גיליון מס' 947 מורחב ליום ירושלים

ולערב לספרֵי בן עזר שהיה בבית הסופר

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ט באייר תשע"ד, 29 במאי 2014

עם צרופת תשעה שערי עיר ושיר ליום ירושלים מאת יוסי גמזו.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: עָמֹק בַּלַּיְלָה, עָמֹק בִּירוּשָלַיִם, תשעה שערי עיר ושיר ליום ירושלים. // עמוס אריכא: 1. ציפי חזרה מהכפור. 2. היועץ המשפטי והנוכל "הקדוש".  // הרצל חקק: לזיכרה של יהודית הנדל. // משה ארנס: שקר הנכבה. [ציטוט]. // אורי הייטנר: צרור הערות 28.5.14. // אלי מייזליש: 1. הנשיא הבא. 2. ערב תרבותי בבית הסופר: השקת שני ספריו האחרונים של אהוד בן עזר. // מלכה נתנזון: צלב המוות (חלום). // נעמן כהן: Vicarius Petri // רביבה בן זאב: המשל והנמשל. // רות ירדני כץ: 1. את מי לדפוק ובמי לנקום? 2. טלפון מוזר. // יהודה גור-אריה: נשיאים ורוח, הערות שוליים [46]. // ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד" מאת אהוד בן עזר. // דוד מלמד: מסעות עם נשים לארץ הרועדת. // משה גרנות: 1. יש זקנים שזוכרים. 2. הפוך על הפוך, על ספרו של אהוד בן עזר "והארץ תרעד – סאגה ארצישראלית בשנים 1878-1834". //  פוצ'ו: הייתכן כי גיבורי הפלמ"ח והנח"ל היו מאוננים במסתרים? – תשובה: ועוד איך! // אהוד ביקש סליחה מסבא יהודה. // יצחק שויגר: השקת ספרים בבית הסופר. // אהוד בן עזר: "שלוש אהבות", הוצאת "אסטרולוג" 2000, אזל. פרק עשרים, מיסדר המזוודות הסוריות בג'וחאדאד. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

עָמֹק בַּלַּיְלָה, עָמֹק בִּירוּשָלַיִם

תשעה שערי עיר ושיר ליום ירושלים

פרס אקו"ם לשירה

"וְכָל הָרוּחוֹת שֶבָּעוֹלָם בָּאוֹת וְנוֹשְבוֹת בִּירוּשָלַיִם"

(ר' עובדיה מִבּרטנוּרא: "מסע בּארץ ישֹראל")

א). אַקְדָּמוּת מִלִּין

1.

צַנְחָן צָעִיר-לְשֶעָבָר חוֹזֵר עִם לַיִל

אֶל עִיר-הַנֵּצַח, נֵצַח בּוֹ שוֹכְנִים רֵעָיו

שֶשּוּם מַלְאָךְ בּוֹ לֹא זִמֵּן לָהֶם שוּם אַיִל

כְּאָז, לָאָב וְלִיחִידוֹ אֲשֶר אָהַב

הָאִיש הַהוּא שֶבְּנָשְׂאוֹ יָדוֹ לְמַעְלָה

בָּהּ נִשְלְפָה הַמַּאֲכֶלֶת לְהַכְחִיד

אַף לֹא שִעֵר כִּי מֵאוֹתָהּ שָעָה וָהַלְאָה

שוּב לֹא יִזְכּוּ יוֹרְשָיו, וְלוּא לְדוֹר יָחִיד

בְּאוֹתוֹ נֵס חַדְפַּעֲמִי שֶל פְּטוֹר מִשֶּפֶךְ

כָּל הָאָדֹם-אָדֹם הַזֶּה, שֶבּוֹ אָבוֹת

אוֹמְרִים קַדִּיש עַל יַלְדֵיהֶם וְלֹא לְהֶפֶךְ

בַּעֲקֵדוֹת אֵינְסְפוֹר, בָּהֶן, כְּבַעֲבוֹת

כְּרוּכִים נְהִי שָׂרָה וּנְהִי הָגָר גַּם יַחַד,

כָּל זַעֲקוֹת הַשַּכּוּלוֹת מֵאָז בִּטְוַח

אַדְמַת-הָרִיב הַזֹּאת שֶבָּהּ מוֹרִיש הַפַּחַד,           

פַּחַד יִצְחָק וְיִשְמָעֵאל, שֶבּוֹ נִטְבָּח

אָח בִּידֵי אָח, אִם לְאוֹר יוֹם אוֹ בִּדְמִי לַיִל

אֶת קִלְלַת הַמַּשְׂטֵמָה שֶאֵין לָהּ אָח

וְאֵין לָהּ קֵץ בְּעוֹד שְנֵיהֶם חוֹלְקִים בִּשְנַיִם

בִּמְקוֹם בָּאַיִל

רַק בַּתַּיִל

וּבַסְּבַךְ.

וְהוּא זוֹכֵר אֶת הַגִּבְעָה וְהַתַּחְמֹשֶת

וְאֶת הַמָּוֶת רָץ זִיג-זָג בַּחֲפִירוֹת

וְאֶת רִגְעֵי הָאֵין-בְּרֵרָה שֶל אוֹ שֶ, אוֹ שֶ

סוֹמְרִים בִּפְנֵי הַחַיָּלִים הָאֲפֹרוֹת

וְהוּא זוֹכֵר בָּךְ כָּל סִמְטָה, יְרוּשָלַיִם,

וְהוּא זוֹכֵר בָּךְ אוֹר שֶל שַחַר שֶאָדַם

וְאֵיךְ הָרֵי מוֹאָב נָגְעוּ בּוֹ בַּשּוּלַיִם

כְּמוֹ אֶצְבָּעוֹת שֶל נְבוּאָה טְבוּלוֹת בְּדָם

וְאֵיךְ הַוָאדִי נֶהֱפַךְ לְגֵיא צַלְמָוֶת

וְהַדְּמָמָה קָרְסָה כְּמִין בִּנְיַן קְלָפִים

וְלֹא אֶחָד מִנְּעָרַיִךְ שֶאָהַב אֶת

יָפְיֵךְ וּשְמֵךְ נִקְצַר בְּאֵש הַצַּלָּפִים.

וְאַתְּ הָרִים סָבִיב סָבִיב לָךְ, עִיר-הַנֵּצַח,

וְאַתְּ חָרוֹן דְּלוּק-אֵש עַל אֶרֶץ עֲשֵנָה,

זֶה שֶאִחָה בָּךְ אֶת הַחֶתֶךְ וְהַפֶּצַע

אֲשֶר בִּתֵּר אוֹתָךְ לִתְשַע-עֶשְׂרֵה שָנָה

אַךְ זֶה שֶלֹּא אִחָה בָּךְ עַד הַיּוֹם אֶת פַּעַר

הַמַּשְׂטֵמָה מִימֵי יִצְחָק וְיִשְמָעֵאל

וְשֶיַּחְזֹר בָּךְ וְיַכֶּה בָּך עַל כָּל שַעַר

בְּאֶגְרוֹפֵי הַפִּכָּחוֹן שֶל אוֹר מֵהֵל,

צוֹנֵן, רוֹצֵחַ אַשְלָיוֹת, חוֹשֵׂף מַהוּת

אֶל אִלּוּצָיו שֶל קְלַסְתֵּרוֹן מַתְוֶה דְיוֹקָן

לְהִתְיַצֵּב מוּל מַרְאָתָהּ שֶל הַזֶּהוּת

שֶל מִי אֲנַחְנוּ

וּמַדּוּעַ דַוְקָא כָּאן.

2.

פַּעֲמוֹנֵי חֲצוֹת מַכִּים אַדְווֹת נְחֹשֶת

בְּדִמְמַת אַגְמֵי הַלַּיְלָה. אַלְמוֹנִים

כּוֹכְבֵי סִיוָן וּצְעָדֶיךָ. אַל תִּכְבֹּש אֶת

מְבוּכוֹתֶיךָ. פְּסַע, אֵין אִיש בַּמִּפְתָּנִים.

תְּפִלָּה לֶעָנִי כִּי יַעֲטֹף, נָשוּי מֵאֹשֶר,

עָנִי מִמַּעַשֹ,

מִתְּשוּבוֹת,

מִפִּתְרוֹנִים.

תְּפִלָּה לַאֲנִי כִּי יַעֲטֹף אוֹתוֹ הַחֹשֶךְ

הַמַּגִּיפוֹ מִחוּץ אֲבָל פּוֹקְחוֹ מִפְּנִים.

וּזְמַן יָחֵף מִסִּימָנֵי-קְרִיאָה, מִפֵּשֶר,

מִוַּדָּאוּת, מֵאָזִימוּטִים, מִצְּפָנִים

מִתְפַּעֲנְחִים. לֵךְ בְּעַל-פֶּה, כְּעַל הַמַּיִם, לְפָנִים,

כְּדָם עִוֵּר בְּתוֹךְ מַחְזוֹר דָּמָן שֶל סִמְטָאוֹת. הַקֶּשֶר

הָעַז, הַגּוֹרְדִּי שֶל חַיֶּיךָ שֶאֵינְךָ

אָדוֹן לָהֶם כִּי אִם עַבְדָּם, רוֹדֵף אַחְרֶיךָ

וְלֹא אַתָּה אַחְרָיו. מִי, מִי אַתָּה? פָּנֶיךָ

אוֹבְדִים מִמְּךָ, בּוֹגְדִים בְּךָ, בַּחֲשֵכָה

שֶהִיא כֻּלָּה חִידוֹת: מִנַּיִן? מָה? לְאָן?

וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין: אַיִל? סְבַךְ? סְבַךְ-תַּיִל?

עָמֹק בַּלַּיְלָה,

עָמֹק בִּירוּשָלַיִם,

עָמֹק מֵרְחוֹב סַלָּאח-אַ-דִין עַד סִילוּאָן

עֲבוֹר בְּשֶקֶט מְמֻקַּש-נִבְחוֹת-כְּלָבִים כִּבְתוֹךְ תַּלְמוּד

יְרוּשַלְמִי סְבוּךְ-סֻגִיוֹת, כְּתַג, כְּהֶעָרַת-שוּלַיִם.

אֵינְךָ פִּתְרוֹן. אַתָּה חִידָה הֶחָדָה אֶת יְרוּשָלַיִם

שֶהִיא חִידָה הֶחָדָה אֶת לֵילְךָ, גַלְמוּד

עָמֹק בִּירַק-בְּאֵר-הַמִּי-וְהַמִּנַּיִן,

עָמֹק בִּגְרוֹן צַעֲקָתָהּ

שֶל הָאִלְּמוּת.

ב). שַעַר הַפְּרָחִים

3.

הָיָה אָבִיב בִּירוּשָלַיִם וּבַדָּם.

הָיָה הַשּוּק. הָיָה יַסְמִין בִּנְחִירֵי-פֶּרֶא.

הָיִית עוֹלָה מִן הַמִּדְבָּר שֶל צִמְאוֹנַי לָךְ, מְקֻטֶּרֶת

מוֹר וּלְבוֹנָה מִכָּל אַבְקַת רוֹכֵל. מֻקְדָּם

מִדַּי נָתַתְּ לִי אֶת כֻּלֵּךְ בְּסִמְטְאוֹת

צִנַּת הָאֶבֶן הַזְּקֵנָה בַּצָּהֳרַיִם

וְהַבָּשָׂר הַחַם וְהַצָּעִיר עִם לַיִל

אֲבָל נוֹרָא לֹא מְאֻחָר מִדַּי לִבְכִי, לְהַפְתָּעוֹת

וְלִצְחוֹקִים עִנְבָּלִיִּים. "בָּארָאד! בָּארָאד!"

צָעַק יְרִיד-הַהֲבָלִים, נִחָר מִמֶּתֶק

תְּמַד-חֲרוּבִים מַקְצִיף בִּבְרַק בְּזִיכֵי-נְחֹשֶת

מִצְטַלְצְלִים כְּטַנְבּוּרִין. מִי שֶחָרַד

הָיָה הַלֵּב, סְחַרְחַר מִצֶּבַע. נְבוֹךְ-אֹשֶר

כְּמִגֻּזְמָה-לֹא-תֵאָמֵן, הַמִּתְאַמֶּתֶת

יָפָה כָּל-כָּךְ וּמִזְרָחִית כָּל-כָּךְ, לָהַט.

הָיָה אָבִיב בִּירוּשָלַיִם.

הָיִית אַתְּ.

4.

כָּתְלֵי-אֵזוֹב נָדְפוּ פְּסוּקֵי שִיר-הַשִּירִים, כְּנַעֲנָע,

עִם אֵיזֶה בֹּשֶׂם שֶל פְּסוּקֵי "שֻלְחָן עָרוּךְ" לְיוֹסֵף קָארוֹ.

אַבְקַת רוֹכֵל שֶלִּשְלֹמֹה – רָאשֵי בְּשָׂמִים שֶלֹּא נֶחְקָרוּ,

"אַבְקַת רוֹכֵל" דְּלַמָּרָן – דְּפוּס שָׂאלוֹנִיקִי, הַתַּקְנָ"א.(1)

אַחַר-כָּךְ לַיְפְּצִיג, הַתַּרְיָ"ט. פִּלְפֵּל הַשּוּ"ת

כָּתוּש עַד דַּק, מַבְעִיר עֵינַיִם בִּכְתַב רָשִ"י, אֵש חֲרִיפְתָּא.

אֶלָּא שֶכָּאן – רוּחוֹת מִשּוֹעֲפָאת, מִסִּילוּאָן, מִלִּיפְתָּא

קוֹרְאוֹת תִּגָּר עַל מִקְלְעוֹת פִּלְפֵּל הַשּוּק.

וְהָרוֹכֵל הַצּוֹעֲנִי, הַזְּמַן, הַזְּמַן,

סוֹבֵב הוֹלֵךְ בְּתַרְמִילוֹ עֲמוּס-הַנֵּצַח

כְּמוֹ הָעוֹלָם כֻּלּוֹ הוּא סוּק-אֶל-עַטָּרִין(2)

וּבוֹ בִּבְלִיל אֶחָד, מֵבִיךְ, לֹא יְאֻמַּן:

נֵרְד וְכַרְכֹּם, קָנֶה וְקִנָּמוֹן וָקֶצַח

וְצַלְבָנִים, וּמוּאַזִּינִים נִחָרִים

מִ"גָּלִיקַנְטֶה" וְ"אֶל-אַקְסָא" לַ"חֻרְבָה".

וַאֲנָחוֹת. אַנְחוֹת עֶלְבּוֹן וְאַהֲבָה.

5.

בֵּין שְנֵי קְטָבִים, בֵּין הַבֻּרְסִי וְהַבַּשָּׂם,(3)

שֶלָּךְ בַּשָּׂם, יַלְדָּה שֶלִּי, רֹדֵף קָדִים וְרֹעֶה רוּחַ.

אֲבָל לֶחְיֵךְ, הַמַּזְכִּירָה לוֹ לְעוֹלָם לְחִי-תַפּוּחַ

וּלְחִי תַפּוּחַ תָּם, הַמַּזְכִּירָה לוֹ אֶת לֶחְיֵךְ, הֵן סַם

צוֹרֵב וָחָם שֶל גַּעֲגוּעַ-אֵין-הָכִיל

אֶל מַחְצִיתוֹ הָאֲבוּדָה: עִטְרָן וָזֶפֶת,

עֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים, כָּנָף וָזֶפֶק

שֶל שכְוִיִּים מְאֻנְקָלִים. שוּקֵי רָכִיל

בְּדִנְדּוּנֵי אָרְחוֹת נֵכָר. תַּגָּר. תּוֹגָר.

וְאָהֳלִים. וַאֲהָלוֹת. אֵטוּן דַּמֶּשֶֹק.

זְכוּכִית חֶבְרוֹן. תְּמָרֵי בַּצְרָה. שְטִיחֵי שִירָז.

כָּל הַהוֹמֶה וְהַמְּרַשְרֵש וְהַצּוֹעֵן וְהַנִּגָּר

וְהַנוֹעֵץ שִנָּיו בַּזַּיִת וּבַשֶּסֶק

וּבַחַיִּים, בִּבְשַׂר-בְּשָׂרָם שֶהוּא שִירָה.    

ג). שַעַר שְכֶם

6.

זְרִימַת קְשָתוֹת וְקִמְרוֹנוֹת. מַה צְּעִירָה זִקְנַת הָאֶבֶן.

מִישֶהוּ חַי כְּבָר, בִּמְקוֹמֵנוּ, אֶת הַכֹּל, כְּמִקְדָּמָה:

קוֹנְטוֹ שֶל נֶצַח,

שַעַטְנֵז שֶל אַהֲבָה וּמַשְׂטֵמָה.

וּבְשַעַר שְכֶם קִפְּצָה בִּתּוֹ שֶל לִגְיוֹנֶר מוּמָת עַל חֶבֶל

מוּל יְתוֹמוֹ שֶל מַקְלְעַן-הַצַּנְחָנִים שֶלֹּא זָכָה

לִרְאוֹת אֵיךְ בְּנוֹ שֶלּוֹ, שָנָה אַחַר שָנָה, יוֹתֵר דּוֹמֶה לוֹ

בָּעִיר הַזֹּאת שֶלֹּא חֻבְּרָה יַחְדָּו וּבַלֵּילוֹת הוֹמֶה לוֹ

יְלֵל הַנַּאקְבָּה עִם זִכְרוֹן טֶבַח תַּרְפָּ"ט שֶלֹּא נִמְחָה

בְּדִיסְהַרְמוֹנְיָה חֲמוּצַת-דָּמִים שֶרֶגַע לֹא מִתְּנָה

שוּם רְטִיַּת-מִלִּים-יָפוֹת אֶת כְּוִי שִבְתָּהּ-אֶל-עַקְרַבִּים.

לֹא רַק אֶת אֵש הָאַהֲבָה לֹא יְכַבּוּ מַיִם רַבִּים

וּנְהָרוֹת לֹא יִשְטְפוּהָ,

גַם אֶת זֹאת שֶל הַשִּׂטְנָה.

וְעַד הַיּוֹם, כְּמוֹ מוּל שַוְעוֹת נְבוּאָתוֹ שֶל יִרְמְיָהוּ

אֵין סִדְקֵי-תְּכֵלֶת-הַתְּבוּנָה בֵּין עַנְנֵי-הַשְּחוֹר נִבְעִים

וְעַד הַיּוֹם מֵרִיץ אוֹתָנוּ עִוְּרוֹנוֹ שֶל צִדְקִיָּהוּ

רִיצַת אָמוֹק

בְּתוֹךְ מַחְשָךְ עָמֹק

שֶל מְעָרַת-עִוְעִים –

אֶת יִשְמָעֵאל וְאֶת יִצְחָק גַּם יַחַד, שֶאֵינָם זוֹכְרִים

כִּי מֵאוֹתָן אַבְנֵי חוֹמוֹת עַצְמָן

נִתָּן לִבְנוֹת גְּשָרִים.

7.

וּבִמְעָרַת עִוְרוֹן-פְּחָדָיו-שֶל-צִדְקִיָּהוּ שֶכְּפָאָנוּ

כְּמוֹ נִבְלְלוּ בָּנוּ לְפֶתַע הַנִּצְחִי וְהַחֲלוֹף

וּכְמוֹ שְכוּחִים, פְּקוּחֵי-כּוּכִים לְקֶצֶב הַלְמֻיּוֹת הַתֹּף

שֶבְּעֻמְקוֹ שֶל הַשָּתוּק בָּהָר וּבָנוּ כְּמוֹ שָמַעְנוּ

דְבָרִים גּוֹאִים בָּנוּ בַּשֶּקֶט הַצָּעוּק, כִּבְנִימִיּוּת

קְדוּמָה מְאֹד. פִּיךְ בְּתוֹךְ פִּי. שְנֵינוּ בְּפִיהָ

שֶל אֲפֵלָה שֶכֻּלָּה רֶחֶם, כֻּלָּה חֵיק. וַאֲבוּקוֹת

מְתַעְתְּעוֹת עַל הַכְּתָלִים הַמְּטַפְטְפִים בֵּין אוֹר וּפִיחַ

אֶת צְלָלִיתֵנו הָאַחַת,  בְּקָטָקוֹמְבּוֹת-סַמִיּוּת-

רִיצַת-הַמֶּלֶךְ-אֶל-שְכוֹלוֹ. וְאַתְּ נִלְחַצְתּ אֵלַי רַכּוֹת

כָּל-כָּךְ חַפָּה מִזֶּה, כָּל-כָּךְ לֹא אֲשֵמָה.

לָמָּה דִבַּרְנוּ שָם בְּלַחַש?

מִי שָמַע?

8.

אָנָא בְּכֹחַ, בְּנִיחוֹחַ, עַל הָרֹבַע

הַמּוּסְלְמִי וְהַנּוֹצְרִי, בְּכָל חֲמַת

תָּקְפָּהּ הָעַז שֶל הַפְּלִיאָה פְּקוּחַת הַשֹּבַךְ

הַמַּפְרִיחָה יוֹנֵי-מַבָּט

אַחַת

אַחַת

אֶל הַנֵּכָר הַמִּתְבַּיֵּת הַזֶּה: רְחוֹב אַל-

אַ-דִין, רְחוֹב בַּרְקוֹק, רְחוֹב הַקִּמְרוֹנִים,

רְחוֹב רַמָּאן, רְחוֹב שַדָּאד, רְחוֹב רַסָּאס

וּרְחוֹב הָרָמָכִים וַעֲרַבֶּסְקוֹת-כְּתֹבֶת

שֶל הַקָּסוּם, הַצִּבְעוֹנִי, הַצּוֹעֲנִי,

מָה שֶהִבְהֵב,

מָה שֶצִּלְצֵל,

מָה שֶתָּסַס:

רְחוֹב הַפֶּרַח הָאָדֹם, סִמְטַת הַסַּהַר,

רְחוֹב הַגַּיְא, סָרָאיָה, מַעֲלֵה הַתּוּת

וּרְחוֹב סַנְט פֶּטֶר, סַנְט הֶלֶנָה, פְרַנְסִיס, כְּנֵסִיַּת הַצַּעַר,

הָעִרְבּוּבְיָה הַזֹּאת, הַשֶּצֶף, הַלְּהִיטוּת

לְהִתְנַבֵּא בִּשְׂפַת-בָּבֶל זוֹ שֶל חֵרְשֵי-עַצְמָם-לַדַּעַת,

לִצְעֹק תְּשוּבוֹת רַבּוֹת בִּגְרוֹן חִידָה אַחַת –

וְעוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל

וְעוֹד הָאוֹר נִחָת.        

ד). שַעַר יָפוֹ

9.

וּבְשַעַר יָפוֹ נִפְרְטוּ שִׂנְאוֹת-עוֹלָם

לִשְלַל וָלוּטוֹת: פְרַנְק, דִינָר יַרְדֵּנִי, לִירָה,

שַבַּאבּ מִוַּאדִי ג'וֹז, כֻּנְדַּארְגִ'ים(4) מֵאֶל-בִּירָה,

זוּג אַבְרֵכִים מִכּוֹלֵל וַרְשָה, לְמוּלָם

נָזִיר מִפּדוּאָה, צְלָמִים וְאִיקוֹנִין

בֵּין מַאסְבָּחוֹת-עִנְבָּר(5) נוֹגְהוֹת וּמְזוּזוֹת-כֶּסֶף   

וְדָת-לֹא-דָת מַשְמְשָנִית, מֻרְעֶבֶת, חַמְדָנִית, נוֹכֶסֶת

שֶהִיא דָתָם שֶל הַמּוֹכְרִים וְהַקּוֹנִים

בְּמִלְחֲמוֹת-הַשֵּם בַּפַּת וּבַדְּלוּעִים,

מַסְּעֵי-הַצְּלָב שֶל הַגְּבִינוֹת, כַּדֵּי-הַחֶרֶס

אוֹ הַגִּיהָאד חֲמוּץ-הַדָּם שֶל הַשִּישְלִיק

שֶהֵם חֶמְדַּת גַּעֲגוּעֶיהָ הַכְּלוּאִים

שֶל עֲיֵפַת שוּקֵי-הַסַּיִף-וְהַחֶרֶב

וְאִטְלִיזֵי-הָאֱמוּנוֹת-וְהַמְּשָלִים

אַךְ נוֹרָאִים לְאֵין עָרוֹךְ וּלְאֵין מַשְלִים.

10.

עִיר שֶחֻבְּרָה אוֹ לֹא חֻבְּרָה לָהּ עוֹד יַחְדָּיו?

מָה שֶמַּגְלִיד אוֹ מַעֲמִיד פָּנִים שֶל שֶקֶט

וּבְכַף יָדוֹ, כְּאִיש-קְרָיוֹת, שְלוֹשִים הַשֶּקֶל

שֶל הַבְּגִידָה, וְהָאֶתְנָן, וְהַכָּזָב?

וּמָה אֲנַחְנוּ כָּאן, לְכָל רוּחוֹת הָשּוּק,

בַּחֲלִילֵי הַסִּמְטָאוֹת, בַּלַּבִּירִינְתּוֹס

הָאַבּוּבִי הַזֶּה? -"?Are you from here, Sir"... – "אִנְתָּה

מִן אֻרְשָלִים, חַוַּאגָ'ה?"... קְלַסְתֵּרוֹן מָחוּק

בְּאִינְטֶרְפּוֹל סַהֲרוּרִי שֶל חֲשָדוֹת.

סַבָּא שֶלִּי חָלַם מִפִּינְסְק אֶת אֲבָנֶיהָ.

אַבָּא –  מִבְּיֶלוֹ-רוּס. אֲנִי – טְרוּף כָּל עִוְעֵי לֹאמוּבָנֶיהָ:

זִבַת קֹהֶלֶת בֶּן דָּוִד. שִדָּה. שִדּוֹת.

וְהַזּוֹנוֹת בְּגַן-מָמִילָא, בַּלֵּילוֹת.

וּמַחְשֵשוֹת-מוּסְרָרָא. וְצַרְעוֹת-הָעֹנִי

קְלוּפוֹת הַטִּיחַ הֶחָרוּף, הַפַּנְתֵּרִי, בַּקָּטָמוֹנִים,

וְהַבְּצָלִים,

וְהַשּוּמִים,

וְהַתְּפִלּוֹת.

11.

אִם יִיעָפוּ כַּנְפֵי שַרְקִיָּה מִסְּחַרְחֹרֶת

אוּלַי נִשְמַע, בִּרְפוֹת הָרוּחַ, אֵיךְ נִטְחָן

בַּטַּחֲנָה הָעֲזוּבָה שֶל מוֹנְטִיפְיוֹרִי

קֶמַח-הַזְּמַן הַמִּתְפּוֹרֵר וְהַשָּקוּף.

רַק בַּלֵּילוֹת –  יֵש וּרְפָאִים אוֹרְחִים בַּחָאן

הַעֲרִירִי הַזֶּה. לִילִית וְסַמָּאֵל. בֵּין הַתַּנִּים

חֵפֶץ שֶל בְּרֶנֶר, (6) הַמְּשֻגָּע, נוֹבֵחַ תְּקוּף           

עֲוִית-נִכְפִּים אֶל מוּל כַּלְבּוֹ שֶל יִצְחָק קוּמֶר. (7) שְׂרַף-הָאֹרֶן

דָּבִיק כְּחֵלֶב-נֵרוֹת-יָארְצַיְט. גֶּרְמָנִית

שֶל אֶלְזָה לַסְקֶר-שִילֶר(8)  בֵּין אִוְשָם הַחַד וְהַנִּחָר

שֶל בַּרְקָנִים בִּימִין-מֹשֶה – "נַאחְוִּית"(9)  חַמְסִינִית וּמְרֻשְרֶשֶת –

וְגִלְלֵי עִזִּים, חֻבֵּיזָה(10) וְעָשָן. קַר, קוֹלוֹנְיָלִי

אֲרִי הָאֶבֶן הַמְּכֻנָּף שֶל "גֶּ'נֶרָלִי"(11)

בְּעוֹד בִּרְחוֹב דִּימִיטְרִיוּס תֹוֹעָה, נוֹאֶשֶת

הַשּוּלָמִית, (12)

שְכוּרַת הַ"קֶּשֶר לְאֶחָד".         

ה). שַעַר צִיּוֹן

12.

גֵּיא בֶּן-הִנּוֹם:

צְחוֹקֵךְ נוֹתַר בִּימִין-מֹשֶה

כְּמַטְלִיּוֹת קְרוּעוֹת שֶל תְּכוֹל, שֶל גַּעֲגוּעַ,

וְאִלּוּ כָּאן – מַרְצִין הַהֵד וְאֵין מַחְשֶה

וְאֵין מַחְסֶה מִן הַשְּתִיקָה

שֶשָּאֲגוּהָ

וְרִידֵי-הַשַּיִש הַהוֹמִים כְּמֵיתָרִים.

עַכְשָו עוֹד לֹא, עַכְשָו עוֹד אֵיל-הָאוֹר נוֹגֵחַ

בְּלִי עֲקֵדוֹת סַכִּינִיּוֹת אֶת מוֹרִיָּה

וְשֶטֶף-דָּם פְּנִימִי  –  הַלְלוּיָה מַמְאֶרֶת

שֶל זִכְרוֹנוֹת –  עוֹדוֹ מַמְתִּין בַּמִּסְתָּרִים.

אֲבָל אַחַר, בְּהִשָּלֵף דְּבָרִים מִנְּדָן, בִּדְעֹךְ הָעֶרֶב

בִּלְבוּש שָנִי עִם עֲדָנִים, כְּפָרְפּוּרִיָּה,(6)

יֻקַּז הַכֹּל –  אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים

הַנְּבוּאִיִּים,

חוֹלֵי הַתַּן

וְהַיָּרֵחַ

וְזֶה יָבוֹא עָלֵינוּ מְכֻשָּף, סָהוּר:

שְׂאוּ שְעָרִים רָאשֵיכֶם וְהִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵי

עוֹלָם. זֶה הוּא, הַלֹּא נִתְפָּס הַזֶּה, זֶה הוּא –

מָה שֶנִּפְעָר,

מָה שֶשּוֹתֵת,

מָה שֶבּוֹכֶה.

וְיָבוֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד בֶּעָנָן וָאוֹת,

אֲדֹנָי צְבָאוֹת, אַבָּא שֶל כֻּלָּם, וְיִרְאֶה: לֹא נַחְנוּ.

יוֹתֵר מִדַּי כָּבוֹד. יוֹתֵר מִדַּי צְבָאוֹת.

יוֹתֵר מִדַּי מְלָכִים. פָּחוֹת מִדַּי

אֲנַחְנוּ.

13.

וּמָה אֲנִי עוֹשֶׂה פֹּה? מָה עוֹשָׂה כָּאן אַתְּ?

יִחוּר תּוֹתָב וּכְנַעֲנִי שֶל בְּנֵי-בְּלִי-שֹרֶש?

אָז לָמָּה כָּל שִירַת סְפָרַד

וְלֹא עַשְתֹּרֶת

גּוֹאָה בִּי כְּמוֹ בְּאֵר אַרְטֵזִית, בְּמוֹרַד

רְחוֹב בֵּית-אֵל, רְחוֹב מְבוֹא-חַיֵּי-עוֹלָם:

כָּל הַפְרַנְקִיסְטִים, כָּל הַשַּבְּתָּאִים גַּם יַחַד,

כָּל כִּנּוֹרוֹת הָעֲיָרָה הַמִּתְיַפַּחַת

בְּאֵיזֶה בּוֹיְדֶעם אַפְלוּלִי שֶבִּי, נִכְלָם

מֵהֵחָשְׂפוֹ לִשְנוֹת-מֵאָה-כ"א אֵלֶּה

הָעֵירֻמּוֹת לָאוֹר הַבַּר, הַקּוֹצָנִי:

לַעֲזָאזֵל,

אֲנִי שֶל זֶה!

זֶה שֶל אֲנִי!

זֶה בְּנִי הַנָּם בִּסְגוֹר דָּמִי, זֶה פִּינְסְק בַּשֶּלֶג.

זֶה הַגָּאוֹן מִוִּילְנָא בֵּין בּוֹרוֹת פּוֹנָאר

וְזֶה הַבֶּעשְ"ט בְּגֵיהִנּוֹם-הַדָּם שֶל דַּכַאוּ

וְזֶה רֵעַי הַצְּעִירִים לָעַד, שֶגָּחוּ

עַל הַגִּבְעָה וְהַתַּחְמֹשֶת וְהָהָר.

וְזֶה הַכֹּמֶר וְהָרַב שֶל הַיְנְרִיךְ הַיְנֶה

וְהֶחָבֵר וְהַכּוּזָר שֶל הָרִיהָ"ל

בְּקָארָאטֶה נִצְחִי: צְלָבִים וּמִסְגָּדִים

מְעֻקָמִים כְּבֹהֶן תַּלְמוּדִי שֶל "הַיְנוּ

הָךְ", "מַאי קָא מַשְמָע לָן?" וְדֶרְוִישִים צְרוּדִים

לוֹקְטִים בְּשַעַר הָאַשְפּוֹת

פְּסוּקֵי שָלָל.

ו). שַעַר הָאַשְפּוֹת

14.

וּלְהַשּוֹמֵעַ לֹא יִנְעַם. כָּל הַלּוֹהֵג: "הַלֹּא רַק אֶבֶן!"

נוֹשֵׂא בִּשְׂמֹאל-חָזֵהוּ אֶבֶן, לֹא יוֹתֵר.

וְהַזּוֹבְחִי-אֶל-הַכְּתָלִים לֵאמֹר: "אַבְנָהּ שֶלָּהּ כּוֹאֶבֶת

יוֹתֵר מֵאֵם שְכוּלָה אַחַת –  פָּגָן עוֹתֵר

לֶאֱלִילֵי-הָעֵץ וֶאֱלִילֵי-הָאֶבֶן.

שוּם אֲבָנִים אֵינָן שוֹווֹת בְּנִצְנוּצוֹ

שֶל אוֹר חִיּוּךְ צַנְחָן אֶחָד. שוּם שֵיש-הָרִים. אַךְ שוּם מַצֶּבֶת

אֵינָה רַק כָּךְ-וְכָךְ-אַמּוֹת-סִידָן-וָצֹר.

רַק אֲנָשִים, בָּשָׂר וָדָם, שֶהֵם הַנֵּזֶר

לְכָל יָפְיָהּ שֶל הַבְּרִיאָה, הוֹוִים לְעַם

אֲבָל עַמִּים צְרִיכִים סְמָלִים בָּם נֶאֱחֶזֶת

הַהַפְשָטָה בַּמּוּחָשִי, לֹא בַּמּוּעָם

בְּעַרְפִלֵּי עַרְטִילָאִין, וְלֹא בְּלִי טַעַם

דִבְּרָה תּוֹרָה כִּלְשוֹן שִׂיחָם שֶל בְּנֵי אָדָם

וַאֲבָנִים, שֶשְּתִיקָתָן עַזָּה כְּרַעַם

גַּם הֵן דּוֹבְרוֹת סוֹפְסוֹף, הֵדָם שֶלֹּא נָדַם

שֶל זִכְרוֹנוֹת-קְדוּמִים עוֹלֶה מֵהֶן כְּמֹהַל

הַמַּעְפִּיל מִשֳּרָשָיו שֶל הָאִילָן

אֶל צַמַּרְתּוֹ וְכָךְ זוֹכָה אֻמָּה לִשְמֹעַ

בַּלֹּא-אָמוּר דְּמָמוֹת שֶאֵין לְהָכִילָן

וְהֵן אוֹמְרוֹת כְּקוֹל מֵאוֹב,  אוֹמְרוֹת בְּכֹחַ-

לֹא-יְשֹעַר אֶת הַנִּרְגָּש וְהַנִּפְעָם,

זֶה הַהוֹפֵךְ אֶת הַנּוֹכֵחַ לְנָכוֹחַ

וַאֲסַפְסוּף-אַקְרַאי –  מֵעֵרֶב רַב לְעַם.

וּבִסְתִירַת-הַכִּבְיָכוֹל הַזֹּאת נִלְחֶצֶת

פַּשְטָנוּתָם שֶל זֶה מוּל זֶה וְקַו מוּל קַו

–  אוֹ אֲבָנִים אוֹ אֲנָשִים –  אֶל הַבְּעֶצֶם

שֶהוּא קִירָם שֶל הֶעָמֹק וְהַמֻּרְכָּב,

קִיר שֶאַבְנוֹ אָמְנָם הִיא חֹמֶר, אַך הַזֵּכֶר

שֶאֲנָשִים זוֹכְרִים דַּרְכָּהּ אֶת עֲבָרָם

מַסְבִּיר מַדּוּעַ זוֹ מוֹלֶדֶת וְלֹא נֶכֶר

מֵאָז דָּוִד,

מֵאָז מֹשֶה,

מֵאָז אַבְרָם.

וּבֵין יְלֵל צִוְחָם שֶל נְבִיאֵי-הַמַּחַץ

עוֹבְדֵי הָאֶבֶן, הַקּוּשָאנִים מִן הַפְּרָת

עַד הַשִּחוֹר, חוֹבְשֵי קַרְנֵי-בַּרְזֶל-הָרַהַב-וְהַשַּחַץ

כְּצִדְקִיָּה בֶּן-כְּנַעֲנָה אֲשֶר חָרַת

עֲלֵי דִּגְלוֹ אֶת הַכִּבּוּש וְהָ"אַף שַעַל"

בּוֹ עַל חַרְבֵּנוּ לְעוֹלָם נִחְיֶה בְּדָם

לְבֵין רוֹאֵינוּ כָּאן כְּנֶטַע זָר, כְּנוֹכְחוּת נִפְשַעַת

שֶתֵּעָלֵם לָהּ בִּמְאֻחָר אוֹ בְּמֻקְדָּם,

הָעִיר הַזֹּאת צוֹפָה בָּנוּ פְּקוּחַת עֵינַיִם

הַרְבֵּה יוֹתֵר מִשֶּעֵינֵינוּ מֻכְשָרוֹת

לִצְפּוֹת בְּאֶלֶף הֲפָכֶיהָ, בֵּין הָאַיִל

וּבֵין הַתַּיִל וְרוֹאָה שוּרוֹת-שוּרוֹת

שֶל מַלְכֻיּוֹת וְשֶל כּוֹבְשִים שֶעֲבָרוּהָ

אַף כִּי לֹא בָּהּ הָיָה נָטוּעַ עֲבָרָם

שֶלֹּא כְּכֹסֶף אֲבוֹתֵינוּ שֶזְּכָרוּהָ

שְלוֹש פְּעָמִים בַּיּוֹם בְּכָל אַרְצוֹת פְּזוּרָם

בְּמַלְמְלָם בִּצְקוּן תְּפִלָּה עַל דַּל שְׂפָתַיִם

אֶת מַאנְטְרַת עַם הַנִּרְדָּפִים בְּאֵין אַשְמָה:

"אִם אֶשְכָּחֵךְ, אִם אֶשְכָּחֵךְ, יְרוּשָלַיִם"

מִבְּלִי לִשְכֹּחַ לֹא אוֹתָהּ וְלֹא אֶת שְמָהּ.

וְהִיא זוֹכֶרֶת עַד אַחְרוֹן סִדְקֵי כְּתָלֶיהָ

אֶת הַר-הַבַּיִת הַמֻּצָּת וְהַלּוֹהֵב,

אֶת רִשְעָתָהּ שֶל מְשִסַּת מִתְעַלְּלֶיהָ,

אֶת הַחוֹמֵס וְהָרוֹמֵס הַמִּזְדָּאֵב

וְאֶת עֻמְקוֹ שֶל הַהֶבְדֵּל הַמִשְתַּמֵּעַ

שֶבֵּין קַלְגַּס אַנָּס וָגַס

וּבֵין אוֹהֵב.

15.

וְאִלּוּ שָם, עַל מַרְצְפוֹת-הַדּוּמִיָּה

הַצּוֹנְנוֹת כַּטַּל, וְרוּדוֹת-וְרִידֵי-הַשַּיִש,

מַשִּיל סְאוֹן הַשּוּק אֶת סַנְדָּלָיו מוּל אֶבֶן-הַשְּתִיָּה

שֶנִּבְרְאָה (מוּבָא בַּ"זֹּהַר" הַקָּדוֹש) מֵאֵש, מִמַּיִם

וָרוּחַ; זוֹ –  שֶבָּא מֻחַמַד הַנָּבִיא, רְחוּף-מֶרְחָק

עַל גַּב סוּסוֹ, הוּא "אַלְבֻּרָאק",(7) לִפְקֹד קָדְשָהּ, וְשֶעָלֶיהָ

עָקַד, דּוֹמֵע, אִבְּרָהִים אַבּוּנָא אֶת אִבְּנוֹ, אִיסְחָק

וּבְנֵי דָּאוּד וְסוּלֵימָאן אָמְרוּ תְפִלָּה מַרְגְלוֹתֶיהָ;

וְסָח סְאוֹן הַשּוּק לָאֶבֶן הַקְּדוּמָה הַזֹּאת, שֶהִיא

מַמָּש הַהֶפֶךְ הַגָּמוּר מֵעַכְשָווֹ הַמִּצְטַוֵּחַ

בַּהֲמֻלּוֹת כְּרִיזַת רוֹכְלָיו, בְּקִרְקוּרֵי אֵימָה וּנְהִי

שֶל פַּרְגִּיּוֹת צְפוּיוֹת לְלַהַב הַחַלָּף, בִּצְלִיל וָרֵיחַ

שֶהֵם כֻּלָּם חַיֵּי-שָעָה, כֻּלָּם הוֹוֶה שוֹצֵף חִיּוּת

מוּל סֶלַע זֶה שֶבּוֹ הֵחֵלָה הַבְּרִיאָה כָּאוֹר עִם שַחַר(8)

וְהוּא כֻּלּוֹ שְתִיקַת חַיֵּי-עוֹלָם לוּטִים בְּנִצְחִיּוּת

גַּבְהוּת הַמִּיתוֹס שֶשָּרְשוֹ עָפָר אַךְ אָמִירוֹ בַּשַּחַק,

לֵאמֹר: "סָלָאם עָלַיְכִּי, צַחְ'רַת-אַלְלַהּ, סֶלַע-אֱלֹהִים!"

וְסָחָה הִיא: "סָלָאם עָלַיְכָּ, רָסוּל-אַלְלַהּ, שְלִיחַ-אַלְלַהּ!"

אֲבָל כָּעֵת, כָּעֵת מְאֹד, יוֹנֵק רָקִיעַ בֶּן-יוֹמוֹ

מִשַּד כִּפַּת מִסְגַּד עוֹמָאר וְשַד אֶל-אַקְצָא, מַעְלָה-מַעְלָה,

"סוּרוֹת"-קֻרְאָן נִיחוֹחִיּוֹת כְּמֹר וּקְטֹרֶת-חֲלוֹמוֹת

הַמִּתְאַדִּים, צְרוּבֵי קָדִים, מִשָּם וָהַלְאָה

כְּמִנַּרְגִּילָה שְקוּפַת אוֹר שֶבָּהּ שוֹצְפִים וּמְבַעְבְּעִים

עָבֵי חַמְסִין שֶל עֲצַלְתַּיִם וְ"אִינְשְאַלְלַהּ" –

שֶהֵם מָסַךְ-עָשָן שֶבְּסִתְרוֹ מוּעָד

בִּמְקוֹם סָלָאם

חֹד פִּגְיוֹנוֹ שֶל הַגִּ'יהַאד.

ז). שַעַר הָרַחֲמִים

16.

וּבְגַת-שְמָנִים הָיוּ שַמְנֵי-מִשְחָה שֶל אוֹר

דּוֹרְכִים עַצְמָם בְּגַת גְּדוֹלָה אַַחַת שֶל בֹּקֶר

סָמוּם מִ"טְּרִיפּ" שֶל אֳרָנִים וְעָט לַחְבֹּק אֶת

גֵּוֵךְ מִלְּבוֹא כְּפַר-הַשִּלֹּחַ עַד לִגְהֹר

עַל תֻּמָתֵךְ בִּכְנֵסִיַּת קֶבֶר-מִרְיָם,

חַף מִצְּדָקוֹת, נָזִיר מִנְּזִירֻיּוֹת, כָּמוֹנִי,

בְּעוֹד שָמַיִךְ הַדְּמוּעִים מִקְּטֹרֶת הָאֵוַנְגֶּלְיוֹנִים,

מִן הַבְּצָלִים הַפְּרָבוֹסְלָבִיִּים, מִיַּם-

הַמֶּלַח הַצָּמֵא לָךְ הֵם רְאִי שַׂגִּיא-נְהוֹר

מוּל בְּדִידוּתוֹ הָאִיסִיִּית שֶל נוֹף קוּמְרָאן. כּוֹרֵעַ

תַּחַת כָּבְדָּם הַגֵּאוֹלוֹגִי שֶל קוֹרוֹת וְתוֹלָדוֹת

בְּטֶרָה סַאנְטָה זֹאת, שֶבֹּהַק סַנְוֵרֶיהָ

הַקַּמְצָנִי בְּצֵל וְהַנָּדִיב בְּלַהַט

הוֹמֵם אוֹתִי, אֲנִי לָכוּד בֵּין הַגָּדוֹת

שֶבֵּין אִבְחַת הַמַּאֲכֶלֶת וחֻמְרַת סַכִּין-הָאוֹר

הַמְּשַפְּדִים וּמְאַבְּדִים אוֹתִי לָדַעַת

בְּהַטִּילָם עָלַי כְּעֹל קָשֶה מִנְּשֹוֹא, בְּיַד בַּרְזֶל

אֶת מוֹרַשְתָּם שֶל הַנִּרְדָּף וְהַשָּׂעִיר לַעֲזָאזֵל

וְאֶת מִרְיוֹ שֶקָּץ כִּכְלוֹת אַלְפַּיִם שְנוֹת גֵּיהִנּוֹמוֹ

בִּצְבִיעוּתָהּ שֶל דַּת-הַחֶסֶד הַשּוֹפֶכֶת אֶת דָּמוֹ.

17.

וְהוּא סָקַר אוֹתָם בִּקְרֹב קִצּוֹ, כִּי חָש

בְּהִתְקַדֵּר עָלָיו שָמָיו, בִּזְקֹף הַחֵטְא רֹאש:

אֶת יְהוּדָה,

אֶת יוֹחָנָן,

אֶת שִמְעוֹן-פֶּטְרוּס,

אֶת הַבּוֹגֵד וְאֶת שְלוּחָיו שֶל הַכֶּחָש.

וְהוּא גָנַח: "אַבָּא אָבִי, אַבָּא אָבִי"

בְּגַת-שְמָנֵי, בִּירוּשָלַיִם-אֵין-שוֹמֵעַ,

יְרוּשָלַיִם הַהֹרֶגֶת, כְּמוֹ תָמִיד, אֶת נְבִיאֶיהָ

וְהַסֹּקֶלֶת אֶת חוֹזֶיהָ כִּכְלָבִים.

וְהוּא נִלְכַּד.

וְהֵם צְלָבוּהוּ. "הֵן הָרוּחַ

הִיא חֲפֵצָה," אָמַר, "וְהַבָּשָׂר רָפֶה."

אֲבָל כָּעֵת, 300 מֶטֶר, בַּסִּבּוּב, בַּרְזֶל קָרוּעַ

סוֹמֵר גַּלְעֵד-הַצַּנְחָנִים אֶת שְמָם הַגֵּא וְהַיָּפֶה

שֶל בְּנֵי עַמּוֹ שֶמֵּאֲנוּ לִהְיוֹת, בְּאֵש צוֹלֶבֶת, כְּמוֹ

אֲבוֹת-אֲבוֹת-אֲבוֹתֵיהֶם

שֶחֲסִידָיו

צָלְבוּ בִּשְמוֹ.

18.

הָרַחֲמִים, שֶצַּלְמֵיהֶם נָשְׂאוּ לַשָּוְא אֶת

שְמָם הַמְּעֻנֶּה וְהַמְּעֹלָל וְהֶחָרוּף,

הָאִינְקְוִיזִיצְיוֹת, גַּלְגִּלֵּי-שִנֵּי-הַמָּוֶת,

בּוֹר הַמַּבְעֶה

וְהַמַּבְעִיר

וְהַשָּׂרוּף.

מִסּוֹת-הַחֶסֶד, עֲלִילוֹת-הַדָּם לְלַחַן

הַ"פַּאטֶר נוֹסְטֶר" תַּחַת צֵל כַּנְפֵי כְּרוּבָיו

שֶל בּוֹטִיצֶ'לִי אוֹ שֶל גְּ'יוֹטוֹ, צְקוּן-הַלַּחַש

הַמִּתְחַסֵּד בֵּין מִשְחֲטוֹת מַסְעֵי-הַצְּלָב.

וְתַבְעֵרוֹת "אוֹטוֹ-דָא-פֶה" לִצְלִיל קָאנוֹנִים:

"פַּסְיוֹן מָתֵיאוּס", רֶקְוִיאֶמִים שֶל קְטִיפָה

בְּסִי-בֶּמוֹל שֶל "צִקְלוֹן בֶּ". רַךְ כִּלְטִיפָה

מַבַּט הַפְּיֶטָה הֶחָנוּן-אֶוַנְגֶּלְיוֹנִי,

בְּהַדִּיחָה, בְּזֹךְ עֵינַיִם מוּסַבּוֹת

אַוּשְוִיץ-שֶל-פִּיחַ-חַם

בְּהַרְרֵי סַבּוֹן.

ח). שַעַר הָאֲרָיוֹת

19.

אֲנַחְנוּ כָּאן –  שֶלֹּא לִנְקֹש בְּפִנְכוֹת-עֶצֶב

בְּכָל חַצְרוֹת בֵּית-תַּמְחוּיָיו שֶל הָעוֹלָם

לְכַף נְזִיד-הָאֲדִישִים שֶל סְאַת חֶמְלָם

מוּל אֲרֻבּוֹת הַכִּבְשָנִים. אֲנַחְנוּ רֶצֶף

שֶנִּשְתַּבֵּש בְּחֶשְבּוֹנָם. מִי שֶסְּבָלָם,

חֳלָיֵיהֶם נָשָׂא וּמַכְאוֹבָם גַּם יַחַד

מֵאָז יוֹתָם וְעֻזִּיָהוּ –  לֹא יִפְתַּח עוֹד

אֶת שַעֲרֵי-הָרַחֲמִים,

תַּם וְנִשְלַם.

אֲבָל אֲנַחְנוּ כָּאן גַּם עַל מְנַת שֶלֹּא

לִהְיוֹת כִּבְשָׂם שֶנִּזְדָּאֵב, אִיּוֹב טְרוּף-סֵבֶל

שֶכְּלֵי חָמָס מְכֵרוֹתָיו, תִּפְלֶצֶת הֶבֶל

שֶנִּתְקַיֵּן, דָּוִד שֶנִּתְגָּלְיֵת כֻּלּוֹ.

לֹא קַלְגַּסִּים יְהוּדִיִּים, לֹא דָם וָאֵש,

לֹא כַּפַר קַאסֶמִים וְקִיבִּיּוֹת שֶל שֶצֶף,

לֹא כּוֹבְשֵי כְּנַעַן בִּסְעָרָה, רַק כּוֹבְשֵי יֵצֶר,

לֹא הַמַּגָּף הַסַּרְדְּיוֹטִי וְהַבּוֹטֵש.

וְלֹא פֻּלְחַן הַכִּדּוֹנִים וְהַחֲנִית

הַמַּאֲלִיהַּ אֶת הַכֹּחַ הַפָּרוּעַ,

לֹא עוֹד חֲלוֹם סַלָּח-אַ-דִינִי גָז בָּרוּחַ,

לֹא עוֹד מַלְכוּת יְרוּשָלַיִם צַלְבָנִית.

לֹא עַד הַפְּרָת וְהַחִדֶּקֶל, לֹא וָהֵב,

לֹא הַגִּלְעָד בַּחֲרֻצוֹת בַּרְזֶל גּוֹיִּים,

לֹא לְשֵם כָּךְ נָפְלוּ בָּנַיִךְ יְרוּיִים

בֵּין בֵּית-הַסֵּפֶר לְשוֹטְרִים וְהַר-הַבַּיִת:

הֵם, שֶחַיֵּינוּ עַד עוֹלָם חָבִים לָהֶם

כָּל נְשִימָה, כָּל הֹלֶם-לֵב, כָּל הֶרֶף-עַיִן,

כָּל קֶרֶן-שֶמֶש, כָּל פִּסָּה שֶל תְּכוֹל-שָמַיִם

שֶהֵם עַצְמָם כְּבָר לֹא יִזְכּוּ בְּלֵב תָּאֵב

לִרְאוֹת, לִלְעֹט בִּמְלוֹא רֵאוֹת, בְּהִתְפָּעֵם

אוֹתוֹ צִמְאוֹן-חַיִּים בּוּלִימִי שֶהָאַיִן  

גָּזַל מֵהֶם, מִן הָעַזִּים שֶבִּנְעָרַיִךְ

שֶלְּעוֹלָם יִשָּאֲרוּ בִּנְעוּרֵיהֶם.

20.

לִזְכֹּר אוֹתָם, אֶת הַשְּתִיקוֹת הַשּוֹאֲגוֹת מִקִּבְרֵיהֶם

בְּהַר-הַלֹּא-מְנוּחוֹת, מִבַּעַד סְגוֹר-הָאֶבֶן;

אֶת הַתּוּגָה הַנּוֹרָאָה שֶבְּעֵינֵי יְתוֹמֵיהֶם

בִּימֵי-שָנָה, בֵּין גַּת-שְמָנִים וּבֵין מַצֶּבֶת-

מוּזֵיאוֹן-רוֹקְפֶלֶר; לִזְכֹּר בְּאֶגְרוֹפִים קְפוּצִים, בָּהֶם

אַתָּה נִשְאָר לָנֶּצַח יֶלֶד לַח-עֵינַיִם;

לִזְכֹּר אוֹתָם בְּאֵש קְרָבוֹת יוֹם כִּפּוּרִים, שֶאֵין לָהֶם

לֹא כִּפּוּרִים, לֹא גְמוּל, לֹא נֹחַם, רַק עוֹד בַּיִת

מֻתְוֶה בְּאוֹת-הַדָּם שֶל מְאֵרַת מַכַּת-בְּכוֹרוֹת: פְּנֵיהֶם

עַל גְּדוֹת מֻצַּב-הַמֵּזַח וְעַל גְּדוֹת הַלַּיִל

אוֹ בִּעוּתָיו שֶל עֹז-הָרוּחַ הַמְּטֹרָף, בְּהִתְאַבְּדָם

בְּמֻצָּבָיו שֶל הַחֶרְמוֹן, קְפוּאֵי-זֵר-תַּיִל,

נוֹשְֹאִים מִתַּחַת לְדִסְקִית-זִהוּי, עִם סִימָנֵי סוּג-דָּם

וְעִם מִסְפָּר אִישִי

גַם קְצָת

יְרוּשָלַיִם.

לִזְכֹּר אֶת שַעַר-אֲרָיוֹת זֶה בּוֹ פָּרְצוּ כְּגַל נוֹחֵת

כָּל נַחְשוֹנֵי פְּלוּגַת-הַחֹד אֶל תּוֹכְכַיִךְ,

הֵם, שֶשִּלְּמוּ בִּמְחִיר-דָּמִים נוֹרָא בַּיּוֹם בּוֹ נִתְאַחֵית

כְּמִנִּתּוּחַ קֵיסָרִי, מֵחֲתָכַיִךְ,

אֶת הֵחַבְרֵךְ יַחְדָּו מִשְּנֵי צִדֵּי הַגְּבוּל שֶנִּשְתַּסְּעוּ

זֶה מֵעַל זֶה לִתְשַע-עֶשְׂרֵה שְנוֹת רִיב וָקֶרִי

שֶעוֹד שָנִים רַבּוֹת תִּנְקֹפְנָה עַד שֶיּוֹם בָּהִיר יִשְּׂאוּ

נִבְטֵי חַסְדוֹ שֶל הַפִּיּוּס נִצָּן וָפֶרִי.

לִזְכֹּר אֶת מָה שֶלֹּא הָיָה בְּלוֹחֲמַיִךְ, לֹא תִפְלוּת

אוֹ צִחְצוּחֵי-חַרְבוֹת-כּוֹבֵש וּנְבִיאֵי-טֶרֶף

שֶל סַפְסָרֵי אַדְמוֹת הָהָר הַמֻּפְקָעוֹת, בָּהֶן נָפְלוּ

הֵם, שֶשָּׂנְאוּ-מִכֹּל לִשְׂנֹא וְלִשְלֹף חֶרֶב;

לִזְכֹּר אֶת כָּל מְמַהֲרֵי-שָלָל-חַש-בַּז שֶבָּךְ, וְלוּא

דִמְעַת יָתוֹם וְאַלְמָנָה

עוֹדָהּ נוֹשֶרֶת.

לִזְכֹּר אֶת כָּל טְבוּחֵי נִפְצֵי הַפִּגּוּעִים הַשְּטָנִיִּים

בְּחוּצוֹתַיִךְ, בָּם רֻטְּשוּ חַפִּים מִפֶּשַע

עַל מִזְבָּחָם שֶל יִצְרֵי-תֹּפֶת וְטִמְטוּם אֵימְתָנִיִּים

שֶל הָרוֹאִים עַצְמָם שָאהִידִים גּוֹמְלֵי-יֶשַע

שֶבְּמוֹתָם שְמוּרוֹת לָהֶם שִבְעִים וּשְתַּיִם הַבְּתוּלוֹת

בִּנְאוֹת דִּשְאוֹ שֶל גַּן-הָעֵדֶן הַגִּ'יהַאדִי

בְּעוֹד עַל אַף כָּל מַס שִׂפְתֵי אִמּוֹתֵיהֶם הַשַּכּוּלוֹת

לְצַו-הַמֹּלֶךְ שֶל כָּל מוּפְתִּי וּמַהֲאדִי (9)

הֵן מַגִּירוֹת הַרְחֵק מִכָּל כִּזְבֵי סֻכּוֹת-הָאֲבֵלִים

מֵאֲחוֹרָיו שֶל תְּרִיס מוּגָף אוֹתָן דְּמָעוֹת

בָּהֶן שוֹתֵת מִשְּנֵי צִדֵּי הַגְּבוּל בְּאֵלֶם שְכוּל מִלִּים

הָאֶסְפֶּרַנְטוֹ שֶל שְׂפַת כָּל הָאִמָּהוֹת.

וְלֹא לָדַעַת עַד הַסּוֹף אֶת כָּל גִּימַטְרִיּוֹת עָצְבֵּךְ,

אֶת חִשּוּבֵי קִצֵּךְ שֶאֵין לוֹ קֵץ, אֶת פֶּצַע

הַדִּמְדּוּמִים עַל כְּנֵסִיַּת סַנְט אָן, קוֹלוֹ הַמִּתְאַבֵּךְ

שֶל מוּאַזִּין נִיחָר מִילֵל, מוֹצֵץ, מוֹצֵץ עַד

לְשַד-הַבְּכִי אֶת מוֹדוּלַצְיוֹת סִלְסוּלוֹ הַמִּסְתַּבֵּךְ

בֵּין תְּהִלֵּי תִּקּוּן-חֲצוֹת, מִשֶּהֵנֵצָה

מִקֶּרֶן דְּרוֹם בָּתֵּי-מַחְסֶה לוּנָה שֶל אוֹר, שֶל אֵין-מַחְסֶה

לִמְשֹךְ חַסְדָּהּ עַל בֵּית-חַסְדָּא, כְּיַד עַל מֵצַח.

וְלֹא לִתְפֹּס

וְלֹא לְהָבִינֵךְ לָנֶצַח.

ט). נְעִילָה

21.

לִשְכֹּחַ, יְרוּשָלַיִם, לִשְכֹּחַ –

יוֹתֵר מִדַּי זִכְרוֹנוֹת מַמְאִירִים, יוֹתֵר מִדַּי יִסְגַּדַּל

וְיִסְקַדַּש. פָּחוֹת מִדַּי סִכּוּי סָבִיר לִפְקֹחַ

עֵינַיִם לִמְעַט רֹגַע, לֹא מִכָּאן וְעַד בִּכְלָל

וְלֹא לְאַרְבָּעִים שָנָה שֶל וַתִּשְקֹט הָאָרֶץ

כִּי אִם גַּם לְפָחוֹת מִזֶּה, הַרְבֵּה פָּחוֹת, וְרַק

שֶנִּתְעוֹרֵר עִם בֹּקֶר לְמַרְאֵה שְמֵי תְּכֵלֶת, הַר, עֵץ

וְלֹא לְאוֹטוֹבּוּסִים מִתְפַּצְּחִים בִּיעָף לִבְרַק

סִמְאוֹן הַדִּינָמִיט שֶל מַשְׂטֵמָה שוֹחֶרֶת רֶצַח

וְכוֹנְנוּת-סְפִיגָה שֶל בֵּין זְוָעָה לְבֵין סִיּוּט,

תְּנִי לָנוּ קְצָת פָּחוֹת הָדָר הֵרוֹאִי, עִיר-הַנֵּצַח,

וּקְצָת יוֹתֵר חַיֵּי-שָעָה שֶל חֶסֶד-הַשְּפִיּוּת.

לִשְכֹּחַ, יְרוּשָלַיִם, לִשְכֹּחַ –

שְמֵי רְאָיוֹת חוֹתְכוֹת. עֵדוּת נְסִבָּתִית שֶל חֲרוּלִים

בֵּין סְעִיפֵי-אִשּוּם כְּבֵדִים שֶל אֲבָנִים, בְּלִי יִפּוּי-כּוֹחַ,

חֲנִינוֹת-מַיִם

וְאַלִיבִּי שֶל צְלָלִים.

לִשְכֹּחַ, יְרוּשָלַיִם, לִשְכֹּחַ –

אֲוִיר נָקִי מֵהַשְעָרוֹת וְאוֹר נָקִי מֵרַחֲמִים.

לִהְיוֹת נִבְעָר מִתּוֹלָדוֹת, חַף מִדִּבְרֵי-יָמִים, לִפְקֹעַ

בֵּין מִסְדְּרֵי-זִהוּי שֶל שַיִש קַר וָאֳרָנִים חַמִּים

כְּאִצְטְרֻבָּל, מֵרֹב דְּמָמָה צְלוּלָה וְעֹצֶר-מֶתֶק, כֹּהַל

שֶל זְמַן אַחֵר, כָּחֹל יוֹתֵר. מְנֻחָמִים. מְנַחֲמִים.

לִשְכֹּחַ, יְרוּשָלַיִם, לִשְכֹּחַ

אֵיךְ עַד הַיּוֹם, בְּהִצְטַמְרֵר חֶרְדַּת מַשָּב

מַשְחִיז חֲשָד מַמְאִיר אֶת צִפָּרְנֵי הַחֹחַ

הַמִּסְתַּמְּרוֹת

עִם כָּל רִשְרוּש עוֹבֵר וָשָב - - -

22.

עִיר שֶל חֲלוֹם. לֹא כְּשֵם-תֹּאַר פַּרְפָּרִי, לֹא לִוְיַת-חֵן

אֶלָּא בִּמְלוֹא חֻמְרַת סִיּוּט שֶל עֹז וָמֹרֶךְ

אֲשֶר הִנְדֵּס אוֹתָהּ לָרֹחַב וְלָאֹרֶךְ

בֵּין הֶהָזוּי וּבֵין הַכְּלָל-לֹא-יִתָּכֵן.

עִיר שַעַטְנֵז, עִיר עִרְבּוּבְיָה אִי-אֶפְשָרִית

(הַשּוּלַמִּית,  הַשּוּנָמִית, מִרְיָם, מָרִיָה מַגְדָּלֶנָה)

שֶבִּמְחָרוֹ אֶתְמוֹל פָּרוּע יְיַסְּדֶנָּה

וּבְאֶתְמוֹלוֹ יַצִּיב דְּלָתֶיהָ מְחָר-רִיב.

עִיר הַנְּבוּאָה הָאֶפִּילֶפְּטִית, קְצוּפַת-רִיר,

עִיר דֶּרְוִישִית, פָאטָה-מוֹרְגָּאנִית, מְטֹרֶפֶת,

קִרְיָה לְמֶלַח רָב שֶל יַם-דְּמָעוֹת, מֻחְלֶפֶת

בֵּין  בִּיזַנְטִינִים, צַלְבָנִים, עַרְבִים, עִבְרִים.

גֶּ'נֶרָל אַלֶנְבִּי. דָּוִד. גָּ'מָל פֶּחָה.

בּוֹלְדְּוִין. אֲרַנְיָה הַיְבוּסִי. פִּלְאֶסֶר. טִיטוּס.

שִיר הַשִּירִים. הַבְּרִית הַחֲדָשָה. אֵיכָה

וְהַקֻּרְאָן. רַב קוּק. הַמּוּפְתִּי. פוֹטוֹ-לִיטוֹ

שֶל אֵיזֶה לַחַץ אַטְמוֹסְפֵרִי אֵין-הָכִיל

עַל דַּעֲתָהּ הַהֲמוּמָה שֶל הַהִיסְטוֹרְיָה

בֵּין תַּדְפִּיסֵי אַרְכֵאוֹלוֹגְיַת בְּלִיל אָיֹם

שֶל מִין מָגוֹר פַנְטַסְטִי, מִין פַנְטַסְמָגוֹרְיָה

וְאֶפִּיפַאנְיוֹת-נֵס(10) בִּתְהוֹם אֵימָה וָחִיל.

עִיר רְדוּפַת עָבָר, מוּבֶסֶת וְנוֹשַעַת

שֶפִּגוּמֶיהָ לָנוּ כֹּפֶר וּפִדְיוֹם.

פְּתַח לָנוּ שַעַר טֶרֶם בּוֹא נְעִילַת שַעַר

וְחוּס עָלֵינוּ, אָב רַחוּם,

כִּי פָנָה יוֹם - - -

הערות וביאורים:

1 - ר' יוסף קארו (1575-1488), מחבר ה"שולחן ערוך", פירסם בין השאר גם את ספר השו"ת (שאלות ותשובות) "אבקת רוכל", ששמו שאוּל משיר השירים פרק ג', פסוק 6. ספר זה נדפס תחילה בקהילת סלוניקי שביוון בשנת תקנ"א (1791) ומאוחר יותר – בלייפּציג שבגרמניה, בשנת תרי"ט (1859).

2 - סוּק אל עַטָרִין = (ערבית): שוּק הבּשֹמים בעיר העתיקה.

3 - בֻּרְסִי (בֻּרְסְקִי) = מעבּד עורות. בַּשָּׂם (בַּשָּם) = מוכר או מייצר בּשׂמים. "אשרֵי מי שאוּמנוּתו בַּסָּם ואוי לו מי שאוּמנוּתו בֻּרסקי" (בּבּא בּתרא כא:).

4 - כֻּנְדַארְגִ'ים = ( " ): סנדלרים.

5 - מאסבּחות = ( " ): מחרוזות-תפילה, שחרוּזיהן עשֹוּיים בדרך כלל מעִנבּר.

6 - יחזקאל חפץ = גיבור ספרו של י. ח. ברנר, "שכול וכשלון".

7 - כלבו של יצחק קומר = שני גיבורי ספרו של ש"י עגנון "תמול שלשום".

8 - אלזה לסקר-שילר = המשוררת היהודייה, מגדולי השירה הגרמנית, שחיתה בירושלים בדלוּת נוראה.

9 - "נַאחְוִּית" = (ערבית): הלשון הערבית הבלתי-ספרותית, המדוברת בפי ערביי ארץ-ישׂראל.

10- חֻבֵּיזָה = ( " ): חֶלְמִית: צמח-בר נפוץ שפִּריו משמש למאכל. היה מבוקש ביותר בימי מצוקת המזון של ירושלים העברית בעת שהיתה נצורה ע"י הלגיון הערבי הירדני.

11- ארי-האבן המכונף של ג'נראלי – תבליט האריה בעל הכנפיים בכרכוב בניין חברת הביטוח האיטלקית "ג'נראלי" שפעלה בשעתה בירושלים.

12- השולמית  = דמות ירושלמית תימהונית, שנודעה בחוצותיה של ירושלים עד תחילת שנות ה-50 למאה שעברה, בשל דרשותיה בפני עוברים ושבים, על קשר מיסטי, חשמלי כביכול, שבין הדוברת, ששמה היה שולמית, ובין שלמה המלך; קשר שכֻּנָּה בפיה בשם "קשר לאחד".

13- פֻּרְפּוּרִיָּה = מלבּוּש מפואר בצבע ארגמן.

14- מסגד עומר, המכוּנֶה גם "כּיפּת הסלע" (בערבית: "קוּבּת-א-צאח'רה") קרוּי כך על שוּם  הסלע הגדול שבּתוכו, הלא היא "אבן השתייה" (תשתית) שבּמסורת היהודית. על פי המסורת המוּסלמית המתייחסת ל"סוּרַת מסע הלילה" ("סוּרַת אַל-אָסָארָא") שבַּקוראן, הוּעף הנביא מוּחמד על גב סוסו "אל-בּוּראק" (הבּרק) אל המִסגד אשר בַּקצה (אל-אקצא). התביעה המוּסלמית על הר-הבּית מבוּססת על הפירוש הרואה במִסגד כיפת-הסלע הירוּשלמי את אותו מסגד. מאידך גיסא, טוענים ההיסטוריונים המוּסלמיים אל-וַּאיקידי ואל-אַזרַקי כי הכוונה היא למִסגד המרוחק רק מילין מאבן הכּעבּה בּמֶכָּה.

15- במסכת יומא נד, ב שבּתלמוּד הבּבלי וּבמסכת יומא ה, ד שבּתלמוּד הירוּשלמי נֶאֱמַר על כּך: "אבן ירה הקב"ה בַּיָּם, וּממנה נִשְתַּת (נוסד) העולם."

16- מהאדי = (בערבית: מדריך מִטעם האלוהים): כינוי למשיח לפי האיסלאם, מי שמכריז על עצמו כמהאדי (למשל, מנהיג המרד בּסוּדאן בּ-1884).

17- אֶפִּיפַנְיָה (לטינית): הִתגלוּת על-טבעית.

* * *

אהוד בן עזר

די!

מתי יפסיקו לרדת לחייו של אהוד אולמרט!

* * *

עמוס אריכא

1. ציפי חזרה מהכפור

ציפי לבני שנדמתה קורסת לשברים לאחר שיריביה בתוך מפלגתה הרסו וכתשו עד דק את מפלגתם, מכבר פרשה כנפיים, חזרה לדאות ולהשיג גבהים. אפשר לומר כמעט מתוך הערכה שלמה, כי היא שוב מוכיחה את חוסן אברותיה. שובה מהכפור, בו קפאה בודדה ונטושה תקופה קצרה, עשה טוב לה ולכולנו. היא הוכיחה כי קורצה מחומרים איתנים. היא איננה אפיזודה חולפת.

ימים קשים עברו עליה כששגתה ולא הרחיקה מעליה את אלה שחתרו להפילה, כשאול מופז ודליה איציק שסובבה אותה בכחש. אלה ואחרים עשו מעשי בוגד להכשילה. היא טעתה ושגתה כשלא בעטה בהם, על-פי כללי המשחק הפוליטי האכזרי. אולי דווקא ישרתה גרמה לאותה מעידה אכזרית.

לעיתים רחוקות זוכה מי שנכשל לשקם מעמדו. לבני, למרות צלקותיה לא החמיצה את האפשרות להשמיע אמירה אידיאולוגית ברורה בנושא המשא ומתן עם הפלשתינים, שלא שינו טבעם ושוב החמיצו ומחמיצים הזדמנות שמונחת לפתחם לקיים שתי מדינות, ערבית ועברית זו בצד זו. על-אף שהמציאות סטרה שוב על פניה עדיין לא מרפה לבני מהאמונה כי רק בפיתרון זה של שתי מדינות אולי יוכרע באמת גורלה של המילה החבוטה, מרוטת הנוצות, שלום. ייתכן שהיצמדותה לדרך הזאת תוביל אותה שוב להדרה.

הפתרון של שתי מדינות כנראה מתחילתו לא היה הנכון אף לא המתאים לבעייה המורכבת. הכוונה היתה בתחילת הדרך לאוטונומיה ולא למדינה פלשתינית. ככל שהנושא האוטונומי הזה הפך להיות מטבע של מדינה בממשות, כך הלך והתרחק הסיכוי לשלום בדרך זו. שוב מסתבר כי אנחנו זקוקים להשיג תשובה הולמת יותר מכל בחינה, מפני שהפלשתינים אינם רוצים בעצם מדינה עצמאית, מסיבותיהם. אחת הסיבות היא חוסר אפשרותם לממש ולקיים מדינה מכל הבחינות. העולם יקרוס ולא יהיה בו די מקורות בכדי לאתרג מדינה טפילית שכזאת.

דומני שמי הקרוב ביותר מבין האישים הפוליטיים שלנו לקלוט באמת כיוון היסטורי מהפכני, זו ציפי לבני – כיום.

אני מאמין כי אם תדחק פרישתה מהממשלה הזו עד כמה שהדבר ניתן, מפני שהיא קולטת את רחשי צמיחתה מחדש כבעלת פוטנציאל של מנהיגה ברמת ראש ממשלה, נזכה אולי למהפכה משמעותית במערכת הבחירות הבאה. פעם האמנתי באפשרות הזאת. נסוגותי, ועכשיו שיקמתי מחדש את אמוני בה, ביכולותיה ובכוונותיה להנהיג.

הפעם גם אני יותר מנוסה ובוודאי עוד אטיח בה מורת-רוח, אבל אזכור תמיד שהיא בת-שיח הגונה, שונה בתכלית מזה העומד כיום בראש ממשלתנו, הססן כדג מפרפר ביבשה.

היא גם שונה מהאחרים השואפים כמותה לשבת בקצה הפירמידה.

בבחירות הבאות היא תהיה להערכתי בולטת, מלוטשת  וערכית. השקפותיה כיום קרובות יותר מכל אחד בצמרת להשקפותיהם של מרבית הישראלים בוני הארץ ומבקשי שלום-אמת. היא אישה עבריה אמיצה ומעוררת אמון. גם כשרת משפטים היא מצהירה על כוונותיה לשמור על ישראל כמדינה דמוקרטית-יהודית וליברלית.

שטף הזעם הנרגן המופנה כלפיה מלשכת ראש הממשלה אדון כן-לא-לא-כן, מעיד יותר על חולשתו והססנותו הנרגנת והקטנונית של ראש הממשלה. אולם דומה כי במצב זה של אין-אונים נוכח התחפרות הפלשתינים בעמדותיהם, לא די בשמירה על סטטוס-קוו מטופש וחסר-תוחלת. חובת-מעשה נכון היא לפנות לכיוון הפתרון השלישי, אם רוצים להגיע לסיום הסכסוך ולמנוע את האסון של מדינה רב-לאומית. זיכרו את לבנון.

הפתרון השלישי הזה אין בלתו. הוא היחיד המסוגל להבטיח שלום וזכויות מלאות לפלשתינים מצד אחד, ולהעניק לישראל ביטחון יציב. זהו שילוב של העולם הערבי, כשירדן, מדינה שצברה מסורת ומינהל,  היא המייצגת אותו ותורמת בשמו את חלקה לסיום הסכסוך.

ישראל זקוקה לגבול מזרחי עם פרטנר אמין. אבו-מאזן לא היה ולא יהיה פרטנר וכך כל מי שיבוא אחריו. הפרטנר האמיתי מסתתר בארמונו ברבת-עמון. נוח לו כך. אולם עבדאללה יודע את האמת הפשוטה כי אין ולא יהיה סיום לסכסוך מבלי שיתרום את חלקו. אחרת יתברר לו כי מקלטו הנוח בעצם מרוסק. זו נוחיות מדומה. ירדן היתה מהמדינות שתקפו את מדינת ישראל כבר בארבעים ושבע במטרה לחסלה. אחריה הצטרפו מדינות נוספות מהעולם הערבי.

העולם הערבי הוא שיצר במחנות הפליטים המודרים אצלו, בירדן, סוריה, לבנון ובעוד מקומות, והנציח ברשעות ובכוונה תחילה את מה שמכונה הבעיה הפלשתינית. על מדינת ישראל להסביר את המצב הזה למנהיגי עולם באשר הם, ולהניח לפניהם את פתרונו הסביר בכל מקום בו תימצא אוזן קשובה ואפרכסת נטויה לעכל. העולם הערבי מעולם לא עשה עד עתה צעד אמיתי לחסל את ה"פליטים מדור לדור", ועל מעורבותו הממשית בניסיונות בלתי-פוסקים לחיסול ישראל, לשלם במטבע יחיד שנותר, הוא חייב במציאת דרך אמיתית ונועזת בהשתלבות במעשה של ממש. העולם הערבי צריך לעודד את מלך ירדן לפעול בשמו,

אכן, ירדן חייבת לתרום חלקה, כך גם אירופה המאוחדת והמעצמות. לא רק ישראל. כל מי שיכול לאמץ את הגישה היסודית הזאת – מבורך.

אין ולא תהיה תשובה אמיתית ויסודית מבלי שירדן תהיה שותפה בגבול אחד עם ישראל.  ישראל יכולה תמיד לסייע לירדן בכל מכל. לעומת סיכוי חשוב זה ברור כי הנקניק השסוע שנשאר לפלשתינים בגדה המערבית, מעולם לא יצמיח מתוכו מדינה מתפקדת, ויהיה מקור לחוסר שקט מתמיד ואולי אף זרז ארסי  למלחמות בלתי פוסקות.

ציפי לבני צריכה לתת דעתה לנושא הזה. דומה שהיא מהבודדים כיום המסוגלים באמת לנסות ולחשוב בנוסח מקורי. אם ציפי לבני תרתם לקידום "הפתרון השלישי" היא יכולה ליצור מהפכה מבורכת בעלת משמעויות היסטוריות מרחיקות-לכת. אני משער שהיא גם תוכל לסחוף אחריה רבים שמחפשים מוצא לדרך חדשה, נועזת אך רבת סיכויים ממשיים.

ציפי לבני חייבת לנסות להיות המשכוכית של העדר התועה שכבר שנים אין לו מנהיג אמיתי. היא יכולה כבר כעת להעמיק חריש ביצירת תלמים המקרבים בינה לבין ראשי מפלגות אחרות שטרם הצליחו להבהיר את צבעיהם.

זו אולי תהיה שעתה של מדינאות מהפכנית.

2. היועץ המשפטי והנוכל "הקדוש"

אם פקפקתי עד-כה בטיבו המתוחכם של היועץ המשפטי של המדינה, מר יהודה ויינשטיין, מתאגרף קל-רגליים בעברו שהפך ליועץ נשוא-פנים וכבד-ראש, אני חוזר מעמדתי זאת לאור רדיפתו הנחושה אחר עשיית צדק עם אחד רב-דון פינטו מתחזה לקדוש שאיננו אלא רב נוכלים ונכלים, אבל בכל זאת "קדוש". כך לפחות הוא נחשב על-ידי חבריו המלבבים של היועץ המשפטי, שהם סנגוריו הנלהבים של אותו רב-דון, ומעולם לא יחמיצו אף לא שטיק או טריק. אף הם נמנים עם האצולה הישראלית במעמד מכובד של אבירי הצדק והמשפט.

קרוב לוודאי שאחדים מבני החבורה הזאת נמצאים הבוקר [28.5.14] בנמל תעופה בן-גוריון, לנשק את גב כף היד של התמנון הקדוש שהואיל בטובו סופסוף להגיע לישראל בכדי להציג לחוקרי משטרת ישראל את מסכת יחסי התן-וקח שניהל לדבריו עם ניצב ארביב. בינתיים הוא גם הודה בשטויותיו בעשרות פרשיות שוחד אחרות שצריכות היו לעורר את היועץ המשפטי מתנומת הצהריים שלו, ולנסות לפצח פעם אחת ולתמיד את "אגדת הקדושים מצפון אפריקה" – אין ולא היה דבר כזה.

בכל מיני פרשות זכינו להכיר את תעוזתו של של היועץ ומהחלטותיו מרוממות הנפש, כמו למשל בתיק הגדול של הפוליטיקאי איווט ליברמן, שרוחו מחדירה תסיסה פוטינית רעננה בעולמנו. כעת נחשף היועץ שלנו כחכם דק הבחנה בטיפולו בדמותו של ניצב-לשעבר במשטרה, אחד בשם מנשה ארביב, שהיה שליחו של השטן שביקש להכשיל בכוונה שני תמימים וטהורים כמו אותו רב-דון פינטו ורעייתו הרב-דונית. אבל השטן הארור לא הבין לשמחת כולם כי בישראל מתקיימות תופעות בלתי צפויות, ואחת מהן הוא תגובתו הנמרצת של יועץ משפטי.

יועץ משפטי הוא לא סתם איש בעל השכלה משפטית, אלא אדם המחוייב לשמירת החוק ומעל לזה על שמירת הצדק. כל זה בא לביטוי בהחלטתו המרגשת כמעט לצמצם מידותיו של תיק פינטו עוד זמן רב לפני שטעם את משלוח המנות שלו, את העדויות שהבטיח לספק בתמורה לכך שמישהו בעל-מעמד, כמו היועץ המשפטי, יהפוך הר של טומאה למשטח דק חלק למשעי. אמונתו בתעלול כזה נבעה מביטחונו בעורכי דינו שהפכו את דלתו של היועץ שלא קל לעבור דרכה, לדלת מסתובבת כשמדובר בהם.

פינטו זה מצפה כיום שהיועץ המשפטי אכן ילטש את הטעון ליטוש בחקירות אחרות הקשורות בקדוש. המהירות בה נקשרה התוכנית להקל מהקדוש את המשא הכבד שהעמיס על עצמו, מעידה כי כשהיועץ רוצה להיות זריז, הוא מפליא שוב ברגלי המתאגרף שלו. כשברצונו להאיט קצב, גם את זה הוא יודע.

עיתונאים אחדים ניסו להאיר עיניו שמדובר ברשת של עבירות המתבצעות בידי הקדוש ברחבי עולם, ומשנפתחה כבר חקירה, מוטב להעמיק בה. ההקלדות האלה נפלו למרבה הפלא על אוזן אטומה, שכן היועץ  כנראה חושש מגילוי זהותם האמיתית של חלק מחייליו הרבים של הקדוש פינטו בצמרת המדינה. המפולת יכולה להכאיב מכל זווית. בין מנשקי ידי הקדושים המזוייפים האלה נמצאים שרים, קציני צבא בכירים, ניצבי משטרה, טייקונים, מומחים במקצוע הספרות, אנשי ארגוני הביטחון הלאומי, כמו השב"כ, ובין אלה התערבבו ראשי מאפיות מהגרעין הקשה ביותר בתחום הפלילים. שם תמצאו מרוצח ועד למפוצצי מכוניות בכיכרות הערים. גם ראשי ערים נכבדים וחברי מועצות הסתופפו בחצרות הקדושים האלה, אפילו התחרו במרפקים מי יהיה סתם מקורב לקדוש פינטו ומי יזכה בקרבה ממשית. ושמחת המעריצים גואה עד כניעה מוחלטת.

ככל שיתרחב מידע על הזירה הטמאה הזו, לא תהיה ברירה ליועץ בניסיונו השקוף מדי לחלץ מהמלכודת את הנבל הקדוש, אלא להרחיב חקירה. כשחקירה זו תתרחב ותתפשט גם על הקדושים האחרים, כולם נושאי דמם של הבאבות מלפני דורות, עליהם נאמר כי חוללו ניסים בחייהם. יהיה זה עוד פרק מסעיר בתהליך העיוות והסילוף של יסודות היהדות, לתפארת עם ישראל.

הנה כך ייעשה לעיני העם במתעתע לאחר השלב של מסירת העדות: אשתו הרב-דונית תישלח שלמה לביתה כאילו מעולם לא היה לה חלק ביוזמת השטן להכשילה. ברת לב וברת גוף היתה והינה. הנה כך כבר מצא היועץ המתמיד פתרונו על-פי תבונה שלמה המלך, לגבי מחצית התיק. על-כך כבר קיבל היועץ המשפטי גם את ברכתם של יועציו המשפטיים של הרב-דון, שבמקרה הם חבריו ועמיתיו החביבים של היועץ השותף לריצת מכשולי חייהם.

לגבי המחצית השנייה, כנראה מתכוון היועץ להמיר מעשה שוחד בוטה של מאתיים אלף דולר לקצין משטרה בכיר, בכמו מדובר במעשה של שוחד של מה-בכך. אולי יוטל עונש של חודשים אחדים על הרב-דון בתמורה לסיפורים מקושקשים  שהוא הבטיח בנדיבותו באמצעות עורכי-דינו להתייצב ולמסור עדות נגד הניצב למען הצדק.

אין זה סוד כי תעשיית השוחד של הרב-דון ושל אחרים מבני מינו חובקת עולם ומתעתעת בכולם. האם אין בדעתו של היועץ המשפטי לחקור את כל הפרשות האלה החשודות כטובלות בבורות של פלילים? עד עתה לא השיגה איש מילה אחת על כוונה שכזו. זה הזמן להבהיר לציבור בדיוק מה קורה מעבר למסך. בעיקר עכשיו, לאחר משפט השוחד הגדול של "הולילנד".

ובאשר לטיב ומשקל עדותו של פינטו הרי זו עדות שעורכי דינו של ניצב ארביב עוד עשויים לקרוע  אותה לגזרים – וגם הם ייעשו זאת למען הצדק. כאן כולם צודקים. הניצב. הרב-דון ומעל לכל היועץ המשפטי שהוכיח מעל ומעבר כי רק מבני מינו, עורכי-דין שחוקים לעייפה, ראוי לבחון ולבחור יועצים משפטיים. הרי הם חוזרים ומוכיחים כי הצדק שלרגליהם בוער כמדורה שלשונותיה דוחקות חשיכה מעולמנו.

הגיעה השעה שמישהו יסביר להמוני בית ישראל כי הקדושים האלה כולם הם חבורת נוכלים ומתעתעים שאין בהם שמץ של קדושה. צעד ראשון בכיוון הנחשב הזה יכול להיעשות על-ידי היועץ המשפטי.

* * *

הרצל חקק

לזיכרה של יהודית הנדל

אגודת הסופרים העברים אבלה וכואבת. איבדנו חברה יקרה, סופרת דגולה. יהודית הנדל הלכה לעולמה.

יהודית היתה בת למשפחה חסידית, וניכר היה שהרקע התרבותי שלה השפיע על כתיבתה, על מקורות יניקתה. חייה בארץ ליד שכונת פועלים טבעו בה את חותמם – ויכולנו לזהות ברומנים שלה פסי זהב חוצים את השורות. בשקיקה קראנו שורות שגילינו בהן את היכולת שלה לשאוב ממקורות קדומים, יכולת עזה לבטא מציאות, לבטא את הרוח שהניעה אותה – ובעיקר לעצב דיוקנאות מקוריים, לעצב מציאות.

הספרות העברית היטיבה לבטא את המציאות הישראלית החדשה, ועם זאת ניכר היה, שיהודית הנדל מפלסת לה בתוך השדה הגדול הזה שביל משלה, משרטטת באומץ דיוקנאות ופרקי חיים שהיו שונים מסיפוריהם של הסופרים בני דור הפלמ"ח.

בשנת 1954 כבשה את עולם הספרות בספרה "רחוב המדרגות" – וזכתה על כך בפרס אשר ברש. חלפו שנים וזכינו לספרה "החצר של מומו הגדולה" – ומרגע זה ידעו כולם, שיהודית ניצבת בשורה הראשונה של סופרי ישראל. יצירותיה מכאן ואילך חיזקו את מעמדה בעולם הספרות. הספר האחרון שכתבה, "הכוח האחר", היה ספר מיוחד שבו שילבה מציוריו ומחייו של בעלה צבי מאירוביץ, שהיה צייר דגול.

ספריה זכו לאהדת הביקורת, לאהבת הקהל – וחשוב לציין את הפרסים החשובים שבהם זכתה: פרס ביאליק לשנת 1997 ופרס ישראל בשנת 2003.

התייתמנו עם לכתה, שמה יישאר לנצח בפנתיאון הספרות העברית.

יהי זכרה ברוך.

* * *

לקראת שבוע הספר

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

משה ארנס

שקר הנכבה

הנכבה היא שקר מחוצף. אין זה משנה כמה הפגנות נערכות בישראל ובמקומות אחרים בעולם, אין זה משנה כמה דגלי אש"ף מונפים, אין זה משנה כמה חיילים מותקפים על ידי מתפרעים – היא תמשיך להיות שקר.

ההוכחה הבולטת ביותר לכך מצויה בתאריך שבו בחרו מפגיני הנכבה לציין את היום – 15 במאי. ביום הזה פלשו לישראל צבאות מצרים, ירדן, סוריה, לבנון ועיראק במטרה להשמיד את המדינה היהודית הצעירה. יותר מהדחייה של החלטת נובמבר 1947 על הקמת מדינה יהודית ומדינה ערבית בארץ ישראל, יותר מההתקפות של כנופיות ערביות על יהודים ויישובים יהודיים, שפרצו מיד לאחר החלטת האו"ם – ההתקפה המשולבת של הצבאות הערביים הסדירים באותו יום, שבו הגיע לקיצו השלטון הבריטי בארץ ישראל ובו הוכרזה עצמאות ישראל, מוכיחה מעל לכל ספק כי הנכבה, "האסון", היתה אסון שהערבים המיטו על עצמם.

עם כל האהדה שאנחנו יכולים וצריכים לחוש לסבלם של מאות אלפי הערבים בארץ ישראל –  סבל שהיה תוצר של ההחלטות השגויות שקיבלו מנהיגיהם, ושהאוכלוסייה הערבית המקומית תמכה בהן ללא סייג – אלה הטוענים שישראל צריכה להכיר בנכבה, או אף ללמוד עליה בבתי הספר, מסייעים להנציח שקר ועוסקים בסילוף ההיסטוריה בסגנון סובייטי.

"אלה ששולטים בעבר, שולטים בעתיד," כתב ג'ורג' אורוול ב"1984". אין כאן כל מקום לטעות – אלה שמנציחים את שקר הנכבה, מנסים לשלוט על העתיד באמצעות מניפולציה של העבר.

ערביי ארץ ישראל אינם הערבים היחידים שסובלים כתוצאה מטעויות של מנהיגיהם. ראו מה קורה במלחמת האזרחים בסוריה, שמיספר קורבנותיה ופליטיה עולה בהרבה על מספר הנפגעים באסונם של ערביי פלשתינה. הכרה בטעויות האלה ובתוצאותיהן הטרגיות, היא תנאי חיוני לפתיחת דף חדש ולחיים של קידמה ושלום.

הגרמנים והיפנים – ששילמו מחיר כבד בגלל המלחמה שבה פתחו מנהיגיהם – מבינים היטב שהאשמה, לא רק בפשעים שהם ביצעו נגד אחרים אלא גם בטרגדיה שהיתה מנת חלקם כתוצאה מכך – מוטלת עליהם. 8 במאי, יום הניצחון באירופה, אינו מונצח בגרמניה כיום אסון, ו-15 באוגוסט, יום הניצחון על יפן, אינו מצוין שם כאסון.

כדאי לפלסטינים ללמוד מהם.

ואולם, חשובה הרבה יותר היא ההכרה של עמי גרמניה ויפן באחריותם לסבל של אחרים ושל עצמם. הכרה זו היא שהכשירה את הקרקע לכינון יחסי שלום עם אויביהם-לשעבר. השלום לא היה מושג לולא ההכרה הזאת. הטענה הזאת נכונה גם ביחס לפלסטינים ולשאר מדינות ערב. רק אחרי שהם יודו כי המלחמות והטרור שיזמו הם הסיבה לסבלם ולסבלם של אחרים, יהיה אפשר להשיג שלום אמת במזרח התיכון.

הפגנות הנכבה השנתיות מעידות בבירור, כי הדרך להכרה הזאת עדיין רחוקה. אלה שמעניקים את תמיכתם לנרטיב הנכבה השקרי פשוט מסייעים להניח מכשולים בדרך לשלום במזרח התיכון. הנכבה היא שקר, ושלום לא ייבנה על שקר.

פורסם לראשונה בעיתון "הארץ" ביום 21.05.2014.

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 28.5.14

* מסע הרצח האנטישמי בבריסל, לא נעשה על מצע מנותק. יש לו שורשים עמוקים, של הסתה אנטישמית קשה ועמוקה באירופה.

איך זה קורה, שבמאה ה-21, אחרי מוראות המאה שעברה, אירופה אינה מוקיעה ומקיאה מתוכה את האנטישמיות? איך זה שהאנטישמיות שבה והיתה לגיטימית באירופה?

התשובה לכך, היא שהאנטישמיות כעת היא אנטישמיות בתחפושת.

האנטישמיות הקלסית אכן אינה פוליטיקלי קורקט באירופה, אך היא מתחפשת ל"אנטי ציונות" ו"אנטי ישראליות", כביכול, שהיא התגלמות הפוליטיקלי קורקט.

אולם זאת אנטישמיות לכל דבר. התנגדות לתנועה הלאומית היהודית, משמעותה טענה שזכות ההגדרה העצמית, הזכות להקמת מדינה ריבונית במולדת, היא זכותו של כל עם על פני האדמה, זולת העם היהודי. מה זו אם לא גזענות אנטישמית? תעשיית השקרים והעלילות (גולדסטון, זוכרים?) היא המשך ישיר של "הפרוטוקולים של זקני ציון".

למרבה החרפה, בראש החץ של התופעה נמצאים יהודים וישראלים. ורבים בתוכנו מגוננים על התופעה, באמירות נבובות, כמו "מותר לבקר את מדיניות ישראל" כאשר מדובר בדה-לגיטימציה לשמה, ובמילת הקסם החדשה, "קורבניות" להשתקת כל ביקורת על תופעת  האנטישמיות החדשה, המחופשת.

* גל האנטישמיות באירופה מעורר את השאלה – למה היהודים מתעקשים להישאר מיעוט מוקצה ושנוא בניכר, כאשר הם יכולים להיות בני בית ובעלי בית במדינתם הלאומית, בארצם, בישראל?

* בתקופת גל הטרור ופיגועי ההתאבדות בראשית המאה, הפלשתינאים היו באופוריה. הם היו בטוחים שמצאו את הדרך לייאש אותנו, להמאיס עלינו את החיים בארץ, להביס אותנו. הם היו משוכנעים שלא נמצא דרך לגבור על הטרור.

וברגע שנתנו לצה"ל לנצח – צה"ל ניצח. צה"ל, השב"כ, במבצע "חומת מגן" ובכל הפעילות הנעשית מאז ועד עתה. וגם לגדר הביטחון יש תפקיד מסוים בניצחון על הטרור. אך בשל הנוכחות הפיסית הבולטת של גדר הביטחון, היא הפכה בעיני הפלשתינאים לסמל – סמל הייאוש, לנוכח אפס התוצאות של פיגועי הטרור, אחרי האופוריה האדירה ששטפה אותם.

ביקור האפיפיור בישראל ובמזה"ת חשוב מאוד ומוצלח מאוד ומבטא את הכרת הוותיקן בצדקת הציונות ובניצחונה. אולם הצרמוניה הצורמת של הצילום ונשיאת התפילה ליד גדר הביטחון, היתה רגע השפל בביקור, שבו האפיפיור הפך בובה בתעמולת השקר הפלשתינאית.

* ברשות הפלשתינאית מתרחש טיהור אתני שקט של הנוצרים. מה פירוש טיהור אתני שקט? לא גירוש. לא חקיקה. לא מלחמה. פשוט, דחיקת רגליהם של הנוצרים באמצעות הצקה והפיכת חייהם לבלתי נסבלים. הרשות הפלשתינאית הולכת ומתרוקנת מהנוצרים שבה. אין זה פלא, שהפלשתינאים חותרים למדינה נקיה מיהודים.

והנה, האפיפיור מבקר ברש"פ, והפרשה הקשה הזאת מטואטאת מתחת לשטיח, ואינה ניצבת במרכז הדיון. והשקרן המועד, מכחיש השואה – אבו מאזן, מעז לטעון בחוצפתו, שישראל מתנכלת לנוצרים בירושלים.

מן הראוי היה, שישראל תעלה את הטיהור האתני של הנוצרים במרכז דיוניה עם האפיפיור.

* המסע הכהניסטי נגד ביקור האפיפיור חושף את פרצופה האמתי של המוטציה הכהניסטית. הרי הפעם אי אפשר לומר שמדובר בהתפרצות שנאה הנובעת מן הסכסוך הישראלי ערבי. גם אי אפשר לומר שיש איזה עניין אישי כלפי האפיפיור הנוכחי. מה עומד מאחורי המסע?

הכתובת "טמא. צא מעירנו" אומרת הכול. הבעיה עם פרנציסקוס היא שהוא "טמא". למה הוא טמא? כי הוא נוצרי. כלומר, הוא מייצג את הנצרות. הטענה שהוא טמא, ולכן אסור לו לדרוך על אדמת ארץ-ישראל, משמעותה שכל הנוצרים טמאים. והמוסלמים? מיותר להכביר מילים. ומי שאינם שייכים לדתות המונותאיסטיות? הם פאגאנים, מה יש בכלל לדבר. כלומר, אליבא דכהניסטים, כל הגויים טמאים ואסור להם לדרוך על אדמת א"י.

אבל הרי לא רק הגויים טמאים. חילול בית הכנסת והישיבה של התנועה המסורתית בכתובות נאצה, מעיד שגם יהודים שאינם אורתודוכסים, כלומר רוב היהודים בעולם, הם טמאים.

זוהי אידיאולוגיה של שנאה כלפי כל מי ששונה מבני אותה קבוצה. ואנשי הימין הדמוקרטי, שמדי פעם מגוננים עליהם, חייבים להבין שאם חלילה הכהניזם יעלה לשלטון, הם יהיו בין הראשונים שיישלחו למחנות ריכוז.

* האינתיפאדה המשפטית שטורקיה מנהלת נגד קציני צה"ל, ובראשם הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי, מעידה עד כמה נלעגת ההתנצלות של נתניהו בפני טורקיה, על תוקפנותה של טורקיה כלפי ישראל.

ההתנצלות – כמוה כהודאה בפשע. אם הודינו, מה נלין על הטורקים, השופטים אותנו ומענישים אותנו על הפשע? והפרשנים מסבירים שהבעייה תיפתר ברגע שיוסכם על הפיצויים. כלומר, משפטי הראווה הללו הם סחטנות – ברגע שישראל תשלם לתוקפן פיצויים על תוקפנותו נגדה בסכום שיספק אותו, יופסקו ההליכים המשפטיים נגד קציניה.

 או לא.

* את עמדתי נגד השתמטות החרדים משירות בצה"ל, הבעתי פעמים רבות. אין היא נובעת מ"שוויון בנטל", כיוון שבעיניי אין להתייחס לשירות כאל נטל, וגם לא השוויון הוא העיקר, אלא ערך הערבות ההדדית, "כל ישראל ערבין זה בזה," שמשמעותו מחויבות של כל פרט להיות שותף בהגנה על קיום המדינה ושלום אזרחיה. מכאן, ודאי שאני מתנגד להטבות ייחודיות למי שאינם משרתים, כלומר למלגות לאברכים.

אם כך, עליי להיות שבע רצון מהחלטת בג"ץ לשלול אותן מלגות, בהתאם להשקפתי. לא, אני נגד ההחלטה. איני חושב שתפקידו של בית המשפט לשרת את השקפתי האידיאולוגית. אני רואה בכנסת ובמערכות הציבוריות והתקשורתיות את הזירה לדיון אידיאולוגי ולקבלת החלטות אידיאולוגיות.

החלטות על הקצאת תקציב, הן החלטות שנובעות מאידיאולוגיה, ולכן הן החלטות פוליטיות ולא משפטיות. האין ממשלה במדינה יהודית זכאית לראות במלגה להבטחת הכנסה ללומדי תורה יעד ראוי? אפשר להתווכח האם זה אכן יעד ראוי, ואם כן, האם זו הדרך לבטא את מקומו של לימוד תורה כיעד לאומי, והאם מי שלא שירת בצה"ל ראוי להטבה כזו מן המדינה, והאם זה ראוי שהמדינה תעודד צעירים לא לעבוד בניגוד למדיניותה המוצהרת וכן הלאה, אך הוויכוח הזה אינו עניין לבית המשפט.

טענת השיוויון, שבשמה התקבלה ההחלטה – אינה רלוונטית. מיעוט או אזרח שחש מופלה, כיוון שתקציבים הניתנים לכול נמנעים ממנו, זכאי לסעד מבג"ץ בטענת השיוויון. שימוש של הרוב הגדול בטענת השיוויון כקיפוח לעומת קבוצה מסוימת שקיבלה הטבה, הוא מתיחת עקרון השיוויון לתחום האבסורד.

המשמעות האמיתית של ההחלטה, היא כבילת ידי המדינה בקבלת החלטות המבטאות את ייעודה וערכיה, כפי שיוכרעו בידי המוסדות הנבחרים, והכפפתם לפורמליסטיקה משפטית תחת הכותרת "שיוויון". יש לציין, שבית המשפט העליון רחוק מתפיסה חברתית מהותית של שיוויון; להיפך, הוא מקדם את האתוס האינדיבידואליסטי בביטויו התחרותי קפיטליסטי, כאשר השיוויון משמש אותו במובן הפורמלי, של בחינת הוצאות הממשלה וכד'.

האקטיביזם המשפטי, שבא לידי ביטוי בהחלטה זו, פוגע בדמוקרטיה ובמשילות.

* דליה איציק צודקת. הגיע הזמן שאישה תיבחר לנשיאות. אולם אין זה אומר שכל אישה, בזכות היותה אישה, ראויה להיות הנשיאה. גם לא כל אישה שרוצה להיות נשיאה. גם לא כל אישה שמתמודדת על הנשיאות. גם לא כל אישה שהשיגה עשר חתימות של ח"כים.

לפני שנתיים פירסמתי מאמר בו הצעתי את פרופ' רות גביזון לתפקיד הנשיאה. אין מתאימה ממנה לתפקיד, בזכות סגולותיה, תכונותיה, כישוריה, מעמדה הציבורי, ניסיונה, יושרתה, כושר הביטוי שלה, חוכמתה. ובנוסף לכך, גם כיוון שהגיעה השעה לבחירת אישה כנשיאה.

הכישורים היחידים שיש לדליה איציק בהתמודדות על הנשיאות הם היותה אישה. זה לא מספיק. הנשיא צריך להיות אדם מורם מעם, נושא בשורה, מעורר השראה. בוודאי היום, כשיש צורך לשקם את מוסד הנשיאות, אחרי 20 השנים הרעות שלו.

דליה איציק?! עסקנית אפורה ומשעממת, לא העיפרון המחודד ביותר בקלמר, אם לנקוט לשון המעטה. מי שכל הקריירה הפוליטית שלה התמקדה בפוליטיקה לשמה, להבדיל משימוש בפוליטיקה לקידום רעיונות. כל חייה הפוליטיים חסתה בצלם של מנהיגים וכך שרדה עוד כנסת ועוד כנסת. דבקותה בפרס, למשל, הביאה לקבלתה ל"קדימה". דליה איציק היתה יו"ר כנסת גרועה. היא תיזכר כמי שסגרה את הכנסת בפני העם, בהחלטתה ההזויה לאסור כניסה לכנסת במכנסי ג'ינס. גם אם היו אלף מועמדים לנשיאות, סביר להניח שהיא היתה הפחות מתאימה מכולם.

* אלון חסן מושחת. מישהו נפל מהכיסא לשמע הבשורה המפתיעה הזאת? פעמים רבות הגדרתי את חסן כאוייב רעיון העבודה המאורגנת. העבודה המאורגנת אמורה להיות ייצוג מרכזי של האתוס הסוציאל דמוקרטי, המבוסס על ערבות הדדית, על סולידריות, על אחריות ומחויבות של הכלל לפרט ושל הפרט לכלל ולזולת. יש להעמיד את אתוס הסולידריות כחלופה לאתוס הג'ונגל, של תחרות פרועה וכוחנית על המשאבים, מתוך קידוש האגואיזם והכוחנות. מי שחזק מרוויח, ובדרך הוא מוזמן לדרוס את החלשים.

אלון חסן הוא התגלמות הג'ונגל בביטויו החזירי ביותר – אגואיזם וכוחנות וניצול העוצמה כדי להשיג יותר ויותר, ללא גבול, ללא אכפתיות לזולת ולכלל, ללא אחריות. אין הבדל בין החזירות הטייקוניסטית לחזירות של ועדי עובדים חזקים, המנצלים לרעה את כוחם כדי לדאוג לעצמם. וכל כך לא מפתיע, שלג'ונגליסט כחסן אין עכבות גם בניצול כוחו להתעשרות אישית, ללא חשבון.

* ביד הלשון: לכבוד יום ירושלים, בירת ישראל, נעסוק במושג "עיר ואם בישראל." הביטוי הזה מתייחס לעיר גדולה, מטרופולין. אנו מדמים אותה לאם, ואת הכפרים והיישובים הקטנים שסביבה לבנותיה.

12 פעמים בתנ"ך מופיע הצירוף של עיר גדולה "ובנותיה", הכפרים שסביבה. לדוגמה: "וַיְהִי לִמְנַשֶּׁה בְּיִשָּׂשכָר וּבְאָשֵׁר בֵּית שְׁאָן וּבְנוֹתֶיהָ וְיִבְלְעָם וּבְנוֹתֶיהָ וְאֶת יֹשְׁבֵי דֹאר וּבְנוֹתֶיהָ וְיֹשְׁבֵי עֵין דֹּר וּבְנֹתֶיהָ וְיֹשְׁבֵי תַעְנַךְ וּבְנֹתֶיהָ וְיֹשְׁבֵי מְגִדּוֹ וּבְנוֹתֶיהָ שְׁלֹשֶׁת הַנָּפֶת" (יהושע י"ז, י"א).

וכך גם בעוד 11 פסוקים ברחבי התנ"ך.

מכל צירוף כזה משתמע שהעיר הגדולה, בית שאן, יבלעם וכו', היא אם. אולם המושג "עיר ואם בישראל" מופיע רק בשמואל ב', פרק כ'.

הפרק מספר על המרד של שבע בן בכרי, "איש הבליעל", בדוד. הוא נמלט ונערך אחריו מצוד בפיקודו של יואב בן צרויה. יואב דולק אחריו עד אבל בית מעכה, עיר באצבע הגליל, בקרבת מטולה בימינו. הוא צר על העיר ועמד לפרוץ לתוכה ולהשמידה. העיר ניצלת כאשר "אישה חכמה" משכנעת את יואב להסיר את המצור, ולאפשר לתושבי העיר להרוג את שבע בן בכרי. ואכן, האישה משכנעת את בני עירה לכרות את ראשו של שבע בן בכרי ולהשליכו ליואב, כדי להציל את העיר. במו"מ עם יואב, פונה האישה החכמה אל מצפונו ואל אחריותו: "אָנֹכִי שְׁלֻמֵי אֱמוּנֵי יִשְׂרָאֵל. אַתָּה מְבַקֵּשׁ לְהָמִית עִיר וְאֵם בְּיִשְׂרָאֵל? לָמָּה תְבַלַּע נַחֲלַת יְהוָה?"

יואב, שהיה בעיצומן של ההכנות לפריצה, מושפע מדבריה ומשיב כנבהל מעצמו וממשמעות הפעולה שעמד לבצע: "חָלִילָה חָלִילָה לִי אִם-אֲבַלַּע וְאִם-אַשְׁחִית." ומכאן נמשך המו"מ שהציל את אבל בית מעכה, עיר ואם בישראל.

* * *

אלי מייזליש

1. הנשיא הבא

את האמת אני חייב לאמר על הנשיא פרס: "ברוך שפטרנו."

לא שמחתי כשנבחר ואיני מצטער שהוא מחר הולך אל ביתו. די! עייפתי מכל הפומפוזיות שלו בנאומיו – בעיקר בחו"ל, על "השלום" – כאילו הוא מונח כמעשה קסמים כארנבת בשרוולו ורק צריך להגיע הקוסם שיוציא לו את השפן – וקוסם לא בא. וקוסם גם לא יגיע.

אני מוריד בפניו את הכובע עבור פעילותו הביטחונית המגוונת. נקודה. ותו לא. אבל! כמדינאי ופוליטיקאי, לא היה ואולי גם לא יהיה "חתרן בלתי נלאה" ממנו, כדברי יריבו המר בצמרת מפלגת העבודה, ואולי זה שיעור מאלף לתלמידי מדעי החברה, מהי ההפכפכות של מנהיג ויו"ר מפלגה גדולה שמילא את כל התפקידים הבכירים במדינתו: ראש-ממשלה, שר-חוץ, שר ביטחון, שר אוצר ושרשרת תפקידי משנה בתקופת התמחותו מח"כ אלמוני לראשות המדינה – כנשיא.

לשמצה – לפחות בעיניי, תיזכר תקופת פיטוריו מהממשלה בידי מי שהיה אז ראש-הממשלה יצחק שמיר, שרתח בזעם, על שטס ללונדון בלי ידיעתו לרקום בחשאי הסכם עם חוסיין מלך ירדן. כך אותו דבריו מול רבין ש"אכל" אותה אצלו בהסכמי אוסלו סודיים, שמיום ליום נודעים פרטים אפלים על הקנוניה מתחת לאפו של רבין.

ככה הוא פרס: קנוניה ועוד קנוניה ואולי המבישה בתולדות הקמת ממשלה בישראל תיזכר זו שכינוייה "התרגיל המסריח", שפרס התגאה שהצליח לשים בכיס שלו באותו לילה אפל 61 חברי כנסת ובחדשות של השעה 7 בבוקר בדרכו לירושלים להציגה בפני הכנסת, שמע בחדשות כי שני חברי 'אגודה' ברחו פשוטו כמשמעו לאיזה פרדס ליד לוד ומנעו מפרס הקמת ממשלה. איזה מנהיג מבסס בישראל הקמת ממשלה על בסיס חבר כנסת בודד? והכי חמור: על נאמנותם המפוקפקת של חברי כנסת ערבים. רבין לא התאפק וכינה את המעשה "תרגיל מסריח".

ובהמשך דרכו בפוליטיקיה, עשה את המעשה הבוגדני ביותר, כשפרש ממפלגת העבודה עקב תבוסתו בבחירות הפנימיות – פעם לברק, ופעם לעמיר פרץ, והצטרף לשרון בהקמת "קדימה".

גם ב"קדימה" לא ראה גדולות ונצורות כשר זניח, ואז החליט להמר על כל הקופה וללכת לנשיאות, והנה נס משמיים קרה ונבחר.

7 השנים שלו כנשיא פומפוזי כשהמילה "שלום", היא השנייה בכל משפט שהוא מוציא מפיו, הבעירו את הדימיון של השמאל, כאיש שלהם בהנהגת המדינה כדחליל מול נתניהו.

פעמיים כתבתי לו "שיעשה משהו" למען עליית יהודי ארה"ב, ובגילו ובתוקף תפקידו הממלכתי האחרון, יכול היה "לצפצף" על חלק בהנהגת יהדות ארה"ב שהמילה "עלייה" או אצלם ALIYAH – היא אכילת חזיר, ולהיאבק איתם לגבי הגדרת זהותם הבלתי מתפשרת כאמריקנים לכל דבר והצהרה מקניטה כלפי ישראל כך:

Israel Is Not the Homeland of American Jews 

– עם נימוקים ילדותיים על כך שיהודי ארה"ב חייבים להיות נאמנים ל-Homeland שלהם בארה"ב, ענה לי פרס  כי "אין לו זמן לזה." שלא יעלו – אז מה? לוּ במקום להתעסק עם ה'שלום' ההזוי שלו היה יוצא למסע מחוף לחוף ובנחישות במעשה זה, היה זה משפיע שם לדורות כמעשה נועז ללא תקדים, ומי היה עוצר בעדו? מי? ה-FBI? אין לי ספק שאלפים רבים היו עולים. אבל "אין לי זמן," פסק.

כיום, חוץ מריבלין ומפרופ' שכטמן – כל שאר המתמודדים הם חגבים ואולי גם שפנים. כי מה לו לשיטרית לרוץ להיות לנשיא? מה יעשה? ישיר בברודווי? או שיא הגיחוך היא דליה איציק, שהכישורים שלה להיות נשיאת המדינה, הם המודל שלה ב"ארץ  נהדרת". לגבי פואד, עליו אני ממש מרחם. אם קשה לך פואד להיות בכנסת, לך הביתה. אבל נשיא?

הנני מציע אם-כן לפייר-פליי בין ריבלין הלוטש עיניים לתפקיד זה עשור, לבין זה שבא אלינו מעולם המדע. השוני הוא קיצוני, אבל כל מי שמכניס היגיון לעסק יצביע שכטמן וכל מי שישקיע רגשות ייתן לריבלין. לא אופתע מכל תוצאה רק שלא תהיה תבוסה לאחד מהם, כי בין כה וכה, אולי זה הנשיא האחרון במדינה, כי מה שהולך ומתרקם כאן זה מימשל נוסח ארה"ב: נשיא שהוא גם-וגם, גם נשיא וגם ראש ממשלה, פחות ארכאי, פחות טכסים כפולים, ויותר פרקטיקה מעשית. ושלעולם! שלא יחזור לכאן מין נשיא עבריין שמשכיב מזכירות על שולחנו לא רק לראותן בלבד כנר חנוכה דולק, אלא גם לזיין אותן כמו הרמטכ"ל שתום העין על השולחן במטכ"ל. והיו דברים מעולם; 8 בבוקר הוא מגיע, קורץ לה בעינו האחת, הרוכסן נפתח היא על השולחן ובצ'יק צ'אק היא בחוץ.  

2. ערב תרבותי בבית הסופר: השקת שני ספריו האחרונים של אהוד בן עזר

הקומה התחתונה של "בית הסופר" בתל-אביב מתאימה למחסן ירקות. לא רחוק ממנו, באולם צוותא, מגישים מדי ימי שישי בבוקר "תוכנית לשבת" יוקרתית-כביכול אבל ריקה מתכנים. ולפעמים הן תוכניות אקטואליה או מסביב לאקטואליה במסווה אמנותי. על הבמה פסנתר כנף שחור, והמפיק המוסיקלי הוותיק, הגברת מהערוץ ה-1 – מראיינת כל נושא, אפילו אם הדבר זה ג'וקים בטנזניה. העיקר שיש שם גם זמרת הבית וזמר הבית ולחילופין מדי פעם שרים גם בצוותא. אבל הכיסאות הם כמו בהבימה, האולם  כמו בברודווי, כך גם מחיר הכרטיס. ולא פעם אני יוצא באמצע המופע, בשל היעדר קשר עם הקהל או קשקשנים קשישים שהובאו כדי למלא אולם עם קשישים ואולם שכביכול יש לו ארומה מופלאה של "בצוותא" עם קצפת של תרבות. ואין שם כלום מהתרבות, אולי כיסאות נוחים.

אבל לבעלי האולם הקטן של "בית הסופר" אין כסף לשפץ את אולם הכנסים למשהו ראוי, ויושבים שם  על כיסאות כמו בבגז' המכונית לשפת הים, ואם איש קם כדי לתת מעבר, זה חורק ומדי פעם נשמעות "חארקות" בשל הכישרון היהודי "לתפוס" תמיד מקום בראש השורה.

אבל על השקת הספרים של בן עזר יש לאמר לבית הסופר; "אל תסתכלו בקנקן  אלא מה יש בתוכו."  ואכן, התכנסנו כמה מאות בוגרי אכסניות ספר, ולא מי זה צד ימין או מי זה מצד שמאל, כולם, כסופי שיער וכרס קטנה, יודעי כתוב, שמעשירים את חיי התרבות בארץ על שפעת הרשימות שמופיעות פעמיים בשבוע כאן בחצות.

לא אביא מהדברים של המנחה ד"ר משה גרנות, שדבריו כשלעצמם הם מלאכת ספרות, ולא של המרצה ד"ר ארנה גולן, שבלי מאמץ הצליחה להצחיק אותי ולמשוך מחאות כפיים כשלימדה אותנו מי זה בכלל בן עזר ומה הוא כותב [הוא בעצמו על הבמה מנדנד בכתפיו לא מבין מה היא רוצה ממנו] ורק  בסוף  אמר אהוד: "עכשיו הבנתי מה כתבתי."

אבל בעיני התעלומה נותרה. המחבר בעצמו, אהוד בן עזר, אף שטען בלחישה כי הוא מדי פעם 'מתחשב' עם אנשים חיים ואלו שנפטרו, כמו הסבא שלו, הוא מבקש ממנו סליחה [על קברו ביום עילוי הנשמה] – מה הוא בעצם חושב לעצמו? שהוא  ג'יימס בונד? שכל תסריט איתו חייבת להיות זו שעולה מהים עם ביקיני ומיד אופים לחמניות ותוך כדי "ביס" מהלחמנייה נותנים "ביס" באותו מקום? מה זה? ושתהיה נפקנית מהסוג המופקר ביותר. כמה כבר אפשר לזיין בלילה אחד? 

האמת? לקראת הסוף המנחה כמעט גירש אותנו כי הזמן עבר. אבל אני? יכולתי לשבת עוד שעה. מה קרה? לאן בכלל מיהרתם. היה לערב הזה כמו שאומרים אחר שוקולד טוב: "יש לזה טעם של עוד," ואני מאחל לבן עזר עוד ערבי ספרות כאלה.

* * *

מלכה נתנזון

צלב המוות (חלום)

לשלום

בַּזָּהָב שֶׁנָּתַתָּ לִי

קָנִיתִי יוֹמַיִם שֶׁל שֶׁקֶט יַחֲסִי

מִידֵי שׁוֹמֶרֶת אִיטַלְקִיָּה

בְּמַחֲנֵה רִכּוּז גֶּרְמָנִי

סוֹף סוֹף אַסְלַת שֵׁרוּתִים

וְטֶלֶפוֹן גָּנוּב, לְהוֹדִיעַ דְּבַר כִּלְיוֹנֵנוּ

וְאִתִּי אַמְנוֹן אִישִׁי,  וּבְנִי וּבִתִּי

וְגוּשׁ שֶׁל בְּשַׂר-כָּבֵד לֹא עָשׂוּי בְּכִיסִי

מִמֶּנּוּ נָגַסְתִּי מֵעֵת לְעֵת כִּבְתוּפִין עֲסִיסִי

טָבוּל בְּשׁוֹקוֹלָד פּוֹלָנִי

לְהַחְזִיק מַעֲמָד, אָמַרְתִּי לְעַצְמִי,

רַק לְהַחְזִיק מַעֲמָד כְּדֵי לְהַצִּילָם.

וּלְפֶתַע נֶעֱלַם אִישִׁי וְנֶעֱלַם בְּנִי

בִּתִּי וַאֲנִי הוּטַלְנוּ לְתוֹךְ צוּנָאמִי אֱנוֹשִׁי פּוֹסֵעַ אֶל

מוֹתוֹ

וְהָיִינוּ אִתּוֹ

וְהָיִינוּ עִם עַצְמֵנוּ

וְנָשָׂאנוּ אֶת שׁוּלֵי צְלַב הַמָּוֶת עַל שִׁכְמֵנוּ

כְּמוֹ יָדַעְנוּ כָּזֹאת

מֵאָז

* * *

לקראת שבוע הספר

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

נעמן כהן

Vicarius Petri(1)

הָאַפִּיפְיוֹר פִּיּוּס הָעֲשִׂירִי, "הַקָּדוֹשׁ"

(לְפָנִים ג'וּזֶפֶּה)

נִפְגַשׁ עִם הֶרְצְל.

"הַקָּדוֹשׁ" נוֹדַע לַכֹּל בְּשֶׁל צְנִיעוּתוֹ 

וְחִיבָּתוֹ הָרַבָּה לִפְשׁוּטֵי הָעַם.

לֹא בִּכְדִי שְׁמוֹ Pius,

שְׁמַשְׁמָעוֹ מִצְּפוֹנִי, טוֹב לֵב, יָרֵא שָׁמַיִם.

הֶרְצְל לֹא כּוֹרֵעַ בֶּרֶךְ, 

לֹא נוֹשֵׁק לְיַדוֹ הָמוּשֶׁטֶת שֶׁל הָאַפִּיפְיוֹר.

"אֲנִי רַק מְבַקֵּשׁ רָצוֹן טוֹב," הוּא אוֹמֵר,

"רָצוֹן טוֹב מִצַּד הַכְּנֵסִיָּה הָרוֹמִית."

הָאַפִּיפְיוֹר נִרְאָה כּוֹעֵס:

"אֵינֵנוּ יְכוֹלִים לְהַשְׁלִים עִם הַתְּנוּעָה הַצִּיּוֹנִית!

הַיְּהוּדִים לֹא הִכִּירוּ בָּאָדוֹנֵנוּ וְלָכֵן,

אֵינֵנוּ יְכוֹלִים לְהַכִּיר בָּעַם הַיְּהוּדִי."

הֶרְצְל מְנַסֶּה: "אַל חֲשָׁשׁ, לֹא נִפְגַע בָּכְּנֵסִיָּה,

לַמְּקוֹמוֹת הַקְּדוֹשִׁים,

נִתָּן מַעֲמָד אֶקְסְטֶרִיטוֹרְיאָלִי."

הָאַפִּיפְיוֹר פִּיּוּס הָעֲשִׂירִי, "הַקָּדוֹשׁ"

(לְפָנִים ג'וּזֶפֶּה) מֵרִים יָדוֹ:

"יְרוּשָׁלַיִם לֹא תַּחֲזֹר לִידֵי הַיְּהוּדִים!

הַיְּהוּדִים כָּפְרוּ בְּיֵשׁוּ וְעוֹמְדִים בְּסֵירוּבַם 

לְהַכִּיר בֵּאֱלוֹהוּתו.ּ"

הֶרְצְל מְנַסֶּה שֵׁנִית:

"הָאָב הַקָּדוֹשׁ הֲרֵי יוֹדֵעַ אֶת מַצָּב הַיְּהוּדִים..."

פִּיּוּס הָעֲשִׂירִי, "הַקָּדוֹשׁ" (לְפָנִים ג'וּזֶפֶּה):

"אֲנַחְנוּ מִתְפַּלְּלִים לִשְׁלוֹם הַיְּהוּדִים, 

הַלְוַאי וְיָאִיר הָאוֹר בְּלִבָּם. 

כָּאֲשֵׁר יָבוֹאוּ לְהִתְיַשֵּׁב בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל 

נָכִין אָנוּ כְּנֵסִיּוֹת וּכְמָרִים לְהַטְבִּיל אֶת כֻּלָּם,

זֶה הַפִּתָּרוֹן הָאֲמִתִּי."

Vicarius Petri (2)

בְּ-20 בְּיוּלִי 1933 חוֹתֵם הַקַּרְדִּינָל פָּאצֶ'לִי (לְיָמִים הָאַפִּיפְיוֹר פִּיּוּס הַ-12) הֶסְכֵּם עִם פוֹן פָּאפֶּן נְצִיגוֹ שֶׁל הִיטְלֶר, קוֹנְקוֹרִדָט בֵּין הָוָתִיקָן לְהִיטְלֶר. כְּתוֹצָאָה מִכָּךְ הָוָתִיקָן הֵסִיר אֶת תְּמִיכָתוֹ מִמִּפְלֶגֶת הַמֶּרְכָּז הַקָּתוֹלִית וְהָפַךְ אֶת גֶרְמַנְיָה לִמְדִינָה עִם מִפְלָגָה אַחַת.

פִּיּוּס ה-12 (לְשֶׁעָבַר פָּאצֶ'לִי)

מְמַלֵּא מְקוֹמוֹ שֶׁל פֶּטְרוּס,

(הֲלֹא הוּא שִׁמְעוֹן הַיְּהוּדִי)

שֶׁהוּא מְמַלֵּא מְקוֹמו שֶׁל 

יֵשׁוּ עָלֵי הָאֲדָמוֹת,

וְיֵשׁ לוֹ אֶת סַמְכוּת הַמַּפְתֵּחוֹת,

הַמְּתַוֵך בֵּין הָאָדָם לְאֱלֹהִים.(*)

פִּיּוּס הַ-12 (לְשֶׁעָבַר פָּאצֶ'לִי)

מִסְתַּמֵּך עַל תוֹרָתוֹ שֶׁל

יְהוּדִי נוֹסַף, (שָׁאוּל), לְפִיָּה

הוּא הוּא  "יִשְׂרָאֵל הָאֲמִתִּי"

Verus Israel

נִינוֹחַ וּמְסֻפָּק מִסְתּוֹבֵב בַּוָתִיקָן

הַפְּיֵטָה חֲצוּבָה בָּשַׁיִשׁ,

אֵין סָפֵק זֶה צַו הָאֵל, 

שֶׁהֲרֵי אֵין יוֹרֵשׁ יָכוֹל לְהַחֲזִיק בַּיּרוּשָׁה

כָּל עוֹד הַמּוֹרִישׁ חַי

רַק עִם אַחֲרוֹן הַיְּהוּדִים,

סוֹף הַיַּהֲדוּת.

הַסִינָגוֹגָה מְנֻצָחַת.

יָדָיִים נְקִיּוּת הֶכְרֵחַ 

לְמְמָלֵא מְקוֹמוֹ שֶׁל יֵשׁוּ.

הַכְּנֵסִיָּה קְדֻשָּׁה, 

מֵעוֹלָם אֵינָה שׁוֹפֶכֶת דָּם.

"מִשְׁפָּט הָאֱמוּנָה" תָּמִיד נִמְסַר

לָרָשׁוּת הַחִילוֹנִית.

הִיטְלֶר שְׁלִיחַ אֱלֹהִים!

צַדִּיִקים הֲרֵי מְלָאכְתַם 

נַעֲשֵׂיתָ תָּמִיד בְּיָדִי הָאֲחֵרִים... 

זֶה הַפִתָרוֹן הָאֲמִתִּי.

אֲנִי עוֹד אֶהֱפֹךְ קָדוֹשׁ.

* תורת "ממלא המקום", הבסיס לנצרות הקתולית ע"פ הברית החדשה (מתי ט"ז פסוק 18). ישו מסר לפטרוס את תפקיד ממלא מקומו עלי אדמות, ואת התיווך בין אלוהים לאדם, ופטרוס מסר את התפקיד ליורשיו בתפקיד, האפיפיורים. (ממלא מקום" בלטינית Vicarius Petri)

המטרה מקדשת את האמצעים

האפיפיור פרנציסקוס, למרות שמו, אינו שייך למסדר הפרנציסקאני, אלא למסדר הישועי Sosiets Iesu המסדר של ישו. "הישועים", ארגון שהוקם על-ידי איגנטיוס לויולה ב-1534 במטרה להילחם בפרוטסטנטים. אנשי המסדר הטיפו לנאמנות לכתובים ולדוקטרינה הכנסייתית, וכדברי איגנטיוס עצמו: "אאמין כי הלבן אשר אני רואה הוא שחור, אם הממונים עלי בכנסייה יגדירו אותו כשחור." לאותו לויולה מיוחסת גם האימרה: "המטרה מקדשת את האמצעים."

מה צריך לומר נשיא המדינה לאפיפיור

הנה מה שכתבתי לפני ביקור האפיפיור (גיליון 943):

נשיא המדינה שמעון פרסקי-פרס אמור לקבל את פניו של האפיפיור חורחה מריו ברגוגליו המכונה פרנציסקוס, בביקורו הקרוב בישראל, והנה מה שעליו לומר:

כבוד האפיפיור (פונטיפקס מקסימוס) ברוך בואך לארצו של ישו "ארץ ישראל".

כבוד האפיפיור, לפי אמונתך, אתה ממלא מקומו של פטרוס שהוא ממלא מקומו של ישו עלי אדמות.

כבוד האפיפיור, לפי אמונתך, ישו הוא בן דוד מלך ישראל, ולא צאצא של גוליית הפלישתי, לכן מן הדין, כבוד האפיפיור,  שתקרא לארצו של ישו (כפי שהוא קרא לארצו) "ארץ ישראל" (מתי פרק ב) ולא ארץ פלישתים-פלשתינה-פלסטין.

האם שמעון פרסקי-פרס מווישנבה יאמר את הדברים? מן הסתם לא. פרסקי-פרס יאמר מן הסתם מילים חלולות וחנפות תוך כדי שירת "מה יפית".

ישו וארץ ישראל

ישו לא הכיר כלל את המונח "ארץ הקודש" מונח שאינו מופיע כלל בברית החדשה. ישו קרא לארצו "ארץ ישראל" (בלטינית  terram Israhel מתי ב' 20).

הכנסייה, מבחינה אידיאולוגית ופוליטית, בכוונת מכוון, המציאה את השם "ארץ הקודש" (בלטינית Terra sancta) על מנת להימנע מהשם המפורש "ארץ ישראל". מאותן סיבות העדיפה הכנסייה גם להשתמש בשם "ארץ פלישתים" (פלשתינה Palestina) שהוזכר לראשונה ע"י הרודוטוס בספרו "היסטוריה", ואומץ ע"י הקיסר האדריינוס לאחר דיכוי מרד בר כוכבא במטרה להכחיד את זכר היהודים מהארץ. לכן גם האפיפיור פרנציסקוס (בניגוד לישו) נמנע בכוונת מכוון להשתמש במונח "ארץ ישראל" ודיבר על ישראל ומדינת Palestina.

ומה אמר נשיא המדינה לאפיפיור

בדיוק כפי שצפיתי, נשיא המדינה שיתף פעולה בצורה מושלמת עם האפיפיור.

שמעון פרסקי-פרס מווישנבה רצה להפגין לעיני כל את השכלתו הרחבה בלטינית וקיבל את האפיפיור בברכה: SALVE IN TERRA SANCTA "ברוך הבא לארץ הקודש" לדידו של פרסקי-פרס זו לא "ארץ ישראל" השייכת לעם ישראל, אלא "ארץ הקודש" השייכת לכל העולם, והעיקר שיזמינו אותו לבקר בכל רחבי העולם.

למרבה המזל לפחות נתניהו קיבל את האפיפיור בברכה הנאותה: "ברוך הבא לארץ ציון וירושלים, ארץ ישראל."

איזו תפילה באמת נשא האפיפיור בליבו ליד גדר ההפרדה

יום לפני הגעת האפיפיור לבית לחם הזדרזו אנשי הרשות הפלשתינאית לכתוב גרפיטי על קיר הביטחון בבית לחם שנאמר בה באנגלית FREE PALESTINE, האפיפיור ירד מן הרכב שם את ידיו על הקיר והתפלל בשקט: "אנא ישו, שחרר את פלשתינה מכיבוש ערבי-מוסלמי! שאם לא כן יגיע סוף למאמיניך בבית לחם!"

את המילים הללו הוא אמר בליבו. לא היה לו האומץ לומר זאת בקול רם.

האישיות הנעלמת – הפטריארך היווני-אורתודוכסי-ביזנטי

של קושטא קונסטנטינופוליס

http://www.patriarchate.org/index

מטרתו העיקרית של האפיפיור פרנציסקוס במסעו לארץ היתה פגישה עם הפטריארך היווני אורתודוכסי של קושטא (ביזנטיון) – ברתולומיאוס, לזכר מלאת 50 שנה לפגישה ההיסטורית של האפיפיור פאולוס השישי עם הפטריארך היווני אורתודוכסי אתנאגורס, לראשונה מאז הסכיזמה הגדולה, הפילוג בין הכנסיות הנוצריות בשנת 1054.

בניגוד לאפיפיור, ראש הכנסייה הקתולית, הפטריארך היווני-אורתודוכסי-ביזנטי של קושטא קונסטנטינופוליס, ברתולומיאוס, לא נפגש עם הנשיא, ולא עם ראש הממשלה. לא ביקר ביד ושם ולא הניח זר על קבר הרצל.

הנצרות הקתולית זיכתה אותנו, צאצאי היהודים, מעוון רצח ישו, במסמך "נוסטרה אטאטה", והוציאה קטעי תפילה הפוגעים ביהודים. לעומתם היוונים-אורתודוכסים ממשיכים במסורת האנטישמית שלהם. ולכן אין זה מקרי שבסקר האחרון של הליגה נגד השמצה נמצא שביוון 69 אחוזים מהאוכלוסייה הינם אנטישמים. יוון גם היתה המדינה המערב אירופית היחידה שהצביעה נגד הקמתה של מדינת ישראל.

סוכרי – הגזענות האנטי-אשכנזית ודיבתו של ביאליק

קראתי בעניין את הביקורת שכתב משה גרנות על ספרו של יוסי סוכרי "אמיליה ומלח הארץ – וידוי" (גיליון 946). אודה על האמת לא קראתי את הספר מפני שעקרונית נראה לי שלאור ספרות הזיכרונות העצומה של ניצולי השואה – כל רומן בדיוני על השואה מיותר, ובנוסף כמובן קראתי שהספר (כפי שמחברו מודה), אינו יצירה ספרותית, אלא פמפלט פוליטי אנטי-אשכנזי.

סוכרי בדומה למחברים יהודים-ערבים אחרים, כמו רועי חסן למשל, עושים מעשה ארוסטראטס מפני שהם יודעים שליצירותיהם המבוססות על תוכן אנטי-אשכנזי אין כלל ערך ספרותי כשלעצמן, ולכן הדרך היחידה לזכות בפרסום ולהתייחסות היא  בפרסום דברי תועבה גזעניים אנטי-אשכנזיים.

בכל זאת לספר יש גם דבר חיובי. במשך חיי הייתי עד פעמים רבות ליהודים-ערבים שהטיחו ברשעות בניצולי שואה: "חבל שהיטלר לא חיסל גם אותך!" – בימים אלו שהגזענות האנטי-אשכנזית הופכת לאנטישמיות, יש חיוב בכך שהספר יעלה את המודעות לכך שהשואה היתה אוניברסאלית, וכוּונה לכל היהודים, גם ליהודים-הערבים.

לגבי ביאליק והדיבה שטופלים עליו, כשכתבתי את השיר ההיתולי: " אִנֲּעָל דִינָךּ מוּסָה אִבְּן רָאס, אִנֲּעָל דִינָךּ," – כתגובה על שירו של מואיז בן הראש:" אִנֲּעָל אַבּוּק בְּיאלִיק אִנֲּעָל אַבּוּק פְּרַס בְּיאלִיק".

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/00918001.pdf

הבאתי קישור לסיפור המלא: על הדיבה שטפלו על ביאליק. שמואל אבנרי ביאליק ועדות המזרח: אנטומיה של עלילה ועלבון שווא.

http://www.haaretz.co.il/misc/1.934678

לא להוציא את התנועה האיסלמית אל מחוץ לחוק

ראש הממשלה בנימין מיליקובסקי-נתניהו פועל להוציא אל מחוץ לחוק את הפלג הצפוני בתנועה האיסלמית. נתניהו אמר כי יש להתייחס לתנועה בראשות ראאד סלאח כמו אל תנועת כ"ך שהוצאה מחוץ לחוק. והוכרזה ב- 1994 ארגון טרור.

ח"כ עיסאאוי פריג' ממר"צ הגיב על הידיעה ב"הארץ": "לאט לאט מחסל נתניהו את הדמוקרטיה הישראלית אני, אאבק על זכותה להביע את רעיונותיה."

במאמר מערכת בעיתון "הארץ" 27.5.14 נזעקו בעלי העיתון – עמוס שוקן, הנאצי לשעבר אלפרד נוון דומונט, והאוליגרך הרוסי ליאוניד נבזלין, להתנגד להוצאת התנועה האיסלמית אל מחוץ לחוק, והביעו תמיכה בהוצאה מחוץ לחוק של תנועת כ"ך.

אז ככה. אין טעם להוציא את התנועה האיסלמית אל מחוץ לחוק על הטפותיה לחיסול ישראל והשמדת היהודים, וזאת מהסיבה הפשוטה שטרם נמצא ערבי-מוסלמי שאינו מזדהה עם הדברים. הרי כזכור גם עיסאאי פריג' ממר"צ (חברה הטוב של גולדה שניפיצקי זהבה גלאון) מסרב לראות בדברי מוחמד באמנת החמאס לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים – גזענות שהוא מגנה, ולא מופת מוסרי.

האם ניתן יהיה להוציא את כל הערבים-המוסלמים מגדר החוק? לכן עדיף להשאיר את המצב הקיים. עדיף שיאמרו בגלוי את מה שאחרים מסווים.

כמובן, אם אנשי התנועה יחלו בפעולות טרור ממשי, יש להוציאם מגדר החוק ומהר.

* * *

רביבה בן זאב

המשל והנמשל

 יצאו כמה פרחחים תימהוניים בשולי הישוב יצהר, נתנו דרור ללשונם והפריחו שירבוטים של פורקן בנוסח "תג מחיר". 

הארץ געשה ורעשה ודינם חיש נחרץ בציבור.

כל אדם בר דעת שינסה לעמוד על מניעיהם בבוא העת לשופטם, חייב להביא בחשבון גם את מה שעבר על הוריהם, משפחותיהם ושכניהם בתשעה באב תשס"ה בניסיון להבין שהאירוע הקשה ההוא נצרב בתודעתם ויש לו השלכה על אישיותם ועל התנהגותם.

בראותם את חיילי צה"ל שהיו במקום כדי לשמור על הישובים,  התהפכה התמונה בדמיונם ותבונתם התעוותה. מבחינתם היו אלה אותם חיילים במדים כהים עם סמל דגל ישראל על הדש שנעו לפני תשע שנים בשורות כרובוטים נטולי רגש לעבר גוש קטיף במטרה לעקור את הישובים על יושביהם ההמומים.

על העקירה ההיא ואופן ביצועה במצוות ממשלת ישראל בראשות הגנרל אריאל שרון, אין צורך להכביר מלים. כל הארץ הזדעזעה ושפשפה עיניים כלא מאמינה למראות ולקולות.

בדיעבד התברר שהנזק הנפשי בעקבות המעשה הזה חרץ חריץ עמוק וקשה על המגורשים ולא פסח גם על המגרשים. הרגישים שבהם דרשו מצה"ל לזכותם  כ'הלומי קרב' בשל הסבל הנפשי שנגרם להם כתוצאה מובהקת מהגירוש בו השתתפו וביקשו להעניק להם סיוע נפשי פסיכולוגי.

אין להתעלם מהמעשים אך גם מהסיבות והגורמים  ששיבשו את דעתם של הנערים בגבעות הסמוכות לישוב יצהר, מה גם שגיל העשרה ידוע כבעייתי ולא רק ביו"ש אלא גם בתל אביב ובכל מקום אחר בעולם. כל כך ברור שהצעירים הללו כלל לא הבינו את חומרת מעשיהם ושהאמוציות והתסכולים היו המניעים.

אני מצפה לתחקיר פסיכולוגי-לאומי שיסתמך גם על מישנתו של המחנך הדגול יאנוש קורצ'אק באומרו שאין ילד רע, אלא ילד שרע לו. לתשומת ליבם של גורמי החינוך והדאגה לשלום הילד והנוער בכל רחבי ארץ ישראל.

מעשיהם של הנערים חסרי האחריות שהדליקו את הבעירה, גררו להתבטאויות נלוזות דווקא מפי אנשים מבוגרים שגילם וניסיונם אינם מרשה לכבודם להתבטא באופן אמוציונאלי אלא בשיקול דעת ובנימוק הגיוני. כמו שלנערים היה מניע, מתברר שגם לאותם מכובדים אנשי הרוח היה מניע להתבטאויותיהם, שהופגנו בקיצוניות ובשנאה יוקדת לעבר יהודים שדעתם אחרת. אחד מהנציגים הבכירים שלהם, הסופר עמוס עוז, איבד ריסון עצמי וכינה אותם כ"ניאו-נאצים", וכמה מחבריו אף תמכו בהתבטאות הנלוזה הזו.

ההבדל הגדול הוא בפער שבין תשפוכת ילדותית חסרת אחריות לבין אמירות של קבוצת אנשי רוח שמתהדרת בהשכלתה, בבגרות מחשבתית ובהגות פוליטית וספרותית.

אחרי כישלון מלחמת לבנון השנייה, בה נשלחו חיילי צה"ל בחוסר אחריות שערורייתית להילחם במצוות רוה"מ אהוד אולמרט וממשלתו, התייצב האב השכול הסופר דוד גרוסמן בכיכר מלכי ישראל (שהוסב על שמו של הנרצח רוה"מ יצחק רבין), זעק את כאבו על נפול אורי בנו לשווא, היפנה את רגשותיו וכאבו הנורא וכינה את ממשלת אולמרט "ממשלה חלולה".

כל מי שצפה בו ושמע את התבטאותו הזדהה עם כאבו.

בספר מלכים ב' בטקסט התנ"כי, מסופר על הנביא אלישע בדרכו לבית אל (כן... "בשטחים", מעבר לקו הירוק!) – וכך כתוב: "בעלותו בדרך, ונערים קטנים יצאו מן העיר ויתקלסו בו ויאמרו: 'עלה קרח עלה קרח' (זמן רב לפני האופנה של המאה העשרים ואחת שבה כל גבר שני מגלח את שיער ראשו), ויפן אחריו ויראם ויקללם בשם ה' ותצאנה שתיים דובים (מאיר שלו השתמש בציטטה לכותרת ספרו) מן היער ותבקענה מהם ארבעים ושני ילדים. וילך משם אל הר הכרמל ומשם שב שומרון." (שוב: מעבר לקו הירוק...)

גם כאן, המעשה הנורא של הנביא אינו עומד ביחס למעשי הנערים. חז"ל חשו שלא בנוח בניסיונם לפרש את חומרת העונש ודנו את הנביא אלישע לכף חובה על שכשל בתפקידו.

גם לגמרא לא היתה תשובה לסיפור ואת המחלוקת פטרו באומרם: "לא דובים ולא יער." כלומר, לא היו דברים מעולם. בכך מנעו עצמם מהתמודדות עם פרשנות מחייבת.

ראוי היה שלפני שפיטה נמהרת בתקשורת, כדאי להציב סכר לפיותיהם של חכמים בני ימינו ואז אולי הלב יתרכך בטרם יתקשה לבלי רחם.

* * *

רות ירדני כץ

1. את מי לדפוק ובמי לנקום?

הבחירות לנשיאות או-טו-טו, ממש בפתח. אז את מי יש לנו? את רובי ריבלין, פואד בן-אליעזר, מאיר שיטרית, דליה איציק, דן שכטמן ודליה דורנר. דוד לוי, שהופעל עליו לחץ מכבשי, אמר, "סליחה, עם אחד כמו נתניהו אני לא משחק," והוסיף, ( המצאה שלי, אבל נכונה) שאם חברי-הכנסת חושבים שהוא מתאים, הם צריכים לבוא אליו עם 120 חתימות. אף אחד לא הבטיח לו  120 חתימות אז הוא ירד מרשימת המועמדים, נכון לרגע זה.

נתחיל עם רובי ריבלין. תנועת העבודה לא תבחר בו וגם לא המפלגה של לבני. חלק גדול מחברי הכנסת של הליכוד ושל ליברמן לא יבחרו בו כדי לרצות את נתניהו. ככה זה בפוליטיקה. חנפנות ושמור לי, ותקבל תמורה. החרדים? יכול להיות רק כדי לדפוק את נתניהו שזרק אותם מהממשלה. ככה זה בפוליטיקה – נקמה. אבל החרדים אין להם מילה ואי-אפשר לסמוך עליהם. הערבים? אולי. עדיין אין לו מספיק קולות.

נמשיך. פואד בן-אליעזר. מי יבחר בו? אנשי העבודה ואולי עוד כמה מפה ועוד כמה משם.

מאיר שיטרית? מי יילך אחריו? נניח שששת חברי מפלגתו ומי עוד? לאלוהים הפיתרון.

הגענו לדליה איציק שנזרקה הביתה על-ידי ציבור הבוחרים. מי יעמוד מאחוריה? מופז וחסון? אז היא הצליחה לאסוף עשר חתימות. אז מה?

מי נשאר לנו? פרופ' שכטמן ודליה דורנר. שתי דמויות, שתי אישיויות שלא נדבק בהן שום רבב, הם לא פוליטיקאים, הם לא "בובות" של אף אחד, גם לא נוקמים ומסדרים "סידורים". שכטמן ודורנר הם בעשר דרגות מעל חברי-הכנסת שהעמידו עצמם לבחירה לנשיאות, ועשרים דרגות מעל חברי-הכנסת שהולכים לבחור בהם ושאין להם בושה. שני מועמדים אלה הציעו עצמם לתפקיד לא בגלל שאין להם מה לעשות בחיים – אלא רק בגלל שהם חושבים שהם יכולים לתת למשרה חשובה זו תוכן אמיתי. הם לא חייבים לאף אחד מחברי-הכנסת שום דבר, ואף חבר כנסת לא חייב להם דבר, ובגללם אולי חברי-הכנסת יתעוררו ויתנערו מ"את מי לדפוק," ו"במי לנקום, ומה ייצא לי." הם יבחרו באחד משניהם. שכטמן ודורנר באים אלינו עם נדוניה ענקית, עם קבלות ועם יכולות למלא תפקיד חשוב זה.

מי יהיה הנשיא הבא שלנו? יש לי הרגשה שתהיה הפתעה.

2. טלפון מוזר

אתמול קיבלתי טלפון. הקול מהעבר השני היה קול צעיר. היא לא הזדהתה, לא אמרה את שמה, מאין, כלום. רק שאלה: 

"אני מדברת עם רות?"

"כן. את מדברת עם רות."

היא: "אנחנו רוצים להזמין אותך להופיע בפני ילדים לכבוד שבוע הספר, איפה את גרה?"

אני: "בירושלים."

היא: "נשלם לך דלק."

לא צריך להוסיף מילה.

* * *

יהודה גור-אריה

נשיאים ורוח

הערות שוליים [46]

השתלמות נשיאותית

המועמדים. לקראת בחירת נשיא המדינה הבא על-ידי חברי הכנסת מתייצבים שישה מועמדים – כולם ראויים, כולם נבונים, כולם [כמעט] יודעים את התורה [פוליטיקה] ולזכותו של כל אחד מהם עומדת רשימה ארוכה של מעשים, הצלחות והישגים בתחום פעילותו.

רק חבל שבין המועמדים ישנו רוב של פוליטיקאים – חברי כנסת בעבר ובהווה, ואין ביניהם איש-רוח, סופר, אמן, איש-חינוך, רב וכדו'. כמובן שכל הנאמר במשפט אמור גם לגבי נשים.

הנשיאות אינה פרס על הצטיינות כזו או אחרת בפעילות בכנסת ואינה דרגת-צמרת בסולם הדרגות והקידום של פוליטיקאים.

הבוחרים. כמובן, לא ידוע עדיין מי מהמועמדים ייבחר בסופו של דבר בבחירות החשאיות בכנסת, בחירה הכרוכה בהסדרים, קנוניות, דילים, טריקים ושטיקים של ראשי מפלגות בהוראותיהם לחברי סיעתם, וזאת לפי שנאות או חייבויות אישיות, או חישובי תועלת למפלגות ולמנהיגיהן.

לפי ניסיון העבר, היו ח"כים שהבטיחו למועמד א' לבחור בו, ולבסוף הצביעו בעד מועמד ב' או ג'. וזה מוכיח, בין היתר, שיש להפקיע את הסמכות הזאת מחברי הכנסת ולאפשר לעם כולו לבחור בנשיא שיעמוד בראשו וייצג אותו בכבוד כלפי פנים וכלפי חוץ.

השתלמות נשיאותית. בכל אופן, מי שייבחר, רצוי שימהר וייסע לאורוגואי, אל הנשיא חוסה "פפה" מוחיקה, כדי לקבל ממנו הדרכה, השתלמות ודוגמה של הליכות צניעות, ענווה והסתפקות במועט.

וכדאי גם שהנשיא הנבחר ייקח עמו פמליה – מצומצמת – ובה ראש הממשלה, שניים-שלושה שרים וחברי כנסת לאותה השתלמות.

זכור לטוב צריפו הנשיאותי של הנשיא יצחק-בן-צבי ז"ל, משכן ששפע כולו צניעות, שאר-רוח ואהבת ישראל, יותר מאשר בארמונות נשיאים ומלכים בארצות אחרות. וכן התנהלותו העממית, החמה והלבבית ויחסו המכבד והמכובד כלפי כל אדם, שהפגין הנשיא יצחק נבון יבלח"א.

קיצוצים. ובשובם מאותה השתלמות אצל נשיא אורוגואי, יכריזו מיד הנשיא, ראש הממשלה, השרים וחברי הכנסת על קיצוץ – מרצון – של משכורותיהם ב-50% [לפחות], וכן גם בשימוש ברכב-שרד, צ'ופרים והטבות אחרות, מיותרות, של מנהיגי הציבור.

כדי לשרת את עם ישראל כראוי, אין צורך בגינוני שררה והתנשאות.

כזכור, משה רבנו היה "העניו מכל אדם" והוא הנהיג את עם ישראל במשך 40 שנה. המנהיגים בני דורנו לא יכולים להשתוות אליו, אך רצוי מאוד שיסגלו להם מידה כלשהי של ענווה והצנע לכת, ובכך יימדד כבודם.

שתי קדנציות. כהונת נשיא המדינה קצובה אצלנו לשבע שנים [בראשית המדינה יכול היה נשיא המדינה להיבחר לשתי קדנציות רצופות, של 5 שנים].

לעומת זאת, בארצות הברית, הנשיא יכול לכהן שתי קדנציות רצופות של 4 שנים, כך גם ברוסיה ובארצות אחרות. זאת בניגוד לארצות שבהן  שולט משטר נשיאותי דיקטטורי, שם נוהג נשיא לכהן כל חייו [עד שמסלקים אותו בהפיכה צבאית].

קצובת הקדנציה האחת של שבע שנים נראית לי הגיונית ואף יעילה, כי זה מונע הצטברות של כוח פוליטי רב מדי והרגשה של "אני ואפסי עוד" ופיתוי למעשים שליליים ולמעשי שחיתות. הדבר אמור במיוחד לגבי נבחרי ציבור המכהנים כשרים, חברי כנסת וראשי ערים, שם גדול הפיתוי לשימוש בכוח-משרתם לטובתם הפרטית. לכן, לדעתי, יש להגביל את משך כהונתם של נבחרים לשתי קדנציות רצופות בלבד.

אדם שמעוניין במשרה נחשקת כזאת יוכל להיבחר שוב כעבור תקופה של "צינון" במשך קדנציה אחת, ואם הוא הצליח בתפקידו הקודם, יש להניח שהעם יבחר בו שוב.

מכבי תל-אביב

כל הכבוד לקבוצת הכדורסל  של מכבי תל-אביב, שניצחו בשני משחקים מכריעים ביורוליג והביאו איתם לא רק את גביע האלופה האירופית לתל-אביב, אלא גם גאווה מרקיעת שחקים ושמחה לכל עם ישראל.

כל הכבוד לצאצאי המכבים הקדמונים, שנושאים את לפיד הגבורה של יהודה המכבי ואֶחָיו גיבורי התהילה:

טיירוס רייס – מאמריקה

ריקי היקמן  – מאמריקה

דווין סמית' – מאמריקה

דייוויד בלו – מאמריקה

אלכס טיוס – מאמריקה

סופוקליס שחורציאניטיס – מיוון, יליד קמרון

ויוגב אוחיון... מי זה האוחיון הזה? בטח שחקן זר שהביאו אותו מחו"ל...

* * *

ד"ר ארנה גולן

מהי באמת משמעותו של המין

 ב"והארץ תרעד" מאת אהוד בן עזר

לפני הכול, יש להקדים ולומר כי הרומאן החדש של אהוד בן עזר, "והארץ תרעד", הוא הישג ספרותי הראוי לציון. ההישג הוא קודם כל בהיבט של "הרומן ההיסטורי", כלומר – בשיחזורן של תקופות הרחוקות מאיתנו, בהן שלושה פרקי זמן במאה ה-19 – ולמעשה, בבנייה של מציאות בדיונית, הנסמכת רק בחלקה על מסמכים תיעודיים או על היכרות של המחבר עם  העולם המתואר כפי שהוא בימינו.

יתר על כן, בנוסף להישג "בשיחזור" ההיבט הפוליטי, הכלכלי הציבורי והקהילתי של אותן תקופות, כמו גם של היבטים נוספים, כמו אופני הבנייה, התחבורה, הנוף והאקלים,יש לציין את ההישג החשוב בהקמתם לתחייה של חיי הפרט האנושי. הודות לכך נבנים חיי הדמויות  על רקע סביבתן, ומוקמים לתחייה לבושן, מגוריהן, מזונן, דרכי חשיבתן, חיי המשפחה וחיי האישות ואפילו גווניה של השפה. וכך גם קמה  לתחייה – או נבנתה כך שתיראה מהימנה – התודעה האנושית של אותה תקופה שהיא רחוקה וזרה לנו, בייחוד בצפת, בקושטא ובירושלים.

אין תימה, אפוא, שכל כך ארך זמן כתיבתו של הספר. שהרי מתוארות בו שלוש עלילות נבדלות בזמן, במקום, בדמויות הפועלות ובאירועים ההיסטוריים המתרחשים בהן. ורק להזכיר: הראשונה – עניינה בצפת, באפרת לוין, ובגורלה ובגורל משפחתה המר בפרעות שהתרחשו בצפת וברעידת האדמה הקטלנית שאירעה שלוש שנים מאוחר יותר (בשנת 1837). העלילה השנייה – עניינה  בחייט בן-ציון לוין, קרוב המשפחה, ובדרכו המפותלת מווילנה  לארץ ישראל מתוך כוונה להינשא לאפרת. חלק ניכר בעלילתו מוקדש להרפתקאותיו האקזוטיות בקושטא ובהרמון של יזיד-ביי, המוליכות לצירוף אישה שנייה ופתיינית למשפחתו הקטנה, והגעתו לירושלים.

ואילו החלק השלישי כבר מתאר את עלייתה של משפחת לאזאר ראב, ובייחוד של בנו יהודה, לארץ ישראל מכפר בהונגריה, ואת הגעתם ליפו ולאחר מכן לירושלים שבין החומות, שם כבר מצוי בן הדוד יהושע שטמפפר. תיאור חייהם הבלתי נסבלים שם מסתיים ביציאתם, עם חברים השותפים לדעה, לייסד את פתח תקווה (בשנת 1878).

ד"ר משה גרנות ["חדשות בן עזר" גיליון 905, 2.1.14] – היטיב במיוחד לתאר את ההישג הזה, ולהראות כיצד אוחדו בו שלוש הסאגות הללו הנבדלות, על דמויותיהן השונות כל כך זו מזו, כמו גם שלוש הדמויות האחראיות למסופר. הוא גם עמד על בניית הרקע ההיסטורי והגיאוגרפי המהימן, אשר שזורים בו אינספור אירועים היסטוריים שאירעו ליהודים במהלך המאה ה-19, ללא שום אי דיוקים בפרטיהם, והראה איך הפכו בידיו של בן עזר למציאות ממשית מקומות קרובים ורחוקים, ואפילו השפה הותאמה להם ולתקופה. גרנות אף פירט בדבר היחס שבין המספר, המביא לבית הדפוס ו...הסופר (הבידיוני, כמובן) אלימלך שפירא, והדגיש כי שיאם של האירועים נוגע בשורשי משפחתו של המחבר בארץ ושעליהם גאוותו, הלא הם בני משפחת ראב, וליתר דיוק – סבו של בן עזר, יהודה ראב, שהיה בין הראשונים שייסדו את  המושבה הראשונה בארץ.

עם פרסום מאמרו המקיף של גרנות, חיזקו, באופן זה או אחר, את דבריו עוד טובים ורבים, שהביעו את הערכתם לספר – מי בקיצור רב ומי ביתר הנמקה. אך בכל אלה משכה את תשומת ליבי תופעה רבת עניין, הלא היא התייחסותם של הקוראים והמבקרים למין השזור בספר. שהרי המין  אחוז  בכל  חלקיו ובכל פיתוליה של העלילה ואף בכל התפניות המפתיעות שחרצו את גורלם של הגיבורים (ובייחוד של הנשים). המין הזה, ובייחוד אופן הפירוט של מימושו במגעים מיניים, הפריע, גרם לאי נוחות ובמקרים לא מעטים להסתייגויות וגינוי ולנזיפות במחבר, שהתבקש להיטיב את דרכיו הנלוזות, וסוף סוף, כיוון שהתופעה הזאת הרי שבה וחוזרת על עצמה בספריו השונים של המחבר, להפוך לאדם מן היישוב ולא להתבזות עוד ב"גסויות" הללו.

תיאורי המין נתפסו כעין התגרות בקורא, כשעשוע או בקשת סנסציה, בדומה לתמונתה של האישה העירומה המופיעה על העטיפה הקידמית וגורמת לקורא (וזה די בצדק...) להחביא את הספר מפני ילדיו הקטנים (או נכדיו).

במקרה הטוב, נשמעו טיעונים להגנתו, כגון שכולנו חוטאים בשגיונות דמיון או שטובים שבסופרים כתבו כך כיו"ב.

ואפשר להבין את המגיבים. שהרי המין המתואר הוא נטול כל רומנטיקה, ולא מתלווים לו רגשות אהבה מעודנים וצחים העשויים להעניק לו הילה של יופי ופיוט. זהו לרוב מין בוטה, פיזי, לרוב ללא רגש ונשמה, מפורט בתיאורי איברי המין הגבריים והנשיים, שפעמים רבות הם  אף כעורים, ספק מבחילים ספק מעוררי גיחוך (ועל כן דומה שאין בהם כמעט נטייה ל"פורנוגרפיה"). המין כאן כולל גברים ונשים, לרוב עזי תאווה, נטולי סייגי צניעות, ומימוש תאוותם נעשה כמין בכחנליה לטוב או לרע, לשמחה או לכאב, "כדרכה" או "שלא כדרכה", כסטייה או כמצווה וכיו"ב. אכן, כך זה לרוב. אך יש להדגיש – לא תמיד. ועוד נראה מדוע.

ובכל זאת, ודווקא לאורם של הטיעונים הללו, עמדתי שונה.

אני סבורה שיש למין בספרו זה של אהוד בן עזר (כמו גם בספרים אחרים) משמעות רצינית ועמוקה, והוא לא בא לשם התגרות או סנסציה (אם כי בהחלט ייתכן שהמחבר הצניע לו בשעת הכתיבה איזה חיוך של הנאה למראה המשוער המזועזע שלנו), אלא נובע מתפיסת עולם. יתר על כן, נדמה לי שאל מול מקטרגיו אימץ לו בן עזר טקטיקה של התגוננות מתריסה, האומרת שאינו אלא משחק בקוראים ונהנה מתגובותיהם הנרעשות להתגרויותיו, ובכך הוא נתן צידוק לנוזפיו. נכון, לא תמיד נעים לקרוא את הקטעים הללו, אבל להבנתי תמיד הם  בעלי משמעות של ממש.

ובכן, מהי בתמצית משמעותו של המין בספר הזה?

מהי המשמעות של המגע הפיסי, המיני, שבין גבר ואישה (ולפעמים גם בין גבר לגבר ואפילו ל...עז) בעולמו של הרומן "והארץ תרעד"?

לדעתי, הריהו  בראש וראשונה  אינדיקציה, כעין סמן מרכזי, למצבו הקיומי של האדם, לא במובן האקזיסטנציאליסטי בשל עצם היותו אדם, אלא כנתון ברגע ההיסטורי המתואר (ולא רק של האדם היהודי). ובנוסף – במימד הקונקרטי והעלילתי, המין נובע מהמצב הקיומי והחברתי, הדתי והשלטוני, המקולקל לרוב, של העולם המשווע לתיקונו.

ולכן, אם נתייחס לאווירה הקבלית האופפת את תיאור צפת, הרי אפשר לומר שהעולם  המתואר ברוב חלקי הרומן מצוי, לתפיסת המחבר, במצב של "שבירת הכלים" הקבלית, שהמין הוא מרכיב מהותי בה, ועד שלא יתוקנו הכלים השבורים והמרוסקים הללו – שבאים לגילוי  במימדים היומיומיים של הקיום (כגון הבית, הרחוב, יחסי אדם ושלטון ועמים, שממה וטבע אלים) גם המימד המיני המעוות, האכזרי, הנצלני או יצרי ללא סייג – לא יתקון.

זה הטעם לכך – נקדים ונאמר זאת כבר כאן –  שאם נעיין היטב בחלק האחרון של הספר, נגלה שהדמויות שהגיעו לכאן מן החלק השני והן מגלמות את המין המעוות ו"השבור" (נג'ימה-מירל'ה ובתה אפרת) כבר "שבורות" בעצמן ונדחקות החוצה מן הסיפור. ואילו יהודה, שפורץ את הקיום המעוות בירושלים והולך עם החבורה היוזמת והנועזת להקים את המושבה החדשה – ומתנתק מן הדמויות הללו ומן העולם המעוות שבו הן חיות, נעלם מחייו גם העיוות המיני, והוא בונה נישואין שבחברות ובשותפות לדעה עם נערה צעירה ותמה במקביל להיאחזות באדמה ובחיים מתוקנים בטבע ובחופש.

כאן אפשר לטעון, שגם ברומן הקודם, "מסעותיי עם נשים", שבו תוארה דווקא חבורת צעירים המקימה היאחזות נח"ל בעין גדי, כלומר בעולם ההולך ונעשה "מתוקן", היה המין תמיד כתאווה פרועה. אבל שם, כך ראוי לענות, היה אופיו של המין שונה. היתה זו גבריות צעירה ושמחה, משוחררת מכבלי המוסר של החברה הבוגרת, לטוב ולרע, ולא היה זה עיוות אכזרי וגס. המין אף לא רוסן שם, כי העולם סביב, כולל  הטבע, עדיין היה במצב היולי וזקוק לאיחוי חלקיו.

מכל אלה עולה, אפוא, כי טיבו של המין  מהווה עדות, כמו גם תולדה, למצבו הקיומי של האדם ברגע היסטורי נתון. ומכאן – שהמין נתפס כמימד מהותי ומרכזי בקיום האנושי, ולאו דווקא מבחינה פסיכולוגית ובוודאי לא לשם הסנסציה, אלא כיוון שהאדם הפרטי הוא חלק מכלל היקום, וזרוק לתוך תנאים היסטוריים שקובעים את קיומו. אפשר לאהוב את תיאורי הסקס ואפשר לסלוד מהם,ואפשר אפילו לחשוב שנחצו כאן גבולות הטעם הטוב בספרות העברית. אפשר. אבל אי אפשר להתעלם מכך שהם מושתתים על תפיסת עולם רבת עניין, שאינה זרה כלל לעולם היהודי.

וביתר פירוט: כבר בעמוד הראשון של הרומן, "חוטף" הקורא את ההלם הראשוני. נמסר בו על חברותיה הילדות-הנערות של אפרת, שהושאו בצפת בגיל רך ו"צרחו בפותות קרועות שעה שנבעלו בליל חתונתן" (כינויים אחרים לאבר המין הנשי לא יחסרו בהמשך), והתיאור הבוטה וה"דוחה" הזה מסמן, להבנתי, את המצב "הקרוע" והזועק של האישה בצפת כמו גם את גורלה של אפרת, העתידה להיאנס על ידי בן הקאדי.

ההמשך מביא את נישואי היתום והיתומה והמגע המיני הכושל ביניהם, הגורר אסון. תוך כך גם נמסר הרקע התרבותי והחברתי שבצפת באותו זמן היסטורי, ולפי תפיסת המחבר מיצויו הוא במין. אין תימה, שלתיאור יופיה של אפרת ואברי גופה הנאים נלווים דברים על גורלן המר של היפות "בארץ הקודש הפרועה והמבודדת" שהוא "אינוס ואבדן הבתולים" ותיאור "גס" ובוטה של האפשרות האחרת, כפי שתופסים אותה גברי צפת, שתימק ברווקותה "מבלי שתדע זין של גבר." זה המצב האכזרי והפוגעני בקהילה היהודית, אבל זה המצב וביתר חומרה גם בעולם הערבי הסובב ואפילו הטבע אכזר ורק המעיין טהור (מים כיסוד טהור יופיעו גם בסיום).

לעומת זאת, באותו עולם, בגורלו של סניור עוזיאל המשולח המסתורי, נמסר גם גורלו המר של הגבר חסר המעמד, הכסף והכוח החברתי, כשמאיים עליו האיום להיאנס בספינה או להיכלא או שיסרסו אותו ויעשוהו משמש בייפוי ערוותן של הנשים בארמון השולטן, בעוד הגברים השליטים מביאים את עוצמתם השלטונית והכלכלית לביטוי באינוס הנשים או  בריבויין וכיוצא באלה השפלות וניצול.

לנוכח עולם דורסני זה, אין תימה שאפרת הוזה על עולם אחר, שיהיה נהדר ומלכותי עם בוא המשיח או... נפוליאון, שימנה אותה לשרת צבאו ולמלכתו. אין גם תימה, שהזיותיה באות לגילוי מובהק במימד המיני המעוות, כמו בחלומה הגס על המגע המיני עם נפוליאון המתגלה לפתע בדמות אישה (עמ' 23-24). ומאלף הדבר, שסמוך לכך בא הפרק על "פרעות צפת, 1834", פרעות אכזריות ופרועות, המעצימות את ההיבט האכזרי והמעוות של הקיום האנושי בצפת. מעניין גם שלאחר מכן יובאו הזיותיה המיניות הפרועות, הקשורות גם לחסן בן הקאדי, שאנס אותה שעה שכביכול הציל אותה, ואילו לתיאור המגע המיני המעוות, "שלא כדרכה", המתואר במלים בוטות (עמ' 63-65), והוא מגע שנועד למרבה האבסורד לשמור על בתוליה, נלווה תיאור גסותו ובהמיותו של המגע המיני של רשיד עם פטמה, הפלאחית הערבייה העוזרת בבית לוין, ולאחר מכן עם נער ערבי (עמ' 72-74). ואלה אך דוגמאות בודדות.

אין אולי פלא, למרות שהמחבר אינו מכוון לכך במפורש (ואינו יוצר קישורים סיבתיים מפורשים בין האירועים), שלאחר הילולת מירון, שגם בה בא לגילוי "מקולקל" המימד המיני, מגיעה שנת 1837 "והעיר היתה לחרדת אלוהים." צפת נהרסה ואפרת ובני משפחתה נהרגו, לבד מאחותה ציפורה. למרות שתחילה נדמה כביכול ניצלה אפרת ממפלי ההרס, מתברר שהיא  מתה שקועה בהזיותיה. המציאות הקשה – שגילוייה המובהק במין – ניצחה את צפת, וההמשך חייב להיבנות בירושלים.

והנה לכאורה הפתעה. תיאורים בעלי אופי דומה, גם אם שונים בפרטיהם אך עולים על קודמיהם בעוצמתם, ניתן למצוא גם בחלק השני של הספר, שעניינו כבר ב"חייט בן ציון לוין עולה עם שתי נשותיו לארץ ישראל" (פרקים 8-13) ואף מגיע לירושלים, האמורה להיות עיר הקודש. לא נרחיב בדיון בחלק זה מקוצר המצע, אך עצם הזכרת "שתי נשותיו" כבר מרמזת לעיוות המיני, שעדיין אין הקורא יכול לשער את מימדיו המפתיעים והמדהימים. כל אלה שזורים בהרפתקאותיו של החייט, העובר ושוהה בקושטא בארמונו של יזיד-ביי רווי החטא, וגואל את נג'ימה-מיר'לה, המתחננת להצילה ונעשית בדרך שאינה כשרה לאשתו השנייה, הנוספת על רעייתו ואם בנו.

גם בביירות נמשכת הבכחנליה, ושם, שיאו של החטא המיני המוזר הוא בקיום מגע מיני עם הנזירה המפתה המתגלה כ... גבר (עמ' 142-143). כלומר,  כל דרכו של בן ציון לוין לירושלים רצופה פיתויים מיניים מוזרים ומעוותים, אך הם מתגלים בחברות הדתיות כולן, ודווקא במקומות המקודשים להן. הרי זה עולם המשווע לתיקונו.

ומה קורה בחלק האחרון של הרומאן, הנפתח ברגע יציאתו של  יודה (יהודה) ראב בן ה-17  לדרך מהונגריה לארץ ישראל עם אביו, אחיו הצעיר ושתי אחיותיו? החלק הזה – החל בפרק 14 – ראוי לדיון מיוחד, כיוון שכולו מונע בכוחה של כמיהה לחיי כפר ואדמה ולהקמת מושבה באדמת ארץ הקודש. כמיהה זו לחיי חופש וטבע ועבודה באדמה היא שתביא בסופו של דבר גם לתיקון, לשיפור המצב הקיומי של יהודה ומשפחתו וחבורתו, ועל כן גם לתיקונה של המיניות בנישואין "שבקדושה" אנושית. הכמיהה הזאת אינה מוצגת בספר ככמיהה לתיקון לאומי כולל ואינה מובעת בנאומים של אידיאולוגיה ציונית נוסחאית וקלישאית. בעיקרו של דבר זו כמיהה לתיקון חיי הפרט, לשיפור קיומו של האינדיבידואום, שחייו וחיי הקרובים לו היו פגומים גם בגולה וגם בירושלים המנוונת. 

אין תימה, איפוא, שיהודה נתקל – במהלך מסעו לירושלים ובתוכה של העיר – בעיוות המיני, ומאוחר יותר גם מסתבך בו, וההסתבכות הזאת מתוארת בתיאורים בוטים ו"נועזים".  ראשית היתקלותו מתרחשת כשהוא עדיין תמים לחלוטין, בטרייסט, שם זונה מנסה לפתותו במשיכת כובעו מעליו דרך חלון, אך הוא, כלל אינו מבין את המתרחש. רק כששוטר מפרש לו את הדברים, עולה בו כמיהה לאגנש ההונגריה מן הכפר, אך שיא מגעו עימה היה בריקוד של פיתוי בכרם, בכפר הולדתו.

לעומת זאת, העיוות המיני החמור מתגלה דווקא בירושלים, כיוון שהקיום בה – המשוחזר בפרטי פרטים באופן מרשים – בעיר הקודש הנכספת, כולו פגום, מוכה עוני וקיום על כספי החלוקה, כניעה לשליטי הקהילה ולנורמות הקיום הבטלני והלימוד בישיבות.

אי לכך, ההיחלצות מתוך חומות ירושלים תביא גם למיניות חיובית. שהרי בעוד יהודה מוסיף להיות יוצא דופן לטובה בירושלים בלבושו האירופי ובנוהגיו, נכנע בן דודתו, יהושע  שטמפפר למנהיגי "כולל אונגארן" גם בלבושו וגם בנישואיו הכפויים לדייכע הנערה ולמנהגי החלוקה. אולם, שעה שנגנבים בגדיו של יהודה הנועז והוא נאלץ ללבוש את הקפטן הידושלמי ושאר בגדים – מצליחים להשיא אותו להדסה, האלמנה המבוססת אך משועבדת לנורמות הפסולות של הקהילה. הנישואים, כמובן, אינם נקשרים במין מעבר לחובה המקובלת, ובמקום יצריות מינית בא הפריון, ההריון. אבל הנישואין הללו, המחייבים היטמעות בקיום הפגום, מתפרקים ויהודה משתחרר מהם בהעמדת פנים של מחלל שם שמיים ומאמין בכישוף שדים.

פריצת הגדר הזאת מכשירה את הקרקע לפריצת הגדר המינית, המתחוללת עם היתקלו של יהודה, באופן מקרי לכאורה, באפרת (השנייה), בתה של נג'ימה-מירל'ה, שהיתה גילומו של המין הסוער, חסר הסייגים והמעוות בחלק השני של הספר. ההיתקלות עצמה מתחוללת על רקע של ספק-אונס ספק-מין-פרוע ומסליד של אפרת עם נער ערבי בשדה, בין הסלעים, כשיהודה המזועזע "מציל" אותה ממנו. מעתה הוא נגרר להרפתקה מינית גסה ופרועה עם הבת בנוכחות אימה, שעתה היא כבר זקנה ועיוורת, ותיאורי המגע המיני המפורטים, הנועזים ואף דוחים במידה לא מבוטלת (שאין בהם כל רומנטיקה, כמובן) מסמנים את חדירת היסוד הפגום לקיומו של יהודה. האם ייחלץ ויוסיף לפעול עם החבורה?

הוא נחלץ, כמובן, בהיצמדו לחבורה ובנישואיו ללאה הנערה התמה והנבונה, בתו של אחד מהחבורה, כאילו צריך היה לרדת למעמקי הטומאה על מנת לעלות ולהגיע לראשיתו של תיקון. גם הרקע להיכרותם מסמן את המגמה הזאת: שירתה הזכה של הנערה, הנשמעת באסיפת החבורה לאחר שנמצאה חלקת האדמה של מלאבס, שתיעשה פתח תקווה. אין תימה שמין אין כאן. יש תיאור של חגיגת נישואין צנועה של השניים הכה צעירים, כמיהתם למרחבי הטבע ולחיים במושבה החקלאית, ונמסר על היחס הזהיר והמתון של יהודה לכלתו בכל הכרוך ב"חיי אישות".

 עתה, כשהמציאות כבר בראשית תיקונה, נפתחת הדרך למצב קיומי חדש, המתגלם ב"חפירת הבאר הראשונה" ומלווה בתיקון חברתי וערכי, ההופך את העולם המדברי הפרוע והפרוץ לראשיתו של עולם שיש בו מים, עולם מרוסן בחיי אמת. עתה  כבר ניתן גם  לחרוש את "התלם העברי הראשון" וללוותו בריקוד עם ספר התורה המקודש.

 "אז מה תגידי, למשל,  על הספר 'המושבה שלי', המתאר כבר את המושבה שנבנתה, שכאן תוארו רק שלבי ייסודה, ואף על פי כן כולו מלא תיאורי מין 'גסים' ו'זימה', אולי אף במידה רבה מאשר ברומן זה?"

כך ודאי ישאלוני כאן קוראיו הנאמנים של אהוד בן עזר. ועל כך אענה, והפעם בקצרה:

אם תקראו היטב תראו את פגמיה הקשים של המושבה המתוארת, ולסימונם וכתוצאה מהם בא גם המין הפגום. בין כה וכה, נובעים הדברים מאותו מקור, מאותה תפיסת עולם בדבר המין כסמן המהותי לקיום האנושי.

אהוד: בשום מקום ב"המושבה שלי" לא נזכר שם פתח-תקווה, אף כי ההווי האמיתי והבידיוני שלה נמצא רבות ברומאן. האנשים של "המושבה שלי" אינם צדיקים. הם בעלי יצרים, כמו למשל גיבוריו של בשביס-זינגר שהם אנשים בשר-ודם – לא מריונטות ולא סמלים. כל זה מעיד על החיוניות העזה של המושבה, ומתואר במידה רבה של פארודיה (לא פורנוגרפיה!) – ומהווה המשך טבעי ונורמאלי לאותה חוויית ראשית של ייסוד המושבה, המתוארת בטהרתה בסוף "והארץ תרעד" – כאילו לא צפויות לה עדיין שום צרות בעתיד. והיו כמובן, ועוד איך!

מאמרה של ארנה גולן מתאר ומנתח את "והארץ תרעד" מתוך דיוק מדהים של חתירה לעומק הסיפור. זהו אחד המאמרים הנכונים ביותר שנכתב אי פעם על ספר שלי. ארנה גולן הבינה ופירשה את הסאגה בדיוק כפי שאני רואה אותה, אף כי אולי לא התכוונתי לכך מראש – אלא הדברים נוצרו מתוך עצמם ותקופתם, ואני מעדיף לא להאריך בכך כי מי יודע – אולי בשנים הבאות יְיחסו משקל-יתר לכל מילה שאגיד כאן על דרך היווצרותה של הסאגה.

[הנוסח המלא מתוך "חדשות בן עזר" גיליון 913, מיום 30.1.14, שמתוכו נשאה ארנה גולן את הרצאתה בבית הסופר ב-26.5.14 – בערב שהוקדש לשני ספריו האחרונים של אהוד בן עזר].

* * *

דוד מלמד

מסעות עם נשים לארץ הרועדת

לקוראיו הוותיקים של אהוד בן עזר צפויה הפתעה למיקרא ספרו החדש "והארץ תרעד", השונה לגמרי מספרו הקודם "מסעותי עם נשים" שהופיע לפני מיספר חודשים ובו הוקדש מקום נרחב להרפתקאותיו המיניות של גיבור הספר עם נשים, ומקום מצומצם לחוויותיו בקיבוץ עין-גדי בימי בראשית. בספר החדש השתנה היחס בין שני המוטיבים.

העטיפה הקדמית של "והארץ תרעד", צילום אמנותי של אשה עירומה, יכול להטעות את הקורא. אלא שהפעם  מתגלה אהוד בן עזר אחר. רובו של הספר עוסק בארץ-ישראל במאה ה-19 החל מצפת בשנת 1834 ועד לחריש התלם הראשון באדמת מלאבס היא פתח-תקווה בדצמבר 1878. הקורא נחשף להתרחשויות בצפת, במירון, באיסטנבול, בטרייאסט, בווינה ובירושלים – כשהן מתוארות בכישרון ספרותי ובידע היסטורי מרשים, המכניס את הקורא אל סימטאות צפת, אל רעידת האדמה הקשה בשנת 1837, אל הווי ירושלים של ה"חלוקה", ואל הדמויות הססגוניות שגדשו ערים אלו לאורך הדורות.

הקורא רואה לנגד עיניו כבסרט-קולנוע דוקומנטרי את צפת ושאר הערים, חוזה במוראות רעידת האדמה לפרטיה, נכנס לנפש גיבורי הסאגה, מתוודע לחיכוכים עם ערביי צפת וירושלים, וכל זאת על רקע גחמותיו של השלטון התורכי, וזאת מבלי לפסוח על היצרים והתשוקות של הגברים והנשים המתוארים בספר בלשונו המשוחררת של אהוד בן עזר.

הספר שנכתב לסירוגין במשך שנים רבות, מאז 1974 ועד 2013, הוא אכן סאגה המתפתחת ומתגלגלת מתוך מתח פנימי שאינו נקטע אף לרגע. רעידת-האדמה בצפת הופכת בספר מאירוע היסטורי מרוחק לשיקוף של טרגדיות אישיות ומשפחתיות נוגעות-ללב.

חלקו השני של הספר נראה מלכתחילה מנותק מן החלק הראשון. הוא מתאר את סיפורם של אבות משפחת ראב החל מילדותם בכפר בהונגריה ועד לחריש התלם הראשון באדמת פתח-תקווה, סיפור השזור בכתביו של אהוד בן עזר לאורך כל שנות יצירתו הספרותית וההיסטורית. רק בסופם של הדברים מתחברים סיפורי צפת ודמויותיה אל ראשוני פתח-תקווה, מחדשי הישוב היהודי בארץ-ישראל.

אהוד בן עזר יורד אל פרטי האירועים, מתאר את הדמויות שהובילו את המעשה ההיסטורי, ויוצק בקורא אמון מלא בכל המתואר מבלי שניתן להבחין בין אמת היסטורית מוחלטת ובין דימיון ספרותי פרוע.

להנאת שוחרי כתיבתו של אהוד בן עזר מסייע הפעם המינון הנכון בין המוטיב ההיסטורי והספרותי ובין המוטיב היצרי-המיני שהוא חלק בלתי-נפרד מההווייה האנושית.

"והארץ תרעד" הוא מסע מהנה בארץ-ישראל מצפת עד פתח-תקווה במנהרת הזמן ההולך ומתרחק.

[הנוסח המלא מתוך "חדשות בן עזר" גיליון 913, מיום 30.1.14, שמתוכו נשא דוד מלמד  את הרצאתו בבית הסופר ב-26.5.14 – בערב שהוקדש לשני ספריו האחרונים של אהוד בן עזר].

* * *

משה גרנות

יש זקנים שזוכרים

על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"

אני מבקש את סליחת הקוראים על כך שאני מספר בדיחה בעלת זקן ארוך ולבן, אבל היא כל כך מתבקשת: שני זקנים יושבים על ספסל בשדרה, על השביל מהלכות להן שתי עלמות חן. זקן א': אתה זוכר איך רדפנו אחריהן? זקן ב': את זה אני זוכר, אבל אינני זוכר מדוע.

ובכן, הזקן שלנו – אהוד בן עזר – זוכר מדוע, וכל הרומאן שלפנינו איננו אלא שיר הלל לזיכרון הזה, שבו זָכָר טרוף תשוקה רודף עד אובדן החושים אחרי הנקבה, ליתר דיוק – אחרי הנקבות. כל גבר שומר בסתר ליבו את המועקה הגדולה שנגרמה לו בצעירותו מהתשוקה שלא באה לידי מימוש, וכל הכרוך בה: קרי לילה, פליטות לא צפויות, אוננות, החיזור חסר התוחלת, מַפָּחִי הנפש – אלא שלא נוח להיזכר בכל אלה, לא נאה לחוש "לוזֶרים", וכל העבר המביך הזה מחותל, על הרוב, בהמון שקרים והתפארויות שווא. רוב הבוגרים מנערים חוצנם מן העבר המביך הזה, והדוגמה הכי בולטת בספרותנו הוא מקרהו של ר' משה אבן עזרא (1138-1070), שבצעירותו כתב שירי יין ואהבה, ובזקנתו היכה על חטא וכתב סליחות, שאמרות לכפר על העוונות ההם, ובעקבות כך כונה בשם "הַסַּלָח".

ב"מסעותיי עם נשים" פורש אהוד בן עזר יריעה רחבה של כל "הלא נוח הזה להיזכר" – בלי תחושת אי נוחות, ובהתרסה כלפי כל מי שמעקם את אפו העדין. זה לא ספר על קזנובה, או דון ז'ואן ישראלי – רחוק מזה – בכל הרומאן הזה מתוארות למעשה רק שתי בעילות שלימות: עם ג'ני החתיכה אותה פגש בעין גדי, ועם ויולטה, העוזרת הרומנייה שעל הר הכרמל. כל שאר ההרפתקאות המיניות מסתיימות, בדרך כלל בחצאי משגלים, בפליטות במכנסיים ובאוננות.

הגיבור הראשי, המדבר בקול ראשון, הוא חיימקה שפינוזה, מיודענו הוותיק בכתביו של אהוד בן עזר, שבצעירותו היה בין מייסדי קיבוץ עין גדי ושימש שם כאופה. ההתעלסות הראשונה, בה איבד חיימקה את בתוליו, הייתה עם ג'ני המטריפה, שמתעלסת עמו במאפייה, ואשר מחשש שיתגלו – שניהם נכנסים לתוך גיגית המלוש של המאפייה, ומתעלסים שם בתוך הקמח והבצק. ג'ני זאת מנחילה לו אכזבות רבות כאשר נודע לו שהיא בעצם פילגשו של הארכיאולוג ז'אן כריסטוף דה ברטראן; מאוחר יותר הוא צופה בה מתעלסת עם ד"ר סו מהמשלחת המאלית תמורת כסף. למרות הכעס שלו על מעשיה (הוא סוטר לה לאחר ההתעלסות עם סו, וזורק אבן על חלון דירת ההתעלסות שלה עם ברטראן), לאחר שהיא נפטרת מן העולם – הוא מאונן לזכרה (עמ' 144).

פרשיית תשוקה אחרת היא עם הגימנזיסטית מלנכולי, שמבקשת לראות אותו פולט זרע, ולאחר זמן, כשחיימקה היה בהשתלמות אופים בחיפה, היא מתעלסת עימו בכל מיני אופנים ובכל מיני מקומות – הכול חוץ מהמעשה האמיתי עצמו.

התעלסות מעוררת חלחלה היא עם ויולטה, העוזרת הרומנייה של הוריה של מלנכולי, התעלסות הכוללת סאדו-מאזו, חוקנים לפני, והרבה מילים גסות ברומנית (כיוון שאני דובר את השפה, אני יכול לבשר לאהוד בן עזר כי כמעט שום מילה גסה המצוטטת מפיה של ויולטה אינה דומה למקור! ראו עמ' 110 ואילך, 129). הפרשה הסוערת בין השניים מסתיימת בכך שהיא מבקשת תשלום: שיחתום לה כערב על משכנתא. כשהוא מסרב, הוא זוכה למטר של מכות, התזה של סיפוֹן ומבול של קללות.

זהו! שאר ההרפתקאות המסופרות בספר הן תמיד "על-יד": הוא מתגרה כששומע באקראי על התעלסותה של חברת משק עין גדי עם גימנזיסט בכרם; בטיול מפוקט לקו-פיפי שבתאילנד (עם אישתו!) הוא מתגרה מבחורה תאית המלווה זקן אירופי חולה עור, מדמה נשים בועלות אותו בדגדגן; יש לו עוד חברה רומנייה בשם אילונה, אך זאת, שזיכרונות מרים לה מימי האנטישמיות במלחמת העולם השנייה בבוקרסט – נמנעת מהדבר עצמו, וחיימקה, נעבעך, פולט במכנסיים ומאונן.

פרשת אהבים אחרת יש לו לחיימקה עם טיה, אישה נשואה, אם לילד שבעלה מסתובב בעולם לרגל עסקיו. הם אמנם מתגפפים, אך לעצם העניין לא מגיעים, ומאוננים זה בידיו של זו ולהיפך, וקצת גם במקום קצת פחות עדין.

כן, וכמובן, הגיבורה הדמיונית הוותיקה של חיימקה-אהוד בן עזר – אגנה וגנר, שטוענת בתוקף שהוא פיתה אותה, הכניס אותה להריון, ונולדה לה בת בשם בטי, שחיימקה איננו מכיר בה ולא בגיא, הילד שנולד לבטי. בסוף הספר יש חליפת מכתבים בין השניים, שבה אגנה מטיחה בפניו לא רק טענות על אבהות מתנכרת, אלא גם על דלות כתיבתו ועל גסותה. נדמה לי שעניין אגנה וגנר מוצה כבר מזמן בכתביו של אהוד בן עזר, ואינני בטוח שהיה חכם להביא אותו כאן שוב (עמ' 212-209).

לקורא קשה מאוד להסכין עם סופר המתפאר בכיבושיו אצל הנשים. אדרבה, "לוזר" בנושא הזה מכמיר את הלב, וכזה מתואר בדרך כלל חיימקה שפינוזה שלנו, הוא נוחל אכזבות, וגם חוטף לא מעט סטירות (מאגנה ומבלפוריה, הנערה הנחשקת מהמושבה שהתעלסה עימו, והפסיקה ברגע המכריע כדי להתנקם בו על מה שעולל הסבא שלו לסבא שלה). הוא מודה שמבחינה רגשית היה אידיוט גמור (עמ' 166). אבל פה ושם יש גם קצת התפארות: הוא מרמז שאביו היה שובב כמוהו, ואולי יש לו אח חורג בקפריסין, מזכרת שהשאיר אביו כשעבד שם (עמ' 139). הוא גם די מתגאה בכך שנשים שהוא נוגע בהן, באקראי או במתכוון, מקבלות מיד אביונה. וכן, הוא מכנה את איבר מינו בשם "הנמר המדברי"!

כידוע, אהוד בן עזר איננו רק חובב מין מושבע, אלא גם גסטרונום אנין, וגם הספר שלפנינו  מלא וגדוש בתיאורי ארוחות: הארוחה הרומנית של ויולטה, הסעודה בתאילנד, המנה שאכל עם אביו בקפה עטרה, הארוחה אצל אימו, הכיבוד שכיבד את טיה ועוד.

שמו של הספר מזכיר את שם ספרו של שמאי גולן "מסעותיי עם ספרים" (אסטרולוג 2005), אלא שאהוד בן עזר איננו צריך להוכיח שערך מסעות עם ספרים – הוא הרי כתב, ערך ושימש סופר צללים לעשרות רבות של ספרים, חלקם המכובד עוסק בתולדות היישוב, נושא שהוא מגניב אותו במנות גדושות גם בספר זה (תולדות עין גדי, תולדות מאפיית "אחדות", קורותיה של סדום, קורות נמל חיפה וכו' (עמ' 83-82, 105-104, 134, 135, 144). אני מניח שיש לכך צידוק, אבל אינני יודע לתרץ את שאר הגלישות של הספר מהעניין העיקרי – מסעות עם נשים: תיאור אמצעי התחבורה מסדום לעין גדי המבודדת, קורות משאית הפורד, פירוט טכני של טרקטור, תפיסת גנב ערבי, תיאור השיטפון שפקד את עין גדי, גניבת האוכל של היולדות על ידי השומרים, סיפור האוהב שקיווה שאהובתו תבוא עם משאית "הטיטניק", והוא נוחל אכזבה, עיוור צבעים שקוטף עגבניות ירוקות ועוד אנקדוטות רבות, די משעשעות, אבל לעניין?! (עמ' 133 ואילך, 140, 141, 150-144, 155-154, 160-157, 163).

צוין לעיל שאגנה וגנר מבקרת קשות את כתיבתו של חיימקה שפינוזה (הוא אהוד בן עזר במסווה), אלא שגם לו עצמו יש ביקורת על סופרים נחשבים שזכו לתהילה, כמו ס' יזהר, שלדעתו, אי אפשר להבין מה הוא אומר, ועל הסופרים שמחקים את עגנון שחיקה את קפקא (עמ' 56, 58, 170). מוחשת גם ההתמרמרות שלו על כך שלאחרים סולחים את הכתיבה הארוטית והפורנוגראפית, ואילו איתו באים חשבון. ובאמת, אם לגיבור של פיליפ רוט מותר לאונן עם כבד, מדוע לחיימקה אסור לאונן לזכרה של ג'ני המתה? ובאמת, אם לאריקה ג'ונג מותר לתאר "זיון מרוכסן", מדוע לחיימקה אסור לתאר משגל עם חוקן, או איך הוא מקבל אורגזמה ממבט על אצבעות רגליהן של נשים (עמ' 76, 88, 123, 169, 178)? הפמיניסטיות שלנו הרבו לתאר משגלים בכל מיני צורות ואופנים לפרטי פרטים (תוך ביזוי מתמיד של הגברים), כמו שולמית גלבוע ב"ארבעה גברים ואישה", ליהיא לפיד ב"סודות  ששמרתי בבטן", שלי יחימוביץ' ב"אשת איש", עירית לינור ב"שירת הסירנה" ו"שתי שלגיות", צרויה שלו ב"חיי אהבה", דורית זילברמן ב"שבע נשים ורצח", ולמה לאהוד בן עזר אסור? האמת היא שיש בספר קטעים ארוטיים בנויים לתלפיות, ויש גם שירי אהבה יפים (ראו עמ' 42). יש מה לתקן ברומן הזה, אבל לא הייתי אומר שהוא לא לגיטימי.

כדאי שספר יהיה מעניין, ולא מזיק. האם "מסעותיי עם נשים" מעניין? אני סבור שכן. האם הוא מזיק? אני מניח שנשים מסוימות ירגישו נעלבות, אבל לעומת הרפש שמוטח בגברים בספרים שפורטו לעיל – אהוד בן עזר הוא ממש מלאך.

אהוד: משה היקר, אצל שמאי גולן ואצלי, המקור לשם "מסעותיי עִם..." – הוא ספרו המשעשע של גרהם גרין "מסעותיי עם דודתי".

[הנוסח המלא מתוך "חדשות בן עזר" גיליון 855, מיום 2.1.14, שמתוכו נשא משה גרנות את הרצאתו בבית הסופר ב-26.5.14 – בערב שאותו הנחה ואשר הוקדש לשני ספריו האחרונים של אהוד בן עזר].

* * *

משה גרנות

הפוך על הפוך

על ספרו של אהוד בן עזר

 "והארץ תרעד – סאגה ארצישראלית

בשנים 1878-1834"

מקובל לתת חמישה מאפיינים ביצירה טובה: אחדות, מורכבות, עצימות (מידת הריגוש שמפעילה היצירה על צרכניה), מקוריות והסיכוי לשרידות לעתיד. כיוון ש"והארץ תרעד" חובר, לפי עדותו של המחבר עצמו, במשך 39 שנים (2013-1974), ומאחר שחלק מהסאגה המתפרשת בספר כבר פורסם בהוצאת "תרמיל" (1978), סברתי שאני יכול "לתפוס" את אהוד בן עזר בחולשה באשר לאחד "המאפיינים" הנ"ל – האחדות. כי באמת יש בסאגה הזאת שלוש עלילות נבדלות, שבמרכזן שלושה גיבורים שונים: עלילה ראשונה – בשנות השלושים של המאה ה-19 בצפת, כשהגיבורה הראשית היא הנערה אפרת, הזיותיה וסופה הטראגי; עלילה שנייה – באמצע המאה ה-19, בעיקר באיסטנבול ובירושלים, כשהגיבור הראשי הוא בן-ציון לוין; עלילה שלישית – שנות השבעים של המאה ה-19 בעיקר בירושלים, וההתיישבות במלאבס היא פתח תקווה, כשהגיבור הראשי הוא יהודה ראב. אלא שבאמת במלאכת מחשבת – שלוש העלילות מתחברות זו בזו על ידי ציון הקשר המשפחתי והרומנטי, והקורא איננו חש בפערים המפירים את האחדות.

זאת ועוד: הסופר מסתופף סביב שלוש דמויות האחראיות על התוכן: אהוד בן עזר עצמו, מיודענו "הסופר העל-זמני אלימלך שפירא" והמלביה"ד (המביא לבית הדפוס).

אהוד בן עזר מספר את קורות היישוב בדרכו המפולפלת; אלימלך שפירא (שדבריו מופיעים בתחילת הספר ובסופו) ממליץ לא לסמוך על העובדות ההיסטוריות המוזכרות בספר, ואילו המלביה"ד מופיע רק בהערות שוליים, כשהוא "מתרגם" את הסופר, מעיר הערות, מבהיר סתומות, ובכלל משגיח על הכתוב בשבע עיניים.

באמת מובאים בספר אינספור האירועים שעברו על ארץ ישראל ועל היהודים שעלו אליה במשך המאה ה-19, ואני מעיד על עצמי שלא מצאתי שום אי-דיוקים – כלומר, אהוד בן עזר נוקט שיטה המכונה בעגה העממית – "הפוך על הפוך". אציין כאן חלק מהאירועים המוזכרים בספר, והנחוצים להבנת העלילה: עליית "הפרושים", תלמידי הגר"א, מסע נפוליאון לארץ ישראל וכישלונו במצור על עכו, חת"ם סופר, ישיבתו בפרשבורג (היא ברטיסלבה) ומלחמתו בהשכלה, "הדנמה" (המהופכים – בטורקית), תלמידיו של שבתאי צבי שהתאסלמו; אחמד ג'זאר ושרו היהודי פרחי; איברהים פחה המדכא את מרד הערבים בארץ ישראל; הפרעות של שנת 1834, רעידת האדמה בצפת ב-1837; התלם הראשון במלאבס היא פתח-תקווה ב-1878, ועוד.

העלילה משתרעת על פני מחוזות קרובים ורחוקים, וההווי בכל אחד ממקומות אלה מתואר ביד אמן, והקורא חש כאילו הכותב ראה בעיניו את הקורה בכל אחד מהאתרים האלה: ההווי בצפת בין יהודים לערבים, יהודי חצבאיה, המכמונת לאיברהים פחה בשכם, האתרים באיסטנבול, הישיבה בפרשבורג, המסחר בביירות, וינה המעטירה, רובע הזונות בטריאסט, כפר סנט אישטוואן בהונגריה, יפו המלוכלכת והמסריחה השורצת מתווכים ודורשי בקשיש, העולם הדקדנטי של יהודי "החלוקה" בירושלים והתנכלויות הערבים בעיקר ליהודים האשכנזים, העולם הפרימיטיבי בכפרים הערביים, השלטון המושחת של העות'מנים בארץ ישראל והסדר הנתינויות הזרות הקשורות לקונסוליות של המעצמות, הקידמה שבמושבות הטמפלרים ועוד. האותנטיות המושגת בספר נשענת גם על השפה המותאמת לכל אתר ואתר – הקורא ימצא בספר היגדים בערבית, יידיש, לדינו, הונגרית, טורקית, גרמנית – אך אל דאגה – אלה תמיד מתורגמים לעברית.

העלילה היא מאוד מפותלת, אבל למרבה הפליאה – לא מסובכת: אפרת, בתו של ר' שבתאי לוין מצפת, נערה אדמונית יפהפייה, מוצאת מקלט בימי הפרעות של שנת 1834, יחד עם אימה ואחותה ציפורה, בביתו של הקאדי. הפרעות מתוארות בפרוטרוט מסמר שיער (גזל רכוש, אונס גברים ונשים, רציחות המוניות – לר' שבתאי ניקרו את שתי עיניו...). חסאן, בנו של הקאדי נותן החסות, חומד את אפרת, ומצליח לבעול אותה שלא כדרכה. האירוע הזה קבע את חייה – היא חשה חוטאת, ובו בזמן מתמלאת תשוקה דווקא לאנס. היא קראה בספר "חיצוני" ובעקבות כך היא החלה להזות על ייחוד עם נפוליאון שימליך אותה על מלכות יהודה, והיא לפעמים מזהה בחסאן עצמו את המיועד לה לחתן. בגלל הזיותיה ובגלל הרכילות עליה – היא גוזרת את שערה בהילולת מירון לזכרו של שמעון בר-יוחאי, מגלה את חזה ושורטת אותו. הקמיע שהיא מקבלת מידעוני אינה מועילה, ואת מנוחת נפשה היא מוצאת רק במותה ברעידת האדמה שפקדה את צפת ב-1837, אז נספים אלפים, וביניהם – כל משפחתה, חוץ מאחותה הקטנה ציפורה הנישאת לאליקים שפירא שהיה מיועד לאפרת.

מסתבר שהיה עוד חתן מיועד לאפרת – בן-ציון לוין, קרוב משפחה מווילנה. זה מחליט לעלות לארץ כדי להשתדך אליה, אלא שהוא מתעכב שנים באיסטנבול, ונושא שם לאישה את סלובה הצולעת, שיולדת לו את בנו יחזקאל. הוא מתפרנס מחייטות, ושמו מגיע עד השר יזיד ביי המבקש ממנו לתפור בגדים לנשים שבהרמונו. שם הוא פוגש את נג'ימה, נערה בת 17, המלחשת לו שהיא יהודייה, ומבקשת ממנו שיישא אותה לאישה ויגניב אותה מההרמון – מעשה שכמוהו כהתאבדות, אלא שמשום סוד שבין יזיד ביי ובינה, ומשום שהיא רזה מדי, ואיננה מוכנה להשמין כדי להיות מוכנה להיבעל – יזיד ביי מוכן לשחררה בתנאי שבן-ציון יישא אותה לאישה. אף רב איננו מוכן להשיא אותו לאישה שנייה (מחשש מה יגידו הרבנים האשכנזים המקיימים את חרם דרבנו גרשום), אבל המשולח סניור עוזיאל בעל שם, דמות המופיעה באתרים שונים ביצירה, והמעיד על עצמו שהיה מתורגמן של נפוליאון – מסכים להשיאם, והשלושה (בן-ציון, סלובה ונג'ימה, ששמה היהודי – מירל'ה) מחליטים להציג את נג'ימה-מירלה כאחותו של בן-ציון, וכשיגיעו לירושלים – יגרש אותה ותוכל להינשא למי שתחפוץ.

אלא שמירל'ה שראתה את הנשים "המסתוללות" בהרמון, היא מלאת תשוקה, ודורשת מבן-ציון את עונתה, "שלא כדרכה" כדי שתישאר בתולה לגבר שמיועד לה. הנסיעה לארץ באוניית מפרשים מתוארת כסיוט אחד גדול (זוהמה, קיא, מים מעופשים). הם מגיעים לביירות, וגם שם נטפלת אליו נזירה הטוענת שהיא יהודייה ורוצה להינשא לו. הוא מצליח להינצל בעור שיניו,  ויוצא עם שיירה לצפת, ומשם לירושלים. אגב, ההווי במנזר המיסיון בביירות ובמנזר היווני (נזירים מביאים עז "חוטאת" לארץ הקודש) מזכיר בזנותיות שבו את נזירי "דקמרון" של בוקצ'יו.

החלק האחרון בספר מתאר את עלייתה ארצה של משפחת לאזאר ראב, ובעיקר עלייתו של יהודה ראב, אשר יחד עם בן דודו יהושע שטמפפר, שעלה לארץ ברגל מהונגריה, ויחד עם דוד מאיר גוטמן הגביר, ויואל משה סלומון – מצליחים לאחר עמל ותלאות, הנובעים בעיקר משום ההתנגדות הנחרצת של תקיפי "החלוקה" ליישוב הארץ – הם מצליחים להשיג את הנחלה במלאבס, ומקימים שם את פתח-תקווה, המושבה העברית הראשונה.

כאמור, המתיישבים הללו שהתנגדו נחרצות לקבלת קצבת "החלוקה", שהיתה מנת חלקם של רוב יהודי ירושלים, עברו תלאות אינסופיות, חרמות איומים ואפילו מכות. בין השאר, עובר יהודה חווייה ארוטית חריפה עם אפרת, בתה של נג'ימה-מירלה, הנוהגת כפרוצה. את יהודה משיאים לאלמנה גרושה, ואם לבת, ומלבישים אותו בעל כורחו בבגדי אברך, אבל הוא נשאר נאמן לחזונו – תרבות אירופית עם חידוש העבודה החקלאית העברית בארץ ישראל. מאלצים אותו להתגרש, והוא נושא לאישה נערה בת 16 בשם לאה. יהודה ראב (בן עזר) הוא סבא של המספר, ועליו גאוותו, שכן הוא חפר את הבאר הראשונה בפתח-תקווה וחרש בנחלה שלה את התלם הראשון.

אגב סיפור העלילה מביא הסופר דברים כהווייתם – רק דוד מאיר גוטמן, יואל משה סלומון והערבי זכארי – רכבו על סוסים מיפו למלאבס, ולא כפי שכתוב בבלדה המפורסמת של יורם טהרלב.

המאפיין את הספר הזה, ואת שאר הספרים של אהוד בן עזר שקראתי, הוא שפע התיאורים של אברי המין והמשגלים (רובם "שלא כדרכה", ואפילו עם עיזים...) – והכול בפרוטרוט ובעגה הכי "עממית" שאפשר – בעברית, בערבית, ביידיש וכו'. אני מודה שאני מבכר כתיבה ארוטית ברמיזות, כי המין בעיניי ראוי לצנעה: אנחנו אוכלים, שרים, רוקדים, רבים, נלחמים וכו' בפרהסיה – אבל מין הוא על הרוב מעשה דיסקרטי, שהחוק בכל אתר ואתר אוסר על קיומו לעיני כול.

יחד עם זאת צריך להודות שמרביתנו מדמים לעצמנו כל מיני תמונות הקשורות בנושא שאינן עדינות בהכרח, וגם הספרות "פגשה" את התופעה הזאת, ואם להנרי מילר ב"חוג הסרטן" ולאדוארד אלבי ב"מי מפחד מווירג'יניה וולף" מותר להשתמש בכל העגה "העממית" בתחום – למה שיהיה אסור לאהוד בן עזר? מה עוד שלפחות חלק מן הקטעים האלה גדוש בהומור.

לא פשוט לכתוב רומן היסטורי ולגרום לכך שהקורא יאמין לסופר שכך קרו האירועים בעלילוּת, והרושם שלי הוא שאהוד בן עזר עשה את זה בסאגה שלפנינו.

[הנוסח המלא מתוך "חדשות בן עזר" גיליון 905, מיום 2.1.14, שמתוכו נשא משה גרנות את הרצאתו בבית הסופר ב-26.5.14 – בערב שאותו הנחה ואשר הוקדש לשני ספריו האחרונים של אהוד בן עזר].

* * *

פוצ'ו

הייתכן כי גיבורי הפלמ"ח והנח"ל היו מאוננים במסתרים? – תשובה: ועוד איך!

בעקבות ספריהם של נגה מרון – "ככה הוא אמר לה..."

 ושל אהוד בן עזר – "מסעותי עם נשים"

הגיע הזמן להרים קול נגד מסע ההכפשות של נתיבה בן יהודה זיכרונה לברכה, שהשמיצה את אנשי הפלמ"ח וטענה שיצאו לקרב בתולים כביום היוולדם. לא הייתי יוצא לקרב נגדה בנושא זה, אלמלא ציינה את הדבר בלשון בוז, כלומר ראתה בזאת נקודת חולשה של הפלמ"חניקים. את עצמה הוציאה מהכלל, ונתנה להבין שאם איבדה את בתוליה במסגרת הפלמ"ח, היה זה בזכות חברי הקיבוצים, אשר במשקיהם  שכנו חברי ההכשרות.

כמי שהיה בפלמ"ח אני מצטער להודות שהיה משהו בדבריה של נתיבה, וכששרנו מכל הלב את "תחזקנה ידי כל אחינו המחוננים..." – היינו לא פעם טועים ומשתמשים במלה אחרת המתחרזת עם "המחוננים". הפלמ"ח דגל בקול רם בטוהר הנשק וגם בטוהר המידות, ואכן לא זכור לי אף מקרה שבו היו אנשי פלמ"ח מעורבים באונס כלשהו  (אם לא להביא בחשבון את הפעם ההיא כשסרסו את מוחמד ההוא שאנס נערה יהודיה). בנגוד לצבאות אחרים שדאגו לספק נשים לחייליהם, הרי הפלמ"ח  (ונדמה לי שגם צה"ל כולו) התעלם מהצורך הטבעי הזה של החיילים, ומטה הפלמ"ח נתן לכל פלמ"חניק את האפשרות לפתור את הבעייה הזו במו ידיו.

היום  כבר כולם יודעים שהאוננות היא תופעה נורמאלית ורצויה, אבל לא כך היה בימי הפלמ"ח. אנחנו אף פעם לא אוננו בחברותא ואף פעם לא דיברנו על זה. הנושא היה טאבו, וכשהמ"כ פקד עלינו לשפשף היטב, ידענו שהוא מתכוון לחוטר עם הפלנלית שמחדירים לתוך קנה המקלע.

בלילות, כשהיינו מתכנסים בתוך שקי השינה, היו הידיים כמעט תמיד נשארות בפנים, והנשימות הכבדות שלנו לא תמיד נבעו מעייפות יום האימונים.

לאוננות היה ערך מוסף בקיצור שעות השמירה. לא היה אז רדיו טרנזיסטור בשביל להעביר את הזמן, ובלית ברירה נעזרנו בפעילות הידנית, שגם חסכה לנו סכנת קרי הלילה. אני זוכר איך בלילות הקרים על הברקן אשר בגלבוע, היתה לנו  תורנות שמירה של שעתיים בכל לילה. נקודת השמירה הקבועה של הכיתה שלנו היה בקצה הגיזרה  הפונה לכוון ג'נין. כשהייתי מגיע לאותו קצה תעלה, היה מקדם את אפי ריח עז של פריחת חרובים. אני לא אמרתי כלום לשומר שאותו החלפתי, וגם השומר ששמר אחריי, לא אמר כלום כשבא להחליף אותי. מה שנקרא אחוות לוחמים. מה לעשות היו בפלמ"ח דברים שעליהם לא דיברנו.

נגה מרון, הפלמ"חניקית  מהכשרת הצופים, עוקבת בספרה רב העלילות  "ככה הוא אמר לה..." אחר בני דורה לאורך חייהם מילדות ועד שיבה. בספר היא לא מתחמקת  מלעסוק גם בעלילות המיניות של החבר'ה ועושה זאת בעוז מפתיע לגבי אישה בגילה. יחד עם זאת היא כנראה היתה אז תמימה מכדי לדעת על הפעילות הידנית של הבנים, ואולי גם את ניחוח פריחת החרוב לא זיהתה. אצלה עיקר פעילותם המינית של אותם שניים-שלושה בנים בכל מחלקה, שהיו להם חברות, היתה לטייל עם בת זו או אחרת במרחבי הקיבוץ כששמיכה מגולגלת תחת בית השחי למצוא פינת מסתור, ובה לבצע ביחד את מה שהייתי קורא "היצמדות חיכוכית".

ההיצמדות החיכוכית היתה אז שלב עליון בחיי החברות. שלב שהנוער של היום מדלג עליו ולא יודע מה הוא מפסיד.

גם נעמי, גיבורת ספרה של נגה מרון, יוצאת עם אריק הפלמ"חניק החתיך לשפת הים רק כדי להגיע להיצמדות החיכוכית  וכל מה שמדאיג אותה, זה לא החשש מהריון, אלא הפחד הנורא פן תחזור הביתה עם כתם על החצאית. דבר שאכן קורה.

לעומת הסופרת הפלמ"חניקית שבכל זאת מציבה לעצמה גבולות אדומים, מוכיח חיימקה הנח"לאי של אהוד בן עזר, שאפשר להצטיין באפיית לחם, ולחמניות, ומקלות סומסום גם כשהיד אינה משה כמעט  מנמר המדבר הנוראי. (זה הכינוי שנותן המחבר לאותו אבר קטן שהופך להיות קטן עוד יותר דווקא כשצריך אותו). לזכותו של  חיימקה האופה של עין גדי (שידו לא היתה משה, אלא רק כשהיתה לשה) יש לומר שהוא הצליח להגשים את חלומו של כל פלמ"חניק ולבצע גם כמה חדירות בבחורות מופרעות, חדירות של ממש  שאם נתיבה היתה יודעת עליהן, היה ערכו של הנח"ל בטח עולה בעיניה, עולה ועוד איך.

אהוד, השעה אחת בלילה, רציתי לכתוב עוד, אבל העיניים נעצמות לי. אני הולך למיטה לישון, ומה שיהיה – יהיה.

 [הנוסח המלא מתוך "חדשות בן עזר" גיליון 865, מיום 15.8.13, שקרא אהוד בן עזר בבית הסופר ב-26.5.14 מדבריו של פוצ'ו, שנבצר ממנו לבוא – בערב שהוקדש לשני ספריו האחרונים של אהוד בן עזר].

* * *

אהוד ביקש סליחה מסבא יהודה

הכותרת לדברי הסיום של אהוד בן עזר היתה: "הנחתום מעין-גדי מעיד על עיסתו." הוא לא הכין את דבריו בכתב אלא אילתר, ובין היתר סיפר כיצד ביקש סליחה באזכרה השנתית בל"ג בעומר האחרון בבית הקברות בפתח-תקווה מסבא שלו, יהודה ראב בן עזר [1858-1948], על שכלל בסאגה "והארץ תרעד" שני פרקים אירוטיים בידיוניים לחלוטין על עיסוקי סבו בשנת 1878 לערך עם אפרת המופקרת הירושלמית בחדר של אימהּ נג'ימה-מירל'ה העיוורת – שתי דמויות בדויות לחלוטין.

לאחר עוד כמה שטויות שאמר – מדוע אינו כותב שירי אהבה נכזבת (זאת מאז נישא למסתורית וחדל לרדוף אחר נשים שהסבו לו רק תסכול וכאב) – סיים בקריאת שני שירים, האחד שיר לילדים מספר שיריו למבוגרים "יעזרהָ אלוהים לפנות בוקר", והשני שיר שכתב לכבודו המשורר חיימקה שפינוזה בסיום הרומאן "מסעותיי עם נשים", ביום הולדתו ה-77 של בן עזר.

אחות קטנה

יֵשׁ יַלְדָּה, קוֹרְאִים לָהּ טַל

יְפַת-עֵינַיִם וְתַלְתָּל,

וּלְטַל אָחוֹת – לִימוֹר

קְטַנְטַנָּה, צָרִיךְ לִשְׁמֹר –

עַל לִימוֹר שֶׁלֹּא תִּפֹּל,

וְלֹא תֹּאכַל עוּגָה מֵחוֹל

וְלֹא תִּשְׁתֶּה לָהּ חֲמִיצָה

מִכַּד פְּרָחִים, בִּמְצִיצָה –

וְלֹא תַּפִּיל אֵיזֶה עָצִיץ

וְלַשִּׁמְשָׁה שֶׁלֹּא תַּרְבִּיץ

פֶּן אֶת יָדָהּ לִימוֹר תִּפְצַע –

אַי! – לָכֵן שְׁמִירָה לָהּ נְחוּצָה –

וְהַמִּשְׁמָר – מֻטָּל עַל טַל

וְזֶה מַרְגִּיז אוֹתָהּ, בִּכְלָל –

מַדּוּעַ זֶה צָרִיךְ אָחוֹת?

יוֹתֵר טוֹב כַּמָּה שֶׁפָּחוֹת –

בְּבֵית-שִׁמּוּשׁ יוֹרְדִים הַמַּיִם

לוֹקְחִים אֶת קָקִי, וּבֵינְתַיִם

אֶפְשָׁר לִשְׁאֹל וְגַם לַחְקֹר

אוּלַי יִקְּחוּ גַּם אֶת לִימוֹר?

וְאִם אֶפְשָׁר, הוֹי אִמָּא, אִמָּא,

הַקְּטַנָּה לִדְחֹף שָׁם פְּנִימָה

וְלִלְחֹץ עַל הַכַּפְתּוֹר –

רַק לֹא לִרְאוֹת עוֹד אֶת לִימוֹר!

אֲבָל אִמָּא לֹא מַרְשָּׁה.

אִמָּא, אַתְּ כָּזֹאת טִפְּשָׁה

אֶת לִימוֹרִי אַתְּ אוֹהֶבֶת

וְעָלַי אֵינֵךְ חוֹשֶׁבֶת! –

בֶּאֱמֶת? – לֹא, רַק בִּצְחוֹק

תִּינֹקֶת מֹתֶק, לֹא לִזְרֹק!

נוֹשְׁקִים אוֹתָהּ, וְגַם מִשְׁמוּשׁ

וְרַק לְקָקִי – בֵּית-שִׁמּוּשׁ!

ינואר 1977

במלאת למלך דוד שבעים ושבע

במלאת למלך דוד שבעים ושבע

הביאו אליו לחגוג את אשתו הזקנה בת-שבע

נזדעק האריה הקשיש ושאג:

"אני רוצה את אבישג!

אמנם בשביל מה כבר אין לי כל כך מושג

אבל אני רוצה את אבישג!"

חיפשו אותה בכל הממלכה

איש לא ידע לאן השרמוטה הלכה

לבסוף מצאו בבית מחסה את אבישג

אשר מרוב שימוש תוקפה כבר פג

דוד המאוהב הושיב אותה על הברכיים

אבל אויה! – כי משניהם יצאו רק מים!

"תביאי לי חיתול!" צעק המלך לבת-שבע:

"זו לא בושה – גברים בגילי נוזלים מן הטבע!"

לקחה בת שבע שמיכה ענקית

עטפה את המלך כמו בשקית

הכניסה שמה גם את אבישג

וזרקה את שניהם מן הגג!

3.4.13

* * *

יצחק שויגר

השקת ספרים בבית הסופר

למה לא היית בהשקת הספרים של אהוד בן עזר  בבית הסופר?

דווקא כן הייתי, אפילו ראיתי אותך. ישבת בשורה הראשונה. אחר כך מיהרתי לצאת ולא ראית אותי.

כן. כיון שהזדקנתי ואיני שומעת טוב אני משתדלת לשבת קרוב למרצים.

גם אצלי זה המצב. אבל המסקנה אחרת כי הסיבה אחרת. אני יושבת קרוב לדלת שאם ארצה לעשות פיפי לא אצטרך להקים את כל השורה ולהפריע.

זה באמת הפליא אותי. ישבו איזה מאה אנשים כולם זקנים ואף אחד לא קם לעשות פיפי באמצע ההרצאות.

זה באמת יוצא דופן. בכל זאת אם אהוד בן עזר הוא בן 78 כמו שהוא אמר אז בטח רוב האנשים, החברים שלו, גם כן בגילו, ובטח כולם היו מעל שבעים, וראה זה פלא אף אחד לא קם באמצע.

זה בטח בגלל הגסויות שדיברו עליהן. זה היה ממש בושה ככה לדבר בבית הסופר בבית של השפה העברית בבית טשרניחובסקי!

איזה גסויות?

 מה ישנת? כל המרצים דיברו על גסויות. היתה דוקטורית אחת.

זאת הרופאה?

מה פתאום היא דוקטור לספרות, היא לא רופאה, שהיא במשך חצי שעה הסבירה למה הספר על רעידת האדמה הוא לא פורנוגרפיה ואפילו נתנה הסברים לבן עזר למה הוא כותב ככה.

כן דווקא את זה אני זוכרת. אני חשבתי שהיא רופאה. היא דיברה על חלקי הגוף כמו  רופאה. אני הסכמתי איתה שזה לא פורנוגרפיה. הספר לא מדבר על מין הוא משתמש במין כאמצעי ספרותי.

מה ספרותי? זה אולי ככה אצלכם בפתח תקווה. אצלנו בבית אפילו לא היו אומרים מילים כאלו.

איזה מילים ?

את יודעת  שהגבר מעוניין...

מעוניין במה? 

את יודעת לא מעוניין ב"ע" – ב"א".

את מתכוונת מאונן?

כן, אם את אומרת.

מה את מתרגשת זה אפילו כתוב בתנ"ך.

כן אבל היא הקריאה קטעים בהנאה כזאת ואני שישבתי קרוב ראיתי שכמעט יצא לה ריר מהפה. וכל הזקנים ככה התכופפו לשמוע יותר טוב את הגסויות כדי שלא יפסידו אף מילה.

אני חשבתי שהיא קצת האריכה אבל היא כל כך נהנתה שיש לה קהל מקשיב כזה.

אם כבר מדברים על מילים לא יפות, אז לי הפריע שפוצ'ו אמר שהחיילים בפלמ"ח היו מ...  אני לא יכולה להגיד את המילה, זה פשוט בושה להגיד את זה על החיילים הישראלים מה הם חיילים בצבא פולניה?

מה, פוצ'ו היה? אני לא זוכרת? אולי ישנתי.

לא הוא לא היה, אהוד הקריא את מה שהוא כתב על הפלמ"ח.

למה הפלמ"ח זה היה כנס הפלמ"ח?

לא אהוד הקריא בשמו.

טוב זה שאהוד הקריא את זה אני זוכרת שהרי הייתי וישבתי ליד הדלת כדי שאם יהיה לי פיפי אז לא אצטרך להקים את כל השורה.

את זה כבר אמרת מקודם.

באמת? הזיכרון לא מה שהיה. הרופא אומר שהזיכרון שלי בסדר רק אני שוכחת. אבל אני רואה אני רואה שבתור אחת שלא יכולה להגיד אפילו את המילה הקשה אז את הקשבת היטב ואת אפילו זוכרת  כל מילה.

כן כי ישבתי קרוב. וגם הפריע לי שהמרצה השני, זה שהיה גם המנחה, אמר, שהספר "מסעותיי עם נשים" הוא לא פורנוגרפיה, כי היו שם רק שתי פעמים ששם עשו "אייסה בסייסה." פעם אחת עם העוזרת הרומנייה ופעם אחת עם החיילת בתוך הבצק.

כל הכבוד שהוא זכר לספור כמה פעמים. אבל הוא לא התייחס לכל השאר, למיזמוזים ולליקוקים.

היה עוד אחד שדיבר אבל אני לא זוכרת מה הוא אמר. בטח הוא אמר שזה הליבידו החזק של הסופר שמוציא ממנו גסויות כאילו.

אני בכלל לא זוכרת שהיה עוד מרצה. אז מצבך עוד טוב. 

תגידי את לא חושבת שזה קצת מוגזם שבבית הסופר בערב תרבותי שמזמינים סופרים וקהל קוראים לנתח אותם כל הזמן מדברים רק על מין. אף אחד לא ניתח את הספרים רק עסקו בשאלה המרכזית האם מה שכתוב זה פורנוגרפיה. אף מילה על ניתוח ספרותי.

כן אני מסכימה איתך, אני חשבתי שזה יהיה אחרת. שידברו על הרקע ההיסטורי ועל מה שהסופר כתב ואיך חייו השפיעו על מה שהוא כותב. אבל כנראה שזה מה שהזקנים אוהבים, נמאס להם שמסבירים להם. הם רוצים לזכור את הנשכחות וכנראה הספר עושה להם את זה, עובדה שאף אחד לא קם לעשות פיפי.  

האמת, כן. גם אני הייתי כל הזמן מאוד מרוגשת. אחר כך באתי הביתה ותיכף אפיתי עוגה.

ככה באמצע הלילה?

כן מאז שקראתי את הספר, "מסעותיי עם נשים", אז בכל פעם שאני אופה עוגה ואני מכינה בצק ונזכרת בספר וזה, את יודעת מה, גורם לי שאני מתחילה לעשות את המילה ההיא שאני אפילו לא יכולה להגיד. אם דויד שלי עליו השלום היה יודע מה אני עושה הוא היה זורק אותי מהבית.

את אופה הרבה?

כן.

אז מזה השמנת?

בטח. מה את רוצה שאזרוק את העוגות?

אז איך את יכולה להגיד שהספר הוא פורנוגרפיה? זה בשבילך ספר מציל חיים.

את צודקת. אני חושבת שפורנוגרפיה זה מה שלא עושה לך טוב. אם אתה קורא משהו וזה נראה לך בסדר אז זה לא פורנוגרפיה. זה הכול יחסי.

אז תגידי את חושבת שהסופר, שהוא כתב את החלקים האלו זה גם כן זה עשה לו ככה כמו שזה עשה לי והוא גם כן מ... בזמן שהוא כותב?

יכול להיות. הוא כותב את הזיכרונות שלו מהמשפחה שלו בפתח-תקווה ואז הוא גם זוכר את הפנטזיות שלו שהיו לו באותו גיל והוא מחבר את זה, ובגיל 78 זה מותר! ואז הוא כבר לא יודע מה היה באמת ומה לא היה באמת וכיף לו שהכול מתאחד.

חבל שהוא לא מפרסם בעיתונות הכתובה את הספר. אם הצעירים היו יודעים איזה ספר זה ומה הוא עושה לקוראים הם היו רצים לקנות אותו. אם היה מפרסם:

 "אוצו רוצו בני זרמה

 לקרוא את ספר הזימה

מפי חיימקה שפינוזה

שיש לו אכבר שטוזה,"

תאמיני לי הוא היה מוכר באלפים.

את ממש לא מבינה כלום. הצעירים אפילו לא היו מבינים מה כתוב במודעה. זה רק אנחנו הזקנים מבינים את השפה הזאת. היום הצעירים יושבים בשדרה ברוטשילד עם אייפד על הברכיים ומסתכלים בתמונות של בחורות ערומות. הקרינה מהאייפד דופקת להם את הביצים ואין להם את זה יותר.

 אם הרצפלד היה חי הוא היה אומר: "זה לא נוער זה! זה אפליקציה."

* * *

אהוד בן עזר

"שלוש אהבות"

הוצאת "אסטרולוג" 2000, אזל

פרק עשרים

מיסדר המזוודות הסוריות בג'וחאדאד

החטיבה המשיכה בדרכה צפונה, ולקראת סוף המלחמה מצאנו את עצמנו ברמת הגולן, במחנה צבאי סורי קטן בשם ג'וחאדאד, ששימש בסיס-שמירה על בונקרים מלאים תחמושת.

הרבה מה לעשות לא נותר לנו. יום אחד התנדבתי לצאת לקבור חיילים סוריים, שגופותיהם הנפוחות הסריחו והפכו את החיים שלנו קשים למדיי. סתמנו את אפינו בממחטות והצלחנו לחפור כמה קברים שטחיים. מכיסו של אחד ההרוגים, לבוש בגדי אזרח, בלטו דפי נייר. לקחתי אותם וראיתי שהם כתובים רוסית. אולי היה יועץ צבאי סובייטי ואולי סורי שלמד ברוסיה.

בדרכים פסעו פה ושם מזרחה פליטים סוריים, בעיקר נשים וילדים. נתנו להם לשתות מהמימיות שלנו.

בצריף גדול, במחנה ג'וחאדאד, ניצבו בשתי שורות כעשרים מיטות-ברזל של חיילים סוריים. תחת כל מיטה נמצאה מזוודה עלובה-למדי, מקרטון חום או שחור, דמוי עור, חלקן היו מזוודות עץ, וכולן נעולות.

מפקד הפלוגה שלנו, רופא מרמת-גן – כולנו היינו אנשי מילואים – אסר על החיילים לבזוז את המזוודות. הוא רצה להיות בסדר, ובייחוד לאחר שאחדים מאיתנו דיברו נגד לקיחת המזכרות בבית-חנינא.

עברו יומיים, המלחמה נסתיימה וכבר היה די ברור שאיש מהחיילים הסוריים לא יחזור לקחת את מזוודתו. חלקם אולי שרופים במכוניות המפוחמות שבצידי הדרכים, מכוניות שבהן קלעו במדוייק המטוסים שלנו, וכאשר הצצת פנימה ראית רק שלד אפר דקיק במקום שבו ישב פעם בן-אדם.

באה משלחת מפיקוד הפלוגה לשאול אותי לעשות במזוודות. ומדוע דווקא אותי? – כי אני, באותה תקופה, עדיין נחשבתי לסופר.

הצעתי להוציא את המזוודות ולחלק אותן בין החיילים, מזוודה לחייל – רק למי שרוצה, כמובן, ולא לאיש מהמפקדים.

נערך מיסדר מזוודות. הן הוצאו בערימה מחוץ לצריף. חייל אחר חייל נקרא וקיבל, כמו בהגרלה – מזוודה סגורה, ומיד רץ איתה מרחק צעדים אחדים, פרץ אותה והחל לבדוק מה יש בה. בתוך דקות אחדות היו מרבית חיילי הפלוגה רכונים על המזוודות, כל אחד על טרפו, וגם מנסה להעיף מבט לעבר שכנו, אולי זכה במזוודה עשירה יותר.

הסתובבתי ביניהם והסתכלתי. היו במזוודות תמונות משפחה, בגדים, קצת כסף-נייר סורי חסר חשיבות, וסיגריות פשוטות. לא שום דבר בעל-ערך.

לא ריחמתי על החיילים הסוריים. במלחמה, כמו במלחמה.

לאחר חמש דקות נותרו רק המזוודות הפעורות ובהן חפצים חסרי כל ערך. פתאום הופיע בן-דודי, ששירת כל המלחמה יחד איתי בפלוגה, וסיפר שחנניה מהמושבה שלנו נהרג בקרב על גבעת התחמושת.

המשך יבוא

אזהרה: הרומאן אינו שייך לספרות העברית!

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* וודי אלן: "הייתי כל כך עני כשהייתי ילד, שאם לא הייתי בן, לא היה לי דבר לשחק בו."

* מסעו של האפיפיור פרנסיסקוס לארץ-ישראל היה ניצחון תעמולתי חשוב לשקרים של הפלסטינים:

להשמצת המדינה היחידה במזרח התיכון, ישראל, שבה הנוצרים חיים בחופש והם מוגנים מפני "אחיהם" המוסלמים.

להצנעת העובדה שבית לחם כמעט שהתרוקנה מתושביה הנוצריים בגלל הרדיפות מצד המוסלמים.

לתפילתו הפוליטית, הצדקנית, השקרית של האפיפיור – ליד גדר ההפרדה, זו שנועדה למנוע זליגת טרור פלסטיני לישראל.

להכרה בילדי הפליטים הפלסטינים דור שביעי ושמיני, אלה הפרזיטים הקטנים החיים על חשבון האו"ם ומוסדותיו מדור לדור בעוד אחיהם הפליטים הסוריים – פליטים בגלל רצחנותם של אחיהם המוסלמים – מופקרים במחנותיהם בגלות חורף וקיץ כמעט ללא עזרה.

[אילו הפלסטינים ברצועת עזה היו משקיעים את המיליארדים שקיבלו מהקהילה הבינלאומית, מאז 48' – בשיקום חייהם ובשלום עם ישראל, במקום להשקיעם בחינוך לשנאת ישראל, בקיום טפילי ללא עתיד וברכישת נשק ועוד נשק לשם רצח יהודים – היו יכולים לשגשג כמו הונג קונג וסינגפור ולהיות סיפור הצלחה גדול, לפחות כמו ערביי ישראל].

ולהאזנתו החסודה של האפיפיור, ללא שום ביקורת, לשקרים שאבו מאזן וכנופייתו השמיעו באוזניו.

* ב-19.5.14 פורסמה ב"גלריה" של "הארץ" מודעה  של אגודת הסופרים ובה הזמנה צרה לרוחב כל העמוד בקשר להשקת הספרים "מסעותיי עם נשים", "והארץ תרעד" ב-26.5. מודעה בתשלום, כמובן – כמו זו הניתנת על פעילויות אחרות בבית הסופר.

בדרך כלל, ביום האירוע, בכרוניקה התרבותית של "גלריה", בעמוד האחרון, מצויין האירוע בתוך החומר המערכתי, האינפורמטיבי.

אתם ראיתם ב"גלריה" ב-26.5 זכר למידע על הערב לספרי אהוד בן עזר, בתוך כל שאר הפעילויות הספרותיות שהתקיימו באותו ערב? – כמובן שלא, שהרי בדרך-כלל הוא מוחרם ב"הארץ", והוא סופר נידח שאין צורך לדווח עליו ועל ספריו לקוראים של העיתון, מה עוד שהוא לא מלקק את התחת לפלסטינים, לא מאמין לשקרים שלהם ולא מכנה יהודים בשם ניאו-נאצים.

* לאהוד שלום, לא מקובלת עלי קביעתך, שהפצת "ישראל היום" בחינם היא בבחינת שוחד לקוראים. קוראי העיתון הם אנשים חושבים [בדומה לקוראי "הארץ"]. ולא בטוח שהכרתם הפוליטית נקבעת על-פי המאמרים המופיעים בו.

ודוק: גם עיתון זה, שלך, מופץ חינם.

יהודה גור-אריה

אהוד: אתה צודק. שלדון אדלסון ואנוכי הננו מגדולי המשחדים בישראל – באמצעות עיתוני החינם שלנו.

* לאהוד היקר, לצערי לא אוכל להיות בערב הספרותי לכבוד ספריך ואני שולחת את ברכותיי והערכתי על כל כתיבתך ויוזמותיך הבלתי נלאות. אני נהנית מקריאה בסיפוריך, מהכתוב, מההיסטוריה הכלולה בהם, ומההומור המשעשע.

כל טוב בריאות ושמחות רבות נוספות,

בברכה,

דבורה קוֹזוִינר

ראש פינה

* לפני כשלושים ושש שנים, כאשר יצא לאור בספריית "תרמיל" בעריכת ישראל הר ספרי "אפרת" (מחזור סיפורים, 1978), שהוא גירסה ראשונה לפרקים הפותחים את "והארץ תרעד" (2014), הזמינה אותי פרופ' נורית גוברין לסמינריון שלה בספרות עברית באוניברסיטת תל- אביב, שם הכינה אחת מתלמידותיה הרצאה על הספר, מבוססת על תחקיר היסטורי וספרותי מעניין ביותר. אלה היו שעתיים מעניינות מאוד.

* הרב יאשיהו פינטו, העומד במרכז של פרשת שוחד חמורה, קפץ לארץ-הקודש ליומיים-שלושה כדי ללכלכך (לאכול קורצא הוא הביטוי, אם איננו טועים) על ניצב מנשה ארביב, קצין משרת ציבור שנים רבות, שאולי הסתבך ברשת הקורים שטוו לו ולמשפחתו אנשי הרב פינטו, שזו כנראה מלאכת הענקת "חסדים" שמומחיותם בה רבה ומסועפת.

אבל קרוב לוודאי שהרב פינטו ייצא צדיק, יחזור לניו-יורק ללא פגע, ובחיים לא יירצה כאן עונש מאסר על מעשיו, הנראים כנפשעים. הוא, כמו דכנר, טלנסקי וזקן – הוא יהיה גיבור, ילמדו עליו בשיעורי אזרחות. יאמרו לילדה וילד – כך נהגו כשתהיו גדולים, קבלו שוחד, תנו שוחד, ובעיקר לימדו לשונכם להלשין! – כי רק משרתי הציבור כמו ארביב ואולמרט, הם הנבלים, עליהם יש לאסוף כל שמץ של מלשינות, ויש לזכות את המלשינים והמשחדים – ולהכניס לבית סוהר את המקבלים-כביכול את השוחד.

כי למלשינים תהיה תקווה!

* היכונו, היכונו, עונת שריפות-היער של קיץ 2014 מתחילה! ליתר ביטחון אנחנו מציתים כל יער מכמה מוקדים.

על החתום:

אוהבי ארץ-ישראל

* ביום שלישי, ה-27 בחודש, התקיימה בסינמטק תל אביב הקרנת הסרט של עומרי ליאור על רות אלמוג – "קומה 4 ללא מעלית". הסרט, שרות אלמוג מככבת נפלא בכולו, נותן מבט מעניין ואמין על תולדות חייה כמו גם על יצירותיה. מילדות בבית הורים "יקים" דתיים בפתח-תקווה, שניהם רופאים, והאב היה גם כוורן, וזאת על רקע פרדסים שכבר אינם – ועד למגורים בבית דירות גבוה ללא מעלית בתל אביב ליד דיזנגוף סנטר, נשואה למשורר הסופר אהרון אלמוג, אם לשתי בנות, חיה וכותבת את ילדותה ונעוריה במושבה ואת זיקתה לעולמה של גרמניה שמשם באו הוריה.

עומרי ליאור עושה עבודה חשובה מאוד בהנצחת סופרים בעוד הם בכושר לספר על עצמם ועל יצירותיהם. כך גם סרטו המצויין על יצחק אורפז, סרט שנתן לנו את אורפז במיטבו גם לדורות הבאים. אנחנו מציעים לעקוב אחר הקרנות בסינימטקים כדי לראות את סרטיו אלה של ליאור, המדובב בנאמנות את סופריו. חבל שהסרטים על רות אלמוג ועל יצחק אורפז לא שודרו עדיין באחת מרשתות הטלוויזיה, המלאות שטויות עד בלי סוף.

להלן פרטים על הסרט על רות אלמוג:

http://www.cinema.co.il/movies/movie.aspx?movieId=11144

* נגה מרון: יהיה חבל מאוד אם הקולות השפויים בכנסת יתפצלו בין דורנר לשכטמן ואז יש חשש שאף אחד מהם לא יגיע לסיבוב השני מול ריבלין.

הודעה בנוסח דומה שלחתי בהודעה אישית לרבים מחברי הכנסת. את נוסח ההודעה יכול כל אחד מכם לשנות כרצונו. אנא הפציצו אותם בהודעותיכם!

דיוור לחברי כנסת: knesset.herokuapp.com

* לתיאורה של תקוה וינשטוק ( בחב'ע 946) – לפני שנים רבות הזדמנתי עם משפחתי למקום אשר שמו המקורי טריטופס. ראינו גם ראינו חיות טרף רבות באות לרוות את צימאונן באגם שלרגלי העץ הענק בו בילינו את הלילה. המרתק היה הסדר המופתי של הגעת החיות לפי כוחן ו/או חשיבותן. בלי להידחף או לאיים, כל זן לפי תורו בצורה מסודרת ללא דחיפות. (ממש לא כמונו הישראלים). נסעתי וטיילתי רבות בעולם, מקום זה זכור לי כיעד תיירותי מעולה, מלמד ומרתק.

אבניאל לטר

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,612 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה עשירית למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-80 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של העדות על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל