גיליון מס' 946

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ז באייר תשע"ד, 26 במאי 2014

עם ההזמנה לבית הסופר הערב, 26.5.14 – לספרֵי בן עזר "מסעותיי עם נשים", "והארץ תרעד".

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: דִיאַגְנוֹזַת סְדוֹם הַלֵּב. // עמוס גלבוע: 1. אנטישמיות ערבית-איסלאמית. 2. "טוב מראה עיניים ממשמע 8200." // משה גרנות: על ספרו של יוסי סוכרי "אמיליה ומלח הארץ – וידוי". // רחל אליאור, פרופ' למחשבת ישראל: רבני ההתנחלויות. [ציטוט]. // אליהו קאופמן: רב אורתודוכסי, על הפושעים החרדים בהולילנד. [ציטוט]. // אילה רונאל: הולילנד: הכיעור התחיל לפני אולמרט. [ציטוט]. // קטע מתוך "מסעותיי עם נשים" מאת אהוד בן עזר. // אלי מייזליש: מתי יכיר השמאל בשגיאותיו? // דניה עמיחי: הקול האחר ו"הכוח האחר", הראיון עם יהודית הנדל. [ציטוט]. // מותק שלי בבקשה היזהרי, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // מנשה שאול: ללמוד מהשכנים, השופט היהודי. [ציטוט]. // מלכה נתנזון: שלושה שירים חדשים. // אורי הייטנר: 1. האפיפיור בהר הרצל. 2. צרור הערות 25.5.14. // מוּקֵי אֶלְדָּד: מַחְרֹזֶת. // אודי מנור: לא שוחד, דמוקרטיה. // תקוה וינשטוק: המלון הכי מוזר בתבל. (מתוך הסדרה: מסעות בעולם). // ברוך פלטנר: אין אדמות לאום נרכשות בכסף. הן נרכשות (ולעיתים גם אובדות) בדם ואך ורק בדם. // אהוד בן עזר: סיפוריו של אוריה באר בקובץ "המורה גרופמן". // עדינה בר-אל: סדנת כתיבה פרטית לקורא: על ספרו של חיים באר "חלומותיהם החדשים". // אסתר ראב בסרט על אברהם הרצפלד. //  רות ירדני כץ: נאבילה. // מתי דוד: Miss Peace ציפי לבניMiss Clean. // אהוד בן עזר: "שלוש אהבות", הוצאת "אסטרולוג" 2000, אזל. פרק תשעה-עשר: אבקת-חלב לתינוק הערבי בבית-חנינא. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

דִיאַגְנוֹזַת סְדוֹם הַלֵּב

אִם יִמָּשְכוּ תְקִיפוֹת עוֹלָם הַפֶּשַע

עַל בִּטְחוֹנוֹ שֶל הָאֶזְרָח יוֹם-יוֹם

וְאִם אֲפִלּוּ עַל שוֹפְטִים, בְּרֶשַע

יוּנַף אֶגְרוֹף גַּל-הֶפְקֵרוּת אָיֹם.

אִם מַגֵּפַת דְּקִירוֹת סַכִּין תִּפְגַע כֹּה

כָּל לַיְלָה בִּשְתוּיֵי גַּל ווֹדְקָה רָב

וּבִרְחוֹבוֹת עָרֵינוּ, כִּבְשִיקָגוֹ

שֶל אַל קָפּוֹן וְחֶבֶר גַּנְגְּסְטֵרָיו

יֻמְּתוּ עוֹבְרֵי-דְּרָכִים חַפִּים מֵעָוֶל

בְּחִסּוּלֵי שְלַל חֶשְבּוֹנוֹתֵיהֶם

שֶל בָּרוֹנֵי אִרְגּוּן פְּשִיעָה וּמָוֶת

שֶיַּד שוֹטְרִים קְצָרָה מוּל פִּשְעֵיהֶם.

אִם נֶגַע "תַג מְחִיר" הַקְּרִימִינָלִי

שֶהוּא חֶרְפָּה לְכָל אִי-מוֹקִיעָיו

לֹא יְבֹעַר כְּאוֹת-קָלוֹן וַנְדָּלִי

בְּיָד אוֹכְפֵי הַחֹק מוּל מַפְקִיעָיו.

אִם מוּעָדִים כְּבִישֵינוּ כְּמוֹ לָנֶצַח

לִגְרֹם כִּמְעַט כָּל יוֹם לְאָבְדָנָם

שֶל קָרְבְּנוֹת סְפִּיד חָארָקוֹת הָרֶצַח

שֶמִּסְפָּרָם עוֹלֶה עַל מִנְיָנָם

שֶל סַךְ כָּל חַלְלֵי מִלְחֲמוֹתֵינוּ

בְּכָל שְנוֹת מְדִינָה זוֹ, כַּמּוּכָח,

מוּל אֵלֶּה הַקָּמִים לְכַלּוֹתֵנוּ

כְּשֶאָנוּ עֲלֵיהֶם עוֹלִים בְּכָךְ.

אִם בְּתָכְנִית "רַמְזוֹר" שֶלֹּא הִסְתִּירָה

גַסּוּת וְתַת-רָמָה בַּרְבָּרִיּוֹת

מִתַּחַת לְמַסְוֵה מִשְדַּר סָאטִירָה

בּוֹ מֻכְפָּשוֹת נָשִים חַד-הוֹרִיוֹת

לֹא יִבָּלֵם הַשּוּנְדּ הַפָּתוֹלוֹגִי

שֶל מִין "הוּמוֹר" בּוֹ מְפִיצִים סָבִיב

בִּדּוּר קְלוֹקֵל כְּנֶגַע אֵקוֹלוֹגִי

כְּמוֹ חַרְצָפֵי יַמָּהּ שֶל תֵּל-הַבִּיב.

אִם רַב בְּיִשְׂרָאֵל הַמְּעוֹלֵל לוֹ

לִינְץ'-אֹפִי לְמוֹרַת רִקּוּדֵי-עַם

שֶסּוּג מִינִיּוּתָהּ אֵינוֹ נִרְאֶה לוֹ

לֹא יְגֻנֶּה וְלֹא יֻשְתַּק נִכְלָם.

וְאִם שְחִיתוּת הוֹן וְשִלְטוֹן גַּם יַחַד

בְּהִכָּנְסָהּ אֵלֶינוּ לַכִּיסִים

עוֹלָה כָּאן כְּפוֹרַחַת וְסוֹרַחַת

עַל חֶשְבּוֹנָם שֶל מְשַלְּמֵי מִסִּים.

וְאִם כְּנֻפְיוֹת שֶל פְּרַקְלִיטֵי-צַמֶּרֶת

טוֹרְחוֹת פֹּה לְטַהֵר כָּל שֶרֶץ בְּלִי

הִסּוּס כְּשֶעָרְמָתָם תָּמִיד חוֹזֶרֶת

עַל מַנְטְרַת "זֶה פָּגוּם אַךְ לֹא פְּלִילִי"

כְּמוֹ דַי לְעָם זֶה בְּמֵידָע מוֹרְבִּידִי

שֶנִּבְחָרָיו (שֶבִּגְנֵבוֹת בְּקִיאִים)

לֹא פְּלִילִיִּים הֵם בְּמוּבָן יוּרִידִי

גַּם אִם חֶלְקָם מְאֹד לֹא עֶרְכִּיִּים

וּכְשֶיֵּצְאוּ מִבֵּין סוֹרֵג וּבְרִיחַ

עַל חֵטְא נוֹשֵׂא-קָלוֹן וּנְטוּל-מוּסָר

שֻלַּם חוֹבָם (כָּשֵר אֲבָל מַסְרִיחַ)

וְשוּב רָאוּי כָּל ז'וּלִיק לְהְיוֹת שַׂר.

אִם תִּמָּשֵךְ הִדַּרְדְּרוּת זוֹ מַטָּה

בְּמִדְרוֹנוֹת הָאֹטֶם הַנִּפְסָד

שֶל טִיחַ אֲדִישוּת הָעַלָּא פָּאטָה

בּוֹ מַה-יָּפִיתְנִיקִים שֶל הַמִּמְסָד

כָּאן נֶחְלָצִים עִם שְפַּכְטֵל לְטַיֵּחַ

שְלַל תֵּרוּצֵי מֵיק-אַפּ קוֹסְמֵטִיִּים

כְּמוֹ "יֵש לָנוּ בַּמֶּה לְהִשְתַּבֵּחַ

וְיֵש הֲמוֹן דְּבָרִים חִיוּבִיִּים

וּמִי שֶמְּגַנֶּה אוֹתוֹ אוֹטִיזְם

שֶל טְמִינַת רֹאש בַּחוֹל וְשֶל all right

לוֹקֶה בְּהֵעָדֵר פַּטְרִיוֹטִיזְם"

 (שֶרַק לָהֶם עָלָיו יֵש קוֹפִּירַיְט)

טוֹב שֶנִּזְכֹּר שֶבְּ"מִשְלֵי" כָּתוּב עוֹד

הַכְּלָל "נֶאֱמָנִים פִּצְעֵי אוֹהֵב",

כִּי רַק מִי שֶאוֹהֵב כָּל שֶמֶץ טוּב עוֹד

בְּאֶרֶץ זֹאת אֵינוֹ נִשְאָר שָלֵו

לְנֹכַח כָּל מָה שֶלְּעֵיל מָנִינוּ

וְאוֹי לָנוּ אִם טוּב זֶה שֶלִּבְלֵב

יֻשְחַת  חָלִילָה –  אִם כִּסְדוֹם הָיִינוּ –

לֹא מִדֹּם לֵב כָּאן אֶלָּא מִסְּדוֹם לֵב.

* * *

עמוס גלבוע

1. אנטישמיות ערבית-איסלאמית

סקר עולמי על האנטישמיות מעלה כי זו הגבוהה ביותר מצויה במדינות ערב וצפון אפריקה, ומתוכן האנטישמיות הכי גבוהה היא בגדה ובעזה. ברור שהסיבה המרכזית לכך היא לאומית, אך קיימת סיבה חשובה נוספת והיא – האנטישמיות הערבית-איסלאמית שהתפתחה בשלושת העשורים האחרונים. היא זאת המקנה מימד עומק לכל הסוגיה הפלסטינית, הרבה מעבר לסכסוך על טריטוריה.

לא מכבר  פורסם סקר רחב ממדים שפרסמה "הליגה נגד השמצה" על ממדי האנטישמיות בעולם. לראשונה נבחן הנושא  בקרב למעלה מ-50 אלף נשאלים ב-102 מדינות בכל רחבי כדור הארץ. לנשאלים הוצגו 11 שאלות שהציגו סטריאוטיפים נפוצים של יהודים (כמו האם היהודים שולטים בתקשורת, האם הם שולטים בעולם העסקים, האם הם נאמנים יותר למדינת ישראל מאשר למדינה בה הם מתגוררים). התוצאות הצביעו על כך שכרבע מאוכלוסיית הנסקרים הם אנטישמים (ענו בחיוב על 6 מתוך 11 השאלות), כלומר רבע מאוכלוסיית העולם. לסקר מימצאים רבים שבוודאי ינותחו לעומק ויוסקו מהן המסקנות המתבקשות.

בכוונתי להתעכב כאן על נתון מרכזי אחד בלבד. האיזור בעל הריכוז הגבוה ביותר של נסקרים המחזיקים בעמדות אנטישמיות הוא המזרח התיכון ובצפון אפריקה – 74 אחוזים. במזרח התיכון תושבי הגדה המערבית ועזה תופסים את המקום הראשון עם 93 אחוזים, אחריהם עיראק עם 92 אחוזים, ובתחתית הרשימה ירדן עם 81 אחוזים ומרוקו עם 80 אחוזים.  

ברור מאוד שהפלסטינים בגדה ובעזה תופסים את המקום הראשון באנטישמיות בעולם בשל הסכסוך עם ישראל, ובשל העובדה שלמעלה ממחצית מהם נתונים ב"כיבוש". גם לא מפתיע שבקרב מדינות ערב השונות האנטישמיות נפוצה בקרב הרוב המכריע של האוכלוסייה בשל "הבעיה הפלסטינית" והסכסוך הישראלי-ערבי.

אבל, הייתי רוצה להפנות את תשומת הלב  לכך שקיים  רובד נוסף אצל הפלסטינים ומדינות  ערב, וזהו הרובד של אנטישמיות ערבית-מוסלמית, שהוא חדש יחסית. רובד זה "מתלבש" על המרכיב הלאומי הפלסטיני-ערבי, והוא זה המקנה מימד עומק לאיבה הערבית-מוסלמית למדינת ישראל היהודית, והמקשה על סיום הסכסוך שלנו עם הפלסטינים.

במה דברים אמורים?

בעולם המוסלמי לא היתה בעבר אנטישמיות במתכונת האירופאית-נוצרית. היהודים אומנם סבלו  תחת שלטון האיסלאם מאפלייה ומרדיפות מפעם לפעם, אך ככלל הם היו בני חסות של  הרוב המוסלמי שערב לחייהם ולרכושם, והם מצידם הכירו בעליונות האיסלאם, היוו מעמד נחות ומושפל והיו נתונים להגבלות שונות. רק במאה ה-19, שעה שהמערב חדר לאימפריה העות'מאנית, הוא ייבא עמו גם את האנטישמיות הנוצרית ה"קלאסית",  בצד רעיונות  מערביים אחרים. אבל, רק במאה ה-20, על בסיס הסכסוך הלאומי עם היישוב היהודי בארץ ישראל, ועל רקע עליית הנאציזם, החלה האנטישמיות הנוצרית-אירופאית לקנות לה אחיזה  בעולם הערבי, בעיקר בקרב אנשי התנועה הלאומית הערבית.

מאז העשורים האחרונים, ובמיוחד משעה שהאיסלאם הרדיקלי התחזק בעולם הערבי, האנטישמיות קיבלה גם אופי איסלאמי בולט. אופי זה נלקח מהמסורת האיסלאמית על ההתמודדות של הנביא מוחמד נגד השבטים היהודים בחצי האי ערב שסירבו לקבל את האיסלאם. כיוון שכך הם נידונו לחיי מסכנות והשפלה כבדה, מה עוד שהם כפרו בנאמר בקוראן, הרגו את הנביאים שלהם, והכעיסו את אלוהים שנקם בהם.

מה שעוד מאפיין את האנטישמיות המוסלמית הוא  הכחשת השואה, או מיזעורה, השוואת ישראל לגרמניה הנאצית והאשמת ישראל בביצוע שואה נגד הפלסטינים. בקרב גורמים ג'יהאדיסטים – האנטישמיות נגד היהודים כרוכה  בגישה אנטי אמריקאית ומערבית.

בצד האופי האיסלאמי, האנטישמיות הערבית מכילה גם את כל המוטיבים של האנטישמיות הנוצרית-אירופאית הקלאסית: היהודים שולטים בעולם, בתקשורת, הם מחוללי המלחמות והמהפכות ועוד ועוד.  

אחד הספרים רבי המכר בעולם הערבי והמוסלמי הוא "הפרוטוקולים של זקני ציון", וגם "מיין קאמפף" של היטלר. אמנת ארגון החמאס היא מודל לשילוב ההדוק בין אנטישמיות   בעלת מוטיבים נוצריים לבין מוטיבים איסלאמיים. ככלל, האנטישמיות הערבית-איסלאמית מכוונת נגד ישראל כמדינה ציונית יהודית וכלפי העם היהודי במובנו הדתי.

 הנקודה החשובה לענייננו היא שהאנטישמיות הערבית-איסלאמית נותנת בסיס אידיאולוגי  לתפיסה של ארגונים איסלאמיים קיצונים, כמו החמאס והג'יהאד האסלאמי אצל הפלסטינים (וחיזבאללה, אלקאעידה והג'יהאד העולמי) – שנגד ישראל והיהודים יש להפעיל אלימות וטרור, ולנהל נגדם מלחמת חורמה עד להשמדה הסופית.

מחמוד אלזהאר, מראשי החמאס, פירסם לפני כמה שנים ספר שכותרתו: "אין עתיד ליהודים בין האומות", בשל תכונותיהם הבזויות והנצחיות. ספר זה נמצא, דרך אגב, על סיפונה של ה"מרמרה".

מי שחושב שכל הבעייה בינינו לבין הפלסטינים היא רק חלקת אדמה קטנה, סכסוך טריטוריאלי, שניתן עם רצון טוב "ומנהיגות אמיצה" להביאו לידי סיום ולחיות בשלווה ובשלום תחת הגפנים והתאנים – עושה לעצמו חיים קלים מלאי אשלייה. ממליץ לכל אחד להיכנס לאתר של "מרכז המידע למודיעין וטרור ע"ש מאיר עמית" של המרכז למורשת המודיעין, ולמצוא שם (בקטגוריית האנטישמיות) את המאמר/הספר על "האנטישמיות הערבית והמוסלמית בת זמננו".

אהוד: נדמה לי שאתה עושה הנחה קצת מוגזמת במיזעור רדיפות המוסלמים את היהודים עוד לפני השפעת האנטישמיות הנוצרית במאות ה-19 וה-20.

2. "טוב מראה עיניים ממשמע 8200"

כך אמרה ציפי לבני בראיון לערוץ השני, שדמה יותר לקומדיה דל'ארטה מאשר לראיון עיתונאי רציני. כלומר, לדעתה מפגש ישיר עם אבו מאזן, ולשמוע מה יש לו להגיד, עדיף על מודיעין. היא נגעה בסוגיה מאוד מורכבת ומעניינת. השורה התחתונה: האחד משלים את השני.

אתחיל בגילוי נאות. מזה זמן רב כבר איני צופה ביום שישי בערב במהדורת החדשות של הערוץ השני, אלא, אם בכלל, אז בערוץ הראשון. אבל, הפרסומת עשתה את שלה, וצפיתי בערוץ השני כי עניין אותי הראיון עם שרת המשפטים, ציפי לבני.  הרקע – הפגישה המהדהדת שלה עם אבו מאזן בלונדון וקריאות ראשי האופוזיציה: "ציפי בואי אלינו!"

וציפי באה לראיון. מולה 5 "פרשנים ופרשניות", כולל המנחה. היא במרכז. מה להגיד לכם? קומדיה דל'ארטה, לא פחות ולא יותר. סוג זה של קומדיה נולד באיטליה ופרח במאות ה-16 וה-17. שחקניו היו מקצוענים, אך הטקסט שלהם היה מאולתר. הדמויות שהשחקנים גילמו  היו סטריאוטיפיות, שאותן הקהל הכיר היטב, והצחוק התגלגל מהרגע הראשון.

ההצגה שלנו בערוץ השני התחילה כאשר הפרשן המדיני מספר ברוב ידענות מה היה בפגישה הגורלית בין לבני לביבי בעקבות אותה פגישה עם אבו מאזן. הוא מייחס את דבריו לגורמים שבקיאים בשיחה ומתאר כיצד הוא נזף בה, גער בה, איים עליה, ומרבה בתיאורים משל היה זבוב על הקיר בחדר.

כל שאר "הפרשנים" נדים בראשם לאות הסכמה ושותפות סוד. אבל, השחקנית הראשית, שרת המשפטים שלנו, מסתובבת בכיסאה בחוסר נחת, מנידה בראשה בעוויות תימהון, אבל שותקת ונותנת ל"פרשן" לספר מה היה בשיחת הארבע עיניים שלה עם ביבי.

הוא סיים, אחד מהשחקנים פונה אליה במעין שאלה: נו, מה את אומרת. ואז היא משיבה  תשובה האומרת למעשה: כל מה שאמר הפרשן המדיני זה כמו לכתוב נוח בשבע שגיאות.

מרגע זה השחקנית הראשית התקשתה לדבר. כל אחד מהשחקנים הפרשנים התנפל עליה בשאלה: אז למה את לא מתפטרת? כל אחד ואילתורו. ואז מגיע רגע דרמטי, כאשר פרשן-על עוטה על פניו מסכת רצינות תהומית ושואל אותה בערך כך:

אומרים שאת מתכננת להצטרף לקבוצה זאת וזאת (משהו כמו קבוצת הרצוג ואחרים, איני זוכר) על מנת להדיח/לחסום את ביבי. אבל, ישנה אפשרות אחרת והיא שאת זוממת לחבור לקבוצה זאת וזאת (השם ליברמן נחרט בזיכרוני, משום מה . אז מה נכון?

ולבני בפנים חתומות משיבה לו: לא זה נכון ולא זה נכון.

לבני מצידה חזרה על האמירות הסטריאוטיפיות שלה: אלחם עד טיפת דמי האחרונה, בגופי אני בולמת את בנט ודעותיו המסוכנות (והיא אכן צודקת מאוד בנקודה זאת!) – ואין לי חתונה קתולית  עם הממשלה, ועוד דברים המוכרים לקהל  במחוזותינו.

ובו בזמן, לבני אמרה משהו שמשך את תשומת ליבי  ובכוונתי להרחיב עליו את הדיבור.

היא העידה על עצמה את בנה שאמר לה: "טוב מראה עיניים ממשמע 8200."

רוצה לאמור: היה חשוב לי לפגוש את אבו מאזן, לראות אותו, לשמוע אותו, והכל ב-4 עיניים, ולא להסתמך על מודיעין.

והשאלה עולה: האם  זאת אמירה נכונה או לא?

לדעתי התשובה מורכבת ומאוד תלויה בנסיבות. ככלל, טוב לדעתי לקיים תמיד צינור מגע עם היריב ולתחזקו כל הזמן, בגלוי ובחשאיות. ישנם מצבים קריטיים, בזמני מתיחות קשים, שבהם הדיבור עם מנהיג הצד השני הוא כורח השעה. אבל, המגע האישי עם מנהיג הצד השני, שמיעת דבריו מכלי ראשון, אינו עומד בשום סתירה למודיעין. להיפך, האחד משלים את השני. אין האחד טוב מהשני. היכן הסכנה? שהמנהיג שלנו שומע רק את דברי מנהיג הצד השני, מבטל את המודיעין או מזלזל בו, ומבסס את מהלכיו בהסתמך על הדברים ששמע ממנהיג הצד השני.

נתקלתי רבות בתופעה הזאת אצל מנהיגים שלנו. "אבל הוא אמר לי את ההיפך ממה שאתם אומרים לי," היו כמה ממנהיגנו בעבר מתנפלים על ראשי המודיעין. לא פעם, ראשי המודיעין היו עונים: "נכון, אבל הוא משקר לך!"

דרך אגב, המודיעין הישראלי רכש את עולמו במלחמת "ששת הימים", בתקופת ההמתנה, כאשר הראה לדרג המדיני העליון כיצד האמריקאים משקרים לנו. עד אז צמרת משרד החוץ היתה זו שדיווחה תמיד על מהלכי האמריקאים ועמדותיהם, מתוך המגע הישיר שהיה לה עם האמריקאים. ואז, הופיע לפתע אגף המודיעין והראה שהאמריקאים אומרים דברים הפוכים לגמרי למדינות ערב, ובראשן למצרים.

ובמשפט מסיים: מכל הקומדיה האיטלקית הבנתי רק שביבי ידע על הפגישה עם אבו מאזן, אבל לא קיבלתי שום מידע האם הוא ידע בדיעבד, האם אישר את הפגישה, האם הגדירה כפרטית?

ואולי זה בכלל לא חשוב. איך נקראת הקומדיה של שקספיר? "רוב מהומה על מאומה."

אהוד: אין, ולא היה לי אמון רב בציפי לבני ובכישרונותיה, ובדרך כלל אני לא מתייחס לאמירות שבאות בשמה.

* * *

משה גרנות

אחינו האנטישמים

על ספרו של יוסי סוכרי

"אמיליה ומלח הארץ – וידוי"

בבל 2002, 111 עמ'

הוזמנתי על-ידי יוסי אלפי להופיע עם התיאטרון העממי שלו של מספרי סיפורים באולם בקריית ביאליק. מלבד יוסי אלפי עצמו עמדו להופיע גם יהודית קציר ויוסי סוכרי. אינני אוהב להיות מופתע, ולכן  אני נוהג לקרוא את כתביהם של אלה עימם אני אמור לשבת בפאנל. ובכן, את שיריו של יוסי אלפי אני מכיר, וגם פירסמתי מהם ב"מאזנים", קראתי את כל ספריה של יהודית קציר, כולל האחרון ("צילה"), ורק את כתביו של יוסי סוכרי לא הכרתי. שמעתי שספרו "אמיליה ומלח הארץ" עורר פולמוס, וגם על כך שקיבל פרס ברנר על ספרו האחרון "בנגזי ברגן-בלזן".

ברור שהתיישבתי לקרוא את הספר שעורר פולמוס – "אמיליה ומלח הארץ" – וסמרו שערותיי: אותו ארס אנטי אשכנזי שנשפך כמים בשנות השמונים והתשעים של המאה הקודמת*) – כאשר משפט אבו-חצירא נחשב לשואה ספרדית, שבגינה צריך לזרוק מהארץ את כל האשכנזים שהם האויבים האמיתיים – לא הערבים. אותו ארס, ואף יותר מכך, מצוי בספר דק הגזרה הזה.

הגיבורה הראשית של הספר היא אמיליה, סבתו של המחבר, ילידת בנגזי שבלוב, "בוגרת" בלגן בלזן, שעל זרועה מקועקע מיספר. היא איננה הולמת את הסטריאוטיפ המזרחי: שונאת את המטבח, מדברת עברית צחה ללא שגיאות, משכילה ומתנשאת כלפי בני שכונתה – פרדס כ"ץ. ובכן, אישה בעלת מאפיינים "אשכנזיים" אלה שונאת ואף מתעבת את האשכנזים ואת המדינה המנוהלת על-ידיהם. היא חשה קירבה גדולה לערבים ולא "ליהודים האלה", כי סוהא הערבייה החביאה את ילדיה מפני הגרמנים, ואילו האשכנזים התייחסו אליה כמו אל אבק. היא לא יכולה לסלוח לאשכנזים שהפרידו בין היהודים ובין הערבים שקודם חיו בהרמוניה. אשכנזים מעודדים שנאה כלפי הערבים כדי להסיח את הדעת של המזרחים מהדיכוי שהם חווים, לולא האשכנזים – היה כבר מזמן שלום (כך כנראה חושב גם מאיר שטרית – ראו להלן).

אמיליה דורשת במפגיע מהמחבר שלא יתגייס לצה"ל כי ראשי התיבות האלה מסמלים "צבא הרס לספרדים" (עמ' 27). המחבר שמתגייס בכל זאת, שם לב עד כמה סבתו צדקה: האשכנזים הם לוחמים וקצינים, ואילו המזרחים הם אנשי מנהלה ועובדי מטבח. האשכנזים הם "מלח הארץ" – מלח על פצעיהם של המזרחים. הצבא מגן רק על אלה שמבקשים לשמור על הסכסוך עם הערבים. האוייב האמיתי שלנו הם לא הערבים, אלא האשכנזים (כך בדיוק קבע מוני יקים במאה הקודמת: האשכנזים הם האוייב האמיתי, ואולי הם בכלל לא יהודים, אלא מונגולים וטטרים שהתגיירו, לכן טוב יעשה אש"ף אם יפסיק לירות על עיירות הפיתוח, ויירה אל הקיבוצים המאוכלסים באשכנזים).

מסתבר למחבר שבאוניברסיטה המצב דומה: יש 25 מרצים בחוג לפילוסופיה, ואף מרצה מזרחי אחד. מתוך 38 מצטיינים בסוף תואר ראשון – היה רק מזרחי אחד – המחבר עצמו. לדעתה של אמיליה, מדינת ישראל היא גיהינום (עמ' 58). היא מצווה על המחבר לעזוב את הארץ ולהתחתן בנכר. מבחינתה – כל מקום בעולם ראוי לנכד שלה, רק לא בישראל ובגרמניה (שתי הארצות בנשימה אחת, שהרי בין אשכנזים לנאצים יש דמיון כך קבעה אחותו של אבו-חצירא: בורג וזיגל הם בראש המאפייה של הנאצים, וכך קבע גם מוני יקים שהתפאר על הקופירייט של גידוף הזוועה – "אשכנאצים"!)

המחבר נשמע לציוויה של סבתו ועוקר לניו-יורק, שם הוא חי על חשבון חבר של אחיו (עד שזה מרמז לו שעליו להשתתף בדמי השכירות...). הוא עובד (בלי אשרה) בעבודות מזדמנות, ואף מצליח לעלות בדרגה, ואז הוא נתקל בשנאת השחורים ללבנים, והוא עצמו הופך למוקד השנאה.

אמיליה שולטת ברוחו של המחבר בחייה ואחרי מותה, והוא מתייעץ עימה, ומקבל את עצותיה והסתותיה – מעין "אני" חיצוני ששולט בו. כשסבתו מתה, הוא מתכוון להעביר את גופתה לבנגזי, שם היא חשה במולדת, ולא בארץ ישראל (עמ' 81).

המחבר מפנים את כל הסתותיה של סבתו, והוא מייחל לכך שהמדינה תיחרב, שהחיילים יערקו מהצבא, שלא יהיה מי שיגן עליה, ושהעיתונים והטלוויזיה השקרניים של המדינה יעלו באש (עמ' 107). זה מזכיר לי "אוהב ישראל" אחר – רועי חסן, ששיריו נוטפי הארס מככבים מעל דפי עיתון "הארץ" ו"ידיעות אחרונות", בהם הוא מצהיר שלא התאבל על מותו של קניוק, וכי שרף את הספרים של נתן זך. רועי חסן מזהיר את האשכנזים כי כאן זה לא אירופה, ושואל ברצינות אם אשכנזים זו קללה – (ראו – "ידיעות אחרונות", 7 לילות, 23.5.14, עמ' 26-24). אגב שריפה – כבר לפני כשלושים שנה קבעה חסידה אבו-חצירא שצריך לחסל את האשכנזים וצריך לשרוף את המדינה שלהם.

כמובן, חוזרת בספר זה הדיבה המבהילה על ביאליק, שכביכול הוא שונא ערבים ומזרחים (עמ' 80), והרי ביאליק הלך לעולמו בשנת 1934, כאשר בארץ כמעט שלא היו מזרחים, אשר רובם הגיעו ארצה רק אחרי קום המדינה. אני בספק אם ביאליק ידע בכלל איך נראה יהודי מזרחי. אני ביררתי אצל מומחי ביאליק, ומסתבר שמדובר בשקר שחוזר על עצמו עד שמאמינים שהוא אמת, ובעקבות כך מקלל מואיז בן הראש את ביאליק ואת כל אשכנזי שקיבל פרס ביאליק.

המחבר התקבל כמורה בבית ספר תיכון בעיר הרצליה, והנה מסתבר לו שההיסטוריה של עם ישראל מתעלמת מיהודי המזרח. והרי הוא אדם משכיל, מרצה לפילוסופיה בקאמרה אובסקורה, ובעקבות כך הספר משובץ במובאות מדבריהם של פילוסופים (אף אחד לא ערבי!) – והוא בוודאי יודע שלפני מלחמת העולם השנייה היו בעולם 16.6 מיליון יהודי אירופה וצפון אמריקה, ואילו יהודי ארצות האיסלאם  פחות מ 800,000, ולא רק בכמות הם היו מיעוט, אלא גם ביוזמות הציוניות והתרבותיות. המזרחים לא הגיעו בהמוניהם לארץ ברגעים החשובים של ההיסטוריה הארץ-ישראלית, העליות ההמוניות מארצות האיסלאם הגיעו ארצה כאשר האירועים המכוננים כבר התרחשו.

למרות השנאה התהומית לאשכנזים, המחבר מתאהב דווקא באירנה הרוסייה, והוא משדך לסבתא שלו את אדון אפל טוב הלב האשכנזי. הסבתא מסכימה להיות חברה שלו רק כאשר נודע לה שאדון אפל, כמוה, הוא ניצול שואה. אבל המחבר עצמו איננו מוצא מנוח במדינה שהיא עבורו גיהינום, וחבר מציע לו פתרון "מבריק": להתאהב בערבייה כסוג של נקמה באשכנזים שהפרידו בין היהודים לערבים (עמ' 108).

מזכיר משהו? תקווה לוי אמרה במאה שעברה כי צריכה לקום כאן תרבות ערבית, כי מה שנהיה במדינה האשכנזית נוגד את הטבע. כלום טחו עיניה לראות את השממה התרבותית שבארצות ערב, שמלבד שפיכות דמים וטרור אתה לא מוצא בה שום שביב של שאר רוח, שלא לדבר על המשטרים האפלים השוררים שם.

מזכיר משהו? סמי שלום שטרית הקים את בית ספר "קדמה" (בסיוע הממסד האשכנזי בראשות השר אמנון רובינשטיין), בו לא היתה דריסת רגל לאשכנזים, ושכל חומר הלימוד היה על טהרת המזרחיות, אלא שתוך זמן קצר בית הספר התרוקן מתלמידים, וסמי שלום שטרית פרסם מודעה שהממסד "רצח" את בית ספרו.

לא משנה כמה המזרחים יצליחו בצבא, בספרות, בתרבות – תמיד אפשר למצוא סיבה להאשים את האשכנזים. אייל גולן, שהגיע לפסגת הזמר הישראלי, ואין זמר שאיננו מקנא בהצלחתו ובעושרו, הסתבך בשתי פרשיות לא נעימות – מי אשם? התקשורת האשכנזית!

 מאיר שטרית, שכמעט אין משרד שלא כיהן בו כשר, מבקש להתמודד על משרת נשיא המדינה, והנימוק – הוא כמזרחי מבין את המנטאליות של הערבים, שלא בדומה למנהיגות האשכנזית, ולכן יש סיכוי שיגיע עם העולם הערבי לידי פיוס. כאילו הוא איננו רואה שערבים ש"מבינים את המנטאליות הערבית" טובחים אלה באלה בלי רחמים – יותר משהם טובחים בנו.

השיח של עסקני הקיפוח האלה ממש זהה לשיח האנטישמי: היהודים שולטים בעולם, חוטפי ילדים, מחוללי מלחמות, צריך לשרוף את יצירותיהם, צריך לירות בהם, לנקות את העולם מהם, הנאצים לא אשמים שטבחו בהם, כי הם עצמם נאצים (הקופירייט של מוני יקים –  "אשכנאצים"!)

כאמור, יוסי סוכרי קיבל פרס ברנר על ספרו האחרון – מעניין שהוא הסכים לקבל פרס על שם סופר אשכנזי – אולי משום שברנר נרצח על ידי ערבים שוחרי שלום, שהם האחים האמיתיים שלו.

אני מייחל שאיש רוח מזרחי יקום וינזוף בנוטפי ארס אלה. בזמנו עשה זאת אלי עמיר (כשקרא את הראיון שנתן שלמה צדוק לאלי תבור, בו אמר שייצא לרחוב ויירה באשכנזים, ושמטרתו הקדושה היא לחסל אותם), אבל אז אלי עמיר לא היה בבחינת אושיית תרבות כמו היום, כאשר ספריו הם רבי מכר, ומאחד מהם אף הופק סרט מצליח ("מפריח היונים"), אז בקושי היה ידוע בציבור. אם הוא יעשה זאת היום – יעשה מצווה גדולה למדינה המשוסעת הזאת. שהרי אם אשכנזי יטיף מוסר – מיד יקבל תווית של גזען.

*) כל ההיגדים המובאים מפיהם של שונאי האשכנזים במאמר זה – מופיעים במלואם עם מראי מקום בספרי "עסקני הקיפוח – שיח של הסתה וגזענות", ירון גולן 2000.

אהוד: אני מעולם לא קיבלתי את פרס ברנר לספרות – אבל אחרי שקראתי את רשימתך, משה – הבנתי מדוע שום ספר מבין למעלה מיותר מארבעים ספריי [מאז "המחצבה", 1963 ועד לשניים האחרונים] לעולם לא יגיע למעלת ספרו של יוסי סוכרי, שזכה בפרס ברנר.

אגב, זה עשרות שנים שאינני שולח את ספריי לשום תחרות פרסים, וגם מסרב לשמש כשופט בתחרות כלשהי. אבל למיטב ידיעתי יש כמעט בכל תקנון פרסים, כולל פרסי ישראל, סעיף המאפשר להעניק את הפרס גם למי שלא הוגשה מועמדותו. באחד המקרים אף פנה שר חינוך ביוזמתו לסופר סרבן וניסה לשכנעו לקבל את הפרס, ולא הצליח.

* * *

רחל אליאור

פרופ' למחשבת ישראל

רבני ההתנחלויות

הרב גינזבורג: "הצבא טוב ביסודו... אלא שיש להכניעו תחת יד הקדושה. הכלי לכך הוא סירוב הפקודה הנוגדת את דעת התורה." 

מנין נובעים פשעי השנאה של המתנחלים הקיצונים, הכופרים בסמכות ממשלת ישראל? אלה שאת הישיבות שלהם, שבהן לומדים מרבנים משיחיים וגזעניים שיש למגר את הממשלה ולהחליף את שלטון החוק בשלטון ההלכה – אנחנו מממנים במיסינו? אלה שאת ההתנחלויות פורעות החוק שלהם בונה ממשלתנו, ועל חייהם בהתנחלויות מגינים ילדינו? אלה שאת מימוש האינטרסים הפוליטיים–משיחיים-הלכתיים-גזעניים שלהם אנחנו מאפשרים בנציגותם בכנסת ובממשלה?

ישיבת "עוד יוסף חי" בהתנחלות יצהר, הרב יצחק גינזבורג, מחבר החוברת "קומי אורי", מייחל ל"שבירת הקליפה". הקליפה היא אנחנו, ישראלים ציונים דמוקרטיים המאמינים בחירות ובשוויון לכל וב"צדק צדק תרדוף", ומקבלים את סמכות החוק, מערכת המשפט והפיקוד הצבאי.

הרב גינזבורג, חסיד חב"ד מהפלג המשיחי, חתם אחרי פטירת הרבי מלובביץ' על "פסק דין" שלפיו הרבי הוא נביא והוא המלך המשיח שעתיד להתגלות "מיד ממש". הרב גינזבורג מכהן כראש תנועת "גל עיני", והוא מקור השראה של הטרוריסטים המחוללים פשעי שנאה, המכונים "נוער הגבעות" ו"תג מחיר". הרב גינזבורג הוא ממקורות ההשראה של חוגי "נאמני המקדש", ושל הקיצונים הלאומניים הרוצים לחסל את מדינת ישראל הדמוקרטית ולהשליט עליה את מלכות התורה ושלטון בית דוד.

במבוא ל"קומי אורי" כתב העורך, איתיאל גלעדי: "המסקנה העולה מהכול היא אחת: את השלטון הקיים בארץ יש להחליף, ואין מדובר רק בשינויים מינוריים שניתן לעשות מ'בפנים', אלא בשינוי מהותי הדורש את החלפת המערכת כולה."

הרב יצחק גינזבורג והרב דב ליאור (מישיבת ההסדר בחברון) נתנו הסכמה לספר "תורת המלך", שכתבו ב-2009 חבריהם הרבנים יצחק שפירא ויוסף אליצור מישיבת יצהר, על הלכות הקשורות להריגת גויים. הרב גינזבורג כתב גם את החוברת "ברוך הגבר", בהצדקת הטבח שביצע ברוך גולדשטיין במערת המכפלה: "נקמה אינה נעשית מתוך שיקול של כדאיות, מתוך הבנת התועלת שבה... הנקמה היא תגובה טבעית ספונטאנית, ומובילה אותה תחושה כי עד שלא ימצא הכוח לפגוע במי שפגע בי לא תהיה לי תקומה."

בספרו "צו השעה – טיפול שורש" כתב הרב יצחק גינזבורג ש"לערבי אין זכות קיום בארץ ישראל." ובחוברת "קומי אורי": "יש לעקר את הרוח הציונית, בעצם ההכרה שהיא עקרה מללדת, שאין היא גורם מפרה ומצמיח חיים בעם ישראל. אדרבה, היא המסרסת והפוגעת בכל צמיחה רוחנית או שאיפה לגאולה אמתית ושלמה. את בית המשפט עלינו לשבר... יש להתמודד עם בית המשפט בשום שכל, תוך הצגה מתמדת של מעלת חוקיה החכמים והנבונים של התורה, לעומת החלטותיו השגויות, הפגומות והנפשעות של בית המשפט... את הממשלה – ממשלת השמאל או הימין – עלינו למגר. יש להפיל את הממשלה, ולכשתקום חדשה להפיל גם אותה, וכך הלאה – עד לכינון מימשל תורני בארץ. ... החשוב והמשמעותי ביותר היום הוא תיקון 'ותכניע' לכוחות הביטחון. הצבא טוב ביסודו ... אלא שיש להכניעו תחת יד הקדושה. הכלי לכך הוא סירוב הפקודה הנוגדת את דעת התורה. האמירה למפקד ולמערכת כולה כי 'אני אוהב אותך, ושמח למלא את הפקודות, אך התורה היא מקור הסמכות העליון, גם שלי וגם שלך' מעמידה באור פשוט ונכון את היחסים הבריאים בין הצבא לתורה ... ומגלה את מקור הכוח והסמכות האמיתי. הסירוב לא ייעקר, יישבר, ייפרק ויימגר את הצבא (כמו שחוששים רבים) – הוא בסך הכול יעניק לו את קורטוב ההכנעה החסר לו. אם כן, הסירוב רצוי לכתחילה – זהו ערך עיקרי שיוביל את הצבא ואת העם היושב בציון בדרך טובה, שמחה ומאירה יותר."

דברי הרב מיצהר מלמדים אותנו מה צמח בהתנחלויות גב ההר, בחוגים המטפחים אנרכיה, גזענות, מדינת הלכה ומשיחיות.

מתוך המגזין "צד השמאל" בעריכת נפתלי רז מיום חמישי, ה-22 במאי 2014.

* * *

אליהו קאופמן

רב אורתודוכסי

על הפושעים החרדים בהולילנד

אני מבקש להסיט את המבט במשפט הולילנד מאהוד אולמרט – אל ארבעת המורשעים החרדים: לופוליאנסקי, שמחיוף, פיינר ורבין.

אל ארבעת המורשעים החרדים במשפט הולילנד לא התלוו הדים תקשורתיים אנטי-חרדיים – אם בגלל שאולמרט היה במוקד, אם בגלל התדמית הטובה של לופוליאנסקי, אם בגלל ששניים מהם הם אשכנזים, ואם בגלל שהארבעה נגררו אחרי אולמרט.

הפושעים החרדיים אינם מושחתים פליליים רגילים, אלא מושחתים כתוצאה של נורמת התנהגות פוליטית-חרדית, שמקבלת הצדקה נורמטיבית על-ידי אלה שהחליפו נאמנות לתורה בנאמנות לדאגה של "מימון מוסדות התורה", נורמה שהפכה ל"מצווה". הכנופייה החדשה מגיעה מזן חדש של פשע שלמונים. זוהי השקפה שאין לה מקום בעולם התורה, המתיישרת עם כל גנב "ממלכתי" שמכהן בתפקיד בכיר. ההצדקה לפשע היא ש"אנחנו בגלות" וש"צריך כסף למוסדות."

השקפה זו מנוגדת להלכה. התורה מצווה אותנו נגד גזל, ואוסרת לתת יד לשוחד ליהודים. יתרה מכך, אם בגזל של שלטונות מאומות העולם אפשר להעלים עין משום "שלום מלכות", במעללי יהודים אסור אפילו להעלים עין, משום שאסור לתת לגיטימציה ליהודים שעוברים על משפט המדינה.

עסקנים חרדים שרק הממון והכבוד חשובים להם קידשו את עניין "הצלת הכספים" מעל לכל הלכה, ובעקבות ה"היתר" הזה הם הפכו לגנבים גלויים. כך, כל חילוני יודע ש"את החרדים קונים בכסף." ארבעת המורשעים החרדים במשפט הולילנד הם תוצרים של ההשקפה הזו. בארבעה הללו השתמש אולמרט, בידיעה שלא יסרבו לו. ואילו הם – הם עשו במעלליהם "מצווה מהודרת". בקיצור, הכסף מטהר ממזרים.

שנים רבות לחמתי נגד התופעה הזו. החברה החרדית איננה קודש קודשים. קודש הקודשים הוא תורת ה'. החברה החרדית איננה מטרת השתעבדות "ראשונית" (במובן הסוציולוגי), אלא אמצעי לקיים תורה ומצוות. כאשר חלקים מהחברה החרדית אינם מהווים אמצעי לעבוד את ה', הם מסוכנים יותר מכל השאר. אני נתקל שוב ושוב בהצדקת שחיתויות, במסווה "הגנה על כספי עולם התורה". כשמוכיחים את הרמאים הם מחייכים, ומסתכלים על המוכיח כעל "תמים" או רמאי, שהרי הפוסל – במומו הוא פוסל.

בימים שנלחמתי בראש עיריית ראשון לציון דאז, מאיר ניצן, ניסו עסקנים ורבנים חרדים בראשון לציון, לרבות רב העיר דוד וולפה, להניעני מלהמשיך לתקוף את האיש. בתחילה הם טענו כי "זהו חילול ה'." משהרמתי גבות, הם רמזו לי שראש העיר העביר מסר שאם אמשיך לתוקפו הוא יראה בזאת מלחמת חרדית כנגדו. הבהרתי כי לפני עומד הציווי "לא תגורו מפני איש." אחר-כך הסבירו לי כי "הוא יתנכל לנו בהעברת הכספים." לא נרתעתי, והסברתי שמקור טמא מטמא את כספיו. לבסוף, הם וראש העיר עצמו הרפו מהלחץ.

אינני שמח על שאדם נשלח לכלא, אבל אני שמח כשמתקיים ביהודים המשפט "מי שמחלל שם שמיים בסתר נפרעים ממנו בגלוי." כאשר זה קורה, יש סיכוי לתשובה מיראה מאחרים, שעוד עוסקים בכך. אוי לאלה שהפגינו לטובת המורשע לופוליאנסקי. במסגרת חילול ה' קוראים למצב הזה "עבירה גוררת עבירה." האיש הזה אינו צדיק. דאגו להציגו ככזה דווקא חילונים, ששמחו על שקם חרדי שמפחית מהדתיות של היהדות החרדית. אחת העבירות החמורות בענייני גזל היא לערב עמותות-חסד עם עניינים אישיים ופוליטיים לצורך מסחר. את לופוליאנסקי לא שלחו למשפט המדינה אלא הקדוש ברוך הוא. הגיע הזמן שרבנים ועסקנים חרדים יתחילו לעשות חשבון נפש נגד כל הרמאים שמכהנים כ"שלוחא דרבנן", ויפסיקו להגן עליהם. מי שמגן על פושעים הוא כופר בעיקר, ומתעלם מהשם שחשף את ערוותם ושלחם למשפט הפלילי.

מתוך המגזין "צד השמאל" בעריכת נפתלי רז מיום חמישי, ה-22 במאי 2014.

* * *

אילה רונאל

הולילנד: הכיעור התחיל לפני אולמרט

בעיני רבים, בנייני הולילנד, המבנים היהירים המתנשאים על ירושלים, הם סמל לפרשת השוחד הקרואה על שמם. משפט הולילנד עומד לפני סיומו, הפרקליטות מבקשת להשית עונשי מאסר ארוכים על הנאשמים, ואמירות כמו "הענישה צריכה להדהד," "עונש המאסר צריך להרתיע" היו בין הנימוקים לבקשה להחמרה בעונש. הציבור כבר פסק את דינו: נאשמי המשפט, אותם מושחתים לוקחי שוחד, הם האשמים, וחטאם המהדהד הוא שהוליד את אותה מפלצת ארכיטקטונית, הניצבת כעדות לגודל הפשע וככתם שחור המהדהד בשמי ירושלים.

טענות אלו מטעימות כי הבעייה הגדולה של התיכנון והבנייה היא האנשים המושחתים במערכת. נדביר תופעה זאת, בין היתר על ידי הרתעה באמצעות עונשי מאסר, ופני עולם התכנון ישתנו.

המציאות שונה לחלוטין. המהומה שקמה סביב פרשת הולילנד, וצקצוקי הלשון אל מול לוקחי השוחד, מסתירים את הבעיות האמיתיות הקשורות לתיכנון העיר. הבנייה של עיקר הקומפלקס המכוער אושרה בהליך שקדם לפרשה הקרוייה הולילנד, ואשר איש לא מטיל ספק בחוקיותו. גרסה ראשונה של התוכנית – הכוללת את המבנים המדורגים בני 11 הקומות המכתרים את הגבעה וחולשים על ירושלים – אושרה להפקדה בשנת 1996, ופורסמה למתן תוקף בשנת 1999 – הרבה לפני שאורי שיטרית מונה לתפקיד מהנדס העיר. השינוי של התוכנית, שאושר להפקדה ב-2004, שינה את ייעוד השטחים למלונאות שהופיעו בתוכנית המקורית, לייעוד למגורים. גם שינוי זה, שכלל את המגדלים ואת הגדלת שטחי הבנייה, אושר סופית על ידי הוועדה המחוזית ונבדק על ידי אנשי המקצוע של לשכת התכנון במשרד הפנים, שאיש לא הטיל דופי בהתנהלותם. המבנה הוא בעייתי, טוב היה לו לא נבנה, והוא מגלם שגיאה תכנונית בכל התחומים. אולם שגיאה זאת קדמה לפרשת השוחד. לא שחיתות גרמה לבנייתה של אותה מפלצת, אלא בעייה עמוקה יותר, ועליה עלינו לדבר.

הטלת האשמה הבלעדית לפגעי התיכנון והבנייה על השוחד והמאכערים מנקה את האשם העיקרי בהתנהלות הבעייתית של התיכנון והבנייה בירושלים, והוא חטא ההיבריס – אותה גבהות לב ויהירות אדישה אשר נחשבה כפשע ביוון העתיקה – חטא שבו לוקים האמונים על התכנון בעיר. ההיבריס הוא האשם במיבנה הולילנד, כמו גם בטעויות תיכנוניות רבות וחמורות ממנו המתקיימות בירושלים גם בימים אלה. היבריס זה מתבטא באמונה ובביטחון של האמונים על התכנון בעיר שבידיהם המונופול על הידע, שיש תשובה אחת, והיא בידיהם. יהירות זו, אשר מתנוססת כחטא בלתי מחיק, היא אשר איפשרה קידום פרויקט מגלומני, מתנשא וזר לסביבתו כפרויקט הולילנד. חמור מזה, עד עצם היום הזה ממשיך ומאפשר היבריס זה להתעלם מאוכלוסיות שלמות המתגוררות בבירה, מצורכיהן, מתרבותן ומאורחות חייהן.

משנת 1959 לא אושרה תוכנית מתאר לירושלים, ותיכנונה של העיר נתון בידיהן של ועדות התכנון המקומית והמחוזית, ללא תיכנון מתארי כולל שהופקד ואושר כדין. דבר זה מחזק את כוחם ומעמדם של מתכנני העירייה ומשרד הפנים. האדריכל שיטרית, לשעבר מהנדס עיריית ירושלים ואחד המורשעים בפרשת הולילנד, יזם והוביל בתקופת כהונתו את הכנת תוכנית המתאר של ירושלים, "תוכנית 2000". תוכנית זאת – שלא הופקדה עד עצם היום הזה, ולא נראה שיש כוונה להפקידה ולהביאה לדיון ציבורי באמצעות ההליך הקבוע בחוק – קובעת את פני העיר ועיצובה.

בהליך המתבקש על פי הוראות החוק (וכמקובל בערים אחרות, כמו תל-אביב־יפו) יש להפקיד את התוכנית לעיון הציבור ולתת אפשרות להגיש התנגדויות. הוועדות דנות בהתנגדויות ומקבלות רבות מהן, וכך התיכנון מבטא גם את עמדתם וצורכיהם של תושבי העיר המגוונים. תהליך חיוני זה לא התקיים בירושלים. אי הפקדת תוכנית המיתאר מחד גיסא, והיאחזות בה כמסמך מדיניות מאידך גיסא, מחזקת את כוחם וריכוזיותם של האמונים על התיכנון, את התעלמותם מקולם של רבים מתושבי העיר ואת יכולתם להחליט באופן בלעדי מתי לסטות מהוראות תוכנית המיתאר ומתי להיצמד אליהן. תוכנית המיתאר הקיימת מאפשרת בינוי ופיתוח באזורים מסוימים בלבד, ומהווה במקביל מסמך מדיניות שבולם בפועל פיתוח ותכנון של חלקים אחרים, למשל בשטחים ניכרים במזרח ירושלים.

השחיתות האמיתית הינה אם כן לא בפרשת השוחד, אלא בהשתקת אוכלוסיות רבות בירושלים, דרך אי ההפקדה של תוכנית המיתאר. אין טעם בתוכנית מיתאר שלא מייצגת ולא מבטאת את קולם של תושבי העיר. אין צדק בתוכנית מיתאר אשר עומדת כמסמך מדיניות בלתי נגיש, בלתי שפיט, שאינו ניתן לשינוי ואינו עומד לביקורת.

תוכנית המיתאר של ירושלים מייצגת עמדה מלאת היבריס, ומציגה "פתרון" אחד ויחיד בנוגע לעתידה של העיר. במקביל, ההתנהלות סביב התוכנית מחזקת עמדה זו דרך היתלות בתוכנית המתאר כאורים ותומים. בניגוד לאתונה, בירושלים להיבריס אין מחיר. וכך אין הקפדה על הליכי תכנון נכונים, אין הגנה על זכותו של הציבור להיות שותף בהליכי התכנון ואין שמירה על צניעות תכנונית ועל מגוון וריבוי קולות. הרי מורכבות וגיוון אלה אפשריים רק דרך הליך של הקשבה ופתיחות. כל אותם סוגי מחשבה ותכנון אשר הם ההיפך הגמור (והמוחלש) של אותו היבריס דוגמטי ולא שפיט.

פורסם לראשונה בעיתון "הארץ" מיום 09.05.2014. פרופסור רונאל מלמדת בבית הספר לאדריכלות באוניברסיטת תל אביב.

* * *

"מסעותיי עם נשים", "והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

ההשקה תתקיים הערב, יום שני, כ"ו באייר תשע"ד, 26 במאי 2014

 בשעה 19.30 בבית הסופר, רח' קפלן 6, ת"א

סדר היום: התכנסות וכיבוד קל

יישאו דברים:

ד"ר ארנה גולן – מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד"?

ד"ר משה גרנות (שגם ינחה את הערב): יש זקנים שזוכרים ו"הפוך על הפוך"

דוד מלמד: מסעות בארץ הרועדת

אהוד בן עזר: הנחתום מעין-גדי מעיד על עיסתו

ואם יישאר זמן גם יקרא את הרצאתו של פוצ'ו:

"הייתכן כי גיבורי הפלמ"ח והנח"ל היו מאוננים במסתרים?"

הכניסה חופשית

חניון ללא תשלום (מ-19.00) ברחוב ליאונרדו דה-וינצ'י

ממזרח לבניין הסוכנות

בערב ההשקה לא יימכרו ספרים!

* * *

קטע מתוך

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

הטלפון צלצל פעם ועוד פעם ולכולן הודיעה מֵלָנְכּוֹלִי בקול מתפנק של משוררת חשובה שהיא עסוקה הערב ולא תוכל לצאת וגם אי אפשר לבוא אליה. חברותיה היו כנראה סקרניות לדעת אם אני נמצא אצלה או אם התפטרה ממני במאפייה ושלחה אותי לכל הרוחות, כפי שוודאי קיוו.

לאחר שסיימנו ללקק את אִדרות דג הַבּוּרִי כיבתה מלנכולי את החשמל. והאווירה במרפסת החשוכה-למחצה היתה חלומית. חיפה הלילית למטה. האור המועט שבא ממעמקי הדירה. הקרירות הנעימה לאחר הלילות הלוהטים במאפייה בעין-גדי. מלנכולי שמחה עליי כאילו קיבלה במתנה צעצוע או גור-כלבים, "אחי" כפי שכינתה אותי עכשיו בצחוק במקום פינצ'וק המעצבן שכאילו קורָא עליי על שהשפרצתי מפיני לעיניה בעין-גדי. הטיתי פניה אליי ונשקתי לה על פיה המלא ריח חומוס ודג ממש כְּפִּי שלי, ומשנינו נדף גם ריח זיעה יבשה.

"פוי! מסריח!" אמרה, "היינו כל כך רעבים ששכחנו שעוד לא התרחצנו היום!"

ובאמת, על דאודוראנט עדיין איש לא שמע, לפחות לא במשק. הלחות בעין-גדי היתה נמוכה מאוד, ובגלל היובש, למרות החום הכבד, כמעט שלא הסרחנו זיעה. חברות המשק, גם חברותינו לכיתה בתיכון, טרם נהגו לגלח את השיער מתחת לבית-השחי, והיה משהו מאוד טבעי וגם מגרה בציציות השיער הנשי הכהה או הבהיר, בייחוד אצל הג'ינג'יות והלבקניות – שהיו כשני רמזים חשופים-לעין לסלסולי הערווה הנסתרת.

זיעה, כמוה כחזה שעיר בגבר, נחשבו מאוד בסולם הערכים שלנו כי הם העידו על עבודת כפיים בריאה, על גבריות, "חלוציות" ו"תנועתיות", ולא אגזים אם אומר שריח הזיעה היה כל כך נחשב ונעים שבזכותו גם נמשכנו לא פעם אלה אל אלה, בחורים ובחורות. ואילו מי שנדפה ריח בושם נחשבה "עירונית", "סלונית" וגרוע מכך, זונה! – ריח סבון "עדין" תוצרת הארץ היה שיא הטריות והנשיות יחד עם כפות רגליים נקיות, טבעיות, נתונות בסנדלים שתי רצועות תנ"כיים או "חוגיסטים" חומים שבתנועת הנוער ובמשק נעלו בנות ובנים כאחד.

בתי-שחייה של מלנכולי הצעירה היו חלקים כמשי ונטולי שיער. הרחתי אותם מרחוק כאילו כבר נשקתי בהם שם.

"טוב בוא, אחי, מה השתקעת בחלומות. הולכים לבַּמְבָּטיָה."

"הולכים למה?"

"לבמבטיה, טמבל!"

"להתקלח?"

"איזה מקלחת, שמעת מה אומרים לך, במבטיה! בלי ים ובלי מלח!"

אמבטיה? בבית הוריי במושבה היתה אמבטיה ישנה עם צינור לְטוּשׁ שהתנוסס מעל האמבט, מחובר לקצה דוד מים גלילי גבוה שאותו חיממו, רק בחורף, במבער מזוט שֶׁיָרה אש לחלל של בסיס עשוי יציקת-ברזל למטה; שם היו מבעירים לחימום, בשנים קודמות, בולי עץ וענפים יבשים וניתן היה גם לתקוע בגחלים שנותרו קרטושקעס אחדים, תפוחי-אדמה, כמו במדורה. היו מוציאים לעיתים מזומנות את האפר שנשר למגירת ברזל תחתית, ומפזרים בגינה לטיוב הקרקע. בקיר ליד הדוד היה מהודק מכל נפט או מזוט עשוי קופסת פח לבנה, ומתחתיתה בולט ברז קטן שמווסת את הטיפות הזולגות במורד למשפך ולצינור נחושת ארוך, אל המבער. והיה צריך לווסת את הטיפות ברגישות מיוחדת כדי שלא להחניק את ה"ברנר" בעודף דלק ולא לכבותו במחסורו.

בנגיעת כף-יד בדוד מדדו את כמות המים החמים, וכל אחד מבני הבית ידע שהוא יכול להשתמש רק בחלק היחסי מהמים החמים – שליש, רבע או חמישית; לאחרון היו נשארים פחות מים חמים בחלקו העליון של הדוד, אבל הוא היה רשאי לעמוד תחת הטוש עד שהחלו לזלוף עליו מים קרים!

לא היה בית שאין בו פח נפט ומשאבת-פח חרקנית לנפט ובקבוקי נפט וריח נפט לפתילייה, לפרימוס, ל"ברנר", לחפוף ראש אם מלא כינים וגם תאונות וכוויות בגלל נפט, והיום בשום משק-בית אין נפט ואין ריח נפט וכבר אין צורך בו כלל!

בבסיס הטירונים ובמשק התרגלתי למקלחות הציבוריות עם תאי הטוש, ספסלי וכפכפי העץ, שבזכותן זוכר כל אחד מאיתנו את כלי הזין של כל חברי המשק, כאשר דווקא הנמוכים בורכו בשמוקים גדולים להפליא מהסוג של איש-קיקלופ בלי ידיים בעל עין אחת כהה מאוד ומתנודד. לימים כתבה המבקרת הדה בושס ["מה יש לך גברת לוין?"] במוסף השבועי של עיתון "הארץ" שאני מקבל השראה לספריי משהייה ממושכת במקלחות ציבוריות של גברים. אוי, כמה שהיא צדקה! – רק שכחה לציין מהצצה למקלחות ציבוריות של נשים.

ברומאן "דרך גבר" של יגאל מוסינזון יש סצינה מזעזעת. במקלחת המשותפת בקיבוץ נען רואה הבעל את הזין של הגבר שעימו בוגדת בו אשתו, ואולי אני טועה והסצנה מתרחשת ברומאן "חדר משפחה" של יהואש ביבר. אני זוכר את יגאל מוסינזון מופיע בערב ספרותי בבניין מועצת הפועלים במושבה, ובזה אחר זה עולים הקוראים, גם מהקיבוץ השכן, ומתקיפים אותו על שהעז לתאר בשלילה ובגודש סקס את הקיבוץ ב"דרך גבר" – והוא ממש נהנה מהרוגז שעורר, ומחזיר בקולו העבה לכל דברן באבי-אביו. לימים התיידדתי איתו וזכרתי לו חסד היוולדו במושב עין-גנים הצמוד למושבה שלנו, אם כי ילדותו עברה עליו בתל-אביב.

שבועות אחדים אחריו הופיע באולם הקולנוע הגדול שגגו הנוסע ונפתח בקיץ היה אחד מפלאי עולם של ילדותנו – הסופר ס. יזהר. הוא צעד הלוך-ושוב על הבמה בבלורית מתנפנפת ונאם שעה או שעה וחצי או שעתיים או שעתיים וחצי או שלוש שעות בפאתוס רב על מצב הנוער, בפני מאות חברי וחברות תנועות הנוער, לובשי החולצות הכחולות, שבאו מכל המושבות וגם מתל-אביב – – – ואיש לא הבין מילה מן העברית שלו. כלום. פַארשְׁטֵייט נישְׁט. נַאדָה. כַּלַאם פָאדִ'י. פתפותי ביצים. אם כך מדבר סופר עברי אז אני קוּגֶלָאגֶר.

ומן ההתרשמות הבתולית שלי משני הסופרים, למדתי הרבה.

הלכתי לחדר-האמבטיה אחרי מלנכולי כסהרורי. הקטנה משלה בי. הייתי עייף. יום ארוך. השכם בבוקר יצאתי מעין-גדי. עליי להספיק לישון שעות אחדות לפני שאצא אחר חצות לאפות. מדוע אינה יוצאת מחדר-האמבטיה המצופה אריחי קרמיקה לבנים, ובו תנור חימום חשמלי שוְיוֹלֶטָה הג'ינג'ית דאגה להפעילו כדי שיהיו לנו מים חמים ונוכל להתקלח איש בתורו? – אבל מלנכולי אינה יוצאת. היא דוחקת בי להתפשט ונחלצת בזריזות מחולצת בית-הספר הריאלי ומהסנדלים ומהחָזִיוֹנֶת והתחתונים, שזורקת אותם מיד לכביסה בארגז המלוכלכים, וכאשר היא פותחת אותו אני רואה בדופן על וו חוקן גדול עשוי פח מצופה אמאיל לבן שמתחתיתו משתלשלת צינורית אדומה ובקצה פומית שחורה כמו נרגילה לתחת.

"מה זה עושה פה?" אני מפהק.

"אוה, שום דבר..." היא מחייכת. "אם יש למישהו בבית עצירות... ולפעמים, אני חושבת, אבא אפרים מבקש את אימא לפני שהם הולכים לישון שתעשה חוקן כדי שתהיה נקייה..." – והיא ניצבת מולי במלוא יופייה הבתולי השחום הזהבהב ומפשיטה אותי בעזרתי הרדומה ופותחת ברז מים חמים ועד מהרה אנחנו משתכשכים באמבטיית אמאיל צחורה ומסבנים זה את זה ושוטפים בטוש-טלפון – שזה בעיני פרובינציאל כמוני ממש שיא הלוקסוס שאפשר לחלום באמבטיה, "אחי, אחי, שפשף אותי, אוי, כמה אני שמחה שיש לי אח!" – ואני, בְּעייפות (כקשיש שאמר באוטובוס, "אני בְּזִיקנה,") אפילו לא ממזמז אותה, ונזהר לא לגעת יותר מדי בשדיה ובערוותה החמודה, נוטפת המים בשערות המשי הדקות, הפלומה הצהובה כשל אפרוח בן-יומו, יופי מדהים, בתולי, של עורה החלק וגופה המושלם עם הפטמות הקטנות, וגם נרתע כשהיא מנסה לשכשך לי קצת למטה עם קצף הסבון כי לא רק אני נרדם גם הפִּישִׁיק שלי עייף מאוד למרות הגירדול הזָקְפָּנִי שתקף אותי מרגע שפגשתי בה בשער בית-הספר הריאלי, ושפתיה העבות, ויותר אני לא זוכר. אולי נמנמתי. בושה. מגיע האדם לגן-עדן ונרדם. "אחי, מה קרה לך? אתה חושב שלא הרגשתי שעמד לך חזק כשהשתפשפת אליי באוטובוס ועשית את עצמך, יָעֲנִי, שקוע בַּמתרוממים הבלונים?!" – מלנכולי עוזרת לי לצאת, מנגבת אותי ומביאה אותי מפהק למיטה שלה ומשכיבה אותי לישון כשהיא נצמדת ערומה לגבי מחבקת אותי נלחצת אליי בשדיה הקטנים מכוונת את השעון המעורר לאחת אחר חצות ועוד לפני שעיניי נעצמות אני רק חושש מה יהיה אם בלי כוונה אפליץ מתוך שינה ישר לערוותה האפרוחית שמדגדגת את עגבותיי ואצבעותיה, מתוקות, מחזיקות משחקות בַּפִּישִׁיק הנמר המידברי המנומנם שלי כדי להנעים עליי את רגעי העֵירות האחרונים?

* * *

אלי מייזליש

מתי יכיר השמאל בשגיאותיו?

השמאל – ככל שהמציאות טופחת על פניו, כך הוא מתרחק מהאמת.

אין שום קשר בין המאוויים של השמאל והאמת שלו והעשייה שלו לסיים את הסכסוך עם הפלסטינים בדרכי שלום – לבין המעשים והכוונות של הפלסטינים.

האבסורד הוא, שהפלסטינים לא מזכירים בפומבי ולו פעם אחת כי תוכניות השמאל לשלום מקובלות עליהם.

אלא, והיות וההתנהלות של ממשלות הימין בעשרות השנים האחרונות לא הביאה שלום, מציג השמאל מצגי שווא, כאילו לו יש תוכנית משלו ורק תנו לו 10 ימי שלטון והופה – יש הסכם.

המצב בשטח שונה. הרשות הפלסטינית, שסולקה מעזה במכות ובשבירת רגליים ובהשלכת אנשיה מהקומה השמינית לרחוב, ניגבה את הרוק שהחמאס ירק בפניה, ובתחנונים מרמאללה, הציעה לחמאס בעזה "ממשלת אחדות" כדי לחמוק מכל מגע עם ישראל שמתעבת ומחרימה את החמאס.

ישאל השמאל כיום את עצמו בכנות: עם מי ישראל צריכה עכשיו לנהל מו"מ? יום עם הנייה וחמאס בעזה – ויום עם אבו-מאזן של הפת"ח ברמאללה?

אין תקדים למצב הזה בעולם כולו מאז המו"מ בין המן לאחשוורוש מי ירכב על הסוס כשהמן אינו יודע מה המלך מתכוון לעשות. הרי ידוע כי הנייה יאכיל את אבו מאזן באטריות, אז על מה ועם מי ידברו וינהלו "מו"מ מדיני"?  אני מת לדעת איך בכלל יסתכלו האנשים אלה על אלה ועל היעדר טיפת אמון בין הצדדים כשכל צד מנסה לרמות את השני כדי לחזור אל אנשיו ולאמר: "סידרתי אותם," ותו לא. לרמות ולשקר ולהשליך את הבעייה לבוץ.

הרי אין כאן שום תוחלת למו"מ, אלא לשחק את המשחק מי יזיין את מי ואיך? והרי ידוע כי הערבים מעדיפים את שיטת הנבלוס.

האם השמאל מוכן לאכול מהערבים מנת נבלוס? האם לא עולה בדעתו של השמאל כי הכול תלוי רק בפורמט הזה?

האשלייה הצורמת כי נסיגה טוטאלית לקויי 67' כולל ירושלים המזרחית בליווי נבלוסי, היא תרגום ברוטלי למשחק "ניהול מו"מ מדיני"? השמאל בכלל לא חושב על זה?

שגיאתו האומללה של השמאל שהוא מגיע מרחוב צפון תל-אביבי מלא המולה שובבה של בילויים קלי דעת ונראה לו כי תכנים אלה מתעופפים מעל שמי רמאללה. וכשהם רואים על מסכי הטלוויזיה את הצעירים הערבים רעולי הפנים משליכים אבנים על צבא הכיבוש ופה ושם נהרג צעיר ערבי מאש רובים ישראלים, הם יוצאים מדעתם – מדוע אין לצעירים אלה את אותו מצב הרוח שובבה כמו שלהם  על רחבת 'מרכז שוסטר' המלאה מרכזי בילוי.       

הרעיונות הנשגבים של השמאל כאילו יצליחו מנהיגי ערביי רמאללה לחולל משטר מדיני טוב יותר מסוריה או סומלי וסודאן או טריפולי, כי אולי הסורים מפגרים שלא סיימו כיתה ד' ואילו הם תרבותיים ומסוגלים לכונן משטר דמוקרטי נוסח בלגיה או לפחות שוויצרי [בשל ריבוי תרבויות] – הוא חלום באספמיה, כי מכסימום יִכּוֹן ברמאללה חבר כנופיות, שיתחילו לחסל אחד את השני, וחלק אחר יתחיל לשגר טילים את עבר נתב"ג ושיכון הצמרת ראש העין או כפר-סבא, ולך תחפש אותם, אפילו עם סיירת שלד"ג.

הצרה היא שהשמאל שוגה בשיגיונותיו, לא בגלל שהוא באמת מאמין שהערבים לא יזיינו אותו, אלא בשל התיעוב שהוא משגר כלפי הימין בכלל ונתניהו בפרט – כאיש שאוהב לטוס לחו"ל במטוס שיש בה מיטה ושאשתו אוהבת גלידה שוקו-שוקו בכמויות אבל עם טיפ טיפה וניל למעלה.

ככה לא יוכל השמאל לעולם להגיע שוב לשלטון ולעשות מעשי אוסלו כמו קורח ועדתו.

הנהגת הימין, בהיותה גם הוא מפוצלת עד לאי בהירות מעשיהם, לפחות מאוחדת שלא לתת לערבים הללו סנטימר אחד כי צריך להיות סתם משוגע לתת לנבלוסים את התחת – ואת זה הרי כולם יודעים, אבל השמאל לוקה בשיגיונותיו מרוב תיעובו את הנהגת הימין מימים ימימה –ולעזאזל מה חושב הערבי בנבלוס.

אין ברירה לימין. עליו להמתין בסבלנות עד ששנאת השמאל תפוג מעצמה. כי הערבים לא יזוזו מעמדותיהם. והחשבון שלהם על אחריותם בלבד.  

* * *

דניה עמיחי

הקול האחר ו"הכוח האחר"

הראיון עם יהודית הנדל

יהודית הנדל, ילידת וארשה (1926), עלתה ארצה כשהיתה בת ארבע שנים. המשפחה התגוררה בנשר, ליד חיפה. אימה נפטרה בגיל צעיר ממחלת הטיפוס, ויהודית עברה עם אביה לחיפה. היא למדה בריאלי בחיפה, ובסמינר לוינסקי בתל אביב. בשנת 1948 נישאה לצייר צבי מאירוביץ, שהיה צייר מוביל בישראל ומבוגר ממנה בשנים. הם התגוררו כל השנים בחיפה אבל לאחר שמאירוביץ נפטר עברה עם ילדיה לתל אביב. הנדל החלה לפרסם סיפורים בכתבי עת של התקופה בגיל צעיר מאוד, ובשנת 1950 ראה אור קובץ סיפורים משלה "אנשים אחרים הם". שנים אחדות לאחר מכן התפרסם, והביא לה פרסום רב, הרומן "רחוב המדרגות". הנדל פרסמה 14 ספרים, ביניהם "החצר של מומו הגדולה", "הכוח האחר", זיכרונות על בעלה, "ליד כפרים שקטים" בעקבות  ביקור של 12 ימים בפולין ועוד אחרים. בשנים האחרונות יצאו כמה מספריה הראשונים במהדורות חדשות. היא זכתה בפרסים רבים החל משנת 1954, ובשנת 2003 היתה לכלת פרס ישראל.

הקול של יהודית הנדל היה תמיד אחר, היא לא כתבה אף פעם על עלילות גבורה, אלא על אלה ששילמו את המחיר הכבד שלהן. היא כתבה תמיד על האחר, השולי, ששייך למיעוט. על העולה החדש, על שכונת מצוקה, על הסובל והנדכא.

צלצלתי לביתה של יהודית הנדל, ודינה, האישה שבבית, קבעה לי ראיון. רציתי לדעת מנין היא שואבת את כוחה לעמוד בעקשנות מול השאר, לכתוב בקול אחר ועל כוח אחר.

ביתה של הנדל ברחוב דובנוב בתל אביב כמוהו כגלריה לתמונות של צייר אחד, בעלה. הצייר מאירוביץ היה ממייסדי קבוצת "אופקים חדשים", שפעלה בישראל החל משנת 1948 והתאפיינה בנטייתה לאמנות מופשטת.

ישבנו בסלון ביתה מוקפים בתמונותיו, ביניהן כמה פורטרטים יפהפיים שצייר את אשתו.  יהודית הנדל ידעה הרבה שכול בחייה, אימה, בעלה ולאחרונה גם בתה, כולם הלכו לעולמם טרם זמנם. אי אפשר לומר עליה שהיא אישה שמחה או חייכנית במיוחד, אבל כשהיא מחייכת נדמה כאילו השמיים הקודרים נבקעים וקרן אור מבצבצת מתוכם.

את נמנית על סופרי דור הפלמ"ח, אבל אינך כותבת כמוהם

כתבתי אחרת. זה היה בזמן מלחמת השחרור, לא היתה משפחה שלא היה בה מישהו שנהרג, גם במשפחה שלי. כל הסופרים כתבו על גיבורי המלחמות, על יפי הבלורית והטוהר, שהיו באמת אנשים הרואיים. אני לא עסקתי בזה, אני כתבתי באמצע מלחמת השחרור סיפור שקראתי לו "אנשים אחרים הם". זה סיפור על עולה חדש שלא יודע עברית, שלא החזיק בחיים שלו רובה, ושולחים אותו למלחמה בהרי ירושלים. הוא שומע את המילה "לסגת" ואינו מבין מה זה. הוא לא יודע מה לעשות ומתחבא שלושה ימים בתוך נקיק סלע. היה לי על זה אינצידנט קטן עם בן גוריון. הכנסת הייתה אז בתל אביב, בבית האופרה הישן ואני הייתי אז כתבת פרלמנטארית של "דבר". בן גוריון ראה אותי במעבר, רמז לי לגשת אליו ואמר לי: סיפור יפה מאוד אבל אין לך כבר על מה לכתוב? זאת אומרת שמצד אחד נזף  בי קצת ומצד שני למדתי מזה שהוא קורא ספרות עברית. הוא הכיר את הסיפור, והלא הוא הביא את אנשי הגח"ל. עד היום יש קברים אלמונים שאין עליהם שם. בני משפחה מחפשים את הקרוב שלהם ולא יכולים למצוא כי אין שם על הקבר. אני כאילו כתבתי נגד זה, וזה לא כל כך מצא חן בעיני בן גוריון.

אז היתה השקפה שהורים צריכים להיות גאים שהבן שלהם נופל במלחמת השחרור. אני לא חשבתי כך, אני חשבתי להיפך, שהורים צריכים לשמור על הבן שלהם כדי שהוא יחיה. זה לא היה ברוח הזמן, זה היה נגד רוח הזמן, כי זו באמת היתה תקופה הרואית והבחורים שנהרגו היו באמת גיבורים. על ההורים השכולים כתבו כעל אנשים גיבורים שמקריבים את הבן שלהם למען המולדת. ואני ב-48' כתבתי סיפור "קבר בנים", על זוג הורים שכולים שהם אנשים שבורים לגמרי, ולא מתאוששים אחרי שהבן שלהם נהרג.

זה סיפור אמיתי על דודתי, אחות אבי, שבנה נהרג במלחמת השחרור בקומנדקר שנסע לשחרר את הדרך ליחיעם. 42 בחורים נשרפו חיים בקומנדקר הזה. הדרכים היו חסומות ודודתי פסיה לא יכלה לנסוע ללווייה. היא לא ראתה גופה, לכן לא הבינה שבנה נהרג, והיא חיכתה לו עד סוף ימיה. היא היתה מושבניקית, קמה כל יום בשלוש לפנות בוקר לחלוב את הפרות ולהאכיל את התרנגולות ולהשקות את גן הירק. אחרי שהבן נהרג, כשהביאו לה את הדיסקית שלו ואת החולצה הקרועה ואת התנ"ך החרוך, היא עדיין המשיכה לחכות לו אבל הלכה וכבתה כמו נר. היא חדלה להאכיל את התרנגולות ולהשקות את גן הירק, המשק התנוון והיו חייבים למכור אותו. הם קנו צריף על הדרך מיגור והיא עמדה כל היום בחלון וחיכתה לו. היא אמרה: מה אני מבקשת, מה אני מבקשת, רק את הבן שלי אני מבקשת, שיבוא הביתה ויזרוק את החולצה שלו על הרצפה.

דודי שמחה עבד בשדה בהנחת צינורות מים ופעם, באמצע העבודה החליט ללכת לבית הקברות. היה יום גשום ורק הוא היה שם, והרוח השתוללה. הוא התקרב לקבר הבן, הוריד מעצמו את המעיל וכיסה את הקבר, כדי שלבן יהיה חם באדמה. הוא נשאר עומד בלי מעיל והגשם הוסיף לרדת. זה פחות או יותר הסיפור.

אני לא יודעת מה יותר עצוב, מה  שאת מספרת עכשיו על הדודים או הסיפור.

שניהם, שניהם. זה סיפור אמיתי, אני תמיד כתבתי רק על מקרים אמיתיים אף פעם לא המצאתי דברים מהראש.

אחרי שמסרתי את הסיפור לספריית פועלים, פגשתי את אלתרמן וסיפרתי לו על כך  והוא שאל אותי אם ביקשתי מהם הגהות. כשאמרתי לו שלא ידעתי שצריך לבקש, הורה לי לדרוש הגהות מיד. במערכת התחמקו ממני עד שלבסוף שלחו לי וחשכו עיניי מפני שהעורך שינה לגמרי את סוף הסיפור. בסיפור שלי הבחור נהרג וההורים נשארו שבורים. הוא תיקן את הסוף כך שהבחור חזר הביתה בריא ושלם והכל טוב ויפה.

כשסיפרתי את זה לאלתרמן הוא רתח מזעם וכתב על זה טור ב"הטור השביעי" שלו וקרא לו "הצנזורה". קראו את זה בכנסת והיה סקנדל גדול ורק אז ההוצאה הסכימה להדפיס את הסיפור כמו שאני כתבתי אותו.

בתחילת דרכך כתבת על נושאים חברתיים, על עולים חדשים, על מעוטי יכולת. 

אחרי מלחמת העולם השנייה היה גל עלייה גדול מאירופה והתחילו להגיע העולים החדשים. ומוכרחים להודות שאנחנו, בני הארץ, לא קיבלנו אותם יפה, אפילו הסתכלנו עליהם קצת בבוז, כמו על אנשים חלשים. אני פירסמתי אז סיפור על העולים שאנחנו קראנו להם "סבונים", זאת אומרת היה איזה זלזול בעולים החדשים. אני שנאתי את הביטוי הזה, אני חשבתי שלהיפך, שכל אדם ששרד את השואה ונשאר חי הוא גיבור גדול וצריך לכבד אותו. שנאתי מאד את הביטוי "כצאן לטבח," שבן גוריון השתמש בו הרבה, ואז כתבתי את הסיפור "אנשים אחרים הם".

רחוב המדרגות

כשהתחילו להגיע העולים החדשים, היו בארץ אזורים שלמים שהתרוקנו מיושביהם הערבים שברחו, למשל ואדי סליב, שהיה כולו מיושב על ידי ערבים. הערבים רוקנו את הבתים והעולים החדשים מילאו אותם. בעלי היה צייר אבל אז לא קנו תמונות וכדי להתפרנס הוא צייר פלקטים לבית הקולנוע. היה בית קולנוע בעיר התחתית ואני הייתי יורדת לבקר אותו דרך רחוב שהיה עליו שלט "רחוב המדרגות". הבתים היו בתי אבן כמו בבנייה ערבית, והעולים החדשים פלשו לבתים. כמובן לא היתה הסקה, היה חם מאוד בבתים והם היו רובצים כל היום על המדרגות.

כשהייתי הולכת לבקר את בעלי הייתי יורדת במדרגות האלה. כבר הכרתי היטב את האנשים שישבו שם ואפילו התיידדתי עם אחדים מהם. בעקבות זאת כתבתי את הספר "רחוב המדרגות", שהיה הספר הראשון שנכתב על העיר. חנוך ברטוב ומשה שמיר כתבו על הקיבוצים ועל המושבות ואני כתבתי על הבעיות של העיר. חוץ מזה זו פעם ראשונה שעלתה בספר בעיית העדות, שהיתה בעיה מאוד חריפה, אבל ניסו לא להתייחס אליה. גיבורת הספר מתאהבת בבחור מעדות המזרח ואביה לא רוצה שהיא תינשא לו. הספר הזה הפך מיד לרב מכר, ממש חטפו אותו כמו לחמניות חמות והמחיזו אותו ושיחקו אותו ב"הבימה", והיתה לו הצלחה גדולה מאוד. הדבר המוזר הוא שדווקא אחרי שהספר הצליח כל כך, כאילו הייתי צריכה להמשיך לכתוב, קרה ההיפך, אחרי "רחוב המדרגות" לא כתבתי מילה 14 שנה.

למה?

כי חיפשתי דרך אחרת לתאר את החיים. היה נדמה לי ש"רחוב המדרגות" זה ספר טוב אבל חיפשתי סגנון אחר של כתיבה. לקח לי 14 שנה למצוא את זה. אני אהבתי מאוד את העיר התחתית בחיפה, את סביבת הנמל, והייתי משוטטת שם ויושבת שם בבתי קפה והכרתי פחות או יותר את האנשים  שחיים שם, ואחרי 14 שנה כתבתי את "החצר של מומו הגדולה". זה תיאור של חצר בעיר התחתית, שבעלת החצר היא אישה פרסיה בשם מהדסה והיא מנהלת את החיים שם.

בהתחלה כתבת על נושאים חברתיים, כמו "אנשים אחרים הם", "רחוב המדרגות", אבל אחר כך עברת לכתוב על כאב אישי, האם את חושבת שהבעיות החברתיות בארץ נפתרו?

לא, אבל אותי מעניין האדם הפרטי, האישי, האינדיווידואלי, החיים שלו ומה עובר עליו. אני לא מאמינה שאנשים הם מאושרים, אני חושבת שבדרך כלל אנשים סובלים כל חייהם. הלא המוות קיים בכל פינה, ולכל אחד יש מתים: אבא, אימא, בן, אח, אחות, זו המציאות שקיימת בחיים, זה קשה מאוד. אני חושבת שאנשים הם בודדים ואיני חושבת שחברה פותרת את הבעיות, כל אדם הוא יחידה בודדת בביתו, אם הוא סובל וחי את חייו לבד. אולי זו השקפה לא נכונה, אבל זו ההרגשה שלי.

לכן יש לך אמפתיה דווקא לאנשים מוכי גורל?

למוכי גורל ולאנשים הצדדים של החיים. לא למנהיגים, לא לראשי המפלגות, לא לעסקנים, אלא לאנשים הפשוטים, לאנשים שכאילו חיים בצד, שלא שמים לב אליהם, אני חושבת שאלה הם רוב בני האדם.

הספר שלך "הכוח האחר" על בעלך, מאד מיוחד, המציאות שיצרת אחרי מותו היא כזו   שהוא כאילו חי איתך.

אני חושבת שהוא עדיין חי איתי. הוא מת לנגד עיניי על כיסא הנדנדה הזה. ישבנו ודיברנו והוא אמר לי "יודינ'קה אולי תביאי לי כוס תה," – וכשחזרתי עם התה הוא כבר לא היה בחיים.

מבחינתו זה מות נשיקה.

אבל זה אכזרי מאוד. עברו  כבר 36 שנים. הוא מת ב-11 בנובמבר 1974 בשעה 11 בלילה. אני מאוד אהבתי אותו ואני אוהבת אותו גם היום. אחרי מותו הסתובבתי בחדר, התמונות היו על הקיר כאילו צייר אותן אתמול, והוא כבר היה באדמה. חשבתי על הכוח הזה שהיצירה נשארת דורות אחרי שהיוצר כבר לא קיים. הלא אין רגע בעולם שלא שומעים את בטהובן, אין רגע בעולם שלא קוראים את קפקא והם מתו לפני כל כך הרבה שנים. אז הכוח הכי חזק זה הכוח הרוחני שקיים לדורות בזמן שהחיים קצרים וסופיים.

ככה בנוי העולם.

ככה אדון עולם ברא את העולם, באותו יום ברא את האור ובאותו יום ברא את תהום רבה ("וחושך על פני תהום" בראשית א') ואנחנו חיים עם שניהם. אנחנו תמיד עומדים על סף התהום רבה, וכל הספרות עוסקת בזה. על מה דוסטוייבסקי כתב? על החטא ועונשו, על אידיוט, על לילות לבנים, מה שהעסיק אותו זה הסופיות של החיים. אני חושבת שסופר, מטבע הדברים, כותב על הסבל האנושי ועל הבדידות האנושית. כל הסופרים הגדולים כתבו על זה וזה הנושא העיקרי.

מדוע עברת לתל אביב?

אחרי מותו של בעלי הרגשתי בבית שאני חיה כמו באיזה עולם רפאים, היה לי ילד קטן, הייתי מוכרחה להישאר בחיים כדי לגדל אותו. מצד אחד פחדתי לעזוב את הבית, פחדתי שאם השולחן שלי יעמוד במקום אחר, לא אוכל לכתוב. לקח לי שש שנים להחליט לעבור לתל אביב. כשמצאתי את הדירה הזו וראיתי את הגן מול החלון, אמרתי לעצמי יש לי עצים, יש לי פריחה של ג'קרנדה, וידעתי שאוכל לעבוד. באמת כתבתי פה כמה ספרים.

מה את כותבת עכשיו?

אני עובדת על ספר אוטוביוגרפי של תולדות המשפחה שלי שבאה מווארשה. כבר הייתי שם פעם; באמצע שנות השמונים ביקש אותי מנהל הרדיו דאז גדעון לב ארי, שאסע לפולין ואעשה עליה תכניות רדיו. התכניות האלה היו מאד פופולאריות בזמנו, ואחר כך כתבתי את הספר "ליד כפרים שקטים", שמבוסס על התכניות האלה.

את אוהבת לכתוב?

אני לא יודעת אם אני אוהבת, אבל כשאני כותבת אני מרגישה שאני חיה, כשאני לא כותבת אז אני ריקה.

האם את מרגישה שאת ממלאה בכתיבה שלך איזו שליחות?

לא. אני מרגישה שזה מה שאני רוצה לעשות ויכולה לעשות וצריכה לעשות. בזמנים שאני לא כותבת לא טוב לי.

אני מאחלת לך שתמיד תרצי לכתוב ותעשירי אותנו בספרים חדשים עוד ועוד. מאד נהניתי לשוחח אתך.

תודה רבה לך דניה.

הראיון התפרסם לראשונה באוגוסט 2009 בעיתון "שער למתחיל". 

* * *

מותק שלי בבקשה היזהרי

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

אלה עם הציפורניים הארוכות

לפעמים גם מלאכותיות

איך הן שוטפות את התחת

אחרי הניגוב בנייר טואלט

מה אין הן נפצעות

לא יורד שם לפעמים דם

מֵהַמֵּרִידֵן

או סתם

שריטות

הלא זו ממש

סכנת נפשות מהתחת

ובייחוד אל תכניסי לי אצבע

עם ציפורן

מותק שלי

בבקשה

היזהרי

אל תזיזי

לי

את האצבע

בַּטִיזִי

* * *

אם יש את נפשכם לזקוף את הגב בימים טרופים אלה, אל תוותרו על הצפייה בקישור הזה.  אם נהניתם – העבירו אותו הלאה.מסתבר שבתוך הסחי והמאוס שמסביב יש גם לא מעט נחת.

שלכם

נגה מרון

https://www.youtube.com/watch?v=CpUpgo5bl8U

* * *

מנשה שאול

ללמוד מהשכנים

השופט היהודי

זוהי כותרת המאמר שפרסם (16.5.14) "אלווטן", עיתונה הרשמי של סעודיה, על משפטו של אהוד אולמרט:

"העדויות על שחיתות המשפט במדינות ערב הן רבות לאין שיעור. אך בישראל המצב שונה לחלוטין. לפני ימים אחדים התנהל בישראל משפט שהוא זר לנו. השופט דוד רוזן גזר על ראש הממשלה לשעבר א. אולמרט 6 שנות מאסר וקנס אותו במיליון שקל. למרות שפסק דין זה הוא חסר תקדים במדינת 'האויב', הוא מעיד על עצמאותה ועוצמתה של מערכת המשפט בישראל.

"מי שהיה שר האסירים הפלסטיני, ד"ר סופיאן אבו זאידה, התייחס לעצמאות המשפט בישראל באומרו: 'השופטים בישראל מתמנים על ידי ועדה מיוחדת הקבועה בחוק, המונה תשעה חברים ומורכבת גם ממפלגות האופוזיציה בכנסת. כמו כן, יש בה שני חברים מלשכת עורכי הדין. חברי ועדה זו מתחלפים כל 3 שנים. בישראל אין אפשרות למנות שופטים מטעם הממשל."

המאמר זכה לתגובות חיוביות. אחד הקוראים כותב: "מדינת היהודים היא שיא הצדק המשפטי, ואין בה חסינות לא לנשיא, לא לראש ממשלה ולא לשר."

 בעיתון "אלסיאסה" הכווייתי (17.5.14) עורך הפרשן דאוד אלבצרי השוואה בין הטיפול במעשי השחיתות במדינות ערב ובישראל:

"המשפטים נגד אולמרט וקצב הם תופעות כה שונות ממה שמתרחש במדינות ערב. אצלנו השליטים אינם טועים ואינם גונבים. ואם הם עושים זאת, הם מזוכּים, כי תמיד יש נימוקים המצדיקים את פשעיהם. שר המסחר העיראקי בממשלת נורי אלמאלכי ברח ללונדון עם מיליארד דולר מכספי המדינה. ראש הממשלה אפילו לא טרח לבקש מהאינטרפול להסגירו. ובמדינה ערבית אחרת נשיא טובח בעמו זה שלוש שנים ומפעיל נגדו נשק כימי וחביות של חומרי נפץ. ולמרות זאת, במקום לעמוד למשפט, הוא מועמד לתקופת נשיאות שלישית. ואילו בישראל הצדק והמוסר הם המנצחים. על הערבים ללמוד משכניהם הישראליים."

אומה של רעבים וערומים

במצרים יש רק שני מועמדים לבחירות לנשיאות שייערכו ב-26 וב-27 במאי 2014: עבד אלפתאח א-סיסי וחמדין סבאחי. משקיפים במצרים סבורים כי הרוב המכריע של העם המצרי יבחר בא-סיסי. מועמדים אחרים לנשיאות הכריזו כי אם יגיש א-סיסי את מועמדותו, הם יוותרו ויצביעו בעדו. בין אלה גם אחמד שפיק – מי שהיה ראש הממשלה בעידן חוסני מובארכּ ומפקד חיל האוויר. כזכור, שפיק הפסיד למוחמד מורסי בבחירות בהפרש זעום.

האתגר הגדול לנשיא הבא הוא יכולתו לספק את פת הלחם. מהפכת 25 בינואר 2011 במצרים פרצה בעיקר בגלל המצב הכלכלי. סיסמאות המהפכה היו ונשארו "לחם, צדק חברתי, חירות וכבוד האדם."

הלחם מסובסד בגדול. אפשר לקנות 10 פיתות בשקל – סכום שבקושי מכסה את עלות האפייה, ההובלה ורווחי המוכרים. התוכנית החדשה של הממשלה מבקשת לסבסד רק 5 פיתות לאדם ביממה. מי שיקנה יותר, ישלם מחיר מלא. יש לציין כי האזרח המצרי צורך בממוצע 8 פיתות ביממה. מאז מהפכת 1952, ניסו ממשלות מצרים לצמצם את מענקי הסובסידיה ללחם, אך ניסיונותיהן היו לשווא ורק הביאו להתפרצויות של מהומות דמים.

אספקת פת הלחם ל-90 מיליון מצרים היא האתגר והיא המבחן, ועל כן היא נמצאת בראש סולם העדיפויות. אחרי קבלת עצמאותה של הודו, נשאל מהאטמה גנדי אם הוא מאושר מעצמאותה של ארצו, ועל כך השיב:

"אני מנהיג אומה של רעבים וערומים. האורז בשביל העם ההודי חשוב מן החירות."

רשימה ארוכה ומגואלת בדם

אסון פלסטין אינו ה"נכבּה" היחידה בתולדות הערבים בזמן הזה. זו אומנם הולידה שרשרת אינסופית של נכבּות. אך כשם שנכּבה זו היתה תולדה של מדיניות שגויה, כך גם שרשרת הנכבּות של הערבים היא תולדה של משגים קולוסליים/אדירים.

רשימת הנכבּות הערביות הללו היא ארוכה ומגואלת בדם.

מלחמת ששת הימים שהביאה אסון על 3 מדינות ערב.

שרשרת ההפיכות האינסופית במרבית מדינות ערב – עיראק, סוריה, תימן, מצרים, סודן, תוניסיה, לוב ואלג'יריה.

מלחמת האזרחים בלבנון שגבתה את חייהם של 120 אלף בני אדם והפכה כחצי מיליון לבנונים לפליטים.

פשע השמדת-עם שבוצע במיעוטים בסודן, לבנון ועיראק, כמו גם רדיפת הקופטים במצרים.

רצח מנהיגים ואנשי ציבור בכל מדינות ערב.

מלחמת חזית ההצלה האיסלאמית באלג'יר שגבתה את חייהם של עשרות אלפים.

אירועי האביב הערבי שהפך זה כארבעה עשורים לקיץ לוהט ועקוב מדם.

על אלה אמר סופר ערבי: "אם ירצו הערבים להעלות את זכר כל הנכבּות שלהם, ספק אם יספיקו לכך כל ימות השנה."

* * *

מלכה נתנזון

שלושה שירים חדשים

לא לטפח אשליות שווא

כְּשֶׁבָּחַנְתָּ אֶת צִפָּרְנֵי-יָדַי

רָאִיתִי צֶבַע מָוֶת בְּעֵינֶיךָ

"לֹא לְטַפֵּחַ אַשְׁלָיוֹת שָׁוְא," אָמַרְתָּ,

מִסְתּוֹדֵד עִם בִּתִּי הַיָּפָה,

"רַק לֹא לְטַפֵּחַ

תפס חזקה

שְׁעוֹת הַשֵּׁנָה מִתְפּוֹגְגוֹת

וְלַיְלָה אָרֹךְ פּוֹלֵשׁ אֶל הַזְּמַן הַמּוּעָט שֶׁנּוֹתַר

כְּמוֹ מְבַקְּשׁוֹת לְהַסּוֹת בְּקוֹל שַׁאֲגַת חֲתוּלִים שֶׁלָּהֶן

אֶת קוֹלוֹ שֶׁל הַסַּרְטָן

תָּפַס חָזָק

וְגוֹמֵר

קצה יום

הַשִּׁילִי מֵעָלַיִךְ אֶת קְצוֹת הָעֲצַבִּים

כִּי זַעַם וְעֶבְרָה עוֹבְרִים בַּחֲדָרַיִךְ

הָנִיחִי לִבְשַׂר הַדְּוַי           

תְּנִי דַּעְתֵּךְ לָרוּחַ הָרוֹחֵשׁ בָּךְ

וּרְאִי קְצֵה

יוֹם

* * *

ציור סיני מדהים

 לקחת נשימה, אבל שווה כל רגע. הביטו בציור הסיני המדהים הזה. המבקרים עומדים שעות בתור כדי להתפעל ממנו במוזיאון של שנגחאי. הוא צויר בין 1085-1145, בתקופת שושלת סונג בצפון, ושוחזר בתקופת שושלתקינג. הוצג אשתקד במוזיאון האמנות של הונגקונג. קחו את זמנכם וטיילו על פני הציור הזה שאורכו 5.28 מטר וגובהו רק... 25 סנטימטר. הציבו את הסמן מעט שמאלה ממרכז המסך והציור ינוע באטיות כדי להתרשם מכל הפרטים עד לקצה השמאלי של הציור. על מנת לעצור התנועה, העבירו את הסמן למרכז המסך. לוויסות המהירות הרחיקו או קרבו את הסמן למרכז המסך. כשתראו מסגרת לבנה, הקליקו עליה פעמיים עם העכבר ותראו מחזה מדהים (שילוב אמנות מהמאה XI והטכנולוגיה של המאהXXI ) ישנן 3 מסגרות.

וכעת הקישו על הקישור הבא:

http://www.npm.gov.tw/exh96/orientation/flash_4/index.html

שלח: יהודה סגל.

* * *

אורי הייטנר

1. האפיפיור בהר הרצל

ב-23 בינואר 1904, חצי שנה טרם מותו, כשהוא כבר חולה ועייף, נפגש הרצל, מחולל הציונות, עם האפיפיור פיוס ה-10, בניסיון לרתום אותו לתמוך בציונות. הרצל, ששלט בשפות רבות, שוחח עם האפיפיור בשפתו, איטלקית.

תגובתו של האפיפיור היתה נחרצת – שלילה מוחלטת. שלילה מוחלטת, לא רק של רעיון המדינה היהודית, לא כל שכן בארץ ישראל, אלא של עצם ההכרה בעם יהודי. "אין אנו יכולים להשלים עם התנועה הציונית," פסק האפיפיור. "היהודים לא הכירו באדוננו, ולכן איננו יכולים להכיר בעם היהודיץ"

אולם בנדיבותו הרבה, לצד התנגדותו להכרה בעם היהודי, הוא לא שלל עליית יהודים לא"י. אדרבא, "אנחנו מתפללים לשלומם של היהודים. הלוואי ויאיר האור בליבם... וכאשר יבואו להתיישב בארץ ישראל, נכין אנו כנסיות וכמרים להטביל את כולם."

110 שנים מאוחר יותר, יערוך השבוע האפיפיור פרנציסקוס ביקור ממלכתי בישראל, מדינת הלאום היהודית, ובבירתה ירושלים. אותה ירושלים עליה אמר האפיפיור פיוס ה-10 להרצל: "ירושלים לא תחזור לידי היהודים. היהודים כפרו בישו ועומדים בסירובם להכיר באלוהותו."

במסגרת ביקורו בישראל, ייפגש האפיפיור עם כל סמלי הריבונות – עם נשיא מדינת ישראל, עם ראש ממשלת ישראל, עם הרבנים הראשיים לישראל. הוא יבקר בכותל וב"יד ושם". אולם בעיניי, מן הבחינה הסמלית, גולת הכותרת תהיה עלייתו של האפיפיור להר הרצל. זו סגירת מעגל, שמשמעותה אחת – ניצחון הציונות.

תהליך ההכרה של הוותיקן בישראל לא היה מהיר וחד. אבן דרך בתהליך, הייתה ביקורו של האפיפיור פאולוס השישי בישראל לפני חמישים שנה, ב-1964. ביקורו, שנמשך 11 שעות בלבד, היה מעין תחילתה של הכרה דה-פקטו בישראל, אולם הוא סירב לפגוש את מנהיגי ישראל בירושלים, כדי שהדבר לא יתפרש כהכרה בכך שירושלים היא בירת ישראל. ראשי המדינה – הנשיא שז"ר, ראש הממשלה אשכול ואחרים, מחלו על כבודם וירדו לפגוש אותו במגידו. חלפו עוד 30 שנה עד שנחתמו יחסים דיפלומטיים בין הוותיקן לישראל ורק בשנת 2000 נערך הביקור הבא של אפיפיור בישראל.

איזה פער קיים בין התדמית של ישראל שהפכה למצורעת בגלל הכיבוש, לבין המציאות. ב-1964, שלוש שנים לפני מלחמת ששת הימים, כאשר ירושלים היתה מחולקת, יהודה ושומרון לא היו בידינו, מעמדה המדיני של ישראל היה קשה ביותר, והאופן שבו ניהל האפיפיור את ביקורו, הוא עדות לכך. היום המצב טוב לאין ערוך, והאופן השונה כל כך, שבו יתנהל הביקור הנוכחי, הוא עדות לכך.

האפיפיור יעלה להר הרצל, יפקוד את קברו של חוזה מדינת היהודים, שנדחה בנחרצות בידי קודמו לכס הקדוש. הרצל ניצח. חזונו מתגשם. אמנם כן, כמעט שבעה עשורים אחרי הקמתה, עדיין גורמים רבים בעולם (ובישראל) מנהלים מסע דה-לגיטימציה נגד קיומה. אולם בינתיים מתחזק מעמדה הבינלאומי של ישראל, ולא בכדי יש כמעט רכבת אווירית של ראשי מדינות המבקרים בישראל, גדולי האמנים מבקרים בישראל, ישראל הולכת ומחזקת את קשריה הכלכליים כמעט עם כל מדינה בעולם. זהו ניצחון הציונות. ביקורו של האפיפיור בהר הרצל הוא סמל לניצחון הזה.

2. צרור הערות 25.5.14

* בצער רב שמעתי את הבשורה המרה על פטירתו, בטרם עת, של העורך והעיתונאי אורי אליצור, ממחלת הסרטן. אורי, ממנהיגי יש"ע, היה אדם נהדר ואחד העיתונאים והעורכים הטובים ביותר בתולדות העיתונות בישראל – כותב חכם, שנון, עז ביטוי, סולד מקלישאות ובלתי קונבנציונלי. אדם בעל השקפת עולם רחבה, מגוונת, מאוזנת, רחוקה מדיכוטומיות, מקיצוניות, מהליכה בתלם של עדר כלשהו. "מקור ראשון" בעריכתו, וקודם "נקודה" בעריכתו, הם עיתונים מצויינים, פלורליסטיים, עמוקים וברמה גבוהה, מעל המקובל בתקשורת הישראלית. לא בכדי הוא עוטר בפרס סוקולוב על מפעל חיים.

איני שותף להשקפותיו הפוליטיות. אליצור הטיף לסיפוח יהודה ושומרון לישראל והענקת זכויות אזרח מלאות לפלשתינאים, מתוך אמונה וביטחון שיישמר ואף יגדל הרוב היהודי, במדינה יהודית, דמוקרטית, ליברלית ופתוחה. אך אני מכבד את הגינותו, ואת הבנתו את המשמעות והמחיר של עמדותיו ונכונותו לקחת עליהם אחריות (בניגוד למי שמדברים על שליטה לנצח על יהודה ושומרון, בלי להעניק זכויות אזרח מלאות לכל תושבי האזורים הללו).

אורי סלד מפשעי השנאה המכונים "תג מחיר" וכינה אותם "זוועה מוסרית". הוא הוביל קו חד משמעי עקבי בנדון, ב"מקור ראשון". יחד עם זאת, הוא יצא נגד אלה ש"דורשים" מהימין לגנות את מעשי הימין הרדיקאלי, וטען שזוהי הטלת אחריות קולקטיבית על ציבור שלם, שלא בצדק, ממניעים פוליטיים זרים, של מי שאינם דורשים דרישה דומה מעצמם. 

לפני כשלוש שנים, הנחיתי פאנל בהשתתפותו. בפאנל אורי סיפר על אנשי הימין הקיצוני המכנים אותו "אוהב ערבים", ואמר: "אני מסכים עם ההגדרה ומקבל אותה כמחמאה. אכן, אני אוהב ערבים." האמת היא שהוא פשוט אהב בני אדם.

בשבוע שעבר, קראתי במועצה הארצית של אגף המשימות הלאומיות בתנועה הקיבוצית קטעים ממאמר חריף שאורי כתב לפני שלוש שנים נגד תופעת "תג מחיר", כשעוד היתה בחיתוליה. אחד ממשתתפי הדיון שלל את דבריי, באמירה ש"כל המתנחלים אותו דבר, והמתונים כביכול הם המסוכנים ביותר..." מין ביטוי של שנאה קולקטיבית כלפי ציבור שהוא מתנגד לו. אורי אליצור, היה היפוכה של השנאה הזאת.

אורי אליצור היה מופת של ציונות, של התיישבות, של דמוקרטיה, של הגינות, של עיתונות מקצועית.

יהי זכרו ברוך!

* ביום שישי האחרון התקיים בכרמיאל "לימוד כרמיאל השני". זו השנה השנייה שכמאתיים איש, תושבי כרמיאל וגוש משגב, מפנים יום שישי ללימוד, כאשר הכול – הארגון והמרצים, נעשה בהתנדבות מלאה. בשנה שעברה הוזמנתי ללמד ביום הזה. כנראה שלא הייתי כל כך גרוע, כיוון שהשנה הוזמנתי שוב. הנושא השנה היה "ואהבת – יהדות והיחס לאחר."

הנושא הוא חשוב מאוד. איך מתוך היהדות אנו יוצרים תרבות של יחס נאות, הגון ואוהב למי ששונה מאתנו – בעלי הצרכים המיוחדים, בני עמים אחרים, עדות אחרות, דתות אחרות, זרמים אחרים, נטיות מיניות אחרות, צבע עור אחר וכו'?

כשהוזמנתי להרצות בכנס, חשבתי על נושא להרצאתי, שלא יהיה עוד מאותו דבר, באירוע שיש בו למעלה מ-25 הרצאות/שיעורים. לא היתה לי התלבטות ארוכה בבחירת הנושא: "המתנחלים – האחר שמותר לשנוא." בשנה שעברה חשתי את הקהל, והבנתי שזה בדיוק הקהל הזקוק לנושא הזה.

להיות "אחר" – אין זו תכונה מוּלדת. אחרוּת היא עניין יחסי. החילוני הוא "אחר" כשהוא בין חרדים והחרד הוא "אחר" כשהוא בין חילונים. כל אחד יכול להיות "אחר". האם מי שמטיפים, ובצדק, לכיבוד האחר, נוהגים כך בעצמם כלפי האחר שלהם? חשתי, ש"המתנחלים" הם האחר האולטימטיבי של הציבור הנושא את דגל היחס לאחר. אבל זהו "אחר" שונה מאחרים אחרים. זהו "אחר" אחר. במה? זהו אחר שמותר לשנוא. הדגש הוא על "מותר". בקטעים שהקרנתי בפני הקהל ובקטעי העיתונות שצילמתי להם, הופיעו דברים שיש כדוגמתם באותה מידה ואולי אף גרועים מהם, כלפי ה"שמאלנים", הערבים וכו'. אלא שהדברים הללו נכתבים בטוקבקים, ברשתות החברתיות, בגרפיטי. "לא יעלה על הדעת," "מקומם לא יכירם," בפריים טיים בערוץ 2, ב"הארץ", במאמרים של חתני פרס ישראל בעיתונות מהוגנת. דברים ש"הציבור הנאור" לא יסבול. אלא אם מדובר במתנחלים.

חששתי שלא יגיעו אנשים לדיון שלי, אולם כיתת הלימוד היתה כמעט מלאה. ואכן, רוב הקהל שם היה הקהל שייעדתי לו את ההרצאה. שרציתי להציב בפניו מראה. האם הצלחתי לחולל שינוי בתודעה? אם הצלחתי לעורר למחשבה, עשיתי את שלי.

כן, היה בקהל אחד שאמר שהוא מזדהה עם קטע נורא ואיום, שכתב פרופ' שטרנהל, בו ייחל ליום שבו נעלה על עפרה ואלון מורה בטנקים. אולם מתחושתיי בדיון ומדברים שאמרו לי אנשים לאחריו, דומני שעמדתי לפחות במשימת המינימום – לעורר מחשבה.

* "טמא, צא מארצנו!" קוראים קנאי הימין הרדיקאלי כלפי האפיפיור, שאת ביקורו הם מנסים לשבש. לתשומת ליבם של מטהרי שרץ הגזענות, הטוענים בהתחסדות שלא מדובר בגזענות אלא בסכסוך לאומי. לא, מדובר בשנאת גויים חולנית, שאינה זקוקה לשום סיבה ולכן אינה קשורה לסכסוך הלאומי. פעם זה כלפי ערבים, פעם כלפי מהגרים מאפריקה, פעם כלפי נוצרים, עכשיו כלפי האפיפיור. רשע וגזענות לשמם, מבית מדרשו של "הרב" כהנא.

* ב-ynet התפרסמה כתבה על מצוקת הדיור במיגזר הדרוזי בישראל. בעייה כזו התעוררה גם בכפר הדרוזי מג'דל שאמס בגולן. משנודע הדבר לראש המועצה האזורית גולן אלי מלכה, הוא יזם והעביר החלטה על העברת אלף דונם מאדמות המועצה האזורית גולן לשטח השיפוט של מג'דל שאמס, כדי לפתור את מצוקת הדיור. כאשר במקומות אחרים בארץ, העברת שטח מרשות לרשות (גם בין רשויות יהודיות) נעשית רק בכפייה, בעקבות ועדות חקירה של משרד הפנים ותוך מאבק ומחאה חריפה של הרשות החזקה ממנה נלקח השטח, אצלנו בגולן היתה זו יוזמה עצמית, דווקא כלפי הדרוזים – לא אחינו ובשרנו, ואפילו לא אזרחי ישראל, ברובם המכריע (אם כי, מאז מלחמת האזרחים בסוריה, רובם הפסיקו להתחפש ל"סורים", כפי שעשו עד כה מפחד הנסיגה).

וכך אמר אלי מלכה באירוע חנוכת משרד של מט"י (מרכז לטיפוח יזמות) גולן במג'דל שאמס, עוד מיזם של סיוע לשכנינו הדרוזים: "האחריות שלקחנו היא לא רק כדי לשמור על האזור, אלא כדי לפתח, לקדם וליצור חברה שוויונית. כשדולן [ראש מועצת מג'דל שאמס] בא אלי וסיפר לי שאין להם שטחים להקים הרחבה לבני מג'דל שאמס, שהתחתנו ורוצים להקים את ביתם בכפר, היה לי ברור שאנחנו נעביר להם שטח. האזור הזה הוא אזור אחד וזכותו של בן מג'דל שאמס להקים את ביתו כפי שזכותו של בן אחד מיישובי הגולן לעשות זאת. יש לנו הזדמנות גדולה לקדם את יחסי השכנות והשיתוף ולהראות החוצה, שבגולן יש חברה מאוחדת, שוויונית, איכותית, שתהווה מודל לאזורים אחרים."

שר הכלכלה בנט שהשתתף באירוע אמר: "העובדה שהמועצה האזורית גולן העבירה שטחים למג'דל שאמס אינה ברורה מאליו. אין דברים כאלה. זה לא קורה וזה נדיר. אבל בגולן יש אנשים עם נשמה גדולה ובזכות זה אתם מצליחים."

* על סמך ניסיון העבר, ניתן לומר במידה רבה של ודאות, שהצילום של הירי בביתוניה מבוים, כל עוד לא הוכח אחרת. אלא שהצילום בינתיים רץ בכל רחבי העולם וגורם לנזק אדיר לישראל. ואילו אצלנו... החקירה מתנהלת בעצלתיים. כשיתברר שאין אמת בטענות, התמונות כבר תהינה חקוקות בתודעה העולמית. אי אפשר לעשות את ההפרדה המלאכותית בין החקירה לדיפלומטיה הציבורית, למאבק על דעת הקהל. כמובן שהחקירה צריכה להתנהל במקצועיות, ללא טיוח, אך מקצועיות אינה בהכרח איטיות. מתוך הבנת המשמעות ההסברתית, החקירה חייבת להיות מהירה ביותר.

וכמובן אי אפשר שלא לציין את הצביעות הזועקת, מן העליהום על ישראל בשל האירוע בביתוניה, לנוכח האדישות לטבח 170,000 איש בסוריה. טוב, שם נהרגו ערבים, מי סופר אותם.

* אחרי שכתבתי על תמיכתי בדוד לוי לנשיאות, שמעתי הערה על תמיכתי בנשיא מרוקאי. ובכן, מה עמדתי בנוגע לנשיא מרוקאי? עמדתי היא, שלא יכול להיות נשיא מרוקאי. מרוקו היא בכלל מונרכיה. בעיניי, מונרכיה היא שיטה שכבר מזמן היתה אמורה לחלוף מן העולם, ואם מרוקו תהפוך לרפובליקה, זה בהחלט יהיה צעד ראוי. אבל האמת היא שזה לא ממש מעניין אותי.

מה שכן מעניין אותי, הוא מי יהיה נשיא מדינת ישראל. ובעניין זה, אני כמובן מתנגד בתוקף לכך שמרוקאי יהיה נשיא מדינת ישראל. נשיא מדינת ישראל חייב להיות ישראלי.

אני תומך בדוד לוי כישראלי. דוד לוי נולד בגלות מרוקו, אך הוא אינו מרוקאי אלא ישראלי, וככזה אני תומך בו. אם הוא יבחר לנשיאות הוא לא יהיה נשיא מרוקאי, כפי שפרס אינו נשיא פולני. לפולין יש נשיא, וככל הידוע לי, לא קוראים לו שמעון פרס. פרס ודוד לוי הם ישראלים. מי שרואה בדוד לוי מרוקאי, אינו מעיד על דוד לוי, אלא על עצמו.

התרבות היהודית ישראלית, היא תוצר נפלא של עושר היצירה היהודית לאורך דורות בשבעים גלויות ושל היצירה הארצישראלית הציונית. אם דוד לוי יהיה הנשיא, הוא בהחלט יתרום להעצמת מקומה של מורשת יהדות מרוקו ביצירת התרבות היהודית ישראלית. לא תהיה זו תרומה של מרוקאי, אלא של ישראלי.

* האובססיה חסרת הפשר של נתניהו לסכל את מועמדותו של ריבלין לנשיאות, היא התנהלות מבישה. היא אינה ראויה וגם אינה חכמה פוליטית, בוודאי באופן המגושם בה מתנהל נתניהו בנדון.

איני רואה בריבלין את האישיות מעוררת ההשראה, שתשקם את מוסד הנשיאות, אך אם יש סיבה שבגללה הייתי רוצה אותו בתפקיד, היא המהלך של נתניהו.

על מה ולמה נטפל נתניהו לריבלין? הסיבה היחידה שניתן להעלות על הדעת, היא האופן הממלכתי שבו ריבלין נהג כיו"ר הכנסת. ריבלין היה מחויב לכנסת כולה, לפרלמנטריזם הישראלי, לדמוקרטיה הישראלית, ולא ראה את תפקידו להיות החתול שתפקידו לשמור על שמנת של אינטרס מפלגתי צר. ריבלין לא ראה עצמו כפוף לראש הממשלה, אלא ראש הרשות המחוקקת, שאינה אסקופה נדרסת בידי הרשות המבצעת. התנהלותו הממלכתית כיו"ר הכנסת, דווקא מתאימה למוסד הנשיאות. מחויבותו של ריבלין להדר הז'בוטינסקאי, ולחיבור בין לאומיות וליברליזם, היא דווקא סיבה לתמוך בו, לא להתנגד לו.

נתניהו התבלבל. אחרי שני נשיאים לעומתיים שלא חסכו מאמץ כדי להפריע לו בתפקידו, תוך נטילת סמכות לא להם באופן חתרני, ויצמן בקדנציה הראשונה ופרס בקדנציה השנייה, הוא רוצה בנשיא המקורב לו, שנתון לשליטתו.

אולם העצמאות של ריבלין כיו"ר הכנסת היא היפוכה של העצמאות של ויצמן ופרס כנשיאים. העצמאות של ריבלין היתה ביטוי לממלכתיות שאינה כפופה לקוניוקטורות פוליטיות, בעוד העצמאות של ויצמן ופרס היתה קוניוקטורה פוליטית מתמשכת.

* אם מישהו הרים גבה בעקבות תמיכתו של השר מאיר כהן מ"יש עתיד" במועמדותו של מאיר שטרית מ"התנועה" לנשיאות, כדאי שידע שכהן הוא גיסו של שטרית.

* קראתי את הריאיון עם המשורר האנטי אשכנזי רועי חסן ב"7 לילות", ואיני זקוק ליותר ממילה אחת כדי להגדיר את האיש: גזען.

* הבהרה – שופט בית המשפט המחוזי שרכבו הוצת, אינו דוד רוזן. בינתיים.

* משום מה, שרת המשפטים ממלאת את פיה מים, שעה שאליטה מנוונת ורקובה מנהלת מסע הסתה נגד שופט בישראל, השופט דוד רוזן. אולם הדברים שאמרה בעקבות הצתת רכבו של השופט אבו טהה, תקפים באותה מידה: "אני מציעה שאף עבריין לא יחשוב שניתן להרתיע, לאיים או להשפיע על שופט בישראל."

* אגב, גם פרס, נתניהו והרצוג לא יצאו נגד מסע ההכפשה כלפי השופט. אימתה של תשלובת מוזס נפלה על כולם.

* את תנופת פיתוח תשתיות התחבורה לצפון, אי אפשר להגדיר כפחות ממהפכה. מהפכה חברתית, מאחר וזהו שדרוג אדיר של הפריפריה. כעת, ההתמקדות היא בכביש 65 והמשכו בכביש 85, ממחלף גולני עד מחלף עמיעד, והפיכתו לכביש מהיר, רב מסלולים, רב מחלפים וגשרים. לא רחוק היום שבו ניתן יהיה לנסוע מהנגב עד קריית שמונה, בדרך מהירה, בלי לראות רמזור.

מהירות הביצוע גבוהה מאוד. העבודה נעשית סביב השעון, ביום ובלילה. ודבר אחד מפריע לי. העבודה נעשית גם בשבת (אם כי במתכונת חלקית).

איני שומר שבת במובן האורתודוכסי של המושג. אחרת לא הייתי נוסע שם בשבתות ולא הייתי מודע לדבר. אולם אני רואה חשיבות רבה בשבת, כיום מנוחה כללי במדינה היהודית. אין כל סיבה לעבודה בשבתות וחגים על סלילת כביש. זה לא פיקוח נפש, וגם לא מתן שירות חיוני כדי לאפשר להמוני העם לבלות וליהנות בשבת (כמו שירותי הסעדה, תיירות, תרבות וכו'). אם סיום המיזם ידחה בחודש חודשיים, לא יקרה שום אסון. 

* ביד הלשון: קטיף הדובדבנים אצלנו, בצפון הגולן, בעיצומו, והוא פותח תקופה בת למעלה מחצי שנה של קטיף פירות, עד סוף קטיף התפוחים בסתיו.

וזו הזדמנות טובה לתיאור מגוון המילים לתיאור קטיף של פירות שונים. הקטיף למיניהו נקרא גם אסיף. לפירות ארץ-ישראל העתיקים, פירות שבעת המינים, שמות שונים:

ענבים – בציר. זיתים – מסיק. תאנים – אֲרִיָה. תמרים – גדיד. חיטה ושעורה – קציר. רק לקטיף הרימון אין שם מיוחד.

אגב, בלשון המקרא, האֲרִיָה תיארה את קטיף הענבים, אולם בלשון המשנה ואילך היא יועדה לקטיף התאנים.

אני מקפיד להשתמש במלוא העושר הלשוני הזה, וכך לימדנו את ילדינו. עם זאת, כמובן שאין כל פסול בשימוש גורף במילה קטיף. אבל כשאני שומע "הורדנו פרי," – בא לי להוריד סטירה.

* * *

מוּקֵי אֶלְדָּד

מַחְרֹזֶת

הַמְּנַתֵּחַ נִתֵּחַ אֶת

אֵבֶר מִנּוּ,

הוּא עָטַף אוֹתוֹ בַּחֲרוּזִים

מִסְּבִיבוֹ.

גַּם כָּךְ הָיָה לוֹ אֵבֶר

רְחַב מִדּוֹת.

עַתָּה

הוּא הִזְנִיק עַצְמוֹ

אֶל יוֹתֵר וְיוֹתֵר

בַּחוּרוֹת.

אֲבָל עִם זְמַן

יָדַע תְּמוּרוֹת,

וְהַלֵּילוֹת הָפְכוּ

לִקְרָב

כְּנֶגֶד

הַפְּנִינִים שֶׁבִּקְּשׁוּ לִבְרֹחַ

וּלְהִתְפַּזֵּר לְכָל הָרוּחוֹת.

אֶל הָאוּרוֹלוֹג פָּנָה

וְזֶה חִיֵּךְ

הִבִּיט

אֵיךְ רְפוּיִים הֵם שׁוֹכְבִים

וְשׁוּם יָד לֹא תּוּכַל

לְשׁוֹפְכָם לָרִיק.

* * *

חברי כנסת

הצביעו עבור דן שכטמן לנשיא המדינה

הוא משכמו ומעלה מכם

ומכל המועמדים האחרים!

* * *

יעל שהם

תל-נטע, השכונה שנעלמה

ותיקי פתח תקווה ודאי זוכרים את השכונה המערבית ביותר של המושבה ליד בית החולים בילינסון. זו הייתה קבוצת בתים קטנה מוקפת ירק המנותקת מן העיר ורק דרך עפר מובילה אליה.

מה קרה לשכונה. כיצד לפתע נעלמה. מה קרה לדיירי השכונה ולמה היא נהרסה?

את כל השאלות הללו הפניתי לבני משפחת הדסי שנולדו בה, גדלו שם ותרמו רבות לעיר פתח תקווה כל אחד בדרכו.

ב-1926 רכשה ההסתדרות הציונית באמצעות קרן היסוד חלקת קרקע של מאה דונם של "גן קרמניצקי", שהשתרע מערבית למושבה פתח-תקווה, בשטח שכיום ממוקם בו בית חולים בילינסון. המטרה היתה ליישב בשטח קבוצות פועלים שעלו במסגרת העלייה הרביעית ולהכשירם לעבודה חקלאית בטרם יעלו ויקימו ישוב חדש בגליל, בעמק חפר ובגוש תל-מונד.

עשרות פועלים התקבצו ובאו למקום ושוכנו באהלים או צריפים ארעיים וחיפשו עבודה אצל איכרי המושבה. מנהיג הקבוצה היה מאיר גרבובסקי (ארגוב), לימים מחותמי מגילת העצמאות וחבר כנסת מן הראשונה ועד החמישית, שבה נפטר. בין השנים 1926-1928 כללה הקבוצה כ-100 פועלים ופועלות מתנועת "צעירי ציון" חדורי להט ציוני להתיישב ולפתח את ארץ ישראל. הפועלים יצאו להתיישבות חקלאית ברחבי הארץ. אולם קבוצה קטנה של 7 משפחות פנתה ל"מרכז החקלאי" ובקשה להכות שורש במקום ולהקים שם את בתיהם. בתמורה התחייבו אנשי הקבוצה לטעת פרדס תפוחי זהב, לעבד אותו, וברווחיהם להחזיר לבעלי החנויות בפתח תקווה את החובות שהשאירו הפועלים שיצאו להתיישבות. 7 המשפחות התמקמו בצריף גדול שחולק לחדרים וכל משפחה קיבלה חדר לעצמה. את בית האריזה הפכו לחדר אוכל, מטבח ומחסן בגדים. לשכונה החליטו לקרוא "תל-נטע" כי חקלאים היו.

יעקב הדסי (שהיה לימים מזכיר מועצת פועלי פ"ת) ואחיו נחום (חבר מועצת העיר שנים רבות ויקיר העיר), נולדו במקום והם מספרים:

"רק כעבור כעשר שנים החלו חברי הקבוצה, לבנות את בתיהם הפרטיים, כל אחד מן הקבוצה בנה בית בן חדר וחצי , מטבח קטן ושירותים פרטיים ויצאנו למרחב. אנחנו הלכנו בדרכי העפר עד לבית הספר לילדי עובדים , ביה"ס ע"ש משה הס. כל בוקר יצאו  14 ילדי תל-נטע ללימודים. כחניכי תנועת העבודה הונף הדגל האדום ביום האחד במאי. הווי נפלא נרקם בין ילדי תל-נטע המבודדים. ההורים כל אחד יצא לעיסוקו. זילבר, מנהל סולל בונה בפ"ת. ישראל פיינברג ואשתו לנה במועצת הפועלים, ניסקה ופוטרמן בתנובה, ושלושה חקלאים.

"לנו," מספרים האחים הדסי בגאווה, "היו 10 פרות, אבא שלנו היה חקלאי."

ב-1936 הקימו לידם את בית החולים בילינסון שהלך והתרחב. עם קום המדינה אפילו נסלל כביש, והשכונה צורפה רשמית לפתח-תקווה. אולם עם השנים התרוקנה השכונה מילדיה שגדלו.

ב-1968, בזמן שישראל פיינברג כבר היה ראש העיר פתח-תקווה, הוחלט כי חייבים להקים את בית החולים לילדים בתרומת שניידר, ואת מרכז לטיפול אונקולוגי. השכונה הקטנה היתה תקועה כעצם בגרון לתוכניות הפיתוח של בית החולים. בהסכמת שני הצדדים פונתה השכונה ונהרסה ואילו המשפחות קיבלו פיצוי בתמורה לדונם וחצי ובית שהיה להם, בשווי שלוש דירות של אז. ארבע משפחות בנו בית משותף ברחוב צה"ל ושתי משפחות בנו ברחוב פיכמן. דירה אז עלתה 33,500 ל"י (לירות ישראלית). "כן," אומרים האחים הדסי, "ההורים הסתפקו בכך. מקום לגור בו וכסף קטן למחייה. הם הרי היו חקלאים ופנסיה לא היתה להם."

עיריית פתח-תקווה נענתה לבקשת חבר מועצת העיר נחום הדסי והקימה גן קטן מול מקום השכונה שהיתה, ובו סיפורה של תל-נטע, השכונה שנעלמה.

פורסם לראשונה ב"ידיעות פתח-תקווה" 23.5.

אהוד: הקשר שלי לתל-נטע הוא בכך שדודתי אחות-אימי, סָלָה ליפסקי, עבדה בשנות ה-40 ואולי גם בראשית ה-50 כאומנת וכאם-הבית בביתם של ישראל (זוּזְיָה) ולֶנָה פיינברג, וגידלה את ילדיהם [נדמה לי – בת אחת]. שניהם היו עסוקים בעבודתם הציבורית, ופיינברג, כאמור, היה לימים ראש העיר.

השכונה, על שורת בתיה הטבולים בירק עצי הפרי הגבוהים – נראתה בעינינו כגן עדן, והיו לנו גם חברים בה מ"הנוער העובד". ובאמת תהיתי במשך השנים מתי ולאן היא נעלמה כליל.

* * *

אודי מנור

לא שוחד, דמוקרטיה

בגיליון האחרון של חב"ע (945) הציג אהוד בן עזר שאלה רטורית לכאורה: "המיליארדר אזרח ארה"ב שלדון אדלסון הקים בכספו חינמון ישראלי, בין היתר כדי להכפיש את שמו של ראש ממשלת ישראל אהוד אולמרט עד שייאלץ להתפטר – וכדי להמליך במקומו את חביבו-שלו בנימין נתניהו! הטחו עיניכם מראות ואוזניכם משמוע? זה לא נקרא שוחד?!"

ובכן לא. עינינו לא טחו מלראות ואוזנינו שומעות היטב. מה ששלדון אדלסון עושה נקרא 'פוליטיקה'. הוא עושה את מה ששוקן או מוזס או אלפרד אוכס לפני מאה שנה או ברל כצנלסון לפני כמעט 90 או זאב ז'בוטינסקי בערך באותו הזמן או אהוד בן עזר בשנים האחרונות: מנסה להשפיע על דעת הקהל באמצעות תקשורת המונים.

על השאלה כיצד קרה שלאדם אחד יש כל כך הרבה כסף שהוא יכול להרשות לעצמו לקנות עיתונים ולהופכם לחינמונים, יש לענות בהזדמנות אחרת. כך או אחרת, לא מדובר בשוחד. שוחד הוא מתן ישיר של כסף או טובת הנאה דומה אחרת, לאיש מסויים מאיש מסויים, תמורת ביצוע שרות מסויים. שרשרת התנאים הזו איננה מתקיימת במקרה של אדלסון והחינמונים. לא מדובר לפיכך בשוחד.

העובדה שאדלסון בעד נתניהו היא עובדה העולה בקנה אחד עם מהותה של הדמוקרטיה. לכל אחד הזכות (יש האומרים: החובה) לאחוז בעמדות פוליטיות כאלו ואחרות. הוויכוח עם נתניהו (או עם כל אחד אחר) אמור להתקיים בזירה הדמוקרטית-פוליטית. הזירה הזו מורכבת בין השאר מהעיתונות למיניה. אכן כן, עוצמתם של אדלסונים למיניהם היא צרה צרורה. אך היא איננה שוחד אלא פועל יוצא של הניאו-ליברליזם שעושה הרושם שאהוד בן עזר הוא מאוהדיו. רצית ניאו-ליברליזם? קיבלת. סליחה. קיבלנו.

* * *

תקוה וינשטוק

המלון הכי מוזר בתבל

(מתוך הסדרה: מסעות בעולם)

זה היה המלון הכי מוזר שהתאכסנתי בו אי פעם ומהמלונות המוזרים ביותר בתבל, אם לא המוזר שבהם: "מלון צמרות העצים" בקניה.

לפני שנים חייתי חודש בקניה ושמעתי על המלון שכשמו כן הוא –ממוקם על צמרת עץ. החלטתי שעליי לבקר בו.

יצאנו במכונית תיירים מניירובי בירת קניה. נסענו בין פיקוסים ועצי מחט שגובהם כבית בן ארבע קומות, בין עופות מים ונברנים למיניהם, ליד תלים נישאים שהקימו הטרמיטים, "הנמלים הלבנות". אלו יודעות להקים מבנים מרשימים לעצמן וגם לכרסם ולהרוס בתים של בני אדם.

הרבה מקומיים חלפו על פנינו, נשים בשמלות כותנה צבעוניות, לעיתים עם חבילת זרדים על הראש, לעיתים עם תינוק קשור בסדין על הגב. כל בני הארץ הזו גומעים מרחבים ברגל, צועדים בלי הרף מהכפרים החבויים מעבר לגבעות – לעיירה מרכזית כלשהי באזור.

התקרבנו לקו המשווה – קניה משרעת משני עברי ה"קו" – לעמק שבין הרי האברדים לבין הר קניה, הגדול בהרי הארץ. זה אזור מושבו של שבט הקיקויו. כאן, צופה אל מול הר קניה,  אנדרטה לזכרו של  לורד באדן פאול, מייסד תנועת הצופים. בערוב ימיו התגורר באדן פאול בקניה. הבריטים שלטו בקניה עד שנת 1963 ורבים מהם המשיכו לחיות בה גם אחרי שג'ומו קנייטה, "האבא של קניה", הביא את המדינה לעצמאות. שלא כבאנגליה האקלים בקניה ממוזג ונעים כל השנה.

הדרך ל"צמרות העצים" כבר קצרה, כחצי שעה נסיעה. המלון המיוחד הזה היה בתחילה דירת חלומות של זוג בריטי תימהוני, שהשתוקק להתבודד. על צמרת עץ הקימו מעין שומרה גדולה ועל מעטפות המכתבים ששיגרו למשפחתם רשמו את המען: "אמירי העצים". לדוור מעיירת נניוקי הסמוכה לא היה מקום לטעות. לא היו משוגעים נוספים שגרו על עץ.

עד מהרה נגוז חלום הבדידות. שמו של "הבית" נישא למרחקים, וקרובים, ידידים  וסתם סקרנים התחילו לנהור ל"צמרות העצים". הם התקבלו בסבר פנים יפות ובמשקה עד שיום אחד החליט הזוג כי אם כבר אירוח, למה לא לפתוח מלון? ה"בית" שופץ, המדרגות חוזקו ומלון "צמרות העצים" נחנך. במאורעות המאו מאו שהיו באזור בשנת 1954 הוצתה האכסניה אך עד מהרה נבנתה מחדש, ובגדול.

כיום זה מלון בן קומתיים עשוי עץ אלון, גובהו שישה מטר מעל פני הקרקע וגגו נושק לעצי אגוז גבוהים. הגענו למקום בשעות אחר הצהריים. בהיסוס מהול בפחד טיפסתי על חווקי העץ המתנדנדים לדלפק הקבלה. קיבלתי מפתח כמו בכל מלון, ודיילת שחורה כיוונה אותי לקיטון צר ביותר שכל תכולתו שולחן קטן, כיסא ומיטה וכן תרמוס מים. המים מובאים ממלון סמוך הבנוי על הקרקע.

רק השתרעתי על המיטה לנוח מהמסע – נשמע קול רעש מחריד והחדר התחיל להתנועע. חרדת הטיפוס בגרם המעלות היתה כאין וכאפס לעומת מה שחשתי כעת. אלוהים אדירים, מה קורה? האדמה רועשת? המבנה מתמוטט? החלון זע ומבעד לסורגיו נשלחה פנימה כף  יד שחורה רזה מאוד. גנב! אבל זה לא היה גנב. אחרי הזרוע הופיעה קופת בבון צעירה, עיניה נוצצות, תאוות לדעת מי חדר לטריטוריה שלה שבין העצים. היו אלה קולות טיפוסה על הקיר החלק המכוסה אברזין שהדהדו כרעם. כעת הנחיתה את זרועה על  הסדין הלבן והטביעה בו חתימות שחורות. כעת נזכרתי כי בכניסה  למלון הזהירו אותי מביקורי הקופים.

עיני הבבונה התמקדו הישר בי ואני נדחקתי לקצה הקיטון והתכווצתי. החלון אמנם מסורג אבל הגברת הרזונת הזו עוד מסוגלת להדחק פנימה. דקה או שתים בדקנו אישה את רעותה, היא בסקרנות, אני באימה, מתפללת שהפגישה הכפויה תגיע סוף סוף לקצה והאורחת תפנים שאין שום אוכל בחדר שלי ותואיל להסתלק.

היא אכן הסתלקה השבח לאל. חזרתי למיטה להתאושש. לנמנם כבר לא היה שום סיכוי.

חלפו כחמש דקות – טראך! בום! – שוב רועד הצריף, שוב רעש נוראי. בוקר טוב! בחלון מופיעה הגברת – הפעם לא בגפה. בזרועותיה אימצה קופיף קטן, שגם הוא/היא יכיר אותי. זה כבר היה יותר מדי. החצופה הזו, שהתחשק לי לזרוק מכל המדרגות, האורחת הלא קרואה, עוד מעיזה להביא אורח!

מזל שהביקור לא התארך. האם התקשתה כנראה להחזיק מעמד באוויר כשזרועותיה תופשות בתינוק, והזוג המוזר נעלם.

לכל הרוחות, לאיזה מלון נפלתי!

  שעת ה"פייפ אוקלוק טי" – תה המנחה הבריטי המקודש – קרבה. עליתי למרפסת בקומה השנייה. שם ניצב שולחן מהגוני מלא כל טוב, משקאות קלים וגם חריפים, עוגות שוקולד ומאפים יבשים וכריכונים קטנים, מסודרים לתפארת במתקנים מיוחדים של כמה קומות וגם קערות פירות לא נעדרו.

אך בטרם הספקנו להגיע לשולחן פרצה פנימה כרוח סערה עדת בבונים, ודאי משפחת  הבבונה שפקדה אותי, ולצידם משמר כבוד של חתולי בר. בלי להישיר ימינה או שמאלה, בלי להעיף מבט על הקהל מסביב, עטו אל השולחן, קפצו עליו במהירות של שדים ופתחו בחגיגה.  כשידיהם מתרוצצות בתוך הכיבוד, התנפלו ראשית חוכמה על הבננות ונתחי האננס, ובלי לעצור לרגע מרחו את פרצופיהם בעוגות, תפשו ואכלו ובלעו וכירסמו, מנפצים צלחות, מפילים ספלי חרסינה דקים לרצפה, נכווים בקומקום הלוהט אך לא מרפים – עד שעל השולחן השתייר רק הסכו"ם. אף קוף לא התעניין בו. מה נאמר ומה נתאר – פוגרום!

נותרנו המומים. טיפת משקה לא נכנסה לפינו ולא פירור מאפה. אמנם חיש מהר הופיע צוות המלון מצוייד במטאטאים ארוכים לגירוש הקופים, אולם ההולכים על ארבע נתגלו כזריזים לאין ערוך מההולכים על שתיים. לרגע נפוצו לכל עבר ומיד חזרו לרקוד על השולחן, וכשגילחו  אותו לחלוטין עשו אחורה פנה, ניתרו מעל מעקה הגג ונמלטו חזרה לעציהם, גוררים עימם את המפה, כסות לערב סגרירי, ומשאירים אחריהם אדמה חרוכה.

ארוחת הערב נערכה כבר בבית פנימה, באולם מרווח שקירותיו מכוסים צילומים: צילומי הזוג המלכותי אליזבט ופיליפ. השנים שנישאו זה מקרוב בילו את ירח הדבש ב"צמרות העצים". כאן בישרו לאליזבט כי אביה המלך אך זה הלך לעולמו. אליזבט הצעירה הגיעה למלון כנסיכה ויצאה ממנו מלכה – מלכת בריטניה הגדולה. "צמרות העצים" נכנס להיסטוריה.

הארוחה לא היתה מי יודע מה אבל הוגשה בצורה מיוחדת. המאכלים סבבו לאורך השולחנות הארוכים במין רכבת וכל אורח נטל ממנה את מנתו – מרק ירקות (לא נשפך!) – מנת בשר וגם פודינג אנגלי לקינוח. הכול עבר בשלום. שום קוף לא הופיע באופק.

אחרי הארוחה התכוננו לאטרקציה האמיתית. לחדרי המלון מרפסות צמודות לצפייה מקרוב  בחיות הבר."צמרות העצים" מוקף אדמת מלחה ואף אגם קטן, ובעלי החיים מגיעים הנה בלילה לשתות מים וללקק את המלח. המלון מפזר סביבו מלח על מנת למשוך אותם במיוחד. זרקורים עצומים מעל לגג יוצרים כאן ירח מלאכותי להנאת הצופים. השארתי את מיטתי ריקה כל הלילה, מקווה לראות עדרי פילים כפי שראיתי בספארי, הזכרים הענקיים צועדים בראש, רומסים עצים ברגליהם, הפילות החזקות במאסף ובתווך האימהות הצעירות, פילוניהן הרכים דבוקים לפטמותיהן. חשבתי לראות משפחות של אריות, אולי גם ברדלסים, אך כמו להכעיס הופיעו שוב ושוב רק הווילדה ביסט, התאואים חסרי החן הממלאים את הארץ ומיספר חזירי בר. שעות ישבתי דרוכה, מצפה לחיות הטרף. מסביב נדרכו מצלמות, אבל בעלי החיים מיאנו להופיע. אפשר להזמין חדר במלון אבל אי אפשר לקבל חיות בפקודה.

בבוקר עזבתי את "צמרות העצים" טרוטת עיניים. שום חית טרף לא פגשתי פה אולם גם בלעדיהן היתה זו חוויה שלא תישכח. בדרך קניתי מאמן מקומי כמה אריות וקרנפים מאבן ושתי ג'ירפות מעץ. לא קופים. מהם כבר שבעתי די והותר.

שפת הים בשדרות רוטשילד

בסוף שדרות רוטשילד ליד "הבימה", משפשפים עיניים: בתוך השדרה מוצבים כסאות נוח כאלו זו שפת הים. שלוש שורות של כיסאות נוח, כמניין כיסאות בשורה, מוצעות לכל דכפין  אבל שלא כמו על שפת הים – כאן הישיבה חינם אין כסף.

   כל כיסא מעוטר בסמל העירייה ובהזמנה חביבה שכתוב עליה: "רגעים של מנוחה", "תרגישו בנוח", "הפסקה בעיר ללא הפסקה" וכיוצא באלה, בעברית וגם באנגלית.

כשהשמש קופחת אפשר להזיז את הכיסאות אל מתחת לעצי הפיקוס. הכיסאות אינם מרותקים לקרקע, עדות לאמון שרוחשת העירייה לתושבים, שישמרו על הכיסאות ולא יעבירו אותם חלילה למרפסות בתיהם.

בשעתו הוצבו שולחנות, כיסאות ושמשיות צבעוניות בכיכר הסינמטק, אך כולם נעלמו  במהירות. נקווה כי כסאות הנוח שבחוף השדרה יאריכו ימים, לפחות עד החורף.

* * *

ברוך פלטנר

אין אדמות לאום נרכשות בכסף. הן נרכשות (ולעיתים גם אובדות) בדם ואך ורק בדם

שלום אהוד,

איש מבעלי הרשימות במהדורה האחרונה של מכתבך העיתי, איש שנשמע שקול ורציני ואף בעל זכויות,  הגדיר את ההבדל המהותי לטענתו בין אדמות מדינה שלפני 67' ואלה שאחרי – בכך שהראשונות נקנו בכסף והאחרונות הופקעו. נדמה לי שאין הוא היחיד שעושה הבחנה זו ומשתמש בה להצדיק טיהור אתני של יהודים בארץ ישראל.

ובכן טענה זו מופרכת ומשוללת יסוד היסטורי, ערכי, ומשפטי.

להבדיל מאדמות פרטיות,  אדמות מדינה לעולם אינן נקנות בכסף. כשהאנגלים הגיעו לצפון אמריקה בראשית המאה השבע עשרה, כל שטח שיכלו להחזיק בו מבחינה צבאית כנגד הילידים, הצרפתים, או הספרדים – הוגדר כאדמה ששייכת ל"כתר", דהיינו לאנגליה. הכתר מאוחר יותר מכר חלק מאדמות אלה לאזרחים פרטיים.

כשהגנרל קורנווליס נכנע לג'ורג' וושינגטון ומסר לו את חרבו, יחד עם החרב עברו כל אדמות הכתר שלא נמכרו עד אז – מבעלות אנגליה לבעלות ארצות הברית של אמריקה,  וכך הדבר עד ימינו אנו. האדמות הפרטיות נשארו בידי בעליהן.

בחלק הצפוני של היבשת, שנשאר בבעלות אנגליה והיום נקרא קנדה, אדמות מדינה הן עדיין אדמות "כתר" crown lands, ומדובר בשטחים עצומים ורבי משאבים.

לפני שימהר מן דהו לפסול את טענותיי כמסתמכות על דוגמה בודדה, יואיל נא להביא דוגמה לאדמות לאום שנרכשו בכסף. בטוחני שחוץ ממקרים שוליים כגון אלסקה, לא תמצא דוגמה שכזו.

ולסיכום נאמר כי להבדיל מאדמות פרטיות – אין אדמות לאום נרכשות בכסף. הן נרכשות (ולעיתים גם אובדות) בדם ואך ורק בדם,  ובכך דין אריאל כדין פתח תקווה.

שבת שלום,

ברוך פלטנר

* * *

אהוד בן עזר

סיפוריו של אוריה באר

בקובץ "המורה גרופמן"

הוצאת "תמוז" 1989, 236 עמ'

באיחור רב, רב מאוד, הגיע לידי קובץ סיפוריו של אוריה באר "המורה גרופמן", וקראתי אותו בשקיקה ובסקרנות. כתיבתו של אוריה באר היא כתיבה ראליסטית בוטחת, משכנעת, עתירת דמיון והמצאות אך תמיד נשארת ראליסטית, הלוואי והיו רבות כמוה בספרות העברית בת-זמננו, שחלק ניכר ממנה הוא למרבית הצער בגדר פטפוט.

תשעה סיפורים קצרים ונובלה אחת, שעל שמה קרוי הספר, מרכיבים את הקובץ הזה. אני מודה שבגמר כל סיפור כבר חיכיתי להתחיל לקרוא את הבא אחריו, עד שבלעתי את כל הספר.

כתיבה ריאליסטית, כמו זו של מיטב הסיפור הקצר האמריקאי, נחשבת אצלנו למשהו מגונה, ארכאי, מפגר ולא "ספרותי". מתאים לשבועוני נשים אך לא לספרות החשובה ו/או הפמיניסטית שהיא כיום כמעט עיקרה של הספרות הנכתבת בעברית והמצטרפת כמעט מיד ל"זרם המרכזי" או ל"רבי המכר".

אוריה באר לא שם קצוץ על המוסכמות האלה ובורא בסיפוריו עולמות של גיבורים משכנעים וגם מסקרנים, שמביאים ממש הנאה בקריאה – שזו בימינו לעיתים חטא בל-יסולח.

כך המורה הקפדן גרופמן, שהתגלגל להיות משקיע-מהמר בבורסה וסופו שהתאבד. כך שמוליק ההולל מאילת, שבזבז בערב אחד בתל אביב אלפי שקלים שקיבל לצורך עבודת שיפוץ, והוא תופס את ליבנו ביושר המעוות שלו.

כך סיפור האהבה הקצרה והסוערת לנערה הגרמנייה היפהפייה מוניקה, שביסודו דברי המספר: "כחודש לפני פרוץ המלחמה נרצחה ארוסתי יואלה. היה זה באחד מטיוליה בגליל עם חבריה המשוטטים בפקולטה למדעי הרוח בירושלים." זהו סיפור יצרי עז, כמעט סיפור אונס, סיפור בנוי היטב, שכמו סיפורים אחרים בספר מטלטל את הקורא מצד אל צד, וכאן על רקע קשרי מוניקה עם הטרור הפלסטיני, סיפור שסופו אינו צפוי.

כך הסיפור המזעזע "כמו בוריס בקר" שאותו מספר פרטיזן-לשעבר, בן-קצבים יהודי, שעלה מרוסיה, על רקע מעשיו במלחמת העולם השנייה.

כך הסיפור המעלה געגועים לאהבה ראשונה, "אלבומי התמונות של גבי", הממחיש בצורה נפלאה את חוסר היכולת לתקן אהבת נעורים, זו שעדיין מכמירה את לב הקורא ומזכירה לו את אהבותיו הראשונות שלו. והכול ישראלי ועברי כל כך. וגם, הס מלהזכיר – גברי!

והסיפור ההיסטורי-משפחתי המרתק "הדוד פנחס" – על הדוד הקומוניסט היהודי הפלשתינאי [פ.ק.פ.] המוכשר, שלא נרפא כל ימיו, גם בבית המשוגעים, מהערצתו לסטאלין.

או הסיפור המשעשע "איך זה עם בלונדינית" – על סוד קסמה של הזנזנת הבלונדינית – אשר אחר שנים רבות, כשהיא כבר מוכנה להתמסר לגיבור הסיפור – מתברר לו ששערה צבוע, והוא נוטש אותה.

הסיפורים של אוריה באר נראים לי ממיטב הפרוזה העברית החדשה. שמות רבים של כותבים, ותיקים וגם חדשים, מזוכי תחרויות הסיפורים, אינם מגיעים למדרגת כתיבתו. אבל למרבה הצער אין לו סיכוי. ה"פליאדה" הספרותית שלנו מלאה סופרים וסופרות "חשובים", ובהם גם מאחזי-עיניים ומשעממים, ובינתיים רק להם יאתה התהילה, למרות שיש סיכוי שהם יישכחו עוד בחייהם, ואולי כל ערכם היה שהם האפילו על סופרים טובים מהם – כמו אוריה באר.

* * *

מפגש עם הסופרת

אורה מורג

מבוסס על ספרה האוטוביוגרפי:

מאה תפוחים חדשים כולל מ.ע.מ

גלריה עמליה ארבל בן יהודה 100 תל אביב

6.6.14 שעה 9.30 בערב

הבעל הבוהמיין חוזר לפתע בתשובה. התמודדות הרעייה והילדים

 עם אילוצי המצוות החדשים:

 שבת, תשמיש, מקווה, כשרות ועוד.

השפעות המהפך על ילדי בני הזוג.

הרצאה רבת גילויים מתאימה גם לנוער דתי.

אורה מורג [שחקנית בעבר]  מספרת  בדרך  היתולית וגלויה את ספרה המצליח.

סדרת הטלוויזיה: 'לתפוס את השמיים'  בערוץ 2 – המבוססת על

ספר זה, זכתה בפרס ראשון בפסטיבל הסרטים בירושלים,

ובפרס האוסקר הישראלי לסדרות דרמה.

בשלוב פזמונים מקוריים בביצוע: שרון שחל

פזמונים: אורה מורג

לחנים: רמי בר דוד

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

עדינה בר-אל

סדנת כתיבה פרטית לקורא

על ספרו של חיים באר "חלומותיהם החדשים"

(עם עובד, 2014)

איש "מוסד" בדימוס מבקש מסופרת, אישה צעירה ממנו, לערוך לו סדנת כתיבה פרטית, באשר הוא שאף כל ימיו לכתוב רומן. וזאת לאחר שאסף שנים על שנים חומרים כתובים על אירוע היסטורי.

הסופרת מדריכה אותו בנבכי הכתיבה, מציעה לו ממה להשתחרר ובמה להתמקד. בתוך כך מסופר על חייו כבן לאם חד-הורית, וחייה של מדריכתו כאם חד-הורית.

מבעד לעיניו של איש ה"מוסד" נפרשים לפני הקורא אירועים מן העבר הקרוב והרחוק, שבחלקם היו עלומים ועתה פרטיהם גלויים. כך גם לגבי דמויות, ביניהן: המרגל אודי אדיב, ראש השירות החשאי בחיפה עמנואל וילנסקי ואחרים.

בנוסף לכך, מועלות אנקדוטות שונות מחיי סופרים, ואפילו מסופר על תגובות קוראים לספרו של באר עצמו "חבלים", בניסוח בגוף שלישי.

בזכות הכתיבה והספרות עוזרת הסופרת לידידה המבוגר ממנה להאיר פינות שונות בחייו, להיזכר בדברים ואפילו להעלות מצבים ורגשות מתת-המודע שלו. כמו כן היא מצליחה לנחש מה היה תפקידו ב"מוסד". הנחת היסוד היא, כנראה, שסופר ניחן בחוש ראייה חד, ביכולת לאתר פרטי פרטים, לנתחם ולהסיק מהם מסקנות. וכמובן לצרף הכול לתמונות ומעמדים משמעותיים, גם אם זה אינו מניסיונו האישי אלא גם משמיעת סיפורים של אחרים.

תוך כדי כך עובר גם הקורא "סדנת כתיבה" והספר פורש בפניו דעות, תפיסות ומסקנות לגבי תהליך הכתיבה בכלל וכתיבת רומן בפרט. ובעצם יש כאן תהליך מטה-קוגניציה של באר עצמו. הוא משתף אותנו בגילויים משולחנו של הסופר, בסיפורים מניסיונותיהם של חבריו הסופרים, כותבי הפרוזה הישראלית. הספר שזור באזכורים וברמזים לשמות של יצירות בפרוזה הישראלית, בדרך כלל די בפרגון. אחת הדוגמאות: הסופרת הצעירה היא בעלת מעבדה לשחזור קלטות ישנות. "'מחזיר הקלטות קודמות' – זה השם שנתנה למעבדה שלה, כמובן מתוך קריצת עין שובבה לחובבי הפרוזה המקורית."

לעיתים הוא מתייחס באירוניה למשהו מתחום הכתיבה והביקורת הספרותית הישראלית. כך, לדוגמא, אומרת הסופרת לאיש המוסד: "אדוני היקר, אולי בדור שלכם הסתדרו הסופרים במשמרות, אבל המשמרות היחידות המוכרות לי היום, מלבד משמרות הזה"ב של בתי הספר, הן משמרות המהפיכה באיראן, ואתה בוודאי יודע עליהן הרבה יותר משאני יודעת." 

הספר מעלה שאלות וסוגיות שכותב מתלבט בהם, כגון: האם להשתתף בסדנת כתיבה? האם ניתן ללמוד לכתוב בכלל? האם יש צורך לאסוף חומר דוקומנטרי לפני כתיבת רומן?

אחת הסוגיות, שנוגעת גם בהחלטות מוסריות, היא ההתלבטות של אמן ברגע קריטי בחייו: האם לשכוח את האמן שבו ולשקוע במציאות, או לקחת את החומרים האישיים הרגישים לשימוש ביצירתו האמנותית.

כך בספר זה, כאשר הסופרת קראה באקראי ידיעה בעיתון על היעלמותו המסתורית של ידיד-אהובה, עלה בה הרצון "לתפוס את דמותו של האיש ולהעלותה על הכתב, כדי שלא יאבד לנצח זכרם של סיפוריו, תובנותיו [...]"

רעיון זה עורר בה תחושת אי-נוחות מוסרית עמוקה, והיא אומרת לעצמה: "את ממש חסרת בושה [...] איך נתת לפרסונה ספרותית להשתלט על האישה בשר ודם שאַת?" –  ולדעתה היא נוהגת ברגע זה בדיוק כמו אותו שחקן תיאטרון, אשר נתבשר על מות אחיו האהוב, ומיד בחן את פניו במראה, "כדי שידע בבוא היום, בעומדו על הבימה, כיצד לגלם דמות של גיבור המאבד נפש קרובה."

(וניתן להזכיר גם דילמה מוסרית, שסיפר פעם אחד הצלמים: כאשר ראה תאונת-דרכים הוא התלבט אם לרוץ לעזור להציל אנשים או לצלם את האירוע).

יקצר המצע מלציין את כל הדימויים על כותבים וכתיבה, את שמות כל הסופרים והיצירות שנזכרו בספר זה, וכן את סיפורי המישנה שמתחברים לעלילה המרכזית. (ובכלל, לתפיסתי, המבקר לא חייב "לסחוט" את הספר כלימון, לנסות להעלות במילים שלו את כל נושאיו. עליו להאיר כמה אספקטים הקשורים לתכנים, למסרים ו/או לאופן הכתיבה ותו לא).

לסיום, כאשר נשאל סוכן המוסד לשעבר: "מדוע אדם כמוך משתוקק לכתוב רומן? למה זה נחוץ לך בכלל?" הוא ענה: "את התשובה שלי אפשר לסכם במילה אחת – נצח."

* * *

אסתר ראב בסרט על אברהם הרצפלד

אהוד היקר,

נתקלתי ביוטיוב בסרטון המצורף, ומכיוון שיש בו קטע מלבב בהשתתפותה של אסתר ראב, המספרת על עבודתו של אברהם הרצפלד כפועל אצל אביה, חשבתי להפנות את תשומת לבך אליו, שמא אינך מכיר אותו (אף כי אין הדבר סביר).

כל טוב

אבנר הולצמן

https://www.youtube.com/watch?v=xN3FKmx7Lwg&NR=1

 

* * *

רות ירדני כץ

נאבילה

נאבילה היא אחות במרפאה שלנו כבר כמה שנים. אישה נאה, תמירה, חייכנית, שתמיד מדברת בשקט, ובעלת מקצוע. כשהיא עושה לי בדיקת דם, אני לא מרגישה את דקירת המחט. לפעמים יוצא לנו להחליף כמה משפטים אם אין לחץ.

ליד המרפאה, באותו מתחם, יש גם פיצריה. הלכתי לקנות פיצה כי הנכד שלי אמור לבלות איתי את שארית היום והוא "מת" על פיצה. כשנכנסתי ראיתי אותה, והיא אותי ושמחה לקראתי ושאלה: "יש לך זמן להצטרף אליי? היה לנו יום מטורף והחלטתי לעשות הפסקה לפני החצי השני של היום, ובמקום לבשל להביא פיצה לארוחת ערב. גם את באת לקנות פיצה?"

"כן, הנכד שלי בא אליי היום. "אמרתי והתיישבתי לידה, והיא שאלה: "איך בדיקות הדם שלך?"

ואני השבתי: "בסדר, נאבילה. ואיך את?"

נאבילה: "את יודעת, עבודה, ילדים, בית, ריצות והזמן הבורח, כמו כולם. תגידי, מה את חושבת על שיחות השלום שהופסקו? אני מאוד שמחה, לא רק אני."

הופתעתי. לא ציפיתי לשיחה בכיוון זה.

אני: "מי זה אתם נאבילה, ולמה אתם שמחים?"

נאבילה: "תשמעי, נולדתי אחרי מלחמת ששת הימים, במזרח ירושלים במדינת ישראל, אני לא מכירה משהו אחר. נולדתי וכל הדור שלי והדורות שבאו אחר-כך חיים במדינה דמוקרטית, שיש לה חוקים, שנותנת הזדמנות לכולם ומי שלוקח את ההזדמנות מצליח. אני יודעת מה קורה במדינות ערב, ומה שקורה שם זה נורא ואיום. את חושבת שאנחנו רוצים מדינה פלשתינית? מה פתאום! מדינה של מושחתים? את יודעת כמוני מי היה ערפאת, מובארכ, קדאפי וכל השאר. שליטים רודנים שהתעשרו על חשבון נתיניהם והשאירו אותם מאחור והם רעבים ללחם. אנחנו כאן צועדים קדימה, אנחנו שנולדנו כאן למדנו מכם המון,  אפילו לאכול שניצל וצ'יפס, פיצה ובורקאס. רכשנו השכלה ומקצוע. עובדים, מתפרנסים, משלמים מיסים וזוכים לשירותי בריאות, חינוך ומה לא? יש לנו רופאים, רוקחים, אחיות, עורכי-דינים משוררים, סופרים וחופש. חופש לדבר, להביע דעה, לעשות מה שרוצים במסגרת חוקי החברה. ואת יודעת מה עוד? תורמים לחברה. הרבה צעירים וסטודנטים מתנדבים בכל מיני מסגרות. בעלי, לדוגמה, שהוא עורך-דין, נותן עזרה וייעוץ חינם לאנשים במצוקה שזקוקים לעורך דין. תגידי לי, מי ירצה לוותר על כל אלה? לכן אנחנו שמחים."

אני: "אז מה יהיה?"

נאבילה: "אני לא יודעת מה יהיה. אני יודעת שמדינה פלשתינית לא מתאימה לנו כי יחזירו אותנו לימי החושך."

היא הסתכלה על שעונה ואמרה: "החזקתי אותך מספיק זמן. מתי הנכד שלך אמור להגיע אלייך?"

לדינה קטן בן-ציון. תודה. תמיד נעים לקבל מחמאה.

 רותי (ירדני כץ)

* * *

מתי דוד

Miss Peace ציפי לבני Miss Clean

לאור התנהלותה הבעייתית של השרה ציפי לבני, הממונה על שיחות השלום עם הפלסטינים, ראוי לערוך סיכום מאזן דרכה וכישלונותיה בזירה הפוליטית, מאז חברותה בליכוד, בהמשך בקדימה, ועד לימינו במפלגת התנועה כחברה בממשלה. תיתכן אפשרות שבקרוב תתחבר למפלגת העבודה.

בתקופת היותה מנהיגה במפלגתו של שרון "קדימה", נהגו לכנותה בתקשורת "מיס קלין".  זאת לאור ניסיונה שכשל לשווק את עצמה כמי שדוגלת ב"פוליטיקה נקיה ואחרת" שלא קיימת.

מאז שקדימה התפרקה, התפזרה ונעלמה, ציפי לבני מצאה לעצמה פלטפורמה פוליטית חדשה בשם "התנועה" שהיא עומדת בראשה. מפלגונת שיש לה נושא אחד, דגל אחד וסיסמה אחת – השלום. על הגל הזה היא זכתה לשישה מנדטים, חברות כשרת משפטים בממשלת נתניהו, והממונה על המשא ומתן עם הפלסטינים.  כינויה הנוכחי Miss Peace.

ציפי לבני נפגשה והתוצאה "מפתיעה"

ציפי לבני נפגשה עם אבו מאזן בלונדון, פגישה שגרמה למהומה קטנה, אבל התוצאה ממש מפתיעה מבחינתה.

מפלגתה התאוששה. כל סביבתה התרגשה. אמונתה בשליחותה התעצמה. ההתנגדות הפלסטינית התרככה. התקווה לקידום השלום התגברה.  לבני חזרה מלונדון בהרגשת התעלות בשל השליחות שהטילה על עצמה, למען השגת נס השלום, בזכות כושר השכנוע והאמונה ביכולתה להמשיך לשווק אופטימיות מגויסת למרות שהיא מזויפת בסביבה מייאשת.  היומרות שלה, שבכוח השפעתה על אבו מאזן, היא תוכל להביא לפשרה ולהסכם – כל כך טיפשית ונאיבית ולא ריאלית.

מאזן הכישלונות של ציפי לבני בדרכה הפוליטית

לציפי לבני יש מאפיינים אישיים של לעג והתנשאות כלפי יריביה הפוליטיים ויריביה האישיים במפלגתה לשעבר בקדימה.  (שאול מופז, אבי דיכטר, עמנואל שנלר, יוליה ברקוביץ).

גם בימים אלה היא מפגינה התנשאות וזלזול בכל עמיתיה בממשלה. היא היתה שותפה להחלטה פה אחד בממשלה להשהות את השיחות עם אבו מאזן.  ולמרות זאת הפרה החלטה זו ויצאה ב"שליחות" של עצמה לפגוש את אבו מאזן בלונדון, כדי להמשיך את בשורת השלום.

ציפי לבני נכשלה כמנהיגה של "קדימה". נכשלה כמנהיגת האופוזיציה. נכשלה כשרת המשפטים. נכשלה כשרת החוץ. נכשלה בניהול המשא ומתן (הסודי) עם אבו עלאה במשך שנתיים. נכשלה בניהול המשא ומתן (הסודי) עם ג'ון קרי וסעיב עריקאת  במשך 9 חודשים.

עיתונאים מבית (כותרת ראשית במעריב 23.5.14) ומדינאים בכירים באירופה ובארה"ב מחמיאים ומחניפים ללבני בכל הזדמנות בתקווה שתחולל משבר ממשלתי "למען השלום".  לבני מסוחררת מגלי אהבה אליה, דבר שגורם לה להקצין עמדות בתוך ונגד הממשלה. היא חיה בהרגשת שליחות מדומה בנוסח "אלוהים בחרתני לשלטון" למען השגת השלום. היא הבטיחה לנהל "פוליטיקה נקיה" שבפועל היתה הפוכה ולא נקיה.

כישלונותיה של Miss Clean

בתקופת כהונתה כמנהיגת "קדימה", נחשפו בכיריה כמפלגה מושחתת, כולל המנגנון שלה.  "מפלגת הניקיון" הפכה למפלגת הביזיון והשחיתות.  ראוי להזכיר את אשר אמר על קדימה אחד מראשיה, מאיר שטרית: "קדימה היא היום המפלגה הכי מושחתת." (הארץ 24.12.10 ליוסי ורטר).

אריק שרון, אהוד אולמרט, אברהם הירשזון, חיים רמון,  עמרי שרון,  גלעד שרון, צחי הנגבי, דליה איציק, רוני בראון, רונית תירוש, רוחמה אברהם, אלי אפללו, שלמה לחיאני, שלמה מולה. לכל אחד ברשימה זו היו חקירות, פרשיות, ולחלקם היו גם הרשעות. גם שני הבכירים במנגנון המפלגתי, משה שחורי ויואל מוגמי נחקרו בחשדות פליליים בענייני מס הכנסה.

היא הצהירה בזמנו כי לקדימה יש "דרך", "חזון", "ורעיון".  מבחן התוצאה של מנהיגותה הוכיח כי לא הין לה לא "דרך", לא "רעיון" ולא "חזון", אך ורק כישלון אישי ומפלגתי. ציפי לבני הודחה ו"קדימה" התפרקה ונעלמה!

היא היתה שרת המשפטים, שתקה והתעלמה מפרשיות השחיתות של שרון ואולמרט.

היא שתקה והתעלמה מפרשיות אי הסדרים בקלפיות שנפסלו במהלך הפריימריס בקדימה, במאבק בינה למופז.

היא כיהנה 8 שנים כשרה בממשלות, במגוון משרדים, ללא שום הישגים.

היא תבעה בזמנו את התפטרותו של אולמרט, אחרי מסקנות ועדת וינוגרד, אבל לבסוף השתתקה ונותרה בממשלתו.

היא נכשלה בהרכבת הממשלה, בגלל אגו אישי להיות רוה"מ ראשונה.

היא לעגה לנתניהו על הממשלה המנופחת ועם המיספר הרב של שרים בלי תיק, למרות שהיא עצמה היתה שרה בלי תיק בממשלת שרון.

היא שתקה בעת כהונתה כשרת החוץ בפרשיות המחפירות של הירשזון ורמון שהורשעו במשפט, וכן בפרשות אולמרט שעמד למשפט.

היא אירגנה בביתה ארוחת ערב חגיגית שערוריתית שיעדה "גיבושון" אישי של חברי הכנסת הנאמנים לה "בקדימה".  ארוחה שעלתה 950 שקל לסועד, מכספי הציבור של מימון מפלגות.

כישלונותיה של Miss Peace

היא ניהלה ונכשלה בניהול המשא ומתן האישי והסודי עם אבו עלאה, במשך שנתיים, ללא שום תוצאה.

היא המציאה מושג וירטואלי חדש להשגת הסכם שלום "על המדף".

היא ניהלה ונכשלה בניהול המשא ומתן האישי והסודי עם ג'ון קרי ועריקאת, במשך תשעה חודשים, ללא תוצאות.

היא תמכה בהתנתקות, אך התחמקה מאחריות לתוצאות.

היא משוכנעת שלזכותה תיזקף "הצהרת בלפור" להקמת המדינה הפלסטינית.

היא ניסתה לגנוב קרדיט לא לה, כשהתפארה שבזכותה כתב הנשיא בוש (לפני ההתנתקות) את המכתב בו התחייב להתנגד "לזכות השיבה" ולתמוך בגושי ההתנחלות.

* * *

אהוד בן עזר

"שלוש אהבות"

הוצאת "אסטרולוג" 2000, אזל

פרק תשעה-עשר

אבקת-חלב לתינוק הערבי בבית-חנינא

את הלילה שבו נהרג חנניה בקרב על גבעת התחמושת בירושלים, במלחמת ששת הימים, ביליתי אני לא רחוק משם, בבגדיי, בשינה על גבי משאית צבאית ברחוב הראשי של בית חנינא, בדרך מירושלים לרמאללה.

בערב הקודם, לאחר שעברנו בשיירה ברחובות המרכזיים של ירושלים, לקול תרועות הקהל, נכנסנו לדממה המחשיכה של שכונת שיח' ג'אראח שכבר היתה בידי הצבא שלנו. רק יריות בודדות של צלפים נשמעו פה ושם, ואנחנו הסתתרנו במשאית מאחורי חביות של אספקה וציוד רפואי.

המשכנו צפונה, ונישארנו תקועים ללילה ברחוב שכל בתיו נעולים וחשוכים. לא ידענו בדיוק היכן אנחנו, אך כאשר האיר הבוקר ראינו סביבנו שכונת וילות לבנה, מוצפת אור שמש חזק של הרי ירושלים, ובצידה המזרחי מתנשא ארמון של המלך חוסיין.

מאחר שהיינו פלוגת חובשים חטיבתית ולא לוחמים של הקו הראשון, היה לנו זמן להתפזר בין הבתים המפוארים. מצאתי את עצמי בבית אבן ערבי נאה, סמוך לבית-החולים דג'אני, בטרקלין מהודר, ולידו מיטבח מודרני. שתי נשים מבנות הבית הכינו ספלים של קפה חם והסתובבו בביטחון בין החיילים כשהן מחלקות את המשקה. היתה איזו אווירה תרבותית, גם של סקרנות, איש לא העלה על דעתו לפגוע בנשים, להיפך, הודו להם בנימוס, אבל בה-בעת גם ראיתי כמה מחיילנו מקלפים מזכרות מקירות הטרקלין, שהיה קצת חשוך לעומת האור העז בחוץ – הם התנהגו כאילו הם נמצאים בבית נטוש.

בעל-הבית חייך והמשיך לארח אותנו. היתה לו ברירה?

אחר-כך עלינו לראות את הארמון של חוסיין, שכבר היה די ריק, כי אלה שהספיקו לבקר בו לפנינו גילחו ממנו מזכרות, בעיקר בקבוקוני בושם וחפיסות סבון ריחני. נותרה רק המיטה הזוגית הגדולה ועליה מזרון חשוף לגמרי.

בעייה קשה היתה למצוא מקום לחרבן. חיילים אחדים גילו חנות מכולת קטנה במיבנה של מוסך, נכנסו פנימה וישבו בהרחבה על חביות קרטון וארגזי דיקט. אני התאפקתי. חששתי להיכנס לבית-שימוש באחד הבתים, ולא הייתי מוכן להתפנות בחנות.

בחדר-הקבלה של בית החולים הפרטי דג'אני ישבו רופאים שלנו ודיברו עם צוות רופאים ערבי. גבר צעיר, בן-גילי לערך, שחור-שיער, ממושקף ובעל פנים אינטליגנטיות, הסתובב עצבני ומודאג. התברר שהוא נשוי לבת ממשפחת דג'אני, כל בני-המשפחה התאספו בבית החולים כשפרצה המלחמה, ואולם לו ולאשתו הצעירה יש תינוק הזקוק באופן דחוף לאבקת-חלב מיוחדת שנמצאת רק בדירתם. הוא מבקש רשות ללכת להביא את המזון לתינוק, אבל חושש לצאת לבדו, פן יהרגו אותו.

יחד עם עוד חייל בשם ניסים התנדבתי, לבקשת המפקד שלי, ללוות את זוהיר, זה שם האב הצעיר, לדירתו. בינתיים תהיה לנו אפשרות להשתמש בשירותים וגם להתגלח.

יצאנו לדרך ברחוב שמסתעף מהכביש הראשי של בית-חנינא. החזקתי תמ"ק עוזי דרוך, כדי שאוכל לירות מיד, אם זו מלכודת. זוהיר צעד באמצע, ולצידו ניסים שהיה אצלנו אלונקאי, והחזיק בידו רובה צ'כי ממלחמת השיחרור. השתדלתי להתעלם ממצב המלחמה ומהצורך הדחוף שלי לחרבן – ושוחחתי עם זוהיר על לימודיו באוניברסיטה ועל ספרים ששנינו קראנו. דיברנו אנגלית. המצב לא מצא חן בעיני ניסים, שלא ידע אנגלית, וניראה כמקנא על כך ששני אנשים, שאחד מהם אוייב שלו, כורתים ברית תרבותית נגדו.

הגענו לדירה, שהיתה מלאה אור. זוהיר אסף קופסאות אבקת-החלב מתוצרת-חוץ, ועוד דברים נחוצים שאשתו ביקשה ממנו שיביא. ניסים ואני חירבנו במשמרות בשירותים הנקיים, התגלחתי מול הראי, לא השארנו בדירה שום לכלוך, וחזרנו שלושתנו לבית-החולים.

המשך יבוא

אזהרה: הרומאן אינו שייך לספרות העברית!

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* האפיפיור פרנסיסקוס, בביקורו שלשום בירדן, הכריז, (כאילו בשירות התעמולה הפלסטינית): "הסטטוס-קוו המונע צדק מהפלסטינים, הפחד מהאחר והפחד משינוי – הם הדרך להרס הדדי, לא לכבוד הדדי."

בפעולת הטרור הפלסטיני-מוסלמי, או אנטישמי-ניאו-נאצי, שלשום בבריסל, מחוץ למוזיאון היהודי – ארבעה הרוגים, בהם זוג ישראלי.

ונא לא לשכוח, היהודי יהודה איש קריות, שהסתובב לא רחוק ממוזיאון "יד ושם" שבו יבקר היום האפיפיור – הסגיר את חברו היהודי ישוע מנצרת לנציב הרומאי פונטיוס פילאטוס.

והכי נוראים הם כמובן "פשעי השנאה" של נוער הגבעות היהודי הניאו-נאצי המרססים על קירות של כנסיות ומסגדים. הלא בגללם אין שלום במזרח התיכון! – הלא הם-הם המסכנים  את ביקור האפיפיור המבקש צדק לפלסטינים –  אבל כאילו שוכח במתכוון להדגיש את הרצח והגירוש הנמשכים והולכים של המיעוטים הנוצריים בכל רחבי האיזור המוסלמי סביבנו, חוץ מאשר בישראל!

כי למה להרגיז אם אפשר ללקק את התחת לרוצחים מוסלמיים – המניסים את הנוצרים מהמזרח התיכון וגם טובחים בהם!

* מוטי הרכבי: אני מקבל קבוע מיילים של "חדשות בן עזר". כותב אותם אהוד בן עזר, סופר שהיה בעבר מראשי מרצ, כשמרצ עדיין הייתה מפלגה של שלום ולא מפלגת שנאה. "חדשות בן עזר", אותם הוא מפיץ ומהם אני נוהג להוריד לאתר, די מאוזנים. ימין, שמאל וכו'. גם כשיש כתבות של שמאל, אפשר לקבל אותם כי רוב הכותבים, כך ניראה לי, מאמינים במה שהם אומרים. אני חושב שהם טועים, אבל בהחלט חושב שזכותם לחשוב אחרת.

לא כך עמוס עוז. עמוס עוז הוא גזען, מתנשא שמתפרנס משנאת ישראל.

את הכתבה באתר שכל כך הוציאה אותי מכליי כבר ראיתי ב"חדשות בן עזר". חשבתי כבר אז שלא מתאים לאהוד בן עזר לפרסמה. כתבה שמודה לגזען עמוס עוז שקרא לנו, ליהודים ניצולי שואה, נאו-נאצים. אני יודע שהתחרות בשמאל קשה, וכדי להיות IN צריך לבוא עם סופרלטיביים חדשים ולהיות ראש וראשון למשמיצים. כבר קראו למתנחלים בכל שמות הגנאי, אז הגזען עמוס עוז קרא להם נאו-נאצים. איזה שם הוא יקרא להם בעתיד, אני סומך על כישרונותיו, הוא כבר ימצא משהו חדש.

כשמצאתי אותה כתבה מגונה באתר KR8, זה היה כבר יותר מדי עבורי. מילא "חדשות בן עזר" אבל KR8. אני חושב שרצוי מדי פעם לאפשר גם כתבה שמאלנית, אבל יש גבול, לא עמוס עוז.

האם גם אנו ניכנס לתחרות. ומה תהיה הכתבה הבאה של קבוצת וינר שיר הלל לאיזה צורר אחר. 

לא צריך למנוע מווינר לכתוב, אבל צריך לאשר כל כתבות שלו. מחר ירצה לכתוב שיר הלל לאחמדיניאג'ד או נסראללה, שיפנה ל"הארץ" שם ימצא בוודאי אזן קשבת.

 לא קראתי את כל הכתבה אבל תחילתה כבר הספיקה – "תודה לעמוס עוז שהעז" – איך לכל הרוחות זה לא מעלה חיוך על פניהם – העז? העז מה? זה כמעט להגיד תודה למעריצי סטאלין שהעזו להגיד לסטאלין שהוא שמש העמים. או מעריצי מוסוליני שהעזו להגיד למוסוליני איזה מנהיג גדול הוא. איפה לכל הרוחות התעוזה, הרי כל השמצה שכזו לא רק מביאה לו מחיאות כפיים בתקשורת אלא גם כסף רב. 

והביטויים כלפי יהודים שהספקתי לקרוא לפני שהפסקתי לא היו מביישים את "דר שטרימר". 

לסיכום בואו לא נטעה "חופש הביטוי" אינו חופש ההשמצה. השימוש הציני שעושים אנשי השמאל בביטוי שבעבר נחשב ערך עליון לכולנו כבר מזמן  איבד את המשמעות.

* עמרי ליאור [אשר עשה את הסרט המצויין על יצחק אוורבוך אורפז]: ביום שלישי ה-27 בחודש מאי בשעה 19:00 תתקיים הקרנה בסינמטק תל אביב של הסרט על רות אלמוג – "קומה 4 ללא מעלית". אני מזמין אותך ואת בני משפחתך להקרנה ואם קהל קוראיך יהיה מעוניין אני יכול לשמור הזמנות. אפשר לומר בקופת הקולנוע שאתם המוזמנים של עמרי ליאור. להלן פרטים על הסרט:

http://www.cinema.co.il/movies/movie.aspx?movieId=11144

עמרי ליאור

 צה״ל 33, זיכרון יעקב, 30900. טל. 052-4555518

* שלום אהוד. סיימתי בהנאה מירבית זה עתה את קריאת הספר "והארץ תרעד". יפה יפה. בשיטוטינו בארצות תבל ראינו מדי פעם מוזיאון קטן לזכרו של פלוני אלמוני אחד שהלך לקוטב ושני בנה מבצר ברחבי אמריקה וכו' לאמור: זו הרצועה של הכלב של הקולונל וזו המשרוקית של הקולונל וזה האולר שלו וכיו"ב.

ואני שואל להיכן התגלגלה המקטרת עם ראש אדם של אדון יהודה ראבּ? או שמא בדית גם את זה מדימיונך? (אם כן אז מעלייש...)

בברכה

י"ז

נ.ב. מי ממליץ לילדי ולנערי פתח תקוה לקרוא את הספר הזה?

אהוד: על שולחני נמצאת מקטרת נאה עם ראש אדם אינדיאני שאני מעשן בה, אבל היא לא של סבי יהודה ראב בן עזר אלא קנה לי אותה חברי אורי שולביץ כאשר ביקרנו יחד במכירה פומבית נחמדה בעיירה אוניינטה שבמדינת ניו יורק בארה"ב.

 המקטרת דמויית ראש אדם של סבי יהודה ראב נמצאת בביתו של בן דודי המנוח עמנואל בן עזר ראב.

מכיוון ש"והארץ תרעד", כמו מרבית הרומאנים האחרים שלי – נמנה על הקטגוריה של ספרי תועבה, אין כל סיכוי שמישהו ימליץ לילדי ולנערי פתח תקווה, או כל מקום אחר בארץ, לקרוא אותו.

ובכלל, ממהדורת 500 העותקים שלו שיצאה לאור על חשבוני – כבר לא נותרו למכירה עותקים רבים, כך שהמסיבה הערב לחנוכת הספר בבית הסופר – היא גם תפילת אשכבה לו כי הוא אזל ולא יודפס פעם נוספת. אני לא יכול לממן מכספי הוצאת עותקים נוספים של ספריי, ושום מו"ל ישראלי שפוי לא יוציא עבורי את ספר התועבה הזה, ששום עיתון ישראלי אף לא מצא לנחוץ להתייחס אליו.

ברכה אחת ישנה בכל זאת במצב – שום גורם ימני או דתי השנוא עליי לא יעשה לו לדגל את הסאגה הציונית שכתבתי על המאה ה-19 – ואשר כולה שפוכה באהבת ארץ ישראל.

* ברפתות הגדולות והשיאניות בהתיישבות העובדת כבר החלו הפרות ללמוד סינית לקראת העברתן למולדתן החדשה, ואילו יבואני החלב הכשר ומוצריו, ועימם אלפי משגיחי כשרות חדשים, חרוצים כעלוקות, ועם דרכונים ברי-תוקף – כבר נמצאים בעמדת היכון לקראת הנסיעות להכשרת ייבוא החלב ומוצריו לישראל!

* ראינו ביום חמישי האחרון בטלוויזיה את התוכנית "עובדה" של אילנה דיין על הרב הצדיק יאשי' פינטו נ"י ואנשי חצרו, ומוזר – כמעט כל הנפשות הפועלות בסיפור, מכל צד –צדיקים, עוזרים, חנפים, פושעים, נוכלים, שקרנים, אנשי משטרה – הם אשכנזים טהורים עד דור עשירי, ואין בהם אף לא אחד מצאצאי הבֶּרבֶּרים שהתייהדו, ואילו העורכת וכל אנשי צוותה – כולם מרוקאים!

* למר אהוד בן עזר, חשוב!!! שתגובתי הרלבנטית  תתפרסם  בבקשה!!! תודה!

בהצלחה! באירוע השקת ספריך.

בעקבות התבטאויות לא ראויות לגבי ביטול מוסד הנשיאות. לפי דעתי! ובוודאי לדעתם של רבים – אסור!!! לבטל את  מוסד הנשיאות. עם ישראל  צריך נשיא. זה מהתורה! יחזקאל פרק ל"ד, פסוק כ"ד: "ועבדי דוד נשיא בתוכם."

במדינת ישראל הנשיא הוא ראש המדינה ומסמל את אחדות העם ומשמש סמל הקונצנזוס!!!!! סמכויותיו ומעמדו של הנשיא  מוגדרים  בחוק יסוד: נשיא המדינה. יש לנשיא סמכויות בתחום הטקסי, כגון חתימה על חוקים, הסמכת שגרירים של ישראל, קבלת כתבי אמנה של השגרירים הזרים, חתימה על אמנות בין ישראל למדינות אחרות. השתתפות  בטקסים רשמיים של מדינת ישראל, והוא מייצג אותה כלפי חוץ, סמכות לחון אסירים ולקצוב את עונשם של אסירי עולם, להטיל את תפקיד הרכבת הממשלה על אחד מחברי הכנסת כשנדרשת הקמת ממשלה, ליזום מיזמים שונים ולגייס להם כספי תרומות.

 בכבוד רב

צביקה  שטרוסברג

בני ברק

* עכשיו זה ברור שכתובת נאצה אחת על קיר של כנסייה או מסגד ["פשע שנאה"] שציירוה קטינים יהודיים מוסתים או פרובוקטורים ערביים – או ביום פלסטיני גס ומזוייף של ירי בנער פלסטיני – הם חמורים יותר מכל אונס ורצח בסכין של נערה יהודייה, או ירי יומי של פצמ"רים על יישובי עוטף עזה או רצח יהודים בבריסל – וכי חלק מן התקשורת הישראלית יעשה הכול כדי לנפח ולתת הד ענק למעשים הראשונים, ולהצניע את האחרונים – וזאת כדי ללקק את התחת לעולם, לשרֵת את התעמולה הערבית,  וליצור מצג-שווא שמעשינו הם המכשול לשלום – ואילו הערבים הם הצדיקים!

יש לנו חברים שממש מקבלים אורגזמה של שמחה על כל פאשלה-כביכול ישראלית שמעמידה אותנו על צד הרעים והאשמים בסכסוך.

* ברצוננו להתנצל בפני חברים, נכון, אנחנו שותקים הרבה בחברה. אך לא מפני שאנחנו מנומנמים, משועממים או כבר זקנים מדי ולוקים בטשטוש הדעת – אלא פשוט מפני שאתם לא כל כך מעוניינים לשמוע מה שיש לנו לומר, ואז אנחנו מוותרים, ושותקים.

מה שיש לנו לומר אנחנו כותבים במכתב העיתי מבלי שמישהו יפריע לנו וייכנס לתוך דברינו, ואת דברינו אלה אולי יוכלו לקרוא גם בעוד שנים רבות.

חברים, אל נא תרגישו חובה לבוא הערב לבית הסופר. ממילא יהיה שם צפוף מאוד ויהיו שם גם כמה אנשים שקראו את ספרינו. ואל נא תיעלבו אם לא יהיה לנו די זמן אישי לכל אחד מכם, כי רבים כבר הודיעו שיבואו, ולא את כולם אנחנו מכירים אישית – אלא רק דרך "המכתב העיתי", ובכל זאת נשתדל, והמסתורית גם אפתה לכם עוגיות.

ותודה גם לכל מברכינו שקיבלו את ההזמנה והתנצלו על כך שלא יוכלו לבוא.

* אני קראתי אתמול פרק מ"מסעותיי עם נשים" שפירסמת בגיליון הלפני אחרון וחשבתי עד כמה התיאורים שלך מציאותיים ומתארים כה במדויק את התקשורת המינית בין שני אנשים.

זה כלל לא גס זה כמעט אנציקלופדי במידע הרב, גם המיני, שקיים שם. דברים שחשוב לדבר עליהם מבחינה אינפורמטיבית. מרשים המאמץ להגיע לתקשורת והזרימה של הרגש בכיוונים שונים ולא ממש נפגשים, והצרכים הכה רבים שמושקעים בשעות האלה במיטה. 

תמר ז.

* ברגע האחרון: בעקבות הלשנה – עולה חשד כבד כי הרוצח שירה והרג ארבעה אנשים בפתח המוזיאון היהודי בבריסל במוצ"ש האחרון ­– שייך ל"נוער הגבעות" הניאו-נאצי ובא במיוחד מישראל לבריסל!

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,612 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה עשירית למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-80 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של העדות על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל