גיליון מס' 943

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ט"ו באייר תשע"ד, 15 במאי 2014

עם ההזמנה לבית הסופר ב-26.5.14 – ערב לספרי בן עזר "מסעותיי עם נשים", "והארץ תרעד".

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: מָה שֶשּוֹצֵף בַּנְּחָלִים בָּאָבִיב... // אהוד בן עזר: בזכות אהוד אולמרט. // עמוס גלבוע: יום עצוב למדינה, יום שמח למרבית הציבור. // מרדכי בן-חורין: מדוד ועד דוד לא קם כדוד! // אהוד בן עזר: קטע מתוך הרומאן "המושבה שלי", 2000. // עמוס אריכא: ספיחי השבוע (2). // מתי דוד: עיתון "הארץ" תומך בנאכבה. // יואב אהרוני: לעצור את הזוועה! // רות ירדני כץ: סמי וסמירה, סיפור מהחיים. // תקוה וינשטוק: 1. צמח החודש לפי ד"ר שרה'לה אורן: שקמים. 2. לזכר ברוך תור-רז. // מלכה נתנזון: 4 שירים חדשים. // אורי הייטנר

1. צרור הערות 15.5.14. 2. על מה נכתב השיר "שני אלונים". 3. האם ישראל היא מדינה מושחתת? // רוֹן גֵּרָא: לָלֶכֶת עַל בְּהוֹנוֹת . // יהודה דרורי: 1. "טרמפיסטים" והכוכב האמיתי. 2. אירו-ביזיון. // אלי מייזליש: מעמדה של ישראל איתן כי היא נבנית על-פי תהליכים אזרחיים. // נעמן כהן: תאוות הבצע והכבוד של קלויזנר-עוז. // צבי י' כסה: מקרה מרטין אינדיק. // משה כהן: הנדון: האלימות משתלמת. // יהודה גור-אריה: המנפנפים. הערות שוליים [45]. המנגלאידים. // ד"ר ישראל בר-ניר: זוטות מענייני דיומא – על תג מחיר, על כרמי גילון ועל שנאה. [ציטוט]. // אהוד בן עזר: "שלוש אהבות", הוצאת "אסטרולוג" 2000, אזל. פרק שישה-עשר, חנניה של נמרודה. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

מָה שֶשּוֹצֵף בַּנְּחָלִים בָּאָבִיב...

מָה שֶשּוֹצֵף בַּנְּחָלִים בָּאָבִיב בְּיָמִים הֵרַקְלִיטִיּים אֵלֶּה,

יָמִים שֶבָּהֶם בִּזְרִימַת פַּנְטָה רֵאִי שִמְשוֹ שֶל אִיָּר מַפְשִירָה

אֶת כְּפוֹר הַשְּלָגִים שֶהַחֹרֶף עוֹרֵם בַּחֶרְמוֹן בְּגָבְהֵי הַצְּמַרְמֹרֶת

וּכְמוֹ שֶמִּלּוֹת אַהֲבָה מְמִסּוֹת אֶת הַלֵּב הַצּוֹנֵן בְּיוֹתֵר

הוֹפְכוֹת אֶצְבְּעוֹת הַשִּיאָצוּ שֶל אוֹר הַחַמָּה בְּאַלְכִּימְיַת קַרְנֶיהָ

שֶלֶג לְפֶלֶג, מוּצָק לְנוֹזֵל וּקְשִי קֶרַח לִבְדֹלַח זוֹרֵם

כְּמוֹ מַנְגִינָה הַמֻּתֶּכֶת בִּיעָף בַּמִּדְרוֹן הַגּוֹלֵש אֶל הָעֵמֶק

מִנֵּטֶף לְשֶטֶף, מֵרַהַט לְשַעַט, מֵרֶטֶט אַדְוָה לְזִנּוּק,

מָה שֶשּוֹצֵף בַּנְּחָלִים בִּשְקִיפוּת זְגִיגוּתָם מְתֻלְתֶּלֶת הַקֶּצֶף,

מֵרוֹם מַקְפֵּצוֹת חֹק-הַכֹּבֶד לִתְהוֹם הִתְנַפְּצוּת אַשְדֵּיהֶם לִרְסִיסִים

הוּא סְנֶפְּלִינְג תְּלִילוּת הַמַּפָּל בּוֹ גוֹבֵר וּמֻכְפָּל צִלְצוּלוֹ שֶל הַדֹּכִי

מִדְּמִי לַחֲשוֹ שֶל פְּיָאנִיסִימוֹ דַק לִגְלִיסַנְדּוֹ צוֹהֵל כְּתִינוֹק

עַד שִכְשוּכוֹ וְהֶמְיַת פִּכְפּוּכוֹ שֶל הַסְּקֶרְצוֹ עַזִּיז הַהַרְמוֹנְיוֹת

שֶחוּץ מִסְּאוֹן מַיִם צוֹנְחִים בַּמּוֹרָד

הוּא קְרֵשֶנְדּוֹ סוֹעֵר

שֶל חֵרוּת.

וְשִירַת הַפְּלָגִים הַזֹּאת אֵין לָהּ מִלִּים אֲבָל הִיא בְּפֵרוּש מְדַבֶּרֶת,

רָם וְצָלוּל הוּא הַסּוֹלוֹ שֶלָּהּ הַמַּרְחִיב אֲפִיקֵי וָאדִיּוֹת

וּבָהּ בַּשָּעָה גַם אֶת לֵב הַיּוֹדְעִים לְהַקְשִיב לָהּ קְסוּמִים כְּמוֹ לְמַאנְטְרָה

נִצְחִית הַחוֹזֶרֶת שָנָה בְּשָנָה וּבוֹלֶלֶת בְּמֵלוֹס אֶחָד

כּוֹחַ וְיֹפִי, זְרִימָה וְזִמְרָה וְזִרְמָה, זִכְרִיּוּת אוֹן הַשֶּטֶף

וְחֵיק נַקְבוּתָם הַנִּפְעֶרֶת שֶל גְּדוֹת עֲרוּצֵי הַמֵּרוֹץ הַיָּחוּם

הַחוֹצֶה גֵאָיוֹת בְּמַסְלוּל מְסֻרְגָּל אוֹ פְּתַלְתֹּל כִּשְפִיפוֹן עֲלֵי אֹרַח

וְעוֹקֵף כָּל מִכְשוֹל בְּעָרְמַת הַנַּחְשוֹל הַצּוֹלֵחַ בֵּין קַו הַיָּשָר

לְקַו הָאֶפְשָר אֲבָל שָר, תָּמִיד שָר אֶת הָאַרְיָה שֶלּוֹ הַנּוֹהֶרֶת

בִּצְלִיל נְפִילָה, חֲרִישִית כִּתְפִלָּה אוֹ רוֹעֶמֶת כְּיָם בַּעֲיָם.

הַמַּיִם מְלַמְּדִים אֶת הַקָּשוּב לְמִלְמוּלָם

וּבוֹ-זְמַנִּית לַזֶּמֶר הַקּוֹלֵחַ

בְּלַבִּירִינְתּ עוֹרְקָיו שֶל הָאָדֹם-אָדֹם הַזֶּה,

הַלַּחַן הַסַּנְגְּוִינִי שֶל הַדָּם,

שֶהַקָּבוּעַ מִכֻּלָּם הוּא אִי-הַקֶּבַע שֶגֻּלַּם בִּתְזִיזוּתָהּ שֶל הַתְּמוּרָה הַלֹּא נִפְסֶקֶת

מִדֵּי שְנִיָּה בְּכָל פְּנִיָּה שֶל הַשְּקִיקָה הַמְּנִיעָה אֶת פְּעִימוֹת הַלֵּב, הַמַּיִם וְהַזְּמַן

וְשֶהַכְּפוֹר שְבְּאֵינְסְפוֹר יְמֵי חָרְפּוֹ הָעָט אָפֹר עַל תְּמִימוּתָהּ שֶל הַתִּקְוָה שֶכֻּלָּהּ תְּכֵלֶת

אֵינוֹ מַצְלִיחַ לְעוֹלָם לִבְלֹם אוֹתָהּ כִּי הַנִּבְלָם סוֹפֹו לִפְרֹץ תָּמִיד אֶת כָּל סִכְרֵי שִבְיוֹ

כְּמוֹ הַחֵרוּת אֶת הַסּוּגַר וּגְאוֹן הַמַּיִם הַנִּגָּר עַל אַף הַכֹּל מֵחַרְצֻבּוֹת קִפְאוֹן הַקֶּרַח

וּכְמוֹ הַטּוֹב וְהַצּוֹדֵק הַמְּפוֹרֵר וְהַסּוֹדֵק אֶת מְצוֹרָהּ הַמִּתְהַדֵּק שֶל הָרִשְעוּת.

מָה שֶשּוֹצֵף בַּנְּחָלִים בָּאָבִיב כְּמוֹ הַמֹּהַל בָּעֵץ הַפּוֹרֵחַ,

כְּמוֹ עִבּוּי הַסֻּכָּר בְּפִטְמוֹת הָעֵנָב הַתּוֹפְחוֹת בִּבְשֵלוּת עֲשִירָה,

כְּמוֹ תְשוּקַת הַחַיִּים הַגּוֹבֶרֶת עַל כָּל הַנְּכָאִים בְּעָצְמַת מִשְבָּרֶיהָ

הוּא יוֹתֵר מִסְּתָם הִידְרוֹ דִינָמִיקַת פֶּרֶא,

הוּא סֵמֶל,

הוּא חַג,

הוּא שִירָה.

* * *

אהוד בן עזר

בזכות אהוד אולמרט

אני מקווה שבערעור בעליון יזוכה אולמרט, ואילו טיפוסים נאלחים כמו טלנסקי ודכנר יחדלו להיות גיבורי האומה, האזרחות הטובה, התקשורת והמצפון הציבורי!

אולמרט, ראש עיר אמיץ וראש ממשלה מצויין – נרדף במשך שנים, שבמהלכן הצליחו לגרום לו לפרוש מראשות הממשלה. אם הוא הולך לכלא, לא אחד ולא שניים מראשי ממשלה אחרים היו צריכים לשבת עימו שם, שלא לדבר על נשיאים (ושלא רקע חשיפת אברי-מינם בפני מזכירות אלא על רקע של קבלת עזרה מנדיבים) – וכמוהם כמעט כל ראשי העיריות בישראל!

מה שעוללו ומעוללים לאולמרט זוהי שערורייה נמשכת והולכת גם מבחינה משפטית ["לא יעלה על הדעת"! – ונימוקים מסוג אלו, הסתמכות על עד נוכל שלא עבר חקירה נגדית – במקום להפנות את כל הכוחות המשטרתיים והמשפטיים נגד הפשיעה האמיתית בישראל, זו שהמאבק בה אינו עושה כותרות בתקשורת אלא לרוב גורם למנוד ראש של לגלוג על העוסקים בו!

המכונה המשומנת נגד אולמרט דווקא פעלה להפליא ואני הרגשתי אותה היטב על בשרי כאשר נאלצתי לעזוב, מבחינה מצפונית, את החינמון "ישראל היום" כי נאסר עליי לשרבב שם רמז בזכותו של אולמרט! 

ליבי ליבי לאולמרט [שאינני מכירו אישית] – אני עדיין תומך בו במאה אחוז!

נעשה לו עוול גדול שעליו הוא משלם כבר שנים רבות, משלם יום-יום והדבר גם ניכר במצב בריאותו על פי המשתקף בצילומי הטלוויזיה.

הרסו אותו!

* * *

עמוס גלבוע

יום עצוב למדינה, יום שמח למרבית הציבור

זהו יום אבל לכל "מקורבי אולמרט " משכבת הון-שלטון-תקשורת. שכבה זאת מפארת את הישגי אולמרט ומגמדת חטאיו. אחד מ"ההישגים" העיקריים  שאותה שכבה מייחסת לאולמרט, באורח עקבי , היא מלחמת לבנון  השנייה ותוצאותיה.  זהו הישג שבמהותו הוא לא נכון ומאחז עיניים.

מאמר הדגל בעיתון "ידיעות אחרונות"  ערב גזר דינו של אולמרט, הוכתר בכותרת "אין סיבה לחגוג". עיקר המשמעות שלו היה: אומנם אולמרט הוא עבריין מורשע ויישאר כזה לפחות עד תום הערעור, אך מדובר למעשה באדם שמקנאים בו, שהס מלהזכיר ולא במילה שהוא הורשע בשחיתות ובהשחתה, שזכויותיו רבות ומכובדות,  ששונאיו הם הרשעים. לכן, אל לשונאיו ולמקנאיו לשמוח, כי לא על שמחה זאת תהיה תפארתם.

חז"ל כבר אמרו: "המציאות בעיני המתבונן." זאת המציאות שרואה כותב המאמר, נחום ברנע, וזאת  לכן דעתו, ומן הסתם הוא שלם עימה. זוהי זכותו העיתונאית כאדם חושב. שתי הערות: האחת לגופם של דברים הנאמרים בכתבה והשנייה כללית.

בכתבה, בין שאר זכויותיו של אולמרט, מובאת מלחמת לבנון השנייה. נאמר שם כי "התחילה ברגל שמאל," אך כיום ניתן לראות את ההישגים: הרתעה מול חיזבאללה ושקט ממושך בצפון.

זהו טיעון מרכזי כמעט קבוע בארסנל דברי הזכות הנאמרים ע"י מקורבי אולמרט. יש בו משהו, אבל זהו טיעון שגוי ומוליך שולל. קודם כל – עניין של זוטות אבל חשוב ביותר: המלחמה דווקא התחילה ברגל ימין, כאשר חיל האוויר חיסל מיד בהתחלה בצורה מרשימה (על בסיס המודיעין המעולה שסיפק אמ"ן) את הטילים הכבדים של חיזבאללה שהיו מוסתרים במרחק קצר מקו הגבול. מאז, רגל ימין התחלפה ברגל שמאל, ומבחינה מבצעית הקרבות הסתיימו ממש בשתי רגליים שמאליות. הכוח היחידי שפעל ברגל ימין היה חיל האוויר. ההפצצות המדויקות והברוטאליות שלו על "הדאחיה" ( לב המרכזים של חיזבאללה בבירות) – הוא-הוא זה  שחדר לתודעה של חיזבאללה, והיה אחד ממרכיבי ההרתעה לעתיד. אבל,  צריך להבין שההרתעה (והשקט שבא בעקבותיה לצפון)  נובעים לא רק מאימת חיל האוויר הישראלי, אלא יותר מציווי של איראן שלא לחמם יותר את הגבול עם ישראל – אלא כאשר הדבר יעלה בקנה אחד עם האינטרס של טהרן.

אז יש לנו שקט, וזה דבר גדול שעלינו להודות לחיל האוויר שלנו ולאיראן, אבל בו בזמן: למלחמה לא היה שום הישג מדיני, להיפך, חיזבאללה רכש לעצמו עמדה מכובדת, עמדה של מנצח במזרח התיכון. עוצמותיו האיכותיות והכמותיות הרקיעו לשחקים בהשוואה לעוצמותיו ב-2006; עוצמות אלו מאפשרות לו ליצור מעין מאזן של הרתעה מול צה"ל.

על מנת להמחיש את הדברים: מי שמייחס לאולמרט הישג במלחמת לבנון השנייה (שעל כשלי הדרג המדיני והצבאי שלה עמדה בהרחבה ופירוט ועדת וינוגרד) בשל תוצאת השקט, דומה למי שמייחס הישג לגולדה ודיין במלחמת יום הכיפורים בשל השקט שהיה מאז  המלחמה ועד היום  בגבול המצרי והסורי! מעניין שדווקא אז המלחמה התחילה באמת ברגל שמאל, אך הסתיימה ברגל ימין, ומעל לכל: היו לה תוצאות מדיניות.

וזה מביא אותי להערה הכללית. את דיין וגולדה הדיח הציבור הישראלי. הוא "אכל" את המחדלים שלהם. הציבור הזה, למרות ועדת וינוגרד, לא הדיח את אולמרט. אולי מספר האבדות לא היה מספיק גדול? אולי רק הציבור בצפון סבל ולא הציבור של "נסיכות דן" השבעה?

עכשיו בהקשר אחר – אבל כאשר הנידון הוא אולמרט, דומני שיש שמחה בציבור. לא שמחת עורכי דין וקציני משטרה ושאר "שונאי אולמרט" שמקורביו וצבא עיתונאיו רואים בכל פינה. אלא שמחה עממית, שמחה פשוטה הנובעת מהעובדה "שסוף סוף תפסו את הגנב והוא מקבל את העונש המגיע לו."

יכול להיות שאני טועה, אבל זה מה שאני קולט עד עכשיו: יום עצוב למדינת היהודים,  יום של שמחה לחלק ניכר מהציבור הישראלי ויום של אבל ל"מקורבים" משכבת הון-שלטון-תקשורת.

2. מה מניע "לשעברים" להגיד דברים חסרי כל ביסוס?

עוזי עילם, מי שהיה בעבר מנכ"ל הוועדה לאנרגיה אטומית, טוען כי לאיראן תהיה יכולת מבצעית גרעינית רק בעוד 10 שנים. זאת תחזית  חריגה ביותר שמאחוריה לא עומד שום בסיס מודיעיני. ובכלל, במה שנוגע לחיזוי העתיד אין עדיפות לנושאי תארים רמי מעלה על פני האדם הסביר בעל "שכל בריא".                            

עוזי עילם, מי שהיה בעבר מנכ"ל הוועדה לאנרגיה אטומית, וכיהן כאחראי על המחקר והפיתוח במשרד הביטחון, לוחם, מפקד, איש עתיר זכויות שאני מוקיר ומעריך מקרב לב–  השמיע את דעותיו בתחום הביטחון הלאומי במסגרת ראיון מקיף ונוקב בסוף השבוע שעבר.  שלוש נקודות מרכזיות אקטואליות עלו בדבריו: האחת, שאיראן תגיע לנשק גרעיני מבצעי על גבי טילים לא לפני 10 שנים מהיום בהערכה הכי פסימית; השנייה, שאין לו ביטחון שאיראן בכלל רוצה פצצה, ולדעתו מספיק לה להיות מדינת סף גרעינית; השלישית, מסקנה  משתי הנקודות הראשונות: נתניהו משתמש באיום האיראני על מנת להשיג כל מיני מטרות פוליטיות.

חמש הערות יש לי לדבריו:

האחת,  דבריו של עילם על יכולת מבצעית גרעינית רק בעוד 10 שנים הם בחזקת "פצצה". זהו טווח זמן המנוגד לחלוטין לכל ההערכות הרווחות כיום בישראל ובעולם בקרב גורמים מקצועיים. ועולה השאלה המתבקשת: על בסיס מה קובע עילם את 10 השנים? על בסיס מודיעין נסתר שמרכיביו נותחו והביאו למסקנה של 10 שנים? או סתם תחושות בטן, סתם דיבורים שאין מאחוריהם משהו רציני? סתם אמירות חריגות שנועדו לתפוס כותרות?

ודרך אגב, רווחת כיום גישה הטוענת שכל נושא הגרעין האיראני הוא המצאה ישראלית-אמריקאית, ובסך הכול איראן רק רוצה יכולת גרעינית לצרכים אזרחיים בלבד. עילם כמובן אינו משתייך לבעלי גישת מיעוט  זו, אבל גם הוא בתחזיתו התמוהה מספק לציבור סם הרגעה משכר זמני.

השנייה, תארים שונים, משרות בכירות בעבר ואפילו בהווה, אינם מקנים לבעליהם יכולת חיזוי עתידי, או סמכות  של אורקול, או בינה נסתרת. דעתם צריכה להישמע בכבוד, אך במהותה אין היא עדיפה על ה"שכל הבריא" של כל אדם סביר המתעניין בנושא הנדון. כאשר עילם מדגיש שהוא חושב שאיראן אינה מתכוונת להשיג פצצה, זו יכולה להיות חשיבה נכונה או לא נכונה. ואם הוא טועה? הכי הרבה הידע והניסיון יכולים להקנות יכולת לפרוס מרחב גדול יותר של אפשרויות עתידיות מנומקות, לנתח אותן ולהעריך סבירותן. איזה עתיד יתרחש באמת – בטווח קצר, או בינוני, או ארוך – הינו "בחיק האלים" כמו שאמר פעם חכם סיני.  ובהקשר  לתארים, לא צריך להתפלא שגם אלו הנושאים תארים רמים, אומרים לפעמים דברי שטות. ראו את כרמי גילון, ראש השב"כ לשעבר, הקובע בפסקנות כי "בשב"כ אין לא יכול, אלא רק לא רוצה," בהתייחסו לאי הצלחת שירות הביטחון ללכוד את מפגעי "תג מחיר". על פי דברים אלו, שהנם למעשה בגדר עלילה, השב"כ בראשותו של גילון יכול היה למנוע את רצח רבין אך לא רצה!

השלישית, מה התועלת ברמה הלאומית שמופקת מדבריו הנ"ל של עילם? לדעתי – אפס!  אולי לכמה בודדים זה יהיה בבחינת סם הרגעה לזמן קצר לשיכוך פחדיהם, ולאחרים עוד סיבה לצעוק בשוק שצריך לזרוק את נתניהו לכל הרוחות.

הרביעית, אבל, לעומת זאת יש כאן רק נזק: זה נותן במתנה לאיראנים כלי נשק הסברתי מהמעלה הראשונה, בדיוק כאשר הם נכנסים עכשיו לסבב שיחות נוסף עם ארה"ב על עתידם הגרעיני; זה נותן תחמושת מעולה לכל שונאי ישראל בעולם, לכל אלו הצווחים שישראל והיהודים הם הגורמים לכל המלחמות בעולם, לכל אלו הדורשים שישראל תתפרק מיכולותיה הגרעיניות; זה מוציא לכאורה שם רע למודיעין הישראלי ולמוסדות מחקר אסטרטגיים טובים שלנו שהערכותיהן מנוגדות לחלוטין להערכת עילם.

החמישית, עילם לא מפרט מה התועלת הפוליטית שנתניהו מפיק. אם אצא מנקודת מוצא שנתניהו הפיק תועלת. אז מה? אסור לו? איני מכיר ראש ממשלה או נשיא שאינו שואף שמעשיו יביאו לו גם רווח פוליטי. בואו ניקח כדוגמה את הנשיא אובמה ורפורמת הבריאות שהוא יזם. ברור כשמש שהרווח הפוליטי משחק כאן תפקיד מכריע אצל הנשיא האמריקאי. השאיפה השמיימית הזו, שמנהיג יהיה נקי משיקולים פוליטיים היא  פשוט מנותקת מהמציאות.

לא נותר אלא לשאול: מה היתה, אם כן, כוונת דבריו של עילם?

* * *

מרדכי בן-חורין

מדוד ועד דוד לא קם כדוד!

בה"א באייר תש"ח, קולו של דוד בן גוריון, הביא להכרזת הקמת המדינה שהידרדרה להיות מחליאה ומשחיתה.

בי"ג באייר תשע"ד, פסק דינו של דוד רוזן, מהווה ציון דרך לתיקון המדינה מתחלואיה וממושחתיה.

* * *

אהוד בן עזר

קטע מתוך הרומאן "המושבה שלי", 2000

דודי [ברוך בן עזר רַאבּ] סיפר את המעשה בשיירת הבידואים שנדדה במידבר זמן-רב וכל מלאי המזון שנותר להם לא היה אלא שקים אחדים מלאים דבלות-תאנים.

לעת-ערב הגיעה שעתם לחנות. הם עצרו. הבריכו את הגמלים, התפללו, פרשו את העבאיות על פני החול והוציאו את דבלות-התאנים. תחילה שברו בהן את רעבונם אך עד מהרה זללו מהן בכל פה, עד להתפקע.

לאחר שמילאו בטנם חשו גועל כלפי הדבלות שנותרו, ממש בחילה למראיהן. ומאחר שזחה דעתם עליהם, וליבם גס בתאנים המיובשות – אספו את כל הדבלות הנותרות לערימה אחת על פני החול, עמדו סביבה במעגל והטילו בה את מימיהם.

וכשסיימו, התעטפו בעבאיות שלהם ונירדמו בלב שבע ובשלפוחית קלה.

עם בוקר קמו רעבים, והנה – אבוי! – לא נותר עוד דבר-מאכל בכליהם לבד מאותה ערימה של דבלות מושתנות.

הסתובבו כה וכה, תוהים מאין תבוא ישועתם, ובינתיים הגניבו מבט לעבר הערימה כשהם נבוכים ומתביישים איש מפני עצמו ומפני רעיו המתבוננים בו.

אבל הרעב מרפא כניראה כל בושה, כי לבסוף אזר אומץ אחד הבידואים, ניגש בהיחבא אל קצה הערימה, שלף דבלה אחת, נשף בה מכאן ומכאן, גילגל אותה בחול הזך ושב והרים אותה ונשף בה והריח ואמר –

 "בחיאת אללה, על זאת לא השתנו!"

והגיש אותה אל פיו ולעס בחיוך חמוץ.

לאחר היסוס ניגש השני ועשה כמעשהו, והשלישי, והרביעי, תחילה בהיחבא ואחר-כך בגלוי. והכל חזרו על דבריו: "אללה ישהד [אלוהים  יעיד], על זאת לא השתנו! בחיאת אללה, על זאת לא..."

לא עבר זמן רב והערימה חוסלה כמעט כולה. מרוב בושה לא יכלו להביט זה בעיני זה, אך אז גילו למזלם דבלה צמוקה אחת, אחרונה, מושלכת לרגליהם, שחורה ומיובשת. קורצת להם מן החול.

מה לעשות?

ומיד אמרו כולם פה-אחד: "עלייך, עלייך ורק עלייך השתנו!"

וכך נגולו באחת מעל ליבם אבן הבושה וכובד הכלימה, והם עלו על גמליהם ויצאו שמחים וקלי-רגל לדרכם.

* * *

עמוס אריכא

ספיחי השבוע (2)

ההתגוללות על עמוס עוז

בהינף לשון מושחזת שיפד עמוס עוז בימים אלה את בריוני הגבעות הארורים של "תג מחיר" והקפיץ ממאורותיהם את  צדקני הימין הסהרורי, ולמרבה ההפתעה גם צבועים משמאל. עמוס עוז לא יצר מציאות מדומה. הוא שיקף במלים מושחזות את הקיים והידוע. הוא הלם באשכי הממשלה הרופסת שאינה קמה לכלות את התופעה המסרטנת הזאת, המשיחית ההזויה. גם משפט אחד ממנו די בו להרים גלי אזהרה כשל כתובת אש בוערת לחרוך, שכן מדובר במרסקים ללא רחם את הצדקת קיומנו המוסרי. זהו גורל הבית. ביתנו.

יצהר האחות של סדום ועמורה

ישנו איש אחד בשם שלמה אבינר מרבניה של  התנועה הדתית הלאומית, שמלאומיותה כבר לא נותר אפילו חוט ציוני/עברי אמיתי אחד. האיש הזה, אבינר, קם לרחוץ מכתמים את יושבי יצהר המצורעת בחיבוק אוהב. קצר-דעת זה תוהה מה ברצוננו מהנערים השובבים, שהרי מדובר רק בדעות קצת שונות מהמקובל, ויש לקבלם באהבה ולהבין כי הרקע למעשי "תג מחיר" ועוד כהנה וכהנה הוא פרי מסירותם לארץ ויש לקבלם באהבת-אחים. כך ולא אחרת פסק.

לא אמשיך בפירוט האווילי-פולחני  של "רב" ההבנה והרחמים. אבל דווקא לאור דבריו הרחיב אצלי פסוק והוסיף את יצהר למשפחה הראויה לה, סדום ועמורה. "תג מחיר" לדברי הרב הזה, בסך הכול אינו אלא קצת "גרפיטי" על קיר המסגד, או הכנסייה. איזה פשע יש במעשה הילדותי הזה? כך תוהה איש אמונים מתעתע זה! ולך תסביר למי שעיניו טחו מראות צרעת קטלנית ודעתו כפסיק.

קרקס הנשיאות

הקרקס החובבני והמאוס בתשוקה החולנית של כל פיסח בדעתו להיות נשיא, שנחשף לעיני כל המשתאים במושבי הליצים של הכנסת, הוא הצגה נמוכה יותר מ"האח הגדול". הריאליטי הזה אותו מציגים בכנסת, מעיד כי לא צריך לשקול בכלל את סגירת משכן הנשיא – אלא את כנסת ישראל, שעליבותה כיום אינה ניתנת לגינוי ממצה בסתם מלים. ההתרוצצות של שורת המועמדים האפסיים והמגוחכים רק מעידה כי אם ננסה להרכיב מכל אלה אדם אחד הראוי לדיון רציני, ניכשל במשימה הבלתי-אפשרית הזאת.

כל אחד מליצנים אלה יודע כי מתקרב יומו להיפלט מהחיים הציבוריים, ובצאתם מזירה מסואבת זאת, תיטרק עליהם דלת לבל יחזרו, חלילה; הם ימחקו כלא היו מפואד ועד לשיטרית. זערוריים חסרי אונים שידעו לעשות לביתם. משחקי הריגול הנפסדים שלהם זה אחרי זה, הסבריהם המביכים, קלישותם בדרכי הבעה בסיסיים, מפחידים מהצפוי מכל אחד מהם בשבע השנים הבאות.

גם התנהלותם של חברי הכנסת החדשים בשדידת מינוי הנשיא לעצמם, מעידה כי הם אימצו במהירות הבזק את תווי אופיים המושחת של חברי הכנסת הוותיקים. אלה שמתקשים לארגן אפילו עשר חתימות לכל אחד משני המועמדים האמיצים, פרופ' דן שטכמן ודליה דורנר, שבאו להציל את הכנסת מהתאבדותה.

בין בוטא לבוטא-ניקו

אין לי ספק כי בשובו של נתניהו, רעייתו ובניהם בני העשרים וכמה ממסע התענוגות שלהם ליפן על חשבון כולנו, כבר ידע הרה"מ המבריק הזה לפחות מה משמעות בוטא ובוטא-ניקו ביפנית; בוטא הוא שמו של החזיר, ובוטא ניקו הוא בשר החזיר, מאכל תאווה אצל המארחים האדיבים של בני המשפחה המלכותית.

לא מזמן, האשמתי את מר נתניהו ורעייתו בהתנהלות חזירית. היום אני רוצה לתקן את עצמי, שכן הם מזכירים לי בהתנהלותם המטורפת את הרודן הרומני שהוצא להורג עם רעייתו, ניקולא צ'אושסקו, בשנת 1989, בשיאה של התקוממות עממית נגדו. הם הואשמו בשדידת העם למען חייהם הפרטים.

לצערי אני מוצא בבני הזוג נתניהו דמיון לזוג הרומני, בעיקר בעוצמת החזירות הבלתי מבוקרת של בני הזוג מקיסריה. תיאבונם המפחיד לנגוס בכספי הציבור ללא גבול כמשפחת אימפרטור רומי מנוון ומנוול, מציב אותם כחסרי רגישות כלשהי מבחינת העם החי כאן. שוד העם ממיליארדים למטוס ולארמון פלאים למשל, הוא גם תעודת עניות לחברי הממשלה הנוכחית שאין בה גבר אחד חכם עם חוט שדרה לעמוד ולהוקיע מעשה נבלה זה.

המסע ליפן מדהים בחוצפתו. הזוג נתניהו כמובן לא היה יכול להשאיר בבית את שני "התינוקות" שלהם, כבר בשנות העשרים לחייהם. עד היכן גבר עיוורונם בבואם לשטות בנו בצעד כה-גס ואלים? עד כמה הפליגה אטימותם המושחתת?

גם נעלה מבינתי להבין כיצד שופטים עליונים כשעליהם להתמודד עם היומיום, מתגלים ברובם כאנשים שאינני מבין איך הגיעו למעמד של שופט, על אחת כמה וכמה כשופט עליון. הדוגמא האחרונה הוצגה לפנינו בידי מי שהיה שופט עליון ומבקר המדינה בעבר, אליעזר גולדברג. האיש הנכבד הזה שהוצב בראש הוועדה עליה הוטל לבדוק את מידת הצורך בהוצאה של כמיליארד שקל לרווחת בני משפחת נתניהו, אכן יצא מהסיפור מרוצה ואילו ידינו על ראשינו החפויים; מר גולדברג הכשיר את השרץ הענק הזה, וגימד קומתו לגובה דשא מכוסח.

בכסף הנגזל והמיותר הזה של המטוס והפירמידה לנתנייהויים, ניתן היה לפתור את מצוקות מערכת האישפוז במדינה ישראל. או לחילופין להעניק אפשרות לעשרות אלפי משפחות  להגיע לקורת גג משלהם. או לאפשר לימודים מתחילת כיתה אל"ף בכיתות קטנות, והרשימה ארוכה עד חנק. אני מחכה שהדור הצעיר יגיב, אם יש לו ביצים.

בקיסריה של היום נוסדה מורשת מינהל חזירי.

האופצייה השלישית

במידה שהאופציה של שתי מדינות זו בצד זו גוססת, הגיעה השעה לדבר בקול רם ברור על האופציה היחידה העשויה לשחרר את המזרח התיכון מהמאבק על קיומה של מדינת ישראל. לאופציה הזאת, השלישית, קוראים "האופציה הירדנית".

זאת האופציה היחידה להגיע להסדר בר-קיימא ואמין עם העולם הערבי. אלא שעולם זה טרם עיכל את חובת תרומתו לבעיה המורכבת. רק מנהיג בעל חזון שיקום מתוכנו יוכל להנהיג אותנו במסילה הזאת שאין ישרה וטובה ממנה.

ואילו אנחנו יתומים...

* * *

מתי דוד

עיתון "הארץ" תומך בנאכבה

ברמאללה הפלסטינים מפגינים היום נגד ישראל האשמה באסון (הנאכבה) הפלסטיני, ותובעים את זכות השיבה לאחר 66 שנים. ואילו כאן בישראל עיתון "הארץ" תומך בנאכבה, מתחבר אליהם ומתנתק מאתנו. מאמר המערכת של "הארץ" מיום 19.5.13 חושף בגלוי את תמיכתו של העיתון בצדקת הנאכבה – שנרגמה באשמת מדינת ישראל הציונית והכובשת. הפעם לא מדובר בחופש הביטוי של כל אותם פרופסורים ו"אנשי הרוח" הקיצוניים האנטי ציוניים, שכותבים ב"הארץ" ,אלא בעמדה רשמית של המערכת.

"הארץ" מאשים את ישראל בהיווצרות האסון הפלסטיני.

"במשך השנים התבררו פרטים רבים המלמדים שלצד הישראלי אחריות רבה להולדת בעיית הפליטים.

"ישראל אינה מוכנה לקבל אחריות לעקירת מאות אלפי פלסטינים והסירוב להתיר את חזרתם.

"הנכבה הפלסטינית דורשת הכרה ישראלית, בלעדיה אין דרך להגיע לפיוס היסטורי"

"הארץ" מתנתק סופית מעמוד האש של הנרטיב הציוני ומתחבר לעמוד האש הפלסטיני. ריח רע של צחנת בגידה בצדקת הדרך של הציונות שהגשימה חלום של דורות, עולה ממאמר המערכת. "הארץ" שותף למסע של תעשיית השקרים האנטי ישראליים. "הארץ" זקוק לריפוי תודעתי של סרבן התפכחות.

אהוד: מזה זמן רב יש לי הרגשה שאחד מכותבי מאמרי המערכת של העיתון הוא גדעון לוי, ודרכם הוא משווק, תחת תחת נוסף, את תשפוכת דברי הבלע, השנאה והשקר שלו.

* * *

יואב אהרוני

לעצור את הזוועה!

בתוכנית "לילה כלכלי" ביום שני 12.5.14 סיפר אייל מגד בגאווה לגדי סוקניק איך הצליח "לעצור את הזוועה": בשבת נודע לו על כוונת הממשלה להעניק פטור ממכס על ייבוא עגלים מאוסטרליה. מיד, בשבת, סימס לידידתו שרה נתניהו וביקש ממנה לפעול לביטול ההחלטה הזוועתית, משיקולים מוסריים של "תנו לחיות לחיות."

למחרת, ביום ראשון, הוחלט לדחות את הפטור ביוזמת ראש הממשלה. מגד הוסיף והסביר שבפנייתו הדחופה לגברת נתניהו הוא גזר גזירה שווה מהעצומות שהביאו לשחרור גלעד שליט...

גם אני רוצה לסמס לאשת ראש הממשלה מסרים דחופים, למשל:

נודע לי ממקור מהימן כי חקלאי הערבה משקים את הפלפלים בדם עגלים כדי לקבל פלפלים יותר אדומים, לעצור מיד את הזוועה! אם לא בטוחים בעובדות, יש לשלוח את נתן אשל להביא תיעוד מצולם מתחת לפני השטח.

שמעתי שדני דנון ונפתלי בנט קשרו קשר עם ניר ברקת להעניק לרובי ריבלין את התואר "יקיר ירושלים". צריך לעצור את הזוועה, לעצור מיידית העברת כספים לעיריית ירושלים ולהעמיד לדין פלילי את הקושרים!

וברצינות, לעצם העניין: הפטור הקיים ממכס על ייבוא עגלים עד 250 ק"ג, נותן פרנסה למפטמים בארץ, המגדלים את העגלים המיובאים עד משקל שחיטה (כ-500 ק"ג). הרחבת הפטור (באופן זמני, אני מקווה) לעגלים כבדים יותר, לא תקטין אפילו בעגל אחד את מיספר העגלים המיובאים ונשחטים בארץ. מטרתה היא להוזיל את מחיר הבשר הטרי שישווק בקיץ הקרוב. זוהי מטרה ראויה, אף כי פירושה פחות פרנסה למפטמים בארץ.

אין לי טענה לאייל מגד, שחוכמתו נודעה בשערים זה מכבר. לעומת זאת, האישור להרגשה הרווחת כי על הגה הספינה שלנו מופקד דחליל המונהג בשלט-קרוב ע"י רעיה, שחוכמתה עולה אפילו על זו יועציה, וכי ממשלת ישראל רוקדת לחלילו-חלילה בעיניים עצומות – מעורר בי חלחלה.

* * *

רות ירדני כץ

סמי וסמירה, סיפור מהחיים

הזמנתי מונית והיא באה, פתחתי את הדלת שליד הנהג, התיישבתי, חגרתי חגורה ואמרתי כרגיל: ״שלום, אני רותי.״ וכרגיל הנהג מופתע. הוא הביט בי, חייך אליי וראיתי שיש לו שן זהב בקומה העליונה מתחת לשפה. מזמן מזמן לא ראיתי מישהו או מישהי עם שן זהב בפיו. פעם זה נחשב מאוד. 

הוא: ״שלום גברת רותי,  לאן להסיע אותך?״

אמרתי לאן והוספתי: ״איך קוראים לך?"

הוא: "סמי."

אני: "מה שלומך סמי?״

סמי, איש די מבוגר, שוב היפנה את ראשו אליי, שוב חייך, שוב ראיתי את שן הזהב ואמר: ״מה שלומי? אני עובד שתי-עשרה שעות ביום, לא מצליח לגמור את החודש, יש לי שישה ילדים, שלושה נשואים וכבר יש גם נכדים ועוד שלושה בבית. פעם לפני 20-25 שנה עבדתי עשר שעות כנהג מונית והיה לי לנו מספיק ואפילו חסכתי. היום? קשה להתפרנס ואנחנו בבעייה. אני בבעייה. תשמעי, חברים מציעים לנו ללכת לפה וללכת לשם ואני מתחמק אומר להם שאני עייף, אין לי כוח ו... שאלת מה שלומי? אז שלומי חרא.״

אני: ״תגיד סמי, ואישתך, מה עם אישתך היא לא עובדת, לא מביאה קצת כסף הביתה?״

סמי: ״גברת רותי, אנחנו בחברה הערבית שלנו, אישה מקומה בבית. היא המחנכת, המטפלת, המנקה, המבשלת ועוזרת להורים, לנשואים ולנכדים. חוץ מזה אישתי כבר זקנה, בת שישים וקצת.״

אני: "גיל שישים היום זה גיל צעיר."

סמי: ״לפעמים ככה בצחוק אני אומר לה, 'סמירה, את כבר זקנה ובא לי עוד אישה צעירה, יפה ומלומדה,' והיא על המקום עונה לי, 'יאללה, לך. תמצא לך אישה צעירה ואני אהיה חופשייה ממך, ארבעים ושבע שנים איתך זה יותר מדי. יאללה לך, לך.'

"ככה היא מחזירה לי ואני ממשיך, 'באמת לא איכפת לך?'

"והיא מחזירה לי ואומרת: 'אני אשמח שתלך, אתה רוצה שאמצא לך מישהי צעירה, יפה ומלומדה? בחייאת אללה, עוד היום אני מביאה לך מישהי. אבל שתדע, אף אחת לא תיקח אותך מפני שבקושי אנחנו מתקיימים ואתה חושב שאישה צעירה, יפה ומלומדה תתחתן איתך? היום אישה יפה, צעירה ומלומדה מחפשת כסף יעיוני, כסף, רק כסף ולא אחד שיש לו אלפיים שקל מינוס בבנק.'

"ככה היא מחזירה לי והבן הקטן שלי בן השתים-עשרה מתערב ואומר: 'יאללה אבא, תפסיק עם השטויות שלך. כל הכפר יודע כמה אתה אוהב את אימא, אז תפסיק כבר.'"

סמי הביט בי עצר את המונית ואמר: "הגענו, שבעים שקלים בבקשה." חייך ושוב שן הזהב ניצנצה אליי.

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

תקוה וינשטוק

1. צמח החודש לפי ד"ר שרה'לה אורן: שקמים

השקמים אהובים על התל אביבים. נעים לראותם כמין אי תנועה ברחוב המלך ג'ורג' וטעים לאכול מפריים המתוק. מסתבר שאלה גם עצים מעניינים מאד באורח חייהם וברבויים.

מימצאים מעידים שהשקמים ותיקים מאוד בארץ ופעם היו נפוצים ביותר. כיוון שאינם  גדלים בגבהים, שימשו אפילו מעין גבול טבעי בצפון ישראל: "כל שאינו מגדל שקמין – גליל העליון... כל שהוא מגדל שיקמין – גליל התחתון." (משנה, שביעית).

לא פחות מאשר בגליל רווחו השקמים בשפלה: "ואת הארזים נתן כשקמים אשר בשפלה לרוב" – נאמר על שלמה המלך שהקים את בית המקדש. (מלכים א, י כ"ז). אביו דוד מינה אפילו שר מיוחד בממשלתו "על הזיתים ועל השקמים". עובדה מפתיעה נוכח מיעוט השקמים בארץ כיום ,שגם הם ניצלו רק בנס מכלייה.

השקמה אינה כלל ילידת הארץ, כותבת שרה'לה אורון במאמרה. מוצאה באזורים הטרופיים. אבל היא הועלתה לישראל עוד בשחר ההיסטוריה, כנראה משום פירותיה ובשל התאמתה לבנייה: השקמה קלה יחסית, אינה נרקבת, היא עמידה ומאריכה ימים (אמנם, כיוון שאינה מייצרת טבעות שנתיות, קשה לאמוד את גילה).

העץ המיובא הזה עבר אצלנו שינויים. במולדתו הטרופית הוא ירוק-עד: בארץ יש ובחורף עומדים שקמים בשלכת. יתירה מזו: השקמה הגיעה לישראל בלי הצרעה המאביקה אותה ולכן פירותיה נעדרי זרעים והיא מתרבה באמצעות ייחורים.

מבחינה לשונית אין במקרא שקמה בלשון יחיד, רק בלשון רבים: שקמים. לַעץ גזע יחיד המתעבה במרוצת השנים ומקבל מראה מסוקס. כשהגזע נכרת נוצרים ממנו כמה גזעים המיתמרים כלפי מעלה ומתאימים כקורות לבנייה. אבותינו ידעו על השיטה הזו וקראו לגזע המרכזי "בתולה" ולשריד הכריתה – סדן. נאמר: "שלוש בתולות הן: בתולת אדם, בתולת אדמה (קרקע בתולה, ת.ו.) ובתולת שקמה."

ומהי בתולת שקמה? "כל שלא נקצצה מימיה". (ישנן גם "בתולות בית הבד": שתי אבנים גדולות או גזעים כרותים המייצבים את הקורה המרכזית בבית הבד, הלוחצת וסוחטת). כריתת הבתולה אסורה בשנת שמיטה.

השקמה שייכת למשפחת התותים אולם היא סוג של פיקוס ומכונה גם "פיקוס השקמה". בעולם כאלף מיני פיקוס, כולל התאנה. לפיקוסים תפרחת ייחודית, ה"פגה". צורתה ככדור ועל דפנותיה פרחים קטנים, זכריים ונקביים. פתח הפגה מוגן בקשקשים המסוגלים להתרחב. תהליך ההפרייה של פיקוס נוצר משיתוף פעולה עם צרעה קטנה. לכל סוג של פיקוס צרעה ייחודית המעבירה גרגרים של אבקה זכרית לשחלות הנקבה. תוך שבועיים-שלושה מבשילים הפרחים הנקביים, והצרעות חודרות לתוך הפגה ומטילות ביצים בעמודי העלי ובצלקות אחרות הקולטות אבקה. משעשו את מלאכתן מתות הצרעות בתוך הפגה.

הפגה, עדיין ירוקה, קשה וסגורה, ממשיכה להתפתח כארבעה שבועות נוספים. בינתיים מתפתחים זחלי הצרעה ומגיעים לבגרות. גם הפרחים הזכריים מבשילים ומתמלאים גרגרי אבקה. הצרעות הזכריות בוקעות מהביצים לתוך הפגה. נעדרי כנפיים ודומים לזחלים, הם מריחים את ריח הנקבות שבשחלות הפגה ומזדווגים עימן. הנקבות המופרות יוצאות מהפגה כשעליהן גרגרי אבקה, ועפות לפגה צעירה חדשה. בתוך הפגה מתים עתה גם הצרעות הזכריות. הפגה, כשהנקבות עזבו אותה, מבשילה מהר, נעשית רכה ומתוקה וצבעה מושך ציפורים, עטלפים וחומדי פירות אחרים, כולל בני אדם.

הפריחה מתקיימת כרגיל בקיץ, ובסתיו מבשילות הפגות המקובצות באשכולות והן טובות למאכל. שלא כעצים אחרים המפתחים פירות על ענפים צעירים, השקמה – עץ טרופי – מבשילה על ענפים ותיקים.

צרעת השקמה הייחודית לה אינה בארץ ברם יש לשקמה פירות שהתפתחו באורח טבעי ללא הפרייה, וניתן להביא לפרי עסיס ומתק באמצעות בליסה: ניקוב הפרי בעודו צעיר. על פעולה זו מעיד הנביא עמוס מתקוע, שאמר "לא נביא אנכי כי בוקר אנכי ובולס שקמים." ד"ר אורן מניחה שייתכן ועשה בקיץ עם עדרו ליד מעיינות יריחו או באזור עין גדי, שם התגלו שרידים ארכיאולוגים של שקמים.

עבודת הבליסה נזכרת בהוראות לשנת השמיטה. אחרי הבליסה "סכין את הפגין ומנקבין אותן עד ראש השנה" (משנה, שביעית). היינו, משמנים את החתך למנוע חדירת מזיקים.

ולמי שאינו יודע, בערבית מכונה השקמה ג'ומייז, מילה המזכירה את ה"גמזיות" במקורות.  "חכמים מתירין גמזיות של הקדש""(תוספתא). פרשנים ייחסו את המונח לפרי – "גמזוזיות" – או לענפים הקטנים הנושאים את הפרי.

יש סבורים ששפע השקמים בשפלה הביא לשם הישוב גמזו בשפלה. במדריך ארץ-ישראל שחיבר, כותב זאב וילנאי "מצד שמאל הכפר הערבי הנקרא בערבית ג'ימזו, שוכן על תל עתיק, העיר גמזו נזכרת בתנ"ך בימי אחז מלך יהודה... אולי נקראה על שם פירות השקמה ואולי על שם התנא נחום איש גמזו שאמר על הכול גם זו לטובה. (הסטיריקן אפרים קישון יצר פועל מהשם גמזו, "גמז" – אלא שלא התכוון לג'ומז אלא למבקר האמנות והספרות חיים גמזו, שהִרבה לקטול –בלשון קישון "לגמוז" – את מבוקריו).

בתל אביב גדלים היום רק עצי ג'ומז מועטים, נער יספרם. רובם בשדרות המלך ג'ורג, ועץ או שניים בגן יעקב ליד ביתן הלנה רובינשטיין.

עד למחצית המאה ה-19 נעדרה הארץ מודעות להגנת הצמח. מהראשונים שהתריעו נגד כריתת צמחים והכחדתם היו הבוטנאים אפרים וחנה הראובני. מספרים שבמאבק להשארת השקמים רכב הראובני על צמרת שקמה גדולה ברחוב המלך ג'ורג' וכשראה קבוצת תלמידים גלש – כבר לא צעיר, ממנה – והסביר לילדים כמה חשוב לשמר את העץ. הראובנים עסקו גם במקור השם שקמה וקבעו שמוצאו משורש ש.ק.מ לדעתם השם מסביר את כושר ההשתקמות של השקמה. רוחות נושאות חולות עלולות לכסות את העץ הצעיר, או להפך, לחשוף את שורשיו עד שיתייבשו – ובשני המצבים צפוי העץ למות. אולם השקמה מצליחה להצמיח ענף חדש – ולהבטיח את קיומה.

     כדרכה בציונות מקשרת אורן את העץ ליום העצמאות ורואה בשקמה סמל להתעקשות ולנחישות של עם ישראל. אורך החיים הממושך של העץ אף הוא מהווה סמל לעם.

2. לזכר ברוך תור-רז

12.10.1936-3.5.2012

ברוך תור-רז הסופר לילדים ולנוער, שנפטר בימים אלה, חיבר ב-77 שנות חייו 26 ספרים. הספר האחרון "המגילה של דאוד" הופיע בחודש מרץ וספר נוסף יופיע בקרוב, כבר אחרי מותו ממחלה ממארת.

כרוב ספריו, "המגילה של דאוד" (הוצאת גוונים. איורים אבי כץ) מתבססת על רקע ילדותו של המחבר. הרבה ספרי ילדים מתבססים על הזיכרונות המוקדמים של מחבריהם. אצל תור-רז הילדות הנה חוט השני העובר כמעט בכל יצירותיו.

הוא נולד בתל אביב הדרומית, המוכרת רק מעט לתושבים האשכנזיים בלב העיר, לא כל שכן בצפונה. מהשכונות הדלות על גבול יפו שאנשיהן לקחו חלק בשמחות ובצער של השכנים. בצריפים הקטנים לא היית בודד כמו בבתים המודרניים של היום, כשלא ברור אם הנוסע איתך במעלית הוא שכן או אורח. שם דיברו לאדינו, גם ערבית, והגיבו בלהט על עניינים ומצבים.

הורי ברוך המנוח עלו מסלוניקי. האב, פועל משכיל, חתם על "דבר" וגם על "דבר לילדים" לבנו, ולקח אותו לתיאטרון ולקולנוע. האם, לשעבר משרתת בבית יהודי עשיר בסלוניקי, היתה אנאלפבתית. ברוך אוהב ומכבד את הוריו וכותב בלי בושה על אימו היפה שלא ידעה קרוא וכתוב אך היטיבה לספר סיפורים בעל פה.

מעטים אצלנו סופרי הילדים שאימם, סבתם ורוב האימהות בשכונתם – לא ידעו צורת אות, ותור רז (תרגום לא מוצלח של שם המשפחה טוריס) יודע זאת וחוזר שוב ושוב לרקע של ילדותו ולחבורות רעיו. הטלוויזיה טרם נולדה וכולם משחקים בחצר וברחוב, לא פעם במשחקים פרי המצאתם. כסף לקניית משחקים וצעצועים לא היה. ברוך –הכותב בגוף ראשון, דבר המוסיף אותנטיות לספר – מתחבר גם לדאוד, נער ערבי שכן, בן גילו. דאוד מקרין מגילת סיפור בצלליות על סדין ומזמין את ברוך להצגה. הזמנה מסוכנת. מלחמת העצמאות בפתח  כדורים מיפו פוגעים בשכונה ותושביה מתמלאים שנאה לשכנים הערבים. עד מהרה אורזים הערבים את מטלטליהם ויוצאים לגלות. ביניהם דאוד. חברו ברוך לא יראנו לעולם.

בסיום בית הספר העממי יוצא ברוך, ככל ילדי השכונה, לעבודה. הוא "נער כחול" כפי שהתבטא באחד מספריו. בבגדי עבודה כחולים עובד הנער אוהב הספרים לעבוד בבית דפוס. ודאי לא במקרה. הוא קורא בלהיטות מיריעות ההגהה את יצירותיהם של בכירי הסופרים, עוד לפני שהספרים ראו אור. שם מעוצבת דמותו כסופר.

הוא נעשה לא רק סופר. כמו אימו ידע לספר בעל פה לא פחות מאשר בכתב, וגם היטיב לצייר. בעיקר בחיק הטבע רשם בעיפרון רישומי נוף עדינים ויפים. הוא הִרבה לבקר בתערוכות ובמוזיאונים, מורשת אביו. את ספריו כתב ביד, בכתב קליגרפי ברור, יפה יותר מאותיות המחשב.

ספריו משופעים בדימויים. "בד הסדין התלוי על החבל דומה למפרש סירה, כמו ענן לבן." –   "כמו פלג קטן הזורם ישר וחושב על היום שבו יהפוך לנחל גדול."

לעיתים נראו לי הדימויים מופרזים. אולם עתה, במחשבה נוספת, דומה שהצדק הספרותי היה עימו. הדימויים הם עיקר חינם של ספרי הילדים שלו. ביטוי האמת של נפשו, נפש ילד חולמני עם הרבה תום ועדינות.

 יהי זכרו של ברוך, ברוך.

* * *

מלכה נתנזון

4 שירים חדשים

כמו הרעב לאהבה

הַכְּוִיּוֹת בְּרַגְלַי מִן הָאַמְבָּט הַחַם

מוֹכִיחוֹת שֶׁגּוּפִי עוֹדֶנּוּ חַי

רַק שֶׁהַחַיְדַּק לֹא יִלָּחֵם בַּסַּרְטָן

וְהַסַּרְטָן בַּחַיְדַּק

זֶה זְכוּת בַּעֲלוּת בְּאַמְתַּחְתּוֹ

וְזֶה זְכוּת רִאשׁוֹנִים

הַרְמוֹנְיָה, אֲנִי אוֹמֶרֶת לָהֶם, הַרְמוֹנְיָה הִיא שֵׁם הַמִּשְׂחָק

כָּךְ לִמְּדוּנִי הַגְּדוֹלִים

אֲנִי סָרָה הַצִּדָּה, מִתְבּוֹנֶנֶת בַּמַּאֲבָק

וְאַחַת בְּיָדִי נוֹתְרָה,

לְהוֹלִיד אֶת הַמִּלָּה הַכְּתוּבָה, זוֹ הַמְּכַרְסֶמֶת

בְּמֵעַי

כְּמוֹ הָרָעָב הַקַּמָּאִי לְאַהֲבָה

כְּנֶגֶד כָּל רַע

כְּמוֹ הַנֵּר הַקָּדוֹשׁ הַשּׁוֹמֵר מִפְּנֵי רִבּוֹא מַזִּיקִים

הַבָּאִים עָלֶיךָ

בַּנִּסְתָּרִים

וּבַגְּלוּיִים

מחלקה אונקולוגית (תמונה)

"אַתְּ לֹא יְכוֹלָה לְהַגִּיד לִי אֶת זֶה,

אַתְּ לֹא יְכוֹלָה לְהַגִּיד לִי אֶת זֶה, דּוֹקְטוֹר!"

קוֹלָהּ שֶׁל הַחַיֶּלֶת, שֶׁפָּנֶיהָ כִּפְנֵי אַן בּוֹלֵין, נִשְׁבַּר,

"חַיָּב לִהְיוֹת עוֹד מַשֶּׁהוּ, דּוֹקְטוֹר,

בְּבַקָּשָׁה עוֹד מַשֶּׁהוּ

עוֹד......................."

"אִמָּא בְּמַצָּב סוֹפָנִי, אֶבֶלִין, מִצִּינוּ הַכֹּל, אֶת כָּל סוּגֵי הַכִּימוֹתֶרַפְּיָה."

"לֹא יָכוֹל לִהְיוֹת, דּוֹקְטוֹר, לֹא יָכוֹל לִהְיוֹת, אַתְּ חַיֶּבֶת לַחְשֹׁב עַל עוֹד מַשֶּׁהוּ."

"תָּבִינִי, מֹתֶק, הַכָּבֵד שֶׁלָּהּ..."

יְבָבוֹת מִלְּאוּ אֶת הַחֶדֶר וְהֵפִיחוּ רוּחַ בַּוִּילוֹן שֶׁהִקִּיפָן.

כְּעֶטוֹף  סֻכָּרִיָּה בִּנְיַר צֶלוֹפָן, עָטְפָה הָאָחוֹת עָדָה אֶת אֶבֶלִין בִּזְרוֹעוֹתֶיהָ הָאֲרֻכּוֹת

"בּוֹאִי מֹתֶק, בּוֹאִי, נִתֵּן לְאִמָּא קְצָת לָנוּחַ."

"יֵשׁ עוֹד סוּג כִימוֹתֶרַפְּיָה... אֲבָל, אֲנִי לֹא יְכוֹלָה לְהַבְטִיחַ לָכֶם דָּבָר, בְּמַצָּבָהּ כְּבָר

לֹא עוֹשִׂים כְּלוּם...  

אֵין טַעַם שֶׁתִּשָּׁאֲרִי בְּבֵית-חוֹלִים, גב' דָהַאן, עָדִיף הוֹסְפִּיס-בַּיִת... בַּבַּיִת שֶׁלָּךְ,

בַּמִּטָּה שֶׁלָּךְ... וְטִפּוּל יוֹמְיוֹמִי מְצֻיָּן."

"כֵּן, אִמָּא, כֵּן, בַּמִּטָּה שֶׁלָּךְ, אֲנִי אֶהְיֶה אִתָּךְ בַּמִּטָּה, בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה, לֹא אֵצֵא מִמֶּנָּה,

כָּל הַזְּמַן אִתָּךְ, אִמָּא...

כָּל הַזְּמַן"

מחלקה אונקולוגית 11.4.2014  

מיתרי נבל אהבתי

לְעוֹלָם יִהְיוּ מְנֻגָּנִים בֵּין אֶצְבְּעוֹתַי הָאֲרֻכּוֹת

רוֹחֲפוֹת בִּקְלִילוּת

כְּאֶצְבְּעוֹתֶיהָ שֶׁל נַעֲרַת קַתְרוֹס

מֵיתְרֵי נֵבֶל אַהֲבָתִי לְעוֹלָם אֲחוּזִים

בְּמֵיתְרֵי נֵבֶל

אַהֲבָתְךָ

וּכְנַגֵּן הַמְּנַגֵּן תְּהִי עָלֶיךָ יַד אַהֲבָתִי

שׁוֹרָה

להרפיית הכאב

הַשִּׁיבָה אֶל אֶרֶץ הַמִּלִּים הָעִבְרִיּוֹת

כְּבָנִים הַשָּׁבִים הַבַּיְתָה

לְאַחַר מַסַּע תַּלְאוּבוֹת

וּבְתוֹךְ כָּל אֵלֶּה

לֹא לְחוֹלֵל שִׁירָה נִשְׂגָּבָה

לֹא רְדִיד תִּפְאֶרֶת לְכָתֵף עֵירֻמָּה

מִלִּים פְּשׁוּטוֹת כְּמוֹרְפִין לִכְאֵב

מַפְתֵּחַ לְתֵבוֹת תְּהוּדָה פוֹנֶטִיּוֹת

מִתְגַּלְגְּלוֹת עַל לָשׁוֹן

כְּאֻכְמָנִיּוֹת עַל מַצַּע שַׁמֶּנֶת מְתוּקָה

* * *

אורי הייטנר

1. צרור הערות 15.5.14

* בתגובתו על הרשעתו של אולמרט, כתב יצחק הרצוג את כל הדברים הנכונים, על עליונות החוק, על השוויון בפני החוק וכד'. ולא נותר אלא להזכיר לו, שהוא ניצל מהדין והעונש בזכות השתיקה, עליה שמר כאחרון העבריינים.

* "המטה להצלת העם והארץ" ארגון אולטרה ימני פנאטי, הוציא הודעה על פיה אולמרט בא על עונשו, בגין תמיכתו בגירוש היהודים מגוש קטיף. כידוע, העבירות עליהן נענש אולמרט, נעשו כאשר היה ראש העיר ירושלים, הרבה לפני ההתנתקות וכאשר הוא היה איש הליכוד ומראשי הנאבקים נגד מהלך קמפ-דיוויד של ברק וכד'. המשתמע מהודעת המטה, הוא שאלמלא תמך בהתנתקות, הוא לא היה מורשע וכל מעשי השחיתות והשוחד היו נמחלים לו. מה אכפת להם, שוחד שמוחד?

בעצם, אכפת להם שוחד. הרי מנהיגם "הרב" וולפא הציע שוחד של 1,000 שקלים לכל חייל סרבן.

* ynet, אתר הבית של אולמרט, כבר פתח במרץ בקמפיין הערעור.

* רעיון "שתי המדינות", המתווה האולטימטיבי לשלום בינינו לבין הפלשתינאים, הוא פשטני ובלתי ישים. חלוקת הארץ על בסיס קווי 49' (עם או בלי "חילופי שטחים") הוא הרסני מבחינת ישראל. משמעותו – אובדן גבולות בני הגנה ורצף טריטוריאלי עוין מפקיסטן עד כביש שש והפיכת גוש דן ל"עוטף יו"ש" רבתי, שלא לדבר על המחיר ההרסני של טרנספר המוני של אזרחי ישראל מאותם אזורים המיועדים למדינה "טהורה", נקייה מיהודים.

מצד שני, מדינה פלשתינאית בקווי 49' היא מדינונת פצפונת, שאין בה תנאי קיום מינימליים של מדינה בת קיימא, ובוודאי לא של קליטת ה"פליטים" הפלשתינאים. לכן, פתרון זה עלול להוות שלב בדרך להחרפת הסכסוך ומלחמה קשה מאוד בינם לביננו.  וישראל, כמדינה יהודית דמוקרטית, אינה יכולה לספח את כל יו"ש ובכך לסכן את הרוב היהודי שהינו תנאי הכרחי למדינה יהודית לאורך זמן.

הפתרון צריך להתבסס על פשרה טריטוריאלית סבירה. פתרון כזה, לא יוכל להתבסס על משחק סכום אפס בין ישראל והפלשתינאים, אלא הוא מחייב הרחבת היריעה, כך שתכלול את ירדן, במסגרת קואופרטיבית כלשהי בין ירדן והרש"פ. לכאורה, ירדן אינה מוכנה להיות פרטנר לעניין, אך עובדה שהיא נזעקה (לא בגלוי) לטרפד את יוזמת קרי, מחשש שישראל תיסוג מבקעת הירדן. היום אין פרטנר לרעיון הזה, אך באותה מידה אין פרטנר לרעיון שתי המדינות בגבולות 49' (כפי שהוכח שוב ושוב). עלינו לסמן את הפתרון הזה כמטרה, ולהתחיל לקדמו.

* לא אחת הבעתי את דעתי, שמוסד הנשיאות מיצה את עצמו, ושהאופן המאוד פוליטי המאפיין אותו זה למעלה מ-20 שנה, יצר מציאות בלתי הפיכה של זילות התפקיד ומעמדו. אף על פי כן, אני מתנגד ליוזמתו של נתניהו לביטול מהיר של מוסד הנשיאות, ברגע האחרון לפני בחירת הנשיא הבא. מהלך כזה, מחייב דיון ציבורי ופוליטי מעמיק, ולא החלטה בהינף יד, מתוך גחמה של נתניהו שכל מטרתו למנוע משנוא נפשו רובי ריבלין את התפקיד, מבלי שהוא מצליח להעמיד מישהו אחר מולו.

זוהי יוזמה לא מכובדת. אין לה כל סיכוי. מה שיישאר ממנה הוא טעם רע של התנהלות פוליטית מכוערת, אישית, נקמנית וחובבנית.

אחרי שיבחר הנשיא הבא, ולא בדקה ה-90 לפני בחירות לנשיאות, יש לקיים דיון אמתי על עתיד מוסד הנשיאות.

* יש לבטל לאלתר את מענק השחרור לחיילי צה"ל. זו אפלייה. גזענות. פגיעה בערבים ובחרדים. פגיעה בזכויות האדם האלמנטריות. חבלה בתהליך השלום. אפרטהייד. דילקיבוש. הפשיזם לא יעבור. זה מזכיר זמנים אפלים במאה שעברה. יש איזו סיסמה נבובה שפספסתי?

זה באמת לא בסדר. למה לילדים שלי מגיע מענק שחרור מצה"ל ולילדים של אחמד טיבי ושל אייכלר לא? איפה השוויון בנטל?

אני מציע שהמדינה תציע הטבה נוספת, מעבר להטבה הזאת, לצעירים ערבים שיתנדבו לשירות אזרחי באורך מלא. לא רק כיוון שהם מתנדבים, אלא בעיקר כיוון שהם עושים זאת למרות מערכת הסתה ולחץ חברתי קשה מצד סביבתם.

* הרוטציה המגוחכת בראשות ועדת החוץ והביטחון היא ביטוי של חוסר מנהיגות וחוסר יכולת לקבל החלטות. שום חוק משילות אינו יכול להיות תחליף ליכולת להחליט.

יש לי הצעה חלופית לרוטציה בניהול ועדת החוץ והביטחון של הכנסת: שיעשו שבוע שבוע.

* סגן שר הוא תפקיד מיותר לחלוטין. בראש משרד ממשלתי צריך לעמוד אדם פוליטי, שר בממשלה, המתווה את המדיניות. בכפוף לו – מערכת מקצועית של "סיביל סרביס", שבראשה מנכ"ל. סגן שר מוצדק רק במקרים חריגים, כמו מצב שבו ראש הממשלה הוא שר הביטחון, ואז נכון שתהיה דמות פוליטית אחרת, שרוה"מ רואה בה את שליחו, בתפקיד של סגן. סגן שר הוא אתנן פוליטי, לפיצוי ח"כים שלא התמנו לתפקידי שר, למרות שהם ממש רצו. זהו מקור קבוע למתחים בין השר לסגנו (שלרוב נכפה עליו) ובין המנכ"ל (המקורב לשר) והסגן (שתקוע ביניהם). ריבוי שרים וסגנים שהם ח"כים (וסגן שר, בניגוד לשר – על פי החוק חייב להיות ח"כ) פוגע בעבודת הכנסת ומעביר מסר בעייתי המזלזל בחשיבות העבודה הפרלמנטרית.

יאיר לפיד נשא את דגל "הפוליטיקה החדשה" ועכשיו הוא דורש למנות סגן מיותר מטעמו למשרד הביטחון או החוץ. אין "פוליטיקה ישנה" מזו.

* אם החוק לעונשי מאסר עולם ללא אפשרות חנינה יעבור בכנסת, הוא יהיה אות מתה. הסיבה לכך היא שהשופטים לא יממשו את הסמכות לגזור עונש כזה. האם מציעי החוק אינם יודעים זאת? ודאי שהם יודעים. האם השרים שהצביעו בעד החוק אינם יודעים זאת? יודעים גם יודעים. אז למה הציעו את ההצעה ולמה אישרו אותה? כדי להרוויח נקודות בדעת הקהל.

* עולם הריגול, מעצם טבעו, בנוי על הסתרה, מסיכות, תחפושת ואין לחפש בו אמת, במובן הפשוט, הגלוי של המושג. לכן, יש להתייחס בפקפוק להכחשות של מדינות בענייני ריגול. גם כאשר ישראל הכחישה נמרצות את הטענה שעזאם עזאם ריגל למענה, לדוגמה, אני התייחסתי לכך בערבון מוגבל. לא בשל מידע כלשהו שהיה בידי, אלא כיוון שברור לי שישראל חייבת להכחיש בכל מקרה, גם אם ההכחשה אמתית וגם אם לאו.

לעומת זאת, בנוגע לגל ההחשדות בדבר ריגול ישראלי בארה"ב, אני מאמין לחלוטין להכחשה הישראלית. אין לי ספק שאחרי פרשת פולארד, ישראל אינה נוקטת כל פעולת ריגול בארה"ב. אני משוכנע, שברור לכל מקבל ההחלטות בישראל, שהמחיר של ריגול ישראלי בארה"ב, גדול יותר מכל תועלת שהוא עשוי להניב.

דומני שהפצת סיפורי הריגול, נובעת ממקורות אנטי ישראליים ואנטישמיים, הרוצים להזיק ליחסים בין המדינות, ואולי גם להכשיל את עסקת פולארד.

הטענה של מפיצי הסיפורים הללו, על כך שישראל מרשה לעצמה לרגל בשל היחס הסלחני שבו מתקבל ריגול ישראל ממש מגוחכת לנוכח פרשת פולארד, המוכיחה את ההיפך. עצם הטענה הזאת, מעידה על המוטיבציה האנטישמית העומדת מאחורי הסיפור.

ומעבר לכך, יש מידה רבה בצביעות בקובלנה כזאת, גם אילו היה בה אמת, מאחר שארה"ב מרגלת ללא מעצורים ועכבות אחרי כל ידידותיה ובהן ישראל.

* אל רשימת אתרי המורשת בהם הכירה הממשלה, יש לצרף בדחיפות את יקב "כרמל" בראשון לציון, שתאוות הבצע של כרישי הנדל"ן ושל בעלי היקב, עלולים להביא להריסתו ולבניית רב קומות תחתיו. אם חלילה המיזם יתבצע, תהיה זו בכיה לדורות כמו הקמת מגדל שלום על חורבות גימנסיה הרצליה ההיסטורית. היקב, בן כ-130 השנים, הוא מיסודות ההתיישבות הציונית. הוא מיסודות העלייה הראשונה ומושבותיה. הוא היווה מקום עבודה של רבים מחלוצי העלייה השנייה – ידוע שא.ד. גורדון שעבד בו התפטר, במחאה על כך שאחד המנהלים סטר על לחיו של חברו, שלמה צמח. מדינת ישראל חייבת לכבד את עברה, את מורשתה, את אתריה.

לא אחת נערכות חפירות הצלה לפני הקמת מיזם בנייה חדש. במקרה זה אין צורך בחפירה, האתר גלוי וידוע. מה שנדרש כאן, זו החלטת הצלה של ממשלת ישראל. מן הראוי לשמר את המקום כאתר מורשת; למשל כמוזיאון לתולדות ענף היין והגפן בישראל. 

* אחד המסמכים המעוותים ביותר בקמפיין הדה-לגיטימציה לישראל, הוא "מחקר" שכתבה במסגרת לימודיה לתואר שני בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת ת"א ניצן טל, שכותרתו: "גבולות הכיבוש – נדירותו של אונס צבאי בסכסוך הישראלי פלשתינאי". ב"מחקר" מנסה ניצן להסביר את התופעה הייחודית לצה"ל – חייליו אינם אונסים את נשות האויב במלחמה. ומה היתה מסקנתה – שהסיבה לכך היא גזענות. הפלשתינאים עברו תהליך כה קיצוני של דה-הומניזציה בעינינו, עד כדי כך שאיננו רואים בהם בני אדם, ואיך אפשר לאנוס את מי שאינה אנושית?

מדהים. אך מה שמדהים אף יותר, הוא שאורי אבנרי אימץ את ה"תאוריה" הזו. אני קורא כעת את האוטוביוגרפיה שלו "אופטימי", שחלקה הראשון יצא לאור לאחרונה. הספר מרתק, ובעיקר הפרקים הנוגעים למלחמת השחרור, בה השתתף כלוחם ונפצע. והנה, גם הוא מספר שחיילי צה"ל לא אנסו נשים ערביות, ומספק אותו "הסבר": "האמת היא שבכל המלחמה לא שמעתי ולו על מקרה אחד של אונס. יש הטוענים שהיו במקומות אחרים. אצלנו, על כל פנים, זה נראה בלתי אפשרי. לאו דווקא מטעמי מוסר, אלא מטעמים של בוז גזעני. הגברים והנשים בכפרים הערביים נחשבו מלוכלכים" (ע' 232).

איזה גזענים אנחנו. לא כמו הערבים שביצעו את הטבח בחברון בתרפ"ט, שהיו הומאניסטים, אוהבי אדם, שוחרי שלום, מאמינים באחוות עמים, באהבה ללא גבולות, בשוויון ערך האדם, ולכן ביצעו מעשי אונס אכזריים. וכמוהם עורכי הפוגרומים ביהודים ברוסיה, כמתואר בשירו של ביאליק "בעיר ההריגה". וכמוהם צבאות כובשים לאורך ההיסטוריה. וכך צבא יפן שחטף אלפי סיניות להיות שפחות מין לשירות חייליו. וכך הצבא הסובייטי שאִפְשר ללוחמיו לאנוס אלפי נשים גרמניות במלחמת העולם השנייה. הנאצים, כידוע, סלדו מגזענות, ולכן הם אנסו נשים יהודיות, ביצעו בהן התעללות מינית, כפו על רבות מהן לשרתם כשפחות מין. 

כל אלה לא היו גזענים, ומן הראוי שצה"ל הגזען ייקח מהם דוגמה ויתקן את דרכיו.

* מעניין מה תהיינה מסקנות "מחקר" מדעי על השאלה – למה אין ליהודים זנב?

* אני רק שאלה. עם איזה צד בסכסוך במזה"ת מזוהים חוטפי הילדות בניגריה?

* משאלי העם במזרח אוקראינה, מצביעים על רצונם של אזרחי אוקראינה ממוצא רוסי למימוש פוליטי של זהותם הלאומית. כך היה גם ביוגוסלביה לשעבר. בספטמבר הקרוב יתקיים משאל עם בסקוטלנד על היפרדות מבריטניה הגדולה. חודשיים לאחר מכן יתקיים משאל עם בקטלוניה על היפרדות מספרד. לפני חודשיים הצביעו 89% מתושבי ונציה על הפרדות מאיטליה.

לתשומת לבם של המאמינים שתם עידן הלאומיות, והאיחוד האירופי הוא הקדימון של התהליך הדטרמיניסטי – שלטון עולמי קוסמופוליטי של התאגידים הגדולים.

* ביד הלשון: בפינתנו הקודמת עסקנו בגלגולי הביטוי "הפנקס פתוח והיד רושמת" – מהמשנה ("והיד כותבת"), דרך לוי אשכול ועד "גבעת חלפון אינה עונה" ("היד פתוח והפנקס רושמת").

אם אשכול מזוהה עם הפנקס בזכות אמרה זו, הרי שרעו, שותפו ושר האוצר בממשלתו פנחס ספיר מזוהה עם הפנקס בזכות הפנקס השחור המיתולוגי, שאותו נשא תדיר בכיסו ובו ניהל את המשק הישראלי.

ומהו, בכלל פנקס?

מקור המילה, כמו מילים נוספות שהתמזגו בלשון חז"ל בתקופה ההלניסטית, הוא מיוונית, ומשמעותה – לוח כתיבה.

2. על מה נכתב השיר "שני אלונים"

במאמרו "מוטיב הזמן האבוד בשירתו של נתן יונתן (חב"ע 941), כתב משה שפריר שהשיר "שני אלונים" הוא שיר קינה קלאסי שנכתב על בנו של יונתן, ליאור, שנפל במלחמת יום הכיפורים.

אולם השיר הזה נכתב 15 שנים טרם נפילתו של ליאור ופורסם בעיתון "משמר לילדים" (עיתון הילדים של "על המשמר" – בטאון מפ"ם, "השומר הצעיר" והקיבוץ הארצי) ב-9.12.58.

השיר לא נכתב כאלגוריה, אלא פשוטו כמשמעו – כקינה על שני עצי אלון בקיבוצו, יפים וחסונים, שנגדעו.

לאחר נפילתם של ליאור בנו וחברו לטנק אמנון שפירא, קיבל השיר משמעות טרגית חדשה. נתן יונתן שייך את השיר לנפילת בנו וחברו, ובספר "שירים על אדמה ומים" הקדיש אותו "לזכר אמנון, חבר של ליאור."

בדומה לשירו "זמר לבני", אותו כתב לליאור בילדותו, כך גם "שני אלונים" התפרסם מחדש במשמעותו הטרגית. במקור, השיר נכתב על פי מנגינה רוסית, מנגינת השיר "עץ חוזרר דק", ולאחר המלחמה הולחן מחדש בידי גידי קורן ובוצע בפי "האחים והאחיות".

3. האם ישראל היא מדינה מושחתת?

חלום בלהות חלמתי. ובחלומי, ארגון פשע השתלט על מדינת ישראל. לתפקיד הנשיא מונה אנס סדרתי. לתפקיד ראש הממשלה מונה מקבל שוחד. לתפקיד המשנה לראש הממשלה ושר המשפטים מונה עבריין מין. לתפקיד שר האוצר מונה גנב. לתפקיד השר לביטחון פנים מונה אדם שהעיד עדות שקר. לרמטכ"ל מונה... טוב, זה רק לכאורה. ולרב הראשי... לכאורה...

התעוררתי שטוף זיעה, ונרגעתי. לא. במדינת ישראל? לא יעלה על הדעת.

ובכן, ארגון פשע לא השתלט על מדינת ישראל. ובכל זאת, נשיא, ראש ממשלה, שר אוצר עבריינים, עבריינים קשים... זה לא עניין של מה בכך. האם ישראל היא מדינה מושחתת?

הדוגמאות שהצגתי אינן מאפשרות לדחות על הסף את הטענה הזאת. אך זה רק צד אחד של המטבע. צידו השני של המטבע, הוא אופן ההתמודדות של החברה הישראלית עם התופעה.

שחיתות היא רקב. כאשר הרקב פשה בחברה והרקיב אותה מן היסוד, קשה עד בלתי אפשרי להתמודד עם התופעה. אין כוחות התנגדות. אצלנו, יש לציין, המצב רחוק מאוד מן התיאור הזה.

כאשר ראש הממשלה, אף שהיה חמוש בסוללה של הטובים בפרקליטי הצמרת ובסוללה של יחצ"נים ודוברים, נחקר כאחד האדם, הואשם כאחד האדם, הורשע כאחד האדם וירצה את העונש הראוי לפשעיו – זוהי הוכחה לכוח ההתנגדות של החברה הישראלית, הנחושה לבער את נגע השחיתות. כאשר האנס הסדרתי שטימא את בית הנשיא, מרצה מאסר ממושך ללא כל פריבילגיה בגין התפקיד הממלכתי הרם בו כיהן, אף שגם הוא היה מזוין בסוללה דומה, שעבדה שעות נוספות בהכפשות והשמצות חסרות בושה של קורבנותיו, אף זו הוכחה לכוח ההתנגדות של החברה הישראלית.

אולם אין זה מאבק קל. כאשר עיתון גדול וחשוב כ"ידיעות אחרונות" והאתר שלו ynet מלווה את הפרשה כעיתון הבית של אולמרט, זהו כוח שלילי, המחזק את הצד הלא נכון במאבק על השחיתות.

כאשר הפושע אריה דרעי, בן דמותו של אולמרט, חוזר להיות ראש מפלגה בישראל והמערכת הפוליטית והתקשורתית מקבלת זאת כמובן מאליו, בטענה שהאיש "החזיר את חובו לחברה" ועכשיו הוא כשר וטהור, זהו דווקא סימן לריקבון חברתי. הרי על פי אותה אמת מידה, השופט דן כהן, שהורשע אף הוא בנטילת שוחד, יוכל לחזור לכס המשפט למחרת ריצוי עונשו, הרי הוא החזיר את חובו לחברה.

גם גורמי אכיפת החוק לא תמיד נחושים במאבקם בשחיתות. איני שותף להתפעלות מן ההישג הגדול, כביכול, שבעסקת הטיעון עם ראש עיריית בת ים לשעבר, שלומי לחיאני. הטענה, שעצם הודאתו בעבירות מסוימות, בניגוד להכחשותיו הנמרצות עד כה, היא הישג גדול, אינה נכונה. אם האיש לקח שוחד, וייענש על עבירה פחותה באופן משמעותי, זו אינה נחישות במאבק בשחיתות.

למיטב הכרתי, אין מקום לעסקאות טיעון עם נבחרי ציבור. האינטרס הציבורי מחייב נחישות למצות את ההליכים ולהגיע לחקר האמת. הנה, בן כספית, מבכירי העיתונאים בישראל, כותב בעקבות עסקת הטיעון, שההר הוליד עכבר, והנה הוכח שבמקום להיאבק בדקירות במועדונים המשטרה מכלה את כוחותיה בחיטוט קדחתני שנועד להרשיע אישי ציבור, ומה יוצא מכך בסוף? איזו עבירה אמורפית של הפרת אמונים... בן כספית הוא משפיען, הוא מעצב דעת קהל. ציבור רחב קורא את הדברים, וחלקו לפחות סבור ש... יש משהו בזה. טענות כאלו מחלחלות, מכרסמות. כאשר קהות שיניו של כלב השמירה של הדמוקרטיה, זו בעיה. עסקאות טיעון עם אישי ציבור, מסייעות לכך.

דרושה נחישות במאבק בשחיתות, כדי שישראל לא תידרדר ולא תהיה מדינה מושחתת. לכן, השופט דוד רוזן, שהרשיע את אולמרט ושותפיו וגזר את דינם במלוא החומרה, והביע בצורה הברורה ביותר את שאט הנפש ממעשיהם תרם למלחמה בשחיתות תרומה שלא תסולא בפז. דוד רוזן הוא גיבור לאומי.

* * *

רוֹן גֵּרָא

לָלֶכֶת עַל בְּהוֹנוֹת

לֵאָה גּוֹלְדְבֶּרְג אוֹמֶרֶת:

"עַל בְּהוֹנוֹת רַגְלַיִם בִּזְהִירוּת

לָלֶכֶת מִסָּבִיב לְשַׁלְוַתְכֶם..."

אַט אַט אַתָּה לוֹמֵד לֹא לְהָעִיר

חָבֵר בַּלֵּילוֹת,

לֹא לְהַטְרִיד יְלָדִים

רַק לְהַנְצִיחַ הַכֹּל בְּאֵיזֶה

דְּיוֹ סְתָרִים.

אַט אַט אַתָּה מְנַסֶּה לִנְשֹׁם עָמֹק

עָמֹק

לְזַהוֹת חֲרָדוֹת,

לָשִׂים בַּפֶּה אֶת הַמַּנְטְרָה שֶׁאַתָּה

לַחֲלוּטִין לֹא מַאֲמִין בָּהּ:

"אֲנִי יָכוֹל."

אַתָּה קוֹרֵא אֶת סֶנֵקָה וְאַתָּה

מְשַׁנֵּן:

"אָסוּר לִכְעֹס."

אֲבָל אַתָּה מַמְשִׁיךְ לִדְאֹג

מִתְמַסֵּר לָעַצְלוּת הָרְפוּיָה

שֶׁל הַמַּחֲלָה,

וּמִתְעוֹרֵר בִּתְזָזִיּוֹת

* * *

יהודה דרורי

1. "טרמפיסטים" והכוכב האמיתי

מיד בהינתן גזר הדין של אהוד אולמרט, יצאו כל כלי התקשורת בכתבות ענק כאשר הם מראיינים את כל המי-ומי שהיה לו קשר להרשעת אולמרט. בין כל המרואיינים זיהיתי לא מעט "טרמפיסטים", כאלה שנדחקו למצלמת הטלוויזיה או למיקרופון וסיפרו איך בגללם כביכול תפסו את אולמרט בקלקלתו, ונראה כאילו הגיבורים האמיתיים נשכחו...

כמי שהיה שותף להקמת "אמיתי" (ועד היום מסייע לאומ"ץ) אני לא מכיר מישהו שפעל לחשוף את מעלליו של אולמרט מאז 1970 (!) יותר מהעיתונאי אריה אבנרי שהיה בשנים ההן וברצף עד היום, התחקירן הראשי ב"ידיעות אחרונות". יותר מאוחר הצטרפו לתחקירים משמעותיים בתקשורת גם מרדכי גילת ויואב יצחק ולכן כל הכבוד על עמידתם האמיצה והנחושה של אלו.

אני פשוט לא יכול להעלות בדעתי מי עוד היה אמיץ לצאת נגד אולמרט שהיה כוחני ונקמני נגד כל מי שניסה לכתוב עליו.

אחד העיתונאים המשפיעים בשעתו, דן מרגלית, היה ידיד נפש של אולמרט ותמך בו במאמרים וזאת עד לפני כמה שנים שאז נוכח בטעותו, ויצא נגד אהוד.

מכיוון אחר, אמנון דנקנר כעיתונאי וכעורך "מעריב" – גם הוא נימנה עם חסידיו השוטים של אולמרט... אגב, לא מצאתי את ה"תנועה לאיכות השלטון" ב-30 שנות קיומה, ביציאה רצינית לחשיפה של איזו מעלילות אולמרט... (היום הג'ינג'י מתראיין כגיבור התקשורת בנושא..) – אני מזכיר שוב שאולמרט דאג ליצור סביבו חומה של יחצ"נים ואנשי תקשורת שנהנו מרוחב ליבו, ואילו היתר פשוט פחדו ממנו.

תקצר היריעה פה מלתאר את כל הכשלים והתחמנויות של אולמרט במשך 45 שנה (!) על חשבון המדינה וניצול המפלגות הרבות בהן פעל – לכן אני מציע לכל קורא מאמר זה אשר מבקש לדעת על מעלליו המרובים, לנסות ולקרוא עליו באתר של אריה אבנרי שם מצוי ספרו "זעקי ארץ-מושחתת" (ספר שאזל כליל בחנויות הספרים) – ספר שידהים את הקורא למצוא בכמה עשרות אירועים מככב אהוד אולמרט – אירועים שבדרך המעטה אינם מחמיאים לו...

לפיכך, לאחר מאבק של יותר מ-40 שנה, וחשיפה אחר חשיפה – אין לי כל ספק שאריה אבנרי הוא הכוכב האמיתי בכל פרשת הנפילה המבורכת הזו של אהוד אולמרט.

2. אירו-ביזיון

לנוכח מה שהתרחש באיירויזיון האחרון, כאשר השיר הישראלי זכה  במשאל בין המשלחות השונות כשיר הטוב ביותר לפני חצי הגמר. אני מביא שוב מאמר שלי מלפני מיספר שנים בנושא להוכיח ששום דבר בעצם לא השתנה לגבינו למעט בחירה גועלית בשיר של השנה.

במאמר שכתבתי עמד להופיע כנציגנו באירויזיון הראל סקעת. כתבתי אז ששלחנו אותו לקו-האש הראשון של המדינה לשיר שיר יפה מול חומות השנאה, הקנאה והאנטישמיות של אירופה. אמנם לא כולנו חשבנו שזה השיר הכי טוב, אבל, לפי מרבית המומחים למוזיקה האירופאים, לשיר שלו היה סיכוי להגיע גבוה ואפילו  לזכות. (הוא הגיע אגב למקום ה-14...)

כתבתי שהמוזיקה פה שווה לאפס, הכול פוליטיקה ולכן לא היה לו כל סיכוי מול הקליקות של אירופה כמו רוסיה וכל כנופיית המדינות שמסביבה, מאוקראינה וגאורגיה ועד אזרביג'אן, מולדבה, בלרוס, לטביה,  וכו'.

 הזכרתי את הקליקה הבלקנית, שרק עכשיו אולי יצאה מביצת הפרימיטיביות הפוליטית, בראשות סרביה וקרואטיה, מונטנגרו, בוסניה-הרצגובינה, סלובניה ומקדוניה, המצביעות אחת למען השנייה ולא חשוב כמה מחורבן הוא השיר.

שלוש המדינות הבלטיות פועלות כמובן לפי העיקרון של אחת למען השלוש והשלוש למען האחת (וגם לא שוכחות את אימא רוסיה ואבא גרמניה).

חמש הסקנדינביות, הנאורות כביכול, גם הן מפגינות את הניטרליות הידועה לשמצה שלהן וכולן שומרות על "סולידריות צפונית" מגעילה ויהיה השיר מכוער ככל שיהיה...

המיעוטים המוסלמיים המפחידים בגרמניה, צרפת, ספרד, בלגיה, דנמרק ושבדיה יצביעו רק לשיר של מדינה מוסלמית כטורקיה או אלבניה, וכבר הזכרנו את אותה סולידריות חולנית ומשונה ששרדה בגוש הקומוניסטי לשעבר (הן בינן לבין עצמן, והן בהצבעה של עבד נרצע ל"אמא רוסיה"...)

אסור לנו לשכוח את אפקט ההצבעה למדינות שכנות (או בעלות שפה משותפת) כמו בין ספרד לפורטוגל, צרפת שוויץ ובלגיה. נזכור את קפריסין למען יוון, ויוון למען קפריסין, אנגליה תומכת במלטה, ואז מלטה תמיד למען אנגליה, בקיצור: לא היה להראל כל סיכוי לנצח מלכתחילה.

פעם , לפני כ-30 שנה, היתה קצת הגינות באירוויזיון וניסו לבחור לפי הפופולריות של השיר עצמו, היום אירופה הפכה לשוק עם פי-שתים מדינות שרובן אינן בדיוק מפותחות מבחינה תרבותית אובייקטיבית, והפוליטיקה כיום משדרת משם בקביעות אי הגינות בסיסית בכל שטח, בייחוד כלפי ישראל.

זה משגע את כל האנטישמים בעולם שישראל יוצאת טובה במשהו... אומרים לי יודעי דבר שזה קשור ליחסי-הציבור שלנו בחו"ל... בולשיט! – אם היינו רוצים לדאוג שההופעה של ישראל בתחרות תהיה לטובת יחסי הציבור של מדינת ישראל, היינו צריכים לשלוח את מקהלת הסתדרות הגננות שתשיר את "התקווה" עם הרבה דגלי כחול-לבן ברקע זה היה מספיק... אולי את דנה אינטרנשיונל עם שפם... הדבר אולי לא היה זוכה במקום ראשון אבל לבטח היה נראה מכובד ליחצ"ני משרד החוץ.

* * *

דניאל כהן-שגיא

שירים

נעליים חדשות ומקסימות

"כָּל הֶעָמָל בְּכָל הַגִּילָאִים,

כָּל הַנֶּאֱמָנוּת, כָּל הַהַשְׁרָאָה, כָּל תְּבוּנַת הַצָּהֳרַיִם שֶׁל הַמִּין הָאֱנוֹשִׁי

נִדּוֹנִים לכְלָיָה" כָּתַב בֶּרְטְרַנְד רָאסֶל.

אִם זֶה נָכוֹן, אָז מָה הַטַּעַם חֲבֵרִים?

אִיש מֵכִין לו אֲרוּחָה

הוּא מַרְתִּיחַ מַים

מֵכִין בֵּיצָה

הוּא לָבוּשׁ בִּבְגָדִים וְנַעֲלַיִם

שֶׁקָּנָה לְעַצְמוֹ

הוּא אוֹמֵר לִי לִקְרֹא אֶת וו.ה. אוֹדֶן:

Time will say nothing but I told you so

Time only knows the price we have to pay

דּוֹדָה אֶתְל

מֵתָה בַּחֹדֶשׁ שֶׁעָבַר

הִיא הָיְתָה בַּת שְׁמוֹנִים וָשֵׁשׁ.

הִיא הִתְאַהֲבָה בְּאִיתָמָר אַשְׁכְּנַזִּי

מְשׁוֹרֵר  מֻכְשָׁר

שֶׁיָּשַׁב בְּכִסֵּא גַּלְגַּלִּים

אֲבָל לָהּ לֹא הָיָה אִכְפַּת.

לִקְרַאת הַסּוֹף

כְּשֶׁהָיָה לָהּ אַלְצְהַיְמֶר

הִיא שִׁלְּמָה לָרוֹפֵא

בְּמַסְטִיקִים לְלֹא סֻכָּר

לְאַט לְאַט מָנְתָה אוֹתָם בְּכַף יָדוֹ

בְּקוֹל רָם.

הָלַכְתִּי לְבַקֵּר זַמֶּרֶת  בַּת תִּשְׁעִים וָשֶׁבַע

הַמִּתְגּוֹרֶרֶת בִּסְטוּדְיוֹ רָעוּעַ

וְהִיא עוֹד מוֹפִיעָה פֹּה וָשָׁם  

וְשָׁרָה אֶת "הָאִישׁ שֶׁאָהַבְתִּי."

"בָּאָמָּנוּת אין בִּטָּחוֹן נֶגֶד שִׁגָּעוֹן"

הִיא אוֹמֶרֶת

אֲנִי הוֹלֵךְ הַבַּיְתָה לְכַבֵּס כְּבִיסָה.

שָׁמַעְתִּי אֶת הַקַּנְטָטָה שֶׁל בָּאךְ

Ich habe genug

פַּעַם חָשַׁבְתִּי שֶׁמַּשְׁמָעוּתָהּ עֲזֹב אוֹתִי לָמוּת

אֲבָל טָעִיתִי

כִּי זֶה אוֹמֵר 

יֵשׁ לִי מַסְפִּיק

וְזֶה לַאֲמִתּוֹ שֶׁל דָּבָר נָכוֹן

אֲבָל מָחָר

אֶקְנֶה לִי זוּג נַעֲלַיִם

חֲדָשׁות

וּמַקְסִימוֹת.

תראה את הרחוב והמהלכים בו

תִּרְאֶה אֶת הָרְחוֹב וְהַמְּהַלְּכִים בּוֹ

וְאֵיךְ הֵם מְפַנְּקִים אוֹתוֹ

עוֹד מְעַט הֵם יַחְלְפוּ

יְלָדִים שֶׁגָּדְלוּ

וְאִמָּא וְאַבָּא שֶׁהָיוּ.

תִּרְאֶה אֶת הָרְחוֹב וְהַמְּהַלְּכִים בּוֹ

וְאֶת כָּל אֶחָד שֶׁמּוֹנִים בּוֹ,

שְׁמַע אֶת הַהִמְהוּמִים, הָרִטּוּנִים 

וְהָרְכִילֻיּוֹת בְּפִתְחֵי הַדְּלָתוֹת וְהַמְּבוֹאוֹת.

הַמְתֵּן לְאֻמָּנֵי הַשִּׁפּוּצִים שֶׁהִתְעַכְּבוּ,

בִּמְהֵרָה גַּם מוֹדְעוֹת הָאֲבֵלִים יֻדְבְּקוּ.

תִּרְאֶה אֶת הָרְחוֹב וְהַמְּהַלְּכִים בּוֹ

וְאֵיךְ הֵם גּוֹלְשִׁים בּוֹ

מִן הַפִּנָּה הָעֲגֻלָּה

מִיַּרְכְּתֵי הָרְחָבָה הַמְּלֵאָה

יוֹרְדִים אֶל הַיָּם, מַמְתִּינִים בְּרַמְזוֹר

וְכָל הַזְּמַן צוֹעֲדִים בַּעֲקַלָּתוֹן

מַחְזוֹר אַחַר מַחְזוֹר.

תִּרְאֶה אֶת הָרְחוֹב וְאֶת אֵלֶּה שֶׁהָלְכוּ בּוֹ

לֹא מַשְׁאִירִים דָּבָר לַמְּהַלְּכִים בּוֹ

תִּרְאֶה אֶת הָרְחוֹב שֶׁהַחַיִּים עַל כָּל מֵימִיּוּתָם

הֵם הָעִקָּר בּוֹ

כָּל דָּבָר זוּלָתוֹ

זָר לוֹ.

* * *

אלי מייזליש

מעמדה של ישראל איתן

כי היא נבנית על-פי תהליכים אזרחיים

איני פוליטיקאי שכל הזמן חייב להסביר את עצמו, את עמדתו האישית ואת עמדת תנועתו. הרי בכל העתים מותקפים מדינאים ופוליטיקאים בידי התקשרות או על ידי המון שאינו בצד תנועתו.

לכן איני חייב לאיש מאומה, מפני שאני איש פרטי וגם לא מפורסם כפרופסור שיש לו תמיד טור באיזה עיתון או כתב-עת, או במת-דיון באקדמיה או ב'שבת תרבות', לי אין כלום מכל זה; אין לי טור, ואיני מדינאי הקופץ תדיר לוושינגטון לשיחה עם חברי קונגרס.

למרות מינוסים אלה, יש לי דווקא פלוס עדיף על רוב המדינאים: יש לי השכלה ספציפית בנושא תהליכים היסטוריים, ועבודותיי זכו לשבחים, כך מיספר הרצאות באותו עניין. וזה העניין: מהו תהליך היסטורי? ממתי הוא מתחיל והאם יש לו סוף.

אז הנה העובדות; מוסוליני באיטליה, ודקה אחריו היטלר בגרמניה, או במקביל אליו סטלין, או מי שאיחר אחר שניהם, פרנקו בספרד, אלה וגם אחרים כמותם, ניסו להניע תהליכים בכוח הזרוע, בכוח הנשק ולא בבניית תשתית אידאית בציבור הרחב. זה מחזיק כמו מים בביצה – עד שהמים מתאדים. תלוי בגודל הביצה.

כבר ב-1979, פרסמתי מאמר בכתב-עת לא ידוע, שמאז נסגר: "מי מפחד מהפלשתינאים?" ובו הסבר לכֶּשֶל ידוע מראש של בניית תהליך אלים עם הקלצ'ניקוב ביד –  ועל כן הוא יידעך וייכשל. וכל עוד יהיה רובה אחד לא-חוקי לשימוש לרצח טרוריסטי אצל מישהו בעם הפלסטיני, הם לא ישיגו מאומה. ולעולם הם לא יתפרקו מנשקם – אפילו כשיקימו מדינת-דמה. כי לעולם לא יהיה להם לייצר כוח של 3 חטיבות שיריון כמו אלה השומרות על ארמון המלך בעמאן – למשל. ישראל לא תרשה להם לעולם להכניס טנק אחד לגדה. ועל כן, הם נכשלים מזה יותר ממאה שנים לבנות כוח פוליטי מונהג בידי תנועה אידאית. כי תחילה מדבר שם מר תת-מקלע.

לעומת זאת, ישראל נבנתה מיד בידי תהליכים ארוכי טווח של מנהיגות שראתה את ההשכלה בפתח יצירתה. הטכניון והאוניברסיטה העברית וכך הלאה כל השאר. שניים אלה ייצרו תשתית ראשונית לגידוּר הנַחַל בו זרם התהליך הציוני; ההתיישבות. כל מה שמדינה אחרת באירופה בנתה ב-300 או 500 שנים אנו בנינו מיד ב-10 או 20 שנה. וכל זאת תחת מטר היריות שלא פסקו כל-העת מרובים ערבים מעבר לפרדס או שיח הצברים. ואם לא ירו, אין לך לילה שלא באו לגנוב בהמות או רכוש, או להשחית שדות, או לשרוף יערות. כך הם ייצרו את האנטגוניזם הבסיסי כלפיהם, שיצר אנטי-ערביות, היעדר אמון בשיחות פיוס, היעדר אמון בחתימת הסכמים שנאלצנו בעל כורחנו מעת לעת לחתום.

ההתיישבות לא כללה רק בניית כפרים ומושבים או ערים גדולות כמו תל-אביב, אלא ובעיקר בניית תשתית מדעית שתוכל ליצור עצמה כלכלית לעומתית כלפי כל חרם [הנפט למשל בשנים 1973-4] ובעיקר לעומת התקציב הצבאי שהחרים למעשה את כל רזרוות האוצר.

כך, עם עוצמה פיננסית שגברה משנה לשנה נומינלית ולא יחסית, יכול היה המשק הישראלי להגיע עכשיו לשיא של כל הזמנים עם תל"ג ותמ"ג פר-נפש, העולה כבר על מרבית מדינות אירופה.

אמנם צרי מוחין השואפים לגדולות ללא נימוק הגיוני, מתבכיינים ש'עדיין' אנו מפגרים באי-שיוויון והעשירים עשירים והעניים עניים וחובה להשוות בין הקצוות. אלא שמשק מודרני ועצמאי אינו נתון למרות גבאי בתי-כנסת החיים על תרומות העולה לתורה, כי מי שמרוויח יודע למה הוא מרוויח. ומי שמפסיד גם יודע, אלא שעומד בפתח העסק ופושט יד או רגל ולא מוכן לתת את הדין.

המזל שלנו, שאלה הם מתי מעט. והמדינה כיום צועדת בבטחה ומשייטת בדרך הנכונה באותו נתיב שהתהליך הראשוני הִתווה; להרבות השכלה, להוסיף עוד מהנדסים למעגל הייצור, להמציא עוד פטנטים עולמיים כדי לקשור את העולם אלינו בעת מבחן – מבחן המציאות. מבחן קבוע של בניית תשתית אזרחית ולא כפי שהערבים נוהגים – ירי על יהודים.

מזלה של המדינה, שעדיין היא בשלבי התבגרותה, וכמו כל מתבגר היא  זקוקה ל'אח גדול' – אח, עם עתודות של העם היהודי המבוסס בגולה, בתקווה  שיגיעו הנה, לחזק, לתמוך, ללמד להיות משענת איתנה ולדעת כי אין אנו לבד. ואכן, אפילו אם עלו ארצה מארה"ב מאז קום המדינה רק מעט יותר מ-100 אלף עולים, כל שנה ושנה עולים יותר ויותר, אבל חלקו הגדול של העם איתנו בליבו ותומך בנו בעת הצורך ככל יכולתו והבנתו [שלפעמים היא דלה לצערנו].

ואילו הפלסטינים, בניגוד גדול אלינו, אינם זוכים לתמיכת אף 'אח גדול' שלהם, לא הנסיכים מהמפרץ ולא עמי צפון אפריקה הערביים ועל-כן הם בעמדת פיגור. יתרה מזו, ערביי ארצות ערב, מזניחים את הפלסטינים וחלק מהם, כמו ההנהגה המצרית, פשוט מתעבת את הפלסטינים בעיקר את פלג החמס בעזה, שבימים אלה כמעט תם ונשלם הריסת כל מאות המנהרות מסיני לרצועה.

על כן, הסיכוי היחידי שהפלסטינים יכולים לזכות בג'סטה כלשהי היא רק מישראל, אבל ובתנאי שהם יחדלו לגמרי מטרור כלפינו, או הסתה או הליכת רכיל כלפינו בחו"ל – אצל שונאי עמנו. אבל הם פשוט אינם רוצים בזה, ומתעקשים להשניא את עצמם עלינו בפעילויות נקמניות קטנוניות לאורך שנים. והם אינם מוכנים ורוצים להודות שהם הובסו לכל אורך הדרך וכל פעילות מצידם כמו חטיפת חייל או רצח נוסעת תמימה, מעורר אצלם תחושת 'ניצחון'.

הם אינם יודעים להודות, כי מיום ליום אנו הופכים למעצמה אדירה בקנה מדה בינלאומי; מיישוב קטן ומוזנח לאחת המדינות המתקדמות בעולם ועוד ידינו ממשיכים בעשייה עתידנית כמו שילוח לוויינים לחלל.

איני מוכן לרגע לדון באנשים אצלנו שדואגים בכל יום ויום לקלקל את החגיגה מעל דפי עיתוניהם, כי הם פוגעים רק בעצמם ובייאושם הם קוראים קריאות "הצילו" אל הגויים להחרים אותנו. התנהגות זו לא ראה עם אחר מאז בריאת העולם.

העובדות מספרות את האמת: המדינה שלנו הולכת מחיל אל חיל וזו רק ההתחלה, כי צפוי לנו, לא במרחק רב, תחרות על אליפות העולם: "המדינה המשגשגת ביותר." הקונסטרוקציה הסודית שלנו: החברה הישראלית, המשַמֶרֶת סולידריות חברתית-לאומית לא רק בימי מלחמה אלא בכל יום ויום ובימי זיכרון ועצמאות, היא-היא התשתית החברתית המייצרת חומה איתנה מול כל איום.

מילים אלה באות להביע את האמת מול התופעה המתועבת של חבורות המשמיצים והמוציאים דיבת הארץ. עיניהם כלות מראות כיצד השגשוג מכלה את המסכנות שארץ זו שַרְצָה בה ביום היוולדה, כשלא היה גרוש בקופה לקנות תחמושת לרובים. כיום? החייל הישראלי מצוייד בנשק הכי מודרני, תוצרת הארץ, בנשק האישי וברכב השריון, ולולי שטניקר אמריקאי, גם חיל-אוויר היה תוצרת הארץ עם הלביא.

אין אנו עם יוצר כזבים. היישוב היהודי, שהחל לחזור לארצו לפני יותר מ-100 שנים, בנה ארץ לתפארת, שהפכה לא מזמן למעצמה אדירה – וזאת כי הלך בנתיבי האמת  ששום שקרן ערבי לא יוכל לה.            

* * *

נעמן כהן

תאוות הבצע והכבוד של קלויזנר-עוז

בגיליון חגיגי של "הארץ" שהוקדש ליום הולדתו ה-70 של הסופר עמוס קלויזנר-עוז, הוכתר קלויזנר-עוז בתואר "האדמו"ר של השמאל". "המצפון של השמאל" ("הארץ", גלריה, 8.4.09).

לאחרונה הוציא "המצפון של השמאל" עמוס קלויזנר-עוז עם בתו פניה-קלויזנר-עוז-זלצברגר ספר משותף בשם "יהודים ומילים". בספר מנסים האב ובתו להדגיש את חשיבות המילים בתרבות היהודית.

דומה שמעולם לא היתה הוכחה לזילות של מילים יותר מאשר מילותיו האחרונות של קלויזנר-עוז: "רצינו להיות עם כמו כל העמים. קיווינו שיבוא יום שיהיה גנב עברי ותהיה זונה עברייה. יש לנו גם קבוצות ניאו-נאציות עבריות."

כאן אנחנו נתקלים בבעייה. אם אנשי "תג מחיר" היהודים הכותבים כתבי שטנה, מחבלים במסגדים וברכוש של ערבים הם ניאו-נאצים, הרי אנשי "תג מחיר" הערבים, העושים כל זאת פלוס רצח יהודים הם הרי נאצים של ממש.

האם הגדיר פעם קלויזנר-עוז את החמאס ואת הארגון המוסלמי-הג'יהדיסטי של הפת"ח "השהידים של הקצה" בראשות הרוצח הסדרתי – פושע המלחמה ברגותי, כארגונים נאצים? כמובן שלא. והסיבה לכך ברורה: תאוות הבצע והכבוד.

כדי להגביר כבוד והון מייחל עוז לקבל את פרס נובל. המאבק למען קבלת פרס הנובל המיוחל מחייב את עוז ללחום נגד ה"כיבוש" היהודי. ככל שיקצין את דעותיו יגברו סיכויו לשאת חן בעיני קובעי הפרס. בחינת דבריו מגלה שקיים דמיון מפתיע בין דבריו לאנטישמיות של אמנת ה"חמאס": "המתנחלים," אומר קלויזנר-עוז, הם: "כת משיחית, אטומה ואכזרית, כנופיית גנגסטרים חמושים, פושעים נגד האנושות, סדיסטים, פוגרומיסטים ורוצחים, שהגיחה מתוך פינה אפילה של היהדות... מתוך מרתפי ההתבהמות והסיאוב... על מנת להשליט פולחן דמים צמא ומטורף." ("החיים והשלום", "ידיעות אחרונות" 8.6.1989 ) – ודוק, לגבי ה"חמאס" גם מתנחלי "חולדה", שהשתלטו על שטח שנכבש מהערבים שסולקו ממנו, הם פושעים כאלו...

האמת יש להודות שקלויזנר-עוז צודק. רק בעשיית דה-הומניזציה ליהודים ודה-לגיטימציה למדינת ישראל יגדלו סיכוייו לזכות בפרס הכספי המיוחל. (כיום לא יכול היה עגנון, חבר תנועת "ישראל השלמה", להתקבל בכלל כמועמד לפרס נובל. למזלו של עגנון הועלתה מועמדותו לפני "הכיבוש" היהודי של 67')

ומי האשם בקיומן של "קבוצות ניאו-נאציות" יהודיות אליבא דקלויזנר-עוז? "במצב הזה, ממשיך קלויזנר-עוז, "האשם הוא רק אדם אחד, שמו יאיר לפיד, שבכוחו להפיל את השלטון הזה בכל רגע." – "אני מתכוון שעות וחושב על כל מילה."

קלויזנר-עוז באוטוביוגרפיה הנפלאה שלו "סיפור על אהבה וחושך" מתאר מהו נאציזם אמיתי. תיאור דומה קיים בביוגרפיה הנפלאה לא פחות של יאיר למפל-לפיד "זיכרונות אחרי מותי: סיפורו של יוסף (טומי) לפיד", מביא גם הוא תיאור של הנאצים, אבל בניגוד לקלויזנר-עוז המעניק לגיטימציה לניאו-נאצים או יותר נכון לנאצים הערבים, למפל-לפיד אינו עושה כן, ולכן אין גם סיכוי שיזכה בפרס גתה הגרמני.

כשאלו הם מעשיו ודעותיו, הצגתו כסמל "מצפון השמאל" היא לכל היותר פתטית. ופתטיות זו היא אכן המראה המשקפת את מצב השמאל הישראלי היום. איך אמר אלכסנדר ינאי לשלומציון אשתו? – "אל תתייראי מן הפרושים ולא ממי שאינן פרושים, אלא מן הצבועים שדומים לפרושים, שמעשיהן מעשה זמרי ומבקשים שכר כפנחס" (סוטה כ"ב)

תג מחיר – השתקה

את תופעת תג מחיר יש למגר. בראש ובראשונה יש לתפוס ולעצור את כל הפושעים מפרי החוק יהודים כערבים ועל כולם לתת את הדין.

אבל בנוסף יש לנקוט טקטיקה חדשה והיא השתקה. כשפרסם המשורר והסופר הגרמני גתה את ספרו "ייסורי ורטר הצעיר" המספר על צעיר המתאהב אהבה נכזבת באישה ומתאבד עקב כך, הביא הספר למגיפה של מתאבדים. בצה"ל למשל ידוע שאין לפרסם בעיתונות כתבות על מתאבדים כי עצם הפרסום מעודד אנשים להתאבד.

ככל שמתפרסמות יותר ידיעות על אנשי תג מחיר, ככל שעושים מפעולות אלו יותר רעש, כך הן מתגברות כי הצעירים הפושעים הללו ניזונים מפרסום, ככל שיהיה פחות פרסום תקטן המוטיבציה לעשות את הפשעים הללו. ככל שאותם פושעים לא יראו את עצמם בעיתון, ברדיו, ובטלוויזיה כך תפחת פעילותם. פחות פרסום – פחות תג מחיר.

מה צריך לומר נשיא המדינה לאפיפיור

נשיא המדינה שמעון פרסקי-פרס אמור לקבל את פניו של האפיפיור חורחה מריו ברגוגליו המכונה פרנציסקוס, בביקורו הקרוב בישראל, והנה מה שעליו לומר:

כבוד האפיפיור (פונטיפקס מקסימוס) ברוך בואך לארצו של ישו "ארץ ישראל".

כבוד האפיפיור, לפי אמונתך, אתה ממלא מקומו של פטרוס שהוא ממלא מקומו של ישו עלי אדמות.

כבוד האפיפיור, לפי אמונתך, ישו הוא בן דוד מלך ישראל, ולא צאצא של גוליית הפלישתי, לכן מן הדין, כבוד האפיפיור,  שתקרא לארצו של ישו (כפי שהוא קרא לארצו) "ארץ ישראל" (מתי פרק ב) ולא ארץ פלישתים-פלשתינה-פלסטין.

האם שמעון פרסקי-פרס מווישנבה יאמר את הדברים? מן הסתם לא. פרסקי-פרס יאמר מן הסתם מילים חלולות וחנפות תוך כדי שירת "מה יפית".

רון וייס והפיליסטיניזם

העורך אהוד בן עזר מתרעם כנגדי (בצדק) על שאני חוזר פעמים רבות מדיי על דבריי, מסתבר שלא מספיק. לאחר כל הדברים שחזרתי וכתבתי, שואל אותי החבר רון וייס: 

נעמן כהן במאמרו "אבא של מאזן, השואה וגזענות אנטישמית"(גיליון 940) תוהה כיצד קרה שחוקר הג'נוסייד העולמי – ד"ר אורון, מתעלם לחלוטין משואת יהודי ערב. יואיל נעמן כהן לספר לנו על איזו "שואה" מדובר, כמה יהודים נרצחו ב"שואה" זו, האם ראוי לקרוא לכל רצח המוני שואה, ומדוע אין "שואה" זו נלמדת בבתי הספר בישראל? ("חדשות בן עזר" גיליון 941)

אז בקצרה. שואת יהודי ערב היא חיסול הישוב היהודי ע"י מוחמד, חיסול שמשמש כמודל מוסרי למלחמה לחיסול ישראל והשמדת היהודים ע"י העולם המוסלמי (חייבר חייבר יא יהוד צבא מוחמד עוד ישוב) בשואת זו גורשו ונספו כמה אלפי יהודים, ועד היום לפי החוק ערב חייבת להיות "יודן-ריין".

בעברית המונח "שואה" מציין אסון  והשימוש בו היה רב עוד לפני "השואה" שואת יהודי אירופה. למשל המשורר ביאליק הגדיר העסקת ערבים כ"שואה".

שואת יהודי ערב אינה נלמדת בבתי הספר מטעמים פוליטיים.

וזה הזמן לשאול את החבר וייס האם הצליח סוף סוף במאמציו למצוא ערבי-מוסלמי אחד שאינו גזען, ערבי-מוסלמי שרואה בדברי מוחמד באמנת החמאס לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים גזענות ולא מופת מוסרי.

החבר וייס, אנחנו מחכים שתצליח למצוא. זה הסיכוי היחיד לשלום ולאחוות עמים.

למותר לציין שאפילו דודו אמיתי טרם הצליח למצוא מבין ערביי "הדו-קיום" של גבעת חביבה אפילו ערבי-מוסלמי אחד שאינו גזען.

* * *

צבי י' כסה

מקרה מרטין אינדיק

אירוע מרטין אינדיק הוא מגלה הטמירין של המדיניות הנקוטה ע"י הממשלה. האיש הזה, יהודי, שהיה שגריר ומשתתף שנים בצוות האמריקאי שמנסה לנווט את ישראל להישאר מדינה דמוקרטית שרוב אזרחיה יהודים. בנאום שנשא בוושינגטון על המו"מ ביקר את שני הצדדים בחריפות והפעם העז לגעת בציפור הנפש של הלאומנות היהודית ואמר בבהירות כי עניין ההתנחלויות הוא שהביא את אבו מאזן לנעול את ההשתתפות במו"מ.

ומיד עלה לטלוויזיה השר שטייניץ לגעור גערה גדולה בהתבטאות הלא צודקת על משקל ההתנחלויות בשיבוש המו"מ. והנימוק – אופייני לשיטת ההטייה – הוא (אינדיק) ידע שממשלת ישראל לא מקפיאה את ההתנחלויות. במקום זה היא הסכימה לשחרר אסירים. אבל, אינדיק לא טוען שהוא לא ידע על עמדת הממשלה. הוא טוען – ומציין בבהירות – כי שר השיכון בכוונת מכוון ולא בפעם הראשונה פירסם את המכרזים לאלפי דירות בשטחים ויצר מצב שהפלשתינאים לא יכולים לעמוד במו"מ.

שטייניץ, אף שהוא בדיסציפלינה פילוסוף, מייצג בפוליטיקה את היפוך הפילוסופיה העברית. מה טען אברהם העברי ב"לך לך" שלו מול העולם האלילי? – אתם מחלקים את העולם לנחלאות של אלים שונים, נפרדים בהווייתם. אני קובע: יש עיקרון אחד לעולם וליקום. אל אחד המכליל הכול בכול. כל דבר קשור לכל דבר ורוח האחד הזה היא ההווייה הקיומית.

והנה הפוליטיקה הישראלית – כל חוכמתה היא ההפרדה בין מלכויות: אין קשר בין התנחלות להתקוממות הפלשתינית; אין קשר בין ההתנחלות לסיכויי שלום; אין קשר בין מפעל ההתנחלויות לבין ההבשלה של פורעי תגי-מחיר; גם אין קשר בין גולדשטיין ובין תורת המלך: "האיסור להרוג גוי אינו נובע מעצם היוקר של חייו, שבעצם אינם לגיטימיים כפי שהם."  אין קשר בין המחתרת היהודית שפיגועיה המתוכננים סוכלו לבין מתנחלי יצהר. ואין קשר בין רבנים ידועים ליגאל עמיר ולדיון ביצהר אם מותר לפגוע בחייל. ובכלל אין קשר בין הכיבוש לטרור. היה טרור נגד הבריטים? איך אפשר להשוות! ואין קשר בין שבועת חייל צה"ל להילחם ואף להקריב את חייו להגנת המולדת וחרות ישראל, לבין – עפ"י תשומת לב של מאיר שלו – להפיכת השבועה ע"י הרב הצבאי ביום העצמאות:  "...להקריב את חייו למען השם, העם והארץ."

כל שאני יכול לגלות לשטייניץ, שהוא צעיר, שהמחזור שלי התגייסנו בני 16 ו-17 לפלמ"ח. ז.א. שכל פלשתיני בן 16 הוא טרוריסט בפוטנציה עבורנו ולוחם שיחרור עבורם ורע מאוד כנראה גם בעיני רוב העולם. ואין אלמנט אחד בסיכסוך הקשה איתם שמעורר את הפוטנציאל הזה מאשר ההתנחלויות.

אני יכול לכבד שטייניץ שאומר ביושר: אין לנו ברירה אלא לנהל את הסיכסוך בלי לוותר על א', ב' וג'. ואני מבין שזה מביא את הפלשתינים לתגובות הרעות לנו. אני יודע שיש קשר בין התנחלויות קיימות ומתרחבות לבין המרי והניסיונות של הפלשתינים ללחום בנו באו"מ ובעולם. אבל, ויתורים נוספים מסוכנים יותר.

אבל לטעון שאין קשר בין הכיבוש למה שקורה לא רק מסביב עם הערבים והאמריקאים והאירופים אלא גם בחברה הישראלית ובגילויי האלימות, הזילות בחיי אדם, דעיכת הסולידריות והשירותים החברתיים, במה שקורה בכנסת בחקיקה להדעכת הנורמות הדמוקרטיות והדברים ידועים: יש קשר נמרץ מאז הניצחון ב-67 ולכל שקורה אתנו לאמור: פלשתינים בבוקר, בצהריים, בערב ובאשמורת הבוקר התשליל של מדינת ישראל. הכול קשור.

* * *

משה כהן

הנדון: האלימות משתלמת

מכובדי,

ברצוני להעיר, בעקבות הריסת המאחזים. הערבים הם עברייני בנייה לא קטנים, אך הם נהנים מחסינות בפני הריסת בתים בזכות אלימות, כגון מטר אבנים, המרתיעה את המשטרה ומונעת את האכיפה. לאלימות זו יש משנה תוקף בזכות התמיכה הנחרצת שהיא מקבלת מהמנהיגות הפוליטית של הערבים בכנסת, כשחברי כנסת ערבים מתייצבים שכם אחד עם המתפרעים. וזה עובד.

לעומת זה, במגזר היהודי, במאחזים, נוקטים בגישה שאסור להרים יד על כוחות הביטחון הישראלים, ולכן עדים אנו לגל  עליז של הריסת בתים ביהודה ושומרון. זהו שורש התסכול של נוער הגבעות הפונה לדרך של "תג מחיר" בניסיון לשחזר את הצלחת האלימות הערבית, אך הם כמובן לא קיבלו תמיכה של המנהיגות, וזו התוצאה.

מאחר ואכיפת החוק הסלקטיבית מקורה בבית המשפט העליון, ניסו חברי כנסת כגון זאב אלקין ויריב לוין להעביר חוקים המאזנים את כוחו הרב של בית המשפט העליון. אך הצעות חוק אלו סוכלו על ידי "הסיירת הדמוקרטית" של הליכוד בכנסת הקודמת ריבלין, בגין, מרידור, איתן – ואת התוצאות רואים אנו היום. מרכז הליכוד בא חשבון עם בגין, מרידור ואיתן ולא בחר בהם. אך רובי ריבלין נשאר על כנו ועוד רץ לנשיאות המדינה. לא צריך לשכוח לו את פועלו "הדמוקרטי" שפגע קשות בציונות.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

עוז אלמוג

מי רוצה להיות נשיא?

הבחירות הנוכחיות לנשיאות הן מרגעי השפל הנמוכים ביותר של הפוליטיקה הישראלית. ההתנהלות סביבן ממחישה את הנתק שקיים בין הפוליטיקאים לבין אזרחי המדינה. הפוליטיקאים מצפצפים על דעת הקהל ועל כללי אתיקה אלמנטריים, ואילו הציבור עייף, חסר אמון בהנהגה ומוותר על קול המחאה.

זיהום הבחירות לנשיאות משפיע, כתגובת שרשרת, על כל מארג הסמכויות בחברה. אם הנשיא/ה הנבחר אינו/ה מספיק מכובד/ת, אל תצפו שצעירים יכבדו את ראש הממשלה והשרים, את המנהלים במקומות העבודה, את המורים בבתי הספר ואת הוריהם. אל תצפו גם שצעירים ישאפו להתקדם במסלולי הניעות המקובלים. אם אפשר להגיע למרום הפירמידה החברתית, ללא כישורים נאותים ורק בעזרת קומבינות, באמת אין טעם להתאמץ בחיים.

התקשורת כשלה בסיפור הזה והיא יכולה לראות את עצמה כשותפה לביזיון. היא התייחסה למועמדותם של פוליטיקאים אפורים בהבנה, ולמועמדותם של אנשים בעלי משקל, כמו השופטת דליה דורנר ופרופ' דן שכטמן, כאל קוריוז.

אם אכן היה שימוש בחוקרים פרטיים במטרה להכפיש מועמדים מתחרים, זאת צפירת אזעקה לכולנו. יש לתופעה הזו השלכות קשות על תפישת הפוליטיקה, הצדק והמשפט בישראל.

האחריות למה שקרה עם משה קצב נופלת במידה רבה גם על חברי הכנסת. זאת, לא רק בשל העובדה שרבים הכירו את הרקע הבעייתי שלו, אלא גם, ובעצם בעיקר, משום שנוצרה לגיטימציה לבחור באיש מהדרג הזה למשרה הנעלה. קו ישיר מחבר בין מועמדותו הלא ראויה של השר משה קצב לבין המועמדים האבסורדיים בסבב הנוכחי (מבחינת השיקולים הזרים לבחירה).

קיימת הסכמה מקיר לקיר ששמעון פרס נחל הצלחה רבה כנשיא, אבל זה עדיין לא מלבין את בחירתו למשרה הזו. בחירה באדם שנוי במחלוקת פסולה מעיקרה ומקעקעת את היסודות שעליהם אמור להיבחר נשיא. ראוי שלתפקיד כזה יבחר אדם עם מעלות טרומיות ועם רקע מוכח של תרומה יוצאת דופן למדינת ישראל. אבל באותה מידה מצופה מנשיא להיות איש ניטראלי ככל האפשר והכי פחות מזוהה פוליטית. יש גם יופי בהפרדה בין מנהיג מדיני לבין מנהיג סמלי חברתי. אם נעשה כבר הערבוב הזה אולי באמת מוטב לוותר כליל על משרת הנשיא, כפי שהוצע לאחרונה.

העובדה שנוצרה לגיטימציה לבחור באיש פוליטי, שלא עבר אפילו תקופת צינון, מחדדת עד לקצה את השיטה המוזרה והאנכרוניסטית לבחירת נשיא בישראל. הרעיון שחברי מפלגות הם אלה שמחליטים, ללא שום מעורבות של הציבור הרחב – שגוי. אפילו ועדת חיפוש בלתי תלויה (כפי שנהוג למשל בבחירת נשיא/ה למוסדות ציבוריים) היא שיטה טובה יותר.

זה כמעט בלתי נתפס שהמועמדים לנשיאות (מטעם עצמם) ניהלו קמפיין לטובת בחירתם. אדם נמשח למלכות ולא מבקש לעצמו מלוכה. כבר נאמר שגדוּלה עולה מעצמה. זה עיקרון יהודי מובהק שהצמיח לנו בעבר רבנים שגדולתם היתה בלמדנותם ובצדיקותם ולא בקשריהם.

לא זו בלבד שיש בקמפיין לנשיאות ביטוי לחוסר צניעות (תכונה הפוכה לזו המתבקשת מנשיא/ה) אלא שהדבר מעיד על חמדנות ורדיפת כוח. העם בישראל זקוק לנשיא נחבא אל הכלים ולא לנשיא שמשחק בכלים ושובר אותם ביד גסה.

אפילו אלברט איינשטיין הגדול סרב בענווה להצעה של דויד בן גוריון להיות נשיא מדינת ישראל. רובי ריבלין, מאיר שטרית ופואד בן אליעזר, לעומת זאת, לא סירבו להצעה של חבריהם. מעניין אם החברים שהציעו להם "לרוץ" באמת מאמינים שאלה הדמויות הראויות ביותר לתפקיד. אם וכאשר אחד מהם יבחר לנשיא, הדבר ישקף יותר מכל בחירה אחרת את דמותה של הפוליטיקה בישראל ואת דמותה של המדינה כולה.

פרופ' דן שכטמן הוא איש מקסים, חכם, עתיר הישגים ומאוד תמים. צר לי שהוא רץ לנשיאות. הוא יצא לחפש מלוכה ויקבל אתונות. אילו חברי הכנסת היו שוקלים לבחור בחתן פרס נובל לנשיאות, זה היה מוסיף כבוד לישראל ואולי גם מסמן סדר עדיפויות, אבל למישהו היה ספק שהם יצחקו לו בפנים ובעצם לכולנו?

אהוד: גם אנחנו בעד שכטמן. אם חברי הכנסת לא יתנו לא סיכוי להתמודד, הם יהיו למשל ולשנינה כמו כאשר בחרו בנשיא את מחרים הרבנים הרפורמיים! אותו עבד נרצע לרב שבביתו היכו קשות מחזר של בתו!

* * *

יהודה גור-אריה

המנפנפים

הערות שוליים [45]

מנגלואידים

כידוע וכמקובל אצלנו, העם היהודי בעל מסורת עתיקה, לכל חג יש לו גם סמל מוחשי-גשמי משלו: בראש השנה – שופר, ביום כיפור – צום [וכן ילדים רוכבים על אופניים...], בסוכות – סוכה, לולב ואתרוג, בחנוכה – חנוכייה ולביבות, בפורים – תחפושות ורעשנים, בפסח – מצה ומרור, בשבועות – מאכלי חלב.

ומה הסמל האופייני של יום העצמאות? כמובן: מנגלים! מתרחב הלב לראות את המוני בית ישראל מתנחלים בפארקים, ביערות, תחת כל עץ רענן ועל כל טפח דשא ירוק, ועשן המנגל עולה ומרחיב נחיריים חגיגיים.

מעניין אם איש אחד מתוך מיליון החוגגים בחיק הטבע, הנהנה מהבשרים על האש, מעלה רגע בדעתו, מניין וממי מגיעים אליו נתחי בשר אלה. לו היה חושב על כך, היה מתברר לו שאלפי עגלים צעירים [וכן רבבות פרגיות] נשחטו [נטבחו, נרצחו], כדי לספק את תאוות הבשרים של אוכלי המנגל – המנגלואידים.

אי-אפשר לבוא בטענות אליהם. אי-אפשר לצפות מהם שיתנזרו ביום חגיגי זה [דווקא ביום העצמאות] ויסתפקו בתפוח-אדמה קלוי באש [מה שנקרא פעם, בימי ילדותנו "קרטושקס"], שהוצאו מתוך מדורת ל"ג בעומר בידיים מושחרות מפיח, וקליפתם מוקשה ופריכה, ותוכנם – טעם גן-עדן.

עניין זה, של המנגל ביום העצמאות ותנועת הניפנוף על הפחמים ייכנס כנראה למסורת – עד חג ה-100 למדינה, הבא עלינו לטובה. בתיאבון!

המנפנפת

ביום העצמאות, הישראלים מנפנפים מנגלים, כאמור לעיל, ואילו הערבים – אזרחי ישראל, או הפלסטינים כהגדרתם, בשטחי הגדה ובעזה מציינים ביום זה את יום ה"נכבה" שלהם, שהוא יום אסונם ותבוסתם. ובצדק, כי ניסיונם "לנפנף" אותנו, כלומר את סבינו והורינו, יישוב דל של שש מאות וחמישים אלף יהודים בלבד, ולזרוק אותנו לים, דומה שחלום זה היה עומד להתגשם במהרה, היום-מחר, למראה הכוחות האדירים של מדינות ערב השכנות, שתקפו את ישראל בת-יומה וכן הכוחות הסדירים של ערביי ארץ-ישראל, ו"צבא ההצלה" של קאוקג'י, שניהלו קרבות עיקשים נגד היישוב היהודי, עוד לפני הכרזת המדינה.

וכך הכריז אז עבד אל-רחמן עזאם פחה, מזכ"ל הליגה הערבית: "זו תהיה מלחמת הֶשְמֵד וטבח רבתי... הכיבוש יהיה פשוט כמו טיול צבאי,  עניין פשוט יהיה לזרוק את היהודים לים."

אך מה לעשות ואללה הכל-יכול [וכן גבורת הלוחמים היהודים] גזר עליהם את ההיפך: ניצחון צפוי ומובטח זה הפך לתבוסה רבתי, לאסון לאומי ואישי שלהם. התברר ששיטת "הכל או לא כלום" שבה נקטו הערבים, בשוללם את החלטת האו"ם על "שתי מדינות לשני עמים" פעלה כאן לרעתם והם הפסידו לא רק את הניצחון עלינו, אלא את בתיהם ומדינתם המיועדת. טעות היסטורית של מנהיגיהם.

באחד הימים ראינו בטלוויזיה כתב חרוץ, או תמים, או מיתמם, שואל את אחת הנשים בשכם, או בחברון: מה יותר חשוב לך, שאבו-מאזן ימשיך לשלוט בגדה ובעזה, או שהבנים שלך ילמדו, יתקדמו בחיים, יחיו בשלום ובשלווה? [הציטוטים לא מובאים כאן במדוייק].

ומה ענתה האישה?

"לא אבו-מאזן מעניין אותי, אלא אתם היהודים, שיושבים על אדמתנו הכבושה, שתסתלקו מכאן למקומות שמהם באתם – אירופה, רוסיה, אנגליה, איטליה, אמריקה. חובה על כל צעיר ערבי-פלסטיני להילחם בכם עד טיפת דמו האחרונה כדי לנפנף אתכם מכאן, שתיעלמו כליל מעל אדמתנו הקדושה, מן הירדן ועד לים. ואז, כאשר אדמתנו תשוב לידי בניה הערבים, או-אז יוכלו בָּנַי להתפנות ולבנות את חייהם ועתידם בשלום ובשלווה."

היקשה ושאל עוד המראיין: "ומה אם ימות בנך במערכה?"

האישה: "אני אהיה מאושרת שבני הפך לשאהיד, ואשלח את אֶחָיו ואחותו לפָגֵעַ בכם, במקומו. זו הברירה היחידה העומדת לפנינו, הערבים-הפלסטינים: לנפנף אתכם מכאן!"

* * *

ד"ר ישראל בר-ניר

זוטות מענייני דיומא – על תג מחיר, על כרמי גילון ועל שנאה

א. הודאה באשמה?

כרמי גילון, מי שעמד בראש שירות הביטחון הכללי, השב"כ, בעבר, יצא בביקורת חריפה על שירותי אכיפת החוק במדינה, בשל כישלונם למצוא את עברייני "תג מחיר". ל"תשומת לב מיוחדת" זכה השירות בראשו גילון עמד בעבר, אותו הוא דן ברותחין על אוזלת ידו. לדבריו של גילון בשב"כ אין לא יכול, יש רק לא רוצה. חד וחלק.

מאחר שלא זכיתי לשרת בשב"כ וכל מה שאני יודע עליו זה מה שהתפרסם בתקשורת, אין לי סיבה לפקפק בנכונות דבריו של גילון, שחזקה עליו שהוא מכיר את הדברים מכלי ראשון. בבחינת הנחתום המעיד על עיסתו. 

זה מעלה שאלה מעניינת. בהנהגתו של גילון השב"כ היה אחראי לאחד המחדלים החמורים ביותר בתולדות המדינה – הכישלון למנוע את רצח רבין. קרוב ל-20 שנה עברו מאותו יום מר ונמהר, ועד היום נותרו שאלות שאין עליהן תשובה. הרבה תיאוריות של קונספירציה נבנו מסביב לפרשה. שאלה מרכזית לה אף אחד לא הצליח לתת תשובה מניחה את הדעת היתה איך יגאל עמיר הצליח לחדור בקלות כזאת לסביבתו הקרובה של ראש הממשלה המנוח כשהוא נושא אקדח טעון. והנה, קצת באיחור, יש תשובה. לא סתם תשובה, אלא תשובה מפיו של "הבעל דבר" בעצמו. השב"כ לא נכשל במניעת הפשע. השב"כ לא רצה למנוע את הפשע.   

ב. לשנאה זו מה היא עושה?

חלק ראשון: הלשון העברית התעשרה במונח משפטי חדש – "פשע שנאה". אינני יודע אם המונח הזה נכנס באופן רשמי לספר החוקים של מדינת ישראל, ואם הוא קיבל אישור מוועד הלשון. גם לא ברור איך בדיוק מגדירים אותו. היוזמה היא של שני שרים בכירים – השר לביטחון פנים ושרת המשפטים. הם הגיעו למסקנה שהפיכת מערכת החוקים למערכת בעלת שתי רמות (a two tier system). תקל על רשויות אכיפת החוק לבצע את משימתם. אינני עורך דין ואני לא המומחה הכי גדול בנושאי משפט, אבל ממה שהתפרסם בתקשורת אני מבין שמעכשיו תהיינה שתי רמות של פשע: יהיו פשעים סתם אותם ידונו לפי הכללים המקובלים, ויהיו פשעים "מיוחסים" – פשעי שנאה, אותם ידונו לחומרה. דיני הראיות במקרים האלה יהיו יותר "גמישים". למשל, כדי להוכיח מעורבות בפשע רגיל על סמך המכונית בה החשוד השתמש, על המשטרה יהיה להראות שהמכונית היא מאותה תוצרת, מאותה שנת מודל, ושהמספר שלה זהה לזה של מכונית החשוד. אבל כאשר מדובר בפשע שנאה, אם המכונית שהיתה בסביבה בו בוצע הפשע היא בצבע לבן, והחשוד נוהג במכונית לבנה, זו ראייה חותכת שתספיק כדי להרשיע. 

לרצח של אדם במהלך "חיסול חשבונות" במלחמה בין כנופיות פשע יתייחסו כאל "סתם" פשע. אותו הדבר לגבי אדם שרצח מישהו במועדון לילה בגלל שהרגיז אותו.  אבל ציור של גרפיטי על קיר של מסגד או על קיר של סתם בית בו מתגוררים ערבים – ישודרג לרמה של פשע מיוחס – פשע שנאה. לפי הצעתו של השר לביטחון פנים, נגד חשודים בביצוע פשע שנאה יכניסו לשימוש אמצעי שירשנו מהמנדט הבריטי - מעצר מינהלי. מעצר מינהלי מאפשר להחזיק אדם במעצר לתקופה בלתי מוגבלת על סמך חשד בלבד בלי להעמידו למשפט.

 החידוש החוקתי הזה מעלה שתי שאלות. הראשונה – מה יהיה דינו של ערבי שצייר גרפיטי על קיר ביתו של אחד משכניו במהלך ריב בין חמולות, ויותר מזה איך אוכפי החוק ידעו לזהות את מצייר הגרפיטי אם הוא לא השאיר חתימה?

שאלה שנייה, מעניינת לא פחות – מה יהיה דינו של ערבי ששחט בסכין תינוקת בת שלושה חודשים? לאיזו קטגוריה ישתייך מעשה כזה? בקיצור, פרנסה לעורכי דין, ולתקשורת יהיה מה לכתוב. 

למען הדיוק יש לציין שהרעיון איננו מקורי מתוצרת כחול לבן. בארה"ב המושג הזה, פשע שנאה (hate crime), הוא חלק אורגני במערכת החוקים כבר מיספר שנים. גם בארה"ב המחוקק לא הגדיר מה זה בדיוק פשע שנאה, אבל הרעיון הבסיסי הוא שאם אתה רוצח מישהו בגלל שאתה שונא אותו מגיע לך עונש הרבה יותר חמור מאשר אם רצחת סתם ככה כי "בא לך". מה שמשותף למדינת ישראל וארה"ב הוא שפשע שנאה הוא פשע מגדרי. אין הגדרה ברורה מה זה, אבל יש הגדרה ברורה מה זה לא. כך למשל פשע של ערבי (בארה"ב יש להחליף את ההגדרה "ערבי" ב"כושי") לא יכול להיות פשע שנאה. לא פשע של ערבי נגד ערבי אחר ועל אחת כמה וכמה לא פשע של ערבי נגד יהודי. למה לא? כי ערבי לא שונא יהודים, ואם הוא בכל זאת שונא אותם, כנראה שזה מגיע להם ואין לדון אותו לכף חובה על כך.

חלק שני: השנאה היא תכונה אנושית. אנשים שונאים מאלף ואחת סיבות. לא כאן המקום להיכנס לדיון מקיף על נושא השנאה והסיבות לה - זה נושא לחוקרי נפש. אסתפק באמרתו של הפילוסוף שפינוזה השנאה לעולם איננה יכולה להיות דבר טוב (odium numquam potest esse bonum).

 אנשים המונעים על-ידי שנאה בלבד אינם מסוגלים לחשוב באופן רציונאלי. המשורר חיים חפר נתן לזה ביטוי בשיר על השנאה שהוא כתב עבור להקת התרנגולים בשנות הששים של המאה הקודמת:

פה אין טיפשות ואין חוכמה או היגיון,

שונאים עם כל הנשמה,

לא, אין אנו שונאים כך סתם,

אנו שונאים שנאת חינם,

זה בא זה עולה מתוכנו.

העם היהודי ניחן ביכולת לשנוא שהיא מעל ומעבר למה שמקובל אצל עמים אחרים. למה? אין לי תשובה. לאור הרדיפות שהעם היהודי סבל במהלך ההיסטוריה, זה היה טבעי שהוא יפתח שנאה כלפי הגויים. אבל זה לא כך. דווקא כלפי הגויים, כולל אלה שקמים עלינו לכלותינו, היהודים מגלים יחס של סלחנות והבנה. את השנאה, וביד נדיבה, היהודים מפנים כלפי אחיהם. "מלחמות היהודים" בתקופה שקדמה להקמת המדינה ובשנים הראשונות שלאחריה, הפילוג בתנועה הקיבוצית בשנות החמישים של המאה הקודמת, המאבקים בין החסידים והמתנגדים במאות הקודמות, הן רק כמה דוגמאות מתוך רבות. 

גלי השנאה המאפיינים את השיח הפוליטי במדינת ישראל בשנים האחרונות (אם אפשר לכנות את זה "שיח") הגיעו לשיאים שאין להם תקדים בשום מקום אחר בעולם. זה הרבה יותר מאשר חילוקי דעות או הבדלים בהשקפות עולם. חיים חפר לא כתב את שירו על השנאה בחלל הריק. הוא גדל עליה, והוא גם היה אחד ממטפחיה. במשך שנים היה לו טור שבועי ב"ידיעות אחרונות" ("מקאמות" כינו את זה), טור שהיה רווי שנאה ועסק בהסתה בלתי פוסקת נגד המחנה הלאומי. ממשיכי דרכו היום לא הפסיקו ואף מגבירים את ההסתה – נגד המתנחלים, נגד הדתיים, נגד ה"לאומנים" ונגד כל מי שמעז לחלוק על עמדותיהם. כמו בתיאורית השקר הגדול, כשחוזרים על זה בלי הרף, זה חודר לעצמות ועם הזמן זה הופך להיות חלק אינטגראלי של החשיבה.  

אבל כמו שאמר שפינוזה, דבר טוב לא יכול לצאת מזה.

ג. הבאנו שלום עליכם

"שלום עושים עם אויבים". זה מטבע לשוני שהשתרבב ללכסיקון השלום והפך להיות חלק אינטגראלי מהשיח הלאומי. מה שמעניין הוא שאת הסיפור הזה שומעים רק בישראל. לערבים יש נהלים אחרים לטיפול באויבים, ועשית שלום איננה כלולה ביניהם. לאחרונה, משלחת מטעם ה"שדולה לפתרון הסכסוך הישראלי ערבי" של כנסת ישראל עלתה לרגל לרמאללה להסביר את הרעיון הזה לאבו מאזן. אחרי שהוא תפס את הפרינציפ הוא נקט יוזמה וחתם על הסכם שלום עם החמאס – האויבים שלו. זה מתאים כי שלום עושים עם אויבים. אם המשלחת היתה מסבירה לו שגם מדינת-ישראל היא אויב שלו אולי הוא היה מחליט סופסוף לעשות גם איתה שלום. התגובה של "שוחרי השלום" בישראל על צעדו של אבו מאזן היתה מה שהוא בנוסח "אם אבו מאזן יכול לעשות שלום עם החמאס שהוא אויבו, למה שישראל לא תיקח ממנו דוגמא ותחתום גם היא על הסכם שלום עם החמאס?" 

אם שלום עושים עם אויבים, אז עם מי עושים מלחמה? עם ידידים? עם בעלי ברית? כמה שזה נשמע מוזר, זה הרושם המתקבל למראה הנעשה במדינת ישראל. מחנה "שוחרי השלום" שקוע מעל לראשו בניהול מלחמת חורמה נגד חלקים בעם שכל חטאם הוא שהם חושבים אחרת. "המאמץ המלחמתי" הזה לא מותיר זמן לעסוק בעשיית שלום...

ד. ד"ש מאוסלו

בימים אלה הלך לעולמו רון פונדק, דמות מרכזית בפרשת אוסלו. התקשורת היתה מלאה בקיתונות של שבחים ושירי הלל לאיש ולפועלו. התמונה המצטיירת היא שפונדק היה הוגה הרעיון, היוזם, והמוציא לפועל. במלים אחרות, פונדק הוא האיש שהביא לנו את אוסלו. אם לא היה פונדק, לא היה אוסלו. בעבר היו כאלה שייחסו את ה"כבוד" הזה לאורי סביר – חבר אחר בלהקה. התקשורת התחלקה בין חסידי פונדק, לבין חסידי אורי סביר. מעניין יהיה לראות מה יכתבו על סביר אחרי שהוא ייקרא לישיבה של מעלה.

על מנת להשלים את התמונה, יש גם גרסה נוספת – זו של יוסי ביילין. לדבריו הוא היה "הארכיטקט הראשי" של אוסלו – כמו שנאמר "יהללוך זרים וַלא פיך."

יש לפיכך שלושה המתחרים על התואר "האיש שעשה את אוסלו". מי שזכה בפרס נובל היה שמעון פרס. מסקנה – בניגוד לנאמר בשירו של יהורם גאון ב"קזבלן", בשביל הכבוד לא תמיד צריך לעבוד.  

על הסכמי אוסלו הדעות בציבור שנויות במחלוקת, ועד היום מתנהלים ויכוחים בשאלה מה היו ההישגים של הסכמי אוסלו, ואם בכלל היו כאלה.

על הישג אחד אין מחלוקת. הוא תלוי על הקיר בלשכתו של שמעון פרס – פרס נובל. בזכות ההישג הזה פרס יכול לומר "לא רק בגין יכול."

אתעכב כאן על "הישג" אחר, הישג שלדעתו של ביילין הוא ההישג הכי חשוב של הסכמי אוסלו.

זמן קצר אחרי שנתניהו הביס את פרס בבחירות ונבחר לראשות הממשלה, בקיץ 1996, ביילין פרסם מאמר ב"ג'רוזלם פוסט" על הסכמי אוסלו. המאמר נכתב בתגובה לנאום שנתניהו נשא במכללה לביטחון לאומי בו הוא ביקר קשות את הסכמי אוסלו. ביילין הביע השתוממות "איך אפשר לבקר הסכם שלום," ומנה את רשימת ההישגים של ההסכם.

ההישג שפתח את הרשימה היה הוצאת הפת"ח מרשימת ארגוני הטרור (removal of the PLO from the list of terror organizations), אותו ביילין הגדיר כהישג העיקרי של ההסכמים. צריך לשים לב לניסוח. ביילין לא כתב שהפת"ח חדל להיות ארגון טרור, הוא רק הוצא מרשימת ארגוני הטרור. ל"הישג" הזה היו השלכות חובקות עולם. הוא נתן לגיטימציה לפת"ח, שנותר וממשיך להיות עד היום ארגון טרור. הוא יצר את התקדים של קבלת ארגון טרור כחבר שווה זכויות במשפחת האומות. ה"הישג" הזה הקנה לארגון הפת"ח הכרה בינלאומית וסלל את דרכו לחברות באו"ם ובמוסדותיו השונים, וכן בגופים בינלאומיים אחרים. את פירות ה"הישג" הזה מדינת ישראל אוכלת עד היום. היום הנהנה העיקרי מה"הישג" הזה הוא ארגון הפת"ח, אבל החמאס כבר בדרך וגם החיזבאללה עוד לא אמר את המילה האחרונה. לא ירחק היום שהנגע הזה יגלוש לארצות אחרות ולסכסוכים שבינם לבין המתרחש במזרח התיכון אין ולא כלום.

ד"ר ישראל בר-ניר, "זוטות מענייני דיומא – על תג מחיר, על כרמי גילון ועל שנאה", מגזין המזרח התיכון, 11 במאי 2014.

* * *

הזמנה

להשקת הספרים

"מסעותיי עם נשים", "והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

ההשקה תתקיים ביום שני, כ"ו באייר תשע"ד, 26 במאי 2014

 בשעה 19.30 בבית הסופר, רח' קפלן 6, ת"א

סדר היום: התכנסות וכיבוד קל

ישאו דברים:

ד"ר ארנה גולן – מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד"?

ד"ר משה גרנות (שגם ינחה את הערב): יש זקנים שזוכרים ו"הפוך על הפוך"

פוצ'ו: הייתכן כי גיבורי הפלמ"ח והנח"ל היו מאוננים במסתרים?

דוד מלמד: מסעות בארץ הרועדת

אהוד בן עזר: הנחתום מעין-גדי מעיד על עיסתו

הכניסה חופשית

חניון ללא תשלום (מ-19.00) ברחוב ליאונרדו דה-וינצ'י

ממזרח לבניין הסוכנות

בערב ההשקה לא יימכרו ספרים!

      * * *

אהוד בן עזר

"שלוש אהבות"

הוצאת "אסטרולוג" 2000, אזל

פרק שישה-עשר

חנניה של נמרודה

ואילו חנניה המשיך לבקר מדי פעם בירושלים אצל עליזה, שפרשה עליו את רחמיה וניחמה אותו מנמרודה הבלתי-נשכחת שלו. לא אתפלא אם בבואו היה ישן במיטה "שלי". יחסינו התקררו במידה רבה לאחר שעליזה סיפרה לו את הסיבה לגירושי מביתה.

כדי להבין את המשך הסיפור, ואת סופו המוזר, עליי לעצור עכשיו ולספר על חנניה של נמרודה. חנניה היה הילד הכי דחוי בכיתה שלנו, שהיתה כיתה אכזרית למדיי. הוא לא הצטיין בשום דבר. כאשר שיחקנו כדורגל היה נתקע במקומות הכי לא מתאימים באמצע המגרש, וחטף חבטות מאיתנו או מהכדור ואחר-כך ישב בצד בפנים נפוחים והשתדל לעצור בעד דמעותיו כדי שלא נצחק עליו, אבל הקפיד להכריז ששום דבר לא כואב לו.

בשיעורים היה משיב תשובות מוזרות שאותן לא הבנו. היינו פורצים בצחוק ולפעמים גם המורה ציפה בקושי התאפקה, כי גם היא לא הבינה. חנניה היה מסמיק כסלק. לבסוף היה קורה שהסמיק עוד לפני שהתחיל לענות, כאילו כבר מראש חיכו כולם לשמוע מה יתפקשש לו הפעם.

כולנו אהבנו את נמרודה, שהיתה מלכת הכיתה וגם נכדה של מייסד המושבה. עיניה היו ירוקות בוערות, עורה שזוף ושערה בצבע הדבש. היו לה אצבעות ידיים ורגליים נהדרות שממש רצית למשש בשפתיך ולנשק אותן. צחוקה היה מצטלצל. כל אחד מאיתנו רצה להיות קרוב אליה, לעזור לה בשיעורים ובכל דבר אחר, להרים, לשאת, להרכיב על האופניים. חלום כולנו, הבנים בכיתה, היה להיבחר על ידה להיות החבר הקבוע שלה.

כמובן שגם חנניה אהב את נמרודה. לא רק אהב אלא העריץ אותה. פעם זרקה נמרודה קצה של עיפרון משומש, שנהגה לעיתים ללעוס, וחנניה העיז לשאול אותה אולי היא כבר לא צריכה את חתיכת העיפרון שנפלה.

נמרודה צחקה ואמרה: "אתה יכול לקבל אותה במתנה!"

ומאז קצה העיפרון שזרקה נמרודה, ובו פעורים סימני שיניה, היה החפץ היקר ביותר בעיני חנניה. כמובן שלא כתב בו ואפילו לא צייר כדי שלא יצטרך לחדד אותו כך שבסוף כלום לא יישאר לו ממנו – אלא היה מעביר אותו על שפתיו וחש את הגבשושיות ואת החורים כאילו שיניה של נמרודה זה עתה ננעצו בעץ, וככה גם הריח בו את הגראפיט שנשמה בלעיסתה אותו.

*

כאשר היינו צריכים להכין הצגה לפורים, לא קשה לשער מי שיחקה את תפקיד "מלכת אסתר", ומי התנדב לבנות את כס המלכות לנמרודה אם לא חנניה, מה עוד שאבא שלו עסק בעבודות נגרות, צביעה וגם שרברבות.

ממש לפני ההצגה הביאו חנניה ואביו את כס-המלכות. הם פרקו אותו מהטנדר הישן, המוכתם בצבעים רבים, העמידו על הבמה והסירו מעליו את הסדינים שכיסו אותו.

בדרך-כלל רהיטים להצגות הם תפאורה, רק ניראים כאילו הם מה שהם. אבל הכיסא שהכין אבא של חנניה היה מצופה בעלי-זהב דמויי אמיתיים, מקושט, צבוע ומצועצע ככס-מלכים שרואים בארמונות אירופה. באותם ימים מיעטו לנסוע לחוץ-לארץ, והאב אולי ראה כס כמוהו עוד לפני המלחמה בקראקוב, שהיתה עיר הבירה של מלכי פולין.

כולם פרצו בצחוק למראה הכס המוזהב. נמרודה אמרה כי בשום אופן לא תשב על כיסא מגוחך ו"גלותי" כזה. חנניה הסמיק וברח החוצה. אביו לא הבין כלל מה קורה. המורה שלנו ציפה חזרה והודתה לו כשהיא משתדלת להסתיר ממנו את הסיבה לצחוק שלנו.

לבסוף הסכימה נמרודה לשבת על "הכס הפולני" אבל חנניה לא בא להצגה, ואביו גם לא בא לקחת חזרה את הכיסא, שאולי נמצא עד היום בחדר-הטבע בבית-הספר שבו למדתי, ורק עלי הזהב ודאי כבר נעלמו.

חנניה חש שהוא הולך מכישלון לכישלון. כל פעם שנמרודה היתה במקרה מסתכלת עליו הסמיק וחשב שהיא לועגת לו.

כאשר העלינו הצגה לקראת סיום השנה, הטילה ציפה על חנניה למלא את תפקיד אב-המשפחה, ה"גביר" של העיירה במחזה של שלום-עליכם, או שהיה זה עיבוד-להצגה לסיפור שלו. חנניה, שבא מהגולה, נמצא לדעת ציפה מתאים לתפקיד. מאחר שהיה רזה, ממש מקל, ריפדו אותו בכרים כדי שישמין. הדביקו לו זקן שחור, שפם ופיאות. הלבישו לו כובע שחור של דתיים, וחליפה שחורה, ומאחר שלא היה גבוה דיו – מצאו זוג נעליים גבוהות של אחת האיכרות במושבה והתאימו לו אותן.

היה עליו לקום מן השולחן, לתקוע את אגודליו מתחת לבית-השחי (קראו לזה: "הליכה של בעל-בית יהודי"), להגיד: "נעריצך ונקדישך! נעריצך ונקדישך!" ולנשק את הבת שלו, לפני הפרידה.

המורה ציפה התעלמה מכך שאין לחנניה שום "חוש דראמאטי" אבל לא היה אפשר להתעלם מכך שקולו חלש מדי. שוב ושוב היו חוזרים על הקטע שלו, והוא היה מנסה להגביר את קולו, אך ההצלחה היתה מעטה מאוד. המורה ציפה ביקשה מאימו של חנניה לעשות איתו חזרות בבית. וכך היה יושב שעות וחוזר בקול רם על המילים "נעריצך ונקדישך!"

אך קולו לא היה הבעייה היחידה. נמרודה היפה, בעלת העיניים הירוקות, שהיתה מתרוצצת במכנסי-התעמלות כחולים ושאותה כאמור כולנו אהבנו, שיחקה בהצגה את תפקיד הבת שלו. היה עליו לגשת ולנשק אותה מיד לאחר שיגיד: "נעריצך ונקדישך!"

נמרודה הרגישה שחנניה יותר מדי מחכה לנשיקות, ולכן כל פעם כשהגיע בחזרות הרגע לנשק אותה, היתה אומרת בקול מתפנק: "אוף! אני לא סובלת ריר על הפנים! מספיק שינשקו אותי בהצגה עצמה!"

יש סברה שאמרה: "ריר גלותי".

כמובן שחנניה חיכה בקוצר-רוח להצגה עצמה כדי שיוכל סוף-סוף לנשק את נמרודה. הוא היה בטוח שבערב ההצגה יצליח לשאוג כאריה את "נעריצך ונקדישך!" – ומיד יקפוץ לנשק את נמרודה אהובת-ליבו, בעלת הקול הצלול והמתפנק.

הגיע ערב ההצגה, אולם בית-הספר פיק"א התמלא בהורים, בתלמידים ובמורים, גם הוריו של חנניה ישבו בקהל. הלבישו אותו בבגדים השחורים והדביקו לו זקן, שפם ופיאות. אבל כאשר קם משולחן-הסעודה שעל הבמה ותקע את אגודליו מתחת לבית-השחי, בגד בו לפתע קולו וככל שניסה לבטא: "נעריצך ונקדישך! נעריצך ונקדישך!" – לא רק שלא נשמע בקול רם אלא אפילו לחישה לא בקעה מפיו.

הוא פשוט נאלם.

חנניה ליעלע בגרונו. המורה ציפה לחשה לו מאחורי הקלעים: "נעריצך ונקדישך!" והוא המשיך ללעלע וקולו לא נשמע. כמו בסרט אילם. כמו תולעת.

באולם נפלה דממה, אבל עד מהרה החלו להישמע ציחקוקים. אחד הפרחחים שלנו, שלא קיבל תפקיד בהצגה מפני שהחיבורים שלו היו מלאים מחיקות ושגיאות-כתיב, הכניס שתי אצבעות לפיו והרביץ שריקה אדירה שהרעידה את חלונות האולם (שנוצר משלוש כיתות בצריף הארוך שדלתותיהן-המחברות נפתחו לרווחה) והשריקה הגבירה את גלי הצחוק בקהל.

באותו רגע נשבר חנניה וברח מהבמה. הוא רץ החוצה. בדרכו זרק את הכובע, את הז'קט, תלש את השפם, הזקן והפיאות, ניפנף מעליו את הנעליים הגבוהות של האיכרה שבהן הנעילו אותו להצגה –

ויחף, והוא רק במכנסי-התעמלות כחולים ובגופייה לבנה, רץ בדרך החול, לאור הירח, אל הפרדסים. שם ישב בשולי גומה של חול פריך, מתחת לעץ תפוזים חשוך, ובכה.

ככה הסתיימה הקאריירה הקצרה והכואבת של חנניה בתור שחקן על הבמה, ומאז לא העיז לשחק בשום הצגה. הוא הלך בראש כבוש באדמה והתבייש להסתכל לנו בעיניים כי חשש שכולנו צוחקים עליו.

יום אחד הרים חנניה ראש והנה מולו עומדת נמרודה היפה, במכנסי התעמלות קצרים וברגליה הנהדרות! –

הוא הסמיק מאוד אבל נמרודה אמרה לו: "בוא הנה!"

כאשר התקרב אליה היא התרוממה על קצות אצבעותיה היחפות, נשקה לו על המצח, וברחה בקול של צחוק צלול.

זה קרה כבר בחופש הגדול, בקיץ, כאשר היינו מסתובבים יחפים במשעולי המושבה. לימים אמר לי חנניה ששווה היתה לו כל הבושה על הבמה, ובלבד שקיבל מנמרודה נשיקה!

הוא לא ידע שנמרודה התערבה על כך עם אחת החברות שלה, וכי כולן התפוצצו מצחוק בשומען את המעשה בנשיקה, ואני לא גיליתי לו.

היתה אז תקופה ומגמה של התערבויות. כאשר היינו במחנה-העבודה בקיבוץ כפר-החורש התערבו ביניהם הבנים שנמרודה תשתין על חנניה. עד היום אינני יודע איך הצליחו בכך. אולי עבדו על אחת החברות שלה.

הדבר התרחש בלילה, באוהל הבנים, איכשהו הזיזו לשם את השביל המסומן אבנים לבנות ומוביל לשירותי הבנות, העירו את נמרודה משינה עמוקה, אין צורך לומר שחנניה עצמו ישן, מת מעייפות אחרי יום של קטיף במטע תפוחי-העץ, היא הגיעה חצי-ישינה, ישבה על איזה ארגז גדול מעל חנניה – והשתינה עליו. הוא התעורר בבהלה נוראה והתחיל לצעוק משהו באידיש. ואז נמרודה נבהלה עוד יותר וברחה משם בתחתונים מופשלים ובכתה כל הלילה ולמוחרת קמה בחום גבוה ומישהו כמובן התנדב לנסוע איתה חזרה למושבה.

בקיצור, זה היה תעלול אכזרי שאיש לא דיבר עליו אז. עד היום קשה לי להאמין שהיו בינינו נבלות כאלה.

יכול להיות שרצו לנקום בנמרודה יותר מאשר ביקשו להתעלל בחנניה. היא התחילה אז בפעילות מינית עם בנים מהכיתות הגבוהות ואצלנו כעסו מאוד מפני שלא היתה לנו עוד חתיכה כמוה. לילה אחד סידרו הפרחחים שלנו עם אחד הבנים מהכיתה שמעלינו, שאותו אהבה כניראה נמרודה באותה תקופה – שיביא אותה בלילה לספסל שבפרדס הנטוש מאחורי בריכת "מכבי" ויחשש אותה (כך קראנו אז למזמוז) עד שיעלה ממנה עשן. הוא ישב איתה שם ולאט-לאט היא הירשתה לו לפשוט את חולצתה ולהתיר את החזייה, וכאשר ידע שכל החלק העליון שלה חשוף הוא הרביץ שריקה קלה ואנחנו כולנו הארנו עליה מכל צד בפנסי-כיס והיא תפסה את החזייה והחולצה וקמה וברחה מהפרדס. אני חושב שכולנו אוננו אחר-כך מהזיכרון על השדיים הנהדרים שלה שהיו זקורים כמו מגש וגם עכשיו יש לי זיקפה כשאני נזכר בהם.

המשך יבוא

אזהרה: הרומאן אינו שייך לספרות העברית!

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* בתחרות האדריכלית ל"משכן נשיאי ישראל", שופטי התחרות העניקו לי את הפרס השני על המבנה שהצעתי על בסיס הרעיון שביטא את דעתי דאז [ועתה]: "שנשיאותו לא תהפוך להתנשאותו". התוכנית של אבא אל-חנני שזכתה בפרס הראשון, היתה היפוכו של הרעיון הצנוע שלי והיא וגם נבנתה כך: ארמון. עד אז, הנשיא שכן בצריף שצניעותו ביטאה ויצגה את אורח חיינו אז ואשר קיווינו שכך גם יישאר. אך לא: בארמון הנשיאות הכול היה אחרת ותאם, לצערנו, את ההידרדרות הכללית ברמתנו המוסרית והגיע עד לידי כך שנשיא יושב בבית סוהר על אונס, אחר אולץ להתפטר על חשדות והאחרון פועל כפוליטיקאי בלתי נלאה מבלי שנבחר לכך ועם תקציב שנתי של עשרות מיליוני שקלים. לא אתייחס כאן למניפולציות הפוליטיות העכשוויות בנושא הנשיאות. אתם הקוראים תחשבו כאזרחים חושבים.

מרדכי בן-חורין

אדריכל

* המסמך שנכתב כביכול על ידי האלוף במיל שלמה אראל מוזר. האומנם לאלוף בן ה-93 יש בן בן 19 בחיל האוויר? האם נבדק עימו שאכן כתב המסמך? ומתי? המסמך הזה כבר ''מסתובב'' ברשת שנים אחדות. אני מטיל ספק בדיוקו ובאמיתות החתימה עליו.

אבניאל

* בגיליון אוגוסט של "מאזניים" יוקדש מדור לספרות ילדים ונוער. אהיה אסיר תודה אם תואיל לפרסם את המודעה הבאה:

סופרי ילדים ונוער מוזמנים לשלוח חומרים חדשים – לא ממוחזרים (שירים מנוקדים וחרוזים, סיפורים קצרים, ביקורת על ספרי ילדים) עבור גיליון אוגוסט של כתב העת "מאזנים". הליך המשלוח מפורט בעמוד הקרדיטים של כתב העת.

תודה,

משה גרנות

עורך

* אהוד, ה"כוכב" של חב"ע, הנושא את השם נעמן כהן, טוען כי אני "מעוות את ההיסטוריה."

הלה כנראה לא התעמק בציטוטים שהבאתי, כניראה לא שם לב שז'בוטינסקי משתמש במלים הנוראיות "חורבן" ו"השמדה" ב-1938. אכן נכון, ז'בוטינסקי לא נקט במילה "שואה" – אוי וויי... אכן הוא דיבר על פולין ומזרח אירופה – והיכן היתה עיקר השואה?

איזה מנהיג עלוב הוא ז'בוטינסקי, אליבא דנעמן כהן הנ"ל...

לכל יתר הביטויים הנלוזים שלו – לא אגיב. שנאתו של הנ"ל פשוט מעבירה אותו על דעתו.

יוסי אחימאיר

אהוד: למיטב זיכרוני [נולדתי ב-1936] – את המילה "שואה" לתיאור "השמדת יהודי אירופה" – התחלנו לשמוע רק שנים אחדות לאחר תום מלחמת העולם השנייה, והיא נראתה לנו זרה מאוד בהתחלה, כמו צמד המילים "מלחמת העצמאות" שהשכיח את "מלחמת השחרור".

* "מכתבו של איינשטיין לבן גוריון" הינו יצירה  ספרותית בדיונית שנכתבה על ידי כאשר התפרסם כי במירוץ לתפקיד נשיא המדינה משתתפים: דליה איציק, רובי ריבלין, נתן שרנסקי, ופואד בן אליעזר. המכתב נכתב כפיליטון הומוריסטי ציני, במטרה לבטא בדרך של בידיון ספרותי להיכן התדרדרה המשרה הזו, אשר פעם הוצעה לפרופסור אלברט איינשטיין, ועתה נאבקים עליה אחרוני פליטי חברי הכנסת. המכתב נשלח ובראשו צויינו שמותיהם של "המועמדים" בציון תיאורם מתוך כוונה שכל קורא בר דעת יעשה את החיבור המתבקש לסיפור המעשה שהמצאתי מראשיתו עד סופו.

המכתב זכה לתהודה רבה משועשעת והומוריסטית, לרבות תגובות של אנשים מכל קצות הקשת אשר תמהו על מקורו, ופנו אלי וביקשו הסברים ואכן הסברתי... 

אני מניח שרבים מאוד סבורים ש"לא אלמן ישראל" ויש עדיין אנשי רוח ותרבות במדינת ישראל (כן, מדינת ישראל) שיכולים להתמנות לתפקיד נשיא מדינת ישראל  מבלי שנצטרך שוב להיתקל בפוליטיקאים ליגה ז. ממש, אבל ממש, אין צורך לעבור מחדש את הסאגה המגוחכת שליוותה את תפקיד נגיד בנק ישראל.

בשולי הדברים אוסיף, כי אני סבור שהמישרה הזו מיותרת לחלוטין וטוב היו עושים אם היו מבטלים אותה, אלא שכל עוד שהיא קיימת, ראוי שיאייש אותה אדם משכמו ומעלה...

 בברכה

 יהודה כסיף  

* המערכת יחד עם המיסתורית בילו מחצית שבוע של נופש עם גימלאי תל השומר במלון "חוף הגיא" בטבריה. היה נחמד מאוד. יש במלון בריכה חיצונית ענקית, היא היתה עדיין קרירה אך  נעים היה לשבת על שפתה מול הכנרת ולהשתזף. יש גם בריכה פנימית מחוממת לשחייה  בספא, עם ג'קוזי וסאונות, והכול כלול. החדרים יפים מאוד. האוכל טוב ובשפע – אך לא מצטיין. המלון נבנה כנראה בידי ארכיטקט סכיזופרן כי שום דבר לא מתחבר בקומותיו לשום דבר אחר, בייחוד המעליות. טבריה היא בעלת פוטנציאל תיירותי אדיר שכנראה כמעט שאינו ממומש – אלא בחגים כאשר עם ישראל מציף את חופיו במנגלים ומטנף אותם, שזה ההפך מתיירות שיש עימה רמה אנושית והכנסות למטפחיה.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,611 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה עשירית למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-80 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של העדות על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל