גיליון מס' 945

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ב באייר תשע"ד, 22 במאי 2014

עם ההזמנה לבית הסופר ב-26.5.14 "מסעותיי עם נשים", "והארץ תרעד".

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: נְשִׂיאִים וְרוּחַ וְקֶשֶב אַיִן. // יצחק שויגר: עוד כמה מילים על הרשעת אולמרט. // אורי הייטנר: צרור הערות 21.5.14. // ידידיה יצחקי: אני שמאלן! // עמוס אריכא: 1. על עוז רוחם של דן ודליה. 2 ספיחי השבוע (3) – 4 ראשי ממשלה ועגל 1. // נעמן כהן: אמציה-פרומן-פורת על עמוס עוז ודמגוגיה פרימיטיבית מגעילה. // אריק כץ: השמחה שלהם היא לא השמחה שלי. // לרכוב על התחת של בריג'יט בַּרְדוֹ, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // אלי מייזליש: גיליון 944 עסק בעיקר בשני נושאים: עמוס עוז ואהוד אולמרט. // שלמה אראל: חיימוב. (חיפה 1995). // מתי דוד: בעיניי התיירים ישראל היא ארץ נהדרת. // רביבה בן-זאב: התחקיר הגרמני של ד"ר גיא בכור. // אלי תבור: ה"אופטימי" של אורי אבנרי, השטן מצוי בפרטים הקטנים. // אהוד בן עזר: "שלוש אהבות", הוצאת "אסטרולוג" 2000, אזל. פרק שמונה-עשר: הצלת נמרודה בארבל. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

נְשִׂיאִים וְרוּחַ וְקֶשֶב אַיִן

בְּקָקוֹפוֹנְיָה זוֹ שֶבָּהּ

מְדִינָתֵנוּ מִתְעַקֶּשֶת

לִקְרֹא הַיּוֹם בִּמְקוֹם רַב-שִׂיחַ לְרַב-צְוִיחַ מְבַיֵּש

בְּשֵם "בּוּרְלֶסְקַת הַנְּשִׂיאוּת", שֶיֵש הַכֹּל בָּהּ חוּץ מִקֶּשֶב

לְמָה שֶעַם זֶה מִשְתּוֹקֵק לוֹ: לְאֶזְרָח שֶיְּאַיֵּש

מִשְׂרָה רָמָה זוֹ בְּשַמְּשוֹ סוֹף-סוֹף דֻּגְמַת הַצְנֵעַ לֶכֶת

וְלֹא עַסְקָן מֵגָלוֹמָן נְטוּל רִסּוּן וְעַכָּבוֹת

שֶאֵין יוֹתֵר חֲסַר-כָּבוֹד מִבְּחִישָתוֹ הַמְּלֻכְלֶכֶת

בְּמִלְחָמָה מְאֹד לֹא מְכֻבֶּדֶת זוֹ עַל הַכָּבוֹד.

בִּקְלוֹן פָדִיחָה זוֹ שֶבָּהּ

חֶרְפַּת אָחָ"ם הִיא מוֹנוֹלִיתִית

אֵין עוֹד סִימְפְּטוֹם גּוֹבֵל יוֹתֵר בַּהֲלָצָה אוֹ בְּסִיּוּט

שֶבּוֹ נִגְלֵית הִסְתַּאֲבוּת מַעֲרַכְתֵּנוּ הַפּוֹלִיטִית

כְּמוֹ הַמֵּרוֹץ הַמְּכֹעָר כָּל-כָּךְ לְכֵס הַנְּשִׂיאוּת.

בִּמְקוֹם צְנִיעוּת אַתָּה נִתְקָל בָּאֵגוֹ-טְרִיפּ הֲכִי ווּלְגָּרִי,

בִּמְקוֹם טוּב טַעַם – בְּלָחְמַת הַכֹּל בַּכֹּל פְּלוּס מַה נִּשְמָץ,

בִּמְקוֹם אִפּוּק שֶבּוֹ נִשְמָר קֻרְטוֹב-תַּרְבּוּת אֵלֵמֶנְטָרִי

אַתָּה רוֹאֶה אֵיךְ שוּם גִּלּוּי שֶל גֹּעַל-נֶפֶש לֹא מֻחְמָץ.

בִּשְמוּאֵל א' פֶּרֶק ד' מְסֻפָּר כֵּיצַד הַיֶּלֶד

אוֹתוֹ יָלְדָה כַּלַּת עֵלִי נִקְרָא שָם, נֶעבֶּעךְ, "אִי כָּבוֹד"

אֲבָל בְּפַארְסָה זוֹ יֵש אִי כָּבוֹד מַחְפִּיר כָּל-כָּךְ שֶיֵּלֶא

לְתַאֲרוֹ גַם עֵט מֻרְגָּל בְּבִזְיוֹנוֹת וְאַכְזָבוֹת.

וּבִישַעְיָהוּ פֶּרֶק ה' כָּתוּב כֵּיצַד נוֹטְעוֹ שֶל כֶּרֶם

קִוָּה, נָאִיבִי, לַעֲשׂוֹת שָם עֲנָבִים בְּשֵלִים, גְּדוּשִים           

תִּירוֹש, כְּשֵם שֶעַם רוֹצֶה נָשִׂיא שֶיַּעֲלֶה אֶת קֶרֶן

כְּבוֹדוֹ, אֲבָל בִּמְקוֹם צְנוּעִים וַעֲנָוִים יֵש בְּאֻשִים.

וְעַל דֻּגְמָה כָּזֹאת רוֹצִים שֶנְּחַנֵּךְ כָּאן אֶת הַנֹּעַר

כְּמוֹ עַל דְּפוּסֵי הִתְנַהֲגוּת כָּאֵלֶּה שֶל קְטָטוֹת שֶל שוּק,

שֶל תְּפֹס כְּפִי יְכָלְתְּךָ כְּשֶאֶת הָרֶפֶש אֵין לִמְנֹעַ

וְהַצִּבּוּר מִזְּכוּת-דִּבּוּר עַל כָּךְ מֻדָּר וְגַם עָשוּק

כִּי אֶת דְּמוּתוֹ שֶל הַנָּשִׂיא כְּאִיש-מוֹפֵת לְכָל פְּלָגֶיהָ

שֶל מְדִינָה הַמְּשַוַּעַת לִסְטַנְדַּרְטִים עֶרְכִּיִּים

קוֹבְעִים אוֹתָם הָעַסְקָנִים שֶכָּל יוֹדְעָם מִתְגַּעֲגֵעַ

לִצְרִיף הַצֶּנַע שֶל יִצְחָק בֶּן צְבִי שֶאֵין לוֹ סִכּוּיִים

לִהְיוֹת כַּיּוֹם רְאִי לְמָה שֶהוּא סוֹף-סוֹף מַמָּש הַהֶפֶךְ

מִמּוּסָרוֹ שֶל אוֹתוֹ דוֹר שֶאֶת הַמְּדִינָה הֵקִים

כְּאַנְטִי-תֵזָה לְמַבּוּל זֶה הַמֵּצִיף כַּיּוֹם בְּשֶפֶךְ

שֶל רְדִיפַת כָּבוֹד פְּרוּעָה מִצַּד כָּל אֵלֶּה הַזְּקוּקִים

לְמִין תִּזְכֹּרֶת לַפָּסוּק שֶבְּמַסֶּכֶת עֵרוּבִין זֹאת

שֶבַּמִּשְנָה וּבַתַּלְמוּד הִשְׂכִּיל דֵּעָה כְּבָר לְחַוּוֹת

לִפְנֵי אַלְפֵי שָנִים עַל מָה שֶכָּל מִי שֶמֵּבִין יָבִין זֹאת:

כָּל הָרוֹדֵף אַחַר כָּבוֹד יִבְרַח מִמֶּנּוּ הַכָּבוֹד.

אָז נְשִׂיאִים  מִטַּעֲמָם-עַצְמָם יֵש לָנוּ כָּאן בְּשֶפַע

וְרוּחַ שֶעוֹשִׂים הַלָּלוּ בְּנִפְנוּף יַחְ"צָנֵיהֶם

עַל מַנְגַּל-חֹסֶר-הַצְּנִיעוּת בּוֹ מִתְגַּלֶּה יוֹתֵר מִטֶּפַח

מֵאִי כְּשִירוּת רֻבָּם לַגּ'וֹבּ אֵלָיו נוֹשְׂאִים הֵם עֵינֵיהֶם

יֵש כְּבָר בְּשֶטֶף אִינְפְלַצְיוֹנִי שֶל סוּפָה מֻגְבֶּרֶת נֶשֶב

וְעַם שָלֵם רוֹאֶה נִכְזָב כֵּיצַד קַמְפֵּין זֶה מִתְבַּזֶּה

אַךְ לֹא רַק גֶּשֶם אַיִן כְּדִבְרֵי מִשְלֵי כ"ה, גַם קֶשֶב

* * *

המיליארדר אזרח ארה"ב שלדון אדלסון הקים בכספו חינמון ישראלי, בין היתר כדי להכפיש את שמו של ראש ממשלת ישראל אהוד אולמרט עד שייאלץ להתפטר – וכדי להמליך במקומו את חביבו-שלו בנימין נתניהו!

הטחו עיניכם מראות ואוזניכם משמוע?

זה לא נקרא שוחד?!

* * *

יצחק שויגר

עוד כמה מילים על הרשעת אולמרט

אלפי מילים שפכו הרבה פרשנים על החלטתו של כבוד השופט רוזן והגם שהיו לי דעה ומידע גם על אולמרט וגם על דכנר ז"ל לא הצטרפתי לכותבים ולמשתלחים. אבל למקרא הכתוב בחב"ע 944 והערתו של העורך הנכבד שהפנה אותנו למאמרו של פרידמן בעניין זה שפורסם בידיעות אחרונות בשבוע שעבר, אני מתכבד להצטרף למעירים ואולי גם למאירים.

איני יודע מה נתפסת אהוד וגם רבים אחרים לביקורת על פסק הדין. חובת הגילוי עליי בטרם אפרט את דבריי. אני עוסק כעורך דין מהשורה כבר ארבעים וחמש שנים ובין היתר כיהנתי כעשרים שנה בתפקידים שונים בחברת כלל (ישראל) בע"מ (ביניהם מנהל המחלקה המשפטית והיועץ המשפטי) שהיתה חברה בת של קבוצת אי.די.בי תחת ניהולו של המנוח אהרון דוברת ז"ל. הכרתי את המנוח שמואל דכנר ז"ל ועבדתי עמו ובשבילו כעשרים שנה גם כשהיה חשב של קבוצת כלל והיה ממניחי תורת החשבונאות בארץ, עובר לחברת אזורים שם כיהן כמנכ"ל אזורים ולאחריה במאגרי בנייה ומאגרי טכנולוגיה שיזם אותם ואשר כשלו ופורקו.

היכרתי היטב אותו ואת משפחתו את שיטות עבודתו וגם את תכונותיו האישיות.

החברה הישראלית יצרה את שיטת המאכר. לא דכנר ולא אביגדור קלנר שאותם אני מכיר אישית, יצרו אותה. הם לא נולדו כעבריינים ולא התנהגו כראשי ארגוני פשע. הם חשבו שהם אנשי עסקים מובילים וגם נחשבו ככאלה בעיני חבריהם. אנשים כאולמרט ושאר המורשעים יצרו את שיטות העבודה האלו. כאשר הכוח והשררה מובילים להשחתת המידות. כפי שאמרו חז"ל: "לא עכברה גנב אלא חורא גנב." כאשר שום דבר לא זז, אלא אם מורחים את בעלי השררה בשומן של חזיר. הדבר הופך לנורמה שהחברה הישראלית לצערי קיבלה וחיה איתו בשלום. אפשר וכדאי לקרוא את דברי הנביאים ירמיהו וישעיהו  ולחשוב שהם נכתבו היום. אם מזכירה חסרת השכלה וחסרת בושה יודעת שכדי להזיז דברים צריכים לשלם ולהיפגש עם הבוס והיא מקבלת כסף שחלקו היא גונבת וחלקו היא נותנת לקופאי של הבוס שלה במזומן – וכל זאת כדי לעשות מה? כדי לקבוע פגישות עם הבוס.

ואם הוא היה מנהל טוב כל כך כפי שנאמר על ידי אוהדיו הרבים, למה הוא היה צריך אישית להזיז דברים? אין דלגציה? זה ניהול טוב? וזה היה כסף רב שעבר ללא בושה. אז משהו מאוד לקוי עובר עלינו שאיננו מוקיעים ומקיאים את האנשים האלה מחיינו הציבוריים יחד עם כל אלו החברים והאינטרסנטים שמגינים עליהם ואכלו מידם עשרות שנים.

אביגדור קלנר לא הלך סתם לאולמרט והתחנן על נפשו שיתרום מכיסו להשתקת דכנר. הוא ידע היטב למה הוא עושה את זה. למה הוא פנה דווקא אליו? למה הוא פנה אל עורכי הדין?  כי הוא פעל כפי שהיה נהוג בישראל, וכשהשד השתחרר מהבקבוק הוא ניסה ללא הרף לסגור אותו. מזלו הרע שהוא לא הצליח, ונתפס ונענש ומזלה הטוב של מדינת ישראל שהוא לא הצליח. וגם לזה התייחס השופט רוזן.

 אם עורך דין אורי מסר, שאיננו מגדולי עורכי הדין מישראל, מתעשר  כקורח בשל קשריו עם אולמרט בתפקידיו השונים – אז משהו לקוי בחברה הישראלית. אולי סוף סוף יסבירו לציבור מדוע לא העמידו אותו לדין? אני יודע שעורך דין שמקבל כסף, מוציא קבלה על כל תשלום שהוא מקבל. האם מס הכנסה ראה את הקבלות של מסר על הפקדות המזומן? אדרבא, שדובר רשות המיסים ירים את הכפפה ויודיע לציבור. אני יודע מידע אישי שחוקרי מס הכנסה, היו מפתיעים עורכי דין ומחפשים להם צ'קים במגירות ובודקים אם הוציאו קבלות. אדרבא שמס הכנסה יבדוק את הצהרות ההון של מסר ואולמרט ויראה איך השניים התעשרו זה מזה בשל הכוח השלטוני של אולמרט.

הקקופוניה של עורכי הדין חבריו של אולמרט  וההתקפות הבלתי מרוסנות על השופט אינן ראויות. כל אלו שבשם רוממות שלטון החוק מבזים את השופט ואת הערכאה השיפוטית מזיקים לרקמה העדינה של הלכידות הישראלית. חברה שלא יהיה לה בית משפט ראוי ובעל יוקרה היא חברה שהאנרכיה שולטת בה. תראו מה נעשה ברוסיה בימים אלו. יוקרתו של בית המשפט חשובה הרבה יותר מיוקרתו של אולמרט. איך יכול שר משפטים לשעבר ופרופסור למשפטים לצאת במאמר שכזה שמטיל דופי בפסיקתו של בית המשפט. אתה אמור, בתור "לשעבר" לכבד ולהאדיר את השלטון החוק ולא לבזות אותו. 

האיש מנהל כבר שנים רבות מערכת משפטית שתמיד הצליח לצאת ממנה. כך נחלץ מפרשיות החשבוניות המזוייפות של הליכוד. תקראו את פסק דין של השופט שזיכה אותו. אותה מערכת עובדות גרמה להרשעה של שותפו לכהונה במרכז הליכוד, ואותו זיכתה! כך נחלץ מפרשת ההלוואה המוזרה של בנק צפון אמריקה עת קיבל חמישים אלף דולר ללא ריבית שהחזיר אותה לאחר 17 שנה! ועוד נכנס במשה לדור המסכן, פרקליט המדינה הזכור לטוב, שהעז להתייחס וטען (וטעה) שאולמרט לא החזיר אותה. כמה אנשים אתם מכירים שמקבלים הלוואה מבנק ללא ריבית! מדוע שילם לו גו' אלמליח 100,000 דולר בתיק אחר. ואני יודע לפחות על תשלומים אחרים, לא ראויים,  שמחמת צנעת הפרט לא אפרט. אנחנו צריכים ללמוד מהאיטלקים שבית המשפט הכניס למאסר את ברלסקוני ראש הממשלה שלהם ושר המשפטים לא השתלח בו.  

ובחזרה לדכנר. כפי שאמרתי הכרתי אותו היטב. אידיוט הוא לא היה הוא היה גאון. שיטות העבודה שנחשפו בפסק הדין היו שיטות העבודה שלו, שלצערי הרב ולבושתה של החברה הישראלית היו נהוגות בה ואני מעריך שעדיין נהוגות בה.

קראתי את תמצית הכרעת הדין ואת גזר הדין ולא מצאתי בה שום דבר לא הגיוני. אינני יודע אם פרידמן עשה פעם עסקה כלשהי בישראל כעורך דין, וממגדל השן שהוא יושב בו עשרות שנים, הביקורת שלו, לא אחראית, טועה ומטעה. 

מה אתם חושבים, רבותיי הקוראים? שדכנר שילם ליוסי אולמרט מצ'קים שלו? מה הוא אידיוט? אתם מצפים שישאיר עקבות. אני מעריך שהוא ניהל רשימות פרטיות ביומנו כפי שנהג לעשות, והכרתי היטב את יומניו ואת  שיטות הרישום שלו. עברו שנים מאז, ויכול להיות שדכנר אפילו לא היה יכול לשחזר את מספרי הצ'קים. אז כיצד קובע פרידמן: "אין ראיה."

נכון, אין צ'קים, אבל יש ראיה! ועוד איך. השופט רוזן התייחס בדיוק לעניין זה ומותר לו לקבל את הצהרתו של יוסי אולמרט כראיה, שקיבל את הכסף, והוא אינו צריך ראיה נוספת.

מה שהשופט לא קיבל, זה את גרסת הנאשם שהוא לא ידע! מה, הוא צריך לעשות לו ניתוח במוח כדי לדעת אם הוא ידע? מותר לו לקבוע, שזאת גירסה בלתי מתקבלת על הדעת, ושעדי ההגנה שיקרו, כפי שקבע.

אשתו לשעבר  של יוסי אולמרט העידה שלא ידעה על מצבו הכלכלי של בעלה, אֶחיו לא ידעו, כל משפחתו לא ידעה – ורק דכנר המסכן, שלא הכיר אותו כלל ולא היה מחוג חבריו – רק הוא ידע על מצבו הכלכלי הרעוע? מה הוא מחפש עניים ונותן להם כסף? זה נראה לכם הגיוני? מכל העניים הוא מצא דווקא את יוסי אולמרט? ובמעשה פילנטרופי יוצא מגדר הרגיל, הוא נתן לו חצי מיליון שקל! זה נראה לפרידמן הגיוני?

דכנר לא היה פילנתרופ, וכפי שכבר ציינתי גם לא אידיוט וגם לא "איש של נשים", הוא לא חיזר אחרי שולה זקן. יש לו בת אוהבת ומסורה, רופאה במקצועה, והוא לא היה צריך את שולה זקן כיחסי "אבא בת" – כפי שהרמאית הזאת ציינה. הוא היה איש אינטליגנטי ולא היה לו מה לעשות עם הפרחה הגזלנית הזאת. טוב שהיא המציאה רק את זה ולא רמזה על קשר מיני כדי לא להסתבך עם בעלה, דבר שהיה מעלה חיוך אצל כל מי שראה את דכנר ומי שהכירו.

כמה אפשר לומר "לא ידעתי" כאשר המזכירה  שלך מנהלת את המשרד שלך כמרכז עצבים של ארגון פשע. גם לי היו מזכירות במשך שנים רבות. אי אפשר שברמת קשר כזאת מזכירה אישית שמנהלת לך את היומן הכי אינטימי שלך, בת בית אצלך, מעורבת במינויים פוליטיים, לוקחת כסף – ואתה לא יודע כלום. זה בלתי מתקבל על הדעת.

אם השופט לא היה מרשיע אותו, צריך יהיה לבטל את המשפט הפלילי. יבוא נאשם ויגיד "לא ידעתי," ויאללה יש זיכוי. מספיק שהנאשם יגיד? ואין לשופט מעמד? אז בשביל מה הוא יושב ומאזין לשקרים של עדי ההגנה והנאשמים.

אני מקווה שהזיכוי של השופטים בתיקי ראשון טורס וטלנסקי יבוא גם הוא על תיקונו בעליון ואולי יקבעו נורמות חדשות ונקיות יותר של התנהגות שלטונית שישפיעו רוב טוב ואולי יושרה על הארץ הזאת. כי הקביעות שהשאירו השופטים במחוזי הם קשות מנשוא. לא חשוב אם ייענש או לא, חשובה הנורמה המשפטית שתהפוך אולי לנורמה של התנהלות ראויה יותר של גורמים שלטוניים ושל נותני השירותים שלהם. 

קראתי את הכרעת הדין ואת גזר הדין והמילים הן מידתיות. אף אחד לא האשים את אולמרט בבגידה. אבל מותר להגיד שהוא בגד באמון הציבור והוא בגד ועוד איך ובמשך עשרות שנים. קשה לי לשפוט אם היה ראש ממשלה טוב אבל אני אזרח ותיק בארץ הזאת ואני רוצה שראש הממשלה שלי יהיה קודם כל אדם ישר ואחר כך נראה אם הוא גם מנהל טוב.

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 21.5.14

* אולמרט ודרעי קורצו מאותו חומר. מוכשרים וחכמים, בעלי כושר מנהיגות ויכולת ביצוע מרשימים, השמיים היו הגבול בעבורם, אולם אופיים המושחת הרס אותם. שני עבריינים מושחתים, שנטלו שוחד, מתוך אמונה יהירה שלעולם חוסן, שהם לא יתפסו. בשני המקרים, שלטון החוק היה חזק יותר. שניהם הורשעו ונענשו.

תגובת חבורותיהם של דרעי ושל אולמרט אף היא זהה – סירוב לקבל את הכרעת הדין, דבקות באיש שלהם ש"הוא זכאי" ומסע הסתה נגד השופטים.

על קמפיין "הוא זכאי" של דרעי, נאמר שזהו ביטוי לניכור של קבוצה מודרת כלפי החברה, כלפי הממסד, כלפי בית המשפט. אולם המיליה של אולמרט הוא הצנטרום של הפילה של הממסד הישראלי; ממסד ההון, העיתון והשלטון. והנה, מתברר שמדובר באליטה מנוּוֶנֶת, רקובה ומושחתת. וכשהיא חשה מאוימת, היא בועטת, בשיטות שכמו מתעקשות להוכיח את צדקת הסיסמה "הון – שלטון – עולם תחתון." מסע ההכפשה נגד השופט רוזן, היא התנהגות עבריינית מובהקת. המשך ישיר להצעה שאי אפשר לסרב לה שהציע חברו של אולמרט, אמנון דנקנר, לפרקליט המדינה לשעבר משה לדור – להתאבד. מסע ההכפשה נגד השופט נועד להלך אימים לא רק עליו, אלא גם על שופטים אחרים, ובעיקר על שופטי בית המשפט העליון שידונו בערעור.

ההתגייסות של "ידיעות אחרונות", YNET, "מעריב" החדש והערוץ השני למען אולמרט, היא חרפה לתקשורת הישראלית, המתייצבת ברובה לצד הפשע והשחיתות, נגד שלטון החוק וטוהר המידות בישראל.

"מוסר של גנבים" הוא קוד התנהגות עברייני, קוד של מותר ואסור, השונה לחלוטין מן הקוד המקובל בחברה נורמטיבית. בעולם הפשע, התחתית של התחתית, הפשע הנורא ביותר, הוא הלשנה. מי שמלשין למשטרה הוא היצור הנתעב והבזוי ביותר. במוסר של גנבים, שולה זקן היתה גבר גבר, כל עוד שכבה על הגדר למען הבוס הגדול, חיפתה עליו, הסתירה את פשעיו. ברגע שהחלה לספר את מעלליו (אחרי שבגד בה ביהירותו, בזחיחותו, ב"אני ואפסי עוד" שלו), היא הפכה לתת-אדם. שום עדות אופי לא תסייע לה בבית דין השדה של העולם התחתון. לא יעזרו לה עשרות שנים כשפחה חרופה של הבוס, כפי שלא עזרו לטלנסקי ולדכנר, שלאורך שנים שימנו אותו, מימנו אותו, את מעלליו, את שחיתויותיו, את פשעיו.

* תופעת מכבי ת"א בכדורסל, אינה אהובה עליי, בלשון המעטה. זוהי תופעה של טייקוניזם ספורטיבי. או בעצם, טייקוניזם בלתי ספורטיבי, כיוון שיש סתירה מובנית בין טייקוניזם לספורט. מהו טייקוניזם? קפיטליזם חזירי, להבדיל מקפיטליזם נאור. קפיטליזם נאור מבוסס על תחרות חופשית והוגנת, על בסיס כללי משחק הוגנים. בטייקוניזם אין כללי משחק, אלא חוקי ג'ונגל, שבהם החזק טורף את החלשים.

מכבי ת"א היא טייקון. בעל הון חזק, שבאמצעות ההון, יצר מונופול בכדורסל הישראלי. הוא רוכש כמעט כל שחקן טוב בקבוצה מתחרה ועושה כל מה שאפשר כדי שלא לאפשר תחרות הוגנת, שעלולה לאיים על המונופול שלו.

בנוסף לכך, אני רחוק מלהתלהב מלגיון הזרים המרכיב את הקבוצה, במקום לתת ביטוי אמתי ומקדם לשחקנים ישראליים, תוך הסתייעות בשחקני חיזוק זרים.

אם הדברים נראים כעוד יציאה נגד זכיית מכבי בגביע ועוד הבעת צער על הצלחתה, כמו כמה אמירות שנשמעו בימים האחרונים... אז זהו, שלא.

כאשר אני מניח את ביקורתי על מכבי ת"א על כף המאזנים, ועל הכף השנייה את האינסטינקט הפטריוטי, הפטריוטיות מטה את הכף.

בכל התמודדות ותחרות בין קבוצה ישראלית לקבוצה לא ישראלית, בכל תחום בחיים, בכל ענף בספורט, בכל מקום ובכל מצב, אני תומך בכל לבי בקבוצה הישראלית. איני יכול אחרת, וטוב לי בכך. ילדיי, האוהדים את הפועל ת"א, אינם מסוגלים לפרגן למכבי, ואני מצר על כך. אני תמיד מפרגן לכל קבוצה ישראלית.

מה ישראלי במכבי? זו קבוצה ישראלית, בבעלות ישראלית, עם מאמן ישראלי – שעלה לישראל ולכדורסל הישראלי, עם עוזרי מאמן ישראלים, עם שחקנים ישראלים (מעט מדי, לצערי) ועם רבבות אוהדים ישראלים, בהם 10,000 אוהדים שהציפו את מילאנו. הקבוצה היא נציגת ישראל, הנושאת שם ישראל שורשי, המייצגת את מדינת ישראל, ומביאה לישראל ולספורט הישראלי כבוד רב. כישראלי אני שמח על ניצחונה, על אף ביקורתי עליה.

ובכלל, התופעה של שנאת קבוצות יריב, היא תופעה שלילית ביותר, המתדרדרת לא אחת לאלימות מילולית ואף פיסית. יש להציב מול התופעה הזאת אלטרנטיבה – ליצור נורמה חלופית, ש"זה רק ספורט". נורמה שבה אני אוהד קבוצה, שמח לניצחונותיה, עצוב על הפסדיה, לא לוקח את זה יותר מדי ללב כי זה לא באמת כל כך חשוב, לא שונא אף קבוצה אחרת, מפרגן לקבוצות אחרות כאשר הן משחקות נגד קבוצות אחרות. ככה החיים שלנו יהיו טובים יותר.

* החיטוט אחרי כתמים בעברם של המועמדים לנשיאות מכוער, וממאיס את המשרה הרמה על האזרחים. ובכל זאת... איזה ביזיון לאומי היה נמנע, אילו נעשה חיטוט כזה בטרם האנס הסדרתי קצב נבחר לנשיא.

* אם דוד לוי יציג את מועמדותו לתפקיד נשיא המדינה, יהיה סוף סוף מועמד ראוי, שיוכל להחזיר את תפקיד הנשיא למעמדו הרם כסמל הממלכתיות, ולתקן את מה שקלקלו הנשיאים האחרונים. למרבה הצער, אי אפשר לומר זאת על אף מועמד אחר.

* אני מתחיל להריח את הסירחון של תיאוריות הקונספירציה על רצח רבין, בניסיונות להמציא תיאוריית קונספירציה דומה על פשעי השנאה.

* אני לא מבין מה רוצים ממבצעי הלינץ' נוסח קו-קלוקס-קלאן בערבי העובד בחנות בירושלים. זה בסך הכול "גרפיטי"...

* אני זוכר מדורת ל"ג בעומר בילדותי המוקדמת, שבה שרפנו בובה של נאצר, הרודן המצרי. במבט לאחור, איני אוהב זאת. יש לכבד את האוייב, ואין מקום לביטויי שנאה כזאת. אך בכל זאת, מדובר באוייב, אוייב קשה ומר.

והנה, השבוע הוצתה במדורה של חרדים בובה של שר האוצר יאיר לפיד. מעבר לשאלה האם ראוי לבטא יחס כזה לאוייב, הדבר החמור ביותר הוא ההתייחסות ליריב פוליטי כיאיר לפיד כאל אוייב. וכל זאת למה? כי הוא מייצג בעיניהם את הישראליות, ובעיקר את התביעה שהציבור הישראלי מציג לחרדים, כפי שהוא מציג לעצמו – להיות שותפים בהגנה על קיום המדינה וחיי אזרחיה; ליטול חלק בערבות ההדדית המינימלית הזאת. ובעצם, אין תביעה כזו, כיוון שמעבר לסיסמה "שוויון בנטל" (שאינה אהובה עליי, כיוון שאני רואה בשירות זכות גדולה ולא נטל, ועל כך אני מחנך את ילדיי), מה שבאמת נדרש מהחרדים הוא הרבה הרבה פחות ממה שאנו דורשים מעצמנו. אך די בכך, כדי שהעיתונות החרדית תסית באלימות מילולית נוראה כלפי המדינה ומוסדותיה ובעיקר כלפי יאיר לפיד – שפע מאמרים נוטפי ארס, שהשיקוף שלהם בשטח הוא המיצג האלים והמבחיל של הצתת בובתו. 

* ביד הלשון: במאמר שכתבתי לאחרונה, השתמשתי בביטוי "ניער את חוצנו" ושני קוראים פנו אליי בשאלה מה פירוש הביטוי.

אז קודם כל ... לא, זה לא מה שחשבתם.

משמעות הביטוי הוא להתבדל ולהתנתק באופן מוחלט וגלוי ממשהו או ממישהו.

המקור הוא מקראי: "גַּם-חָצְנִי נָעַרְתִּי, וָאֹמְרָה כָּכָה יְנַעֵר הָאֱלֹהִים אֶת-כָּל-הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא-יָקִים אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה מִבֵּיתוֹ וּמִיגִיעוֹ, וְכָכָה יִהְיֶה נָעוּר, וָרֵק; וַיֹּאמְרוּ כָל-הַקָּהָל אָמֵן, וַיְהַלְלוּ אֶת-יְהוָה, וַיַּעַשׂ הָעָם, כַּדָּבָר הַזֶּה." (נחמיה ה', י"ג).

החוצן הוא כנף הבגד. ניעור החוצן, הוא הפעולה של השלכת גרגרי החיטה בעת הזריעה. האיכר אוסף גרגרים בכנף בגדו וזורה אותם, עד שלא נשאר בידיו ולו גרגר אחד. כך, באופן ציורי, הביטוי מתאר את ההתנתקות מאדם, מקבוצה או מתופעה, כאותה פעולה של השלכת הגרגרים ממני והלאה.

* * *

ידידיה יצחקי

אני שמאלן!

לא גאה ולא כובע. הבנתי את הרמז הסקסיסטי המגעיל, תתביישי לך, גב' אילנה אדם! (חב"ע 934) לא ארד  לתחתיות שלך, גם לא אגיב על כל השקרים רוויי השנאה שברשימה שלך, אני לא אכתוב רשימה מכלילה על "להיות ימני". היו אנשי ימין גדולי רוח, ז'בוטינסקי, פרופ' קלוזנר, שאול טשרניחובסקי, יונתן רטוש, יוחנן בדר, פרופ' אלדד ורבים אחרים, התנגדתי לדעותיהם, אבל כיבדתי אותם והתווכחתי איתם ביושר ובכבוד הדדי. 

אבל היו וישנם אנשי ימין קטני ארץ, אלימים, רודפי כבוד ותאבי בצע. זוכרים את ועידת הג'ובים? גם היום כמובן יש לא מעט אנשי ימין ישרי דרך, את רובם סילקו מהבמה, את רובי ריבלין, זאב בגין, מרידור, מיקי איתן וביוצא בהם. כן, זה קיים גם בשמאל, אין שמאל אחיד וכל הכללה היא חטא כבד לאמת. יש כנראה שמאל שולי שתואם את התיאור של גב' אדם, אבל השמאל ברובו הגדול שונה תכלית שינוי מהלהג הנ"ל. השמאל האמיתי הוא פטריוטי, הוא הקים את המדינה ובנה אותה, קלט את גלי העלייה הראשונים, ובימים קשים אלה הוא חרד לעתידה. אני אכתוב על עצמי, כמשל. אני שמאלן, הייתי פעיל ועדיין אני פועל ככל שאני יכול. התנגדתי לכל ממשלות מפא"י, להוציא את ממשלת רבין השנייה, תמכתי במרצ, לא תמיד הסכמתי איתם, אבל תמיד בטחתי ביושרה שלהם, ובמגמה הכללית של המדיניות שלהם.

מי אני? דומני שאני שייך לקבוצה המופלית לרעה יותר מכל קבוצה אחרת. אני אשכנזי, יליד הארץ, ירושלמי דור חמישי. הייתי חבר בהגנה, השתתפתי כלוחם בחמש ממלחמות ישראל, עשיתי מילואים כמעט שלושים שנה. לא עזבתי את הארץ, כל ילדיי ונכדיי חיים בארץ. שפת האם שלי היא עברית, אבל אני גם דובר יידיש, עד לשנים האחרונות היא היתה אסורה בהצגה, והתביישו לדבר בה ברחוב. אבל זוהי שפתם של אבות אבותיי, זוהי אולי "שפה גלותית", אבל הגלות היא עיקר ההיסטוריה שלנו. הוריי דיברו בינם לבין עצמם עברית ויידיש, וגם בערבית "כדי שהילדים לא יבינו," וכך למדתי גם ערבית. בלימוד שפה שלישית בתיכון בחרתי בערבית, לא בצרפתית. ערבית היתה שפת התרבות במשך אלף שנים, גדולי המשוררים והפילוסופים שלנו בימי הביניים כתבו בערבית. בשנות ההוראה שלי באוניברסיטה הרבה מהסטודנטים שלי היו ערבים, מושלמים, נוצרים, ודרוזים.

תמיד הייתי בעד חתירה לשלום, חשבתי שאין לנו סיכוי אחר לשרוד במרחב ערבי-מושלמי עויין. אחרי מלחמת ששת הימים, בה השתתפתי כלוחם, הייתי בעד שיחות על החזרת השטחים הכבושים למי שירצה לקחת אותם. זה לא היה מ"אהבת הערבים", זה היה מתוך דאגה עמוקה לגורלה של מדינתנו. עם תחילת "מפעל ההתנחלות" קיוויתי שהמדובר בפעילות קיקיונית, שתגיע עד מהרה לקיצה, הבנתי שהתנחלות מסיבית בכל שטחי יש"ע תביא בהכרח למדינה דו-לאומית, מן הסתם מדינת אפרטהייד, ואז העולם שתמך בנו במלחמת ששת הימים יהיה כולו נגדנו. הסיסמה שלנו היתה, "מתנחלים, רדו לנגב!"

התחזית כיום היא שבמוקדם או במאוחר, המיעוט הערבי ייהפך לרוב, ואז יקיץ הקץ על מדינתנו, מפעל חיינו, נשמת אפנו. לכן אני נגד ההתנחלויות, נגד הדמגוגיה השקרית הרואה בהתנחלויות המשך של הבנייה הציונית, שהיתה על אדמות שנרכשו בכסף מלא, ולא על אדמות מופקעות, אולי גם שנגזלו מבעליהן.

ההתיישבות שלפני מלחמת העצמאות היתה אפוא חוקית מכל וכול, ואין דין חדרה כדין אריאל. ועוד, אני נגד פעילות שהיא בגדר של פשעי מלחמה או קרובה לכך. זה כולל התנחלות בשטחים כבושים, שזה מנוגד לחוק הבין לאומי, ואני נגד פגיעה באינטרסים של ערבים שאינם פעילים במעשי טרור. אני בעד תמיכה של מדינות ידידותיות במאבק על שמירת הדמוקרטיה וזכויות האדם, וחתירה לשלום, מדינות שתומכות בנו בזירה הבינלאומית ומסייעות לביטחון שלנו. זו אינה אנטישמיות ולא אנטי ציונות, אדרבא, זוהי ציונות בטהרתה. זו אינה "התערבות בענייניה של מדינה זרה," זוהי שמירה על השלום במרחב שלנו. אני מתנגד לשותפות עם נוצריים פונדמנטליסטיים, שבמהותם הם אנטישמיים, ריאקציוניים, תומכים בנו על מנת שנתנצר.

על כל זה אני לוחם, כל הקש שמערימים אי אלה אנשי ימין בנוסח שמזכיר אי אלה משטרים אירופיים מהעבר הקרוב, הם הבל ורעות רוח. מוטב להתמקד בעניינים מהותיים. זה אני ואלה דעותיי ומעשיי. כדאי לשים לב לכך שכמה מהחשובים שבמנהיגי הימין הבינו היטב, מעצמם, את מה שאני אומר, וסטו בכל מעשיהם ודבריהם שמאלה, זה כולל את מנחם בגין, עזר ויצמן, אריק שרון, רוני מילוא, מאיר שיטרית ועוד. אולי גם נתנ-יאהו, שהכריז שהוא "בעד שתי מדינות לשני עמים"?

עוד כמה הערות, פרס מעולם לא היה שמאלני, בימים ההם שרנו עליו "איך הפשפש עלה למעלה." כעת הוא נשיא המדינה ונושא את משרתו בכבוד הראוי. להבדיל מהנשיא הקודם, היחיד שנתמך בידי הימין.

אני תומך ברעיון של ישראל כמדינת היהודים, בשום פנים לא מדינה יהודית. אין דבר כזה. במדינת היהודים, כפי שטבע הרצל, יש מקום לאזרחים שאינם יהודים, ומגיעות להם כל הזכויות האזרחיות. כך למשל אנגליה היא מדינת האנגלים, ויש בה מקום לאזרחים שאינם אנגלים.    

זו הדרך, אחרת איננה, אם לא נלך בה נחדל להתקיים. כך קרה בסוף ימי הבית השני, כך קרה במרד בר כוכבא. על דא קא בכינא.

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

עמוס אריכא

1. על עוז רוחם של דן ודליה

אמש, יום שני בשבוע, נפל דבר והאומה עצרה נשימה כשמנצח מקהלת המחוקקים בישראל, היו"ר, אחד בשם דורי או דרורי קפלנסקוב (יכול להיות שאני משבש לצערי את שמו מחמת זיקנה), הכריז כי הבחירות לנשיאות מדינת הקוקו, יתקיימו בעשירי בחודש יוני. קוקי רשבסקוב, היו"ר המרשים בהדרו, הסביר לאומה כי החליט לקדם את המועד בכדי לחסוך ב"יסורי המתנה" מהמעומדים מבין חבר ההבהבים (מלשון הב-הב במשמעות של תן ותן), ליומם הגדול: חזונם להיכנס להיסטוריה על כנפי אוויר חם.

גם מוקי קסספרוב עצמו כמעט והיה למועמד מטעם בוסיו בייבי מתת-אל  ואיוואנוב לדרמן אבל בשארית תבונתו סילק אבן נגף זו מדרכו, שלא ייחשב גם הוא לשוטה מוחלט כחבריו למקהלה. האחרים אכן נראים ונשמעים ככאלה. אפילו הצללים המרחפים עליהם אינם מטרידים את המועמדים – כאילו שכלם אבד מכבר.

מחזה עוועים זה מתגלגל כבר חודשים ארוכים בכנסת, והוא מהאירועים המבזים ביותר של בית המחוקקים הישראלי. שורה של מועמדים אפורים, כולם חסרי צבע והישגים משמעותיים בחייהם, מבין "נבחרי האומה", שואפים לזחול על גחונם למשכן הנשיא המתפנה לאחר עונתו של שמעון פרס. נשיא פורש זה  ייזכר כאחרון האישים שלרע ולטוב היה בעל קומה והישגים, צבוע בבולטות יוצאת-דופן. אלה הבאים אחריו אפילו את שמותיהם נתקשה לזכור.

שאפתנים-בחשנים זערוריים אלה נחשפו מכבר במלוא עליבות יצריהם העזים לעוד טיפה אחת של כבוד שלא מגיע לאיש מהם. מה הם לא יעשו בכדי לרומם עצמם משפל מעמדם בכדי להציב בבוא יומם את ראש הברוזנה המפוסל שלהם תקוע על עמוד קצר במדשאת בית הנשיא? הם אפילו יקומו ממיטת חוליים כאריות משחרים לטרף, וילטשו ניביהם לנגוס איש בבשר מתחרהו – חי כשיהיה.

אכן אין זו כלל שאלה באם יש טעם לקיים את המוסד הזה, אלא מי יאכלס כיום את מקום מושבו המתפנה של הנשיא. לצערנו, בבית המחוקקים במושבו זה אין איש אחד בעל שיעור-קומה ראוי. הכנסת מורכבת רובה ככולה מאנשים בינוניים ומטה, רבים מהם עסקנים הנהנים מתנאים מופלגים. הם מרחפים מנותקים מהארץ כאילו מדובר בעיטים מרקיעי ריחוף, דואים לאתר טרף, עיט בדמותו. בצלילתם לעברנו מקרבות הנשיאות הם נחשפים יותר ויותר כעיטים צבועים, המגואלים זה בדם אחיו.

אי-אפשר לקיים עולם נשלט בידי טורפים כאלה מבלי לחפש אחר תשובה לשאלה מדוע אין הכנסת הזאת ממלאה ייעודה באיתור מועמד/ת בעל שיעור קומה ראוי מחוץ לכנסת, שכן החוק כך אומר שכל אזרח הממלא חובותיו רשאי להיבחר. איתור כזה הוא בעצם תפקידם של נבחרים. אבל הכנסת הזאת החליטה בנחישות מסלידה למעול באמון הציבור השוטה שניתן בה; הכנסת המרדנית הזאת מכריזה שאיש לא יגזול ממנה את הנחלה הנחשקת הזאת.

מנגד לחרפת הכנסת ומעילתה בתפקידה הוכיחו שני אישים בעלי שיעור קומה, הוא והיא, כי אפשר וצריך גם לנהוג אחרת. היא שופטת עליונה בדימוס ושמה דליה דורנר, הוא פרופסור ישראלי בעל שם עולמי וחתן פרס נובל ושמו דן שכטמן – שהחליטו להציל כבוד מוסד הנשיאות מתוך עוז-רוח אזרחי הראוי לכל השבחים והתודות.

שני אישים (!) אלה בהופעתם על הבמה הציבורית נדרשו לעבור דרך משפילה של הצגת עצמם וערך משקלם בפני חברי כנסת רבים, ועד עתה לא קוששו לעצמם אפילו את המעט שבמעט, את עשרת חברי הכנסת שימליצו על מועמדותם ככשרה.

שני אישים אלה נשכו שפתותיהם ובקומה זקופה ניסה לעבור את דרך החתחתים הגועלית והמביישת ראש וראשונה את הכנסת והנבחרים היושבים בה, שניסו להמעיט מכבודם ואף לבזותם. אינני יודע כיצד תסתיים הצגת הקרקס הנכה הזה לנשיאות. אך דומני כי ראוי בשלב זה לצפות שמישהו בכנסת יתעורר ויישא קול צלול לקרוע את המסכות מחבריו נפוחי הראש, ויכריז בגלוי כי הוא תומך באחד מבין שני אישים אלה ויקרא לחבריו שטרם איבדו מלוא שפיותם, לנהוג בדרך הראויה ולקיים גם בחירה בגלוי ולא בהסתר המתאים לשפופי-קומה מוגי-לב.

ספק אם נס כזה יתרחש. הקטנוניות ההופכת ל"מהתלת הנשיא הנבחר", מאפיינת את הנסיגה המטרידה של כולנו ממצויינות. כאילו מדובר בפשע נגד האנושות! זה הדור המובס החי תחת שלטון בית המלוכה של משפחת מתת-יהו, והפרימיטיביות מצחינה את עולמנו.

אולי תתחולל סופת הארת-בינה ברגע האחרון ויקרה פלא. עד אז אני פונה לכל מי שקולו עימו להצטרף ולהודות מעומק-לב לדן שכטמן ולדליה דורנר על עוז-רוחם וניסיונם האמיץ להציל את הכנסת המתכחשת לעצמה. לשניים אלה מגיעה הוקרה שלמה. לא הם הושפלו בסופה של דרך, זו הכנסת של יולי מרקוב (?) שהגיעה לסף תחתית מכלימה.

2. ספיחי השבוע (3)

4 ראשי ממשלה ועגל 1

אנחנו דור מקולל. ארבעת ראשי הממשלה האחרונים שלנו עוצבו על-ידי השטן שהקנה להם את תכונת החמדנות המעבירה אדם על דעתו. אילו היה אחד מאלה מגיע ללשכת ראש הממשלה בימי אבותינו, היו אלה מתפלצים. ואילו כאן הארץ לא רועשת, לא נרגשת, אולי מעט טרודה בוויכוח המבויים בידי צוות ההגנה של אולמרט בפירוש המושג "בוגד" שסופסוף קם שופט אמיץ וחכם-לב בישראל, וטבע אותו כאות קין במצחו.

אלה הם ארבעה ראשי ממשלה עבדים ליצרים בהמיים, ששכחו מהי חובת מנהיגות עוד לפני שכבשו את הכיסא החשוב של לשכת ראש הממשלה. אלה ארבעה שעיצבו עצמם, איש בדרכו ובמסילתו, ככוהנים גדולים של עגל הזהב. תאוותיהם הקטנות פרצו דרך כל נקביהם, מי בשקט מי בקול תרועה רמה. הם שיבשו מתוך הכרה צלולה את עולמם. שכלם שנפגע מתשוקותיהם הבלתי-נשלטות, התעה אותם למהמורות מוסר שחשפו אותם במלוא חדלונם, והם בעלי מידות מושחתות ללא תקנה.

ואלה שמותיהם לדיראון עולם על-פי סדר פריצתם למוקד חיינו כראשי ממשלה: בנימין נתניהו, אהוד ברק, אריק שרון ואהוד אולמרט. 

ישאו אלה קלונם לתמיד.

מהי מדינת לאום יהודי

שוב מתלהט כדרכו הוויכוח הנוקב מהו פירוש הכוונה "מדינת הלאום העברי / הישראלי /  היהודי". זהו ויכוח מטיל אימה אך אי-אפשר בלעדיו עד שנבין את חשיבות הפרדת הדת מהמדינה, כדי שזו תתקיים כמדינת הלאום היהודי.

מי שקורא וחוזר קורא את מגילת העצמאות יודע היטב כי כוונת הדורות המייסדים היתה להקים בית לאומי לכל יהודי שיחפוץ לחיות בו – ולא בית המנוהל בידי אדמ"רים ורבנים קצרי דעת. בדין ודברים שהתקיים ביום ראשון האחרון בתוכניתו של נסים משעל, השתתף גם אברהם בורג והחליף דיבור נמרץ וחד עם הרב דב הלברטל סביב הנושא, האם לקיים או לבטל בתי דין דתיים בישראל המחייבים את כלל עם ישראל.

בורג, אמר דבר ברור על אופניו כי מחובת המדינה לנתק את קשר הטבור האומלל שלה עם קיצוני הדת. בורג, שהוא איש מאמין במשעולו, היה ברור בתכלית כשהגדיר את משמעות קיומה של מדינת ישראל בדיוק ברוח הכתוב במגילת העצמאות: זו מדינה שהציונות הקימה בכדי שכל יהודי ימצא בה מקלט ויוכל לחיות בה כהבנתו, אם כחילוני ואם כיהודי מאמין. איש אינו רשאי להטיל מרות דתית כלשהי על חילוני או על אדם דתי שאינו מאמין כמותו.

מדינת ישראל היא מדינת מקלט ליהודי העולם, ואסור שידבק במדינה הזו אפילו צל של חשד שהדת ונציגיה הקיצוניים בעלי מעמד-על. רק במצב כזה תשאב המדינה את כוחה לטעון בצדק כי היא דמוקרטית ויהודית. מחובתנו להשתחרר מכבלים של "סימפטיה מעוותת", ולזכור את הכלל הזה שכל יהודי הוא אדון לגופו, אבל גם לנפשו. כל יהודי שיחפוץ לחיות כדתי זכאי לבחור לעצמו את הערוץ המבטא רצונו. יהיו ערוצים אלה שווים אחד לשני ומתוחזקים אך ורק בכיסי מאמיניהם.

מחובת ממשלת ישראל להחזיר ליושבי הארץ היהודיים את חרותם הבסיסית ביותר שקיימת ונשמרת כיום בחלק ניכר מהעולם. המשך השלטון הנתעב של קיצוני הדת יגרום להמשך נסיגה מתמדת של החיים הדמוקרטיים. בלי דמוקרטיה בלתי-מגומגמת, נהיה שוב כעם בלי נשמה שבניו נרדפים על-נפשם – בארצם.

נפיחתו של דניאל פרידמן

בעולם האקדמי של מדינת ישראל צומחים עשבים שונים. בין אלה נמצא עשב מסוג מיוחד הנקרא עיפ"נ, במשמעות של "עשבון ילדי פלא נצחיים". הם לא רק נראים כילדים שאינם מזדקנים, אלא מצטיינים במנת משכל שקשה להתמודד עם ברקיה המהממים.

אחד מהנודעים בין ילדי עיפ"נ אלה נקרא פרופ' דניאל פרידמן, שתחילת צמיחת הילתו המבושמת כגאון משפטי באה מזירת מומחיותו בביטוח כלי רכב. לימים זומן על-ידי אולמרט לכהן בממשלתו כשר המשפטים, וכעת שניהם קוצרים את קצירם.

על דניאל פרידמן כשר משפטים יחרצו משפט בקיאים. אני שאינני מקורב לזירה המשפטית שופט אותה מזווית צרה של אדם המכיר בבורותו. מבחינתי טוב לומר על התקופה ההיא שניתן לשפוט את דניאל כפרידמן כמי שאפשר לוותר עליו באותו חוג מופלא של עיפ"נ. מסתבר שלא רק שהוא נראה כילד ברוך-תלתלים, אלא גם מפליא בתבונת הילד הנצחי שבו.

בסופשבוע זה פרידמן קישט את "ידיעות אחרונות" במאמר פרי מקלדתו, בו הוא חושף בנחרצות את דעתו המבטלת ופוסלת ביהירות חלולה את השופט דוד רוזן, ורומס מכל וכל את מסקנותיו באשר לידידו ופטרונו אהוד אולמרט. ברשימה מרירה זו מחזיר כנראה פרידמן משהו מתודתו כנרצע לאולמרט.

צפוי היה ששר משפטים לשעבר בבואו לסכם את פרשת השחיתות המזעזעת הנקראת "הולילנד", יעסוק בה לאורך ולרוחב. אבל לא. חוששני כי פרידמן מצטייר כפחדן שמתחמק מלהתמודד עם נימוקיו של השופט דוד רוזן.

פרידמן שנזהר מלבטל את מסקנותיו של רוזן ביחס לשורה הארוכה של האשמים האחרים שהורשעו, נוהג כמוג-לב כשהוא מתמקד בטיהורו של בוסו לשעבר בלבד, ובכדי להציג צדקו הוא מציב אותו בעיקר מול שמואל דכנר בלבד, או אולמרט לעומת דכנר. כאילו בא להדגיש את הר פשעי דכנר מול חיפושית זבל צנועה וענווה ששמה אולמרט, כה וזעירה, כמעט לא ניצודה בעין אנושית.

פרידמן כתב את שרעפיו כבדי המשקל כאילו אין לאיש מאיתנו מושג על המשפט שהוא ניתח בהבליו. נשכח מפרידמן שמול עיני כולנו התרחש המשפט הזה לאור היום, אור בהיר ונוקב עד דמעות, שנתפש אצל דניאל הקטן שלנו, על-פי דבריו המפורשים המסכמים את מאמרו, "בלי ראיות" – כאילו מדובר במשפט מאולץ שנועד להשביע את ההמון הצמא לשעשועים.

זהו משפט שלדבריו של הגאון המשפטי הזה לא היה לו מקום ובא לאוויר העולם בעיקר כתוצאה מעיתונות עלובה ונפשעת שרדפה את אולמרט שנים רבות בלי סיבה אמיתית. כך במפורש כותב המשפטן הדגול הזה בדם לבו. הוא מעדיף לכנות גם כרדיפה נפשעת עבודות חקירה יסודיות ביותר של עיתונאים בודדים הראויים לתודת כולנו. בעוד מנגד עמדה מערכת עיתונות המומה כשל מוזס הצעיר והספורטיבי, שעד לרגע זה מתקשה לעכל את המהלומה שמדיניות הצהרון העלוב שלו ספגה, ורוב כתבלביו עדיין ממשיכים ללטף ברכות את ראשו של הפושע הלאומי.

עד כמה נהנה פרידמן לכתוש את שמואל דכנר המת ניתן ללמוד מהדרך בה הוא מציג אותו, כאילו בכתישה אווילית זאת הוא מטהר מחדש את השרץ ממנהו כשר משפטים שהתגלה כחכם קטנצ'יק. בדעתי להשמיע לאותו נער שעשועים של העולם האקדמי מה אני חושב על דכנר מול אולמרט.

שמואל דכנר היה חיה נשרדת. מאכער מרעיל מהעבר ומההווה. אבל אני משער שלא הוא נדרש לקלקל או להשחית את אוכלי השוחד מכפותיו. קרוב לוודאי שלפחות לגבי חלק מהם, כמו לאולמרט למשל, קבלת שלמונים הפכה לקו כיס (אשראי מהציבור) כבר לפני שנים רבות, הרבה לפני שדכנר דג את "האומלל" אולמרט, הקורבן הזה, ברשתו. יהיו חטאיו ופשעיו של דכנר אשר יהיו, כשלג הם ילבינו מול פשעיו של ראש ממשלה הבוגד באמון עמו.

לא אשחית מילים נוספות ורק אשלים את דעתי במלואה; מבחינתי האישית תרומתו של שמואל דכנר לטהר את עולמנו במהלך המשפט, אולי עולה גם על תרומתו הנכבדה של דניאל פרידמן לעולמנו המעוות. בעולם זה הוסיף פרידמן נפיחה ברשימתו האחרונה שריח הבושם המצחין שעולה משיר השירים שכתב על אולמרט, מסרב להתפוגג.

דניאל פרידמן נחשף במלוא עליבותו, כסמבטיון עקר שאינו מסוגל להקיא מתוכו אפילו רסיסי חצץ דק. אולי הוא יכול להרים מערוצו היבש רק עננת אבק דק שמסמא אותו בלבד. אכן, כעיוור כתב את שכתב.

אהוד: "החכם קטנצ'יק" שאתה מבזה בנפיחותיך (שיש בהן אולי שמץ של שיגעון גדלות) – הוא בין השאר חתן פרס ישראל לחקר המשפט בשנת 1991.

* * *

נעמן כהן

אמציה-פרומן-פורת על עמוס עוז ודמגוגיה פרימיטיבית מגעילה

אמציה פרומן-פורת מגדיר את שכתבתי על קלויזנר-עוז: "שורת היגיון דמגוגית פרימיטיבית מגעילה." ("חדשות בן עזר" גיליון 994) מן הסתם אדם שכותב כך מחזיק מעצמו את ההפך מכך, כלומר הוא מחזיק מעצמו "לוגיקן פרוגרסיבי ואנין."

מעניין שפרומן-פורת אינו נגעל כלל מן העובדה שקלויזנר-עוז אינו מכנה את הארגון המוסלמי-הג'יהדיסטי של הפת"ח "השהידים של הקצה" בראשות הרוצח הסדרתי – פושע המלחמה ברגותי, "ארגון נאצי" ואת חבריו "נאצים", והוא אף מגיע אל אותו רוצח פושע מלחמה (שחרת על דגלו את חיסול ישראל ורצח יהודים ומבצע זאת) ונותן לו את ספרו מתנה עם הקדשה. פרומן-פורת אינו נגעל מכך כי הרי כבר אמרנו שהוא "לוגיקן פרוגרסיבי ואנין."

מעניין שפרומן-פורת אינו נגעל כלל מן העובדה שהאינטרנציונל האנטישמי של העולם לוקח את דברי קלויזנר-עוז כתנא דמסייע להוכחת הטענה שהיהודים בעצמם הם נאצים ולכן יש לחסל את מדינתם ולהרגם. פרומן-פורת אינו נגעל מכך כי הרי כבר אמרנו שהוא "לוגיקן פרוגרסיבי ואנין."

תאוות הבצע והכבוד היא של כולנו כבני אדם, השאלה מה מוכן אדם לעשות תמורתם. מעניין שבניגוד לדמות "הקדוש" שמדביק פרומן-פורת לקלויזנר-עוז, הוא עצמו מודה שדעותיו אכן מושפעות מתאוות הבצע והכבוד. בצעירותו, מספר קלויזנר-עוז, הוא היה משוכנע "כי יש להחרים את גרמניה לתמיד" והנה כשהחלו לבוא הכיבודים, ההזמנות לגרמניה, קבלות הפנים, ובמיוחד הררי המרקים לחשבון הבנק, הוא שינה את טעמו. המרקים הרבים מרקו בעיניו את פשעי הגרמנים: "מידת האי-נוחות שבשהות בגרמניה מצטמצמת," הוא אומר, " אני מתחמק ככל האפשר ממגע עם גרמנים בני למעלה משמונים – והרי  זו משימה הולכת וקלה... חבריי בגרמניה אינם נושאים באשמה אבל נושאים באחריות."

הבחנה מוזרה, שהרי חבריו נושאים באחריות לכך שלא עשו דבר להבאת מאות אלפי הפושעים הנאצים החיים-עדיין לדין, ובכך נושאים הם גם באשמה. עוז כמובן אינו מזכיר זאת לחבריו הגרמניים. זה הרי יפגע בכיבודים ובתזרים המזומנים. ובכלל הוא תוהה: "מה הייתי אני עושה? כיצד היינו נוהגים לו היינו ילדים גרמנים, בשנת 1933?" ("הארץ", מוסף "ספרים" 14.6.06). כלומר, "להבין – פירושו לסלוח" כאימרה הצרפתית. מעניין אם הודאה זו מביאה את פרומן-פורת לידי גועל?

יש ויכוח אם קלויזנר-עוז הוא סופר גדול או בינוני, אבל אין חולק שהאוטוביוגרפיה שלו "סיפור על אהבה וחושך" היא נהדרת, אבל כפי שכתבתי הביוגרפיה הנפלאה שכתב יאיר למפל-לפיד "זיכרונות אחרי מותי: סיפורו של יוסף (טומי) לפיד", לא נופלת ממנה מבחינה ספרותית, אבל ללמפל-לפיד בניגוד לקלויזנר-עוז אין כל סיכוי לזכות בפרס גתה הגרמני, כי הוא אינו מכנה את היהודים נאצים, שהרי אין דבר שהגרמנים אוהבים ומעריכים יותר מאשר יהודי המציג את היהודים כנאצים כי זה הרי מטהר אותם מאשמה, ואם אין בזה משום הכחשת השואה לפחות יש בזה הוזלת השואה.

האמת, כפי שכתבתי, יש להודות שקלויזנר-עוז צודק. רק בעשיית דה-הומניזציה ליהודים ודה-לגיטימציה למדינת ישראל יגדלו סיכוייו לזכות בפרס הכספי המיוחל של פרס נובל. (כיום לא היה יכול עגנון, חבר תנועת "ישראל השלמה", להתקבל בכלל כמועמד לפרס נובל. למזלו של עגנון הועלתה מועמדותו לפני "הכיבוש" היהודי של 67').

הקביעה של פרומן-פורת ש"עמוס עוז הוא יוצר והוגה דעות ציוני חשוב, ומורה דרך," מוזרה. איזו הגות ציונית הגה עמוס עוז? ואיזה מורה דרך הוא?

באוטוביוגרפיה הנפלאה שלו "סיפור על אהבה וחושך" מספר עוז, איך עקב טרגדיה משפחתית הגיע כנער, ממשפחה ימנית-רביזיוניסטית-ירושלמית, לחיות כילד חוץ בקיבוץ חולדה. מיני אז, מימיו בחולדה, נחשב עוז לסמל השמאל הישראלי, השמאל הסוציאליסטי, היפה והצודק. עוז היה דמות הפוסטר של "הקיבוצניק". הנער יפה הבלורית, המיישב את הארץ, מסתפק במועט, ומקים חברת מופת סוציאליסטית-שוויונית. והנה, אבוי, מה שקרה לסמל קרה גם למסומל – השמאל הישראלי. בצעירותו, כשהיה חבר קיבוץ עני, אחז עוז באידיאולוגיה שוויונית-שיתופית, והנה כשאך החל להרוויח זוזים רבים (ומרקים) ממכירת ספריו, ונהפך למיליונר, לא אבה יותר לחלק את רווחיו בין חברי הקיבוץ הפרולטרים, עזב את הקיבוץ, נטש מאחוריו את הפרולטריון, ונהפך לקפיטליסט. זה "מורה הדרך". במעשיו סימן גם לאחרים. כאשר החזקים החלו לנטוש את הסולידריות החברתית, הוביל הדבר בהכרח לתהליך ההפרטה. להרס הקיבוצים, להרס ההסתדרות, וליצירת "הקפיטליזם החזירי".

הסיבה לשינוי הערכים בקרב בני האדם, הוסברה כבר ע"י פרשן ידוע, אחד מאושיית אידיאולוגית השמאל. הפרשן, שהיה ד"ר לפילוסופיה, צאצאו של רש"י מצד האב, והמהר"ל מצד האם, יהודי-גרמני-משומד – שנודע בשם קרל מרקס (מקודם מרדכי הלוי), קבע, כי "ההוויה, היא הקובעת את התודעה," ולכן: "האלוהים של היהודי – הוא הממון! (כך במקור, "הממון" בעברית).

מדוע שואת יהודי ערב היא מופת לחיסול ישראל

 ולא למשל לטבח יהודי גרנדה

החבר רון וייס שואל (ולא בפעם הראשונה) את השאלה: אם "שואת" יהודי ערב: "חיסול היישוב היהודי ע"י מוחמד, משמש כמודל מוסרי למלחמה לחיסול ישראל והשמדת היהודים." אזיי מדוע במשך 1300 שנים (לאחר "שואת" יהודי ערב) לא ביצעו הערבים באף אחת ממדינות ערב שואה נוספת ביהודים? מדוע הערבים לא פעלו לפי המודל המוסרי של מוחמד? (גיליון 994)

והנה התשובה:

כאשר טבחו הערבים-המוסלמים ורצחו כ-4000 מיהודי גרנדה (מספר גבוה יותר מהנרצחים ע"י מוחמד באל-מדינה) ואת יהודי קורדובה, הם לא עשו זאת תוך קריאת "ח'יבר ח'יבר יא יהוד צבא מוחמד עוד ישוב," מפני שהיהודים היו אז תחת שלטון כיבוש מוסלמי.

כמובן גם שם היתה הסתה גזענית רצחנית נגד היהודים. ראה מה שכתבתי על ההסתה של אבו-אצחאק בגרנדה: "אודה נגד היהודים":

https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe00299.php

שואת יהודי ערב משמשת מופת מוסרי לחיסול ישראל כי לפי התורה הגזענית המוסלמית היהודים הם בני חזירים וקופים, ובני דת שפלה האמורים להיות מושפלים תחת שלטון כיבוש מוסלמי (סורה 9 פסוק 29).

התפיסה הגזענית המוסלמית אינה יכולה להכיר ביהודים כבעלי זכות לריבונות ועצמאות שלא חיים תחת שלטון כיבוש-מוסלמי. לכן, אבא של מאזן והליגה הערבית חוזרים ומכריזים כי לעולם לא יכירו בישראל כמדינת העם היהודי, כי הם אינם יכולים להכיר בכלל בקיומו של עם יהודי ובזכותו למדינה, כי הכרה כזו חותרת תחת יסודות האיסלם.

בערב חיו היהודים בעצמאות, לכן הערבים-מוסלמים רואים את שואת יהודי ערב כמופת מוסרי. כשם שמוחמד חיסל את הקיום היהודי העצמאי בערב, כך הם יחסלו את ישראל, לכן באמנת החמאס נאמר:

"בשם אללה הרחמן והרחום, ישראל תקום ותוסיף להתקיים עד שהאסלאם ימחה אותה, כפי שמחה את מה שקדם לה," שהרי השליח [מחמד], תפילת אללה עליו וברכתו לשלום, אמר: "לא תגיע השעה [יום הדין] עד אשר יילחמו המוסלמים ביהודים ויהרגו אותם המוסלמים, ועד אשר יסתתר היהודי מאחורי האבנים והעצים, ו[אז] יאמרו האבנים והעצים: 'הו מוסלמי, הו עבד אללה, יש יהודי מתחבא [מאחורי], בוא והרגהו.'"

לסיום אני חוזר בפעם האלף. רון וייס, אולי במקום לשאול תמיד אותן שאלות תמצא לנו סוף סוף ערבי-מוסלמי אחד שאינו גזען, ושרואה את דברי מוחמד באמנת החמאס גזענות ולא מופת מוסרי. דומה שלפני שתמצא אחד כזה אין תוקף לכל הטפותיך.

עו"ד נידאל עותמאן מנהל המטה למאבק בגזענות בישראל –

על צביעות וגזענות אנטי-יהודית

לאור התגברות פשעי השנאה מצד יהודים, ולאור הכרת חשיבות המאבק בגזענות, כתבתי מכתב למנהל המטה המאבק בגזענות עו"ד נידאל עותמאן בו בירכתי אותו על פעולתו החשובה נגד הגזענות. וכתבתי לו שייתן דוגמה אישית ויהיה הערבי-המוסלמי הראשון שיצא נגד הגזענות הערבית-מוסלמית – בהצהרה כי דברי מוחמד באמנת החמאס (שבאידיאולוגית תנועת החמאס, (המקובלת גם ע"י הפת"ח בציטוט של המופתי של הפת"ח) לפיהם היהודים הם קופים וחזירים, ולכן יש לחסל את מדינת ישראל ולהשמיד את היהודים, הם לדעתו גזענות שאותה הוא מגנה, ולא מופת מוסרי. רק הצהרה כזו מפיו תהיה אפקטיבית במאבק בגזענות היהודית.

בתגובה הוא ענה לי במכתב לא חתום שהוא בהחלט נגד כל אלימות והרג. עניתי לו שזו תגובה לא מספיקה אין בה כל התייחסות לגזענות הערבית-מוסלמית. הצצתי באתר המטה למאבק בגזענות בישראל:

http://www.fightracism.org/index.asp

למרבה התמיהה אין בו כל התייחסות לגזענות הערבית-מוסלמית, הן לפשעי השנאה נגד היהודים (העולים כמה מונים על אלו נגד הערבים) והן לגזענות הממוסדת.

למרבה הצער עו"ד נידאל לא ענה למכתבי ובקשתי, ולא פרסם באתרו כל קריאה נגד הגזענות הערבית-מוסלמית, ולא הצהרה שהוא רואה בדברי מוחמד באמנת החמאס לפיהם יש לחסל את ישראל ולרצוח את כל היהודים גזענות ולא מופת מוסרי.

כתבתי לו שאני קורא את אתרו, ולא רק שאין שם זכר אפילו לא לתג מחיר אחד שביצעו ערבים ביהודים, אלא אין ביטוי לכך שתנועת החמאס (שבניגוד לנאצים שמרו בסוד את מצעם הקורא להשמדת היהודים בעולם), מפרסמת בגלוי את מצעה הגזעני התובע את חיסול מדינת ישראל ורצח כל היהודים. מקרים שוליים של פרחחים יהודים הוא מפרסם, אבל על עניין מהותי של גזענות של מפלגת שלטון ערבית אינו כותב מילה, לכן לא נותר לי אלא לקבוע בצער שכל המאבק שלו בגזענות הוא בעצם מסווה לגזענות הטבועה בו – גזענות נגד היהודים.

בצביעות לא ניתן להילחם בגזענות!

עדיין אני מאמין שקיימים ערבים-מוסלמים שאינם גזענים. אני עדיין מאמין שיימצא ערבי-מוסלמי שאינו גזען שיראה בדברי מוחמד באמנת החמאס לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים גזענות  ולא מופת מוסרי. אם אתם מכירים כזה אנא דווחו עליו.

שלוש הערות על סקר האנטישמיות של הליגה נגד השמצה

1. הסקר קובע שהאמירה הרווחת ביותר בקרב האנטישמים (41%) קשורה לישראל: "היהודים נאמנים יותר לישראל מאשר למדינה בה הם גרים." זו אינה בהכרח אמירה אנטישמית, כשם שהאשמת עמים אחרים בנאמנות לעמם למשל אירים אמריקאים, או פולנים אמריקאים, אינם בהכרח מעיד על שנאה.

2. לפי הסקר 93 אחוז מערביי עזה והגדה הם אנטישמים. לא נמסר הפילוח של הנבדקים, אבל מניסוי אמפירי אני סבור שבקרב הערבים-המוסלמים, כולל ערביי ישראל, אחוז האנטישמים מגיע ל-100 אחוז. הלוואי ואני טועה.

3. דבר אחד הסקר לא בדק, והנתון הזה מאוד מסקרן והוא – מהו אחוז האנטישמים בקרב היהודים בארץ ובעולם?

משפחת דיין ופשע השנאה של גדעון לוי

אחת הדוגמאות לאנטישמיות יהודית היא דמותו של גדעון לוי "לורד האו האו" הישראלי. לוי, השופך את מררתו על היהודים, ושאין שיקוץ שהוא לא הטיל כבר על ישראל, והנה הוא קיבל התקפה לא צפויה שבה הוא עצמו מואשם בפשע שנאה.

יהונתן גפן, קרוב משפחת דיי,ן שמצהיר שהוא מעריץ את גדעון לוי, אותו הוא מכנה "הצודק הנצחי" – על התמדתו בסיקור פשעי הכיבוש בשטחים, מאשים את לוי שהוא פגע בפשע שנאה במשפחת דיין: "ואז מגיע הפשע הקטן לשיאו המגעיל, כשהוא כותב על ליאור, בעל הטור, הבן של אסי, שכותב רק על עצמו, על חיי הנישואין שלו ועל כאבי הראש שלו, ולא מעניינת אותו שום אידיאולוגיה, רק החיים הפרטיים שלו. כל התיאור האבולוציוני הזה הוא כמובן שקרי, ואולי באמת כדאי שגדעון יתרכז בשטחים." (בין גדעון לוי לליאורה הרכלנית, יהונתן גפן הארץ 16.5.14).

לדידו של גפן כל השטנה של גדעון לוי מוצדקת, זולת הכתיבה על משפחת דיין. הנה עוד הוכחה על היחסיות של מה שנקרא פשעי שנאה.

* * *

אריק כץ

השמחה שלהם היא לא השמחה שלי

בשוך תרועת הפסטיבלים לרגל זכייתה של מכבי ת"א באליפות אירופה לקבוצות, דלהלן 8 תובנות:

במשך שנים רבות מכבי רכשה כל שחקן ישראלי טוב כדי שלא ישחק אצל יריבותיה. גם אם ישב על הספסל. בכך הרסה את התחרותיות בליגה הישראלית וגם "תרמה" לחוסר התקדמותו של השחקן הישראלי.

מכבי איבדה בשנים האחרונות את צביונה הישראלי. היא ויתרה על ליאור אליהו ויותם הלפרין. זו לא הקבוצה של מיקי/מוטי ואח"כ של קטש/שפר/הנפלד/שלף ועוד... אז היא היתה הקבוצה של המדינה. היום משחקים בה רק 2 ישראלים משמעותיים ועוד 2-3  יהודים / מתאזרחים, שאם תשאלו אותם הם אמריקאים לכל דבר ועניין (בלו, לנדסברג וטיוס).

שמעון מזרחי, יו"ר הקבוצה, בנה במשך עשרות שנים קבוצת פאר במימון טייקונים, אבל ממודרת וממדרת, וכל מי שמתח ביקורת על הקבוצה, "נמחק" אצלם. אמש "הגיע לשיאו" בבית ראש הממשלה כאשר הישווה את הקבוצה לסיירות מובחרות בצה"ל וגם הזכיר בהקשר זה את יוני נתניהו ז"ל. כמה זול ופאתטי.

גיא פניני, קפטן הקבוצה, איחל רק לפני שנה לשחקן הפועל ת"א שאביו ימות מסרטן וכינה אותו נאצי. (לא נעים להזכיר, הא? למה לקלקל את החגיגות?)

עו"ד ארי שמאי, אוהד הפועל מושבע, הביע פליאה שהנשיא אובמה לא התקשר לברך מאחר וזו קבוצה אמריקאית בבעלות ישראלית.

כל הכבוד למכבי ת"א ובעיקר למאמנה על ההישג הספורטיבי המדהים. זו זכותם של האוהדים לשמוח ולחגוג. מאחר שאנחנו מדינה דלה בשמחות ובחגיגות וקל וחומר  בהישגים ספורטיביים.

הכוכבים של היום אולי ישחקו מחר בקבוצות אחרות באירופה תמורת יותר כסף. או אז, איזה סיירת מובחרת זו?

אני מגנה בשאט נפש את אוהדי הפועל ת"א הקוראים קריאות מחליאות כלפי שמעון מזרחי ואחרים, אבל אני מעדיף את הקבוצה שלי, הפועל ת"א, הצנועה, הישראלית יותר, המנוהלת ע"י אוהדיה ומאומנת ע"י תלמידי לשעבר וחברי ארז אדלשטיין, שכבר גברה העונה על מכבי.

קדימה הפועל!

* * *

לרכוב על התחת של בריג'יט בַּרְדוֹ

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

כשאתה מסתכל על בחורה יפה

וחושב כמה קַקַה יש במעיה

ועל פותהּ רובצת

שלפוחית מלאה שתן –

ואתה עדיין חושק

בבטנה החלקה

מעריץ את החלק

הכי טהור בה

התחת

על שני פלחיו

שהם רק מה שהם

עור חלק בשר שרירים

בלי מילוי אֶאֶה

שבמעיים

ורק ללוש אותם ללוש

ואתה חושק בה

כמו מאניאק מהספרים שלך

הגם שהיא כלי מלא צואה

כי אין דבר יפה ממנה בעולם

והתחת שלה מושלם

ושאלוהים יעזור לך

לרכוב עליו כמו על

התחת של בריג'יט בַּרְדוֹ

בִּבְּתוּלִיוּתַה

לפני שהתחילה להיות

גן חיות

מגרד לי פה

מגרד לי שם

מגרד לי מגרד לי

ב--ן

* * *

אלי מייזליש

גיליון 944 עסק בעיקר בשני נושאים:

עמוס עוז ואהוד אולמרט

וכל זאת למה?

למה יש כאלה המצדדים בזכותם של הנ"ל ולמה כאלה המגנים את שניהם? האמנם מי שנגד עוז הוא גם נגד אולמרט?

אז לא ככה, ואין קשר בין הדברים בכלל. עוז דיבר בסך-הכול נגד קבוצה מסויימת בהתנחלות אחת והכליל זאת על ציבור שלם שאין לו כל עניין בגרפיטי או לקלל ערבים. ואילו אולמרט, הוא שליח ציבור שנמצא אשם בבית משפט מחוזי, ולמרות זאת יש המצדדים בחפותו. למשל העורך שלנו אהוד בן עזר או למשל פרופ' פרידמן שהיה בשעתו שר משפטים.

בעניין עמוס עוז, איני מתאר לעצמי שיש אדם אחד במחנה השמאל שלא מסכים איתו. אם אצל הדתיים יש אדמו"ר עם שטריימיל אדיר על ראשו, ואצל הספרדים ה'מרן' החכם ספרדי עם הטרבוש העות'מני, הרי עמוס עוז מגלם בשמאל שני תפקידים עם שני כובעים אלה: עבור אשכנזי השמאל הוא-הוא האדמו"ר שלהם עם שטריימל נוסח פולין, שבשפתם נקרא 'ספודיק', וזה על צד ימין בראשו של עמוס עוז, ואילו את הטרבוש מניח עמוס עוז על צד שמאל – לפחות שנדע כי יש בשמאל גם חובשי כובעים מהסוג של אברום בורג למשל – כיפה זעירה על קרחת.

אז כמו שאסור לאמר מילת ביקורת אחת נגד האדמו"ר מגור למשל, כך גם איש שמאל לא יעז לבקר את אמירותיו של עמוס עוז, ולו יהיה להן ניחוח מדושן של רגבי האדמה של גרמניה – שם הוא מקבל כבוד עוד יותר גדול מכאן; שם זה קונצנזוס פרו עמוס עוז, עם שובל ארוך של שטרות כסף ממכירת ספריו שם בגרמניה. אותו דבר, חסידי עמוס עוז יוצאי ארצות המזרח, חובשי הטרבושים האדומים בחגיגות המימונה, נוסח אמיר פרץ. יאמר מה שיאמר ה'מרן' מערד, וימחאו כפיים.

מי שאמר שאין חנופה בשמאל למנהיגים כמו חנופת הימין לנתניהו, הנה גם בשמאל יש עדת חנופה לא קטנה.

איני יכול לאמר בוודאות כי אף איש מעולם לא חטא בחטא החנפנות. שיבא מן-דהו שיכחיש שלא התחנף למשל לאשתו כשהיה חרמן והיא רצתה דווקא לקרוא ספר של עמוס עוז. שיקום.        

אבל היות ועמוס עוז אינו גורם לגברים חשק מיני, רק לגברות מסוג מסוים, שיבושם להן. שיתחנפו עד כלות. רק שלא יבואו לעשות חשבון – לעולם, עם הימין, שללא בושה מתחנף ללא הרף לנתניהו. הם לפחות מודים בזה ומתגאים בתכונה מפוקפקת זו ללא בושה. היידה ביבי וכו'.

אבל השמאל, הרי זה ציבור אליטיסטי ומתנכר לעממיות, ודוחה בשאט נפש ניסיון של טפיחה על השכם: 'למה מה... למה מי אתה חושב כאן חבר שלך – הא?' – ועל כן, ההתחנפות המבישה של השמאל לעמוס עוז מוריד לאפס את גדולתו כביכול של גדול סופרינו החי בקרבנו.

גילוי נאות: באחד הימים התרגזתי [כמו עכשיו] על אחת מאמירותיו ומיהרתי להריץ לו מכתב נזעם לערד. ומה קרה? תוך כמה ימים הגיע ממנו מכתב תשובה ואמר: אין לי זמן לך, כי כדי לענות כדבעי, אני צריך לפחות 3 ימים כדי לענות לך. ולמרות הכול, לא התעצל ובכתב ידו הוסיף 2 עמודים. מישהו רוצה לקנות את כתב ידו? האמת? לא משהו. ככה היום. שיאמר מה שהוא רוצה. לא משהו. תקראו טוב-טוב ותיווכחו. ולא כדאי לעורך עיתון להרשות לי לבטא את מה שאני חושב עליו מעבר למה שכבר כתבתי.

ונעבור לאולמרט. האמת היא שאני מאמין לפסיקה הנוראית של עקביא בן מהללאל בפתיח של פרק ג' של המשנה "פרקי אבות", שבדרך כלל מלאה עם דבר חוכמה נצחיים, וכך פוסק אותו תנא אלמוני [רק 4 פעמים הוא מוזכר לעומת יותר מ-1,500 שרבי עקיבא מוזכר],"הסתכל בג' דברים ואין אתה בא לדבר עבירה: דע מאין באת ולאן אתה הולך. באת [נולדת] מטיפה סרוחה, והולך [מת] למקום רימה ותולעה..." – כלומר, כל חייך אתה חי בשל טיפת זרע אחת ולבסוף מת כמו תולעת. אז לשם מה אתה עושה סקנדלים בימי חייך? לשם מה לעזאזל פרשת ממקור מחצבתך ומבית אביך שבבנימינה הבית"רית ומצטרף אל חבורת אנשי החווה של שרון? מה היה נשגב והירואי בחייך, לשהות תחת כנפי אביך הישר שבאדם, החקלאי הפשוט שאהב את חלקת אדמתו כמו צאצאים, ויצא ללקט זהובים ככל שתוכל ומכל הבא ליד.

לא הייתי כותב מילים לולי הייתי עד לכך שתמורת כתבה [בעילום ששם] בירחון ששמו "חדשות המשטרה" שבעליו והמו"ל איש רע מעללים מהשמאל הקיצוני יגאל לביב דרש אולמרט 50 שקלים – בערך משכורת יומית של פקיד דאז. הייתי אז מפיק באותו בית דפוס, ויגאל, כשהיה בא אל בית הדפוס, סיפר לי הכול בנימת זלזול על אנשי ימין. ושאלתי עצמי בתמיהה: "אתה עו"ד וחבר כנסת צעיר, והכתבה היתה במסגרת המלחמה בפשע שניהלת אז בירושלים נגד כנופיות קטמון המרושעות, מה זה לעזאזל 50 שקלים? ולמה בכלל אתה מתחבר לאיש מפוקפק זה, שהיה בכלא בשל פריצה 'לעלות' על חומר שהיה זקוק לכתבה כלכלית ב'העולם הזה'. רק עבור 50 שקל?"

 ומי שיש לו זמן, מוזמן לערוך ביקור ב'בית אריאלה', שם, במרתף, משמרים כל עיתון או ירחון ושמו של ח"כ אהוד אולמרט נמצא ברשימת הקרדיטים של חברי המערכת [לימים ביקש ששמו יורד, אבל המשיך לפרסם כתבות תמורת 50 שקלים].

עיסה קטנה זו בבית המאפה זניח, מנבאת תפיחה של העיסה לבית מאפה גדול יותר ומשם אל מאפייה ציבורית, שם יכול היה כבר לנוח עם משכורת מכובדת של ראש עיריית ירושלים. אבל בחרותו מעידה על זקנותו – לצערי. כי מי ש"זקוק" ל-50 שקל כמו מסכן  עבור 3 עמודים על מחברת חשבון בכתב יד צפוף, מלמד על טיבו של אדם ע"פ משנתו של עקביא בן מהללאל. כי אולמרט שכח מאין בא. ואני מתכוון דווקא לבנימינה מול הכרמים עתירי הגפנים.

יש לי הרושם, כי דווקא חמדת ארץ זו – בשולי הר הכרמל המזרחי, תהיה חלק מחשבון הנפש שלו בשש השנים הקרובות ותהיינה אפילו ללא אזיקים. כדברי אותו תנא מפרקי אבות.

* * *

שלמה אראל

חיימוב

(חיפה 1995)

אמש, בהופעה של תזמורת נגנים קשישים, שנגנה באקורדיונים ובכלי מיתר מנגינות עליזות נשכחות, שבה ועלתה לעיני בצבעים חדים דמותו של חיימוב. סיפורו חובק עולם ומלואו, היסטוריה יהודית של גולה, חלוציות, שואה ומלחמה, הישרדות ותקומה – על רקע ההיסטוריה של אירופה ועם ישראל במאה העשרים של האלף השני.

היכרותנו הראשונה היתה בקפה גדנסקי בתל אביב בקיץ 1937. כשנה קודם לכן התקבלתי לבית הספר לקציני-ים של תנועת בית"ר באיטליה. היו שם חניכים מכל ארצות אירופה וגם אחד מדרום אפריקה ואחד מטריפולי בצפון אפריקה. הייתי ה"פלשתינאי" הראשון והיחיד שהגיע עד אז מארץ ישראל וכפי שנתברר, אף הצעיר ביותר מבין החניכים.

בתום פרק הלימודים הפלגנו בספינת האימונים "שרה א'", מפרשית ארבעה תרנים מוצקה, ברחבי הים התיכון. יעדנו הראשון היה חיפה, בה שהינו מיספר שבועות ובין היתר הצטרפה אלינו לראשונה קבוצת נערים יהודיים "פלשתינאיים". בהיותי ה"פלשתיני" הוותיק היחיד ודובר עברית ישראלית, נשלחתי לקפה גדנסקי בתל אביב, שבו רוכזו המתנדבים החדשים, מלווים בבני משפחותיהם, כדי לקלוט  ולעמוד בראש ה"אשמורה" החדשה, ולהביאה לאונייה בחיפה.

מצאתי שם כעשרה נערים בני 16 עד 22, שיצגו את כל גווני הקשת של היישוב, צברים ועולים חדשים, איש מהם לא היה חבר בית"ר קודם לכן. הופעת ספינתנו בארץ עוררה את הדמיון של רבים ונאלצנו לערוך מיון קפדני. מבוגר אחד, קצת שונה מכולם, היה חיימוב. ערירי וללא מלווים, קטן קומה וצנום, נושא איתו בנג'ו, ולשונו איננה לשון של צברים.

חיימוב נקלט בספינה הרבה יותר מהר מחבריו הצברים. דובר עברית, יידיש ורוסית, מנגן מחונן ושר בבליל שפות. עד מהרה היה לו קהל מאזינים ומעריצים בכל רגע פנוי. וחיימוב היה מנגן ומנגן ולא עייף מעולם. וגם מספר סיפורים מעוררי דימיון.

חיימוב עלה ארצה בגפו מליטא. שם היה "כלייזמר", מנגן בחתונות ושמחות. עלה ארצה כחלוץ בראשית שנות ה-30 והלך לעבוד עבודת כפיים במפעל האשלג בים המלח. שמעתי ממנו סיפורים רבים על העבודה שם ועל הדמויות של המנהלים והעובדים. הוא ידע לתאר היטב ובצבעים חדים, וכשהגעתי אני לעבוד במקום  אחרי שנים רבות, דברים ואנשים רבים נראו לי מוכרים. משנודע לחיימוב על קבלת חניכים מתנדבים לספינתנו, מצא הדבר חן בעיניו והתייצב – מהיר החלטה.

בתום המסע חזרנו לבית הספר באיטליה עמדנו, חברי המחזור הוותיק, בבחינות הסיום וחזרנו איש לביתו, ואילו הקבוצה ה"פלשתינאית" נשארה במקום וקיבלה קורס מזורז בן כשישה חודשים בטרם ישוחררו לביתם. אני, עם שובי הביתה, נלקחתי אחר כבוד על ידי הבולשת הבריטית ונכלאתי בכלא עכו לשישה חודשים. וכך עלה שנפגשנו שוב חיימוב ואני, בתל אביב בשלהי 1938 ולא נפרדנו איש מרעהו במשך שנה תמימה הרת גורל.

שוחררתי מכלא עכו בהמלצת אישים ידועים בישוב, אשר הכירו את אבי ז"ל, תוך התחייבות שאעזוב את הארץ תוך חודש ימים. עד מהרה הגיע מכתב מפריס מאת בונדי, מי שהיה קצין המכונה בספינה "שרה א'". באיטלקית בסיסית כתב שהוא קשור עם חברת הובלה בבעלות משפחה יהודית אשר רכשה ספינת נהר והתכוונה להסב אותה להובלת דלק מזוקק ממרסיי לאלגייריה. הוא המליץ עליי שאהיה בה רב המלחים ואולי גם הנגר של האונייה. ואם אני יכול למצוא את חיימוב, שאביא אותו איתי לפריס, למשרדי החברה.

כך הגענו לפריס בשלהי 1938, צמד "פלשתיני" מוזר. האחד נער מגודל אשר רק בקושי התחיל לצמח את זקנו, והשני מבוגר, קטן קומה וצנום, פרצוף פיקח, נושא איתו את הבנג'ו בכל אשר יפנה.

במשרד מהודר ברחוב טרונשה, סמוך לכיכר המדלין, קיבל אותנו מר וקסלר הבן. איש צעיר הדור בלבושו ונעים הליכות. האנגלית שגורה בפיו, חיימוב אינו דובר אנגלית ולא צרפתית, אני הדובר: "באנו מארץ ישראל לעבוד באונייה שלכם."

 מר וקסלר נראה נבוך לרגע אך מיד נזכר. "כן אבי אמר לי, אבל בספינות הנהר שלנו מתגוררות משפחות, הן לא מקבלות מלחים. נכון, רכשנו אונייה שתפליג בים התיכון לאחר שתשופץ. היא נמצאת באנטוורפן, עוד לא סוכם הכול. תצטרכו לחכות, יש לכם כסף?"

הרים את הטלפון ולחש לתוכו. אח"כ רשם כתובת על פתק ואמר שנלך לשם, יתנו לנו חדר, לא צריך לשלם, האוכל שם בזול, אולי שבוע-שבועיים. אם לא יהיה לנו כסף שנבוא אליו.

היה זה מלון מרופט סמוך לכיכר הקונבנסיון בגדה השמאלית. רובע של עניים מאוכלס ברובו במהגרים רוסיים. החלטנו שאנחנו לא נלך אל וקסלר לבקש כסף. קנינו לחם שחור, נקניק וזיתים ואכלנו בחדר במלון. שוטטנו ברחובות, מדדנו את פריס לאורכה ולרוחבה, והיה קר. ואז התחיל חיימוב לגלות את כישוריו. לא ידע אף מילה בצרפתית אבל הסתדר יפה ברוסית ובאידיש, ובחושיו החדים כמעט שלא טעה אף פעם בנסותו לגלגל שיחה עם אנשים שנקרו בדרכינו. כך למדנו לא מעט על פריס וערב רב המהגרים שהתגודדו ברחובותיה ואף זכינו לחזות בהופעה של האמן האידי הדגול מוריס שוורץ, שבא מאמריקה להופיע בפני תושבי השטעטל בפריס. חיימוב היה מלא ידיעות כרימון ולמדתי ממנו רבות על יהודים, אמנות, מוסיקה והעולם הגדול.

כעבור כשבועיים נשלחנו לאנטוורפן והתמקמנו במכלית קטנה ועתיקה שהתנוסס עליה דגל צרפתי מעל לשם "פרופטרול", רתוקה לרציף, אחד ממאה רציפים כאלה החודרים עמוק לתוך רחובותיה של אנטוורפן. לא עשינו הרבה. אמרו לנו לחכות. מדי פעם הגיעו מהנדס או שניים, מודדים, רושמים, משרטטים והולכים ללא אומר ודברים. חיימוב ואני גרים באונייה ושומרים עליה. כאן התגלה לי חיימוב במלוא כישוריו. אלה היו הימים של שלהי מלחמת האזרחים בספרד. ופליטי חרב רבים, מתנדבי הבריגאדות הבינלאומיות שהצליחו לשרוד ולחצות את הגבולות, התגודדו בנמלי ארצות השפלה בתקווה למצוא אונייה שתביאם אל ארצות החלומות שמעבר לים.

בערבים היינו יושבים בתא ליד התנור וחיימוב פורט על מיתרי הקסם של הבנג'ו שלו. לא ארכו הימים ולשמע המנגינה היו נאספים עוברי אורח סביב הצוהר שמעל התא ומקשיבים. לא ארכו הימים עד שמצאנו את עצמנו אורחים בפאב הקרוב ומארחים פליטי חרב ללינת לילה באונייה. היו שם בלי ספק גם פליטים פוליטיים מארצות מזרח אירופה וסתם נוודים בני בלי בית. הכול התהדרו בהילת הלוחמים בספרד. חיימוב שחה כדג במים בחבורה קוסמופוליטית זו. היה שותה הרבה ומדבר בבליל שפות והאנשים חיבבו אותו ונדחקו להיות בקרבתו. אחר כך, באונייה, שתוי למחצה, היה חיימוב מרצה לי ארוכות על  עוולות העולם ועל אחוות הנרדפים מכל העמים, עד שעייף ונרדם.

יום בהיר אחד, עם גאות מי הנהר ופתיחת הסכרים, הופיעה גוררת ומשכה אותנו במעלה נהר הסכלדה אל מספנת "דה-וככטר" לחוף עיירה בשם "בום". היתה זו מספנה משפחתית. האב, פרנסואה דה וכטר, עב כרס עם שפם משתפל לצדדים וזקן משולש קטן על סנטרו, כאילו ירד ישר מתמונה של ואן גוך, מושל בכיפה ביד רמה. בניו, אחד לבוש בהידור מנהל את העסקים. שניים, מהנדסים, מנהלים את העבודה כל אחד במקצועו והבת מנהלת את המשרד ומכינה מדי סוף שבוע לכל עובד את שכרו במזומן במעטפה מאחורי האשנב שליד שער היציאה לעיירה. העובדים, כולם מקצוענים חסונים, מגיעים מדי בוקר מהכפר "וילברוק" מעברו השני של הנהר, חוצים את הגשר רכובים על אופנים.

האדון וקסלר סידר עם המספנה שחיימוב ואני נמשיך לגור באונייה, נעבוד כשוליות ונקבל את שכרנו, 140 פראנק לשבוע, מהמספנה. עבדנו שנינו עם ז'ול דה-קלאס, רב אמן בהרכבת מנועים, כוונון צירי מדחף, פה ושם קצת נפחות, מסגרות וריתוך. למדתי הרבה, גם חיימוב למד, אבל הרבה יותר. היה לו ניסיון לא מבוטל מימי עבודתו בים המלח והוא הסתדר יפה מאד עם ז'ול בגרמנית/אידיש. מסתבר כי "קוגל לאגר" ו"שווייס" מבינים היטב גם בפלשתינה וגם בבלגיה. כמעט שנה עבדנו במספנה זו. גרנו ובישלנו את ארוחותינו באונייה. חורף ואביב, קיץ וסתיו. יש לי הרבה מה לספר על תקופה זו במקום הזה, אבל כאן זה הסיפור על חיימוב.

לא ארכו הימים ואני התוודעתי לחברת צעירים יהודים בני גילי בבריסל הבירה, מהלך 20 דקות ברכבת המהירה אנטוורפן-בריסל, והייתי מבלה איתם את ימי סוף-שבוע אם לא נדרשה עבודה מיוחדת בימים כאלה. כאן נפרדה דרכנו. חיימוב העדיף את חברת הפועלים הפלמיים בפאבים ובצפייה במשחקי הכדורגל כמובן, עם בקבוקי הבירה ביד. חיימוב התערה היטב בחיי פועלי המספנות וכורי הפחם הבלגים, וכמו בין פליטי החרב באנטוורפן, האלכוהול והבנג'ו מלאו היטב את היעדרה של שפת דיבור משותפת איתם. בערבים, בין שבוע אחד למשנהו, היה יושב ופורט על מיתרי הקסם שלו ומרצה בפניי על עולם ומלואו. גם על העבודה בים המלח ועל האנשים המיוחדים שהיו שם ידע לספר בצבעים חדים עד כדי כך, שבבואי אני לעבוד שם כעבור שנים רבות, נראו לי המקום והאנשים מוכרים משכבר הימים.

אביב, קיץ וסתיו עברו עלינו בנעימים ובעבודה טובה. "פרופטרול" הלכה ולבשה צורת אונייה. קיבלה חרטום חדש,  מבנה ירכתיים וגשר פיקוד, ובבטנה מכלים, מנוע חזק, משאבות וגנרטור חדש.

ואז, באחד בספטמבר 1939 פלש היטלר לפולניה ופרצה מלחמת העולם השנייה. זמן מה נמשכה העבודה כסדרה. אחר כך הוכרז גיוס כללי של צבא בלגיה ורבים מעובדי המספנה נקראו לדגל. עוד זמן מה היו באים לבקר אותנו לבושי מדים ומתרברבים שהפעם לא ירחמו על הבוש. והיו מדגימים איך יתקעו בו את הביונט בעוד הוא מרים ידיים וצועק: "קמראד, קמראד."

אחר כך חדל הכסף להגיע מפריס והעבודה במספנה שבתה. היה קר והיינו מסיקים את התנור בפחם לחימום ולבישול. בני דה-וכטר היו מסתכלים בדאגה על ערימת האנטרציט ההולכת ומתמעטת, אך לא אמרו דבר. בשלהי 1939 החלטנו, חיימוב ואני, לעזוב בעוד מועד את המקום החמים הזה ועברנו לאנטוורפן לחפש אונייה שתביא אותנו הביתה.

תחילה הלכנו אצל הקונסול הבריטי. הלה הציץ בתעודותינו ואמר שאנחנו איננו נתינים בריטיים, איך הגענו לכאן? עבדתם באונייה צרפתית? אז תלכו אל הקונסול הצרפתי. בקונסוליה הצרפתית אמרו שאין אונייה כזאת "פרופטרול". אולי אנחנו רוצים להתנדב ללגיון הזרים?...

עד מהרה נוכחנו לדעת שאנחנו שניים מתוך רבים המבקשים לברוח מן המלחמה, אך מעטים מוכנים לעבוד באונייה אנגלית, טרף קל לצוללות הגרמניות האורבות בים הצפוני, מול מוצאי הנהרות של מערב אירופה. התייצבנו אצל סוכן אוניות סקוטי קשיש. המתינו שם עוד כמה ימאים בני בלי בית. הביט הסוכן בניירותינו ואמר: "עם הגאות יבוא רב חובל הזקוק למלחים. כשאקרא: "סיפונאים נתינים בריטיים, תיכנסו."

חיימוב לא ידע מילה אנגלית.

אמר לו: "אתה תשתוק והוא ידבר."

ואכן לעת ערב הגיע קפיטן גבוה וזעוף פנים, העיף בנו מבט, הצביע עליי ואמר "אקח אותו."

הזדעקתי, "ומה עם החבר שלי?"

הסוכן השתיק אותי וכשהקפטן עזב אמר לי: "תיקח את החבר שלך איתך ותבקש מהחובל הראשון שירשה לו ללון באונייה. אני אבוא בבוקר עם הניירות ואקח אותו איתי, אל תדאג, אסדר לו אונייה."

בבוקר אפלולי וקר בחודש דצמבר 1939 עמדתי על סיפון הירכתיים אוסף חבלים בידיים קפואות. על הרציף, ליד מכונית עתיקה, עמדו הסוכן הקשיש וחיימוב עם הבנג'ו. נשמעו צפירות, האונייה ניתקה מהרציף והחלה לנוע לעבר הסכרים. עד מהרה היא סבה בעיקול הנהר והשניים נעלמו מעינינו.

חלפו 45 שנים סוערות. הכול כבר מאחוריי, מלחמה, מדינה, צה"ל, משפחה, נכדים. אם נזכרתי אי פעם בחיימוב, הייתי בטוח שהוא נספה במלחמה כמו מאות אלפי ימאים בני כל אומות העולם. הייתי דירקטור בחברת צים והקמתי את איגוד חברות הספנות בישראל.

והנה, באחד מסיפורי הנוסטלגיה מזכיר מישהו את רב החובל דויד חיימוביץ. "כן, יצא לפנסיה, היו איתו בעיות, היה שותה ומתרועע עם הימאים..."

הייתכן שזה אותו חיימוב?

נפגשנו. הוא היה לבוש בקפידה בחליפה ועניבה, מלווה באישה, ספק רעייה ספק מטפלת, שומרת על כל תנועה שלו לבל ימעד, מיישרת את הצווארון, העניבה... דואגת ומתנצלת...

"הוא לא מרגיש כל כך טוב..."

חיימוב מביט בי בעיניים זגוגיות. מכיר או לא מכיר. אדי האלכוהול מציפים את החדר. אני מתייאש.

כעבור ימים ספורים נפטר חיימוב. גלמוד וערירי בחייו ובמותו. איש מקסים ורב גוני, סיפורו הוא סיפור המאה. מ"כלייזמר" בחתונות בליטא לחלוץ בים המלח. ממלח בודד במלחמה נוראה ועד לרב חובל של אונייה במדינת ישראל. עמד בתלאות אין ספור אשר אלפים רבים לא עמדו בהן. מוסיקאי מחונן רב קסם. מתרועע עם כל החלכאים והנדכאים בדורנו. זכה, ולא זכה. מן הטיפה המרה שדבק בה בימים הקשים של המלחמות והתלאות לא הצליח להיפרד, והיא שהכריעה אותו לבסוף, בן בלי שם, גלמוד וערירי. שורות אלה הן המעט מן המעט הראוי שייכתב לזכרו.

*

שלום אהוד,

אני מצרף סיפור אשר לעניות דעתי ראוי לו שימצא את מקומו אצלך ולא יאבד איתי בערוב ימיי. אני מקווה שבין כל היצירות המופיעות ב"חדשות בן עזר" תמצא מקום גם לסיפור זה.

שלך

שלמה אראל

* * *

התחקיר הגרמני של ד"ר גיא בכור

http://www.gplanet.co.il/prodetailsamewin.asp?pro_id=2296

זאת התובנה המצמררת של ד"ר גיא בכור שפורסמה באוקטובר 2013 ועכשיו התחקיר של בכור מבהיר לכולנו לאיזו צרה צרורה נכנסה הדמוקרטיה הישראלית. האם המערכת המשפטית אינה יודעת זאת? אני מפקפקת. גם העובדה שמערכות הביטחון בישראל עסוקות בצילום כל פיילה ואוהל ביו"ש, ייתכן שכל זה נועד לטשטש ולכסות על הדברים המסוכנים יותר. האם ראש הממשלה נתניהו אינו מודע לכל זה?!

רביבה בן זאב

* * *

מתי דוד

בעיניי התיירים ישראל היא ארץ נהדרת

מוסף "ממון" של ידיעות אחרונות הכין ליום העצמאות, גיליון מעניין ומיוחד שבו רואיינו מיספר רב של תיירים שהביעו דעות נלהבות וחיוביות על ישראל. גם פירסומים אחרים עסקו באותו נושא. מדובר בתיירים מצרפת, גרמניה, הולנד, רוסיה, טורקיה, דנמרק, ארה"ב, פורטוגל, בלרוס, הונגריה, סין, סינגפור, הונג קונג, מלזיה, טיוואן, רומניה, אוסטריה, פולין.

תקציר דברי השבח וההלל שלהם על ישראל והתשבחות וההנאות שלהם מישראל, סותרים ומבטלים את רוב דברי הייאוש, שלילה והביקורת הקיצונית של כמה עיתונאים וכלי תקשורת שלנו נגד כל מה שקורה במדינה.

תקציר דברי ההערכה וההנאה של כל אותם התיירים שהביאו דעתם על ישראל, כולל את הדברים הבאים:

מזג האוויר. השמש. חופי הים. מיץ הרימונים. המקומות הקדושים. הערים אילת, ירושלים, תל אביב, ונצרת. האתרים הארכיאולוגים וההיסטוריים. מצדה. ים המלח.  מצפה רמון והמכתש.  הבחורים הישראליים. החופש והרוגע של האנשים. הפתיחות וה"דוגרי". יפו. מוזיאון ישראל.  חומוס בפיתה. ישראל שונה מכל מקום אחר בעולם. "החוצפה" הישראלית. המסעדות המזרחיות והערביות. הישראלים אנשים סקרניים ושאפתניים. החיבור המדהים בין המודרניות והרוחניות. ירושלים עיר מגניבה. ארץ של מגוון עצום של דברים וניגודים מרתקים.  הישראלים ידידותיים ומצחיקים. הארץ המובטחת. העיר העתיקה בירושלים. הגן הבהאי בחיפה. נמל עכו. נשים וחיילות יפיפיות. חוסר הרשמיות הבין אישית. השילוב בין מזרח למערב בתחומי חיים רבים. חיים אינטנסיביים אמיתיים. ארץ שמדברים בה ברוב השפות העולם.

הדברים שעליהם כולם התלוננו היו: המחירים הגבוהים. שירות לקוחות גרוע. נהיגה פרועה. התנהגות רועשת.

אהוד: באשר למחירים הגבוהים – אם רק מחפשים קצת ושואלים, ולוקחים לעיתים מנה עיקרית אחת לזוג, אפשר לאכול בישראל בזול מאוד, שלא לדבר על מנות הפלאפל והשווארמה. ונדמה לנו שגם השירות ללקוחות השתפר פלאים לעומת המצב כאן לפני עשרים ושלושים שנה.

* * *

אלי תבור

ה"אופטימי" של אורי אבנרי

השטן מצוי בפרטים הקטנים

בראיון שהעניק לדליה קרפל ב"הארץ" לרגל צאת הכרך הראשון (מתוך שניים או שלושה כרכים) של האוטוביוגרפיה שלו, "אופטימי", נשאל אורי אבנרי, בן ה-90, מדוע התיישב לכתוב אוטוביוגרפיה?

"אולי זה חוש של סדר, אולי הרצון שלי להשאיר את הדברים מסודרים, שאם איזה דוקטורנט ירצה לחקור את חיי אורי אבנרי בעוד מאה שנה, שתהיה לרשותו העדות שלי על חיי," השיב אבנרי.

אז זהו: הסדר והדיוק הם הדברים האחרונים המצויים ב"אופטימי".

כספר קריאה הכתוב בשפה עיתונאית (להבדיל מספרותית) 566 עמודי הספר הם חומר קריאה מרתק. אבנרי מוכיח בו כי גם בגילו המופלג לא נס ליחו כפובליציסט גאוני, הוגה דיעות מקורי, דעתן אמיץ ובעל חזון הממשיך לשחות נגד הזרם כמימים ימימה. העיתונאי שהנחיל לישראל באמצעות השבועון "העולם הזה", שרכש וערך, שפה עיתונאית חדשה, שהשתלטה בהדרגה על כל אמצעי התקשורת במדינה, נותר קוסם הניסוח העיתונאי הכובש, אמן הניתוח והתחזית החברתית, המדינית, הצבאית, ההיסטורית והכלכלית, שאיפיינו את כתיבתו מאז ומתמיד.

גילוי נאות: הכותב, עיתונאי ותסריטאי, צבר יותר שעות אורי אבנרי מכל עיתונאי אחר שעבד במחיצתו, כולל שותפו להקמת מערכת "העולם הזה" החדשה, שלום כהן ז"ל. התחלתי לעבוד בשבועון ככתב זוטר בשנת 1955, עוד בחופשת השחרור שלי מצה"ל, ונטשתי את תפקידי כעורך השבועון (תחת אורי אבנרי כעורך ראשי, שהיה אז חבר כנסת) בסוף שנת 1979.

כמו רבים מעיתונאי ישראל, כל מה שאני יודע על כתיבה עיתונאית למדתי מאורי אבנרי. גם היום, כ-35 שנה בהן אין לי כל קשר עימו, אני עדיין מעריצו כפובליציסט, עיתונאי והוגה דיעות, אינטלקטואל אוטודידאקט רחב אופקים, בעל ידע עצום במגוון רחב של תחומים. אני עומד לצידו – בזכותו – עד היום גם מאותו צד של המתרס הפוליטי, תומך במאבקיו ומתפעל מכוח התמדתו וממשאביו הנפשיים והפיזיים המאפשרים לו להילחם בעוצמה כזאת על דיעותיו.

דווקא משום כך, הגם שנהניתי מקריאת "אופטימי", הכתוב כרפורטז'ה  על חייו, אני מאוכזב מפן אחד – אולי החשוב ביותר – של האוטוביוגרפיה: העובדות. שכן רפורטז'ה היא סקירה עיתונאית ועובדתית. ורבות מהעובדות כפי שאורי אבנרי מציגן בספרו – לפחות אלו שאני מכירן מקרוב, שהייתי חלק מהן, או נוכחתי בהתרחשותן – פשוט אינן תואמות את המציאות כפי שהיתה.

"השטן (או האלוקים) מצוי בפרטים הקטנים," גורסת אימרה אנגלית עממית, שמובנה הוא שכל מה שאדם עושה חייב להיעשות ביסודיות ובשלמות, כולל הקפדה על הפרטים הקטנים. וזה בדיוק מה שאורי אבנרי לא עשה בספרו. בכל הנוגע לעובדות, לפרטים הקטנים המקנים אמינות לדיווח העיתונאי, הוא טועה ומטעה בצורה רשלנית ומפוזרת מעוררת תמיהה, החל מכתובתה של מערכת "העולם הזה" ששכנה במשך כעשר שנים ברחוב גליקסון 8 בתל-אביב (הוא כותב גליקסון 3), ועד לשמו של חברו לנשק ביחידת "שועלי שמשון" במלחמת העצמאות, עליו הוא כותב (ע' 241): "אני זוכר במיוחד את סיפורו של יוסי בנדרסקי, שהיה מפורסם כשוער כדורגל." הוא כל כך זוכר אותו עד שאינו זוכר אפילו את שמו הפרטי, שכן הוא מתכוון לאברהם בנדורי (בנדרסקי), מי שהיה השוער המיתולוגי של קבוצת הכדורגל "מכבי" תל-אביב ובשבעה משחקים בינלאומיים היה גם שוערה של נבחרת ישראל בכדורגל.

בכלל, יש לו בספר בעייה עם שמות. בעמוד 350 של הספר הוא מספר על הראיון שערך לטענתו בעצמו (בעוד שבעיתון נכתב כי המראיין היה שלום כהן) עם "זמר האופרה המהולל טיטו טובי". כל מה שהוא היה צריך זה לפתוח את הגיליון הראשון של "העולם הזה" בעריכתו (גיליון 651  מה-13 באפריל 1950) ואז הוא היה מגלה, כי שמו של אותו זמר מהולל היה טיטו גובי ולא טיטו טובי.

הטעויות הרבות בפרטים קטנים אלה הן, לעניות דעתי, תוצאה של אחת מתכונותיו הנרקיסיסטיות של אבנרי, שעוד נעמוד עליהם בהמשך – היהירות. הוא כל כך בטוח בעצמו ובידע שלו, שאינו טורח להקפיד על כלל עיתונאי יסודי ראשוני שלימד אותנו תמיד – לבדוק את העובדות. את כל העובדות. ולא היתה לו כלל בעייה לעשות זאת: בארון הספרים בדירתו מצויים כל כרכי גיליונות "העולם הזה". הוא היה צריך רק לפתוח את הכרך המתאים ולאמת את העובדות. אבל היהירות, התחושה המוגזמת של החשיבות העצמית והביטחון העצמי המוגזם בידע שלו מנעו ממנו לבצע פעולה אלמנטרית זו.

נקמה בזכר האב

בואו ונבדוק עובדה קטנה אחרת, חסרת חשיבות לכאורה, המתפרסמת ב"אופטימי". היא נוגעת לאחד מגדולי צלמי העיתונות שפעלו בארץ – פאול (פול) גולדמן, מי שהיה בשנותיה הראשונות של המדינה צלם העיתון "הארץ" ונציג השבועון האמריקאי "לייף" בארץ.

אבנרי מספר בספרו (ע' 349-348) כי בגלל החשיבות הרבה שייחס לצילום העיתונאי בשבועון שרכש מאורי קיסרי, הוא ראה בפאול גולדמן את המועמד המושלם לתפקיד צלם המערכת. "הכול היה מוכן... למחרת היום היינו צריכים להתחיל בעבודה," הוא כותב. "ואז צלצל הטלפון בחדרי... על הקו היה פאול גולדמן. בקול מתנצל הוא הודיע לי שהתחרט על כל כל העניין והחליט לפרוש מההרפתקה שלנו. הוא זקן מדי, כך אמר, מכדי להסתכן בהרפתקאות... הייתי מוכה הלם. היתה לי הרגשה שהעולם מתמוטט סביבי... בפעם הראשונה והאחרונה בחיי עלו בדעתי מחשבות על התאבדות."

אותו הלם נוראי לא פג כנראה עד שעת כתיבת הספר. אבנרי שכח לספר בו, שאת הצילומים לכתבה המצולמת שהופיעה בגיליון הראשון של "העולם הזה" בעריכתו – כתבה על טביעת האונייה הישראלית "מסדה"ֿ, שאת החומר עבורה ליקטו אבנרי ושלום כהן – צילם לא אחר מאשר אותו פאול גולדמן, שאף הוכה ברחוב כשניסה לצלם את ניצולי האונייה. הוא שכח גם לספר לקוראי ספרו, שאותו פאול גולדמן, שבמקום אחר הוא כינה את מעשהו "בגידה", היה צלם המערכת הראשי של "העולם הזה" במשך כשלוש שנים החל מחודש אפריל 1952.

אני זוכר זאת כנער, קורא מושבע שלא החמיץ גיליון אחד של "העולם הזה". אבנרי, כעורך העיתון, העדיף כנראה לשכוח עובדה זו. אבנרי הציגו אז, בגיליון 756 מיום 4.5.1952 – בפני הקוראים: "את תפקידו של דוד רובינגר כצלם ראשי תופס אדם, אותו אין צורך להציג בפני קוראי 'העולם הזה'. צלם בחסד. נציג השבועון 'לייף' בישראל במשך שנים רבות – פאול גולדמן." אבנרי שכח כנראה שאותו גולדמן היה אז הצלם הראשי של המערכת למעלה משנתיים.

לגבי סילוף צורם אחר בספר אבנרי אינו יכול לטעון שבמדובר בהלם, שכחה או בתעתוע זיכרון. זה הקטע המופיע בעמוד 409 בספר, בו מספר אבנרי על הצטרפותו של  העיתונאי אורי דן ז"ל למערכת "העולם הזה". בין השאר הוא כותב שם, שחור על גבי לבן: "אביו של אורי נספה במלחמת העולם (השנייה), כאשר אונייה בריטית עמוסה בחיילים מארץ טבעה בים התיכון... לא לקחתי בחשבון שאורי דן, היתום מילדות, היה זקוק לדמות אב ושעם צאתו מתחת לכנפיי יחפש אב אחר..."

קראתי את הקטע ואני הוכיתי בהלם. אורי דן היה חבר נעוריי הטוב ביותר. שנינו חלקנו את אותו ספסל לימודים בגימנסיה הרצליה. שמו היה אז שלמה אורי (אורי שם המשפחה). היינו חברים גם לאחר שעות הלימודים. ביקרתי רבות בבית הוריו ברחוב וולפסון בדרום תל-אביב, שם היכרתי (משנת 1952) את אביו ואת אימו. למרות הבדלי השקפות העולם והעמדות הפוליטיות בינינו – נותרנו חברים בנפש ועמיתים במקצוע עד לפטירתו בשנת 2006. מעולם לא שמעתי ממנו על טביעת אביו במלחמת העולם. האם האיש שהכרתי בביתו היה אביו החורג?

טילפנתי לאלמנתו של אורי דן, ורדה דן. שאלתי אותה: "האם אביו של בעלך טבע בים? האם הוא היה יתום? זה מה שאורי אבנרי כותב בספרו!"

ורדה פרצה בצחוק: "אה, שוב אותו סיפור שקרי!"

וזה מה שסיפרה לי: "לאחר מותו של אורי נכתבו עליו הרבה הספדים בעיתונות. כמעט כולם היללו אותו כעיתונאי. רק אורי אבנרי כתב עליו מעין הספד שבו סיפר את הסיפור המוזר על מות אביו. אבא של אורי דווקא האריך ימים והלך לעולמו בשנת 1989. אבל לאבנרי היה חשבון ארוך עם אורי דן. לאחר שנפגש עם ערפאת בביירות במלחמת לבנון הראשונה, כתב עליו בעלי מאמר ביקורתי, שבו פירסם לראשונה את העובדה שאימו (של אבנרי) נישלה אותו בצוואתה ולא הורישה לו דבר, משום שהעדיף לנסוע לביירות ולפגוש את ערפאת מאשר לבקר אותה במוסד בו אושפזה.

‫"לאחר מותו של אורי פרע אבנרי את החשבון איתו ופירסם את השקר של טביעת אביו. כמה חברים צילצלו אליו והעמידו אותו על טעותו. גם בננו, אורון, כתב לו מכתב שבו גולל את האמת על מות סבו וביקש מאבנרי להכחיש את מה שכתב ולהתנצל. אבנרי לא עשה זאת מעולם, והנה עכשיו הוא חוזר על השקר הנבזי הזה, בידיעה שמדובר בשקר."

אבנרי, אגב, לא הסתפק בהמצאת הסיפור על טביעת אביו של אורי דן. בהמשך (ע' 410) הוא  נוקם בו בחילול זכרו ובגימוד דמותו המקצועית: "בן הטיפוחים שלי הפך לימני קיצוני, אוייב כמעט פתולוגי לכל דבר שאני מייצג. גרוע יותר: הכתב הפלילי המעולה הפך לפרשן פוליטי גרוע, בעל השקפה ימנית פרימיטיבית."

אורי דן לא היה כתב פלילי אלא כתב ופרשן צבאי במשך עשרות שנים, מהמעולים בכתבים הצבאיים שהיו לעיתונות הישראלית. דן היה גם מחברם של ספרים רבים על פרשות צבאיות וביטחוניות במדינת ישראל. הוא זכה להערכה ותהילה גם בעיתונות הבינלאומית, כשבמשך שנים היה הכתב הישראלי של שבועון החדשות בגרמני הנודע "שטרן" ושל העיתון הניו-יורקי הנפוץ "ניו-יורק פוסט". לאחר מותו פירסם אודותיו העיתון הניו-יורקי הספד מלא שבחים מקצועיים, שרק עיתונאים מעטים זוכים לכשכמותם לאחר מותם.

נחרצות יהירה חסרת בסיס

בכלל, לאורך כל הספר, משתדל אבנרי לגמד ולהמעיט מדמותם של אישים שהכיר. כך, למשל, על סטף ורטהיימר הוא כותב שהיה, בתחילת דרכו (ע' 483) "...בעלים של בית מלאכה לא גדול לחיתוך מתכת בנהריה." זה נכון, אבל... בית המלאכה לא היה לחיתוך מתכת אלא ליצירת כלים ומכונות חדשניות לחיתוך מתכת. יחי ההבדל הקטן. אבל השטן מצוי בפרטים הקטנים האלה.

באותה מידה של נחרצות יהירה אך חסרת ביסוס, קובע אבנרי בעמוד 470 של הספר, כי "המולטי מיליונר היורד משולם ריקליס קנה לאריק שרון את החווה שלו."

לג‏מרי במקרה אני יודע מידיעה אישית כי קביעה זו, אם להגדיר זאת בעדינות, אינה מתיישבת עם העובדות.

אילו רק טרח לבדוק את העובדות היה מתברר לו, ששרון, שביקש לרכוש חווה חקלאית לקראת שיחרורו מצה"ל ביולי 1973, ניהל בשנת 1972 מו"מ על רכישת "חוות השקמים" בנגב, ממזרח לעיירה שדרות. החווה הנטושה והמוזנחת היתה אז בבעלותו של יהודי אוסטרלי שדרש תמורתה 600 אלף דולר שלא היו בידי משפחת שרון.

ככתב צבאי מאומן של "העולם הזה" מאז 1967, היכרתי את שרון כאלוף בצה"ל. אבל ב-1973, לאחר שפרש בחודש יולי מצה"ל והחל בפעילות פוליטית שהובילה להקמת הליכוד, הפכתי לבן בית בביתו בשיכון קציני צה"ל בבאר-שבע. הסיבה לכך היתה פרוזאית. מדי שנה נהג "העולם הזה" לבחור, לקראת גיליון ראש השנה את "איש השנה" – האיש שהשפיע ביותר על אירועי השנה שחלפה. בדרך כלל נכתבה כתבת "איש השנה" בידי אבנרי, שהיה מסתגר למשך כמה שבועות לכתיבת מסה עיתונאית ארוכה ומבריקה על האיש שבחרנו בו לאיש השנה, תוך סקירה וניתוח מעמיק של אירועי אותה שנה.

ב-1973 לא היה ספק במי לבחור כאיש השנה. אריק שרון, שחולל מהפך במפה הפוליטית בישראל, שהוביל להקמת הליכוד, זכה בתואר. לקראת פרסום כתבת "איש השנה" ניתח אבנרי בהרחבה את אירועי השנה שחלפה, ואילו עליי, ככתב הצבאי של העיתון, הוטל להכין כתבת דיוקן מעמיקה ומצולמת על שרון בהיקף שטרם פורסם עד אז בעיתונות הישראלית.

במשך כמה ימים נהגתי לנסוע לבאר-שבע לביתו של שרון, שם אירחו אותי לילי ואריק לראיונות ארוכים. אי אפשר היה שלא להיכבש בקסמו של האיש. הידידות שנרקמה בינינו אז (שהסתיימה ב-1982, לאחר טבח סברה ושתילה בלבנון), נמשכה גם לאחר פרסום הכתבה. בימים הראשונים של מלחמת יום הכיפורים, כשאריק גוייס שוב לצה"ל ומונה למפקד אוגדה, נהגתי לנסוע כמעט מדי יום במכונית ה"לארק" שלי מתל-אביב לטסה בצפון-מערב חצי האי סיני, שם קבע אריק את מפקדת האוגדה שלו. עוד באותו לילה הייתי חוזר לתל-אביב.

בדרך לטסה נהגתי לעצור בביתם של השרונים בבאר-שבע, שהמשיכו להתגורר בו עד שתסתיים בניית ביתם ב"חוות השקמים". לילי היתה נותנת לי גליל נקניק סלמי הונגרי שלם, או מאכל אחר החביב על אריק, ואני הייתי מביאו לבונקר או לקרון המלחמה של אריק בטסה.

בתקופה זו למדתי מפי בני הזוג איך הצליח אריק להשיג את הסכום שנדרש לרכישת החווה. ראש עיריית רמת-גן דאז, אברהם קריניצי, הכיר לאריק את המולטי מיליונר משולם ריקליס, שהתנדב בשמחה להלוות – לא להעניק כמתנה – לאריק 200 אלף דולר, אותם פרע אריק במרוצת השנים עד הפרוטה אחרונה. את 400 אלף הדולר האחרים קיבל אריק כהלוואה מסניף הבנק הישראלי של הבנק האמריקאי "אקסצ'ינג נשיונל בנק אוף שיקאגו", שהיה בבעלותו של איש העסקים האמריקאי היהודי סם זקס. זקס, ששירת במלחמת העולם השנייה בצי האמריקאי בתפקידים שונים והגיע לדרגת Rear Admiral ‫(סגן אדמירל, דרגה גבוהה מזו של רב-חובל של אוניית קרב, אך נמוכה מדרגת אדמירל משנה) והיה לאחר מכן יועצם של כמה נשיאים אמריקאיים, העריץ את שרון. בכל פעם שבא לבקרו היה אריק שולף משרוקית ושורק בה כדרך שנוהגים לשרוק בציי העולם כשקצין בכיר עולה לסיפון.

גם את ההלוואה הזאת פרע שרון עד הסנט האחרון. כך שקביעתו של אבנרי, כי "משולם ריקליס קנה לאריק את החווה," היא פשוט עוד שקר גס ולא טעות בשוגג.

היתממות מול תמונות עירום

‫"העולם הזה" היה העיתון הישראלי הראשון שהעז לפרסם תמונות עירום, לא רק של נערות זוהר או חשפניות זרות, אלא גם של ישראליות. בשנות ה-50' של המאה שעברה זה היה מעשה נועז שהפך את השבועון למוקצה מחמת מיאוס בעיני רבים.

אבל הפעם הראשונה בה העזנו לפרסם תמונת עירום של ישראלית (אם כי עם פס שחור על שדיה) היתה בשנת 1958. זה היה אחד הגיליונות הנמכרים ביותר בתולדות "העולם הזה".

על אירוע זה כותב אבנרי (ע' 359): "זיוה שפיר (לימים רודן), יפהפייה חיפאית שכיכבה הרבה בעמודים שלנו, הצטלמה בעירום בשביל ירחון זר. הייתי ביקור בארה"ב, בשיחה עם דיפלומטים במרכז האו"ם, כאשר ראיתי את המראה ה'מזעזע': שער 'העולם הזה' ובו זיוה בעירום כאשר חלקיה האינטימיים מכוסים בפסים שחורים. בעמודים הפנימיים נעלמו הפסים: זיוה הופיעה שם בעירום מלא, הכתבה הראשונה מסוג זה בעיתונות העברית."

גם תיאור זה, נאמר זאת כך, לוקה מעט בחסר. את השער עם תמונת העירום של זיוה שפיר לא ראה אבנרי לראשונה בבניין האו"ם. הוא היה בין מעצביו במערכת. אני יודע זאת בבטחה, כי אני הוא שהבאתי את כתב העת האמריקאי עם תמונות העירום של זיוה למערכת.

באותה שנה הייתי, בנוסף לתפקידיי האחרים בעיתון, גם מבקר הקולנוע של השבועון. מתוקף תפקידי זה עמדתי בקשרים הם חברות ההפצה של סרטי הקולנוע הזרים. יום אחד טילפן אליי מנהל נציגות "מטרו גולדווין מאייר" בישראל, והזמין אותי למשרדו. שם פרש בפני כתב עת אמריקאי עם תמונותיה של הישראלית המעורטלת. הוא הציע למכור את העיתון ל"העולם הזה", אבל בסכום שהיה גדול ממשכורתי החודשית אז.

לא יכולתי להחליט על כך על דעת עצמי. חזרתי למערכת והעליתי את הצעת האיש בפני אבנרי. הוא הסכים לשלם את הסכום שנדרש. כך רכשתי את כתב העת האמריקאי עם התמונות. היה זה אורי אבנרי שהחליט לפרסם אחת מהן בשער העיתון ואת האחרות בתוכו. כך שטענתו של אבנרי שראה את השער והצילומים רק בבניין האו"ם בניו-יורק היא קצת יותר מהיתממות.

איך נולדה "רחל המרחלת"

תקצר היריעה מלהרחיב ולפרט את כל הטעויות והשגיאות העובדתיות המופיעות בספר, במודע או שלא במודע, מתעתועי זיכרון או אמנזיה. אתייחס רק למעטות מהן הקשורות אליי.

כך, למשל, הוא כותב (ע' 361) על המדור "רחל המרחלת" שהתפרסם ב"העולם הזה" והיה מדור הרכילות הראשון בעיתונות הישראלית (אם לא למנות את "עיתון מיוחד", שהיה עיתון הרכילות הראשון במדינה והקדים את "העולם הזה"). וכך הוא כותב: "זמן קצר אחרי הופעת 'השער האחורי' נולד גם המדור 'רחל המרחלת'. הכותבת הראשונה של המדור הייתה אשתו של מתמטיקאי שהיתה שכנה שלי והצטיינה בהומור מיוחד. אחריה באה שולה תבור, אשתו של הכתב הראשי שלנו, אלי תבור."

ובכן, לא דובים ולא יער. השער האחורי הראשון של "העולם הזה" הופיע בגיליון 1162 מה-30 בדצמבר 1959 – והוא לא עסק דווקא בנושא חברתי-רכילותי, כטענת אבנרי. כותרת השער האחורי הזה היתה "רצח מחריד בחיפה". השערים האחוריים הבאים עסקו בנושאים כמו "חילול בית הכנסת בגרמניה" או "זיופי בחירות במועצות המקומיות." רק כעבור כמה שנים הוקדש השער האחורי לנושאים חברתיים, רכילותיים ולתמונות עירום.

המדור ששמו האמיתי היה תחילה "רחל מרחלת על כל העולם" החל להופיע במארס 1960, ומי שכתבה אותו לא היתה שכנתו של אבנרי אלא סילבי קשת.

סילבי, שהחלה את דרכה ב"העולם הזה" בתחילת שנות ה-50' כמגיהה, הפכה לעורכת דפוס ולאחר מכן התקדמה למעמד של עורכת שיכתוב. היא קיבלה אז לכתיבה ולעריכה גם מדור התכתבות למציאת בני זוג, שנשא את השם "מכתבים לרותי". במרוצת הזמן היא החלה לשלב בתוכו גם מדור רכילות קטן בשם "ציפור קטנה לחשה לי..." שבעיקרו עסק ברכילות על כוכבי קולנוע וידוענים מהעולם הרחב. החומר תורגם לרוב מעיתוני רכילות זרים, אמריקאים וצרפתיים.

שם התגלה כישרון הכתיבה הייחודי השנון והמבריק של סילבי קשת. היא החלה לשלב במדור גם קטעים עיתונאיים כתובים באותו כישרון ייחודי, שלימים מצא את מקומו במדור "חץ מסילבי קשת" ב"ידיעות אחרונות". המדור "רחל המרחלת" הומצא עבור סילבי קשת. ואכן, המדורים הראשונים עסקו ברכילות על אישים כמו... המלך חוסיין, השאה הפרסי, מריה קאלאס, הנסיכה מרגרט, אינגריד ברגמן ואגא חאן. כמובן שהעיסוק בהם לא עניין איש מקוראינו. המדור נסגר, וחודש רק לאחר שסילבי עזבה את המערכת באפריל 1961.

בשנותיו הראשונות הוא לא נכתב בידי אדם אחד. כל חברי המערכת תרמו לו קטעים. ערכו אותו אנשים שונים, ביניהם אותה שכנה של אבנרי, תמר מרוז, וגם איציק תוראל, בעל גלריה לאמנות שהיגר לימים לפולין והפך לאיש עסקים מצליח בוורשה. שולה תבור החלה לתרום חומר למדור רק מאמצע שנות ה-60'.

ושוב, אבנרי יכול היה לאמת את העובדות באמצעות כרכי "העולם הזה" שבדירתו. הוא לא התעצל לעשות זאת. הוא פשוט סמך שוב על זיכרונו שתעתע בו.

מי המציא את הש.ב.?

והנה פרשה שנוגעת ישירות אליי.

בנובמבר 1957 נחטפתי בידי אלמונים בדרום תל-אביב. הוחזקתי במשך 24 שעות ונחקרתי, בעיקר על סדרי העבודה במערכת "העולם הזה" ועל השתתפותי בפגישות קבוצת "הפעולה השמית", שדגלה בהשתלבות במרחב השמי. מלבד אבנרי ושלום כהן השתתפו בפגישות אלה אנשים כמו נתן ילין מור, מפקד הלח"י לשעבר, ואהרונצ'יק כהן, מזרחן פעיל מפ"ם ממשמר העמק, שכעבור שנה נעצר באשמת מגע עם סוכן סובייטי ונידון לחמש שנות מאסר.

הייתי אז בן 23, לא איש פוליטי, אבל אבנרי בחר להזמין גם אותי לפגישות הקבוצה, שנערכו תמיד ליד דירתו, בקפה "הרלינגר" ברחוב בן-יהודה בתל-אביב.

שוב, תיאור הפרשה ורקעה הוא סיפור ארוך, אותו גוללתי בפרוטרוט על פני עשרה וחצי עמודים בהוצאה מיוחדת של "העולם הזה" (מס' 1053).

למרות שלא ידעתי ועד היום איני יודע מי היו חוטפיי, החליט אבנרי שהש.ב. (שירות הביטחון הכללי) הוא שחטף וחקר אותי, ופירסם שער קדמי שנשא את הכותרת "אלי תבור מאשים את הש.ב."

לריענון זכרוני חזרתי וקראתי שוב את הכתבה שכתבתי. בכל תיאור הפרשה לא מצאתי אפילו פעם אחת שבה כתבתי כי אני מאשים את הש.ב. בחטיפתי. בכתבה אומנם כתבתי שבמהלך חקירתי חשדתי כמה פעמים שאני מוחזק בידי הש.ב. ואף שאלתי את חוקריי אם הם אכן שייכים למוסד זה. לא קיבלתי תשובה. כך שמלבד החשדות שהעליתי לא טענתי מעולם וגם איני טוען כיום, כי נחטפתי בידי הש.ב.

מי שקבע זאת והכריז על כך בשער העיתון היה אורי אבנרי.

היו לו סיבות טובות לכך. באותה תקופה ניהל הש.ב., על-פי הוראתו האישית של ראש הממשלה דוד בן-גוריון, מערכה כוללת נגד "השבועון המסויים" (כך כונה בפי בי.ג'י.) שהוא ראה בו את הסכנה העיקרית לשלטונו. שיאה של מערכה זו, לאחר סדרה של תקיפות אלימות, פצצות במערכת ובדפוס העיתון, היה הוצאתו לאור של "רימון", שאמור היה להיות שבועון מתחרה ל"העולם הזה" ולגזול ממנו את קוראיו. היום אין זה סוד יותר, שמי שמימן את הוצאתו לאור של "רימון" היה שירות הביטחון הכללי. כל הפרטים והדיונים הסודיים סביב פרויקט זה התפרסמו ביומניו של משה שרת.

בבואו לכתוב על פרשה זו (ע' 416-415) שוב התבלבלה עליו דעתו של אבנרי. וכך הוא כותב: "כעבור כמה ימים (לאחר החטיפה) חזר, אלי, פרוע, נסער, עד שקשה היה להכירו... בפיו היה סיפור מדהים: הוא נחטף על-ידי אלמונים, נלקח לבור שנחפר באדמה והוחזק שם כמה ימים ולילות, כשחוטפיו מאיימים על חייו וחיי אשתו. הם הזדהו כאנשי ה'שין-בית' ודרשו ממנו, במכות ובאיומים, לחתום על הצהרה שבה נאמר שהיה נוכח בישיבות שבהן אני תיכננתי להקים מחתרת חמושה, שתפיל את המשטר בכוח הנשק..."

כדי להתקרב, ולוא במקצת, לאמת, כל מה שאבנרי היה צריך לעשות הוא לקרוא את אותו גיליון מיוחד שבו סיפרתי את סיפור חטיפתי. הוא לא טרח לעשות זאת וכך הפך את הפרשה לסיפור נוסח אלף לילה ולילה. הוחזקתי בידי חוטפיי 22 שעות בדיוק ולא "כמה ימים ולילות" כטענת אבנרי. מעולם לא טענתי שחוטפיי הזדהו בפניי כאנשי הש.ב.; גם לא טענתי כי ספגתי מכות בשעת חקירתי. לא טענתי בשום מקום כי הוחזקתי כמה ימים ולילות בתוך בור עמוק שנחפר באדמה. ובעיקר: בשום מקום לא האשמתי את הש.ב. בחטיפתי – כנוסח כותרת השער של השבועון. מי שעשה זאת היה אורי אבנרי עצמו.

ושוב, הייתה לו סיבה טובה לעשות זאת. 1957 היתה שנה של ציד מכשפות וחשיפת מחתרות שהיו או לא היו. באותה שנה נרצח ישראל קסטנר, שבמהלך משפטם של רוצחיו – זאב אקשטיין, יוסף מנקס ודן שמר – נחשפה עובדת קיומו ופעילותו של שירות הביטחון הכללי, שעד אז אסור היה אפילו לפרסם את שמו. כמו כן נחשפה העובדה שהרוצח, זאב אקשטיין, היה בעבר מגוייס של הש.ב.

אבל מכאן ועד שתילת האשמה בפי, שלא נאמרה, המרחק עדיין גדול.

ואחר-כך עוד טורח אבנרי לציין (ע' 416): "הפרשה כולה נותרה סתומה. תבור דבק בגרסתו וכך גם ה'שין-בית'. כעבור עשרים שנה, כאשר 'איסר הקטן' (הראל, שהיה בשעתו ראש השב"כ) נבחר לכנסת וישב שם לידי, יצא לנו להחליף מילים על פרשות שונות. הוא (איסר) חזר וטען בעקשנות שתבור שיקר."

ובכן, הגירסה שנחטפתי בידי הש.ב. לא היתה שלי אלא של אבנרי. כך שאם מישהו שיקר זה היה אבנרי ולא אני.

ההתגנבות לתיאטרון "האוהל"

תוך כדי קריאת "אופטימי", התעורר בי לפעמים הרושם, שאורי אבנרי, כעורך "העולם הזה", כלל לא קרא את מה שהתפרסם בשבועון. חוץ מהמאמר "הנידון", בחתימתו, כמובן. הוא פשוט אינו יודע היום, ואינני בטוח שידע גם בשעתו, מה באמת התרחש בעיתון.

כך, למשל, בשיאה של "פרשת לבון" בסוף שנות ה-50' של המאה שעברה, שהתעוררה בשל "העסק הביש" במצרים, תבע דוד בן-גוריון את פיטוריו של פנחס לבון מתפקיד מזכ"ל ההסתדרות. כשלא התקבלה תביעתו הגיש בי.ג'י. ב-31 בינואר 1961 את התפטרותו מתפקיד ראש הממשלה.

משהתברר לראשי מפא"י, שהדרך היחידה להחזיר את בן-גוריון לראשות הממשלה היא סילוקו של לבון, הוחלט לכנס את מרכז המפלגה לישיבה סגורה בבניין תיאטרון "האוהל", שבה יצביעו חברי המרכז בעד הדחת לבון. בארבעה בפברואר 1961 התכנס מרכז מפא"י לוויכוח סוער באולם התיאטרון, שהוקף בכוחות משטרה ובסדרנים גברתנים שכירים, כדי למנוע כל ניסיון ממי שאינו חבר מרכז להיכנס לאולם ולהאזין לוויכוחים.

ככתב הראשי של העיתון הגיתי רעיון איך להתגבר על המצור. בליל שישי, שקדם ל"ישיבת ההדחה", כפי שכונתה, בעת שהצופים בהצגת "האוהל" יצאו מהאולם, חדרתי דרכם פנימה. כשהאולם התרוקן עליתי באמצעות סולם ארוך לפתחי האוורור שמעל במת התיאטרון. את הסולם משכתי אחרי למעלה, כדי שאיש לא יוכל להגיע אליי. תכננתי לשהות שם כל ישיבת המרכז ולרשום פרוטוקול של הדיונים. ביליתי שם במשך כל הלילה.

על חבר אחר של המערכת, שלמה אלינב, הטלתי תפקיד נוסף: להתחפש לטכנאי קול ולנסות לחדור דרך הפתח הראשי כשמיקרופון ורמקול בידיו. במקרה שיצליח להיכנס דרך הכניסה הראשית הוא היה אמור להעביר את דברי הנואמים בכנס הסגור ברמקול להמונים שהתכנסו בחוץ.

אלינב לא הצליח להיכנס לאולם. אני נותרתי מעל הבמה עד כניסתו של דוד בן גוריון לאולם. ראיתי מלמעלה כל מה שהתרחש מתחתיי. לפתע ראיתי את שומרי ראשו בן גוריון, אנשי השב"כ, מביאים סולם ועולים אל מקום מחבואי. הם הוציאו אותי אחר כבוד החוצה. מאוחר יותר הסתבר לי איך גילו את מיסתורי. שלמה נקדימון, כתב העיתון "חרות" באותה תקופה, זמם במקביל, ללא תיאום בינינו, תוכנית דומה. גם הוא התגנב לאולם בליל שישי, אבל הסתתר כל הלילה מאחורי אחד המסכים שעל הבמה. כשערכו שומרי ראשו של בן-גוריון חיפוש אבטחה באולם הם גילו אותו. אז עלה בדעתם הרעיון, שאם לכדו עיתונאי אחד מסתתר באולם, אולי נחבאים שם נוספים. וכך הגיעו אליי.

אגב, על מבצע עיתונאי זה הועמדתי לדין באשמת הסגת גבול פלילית. התייצבתי למשפט ללא עורך-דין. לאחר שהתובע המשטרתי העיד את כל עדי התביעה נגדי טענתי בפני שופט השלום מגורי-כהן: "אין מקום להשיב לאשמה."

"מדוע?" תמה השופט.

"מפני שהתביעה לא הציגה את רשימת המוזמנים לישיבה ולא הוכיחה שלא הייתי בין המוזמנים," השבתי.

לשופט לא נותרה ברירה אלא לזכותני מכל אשמה.

הניסיון העיתונאי הזה זכה לכיסוי נרחב מעל דפי "העולם הזה". אבל אבנרי כנראה לא טרח לקרוא אותו. שכן, זה מה שהוא כותב בספר על אותה "ישיבת ההדחה":

‫"הישיבה התכנסה באולם תיאטרון 'אוהל', כמה עשרות מטרים מהמערכת שלנו. היא היתה אמורה להיות סודית. לעיתונאים לא ניתנה גישה ואנשי ביטחון שמרו על כל המעברים. אלי תבור, אז הכתב הראשי שלנו, התחפש לחשמלאי, הצטייד בכמה מכשירי דמה והצליח לחדור לבניין. הוא הסתתר בעליית הגגג שמעל האולם, אך במהלך הישיבה התגלה וסולק."

כללית אין זה סילוף. רק קצת בלבול. אבל הפרטים... הפרטים הקטנים... שם מצוי השטן.

החשיפה הראשונה של שחיתויות אולמרט

לשיא הבלבול וסילוף העובדות מגיע אבנרי כשהוא מגיע לתאר את מה שכונה בפינו אז "פרשת אולמרט השקרן."

אבנרי מתאר אותה כך (ע' 472): "חבר כנסת צעיר בשם אהוד אולמרט החליט אז לנסות ולבנות את הקריירה שלו על הופעתו כאביר המלחמה ב'פשע המאורגן'. זה היה בסך הכול גימיק, כי אולמרט לא ידע דבר וחצי דבר על הנושא וגם לא עשה דבר מלבד לשאת נאומים מתלהמים בכנסת. איכשהו נודע לו שגנדי (האלוף רחבעם זאבי) ביקר אצלי (אחרי פרשת הרצח ב"בר בקר" שבה הזעיק טוביה אושרי, אחד הרוצחים, את גנדי בטלפון – פרשה שאירעה ב-1980 ואילו אבנרי קובע בטעות שאירעה ב-1979), והוא (אולמרט) הודיע לציבור שגנדי איים עליי ברצח וכך השתיק אותי.

‫"בתגובה," ממשיך אבנרי וכותב, "פירסמתי על שער העיתון תמונה של אולמרט בתוספת הכותרת 'אתה שקרן, מר אולמרט!' – לכתבה צירפתי בדיקת פוליגרף, שהוכיחה שאני דובר אמת..."

ובכן, לא מיניה ולא מקצתיה. כלומר, כל התיאור הזה הוא שקרי ואין בו – אם במתכוון, בזדון, או מטעמי דימנזיה – אף מילה אחת אמת.

את חשיפת פרצופו האמיתי של אהוד אולמרט, כעורך דין וח"כ צעיר ומושחת, שאינו בוחל בשום אמצעים כדי להרוויח כספים, התחלנו כבר בשנת 1975. אני הייתי אז עורך "העולם הזה" לצד תפקידיי ככתב צבאי, כתב חוקר ותפקידים נוספים. ב-1975 כתבתי כתבה תחת הכותרת "בלוף ושמו אולמרט" וב-1976 (גיליון 2006)  פירסמתי כתבה נוספת מפרי עטי שכותרתה הייתה "מנפח הבלונים".

לאחר מכן, ב-1977, פירסמתי סדרה של כתבות בהן האשמתי את אולמרט (שהיה חבר בסיעת "לעם" בליכוד, שבראשה עמד אליעזר שוסטק, שכיהן כשר הבריאות), כי ניצל את קירבתו לשוסטק כדי להשיג טובות הנאה, כמו שלושה רישיונות להקמת בתי חולים פרטיים, עבור לקוחותיו כעורך-דין. כבר אז האשמתי את אולמרט בעבירות אתיות שתקצר היריעה לפרטן כאן. בנובמבר 1978 פירסמתי על יוזמה של אולמרט לנצל את קרבתו לשר הקליטה דאז, דוד לוי, כדי לאשר תוכנית של משקיעים שהיו לקוחותיו כעו"ד, לבנות במרכז הארץ שיכונים לעולים.

אחת הכתבות שנשאה את הכותרת "החייל האמיץ אולמרט" חשפה את פרטי שירותו הצבאי בעת שתבע למנותו, לא פחות ולא יותר מאשר לסגן שר הפנים, הממונה על המשטרה. אולמרט נהג להתפאר בשירותו הקרבי בחטיבת "גולני".

האמת היא, שהוא לא הספיק אפילו לסיים את אימוני הטירונות בחטיבה. באחת מסדרות האימונים, ב-1964, הוא נפצע וסבל משברים ברגלו ובכף ידו. הוא זכה לדחיית שירות של חצי שנה, שבה נרשם ללימודי פסיכולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. חצי שנת הדחייה הפכה לדחייה של חמש שנים, שבהן החל בפעילות פוליטית. כאשר הוחזר לשירות סדיר בנובמבר 1969 הוא שובץ בחיל החינוך ככתב שבועון צה"ל "במחנה" ו"גלי צה"ל". זה איפשר לו, לצד שירותו ככתב, להמשיך בלימודי המשפטים שלו.

בתגובה לכתבות שחשפו את מעלליו נקט אולמרט, שכיהן אז כח"כ, בצעד מתוחכם אותו אימץ לאחר מכן בכל פרשיות השחיתות בהן הסתבך. במקום להשיב להאשמות הוא בחר לתקוף. הוא עשה זאת בדרך מקורית. אולמרט פירסם מודעות ענק בעמודי החדשות האחרונים של "ידיעות אחרונות" ו"מעריב", בהן האשים אותי, כי קיבלתי מהקבלן בצלאל מזרחי (ששמו נכלל ברשימת ה-11, יעדי החקירה המשטרתית, כמי שחשודים במעורבות בפשע מאורגן) 200 אלף ל"י לרכישת דירתי, ולכן אני תוקף אותו (את אולמרט) הנלחם ב"פשע המאורגן".

כמובן שזה היה שקר מוחלט ללא שום קשר למציאות, פשוט עלילת כזב זדונית ומרושעת, מצוצה מהאצבע, שכמותה אימץ אולמרט כנגד כל מבקריו, כולל מבקר המדינה לשעבר, השופט מיכה לינדנשטראוס. אבל אולמרט נהנה מחסינות של חבר כנסת ולא יכולתי לתבוע אותו על הוצאת דיבה. לכן, כדי להוכיח שלא קיבלתי כל טובת הנאה מבצלאל מזרחי הלכתי לבדיקה בגלאי שקר (מכונת אמת) בשני מכוני בדיקה מוסמכים. תוצאות הבדיקות הוכיחו שאכן דיברתי אמת ולא קיבלתי ממזרחי לא כספים, לא דירה ולא טובות הנאה אחרות.

גם אבנרי נבדק בגלאי שקר, לגבי טענתו של אולמרט כי מזרחי וגנדי ביקרו אצלו ואיימו עליו לגנוז פרסומים נגדם, דבר שלא היה ולא נברא. אבנרי, כמוני, נמצא דובר אמת. על סמך זה החלטנו, שאם אין באפשרותנו לתבוע את אולמרט לדין בגלל חסינותו, ננסה לאלץ אותו לתבוע אותנו לדין על הוצאת דיבה.

האשמנו אז (ב-1978, 36 שנה לפני שהורשע סוף סוף בשחיתות על-ידי השופט רוזן) את אולמרט ב"גנגסטריזם פוליטי", בהמצאת עלילות ובשקרים. כתבנו אז (בגיליון 2153 מה-12.6.1978): "העולם הזה חוזר וקובע, כי אהוד אולמרט הוא שקרן, פחדן ומוג-לב, המנצל את חסינותו הפרלמנטרית כדי להפעיל שיטות של העולם התחתון – מעין פשע פרלמנטרי מאורגן." פירסמנו את תמונתו של אולמרט בשער עם הכותרת "השקרן", כהזמנה לתביעת דיבה נגדנו.

גם כאן לא טרח אבנרי לבדוק דבר כה פשוט כמו שער "העולם הזה" מס' 2152. אם היה עושה זאת היה מסתבר לו, שטענתו שכותרת השער היתה "אתה שקרן מר אולמרט" אינה אלא תעתוע זיכרון בלבד.

כמובן שאולמרט לא הגיש נגדנו אז שום תביעת דיבה, למרות שחזרנו ופרסמנו את השער עם הכותרת "השקרן" בכמה גיליונות. תחת זאת פירסם שוב מודעות ענק בעיתונים בהן טען כי הוא "מוכן להיבדק במכונת אמת על אמינות המקורות שמסרו לי מידע על יחסי אלי תבור עם הקבלן בצלאל מזרחי."

אותו מקור "אמין" היה לא אחר מאשר חבר מערכת "העולם הזה", יגאל לביב, שהזין את אולמרט במידע שקרי. אבנרי, כבעליו של השבועון וכעורכו הראשי, לא נקט כל צעד נגד חבר מערכת שחתר תחת עורך שבועונו. הוא הסתפק בכך שלביב כתב לי מכתב התנצלות בו הביע צער על מעשהו. זה היה הרקע להתפטרותי בשעתו מ'העולם הזה".

הנרקיסיסט המאוהב בעצמו

אבל זהו טיב אישיותו של אבנרי, שמודה בעצמו ב"אופטימי" כי "משהו דפוק ביחסים שלי עם בני אדם. הכי דפוק הוא שזה מעולם לא הפריע לי." (ע' 116).

גם את הטענות שהועלו נגדו על-ידי כמה מעובדיו לשעבר, בסרטי תעודה אודותיו, כי הוא "נכה רגשית", מאשר אבנרי בספרו. הוא מוסיף שם ואומר: "אינני חושב שזה לגמרי נכון. יש לי רגשות בשפע. לפעמים נדמה לי שיש לי יותר רגשות מאשר לרבים אחרים. אבל נכון שאינני מסוגל, וגם אינני רוצה, להביע אותם."

אני מסכים עימו בנקודה זו. יש לו רגשות. הוא יודע, למשל, לאהוב. אבל רק את עצמו. הוא מודה בכך בראיון שהעניק לדליה קרפל ב"הארץ". בתשובה לשאלתה "האם אתה אוהב את עצמך?" הוא משיב בכנות: "אוהב למדי. ליתר דיוק אני די שלם עם עצמי. אין רגש. מה זה רגש?"

בכל שנות עבודתי לצידו לא חשתי בשום רגש כלפיי. מעולם לא זכיתי ממנו, כמו כל חברי המערכת האחרים במרוצת השנים, אפילו למילת תודה אחת. כי אבנרי אינו נכה רגשית. לצד גאונותו העיתונאית הוא באישיותו נרקיסיסט חסר תקנה, שלא הבחין כלל בקיומם של האנשים שעבדו לצידו. היינו שקופים. ב"העולם הזה" לא היו תנאים סוציאליים. הלוחם הגדול לזכויות האדם לא דאג מעולם לעובדיו לקרן פנסיה, קופת גמל או קרן השתלמות. אפילו מתנות לחגים לא קיבלנו. עד שיום אחד החלטנו ללמד אותו לקח.

ערב אחד החגים קנינו מכספינו מוצרי ניקיון זולים, אבקת כביסה ורעל לתיקנים. ארזנו אותם באריזת מתנה והגשנו אותה לאבנרי כשי לחג מעובדיו. הוא הבין את הרמז. לאחר מכן הורה להעניק לנו מדי ערב חג סט של צלחות חרסינה.

מאפייניו העיקריים של הנרקיסיסט הוא עיסוק אובססיבי בעצמו וביכולותיו והיעדר יכולת לזהות ולהדהות עם האחר. הוא בעל הערכה עצמית גבוהה, אנוכי, יהיר, שתלטן וחסר כל אמפתיה לזולת. כמה וכמה פעמים ב"אופטימי" מציין אבנרי שהוא בטוח, שאילו היה נשאר לשרת בצה"ל לאחר מלחמת העצמאות, הוא היה מגיע לדרגת אלוף. לפחות.

בסך הכול "אופטימי" הוא החמצה נוראית. הוא היה יכול להיות ספר אוטוביוגרפי אמיתי, אילו כותבו היה רק מקפיד על הפרטים הקטנים. אבל לאחר שאתה מוצא בו כל כך הרבה שקרים, אי-דיוקים, סילופים, טעויות ושגיאות לגבי עובדות שאתה מודע להן אישית, איך אתה יכול להאמין לכל מה שנכתב בספר לגבי אותם פרקים בחייו של הכותב שלא היית חלק מהם?!

זהו שנאמר – השטן טמון בפרטים הקטנים. גם בפרטים הגדולים יותר, אם הם מסולפים.

קטעים ערוכים מכתבה זו פורסמו בבלוג "היגיון בשיגעון" של העיתונאי זאב גלילי

* * *

"מסעותיי עם נשים", "והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

ההשקה תתקיים ביום שני, כ"ו באייר תשע"ד, 26 במאי 2014

 בשעה 19.30 בבית הסופר, רח' קפלן 6, ת"א

סדר היום: התכנסות וכיבוד קל

יישאו דברים:

ד"ר ארנה גולן – מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד"?

ד"ר משה גרנות (שגם ינחה את הערב): יש זקנים שזוכרים ו"הפוך על הפוך"

דוד מלמד: מסעות בארץ הרועדת

אהוד בן עזר: הנחתום מעין-גדי מעיד על עיסתו

[ואם יישאר לו זמן גם יקרא את הרצאתו של פוצ'ו:

הייתכן כי גיבורי הפלמ"ח והנח"ל היו מאוננים במסתרים?]

הכניסה חופשית

חניון ללא תשלום (מ-19.00) ברחוב ליאונרדו דה-וינצ'י

ממזרח לבניין הסוכנות

בערב ההשקה לא יימכרו ספרים!

* * *

פנייה של נגה מרון

ידידיי,

אני רואה אתכם מחייכים לנוכח האובססיה שלי על פרופ' דן שכטמן, אבל בטוחני שגם אתם תרגישו גאווה ושמחה אם אכן הוא ייבחר לנשיא.

עדיין לא מאוחר לנסות לשכנע את חברי הכנסת  ע"י הלינק הבא: אני הקדשתי לזה כמה דקות ובלחיצת מקש שלחתי בהודעה פרטית לרוב הח"כים את הטכסט המשכנע שחיברו מומחים ממני. 

נסו לתאר לעצמכם  את האכזבה שתחושו אם ייבחר מועמד אחר. 

כנראה שלא תהיה לו בעייה לקבל  תמיכה של 10 ח"כים כדי להיכנס לרשימת המועמדים. ובהצבעה חשאית יש  סיכוי שהוא יקבל את רוב הקולות. 

גם אם אתם סקפטיים  אנא אל תתעצלו. לחצו על הלינק  ותראו כמה קל להעביר את המסר. 

זה המעט שגם אתם יכולים לעשות.

לא משתלם?

http://knesset.herokuapp.com/

* * *

Hello Friends and Colleagues,

My apologies for the impersonal email.

I wanted to let you know about my latest publication with Stanford University Press titled, Islam in the Balance: Ideational Threats in Arab Politics (http://www.sup.org/book.cgi?id=23255).

The book examines the threat perception and policies of two Arab, Muslim majority states, Egypt and Saudi Arabia, in response to the rise and activities of two revolutionary "Islamic states," established in Iran (1979) and Sudan (1989). More broadly, it is an analysis of how ideas, or political ideology, can threaten states and how states react to ideational threats.

Larry

Lawrence P. Rubin, Ph.D.

Assistant Professor

Sam Nunn School of International Affairs Georgia Institute of Technology

781 Marietta Street, NW

Atlanta, GA 30318

404-385-4081

http://www.inta.gatech.edu/people/faculty/lawrence-rubin

Islam in the Balance: Ideational Threats in Arab Politics (Stanford University Press, 2014)

* * *

אהוד בן עזר

"שלוש אהבות"

הוצאת "אסטרולוג" 2000, אזל

פרק שמונה-עשר

הצלת נמרודה בארבל

באותה שנה או לאחריה יצאנו לטיול השנתי. חנניה היה לבוש ככולנו אבל איכשהו עליו החגורה, המימייה, הכובע-טמבל והתרמיל – ניראו קצת אחרת, מגוחכים.

כאשר טיפסנו על הצוקים של הארבל, הצופה אל הכינרת, הסתדר חנניה ללכת בטור אחרי נמרודה והחברות שלה. נמרודה לא הפסיקה לצחוק ולדבר כל הדרך, וכניראה לא שמה לב לשביל כי פתאום היא מעדה והתחילה ליפול לתהום שלמטה.

כולנו עמדנו מבוהלים וכמו משותקים ואף אחד לא ידע מה לעשות ואיך להציל אותה. ואילו חנניה שעמד בשביל אחריה קפץ מיד מדרגה אחת למטה והצליח לתפוס אותה בידה ולבלום את ההידרדרות שלה. גם הוא נפל, על גבו, והיא עליו, אבל שניהם נישארו במדרגת הסלע ולא הידרדרו למטה לתהום.

מיד הובאו חבלים והעלינו את השניים. נמרודה ניצלה בלי פגע אבל חנניה, שריפד בגופו את נפילתה, קיבל מכה חזקה בראש וגם שבר יד. כאביו היו נוראים אבל הוא כמובן השתדל להסתיר אותם. מיד לקחו אותו למכונית ומשם העבירו לבית-חולים, ולאחר ימים אחדים החזירו אותו הביתה.

כולנו באנו לבקר אותו ומעתה אף אחד לא צחק עליו. להיפך, אפילו קינאנו בו על גבורתו וגם על כך שנמרודה שינתה לגמרי את יחסה אליו, ישבה ליד מיטתו, דיברה עם הוריו ואפילו ליטפה את שער ראשו. אמנם הוא לא נעשה חבר שלה אבל היא אמרה שהוא הידיד הכי טוב שלה בעולם. היתה מכינה איתו שיעורים ומגינה עליו בכל הזדמנות. וגם כשהיה לה חבר, המשיכה בידידות אמיצה עם חנניה, ואני חושב שבגללה לא היתה לו אף פעם חברה משלו. הוא המשיך לאהוב אותה כל חייו.

חנניה היה "תולעת ספרים", כך כינו מי שבלע ספרים יום ולילה. בימים ההם כירסמו תולעים זעירות את הספרים, בעיקר בגלל הדבק בגב הכריכה שהיה עשוי עמילן. הן היו מתחילות בכריכה וחודרות לדפים עצמם, נוקבות בהם חורים וכורות תעלות עד שהיה הספר מתפורר. היום הדבק בכריכות פלאסטי, ולתולעים כבר אין בהן מזון.

החיים האמיתיים של חנניה היו רק כאשר היה מצייר או שקוע בספר, וכמובן, מאוהב בנמרודה. השעות האחרות היו רק הפסקות. גם כשהיה מדבר היה אומר לא פעם את המשפטים מתוך הרומאנים האהובים עליו. את מעט הכסף שהיה לו הוציא על בדים, שפופרות-צבע וספרים, וגם נהג לשאול ספרים בספריה, אבל כשמצא ספר שאהב, היה לו קשה להיפרד ממנו, ובייחוד ספרים ישנים, שלא היה אפשר לקנותם.

לכן, כשהיה שואל בספרייה ספר נדיר, "נרקיס וגולדמונד" של הרמן הסה, "טוניו קרגר" של תומס מאן, "מיסתורין" של קנוט האמסון – היה מפריד את גוף הספר מהכריכה ושומר אצלו בבית את הספר הערום. בכריכה הריקה, עם העמוד הראשון המקורי, היה משתיל ספר אחר, שממנו תלש את הכריכה ואת העמוד הראשון – ספר זול וחסר ערך, "רומאן זעיר" שהיה נמכר כספר-כיס בקיוסקים: "סבינה", "בגן המחשבות", "מווארשה לבואנוס-איירס – וידוייה של חוטאת", "מגדה הנואשת", "הייתי כלבתו של קולונל שולץ", "הגרפינה הנוצצת", "בכבלי התאווה".

עד היום יש קוראים הסבורים שקראו את "פטר קמנצינד" של הרמן הסה ואינם יודעים שנהנו מהרומאן הזעיר "נקמתה של רוחל'ה היתומה". לפני שנים אחדות, פרופסור גברוש האחאבי, שפירסם מחקר השוואתי מדהים על השפעתה של אום-כולת'ום על הספרות העברית החדשה, גילה גם כי ברומאנים של טובי הסופרים האירופאיים נמצאות הדמויות של סבינה, מגדה והגרפינה. הוא קרא אותם כניראה רק בעברית.

לימים, כאשר התגייסנו לצבא, הלך חנניה לצנחנים, סיים בהצטיינות קורס קצינים והיה מוצב בחטיבת המילואים של הצנחנים.

המשך יבוא

אזהרה: הרומאן אינו שייך לספרות העברית!

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* לאהוד בן עזר, ברכות להשקת הספרים. רכשתי את שניהם לספרייה במושב ... על מנת שיקראו בהם. להפתעתי הספרנית הבכירה אמרה לי שהתעוררה השאלה האם להציג את הספרים בספרייה בגלל הצילומים המופיעים על גבי הספרים. בספרייה מבקרים מגילאי  הגנון ועד גיל שיבה.

 בהצלחה,

 מ.

אהוד: בין היתר – לשם כך נועדו התמונות האמנותיות העתיקות של עירום נשי על גבי שני ספריי האחרונים – כדי שידי ספרניות חסודות, כזו שאת מספרת עליה – לא תיגענה בהם, וכך לא תושחתנה נפשות המבקרים בספריות – מגילאי הגנון ועד גיל שיבה – שאז כידוע המוח נעשה שוב טהור לגמרי.

האם הספרנית חובשת שביס? שאז אולי כדאי שתמצא לה מקצוע אחר, אולי בלנית?

* מכובדי אהוד בן עזר (ראב), שלום וברכה. קראנו את הכתבה ששלחת לנו אודות אהרון הרשלר הי"ד.

אני קרוב משפחה "רחוק", מענף אחר של אח של אהרון הרשלר. אבל משהו מהגנים שעברו בירושה טבועים בדמי.

רציתי לבקשך שבכתבות אודות אהרון – יש לרשום את שם המשפחה הרשלר ולא הירשלר.

מילדותי, בפתח תקווה, הוסבר לי שהירשלר זה שמם של המתבוללים, ואנו שומרי היהדות שייכים אך ורק למשפחת הרשלר.

דרך אגב, אחותי אהובה הרשלר ז"ל, עבדה במשרד של בן עזר שהיה ברחוב חובבי ציון בפתח תקווה.

ואני שולח, מידי שנה לחו"ל חבילות מיוחדות ל"קרובי משפחה" באמצעות "מטעי בן-עזר", דרך המשרד, הנמצא כיום בתל אביב.

מאחלים לכם כל טוב

יצחק ויבנאלה הרשלר

נצרת עילית

* תודה לרות ירדני כץ על רשימותיה היפות בדרך כלל, ובאופן מיוחד על השתיים האחרונות, המרשימות בעיניי. מציאת דרך "לגעת בחיים" אינה תמיד משימה פשוטה,  ובסגנונה הטבעי והרענן של הכותבת, הדברים הפשוטים והנכונים מגיעים אל לב הקורא.

באופן אחר לגמרי, במובן שונה, מגיעים אל הלב גם שיריה של מלכה נתנזון, הנוגעים באומץ בחוויית ההיחשפות לאימה, ומקדשים את האמון בכוח המילים לשמש מעגן ומאחז לתקווה גם בשעת הקשות ביותר.

דינה קטן בן ציון

* אהוד היקר, קראתי בעניין רב את שני מאמריו של נעמן כהן בגיליון 944 על האנטישמיות של הפעילים המזרחיים המייחלים לחורבנה של מדינת ישראל, מקללים את מייסדיה ומקווים לזכות לחיות בגן עדן של ארצות ערב, ושמלך צדיק כמו מלך מרוקו (עם כבוד!) יהיה מלכם.

אגב, אני צריך לציין שאביו של סמי שטרית, אחד השונאים הבוטים ביותר של האשכנזים ושל עם ישראל בכלל, ובכן אביו, ששמו נהוראי שטרית – הוא מעריץ גדול של האתוס האשכנזי החלוצי והתרבותי – ומסתבר שהתפוח נפל רחוק מאוד מהעץ.

בשנת 2000 פירסמתי ספר בשם "עסקני הקיפוח – שיח של הסתה וגזענות", שם חשפתי את הפנים האמיתיות של שונאי בני אדם אלה, ועל כך דרשה ש"ס לפטר אותי ממשרד החינוך. רונית תירוש, שהיתה אז מנכ"לית של משרד החינוך נטתה לי חסד (הייתי מפקח שלה, כשהיא הייתה מנהלת ביה"ס עירוני ט') והענישה אותי "קלות": ביטול הפקת ספרִי על חינוך שמשרד החינוך היה חייב להוציא, וכן ביטול העסקתי (בהתנדבות!) כעורך השנתון החינוכי "אתגר".

במדינת ישראל אתה רשאי לקלל אשכנזים ולייחל לשריפת ספריהם של ביאליק ונתן זך, לזרוע טונות של שנאה כלפי האשכנזים – אבל מי שחושף דברים אלה – נענש על אתר.

שלך,

משה גרנות

* תגובה לדבריו של אלן דרשוביץ: העונש של אולמרט כבד מדי. אלן דרשוביץ מצטרף למקהלת ״מועדון חברי אולמרט״ ומנסה לשכנע אותנו שעונשו של אולמרט כבד מדי. אלן דרשוביץ, המשפטן היצירתי שחילץ את או. ג׳י. סימפסון מעונש בגין רצח, מתעלה על עצמו ומציע לכל המושחתים צורה יצירתית להיחלץ מעונש: תאזנו את השחיתות שלכם בפעולות למען החברה כדי שהשופט יוציא אתכם זכאים. אם אתה ראש ארגון פשע, דאג להיות פעיל בכל מיני עמותות שעוזרות למסכנים ונדכאים. דאג להקדיש יום בשבוע לעבוד עם ילדים בסיכון ועוד יום בשבוע כמתנדב במעון לנשים מוכות. אלן דרשוביץ – הרעיון שלך נחמד אבל זכות המקוריות שמורה לגשש החיוור...

בברכה,

יעקב פדהצור

* לאהוד בן-עזר שלום רב, בשנות ה-50 של המאה הקודמת בביקורי באיטליה נתקלתי באנשים לא מועטים שביכו את נפילתו של בניטו מוסוליני. הם אמרו שהוא בנה אוטוסטרדות נהדרות, חידש את האימפריה שלהם באפריקה, הביא תעסוקה וכו' וכו'... כלום לא נאמר על הפאשיזם האכזרי, רצח אזרחים רבים בשל אמונה פוליטית אחרת, ודיכוי אכזרי בחבש ובלוב ועל כל אלו – הברית עם השטן בעצמו – היטלר.

תמיכתך הקיצונית באולמרט הזכירה לי אפיזודה זו... אני בטוח שאפילו אם בית-המשפט העליון יאשר את פסקי הדין נגד אולמרט (ואולי אף יחמיר אותם), אתה תמצא דרך לפסול את בית המשפט העליון... אני באמת מתפלא עליך בנדון, נאמנות של בן-אדם אינטליגנטי, איננה כמו נאמנותו העיוורת של כלב. אני מציע לך שתקרא את ספרו של אריה אבנרי "זעקי ארץ מושחתת" ותמצא שם שחיתויות אין ספור של אולמרט במשך 40 שנה! והיה אם תגיד לי: "לא הורשע..." אזי אזכיר לך שאל-קפונה הנודע לשימצה, שפשעיו היו רבים ואיומים נכנס לבסוף לכלא על עבירת מס-הכנסה.

תודה,

יהודה דרורי

אהוד: תודה. תודה לך שפקחת את עיניי! לא ידעתי שאהוד אולמרט נמצא במדרגה אחת עם מוסוליני ואל-קפונה – ותודה, תודה לך שלא השווית אותו לאייכמן וללוציפר.

* מה ההבדל בין שוחד למתנה? השוחד נאסר על בני ישראל כי הוא נועד לעוות את "רדיפת הצדק" בבית המשפט, אבל המתנה המותרת – נועדה לרצות ולעדן את היחסים בין בני אדם. היכן הגבול הדק בין השניים? לדעתי – החמירו בעונשו של אולמרט מעל ומעבר לנדרש.

אלכס סופרון

* אני מחפשת לקנות, או  להחליף, ניירות אריזה של פרי הדר JAFFA. אם יש כאלה  ברשותכם, או ידוע לכם על מי שיש לו כאלה, אשמח שתודיעו לי.

בתודה,

 סבינה סעד

Sabina Saad

נייד:  052-5844597

Phone: 972-8-9410231
Moshav Ramot-Meir,76832, Israel

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,611 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה עשירית למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-80 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של העדות על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל