גיליון מס' 950

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י"א בסיון תשע"ד, 9 ביוני 2014

1. צרופת כתובות הח"כים לצורך קריאה המונית בעד פרופ' דן שכטמן לנשיאות! 2. "מגמות אופטימיות בכלכלה הישראלית 2014". 3. הזמנה לכנס ביתר

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: דָרוּש מַצִּיל! // אורי הייטנר: צרור הערות 4.6.14. // מתי דוד: 1. מה מסתתר מאחורי "הבמאי היוצר" רני בלייר? 2. כותרות מוצעות. // מנשה שאול: האמת על המלחמה ההיא. [ציטוט]. // אליהו קאופמן [רב אורתודוכסי]: חילול השם. [ציטוט]. // רות ירדני כץ: פואד בן-אליעזר גם אתה? // פוצ'ו: סיפור מהחיים: איך נהרגתי פעמיים ביום אחד. [ציטוט]. // צבי י' כסה: מרחב הגנה מול מרחב מחייה. // ידידיה יצחקי: אין חכם כבעל ניסיון. // אוריה באר: בגדאד, מאי 1940. // תקוה וינשטוק: "שלום יעקב אברמוביץ, מנדלי העברי". שרית ישי לוי: "מלכת היופי של ירושלים". // מרדכי בן חורין: על מרד הרקליוס. // עמוס אריכא: קריאה אחרונה לתבונה. // אלי מייזליש: 1. הרציונל הפלסטיני: עברנו לטריקים. 2. מדוע נעדרה ישראל מהטכס בנורמנדי ביום שישי? // משה כהן: למה להשקיע בהשכלה? // יעל שהם: שלמה מילר – הבכור שנפל. // נעמן כהן: חיים גנז – מסה על המעמד המוסרי של מדינת היהודים. // צבי גבאי: שיח של חירשים. // יצחק מאיר: ברכֵם כולם, חיילים נגדים וקצינים מחופי נורמנדי. // בת-שבע אוריאלי: המתנחלים בפרדס. // אהוד בן עזר: "שלוש אהבות", הוצאת "אסטרולוג" 2000, אזל. פרק עשרים ושלושה: בחדרו של ג'ורג' אדאמס הצופה על גיא בן-הינום. // יוסף אורן: "גשם בסדום", פירוש לשיר לירי מופתי של אברהם שלונסקי. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

דָרוּש מַצִּיל!

בְּשָבוּעַ זֶה גָאוּ גַלִּים שֶל זַעַם מִכָּל עֵבֶר

עַל שְבִיתַת הַמַּצִּילִים בְּחוֹף יַמָּהּ שֶל תֵּל-אָבִיב

אַךְ נִרְאֶה שֶלֹּא רַק שָם דָּרוּש מַצִּיל מִשֹּד וָשֶבֶר

אֶלָּא גַם לְמַר אוֹבָּמָה וּלְיוֹעֲצָיו סָבִיב.

זֶה הוּכַח שָנִים רַבּוֹת בָּהֶן יָרוּ בָּנוּ מֵעַזָּה

מְרַצְּחָיו שֶל הֶ"חָמָאס" עַל יִשּוּבִים אֶזְרָחִיִּים

וּבָהֶן הִתְיַחְסוּתוֹ שֶל אַנְקְל סֶם לְכָךְ לֹא זָזָה

מִגִּנוּי מַטְּחֵי אֵש צַהַ"ל כְּ"בִלְתִּי מִדָּתִיִּים".

וְעָצוּב מְאֹד לוֹמַר אֶת הָאֱמֶת הַלֹּא סִימְפָּטִית

אַך עֶמְדָּה זוֹ לְגַבֵּי טֵרוֹר אִיסְלָמִי צְמֵא דָמִים

הִשְתַּנְּתָה תַכְלִית שִנּוּי עַד שֶחָדְלָה לִהְיוֹת אַפָּתִית

רַק מֵאָז אוֹתוֹ אָסוֹן שֶל מִגְדְּלֵי הַתְּאוֹמִים.

כִּי פִּתְאֹם חָש אַנְקְל סֶם אֶת הַזְּוָעָה אֶצְלוֹ בַּבַּיִת

וּמַמָּש כְּפִי שֶהַטֶּבַח שֶקָּטַל אַלְפֵי חַיִּים

לֹא הָיָה כְּלָל מִדָּתִי, כָּךְ תְּגוּבָתוֹ הַלֹּא פְּרוֹזָאִית

הִתְבַּטְּאָה לָהּ בִּלְקָחִים מְאֹד בִּלְתִּי מִדָּתִיִּים.

הוּא סוֹף-סוֹף חָש עַל בְּשָׂרוֹ כִּי הַטֵּרוֹר הוּא אֶבֶן-נֶגֶף

לְקִיּוּם חַיִּים נוֹרְמָלִיִּים מַמָּש כְּפִי שֶחָשִים

כְּבָר שָנִים אֶצְלֵנוּ כָּל יוֹשְבָיו שֶל מַעֲרַב הַנֶּגֶב

שֶסִּבְלָם עַד אָז נִשְמַע לוֹ כְּמוֹ בְּכִי-אֵבֶל לַחֵרְשִים.

וְאָמְנָם, לַמְרוֹת אוֹתָהּ הַהַצָּתָה הַמְּאֻחֶרֶת

כְּשֶנָּפַל לוֹ בְּ- delayשָם אֲסִימוֹן הַהֲבָנָה

כִּי "חָמָאס" אִרְגּוּן-טֵרוֹר הוּא הַמַּצְדִּיק נִדּוּי וָחֵרֶם

הוּא רָאָה בּוֹ מְצֹרָע וְכָרָאוּי אוֹתוֹ גִנָּה.

עַד שֶבָּא אַלּוּף הַ-yess we can, הַגִּימִיק הָרֵטוֹרִי

שֶסִּיֵּעַ לְאוֹבָּמָה בְּלִי סָפֵק לְהַמְלִיכוֹ

אַךְ נִגְלָה כְּ- he can make an errorוּמִשְגֶה הִיסְטוֹרִי

כְּשֶהַ- errorהָפַךְ terror מִמֻּקְצֶה לְבַר-שִׂיחוֹ.

זֶה הִתְחִיל בְּטֶפֶש תְּמִיכָתוֹ בְּמוּרְסִי בְּמִצְרַיִם

(שֶדִּרְבֵּן טֵרוֹר פָנָטִי שֶל אַחִים מֻסְלְמִיִּים)

תּוֹךְ קְרִיאָה שְגוּיָה שֶל הַמַּפָּה וּבְגִלְגּוּל עֵינַיִם

שֶל "עִדּוּד הַדֵּמוֹקְרַטְיָה" כְּשֶהַבְּרוֹךְ שוֹבֵר שִׂיאִים.

זֶה הִמְשִיךְ בְּהִלָּכְדוּת בַּפַּח שֶל מֶתֶק הַשְּׂפָתַיִם

שֶל הָעַרְסִי-פָּרְסִי רוֹחָנִי שֶרֶגַע לֹא מָנַע

שוּם צְבִירָה שֶל סַרְכָּזוֹת וּמְסוֹבֵב אוֹתוֹ בֵּינְתַיִם

וְאֶת כָּל סְכָלֵי אֵירוֹפָּה עַל הָאֶצְבַּע הַקְּטַנָּה.

וְזֶה שוּב חוֹזֵר כְּשֶהַבְטָחוֹת אוֹבָּמָה לְרוֹקֵן אֶת

הָאַמְלָ"ח הַכִּימִיִּים בָּם קוֹטֵל אַסַד אֶת עַמּוֹ

הֵן עַצְמָן רֵיקוֹת מְאֹד וְרֵיקוּתָן הַמְּסֻכֶּנֶת

מְמַלֵּאת בְּעֹז אֶת כָּל סְלִיקָיו שֶל אַסַד וּזְמָמוֹ.

אַךְ שִׂיאוֹ שֶל הַטִּמְטוּם (וְשִׂיא הַצִּינִיּוּת גַּם יַחַד)

הוּא הַבְּלוֹף שֶל מַר אוֹבָּמָה שֶהִבְטִיחַ בְּפֵרוּש

לְהַקְפִּיא אֶת תְּגוּבָתוֹ עַד שֶיִּרְאֶה עֵדוּת מוּכַחַת

עַל טִיבוֹ שֶל אִחוּד אַשַ"ף עִם "חָמָאס", שֶכֵּן "דָּרוּש

זְמַן לִבְחֹן זֹאת," אַךְ הֵפִיר מִיָּד אוֹתָהּ דְחִיָּה מֻבְטַחַת

כְּמוֹדֶה שֶהַמִּלָּה שֶלּוֹ אֵינָה שָוָה גַם גְּרוּש.

כִּי שוּם זְמַן אֵינוֹ דָרוּש בִּמְצִיאוּתֵנוּ הַשּוֹתֶתֶת

אֶת דָּמָם שֶל אֶזְרָחִים חַפִּים, אִם כָּאן אוֹ בִּבְּרִיסֶל,

לְהַפְלִיל פֹּה אֶת כָּל מִי שֶלַּטֵרוֹר יָדוֹ מוּשֶטֶת

אִם זֶה כְּסִיל כְּצֶ'מְבֶּרְלִין אֲשֶר הִצְלִיחַ לְחַסֵּל

כָּל סִכּוּי לְהַצָּלַת בְּרִיטַנְיָה מִן הַ"בְּלִיץ" הַדְּרַסְטִי

אוֹ זֶה אַנְקְל סֶם שֶלֹּא מָנַע מִמּוּש שֶל אִיּוּמִים

כְּשֶ"אֶל קָעִידָה" פּוֹצֵץ לוֹ בִּנְיוּ-יוֹרְק בִּשְווּנְגּ סַרְקַסְטִי

בִּמְחִיר קֶטֶל מְצַמְרֵר אֶת מִגְדְּלֵי הַתְּאוֹמִים.

וּמַמָּש כְּשֵם שֶאֵין אִחוּד בֵּין שֶמֶן וּבֵין מַיִם

כָּךְ כּוֹזֵב הוּא וּמֻפְרָךְ הוּא כָּל דִּבּוּר בּוֹ מְחַרְתֵּת

אַבּוּ-מָאזֶן כְּיַלְקוּט כְּזָבִים חָדָש כִּי בְּרִית הַשְּנַיִם

עִם "חָמָאס" תַּכִּיר מֵרֹאש בְּכָל תְּנָאָיו שֶל הַקְּוַרְטֵט.

אַךְ מֻפְרָךְ גַּם הַחֲשָש מִפְּנֵי אוֹתוֹ שִלּוּב-כִּלְאַיִם

שֶל עַבָּאס עִם הֶ"חָמָאס" שֶלֹּא יִשְׂרֹד יָמִים רַבִּים          

כִּי זֶה לֹא רַק שֶמֶן לֹא יַחְזִיק, זֶה לֹא יַחְזִיק גַּם מַיִם

וְלִפְנֵי שֶיֹּאמַר "בַּאס!" יֵשֵב עַבָּאס אֶל עַקְרַבִּים.

וְהָיָה אִם יִתְפַּטֵּר מִן הָרָשָ"פּ וְיִתְאַרֵחַ

בַּגָּדָה בְּאָהֳלוֹ שֶל בֶּדוּאִי מֻפְלַג-זִקְנָה

יְסַפֵּר לוֹ הַזָּקֵן מָשָל עַרְבִי עַתִּיק, פִּקֵּחַ

וְיַשְאִיר לוֹ לְהַסִּיק אֶת הַנִּמְשָל הַלֹּא נִמְנָע

מִלְּקְחָהּ שֶל הַשְלָכַת פְּעִילֵי אַשַ"ף אָז בְּעַזָּה

מִגַּגּוֹת רַבֵּי-קוֹמוֹת בִּידֵי "חָמָאס" שֶלֹּא נִכְשַל

מֵעוֹלָם בְּהַמְחָשַת אֱמֶת שֶכְּלָל אֵינָה רַק פְרָאזָה

בָּה תָמִיד הוּא מְזֹהֶה עִם הָעַקְרָב שֶבַּמָּשָל:

"מַעֲשֶׂה בְּמַר עַקְרָב שֶלֹּא הִצְלִיחַ לַחְצוֹת נַחַל

מֵאַחַר שֶלֹּא לָמַד שְׂחִיָּה, אוּלָם כְּשֶשָּׂם לִבּוֹ

לָעֻבְדָּה שֶמַּר תַּנִּין שׂוֹחֶה בַּמַּיִם תֶּכֶף נָחָה

דַעֲתוֹ וְהוּא בִּקְּשוֹ לָתֵת לוֹ טְרֶמְפּ קַל עַל גַּבּוֹ.

'לֹא,' סֵרֵב לוֹ הַתַּנִּין, 'כִּי בִּשְׂחוֹתִי אִתְּךָ בַּמַּיִם

עוֹד תִּנְעַץ בִּי, מַר, אֶת עָקְצְךָ הַחַד וְהָאַרְסִי

וְלָכֵן אֲחוֹרָה פְּנֵה וְעוּף לִי כָּאן מִן הָעֵינַיִם,'

אֲבָל מֶשֶךְ תַּחְנוּנָיו שֶל הָעַקְרָב שָבַר כָּל שִׂיא

עַד שֶלַּתַּנִּין נִשְבַּר מִנִּדְנוּדָיו וְהוּא נֵאוֹת לוֹ

וְנָתַן לוֹ טְרֶמְפּ עַל פְּנֵי גַּבּוֹ כְּגֶ'נְטְלְמֶן אָנִין

רַק שֶבַּגָּדָה מִמּוּל, בִּמְקוֹם לוֹמַר 'לְהִתְרָאוֹת' לוֹ

מַר עַקְרָב בַּעֲקִיצָה אַרְסִית כִּבֵּד אֶת מַר תַּנִּין.

'זֶה גְמוּלִי,' סָח מַר תַּנִּין, 'עַל שֶהָיִיתִי טוֹב אֵלֶיךָ?'

אֲבָל מַר עַקְרָב מִן הַגָּדָה עָנָה לוֹ בִּקְרִיצָה:

'זֶה הַדִּיל, מַר קְרוֹקוֹדִיל, כְּמוֹ שֶאַתָּה בְּכָל יָמֶיךָ

כָּאן הֻרְגַּלְתָּ בְּשְׂחִיָּה, אֲנִי מֻרְגָּל בַּעֲקִיצָה'..." 

* * *

לכל קוראי המכתב העיתי ואוהבי הזֶּמֶר הישראלי

במוצ"ש, ט"ז בסיוון תשע"ד, 14.6.14, בשעה 21:00

ייערך מופע הוקרה למשורר יוסי גמזו

בבית "יד לבנים" בעפולה (שדרות יצחק רבין)

בהנהלתו המוסיקלית של מוביל השירה בציבור הפופולארי יוסי לב

ובהשתתפות חבורת-הזֶּמֶר "השׂדרה" בהדרכתו של אורי קריב

כולכם מוזמנים בחמימוּת

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 4.6.14

* עיתוי החקירה של בנימין בן אליעזר, ארבעה ימים לפני הבחירות לנשיאות, הוא ללא ספק אומלל. אולם הביקורת על המשטרה והיועה"מ אינה מוצדקת. סביר להניח שהמידע הגיע רק בימים האחרונים. סביר להניח שמי שמסר את המידע, עשה זאת כדי להכשיל את מועמדותו של פואד, ובעיתוי נבזי. אולם מה היה על המשטרה והיועה"מ לעשות? לא לחקור? האם חקירה אחרי שהוא היה נבחר לנשיא, עדיפה? הרי אם אכן הוא סרח, המידע הזה חייב להתברר לפני הבחירות.

טוב עשה בן אליעזר, כשהחליט לפרוש מן המרוץ. אלמלא עשה כן, ראוי היה לדחות לזמן מה את מועד הבחירות, תוך הסכמה משותפת עם המשטרה והפרקליטות על לוח זמנים קצר ביותר לקבלת החלטה. עם פרישתו, אין עוד כל סיבה לדון בדחייה.

ללא קשר לפרשה, לא ראיתי ואיני רואה בפואד מועמד מתאים לנשיאות. אין מדובר באדם בעל שיעור קומה שעשוי להחזיר את עטרת הנשיאות ליושנה, ומדובר במי שלבטח היה ממשיך לצעוד בדרך הקלוקלת של הנשיאים מעזר ויצמן ואילך, של הפיכת התפקיד הסמלי לתפקיד מדיני, וניהול מדיניות חוץ פרטית, לעומתית לזו של הממשלה הנבחרת. אולם צר לי שהוא פרש בנסיבות אלו. חובה לבדוק את החשדות עד תום ולמצות עם פואד את הדין, אם יתברר שהוא נגוע בשחיתות, או לטהר את שמו ואת כבודו.

* לפני שנים אחדות, בהיותי מנהל מתנ"ס הגולן, הגעתי לביקור פרטי באתר תיירות בגולן. בעל המקום, שבמשך שנים היה פעיל לצידי בוועד יישובי הגולן, ומאז אנו ידידים, ראה אותי, ומיהר להציע לי להיכנס בחינם. הוא ממש נעלב כשסירבתי. "מה יש? אני לא יכול להציע לחבר להיכנס אליי בחינם? אתה יודע כמה חברים אני מארח? מה לא בסדר בזה?"

השבתי לו שזה בסדר גמור, אלא שאני לא רק חבר, אלא בעל תפקיד ציבורי. אלמלא הייתי בעל תפקיד ציבורי, הייתי נענה בשמחה להזמנה. אילו היה מדובר בחבר מחוץ לגולן, שם איני נושא בתפקיד ציבורי, הייתי נענה בשמחה להזמנה. אולם כבעל תפקיד ציבורי, איני יכול לקבל כל טובת הנאה. איך אוכל, אם ארצה, לעשות אצלך אירוע של המתנ"ס?

לא מדובר בפנטהאוז, לא בטיסות לחו"ל, לא בחליפות יוקרה, לא במעטפות של מאות אלפי דולרים. מדובר בכרטיס של איזה 25 שקל. וממש איני רואה בכך משהו מיוחד, אני מניח שרוב מי שהיו במקומי היו נוהגים כמוני. אין זו צדיקות, לא חסידות, ולא פוריטניות. זו הנורמליות. זו יושרה פשוטה. זו דרך ארץ. אז למה אנו מוכנים לקבל התנהגות אחרת באופן כל כך קיצוני, כאשר מדובר במנהיגי המדינה?

* באיחור של 66 שנים יונח על שולחן הכנסת חוק יסוד המגדיר את מהותה, צביונה וזהותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. חוק זה הוא ה"אני מאמין" של מדינת ישראל, שייעודה הוא הגשמת החזון הציוני.

* ח"כ יריב לוין, ממנסחי החוק, אמר שהחוק מבהיר שישראל היא מדינה יהודית ולא "מדינת כל אזרחיה". בכך הוא נופל למלכודת של ממציאי המושג השקרי "מדינת כל אזרחיה" כהסוואה לביטול יהדותה של ישראל. כל מדינה דמוקרטית היא מדינת כל אזרחיה, וכך גם מדינת הלאום של העם היהודי. שוויון הזכויות לכל, מופיע גם בהצעת החוק. חשוב להקפיד לא ליפול בפח של תעשיית השקרים האנטי ציונית.

* זהבה גלאון גינתה את הצעת החוק, וטענה שהוא נועד להסיר מקדמת הבמה את ישראל כמדינה דמוקרטית. שקר וכזב. אין כל סתירה בין מדינה יהודית ודמוקרטית, והצגת שני ערכים אלה כסותרים, שמתקיימת ביניהם תחרות סך אפס, וככל שהמדינה יותר יהודית היא פחות דמוקרטית ולהיפך – הינה מצג שווא. דמותה היהודית של ישראל ודמותה הדמוקרטית הן כלים שלובים. לצד חיזוק מעמדה כמדינת הלאום היהודי, יש לחזק את הדמוקרטיה. אין שמץ של סתירה בין השניים, ויש לדחות את תעמולת הכזב.

גלאון רק מוכיחה את חשיבות החוק. מדוע חוק אלמנטרי כזה לא נחקק לפני 66 שנים? כנראה שזה היה אז כמו לחוקק חוק על פיו השמש זורחת ממזרח. כלומר, זה היה מובן מאליו. היום, מול תעשיית הכזב, הקיימת גם בתוכנו, יש חשיבות לכך. עם זאת, ברור שאילו חוקקה חוקה לישראל, הדברים היו נכתבים בה בבירור, כפי שנכתבו במגילת העצמאות.

בהצעת החוק החדשה, לא מופיעה הגדרת העברית כשפתה הרשמית של מדינת ישראל, והגדרת הערבית כשפה בעלת מעמד מיוחד במדינת ישראל, כפי שנכתב בהצעה המקורית של ח"כ דיכטר. חבל מאוד. כך יימשך המצב שבו אין לישראל שפה רשמית ואין הגדרה ממלכתית לשפה העברית, שפת הלאום של העם היהודי, כשפתה של המדינה. כל זאת, ככניעה לתעמולה הכזב, שהציגה את החוק, שהעניק מעמד מיוחד ומכובד מאוד לשפה הערבית, כהדרת הערבית ממעמדה כשפה הרשמית (מעמד שכלל אינו קיים, לא לערבית ולא לעברית, בחוק הישראלי). אני מקווה שהעיוות הזה יתוקן, אם לא בחוק היסוד הזה, אזי בחקיקה נפרדת בעתיד.

* חוק היסוד יעגן את "התקווה" כהמנון הלאומי של ישראל. גם על ההמנון מונפת יד גסה, הנלחמת נגד המנון שמבטא את ייעודה ומהותה של ישראל כמדינת הלאום היהודית, ומנסה לחפש המנון שלא יבטא את לאומיותה היהודית של המדינה. כחלק מאותה הנפת יד, נשמע תירוץ נבוב, על פיו "התקווה" הוא המנון "אשכנזי", כיוון שהוא מדבר על ארץ ישראל כנמצאת "בפאתי מזרח". כמובן שזאת שטות, הרי מדובר בשירה, לא במפה גיאוגרפית. ברור שהכוונה היא מבט כלפי ארץ ציון וירושלים. נפתלי הרץ אימבר הביט מזרחה לעבר ציון, אך מי שהביט מערבה, מעיראק או מפרס, מגאורגיה או מסמרקנד, מזדהה עם המילים הללו, כי הכיוון הגיאוגרפי חסר חשיבות. מה שחשוב הוא הכמיהה לציון, שאותה הגשימה הציונות, בהקמת מדינת ישראל. ומבחינה גיאוגרפית, לא רק ה"אשכנזים" הביטו מזרחה לציון, אלא גם היהודים במרוקו, אלג'יריה, תוניס, לוב, מאוריטניה, סודן, מצרים, אתיופיה. וגם ר' יהודה הלוי, שחי בספרד, הקרובה למרוקו הרבה יותר מאשר לערבות פולין, ושממש לא היה "אשכנזי", שורר "ליבי במזרח ואנוכי בסוף מערב."

* "חייל משוחרר המשלים את השכלתו התיכונית עד לקבלת תעודת בגרות, או המתכונן ללימודים אקדמיים, לרבות ללימודי הכנה למבחנים פסיכומטריים במכינה קדם-אקדמית או בבית ספר חיצוני, זכאי להשתתפות בתשלום שכר הלימוד במכינה, כאמור מכספי הפיקדון. חייל משוחרר הלומד במוסד להשכלה גבוהה או בישיבה על תיכונית זכאי להשתתפות בתשלום שכר הלימוד במוסד כאמור מכספי הפיקדון."

אלה הם סעיפים 12 ו-13, סעיפי הליבה בחוק קליטת החיילים המשוחררים, 1994. בזכות החוק הזה (לצד הרפורמה המשמעותית של הקמת המכללות האקדמיות), מיספר הלומדים באוניברסיטה גדל באופן משמעותי בעשרים השנים האחרונות, בעיקר מקרב אזורי הפריפריה והשכבות המוחלשות, שהתמריץ הזה היה ההזנק שלהם לאקדמיה.

היום, אחרי עשרים שנה, חקיקת חוק כזה היתה משימה כמעט בלתי אפשרית. היום, חוק כזה היה מוגדר כחוק גזעני ומפלה. היום, המפלגות שהרכיבו את הקואליציה שחוקקה את החוק לפני עשרים שנה – מפלגת העבודה, מרצ וש"ס, היו מרעישות עולמות כנגד החוק. אילו חוק כזה היה מתקבל היום, אין ספק שמיד היתה מוגשת עתירה נגדו לבית המשפט העליון, וקרוב לוודאי שהוא היה נפסל בטענה שאינו שוויוני.

משהו רע קרה בשנים האלה בחברה הישראלית. אם לפני עשרים שנה, היה קונצנזוס רחב של הוקרה לחיילי צה"ל ובעיקר לקרביים שבהם (החוק מגדיר בפירוש פער בתשלומים לחיילים קרביים, לתומכי לחימה, למשרתים בשירות צבאי אחר, ולמשרתים בשירות אזרחי), והבנה שהם ראויים להעדפה מתקנת, בזכות תרומתם למדינה. היום, המובן מאליו היה לסלע מחלוקת, וטענות שווא על "גזענות" ואפלייה, הפכו את המובן מאליו לבלתי לגיטימי.

מן הראוי לשנות את המגמה הזאת. ראוי לעשות כן, לא רק באמצעות הרוב הפרלמנטרי, אלא בעיקר בשיח ציבורי, שיחזיר את הערכים הללו ללב הקונצנזוס.

* נכון, חוקים אלה אינם שוויוניים, והם יוצרים פערים בין אוכלוסיות. נכון, הפערים הללו שליליים ומזיקים וראוי שהחברה הישראלית תפעל לצמצומם. הדרך לצמצם אותם, היא עידוד האוכלוסיות שאינן משרתות, לשרת. עידוד כזה, יכול להיעשות גם באמצעות תמריצים ייחודיים, לבני אוכלוסיות שאינן משרתות, הבוחרים לשרת. 

* איני אוהב את ההחלטות על בנייה והתיישבות כענישה (ובמקרה זה, כפי שכבר ציינתי כאן, איני מתרגש יותר מדי מהקמת הממשלה הפלשתינאית החדשה. אין כאן כל שינוי מהותי). התיישבות היא עניין רציני. מדיניות התיישבות אינה צוות תגובות, אלא אסטרטגיה לאומית של עיצוב גבולות הקבע של המדינה. על המדינה להגדיר את הגבולות אליה היא חותרת, וליישב את האזורים המיועדים לריבונות ישראל. בלי קשר ליסוד הענישה, אני תומך בהחלטה על הבנייה באזורים עליהם הוחלט, כיוון שכולם בגושי ההתיישבות המיועדים לריבונות ישראל בכל הסדר קבע (אפרת שבגוש עציון, אריאל, אלפי מנשה הסמוכה לכפר סבא, ביתר עילית וגבעת זאב) וכמובן בירושלים, בירת ישראל.

* בספר הזיכרונות שכתבה על כהונתה כמזכירת המדינה האמריקאית, מבקרת הילרי קלינטון, קרוב לוודאי מועמדת לנשיאה הבאה של ארה"ב, את מדיניותו של אובמה בנושאים שונים. בין השאר, היא מבקרת את "עמדתו הנוקשה" כלפי ההתנחלויות. אם לתרגם את לשונה הדיפלומטית ללשון בני אדם – היא יוצאת נגד האובססיה שלו לנושא.

יש לזכור, שמעולם לא נדרשה ישראל להקפיא את הבנייה בהתנחלויות בעת המו"מ. רבין, פרס, ברק, שרון ואפילו אולמרט, לא העלו על דעתם הקפאה כזאת ואף לא נדרשו לה. ראש הממשלה היחיד שהקפיא את הבנייה היה נתניהו. הוא עשה זאת על פי דרישתו של אובמה, שהינו אובססיבי לנושא. נתניהו הקפיא את הבניה לשנה, תמורת פתיחת המו"מ עם הפלשתינאים. היתה זו שגיאה חמורה ביותר – שבירת העיקרון של מו"מ ללא תנאים מוקדמים. ומה יצא מזה? אבו מאזן הקשיח את עמדתו, והמו"מ לא נפתח במשך שלוש שנים. וכשנפתח המו"מ, התקדים ההרסני של תשלום לפלשתינאים תמורת עצם קיום המו"מ, כבר הפך להרגל. מכאן הדרישה מישראל לשחרר מחבלים תמורת המו"מ או להקפיא שוב את הבנייה.

האובססיה של אובמה לנושא הבנייה בהתנחלויות, העלתה את אבו מאזן על עץ גבוה – הרי אפילו ערפאת לא דרש דרישה כזאת בעת המו"מ עם ישראל. עיקר הנזק, בסופו של דבר, היה למו"מ עצמו. כך, שניתן בהחלט לומר, שגם לשיטתו, מדיניותו של אובמה היא אווילית.

* אי אפשר לומר על אובמה שאינו אדם חכם. ודאי שהוא פוליטיקאי חכם. אבל הוא מדינאי טיפש.

* בעקבות הכרזתה הרשמית של אוסטרליה, שאין היא רואה במזרח ירושלים שטח כבוש, יש לפעול להצבת השגרירות שלה בישראל, בירושלים. כן, יש לפעול למהלך כזה עם קנדה, צ'כיה, פולין ועוד כמה מידידותיה הקרובות של ישראל.

* אני קורא את מאמריו של צבי כסה, ועלה רעיון במוחי, להציע לו סטרטאפ. ללקט את המאמרים לספר. ויש לי אפילו הצעה לשם לספר: הפרוטוקולים של זקני ההתנחלויות. הספר יתורגם לשפות רבות וצבי יוכל לעשות מזה הרבה כסף.

* היתה לי הרגשה שאסד ינצח בבחירות. אגב, נספרו כבר קולות הימאים?

* ביד הלשון: ה-6.6 היה ה"בליינד דיי", יום העיוור, שיאו של שבוע המודעות לעיוורים. סגי נהור, הוא כינוי בארמית לעיוור. סגי נהור, פירושו – רב אור. אולם הוא הודבק ככינוי לעיוורים דווקא, שאינם רואים את האור. ומכאן, צירוף המילים "לשון סגי נהור", המתאר שימוש בביטוי מסויים, כדי לומר את ההיפך הגמור. לדוגמה – "בית החיים" כביטוי לבית קברות.

* * *

מתי דוד

1. מה מסתתר מאחורי "הבמאי היוצר" רני בלייר?

לאחרונה הקדיש "מעריב" (26.5.14) שלושה עמודים שלמים בתוספת צילום ענק של רני בלייר, הקולנוען והבמאי, לאחר שנשכח ונעלם ממסכי הטלוויזיה ומהתודעה הציבורית כגיבור תרבות. בלייר היה בזמנו יו"ר הבימאים והיוצרים, שניהל מאבקים נגד כל ערוצי הטלוויזיה המסחרית (קשת. רשת. ערוץ 10) שסירבו להמשיך לממן את הרעיונות והתוכניות שלו ושל חבריו. לפני למעלה משנתיים הוא התפטר מתפקידו כיו"ר הבימאים והיוצרים כדי להצטרף למפלגתו של אלדד יניב, "ארץ חדשה", של השמאל הלאומי, לקראת הבחירות שהיו.

בכתבה הוא מציג את עצמו כאמן מיוסר שהקריב את עצמו למען היצירה האמנותית. יצירה שהפכה ליצירע של כישלון. הוא מודה בכישלון כלכלי ומקצועי, במסגרת הסדרה "אמנים מבקרים את יצירותיהם". הסדרות שהוא הפיק לא השאירו בציבור חותם ייחודי משמעותי של הערכה מיוחדת. בלייר ויצירותיו נשכחו מהעין ומהזיכרון הקולקטיבי. בלייר מודה ואומר: "קיבלתי שיעור מעולה של חטא היוהרה."

דעותיו הפוליטיות הקיצוניות של בלייר שרצה להיבחר לכנסת

הכישלון הנוסף שלו היתה ההרפתקה הפוליטית, יחד עם אלדד יניב, שהקימו את מפלגת "ארץ חדשה" של השמאל הלאומי, הלכו לבחירות והתרסקו בענק. בלייר הפיק סידרה פוליטית תעמולתית של 20 סרטונים קצרים פרובוקטיביים קיצוניים בשם "השיטה", בהנחיות של אלדד יניב, נגד כל הממסדים הפוליטיים, הביטחוניים והציוניים. גם באמנות היצירה וגם בתחום המאבקים הפוליטיים יש קודים של התנהגות מקובלת, למרות שהם לא כתובים. רני בלייר ואלדד יניב ביזו ודרסו קודים אלה, שגרמו להם כישלון מבזה בתוצאות הבחירות. (תמכו בהם רק 28 אלף קולות) ולהתנתקות מהם מצד המוסדות והארגונים הציבוריים. בלייר ויניב הפכו לדמויות של מהפכנים אנרכיסטים קיצוניים שרצו לזעזע ולשנות את כל השלטון הקיים.

תמצית דעותיו הקיצוניות על סמך דברים שכתב ואמר

על סמך דבריו של רני בלייר, יו"ר איגוד הבימאים והתסריטאים, שנאמרו בראיון במוסף "הארץ" (10.2.12) ונכתבו במאמריו "שקט מפגינים" ("מעריב" 22.8.11) "הקרב על התסריט" (מוסף מעריב 1.8.11) נחשפה דמותו ודעתו של רני בלייר. להלן כמה אמירות ודעות שלו. זו הכרות עם רני בלייר האמיתי:

הייתי שמאלני רדיקלי שהאמין במיליון דברים ושנא מיליון דברים. אני שותף להקמת קהילה פוליטית חברתית שהולכת לבחירות כמפלגה. צריך להיכנס לכנסת ולעשות המון בלגן. אני מאמין שאני יכול להיות שר תרבות יותר טוב.

ההסלמה משחקת לידיהם של בריוני הקבינט הישראלי פעמיים: האחת – חיסול המחאה החברתית על מזבח ביטחון ישראל. השנייה – הבערת השטח לקראת ספטמבר (עצרת האו"ם שהיתה) במטרה לומר לעמי העולם שלא תהיה מדינה פלסטינית כל עוד משתולל הטרור. (הוא לא מצביע מי מחולל הטרור!)

ממשלת ישראל לא תצליח לפזר את האוהלים באמצעות שאון הצפירות ועשן הפצצות והטילים. צריך להפסיק לשחק במשחק הממלכתי שנתניהו וברק מבקשים לכפות עלינו. הם רוצים "שקט יורים!" – ואנחנו צריכים לצרוח "שקט מפגינים!"

סכנה אורבת מדעות קיצוניות כמו של רני בלייר:

הוא מאשים את הממשלה שהיא "צמאת דם וששה אלי מלחמה".

הוא מכנה את הממשלה בכינוי "בריוני הקבינט הישראלי".

הוא מאשים את ישראל בהבערת השטח כדי למנוע מדינה פלסטינית.

הוא מאשים את "מזבח ביטחון ישראל" כאחראי לחיסול המחרה החברתית.

טוען שהממשלה לא תצליח לפזר את המחאה באמצעות הצפירות ועשן הפצצות והטילים.

הוא רואה בפלסטינים אחים "אחינו הפלסטינים".

תופעת הקיצוניות אצל חלק מאנשי הקולנוע,

 הטלוויזיה והתיאטרון

בקרב אנשי הקולנוע הטלוויזיה והתיאטרון קיימת תופעה מוכרת שלפיה לחלק מאנשים אלה יש מאפיינים של רצון ודחף תמידי לעורר תשומת לב ולהיראות כאנשי תרבות ויצירה מרדניים, חריגים ומקוריים בכול האמצעים.

איפיונים אלה מובילים חלק מהם להיהפך לדמויות מהפכניות אנרכיסטיות שמאלניות קיצוניות, נגד כל הממסדים הלאומיים, הציוניים והביטחוניים של המדינה. כל זאת במסווה ואליבי שיקרי ומופקר כביכול בשם "חופש היצירה" ו"חופש הביטוי האמנותי". לעיתים זה בא גם כתחליף להיעדר כישרון ויכולת ביטוי ויצירה אמיתיים.

כנראה שזה קרה גם לרני בלייר.

2. כותרות מוצעות

התקשורת מצויה בביקורת ציבורית ובמפולת כלכלית ומקצועית. "מפלגת התקשורת" אשמה במשבר התקשורת הכלכלית והמקצועית. כלבי השמירה של הדמוקרטיה הפכו ל"מפלגת התקשורת". יוזמת "החקיקה" השקופה והפסולה של קבוצת חברי כנסת, ובהם איתן כבל, איילת שקד ואילן גילאון, שמטרתה פגיעה וסגירת העיתון "ישראל היום", שהצליח לשבור את המונופול של "ידיעות אחרונות" בשוק התקשורת – חושפת את עומק המשבר בכל כלי התקשורת.

כל נאמני הדמוקרטיה, בעלי הערכים והנאמנויות לחופש הביטוי ולפלורליזם תקשורתי, חייבים להתנגד ליוזמת ה"חקיקה" הזו. אני מצפה שבראש המתנגדים יעמדו עיתונאים, פוליטיקאים ואנשי הרוח, ללא מורא וללא פחד.

יוזמי ה"חקיקה" העלו "נימוקים" אבסורדים, לפיהם "ישראל היום" מסכן את הדמוקרטיה וחופש הביטוי. טיפשות והבל. כדי להבטיח את הדמוקרטיה "האמיתית" והעיתונות "החופשית", על פי תבונתם של הח"כים, הייתי מציע להם לחזור ולהוציא לאור את עיתוני העבר המפלגתיים בתשלום. "דבר" (מפלגת העבודה של איתן כבל). "על המשמר" (מפ"ם-מר"צ של אילן גילון). "הצופה"(מפד"ל, בית יהודי, של איילת שקד).

המשבר בתקשורת גם בגלל חלק מהעיתונאים

המשבר הפנימי בו מצויה התקשורת בתחום הכלכלי והמקצועי, קיים ומחריף הן בעיתונות והן בטלוויזיה, גם במסחרית הפרטית וגם בציבורית.

המשבר לא רק בגלל האינטרנט. לא רק בגלל ירידה בהכנסות מפרסומת. לא רק בגלל החינמון "ישראל היום". לא רק בגלל מספרם הקטן של המנויים הקבועים בעיתונים. לא רק בגלל תוכניות הזבל וההבל בטלוויזיה המסחרית, כולל תוכניות הריאליטי שהן בפועל רעלטיווי ואפילו לא "באשמת" הממשלה.

המשבר בתקשורת הוא גם באשמתם של חלק מהעיתונאים שהפכו אותה ללא אמינה, לא מאוזנת ולא משקפת את מגוון הדעות והקבוצות החברתיות. חלק מהעיתונאים הפכו את התקשורת שבה הם שולטים, ללא ביקורת ציבורית אמיתית, ל"מפלגת התקשורת". חלק מהתקשורת איבדה את שיקול הדעת המקצועי של אתיקה מחייבת – לטובת אינטרסים כלכליים, פוליטיים ואישיים.

כלבי השמירה של הדמוקרטיה הפכו ל"מפלגת התקשורת"

חלק מהעיתונאים בעלי אג'נדה פוליטית אישית תובעים את חופש הביטוי האבסולוטי רק לעצמם ועוסקים בחופש הביזוי של כל האחרים. הם תובעים את חופש הדיווח לעצמם, אבל עוסקים בחופש הכיסוח של זולתם. הם מתפארים שהם כלב השמירה של הדמוקרטיה (זה נכון), אבל הם גם כלב שנושך את הדמוקרטיה (גם זה נכון). הם באמת מעצבי דעת הקהל (זה נכון), אבל הם גם הורסי דעת הקהל (גם זה נכון).

"שיקולים מקצועיים" אצל חלק מהעיתונאים הם אליבי שיקרי להטיות ולמניפולציות של אינטרסים פוליטיים וכלכליים.

מלחמת המעמדות בין העיתונאים

לאור כל מה שמתרחש בימים אלה בעיתונות בפרט ובתקשורת בכלל, נחשפת האמת כולה על מה שקורה בתוכה. מסתבר שהעיתונאים הם קבוצה מפולגת בתוכה, מסוכסכת עם עצמה בנושאים ארגוניים, מקצועיים, אישיים ופוליטיים. קבוצה חסרת סולידריות פנימית, משופעת בדמויות מנופחות של חשיבות עצמית, ללא שום בקרה עצמית. כאשר ערוץ 10 היה על סף סגירה (פעמיים) הבראנג'ה התגייסה להצלתו, תוך "האשמה" של הממשלה. ואילו עתה כאשר ועדת לנדס, המורכבת מאנשי תקשורת – המליצה לסגור את רשות השידור ולפטר 1,000 עובדים, העמיתים שלהם, כל שאר העיתונאים שותקים ולא מתגייסים לטובתם.

 מדוע?

מסתבר שבקרב העיתונאים מתנהלת מלחמת מעמדות והישרדות, על רקע פערי שכר בלתי נסבלים ומלחמת שנאות אישיות על רקע יוקרה והשפעה. כמה מגישי חדשות, מזג אוויר וכוכבים לסוגיהם, משתכרים כמו בבנקים, ואילו רוב שאר העורכים, הכתבים והתחקירנים, משתכרים בסביבות שכר מינימום. כל העיתונאים תובעים מהממשלה "צדק חברתי", ומה עם הצדק החברתי בתוכם?

שיכרון הכוח של העיתונאים

כלפי חוץ העיתונאים מנסים ללא הצלחה, להציג את עצמם ואת חשיבות עיסוקם כשליחות טהורה של לוחמי חופש הביטוי, אך ורק למען הדמוקרטיה, ללא שום אינטרסים.

האומנם? כלפי חוץ העיתונאים תוקפים את הפוליטיקאים על כך שהם שיכורי כוח. ואולם, הוכח כבר שחלק מהעיתונאים הם-הם שיכורי הכוח ומלאי ההתנשאות, הציניות והלעג הארסי כלפי הפוליטיקאים. הם קובעים מיהו המשיח ואת מי יש להדיח. הם פוסקים מהו ביטחון ומהו אסון. הם משוכנעים שהם "הרשות הפוסקת" מעל למחוקקת ולשופטת. הם רואים עצמם כ"פוסקי הדור" בכל נושא ועניין, כולל שלום ומלחמה.

כל מינוי אישי, שינוי ארגוני, או רפורמה ממשלתית, שאינם לטעמם ולדעתם של העיתונאים עם האג'נדה – הם הופכים ל"דגל שחור" של הפחדה בנוסח הקבוע: סכנה לדמוקרטיה! סתימת פיות! משטרת המחשבות! דיקטטורה! פאשיזם! מקרתיזם!

הגזמות שקריות מטורפות מנותקות מהמציאות. לא רציני. לא משכנע. התנשאות ויהירות. בגלל כתיבה שכזו והתנהלות שכזו, הציבור מסתייג ולא אוהב עיתונות שכזו.

מתי דוד

דירקטור בחברת החדשות 2 לשעבר. חבר בהנהלות של שני ערוצי הטלוויזיה 1, 2 לשעבר. חבר בית הדין לאתיקה של מועצת העיתונות.

* * *

מנשה שאול

האמת על המלחמה ההיא

במהלך המלחמה הפיצו המנהיגים הערביים שקרים על התנהלותה ותוצאותיה, ואחר כך חינכו דורות שאינם יודעים דבר על איומי המנהיגים ומעשיהם שהובילו להתרחשותה.

מאות ספרים חוברו בעולם הערבי על המלחמה ההיא. אך במעטים מהם נאמרה האמת על הסיבות והגורמים שהביאו לה.

רוב מנהיגי ערב, מחנכים, עיתונאים והיסטוריונים ערביים, מתארים את מלחמת ששת הימים כתוקפנות בוטה של ישראל שמגמתה כיבושים והתפשטות טריטוריאלית. לכן, אין פלא שעשרות מיליוני ערבים בני 60 ומטה אינם יודעים את האמת על מה שקרה. המבוגרים שחוו את המלחמה והאירועים שקדמו לה יודעים שתי עובדות יסוד:

האחת, שבמרוצת 19 השנים מאז מלחמת השחרור, נופפו מנהיגי ערב בסיסמאות "הסיבוב השני", כלומר מלחמה שנייה שתתקן את העוול שנעשה כביכול לערבים ב-1948, סיבוב שני שינקום וימחק את בושת התבוסה, "אלנכבה" של 1948.

העידן שקדם למלחמת ששת הימים משופע בחומר תיעודי, במסמכים ובהקלטות המתעדים את האיומים שהושמעו נגד ישראל ואת ההכנות למלחמה. אך תוכניות הלימוד במוסדות החינוך ובכלי התקשורת הערביים מתעלמים לחלוטין מכל אלה, כאילו לא היו ולא נבראו.

לא זו בלבד, אלא שהתבוסה של 1967 מתוארת כ"נכְּסה". זו היתה המצאתו של חסניין הייכל, יועצו המדיני של ג'מאל עבדול נאצר. המגמה הייתה להקל על הזעזוע, בטענה שתוצאות המלחמה הן מעין מעידה שאחריה אפשר לקום, להתאושש ולהמשיך. אלא שניסיון זה לא צלח, וקיים קונסנסוס בעולם הערבי, שהאפקט של מלחמת ששת הימים יותר טרגי מזה של 1948.

העובדה האחרת שאין עליה חילוקי דעות בקרב הערבים, היא שמנהיגי ערב ושופרות התעמולה שלהם שיקרו בגדול במשך ששת ימי המלחמה, כשטענו כי הם נוחלים ניצחונות אדירים בשדות הקרב. עיתונאים וסופרים ערביים ציינו כי בעיצומה של המלחמה, כשההמונים החלו להטיל ספק במה שהם שומעים, הם פנו ל"קול ישראל" בערבית, שנחשב מקור אינפורמציה מהימן ואמין, כדי לשמוע את האמת לאמיתה.

גנרל סמי אלג'ונדי, מי שהיה מפקד המודיעין הסורי בעת המלחמה ההיא וגלה ללבנון אחריה, כותב בספרו "ערבים ויהודים:

"כשהחלה המתקפה של צבא ישראל על רמת הגולן ביום החמישי למלחמה, שמעו החיילים הסוריים מרדיו דמשק כי כוחות סוריים כובשים את עמק החולה בדרכם לנצרת, צפת וחיפה. אך באותו זמן החיילים הסוריים רואים את כוחות צה"ל מטפסים על רמת הגולן לכיוון עמדותיהם. לכן, החיילים הסוריים החזיקו ביד אחת את הרובה ובשנייה את הטרנזיסטור והאזינו ל'קול ישראל.'"

כאן המקום להזכיר את הסיפור הפיקנטי על שיחת הטלפון החשאית שהיתה בין נאצר לחוסיין ביום השלישי למלחמה. נאצר הציע לחוסיין לפרסם הודעה משותפת כי צבאות שתי המדינות מתקדמים לעבר תל-אביב, וכי חיילים אמריקניים נלחמים במקום ישראל, והוסיף: "נפרסם הודעה שמגמתה לחמם את העניין." אך חוסיין לא נענה. "קול ישראל" בערבית שידר את השיחה החשאית עשרות פעמים, דבר שהוסיף לישראל אמינות ומוניטין.

גם בימים אלה מפרסם עיתון "אלערב" (3.6.14) מחקר מקיף על המלחמה ומדגיש כי "ההמונים בארצות ערב האזינו במהלך המלחמה ל'קול ישראל' ול-  BBCשהיו יותר אמינים."

מתוך מגזין "מראה" 293

* * *

אליהו קאופמן

רב אורתודוכסי

חילול השם

עד מדינה מבצע שתי עבירות: קודם עבריינות, ואז בגידה בחבריו והלשנה עליהם כדי להינצל מעונש. גרסה של "הרצחת וגם ירשת."

פרשת עדותו של הרב יאשיהו פינטו היא עוד "נוקאאוט" לרבנות התורתית בימינו, ההופכת מקודש לחול וממסחרת את עצמה עד לפרט האחרון. משפחת פינטו היא משפחה קדושה. אבות אבותיו של הרב פינטו מתהפכים בקברותיהם נוכח הידרדרות שושלתם. זאת בדומה לשושלות אחרות, מאז הקמת מדינת ישראל והעלייה ההמונית לארץ הקודש ועד היום.

פעם, לפני השואה המרה, ידעו היטב צאצאי קודש כי אם יגרמו בושה לאבותיהם בהתנהגותם, עדיף שיסתירו את ייחוסם ולא יגרם חילול שם שמיים. ואומנם, היו צאצאי רבנים שכאשר החליטו לפרוש מהדת, להקל בה או סתם להפוך לקלי דעת, הם פשוט נעלמו מעירם ומארץ מולדתם כדי שהשם הטוב של המשפחה לא יינזק.

אבל בימינו – העולם המוסרי התהפך. צאצאי המשפחות הקדושות אשר חפצים לעשות מהתורה עסקי חול אינם בורחים מהעיר או מהארץ שבה חיו, אלא אף מנצלים את שם משפחתם ואת ייחוס זקניהם למעללים הללו. הם עוטים שלמה של רבנות, "מעשי נפלאות", וכמובן מתעטפים בבעלי ממון מפוקפקים ובתקשורת "נאותה", וכך הופך עסק התורה לעסק הטומאה.

יאשיהו פינטו לא המציא את הגלגל. לפניו כבר היו לא מעטים שהפכו את מכורתם הקדושה לקרדום של חילול. אבל עוד לא קרה שרב בישראל, ממשפחה מכובדת, יהפוך לאלמנט הבזוי ביותר גם בעולם הפשע – עד מדינה. וכשהתחתית קורסת מי יודע לאן היא תוביל, חס ושלום.

פינטו איננו עד המדינה הראשון שנבדק ב"מכונת אמת" ונמצא דובר אמת. היו לפניו עוד רבים כאלה, ולצערנו הרב יהיו אחריו לא מעטים. אבל כשאומרים עד מדינה, מיד מבינים הכול כי האיש הזה היה שותף לפשע, וכי למשטרה אין ברירה אלא לשתף עימו פעולה כדי שלפחות שותפיו יורשעו ויקבלו את עונשם, למען ייראו ויראו. עד מדינה מצטייר כבוגד בחבריו, וכאדם שביצע שתי עבירות: הלה היה חלק בלתי נפרד מהעבריינות, ואחר כך בגד בחבריו והלשין עליהם כדי להינצל מעונשו. עוד גרסה מפוקפקת של "הרצחת וגם ירשת". בקיצור, "עבירה גוררת עבירה."

הכבוד של לא להלשין על חבריך ולצאת משום כך ללא עונש, הוא לפעמים חשוב אפילו יותר מניקיון הכפיים. רב בישראל, שכל חייו צייר את עצמו כ"עושה נפלאות" ו"פועל ישועות", ושמשפחתו מהררי הקודש, שהחליט להפוך לעד מדינה לאחר שנחשפו שותפיו המפוקפקים, הוא פשוט "סוף הדרך" בחילול שם שמיים, לא רק בניקיון רבני אלא בעיקר בנבזות... עכשיו הכול יודעים כי האיש אשם, גם ללא משפט, כי הרי אחרת הוא לא היה הופך לעד מדינה. אבל עכשיו כולם גם יודעים שהאיש לא היה ואיננו איש קדוש, בעיקר על-פי הנוסח של "אמור לי מיהם חבריך ואומר לך מי אתה."

ואולי המבייש מכל – כל מעשי הצדיקים משושלתו הקדושה יורדים ביגון שאולה בצל עלילותיו ומעמדו שחשך. לך תספר מחר לבנך ולבן בנך מי היו הצדיקים האצילים של משפחת פינטו, וגם מי היו שאר צדיקי יסוד העולם של שושלות קדושות אחרות, לאחר שממשיך השושלת נחשף בקלונו וחשף כי תורתו אינה אלא פלסתר.

מתוך: "על צד שמאל" בעריכת נפתלי רז, 5.6.14

אהוד: דומני שדברים אלה אפשר לומר גם על השלישייה המוסרית הקדושה, חביבת התקשורת שלנו, טלנסקי, דכנר וזקן (ומשפחתה), ממש צדיקים ומופת לאזרחות טובה, שעתידים לשלוח ראש ממשלה ישראלי ראשון לכלא בהפלילם אותו, אפילו ללא חקירות נגדיות של חלק מהם. יש לקוות שבית המשפט העליון יפסול את מרבית עדויותיהם.

* * *

רות ירדני כץ

פואד בן-אליעזר גם אתה?

ככה, גם פואד בן אליעזר? ככה? גם הוא בין אלה שלוקחים מתנות? ממש מבהיל, ממש מדכא.

נכון או לא נכון? נדע מהר.

יום שישי בערב, השולחן ערוך, הכול מוכן, אנחנו מצפים למשפחת בני, ובשעה שש אני שומעת חדשות ולא מאמינה למה שמספרים לי.

בן-זוגי מחדרו צועק לי: "שמעת?"

אני: "אתה מתכוון לסקופ של בן-אליעזר?"

בן-זוגי: "כן, אני מתכוון לבן-אליעזר."

כמובן שסביב השולחן הנושא כיכב. 

הבן: "מה הם חושבים להם הפוליטיקאים שהכול מותר? בן אליעזר העממי שמנגב חומוס ופול  ו'על האש' יכול להרשות לעצמו לקחת הלוואה מחבר בסדר גודל של מיליון פלוס ולרכוש פנטהאוז במיליונים? איזה חבר נותן הלוואה כזאת?"

בן-זוגי מגחך: "בן, החבר המיליארדר נתן לו שוחד חד וחלק. היועץ המשפטי והמשטרה לא היו לוקחים סיכון להזמין אותו לחקירה אילולא היה להם חומר מוצק."

הנכדה בת ה-14: "אולי הוא קיבל ירושה?"

רעיית הבן: "אם קיבל ירושה קודם כל שהיה לו לבריאות, אבל, אם הוא קיבל ירושה הוא היה מצהיר על כך מיד. שתדעי שהרכילות על בן-אליעזר מסתובבת מזמן. זה לא חדש. מה שחדש שהחליטו ארבעה ימים לפני בחירת הנשיא לפרסם ולהזמין אותו לתת הסברים, והוא לא הצליח לשכנע. טוב שזה קרה היום מפני שאנחנו למודי ניסיון."

הנכד בן ה-10: "אני לא מבין, אז הוא קיבל מתנה מחבר שלו כדי לעזור לו. יופי. גם אני רוצה, נעבור לדירה יותר גדולה ולא כל-כך צפופה כמו שיש לנו, ויהיה כיף."

סבא: "גב-גב (הכינוי)  אין מתנות חינם, מתנות חינם עולות ביוקר רב. הישמר מלקבל דברים שלא מגיעים לך.  רק שתדע אתה מקבל, אתה צריך להחזיר, וזה שנתן מצפה שתעשה כל דבר שהוא רוצה. בן-אליעזר כנראה איבד את הצפון, והאיש העממי הזה, שרוצה להיות נשיא המדינה – לא עמד בפיתוי, הוא חשב כמו כל האחרים המושחתים שלו זה לא יקרה. הבנת?"

פואד בן-אליעזר יכול לשכוח מלהיות נשיא.

אהוד: בקשו סליחה מאהוד אולמרט, אתם, שרדפתם אותו ושעשיתם אותו, בעזרת נוכלים, שקרנים וגנבים – לראש וראשון לכל המושחתים במדינה, וכאילו עם כניסתו לבית הסוהר ניעשה כולנו אנשים מוסריים יותר! – "גרד את הרוסי ותמצא את הטרטר [הטטרי]!" – גרד את הפוליטיקאי ותמצא את המושחת? אבל זה, בין השאר – מחיר הדמוקרטיה! –  על כך הלך עומרי שרון הנאמן, הלויאלי, לכלא במקום אביו!

* * *

לסופר יהושע קנז היקר

ברכותינו בקבלך תואר דוקטור לשם כבוד

מהאוניברסיטה העברית בירושלים

אם אימא שלך היתה חיה עדיין

היא היתה רווה הרבה נחת ממך!

* * *

פוצ'ו

סיפור מהחיים: איך נהרגתי פעמיים ביום אחד

אני שייך למחזור ל"ו של גימנסיה הרצליה. מחזור זה הפסיק ללמוד חודשיים לפני תום הלימודים ויצא למלחמת העצמאות. לפני כעשר שנים הסכימה הגימנסיה להחזיר לנו את הפסד הלימודים ומאז אנו חוזרים לגימנסיה ללמודים יום אחד בשנה ב-15 למאי. כאשר תם יום הלימודים הראשון החלטנו להוציא עלון שבו נזכיר לחבר'ה שבשנה הבאה הולכים שוב ללמוד. אחרי שנאסף חומר, אמרה לי דיצה ערד, שהיתה מנהלת בית ספר אליאנס ברמת אביב, שכדאי להדפיס את העלון אצל "צילומי רזי", כי הוא איש אוהב הארץ, ואם ישמע שהעלון הוא של פלמ"חניקים לשעבר, יתרגש וייתן לנו מחיר זול במיוחד.

שמעתי "זול" ומיד קבעתי עם דיצה להיפגש אצלו בשבוע הבא. כשהגעתי למקום היא עוד לא היתה, הצצתי לחנות וראיתי גבר חסון כבן ארבעים,  אדם מוצק גוף, הנראה כמושבניק לכל דבר, הוצאתי את הדפים ושאלתי אם הוא רזי. במקום לענות הסתכל עלי במבט משונה, בלע את רוקו ואמר לי בקול נרגש:

"אמרו לך שאתה דומה לפוצ'ו?"

קצת הופתעתי מהשאלה, אך מאחר שאני כזה שלא יודע לשקר, עניתי לו:

"כן, באמת אמרו לי, אבל זה היה מזמן."

הוא נשם נשימה ארוכה הניד ראשו והוסיף:

"איזה דמיון. ברגע הראשון חשבתי שאתה פוצ'ו, אבל תכף הבנתי שזה לא יכול להיות. הגד לי אתה יודע מה איתו? הוא עוד חי בכלל?"

זאת היתה שאלה רצינית שאי אפשר לענות עליה בקלות ראש, לפיכך הנחתי יד על ליבי, ואחרי שהבחנתי שהוא פועם. אמרתי בהקלה:

"כן, הוא עוד חי – " והוספתי – "הוא עוד צעיר, לא?"

"איזה צעיר איזה?" – ענה לי – "הוא יכול להיות הסבא של הסבתא שלי. איך הוא יודע לספר סיפורים זה, כשאני שומע אותו לפעמים ברדיו, אני לא יורד מהאוטו עד שהוא לא גומר."

אמרתי: "נכון, גם אני שמעתי אותו לפני שבועיים..."

ברגע זה נכנס לחנות יהודי גבה קומה לבוש חליפה כהה, חבוש מגבעת אפורה, ונושא זקן שחור גזור בצורה מלבנית. ברגע הראשון הייתי בטוח שזה הרצל. אבל מיד הבנתי שזה לא יכול להיות, כי הרצל לא הלך אף פעם עם מגבעת כזאת. הסתכלתי ולא אמרתי כלום.  רזי לעומתי נמלא שמחה ואמר לי:

"הנה, תכף תשמע שגם הוא מאשר את מה שאני חושב."

הניח לי, פנה אל האיש ואמר: "תביט עליו פלדמן, אתה לא חושב שהוא דומה לפוצ'ו?"

הפלדמן הזה הסתכל עליי, מצמץ בעיניו, בלע את רוקו ואמר: "דומה למי? איזה שם אמרת? מוצ'ו? מי זה מוצ'ו?"

כאן הרגשתי שהעניינים מתחילים להסתבך, הנחתי יד על כתפו של רזי ואמרתי:

"עזוב, לא כולם צריכים להכיר את מי שאנחנו שנינו מכירים."

המצב היה די מביך ואז קרה נס. דיצה ערד נכנסה לחנות בדיוק בזמן הנכון. כשרזי ראה אותה אורו פניו ואמר:

"הו! עכשיו תשמע את האמת  ממישהו מוסמך. היא מנהלת אליאנס, היא יודעת.

"הגידי לי – " פנה אליה – "את לא חושבת שהוא דומה לפוצ'ו?"

דיצה, שהיתה לפני חמישים שנה מלכת הכיתה שלנו, היא אחת כזאת שהאמת היא נר לרגליה. היא מסתכלת טוב טוב על "הרצל" אחר כך עליי, חוזרת ל"הרצל" ואומרת חד וחלק:

"מה פתאום? לפוצ'ו אין זקן כזה והוא לא כל כך גבוה."

"על מי את מסתכלת?" – נוזף בה רזי – "תסתכלי עליו!"

דיצה חוזרת ומסתכלת עליי ואומרת: "זה? זה פוצ'ו בעצמו."

כאן ראיתי פעם ראשונה בחיי איך מישהו מתעלף, או כמעט מתעלף. למזלו של רזי עמד אחריו השולחן והוא הצליח להיאחז בו. בקול ענות חלושה הביט בי ואמר:

"למה לא אמרת לי?"

"למה?" – עניתי ומשכתי בכתפי – "כי את זה לא שאלת . שאלת כל מיני שאלות אחרות..."

בערבו של אותו יום, כשרזי חזר לביתו, הרגישה אשתו שפניו אינם כתמול שלשום. ושאלה מודאגת:

"מה קרה רזי? קרה משהו?"

"כן – " השיב – "אל תשאלי. הרגתי יהודי, יהודי יקר."

היא החווירה ואמרה: "זה לא יכול להיות, אתה הרי נוהג בזהירות."

"לא אמרתי שדרסתי. אמרתי שהרגתי. וזה לא היה ברחוב, זה היה בחנות."

"בחנות?  את מי יכולת להרוג בחנות?"

"את פוצ'ו!"

"את מי?" שאלה, כשהיא חושבת שלא שמעה טוב.

"את פוצ'ו!  את פוצ'ו בעצמו!"

"פוצ'ו הסופר?" – אמרה בתדהמה – "מה?  הוא עוד חי?..."

וככה מתי פעמיים ביום אחד.

נדפס לראשונה בחוברת "מאזניים", יוני 2014, בעריכת משה גרנות

* * *

צבי י' כסה

מרחב הגנה מול מרחב מחייה

הערה להערה של עורך "חדשות אהוד בן עזר"

במאמר שרשמתי באתר החשוב הזה כתבתי על כך שאין ולא אפשר שיהיה במדינה איש ימני חכם, הצגתי את האמירה: "אב הגֶנִים הימניים מכתיב: מדינה יהודית חזקה, חברה מגוייסת, גאווה לאומית ומרחב מחייה."

העורך הוסיף הערה וטענתו איתו כי "מרחב המחייה" בא במקרה שלנו במקום "מרחב ההגנה". זה כמובן לדעתו סילוף המציאות של חורשי הרעה לשלום או לסיכוי לשלום.

על-פי תפישתי האסטרטגית הייתי מקבל את "מרחב ההגנה" בשטחים. ביטחון הגנתי זה עניין רציני. נהגתי לומר שההסדר הנכון בין (לצורך העניין כאן) בין ימין לשמאל צריך היה להיות כזה: ההגה בידי השמאל לכוון אל ההסדרים עד שלום, דוושת הגז תחת רגלו של הימין לקבוע את הקצב. זאת משום שבאמת איש לא יודע אם אפשר להגיע עם הפלשתינים להסדר, וחייבים בכל שלב לבחון את המצב ואת כיוון ההתפתחות.

אבל, מרחב הגנה מה לו וליישובים. כאשר התפרץ גוש אמונים אחרי מלחמת הכשל המדיני של ממשלת העבודה, ראש נימוקם היה – זאת ממקור ראשון –  למנוע כל אפשרות לפשרה עם הפלשתינים. אח"כ באה ההגדרה שעליה רכב אריק שרון התיישבות ביטחונית. יגאל אלון בא אז עם תוכנית "השדרה המזרחית" שמטרתה לנעול את המבואות לאיום הצבאי ממזרח. שאלתי אותו בדיון: הנה אני חוסיין בא ואומר לך שאני מכיר בבעיות הביטחוניות של ישראל. תציבו צבא בבקעת הירדן 10 או 20 שנה כדי שנוכיח את שאנו אומרים. אבל, אל תקימו יישובים. מה אתה אומר לו?

תשובתו של אלון אליי: כדי להגיע למה שאתה אומר, צריך להתחיל במה שאני אומר. אהה, כלומר זה תכסיס? אני חבר שלך מהפלמ"ח תלחש לי לאוזן שזה תכסיס. אריק שרון העלה בכל כוח לא כתכסיס כי ההתנחלויות בהרי שומרון הן לצרכי ביטחון. מה  פירוש הדבר אם לא השטות האסטרטגית כי המלחמה הבאה אם תהיה תתנהל על הרי השומרון. ז.א. שאם יתקדם צבא ערבי ממזרח (אז עוד דיברו במונחים של החזית המזרחית) צה"ל יחכה עד שיעבור את הירדן וישעט אל עופרה ושילה ואריאל. הבל הבלים. נפגוש אותם הרבה מעבר לירדן. מרחב הגנה לא מבקש יישובים שאותם מפנים ערב מלחמה. כך היה בגולן וכך היה אחרי המלחמה שלא כיפרנו עליה עד היום (ראה מאמרו של איתן בנצור ב"כיוונים חדשים" האחרון) כאשר התברר שמרחב הגנה ללא יישובים כנגד שלום עם מצרים עדיף אין סוף מונים. והסדר עם הפלשתינים אם יתאפשר הוא מרחב הגנה פי אינספור מההתנחלויות בהר ובבקעה.

אלון ושרון ודורם תיכננו והתנסו במרחב טכנולוגי אסטרטגי שהיום ברור שהוא מיושן. ובוודאי שליישובי ההר והבקעה לא תהיה כל תרומה לעת מלחמה עתידית אם חו"ח נתנסה בה. לפיכך המרחב המדובר אם לא לביטחון האם הוא לא מרחב למחייה אידיאולוגית או תיאולוגית או לאומנילוגית מראש או בדיעבד עם המשאבים המיוחסים מאד הנילווים לה. והבעיה תיפתר או לפי רצונם של המתנחלים החרד"לים הפוסט ציונים – במדינת שני העמים, או בהיפרדות מהשטחים האלה כהעדפת המחנה שלנו, שמטרתו מראש ובדיעבד איננה התנחלות על פני הארץ אלא על קיום מדינתו של עם ישראל כמדינה בין מדינות ועם בין עמים. ציונות של ראשית ואחרית.

* * *

ידידיה יצחקי

אין חכם כבעל ניסיון

רשימתו של צבי כסה "אין ... חכמים בימין" נושאת כותרת אווילית, אבל גם תשובתו של יהודה דרורי "אין ... בשמאל" אווילית באותה מידה, אבל, לשם שינוי, היא כוללת שקרים.

השמאל סירב להתגייס לצה"ל? האיש ככל הנראה אינו יודע דבר על מלחמת העצמאות. באותם ימים מרבית האלופים, מפקדי החטיבות, היו אנשי מפ"ם, החל ביגאל אלון, משה כרמל, שמעון אבידן, אברהם יפה, יוסף טבנקין ועד ליצחק שדה שהיה בין מייסדיה של מפלגתו של משה סנה, "מפלגת השמאל הסוציאליסטי". הפלמ"ח פורק על פי פקודתו של בן-גוריון, שהתנגד לקיומו של צבא בתוך צבא, קל וחומר שהתנגד לקיום נפרד של המחתרות. אגב, ילין-מור, מפקדו האחרון של לח"י, הצטרף לשמאל.

האם היתה שחיתות בשמאל? ודאי שהיתה, דאגו קודם כול ל"אנשי שלומנו" – אנ"ש בנוסח הימים ההם. זה מצער מאוד, אבל זה היה כאין וכאפס לעומת השחיתות של הימין בימים אלה. אחת הדוגמאות הבולטות לשחיתות בימים ההם היתה דירת שלושה חדרים שנמכרה בהנחה גדולה לח' אדירי, ממועצת פועלי חיפה. לעומת המיליונים שצוברים פעילי הימין, אין צורך להזכיר את שמם, והג'ובים שמחולקים לאנשי שלומם – זה באמת כאין וכאפס. זוכרים? רבין נבחר לראשות הממשלה בכוחה של הסיסמא "מושחתים נמאסתם!"

אשר לתבונה פוליטית, הסיסמה הידועה "שתי מדינות לשני עמים," שאפילו נתנ-יאהו תמך בה בפומבי, הופיעה למיטב זיכרוני בבחירות לכנסת בראשית שנות השמונים בסרטי תעמולה של ... רק"ח. אמנם כן, השמאל הובס מהבחינה המיספרית של תומכיו, ועל כך מדבר דרורי, אבל זכה לניצחון מוחץ במדיניות שלו. כיום יש רוב עצום לרעיון שתי המדינות ולנסיגה מהשטחים.

שקר נוסף טמון בידיעה שהנסיגה מרצועת עזה הביאה קורבנות, בעוד שלפני הנסיגה היו חללים רבים יום יום. הוא הדין ביחס ל"אוסלו", כאילו שלפני אוסלו לא היו פיגועים והתקפות טרור. לדעתי, הסיבה לתבוסתו של השמאל היא במורכבות המסרים שלו, בעוד המסר של הימין מצטיין בפשטות ושטחיות. אסביר זאת בדוגמה מההיסטוריה.

אחרי מלחמת ששת הימין הופיע ב"הארץ" מאמר שטען שיש לסגת מסיני, עם הכרזה חד-צדדית על פירוז סיני, ושחציית התעלה עם כוח צבאי תהיה casus belli, עילה למלחמה, וזאת כי במלחמה המעוזים לאורך התעלה יהפכו בהכרח למלכדות מוות לחיילינו, בעוד שבמלחמת שריון בשטח פתוח ידנו על העליונה.

כותב המאמר היה האלוף מתי פלד, אבל המסר שלו היה מורכב יותר מדי – איך זה, בלי סיני נהיה יותר חזקים מאשר עם סיני? חשבו בעלי המחשבה השטחית. המציאות הוכיחה את צדקתו של פלד השמאלן לעין כול, באותות ובמופתים. עד היום אנחנו משלמים את מחיר הטעות – טיפשות של המחשבה השטחית, הפופוליסטית.

הטענה שהעליתי כאן לפני כשלוש שנים, שההתנחלויות יובילו למדינה אחת לשני עמים, ושזו תהיה מדינה של אפרטהייד או מדינה עם רוב ערבי, שכיום רבים חוזרים עליה, לא זכתה לתגובה עניינית אלא רק לקללות. איש לא הסביר עדיין איך נתגבר על רוב ערבי, ועל חרם של העולם כולו, מלבד ההבטחה שיש לבטוח בה'.   

אהוד: אני אולי לא הרגשתי בהשמצה של השמאל – כי בעיניי אין כל קשר בין השמאל של תנועת העבודה, ארץ ישראל העובדת ומפא"י, הם אלה שבזכותם קמה מדינת ישראל – לבין ה"שמאל" ההזוי והמנוון של השנים האחרונות, שמתבטא בשנאת ישראל ובליקוק התחת לפלסטינים. למרבה המזל תנועת "העבודה" אינה מזוהה עם ה"שמאל" החדש הזה – תומכים בו רק כמה בני עשירים יהודים, ואינטלקטואלים וסופרים שסובלים מאידיוטיזם מוסרי – ולכן חותמים על עצומות שיטנה נגד הממשלה ואולי גם מצביעים לרשימות הערביות – כי אפילו מר"צ "ימנית" מדי עבורם.

* * *

אוריה באר

בגדאד, מאי 1940

ועוד תאריך, שלצערי כמעט ולא נזכר בעיתונות, והוא מצטלב עם סיפורו של אבא ז"ל. ובכן, ב-29 במאי שנת 1940 בוצעו פרעות ביהודי עיראק. כ-179 יהודים נרצחו, כ-2,000 אחרים נפצעו, רבים ביניהם פצעים קשים, וכ-50 אלף אחרים איבדו את כל רכושם. הפרעות פרצו דווקא אחרי שהמשטר הפרו נאצי של ראשיד אל כילאני הופל בידי הבריטים, והסכנה שעיראק תיהפך לנאצית, עברה מן העולם. דווקא אז... כשאלפי יהודים חפצו לצאת לחוצות הערים ולחגוג את המאורע המשמח.

הסיפור של אבא, מצטלב  עם מאורעות אלה, ויש בו דומני עניין.

ובכן, בתחילת אפריל 1940, או סמוך לכך, תופס רשיד אל כילאני את השלטון בעיראק. הבריטים חוששים לגורלם ולמעמדם במזרח התיכון, מחליטים לשלוח לשם יחידות צבא, במטרה להפיל את שלטונו. הם פונים לראשי "אגד" באותם ימים, ומבקשים לספק להם אוטובוסים ונהגים להעברת חיילים לעיראק הרחוקה. אבא, נהג פשוט באותם ימים, אך אמיץ וללא חת, מתנדב מיד.

וכך, יוצאת לה שיירה של כעשרה אוטובוסים של אותם ימים לדרך הרחוקה. אבא מוצב בראש השיירה, שמפקד עליה קפטן ותיק, או כבר מייג'ור, שיושב לימינו. השיירה גומאת מרחקים עצומים, ועוברת מאות קילומטרים מדי יום, חונה בדרך מיספר פעמים, ומגיעה  למרחק של עשרות קילומטרים מבגדאד. או אז עוצר הקצין האנגלי את אבא, מפשפש במפותיו, ומבקש הפסקה, כי הם בהצטלבות דרכים והוא אינו בטוח, אם לנסוע ישר או לפנות ימינה, המשך בדרך במדבר.

" ניסע ישר," מציע אבא.

הקצין האנגלי מהסס. "לא, אינני בטוח," הוא משיב ומגרד את פדחתו.

"סע ישר," כמעט פוקד אבא. "אני כמעט בטוח."

המייג'ור ממשיך להסס. הוא רואה בצידי הדרך שיירה של שיח' ערבי, על גמלים, ועימו נשותיו וכתריסר מלווים.

"נשאל את השיח'," מציע הקצין." שאל אותו, מיסטר חיים. הלא אתה דובר ערבית שוטפת."

אבא ממשיך להסס. הוא לא נותן אימון בשיח', פרי  היכרותו הארוכה עם ערבים והשיח'ים שלהם במושבה כינרת ובטבריה, עשר שנים לפני כן.

"אוקיי סר." משיב אבא, "אתה קובע."

הוא יורד ממקום מושבו ליד ההגה, ופונה לשיח'.

"פנו ימינה," מצביע השייך בביטחון על הדרך לימין. "שם בגדאד."

 אבא חוזר למכונית ומוסר את הדברים בחוסר רצון לקצין הבריטי.

"אולרייט. נוסעים ימינה," מחליט הלה.

אבא אכול הספקות עושה כדבריו.

השיירה פונה ימינה, ונוסעת לאיטה כעשרה קילומטרים. לפניהם רק מדבר, ואיש לא נראה באופק. אבא עוצר את הרכב.

"מה לעשות עכשיו?" שואל אבא.

"תמשיך חיים," אומר הקצין.

אבא, מושך כתפיו בחוסר רצון וממשיך בנהיגה איטית.

עוברים עוד כחמישה קילומטרים. אבא נעצר. בגדאד אינה באופק.

"די," פוסק אבא, "כמעט בחוצפה. "אני לא ממשיך יותר. יש כאן מלכודת."

הקצין הבריטי מהסס. הוא בודק שעה ארוכה את המפה הטופוגרפית שבידו. לבסוף, הוא ממלמל:

" אתה צודק חיים. בגדאד אינה שד. השיח' רימה אותנו."

השיירה סבה לאחור, ופונה בהצטלבות ישר. כעבור כחמשה קילומטרים בלבד, נראים באופק צריחי המסגדים של העיר הגדולה. הקצין הבריטי הצעיר, אך חסר הניסיון, טופח על גבו של אבא.

" אתה חכם חיים." הוא אומר בהבעת חרטה.

 אבא מחייך.

"לא סר, אינני חכם. אני פשוט מלומד ניסיון איתם. הם שקרנים מועדים."

השיירה מגיעה אל המחנה הבריטי הסמוך, ומתקבלת בשמחה על ידי הקולונל, מפקד המקום.

המייג'ור הצעיר מספר את  שאירע וזוכה לנזיפה.

"תגיד תודה לנהג היהודי," סונט בו הקולונל. "הוא הציל את חיי כולכם. אם הייתם ממשיכים, הייתם מגיעים למחנה המורדים. שם היו הורגים אתכם ככלבים שוטים."

  סוף דבר: הבריטים חיפשו את השיח' הרמאי ורצו לעשות בו שפטים. אך הוא נעלם במרחבי עיראק.

אבא וחבריו חזרו לאחר כמה ימים בדרך הארוכה לארץ ישראל של אותם ימים. והצבא הבריטי הוציא הוראה למפקדיו: "אסור לבקש עצות והדרכה משיח'ים ערביים ודומיהם. מפר ההוראה ייענש."

אימא ז"ל היתה מספרת את סיפורו של אבא, וחיוך מריר על שפתותיה.

* * *

תקוה וינשטוק

שבוע הספר קרב ובא

לקראת שבוע הספר, שני ספרים לא הכי חדשים ,שקראתי לאחרונה:

"שלום יעקב אברמוביץ / מנדלי העברי", אחרית ענת ויסמן.

 חרגול הוצאה לאור-דביר.

שרית ישי לוי: "מלכת היופי של ירושלים", מודן הוצאה לאור.

ספק רב אם היה עולה בדעתי לקנות את הספר "שלום יעקב אברמוביץ / מנדלי העברי העברי", אולם קיבלתי אותו במתנה מחברה טובה  וקראתיו.

לקרוא כיום את מנדלי מוכר ספרים זה כמו לחזור לימי הנעורים, לתקופה שמנדלי, קלסיקון  של ספרות התחייה העברית, היה סופר חובה בבית הספר התיכון, בימים שספרות עדיין נחשבה למקצוע נכבד ומנדלי לא היה בעיקר שם רחוב. אבל האמת לאמר, כבר אז היו ספריו יותר עדות היסטורית מאשר הנאה צרופה.

הספר שהופיע אשתקד אינו מיצירותיו הגדולות של מחבר "בעמק הבכא" ו"ספר הקבצנים" ("פישקה החיגר"). זה ספר קטן שנועד כנראה להקנות מושג-מה על היוצר הנשכח. בספר שני סיפורים. הראשון, "בסתר רעם", כל כולו תיאורי העיירה הדלה כסלון (מלשון כסל) ועוניים המחפיר של יהודיה הבטלנים. עלילה אין בו, מלבד פרשת סוסו של המחבר בסוף הסיפור: הימים ימי מלחמת העולם הראשונה והסוס  שהיה מוביל למכירה את ספרי מנדלי גוייס כביכול לצבא אך למעשה נגנב בידי הגויים. הסיפור פורסם ב-1887 ועבר שינויים מפליגים. נוסחו הראשון מסתיים בייאוש מהפרעות, השני – בשיבת היהודים לכסלון ממנה גלו.

  הסיפור השני "שם ויפת בעגלה" מכיל קצת "בשר" עלילתי ואף הוא קשור לגויים. משפחה יהודית ברוכת ילדים נוסעת ברכבת ומסתירה מתחת לספסליה נוסע סמוי, גוי שאין לו כסף לכרטיס. הגוי כאלו ידיד יהודים, אך אוי לאותה ידידות. כל השנים חירף וגידף את העם הזה, והיהודי שבקרון התעלם מגידופיו, הציל אותו מרעב וממשיך לתמוך בו – והגוי נעשה לפתע אוהב יהודים על תנאי, מעין סמל לידידות בין שם ויפת. כיום, בארץ, קשה להזדהות עם יהודי מתרפס, "מה יפית"ניק  כזה, והסיפור מאד לא נעים.

אולם עיקר בעייתו של הספר אינה התוכן אלא הלשון והסגנון. ולא שהסגנון אינו ראוי; אדרבא. הוא ראוי יותר מדי, שופע פסוקי תנ"ך ולשון חכמים. אחד מחוקרי אידיש אמר שאת מנדלי יש לקרוא כדף גמרא. ייתכן והצדק עימו אבל כמה קוראים היום דף גמרא? חלפו הימים שגם אפיקורס יהודי ידע פרק בגמרא. החילונים כמעט שאינם מתעניינים  בתלמוד ולמתעניינים אין מקום למנדלי בארון הספרים. הוא קירח מכאן ומכאן. לא בכדי מלא "מנדלי העברי" הערות והסברים, ועם כל הטיפול הקוסמטי, שינויי הפיסוק והכתיבה, הספר רחוק מתובנת הקורא בן ימינו. לגביי היה "מנדלי העברי" מעין חידון: כל זמן הקריאה ניסיתי להיזכר מהיכן במקרא לקוח פסוק פלוני ומניין האגדה המופיעה בו. כשנזכרתי זכיתי לרגעי ההנאה היחידים מהספר. וסבא מנדלי עוד הוסיף לעברית ולארמית מלים באידיש ואפילו ברוסית ובפולנית... לשבחו ייאמר כי עם כל הערבוביה הלשונית המציא גם הרבה מילים עבריות. למשל הפועל "סבלתי" –הייתי סבל.

ענת ויסמן הוסיפה ראשית ואחרית דבר, פירושים וקורות חיים. מנדלי מו"ס – שלום אברמוביץ, התייתם מאביו בגיל 13, ואימו נישאה מחדש והרחיקה אותו מהבית. הוא התחיל כסופר בעברית, עבר לאידיש (אולי משום ריבוי הקוראים בשפה זו), חזר לעברית ותירגם בעצמו את ספריו ל"לשון הקודש".

ויסמן מתעכבת על כתיבתו הדו-לשונית ועל יחסי האהבה-שנאה שלו לעברית ולציונות ומעירה: "היו למנדלי שתי שושלות של יוצרים יהודים: שושלת הפרוזה האידית – שלום עליכם, פרץ... – ושושלת הספרות החדשה שבכיר בניה ביאליק." לדבריה הוא  מהאפיגונים האחרונים של ספרות ההשכלה, במעבר לספרות ימינו. אבל לא נראה שהצליח להשתחרר מהמליצות ולחדור להיכל הקריאה העכשווית.

אחרי הקריאה במנדלי, הצריכה פירוש, תהיתי מה קרה לספרים אחרים מימי נעורי, למשל ל"אהבת  ציון", שקראתי בדריכות על המדרגות לעליית הגג לבל יפריעו לי, ל"אשמת שומרון", אפילו ל"דניאל דירונדה" המאוחר יותר. וחשבתי שאילו נפלו הספרים המאובקים האלה לידי היום, לא הייתי פותחת אותם מחשש לאכזבה גורפת.

מומלץ לבחינה בתולדות הספרות העברית.

[אהוד: דומני שמימיי לא קראתי את מנדלי ולא זכור לי אף ספר מספריו].

שרית ישי-לוי: מלכת היופי של ירושלים

מודן הוצאה לאור 2013

את "מלכת היופי של ירושלים" אמנם קניתי בעצמי, אך רק כברירת מחדל. רכשתי ספר שרציתי וכנהוג אז הוצע לי ספר נוסף חינם. בין ספרי המתנה היה "מלכת היופי של ירושלים". קיטש! חשבתי. מה יש לצפות ממלכת יופי? אבל השם כלל גם את ירושלים. ובחרתי בספר.

רק פתחתי אותו ומיד ידעתי שהעסקה טובה. טובה מאוד. את 450 הדפים קראתי בשקיקה, סקרנית רוב הזמן לדעת מה ההמשך.

זו סאגה של ממש על משפחת ארמוזה (איזה צליל נעים לשם!) הירושלמית, משפחה ממוצא ספניולית – היינו דוברת לאדינו, שפה שיסודה בספרד בימי הביניים  מילים בלאדינו פזורות לאורך הספר-עם מנהגים ומאכלים משלה, סופריטו, חמין מקרוני... אמונות תפלות, הרבה גאווה שבטית, שנאה לשכנים הכורדים ה"נחותים", כיבוד הורים אבסולוטי, כשהגבר הוא השליט הכול-יכול אבל בלכתו לעולמו נעשית אלמנתו מלכת הבית, ולא אשת הבן. את הסיפור מספרת הנינה, בת הדור הרביעי.

הכול מתחיל בחטא הקדמון, כשרפאל ארמוזה עובר מירושלים לצפת להסתופף בצל האר"י הקדוש. בסמטא הוא פוגש בנערה תכולת עיניים וצהובת צמות ובלי שיחליף עימה מילה, במכת ברק, הוא מתאהב בה מעתה ועד עולם. הוא נושא לאישה את הכלה שיעדו  לו הוריו – לגביו לא ייתכן  אחרת, הוא בעל טוב ומסור אבל האהבה שמורה לאלמונית.

האם האהבה היא מעין גן של מחלה מדבקת העוברת מאב לבן? חולפות עשרים שנה. רפאל טרוד בחנות התבלינים המשגשגת שלו בשוק מחנה יהודה, ולחנות סרות אם ובת. האם כבר קמוטה אולם העיניים! העיניים הכחולות הטורדות את חייו! אותן עיניים בדיוק יש גם לבת, והכחול שלהן חודר כדיבוק עמוק לליבו של רפאל, בנו של גבריאל, ופורץ רומן לוהט בין הצעיר הספניולי ורוח'לה ממאה שערים, עוף מוזר, נערה שאינה מצייתת לאימה ואינה מסייעת בבית.

האהבה הסוערת נעדרת כל סיכוי. בעיני האב, רפאל, היא טאבו מוחלט. בנו לא יביא הביתה בדיוק את האישה שהוא עצמו אוהב, ובכלל, ספניולי לא יישא אשכנזיה. גבריאל, לא מודע לסוד, מוכן אפילו להמרות את פי האב. פני הדור השתנו מאז נכנע אביו להוריו. הוא, גבריאל, לא יוותר על אהבתו. אבל כשגבריאל מורד, נתקף רפאל בהלם וצונח אל מותו. האם, שאך זה התאלמנה, תקיפה וקשה כפלדה, מאשימה את בנה ברצח אביו, משביעה אותו להיפרד מהאשכנזיה, ומשיאה לו מיד את משרתת הבית, יתומה כעורה, משוללת כל השכלה.

כך כבול גם הדור השני למשפחת ארמוזה לאישה דחויה, שגבריאל בועל במרוצת חייו רק ארבע פעמים, לצורכי רבייה. אבל הוא אוהב את שלוש בנותיו, בפרט את הבכורה לונה, "מלכת היופי של ירושלים" לעתיד. גם לונה אוהבת את אביה אהבת נפש – ושונאת את אימה. הימים ימי מלחמת העולם השנייה אולם ה"מלכה" מתעניינת רק בשמלות ובגיבורי סרטים. לבסוף, מבין ריבוא מחזרים, היא נישאת לבחור נאה שהשתחרר מהצבא הבריטי. מקח טעות. חיש מהר מגלה לונה שאין בליבה אהבה לדוד, ודוד ממשיך לאהוב את חברתו האיטלקיה.

לזוג נולדים בת ובן אולם לונה יודעת אהבה רק כשהיא נפגעת בפיצוץ ופוגשת בבית החולים נכה מלחמה חשוך מרפא.

נוסיף עוד כי בתה של לונה, מספרת הסיפור, אף היא אוהבת את אביה ושונאת את אימה. הגורל חוזר על עצמו ונוקם את נקמתו. רק ערב מותה של האם השתיים מתפייסות והבת תופשת כי שנאתה לאימה נבעה בעצם מהדמיון ביניהן.

העלילה המפותלת אך אמינה, עקב כישרון הכתיבה של שרית-ישי לוי, מאפשרת יותר מהצצה לחיי משפחה אקזוטיים (בעיני חלק מהקוראים), מעלה דמויות רבות, שונות זו מזו. גברים שהם אבות טובים אך זכר האהבות מלפני הנישואין אינו מרפה מהם, ובייחוד דמויות  נשים: "האם הגדולה", אלמנת רפאל, שעל מנת להתעמר בבנה עוברת לגור בתל אביב הרחק ממנו ומנכדיה. רוזה אשת גבריאל המסכנה, שכמוה כסמרטוט שבו ניקתה בתי אדונים. שלוש בנותיו של גבריאל, אחיות נאמנות, כל אחת ואופייה, ושלל הדודים, הדודות והגיסים.

הכול על רקע מראות מדויקים של ירושלים וסיפורי שכונותיה בימי התורכים, ראשית המדינה ובעיקר בתקופת המנדט. השכונות הצפופות שתושביהן יודעים מה מתבשל בסיר של השכנים, ומרכז העיר הקר והמנוכר שבו התגוררה המשפחה בשנותיה הטובות.

לקראת "שבוע הספר" נבחר "מלכות היופי של ירושלים" לספר הדרכה בחוצות הבירה, ומחברתו זכתה בפרס סטימצקי (המו"ל). מגיע במאה אחוז לשרית ישי לוי.

* * *

מרדכי בן חורין

על מרד הרקליוס

כאשר סאיב עריקאקט איבן אום רחב הזונה, מקשקש בתקשורת הנבערת, שהוא השריד היחיד מהכיבוש הישראלי של יריחו, אני לא יודע אם לצחוק או לבכות.

אשתי, צוחקת...

מצורף קטע מההיסטוריה של ישראל...

מרד הרקליוס [613-617 לספירה), מרד של יהודים נגד האימפריה הביזאנטית ותמיכתם בפלישה הפרסית לארץ ישראל.

יהודי ארץ ישראל חברו לפרסים במרד נגד הקיסר הרקליוס במטרה לשחרר את ירושלים מהשלטון הביזנטי. השליטה בירושלים נפלה לידי הכוחות היהודים פרסיים בהנהגת בנימין מטבריה, כעבור קרב ומצור בן עשרים יום. תחת הרשאה פרסית, היהודים שלטו בעיר במשך חמש השנים הבאות. באותה העת ישבו ברחבי ארץ ישראל כ-150,000 יהודים, פזורים ב-43 יישובים.

למרות האוטונומיה המסוימת לה זכו היהודים, הם הרגישו שסופה קרב והציעו להעביר את תמיכתם לביזנטים בתמורה להבטחה כי יחוסו על חייהם אחרי הכיבוש. בשנת 625הצבא הביזנטי כבש את האזור מחדש והשאיר את בנימין מטבריה ואנשיו בחיים כפי שהובטח.

בשנת 628 הרקליוס הגיע לירושלים בתהלוכת ניצחון. אף על פי שיהודי טבריה ונצרת כבר עברו לצד הביזנטי, נזירים הסיתו את הרקליוס לטבוח בהם. רק מספר זעום של יהודים הצליח לברוח ולמצוא מקלט במצרים או במערות ויערות. ככפרה להפרת הבטחתם ליהודים, הנזירים קיבלו על עצמם יום צום, אותו הקופטים שומרים עד היום.

מסופר כי הרקליוס חלם שחורבן האימפריה הביזנטית יבוא בידי אנשים נימולים. בעקבות זאת, הוא הציע להרוג כל יהודי שלא יסכים להתנצר. מסופר כי הוא שיכנע את מלך הפרנקים להתנהג באופן דומה. התוכנית הייתה שכל יהודי האימפריה ימותו או יהפכו לנוצרים תוך עשרים שנה.

דאגה נוספת של הרקליוס היתה מפני מרידה נוספת וחבירה של יהודי האזור לאימפריה הערבית העולה.

בשנת 638 האימפריה הביזנטית איבדה את השלטון באזור לטובת הערבים. הח'ליף עומר בן אל-ח'טאב, שעמד בראש האימפריה המוסלמית-ערבית, כבש את מסופוטמיה, סוריה, מצרים, ארץ ישראל וירושלים.

* * *

עמוס אריכא

ספיחי השבוע (5)

קריאה אחרונה לתבונה

מסע הייסורים המביש של תהליך בחירת הנשיא שיסתיים בעוד צעד קט, עשוי לשמש קו מפריד ברור שתפקיד הכנסת כפי שהיא מתנהלת – חייב להצטמצם, ועיקר המעמס בנושאים הקשורים באזרחי המדינה, יש להעבירו לריבון האמיתי קרי, העם. בדור של מחשבים אישיים טמון העתיד הזה.

לקראת יום שלישי, היום בו יצביעו חברי הכנסת, נענו מועמדים אחדים לקריאת המכון לדמוקרטיה להעלות בכתב את שיש להם לומר באשר למילוי תפקיד הנשיא הבא. קראתי רק שלוש תשובות של מאיר שיטרית, של ראובן ריבלין ודן שכטמן. שלוש התשובות מוכיחות את יתרונו הברור של דן שכטמן. בעוד ריבלין ושטרית מהגגים על ניסיונם בזירה הפוליטית כמעיד על יתרונם, שכן הם באים בעיקר לנושאים הקשורים בענייני חברה, אין לא לזה ולא לזה חזון אמיתי, שניתן לכנותו הערך המוסף.

חזון אמיתי נמצא רק בדברים הכנים של פרופ' דן שכטמן. באיש הזה יצוק אותו ערך מוסף קסום הנדרש להקנות לנשיאות פשטות ואצילות כאחד. תכונת האצילות היא בעלת ערך ממשי כשהיא מתמקדת בנושא בעל חשיבות לאומית ממדרגה ראשונה, הן כלפי פנים והן כלפי חוץ.

חזונו של שכטמן מתמצה במושג "קידום המצויינות". מזה שנים רבות נרמס המושג הזה על-ידי שוטים וקטנים והגיע הזמן להחזירו למקומו החשוב בחיי המדינה. המצויינות, בכל התחומים, היא שתייצב לנו עתיד של עם בעל שאר-רוח משמעותי, ולא קשקושי-הבל בלבד.

פרופ' דן שכטמן מרגיש שבכוחו להמשיך ולתרום בעיקר לחינוך והשכלת בני הדור הצעיר. עברו המפואר מעיד על יכולותיו. תנו לאיש הזה לכהן כנשיא וכולנו נתברך בו.

אוייב העם

הגיעה השעה להתוודע לאמת פוצעת כי בקירבנו נמצאים אנשים סומים שרק נראים לנו כפקוחי-עיניים, רק נראים ככאלה ישרי-דרך שאינם מתעקלים, אך צלילי גרונם ולשונם המסוכסכת ממיטים עלינו פגיעות קשות. הבולט בחבורה הזאת הוא שר השיכון אורי אריאל. האיש הזה, לעניות דעתי, ניתן להגדירו ללא היסוס כאוייב העם. הוא בוודאי רואה עצמו כמושיעו. אך כבר שנינו לא פעם מיהם משיחי-שקר.

האיש הזה מייצר בראשו תסריטים ריקים מתוכן אבל גורמים נזקים אדירים לא רק לישראל אלא למרבה הצער ינחתו לבסוף על ההתנחלויות כחבטות הרסניות. האיש הזה, החלול מתודעה אמיתית של משמעות קיומה של מדינת ישראל, הוא הנציג האוטנטי ביותר שקם להתנחלויות ממלכת יהודה. משם יבואו מהרסינו.

העוצמה הנוראה שהופקדה כשעשוע מטורף אצל אריאל זה על-ידי ראש הממשלה בנימין נתניהו, זה שנבחר לעמוד בראשות ממשלת ישראל ובעצם מכהן כראש ממשלת יהודה, מדאיגה בהשתבשותה הגוברת.

הקשר בין שניים אלה הפך ברבות ימים לחיבורם של נתניהו ואריאל, לאיש אחד. יצור  בעל שני ראשים, הסובל מהתפצלות אישיות כמו במקרה הקלאסי של הסופר הסקוטי רוברט לואיס סטיבנסון, בספרו האימתני "המקרה המוזר של ד"ר ג'קל ומיסטר הייד" שהופיע בשנת 1886. מאז הפך סיפור זה לסמל מלחמת הטוב ברע, ולהפך, עד שלבסוף הרע הרצחני משתלט.

שניהם ביחד מבהילים.

הכישלונות ההסברתיים שלנו, עליהם מנצח בסערת-נפש היסטורית נתניהו, מוכיחים כי כאשר אין יעד ברור לאן פנינו מועדות – הטירוף הופך להיות הסמן הימני. כל אחד משני פצלים אלה עושה תפקידו באמונה – והתוצאה ביחד קטסטרופלית.

החמוריות של המחמרים הרבניים

מכמה מקומות השיגה אותי ההצעה לראות סרט קצר על "פדיון פטר חמור", שהתקיים בבית הכנסת המרכזי בחולון בנוכחות רבנים ידועי-שם. חשבתי שאני מתפלץ כשראיתי את הסרטון המבזה – לא את החמור הנפדה באמצעות טלה, אלא את מתכנני ומבצעי הטכס המגוחך הזה לאור היום, בנוכחות קהל מאמינים משולהבים, שפרט לכיפה, הבנתם ביהדות כנראה מצטמצמת לקוף-המחט.

כאשר קבוצת גברים חסונים נשאו על ידיהם את החמור לתחום בית הכנסת (!) – לקיים במקום את הטכס המשפיל והמגוחך, חשבתי שמצלמים סצנה לסרט של איזה פולחן מפגר. ואולי טוב שזה קרה, מפני שאין להימלט מהמחשבה שעדיף שבית המקדש ימשיך לחיות בתוכנו כזיכרון היסטורי בלבד.

* * *

אלי מייזליש

1. הרציונל הפלסטיני: עברנו לטריקים

אי אפשר להאשים חברה בעלת מאפייני תרבות של המזרח-תיכון שבאופן מובנה היא דוחה את תרבות המערב. אפשר להאשים רק פרט אם הוא שבר את כללי הרציונל האנושי ויורה באקדחו על עוברים ושבים. עבור אנשים כאלה נכתבו חוקים, והעונש בהתאם.

אבל אם מדובר בהתנהלות של חברה, שכללי המשחק בה ידועים לכל פרט, ואין שם צורך באכיפת חוקים, כי איש אינו שולף שם אקדחים, אלא רק מספרים בדותות [צ'יזבאטים], זו אינה עבירה וזו ממש נורמה, וכל המרבה הרי זה משובח. ולא רק צ'יזבאטים, אלא גם טריקים שאינם כוללים רמאות של ממש ושקרים, וטריק היא מילה במילון האנגלי: Trick שהפירוש העיקרי שלו:"תחבולה, תכסיס".

הפלסטינים אינם רמאים, גם לא טיפשים, והנשק הסודי שלהם לכפור בתבוסות הצבאיות שלהם – הוא הצ'יזבאט, והמשכו התקשורתי בהפצת טריקים.

אין לך ערבי אחד בעולם שלא השתמש אי-פעם בטריק מול כל יריב, חבר, אבא או אימא – בכדי להעלים את האמת.

הטריק הכי פופולרי הוא המענה הפשוט: "וואלה מה בעראף..." [בחיי אלוהים שאיני יודע]. ומי שיודע לשפר את איכותו של טריק זה, מעלעל עם עיניו כלפי השמיים – שם מונח הסוד או המענה האמיתי ולך תדבר עם אלוהים.

אתה שואל מחבל ערבי למה רצחת את האימא היהודייה ואת התינוק שלה בן יומו והוא יענה כי הוא מתנגד לכיבוש ארצו. זה טריק תקשורתי כי אין כאן רצח כלל אלא גירוש הכובש מהמולדת שלו. הרי ערבי זה, וכל בני-עמו, יודעים, כי היה כאן רצח שפל ובזוי, אבל טריקים חייבים לצאת מפיהם בכל הזדמנות. כיבוש – זה שם המשחק ולא איזה רצח פרטני פה ושם של יהודייה או תינוק יהודי. ולכן, כל בית יהודי שנבנה בהתנחלויות הוא כיבוש. אז למה לא תגיע עם טרקטור ותהרוס את הבית? לא? לא רוצה בטרקטור? מה תעשה לי? הכי פשוט שאלך בלילה וארצח אישה יהודייה סתם, אפילו במלון 'פארק' בנתניה, וזה יוכיח לכל העולם ולכל הערבים כי אני 'נגד הכיבוש' ולא צריך טרקטור. זה טריק תקשורתי מקובל.

בימים אלה מתהלך אבו-מאזן כמו אתלט על מסלול ריצת מרתון מדיני, ואפילו לא רץ. אפילו לא הולך מהר. לאט-לאט ובאלפי טריקים שהוא שולף משרוולו מול את עדת העיתונאים [גם ישראלים מ"הארץ"] המלווים אותו מחוץ למסלול ביראת כבוד 'כבוד הנשיא...' – ומקשיבים לכל שטות. אנחנו בעד שלום, אנחנו בעד מו"מ ובעד הסכם. אנחנו נגד הכיבוש ונגד הטרור. אנחנו לא המצאנו את הטריקים, הם היו מונחים לפתח בתינו, אז מה? שלא ניקח? אז לקחנו. ככה, בדיבור ישיר, מבלי לפלבל בעיניו בכלל. אבו מאזן, לוקח את הציבור שלו היום למסע טריקים שהעולם עוד לא שמע. וזה המסע האחרון שלו. ממנו הוא יחזור מת. אבו-מאזן מעולם לא היה איש פתח' שיורה, רק מדבר, ועתה מסתיים אוצר הדיבורים שלו ומתחילים בטריקים; הרציונל הפלסטיני...

רציונל, הוא כלל עתיק יומין וכל עם עתיק השתמש בו לפי דרכו. הרציונל של ג'ינגיס חאן למשל היה, להרוג 40 מיליון בני אדם, כ-10% מתושבי היקום, כמו היום 400 מיליון – פי עשרה מזוועות הנאצים.

הרציונל של הנשיא טרומן אמר: זרוק שתי פצצות אטום ותחסוך מיליון חיילים אמריקאים. לך תדע. ככה, שלכל גזע או דת או עם או קבוצת כדורגל יש רציונל משלהם.

הרציונל הפלסטיני אמר: תהרוג יהודי ובני עמך יאכלו 3 טון סוכריות [טופי בעיקר].

אז כשהעסק עם הרציונל פושט את הרגל, עוברים להשמיע טריקים. טריק הוא בלוף מוסווה היטב עד שהוא מתגלה. וכל עוד שאינו מתגלה, כל שמוק באירופה "קונה" ממנו את הטריקים, ואז מתחלחל השמוק הזה שאנו כובשים, שאנו בנדיטים שודדי אדמות, רוצחי ילדים, מחדשים את האפרטהייד, שוללי זכויות אדם ועוד כהנה וכהנה – שהערבי הזה פולט מפיו באותו מרוץ מרתון.

זה הרציונל הפלסטיני. טריקים ועוד טריקים לשובע. רק אמש הודתה גב' קלינטון – כשאובמה לחץ אותנו על הקפאת הבנייה, היא עיוותה פניה והעירה ש"זה לא היה פייר."

אז גם אובמה קנה איזה טריק מהם, ומה? מה יצא מזה? מאז בנו המתנחלים עוד אלפי בתים, בעוד שנה וחצי אובמה הולך הביתה ונמתין לראות אם הפלסטינים ימציאו רציונל חדש. עד עתה הם חיים בטריקים. שקרים.

נ.ב. מי שראה במוצ"ש בתוכנית של יעקב אחימאיר איך אירופה בוערת, הפגנות בכל יום, אבטלה של 50% אצל הצעירים, מפלגות נאציות, כלכלה מתערערת – וחושב כי אירופה פנויה היום להתעסק עם ישראל, הוא עיוור. ההנהגות באירופה מקדישות 100% מהזמן לפתור את הבעיות שלהן – ושום דבר בפלשתינה. לתשומת לב גדעון לוי נחום ברנע שמעון שיפר ועוד מכופפי בננות מ"שלום עכשיו".

2. מדוע נעדרה ישראל מהטכס בנורמנדי [D-DAY] ביום שישי?

כל רשתות הטלוויזיה בעולם שידרו באופן רצוף ובשידור חי את מלוא הטכס בחוף נורמנדי, לזכר אותה פלישה שהונצחה בכמה סרטים, האחרון שבהם "להציל את טוראי ריין" של ספילברג, עם המייג'ר הסקוטי בחצאית עם מקל, מלווה בידי נגן חמת-חלילים, כשפצצות מרגמה נוחתות לידם ושום דבר לא מזיז להם...

מאותם עשרות אלפי חיילים שנחתו אז בנורמנדי נותרו אולי עשרה, חלק מהם עם, שורה ארוכה של מדליות, ישבו בשורה הראשונה ואפילו אובמה ניגש אל כל אחד ולחץ את ידו. בלט שם גנרל 4 כוכבים, ישיש בן 100 אולי.

ואת מי הזמין נשיא צרפת לטכס? 23 מנהיגים ונציגי הצבאות המנצחים, בעיקר קומנדו צרפתי ושומרי הראש של לואי ה-14. ומי עוד: נשיאת גרמניה שנגדה לחמו בנות הברית והרגו בהם מיליונים. ומי עוד? הנשיא האיטלקי הקשיש בן ה-90 נפוליטאנו, שצבא איטליה הקיז מדמם של בנות הברית 4 שנים עד כניעתם בספטמבר 1943 – כשהיו עם המכנסיים למטה. ולשמחה זו מה עושים שם הגרמנים והאיטלקים?

אבל אף חייל עברי מהבריגדה לא היה שם. גם לא נציגי הלוחמים היהודים בצבא בנות-הברית והצבא-האדום. אף אחד. כאילו אין מגיני דוד על עשרות אלפי מצבות לבנות ליד המצבות עם הצלבים. 

היות שהבריטים אותה שעה סבלו מהמחתרות בארץ, והיות שהם ידעו כי כל חייל יהודי יתגייס בסוף המלחמה נגד הערבים, הם עשו שמיניות באוויר למנוע הקמת צבא עברי גדול שיילחם שכם ליד שכם עם כל בנות הברית נגד הנאצים.  בסופו של יום זה לא עזר להם והם עזבו בבושת פנים עם כל 100 אלף החיילים שלהם, בפרט "הכלניות" אותה דיוויזיה מוטסת 101 הידועה לשמצה.

וגם כאן, אמש, בנורמנדי, הם חזרו על ההתנהגות הנבזית – כאילו יהודים לא לחמו בגבורה נגד הנאצים. איטלקים, הוזמנו. גרמנים הוזמנו. יהודים? יוק.

עכשיו צא ולמד מי זאת אירופה שכה מתמוגגים כאן מנחת לשמוע שאו-טו-טו יטילו עלינו סנקציות... או חרם, או כל לכלוך בשפת ה-D-DAY.

הסיפור הוא פשוט: לו היו מזמינים נציג צה"ל, היו חייבים למען האיזון להזמין גם קצין מהחיזבאללה.

* * *

משה כהן

הנדון: למה להשקיע בהשכלה?

מכובדי,

שמעתי ביקורת ברדיו על משרדי ממשלה שאינם מעסיקים עובדים אתיופים לפי מספרם היחסי באוכלוסייה, כמתחייב בחוק.

חוק מוזר, חשבתי לתומי שהמינויים במשרדי הממשלה נעשים לפי מכרזים ולפי כישורים. לשם מה להשקיע בהכשרה, ללמוד, להתקדם, אם ממילא המינויים נעשים באופן אוטומטי לפי אחוזים באוכלוסייה. וגם חשבתי לתומי שכולנו עם אחד לפי חוקי המדינה ולא עדות נפרדות.

אולי תגידו לי לאיזו עדה אני שייך, ומה אחוז המינויים המוקצה לי. באמת אין לי מושג.

תודה.

הנדון: מוסר מהו?

חשבתי לתומי שעקרונות המוסר חלים על מעשיו של אדם, כלומר מה הוא עושה. והנה מתברר לי שעקרונות המוסר אינם נקבעים לפי מה עושים, אלא על פי מי עושים.

יש בעולמנו קבוצות אוכלוסייה חסינות הרשאיות לעשות ככול העולה על רוחן, לרבות מעשי רצח ללא הבחנה, ואיש אינו מגנה אותן, כגון הערבים. ישראל נבחנת כול הזמן תחת זכוכית מגדלת שמא יש בכוונתה לבנות, חלילה, בתים ודירות, ושופכים עליה קיתונות של תוכחה ודה-לגיטימציה מכול העברים, בעוד שאיש אינו מתרגש מההסתה והרציחות הבלתי פוסקות של הערבים, ועולם כמנהגו נוהג.

אך מה לנו כי נלין כשאמות המידה האלו נוהגות גם בקרב אנשי הרוח שלנו, המתמלאים זעם קדוש על עקירת עצי זית על ידי יהודים, ומקבלים באדישות הסתה ורצח אכזריים על ידי הערבים. מי מזכיר בכלל יידוי אבנים. שמעתי דיונים של אנשי רוח ישראלים על הסכסוך, והם דיברו רק על מעשי היהודים ולא אמרו מילה על מעשי הערבים.

מוזר בעיניי.

המצפן המוסרי שלי איבד לחלוטין את הצפון, ואני זקוק למורה נבוכים.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

יעל שהם

שלמה מילר – הבכור שנפל

אביב 1947 בפתח תקווה ובסביבותיה היה סוער. התסיסה בקרב ערבים התגברה ככל שהלכו וקרבו הדיונים באו"ם על עתידה של ארץ ישראל לקראת הכרעה. הבריטים הודיעו שהם מבקשים להוציא את כוחותיהם מהארץ. והשאלה למי יעבור השלטון ניסרה באוויר. מדי לילה "פקדו" יחידות ערביות ופגעו בבתי תושבים ששכנו בפרוורי המושבה. באחד הלילות נהרג צמח הלפרין, חבר שכונת גאולה הצמודה לשכונת שעריה. משה מליח שיצא לשמור על "שכונת החיילים המשוחררים", נתקל בקבוצת ערבים שחדרה לאיזור. הם פגעו בכלבו ולאחר שהשיב אש נמלטו הפורעים לעבר "בהדרגה" (היום כפר מעש), וחדרו לבית בקצה הכפר. השומר מליח שעקב אחריהם הניסם אך בדרכם, פצעו שני ילדים והוא עצמו נפצע.

הנהגת היישוב דרשה מהממשלה הבריטית כי תפעל להבטיח את שלום התושבים. למרות הגדלת השמירה הבריטית, לא פסקו ההתנכלויות כנגד קריית מטלון, סגולה, עין גנים ועוד.   השקט לא חזר לאזור. באחד הלילות נרצח אהרון שבילי משכונת חסידוף, עקבות המרצחים הובילו לכפר הערבי פג'ה ולשבט "ערב סאוארקה", השוכן בין גת רימון ליהודייה. הוחלט במפקדת "ההגנה" שלא להסתפק יותר בהגברת השמירה אלא לנקוט בפעולת תגמול רצינית שתרתיע את הפעילות הערבית העויינת ותמנע את המשך הגניבות והרצח.

התאריך שנקבע היה ה-20 במאי 1947. בתיכנון ההתקפה לקחו חלק אנשי המודיעין בשיתוף עם דני מס (אחר כך, מפקד כוח הל"ה שנפלו בדרכם לגוש עציון), רופאים ואנשי מגן דוד, נוטרים וכוח פלמ"ח. יחידה אחת של הפלמ"ח, בראשה הוצב שלמה מילר, התארגנה מבעוד מועד ב"משק הפועלות", ופנתה לכיוון הכפר פג'ה. היחידה השנייה לכיוון יהודייה. המידע המודיעיני קבע כי ראשי הכנופיה שאחראית לפעילות הרצחנית בפתח-תקווה מתרכזת בבית קפה מסוים בתוך הכפר. בספר של ז. יואלי "כובשים ובונים", על תולדות פתח-תקווה, הוא מצטט את אחד ממשתתפי הפעולה, ראובן ספירשטיין: "שלושה היינו, אנשי חי"ש שצורפנו לפלמ"ח לביצוע הפשיטה בפג'ה. יום לפני הפעולה היינו בפרדס בעין גנים שבו הוכן חומר הנפץ. בערב רוכזו כל המשתתפים. שלמה מילר מפקד היחידה מסר לנו על התפקיד שלפנינו. הסביר את דרך ההתקדמות, ההתקפה והנסיגה."

בשעה 9 בערב הצטיידו בנשק – סטנים, טומיגנים, רימונים וחומר נפץ לפיצוץ בית הקפה. הכוח, בראשו שלמה מילר, הסתער על בית הקפה בעוד אנשי החבלה מניחים מטען חומר נפץ. בחילופי האש נהרגו 3 ערבים. שלמה מילר נפצע קשה וצנח. הכוח התארגן לנסיגה כשהם מנסים לעצור את הדם הרב ששתת ממילר. הוא הובא לבית חולים השרון [אז רֶמֶן. – אב"ע] אך כעבור מיספר שעות נפטר. בית הקפה וסביבותיו פוצצו בחומר נפץ.

המשורר נתן אלתרמן הקדיש לאירוע שיר הנקרא "פתח תקווה והמשטרה" בו הוא לועג לפעילות המשטרה הבריטית, ומשבח את פעילות כוחות ההגנה. "במקום המשטרה, יוצאת קבוצה אחרת למנוע את האש מלגרוף את המחוז."

שלמה מילר, הבן הבכור של גבעת השלושה, נפל ב-20 במאי 1947 והיה לחלל הראשון של מלחמת השחרור בטרם החלה.

בחוברת שיצאה לזכרו נכתב: "הידיעה שנפל הממה אותנו והלמה על ראשינו כבקורנס כבד."

בנם של זוסיה ולובה מילר, ממקימיה הראשונים של גבעת השלושה, הקדיש עם בגרותו את כל זמנו לשורות הביטחון. בגיל צעיר עבר קורס טיס בחברת "אווירון" והיה מהטייסים הראשונים של הפלמ"ח. כל ילדי הקיבוץ היו מחכים, כשטס מעל לקיבוץ במטוסו והוא משליך סוכריות וממתקים לילדים. דמותו המצודדת, יפה תואר, גבוה, חייכני ונעים הליכות – היתה נערצת ביישוב, וכך גם גודל המכה. ההלוויה ההמונית החלה מבית חולים בילינסון דרך בית עיריית פתח-תקווה לעבר בית הקברות הקטן של קיבוץ גבעת השלושה. מנהיגי פתח-תקווה לצד חברי הקיבוץ ליוו את מילר בדרכו האחרונה.

חברו מנוער וידידו הקרוב נתן קליין (לימים המשורר נתן יונתן) הקדיש שיר לשלמל'ה.

"היה שקט ילדי והחרש

האור כבה ודעכה האש

יד אימא מן הערש תשמט

הלילה נח בינינו רע מת."

בן 23 היה שלמה מילר בנופלו. 

הכתבה נדפסה ב"ידיעות פתח-תקווה" ב-6.6.11.

אהוד: למיטב זיכרוני וידיעתי לא היה אז בית קברות נפרד לקיבוץ גבעת השלושה, ויש לשער שמסע ההלוויה נע לעבר בית הקברות של המושבה בסגולה.   

* * *

נעמן כהן

דלות הפילוסופיה* – הפילוסופיה כפמפלט פוליטי (1). חיים גנז – מסה על המעמד המוסרי

של מדינת היהודים

חיים גנז הוא פרופסור למשפטים המחזיק מעצמו "פילוסוף פוליטי" ובייחוד "איש מוסר". כלומר הוא אינו רק חוקר מדעי אובייקטיבי החוקר את המוסר גרידא, אלא גם מטיף מוסרי ממוסרו שלו. גנז פרסם לאחרונה ספר בשם: "ציונות שוויונית: מסה על המעמד המוסרי של מדינת היהודים", הוצאת מולד 259 עמ'. האם ליהודים זכות מוסרית למדינה עצמאית ודווקא בארץ ישראל? אין טעם בכלל לדון בספרו של גנז ובתובנה הפוליטית שלו (אפשר בקלות לנחש: גבולות 4 ביוני 67' כמובן) יש צורך לדון מה אין בו.

התפיסה הגזענית-אנטישמית של חיים גנז

הפילוסוף הגרמני הגדול עמנואל קאנט, קבע כצו מוסרי, עיקרון אוניברסאלי, האימפרטיב הקטגורי: "עשה מעשיך רק על פי אותו הכלל המעשי אשר, בקבלך אותו, תוכל לרצות גם כי יהיה לחוק כללי." חוק מוסרי אמוּר להיות חוק כללי.

עצם שם הספר של חיים גנז מגלם מחשבה גזענית אנטישמית. מדוע בכלל יש למצוא צידוק מוסרי למדינת היהודים? מדוע למשל "הפילוסוף הפוליטי", איש המוסר – גנז, אינו חוקר האם יש בכלל הצדקה מוסרית לקיומם של 57 המדינות המוסלמיות או 23 המדינות ערביות? מבין 193המדינות החברות באו"ם – האם רק קיומה של המדינה היהודית נמצא בסימן שאלה? האם רק היהודים צריכים להיות תחת איום השמדה, ולהצדיק את קיומם?

יסביר נא גנז האם יש הצדקה מוסרית לכך שהשטחים הכבושים על-ידי האימפריאליזם והקולוניאליזם הערבי מונים כיום כ-13 מליון קמ"ר (יותר מכל אירופה)? האם ההצדקה המוסרית להמשך החזקתם אליבא דתורתו תלויה בגודל הכיבוש?

יסביר נא גנז האם יש הצדקה מוסרית לכך שהצרפתים, הפורטוגזים, הספרדים, האיטלקים, הגיאורגים, הארמנים, המלטזים, הצליחו לסלק את הכיבוש הערבי ולפרק את כל ההתנחלויות הערביות. (לספרדים זה לקח שנים רבות – מ-711 עד 1492) – או שמן המוסר האוניברסאלי יש להחזיר לשם את הכיבוש הערבי?

יסביר נא גנז האם יש הצדקה מוסרית לכורדים, למצרים האגיפטים [הקופטים], לבֶּרְבֶּרִים, לסלק את הכיבוש הערבי ולפרק את ההתנחלויות הערביות? או שעליהם להישאר תחת כיבוש ערבי?

ובעניין השיוויון, גנז טוען, שכדי שלאומיות אתנו-תרבותית תהיה לגיטימית (כוונתו למדינת היהודים) עליה להתייחס באופן שווה לתביעות מקבילות של קבוצות לאומיות אחרות. כמובן שגנז תומך בלאומיות הערבית לסוגיה והפלשתינאית בפרט, למרות שהיא אינה מכירה בתביעות מקבילות של קבוצות לאומיות אחרות, היכן כאן השוויון?

ועוד, אם בשוויון עסקינן, יסביר נא גנז מהו הנימוק המוסרי האוניברסאלי לכך שהערבים הפלשתינאים זכאים לממש את ריבונותם על 99,520 קמ"ר (92,300 קמ"ר במלכת עבר הירדן. + 5,860 ביהודה ושומרון + 360 קמ"ר ברצועת עזה) ואילו היהודים זכאים רק לשטח של 20,770 קמ"ר?

לסיכום: יש המצדדים בגבולות תוכנית החלוקה של 1947, יש המצדדים בגבולות 4 יוני 1967, יש המצדדים בגבולות 10 ביוני 1967, יש המצדדים בגבולות דצמבר 1967 (אחרי סיפוח רג'אר), ויש המצדדים בכלל במחיקת ישראל מהמפה. כל אלו הן רק דעות פוליטיות. אין צורך בידע פילוסופי כדי לאחוז בהן, קל וחומר שאין צורך בספר פילוסופי שיעסוק בהן.

איך אמר המלט לפולוניוס כשנשאל מה הוא קורא: מילים, מילים, מילים...

דלות הפילוסופיה – הפילוסופיה כפמפלט פוליטי (2)

ד"ר מיכאל פייגנבלט, מתמחה בפילוסופיה של הדת, חיבר מאמר על יומניו של הפילוסוף הגרמני הנאצי מרטין היידיגר: "איך ייתכן שפילוסוף אנטישמי השפיע כל כך על הוגים יהודים" ("הארץ", 31.5.14).

"המחברות השחורות" (Schwarzen Hefte) של היידיגר פורסמו לאחרונה והיידגר ציווה שהמחברות – פנקסים פילוסופיים בכריכה שחורה – שכתב בין השנים 1931 ל-1941, יחתמו את 102 כרכי המהדורה השלמה של כתביו.

כך מסכם פייגנבלט את תובנתו מהיומנים: "הכול רצו לקרוא מה חשב הפילוסוף בתקופה שבה חבר למפלגה הנאצית. והנה אכזבה: בין 1,200 העמודים הכלולים בשלושת כרכי המחברות השחורות, רק פסקאות ספורות מגנות את היהודים 'היהדות הבינלאומית' ואת ה'יהודיזציה' של העולם. ואף על פי כן, די היה בהן לעורר סבב חדש של גינוי ומגננה."

לפי הניסוח לא ברור למי האכזבה? מי התאכזב מכך שישנן רק פסקאות ספורות המגנות את היהודים? האם היהודים (Die juden) התאכזבו? ואולי "היהדות הבין לאומית" (das internationale Judentum ), או היהודי הבינלאומי ("der internatonal jude") לפי המינוח הנאצי? ברור מכל מקום שפייגנבלט עצמו לא התאכזב מכך, להיפך, יש לו תגלית חשובה. התובנה שלו היא שהאידיאולוגיה הנאצית של היידיגר היא-היא בעצם האידיאולוגיה של היהודים, והוא פייגנבלט מזדהה איתה.

פייגנבלט מבקר את ההגזמה בביקורת על האנטישמיות של היידיגר בגלל  מה שהוא מגדיר: "הקִירבה בין מחשבתו לבין החוויה היהודית המודרנית. כי היידגר הוא הפילוסוף החשוב ביותר להבנת החוויה היהודית המודרנית." האנטישמיות של היידגר מזכירה את שירו של בוב דילן על החייל "ג'ון בראון": "אבל הכי פחדתי כשניגש אלי אויבי / ופניו נראו ממש כמו שלי."

בנאום הרקטור המפורסם שלו, שבו גייס את הפילוסופיה שלו לטובת תמיכה בנאציזם, אמר היידיגר בדברו על "ייעוד האומה בין כל שאר העמים" כי הוא קורא להגשים "את שליחותו הרוחנית ההיסטורית של העם הגרמני בתור עם (Volk) היודע את עצמו במדינתו (Staat)."

ברוח דומה, משווה פייגנבלט את תורתו של היידיגר לתורת הרב סולובייצ'יק כאשר קרא ב-1956 להעניק לציונות מנדט דתי, באמצעות ההבחנה ההיידגריאנית בין "גורל" "העם" לבין "ייעודו". אם הגורל, שאותו מייצגות השואה והציונות החילונית, נכפה על עם ישראל, הרי הייעוד הוא מפעל דתי של שיבת ציון ועלייה לדרגת "גוי קדוש".

בה בעת היידגר טען שהמולדת היא מקום שבו אדם יכול להתקרב להווייה אבל לעולם לא להשיגה. במילים אחרות: המולדת היא תמיד ארץ מובטחת, ולא שטח שאפשר "לאחוז" בו אף אם שוכנים בו בפועל. וכאן, אומר פיינגבלט, היידיגר נשמע כמו רוזנצווייג, שלדידו ארץ ישראל "לעומקו של דבר [שייכת לעם היהודי] רק כארץ געגועיו – כארץ הקודש. לפיכך אף בשבתו על אדמתו – שלא כשאר האומות – יעורער על זכות-קניינו המלאה במולדתו: אין הוא אלא גֵר-ותושב בארצו; 'כי לי הארץ' אומר לו אלוהים; קדושת הארץ מפקיעה אותה מחזקתו התמימה אף בשעה שיכול הוא להחזיק בה; היא מגבירה עד אין קץ את געגועיו אל הארץ לאחר שאבדה לו, ואינה מניחה לו להתערות מעתה ואילך עד-תוּמו בשום ארץ אחרת."

רוזנצווייג דחה את הציונות מפני שחשש מן הבלבול בין כמיהה לארץ המובטחת-עד-עולם לבין הדחף לרכוש אותה בפועל.

הבנתם? היידיגר הוא גם בעד הרעיון הציוני (הדומה לנאצי) וגם נגדו בדומה לרוזנצוויג.

לסיכום המסקנה של פייגנבלט: "היידיגר הוא הפילוסוף האירופאי החשוב ביותר במאה השנים האחרונות, ותהילת העולם הפילוסופית שלו מובטחת. אין לבטלו כעוד אנטישמי הראוי לבוז". וירצה או לא ירצה – נרצה או לא נרצה – הוא מציע ביטויים פילוסופיים לפנים העמוקים והמיוחדים ביותר ביהודיוּת. "שערוריית" האנטישמיות של היידגר, המבוססת על תפישתו בדבר התלישוּת המטאפיזית של יהדות העולם, אינה דורשת אפוא שנתקומם באופן שטחי על שגיאותיו "הבלתי נסלחות" אלא שנתמודד עם התהום הפנימית במחשבה היהודית. השתרשות התיאולוגיה היהודית באדמת קודש היא "הרעיון הגדול" שבו אנו תועים היום.

בניסוח פשוט: פייגנבלט מאשים את המאשימים את היידיגר באנטישמיות, בחוסר הבנה של תורתו, ורואה בהאשמה זו "שערורייה", כי עלינו להתמקד ב"טעות" של רעיון מדינת היהודים בארץ ישראל.

על הרוע המוחלט

ראשית גילוי נאות. מחולשת שכלי איני מבין את עומק תורתו של היידיגר. בתחילה היו לי רגשי נחיתות בשל כך, בהמשך רגשי נחיתות עברו כאשר שמעתי הרצאה של פרופסור יוסף אגסי שטען שהוא אינו מבין את היידיגר, ובייחוד לאחר ששמעתי את מורי ורבי פרופסור ליבוביץ מגדיר כ"קשקושים" את דבריו. לכן מה שחשוב הוא לא להבין את תורתו, אלא להבין מה מבינים ממנו.

בשבילנו ההדיוטות, היטלר ונביאו (פילוסופו) היידיגר הם הרוע המוחלט. מי שמתכנן, מורה ומבצע השמדת יהודים, הוא נציג הרוע מוחלט.

בסרטו של קלוד לנצמן "אחרון הלא צדיקים", מתאר בנימין מורמולשטיין, ראש היודנראט השלישי של גיטו טריזינשטאט, את אייכמן כבעל רשע שטני, "דמון". הוא הכיר אישית את האדם המפלצתי ההוא.

את העיוורון של חנה ארנדט, המאהבת של היידיגר, לגבי אותו רשע מוחלט, וראייתו כ"באנאלי", ואת הליקוק (תרתי משמע) שלה להיידיגר, ניתן להסביר לא רק בתשוקה מינית לפילוסוף הרשע היידיגר, הארי הטהור, אלא גם למסך המילים המעורפל שעטף סביבו. 

פִילוֹסוֹפְיָה

מָארְקְס, הַפִילוֹסוֹף הַגֶּרְמָנִי מֵהַגֶּזַע הַשֵׁמִי, אָמַר:

"עַד עַתָּה הַפִילוֹסוֹפִים פֵּרְשׁוּ אֶת הָעוֹלָם,

מֵעַתָּה יֵשׁ לְשַׁנּוֹתוֹ."

הַיְידִיגֶר, הַפִילוֹסוֹף הַגֶּרְמָנִי מֵהַגֶּזַע הָאַרִי, אָמַר:

"הַחַיִּים הֵם הַהִתְכַּוְנוּת לַמָּוֶת."

הַיְידִיגֶר הִתְכַּוֵּן לְהָכִין אֵת הָאָדָם לַמָּוֶת בְּחַיָּיו.

הַיְידִיגֶר לא הֵכִין אֵת הַיְּהוּדִים לַמָּוֶת

הַיְידִיגֶר הֵכִין אֵת הַמָּוֶת לַיְּהוּדִים.

הַמָּוֶת – רַב אָמָּן פִילוֹסוֹפִי מִגֶּרְמָנִיָּה.

הַיְידִיגֶר תָּקַע אֵת חָנָה אָרְנְדְט בַּתַּחַת.

חָנָה אָרְנְדְט פֵּרְשָׁה: הָרֹעַ הוֹא בָּאָנָאלִי.

* הפוליטיקאי והוגה הדעות הצרפתי פייר ג'וזף פרודון, חיבר ספר בשם "הפילוסופיה של הדלות", בתגובה חיבר קרל מרקס ספר תשובה בשם: "דלות הפילוסופיה".

"יהודים ערבים" ולא "מזרחיים" "גזענים" ולא "עסקני קיפוח"

אני מסכים עם כל מילה של משה גרנות על הגזענות האנטי-אשכנזית (גיליון 943) וגם כתבתי על כך לא אחת, ואף זכיתי לקבל (עם אהוד בן עזר) את ההגדרה "צורר", באתר הגזעני: "הציונות האשכנזית, אם לזונות ולתועבות
הארץ" (אחר כך הוּצאתי ממנו בגלל היותי, לדברי שאול סלע, בעל האתר – "עסקן ימין שולי"). אבל ברצוני להעיר שתי הערות:

גרנות משתמש במונח "מזרחי" ולא הוא. הרי רומניה למשל הינה מזרחית למרוקו. סוכרי ודומיו הם מוגרבים-מערביים ולא מזרחיים. יש להשתמש במונח הנכון: "יהודים ערבים" – יהודי ארצות ערב.

דבר נוסף, כל הגזענים האנטי-אשכנזים (שכפי שהראיתי הפכו גם לאנטישמים ואנטי-ציונים), אינם כבר "עסקני קיפוח", הם אינם "עסקנים" כלל, הם פשוט "גזענים", וכך צריך לקרוא להם, בדיוק כפי שהגדיר זאת בן דרור ימיני בעיתון "ידיעות" 30.5.14.

חובה רק לציין כי אלו הם רק מיעוט בקרב היהודים הערבים.

פרנציסקוס נותן הכשר לגזענות אנטישמית

קטע זה נשמט במקרה מדבריי על האפיפיור Vicarius Petri (גיליון 947)

בביקורו בישראל נתן האפיפיור פרנציסקוס גושפנקא אפיפיורית לגזענות אנטישמית הקוראת להשמדת יהודים, בכך שסירב לקריאות לא להיפגש עם המופתי הירושלמי מוחמד חוסיין, עמד על פגישה עימו, פגישה בה לא גינה כלל את דבריו.

כזכור המופתי הירושלמי מטעם הפת"ח (יורשו של חברו של היטלר – מוחמד אל-חוסייני) קרא באירוע לציון יום השנה ה-47 להקמת הפת"ח ליישם את דברי מוחמד על היהודים החזירים והקופים ולהשמידם.

https://www.youtube.com/watch?v=qHV2SZmkhug

דבריו של המופתי התקבלו במחיאות כפיים סוערות בקרב הקהל הרב של אנשי הפת"ח.

נכון שבניגוד למצע החמאס, השמדת היהודים אינה מופיעה בגלוי במצע הפת"ח (כפי שלא הופיעה במצעו של היטלר) אבל מסתבר שבמטרה הסופית אין כלל הבדל בין שתי התנועות – החמאס והפת"ח.

בפגישה ביניהם קרא המופתי מוחמד חוסיין לאפיפיור פרנציסקוס לפעול להפסקת מה שכינה: "התוקפנות המתמשכת נגד המקומות הקדושים." הוא ביקש לאפשר למוסלמים ולנוצרים מקרב בני העם הפלסטיני להגיע בחופשיות לבתי הפולחן שלהם, ובראשם מסגד אל-אקצה וכנסיית הקבר.

המעניין הוא שפרנציסקוס, הרואה עצמו מחליפו של ישו עלי אדמות, ומאמין שישו היה בן דוד מלך ישראל, ולא בן גוליית הפלישתי, אפילו לא תיקן את המופתי בדבריו שישו ומרים הם פלסטינים:

https://www.youtube.com/watch?v=AMbTwuhpoCE

ושישו היה "פלסטיני" מובהק:

https://www.youtube.com/watch?v=AMbTwuhpoCE

האם האפיפיור פרנציסקוס עומד לשנות את הכיתוב על כל צלב (כתב אשמתו של ישו שבגינה הוצא להורג): ובמקום "ישו הנוצרי מלך היהודים" לכתוב: "ישו הנוצרי מלך הפלשתים (פלסטינים)"?

Iesus Nazarenus Rex philastaeorum

האם שמעון פרסקי-פרס יעמיד את האפיפיור על טעותו זו בעת תפילתם המשותפת למען השלום בוותיקן? (תפילה ביחד עם אבא של מאזן ראש הפת"ח שהמופתי הוא שלוחו) או שמא ימשיך כהרגלו בליחוך פנכה ורק ירקוד לו מה יפית?

עודה בשאראת – הנאראטיב הערבי השקרי

על עודה בשאראת, השואה, מלחמת השחרור, הנכבה, וגזענותו של בשאראת כבר כתבתי:

https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe00639.php

והנה במאמר "טיהורון פה, גירושון שם" ("הארץ" 26.5.14) קובע בשאראת נאראטיב ערבי מדהים חדש: הערבים הפלשתינאים ומדינות ערב," הוא כותב, "אינם אחראים למלחמת החורמה נגד הקמת מדינת היהודים, שבגינה קרתה הנכבה, אלא האימפריאליזם: המדינות הערביות באותה עת: עיראק, ירדן, מצרים, וסעודיה, היו תחת האימפריאליזם הבריטי... סוריה ולבנון רק שנתיים קודם לכן היו תחת שלטון הקולוניאליזם הצרפתי."

ובכלל, מדינות ערב באו רק להציל את הערבים המסכנים: "הבריטים הפקירו את ערביי פלסטין ב-15 במאי לחסדיו של דוד בן גוריון הרחום."

ודוק: לבשאראת לא מפריעה כלל הסתירה: לדידו הבריטים "הפקירו" את הערבים, והם גם האחראים לפלישת צבאות ערב...

עד שהערבים ישתחררו מהנאראטיב הכוזב שלהם ויכירו באחריותם בכך שהנכְּבָּה הוא עונש מוצדק
אבל לא מספיק, (מפני שהם ממשיכים בניסיון שבו נכשלו), אין סיכוי לשלום.

אין רציונאליזציה של ערכים – על ערכים וחוכמה (או על חוסר)

צבי קוסוי-כסה הכריז בנחרצות: "אין ולא יכול להיות במדינה איש ימין חכם!" – ומיד בתגובה פבלובית הכריז נגדו יהודה דרורי: " אין ולא יכול להיות איש שמאל חכם!" (גיליון 949).

האמנם כך הוא?

אביו של צבי היה יונה קוסוי-כסה, איש "הפועל הצעיר" ולימים ח"כ מטעם מפא"י. מעניין מה חושב צבי על עמיתו של אביו לדרך, ברל כצנלסון, איש "הפועל הצעיר" שתמך ברעיון "ארץ ישראל השלימה", והתנגד לחלוקת הארץ בתוכנית פיל. האם ברל כצנלסון היה נחשב אצלו "טיפש", או "חכם"?

האם נתן אלתרמן איש מפא"י שתמך ב"ישראל השלימה" והתנגד לכיבוש ערבי של יו"ש הוא "חכם" או "טיפש"?

האם הלמוט אויסטרמן (אורי אבנרי), שלחם כל ימיו נגד ההסתדרות, מפלגות הפועלים, וזכויות הפועלים, אבל קורא לעצמו "שמאל" בגלל תמיכתו בערפאת ובכיבוש ערבי של יו"ש – הוא חכם או טיפש?

כל הטרמינולוגיה "שמאל" "ימין" כפי שהיא קיימת היום בארץ היא אווילית, והקישור בין ערכים לבין חכמה אווילי עוד יותר.

מקסימיליאן רובספייר, מנהיג היעקובינים במהפכה הצרפתית, ישב באולם הפרלמנט המהפכני, ה"קונבנציון", בצד שמאל של האולם. רובספייר ייצג את הבורגנות הזעירה והשכבות היותר עממיות לכן מיני אז משתמשים במושג "שמאל" לציון ייצוג שכבות יותר עממיות. אבל האם היה קוסוי-כסה מגדיר היום את רובספייר ושלטון הטרור שלו "שמאל"?

האם סטלין מנהיג ס.ס.ס.ר – "ברית הרפובליקות הסוציאליסטיות" היה מוגדר אצל קוסוי-כסה "שמאל"? והיטלר שעמד בראש המפלגה הנאציונאל-סוציאליסטית היה מוגדר גם הוא "שמאל"? ובכלל האם אישים אלו היו חכמים או טיפשים?

איך למדנו מישעיהו ליבוביץ: אין רציונאליזציה של ערכים. כל הערכים הם סובייקטיבים ויחסיים, אין קשר בין מדע לערך. אין קשר בין חוכמה לערכים. ומי שחושב כך הוא זה שאינו חכם (בלשון המעטה).

המדרום תיפתח הרעה?

גנרל סיסי השלים את ביסוס שלטונו במצרים ע"י הפקת בחירות בה קיבל רוב של 96.91% אחוז. אמנם שלטונו של סיסי עדיף לישראל על שלטון "האחים המוסלמים", אבל יש לשים לב למציאות המתרחשת בדרום.

הסכם השלום עם מצרים בוטל מזמן. (ישראלי אינו יכול לקבל ויזה למצרים). נשאר רק הסכם שביתת נשק ותיאום ביטחוני. אבל גם הסכם שביתת הנשק נמצא בסכנה.

ב-10 במאי 2014 ערך צבא מצרים תרגיל צבאי גדול בסדר גודל של ארמיה בחצי האי סיני. בתרגיל השתתפו כוחות שיריון, אוויר, חי"ר וארטילריה של הצבא המצרי בפיקוד ארמיה 3. כמו כן הופעלו במסגרת התרגיל יחידות ההגנה האווירית וסוללות הנ"מ בסיני, וכן השתתפו כוחות קומנדו מצריים. בתרגיל השתתפו מטוסי קרב מצריים.

ישראל אישרה למצרים להכניס כוחות כדי לדכא את חוליות הטרור אבל פעילות בסדרי הגודל האלו נאסרו במפורש בהסכמי השלום עם מצרים.

אם ישראל מסכימה לתרגיל צבאי בסדר גודל שלא נראה בסיני מאז מלחמת ששת הימים, הרי אין יותר ערך להסכם השלום. אסור לישראל להסכים לכך. יש לתבוע במהירות מהמצרים להסיג את צבאם מסיני בהתאם להסכם השלום. כל דחייה מקבעת מציאות חדשה.

איפה נתניהו?

* * *

לקראת שבוע הספר

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

אין אפשרות לרכוש את הספר בדוכני שבוע הספר העברי!

* * *

צבי גבאי

שיח של חירשים

הסכם הפיוס בין הרשות הפלסטינית לבין ארגון החמאס שנחתם ב-22.4.2014 הפתיע ישראלים רבים ואולי גם את האמריקנים העמלים על פתרון לסכסוך הפלסטיני-ישראלי. הסכם הפיוס הביא כמצופה להשעיית המשא ומתן עם יו"ר הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס. הפתעת הסכם-הפיוס היתה גדולה במיוחד, משום שיום לפני החתימה עליו, נפגש מחמוד עבאס עם עיתונאים ישראלים ומנה בפניהם את תנאיו להמשך המו"מ עם ישראל, וגם הבטיח כי פניו לשלום עימה. הוא לא חשף בפניהם את כוונתו כלפי חמאס.

   כיצד התרחשה ההפתעה מבלי שחשנו בה?

   הסיבה לכך נעוצה באי-הבנתנו את המנטליות הערבית, כולל הפלסטינית, באי-התמצאותנו בהיסטוריה של הערבים ובכלל זה של הפלסטינים, ובעיקר באי-ידיעתנו את שפתם הערבית, שהיא הגורם המרכזי המלכד אותם.

הפלסטינים מנהלים בשפה זו מדיניות של דיפלומטיה רבגונית ומלאת סתירות שזר שאינו מבין ערבית לא יבין אותה לעומקה. אנו מחלנו על כבודנו, כשבמהלך המו"מ הם המשיכו לנהל הסתה בערבית נגד ישראל בבתי ספר ולהלל בפורומים פנימיים את מעשיהם של השהידים. סופריהם ומשורריהם המשיכו לכתוב ולדקלם דברי שנאה כלפי ישראל. הם התעלמו מהחובה לחנך את בני עמם לדו-קיום עם שכניהם, ואילו אנו התעלמנו מכך והמשכנו לנהל מו"מ לשלום עימם. לכן הופתענו מהסכם הפיוס.

כאשר תשעת החודשים שהקציבו האמריקנים למו"מ בין הרשות הפלסטינית לישראל עמדו להסתיים (ב-29 באפריל), חש עבאס ששעת הכרעה קרבה והחליט, כדרכו, להימלט מהכרעה. בתיווך קטר הוא העדיף לפנות ליריבו ראש ממשלת חמאס, איסמאעיל הנייה, ולחתום עימו על הסכם פיוס, כדי להינצל מהסכמה על פתרון הסכסוך עם ישראל. מנגד איסמאעיל הנייה, הנמצא בבידוד מוחלט בעולם וגם אצל מדינות ערב, במיוחד במצרים שכנתו, מצא בהסכם הפיוס כר נוח לנסות להשיג תעודת הכשר לקבלת הכרה בינלאומית לחמאס כארגון לגיטימי ולא כארגון טרור רצחני וגם לזכות בתמיכה כספית ניכרת מקטר.

התחמקותו הנוכחית של עבאס מהמשך מו"מ עם ישראל אינה ראשונה. זכורים ניסיונותיו של ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק בשנת 2000 להביא את ראש הרשות דאז יאסר ערפאת ואת סגנו מחמוד עבאס לחתום על הסכם, את מאמציו של ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט בשנת 2009 לחתום עם עבאס על הסכם, את ניסיונותיו של ראש הממשלה בנימין נתניהו ב-2011 לחתום עימו על הסכם, וכך גם פעילותה הבלתי נלאית של שרת המשפטים ציפי ליבני בשנים 2013-2014 לנהל ב"חדר סגור" את המו"מ כדי להגיע להסכם עימו על פתרון הסכסוך – לא הניבה דבר.

נשאלת השאלה מהי אפוא הסיבה לניסיונות הכושלים, והתשובה היא קריאה לא נכונה של המנטליות של המנהיגים הפלסטינים, שאינם מעוניינים בקבלת אחריות של מדינה שאינה כוללת את כל ארץ ישראל (פלסטין בלשונם). הם מבינים שסיכוייהם להשתלט צבאית על ישראל הם קלושים, לכן הם פנו לדרך הדיפלומטיה. באמצעותה הם נוחלים הישגים, פוגעים בישראל ובתדמיתה הבינלאומית, מקדמים את מטרתם המדינית בעולם וגם בישראל ובנוסף לכך מקבלים סיוע כלכלי בינלאומי רב.

למה להם אם כן להיות אחראים על ניהול יומיומי של בני עמם? עדיף מבחינתם להמשיך ולהישען על תרומות וסיוע בינלאומי נדיב, כולל עבור הפליטים הפלסטינים החיים עדיין במחנות פליטים – במיוחד כשההכרה הבינלאומית בהם הולכת וגדלה, בעוד שישראל, אויבתם, נאלצת להיאבק על מעמדה הבינלאומי. קבלת אחריות על ניהול מדינה תחייב את המנהיגים הפלסטיניים להפסיק את מעשי השחיתות ולהיות אחראים לאזרחיהם, מבלי להאשים את "הכיבוש הישראלי" במחדליהם. עבאס אינו רוצה מדינה פלסטינית לצד ישראל, אלא במקומה, ולכן הוא פנה לחמאס שמטרתו המוצהרת וגם המעשית היא חיסול ישראל.

חמאס, השולט ברצועת עזה, הביע התנגדות לכל הסכם עם ישראל. יש להניח שהוא ו/או הג'יהאד האסלאמי (שבסיסו בעזה), הנתמכים על ידי איראן – שאף היא מתנגדת להסכם עם ישראל – ישובו ויתקפו ביום מן הימים את ישראל בטילים ובקסאמים, תוקפנות שתחייב תגובה ישראלית הולמת. מה יעשה אז עבאס, יו"ר הרשות הפלסטינית המוגדר מנהיג מתון? הוא ודאי יתמוך בבן בריתו בעזה. האם לשם כך עמלו האמריקנים להשגת הסכם בין ישראל לבין הרשות הפלסטינית?

ואילו אצלנו – מעבר להתבטאויות כלליות שדחקו בממשלה להגיע להסכם עם עבאס, לא נשמעה התייחסות רצינית לסוגיית רצועת עזה, על מרכיביה השלטוניים. המו"מ עם הרשות הפלסטינית התנהל במנותק מן המציאות המזרח תיכונית האכזרית ומן המציאות הפלסטינית המתנהלת, גם לאחר הסכם הפיוס, על ידי שתי רשויות – ברמאללה ובעזה – המתחרות זו בזו על הבכורה ברחוב הפלסטיני. לכן, מזכיר המדינה האמריקני ג'ון קרי, עם כל ההערכה למאמציו הכנים, עומד להצטרף למזכירי המדינה לפניו, מאז הנרי קיסינג'ר, שנחלו כישלון בניסיונם לפתור את הסכסוך הפלסטיני-ישראלי. למרות הוויתורים הישראלים שנעשו מאז שחתם ראש ממשלת ישראל יצחק רבין ז"ל על הסכם אוסלו ב-1993, לא הראו הפלסטינים נכונות לבוא לקראת ישראל, זאת למרות היותם הצד התוקפן וגם המנוצח.

אומנם כל הערבים שחיו בטריטוריה שנקראה פלסטין נקראים פלסטינים, אך הם אינם בני אותו עם. הם התלכדו סביב מטרה אחת: מלחמה ביישוב היהודי ובישראל. הם פעלו ביחד עם מדינות ערב בהתנגדותם לתוכנית החלוקה של האו"ם מ-1947 להקמת שתי מדינות – יהודית וערבית. מאז הסכמי אוסלו ב-1993 הם לא גיבשו ישות מדינית אחת. על פי המכון למחקרי ביטחון ליד אוניברסיטת תל-אביב, הם מפוצלים לשלוש קבוצות: תושבי יהודה ושומרון, תושבי עזה ותושבי מזרח ירושלים. הם לא בנו את כלכלתם למרות הסיוע המערבי והערבי הנדיב המוענק להם. האיחוד האירופי מעניק להם מדי שנה כמיליארד אירו וארה"ב מעניקה 400 מיליון דולר, האמורים לסייע למערכת החינוך שלהם.

הפלסטינים מתרצים את כישלונם הכלכלי והחברתי בכיבוש הישראלי, שמנהיגיהם הביאו על עצמם. הם הקימו ארגוני טרור שפעלו נגד ישראל וסייעו במאבקים הבין ערביים. הדיקטטורים הערביים ניצלו את הסכסוך הפלסטיני ישראלי כדי לדכא את עמיהם. המשורר הסורי ניזאר קבאני האשים אותם בהפיכת פלסטין ל"תרנגולת שמטילה ביצי זהב," והפרשן הסעודי עבד אלסלאם אלוואיל טען כי המאבק בישראל היה "לנכס בלתי נדלה" שבזכותו התעשרו השליטים הערביים ושאִיפשר להם להמשיך לשלוט בעמיהם. הבעייה הפלסטינית היתה לגורם היחיד המלכד את העולם הערבי השסוע והמפוצל.

מטרת המנהיגים הפלסטינים היא עקירת המדינה היהודית מהאזור. הם נתמכים על ידי מנהיגים ערביים חסרי אחריות לעמם. מחמוד עבאס הוכיח את עוינותו ליהודים כאשר עד לאחרונה הכחיש את השואה באירופה ועדיין מפיץ שקרים על נסיבות בואם של יהודי ערב לישראל. שאיפתו ליישם את "זכות השיבה" היא הגורם להתנגדותו העיקשת להכיר בישראל כמדינה יהודית.

נוכח מציאות זו, יש להיזהר בהעלאת רעיונות מדיניים לפתרון הסכסוך בין ישראל לפלסטינים, המעוררים ציפיות וגורמים לנזקים חמורים – בעיקר לישראלים. יש להמתין לעלייתו של מנהיג פלסטיני, שיהיה מקבילה לנשיא מצרים המנוח אנואר סאדאת, ושילכד סביבו את כל הפלסטינים וישאף באמת ובתמים לדו-קיום עם הישות היהודית – מדינת ישראל. בינתיים יש לקדם את השלטון העצמי של הפלסטינים, להעלות את רמת חייהם ולהגביר את שיתוף הפעולה הכלכלי בין שני העמים – הפלסטיני והישראלי.

מתוך מגזין "מראה" 293. התפרסם לראשונה ב"האומה" גיליון 194 (מאי 2014).

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

אין אפשרות לרכוש את הספר בדוכני שבוע הספר העברי!

* * *

יצחק מאיר

Bless'em All

ברכֵם כולם, חיילים נגדים וקצינים מחופי נורמנדי  מעתה ועד עולם

מחר, בשישה ביוני אלפיים וארבע עשרה, תצאנה שבעים שנה מאז עשה החייל האמריקאי הראשון הצעד הנחשוני על חופי נורמנדי, וחיל גדול שלא נאסף כמוהו מעולם נחת בעקבותיו בנמלים מלאכותיים ויצא לשחרר את העולם ממלתעות עוכרי אלוהים ואדם שעבדו את הדם, את הגוטי ההזוי ואת הארי המדומה... ואת השפוך, אל דומי לו לעולם.

גדול היה הרגע בו קרסה האמונה קצרת הרואי כי הרעה תחומה באשר שם היא מושלת, ובני חורין– קרובים ורחוקים – נתעוררו להבין כי אם אין הם יוצאים להדבירה במחוזה היא זוחלת אל החופים וחוצה אוקיינוסים וימים ומזהמת ומרעילה תבל ומלואה וכל הנסוג אל תוך עצמו ואינו עוקר את הרעה בנפשו – מסגיר את העתיד לשטן.

כמה רגעים כאלה יש בתולדות האדם?

היום שבעים  שנה אחרי אותה נחיתה עודני נשבע כל שעה בליבי כי לא היתה כגאולה הזו בדברי הימים, ולולי הייתה – נחרשה הארץ קברים-קברים אין מיספר וככל השורדים לא היו  אלא או רודפים או צללים רדופים ונכנעים אובדי צלם דמות תבנית בוראם.

הייתי בן עשר אז, ושבעים שנה אני מודה לאותו חייל אלמוני ולכל הצבא האדיר שחרף נפשו לפדות את העולם אחריו, ואני שומע כמו ניגון שהיה מתנגן אז  במרחב הציפייה המופלא של ניצחון הטוב על הרע, שאף על פי שנולד בימי המלחמה הגדולה שקדמה לו, היה להמנון שיצא לפני הכוחות שנחתו בנורמנדי ולחנו ותמלילו החוברים יחדיו לאמונה עממית ופשוטה היו לשיר מופלא של תקווה.

לכבוד אותם לוחמים, אנשים ונשים, עלמי ועלמות אלמוות, שפדו אותנו בנפשם אני רושם אותו כאן לזיכרון:

Bless 'em All, Bless 'em All, the long and the short and the tall,

Bless all the sergeants and W. O. ones,

Bless all the corp'rals and their blinkin sons,

'Cos we're saying goodbye to them all,

as back to their billets they crawl

You'll get no promotion this side of the ocean,

so cheer up my lads, Bless'em All

 * * *

בת-שבע אוריאלי [ליכטנשטיין]

מתוך ספרה "מהפרדס למושבה"

 בהוצאת גוונים 2006

המתנחלים בפרדס

אלוקים נטע גן בעדן ובו התנחלו השניים, אדם וחווה.

אבא נטע פרדס בפתח-תקווה ובו התנחלו עשרה: אבא, אימא ושמונת ילדיהם, ארבעה אחים: גרשון, הלל, ראובן ויהודה, וארבע אחיות: שושנה, רבקה, מלכה ובת-שבע.

אמר אבא: "מכל פירות הפרדס אכול תאכלו, ומפרי עץ ההדר אכול תאכלו כפליים, כי טוב הוא למראה וטעים למאכל."

בפרדסנו צמחו עצים מכל המינים. כשנטע אבא את הפרדס ראה לפניו פרדסים בהם נטעו עצי הדר בלבד. דגם נוסף של פרדסים היו ה"בוסתנים", בהם נטעו עצים מכל המינים והזנים, זה ליד זה ללא אבחנה: הגפן, התאנה, הרימון והשקד, ליד עצי ההדר. האחרונים אהבו הרבה מים, הראשונים סבלו מעודף מים, לכן הקפיד אבא לטעת בפרדס כל עץ לצרכיו.

מכאן גדלו בפרדסנו עצים מכל פירות הארץ: תאנים כחולות קטנות וחמצמצות, תאנים ירוקות גדולות נוטפות מיץ מתוק כדבש, תפוחי עץ שכמותם לא נראו במשקי האיכרים, רימונים וענבים אותם שתל בחלקה מיוחדת וחולית, בירכתי הפרדס, על מנת לא להפריע לצרכים של העצים האחרים.

לאורך הצלע הדרומית בריבוע הפרדס צמחה גדר חיה של סָבְּרֶס (שיחי צבר). בימי הקיץ החמים הקדימו הבנים לקום בבוקר וללקט סברס מהגדר מלוא הפח. הפח הורד לבאר העמוקה, 42 מטר, שם שררה קרירות מתמדת. סברס קרים היה מאכל תאווה בכל שעות היום.

בחלקה אחרת קרובה לבית צמחה גינת הירק. גינה זו סיפקה למיטבח של אימא את ירקות העונה. כך הפך פרדסנו לגן העדן שלנו.

בשלווה וברווחה התנהלו חיינו בפרדס, הבאר הפיקה מים לצומח ולחי כאחד, "פוקס" הסוס הסיע את הילדים יום-יום לגן-הילדים ולבית-הספר במושבה. אימא היתה טרודה כל היום בהנהלת משק הבית. החצר הומה פועלים ובעלי חיים. המוטור (המנוע) משמיע שריקות קצובות מפי הבקבוק שבראש הצינור: "טו-טו-טו," סימן לזרימת מים חיים מתוך הבאר, להרוות כל החי והצומח מסביב.

אבא מנהל את תעשיית תעלות הבטון להשקייה בפרדסים. המצאה זו של אבא הביאה רווח וחיסכון במים, בכסף ובטירחה לתיקון תמידי של צינורות ההשקייה שהחלידו. כשצינור כזה נשבר, המים מתפרצים ושוטפים הכול מסביב, מיד היו נשמעות צעקות הפועלים מלב הפרדס:

"אִינְקַסרְט אִל מוֹיֶה!"

המים "נשברו!" – כלומר: המים נשפכים החוצה.

לשמע קריאות אלו היה רץ מנהל העבודה לסגור את השִׁיבֶּר (הברז הראשי) המעביר מים מהבריכה אל צינורות ההשקייה. מכאן מתחילה מלאכת התיקון, כשבינתיים צמאים העצים למים. על ידי המצאתו של אבא בבניית תעלות בטון לאורך ולרוחב הפרדס, נפתרה בעיית ההשקייה הסדירה – הקיימת עד היום הזה.

בחריצות ובעבודה קשה זרמו להם החיים בשנים הראשונות להתנחלות משפחתנו בפרדס.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה הפך אבא לנתין עות'מני וגוייס לצבא השׂוּלטן התורכי. כאיש-מקצוע נשלח אבא לבית המלאכה שבדמשק, שם רוכזו כלי-הנשק שהתקלקלו בשדה הקרב. מדי פעם היה אבא מקבל חופשת מולדת ומופיע, מחמר אחרי חמור עמוס כל טוב: דבש חרובים, שמן זית, זיתים, קָמָרְדִין (רסק מישמש מיובש בשמש, וממעדן זה היתה אימא מכינה מרקים חמים ומתוקים), וגם כמות גדולה של חינין (תרופה נגד הקדחת, כלומר המלריה) ארוזה בקופסת פח מבריקה. על כל אחד מאיתנו חובה היתה לבלוע כפית חינין מידי יום.

מאחיי הגדולים למדתי כיצד לבלוע מהר את האבקה, המרה כלענה, שעצרה את נשימתי: ביד אחת החזקתי ספל מים, בשנייה כפית מלאה אבקה, בתנועה מהירה וזריזה כיוונתי את שתי ידיי לפה וכהרף-עין בלעתי את השניים. בספל נשארו עוד מים לשטיפת המרירות שבפה.

אהוד: בת-שבע היתה בת-דוד של אימי. סבתי שרה-גאולה ליפסקי לבית ליכטנשטיין מלודז' היתה אחותו של אביה של בת-שבע, דניאל ליכטנשטיין. אני עזרתי לה, בהיותה כבר למעלה מגיל תשעים, וכמעט עיוורת, להוציא שני קובצי סיפורים, "כמה ירוק היה פרדסנו" [אסטרולוג 2002] ו"מהפרדס למושבה" – שיש בו סיפורים רבים על תקופת מלחמתה העולם הראשונה במושבה, לפני כ-100 שנים.

באוגוסט 2014 תימלאנה 100 שנים לפרוץ מלחמת העולם הראשונה, שאנחנו, ילודי 1936, עדיין היינו מוצאים ראשי פגזים חלודים שלה באדמת המושבה, ושמענו סיפורי משפחה למכביר עד כדי כך שכאשר לימים ביקרנו בטורקיה היינו שמחים כל אימת שטורקים שירתו אותנו, זכר לשיעבוד ולאימה שהפילו על משפחתנו ועל היישוב העברי בתקופת המלחמה.

 בדיסק הקשיח שלנו אצורים סיפורים וספרים רבים שמתארים את אותה מלחמה בארץ-ישראל, והם משל יהודה ראב, אסתר ראב, ברוך בן עזר ראב, נחום גוטמן, בת-שבע אוריאלי, אברהם שפירא ואחרים, כולל הספרים שלנו, ואנחנו נביא מהם במרוצת החודשים והשנים הקרובות, במקביל לתאריכי ה-100 של כל התרחשות, כולל פרשות הארבה וניל"י.

אין כל סיכוי שאנחנו ודברינו אלה יופיעו בשנים הקרובות גם בכלי התקשורת האחרים כי אנחנו סופרים לא חשובים ולכן אין כל ערך לרקע ההיסטורי העצום שהעלינו במשך עשרות שנים בספרים הדוקומנטאריים ובסיפורים הבדויים שלנו – ובמאות הגיליונות של המכתב העיתי.

כן, אנחנו שקופים.

* * *

"ריאקציה"

בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא מברלין...

ההצגה "ריאקציה" מאת ארז מירנץ, עוסקת בנושא השואה והשפעתה על חיינו כיום, מחוויות וסיוטים אישיים של דור שני ועוד ה"התנחלות" הישראלית בברלין ולימודי השואה בגני הילדים!

בכורה: יום א', ה-8 ליוני, מרכז ז'ראר בכר, ירושלים בשעות 19.00 ו-21.00 במסגרת פסטיבל ישראל, מרכז הבמה.

בכורה תל אביבית: יום ב', ה-16 ביוני, תיאטרון הסימטה, יפו בשעה 21.00

עו"ד ישראלי מוצא את עצמו חוקר מקרה מהעבר בברלין שלאחר נפילת החומה.

הוא נקלע לעולם הגרמני המבולבל של שנות ה-90 ומנסה להשתלב בו בתקווה לפיוס וחיים חדשים. זיכרונות טראומתיים, תודעה וזהות. תעתוע בין אמת לדמיון הם החומרים אותם רקח ארז מירנץ לתוך הנובלה הקשה לעיכול "ריאקציה" שעובדה לבמה בימים אלו.

וידאו ראשוני מחדר החזרות: https://www.youtube.com/watch?v=UjZ_N7reaDI

"ריאקציה" תעלה בבכורה חגיגית ב-8 ביוני בבימוי אלעד שרעבי ובביצוע של השחקן גד נבו בפסטיבל המונודרמות "מרכז הבמה" שבירושלים במרכז ז'ראר בכר לצד הצגות מאת ז'אן קוקטו, שהרה בלאו ואלן גינסברג.

אחרי הפסטיבל תצא ההצגה להופעות בתיאטרון הסימטה בתל אביב-יפו, ברחבי הארץ וגם בגרמניה ובפולין.

מאת: ארז מירנץ

עיבוד ודרמטורגיה: יואב איתמר ואלעד שרעבי

בימוי: אלעד שרעבי

מוסיקה מקורית ועריכה מוסיקלית: יסמין אבן

תפאורה: סנדרה גוטמן

עיצוב תאורה: אסף בן-לולו

כרטיסים:

ירושלים: מרכז ז'ראר בכר, אולם ליאו מודל, רחוב בצלאל 11,

35-50 שקל

להזמנות:02-5456868, טלפון: 02-6251139

או באימייל: gerardbehar@jerusalem.muni.il

תל אביב-יפו: תאטרון הסימטה, רחוב מזל דגים 8, יפו העתיקה

35-50 שקל

להזמנות: 03-6812126

או באימייל: hasimta.theater@gmail.com

בברכה, מיה הירש, דיוניסוס יחסי ציבור: 077-3366637

* * *

אהוד בן עזר

"שלוש אהבות"

הוצאת "אסטרולוג" 2000, אזל

פרק עשרים ושלושה

בחדרו של ג'ורג' אדאמס הצופה על גיא בן-הינום

הסיפור מתקרב לסופו ואני מוכרח להכניס כאן דמות חדשה ולא נחמדה במיוחד, שיכור אמריקאי ממדינת מיין ושמו ג'ורג' אדאמס. תחילה חשבתי להתעלם ממנו, אבל סיפורו קשור לתעלומת מותה של עליזה.

שנים לא רבות לאחר שירדתי מירושלים לתל-אביב וחדלתי להיות סטודנט – נפטר אבי והוריש לי מאות דונמים של פרדסים נושאי-פרי. בחייו התנגד לכך שאלך לקיבוץ ושאלמד ספרות עברית באוניברסיטה – ולא תמך בי בפרוטה. זו היתה תקופה קשוחה. ואילו עתה נעשיתי עשיר! – פצעי הבגרות שלי, שנמשכו כל תקופת ירושלים, אולי גם בגלל הקור והגילוח בבקרים, בחדר הדל – נעלמו. קניתי דירה בצפון העיר. נישארתי רווק. היו שנים רעות אך היו גם טובות. למה אתאונן? בנעוריי היו רוב הנשים מבוגרות ממני, במרוצת השנים התמלאה הארץ גדודי נשים מה-זה יפות, וכולן צעירות. שככה אאריך ימים.

תקופת-זמן חייתי בתל-אביב עם נמרודה ("המשומשת", כולה היתה כבר קמטים אז, מסוג היפות הבלות ראשונה) ושימשתי ממש כאב לאבי, ילדו של איתן, (נכדו של המחנך הקיבוצי הידוע חיים שמריהו. נמרודה היתה פקידה פלוגתית בצנחנים אצל איתן, כך הכירו ואז עוד לא היו הגבלות על יחסים בין קצינים לחיילות ומזה יצאו הרבה סיפורי אהבה וזוגות יפים מאוד וגם אלמנות מלחמה).

תקופת הבלות קפצה על נמרודה כה מהר, שהיא איבדה את התיאבון המיני שלה והיתה זקוקה למשחות, להורמונים ולוויטאמינים כדי לעורר את ערוותה היבשה וגם זה לא עזר לה למרות שעשיתי כמיטב יכולתי וניסיתי לדמיין בגופה הקמל ובפניה המחורצות את יופייה המדהים שבנעורינו ואת אהבתו של חנניה אליה. גם אני חלמתי במושבה על שדיה המוצקים ואפילו אוננתי למחשבה עליהם ועכשיו, שקיות ריקות!

כאשר התארחנו שבוע עם הילד במלון אפרטהוטל הנהדר שבעיירה זייפלד בטירול, חשבו שנמרודה היא הסבתא...

על כך נוסף סכסוך מכוער שהיה קשור בפרדסים שלה ובפרדסים שלי, ושהעסיק עורכי-דין גם שנים לאחר שיום אחד היא, נכדתו של מייסד המושבה, השתגעה וגירשה אותי מדירתה בצעקות מוזרות:

 "אתה מאניאק! אתה כמו ערבי! כמו תורכי! – אתה צאצא מנוון של העלייה הראשונה והיישוב הישן גם יחד! כל מה שחיים יותר במזרח נהיים יותר סוטים! כל הגברים – קבר אחים!"

טוב, אני נגד הכללות. אבל כמו שהסופר הוותיק מהמושבה שלנו, אלימלך שפירא, היה אומר: "ההכללות אונסות את האמת אבל גם מפרות אותה."

את עיבוד הפרדסים מסרתי לחברה שמתמחה בכך. היו שנים רעות אך היו גם טובות. ביקשו שאיכנס לפעילות בהתאחדות האיכרים, מאז משה סמילנסקי לא היה שם סופר. סירבתי. וכך יכולתי להתמסר לכתיבה ללא דאגות פרנסה. הוצאתי על חשבוני ספרים אחדים שכתבתי, אמנם, בעיקר בנושא ההיסטוריה של המושבה שלי. כרוניקה. את הספרות הבדוייה עזבתי. כתב-היד של הרומאן החשוב ביותר שכתבתי, "המושבה שלי", המשתרע על פני תקופה של יותר ממאה ועשרים שנה ועליו שקדתי כארבעים שנה, אותו החזירו לי כבר לפני שבע שנים שבע הוצאות הספרים הכי חשובות בארץ (והשביעית אף לא ממש החזירה אלא שלחה מכתב: "על פי תקנון התאחדות הוצאות הספרים החומר ששלחת לנו יעמוד לרשותך למשך 30 יום. הנך מוזמן לבוא לקחתו ממשרדי ההוצאה. לאחר פרק זמן זה החומר יישלח לגריסה"), ואם אלה לא מדפיסות אותך אז איש לא מתייחס אליך כי יודעים שהוצאת את ספריך על חשבון עצמך. המצב הוא שאם אתה נחשב לסופר חשוב, לא חשוב מה אתה כותב, כי כל מה שאתה כותב הוא חשוב. ואם אינך סופר חשוב, ממילא אין חשיבות למה שאתה כותב, כי ספר גרוע שכתב סופר חשוב – חשוב יותר מספר מעולה שכתב סופר לא-חשוב, לכן הכי חשוב הוא להיות חשוב, וגם חביב התקשורת ו"פרה קדושה" בעיני הביקורת, ופחות חשוב לדעת לכתוב ספר טוב, ומידת חשיבותך נמדדת על פי מידת כישרונך להציג עצמך כסופר חשוב כבר מראשית הופעתך.

טוב. פרשה זו אינה נעימה לי כל-כך. בתפוחי-הזהב הצלחתי יותר – עד לשנים האחרונות, בגלל הרעת שער-החליפין, אבל תנובת הפרדסים לא פחתה, מה שאין כן, כתיבתי. מילא. אם תופשר לבנייה אפילו חלקת-פרדס אחת שלי אוכל לחיות בעושר עד אחרון ימיי גם אם התפוזים בכל שאר החלקות יירקבו בעודם על העצים. מה איכפת לי ההפסד שגורם הפרי כל זמן שערך החלקות עולה?

מה איכפת לי?

שיקפצו לי. כל הבראנז'ה. אני מצפצף על כולם.

כן, כך היה אלמלא המשיכה עליזה לתעתע בגורלי, שבעקיפין נקשר גם בגורלה, וכך הגעתי יום אחד לחדרו של ג'ורג' אדאמס, במלון "כתף הינום" בירושלים, בעקבות מכתב שבו פנה אליי בתור "מומחה להיסטוריה של המושבות הראשונות, האחרון שנותר בחיים מאותה תקופה."

מכתבו נשלח אליי ממדינת מיין. "אני כותב לך לפי כתובת אותה הפירמה של משווקי ההדרים ששם-משפחתם כשלך, ומודעותיהם ממלאות את העיתונים כאן ומעוררות בי געגועים עזים לארץ התפוזים והשמש. לפני שנים רבות היה לי הכבוד להתכתב עם ההיסטוריון הווינאי-הירושלמי פרופ' גרהארד גבריאל אורלובסקי זכרונו לברכה, שהתמסר לחקר ארץ-ישראל במאה ה-19, ואשר נקב גם בשמך. אם אינני טועה גרת אז בירושלים בתור סטודנט אצל בתו, או שהיית נשוי לה, וחושב אני להיפגש עימה כי בעיזבונו נמצאות תעודות עות'מניות יקרות-ערך מפאשאליק ירושלים," כתב לי, "והפרופסור הזכיר שאתה צאצא לאחת המשפחות שהשתתפו בייסוד המושבה העברית הראשונה ב-1878. כידוע לך, הצלחת ההתיישבות החקלאית של בני כת הטמפלרים במושבה רפאים בירושלים ובמושבה שרונה ליד יפו נתנה דוגמא לאבות-אבותיך והפיחה בהם פתח תקווה. הם נעזרו בידע המודרני של המתיישבים הגרמניים, של חבורה חרוצה זו של איכרים ממדינת וירטמברג, שעלו לארץ-ישראל מטעמים דתיים והקימו מושבות גם בגליל ובחיפה. השאלה שלי היא: אולי ידוע לך אם גם למושבה האמריקאית ביפו, שכידוע התבטלה כאחת-עשרה שנים לפני שנוסדה המושבה שלך, היתה השפעה על ייסוד המושבה שלך?"

בדיוק הייתי אז בשלילת רשיון זמנית ולקחתי מונית לתחנה המרכזית הישנה, בתל-אביב. שם הנהג היה אריה יוסף, מבת-ים. "אני מכיר אותך, אתה עיתונאי חשוב, אתה דן אלמגור! רק נעשית קצת יותר שמן! איך היכרתי? – יעני, התלתלים!"

באבן-גבירול פינת קפלן עלה למונית הסמוכה לנו זוג צעיר, הבחורה יפה מאוד, תמירה, לבושה חולצה שחשפה את בטנה. אריה יוסף קרא לעברה קריאות התפעלות ולבסוף, מרוב התרגשות, הוציא משרוקית וציפצף.

אחר-כך אמר לי: "יבורך שמו! – נשמה, נשמה שלי, לו יכולתי לפחות לשים לך יד על הבטן וללטף קצת."

וסיפר על מיקרה אחד שקרה לו, שבו הצליח לשים יד על הבטן ואפילו יותר מכך.

 "עברתי על יד הטרמינל של רכבת צפון ועצרו אותי שתי בחורות, תיירות, מאמריקה, אולי. לא גבוהות ממטר וחמישים כל אחת. אבל צעירות, נחמדות. יבורך שמו. הן ביקשו ממני לקחת אותן ספיישל להילטון, שם הן צריכות לקחת את המזוודות שלהן ולהמשיך לתחנה המרכזית, כי הן צריכות להגיע לירושלים, להופעה של החווייה הישראלית.

 "בדרך מהילטון לתחנה המרכזית אמרתי להן – 'למה לכן לנסוע כמו סרדינות באוטובוס? אעשה לכן מחיר מיוחד ואקח אתכן לירושלים.'

 "הן הסכימו, אבל אמרו לי – 'אנחנו רוצות להזמין אותך קודם לארוחת-צהריים כי אנחנו רעבות.'

 "עצרנו ב'האס' (הוא התכוון לומר – אס) ברחוב נחלת בנימין והן הזמינו הוט דוגס ושתו כל אחת כוס בירה גדולה, ויותר. אני הסתפקתי בכוס קטנה אחת, כי אמרתי לעצמי – אתה צריך לנהוג כל הדרך, וחוץ מזה, יבורך שמו, מי יודע...

 "הן שאלו אותי מדוע אני לא שותה יותר, ואמרתי להן – 'כדי שאני לא אירדם בנהיגה.'

 "'זה רעיון טוב,' הן אמרו. 'כי אנחנו דווקא רוצות לישון.'

 "וכך היה. האחת נכנסה למושב האחורי ושכבה שם. והשנייה, יבורך שמו, ישבה על ידי דן, ממש איפה שאתה. כמו שאנחנו נוסעים אמרה שגם היא רוצה לישון. אמרתי לה ללחוץ על הידית שמורידה את הכיסא לאחור. שכבה על ידי, מה אגיד לך – היתה לה חצאית מיני קצרה – שעכשיו התרוממה – וראו לה כמעט הכול, עד שפך הירדן. ואני – הלב שלי מתפוצץ. וכבר עומד לי, יתברך שמו. ואני שואל את עצמי כל הזמן – לגעת או לא? והיא, ישינה.

 "בינתיים החשיך ואנחנו עברנו את רמלה. כאשר נכנסנו לכביש הפונה ללטרון, אתה יודע, שם שקט יותר וחשוך – לא התאפקתי יותר. שלחתי את היד והתחלתי ללטף לה, דן, ממש איפה שאתה יושב. ליטפתי לה גם בשדיים. חשבתי, היא ישינה, לא אמרה כלום. אבל פתאום אמרה – 'גוד. אבל לא כל כך חזק, מיינד יו, שלא יכאב.'

 "בקיצור, ליטפתי לה את הפיטמות, ואת הרגליים, ובסוף כבר הכנסתי לה אצבע בתחתונים. והיא כל הזמן נאנחת, 'איטס גוד, איטס גוד! אז איף יו פאק מי! איטס מיי פירסט טיים אין דה לאנד אוף איזרעאל...' ואני מרגיש שהיא כבר מחוממת ועוד מעט תגמור. ואצלי עומד, יתברך שמו – מתעלה כבר עד הסטירינג וזה מפריע לי לנהוג.

 "הגענו לפני הירידה לעמק איילון, אתה יודע, אחרי המסעדה. עצרתי את המכונית, נישקתי אותה קצת, ואמרתי: 'תראי – אני חם ואת חמה, ואם אמשיך באצבע – תגמרי, ואצלי לא, וזה לא עניין כך. והחברה שלך ישינה מאחור. אז אני מציע שנצא החוצה.'

 "יצאנו. מצאתי שם בצד ספסל, אתה יודע, כזה ששמו בשביל זקנים. לשבת ולהסתכל על הנוף של לטרון. שמש בגבעון דום וירח בעמק איילון. איך אני, דן? ואללה, אתם עשיתם יופי של תוכנית ב'שרתי לך ארצי', רק שנעשית קצת יותר שמן. מה שלום אליהו הכהן? אני מת על שירים עבריים. חארטה מוסיקה מזרחית. השכבתי אותה על הספסל, ועליתי עליה, ומה אני אגיד לך – הרגשתי שאני כבר שופך ולא היה איכפת לי, והמשכתי ושפכתי לתוכה שוב ושוב בלי להפסיק, ולא היה איכפת לי עליה. היתה פתוחה רטובה כמו הכינרת, ישתבח שמו.

 "כשגמרנו, לא היו לי מים. חיפשתי ברז בשבילה ומצאתי, מפני שהיתה צריכה מים, אתה יודע בשביל מה. ישבנו עוד קצת ושוב התחלתי ללטף אותה והתחממתי אליה. אמרתי לה – 'עכשיו את עליי, עכשיו יו פאק מי!'

 "שכבתי על הספסל והיא עלתה עליי. ומה אני אגיד לך, דן, היא עבדה ועבדה כמו משוגעת. ונחרה. מהפה שלה יצא כמו קיטור. חשבתי עוד מעט הלב שלה מתפוצץ. נתתי לה חווייה ישראלית מלמטה. בסוף גמרנו ונכנסו למכונית. החברה שלה ישנה מאחורנית. ונסענו.

 "כשהגענו לפני אבו-גוש, התעוררה החברה שלה. 'את חושבת שאני לא יודעת מה שעשיתם?' אמרה, 'לא ישנתי.'

 "החברה שלה, זאת שישבה על ידי, הסמיקה נורא. וראיתי שלא נעים לה.

 "ואז החברה מאחורנית אמרה: 'מה יש? גם אני רוצה את זה אין דה לאנד אוף איזרעאל!'

"אמרתי לעצמי, לאנד אוף פאקינג, ישתבח שמו, הזדמנות כזאת, נעשה עוד פעם. ועליתי עם המכונית קצת מעל אבו-גוש, אתה יודע, בקריית-יערים. ויצאנו לחורשה, ועשיתי לה בעמידה. גם כן היתה פתוחה רטובה כמו הכינרת.

 "אחר-כך הגענו לירושלים והסעתי אותן עד קריית-יובל. הסכמנו על שישים לירות ונתנו לי תשעים. חזרתי עייף לגמרי. לפני לטרון הרגשתי שאני לא יכול יותר, כמו בשבעים ושלוש, בסיני, שמתי את המכונית בצד וישנתי כמה שעות, תחת הפגזות. תאר לך, שלוש פעמים בנסיעה אחת! ישתבח שמו!" נישק אריה יוסף באצבעותיו את ברכת הדרך הדבוקה במונית, "למה לך לנסוע כמו סרדינות באוטובוס? אני עושה לך מחיר מיוחד ולוקח אותך לירושלים, דני," עוד הספיק לומר לי כשעצר בתחנה המרכזית, "ולא סיפרתי לך על השכנה שנוסעת בקיץ לפרנקפורט ועושה שם זונה, ובבת-ים יש לה שני ילדים ובעל..."

אי אפשר לומר שדבריו לא השפיעו עליי. יש לי כניראה מין תכונה מחורבנת שאנשים מספרים לי דברים אינטימיים. גם כאן, בחברת הגברים שבה אני נמצא, לא מפסיקים לספר, כמו במילואים. לפעמים בגסות, וגם מפליצים. כל הדרך, באוטובוס, הייתי מגורה כאילו אני נוסע לפגוש את אורנה או את עליזה, את אהבות-נעוריי שהתרחשו בירושלים –

והנה, במצב הזה אני יושב בחדרו של ג'ורג' אדאמס, הצופה על גיא בן-הינום, ואנחנו משוחחים, אם אפשר לכנות בשם שיחה את פגישתנו. האיש גדול מאוד ועב-בשר. פניו אדמוניים ובצקיים, כשל שתיין. קודקודו קרח אבל קצוות שיער ארוכות, בצבע עכור לבן-ג'ינג'י, משתפלות סביב קרחתו ועל כתפיו. אמנם הוא צעיר ממני אך ניראה לי מבוגר מאוד. משומש מאוד, אם אפשר לדבר כך על בן-אדם. קצת גרוטאה.

הוא עשה לי כבוד גדול בהיכנסי, כפי שיודעים לכבד בארצו צאצא של הראשונים, וטפח על כתפי טפיחה שכמעט פירקה את עצמותיי הפריכות. ריח כבד של בירה עמד בחדר ונדף מפיו. הבר הקטן שבארון-העץ היה גדוש פחיות בירה צוננות שניקנו בחוץ, על הרצפה התגוללו פחיות ריקות. אדאמס התנצל על כך שהוא מקבל אותי בחדרו ולא בלובי למטה וגם לא ביפו, מקום טבעי יותר לפגישתנו. הוא הצביע בידו השעירה בלבן-ג'ינג'י לעבר הנוף הנשקף מהחלון ואמר: "עוד מעט תדע את הסיבה!"

היתה בידי תשובה לשאלתו. כן. היתה השפעה, אם כי עקיפה. כבר ב-1867, שנה בלבד לאחר ייסוד המושבה האמריקאית ביפו, התעניין בה הרב צבי הירש קלישר, שהיה הדמות המכרעת שהשפיעה על ראשוני המייסדים של המושבה שלנו להימנות על "חברת יישוב ארץ-ישראל" ולעלות מהונגריה לארץ-ישראל.

מאיר המבורגר, ששימש ביפו בין השאר כסופרו של עיתון "המגיד", תיאר בכתבותיו את המושבה האמריקאית בתור דוגמה אשר היהודים יכולים לחקותה. וכאשר החלו מתפרסמות באירופה שמועות על קשיי המושבה, מצא לנחוץ להכחישן באחת מכתבותיו:

 "וגיסי שלח את המכתב אל רבי צבי קלישר, שהוא גבאי 'החברה ליישוב ארץ-ישראל', כדי שיראו הכל ויבינו שזהו זמן של חסד, הזמן לחונן את חורבות ארצנו הקדושה."

באותה שנה פנתה גם קהילת פוניבז' להמבורגר, ושאלותיהם המפורטות והמעשיות על ההתיישבות האמריקאית מורות במפורש על רצון ללכת בעקבותיה, אם הנסיון יצליח.

הזכרתי גם את הקשר, שעליו למדתי לראשונה באותה הרצאה מקרית ששמעתי לפני שנים רבות בירושלים מפי פרופ' אורלובסקי – שבין מסעו של הוד מלכותו הקיסר פראנץ יוסף בנובמבר 1869 לירושלים, לבין מייסד המושבה שלנו, שבאותה שנה ממש הלך בעקבות הקיסר שלו ברגל מהונגריה לארץ-ישראל.

סיפרתי לאדאמס על חלומם של המתיישבים הראשונים, ובהם סבי, שאנחנו נמשיך להיות נתיניו של הקיסר פראנץ יוסף בארץ-ישראל ונקבל "הום רול", אוטונומיה, כשם שהעם ההונגרי השיג כשנתיים לפני-כן שלטון עצמי בארצו, ויוצא שהקיסר פראנץ יוסף אחד מאבות הציונות הוא כי השפיע בעקיפין על הקמת המושבה העברית הראשונה בארץ-ישראל.

המשך יבוא

אזהרה: הרומאן אינו שייך לספרות העברית!

* * *

יוסף אורן

"גשם בסדום"

פירוש לשיר לירי מופתי של אברהם שלונסקי

בספרו "שירי המפולת והפיוס" שהופיע ב-1938 כלל שלונסקי שיר לירי קצר, שהוא דוגמא  מגובשת לשיר אקספרסיוניסטי, שבאמצעותו ביטא דור משוררים צעיר בארץ ישראל בין שתי מלחמות העולם במאה הקודמת, המאה העשרים, את הרגשת החרדה הקיומית של האדם בעידן המודרני. בכך הגיב דור המשוררים הזה על השירה האימפרסיוניסטית של משוררי הדור הקודם שביטאו בשירתם בדרך כלל הרגשה אופטימית, כי בזכות הנאורות המוסרית ובסיוע הקידמה המדעית והטכנולוגית העולם יתייצב לתועלת האדם ויעניק לו ביטחון קיומי איתן יותר.

בניגוד לשיר האימפרסיוניסטי שנהג ללכוד את הרגע הריאליסטי-קונקרטי היפה והמרגיע מהחוץ ולבטא את השפעתו החיובית על הרגשות של האדם, פעל השיר האקספרסיוניסטי באופן הפוך. השירה האקספרסיוניסטית החצינה מנפשו החרדה של המשורר את הרגשת אי-הוודאות ואת התחושה הפסימית שאסון מאיים על האנושות על-ידי תיאור ההווייה מחוצה לו כהוויה רעועה שחוקיה השתבשו ולכן הפכה לבלתי אנושית (דה-הומאנית) ומסוכנת לאדם: העולם מתערער והאדם קורס מול כוחות-על שהוא עצמו יצר ושעליהם איבד שליטה עקב ניצול מואץ של משאבי הטבע, מיסחור הישגי המדע ושימוש בטכנולוגיה לאגירת כוח ושליטה. מעיד על כך השם שבחר שלונסקי לשיר המִכְתָמִי הזה: "גשם בסדום", שם המייחס לכְּרַך העכשווי את כל הרעות שפקדו את האדם בסדום המקראית.

הִשְׁקִיף מִמָּרוֹם וּמִדֵּד אֶת הַשֶּׁטַח:

הַכְּרָךְ הִשְׂתָּרֵעַ גַּבְרִי וְרָחָב.

וּבְיַד אַרְדִּיכַל מִגָּבֹהַּ מוּשֶׁטֶת

הַגֶּשֶׁם הִצִּיב רִבֲבוֹת אֲנָכָיו.

גֶּשֶׁם עָקָר, הַיּוֹרֵד בְּרִבּוּעַ,

אַסִּיר מַרְזְבִים מִרְצָפוֹת וּבִיּוּב.

בְּכִי אֲדָמָה, שֶׁאַסְפַלְטִים כִּבּוּהָ:

עַל זֶרַע

עַל טַל

עַל לִבְלוּב.

מבט צילומי בשיר, האמור תמיד להקדים את הקריאה בו, מגלה שבשיר ישנם שני בתים, ובכל בית ישנם שני משפטים. שני הבתים היו אמורים להיות בתים מרובעים, על כך מעידה החריזה הסיומית של ארבע השורות בבית הראשון, שהיא חריזה מסורגת: שורה א' חורזת עם שורה ג' ושורה ב' חורזת עם שורה ד'. חריזה כזו נשמרת גם בבית השני, והיא מלמדת שגם בית זה הוא למעשה בית בן ארבע שורות, אך עקב שבירת השורה האחרונה הפך הבית הזה לבית בן שש שורות. שלונסקי שבר את השורה הרביעית כדי להבליט את הסיבות לבכי האדמה, אך בעשותו כך גם הוסיף לשיר חרוז אָנָפוֹרי בראש שלוש השורות הקצרות (אָנָפוֹרה היא חרוז של מילה בתחילת השורות של שיר), ששלושתן נפתחות  במילה "על".

מיהו "האני" הדובר בשיר?

אחרי שהמבט הצילומי חשף לנו את החריגה במבנה בתי השיר, מעלה קריאת השיר עצמו קושי חדש בפני הקורא: מיהו "האני" המספר לנו את "הסיפור" המסופר בשיר? בהיעדר "אני" המזדהה באופן כלשהו, אנו אוספים מידע עליו מתוך "הסיפור" שהוא מספר. ברור שהדובר נמצא בעיבורה של עיר גדולה, כי הוא מתאר בלשון הווה את המראה שלה ביום חורף גשום.

מאחר שגשם הוא אירוע עונתי שכיח, ולמעשה בנאלי, רק הצגתו מנקודת מבט חריגה, כזו שעוקבת אחרי תהליך שלם ומגיבה על כל שלב בתהליך הזה, מצדיקה לכתוב עליו שיר. ואכן, התיאור של "האני" האנונימי, המספר על ההתרחשות הזו בעיר, מפרט בה שלושה שלבים: השלב שלפני ההמטרה, שבו הגשם "הִשְׁקִיף מִמָּרוֹם וּמִדֵּד אֶת הַשֶּׁטַח," שלב  ההמטרה עצמה, שבו "הַגֶּשֶׁם הִצִּיב רִבֲבוֹת אֲנָכָיו,, והשלב שבו מנוקזים מי-הגשם אל פתחי הביוב. בנוסף לכך, משתף הדובר האנונימי את הקורא ברגשות הסותרים שהתהליך הוליד בו: מתח הדריכות לקראת התפרקות העננים הכהים ממטענם הנוזלי רב-הערך, התרכזות בעוצמת הגשם בעת ההמטרה והאכזבה מהתבזבזותם של מי-הגשם בסיום ההמטרה.

בתיאור התהליך התלת-שלבי של ההתרחשות בולט השימוש של מחבר השיר בהרבה מילים משדה סמנטי מסויים (סמנטיקה – המחקר הבלשני של משמעות המילים) – כולן משתייכות לתחום הנדסת הבנייה: ארדיכל, שטח, מדידה, אנך, רבוע, מרצפות, מרזבים, ביוב ואספלט. ניכר שכולן נבחרו בהקפדה ושאף אחת מהן איננה מיותרת בשיר הזה, ומאחר שבחירתן משקפת את "האני" הדובר בשיר הזה, מוצדק להסיק עליו, שהוא אינו צופה באופן רגשני בהתרחשות, כי אם באופן שקול והגותי.

   אל "האני" הזה עוד נחזור בהמשך, אך לפני זאת נתעכב לרגע על הבחירה של מחבר השיר במילה הנדירה יותר "ארדיכל", במקום בזו הנמצאת בשימוש שכיח יותר בדיבור: "אדריכל". אף ששתי המילים מגדירות את מקצועו של מהנדס הבנייה, הקפיד שלונסקי לבחור במילה הקדומה יותר (שמקורה באכדית) על זו המאוחרת ממנה כדי להפנות את תשומת הלב לריכוז שמונה המילים הנוספות מתחום הארכיטקטורה והבנאות בשיר מִכְתָמִי זה שמכיל שלושים וחמש מילים בלבד. בהמשך נסביר הקפדה דומה של שלונסקי, כאשר העדיף את המילה היותר נדירה "כְּרַך" על-פני המילה השכיחה יותר "עיר".    

שלושה גיבורי האירוע

ב"סיפור" המסופר בשיר משתתפים שלושה גיבורים ושלושתם מוּאֲנָשים ומוּנְפָשים: על הגשם נאמר שהוא "הִשְׁקִיף מִמָּרוֹם וּמִדֵּד אֶת הַשֶּׁטַח" ורק אחר-כך "הִצִּיב רִבֲבוֹת אֲנָכָיו", ואף-על-פי-כן הפך לבסוף "אַסִּיר מַרְזְבִים מִרְצָפוֹת וּבִיּוּב." על הכרך נאמר כי מהרגשת הביטחון שלו ב"מַרְזְבִים מִרְצָפוֹת וּבִיּוּב," אשר התקין מראש להגנתו מפני הגשם, הוא "הִשְׂתָּרֵעַ גַּבְרִי וְרָחָב." ועל האדמה נאמר שהיא בוכה "עַל זֶרַע / עַל טַל / עַל לִבְלוּב." בכך מדגים השיר כיצד הופכת התרחשות נדושה כמו גשם בחורף לאירוע ויזואלי ודרמטי באמצעות שימוש יעיל ונכון בלשון הפיגורטיבית, והפעם על-ידי האנשת שלושת המעורבים באירוע והנפשתם כבעלי ציפיות, כישְרון תיכנון ויכולת לבטא רגשות.

אבל לא רק ההאנשה של הגיבורים מוסיפה דרמטיות לאירוע הגשם, אלא גם ההתמקדות בזהותם המינית. אל זהותם המינית של גיבורי הסיפור הזה כיוון אותנו השיר בתיאור הכרך, שעליו נאמר שהוא "גַּבְרִי וְרָחָב." ולכן רק טבעי שהקורא ישלים את זיהוי מינם של שני הגיבורים האחרים. מאחר ששלונסקי הקביל את ההתרחשות בשיר להתרחשות ארוטית שמעורבים בה שני זכרים (הגשם והכרך) ונקבה אחת (האדמה), נמנע מהמילה "עיר" (הנפוצה יותר בדיבור) וגם מהמילה "קֶרֶת" (שגם בה השתמש תכופות בשירתו) כי שתיהן ממין נקבה בשפה העברית.

שני הגיבורים הגבריים בסיפור השיר הם שונים לחלוטין זה מזה. הכרך הוא זכר שגבריותו היא בטלנית ואדישה. הוא מתואר כגבר עצל ועקר שמאהבת עצמו אינו מגלה עניין בתשוקתה של האדמה להתעבר, ולכן הוא משתרע עליה באפס מעשה ומוסיף למחנק הריפוד מבטון שהערים עליה גם את משקל גופו המטופח והכבד.

לעומתו מתואר הגשם כגבר פעיל ומחזר. כל פעולותיו מוכיחות שבא לאתר הזה כדי להגשים את ייעודו הגברי: להפרות את האדמה בזרעו. לכן הוא אינו פורק מיד את זרעו, אלא מודד תחילה את אתר ההמטרה (השימוש בבניין פיעל, "מִדֵּד אֶת הַשֶּׁטַח," מחזק את משמעות ההשתהות הזאת שלו), ורק אחרי שזיהה "רִבּוּעַ" ריק בין המבנים של העיר (המהנדס "המרובע" וחסר הדמיון של העיר הזאת לא טרח אפילו לתכנן את השטח הזה בצורת כיכר מעוגלת) הציב "בְּיַד אַרְדִּיכַל" את "רִבֲבוֹת אֲנָכָיו" בדיוק רב "בְּרִבּוּעַ" המטרה.

בנוסף לצורתו הפאלוּסית, האנך הוא מונח הנדסי המגדיר את הקו הקצר ביותר המחבר בין נקודה לנקודה. הבחירה של שלונסקי במילים מתחום ההנדסה נועדה להדגיש שהגשם ביצע באופן היעיל ביותר את חלקו הגברי בפעילות המינית: כמו אדריכל המציב עמודים אנכים רבים במבנה, כדי להבטיח שהמבנה יהיה חזק וימלא בהצלחה את תפקידו, כך גם הגשם המטיר מהענן רְבָבוֹת אֲנָכִים – שפע מטיפותיו בעוצמה הדרושה כדי שתובטח ההצלחה של ייעודו – להפרות את האדמה. מאחר שהמוכנות של הגשם למלא את תפקידו הגברי היא מושלמת, הוא היה אמור להצליח, אך הוטעה על-ידי מעשי האדם, שאמנם השאיר בעיר משטח "רבוע" פנוי, אך כיסה אותו במרצפות או באספלט, כלומר: חנק מתחתיו את האדמה בשכבה עקרה לחלוטין, כך ששום צמח לא ינבוט בה.

אשמת האנושות במצבה

הכרך הוא לפיכך היסוד הגברי העקר, שבעצמו אינו מפרה ובה-בעת הוא מפריע לתהליך הטבעי שהיה צריך להיווצר בין הגשם ובין האדמה. אלמלא חצץ הכרך בין הגשם ובין האדמה היתה ההתעברות מצליחה: הזרע היה נקלט, הנבט היה מגיח, הלבלוב היה מתרחש והפרי של מעשה האהבה היה מבשיל במועדו. "האני" לא רק מבכה בשיר הזה את דיכוי תהליכי הטבע, אלא גם מאשים את האנושות בניצול מופרז ושגוי של משאביו – ניצול המצדיק להשוות לסדום עיר כמו זו המתוארת בשיר הזה.

סיפור השיר הוא לפיכך סיפור על עֲקָרוּת שהאנושות עצמה אשמה בה, כי בלהיטותה לכסות את האדמה הפורייה ב"שַׂלְמַת בֶּטוֹן וָמֶלֶּט" שיבשה האנושות במו-ידיה את סדרי הטבע, שנועדו להבטיח את המשך החיים כקיום ויטאלי ומניב צאצאים. "האני" הדובר בשיר צופה בשברון-לב ובזעם בתמונת המוות שבה מסתיימת ההתרחשות הזו: מי-הגשם ("הזרע" של הזכר) יורדים לטמיון, כי במקום להגיע אל האדמה (הנקבה), הם מתנקזים לפתחי הביוב ומתבזבזים. הכרך (הזכר העקר והמיותר בסיפור ההתרחשות הזו) עיקֵר את שניהם: את הגשם שוחר החופש הפך ל"אַסִּיר מַרְזְבִים מִרְצָפוֹת וּבִיּוּב," ובה-בעת גם כיבה את אש תשוקתה של האדמה, שנכספה לממש את תפקידה הנשי ולתרום את חלקה לחיים: להיות מופרית כדי להבטיח את המשך קיומה של הציוויליזציה.

באמצעות שבירת השורה האחרונה בשיר הבליט שלונסקי ריכוז נוסף של מילים משדה סמנטי זהה: זרע, טל ולבלוב. כמו הגשם גם מילים אלה מסמלות רעננות ולָחוּת. האדם מייבש ומצחיח את התשתיות של קיומו על-ידי מעשיו קצרי-הראות במסגרת חזון קידמה בלתי-מרוסן שהוא דבק בו. לאנושות נותר רק מקור לָחוּת אחד: הבכי של האדמה, שהוא בכי לדורות, בכי ששום חרטה מאוחרת בהיסטוריה של האנושות לא תזכה אותה מהנזקים שגרמה לעצמה בעידן הפיתוח חסר המעצורים הנוכחי.

לפיכך שיר כמו "גשם בסדום" הוא לא רק פנינה שירית המדגימה שיר לירי מופתי: מדוייק במילותיו, עמוק במחשבותיו ומוזיקלי בביצועו, אלא גם מסביר מדוע קריאת שירה היא הנאה צרופה.

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* ברגע האחרון: ראש הממשלה לשעבר, הפושע הסדרתי בעל המוח הפלילי אהוד אולמרט, התכוון לברוח מהארץ כדי שלא לרצות עונש של שש שנות מאסר שגזר עליו השופט החכם דוד רוזן – אלא שהשופט קורא נבכי הנפש – "לא יעלה על הדעת!" – הבחין מיד במזימה הפלילית הנסתרת ואסר על הפושע הסדרתי הזה לצאת מן הארץ אפילו לארבעה ימים!

* שלום רב לסופר נידח, בהמשך ל״מאמרו״ של צבי כסה על החוכמה הנעדרת מחוגי הימין, זכות גדולה זיכנו אדון צ. כסה, מזה עידן ועידנים שכותב ספר איוב העלה הפסוקים האלמותיים: ״והחוכמה מאין תבוא? ואי זה מקום בינה?״ (איוב כ"ח 20).

הנה, אין יותר מקום לשאלה נפלאה זו, נפתרה התעלומה (!) – מקור החוכמה נגלה ושוכן הוא בכסה (הכבוד?) – או בלשון הזהב של איוב, נאמר למר כסה ״אמנם כי אתם עם ועמכם תמות חוכמה.״ (איוב י"ב 2).

בברכה,

משה בן ברוך

* כותבים, עיתונאים, ואף אתה – משתמשים במושג ממשלת האחדות הפלסטינית... אולי תקראו בשם הנכון: ממשלת הטרור...

מה לנו להלין על הגויים אם גם אנו שפנים?

אבניאל לטר

אהוד: נשתדל להשתמש גם בשם – "ממשלת אחדות הטרור הפלסטינית"! אף כי בינתיים איננו רואים אחדות של ממש בין עזה למוקטעה – אלא לצורך קבלת כספים מהטמבלים של אובמה.

* 1. בתגובה לאלי מייזליש  עם שימוש במילותיו, על כתבתו מהיום, "יש שנאה הדדית של הציבור ל"הארץ" ושל ה"הארץ" לציבור. למה זה כך?" – כי "הארץ" רווי בפרו-פלסטיניות וסימפטיה לפלסטינים ומאידך, מקרין אנטישמית ובוז ליהודים. עורכי ועיתונאי ה"הארץ" כותבים בהטייה, סילוף ומגמתיות, בהבלטת ובהאדרת כל שמצדד בעניין הפלסטיני ומתעלם מהפלסטיניות הטרוריסטית המחנכת לשנאת היהודים, להשמדתם וחיסול מדינתם.

עיתון המטיף מוסר מטעמו, למעשה, מזלזל ומתנשא על קוראיו האינטליגנטים והאינטלקטואלים. עיתון חופשי, אינו מיועד לחשיבה המוכתבת בידי חבורה אינטרסנטית עם נרטיבים משלה. "הארץ" הפך לנטורי קרתא חילוניים המתנשאים ומתיימרים שהאמת שלהם, היא ל"טובת" ישראל.

2. אות כבוד לכנסת! – והיה וחברי הכנסת יתנערו מהסיאוב הדבוק בשיקוליהם ויבחרו לנשיא את פרופ' דן שכטמן, המדען והמחנך, יהא זה אות כבוד לכנסת ולהם אישית.

מרדכי בן חורין

* בוקר טוב אהוד בן עזר. בטעות הכנסת לעיתונך לינק שגוי. אני מצרפת שוב את הלינק ששלחתי כי רק כך אפשר להיכנס לאתר של גיא בכור. תודה. עיתונך מרתק על שלל הדעות המגוונות שבו.

רביבה

אתר המאמרים של ד"ר גיא בכור: http://www.gplanet.co.il/

האמת המבהילה על מימשל אובמה: מרסק ומתרסק

* מי זאת קרולינה לנדסמן שמלמדת אותנו מוסר מעל דפי "הארץ"? הלא אפשר להתפוצץ מצחוק ממנה! – אוף, יצא לי פּוּק.

* בשנת 1974, לפני 40 שנה, יצא לאור בהוצאת "מסדה" קובץ סיפורים של אמנון שמוש בשם "אחותי כלה", כאשר אחד הסיפורים המרכזיים בו, ואולי גם הארוך ביותר, הוא הסיפור על מישל עזרא ספרא. כתבתי אז ביקורת נלהבת על הספר, בייחוד על הסיפור על מישל עזרא ספרא, וציינתי כי לדעתי הוא דורש המשך ברומאן גדול ורחב יריעה.

לא עברו שנים רבות והנה בשנת 1978 הופיע הרומאן "מישל עזרא ספרא ובניו", אף הוא בהוצאת מסדה, והוא המשך לאותם פרקים ראשונים שכלולים בפתיחת "אחותי כלה" – ואם איני טועה גם עליו כתבתי ביקורת משבחת מאוד. באותן שנים כתבתי עשרות ומאות רשימות ביקורת ספרים במוספי הספרות, וזה היה חלק ניכר מפרנסתי. לכן גם הייתי מחוזר על ידי סופרים רבים והוצאות ספרים, בתקווה שאכתוב על ספריהם ביקורות.

לימים אירח אותי אמנון שמוש בקיבוצו מעיין ברוך, לשם הגעתי לשם הרצאה ספרותית, אף זה היה חלק מפרנסתי באותן שנים. הוא קיבל אותי בחמימות, הראה לי את בית אוסישקין, נתן לי מתנה, או המליץ בפניי – על ספר הילדים אהוב עליו, "עליקמא" – ואמר לי בין השאר משפט שנחרת בזיכרוני.

הוא אמר שהדחף להשלים את "מישל עזרא ספרא ובניו" עלה בו לאחר שקרא את הביקורת האוהדת שלי על "אחותי כלה", והיא שנתנה לו אומץ וביטחון להמשיך בכתיבה עד לכדי השלמה של יריעת הרומאן כולו.

* ואני זוכר גם שבשעתו אמר לי הסופר יצחק גורן-גורמזאנו, שעשה שנים עם משפחתו באמריקה ולא הצליח בכתיבתו בארץ, כי הדחף לחזור ארצה היה, בין השאר, מאמר ביקורת נלהב ביותר שפירסמתי על הרומאן שלו "קיץ אלכסנדרוני" ("ספרייה לעם", "עם עובד", 1978).

* האם השופט דוד רוזן קצת מבולבל? "רוזן אמר במסגרת פאנל בכנס לשכת עורכי הדין באילת: 'כל מה שהיה שם מבחינת לוח הזמנים הוא שלאחר שהצדדים טענו, היא [שולה זקן] הופיעה וביקשה לשכנע לקבל את הסדר הטיעון. אם יש לי שאלות אני לא אשאל? ברור שכן. אין לזה קשר לאולמרט. מר אולמרט משפטו הסתיים. ברור לגמרי שהסתיים בגזר הדין. כל מה שנאמר נאמר בקשר אליה. לא אליו. לגבי השלכות ציבוריות זה לא קשור אליי. אני לא אחראי. אני אחראי לקבל פסק דין. אם מגיעה נאשמת ומבקשת שאקבל הסדר טיעון אז התפקיד שלי הוא לשאול אותה. אם לא אשאל איך אני אדע?' ["הארץ באינטרנט", מאי 2014].

מעניין מה יאמר העליון, בערעור, על סבירות התנהלותו המשפטית של דוד רוזן?

* שלום רב לכם חברי-הכנסת הנכבדים, כאזרח וכאדם פעיל בחברה הישראלית אני פונה אליכם בבקשה שתתמכו בבנימין "פואד" בן-אליעזר בבחירות הקרובות-מאוד לנשיאות מדינת ישראל.

פנייה זו שלי נובעת מכך שאני מכיר אישית את "פואד" שנים רבות מאוד, ואף שפה-ושם הוא פלט אי-אלה משפטים, שעלולים להכשיל אותו בעיניכם מלתמוך בו בבחירת לנשיאות – הוא עשה זאת מכורח-הנסיבות ולא מדעתו ואמונתו האמיתית של אוהב ארץ ישראל.

הוא היחידי מבין חברי הכנסת היהודים, הדובר וקורא ערבית על-בורייה, ומבין היטב את נפשם ושאיפותיהם האמיתיות של הערבים הסובבים אותנו. בהיותו "ערביסט" מושבע – הוא גם שימש בתפקידים שבהם בא במגע יום-יומי עם הערבים בארץ ומחוצה לה, כאשר שימש בעבר בתפקידים כמו מפקד יו"ש ומתאם הפעולות בשטחים, וכן כשהיה מופקד על הפעולות בדרום לבנון (ואף היה שליח רה"מ רבין לשיחות עם עראפת בתוניסיה, ואח"כ גם קיים שיחות עם הנשיא מובאראכ במצרים).

תת-אלוף (מיל.) "פואד" בן-אליעזר, זקן הח"כים בכנסת היום, עלה בגפו בגיל של כ-15 שנה לארץ, התחנך בה ושירת למופת בצה"ל שנים רבות ושימש כשר הביטחון בתקופה הנוראה של האינתיפדה השנייה, וכן היה גם סגן-ראש-הממשלה ושר התמ"ת, התקשורת, השיכון והבינוי והתשתיות הלאומיות – והוא ראוי בהחלט להיות הנשיא הבא של מדינת ישראל!

אשמח מאד אם אכן תבחרו בו.

בהוקרה,

משה שפריר

משורר וחוקר, גיאולוג ומרצה

* משעה שהגברת הדיליטנטית אווה אילוז הפכה להיות נביאה של החילוניות ["מוסף הארץ", 6.6.14] התחלתי לחשוש שמא יש משהו פגום בחילוניות שלי.

אהוד בן עזר

* דורשי טובתנו, חלקם התחילו לקרוא את שני ספרינו האחרונים אך נתקעו בגלל התקיעות מלפנים ובייחוד התקיעות מאחור – הציעו לנו בטוב ליבם, בייחוד לגבי "והארץ תרעד" – להוציא מהדורה מיוחדת ללא תיאורי תקיעות בכלל, שאז יהיה אפשר להמליץ על הספר גם כספר לימוד היסטורי מרתק של ארץ-ישראל בבתי הספר בישראל.

יש המשוכנעות עד היום (חוץ מתימהונית אחת, ד"ר ארנה גולן) – כי כל עניין הסקס בספרינו הוא מלאכותי לגמרי ולא בא אלא לגרות את הקוראים, להרגיז את הקוראות ולקדם את המכירות.

אם יציעו לנו סכום של מיליון דולר נטו בחשבון הבנק, נקי ממס הכנסה ומתביעות אפשריות בעתיד מצד משטרת ישראל – נסכים לשכור עורכת ספרותית חשובה, רצוי חובשת שביס או לפחות מסורתית, כדי שהספרים שלנו יתאימו לא רק לבתי הספר הממלכתיים – אלא גם לצנזורה של הרבנות הצבאית על חיילי צה"ל – – עורכת שתנשק, סליחה – שתנקה, מספרינו את כל קטעי הזימה.

ממילא כולם הודפסו כבר במרוצת חמישים ואחת השנים האחרונות, ואין סיכוי רב שיודפסו מחדש.

* גם הדון-ז'ואן המצליח ביותר לא יכול להתפאר על יון שמצליח לזיין יונה על ענף של עץ המתנדנד ברוח.

* בעקבות חקירתו במשטרה ניצל כנראה בנימין (פואד) בן-אליעזר מהביזיון של הפסד בבחירות לנשיאות המדינה, וכך יוצא שלולא נפלה עליו החקירה  – היה לו כאילו סיכוי.

ואגב, מוזר שכל השמות של האנשים שכביכול קשורים עימו במתן או בקבלת כספים – הם "אשכנזים"! אין אפילו "מזרחי" אחד לרפואה! איך זה שה"אשכנזים", בכל מקום, הם כל כך מושחתים, וכמו במאפיה האיטלקית בארה"ב – תיכף מוצאים מין את מינו ונוהגים על פי מוסר ערכים עברייני?

* "יותר ממחצית מ-1.17 מיליארד תושבי הודו היו מנויים על מכשירי טלפון ניידים, אבל רק ל-366 מיליון תושבים היתה גישה לסניטציה הולמת ב-2008. כך עולה ממחקר שאת ממצאיו פירסמה באפריל יונייטד ניישנס יוניברסיטי, זרוע מחקר של האו"ם.

18% מהאוכלוסייה העירונית של הודו ו-69% מהאוכלוסייה הכפרית – מפרישים צואה מדי יום בשדות, בין שיחים, על חופים ובשטחים פתוחים אחרים, על פי ממצאי דו"ח שפרסמו במארס ארגון הבריאות העולמי ויוניצ"ף."

ועוד נמסר כי נשים שעובדות בחנויות ללא שירותים, מחוץ לבתיהן, מתאפקות במשך כל היום וגם ממעטות בשתייה, ורק בשובן הביתה הן יוצאות החוצה, בלילה, כדי לעשות את צרכיהן בתנוחה שהיתה נקראת בתקופת הפלמ"ח – ח"ש, חירבון שדה.

ואנחנו חושבים, כל אלפי הישראלים והישראליות הצעירים, שנוסעים להודו כדי לקבל הארה ולשפר את מצבם הרוחני והמדיטטיבי באשראמים של התרבות העתיקה והמפוארת הזו, זאת לעומת השטחיות והריקנות הישראלית – למה שלא תעסקו בעבודה הרבה יותר הומאנית? – קחו פנסי-כיס ועיזרו מדי ערב ולילה למיליוני נשים הודיות מסכנות בשעה שהן יוצאות החוצה וכורעות בשדה להשתין ולחרבן, תחזיקו אותן היטב כדי שלא תיפולנה!

רק למחשבה הזו עומד לי!

* אני מתפללת לכל אלוהי הדתות גם לבודהה ושינטו, רק לא דליה איציק. אפילו לא לסיבוב ראשון. תחמנית, נהנתנית וחסרת בושה.

רות ירדני כץ

* אהוד היקר, מגיע לך כה לחי על המפעל הזה, כל הכבוד לך. 

משמאלן נשכח שמקווה שהוא יודע להעריך...

אלי עמיר

* לאהוד היקר שלום וברכה, מזלה של אסתר ראב, נוסף על כישרונה הפואטי, הוא אחיינה אהוד. כל הכבוד על מאבקיך להנצחתה. הבול יפה ומעניין, והיא היתה יפהפייה!

אגב, גם אני הייתי שם, בערב לכבודך. נסעתי ברכבת מהתחנה הדרומית באשקלון, הלכתי ברגל ברחוב הקריה, הגעתי ל"בית הסופר" ונהניתי. אחר-כך טיילתי לי, עברתי ב"שרונה", התבשמתי מהמקום היפה, המלא מבקרים וסועדים בערב קיץ נעים. בקיצור – היה לי ערב נפלא בתל-אביב, עיר הולדתי.

עדינה בר-אל

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,612 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה עשירית למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,450 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-81 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-89 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של העדות על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל