים המגוננים על פשעי השנאה ("תג מחיר" בכיבוסית) בטענה המיתממת ש"זה כולה גרפיטי", אין כל הבדל בין הכתובות.

אלא שיש ביניהן הבדל תהומי. הכתובת הנחמנית היא גרפיטי. זהו ונדליזם ועבירה על "בל תשחית", אך לא אסון גדול, לא פשע חמור. לעומת זאת, צלב הקרס במקום קדוש ליהודים, הוא פשע שנאה מזעזע. הוא זהה בחומרתו, בסגנונו ובאורח המחשבה החולני של מבצעיו, לכתובות "מוות לערבים" ו"ערבים החוצה" על מסגדים. נורא ואיום שבמדינה היהודית מופיעים צלבי קרס אנטישמיים. נורא ואיום שיהודים במדינה היהודית נוהגים בגר הגר בתוכנו כגרועים שבאנטישמים.

יש לדכא בכל הכוח את התופעה הממארת הזאת, של פשעי השנאה.

* חוסני מובארק היה סגנו של סאדאת ולכאורה, ממשיך דרכו. אולם בנושאים רבים ובראשם השלום עם ישראל, הוא היה היפוכו. סאדאת חתם על הסכם שלום והיה מחויב לשלום אמת, בדומה לשלום בין מדינות אירופה. הוא חתם על עשרות הסכמי נורמליזציה מתוך כוונה שלמה לממש אותם ואף החל לממש אותם. ב-6.10.81, יחד עם סאדאת נרצח השלום עם ישראל. את סאדאת רצחו "האחים המוסלמים". את השלום רצח מובארק. הוא כיבד רק את הנספח הביטחוני, אך את כל תוכנו ומהותו של השלום הוא הפר ברגל גסה. מצרים עמדה בראש כל מערכה מדינית נגד ישראל. מובארק הפך שלום חם למלחמה קרה.

הסמל למצב השלום, הוא ביקוריהם של נשיאי מצרים בישראל. סאדאת ערך חמישה ביקורים בישראל בתוך פחות מארבע שנים. מובארק, בשלושים שנות שלטונו, ערך גיחונת לשעות ספורות, להלווייתו של רבין.

האם א-סיסי, העתיד להיבחר לנשיא מצרים, ילך בדרכו של סאדאת או של מובארק? בראיון שהעניק השבוע, הוא אמר שיבקר בישראל רק אחרי שתקום מדינה פלשתינאית ובירתה – ירושלים. התשובה ברורה. א-סיסי לא בחר בדרך השלום, דרכו של סאדאת, אלא בדרכו של מובארק.

* בשנות החמישים הוליכה שרת העבודה גולדה מאיר מהלך חשוב לעידוד נשים לצאת לעבודה. כחלק מהמאמץ, משרד העבודה בראשותה הקים את מעונות היום לילדי אימהות עובדות. מאז חלפו ששים שנה. משרד העבודה כבר הספיק להתאחד עם משרד הסעד במשרד הרווחה, להתפצל ממנו למשרד עצמאי, להצטרף למשרד התעשייה והמסחר כמשרד התעשייה, המסחר והתעסוקה ולהחליף את השם למשרד הכלכלה. מאז, התפיסה אודות חינוך הגיל הרך השתנתה מאוד, וברור לכל שמדובר בגיל בר חינוך, ושהחינוך בגיל הזה הוא בעל חשיבות מכרעת להמשך החיים. מהות מעונות היום במשרד הכלכלה הוא פתרון להורים בדמות בייביסיטר. יש להעביר לאלתר את המעונות לאחריות משרד החינוך, האמון על חינוך הילדים מלידה עד גיל 18, ולשים קץ לאנכרוניזם הזה.

* בכתבה לגיליון יום העצמאות של "דה-מרקר", מירב ארלוזורוב הציגה נתונים השוואתיים של OECD, לפיהם איכות החיים בישראל ממוקמת במקום גבוה. כותרת הכתבה: "ישראל לא גרועה כמו שחשבתם" וכותרת המשנה: "בהתחשב בכך שכולנו חושבים שישראל היא מדינה איומה ונוראה, די מעודד לגלות שהישראלים מתעקשים לחיות הרבה שנים ולחיות בתחושה טובה יחסית. המיספרים מלמדים כי הישראלים מאושרים מהחיים שלהם יותר מכפי שדעת הקהל סבורה."

ונשאלת השאלה, מיהם ה"תֶם" ב"כמו שחשבתם". ומיהם ה"נו" ב"כולנו". ומי זאת "דעת הקהל" הסבורה שהחיים שלנו בישראל איומים ונוראים. הרי דעת הקהל האמיתית, היא זו שהגדירה עצמה כמאושרת וגאה בישראליותה. אלא שמירב פנתה למיליה שלה, קהילת הטרוניה. אותה היא מכירה, ולכן היא כה מופתעת.

* מינוי השרלטן אורי גלר לפרזנטור של פיקוד העורף, גורם לי לגירוד טורדני של אי נוחות, בעורף. הרי רק לפני שבועיים קראנו בפרשת השבוע: "אַל-תִּפְנוּ אֶל-הָאֹבֹת וְאֶל-הַיִּדְּעֹנִים."

* מולי שפירא נשא, בתוכניתו המצוינת "בילוי נעים", נאום נפלא על תרומתה של התנועה הקיבוצית לביטחון המדינה, על ההתנדבות רבתי של בני הקיבוצים לשירות התורם והקשה ביותר ביחידות הטובות ביותר בצה"ל, והזכיר את מחיר הדמים הכבד, ללא כל פרופורציה לחלקה של התנועה הקיבוצית באוכלוסייה, ששילמה התנועה במערכות ישראל. דבריו היו יפים ומרגשים, אולם צרם לי מאוד חצי משפט בדבריו – הוא דיבר על תרומת הקיבוצים "בעידן שקדם להפרטה."

אני חבר בקיבוץ שיתופי ומתנגד חריף להפרטה, אולם האמת היא שההפרטה לא כירסמה בתרומה ובהתנדבות, שאך הולכת וגדלה מקום המדינה ועד היום. ולמרבה הצער, הדבר בא לידי ביטוי באופן הכואב ביותר, בנפילת הבנים.

בשבוע שעבר, בכנס מחקרֵי גליל במכללת תל-חי, במסגרת הרצאה של ד"ר יעקב (יזו) שמיר, שהציג מחקר על המחלוקות בין בן גוריון לטבנקין, ובין ממשלת ישראל לקיבוץ המאוחד – בסוגיות הביטחון בשנותיה הראשונות של המדינה, הוצג מסמך המתאר את אחוז הנופלים מן התנועה הקיבוצית במלחמות ישראל, ביחס לחלקה של התנועה באוכלוסייה.

גם אני הופתעתי מן התוצאות. מסתבר שאחוז הנופלים מבין התנועה הקיבוצית היה הגבוה ביותר לא במלחמת השחרור ולא במלחמת יום הכיפורים, אלא במלחמת לבנון השנייה. במלחמת העצמאות, 14% מן הנופלים היו מן התנועה הקיבוצית, שחלקה באוכלוסייה היה כ-7%. במלחמת לבנון, אחוז בני הקיבוצים היה למעלה מ-18%, כאשר חלקה של התנועה באוכלוסיה הוא 2%.

* ביד הלשון: א. בגיליון הקודם הבאתי מקבץ "חלפונית", הגיגים מסרטו של אסי דיין "גבעת חלפון אינה עונה".

הפעם אתמקד באחד הביטויים: "היד פתוח והפנקס רושמת," מאחר שהוא פרפרזה על פרפרזה.

הביטוי הוא פרפרזה על דברים שאמר ראש הממשלה ושר הביטחון לוי אשכול, בעקבות פיגוע טרור ב-1966 ( לתשומת ליבם של החושבים שהטרור הוא תוצאה של "אקיבוש"): "הפנקס פתוח והיד רושמת."

ב-8 באוקטובר 1966 התפוצצו שלושה מטעני חבלה מתחת לשני בתים בשכונת רוממה בירושלים. הפיגוע הסתיים במספר פצועים קל מאוד מפגיעת שברי זכוכיות. אגב, אחד הדיירים בבניין היה בני בגין, בנו הצעיר של ראש האופוזיציה.

אשכול הגיע במהירות למקום, בלוויית הרמטכ"ל יצחק רבין, ובתשובה לשאלת עיתונאים על התגובה הצפויה הוא השיב ש"הפנקס פתוח והיד רושמת." במילים אחרות, תהיה על כך תגובה, אך לא תגובה מיידית.

דברים דומים, בסגנונות שונים, השמיעו מנהיגים ישראלים רבים. לדוגמה: "צה"ל יגיב במקום ובשעה שיראה לנכון" (ארנס) ו"נֵיידַע מה לעשות" (ברק).

אלא שדבריו של אשכול, היו פרפרזה לפסוק מן המשנה, ממסכת אבות, שם נאמר "הפנקס פתוח והיד כותבת." והציטוט המלא: "הוּא הָיָה אוֹמֵר, הַכֹּל נָתוּן בְּעֵרָבוֹן, וּמְצוּדָה פְּרוּסָה עַל כָּל הַחַיִּים. הַחֲנוּת פְּתוּחָה, וְהַחֶנְוָנִי מַקִּיף, וְהַפִּנְקָס פָּתוּחַ, וְהַיָּד כּוֹתֶבֶת, וְכָל הָרוֹצֶה לִלְוֹת יָבוֹא וְיִלְוֶה, וְהַגַּבָּאִים מַחְזִירִים תָּדִיר בְּכָל יוֹם, וְנִפְרָעִין מִן הָאָדָם מִדַּעְתּוֹ וְשֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ, וְיֵשׁ לָהֶם עַל מַה שֶּׁיִּסְמֹכוּ, וְהַדִּין דִּין אֱמֶת, וְהַכֹּל מְתֻקָּן לִסְעֻדָּה." (משנה, אבות, ג', כ').

"הוא" – ר' עקיבא. דבריו הם אלגוריה מחיי המסחר לתיאור מעמדו של האדם בעולם וגורלו בחייו ואחרי מותו. כל מה שמקבל האדם בעולם, נתון לו באופן זמני. החנות היא השפע שהעולם מציע לאדם. החנווני הוא האלוהים, הנותן בהקפה, אינו דורש תמורה מיידית. אבל כל הנאה נרשמת בפנקס, והמבקש לקחת בהקפה יכול לעשות כן. בסופו של דבר, הכול מתוקן לסעודה, שהיא העולם הבא.

ב. יוסי שריד הוא בעבורי יריב פוליטי ואידיאולוגי חריף, אולם בכל הקשור לשפה העברית, אין אף איש ציבור בישראל שאני מעריך אותו, את דבקותו בשפה העברית ואת שליטתו בה, כהערכתי את שריד.

ודווקא הוא נפל, ודווקא בנפילה המביכה ביותר – בתיקון שגיאה של אחר. בראיון לתוכנית "בני ברדיו" בגל"צ, שריד ביקר את הנואמים בימי הזיכרון המדברים בשפה גבוהה, שאינה המִשְׁלָב הלשוני הטבעי להם, וטועים טעויות מביכות. לצד דוגמאות נכונות, הוא הזכיר גם את הביטוי "ברי לבב". הוא הסביר שבר לבב, כמו בר מצווה, יש רק ביחיד. ברבים אומרים "בני מצווה" ו"בני לבב".

וזוהי טעות מביכה. בניגוד לבר מצווה, בר קיימא וכד', שבהם המילה "בר" – פירושה בן, וברבים "בני מצווה", "בני קיימא" וכו', "בר לבב" – פירושו צדיק, אדם שלבו טהור. כאן, המילה "בר" פירושה – טהור, והיא נשמרת בכל הצורות: בר, ברה, ברות, ברי וכו'. ככתוב בתהילים: "מִזְמוֹר לְאָסָף אַךְ טוֹב לְיִשְׂרָאֵל אֱלֹהִים לְבָרֵי לֵבָב" (תהילים עג, א).

 * * *

שלמה אראל (אלוף מיל.)

מפחיד ומזעזע... מה קורה לנו..?

זה לא הזוי, זה לא "סתם" דרמטי,

זה מה שקורה היום בכל בסיסי צה"ל

לא גונבים לרמטכ"ל את הצבא. גונבים אותו לכולנו!!! וזה לא התחיל היום! אני מזועזע והייתי מעדיף שהנוער העומד להפגין בכיכרות שיפגין קודם כל בעד הוצאת הרבנות מצה"ל. ואלה שלא ירצו להתגייס שלא יקבלו שום תמיכה מקופת הציבור. המחאה הזאת יותר חשובה אפילו מהמחאה על מחיר הקוטג' ועלות הדיור.

ואינני מסתתר אחרי שם בדוי.

מכתב גלוי לרמטכ"ל - גונבים לך את הצבא

שלא לדבר על מינוי המפקד...

לכבוד רב אלוף בני גנץ – הרמטכ"ל

שלום רב,

לאט לאט ולמעשה במהירות מסחררת גונבים לך את הצבא, ולפחות את חיל האוויר. כך אני מסיק מחוויותיו של בני המשרת כטכנאי בבסיס חיל האוויר במרכז, וגם מעט ממה שראו עיניי.

בקרוב הצבא שלך יתפקד רק באישור רבנים, וכמה חבל שגם בגללך. כי אולי אתה לא יודע, למרות שניתן לצפות ממך שתדע, אבל כל פעילות "העשרה" שמיועדת להוציא חיילים משחיקה לריענון הופכת מיד לפעילות מיסיונרית, המיועדת ל"החזרה" בתשובה.

 בני משרת בח"א כ-9 חודשים. פעם אחת יצא כל הקורס מחיפה לירושלים... כל הדרך כדי לשמוע הרצאה של רב. אתמול יצאו הוא וחבריו בצורה מאורגנת מהבסיס לירושלים, עם לינת לילה באיזו מדרשה דתית... כל הזמן כדי לשמוע הרצאות הזויות של טיפוסים ש"חזרו בתשובה" ועל התהליך שעבר עליהם.

כמובן גם הרצאה של רב על "הכנה" לחיי נישואים, וכן גם סיור במנהרות הכותל. אז אולי אחדש לך שחיילי חיל האוויר, לפחות מהבסיס הזה, לא יפגשו סופר, לא מדריך לטבע וידיעת הארץ, לא מדען, לא פילוסוף, לא עיתונאי, לא היסטוריון, לא עתידן... אלא רק אנשי דת אותם מתאר בני "הזויים".

אינני מוצא סיבה להניח שהמחלה נמצאת רק בבסיס מסוים זה, מאחר והפעילות נראית שיטתית מאוד, כאילו היא מאורגנת וחוזרת על עצמה. בראש השנה ביקרנו את בננו כאשר "סגר" בחג. ישבנו על המדשאה הקטנה בכניסה לבסיס, סעדנו, דיברנו... לפתע צד מראה מוזר את עיני: מתוך הבסיס צועד לו נמרצות, לעבר עמדת הש"ג, בלבוש שחור עם מגבעת, מה שהייתי מתאר כלבוש של חסיד, של חרדי, גבר עם שופר גדול בידו. בהגיעו לשער הבסיס הוא תוקע בשופר בגאווה, כאילו מצהיר זו הממלכה שלנו, זה צבא של אלוהים (חיזבאללה?)

נדהמתי ושאלתי את בני מה קורה פה? מי זה?

"זה רב הבסיס," באה התשובה התמימה.

ואני הופתעתי שוב מכך שבכלל יש דבר כזה בצה"ל. שמטייל לו רב, לבוש אזרחי, בתוך בסיס של צה"ל, כנראה מתפרנס מזה. ואני שואל את עצמי, אם הוא מפגין ביטחון עצמי שחצני שכזה אולי הוא גם יושב בישיבות עם הקמב"ץ? כי מתברר עוד שכשהבסיס תופס כוננות בשבת (לא של 7 דקות), נאלצים הטכנאים לשהות בדת"ק כל השבת הרחק ממגוריהם, במקום נידח על יד מסלולי ההמראה. כדי שאם תהיה הקפצה לא יעשה שימוש ברכב בשבת.

אז שתדע כך מתנהל הצבא שאתה מפקד עליו, ואין פלא שהחצופים האלה מכריעים ומשפילים גם אותך עם השיגעונות שלהם על זמרת והדרת נשים. אל תתפלא שחיילים נורמאליים לא מוצאים את מקומם בצבא האלוהים שלך.

איכפת לכם ממה שקורה? הפיצו הלאה!

שתיקה לא תשרת אותנו!!!

 * * *

מומלץ לצפות וגם לבקר!

סיפורו של מרתף ספרים

הנמצא בהדר, במקום שכוח אל,

לא רחוק מהשוק בחיפה

https://www.youtube.com/watch?feature=player_detailpage&v=-SxOa7ck1nA

* * *

נגה מרון

תנו צ'אנס לשכטמן!

חברי הכנסת רואים את תפקיד הנשיא כ"מגיע" לאחד מהם: כך יתפנה מקום בכנסת למי שהם רוצים ביקרו, יפתרו בעיות איוש תפקידים, ייפטרו ממטרידים ומתחרים, ויצ'פרו את קשישי המפלגה...  אתמול קיבל אחד מהם חותם כשרות מאת היועץ המשפטי, ויודעי ח"ן מנבאים לו סיכויים להיבחר כנשיא המדינה.

ואני שואלת: האם כדי להיבחר כנשיא מספיק שלאדם אין קופה של שרצים תלויה מאחוריו? שאינו אנס ולא גנב ולא מהמר והולל? האם איננו רוצים נשיא שהוא איש חזון מורם מעם, אישיות משכמה ומעלה? שבהופעתו יציג את הטוב והנעלה שבישראל בפני העולם ההולך ומפנה לנו עורף?

כשהתברר שהנשיא המכהן פורש ביולי צצו ח"כים אחדים שראו את עצמם ראויים להתייצב במקומו, אך רובם ככולם התקבלו בעקימת חוטם. רווחה התחושה שצריך לבטל את מוסד הנשיאות. שאפשר לחסוך את המיליונים שעולה אחזקת נשיא חסר סמכויות, אשר יישא ברכה בטקסים, ילחץ ידי שגרירים, יחתום אוטומטית על חנינות ויבוא לנחם שכולים.

מועמדותו של הפרופ' דן שכטמן היתה קרן של תקווה. בראיון אישי מרתק בביתו שאלה אותו איילה חסון שאלה מתבקשת: למה אתה צריך את זה? ותשובתו הישירה היתה: אני מרגיש שאני יכול להיטיב עם ישראל.  האיש כובש לבבות בהומור צנוע וללא יומרנות ואינו נח על זרי הדפנה שהעניק לו פרס נובל. ללא לאות  הוא מתמסר לפיתוח אלפי מדענים צעירים למצויינות. השבוע גם פורסם שהוא התקבל כחבר באקדמיה האמריקנית למדעים. 

עושה רושם שכדאי לאפשר לו לנסות את כוחו. לפי החוק נחוצים רק 10 חברי כנסת שיתמכו במועמדותו.  אם יימצאו 10 הצדיקים ההגונים, ניתן להאמין שבהצבעה חשאית הוא ייבחר –וכפי שענה בחיוך לאיילה חסון: "אם לא בגלל אהבת מרדכי, אז משנאת המן..." 

קראתי את דבריו בגיליון 941 של "חדשות בן עזר" וחשבתי שאין בין  המועמדים האחרים אדם שמסוגל לייצג את ישראל בצורה משכנעת יותר.

אהוד: גם אני תומך במאה אחוז במועמדותו של שכטמן (דודה שלו היתה בת-דוד שלי!) – ואם לא ייבחר, האחריות על הביזיונות שיהיו – היא על חברי הכנסת, שכבר נכשלו פעם במועמד לא ראוי, כשבחרו, חרף השמועות על עסקי מזכירוֹת שלו שהילכו על אודותיו כבר באותה עת!

אילו הוא היה אשכנזי – זה לא היה קורה לו. זיכרו איך קלינטון הנמצץ נחלץ מצרה דומה, ואפילו לא שיקר כשהצהיר קבל עם וטלוויזיה שלא היו לו יחסי מין עם מוניקה – (כי הוא לא החשיב מציצה כיחסי מין של ממש).

* * *

אילן בושם

9 שירים

הקלה

אֲנִי נוֹשֵׂא בְּעֹמֶס שִׁירַי

וְהָעוֹרֵךְ הוֹרִיד מִמֶּנִּי אֲחָדִים

לַחֲלֹק בְּמַשָׂאָם עִם אֲחֵרִים.

*

סֵפֶר שֶׁאֲנִי לֹא מֵבִין

אֲנִי שָׂם בַּצַּד,

לֹא מִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ

לֹא מְפַשְׁפֵּשׁ בּוֹ

לֹא מְמַשְׁמֵשׁ –

בְּנִגּוּד לַשַּׁד

שֶׁאוֹתוֹ אֲנִי מְמַשְׁמֵשׁ,

בּוֹ אֲנִי מְפַשְׁפֵּשׁ

וְגַם בְּלִי לְהָבִין

מִתְרַגֵּשׁ.

דודה פולנייה

הַדּוֹדָה תָּמִיד הִתְלוֹנְנָה

כְּשֶׁהַקְּטַנָּה בִּקְּרָה אוֹתָהּ

שֶׁהִיא כָּל כָּךְ רָזָה

וְלֹא רוֹצָה לֶאֱכֹל

(וְתָמִיד הִכְרִיחָה אוֹתָהּ);

וּכְשֶׁכְּבָר בָּא לַקְּטַנָּה

פַּעַם לֶאֱכֹל

בָּא לַדּוֹדָה לֶאֱכֹל אוֹתָהּ...

*

מִשֶּׁחִבְּקָה בְּיַלְדוּתָהּ

רַגְלֵי אָבִיהָ

כְּעַמּוּדִים הָיוּ בְּעֵינֶיהָ

ספסל בגן ציבורי

רָאִיתִי סַפְסָל הָפוּךְ

שֶׁגּוּשֵׁי בֶּטוֹן דְּבוּקִים לְרַגְלָיו

כְּגוּשֵׁי אֲדָמָה מְשׂוֹרָגִים בְּשֹׁרָשִׁים

שֶׁעֲקִירָתוֹ כְּמוֹ טָפְחָה עַל פְּנֵיהֶם

שֶׁל כָּל אֵלֶּה שֶׁיָּשְׁבוּ אֵי-פַּעַם עָלָיו.

במסיבה

שָׁתוּ.

הוּא שִׁלְשֵׁל מִכְנָסָיו

וְאֶבְרוֹ הַמִּשְׁתַּלְשֵׁל

תָּפַח.

וְהִיא בְּיָד אֲמוּנָה

טָפְחָה וְטִפְּחָה

אֶת הַתְּפִיחָה.

*

הֵם נִלְחֲמוּ עַל לִבָּהּ

וְנִהֲלוּ עַיִן בְּעַיִן

קְרָבוֹת שִׁי"ן בְּשִׁי"ן

זַיִן בְּזַיִן.

*

הִיא מְפֻשֶּׂקֶת

וּמְסֻפֶּקֶת

*

אִם הָיָה חַי

הָיָה מֵת עַל זֶה...

* * *

נעמן כהן

דוד הנחלאי – ניצחון הערבית

בין אלפי המזדהים עם החייל דוד אדמוב היו מעטים בלבד שהזדהו עם דוד הנחלאי (במלרע) רוב רובם של המזדהים הזדהו עם דוד הנחלאווי (במלעיל) אין ספק הערבית ניצחה את העברית.

דוד הנחלאי – ניצחון העברים

כדי שהערבים לא ינצחו בסרט דומה את העברים הפתרון פשוט. יש להצמיד לרובה כידון. היות והירי אסור רק כידון ירתיע וימנע התקרבות לחייל.

לחייל סורי לא היו מעיזים כלל להתקרב. חייל צה"ל אינו מרתיע כי הערבים יודעים שיש פקודה שלא לירות.

כידון:

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9B%D7%99%D7%93%D7%95%D7%9F_%D7%A8%D7%95%D7%91%D7%94

הנה ראו עוד פעם את הסרט על דוד הנחלאי. וכמה זה פשוט היה לו היה לנחלאווי כידון.

https://www.youtube.com/watch?v=sCYOUwydhSs

השחיתות מותרת כי כולם מושחתים –

 הבשורה ע"פ איתמר פרת

בהסתמך על דברי ישו קובע איתמר פורת שבעצם כולם מושחתים, ולכן זהו חטא לשפוט את אולמרט המושחת. (איתמר פרת: "שופטים בירושלים הבשורה ע"פ יוחנן ח': 7", גיליון 939)

הוא מביא את דברי ישו: "מי בכם הנקי מעוון, יידה את האבן הראשונה".

ובכן אני איידה את האבן: מעולם לא קיבלתי שוחד. ובטוחני שיש עוד רבים רבים כמוני.

אין אמירה יותר מסוכנת מהאמירה "כולם מושחתים." המושחתים מנמקים את מעשיהם בכך שממילא כולם מושחתים אז  גם אני.

אם איתמר פורת מושחת, ולקח שוחד, מן הדין שיודה באשמה ויאמר: "אני איתמר פורת מושחת, אני איתמר פורת לקחתי שוחד," אבל שלא יתרץ זאת בכך שכולם עושים כמוהו, שלא יטיל דופי באחרים.

פרת כותב: "אהוד אולמרט לא שלח ידו בכספי ציבור ולא בכיסיו של איש."

לא נכון. אולמרט גם לקח כספי ציבור לו ולמשפחתו (טיסות לחו"ל) וגם כסף מכיסי המשחדים. אולמרט המושחת יצר חברה מושחתת, חברה מושחתת פוגעת בכולם, בכל הציבור. אין גבול למדרון החלקלק של השחיתות. האם זו החברה שאנו רוצים לחיות בה?

ובכלל ממתי אנחנו חיים לפי המוסר של ישו?

ואם ישו אמר (מתי ה'): שכל המכה אותך על לחי אחת תן לו גם את השנייה, ושיש לאהוב את האויב ולהתפלל למען הרודף? (האמת ששום נוצרי לא עשה זאת ויהודים רבים דווקא כן).

ואם ישו אמר(מתי י' 34): שהוא לא בא להביא שלום לעולם אלא מלחמה בין איש לאביו, בין בת לאמה, ובין כלה לחמותה?

ואם ישו אמר (מתי 25: 26): שיש לקחת את הכסף המעט של העני ולתת אותו לעשיר?

אבי ז"ל היה אומר על זה: "האט ער געזוגט", אז הוא אמר...

"ציון החדשה" ו"הקיבוץ החדש" – הבשורה ע"פ רות ירדני כץ

ב-6 בספטמבר 1620 יצאה ספינת מהגרים אנגלית בשם מייפלאוור מנמל פלימות' שבאנגליה לעבר חופי אמריקה. הם ייסדו את המושבה פלימות' שבמסצ'וסטס והיו לתושביה הראשונים של ארצות הברית העתידה לקום. המהגרים היו חדורי אמונה נוצרית דתית והאמינו שהנה הם מקימים את "ירושלים החדשה" באמריקה.

והנה באביב 2014 מבשרת לנו רות ירדני כץ בשורה חדשה על הקמת "ציון החדשה" ואפילו "הקיבוץ החדש" באמריקה (רות ירדני כץ: "להיות ישראלי בְּרוֹק-ויל", גיליון 937). בגאווה רבה מספרת לנו כץ על הנחת הגדולה שיש לה כאשר את מצוות ליל הסדר ואמירת הברכה "בשנה הבאה בירושלים" קיימה השנה עם בנה היורד ומשפחתו ב"ירושלים החדשה" היא אמריקה.

בהתפעמות היא מספרת שהמקום בו גרים בנה ומשפחתו באמריקה נקרא "קיבוץ" ובקיבוץ כמו בקיבוץ "הבתים סמוכים אחד לשני, כולם מכירים את כולם, כולם מתארחים, מארחים וחולקים את מה שעובר עליהם יחד. לכולם יש ילדים והילדים מעורבבים, ובשעות הפנויות כולם על הדשא או בגן המשחקים או זה אצל זה. סבים וסבתות, דודים ודודות, אחים ואחיות הגיעו מישראל לשם למשפחות הישראליות ואווירת חג שררה בקיבוץ, כולם התכוננו לליל הסדר. ... האולם היה מלא בילדים ואנחנו יחד איתם למדנו על פרעה, מרים, משה, מהי עבדות, על עשר המכות והיציאה לחופש. הילדים גילו בקיאות, הם ידעו על מי ועל מדובר ושיתפו פעולה בהתלהבות, והאורחים מהארץ, הסבים, הסבתות והקרובים קרובים ליבם התרחב."

ובכלל יש יתרון גדול ל"קיבוץ החדש" באמריקה על הקיבוץ המקורי בציון, ממשיכה כץ להתפעם, במקום כלבו קטן לאספקה קטנה שיש בקיבוץ בארץ, באמריקה יש סופרמרקטים גדולים עם גפילטעפיש וקניידלך ואפילו פלאפל. ובניגוד לחברי קיבוץ עמלנים ופשוטים הנמצאים בארץ, היא פגשה בקיבוץ החדש באמריקה חתן פרס נובל לפיסיקה, ואו.

"בשנה הבאה באמריקה הבנויה" הללויה!

בעיית הירידה היא בעיה כואבת הקיימת כמעט בכל משפחה, ובייחוד במשפחות הוותיקות בארץ, ידוע שהישראלים היורדים מאבדים בדור השני במהירות רבה את שפתם, וזהותם, ומתבוללים.

הפילוסוף קאנט קובע כצו מוסרי, האימפרטיב הקטגורי: "עשה מעשיך רק על פי אותו הכלל המעשי אשר, בקבלך אותו, תוכל לרצות גם כן כי יהיה לחוק כללי."

ברור שהירידה מהארץ היא זכותו של הפרט, אבל הצגת הירידה מהארץ כמשאת נפש וסמל להצלחה חומרית ורוחנית, שונה. מי יפרנס ויגן על כץ אם כולם ירדו ל"ציון החדשה" ול"קיבוץ החדש"?

אסי דיין ספירת מלאי

אבא אחד, עין אחת, ארבע נשים, ארבעה ילדים, רק אחד נשאר בארץ.

יהודה שנהב-שהרבני – "יהודים ערבים"

בניגוד לדברי הייטנר ("חדשןץ בן עזר" 940), יהודה שנהב אינו מדבר על "ערבים יהודים", אלא על "יהודים ערבים". בספרו "היהודים-הערבים: לאומיות, דת ואתניות" שנהב מבקש להתחקות אחרי שורשי ההמשגה של יהודי ארצות ערב כ"יהודים ערבים". יש הבדל בין שני המושגים. המושג "ערבים-יהודים" מניח כי הלאומיות היא ערבית והתרבות או הדת היא יהודית. המושג "יהודים-ערבים" מניח כי הלאומיות היא יהודית והתרבות היא ערבית. מן הבחינה הזו בהחלט יש דמיון בין המושגים "יהודים-ערבים" (יהודים מרוקאים, יהודים עיראקים, יהודים תימנים) לבין "יהודים פולנים", או "יהודים רוסים", וכד'. זו מכל מקום התפיסה הלאומית היהודית, קרי הציונות היא, שיש לאום יהודי הקיים בכל התפוצות.

יש לזכור כי הלאומיות הערבית-הגזענית אינה מכירה בלאום יהודי, אלא רק בדת יהודית, לכן לפי האמנה הפלישתינאית יש רק "ערבים יהודים" כשם שיש "ערבים-מוסלמים", או "ערבים נוצרים" ולכן יש לסלק מן הארץ לארצותיהם את העמים בעלי הדת היהודית שבאו לארץ אחרי הצהרת בלפור למשל "פולנים יהודים", "רוסים יהודים", ומרוקאים יהודים, וכד'.

שנהב-שהרבני – "היהודים הערבים" וקיומו של עם פלישתינאי

זה זמן רב שאני מצמיד לשמו של הפעיל האנטי-ציוני והאנטי-אשכנזי יהודה שנהב, את שם משפחתו המקורי "שהרבני", ועל כך זכיתי לא אחת לגינויים. והנה לאחרונה במסגרת מה שהוא קורא "שיבה לערביות" החליט שנהב להוסיף בעצמו לשמו את השם "שהרבני". (סביר להניח שאם היה יכול, היה גם חוזר לעיראק). במסגרת אותה "שיבה לערביות" התחיל  שנהב-שהרבני ללמוד ערבית ותרגם את ספרו של הסופר הלבנוני אליאס ח'ורי, "פנים לבנות" לעברית.

בראיון יחצ"ני לעיתון "הארץ" ("הארץ", "גלריה", 2.5.14 עמ' 28) פורס ח'ורי את משנתו האנטישמית. בשנה שבה נהרגו 25 פלישתינאים (רובם טרוריסטים), ע"י יהודים, ומאות אלפי ערבים (רובם אזרחים) ע"י ערבים, קובע ח'ורי כי האשמים להרג הנורא של הערבים הם היהודים: ""הסוגיה הפלסטינית היא המקור לכל הסיטואציה הנוראית באזור," "תהליך הרס שאף אחד אינו עובר במאה ה-21."

למותר לציין שהוא אינו מזכיר מילה אחת על מצבם האיום של הנוצרים בכל שטחי הכיבוש הערבי. לכן, קובע חורי, "מה שהישראלים צריכים זה לחוש תבוסה," וקורא לחרם על ישראל. (כמובן שהוא מסכים לקבל כסף על ספרו).

האנטישמיות של הערבים-הנוצרים אינה תופעה חדשה אבל כאן חורי מפתיע. בביקורת על ישראל הוא טוען ש"הישראלים נמצאים באותו רגע שגולדה מאיר אמרה שאין עם פלסטיני," אבל הוא מספר שהוא – אליאס חורי (בערבית אליהו הכומר) הוא ערבי-נוצרי-אורתודוכסי שנולד בביירות ב-1948, וב-1967 נסע לירדן והצטרף לתנועת הפת"ח. הוא עזב את ירדן ב-1970 והיה פעיל במלחמת האזרחים בלבנון עם הפת"ח נגד הנוצרים. ובכן אליאס חורי הנוצרי-אורתודוכסי-לבנוני מוכיח את טענת גולדה מאיר (המגובה ע"י הפילוסוף הנוצרי עזמי בישארה) שאין עם פלסטיני.

על העיוורון – ז'בוטינסקי והשואה

פעם נוספת (כנראה בהשפעת "מצבי הרוח הפשיסטיים" שרכש בבית אבא) מעוות יוסי אחימאיר את ההיסטוריה. אחימאיר מציג את ז'בוטינסקי כנביא גאון שניבא את השואה. (יוסי אחימאיר: "זיכרון אישי וזיכרון לאומי", "חדשות בן עזר" גיליון 939)

לא רק שז'בוטינסקי לא ניבא כלל את השואה, אלא הוא שגה בעיוורון מוחלט לסכנתה. עד הרגע האחרון ז'בוטינסקי חזר והדגיש במאמריו שאין שום סיכוי למלחמה עם גרמניה כי גרמניה חלשה ופולניה חזקה. כל האימרות שלו על השואה התייחסו אך ורק לפגיעות נגד היהודים במזרח ותו לא. ז'בוטינסקי מעולם לא העלה על הדעת שהגרמנים יבצעו שואה ליהודים, במובן של השמדה טוטלית.

אורי אבנרי (הלמוט אוסטרמן) כותב באוטוביוגרפיה שלו שכנער הוא העריץ עד מאוד את ז'בוטינסקי כנביא, וקרא בשקיקה את מאמריו, עד שפרצה מלחמת העולם השנייה שז'בוטינסקי חזר וניבא שהיא לא יכולה לפרוץ, מאז סר חינו של ז'בוטינסקי כפרשן וכמדינאי בעיניו. (אורי אבנרי, אופטימי, עמ' 103).

הנה מאמר המסכם את העיוורון הפוליטי המדהים של ז'בוטינסקי:

http://humanities.tau.ac.il/segel/yshavit/files/2012/05/%D7%9E%D7%99_%D7%A7%D7%A8%D7%90_%D7%96%D7%90%D7%91.pdf

למרבה הצער אף אחד לא ניבא את השואה. נזכיר רק שימים ספורים לפני כניסת הגרמנים לווארשה, נכנס ראש תנועת בית"ר בפולניה, מנחם בגין, לבנק הדואר, לקח את הקופה של בית"ר בסך של 150 אלף זלוטי, ברח לווילנה ונטש את אנשיו למוות. גם הוא לא העלה על הדעת את סכנת ההשמדה.  (לעומתו מרדכי אנילביץ בא מווילנה לווארשה לעמוד בראש חניכיו).

אבא של מאזן ממשיך להכחיש את השואה –

היהודים הם האשמים בה

בגיליון "חדשות בן עזר" 940 בירכתי את אבא של מאזן על כך שאינו מכחיש עוד את השואה כבעבר, אבל טענתי שיש לתבוע ממנו לנטוש את הגזענות האנטישמית בה הוא אוחז, ולהכיר בזכות קיומו של העם היהודי ובזכותו למדינה, וכן להצהיר בריש גלי שהוא רואה את דברי מוחמד באמנת החמאס לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים הם גזענות שהוא מגנה, ולתדרך ברוח זו את המופתי של ארגונו הפת"ח.

מסתבר שאבא של מאזן בכל זאת ממשיך להכחיש את השואה אבל מנקודה אחרת. אבא של מאזן אכן מודה שהיתה שואה. (הוא מתווכח על מיספר הנספים וטוען שהיו רק מיליון נספים והמספר שישה מיליון הוגזם ע"י הציונים למטרת רווח פוליטי), אבל הטענה החמורה שלו היא שהציונים היו "למעשה השותפים לפשע" של הרייך השלישי. אבא של מאזן מעולם לא דחה את מסקנתו זו, אלא אישר אותה מחדש באופן קבוע, כמו למשל ב-2013 – כאשר סיפר שביכולתו לכתוב "70 ספרים נוספים שטרם פירסמתי" המוכיחים את השותפות בין הציונות לנאציזם.

מה שאומר, שאם רוצים לברר אם הוא התנער מתיאוריות הקונספירציה שלו בנוגע לשואה, יש לשאול אותו לא האם השואה התרחשה, אלא מי לדעתו היה אחראי לה?

(תודה לד"ר אודי מנור שהפנה אותי לדברי יאיר רוזנברג):

http://www.presspectiva.org.il/cgi-webaxy/item?358

* * *

יצחק שויגר

ארוחת צהריים של יום העצמאות

חזרתי מארוחת צהריים של יום העצמאות  אצל חברים ותיקים, שם חגגתי עם חברים רבים נוספים את ארוחת החג המסורתית. ולאחר ה"מה נשמע" ו"מה חדש" ו"אהלן", התפנינו לכירה ולמצוות החג האמיתיות. מכיוון שיש לי בעייה אורגנית בלתי פתירה עם הטע(א)ים אז לפי המנהג הישראלי טחנתי 2 סטיקים עסיסיים וגם שני המבורגרים שהיו מאוד טעימים וגם עשויים מבקר מובחר לא פחות. שפוד אחד של עוף וקצת ירקות וחומוס וטחינה על יד הפיתות. שתיתי שתי בירות תוצרת בוטיק ישראלי אופנתי ויין מיקב ישראלי חדש וטעמתי מכל העוגות שהמארחים החביבים והנדיבים שלנו, שלא טמנו ידם בכיסם אלא בצלחות ומילאו את שולחן המתוקים מלוא הטנא פירות ותופינים מעשה ידי אדם ומעשה שמיים.

בסוף, הקפה כבר בקושי ירד לקיבה. וככה, חצי שיכור עם בטן מלאה עד אין סוף, קירטעתי הביתה. הלחץ העצום בקיבה הוביל אותי אחר כבוד ישר לבית הכבוד. כנראה שמנגנון העיכול עובד עם מאיצי מהירות אם וכאשר כמות המזון הנדחסת עולה על נפח הקיבה הנומינלי. זה בוודאי נושא למחקר. ואני מוכן לשמש שפן ניסיונות. ומכיוון שחשבתי שזאת תהיה ישיבה ארוכה ללא תוצאות ממשיות, לקחתי איתי חומר קריאה כדי שלא אשתעמם. והנה קצת ממה שקראתי.

הבעיה של ישראל היא בפער שיש בין העניים ובין העשירים.

יוקר המחיה גורם לירידה של הצעירים מהארץ.

המשכורות הנמוכות באקדמיה והאבטלה הסמויה גורמות לבריחת מוחות.

אם מחירי הדירות לא ירדו זאת תהיה בכייה לדורות.

הממשלה נקטה צעדים ממשיים ותחסל את ההתייקרויות של המזון.

מחירי הדירות צפויים לרדת עם ביטול המע"מ.

מעולם לא היה מצבנו הביטחוני טוב יותר. כל העולם הערבי מסביבנו מתפרק.

אם לא נעשה שלום עם הפלסטינים השד הדמוגרפי ירים ראש ואנחנו נחיה במדינת אפרטהייד.

מדינת ישראל היא פלא כלכלי. היא שומרת על יציבות ועל עלייה קבועה בתוצר הלאומי.

אנחנו על כרעי תרנגולת וחיים בלה לה לנד.

מדינת ישראל היא במקום הראשון לנפש בסטארטאפים.

יש בישראל יותר פרסומים מדעים  מכל העולם הערבי גם יחד.

החינוך בישראל בשפל ותלמידי ישראל מתברגים בין המקומות האחרונים במבחני השכלה של האיחוד האירופי.

מדינת ישראל כבר יותר גדולה מדנמרק בלגיה אירלנד שבדיה ונורבגיה.

יש יותר יהודים בארץ ישראל המערבית מאשר ערבים כולל עזה והגדה.

אנחנו המדינה החזקה במזרח התיכון גם צבאית וגם כלכלית.

אם אמריקה תיטוש אותנו לא יהיה לנו מה לאכול. אסור לנו לריב עם ארצות הברית היא מקור חיינו אנחנו תלויים בה.

אמריקה צריכה לזכור שאנחנו המדינה היחידה במזרח התיכון שהיא גם שוחרת שלום גם חזקה וגם דמוקרטית.

אנחנו נושאת המטוסים של ארה"ב במזרח התיכון. כל ידידיה עזבו אותה, מלבדנו.

צריך לדבר עם החמאס. אבו מאזן הוא פרטנר לשלום. אנחנו לא מבינים שהוא מנהל מדיניות כזאת כי הוא מוכרח בגלל הלחץ מבית.

המדינה צריכה לחסל את הפער בין עשירים לעניים אחרת המדינה הולכת לאבדון. הדור הבא כבר לא יעשה צבא ולא תהיה לו השכלה.

אנחנו חיים על זמן שאול. אם החרדים לא יתגייסו לצבא כבר בדור הזה ולא ירכשו השכלה – מדינת ישראל תידרדר למעמד של מדינה נחשלת ותצטרף למעמד של מדינה של העולם השלישי.

צריך לספח את יהודה ושומרון. לא נעזוב את כור מחצבתנו. אף מדינה בעולם לא עשתה זאת.

צריך לפלוש חזרה לעזה ולגרש את החמאס.

אם נפלוש לעזה זה יחסל אותנו מבחינה מעמדנו בעולם נהפוך למצורעים ויטילו עלינו סנקציות.

צריך להאזין לקרי. הוא עוד יגרום לכך שיטילו עלינו סנקציות כמו על איראן אם לא נעשה שלום עם הפלסטינים לפי התכתיב שלו.

צריך לתקוף את איראן. העולם לא יפריע כמו שלא הפריעו לתקיפת הכור האטומי בעיראק. זה בנפשנו. הזמן אוזל. אם תהיה להם פצצה זה סוף השלטון האמריקאי בעולם. הם יחברו לקוריאה הצפונית.

 לא צריך לתקוף את איראן. זה לא מה שהיה פעם בזמן תקיפת הכור העיראקי. אז לא היינו מבודדים.

ביבי רוצה לתקוף כי זה מחזק את מעמדו הפוליטי.

ביבי מהמר על עתידנו. הוא לא ממש מפחד מהאיראנים.

אבו מאזן לא פרטנר לשלום הוא מכחיש שואה. צריך להאזין למה שהוא אומר לאנשים שלו.

בשלב זה התחלתי להבין שהקריאה בעיתונות לא עושה לי טוב. בכל זאת אני אזרח ישראלי ממוצע והקריאה בעיתונות המשולמת והלא משולמת כמו גם ההאזנה לרדיו והצפייה בטלוויזיה כנראה גם כן לא עושות לי טוב. פשוט קשה לי להחליט למי להאמין ועם איזה דעה אפשר ללכת. יש מומחים מטעם עצמם ויש מטעם הממשלה. והם רבים. שרים ונגידים, אנשי ביטחון וצבא, בעבר ובהווה, האחד נוטה ימינה והאחר שמאלה ומכאן ומשם סותרים זה את זה ואין כתוב שלישי שיכריע ביניהם. זה בלתי אפשרי צריך לעשות קצת צמצום בדעות. אולי להקים מיניסטריון להכוונה ציבורית של האדם הפשוט, שיעזור לנו לגבש דעה נחרצת. הפלורליזם הזה בדעות הורג אותי.

מה גם, שכולם מזייפים את הנתונים. מילא מזייפים אורגזמות אבל לזייף נתונים עובדתיים? מה אני כבר יכול להגיד ביום שישי בערב לחברים כאשר נשב ביחד ונשתה בירה ונקטר? אני ממש לא יודע. בעד מה אני, ונגד מה? עם מי אני מסכים? בעייה. אולי כדאי לחוקק חוק "איסור כללי של פרשנות על מצב המדינה במשך שבועיים לפני יום העצמאות" – ובטלוויזיה שיקרינו רק "מאסטר שף" עם שיתוף כל העדות, הערבים והדרוזים וגם החרדים, ביחוד אלו עם המורשת של המטבח ההונגרי, כדי שיהיה טעים, ושיתנו לנו לשמוח בשקט ביום העצמאות שהרי אני חושב שיש לנו מדינה נהדרת. רוצים לחוקק חוקים על שמירת הלאום היהודי וחוק על שימור מצב הרוח של הלאום היהודי, לא חשוב?

גילגלתי את העיתון וחלקו פרסתי לפרוסות. בכל זאת היתה לי הצלחה והישיבה נגמרה עם תוצאות. וניסיתי כמו פעם, להשאיר לפליטה רק את מדור הספורט ולנגב עם הפוליטיקה. בכל זאת צריך שיהיה איזשהו שימוש לעיתונות הכתובה.

 אז זהו. ניגבתי.

 חרא של עיתונות. אפילו זה, כבר לא מה שהיה פעם. הצבע יורד, כל התחת יצא לי שחור! חרא של עיתון.  

אהוד: אבל נסה לקנח במכתב העיתי שלנו ותראה אם תתלכלך!

* * *

הדסה מור

בגידות בחיי הנישואים

ההצגה "האמת" בתיאטרון בית ליסין

מה כבר לא  נכתב  ולא הומחז ולא הוסרט  על נושא הבגידה בבן הזוג?  לכאורה זהו נושא שנדוש  ונשחק ונגרס עד דק באין ספור מצבים וז'אנרים. גם כשהנושא גולש למורכבות של חילופי זוגות, דומה שאין כבר מה לחדש. השאלה היא רק כיצד אתה מעמיד ומפתח את  התסבוכת המשפחתית-אתית-מוסרית-רגשית הזו, שביסודה יכולה להוביל לטרגדיה משפחתית.

המחזאי פלוריאן זלר, שכתב את המחזה "האמת", שתורגם בידי  רוני פרנס, בחר להציג  את הנושא הזה  על דרך הקומדיה, כשכל משפט וכל סצינה בקומדיה גוררת אחריה הדי צחוק אדירים. הסיבה העיקרית לכך היא  המבנה המצוין של ההצגה, הדיאלוגים, ההפתעות, והתוכן עצמו העוסק בחיי נישואים, המוכרים לכל בני האדם באשר הם – המוגשים בצורה אלגנטית   ואינטליגנטית לקהל  הצופים במנות גדושות.

דווקא סצינות המבוכה, העלבון, השקרים, ההכחשות, העמדות הפנים, התיסכול, כל מה שקשור לגילוי על  הבגידה  בבן הזוג, דווקא אלה מעוררים את פרצי הצחוק הבלתי פוסקים,  וכל זאת בזכותו של שחקן וירטואוז  כמו  ליאור אשכנזי.

לכאורה, ההצגה נודדת בין שבעה פרקים שבכולם ליאור אשכנזי מופיע בכל הסצינות, המתקיימות במקומות שונים עם שלוש דמויות שונות – שהן פילגשו, אשתו וחברו הטוב.  תחילה הוא מבלה עם המאהבת שלו, השחקנית מיכל לוי, שהיא גם אשתו של החבר, שאיתו הוא משחק טניס דרך קבע. אלא שמאהבות, בדרך כלל אף פעם לא מרוצות ממצב היחסים עם המאהב. הן תמיד מרגישות כינור שני, כמו אישה מן הצד שהיחס אליה הוא כאל אישה סוג ב', מנוצלת  וננטשת לסירוגין, מבלי שתחוש את האהבה האמיתית של הגבר.

זהו מצב פילגשי שבמוקדם או במאוחר מביא לשבר ולמשבר בלב המאהבת-הפילגש, שעד מהרה, ובמקרה הזה בהצגה כעבור שישה חודשים לקיומו של הרומן, היא  מואסת  בסודיות האופפת את יחסיהם. הוא נשוי, היא נשואה, מה יכול להיות יותר סודי מזה? כאן המאהבת מתמרדת. הסודיות שביחסים הינה  בעלת אופי משפיל. כך קורה כאן, שכשהמאהבת מאיימת בגילוי יחסיהם לבעלה, המאהב  אשכנזי נרתע, נחרד, חס וחלילה, אל תגלי! הוא עדיין נשוי לאשתו. והרי בעלה הנו חברו הטוב!

ובפרק הבא כשהוא עם אשתו, מסתבר, שהיחסים ביניהם אכן קפואים, משעממים וכשהיא שואלת למה כל כך הרבה זמן הם לא מקיימים יחסים, הוא לא יודע מה לענות לה, הה, כמה מצחיקה תגובתו, ובפרק שבו אשכנזי פוגש את חברו הטוב,  בעלה של המאהבת שלו, השחקן  ירון מוטולה, אחרי משחק הטניס, הוא מוטעה לחשוב שהחבר כבר יודע על הרומן שלו עם אשתו,  כי הרי היא אמרה לו  שהיא מתכוונת לספר לבעלה על הרומן האסור.

ובהמשך הוא שוב מוטעה לחשוב שגם אשתו כבר יודעת על הרומן שלו עם אשת חברו,  והוא מבקש ממנה סליחה, שתסלח לו על בגידתו, אבל אז מתברר לו שאשתו לא רק שלא ידעה על הרומן שלו עם אשת חברו, אלא היא מקיימת יחסים ברומן נפרד עם אותו חבר, שאשתו בוגדת בו – איתו.

איזו תסבוכת, אבל כשהוא מתוודה על יחסיו, שאותם הוא נשבע שכבר נטש, אשתו מכחישה את הרומן שלה עם חברו, בשום פנים ואופן, מה פתאום, איזו הכחשה דרמטית, אבל רק כשהבעל ליאור אומר לה שאותו חבר מאהב שלה עומד לעזוב את הארץ למשימת עבודה היא  נדהמת, נרגשת, נעלבת עד עמקי נשמתה, ונשברת, ובתוך רגעים היא  מתאוששת ומחליטה שזהו, אין לה מוצא אחר מאשר לשוב לזרועות בעלה. הפי אנד.

דווקא ההפי-אנד הזה של איחוד המשפחה  לא היה מצחיק כלל. אולי רק אנחת רווחה שהנה כל עלילת הבגידה הכפולה ומכופלת הזו חזרה למתכונת הנורמלית של בני זוג הנשואים וחיים באושר זה לצד זו.  רק הפעם בלי סודות. והשאלה האם עדיף לגלות לבן הזוג את האמת על  הבגידה, או להסתיר אותה מעיניו ולחיות בשקר, נשארת למעשה ללא תשובה.

לא רק ליאור אשכנזי, שנושא על כתפיו את כל ההצגה מבלי לצאת מהבמה אף לא לשנייה אחת – גם  שלושת שותפיו להצגה עשו את תפקידם בצורה מעולה. שתי הנשים, הילה זיתון ומיכל לוי – היו מצוינות וירון מוטולה היה מרשים בהופעתו ובמשחק הנונשלנטי שהציג.

בקיצור, לצד כל תוכניות הבידור, האמורות להיות מצחיקות, שמלעיטים אותנו בהן, ושאינן מצחיקות כלל, הצגת "האמת", על כל מרכיביה הטראגיים, מצחיקה עד דמעות. וכל זאת גם הודות לבימויו המבריק, המקצועי והקיצבי של הבמאי משה קפטן, שהכניס להצגה אנרגיות    בלתי נדלות המתפרצות לבמה  בצורה מתוחכמת ושנונה,  ויצר הצגת בידור מהנה ביותר.

אהוד: במקרה ראיתי גם אני את ההצגה הזו ולא הפסקתי לצחוק וליהנות ממנה ובייחוד מליאור אשכנזי. לצערי המיסתורית לא נהנתה.

* * *

מתי דוד

יום הזיכרון לשואה בעיני "הארץ":

אפרטהייד, מקארתיזם, הנאכבה

מה כתבו העורכים ו"הוגי הדעות" של "הארץ"

 לרגל אירועי וטקסי ימי הזיכרון לשואה ולגבורה

שלושה מאמרי מערכת ורשימות דעה של חבורת "הוגי דעות" קיצוניים, שכותבים ב"הארץ", חושפים את מדיניות העריכה המופקרת והפוסט-ציונית של העיתון.  במאמרים ישנם ביטויי לעג ציני, ביקורות ו"רעיונות" מאוסים, והגיגים שמבזים את זיכרון השואה, תוך התעלמות מהתכנים ההיסטוריים והטראגיים של השואה וקורבנותיה. בימי זיכרון אלה, בשנת 2014, לעורכי "הארץ" היו נושאים חשובים יותר מהשואה כדי לטפל ולכתוב עליהם. במקום לעסוק בשואה "הארץ" עוסק בפלסטינים ובכיבוש.

מאמר המערכת (27.4) עוסק במקארתי. בערב יום השואה.

מאמר המערכת (28.4) עוסק באפרטהייד. יום זיכרון השואה.

מאמר המערכת (29.4) עוסק בנאכבה הפלסטינית.  יום לאחר יום השואה.

"מקארתי ברשות המסים" – המאמר עוסק בניצול לרעה של מס הכנסה לרדיפת פלסטינים.  זהו מקארתיזם שמתכוון להציגם כבוגדים. הכוונה של ממשלת נתניהו לרסק את ארגוני זכויות האדם המתנגדים לכיבוש.

"אפרטהייד תכנוני" – המאמר עוסק במדיניות האפליה של הפלסטינים בתיכנון האזורי שמוביל לנישולם לטובת המתנחלים.

"להכיר בנאכבה" – המאמר קובע שממשלת ישראל חייבת להפוך את ההיסטוריה של הפלסטינים (הנאכבה – האסון) לחלק בלתי ניפרד מתוכנית הלימודים בישראל, ולמסד תוכנית של סיורים בחורבות הכפרים שנהרסו. לזכור את השואה אין צורך. "לחגוג" את הנאכבה זו חובה.

בנוסף לשלושה מאמרי המערכת, בתאריכים המוזכרים, פורסמו גם חמישה מאמרים של עיתונאי הבית של העיתון, ספוגים בדעות ביקורתיות וחריגות – נגד טקסי זיכרון השואה.  מאמרים "ברוח" מאמרי המערכת המופקרים.

"זיכרון השואה ונזקיו" מאת רוגל אלפר. הכותב מצדד בהשכחת זיכרון השואה ולא הזכרתה ושימורה! הוא מסתמך על דעתו התמוהה של פרופ' אלקנה, שאמר שיש "להפסיק לקבוע את השואה כציר מרכזי בהווייתנו." הכותב מתנגד גם "למצעד החיים" ולשימוש בזיכרון השואה למטרות פוליטיות.

"כצאן לטבח, כצאן לכיבוש" – מאת גדעון לוי. הכותב משווה את השואה למה שישראל עושה לפלסטינים, על רקע הכיבוש. לדעתו מדינת ישראל שוטפת את מוחותיהם של אזרחיה בנושא זיכרון השואה, וזאת להצדקת המשך הכיבוש.  לדעתו "47 שנות הכיבוש עברו על הכובש ישראלי בנעימים".

מאמר נוסף שכתב גדעון לוי (16.2.14) בכותרת "להשמיד את מדינת ישראל" לדעתו איומי ההשמדה של ישראל, בהם משתמש נתניהו, הם המצאה שמשרתת את מטרותיו הפוליטיות.  גם זכר השואה מנוצל היטב לאותה מטרה. זו כותרת מקוממת ומבזה של עיתונאי מופקר שהפך לתועמלן הסברה של אוייבינו, היושב בתוכנו וכותב נגדנו.

"איפה אתם ביום השואה" מאת אורי משגב – מאמר של לעג ושנאה חולנית כלפי זכר השואה והעיסוק בה. משגב הוא ציניקאי מתנשא ומיואש מעצמו וממדינתו ומכל סביבתו. דעתו ההזויה והקיצונית: "יום הזיכרון הפך לחג השואה!" – "השואה זו המימונה של האשכנזים!" – "יום השואה נהפך לפסטיבל!" – פסטיבל שהממשלה, הצבא, החינוך והתקשורת מרשתים אותו. הוא מתנגד ל"מצעד החיים" ולמסעות הנוער לפולין.

"ואיה הדממה" מאת יצחק לאור – יצחק לאור הוא אנרכיסט, סופר ומשורר קיצוני שבז ולועג ל"תרבות האבל הישראלית". לדעתו "האבל (יום השואה) נהפך לקשקשת, בניצוח הקהילה הפוליטית ושדריה. טיפוח האבל הוא אמצעי שליטה יעיל באזרחים." הוא לועג למשלחות שמגיעות לפולין, לאנדרטה בוורשה, שלדעתו האנרכיסטית מדובר "בשילוב של כיף ואבל." הוא מאשים את הטלוויזיה שמשרתת את אבל יום השואה אבל מסתירה את האפרטהייד ומציגה רק את הישראלי כקורבן ולא את הפלסטיני שהוא הקורבן האמיתי. הוא מאשים את המנגנונים של המדינה בצבא, בחינוך, בתקשורת ובאוניברסיטאות – שמתגייסים למען זיכרון השואה המשתלט על חיינו.

אלה הם דברי הרס, ארס ולעג של "משורר" אנרכיסט שמאלני קיצוני אנטי ציוני, שמקבל במה קבועה ב"עיתון לאנשים חושבים" – ה"ארץ".

"קורס הכנה לשואה" מאת קרולינה לנדסמן – לדעתה "משרד החינוך ויד ושם התבלבלו בין השואה לבין יום השואה." היא מבקרת את כוונת משרד החינוך להעמיק ולהרחיב את תודעת זיכרון השואה במערכת החינוך. עוד כותרת צינית מבית "היוצר" של "הארץ".

"הארץ" התנתק מהנרטיב הישראלי לטובת הנרטיב הפלסטיני

"הארץ" התנתק סופית מהנרטיב הציוני והלאומי לטובת הנרטיב הפלסטיני. עיתון שאיבד את האמון בצדקת הדרך של החזון הציוני והיהודי.  עיתון שהפך לחריג קיצוני.

שלושה מאמרי המערכת של הארץ ביום הזיכרון לשואה ובשני הימים הסמוכים לו, עסקו במקארתיזם! באפרטהייד! ובנאכבה הפלסטינית! אף מילה ושום התייחסות לחשיבות זיכרון השואה!

ואילו חמישה מאמרים של כותבים, השייכים ל"דמויות המופת" של המערכת, שפורסמו באותם שלושת הימים עסקו אמנם בשואה אבל אך ורק עם תכנים של לעג, זילזול, ציניות וביקורת ארסית בלתי ניסבלת.

"הארץ" ממשיך בעקביות לבוז לכל מה שמבטא פטריוטיזם, לכל דבר שמשדר הזדהות עם גאווה לאומית ויהודית.

* * *

מרדכי קידר

והשוחט הסורי שוחט

כמה הוכחות קיבל העולם על השימוש בנשק כימי אסור שעושה השלטון נגד יריביו? האם אין הסכם על סילוק והשמדת הנשק הכימי הסורי? למרות כל זאת, מגיעות כמעט מדי יום ידיעות על כך שמזה כמה שבועות משטר אסד משתמש בפצצות המכילות גז כלור, שבריכוז גבוה גורם למוות, ובריכוז נמוך הוא חונק ומשתק. הכלור אינו מבחין בין לוחם וילד, בין מעורב בלחימה ובין מי שתומך בשלטון. עד עתה נהרגו מהכלור מאות בני אדם.

הפשע הסורי מגיע לאחר שאסד קיבל "חנינה" מהעולם על השימוש שעשה באוגוסט 2013 בגז רעיל יותר, ולאחר החתימה על ההסכם לסילוק והשמדה של הנשק הכימי שחסך מהנשיא האמריקני ברק אובמה לממש את האיום שהפנה כלפי אסד ש"שימוש בנשק כימי יהיה בבחינת חציית קו אדום." אסד חצה את הקו האדום פעמים רבות, וכשהגיע הרגע לממש את האיום, נסוג אובמה והעדיף הסכם שיפרק את סוריה מהנשק הכימי. כבר אז, לפני חצי שנה, היה חשש גדול שאסד לא יקיים את ההסכם, ואכן לאורך החודשים האחרונים היו עיכובים רבים בביצוע ההסכם.

אלא שבחודשים האחרונים הגיעו לארגוני המודיעין במערב ידיעות מוצקות על כך שמשטר אסד השאיר בידיו כמות משמעותית של נשק כימי מסוג סארין ו-VX שהתחייב להשמידו, והסתירו בכמה מקומות מסתור. אלא שהחמור יותר הוא שסוריה ממשיכה לייבא נשק כימי אחר – גז כלור – מאיראן, וזו קונה אותו מסין. חשוב לציין כי על פי החלטות של מועצת הביטחון אסור לאיראן לייצא נשק, אך למרות זאת לא היססו האיראנים לשלוח לסוריה את הכלור גם כאשר ישבו עם נציגי המערב לשיחות על הקלות בסנקציות הבינלאומיות המוטלות עליהם.

המסקנות העולות מפרשה זו הן קשות אך ברורות:

משטר ההשמדה ההמונית בסוריה חש בטוח מכל עונש גם אם ישתמש בנשק אסור. הנהגת איראן בטוחה שכלום לא יקרה לה, גם אם תפר את החלטות מועצת הביטחון.

המערב הצמא לעסקים עם איראן מתעלם מהפרות ההחלטות של מועצת הביטחון לגבי סוריה ואיראן.

הסכמים והתחייבויות שמשטר אסד חותם עליהם אינם שווים את הנייר שעליו הם כתובים.

דמם של בני סוריה חסר כל ערך בעיני מדינות-המערב.

השאלה העולה מאליה היא איך מצב כזה יכול להימשך ומדוע העולם "הנאור" ממשיך להתעלם מפשעיהם הנוראים של משטר החושך באיראן ובסוריה? התשובה מורכבת ממספר גורמים:

העולם כרגע עסוק במשבר המתפתח במהירות באוקראינה, ולמנהיגי העולם החופשי אין רצון לטפל בעניין הסורי המתמשך כבר למעלה משלוש שנים. המשבר באוקראינה עלול להתפשט למדינות נוספות שבעבר היו חלק מברית-המועצות, ויש יותר מדי קווי דמיון בין מה שקורה כיום עם פוטין ובין מה שקרה באירופה ב-1938, כשהתיאבון של היטלר התגבר ככל שהמערב ויתר "למען השלום" על שטחים בצ'כוסלובקיה במטרה לפייסו.

מדינות המערב חוששות כי האלטרנטיבה לאסד היא שליטה של אירגונים איסלאמיים קיצוניים דוגמת "מדינת האיסלאם של עיראק וסוריה" ו"ג'בהת אלנוסרה", שתייצא טרור כמו שעשתה אפגניסטן עד סוף 2001 תחת שלטון הטליבאן ו"אלקאעידה". לכן, מדינות המערב מעלימות עין מהפשעים שמבצע משטר אסד, למרות שבעתיד עלולים סורים לנקום במערב בגלל התעלמות זו. נקמתם עלולה ללבוש צורה של מעשי טרור שיבצעו גולים סוריים שאלפים רבים מהם נמצאים כיום באירופה.

בעולם המערבי אין חשיבות לדמם של מוסלמים וערבים, כל עוד הוא נשפך בידי מוסלמים וערבים. זהו המצב בסכסוך בין הסהרה המערבית לבין מרוקו, וכך היה לאורך השנים במלחמת האזרחים באלג'יריה שגבתה מאות אלפי הרוגים בין 1992 ל-1998 ובמלחמת איראן-עיראק שהתנהלה בין 1980 ל-1988, שבה נהרגו כמיליון גברים, נשים וילדים, ושלא זעזעה את העולם המערבי, שסיפק נשק לשני הצדדים הלוחמים. גם כשערבים ומוסלמים שופכים דם של נוצרים ואנימיסטים, העולם אינו מתרגש, כמו כלפי הפשעים שבוצעו במשך מחצית המאה בסודן שבה נהרגו כשני מיליון אנשים במלחמה בין הצפון המוסלמי והדרום הנוצרי והאנימיסטי.

המסקנות שעל ישראל להסיק ממה שקורה בסוריה חשובות וגורליות לביטחונה ולעתידה:

אין שום ערך למסמך או להסכם שעליו חותם משטר אסד עם ישראל. אם חייהם של אזרחי סוריה שווים בעיניו כקליפת השום, אין שום סיבה להניח כי חייהם של אזרחי ישראל שווים בעיניו יותר. אם משטר זה אינו חושש מהפרת הסכם עם ארה"ב, האם הוא יחשוש מהפרת הסכם עם ישראל?

איראן ממשיכה להתל בעולם: מצד אחד מחייכת ומתבטאת בחינניות כדי להקל את הסנקציות, ומצד שני היא מפרה החלטות של מועצת הביטחון ולוקחת חלק בפשעי מלחמה, הן באמצעות יצוא נשק והן באמצעות מעורבות ישירה של "משמרות המהפכה" בלחימה בסוריה.

ישראל אינה יכולה לסמוך על ערבויות של מדינות המערב בכל מה שקשור לביטחונה, בשל החשש כי כל משבר בינלאומי יסיט את תשומת ליבן ממחוייבותן כלפי ישראל, גם אם זו תפעל לפי דרישתן ותיקח סיכונים במסגרת ניסיונותיה להגיע לשלום עם שכניה.

מדינה פלסטינית עלולה לעבור תהליך דומה לזה שעוברת סוריה: סכסוך בין שלטון לאוכלוסייה יערער את סדרי המדינה וישאב אליו ג'יהאדיסטים נוסח "אלקאעידה". תהליך דומה מתרחש בתימן, בלוב, בעיראק, באפגניסטן, בסומליה ובסיני, ומדינה פלסטינית אינה חסינה בפני תהליך דומה.

ישראל ציינה בימים אלה 66 שנים לעצמאותה. העם היהודי שהחל לשוב לארצו לפני כ-150 שנה למד על בשרו כי עליו להילחם על זכויותיו, על ארצו ועל עצמאותו, ולא לסמוך על הבטחות של אחרים העלולות להיות משענת קנה רצוץ. ישראל היא נווה מדבר בתוך מרחב מדברי עצום, שבו הסכם אינו הסכם, החלטות בינלאומיות אינן מקוימות, וזכויות אדם מופרות כעניין שבשגרה. העולם "הנאור" ממהר להאשים את ישראל בכול, בעוד ששליטי ההשמדה ההמונית זוכים למחילה על כל פשעיהם.

במצב כזה, כשהסביבה הגיאופוליטית של ישראל בעייתית כל כך, אין לעם היהודי על מי לסמוך אלא על היושב במרומים ועל עצמו – על כוחו ועל רוחו.

ציטוט מתוך מגזין "מראה" 289

* * *

מנשה שאול

"הערבים הורגים את עצמם"

"הכיבושים של הערבים לא יעלו לנו מאומה. הם יהרגו את עצמם במו-ידיהם." באמירה זו של הילרי קלינטון פותחת האקדמאית הסעודית ד"ר נג'את אלסעיד את מאמרה הדן בזרמים האיסלאמיים הקיצוניים בעולם הערבי ("אלערב" 19.4.14), והיא ממשיכה: "בלי לחסל את הזרמים הקיצוניים, לא ייתכן איסלאם מתון, לא צמיחה כלכלית ולא דמוקרטיה. מובן מאליו כי דבריה של קלינטון ירגיזו את הערבים. אך בטרם נכעס, עלינו לבחון את הסיבות האמיתיות שבגללן מאמינה גב' קלינטון כי הערבים הם שיהרגו את עצמם. יש להתבונן בכאוס שהגענו אליו בגלל הטרור, הקיצוניות והעדתיות. אלה הן תופעות שלא היכרנו עד שנות ה-60' של המאה החולפת, שהפכו בעידן זה לסימני ההיכר של הערבים.

עם קריסתה של אידיאולוגיית הלאומיות הערבית, הזדקפו התנועות האיסלאמיות הקיצוניות כדי למלא את החלל. ההתקוממות (האביב הערבי) היא ביטוי לחומרת המצב. התנועה האיסלאמית ("האחים המוסלמים") עמדה למבחן במצרים וספגה תבוסה קשה, כי "האחים המוסלמים" אינם מאמינים בפלורליזם, בכיבוד זכויותיהם של הלא-מוסלמים ומתכחשים לשיוויון האישה."

אלסעיד אינה שוקעת בייאוש לאור המצב הטראגי השורר במדינות ערב. היא מציעה דרך לתיקונו:

"אחת – רפורמה כוללת בתוכניות הלימודים בבתי הספר ובאוניברסיטאות. יש לכלול בלימודים ההומאניים את לימוד הדתות האחרות – הנצרות והיהדות – כי בכך אפשר לטפח את המתינות והפלורליזם ולהימנע מרדיפת הלא-מוסלמים – כפי שזו מתרחשת בימים אלה במצרים, עיראק וסוריה.

"שתיים – לשים קץ לפסקי ההלכה (פתוות) ההזויות, על ידי הפעלת המועצה האיסלאמית העולמית כסמכות עליונה לאישור פסקי ההלכה.

"שלוש – לחוקק חוקים נגד אנשי הדת המסיתים לקיצוניות ולמעשי טרור.

"ארבע – שיתוף נשים מלומדות בהנפקת פסקי-הלכה הנוגעים לזכויות הנשים."

מתוך: "נגאת אלסעיד אלערב"

תוניסיה פותחת את שעריה למבקרים ישראליים

ראש ממשלת תוניסיה מהדי ג'ומעה הודיע כי ארצו התירה לתיירים ישראליים להיכנס לתוניסיה. הישראלים מבקרים בתוניסיה לרגל החגיגות באי ג'רבה המתקיימות בבית הכנסת באי. בישיבה של צוות המכין תוכנית לוועידה כלכלית שתתקיים במאי 2014, הודיע ג'ומעה:

"נכון, החלטנו להרשות לתיירים ישראליים לבקר בארצנו. עשינו זאת כיוון שאנו מעוניינים בקידום ענף התיירות."

גורמי אופוזיציה הביעו מחאה על כניסת הישראלים והעלו את הטענה כי נרמול יחסים עם ישראל הוא אסור. 80 חברי פרלמנט ביקשו משרת התיירות אמן כרבול, הידועה בתמיכתה בכניסת תיירים ישראליים לארצה, ומשר הפנים רידא ספר – לדון בעניין. ראש הממשלה ג'ומעה אינו מתנגד לדיון כזה בפרלמנט, אך הוא מתנה את קיומו בכך שיהיה ענייני.

גם מנהיג תנועת "אלנהדה" האיסלאמית הכיר בחשיבות הקידום של המגזר התיירותי ושל התרת כניסתם של תיירים ישראליים לתוניסיה.

מדוע מתגעגעים למדינה האיסלאמית

נפילתה ועלייתה של המדינה האיסלאמית" הוא שם ספרו של פרופ' נוח פלדמן מאוניברסיטת הארוורד, מומחה למשפט ולהלכה המוסלמית. המחבר דן בשאלה המסקרנת, מדוע מתחזק האיסלאם במדינות ערב במרוצת העשורים האחרונים.

"בדרך כלל אידיאולוגיות ואימפריות נופלות ואינן קמות יותר. אבל, לאחר נפילת האימפריה העות'מנית והקמתם של המשטרים החילוניים במדינות ערב, שוב מתעוררת האידיאולוגיה האיסלאמית במדינות ערב, וזהו אחד ממאפייניו של האביב הערבי.

"המזרחנים במדינות המערב אינם מופתעים מן התופעה. הסיבה לכך היא כישלונן של הממלכות והדיקטטורות החילוניות במזרח התיכון, ובמיוחד כישלון ניסיונותיהן לכונן מדינת חוק ולהגשים את הרווחה הכלכלית ואת היתרון הצבאי, כפי שקרה במדינות המערב.

"אנשים החלו לשאול: מדוע לא תינתן לאיסלאם ההזדמנות. דרישה זו פירושה הנהגת ההלכה המוסלמית, וזאת מתוך הנחה כי השלטון האיסלאמי, ולא החוקה, הוא שיתווה את צביונה המדיני, החברתי והכלכלי של האומה."

להערכתו של פלדמן, "כל עוד שהסיכויים להקמת משטרים שיגשימו את שאיפות העמים לא נראים לעין בעתיד הקרוב, יהיו געגועים לחלופה."

ציטוט מתוך מגזין "מראה" 289

* * *

זהבה בן דב

אגדות פתח תקווה ב"מקור ראשון"

זהבה בן דב (שטמפפר)

דרך עזה 56, ירושלים

טל 5660478 02   מייל  zbd@013.net.il

‏08/05/14

לכבוד

מר חגי סגל

קראתי בתדהמה את הכתבה הגדולה במוסף "דיוקן" בעיתון "מקור ראשון" פרשת אמור, על יואל משה סלומון: "בפתח תקוה יסדתי את מדינת היהודים" – על חלקו ביסוד פתח תקוה, עם הרבה אי דיוקים היסטוריים.

יפה שהצלחת להנציח את שמו בהרחבה, אבל עשית זאת על חשבון ראשוני פתח תקוה שחלקם היה, בלשון המעטה, גדול מחלקו של יואל משה.

זכר הראשונים חשוב להנצחה לא פחות ממנו, בעיקר מול הכותרת הבומבסטית של מאמרך. בעצם ציפיתי מעיתונאי חשוב כמוך להיות יותר יסודי ואובייקטיבי, והתאכזבתי.

תולדות ראשוני פתח תקוה הונצחו בהיסטוריה, בספרים ובאנצילופדיות, ומרוכז ביותר באגף הראשונים של העיר, וגם בוויקיפדיה ועוד. לו טרחת קצת, היית מגיע אל המקורות, ולא מגיע לשגיאות כמו: "סלומון החליט להסתפק בשלושה שותפים בלבד... חבורה אמיצה ואמידה." הכול לא נכון, ועוד כהנה וכהנה.

אבל אין חדש תחת השמש. דודי אברהם גודמן ז"ל הסביר לי פעם כי HISTORY היא בעצם HIS STORY  וכנראה זה מה שעשית.

אבל אין חדש תחת השמש.

בנו של יואל משה היה העורך הראשי של ספר היובל במלאת חמישים שנה למושבה פתח תקוה. הוא הלך בדרכך ועורר את חמתם של הראשונים המתיישבים, על חוסר האובייקטיביות שלו, ואחרי שהספר הודפס, נאלצו לגנוז אותו. גורלו של הספר הוא שכמה עותקים נמסרו או נגנבו והשאר אכלו העכברים במחסני העירייה.

אני מבקשת לידע אותך על חלקם של יהושע שטמפפר, אחד מהשלושה שקנו את האדמות  (המקור: יומנו של יהושע) ושל דודו אלעזר ראב ובנו יהודה, שלא הוזכרו בכתבה, ושניהלו את המושבה עד מותם, לא עזבו [כמוהו] לעסקים אחרים בירושלים. כדאי שתעיין בדברים.

האם את המעוות אין לתקון?

נ.ב. בדף רוכשי האדמות בפ"ת לא רשום שיואל משה סלומון רכש אדמות...

אודה לתגובתך.

בכבוד רב,

זהבה בן דב

נינה של יהושע שטמפפר

נכדה של בנו שלמה, ראש העיר הראשון

בת של בנימין בנו, מראשוני נתניה.

העתקים:

* גב' אורלי גולדקלנג, עורכת המדור

* פרופ' שאול שטמפפר

* אגף הראשונים בבית יד לבנים פ"ת

* מוקי צור, היסטוריון, קיבוץ עין גב

* אהוד בן עזר (ראב)

אהוד: קרובתי זהבה לבית שטמפפר היקרה, נראה לי כי הכותב ב"מקור ראשון" הסתמך בעיקר על הבלדה הנחמדה של יורם טהר-לב שאין לה יסוד במציאות ההיסטורית של שלבי ייסוד המושבה, וכולה אגדה – אבל רק אותה מכירים עיתונאים ומכירות מורות בבתי-ספר, המלמדות על פיה את תולדות פתח-תקווה.

וטוב ששלחת העתק גם למוקי צור כי כיום הוא נחשב להיסטוריון-על – גם של פתח-תקווה, ובניגוד לי – אותו מזמינים להרצות בה על תולדותיה – אותי לא, אף לא ליובל ה-130 או ה-135 שלה, ואולי גם לא ליובל ה-140 בשנת 2018 אם אאריך ימים עד שלא אוזמן גם אז.

אגב, מבני-הדודים יהושע שטמפפר (סבא-רבא שלך) ויהודה ראב בן עזר (סבא שלי) – הראשון – אכן הנהיג את המושבה עד מותו, בגיל צעיר יחסית, ואילו יהודה סבי זכה לאריכות ימים, שבמהלכם כבר לא היה לו חלק בהנהגת המושבה.

לו טרחת עוד קצת, היית נזכרת גם בספרים ובמחקרים שאני כתבתי וערכתי בנושא, ומסתמכת עליהם. הם המהימנים ביותר לתולדות המושבה.

* * *

יפה רוטר: לתולדות צאצאי מנחם-שלמה ראב

שלום אהוד,

האם קראת את כתבתו של חגי סגל בעיתון "מקור ראשון", בחוברת "דיוקן"? –  כתבה על פתח-תקוה, ללא מילה על יהודה ראב.

קראתי את הערותיך על צאצאיו של מנחם-שלמה ראב, סבי. למען הדיוק, לא ידוע לי על צאצאים  ב"בני-עי"ש", יש כאלה ב"בני דרום" – בעלה ובנה של [אחותי] הדסה ז"ל.

וכן מן הראוי להזכיר את יונה בן עזר ז"ל, דודנו מחניתה.

ויש גם נכד – בנה של חיה  בקצרין. 

ילדיו של מנחם-שלמה, שביום שני הקרוב יום פטירתו בי"ב באייר היו: 

שמעון-אלעזר

יצחק-לייב 

אברהם

חיה-שרה

יחיזקיהו (חצקל)

יונה-זאב

התברכנו לאחרונה  בנכד  ושני נינים. שם הנכד: רועי-יהודה, ע"ש הסבא. הנינים: איתמר ונצר-משה.

מקווה שלא הטרדתי אותך ברוב דברים.

כל טוב לכם וקיץ טוב,

יפה-נחמה רוטר

[יקנעם המושבה]

אהוד: ליפה היקרה שלום. אין לי זמן וכוח להתווכח עם כל מסלפי תולדותיה של פתח-תקווה, ולקרוא את השטויות שלהם. אני חתום על סוכנות "יפעת" לקטעי עיתונות על שמי, ושמם של יהודה ראב בן עזר ואסתר ראב. היכן ששמם לא נזכר, אינני מקבל את החומר.

אכן טעיתי בין "בני עי"ש" ל"בני דרום", וגם בעוונותיי שכחתי להזכיר את דודך יונה בן עזר ז"ל מחניתה, שהיה מחייליו של וינגייט ושירת בצי הבריטי, והשקיע רבות במוזיאון של חניתה.

אני מקווה כי תולדותיה של פתח-תקווה יילמדו מתוך כרכי "כל השירים" ו"כל הפרוזה" של אסתר ראב, מהביוגראפיה שכתבתי עליה – "ימים של לענה ודבש", וכן מהמהדורה החדשה של "התלם הראשון" שהוצאתי עם מחקר היסטורי שלי, שלא לדבר על ספרים אחדים שלי – כמו "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא שומר המושבה" ו"פרשים על הירקון", סיפורו של יהודה ראב בן עזר. כן, אני את שלי עשיתי, וישפטוני על כך גם הדורות הבאים.

* * *

מכתב עלום מאלברט איינשטיין שנמצא בגניזה בצריפו של דוד בן גוריון בשדה בוקר ואשר הותר לפרסום כמעט אחרי 60 שנה, כנדרש בחוק

9 דצמבר 1952

פרינסטון, ניו ג'רזי

לכבוד

מר דוד בן גוריון – ראש ממשלת ישראל

שדרות קק"ל 17 (מאחורי הקיוסק)

תל אביב

שלום לך דויד,

קיבלתי אתמול ממר אבא אבן, את מכתבך בו הצעת לי לכהן כנשיא מדינת ישראל, אשר קמה כבית הלאומי של העם היהודי אחרי אלפיים שנות וכו' וגו' וכיוצ"ב.

תודה לך שחשבת עליי, שהרי בניגוד לכל מיני בעיות מדעיות מתחום הפיזיקה בהן אני עסוק מעל לראש, ברור לי לגמרי שבניסיונותיך לארגן מדינה ליהודים אתה ניצב בפני כאוס בלתי ניתן לתיאור, בפני כוחות שאינם ניתנים לריסון ובפני באלאגן שלעולם לא ניתן יהיה לארגנו באופן סדור ושיטתי כמו שאנו, המדענים מבקשים לסדר את העולם.

אמנם שלחתי בידי שלוחך מכתב רשמי ומנומס "הראוי לתיקי המדינה," אולם נראה לי שהמחווה האישית שלך מחייבת אותי לכתוב מכתב נוסף, אישי יותר.

מכתבך ובקשתך העלו בזיכרוני מקרה נשכח מעברי הרחוק, עליו לא סיפרתי מעולם לאיש. המצב המיוחד בו אנו נמצאים (אחרי אלפיים וכו' וגו' וכיוצ"ב) קורא לי להעלות על הכתב סיפור זה, בתקווה שהוא יישאר בינך וביני, לפחות עד ששנינו ניפגש שנית, אחרי מאה ועשרים אצל הריבונו-של-עוילם, יתברך.

וכך היה סיפור המעשה:

בילדותי הרחוקה, הייתי שובב לא קטן. יום אחד הגיע למינכן, בה התגוררנו, קרקס צועני ידוע ומפורסם שבנה את אוהלו בכיכר הַתֵּיאַטֵינְרְקִירְכֶה, שבמרכז העיר. מיד כשראיתי את המודעות המודבקות בראש חוצות, באתי אל אימי, הגברת פאולינה, השם יזכרנה לטוב, וביקשתי שתיקח אותי לראות את הליצנים, האקרובטים ויורקי-האש.

 בשעת ארוחת הצהריים, שאלה אימא פאולינה את אבא הרמן בנמיכות רוח, "הר איינשטיין, האם אפשר לשלוח את אלברט הקטן לראות את האריות והנמרים בקרקס שהגיע לכיכר תֵּיאַטֵינְרְקִירְכֶה?"

אבא נשף את עשן המקטרת מפיו. לפני שלקח לו במזלג פיסת זאכרטורט, שלף טאלר שלם מכיסו והושיטו לעברה במחווה מיוחדת של רצון טוב.

המשרתת מריה הספיקה בקושי רב לרכוש כרטיסים להצגה האחרונה שהתקיימה באוהל הקרקס שקישט את כיכר הכנסייה הגדולה של מינכן.

אותו ערב היה ערב של חלום. האקרובטים ריחפו על הטרפזים, הליצנים התגלגלו בחול, הגמדים התיזו מים על הקהל היושב סמוך לזירה, האריות שאגו בכלוביהם, הנמרים יללו וזינקו מבעד לטבעות האש, ונערת הגומי משכה את רגליה מאחורי גבה והציבה אותן על ראשה.

שבתי הביתה מרחף וידי אחוזה בידה של מריה כדי שלא אמריא. עיניי נצצו ונשמתי בערה.

"ממה אתה אדום כל כך?" קירבה מריה את ידה היבשה אל מצחי, "אולי יש לך חום?"

אותה שעה גמלה החלטה בליבי.

לפני עלות השחר, ארזתי בסל ישן ספר תפילה קטן ובקבוק של מים, טיפסתי על אדן החלון ודרך ענפי הבוקיצה שהגיעו לחלון חדרי, השתלשלתי לי לרחוב.

בצעדים קטנים רצתי אל כיכר הכנסייה. אולם, אבוי, הספקתי רק לראות את שיירת הקרקס פונה אל הדרך הראשית ומשתרכת לאיטה, בעגלותיה ובכלובי האריות והנמרים המכוסים ביריעות אברזין מצויירות, לעבר  הגשר העובר מעל הנהר איסר.

לא היססתי לרגע. קפצתי על העגלה האחרונה, כיסיתי את עצמי ביריעת האברזין והלכתי לישון.

כאשר נקש השעון שמונה בבוקר ישבו הוריי ליד שולחן ארוחת הבוקר. אבי הביט באימי ובכיסאי הריק ונקש במקטרתו הריקה שלוש פעמים על השולחן.

אימא פאולינה צלצלה בפעמון הכסף הקטן. המשרתת מריה הזדרזה להיכנס מהמטבח ובידיה טס כסף מבריק ועליו קומקום קפה שריחו נודף. אימא הנידה את ראשה לעבר כיסאי הריק. מריה הניחה את הטס ליד ידה הימנית של אימא, מיהרה במדרגות אל חדרי  וגילתה את היעדרי. עיניה דומעות, ירדה בריצה במדרגות, וספקה את ידיה אל ליבה.

אבא קיפל את עיתונו, הניחו על השולחן ופנה לחדר הספרייה. אימא מיהרה להתעטף באדרת הצמר האפורה שלה ורצה "שנל, שנל," אל טאנטע בריגיטה, אחותה הצעירה, שגרה מעבר לרחוב.

אבא לא אהב את טאנטע בריגיטה אדומת השיער. "את מיספר בעליה צריך למנות על אצבעות שתי הידיים." אמר בקול יבש והשתעל מעט. אולי היה לה מיספר בעלים רב מהמותר אבל הטאנטע היתה ידועה במשפחתנו כמי שפותרת כל בעייה.

טאנטע בריגיטה הושיטה לאימא ממחטת תחרה עדינה כדי שתנגב את עיניה, מחאה כף אל כף, לקחה את חריטה, נעצה סיכת פנינה ארוכה בכובעה, הטילה על כתפיה את מעיל האופרה עם צווארון הברייטשוונץ השחור ומיהרה "שנל, שנל," לעבר הרובע היהודי "אויפן אלטן מארק."

היא מיהרה אל החדר של המלמד מנחם-מנדל שצ'יריק, אשר נקרא כך על שום דמיונן של רגליו הנתונות תדיר בערדליים הגדולים ממידותיו, לשני כפיסי עץ דקים.

"אונזרע אלברט נעלם," אמרה טאנטע בריגיטה בגרמנית מעוכה משהו שנשמעה כמו יהודית של האוסט-יודן. "הנה לך חצי זהוב ועוד שש קופיקות של נחושת. לך לחפש."

טאנטע בריגיטה קירבה את צווארון הפרווה השחור אל אפה. ריח הבצל, הבורשט, הזיעה והכרוב החמוץ, היה קשה מנשוא.

המלמד מנחם-מנדל שצ'יריק, סילק מיד את תלמידיו זבי החוטם מעל פניו, הניח את חצי הזהוב בידיה של שפיינה-גיטל רעייתו מלאת הגוף שתחי', דחף את הקופיקות לכיס הקפוטה ומיהר לרתום את סוסו הזקן לעגלת העץ המסמורטטת שלו. הוא טיפס על מושב הרכב, הרים את מקל  החזרן בידו האחת ושלח יריקה אל רגליו האחוריות של סוסו הקשיש. הסוס הבין עניין והחל מושך את העגלה ברחובות העיר כפי שהיה עושה בימים של שוק, כשהכרוב המעוך היה מתגלגל על אבני המרצפת.

מנחם-מנדל שצ'יריק נעץ מבטים בעוברים ושבים ותר בעניו שמא יגלה ילד יהודי קטן, הבן של הר איינשטיין ומאדאם איינשטנובה מהבית הלבן שבפינת לודוויג שטראסה ומקסמיליאן שטראסה.

עולם כמנהגו נהג אך הילד איננו. כאשר הבין מנחם-מנדל שצ'יריק שהילד אינו בעיר, מיהר אל עבר הנהר איסר לשמוע שמא נמצאה גופת ילד טבוע בין כל גופות השיכורים שכרסיהן תפחו לאיטן מתחת לגשר וילהלם הישן.

קבצני הרחוב, שריחם ריח בירה ונקניקיות, צחקו על האלטע זאכען המבקש לו ילד יהודי קטן, זרקו לעברו אבנים ופסולת וצעקו: "לך אל הצוענים, ז'יד ארור, אולי יימצא בידיהם."

בייאושו הרב עלה מנחם מנדל שצ'יריק על דרך המלך, חצה את הנהר והחל לצאת מהעיר. הערב ירד ושמש קרה של סתיו החלה משחירה את צמרות עצי היער. במרחק ראה מנחם מנדל  שיירת קרקס נעה לאיטה.

סוחר סמרטוטים יהודי לא נכנס אל היער לבד. "אולי יחשבו הליסטים ביער כי אנחנו חלק מן הקרקס הזה ולא יתאנו לנו." אמר הזקן לסוסו הצולע, נשא תפילה קצרה לריבונו של עוילם ומיהר להצטרף לשיירה במרחק ראוי מהעגלות, שמהן נשמעו שאגות של אריות ויללות נמרים.

באותו לילה חנה הקרקס בעיירה צירקוסברוך בואכה גרשטנפלדנברוק. עד מהרה עמד אוהל הקרקס על מכונו ואנשי העיירה החלו מתכנסים לתוכו.

ליטפתי את זנבות הסוסים המבריקים שנוצות צבעוניות הודבקו לראשיהם. הצצתי אל הלוליינים המתאמנים על נדנדות הטרפז הגבוהות. עברתי ליד כלובי הנמרים שהסתובבו חסרי מנוחה הלוך ושוב. כאשר חשתי רעב, הושיטו לי הגמדים מפתם ונשפו לעברי את קצף הבירה שגלש מהכוסות שהונפו מעל ראשיהם הגדולים. אבל יותר מהכול משכה את לבי נערת הגומי בבגדה המבריק, בגלימתה הנוצצת וברגליה החשופות. התקרבתי אליה כשלשוני מרטיבה את שפתי היבשות.

לפתע חשתי סטירה המכה בעוצמה בעורפי, כוכבים ריצדו לפני עיניי, ושתי אצבעות גרומות כמעט תלשו את אוזני ממקומה.

"הר אלברט איינשטיין, ביטע?" שמעתי לחש ביהודית של אוסט-יודן.

הסבתי את פניי רק כדי לראות את זקנו של המלמד מנחם מנדל שצ'יריק מתנדנד מעל ראשי כשידו נוחתת על פניי בסטירה מצלצלת נוספת. "די ביסט די יונגע הר איינשטיין?" חזר המלמד חיים מנדל שצ'יריק והשכיב אותי על ברכיו. במוט החזרן שבידו הטיח בישבני מכות נאמנות.

"ווארט א-מינוט מיין צאצקע! מיר געיען שויין פון דו, הר יונגע איינשטיין," שמעתי אותו לוחש, "ציריק א-היים, צי מוטר אונד פאפי. א-ייד דארף נישט זיין אין א-צירקוס, אונד די האסט נאך צייט פאר מיידאלאך..."

חכה רגע, נערי. הולכים הביתה לאימא ואבא. אין ליהודי מה לעשות בקרקס. יש עוד מספיק זמן עד שאתה תתעסק עם נערות...  הוסיף חיים מנדל והטיל את שק הקש של הסוס על ראשי. עולמי חשך.

אותו לילה חזרתי לביתי עייף, רעב וכואב.

"מריה, שנל! שנל! וואשן! זרקי את הילד לאמבטיה!" הצמידה אימא פאולינה את ממחטת התחרה שלה לאפה, "הוא מריח, אינשולדינג מיר, כמו ערימת דרעק אין די אלטע מארק... ולאכול – רק מחר בבוקר! לא לפני!"

נו, מריה, שליבה לא נתנה למנוע פת מפיו של תינוק, הביאה לי בסינרה את לחם הקודש שקיבלה בסקרמנט ביום ראשון ושאותו שמרה לה לכוס תה אחרונה שלפני השינה.

ידידי היקר, אימא פאולינה ואבא הרמן הלכו לעולמם בשיבה טובה. המלמד מנחם-מנדל שצ'יריק, שרגליו ככפיסי העץ, הלך לתנורים יחד עם שפיינה-גיטל וכל הילדים. מריה כנראה מדליקה עדיין נרות בְּפְרָאוּאֶנְקִירְכֶה, ואתה מבקש ממני להיות נשיא מדינת ישראל?

דויד, מעולם לא שכחתי את אותה סטירה בעורף ואוזני עדיין אדומה ומצלצלת מצביטתו של המלמד. איני הולך לקרקס גם אם יובטח לי זהבו של השטן וגם נקטר ואמברוזיה מארוחתו של זאוס.

עכשיו אני שמח לשמוע שירושלים, עירנו הנצחית, זו שחוברה לה יחדיו אחרי אלפיים שנות, וכו' וכד' וכיוצ"ב, הפכה לקרקס. אין ספק שתמצא שם מישהו מבין הליצנים, הגמדים ונערות הגומי שישמחו להופיע באור הזרקורים ולהציג את מומיהם לראווה. אחרי הכול, כך זה בקרקס.

בהזדמנות זו אני מבקש למסור לגברת פולה דרישת שלום חמה. "זופ מיט לוקשען" כמו שאכלתי אצלה, לא אכלתי מאז רקחה שפיינה-גיטל שצ'יריק נזיד של חורף מקצה זנב שור ומקליפות תפוחי אדמה. מרק, שריחו היה ממלא את כל חדר המלמד, טעמו היה "צפיחית בדבש" ורק בגללו היה כדאי ללכת לחדר של מנחם-מנדל שצ'יריק באלטע מארק, השם ייקום דמו.

בברכה,

אלברט איינשטיין

אהוד: את הנוסח שלח לנו אמנון בי-רב, אבל מעניין מי באמת חיבר את המכתב הנחמד הזה?

* * *

דליה הקר-אוריון

"הגופות מונחות והגופים מונחים"

עקדת יצחק המודרנית מתרחשת בתדירות מדאיגה במקומותינו. בכל פעם נדרשים קורבנות נוספים, שבמותם מצווים לנו את החיים.

אלה שהאסונות נוגעים להם ישירות, מתאחדים בברית של משפחת השכול, האחרים שומעים, מזדעזעים ו...  שוכחים.

זו דרכו של עולם?

האם אחדות הגורל שלנו – היושבים בארץ אוכלת יושביה זו – אינה דורשת מאיתנו יותר מעורבות, תמיכה, הבעת הזדהות?

דברים אלה נכתבו בכאב רב באפריל 1999בעקבות צעדת הזיכרון שנערכה  לזכר 73 חללי המסוקים. אסון המסוקים שהתרחש בגליל העליון באזור הישובים: שאר ישוב וקיבוץ דפנה בפברואר 1997, השאיר אותנו פעם נוספת המומים.

מילות השיר המצורפות בזה באות לבטא באיפוק את התחושות בעקבות האסון:

הגופים מונחים והגופות מונחות

והיתה דממה, מוחלטת, זועקת, מצלצלת באוזניים

הכול נדם

הציפורים לא צייצו, הרוח לא נשבה, הגשם לא טפטף

העולם עצר ממהלכו

להתייחד עם זכר בניו, מטובי הילדים... מטובי הלוחמים,

שבנחישות נעורים הקריבו על כנף של מתכת את חייהם.

והוודאות שאין לשנותה הולמת

והיתה דממה

זעקותיהם החלושות ימשיכו להדהד באוזנינו

כשחבריהם העוסקים במלאכת הקודש של גילוי ואיתור

מלקטים תיקי צד על תכולתם שנארזה באהבה כה רבה.

ומשפחות דואבות שמחכות למודיעים שיעבירו את בנם מחזקת נעדר לחזקת חלל ודאי

ואשר צריך להיעשות יעשה

לפי כל כללי הטכס, עם כל הדמעות וכל התמיכה וכל הצער וכל הכאב

והודאות שאין לשנותה דוממת.

ד. ה.-א. פברואר 1997

בצעדה לאורך שמונה קילומטרים שנערכה באותה שנה באזור נפילת המסוקים , מקיבוץ כפר סולד עד למקום בו הונחה אבן הפינה לאנדרטה לזכר 73 החללים, בלט העדרם הכמעט מוחלט של אזרחים.

מתוך אלפי המבקרים שהציפו את הגליל בחופשת הפסח, הגיעו רק מתי מספר של מבוגרים, מספר ילדים ושני כלבים לייצג את בני עמנו.

כמובן שהיו צועדים: קבוצות חיילים מחיל האוויר, מהצנחנים ומהנח"ל שחויבו לצעוד. אך מה עם היתר?

האדישות שפשתה עלינו מתוך אגואיזם, או/ו כאמצעי הגנה גלתה פעם נוספת את פניה. האינטרסנטיות הקטנונית, זקפה פעם נוספת את ראשה.

אם איננו יכולים לכבד את זכר בנינו, הרי שגם כבודנו מוטל בספק.

בצעדת הבנים המסורתית, הנערכת ברמת-השרון מדי שנה, תוקן הרושם שנוצר – מאות משתתפים ביניהם ילדים, כלבים,  נשים, גברים, מבוגרים וצעירים – צעדו  במסלול שאורכו כ-12 קילומטרים כדי לזכור, להזכיר ולהיזכר באלה שבמותם ציוו לנו את החיים.

* * *

צבי י' כסה

לאומנות חשוכה באה למדינה

כאשר התברר לסוציליסטים הדמוקרטיים באירופה שסטאלין הוא לא קומוניסט ולא סוציאליסט – אלא גולאגיסט, ורוצח חפים מפשע, הם פירסמו את הספר "האל שהכזיב". איגנציו סילונה כתב שם: מי שלא ראה שטן בחייו לא יכיר מלאך כשיפגוש בו." מי שלא ראה שלטון פאשיזם אדום או שחור או חום – ורוב הישראלים לא היו בשנות השלושים של המאה הקודמת  – יתקשה להבחין בתהליכים המסמנים את בוא הרעה.

להלן הצפנים הרעיוניים והפוליטיים ההולכים אל לאומנות חשוכה (בעולם ההגדרה היא פאשיסטית), המדובר לא בסימפטומים כמו המחתרת היהודית (1988), תג מחיר שורפי מסגדים ועצים בגדה ובתוך המדינה, אלא במעיין ממנו באות הרעות אל התודעה הלאומית ומובילות אל התחתית המוסרית והאנושית שכל תרבות ראויה כולאת אותם במרתף. על פי אלה אפשר למדוד התרחשויות המסמנות רעה באה:   

יסוד הבראשית: היא הבחירה בין שתיים פילוסופיות: זו של "רק אני", "רק אנחנו", והאחרת היא זו של "גם אני", "גם אנחנו". הבוחר ב"רק אני/אנחנו" מצליח עד שמתארגנת קואליציה להכרעתו.

היסוד השני: בלאומנות החשוכה אין מוסר אוניברסאלי. יש רק מוסר פרטיקולארי. לנו מגיע, לנו מותר. האל, הגזע. הקומוניזם, הקיפוח ההיסטורי מחייבים. 

היסוד השלישי: מהי החברה? בתפישה על פי הדמוקרטיה החברה היא ברית בין בני אדם ריבוניים ליצירה תרבותית ולהגנה עליה. על פי הפאשיזם – חילוני או דתי – החברה היא אורגניזם, ברית דם שבטית.

היסוד הרביעי: נגזר מהשלישי – החברה כאורגניזם חייבת להיות מגוייסת. ואם לא, היא לא לגיטימית. היא  מנוונת וצריך לרסק אותה ולא להישמע לחוקיה.

היסוד החמישי: האוייבים – אוייב פנימי ואוייב חיצוני. יש לחשוף אותם ולהעצים את תחושת הסכנה הנשקפת מהם.

היסוד השישי: נגזר ממצב האויבות הסוגר עלינו–  הניצחון על היריב הפוליטי הפנימי הוא הצלה מחורבן, מאובדן הכבוד. לכן, הוא לא אמצעי אלא מטרה של צו עליון. מצדיק כל תכסיס ועלילה פוליטיים לגיוס תמיכת המונים – עד רצח שר חוץ (גרמניה) מנהיגי פוליטביורו (רוסיה) נשיא (מצרים), וראש ממשלה בישראל.

היסוד השביעי: לרכוב על אתוס לאומי היסטורי ועל נרטיבים אתניים ולהוליך את אלה אל פרשנות תומכת לאומנות המהפכת אמת היסטורית.

היסוד השמיני: אובדן הפרופורציות וההידחקות לקצוות. בתנועות הפשיסטיות תמיד קמות קבוצות חוליגנים שמאפשרות למנהיגים הפוליטיים, לכמרים – ואצלנו, לרבנים – להיראות נורמטיביים.

היסוד התשיעי: להשתלט על, או לפחות לכבוש השפעה בצבא.

היסוד העשירי: צריך טאבו קדוש וסמלים של השבט. הארץ היא הטאבו. במקרה הגרמני הליבנסראום (מרחב המחייה), אצלנו כובשי כנען הם הסמל. פתאום הציונות מטרתה לא מימוש זכותו של העם להקמת מדינה ריבונית בארץ-ישראל אלא יישוב הארץ. ארץ ישראל קודמת למדינת ישראל.

כל אחד יכול לראות ולשפוט כמה מיסודות דלעיל הולכים וממלאים את סדר המעשים והדיבורים של מפעל ההתנחלות הקולוניאליסטית, רבניה ופוליטיקאיה ונאמניהם בליכוד. ואיך ממשלת העבודה, אחרי שנחלשה והביאה ליום הכיפורים הנורא, נכנעה בנפש חצויה להם, ואיך ממשלות הליכוד בנפש גועשת דחפו את ההרפתקה הזאת, המונעת סיכוי להסדר עם הפלשתינים ובעטיו עם ארצות ערב הלא פונדמנטליסטיות.

והיום תחילו את היסודות שניסחתי כאן, למדוד איתם את הפוליטיקה של החקיקה של ממשלת ישראל. איך כל בוקר אדם מתעורר לגחמת חוק לא דמוקרטי. האחרון, ערב יום העצמאות, חוק מדינת הלאום היהודי והמותר והאסור הנגזרים ממנו. החוק הבא של הממשלה יהיה : ממשלת ישראל מחליטה שיש עם יהודי. כי הרי יש בעולם שכופרים בכך. 

אהוד: כמה נחמד לדעת שאנחנו אשמים ושאנחנו עוד מעט כמעט כמו הנאצים. שהרי אם היינו נוהגים כמלאכים במזרח התיכון – כל שונאינו מבחוץ ומבפנים היו נופלים על צווארינו לנשקנו – ולא כדי לשחוט אותנו!

מה קרה לך, צביקה, גם אתה לקית קצת באידיוטיזם מוסרי והתחלת להתנבא עלינו?

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

החריש התקיים יומיים אחרי ד' חנוכה תרל"ט, כלומר, ביום חמישי, ו' חנוכה, ל' כסלו תרל"ט, 26 בדצמבר 1878.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

הסאגה אינה שייכת לספרות העברית ה"חשובה", זו שיש לה סנדקים ומשרתים – ולכן גם לא הופיעה בהוצאת ספרים "מכובדת" ולא עברה עריכה, לבד זו של מי שכתב אותה וגם הביא אותה לדפוס (המלביה"ד), בטיפולם המקצועי של המפיק אלישע בן מרדכי ואשתו שרה, מסִדרת "ספרי מקור".

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

ד"ר משה יְגָר

ממלכת ירושלים הצלבנית וישראל

בשנים הראשונות שלאחר כינון מדינת ישראל ב-1948 הִרבו דוברי התעמולה הערבית לנחם את עצמם על כישלונם במלחמה נגד ישראל ולטעון שבסופו של דבר ישראל לא תאריך ימים. קיצה יהיה כסופה של ממלכת הצלבנים שהתקיימה פחות ממאתיים שנה, מכיבוש ירושלים מידי המוסלמים ב-1099 ועד נפילת עכו בידי הממלוכים ב-1291. ממלכת הצלבנים, כמו גם ישראל, זרות לאזור, אמרו הערבים. סבלנותם של הערבים וכוח עמידתם רבים מאלו של היהודים ולכן סופם לנצח, כפי שניצחו את הצלבנים, אף אם ניצחון סופי זה יתמהמה לבוא. גם כיום נשמעים רטוריקה כזו ואזכור למסעות הצלב שכשלו מפי דוברים מוסלמים, בעיקר איראניים.

דוברים ישראלים רשמיים, ואף היסטוריונים ואנשי אקדמיה ציוניים, נטו להגיב על טיעונים אלה בביטול. תשובתם היתה שאין המשל דומה לנמשל, ושאין מקום להשוואה בין ממלכת הצלבנים לבין ישראל המתחדשת. ואמנם, לא קשה היה להפריך את הטיעונים הערבים בייחוד באותה תקופת בראשית, שהצטיינה בגאווה ציונית רבה ובהתרוממות רוח על חידוש העצמאות היהודית בארץ-ישראל, לאחר גלות כה ארוכה, ולאחר הניצחון על צבאות הערבים שניסו למנוע את הקמתה.

אכן, אין מקום לטעות. בעניין המהותי העיקרי והחשוב ביותר אין שום דמיון בין ישראל לבין ממלכת ירושלים הצלבנית: מסעות הצלב היו תנועה דתית-נוצרית שמטרתה העיקרית היתה "גאולת הקבר הקדוש" בירושלים מידי הכופרים המוסלמים. לצלבנים לא היתה זיקה מיוחדת לארץ הקודש ורבים מהם חזרו לארצות מוצאם באירופה לאחר שמשימתם בוצעה. מה שאין כן הציונות שבמהותה היא תנועת שיבה של העם היהודי מגלויותיו למולדתו ההיסטורית, יישובה מחדש תוך התנחלות באדמותיה וחידוש העצמאות הלאומית שאבדה. הצלבנות והציונות הן שתי תופעות היסטוריות שונות זו מזו לחלוטין, אלא שבגלל נסיבות ההיסטוריה משותפת להן אותה כברת אדמה.

ואמנם, בין הנימוקים העיקריים שדוברים ישראליים השתמשו בהם להפרכת טיעוני התעמולה הערבית, נאמר שממלכת הצלבנים היתה אפיזודה היסטורית שמקורה בניכר, באירופה, תוצאה של התעוררות דתית, שלא יצרה עם, או לאום, על אדמת ארץ ישראל. ואילו מדינת ישראל היא מעשה ידיה של תנועת תחייה לאומית – התנועה הציונית – שהביאה לשיבת עם ישראל לארצו, ממנה הוגלה בכוח, ושהיתה מקור יניקתו, השראתו, דתו, לשונו ותרבותו. במילים אחרות: כינון מדינת ישראל הוא שיבת העם למקומו הטבעי, לשורשיו האמיתיים, ולא כיבוש זר, כפי שהיתה התנועה הצלבנית. היו שהוסיפו שהזרים הם דווקא הערבים שכבשו ארץ לא להם והתנחלו בה ועכשיו תובעים בעלות עליה.

להוכחת טענות אלה, ואחרות הדומות להן, הובלטה העובדה שהצלבנים כמעט שלא קיימו את מצוות יישוב הארץ והסתגרו ברובם בעריהם ובמבצריהם. האוכלוסייה הכפרית והחקלאית נשארה ברובה מוסלמית, ואילו התנועה הציונית עסקה בחריצות רבה בשיבה אל הקרקע ובבניית יישובים חדשים בכל מקום שהדבר היה אפשרי, למרות המכשולים שהניחו על דרכה שליטי הארץ התורכים, ואחריהם – הבריטים, ולמרות המחסור המשווע במשאבים, שהציונות סבלה ממנו בקביעות.

יותר ממאה שנים חלפו מאז תחילת ההתיישבות הציונית החדשה, וקרוב לשישה עשורים, רוויי מאבקים ומלחמות, מאז קמה מדינת ישראל. האם יש מקום לעריכת השוואות בין גורלה הטראגי של ממלכת הצלבנים לבין מצבה של ישראל?

היסטוריונים אחראיים יימנעו, בדרך כלל, מעריכת השוואות בין תופעות היסטוריות כה שונות זו מזו ועוד בריחוק זמנים כה מופלג. הצלבנים הופיעו לפני כאלף שנים ואילו הציונות היא תופעה של הזמן החדש. מחקר השוואתי אמיתי, ולא דבר תעמולה שטחי, יסתכנו בו, אולי, רק אנשי מקצוע מיומנים הבקיאים היטב במקורות ובחומר ההיסטורי. רשימה זו אינה מתיימרת לערוך השוואות היסטוריות-מדעיות (והקורא המשכיל המעוניין מוזמן לקרוא את ספריו המצוינים של יהושע פראוור על תולדות ממלכת הצלבנים). 

עם זאת, קיימות נקודות בולטות אחדות שאפשר למצוא בהן דמיון בין ממלכת ירושלים הצלבנית לבין ישראל. העיון בהן די בו לעורר דאגה, ואולי אף להדיר שינה מעינינו. זאת על רקע העובדה שלא הכול השתנה במרוצת אלף השנים האחרונות. האיזור הגיאוגרפי-טופוגרפי הוא אותו איזור בשני המקרים, אז והיום, וכן גם הטבע האנושי, תכונותיו ודרכי התנהגותם של בני אדם שנשארו כפי שהיו לכל אורך ההיסטוריה.

בחרנו לנו באקראי עניינים אחדים שכדאי להזכירם.

נקודת דמיון ראשונה המזדקרת מיד לעין והמעוררת תשומת לב היא אי-הצלחתם של הצלבנים לבסס שליטה יציבה ומתמדת על גב ההר, בייחוד באזורי יהודה ושומרון, להוציא תקופות מסוימות ופרקי זמן מוגבלים. שליטתם הצטמצמה בעיקרה באזורי החוף, מאשקלון בדרום ועד צור וצידון בצפון, עם שלוחות וטריזים בירושלים ובמקומות אחרים. בשיא כוחם הצליחו הצלבנים להתפשט דרומה עד אילת וים-סוף, לשלוט בנצרת ובבית-לחם, ואף בעבר הירדן ממזרח לים המלח וברמת הגולן, אך אלה היו חריגים. ממלכת הצלבנים הלכה ושקעה במקביל לאבדן השטחים ההדרגתי והנמשך והצטמקותה באיזור החוף.

יש בעניין זה דמיון מסוכן למצבה של ישראל. בשישים שנות קיומה לא הצליחה ישראל לשמור בידה את כל השטחים שנפלו בידיה. תחילה ויתרה על חצי האי סיני והרסה בעצמה את יישובי פיתחת רפיח (מעשה ממאיר, שתוצאותיו קשות מאוד). לאחר מכן נסה מנוסת בהלה מדרום לבנון והוכיחה שאכן אין היא בלתי-מנוצחת. ואם לא ניתן לנצחה – לפי שעה – ישירות בשדה הקרב, אפשר לעשות זאת באופן הדרגתי בשיטות של טרור ולוחמת גרילה.

ישראל יצאה גם מרצועת עזה, שוב תוך שהרסה בעצמה את יישוביה, וממשלתה הנוכחית מתכוונת גם לסגת מרוב שטחי יהודה ושומרון. גם הפעם תוך הריסת הישובים וגירוש האוכלוסייה היהודית. ממש כפי שעשו המוסלמים לצלבנים. הכול יודעים גם שאחיזתה של ישראל בגליל, בנגב, בנחל עירון וב"משולש הקטן" מתרופפת והולכת, ושנשקף איום (מצד פוליטיקאים ישראלים אנשי "שלום") גם לאחיזה ברמת הגולן. זאת אומרת שגם ישראל, בדומה לממלכת הצלבנים, הולכת לקראת הצטמצמות שליטתה לאיזור החוף בלבד, עם שלוחות מסוימות במקומות אחרים.

מן הראוי להוסיף שבשטחים שהמוסלמים כבשו מן הצלבנים, או שהם פינו בעצמם, לא נותרה אוכלוסייה צלבנית (אם כי נותרו נוצרים מקומיים).  כך גם לא נשארים יהודים בשטחים שישראל מפנה.

עניין אחר שיש בו דמיון מסוכן הוא יחסם של המוסלמים/הערבים לעצם הנוכחות הצלבנית בארץ ישראל אז ולמדינת ישראל כיום. המוסלמים לא השלימו מעולם עם קיומה של ממלכת הצלבנים, גם כשוויתרה על שטחים כדי לזכות בתקופות של הפסקת אש ושלום, וגם כאשר שטחה הלך והצטמצם.

ברוב שנות קיומה נהנתה, אמנם, ממלכת הצלבנים מעדיפות צבאית על שכניה המוסלמים, וניצחה ברוב המערכות. אך למרות זאת, המוסלמים המשיכו להילחם בה בהתמדה ובעקשנות, עד שהצליחו להתישה, לחסל את קיומה ולהעבירה מן העולם. ביחסים בין הצלבנים למוסלמים לא עמדה מעולם השאלה "שטחים תמורת שלום", למרות תקופות ארוכות של הפוגות בלחימה, הפסקות אש, שביתות נשק ואף קיום יחסים תקינים. עצם מהות הקיום הצלבני הוא שלא התקבל על דעת המוסלמים, בין אם היה מצומצם בשטחו או רחב. מטרתם הברורה וחסרת הפשרות היתה חיסול אחיזתם של הצלבנים בארץ ישראל. המוסלמים לא יכלו, או לא רצו, להסכים לדו-קיום על אדמת הארץ, לחלוקתה או לפשרה כלשהי. מאתיים שנות מלחמה בצלבנים אף יצרו בקרב המוסלמים תודעה של קדושה טריטוריאלית וקידשו את אדמת ארץ-ישראל בעיני האיסלאם. מציאותן של מושבות צלבניות לכשעצמן נראתה להן כפגיעה בדת האיסלאם וכחילול קודש.

הדמיון למצבנו כיום בעניין זה גלוי לעין ואינו טעון הוכחה. גישתם של הערבים דומה, למרות כמה הסכמים שנחתמו עם ישראל. הם ימשיכו לפעול לחיסולה. מי שטוען שהגישה האיסלאמית של היום שונה מזו של אז, טועה טעות חמורה, מגלה אי-הבנה בסיסית, סובל מאשליות חסרות בסיס ומסכן את קיומה של ישראל. הערבים מדברים על כוונותיהם בגלוי, ורק אנו, בעיוורוננו, בחירשותנו ובסכלותנו, מסרבים להתייחס לדברים אלה ברצינות ולהאמין למה שנאמר באוזנינו בפירוש ובקול רם.

זאת ועוד. ממלכת הצלבנים לא ידעה תקופות של שלום, זולת פרקי זמן קצרים של שביתות נשק. הממלכה נוסדה במלחמה והמשיכה להתקיים תוך כדי מלחמה. לשאלה: "הלנצח תאכל חרב?" – היתה התשובה בימי הצלבנים: "כן!" – החרב אכלה בה ובשכניה המוסלמים כל ימי קיומה. זאת לא משום שהצלבנים לא שאפו לשלום, אלא משום שהמוסלמים לא היו מוכנים להעניקו, מלבד לפרקי זמן קצובים כאשר שירת הדבר את האינטרסים שלהם. מצב זה דומה כיום לגבי מדינת ישראל.

נקודת דימיון מעניינת נוספת אפשר למצוא בתחום האידיאולוגיה. כאמור, יצאו מסעות הצלב לדרכם כדי לשחרר את ארץ-ישראל משלטון הכופרים המוסלמים וכדי "לגאול" את הקבר הקדוש. במרוצת הדורות התרופף האידיאל הצלבני שבשמו ולמענו יצאו הנוצרים של אירופה למסעות הצלב והקימו את ממלכת ירושלים שלהם (ונסיכויות צלבניות נוספות). עקב כך נסתם הגולל על פעולתם. אידיאל ה"ג'יהאד" (מלחמת הקודש) המוסלמי גילה חיוניות רבה יותר וכושר התמדה גדול יותר מאלה של אידיאל הצלבנות. יש כאן מקום מסויים להשוואה עם רוממות הרוח של האידיאולוגיה הציונית, רוח החלוציות ונכונות ההקרבה של הדורות הראשונים מול התרופפות הרוח הציונית והעייפות שפשטו בדור האחרון (שלא לדבר על זרמים של חתירה וקעקוע הרוח הציונית הרווחים בכמה חוגים בישראל). היטיב לבטא זו אהוד אולמרט באחד מביקוריו בוושינגטון, כשהודה בפה מלא ש"אנחנו עייפים." אצל המוסלמים לא חלה התרופפות דומה במלחמתם בצלבנים. הם ידעו לעורר מחדש, מפעם לפעם, את רוח ה"ג'יהאד" ולחזור ולתקוף שוב ושוב את ערי הצלבנים ומבצריהם, גם אחרי הפסקות אש שנמשכו, לעיתים, שנים.  מטרתם העיקרית – עקירת הצלבנים – נשארה ללא שינוי, וכך גם נחישותם להשיגה. נראה שמצב דומה קיים אצל הערבים כיום מבחינת כוונותיהם כלפי ישראל. 

קיימת נקודה נוספת הראויה לעיון. הצלבנים נטו להסתגר במבצרים הנהדרים שבנו במקומות רבים או התרכזו בערים; ואילו המוסלמים היו אלה שהתגוררו בכפרים והיוו את רובה המכריע של האוכלוסייה החקלאית. הודות לכך היתה האוכלוסייה המוסלמית מושרשת בארץ ובנופיה הרבה יותר מאשר האוכלוסייה הצלבנית. למותר להוסיף שנאמנותם הרגשית היתה נתונה לבני דתם המוסלמיים, אויבי ממלכת ירושלים הצלבנית, אפילו כאשר חיו תחת שלטון הצלבנים.

אין כאן, אולי, מקום להגזים בלימוד גזירה שווה לנעשה כיום בישראל, אך יש צורך לציין את העובדה שגם ישראל נוטה להסתגר במרחבים סגורים. יישובים רבים בישראל הפכו למתחמים מוגנים בגלל גדרות הביטחון ומערכות ההגנה המקיפים אותם. לא ידוע על תופעה דומה של התכנסות והתבצרות בקרב יישובי האוכלוסייה הערבית בישראל. אולי כדאי להזכיר, כבדרך אגב, שחומות, גדרות ביטחון וכיו"ב ביצורים מסוגים שונים – הכזיבו, בדרך כלל, את התקוות שתלו בהם. כך אירע לחומה הסינית שלא עצרה את פלישות המונגולים, כך אירע ל"קו מאז'ינו" שלא עצר את הגרמנים, וכך קרה גם לחומת ברלין שלא מנעה בריחה ממזרח גרמניה. וכבר היינו צריכים ללמוד מניסיוננו שגם על גדרות הביטחון והביצורים של ישראל הצליחו הערבים להתגבר, בין אם באמצעות חפירת מנהרות מתחתיהם ובין אם על ידי שיגור טילים מעליהם.

ולבסוף, יש היסטוריונים הסבורים שממלכת הצלבנים נפלה בגלל התפוררות פנימית יותר מאשר בגלל התגברות כוחם של המוסלמים. בקרב מערכות השלטון בדור השני והשלישי של הצלבנים בממלכת ירושלים פשטו ניוון, גילויי שחיתות, פילוגים ותהליכי התפרקות, רדיפת בצע ורווחים אישיים, רמאות, תככנות פוליטית ואי-נאמנות, נטייה לחיי נוחות  וחוסר אחדות. כל אלה אפיינו את שכבת השליטים. השתררה אווירה של פריקת עול של אחריות מדינית ושל רדיפת אינטרסים אגואיסטיים שלא ידעה מעצור. רוח תושבי הממלכה נשברה והלכי רוח של תבוסתנות, אי-נכונות להקרבה ואיבוד רצון הלחימה הביאו את שליטי הממלכה להתחנן בפני שכניהם המוסלמים על שביתות נשק. המשטר הלך והתנוון.

לנוכח כל אלה אין תימה שממלכת הצלבנים לא עצרה כוח לעמוד בפני אויביה המוסלמים הנחושים. את ההשוואות בתחום זה בין ממלכת הצלבנים למתרחש בשנים האחרונות בישראל נשאיר לקורא.

* * *

אלי מייזליש

המודעה ב"הארץ" של "שיוויון":

ראו הוזהרתם – אפרטהייד עליך ישראל

ביום רביעי 8.5.2014 התפרסמה על רבע העמוד הראשי בעיתון "הארץ" מודעה מטעם ארגון לא ידוע ששמו "שיוויון – ארגון למניעת גזענות ואפרטהייד בישראל".

90% מהשטח כלל 180 שמות של אישים – כולם עד האחרון שבהם אשכנזים ורובם קשישים 'יקים' בני 90 בעלי תואר פרופסור. למשל; פרופסור אליס שלוי בת 88 או פרופסור יונה רוזנפלד בן 92 – שניהם ילידי גרמניה. או גם אחד יליד רומניה ובנוסף להם כמה מבני עמנו: "צברים" ילידי ישראל אפילו ללא תואר פרופסור למשל: יונתן גפן. ביג דיל. כמו גם אחד מלהקת "הכול עובר חביבי" – יובל דור. מִישְמַש של משוררים וזמרים לצד בעלי פרס ישראל.

והנה הקטע המילולי הקצר בעברית [17 מילים] ולצידו באנגלית בשני צבעים שחור ואדום, להדגיש את האיום לפתחנו:

"ג'ון קרי – אין מילה אחרת!

ללא פתרון הוגן של חלוקת הארץ לשתי מדינות – ישראל תהפוך למדינת אפטרהייד."

הצבע האדום במקור.

מה אין במודעה הזו?  הכול: השמצות, שקרים, בדיות, הפצת והוצאת שם רע על ישראל, איומים חסרי תוחלת על הציבור הרחב בישראל – ובעיקר תועבה.

מצד אחד מאשימים אותי חותמי המודעה כי איני בעד פתרון הוגן – עובדה, עד עתה לא הצעתי לערבים פתרון הוגן. ואם ג'ון קרי לא יתערב, אז קיימת הרי סכנה שמצב זה יימשך ללא פתרון הוגן. ולכן, הם קוראים מעל העמוד הראשי של 'הארץ' שג'ון קרי יגיע לכאן לכפות עליי לקדם פתרון הוגן שמא יבולע לי. אחרת למה צובעים באדום? קרי סכנה – לא? הרי הצבע האדום מסמן סכנה.

ומה לא בסדר? הוגנות, היא הרי הצד החזק שבי ובכל עם ישראל מאז ימי קדם, שמעולם, העם הזה – ישראל, לא עשה עוול לאיש. מאידך רבים-רבים מבני עמים אחרים, מנהיגים ואנשים פרטיים, לא רק שלא היו הוגנים איתנו אלא פשוט שחטו אותנו כמו כבשים, שדדו את ארצנו והיגלו אותו ל-4 קצווי תבל.

אז אני לא הוגן? איך? והנה מגיעה מודעה שחתום עליה גם פרופסור ירמיהו יובל [כן. זה שהיה פעם ברדיו] – ומספרים לי סיפור על הוגנות ואומרים לג'ון קרי שיבוא לעשות אותי איש הגון. ככה מעל העמוד הראשי של "הארץ"' בלי לאבד את הבושה.

ומצד שני, מאשימים אותי שאני אדרדר את המצב לאפרטהייד. שומו שמיים: לדרום אפריקה נהיה. וכי אותם חותמי מודעה עיינו אי פעם בחוקה ההיא של ממשלת דרום-אפריקה, או "סתם" – יודעים מהעיתונים.

אז אני אספר כאן, כי לפני שנים ב-1961, הייתי מו"ל, והוצאתי לאור ספר של הסופר הדרום-אפריקני אלן פטון מחבר הספר הנודע "זעקי ארץ אהובה", ספר אחר שלו באנגלית היה שמו: T00 LATE THE PHALAROPE מושג מטמורפוזי על להקת ציפורים שאינה חיה בשלום עם המין, אבל בעברית נתתי לו שם סקסי [שימכור הרבה] "בא אלי לבן עור", סיפור על שוטר דרום-אפריקני [לבן] שמתאהב נואשות בצעירה שחורה והסוף הטרגי שלו מהיד הקשה של שלטון האפרטהייד, שמנע מאנשים לבנים לקיים יחסים עם כושיות.

האם אתה מתאר לך, פרופסור יובל, כי באחד העתידים יאסור כאן השלטון היהודי על שוטר משלנו לקיים יחסים עם ערבייה – ולענות אותו עד מוות? זה אפרטהייד מיסטר פרופסור.

או שנביא כאן דוגמית אחרת שדינה נפשות. אז מה עלול שלטון ישראלי על הערבים לגרום? מה? שלא ישתו קפה הפוך בצומת גן-שמאול [המון ערבים – וגם ערביות מהמשולש תמיד יושבים שם, בהנאה]. ואם הינך מכוון רק לערביי הגדה, אז הבה ותאר לעם ישראל את התסריט [ההזוי] של הארגון הזה: "שיוויון".

המאבק הנואש שלכם, רבותי הפרופסורים בדימוס יוצאי גרמניה, הוא מאבק דמיקולו. לחינם אתם תורמים כסף רב לעיתון זה, שאיבד מזמן את הזהות היהודית שלו והפך לביטאון הצבא הפלסטיני שמתמחה ברצח יהודים, ושכנופיה אחת שלו רצחה לא מזמן נערה יהודייה במגדל העמק וגם התעללה בגופתה.

רוב הציבור ממילא כבר אינו מכיר את העיתון הזה, שמרוב ייאוש התחילו לא מכבר לחלק אותו חינם ברחובות.  אפילו 'מקור ראשון' כבר עולה בתפוצתו עליו.

ונחזור לאפרטהייד.

מאז סיום מלחמת ששת הימים, קמו להקות בקריאות "שלום עכשיו" ותלו כרזות לאורך כל הדרך משער הגיא לירושלים כדי שהעולים לבירה,  בעיקר חברי כנסת, יתרשמו כאילו קיימת תנועה המונית מאחורי הכרזות.

כיום, חוץ מאותו יריב אופנהיימר ה"מזכיר" הבלתי נלאה של "שלום עכשיו" לא רואים אותם יותר, לא את הכרזות ולא כלום. רק את הנ"ל מקפץ על הרי שומרון עם מצלמת וידאו ביד, לצלם ולספור כל יום כמה בתים חדשים נבנו בהתנחלויות. ועיניו כלות מראות. ולפי חשבונו מאז החל לצלם בנו המתנחלים עשרות אלפי בתים. ואם ככה זה יימשך עד קץ הימים, הרי בסופו של יום נהיה גם רוב בגדה, ואז הופה! – אפרטהייד. לא רק שנשלוט על עם זר, אלא נהפוך גם את צבע עורם לשחור ונקרא להם כושים, ונחוקק חוקים גזעניים כדי לאסור על שוטרים יהודיים לקיים יחסים עם כושיות מהגזע הערבי, ומי שייתפס, דינו מוות בעינויים.

אבל זו הרי תחזית אבסורדית. כדי שמיספר היהודים בהתנחלויות יהיה רוב בגדה, יצטרכו למות מיליון ערבים מיד ולהיוולד מיליון יהודים מחר בבוקר. והרי הם אינם מתים כל כך מהר, אז איך נהיה לרוב בלי שהם ימותו,  כי הרי רק אז  נהפוך למדינת אפרטהייד? 

נלאיתי כבר מלכתוב נגד אלה המכתימים עם שלם בהשמצה מתועבת כשאין בידיהם כבר ברירה אחרת: להתאבד. איך? הרי כשיתבהרו השמיים בעתיד הקרוב, וכל העולם יקבל תמונה ריאלית על מה שמתרחש במזרח התיכון משה עשרות שנים, כשהפלגים הערבים נוסח החמאס, הגי'האד, החיזבאללה, הסלפים למיניהם, הטאליבאנים והאיל-קעאידים וכל שאר הפלגים המפולגים למיניהם, כאלה שיורים איזה טיל פעם בשבועיים מעזה לשדרות,  מוליכים את האזור להרס, הרג ורצח, גם מאז שהחל אותו "אביב ערבי" – והתמונה כפי שמצטיירת בסוריה היא כבר בת שלוש שנים.

והנה, דווקא כשכל העולם הערבי שקוע במלחמת כנופיות, האם ברגע זה יואילו בטובם הפלסטינים, שאצל רובם מוטמן נשק לשעה זו, ויהיו הוגנים איתנו?    

ולבסוף: אם יתברר לג'ון קרי שגוף אזוטרי ושולי בחברה הישראלית אחראי לפרסום המודעה ומה חלקו בציבור, הוא יתחלחל שרק אנשים אלה הם-הם המבקשים ממנו סעד פוליטי להתערב בנעשה בישראל – שזאת חוצפה מדינית לכשעצמה. אבל ג'ון קרי יודע כי 99% מהציבור בישראל רואה בו פגע רע. אז מי ש"תורם" גרוש למודעה, רק תורם ל"הארץ" שעדיין מדבר כאן [אל עצים ואבנים]. 

נ"ב, אני מחפש נערה ערבייה משכם שעושה "דווקא" לשלטון הישראלי ו"מתחילה" עם שוטר מג"ב כמו בספר של אלן פטון. "בא אליי שוטר יהודי לבן..." ואם הוא לא "יבוא" [כמו בחומש, ויבוא אליה ותהר...] – אז שתלך לאו"ם להתלונן על אפרטהייד – שהוא לא מוכן לעשות סקס עם ערביות. זה כבר ממש קרוב לאפרטהייד. אז בבקשה יא-פאטמה משכם, לכי תנסי להתחיל עם מג"בניק.

* * *

אוריה באר

8 במאי 1945

העיתונות בארץ עברה כמעט בשתיקה תמוהה על תאריך היסטורי שחל בימים אלה – 8 במאי 1945, יום חתימת הסכם הכניעה של גרמניה במלחמת העולם השנייה. מלחמה שגבתה את חייהם של כשישים מיליון בני אדם, ובתוכם שישה מליון יהודים, שנרצחו על ידי הנאצים ועוזריהם.

הייתי אז ילד קטן, רך בשנים, אך אני זוכר יום זה, כאילו היה זה אתמול. כל פרט.

שמונה במאי 1945, בשעות הצהריים בתל אביב הקטנה של אותם ימים. מישהו דופק בדלת, בשעה בלתי מקובלת. אימא אצה לפתוח. בדלת עומד  אחיה שמחה, בן הזקונים של סבא וסבתא ואומר בקול צוהל:

"ציפורה, אבא מזמין אותך בדחיפות. הגיע מכתב ממשה יונה אחינו, הוא בחיים. גם יתר בני משפחתו. גם אחותך מרים ובעלה יהושע. גם ארנולד בנו של משה יונה בחיים. כן, כולם כולם. צפורה, המלחמה הסתיימה היום. הנאצים נכנעו. איזה אושר. ואיזה מקריות. המכתב הגיע היום בבוקר מפאריז. אז בואי מיד."

שמחה חזר לאופנועו ודהר לבית אביו. מיהרנו להתלבש ופנינו בהליכה מאומצת לביתו של סבא, ששכן אז ברחוב ברנר. המדרכות היו כבר מלאות אדם והרחובות סאנו. מאות אנשים, ילדים מבוגרים ואף זקנים ובאים בימים – צהלו ונפנפו בדגלי כחול לבן, ובדגלונים של מדינות הברית וברית המועצות. אנשים שלא הכירו זה את זה ברכו האחד את רעהו לשלום ואף התחבקו. חיילים בריטיים שהלכו ברחובות בן יהודה ואלנבי זכו לחבוקים ונשיקות. השמחה היתה שלא מהעולם הזה.

לאחר כשעה ברחובות המלאים אדם, הגענו לביתו של סבא. סבתא היקרה יוכבד, נפטרה כשנתיים לפני כן, וסבא שלמה  גר בבית הישן והגדול עם שלושה ילדיו האחרים.

הוא  קיבל אותנו במאור פנים. בחדר הקטן ישבו כבר יתר האחים והאחיות, שציפו בכיליון עיניים לבואנו.

סבא הקריא ביד רוטטת את המכתב שכתב משה יונה.

"עברו עלינו שנים קשות," כתב הבן, ופירט כיצד התחבאו במשך שנתיים וחצי מתחת לאדמה, בביתו  של איכר בנורמנדי. ארנולד, הלא הוא אהרון, הצטרף לרסיסטנס, לאחר שבילה שנה בעליית הגג של כומר צרפתי ואימו , חסידי אומות העולם. הוא השתתף בקרבות של כיבוש טולוז ופאריז ואף עלה לדרגת קצין. מרים הבת ובעלה, ניצלו לאחר שהציגו פספורטים בריטיים בפני הקצינים הנאצים ואלה של וישי. זאת  אף שעברו ימים קשים במחנה בדראנסי ליד פאריז.

"זה היום המאושר בחיי," מלמל סבא וזקנו הלבן כמו התבדר ברוח שנשבה מהחוץ.

אימא, אחיה ואחיותיה בכו וחיבקו זו את זו. נפרדנו מהם בהתרגשות רק לאחר שעות ארוכות.

 אך לאבא הגיעו מאידך בשורות רעות. אחרי הכיבוש הנאצי רצחו האוקראינים משתפי הפעולה את שתי אחיותיו, בעליהן וילדיהן.

מי היו הרוצחים? עובדים במפעל של שני הבעלים בעיר הקטנה באוקראינה. הללו שאכלו מפתם שנים רבות – ירו בהם באכזריות שלא תיאמן.

כך עבר עלינו  יום הניצחון הגדול על הנאצים. 8 במאי 1945.

* * *

אמריקן קולוני יפו

סיפור מופלא על התיישבות אמריקאית בארץ

מומלץ לראות

סיפור המושבה האמריקאית ביפו מהמאה ה-19 [1866], שקדמה למושבות הטמפלרים הגרמניות. ניסיונות התמיכה של בני מדינת מיין ארה"ב בתקומת העם היהודי בציון גרמו להם לעבור עם משפחותיהם לארץ ישראל. הם העמיסו מושבה חקלאית על ציודה ובתיה על ספינה ונחתו בחוף יפו, כדי להקים התיישבות חקלאית כאן.

https://www.youtube.com/watch?v=tA1MdeHcGVA

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

בן כפיר משיב לאורי הייטנר

שלום,

אני מבקש להעיר לדבריו של אורי הייטנר בגיליון 941.

אני אב שכול.

בתי, סרן יעל כפיר, קצינה בשירות קבע בחיל הקשר, נרצחה על ידי פלשתיני צעיר, איש חמאס, בשער מחנה גדעונים, בחודש ספטמבר 2003.

מאז האסון שנפל על ראשי ולאור הפעילות הציבורית שלי כבר נאמרו עלי דברים שונים ומשונים. ישנם הבטוחים שלא רק שאבדתי את בתי אלא יחד אתה הלכה לאיבוד שפיותי ושקול דעתי. אני חושב שעצם השכול לא הופך אנשים לחכמים יותר. שדעתם הופכת להיות צודקת יותר. מאידך, השכול לא הופך אנשים למטומטמים, חסרי דעת ודעה.

הטענה של מר הייטנר כאילו ההורים השכולים מהווים אך כיסוי לפעילות של לוחמים לשלום ושכל תפקידם בטקס הזיכרון, שהארגון מקיים כבר תשע שנים ברציפות, מקוממת ומרגיזה. אני חבר בפורום המשפחות השכולות הישראלי-פלשתיני וגאה להיות חלק מטקס זה. אני מספיק מפוקח להבין שמר הייטנר לא יטריח עצמו להגיע לתל אביב בעצמו כדי להיות נוכח אישית בטקס של שנה הבאה.

אסתפק בכך שיחפש בגוגל את דבריו של רוביק רוזנטל, שנאמרו בטקס השנה וילמד מהם מעט חוכמה וענווה לפני שהוא מעניק לי תואר של עגל חסר דעה המובל באפסר על ידי "ארגון שמאל קיצוני".

בכל הכבוד הראוי,

בן כפיר

* * *

הזמנה

להשקת הספרים

"מסעותיי עם נשים", "והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

ההשקה תתקיים ביום שני, כ"ו באייר תשע"ד, 26 במאי 2014

 בשעה 19.30 בבית הסופר, רח' קפלן 6, ת"א

סדר היום: התכנסות וכיבוד קל

ישאו דברים:

ד"ר ארנה גולן – מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד"?

ד"ר משה גרנות (שגם ינחה את הערב): יש זקנים שזוכרים ו"הפוך על הפוך"

פוצ'ו: הייתכן כי גיבורי הפלמ"ח והנח"ל היו מאוננים במסתרים?

דוד מלמד: מסעות בארץ הרועדת

אהוד בן עזר: הנחתום מעין-גדי מעיד על עיסתו

הכניסה חופשית

חניון ללא תשלום (מ-19.00) ברחוב ליאונרדו דה-וינצ'י

ממזרח לבניין הסוכנות

בערב ההשקה לא יימכרו ספרים!

* * *

אהוד בן עזר

"שלוש אהבות"

הוצאת "אסטרולוג" 2000, אזל

פרק חמישה-עשר

הגירוש

נדהמתי. אך לא לזמן רב. הדלת נפתחה ובפתח ניצבה כמו בליל הקרמפוס עליזה במעיל-גשם רטוב כשהיא מאירה עלינו בפנס-כיס.

 "שייסה!" (שזה חרא בגרמנית), שמעתי את אורנה נוהמת כעוסה בחיקי בקולה של זבתא תרזה.

רטובה וחמימה היתה והתוסיק שלה פירכס בהנאה ופירפר, אולי כבר מפחד.

עד היום לא אדע אם עליזה התכוונה לבוא אליי בחשאי כדי לקרוא לי לחדרה, והופתעה, או שידעה מראש שתמצא את אורנה במיטתי, והחליטה להפתיע את שנינו.

לאחר ימים אחדים נודע לי כי הפרופסור איזידור לבונה הובהל אותו ערב לבית-החולים, שם לקה בהתקף-לב אשר ממנו התקשה להחלים. אולי זה מסביר את פשר שובה המוקדם, אותו לילה – אם אכן ממש באותו לילה אושפז? משתתפי הסמינר בביתו של הפרופסור לבונה שמרו בקנאות כל פיסת-מידע על אודותיו, כמו חוג של גנוסטיקאים יודעי תורת-סוד קדמונים, וכמובן שלא עלה בדעתם לשתף בכך סטודנט נחות כמוני, שזו לו השנה הראשונה ללימודיו בחוג.

מכל מקום, את שעת הלילה ההיא לא אשכח לעולם. עליזה לא הדליקה אור בחדר (אולי כדי שלא ייחרת בבהירות מראה העירום שלנו בזיכרונה) אלא המשיכה להאיר עלינו בפנס-הכיס, מים נוטפים ממעיל-הגשם שלה, וקולה צונן ככפור שהביאה עימה מן החוץ – בוז קר, מילים מכות כברד, משקפיה אף הן כשתי חתיכות-קרח. קרח, ברד, כפור – לקור עז מזה כבר לא נותרו לי דימויים בהודאה שלי.

 "קח את החפצים שלך וצא מיד מן הבית שלי ואל תחזור לכאן לעולם – "

ואל הקטנה אמרה –

 "קחי את התוסיק הערום שלך, זונה קטנה, וחיזרי לחדרך ואל תראי את פרצופך בפניי עד הבוקר, ואז נדבר – ועוד איך! בת-אביך את, חרפה, אוי וי, איזו חרפה – "

רק כאן רעד מעט קולה, וכמעט בגד בה.

ואז פתחה הקטנה את פיה ותאמר –

 "הוא גדול, הוא גדול, הוא גדול... אנ'לא מבינה איך את לא מתביישת? אל תחשבי שאני לא יודעת שאת הזדיינת איתו לפניי, אימא! – עם הברווזון המכוער הזה, עם השפריצר, עם הסמארקאטש, עם תופס הג'וקים שמרח את הבתוכו על הריצפה במסדרון, פיחססס, אועאא..." השמיעה הקאה, "עם האובייקט המפליץ הזה שאת הכנסת להשתכן כאן, עם הקנדונים, עם החצ'קונים – בבית הקדוש שלנו. 'זרע זה לא מיץ תפוזים!' – " חיקתה את קולה של אימה, (בחיי שלא ממני שמעה), "את עם ה'אני מפחדת שיהרגו אותי...' אימא, ואם את רוצה לדעת, הוא [וכאן קראה בשמי] הדבר המאוס ביותר שנגע בי בחיי, ואם לא צעקתי מגועל כאשר התקרב אליי בטלפיים הזבות שלו, הסיבה היחידה היא שרציתי פעם אחת ולתמיד לדעת עד לאיזו רמה את מסוגלת לרדת, מוּטי, אחרי אבא – "

נידמה לי שהשתמשה אפילו בביטוי – שפל-המדרגה.

דברים אלה אמרה אורנה כבר כשהיתה, ערומה-עדיין אך מוצקה כלביאה קטנה, בדרכה החוצה מחדרי. אך אלה, וגם גמישות אבריה היפהפיים, ירכיה הרחבות ושדיה הקטנטנים, מחודדי הפטמות, לא מנעו ממנה את סטירת-הלחי המצלצלת כאשר עברה, ליד אימה, מגששת לפתח החדר לאור הפנס המסנוור מולה. היא נמלטה בבכי אשר נמשך ונשמע מעבר לקיר-הדלת, לאחר שנכנסה לחדר שלה וטמנה את פניה בכר, במיטתה, כשמלווה אותה צעקה אחת ויחידה מפיה של עליזה –

 "שקרנית! – "

רציתי לבקש סליחה, רציתי לבקש את ידה של אורנה, רציתי להגן על שמי מפני דיבוריה האחרונים, רציתי להציע לפצות את שתיהן, רציתי לכתוב איזה שיר נהדר על כל מה שקרה, לבקש אורכה כדי שלא איזרק ישר על תוך הלילה הירושלמי, החורפי והקר –

אך לא אמרתי מילה. איזה מין רצון להעניש ולהכאיב לעצמי פעל בי. קמתי, הדלקתי את האור הקטן ליד מיטתי, עליזה מיד הסתלקה, כאילו מראה גופי הערום, אשכיי – יביא אותה לידי הקאה. וזאת לאחר... טוב. מזלי שחפציי היו מעטים עדיין ויכולתי לארוז אותם במזוודה, ובצרור נוסף את חמש השמיכות הצבאיות, הסדין והכר. כל זאת, יחד עם הילקוט שעימו הייתי הולך לאוניברסיטה, העמסתי על עצמי, ללא תלת-אופן, ופסעתי לכל אורך המסדרון, אל דלת היציאה, כשרק משפט אחד, סתמי, במיבטא ייקי צורם, גברי, דימוני – מלווה אותי, מכיוון הדלת הפתוחה-למחצה של חדר-השינה –

 "לא לשכוח להשאיר את המפתח בתוך הדירה!"

כאילו התכוונתי אחרת! טרקתי את הדלת ויצאתי. איש לא הסתכל אחריי מן האשנב הפנימי. למזלי פסק הגשם. גם הרוח. רק הקור היה מקפיא ויבש. את צרור הספרים, ועוד כמה כלים, הנחתי בגינה הציבורית הקרובה, מאחורי אחד השיחים, ועם המזוודה והשמיכות השתרכתי לאיטי על פני מחציתה של העיר, אל חדרי הקודם, אשר למזלי, כאמור, לא נמצא עדיין סטודנט מסכן ועני ממני בירושלים, שייאות לשכור אותו. מצבי היה, כמו שאומרים במושבה: "כול אל-חרא קודאמאכ!" – חשבת שמלאה סאת ייסוריך? דע לך שכל החרא עודנו לפניך!

עוד באותו לילה חזרתי ולקחתי גם את צרור הספרים והכלים, ושוב עשיתי את הדרך. ידעתי כיצד נכנסים לחדרי הקודם בלי מפתח, ממרפסת הגג. כבר למוחרת התכוונתי להתקשר עם בעל-הבית ולהודיע לו שחזרתי. וכך אמנם עשיתי. מה טוב שהבאתי עוד באותו לילה את כל חפציי לחדר, כי לפנות-בוקר החל יורד השלג, ירד וירד יום תמים וכיסה את ירושלים במעטה לבן, בתולי, אשר הפשיר כליל רק לאחר יומיים. והמדהים ביותר הוא שאותו לילה, ולמוחרת, כלל לא היה לי קר בחדר, שנמצא בו עדיין התנור הישן אך לא היה בו נפט, והטמפרטורה בחוץ היתה קרובה לאפס מעלות. ישבתי עטוף בחמש השמיכות, לוהט כולי, רעב (את המצרכים השארתי במקרר של עליזה), וכתבתי את הסיפור הראשון שלי – לא הראשון שכתבתי אלא הראשון שנדפס, "יום השלג אשר באמבטיה", בקיץ (היה תור לפירסום), במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ", שבו את ביכורי יצירותיהם הבוסריות הדפיסו באותם ימים לא רק פרחי-הסופרים אלא גם כמה פרופסורים-לעתיד, בשמם ובעילום-שם.

בסיפור שלי קראו השתיים זו לזו – "תולעת!" – "זונה!" – "מושחתת!" – "רקובה מבפנים!" – "שכבנית חולנית!" ו"חרמנית מדופלמת!" – ועוד באותו לילה פרצו בבכי נורא ונפלו חבוקות יחד במחוות פיוס – לשנוא אותי במשותף.

עד היום אני לא מבין איך העזתי אז לפרסם את הסיפור החושפני "יום השלג אשר באמבטיה", וכיצד לא שמעתי דבר מן השתיים לאחר התפרסמו. והלא כמעט נאסרתי והועמדתי למשפט בגללו. אותה שנה היתה משוגעת. לא רק ירד שלג בחורף אלא גשם כבד באביב. הטיפות היכו ופיזרו את פריחת הזיתים הלבנבנה על פני האדמה כפתיתי-שלג. בקיץ עבדתי בתור שומר-לילה בבית-ההבראה של קריית-ענבים. קיבלתי את העבודה דרך הסתדרות הסטודנטים. פגשתי בקרב המבריאים אישה בשם לבנה, אם לשניים, פקידה במשרד העבודה, קצת עצובה, קצת דתייה, נשואה לאשכנזי וכותבת שירים. בתקופה ההיא קיבלו השכירים שבועיים הבראה בשנה ממקומות-העבודה, שלא היה אפשר להמיר אותם בכסף, היו חייבים לצאת להבראה ממש אבל בגלל הילדים קרה לא פעם שקודם האישה היתה יוצאת לשבוע ואחר-כך הבעל, או להיפך.

בזכות "יום השלג אשר באמבטיה", שגיליונו עדיין נמצא בחדר-התרבות, נתקשרה בינינו שיחה ולבנה הראתה לי אחדים משיריה. אני מצאתי שאינם נועזים דיים מפני שסירבה לחשוף את עצמה, וזאת חרף המרירות הנשית שחשתי בה כשציטטה את גסות בעלה האומר לה בהנאה: "א-פרענק אס א-חייה אובר א-פרענקינה אס א-מחייה!"

ואכן בסוף השיחה היא התנצלה: "יש בני-אדם שחוטאים ויש בני אדם שחוטאים פחות אבל אני חוטאת בהיעדר חטאים..." ועוד אמרה שבלילה אינה סוגרת את דלת חדרה אבל מה שלא יקרה לה, היא לעולם לא תדליק את האור, כדי שתוכל "להישאר במחוזות החלום," ככה התפייטה.

הרגשתי שעשיתי עליה רושם רב. בלילה, בסבב השמירה שלי חמקתי לחדרה, שמתי את הרובה בצד, לבנה לא זזה גם כשהתפשטתי ונכנסתי ערום כביום היוולדי אל מתחת לשמיכתה. היא היתה מאוד שעירה ולבושה כתונת-לילה עבה שהרמתי מאחור ובאתי עליה שלוש פעמים בזו אחר זו בלי שהתעוררה, כביכול, אף כי המיצים, האנחות והתכווצויות התאווה חגגו בה בגדול.

המשכתי לבקר בה לילה-לילה מבלי לראות את פניה, ובשעות היום היינו נפגשים כאילו דבר לא קרה. היא משוחחת איתי בחדר-האוכל או שאני ניגש אליה בחדר-התרבות ואנחנו מתווכחים על שירה ואני משתדל להתאים את עצמי לרמתה.

לילה אחד נכנסתי כמנהגי לחדרה והפשלתי את השמיכה. שלא כדרכה, הפעם היתה ערומה וגם נחרה כשקועה בשינה עמוקה. כניראה עייפתי אותה מאוד במשך השבוע. לא חיכיתי הרבה ונדחקתי אליה, ובחושך, מאחור, לא תמיד הייתי מבחין באיזה מדור אני מבקר אצלה, אבל הפעם, רק התחלתי לחדור, נשמע פתאום קול זעקה של גבר: "אוי גוואלד!... א-שוואנץ!" – תחילה חשבתי שבעלה הוא שנודע לו על בגידתה, ועקב אחריי ונכנס לחדר החשוך, עד שהבנתי שבעלה הוא השוכב במיטה בין זרועותיי... גבו אליי, איזו זוועה...

הצלחתי לברוח עם הבגדים והרובה ולחזור למשמרתי כאילו דבר לא קרה. בטעות לקחתי גם בגדים שלו. כשהבחנתי בדבר זרקתי אותם ליד חדר אחר, מה שהגביר את הבילבול. צעקותיו העירו אנשים וגרמו למהומה רבתי. הוא טען שערבי ניסה לאנוס אותו בשנתו, לפי הריח. אותו אחר-הצהריים קפצתי לאבו-גוש לקנות פיתות טריות שנאפו בטאבון לעיניי. נתתי עדות שראיתי דמות גבר נמלט בחשיכה. בבית-ההבראה העדיפו להשתיק את המקרה כדי שלא להפחיד את המבריאים בעיצומה של העונה ואילו אני ביקשתי למוחרת לסיים את עבודתי בטענה שעליי לחזור על בחינת-גמר חשובה בחוג לספרות, מועד ב'.

במאורע המביך שקרה לי השתמשתי לימים בספרי "הנאהבים והנעימים". עלי, מלצר ערבי צעיר העובד במלון אחינועם היזרעאלית בעפולה, חודר בלילה בעד הדלת הלא-נעולה אל חדרו של המרצה ד"ר פלטיאל שמהוריש מאוניברסיטת גורנותיים-צופים, השוהה במלון במסגרת הסמינר להכרת היהדות לחוזרים בתשובה. עלי זוחל למיטתו ומתחיל לחבק ולנשק אותו בחושבו שהוא לילך, גיבורת הרומאן, אשר לחדרה התגנב ערום בלילות הקודמים. הוא לא ידע שעזבה במפתיע. כאשר מתעורר המרצה בצעקות, בורח עלי אך נתפס בידי אנשי השירות של המלון ומועמד לדין באשמת תקיפה על רקע מיני. הכותרת באחד הצהרונים: "רגזה עפולה: תחת מרצה כי ייבעל?"

אחזור לאחור. עד היום אינני מבין איך העזתי אז לפרסם את "יום השלג אשר באמבטיה", וכיצד לא שמעתי דבר מן השתיים, עליזה ואורנה, לאחר התפרסמו, כאילו מעודן לא ידעו אותי – ולא הכירו מעולם. ואולם כשהחלה שנת הלימודים הרגשתי איזה קור נושב, סביבי, מצד חוג חברתי מסויים, חוג ספרותי, אשר ידעתי כי לעליזה היו בו מהלכים וידידויות – תלמידים ותיקים ומורים באוניברסיטה, שהיו בני-גילה אך חלקם כבר היה קרוב אז לסיום עבודת הדוקטוראט בספרות.

חלפו אמנם שנים אחדות עד שהרגשתי שאין לי למה לצפות עוד בירושלים, דלתות מסויימות תישארנה סגורות בפניי, לתמיד. ועקרתי לתל-אביב, שהיא עיר יותר צעירה.

המשך יבוא

אזהרה: הרומאן אינו שייך לספרות העברית!

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* לשמאי גולן יקירנו, ביום העצמאות זכית וקיבלת בצדק את התואר יקיר העיר תל אביב. ידענו שאתה ראוי מכולם, ובשם אגודת הסופרים העברים הגשתי את מועמדותך לתואר, ואני שמח שהגשמנו מטרה נכונה וחשובה.

עשית רבות למען האגודה שלנו, עשית רבות למען העשרת התרבות בתל אביב ובכלל.

היה ברוך!

ואנחנו נעביר את ברכתנו לך לאתר האגודה ולחברים.

כל טוב, יישר כוח, המשך לזכות אותנו ביצירות פרי עטך.

בברכה,

הרצל חקק

יושב ראש אגודת הסופרים העברים

* אהוד בן עזר מעולם לא למד בחוג לספרות עברית באוניברסיטה בירושלים או בכל אוניברסיטה אחרת בעולם. הוא הסתפק בלימודי הספרות העברית והכללית בבית הספר התיכון החדש בתל-אביב אצל מוריו הנערצים – יעקב בהט וטוני הלה. עד היום הוא מתגעגע לאותן שנים, ולא רק בגללם.

* שמענו שהמועמד לפרס נובל עמוס עוז הִשווה בטלוויזיה את נוער הגבעות לניאו-נאצים. ובכן, למרבה הצער, שוב חוזרת אצלו התופעה שכמעט כל דבר מקורי שהוא אומר אינו נכון וכמעט כל דבר נכון שהוא אומר אינו מקורי. לשם השוואה, היינו ממליצים לו לקרוא שוב את "לבד בברלין" של פאלאדה.

* אהוד היקר, אהבתי את שיר האהבה של יוסי גמזו למדינת ישראל. אני שייך לאלה שבסכסוך במזרח התיכון – אני לצד ישראל, כי המדינה הזאת היתה בשבילי לא רק הצלה (מנאצים ומקומוניסטים), אלא גם מקור לגאווה גדולה. יישר כוח ליוסי.

דוד מלמד כתב רשימה מלומדת (וגם מלבבת!) על מאיר יערי "האדמו"ר של מפ"ם". אני גרתי בזמנו בשכנות עם קיבוץ מרחביה, ומאיש הקיבוץ שמעתי כי יערי לא עבד, ולא השתתף בשום תורנות, כי היה עליו "לחשוב" עבור התנועה.

ב"מאזנים" של חודש יוני יוזכר מפעלו של ברוך תור-רז, שהלך לעולמו. ממש בסמיכות זמנים הלכו לעולמם חברים אהובים אחרים: אסתר אייזן, אלישבע גל, חנה יעוז, נילי כרמל יונתן, אסי דיין (שהיה גם משורר וסופר), לילי זלוף.

כמו כל אוהביו של שמאי גולן – שמחתי גם אני על הכבוד שזכה לו מידי עיריית תל-אביב כשהוכתר בתואר "יקיר העיר".

בברכה,

משה גרנות

* כפי שכבר סיפרנו – יצאה הוראה במערכת "הארץ" שלא למסור לביקורת ולא לפרסם ביקורת על ספרנו האחרון "והארץ תרעד".

בשעתו היינו מוחרמים תקופה ממושכת בעיתון "מעריב" ז"ל משום שפגענו בכבודו של אחד העורכים, שמואל שניצר. מי ששבר לימים את החרם היה הסופר משה שמיר, כאשר לקח על עצמו את עריכת המוסף לספרות של "מעריב" ז"ל.

 אז אם עורכי "הארץ" שואפים שעיתונם יילך בדרכו של "מעריב" ז"ל, אולי כדאי להם להמשיך בחרם עלינו.

ולא שאנחנו שמחים על סגירת עיתון, אבל כנראה יש משהו באימרה הערבית, שאותה אהב מאוד לצטט בשעתו שר האוצר המנוח יצחק מודעי: "כּוּל כַּלְבּ בִּיגִ'י יוֹמוֹ" – כל כלב בא יומו.

* דורון גיסין: כרונולוגית, אנו – אתה [נכד] ואני [נין] – זקני השבט עתה. או כפי שאמר ה"זיידה", [יהודה ראב בן עזר]: "יידר פישר הוט גיבייזן א-זיבציקר." – כלומר, כל דרדק הוא עכשיו בן שבעים.

* עקב העומס הרב של חומר הנשלח אלינו איננו מספיקים לפרסם את הכול, מה עוד שלא כל דבר מתאים לפרסום. בקשתנו מהנמענים אפוא היא להזדיין בסבלנות וגם להיטיב לכתוב.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,611 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה עשירית למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-80 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של העדות על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל