גיליון מס' 949

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ז' בסיון תשע"ד, 5 ביוני 2014

עם 2 הצרופות של השירות הבולאי לצאת בול אסתר ראב במלאת 120 שנה להולדתה, ורשימת האי-מיילים של הח"כים כדי לפנות אליהם שיצביעו עבור פרופ' דן שכטמן לנשיאות

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: נִסְפָּחוֹת לִמְגִלַּת רוּת. // אלי מייזליש: 1. למה שונאים את "הארץ"? – 2. ושוב הפלסטינים. // רוֹן גֵּרָא: לְבַד. // מ. שמואלי: ארבעת המדדים העיקריים לפיהם ראוי לבחור נשיא. // מתי דוד: מה הקשר בין האנטישמיות, הנכבה הפלסטינית ו"הארץ"? // יונתן גורל: שני שירים. // עדי בן ישראל: 1. החמור, הפלפל והסיבוב הבא. 2. האלמנה, הקאדי, והג'ארה. // צבי י' כסה: אין ולא יכול להיות במדינה איש ימין חכם. // יהודה דרורי: אין ולא יכול להיות במדינה איש שמאל חכם... // ברוך פלטנר: על קו התפר בין ריבונות, דמוקרטיה, ואנטישמיות. // אורי הייטנר: צרור הערות 4.6.14. // זהבה בן-דב (שטמפפר): 1. דברים על קברה של סבתא שלנו אסתר איטה אשת שלמה שטמפפר ז"ל, ביום הזיכרון. ח' בסיון תשע"ד. 2. תגובה על כתבתו של חגי סגל. // רות ירדני כץ: הצולעת. סיפור מהחיים. // עירית לינור: לחזור ולהיות שמאלנית-קלאסית. [ציטוט]. // הדסה מור: על הנס פאלאדה ב"לבד בברלין". // ד"ר גיא בכור: האמת המבהילה על ממשל אובמה: מרסק ומתרסק. [ציטוט]. // יוסי אחימאיר: הרחק מנחלת ז'בוטינסקי. [ציטוט]. // שלמה אבינרי: הרצל, פרשת דרייפוס והמיתוס על לידת התודעה הציונית. [ציטוט]. // אהוד בן עזר: "שלוש אהבות", הוצאת "אסטרולוג" 2000, אזל. פרק עשרים ושניים: "הוא גדול..." אחרון על קברו עם עליזה. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

נִסְפָּחוֹת לִמְגִלַּת רוּת

דֹּאַר צְבָאִי לֹא הַרְחֵק מִבֵּית-לֶחֶם, עֵת קְצִיר שְׂעֹרִים בִּשְׂדוֹתֶיהָ,

רַב-סֶרֶן (מיל.) בֹּעַז כּוֹתֵב מִכְתָּבִים לְסַמֶּלֶת אַחַת וּשְמָהּ רוּת,

פְּקִידָה חֲמוּדָה בְּמַטֵּה-הָאֻגְדָּה בֵּין חַלְחוּל לְחֶבְרוֹן, לְמוּל רֶכֶס

הָרֶיהָ שֶל אֶרֶץ מוֹאָב הַנּוֹשֶמֶת קְדוּמִים בְּלֵילוֹ שֶל סִיוָן:

"אֵין לִי הַרְבֵּה מָה לִכְתֹּב לָךְ מִלְּבַד הַדְּבָרִים שֶהַיָּד עוֹד חוֹשֶשֶת

לִכְתֹּב וְהַלֵּב מִתְפַּלֵּא עַל עַצְמוֹ שֶעוֹד לֹא הִתְבַּגֵּר מֵהֶם כְּלָל,

עֲדַיִן אֲנִי מִתְעוֹרֵר בַּלֵּילוֹת בְּמִקְרֶה שֶאֵינֶנִּי כּוֹנָן כָּאן

מִתּוֹךְ הַחֲלוֹם הַפְרוֹיְדְיָאנִי הַהוּא

עַל הַגֹּרֶן הַהִיא

וְהַשְּאָר.

בִּפְרָט עַל הַשְּאָר: בַּצַּמּוֹת שֶלָּךְ, רוּתִי, עָמַד רֵיחַ טַל וְשִבֹּלֶת,

רֵיחַ שֶל קְצִיר שְׂעֹרִים וְכַדּוּר הַיָּרֵחַ הִזְכִּיר לִי שָם שָד.

אֵיךְ זֶה פִּתְאֹם מִשְתַּטֶּה בֶּנְאָדָם בְּגִילִי וְהוֹפֵךְ גַּ'חְש רוֹמַנְטִי?

אֵיךְ הַמֵּאָה הָעֶשְׂרִים וְאַחַת מִתְחַפֶּשֶׂת לְפֶרֶק תָּנָ"ךְ?

בֵּינְתַּיִם אֲנַחְנוּ וְהֵם עוֹד טוֹבְלִים אֶת פִּתָּם וּפִתֵּנוּ בְּחֹמֶץ

כְּמוֹ בְּאוֹתוֹ פֶּרֶק ב' בְּאוֹתָהּ מְגִלָּה שֶעַל שְמֵךְ, וְקוֹצְרִים,

רַק שֶהַפַּעַם קוֹצְרִים בְּרוֹבֵה הַגָּלִיל, וְכָל בֹּקֶר וָעֶרֶב

שִׂנְאָה מִסְתַּכֶּלֶת בִּפְנֵי אֲחוֹתָהּ

וְשוֹאֶלֶת:

הֲזֹאת נָעֳמִי?

שוּם פִּתְרוֹנוֹת הוֹקוּס-פּוֹקוּס עוֹד לֹא הֻמְצְאוּ וְכֻלָּנוּ עֲדַיִן

שְקוּעִים עַד צַוָּאר בְּמִלְכּוּד כַּף-הַקֶּלַע בְּלִי אוֹר בְּשוּם קְצֵה מִנְהָרה,

מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן בְּפַטְרוֹל בִּסְבִיבוֹת מַחֲנֵה-הַפְּלִיטִים שֶל דָּהֵישָה

הוֹדְפִים אֲבָנִים שֶל שַבַּאבּ טְרוּף-שִׂטְנָה הָחוֹלְמִים עַל גִּ'יהָאד חֲמוּץ-דָּם,

בָּהּ-בַּשָּעָה מַטְעִימִים בַּקְבּוּקֵי-תַּבְעֵרָה הַזְּרוּקִים לְעֶבְרֵנוּ

כִּי אֵין כָּאן עִם מִי לְדַבֵּר וְאוֹיְבֵינוּ רוֹצִים אֶת כֻּלָּנוּ בַּיָּם,

אַבּוּ-מָאזֶן נוֹפֵל לִזְרוֹעוֹת הֶחָמָס שֶל חָמָאס שֶהִשְלִיכוּ בְּעַזָּה

מגֹּבַהּ רַבֵּי-הַקּוֹמוֹת אַנְשֵי אַשַ"ף מֵרֹב אַחֲוָה לְאֻמִּית

וְשוּב מִתְבָּרֵר כִּי אַף פַּעַם הֵם לֹא מַחְמִיצִים הִזְדַּמְּנוּת לְהַחְמִיץ פֹּה

שוּם הִזְדַּמְּנוּת לְהַחְמִיץ הִזְדַּמְּנוּת כְּמוֹ מֵאָז לֵיק-סַכְּסֶס בְּאוֹתוֹ

כ"ט בְּנוֹבֶמְבֶּר וְאִלּוּ אֶצְלֵנוּ עוֹלֶה "תַג מְחִיר" כְּסוֹרֵחַ

וּכְמוֹ לִצְלִילֵי חֲלִילָיו שֶל הַנֵּיאוֹ-נָאצִיזְם זוֹקְפִים אֶת רֹאשָם

כָּל נַחֲשֵי הַקּוֹבְּרָה שֶל הַנֵּיאוֹ-אַנְטִישֵמִים בְּרֹב אַרְצוֹת אֵירוֹפָּה כְּשֶאֶצְלֵנוּ, לְהַבְדִּיל,

הוֹלֵךְ וּמַקְצִין כָּאן יָמִין מְשִיחִי הַתּוֹאֵם בְּלִי לִתְפֹּס זֹאת, אִירוֹנִית,

אֶת רַף הָאוֹטִיזְם הַגֵּיאוֹ-פּוֹלִיטִי שֶל כָּל קִיצוֹנֵי יְשְמָעֵאל.

אֲנִי, כַּיָּדוּעַ לָךְ, חֵרֶף הַרְבֵּה שֵרוּתֵי מִלּוּאִים שֶעָשִׂיתִי

שָנִים בַּשְּטָחִים (וַעֲדַיִן עוֹשֶׂה) בִּמְסִירוּת שֶל אֶזְרָח נֶאֱמָן,

בְּשוּם פֶּרֶק-זְמַן לֹא הָיִיתִי בְּעַד הַכִּבּוּש שֶמִּלְכֵּד אֶת כֻּלָּנוּ,

אוֹתָם וְאוֹתָנוּ, וְלֹא מִשּוּם כָּךְ שֶאֵינֶנִּי מַרְגִּיש שַיָּכוּת

לְכָל נַחֲלוֹת אֲבוֹתֵינוּ מֵעֵבֶר לַקַּו הַיָּרֹק אוֹ מִפְּנֵי שֶ-

הִשְלֵיתִּי עַצְמִי, לוּא גַם רֶגַע אֶחָד, שֶשִּׂטְנַת יִשְמָעֵאל לְיִצְחָק

הֵחֵלָה עִם גַּל זֶה שֶל הִתְנַחְלֻיּוֹת וְתֶחְדַּל אִם כֻּלָּן תְּפֻנֶּינָה,

כֻּלָּנוּ יוֹדְעִים הֲרֵי מָה שֶאֵרַע עוֹד הַרְבֵּה לִפְנֵיהֶן: בְּתַרְפָּ"ט

וְכָךְ בְּתַרְצָ"ו וּבִפְלֹש שְלַל צְבָאוֹת עַרְבִיִּים בְּתָשָ"ח לִגְבוּלֵנוּ,

אֶלָּא מִשּוּם שֶעִם כָּל הַכָּבוֹד שֶאֲנִי, חֵרֶף כָּל חִלּוּקֵי-

דֵּעוֹת שֶבֵּינִי וּבֵין כָּל מִתְנַחֵל כָּאן רוֹחֵש בְּכֵנוּת לְמִדָּה זוֹ

שֶל אַהֲבַת-הָאָרֶץ (שֶעָלֶיהָ אֵין לְאִיש,

לֹא לִי וְגַם לֹא לוֹ וְלֹא לְשוּם מִגְזָר פּוֹלִיטִי

לֹא מוֹנוֹפּוֹל, לֹא קוּשָאן וְלֹא שוּם יִפּוּי-כּוֹחַ אוֹ זְכוּת-קוֹפִּירַיְט)  

סָבוּר כִּי כְּדַאי שֶכֻּלָּנוּ נִזְכֹּר, מִיָּמִין וּמִשְּׂמֹאל, כִּי הַמִּיתוֹס

הַלֹּא מְרֻסָּן שֶל אוֹתוֹ הָ"אַף שַעַל" שֶאֵין בּוֹ שוּם שֶלֶט "עֲצֹר!"   

מוּל אֵלֶּה שֶאִתָּם נֻכְרַח בְּיוֹם בָּהִיר לָשֶבֶת

–  גַּם אִם הַיּוֹם הַזֶּה, כְּפִי שֶנִּרְאִים הַדְּבָרִים בְּשָעָה זֹאת, רָחוֹק –

לֹא מְקַדֵּם, לֹא פָּחוֹת מֵחִלּוּל מִסְגָּדִים וּכְרִיתַת עֲצֵי זַיִת,

שוּם עֶקְרוֹנוֹת יַהֲדוּת אוֹ תְבוּנָה מְדִינִית כִּי כָּל קְלָף שֶל נַדְלָ"ן

בָּטֵל בְּשִשִּים מוּל נִזְקוֹ הַכּוֹסֵס בִּלְכִידוּת אֻמָּתֵנוּ שֶלָּנוּ

כִּנְחִיל שֶל טֶרְמִיטִים: הַקֶּרַע, הַשֶּסַע – שֶהֵם, כְּמִלְחֶמֶת-אַחִים,

פִּסְגַּת חֲלוֹמָם הָרָטֹב שֶל שׂוֹנְאֵינוּ שֶרַק מַמְתִּינִים קִצְרֵי-רוּחַ

לְכָךְ שֶמְּלַאכְתָּם שֶל אוֹתָם "צַדִּיקֵי" חִיזְבַּאלְלַהּ וְחָמָאס תֵּעָשֶׂה  

בְּעֶצֶם יָדֵינוּ מִבְּלִי שֶנַּזְכִּיר מִדֵּי יוֹם בְּיוֹמוֹ לְעַצְמֵנוּ

אֶת לֶקַח שִׂנְאַת-הַחִנָּם שֶחָרְבָה בּוֹ צִיּוֹן בִּימֵי בַּיִת שֵנִי.

אֲנִי מוּדָע לְכָךְ שֶשּוּם קְטִיעַת יְרוּשָלַיִם

לִשְנַיִם לֹא תָבִיא שָלוֹם כְּשֵם שֶיֵּש תְּמִימִים

הַמַּחְזִיקִים בְּאַשְלָיַת-הַשָּוְא הַזֹּאת וְיֵש לִי

זִקָּה הִיסְטוֹרִית לֹא פָּחוֹת מִכָּל חוֹבֵש-כִּפָּה

לַאֲתָרֵי קְדוּמֵינוּ אַךְ כְּכָל שֶדָּם נִשְפָּךְ פֹּה

וּשְכוֹל, יַתְמוּת וְאַלְמָנוּת מַכִּים בְּאֶרֶץ זֹאת

הָאֲהוּבָה עָלַי כָּל-כָּךְ, יָפָה וּמְיֻסֶּרֶת,

אֶרֶץ שֶכָּל קְבָרֶיהָ מְשַוְּעִים כָּאן לִתְמוּרָה

אֵין, לֹא לָהֶם וְלֹא לָנוּ בְּעֶצֶם, כְּכָל שֶנַּחְרִיש אוֹ נַכְחִיש זֹאת      

דֶרֶךְ אַחֶרֶת –  אִם אֵין רְצוֹנֵנוּ לִחְיוֹת עַל חַרְבֵּנוּ לָעַד –

אֶלָּא לִפְעֹל כָּאן לְדוּ-קִיּוּמָן בְּשָלוֹם זוֹ מוּל זוֹ שֶל שְתֵּי אֵלֶּה,

שְתֵּי יֵשֻיּוֹת שֶיִּבְנוּ מֵאוֹתָן אַבְנֵי-קֶלַע גְּשָרִים, לֹא חוֹמוֹת.

רוּתִי שֶלִּי, אֵין אֶצְלֵנוּ וְלוּא גַם שוֹחֵר-מִלְחָמוֹת אֶחָד, nada,

לֹא מִיָּמִין לֹא מִשְׂמֹאל וְעַל אַף כָּל מַחְלֹקֶת בֵּין זֶה וּבֵין זֶה

אִיש לֹא הִבְטִיחַ, שֶלֹּא כַּמּוּשָר בּוֹ בַּזֶּמֶר הַיָּפֶה אַךְ הַמְּאֹד לֹא רֵאָלִיסְטִי

יוֹנָה, עֲלֵה-זַיִת וְשֶקֶט בַּבַּיִת, כִּי מֵאִירָאן עַד לְבָנוֹן זֵדִים חוֹרְשִים רָעוֹת

אַךְ אִם יִתְמַזֵּל מַזָּלֵנוּ לִבְנוֹת לָנוּ, אַתְּ וַאֲנִי, קֵן רוֹגֵעַ

עַל שְׂפַת הַר-הַגַּעַש שֶל שְׂדֵה-מְרִיבָה זֶה שֶקֵץ הַמִּלְחָמוֹת בּוֹ אֶת הָרֹעַ יַאֲבִיד

נַקְרִיא לִילָדֵינוּ בְּכָל מְאֹדֵנוּ מִתּוֹךְ מְגִלַּת רוּת אֶת הַיָּפֶה שֶבֵּין פְּסוּקֶיהָ:

"וּבֹעַז הוֹלִיד אֶת עוֹבֵד וְעוֹבֵד אֶת יִשַי וְיִשַי אֶת דָּוִד..."

* * *

לכל קוראי המכתב העיתי ואוהבי הזֶּמֶר הישראלי

במוצ"ש, ט' בסיוון תשע"ד, 7.6.14, בשעה 22:30

במסגרת שבוע הספר העברי ופסטיבל היין הגלילי

ייערך מופע הוקרה למשורר יוסי גמזו

במוזיאון הצילום של פארק התעשייה תל-חי

בהנהלתו המוסיקלית של חוקר הזֶּמֶר הישראלי עֹפר גביש

ובהשתתפות אמני-זֶמֶר רבים ומגוּוָנים

כולכם מוזמנים בחמימוּת

* * *

אלי מייזליש

1. למה שונאים את "הארץ"?

הכותרת הזו תידחה בבוז על-ידי קוראיו הנאמנים של "הארץ" [וגם בידי עורכים ועיתונאים שלו], אבל איש מהם אינו יכול להכחיש או להתעלם מכך, כי בחלקים רבים של ציבור קוראי העיתונים כאן, קיימת שנאה עזה כלפי "הארץ" – ולמה? 

הרי עיתון אינו נפש חיה שלילית, שרגשות שנאה כלפיה, נמדדים לפי מעשים מתועבים. וגם מעולם לא שמעתי ב'לובר' שנאה מפי מבקר כלפי יצירה דוממת כלשהי ותהיה מכוערת ודוחה ככל שתהיה – בעיניו.

השנאה כלפי "הארץ" נמדדת אך ורק בשל הטייה, סילוף, מגמתיות, ובעיקר: להבליט ולהאדיר בכותרות עניין שולי שמצדד בעניין הפלסטיני, במקום להנמיך את הידיעה למקום צדדי ובמקומה לפרסם את העניין המרכזי שרוב הציבור סקרן לדעת – ידיעה חיובית בענייננו, למשל: עודף חיובי בתקציב, עלייה תלולה בייצוא השנה, ביקור ידידותי של מדינאי או מנהיג בעל השפעה עולמית, סיום סלילת כביש מרכזי, שיא עולמי של תנובת החלב – וכך הלאה, בשם המוראל הלאומי תחילה ורק אחר כך כל הצרות: פשע ואלימות, תאונות קשות, כישלון במו"מ מדיני – ידיעות שמעניינות מזוכיסטים וסדיסטים.

עיתון אינו בנוי למכור מזוכיזם לאומי. עיתון גם לא צריך להתעסק בכלל בהטפת מוסר מפוקפק מטעמו – אל ציבור שטעמו שונה ודעתו איתנה. נורמות חברתיות אינן שוות לכל נפש, ומה ש'טוב' ל"הארץ" אינו טוב למי שאינו קורא או קונה אותו דווקא בשל כך. כלומר: עיתון אינו בעלים של חנות למכירה דקדנטית של נורמות ונרטיבים משלו. נורמה חברתית היא מידתית וכפויה אצל הפרט כעניין אינדיווידואלי ולא כללים יומרניים ומוכתבים בידי חבורה אינטרסנטית ותהיה בפני עצמה בעלת ערכים מוסרים הכי נעלים. את הנורמה מכתיבים בין כה וכה כל סקטור או כל אסכולה בהתאם לכוחות שלה. למשל: התנועה הקיבוצית הכתיבה נורמה מסויימת בשנות ה-30 והמציאות כפתה עליה שינויים הכרחיים עד כדי התפרקות ערכיה, שהיום אין לכך רלוונטיות. כך גם בקיבוצים של המפד"ל, שהיו שותפים לאותה אידיאה חברתית אך אין לה זכר כיום, כאנשיו של בנט עם א"י השלמה.        

אבל "הארץ" מנסה להכתיב נורמה. נורמה פרו-פלסטינית, שאינה מקובלת על חלקים נרחבים בציבור, ונפשו סולדת מכך. ומכאן באה השנאה. זו שנאה דו-צדדית. אבל הצרה של "הארץ" היא שאנשיו מאמינים באמת שהם הסקטור הנעלה ביותר בארץ; שכבה מעוטת אוכלוסין שאמנם היא משכילה וכוללת מיספר רב של אינטלקטואלים כמו למשל פרופ' זאב שטרנהל או ד"ר רוחמה מרטון, שחושבים כי האמת שלהם היא האבסולוטית, וכשהם טוענים כי הם רוצים רק ב"טובת" ישראל, הציבור מבטל זאת בתנועת יד של "מויחל טויבעס" בבחינת לא מעוקצך ולא מדובשך  כתנועת שוליים ולא כמייצגים את החברה והנורמות.

"הארץ" שבוי באמונותיו כנטורי קרתא חילוני, וכפי שהציבור שונא את נטורי קרתא, אלה המתחבקים עם חיזבאללה או הנשיא האיראני [בטהרן], הציבור מזהה כך את "הארץ". ועל כן שונאים אותו.

2. ושוב הפלסטינים

ציטוט: סופר נידח שלום, ב"חדשות בן עזר" 946 טוען אלי מייזליש כי הפלסטינים לא מזכירים בפומבי ולו פעם אחת כי תוכניות השמאל לשלום מקובלות עליהם. הריני מזכיר למייזליש כי על "יוזמת ז'נבה" חתמו כל נאמניו של אבו מאזן. הבעייה היא שאף ממשלה ישראלית לא אימצה את "יוזמת ז'נבה". כאדם שוחר שלום אני פוטר את אלי מייזליש מכל "דאגה" לשמאל. מוטב שמייזליש יהרהר בעתידנו: מה יקרה אם תימשך הבנייה בהתנחלויות בכל רחבי הגדה?

רון וייס

רמת-גן

לרון וייס, שלום רב,

ככה זה תמיד איתכם. טוענים לכם בחיטין ואתם עונים בשעורין [בקש או באטריות]. כשאני כותב בהכללה 'פלסטינים', אני מתכוון להנהגה ולא ליוזמה חפיפית פרטית שאינה מייצגת לא אצלנו ולא אצל ההנהגה הפורמלית הפלסטינית את הנורמה כפי שהיא מיוצגת מהמוקטעה או מעזה.

אם תראה מה כתב המומחה למשפט ד"ר אשר כהן והפרופ' שלמה אבינרי, שאינם חסידי הימין,  כתגובה  ליוזמת ז'נבה, הרי המילים שלי הם מים מזוקקים לעומת החרפה שהם שופכים על ראשם של יוזמי ז'נבה. הנה רק ציטוט אחד מדבריו:

"במנגנון הזוי ולא ישים... מערכת מסורבלת, רב-ממדית וכוחנית כזאת אינה מתכון לשלום, אלא לחיכוכים ולאי-הבנות. היא תהפוך את תושבי ישראל ופלסטין לנתיניהן של אינספור רשויות צבאיות, מקומיות ובינלאומיות מתחרות."‏

כיוונתי את הדברים שלי במדוייק במילה "תוכניות" ולא אותה 'יוזמה' שקיבלתי בזמנו בדואר.

העובדה, שהפת"ח ברמאללה, שהוא הנציג האותנטי של הפלסטינים, משתדך אל הזונה החמסית מעזה, מעיד כאלפי עדים,  מי הם בעצם הפלסטינים, כולל אלה שנסעו אז לז'נבה.

ועוד, מאז שחלפו 11 שנים, חירפו וגידפו כל שאר הפלסטינים הן את סעיפי ופרטי היוזמה עצמה והן את שותפיו הפלסטינים של ביילין ויוזמתו שנגנזה.

ואם חד-פעמיות בודדה זו בז'נבה, מהווה לך קשר הצלה, רון וייס, הרי זה קליפת אגוז.

ולשאלת אי הדאגה שלי לעתידנו בהמשך הבנייה בהתנחלויות בכל רחבי הגדה, הנני לענות לך כי דעתי חלוקה על עצם קביעתך כי עתידנו תלוי בזה. מאז תחילתן של ההתנחלויות מיד בסיום מלחמת ששת הימים, לפני כ-37 שנים [כבר בספטמבר 67' הוקם כפר עציון מחדש וכל השאר היסטוריה] קיימת קקופוניה בלתי פוסקת נגד ההתנחלויות בכלל והמשך הבנייה המתמיד בפרט, ולא עזר לאף גורם מערבי חיצוני או ערבי פנימי וסביבתי לעכב את הבנייה ושום דבר מ'עתידנו' לא נפגם.

הדאגה האמיתית שלי אינה בשל אותה קקופניה זרה ושל השמאל הישראלי בניהול שלום עכשיו ומצלמות הווידאו שלו. הדאגה שלי היא דווקא מהקצב האיטי לטעמי של הרחבתן ואי עלייה על הקרקע.

הטיעון של השמאל ושל הערבים ובני בריתם באירופה כי "אין לפלסטינים טריטוריה נקייה מיהודים" ובעיקר שהשטח שישראל מייעדת להם אינו רציף ו"לוקח לי שעה וחצי להגיע מרמאללה לחברון..." טוען הפלסטיני, בגלל כמה התנחלויות שבדרך, אז לי לוקח מהכניסה לירושלים ועד חניון 'קרתא' ליד שער יפו כמעט שעה. אז ייקח לך שעה וחצי נסיעה לראות את הסבא שלך, אז מה? הרי הדרך מהמבורג ועד מינכן היא 6 שעות.

אפילו אם נכפיל את מספר היהודים ביו"ש, גם הפלסטינים יכפילו את מספרם. רק תראה לאן אתה מוביל? אתה פוחד שכמה גויים אוהבי ערבים יטילו עלינו חרמות וסנקציות ותרוויח כמה לירות פחות כל חודש ותשלם עבור הדלק עוד שקל לליטר – אז מה? תמות מזה? לא תמות. אתה תמות רק אם מחבל ערבי איבן-שרמוטה יגיח עם קלץ' ויתקע בך צרור מהמארב כמו שהם עושים תמיד. כמו שהם עשו מאז ההתנחלויות בנס-ציונה ויסוד המעלה או רביבים בנגב. ואת זה הם יעשו אם תיתן להם את כל הטריטוריה מקלקיליה ועד הירדן ללא ההתנחלויות. כל עוד תהיינה התנחלויות כמו אז שעלינו לחניתה, השרמוטות האלה יחביאו את הקלצ'ים עמוק בג'ורה עד שיעלו חלודה. וכי אינך מכיר את הערבים?

ההתייפיפות המוסרית של 'שוחר שלום' היא קשקוש. אנחנו עם דפוק. עם שמכים אותנו ללא הרף, אפילו לפני כמה ימים במוזיאון בבריסל או שלשום בצומת תפוח.

'העולם' אינו מפחיד אותי, כפי שלא פחדנו מהבריטים כשעשינו להם את המוות עד שעזבו את ארצנו.

כיום, ישראל היא מעצמה אדירה – אם לא איכפת לך, יותר אדירה ממרבית מדינות אירופה – אפילו ששטחן פי כמה משלנו. ו"העתיד" שלנו יותר חסין מעתידה של אוקראינה למשל, שביטחונה נשמט מיום ליום. וביחסים שלנו עם המעצמות הגדולות מאיתנו: ארה"ב, גרמניה, בריטניה וצרפת, השיקול וכף המאזניים את מי להעדיף; את פלסטין הדפוקה שאין אצלם מדען אחד באף מכון מחקר ושאינה מייצאת סחורה בגרוש, או שיעדיפו אותנו ואת תוצרתנו שעיקרה מוצרי היי-טק שבלעדיהם העולם כולו יעמוד מלכת, תעשה בעצמך את החשבון מה תעדיף התעשייה בארה"ב ובאירופה; קשקושים מפלסטין או סכיני "ישקר".

תמיד-תמיד, אתם בשמאל מפחידים: 'עתידנו... שמתידנו...' – היום, היום ממש, אחד משלכם, שיפר שמו, כותב בעיתונו 'ידיות' ככה בדיוק: "בעוד כמה חודשים... יחזרו בארה"ב לסכסוך הישראלי פלסטיני ואז, אולי, גם יוטלו סנקציות על ישראל..."

הנביא הזה יודע מה תעשה ארה"ב בעוד כמה חודשים, סנקציות. עוד קשקוש.

עתידנו, רון יקירי שוחר השלום, אינו מותנה ואינו נוגע ל'שיחות שלום' או יוזמות הזויות בז'נבה. עתידנו  נעוץ בקרקע, ככל שנאחז בה יותר ויותר, כך הוא מובטח.

* * *

רוֹן גֵּרָא

לְבַד

אֶמֶשׁ בַּאֲרוּחַת שָׁבוּעוֹת

הָיוּ הַשָּׁמַיִם אֶתְרוֹגִיִּים,

רוּחַ כִּבְּתָה הַלֶּהָבָה הַצְּמוּקָה

שֶׁעוֹד נוֹתְרָה

בְּתִפְרַחַת הָעֵץ

חֲסַר הָאָשָׁם.

הָיְתָה שְׁתִיקָה,

הִיא הָיְתָה עֲסוּקָה

בְּתוֹךְ פְּנִים הַקְּלִפָּה

לֹא בְּמִשְׁקָפַי הַחֲדָשִׁים.

חָשַׁבְתִּי עַל עוֹד טְעִימָה מִן

הַתֹּם.

מַחְסוֹם.

לֹא הָיְתָה יָד לְיָדִי

אֶלָּא שְׁאִיפַת אֲוִיר לֶעָבָר

הַנּוֹשָׁן

וְהָאָבְדָן

* * *

מ. שמואלי

ארבעת המדדים העיקריים לפיהם ראוי לבחור נשיא

כאשר חבר הכנסת בוחר מעבר לפרגוד את הנשיא, רק טובת מדינת ישראל ועם ישראל   צריכים  להיות לנגד עיניו. לכן לדעתי על ח"כ לקבל את ההחלטה לפחות לפי ארבעה מדדים  עיקריים:

אישיות מצטיינת משכמה ומעלה נקייה מכל רבב. צנוע ועניו, מעורר השראה, נותן דוגמא אישית וסמל ומופת מאחד.

כישורים, מעשים והישגים בולטים ומצטיינים מעל ומעבר אשר ייזכרו  גם בעוד 20 שנה ויותר.

נושא חזון מאתגר לפעילות ויוזמה נשיאותית, הרואה חובה אסטרטגית לחשיבה ולתכנון  ארוך טווח יחד עם הממשלה למען בניית חברה בריאה למעננו ולמען ילדינו ונכדינו.

דמות מכובדת מרשימה ומעוררת כבוד אשר תציג את פניה היפות, המצטיינות והמתקדמות  של ישראל כלפי יהדות העולם וכלפי האומות תוך תרומה למלחמה נגד  יוזמי  הדה-לגיטימציה  של ישראל בין העמים.

פרופ'  דן שכטמן, זוכה פרס נובל – עומד  בכל הפרמטרים האלה

 הוא גילה במחקריו נחישות ודבקות במטרה למרות ביקורת מקצועית חריפה. מחקרו  הוכר  כפורץ גבולות וזיכה  אותו בפרס נובל וביוקרה עולמית.

עבודתו המדעית עוד לפני כן זיכתה אותו בהרבה אותות ופרסים מן היוקרתיים בארץ ובעולם, כולל פרס  קרן וולף שהיום הוא עומד בראשה.

במקביל  קידם מיספר יוזמות אחרות כולל "יזמות טכנולוגית" מהן  מציב דן שכטמן חזון  ואתגר אסטרטגי כנשיא בתחומי החינוך וההשכלה החל מגיל הגן ועד למרכזי ידע עולמיים  בגליל, לתחומי הביוטכנולוגיה, ובנגב למזון  בתנאי מדבר  ואנרגיה  נקייה. אין ספק  כי  היתרון המדעי הוא סם חיים עבורנו ויביא פריחה וצמיחה כלכלית שתחלחל לשכבות רבות נוספות ואף תביא לעצירה של "בריחת מוחות" ולהחזרת מצטיינים, יזמים ומנהיגים לאתגרים הממתינים.

פרופ' דן שכטמן, שהוא סמל למצויינות, ייצוגי, מרצה מרשים ורהוט, יתרום את יכולתו  ובקיאותו  במפגשים  עם נציגי  ומנהיגי העולם, כפי שגם עשה בשנים האחרונות. הוא ישכיל  להציג את תרומת ישראל בתחומים מגוונים לאנושות, מעל ומעבר לגודלה היחסי של ישראל.  היות ומקור הדה-לגיטימציה של ישראל הוא באוניברסיטאות המובילות בעולם המערבי, מוסדות שפתוחים בפניו ובכבוד  הראוי, הוא יוכל להציג  בהם את העובדות והאמת כהלכתן.

בחודש אוקטובר הקרוב, בטכס מכובד שייערך בארה"ב, יתקבל פרופ' שכטמן לאקדמיה האמריקאית לאומנויות ומדעים, שזהו האות היוקרתי ביותר  שם. 

יהיה זה כבוד אדיר לישראל ולשמה הטוב בעולם, כסמל המצויינות, באם  פרופ'  שכטמן  יקבל הכרה יוקרתית  זו בהיותו  הנשיא החדש והסמל של ישראל.

נקווה שחברי הכנסת יהיו גם רגישים לדעת הקהל, לאור הסקרים המחמיאים לפרופ' שכטמן,  לאחר  מועמדתו הכה קצרה,  הנעזרת  רק על  ידי  מתנדבים.

מ. שמואלי

מנכ"ל חברת אלתא לשעבר

[ראו הצרופה עם האי-מיילים של כל חברי הכנסת כדי לפנות אליהם. מאחר שרבים מכם הם אנשים בעלי שם ובעלי ערך, יש לקוות כי פניותיכם האישיות תשפענה על נבחרינו! – ואם לא, לפחות תתכרכמנה פניהם מבושה!]

* * *

מתי דוד

מה הקשר בין האנטישמיות, הנכבה הפלסטינית ו"הארץ"?

סקר עולמי על האנטישמיות העלה שבקרב הפלסטינים בגדה ובעזה היא הכי גבוהה ביחס לכל שאר העולם. הסקר נערך ע"י "הליגה נגד השמצה" בקרב למעלה מ-50 אלף נשאלים ב-102 מדינות בכל רחבי העולם. לנשאלים הוצגו 11 שאלות ובהן "ההאשמות" הנפוצות על היהודים כמו, האם הם שולטים בעולם בתקשורת, האם הם שולטים בעסקים, האם הם נאמנים יותר לישראל מאשר למדינה בה הם חיים.

מאמר המערכת של "הארץ" מיום 19.5.14, בכותרת "אנטישמיות מגויסת", מבטל את אמינות הסקר, מזלזל במימצאים, מנסה "להסביר" שהוא נועד לשרת את האינטרס הפוליטי של נתניהו בסרבנותו להכיר בנכבה ולסגת מהכיבוש למען השלום. "הארץ" מעז להאשים את נתניהו "בניצול" האנטישמיות להמשך הכיבוש. "נתניהו כאחד הדמגוגים עשה שימוש באחד מממצאי הסקר להצדקת הכיבוש ואי הכרה בנכבה."

"הארץ" מאשים את נתניהו בהסתר, באי הכרה בנכבה  המונעת השלום. "הארץ" איבד לחלוטין את הנרטיב הישראלי והתחבר לנרטיב הפלסטיני. "הארץ" הפך לשותף מלא לתעשיית השקר האנטי ישראלי. העיתון הפך למקור המידע לדה-לגיטימציה של ישראל בעולם.

האנטישמיות הנוצרית של העבר והאיסלמית של ההווה

האנטישמיות הנוצרית "הישנה" שלא נעלמה, קיבלה מימד ועוצמה חדשים כתוצאה מתהליך האיסלמיזציה של האנטישמיות בעולם כולו ובמזרח התיכון ובצפון אפריקה במיוחד.

74 אחוזים מחזיקים בעמדות אנטישמיות בארצות אלה. 93 אחוזים בגדה ובעזה. 92 אחוזים בעיראק. 81 אחוזים בירדן. 80 אחוזים במרוקו.

האנטישמיות "המודרנית" קיבלה אופי מוסלמי שנוהג להכחיש את השואה, ולהשוות את ישראל לנאצים כאחראים לנכבה. לאסון השואה הפלסטיני. האנטישמיות האסלאמית מעוגנת גם בגישה אנטי אמריקאית ואנטי מערבית ומושתתת גם על המסורת הדתית לפיה העולם כולו חייב להיות מוסלמי. גורמי האסלאם הג'יהדסטי  הקיצוני מובילים תהליך זה.

הספרים הפופולאריים ביותר בעולם הערבי והמוסלמי הם "מיין קאמפף" של היטלר ו"הפרוטוקולים של זקני ציון". האנטישמיות המוסלמית מופנית גם נגד הנוצרים (במצרים, בלבנון, בעירק, בעזה).

האנטישמיות הפלסטינית והתנועה הנאצית

בהקשר זה חובה להזכיר את חאג' אמין אל חוסיני, מנהיג התנועה הלאומית הפלסטינית בזמנו, שהתחבר לתנועה הנאצית, נפגש עם היטלר, גייס לוחמים מוסלמים לטובת הנאצים, והיה שותף לתכנון ולרצון בהשמדת היישוב היהודי בארץ ישראל. זה קרה והיה לפני ההתנחלויות והכיבוש.

ראוי להזכיר גם את דבריו של עזאם פחה, מזכיר הליגה הערבית לשעבר שאמר במסיבת עיתונאים ביום 15.5.48, את הדברים הבאים נגד היהודים עם ההכרזה על הקמת מדינת ישראל.

"זו תהיה מלחמת השמד וטבח שידובר בו כמו הטבח של המונגולים ומסעי הצלב."

ראוי להזכיר גם את דבריו של מחמוד אזהאר, מראשי החמאס, שפרסם בזמנו ספר שכותרתו "אין ליהודים עתיד בין האומות."

זו הנכבה שהפלסטינים תכננו נגד היהודים בעבר, וממשיכיהם בחמאס, בג'יהאד ובחיזבאללה, פועלים להשגת מטרה זו גם בהווה.

"הארץ" תועמלן תומך בנכבה הפלסטינית!

מאמר המערכת של "הארץ" מיום 19.5.14 חושף בגלוי את תמיכת העיתון "בצדקת הנכבה הפלסטינית שנגרמה באשמת ישראל הציונית הכובשת. "די לשכתוב ההיסטוריה" – המאמר מאשים את ישראל בהיווצרות בעיית הפליטים, בסירוב להכיר בבעייה, בשכתוב ההיסטוריה, בהעלמת עובדות. "הארץ" הפך שותף למסע עולמי אנטי ישראלי של תעשיית השקרים שמתעלמת לחלוטין מהעובדות ההיסטוריות. "הארץ" קובע: "הנכבה הפלסטינית דורשת הכרה ישראלית שבלעדיה אין דרך להגיע לפיוס היסטורי."

ריח רע של צחנת בגידה בצדקת הדרך של הציונות עולה מהמאמר של "הארץ".

* * *

יונתן גורל / שני שירים

שְׁעַת חֲצוֹת

יָדוֹ שֶׁל שֶׁקֶט לַיְלָה

כְּמוֹ  לִטְּפָה

אוֹר מְנוֹרַת הַמִּטָּה

סִגְנֵן קַרְנַיִם מְלֻכְסָנוֹת

חֲדָרִים נִפְתְּחוּ

פִּנּוּ מָקוֹם

לִדְמָמָה רוֹעֶדֶת

וּפְרָחִים בַּאֲגַרְטַל

הִתְכּוֹפְפוּ

לְנֹכַח הַשָּׁעָה

נָקַף 14 בְּמַאי

וּתְמוּנַת בֶּן גוּרְיוֹן

בְּמוּזֵאוֹן תֵּל אָבִיב

עָבְרָה דַּף

לְ-15 בְּמַאי

וְלַהַפְגָּזוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת

עַל בָּתֵּינוּ בִּירוּשָׁלַיִם

שֶׁדָּמְמוּ וְקָפְאוּ

מִמַּעֲמַקִּים

צַעַר נבְזָק בְּמֶלַח

נְקֻדִּים נְקֻדִּים

נִזְרֶה וְנֶאֱכָל

נְהִי בְּכִי תַּמְרוּרִים

מִכָּאן וּמִשָּׁם פָּנָסִים מְאִירִים

אַתָּה עַל בָּמָה

הוֹלֵךְ וְכוֹשֵׁל פְּעָמִים

עֵינַיִם לַתָּאִים וְלַכְּתָלִים

הוֹ אֱלֹהִים, בָּשָׂר וָדָם

קוֹרֵא מִמַּעֲמַקִּים

מַכִּיר אוֹתִיּוֹת

מְצָרֵף מִלִּים

הוֹלֵךְ וְדוֹמֵם

מִמַּעֲמַקִּים

* * *

עדי בן ישראל

1. החמור, הפלפל והסיבוב הבא

 יום אחד תפסו הילדים של הכפר את החמור של אבו סמיר, ושמו לו פלפל בתחת. השובבים – יחרב ביתם וארור אביהם – נהנו לראות איך הפלפל גורם לחמור המסכן לרוץ ולקפוץ. 

אבו סמיר ניסה לתפוס את החמור ולא הצליח: החמור רץ מהר מדי. 

חשב אבו סמיר: "הדרך היחידה שאוכל לרוץ מהר כמו החמור היא שאדחוף גם לי פלפל בתחת."

אמר ועשה.

עכשיו אבו סמיר רץ מהר, והיה תופס את חמורו – אלא שלחמור נגמר בינתיים הפלפל, והוא מזדחל לאיטו לבית אבו סמיר כשהוא נוער בשמחה: "אה אה אה!" 

אבל הפלפל של אבו סמיר היה עוד טרי, והוא חלף בריצה על פני ביתו כשהוא צועק לאשתו:

"יא מרא, תחזיקי את החמור המלעון הזה, לי יש פלפל בתחת לעוד שני סיבובים!"

מוסר השכל: במזרח התיכון יש תמיד מישהו עם פלפל בתחת לעוד סיבוב או שניים.

2. האלמנה, הקאדי, והג'ארה

 בכפר אחד חיתה לה אלמנה זקנה, אום אחמד, וליד ביתה גרו ארבעה בניה, אחמד ושלושת האחרים, כל אחד בבית משלו. עד עכשיו הכול בסדר, אלא שהבנים היו נשואים, ונשותיהם היו מתעללות באלמנה – אולי בגלל שזכרו לה איך היא עשתה להן את המוות כשהן היו כלות טריות. 

בצר לה הלכה אום אחמד לקאדי של הכפר לשאול בעצתו. הקאדי, חאג' מוסטפה, שהיה ידוע בכל כפרי הסביבה כחכם ומשורר דגול, הקשיב לתלונותיה, חשב הרבה, ואז נתן לה עצה בחרוזים (משורר או לא?) איך לנהוג. 

"זה יעבוד?" שאלה אום אחמד בספקנות, והקאדי ענה "עלא ראסי" (על ראשי). כמו שנראה אח"כ, הקאדי התנבא בדיוק מה יקרה בעוד 20 שנה.

 בערב, עוד לפני שחזרו הבנים מהשדה, הלכו נשותיהם אצל האלמנה כדי להציק לה קצת. הן מצאו אותה יושבת ומחזיקה בידיה ג'ארה, סגורה וחתומה בחותם שעווה.

"מה יש בג'ארה, יא מלעונה?" שאלו הכלות המסורות.

"מה שיש זה לא בשבילכן, יא כלבות זבל" ענתה אום אחמד באהבה.

 כשחזרו הבנים מהשדה, אחמד ושלושת האחרים, ושמעו את הסיפור, הלכו אצל אימם לראות את הג'ארה המסתורית.

אום אחמד הסבירה, כשהג'ארה החתומה עדיין בידיה: "כשהתחנתי עם אביכם, אבו אחמד אללה ירחמו, קיבלתי מדוד עשיר מתנה של 100 נפוליאונים זהב, והם בתוך הג'ארה."

הבנים נדהמו – אף אחד מהם לא ראה אי פעם אפילו נפוליאון אחד –  וכשהתאוששו שאל אחמד, בכור הבנים: "ומה תעשי עם הזהב הזה, יא אומי חביבתי?"

 "אתן את כל הזהב לזה ביניכם שיטפל בי הכי טוב – לפני שאמות אחליט למי מכם הזהב מגיע."

 כששמעו זאת הבנים כרעו ברך לפניה וכל אחד מהם אמר משהו כגון: "לא תמותי, יא אומי, אני אדאג לך ואטפל בך, עלא ראסי," וכו'.

תוך זמן קצר הופיעו גם ארבע הכלות, נישקו את רגליה, וכל אחת מהן הבטיחה לאום אחמד שתטפל בה באהבה ובמסירות, ולחשה באוזניה שהיא היחידה בין הכלות שאוהבת אותה.

 ההבטחות קוימו. מאותו יום חיתה אום אחמד באושר, כאשר בניה וכלותיה מתחרים ביניהם מי יטפל בה טוב יותר. והג'ארה המפורסמת לא משה מידיה לרגע, עד ליום מותה כעבור עשרים שנה.

 משום מה, אום אחמד לא הודיעה לפני מותה למי מהבנים החליטה להוריש את זהבה – אולי בגלל שהיה לה קשה להחליט. כשהבנים  התחילו לריב – כל אחד מהם טען שהזהב מגיע לו – החליטו לפנות לקאדי, חאג' מוסטפה, שבינתיים התפרסם בכל המזרח התיכון (החדש) בזכות חכמתו ויושרו, והוא שישפוט למי הזהב. 

האחים הביאו את הג'ארה, הסגורה עדיין בחותם שעווה, לקאדי, וסיפרו לו שבג'ארה יש 100 נפוליאונים, שאום אחמד הבטיחה להוריש לבן הכי מסור, וכל אחד מהם טען כמובן שהוא היה הבן המסור ביותר. 

אני רואה שכמה מכם פעורי פה מרוב מתח – יא ואלד, אם תפתח יותר את הפה אז תבלע זבוב – אז זה הזמן לספר שבג'ארה לא היה שום זהב, לא זהב ולא בטיח. אז מה, אתם שואלים, כן היה בג'ארה? 

אתם זוכרים שחאג' מוסטפה היה משורר שדיבר בחרוזים, ולכן העצה שנתן בזמנו לאום אחמד היתה לשים חרא בתוך הג'ארה.  זה היה החרוז הכי יפה שעלה בראשו, והאמת זה חרוז לא רע. 

אלא שבינתיים חאג' מוסטפה הזדקן, ושכח את אותה עצה טובה שנתן לפני עשרים שנה לאום אחמד. הוא גם נעשה חרש, ולכן האחים היו צריכים לחזור על הסיפור כמה פעמים בקול רם. כשחאג' מוסטפה הבין לבסוף את הבעייה, הוא יישר על ראשו את הכובע הירוק של החאג' והודיע לאחים את החלטתו: 

"אמכם, אום אחמד, היא קרובה שלנו ואנחנו קרובים שלה (אללה ירחמה, אללה ירחמהא, הייא קראבתנה ואנחנא קראבהא), ואני הייתי מסור לה לא פחות מכם. לכן גם לי מגיע הזהב. אז נחלק בינינו כך: אתם הארבעה, כל אחד יבחר פינה מארבעת הפינות בחדר הזה ויעמוד בה.  אני אעמוד כאן באמצע החדר, ואהפוך את הג'ארה על ראשי. המטבעות שיישארו בכובעי יהיו לי, וכל אחד מכם יקבל את המטבעות שיתגלגלו לפינה שלו." 

האחים הבינו שעשו טעות, אבל זה כבר היה מאוחר מדי. נעמדו כל אחד בפינתו, וחיכו לראות מה יעלה במזלם. 

חאג' מוסטפה אמר תפילה, פתח את חותם השעווה, ורוקן את הג'ארה על ראשו. כאן המקום להכניס את כל הקללות בערבית ששמעתם אי פעם: הוא קילל את אום אחמד, את ארבעת בניה, את ילדיהם ונכדיהם עד דור עשירי, ואת עצמו שהאמין לנוכלים האלה. 

כשסיים לקלל, רץ לביתו כדי להתרחץ, אך כשהגיע – מרוב מהירות – נתקע אפו במסמר שהיה על הדלת. כשהוא תקוע, צעק חאג' מוסטפה לאשתו:

"מונח'ארי בי'לבאב!" (אפי בדלת!).

אשתו, גם היא חרשת קצת, חשבה שהוא שואל: "מינ  ח'ארי בי'לבאב?" (מי חירבן על הדלת?), וכדי לשמח את ליבו של בעלה המשורר ענתה לו בחרוז: "אל אוולאד מינ איל כותאב" (הילדים מבית הספר).

וכך תקוע חאג' מוסטפה בדלת ביתו עד עצם היום הזה.

מוסר השכל: כשאין זהב, גם חרא הולך. ועוד: כשאתה מכוסה כולך בחרא, ואפך תקוע במסמר בדלת, זה לא הזמן לעסוק בשירה.

* * *

צבי י' כסה

אין ולא יכול להיות במדינה איש ימין חכם

ברברה טוכמן טעתה. זה לא מצעד האיוולת. האיוולת לא צועדת. האווילים צועדים.

בעולם יש ימניים חכמים. גם בארץ היה ימין מתון וחכמים. אשכול ביקש לצרף אותם לממשלתו. השמאל בעבודה התנגד והם הלכו אצל בגין. יורשיו גירשו את שרידיהם. ונשארו עם ימנים ליכודאים מתנחליים חרד"ליים שבהגדרה לא יכול להיות חכם ביניהם. החכם שבהם יהיה החכם של הטיפשים. 

מדוע לא יהיה חכם ביניהם? – כי בשורש  תפישתם פורחת המוכנוּת לשלוט בעם אחר. זה מחייב להמציא תורות אבסורדיות אוקסימורוניות. 

אתה רואה אנשים פוליטיים הפועלים נגד הדי.אנ.איי של מטרותיהם. אב הגֶנִים הימניים מכתיב: מדינה יהודית חזקה, חברה מגוייסת, גאווה לאומית ומרחב מחייה. במרחב חיים לא יהודים מה עושים? – בהיסטוריה משמידים או בולעים את הילידים. אבל, אחרי מלחמת העולם הראשונה פרצה הזכות להגדרה לאומית. אותה תפס הרצל לממש את זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית. והציונים הקימו מדינה דמוקרטית ונשבעו לעקרונות הנגזרים מהזכות של כל עם לריבונות. אז איך תהיה מדינה יהודית בארץ השלימה עם 40% לא יהודים? אבסורד? אוקסימורון? – לא! אלוהים יראה לו השה לעולה, בני. רק לכופף את התודעה בפני האמונה והכל מסתדר. והדמוגרפים שלהם מחשבים שלעולם יישארו הפלשתינים באותו השיעור. ואין שכל להבין כי 30 או 40 אחוז מ-10 מיליון זה לא כמו מ-15 או 20 מיליון שאז עוצמתם  כפולה ומכופלת. אשכול נהג לומר: אתה חכם אבל השכל שלך טיפש.

 אך למדינה אין משאבים מספיקים לאיזון אסטרטגי והיא נזקקת לסיוע מעצמה ומדינות.  ואלה, מאז מלחמת העולם השנייה, נכבשו לכללי משחק דמוקרטיים בין מדינות ולזכויות אזרח ואדם בתוכן. והקימו מנגנוני שיפוט. והעקרונות "הרכים" האלה הפכו לכלי מלחמה בזירה העולמית. מדינת ישראל בנתה צבא מחץ למלחמות אך חשופה "לכלי המלחמה הרכים" המתכנסים למושג הלגיטימציה. הדה-לגיטימציה לא מכריעה אלא כשהיא מחלחלת אל הממשלות והופכת לאייל לנגח חומת ההגנה על הלגיטימיות של מדינת היהודים.

בשלב הזה מתגלה הטיפשות הימנית-לאומנית-חרד"לית. מאמר זה מכוון לניגזרותיה של מדיניות החוץ בשיח הציבורי שמתמלא אבסורדים ושקרים: נשיא המדינה מציג לאפיפיור את הייחוד של הציביליזציה העברית: "תיקון עולם". בנצרות אין תיקון עולם. יש חטא קדמון ורק האל יכול להושיע. בציביליזציה העברית אין חטא קדמון ויש תיקון עולם בשותפות אלוהים ואדם. איך אפשר לדקלם תיקון עולם עם שיעבוד עם אחר? אבסורד? אוקסימורון? – לא אצל הימני/לאומני. אלקין ולוין יושבים בטנק בחברון משוריינים בקשקשים ומוחמד אוחז בחלוק אבן והם דוד והוא גוליית. וירושלים? מה הקשקוש שמוחמד עלה מכאן על הסוס לשמיים? ומה עם אליהו שעלה לשם? – נו, איך אפשר להשוות?

 וראש הממשלה אומר לאפיפיור כי הוא דבק בשתי מדינות. ולמחרת החלטות חדשות להקשות על פלשתינים לסלק מתנחלים פולשים. ומתקינים בית דין (צדק?) לעניין. יש כאן סתירה? לא עפ"י ימני/לאומן. איך אתה דבק בשתי מדינות בלי להציג מפת גבולות? זה אבסורד או אוקסימורון? – לא, מה הקשר מזה למו"מ? מה הקשר בין התנחלויות למרי הפלשתיני? והאידיאולוג אלדד מתנבא כי הטרור בא לא מהכיבוש של "שילטון זר" (הגדרה אהובה של בגין מול האנגלים) אלא מההסתה הפלשתינית. והליגה נגד השמצה גילתה ש-90% בגדה שונאים את היהודים,

מה עושה מי שהוא במחצית העשור התשיעי לחייו עם זיכרון מלא? – הוא מספר ל-95% שלא היו אז – שאחרי הספר הלבן, 90% מהיישוב שנאו את הבריטים. הם פגעו בנו. אבל, האם אפשר להשוות את שילטונם עלינו לשילטוננו על הפלשתינים? הם – ולא אנחנו – חיסלו את המרד הערבי ב-36-39. קצין הכלניות שפקד בשבת השחורה על החיפוש באפיקים הופיע קודם הפינוי לבקש סליחה. השינאה הביאה טרוריסטים מלח"י לירות בגבם של שני חיילים נופשים בתל אביב. הפלשתינים צריכים הסתה כדי לשנוא ולפעול נגדנו? וכבר קופץ ימני עם שכל של לאומן:  אה, אתה מצדיק אותם! לא, לאומן לא חכם, אני אומר לך שאי אפשר שלא ישנאו את הכובש.

רה"מ אוהב לחזור ולהצהיר שביקורת על ישראל היא אנטישמיות. כמה זה חכם אם רוצים להרבות אנטישמים בעולם. אבל, הוא הרי יודע את האמת. אבל, מגרה לנגן את המיתרים המקובעים ביהודים שהכול אנטישמיות. איך בעל קיבעונות כזה יכול לנהל לטוב את המדינה? וכךJ. Street   – מייצגי נוער יהודי בארה"ב, אוהבי ישראל ודוחי ממשלתה. הם השומעים באוניברסיטאות לעג על האבסורד של "תיקון עולם" שהקהילה מדברת בו, עם הכיבוש שמדינת היהודים חיה בו. והממשלה תדאג שהממסד היהודי לא יקבל אותם, זה אבסורד או פשוט טיפשות?

האבסורדים, שמיעוטם אוזכרו כאן, אי אפשר להימלט מהם כשצריכים להצדיק כיבוש. דיין התחיל לתרועות הציבור: "נהיה כובש נאור." איזו איוולת אבסורדלית. אם הנכבש מתקומם איפה יהיה הנאור של דיין? – הוא יתגלגל לפורעי תג המחיר מאסכולת רבניהם. לו אפשר להפוך טיפשות לאנרגיה, היה  תשובה פושט את הרגל..

אהוד: יפה מאוד שאתה משתמש כלפי ארצך ישראל במושג הנאצי "מרחב מחייה" במקום לכתוב "מרחב הגנה" – כדי שלא נושמד. אם לא איכפת לך, ברוב צדקנותך.

* * *

יהודה דרורי

"אין ולא יכול להיות במדינה איש שמאל חכם..."

חשוב לקרוא מאמר שכתב לאחרונה  באינטרנט השמאלן, צבי כסה, בכותרת: "לא יכול להיות במדינה איש ימין חכם," וזאת כדי להבין את מהות העיוות העובדתי והערכי של הכותב בעיקר בהתעלמות מהרבה אסונות אליהן הוביל אותנו "השמאל היפה" שלו, ממלחמת יום הכיפורים... ועד להסכמי אוסלו ההזויים והאינתיפדה ומעשיו הנלוזים כיום.

כאדם המכיר היטב את ההיסטוריה הפוליטית של היהודים בארץ ישראל, אני זוכר כיצד השמאל שלט בכיפה כ-50 שנה עד שהופל על-ידי ה"איש הנורא והטיפש הזה" בגין – זה שהוליך את ישראל להסכמים עם מצרים.

בנעורינו חונכנו על כך ש"הפשיסט ז'בוטינסקי" מהווה אסון לאומי (אף שבן-גוריון העתיק את תורת הביטחון שלו מז'בוטינסקי). וכשמדברים על ערכיות, השמאל  בארץ, כפי שאני זוכר אותו, הניף את הדגלים האדומים והשתחווה לסטאלין ולמשנתו, (זה סטאלין שהרג מיליונים במצוות האידאולוגיה השמאלנית).

מה עשה לנו ה"שמאל" ואיך נפל

אני זוכר שהשמאל בארץ שלל כל תרבות מערבית והכריח אותנו בתנועות הנוער לשיר רק את שירי הצבא הסובייטי ולקרוא את "סופרי-החצר" של סטאלין, השמאל סירב להתגייס לצה"ל עם הקמתו ועם פירוק כל המחתרות (כי הפלמ"ח פורק...) – הוא אותו שמאל אליטיסטי שניהל את המדינה בפרוטקציות לאנשי שלומם... השמאל המתועב הזה מזדהה כיום עם הפלסטינים הרצחניים ולא עם מדינת ישראל...

עד כמה "חכם ומוכשר" השמאל בישראל נראה מהעובדה שבמשך הזמן הוא הצטמצם משמעותית. מרוב של יותר מ-75 חברי כנסת ב-1960 ירד בקושי ל-23 חברי כנסת בשנת 2010. איך זה קרה? הסיבה היא שאנשים רבים זיהו את חלום הבלהות השמאלני הזה מבחינה בינלאומית, (מגה-רציחות של סטלין ומאו טסה טונג וכשל כלכלי טוטלי) – אלא גם בישראל התעוררו רבים לנוכח תוצאות מלחמת 1967 וסכנת ההשמדה למדינה, כאשר רוסיה והשמאל העולמי ניצבו לצד הערבי-הרצחני. אין פלא אפוא שהתנועה למען ארץ ישראל השלמה הוקמה על-ידי אנשי שמאל מובהקים שהתעוררו מהסיוט הפרו-פלשתיני, שהבינו כי מי שעומד מולנו איננו שוחר שלום אלא רוצה להשמידנו.

הרוב הפוליטי בארץ נמצא במרכז

הנטייה לברוח מהשמאל הביאה לכך שכיום רוב העם הנמצא במרכז וזה כולל כיום את "יש עתיד", "התנועה", "קדימה" חלק נכבד ב"עבודה", ב"ישראל ביתנו" ואפילו חלק בליכוד... מרכז זה מהווה כיום, על-פי משאלי דעת הקהל בנושאים פוליטיים עכשוויים למעלה מ-57% באוכלוסייה הבוגרת, ואילו השמאל כיום בארץ ירד לפחות מ-20% ...

מכיוון אחר לגמרי, הימין האמיתי מורכב מ"חצי-חרדים" והדתיים (של ה"בית היהודי", ליכוד וש"ס) ומהווה כ-20% ועוד 3% חרדים גלאט... עלינו לזכור שכל אלו, אמונתם בשלמות הארץ נובעת מהדת ולא מתפיסה פוליטית כלשהי.. אבל אלו הם שהשמאל קורא להם: ימניים... לפיכך כל רב הוא ימני – וברור שע"פ בוגר הפלמ"ח – צביקה כסה – הם כולם מטומטמים וחסרי שכל.

ה"שמאל" כיום – פח הזבל הלאומי

מנגד לימין ולמרכז, השמאלנים בישראל הפכו להיות קיצונים ממורמרים ואליטיסטים-מטעם-עצמם וכרגיל אצל הבולשביקים הללו, הרי הם תמיד צודקים והרוב תמיד טועה. הם מתעלמים מלזהות את רצחנות האיסלם והשינאה והאנטישמיות שהוא זורע בעולם, ואם יש פיגוע הם מאשימים את... ביבי... הם שולחים אקדמאים מטעמם לחו"ל להשמיץ את מדינת ישראל ולהטיף לחרם  נגד מדינת ישראל, הם נהנים מקרנות אנטישמיות מחו"ל וחוברים לכל הפגנה פלסטינית... לפיכך המסקנה ברורה: (כמו שנטען בכותרת המאמר), אין ולא יכול להיות במדינה איש שמאל חכם.

* * *

 PLEASE MEET

OUR NEIGHBORS

 Watch it to the end

whom do they

remind you?

http://www.youtube.com/watch?v=QTsWSpGOWOg

* * *

ברוך פלטנר

על קו התפר שבין ריבונות, דמוקרטיה, ואנטישמיות

שלום אהוד,

לאור קריאותיהם של חוגים צרים אך בעלי השפעה בארץ ללחץ חיצוני על ישראל על מנת שתעשה ויתורים כאלה ואחרים,  וזאת עד כדי פגיעה חמורה בכלכלת המדינה ובמשתמע בתושבי המדינה ובעיקר בחלשים שבהם – עלו בי מחשבות על קו התפר שבין ריבונות, דמוקרטיה, ואנטישמיות.

מעיון בהיסטוריה הרומית העתיקה על פי ההיסטוריון בן תקופתו של הקיסר אוגסטוס, טיטוס ליביוס, עולה תמונה מעניינת של הדמוקרטיה ברפובליקה הרומית. כל סמכויות הביצוע היו בידי הקונסול שנבחר מדי שנה בבחירות עממיות. לפני שנבחר ואחרי שעזב את תפקידו היה אותו קונסול אזרח מן השורה,  אבל בעת שהיה בתפקיד היו בידיו כל הסמכויות שבדרך כלל שמורות למלכים, ולהמרות את פיו היה שקול לבגידה במולדת.

אין הדבר שונה באופן מהותי בדמוקרטיות של ימינו: העם הוא הריבון והוא אומר את דברו מדי תקופה קצובה ובוחר זרועות מבצעות ושיפוטיות ששולטות בשמו שלטון מוחלט עד הבחירות הבאות. על כן, במדינות דמוקרטיות כגון ישראל, קריאה להתערבות חיצונית בענייני המדינה הינה בגידה בריבון, דהיינו בעם עצמו, והיא מעשה חמור במיוחד שחותר תחת אושיות קיומה של המדינה כישות עצמאית וריבונית.

ובהקשר זה מעניין במיוחד להיזכר באחת הטענות השכיחות שהטיחו ועודם מטיחים אנטישמים למיניהם ביהודים ברחבי העולם – היא טענת הקוסמופוליטיות. טענה זו היתה סיפור הכיסוי למשפטם של הרופאים היהודיים בברית המועצות בשנות החמישים, והיא גם בבסיסו של אי הצדק המשווע שנעשה בימים אלה ממש ליונתן פולארד. בבסיס הטענה עומדת הקביעה שיהודים מטבעם לא מבינים ריבונות מהי, ותמיד יחתרו תחת כל שלטון חוקי שבו יהיו נתונים. בעצם, לפי תפיסה זו, שומרים היהודים אמונים לא לגוף ריבוני כלשהו, אלא לרעיונות אוניברסליים כאלה או אחרים, ופועלים כדי לקדם רעיונות אלה גם אם פעולותיהם מהוות בגידה ממש בישות הריבונית שבמסגרתה הם פועלים.

קל היה להדוף טענות אלה כשמדובר ביהודי ברית המועצות: היישות הריבונית שם לא רק שהתעמרה ביהודים, אלא גם לא נתנה להם לעזוב. קשה יותר לסנגר על פולארד. אם רצה לעזור לעמו, היה יכול לעלות לישראל או לפעול בדרכים לגיטימיות אחרות לרוב. אך מה יש לומר על איש כמו גדעון לוי, שמתיימר להיות אלופם של החלשים, אביר הדמוקרטיה, אדם משכיל לכאורה שחי במדינה ריבונית ודמוקרטית שרוב מוחלט של תושביה הינם מבני עמו – ועדיין הוא מזמין את השפלתה, וזאת לכל הפחות,  של אותה המדינה? התעלמותו הבוטה של לוי מריבונותו של העם היושב בציון כפי שבאה לידי ביטוי בידי נבחריו והעובדה שדעתו של לוי הינה דעתו של מיעוט בעל השפעה, מעלה מחשבות נוגות על אפשרות צדקתם של הגרועים שבאויבינו בכל הקשור ליחסם של לפחות יהודים מסויימים לעניין הריבונות הממלכתית.

בברכה,

ברוך פלטנר

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 4.6.14

* בכל שנותיו הרבות של מנחם בגין בראשות תנועת החירות והליכוד, הוא מעולם לא הציג פוליטיקאי כמועמד לנשיאות, רק אנשי רוח. ב-1949 תנועת החירות הציבה מול פרופ' חיים ויצמן את פרופ' יוסף קלוזנר, היסטוריון וחוקר ספרות דגול, חוקר תקופת בית שני וספרות התחיה, העורך הראשון של האנציקלופדיה העברית, איש רוח חשוב ומשפיע ולימים – חתן פרס ישראל. אגב, הוא היה דודו של עמוס עוז [אם איננו טועים היה אחי סבו. – אב"ע].

ב-1952 "חירות" לא הציבה מועמד מול יצחק בן צבי, אולם בקדנציה השנייה שלו היא הציבה מולו את המזרחן וההיסטוריון הדגול, הראשון שתירגם לעברית את הקוראן ואת סיפורי אלף לילה ולילה, פרופ' יוסף יואל ריבלין, אביו של רובי ריבלין. לבסוף, ריבלין חזר בו, ובן צבי נבחר ללא מועמדים מולו.

"חירות" לא הציבה מועמד מול זלמן שז"ר ב-1963. ב-1973, היא הציבה מול פרופ' אפרים קציר את פרופ' אפרים אלימלך אורבך, חתן פרס ישראל, נשיא האקדמיה הישראלית למדעים, הוגה דעות חשוב ומהחשובים בחוקרי מדעי היהדות ובעיקר מחשבת ישראל.

ב-1978, כבר בהיותו ראש הממשלה, כפה בגין על מפלגתו, שמרבית חבריה תמכו במועמדותו של אלימלך רימלט, מנהיג המפלגה הליברלית בליכוד, את מועמדותו של פרופ' יצחק שווה (שוויקה), פרופסור לפיסיקה גרעינית וחוקר תלמוד. שלושה שבועות לפני הבחירות, שווה חזר בו ממועמדותו, לאחר שנוכח שסיכוייו להיבחר קלושים, ויצחק נבון נבחר ללא התמודדות.

ב-1983, הציב ראש הממשלה בגין, מול חיים הרצוג, את חתן פרס ישראל פרופ' מנחם אלון, משפטן, היסטוריון ומומחה עולמי למשפט העברי והמשנה לנשיא בית המשפט העליון.

איזו גלריה מפוארת! לאחר פרישתו של בגין, כל המועמדים שהציב הליכוד, היו פוליטיקאים – דב שילנסקי (מול ויצמן בקדנציה הראשונה), שאול עמור (מול ויצמן בקדנציה השנייה), האנס הסדרתי משה קצב (שגבר על פרס) ורובי ריבלין (שהפסיד לפרס). איזו נפילה!

מאחר שפתקיד הנשיא הוא בעיקרו ייצוגי, סמלי, רוחני, ולא פוליטי, וכך היה בתקופת הנשיאים חיים ויצמן עד חיים הרצוג, עד שחולל בידי שלושת הנשיאים האחרונים, אין כל סיבה שכל הנשיאים יבואו מן המערכת הפוליטית.

לאחר כל כך הרבה שנים, מאז כהונתו של פרופ' אפרים קציר, שנבחר נשיא שאינו פוליטיקאי. חתן פרס נובל דן שכטמן הוא המועמד הראוי ביותר לנשיאות.

* אם ראובן ריבלין יבחר לנשיא, הוא ישחזר את המסלול של שמעון פרס, שהפסיד בהתמודדות הראשונה, התמודד שנית וניצח. אם ריבלין יפסיד, הוא ישחזר את המסלול של פרץ ברנשטיין, איש "הציונים הכלליים" – לימים המפלגה הליברלית, שהתמודד פעמים והפסיד ליצחק בן צבי ולזלמן שז"ר.

* ההתמודדות לנשיא העשירי כבר שברה שיא – מיספר המועמדים הגדול ביותר שהתמודד אי פעם על התפקיד, שישה במספר. השיא הקודם היה לאחר פטירתו של חיים ויצמן, ב-1952. אז התמודדו 4 מועמדים, כולם פוליטיקאים ובהם 3 ח"כים מכהנים – יצחק בן צבי ממפא"י (שנבחר בסיבוב השני), פרץ ברנשטיין מהציונים הכלליים והרב מרדכי נורוק מ"המזרחי" (לימים המפד"ל). המועמד הרביעי היה יצחק גרינבוים, לשעבר איש הציונים הכלליים, שנתמך דווקא בידי מפ"ם.

* בעוד התנגדותו של נתניהו למועמדותו של ריבלין כנשיא (הרי אף אחד אינו מתרשם מהודעת ה"תמיכה") נובעת מנקמנות אישית, על כך שהוא לא סר למרותו, בתפקידו כיו"ר הכנסת, התנגדותו של ליברמן היא באמת אידיאולוגית. הוא באמת מתנגד לו מטעמים של השקפת עולם. אבל אם ריבלין "שמאלני" מדי בשביל ליברמן, איך זה שהוא מעדיף על פניו את פואד, שטרית ודליה איציק, שהם לבטח הרבה יותר "שמאלנים"?

זו רק דוגמה לכך שהמציאות הרבה יותר מורכבת מהדיכוטומיה הפשטנית של "שמאל" – "ימין". אם "שמאל" הוא נכונות לוויתור על שטחים ו"ימין" הוא התנגדות לוויתור על שטחים, הרי שליברמן קרוב הרבה יותר לדליה איציק ופואד מאשר לריבלין, אך לא כי ריבלין "שמאלני" מדי בעיניו, אלא להיפך. מן הבחינה הזאת, ריבלין הוא ה"ימין" שב"ימין", מאחרוני הדוגלים באמת ובתמים בארץ ישראל השלמה, בהחלה ללא פשרה של ריבונותנו על כל שעל בא"י, תוך נכונות לשלם את המחיר הדמוגרפי הכרוך בכך. ליברמן, לעומת זאת, הוא "שמאל" מובהק, המוכן לוויתורים עמוקים, על בסיס קווי 49' וחילופי שטחים.

אולם אם "ימין" הוא יחס עוין ונוקשה כלפי ערביי ישראל ו"שמאל" הוא יחס ליברלי ומקבל, אין ספק שליברמן הוא הסמן ה"ימני" של הכנסת והממשלה, בעוד ריבלין הוא בקצה ה"שמאלי".

נכונותו של ליברמן לנסיגה נובעת מרצון בהיפרדות מקסימלית מן הפלשתינאים, ותכניתו לחילופי שטחים ואוכלוסיות, נועדה להיפרד מחלק מערביי ישראל. לעומת זאת, רצונו של ריבלין בסיפוח יהודה ושומרון, מכיל בתוכו רצון להעניק אזרחות מלאה ותנאים שוויוניים גם לפלשתינאים ביו"ש.

אז מיהו "ימין"? ומהו "שמאל"?

עוד לא הזכרנו את הסוגיות החברתיות כלכליות, אך די בכך כדי להיווכח שהחלוקה בין "ימין" ו"שמאל" אנכרוניסטית ואינה תואמת את המציאות המורכבת של חיינו.

* בשעת כתיבת שורות אלו טרם הגיעו תוצאות הבחירות לנשיאות סוריה. המתח הורג אותי.

* מהדי נמוש, החשוד כמחבל שביצע את הטבח בבריסל, שהה בסוריה ונלחם לצד ארגוני הג'יהאד המורדים בשלטון אסד. רגע, המורדים הם לא הטובים? לא, המורדים, ברובם המכריע, הם אנשי אל-קאעדה. אם כך, מי הטובים? אנשי אסד? לא, מדובר ברודן רצחני שטבח ברבבות בני עמו, כולל רצח מכוון בדם קר של אלפי ילדים, ובאויב מר של ישראל. בני בריתו העיקריים, הלוחמים עימו ולצידו, הם חיזבאללה. שותפיו המרכזים הם האיראנים.

המלחמה בסוריה היא מלחמת רע ברע. מלחמת בני חושך בבני חושך. ולכן, מן הראוי שישראל תשמור על ניטרליות מוחלטת ולא תיגרר לכל צעד שעלול לסבך אותה במלחמה לא לה.

* על ממשלת ישראל לעמוד בנחישות על האינטרסים הלאומיים, בכל מו"מ ובכל עשייה מדינית. אולם אל לה להיכנס לפינות או לטפס על עצים, כמו החרמות, לא מדברים עם... וכו'. אפשר לחשוב שפת"ח הם אוהבי ישראל והבעיה היא רק חמאס. עם כל ההבדלים בין שתי המפלגות, אין ביניהן הבדל משמעותי ביחס לישראל. וכפי שבצדק, השיקול הפרגמטי חייב אותנו להתנהל מול הרש"פ בראשות פת"ח, כך הוא מחייב אותנו להתנהל גם מול ממשלת האחדות הפלשתינאית. ההחרמות הללו מבודדות את ישראל ומציגות אותה כסרבנית וכאשמה בקיפאון. זה מחיר שראוי לשלם אותו כאשר מתעקשים על עיקרון מהותי, אך לא בגלל עקשנות סתם. בלאו הכי, יחלוף קצת זמן וישראל תדבר עם הממשלה החדשה, וכך נשלם את מלוא המחיר, נפגע באמינות של עצמנו ונתבזה, והכל לשווא.

* משרד החינוך החליט על לימוד תורת האבולוציה בחטיבת הביניים, כלימודי חובה. מה שאמור היה להיות מובן מאליו לפני עשרות שנים. ומה שמעניין, הוא שההחלטה הזאת לא התקבלה כאשר בראש המשרד עמדו שולמית אלוני, יוסי שריד או אמנון רובינשטיין, גם לא בתקופת גדעון סער או לימור לבנת, אלא דווקא כאשר שר החינוך הוא הרב שי פירון, רב דתי אורתודוכסי, עד לאחרונה ראש ישיבה.

נכון, ההחלטה היא חלקית, לא כוללת עדין את האבולוציה של האדם. אך סביר להניח שבמרבית המקומות, עצם העיסוק בתורת האבולוציה יוביל בהכרח לדיון על האבולוציה של האדם, והיכן שלא... התלמידים יבינו זאת בעצמם מתוך הלימוד.

[אהוד: באחת הקריקטורות ההחלטה הומחשה בעקבות הציור הידוע של מהקוף לאדם – בצורה של: מיהודי דתי קטן בתנוחת קוף ליהודי דתי גדול בתנוחת אדם].

* מזה שלוש שנים וחצי, יש לי פינה שבועית ברדיו "אורנים", בה אני משמיע שיר עברי ומשוחח עליו. לרוב, השיר שאני בוחר, נוגע בענייני דיומא – נושא בחדשות, יום הולדת או יום השנה לפטירת אמן, חג קרוב או פרשת השבוע. את הפינה אני מעלה על הכתב ומפרסם אותה בבלוג שלי, בחשבון הפייסבוק שלי ובקבוצות פייסבוק רבות העוסקות בזמר העברי. בבוקר שלפני השידור, אני מפרסם באותה תפוצה את שם השיר שאשמיע בערב, עם תדר התחנה וקישור לאתר של התחנה.

זו היתה הודעתי השבוע: "והערב נאזין לפייטן חיים לוק בשירו של ר' דוד בוזגלו, גדול פייטני יהדות מרוקו במאה ה-20, 'בינו נא מורדים'." אחת הקבוצות בהן אני מפרסם את הפינה, נקראת "קלסיקה ישראלית". כעבור זמן קצר קיבלתי הודעה ממנהלת האתר, שבו היא מזכירה לי שמדובר בקבוצה של קלאסיקה עברית, ואילו את ההודעה הזו מוטב לפרסם בקבוצה של מסורת ויהדות.

מסתבר, ששערי הקלאסיקה העברית נעולים בפני חזן ופייטן, בפני מי שלשמו נהוג להקדים את האות רי"ש, אולי הלוק של בוזגלו לא מתאים להם. אגב, השיר נכתב על מנגינת "באב אל ואד". לפני חודשים אחדים השמעתי את "באב אל ואד", וכמובן שההודעה המקדימה והפינה עצמה פורסמו גם פורסמו בקבוצה. טוב... חיים גורי. הוא משלנו. מהקלאסיקה.

את הקלאסיקה הישראלית אנו יוצרים. אני מאמין בכור ההיתוך הישראלי, אך ככור תרבותי הנוצר מהשיח והחיבור של היצירה היהודית המגוונת שנוצרה בכל הגלויות והיצירה הציונית ישראלית שנוצרה בארץ.

מיותר לציין, שאני לא מתכוון עוד לתרום מפרי עטי לקבוצה הזאת.

* ביד הלשון. יו"ר המועצה הלאומית לספורט עודד טירה כינה את שחקניה כהי העור של "מכבי" ת"א "כושים", ועורר סערה רבתי וקריאות להתפטרותו, חזר בו והתנצל.

ממתי המילה "כושי" הפכה למילה פוגענית, בלתי תקינה פוליטית, גזענית?

בשבת הקרובה, נקרא בפרשת "בהעלותך" על האישה הכושית שלקח משה. אחותו, מרים, לקתה בצרעת כיוון שריכלה והביעה אי שביעות רצון מבחירתו של משה. מכאן, שבחירה זו היתה לרוחו של האלוהים. אולם העונש לא היה על השימוש במילה "כושית", שהרי המקרא מגדיר זאת בפירוש, "כי אישה כושית לקח."

הפסוק "כי אישה כושית לקח," היה לשיר שכתב דן אלמגור למחזמר "אל תקרא לי שחור", לפני 41 שנה. המחזמר היה יצירת הזדהות עם מחאת השחורים בארה"ב באותה תקופה. השיר "כי אישה כושית לקח," ממש לא מחה על השימוש במילה "כושית", אלא להיפך, לומר שהאירוע המכונן בחייו של משה היה לקיחתה של כושית לאישה, ובזכות מעשה זה זכה להיות גדול הנביאים. במחזמר המזדהה עם המחאה השחורה, המילה "כושי" היתה תקינה לחלוטין ואף מכובדת מאוד.

ובצדק. במסורת היהודית ובשפה העברית המילה "כושי" אינה מילה של גנאי, אלא של כבוד. כשעמוס הנביא רצה לבטא את היותו של עם ישראל העם הנבחר, החביב על ה', הוא אומר: "הלא כבני כושיים אתם לי, בני ישראל."

רק בעשרים-שלושים השנים האחרונות, הפכה המילה היפה "כושי" לבלתי תקינה פוליטית. הסיבה לכך, להערכתי, היתה הצורך במילה מקבילה ל-niger, שנחשבה למילת גנאי כלפי השחורים בארה"ב והפכה לבלתי תקינה. וכך, ה- nigerתורגם בדיעבד ל"כושי", והביטוי היפה והעדין "כושי" הפך למילה פוגענית, וחבל. אפילו ה"כושי קרמבו" של ילדותנו הפך לסתם "קרמבו", מטעמי פוליטיקלי קורקט.

מקור המילה "כושי" הוא מן הארץ כוש שבאפריקה, שיש מחלוקת על זיהויה, באתיופיה או בסודן. על פי התורה, כוש היה בנו של חם ונכדו של נוח.

היום, לא אעלה על דל שפתיי את המילה הזאת, הנחשבת לפוגענית, אך אני בהחלט מיצר על כך.

* * *

זהבה בן-דב (שטמפפר)

1. דברים על קברה של סבתא שלנו

אסתר איטה אשת  שלמה שטמפפר ז"ל, ביום הזיכרון. ח' בסיון תשע"ד

התכנסנו כאן היום, צאצאיה של סבתא אסתר איטה ז"ל, שנפטרה בטרם עת מזיהום שנתקפה בו בעת לידת בתה דכה לאה ז"ל. הותירה תינוקת בת שלושה ימים ובית מלא ילדים. היום מלאו מאה שנים לפטירתה.

סבתא אסתר היתה יפהפייה. בידי מסגרת לתמונה בסריגת קרושה מעשה ידיה, וצילום בו היא נראית במלוא יופייה.

היא היתה בת דודתו של סבנו שלמה יצחק. אהבה גדולה היתה ביניהם. הותירה אותו אלמן עם חמישה ילדים ותינוקת, שאיבדו אימא, בימיה הקשים של פתח תקווה הצעירה. סבא המשיך, למרות אומללותו וצערו הכבד, לשאת בעול של גידול ילדיו, לנהל את הפרדס ולעסוק בענייני המושבה, וברבות הימים זכה להיות יו"ר הועד שלה, ואחר כך, כאשר המושבה הפכה לעיר, התמנה לתפקיד ראש העיר הראשון.

הילדים נשאו את כאב היתמות כל ימיהם.     

עוני כבד היה בבית, כי סבא לא רצה לקחת מכספי ציבור.

כאשר נפטרה סבתא אסתר, לא היה כסף לקנות מצבה. לכן עקרו את השיש במטבח והניחו אותו על הקבר, עד היום.

כמה גורלי וכואב, כאשר נוות הבית שוכבת לתרדמת עולם, אבן המטבח מונחת עליה, וכך היא נושאת את ביתה לעולמים.

סבתא אסתר איטה היתה בת לגדולי מייסדי היישוב הישן.

יצחק רוזנטל היה הסב. הוא היה העולה הראשון שעלה יחידי מפרוסיה  לארץ ישראל בשנת 1825. היה חבר כולל הו"ד (הולנד ודייטשלנד) שבנו את השכונה היהודית הראשונה  בתוך החומות, זוהי שכונת בתי מחסה עד היום. רייזל בת שמואל דיין היתה הסבתא. סיפור עלייתה המופלא והמדהים: אימה נפטרה ואביה נישא לאשה רעה, בלשון המעטה. ואז חלה ולפני מותו אמר שאינו מוכן להשאיר את רייזל ואחותה אצל אשתו השנייה, ואז שלח אותם באוניית מפרש עם ידיד שלו לארץ ישראל. הנסיעה נמשכה שמונה חודשים. במהלכה נפטר הידיד. על חוף יפו עלו שתי ילדות בודדות בנות 14, 15. האחת הגיעה לצפת ונישאה לאלי' בסן. רייזל הגיעה לירושלים ונישאה ליצחק רוזנטל. נולדו להם בן אחד ושתי בנות. הבן, חזקיה יעקב והבנות גוטה ודייכה. חזקיה יעקב התחתן עם גולדה  (הבאבע גולדה שלנו), ודייכה התחתנה עם יהושע שטמפפר.

מהם נולדה אסתר איטה לחזקיה יעקב ולבאבע גולדה, ושלמה יצחק ליהושע שטמפפר. בני דודים שנישאו. ואנחנו צאצאיהם. פה היום.

ראי סבתא. זכית וילדת צאצאים לתפארת. נאמנים למורשת אבותיך ולמורשתך הברוכה. אוהבי העם והארץ. ראי כאן היום צאצאי ילדיך אלי' דוד, שושנה, רבקה, בנימין, דכה לאה, יהודית ועוד קרוביך ומוקירי זכרך. אנו מניחים אבן על קברך היום. לזיכרון תמיד.

יהי זכרך ברוך. ותהא נשמתך צרורה בצרור החיים.

נינתך זהבה בן-דב   בת בנימין בנך.

2. תגובה על כתבתו של חגי סגל

קראתי בתדהמה את כתבתו של חגי סגל במוסף דיוקן ביום 2.5.2014. להלן תגובתי.

קיימת בארץ תופעה שבה צאצאי ראשוני ומייסדי הארץ, או מקורביהם, מפארים את זכר אבותיהם. אם עשו זאת או לא.

לצאצאי ג'מילי שהנציח את שמו על משאבת המים בדרך לירושלים, יש היום עשרות מספרים כי בעצם הם שכתבו אותו  יחד איתו.

דוגמא אישית שלנו: אנו היינו בין תשעה החברים שהתאספו ערב שבת בביה"ס נצח ישראל בפתח תקווה והחליטו לייסד מניין צעירים – מניין חזון. לא נמצא עשירי למניין, לכן החליטו לדחות את הקמת המניין לשבת הבאה, עד שיופיעו חברים נוספים.

במלאת עשרים וחמש שנים למניין, התאספו לחגיגת החצי יובל וביקשו כי תשעה הראשונים יעלו לבמה. על הבמה עלו כעשרים חברים שכל אחד מהם היה מוכן להישבע שהוא היה בין התשעה.

במלאת חמישים שנה למניין, לא ביקשו להעלות על הבמה את תשעה המייסדים, כי מי יודע כמה היו עולים...  כך בונים היסטוריה.

דרך הנצחה מסוג הדברים האלה היא לכתוב ספר זיכרונות של אדם, צאצא שסיפרו לו ו/או קרא באיזה שהוא מקום.

כותב הספר, ידיעותיו לא בהכרח מדויקות, מתבססות על זיכרונות מעוממים ומעובדים, ומקורותיו דלים. במיוחד כאשר על הספר נכתבות הערכות ומסקנות ופירושים.

חשוב מאוד לספר עלילות ראשונים, אבל לא חשוב לדייק, כי הקורא התמים ממילא לא יודע במה המדובר. הוא מקבל תמונה כלשהי. אולי יבוא יום כאשר יגיע אל מקורות היסטוריים, ואז תתברר לו תמונה אחרת. האמת לאשורה.

לפיכך אחריות העיתונאי היא חשובה ביותר, אם הוא מספר את עלילות הגבורה של הראשונים, באובייקטיביות ולא על סמך ספר זיכרונות, כנ"ל. לכך יש מאגרי מידע נגישים וברורים.

כותבי ההיסטוריה של ייסוד פתח תקווה משתדלים להוסיף למייסדים הראשונים עוד מייסדים.

ביומנו של יהושע שטמפפר, כתוב: בערב ר"ח מנחם אב תרל"ח, קנינו הר"ר דוד גוטמן והר"ר יואל משה סלומון ואנוכי יהושע שטמפפר, נחלת שדה הכפר הערבי אמלבס, מאת סלים קסאר ביפו, וקראתי שמה פתח תקווה, ומלך רחום וחנון יזכנו להציב גבול אלמנה, ונזכה לחיות מיגיע כפנו וכו'... כך מביא אבא את בנו הנולד...

את הכסף לקנייה נתנו דוד גוטמן וזרח ברנט. יהושע שטמפפר נתן את העוז והאומץ וההנהגה. למחרת הקנייה, הוא מספר, נשאר לחפור באר. היתה זו הבאר הראשונה ושמה ביר שוע, עד היום.

אחרי הגשם הראשון יצאו לחרוש את האדמה. ראש החורשים  היה יהודה ראב, בנו של אלעזר ראב. שמות קוני האדמות הראשונים מונצח בספר היובל של פתח תקווה. יואל משה סלומון לא נמצא ברשימת קוני האדמות....

בייסורים רבים וסכנות גדולות גדלה פתח תקווה ממושבה לעיר. אם המושבות, הראשונה במושבות הארץ, לעיר גדולה ומשגשגת.

מראשוני המייסדים, נשאר בפ"ת יהושע שטמפפר. הוא שהנהיג, קבע חוקים ונהלים, נטע את הפרדס הראשון, וממנו צמחה פ"ת להיות אם הפרדסנות ועוד. חי ופעל בפתח תקוה עד יום מותו. נפטר בן 56 שנים בלבד מהתקף לב. לא היה רופא ולא בית חולים, רק בראשון לציון זכו תושביה לבית חולים שנבנה עבור הברון רוטשילד.

מאז ועד היום רבות האגדות. אחת מהן היא על יואל משה סלומון עם חרב באבנט. שלא היה לו חרב ולא אבנט וזו אחת האגדות שיצר יורם טהר לב.

סיפור נוסף הוא של ספר היובל של פתח תקוה. במלאת לפ"ת חמישים שנה הוחלט להפיק ספר יובל. את הספר ערך וכתב בנו של יואל משה. לפני הפצת הספר קמה התנגדות גדולה של הראשונים ובניהם, כי הספר היה מאוד לא אובייקטיבי, בלשון המעטה, ואז הוחלט לגנזו. כמה עותקים חולקו, כמה נגנבו, והשאר אכלו העכברים במחסני העיריה...

אגדות נוספות הן: את פ"ת תקווה יסדו הוועד הכללי של ירושלים ובעיקר ריבלין, כמובן. הסיפור מונצח בספר חזון ציון וירושלים וספר היסוד. אגדה חדשה היא שאת פתח תקוה יסד הראשון והיחיד, הלא הוא יואל משה סלומון... בספר שכתב נינו. ועוד אגדה: מנהיגי ההסתדרות בפתח תקווה טענו כי המושבה נוסדה עם הקמת ההסתדרות ולא קודם, ועוד ועוד. בוודאי, במשך השנים יצוצו אגדות נוספות. נחיה ונראה.

שיא השיאים השיג המרכז לתכניות לימודים שהנפיק ספר על דמות דמיונית בשם אפרים קוטלר, המבוססת על קורות חייו ומעשיו של יהושע שטמפפר. ילדי מדינת ישראל ופתח תקווה למדו כי מייסד פתח תקווה היה אפרים קוטלר... למה? ככה.

אתכבד לספר את אגדת הציפורים של פתח תקווה.

שאלו את יהושע שטמפפר איך העז לקנות את אדמות פ"ת, שכידוע יתושי האנופלס הפילו חללים רבים בקדחת.

אמר להם יהושע: בהפטרת השבוע אומר הנביא ירמיהו: "ראיתי הכרמל והנה אין האדם וכל עוף השמים נדדו." כלומר חובו כבד. אמר יהושע: הציפורים נדדו כי אין בני אדם, אנחנו נהיה האדם ובעקבותינו יבוא הציפורים. וכך קנו את אדמות פתח תקווה.

לפני כעשרים שנה נסענו לאשחר, יישוב חדש שנוסד אז בגוש שגב, לבקר את בננו ומשפחתו. יצאתי בבוקר יום השבת לטייל עם נכדנו טל יהושע. חיפשתי להראות לו ציפורים – ולא היו. היום יש ציפורים רבות ויש אדם.

* * *

רות ירדני כץ

הצולעת. סיפור מהחיים

"אז את רוצה סיפור. איזה סוג של סיפור? מתח, הומוריסטי, עצוב..."

פרצתי בצחוק והשבתי: "סיפור שמחמם את הלב, עם סוף טוב, כזה שמשאיר טעם של עוד," והיא השיבה: "בסדר."

זה מה שקרה.

הגעתי לקופאית בסופרמרקט די מוקדם בבוקר ואחרי שסיימתי את קניותיי ניגשתי לקופה. לפניי היתה אישה שמנמנה, נמוכת-קומה, פניה עגולים ושערה מתולתל וקצר, שאספה את קניותיה לתוך שקיות. היא הביטה בי ואמרה:

"תסלחי לי, אבל זה ייקח קצת זמן, מפני שאני מאוד איטית."

השבתי לה כך: "אין בעייה, יש לי זמן."

והיא בהומור המשיכה: "ומה עם כל הפגישות שקבעת?"

זה היה משחק פינג-פונג. השבתי: "לכבודך, אדחה אותן בתנאי שתספרי לי סיפור."

הבטתי בענת הקופאית וראיתי שעיניה ופיה פעורים, אוזניה אנטנות ומבטה רץ בין האישה האיטית לביני, והאישה אמרה: "בסדר, יהיה לך סיפור. אחכה לך בחוץ."

ענת הקופאית היא רוסייה, שלומדת באוניברסיטה לתואר שני תולדות האמנות, היא כותבת שירה והחלום שלה, לאחר סיום לימודיה, למצוא משרה מכובדת ולהוציא לאור את שיריה. לפני שיצאתי היא אמרה: "חבל שאני לא יכולה להצטרף."

בזמן שענת העבירה את מוצריי במחשב שאלתי: "את מכירה אותה?"

ענת: "כן, היא קונה פה קבוע, בעלת חוש-הומור מדהים, שייכת לאקדמיה, היא כימאית אבל יש לה יידע ענקי במוסיקה, ספרות ושירה והיא יודעת לספר. הייתי מאוד שמחה לשמוע את הסיפור שהיא הולכת לספר לך, אבל אני צריכה להתפרנס."

הסופרמרקט שלנו נמצא בסמוך למתחם הרכבת החדש. מצאנו מקום והיא הציגה עצמה בשם הפרטי, רחל.

"הנה הסיפור." אמרה והמשיכה: "אנחנו שתי אחיות ואח. אני הבכורה ואחותי היא הקטנה. כשהיא נולדה זה היה הלם נוראי. רגל אחת היתה קצרה ביחס לשנייה. הוריי מיד לקחו החלטה שזה מה שיש, והם יעשו הכול כדי שיהיו לה חיים מלאים, ושיתפו אותי שהייתי בת שמונה, ואת אחי בן החמש בהחלטה שלהם. אז, לא כמו היום, פלאי הטכנולוגיה של הרכבת פרוטזה ביונית ולא ביונית לא היו בהישג יד. אחותי גדלה והצליעה שלה היתה בולטת מאוד. רגל אחת נורמלית ורגל אחת קצרה, וכמובן שלאן שהלכה צחקו עליה, פגעו בה והתגרו בה. אפסח על מה שעברה. אנחנו בני-המשפחה עטפנו אותה בחום ואהבה ויחד איתה עברנו את המשברים. עמדנו בהחלטה של ההורים  להתגבר על הבעייה.

היא גדלה, יפתה והצטיינה בכל מה שנגעה. הביטחון שהענקנו לה עשה את שלו. היא הראתה לכולם שהפגם שלה לא יפגע ביכולות שלה והיא תצליח, וכך היה."

רחל עשתה הפסקה, לגמה מהתה והמשיכה: "יום אחד היה לנו אירוע חשוב במשפחה והוריי הזמינו חברים יקרים שלהם מאנגליה והם באו עם בנם הבכור. בחור נאה, משכיל ועם ראש טוב לעסקים.

הוא התיישב בשולחן שבו ישבה אחותי והזמין אותה לרקוד. אחותי התנצלה ואמרה שהיא לא יכולה לרקוד בגלל שהיא צולעת. היתה שם התאהבות חזקה והנכות שלה לא הפריע לו. אחרי זמן מה הם נישאו. הוא עלה לארץ ועשה חיל בעסקים, והיא טיפסה מעלה מעלה ונולדו שלושה ילדים מקסימים.

בינתיים חלה התפתחות גדולה בתחום האורטופדיה והם מצאו את האורטופד הטוב ביותר והוא התקין לה פרוטזה שהשוותה את רגלה הקצרה לרגל הנכונה. לקח לה זמן עד שהתרגלה לרגל החדשה ולרגל החדשה להתרגל אליה. אבל, התוצאה הסופית, שאי-אפשר לזהות שום צליעה."

רחל שוב עשתה הפסקה, הביטה בי ואני הגבתי: "אל תגידי לי שקרה משהו נורא."

רחל: "מה יש לך בראש?"

אני: "ש... שאחותך חטפה התקף לב פתאומי ומתה."

רחל: "לא."

אני: "הבעל הפסיד את כל הונו בגלל כשל בניהול..."

רחל: "לא."

אני: "הבעל נהרג בתאונת דרכים ועולמה של אחותך חרב."

רחל: "את לא בכיוון."

אני: "הבעל העלים מיסים ונתפס."

רחל: "גם לא."

אני: "איזו אישה נכנסה לחייו, אשתו גילתה והיא שמה קץ לחייה."

רחל: "ממש ממש לא."

אני: "אולי איזה גבר נכנס לחייה והיא לא עמדה בפיתוי?"

רחל: "שוב טעית."

אני: "נו, רחל, תגלי לי, אני כבר לא יכולה לעמוד במתח."

רחל חייכה אליי ובשקט אמרה: "רצית סיפור עם סוף טוב, נכון? אז הם חיים עד היום באושר ובעושר."

* * *

עירית לינור

לחזור ולהיות שמאלנית-קלאסית

"נגיד, למשל, שהייתי רוצה

לחזור ולהיות שמאלנית-קלאסית,

כמו שהייתי פעם. לא הייתי יכולה,

כי השמאל הגביה את הרף

והעלה את דמי הכניסה.

פעם, כדי להיות שמאלני,

היה מספיק להיות בעד

החזרת שטחים, בתוספת

ארומה סוציאליסטית.

היום צריך להבין את

החמאס, לעשות מנוי על

עיתון "הארץ", להודיע שמיגדר

זה לא משהו שנולדים איתו,

אלא משהו שבוחרים, שאימא זה אופציונלי, אבא זה רק מוסכמה

חברתית מיושנת, להאמין

שהמדינה קמה גם כדי לקלוט

סודנים, לתמוך בחרם בינלאומי

על ישראל, לדרוש מהמדינה

לחלק דירות במתנה לכל אזרח,

ואם כל זה לא מספיק:

להיות טבעוני.

וואלה – גדול עליי."

[ציטוט]

* * *

הדסה  מור

על הנס פאלאדה ב"לבד בברלין"

 את "לבד בברלין" של הנס פאלאדה עם צאתו לאור בעברית, אפפו אין סוף סופרלטיבים  ודברי רוממות ושבח עד שאי אפשר היה לעמוד מנגד ולא לקרוא את היצירה הזאת. עד כה נשכתי את שפתיי לשמע דברי הביקורת הנלהבים, אולם כאשר קראתי את בקורתו המתפעלת  של  אהוד בן עזר על הספר,  בגיליון האחרון,  קשה לי  מאוד  לשתוק  ולהחריש.

אני אמנם "בלעתי" כמוהו את הספר במהירות. כמובן שלא השתעממתי. אבל החל מהרגע שסיימתי את קריאתי בו, וגם תוך כדי קריאה בו, חשתי רוגז וסלידה ורתיעה וממש באסה. כי מה יש בספר הזה? הנה, שני בני זוג מברלין, שבנם נהרג במלחמה בעת שירותו בחזית המזרחית,  מחליטים "למרוד" במשטר הנאצי, שבגינו הם איבדו את בנם. ואיך הם עושים זאת? רק אנשים פשוטים עד כדי בורות ונאיביות יכולים להאמין שבכך שיטמינו גלויות בתיבות דואר ובחדרי מדרגות, ובהם כתובים כמה משפטים כנגד המשטר, הם יפילו את  המשטר.

על  האירוע השולי והזניח הזה כתב פאלאדה ספר בן למעלה משש מאות עמודים! – זהו בסך הכול אירוע שולי וזניח משום שבני הזוג הללו אינם באמת גיבורים. במחאה הנאיבית שבה הם נקטו, הם גם  אינם מייצגים את כלל  מתנגדי המשטר. אילו הם היו מגיעים לתובנה הזאת מתוך חשיבה אידיאולוגית, לאור מעשי הזוועה של הנאציזם שהם היו עדים להם,  או אז הם היו יכולים להיחשב גיבורים. אבל הם לא היו כאלה. הם הגיעו  לתובנה הזאת רק משום שבנם נהרג במלחמה! האם הם היו מתחילים לחתור נגד המשטר אם בנם לא היה נהרג? ברור כשמש שלא היה עולה בדעתם לנקוט באיזושהי פעולה מעין זו. זוהי תגובה אמוציונלית אישית של שני בני זוג תימהוניים ותמימים למדי נוכח האובדן האישי שלהם. אבל גם האובדן הזה אינו מצדיק את תגובתם. הרי הבן נהרג במלחמה! הוא לא נשפט על לא עוול בכפו, או שעבר התעללות או שהואשם אישום שווא. הוא יצא בשירות המולדת! הוא נלחם נגד הרוסים שנחשבו לאויבי  גרמניה. והם הרי אזרחים גרמניים!

מכאן שטוהר כוונותיהם של בני הזוג אינו יכול להיות מועלה על נס, כאילו הם מייצגים את כל אותם גרמנים טובים שהתנגדו למשטר הנאצי.

מה שמדהים הוא – שבתיאור העניין הספציפי הזה, מקבל הקורא את הרושם, כאילו לפחות  בשתיים מתוך ארבע שנות המלחמה, כל מעייניהם וכל מאמציהם של חברי המפלגה הנאצית, המשטרה והגסטאפו, הוקדשו לחיפוש ולאיתור בני הזוג הפושעים הללו, מתנגדי המשטר.  כאילו באותם ימים לא היו מחנות השמדה, לא היו תאי גזים, אף מילה על הרג המוני של יהודים, צוענים, מוגבלים. אף מילה על תורת עליונותו של הגזע  הארי. גם כל הדמויות האחרות  המתוארות כחלאת האדם, נהגו בסך הכול  כפי שבני אדם  רגילים  היו מתנהגים בסיטואציה של התקופה. היריבות בספר היא בין  אזרחים  גרמניים, ביניהם לבין עצמם. אותן "חלאות" בעצם,  גילו  נאמנות למשטר בכך שהעבירו את הגלויות  שהטמינו   בני הזוג – לשלטונות. אז מי כאן הגרמנים הטובים ומי הגרמנים הרעים?  

אהוד כותב שבישראל לא היה יכול להיווצר מצב שכזה. ברור שלא! ראשית, האם יעלה על הדעת שבני זוג שבנם נפל במלחמה, שהממשלה החליטה עליה, יתחיל באופן אנונימי לפזר   גלויות נגד הממשלה? וגם אם אבסורד כזה יארע, האם בני העיר שיאספו את הגלויות הללו  וימסרו אותן לגורמים  בממשלה, ייחשבו לחלאות?

אבל הסלידה הגדולה ביותר המתעוררת נוכח  היצירה  הספרותית הזו, היא  תיאור העונש שנגזר על אותו מורד אומלל: עונש מוות. באותם ימי הריגות וטבח, מותו של אדם אחד לא היה  עניין גדול לענות בו. אבל פאלאדה, שידע שהקורא חפץ גם "לראות דם",  מקדיש  לתיאור טקס ההוצאה להורג של  אותו אדם אפרורי  תמים, כמעט ארבעים עמודים! מילא, אם היה מדובר   בהוצאה  להורג  של  פושע  נבל ומסוכן  שידיו רחצו בדמם של  רבבות חפים מפשע.  אבל היכן האהדה והחמלה כלפי אותו מסכן נאיבי שכל  רצונו היה למחות כנגד משטר עריץ? למה לרסק לא רק את גופו, אלא גם את תדמיתו, את דמותו,  את אישיותו?

אז הוא הוצא להורג.SO WHAT? תיאור  האירוע בארבעים מילים בלבד היה בו די והותר.  אבל פאלאדה נהנה לתאר את הטקס הזוועתי הזה לפרטי פרטיו. זהו תיאור שמתבוסס  במזוכיזם   של אירוע שטובל  ידיו בסדיזם. ההערכה  ש"רק   סופר  גרמני מטורף למחצה ושיכור  מסוגל לתאר בדייקנות כה אכזרית" – אינה מדברת  לזכותו  של פאלאדה. בדיוק ההיפך. בתיאור  המפורט של ההוצאה להורג לא היה  שום משקל סגולי, לא ספרותי, לא אמנותי, לא חברתי ולא  מוסרי. בימים   שבהם אותו משטר עצמו טבח והרג והמית וחנק  למוות מיליוני בני אדם בתאי גזים וירה למוות  באנשים הישר לתוך  בורות  כרויים,  האם  הוצאתו להורג של  אזרח גרמני  היה שיא האכזריות? להראות שהנאצים התאכזרו לא רק ליהודים כי אם גם לאזרחים גרמניים?   נו, באמת.  איזה  חוסר פרופורציה משווע.  איזו צביעות. איזו  התעלמות.

 אפשר להבין את רוח כתיבתו של רומן  זה על רקע  הידיעה, שלפאלאדה  היו  דעות קדומות שליליות מאוד נגד יהודים. אם הוא יכול היה לומר  ש"כל הרוע  הגלום  ביהודי העולם  אינו מגיע לקרסוליו של הרוע של גבלס," – אז  כל תפישתו הפשטנית את מהות הרוע הנאצית  והתנגדותו לנאציזם הופכת להיות מאוד  מצומצמת, חד סיטרית וחד-מימדית. 

לאור זאת,  מה הפלא שהוא נשאר בגרמניה בזמן המלחמה  ולא הסתלק  משם כמו סופרים אחרים? האמנם  נשאר רק כדי לכתוב את זיכרונותיו?   

חוץ מזה, אני לא מאמינה שפאלאדה לא ידע על כל הזוועות שחוללו מנהיגי ארצו באותם ימי מלחמה, כשכתב את האפופיאה הזאת. 

   זו הסיבה שאין לי שום רצון לקרוא ספר נוסף של הנס פאלאדה, תהיינה ההמלצות אשר תהיינה.

אהוד: דווקא אם תקראי את "בארצי הזרה לי" תביני טוב יותר את פאלאדה ואולי גם תשני את תגובותייך לספרו "לבד בברלין".

* * *

ד"ר גיא בכור

האמת המבהילה על ממשל אובמה:

מרסק ומתרסק

ד"ר גיא בכור במאמר פרשנות את מימשל אובמה, מאיר את עיני הקורא בפרטי פרטים ובמסקנות כפי שאף חוקר פוליטי  לא עשה זאת לפניו. חובה לכל בר דעת לקוראו ולהפנים את תוכנו. מעציבה ומקוממת מאד העובדה שהתקשורת במחוזותינו מרבה להתעסק ברכילויות ובפרסומיי תחקירים מכוערים וממעיטה לגעת במציאות המאיימת עלינו מצד "ידידתנו האולטימטיווית". בושה לעיתונאים ידועים בתקשורת, לאופוזיציונרים תאבי שלטון ולמספר פופוליטיקאים בתוך הקואליציה שבחנופתם למימשל אובמה/קרי מחלישים את עמדת ישראל בעולם, לשמחת האנטישמים, ועוד משלים את עצמם שיזכו לאורך זמן בטפיחת המימשל האמריקאי על שכמם.

קיראו ושיפטו בעצמכם.

 רביבה

mailto:gplanet11@gmail.com

* * *

לקראת שבוע הספר

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

יוסי אחימאיר

הרחק מנחלת ז'בוטינסקי

הרחוב, שהיה פעם מושב, כמעט לא שינה פניו מאז נוסד ב-1946. נחלת ז'בוטינסקי – המושב הבית"רי, שהינו כיום חלק מבנימינה, שבו צמחו כמה "נסיכים" בני המשפחה הלוחמת. בתי קומה צנועים, מרוחקים במקצת מהכביש, של משפחות חקלאים, חברי פלוגות הגיוס של בית"ר. היום בחזית כל בית מוצב שלט, המספר לעוברי-האורח מי-ומי גרו בו. מבין המייסדים והראשונים – גב' חנה בוים, כמעט בת מאה (עד 120!), אלמנתו של יוסף בוים ז"ל ואימו של זאב בוים ז"ל, שהלך לעולמו לפני שלוש שנים. ברחוב נוסטאלגי זה נמצא גם בית משפחת אולמרט.

בלה ומרדכי אולמרט היו מראשוני נחלת ז'בוטינסקי. כאן הגיעו אל המנוחה והנחלה, ומכאן יצא אבי המשפחה לפעילותו האינטנסיבית בשליחות התנועה, במוסדותיה השונים, בכנסת (הוא היה חבר הכנסת השלישית והרביעית), בסיוע לחקלאים ולחקלאות. העידו עליו כי איש לא קל היה, אבל אידיאליסט, צנוע, ישר, ביצועיסט.

כאן, בנחלת ז'בוטינסקי, הוא ורעייתו גידלו ארבעה בנים שעליהם היתה גאוותם. בימים ההם כל ארבעת הילדים ישנו בחדר אחד, 10 מ"ר גודלו, השירותים היו בחוץ, בבית היה ברז אחד, ואפילו "אפשר היה להדליק חשמל ולקרוא ספר..." כאן הוטמעה בארבעה מורשת בית"ר.

כן, זה הבית הקטן והדל, הבית הלאומי, וזו המשפחה החלוצית שהוציאה מתוכה לימים – עוד חבר-כנסת, שהיה גם שר, ראש עיריית ירושלים וראש ממשלה בישראל. כל התפקידים הללו נתגלמו בבן השלישי – אהוד אולמרט. האם בלה הלכה לעולמה ב-1995, האב מרדכי נפטר כעבור שלוש שנים. הם לא זכו לראות את בנם המוכשר והשאפתן מכהן בתפקיד הרם ביותר, יושב על כיסאם של דוד בן-גוריון ומנחם בגין. אבל גם נחסכו מהם הצער והכלימה לראותו בקלונו, כפי שחשף בית המשפט המחוזי בימים אלה: עומד לדין, מורשע בקבלת שוחד ונשלח לשש שנות מאסר. גדולה הנפילה, ארוכה הדרך, שעשה אהוד, בנם של בלה ומרדכי, מחדר הילדות בנחלה – אל בין כתלי בית-הכלא. מימי התום והזוהר של בנימינה, עבור אל שנות הפאר והראוותנות, ועד השפל והבושה. כך היה אהוד אולמרט לראש ממשלה ראשון בישראל שהורשע בפלילים ועתיד ללכת למאסר קשה, משפיל, ממושך. מאיגרא רמא לבירא עמיקתא.

אכן לא קל להסביר את נסיקתו המהירה ועוד יותר את נפילתו המדהימה. הכיצד, בן יקיר זה של נחלת ז'בוטינסקי, חניך בית"ר, נטש את ערכי הצניעות וההדר, שעליהם התחנך ואותם ניסו ההורים להטמיע בו, ונהפך לנהנתן, מקבל שלמונים, בוגד (לשון השופט דוד רוזן) באמון הציבור שבחר בו ואותו אמור היה לשרת?

ושאלה לא פחות קשה: הכיצד פוליטיקאי זה, הגם שיצאו לו מוניטין כתחמן ותככן, מוכשר ודעתן, שינה עורו מן הקצה אל הקצה? ממי שהיה אחד מ-19 הח"כים שב-1977 הצביעו נגד הסכם השלום עם מצרים, למנהיג השמאל, שתמך בהתנתקות מגוש קטיף, שנכון היה להסיג את ישראל לקווי 67', לחלוקת ירושלים, להורדת יישובים ולהכנסת אלפי פליטים פלשתיניים לתוככי ישראל ("זכות השיבה")?

מבחינה אנושית, יש להצטער על נפילתו, על השפלתו של אולמרט, על העונש שאותו יתחיל למלא בקרוב, וכמובן על השחיתות בצמרת השלטונית. למותר לציין, קדמו לאולמרט: הנשיא לשעבר משה קצב שמרצה עונש מאסר על מעשים מגונים, שרים וח"כים לשעבר כמו דרעי, הירשזון, שגב, בניזרי, שהורשעו בגניבות, אבל אין בכך כדי לנחם. נהפוך הוא. הציבור צריך להיות מודאג במיוחד מהפשיעה שפושה באילנות הגבוהים. לעומת זאת, יש לברך על כך שמבחינה מדינית-פוליטית באה לסיומה קריירה מזהירה, אך זגזגנית ומסוכנת לעתיד ישראל.

עד לפני כמה שבועות עוד השתעשע אולמרט בשאיפתו לשוב אל הגה השלטון ו"להביא שלום", כלשונו. והמחיר? איך אמר בראיון ל"מעריב" ביום ירושלים לפני כשנתיים: "נצטרך להגיע להסדר בעיר העתיקה כולל בהר הבית,"

ועוד הכריז, מי שהזהיר ב-1996 מפני שמעון פרס ש"יחלק את ירושלים", כי "ירושלים אף פעם לא היתה שלמה. איזה זיכרונות יש לעם ישראל מג'בל מוכאבר? מתי התפללנו לאבו-דיס שפתאום מקדשים אותה?"

ועוד: "אילו הייתי נשאר ראש ממשלה עוד ארבעה חודשים, חצי שנה, אני מאמין שאפשר היה להגיע להסכם שלום. הפערים היו קטנים מאוד. בלתי אפשרי לחיות בכל חלק מאדמת הארץ וגם לחיות בשלום עם שכנינו..."

בזיכרונותיה, מי שהיתה שרת החוץ של ארה"ב, קונדוליסה רייס, מביעה את השתוממותה על הוויתורים מרחיקי הלכת שהיה נכון לעשות בן שיחה הישראלי, ראש הממשלה אולמרט. "האם אני באמת שומעת את ראש ממשלת ישראל מציע לי לחלק את ירושלים ולמנות מועצה בינלאומית לניהול העיר העתיקה?" – צבטה גב' רייס את עצמה למשמע הצעות הוויתורים ההזויות – גם בעיני האמריקאים – של מר אולמרט.

הגם שהמיט בושה על כל מדינת ישראל, אין בנו שמחה-לאיד על מי שהיה ראש הממשלה, מי שהיה פעם מנהיג במחנה הלאומי, אשר בקרוב יפסע לתא המאסר (אלא אם כן יקל בית המשפט העליון בעונש – דבר שנראה בלתי מתקבל על הדעת). אולי בשנות הישיבה בכלא, בעוד הוא לומד מדרשים וכיפה לפדחתו, וכותב את זיכרונותיו, יעשה המנהיג-לשעבר את חשבון הנפש של שגיאותיו-סטיותיו הן המוסריות והן המדיניות. מה חבל שירק אל הבור ממנו שתה בבית ההורים בנחלת ז'בוטינסקי. עם ישראל אינו צריך להצטער שאיש זה, אהוד אולמרט, כבר לעולם לא יובילו למהלך של ויתורים וסיכונים.

(מאמר זה התפרסם "בפתח הגיליון" של "האומה", מס' 194, שהופיע זה עתה) 

* * *

שלמה אבינרי

הרצל, פרשת דרייפוס והמיתוס על לידת התודעה הציונית

משפט דרייפוס מוצג בספרי היסטוריה רבים כאירוע שהביא את הרצל למסקנה כי יש לחפש פתרון מדיני למצוקת היהודים מחוץ לאירופה. האומנם?

ציטוט מתוך "הארץ באינטרנט", 04.06.2014

משפט דרייפוס, שנפתח לפני 120 שנה וגרם את אחד המשברים הפוליטיים החמורים ביותר בתולדות צרפת, מוצג בהרבה ספרי היסטוריה, ולא רק בישראל, כמה שהביא את הרצל למסקנה כי האמנציפציה אינה תשובה לבעיית היהודים באירופה וכי יש לחפש לה פתרון מדיני מחוץ לגבולותיה. לעתים גם נכתב כי הרצל, שנכח במשפט דרייפוס, דיווח כי ההמון שצפה בטקס השפלתו והורדתו בדרגה של הקצין היהודי צעק "מוות ליהודים!" האומנם?

הרצל שימש באותה עת כתב ה"נוֹיֶה פְרַאיֶה פְּרֶסֶה" הווינאי בפאריס, וכאשר נעצר דרייפוס נטה, כרבים אחרים, להאמין באשמתו ולא ייחס לעניין חשיבות מרובה. ההיבט היהודי אינו מופיע בכתבותיו הראשונות, שבהעדר מידע מוסמך הסתמכו בעיקר על חרושת השמועות וההדלפות המכוונות שהציפה את פאריס.

לראשונה מופיע שמו של דרייפוס בכתבה של הרצל ב"נויה פראיה פרסה" ב-1 בנובמבר 1894, שבה הוא מדווח כי קצין ושמו דרייפוס הואשם במכירת סודות לאיטליה. אשמתו כבר הוכחה, כך דיווח הרצל, ולאחר שיועמד למשפט על בגידה "הוא יוצא להורג בירייה". ב-2 בנובמבר מסר הרצל פרטים נוספים, שגם הם קלוטים מן השמועות המרחפות באוויר: דרייפוס ידוע כמהמר חולני, נראה במונטה קרלו בחברתו של קצין איטלקי, ועצם העובדה כי מעצרו פורסם והממשלה דנה בכך בישיבתה מצביעה על כך כי "דרייפוס אכן ביצע את המעשה המביש."

גם בכתבה זו אין יהדותו של דרייפוס מוזכרת במפורש, אך מצוין כי מוצאו מאלזאס – אותו חבל ארץ שסופח לגרמניה בעקבות ניצחונה על צרפת במלחמת 1870-1. לפי הרצל, אביו של דרייפוס הוא חרושתן שנשא לאשה בת של סוחר יהלומים עשיר – רמז עקיף, אולי, לרקעו היהודי. בסוף הכתבה מציין הרצל כי בצבא צרפת משרתים עוד שלושים ושבעה קצינים ששמם "דרייפוס": מכיוון שלקוראיו של הרצל בווינה לא היה ספק כי דרייפוס הוא שם יהודי, יש כאן אולי רמז לנוכחות גדולה דווקא של קצינים יהודים בצבא הצרפתי. אבל איזכור ליהדותו של דרייפוס אין כאן – בין השאר מפני שבשלב זה הנושא עוד לא שימש חומר בוויכוח הציבורי סביב המשפט, שהתלהט רק מאוחר יותר, כאשר עלו החשדות הראשונים על זיופים והטיית דין וכשמה שהתחיל כמשפט נהפך ל"פרשה".

בשלב זה הולך הרצל עדיין בעקבות השמועות שדרייפוס ריגל לטובת איטליה והוסיף לכך רקע רומנטי: בכתבה מ-5 בנובמבר הוא כותב שדרייפוס נלכד ברשתה של מרגלת איטלקייה, שסינוורה אותו עד כדי כך ש"לבסוף גם גילה לה את הסודות של הגנת הארץ." רק ב-7 בנובמבר מסתבר להרצל כי מדובר בחשדות לריגול לטובת גרמניה, וגם עתה אין לו ספק כי דרייפוס אכן "מכר סודות של הגנת הארץ לגרמניה." הוא מתאר כיצד שירות הריגול הנגדי הצרפתי הוכיח את אשמתו של דרייפוס בכך שהעבירו לו "סודות מזויפים והוא מסר אותם, כמו גם את הקודמים." עם זאת מדווח הרצל כי דרייפוס טוען לחפותו, אך אינו מתייחס לטיעון זה, לא לחיוב ולא לשלילה.

ב-28 בנובמבר מופיעה כתבה נוספת של הרצל שבה אפשר לראות לראשונה היבט חדש ופוליטי: הרצל מוסר כי שר המלחמה הצרפתי, הגנרל מרסיֶה, הודיע כי המניע לבגידתו של דרייפוס לא היה בצע כסף, ומכאן משתמע כי רקעו האלזאסי של דרייפוס הוא הסיבה למסירת הסודות לגרמניה. הרצל מוסר את דבריו של מרסיֶה ללא הסתייגות.

כל הדיווחים הללו של הרצל מתייחסים למעצרו של דרייפוס כאל מקרה ריגול טיפוסי, ללא התייחסות למוצאו היהודי וללא שום רמז לכך שהרצל מפקפק באשמתו של החשוד. יתר על כן: הדיווחים הללו קצרים וענייניים, ללא התעמקות בפרשה, שכן מה שמעניין את דעת הקהל באותה תקופה – ועל כך מדווח הרצל דווקא בהרחבה – הוא המשך הדיונים באסיפה הלאומית על פרשות השחיתות של חברי פרלמנט ושרים בהרצת המניות של תעלת פנמה, על חילוקי דעות בין הממשלה השמרנית לאופוזיציה הסוציאליסטית, ועל דו־קרב בין המנהיג הסוציאליסטי ז'אן ז'ורֶס לבין שר העבודה בארטוּ על הרחקתו של ז'ורֶס מן הפרלמנט; אלה העניינים שעמדו אז ברום הפוליטיקה הצרפתית, לא ההאשמות נגד דרייפוס.

באותה עת מתאר הרצל בהרחבה גם את הלווייתו של פרדיננד דה־לֶסֶפְּס, אדריכל תעלת סואץ, שהסתבך בעצמו בפרשות השחיתות של תעלת פנמה וחורץ עליו משפט חד: "היום הובא לקבורה האדם שבפנמה איבד את כל התהילה של סואץ."

ב-19 בדצמבר נפתח משפטו של דרייפוס ולראשונה מתמקדת תשומת ליבו של הרצל במשפט ובאישיותו של הנאשם. הוא מקדיש למשפט שלוש כתבות, בהן הוא מתאר אותו במפורט ובאובייקטיביות עיתונאית, אך גם ללא פקפוק בהגינותו של התהליך או בעדויות הנמסרות בו. באותה רוח הוא מדווח על פסק הדין, על ערעורו של דרייפוס, על דחיית הערעור ועל האווירה האנטי־גרמנית שהמשפט מעורר בדעת הקהל בצרפת. באחת הכתבות הוא גם מציין את הצפוי לדרייפוס לאחר הרשעתו: טקס שלילת דרגותיו "שיהיה בלתי נעים ביותר."

רק בשלב זה אפשר לראות לראשונה ניצנים של פקפוק בכתבותיו של הרצל בדבר אשמתו של דרייפוס. הוא מקבל במידה מסוימת באמינות את ההכחשות החוזרות ונשנות של השגרירות הגרמנית בפאריס כי דרייפוס לא ריגל מטעמה – הכחשות שעוצמתן שיכנעה חלקים מדעת הקהל שאולי הדברים אינם כה חדים וחלקים כפי שהועלו במשפט.

כאן מופיע גם לראשונה ההיבט היהודי, אם כי בלשון זהירה. בדיווח מ-27 בדצמבר – בין מתן פסק הדין לבין הערעור – מדווח הרצל כי רעייתו של דרייפוס חוזרת בנחרצות על עמדתה כי בעלה אינו אשם. במקביל הוא מספר כי יש שמועות בעיר שדרייפוס אמר לאחד מסוהריו כי "רודפים אותי מפני שאני יהודי." הרצל גם מוסר על האווירה העכורה מסביב למשפחת דרייפוס: אֶחיו של דרייפוס המשיכו להתגורר בעיר הולדתם מילהאוס שסופחה לגרמניה ב-1871, אך שלחו את ילדיהם לבית ספר צרפתי בעיר הסמוכה בֶּלְפוֹר, שנשארה בתחום צרפת. עתה, לאחר שהורשע אחיהם בריגול למען גרמניה, הם "נדרשו באופן בלתי־רשמי להוציא את הנערים מבית הספר של העיר ההיא."

וכאן אנו מגיעים לכתבה הדרמטית שבה מתאר הרצל את טקס ההורדה בדרגה וההשפלה הפומבית של דרייפוס ברחבת בית הספר הצבאי, כתבה שנהפכה לחלק מהקאנון של ההיסטוריה הציונית. עדיין אין רמז לכך שהרצל סבור כי האשמת דרייפוס היתה עלילה, אבל כבר ניכרת כאן מידה של אהדה להתנהגותו הגאה והאצילה של דרייפוס, הממשיך לטעון לחפותו: לאחר שקורעים מעל מדיו את דרגותיו ואת כפתורי השרד ושוברים את חרבו, מדווח הרצל כי דרייפוס זועק לקצין האחראי על הטקס: "אני נשבע ומצהיר, שאתה שולל את דרגתו של אדם חף מפשע –

Vive la France!"

ברור מקריאת הכתבה שדברים אלה עשו רושם על הרצל, כפי שהוא נרתע גם מאווירת ההיסטריה וההסתה האלימה של הקהל הצופה בטקס מעבר לגדר חצר בית הספר הצבאי. כך כותב הרצל על שיאו של טקס ההשפלה ברשימה שהופיעה בעיתונו ב-6 בינואר 1895 ומתאר כיצד מוליכים את דרייפוס לאחר שנקרעו דרגותיו ונשברה חרבו:

"הוא הגיע לפני קבוצה של קצינים שצעקו אליו) – Judas יהודה איש־קריות), בוגד! – דרייפוס צעק לעברם: 'אני אוסר עליכם לפגוע בכבודי... אני חף מפשע!' אחדים ענו לו בביזויים, וההמון בחוץ, שראה מבעד לשער הסורגים את הפרטים של שלילת הדרגה, פרץ בכל פעם בקריאות: 'מוות לבוגד!"

הקורא הישראלי ישים מן הסתם לב כי נעדרת כאן הקריאה "מוות ליהודים!" המופיעה ברוב ספרי הלימוד המוכרים לנו ומשמשת אבן פינה לתפישה על מרכזיותו של משפט דרייפוס בגיבוש תפישת הציונות של הרצל: הרצל כותב כי ההמון המוסת קרא "מוות לבוגד!" לא ליהודים.

יתר על כן, כאשר מסכם הרצל ממש באותם ימים את האירועים המרכזיים של השנה בכתבה מ-30 בדצמבר 1894, משפט דרייפוס אינו נזכר בכלל. האירועים החשובים של אותה שנה לפי הרצל היו השלכות רצח הנשיא קארנו בסוף 1893 על ידי פעיל אנרכיסטי, המתיחות הגואה בין ימין לשמאל, התחזקות כוחם של הסוציאליסטים לנוכח הגילויים המתרחבים והולכים של השחיתות הקשורה בפרשת פנמה, והמאבק של השלטונות נגד האנרכיסטים.

איך בכל זאת השתרבב התיאור של המון הצועק "מוות ליהודים" בעת טקס ההשפלה של דרייפוס לספרי ההיסטוריה ולקאנון הציוני?

הרצל המשיך לדווח מפעם לפעם את הקורות את דרייפוס לאחר משפטו – הגלייתו לאי השדים, התנאים המחפירים של מאסרו שם המכוונים לשבור את רוחו. גם כאן אין שום אמירה או רמז לכך שהרצל מפקפק באשמתו של דרייפוס, אם כי ניכרת מידה לא קטנה של אמפתיה להיבטים הדרקוניים של הענשתו: הרצל גם מקפיד לכנות את דרייפוס בכתבות אלה "הקפיטן דרייפוס", למרות שלילת דרגותיו וגירושו מן הצבא.

באף אחת מכתבותיו אלה על דרייפוס אין רמז לכך שמשפטו של דרייפוס הוא עלילה, או שהמניע למשפט היה אנטישמיות. הסיבה לכך פשוטה – הגילויים על הזיופים ועדויות השקר במשפט התגלו רק מאוחר יותר, ורק אז, כאשר הימין מגן על הרשעת דרייפוס ומסתבך בזיופים נוספים, נפתח מחול השדים האנטישמי סביב דרייפוס. אבל כל זה קורה שנים מאוחר יותר: מאמרו ההיסטורי של אמיל זולא, "אני מאשים", מתפרסם רק ב-13 בינואר 1898, זמן רב לאחר פרסום "מדינת היהודים" של הרצל ב-1896 וכינוס הקונגרס הציוני הראשון בבאזל ב-1897.

למפנה הציוני של הרצל אין שום קשר לפרשת דרייפוס ולא מקרה הוא כי ביומניו של הרצל אין שום רמז לכך: שמו של דרייפוס מופיע ב-1500 עמודי היומן רק פעמיים, בתאריכים מאוחרים יותר, ובאזכורים שוליים.

יחד עם זאת (וזאת עדות למורכבותו של הזיכרון כמו גם לצורך לבדוק עדויות בעת התרחשותן ולא מה מדווח עליהן לאחר מעשה), שנים לאחר טקס ההשפלה, ב-1899, כאשר התנועה הציונית כבר קיימת והרצל משמש נשיאה, התבקש הרצל על ידי כתב עת אמריקאי לא־יהודי– North American Review,  לכתוב מאמר על הציונות. מטרת המאמר היא להסביר את טיבה של הציונות לקהל שאינו מכיר את ההוויה היהודית באירופה ואת עלייתה של האנטישמיות המודרנית. באותה עת כבר נהפך משפט דרייפוס לאירוע מכונן במאבק נגד האנטישמיות, והרצל מציין כאן את חשיבותו בגיבוש תפישתו הציונית. כאן מופיע לראשונה – חמש שנים לאחר האירוע עצמו ודיווחו של הרצל עליו – המשפט על ההמון הקורא "מוות ליהודים!"

קשה לדעת אם זיכרונו של הרצל בגד בו, או שביקש למנף רטרואקטיבית את מה שנהפך לאירוע סמלי מרכזי בפרשת דרייפוס (טקס ההשפלה) למטרותיו הפוליטיות. אם כך ואם כך, יש פער ברור בין מה שהרצל דיווח עליו בזמן אמת למה שציין במאמר לעיתון אמריקאי חמש שנים מאוחר יותר.

למאמרו האמריקאי של הרצל לא היו הדים מרובים, אך לאחר מותו הוא תורגם לגרמנית והופיע במהדורות הראשונות של כתבי הרצל ורק אז זכה לבולטות רבה יותר מאשר דיווחו של הרצל על טקס ההשפלה עצמו: פרשת דרייפוס המאוחרת – גילוי הזיופים ועדויות השקר – נהפכה אז כבר לאירוע המכונן של הרפובליקה הצרפתית והמאבק על נשמתה, וסייע בדיעבד למטרותיה ההסברתיות ולמדיניות של התנועה הציונית.

אך יש לכך אולי גם הסבר אחר: ההיסטוריונים הראשונים של הציונות היו בעיקר יהודים גרמניים או אוסטריים, וייתכן – ואני אומר זאת בזהירות – שלא היה להם נוח להתמודד עם דבריו המפורשים של הרצל כי "כוונתי להילחם באנטישמיות בגרמניה ובאוסטריה." ציונים אלה ראו עצמם גם כפטריוטים גרמניים ואוסטריים, ואי אפשר לשלול את האפשרות כי היה נוח להם לתלות את קולר האנטישמיות דווקא בצרפת; באווירה של ערב 1914 זה יכול היה גם להרחיק מן הציונים של האשמה בנאמנות כפולה.

אין הוכחה חותכת לכך, אבל קשה לנתק מן ההקשר הפוליטי הבינלאומי של התקופה של ערב מלחמת העולם הראשונה את הלהיטות לראות באנטישמיות הצרפתית – שאכן גאתה בעת פרשת דרייפוס, אך כאמור לא היתה המניע שדחף את הרצל לעמדותיו הציוניות – את הזרז לציונותו של הרצל.

כך נתקבע בתודעה ובזיכרון כאילו צעק ההמון הפאריסאי "מוות ליהודים" בעת שמה שצעק – לפי דיווחו של הרצל שנכח במקום – היה "מוות לבוגד".

אחדים מההיסטוריונים של התנועה הציונית ניסו לתרץ את הפער בין דיווחו של הרצל בזמן אמת לבין מה שכתב ב-1899 בכך ש"ייתכן" שהרצל כתב בדיווחו העיתונאי "מוות ליהודים" אך עורכי העיתון בווינה שינו את הטקסט ל"מוות לבוגד" – כי לא רצו להדגיש את ההיבט היהודי של הנושא. אין לכך שום סימוכין, וכתבותיו של הרצל מצרפת – כפי שעוד נראה – דווקא הדגישו פעמים רבות היבטים אנטישמיים של הפוליטיקה הצרפתית, בעיקר בהקשר של שערוריית פנמה וזיהוי היהודים עם הסוציאליזם; אף אחת מכתבות אלה לא צונזרה על ידי העורכים בווינה, וסביר להניח כי לו היו מצנזרים את הדיווח על טקס ההשפלה היה הרצל מוחה על כך; אין לכך שום רמז ביומניו או במכתביו. זו פשוט סברת כרס שאין לה על מה לסמוך.

יומניו של הרצל ומאמריו נותנים לנו דווקא הסבר היסטורי מקיף לתחושתו שהאמנציפציה באירופה נכשלת, אך לפי עדותו היא נכשלת דווקא בארץ הולדתו, האימפריה האוסטרו־הונגרית, ובגרמניה – ואין לכך שום קשר לצרפת.

בפתח היומן המפורט שהחל הרצל לכתוב ביוני 1895, כאשר גמלה בלבו ההחלטה לעסוק ב"עניין היהודים", הוא רושם: "אימתי בעצם התחלתי להתעסק בעניין היהודים? מן הסתם מן הרגע שעלה על הפרק, בוודאי מאז קראתי את ספרו של דירינג." זה אינו זיכרון רטרואקטיבי – אכן ברשימות הקריאה שלו משנת 1882, בהיותו סטודנט למשפטים באוניברסיטת וינה, ישנו דיווח מפורט על ספרו של אויגן דירינג, "שאלת היהודים כשאלה של השחתת הגזע".

דירינג היה אחד האינטלקטואלים הגרמניים המוערכים ביותר בזמנו – פילוסוף, סוציולוג, כלכלן – וספרו על השאלה היהודית, שקרא לסלק את היהודים מן המקצועות החופשיים ומחיי הרוח בגרמניה, העניק לממד הגזעני של ההתייחסות ליהודים לגיטימציה כעין־מדעית, בהתבססותו של ההיבט הביולוגי של הזהות היהודית (לא מקרה הוא שפרידריך אנגלס יצא להתקפה עליו בספרו "אנטי־דירינג", בייחוד מפני שבהגותו הפוזיטיביסטית היה מזוהה עם מחנה השמאל).

רשימות הקריאה של הרצל מעידות שהוא תפש מיד את הסכנה שבחיבורו של דירינג, שהעביר את הדיון בנושא היהודי מן הממד הדתי המסורתי לשיח כעין־ביולוגי ומדעי, וכי קריאתו ל"טיהור" החיים הציבוריים מן היהודים (Entjudung) היא אתגר רציני לתקוות האמנציפציה. בכך תרם דירינג לפופולריזציה של השקפותיו של וילהלם מאר (Marr) – שפירסם באותה עת חיבור, שבו טבע את המושג "אנטישמיות" כביטוי להתייחסות אל היהודים לא כאל עדה דתית אלא כבני גזע שונה וזר לאירופה.

בהשפעת חיבורים אלה, צצו אז בבירה הרב־תרבותית של האימפריה האוסטרו־הונגרית הוגים ואגודות שאימצו לעצמם את האידיאולוגיה ה"ארית", שראתה גם ביהודים שהתנצרו, שעד אז התקבלו פחות או יותר בחברה הכללית – בני הגזע השמי שאינם "ארים". אחת הקבוצות הגזעניות האוסטריות הללו גם אימצה לעצמה את צלב הקרס כסמל "ארי", ואגודות סטודנטים, איגודי ספורט והתאחדויות של עיתונאים החלו לאמץ לעצמם תקנונים המונעים כניסת "לא ארים" לשורותיהם.

שנה לאחר שעמד הרצל על הסכנה שבחיבורו של דירינג, הוא מתפטר מאגודות הסטודנטים "אלביה" בה היה חבר. באגודה החל להתפתח שיח גזעני והיא קיימה ערב זיכרון לריכרד ואגנר שבה הושמעו, תוך אהדה, עמדותיו האנטישמיות. הרצל מסיים באותה תקופה את לימודי המשפטים שלו, מתחיל כמקובל תקופת התמחות בבית משפט, אך במהרה הוא מפתח דווקא קריירה עיתונאית ומחזאית. ממה שאפשר ללמוד ממכתביו ודיווחיו באותה תקופה, הקריירה המשפטית לא כל כך מושכת את ליבו, מה עוד שמתברר לו כי סיכויי התקדמותו אינם טובים במיוחד לנוכח הימצאותם של כל כך הרבה יהודים במקצוע המשפטים, מה שרק מחזק אווירה אנטישמית במערכת זו. במקום זה הוא מרבה בנסיעות – לברלין ולפראג, לאיטליה, לחבל הריינוס במערב גרמניה, לבלגיה, לצרפת, לאנגליה – ושולח משם כתבות לעיתונים בווינה. ברור שהוא אינו מוצא את מקומו באוסטריה.

כאשר אחד מחבריו ללימודים בווינה – היינריך קאנא, יהודי יוצא רומניה – מתאבד מפני שחש כי החברה הכללית דוחה אותו, רואה בזאת הרצל עדות למצוקתו של דור שלם של משכילים יהודים צעירים, המבקשים להשתלב בחברה אך נדחים על ידיה. לפי עדותו ביומנו, מתכוון הרצל לכתוב מחזה על נושא זה שייקרא "סמואל קוהן". במקביל הוא מציין כי כאשר אחד מעורכי עיתון בווינה, בעצמו יהודי מומר, מציע לו לאמץ לעצמו כינוי ספרותי "פחות יהודי" מאשר השם הרצל שזהותו היהודית ברורה, משיב לו הרצל כי לעולם לא יזנח את שם אביו.

באווירה חסרת־מנוח זו, כאשר גם נישואיו אינם עולים יפה, מקבל הרצל בחדווה את ההצעה של העיתון הליברלי הווינאי "נויה פראיה פרסה", שרוב עורכיו וכותביו ורבים מקוראיו היו יהודים, לשמש ככתב שלהם בפאריס, והוא יוצא לשם ב-1891.

הרצל מגיע לבירת צרפת כאשר המדינה שרויה עדיין תחת טראומת המפלה במלחמת נגד גרמניה ב-1870-1 ואיבוד חבלי אלזאס־לורן שסופחו לרייך הגרמני, כאשר הגרמנים המנצחים העצימו את ההשפלה הצרפתית בכך שההכרזה על איחוד גרמניה והכתרת מלך פרוסיה לקיסר גרמניה נעשתה באולם המראות של ארמון ורסאי. צרפת, שאליה הגיע הרצל, היתה חברה שסועה, שחלקים נרחבים מהאליטות שלה – האריסטוקרטית, הפקידותית, הצבאית, הכנסייתית והאינטלקטואלית – אינם מקבלים את הלגיטימיות של המשטר הרפובליקני שהוקם בה לאחר המפלה לפרוסיה, ואילו השמאל האנרכיסטי רואה ברפובליקה התגלמות שלטון הבורגנות.

אלו השנים שבהן שר המלחמה, הגנרל בולנז'ה, מנסה לתפוש את השלטון בכוח, וזמן מה לאחר מכן נרצח הנשיא קארנו על ידי אנרכיסט שמוצא להורג, מה שגורם לפיגועים אנרכיסטיים נוספים. הרפובליקה הצרפתית דומה יותר למלחמת אזרחים מאשר לחלום הרפובליקאי של חירות, שוויון ואחווה.

על כל אלה מדווח הרצל בהרחבה לעיתונו, כאשר לכל זה מתווסף היבט חדש: שערוריית פנמה, שנהפכת למרכז השיח הפוליטי בצרפת החל משנת 1892, גורמת להפלת ממשלות בזו אחר זו, ומגלה את השחיתות והריקבון של הממשל הרפובליקאי. מתגלה כי חברת המניות שהוקמה כדי לכרות תעלה בפנמה – לפי המודל של תעלת סואץ – היתה מעורבת בשערוריות ענק של שיחוד שרים, פקידים וחברי פרלמנט.

ואז צץ גם היבט יהודי לפרשה: מתברר כי שני אנשי העסקים המרכזיים, ששמם נכרך במעשי שחיתות אלה, הם בנקאים יהודים, שניהם ממוצא גרמני – הברון ז'אק דה־ריינאך וקורנליוס הֶרץ. הראשון מתאבד והאחר בורח לאנגליה. כל זה משמש לעיתונות האנטישמית בצרפת טרף קל, ועיתונאים אנטישמיים זוכים לבולטות ולאהדה גדולה בציבור.

גם על כך מדווח הרצל בהרחבה – על ההסתה האנטישמית בפרלמנט, על העיתונות האנטישמית הגואה, על אירועי דו־קרב בין עיתונאים אנטישמים ליהודים, על כך שאפילו במפלגה הסוציאליסטית, שמנהיגיה מזוהים עם המאבק נגד האנטישמיות של הימין הקתולי והלאומי, יש נימות אנטישמיות: באירוניה אכזרית מדווח הרצל על מסע הבחירות של אחד מראשי הסוציאליסטים, פול לפארג, הנשוי לבתו של קרל מרקס: "ואז פותח חתנו של מרקס בהתקפה על היהודים."

אחת המסקנות המתבקשות היא שבחברה כה שסועה כחברה הצרפתית, המבנה הרפובליקאי דווקא מעודד הקצנה ואלימות ואף נטיות אנטישמיות. מתברר כי אותה תופעה של אנטישמיות חברתית מודרנית, שהרצל הכיר מאוסטריה, אינה נעלמת באווירה הרפובליקאית של פאריס. כל זה מתרחש לפני משפט דרייפוס.

אבל בכל תקופת שהותו בפאריס, הפוליטיקה האוסטרית אינה מרפה מהרצל. הוא עוקב אחרי התגברות המגמות הגזעניות והלאומניות הפאן־גרמניות בה, ובייחוד אחר המאבק בין דוברי גרמנית לדוברי צ'כית בווינה ובפראג, המשתק במידה גדלה והולכת את תפקודו של הפרלמנט האוסטרי.

הוא מדווח ליומנו – ואחר מכן נזקק לרישומים אלה במאמריו וביצירותיו הספרותיות – על האש הצולבת שבה נמצאים היהודים, בייחוד בפראג, במאבק זה בין גרמנים לצ'כים, כאשר שני הצדדים רואים בהם גורם זר. הגרמנים רואים אותם כ"לא ארים", ואילו הצ'כים מתייחסים אליהם כאל גרמנים, מפני שרוב יהודי פראג היו דוברי גרמנית, והפגנות של צ'כים נגד חנויות ששלטיהן בגרמנית הופכות בקלות לפוגרום נגד יהודים. הרצל מדווח ביומנו על תופעות דומות גם בהונגריה, לנוכח עלייתה של בורגנות יהודית מצליחה ומתעשרת.

עיסוקו של הרצל בסכנות המרחפות על יהודי האימפריה האוסטרו־הונגרית מגיע לשיאו בשנה האחרונה לשהותו בפאריס – היא שנת משפטו של דרייפוס: באותה שנה הוא שוקד על מחזה חדש, היחיד ממחזותיו שנושאו הוא יהודי: "הגטו החדש". למרות שנכתב בפאריס בעת שהרצל מדווח על האנטישמיות הגואה בצרפת בעקבות פרשת פנמה, המחזה מתרחש כולו בווינה, כאשר נושאו הוא כישלון האמנציפציה דווקא באוסטריה־הונגריה, שנחשבה אז למדינה הטובה ביותר ליהודים ובה שני מיליוני יהודים, ושכללה לא רק את אוסטריה והונגריה עצמן, אלא גם את צ'כיה, סלובקיה, דרום־פולין, בוקובינה, טרנסילבניה וקרואטיה, ולכן מה שמתרחש בה היה משמעותי לגורלו של ציבור יהודי גדול. הרצל חוזה בחדות את התפרקותה של האימפריה למדינות־לאום, בהן ימצאו היהודים את עצמם כמיעוט לאומי שייחשב נטע זר, מה שבאמת קרה לאחר 1918.

התיזה המרכזית של הרצל במחזה היא חדה: למרות האמנציפציה היהודים חיים בגטו, לא גטו מוקף חומות, אבל בכל זאת גטו חברתי ותרבותי. המחזה מתאר את גורלה של משפחה יהודית וינאית של מתעשרים חדשים, הסבורה כי היא חיה בשוויון אזרחי, אבל למעשה מנודה ומודרת מן החברה הסובבת אותה, ועושרה שנרכש בחלקו מספסרות בבורסה רק מעצים את השנאה ליהודים. סורגיו של הגטו החדש הזה הם אולי בלתי נראים, כלשונו של הרצל, אך דווקא הצלחתם של היהודים בכלכלה ובמקצועות החופשיים (גיבור המחזה הוא עורך־דין) מושכת עליהם את אש הביקורת, הקנאה והשנאה.

המשפט האחרון של גיבור המחזה היהודי, שנהרג בדו־קרב עם אציל נוצרי מתרושש, הוא "החוצה!" – (Raus!) – על היהודים לחפש את עתידם מחוץ לארצות אירופה. זה המסר שביטא הרצל חודשים אחדים אחרי כן ב"מדינת היהודים".

מבחינתו של הרצל הגיעו הדברים לשיא ב-1895, כאשר בבחירות הדמוקרטיות הראשונות לראשות עיריית וינה נבחר ראש המפלגה הנוצרית־סוציאלית, ד"ר קרל לוּאֶגר, על בסיס של מצע פופוליסטי, לאומני, אנטי־סלאבי ואנטי־יהודי. בהתבטאות חריפה מציין זאת הרצל כ"תחילתו של ליל ברתולומיאוס שיירד על כל אירופה."

ידידיו ועמיתיו, כולם ליברלים ובחלקם הגדול יהודים, ראו בתגובה זו הגזמה, אם לא נטייה להיסטריה. אך התובנה כי מנהיג גזעני יכול להגיע לשלטון דווקא בבחירות דמוקרטיות היא מבחינתו של הרצל אות מבשר רע. זו וינה שפחות מעשור שנים לאחר מכן יגיע אליה מן הפרובינציה סטודנט צעיר לציור, אדולף היטלר שמו, ואווירתה היא שתעצב את השקפת עולמו: כאשר יגיע לשלטון בגרמניה ב-1933 יהיה זה בתנאים שיש בהם דמיון לניצחונו של לואֶגר בבחירות ב-1895.

באותה שנת ניצחונו של לואֶגר כותב הרצל את "מדינת היהודים": לא הדרמה האישית הכאובה של דרייפוס בצרפת שהיו בה אז פחות ממאה אלף יהודים, אלא תהליכי עומק באימפריה רב־לאומית שעומדת על סף התפוררות ובה שני מיליוני יהודים, הם הרקע להשתכנעותו של הרצל כי יש לחפש פתרון מדיני למצוקת היהודים מחוץ לתחומי אירופה.

* * *

מרדכי בן חורין

די!

מתי יפסיקו המשטרה, הפרקליטות ובית המשפט,  לרדת לחייו של אלון חסן

כל מי שיש ביכולתו, מתגולל על האיש היקר הזה שעשה כה רבות להכניס למדינה מכל טוב העולם מבלי לזרוק זאת למים.

כל הכבוד לו על שלמאמץ האדיר הזה, גייס גם את כל משפחתו הענפה.

עכשיו המשטרה והפרקליטות יורדים לחייו ומאזקים את ידיו ורגליו. בושה.

הוא התכוונן לאחרונה לפתוח בתהליך של ייצוא למען כלכלת ישראל.

ותמך במפלגות הפועלים וההסתדרות לאיגודים הגדולים.

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

אהוד בן עזר

"שלוש אהבות"

הוצאת "אסטרולוג" 2000, אזל

פרק עשרים ושניים

"הוא גדול..." אחרון על קברו עם עליזה

עדיין הייתי מגוייס ובאתי להלווייה של חנניה מהרמה הסורית במדי מילואים מיוזעים ועם תמ"ק עוזי. עליזה חבשה כובע-קש שחור גדול והרכיבה משקפי-שמש אופטיות כהות. אלמלא שערה האדום לא מיד הייתי מכיר אותה. האמת, בא לי עליה, אפילו זקנה ושמנה, הייתי מורעב עוד מלפני המלחמה, היתה לי זיקפה של ממש בלווייה, אבל היא –

 "לא חשבתי אחרת," לחשה לי בארס, "אנשים כמוך תמיד נישארים בחיים! רק חנניה שילם את המחיר, בדם... רצה להוכיח לכם את עצמו... והרי יכלו להפציץ את כל גבעת התחמושת המחורבנת הזאת למוחרת בבוקר מן האוויר, לרכך אותם, לרסס אותם, לרסק אותם, כמו ג'וקים... בשביל מה נהרגו בלילה כל החבר'ה האלה? מדוע דווקא גורלם של הטובים ביותר ליהרג ראשונה..."

ועיניה רשפו קללה לעברי כאילו עדיין היא עומדת מעליי בליל הקרמפוס, מזכרת-עוון לכל חטאיי, וכאילו לא חלפו שנים מאז נפגשנו לאחרונה. היא לא סלחה לי, וזה גירה אותי עוד יותר. מקרוב גם נדף ממנה אותו ריח גוף ג'ינג'י מושך, סוער, זכור מהעבר, כהפרשה של בושם מן הבלוטות, עם שמץ מזיעת הגוף.

 "ושתדע לך שאף-פעם לא שכבתי איתו. חיי-המין שלו היו מורעלים בנמרודה, המסכן. והרי כל העתיד שלו היה לפניו. עשיתי לו כאן שתי תערוכות שמנים בבית-האמנים שמה-זה-הצליחו. אתה אפילו לא הגבת על ההזמנה."

 "אל תקנאי בנמרודה, איך שלא היתה מתחתנת, איתו או עם איתן – היא היתה עכשיו אלמנה..." תקעתי מבט של זיון בעיני עליזה ופתאום שמעתי מישהו לוחש לה: "הוא גדול, הוא גדול, הוא גדול..."

וזה הייתי אני.

 "איך אתה לא מתבייש? מתאים לך לעבוד את השטן!" הדמעות על חנניה זלגו על לחייה מתחת למשקפי-השמש. "ובכלל, אני עכשיו כבר לא גרה לבד."

אבל כשהחלו המלווים להתפזר שבה להלך לצידי ואמרה בקול נמרץ, שהיה בו עדיין השביב הייקי של אימה תרזה: "אין כל בעייה שאני אקפיץ אותך לתחנה המרכזית."

הכול היה אז חדש בירושלים של ששת הימים. העיר המזרחית. מעברי-הגבול המאולתרים, המלאים אבק. ערבים שעדיין מתקשים להסתגל, יהודים שכבר קונים אצלם בזול ומרוקנים את דוכני סחורתם. עליזה, שלא הסירה את הכובע גם בשעת הנהיגה בפולקסוואגן הכתומה שלה, ערכה לי סיור בעיר ועל קו התפר שהיה הגבול. פה ושם טעינו והיא פירססה וחזרה, ושוב אמרה, בדמעות:

 "מדוע הטובים נהרגים ראשונה? נכון, מי שנישאר בחיים אחרי המלחמה הנוראה הזאת יחזור הביתה ותיכף ירצה לעשות לאשתו עוד ילד. מה יהיה? עכשיו אני פוחדת..."

 "לא מג'וקים?" ניסיתי להתבדח, וזה נשמע די טיפשי.

 "לא. מרוצחים. ממשיחי-שקר... קור בעצמות גם באמצע הקיץ. ירושלים עכשיו תשתגע. היא במטאמורפוזיס מקאמרית לקאקאפונית. וכל הדם שנשפך. כמו כריתת הקליטוריז. תשתגע. זה כל כך מכוער. שום דבר כבר לא יהיה כמו שהיה קודם..."

אחר-כך הוסיפה: "ושתדע לך שחנניה עקב אחריך כל השנים וידע עליך כל דבר ודבר, בטח גם מאורעות שאתה עצמך שכחת אותם כליל. הוא כאילו המשיך לחיות את חייו גם דרכך, גם אצלי..."

ועוד אמרה ששנים רבות לפני המלחמה, שאיחדה עתה את ירושלים, גילה אביה ופיענח צרור של תעודות עות'מניות עתיקות שהגיעו אליו בדרכים עקלקלות. אם תתפרסמנה – תתרחש רעידת-אדמה פוליטית בנושא הבעלות על קרקעות בירושלים ובייחוד במקומות הקדושים בעיר העתיקה ובסביבותיה, שחלקן ניקנו לפני שנים רבות על-ידי כת תימהונית מארצות-הברית הדוגלת ברעיונות משיחיים נוצריים מטורפים הקשורים בתחיית ישו, שתתרחש לדבריהם בחג הפסחא של סוף האלף השני לספירה. לאחר מות אביה היא שומרת מכל מישמר על התעודות הללו בכספת שבדירתה.

פתאום מצאנו את עצמנו במרום איזו חורשה, בכביש ריק, משקיפים על הגבעות העגולות של הרי יהודה בואכה ים המלח. באוויר וברדיו הזדמזמו מילות השיר החדש של נעמי שמר: "אוויר הרים צלול כיין, וריח אורנים..."

ולי דווקא היתה הרגשה בתולית, אופטימית, של התחלה חדשה ומרתקת. נפרצו הגבולות והשתחררנו מתחושת המצור.

עליזה עזבה בשתיקה את מושבה ליד ההגה ועברה לשבת על ברכיי, גבה אליי, איזה שת שמן! כבדה כארגז-תחמושת, מרימה חצאית, מפשילה תחתונים, אינה מסירה את כובע-הקש השחור ששורט את מצחי, תומכת רגליה בעוזי שלי על רצפת המכונית הקטנה, צפוף... ואצלי הצטבר מטען גדול עוד מלפני הגיוס (כאמור היתה תקופה של יובש) והתעבה בחלומות ליליים בשק-השינה בין שמירה לשמירה בג'וחאדאד, ללא פורקן, וגם יותר טוב שהייתי מתרחץ תחילה... הקפתי בידיי את בטנה מלפנים וחיפשתי את הכפתורון העגלגל, הבולט כאבר-מין בטבור שלה, ואני כמלח העורג על מגדלור עתיק בשעת הסערה... ("הוא... הוא... אל תחפש אותו... עברתי ניתוח... קילע קטן... בקע בפופיק... הוא...") – התנשפה עליי בקריאת-הקרב הנוסטאלגית שלה... ונכנסה בה שם מלמטה איזה טונה זרע של כל המלחמה, וההתאפקות, בלי שום אוננות, פרימו דל פרימו, מה זה נהנתה... המכונית הכתומה כמעט נשברה... "הוא גדול, הוא גדול, הוא גדול..." – וכשסיימנו הגביהה עליזה תחתונים, הנמיכה חצאית, חזרה למושב הנהג בלי לסובב עצמה כלפיי ובלי שום נשיקה כאילו רק מילאתי בה דלק מאחור... הורידה אותי ליד התחנה המרכזית בירושלים וזו היתה הפעם האחרונה שנפגשנו.

 "אם הכנסת אותי להריון, ממזר מסריח שכמוך, אקרא לילד חנניה."

 "מצידי תקראי לו ששת."

את אורנה לא הזכירה אף לא במילה אחת, ואני לא שאלתי.

המשך יבוא

אזהרה: הרומאן אינו שייך לספרות העברית!

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* מה הכישורים של פרופ' אווה אילוז לנהל את "בצלאל"? לפי מאמריה ב"הארץ" היא לא כל כך יודעת מה קורה בארץ אלא חיה בעולם עיוועים של מהגרת שכנראה גם עברית אינה יודעת היטב!

* גם זה קורה בדמוקרטיה הגדולה ביותר בעולם: הנערות, בנות-דוד בנות 14 ו-16 מקאסטת הדליט, המעמד החברתי הנמוך ביותר בהודו, יצאו ביום שלישי שעבר מביתן בכפר אל עבר בוסתן סמוך, כדי להתפנות. הן נאנסו ונרצחו על ידי קבוצה של גברים, ולמחרת גופותיהן התגלו תלויות מעץ בכפר.

מסקר שערך הארגון, בו נבדקו 9,644 בתים בכפרים מקאסטת הדליט בארבע מדינות בהודו, כולל המדינה בה התרחש המקרה האחרון, עולה כי 26% מהנשים הושפלו כשיצאו מחוץ לביתן להתפנות, וכי לפחות 6% מהנשים הוטרדו מינית. רק ל-13% מהנשים מקאסטת הדליט בארבע המדינות שנבדקו יש גישה לשירותים. ["הארץ" באינטרנט, 3.6.14].

מסקנה: מדינה שבה נערות ונשים נאלצות להשתין ולחרבן בחוץ – היא גן עדן לאנסים, שהרי אין לך דבר מגרה יותר גבר – משתן וחרא של נערות ונשים בשעת יציאתן, כשהן מתפנות בחוץ. ראינו לכך דוגמא של השתנה, לא מזמן, בשידור חוזר בטלוויזיה לסרטו האכזרי והמבריק של הבמאי היהודי-פולני רומן פולנסקי "ירח מר" בכיכובה של אשתו היפהפייה עמנואל סנייה.

* אני תומך במאה אחוז בשביתת האזהרה של עובדי רשות השידור בגלל חוק האיוולת המבקש לסגור ולפזר את רשות השידור. זוהי החלטה חצופה, מטומטמת, לא דמוקרטית, שלא תועיל כהוא זה ל"התייעלות" – כי ברשות שידור ציבורית טובה כשידורי ישראל מותר גם שתהיה לעיתים אבטלה סמוייה ואפילו פאשלות פה ושם, ובלבד שתישאר עצמאית כפי שהיא; וגם שלא יבטלו את אגרת הטלוויזיה, שזה צעד פופוליסטי מטומטם – שהוא לרעת רשות השידור והיוצרים גם יחד!

אהוד בן עזר

* אני ממש לא יכול להתווכח עם יואל רפל באם ומתי בדיוק, דהיינו באיזה יום וחודש באמת ניתנה התורה. מה שאני כן יודע הוא, שמאז אותו היום אין ליתברך שמו אף מילה בכל הקשור למצוות וחוקים אלא לרבנים בלבד ומי שלא מאמין לי, שילך ויקרא את הסיפור על "תנורו של עכנאי", אבל עד הסוף!

זו בוודאי גם הסיבה שמכניסים חמור וכבש לבית-הכנסת הגדול בחולון וכולם, לא חשוב מאיזו עדה, מצלמים את החיות (אבל לא מצלמים סלפי כי זה אסור?)

באמת, לראות ולא להאמין – אבל זה משלנו, ועכו"ם הרי מצחיקים אותנו כשהם סוגדים לרליקוויות!

מרק הסנר

אהוד: ואני כל הזמן חששתי פן בסוף הטקס ישחטו את הכבש בתמורה לחמור! אבל כנראה שבזכות קהל החמורים חובשי הכובעים והכיפות – נשאר הכבש חי ושלם. והמעודד והמאחד הוא שקהל החמורים היה חציו "מזרחיים" וחציו "אשכנזים" – ולכולם אותה הבעה מטומטמת על הפרצוף!

* אהוד: התוצאה המצערת של התעקשותה של דליה דורנר לקחת חלק בבחירות לנשיאות, למרות שהיא יודעת היטב שאין לה סיכוי לזכות, וספק אם היא בכלל מתאימה לנשיאות – היא שמועמדותה עלולה לדפוק את מועמדותו של דן שכטמן. אם קולות של ח"כים יתפצלו ביניהם, עלול בן-אליעזר להגיע לסיבוב שני מול ריבלין – ולא שכטמן.

אך אם דורנר לא היתה מלכתחילה נכנסת למירוץ, גדולים היו סיכוייו של שכטמן להיכנס לסיבוב השני מול ריבלין, ואולי גם לנצח.

באחת ממערכות הבחירות לפני שנים – גרמה יהירותו הצדקנית של לובה אליאב, שיצא ברשימה נפרדת – לכישלונה של מפלגת העבודה לנצח בבחירות, וזאת בגלל הקולות שלקח לובה ממנה, ובכך גרם  או תרם להישארות הליכוד בשלטון.

* אתם חששתם פן יקחו מאיתנו את עטרת "הסופר הנידח"? אז לא. הנה מה-22.5 עד ה-21.6 מתקיימת "חגיגת ספרות ישראלית" בכל רחבי הארץ בחסות משרד התרבות, כולל בין השאר "סיורים בעקבות סופרים וספרים".

אתם מצאתם את שמנו בכל האירועים העתידיים?

לא. וגם לא תמצאו. הגם שהוצאנו לאחרונה שני ספרים חדשים שעין-גדי, חיפה, תל-אביב, צפת, ירושלים ופתח-תקווה מככבות בהם – במשרד התרבות לא שמעו עדיין על הסופר אהוד בן עזר.

אין דבר, את ספרינו יקראו הרבה-הרבה שנים לאחר שישכחו את האידיוטים הממונים על מפעלים "ספרותיים" כמו אלה, ואנחנו נתנחם בינתיים בתואר דוקטור לשם כבוד שעומדת להעניק לנו אוניברסיטת בת שלמה רבתי – אולי גם בשם העיזים והסטודנטיות שם שמאוננות במסתרים עם ספרינו המגעילים.

* אב"א אחימאיר, נהג לטייל ולשוחח עימי והופתעתי מה יש לגמד כמוני להוסיף לענק כמוהו. בדיעבד, הבנתי כי התברכתי בחיזוי נכון של אירועים בסיסיים בעולם ואצלנו [לא בפוליטיקה קטנונית מפלגתית], ועל כך, כנראה, היה לו מעניין.

למה העליתי זיכרון זה? על מנת לצפות שמי ממכותביי הנחשבים בעיניי, יסתקרנו מדבריי, הארוכים, להלן:

התחזית היחידה שטעיתי בה בגדול, היתה כאשר תיארתי את העתיד להתרחש ברצועת עזה עם מסירתה לידי הפלסטינאים: "עזה, עם המוני צעיריה החרוצים והחמאס, שלכאורה אינו מושחת, תהפוך לסינגפור!"

חה, חה, טעיתי בערבים ובאסלם, לא הכרתי ולא הבנתי מספיק כפי שלמדתי לאחרונה אודותיהם... מודה!

התכוונתי להביא להלן את כל תחזיותיי שהחלו לנוכח ריקודי השמחה עם החלטת האו"ם ב-29/11/1947 ועד לעכשיו. אבל הרשימה כ"כ ארוכה שלא אלאה אתכם אלא אם מי מכם, יצלצל וישאל לגבי כל נושא שיבחר בו.

עכשיו אתבטא רק בנושא החשוב לעתידנו עם הקמת ממשלת האיחוד הפלסטינית:

לדעתי, החמאס ישתלט על הגדה עם ההשלכות האיומות לכך להם, ואלמלא הקורבנות שלנו  וההרס אצלנו, הכול יהיה לטובה: ישראל תגיע לירדן, הפלסטינים שחונכו לשחיטתנו, מחשש שהפעם נעשה להם את שהתכוונו לעשות בנו, יברחו, לירדן ,ישתלטו עליה ותהיינה שתי מדינות לשני העמים אם כי בלי פירוז מנשק דבר שהיה כמובן המופר מלכתחילה.

בטיפשותי אני מתבלבל בין מדע המתבסס על עובדות לדעה המתבססת על קיבעונות ולכן משלה את עצמי כי זה יפקח את העיניים ל"בעלי הכוונות הטובות המובילות ל..." – ו"למהרסייך ומחריבייך ממך יצאו" בעמנו, מאז משה הותקף מילולית על ידי עמו, על הריגת הנוגש המצרי. אצטער מאד אם חו"ח גם הפעם לא אטעה,

מוטי בן חורין

050-5611004

סביון

* אהוד: נתניהו צודק במאה אחוז בכל הצעדים שהוא נוקט נגד ממשלת האחדות הפלסטינית החדשה – "ממשלה" שאינה אלא כיסוי של מירמה ושקר, כדי שכספי הסיוע האמריקאי, הניתנים לה, לרשות הפלסטינית בגדה – יועברו לטרור של חמאס בעזה כדי שיוכל להמשיך לרצוח יהודים!

זה עוד צעד מטומטם בתכלית של מימשל אובמה – האוייב לידידיו והעוזר לאויבי ידידיו!

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,612 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה עשירית למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-80 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של העדות על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל