גיליון מס' 948 מורחב לחג השבועות

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ד' בסיון תשע"ד, 2 ביוני 2014

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: הָאַשְלָיָה שֶאֵין אֶצְלֵנוּ אַפְלָיָה. // משה גרנות: יוסי סוכרי, מואיז בן הראש ורועי חסן חוזרים על תעמולת הזוועה של עסקני הקיפוח משנות השמונים. // מלכה נתנזון: סוסים מכונפים לפתחו של גיהינום ומעל הכול – אהבתך. // ד"ר יואל רפל: האם בשבועות ניתנה התורה? // להזדהות עם החלכאים והנדכאים, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // חגיגת פדיון החמור בבית הכנסת בחולון. // עמוס גלבוע: 1. אוי לתקשורת ההופכת זבוב לפיל ופיל לזבוב. 2. האם ארה"ב ניסתה לפתור השנה את הסכסוך עם הפלסטינים? // רוֹן גֵּרָא: 3 שירים. // אהוד בן עזר: על "בארצי הזרה לי", יומן בית הכלא מאת הנס פאלאדה. // רות ירדני כץ: 1. "ניסיתי לאחֹז בזמן" של שושנה בן-עדי.  2. חנה מרון נפרדה מאיתנו. // הדסה מור: אהבות אסורות, "המאהב" בתיאטרון הבימה. // ברוך פלטנר: והשאר זה היסטוריה. // עמוס אריכא: הבלופרים של  השבוע. // משה כהן: הנדון: 1. מתוך שלא לשמה. 2. חרפה. // אוריה באר: ההתנקשות בחיי הרוצח. // אלי מייזליש: הנצרות היא בדייה מיתית. // אורי הייטנר: 1. גלדיאטורים. 2. צרור הערות 1.6.14. // תקוה וינשטוק: השקת ספרי אהוד בן עזר. // יהודה דרורי: האינתיפדה שבפתח. // מתי דוד: שלטון החוק הפך לבאזאר מזרחי שהכול בו אפשרי. // נעמן כהן: גורל עצוב שהפריד את סבא וסבתא שלי עד תחיית המתים. // תמר זכריה: שער לפנים משער. // בת-שבע אוריאלי [ליכטנשטיין]: קילוף השקדים, מתוך ספרה "מהפרדס למושבה". // אהוד בן עזר: "שלוש אהבות", הוצאת "אסטרולוג" 2000, אזל. פרק עשרים ואחד, חנניה נהרג בקרב על גבעת התחמושת. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

הָאַשְלָיָה שֶאֵין אֶצְלֵנוּ אַפְלָיָה

זֶה זְמַן-מָה שֶשְּמוּעוֹת מַתְמִידוֹת

שֶהָאָרֶץ הוֹמָה וְנִרְעֶשֶת

לְשִמְעָן, כְּשֶמִּישוֹר כָּאן הוֹפֵךְ לֶעָקֹב

וְהַצֶּדֶק נִרְמָס וְנִגְנָז,

מְסַפְּרוֹת עַל דְּחִיַּת תַּלְמִידוֹת

בְּאֶלְעָד, בְּחֻצְפָּה מְפֹרֶשֶת

בֵּין כָּתְלֵי סֵמִינָר בְּשֵם "בֵּית יַעֲקֹב"

כִּי אֵינָן בְּנוֹת עֲדַת אַשְכְּנַז.

זֶה נִגְלָה כְּבָר עוֹד קֹדֶם-לָכֵן

בָּעִיר עִמָּנוּאֵל, עַל אוֹתוֹ רֶקַע

כְּשֶאוֹתָהּ גִזְעָנוּת אֶת רֹאשָהּ שָם זָקְרָה

כְּסִילוֹן צִנּוֹר-בִּיב שֶפָּקַע

בְּיָמִים שֶכָּל מִי שֶבּוֹחֵן

אֶת חֻמְרַת הַפִּצּוּל וְהַבֶּקַע

בֵּין עֲדוֹת יִשְׂרָאֵל חָש כִּי יֵש לְעָקְרָהּ

כְּמַכָּה שֶחוֹבָה לְסַלְּקָהּ.

וְזֶה חָל כֶּשֶיּוֹם-יוֹם בְּאֵירוֹפָּה פּוֹעֵר

הַנָּחָש הָאַנְטִישֵמִי אֶת לֹעוֹ נוֹטֵף הָאֶרֶס

וְקָרוֹב לְשִשִּים וְעוֹד תֵּשַע שָנָה

מִקִּצָּהּ שֶל גֶרְמַנְיָה זֵדִית

שוּב מֵרוֹץ שֶל טֵרוּף נֵיאוֹ-נָאצִי דוֹהֵר

בִּמְדִינוֹת שֶל גּוּש הַיּוּרוֹ אֶל עִדַּן צְלָבֵי-הַקֶּרֶס

אַךְ אֶצְלֵנוּ מַבְאִיש מָה שֶבּוּבֶּר כִּנָּה

אַנְטִישֵמִיּוּת לוֹקָלִית, יְהוּדִית.

וְלָכֵן, רַבּוֹתַי, יֵש לוֹמַר

שֶלְּרֶגַע אֶחָד לֹא שָכַחְנוּ

כִּי שִׂנְאַת יִשְׂרָאֵל בָּעוֹלָם

מַצְלִיחָה בְּיָמֵינוּ לִבְעֹר

בִּתְנוּפָה אִינְטֶנְסִיבִית כָּזֹאת

שֶאֵין צֹרֶךְ כִּי דַוְקָא אֲנַחְנוּ

נְלַבֶּה אוֹתָהּ כָּאן, כְּשוֹטִים,

בְּמִלְחֶמֶת בְּנֵי עוֹר בִּבְנֵי עוֹר.

לֹא, זוֹ לֹא מִלְחָמָה עוֹלָמִית

וְגַם לֹא מִלְחֲמֹנֶת-גֶּרִילָה,

לֹא פְּצָצוֹת בָּהּ וְלֹא תוֹתָחִים

וְלֹא שוּם נֶשֶק חַם בִּמְיֻחָד –

אַךְ אִם אֵין בָּהּ כְּדֵי לְהָמִית

הִיא לֹא פַּעַם כִּמְעַט שֶהִרְעִילָה

אֶת מֵימֵי הַבְּאֵר הַהוֹפְכִים

אֶת כֻּלָּנוּ לְשֵבֶט אֶחָד.

כִּי קְרָבוֹת הָרָמָה אוֹ סִינַי

כְּבָר סֻפְּרוּ בַּמִּרְקָע וּבַסֵּפֶר        

וְעַל שְלַל מְשוּגוֹת טְעִיָּה

הִיסְטוֹרְיוֹנִים הֵפִיצוּ כְּבָר אוֹר,

רַק אֶת זוֹ, הַנּוֹדַעַת-לִגְנַאי,

לֹא פָּרַמְנוּ עוֹד תֶּפֶר עַל תֶּפֶר,

רַק אוֹתָהּ לֹא הוֹקַעְנוּ דַיָּהּ,

אֶת מִלְחֶמֶת בְּנֵי עוֹר בִּבְנֵי עוֹר.

כִּי זֹאת הִיא שֶעֵינֵינוּ "פָּקְחָה"

לְהַפְלוֹת בֵּין הַפְרֶענְק לַשִּכְּנוֹזִי

וּלְהַבְחִין בֵּין פָּרְסִי לַפּוֹלְיֶץ

וּבֵין יֶקִים לִבְנֵי בּוּלְגָּרִים

וְזֹאת הִיא שֶסְקַנְדָּלִים רָקְחָה

וְהוֹלִידָה קְשָיִים (וְקוּרְיוֹזִים)

בְּפִצּוּל שֶפֵּרֵד וְחִיֵּץ

אֶת עַמֵּנוּ לִשְלַל סֶקְטוֹרִים.

זֶה מַתְחִיל כְּשֶנִּדְמֶה מִשּוּם-מָה

לְמָטִילְדֶה לְבֵית גּוֹלְדְנְהַארְצֶה

(בָּלַבּוּסְטֶה בְּרִיאָה וּכְבוּדָה

הָעוֹמֶדֶת בַּתּוֹר לַיַּרְקָן)

כִּי מַזָּל, שֶאֵינָה רְשוּמָה

לְקוֹנְצֶרְט-מְנוּיִים, הִנָּהּ שְוַארְצֶה

וְהִגִּיעַ הַזְּמַן שֶתֵּדַע

אֶת הַפְּלָאץ הַמַּגִּיעַ לָהּ כָּאן...

זֶה נִמְשָךְ וְחוֹזֵר, עֲמִיתַי,

בְּ"אָמַרְתִּי לָךְ, שוֹשִיק, לֹא פַּעַם

שֶתַּפְסִיקִי לָצֵאת עִם הַבֵּן

שֶל מִזְרָחִי, הוּא לֹא בִּשְבִילֵךְ!"

וְהוֹפֵךְ –  בְּלִי לָדַעַת מָתַי –

לְ"חִנּוּךְ" הָרָצוּף "דִּבְרֵי טַעַם"

אֲשֶר כָּל תַּכְלִיתָם לְלַבֵּן

שֶ"עוֹד יֵש 'לְבָנִים' בְּגִילֵךְ"...

לֹא, זֶה כְּלָל לֹא הוֹסִיף הֲבָנָה

בֵּין הֶר בּוּכְהוֹלְץ לְיִחְיֶא דָמָארִי

וֲאֲפִלּוּ נוֹק-אַאוּט הִנְחִית

עַל סִסְמוֹת-מִזּוּג-עָם מֻכְרָזוֹת,

אַךְ אַחֶרֶת הָיְתָה סַכָּנָה

שֶיִּצְמַח לָנוּ נֹעַר בַּרְבָּרִי

שֶיֵּצֵא לְתַרְבּוּת מִזְרָחִית

בַּמְּדִינָה הָאַזְיָאטִית הַזֹּאת...

כֵּן, הָרֶקַע מֻכָּר וּפָשוּט

רַק הַיֶּתֶר סָבוּךְ כְּחַד גַּדְיָא:

מֵאַרְצוֹת הָאֵירוֹפִּיש-קוּלְטוּר

וּמִנְּאוֹת הַתְּמָרִים וְהַנֵּפְטְ

נִשְלָחִים זַלְמֶן ווּס-ווּס וְשוּת'

וְעַבּוּדִי אוֹ שוּקְרִי סְעַדְיָה

אֶת אוֹתוֹ תְחוּם מוֹלֶדֶת לָתוּר

וּמִיָּד מִתְקַשִּים בַּגֶּעשֶעפְט.

כִּי לָזֶה כֵּן לָזֶה יֵש אוֹתָם

כִּסּוּפֵי גְּאֻלָּה, סֶנְטִימֶנְטִים

וְאוֹתָן "מַזְכָּרוֹת" עַל גַבָּם

מִמַּגְלֵב-הַגּוֹיִים שֶנִּחַת –

אַךְ מֵרֶגַע רִאשוֹן, בִּרְאוֹתָם

מַה שּוֹנִים הֵם בְּטִיב הַפִּיגְמֶנְטִים,

כְּבָר תּוֹהִים הֵם עַד עֹמֶק לִבָּם

אֵיךְ יִחְיוּ תַחַת שֶמֶש אַחַת.

וּבִפְרָט שֶאֶחָד מֵהֶם דַּק

וּמְסַטֵּט אֶת שִירֵי אֶל-שַבַּאזִי

וְאֵינוֹ שָׂם סֻכָּר בַּדָּגִים

(שָׂהֲדוֹ הֶחָתוּל בַּמִּטְבָּח)

וְשֵנִי –  עַל הַ"פִיש" הַמְּתַקְתַּק

מְבָרֵךְ בַּנִּגּוּן הַשִּכְּנָאזִי

וְשוֹמֵעַ בְּחוֹל וְחַגִּים

רַק אֶת יוֹהַן סֶבַּסְטִיאַן בַּאךְ.

וּמֵאָז, רַבּוֹתַי, גַּם אַתֶּם

בְּמִלְחֶמֶת בְּנֵי-לוֹקְש בִּבְנֵי-חוּמוּס

מִתְכַּסְחִים כְּמִין דּוֹר-הַמִּדְבָּר

וּלְהוּטִים פֹּה לַחְקֹר וְלִדְרֹש:

מִי עָדִיף עַל אָחִיו, מִי קוֹדֵם,

זֶה שֶ"צַּח" הוּא אוֹ זֶה שֶשְּחַמְחוּם הוּא?

וְלִפְנֵי שֶהַקֶּרַח נִשְבָּר

כְּבָר שוֹבְרִים זֶה לָזֶה אֶת הָרֹאש...

אַךְ אֲנַחְנוּ חוֹשְבִים בִּרְצִינוּת

עַל שִלּוּב שְחוֹר וָלֹבֶן בְּצַוְתָּא

שֶיִּגְמֹר עִם חוֹרְצֵי הַלָּשוֹן

וּגְבוּל צֶבַע בְּצֶבַע יַסִּיג

וְסִמְכוּ שֶנִּמְצָא הִזְדַּמְּנוּת

לַעֲשֹוֹת מִכֶּם סַבָּא וְסַבְתָּא

שֶל הַדּוֹר הָעִבְרִי הָרִאשוֹן

שֶצֹּרְפוּ בּוֹ כָּל נֶבֶט וּפְסִיג.

זֶה יְהֵא דוֹר חָבִיב כַּבּוּלְגָּר

וּפִקֵּחַ כְּכָל גָּלִיצָאִי

וּכְ"יֶקֶה" חָרוּץ וּפֶּדַנְט

וִיפֵהפֶה כִּבְנוֹת עַדֶן וְצוֹר,

כְּרוּמֵין מְמֻלָּח וְתַגָּר

וּסְעוּר-מֶזֶג-וְדָם "מָרוֹקָאִי",

כְּעִירָאקִי שָתוּל בַּלֶּבַאנְט

וּכְ"סַאבְּרֶה" חֲסַר-מַעֲצוֹר...

וּבוֹ לֹא יִתָּכְנוּ בִּזְיוֹנוֹת

כִּדְחִיַּת תַּלְמִידוֹת מִבֵּית-סֵפֶר

כְּמוֹ מִ"בֵּית יַעֲקֹב" בְּאֶלְעָד

בְּנִגּוּד לְכָל צַו מַמְלַכְתִּי,

שֶאִינְסְטַנְצְיוֹת גְּבוֹהוֹת, עֶלְיוֹנוֹת

בְּמִשְׂרַד הַחִנּוּךְ (שָם נֶחְשֶׂפֶת

פַאשְלָה זֹאת) חַיָּבוֹת כָּאן מִיָּד

לְבַעֵר אוֹתוֹ שֵד עֲדָתִי.

כִּי אוּלַי זֶה לָכֶם לֹא בָּרוּר

אַךְ בֵּינֵינוּ יוֹדֵעַ כָּל יֶלֶד

כִּי גָדְלָה יִשְׂרָאֵל, כִּי עָצְמָה,

כִּי הֵנִיבָה גַם חֹפֶש גַּם אוֹר –

אַךְ עַל אַף כָּל קְרָבוֹת הַשִּחְרוּר

הִיא עַל כַּף הַמֹּאזְנַיִם מֻטֶּלֶת

כָּל עוֹד לֹא תְשַחְרֵר אֶת עַצְמָהּ

מִמִּלְחֶמֶת בְּנֵי עוֹר בִּבְנֵי עוֹר.   

* * *

משה גרנות

יוסי סוכרי, מואיז בן הראש ורועי חסן

חוזרים על תעמולת הזוועה של עסקני הקיפוח משנות השמונים של המאה הקודמת

יוסי סוכרי מייחל לחורבנה של מדינת ישראל משום שהיא מנוהלת על ידי אויביו – האשכנזים ("אמיליה  ומלח הארץ – וידוי", בבל, 2002, עמ' 107).

מואיז בן הראש מגדף את ביאליק ואת האשכנזים שזוכים בפרס ביאליק ("...מר ביאליק אנעל אבוק / שוב גנבו את כספי מיסינו הדלים / והעבירו את כספנו לאשכנזי בינוני... כולו כתב (ביאליק) חמישה שירים סבירים..." – מתוך "השיר על ביאליק").

ורועי חסן חושב שהמילה אשכנזי היא קללה, והוא מתגאה ששרף את כתביו של נתן זך האשכנזי, ובעקבות כך זכה לבמה במדורי הספרות של "הארץ" ו"ידיעות אחרונות", וגם למדור מיוחד ב"ידיעות השרון".

מי שקורא את דברי הבלע של "עסקני קיפוח" חדשים אלה חש בקווי דמיון לדבריהם של האנטישמים בעולם: היהודים (במקביל – האשכנזים!) הם הגורם למלחמות בעולם, הם שולטים על הכלכלה ועושקים את העם (במקביל – המזרחים). אין להם שום סיבה שהיהודים (במקביל – האשכנזים) יהיו במקום הזה, ועליהם להגר מכאן אל המקומות שמהם באו.

הגל העכור ששטף את המדינה בשנות השמונים והתשעים של המאה הקודמת בעקבות משפטו של אהרן אבו-חצירא – חוזר אלינו כעבור ארבעים שנה, כשבפי הדוברים אותו הארס ממש. הרי תזכורת*):

אחרי גזר הדין במשפט הנ"ל רוססו על קירות תיאטרון "הבימה", על המצבה לזכר ראשוני תל-אביב שבשדרות רוטשילד, על תחנות האוטובוסים, על קירות בתי הכנסת של האשכנזים – כתובות הנאצה: "אשכנאצים!" – "אשכנזים לבוכנוולד!" – "מוות לאשכנזים!"

העיתונים היו מלאים בכתבי שטנה – דם האשכנזים היה הפקר: תקווה לוי כתבה שהאשכנזים גרמו למלחמה עם הערבים, האשכנזים הם האויבים האמיתיים שלה. גם מוני יקים מתייג את האשכנזים כאויבים האמיתיים, ולדעתו הם בכלל לא יהודים, אלא מונגולים וטטרים שהתגיירו. הסבל של האשכנזים בשואה הוא כלום לעומת סבלם של המזרחים, לכן צריך לתת להם פיצויים. הוא גם קרא לאש"ף להפציץ את הקיבוצים המאוכלסים באשכנזים.

סמי שלום שטרית מיזער בכתביו את סבלם של היהודים בשואה, והתלונן על כך שבבית הספר דיברו בצורה מוגזמת על השואה – מה בסך הכול שם קרה (בדיוק שיח אנטישמי!). הוא הקים בית ספר (בכספי עיריית תל-אביב ומשרד החינוך – השר אמנון רובינשטיין!) על טהרת התלמידים המזרחיים (אבל כשההורים ראו את התוצאות של "ההפרדה" הזאת – פשוט הצביעו ברגליים, ובית הספר "קדמה" נסגר בשל היעדר תלמידים).

רדיו פירטי המזוהה עם ש"ס הסית לצאת לרחובות ולשחוט את החילונים האשכנזיים. שלמה צדוק התראיין אצל אלי תבור והצהיר שהוא הולך לירות באשכנזים ברחובות בלי נקיפות מצפון, ומזהיר כי כאשר המזרחים יתפסו את השלטון, הוא לא מקנא במה שיקרה לאשכנזים.

חסידה אבו-חצירא, אחותו של אהרן, השר המורשע, זעקה בבית המשפט שבורג וזיגל הם ראשי המאפייה של הנאצים (האנטישמים האירופים והערבים – מאשימים כידוע את היהודים שהם עצמם נאצים!) – היא הזהירה שהמדינה תישרף אם יכניסו את אחיה לבית סוהר.

ואם למישהו נדמה שאלה היו דיבורים בלבד של חמומי מוח "בלתי מזיקים", הרי יבול מעשיהם: כוכבי שמש הקים תנועה נגד העלייה מרוסיה – לפי דעתו, צריך לשלוח את היהודים הרוסיים לאירופה ולאמריקה. הוא כתב מכתב לגורבצ'וב שיפסיק את העלייה משם, וליתר ביטחון הוא נסע לקונסוליה הישראלית במוסקבה והפיץ כרוזים בין מבקשי האשרה לעלות ארצה – הכרוזים זעקו שיהודי רוסיה נדרשים לא לעלות כדי לא להזיק למזרחים.

גם צ'רלי ביטון (לא קוטל קנים חמום מוח – היה חבר כנסת!) שלח מכתב לשלטונות ברית המועצות שיפסיקו את העלייה משם. הוא לא רק כתב, הוא גם עשה: הלך למלון "זוהר" בירושלים, שם שוכנו עולים חדשים מברית המועצות לשעבר, והחל לפנות בכוח את הדיירים, כשהוא צועק לעברם: "רוסים מלוכלכים, תעופו מכאן חזרה לרוסיה! תלכו לגורבצ'וב!"

מתוך רצון להפיג את הכעס הזה של המזרחים, הזמין קיבוץ נחשון חבורה של עשרים צעירים ממוסררה שבירושלים להתארח בביתם. במקום עשרים באו ארבעים, ומיד החלו בהשתוללות שנמשכה כל הלילה: לקחו אופניים וטוסטוסים ממרפסות הבתים, גנבו רכב וערכו בו חאראקות כל הלילה, התפרצו לדירות, השחיתו את המזון בחדר האוכל, השחיתו ריהוט, ותוך כדי הפוגרום הם צעקו: "הכול כאן שלנו!"

גם קיבוץ הראל הזמין את תושבי מוסררה להתארח אצלם, ואבל הם לא היו מוכנים להתפנות בסוף האירוח אם לא יבטיחו להם בעלות על שלושה מבנים בקיבוץ.

אנטישמיות איננה מסתיימת רק בדיבורים ובצלבי קרס על מצבות יהודיות – זאת רק ההתחלה – מכך ועד למעשי זוועה המרחק איננו גדול. השיח של "עסקני הקיפוח" דומה להבהיל לשיח האנטישמי – אם לא יקום איש רוח מזרחי וינזוף בהם – זה לא ייפסק, ומי יודע עד לאן זה יכול להגיע – התיאורים הנ"ל משנות השמונים והתשעים עלולים להחוויר לעומת מה שסוכרי, בן הראש, חסן וחבריהם מתכננים עבור אחיהם.

*) את כל האיזכורים ברשימה זאת ניתן למצוא בספרי "עסקני הקיפוח – שיח של גזענות והסתה", ירון גולן 2000.

* * *

לאוהבי השירה במיוחד אבל לא רק

לכל קוראי המכתב העיתי ואוהבי הזֶּמֶר הישראלי

במוצ"ש, ט' בסיוון תשע"ד, 7.6.14, בשעה 20:30

במסגרת שבוע הספר העברי ופסטיבל היין הגלילי

ייערך מופע הוקרה למשורר יוסי גמזו

במוזיאון הצילום של פארק התעשייה תל-חי

בהנהלתו המוסיקלית של חוקר הזֶּמֶר הישראלי עֹפר גביש

ובהשתתפות אמני-זֶמֶר רבים ומגוּוָנים

כולכם מוזמנים בחמימוּת

* * *

מלכה נתנזון

סוסים מכונפים לפתחו של גיהינום

ומעל הכול – אהבתךָ

הַלַּיְלָה מְשַׂרְטֵט בִּי פְּקָעוֹת

צוֹבֵעַ אֶת אַהֲבָתְךָ בְּרִבּוֹא רָאשֵׁי חֵץ בְּהִירִים

מְשֻׁלָּחִים לְעֶבְרִי עִם כָּל חִיּוּךְ שֶׁלְּךָ

עִם כָּל מַבָּט

בַּיּוֹם אֲנִי אוֹסֶפֶת אֶת חוּטֵי הַמֶּשִׁי הַנִּטְוִים

וּמַקִּיפָה עַצְמִי בְּסָרִי-אַהֲבָתְךָ

שֶׁאַחֲרֵי כִּכְלוֹת

שׁוֹמֵר סִפִּי אַתָּה

פּוֹתֵחַ וְסוֹגֵר

וּפוֹתֵחַ

כשאתה עוטף אותי כפיות

כְּשֶׁאַתָּה עוֹטֵף אוֹתִי כַּפִּיּוֹת

הַזְּמַן נֶעֱצָר

וְגַם הַסַּרְטָן

וְאָז הָעוֹלָם שׁוּב עוֹלָם

וְהַלַּיְלָה הַנִּשְׁקָף מִן הַחַלּוֹן מְקַבֵּל אֵיכֻיּוֹת

שֶׁלֹּא הָיוּ בּוֹ קֹדֶם

אוֹ שֶׁמָּא אֲנִי

לֹא

אָז

הַיָּרֵחַ וּנְתִינָיו מְנַצְנְצִים בְּעַפְעַפֵּיהֶם הַבּוֹהֲקִים, כְּאוֹמְרֵי הֵן

וּלְפֶתַע, כְּמָטוֹס שֶׁיֹּרַט,

צוֹלֵל

הָאֶחָד

הַמִּשְׁאָלָה שֶׁלְּךָ הוֹפֶכֶת לִתְחִנָּה

וְהַבֶּכִי הַמַּכְפִּיף כָּל סֵרוּב

מַכְפִּיף אוּלַי

גַּם

וּכְשֶׁאֲנִי עוֹטֶפֶת אוֹתְךָ כַּפִּיּוֹת

אַתָּה נֶאֱחָז בְּרַגְלַי כִּבְחֶבֶל הַצָּלָה

וְגַם כְּשֶׁכּוֹאֵב וְהַגּוּף מִתְקוֹמֵם

אֵינִי

חוב של כבוד

                                לסופר אהוד בן עזר בתודה ובאהבה

בְּמַחֲצִית מַרְס בִּשֵּׂר לִי הָרוֹפֵא

"נוֹתְרוּ לָךְ חָדְשַׁיִם-שְׁלוֹשָׁה"

עַכְשָׁו סוֹף מַאי

בְּחֹדֶשׁ אַפְּרִיל כָּתַב לִי הַסּוֹפֵר אֵהוּד בֶּן עֵזֶר הַטּוֹב

"כָּל עוֹד אַתְּ כּוֹתֶבֶת שִׁירִים וַאֲנִי מְפַרְסֵם אוֹתָם,

אַתְּ תִּחְיִי"

כְּחוֹב שֶׁל כָּבוֹד אֲנִי מַמְשִׁיכָה לִכְתֹּב

אֲבָל רַב הַזְּרוֹעוֹת בְּכָל מְאוֹדוֹ מְנַסֶּה לְהוֹכִיחַ  

מִי כָּאן אֲדוֹן הַנְּקָמוֹת

וּמִי אֲדוֹן הַסְּלִיחוֹת

וּכְבָר שְׁרִיר הַשּׁוֹעֵר מִסְתַּגֵּר מִפָּנָיו

וְהַתְּרֵיסַרְיוֹן מִתְכַּנֵּף

וְהַמְּעִי, שֶׁבָּרָגִיל יִסְּרַנִי רַבּוֹת

נָסוֹג לְתוֹךְ עַצְמוֹ

כְּיֶלֶד נִפְחָד

וַאֲנִי?

מַמְשִׁיכָה לִכְתֹּב שִׁירִים

לְצַד רְשִׁימַת

מֻזְמָנִים

צליאק בלוק*

לד"ר נתנאל, בהוקרה ובתודה

כְּכָל שֶׁרַבּוּ הַטִּפּוֹת בִּוְרִידַי

הָלַךְ הַבְּלוֹק הַחוֹסֵם וְרָפָה מֵחָזִי

וּכְבָר עֵינַי בְּהִירוֹת

וְהַמַּרְאוֹת

וְעֵינֶיךָ הַטּוֹבוֹת הָעוֹשׂוֹת בִּי מִשְׁתֵּה נֶחָמוֹת

וְיָדֶיךָ הַלּוֹטְפוֹת אֶת יָדַי

וְגַם עֵינָיו שֶׁל ד"ר נְתַנְאֵל

הַיּוֹשֵׁב לְצִדִּי

וְאֵינוֹ מַרְפֶּה

* טיפול פולשני הנעשה בחולי סרטן להקלת הכאב מן הצלעות המקיפות את בית החזה. אחד מסיבוכי הטיפול – הפרשת חומר הגורם ללחץ כבד על בית החזה.

* * *

ד"ר יואל רפל

האם בשבועות ניתנה התורה?

על פי המסורת היהודית המקובלת מאז ומעולם מציין חג השבועות את היום שבו ניתנה התורה לישראל. אך האם אכן במועד אכן ניתנה התורה?

הבה נעקוב אחר האירועים המפורטים בתורה: אחרי שלושה ימי הכנות העם ערוך למרגלות הר סיני. סיומן של ההכנות בפסוק: "וירד משה אל העם ויאמר אליהם" [שמות יט, כה], ופסוק אחר כך: "וידבר אלוהים את כל הדברים האלה לאמור" [שם, כ, א].

ומהם אותם דברים? עשרת הדיברות. משמע, במעמד הר סיני ניתנו לעם רק עשרת הדיברות. חז"ל, על יסוד קריאה בשני הדיברות הראשונים שבהם כתוב "אנוכי ה' אלוהיך" ו"לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני" [לשון מדבר], קבעו כי הקב"ה דיבר רק את שני הדיברות הראשונים, ואילו את שאר שמונת הדיברות אמר משה.

עשרת הדיברות הם מרכזיים וחשובים ,אך גם אותם לא קיבלנו כתובים במעמד הר סיני, שהרי לוחות הברית נמסרו מאוחר הרבה יותר. על פי לוח הזמנים שבתורה, לאחר מעמד הר סיני עלה משה להר למשך ארבעים יום, דהיינו עד י"ז בתמוז. כאשר ירד מההר כדי לתת לבני ישראל את לוחות הברית ראה את מעשה העגל ושבר את הלוחות. מיד אחר-כך עלה שוב להר סיני כדי להתפלל במשך ארבעים יום על בני ישראל, שחטאו חטא כל-כך גדול. נסתיימה סדרת ארבעים היום השנייה, ומשה שוהה שוב, וזו הפעם השלישית, על הר סיני במשך ארבעים יום כדי לקבל את הלוחות השניים. כלומר מאה ועשרים יום לאחר מעמד הר סיני מקבלים בני ישראל שבמדבר את לוחות הברית. המסע הארוך לקבלת תשתית כתובה לתורת ישראל מתחיל בשבועות ומסתיים ביום כיפורים, מ-ו' סיוון ועד י' תשרי, מאה ועשרים יום.

עולה השאלה: אם נתינת התורה לא התרחשה במעמד הר סיני, מדוע מיוחסת למאורע זה  חשיבות כל כך גדולה? מדוע בחר הקב"ה בכבודו ובעצמו לדבר אל בני-ישראל?

הרמב"ם, גדול חכמי ישראל, התייחס לכך במשנה תורה, הלכות יסודי התורה:

משה רבנו, לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה, שהמאמין באותות יש בליבו דופי, שאפשר שיעשה האות בלהט וכישוף. אלא כל האותות שעשה משה במדבר לפי צורך עשאם, לא להביא ראיה על הנבואה: היה צריך להשקיע את מצרים – קרע את הים והצלילן בתוכו; צרכנו למזון – הוריד לנו את המן; צמאו – בקע להם את האבן; כפרו בו עדת קורח – בלעה אותן הארץ, וכן שאר האותות.

ובמה האמינו בו? במעמד הר סיני, שעינינו ראו ולא זר, ואוזננו שמעו ולא אחר, האש, והקולות והלפידים, הוא ניגש אל הערפל, והקול מדבר אליו ואנו שומעים: "משה משה – לך אמור להם כך וכך... [הלכות יסודי תורה, ח].

והרמב"ם ממשיך: "קודם דבר זה – מעמד הר סיני – לא האמינו בו – במשה – נאמנות שהיא עומדת לעולם, אלא נאמנות שיש אחריה הרהור ומחשבה."

על פי הרמב"ם, מעמד הר סיני בא לתת תוקף אלוהי לנבואת משה. לפני מאורע גדול זה האמינו בני ישראל במשה, אך אמונתם היתה "אד הוק", ואילו אחרי מעמד סיני, גם אם לא ניתנה בו התורה, הייתה אמונתם אמונה נצחית. אם כך ואם אחרת, מתוך הטקסט עולה בבירור כי את התורה – עשרת הדיברות, שמעו בני ישראל בשבועות אך קיבלו כטקסט כתוב על לוחות ביום הכיפורים בשנה שלאחר מכן.

הלכה למשה מסיני

על פי הגישה המקובלת ביהדות מזה דורות רבים, בהר סיני התקבלו שתי תורות: התורה שבכתב והתורה שבעל-פה. יחד עם עשרת הדיברות והתורה על תרי"ג מצוותיה, חוקותיה ומשפטיה – נמסרה גם תורה שבעל-פה, שראשיתה בימי הנדודים במדבר והיא נמשכת ונכתבת עד ימינו אנו. במכלול הרחב של ההלכות נתקבלו גם כאלה שאין להן מקור בתורה, והן הוגדרו בידי חז"ל במונח הראוי לעיון מיוחד: הלכות למשה מסיני.

במאמרו על "הלכה למשה מסיני" מציין פרופ' שמואל ספראי כי בכל התורה שבעל-פה יש חמישים הלכות עליהן נאמר כי הן בגדר "הלכה למשה מסיני", מכאן שלא מדובר במקרים רבים, אלא באופן יחסי, במספר מועט של עניינים ונושאים.

ומתי השתמשו במונח זה? אין ספק שבמקרים רבים השימוש בו נעשה לצורך מתן תוקף להלכה, משמע חכמים ביקשו לקבוע, כי אף שלהלכה מסוימת אין מקור בתורה, והיא מבוססת על תקנת חכמים מאוחרת, הרי תוקפה כאילו היא הלכה למשה מסיני, דהיינו כאילו ניתנה כאחת ממצוות התורה.

המושג "הלכה למשה מסיני" הוא מושג קשה, אך מעצם מהותו הוא מבהיר את רצונם של חכמים להישען ככל שאפשר על התורה שניתנה במעמד הר סיני. יש כר' עקיבא, שאינם מקבלים קיומן של הלכות ללא קשר למאורע המתואר בפרשתנו, ויש כר' אלעזר בן עזריה, שאינם מחפשים את הקשר בכל מחיר.

אמר רבי יהודה אמר רב: בשעה שעלה משה למרום, מצאו להקב"ה שהוא יושב וקושר קשרים לאותיות [=אלו התגים שבספר התורה]. אמר לפניו: ריבונו של עולם, מי מעכב על ידך? [מדוע אתה מוסיף את התגים ובכך דוחה את מתן תורה?] אמר לו [הקב"ה למשה]: אדם אחד יש, שעתיד להיות בסוף כמה דורות, ועקיבא בן-יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילי תילין של הלכות. אמר לפניו: ריבונו של עולם, הראהו לי. אמר לו: חזור לאחוריך. הלך וישב בסוף שמונה שורות, ולא היה יודע מה הם אומרים. תשש כוחו. כיוון שהגיע לדבר [=לנימוק מקורו וטעמו של העניין] אמרו לו תלמידיו:

רב מנין לך?

אמר להם: הלכה למשה מסיני.

נתיישבה דעתו [של משה]

[מנחות כט, ע"ב]

משה רבנו עצמו לא הכיר את ההלכות שנדונו בבית מדרשו של ר' עקיבא, ובכל זאת תוקפן היה כשל "הלכה מסיני".

התורה ניתנה בהר סיני אך לא במועד חג השבועות. המסורת היהודית, שקשרה את השניים –  הר סיני ומתן תורה – הוסיפה הלכות שאף שאין להם רמז בתורה הרי כיוון שעברו מדור לדור קיבלו תוקף הזהה לתוקפן של מצוות התורה.

* * *

להזדהות עם החלכאים והנדכאים

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

לפעמים גם אני רוצה

להזדהות עם החלכאים והנדכאים

לחוש את צער העולם

והאדם

להיות סופר חשוב

שמנחם את האוכלים

שתי פיתות ליום

במזרח התיכון

את הילדים הנאנסים בתחת

את הנערות כרותות הדגדגן

ואת הנמכרות לזנות

גם אני רוצה

לכתוב מילים יפות

כמו הגברות התל-אביביות

הספרותיות

מהעשירונים העליונים

ואם אפשר להוסיף

מילים אחדות נגד אקיבוש

והעוול הנורא שנגרם לפלסטינים

ולא בא לי

לא

בא

לי

אני

אפילו קצת נהנה מהמצב

כי אני יודע היטב מה היה קורה לי

ולמשפחתי

בשנת 48'

אם הערבים היו מנצחים

* * *

חגיגת פדיון החמור בבית הכנסת הגדול בחולון

פדיון החמור נדרש ע"פ התורה ללא הסבר מדוע ולמה חוץ מהעובדה שכל איכר מסכן, שסוף סוף נולד לו חמור, חייב לתת לכוהנים מתנה כבש, כדי שלא יהרגו לו את החמור. כל הצרמוניה הזו כיום הינה לדעתי בזיון לדת היהודית ואני תמה מה יהיה עם פדיון הרב.

ראו את פדיון החמור בבית הכנסת הגדול והמרכזי בחולון – לראות ולא להאמין!

צולם לא באפריקה, לא בפושקר בהודו, ולא בדאקשין קאלי בנפאל, גם לא בפפואה – ולא באינדונזיה!

פדיון  חמור שנעשה ביום העצמאות תשע"ד (2014 למניינם) בעיר חולון, בהשתתפות רבנים חשובים וקהל רב. בין הרבנים החשובים היו הרב יצחק זילברשטיין שליט"א, הרב קוק הכהן רבה הראשי של העיר רחובות, הרב לנדמן ועוד רבנים חשובים. יש לציין שהפדיון נעשה בזהירות רבה, תוך הקפדה על שמירת כבוד בית הכנסת (?) וכבוד החיות. החמור והכבש הוכנסו לבית הכנסת למקומות שלנשים אסורה הכניסה... אותן משלחין לאחור.... לעזרת נשים!

shttp://youtu.be/j4cJN6Hnag4

לראות ולא להאמין

ישראל תשע"ד – 2014

 [שלח: יהודה דרורי]

* * *

עמוס גלבוע

1. אוי לתקשורת ההופכת זבוב לפיל ופיל לזבוב

עודד טירה, מי שהיה יו"ר התאחדות התעשיינים בעבר, ויו"ר המועצה לספורט בהווה, תא"ל (מיל. ) – פלט מפיו את המילים  " 5 כושים" (שחקני קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א). אכן, ביטוי לא יפה שלא ברוח ימינו. אבל, לבוא ולקחת דברים אלו, להקדיש להם עמוד שלם בעיתון, עם תמונה וכותרות צבעוניות רועשות בעמוד השער של העיתון– זה להפוך זבוב לפיל. זה מה שהופך את התקשורת המודפסת לכל כך  בלתי אמינה ודוחה.

בעמוד השער של "ידיעות אחרונות" מ-28 מאי, התנוססה לה תמונתו של עודד טירה, מי שהיה בעבר יו"ר התאחדות התעשיינים, והוא יו"ר המועצה הלאומית לספורט בהווה. לידה זעקו כותרות צבעוניות רועשות באדום, שחור וצהוב, כנראה על מנת להסב את תשומת לב  הקורא: "ההערה הגזענית של עודד טירה" – "לא כולם אהבו ששיחקתם עם חמישה כושים" – "לפטר ועכשיו." עמוד שלם, עמוד 14, הוקדש לנושא, בדיוק כמו לבחירת הנשיא, יותר מאשר לנושא פינטו.

הקדשתי 5 דקות לקריאת העמוד, וביזבזתי עוד 10 דקות על מנת לראות איך התייחסו לפרשה "המחרידה" של דברי עודד טירה  ב"ישראל היום", ב"הארץ", וב"מעריב השבוע".  להלן הממצאים ולאחר מכן כמה מסקנות:

בכל שלושת העיתונים הללו הנושא הובא במדור הספורט בלבד. ב"הארץ" הנושא  לא היה בעיתון המודפס, אלא הופיע במסגרת בלוג הספורט.

בכל שלושת הדיווחים  בעיתונים הללו הובאו דבריו הבאים של טירה, אחרי שחלק שבחים לשמעון מזרחי, יו"ר מכבי תל-אביב שנכח במקום: "יש ויכוח לפיו 5 כושים שיחקו בדקות האחרונות של הגמר." באף אחד מהם לא הובא הציטוט שכיכב בעמוד הראשון של "ידיעות": "לא כולם אהבו ששיחקתם עם חמישה כושים."

מה שמשותף לכל הדיווחים הוא שהמילים "5 כושים" אכן נאמרו על ידו.

כל שלושת העיתונים הללו איפינו את מה שקרה כ"פליטת פה", או "התבטאות אומללה", בלא לייחס לה חשיבות מיוחדת, או משמעויות מופלגות.

רק ב"ידיעות" הפליג הכתב המדווח  בתיאורי זעם, וניבא שדברי טירה ישימו לאל את חזונה של שרת הספורט לקדם את הספורט במדינתנו.

ועל מאמר הפרשנות של פרשן הספורט, כך נדמה לי, מיותר להרחיב את הדיבור. הוא שם עצמו כקטגור וכשופט ודורש לפטר מיידית את  טירה מתפקיד יו"ר המועצה לספורט. מה שמדהים וממש מבחיל הוא לשון הדיבור. עודד טירה הוא "ראש מועצה חשוך", "אוזניו גם אינן שומעות את מה שפיו מדבר," "בישראל יש עדיין אנשים חשוכים שמתייחסים לאנשים שחורים כמו לכלבים."

מה אגיד? הכרתי את עודד טירה כשהיה קצין תותחנים ראשי בצה"ל. הייתי אומר לאותו פרשן ספורט: קוטנו של עודד עבה ממותנך.

כמה מסקנות:

ברור שהביטוי "כושים" אינו יפה לזמננו. העירו לו שהביטוי "שחורים" נכון יותר, והוא ברוח זמננו, או כל ביטוי אחר. זרים, למשל. (לגופו של דבר גם אני איני עולץ כאשר כל  החמישייה מורכבת מזרים, אך זאת כבר "אופרה" אחרת).

להפוך את זה ל"חגיגה", לעמוד שער, זה להפוך זבוב לפיל, להוציא עניין מכל פרופורציה. זה בעיניי גובל ממש בשיגעון.

לפחות העיתונים האחרים נהגו כפי שצריך לנהוג ו"שיקולי המערכת/עריכה" שלהם  התייחסו לזבוב כפי שצריך להתייחס אליו.

אבל, וזה אבל גדול, גם אם  החתן ילבש חולצה לבנה, יפה והדורה, מספיק כתם דיו אחד קטן על דש הכיס, על מנת שכולם יפערו עיניהם בתימהון. זה כתם הדיו שמוציא שם רע לתקשורת, ממאיס אותה, ממחיש שמאחורי כל כותרת עומד אינטרס מסוים, יצר רע כלשהו,  שהופך את התקשורת לבלתי אמינה.

המקרה שהבאתי הוא דוגמית, משל. מחר זה יכול בהחלט לקרות בעיתון אחר, שיהפוך זבוב לפיל, או להיפך: יהפוך את הפיל לזבוב, יעלים ימזער, יסתיר.

אם מישהו רוצה עוד הסבר, אחד מיני רבים, למה האזרח מהשורה עוזב את התקשורת המודפסת ועובר לתקשורת האלקטרונית, הרי שהוא ימצא אותה כאן: קשה לו לקנות כמה עיתונים על מנת להשוות דיווחים. באינטרנט הוא יכול לעשות זאת, מהר וחינם!

אלי הלחמי: המילה" כושי" איננה מלת גנאי במקורותינו ולכך יש מספר סימוכין בתנ"ך. משום מה יש המקבילים אותה ל"ניגר" – וזו טעות מצערת מכללא. אגב, ראו בספר עמוס "הלא כבני כושים אתם לי, בני ישראל."

2. האם ארה"ב  ניסתה לפתור השנה

את הסכסוך עם הפלסטינים?

כנראה שלא, לפי נאום מקיף שנשא הנשיא אובמה בשבוע שעבר על מדיניות החוץ והביטחון של ארה"ב.  הנאום, רווי קלישאות, לא הזכיר עוד כמה דברים: הוא לא הזכיר כלל, בדברו על אוקראינה, שרוסיה סיפחה את חצי האי קרים. הוא לא הזכיר כלל את השם אסד, כשדיבר על סוריה, ולא הזכיר שמבוצע שם מזה כמה שנים רצח עם, פשעי מלחמה ולמעלה מ-170 אלף איש כבר נטבחו והיד עוד נטויה. 

 בעצרת האו"ם בשנה שעברה הדגיש הנשיא אובמה שמדיניות החוץ שלו תתמקד בשני נושאים מרכזיים: הנושא  הגרעיני האיראני והסכסוך הישראלי-פלסטיני. לא סוריה, לא שום נושא אחר בעולם. רק שניים אלו.

את הנושא הישראלי-פלסטיני, שר החוץ שלו אכן מילא באופן "אובססיבי ומשיחי", ובימים אלו, לפי דוברת מחלקת המדינה, הוא מקדיש את זמנו ל"דרום סודאן ולאוקראינה". והנה, לפני כשבוע, ב-28 במאי, נשא הנשיא אובמה נאום מדיני בפני בוגרי האקדמיה לקצינים בווסט פוינט. "הקדימונים" לנאום היו רבים והכריזו שהנשיא יראה לכל מבקריו, מימין ומשמאל, שמדיניות החוץ של ארה"ב היא נכונה, מצליחה וזוכה להישגים.

קראתי בעניין את כל הנאום הארוך שעסק בנושאי הביטחון ומדיניות החוץ האמריקאית. מה היה הדבר המרכזי שחסר בו? הסכסוך הישראלי-פלסטיני, המאמץ האמריקאי הבלתי רגיל לנסות ולפתור אותו, או לקדמו. אפילו לא משפט אחד, אפילו לא מילה אחת! הוזכרו כל מיני סכסוכים ובעיות בעולם, אפילו בורמה הוזכרה, ומדינות באפריקה, רק לא אותו סכסוך שנשיא ארה"ב הדגיש במו פיו ב-2013 שהוא יהווה ציר מרכזי במדיניות החוץ שלו.

אין בכוונתי לנתח את כל הנאום, שלא חידש הרבה ולא הציב שום אסטרטגית-על אמריקאית מול התהליכים העולמיים, למעט סיסמאות. בכוונתי להתמקד בכמה דברים בולטים שהנשיא אובמה פשוט השמיט מדבריו, או ביתר דיוק: התעלם מהם וצייר מציאות לא נכונה במוקדי  מתיחות בעולם:

נתחיל באוקראינה. התיאור של מה שמתרחש באוקראינה, לפי אובמה, הוא כמעט תיאור של אידיליה: רוסיה התוקפנית גונתה ע"י העולם ובודדה; קרן המטבע העולמית מסייעת לייצב את הכלכלה האוקראינית; משקיפים מפנים את עיני העולם לראות מה נעשה בחלקים הבלתי יציבים של אוקראינה, ונבחר נשיא חדש, וכל זה מאפשר לעם באוקראינה לבחור את עתידו בלא לירות ירייה אחת.

אז כמובן  שהתיאור הוא ורוד, כי כמעט לפחות חצי ממדינות העולם סירבו לגנות את רוסיה (כולל סין, הודו, ברזיל ודרום אפריקה), ומה שקרן המטבע העולמית נותנת לאוקראינה הוא טיפה בים – אבל לא זה העיקר. המילה קרים לא מופיעה! יוק! האם רוסיה סיפחה בכלל את חצי האי קרים? לפי נשיא ארה"ב כנראה שלא! ובכלל, יש עכשיו עשרות הרוגים בקרבות במזרח אוקראינה, וקשה לדעת מה יילד שם יום – אך בשביל נשיא ארה"ב זה לא קיים כנראה.

נעבור לסוריה.  איך הוא מצייר את הנעשה בה ואת מהלכי ארה"ב? ובכן, הוא אומר ש"נעזור לעם הסורי לעמוד נגד הדיקטטור המפציץ ומרעיב את עמו." – "נסייע לאלו הלוחמים על מנת לאפשר להם לבחור את עתידם." – "נגייס תמיכה לאלו באופוזיציה הסורית המציעים את האלטרנטיבה הטובה ביותר לטרוריסטים ולדיקטטורים ברוטליים." – "יחד עם העולם הערבי ואירופה נדחוף לפתרון פוליטי למשבר."

בעברית הכי פשוטה מדובר  בברבורי שכל,  שאינך יכול להבין מהם  שום דבר ממשי, שום מדיניות. נניח לזה. מה חסר כאן? שימו לב שהשם אסד לא מוזכר. יש דיקטטור, יש דיקטטורים, רק לא הנשיא אסד בשמו. מתבצעים בסוריה מעשי טבח אכזריים, מבהילים, פשעי מלחמה ורצח עם כאשר כבר למעלה מ-170 אלף איש  נרצחו, אבל נשיא ארה"ב לא אומר על כך מילה אחת מפורשת!

ועוד עובדה מעניינת: אובמה אינו מזכיר כלל בהקשר הסורי את ההסכם על פירוק סוריה מהנשק הכימי שהושג עם רוסיה בשנה שעברה. עד לא מכבר הממשל האמריקאי הציג זאת כאחד מהישגיו הענקיים של אובמה במדיניות החוץ, ופתאום שתיקה?! איני יודע מדוע. אולי כי "ההישג" הזה רק נתן הרשאה אמריקאית לאסד להמשיך בטבח? אולי משום שהממשל האמריקאי כבר גילה  כי סוריה הצליחה להסתיר חלק מהנשק הכימי שלה? אולי משום שלאחרונה הסורים שוב מפעילים סוג מסויים של נשק כימי?

ולאיום הטרור. לדברי אובמה זהו האיום  הישיר, הפנימי והחיצוני, החמור ביותר המאיים על ארה"ב. מי עומד מאחוריו? – "אלקאעדה, ושלוחותיה  וקיצונים," הפזורים בכל המקומות, בעיקר במזרח התיכון ובאפריקה.

מה חסר כאן? חסרות המילים "הג'יהאד העולמי". ארגוני ה"ג'יהאד" מכנים עצמם ככה, כמעט כל העולם מכנה אותם ככה, רק לא ממשל אובמה, כי "ג'יהאד" יש רק אצל הטרוריסטים האיסלמיים, אך בממשל אובמה אין דבר כזה שקוראים לו "טרור איסלאמי". יש רק "אלקאעדה" ו"קיצונים". ככה מתעלמים מהמציאות ומרגישים בנוח!

וכמה מילים לסיום על נקודה מהותית שאובמה העלה בדבריו, והיא השימוש בכוח צבאי. הוא נאם, כזכור, בפני בוגרי וסט פוינט, ובאופן הכי טבעי הוא פתח ואמר שארה"ב תפעיל כוח צבאי לבדה בשלושה מקרים: איום על  "אנשינו", איום על אורח החיים שלנו וכאשר ביטחון  בעלות הברית שלנו נמצא בסכנה.

השאלה הגדולה היא כמובן מה הוא המצב בו ארה"ב תחליט שביטחון בעלת ברית שלה (ומי היא בדיוק? סעודיה היא בעלת ברית?) מצוי בסכנה.

מצד שני אובמה סייג מיד את דבריו אלה והבהיר כי  ארה"ב לא תפעיל כוח, ובוודאי לא לבד, כאשר: נושאים גלובאליים לא מהווים איום על ארה"ב. כאשר מתפתחים משברים  המעוררים את המצפון שלנו. כאשר המשברים דוחפים את העולם לכיוון מסוכן יותר, אך לא מאיימים עלינו ישירות. מה נעשה אז? דיפלומטיה, סנקציות, פנייה לחוק הבינלאומי.

 איך כל אויבי ארה"ב והעולם החופשי יבינו את דבריו אלו של נשיא ארה"ב? יתעודדו או יירתעו? איך כל בעלי הברית של ארה"ב, פורמאלית או לא פורמאלית, יבינו את דברי נשיא ארה"ב לעוד שנתיים וחצי? כל אחד וההבנה שלו. עבורנו ארה"ב היא עדין בעלת הברית הענקית היחידה, ודעיכה שלה בהנהגת העולם היא רעה למדינת ישראל.

* * *

עם כל צופי התיאטרון העברי

באבל כבד על מותה

של השחקנית הגדולה

חנה מרון

בת ה-90

הערה: לפני שנים אחדות ערכה נילי שחור במועדון "צוותא" בתל אביב ערב יוצא מן הכלל לזיכרה של אסתר ראב. חנה מרון קראה בו, בהתנדבות, שירים אחדים של המשוררת – וזאת באופן מדהים באיכותו. למרבה הצער, מהלך הערב לא הוקלט, וקריאתה של חנה מרון את אסתר ראב, בפעם היחידה, כנראה – לא נשמרה.

* * *

רוֹן גֵּרָא

שלושה שירים

חֲבֵרִי הַטּוֹב

הוּא לֹא הָיָה קַשּׁוּב.

בְּרַעַם יָדַיִם

הִכָּה.

אָטוּם לְמַחֲלָתִי זִעְזֵעַ

גִּשּׁוּשַׁי  לִילָדַי .

"הַשִּׁקּוּי" שֶׁהוֹשִׁיט

הָיָה מַר מִדַּי,

לֹא הָיָה בְּיַד אָמָּן.

הֶעֱלָה אוֹתִי עַל פְּגוּמִים,

שָׁלָב אַחַר שָׁלָב

וְהִפְשִׁיט.

פַּטִּישׁוֹ הָיָה כָּבֵד

וּמְיֻגָּע

וּבְלִי מֹרֶךְ

הִכָּה

וְהִכָּה.

שִׁיר לִידִידָה

שְׁנֵינוּ נוֹלַדְנוּ בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם וְהַחֹדֶשׁ,

שְׁנֵינוּ נִפְגַּשְׁנוּ, אֲנִי מִיָּד לְאַחַר גְּרוּשַׁי

הִיא בַּהֲלִיכִים.

עִם  שְׁקִיעַת הַשֶּׁמֶשׁ הָרִאשׁוֹנָה יָצָאנוּ לִקְנִיַּת

בְּגָדִים,

טִיַּלְנוּ בַּדְּשָׁאִים

נִדְרַכְנוּ הֲזוּיִים,

חָתַרְנוּ אֶל הָאַהֲבָה

בִּקַּשְׁנוּ לְהַגְבִּיהַּ

בַּבִּטְחָה

לְהִתְנַתֵּק מִכָּל הַסְּחִי

מִן הֶעָבָר הָרָדוּף.

שָׁנִים רַבּוֹת לֹא נִפְגַּשְׁנוּ,

עַד שֶׁבָּאָה עַל שְׁנֵינוּ מַחֲלָה

זָרָה

הַיּוֹדַעַת תְּמוּרוֹת

לֵילוֹת קְרָב.

מֵעַתָּה יֵשׁ שִׂיחוֹת טֶלֶפוֹן

סְפוּגוֹת קִרְבָה.

הִיא חַיָּה לְצִדּוֹ שֶׁל גֶּבֶר

שָׁנִים רַבּוֹת,

אֲנִי בָּדָד שׁוֹזֵר יָמַי

בְּרֶשֶׁת לוּלָאוֹת

גּוֹאֶה בֵּין נוֹפִים

שֶׁנֶּחְווּ

צְלִילִים שֶׁהִשְׂתָּרְגוּ

וְעָצְמַת הָרֵיחוֹת

הַמִּזְדַּקְּפִים

כְּעֵשֶׂב הַשָּׂדֶה.

קְצָת פִּיפִּי

הִיא שָׁכְבָה לֹא הַרְחֵק

הִצְטַנְּפָה בְּמִטָּתָהּ

קָטֶטֶר בְּתוֹכָהּ וּמִלְמְלָה

בְּקוֹל צִפּוֹר –

"אֲנִי רוֹצֶה קְצָת פִּיפִּי."

הָאָחוֹת הִסְבִּירָה שֶׁהִיא

יְכוֹלָה לַעֲשׂוֹת... וְהַצִּפּוֹר

הִמְשִׁיכָה לְבַקֵּשׁ,

וּלְבַקֵּשׁ

הִיא לֹא הֵבִינָה שֶׁהַצִּפּוֹר

סָבְלָה מִשִּׁכְחָה

וְצִפּוֹר אוּלַי אוֹהֶבֶת

לִשְׁמֹעַ קוֹל צִפּוֹר,

וְלֹא אָחוֹת לֹא קַשּׁוּבָה.

"אֲנִי רוֹצֶה קְצָת פִּיפִּי"

חָזְרָה וּמִלְמְלָה.

* * *

אהוד בן עזר

על "בארצי הזרה לי"

יומן בית הכלא 1944

מאת הנס פאלאדה

מגרמנית: יוסיפיה סימון

פן הוצאה לאור, ספרי חמד, ידיעות אחרונות, 2012, 327 עמ'

הפגישה הראשונה שלי כקורא עם הנס פאלאדה היתה בקריאת "לבד בברלין", וכאשר התבקשתי על ידי עיתונאית הספרות עלית קרפ לציין את הספר שהשפיע עליי ביותר בשנה האחרונה, וזאת למישאל שערכה לקראת גיליון ראש השנה תשע"ג של מוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ", שלחתי לה ללא היסוס את הרשימה: "לבד בברלין של הנס פאלאדה – עיר של חלאת אדם" וכך כתבתי בה:

הספר החזק והמטלטל ביותר שקראתי השנה הוא "לבד בברלין" של הנס פאלאדה, בהוצאת פן ו"ידיעות אחרונות", בתרגומה של יוסיפיה סימון. לא שמעתי דבר על הסופר והספר לפני כן,  אבל מרגע שלקחתי בידי את הספר, נשביתי בקסמו האפל, ה"ייקי", המזוויע, האנושי כל-כך והמרתק, ולא יכולתי להניחו. פאלאדה כתב את הספר ב-24 ימים והוא מחזיק בעברית 671 עמודים. כנראה רומאנים שנכתבים בתנופה אחת, גם נקראים כך.

גיבורי הספר, שני הברלינאים אוטו ואנה קוונגל, שכלו את בנם היחיד בחזית המזרח בשנת 1942. בתגובה מחליט אוטו, מנהל-עבודה קטן בבית חרושת לרהיטים, איש כמעט ללא ייחוד – להתחיל לפזר בחשאי גלויות אנונימיות נגד המישטר הנאצי ונגד היטלר – וזאת בתיבות דואר ובחדרי מדרגות בעיר.

"ההתרחשויות בספר זה תואמות בקווים כלליים את מסמכי הגסטאפו על אודות הפעילות הלא חוקית של בני זוג ברלינאים ממעמד הפועלים בין השנים 1940-1942." כותב בהקדמה פאלאדה בסגנונו החד, "הספר עוסק באורח בלעדי באנשים שנאבקו נגד השלטון ההיטלראי, בהם וברודפיהם. בחוגים אלה אירעו מיתות רבות בין השנים 1940 ל-1942 וגם לפניהן ואחריהן. כשליש מהספר הזה מתרחש בבתי כלא ובבתי חולים לחולי נפש וגם שם המוות היה מאוד באופנה."

הפעילות החתרנית של אוטו קוונגל משגעת את משטרת ברלין ואת הגסטאפו, שאינם משערים לעצמם שמדובר רק באיש אחד ובאשתו – אלא חוששים שזוהי מחתרת שלמה. עובר זמן עד שבני הזוג, חרף זהירותם – נתפסים, נאסרים, נשפטים ומוצאים להורג. ואולם לא רק הם-עצמם גיבורי הספר, אלא העם הברלינאי כולו, עשרות דמויות של שכנים, מלשינים, שיכורים, זונות, חוקרים, שופטים – כל הטיפוסים הקשורים לעלילה, מרכיבים תמונה מדהימה, מזעזעת, של העם הגרמני, שרק סופר גרמני מטורף-למחצה ושיכור, שלא ברח מגרמניה בתקופת המלחמה, היה כנראה מסוגל לתאר בדייקנות כה אכזרית.

72 פרקים יש לרומאן, וכל אחד מהם היכה בי באכזריות מרתקת משלו. בכתיבה פשוטה-לכאורה אך ממש גאונית – הוא סחף אותי יותר מכל רומאן גרמני אחר שקראתי, מאלה שנכתבו לאחר המלחמה. כך צף ועלה מולי הרקב הנורא שפשה בעם הגרמני בתקופת הנאציזם, האכזריות של גרמני לגרמני, המפלצתיות שהיתה טמונה בעם התרבותי הזה, שמרבית הטיפוסים שלו, שמופיעים ברומאן – הם חלאת אדם, אנשים חסרי כל עמוד שדרה מוסרי שמוכנים לדרוס, לענות ולהרוג זה את זה [ולא רק את היהודים] כדי לשרוד במישטר מסודר ואכזרי שכנראה גם טבוע בדמם. 

ולא, דבר כזה מעולם לא קרה, ולא היה קורה אצלנו, היהודים! – לנו לא היו אמנם גיתה, שילר ובטהובן, אבל גם לא עיר שמרביתה חלאה כמו ברלין בתקופה המתוארת ברומאן.

המוסף לאותו ראש שנה יצא, ובו המישאל, אך לא היה בו זכר לרשימתי. עד היום גם לא קיבלתי הסבר לכך.

לא ייפלא אפוא ששמחתי מאוד, אם כי באיחור מסויים, לקרוא את ספרו, האחרון דומני שתורגם לעברית – "בארצי הזרה לי". לאחר התחלת קריאה לא-מוצלחת, שבעטייה הנחתי אותו הצידה לחודשים אחדים, לקחתי אותו איתי לנופש של גימלאי תל השומר [בזכות המיסתורית] במלון "חוף הגיא" בטבריה, והיה תענוג לשבת תחת שמשייה בחוף הכנרת מול הרי גולן ולקרוא בו, כאשר לימיני, לא רחוק, רובצת, גם היא על כיסא-נוח, בחורה בעלת ירכיים ואחוריים ראויים להתכבד והיא חצי מסבה על צידה עם התחת כלפיי ומסיבה כלשהי משפשפת באיזור חלציה כמנסה להיפטר מאיזה גירוי.

כאשר ספגתי שמש וגירויים דיי עליתי לחדר והמשכתי לקרוא.

בהקדמתו לספר כותב פרופ' משה צימרמן: "הסופר הנס פאלאדה, הלא הוא רודולף דיטצן (1893-1947), העלה על הכתב רשמים מחייו ברייך השלישי בדרך מקורית. בסתיו שנת 1944, בעת שהותו במאסר (בעוון ניסיון לרצוח את אשתו [אנה דיטצן]) בבית סוהר לפושעים חולי נפש. 92 דפי קווארטו עמדו לרשותו והוא הגניב את הטקסט החושפני והמסוכן אל בין שורותיו של רומן 'תמים' לכאורה, 'השתיין', שהעלה קודם על דפים אלה – על ידי כתיבה בין השורות והיפוך הכתב על העמודים. את הזיכרונות הבריח כשיצא מן המוסד ליום חופשה. משנסתיימה המלחמה, החל לעבד אותו לפרסום, אך הם פורסמו לראשונה רק בשנת 2009. זיכרונות אלה לא רק מספקים לנו רקע לעלילת סיפורו של פאלאדה 'לבד בברלין', ולטיבן של הנפשות הפועלות בו, הם גם מזכים אותנו בהצצה חודרנית 'בזמן אמת' לתוך נשמת הרייך השלישי ולמניעי האנשים שהפעילו אותו או פעלו בתוכו."

היו לפאלאדה הזדמנויות ואפשרויות להגר מגרמניה הנאצית ולמצוא מקלט, כמו תומס מאן וסופרים גרמניים אחרים – בארצות אחרות, ואולם לדבריו הוא סירב לעזוב את גרמניה. ויכוח מר יש לו עם תומס מאן, שאמר כי שום ספר שנדפס בגרמניה בין השנים 1933 ל-1945 אינו ראוי שישרוד. ואילו פאלאדה מכנה את הסופרים שנמלטו מהשלטון הנאצי בכינויי גנאי של מי שברחו מהמאבק הקשה והאמיתי של הישארות בתוך גרמניה. כביכול הנמלטים הגולים עשו לעצמם חיים קלים ואילו הוא וחבריו שנשארו לכתוב, חרף היותם אנטי-נאצים מושבעים, הם הראויים לתהילה כי הם נשאו את המאבק על גבם וגם שילמו את מחירו.

זוהי זווית ראייה מאוד לא מוכרת ולא שגרתית. פאלאדה אכן המשיך ליצור תחת המשטר הנאצי וגם לפרסם מספריו, בהם גם רב-מכר אחד, שהיטיב את מצבו הכלכלי, ואפילו עבד על סרט, שרק לבסוף הופסקה הפקתו בפקודת גבלס. פאלאדה נמצא כל הזמן תחת צנזורה שבוחנת את מידת הנאמנות שלו למישטר, אם אינו חותר תחתיו בספריו. ואכן, כמה מספריו הצליחו להופיע בתקופת הנאצית ואולם הוא-עצמו נחשד כל הזמן בחוסר נאמנות ושילם על כך בבריאותו ובבדידותו עד שאושפז סופית.

ראוי להביא כאן גם מתוך הכתוב על עטיפת הספר: "בארבעה בספטמבר 1944 ננעלים שערי בית הסוהר מאחורי הנס פאלאדה. הוא הגיע אל קצה גבול יכולתו: אלכוהוליסט, שבר כלי מבחינה גופנית ונפשית כאחד, סופר אשר אינו מסוגל לכתוב מואשם בניסיון לרצוח את אשתו. נתון במצוקה נפשית זו, חשוף כל העת למבטיהם של הסוהרים, הוא כותב את זיכרונותיו על תקופת השלטון הנאצי. הוא מספר על הלשנות, על הסיכון שנשקף לדמיונו וכישרון היצירה הספרותי שלו, על גורלם של רבים מידידיו ושל חבריו לדרך, ועל הפשרות המענות שכרוכות ב'הגירה פנימית'.

"לצורך הסוואה וחיסכון בנייר, הוא משתמש בקיצורים; התיאורים המסוכנים הופכים למעין 'כתב סתרים'. בסופו של דבר עולה בידו להבריח את כתב היד המסוכן מתוך בית הסוהר. זיכרונותיו גלויי הלב, הפרובוקטיביים מדי פעם, נחשבו לנעדרים במשך שנים רבות. רק בשנת 2009 ראו אור בגרמניה בהוצאת אופבאו, שערכה את הטקסט והוסיפה הערות והסברים המותאמים לקהל הקוראים בן-זמננו."

יחסו של פאלאדה ליהודים אף הוא מורכב. הוא עוקב אחר כל ההתנכלויות להם בחוג מכריו בעולם הספרות והאמנות. אם איני טועה הוא אינו מתייחס ישירות להשמדתם, שעל היקפה אולי לא ידע כאשר כתב את זיכרונותיו אלה ב-1944. ועם זאת מסופר כי אחרי המלחמה, כאשר שב לטפל בזיכרונות האלה, הוא הוציא מתוכם ביטויים אנטי-יהודיים. אל נראה נראה כי היו בו דעות קדומות כלפי יהודים, כפי שאפשר להיווכח מאחד הקטעים שנשארו לפליטה בספר המופלא הזה:

"...כזהו האיש גבלס, כפי שהוא באמת: חסר נאמנות, בגופו אין ולו נים אמיתי אחד! הוא מסוגל לדבר על הכול, בצורה כובשת ועממית, ואם יתעורר הצורך, ידבר מחר על הבולשביקים כמו שדיבר היום על הנאצים. מבין ההיסטרים, הפסיכופתים, המשוגעים לדבר אחר והסדיסטים המרכיבים ביום את ממשלת 'העם' שלנו הוא מגלם את שורש הרוע, הוא השטן עצמו, וכל הרוע הגלום ביהודי העולם כולו אינו מגיע לקרסוליו של הרוע שלו." (עמ' 188).

מומלץ מאוד לקרוא אבל רק אחרי "לבד בברלין"!

* * *

רות ירדני כץ

1. "ניסיתי לאחֹז בזמן" של שושנה בן-עדי

ספר השירה החדש של שושנה בן-עדי ריגש אותי, אולי בגלל שעם חלוף השנים וניסיון חיים עשיר מצטבר, שעטוף בעליות ומורדות, אכזבות והפתעות, חיים ומוות – נוגעים בקורא. הרושם שלי שהשירים נכתבו  ברגעים של מצב-רוח נתון שפרצו לנייר בבת-אחת.

השיר הראשון הפותח את הספר "לחיות בשני עולמות" נוגע במוות. במוות של קרובים קרובים והכאב גדול. בן-עדי ואני בנות אותו גיל, ובגיל שלנו אנחנו כבר חווים את חווית הפרידה. בשנים האחרונות איבדתי כמה חברים, וחברה שאלה אותי האם את מתגעגעת אליהם? ואני השבתי: מאוד.

בשיר זה בן-עדי ביטאה בדיוק את ההרגשה של לאבד אדם קרוב.

"...נותר רק שחור ולבן

המתים לא מתגעגעים לחיים

הם איתנו כמו הצל

חוזרים אלינו כמו ההד

כותבים להם ועליהם

מדברים אתם

מתייעצים...

והם ממוסגרים

אין כאן שום

מילה רעה

נגררת אחרי המחשבה

לבי נקרע."

החיים מספקים לנו את כל הטעמים. טעמים מרים, מתוקים, מלוחים וחריפים, ולכל טעם יש את תופעת הלוואי שלו ומשל עצמו. הנה הבית הראשון של השיר: 

הים משחק בי

גם אנחנו יצרנו

עולם משלנו

עולם קטן בלתי נודע

עטוף צללים

עטוף צלילים

עם כל הטעמים

שוחחתי עם בן-עדי, היא חברה שלי, על ספר השירה החדש שלה והיא אמרה לי בערך כך:

"פעם הייתי שופטת, שפטתי כל דבר. פעם הייתי מחנכת, חינכתי את כולם. פעם כל מה שלא נראה לי בסדר נלחמתי וניסיתי לתקן. והיום? אני מחפשת שקט, שומעת, רואה ולא שופטת ולא מחנכת. חיי השתנו מקצה לקצה, אני מנצלת את מה שיש ומרגישה טוב עם עצמי." 

אחרי כל המלחמות

אחרי כל התהיות

אחרי כל המילים

אחרי כל המחשבות

השקט מנצח

      וגם

לא מתלבטת יותר

החיים הם מה

הם אלה

שאני בוחרת

כמו האמת

גם היא

בלעדית

בספר זה בן-עדי מצליחה להעביר תחושות, רגשות, הרהורים ומחשבות על מה הם החיים, והקורא נוגע בהם. הנה לסיום.

עם חלוף השנים

מרגישה טוב עם עצמי

אבל הגוף

לא מרגיש טוב

איתי

2. חנה מרון נפרדה מאיתנו בשיבה טובה

אישה גדולה מהחיים שזכיתי לראות אותה מגלמת מגוון של תפקידים בתיאטרון ובכל תפקיד שלקחה על עצמה היא ריגשה. אני זוכרת שבשנות השישים, איפשהו ראיתי אותה עם יוסי ידין בהופעה שבה הם שרו את השיר: "כל הדרכים מובילות לרומא." אין לי ספק שחנה מרון שם למעלה לא תשב בחיבוק ידיים ותתחבר ליוסי בנאי, אריק איינשטיין, ספי ריבלין ועוד כמה קולגות, ויקימו תיאטרון חדש לתפארת גן-עדן.

* * *

הדסה מור

אהבות אסורות

"המאהב" בתיאטרון הבימה

שתי אהבות מוזרות מתרחשות בהצגת "המאהב", הצגה שעובדה על פי ספרו של א.ב. יהושע בידי שחר פנקס ובוימה בידי  שיר גולדברג.  שתי אהבות שמתייחסות לאדם אחד בשם אדם, בעל מוסך, אותו מגלם גבי שדה בווירטואוזיות מקסימה: האהבה האחת היא כאשר אשתו – אוסנת פישמן – בוגדת בו עם גבר צרפתי צעיר – רן דנקר – והוא לא רק שלא מתריע כנגד הבגידה, כי אם אף מעודד אותה ומעלים עין מהתרחשותה מתחת לאפו, ואף  יוצא לחיפוש  אובססיבי אחרי אותו מאהב, כאשר  נעלמים עקבותיו אחרי מלחמת יום הכיפורים,  שאליה הוא נשלח  על ידו.

האהבה השנייה, אם אפשר בכלל לקרוא לכך אהבה, היא ההתאהבות של בתו דפי, אותה מגלמת הילה שלו, בצעיר ערבי  בשם נעים, אותו מגלם  שפי מרציאנו, שנשלח  מכפרו על ידי הוריו לעבוד במוסך של אדם, למרות תחנוניו שעז רצונו להמשיך בלימודיו.

גם כשהאב אדם תופש את הצעירים מקיימים כמעט יחסים על חם, תגובתו נראית סלחנית במיוחד. בלי היסטריה, בלי התלהמות, הכיצד הערבי מעז  להתקרב ולהתגפף בגופו העירום בגופה העירום של בתו הצעירה (כשרק שמיכה מלפפת מסתירה את גופם). הוא פשוט נוקט  בדרך המעשית ביותר ומשלח את  הצעיר הערבי נעים  בחזרה לכפרו.

לא יהא זה מוגזם לומר שגבי שדה נושא את כל ההצגה על כתפיו. יש בו אישיות  של שחקן עוצמתי שכל דיבורו ותנועותיו ותגובותיו נעשות בטבעיות, ומוקרנות מאישיות חמה וכובשת.  הוא ואשתו שכלו לא מזמן את בנם הקטן,  אובדן  שלא רק הותיר צלקת בליבם, כי אם לגבי אדם גרם לאשתו להתרחק ממנו ולהתנכר למגעיו. וכך, בהיותה שקועה בבדידות הפיזית והנפשית, נפרצה הדרך בלב האישה לקטוף את האהבה החדשה שנקרתה בדרכה, באמצעות בעלה, ולהתאהב  בגבר הצעיר שבא  מצרפת כדי "לטפל בירושה של סבתו."

למרבה אכזבתו, אגב, אותה סבתא היתה עדיין בחיים,  שממצב של קטטוניה וחוסר הכרה, היא אט אט מתמלאת חיים ובמלחמת יום הכיפורים היא כבר עומדת על רגליה, והבמאית משום-מה אף מלבישה אותה במדים צבאיים כמו את כל השחקנים. מסבתא זפטה שכזו, שמגולמת לסירוגין בידי דבורה קידר ושושה גורן, שתיהן שחקניות ותיקות אדירות, הירושה  עדיין  רחוקה מאוד מהישג יד.

כך או כך,  כשמכוניתו נתקעה באמצע הדרך והוא נזקק לתיקונה במוסך של אדם,  וידו אינה משגת לשלם עבור התיקון, מציע לו אדם, בתמורה, לעזור לאשתו המורה, בהכנת עבודה על המהפכה הצרפתית. כאילו רק  צרפתי יכול לדעת משהו על המהפכה הצרפתית.

וכך מגיע המאהב רן דנקר, שכובש את האישה ומחולל מהפכה, לאו דווקא מהפכה  צרפתית,  בגופה ובנפשה. מותר היה לדמיין את תגובתה של האישה לרומן האסור שאליו היא נקלעה, בתדהמה, ברגשי אשם, בחרדה, וכשבתה דפי דופקת בייאוש על דלת חדרה כששהתה בו עם מאהבה, שתצא ממנו פרועת שיער מתחטאת – אבל לא.  אוסנת פישמן, שבעיקרון הנה שחקנית מצוינת, משחקת אותה  באיפוק סטרילי ממש. בגדיה מסודרים  כל הזמן על גופה ללא רבב,  תסרוקתה  עשויה  כל העת  בסידור מופתי, כל שערה  במקומה,  היא  רצינית,  מדודה,  מאופקת. בקיצור, שום דבר  מרגשותיה,  לא הקרירים  כלפי בעלה, ולא הלוהטים כלפי מאהבה, פורצים על פני השטח. 

המחזת ספר להצגת תיאטרון  יכולה לטמון בחובה מכשלות לא מעטות, הן בעיצוב הבמה, הן בעיצוב הדמויות לעומק, והן בהעמדת הסצינות על פני מקומות שונים וזמנים מתחלפים.  ההצגה הזאת עמדה בתנאים אלו בכבוד. הרקע של הספר, כמו ההצגה, הוא בין האופוריה  ששבתה את כולנו  והרקיעה שחקים אחרי מלחמת ששת הימים,  לבין הנפילה לתהומות הייאוש והפחד של מלחמת יום הכיפורים. וכאשר המאהב נעלם, אפשר להבין את אדם,  שרגשי האשם שעלו בליבו נוכח היעלמותו, הטרידו את מנוחתו ודחפו אותו לקום, לנטוש הכול כדי לחפש אחריו ולמצאו. שהרי הוא היה זה שבגללו נשלח אותו מאהב למלחמה! אז מה קרה לו?

כאן מוסיף המחבר של הספר, א.ב. יהושע, ובעקבותיו מעבדת המחזה,  נדבך נוסף לעלילה.   המאהב, מסתבר, נלכד בידי חבורת חרדים שהסתובבו במחנות הצבא וצבאו על החיילים   לשכנעם  להניח תפילין. מאחר  שלא היה לו לאן לחזור, הוא  הצטרף אחרי המלחמה לישיבה חרדית, חזר בתשובה, למראית עין, וכך נוצרה הסצינה של  המפגש  המדהים  בין  אדם  ובחורי ישיבה, לבושי שחורים וקפוטות, כשביניהם מסתובב גם המאהב הצרפתי.

לאחר שהוא מספר את גלגוליו בצבא  וכיצד הגיע עד הלום, הוא נלקח אחר כבוד מבין האברכים החרדים לביתו של אדם. קשה להבחין  באם יש כאן אירוניה ביקורתית על "גיוסם" של חיילים בודדים לישיבות חרדיות או שמא התופעה מוצגת כמעשה חיובי וחיוני לבוא לעזרתם של חיילים אובדי דרך שאינם מוצאים את דרכם במערבולות החיים, למצוא את ההארה. איש איש וטעמו ופרשנותו עימו. 

גם אם הדמויות מוצגות פה ושם  כסטריאוטיפים, ניתן לסלוח על כך. נעים הצעיר הערבי  הוא כל כך נעים הליכות, ונחמד וחמוד עד שהוא נשמע גם כקלישאה. כאשר התמנה לשמור על הסבתא הזקנה, והיא אומרת לו שהערבים רק רוצים להשמיד אותנו, הוא עונה לה  בנונשלנטיות, "את  מאמינה שאני רוצה להשמיד אותך?" –   "הה הה, חס וחלילה," –  והוא זוכה מיד לחיבה מופגנת מהזקנה ולנשיקה ולסימפטיה עד אין סוף.

מרציאנו מדבר בהיגוי ערבי כבד כמו שערבים מדברים עברית, והוריו מוצגים כטובי לב ותרבותיים, חוץ מזה שהם משלחים את בנם לעבוד במוסך במקום לאפשר לו להמשיך בלימודיו, למרות תחנוניו.

 קשה לקבוע אם הבמה, הכמעט ריקה, כשהשחקנים הם גם פועלי הבמה שמביאים ומוציאים את האביזרים  למיניהם, על פי התחלפות הסצינות – טובה או מפריעה. המכונית של דנקר שמתקלקלת ונזקקת לתיקון במוסך,  מורכבת מכמה חלקי מכוניות, כשכל חלק אחוז בידי שחקן אחר, יש בה הרבה תמימות וילדותיות אך גם הרבה חן. תדמיינו שזו מכונית אמיתית.  הרי  אחרי הכול זוהי רק הצגה. וכך יתר האביזרים. אלו מובאים ונלקחים והעלילה נמשכת  וגורמת להנאה רבה.

כך או כך, זוהי דרמה קומית מהנה. לעיתים הומור שמשתרבב במצבים רציניים, מהנה לא פחות מבדיחות או מצבים מצחיקים בעליל. כך מתגלגלת העלילה עד  הסוף  הטוב והמספק:   המאהב הצרפתי חוזר לצרפת בלי הירושה של סבתא, שמסרבת בינתיים, משום-מה, ללכת לעולמה; המאהב הערבי חוזר לכפרו, הפעם בניגוד לרצונו. וכך המשפחה בהרכבה הבסיסי של אדם ואשתו ובתו חוזרים לחיות בשקט ובשלווה בלי דרמות מיותרות של  מאהבים, לא  אהבה צרפתית לאם, ולא אהבה ערבית לבת.  בהחלט  מקסים ומומלץ.

* * *

ברוך פלטנר

והשאר זה היסטוריה

בשולי ביקורו של פרנציסקוס בארץ התחדש לרגע הדיון בקשר המורכב שבין יהדות ונצרות. אחד הדברים שדווח בחו"ל, ולא שמתי לב לכך שקיבל תהודה רבה בארץ, היה וויכוח משעשע בין פרנציסקוס לנתניהו שעיקרו היה באיזו שפה דיבר ישו: עברית או ארמית.

התשובה היא ככל הנראה בוודאות עברית, שהיתה שפת העם הפשוט, אבל כנראה גם ארמית שהיתה שפתן של השכבות המשכילות. לא לגמרי מובן מדוע היה חשוב לנתניהו לקרב את ישו ליהדות על ידי הגדרתו כדובר עברית, ולמה היה חשוב לפרנציסקוס להרחיק לכאורה את ישו מהיהדות וליתר דיוק מישראליות באמצעות הפיכתו לדובר ארמית בלבד.

הקשר בין שתי הדתות מורכב. איני סבור שניתן לומר כפי שמקובל לחשוב בארץ שהיהדות כפי שהיא קיימת היום קדמה לנצרות או שהנצרות הינה נגזרת מהיהדות. יותר נכון לומר שדת קדומה מאוד שהתבססה על עבודת קורבנות בבית המקדש בירושלים, היא היהדות העתיקה, באה לידי סיום אלים ופתאומי כאשר חרב בית המקדש בשנת שבעים לספירת הנוצרים. סיום אלים זה הוביל לשתי דתות חדשות שקיימות עד ימינו: היהדות הרבנית, והנצרות. שתי הדתות באו לעולם כתוצאה של פעילותם במשך שלוש מאות שנים לאחר חורבן הבית של חז"ל ושל אנשים כגון שאול (פאולוס) ושמעון (פטרוס), שכתבו וערכו את הברית החדשה. בתחילה היו כל אלה יהודים, אך במשך הזמן מרכז הכובד עבר לגויים למיניהם מאגן הים התיכון.

ההבדל בין שתי הדתות החדשות שצמחו מהגדע המדמם של היהדות הקדומה הינו כהבדל בין מערכות ההפעלה של Apple ושל Microsoft. האחת נועדה לתפעל ו"לרוץ" רק על חומרה ספציפית מאותו בית יוצר, וזו כמובן היהדות. השנייה, בדיוק כמו Windows   של Microsoft נכתבה בכוונת מכוון שלא להיות ספציפית לחומרה hardware specific, וכך כל בן אדם יכול להיות נוצרי.

באופן שגם הוא אנלוגי ל Apple ול-Microsoft,  הסתבר שמערכת ההפעלה שיכולה לרוץ על כל פלטפורמה, היא הנצרות, התגלתה כרגישה במיוחד לווירוסים למיניהם שלאורך תקופות ארוכות בהיסטוריה שלה גרמו לה לתופעות כגון רצח עם ושריפת אנשים בעודם בחיים. חבל רק שעמנו היה זה שסבל מכך יותר מכל עם אחר. יחד עם זאת, עושה רושם שהגרסה המודרנית של הנצרות הצליחה להתגבר על ה"באגים", וימיה הרצחניים מאחוריה. ועל כך יש להודות ולשבח.

וכהערת שוליים אפשר להוסיף שהכיבוש בן מאות השנים של רומא את יהודה גרם לשתי תופעות ששינו את העולם: תפוצת היהודים מארצם והדבקתה של האימפריה הרומית, דהיינו כל העולם המערבי כולו, במעין וירוס שנגזר מהיהדות העתיקה,  היא הנצרות. והשאר זה היסטוריה.

* * *

עמוס אריכא

ספיחי השבוע (4)

הבלופרים של  השבוע

אחד אחד נכנסו מותשי-הכנסת ללשכת היו"ר להוכיח מעל לכל צל של ספק שהם זכו בימספר התומכים הנדרש מבין חבריהם לכנסת, עניין המעניק להם זכות להתחרות על שפל הכבוד, קרי – להיחשב לנשיא החדש של מדינת ישראל שהם כבר השפילו מעמדו עד עפר במלחמתם רוויית התאווה לכבוד זה. מבלי להסס נעשו מעשים להשחית איש דיוקנו של חברו.

טענתי בעבר ואני חוזר ומדגיש שראשית לכול הכנסת עשתה מחטף ומעלה בתפקידה לסיפוק יצריהם של מאכלסיה. היה על חברי הכנסת לאתר מועמדים ראויים גם מחוץ למועדון החברים הסגור, והיא לא עשתה זאת. היא התנערה מחובתה הבסיסית והתמקדה בעיקר באלה מבני הברית הסודית. הכנסת התייצבה כלעומתית לטעם רבים, הנמנים עם הריבון האמיתי – העם, שהעדיף שני אנשים – את ראובן ריבלין בגלל הגינותו ואת דן שכטמן.

אולם עם הערכה לריבלין, ויש כזאת, הרי לגבי משרת הנשיא לא די במידה החשובה של הגינות; נדרשת הוכחה של הישגים באמת בעלי משקל. אין את זה לריבלין למרות הגינותו ואפילו חביבותו. יתר חבריו הם במשקל קל כבלון צבעוני.

בהיותם בלשכת היו"ר כמעט כולם חזרו על אותה דקלרציה מקוממת: אנחנו נאחה את הקרעים בעם. זו באמת פנטזיה מזרחית בוטה, שכן כל אחד מהם יודע שאין בכוחו להתמודד עם משימה בלתי-אפשרית זו. אבל כשאין מה לומר טוב להצטייר בעיני "השסעים" כסחבק. לכל הרוחות והשדים. לא רק שחלולים הם אלא גם אנחנו נופלים לרגליהם כחלולים כמותם בגלל שתיקתנו מול מחזה התעתועים המביש הזה.

מצער להיווכח כיצד המתחרים אינם מבינים שהתפקיד המכובד לא יוסיף להם כבוד בגלל חוסר נתוניהם והישגיהם. היכן שלאדם אין בכליו כבוד מיוחד, הוא לא ימצא אותו גם בשבתו בכורסת הנשיא, אלא אם הוא איש-כבוד אמיתי.

זו הפעם הראשונה שחברי הכנסת מתנגחים מתוך הכרה שטותית בעם – שחלק גדול ממנו היה רוצה לראות כנשיא את פרופסור דן שכטמן. הסקרים מוכיחים כי האיש זוכה באהדת רבים וחוצה היטב את כל המגזרים. אבל הכנסת בשלה. בכל מחיר היא לא תיתן למדען הדגול הזה לגזול ממנה את האלייה העסיסית נוטפת השומן הזו. היא לא תאפשר לו להוסיף כבוד לכולנו הרוצים להתברך בו.

האפיפיור, פרס ודן

אחד מהמפגשים המעניינים ביותר בין האפיפיור פרנסיסקוס הראשון לבין אישיות ישראלית רמת מעלה, התקיימה בבית הנשיא. שם ניתן היה ללמוד על החשיבות הרבה שצריך לייחס למשקלו של נשיא המדינה כלפי העולם.

פרס הוכיח במפגש הזה את שיעור קומתו בזירה הבינלאומית. טעויות רבות בימי נשיאותו יישכחו מול הישגיו כנשיא, ואלה רבים. אבל המפגש המרשים הזה בין "האח הבכור שמעון" לבין "האח הצעיר פרנסיסקוס (על-פי הגדרת האב הקדוש עצמו שהגדיר בביקורו את היהודים כאחיו הבכירים), הוכיח במושחזות עד מה חשוב התפקיד הזה של נשיא בירושלים, מבחינת מעמדנו הבינלאומי.

פעמיים הזדמן לי לעקוב אחר מסע אפיפיור בארץ הקודש. בפעם הראשונה היה זה  בביקורו של האפיפיור פאולוס השישי במדינת ישראל בשנת 1964. עקבתי אז במשך זמן רב אחרי המסע ברחבי הארץ, ממעוף ציפור המסוק של משטרת ישראל. שירתי אז במחלקת ההדרכה והצטרפתי לסיור האווירי. את המטוס הטיס הטייס הראשון של משטרת ישראל, בן-יצחק המנוח, שהיה איש רעים בלתי-נשכח.

המראה של השיירה הארוכה והנפתלת המורכבת מרכבים ומהמוני אדם מתקבצים מכל-עבר היה שובה-עין ומרתק מכל בחינה. מגובה המסוק הזעיר (בעל שני מושבים) יכולתי להבחין היטב כי "התוכנית הגדולה" של המשטרה התבצעה להפליא. המפכ"ל דאז, רב-ניצב יוסף נחמיאס, הטיל על ניצב פנחס קופל (לימים הוא עצמו המפכ"ל), להיות שומר ראשו של האפיפיור.

גם חמישים שנה מאז אני יכול לזכור היטב את האב מרומא עם גלימתו וכיפתו הצחורות עד בוהק, וממש בצעד אחד ממנו נמצא האיש בכומתה הירוקה, ניצב פנחס קופל. גם אז היו חששות וסיבות לדאוג לשלום האורח. אנשי משמר הגבול והמשטרה הכחולה התגייסו עד לריקון הלשכות והמשרדים. ביקורו של האב הקדוש משך המוני אנשים שהקיפו בכל נקודה ונקודה את להק הנכבדים. בני כל הדתות נהרו מירושלים ועד לכינרת. התמונות מאז ממעוף כנפי המסוק חיות בזיכרוני כאילו התרחשו זה עתה.

הפעם עקבתי אחר מסע האפיפיור פרנסיסקוס הראשון בעד ערוצי הטלוויזיה. היתה זו התבוננות משובצת בקלוזאפים רבים המאפשרים התרשמות משרטוטים דקים של ההבעות הזעירות ביותר שלבשו קלסתריהם של האישים השונים. תוך צפייה מרתקת זאת במעמד שהתקיים בבית הנשיא, נתפשתי להרהור מי עשוי לבוא במקומו של פרס במעמדים כאלה.  אני מודה שחייכתי לעצמי בעגמימות משניסיתי לשבץ במקומו את דיוקנאות המועמדים מבין חברי הכנסת, המוכנים לשחרר יצרים כמעט פראיים בכדי לגעת בשפל הכבוד שנותר מבחינתם לגבי התפקיד המתפנה.

קשה להימנע מהמחשבה המתהפכת במעיים כחרב-פיפיות, שנצטרך לראות אחד מהם יום אחרי יום, במשך שבע שנים!

אין ספק שדליה דורנר היא מועמדת מזן אחר המביאה אתה תכונות מוערכות והישגים נכבדים בעלי משקל וערך ממשיים. אבל דומני שזה הרגע לומר במילים פשוטות כי צריכים אנחנו להיות סומים או שוטים וקטנים בכדי להחמיץ את ההזדמנות להושיב במשכן אישיות בינלאומית כפרופ' דן שכטמן. מה לעשות? הוא זכה במעמד נישא זה לא בחסד, לא בערמומיות נפתלת, לא בגימודם ועיוותם של אחרים. באיזו צניעות התהלך האיש הזה להציג עצמו בפני חברי הכנסת! איזו מידה של חוסן נפשי קיימת בו בכדי להעמיד עצמו שוב לרשות העם שזקוק במשכן הנשיא לאיש בעל רוח והשראה כשלו.

היה רגעים ששאלתי את עצמי כיצד מתנערים חברי הכנסת מקיומו של מדען בשיעור זה, שכה רבים רוצים בו כנשיא, ואילו חברי הכנסת מתנהלים כגזלנים על אם-דרך. איש מהם לא קם וקרא לחבריו לתמוך בו. להיכן נעלמו כל אותם חברי כנסת חדשים שעדין לא כיתפו את המיאוס המצטבר שם בבית הנבחרים? שפופים ועלובים הם. יום בחירת הנשיא עלול להתגלות כיום שיקרב קיצו של המוסד הזה, שבימי ראשי ממשלה מסוימים, נמצאה בו נחמה.

המשפט שייזכר אחרי נתניהו

לפני ימים אחדים העביר לי אחד מידידי סרטון בו מופיע פוליטיקאי אחד לפני כשבע  שנים כשהוא שופך קיתונות של רותחים על התוכנית של יצחק רבין המנוח להקים בית חדש לראש הממשלה. את התוכנית הזאת שהוסרה חיש מהר כבר אז, החייה מחדש אהוד אולמרט.

לא להאמין, אבל תוקף התוכנית המטורפת הזו, שעשה ממנה חוכא ואטלולא בזעם קדוש, היה ראש האופוזיציה בנימין נתניהו, האיש שנאמר עליו כבר לפני-כן שאצלו יד ימין לא יודעת מה עושה יד שמאל. אותה תוכנית גרנדיוזית הובאה על-ידו כמו במבוא לפסיכולוגיה. כשאתה תקוע עם בעייה אחת (המטוס הפרטי), ואתה רוצה להסב תשומת-לב ממנה, תניח בצדה בעייה נוספת, יותר מרשימה.

אני מודה שהפסקתי מכבר לנסות לפרש לעצמי תעלומת אישיותו המשונה והמסובכת של ראש הממשלה. הוא הרי חי כאיש הסובל מפיצול אישיות. אחד נתניהו בישיבות הממשלה, ואחד בבית שממנו פורצות מעת לעת התרעות מוזרות ומטרידות עד מאוד.

האווירה הקודרת העוטפת את בנימין נתניהו ורעייתו אכן מעיקה. היא מכבידה מפני שמתגבר רושם שמשהו לא טוב קשור בראש הממשלה, שאולי אף פוגע בדרך תיפקודו, עד לסף היסוסים מביכים כמו בפרשת בחירת הנשיא החדש. ייתכן שהעיתונאים יודעי הדברים חוסכים מאיתנו תיאור של מצב שמחובתנו לדעת. עיתונאים אלה אולי זהירים מסיבות מובנות, אבל מול זרם השמועות, אפילו בקשר לאותו ספר שמישהו כתב על אודות שרה נתניהו, שבית המשפט גזר בגללו גזירה מסוכנת לחופש הביטוי, הם חייבים לברר את האמת, תהיה מכאיבה אולי אף משפילה כשתהיה.

אני חייב להודות כי משפט נדיר אחד שהשמיע אותו נתניהו זמן-מה לאחר שהובס בידי אהוד ברק, נחרת בזיכרוני. המצלמה קלטה את נתניהו ביום שחור מבחינתו, כשהחליט לפרוש מהפעילות הפוליטית. הוא פנה לרעייתו שעמדה בצדו ואמר לה: "בואי שרהל'ה, הולכים הביתה."

אודה שאני מתגעגע מכבר לשמוע שוב את המשפט הזה.

ברכות לעם ישראל

משהו למרות הכול זז בכיוון נכון במאבק המתמשך בפשע המאורגן. מישהו החליט כי הגיעה השעה לנעוץ חנית מושחזת במורסת המאפייה המשתוללת בנמל אשדוד, כשאחד מנותני החסות הגדולים שלה היא הסתדרות העובדים בניהולו המסור של המזכ"ל היוצא עופר עיני. רק לפני כשנה הוציא זה מחבית החומצות האלה באשדוד את החשוד אלון חסן שעושה בנמל של כולנו כמי שמדובר בירושה שקיבל מהוריו.

אכן זו תהיה תיבת פנדורה מפחידה כשתתחיל להפיץ מתוכה את תכולת השדים הארסיים הכלואים בתוכה. עורכי-דינם כמובן כדרכם רצים לעבר כל מסך ומציגים את לקוחותיהם כחפים, ממש תינוקות בית-רבן. הבעיה היא שכל ילד במדינה יודע את האמת בדבר המציאות הנפשעת בנמל אשדוד. חובה להשמיע הערכה ועידוד לחוקרי המשטרה שחדרו לגוב הארור הזה וקרעו את המסכים המצניעים מאחוריהם את ההשתלטות העויינת והשערורייתית של "ברית עובדי הנמל" על רכוש ציבורי כה-יקר. שנים רבות נמשך תהליך ההרקבה הזה ואיש בממשלת ישראל לא קם להתמודד עם הנבלה הפלילית הזו, להוציא את שר התחבורה הנוכחי ישראל כץ. הרשויות גילו חולשה והיסוסים מדאיגים. כך לא מנהלים מדינה מתוקנת. לא השיטה פסולה אלא מפעיליה. הפגיעה בנמלי ישראל לאורך השנים תחת מעטה שתיקת הרשויות וההשלמה עם המצב המחפיר בנוסח סיציליני היא בעוכרינו לא רק בנמל אשדוד.

צריך היה לקלף במאכלת קצבים מושחזת את שכבות השומן הגס שעטפו את קשר השתיקה שליווה את הפרשה האשדודית המגונה הזאת שנים כה-רבות – בעוד פשעיה של החבורה החשודה והמתגרה הזאת נעשו בגלוי, לאור היום, תוך לעג ובוז לכל מי שאיננו חבר בחוג הסגור של "עובדי" הנמל. על זה כבר נאמר עלטה בצהריים.

הארץ זועקת. מי לא שומע?

* * *

משה כהן

הנדון: מתוך שלא לשמה

מכובדי,

בעקבות תוצאות הבחירות לאיחוד האירופי מובעת בתקשורת שלנו דאגה רבה מעליית כוחן של מפלגות הימין. אמנם זה פוליטיקלי קורקט להתנגד למפלגות הימין, אך נראה לי שלמטבע הזה יש שני צדדים.

תנועות "השמאל הליבראלי" מפעילות מכבש לחצים לדה-לגיטימאציה של מדינת ישראל, קוראות להחרמת מוצרים, אישים ומוסדות ישראליים, ותומכות בערבים הרוצחים יהודים לא רק בישראל, אלא גם בצרפת, בלגיה ובכול מקום אחר.

לכן, אינני יורד לסוף דעתם של המודאגים בציון מעליית מפלגות הימין. אמנם הן אנטישמיות אך הן עשויות לגרום ליהודים לעלות לישראל, והן עשויות לחסום הגירת מוסלמים לאירופה, שזה ללא ספק אינטרס יהודי וישראלי.

אני מודה שדברי אלה אינם פוליטיקלי קורקט, אך נראה לי שהם משקפים את המציאות. על זה נאמר "מתוך שלא לשמה יצא לשמה". 

הנדון: חרפה

ארה"ב מכריזה השכם והערב ששמה לה למטרה למגר את הטרור העולמי, שהוא מוסלמי. ארה"ב יוצאת מגדרה ושולחת את צבאה ברחבי העולם, מאפגניסטן ועד לתימן כדי להילחם בטרור המוסלמי, המאיים עליה.

כידוע, החמאס הוא ארגון טרור מוסלמי ששם לו למטרה לרצוח יהודים באשר הם שם, משגר אלינו טילים ושולח מחבלים מתאבדים עם חגורות נפץ, וזורע הרג והרס במדינת ישראל. רק היום נעצר מחבל חגור מטען בצומת תפוח.

ולמרבה התימהון אין לממשל ארה"ב בעייה להכיר בממשלה פלסטינית בהשתתפות החמאס, ואף להזמינה כאורח רצוי לביקור.

כבר עברנו את פרשת ה"חיזבאללה", שלקח שנים של מאבק קשה כדי שמדינות העולם יודו, ולו גם באופן חלקי, שהוא ארגון טרור.

זו חרפה, כי מתברר שבעיני ארה"ב, ידידתנו הגדולה, רצח יהודים אינו נחשב לטרור, ודמנו הפקר. וחבל שכך. 

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

אוריה באר

ההתנקשות בחיי הרוצח

חדי עין, שנוסעים  בכביש המוביל מפראג לטרזינשטאדט, מבחינים בשלט קטן בשולי הדרך ועליו כתוב '"לידיצה". אתה מביט ימינה ורואה לפניך כפר קטן מוריק ופורח, ואיכרים העמלים בשדותיו. אכן, זוהי לידיצה, הכפר הקטן שהיה קורבן לאחד ממעשי הרצח האכזריים ביותר של הנאצים במלחמת העולם השנייה.

אני מעלה מן האוב תאריך כמעט שנשכח: 27 במאי שנת 1942. ארבעה פרטיזנים צ'כיים אמיצי לב, אורבים בצד הדרך, בעיקול ליד לידיצה למכונית פתוחה, בה נוסע ביהירות היינריך היידריך. המכונית מאיטה בעיקול. אחד מהארבעה מנסה לירות בה, ומפעיל את תת המקלע שבידו. אך בשל מעצור, הכלי אינו יורה. חברו, משליך שני רמוני יד לעבר המכונית. אחד מרימוני היד נכנס לתא הנהג, מתפוצץ והורג את הנהג. היידריך, היושב לידו, נפצע פצעים אנושים. הוא נפטר בבית החולים מסיבוך בבטנו הפגועה, כשבוע לאחר ההתנקשות.

 הנאצים, בהוראת היטלר שמשתולל מזעם, מגיבים באכזריות נוראה, כדרכם. ארבע מאות תושבי הכפר השליו, ובתוכם הורים, נשים וילדים, משפחות שלמות, מוצאות להורג בירייה. עוד כאלף ומאה מתושבי הסביבה, נורים אף הם למוות. אלפים נוספים מהסביבה, ואפילו הרחוקה, נשלחים למחנות ריכוז מהם לא ישובו. בתי הכפר פוצצו ונהרסו כליל. אפילו על הסוסים והחיות לא ריחמו הנאצים.

מי היה היידריך?

 ובכן, היידריך היה מושלה הנאצי של צ'כיה, לאחר כיבושה המלא, ואחד מראשי הנאצים ומנהיגי הגסטאפו. הוא היה איש אמונו של היטלר. הוא הביא לכלל ביצוע את רעיונות ההשמדה של היהודים, הצוענים, השבויים הרוסיים וכל מי שלא היה לדעתם שייך לגזע העליון.

היידריך היה היוזם של "ליל הבדולח" בשנת 1938, בו נרצחו כמה מאות יהודים, נהרסו אלפי בתי כנסת, מוסדות יהודים וחנויות של יהודים. הכול בלי אבחנה כמעט. שלא לדבר על מאות יהודים אחרים שנשלחו למחנות הריכוז.

אחרי "ליל הבדולח" חששו חברות הביטוח הגרמניות, שהיהודים ידרשו סכומי עתק בשל היותם מבוטחים בהן. היידריך הרגיע אותן. הוא יזם חקיקת חוק מטורף, שביטל את החוק לפיצוי הניזוק, ובמקום זאת הטיל על היהודים, קורבנות הפוגרום עצמם, לשלם עבור הנזקים. שכן, הם אחראים  לפרעות אלה...

היידריך היה היוזם והרוח החיה בוועידת ואנזה, בה החליטו איך לרצוח את כל יהודי אירופה, ובעצם את יהודי העולם כולו. הוא פיקח אישית על רצח היהודים, באירופה ואף בצרפת של וישי, ודאג בחריצות להרוג עוד ועוד יהודים. לא חשוב היכן.

צחוק הגורל, אך היידריך עצמו היה ממוצא יהודי. אחד מאבות אבותיו היה יהודי כשר. אך היידריך, הנבל המושלם, הכחיש בזעף טענות ברורות אלה.

האם ההתנקשות בו היתה מוצדקת, למרות המחיר הכבד ששולם?

כן, ללא ספק. אלמלא נרצח בהתנקשות, היה ממשיך ללא הפוגות ובחריצות האופיינית לו, להרוג עוד ועוד יהודים, שבויי מלחמה, צוענים, ובעצם מי לא? חבל בעצם, שלא היו יותר התנקשויות ברוצחים דוגמתו במהלך השואה.

* * *

אלי מייזליש

הנצרות היא בדייה מיתית

הביקור בכנסייה אינו שונה מביקור בבית-כנסת או מסגד או מנזר בודהיסטי, כולם בניינים מפוארים עם ציורי קיר או חלונות מצויירים ומלאים עם פסלים וכדומה. בכולם, יש ספרי-קודש עתיקים. בכולם, הקהל מופנה אל קיר ממול לכניסה, שם נמצא הקדוש תלוי על הקיר, או הציור שלו או ציור של לוחות הברית בתוספת כתוביות מספרים קדושים או מהפולקלור. זה הסימן, שיש כסף. זה הסימן שמנהיגים דתיים דואגים לאסוף כסף או לשדוד מהציבור בכוח כדי לממן את בניית המקדשים או לתחזק אותם ולממן את הרבנים, הכמרים האימאמים והנזירים. בספר שמות מובאת פרשה "תרומה" לבניית המשכן 'איש אשר ידבנו ליבו,' וכי מישהו מעלה על דעתו כי היה שם איש שלא 'תרם'? מהיכן היה לאותם פליטי חרב-פרעה, כסף וזהב לאחר שכבר בנו את העגל?

אין זאת אלא לימוד לקח. יש לתרום לבניית המקדש, או כנסייה, או מסגד או בית-כנסת. 

אבל מי בנה את כנסיית סנט פטרוס בוותיקן? הכנסייה הכי גדולה בעולם. לשם מה כנסיות גדולות? הרי חצי מיליון או מיליון שבאים לשמוע את האפיפיור בין כה וכה עומדים ברחבה ממול החלון משם נושא האפיפיור את דבריו.

אותו דבר היה כנראה בבית המקדש, שבקושי היה מאכלס אלף איש, ואם מיליון או שני מיליון יהודים היו עולים לרגל בחגים –היכן היו עומדים עם הלולבים?

הנצרות, שקמה מעפרה של היהדות לאחר חורבן בית שני, בעיקר במאה ה-3 עד שקונסטינטינוס [הגדול] ניצר את האימפריה באמצע המאה ה-4, אינה דומה במאומה לנצרות בת ימינו. כפי שהיהדות בת ימינו אינה דומה במאומה ליהדות בית-המקדש או אפילו לימי המשנה בארץ-ישראל במאה ה-1 וה-2 והתלמוד בבבל במאה ה-3 וה-4.

כפי שכיום היהדות מפולגת לעשרות חצרות חסידים [גור, בעלז, סדיגורה, חב"ד ועוד ועוד], ל'מתנגדים' מבית המדרש הליטאי, ל'עדה החרדית' הירושלמית לובשי ה'זברות', לחצרות הספרדים ע"פ ש"ס, כשכל חצר מנהלת לה סדר יום משלה וסגנון תפילה בבתי כנסת שלה, כך וביתר שאת, מנהלים הנוצרים עשרות רבות של 'חצרות' תפילה בכנסיות או מנזרים ו'מיסדרים' למיניהם, כאשר כל מיסדר, כמו אצל היהודים, מתלבש שונה עם מדיו המיוחדים וטכסיו. הרי לא ידמה טכס אורתודוכסי יווני בנצרת או ביירות או רודוס עם צלבים מוזהבים ענקיים, לטכס פרוטסטנטי בפיטסבורג ארה"ב.

אין לנו כיום סרטי וידאו מצולמים מההתנהגויות של הנוצרים באירופה – בעיקר באלף השנים האחרונות, מאז הוקמו שם הכנסיות ששרידהן קיימים עד היום או אפילו בחלקן נשארו שלמות כמו הדאומו בקומו בצפון איטליה שנבנתה במאה ה-14. אבל, הסיפורים והאגדות מאז תחילתם של מסעי הצלב, שהחריבו והשמידו כל יצור שאינו נוצרי, או טבח הוויזיגותים, וכך עשרות מלחמות בין נוצרים לנוצרים במשך מאות שנים, מלחמת 30 השנים או גלות אפיפיורים באוויניון ומלחמות הדמים אלה באלה, רק מעידים כי לא עמדה להם ה"ישועה" של ישו משיחם שכל מילה שנייה מתפילתם היא "ישועה".

מתברר, כי יותר נוצרים נהרגו בידי נוצרים מאשר בני כל דת אחרת – בשל ויכוחים דתיים, ולא בעניינו של ישו, אלא בשל אינטרסים ויהיו איזה שיהיו.

הנה כיום, 70 שנה לאחר תבוסת הנאצים, עדיין טובחים נוצרים אלה את אלה באוקראינה תחת אותה מטריה אורתודוכסית. כשכדור מקלצ'קניקוב אוקראיני מפלח את שם את ליבו של 'רוסי', אף כומר לא יעצור את הירי.

אבל כשהאפיפיור הגיע לכאן לביקור כנוצרי, הוא עשה 100 מניפולציות שלא להגיע ישירות משדה התעופה באיטליה לנתב"ג הישראלית. האם הוא חשש שמא בישוף אחר שחמדה נפשו במשרת האפיפיור יגנה אותו אם יוציא מפיו את המילה Israele ויגלה אותו לאוויניון? אז בשם איזה אלוהים או בנו של אלוהים חשש ה'פאפא' להוציא מפיו את השם המפורש?

שישאלו עצמם כל התיאולוגים שעניינם העיקרי הוא שישו משיחם הוא מחולל הנצרות ושכך נפתח ספרם "הברית החדשה": "ספר תולדות ישוע המשיח.... הוא יושיע את עמו מעוונותיהם..." – לשם מה הורגים הנוצרים ורוצחים את הבלתי נושעים של אותה ישועה? האמנם הישועה אינה קיימת? הרי לו היתה אותה 'ישועה' קיימת, אף נוצרי לא היה הורג נוצרי אחר ויהיה נאצי-קתולי או אוקראיני אורתודכסי. הרי יכול היה אותו משיח ל"הושיע", את רצונם של מאמיניו להסתפק באכילת דגים [ולפעמים בתוספת צ'יפס], ומדוע זה הם רוצחים ללא הרף אלה את אלה? או שמא כל הדת הזו אינה אלא בדייה, וכל החטאים נמצאים דווקא בכנסייה, למשל: דייני האינקוויזיציה שהעלו על המוקד את ז'אן ד'ארק ב-30 במאי 1431 וששרפו חיים עשרות אלפי אנוסים בספרד – לא? ולא בהזכרת שם ישראל לשווא ביד ושם או בהר הרצל.

כשמנהיג דתי רם-דרג הנושא על חזהו צלב מוזהב עושה שמיניות באוויר כדי להגיע מבית-לחם לירושלים מרחק של קילומטר ב-2 דקות במרצדס שחורה, טס בהליקופטר מאותה עיר לנתב"ג 20 דקות ונוחת שם ומשם עולה על מסוק אחר וטס עוד 20 דקות לירושלים – מה זה? הרי לפגישות שלו בהיכלו שבוותיקן הוא מקציב 3 דקות בלבד לפגישה עם נשיא של מדינה קטנה ו-6 דקות לנשיא מדינה בינונית וכך הלאה, לפתע יש לו 40 דקות זמן תעופה מפה לשם ומשם לפה? או שאמונה בדבר כזה אינה אלא בדייה.

מיתולוגיה, למדנו פעם על הרקולס והעקב של אכילס, גם בתנ"ך שלנו לא חסר מאומה על חנוך כי 'לקח אותו אלוהים', או על אליהו 'ויעל אליהו בסערה השמיימה...' ועוד ועוד. כך גם הטיסה של מוחמד על הסוס 'אל בוראק' לשמיים.

והנה, ללא חוכמות נוצרות בדיות מיתיות במסוק מעל שמי ארצנו. 

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

אורי הייטנר

1. גלדיאטורים

כל הקולוסיאום הכל-עולמי הזה / עם חלונות ההצצה אל הזירה / המלאה גלדיאטורים שהם חיות טרף / ודם מציף את תת ההכרה / תחליף תחנות תמיר ערוצים / תשוטט כאוות נפשך בעולם / תחשוב שאתה מחוץ לכל זה / לא נוגע לך זה שם / אבל בינתיים בעצם מה שקורה זה / שאתה עוד אחד שיורה ויורה / מתרגל לחסל בלחיצת כפתור / חיית טרף גלדיאטור.

מאיר אריאל, "חיית הברזל"

שירו של מאיר אריאל "חיית הברזל", מתוך האלבום "רישומי פחם", הוא מדרש על פרק ז' בספר דניאל או ליתר דיוק, מדרש על מדרש חז"ל על אותו פרק. בפרק, מספר הנביא על חלום שחלם, ובו ארבע חיות מוזרות גדולות עולות מן הים. כל חיה מסמלת מלכות בעולם, והרביעית "שונה ומשונה מקודמותיה," בכך שאין היא מוטציה של חיה מוכרת, אלא היא חיה שאין כמותה, "מפחידה ואימתנית ותקיפה בתנועותיה / עם שיני ברזל גדולות אוכלת וגורסת / והשאר בציפורני נחושת דורסת."

איזו מלכות מתארת החיה הזו? על פי מדרש חז"ל, מלכות אדום, הלא היא רומי. רומי היתה המלכות המאיימת בעידן חז"ל. מיהי המלכות המאיימת בעידן מאיר אריאל? הדימוי לחיה של ברזל מזכיר לאריאל את המלכות המאיימת היום על עולמנו – הגלובליזציה, שלטון התקשורת העולמית, הטכנולוגיה המשתלטת על חיינו. זאת חיית המתכת. "כל כך דומה שאני מתבהל."

מאיר אריאל לא היה פונדמנטליסט, הוא לא התנגד לקדמה, הוא לא שאף לחזור לעידן הקדם טכנולוגי. אולם הוא היה ער למחיר הקדמה, ועל כך הוא רצה לעורר אותנו ולהזהיר אותנו, ב"רישומי פחם".

בשורות שציטטתי, מתייחס מאיר אריאל ישירות לתוכניות הריאליטי בטלוויזיה. דא עקא, שהשיר נכתב במחצית הראשונה של שנות ה-90 של המאה שעברה, כלומר שנים אחדות בטרם פרצו תוכניות הריאליטי לחיינו. אולם התיאור כל כך מדוייק, שאי אפשר שלא לראות בו שיר נבואי. הרי הנבואה אינה ידיעת העתיד, אלא אזהרה מפני מה שהעתיד עלול לצפון, אם נבחר בדרך זו ולא בדרך אחרת. אריאל ניבא את ההתדרדרות לזבל הקטלני של "היפה והחנון", "האח הגדול", "הישרדות" וכו', על פי כיווני ההתדרדרות התרבותיים בימיו. הוא הפעיל את הסירנות, אולם על פי התוצאות, אנו לא שמענו בקולו.

על פי חז"ל, החיה הרביעית בחזון דניאל מכונה אדום, שזה הביטוי עוקף הצנזורה לאימפריה הרומית. מאיר אריאל שואל את עצמו מהי תמצית הסיאוב של התרבות הרומית, ומוצא שזהו עולם הגלדיאטורים. הגלדיאטורים הם לוחמים, שהתפתו "לבחור" להילחם בזירה נגד גלדיאטורים אחרים או נגד חיות, כשעשוע להמונים. ההמונים ממלאים את הקולוסיאום – האמפיתיאטרון הרומי הענק, ומריעים לגלדיאטורים הנלחמים עד מוות. מותו של אחד הלוחמים, או של החיה הנלחמת בגלדיאטור או של הגלדיאטור הלוחם בחיה, מביא לשיאה את האקסטזה של ההמונים, המריעים. הגלדיאטורים היו בני המעמדות הנמוכים בחברה, ולרוב עבדים, שניצחונם עשוי היה להבטיח להם שחרור וכסף רב. זירות התחרות היו שייכות לקיסרים, ונחשבו למתנה של הקיסר לעם – שעשועים, הזדמנות להימורים.

"כל כך דומה," מצר מאיר אריאל, "שאני מתבהל... ממש כך או באופן סמלי יש די הרבה מרומי היום."

הדה-הומניזציה של תרבות הגלדיאטורים, מתגלמת היום בתרבות הריאליטי. הזירה היא הטלוויזיה, ולכאורה, הצופה אינו חלק ממנה. אך למעשה הוא עצמו גלדיאטור, לא פחות מקורבנות הריאליטי להם הוא מציץ, ואותם הוא מחסל בלחיצת כפתור, או במשלוח סמס. "אתה עוד אחד שיורה ויורה."

הקיסר המפעיל את הקולוסיאום של ימינו, הוא ההון הגדול, השולט בתקשורת, השואף לשלטון עולמי, וכמו הקיסר הרומי, אף הוא מנסה לסמם את ההמון בלחם ושעשועים ובמשחקי גלדיאטורים. תכניות הריאליטי הללו, מטומטמות אך בעיקר מטמטמות. קורבנותיהן אינם רק הגלדיאטורים הנזרקים לזירת הווילה של "האח הגדול" או האי של "הישרדות", אלא גם הצופים בבית, היושבים עם הפיצוחים ומעבירים דאחקות על חשבון הטמבלים שעל המסך.

התוכניות הללו פורטות על היצרים הנמוכים של האדם – תאוות הבצע, תאוות הפרסום ותאוות המציצנות. וגם התאווה לחסל בלחיצת כפתור. התוכניות הללו הן אינדוקטרינציה סמויה, לתפיסת העולם של ההון העומד מאחוריהן.

מהי התוכנית "הישרדות"? אפשר להמחיש זאת באופן הבא. קבוצת אנשים שטה על רפסודה בים שורץ כרישים. על מנת לשרוד על הרפסודה, עליך לגרום לכך שאחרים יפלו ממנה. לשם כך, כל האמצעים כשרים. כך, באמצעות משחק מערפל חושים, נמכרת שיטת הג'ונגל, שבה אדם לאדם זאב, כל החיים הם תחרות, הצודק הוא מי שמנצח, המנצח הוא החזק, החזק הוא מי שמשכיל לדרוס את הזולת, החכם הוא מי שמצליח להערים על האחרים.

לא אחת כתבתי נגד תעשיית הריאליטי, ובתגובות השוללות את דבריי כיכבו המילים "מוסרנות" ו"צדקנות", שהן מילות קוד של "עזוב אותי באמ'שך," כי חלק מהאינדוקטרינציה, היא שמה שמוכר זה טוב, כי חוכמת ההמונים היא חוכמת השוק, ואם זה מוכר, סימן שזה מה שהצרכנים רוצים, ואם זה מה שהצרכנים רוצים, סימן שזה מה שנכון להם. אין מקום לכל דיון תרבותי, כי עצם הדיון הוא "התנשאות" על הקהל, המצביע באצבעותיו ובשלט.

אני סבור שיש לבנות אלטרנטיבה לזבל הזה, בדמות ערוצים ציבוריים איכותיים, שיציעו חלופה ראויה יותר. יש לחזק את הרגולציה, שתגביל את כמות תכניות הזבל הללו, ויקבע כללים וקווים אדומים למה שאפשר לשדר, ובאילו שעות לשדר, שהרי קהל יעד חשוב ביותר של המפרסמים בתכניות הללו הם ילדים. אך חשוב מכול הוא עצם הדיון התרבותי, הערכי; עצם הדיון הביקורתי, שהסוגייה הנדונה בו אינה מה מוכר ומה אינו מוכר, אלא שאלות של טוב או רע, ערכי או מושחת, יפה או מכוער.

2. צרור הערות 1.6.14

* אתמול, 31.5, מלאו 40 שנה להסדר הפרדת הכוחות עם סוריה אחרי מלחמת יום הכיפורים. היה זה הסכם, שבו ישראל דחתה מכל וכל את הדרישה הסורית לנסיגה מהגולן, במו"מ ממושך תחת מלחמת התשה קשה. עמדתה הנחרצת של הממשלה בראשות גולדה, לצד מאבק ציבורי שהובילו תושבי הגולן (בעידוד סמוי של הממשלה, שראתה במאבק רוח גבית במו"מ), נסוגו הסורים מדרישתם, וישראל מצִידה, ויתרה על קונייטרה, שהיתה בירת הגולן והעיר הגדולה ביותר בימי הסורים, בעלת ערך סמלי רב בעבורם וחסרת משמעות ביטחונית (בהיותה נחותה מבחינה טופוגרפית) והתיישבותית בעבורנו.

מאז, הגולן הוא האזור השקט ביותר בישראל. לאורך 40 השנים הללו, הגבול עם סוריה היה שקט יותר אף מגבולות השלום עם מצרים וירדן, אזור נטול פיגועי טרור (למעט אפיזודה קצרה של ירי טילים במלחמת לבנון השנייה, אז כל אזור הצפון, מחדרה וצפונה, היה תחת מתקפה), וכל האיומים מפני מלחמה וחידוש מעשי האיבה אם ישראל לא תיסוג מהגולן, התבררו כעורבא פרח. אילו חלילה נסוגונו מהגולן, היום חופי הכינרת היו נתונים למלחמה קשה בין חיזבאללה ואל קאעדה. בזכות העם שהיה עם הגולן, הצלנו את עצמנו מידי עצמנו ונמנע אסון לאומי.

בשבת בבוקר, בדיוק ביום מלאת 40 שנה להסכם, דקות אחרות לפני השעה 6:00, זכינו להשכמה מוקדמת לקול הסירנות שייללו בצפירות אזעקה עולות ויורדות והצטווינו להיכנס למרחבים מוגנים (לדקות ספורות). הקרבות הכבדים בקרבת הגבול, הביאו כנראה לנפילת פגזים סמוך לגבול או אולי אפילו בצד הישראלי (איני יודע לומר זאת בוודאות) וגרמו לאזעקה.

זה לא כל כך נעים להתעורר בסוג כזה של השכמה. אבל זו תזכורת שאנו חיים במדינת ישראל, שכל אזוריה ספגו פגיעות קשות, של טרור או טילים, בגלים שונים, לאורך שנות השקט בגולן. זו תזכורת שאמנם אנו רגילים לחיי שקט ושלווה, ובכל זאת אנו סמוכים לגבול עם אוייב מר.

עם זאת, גם היום, מה שמפר את השלווה בגולן, אינו המאבק בין הסורים לביננו, אלא מלחמת האזרחים הקטלנית והעקובה מדם, שכבר גבתה חיי כ-170,000 איש. במלחמה זו, עלינו לשמור על ניטרליות מוחלטת, כי זו אינה מלחמתנו. זו מלחמה בין המרים שבאויבינו לבין עצמם, מלחמת בני חושך בבני חושך.

ובעוד הם נלחמים ומקיזים את דמם, אנו ממשיכים ונמשיך לפתח ולטפח את הגולן הישראלי, חבל הארץ המשגשג שלנו. זו הציונות במיטבה.

* מבין המועמדים לנשיאות, אני תומך בפרופ' דן שכטמן. קודם כל, כיוון שאינו פוליטיקאי. איני אנטי פוליטיקאים. נהפוך הוא, אני חושב שאנטי פוליטיקה מסוכנת לדמוקרטיה. גם איני מתנגד לנשיא הבא מן התחום הפוליטי. אך נשיא אינו חייב לבוא דווקא מן הפוליטיקה. מכל נשיאי ישראל, היחיד שלא היה פוליטיקאי היה פרופ' אפרים קציר, לפני ארבעה עשורים. הגיע הזמן לבחור נשיא שבא משטח חיים אחר – מדען, סופר, רב, איש רוח, איש אקדמיה, איש חינוך, פילוסוף, שופט.

הדבר נכון שבעתיים עתה, לנוכח הפגיעה האנושה במעמד הנישא מעם של הנשיא כסמל הממלכתיות, לנוכח התפקוד השערורייתי של שלושת הנשיאים האחרונים. איני מדבר על הפרשיות הפליליות של ויצמן ובעיקר של קצב, אלא על הפיכת תפקיד הנשיא מדמות על הניצבת מעל המחלוקות ומסמלת את האתוס המשותף, המאחד, סביב ערכי ציונות ודמוקרטיה, טוהר כפיים וסולידריות חברתית – לעוד שחקן במגרש הפוליטי והמדיני, תוך פגיעה בדמוקרטיה באמצעות שימוש כוחני במעמד הנשיאותי לחתירה תחת הממשלה הנבחרת, וניהול מדיניות חוץ עצמאית, לעומתית, לזו של הממשלה.

לאחר שלושת הנשיאים האחרונים, יש לבחור את מי שהסכנה שילך בדרכם היא הקטנה ביותר. לאחר הדוגמה של עשרים ואחת השנים האחרונות, יקשה מאוד על פוליטיקאי לרסן את יצריו הפוליטיים, לכן ראוי שיבחר מועמד שאינו פוליטיקאי.

יש שנים כאלה, השופטת בדימוס דליה דורנר וחתן פרס נובל פרופ' דן שכטמן. שניהם אנשים ראויים. אולם דורנר כשופטת לא ידעה לרסן את עצמה, וקיבלה החלטות פוליטיות מובהקות, בכסות שיפוטית. הדוגמה המובהקת ביותר לכך היתה ביטול החלטת הממשלה החוקית לסגור את האוריינט האוס – מרכז אש"ף בירושלים. אם כך נהגה כשופטת, קשה לדמיין אותה נמנעת משימוש דומה לרעה במעמד הנשיאות.

לכן אני תומך בשכטמן.

אך איני תומך בו רק על דרך האלימינציה, אלא גם על דרך החיוב. הוא יכול לשמש מופת לערכים של חינוך, למדנות, השכלה רחבה, סקרנות, צמא לדעת, אותן תכונות שהביאו אותו להישגיו המדעיים הכבירים ולפרס נובל. שכטמן נהנה מיוקרה בינלאומית רבה, ויוכל לייצג היטב את ישראל בעולם, ולבטח לא ינצל לרעה את יוקרתו הבינלאומית, כפי שנהג פרס.

לכן, מכל המועמדים, הוא המתאים ביותר.

* מבין המועמדים הפוליטיים אני מבכר את ראובן ריבלין. ריבלין הוא אדם ממלכתי, נאמן בכל נימי נפשו לעקרונות הציונות והדמוקרטיה. הוא הוכיח זאת בתפקידו כיו"ר הכנסת, בו הצטיין בגישה ממלכתית, לא כיתתית, גם במחיר עימות עם רוה"מ ועם סיעתו, כאשר דרשו ממנו לנהוג באורח בלתי ממלכתי. ריבלין מייצג את ההדר הבית"רי, את הדרך הז'בוטינסקאית המשלבת מקסימליזם לאומי עם מחויבות עמוקה לערכים הומניסטיים וליברליים. ריבלין הוא אדם נקי כפיים ונקי לשון, בעל כושר ביטוי מצוין, עברית נהדרת ולא פחות חשוב – הומור משובח. אדם עממי, שהחלטתו הראשונה בקדנציה השניה כיו"ר הכנסת, הייתה לבטל את הגזירה הפלצנית של דליה איציק, המועמדת המוזרה לנשיאות, לאסור כניסה לכנסת בג'ינס.

חסרים לריבלין המעוף, שאר הרוח ושיעור הקומה הראויים לנשיא המדינה, אולם הוא לבטח עדיף על עמיתיו, הפוליטיקאים המתמודדים על התפקיד.

* כותרת המשנה בכתבה ב-ynet לידיעה על הודעת התמיכה של נתניהו בריבלין, היתה שמעניין איך ריבלין ינקום בנתניהו על התנהגותו כלפיו. זה בכלל לא מעניין מסיבה פשוטה – הוא לא ינקום. ריבלין היה ונשאר ממלכתי, וכך הוא ינהג אם יבחר לנשיא.

* מה שכן מעניין, הוא במי נתניהו יתמוך מאחורי הפרגוד, אחרי הודעת התמיכה בריבלין. יש על כך חמש תשובות אפשריות, ואף אחת מהן אינה ריבלין. בסיבוב הראשון הוא יתמוך במי שיחשוב שסיכוייו לגבור על ריבלין הם הגבוהים ביותר. אם ריבלין יעלה לסיבוב השני, הוא יצביע בעד המועמד הנגדי. אם ריבלין לא יעלה לשלב השני, לא יעניין אותו במיוחד מי יבחר.

הניחוש שלי – הוא יצביע בעד דליה איציק. היא הכי פחות מתאימה, הכי חלשה, אפורה וחיוורת, גם לא גאון גדול, ולכן הכי פחות מאיימת.

* ובמי יתמוך ליברמן? סביר להניח שבדליה איציק, בתקווה שהגרוטסקה הזאת תביא לביטול מוסד הנשיאות.

* כאשר עלו חשדות לשחיתות בקק"ל, יצא "הארץ" בקריאה לסגור את הארגון. על פי אותו היגיון, היה עליו לקרוא לסגירת עיריית ירושלים, בעקבות פרשת "הולילנד", את השלטון המקומי בישראל בשל פרשיות שחיתות שונות של ראשי ערים ואת ממשלת ישראל בשל פרשיות אולמרט. אבל כמובן שהקריאה לפירוק קק"ל נובעת מסלידתו של העיתון מהרעיון הקק"לי של שמירה על אדמות הלאום היהודי, של התיישבות יהודית וכו', והחשד לשחיתות היה רק תירוץ לצאת נגד הארגון.

הוא הדין במי שמנצלים את פרשת השחיתות בנמל אשדוד להשתלחות ברעיון העבודה המאורגנת. בכל העולם, העבודה המאורגנת היא המחסום בפני הפיכת עובדים גאים ומרוצים, המפרנסים בכבוד את משפחותיהם, לעבדים חסרי כבוד וזכויות, בנוסח סדנאות היזע בארה"ב במאה ה-19. בסופו של דבר, כמובן שעובדים גאים ומרוצים הם גם טובים יותר ומועילים יותר, ובטווח הרחוק ובראייה רחבה זכויותיהם הן גם אינטרס של המעסיק, ציבורי ופרטי כאחד, אולם רדיפת הבצע היא יצר שקשה להתגבר עליו, והפיתוי לחסוך קצת היום ולא לשלם שכר הוגן, גוברת על החשיבה קדימה.

שחיתות בוועדי עובדים, שהשתן עלה לראשם והסתחררו מכוחם, חותרת תחת רעיון העבודה המאורגנת, שהוא חלק מתפיסת עולם של סולידריות חברתית, ומאמצת את שיטת הג'ונגל, שהיא התפיסה ההפוכה – שיטה של חטוף ככל יכולתך, כי החזק מנצח והוא יכול לדרוס את החלש, את האחר, את החברה, את הסביבה. ועדי עובדים מושחתים, משרתים את ההתנגדות לעבודה המאורגנת יותר מכל אויב אחר.

החברה הישראלית יוצאת היום למתקפת נגד כלפי השחיתות והמושחתים. בקרוב, ראש הממשלה לשעבר, המושחת עד לשד עצמותיו, ישב בכלא. ההתנערות הזאת לא תפסח גם על חסן ושכמותו.

השחיתות היא תוצר מובהק של רדיפת הבצע. יצר החומרנות קיים בכל אדם, וכמו כל יצר הוא גם מקדם אותו ואת האנושות, כל עוד הוא אינו משתלט עליו והופך מאמצעי למטרה המקדשת את כל האמצעים. השחיתות והפשע מלווים את האדם מאז ומעולם וכנראה ילוו את האנושות לעולם. המבחן של החברה, הוא היכולת לא להיכנע לשחיתות ולפשע ולתת להם לנצח, אלא לנהל נגדם מלחמת חורמה. פסק הדין נגד אולמרט והחקירה הנמרצת נגד חסן, הם סימן חיובי להתנערות של החברה הישראלית מהחולשה שאפיינה אותה, ונחישות להחזיר מלחמה שערה נגד השחיתות.

מי שטוען שהשחיתות בנמל אשדוד היא הוכחה לכך שהמגזר הציבורי הוא מושחת, כמוהו כמי שיטען שמשפחות הפשע, כמו דומראני, אברג'יל וכד', הן הוכחה לכך שהמגזר הפרטי הוא מושחת, ופרשיות דנקנר נ' ודנקנר ד' הן הוכחה לכך שמגזר בעלי ההון מושחת. השחיתות והפשע הם תוצר לוואי של פולחן שלושת הכ"פים – כסף, כוח וכבוד. אף מגזר אינו חף משחיתות. אני מאמין שרוב בני האדם הגונים וישרים, רוב אנשי העסקים במגזר הפרטי הם ישרים והגונים, רוב המנהלים והעובדים במגזר הציבורי הם ישרים והגונים. ובכל המגזרים יש שחיתות ופשע ויש להילחם בתופעות הללו. אך אין די ב"סור מרע". לא פחות חשוב הוא "עשה טוב". עשה טוב, הוא השתתת החברה על ערכי הסולידריות והערבות ההדדית, האחריות החברתית, האכפתיות לזולת ולכלל, ולא על ערכי "אני, אני ואני," שהם המבוא לפולחן הכסף, הכוח והכבוד, המביא לשחיתות ולפשע.

* אלון חסן הבטיח והצליח להדיח את יו"ר מפלגת העבודה שלי יחימוביץ', שהעזה לצאת בכל כוחה נגדו ונגד השחיתות והביריונות שהוא מייצג. הוא הפעיל את גייסות הון-ביריון-שלטון שלו במפקד ארגזים לעזרת בוז'י (זכות השתיקה) הרצוג והראה לכולם מאיפה משתין הדג. יש לקוות שהוא ילמד בדרך הקשה, שלא לעולם חוסן, ולא לעולם חסן. יש לקוות שהדרך שהתווה השופט רוזן במשפט אולמרט, תוליך את החברה הישראלית בהמשך המאבק בשחיתות ובפשע.

* השופט רוזן בכנס לשכת עורכי הדין: "מה ציפו ממני? שלא אשאל את שולה זקן שאלות?"

כן, כבוד השופט. ציפו ממך שלא תשאל את שולה זקן שאלות. ושלא תשאל את אולמרט שאלות. ושלא תשפוט ביושר ובצדק, אלא שתוציא את אולמרט זכאי מחמת הספק בטענה  שאולי חסרה ההוכחה הוודאית – "היסוד הנפשי," שיבהיר שהוא ידע על השוחד שקיבל.

* מתוך כתבה ב"ידיעות אחרונות", על המלצת המשטרה להגיש כתב אישום נגד אולמרט באשמת שיבוש חקירה: "... ניצב כעת ראש הממשלה בפני משפט נוסף, חמישי במספר."

כן, ב"ידיעות אחרונות" אולמרט הוא עדין ראש הממשלה.

* עסקאות עד מדינה הן הכרח בל יגונה במלחמה בפשע ובשחיתות. ראוי לעשות עסקה עם דג רקק כדי להרשיע את הכריש. כך, למשל, העסקה עם שולה זקן מוצדקת לחלוטין.

ניצב במשטרה הנגוע בשחיתות, זו מכה קשה לשלטון החוק, המחייבת חשיפה ומיצוי הדין. ואם אכן ניצב ארביב לקה בשחיתות, עליו להיענש בחומרה. אלא שהרב פינטו רחוק מלהיות דג רקק. נהפוך הוא, במימד הבלתי פורמלי, מעמדו החברתי, כמי שטייקונים, פוליטיקאים וקציני משטרה וצה"ל עולים אליו לרגל, לחלות פניו ולקבל ממנו ברכה ועצה, גבוה ומשמעותי יותר משל ניצב ארביב. בין השניים, הרב פינטו הוא בטח לא השולה זקן. ולכן, יש לקוות שלא תהיה עסקת טיעון אתו, וכמו עם ניצב ארביב, גם עמו ימוצה הדין.

* החלטת מועצת העיתונות, כמעט פה אחד (היו שני נמנעים), לצאת נגד החוק לסתימת פיות, שנועד לפגוע ב"ישראל היום", הוא התגלמות תפקידה של המועצה. להערכתי, אם בכלל החוק יעלה להצבעה הוא ייפול, אך אם הוא יתקבל, הוא ייפסל בבג"ץ, כיוון שהוא אנטי דמוקרטי, אנטי חוקתי ובלתי בגיץ.

* "מלחמה היא שלום, חופש הוא עבדות, בורות היא כוח" היו סיסמאות התעמולה באוקיאניה, בספרו של ג'ורג' אורוויל "1984". משרד המשטרה שניהל חקירות בעינויי תופת נקרא משרד האהבה. משרד הצנע והקיצוב נקרא משרד השפע. שמו של משרד המלחמה הוא משרד השלום. את כל השקרים הללו מפיץ המשרד האחראי על התעמולה, ששמו, איך לא? משרד האמת.

זהו רומן בדיוני, אך הזניית הלשון בשירות תעמולה היא חזון נפרץ גם היום. למשל, מאבק למען הטרור והטרוריסטים המוצג כמאבק למען "זכויות האדם". הצגת תהליך שהביא לשפיכות דמים רבה כתהליך שלום. והנה, עיוות שקראתי ממש לאחרונה – מדינה המתירה שביתות היא ... "מדינה פאשיסטית."

לפחות יש בזה גם צד הומוריסטי.

* 92% התמיכה בא-סיסי, בבחירות לנשיאות הדמוקרטיה המצרית, הם עדות לכך שגם אחרי האביב הערבי המזרח תיכון נשאר המזרח התיכון. סביר להניח שבדמוקרטיה הסורית, אסד יקבל תוצאה טובה אף יותר.

* מה משותף לביקור האפיפיור בישראל ולביקור "הרולינג סטונס" בישראל? ביקור האפיפיור הוא שיאה של רכבת אווירית של מנהיגי העולם החופשי שביקרו ומבקרים בישראל וביקור "הרולינג סטונס" הוא שיאה של הרכבת האווירית של גדולי האמנים בעולם המבקרים בישראל. לצד אלה, בולטות עסקאות הענק והשקעות הענק בישראל, של העסקים הגדולים בכל העולם.

כל אלה מעמידים באור נלעג ומגוחך את האיומים בחרם על ישראל. אולם התנדפות האיומים הללו כנפיחה, מעידים בעיקר על המאיימים. הרי זו לא היתה סתם אי הבנת המציאות. זה היה wishful thinking. והשאלה המעניינת היא, מה גורם לכך שה- wishful thinking של ישראלים הוא חרם על מדינתם?

אין לי הכלים המקצועיים לנתח את התופעה. אומר רק שהמקור של הנפיחה הזאת, מסריח מאוד.

* סיכול הפיגוע בצומת תפוח, הוא הוכחה לאכזריות של מחסומי צה"ל. שולחים את בנינו להיות קלגסים ולמרר לפלשתינאים את החיים ו... אופס, שכחתי כמה סיסמאות?

* שחרור השבוי האמריקאי בו ברגדן תמורת 5 מחבלי "טאליבן", היא עסקה סבירה. גם חמאס היו משחררים את גלעד שליט במחיר כזה, אלמלא ידעו בוודאות שיקבלו אלפי מחבלים ורוצחים, ולכן לא התפשרו.

* לפני שנים לא מעטות, כאשר דני נווה כיהן כשר בממשלה ובין היתר היה יו"ר ועדת השרים לחגים וטקסים, כתבתי לו מכתב בו הצעתי להפוך את יום ירושלים לחג רשמי, כולל שבתון. עד היום אני ממתין לתשובתו.

בינתיים סיעת מרצ הציעה הצעת חוק לביטול יום ירושלים. שמחתי לשמוע שיצחק הרצוג הבהיר שמפלגת העבודה תתנגד בתוקף להצעה.

יום ירושלים הממלכתי, מבטא מסר לאומי, ערכי תרבותי, האומר שאחדותה ושלמותה של ירושלים תחת ריבונות ישראל, אינה עוד עמדה פוליטית ביריד העמדות הפוליטיות, אלא מרכיב משמעותי במהותה, בזהותה ובצביונה של מדינת ישראל.

* מתוך מאמר המערכת של "הארץ" (!) למחרת שחרור ירושלים: "אין מילים לבטא את הרגשות המסעירות את לבנו בשעה זו. ירושלים שוב אינה מחולקת אלא מאוחדת תחת דגל ישראל... העיר העתיקה של ירושלים היא שלנו, שעריה פתוחים והכותל המערבי שוב לא יעמוד עזוב ודומם. הוד העבר שוב לא נשקף מרחוק, אלא מעתה הוא יהיה חלק של המדינה החדשה וזוהרו יפיץ את קרניו על מפעל הבנייה של חברה יהודית שהיא חוליה בשרשרת הארוכה של תולדות העם בארצו. עם ישראל, בארץ ובתפוצות, מריע לצה"ל אשר החזיר את העטרה ליושנה. ירושלים כולה שלנו."

* קראתי בעניין רב את רשימתו של אלי תבור על ספרו האוטוביוגרפי של אורי אבנרי "אופטימי". אני קורא את הספר, אולי אכתוב עליו כמה מילים כשאסיימו, ובסך הכול אני מזדהה למדי עם רוח דבריו של תבור אודות הספר, ואודות מחברו – המגלומן הנרקיסיסט.

אולם כיוון שהמסר המרכזי בכתבה של תבור, כמו גם כותרת המאמר – "השטן מצוי בפרטים הקטנים," הוא הצורך לדייק בפרטים, ועם הביקורת על אבנרי על שגיאותיו הרבות, שיכול היה להימנע מהן אילו רק טרח לבדוק, ולא סמך ביהירות על זיכרונו, ראוי להצביע על שגיאה של תבור בדבריו.

שר הבריאות אליעזר שוסטק, לא עמד בראש חטיבת "לעם" בליכוד. ראש החטיבה היה יגאל הורביץ. החטיבה הוקמה מאיחוד של שלוש חטיבות קטנות, "הרשימה הממלכתית", "המרכז העצמאי" (פורשי "המרכז החופשי" של שמואל תמיר – שוסטק ואולמרט) והתנועה למען א"י השלמה. מאחר שהורביץ עמד בראש החטיבה הגדולה מבין השלוש, הוא היה יו"ר לעם, נציגה הבכיר ברשימת הליכוד (במקום השלישי, אחרי בגין ושמחה ארליך) ונציגה הבכיר בממשלה (שר המסחר, התעשייה והתיירות ולאחר מכן שר האוצר).

* אם אנחנו מאזינים לנשיא סוריה, ופתאום נשיא ארה"ב על הקו. האם צריך לומר "אופס סליחה" ולנתק?

* ביד הלשון: בפינה הקודמת, שהוקדשה למושג "עיר ואם בישראל", סיפרתי על המצוד שניהל יואב בן צרויה ללכידת המורד במלכות דוד, שבע בן בכרי.

התנ"ך מתאר את הכוח עליו פיקד יואב כ"הכְּרֵתִי והַפְּלֵתִי". מיהם הכרתי והפלתי? אלו יחידות מובחרות נאמנות ללא סייג לדוד, מעין משמר המלוכה. הן הוזכרו ככוח הנאמן לדוד בכל המרידות נגדו.

החוקרים והפרשנים חלוקים ביניהם באשר לזהותם של הכרתים והפלתים. יש הרואים בהם מעין לגיון זרים, המורכב מבני האי כרתים ומפלישתים. אחרים רואים בהם שתי חמולות יהודיות שהיו מקורבות לדוד ונאמנות לו. ואילו בתרגום יונתן, הכרתי והפלתי מתורגמים ל"קשתים וקלעים".

* * *

תקוה וינשטוק

השקת ספרי אהוד בן עזר

"מסעותיי עם נשים", "והארץ תרעד"

סוף סוף הגיע ערב ההשקה לשני הספרים שפירסם אהוד בן עזר בשנה האחרונה: "מסעותיי עם נשים", "והארץ תרעד". הוא סופר רב פעלים ורב פנים מאוד, מחברם של עשרות ספרים למבוגרים, ילדים ונוער, ספרי שירה, מאמרים וראיונות ספרותיים ופוליטיים. ער ביותר לבעיות השעה, מוציא בן  עזר זה כעשור עיתון אינטרנטי חינמי שהוא העורך, המדפיס וגם הדוור שלו, עיתון המופיע בהתמדה פעמיים בשבוע, והולך וגדל מרוב הכותבים המוצאים בו אכסניה. במאמצים בלתי נלאים הציל אב"ע משכחה והעלה לפנתיאון היוצרים את דודתו אסתר ראב, המשוררת העברית הראשונה ילידת הארץ, ועתה עומד להופיע בול לזיכרה. כמו כן הנו כותב הצללים [יותר נכון, עורך. – אב"ע] של ספרים רבים, בעיקר של ותיקים בארץ.

אף שבן עזר מכנה את עצמו "סופר נידח", הנחתי ש"בית הסופר" יהיה מלא. חסידי ספריו של בן עזר, קוראי עיתונו, ידידי המשפחה עוד מפתח תקווה וסתם אורחים מסוקרנים למקרא תוכנית הערב: "מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד? הייתכן כי גיבורי הפלמ"ח והנח"ל אוננו במסתרים?" 

מי ראה ומי שמע נושאים פרובוקטיביים כאלה באגודת הסופרים?

הגעתי חצי שעה לפני המועד והצלחתי למצוא שלושה מושבים, לי ולחברותיי, סמוך לבמה. סימנתי אותם כתפוסים בצעיף שהבאתי במיוחד לכך, ויצאתי לטעום מהכיבוד המובטח, לפני שלא יישאר ממנו שריד ופליט. הכיבוד אכן ערב מאד ונערך בהגיון: שורה ראשונה מלוחים, שנייה מתוקים. כולם מעשי ידיה של יהודית, רעיית הסופר.

האולם היה מלא מפה לפה וההשקה נפתחה באווירה חברתית נעימה. הִנחה משה גרנות, סופר למבוגרים ולילדים, מחבר הלקסיקון ההיסטורי של הסופרים העברים, ולמעשה מבקר הספרים של 'חדשות בן עזר". הפעם היה תפקידו מביך קמעה, ביקורת ספריו של  העורך. נאומו, כשאר נאומי הערב, פורסם ב"חדשות בן עזר" ולכן נסקור אותו רק בקצרה.

בן עזר, אומר גרנות, פורש יריעה רחבה של מועקות האהבים שכל גבר חווה בצעירותו, על האירועים הפיסיים הכרוכים בכך ולא נוח לו להיזכר בהם. אב"ע מעלה אותם בלי בושה. אבל לא מדובר בספרי דון ז'ואן ישראלי. הרומנים מתארים רק שתי בעילות שלמות: עם ג'ני החתיכה בעין גדי ועם העוזרת הרומנייה על הכרמל. שאר ההרפתקאות של חיימקה (בן עזר) אינן הדבר עצמו אלא חצי משגל. פרשיות סוערות מסתימות באכזבה ובכאב. ג'ני מתעלסת בתשלום וגם הרומנייה דורשת אתנן ומגרשת אותו במכות. הגימנזיסטית מלנכולי מתעלסת איתו בכל מיני מקומות ואופנים, כולל סאדו מזוכיזם, אבל לא בצורה האמיתית. בדרך כלל חיימקה הוא לוזר מכמיר לב, ואם לפיליפ רות מותר לתאר אוננות על כבד, למה לבן עזר אסור לאונן לזכר ג'ני שהלכה לעולמה?

"האם 'מסעותיי עם נשים' מעניין?" שואל גרנות ומשיב: "אני סבור שכן. יש בו קטעים בנויים לתלפיות וגם שירים יפים. יש מה לתקן ברומן הזה אבל לא אגיד שאינו לגיטימי. האם  הספר מזיק? אני מניח שנשים מסוימות תצאנה נגדו (בן עזר עצמו מצהיר שהספר לא יישא חן בעיני נשים) אבל לעומת הרפש שמטיחות סופרות פמיניסטיות בגברים, בן עזר ממש מלאך."

על "והארץ תרעד" מעיר גרנות: סברתי שאתפוש את אב"ע בחולשה באחדות הסאגה הזו, שחוברה במשך 39 שנים ועלילותיה נבדלות ושלושת גיבוריה שונים: בשנות השלושים של המאה ה-19 זו אפרת לוין היפהפייה מצפת, המסתתרת בפרעות עם נשות משפחתה בבית הקאדי. נאנסת [מאחור] על ידי בנו חסן ומתמלאת חרפה ואימה. בהתאהבות בחסן ובהזיות כי נפוליאון נישא לה וממליכה על ירושלים. אחוזת טרוף מתפשטת אפרת מבגדיה בהילולת ל"ג בעומר וסופה שהיא נהרגה ברעש האדמה.

העלילה השנייה מתרחשת  באמצע המאה ה19, בעיקר באיסטנבול, ביירות וירושלים. לוין, יליד וילנה, קרוב של אפרת האמור להתחתן עימה, מתעכב בדרך אליה. לוין, החייט של נשות יזיד ביי, מתוודע לנערה היהודייה נג'ימה המתחננת שיוציאה מההרמון. הביי ניאות בתנאי שלוין יישאנה  לאישה. לוין, כבר נשוי ואב לילד, נישא כביכול על ידי  משולח מישראל בהנחה שנגימה-מירה'לה תיחשב לאחותו. אחר הרפתקאות מיניות בדרך מגיעה החבורה לירושלים ולצפת. מיר'לה התאוותנית מפתה את לוין לבעול אותה שלא כדרכה (בעילה שכיחה בספר) ולמעשה הוא בעל לשתי נשים.

החלק האחרון של "והארץ תרעד" שונה לחלוטין. בשנות השבעים למאה ה-19 עולים לאזאר ראב ובנו יהודה, משפחת המחבר, מהונגריה לירושלים. עקב מהלכיו ולבושו האירופי מטילים אנשי "החלוקה" חרם על יהודה, שורפים את בגדיו, משיאים לו אלמנה עם ילדה וגם מאלצים אותו לגרשה. יהודה הינו מראשוני המתיישבים במלבס, הלא היא פתח תקווה אם המושבות. לפני שנישא בשנית הוא בועל את אפרת, בתה של נאגימה-מירה'לה, הנוהגת כפרוצה וכך, קובע גרנות, חוברת העלילה במלאכת מחשבת לעלילות הקודמות, ללא פגיעה באחדות הספר.

למין מקום נכבד בספרי ההשקה וברוב ספרי בן עזר. הנואמים כולם עסקו בנושא במישרין או בעקיפין. פוצ'ו (ישראל ויסלר) הסופר ההומוריסטן לנוער ולמבוגרים. עקב היעדרותו קרא אב"ע את רשימתו "הייתכן כי גיבורי הפלמ"ח והנח'"ל היו מאוננים במסתרים? – התשובה היא כן!" – תגובה להתרסה של  נתיבה בן יהודה ז"ל כי הפלמ"חניקים יצאו לקרבות ואף נפלו בעודם בתולים. הפלמ"ח אכן דגל בטוהר הנשק ובטוהר המידות, אך מפקדיו התעלמו מהצורך המיני ואיפשרו לכל חייל לפתור את הבעיה "במו ידיו", היינו באוננות. הנושא נחשב טאבו. לא נעשה בפרהסיה, אך אוננו בשמירה, ובשקי השינה היו הידיים תמיד בפנים. נוגה מרון, אומר פוצ'ו, כותבת בספרה "ככה הוא אמר לה" על הבחורים ההולכים בערב עם שמיכה מגולגלת ועם בת, אבל גם אלה, המעטים שהיתה להם חברה, חיפשו מקום להיצמדות ולחיכוך, לא יותר. חיימקה האופה מעין גדי ב"מסעותי עם נשים" ש"ידו לא היתה משה, אלא כשהיתה לשה," הגשים חלום של פלמח"ניק וביצע כמה חדירות עם בחורות מופרעות.

ואלו הסופר דוד מלמד, שהוא גם עוזר לעורך ב"מאזניים", בטאון אגודת הסופרים, רואה ב"והארץ תרעד" בעיקר יצירה היסטורית שיש בה יצרים מיניים. בעוד ש"מסעותי עם נשים" מקדיש מקום נרחב להרפתקאות המיניות של חיימקה, ומקום מצומצם לקיבוץ עין גדי, "והארץ תרעד" עוסק בייחוד בארץ, מצפת הנהרסת ברעש ב-1837 עד לתלם הראשון בפתח תקוה ב-1878. לדעתו האישה הערומה על מעטפת הספר מטעה. הפעם זה בן עזר שונה. וניכר במלמד שאינו מצטער על השינוי... בכישרון ספרותי היסטורי ובמדוייק מעלה המחבר את רעש  האדמה ומשקף טרגדיות אישיות ומשפחתיות בלי לפסוח על יצרים ותשוקות. חלקו השני של הספר (השלישי, ת"ו) המנותק לכאורה מהראשון – סיפור משפחת ראב – מתחבר לבסוף לסיפור צפת והקורא אינו מבחין בין אמת היסטורית לדמיון ספרותי. "והארץ תרעד" הוא מסע מהנה בארץ ישראל.

מעניינים ביותר היו דבריה של ד"ר ארנה גולן, מחברת מאמרים ומחקרים בנושאי ספרות, מרצה באוניברסיטה הפתוחה. "והארץ תרעד" הוא ספר חשוב, קבעה, ושיבחה אף היא את הפן ההיסטורי של הספר, הבונה מציאות בדיונית שאינה נתמכת רק במסמכים ובתעודות או היכרות אישית. גם היא ציינה את האחדות בין שלושת פרקיו השונים של הספר וגם לה ברור שהוא רווי משגלים נטולי רומנטיקה ומלא תיאורים בוטים, לעיתים מאוד לא נעימים לקריאה, של אברי מין גבריים ונשיים. הדברים נראים כהתגרות או כבקשת סנסציה. תמונת העירום על העטיפה, למשל, גורמת לקורא, בצדק, להסתיר את הספר מילדיו או מנכדיו הקטנים.

להגנת כתיבה כזו יש הטוענים ש"גם סופרים נודעים כהנרי מילר כתבו זימה," ו"כולנו חוטאים בשיגיונות מין" וכדומה. לגולן עמדה משלה. אין לה כל צורך להגן. הכתיבה הנועזת על המין עולה בקנה אחד עם התיאוריה שלה. לדעתה למין בספרי בן עזר משמעות רצינית ועמוקה, לא התגרות וסנסציה. היא נתמכת בקבלה (הרי מדובר בצפת...) הדנה בעולם חוטא שכליו שבורים. אומרת ד"ר גולן: "המין מהווה לדעתי בראש וראשונה אינדיקציה, סמל מרכזי, למצב הקיומי, הסביבתי, הדתי והשלטוני של האדם ברגע ההיסטורי המתואר." והעולם ברוב חלקי 'והארץ תרעד' שרוי במצב של שבירת הכלים הקבלית, ועד שלא יתוקנו השברים יהיה גם המימד המיני אכזרי ונצלן, שבור ומעוות.

אחרי הילולת מירון, שבה מתגלה המין הקלוקל, מגיע הרעש הגדול. וצפת היתה לחרדת אלוהים, ואפרת נספית. בן ציון לוין החייט, קרוב של אפרת, נוסע לארץ ישראל, לירושלים, עם שתי נשותיו – עצם האזכור "שתי נשים" רומז לעיוות מיני – והוא נתקל בדרך במין מעוות מצד מוסלמים ונוצרים. גם ירושלים, אליה הגיע, על יחסי הערבים והיהודים בה, השלטון העותומני ו"החלוקה" – היא עיר מעוותת, אולי יותר מהערים שבדרך אליה.

בחלק השלישי של הרומן עולה לארץ יהודה ראב עם הוריו ואחיו בכוונה להקים מושבה חקלאית. דווקא בירושלים הוא חווה חוויה ארוטית חריפה ומעוותת עם בתה של נג'ימה, מהחלק השני של הספר, הנוהגת כפרוצה. הוא בועל אותה גם ליד אימה הזקנה והעיוורת. אך יהודה מצליח להינתק ממנה, גם מהאישה שהשיאו לו, מגיע עם חבריו למלבס ויחד הם בונים מושבה.

נג'ימה ובתה כבר שבורות, ונדחקות מהסיפור. ההיחלצות מחומות ירושלים מביאה גם מיניות חיובית: יהודה נושא לאישה נערה תמימה ומקים משפחה. עבודת האדמה תביא בסופו של דבר תיקון למציאות. אין זו קלישאה של אידיאולוגיה ציונית אלא בעיקר תיקון חיי הפרט והמין בכלל זה. 

בסיום הערב הודה בן עזר לכל הנמצאים, במיוחד לנואמים ולאשתו ה"מסתורית". בחופשיות רבה אפילו יותר מאשר בספריו שח איך הכירו לו אותה בתקופת הדכדוך שלו אחר גירושיו. סיפר על סבא יהודה – איך לא? – היחיד מהמייסדים שזכה לראות (אמנם רק ימים מיספר) בהקמת המדינה.

ועוד העיר אהוד כי השם "מסעותיי עם נשים" לקוח מ"מסעותיי עם דודתי" של גרהם גרין.

הוא אף קרא שנים משיריו – שיר ילדים "אחות קטנה", ושיר "במלאות למלך דוד שבעים ושבע שנה" – והוא רוצה את אבישג אבל אינו יודע למה.

היה זה אחד הערבים מלאי החיים ביותר באגודת הסופרים, וחרף האולם המלא – גם אחד האינטימיים והמלבבים שבהם. הישג לגמרי לא שגרתי. כבר נכחתי בערבי אגודה משעממים כמו צנון ואף נמלטתי מכמה מהם בטרם סיום, מנומס או לא.

אהוד: שום עיתון לא הודיע ולא התייחס לערב הזה, כשם שבשום עיתון לא הופיעה עד היום ביקורת על "והארץ תרעד" – למרות שלדעת אחדים זהו אולי הספר המרתק והחשוב ביותר בפרוזה העברית הארצישראלית שיצא לאור בשנים האחרונות.

* * *

יהודה דרורי

האינתיפדה שבפתח – לא מה שחשבתם

התסכול הגובר בצד הפלסטיני מהקפאת כל פתרון למצב הקיים אינו מבשר טובות. השלום אינו נראה באופק, לפיכך, מעוּדדים מחולשת ארצות הברית, ומקולניות השמאל העולמי (והישראלי) נגדנו, נשענים על אדישות אירופה ונטייתה (תמיד) נגד ישראל, הפלסטינים חושבים שעליהם לפעול.

בשנה האחרונה ראינו ניסיונות לרצח ישראלים בצורה מבודדת (וחלקם אמנם הצליחו) מבלי שניתן היה להצביע על האשמה הקולקטיבית של אנשי הרשות הפלסטינית או של ארגונים עושי דברה. אין ספק שטקטיקה זו תאומץ על ידם כרגיל במקרים כאלה, דהיינו, אימוץ ההצלחה... כי הם יודעים שאנו ערוכים להכות בהם בגדול.

הפלסטינים כיום מאוחדים כביכול (עם חמאס) כי הם לחוצים... הם הפסידו את תמיכת מצרים, סעודיה וירדן – אבל מצד שני הם יודעים שיקבלו תמיכה מאסיבית מאירן, (הן דרך סוריה של אסאד והן דרך חיזבאללה).

מצד אחר הם גם בונים על תאי טרור שבנו בשנים האחרונות אצל ערביי ישראל וייתכן אף על איזה סיוע מצד כנופיות אל-קאידה הפעילות בסיני ובסוריה.

מערכת הביטחון הישראלית חייבת להיערך לפיכך לטרור ספוראדי מכל מיני סוגים וכיוונים. ראשית עלינו לתכנן יצירת איום ממשי על איראן בצורת תמיכה וסיוע מסיבי באירגוני טרור איראניים מקומיים הנלחמים נגד השלטון שם.

מכיוון אחר, עלינו להעביר בחוק ביצוע עונשי מוות בהליך מהיר בבתי הדין הצבאיים שלנו נגד טרוריסטים שייתפסו בפעילות טרור או בתכנונה.

עלינו להבהיר למצרים, לסוריה וללבנון – שצה"ל לא יהסס לפעול נגד כנופיות טרור שיפעלו משטחן, ועלינו להיות מוכנים להדק את הסגר על רצועת עזה (לרבות מניעת דלק, חשמל, מים ומזון) אם יתירו לכנופיות המקומיות אצלם לשלח את טיליהם לעבר ישראל ולפגוע בפטרולים שלנו.

ולבסוף, כדי למנוע מהפלסטינים הישגים בתחום הפרופגנדה נגדנו, אנחנו חייבים לאסור כל כיסוי עיתונאי וכל סיקור אחר ב"אזורים חמים" ובכלל זה בזירות מבצעיות, דהיינו, חייב להיות ערפל תקשורתי מלא על כל הפעילות המבצעית של צה"ל נגד גורמי טרור.

צה"ל חייב כבר בימים אלו לאמן גדודי מילואים לפעול להרתעה בזירות נגד טרור, בעוד הכוח הסדיר נועד למבצעים. ה"גל החדש" לא יהיה קל או פשוט אבל הערכות נכונה ופעילות נחושה תביס אותם שוב.

* * *

מתי דוד

תגובות ממוקדות לאירועים בחדשות (7)

שלטון החוק הפך לבאזאר מזרחי

שהכול בו אפשרי

גל התגובות של משפטנים, לפסקי הדין של השופט דוד רוזן במשפט אולמרט והולילנד, מוכיח פעם נוספת, ששלטון החוק הוא בזאר מזרחי שהכול בו אפשרי. גם תומכיו וגם מתנגדיו של פסקי הדין של השופט רוזן, הוכיחו בטיעוניהם בעד ונגד, שבשלטון החוק שום דבר אינו החלטי, מוסכם, סופי וצודק.

כל סעיף בחוק נתון לפלפולים משפטיים. אחד מרשיע – האחר מזכה, על בסיס אותו חוק. הכול נתון לפרשנות במסווה של כביכול לוגיקה משפטית. הכול מתנהל בבזאר המזרחי בין "עסקת טיעון" ל"עסקת פלפול". חסידי פולחן עליונות שלטון החוק, תומכים בו כאשר פסק הדין הוא לטובתם ומתנגדים לו כאשר הוא לרעתם. הדבר הורגש היטב בתגובותיהם של תומכי אולמרט שהורשע.

יוזמת ה"חקיקה" של ח"כים לסגור את "ישראל היום"

יוזמת החקיקה בראשותם של חברי הכנסת, איתן כבל, איילת שקד ואילן גילאון נועדה לפגוע ב"ישראל היום" ששבר את המונופול של "ידיעות אחרונות" בשוק התקשורת. חברי כנסת אלה טוענים שהעיתון שמופץ בחינם פוגע בדמוקרטיה. אני מציע לשלושת חברי הכנסת האלה, המייצגים את מפלגת העבודה, הבית היהודי-המפד"ל ומרצ, לחזור ולהוציא לאור את העיתונים המפלגתיים שלהם מהעבר כדי להבטיח "דמוקרטיה אמיתית".

עיתון "דבר" יחודש בעריכתו של ח"כ איתן כבל, מטעם מפלגת העבודה. עיתון "הצופה" יחודש בעריכתה של ח"כ איילת שקד, מטעם המפד"ל-בית יהודי. עיתון "על המשמר" יחודש בעריכתו של ח"כ אילן גילאון, מטעם מפ"ם-מרצ.

מפלגת העבודה תחת אזהרה של פרופ' שלמה אבינרי

פרופ' שלמה אבינרי, תומך מפלגת העבודה, שכהן בזמנו כמנכ"ל משרד החוץ בימי השר יגאל אלון, פרסם מאמר מעניין ב"הארץ" ב:29.4.14 שבו נאמר בין השאר: "אם השמאל ימשיך לחשוב שתפקידו מתמצה אך ורק במתיחת ביקורת על ממשלת ישראל – תהיה מוצדקת ככל שתהיה – חלקים ניכרים בציבור יראו בכך תמיכה בעמדה הפלסטינית והוא יגזור על עצמו עוד שנים רבות באופוזיציה."

סביר להניח שרבים מתומכיה ואוהדיה של המפלגה חושבים כמו פרופ' שלמה אבינרי.

שלוש דמויות שהוזכרו במשפטי אולמרט והולילנד  

"נעלמו" מהכותרות ומהחקירות

עו"ד אורי מסר, יועצו ושותפו לשעבר של אולמרט, החזיק במשרדו את הכספת שבה היו "התרומות" לאולמרט של הכספים הלא רשומים ולא מדווחים.

עו"ד אברהם נתן, היה בעבר נציב שרות המדינה. יו"ר דירקטור של שידורי "קשת" בערוץ השני. נציג כלכלי בלונדון. הוא נתן עדות שקר במשפט לטובת אולמרט.

מיכה גולדמן, לשעבר, ח"כ וסגן שר החינוך מטעם מפלגת העבודה, קיבל 50 אלף דולר מדני דנקנר, (שהורשע במשפט והודח מתפקיד יו"ר הנהלת בנק הפועלים) עבור הסדרת פגישה שלו עם חיליק לקט, יו"ר קק"ל לשעבר.

עמוס עוז האדמו"ר של השמאל האליטיסטי

התבטאותו האחרונה של עמוס עוז לפיה ישנם יהודים ישראלים שלדעתו הם ניאו נאצים, החזיר אותו למוקד הביקורת הציבורית. עמוס עוז הוא סופר מתנשא ומנופח שרואה עצמו כענק הרוח שהעולם עדיין לא הכיר בגדולתו, שהוא ראוי לפרס נובל. על רקע התבטאותו זו וכן רבות אחרות קודמות הוא הפך ל"נביא השנאה" נגד ישראל, שלדעתו היא גזענית ופשיסטית. עוז הוא המנהיג והאדמו"ר הרוחני של באי מועדון צוותא וחברי מרצ.

בזכותם נחשפו והורשעו אולמרט ומעורבי הולילנד

זו רשימת הזכאים להערכה של כולנו: שופטים, אנשי הפרקליטות, אנשי משרד מבקר המדינה, חוקרים ועיתונאים עצמאיים, עורכי דין ונוספים:

דוד רוזן. מני מזוז. משה לדור. דבורה ברלינר. ליאת בן ארי. יהונתן תדמור. אתי בן דור. ירון גולומב. אביבה חפץ. עודד קם. מיכה לינדנשטראוס. ירון זליכה. יעקב בוכובסקי. אריה אבנרי. יואב יצחק. שרגא אליעד.

 * * *

גלריה עמליה ארבל – בן יהודה 100 ת"א

6.6.14 יום שישי  9.30 בערב.

כרטיסים: [50 ₪] 050-4580042

מפגש עם הסופרת אורה מורג

מבוסס על ספרה האוטוביוגרפי:

מאה תפוחים חדשים כולל מ.ע.מ

הבעל הבוהמיין חוזר לפתע בתשובה. התמודדות הרעייה והילדים עם אילוצי

המצוות החדשים : שבת, תשמיש, מקווה, כשרות ועוד.

השפעות המהפך על ילדי בני הזוג.

הרצאה רבת גילויים מתאימה גם לנוער דתי.

אורה מורג [שחקנית בעבר]  מספרת  בדרך  היתולית וגלויה את ספרה המצליח.

סדרת הטלוויזיה: "לתפוס את השמיים"  בערוץ 2 – מבוססת על ספר זה, זכתה בפרס ראשון בפסטיבל הסרטים בירושלים ובפרס האוסקר הישראלי לסדרות דרמה.

בשילוב פזמונים מקוריים בביצוע: שרון שחל

פזמונים: אורה מורג

לחנים רמי בר דוד

אורה מורג

סופרת ילדים ונוער

הבלוג שלי:

blog.tapuz.co.il/oramorag

* * *

נעמן כהן

גורל עצוב שהפריד את סבא וסבתא שלי

עד תחיית המתים

שמחה דובובסקי היה מורה, וניהל בפינסק "חדר מתוקן". ב-1905 נולדה לו ולאשתו בלה בת, אחות חדשה לשלושה אחים, ושלוש אחיות. הבת קיבלה את השם ברכה, ואת שם החיבה "ברכקה". האב התפרנס כמורה, והאם עקרת בית.

ב"חדר המתוקן" של דובובסקי למד גם צעיר בשם יהושע רבינוב. שם ב"חדר" נוצר הקשר בין יהושע לברכקה – בתו של ה"מלמד".

בתום לימודיה היסודיים בפינסק, עברה ברכקה להמשך לימודים בגימנסיה "תרבות" בווילנה, שהעברית היתה בה שפת ההוראה.

את הלימודים וההסמכה בגימנסיה העברית ע"ש הד"ר יוסף אפשתין בווילנה, סיימה ברכקה בהצטיינות יתרה: דובובסקית ברכה – לימודי דת 5 ט"מ. פולנית 5 ט"מ. עברית 5 ט"מ. אשכנזית טוב 4. לטינית 6 ט"מ. אריתמטיקה 5 טוב מאוד. אלגברה 5 טוב מאוד. גיאומטריה 5 ט"מ. טריגונומטריה 5 ט"מ. גיאומטריה אנאליטית 5 ט"מ. פיסיקה 5 ט"מ. חימיה 5 ט"מ. קוסמוגרפיה 5 ט"מ. ידיעת הטבע 5 ט"מ. גיאוגרפיה 5 ט"מ. גיאוגרפיה פולנית 5 ט"מ.

בהמשך הצטרפה ברכקה לתנועת הנוער "צעירי ציון" והצטיינה בפעילות נמרצת בקרב הנוער בפינסק.

יהושע רבינוב נולד ב-1904 באחוזה יפת נוף ליד פינסק. בהיותו בן ארבע עשרה, תלמיד הגימנסיה הרוסית בפינסק, שלח את שירו הראשון לעיתון הנוער "הכוכב" בווארשה. הוא קיבל תשובה:

למר י. רבינוב שלום.

הנני מודיעך כי קיבלתי בתודה את יצירותיך הפיוטיות, יש בכולן רגש פיוטי אמיתי, אלא שהעיבוד לקוי קצת, בכל זאת בשניים משיריך: "באין סוף מחשכים" ו"עם ערב", אשתדל אחרי תיקונים נחוצים, להשתמש. עליך ללמוד עוד את חוקי השירה והקצב, הישן והחדש, ולא לזלזל בחרוזים יותר מדי.

מוקירך לבושיצקי.

י"ז תשרי תרפ"ד 1924.

 את המשך לימודיו עשה יהושע בגימנסיה העברית בווילנה.

ברכקה ויהושע נשאו והצטרפו ל"קבוצת פינסק" שייסדה ב- 1926 בעמק יזרעאל את קיבוץ גבת – הקבוצה ע"ש קדושי פינסק.

נולדו להם שתי בנות רותי וחנהל'ה. רותי היתה בעלת כשרון רב ופעילה בחברת הילדים, חנהל'ה היתה פגועה.

ברכקה רבינוב הקימה ומיסדה את ענף גן הירק, בעבודתה פיתחה והביאה את הענף להישגים מרשימים. בזכותה יצא שמעו של הגן למרחוק, ומשתלמים באו מכל רחבי הארץ, ללמוד ירקנות לדוגמא אצל ברכקה. היא הצטרפה ל"הגנה" ועברה קורסים באיתות ורובאות.

יהושע רבינוב. עבד במספוא. הוא קצר את הירק בחרמש העמיסו בקלשון על עגלה רתומה לבהמות עבודה, וחילק אותו ברפת לפרות. בערב כתב שירים:

שירת אֲמִיתַּי

בְּרֵאשִׁית הָיְתָה דְּמָמָה וְרוּחַ שִׁמָמוֹן עַל אֶרֶץ מְרַחֶפֶת.

אֵי-שָׁם עַל קַו חַכְלִיל פָּסְעוּ גְּמַלִּים וְיָם גִלְגֵל נִיגוּן.

וַיֵצֵא הָעֶלֶם אֲמִיתַּי בְּבֹקֶר קָדִים בָּעֵל בְּמַחֲרַשְׁתּוֹ הַטֶרֶשׁ.

פְּרָדִים עִקְשִׁים, עוּלֵי-ימים מָשְׁכוּ סַכִּין פְּלָדָה חוֹתֶכֶת.

וַתִתְהַפֵּך בִּכְאֵב-תַּעֲנוּגוֹת הָאֲדָמָה וְהִיא מְגֻויָדָה, מַבְרֶקֶת.

מִתַּרְדֵמַת שְׁנוֹת אֶלֶף הֵקִיצוּ רְגָבִים.

שיריו הראשונים של יהושע, פורסמו ב-1928 ב"הפועל הצעיר" ו"מבפנים". ברל כצנלסון הוציא לו את ספר שיריו הראשון – "בשדמות יזרעאל". ("דבר" 1941).

בנוסף לשירים כתב יהושע רבינוב גם פזמונים מהווי הקבוצה שרק זה קמה וכבר היתה לה נוסטלגיה:

כי אזכור ימים עברו / בג'בתא עתיקה / יהמו מעי רק לה / בצלילי הרמוניקה.

אוי יוי יוי אוי יוי יוי יוי יוי יוי אוי. 

ובליל ירח חם / סח חבר אל חברה: / בואי נעלה אחות, / למרומי הערימה.

אוי יוי יוי אוי יוי יוי יוי יוי יוי אוי.

יום אחד הוזמן יהושע רבינוב לבקר בקיבוץ גינוסר. לפנות ערב יצא לטייל לכיוון ואדי חמאם שכשמו כן הוא – ואדי היונים – וחזה במאות יונים עפות חזרה לקִנן. כשחזר מטיולו כבר ירדה השבת ובקיבוץ גינוסר קיבלוה בשירים.

הביקור נחרט בזיכרונו של יהושע וכשחזר לגבת כתב את השיר – "ירדה השבת". דוד זהבי חיבר לשיר לחן.

ירדה השבת

יָרְדָה הַשַּׁבָּת אֶל בִּקְעַת גִּנּוֹסָר,

וְנִיחוֹחַ עַתִּיק בְּשׁוּלֶיהָ.

וַיַּעַמְדוּ מִסָּבִיב הֲרָרִים שׁוֹשְׁבִינִים

לָשֵׂאת אַדַּרְתָּהּ הַזּוֹהֶבֶת.

תַּעֲלֵינָה יוֹנִים מִכִּנֶּרֶת הַיָּם,

קַבֵּל אֶת רוּחָהּ הַלּוֹהֶבֶת.

כמובן שמאז כל "קבלת שבת" בגבת נפתחה בשירו של יהושע המשורר – חבר הקבוצה. מהר מאוד התפרסם השיר בכל רחבי הארץ.

בדומה לאביה המשורר, גם רותי הבת, הרבתה לפרסם את דבריה בעלון הקבוצה. ב-1943 התיישבה קבוצת הנוער העולה מגרמניה, שאותה הדריך בעבר מנהל בית הספר בגבת מאיר איילי, באדמות הנגב הרחוק, והקימה את קיבוץ רביבים. שנה לאחר מכן אירגן מאיר איילי את תלמידיו בגבת, וכולם ירדו לרביבים לסייע במלאכת ההתיישבות.

הנסיעה עם חבורת חניכי גבת בני חמש עשרה, שש עשרה, היתה בדרכים עקלקלות, הם נסעו דרך עזה ובאר שבע הערביות. הם שהו ברביבים שבועיים, וסייעו בנטיעת המטע הראשון באדמת הנגב החרבה.

רות רבינוב, שמאד התרגשה מהמסע כתבה: "אשרינו שזכינו לחיות – ולו אך ימים מספר – בתוך ההווי החלוצי של כובשי הנגב, לחזות בשמחת-היצירה, המלווה פני כל חבר עמל, ויחד עימו לנשמה בחלקה. נדע לשמור את אור הימים האלה, ויהיו לנו כדגל בדרכנו... לנו תאיר דמותה של חנה סנש כדמות המחנכת של הדור." (שבט, תש"ו)

בשנת 1946 יום אחד לפני י"א באדר, יצא מאיר איילי בראש תלמידיו –  בנים ובנות מכיתות י', י"א, במטרה רשמית לעלות לקברות יוסף טרומפלדור ורעיו בתל-חי. החבורה התעכבה בשעות הערב המוקדמות באיילת-השחר, ובחצות הלילה, במקום לתל-חי, עלתה בהרי נפתלי, בגשם שוטף, ולבסוף הגיעו כולם אל ביריה, הישוב החדש בהר כנען, שמתיישביו גורשו על-ידי הצבא הבריטי, ונעצרו כי נמצא נשק מגן בבתיהם. הוחלט שהשטח ייתפס מחדש על-ידי הנוער. שעות טיפסו בהרים, ועל שכמו של כל אחד מהנערים היה לוח או קרש, כדי להקים בהם צריפים חדשים, ולו באופן סמלי, מיד עם בואם לשטח. בהתקרבם, עייפים ורטובים עד העצם, אל ראש ההר, הפציע השחר, ולנגד עינם נראה מחזה מדהים – שורות ארוכות של בני נוער שבאו מהצפון ומהדרום, עם תרמיליהם על גביהם, ולוחות וקרשים בידיהם. והנה כולם מקימים צריף כדי לקבוע נוכחות. מגורשים על ידי שוטרים בריטיים, ושבים לשם בדרכים אחרות, עד שניתן הרישיון להקמת היאחזות באדמת ביריה.

גם כאן סיכמה רות רבינוב – בתו של המשורר יהושע, את רשמיה בעלון חברת הילדים: "ערב בואנו לביריה נאמר לנו: סיסמתנו תהיה 'תל-חי'. תחת שמה המוסווה נצעד אל מטרתנו האמיתית. תל חי וביריה אחת הן. תל חי ציוותה לנו להיאחז בקרקע המולדת ולהידבק בה בכל נשמתנו, ולכובשה לנו בלי כל ויתור. הפקודה לביצוע מפתח גואל למאוויינו... בדרך היוצאת מאיילת השחר ומתפתלת בהרי הגליל צעדנו בלילה נערים ונערות צעירים ונוער עולה מבוכנוולד, מבולגריה, ושאר ארצות הגולה. העלייה קשה, ומכביד המשא על הגב. מטר זועף החל לרדת על ראשנו. כשהאיר השחר ראינו את ההר הגבוה ביותר. כשעלינו ראינו את כל הגליל הכנרת החרמון. התחלנו בבניית החומה, יסוד לביריה החדשה." (רותי "חבריא" אדר ב' תש"ו).

עם פרוץ מלחמת השחרור התגייסה רות רבינוב להגנה עם חברתה הטובה זיוה נתן. רותי התגייסה לגולני גדוד דרור (14). וזיוה התגייסה לחי"ש, שתיהן נשלחו לקורס אלחוטאיות.

ב-24.3.48 נפגשו שתי הבנות בכפר תבור. הודיעו להן שהן צריכות לחזור הביתה. הן עמדו ליד כביש היציאה וחיכו לטרמפ. עמוס ברנדשטטר-מוקדי מיבנאל, עבר שם ברכבו. הוא זיהה את רותי. אביה של רותי – יהושע רבינוב, עבד אצלם בחווה ביבנאל כשעלה לארץ. הוא מיד הציע להם הסעה: "בעוד עשרים דקות אני יוצא מכאן ולוקח אתכן אקספרס לעפולה. תבטיחו לי שאתן מחכות לי. אל תזוזו! אני מוריד כדי חלב ביבנאל וחוזר."

כשחזר לצומת, התברר לו שהן כבר אינן. מן הסתם תפסו טרמפ, חשב.

הבנות עלו על משאית של עופות, וישבו בחלקה האחורי. המשאית הגיעה לאזור כפר שיבלי. הגשר על הוואדי פוצץ על-ידי כנופיות קאוקג'י. כדי לעבור היה הכרח לעבור במי הוואדי, המכונית נכנסה פנימה. המים חדרו למנוע והוא כבה. המכונית נעצרה, ואז החלו הפורעים הערבים לירות עליהם מהמארב. הנהג הערבי נכנס מיד אל מתחת לרכב. הבנות ניסו למלט את עצמן ונהרגו במקום. אדם מבוגר שישב ליד הנהג – אהרון שוחט מחיפה, נהרג גם הוא. לאחר שהחשיך הגיע נהג המשאית לדברת והזעיק משם עזרה. כוח שהוזעק התקשה לחלץ את הגופות בגלל הירי.

יעקב דרור, מפקד גדוד 14, ראה משוריין ועליו צעירים שבאו מעמק הירדן, הוא הזעיק אותם והם התנדבו לחלץ תחת אש את הגופות מהשטח. ליד הרכב הם מצאו בת יפהפייה ללא רוח חיים, והבת השנייה היתה במרחק גדול יותר, כנראה ניסתה לברוח.

מיד לאחר מכן נערכה פעולת תגמול ובתי הבדואים בסביבת הגשר נהרסו והם ברחו לדבוריה. כוחות "ההגנה" תפסו במקום משלטים להבטחת התנועה בכביש. עשרה ימים נמשכו הקרבות באזור הגליל התחתון. כל הכפרים הערבים נכנעו.

לעמוס מוקדי הציק המצפון. אולי בכל זאת הוא היה צריך לקחת את הבנות טרמפ ולא להשאיר אותן לחכות בשער יבנאל. הוא החל להתעניין במבצעי הרצח. היו לו חברים רבים מהכפרים הערבים באזור, שסיפרו לו שהרוצח הינו בדווי משבט שיבלי לרגלי התבור. "הבחור עובד בסביבה," מסרו לו.

עמוס אסף כמה חברים, הגיע, ואמר לו: "בוא הנה."

הוא הבין. היה פיקח. עמוס גירש מעליו את אשתו שעמדה לצידו, ושאל אותו:

"תגיד לי, אתה הרגת את שתי הילדות האלה יומיים לאחר פיצוץ הגשר?"

הוא רעד כולו... ידע לאן הוא הולך. "נכון, אבל לא הייתי לבד," ענה.

"לא מעניין אותי מי עוד היה. אני שואל אותך היית או לא היית?" דחק בו מוקדי.

"הייתי," ענה לו.

עמוס העמיד אותו ליד הקיר – לפי כל החוקים, ונתן לו את הכדור הראשון, וכל אחד מהבחורים הוסיף. אחרי שהוא נפל הם פוצצו את הבית עליו, ושרפו אותו.

לאנשי שיבלי אמר: "אם מישהו ישאל עליו או ידבר על המקרה הזה, הבית שלו יהיה כמו הבית הזה."

ערבי נוסף, סעיד חסן דובי, מהכנופייה שהרגה את הבנות, נעצר בידי משטרת נצרת ונכלא למשך שנים רבות.

שתי הבנות הובאו לקבורה בגבת ונקברו בקבר אחד. חיים גבתי קרא על הקבר את "יזכור" של ברל כצנלסון. לא נישאו הספדים. שתיהן היו בנות תשע עשרה.

במלאות שנה לנפילתה של רותי רבינוב התפרסמו רשימותיה ב"מבפנים". שם התגלתה נפשה המתרשמת והשואפת לשגב וליופי, וכושר ביטוי ספרותי גדול שניחנה בו.

המשורר יהושע רבינוב קונן על נפילת בתו במלחמה, את ספר שיריו "מול הר העקדה", הקדיש לזכר בתו רותי ואחותה לגורל – זיוה נתן:

"כְּאַיֶּלֶת עַל נַחַל כָּרַעַתְּ, נָפַלְתְּ יַלְדָּתִי.

בְּעוֹד חֲמָתֶךְ לְפָנַיִךְ – הַדְבִּיקֶךְ, וִי, הַחֵץ הַשָּׁחֹר.

הַלַּשָּׁוְא יְחַכֶּה בֵּית הוֹרַיִךְ, הַלַּשָּׁוְא יְצַפֶּה לְשׁוּבֵךְ?

הַאֻמְנָם לְעוֹלָם לֹא תָּנִיפִי בַּפֶּתַח עֶדְנָתְ חִיּוּכֵךְ? 

הו שֶׁבֶר הַשּׁכוֹל! מַר הַמָּוֶת! הוֹ חָטַף שׁוֹטֵף כְּנָהָר!

הָפֵץ הַכְחֵד עַד אֵין דַּעַת הַיּוֹם. אֲשֶׁר שָׁח וְנִשְׁבַּר."

יהושע וברכקה רבינוב שבו לעבודת היום יום. יהושע המשיך בעבודת כפיים במשק בבוקר, ובכתיבת שירת החלוצים בערב. ברכקה עברה לעבוד כמחנכת ומורה לכימיה, פיזיקה, וטבע, בכיתות ההמשך בגבת (מה שנקרא בעיר בית ספר תיכון). היא היתה אוטודידקטית. הוסיפה ידע עצמי עצום על ההשכלה שקיבלה בגימנסיה בווילנה. היא הקימה מעבדה משוכללת על שם רותי וזיוה. המעבדה כללה אוסף מרשים של ציפורים, דגים, וצמחים. אמרו שהיא מחביאה במקום סתר כמות של אורניום שמספיקה לייצור פצצת אטום. לאחר כל ניסוי שהצליח בשיעור היא היתה פורצת בקריאות שמחה לפנינו התלמידים.

שפת האם של כל הפינסקאים היתה יידיש. הפינסקאים דיברו ביידיש ליטאית עסיסית: "טוב" למשל ביטאו - "גוט" (ולא גיט), תן מבט - גיב א קוק (ולא קיק). איינשטֵיין ולא איינשטָיין. חיים וֵייצמן ולא וָייצמן, וכו'. כבר בפינסק הם סיגלו לעצמם את העברית במבטא הספרדי, אבל הבדילו תמיד בין סֶגוֹל לצֵירֶה. למשל, ביטאו "אסֵיפה", ולעתים עדיין שמרו על שריד של קָמָץ נוסח אשכנז: "הולכתי", "יושבתי", וחוֹלָם נוסח אשכנז: "גוֹילם", וכד'.

בניגוד לשאר הפולנים ולרומנים הם דיברו ברי|"ש חיכית ולא בריש לשונית מתגלגלת. הם גם לא דיברו עם ל' רכה. רק לעיתים רחוקות ביטאו נ' רכה. אבל בכל זאת היה במבטאם משהו ייחודי: האותיות ת' וט' בוטאו אצלם בצורת צ'. למשל: הפינסקאים היו הולכים תמיד ל"ציאטרון" (תיאטרון), או היו מדברים ב"צלפון" (טלפון).

הגדילה לעשות ברכקה רבינוב שבשיעורי הכימיה היתה אומרת לנו, התלמידים, שבגלל דלקת פרקים בה לקתה, היא נוהגת לעשות כל בוקר "אמבציה של מים רוצחים" (אמבטיה של מים רותחים). מובן שלאחר השיעור היינו מדברים כל היום על המים הרוצחים...

אהבת יהושע לברכקה אשתו היתה אינסופית. הוא כתב לה את השורות המרגשות הבאות:

לִבְּרָכָה בִּבְּרִית חֶמְדָּה וְּדְוָי.

לְאֶצְבְּעוֹתַיִךְ מִזְמוֹר

אֶצְבְּעוֹתַיִךְ מַיטִיבוֹת

כְּשִׁבָּלִים מִשׁוֹרֶשׁ שֶׁקֶט נִשְׁלָפוֹת

מֵעֶרְגוֹנָן הַחַם אֶל חֶסֶד נִשְׁאָבוֹת

יוֹנֵי לִבִּי לָן הוֹמִיּוֹת.

בשעות הערב, ברכקה, ששלטה במכמני הלשון העברית, ליוותה את יהושע ביצירתו, ועזרה לו בניקוד שיריו. אבל שניהם, יהושע וברכקה, כל ימיהם הפנו מבטם אל גבת: "אתם שאישרתם את יציאת הבנות למלחמה – אתם – האשמים במותה של רותי."

אחרי נפילתה של רותי במלחמת השחרור נשארה ליהושע רבינוב ולברכקה בת נוספת – חנה. בילדותה, היא לקתה בדלקת קרום המוח, ונשארה פגועה.

יהושע וברכקה החלו לחפש לבתם היחידה שנותרה חתן מתאים, ומצאו.

אחרי שנה חנה התחילה להשמין קצת – בדקו – ומסתבר שהיא כבר בחודש השביעי. קמה מהומת אלוהים – מי אשם? למה לא קשרו החצוצרות?

באותם ימים עם "החינוך המשותף", חלק מהאימהות נתקפו בפחד אימים שמא היא תהיה איתן יחד בבית התינוקות. בדמיונן חששו מכך שהנה התינוקות שוכבים על המחצלת בבית התינוקות, והיא מסתובבת ביניהם, מועדת, נופלת עליהם וחונקת אותם. בוועדת חינוך הוחלט להכין לתינוק שייוולד לחנה – (בן או בת) – בית תינוקות נפרד. בנו בית מיוחד, ארמון קטן כמו לנסיכה.

ביום 19 ספטמבר 1973 נולדה התינוקת בבית החולים בעפולה. הצוות הרפואי היה בהלם. לתינוקת לא היו קווים בכפות הידיים. כף היד היתה חלקה, ללא קו חיים וקו בריאות.

התינוקת היתה פגועה מאוד מבחינה נוירולוגית. כל כך פגועה שהשאירו אותה בבית החולים כמה ימים, לצילום והסתכלות. נתנו לה שם: סיגל רבינוב. ישר מבית החולים בעפולה הגיעה התינוקת לארמון שנבנה עבורה, יועדה לה גם מטפלת פרטית – אביטל, שנודבה לעבודה. אביטל היתה מרוצה כי זו היתה עבודה קלה, והיא היתה יכולה להתפנות לטיפול בנכדתה הבכורה נעמה שזה עתה נולדה. התינוקות של שאר ארבע האימהות היו בבית התינוקות הראשון של הקיבוץ – מול חדר האוכל.

ואז פרצה מלחמת יום הכיפורים. במלחמה הותקף הקיבוץ בטיל פרוג סורי וכל בתי הילדים נהרסו. למרבה המזל לא היו נפגעים בנפש.

ברכקה מצאה ניחומים לאסונה בסיגל נכדתה, שהיתה משוש חייה. היא ביטאה שמחה על כל הישג שלה אפילו הקטן ביותר. המשורר במשפחה היה יהושע, אבל דווקא היא כתבה לה שיר:

לסיגל נכדתי בת השבע,

לסיגליתי יפת העיניים,

לך גומת חן בלחיים,

זוהר חיוכייך,

כזוהר אור בשמיים.

הנכדה סיגל, עברה ממוסד למוסד. מוסדות בארץ, ומוסדות בחו"ל. לבסוף נפטרה. משפחת רבינוב נשארה ללא המשך.

בשנותיו האחרונות היה יהושע בבית הסיעודי "בית אשל". ב-1999 זכה בפרס הנשיא לספרות על מפעל חייו. על אף קשיי הנסיעה לירושלים, היה יהושע מאושר מהאירוע.

לנוכח התפרקות הקיבוץ, לקראת סוף חייו הוא כתב: "ואיילת החלום? איילת החלום במים הדלוחים בוססת..."

הוא נפטר בשנת 2000.

ברכקה רבינוב נפטרה שנתיים אחריו. אחת עשרה שנה היתה בבית הסיעודי "בית אשל". כל שנותיה שם גילתה עירנות ועקבה בהתמדה אחר המתרחש בגבת, תוך התעניינות ואכפתיות לנעשה. מילותיה האחרונות: "שימרו לי על חנהל'ה ומיכאל, ילדיי היקרים."

הבת חנה דור-רבינוב נפטרה ב-2007.

אפילוג

ב-10.3.14 נפטר אחי עמי כהן ז"ל. כשלעצמי איני נוהג לבקר בבתי קברות שהרי "מה לכהן בבית הקברות?" (שמות רבה פרשה ה') אבל ביום השלושים לאחר גילוי המצבה עלה בי פתאום הרצון לבקר את כל קברי ששת הכהנים בני המשפחה, הנמצאים בבית הקברות של קיבוץ גבת.

בית הקברות בגבת הוקם לראשונה ב-1929 כאשר חיים ליפא, אחד מחברי הקבוצה הראשונים, התאבד בירייה בראשו. בן 27 היה. כולם הוכו בתדהמה. חיים ליפא לא נקבר מחוץ לגדר על פי המנהג היהודי לקבורת אדם ששם קץ לחייו. ממילא לא הייתה עדיין גדר. נבחרה חלקת אדמה, המקום גודר וקודש לבית קברות. החיים והמוות קשורים תמיד זה בזה. ב-1935 טבע בשיטפון הרשל פינסקי, מייסד הקבוצה, וקברו נכרה לידו.

ידעתי שסבי וסבתי אמורים להיות קבורים בסמוך. קבריהם היו מן הראשונים שנכרו בבית הקברות.

מעולם לא הכרתי את סבי וסבתי. הם עלו מפינסק לארץ, וחיו בקיבוץ במעמד של "הורי חברים".

זמן קצר אחר העלייה, אולי מקשיי ההתאקלמות או מחוסר עזרה רפואית בתנאים של אז, הם נפטרו בזו אחר זה בשנת 1936, שנים רבות לפני הולדתי. פעם בעבר הרחוק ראיתי את קבריהם, ובמיוחד זכרתי שראיתי אצל דודה חיה, אחות אבי, את תמונת שני הקברים ששמרה אצלה.

מאז פטירתם מתו רבים ונוספו עוד ועוד קברים. לאחר הפילוג ב"קיבוץ המאוחד" לא אבו יותר המפא"יניקים שהתפלגו והקימו את קיבוץ יפעת הסמוך – להיקבר עם חבריהם לשעבר והוקצתה להם חלקה נפרדת. אנשי גבת נקברו משמאל, והמפא"יניקים מימין.

כל דור המייסדים הלך זה כבר לעולמו, ונוספו רבים מהדור השני ואף מהשלישי, כך שמאז הפעם האחרונה בה הייתי בבית הקברות, הוא גדל והתרחב מאוד, עד שלא מצאתי דרכי ותעיתי בדרך.

למרבה הצער אין בבית הקברות בגבת חלקת כוהנים, כנהוג בכל בית קברות יהודי בעולם,  ולכן נאלצתי לכתת את רגליי לא מעט. לבסוף, בעזרתה של גיסתי ציפורה מצאתי.

והנה הפתעה גמורה. תדהמה. שני הקברים של סבי וסבתי נמצאים זה ליד זה: מימין הקבר של ר' ישעיהו ב"ר צבי הכהן, נפטר כג סיוון תרצ"ו (13.6.36) בשנת סח לחייו, ולשמאלו הקבר של לאה כהן, נפטרה יח כסליו תרצז (2.11.36) בשנת סד לחייה. אולם, לא יאמן, באמצע, ברווח הקטן בין שני הקברים, ישנו קבר נוסף. אני מתקרב ונותן מבט. על הקבר כתובת: חנה דור רבינוב.

מסתבר שבאותם ימים רחוקים של ראשית הישוב, בהם היה בית הקברות ריק לגמרי, נקברו סבי וסבתי עם רווח קטן ביניהם, כי היה אז מקום למכביר. והנה בימינו אלה ניצלו אנשי הקיבוץ המופרט את הרווח הזעיר הזה בין שני הקברים כדי לחסוך מקום קבורה, ודחסו לתוכו גופה נוספת בקבר נוסף.

תמיד ריננו על הפינסקאים שהם חסכנים, הרשעים אמרו קמצנים, אבל עד כדי כך?

סבתא לאה וסבא ישעיהו הנאהבים שנפטרו ביחד, וזכו להיקבר זה ליד זו, ייאלצו עתה לעבור בנפרד את התהליך המייגע של גלגול מחילות בו יתגלגלו דרך מחילות ומנהרות באדמה עד שיגיעו להר הזיתים בירושלים לתחיית המתים, ויקומו לתחייה, ויתאחדו מחדש.

ומי יודע, אולי תחשב להם דווקא העובדה ששימשו חברה לאישה נוספת, שלא שפר עליה גורלה – כחסד מיוחד כשיידון גורלם בבית דין של מעלה.

 * * *

תמר זכריה

שער לפנים משער

אתמול לא צלצלת, אמר בני, הסתכלתי בבוקר לראות אם מופיע, אם צלצלת, וראיתי שלא. השווינו פלאפונים. מה, יש לך סרט בפלאפון שלך? שאל. הוא יפה מאוד. שלי פשוט לעומתו. רוץ, עט הזהב, כתב אלבר כהן, את זוכרת? את זוכרת את התמונה של אימא עומדת בחלון, מחכה לשני נסיכיה, שישובו מבית הספר, וכשהם מתקרבים היא רצה לשולחן ומיטיבה אותו, שכל דבר יעמוד במקום, שהכול יהיה מסודר? והנה אנחנו היושבים על הספסל ברחוב שקט בכפר סבא, מביטים נכחנו ובני רואה את הנערה העומדת בחלון ושהיא עצמה כבר אם, ובן זוגה, שאל צדודיתו מגע אד סוכריות הדבש מן הבית המתוק בפינת הרחוב, שובר את הביצים בקול מדוייק להפליא, הם מטגנים חביתה, לה יש סיכה בשיער, היא כמעט ילדה, אבל בשביל הילדים. בני אומר, הם עמודי עולם. לא צריך לחפש הרבה, רק לצאת לרחוב – והסיפורים נמצאים בכל מקום, אמר בני והצטחק עם כל ליבו הטוב. עיניו הוסיפו לצפות בחלון, משם הריח את ריח הסבון של אותה ילדה, שעסוקה בבעיותיה ובבעיות האהבה שלה, והיא מספרת לבן זוגה על מילה חכמה שילדם אמר היום, והם מתכננים תוכניות לחייהם כאילו... כאילו לא היינו אף אנו בחלון לפני כך וכך זמן, סיכה בשערנו, ואנו מכינים חביתה לילדינו, ואחר כך חביתה נוספת, מביצים שחלמונן צהוב והן דומות לשמש. כמו הפנס הצהוב המאיר את המדרכה מול החלון והחלון מול החדר והחדר מול הילדים היושבים ועסוקים בשלהם והוריהם חותכים מעט פלפל, בצל וקצת גבינה כתוספת לחביתת הערב, שאת שייריה ראיתי כששבתי הביתה והמחבת הצהובה בכיור העידה על אותה חביתה שזה עתה נאכלה על ידי אישי, ומעט כתמי שמן עוד שטו במים שמילאו אותה, דא עקא שהטלוויזיה צעקה מפינת הסלון ביום שלפני ההצבעה על גורלו של גוש קטיף כביכול, וקולות המצביעים בעד ונגד נזרקו לחלל הסלון – בעד! בעד! נגד! בעד! נגד! בעד! בעד! בעד! איזה חמסין היה היום, אפילו באור הערב החשוך הבהב מצחו של בני באגלי זיעה.

באמונה, אישור, קיום, בחירות שאינה ניתנת לאילוף על ידי הנוקבות במילים, באמונה מסוכסכת לא נגזרת.

כמו מחוגה סביב צירה חגתי במבוא יזהר וכמעט נפלתי אחורה במדרגות האבן בהן עליתי יום יום לבית הספר ואישה זקנה ירדה במדרגות וכף ידה על מעקה האבן ואחרי שירדתי עליתי אל ניגונים – מרכז לימודי מוסיקה נחלאות, רחוב שלום שבזי מספר 24 בירושלים. מגן דויד תבליט ברזל על שער, "קח סירה וחצה את ים האש."

 * * *

בת-שבע אוריאלי [ליכטנשטיין]

מתוך ספרה "מהפרדס למושבה"

 בהוצאת גוונים 2006

קילוף השקדים

והימים ימי החופש הגדול.

בכל בוקר נעלמות רבקה ומלכה [אחיותיה, בפתח-תקווה] מן הבית.

לאן הן הולכות? אינני יודעת.

לאחר שעקבתי אחריהן, גיליתי אותן ואת מעשיהן. בחצר גן הילדים ישבה קבוצת ילדים ליד ערימת שקדים, זה עתה הובא השק מהכרם. בכרם נקטפו השקדים ונאספו לשקים. משם הובאו ישר לחצרות האיכרים.

זו לי הפעם הראשונה שראיתי שקדים טרם הורדת קליפתם הירוקה. גדלתי בפרדס, הכרתי תפוחי זהב (תפוזים), מהו כרם לא ידעתי. ילדים וילדות תלשו בזריזות את הקליפה, שהתפצלה לשתיים. דומה היתה הקליפה לכנפי פרפר התלויים על בלימה אל גוף השקד.

ליד הילדים עמדו פחים, לתוכם נאספו השקדים הקלופים.

המחיר עבור פח מלא שקדים קלופים: שני גרוש וחצי. הסכום נראה בעיניי סביר. לא הערכתי עדיין כמה מאות ואלפי שקדים צריכים להיקלף כדי למלא פח אחד.

התעורר בי רצון למלא את הפח מהר ככל האפשר. מה עושים? כתמיד למדתי להפעיל מחשבה ולעוץ עצה, הפכתי את אחד השקים וקפצתי עליו לכל אורכו. שקדים קלופים.

הקיץ הזה היה בסימן שקדים: קטיף שקדים, קילוף שקדים, צביעת שקדים ויבושם. טיפול אחרון זה היה דרוש; כי השקד יצא מקליפתו חום וחסר צבע. במחסנים מיוחדים רוסס השקד בגופרית לקבלת צבעו הזהוב.

לבסוף הונחו בחצרות מחצלות ושקים שעליהם נפרשו השקדים לייבוש.

כמה יפה היה מראה השטיחים הזהובים הפרושים בחצרות האיכרים. ואני כמנהגי מקצרת דרכי הביתה. חוצה חצרות וממלאה כיסי בשקדים.

הכרמים הניבו שקדים יפים וטעימים. גם רווח יפה היה בצידם. עד שהתולעת קָפְּנוֹדִיס גילתה את עץ השקד, כירסמה בגזע, עד ליבתו הגיעה. קצרה ידי האיכרים להילחם בתולעת.

כרמי השקדים יבשו, והפרדסים חזרו למשול בכיפה.

אהוד: בת-שבע היתה בת-דוד של אימי. סבתי שרה-גאולה ליפסקי לבית ליכטנשטיין מלודז' היתה אחותו של אביה של בת-שבע, דניאל ליכטנשטיין. אני עזרתי לה, בהיותה כבר למעלה מגיל תשעים, וכמעט עיוורת, להוציא שני קובצי סיפורים, "כמה ירוק היה פרדסנו" [אסטרולוג 2002] ו"מהפרדס למושבה" – שיש בו סיפורים רבים על תקופת מלחמתה העולם הראשונה במושבה, לפני כ-100 שנים.

* * *

אהוד בן עזר

"שלוש אהבות"

הוצאת "אסטרולוג" 2000, אזל

פרק עשרים ואחד

חנניה נהרג בקרב על גבעת התחמושת

רק עוד פעם אחת ואחרונה ראיתי את עליזה – בהלווייה הצבאית של חברי-מילדות סרן חנניה של נמרודה, שנקבר ליד סרן איתן שמריהו, בעלה של נמרודה, שנהרג אף הוא באותו קרב ביוני 1967. שניהם היו בחטיבת הצנחנים.

הידיעות המוקדמות על תעלות-הקשר והעמדות בגבעת התחמושת, המוצב הירדני המבוצר ששלט על צפון-מזרח ירושלים מהצד הירדני – היו אפסיות. לכן הופתעו רבים מלוחמי החטיבה למצוא את עצמם בתוך מלכודת לוחצת: התעלות היו עמוקות וצרות, והם היו עמוסים בתרמילי-קרב מסורבלים ויכלו רק בדוחק לפלס בהן את דרכם.

בשלב מסויים של הקרב הלילי נותרו ממחלקתו של איתן רק שמונה לוחמים, וגם עליהם נורתה אש מהבונקרים הירדניים שהקיפו סביב-סביב את הפיסגה השטוחה של הגבעה. לקראתם רץ ליגיונר ירדני זקוף, חבוש כובע-פלדה אנגלי (שצורתו קערה הפוכה). איתן ירה בו מיד. אחריו באו עוד ליגיונרים בכובעי-פלדה וכולם הופלו בזה אחר זה על ידי הצנחנים שבאיזור.

איתן התקדם אל תעלה העוברת מעל לבונקר-בטון תת-קרקעי עמוס תחמושת, ומתחברת אל התעלה ההיקפית הסובבת את הגבעה. הוא עמד זקוף וגלוי-ראש מול עמדת תול"ר ירדנית, שניצבה בקצה הצפוני-מזרחי של הגבעה. בעמדה היו ארבעה ליגיונרים. הם ירו לעברו וריטשו בכדורים את כל אורך ידו. עוד כדור פגע בחזהו. איתן, כדרכו, לא התרגש. הוא הראה לפקודיו איך להושיב ולחבוש אותו, איך לעצור את דמו הזורם לאדמה ואיך לעשות לו ואקום שיסתום את שני החורים שנפערו בחזהו ובגבו. אולם כל הנסיונות לחבוש אותו לא הצליחו. לא היה אפשר לעצור את הדם ששתת מפצע חודרני כל-כך. הוא נזל ונזל, עד שצנח גופו של איתן נטול רוח-חיים. לפני מותו עוד הספיק להזכיר את נמרודה ואת הילד.

לא רחוק ממנו הוציא חנניה את אנשיו מהתעלה וערך אותם להסתערות. ממול החלו מקלעי הבונקר לירות את צרורותיהם הנוראים, שלא איפשרו שום תזוזה. המצב היה מייאש ולא ניראה שום מוצא.

חנניה הסתובב, היפנה את גבו לעמדת המקלע המטרטר והחל לרוץ זקוף דרומה. הוא חשב כניראה שהעמדה העקשנית תקצור את כל אנשיו הנותרים, והחליט להזעיק ברגע האחרון את אחד הטנקים שלנו, שהתקרבו מאחור אל העמדה, כדי שיחסל אותה בפגזים.

עוד הוא רץ לעבר הטנק, וכבר לכד אותו בכוונתו אחד מצלפי הסוללה הירדנית. הוא ירה לעברו צרור וכמעט פגע בו. חנניה התקפל וחזר מיד למקומו בריצה שפופה. עתה נוכח לדעת כי אין מנוס מן ההסתערות החזיתית. הוא הזדקף בראש אנשיו והדליק אותם: "קדימה, להסתער עליהם!" – צעק ורץ בראש – "לא לפחד! אחריי!"

פקודיו, שעדיין היו מסומרים במחילות המידרון, זינקו בשורה חזיתית והסתערו בשטח החשוף למטר האש כשהם מחפשים לעצמם מיסתור בין עצי האורנים, ששברו פה ושם את מכת הצליפות. ההסתערות נבלמה שוב מול פרצי-האש. אנשיו של חנניה צנחו לתוך תעלונת קידמית יותר, ונערכו מול עמדות הסוללה.

חנניה צעק: "יש למישהו רימון?"

הוא קיבל רימון וזרק אותו לעבר הבונקר הקיצוני, שחלש עתה על כל השטח ובלם במקלעיו כל אפשרות להתקדם. הרימון פגע בבונקר, התפוצץ והעיף החוצה כמה כובעי-פלדה. הצרורות המתנפצים מעל לראש חנקו את האנחות החורקניות שנשמעו מן הבונקר. לפתע התגלגל עוד כובע-פלדה, ובתוכו – לגודל הדחייה והאימה – ראש כרות של חייל ירדני, מגואל כולו בדם. מאוחר יותר עתיד היה להתגלות גם גופו של חייל זה. קורס בישיבה ונישקו מוכן בידיו לירות. תנוחת גופו אמרה דריכות עצומה, כאילו בעוד שנייה ילחץ על ההדק. רק הראש היה חסר. הוא התגלגל בתעלה הסמוכה יחד עם כובעי-הפלדה שהתעופפו אחר ההתפוצצות מתוך הבונקר.

הסתערותו האמיצה של חנניה הצליחה להכניע את שני הבונקרים השולטים, ולשבור סוף-סוף את המערך המבוצר בסוללה זו, שגרמה את כל האבידות. עתה לא נותר אלא לפנות עם התעלה לכיוון מערב ולהגיע לצומת שבו מתחילה התעלה ההיקפית המערבית.

אולם חנניה לא זכה להגיע אליה. בהתקרבו גילה מולו בונקר גדול וגבוה ששוב לכד אותו במלכודת אש. הוא העיף מבט על אנשיו. אחדים מהם היו פצועים ואחרים עדיין רצו שפופים בתוך מטר הכדורים, בנסותם להימלט לתוך מיסתור כלשהו. חנניה ידע כי להתקדם הלאה בתוך סכיני-האש המעופפים – אי אפשר. מצד שני, היה ברור לו כי גם לסגת אינו יכול, שכן בצנחנים אין נסוגים, וכבר טרחו להזכיר לו זאת לפני שעה קלה בצעקות, כשנאלץ בלחץ האש הקטלנית לחזור כמה צעדים אחורה.

מה קרה לחנניה ברגעים הבאים ומה חשב, זאת לא ידע כבר איש לעולם. אולי רצה לחפות במעשה גיבורים, אמיץ עד כדי התאבדות, על השתהותו הקודמת? אולי רצה להוכיח לעצמו ולאחרים כי הוא ראוי לחוקי הגבורה הבלתי-כתובים של לוחמי הצנחנים? ברור שהחליט לפרוש את שרידי אנשיו לעוד הסתערות, ולהתקדם בכל מחיר! אילו התעכב גם הפעם, לא היה יכול לחיות עם עצמו ועם חבריו בצנחנים. הוא קם, קפץ מעבר לתעלה ששימשה לו מיסתור, והסתער ראשון על הבונקר הגבוה שהזדקף לפניו בצומת. עודו רץ, נורה לעברו כדור שפגע בחזהו וקרע בבשרו פצע מוות.

אלה שישבו בתעלות ראו את גופו המתעוות של חנניה כשהוא צונח. הוא נאנח וקרא קריאות כאב מכמירות לב, ודווקא באידיש... אל אביו ואל אימו... שניות אחדות בטרם נאלם, הספיק לפתוח רימון צבעוני ולשלח אות לחבריו שהוא פצוע. היתה זו, כניראה, פעולה אינסטינקטיבית של הרגע האחרון לפני המוות.

 "ראינו אותו גווע לידינו ולא יכולנו אפילו לגשת אליו ולעזור לו," סיפר אחד הלוחמים, "השטח כולו היה עדיין מכוסה אש, ואי-אפשר היה לזוז מהמקום."

*

במלחמה על ירושלים, בקטע החזית שנקרא "הקו העירוני", נהרג אז גם ידידי שמריהו ריבייה, שמרק'ה, איש בעל חיוך מקסים, שהיה אחד הכוחות המבטיחים ביותר בחוג לפילוסופיה באוניברסיטה העברית.

המשך יבוא

אזהרה: הרומאן אינו שייך לספרות העברית!

* * *

לקראת שבוע הספר

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* סופר נידח שלום, ב"חדשות בן עזר" 946 טוען אלי מייזליש כי הפלסטינים לא מזכירים בפומבי ולו פעם אחת כי תוכניות השמאל לשלום מקובלות עליהם. הריני מזכיר למייזליש כי על "יוזמת ז'נבה" חתמו כל נאמניו של אבו מאזן. הבעייה היא שאף ממשלה ישראלית לא אימצה את "יוזמת ז'נבה". כאדם שוחר שלום אני פוטר את אלי מייזליש מכל "דאגה" לשמאל. מוטב שמייזליש יהרהר בעתידנו; מה יקרה אם תימשך הבנייה בהתנחלויות בכל רחבי הגדה?

רון וייס

רמת-גן

* לאהוד שלום וברכה, קראתי את דבריה של ד"ר אורנה (אינני זוכרת שם משפחתה) בקשר ליצירתך והם מעניינים, הזכירה לי קצת את חביבה פדיה.

בברכה

תמר זכריה

* אנשים לא אוהבים להודות בטעויותיהם, ובייחוד לא אנשים שכותבים, ואשר דבריהם הכתובים מתפרסמים. ובכל זאת עלינו להודות שיש נושא אחד שבו טעינו בגדול – והוא שיפוץ היכל התרבות בתל-אביב.

היינו משוכנעים שהולכים להרוס אותו, למסחר אותו, לפגום אנושות באקוסטיקה המצויינת שלו, ולשמחתנו – התאכזבנו. ההיכל שמר על האיכויות האקוסטיות שלו ועדיין תענוג בלתי רגיל לשמוע בו קונצרטים ואופרות.

אמנם משהו במעברים שבהיכל התפקשש לנו – וכל פעם כשאנו עולים או יורדים נדמה לנו שאנחנו נופלים, ואין לנו על מה להיסמך, אבל אולי זוהי התוצאה של גילנו המתקדם, שהרי זקנו בחמש שנים לפחות מאז נסגר ההיכל הקודם לשיפוצים, וככל שנקדים ליפול, כן יתפנו מקומות רבים יותר לצעירים.

* "החמאס מזרים כספים לתנועה האסלמית למימון ההתססה בהר-הבית." – בוקר טוב, עבורי זה לא חדש: באינתיפאדה הראשונה, סמיר, "ידידי" הפלסטיני, גילה לי כי הוא "מתפרנס ממימון ההצגות לתקשורת בהן הוא מזמן את הצלמים לאתר אליו הוא מרכז ילדים לזרוק אבנים  על יהודים, תמורת 1 דולר להופעה, 5 דולר אם הם מוכים ע"י החיילים ו-7-10 דולר אם הם, אינשאללה, "נפצעים."

מאחר שאני נגד "השלום", לא חשפתי אז מידע זה או אחר, כי לדעתי, כל הפעילויות למיניהן של שוחרי "השלום" מוליכות שולל את הערבים, אשר בטמטומם להאמין בשקרים של עצמם, "אינם מחמיצים אף הזדמנות להחמיץ הזדמנות" [אבא אבן]. כך פעילויות "שוחרי השלום" מחזקות את הערבים הטיפשים הללו. צמרמורת אוחזת בי למחשבה, מה היה כאן איתנו ולנו, אם הערבים היו מאמצים את החלטת האו"ם מה-29 לנובמבר 1947... ולכל מי שיש יכולת לחשוב בעצמו, אין צורך להוסיף מילה.

עכשיו, לנוכח הגילוי החדש, נתניהו דורש להוציא את התנועה האסלמית מחוץ לחוק! הוא טועה. אני מתחנן שלא להוציא את התנועה האסלמית מחוץ לחוק, כי באמצעות תנועות אלה וכאלה של טרוריסטים אסלאמיים, יש לשוחרי השלום האמתי[!] את המידע המעורר אותנו מתרדמת ומחלומות הזויים. חלום שלום האמת יתגשם רק כאשר החינוך האישי, הממלכתי והדתי ישונה לחלוטין. בדיחה עצובה לנוכח האמת המרה.

מרדכי בן חורין

סביון

* עם פתיחת יריד הספרים השנתי ב-11 ביוני בכיכר רבין בתל-אביב ייערך במקום טקס אשכבה לספר העברי – אשר חוק הספרים והסופרים החדש עזר לקבור אותו כמעט סופית. ינאמו יוזם החוק ניצן הורביץ, מעודדת החוק שרת התרבות לימור לבנת, ואולי עוד אחד או שניים מכותבי רבי המכר האמידים השמאלניים, המקבלים ברחבי העולם פרסים על פעילותם למען השלום – ואשר עגמה נפשם לתת את ספריהם החדשים בהנחה כבר מיום צאתם לאור, ולכן סידרו שאלה יימכרו 18 חודשים רק במחירם המלא, למעט בשבוע הספר שבו תותר הנחה של 20%. ומה איכפת להם שאת כל שאר הסופרים החוק החדש דופק, ועוד איך! – כי מי מסוגל להחזיק 18 חודשים ספר במחיר מלא על מדפי החנויות?

קוראי המכתב העיתי זוכרים שאנחנו התנגדנו בתוקף לחוק המטומטם והמיותר הזה כבר מתחילת הדיונים בו – ובכל הזדמנות התרענו נגדו ונגד הנזק שהוא יביא.

כעת ישנה גם תופעה שמו"לים מהססים לשלוח את ספריהם לרשת סטימצקי מחשש פן תיקלע לקשיים כספיים חמורים והם לא יראו תשלום עבור סחורתם.

הצרות של רשת סטימצקי הן לא רק אבל בין השאר תוצאה של חוק הספרים החדש, שעזר למוטט את השוק.

* להערכתנו את שני הספרים האחרונים שלנו לא יהיה אפשר למצוא בירידי שבוע הספר ויש להזמינם ברשתות דוגמת "צומת ספרים" או לפנות ישירות אלינו. ובכלל, הרי מדובר בספרים פורנוגראפיים, אז מי ירצה להציג אותם בדוכניו?

* ציטוט: "אהוד בן עזר / די! / מתי יפסיקו לרדת לחייו של אהוד אולמרט!" – מ-ב-ח ג"כ נין לראאב...

די!

מתי יפסיקו המשטרה, הפרקליטות ובית המשפט, לרדת לחייו של אהוד אולמרט? בארץ שהוקמה [גם] הודות לשטמפפר וראאב, לא נותנים לאהוד אולמרט להמשיך לחיות לפי דרכו.

* בערב לשני הספרים שלנו ביום שני שעבר – נוכחו, לבד מפרופ' נורית גוברין, גם חברנו עוזי שטרן שהיה אחרינו (לפני 55 שנים) האופה בעין גדי, ושאותו לימדנו לבדוק את מיצוק הבצק על פי הצביטות בירכיהן החשופות של חברות המשק, ונוכח חברנו-לחדר בעין גדי, שרגא רבין, שיחד עם חברנו אורי שולביץ היינו קוראי העיתונים והספרים החרוצים ביותר, ואלה מילאו את החדר על  גדותיו.

היו גם האדריכל מרדכי בן חורין ואשתו אביבה – הוא מוטי, המשתתף רבות במכתב העיתי, והוא נכדו של משה-שמואל ראב, שהיה אחיו הצעיר של סבי יהודה; אביבה, אשתו של מוטי, היא בתו של ד"ר בז'וז'ובסקי, כולם מפתח-תקווה.

והיו עו"ד יצחק שויגר, שכתב את הפיליטון הנחמד על הערב. פרופ' יפה ברלוביץ וד"ר אמנון בלוך. יוסף אורן. עמוס גלבוע. מירה ושאול חומסקי. פרופ' יוסי זק. אילנה זמר. פרופ' אביבה דורון ובתה מיכל, אורה שטרנאו, הסופרת הדסה מור, ורדה ויגאל אלחנני, הסופרת נורית (נוריה) אמיר. הסופר אוריה באר. פנינה מנדלסון. הדסה וולמן, עורכת תוכניות הספרות ברדיו לשעבר, ויורם, בעלה, המפרסם סיפורים יפים בבמות שונות. הדסה ויגאל וישליצקי. הסופרת אורה מורג. הסופר אלי מייזליש, שתיאר גם הוא את הערב בגיליון הקודם. נעם בר שלום, בנם של חברינו האהובים שהלכו לעולם, אנוש ומרים בר שלום. המשוררת מיכל סנונית ובעלה המזרחן צבי אל-פלג. הסופרת ריקה ברקוביץ ובעלה אילן. אפריים אייל. העיתונאית הוותיקה תקוה וינשטוק וחברתה הטובה גיזה. [תקוה היא אלמנתו של ירוחם לוריא, מזכיר מערכת "עם עובד" בשעתו, שבישר לנו לפני כ-52 שנים כי ספרנו הראשון "המחצבה" עתיד לצאת לאור בספרייה לעם של עם עובד]. והיו אלי יזרעאלי. ונעמי דורון, שהיא אחותה הצעירה של רות קדרי, בנדלה – שתרמה רבים מסיפוריה על עין גדי ל"מסעותיי עם נשים". ועוד חברים ומכרים רבים, קרוב למאה, שלא את כולם נזכור להזכיר כאן אבל היה נעים לראותם. חלקם ממשתפי המכתב העיתי שפגשנו לראשונה פנים-אל-פנים, כמו רון וייס, רמת גן. וכמובן היה אלישע בן-מרדכי, מהוצאת אסטרולוג, שהוא ואשתו שרה הם המו"לים של מרבית ספרינו האחרונים, והמפיקים של השניים האחרונים שיצאו תחת הכותרת "ספרי מקור".

והיו חברנו המסור הסופר שמאי גולן, בעלה של ארנה, ונורית, אשתו של משה גרנות. וכמובן אחותנו הצעירה לאה שורצמן לבית בן עזר, שהיא ואני הננו הנכדים האחרונים של יהודה ראב בן עזר – שעודנו בחיים. והיה הבן שלנו, בן (בנימין) בן עזר, נין ליהודה ראב.

ותודה רבה מגיעה לארנון פורת, מנכ"ל אגודת הסופרים, שביוזמתו נערך הערב, ולרונית כהן העובדת עימו מטעם האגודה.

עם החברים ששמותיהם נשמטו, הסליחה.

בפינת האולם, ליד הפסנתר – ישבו המשורר חיימקה שפינוזה – ליד אם-בתו שלא בנישואים אגנה וגנר, הסופר אלימלך שפירא ופרופ' פלוץ בן-שחר מאוניברסיטת בת-שלמה רבתי. אתם לא ראיתם אותם כי כמו בסרט "שושנת קהיר הסגולה" של וודי אלן – הם היו בצבעי שחור-לבן.

רק מֵלָנְכּוֹלִי לא הגיעה.

* ויש לנו כמובן גם חברים שאנחנו לא לפי הרמה שלהם, הם לא קראו את ספרינו האחרונים ואולי בכלל לא קראו אי פעם ספר שכתבנו, וגם את המכתב העיתי אינם קוראים, וחלקם אפילו מבקשים שלא לשלוח אותו להם – ולכן גם לא באו לאירוע כי קשה להם לרדת אלינו מהרמה האינטלקטואלית הגבוהה שבה הם מצויים.

* בביקורנו האחרון בתיבת הדואר שלנו 22135 ת"א – לא מצאנו שום הזמנה נוספת לספרינו. מסתבר אפוא שהכמות של 500 עותקים לכל אחד משני הכותרים האחרונים שהוצאנו על חשבוננו – הספיקה בהחלט, ואולי גם לא יהיה צורך להדפיס עותקים נוספים.

* בביקורנו האחרון בטבריה ישבנו בצהריים במסעדה על שפת הכנרת, ממש מעל למים, ונחרדנו לראות את שפעת השרצים השחורים הענקיים ששמם שפמנונים – והם טורפים כל פיסת פיתה המושלכת אליהם ומונעים כל גישה מכמה דגים קטנים אחרים שנותרו לפליטה באגם, ועוד יותר נחרדנו למחשבה שהמוביל הארצי מוביל אלינו לשתייה את המים שבהם שטים השרצים השפמנונים המגעילים האלה.

* כנראה שמצבו של עיתון "הארץ" הורע מאוד כי בעבר, בתור מנויים שלו, היינו קוראים חינם את האתר האינטרנטי שלו, ואילו עתה כמעט כל קטע באתר נפסק באמצע ונאמר לנו להירשם ולשלם תוספת שקלים כדי לקרוא אותו! – מה שלעולם לא יעלה על דעתנו לעשות!

* לאהוד בן עזר, קראתי את שני ספריך האחרונים ואני מצטרפת לקהל מברכיך. אני מעבירה את הספרים לקריאה בין ידידיי ומשפחתי והתגובות הן  חיוביות. וזו המחמאה הגדולה  ביותר לדעתי לסופר – שספריו נקראים. יש הסתייגות מ"השימוש במין" כפי שהגדירה זאת ארנה גולן. לדעתי ביטאת את רוח התקופה במאה שנות התיישבות בכלל ובהיסטוריה הקצרה יותר של בני גילנו בארץ ישראל.

מלי

* אהוד יקר, אילן ואני נהנינו לגלות בערב השקת ספרך עוד כמה מפניני אישיותך המקסימה והישגיך הספרותיים. מצדיעים לך על השקעתך רבת השנים בעריכה ובהפצה של דפי עיתונות ספרותית אמינה ומרתקת. תודה!  

ריקה

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,612 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה עשירית למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-80 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של העדות על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל