הצהרה

Disclaimer

חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

גיליון מס' 944

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י"ח באייר תשע"ד, 18 במאי 2014

הזמנה לבית הסופר ב-26.5.14 "מסעותיי עם נשים", "והארץ תרעד", וחלק שני למסה של יחיעם פדן.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

 

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netהision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

 

עוד בגיליון: יוסי גמזו: 49 שָנָה לִרְצִיחָתוֹ שֶל אֵלִי כֹּהֵן ז"ל. // טל גלעד: עמוס עוז, אתה בור ועם הארץ! // פרופ' רחל אליאור:  תודה לעמוס עוז. // משה כהן: תשובה לעמוס עוז. // אמציה פורת: עמוס עוז הוא יוצר והוגה דעות ציוני חשוב. // מלכה נתנזון: שני שירים חדשים. // בנדלה: הערות על הקטע שלך העוסק באהוד אולמרט. // דורון גיסין: המעשה באביון וחבל. // אלן דרשוביץ: העונש של אולמרט כבד מדי. [ציטוט]. // עמוס גלבוע: בגידת התקשורת (בחלקה). // פרופ' דניאל פרידמן טוען נגד פסק הדין. // מרדכי בן-חורין: אהוד בן עזר "בזכות אהוד אולמרט"? אוי, לא! // עמוס אריכא: יללות הצבועים בדיונות. // אילנה אדם: מה שַׁיֵיך קִילֶה לברית מִילֶה? // נתן ריינר: מה נתפסת להגן על המושחת הבוגד? // עוז אלמוג: סוכרת חברתית. // ברוך פלטנר: הכרחי שיהיה מישהו שייתן את הדין ראשון. // אלי מייזליש: חיזוי העתיד ע"פ הנביא רון מ. // אורי הייטנר: צרור הערות  18.5.14. // אהוד בן עזר: אחותה ציפורה – שאסתר לא הכירה, במלאת 120 שנה להולדתה של המשוררת אסתר ראב. // י"ז: והארץ תרעד בלי מרכאות. // מרדכי קידר: מאחים לשנאה לשנאת אחים. [ציטוט]. // משה גרנות: 1. על שני ספרים מאת ויליאם פוקנר. 2. על "עץ השדה – סיפורים מחורזים" מאת יואל נץ. // נעמן כהן: סמי שטרית – על הצביעות והחוצפה. / תקוה וינשטוק: 1. שׂרונה קמה לתחייה. 2. הכבד הקצוץ הטוב ביותר. // רות ירדני כץ: לגעת בחיים. // אהוד בן עזר: "שלוש אהבות", הוצאת "אסטרולוג" 2000, אזל. פרק שבעה-עשר: נאום הסרדינים לרגלי המונפורט. // ממקורות הש"י.

 

* * *

יוסי גמזו

49 שָנָה לִרְצִיחָתוֹ שֶל אֵלִי כֹּהֵן ז"ל

לנאדיה כּהן וילדיה: סופי, אירית ושי

בתקווה שעיריית בת-ים תקיים סוף-סוף את הבטחתה להקים את מוזיאון-הזִיכּרון לזיכרו של גיבור מובהק זה. "בּמשך שנים רבּות אני מתדפּקת על כּל הדלתות ומבקשת לעשׂות הכּול על מנת להשפּיע על סוּריה לְאַפְשֵר את הבאת עצמותיו של בּעלי לקבר ישׂראל – ועדיין אֵלִי איננוּ פֹּה איתנוּ." (נאדיה כּהן, אלמנתו).

"שבועות אחדים לפני ליל-ההוצאה-להורג בּדמשֹק עדיין חיבּק אֵלִי את בּתו הקטנה, סופי, בּביתו בּבת-ים. 'אבּא, די לנסוע תמיד,' התייפחה הקטנה, 'תישאר בּבּית, כּמו כל האבּאים.'

– 'כּן, חמוּדה. זאת תהיה הפּעם האחרונה,' הבטיח אֵלִי. ואכן, צָדַק - - - " (מן העיתונות הישראלית, מאי 1965).

 

לִישוֹן, יַלְדָּה שֶלִּי, נוּ דַי, לִישוֹן בְּשֶקֶט,

לִישוֹן, מַלְאָךְ פָּעוּט שֶל אַבָּא נָד וְנָע.

כֵּן, דַּי לִנְסֹעַ, חֲמוּדֹנֶת. אַתְּ צוֹדֶקֶת.

אַךְ אֵין סָפֵק, בִּתִּי, זוֹ פַּעַם אַחְרוֹנָה.

 

לִישוֹן, קְטַנָּה שֶלִּי. זֶה לֹא סוֹרְגֵי הַכֶּלֶא,

זֶה רַק סוֹרְגֶיהָ שֶל מִטַּת הַתִּינוֹקוֹת

שֶלּוֹחֲצִים אוֹתָךְ, נִרְעֶשֶת וּמְבֹהֶלֶת.

לִישוֹן, לִישוֹן כְּבָר, יְתוֹמָה-תוֹךְ-שְתֵּי-דַּקּוֹת.

 

אַתְּ יְרֵאָה? סְתָם חֲלוֹמוֹת, סְתָם רִיק וָהֶבֶל.

עִצְמִי, עִצְמִי אֶת שְתֵּי עֵינַיִךְ. הֵן יָדַעְתְּ:

שוּלֵי-שְׂמִיכָה לְצַוָּארֵךְ, בִּתִּי... לֹא חֶבֶל...

וְאֶת רִיסַיִךְ תִּפְקְחִי לְמָחֳרָת...

 

בְּתַלְתַּלַּיִךְ הַגּוֹלְשִים לָךְ הַאֲפִילִי

עַל צְחוֹר מִצְחֵךְ שֶכֹּה הֵיטִיב הַלֵּב לִשְמֹר.

אַתְּ חֲקוּקָה אֶצְלִי עַל כָּל הַמִּיקְרוֹפִילְמִים

וּמְפֻעֲנַחַת לִי בְּכָל צָפְנֵי הַמּוֹרְס.

 

אַתְּ מְשֻנֶּנֶת לִי עַל-פֶּה כְּמוֹ כְּתָב שֶל סֵתֶר

וְאַתְּ מֻסְוֵית אֶצְלִי בְּכָל הָאִצְטַבּוֹת.

לִישוֹן. לִישוֹן, יַלְדָּה שֶלִּי. אֶת כָּל הַיֶּתֶר

הֲרֵי תַּסְפִּיקִי עוֹד לִזְכֹּר שָנִים רַבּוֹת.

 

מֵעַל בַּת-יָם שֶלָּךְ צִנָּה לֵילִית נִפְרֶשֶׂת

וְהַיָּרֵח שוּב מֵאִיר בַּחַלּוֹנֵךְ

וְכָאן דַּמֶּשֶׂק, יָפָתִי, וְכָאן דַּם-עֵסֶק

וְעֵסֶק-דָּם שֶל אִינְקְוִיזִיצְיָה בַּת זְמַנֵּךְ...

 

הַמַּשָׂאִית עָמְדָה בַּחוּץ. דְּחָפוּנִי פְּנִימָה.

הַסּוֹף קָרוֹב כְּבָר, אִם מוּתָר לְהִתְנַחֵם.

אֲנִי כּוֹתֵב כָּעֵת מִכְתָּב אַחְרוֹן לְאִמָּא

וּמַעֲבִיר לָהּ נְשִיקוֹת לִשְלָשְתְּכֶם.

 

רַק זֹאת, יַלְדָּה: מִן הַדְּמָעוֹת אוֹתָהּ שִמְרוּ נָא

וּכְשֶתִּזְכּוּ כְּבָר יְלָדִים גְּדוֹלִים לִהְיוֹת

וְתִלְמְדוּ עַל חַנָּה סֶנֶש וְדֹב גְּרוּנֶר –

אַל תִּכָּנְסוּ לְהַשְוָאוֹת מִשְפַּחְתִּיוֹת.

 

קוֹל צַעֲדָם שֶל הַזְּקִיפִים בַּסַּף בּוֹטֵחַ.

אֲנִי רוֹאֶה מוּלִי בֵּין אוֹר לַאֲפֵלָה

אֶת כְּבוֹד הָרַב, נִסִּים אַנְדַאבּוֹ, מִתְיַפֵּחַ,

אֲבָל צָרִיךְ לִגְמֹר מַהֵר אֶת הַתְּפִלָּה.

 

זוֹ שְעַת הַקֵּץ, יַלְדָּה שֶלִּי, וְהָאֵימָה בָּהּ

הִיא כְּמוֹ זַרְחָן בְּאִישוֹנֵי הַנִּדּוֹנִים.

אִם לֹא הָיוּ לָךְ תַּצְלוּמִים רַבִּים שֶל אַבָּא

מָחָר תִּרְאִי אוֹתוֹ בְּכָל הָעִתּוֹנִים.

 

הֵם מוֹלִיכִים אוֹתִי הַחוּצָה, גְּלוּי עֵינַיִם,

אֶל עֲנִיבַת הַתַּלְיָנִים. הִיא מוּכָנָה.

אֲנִי רוֹאֶה מֵעַל רֹאשִי אֶת הַשָּמַיִם,

אַךְ אֵין סָפֵק, בִּתִּי, זוֹ פַּעַם אַחְרוֹנָה.

 

* * *

טל גלעד

עמוס עוז, אתה בור ועם הארץ!

הכותב והתסריטאי טל גלעד ("לאטמה") הגיב בפוסט חריף להתבטאות של הסופר עמוס עוז, אשר הגדיר את נוער הגבעות כ"ניאו-נאצים עבריים". ערוץ 7 פרסום ראשון: 12.5.14.

 

שלום עמוס עוז,

המילה 'נאצי' או בצורתה הנחשבת משום מה למרוככת 'נאו-נאצי', משמשת לעיתים קרובות מדי כנשק יום הדין לכל עניין, כנראה בגלל שאנשים כמוך המלהגים אותה בחופשיות לא מצליחים לרדת לעומק הזוועה של הנאציזם ומה שהוא עולל. מנסים כל הזמן להכניס את המונח הזה לתבנית שתאפשר לתפוס אותו בתודעה. אבל זה בלתי אפשרי, כי נאצי זה לא סתם מישהו מאוד רע, או לאומן או שוטר תנועה. נאצי זה משהו אחר, ממציאות אחרת.

אבי ניצול אושוויץ. שני הוריו ואחותו הקטנה נרצחו ע"י הנאצים, והוא נותר לבדו, נער בן 17, ללא אף אחד בעולם, בגיהינום הנורא ביותר שיצרה האנושות. הוא שרד שם, אף על פי כן ולמרות הכול. בעת צעדת המוות, כאשר הגרמנים הוליכו בבהילות את הנותרים בחיים מערבה, בחורף המקפיא, הוא הצליח להימלט יחד עם שניים מחבריו. אחר כך הסתתר בכפר עד בוא הרוסים, התנדב לצבא האדום, היה טנקיסט בחזית הצ'כית ולחם בגרמנים.

על המכה ה-81 אולי שמעת, למרות שלא אתה כתבת את זה. הסיפור על הנער שהוענש ב-80 מלקות בגטו פשמישל משום שהחביא ספרים. שרד את העונש הנורא הזה, במהלכו איבד את הכרתו מיספר פעמים. עונש אכזרי שרבים מתו ממנו, אך הוא נותר בחיים, ואף הצליח לקום וללכת להביא את הספרים.

אבי הוא הנער הזה, מיכאל גולדמן גלעד. הוא התגבר על זה, התגבר על אוושוויץ, התגבר על הכול. נאחז בחיים, היה בגיהינום ויצא ממנו, ואף חזר אליו כדי לנקום בשדים, בהחלטיות שאנשים כמוך לא מבינים אותה. אחרי המלחמה עלה ארצה באוניית מעפילים, נשלח למחנות בקפריסין ע"י הבריטים, ולאחר קום המדינה שוחרר ועלה ארצה. כאשר סיפר על האירוע ההוא בגטו לכמה אנשים, נתקל בחוסר אמון. מאז לא דיבר על כך במשך שנים, הוא אמר שזו היתה מבחינתו המכה ה-81.

אבי הקים משפחה, התגייס למשטרת ישראל, התקדם בסולם הדרגות, ועם תפיסת אייכמן נקרא ללישכה 06, להיות בין חוקריו של הצורר, שכעת היה אסיר מבוהל ועלוב. בעת המשפט ישב אבי ליד התובע גדעון האוזנר.

במהלך המשפט בו נשמעו עדויות רבות ומחרידות על זוועות הנאצים, נקרא לדוכן אדם שהיה עד לאירוע בגטו פשמישל וסיפר עליו – על הנער הצנום שספג שמונים מלקות מקצין נאצי, ולתדהמת כולם נותר בחיים והצליח לקום על רגליו. האוזנר שאל את העד: "'האם אתה מזהה את הנער הזה כאן באולם?"

 העד השיב: "כן, זה קצין המשטרה שיושב לידך."

אבי היום בן 89, את רוב חייו הקדיש למחקר, הרצאות והסברה בנושא השואה, לאיסוף פרטים ומידע על קהילות יהודיות שהוכחדו, על פושעים נאצים ולהבדיל על חסידי אומות העולם. לתעד את הידע הזה, את האירועים, שלא יישכחו. לפני כשנתיים השלים את כתיבת ספרו "מי באש ומי במים", על אירועי חייו בשואה ולאחריה. באפריל האחרון התבקש להצטרף למסע של קציני משטרה אל מחנות ההשמדה בפולין, שם באופן סמלי, בטקס שנערך מול המשרפות של אוושוויץ, הועלה בדרגה והוענקה לו דרגת סגן ניצב במשטרת ישראל.

נאצים זה הדבר הכי נורא ושטני שהיה אי פעם. הנאצים השמידו את יהודי אירופה בשיטתיות ובאכזריות איומה במשך שנים, הרעיבו אותם ועינו אותם בעבודות פרך, שלחו אותם ברכבות צפופות עד חנק במשך ימים למחנות מוות, שרפו אותם, ירו בהם, חיסלו אותם בתאי גזים וקברו אותם בקברי אחים, שישה מיליון יהודים, בהם למעלה ממיליון ילדים ותינוקות, בהם דודתי שמעולם לא פגשתי, כי היא היתה ילדה בת 11 כאשר נרצחה. לא נהרגה, לא מתה, נרצחה, במזיד, באופן מתוכנן ומכוון וברשעות בלתי נתפסת, בגלל היותה יהודייה.

מישהו שמרסס "תג מחיר" הוא לא נאצי, גם מי שמסנן איזו קללה על ערבים או חושב שצריך להחזיר את מהגרי העבודה לארצם הוא לא נאצי, ואפילו חייל בחברון שמכוון נשק לפלסטיני נושא אגרופן, או מתנחל שמפריע למסיק הזיתים הוא לא נאצי ולא ניאו נאצי ולא יודונאצי ולא כל ההטיות האחרות ואפילו לא קרוב לזה.

נאצי זה משהו אחר לגמרי. ואתה, עמוס עוז, אולי מחזיק מעצמך איש רוח, אבל אתה בור ועם הארץ, שלמזלו אין לו מושג על מה הוא מדבר. חבל שאין מכונת זמן בה אפשר לשלוח אותך ואת חבריך בעלי האצבע הקלה על המקלדת ליום אחד באוושוויץ, זה יספיק. יום אחד בגיהינום. ואחרי זה תפתח את פיך המוכן לומר כל שטות למען פרס נובל, ותדבר על נאצים וניאו נאצים.

אנשי המחנה שלך אוהבים כל הזמן להתרונן ש"לא למדנו דבר מהשואה." אכן, אתה דוגמה מהלכת לכך שבאמת לא למדנו דבר מהשואה ומה היא היתה במציאות. יותר מזה, אתה ההוכחה הניצחת למה שאני אומר תמיד – שגם איש רוח יכול לדבר שטויות!

 

* * *

פרופ' רחל אליאור

תודה לעמוס עוז

בדברי עמוס עוז יש קריאה נואשת להתמודד ביושר ובכאב עם מציאות חדשה המאיימת עלינו לכלותינו, שזורה במקלעת של משיחיות וכוחנות.

תודה לעמוס עוז על התעוזה, על יושר הלב ועל הנחישות שבהם אמר את הדברים הכואבים והאיומים על קיום יהודים ניאו-נאצים. השיער סומר לשמע הדברים הנחוצים בשעה אפלה זו, כאשר ארץ המאפליה של הכיבוש הופכת את חיינו לגיא צלמוות. לביקורת חריפה, שגבלה לעתים באלימות, זכו גם כותבי "שכול וכישלון" (ברנר), "על פרשת דרכים" ו"אמת מארץ ישראל" (אחד העם), "מגילת האש" ו"על השחיטה" (ביאליק), והמניפסט של "ברית שלום" (ר' בנימין). אבל דבריהם הרעידו לבבות וחוללו מהפכות.

אני מאמינה בדברי האנתרופולוגית האמריקאית מרגרט מיד: "לעולם אל תטילו ספק בכך שקבוצה קטנה של אזרחים מודאגים ואכפתיים יכולה לשנות את העולם; זה הדבר היחיד שאי־פעם הביא לשינוי."

דחוף וחיוני בעת הזו להסתכל באמת המחרידה הצומחת בהתנחלויות ובמאחזים ובישיבות, בין יצהר ל"אש קודש", בין בת עין לתפוח, בין "עטרת כוהנים" ל"נאמני המקדש", בין "זו ארצנו" לבין נאמני הרב כהנא. יש להקשיב לדבריו המשיחיים והאנטי-ציוניים של ראש המסיתים הרב יצחק גינזבורג, ושל חבריו הרבנים יוסף אליצור, יצחק שפירא, דב ליאור, דודי דודקביץ, ישראל אריאל, אליהו ואחרים, המהווים השראה ל"נוער הגבעות" ולטרוריסטים של "תג מחיר". הם רוצים להשית עלינו מדינת הלכה רוויה בשנאה גזענית, בחלומות משיחיים ובכוחנות גזענית אנטי-דמוקרטית ופשיסטית, הנובעים מ"קדושת ארץ ישראל", מ"קדושת כתבי הרב קוק" ומ"קדושת המקדש".

קדושתם הופכת לטומאה אנושית של שנאה ואפלייה, עריצות והתעמרות, דיכוי והשפלה. הם מתועדים בכתבים כ"תורת המלך", "גבעת הלבונה", "אל הר המור", "ברוך הגבר" ו"ערבות הדדית", ונשקפים במדיניות "עמותת אלעד" ו"חננו".

חייבים להתריע וחייבים להסתכל במציאות זו בעיניים, ולנקוב במהות התופעה הטרוריסטית הנגלית לנוכח לבנו הנשבר על מציאות חיינו שהפכה מחלום בן שנות אלפיים לארץ פשיסטית וטרוריסטית, וזה הזמן וזה המקום של "אמת מארץ תזעק". בדברי עמוס עוז יש קריאה נואשת להתמודד ביושר ובכאב עם מציאות חדשה המאיימת עלינו לכלותינו, שזורה במקלעת של משיחיות, התנחלות, כוחנות ואמוניות מכאן, וחיסול זרע עמלק, כדברי רבני ההתנחלויות, מכאן.

את תרגום משנתם אנו רואים בפי הצעירים המקללים ערבים ומחרפים את נביאם. אין צורך לקחת את הדיון הכואב ב"נוער הגבעות" – "תג-מחיר" – "יודונאצים" של לייבוביץ' – ו"ניאו-נאצים" של עוז, למחוזות המורכבות הרבה של חיינו החברתיים. ודאי וודאי שצריך לתקן באלף תחומים. אבל לא נוכל להתחיל לתקן את עומק השבר עד שלא נתמודד ביושר עם ארץ הצלמוות בגב ההר. זו מאיימת עלינו לכלותנו במלקחי המשיחיות המיסטית, שראשיתה בחב"ד וברב קוק ואחריתה ברב גינזבורג, ברבנים חבר מרעיו ובתלמידיהם. אלה עוסקים בהשלטת מדינת הלכה ובתוכניות כינון המקדש ומחיקת עמלק – ואני אומרת זאת על יסוד קריאה בכתביהם, ולא על יסוד הכללות תקשורתיות.

עמוס עוז החזיר אותנו אל הדיון הכואב בטרור היהודי ובפגעי ההתנחלות והכיבוש, הדיון באומנות המשיחית החותרת תחת אושיות המפעל הציוני ותחת רקמת החיים המשותפת בארץ הזאת, וראוי שנודה לו על כך.

מתוך המגזין "על צד שמאל" בעריכת נפתלי רז

 

* * *

משה כהן

הנדון: תשובה לעמוס עוז

מכובדי,

הסופר המהולל הִשווה את פעולות "תג מחיר" לפעולות הניאו-נאצים באירופה נגד בני מיעוטים. האין מר עוז רואה את ההבדל הקטן, או שהוא מעדיף להתעלם ממנו?

האם למיעוטים באירופה יש תביעות לאומיות, טריטוריאליות ומדיניות בדומה לערביי ארץ ישראל? האם בני המיעוטים באירופה שוללים את זכות קיומה של המדינה בה הם חיים ותובעים אותה לעצמם? האם בני המיעוטים באירופה פונים למוסדות בינלאומיים כדי לעשות דה-לגיטימציה למדינה שאזרחותם הם נושאים? האם בני המיעוטים באירופה מבצעים פעולות טרור רצחניות נגד גברים, נשים וילדים ללא הבחנה?

האם אנשי "תג מחיר" פוגעים אישית בבני מיעוטים, כפי שעושים הניאו-נאצים? פעולות תג מחיר הן עבירות על החוק לכול דבר, אך יש לשים לב שבניגוד לטרור הערבי, אין הן פוגעות באנשים אלא ברכוש בלבד.

ניתן לצפות מאנשי רוח כדוגמת עמוס עוז שלא יתעלמו מהבדלים "דקים" אלה בבואם לקטרג על עבריינים אלה או אחרים.

אגב, מעולם לא שמעתי אותו מגנה את הרוצחים הערביים.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

 

* * *

אמציה פורת

עמוס עוז הוא יוצר והוגה דעות ציוני חשוב

דבריו של נעמן כהן "תאוות הבצע והכבוד של קלויזנר-עוז" (חב"ע 943) עוררו בי בחילה. שורת היגיון דמגוגית פרימיטיבית זו, שכולה עליבות וגסות רוח, פשוט מגעילה.

אבל בעיקר אני מתקומם נגד הנטייה וה"מדיניות" לראות בדבריו ובמעשיו של עמוס עוז חינחוני מה יפית כדי למצוא חן בעיני הגויים, כאילו אסור שתהיה לו לעמוס עוז דעה משלו, נקייה מפניות ומאינטרסים ומשיקולים זרים. אפילו בני ציפר, במאמרו המשונה נגד דבריו של עמוס עוז ("הארץ" 16.5.2014), השמיע ספק במפורש ספק מבין השיטין רמיזה שבחוץ לארץ מן הסתם ייצא עמוס עוז נשׂכר מדעותיו.

עמוס עוז הוא יוצר והוגה דעות ציוני חשוב, ומורה דרך לאלה שעדיין לא איבדו אמון בציונות הנקייה.

אמציה פורת

 

 

* * *

מלכה נתנזון / שני שירים חדשים

 

מרי פופינס בדרך לבית החולים

 

אֶת בֵּית הַחוֹלִים אֲנִי עוֹזֶבֶת יוֹם יוֹם בְּרֶבַע לַחֲצוֹת

מֻקְדָּם מַסְפִּיק כְּדֵי שֶׁהַקֶּסֶם הַשּׁוֹרֶה עַל הָרְחוֹבוֹת

טֶרֶם יָפוּג

וְדַי לְשָׁעוֹת אֲחָדוֹת שֶׁל שְׁזִירַת תָּכְנִיּוֹת,

שֶׁיָּשׁוּבוּ עִם בֹּקֶר וְיִפָּרְמוּ,

כְּתַכֵּי מִכְנָס נִכְלָמִים

 

בַּבֹּקֶר, בִּלְבוּשׁ נְשׁוֹת טָלִיבַּאן,* שְׁכָבוֹת עַל שְׁכָבוֹת,

אֲנִי נִשְׁכֶּבֶת עַל הַמּוֹשָׁב הָאֲחוֹרִי שֶׁל הַמְּכוֹנִית.

יְרִיעָה שְׁחֹרָה עַל הַחַלּוֹנוֹת מִצְּדָדַי, מֵעָלַי 

הַמִּטְרִיָּה פְּרוּסָה מְפֻסְפֶּסֶת שָׁחֹר-צָהֹב, כְּאַחַת מִגְּבִירוֹתָיו שֶׁל מָאנֶה

 

שֶׁלֹּא תְּבוֹאֵנִי חָלִילָה קֶרֶן שֶׁמֶשׁ זָרָה מִלְּפָנִים

שֶׁלֹּא

 

בְּיָדִית הַפְּלַסְטִיק הַצְּהֻבָּה

אֲנִי אֲחוּזָה

וּמְרַחֶפֶת

 

* למקבלי טיפול מחקרי המבוסס על טיפול כימותרפי, ביולוגי ואחר – אסורה כליל החשיפה לשמש.

 

 

קנאביס רפואי

 

תִּפְרַחַת

מְגֻלְגֶּלֶת

שֶׁמֶן

אֵדִים

עוּגִיּוֹת

שׁוֹקוֹלָד

מִי שִׁעֵר שֶׁמִּמְּרוֹם שְׁנוֹתַי אֶהֱפֹךְ לֶכְּסִיקוֹן זֶה חֵלֶק בִּלְתִּי נִפְרָד שֶׁל

שְׂפַת יוֹמִי

עַד כִּי בִּלְעָדֶיהָ דּוֹמֶה שֶׁהָעוֹלָם יֶחְדַּל לְהִתְקַיֵּם

וְכָל שָׁעָה תְּהֵא בִּבְחִינַת

הַשָּׁעָה הָאַחֲרוֹנָה

 

 

* * *

בֶּנְדָלֶה

הערות על הקטע שלך העוסק באהוד אולמרט

זה שאהוד אולמרט היה ראש ממשלה טוב, זה שהוא מוכשר, וזה שיש עד מדינה (כבר אין) נגוע בפשעים ושקרים – לא הופך את אהוד אולמרט לצדיק הדור. (אם העד הוא כזה, למה בכלל אולמרט התחבר אליו?) יש פתגם האומר: תראה לי מי הם חבריך ואומר לך מי אתה.

מי שהולך לפעילות ציבורית צריך לקחת בחשבון מראש, שיבדקו אותו בציציות במידת האפשר, ושאם יגלו משהו – הוא יישפט לא כמו אדם רגיל. זה גם לטובה (יהיו לו עורכי דין טובים מאוד) וגם  לחומרה.

כל הזמן קבעת אפריורית שאולמרט ייצא זכאי. הקביעה הזאת היתה רק על סמך הסימפטיה האישית שלך. בן אדם לא יכול לקבוע אם מישהו אשם או לא – כל עוד לא ראה את העובדות במסמכים. מי כמוך יודע שהתקשורת מעוותת את העובדות לפי המגמה שלה, וגם אתה חטאת בזה כאשר כתבת בעיתונך שוב ושוב שאהוד חף מן ההאשמות שמטילים עליו. אינני יודעת אם אולמרט ייצא זכאי או אשם בעליון, אבל להתריע כל הזמן שהוא זכאי – זה מזכיר לי את מה שהחרדים שרים לאריה דרעי עד היום: "הוא זכאי, הוא זכאי" וכולי.

גם אם ראשי עיריות אחרים מקבלים טובות הנאה, זה לא מנקה את אולמרט, ולא מזכה אותו. והטענה הזאת מזכירה לי ילד, שכאשר באו אליו בטענות שהיכה ילד אחר, אמר: "אבל גם אחרים מרביצים..."

ולעניין המשטרה: אם יש לך הוכחות על שוחד בעיריות אחרות – אתה מוזמן לגשת למשטרה ולמסור אותן. כל עוד אזרחים אינם מוסרים ראיות – המשטרה איננה יכולה לטפל בעבירות אלה.

 

 

* * *

דורון גיסין

המעשה באביון וחבל

אודי יקירי,

זכותך המלאה לעמוד על דעתך ומי אני שאתיימר לשנותה בכל הנוגע למר אהוד אולמרט וחבורת החנפים המקיפה אותו. גם אם טעה כבוד השופט דוד רוזן [שהרי הוא אדם ככולם] ונקיעת נפשו מן התמונה שנפרסה באולמו במשך שבועות הביאה אותו לקציבת עונשו החמור של מר אולמרט ושאר הנאשמים, הרי שבלוז הדברים נפרשה באולם בית המשפט תמונה מזעזעת של סדרי שלטון ומתן ולקיחת שלמונים.

בשפתו הברורה שאינה משתמטת ואינה מקשטת ואינה מכבסת מושגים ומעשים, הביע כבוד השופט דוד רוזן את סלידתו. באשר להצהרתו של מר אהוד אולמרט באשר לניקיון כפיו, אין לי אלא לחזור ולספר את סיפורו של אותו גנב סוסים שטען לחפותו במילים הבאות: הרי ידוע לבית המשפט ולכל הקהל כי איני גנב כלל. איש עני אנוכי שמזלו לא שפר עליו. בעקבות מעשי שותפי נשמטו מידי נכסים ואוצרות והגעתי לא עלינו לפת לחם חרבה. משנשרו ממני כל אותם משמני בשר, איבדו מלבושיי את אחיזתם ומכנסיי נשמטים ממותני בכל פעם. מאחר שאין באפשרותי לרכוש לי חגורה ראויה לשמה, נתתי עיני בפיסת חבל זנוחה ומיותמת שהיתה זרוקה בצד הדרך. חבל ללא בעלים הרי היא מציאה כשרה ולכן מיהרתי ליטול אותו לעצמי. ראשית קשרתי את החבל למותני למנוע ממכנסיי להשתלשל מטה. היותי שמח וטוב לב על זה ששפר מזלי ומצאתי לי פתרון למכנסי הנשמטים, הביאני לא לשים כלל לב שלקצהו הרחוק היה קשור סוס שמיהר לצאת בעקבותיי. אני לעצמי יודע שרק פיסת חבל ללא בעלים נטלתי. זכאי אני.

 

אהוד: אני מבקש מכל המוכיחים אותי על תמיכתי באהוד אולמרט נוכח העוול המשפטי שגרם לו השופט היהיר דוד רוזן – לקרוא קודם בתשומת לב את מאמרו של פרופ' דניאל פרידמן ב"ידיעות אחרונות" מיום שישי 16.5.14 – ואז לחזור אליי, אם בכלל.

 

 

* * *

אלן דרשוביץ

העונש של אולמרט כבד מדי

אני מכיר את אהוד אולמרט זה שנים רבות, ורואה בו ידיד. פגשתי אותו לראשונה כשהיה ראש עיריית ירושלים, ולמדתי להכירו כשנהפך לדמות פוליטית לאומית ובסופו של דבר לראש ממשלת ישראל. הוא היה ראש ממשלה מצוין, שידע מתי נחוץ לצאת למלחמה ומתי חיוני לנסות להשיג שלום. כשמטחי טילים נורו על שדרות הוא הורה להגן על אזרחי ישראל, ובניגוד לעמדת נשיא ארה"ב, הוא הורה לתקוף את מתקן הנשק הגרעיני בסוריה כשזה היה בהקמה. הוא הציע לפלסטינים הצעת שלום נדיבה, שאילו התקבלה היתה שמה קץ לסכסוך ומביאה להקמת מדינה פלסטינית בת־קיימא לצד ישראל הבטוחה.

למרות זאת, כשהשופט גזר על אולמרט שש שנות מאסר בגין מעשים שעשה בתקופה שכיהן כראש עיריית ירושלים, הוא נמנע מלזקוף לזכות אולמרט את מעשיו הטובים, שרובם נעשו אחרי האירועים שבגינם הורשע. להפך, נראה שהשופט ראה בקריירה הפוליטית המכובדת של אולמרט סיבה להחמיר בעונשו. הוא נימק את המאסר הממושך שהטיל עליו בכך שאולמרט היה עובד מדינה, וכי התנהגותו כראש עיריית ירושלים הפכה אותו לבוגד במדינה של העם היהודי. בעיני טיעון זה מבטא עוול חמור.

אינני מומחה לחוק העונשין הישראלי ואינני בקיא באישומים שבתיק הפלילי נגד אולמרט. עם זאת, בעיניי אין זה ראוי ששופט רואה בעשייה הציבורית ארוכת הימים של נאשם סיבה להחמיר בעונשו, במקום לראות בה סיבה להקל בעונש. בית המשפט העליון יקבע בסופו של דבר אם שש שנות מאסר הן עונש מוצדק מבחינה משפטית, אולם כמשקיף מבחוץ, לי ברור שהעונש הזה מוגזם.

הערכה ראויה של התפקיד שמילא אולמרט בשנותיו הרבות כעובד מדינה תזקוף לזכותו את הישגיו הציבוריים. העובדה שהוא איש ציבור ידוע ומוערך בעולם, מוסיפה כלימה לגזר דינו ורק מעצימה את עונשו. גם אילו נדון לעבודות שירות למען הקהילה, כפי שביקשו עורכי דינו, הרשעתו ושבע השנים שבהן היה מנוע מלהתמודד על משרה ציבורית, היו עונש חמור דיו על מעילתו באמון הציבור. הדרישה שאולמרט בן ה-68 ירצה שנים רבות מאחורי סורג ובריח נראית מיותרת ואף נקמנית.

התנ"ך מצווה עלינו לשאוף לצדק. המלים "צדק צדק תרדוף" מעידות שצדק אמיתי אינו יכול להיות חד־ממדי – היבט אחד של הצדק מתמקד בפשע, ואילו היבט אחר שלו מתמקד באדם שנענש. במקרה הנוכחי, השופט לא הצליח לאזן בין שני ההיבטים. יתרה מזו, נראה שהוא זנח עוד עיקרון חשוב של צדק ורחמים, ולפיו יש לכלול בין הגורמים המחמירים רק נסיבות שהתקיימו בעת ביצוע הפשעים, בעוד שבין הגורמים המקלים אפשר לכלול גם נסיבות שהתהוו במועד מאוחר יותר. בית המשפט העליון עשוי לתקן את העוול הזה, אם וכאשר יבחן את גזר הדין.

ואולם, ייתכן כי בית המשפט העליון כלל לא יידרש לבחון את גזר הדין, שכן למיטב הבנתי, ולפי הסברים של עורכי דין ישראלים, יש כמה נקודות משפטיות מהותיות שעשויות להביא לביטול ההרשעה או לשינוי פסק הדין. לישראל יש היסטוריה ארוכה של העמדה למשפט של אישי ציבור והרשעתם – הרשעות שבמקרים רבים בוטלו או תוקנו בערעור. אני בטוח כי בית המשפט העליון יבדוק בקפידה את התיק הזה, כפי שהוא עושה בכל התיקים הפליליים המובאים לפניו.

אך אם אכן יתקיים הליך של ערעור, יש להרשות לאולמרט להתהלך חופשי עד להשלמתו. ברור כי אין סכנה שהוא יימלט, והוא גם אינו מהווה סכנה לציבור. אם יוחזק בכלא והרשעתו תבוטל, הוא לא יוכל לקבל בחזרה את החודשים או השנים של המאסר המיותר. אך אם יישאר חופשי ולאחר מכן יאושרו הרשעתו וגזר דינו, הוא יוכל לרצות את עונשו במלואו. לפיכך, יש להעדיף את הישארותו חופשי עד לתום הדיון בערעורו.

לא משנה איך תסתיים הפרשה הזאת, זו טרגדיה גדולה לישראל ולקהילה היהודית בעולם בכל פעם שדמות מכובדת ואהובה מורשעת בפשע ונדונה למאסר. אולמרט, אף שהוא דמות שנויה במחלוקת בקרב אנשי ימין יהודים באמריקה, מכובד ואהוב בכל העולם היהודי. אני בטוח שאני מדבר בשם רבים כשאני מביע צער על הרשעתו ועל גזר דינו. אני גם בטוח שאני מדבר בשם רבים, כשאני מביע אמון בבית המשפט העליון של ישראל ובמסורת הארוכה והמכובדת שלו ביישום החוק מתוך חמלה ושוויון כלפי כל האזרחים, יהיו מעמדם ותוארם אשר יהיו.

 

אלן דרשוביץ הוא פרופסור בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת הרווארד. המאמר פורסם בעיתון "הארץ" מיום 16.5.14.

 

 

* * *

עמוס גלבוע

בגידת התקשורת (בחלקה)

חלק מהתקשורת ממש חירף וגידף את השופט רוזן על שכינה את אולמרט "בוגד", כי לדבריה  בוגד הוא זה שבוגד בארצו. זהו אחד הספינים המכוערים והנבזיים שנתקלתי בהם, כי ברור לכל  שהשופט רוזן התכוון לבגידה במובנה הראשוני, הברור: הפרת אמון. אולמרט בגד באמון הצבור בשל תאוות בצע, כמו שזקן בגדה באדונה אולמרט על מנת להציל נפשה.

אלו ימים בהם, לדעתי,  ניתן להאשים בבגידה חלק מהתקשורת, חלק מהעיתונאים וחלק מהעורכים. בגידה במקצוע העיתונות, בגידה בשארית האמון שהציבור עוד נותן בהם.

מדוע ולמה?

כי הם באו והאשימו שופט בישראל, וחירפו וגידפו אותו, על שכינה את אולמרט ושאר נאשמי הולילנד בשם בוגדים ואת מעשיהם בשם בגידה. לא יתכן כדבר הזה הם כתבו וצעקו ממש כמקהלה מתואמת, ונימקו: ראשית, בגידה היא העבירה החמורה ביותר בספר החוקים, העבירה היחידה שדינה הוא מוות; שנית, מאז קראו לרבין בוגד, לא נשמעה יותר במחוזותינו המילה החמורה הזו.

אם יש ספין תקשורתי מכוער, כל כך לא נכון הגובל ממש בדברי נבלה, הרי שלפנינו דוגמא חיה. כל אחד, ולמען הדיוק כמעט כל אחד, הבין בברור מדברי השופט כי כוונת דבריו אינה כלל וכלל למעשה בגידה במולדת, אלה בגידה במובן אחר לגמרי.  המשמעות הכי ראשונית של הפועל בגד (ומכאן בוגד ובגידה) הוא למעול באמון, להפר אמון, בין אם האמון הזה נעוץ בחוזה או שלא בחוזה, לפעול נגד חברים. בתנ"ך מופיעה המילה הזאת כמעט תמיד בהקשר של הפרת הברית בין אלוהים לעמו, או בין אדם לחברו. איך נאמר בספר משלי: "שן רועה (כלומר מתנדנדת ) ורגל מועדת, מבטח בוגד ביום צרה."

אכן שולה זקן בגדה באדונה אולמרט (לפי דנטה ב"קומדיה האלוהית", העונש בגיהינום לבוגד באדונו הוא החמור ביותר) ואולמרט בגד באמון הציבור, ובמובן זה הוא בוגד. שופט בית המשפט העליון, חיים כהן, מהגדולים שקמו למערכת המשפט שלנו, כתב בפסק הדין במשפט מיכאל צור ב-1975: "אני חש כאב צורב בליבי על מדינה אומללה זו שנמכרת על ידי בוגדיה בעד בצע כסף."

באים חכמולוגי יחצ"נות ואומרים לנו כי המילה בגידה מעוררת אסוציאציה של בגידה במולדת. יכול מאוד להיות שאצל חלק מהאנשים זה כך, אבל תמיד זה יהיה תלוי בקונטקסט, בנסיבות. משפט הולילנד לא עסק בענייני ביטחון,  אלא בענייני שוחד ושחיתות, ולכן  לא היתה כאן כלל וכלל אסוציאציה של בגידה במולדת. אבל לא רק זאת, המילה בגידה בדרך כלל, ושוב מאוד תלוי בנסיבות – מעוררת אסוציאציה של בגידת מין במינו. זאת אכן המשמעות השנייה של הפועל בגד. רק המשמעות השלישית היא של בגידה במולדת.

מה כל כך מכוער ונבזי בספין הזה שהפך לדגל, לסיסמת הקרב התקשורתית למען אולמרט?  ההשוואה שנעשתה כאן בין שופט  בישראל לבין רוצח רבין, לבין כל הסהרורים שראו במעשי רבין בגידה. ואם זו ההשוואה, הרי אולמרט הוא כרבין!

ואתה עומד נדהם מול שטף דברי הנאצה שהוטחו בשופט רוזן, לקרוא ולא להאמין. פרשן  בכיר אחד כותב הדברים הבאים: "אפשר לתמוה, ואולי אפילו יותר מזה, על סגנונו המתלהם של השופט, על האוברקיל (יתר הריגה בעברית) המטורף שלו, על התחושה הטורדנית שהוא נהנה מכל הסיפור הזה ומנסה להיבנות על הגופות שנערמות מולו."

ואחר, גם הוא בבכירים  בעיתונו, קובל: "יוהרה היא החטא שבו חטא אתמול השופט דוד רוזן. ממרום כיסאו הוא התנהג כמי שמוכה בשיכרון כוח, המאמין כי שום דבר לא עומד בפניו."

מה  הם לא אמרו וכתבו על שופט בישראל, שכאשר החל המשפט רק ידעו להלל אותו  ולתלות בו את תקוותם המובנת שיזכה את חביבם – שהוא פופוליסט, שהוא לא אוהב את אולמרט, הוא בכלל שונא אותו, הוא לא יודע מה היא  ספקנות, וצריך לרחם על אזרחי ישראל המסכנים שעלולים להישפט בפני שופט שפוסק ללא ראיות ועל פי הגיונו.

אין מקום, לדעתי, אלא להאשים את הכותבים בבגידה בקהל הקוראים שלהם, בבגידה  בערך הכבוד למשפט הישראלי, גם אם אינו עונה בהכרעותיו המשפטיות  על המאוויים  שלהם. מי יודע מה יחליט בית המשפט העליון בסופו של יום? איני רוצה לנחש אך ברור לי כי אם יפסוק נגד אולמרט, כי אז תקשורת מקורביו תתגולל עליו ותזעק כי פסו אמונים בישראל, ואם יהיה להיפך, אזי ידרשו מהשופט רוזן להתאבד!

ועוד הערה קטנה. חושבני שניתן להכניס לספר השיאים של גינס  את הקטע הבא המתאר בלשון ציורית של אורוול את כל חטא השוחד והשחיתות שבהם הואשם אולמרט:

"האיש שאהב את החיים הטובים, כל כך אהב עד שנגס מהם יותר מדי."

לא המצאה שלי. כך היה כתוב ועוד בכותרת משנה. או אותו פרשן השואל בכובד ראש כיצד זה הגענו למצב האומלל הזה שבו נשיא יושב בכלא וראש ממשלה נשלח לכלא, ומשיב שזה כנראה בגלל שמשהו פגום בשיטת הממשל שלנו. מה להגיד? לספר הבדיחה והחידוד!

 

* * *

פרופ' דניאל פרידמן טוען נגד פסק הדין

אהוד היקר,

בגיליון 943 של "חדשות בן עזר" אתה מביע אהדה לאולמרט, ומוקיע את גזר הדין של השופט דוד רוזן. יש לך תנא דמסייע מגדולי המשפטנים, פרופ' דניאל פרידמן, שהיה שר המשפטים – במאמר שלו מהיום (16.5.14) ב"ידיעות אחרונות" הוא טוען שתי טענות חשובות נגד פסק הדין:

1. אם דכנר נתן ליוסי אולמרט חצי מיליון ב-10 צ'קים – מדוע זה לא מופיע ברשומות של חשבון הבנק של דכנר?

2. אם השופט דוד רוזן עצמו קובע שדכנר הוא שקרן וזייפן, כיצד הוא מסמיך את כל הכרעת הדין על דבריו?

מעניין איך יכריע בית המשפט העליון.

שלך,

משה גרנות

 

אהוד: לאחר קריאת מאמרו של פרופ' דניאל פרידמן, ב"ידיעות אחרונות", שאני מקווה כי רבים קראוהו – התחזקתי עוד יותר בדעתי שאולמרט עתיד לצאת זכאי מהעלילה שטפלו עליו, וכי ההיבריס של השופט דוד רוזן עתיד לספוג מכה אנושה. אגב, חיפשתי בנרות באתרy-net  של "ידיעות אחרונות" מיום שישי האחרון, 16.5.14 – ולא מצאתי את מאמרו של פרופ' דניאל פרידמן כדי לצטטו כאן.

נזכרתי כי עמוס כרמל ז"ל, שהיה עורך המדור הפובליציסטי ב"ידיעות אחרונות", סיפר לי כי ב-y-net – יש להם מדיניות משלהם והם לא מביאים כל מאמר שהוא מפרסם, לעיתים גם לא את מאמריו שלו. וזאת לאחר ששאלתי אותו מדוע אינני רואה אצלם את מאמריי שלי, שפירסמתי אצלו במדורו.

 

 

* * *

מרדכי בן-חורין

אהוד בן עזר "בזכות אהוד אולמרט"? אוי, לא!

ואני לעומתך, מקווה שבערעור בעליון, אולמרט לא יזוכה וכי טלנסקי, דכנר, מסר ושולה, ייזכרו כבלעם. וה"מאתרגים", שהינם העיתונאים והפרשנים בתקשורת ובראשה "העיתון של המדינה" בעריצות נוני מוזס, המועלים בתפקידם ובמקצועם. אולי סוף כל סוף, יחדלו לבגוד בנו ולקבוע לנו, מי הם גיבורי האומה, האזרחות הטובה, המצפון הציבורי והציון הראוי להם.

רק ה"מאתרגים" הם אלה שקבעו כי "אהוד אולמרט הוא ראש עיר אמיץ" ולא ראש עירייה המאפשרת את מותם של חוגגים בהתמוטטות אולם "וורסאי" ואת פגיעה הקטלנית בנופה של ירושלים.

רק ה"מאתרגים" קבעו כי הוא "ראש ממשלה מצויין" כאילו לא הוא יצא למלחמה שהביאה למותם של רבים ולשקט מזוייף ומסוכן בגבול הצפון המאפשר לחיזבאללה להתחמש בניגוד ל"הישגי" שרת החוץ שלו באו"ם – במאות אלפי טילים שמיועדים להרוס את ישראל ביממה אחת.

רק ה"מאתרגים" מתעלמים ממינויו שר ביטחון שעיניו חושכות לנוכח אחריותו למלחמת שאינו מבין בה.

רק ה"מאתרגים" מתעלמים ממינוי שר האוצר שהלך לבית הסוהר.

רק ה"מאתרגים" מתעלמים מהגעתו לשלטון לאחר סחטנות מאריק שרון ובעבר ומחנופתו לשמואל תמיר.

רק ה"מאתרגים" מתעלמים שתקוותם ההזויה שאולמרט ישיג שלום בכניעתו הגורפת לפלסטינים, תידחה על הסף, כרגיל, על-ידי ידידו המזוייף אבו מאזן, הד"ר להכחשת השואה ולזכות קיומה של מדינה ליהודים.

אהוד בן עזר קובע שמה שעוללו ומעוללים לאולמרט זוהי שערורייה נמשכת והולכת גם מבחינה משפטית ["לא יעלה על הדעת"! – ונימוקים מסוג אלו, הסתמכות על עד נוכל שלא עבר חקירה נגדית – במקום להפנות את כל הכוחות המשטרתיים והמשפטיים נגד הפשיעה האמתית בישראל, זו שהמאבק בה אינו עושה כותרות בתקשורת אלא גורם למנוד ראש של לגלוג על העוסקים בו!]

ההפך אב"ע לאורקל?

אהוד בן עזר, קובע שהמכונה המשומנת של התביעה והמשטרה נגד אולמרט דווקא פעלה להפליא.

 ואהוד בן עזר, קובע זאת, כי הרגיש אותה היטב על בשרו כאשר נאלץ לעזוב את החינמון "ישראל היום"  מבחינה מצפונית שלו ואולי גם מבחינה מצפונית של החינמון, כי נאסר עליו לשרבב רמז בזכותו של אולמרט שכבר היה מגובה הרבה מדי על-ידי הנוכלים המתוחכמים המאתרגים כל שֶרץ בהון-שלטון.

על אהוד בן עזר, לקרוא ולזכור שוב ושוב את הכתוב בכותרת עיתונו הנפלא: דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב [בן עזר]. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אני מתחנן בפני אב"ע היקר לי: שמור על ליבך ולא על אולמרט [שאינך מכירו אישית].  אתה עדיין תומך בו במאה אחוז? במתמטיקה הינך גרוע. אכן עצוב. הייתי מרחם על משפחתו אלמלא ברחו מהארץ.

אב"ע, אתה חושב שנעשה לו עוול גדול שעליו הוא משלם כבר שנים רבות, משלם יום-יום והדבר גם ניכר במצב בריאותו על פי המשתקף בצילומי הטלוויזיה. לא לו נעשה עוול, אלא לנו, עם ישראל.

הרסו אותו! אותו? אותנו! את המדינה שראויה לנו אחרי כל-כך הרבה דורות מ-1878 בייסוד פתח-תקוה.

רק השופט דוד רוזן פתח לנו פתח לתקווה.

מרדכי בן חורין

נין לאלעזר ראאב, כמוך.

 

* * *

עמוס אריכא

יללות הצבועים בדיונות

כיפת השמיים הגבוהים מעלי היתה פרושה במלוא הדרה כחופה כהה מרובדת באין ספור כוכבי-כסף מתנוצצים. כילד בן חמש נהגתי בלילות הקיץ לשכב על-גבי ספה רעועה שנמצאה במרפסת הדירה הצפונית-מערבית בצפון תל-אביב של חולות ודיונות בשנות השלושים במאה הקודמת.

אכן, אני מוצר ארכיאולוגי – אך כוחי עדיין עומד להשמיע את קולי מול מקהלת צבועי הארץ, חורצי לשון נוטפת רעל כנגד שופט חכם-לב ועין בישראל ושמו דוד רוזן. אשתף אתכם בלילה אחד בצפון המופלא והרחוק ההוא.

אבא לימד אותי להקשיב לרחשים, להבחין בין יילל רוח דקה הסורקת פני גלים לבין יילל מצמרר של השועלים, התנים והצבועים.

בלילה הרחוק ההוא הוא הסביר לי בקולו השקט כי לטורפים האלה ולבני-אדם מסויימים תכונות משותפות. "אך הצבוע הוא המסוכן ביותר," הוא הדגיש, "כשתכונות הצבוע מתגלות אצל אדם הנוהג בערמומיות להסתיר את אופיו האמיתי, דע שעניין לך עם מישהו שרק כאילו יש לו דעות, או רגשות, או תכונות, שבעצם מעולם לא היו לו, ואין לבטוח בו."

"אין לומדים להבחין בין הצבוע החי הטורף לצבוע-אדם?" שאלתי.

"החיים מלמדים," אמר אבא, "אנשים לומדים להבחין."

מעולם לא שכחתי את התורה שהרביץ בי אבא בשיחות מזדמנות שכאלה. למדתי שהחיים אכן מאלפים אדם לעשות שימוש בחושיו, לעיתים ממש כחיה. חוכמת החיים והניסיון המצטברים בקרבו של אדם, הם ערובה לסיכוייו לבחון כליות ולב אנוש, להגיע לקרבת תבונתו הנעלה של ירמיהו הנביא.

משפטו, או משפטיו המייגעים והמתעתעים של אהוד אולמרט מחלקים ומפרידים הפרד היטב בין מוקיריו השוכבים למענו גם ברגע זה על הגדר הדוקרנית שלו, לבין אלה שתחילתם מתי מעט והיום הם עם רב, היודעים כי האיש בעל אות הקין שהוטבע במצחו כבוגד, אכן כזה הוא, נבל שלא דומה לו בישראל המודרנית.

אמנם חברו המנוח אמנון דנקנר זל"ל (זו אינה טעות דפוס), הציע בזמנו הצעה מגונה לפרקליט המדינה עד לא מכבר, שיתלה את עצמו. בוודאי שהחכם היהיר והמנוח הזה לא העלה אף לא בקצה דעתו כי ייתכן והתלוי בקצה החבל יהיה מישהו אחר. אבל מדברי הרהב של חברו של אולמרט שנאמרו בבוטות לאחר מתן גזר דינו, אותו איש צללים שהיה פעם שר בממשלתו, בר-און הידוע, לא נעלמה מאוזן כרויה הרמז הנורא על הצפוי בבאות: הוא הצהיר בביטחון מוחלט שאולמרט לא יגיע לכלא, וצא ודע למה בדיוק התכוון בנחשיות.

אינני רוצע להרחיב בתסריט הרע הזה את אשר כל אחד יכול להסיק לעצמו. אבל כפי שאנשי חוק וממשל אוהבים בארץ המיוסרת הזאת לומר, כי כל "האופציות על השולחן" – כך אין להתעלם מכל אפשרות. אבל גם אין להיסער ממנה.

עד אז, לסיום תחילת הדרך לבית הכלא, כבר כעת באישון לילה אפשר שוב לשמוע את יילל הצבועים המצמררים ומקפיאי דמו של אדם. ההתנפלות המאורגנת של הצבועים האלה על השופט מר דוד רוזן בגלל "שימוש בביטויים שלא נשמעו כמותם" – היא מערכה שקרית, נבזית ומאורגנת על ידי עורכי דינו שנכשלו ומדברריו של הנבל. הגדרותיו של השופט מדוייקות, ואולי עוד עושות חסד עם הנבל שבתקופת שפוט השופטים היה מסיים פרשייתו בצורה חמורה לאין שיעור, כסקילה למשל.

אני מציע לכל אותם עיתונאי החצר האחורית, המייללים נהי מעורר רחמים על גורלו המר של הגדול בנבלים, ראש ממשלה לשעבר, שיטלטלו את ראשיהם פעם אחת ולתמיד ויתעוררו מחזון ההכנעה המשפילה שלהם לאולמרט ולבני משפחות הנהנתנים עד בחילה, מסימה קדמון ועד שמעון שיפר, מדניאל פרידמן המשפטן הנודע, נער הפלא שלא נותר בו דבר, פרט להיותו מומחה לביטוח רכב, אבל חסר עומק הבנה בנבכי נפש האדם ועד לדומיהם שפלי-רוח המזנקים בחדווה על כל במה ציבורית להשמיע את נהי הצבועים. אצל אלה ודומיהם התרחשה רעידת-נפש שאין בכוחם להתגבר עליה, וכל תגובתו לטרגדיה, והיא כזאת, היא רק למצוא למצוא פגמים בשופט שיש בו מעוצמת המוסר העברי של נביאי ישראל.

כאמונים על שיטתו הנפסדת של אלילם אהוד אולמרט, הם משתמשים בדרכו שנכשלה סופסוף, להלום ככל יכולתם בשופט דוד רוזן, שכיום מסמל לעם שלם את מגדל האור של המערכת המשפטית. עדת הצבועים האלה מתייצבת מעל כל ראש גבעה להשמיע את יללות הקינה שלה על האיש שישב כשאצבעותיו המשומנות על הכפתור האדום, ועשה לכיסיו וכיסי משפחתו, בעוד נערינו נהרגים בשדות פלשת.  זכרו את דבריו המזעזעים ומשברים-לב אדם של הסופר דוד גרוסמן.

אילו היו הצבועים האלה טורחים לפתוח את דפי המילון העברי היו מגלים כי משמעות המלה בוגד מגדירה בעברית את מי שמפר אמונים, או בלשון יותר מושחזת, מי שהפר שבועת אמונים למולדתו. אם אולמרט אינו עונה בדייקנות לתיאור הזה – נעלו שערי המדינה!

אני מציע לכל הצבועים האלה לקרוא ולשנן בעל-פה דפים שלמים מספרו החשוב של אריה אבנרי, "זעקי ארץ מושחתת", בו הוא מכבד את אולמרט בהגדרות קשות לא פחות משל השופט רוזן. יתרה מזו, הגדרתיו מוכרות לעיתונאים לא מעטים שנים רבות. אבל אלה הוכיחו מכבר כי העיתונות הכתובה בארץ איבדה את הצפון מכבר. מהמוסר הבסיסי ממילא כבר לא נותר דבר.

אם יש היום עדיין עיתונות חופשית בישראל, לא מסוג זו של מוזס בידיעות אחרות ולא מסוגו של שוקן בהארץ, ולא מסוג זה של המהמר הנודע אדלמן, היא קיימת בעיקר באינטרנט. חפשו אותה שם. תמצאו מגוון דעות והשקפות מתנגחות. אבל תחשפו גם את האמת המרה שידועה זה שנים רבות כי אולמרט הוא ארכי-פושע ובוגד שלא היה דומה לו בחוצפתו וביהירותו.

אני מציע לשופטי העליון לתת את הדעת על המגבלות המגוחכות של המושג "קלון" שהוא לשבע שנים בלבד. מי שבגד במדינתו כאולמרט אינו ראוי יותר לחזור לזירת המדינה כל חייו. אל ישכח איש מאתנו את הכתוב בפסוק י' בפרק י"ז בספר ירמיהו: "אֲנִי יְהוָה חֹקֵר לֵב בֹּחֵן כְּלָיוֹת וְלָתֵת לְאִישׁ כדרכו [כִּדְרָכָיו] כִּפְרִי מַעֲלָלָיו."

משפט עברי זה היה להערכתי לפיד בוער לרגליו של השופט דוד רוזן.

 

* * *

אילנה אדם

מה שַׁיֵיך קִילֶה לברית מִילֶה?

אהוד, לא יאומן איך איש נבון כמוך, שעלומיך מאחוריך וניסיון חייך גדול ומצטבר –  רואה את המראות, שומע את הקולות ומגיע למסקנות הפוכות שלא לומר מופרכות!

לא מתכוונת להגן לא על טלנסקי ולא על דכנר, אך רואה בהם בפירוש: צינור כספים משומן ועקבי שהם בפתחו האחד – ואולמרט בצידו האחר!

רדפו אותו? – או הוא רדף אותנו בתאוותו הבלתי מתכלה ובלתי מסופקת לעוד ממון, לעוד מנעמים ולעוד כוח! אנו רדפנו אותו או הוא אותנו?

 אם מדברים על מכונות משומנות – הטחו עיניך מראות את המכונה התקשורתית המשומנת ומגורזת ומסוככת שעמדה לרשות אולמרט ב"ידיעות אחרונות" וב"הארץ"?

אוי אוי, אוי אוי... עזבת את החינמון "ישראל היום" כי נאסר עליך לשרבב רמז בזכותו של אולמרט!  אתה יודע כמה אנשים במשך כמה שנים סורבו ע"י "ידיעות אחרונות", ע"י "מעריב" ע"י "הארץ" – לומר מילה טובה בזכות בגין או שרון בזמנם ונתניהו בזמננו? אז מה: כבודך נעלה על שלנו?

בהנחה שאתה צודק ויש לעיתון אג'נדה, השאלה היא: האם רק לו יש? האחרים מקיימים עיתונות חסרת אג'נדה?

בדבר אחד אתה צודק: היו צריכים להתחיל עם זה הרבה קודם. אני מניחה שהרבה עושר נצבר – ולא במשפט. אבל אנו עוסקים במשפט אולמרט בשלב זה ולא יבטלו ואותו רק משום שאחרים לא הועמדו לדין! או במילים אחרות שאתה מכיר היטב בהגייה אשכנזית: מה שַׁיֵיך קִילֶה לברית מִילֶה?

 

* * *

נתן ריינר

מה נתפסת להגן על המושחת הבוגד?

אהוד חביבי,

אני לא יודע מה נתפסת להגן על המושחת הבוגד אולמרט אולי זה בגלל שמו הפרטי, משהו פסיכולוגי, וכנראה שהכתבה נכתבה לפני העדות של שולה זקן הבוקר בבית המשפט... היו לא מעט שוטים שנפלו ברשתו ובקסמו של אולמרט, אולם ככל שהזמן עבר יותר ויותר נחשפים אופיו והתנהגותו הפלילית המושחתת! אף אחד לא רודף אותו, בטח שלא שולה זקן ילדת טיפוחיו... כשתתעורר אהוד, גם אתה, מקווה לקרוא זאת כאן, ב"חדשות בן עזר". בינתיים תבדוק יום יום את עמדתך.

ישעיהו א 23: "שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים, כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים; יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ, וְרִיב אַלְמָנָה לֹא יָבוֹא אֲלֵיהֶם."

נתן ריינר

 

* * *

עוז אלמוג

סוכרת חברתית

אמרו על הישראלים שאין שמחה שמשמחת אותם כמו השמחה לאיד. זה כנראה נכון, אבל צריכים לעדכן את ההכללה: עכשיו הישראלים שמחים גם בשמחתו של הזולת, והם מברכים כמעט באותה עוצמה שבה הם מקללים. זה התחיל בסיחבוקים ולייקים תמציתיים, והתנפח עם הזמן לנישוקים, חיבוקים עזים ובעיקר דברי חיבה מתקתקים. כולם הפכו לנופת צופצופים, עפים על פרגונים, משתפכים, מברכים ונמרחים. "אוהב אותך נשמה," "מהממת, את אחת ויחידה," "תודה אחי, אתה גדול מהחיים."

כשהלב הקולקטיבי עולה על גדותיו נדרשת קרדיולוגיה חברתית, אז להלן סקירת מערכות:

הפסיכולוגיה שיחררה את ניצרת הרגשות והפכה את ההבעה הפתוחה לרוח הזמן.

הנשים מעלות בהדרגה את רמת האסטרוגן התרבותי, והתוצאה – התפשטות סגנון דיבור יותר מחבק. גברים מוחלשי אגו נעשים ידידותיים, פגיעים, וקצת יותר מחונפנים.

ה"ניו אייג'" חינני ומעניק פטור ממתחים ומטרדים נפשיים. בבומבמלה של החיים מומלץ לשחרר ולהיות חיוביים. חיבוקים מילוליים הם חלק ממעגל השאנטי והם נעשים לטבע שני עבור רבים. בתוספת עשן של עשב ירוק ותבליני קיטש ריחניים, כולם נעשים מאוהבים.

הבדידות היא מגיפה בעולם שמאבד את המשפחה והקהילה. שיח אמפטי מייצר אשלייה של עוגני יציבות אל-מול משבים מקפיאים של אינטרסים וציניות. יתר על כן, בעולם של זאבים, עולה הצורך במעטה רך של צמר כבשים.

החשיפה האינטנסיבית למידע אסוני (חדשות רעות, סכנות, מחלוקות וטרגדיות) מתישה ומלחיצה. אנשים במצוקה נפשית נוטים לסלוח לעצמם ולסביבתם ולהיאחז בקיים. הברכות הנדיבות הן אתנחתא של אהבה בתוך הכאוס הרגשי והאווירה השלילית. למעלה מזה, כשרע צריך קבוצת תמיכה, והיא מיוצרת באמצעות מחמאות וחיזוקים הדדיים.888

הרשת החברתית יוצרת מקדם הדבקה גבוה. כאשר רבים מפרגנים זה משפיע לטובה גם על קמצני הברכות. זמינות ושיתופיות השיח הרשתי מאפשרות לפזר מחמאות בנדיבות, ומעודדות את כולם להצטרף למקהלה. הפרגון הפומבי נעשה שכיח ופזרני גם משום שהוא מחמיא למחמיא ונעשה לסמל סטאטוס ("ראו כמה אני טוב לב").

החיוביות ההדדית היא ללא ספק מאד חיובית, אבל אצל משביתי השמחות עולות גם אי אלה תהיות:

אולי החתירה לפרופורציות הפכה לסוג של הגזמה פראית?

אולי התמכרותנו למתיקות עושה אותנו דביקים וסוכרתיים (מורעלי מחמאות)?

אולי מרוב נטיה לפרגן אנחנו מאבדים אמינות?

אולי מרוב חגי אהבה אין לנו כבר יומיום?

אולי מרוב רצון להיות חיוביים אנחנו מתעלמים מהשלילי?

אולי מרוב פתיחות אנחנו מאבדים זהות ופרטיות?

אולי מרוב חנופה אנחנו נעשים שבעים ואדישים?

ואולי כל החנחונים הם קליפה דקה שמסתירה ריקבון מוסרי ותרבותי?

כך או אחרת, שיהיה לכולכם יום נפלא וקסום מכל הלב.

 

 

* * *

ברוך פלטנר

הכרחי שיהיה מישהו שייתן את הדין ראשון

שלום אהוד,

משהו לא מסתדר לי עם טיעוניך למענו של מר אולמרט. אני לא מצליח להבין אם אתה טוען לחפותו משום שלא לקח שוחד או משום שכל בעלי השררה בישראל לוקחים שוחד בצורה זו או אחרת. ההבדל רב. הטיעון הראשון לגיטימי בהחלט שכן זכותו של כל אדם לחוות דעה על ראיות לכאורה אלו או אחרות. הטיעון השני אינו עולה בקנה מידה אחד עם אדם בעל כישורים כגון שלך. אינך יכול לטעון ברצינות שתרבות השוחד וה"מאכעריות" הינה דבר רצוי, ואם אינה רצויה, הרי ראוי והכרחי שיהיה מן דהו שייתן עליה את הדין ראשון, ורצוי להתחיל מלמעלה.

בברכה,

ברוך פלטנר

 

 

* * *

אלי מייזליש

חיזוי העתיד ע"פ הנביא רון מ.

לפני מיספר שנים הלכתי לבר-אילן לשמוע הרצאה על "חיזוי העתיד" מפי ד"ר [היום פרופסור] דוד פסיג. באולם הכניסה שמעתי מישהו מלגלג עליו והתפלאתי לשם מה בא.

היות שאני אוהב להשתעשע בחיזוי העתיד, באתי 'לבדוק' את שיטותיו. והנה מתברר לי שהאיש בכלל מתמטיקאי ועושה חשבון פשוט, ומתוך הזיכרון אביא כאן משהו מדבריו, בערך ככה:

"אם השנה, שנת 2014 יוולדו בארץ 200 אלף ילדים, אז בעוד 6 שנים יתווספו לכיתה א' 200 אלף ילדים."

משהו כזה, ולא שבעוד 6 שנים נניח יהיה שלום. אין חיזוי לדברים כאלה, אלא אם יש לך בבנק מיליון שקלים ואתה מקבל ל-20 שנה 20% קח מַחְשבוֹן ותעשה חשבון ותדע כמה יהיה לך בעוד 20 שנה.

כיום, מנהלים במטכ"ל דיונים לגבי עתיד הצבא והאם נצטרך את הטנקים [מרכבה] למערכה של 'שדה הקרב העתידי', והרי מערכה זו עבר זמנה לכן בטל קורבנה, אז מנסים להחליף אט-אט את הטנקים לכלים אחרים שעתידים לחרוץ כל שדה מערכה עתידי. אז יש דבר כזה או אין דבר כזה 'שדה קרב עתידי'?

אני אומר כי אין דבר כזה. כי מי שחולם כי אי פעם ייערך עוד קרב טנקים בעמק הבכא או בסיני, חולם.

ונחזור לחיזוי העתיד.

אני קורא בעיתון חדש של "מעריב" מאמר של רון מייברג, ובו הוא חוזה את העתיד של ישראל בניהולו של נתניהו [ציטוט]:

"נתניהו הוא איש ללא תכונות, שוואקום היסטורי מאפשר לו להוביל את ישראל אל סוף דרכה כמדינה יהודית עצמאית..."

חיזוי עתיד שכזה אינו נחלת הנביא רון מ. בלבד, יש לו שותפים רבים, כדברי העם על שאול "הגם שאול בנביאים?" – לאמר: למה מי אתה? מי אתה שיכול להתנבא כי נתניהו יוביל את ישראל לסוף דרכה. וסוף דרכה, על-פי לשונו המרומזת של רון מ. –  יעני, יאללה תמותי כבר, בין כה וכה ירדתי לאמריקה, כי אמנון דנקנר ירד כאן לחיי.

האמת שלא נבהלתי כמוהו, שכך יעשה נתניהו, ומיהרתי לשלוח לו מייל; תנוח דעתך רון מ. – אנחנו לא מתים כל כך מהר בשל פליטת קולמוס.

הצרה אינה של רון מ. בלבד. וכל אחד אחר עושה זאת בלשון אחרת ובתיאור אחר, ואינם נלאים וממשיכים וממשיכים בכל מיני אזהרות שהנה או-טו-טו מדינה זו הולכת פייפן, בכישרון מיוחד במינו של חיזוי העתיד.

לפני מיספר חודשים עסקו בין היתר עיתונאים כאלה בחיזוי חרם שלא בא. בחיזוי הכרזה עלינו מטעם האו"ם שהפכנו למדינת אפרטהייד. ככה גם הזהיר אותנו ג'ון קרי באותו לילה בארה"ב ליד שולחן עם מיקרופון. והנה שככה הארץ בשל המכות שהולכים עכשיו עם הרוסים באוקראינה וגם אותם ניגרים שחוטפים מאות נערות. ופה ושם טיפטוף על עוד טבח בסוריה או מנהרת תופת. או מכרה פחם בטורקיה, רק ישראל אינה מוזכרת יותר. פשוט הפסיקו להזכיר את ISRAEL בתקשורת הבינלאומית.

אז אם הפסיקו, מה פתאום מעלה גירה כמו גמל אותו רון מ.? הרי זה נלעס ונלעס ומישהו דאג להקיא את זה מסדר היום – לא? כי באמת, מה מעניין עכשיו בעולם העסק הזה ששמו ISRAEL? את מי זה מעניין היום?

ונחזור אל אותה מילה לעיל באדום: סוף דרכה. איני רוצה לריב כאן עם אף אחד או אחת. פשוט לא. מאמר זה אינו בא לריב. גם לא לכעוס. אפילו לא לסתור תיזה. אבל יש גבול לאבסורד. ב-3000 מילים על 7 טורים צפופים, הנ"ל 'יורד' על כל דבר שזז כאן שאינו לפי טעמו. כלום לא שווה כאן. כי הנה הנה, אנו נהיה כאן 'מיעוט' הנשלט בידי הערבים. וזה נקרא חיזוי העתיד. הבן אדם [רון מ.] אינו פרופסור למתמטיקה ואין לו כישרון לחבר אפילו שתיים ועוד שתיים. וכדי שנהיה נשלטים בידי רוב ערבי כל הנשים שלנו צריכות למות או שיחתכו לכל הגברים את אבר המין או לפחות זריקת עיקור. ואם יגיעו עכשיו כמה אלפים מאוקראינה אז תתחולל רעידת אדמה ונתב"ג יעלה באש, אז המטוסים יחזרו לשם. זה יותר הגיוני ופחות אבסורדי מחיזוי העתיד של רון מ.     

 

 

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

 

 

 

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 18.5.14

 

* שולה זקן היא עבריינית ומושחתת. וכי מי שהיתה במשך עשרות שנים בצנטרום של השחיתות, ושירתה בנאמנות את הארכי מושחת מס' 1 בישראל, יכולה שלא להיות ספוגה בשחיתות עד לשד עצמותיה?

אכן, הדילמה של השופט רוזן באשר לעסקת הטיעון עם שולה זקן, היא דילמה אמיתית. משהו בחוש הצדק זועק, לנוכח העסקה הזאת.

ואף על פי כן, טוב עשה השופט כשהחליט לאשר את עסקת הטיעון. מטרת העל צריכה להיות ביעור השחיתות, והמידע שזקן סיפקה ותספק על אולמרט, הגם שלא נעשתה מתוך חזרה בתשובה מדרך השחיתות, אלא רק לאחר שאולמרט בגד בה חרף שכיבתה על הגדר למענו, עשוי לסייע מאוד בהגשמת המטרה הזאת.

איך זה שמזכירה מקליטה לאורך שנים את המנהל שלה? רובנו, אנשים נורמטיביים, אזרחים שומרי חוק, אנשים מן היישוב, איננו מסוגלים להבין את תרבות עולם הפשע והשחיתות. בעולם הזה, שהשקר הוא יסודו, איש אינו מאמין לאיש. בעולם כזה, העסוק כל העת בהסתרה מפני החוק, כל אחד יודע שלא לעולם חוסן, ויבוא יום שבו יידרש לתת דין וחשבון. ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו, וגם שולה זקן ידעה עד כמה היא יכולה לסמוך על אולמרט.

 

* תפקידה של התקשורת במדינה דמוקרטית הוא להיות כלב השמירה של הדמוקרטיה. עיתונים שונים יכולים לייצג קו פוליטי שונה, אך בכל הקשור לשחיתות, מן הראוי שיהוו חוד החנית במאבק נגדה, ללא משוא פנים.

"ידיעות אחרונות" היה מופת של מימוש התפקיד הזה, בחשיפת פרשת דרעי. הוא לא רק חשף את הפרשה, אלא עמד כחומה בצורה נגד איומים והבטחות, לאורך שנים, תוך גיבוי מלא למוטי גילת, חושף הפרשה.

והנה, אותו עיתון הסתמרטט, והיה לעיתון הבית של בן דמותו של דרעי, אולמרט. וכעת כל החיצים שלו מכוונים נגד השופט דוד רוזן, במסגרת קמפיין הערעור. זוהי בגידה של העיתון בייעודו, בקהל קוראיו ובאינטרס הציבורי.

 

* אל "ידיעות אחרונות", עיתון הבית של אולמרט, מצטרף לאחרונה "מעריב" במתכונתו החדשה. עיתון השבת שלו נרתם אף הוא לקמפיין הערעור של אולמרט. הגדיל עשות הכוכב הראשי של העיתון, העיתונאי הפנטזיונר בן כספית. הוא ביכה את ההחמצה הגדולה – הקמבק הגדול של אולמרט, שאמור היה לחזור בגדול לבחירות הבאות כשבכיסו הסכם שלום חתום עם אבו מאזן, הוכחה סופית ומוחצת למופרכות הטענה שאין פרטנר. אגב, מי יותר מאולמרט הוכיח שאין פרטנר, שהרי איש לא הציע הצעות כה מרחיקות לכת כמוהו, והן נדחו על הסף. אלא שאולמרט התכחש לכך והציג מצג שווא שאלמלא ה"מזימה" להדחתו, כבר מזמן היה כאן שלום קוסמי נצחי. בהמשך, כספית קובל על שלטון החוק הסלקטיבי הנטפל לפוליטיקאים שסומנו מראש, דוגמת אולמרט. וכמובן, שוחט את השופט רוזן.

 

* בדרכו חזרה מחתונת בנו, נתפס ראש המועצה האזורית הגליל העליון גיורא זלץ, כשכמות האלכוהול בדמו גבוהה מן המותר בחוק. רישיון הנהיגה שלו נשלל לחודש ימים. זלץ כינס את עובדי המועצה ודיווח להם על המקרה. בכתבה על הפרשה ב"ידיעות הקיבוץ" אמר זלץ:

"בחתונה, שהיתה מדהימה ומרגשת, שתיתי כוס או שתיים, וכמו שאני נוהג תמיד, שעתיים לפני סוף האירוע הפסקתי לשתות. את ההחלטה הזאת עשיתי פעמים רבות במהלך החיים, כי אני מניח – כמו רבים אחרים שפועלים כמו שפעלתי, שאני כשיר לנהיגה. זו היתה החלטה לא נכונה ואני לוקח עליה את האחריות. אני מניח שאלמלא הייתי נעצר בביקורת המשטרה הייתי ממשיך בדרך זו, והייתי עלול ברגע מסויים לגרום לתאונה ולפגוע באחרים. זה שיעור חשוב לי ולכל הסביבה שלי, ואם בחודש השלילה למדתי לקח, ואולי אמנע תאונה עתידית – אני שמח על כך. אני קורא לכל הנהגים להפעיל שיקול דעת ולהימנע משתיית אלכוהול לפני נהיגה."

עד כאן תגובתו של זלץ. בלי "רודפים אותי." בלי "שופכים את דמי." בלי "אכלו לי שתו לי." פשוט, בישירות, בהגינות – אדם לוקח אחריות מלאה על מעשיו ועל שגיאותיו, מודה ועוזב. כל כך שונה מכל מיני פוליטיקאים שסרחו.

 

* פשע השנאה התורן – השחתת בית כנסת של התנועה המסורתית.

מי שהשלה את עצמו, שפשעי השנאה יעצרו בשנאת מוסלמים ונוצרים, נוכח לדעת שהיא נמשכת לשנאת יהודים. בכל מקום בו יש גזענות, מגיעה האנטישמיות. כן, יש אנטישמים יהודים.

 

* ב-15 במאי מלאו 40 שנה לטבח במעלות, בו נרצחו 22 ילדים שנחטפו, ונפל חייל צה"ל. באירוע נהרגו שלושת המחבלים. האם ארגון "לוחמים לשלום" ייזום טקס זיכרון משותף, שבו נחלוק כבוד לכל הרוגי האלימות במעלות, משני הצדדים?

 

* בעוד נמשך קמפיין "ישראל מבודדת / מוחרמת / מצורעת וכו'." נבחר לראשות ממשלת הודו, הדמוקרטיה הגדולה בעולם, נרודרה מודי, מנהיג פרו ישראלי, מעריץ של הציונות.

מהר מאוד הודו תתגמד בחלקים מן התקשורת הישראלים למימדי מיקרונזיה. או אפילו, ה... מדינה הזניחה הזאת... איך קוראים לה, נו? אה... קנדה? משהו כזה.

 

* ראיון עם איש הקולנוע ניסים דיין ב"מעריב", נראה כמו חקירת שתי וערב בוועדה של סנטור ג'ו מקארתי בבית הנבחרים האמריקאי בשנות ה-50. הנה, כמה משאלות-נזיפות המראיין, יעקב בר-און.

במלחמת העצמאות, בגיל שנתיים, עבר דיין עם משפחתו, כפליט, משכונת מנשיה על גבול יפו, לגבעת עמל ב', שכונת בבלי של היום.

בר-און: "איך מסתדרת לך ההתנחלות בבתי ערבים עם השקפותיך השמאלניות?"

הרצאתו הראשונה של דיין על קולנוע היתה בקיבוץ אלרום שבגולן, וממנה התפתחה הקריירה שלו כמרצה.

בר-און: "בשביל הקריירה החדשה ובניגוד למצפונך היית מוכן לחצות את הקו הירוק."

בשנת 85' צילם דיין את סרטו "גשר צר מאוד" ברמאללה.

בר-און: "למען הסרט התעלמת מעקרונותיך הפוליטיים, וחצית את הקווים להסרטה ברמאללה בחסות שלטונות צה"ל."

כל שאלה גרמה לנחקר הנזוף לגמגם ולתרץ. מסתבר שגם אמן מוערך ובר הישגים בגילו ובמעמדו של דיין, נדרש להתייצב דום מול עריצות הפוליטיקלי קורקט, וחוקי האסור והמותר של האינקוויזיציה.

 

* ביד הלשון: בכנס מחקרי גליל, במכללה האקדמית תל-חי, הרצתה הדוקטורנטית נעמה פרוסטיג-דרמן מאוניברסיטת בר-אילן על הנושא: גאולת קרקעות הגליל על ידי יהדות אירופה בתקופת המנדט. במצגת שליוותה את ההרצאה, הציגה המרצה תמונות של שטרי מכירה. בתחתיתן נכתב: "טעות בחשבון לעולם חוזרת."

מה פירוש "טעות לעולם חוזרת"? – שמי שטעה פעם אחת כבר לא יכול להיגמל מזה? שדינה של טעות, שהיא חייבת לחזור?

השימוש הרווח בעברית המדוברת, מבטא סלחנות כלפי טעות, בהיותה חלק מן החיים.

–מקור, הביטוי הוא "טעות לעולם חוזר" ובראשי תיבות - טל"ח. משמעותו – מי שעשה טעות, לעולם יכול לחזור בו. כלומר, טעות בחשבון, למשל, אינה נדר או שבועה שאין להפר. בכל עסקה, ניתן לקחת בחשבון שנפלה טעות, ואין לתפוס את הטועה במילה, אלא יש לאפשר לו לחזור בו מן הכתוב ולתקן את הטעות.

בשירו אודיסס, חיים גורי משתמש בביטוי השגור "טעות לעולם חוזרת", במובן של "מחשב מסלול מחדש".

"... טָעוּת לְעוֹלָם חוֹזֶרֶת, אָמַר אוֹדִיסֵס בְּלִבּוֹ הֶעָיֵף / וְחָזַר עַד פָּרָשַׁת-הַדְרָכִים הַסְּמוּכָה לָעִיר הַשְּׁכֵנָה. / לִמְצֹא אֶת הַדֶּרֶךְ אֶל עִיר מוֹלָדְתוֹ שֶׁלֹא הַיְתָה מַיִם ... "

 

* * *

אהוד בן עזר

אחותה ציפורה –

שאסתר לא הכירה

במלאת 120 שנה להולדתה של המשוררת אסתר ראב

[פורסם בירחון "מאזניים", אפריל 2014]

 

אנחנו, צאצאי משפחת יהודה ראב בן עזר, עומדים כאן על פסגת הגבעה בבית הקברות סֶגולה של המושבה הראשונה של העלייה הראשונה – פתח-תקווה, כמנהגנו מדי ל"ג בעומר, הוא יום פטירתו של אבי משפחתנו – יהודה ראב (1858-1948).

סביבנו פזורות מצבות רבות של בני המשפחה, בהם גם של בתו השנייה של יהודה, אסתר ראב (1894-1981) שהשנה, 2014, מלאו 120 להולדתה.

המצבה הפשוטה, המשותפת, שסביבה אנו עומדים, יצוקים בה שני לוחות-זיכרון ישנים. האחד לזכר רעייתו של יהודה, לאה, אימהּ של אסתר, והשנייה לזכר דודתי ציפורה, היא בתם הבכורה של לאה ויהודה, שנפטרה ונקברה כאן בשנת תרנ"א, שלהי 1890, והיא בת 6 בלבד, כלומר שנולדה בשנת 1885 לערך. ציפורה נקראה על שם פייגה [ציפורה] ראב לבית אהרנטל, אימו של יהודה, שמתה בהונגריה שנים בטרם עלות המשפחה ארצה.

ציפורה לא היתה הבכורה בילדי יהודה ראב כי קדם לה, מאישה אחרת, בנו הבכור מנחם-שלמה ראב [1878-1916] שנולד לו מנישואיו הראשונים בירושלים לאלמנה הדסה הרשלר, שזה סיפור בפני עצמו.

 

  על בתו ציפורה מספר יהודה ראב בספר זיכרונותיו "התלם הראשון":

 

"בשנת תרמ"ח (1888) נולד בני ברוך. בראשית תרנ"א (1890) חלתה בתי הבכירה צפורה בדלקת ריאות. החובש המקומי חשבהּ לקדחת רגילה ולא הניח להבהיל את הרופא מראשון-לציון. כאשר הבאתי אחר-כך שני רופאים, ד"ר שטיין וד"ר מזיא (ואלה באו למקום בחירוף נפש, כי היה זה ביום של שיטפון ואדיות) כבר לא יכלו להועיל יותר, והילדה מתה כשהיא בת שש.

"לפי הרשום בספר החברא-קדישא של פתח-תקווה היא מתה בי"ד כסלו התרנ"א והיא הינה המיספר השלישי בספר. המת הראשון שנקבר בבית הקברות של פתח-תקווה היה ניסן לייב בן חיים מקרלין.

"מקרה מות ילדתי [ברוך בנו היה אז כבן שלוש ולא זכר את אחותו הבכורה] – דיכא את רוחנו והשאיר אחריו רגש של שממון ושכול שלא נחלש עם הזמן אלא הלך וגבר. הכול מסביב החל להיראות בעיניי מחוסר טעם ומטרה: הפרות העלובות, השדות החרבים, העזובה, האקלים הרע וגם... האנשים. לא הימים הראשונים כימים האלה, עם התרחבות המושב רבה הערבוביה. האנשים השתנו. מה שקודם לא היה בנמצא, או היה חבוי – החל לבצבץ. הופיעה התגרנות... האנשים החלו לנהוג בקטנוניות על פחות משווה פרוטה... הכול חדל למצוא חן בעיניי ואיבד את טעמו. שטמפפר היה נמצא אז בחו"ל בפעולות שונות למען המושבה, ובעיקר אצל הברון ופמלייתו, ובלי השפעתו [של בן-דודתו יהושע שטמפפר] – לא הכול הלך למישרים... דוד גוטמאן הוסיף להישאר בעקשנות ביהוד. איש זה שהקריב את כל הונו ואונו בשביל פתח-תקווה – לא חזר אליה עוד, ובסוף ימיו עבר לירושלים וימת שם עני וחסר-כל." ["התלם הראשון", עמ' 109].

 

זו המציאות שאליה נולדה בפתח-תקווה בתם השנייה של יהודה ולאה, אסתר (1894-1981), כשלוש שנים לאחר מות ציפורה, וכאשר בנם הבכור, הוא אחיה ברוך – הוא כבר כבן שש. לימים נולדו להם עוד שני בנים, אלעזר (1900) וצעיר הבנים, בנימין (1904) הוא אבי.

לא נותרה שום תמונה של ציפורה. כמו שאין גם שום תמונה של אליעזר ראב, אביו של יהודה.

בשיריה של אסתר ובפרוזה שלה נזכרים ישירות ובעקיפין שלושת אחיה, ברוך, אלעזר ובנימין – ואפילו יש התכתבות עם אחיה-החורג מנחם-שלמה, שאותו לא פגשה מעולם כי מת במחלה בצעירותו בירושלים בתקופה הרעה של מלחמת העולם הראשונה.

אבל שמה של ציפורה, שאותה כמובן אסתר מעולם לא הכירה, אינו נזכר כלל. כנראה צעירה מדי היתה הילדה מכדי להותיר רושם על בני-המשפחה למען תיזכר לימים גם אצל מי שתהיה אחותה – אסתר.

 

ילדותה של אסתר עברה עליה בהתמודדות עם אחֶיה, בעיקר ברוך המבוגר ממנה בשש שנים. על פי עדויותיה זה מה שעיצב את אופייה ה"גברי". גם משום הערצתה לאביה, גם משום האנטאגוניזם שחשה כלפי אימהּ הדתית.

"גבריות" זו היא מצאה, כמעלה – גם בחברתה הטובה לורת פסקל, שהיתה לה כאחות – בשיר מופלא שהוקדש ללורת, ושאותו לא פירסמה אסתר בחייה אלא נמצא בעיזבונה:

 

 

אסתר ראב

לְלוֹרֶת

בֵּין סִבְכֵי יַסְמִין עוֹד עָשֵׁן הֲדַר-שְׂעָרֵךְ

עוֹד עִקְּבוֹת רַגְלַיִךְ הַזַּכּוֹת

בְּחוֹל הַגַּן לְאוֹר יָרֵחַ נָמוֹת –

כְּלֶהָבָה לְבָנָה עָלִית מֵאֹפֶל הַקַּרְקַע

כִּבְדַת-פְּלִיאָה וְגוֹרָל.

עַד כִּי סָלְדָה יַד גֶּבֶר נָגַע בָּךְ

בְּתוּלָה וָאֵם הָיִית – וְאוֹן גְּבָרִים

בִּמְנוֹף מַחֲשַׁבְתֵּךְ.

שְׁחִי עָלֵינוּ עִם עֶרֶב בַּעֲנַן שִׂמְלוֹתַיִךְ הַלְּבָנוֹת

עַל פְּנֵי כְּרָמִים אֵלֶּה...

וּפָרַשְׂנוּ יָדֵינוּ תַּחַת כַּפּוֹת רַגְלַיִךְ הֹזַּכּוֹת.

 

פ"ת. אלול, תרפ"ה, 1925

 

מעניין כיצד היו מתנהלים חייה של אסתר לוּ היתה לה בביתה אחות, ציפורה, מבוגרת ממנה ב-8 שנים לערך. האִם זה היה עושה אותה פחות "גברית", חזקה – במאבקיה מילדות על מקומה במשפחה ובעולם?

אסתר היתה אישה יצרית ואוהבת גברים במלוא חושיה, בחיים כמו גם בשיריה, אלא שלרוב לא שפר עליה גורלה בחייה עם גברים.

 

את השיר "אורני הכרמל" אסתר הקדישה גם לאחֶיה:   

 

אסתר ראב

ארני הכרמל

 

כָּל עֲסִיס יְרַק הָעַרְמוֹנִים בַּגַּן הַלּוּקְסֶמְבּוּרְגִי

כָּל אֲשֵׁרוֹת וֶרְסַאי הַגְּזוּזוֹת, הַשְּׂרוּקוֹת –

בַּעֲבוּרְכֶם אָרְנֵי הַכַּרְמֶל!

אַחַי הַיְרֻקִים, הָרָזים,

הַנֻּקְשִׁים, הַמְּפֻתָּלִים, פְּרוּעֵי הַצַּמֶּרֶת,

לְמוּדֵי הַסַּעַר וְרוּחוֹת יָם עַזּוֹת;

תְּלוּיָה עַל בְּלִימָה

שָׁטָה צַמַּרְתְּכֶם בֵּין שָׁמַיִם לַיָּם –

כְּאַדְּרוֹת נְבִיאִים מְאַוְּשׁוֹת, מִתְעוֹפְפוֹת;

כֻּלְּכֶם כּוֹרְעִים מִזְרָחָה –

עֲדַת קְדוֹשִׁים מִסְתַּגְפִים!

וּצְמֵאִים מְגַשְּׁשִׁים שָׁרְשֵׁיכֶם וְחוֹתְרִים

אֶל לְשַׁד הָאֲדָמָה הָעַתִּיקָה

זְרוּעַת הַסֶּלַע וַחֲפוּפַת הַהוֹד;

אֶבֶן רְחוּצַת גֶּשֶׁם לְרַגְלֵיכֶם –

כְּמִזְבֵּחַ עָטוּר מַחֲטֵיכֶם הַנּוֹשְׁרִים;

עַנְפֵיכֶם – נֵרוֹת יְרֻקִּים כְּפוּפִים מֵחֹם לִבָּם –

מְקַטְּרִים מוּל שָׁמַיִם רְחָבִים

אֶת כָּפְרָם וִירָקָם הָאַפְרוּרִי הַנָּמוֹג;

אָרְנֵי הַכַּרְמֶל הַמְיַבְּבִים בָּרוּח,

הַמְּאוְּשִׁים, הַמְדוֹבְבִים עַל מְלָכִים וּנְבִיאִים,

אָרְנֵי הַכַּרְמֶל הַמְפֻתָּלִים, הַשַּׁחִים –

אַחַי הָרָזִים, הַטְּהוֹרִים!

 

1953

 

השיר נדפס לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" ביום 6.3.1953. שלושה אחיה של אסתר: ברוך אלעזר ובנימין, היו רזים, שחוחים במקצת, וכהי-עור. וכאמור, לאחותה המתה ציפורה, הקבורה כאן בגבעה – אין זכר בשירתה וגם לא בפרוזה שלה.

 

יחס מיוחד היה לה, לאסתר, לאבי בנימין, אחיה, שהיה צעיר ממנה בעשר שנים לערך. לאחר מותו כתבה שיר מדהים בעוצמתו, "בשורה", המתאר כיצד נודע לה מותו בטרם הודיעו לה, בעודה שוהה באיטליה.

 שיר נוסף, "העיניים בוכות", מתאר אותו על רקע כרמי עַנַבָּה, קואופרטיב כרמי היין של איכרי פתח תקווה, שאותו יסד וניהל, והמצוי כיום בין צומת ענבה [בי"ת רפה] בכביש מיספר 1 לבין המושב כפר שמואל. מקור השם הוא הכפר הערבי עַנַבֶּה.

 

הָעֵינַיִם בּוֹכוֹת

לְלֹא-דֶּמַע

עַל רְאוֹתָן אוֹתְךָ –

בַּקֶּבֶר

עַל שֶׁאֵינְךָ שׁוֹמֵעַ

אֶת הָאֲדַגְ'יוֹ מִן הַחֲמִישִׁית

שֶׁל בֶּטְהוֹבֶן

וְאֶת קֶטַע-הֶחָלִיל

מֵ"אוֹרְפֵיאוּס" שֶׁל גְּלוּק

אֲשֶׁר אָהַבְתָּ

עַל שֶׁאֵינְךָ יָכוֹל לְהָרִיחַ

עֲלֵי אֶקָלִיפְּטוֹס מְעַשְּׁנִים

בִּמְדוּרָה אִטִּית

בְּרוּחַ אַחֲרֵי-הַצָּהֳרַיִם

עַל שֶׁאֵינְךָ יָכוֹל לְהַשְׁקִיף

עַל מֶרְחֲבֵי-יֶרֶק כְּרָמִים

אֲשֶׁר פָּרַשְׂתָּ עַל גְּבָעוֹת רַבּוֹת

לְרַגְלֵי הָרֵי יְהוּדָה.

עַל רַעְמַת הַשֵּׂעָר;

סִימַן תִּפְאֶרֶת אָבוֹת –

מְצָחִים נוֹשְׂאִים תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ –

דּוֹרוֹת רַבִּים,

וְאת טָהֳרַת מַחֲשַׁבְתְּךָ –

עַד הַסּוֹף.

 

1969

 

כאן, בבית הקברות סגולה, לא רחוק מהמקום שבו אנחנו עומדים – אסתר קבורה לצידו של אחיה בנימין, ועל מצבתה השורות שביקשה שאחקוק –

 

"מָתְקוּ לִי רִגְבֵי-עֲפָרֵךְ

מוֹלֶדֶת – כַּאֲשֶׁר מָתְקוּ לִי

עַנְנֵי שָׁמַיִךְ – "

 

והן מתוך שירהּ "נשורת" (1961), והשורות האלה גם חקוקות, לבקשת השירות הבולאי – בשובל הבול "אסתר ראב" העומד להופיע בחודש יוני 2014.

 

* * *

י"ז: "מועדון של הדחויים" או –

והארץ תרעד בלי מרכאות

שלום רב

מיספר מילים על הספר הנ"ל.

בימינו הטרופים האלה בהם אדם צריך להשקיע הרבה ממרצו ומזמנו בחיפושים אחרי ספר קריאה ראוי לשמו, זה בהחלט משב רוח רענן ומהנה למצוא הנאה בקריאה בספר "והארץ תרעד" של אהוד בן עזר.

הנה  סופר שיש לו מה לספר והוא עושה זאת  בלי ברבורים יתירים ובלי הרבה "קלקר". ומסתבר שהכול בספר הזה מעניין ולעתים מרתק  מותח ואף מחכים. כל האלמנטים שעושים ספר למעניין ישנם בו: שפה יפה מדוייקת עשירה ונעימה ולעיתים מעולה, תולדות היישוב היהודי במאות הקודמות בארץ הקודש, תיאורים יפים מלאים ומשעשעים של ההווי בארמונות הסולטאנים העות'מניים ובהרמונות שלהם, ועוד ועוד. אפילו תמונת השער נבחרה בקפידה והיא תואמת בהחלט לתוכן החמוד.

הצלחה מסחרית זה עניין אחר, וראה תולדות האמנות האימפרסיוניסטית במאה התשע עשרה, עת האמנים הקימו "מועדון של הדחויים" כי איש לא רצה להציג את עבודותיהם.

כה לחי  ושימותו הקנאים!

בברכה,

י"ז

 

 

* * *

מרדכי קידר

מאחים לשנאה לשנאת אחים

מיד אחרי שפרצה המרידה נגד מובארק בשלהי ינואר 2011, עלתה האפשרות ש"האחים המוסלמים" ישתלטו על מצרים. סעודיה לא היססה להביע את התנגדותה לאפשרות זו. ביוני 2012, כשנבחר מוחמד מורסי נציג "האחים" לנשיא מצרים, הוא ניסה להפיס את דעתם של הסעודים, אך אלה תמכו בגנרל א-סיסי כשהדיח את מורסי ביולי 2013. מאז שהודח מורסי, העניקה סעודיה לא-סיסי מענקים במיליארדי דולרים בשל תמיכתה בסילוקו של מורסי מכס הנשיאות. סעודיה גם חולקת בפומבי על עמדת ארצות-הברית הקוראת לא-סיסי להחזיר את מורסי למשרתו.

ההתנגדות הסעודית לתנועת "האחים המוסלמים" מתבטאת גם בנכונותה להסגיר לידי השלטון המצרי אנשים מהתנועה שנמלטו לסעודיה אחרי שמורסי הודח, והשלטון המצרי החל לצוד את פעילי האחים בטענה שהם ארגון טרור. שאלה שעולה מאליה היא למה סעודיה מתנגדת כל כך ל"אחים המוסלמים", בעיקר נוכח היות שניהם סונים דתיים, והיא מסייעת דווקא לגורמים חילוניים כמו א-סיסי. שאלה זו מתחדדת לאור יחסי העבר בין "האחים" וסעודיה, כשזו העניקה מקלט לרבים ממנהיגי "האחים" שברחו מהדיכוי במצרים, בסוריה, בירדן ובעיראק.

התשובות – כולן יחד וכל אחת לחוד.

השם "אלאח'ואן" – "האחים" – היה בתחילת המאה ה-20 השם של המיליציה של אבן סעוד, מייסד הממלכה הסעודית. מיליציה זו היתה כוח אכזרי שהטיל את חיתתו על שבטי חצי-האי ערב והפיל את שלטונו של השריף חוסיין בן עלי, מלך החיג'אז. כשיסד חסן אלבנא את ארגון "האחים המוסלמים" במצרים ב-1928 הוא אימץ את שם המיליציה של אבן סעוד והוסיף לו את הכינוי "מוסלמים" – כרמז לכך שחברי הארגון המצרי הם מוסלמים, ואילו אנשי צבאו של אבן סעוד אינם כאלו. עד יום מותו ב-1953, לא סלח אבן סעוד ל"אחים" במצרים על מעשה זה.

 אופייה של החברה בסעודיה הוא שבטי, בעוד שאופיין של ערי מצרים – ובמיוחד קהיר – הוא אינדווידואליסטי. בסעודיה הדת משרתת ומחזקת את המסגרת השבטית, את חוקיה, כלליה ומסורותיה, בעוד ש"האחים" במצרים דוגלים בגישה שהדת אמורה להחליף את ההתאגדות המשפחתית-השבטית ולמחוק כליל את נוכחותה בפוליטיקה. שיטת "האחים" המצרית מאפשרת להם לגייס לשורותיהם אנשים מכל שדרות העם ולהפוך לחברה אזרחית מתפתחת המספקת לעצמה את צרכיה התרבותיים, בעוד שהשיטה הסעודית בנויה על קבוצה משפחתית סגורה, שאינה יכולה לקלוט אנשים מחוץ למסגרת המשפחה.

 האיסלאם בסעודיה הוא ממסדי. משפחות חכמי-ההלכה היו מאז כינון הממלכה חלק בלתי נפרד מהשלטון, וכל כתיבתן ההלכתית – ספרים, מאמרים ופסקי הלכה – נועדה לבסס את השלטון ולהעניק לו לגיטימציה דתית. לעומת זאת, הגישה הדתית של "האחים" היא אופוזיציונית, ונועדה להכשיר את הפעילות נגד הממסד השליט במדינות שבהן הם פעלו – מצרים, סוריה, ירדן, עיראק, ישראל ועוד. הענף הפלסטיני של "האחים" אף הקים ארגון טרור – חמאס. כל כתיבתם הדתית של חכמי "האחים" נועדה להצדיק את מאבקם בממסדי המדינות שבהן הם חיים. לא ניתן אפוא לגשר בין האיסלאם הממסדי הסעודי והאיסלאם המהפכני של "האחים".

שיטת ההתארגנות של "האחים" מאפשרת להם להרחיב את פעילותם והשפעתם למדינות אחרות, ואפילו לכאלו שבהן המוסלמים הם מיעוט, כמו ישראל, אירופה וארה"ב. לעומת זאת, שיטת ההתארגנות המשפחתית בסעודיה ובאמירויות מוגבלת למדינות אלו בלבד, והשפעתן יכולה לחרוג אל מדינות אחרות רק בצורה של קניית אנשים בכסף ומעורבות פיננסית בהתפשטות האיסלאם. התרחבות נוכחותם של "האחים" והשפעתם בקרב קהילות חדשות יוצרת אצל הסעודים והאמירויות תחושה שהם מפסידים בתחרות.

הגישה הסעודית היא "סלפית" המקדשת את העבר המקורי, המפואר, של האיסלאם כדת המחוברת עם המדינה בשלטון דתי ללא פשרות. היא רואה ב"האחים" תנועה פוליטית מודרניסטית שהפכה את האיסלאם לאידיאולוגיה פרגמטית המוכנה להגיע לפשרות עם אידיאולוגיות אזרחיות אחרות המצויות בזירה, כאלה המתנגדות לאיסלאם או שאינן עולות עימו בקנה אחד עמו. כך לדוגמה, יחסם הרשמי החיובי של "האחים" כלפי הקופטים הנוצרים, מרגיז את הסעודים מאוד.

אסכולת ההלכה הנהוגה במצרים היא האסכולה החנפית, ואילו זו הנהוגה בסעודיה היא החנבלית בגרסה הקיצונית שלה – הווהאבית. כיוון שהאסכולה החנפית מקלה בהיבטים רבים מזו הווהאבית, נתפסים "האחים" בעיני הסעודים כמזלזלים בדת. למשל, הווהאבים מחייבים אישה לכסות את פניה בניקאב בצאתה למרחב הציבורי, אוסרים עליה לצאת ללא ליווי של גבר ממשפחתה, מונעים ממנה לנהוג ברכב ולעבוד במרבית המקצועות.

לעומת זאת, החנפים המצריים מתירים לאישה לצאת בגפה לרחוב, לחשוף ברבים את פניה, לנהוג ברכב ולעבוד למחייתה בכל מקצוע מכובד. לסעודים אין ציפיות דתיות מאנשי הצבא החילוניים של מצרים, בעוד שהגישה המזלזלת של "האחים" לדת מרגיזה אותם.

בסעודיה ובאיחוד האמירויות יש לא מעט אנשים שאינם קשורים למערכת השבטית ולמשפחות השליטות, ואידיאולוגיית "האחים" מתאימה יותר לאורח חייהם ולאופן חשיבתם. הללו היו רוצים לראות את שלטונן של משפחת-סעוד בסעודיה, ומשפחות השלטון באמירויות, מוחלף בקבוצה שאינה משפחתית-שבטית. עליית "האחים" במצרים לנשיאות עודדה מגמה זו והעלתה את מפלס החשש אצל המשפחות השולטות. דאחי חלפאן, מפקד משטרת דובאי, אמר לפני כשנה ש"סכנת 'האחים' על האמירויות גדולה מהסכנה הנשקפת להן מאיראן."

לאורך המאה ה-20 התפתח קיטוב כלכלי בין סעודיה והאמירויות מצד אחד, לבין הציבורים העניים במצרים ובמדינות ערב נוספות – שהם "אזור הבחירה" הטבעי של "האחים". הניגוד הבולט בין העושר בחצי-האי ערב מול העוני, ההזנחה, הפיגור, המחלות והבערות במדינות ערב האחרות – יצר קנאה, שנאה, חשדנות ותככנות בין הצדדים. עיתוני ערב מציירים את הסעודים ואת מנהיגי האמירויות באופן נלעג כשמנים מאוד ועגולים – תדמית שאינה רחוקה מן המציאות. ללא ספק, הפופולריות של "האחים" בין המוני האומה הערבית גדולה בהרבה מזו של בית המלוכה הסעודי, ומצב זה אינו נוח לבני סעוד.

מדינות חצי-האי מקיימות מזה עשרות שנים קשר סימביוטי עם מדינות המערב: הן מספקות למערב נפט וגז, והמערב מגן עליהן מפני איומים חיצוניים: ברית-המועצות, הלאומיות הערבית של גמאל עבד אלנאצר ואיראן, והחתרנות של משטרי הבעת' בסוריה ובעיראק.

לעומתן, לאורך המאה ה-20 ראו "האחים" במערב את האויב העיקרי של מדינות המזרח התיכון: הכיבוש הבריטי במצרים מאז הרבע האחרון של המאה ה-19, הכיבוש הבריטי והצרפתי בלבנט מאז תום מלחמת העולם הראשונה, הקמת מדינת ישראל, החומרנות, הניצול הכלכלי, ההגמוניה הפוליטית והמתירנות המגיעה מאמצעי התקשורת המערביים אל כל בית במזרח התיכון. כל אלה נתפסים על ידי "האחים" כמתקפה של המערב נגד האיסלאם, תרבותו, עמיו, מדינותיו והאינטרסים הכלכליים שלו. הניגוד ביחס למערב בין מדינות חצי-האי ערב לבין "האחים" הגביר את המתח הקיים ממילא בין שני הצדדים.

ירושלים עומדת במוקד מחלוקת בין סעודיה ל"האחים המוסלמים". מחלוקת זו אינה פומבית, וניתן ללמוד עליה מרמזים בלבד. דעת "האחים" על ירושלים מובעת היטב בדברי אחד ממנהיגיהם, שייח' צַפוַות חיג'אזי בנאום פומבי בפני מאות אלפי תומכים של "האחים" ב-1.5.12, בתחילת מסע-הבחירות לנשיאות של מוחמד מורסי (תודה לממר"י).

בנאומו חוצב הלהבות אמר חיג'אזי: "ראינו את חלום הח'ליפות האיסלאמית, חלום ארץ הח'ליפות, מתגשם, אם ירצה אללה, בידי ד"ר מוחמד מורסי, 'האחים', הקבוצה (ארגון 'האחים') והמפלגה שאיתו. ראינו את החלום הגדול, שכולנו חולמים אותו, 'המדינות הערביות המאוחדות'. 'המדינות הערביות המאוחדות' יחזרו, אם ירצה אללה, באמצעות האיש הזה ומי שאיתו. בירת הח'ליפות, בירת 'המדינות המאוחדות הערביות', תהיה ירושלים, אם ירצה אללה (הקהל מריע בקריאות רמות). הבירה שלנו תהיה לא קהיר, לא מכה ולא מדינה, אלא ירושלים, אם ירצה אללה, והסיסמה שלנו תהיה: 'לירושלים צועדים מיליוני שהידים' (הקהל חוזר בהתלהבות על הסיסמה."

מקרה נוסף שבו מוצגת ירושלים כבעלת חשיבות גדולה על פי משנת "האחים המוסלמים" אירע כשמנהיג הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית בישראל, שייח' ראא'ד סלאח, הודיע ב-2001 על רצונו להביא לירושלים מים ממעיין זמזם שבמכה, כדי להמחיש את קדושת ירושלים ולחזק את הזיקה בינה לבין מכה. הסעודים שמעו על תוכניתו של ראא'ד סלאח ומנעו ממנו להגיע לחג'. הם כמובן לא סיפקו הסברים, אך הסיבה לסירובם לאפשר לו להגיע למכה – היתה ברורה.

הסעודים בדרך כלל ממעטים לדבר על ירושלים, וכלפי חוץ הם מדברים על כך שירושלים צריכה לחזור לידי הפלסטינים. עמדה זו נובעת מאי-רצונם להיות מוצגים כציונים, אם יוותרו על ירושלים, וככל הנראה הם חוששים שאם ירושלים תהפוך לבירת המדינה הפלסטינית היא תהיה במוקד ההתעניינות האיסלאמית על חשבון המרכזיות של מכה. המנהיג הפלסטיני עלול להכריז על עצמו "שומר מסגד אלאקצא," ותואר זה יאפיל על התואר של מלך סעודיה "שומר שני המקומות הקדושים."

חשוב לציין שהתחרות בין המרכז האיסלאמי בחיג'אז שבראשו מכה העיר הקדושה ומדינה הבירה, ובין המרכז הפוליטי בסוריה הגדולה (אלשאם) שדמשק היתה בירתה וירושלים היתה העיר הקדושה שלה, פרצה במאה השביעית, כלומר לפני כמעט 1400 שנה, כשהח'ליף הראשון של בית אומיה, מועאוויה בן אבי סופיאן, העביר את הבירה ממדינה לדמשק, וב-682 לספירה בחר בירושלים כמקום חלופי לעלייה לרגל בגלל מרד שפרץ אז במכה שמנע מבני סוריה לבוא לחג'. הפוסק האיסלאמי הגדול אבן תימיה (מת 1328), שבעקבותיו פוסעים הסעודים הווהאבים, הוריד את חשיבותה וקדושתה של ירושלים לדרגת כל עיר אחרת בעולם האיסלאמי, כי הוא ידע שהמקור ל"קדושת" ירושלים הוא סכסוך פוליטי, עדתי ואישי. התחרות בין שני המרכזים – החיג'אז ומכה מצד אחד, ואלשאם וירושלים מצד שני – קיימת עד היום, וממלאת תפקיד במתח בין סעודיה ל"אחים המוסלמים".

במצרים יש קבוצות סלפיות הולכות ומתרחבות, ודרכן באיסלאם ובניהול חייהן דומה מאוד לסגנון החיים הסעודי. הן מתנגדות ל"אחים", ומשתפות פעולה עם א-סיסי וכוחות הביטחון נגד "האחים". כך נמצאים כיום "האחים המוסלמים" במצרים וחבריהם – ארגון חמאס ברצועת עזה – בין הפטיש של א-סיסי וכוחות הביטחון – לסדן של סעודיה ואמירויות המפרץ. זוהי אחת הסיבות העיקריות שדחפו את חמאס לחפש מסילות לשוב לשתף פעולה עם אש"ף.

התהום הפעורה בין מדינות חצי-האי הערבי, למעט קטר, לבין תנועת "האחים המוסלמים" במדינות רבות היא רחבה ועמוקה, וההתפתחויות במזרח התיכון בשלוש השנים האחרונות רק הרחיבו אותה והעמיקוה.

 

פורסם לראשונה במגזין "מראה" גיליון 290

 

 

* * *

משה גרנות

1. העמימות כהשקפת עולם ספרותית

על שני ספרים מאת ויליאם פוקנר:

"רקוויאם לנזירה" תרגם אהרן אמיר, ספריית פועלים 1985, 153 עמ'

"עלים אדומים", תרגם עודד פלד, גוונים 2008, 58 עמ'

 

אני אמון על כך שספרות חייבת להיות מושתתת על חמישה אדנים: אחדות, מורכבות, עצימות (היכולת לרגש את הקורא), מקוריות ושרידות.מכשקוראים את ספריו של פוקנר, מסתבר לכל אורכם שהוא מתמקד בעיקר במורכבות עד כדי הפרזה, ועל הרוב הוא מזלזל באדן הראשון – האחדות.

הספר "רקוויאם לנזירה" הוא הכלאה בלתי אפשרית שבין רומן למחזה. בדרמה מסופר על כושית בשם ננסי מאניגו, זונה שתיינית ומכורה לסמים, שרוצחת את בתם התינוקת של הזוג טמפל וגואן סטיבנס, ונידונה משום כך למוות בתלייה. האירוע קורה בעת המודרנית בעיר ג'פרסון שבנפת יוקאנאפאטופה שבדרום ארצות הברית. הסנגור של ננסי הוא עורך דין גייבין סטיבנס, דודו של גואן – בעלה של טמפל. המחזה גדוש במלל לא ברור, ממנו משתמע (אולי!) שהיה לטמפל סוד אפל (בין השאר – שנחטפה לבית זונות בממפיס; שגואן אשם בצורה כלשהי שטמפל נחטפה, ומשום כך גם נשא אותה לאישה; שטמפל גנבה כספים ותכשיטים מכספת בעלה כדי לתת לסחטן שמצא את מכתביה למאהב; שאולי הבן הראשון שלה איננו מבעלה), שרצתה לנטוש את בעלה ואת שני ילדיה ולברוח עם מאהב, ואיכשהו משום כך החליטה המטפלת הכושית לרצוח את התינוקת. יש במחזה שפע של שיחות סתומות בין טמפל לבעלה, בין טמפל לדוד גייבין סטיבנס, ובין שניהם לבין המושל – מתוך כוונה להציל את ננסי מחבל התלייה, וכן עם הסוהר ועם ננסי הכלואה עצמה. ננסי מסתבר משלימה עם גורלה, והיא אפילו מנחמת את טמפל שמתייסרת בייסורי מצפון.

לפני כל מערכה מופיעה הקדמה המשתרעת על עשרות עמודים (ראו לדוגמה – עמ' 142-113), ובה מופיעה ההיסטוריה של המושבה ג'פרסון מלפני מאה שנה עם קפיצות בלתי סבירות מעניין לעניין ומזמן לזמן, בין השאר סיפור ארוך על גזלנים שפרצו לחופש מבית הסוהר, ולקחו עמם מנעול יקר שסגר עליהם, על הדוור פטיגרו שהיה רוכב 300 מייל לכל כיוון כדי להביא עיתונים ישנים למושבה, על המושבה שהפכה לעיר ונמלאה בעבדים כושים, על המבנים הציבוריים בעיר ודרך בניינם, על המשתתפים מהעיר במלחמת האזרחים של ארצות הברית. בהקדמה אחרת מסופר על כינונה של העיר ג'קסון, על הקולג' לכושים שנבנה בה ב-1869, ועל הקפיטול שנבנה ב-1903. ושוב חוזר הסיפור על ג'פרסון, על השבטים האינדיאניים שבסביבה, כיצד משקמים את נפת יוקאנאפאטופה אחרי מלחמת האזרחים – וכל הסיפורים האלה מלאים במאות שמות של גדולי העיר וקציניה, וכן שמות של אינדיאנים וכושים; תיאור החידושים שהובאו לנפה עם המודרנה (מים זורמים, חשמל, קרח מלאכותי), ופתאום קפיצה על מחנות ההסגר היפניים במלחמת העולם השנייה.

והשאלה הנשאלת היא מה לכל זה ולעלילת ננסי ומשפחת סטיבנס? כמה שתוגיע את מוחך, לא תמצא הסבר מדוע הסופר מכביר מילים על ההיסטוריה (המבולבלת!) של נפת יוקאנאפאטופה ולקורות הדרמטיות של משפחת סטיבנס. מסתבר שהבלבול והכברת משפטים שאינם מתקשרים זה לזה נובעים מהשקפת עולם ספרותית, שנהוג לכנות אותה "זרם התודעה", ולפיו די לו לסופר שהוא יודע מי המדבר ועל מה – ולא כל כך חשוב אם גם הקורא מבין. הקורא האומלל חייב לנחש במה מדובר בפסיפס המורכב בערבוביה של ערוצי זמן שונים, כאילו הכתוב איננו מיועד לו. אני מאמין שכתיבה כזאת מזלזלת בחוזה הבלתי כתוב שבין היוצר לקורא, לפיו ליוצר יש אמירה, והקורא אמור לקלוט אותה.

 

הספר השני "עלים אדומים" הוא קצת פחות מבולבל וקצת יותר אחדותי: מסופר על שני אינדיאנים ששמותיהם ת'רי באסקט ולואיס ברי, המגיעים לביתו של  הצ'יף איסטיבהא, שנפטר לפני מיספר ימים ואין אפשרות לקבור אותו כי העבד האישי שלו ברח, והרי לא ייתכן שהצ'יף יגיע לשדות הנצח שאחרי המוות בלי העבד האישי, הסוסה והכלב שלו. מסתבר שצ'יף זה מחקה, כביכול את "האדם הלבן", רוכש המוני עבדים שחורים, הורג את חלקם ואוכל את בשרם, למרות שאינו ערב לחיכו, מרבה אותם ומוכר ארבעים מהם. בכסף שפדה הוא נוסע לפאריס ומביא משם מיטה מצופה זהב, נברשת מהודרת ונעלי בית עם עקבים אדומים שנועדו לבנו מוקטובה (שמחלה מוזרה מנפחת את גופו) לאחר מותו. את כל העושר הזה הוא משכן בספינה שהוא גרר אל החוף ומשמשת לו כמגורים. העבד שאיננו רוצה למות, בורח אל הביצה, אוכל עכברים, נחשים ונמלים, מתמרח בבוץ ומוכש על ידי נחש מים, אך למאמציו אין שום סיכוי – האינדיאנים תופסים אותו וממלאים את בקשותיו האחרונות – אוכל ומים.

הסיפור הזה לא לגמרי נהיר, והקורא די מתאמץ כדי להבהיר לעצמו לאן בדיוק מובילה העלילה, אך הוא איננו לוקה באחדותו כמו הקודם – הוא בנוי מקשה אחת עם גלישות קדימה ואחורה, כמקובל גם בספרות הריאליסטית. שני הספרים חפים מטיפה של הומור – אדרבה, אווירה דיכאונית כבדה שורה עליהם. אם מבקשים לקרוא ספר של גאון עולם, חתן פרס נובל – צריך כנראה לסבול.

 

 

2. געגועים לשיר עלילה

על "עץ השדה – סיפורים מחורזים"

מאת יואל נץ

גוונים 2014, 95 עמ'

 

אני נחשף למאות ספרי שירה, ואני מודה שעל הרוב אינני רווה נחת, כי רעיון (על הרוב – שחוק) המתובנת בשורות קצרות וארוכות, בלי שום מסגרת פרוסודית, בלשון "רזה", בלי מאמץ פיגורטיבי – אין באלה כדי להרשים, כדי לרתק, כדי לגרום לקורא שיתפעל, שיתרגש לנוכח העוצמה היצירתית. אני מודה שאני חסיד גדול של חרוז ומשקל ווירטואוזיות צורנית, כי הרי הגיונות המנוסחים בשורות מקוטעות – יכול כמעט כל יודע ספר ליצור. אני מניח שדברים אלה עלולים להרגיז את יודעי כבשונה של הספרות – כדברי נושנות, אבל מה לעשות – מי מהחדשים מסוגל להגיע לרמתו של אלתרמן, ולא רק בווירטואוזיות הצורנית, אלא גם בעמקות המחשבה שקורא מיומן מוצא בשיריו?

כל ההקדמה הזאת באה כדי לציין ש"עץ השדה", שהוא כביכול ספר של "סיפורים מחורזים" – נגע לליבי, כי הוא בעצם שיר עלילה ארוך – סוגה שכמעט נעלמה מעולם הספרות המודרני (זכורה לטוב – מאיה ערד על הרומן בחרוזים שלה – "מקום אחר ועיר זרה" – חרגול 2003), ושהיה פעם פאר הספרות הרוסית, שהמחבר עצמו תרגם ברוב כישרון (הכוונה, כמובן, לתרגומו לרומן בחרוזים של פושקין "יבגני אונגין" ושל עוד חמש פואמות של מי שנחשב אבי השירה המודרנית הרוסית).

"התירוץ" לכתיבת הפואמה הזאת הוא בקשתה של הנכדה גיליה, שיספר לה על שורשי המשפחה, והסב מספר בחרוזים מלבבים על קורות אביו לייבעלע, שניצל מפוגרום, שלמד צילום (מקצוע שיוריש לבנו), שהיה מלא נתינה כלפי בני משפחתה של אישתו. הוא מספר על יואל, הסבא של המחבר מצד אימו, שהיה יתום, שלמרות שבילדותו נאלץ לסעוד על שולחנם של זרים – הפך ברוב הימים למורה בגימנסיה העברית. הספר מתאר בריחה בימי מלחמת העולם השנייה לאוזבקיסטן, וכיצד שרדו את הרעב הנורא והמחלות, איך בני משפחה נכלאו במחנות לעבודות כפייה, ואף בכלא עצמו, והשתחררו בשוחד. המשפחה חוזרת לוורשה ומצטרפת ל"בריחה", שוהה במחנה עקורים, ומגיעה אחרי נדודים לארץ ישראל.

בגלל הנדודים הרבים זוכה המחבר כבר בהיותו בן שלוש-עשרה לשלוט במיספר שפות – אוצר רוחני שיאפשר לו ברבות הימים לתרגם לעברית יצירות מופת של סופרי מזרח אירופה. בארץ הוא נהיה חבר קיבוץ "השומר הצעיר" שחבריו מעריצים את סטאלין. כמו ב"חדווה ואני" של אהרן מגד, גם כאן הרעייה היא זו שדורשת "לערוק" מהקיבוץ ולעבור לעיר הגדולה. בין לבין מסופר בפואמה זאת על אהבתו של המחבר לשחמט, למוסיקה ועל לימודי הכינור, על התמחותו בצילום, ואף בחידושיו בתחום, חידושים שנעשו חסרי תוחלת עם המצאת הצילום הדיגיטלי (את מפח הנפש הזה מתאר המחבר בהומור מכמיר לב).

הפואמה מתארת כיצד במלחמת יום הכיפורים, כאשר כאיש מילואים ביחידת דובר צה"ל, הוא סרק עם חבריו ל"זלדה" את שדות הקטל, כיצד נהרגים חבריו לעיניו וכיצד הסתפח ליחידה שנועדה לאסוף פצועים והרוגים. המחבר איננו מפסיק לצלם ברגעים הכי מסוכנים, מנציח כניעה של כפריים וחיילים מצרים. הוא אוסף מכתבים ומספרי טלפון כדי להביא בשורות טובות למשפחות המודאגות שבעורף, ולימים נדרש לתרגם מרוסית את המסמכים של הסובייטים שתיכננו את פריצת קו ברלב במלחמת יום הכיפורים.

לקראת סוף הפואמה מביע המחבר התפעלות גדולה מהישגי הקִדמה: הקורא האלקטרוני, פלאי מכון וולקני הבורא פלורה חדשה ומפתיעה.

כידוע ההומור העצמי הוא ההומור הכי משובח, והמחבר גורם לחיוך טוב אצל הקורא כשהוא מתאר את ה"בלינדריות" שלו ואת הזדקקותו למכשיר שמיעה. הוא ממציא שם חדש למכשיר זה – "מקשביים" על משקל משקפיים – כדי שהנזקקים לו לא יתביישו. ההומור הטוב מופיע במקומות שונים בספר, למשל כשהמחבר מתאר בפני בתו שמלכת אנגליה, וכל בית המלוכה ביקשו ממנו להישאר בלונדון, אבל הוא העדיף לחזור לבתו האהובה, ומלבב לקרוא כיצד הבת הקטנטנה "חושפת" את התרמית של אביה. במקום אחר פעוטות בגן שמתקשים לבטא הגאים מסוימים מדברים על... נשים, וכיצד עכברונת רצתה לשתות יין, והחתול שהתאכזב כי היא לא עמדה בדיבורה להיכנס לתוך פיו – מצטט את... עמנואל קנט.

 

והרי קצת חרוזים מתשובת העכברונת על הטענות "הקנטיאניות" של החתול:

 

העכבֶּרֶת מכווֶצֶת

במחילה ומצייצת:

"לכאורה מרוב מורא –

רע נהגתי ונורא!

אבל הבטחות, בעצם,

מה ערכן, מר שונרא, אצל

עכברה בשעת צרה,

עמוק בבור ושיכורה?

(עמ' 89)

 

הסיפור יפה, והחרוזים משובבי נפש, לא פלא שאהבתי את הספר הזה.

 

 

* * *

נעמן כהן

סמי שטרית – על הצביעות והחוצפה

על סמי שיטרית, יליד מרוקו, ואחד מחבורת התנועה האנטי-אשכנזית שקילל את האשכנזים בערבית:

"אני כותב לכם שירים / בלשון אשדודית / כוס אם אם אמכם / כלה בוכם[?] / שלא תבינו מילה... מי שם עליכם" – וחלם על מלך מרוקו. "תנו לי מלך מרוקאי  עם כבוד, וקחו את כל הבנגוריונים, בגינים, גולדות, רבינים, שמירים, פֶּרֶסִים, ושרונים, ולכו תחגגו לכם קוממיות ועצמאות," ושלמרות זאת החליט במקום לחזור למרוקו מולדתו (על תרבותה המפוארת) לרדת לאמריקה ולהישבע לה אמונים, כבר כתבתי –

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/00918001.pdf

והנה לאחר עשר שנים באמריקה הוא תוקף את הנשארים בציון: "הציון: נכשל. מדינת ישראל סובלת ממחלת נפש שבגללה היא מפנה עורף ללבנט. מערכת החינוך הישראלי גם ב-2014 מדכאת את המזרחים באופן קשה." (ראיון עם דליה קרפל, מוסף "הארץ" 16.5.14).

דומה שפשוט אין גבול לצביעות ולחוצפה. יכול היה שטרית להקדיש את חייו כמורה מחנך, או מדריך לקידום ילדי המרוקאים בארץ, לפעול לשיפור השכלתם ולקידומם במדרג החברתי, ובמקום זאת הוא בחר לרדת מהארץ, לנטוש את בני עדתו, וללמד את ילדי אמריקה על נפלאות התרבות המרוקאית, (כי כמובן באמריקה מרוויחים יותר כסף), ועוד יש לו את החוצפה להאשים את המורים והמורות האשכנזים שנשארו בארץ בדיכוי בני המרוקאים במקום ללמדם.

סמי שטרית הוא דוגמה נוספת שעליה כתבתי, כיצד אנטי-אשכנזיות נהפכת לאנטי-ציונות ולאנטישמיות. בראיון הוא אומר כך:

"אני מאוד מרוקאי. 50 שנה עברו מאז שהמשפחה שלנו עזבה ולפני ארבע שנים נסעתי למרוקו. פקיד המכס הציץ בדרכון שלי ואמר במרוקאית 'ברוך בואך למולדתך.' קצת המום שאלתי 'סליחה?' והוא חזר על המשפט ושאל, 'זאת המולדת שלך, לא?' – מילמלתי 'כן.' ברחוב דיברו אלי במרוקאית. הייתי בן ארבע כשעזבנו ודי מהר גיליתי שהמוזיקה המרוקאית צרובה בתוכי, שהלב יוצא אל האנשים והשפה וידעתי שאני מרוקאי. בארץ הפכנו לבני עדות המזרח, למזרחיים, ובמרוקו הרגשתי לגמרי מרוקאי. לבשתי ג'לביה ונעלתי סנדלים והשפה המרוקאית חזרה."

"הגעתי לא-רשדייה, עיירה בדרום־מזרח מרוקו שבה נולדתי. הוצאתי את תעודת הלידה שלי ומשם נסעתי לגוראמה, הכפר שבו נולד אבי. צעדתי בדרך עפר שיורדת כמעט למדבר. משהו כמו סוף העולם. אנשי המקום הראו לי את בתי החימר הריקים של היהודים ולא הבנתי למה הם ריקים. אמרו לי, 'היהודים עזבו ואסור להשתמש בבתים. אולי הם יחזרו'. וזה חזר על עצמו בכמה כפרים".

שטרית כמובן לא חזר לבתי החימר. הוא הבין שלטובתו עליו להפנות פניו מהלבנט, כי יהודי (גם נוצרי) לא יכול לחיות היום תחת כיבוש ערבי-מוסלמי. בתי החימר הנטושים של יהודי האטלס לא נשארו ריקים בגלל שהם מחכים ליהודים שיחזרו, אלא בגלל שהם בכלל לא ראויים למגורי אדם.

בניו יורק מספר שטרית, היה לו "מפגש היסטורי" עם אדוארד סעיד במשרדו. "כשהוא מנסה לפטפט איתי במרוקאית, ואומר שהוא אוהב את המוזיקה של השפה ומנסה עלַי כל מיני משפטים. זה שיחרר אותי בבת אחת. מצאתי את עצמי בין השאר בפאנל שדן בוועידת מדריד, עם נציגת אש"ף כארגון משקיף."

"השחרור" של שטרית הביאו להזדהות כך חזקה עם האוייב, עד שהוא פרסם מודעת תמיכה בח"כ הערבי-נוצרי הבוגד עזמי בשארה שריגל למען החיזבאללה: "עזמי בשארה, אנשים אחים אנחנו". ("הארץ" 1.5.07 עמ' 2 )

 

מורשת הגזען הערבי-נוצרי-אנגליקני אדוארד סעיד

גרמניה בין נאציזם לפיליסטיניות

ממשלת גרמניה השקיעה 34 מיליון יורו בבניית אקדמיה למוסיקה ע"ש בארנבוים-סעיד בברלין. ייבנו אולם הופעות בן 620 מושבים, 21 חדרי חזרות ובית קפה פתוח לקהל הרחב.

הקמת האקדמיה היא הרחבה של תזמורת דיוואן מזרח מערב, שהקימו ב-1999 המנצח והפסנתרן היהודי-ארגנטינאי דניאל בארנבוים, וחוקר ומבקר הספרות הפלשתיני-אמריקאי אדוארד סעיד המנוח. מדי שנה מקיימת התזמורת פעילות משותפת של מוזיקאים צעירים ישראלים ופלשתינים במטרה לקדם הבנה הדדית ותקשורת בין העמים.

ה"ניו יורק טיימס" הביא את דבריו של בארנבוים שאמר במסיבת עיתונאים שהתקיימה השבוע כי מלבד פעילויות ואימונים מוסיקליים, יזכו הסטודנטים גם לשיעורים בפילוסופיה – מחווה למורשתו של סעיד. זאת במטרה "לפתח את אמנות החשיבה," במטרה לפתור קונפליקטים ו"ללמוד לדבר בלשון אחת."

ובכן מהי המורשת של סעיד אותה ילמדו שם?

הערבי-הנוצרי האנגליקני אדוארד סעיד בעל המושג "אוריינטליזם" – אוחז באידיאולוגיה גזענית אנטישמית. הוא מתנגד להסכם אוסלו ולפתרון שתי המדינות מפני שאינו מכיר בזכות העם היהודי לריבונות. על היהודים לחיות כמיעוט תחת כיבוש ערבי, למרות שהוא מודה שהוא מודע לתוצאות החמורות שינבעו מכך לגביהם. הרי הוא עצמו יודע שכנוצרי הוא אינו יכול לחיות תחת כיבוש ערבי-מוסלמי ולכן הוא היגר לאמריקה.

שרת "התרבות" הגרמנייה "הפיליסטרית" (תרתי משמע) מוניקה גרוטרס, אמרה באירוע ההכרזה שמדובר ב"פרויקט פורץ דרך בפיוס תרבותי, שאפשר לקרוא אותו גם כתרומתה של גרמניה למען תהליך השלום במזרח התיכון."

הנה תרומה גרמנית נוספת לעם היהודי והפעם תרומה לחיסול מדינת היהודים, ברוח מורשתו של הגזען אדוארד סעיד.

 

יוסי אחימאיר –  שנאה מעבירה אדם על דעתו

במקום הסבר ענייני איך יכול היה ז'בוטינסקי לנבא את השמדת יהודי אירופה ע"י הגרמנים בשעה שהוא חזר וטען שגרמניה לא תצא כלל למלחמה בגלל חששה מכוחה של פולניה, מכנה אותי אחימאיר בבוז וזלזול "'הכוכב' של חב"ע הנושא את השם נעמן כהן" (תודה על הכבוד בתואר "כוכב") וטוען שדבריי נלוזים מפני שהשנאה מעבירה אותי על דעתי (גיליון 943). על זה אמרו כבר חז"ל "הפוסל במומו פוסל".

הביקורת שלי על עיוות ההיסטוריה של אחימאיר בהציגו את ז'בוטינסקי כנביא שחזה את השמדת היהודים באירופה בשעה שהוא בעיוורון מוחלט טען עד הרגע האחרון שלא תהיה כלל מלחמה כי גרמניה תחשוש מלצאת למלחמה בכלל כוחה של פולניה – אינה נובעת משנאת ז'בוטינסקי, אלא מאהבת האמת ושנאת השקר. הביקורת שלי על עיוות ההיסטוריה של אחימאיר כשרקח עלילה שקר בזויה בה האשים את רבין ברצח אנשי אלטלנה, ("יש לזכור את "מורשת" רבין במלואה: את רצח אנשי 'אלטלנה'. "מה לרבין ול'דג נחש'?" [חדשות בן עזר 491] – אינה נובעת משנאת אחימאיר, אלא מאהבת האמת ושנאת השקר.

אינני יודע לאיזה "דברים נלוזים" שכתבתי מתכוון אחימאיר. אולי הוא מכנה "דברים נלוזים" את מעשי בגין נציב בית"ר שלקח את הקופה והסתלק תוך הפקרת חניכיו? ואולי הוא לא מתכוון בכלל לדבריי שלי, אלא לדברי אביו שתירץ את תמיכתו בפשיזם ב"מצבי רוח פשיסטיים" שהיו לו, ולזה הוא קורא "דברים נלוזים"? אבל בהבאת הדברים הללו רק קיימתי את דברי חז"ל: "כל המביא דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם" (מגילה טו א).

השנאה יוסי אחימאיר, אכן מעבירה אדם על דעתו.

 

זיכרון המושג "שואה"

בתגובה לדברי אחימאיר כותב אהוד: למיטב זיכרוני [נולדתי ב-1936] – את המילה "שואה" לתיאור "השמדת יהודי אירופה" – התחלנו לשמוע רק שנים אחדות לאחר תום מלחמת העולם השנייה, והיא נראתה לנו זרה מאוד בהתחלה, כמו צמד המילים "מלחמת העצמאות" שהשכיח את "מלחמת השחרור".

 

תולדות המושג שואה

המילה "שואה" משמעותה הרס, חורבן, כיליון. במשלי (ג', כה), למשל, נאמר: "אַל-תִּירָא, מִפַּחַד פִּתְאֹם; וּמִשֹּׁאַת רְשָׁעִים, כִּי תָבֹא." בתהילים ל"ה, ח מופיעה שואה במובן של צרה וחורבן: "תְּבוֹאֵהוּ שׁוֹאָה, לֹא-יֵדָע וְרִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר-טָמַן תִּלְכְּדוֹ בְּשׁוֹאָה, יִפָּל-בָּה:" (תהילים ל"ה, ח)

המילה "שואה" שימשה לתיאור אסונות עוד לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. כך כונו למשל הפרעות בחברון ב-1929, והפרעות בבגדד או אפילו העסקת ערבים כהגדרת ביאליק, עלולה להביא לשואה.

http://www.benyehuda.org/bialik/lastwords.html

המונח "שואה" לגבי גורל יהודי אירופה החל זמן רב לפני תחילת ההשמדה. ב-17 בספטמבר 1939, שבועיים וחצי לאחר פרוץ המלחמה נכתב במאמר המערכת של "דבר": "שואת פולין עוד לא נתגלתה לעינינו בכל מוראותיה," ובהמשך: "שואה מחרידה ירדה על מיליונים של יהודי פולין, שואה העולה בהיקפה ובמוראותיה על כל הניסיונות אשר נתנסינו בהם בשנים האחרונות."

המונח הלועזי לשואה – "הולוקוסט" מיוחס לאלי ויזל. "הולוקוסט" בתרגום השבעים של התנ"ך הוא קורבן עולה – ביוונית שרוף כליל. המונח הדתי-נוצרי "הולוקוסט" יש בו טעם לפגם, ומאז סרטו של קלוד לנצמן "שואה" מחליף המושג "שואה" את המונח "הולוקוסט", וטוב שכך.

מעניין שבטיול שערכתי השנה בירוואן במוזיאון השואה הארמנית, בין המוצגים והתצלומים  המספרים את סיפורי הטבח – 1896, 1909, 1915, 1914, פרעות, מאסר, גירוש, רצח, תצלומי ניצולים, שלדי אדם, מובלט ספר:

Turkish atrocities – The young Turks and the truth about the Holocaust at Adana in Asia minor during April 1909

כלומר, כבר בשנת 1909 השתמשו הארמנים במושג "הולוקוסט".

את המונח "ג'נוסייד" (genocide) רצח עם, טבע רפאל למקין, יהודי פולני שהיגר לארה"ב בשנת 1944, וב-9 בדצמבר 1948 אישרה העצרת הכללית של האו"ם את האמנה למניעת פשע של רצח עם ולהענשת מבצעיו. אמנה זו נכנסה לתוקף בינואר 1951.

 

[אהוד: אני לא התכוונתי למחקר היסטורי אלא לפעמים הראשונות בהן למיטב זיכרוני שמעתי את השימוש במילה שואה, ולא שלא ידענו קודם על השמדת יהודי אירופה].

 

שואת יהודי ערב

למרבה הצער טרם השתרש בציבור המושג "שואת יהודי ערב", כלומר חיסול יהודי ערב ע"י מוחמד. "שואה" (בערבית נכבה) שנתפסת כמופת מוסרי על-ידי העולם הערבי-מוסלמי, במלחמה למען חיסול מדינת היהודים והשמדת היהודים בעולם.

 

האם סאטירה?

אני תמה. האם מה שכתב בן עזר: בזכות אהוד אולמרט, (גיליון 943) זו סאטירה צינית או שהוא באמת מתכוון לדבריו?

 

אהוד: אני מתכוון במלוא הרצינות. גל של טירוף משפטי הגובל בטרור משפטי שוטף את המדינה ומשמח מטומטמים מוכי שגעון גדלות – שאינם תופשים איזה נזק הוא גורם! –  הלא מחר כל אחד מהם יכול להיות הבא בתור, ומשוגע מי שלוקח על עצמו אחריות כלשהי או בכלל עושה משהו בכל תחום שהוא.

אם למשטרה ולפרקליטות יש עניין יחצ"ני לעלות עליך, אפילו בעקבות עישון סיגריה באוטובוס, הם כבר ימצאו הר של עבירות אחרות שלך, שהרי בזכותם אתה תהיה שייך לעולם הפשע האמיתי, כולם ישנאו אותך – ואתה לא תימלט מהם אלא אם אתה צדיק כמו אביגדור ליברמן, בוז'י הרצוג, ו"שילם חובו לציבור" אריה דרעי.

 

 

* * *

הזמנה

להשקת הספרים

"מסעותיי עם נשים", "והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

ההשקה תתקיים ביום שני, כ"ו באייר תשע"ד, 26 במאי 2014

 בשעה 19.30 בבית הסופר, רח' קפלן 6, ת"א

סדר היום: התכנסות וכיבוד קל

ישאו דברים:

ד"ר ארנה גולן – מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד"?

ד"ר משה גרנות (שגם ינחה את הערב): יש זקנים שזוכרים ו"הפוך על הפוך"

פוצ'ו: הייתכן כי גיבורי הפלמ"ח והנח"ל היו מאוננים במסתרים?

דוד מלמד: מסעות בארץ הרועדת

אהוד בן עזר: הנחתום מעין-גדי מעיד על עיסתו

הכניסה חופשית

חניון ללא תשלום (מ-19.00) ברחוב ליאונרדו דה-וינצ'י

ממזרח לבניין הסוכנות

בערב ההשקה לא יימכרו ספרים!

 

 

 

* * *

תקוה וינשטוק

1. שרונה קמה לתחייה

   סוף סוף נפתח מתחם שרונה החדשה. במשך שנים קושטו קירות בתיה העזובים בציורים של אנשים המציצים מהחלונות. כעת כבר נראים מבעד לחלונות אנשים על באמת והם מתרבים מיום ליום. אמנם האתר טרם נפתח רשמית והמלאכה עוד רבה, עוד צפויות כאן הפתעות –המחילות, למשל – אך כבר ברור שתל אביב זכתה בנכס יפהפה.

העיר כוללת כיום לא מעט אתרים לתפארת. בראש וראשונה שפת הים. הים התיכון שקיבלנו במתנה מהטבע מוסגר בטיילת נהדרת מעשה ידי אדם (ועירייה) ועדיין ממשיכים להרחיבה ולשפצה. וכעת, כשהעיר העברית הראשונה הגיעה למאה השנייה בחייה, כבר יש בה רובעים ישנים מיוחדים כבמרבית ערי אירופה. רובעי שימור היסטוריים שמראיהם חורג מכל הבנייה החדישה של ימינו, מרבי הקומות ומגדלי הזכוכית וקו האופק המיתמר לרקיע.

וישנה כמובן יפו, עיר בתוך עיר. נמל עתיק ומסגדים ואקזוטיקה אוריינטלית. ישנה שכונת נווה צדק על בתיה הקטנים הייחודיים שקדמו למבני תל אביב, אתר יפהפה חריג בנופה של העיר המודרנית. ושוק הכרמל עם כרם התימנים שנוקה ושופץ. וזכורים לטוב בנייני הבאוהאוז של העיר הלבנה על הארכיטקטורה המפוארת שלהם, אלא שהם פזורים ברחבי העיר ואינם מהווים מתחם אחד. במידה מסוימת אפשר להוסיף לרשימה את "התחנה", תחנת הרכבת התורכית, שטח מצומצם למדי שכל כולו מסעדות, בתי מסחר ובילוי. וישנו הירקון. בשעתו  אחת האטרקציות הגדולות של העיר. כמעט בכל עיר ראויה לשמה עובר נהר. בתל אביב זה הירקון. את האיילון – ואדי מוסררה, ערוץ המים הנוסף, קשה לכנות נהר, אם כי לעיתים, במבול של חורף, הוא עולה על גדותיו ומאיים להטביע.

הירקון מוזנח ועודו משווע לגאולה אבל שרונה כבר קמה לתחייה. יסדו אותה בשעתו  הטמפלרים, "בני ההיכל" (היכל שלמה המלך), כת פרוטסטנטית דתית מהעיר וירטנברג שבגרמניה. אלה האמינו כי האל בחר בהם לעלות לארץ הקודש, להקים בירושלים מושבה גרמנית שתשמור על המקום שעליו ניצב בית המקדש וגם תקבל את פני העולים לרגל.

הטמפלרים הגיעו לארץ במחצית השנייה של המאה ה-19 והקימו מושבות חקלאיות ליד הערים הגדולות: בירושלים ("המושבה הגרמנית"), בחיפה לרגלי הכרמל, ויסדו גם את שרונה, ארבעה ק"מ צפונית מיפו. כמו כן הקימו מושבות חקלאיות בצפון (ולדהיים, בית לחם הגלילית) ובשפלת לוד (וילהלמה, כיום בני עטרות). הם היו איכרים חרוצים בעלי מסורת חקלאית לעומת החלוצים היהודיים שמקרוב באו ושרובם לא נולדו בבתי איכרים. את בתיהם בנו בסגנון מולדתם – בתי אבן מכוסי רעפים (עם השנים  עברו לגגות שטוחים נוסח הלבנט), ארובות (מתי ראינו בפעם האחרונה ארובות בישראל?) יישוביהם היו מצוחצחים ורבי חן.

מבחינה פוליטית נטו לצד הערבי. זיקנותם ביישה את ראשיתם: בשנות השלושים של המאה שעברה הפכו יישוביהם לקינים נאציים, ובמלחמה העולם הוגלו כנתיני אוייב, בעיקר לאוסטרליה, ואחר המלחמה שבו בחלקם לגרמניה. (עוד בתקופה של מלחמת העולם השנייה שוחררו אחדים מהם בתמורה ליהודים ארץ-ישראליים שנקלעו לאירופה).

ממשלת ישראל שילמה לטמפלרים פיצויים, ונכסיהם, אדמות ומבנים, עברו לרשותה. רחובות במרכז תל אביב – מרמורק, קצה רחוב ביל"ו ואחרים, קמו על אדמות אלו.

שרונה החדשה כוללת 37 מבנים של שרונה המקורית. כאן, כמעט בלב העיר, נפתחו מרחבים ירוקים רחבי ידיים. גם גני יהושע משתרעים על שטח ניכר אולם בפארק הזה ניתן למצוא גם שפע בתי מסחר מכל הדרגות, כגון אביזרי ביגוד – דיזל, חנות נרחבת של טומי הילפיגר ועוד. וכן מסעדות ובתי משקה בכל מחיר, ממזנון סטנדרטי עד מסעדות גורמה.

אוטובוס 239 המגיע לקרייתה ממשלה בדרך בגין עובר לצד המתחם. מרחוב קפלן או מהסינמטק האתר כמטחווי קשת. סמוך לכביש נתקלתי במסעדה בת קומותיים "וילהלמינה",על שם טמפלרית שהתגוררה בבית הזה. מסעדה רמת דרג, הומה מאדם. לא הזמנתי מקום מראש ולא זכיתי ליהנות ממטעמיה. לא נורא. מסעדות מעולות אינן חסרות בתל אביב. הלהיט האמיתי הוא המזנון בקומת הקרקע. ניתן להזמין בו סלסילת פיקניק (בשעתו המציאו לפיקניק שם עברי: טוזיק [טוזיג?]. השם הספיק להצחיק קצת ונעלם) – להתיישב על אחד מספסלי העץ ולהרגיש כאלו אנו באיזה פיקניק חמוד באחוזה כפרית.

באנגליה או בארה"ב. אמנם הסלסילה אינה טומנת גדולות ונצורות. בסך הכול מפה משובצת, פיצה סטנדרטית, סלט בכדור פלסטיק ובקבוק שתייה. אבל כיום מסתכלים בקנקן, לא במה שיש בו. הסלסילה קלסית, קלועה בצבע חום כהה בוהק, נפתחת משני עבריה ומוחזקת בידית רחבה. סלסילה מן הסרטים והחלומות!

אפשר כמובן, להביא צידה – אפילו מעניינת יותר, מהבית, בשקית בד, שי מחנות נעליים או בית עסק אחר (ולהפוך לפרסומת מהלכת של החנות...) ולהתיישב על כר הדשא – פחות נוח, אבל יותר בחיק הטבע. רבים אכן נוהגים כך. הקהל זורם בלי הרף. הורים צעירים דוחפים עגלות תינוקות, נכים בעגלות עם מטפלים/מטפלות מתאילנד, הפיליפינים, הודו, סרילנקה. גברות קשישות שגילו מקום חדש נאה לשתות ספל קפה עם חברות, ילדים בגילאים שעדיין מוכנים להתלוות לאבא אימא (או לשני אבא ושתי אימא) ומתאמנים בשבילים על אופניים, קורקינטים סקטים ועל מתקני השעשועים החדישים, חלקם חדישים שבחדישים. חבורות רעשניות של בני נוער, זוגות נאהבים וכלבים! רק שחרר אותם מהרצועה והם בגן עדן!

ויש קשישים המתנהלים כאן עקב בצד אגודל, מפנים מבטים למדרגות המובילות למרתפים – אומרים כי הגרמנים הטמינו בהם רובי ציד ומטבעות זהב. ונזכרים בתקופת בראשית של המדינה, כשהבתים הקטנים האלה היו הקרייה ואיכלסו את משרדי הממשלה. והם תרים אחרי בניין משרד החקלאות או משרד הבריאות שבו עבדו לפני שנים רבות. ומשאותר המקום והסיור הנוסטלגי הושלם הם מנסים לאתר כסאות פנויים באחת הגלידריות או הקונדיטוריות  ולהתייחד עם הזיכרונות.

זה כבר לא קל. חרף המרחב – פעם עמד כאן כפר שלם! – ובתי הקפה הרבים קשה למצוא פה מקום פנוי. כל תל אביב רוצה לראות את שרונה וכולם הגיעו הרבה לפניך ובשבתות ומועדים כבר מתחככים עוברים ושבים איש ברעהו. המקום קוסם לי במיוחד כפארק והוא יפה ביותר בעונה זו שמחציתה עודה מימטרים קלים ומחציתה חמסינים.

האתר מוקף רבי קומות, רובם עדיין בבנייה. הניגוד בינם לבין הבתים הכפריים מתחם את  המובלעת בגבולות ברורים: עד כאן – האתמול, העבר ששוקם. מכאן והלאה הסיטי החדש.

     שמח בתל אביב.

 

2. הכבד הקצוץ הטוב ביותר

       מנת הכבד הטובה ביותר שאכלתי (מחוץ לבית...) היתה בחולון. יצאנו ממוזיאון העיצוב, מהתערוכה של האמן הבינלאומי שלנו, רון ארד. הרעב החל להציק לנו. יש במוזיאון קפטריה נעימה אך באותה שעת בוקר מאוחרת (או בעצם, שעת צהריים מוקדמת), חיפשנו משהו קומפקטי יותר מקפה ועוגה, אך פחות מארוחה. סעודת צהריים המתינה לנו בבית.

ברחבת המוזיאון ראינו שלט "טיפו בר". מעולם לא שמענו על המקום – אנחנו מתל אביב –בכל זאת החלטנו להיכנס "על עיוור". מה כבר יכול להיות? לא חיפשנו מנת לוויתן או שור הבר.

במסעדה היו סועדים מעטים. לא סימן טוב. אנשים לא להוטים כנראה לאכול כאן. ואולי זה בגלל השעה המוקדמת. יותר מאוחר, בשעות המקובלות לארוחה, ייתכן שהמקום יתמלא, התנחמנו. ואולי המסעדות בחולון אינן מפוצצות כמו בתל אביב...

מעטים או רבים, המוסיקה שהושמעה כאן היתה בווליום שנועד לאולם גדול מלא. ביקשנו להנמיך והמלצרית נענתה. לפחות השירות בסדר.

כעת, בראש שקט, עיינו בתפריט. המנות הראשונות היו בתמחיר סביר וכללו כבד. יופי! אני חסידה של כבד בכל צורה, בייחוד כבד עוף. קצוץ, מטוגן, על האש. לא בריא ביותר, חלק פנימי עתיר כולסטרול, אבל מה לעשות. אהבה... הזמנתי קצוץ. חברתי הזמינה מנה דומה. לשתינו היה רף ציפייה נמוך לגבי המנה.

אבל יש גם הפתעות טובות בעולם. כל אחת קיבלה צלחת גדולה ובה שלוש פרוסות עבות של כבד. ראש הצלחת עוטר בתלולית קטנה של קרוטונים, פיסות לחם מטוגן, בתווך נח הכבד שנחתך בדייקנות וריבת בצל בתחתית סיימה את התמונה. תאווה לעיניים.

כשטעמנו התגלה מיד שזה גם תאווה לחיך. הכבד, טרי מאד, נקצץ, תובל כדבעי, נכבש מחדש וחזר למצב של מוצק. היה לו נפח, המנה לא היתה יבשושית, השומן נספג כראוי במרקם. הריבה הפיקנטית, חריפה-מתוקה, הוסיפה טעם וצבע, הקרוטונים התפצחו בפה. כל מרכיב כשלעצמו היה מעולה ויחד הוו יצירה קולינרית.

דווקא מחוץ לתל אביב זכינו לכבד מספר אחת!

 

אהוד: לא פלא. לפי התיאור שלך אתן לא אכלתן כבד קצוץ אלא פַּטֵה-כבד בסגנון "פוּאַ גְרַא", סגנון צרפתי, כשבכבד יש גם קוניאק. אצלנו, כשאומרים וגם כותבים בתפריט "כבד קצוץ", הכוונה היא רק לכבד מטוגן וקצוץ בסגנון פולני מזרח-אירופי, טחון עם ביצה קשה ובצל מטוגן, ובלי תוספות של ריבה וצנימים. אמנם, גם הוא מעדן ותיק בפני עצמו – "גהקטע ליבר" כי סבתותינו היו מכינות אותו בקופיץ (הק-מסר – לא לבלבל עם עו"ד מסר) על קרש עץ, ואפילו לא במכונה של טחינת הבשר הידנית הישנה.

בדרך כלל במסעדות בצרפת, וגם ברבות בארץ, אנחנו מסתפקים בארוחת צהריים או ערב בשתי מנות בלבד: מרק בצל צרפתי מוקרם בגבינה (הטוב ביותר ב"בראסרי" בתל-אביב), ובפטה כבד בסגנון "פוא גרא", שברוב המקומות כבר לא מכינים אותו מכבד אווז אלא מכבד עוף רגיל. פיטום האווזים נאסר בישראל מסיבות הומאניות, וכך נכרת ענף ייצור וייצוא משגשג  – לטובת מדינות אחרות שהצביעות אינה משמשת נר לרגלי אווזותיהן בלול וגם לא בכנסת.

 

 

* * *

רות ירדני כץ

לגעת בחיים

ירדתי מהמונית של סמי. הלכתי לפגישה, סיימתי, יצאתי לרחוב ועצרתי מונית חזרה הביתה. כרגיל ישבתי ליד הנהג, הצגתי את עצמי וראיתי איש צעיר, יפה-תואר, לבוש טיפ-טופ, מטופח וריח נעים ריחף במונית. הוא הביט בי ואמר:

"אני נהג מונית שלושה חודשים ופעם ראשונה מישהו מציג את עצמו. הכלל הוא שרוב הנוסעים שנכנסים למונית מתלוננים כמה אנחנו נהגי המוניות גנבים ורמאים. קוראים לי רני."

אני: "ומה עשית לפני שלושה חודשים?"

רני נהג לאט. סובב את ראשו אליי, הביט היישר לתוך עיניי ואמר:

"את מאוד דומה לאימא שלי. לפני המונית הייתי כמה חודשים מלצר במסעדה ידועה, ולפני המלצרות שימשתי כקופאי בסופר-מרקט ולפני כל אלה אני בין אלה שמביאים לך את העתיד הביתה. אני בעל חברת היי-טק שממציא תוכנות ועושה לך את החיים יותר קלים." 

אני: "ומה קרה?"

רני: "מה קרה? זה מה שקרה. עשרים שנה עבדתי יום-לילה, לילה-יום, לא שבת ולא חג. הדבר היחידי שהיה לי זה התמכרות לעבודתי. בדרך נישאתי ואישתי מהר מאוד גילתה שאני לא מתאים ובנחמדות ביקשה שאשחרר אותה. לא היה לי זמן לאף אחד, לא התעניינתי בכלום חוץ מלהמציא אפליקציה חדשה ולקדם את הפרוייקטים שלנו. כל יום ראיתי את אותה חבורה, לא ידעתי מה קורה בחוץ. נסעתי לחו"ל אבל רק בענייני עבודה, לא טיילתי, לא התפנקתי, נסעתי חזרתי. פשוט לא נגעתי בחיים." רני עשה הפסקה, סובב את ראשו אלי והמשיך: "לפני כשנתיים התעוררתי. אמרתי לעצמי מספיק. החברה היא בבעלותי, יש לי מספיק כסף ואני הולך לעשות היכרות עם החיים."

רני חייך לעצמו.

אני: "ו..."

רני: "דבר ראשון שבא לי בראש זה לרדת לרחוב ולהתנסות בכמה עבודות. התקבלתי כקופאי בסופרמרקט משמרת של שמונה שעות. גיליתי עולם חדש. איך אנשים לבושים, מה קונים, כמה קונים, אנשים לחוצים שאין להם סבלנות וזמן, אנשים שלא מחייכים וכאלה שמסתובבים בין המדפים ובודקים ובודקים וזה עבורם בילוי. כשאני אומר אנשים אני מתכוון גם לנשים. שלושה חודשים הקדשתי לסופמרקט והשכר שמקבלים הוא מעליב. משם עברתי לתחום אחר, למלצר. הלכתי למסעדה ידועה, נפגשתי עם בעליה, סיפרתי להם מי אני, וביקשתי להתנסות בלהיות מלצר. אקצר, הבעלים הסכים, נתן לי חונך לשבוע ושם עבדתי עוד שלושה חודשים, והוספתי עוד פרק לחיי. גיליתי את המעמד הגבוה שמוכן לשלם סכום גדול לארוחה ועוד גיליתי מי הם הקמצנים בתשר כאשר הם לא עושים חשבון על אפרטיף, יין וקוניאק או פורט בסוף הארוחה. אבל להשאיר תשר הולם? דבר נוסף שגיליתי בכללי הוא שנשים הן פחות נעימות מגברים. הן מפגינות נוכחות ודורשות תשומת לב. אחרי שלושה חודשים ביקשתי מהבעלים להיות שולייה במטבח. הוא הסכים. הוא כיבד אותי בשטיפת כלים, בניקיון, ברחיצת ירקות ופירות, לימד אותי לחתוך ירקות, לנקות דגים ולפלט, ואיך מכינים צירים ורטבים. בחודשים אלה שעבדתי במסעדה למדתי שלהיות בעלים ושף של מסעדה זה יותר גרוע מלהיות בעל חברת היי-טק. כל יום שלו זה קרב מחדש. גם לו אין יום ולילה. השכר של עובדי המסעדה הוא 23 שקלים לשעה. הטיפים מתחלקים בין כולם. 

"התחנה האחרונה שלי היא להיות נהג מונית. עברתי הכשרה, ואני עובד כשכיר. עד עכשיו גיליתי מה שגיליתי בעבודות הקודמות, אבל הדבר הכי-מרשים הוא שרוב הנוסעים מדברים ומספרים על מה שקורה להם ברגע אמת של החיים, ואני מקשיב ומנסה לעכל מה עובר על אנשים לטוב ולרע. אני עובד כל יום כנהג מונית שבע שעות וזו התחנה האחרונה שלי. בקרוב אני חוזר לחברה שלי אבל במינון נכון. הדבר החשוב ביותר שקרה לי הוא שהבנתי שיש עולם חוץ מלהשקיע את עצמך רק בדבר אחד. בשנה וחצי שלקחתי פסק-זמן יצרתי קשרים עם חברי ילדות, תיכון ואוניברסיטה. כמה מהם נשואים פלוס ילדים, פחות או יותר מסודרים. כמה הצליחו נהדר, כמה נשארו מאחור. פגישות מרגשות ביותר.

"מה עוד אני עושה? חורש את הארץ לאורכה ולרוחבה. מטייל ברחובות עם ידיים בכיסים, נכנס ויוצא ומתפעל או לא, ממה שמציעים. מבקר במוזיאונים, הולך לקולנוע ותיאטרון, וקורא ספרים. למי היה זמן לקרוא ספרים לבד מספרות מקצועית? מבלה יותר עם הוריי ומשפחתה של אחותי וילדיה המקסימים, עם חבריי החדשים-ישנים ומחפש אהבה. אם אמצא את האחת אהיה הבעל והאבא הכי-טוב בעולם. זהו גבירתי, הפעם אני הייתי זה שסיפר. אנחנו לפני הבית שלך."

 

 

 

      * * *

אהוד בן עזר

"שלוש אהבות"

הוצאת "אסטרולוג" 2000, אזל

 

פרק שבעה-עשר

נאום הסרדינים לרגלי המונפורט

 

חנניה הגיע אלינו מפריס אבל הוא לא נולד בפריס אלא בווארשה. הוריו ברחו איתו בעודו ילד, לאחר שהגרמנים פלשו לפולניה, הפציצו במטוסיהם את וארשה וכבשו גם אותה. חנניה והוריו התגלגלו עד לטאשקנט, עיר-הבירה של אוזבקיסטן, בחלק של רוסיה השייך ליבשת אסיה ואשר הגרמנים, למרבה-המזל, לא הגיעו אליו.

לאחר שהסתיימה מלחמת העולם השנייה ישב חנניה עם הוריו במחנה-עקורים, מחנה של פליטים יהודים בגרמניה הכבושה, ומשם עברו לפריס. חנניה היה מילדותו בעל כישרון לציור. עוד בטאשקנט היה הולך מוקסם וגם רעב עם הוריו לשווקים ההומים ומצייר את הדוכנים ואת ערימות המזון ואת המוכרים והרוכלים האוזבקים. אולי היו שם גם בני שבטים ועמים של רוסיה האסיאטית, ששומעים עליהם מדי בחדשות: קאזאחים, צ'צ'נים. אבא של חנניה היה מוכר לאוזבקים את הציורים הצבעוניים של חנניה תמורת לחם.

גם בפריס המשיך חנניה לצייר ואפילו זכה בפרס ראשון מבין כל תלמידי בתי-הספר של העיר. אבל הוריו של חנניה לא רצו להישאר בגולה. הם החליטו שאחרי המלחמה הנוראה, שבה נשמדו שישה מיליונים מבני עמנו, יש רק מקום אחד שראוי לגור בו, ישראל.

 

וכך הגיעו חנניה ומשפחתו למושבה שלנו. מהר מאוד למד עברית והשתדל להיות כאחד מאיתנו בבית-הספר ובתנועת-הנוער – אבל הוא לא היה כמונו. הוא היה משכמו ומעלה לעומתנו. אנחנו היינו נערים די פשוטים, דיברנו רק עברית, וקצת אנגלית, בקושי. כל מה שידענו על העולם היה מספרים שקראנו, מעיתונים, וקצת מסרטים ומיומני-סרטים. בשנים ההן היו מקרינים לפני כל סרט "יומן חדשות" בשחור-לבן, שהיה מורכב מכתבות מצולמות מהעולם או מישראל. היומן היה מתחדש אולי פעם בשבוע, והמקום היחידי שיכולת לראותו היה באולם הקולנוע.

חנניה ידע צרפתית, אידיש, אנגלית וגם קצת רוסית ופולנית. הוא הכיר את המוזיאונים בפריס ואת כתבי הסופרים והמשוררים הגדולים של צרפת. הוא הביא איתו ספרים ואלבומים של סופרים וציירים מפורסמים והיה קורא לנו מהם ומתרגם בו-במקום. היינו יושבים אצלו בחדר הקטן שבנה לעצמו במו-ידיו כדי שיהיה לו סטודיו לצייר בו את תמונותיו. יושבים ושומעים מפיו על נפלאות העולם הגדול, מתבוננים בו כשהוא עומד ומצייר תמונות שמן, מריחים את הריח החריף של הצבעים ושל חומר-הדילול העשוי שרף-עצים, ומרגישים שדרכו אנחנו כאילו נוגעים בתרבות ובאמנות של אירופה, היבשת שהוא והוריו עזבו אחרי השואה ושהיתה אז בעינינו כל התרבות העולמית ובית-מטבחיים גם יחד.

חנניה כבר ניראה כאחד מאיתנו, שזוף, בסנדלים, במכנסי-חאקי קצרים, בכובע טמבל. מי שראה אותנו הולכים בחבורה לא היה מבדיל בינינו. סבא, שהיה ממייסדי המושבה, כבר לא היה בחיים, אבל חנניה אהב לשבת בביתנו ולשמוע מפי אבי סיפורים על השנים הרחוקות של המושבה תחת שלטון התורכים והאנגלים. אני חושב שהוא העריץ את אבי.

 

יום אחד טיילנו אל המיבצר הצלבני מונפורט שבגליל המערבי. נעלנו נעלי-עבודה שחורות וגבוהות, נשאנו על גבינו תרמילים ובהם קצת מזון ושקי-שינה, הצמדנו מימיות לחגורותינו, נופפנו במקלות-הליכה שבידינו, צעדנו ושרנו. לקראת הערב הגענו לרגלי המיבצר הצלבני העתיק. פרקנו את התרמילים, הוצאנו את הצידה, והתחלנו להכין את ארוחת-ערב.

חנניה לא השתתף איתנו בהכנות. הוא עמד והתבונן בנוף הנפלא הנשקף לצד מערב – הים, השמש השוקעת, שפלת החוף שכולה שדות ומטעים מעובדים, קירות הוואדי הירוקים, ההולכים ומתרוממים משני העברים, ומאחור, צללית המיבצר –

אנחנו פרשנו בינתיים חתיכת קרטון ועליה שמנו פרוסות לחם שחור, מלפפונים, עגבניות, מלח, ביצים קשות, וגם פתחנו קופסת סרדינים. סרדינים היו הכיף של כל טיול. מסע בלי סרדינים זה כמו מימייה בלי מים ובנות בלי ציצים, כך היינו אומרים.

 "חנניה, תפסיק להסתכל כבר על הנוף! בוא לאכול – "

 "אני לא מבין אתכם. רק צורכי הקיבה מעניינים אתכם. בשביל מה טיפסתם עד כאן אם אתם לא מסוגלים להרגיש את היופי של הנוף, איך הטבע מדבר אלינו בצורות ובצבעים שלו – "

 "חנניה, תפסיק כבר להתפלסף! אנחנו אוכלים!"

 "גם הפרות לועסות את העשב אבל הן לא מסוגלות לקלוט את היופי של הירוק – "

וכך זה נמשך, ונמשך. אנחנו אוכלים, וחנניה מסביר לנו את הנוף, וכאשר סיים סוף-סוף את הרצאתו, והואיל בטובו להצטרף אלינו – לא נישאר אף סרדין בקופסה, רק השמן, ושני זנבות שקופים שוחים בו!

 "איך, איך הייתם מסוגלים לגמור את כל הסרדינים בזמן שאני השתדלתי לפתוח את העיניים שלכם, שתתבוננו, שתבינו את הנוף! איך? איך?" נעלב חנניה עד עמקי נפשו, וטבל את הלחם בשאריות השמן שבקופסה.

ולעולם, לעולם לא שכח לנו את הסרדינים. כל פעם שהיה כועס עלינו, או רוצה להוכיח לנו כמה רחוקים אנחנו מהתרבות ומהנימוס של אירופה, היה מזכיר לנו את הסרדינים שחיסלנו בזמן שהוא עמד והתפעל מן הנוף.

 

המשך יבוא

 

אזהרה: הרומאן אינו שייך לספרות העברית!

 

      

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

 

* מדינת ישראל נמצאת כיום בעיצומו של תהליך משתק שניתן לכנותו בשם טירוף משפטי או טרור משפטי – שבו רבים, ובייחוד בתקשורת – מתראים כצדיקים על חשבון זולתם, ואשר במהלכו ההלשנות נעשות לנורמה ולמופת. זוהי תקופה חשוכה ומשתקת, תקופה שבה גם בלי דיקטטורה נוסח "1984" – כמעט כל אדם בעל תפקיד ונושא באחריות, למן החייל הבודד בשטחים מול פרובוקציות פלסטיניות, ועד למועמד לנשיאות ולראש הממשלה – נהפך לנאשם פוטנציאלי, כמו ברומאן "המשפט" של קאפקא.

חבר שלי, אל תשמח כל כך לאידו של אולמרט ואל תהיה מטומטם – אם מישהו יחפוץ ברעתך – מחר גם אתה תאכל חרא!

 

* לאהוד בן עזר, עורך חדשות בן עזר. מאמר שלי "לאומנות חשוכה באה למדינה" פורסם בחדשות בן עזר. את המאמר נועל העורך בהערה על כך שהכותב מצטרף לטוענים כי אנו האשמים.

שאלה: תצביע איפה במאמר התאורטי הזה, העוסק בתבניות של תפיסות עולם לאומניות, מצוין או נרמז על "אשמתנו"?

ראש העיר פאריז ביקר בניו יורק. ראש העיר טייל אתו להראות לו את נפלאות העיר. הגיעו לאמפייר סטייט בילדינג.

שואל הניו-יורקי את הפריזאי: "נו, מה אתה אומר על זה?"

עונה לו האורח: "זה מזכיר לי שדיים."

שואל הניו-יורקי: "איך בא זה?"

אומר לו הפריזאי: "אני צרפתי, כל דבר מזכיר לי שדיים."

אכן, כל דבר מזכיר להרבה ישראלים תמיד את אותו הדבר.

ב"חדשות בן עזר" פירסמתי מאמר שהסביר מדוע הפלשתינים לא יכולים לטעון שהבאנו עליהם שואה (נאכבה בלשונם). כאן היתה מלחמה בין שני שבטים אוחזי נשק. מלחמה זו לא שואה. אתה העורך קראת ובכל זאת צירפת את הפאבלוביות למשחק.

אני לא מאשים את ההתנחלויות מול הפלשתינים אלא מול החברה הישראלית ומדינת הישראלים. הפלשתינים וההתנחלות מונעים את ההיפרדות כדי שאימא שלי בת ה-17 שעלתה לארץ בעליה השלישית, במקום לנסוע אל אחותה בארה"ב, לא יתברר לה כי ניניה, שילֵשיה רביעֵיהָ וחמישֵיהָ – חיים בגלות במדינת שני העמים.

צביקה כסה

 

* סופר נידח שלום, במאמרו "רון וייס והפיליסטיניזם" (גיליון מס' 943) מסביר נעמן כהן את "שואת" יהודי ערב: "חיסול הישוב היהודי ע"י מוחמד, חיסול המשמש כמודל מוסרי למלחמה לחיסול ישראל והשמדת היהודים."

יואיל נעמן כהן להאיר את עינינו, מדוע במשך 1300 שנים (לאחר "שואת" יהודי ערב) לא ביצעו הערבים באף אחת ממדינות ערב שואה נוספת ביהודים? מדוע הערבים לא פעלו לפי המודל המוסרי של מוחמד?

רון וייס

רמת-גן

 

* הניצחון של קבוצת הכדורסל של מכבי תל-אביב במדי הכחול-צהוב במילאנו, ואלף הישראלים הלבושים בצהוב – שראינו ממלאים את היציעים אתמול בלילה, צופנים עוד ניצחון סמלי אך פחות ידוע  על אירופה – מכבי תל אביב אימצה את המדים הצהובים בשנת 1942 כתגובה על הנהגת הטלאי הצהוב ליהודים תחת המישטר הנאצי באירופה.

 

* לכל החברים הקרובים, אזכרה לאורי דינר (לבן), תתקיים ביום ששי 23/5/14 בשעה 16.00 בבית הקברות בקיבוץ החותרים.

יורם סלע

 

* שלום אהוד היקר, הזכרנו את עיתון "הארץ" ואגב כך בני היושב לצערי באוסטרליה כתב על אודותיו: "העיתון של אש"ף כבר הפך מגוחך ולא רלוונטי. עיקר האפקט התעמולתי שלו הוא על אנטישמים בחו"ל שמחפשים צידוק לאנטישמיות שלהם ומצטטים כל הזמן את 'הארץ'. אני מאחל להם מכל ליבי שייפול אסון על ראשם כי הם הבזויים שבבזויים."

בברכה,

י"ז

 

* לאהוד בן עזר, שלום, להערתו של אברהם כסיף, בגיליון 943, על אחריותו ל"מכתב" המטורלל וההזוי של איינשטין לבן-גוריון. המכתב מסתובב ברשת כבר מנובמבר 2013, הרבה לפני המרוץ לנשיאות של 2014. 

אגב, כשאיינשטיין ביקר  פעם אחת ויחידה בארץ ב-1923, משפחת בן-גוריון גרה בדירה עלובה בירושלים. איינשטין בוודאי לא שמע עליהם ולא ידע מי הם. 

רחל רדר

 

* חברים שאלו אותנו אם יש סיכוי שנופיע בפסטיבל הסופרים הבינלאומי בירושלים או בפסטיבל המשוררים במטולה או בטקסים של מקבלי דוקטור לשם כבוד באוניברסיטאות תל-אביב, בר-אילן, בת-שלמה ובאר-שבע. הצטערנו לאכזב אותם והיה עלינו לספר להם כי כאשר בא השליח לבשר לנו על זכייה – היינו במקלחת ולא יכולנו לפתוח את הדלת.

מחבר הסיפור הזה הוא דן צלקה [היה סופר כזה], בהתייחסו לשאלה מדוע ידידו-לשעבר בנימין תמוז [היה סופר כזה] לא זכה בפרס נובל, ובכן, אליבא דדן, כאשר בא השליח המבשר, תמוז היה במקלחת ולא הספיק לפתוח את הדלת.

 

* תגיד שטויות תהיה גיבור תרבות.

 

 

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

 

 

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

 

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,611 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה עשירית למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-80 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של העדות על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

 

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל