הצהרה

Disclaimer

חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

גיליון מס' 951

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י"ד בסיון תשע"ד, 12 ביוני 2014

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

 

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

 

עוד בגיליון: יוסי גמזו: הָאֲנָשִים שֶלְּעוֹלָם לֹא דַי לָהֶם בַּזֶּה-מַה-יֵּש. // עמוס גלבוע: גם בסוריה  וגם במצרים נבחר נשיא. // אורי הייטנר: 1. האתגר הגדול של רובי ריבלין. 2. צרור הערות 11.6.14. // רות ירדני כץ: יש לנו נשיא. // נגה מרון: רובי ניצח והמדינה הפסידה! // מתנדב רציני למען פרופ' דן שכטמן כתב. // יצחק מאיר: במה אברכך ביום זה נשיאנו הנבחר. // אילן בושם: 9 שירים חדשים. // יהודה דרורי: "הם עוד יתגעגעו אליי..." // אבנר הולצמן: "הוא הלך לחולות". אחרית דבר למהדורה החדשה של "מסע דניאל" ליצחק אורפז. // מלכה נתנזון: שני קולות בלבירינת המוות, ומה שביניהם – אני. // ספר מרתק "אחות ציון" מאת רות דנון על חייה של הנזירה בת ה-92 רג'ין קנטי. // אלי מייזליש: נמאס לנו כבר מ"מדינה אחת לשני עמים". // מלי טויב [אהרנסון]: תגובה "לחדשות בן עזר" – כתבתו של מתי דוד. // יוסי רנרט: בית הבאר בשכונת מונטיפיורי בתל-אביב. // אהוד בן עזר: "שלוש אהבות", הוצאת "אסטרולוג" 2000, אזל. פרק עשרים וחמישה, מירב: "אתה דפוק בצפצפה שלך – " // ממקורות הש"י.

 


 

 

* * *

יוסי גמזו

הָאֲנָשִים שֶלְּעוֹלָם לֹא דַי לָהֶם בַּזֶּה-מַה-יֵּש

 

הָאֲנָשִים שֶלְּעוֹלָם לֹא דַי לָהֶם בַּזֶּה-מַה-יֵּש,

שֶמְּחַפְּשִׂים אֵיזוֹ צִפּוֹר כְּחֻלָּה בָּאֹפֶק,

שֶעִם כָּל הֱיוֹתָם חֲדוּרִים כְּמִין נַחַל אַכְזָב הַמּוּצָף שִטָּפוֹן

בַּחֹרֶף, בְּדַעַת הַקֵּץ, שֶלָּהֶם וְשֶלּוֹ, כְּשֶזְּמָנָם, כְּמוֹ הַמַּיִם

יֻקַּז עַד יְבוֹש אֶל הַיָּם הַגָּדוֹל, הָאָדִיש, הָאוֹטִיסְטִי כַּנֵּצַח

שֶיֵּש בּוֹ רַק מַהוּת, לֹא מַשְמָעוּת, שֶכֵּן סוֹפְסוֹף

כָּל הַמַּשְמָעֻיּוֹת הֵן רַק הָאַמְצָאָה שֶלָּנוּ,

הַאֲנָשָה פָּתֶטִית שֶל עוֹלָם לֹא אֱנוֹשִי:

צֶדֶק אוֹ יֹפִי, חֶרְפָּה אוֹ כָּבוֹד, הִגָּיוֹן פַּסְקָנִי אוֹ אִוֶּלֶת,

חֶסֶד אוֹ רֶשַע, הַטֶּבַע הֲרֵי מְצַפְצֵף מִצִּדּוֹ עַל כֻּלָּם –

וְאַף עַל פִּי כֵן, כְּשַׂחְיָן לֹא נִלְאֶה אֶל קַצְוֵי אֵיזֶה חוֹף גַּעֲגוּעַ         

הַהֵם, הָאֲנָשִים שֶלְּעוֹלָם לֹא דַי לָהֶם

בַּזֶּה-מַה-יֵּש הַקַּמְצָנִי, הַקַּר שֶל הָרֵאַלְיָה

כָּל יְמֵיהֶם הֵם מָצוֹד לֹא נִגְמָר אַחֲרֵי אֵיזוֹ פָאטָה מוֹרְגָאנָה

שֶל הַמֵּעֵבֶר וְשֶל הַמֵּעָל, כְּמוֹ אוֹתָהּ שְעָטָה קְצוּפַת דָּם

לֹא מְרֻסֶּנֶת שֶל פַּר מִשְתּוֹלֵל הַפּוֹרֵץ אֶת זִירַת הַקּוֹרִידָה,

לֹא מִתְקַבֶּלֶת אוּלַי עַל הַדַּעַת אַךְ כֵּן, בְּהֶחְלֵט, עַל הַלֵּב,

תִקְרָא לָזֶה רִיצַת אָמוֹק, סוּפַת עִוְעִים, גָ'נָאנָה,

תִקְרָא לָזֶה תוֹחֶלֶת, עֲתִירָה, תַחֲנוּנִים

לְמַשֶּהוּ אוֹ מִישֶהוּ, שֶלֹּא יַעֲלִים עַיִן,

לְאֵל שֶהֵם אֵינָם מַאֲמִינִים בּוֹ, כִּי יָחוּס

(גַּם אִם הוּא חַף מֵרַחֲמִים, גַּם אִם בִּכְלָל אֵינֶנּוּ)

עַל חַיֵּיהֶם, לְבַל יִהְיוּ חֶשְבּוֹן עוֹבֵר וָשָוְא

שֶאֵין בּוֹ מַעֲנֶה, לוּא גַם בָּדוּי, לְאֵיזֶה "לָמָּה?"

הָאֲנָשִים הַלָּלוּ הַתְּמִימִים עַד צְבִיטַת-לֵב,

הַמֻּתְנָעִים, כְּטִיל, דֶּלֶק מוּצָק שֶל אֵינְמַרְגּוֹעַ

מִכַּן-שִלּוּחַ דַּק, סַהֲרוּרִי כְּמוֹ הֲזָיָה

עַל אֵיזוֹ סְטְרָטוֹסְפֵרָה וִירְטוּאָלִית שֶאֵינֶנָּה

קַיֶּמֶת אֶלָּא רַק בְּדִמְיוֹנָם הַנַּעֲרִי

הַמְּמָאֵן לְהִזְדַּקֵּן וְהַתָּמִיד-נוֹכֵחַ

כְּמוֹ פְּעִימוֹת לִבָּם הַלֹּא נִרְאֶה אֲבָל הוֹלֵם

בְּעַקְשָנוּת שֶאֵין תָּקֵף וּמַמָּשִי מִמֶּנָּה,

הָאֲנָשִים הָאֵלֶּה הַיּוֹדְעִים כָּל חַיֵּיהֶם

כִּי אֵין בְּעוֹלַם הַוַּדַּאי, לֹא הַבְּדַאי, אַשְלָיָה אֻמְלָלָה וּמֻפְרֶכֶת

מִזֹּאת שֶהָאָדָם יָכוֹל לִחְיוֹת בְּלִי אַשְלָיוֹת –

הֵם הַדָּבָר הַמֻּפְלָא בְּיוֹתֵר בַּחֲלוֹם בְּהָקִיץ שֶל חַיֵּינוּ

זֶה, שֶאֲרָעִיּוּתוֹ הִיא נִצְחִית מַה שֶּאֵין כֵּן חַיֵּינוּ עַצְמָם

וַאֲנִי, לוּא הָיָה עָלַי כּוֹבַע הָיִיתִי מֵסִיר בִּפְנֵיהֶם אֶת הַכּוֹבַע,

לוּא הָיָה לִי סָפֵק בֶּאֱמֶת הֲזוּיָה זוֹ הָיִיתִי מֵסִיר גַּם אוֹתוֹ.

בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה הוּא תָמִיד, עוֹד מֵאָז וּמִקֶּדֶם,

שַׂק-הָאִגְרוּף הַקָּבוּעַ שֶל אֵלֶּה אֲשֶר יַשְלִיכוּהוּ לַבּוֹר

אַךְ כָּל הָרֵאָלִיסְטִים הַפִּכְּחִים הַהֵם גַּם יַחַד,

כָּל חֶנְוָנֶיהָ צָרֵי הַמּוֹחִין שֶל אַסְכּוֹלַת הָרֹאש הַקָּטָן

אֵין בְּכֹחָם לְהַשְבִּיר אֶת מִצְרַיִם וְלוּא גַם בִּבְדָל שֶל פַּת לֶחֶם

דֶּרֶךְ כָּל שֶבַע שְנוֹתָיו הָרָעוֹת שֶל שִדְפוֹן הָרָעָב הַגָּדוֹל

כְּמוֹ הַפַנְטַזְיוֹנֶר הַמְּרַחֵף הַהוּא, הַקּוּקוּ,

הָאַסְטְרוֹנָאוּט שֶטָּרֹף טֹרַף בַּחֲלוֹמוֹת.

 

הָאֲנָשִים שֶלְּעוֹלָם לֹא דַי לָהֶם בַּזֶּה-מַה-יֵּש,

שֶמְּהַבְהֵב בָּהֶם תָּמִיד אֵיזֶה יוֹתֵר, אֵיזֶה אוּלַי עוֹד

הֵם מֶלַח הָאָרֶץ הַזֹּאת וְדִמְעָהּ כְּמוֹ הַיָּם הַלּוֹחֵךְ אֶת חוֹפֶיהָ

וְהֵם, דַּוְקָא הֵם יִירְשוּ אֶרֶץ כַּנֵּס

הַהוֹפֵךְ חֲלוֹמוֹת

לְמַמָּש.

 

* * *

לכל קוראי המכתב העיתי ואוהבי הזֶּמֶר הישראלי

במוצ"ש, ט"ז בסיוון תשע"ד, 14.6.14, בשעה 21:00

ייערך מופע הוקרה למשורר יוסי גמזו

בבית "יד לבנים" בעפולה (שדרות יצחק רבין)

בהנהלתו המוסיקלית של מוביל השירה בציבור הפופולארי יוסי לב

ובהשתתפות חבורת-הזֶּמֶר "השׂדרה" בהדרכתו של אורי קריב

כולכם מוזמנים בחמימוּת

 

 

* * *

עמוס גלבוע

גם בסוריה  וגם במצרים נבחר נשיא

ההבדל בין השניים הוא תהומי. בסוריה הבחירות הן בגדר בדיחה, ובכל מקרה הן לא בסוריה המדינה אלא בסוריה שבשליטת בשאר אסד. "סוריה" היא המודל למדינה מלאכותית, ולמדינות ערביות אחרות שעברו את מה שנקרא בטעות "האביב הערבי". מצרים היא היוצאת מן הכלל, כי בה תמיד היה שלטון מרכזי חזק ומרכיב לאומי. היא לא מלאכותית.

בשבוע שעבר  נערכו בחירות לנשיאות בסוריה, והנשיא אסד נבחר ברוב "מוחץ". בדיחת השנה. כשבוע לפני כן נבחר הגנרל סיסי לנשיא מצרים ברוב מוחץ. זאת לא היתה בכלל בדיחה.   שתי תוצאות  שונות לגמרי מהאירועים שהחלו לפני כשלוש וחצי שנים בעולם הערבי, ושכונו בתחילה בשגגה בשם "האביב הערבי". המונח סימל תקווה, משאת נפש אירופאית ואמריקאית, שהנה נופלים משטרים דיקטטוריים, ועומדים לקום משטרים דמוקרטיים, או לפחות כאלו שהדמוקרטיה תהיה עבורם ערך עליון.

מימשלו של אובמה עדיין חושב כך! לא להאמין, אבל בנאומו המפורסם בפני בוגרי ווסט פוינט, עליו עמדתי במאמרי הקודם, הוא אמר את הדברים הבאים:

"הטלטלה בעולם הערבי מציגה את הסיכוי ארוך הטווח של שלטון הנענה (לדרישות הציבור) ומימשל יעיל יותר."

אם נעיף מבט על התוצאות עד כה של הטלטלה שעברה על חלק מהעולם הערבי,  נגלה שתי תופעות מרכזיות:

האחת, למעט מצרים החריגה, בכל המדינות בהן היתה טלטלה, נמצא השלטון  בהתפוררות, ועימו המדינה.

השנייה, הטרור האיסלאמי הקיצוני התנחל בלב העולם הערבי.

בטוניס קיים שלטון רופף ביותר. בלוב אין למעשה מימשל, מיליציות שונות שולטות במדינה, ולפנינו מדינה כושלת בתהליך של התפוררות. הוא הדין בתימן, שם המדינה מחולקת  בין תומכי הנשיא, בין תומכי אלקאעידה, לבין פלג שיעי.

בעיראק, שם הטלטלה התחילה למעשה לפני למעלה מ-10 שנים לאחר נפילת צדאם חוסיין, אין שלטון אפקטיבי, והמדינה מחולקת למעשה למדינות כורדית, שיעית וסונית.

ועכשיו לסוריה. כאשר אנחנו אומרים שאסד נבחר לכהונה שלישית של נשיא סוריה, הכוונה היא שהוא "נבחר" באזור בו הוא שולט. מדובר ברצועה הנמתחת מדמשק וצפונה לעיר חומס ומשם מערבה לחוף הים התיכון, וצפונה לאורך החוף עד מעל העיר לטקיה. חלק קטן ממדינת סוריה. שאר השטח, כמעט כל הצפון והמזרח, נמצא בשליטה של קבוצות מורדים שונות, שהקימו נסיכויות, כאשר קיימת גם מדינונת כורדית. רוב מעברי הגבול של מה שהיתה פעם מדינת סוריה, נמצאים בשליטת המורדים. כמו כן נמצאות בידיהם בארות הנפט. השליטה ב"מדינת בשאר אסד" מתאפשרת בשל סיוע  של איראן וחיזבאללה, ותמיכה רוסית איתנה.

מה שמאפיין את כל המדינות שתוארו (וטוניס במידה פחותה) הוא שאף אחת מהן לא היתה בעבר מדינת לאום עם שלטון מרכזי חזק. מצרים בולטת בחריגות שלה. היא היוצאת מהכלל, והיא זאת העומדת בניגוד קוטבי לסוריה. לא בכדי, כנראה, יש לנו הסכם שלום עם מצרים, ולא עם מדינה כמו סוריה.

מצרים עברה בטלטלה סיבוב פרסה מלא: התחילה בהדחת נשיא דיקטטורי בדמות מבארק, עברה לשלטון של האחים המוסלמים, ועכשיו חוזרת לשלטון דיקטטורי (או ביתר דיוק שלטון דמוקטטורי, דהיינו, בעל פרצוף דמוקרטי ותוכן דיקטטורי) בדמותו של הגנרל סיסי. האם הוא יצליח למלא את הציפיות האדירות שהעם המצרי תולה בו, ושכולן למעשה בתחום הכלכלי  והחברתי? האם בשאר אסד  יצליח להמשיך  ולשרוד ולהרחיב את תחומי שליטתו, תוך הגברת ההרס והטבח?

שתי שאלות  ענקיות.

מה שברור הוא שהטרור האסלאמי הקיצוני העתיק את מרכזו מאפגניסטן ופקיסטאן למה שהיה פעם מדינת סוריה, ולחצי האי סיני. בזה טמונים הסיכונים למדינת ישראל כתוצאה מהטלטלה, בצד אי הוודאות הקשה לגבי האזור. וגם כאן שוני אדיר בין מצרים לסוריה: עם סיסי מובטח לישראל שיתוף פעולה נגד הטרור בסיני. בצפון, כל דאלים גבר.

 

 

* * *

אורי הייטנר

1. האתגר הגדול של רובי ריבלין

בפני רובי ריבלין, הנשיא העשירי של מדינת ישראל, ניצב אתגר גדול. לשקם את מוסד הנשיאות. לא פחות.

איני מתכוון רק למערכת הבחירות הבלתי סימפטית, בלשון המעטה. אני דווקא רואה את צד הזכות במערכת הבחירות – דומני שפרשת פואד הנה אבן דרך במאבקה של החברה הישראלית להדברת השחיתות.

אני מתכוון להתדרדרות מוסד הנשיאות, ממוסד המגלם ומסמל את הממלכתיות הישראלית – לעוד תפקיד במערכת הפוליטית. בחברה מקוטבת ושסועה, שיש בה מחלוקות עמוקות בין "שמאל" ל"ימין", בין דתיים לחילונים, בין מזרחים לאשכנזים, בין יהודים לערבים, ושהחיים הפוליטיים והתקשורתיים, מטבע מהותם, מבליטים את המחלוקות ומעמיקים את השסעים – תפקידו של הנשיא להיות הגורם הממלכתי, המסמל את האחדות, את המשותף, את האתוסים המכוננים של החברה, את הערכים והמוסר. עליו להיות מעל המחלוקות, ולעיתים לרפא פצעים, לנחם פגועים, להעניק כבוד לנידחים, לקרב את המודרים, להבליט את ההישגים ולהתריע על כשלים, להיות  דמות-על ממלכתית.

ניתן לחלק את נשיאי ישראל לשניים – מחיים ויצמן עד חיים הרצוג ומעזר ויצמן ואילך. הנשיאים הראשונים היטיבו למלא את תפקידם הממלכתי. עזר ויצמן לא רצה להיות סמל הממלכתיות. הוא לא רצה להיות סמל. הוא לא רצה להיות ממלכתי. הוא רצה להיות הנשיא בלי להיות נשיא. ויצמן קרא את החוק, וראה שהחוק מרוקן מתוכן. לא כתוב בו מה על הנשיא לעשות. כתוב רק ש"הנשיא הוא ראש המדינה". אם כך, אמר, אני אצוק בו את התוכן שאני מבין. והתוכן שהוא יצק, הוא של פוליטיקאי ומדינאי, המנהל מדיניות חוץ עצמאית במקביל לראש הממשלה הנבחר.

על האנס הסדרתי, שחילל את בית הנשיא, אין צורך להכביר מילים. אולם יש לציין, שעד הפרשה, אף הוא הלך בדרכו של ויצמן – נשיא שהוא פוליטיקאי ומדינאי. אך מי שהרחיק לכת יותר מכל בדרך זו, היה שמעון פרס.

"האם אתה תוכל להיכנס לנעליו הגדולות של פרס?" נשאלו המועמדים לנשיאות בשלב השאלה הזהה ב"ידיעות אחרונות". תעשיית שטיפת המוח בעיצומה.

בעיניי, פרס פגע פגיעה קשה במוסד הנשיאות. מדובר באדם בעל מעמד בינלאומי חריג, ספק אם יש עוד מדינאי בעולם הנהנה מהוקרה כזו. שעה שישראל, הציונות והעם היהודי מצויים תחת מתקפת דה-לגיטימציה קשה, ראוי היה שפרס יגייס את מלוא השפעתו למתקפת אמת מול תעשיית השקר.

אולם פרס, שמעולם לא ויתר על חלומו להיות ראש הממשלה, לא עמד בפיתוי וניצל את מעמדו לרעה, לחתירה תחת הממשלה הנבחרת, ולניהול מדיניות חוץ חלופית, ללא כל סמכות. הן בנושא הפלשתינאי והן בנושא האיראני, הוא הוביל מדיניות לעומתית לזו של הממשלה החוקית של ישראל. בכך הוא פגע פגיעה קשה בדמוקרטיה וגרם למדינת ישראל לנזק מדיני כבד.

החיים הפוליטיים מבוססים על מפלגות, שכשמן כן הן – הן מבטאות את התפלגות הדעות בעם. וטוב שכך, שהרי המחלוקת היא נשמת אפה של הדמוקרטיה. אולם לצד המחלוקת, יש מקום לאחדות לאומית, ותפקיד הנשיא הוא לסמל את ערכיה של מדינת ישראל – ערכי הציונות והדמוקרטיה. על הנשיא העשירי של מדינת ישראל, להחזיר עטרה ליושנה, ולשקם את מוסד הנשיאות.

ביכולתו של רובי ריבלין לעשות כן. כיו"ר הכנסת, הוא ניהל את הכנסת בממלכתיות, בהגינות וביושר. הוא הגן על מעמדה וכבודה של הכנסת, סירב להיות קבלן ביצוע של הקואליציה, של סיעתו ושל ראש הממשלה. הוא הגן על מעמדה של האופוזיציה. הוא פתח מחדש את הכנסת לעם, אחרי שקודמתו אסרה על כניסה לכנסת במכנסי ג'ינס. הוא אדם עממי ובעל חוש הומור. התכונות שהוא גילה בתפקידו הקודם, מהותיות ומשמעותיות לתפקיד הנשיא. האם הוא יעמוד באתגר?

 

 

2. צרור הערות 11.6.14

 

* פרופ' דן שכטמן, חתן פרס נובל, מדען דגול ונערץ בעולם כולו, קיבל קול אחד בלבד בהתמודדות על הנשיאות. דליה איציק, עסקנית מגלומנית, המפורסמת בעיקר בג'ורה שלה, ששרידותה הפוליטית – אומנותה, ומי שאהוד אולמרט המושחת הוא פטרונה, קיבלה פי 28 קולות יותר ממנו. בושה וחרפה!

 

* פרופ' יגאל ידין, הרמטכ"ל השני של צה"ל ומ"מ הרמטכ"ל ורמטכ"ל בפועל במלחמת השחרור, ארכיאולוג דגול – בעל שם עולמי וחתן פרס ישראל, היה דמות נערצת בציבוריות הישראלית במשך עשרות שנים. הוא יכול היה להיות נשיא נפלא – גם אדם מעורר השראה, משכמו ומעלה וגם אדם עממי. וכשהוא הלך לפוליטיקה, הוא כשל בגדול והפך לבדיחה. תמכתי במועמדותו של שכטמן לנשיא. אבל הוא גילה חוסר כישרון פוליטי בולט. התמיכה הציבורית בו היתה בזכות סגולתו כמדען ובזכות אי היותו פוליטיקאי. לדעתי, אם יחזור על השגיאה של ידין וילך לפוליטיקה, כפי שרמז, זאת תהיה טעות גדולה.

 

* מרבית הח"כים החרדים תמכו בדליה איציק. חרף סלידתי מאיציק, די מוצא חן בעיניי הרעיון, שהחרדים תמכו באישה.

 

* לפני ימים אחדים הודיעה ח"כ שלי יחימוביץ' שלא תצביע על פי החלטת מפלגתה, אלא תתמוך ברובי ריבלין, אף שהוא יריב אידיאולוגי, בשל יושרו והגינותו. מכלל הן, ניתן היה להבין את הלאו. היא אינה מצביעה למועמד מפלגתה, אף שהוא שותף אידיאולוגי, כיוון שהוא אינו ישר. על כך ראויה יחימוביץ' למלוא ההערכה.

 

* כל הדיבורים האלה, על אקדחנים ואקדחניות, על סיכול ממוקד, מעוררים סלידה. זהו מוסר של גנבים, מוסר של העולם התחתון, שבו בתחתית המדרג נמצאים "מלשנים". אם מישהו העליל עלילה על פואד, זו אקדחנות. אולם אם מישהו סייע לחשוף שחיתות, ולהציל את מדינת ישראל מביזיון נוסף של נשיא מושחת, הרי שמדובר בחושף שחיתות, הראוי לצל"ש.

 

* האם בוז'י הרצוג כבר העביר לפואד חפיפה בנושא זכות השתיקה?

 

* מה דעתי על טקס תפילת השלום בוותיקן? שאין בזה שום דבר רע. מה פירוש אין בזה שום דבר רע? אין לי שום דבר טוב לומר על זה? דווקא יש לי – שאין בזה שום דבר רע. אז פרס היה צריך לנסוע לשם? כן, כי אילו סירב להזמנה, היה נגרם נזק הסברתי לישראל. וכאשר מצד אחד עלול להיגרם נזק, ומצד שני סתם אין תועלת... שיסע, שיסע. מה שבטוח הוא, שהאירוע הזה לא השאיר חותם היסטורי אפילו ל-24 שעות.

 

* הכפר הבדואי טובא זנגריה, בגליל העליון, (נכון יותר לכנות אותו עיירה – מדובר ביישוב עם 5,000 תושבים, אולם כיוון שכך מכנים אותו תושביו, אני משתמש בטרמינולוגיה שלהם), מגיע לכותרות, בדרך כלל, במדורי הפלילים. כמו כל יישוב ה"נהנה" ממיתוג פלילי, ההכללה הזאת עושה עוול למרבית הציבור.

לטובא זנגריה גם פנים אחרות. 70-80% מבני הכפר מתגייסים לצה"ל, רובם ליחידות קרביות. זהו נתון מעורר התפעלות, מאחר והבדואים פטורים מחובת גיוס – מדובר באחוז בלתי נתפס של התנדבות לצה"ל. זאת, חרף מסע ההסתה הנורא של הנהגת ערביי ישראל, בראשות הח"כים הערביים, נגד ההתנדבות לצה"ל ולשירות אזרחי. רבות מבנות הכפר מתנדבות לשירות אזרחי.

על כך, ראויה טובא זנגריה להערכה ולכבוד.

אני שותף היום ליוזמה, בראשית דרכה, להקמת מכינה קדם צבאית לבדואים בטובא זנגריה. בפגישה עם הנהגת הכפר, אמר ראש המועצה המקומית חוסיין היב: "אנחנו לא חצי ישראלים וחצי פלשתינאים. אנחנו ישראלים. נקודה. הדגל היחיד שלנו הוא דגל ישראל!"

 

* במשך עשרות שנים, היו הערבים הנוצרים הסמן הקיצוני של הלאומיות (ואף הלאומנות) הערבית (הן הפאן ערבית, והן של העמים הערבים השונים). כך גם בקרב הפלשתינאים (לדוגמה, הארכי טרוריסטים ג'ורג' חבש ונאיף חוואתמה) ואף בקרב ערביי ישראל (לדוגמה, עזמי בשארה). הגורם לכך, הוא היותם מיעוט דתי נרדף לאורך דורות, והציפיה שלאומיות ערבית תעמעם את הפער בינם לבין המוסלמים – אלה ואלה ערבים, ללא הבדל דת.

אלא שמגמות האסלאמיזציה במזה"ת, מאז המהפיכה החומייניסטית באיראן וביתר שאת מאז "האביב הערבי", ניפצו את הבועה הזאת. הנוצרים נרדפים ברחבי המזה"ת, וברשות הפלשתינאית מתבצע טיהור אתני שקט של הנוצרים.

האסימון מתחיל לרדת אצל רבים מן הערבים הנוצרים בישראל. ביטוי לכך, הוא עלייה מרשימה בנתוני הגיוס של בני העדה לצה"ל, חרף ההסתה החמורה נגד המגמה. בין השנים 1948-2012, התגייסו מדי שנה 35-45 ערבים נוצרים. בשנתיים האחרונות, יש קפיצת מדרגה ענקית. רק בגיוס מרץ 2014 התגייסו 148 נוצרים לצה"ל. השנה יצאו 12 חיילים נוצרים לקצונה.

זוהי מגמה חשובה מאוד, ויש לטפחה ולעודד אותה. חוקי ההעדפה המתקנת למשוחררי צה"ל, חיוניים ביותר לעידוד התופעה.

 

* חוק יסוד ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי, חיוני מאוד, כמבטא את מהותה וייעודה של ישראל, ואת היותה מדינתו של העם היהודי כולו, לא רק של אזרחיה. החוק מבטא את המחויבות שלנו לכל יהודִי בעולם, שהנו אזרח ישראל בפוטנציה, אם רק יבחר לממש זאת בעלייה לארץ. יש לבטא בחוק את המחויבות שלנו למאבק באנטישמיות ולהגנה על כל יהודי בעולם, כולל שימוש לצורך זה בכל הכלים הממלכתיים של המדינה (כפי שעשינו בהעלאת יהודי אתיופיה לישראל, באמצעות צה"ל והמוסד).

אולם איך ניתן להיות מדינת הלאום של העם היהודי, תוך המשך הניכור של המדינה לזרמים הגדולים ביותר ביהדות העולם – הרפורמים והקונסרבטיבים? המשך הניכור הזה מנוגד לייעודה של מדינת ישראל כמדינת ציונית, כמדינת הלאום של העם היהודי כולו. מן הראוי שחוק היסוד יבטא את המחויבות של מדינת ישראל לעם היהודי כולו, על כל זרמיו, ואת ההכרה של מדינת ישראל בזרמים השונים.

 

* בעשר שנות המו"מ בין ישראל לסוריה בשנות ה-90, גילו ממשלות ישראל חוסר אחריות לאומי משווע, בהציען לסורים את הגולן. כישלון התהליך, הציל את מדינת ישראל מאסון לאומי. אולם יש לזכור, שהיתה גם תוצאה חיובית אחת למו"מ. בזכות התעקשות של רבין ולחץ חזק שהפעיל, באמצעות הנשיא קלינטון, על הסורים, שוחררו לפני 20 שנה, ב-1994, יהודי סוריה, משביים המדכא. למרבה הצער, חלקם היגרו לארה"ב, אך רבים מהם, בראשות הרב הראשי של יהדות סוריה אברהם חמרה, עלו לישראל. כאשר אנו מדברים על מהותה של ישראל כמדינת הלאום היהודית – העמדת עניינם של יהודי הגולה במקום מרכזי במדיניות הישראלית, היא ביטוי לכך.

 

* ביד הלשון: פרשת השבוע שקראנו בשבת שעברה, פרשת "בהעלותך", מסתיימת ברכילות. מרים מרכלת על משה ועל אשתו הכושית, ונענשת בצרעת. פרשת השבוע שנקרא בשבת הקרובה, פרשת "שלח לך", נפתחת בסיפור המרגלים.

יש גם קשר לשוני בין מרגל ומרכל. בעברית, מקובלת תחלופה בין האותיות גימ"ל וכ"ף. דוגמאות: זכוכית וזגוגית. סכר וסגר. כך גם מרכל ומרגל.

מזמור ט"ו בתהילים, מתאר את דמות האדם האידיאלי. "יְהֹוָה! מִי יָגוּר בְּאָהֳלֶךָ? מִי יִשְׁכֹּן בְּהַר קָדְשֶׁךָ?" – אחד האפיונים הוא "לֹא רָגַל עַל לְשֹׁנוֹ". מה פירוש "לא רגל על לשונו"? לא עלה דבר רכילות על דל שפתיו.

על פי רש"י, הציווי "לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ" (ויקרא י"ט), פירושו – לא תרגל.

ומי שאינו מבין את הקשר הקטלני בין רכילות וריגול, כדאי שיעמיק בפרשת אשכנזי (הרפז).

 

 

* * *

רות ירדני כץ

יש לנו נשיא

ראובן ריבלין נבחר לנשיא הבא של מדינת ישראל. אדם ראוי שעל אפם וחמתם של ראש-הממשלה ואיווט ליברמן נבחר.

אני מצטערת בשביל דליה דורנר ופרופ' שכטמן. מאוד רציתי שאחד מהם ייבחר. קיוויתי. השתדלתי למענם אבל מסתבר שקשה להיכנס לתפקיד כזה בלי להיות מעורב בחיי הכנסת והפוליטיקה, על הטוב והרע. צריך להיות פוליטיקאי עם כל התוספות ואין להם את זה ובגלל זה הם לא עברו. לא בגלל שאין להם את היכולות והכישורים למלא את התפקיד.  לא. אלא בגלל שאין מי שיתנקם בהם, ואין מי שידפוק אותם ושילכלך עליהם. הציבור שרצה לראות אחד מהם בכס הנשיאות יזכור שהם רצו להביא רוח חדשה לבית-הנשיא ולא הצליחו.

אוי לנו אם מאיר שיטרית היה נבחר בגלל היותו מרוקאי. זה היה מאוד מעציב. במהלך היום הסוער הזה הזכירו לא פעם שהוא מרוקאי. נו, באמת. אני חשבתי שאם ייבחר זה בגלל פעילותו ועשייתו, בגלל תפקידיו הרבים שמילא במרוצת השנים ולא בגלל שמוצאו מרוקאי. הוא כמעט נגע בתפקיד הרם. כמעט. אבל 63 חברי כנסת החליטו שריבלין הוא המתאים להיות נשיא.

ביום המותח הזה רזי ברקאי הזכיר לכולם את עניין ההסכם הסודי שנעשה בין הזוג שיטרית לעוזרת הבית, שקיבלה רבע מיליון שקלים עבור שתיקתה. מה קרה שם? האם מישהו מבני-משפחתם אנס אותה? התעלל בה? מה יכולה להיות הסיבה שעוזרת בית מקבלת סכום אסטרונומי כזה אחרי שנה וחצי שעבדה אצלם? האם פרשה מיסתורית זאת מנעה משיטרית את המשרה הנחשקת?

אני שמחה שדליה איציק לא עברה אפילו את הסיבוב הראשון. תפילותיי לכל אלוהי הדתות כולל בודהה ושינטו התקבלו.

 

* * *

נגה מרון

רובי ניצח והמדינה הפסידה!

העולם כולו נגדנו – אבל כתריאליבקה שלנו צהלה ושמחה. הכתרנו עלינו נשיא ממלכתי וראוי, נקי כפיים ובר לבב – ללא רבב! הבעייה היחידה היא שרוב העם קיווה לנשיא אחר. לפרופ' דן שכטמן, אדם משכמו ומעלה, שבכוח חזונו ובתום ליבו העז לקום ולהציע את עצמו לשירות האומה. איש מדע בעל שם עולם ובעל אישיות כובשת, אשר האמין בכנות שיש בכוחו להיאבק נגד החרם האקדמי ולהציג בפני העולם את איכותה ואת פניה המצוינות של ישראל.

אבל הפוליטיקאים חברי הכנסת הביטו בו בחמלה מהולה בתימהון ואפילו לא כללו בחישוביהם את האדם הדגול הזה. הם כלל לא התעניינו בכישורי המועמדים שלהם להיות נשיא ולייצג את ישראל בפני העולם המפנה לנו עורף. הם הצביעו על פי האינטרס של מפלגתם. הבונוס שהנשיא הנבחר יביא להם.

יש בקירבנו אנשים איכותיים נוספים שאילו העזו לקפוץ לביצה הפוליטית אולי יכלו להציל את ישראל מהידרדרות תהומה, אך הכישלון הקולוסאלי של שכטמן ישמש  להם לקח מרתיע.

שכטמן, איש נחוש, ללא ספק ימשיך בדרכו  לקדם את החינוך והמצוינות בחלקת אלוהים הקטנה שלו. ייתכן שטרם נואש עדיין ואפילו ינסה שוב. אולי הפעם יקים מפלגת מרכז חדשה, בתקווה לסחוף המונים ולהושיע את ישראל דרך הפוליטיקה. אך משפחתו כנראה שתחזיר אותו אל זרי הדפנה המרפדים את ביתו ואל העולם האקדמי המעריץ אותו.

היום כולנו מאחלים הצלחה לנשיא הנבחר. אולם  גם האדם הצנוע והחביב ביותר אינו מסוגל להעניק מה שאין לו. הוא כמובן יפתח את ביתו לרווחה לכל עדות ישראל, יחון  עבריינים שסרחו, יצעד ברוב הדר על השטיח האדום  ויארח  שגרירים,  וגם יישא נאומי ברכה בטקסים ממלכתיים. הנשיא החדש יהיה אהוב על הציבור, אך תרומתו לא תצדיק את הוצאות האחזקה של מוסד הנשיאות. הרעיון של ביטול מוסד הנשיאות כבר נשתל בתודעה הציבורית. נראה שאתמול נבחר הנשיא האחרון של ישראל.

 

* * *

מתנדב רציני למען פרופ' דן שכטמן כתב:

"הישגו של פרופ' דן שכטמן הוא ללא תקדים: 118 מתוך 119 חברי כנסת לא הצביעו בעדו (רוב של למעלה מ-99%!) – אף פוליטיקאי בישראל לא הצליח עד כה להגיע להישג דומה וליצור קואליציה כזאת מקיר אל קיר, אשר תחשוף את מערומיה ואפסותה של הכנסת. זאת ללא תמיכה פוליטית, ללא רקימת דילים וקומבינות ובלי יועצי תקשורת ומומחים לאסטרטגיה מול ממשל.

אגב, היתה צדיקה אחת בסדום. כדאי לעבור לכבודה לדום!"

 

 

* * *

יצחק מאיר

במה אברכך ביום זה נשיאנו הנבחר

במה אברכך ביום זה נשיאנו הנבחר? שיזכו אותנו מן השמים להפנים כי לא נבחרת לשררה אלא לאחווה, לא לחיל ולא לכוח אלא לפיוס, לא לראווה אלא להצנע לכת.

שנשכיל לראות בך דובר טוב על בני ארצך באוזני בני כל אומות העולם כולן, בחצרות ענווי ארץ ועמליה כבחצרות מלכיה ורוזניה ושועיה.

 שנלמד להוקירך כנושא נס ערכו של הישר ואדנותו של הדין, ועומקה של החוכמה ויופיין של האמנויות והאמונה בסולם המוצב ארצה בו עולה האדם כל ימיו מעלה מעלה.

 שתהיה לנו כיורד לפני תיבות תפילותינו להביא שלום על הארץ עלינו על בנינו ובנותינו במהרה.

ויהי רצון שה' ממרומיו ישרה שכינתו עליך ועל ביתך ונאמר אתה ואנחנו יחדיו, אשרינו מה טוב חלקנו ומה יפה ירושתנו.

 

* * *

כבודו של כבודו, שאולי והנשיא

https://www.facebook.com/photo.php?v=10152038476411901&set=vb.189615266900&type=2&theater

 

 

 

* * *

ברכות לח"כ ראובן ריבלין

להיבחרך למשרת הנשיא העשירי

 של מדינת ישראל

אבות-אבותיך עמדו

על ערש ייסודה של פתח-תקווה

וגם המועמד שאנחנו תמכנו בו, פרופ' דן שכטמן, בא ממנה

והיינו ממליצים לך להיעזר בו!

 

 

 

 

* * *

אילן בושם

9 שירים חדשים

 

*

יוֹשֵׁב עַל סַפְסָל

בְּתַחֲנַת הָאוֹטוֹבּוּס

וְכוֹתֵב

וְחוֹשֵׁב:

מַה זֶּה חָשׁוּב

אֵיפֹה אֲנִי יוֹשֵׁב וְכוֹתֵב וְחוֹשֵׁב?

 

 

בבית קפה

הַמֶּלְצָרִית לַקְּלִיֶּנְט

מַסְבִּירָה אֶת הַתַּפְרִיט

מַצִּיעָה וּמַצִּיעָה

מַצְבִּיעָה וּמַצְבִּיעָה

פּוֹרֶטֶת וּמְפָרֶטֶת

שׂוֹחֶקֶת וְצוֹחֶקֶת

(כִּבְיָכֹול מְפְלַרְטֶטֶת)

עַד שֶׁהוּא מַחְלִיט.

 

*

שֶׁמֶשׁ אָבִיב בַּחוּצוֹת

וְשָׁדַיִם מְבַצְבְּצִים

מֵחֻלְצוֹת לְחוּצוֹת

 

 

*

הוּא הִתְבַּיֵּשׁ

בְּגִין אֶבְרוֹ

שֶׁלֹּא הִתְבּוֹשֵׁשׁ

 

 

החרמן

יֵשׁ לוֹ הֲמוֹן (תְּמוּנוֹת),

יֵשׁ לוֹ הַרְמוֹן

בִּתְנוּחוֹת מְפַתּוֹת

מַזְמִינוֹת וְנַעֲנוֹת לְכָל הַגַּחֲמוֹת

וְהוּא בָּא עֲלֵיהֶן

מֵעַל עִתּוֹן, שְׁבוּעוֹן אוֹ יַרְחוֹן.

 

במרכול

בְּסוֹף כָּל קְנִיָּה בַּסּוּפֶּר

הִתְעַכְּבָה יְשִׁישָׁה לַעֲשׂוֹת חֶשְׁבּוֹן:

עָמְדָה וְעָמְדָה

חָזְרָה וְעָבְרָה

עַל כָּל פְּרִיט וּפְרִיט

מוּל הַקֻפָּאִית,

"הַאִם לֹא טָעִית?"

(לֹא לָקְחָה בְּחֶשְׁבּוֹן מִנְיַן שְׁנוֹתֶיהָ

הָאוֹזֵל מִבֵּין אֶצְבְּעוֹתֶיהָ).

 

חשובים אַד-הוֹק

יֵשׁ אֲנָשִׁים חֲשׁוּבִים יוֹתֵר

וְיֵשׁ חֲשׁוּבִים פָּחוֹת,

אֲבָל כֻּלָּם חֲשׁוּבִים

כַּמֵּת

אַחֲרֵי שֶׁהֵם הוֹלְכִים.

 

 

השמח בחלקו

תָּמִיד זִמְזֵם לְעַצְמוֹ

וְלִבּוֹ טוֹב עָלָיו

כִּי הָעוֹלָם הָיָה

טוֹב אֵלָיו.

 

 

מוסיף שנים

עוֹד יוֹם

וְעוֹד יוֹם

(אֲפִלּוּ יוֹם מֻצְלָח)

תָּמִיד

אֲנִי מַפְסִיד

כִּי הַיּוֹם בָּרַח...

 

* * *

יהודה דרורי

"הם עוד יתגעגעו אליי..."

לפי מיספר חברי הכנסת שמספרים עכשיו שהם הצביעו בעד ריבלין בסיבוב השני, מסתבר שהוא זכה ביותר מ-115 קולות...

בליכוד הרוויחו פעמיים – נציג מפלגתם נבחר לנשיאות והם נפטרו מריבלין...

מאיר שיטרית הוכיח שהוא פרלמנטר מנוסה ובכושר טוב יותר מהשרים שסיעתו דחפה לממשלה.

פואד מסתמן כהצגה המשפטית הבאה הטובה ביותר בשוק בתום משפטי אולמרט.

דליה דורנר מתחילה להבין שהיא לא האדם הכי חשוב במדינה...

דליה איציק מבינה סוף סוף מה היא שווה...

ביבי נתניהו יחשוב פעמיים לפני שייתן לממשלתו ליפול...

שמעון פרס אמר מיד עם בחירת ריבלין: "הם עוד יתגעגעו אליי..."

 

 

 

* * *

מאורע חשוב בספרות העברית

יצא לאור הכרך הראשון במסגרת מפעל "כתבי יצחק אוורבוך אורפז" בהוצאת "הקיבוץ המאוחד" בעריכתו של פרופ' אבנר הולצמן, שגם ההדיר את הספר והוסיף לו אחרית דבר "הוא הלך לחולות".

ניתן להשיג את ספרו של יצחק אוורבוך אורפז, חתן פרס ישראל – גם בדוכני הוצאת "הקיבוץ המאוחד" במהלך שבוע הספר שהחל אתמול

 

 

* * *

אבנר הולצמן

הוא הלך לחולות

 

זמן קצר אחרי מלחמת ששת הימים שמע יצחק אורפז ממישהו על צעיר אחד, שהשתתף במלחמה ועשה בה גדולות, אולם בשובו הביתה ניתק את קשריו עם סביבתו, הפסיק את לימודיו ושקע בשתיקה ממושכת. הסיפור הזה – כך גילה בראיונות אחדים – נתן לו דחיפה ראשונה ליצירה, שעלתה במחשבה כסיפור קצר, אולם ככל ששקע בה הלכה יריעתה והתרחבה. תחילה נוספה לגיבור דמות אב שנעלם בילדותו, ולאחר מכן יצא בעצמו למסע, מיעוטו חיצוני ורובו פנימי-נפשי. כך התרקם הרומן מסע דניאל, שנכתב במהלך 1967 ו-1968 וראה אור לראשונה בדצמבר 1969.

מה קסם לאורפז באותו גרעין סיפורי על גיבור המלחמה השתקן? מלבד משיכתו הקבועה לדמויות אילמות ניתן לשער, שמצא בו יסוד סמלי התואם את תגובתו הפנימית כלפי אירועי יוני 1967 והמציאות שנוצרה בישראל אחריהם. מי שחי אז בארץ וכבר עמד על דעתו לא ישכח את האופוריה שהשתררה בה באותו קיץ. החרדה לעצם הקיום ב'תקופת ההמתנה' המאוימת של שלהי מאי ותחילת יוני התחלפה בבת אחת בשמחת ניצחון משחררת. פתיחתם הפתאומית של מרחבים גיאוגרפיים גדולים, הנהירה ההמונית הנרגשת אל הכותל המערבי ושאר האתרים המקודשים שהיו נבצרים ממגע מאז 1948, הגאווה על עוצמתה הצבאית של ישראל שהופגנה באופן כה חותך, תחושת הרווחה והישועה כפשוטן – כל אלה הציפו את התודעה הקולקטיבית והפרטית עד לבלי הכיל. המרחב הציבורי התמלא מהומת קולות רמים וחוגגים, ואחד מביטוייהם הבולטים היה שלל אלבומי הניצחון שהופקו בחופזה ונמכרו ברבבותיהם. ההערצה למפקדי הצבא הרקיעה שחקים. המיתון הכלכלי שקדם למלחמה והשרה דכדוך בארץ נגוז, ובמקומו החלו להיראות סימני רחבוּת ושפע חומרי. קולותיהם של המעטים שסירבו להיסחף בזרם והזהירו מן הסכנות ארוכות הטווח הצפונות בהפיכתה של ישראל למדינה כובשת נבלעו בהמולה, או שהוקעו כבלתי לגיטימיים. כנגד כל אלה הציב אורפז את גיבורו השותק והמתבודד, גבו לתל-אביב ופניו אל מרחבי הים.

חלקו הראשון של מסע דניאל מתרחש בימים ובשבועות שאחרי המלחמה, ומשרטט כמה קווים אירוניים לדיוקנה של אותה אווירת ניצחון חוגגת. השיר 'ירושלים של זהב' בוקע בלא הרף ממקלטי הרדיו. 'אף לא שעל', זועקות מודעות בעיתוני הערב. סביבתו של דניאל, קצין הצנחנים עטור התהילה, מצפה לשמוע ממנו על מעשי הגבורה שביצע, ובזכותם אף הומלץ לקבלת ציון לשבח. גילומה המוקצן-עד-קריקטורה של מציאות זו הוא האדריכל רסקין, מאהבה של אמו של דניאל, השוקד על מיזם מגלומני: בניית 'שער השערים' לירושלים בנקודת המפגש של מזרח העיר ומערבה – וכולו עשוי פלסטיק, האמור לחקות בנאמנות את מרקם האבן הירושלמית. זהו עידן הפלסטיק, מטעים רסקין, שהוא בעליו של מפעל פלסטיק משגשג, ומציע ברוחב יד לשלב את דניאל באותו מיזם. רסקין מגלם באופן וולגרי גם את ניצני האדנות העתידה להתגלות ולהסתעף בשנות השליטה הישראלית בשטחים: 'אני אוהב שערבי מצחצח לי את הנעליים', הוא מכריז, ומספר בגאווה כיצד עצר את מכוניתו ליד בית קפה ברמאללה, יצא ממנה ו'הטיל מימיו על האדמה שלהם לעיני כולם'. דניאל עצמו נתקף בחילה למשמע דבריו.

אולם אם דימה הקורא שלפניו רומן פוליטי ביקורתי או סאטירה חברתית על הבורגנות הישראלית המתבססת במציאות של 1967 ואחריה, רושם זה מתפוגג עד מהרה. מתברר ששרטוט האווירה האופפת את דניאל בשובו מן המלחמה לא בא אלא כדי לשמש רקע ניגודי לתהליכים הפנימיים העוברים עליו. במונחים שעדיין לא היו שגורים בעת כתיבתו של הרומן יוגדר מצבו של דניאל כהלם-קרב מובהק. הוא מבלה את זמנו בשינה ממושכת או בימים ארוכים של בהייה, מתחמק מפגישה עם חברתו-אהובתו יעל, נמנע מלגשת לבחינות הכניסה לאוניברסיטה, מתעניין במידה מוגבלת רק בקורותיהם של חבריו לנשק ומסרב 'לחזור לחיים נורמליים', כתחינתה החרדה של אמו. בעיקר רודפת אותו תמונתו של חייל מצרי הרוג המוטל מתחת לדקל על חולות החוף בסיני, במקום הקרוי עין תקלה, שרוע בתנוחת שינה שלווה וחור גדול פעור בגופו. בהמשך הסיפור יתברר שדניאל עצמו הוא שירה בו למוות. דווקא מתוך אותה תמונת סיוט שאינה מרפה מתרקמים כיסופיו של דניאל אל מרחבי הים ואל חופיו החוליים, ובמיוחד אל 'אוהל על הים', צירוף מלים המנקר בו מבלי שפשרו מחוור לו.

רובד נוסף הנבנה בפרקי הפתיחה של הסיפור הוא מערך פסיכולוגי אדיפלי חשוף, הקשור ביחסו של דניאל אל אביו שנעלם בילדותו, אל אמו שגידלה אותו לבדה ואל הגבר השני שנכנס לחייה, האדריכל רסקין. 'דמות המלטית', כינה אותו גרשון שקד על יסוד ההקבלה בינו לבין הגיבור השייקספירי הבוחל באמו ובאביו החורג, שתפס את מקומו של אביו בחייה של אמו. ואמנם, האב הנעדר, הצופה בבנו מתוך תצלום דיוקנו המוצב על אחד המדפים, מייצג בבהירות את הלחצים השונים המופעלים עליו ואת הנתיבים המנוגדים הפתוחים בפניו. מצד אחד, בהיות האב קצין צבא בכיר ולוחם מהולל, הוא מגלם את התביעה הגברית, הלאומית והצבאית, וזו מתמצה בזיכרון מילדותו המוקדמת שאינו מיטשטש. דניאל חוזר ונזכר כיצד לקח אותו אביו למצדה, ובעומדם על פסגת ההר עטף אותו בזרועותיו כמו בתוך מבצר, הצביע על הנוף הסובב ואמר בקול תקיף: 'וכל זה שלך, בני'. מצד שני האב מגלם את הקוטב המנוגד, האנרכי והמסתורי, וזאת לא רק בעצם היעלמותו החידתית אלא בזיכרון ילדות נוסף שדניאל נושא עמו. זמן קצר לפני היעלמותו, כאשר אותות של משבר נפשי כבר ניכרו בו, לקח אותו אביו אל מקום אהוב עליו ברצועת החוף הסמוכה לשפך הירקון, ושם הנחיל לו את הציווי לקום ולברוח כאשר יגלה שחייו איבדו את טעמם: 'אז, בני, ברח, ברח אל הרוח, ברח אל הים, אל החולות. התחל מן ההתחלה, בני, מגרגר החול'. המשכו של הרומן הוא מימושו של אותו ציווי. 'הבטיחו לי ארץ ומלואה ואין אפילו גרגר חול שהוא שלי', מתוודה דניאל בפני חברו שרול בנסותו להסביר את החלטתו לנטוש את ביתו, לנטות את אוהלו באותה רצועת חוף ולצאת למסע אל גרגר החול האחד. לדבריו, הליכתו אל החולות נועדה להגשים משאת נפש שפיעמה בו מילדותו: למצוא את אלוהים בים, בחול, בעץ או בקול ציפור. רק בנקודה זו מגיע הרומן אל עיצומו.

חמשת הפרקים של החלק הראשון, 'דניאל חוזר מן המלחמה', משמשים מבוא לחלקו השני והעיקרי של הרומן, 'פרקי רומנסה והתבוננות'. אגב, כותרת זו יוצרת מדעת או שלא מדעת פרודיה על הצירוף 'פרקי הקשבה והתבוננות', שהוא כותרת המשנה של הספר הנפוץ והמדובר ביותר באותם ימים, 'שיח לוחמים' (1967). זהו, כידוע, קובץ שיחות ועדויות של חיילים בני קיבוצים בסימן הזעזוע שחוללה בהם המלחמה, וההקבלה אומרת דרשני. הזיותיו המעורפלות של דניאל על 'אוהל על הים' מתגשמות במסע אל שוליו הצפוניים של חוף תל-אביב, מסע קצר מאוד מבחינה גיאוגרפית אך מרחיק לכת בהיבטיו הרוחניים. מסע דניאל, שהצטייר תחילה כרומן אקטואלי בעל נימות סאטיריות, ולאחר מכן כרומן פסיכולוגי על משבר נפשי בעקבות הלם קרב, מתברר לאמתו של דבר כישות שונה לגמרי. זהו סיפורו של מסע חיפוש רוחני, בעל היבטים פנטסטיים-מיסטיים-תיאולוגיים, אחר משמעות קיומו של היחיד בעולם. אורפז עצמו תיאר זאת בראיונות עמו סמוך להופעת הספר כמסע חיפוש דתי. לדבריו, שוקעה בו 'הבעיה היסודית שבה אני מתלבט כבר יותר מעשר שנים, כל השנים שאני כותב בהן, והיא איך להיות דתי בלי אלוהים' (עדית זרטל, 'לא תיקון עולם – אלא תיקון עצמי', דבר השבוע, 20.2.1970). ועוד הוסיף שם:

ברגע שאדם מתבונן על עצמו מן הצד, מודע את ריקנותו, את חוסר המשמעות, את הצורך בחיים של טעם, בעייתו היא בעיה דתית טהורה. לכל אחד יש באיזשהו מקום הסנה הבוער שלו. השאלה היא איך הוא מתייחס לכך. לעומת זאת ישנה הבריחה אל החיים הסתמיים, שהם סוג של מוות. אני אינני יכול לברוח אל החיים האלה. הכתיבה שלי היא התבוננות בעצמי. אני כותב את עצמי. הבעיה היא איך לחיות, איך להסתדר בלי לברוח אל החיים הסתמיים.

בראיון אחר חידד עוד יותר את אופיו הדתי של ספרו: 'זהו ספר דתי, ככל שספר שאין בו אלוהים יכול להיות דתי. יש בו פרישות והתבוננות והתגלות והארה – שלבים של מסע דתי. המסע הדתי שלי ולא רק של דניאל' (ליאורה קרן, 'משא אורפז על מסע גיבורו', מעריב, 30.1.1970).

הימים הראשונים של דניאל על החוף, העוברים עליו בתנומות ממושכות ובשעות רבות של מדיטציה מול הים, הם תקופת ההשלה של הזהות הקודמת, ניתוק הזיקות אל הזמן והמקום והציפייה לבאות. בְּלִיל הידיעות והמודעות המצטופף בפיסת עיתון שהתגלגלה לידו נדמה לו ככתב סתרים. הטרנזיסטור והשעון שהביא אתו נעלמים באופן מסתורי כעבור זמן מה וכך נחסם הקשר בינו לבין המציאות האנושית המאורגנת. מכאן ואילך הוא נפתח אל ממדים אחרים של קיום וחוֹוֶה שרשרת תגליות והארות. תחילה הוא מחפש את הדרך אל הים, בבחינת ישות אלוהית כבירה המעניקה חסות ופשר ותחושת רוממות ושגב לאדם המסתופף בשוליה. לאחר מכן נפתח לבו אל ברואיו הזעירים של הטבע השורצים על קו החוף במיליונים. שבלולים, רכיכות, סרטנים, עכבישים, צמחי ים וצדפות למיניהם נתפסים בעיניו כחלק מרקמת קיום אינסופית, שהאדם משולב בה באופן אורגני ואין לו יתרון עליה.

עיקרו של המסע הפנימי שדניאל חווה קשור לשתי הדמויות הנגלות לו על החוף ומשמשות לו, כל אחת בדרכה, מורים רוחניים. תחילה הוא חוזה משתאה בעלייתה של נערה עירומה ומטפטפת מקצף הגלים, בבחינת התגלמות עילאית של יפעה וטבעיות נטולת מחיצות. הוא קורא לה גי והיא קוראת לו גו. לאחר מכן הוא מתוודע לדייג הזקן דנינו, החי מזה שנים על החוף, מתקיים בצמצום ממה שמזמן לו הים ושמח בחלקו. שתי הדמויות האלו הן פליטות הציוויליזציה שהגיעו להרמוניה שלמה עם הטבע, והחיים במחיצתן הם עבור דניאל שעור מתמשך בענווה ובהשלמה. גי, העוסקת בשזירה אינסופית של קונכיות למחרוזות המתפוררות תחת ידיה וחוזר חלילה, מלמדת אותו טעמם של חיים שהם חיקוי לריתמוס המחזורי הנצחי של הים, בלא חתירה לתכלית או להישג. דנינו משמש לו מופת בשגרת יומו ובפרשת חייו: כיצד הפנה עורף לחיי ההצלחה והעושר אחרי ששכל את שלושת בניו, וזכה להארה ולחיבור עמוק אל עצמו ואל העולם: 'פתאום אני רואה: העולם כמו גלגל, ודנינו בתוכו. תמיד דנינו תלוי על הגלגל ועכשיו דנינו בתוכו והגלגל זה דנינו ודנינו זה הגלגל'. כנגד שתי הדמויות המוארות האלה ניצב אחד מדיירי החוף הנוספים: ג'ו הדייג, הבונה מגרוטאות מתכת מתקן מיכני מסובך לאסוף את שלל הים, בהפירו את טוהר המגע בין האדם לטבע, וכצפוי הוא בא על עונשו כאשר המתקן מתמוטט וקובר אותו תחתיו.

שהותו של דניאל על החוף נשלמת עם בוא הסתיו, ונחתמת במעמד של התגלות רוחנית תוך כדי חפינה ושפיכה מונוטונית של גרגרי חול בין אצבעותיו. כל החוכמה שקנה מרוכזת ב'משא על גרגר החול', רצף הרהורים המתלכד לדרשה מיסטית הנושאת סממנים של ספר קוהלת מזה ושל הדרשה מן ההר שנשא ישו מזה. 'כל שמצוי בזרימה מצוי בגרגר החול הבודד', מהרהר דניאל, 'וכל שמצוי בעולם מצוי בכל עצם מן העצמים בעולם, וכל עצם בעולם נושא עליו את חותם הבריאה'. משעה שהצליח להסיר את החיץ בינו לבין גרגר החול האחד, ולהביא את עצמו להתפשטות הגשמיות ולהתמזגות שלמה עם הבריאה, תם מסעו הרוחני הוא בשל לשוב אל חברת בני האדם.

החלק השלישי, 'דניאל חוזר הביתה', העמיד אתגר מיוחד לפני המחבר. כיצד ישתלב גיבורו מחדש בסביבה התל-אביבית הצוהלת והנהנתנית, ואיזה חותם יטבע בה? כיצד ישמור על האותנטיות שלו ויציב אלטרנטיבה לחברה המתועשת והממוכנת המיוצגת במפעל הפלסטיק ומוצריו או במכונת הדיג האימתנית? מכאן המבוכה המסוימת וההתרוצצות הפנימית המאפיינות את תשעת פרקיו של החלק הזה, בניגוד למהלך הברור והבוטח של שני החלקים הקודמים. דניאל, המופיע ברחובות תל-אביב בחזותו הפרועה, נתפס ספק כנביא, מושיע ובעל-נס, ספק כתמהוני שדעתו נתבלעה עליו ('המתבודד מרידינג', מכנים אותו בעיר). הוא מראה את כוחו במעשי ריפוי, ונודע ביכולתו לדובב אילמים ולהשיב להם את כושר הדיבור. הוא קורן שלווה מוארת, פורשׂ חסות על עלובי חיים למיניהם ומרעיף עליהם חסד, וגם חבריו משכבר הימים משתוקקים לשמוע מפיו בשורה רוחנית. מצד אחר הוא מוצג כאדם אבוד, שהקשר אל חייו הקודמים נחסם בפניו ועתידו לוטה בערפל. ביטוי לכך הוא הפרק האחרון, המלווה את דניאל בשיטוט לילי חסר מנוח ברחובות העיר, אך נחתם במין שחזור-זוטא של מעמד ההארה בחוף הים. מה פירושו של כל זה? הוא שואל את עצמו, ונשטף תחושת פלא למראה העצמים המגיחים אל האור בעלות השחר במלוא ממשותם ובמלוא החדות של פרטי פרטיהם. מכאן התחושה המתקתקה-חמצמצה המלווה את הקורא בפרידתו מן הספר. הגיבור חווה מסע אישי של גילוי ועילוי עצמי, אבל גם אם ראה את האור, ספק אם יוכל להביא אותו אל חייהם של אחרים, ובוודאי שאין לו סיכוי לתקן את העולם. החברה הבינונית והחומרנית המקיפה אותו תוסיף לשעוט במסילותיה, והוא יוכל לכל היותר לשמור על הטוהר שזכה בו, לשקוד על תקנת נפשו ולהישמר פן תזוהם פנימיותו במגע עם החומר העכור של הממשות.

 

מסע דניאל הוא ספרו השישי של יצחק אורפז, ובדיעבד הוא מצטייר כצומת וכנקודת מפנה ביצירתו. אמנם ניכר בו המשך כלשהו של הקו הסוריאליסטי-סמלי שהסתמן בשלושת ספריו הקודמים (מות ליסאנדה, 1964; ציד הצביה, 1966; נמלים, 1968). אולם מנגד יש בו משיכה חזקה אל הריאליה וגם מיומנות תיאורית מרשימה, החל בפרטי ההתבוננויות המדויקות בחייהם של יצורי החוף וכלה בשרטוט האווירה התל-אביבית וטיפוסיה בקיץ 1967. בכך מבשר מסע דניאל את הטרילוגיה התל-אביבית של אורפז משנות השבעים והשמונים (בית לאדם אחד, 1975; הגבירה, 1983; העלם, 1984), האחוזה בממשות הישראלית. בהקשר זה מתבלטת הזיקה בין מסע דניאל לבין מסתו המניפסטית של אורפז 'אימפרסיה על הסיפור הנסיוני' (קשת, כט, סתיו 1965), שקדמה לו במעט. דבריו במסה זו חופפים במידה רבה את מהות הגילוי שחווה דניאל על החוף: מציאת תכלית היצירה ב'פירוקו של העולם אל עצמיו הבודדים', והחתירה אל ממשות הרגע הבודד במלוא חיוניותו כמקור עוצמה וטעם לאדם שאין לו אלוהים. במסה זו, וברומן שנולד בעקבותיה, מבצבץ הקו התיאולוגי-קיומי, העתיד לבוא לידי ביטוי מגובש בספרו העיוני הצליין החילוני (1982). הרעיון הבסיסי המשוקע במסע דניאל – המגע המוחשי עם פרודותיו הזעירות של העולם כאמצעי להתפשטות הגשמיות בדרך למגע עם הרוחני המוחלט – ליווה את אורפז מאז ואילך ביצירתו ובהגותו הקיומית והדתית: 'להרוס את בית החומר כדי להתייצב פנים-אל-פנים עם ה"היעדר" – יש בכך חוצפה חולנית וקסם עצום', התוודה בראיון מאוחר. 'איך לא יהיו לנו בדרך לשם רגעים צרופים של "התפשטות הגוף" ונגיעה ברוחני. על "הרגעים" האלה אני מדבר. אל "הרגעים" האלה אני חותר' ('טוב לי שם בארצות התפר', מכאן, ו, 2005).

הביקורת והמחקר שתהו על אמנות הסיפור של אורפז ועל ההגות המשוקעת בה נטו לקשור את יצירתו למרחב הספרות המודרניסטית נוסח קפקא וקאמי, וכן אל נוסח עגנון בסיפוריו הסמליים החידתיים. הלל ברזל (בספרו סיפורת עברית מיטאריאליסטית, 1974) ואורציון ברתנא (בספרו הפנטסיה בסיפורת הישראלית, 1989) זיהו במסע דניאל את השפעת הדֶבר מאת קאמי, החל בעיצוב הטופוגרפיה של העיר והים וכלה במודל האקזיסטנציאליסטי של האדם המורד או האדם המבקש להיות קדוש בעולם נטול אלוהים. יגאל שנקמן מצא בו מקבילות לפילוסופיה הזן-בודהיסטית מזה ולמבנהו של הרומן יוליסס מאת ג'ויס מזה ('מסע דניאל ליצחק אורפז', הארץ, 16.1.1970). גרשון שקד (בספרו הסיפורת העברית 1980-1880, כרך ה) מצא ברומן קרבה להחיים כמשל מאת פנחס שדה, אף הוא מסע חיפוש דתי של אדם הבוחל במציאות הישראלית, רואה בחיי אנוש בכללותם משל לקיומו של אלוהים, ושואף, כדבריו, ל'שחרורה המאושר של הרוח מתוך הקיום החומרי'. ניתן להוסיף עוד מקורות השפעה משוערים, כגון מחזהו של בקט 'מחכים לגודו' הנרמז בשמות הגיבורים גי וגו ובמצב הציפייה הסטטית שהם שרויים בו, או הסיפור 'במושבת העונשין' של קפקא, שאולי העניק השראה לעיצובה של מכונת הדיג הלוכדת בקסמה את ממציאה עד שהיא מרסקת את איבריו. אורפז עצמו אישר בהזדמנויות שונות את קרבתו לקפקא ולקאמי ודיבר על שאר 'השוואות שנעים לי להיות בחברתן', אך תיאר את תהליך היצירה שלו במונחים של בריאה אקסטטית ולחלוטין לא מודעת.

גם אם מקורות ההשראה של מסע דניאל נטועים בעיקרם ביצירות המופת של המודרניזם האירופי, ילידות המחצית הראשונה של המאה העשרים, הרי מבחינות מהותיות יותר הוא צומח מתוך הקשר רוחני בן-זמנו ממש. כתיבתו חלה בעיצומו של עידן 'ילדי הפרחים', שרישומיו בתודעה ובתרבות המערבית גברו והלכו לקראת סוף אותו עשור. כארבעה חודשים לפני הופעתו נערך פסטיבל וודסטוק (אוגוסט 1969), שהביא את 'תרבות הנגד' האמריקנית לשיא בלתי נשכח, ונחשב כגיבוש וכחתימה סמלית של רוח שנות השישים. גילוייה האמנותיים והחברתיים של התרבות ההיפית במובנה הרחב הציתו את גם את דמיונם של צעירים ישראלים. חיקוייהם המקומיים השתלבו בגל רחב ומגוון של חיפוש רוחניות חדשה, במידה רבה כתגובת נגד לשגשוגה של ההוויה הלאומית הממסדית ולהתבססותה של חברת שפע בורגנית שאננה אחרי 1967. שלל של תופעות ותנועות רוחניות הצטרפו אז יחד ליצור לראשונה גרסה ישראלית של תרבות 'העידן החדש'. ב-1968 הוקם הסניף הישראלי של האגודה למדיטציה טרנסצנדנטלית מיסודו של המהרישי מהש יוגי, שסחפה עם השנים אלפי חסידים, וסימנה נהייה רחבה יותר אל תורות המזרח הרחוק. התרבות השאמאנית הדרום-אמריקנית קנתה לה אף היא חסידים בישראל, למשל באמצעות סדרת ספריו הפופולרית של קרלוס קסטנדה על המורה הרוחני או המכשף העממי דון חואן (1968 ואילך). ב-1968 הופיע גם גיליונו הראשון של הירחון עולם המסתורין בעריכתה של מרגוט קלאוזנר, הכוהנת הגדולה של עולם הפאראפסיכולוגיה והספיריטואליזם בישראל, וסיאנסים המבקשים להעלות רוחות מתים באוב נעשו לבילוי חברתי נפוץ. קבוצות של אמנים-יוצרים אזוטריים יותר או פחות שהתהוו אז, כדוגמת 'העין השלישית' בהנהגת ז'אק קתמור מזה וחבורת 'לול' מזה (שתיהן מפירותיה של שנת 1969) עוררו סקרנות רבה בשל תעוזתן פורצת הגבולות. באותה העת נולדה תנועת 'החזרה בתשובה', שהציעה גאולה רוחנית תחת כנפי הדת היהודית, ואף היא הסתעפה והתפשטה במהלך שנות השבעים וזכתה לתשומת-לב רבה כאשר הצטרפו אליה דמויות בולטות מן הבוהמה התל-אביבית. 'החיים כמשל' של פנחס שדה, שראה אור תחילה בהוצאה קיקיונית ב-1958, זכה לחיים חדשים כאשר אומץ בידי הוצאת שוקן ופורסם במהדורות רבות מ-1968 ואילך, ונעשה לספר פולחן של דור שלם. אותה הוצאה פתחה בתחילת שנות השבעים במפעל תרגום שיטתי של כתבי הרמן הסה, בעקבות הרלוונטיות המחודשת שהוקנתה להם בתרבות 'ילדי הפרחים' הבינלאומית. עלילות החיפוש הרוחני, המתובלות בהשפעות הודיות, המאפיינות את הרומנים של הסה, קנו להן באותו עשור אלפי חסידים בישראל.

מסע דניאל השתלב היטב באותו גל של התרפקות על רוחניות מיסטית-מדיטטיבית. גיבורו של הרומן, הצעיר המפנה עורף להוויה הלאומית החומרנית, פורש מן החברה ומחפש גאולה לנפשו בהתמזגות עם הטבע בחסותו של מורה רוחני מואר, שבה את לבם של צעירים ישראלים רבים. מלכתחילה נהנה הספר מתפוצה רחבה בזכות הכללתו בסדרת המנויים הפופולרית 'ספריה לעם' של הוצאת עם עובד, ובשני העשורים הבאים זכה לכמה וכמה הדפסות חוזרות. הייתה זו הפעם היחידה בארבעים שנות כתיבה שאורפז טעם מן החוויה המשכרת של מגע עם המוני קוראים. 'משא על גרגר החול' זכה לקשב נפעם כשהוקרא בכינוסים של חסידי המדיטציה הטרנסצנדנטלית, והמחבר הוזמן אליהם כאורח של כבוד. עם זאת, פיתויי הפופולריות לא שיבשו את החזון והמצפן האמנותי האותנטי שהדריך אותו, ועד מהרה שב לחצוב את ספריו המורכבים והאזוטריים-בחלקם, ששיאם ב'הכלה הנצחית' (1987).

מהדורה זו של מסע דניאל רואה אור ארבעים וחמש שנים אחרי פרסומו הראשון, כפתיחה למפעל ההוצאה לאור של כל כתבי יצחק אוורבוך אורפז. ניתן לקוות שרוח החיפוש האותנטי השורה על הספר, חיוניותו של העולם האנושי הנבנה בו והאופן שהוא מגלגל בשאלות הקיום הגדולות, ישמשו שער כניסה מזמין לאחד ממכלולי היצירה המקוריים והמעניינים ביותר בספרות הישראלית.         

 

* * *

מלכה נתנזון

שני קולות בלבירינת המוות

ומה שביניהם – אני

 

 

אֶת מַכְבֵּנוֹת הַפְּלַסְטִיק שֶׁהוֹרִישָׁה לִי אִמִּי

אֲנִי תּוֹלָה עַל שְׂעָרִי

הַהוֹלֵךְ וּבוֹנֶה לוֹ קֵן עַל רִצְפַּת חַדְרִי

מָחָר תָּבֹאנָה צִפּוֹרִים תּוֹעוֹת

לְנַגֵּן עַל מֵיתְרֵיהֶן

הַיְּרֻקִּים – לְעֵדֶן

הַחוּמִים – לַגֵּיהִנֹּם

שְׁנֵי קוֹלוֹת בְּלָבִּירִינְת הַמָּוֶת

וּמַה שֶׁבֵּינֵיהֶם –

אֲנִי

 

 

איכילוב, צהרי יום חול

 

מִמְּרוֹם אִיכִילוֹב, גַּגּוֹת תֵּל-אָבִיב כְּמִשְׁטְחֵי נְסִיקָה

אַרְבֵּה מְכוֹנִיּוֹתֶיהָ כְּכַוֶּרֶת הוֹמָה

וְכָאן הַיִּסּוּרִים מַרְאֶה אָחִיד

שֶׁל פָּנִים שְׁמוּטֵי מַבָּע

 

רַק פְּנֵי הָרוֹפְאִים

 

 

* * *

ספר מרתק "אחות ציון" מאת רות דנון

על חייה של הנזירה בת ה-92 רג'ין קנטי

הוצאת סטימצקי, 2014, 174 עמ'

 

לא יכולתי להניח כמעט לרגע עד שסיימתי את סיפור חייה של הנזירה בת ה-92 רג'ין קנטי [הסופר זוכה פרס נובל אליאס קנטי היה קרוב-רחוק שלה] שאותו העלתה על הכתב בכישרון רב ובאהבה רבה רות דנון. את תוכנו אפשר למסור בקצרה, בהסתמך גם על הכיתוב בעטיפה האחורית:

פגישה מקרית בעיצומה של מלחמת ששת הימים בין קצין רפואה בצה"ל (יהודה דנון הצעיר) לנזירה במנזר האחיות ציון בירושלים העתיקה, רג'ין קנטי – חושפת סיפור חיים מרתק ומפתיע של צעירה יהודייה שנסיבות חייה הובילו אותה אל חיק הנצרות.

הנזירה רג'ין קנטי נולדה בבולגריה למשפחה יהודית מבוססת, לא דתית. היא התחנכה, כתלמידה יהודייה, במנזר האחיות ציון שבעיר רוסה, שנחשב בזמנו לאחד המוסדות האיכותיים ביותר בבולגריה.

עולמה של הנערה הצעירה התהפך כאשר במלחמת העולם השנייה היא גורשה מארצה עם משפחתה ועם שאר אותם יהודי בולגריה שהיו חסרי אזרחות. בניסיון להגיע לחוף מבטחים, המשפחה שמה מבטחה בספינת מעפילים רעועה בשם "סלבדור" ("המושיע" בלאדינו) בדרכה לפלשתינה. אך כאשר הספינה נטרפה מול חופי טורקיה, ומחצית ממשפחתה, אימה ואחיה הצעיר, אבדו במצולות הים, נאלצה רג'ין הצעירה, בשנת 1941, לחתור לבדה לחיים חדשים בארץ זרה ומנוכרת לה, ארץ-ישראל.

תחנות חייה בארץ הובילו אותה לחיים אחרים, למנזר האחיות ציון בירושלים העתיקה, מנזר אקה הומו, ולהתנצרותה במסגרת המסדר הזה. מסדר שהחזיק גם במנזר בעין כרם ובמנזר סנט פייר דה ציון, הוא מנזר רטיסבון – ואשר מייסדיהם של השלושה היו שני אחים יהודים מומרים, אלפונס ותיאודור רטיסבון מאלזאס, שהגיעו ארצה במחצית השנייה של המאה ה-19.

את סיפור חייה המדהים סיפרה רג'ין לרות דנון, שהביאה את דבריה בגוף ראשון בצורה מופלאה ומרגשת וכמעט בל תיאמן. תחילתו במפגש של רג'ין במנזר בעיר העתיקה בימי המלחמה ביוני 1967 – עם קצין הרפואה הצעיר יהודה דנון, בעלה הטרי של רות, כאשר התברר פתאום לשניים כי שפת הלאדינו מאחדת את שניהם, ילידי בולגריה, והמפגש התפתח במשך השנים לידידות עמוקה, וגם לקשרים חדשים של רג'ין עם בני משפחתה, בהם אביה ואחותה, שכבר חיו בישראל.

בשעתו פורסם הסיפור בכתבה באחד העיתונים, דומני ב"ידיעות אחרונות", ואולם הקריאה בספר, בסיפורה בגוף ראשון של רג'ין – היא ממש חווייה מטלטלת של מי שחיתה רוב שנותיה כנוצרייה אך היא מודעת יום-יום למקורה היהודי וגם מחפשת להיאחז בכל קשר חיובי שבאפשר שבין הנצרות ליהדות.

אין זה ספר עיוני, גם לא תיאולוגי. רג'ין אינה מנסה לפתור בעיות עולם. די לה ששרדה ושהיתה עדה, בדרכה שלה, למאורעות ההיסטוריים של תקופתה, שבמהלכם נשלחה מטעם המסדר למנזרים של האחיות ציון גם באלכסנדריה, באיסטנבול, בצרפת ובטוניס. זו פרשת חיים מסעירה ומרתקת של אישה נזירה, שבעצם בחרה להתבודד מן העולם, והשקיעה את כל כישרונה ומרצה בהוראה לבנות בבתי הספר של המסדר, אך בסופו של דבר לקחה חלק במאורכות כה רבים והשתדלה תמיד לעשות רק טוב.

מומלץ מאוד לקריאה.

 

* * *

אלי מייזליש

נמאס לנו כבר מ"מדינה אחת לשני עמים"

הנה 2 שורות משני מאמרים; של צבי י' כסה ושל ידידיה יצחקי , להלן לפי הסדר:

1. "...הבעיה תיפתר או לפי רצונם של המתנחלים החרד"לים הפוסט ציונים – במדינת שני העמים..."

2. "ההתנחלויות יובילו למדינה אחת לשני עמים, ושזו תהיה מדינה של אפרטהייד ...".

כתבתי כאן בעבר על עניין זה בהרחבה ועד כמה שהדברים לא רק מגוחכים אלא בלתי ניתנים למימוש, אבל אין לדבר סוף ואנשים משכילים עם ראש טוב ממשיכים עם האיוולת הזו של "מדינה אחת לשני עמים..". לפי כסה, " הבעיה תיפתר ....לפי רצונם המתנחלים  במדינת שני העמים..." – ו"מדינה אחת לשני עמים [כולל אפרטהייד]," של יצחקי..

חלחלה אוחזת בי ואני תוהה, מדוע מתעקשים אנשים שאינם פרימיטיביים, להתנהל כאילו לא סיימו אפילו כיתה ד' ביסודי? מדוע? האם הם 'קונים' כל שטות שנאמרת בידי בעלי עניין אנטי-ישראלי ופרו-ערבי שמקורו בעיקר באירופה? מי בכלל בעולם הערבי העלה נושא זה לדיון פומבי אי-פעם?? אף אחד. זה לא מעניין אותם כלל והם לא יסכימו לזה אפילו שימותו. אבל! כשהערבים ראו שלא רק האירופאים אלא גם השמאל בישראל העלה טענה מגוחכת זו, הצטרפו גם הם לקקופוניה עלובה זו בכדי להתערב אצלנו עם טענות קיטבג להוריד כאן את המורל בסכסוך הפנימי ולטרטר בעיתונים כמה עולה המיטה של שרה נתניהו במטוס.

כי ממתי מעניין את הציבור הערבי הנושא הדמוקרטי בו הנשיא מקבל 98% מהקולות או בנסיכויות או הממלכות שאין שם בכלל בחירות. או ממתי יש לפתע לפלסטינים עניין בדמוקרטיה בו "לכל איש יש קול"? וכי עבדאללה 'מלך' ירדן 'מזמין' מישהו להתמודד מולו בבחירות? או מלך סעודיה? או האמיר מכווית? מה הקשקוש הזה שאי פעם יוכלו הפלסטינים להצביע יחד איתנו בבחירות לאותו פרלמנט? מה הם תרמו לעמנו? מה? ייבשו ביצות ונטעו איקליפטוסים? או ששרפו לנו את היערות ושדדו את העדרים ורצחו לנו ילדים נשים וזקן? מה קרה שיקבלו "זכויות שוות" באותה מדינה שבנינו בזיעת אפינו מאז ימי גדרה ופ"ת ונס-ציונה, שרק בגיליון הקודם היה תיאור מצמרר איך התקיפו הערבים את פ"ת במאי 1947?

מה הפרס שמגיע לרוצחים? לפי דברי כסה ויצחקי מגיע. מגיע להם כי ככה מתנהלת דמוקרטיה? ושאירופה המדממת עכשיו מרוב הפגנות שמשתקות ערים ומשברים כלכליים [25% אבטלה] והרג אנשים [אוקראינה] – אז אירופה זו דואגת לשלום כאן?  שתדאג תחילה לעצמה. שלא כל רוצח ערבי בעל דרכון צרפתי יוכל לשלוף קלצ'ניקוב ולרצוח ישראלים בבריסל [אחרי שעבר השתלמות בת שנה בסוריה]. כל עוד קיים כאוס ופחד מהמוסלמים באירופה וכל דרעק מושחת מחזיק בתיק שלו רובים ורימונים, ואוקראינים מפציצים אזרחים דוברי רוסית, וביוון שורפים את הפרלמנט והורגים שוטרים, ובספרד משתקים ערים שלמות ללא יכולת של המשטר להגן על האזרח – המילה דמוקרטיה אינה קדושה כמו צום יום-כיפור. מותר לזרוק אותה לפח האשפה אם היא מתנכלת ליישוב היהודי בארץ שאדמתה רוויה בדם. תחילה עלינו לדאוג לעצמנו ולא לקלפיות ברמאללה. ממילא הם מצביעים לחמאס.

האיום הילדותי של יצחקי: "... ההתנחלויות יובילו למדינה אחת לשני עמים..." – הוא מתועב כמו שילד מאיים כי ישבור את החלונות בבית אם לא יקנו לו כדורגל. לא כי איום זה נקנה בפרוטה מהגויים באירופה שאין להם מושג מה מתרחש כאן, אלא בשל האמונה המטופשת כי אזרחי ישראל השורשיים עשויים באצבע וכי אבו-מאזן יכול לסובב אותנו. הוא סה"כ מחבל עם חליפה שחורה. 

כבר הסברתי הסבר וחזור, כי מיספר הילדים באוכלוסייה הערבית חסרי זכות הצבעה הוא קרוב ל-70% ושאר ה-30% בעלי זכות בחירה לא יצביעו לעולם לקלפי עם סמל מדינת ישראל. ואפילו אם גם חולי הסרטן שלהם יבואו על ארבע לקלפי, הרוב של 70% מצביעים יהודים ויותר, מוחק כל יתרון ערבי בקלפי לטווח של לפחות 150 שנה.        

הרוב הדומיננטי היהודי בקלפי לטווח ארוך ידוע לכל ערבי, ולכן הם לא יתבזו לעוד תבוסה.

קלות הדעת של כמה מנהיגים טיפשים באירופה, חסרי כל ידע במזה"ת בפרט ובפלשתינה בפרט, ובעיקר בשל מניעים אנטישמים סמויים – מותירה להם לפלוט כל שטות מפיהם ולו רק בשל מימד הפחדת היהודים ההיסטרית וההיסטורית שם.

תדע כל אם עברייה כי חסל סדר הפחד מהערבים. תם ונשלם. הערבים מפוצלים היום כמו שלא היו מעולם. לא רק שאין אחדות אנטי ישראלית בקרב מדינות ערב, אלא שאין להם שום עניין יותר ב'פלסטין'. לפלסטינים אין אמצעי ייצור משלהם והם חיים רק מתרומות של ארה"ב ואירופה. לעומת זאת, עשירי ערב נותנים להם קדחת. העוצמה הישראלית מול הפלסטינים כיום היא איתנה כפי שלא היתה מעולם. לוּ 'פלסטין' היתה חשובה בגרוש לעמי ערב העשירים, היו כבר מזמן' מ-1948, דואגים לבנות להם תשתיות כלכליות שהיו יכולים לחיות  מכוח עצמם. הם לא עשו זאת ולא יעשו זאת לעולם, כי 'פלסטין' לא מזיזה להם, אלא בהצהרות [שווא] ובהחלטות הליגה שהן כאלאם פאדי.

מול אותה 'פלסטין', שהיא חברה מושחתת ומפוצלת, עומד כוח צה"ל אדיר והנשק [האישי] הישראלי כיום הוא מתוחכם יותר מכל צבא אחר בעולם, ולרשותו כוח מסייע ביבשה ובאוויר היכול לשחוק עד דק כל איום קטן או גדול. והצבא אינו המרתיע העיקרי בגדה היום. מי שמפחיד ומערער את המעט מחוסנם כיום של ערביי יו"ש, זו המסה הקריטית של אוכלוסיית המתנחלים, שמאז ששת הימים ועד היום גברה מיום ליום ומתקרבת לחצי מיליון והיד נטויה.

אני לא יושב כאן על תקן של יועץ לענייני פלסטינים. שידאגו לעצמם עם יועצים משלהם או מהשמאל שלנו. אני דואג רק לבני עמי הנוסעים כיום יום יום לירושלים בכבישים נאים ורחבים ולא חוטפים כדורי 'דוםדום' כפי שחטפנו בפרעות 1936-38 או במצור על ירושלים ב-1948 בכבישים צרים. מי שחטא יישא בעוונו. הערבים חטאו כלפינו שיישאו בעוונם עד סוף חייהם. ומי שלא היה כאן ב-36' או ב-48' שלא ידבר. אני לא מעוניין שהם ישובו לשולי באב-איל-וואד לרצוח יהודים. 

ידוע כשילדים משחקים ו'הגיבור' מפסיד, הוא תופס את הכדור וצורח: "פוס ולא משחקים." היחסים שלנו עם הפלסטינים זה לא משחק ילדים ושאף ערבי לא יגיע לכאן ויצרח 'פוס ולא משחקים.' הפסדת במלחמה, תיכנע ותרים דגל לבן והמנצח יכתיב לך תנאי כניעה. לא רוצה? תמות.   

חלומות השווא וההפחדות האנטישמיות מאירופה, שהביאו צבי כסה או ידידיה יצחקי – הם לא לבד. הם נפלטים גם מפי 'מנהיגים' חברי כנסת אנטי-ביבי: גלאון, בוז'י, מצנע, ובאחרונה הגיע בזחילה גם יאיר לפיד. כולם-כולם מושפעים מהקקפוניה באירופה ולא בשל העובדות בשטח. הם מתים מקנאה כיצד קבוצה קטנה יחסית של מתנחלים 'מכתיבים' את סדר היום הפוליטי כאן בארץ למרות שהמתנחלים הם מיעוט. זה חורה להם שבעתיים, ולמרות שלבני ממונה על ה"מו"מ המדיני, אף התנחלות אמיתית לא פורקה: לא קדומים, ולא בית-אל ולא אלון-מורה שהם באמצע הדרך בין הצפון לדרום ומאריך להם את הנסיעה לחברון בחצי שעה –אוי הברוך, חצי-שעה.

העשר-עשרים השנים הבאות יהיו אבני-דרך במהלכה של הציונות להמשיך לממש את עצמה  ולהעצים את עצמה מול אתגרי האויב. עד עתה, ב-10-20 השנים האחרונות, הלכנו והתעצמנו כפי שלא היה מעולם, והפער האיכותי האדיר בינינו לבין הפלסטינים מתעצם ומתחזק. גם הפער המשקי בינינו לבין עמי אירופה צומח עוד יותר, ואיני יודע מי צריך להפחיד יותר הם אותנו או אנחנו אותם – בשלווה ובאינטליגנציה שלנו כשהם מגלים אין אונים מול רוסיה.

ואם תוך עשור או שניים, תגלה גם יהדות הגולה שכאן הולכת ונבנית מדינה אטרקטיבית יותר ממקומות מגוריהם בגולה, הם עוד יבואו הביתה – לכאן. חלקם יבנו בית בהתנחלויות. והם יבואו.

ולידיעת מר כסה וד"ר יצחקי: המתנחל הלא-חוקי  ה-1 בא"י המזרחית, בעבר הירדן, היה האמיר עבדאללה, שהגיח עם 200 גמלים וחמושים בדואים מהמדבר ליד מכה, שם התגורר באוהלים, אל העיר כרך בדרום ירדן, כי אביו, המלך החיג'אזי חוסין איבן עלי, סילק אותו מארמונו שבמכה, בשל תבוסותיו נגד השיח' איבן סעוד. הוא 'טען' כי הוא יצא ב'מסע' צבאי לעזור לאחיו פייסל שסולק בידי הצרפתים. ומכאן ועד שהתנחל סופית ברבת עמון, נא ללמוד בספרים. עם 200 גמלים נגד שתי דיוויזיות צרפתיות...? וחיל-אוויר שהרס את דמשק. ככה ממציאים  סיפורים במדבר.

אז הנה יש לך 'מדינה' בשם ירדן ויש שם 'ארמון מלוכה' בשל התנחלות לא חוקית. ולך תראה כמה שהמערב שומר על הארמון הזה בכל כוחותיו, כמחסום אחרון מול הג'יהאד שבמזרחו.

ואתם ככה בנונשלנט רוצים להכניס לתוך ארצנו את אותו ג'יהאד? עם 'הפחדה' של  "שתי מדינות"? נמאס לנו מאיומים אלה.

 

 

* * *

מלי טויב [אהרנסון]

תגובה "לחדשות בן עזר" – כתבתו של מתי דוד

לאהוד בן עזר,

בעיתונך האינטרנטי גיליון 950 מיום 8 ביוני 2014 התפרסמה כתבתו של מתי דוד שנושאה:  מה מסתתר מאחורי "הבמאי היוצר" רני בלייר. לדעתי כעורך העיתון  היה עליך לקרוא  מראש את הכתבה ואסור היה לך לפרסמה. בבדיקה באינטרנט נוכחתי לקרוא שאותה כתבה מתי דוד פירסם אצל יואב יצחק ב – news1-מחלקה ראשונה. מתי דוד משתלח לא רק ביוצר רני בלייר  (פרטים על רני בלייר יצירתו  ותפקידיו הציבוריים אפשר לקרוא בוויקיפדיה). מתי דוד כותב:  "בהרפתקה הפוליטית, יחד עם אלדד יניב," הוא נכשל. אבל תודה אישית ממני לתרומתו  העכשווית של אלדד יניב למהלך תקין יותר של בדיקת המועמדים לנשיאות. [שלך או של דוד?  אב"ע]. הכתבה מסתיימת בהשתלחות כלפי חלק מהיוצרים בתחום המדיה והתיאטרון תחת הכותרת "תופעת הקיצוניות אצל חלק מאנשי הקולנוע, הטלוויזיה והתיאטרון" (ראה גיליון 950).

לא התפלאתי לאור הכתבה לקרוא בתחתית הכתבה: "מתי דוד. דירקטור בחברת החדשות 2 לשעבר, חבר בהנהלות של שני ערוצי הטלוויזיה 1, 2 לשעבר, חבר בית הדין לאתיקה של מועצת העיתונות."

אני מתכוננת לפנות לשופטת דליה דורנר, בתפקידה כנשיאת מועצת העיתונות, ולבקשה להשעות את מתי דוד מחברות בבית הדין לאתיקה של מועצת העיתונות לאור השתלחותו ודברי הבלע שכתב ופירסם בתקשורת. ואם יהיה צורך אפנה לשרת התרבות לימור ליבנת.

אני מזמינה את קהל קוראי עיתונך להגיב לתוכן כתבתו של מתי דוד. הייתכן שמתי דוד פירסם דבריו בעיתונך מתוך הנחה שעיתונך וקוראיך ימניים ומותר להכפיש חלק מהיוצרים כ"דמויות מהפכניות אנרכיסטיות שמאלניות קיצוניות, נגד כל הממסדים הלאומיים, הציוניים והביטחוניים של המדינה. כל זאת במסווה ואליבי שיקרי ומופקר כביכול בשם 'חופש היצירה' ו'חופש הביטוי האמנותי.' לעיתים זה בא גם כתחליף להיעדר כשרון ויכולת ביטוי ויצירה אמיתיים."

מצמרר אותי לחשוב על אותם יוצרים שבמשך שנים ניצבו מול ההנהלות בערוצים השונים שמתי דוד עם דיעותיו, שבאו כאן לידי ביטוי, היה חבר בהן, וגורלם היה נתון בידיו. היצירה היתה של היוצרים, הקצאת הכספים היתה בידי חברי  ההנהלות בערוצים השונים.

 

אהוד: טענתך כלפיי בראש רשימתך היא קצת קנטרנית וחסרת שחר. בימינו אנשים שולחים בו-זמנית לפרסום מאמרים לכמה וכמה במות אינטרנטיות, כולל שלהם-עצמם, אשר לרוב, לכל אחת מהן – יש קהל קוראים נפרד, ומה שאת טוענת כלפיי אלה הם דברים שלא לעניין. כנ"ל איומך לפנות לדליה דורנר. על חופש דעות שמעת – אלא אם הן רק מתאימות לצרכייך?

נוסף לכך, המכתב העיתי אינו "ימני". את כנראה לא קוראת אותו בעיון ולא עומדת על שלל העמדות המתפרסמות בו ועל פתיחותו. אך מה לעשות שהמציאות אינה מתנהגת על פי הציפיות הסהרוריות-לרוב של אנשי ה"שמאל".       

 

 

* * *

לקראת שבוע הספר

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

אין אפשרות לרכוש את הספר בדוכני שבוע הספר העברי!

 

 

 

* * *

יוסי רנרט

בית הבאר בשכונת מונטיפיורי בתל-אביב

לבאר זו יש ערך לאומי וחינוכי רב מעצם היותה הראשונה אשר נחפרה בידי יהודים בעת החדשה.

באר זו מסמלת את ראשית יציאת היהודים מיפו ונטיעת הפרדס הראשון שניטע בידי יהודים בארץ ישראל.

למעשה, זו ראשיתה של העיר תל-אביב.

בשנת 1842 נרכש שטח האדמה הנקרא היום שכונת מונטיפיורי, על ידי מנהיגם ורבם של יהודי יפו, הרב רפאל יהודה בן מנחם הלוי, מהעיר רגוזה (דוברובניק), יחד עם חכם אברהם פנסו וחכם יחיאל בכר ופועלים יהודים מיפו נטעו כאן פרדס וחפרו באר.

הרב יהודה הלוי עודד את קרל נטר בזמנו להקים את בית הספר החקלאי מקוה-ישראל והוא אשר הקים מוסדות לימוד עבור יהודי יפו.

לאחר מיספר שנים של ניסיונות כושלים בפיתוח הפרדס, נמכר השטח לסר משה מונטיפיורי, אשר הגדיל את הפרדס וניסה לייצר מקומות עבודה ליהודי יפו.

זן השמוטי של תפוחי הזהב, נוצר כאן מעצמו.

 הטיפול בפרדס נכשל פעם אחר פעם.

לאחר מותו של מונטיפיורי מכרו יורשיו חלקות אדמה למתיישבים יהודים אשר הקימו את שכונת מונטיפיורי.

לפני מיספר שנים, נשלח טרקטור להרוס את בית הבאר ולהשליך את האבנים לתוך הבאר.

מר אלי פיטוסי תושב השכונה ואנשי המועצה לשימור אתרים נזעקו למקום ועצרו בגופם את ההרס.

כעת הבשילו התנאים לשחזור המבנה ההרוס.

אני פונה בזאת לכל מי שיש בידיו תמונה של בית הבאר לפני שנהרס לשלוח אותה אליי במייל:

Yaffa.rennert@gmail.com

בתודה,

יוסי רנרט

מרכז רנרט לתרבות ולמורשת נחלת-יצחק

www.tourtelaviv.co.il

 

 

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

אין אפשרות לרכוש את הספר בדוכני שבוע הספר העברי!

 

 

 

* * *

אהוד בן עזר

"שלוש אהבות"

הוצאת "אסטרולוג" 2000, אזל

 

פרק עשרים וחמישה

מירב: "אתה דפוק בצפצפה שלך – "

 

שנים חלפו. פעם קראתי באחד ממדורי החברה על נישואיה של אורנה שגיב לינאי, בנו של עורך-הדין התל-אביבי העשיר הידוע בנכלוליו אפריים ארזים, ופעם על כך שגילו את גופתה המתפוררת של פרופ' עליזה אורלובסקי בעליית-גג ישנה בבית ערבי נטוש שהחלו לשפצו בעין-כרם. (בדיוק כך גילו לא רחוק משם את שרידי הסטודנט לרפואה לוי נויפלד, שתעלומת היעלמו העסיקה את העיתונות שנים אחדות, ושמועות נוראות קישרו אותו למקרי רצח. התברר שהרעיל את עצמו. ילדים ששיחקו מצאו את השלד שלו מקופל בישיבה מזרחית ולצידו קטע עיתון ישן מיום היעלמו). במיקרה של עליזה דובר על רצח, גולגלתה רוצצה, והיתה גם סברה שקדם לכך ניסיון לאונס. בעיתון נדפסה תמונה מוזרה שלה כשהיא חובשת ברט עם צ'ופצ'יק ומביטה ישר למצלמה מעל למשקפי-שמש שבמורד אפה, ומתחת לשמה הכיתוב: "תעלומת רצח של פרופסורית ירושלמית חובבת כדורגל." מה שמראה שהתערבות של ארצות-הברית עלולה לפעמים גם להיות קטלנית.

 

יום אחד ראיתי בחנות הספרים באוניברסיטת תל-אביב ספר שירים שלה "מטפחות האור", שמשפחות אורלובסקי וארזים הוציאו מהעיזבון תחת שם ההוצאה "ארז-אור". דיפדפתי. לא משהו מיוחד, לבד מהעובדה שנכלל שם גם שיר שלי שכניראה העתיקה למזכרת, (נשים אחדות, שאת פניהן כבר לא זכרתי כשפגשתי בהן במרוצת השנים, טענו שבידיהן שירים שהקדשתי להן בנעורינו בירושלים, זכרו את המכתב שקיבלתי מעגנון וגם את השיר שנדפס במוסף הספרותי של "הארץ" כשהייתי בן תשע-עשרה. יום אחד גם ראיתי באותה חנות ספר שירים "מאחורי הפרגוד" של המשוררת הדתייה לבנה זעזוע, זה שם משפחתה מלפני הנישואין של הנופשת מקריית-ענבים).

 

אלה היו החוטים האחרונים שקשרו, או יותר נכון – ניתקו אותי מזכר השלוש – האם ובתה שאותן ידעתי בקן החמים של נעוריי, וסבתא תרזה שהרביצה לי צביטה בזין.

מיעטתי לעלות לירושלים. לא אהבתי את העיר ששינתה פניה כמעט כליל לאחר יוני 1967, "מקאמרית לקאקאפונית," כדברי עליזה. גם את קברו של חנניה בהר המנוחות, אשר למראשותיו פגשתי את עליזה בפעם האחרונה, וגם את קברה הטרי (לגווייתה המיובשת) לא פקדתי.

 

נעשיתי אדם אמיד ובודד. נרתע מנשים. וכפי שחברי הטוב חנניה אמר באחד מניסיונותיו להתגבר על אהבתו הנואשת לנמרודה: "איך אפשר להעריץ בני-אדם שצובעות ציפורניים, שיער, גבות ושפתיים?" לעיתים התפתיתי לסיבוב לילי בחוף הצוק ובחוף תל ברוך, מגורה למראה הזונות העומדות בצידי הכביש ומסתובבות במגרשי החנייה באחוריים מגולים, בגרבי רשת והררי שדיים. הפחד מקוקסינלים ומאיידס, ממחלות עור ומגרדת אלרגית, גם החשש שיצלמו אותי (בווידאו זערורי), כל אלה מנעו ממני להשלים עסקה, אבל הייתי מגורה מעצם המשא-ומתן.

לא פעם הרטבתי ברגע שפתחתי חלון במכונית והתקרב אליי זוג שדיים צח, לרוב תוצרת חוץ. אחת ירקה עליי. אחרות קיללו. "יוביטפיומאט! קיבינימאט!" המקום רחש פעילות. עשרות מכוניות. נהגים בודדים. מעגלים, מעגלים. עיר ללא הפסקה. סצינה מסרט של פליני.

לילה אחד לא התאפקתי, זאת אומרת התאפקתי לא לשפוך מוקדמת (התרכזתי בכתבי גרוסמן, יזהר והופמן) בגלל בלונדינית בעלת אחוריים ענקיים וחזה משתפך שנעשו אותו רגע למטרת חיי. אבל בטרם התקרבתי אליה באורות מעומעמים נכנסה היא למכוניתה המוארת, חיטטה בטואליטה, שתתה מים מינראליים מבקבוק, אחר כך יצאה ובמירווח שבין מכוניתה למכונית הסמוכה הפשילה בטבעיות גמורה תחתוני חוט שחורים שהיו כמעט בלתי-ניראים וכרעה להשתין. עשיתי סיבוב ושניים בנסיעה איטית והיא עדיין כורעת בגרבי רשת ואחוריה הלבנים הגדולים מטריפים אותי, ליבי הלם בפראות והסתלקתי רטוב.

 

*

לפני שבועות אחדים ישבתי כדרכי על ספסל בבריכת תל-אביב, מתחמם בשמש הסתווית אחרי השחייה, והנה קלטה עיני דמות של נערה שישבה לא רחוק ממני, אפה מגובנן מעט, לא נאה, ולעיניה קצרות-הרואי אותו מבט מצועף, מסתיר-מעמקים וחתום – כפי שהיה מבט הבתולים של אורנה שגיא שגרם לי להתאהב בה ולהאמין שלא ידעה גבר לפניי. כך גם שערה הג'ינג'י, הגולש – אך גופה היה ארכני-משהו, גרום, כשל סבתא עליזה אורלובסקי.

והכל אצלה טבעי. שום צבע. ציפורניים ציפורניים. לנשק. לקחת בפה.

למצוץ.

טוב. אני אולי קצת לא-נורמאלי. עבד לזיכרונות. טווה דמיונות שווא. כשאני שומע ברדיו את נעימת השיר האנגלי העתיק גרין סליווס – מצטמרר בי עורי בהנאה עצובה ומרגשת וכל תקופת ירושלים של נעוריי עולה בי במין שלוות-שקט של לילות חורף במיטבחה החמים של עליזה או בחדר הגדול, שם היינו יושבים בכורסאות הרכות ולומדים, לעיתים יחד ולעיתים כל אחד שקוע בקריאת החומר שלו. והרדיו מנגן, או אולי היה זה מתקליט שקנתה, בביצועו של אלפרד דלר. וגם את כרמינה בוראנה שמעתי אצלה לראשונה.

כך ניכדתי לרגע את הג'ינג'ית הרזונת בביקיני הקצרצר, ממש סיב אופטי – לסבתה כביכול המתה, עליזה, בזכות צבע שיער, אף גבנוני ומבט בוהה ואינטלקטואלי, שעבר בזיכרוני מדור לדור של נשים. שטויות. והנה בא וישב על ידה בחור שזוף, קצת מבוגר ממנה. מירב, קלטתי את שמה משיחתם, סיפרה לו איך בילתה על חוף הכינרת באוהל, עם חבר, דווקא קוסי מאוד, מגניב, אבל חזרה לבדה באוטובוס מפני שהנהיגה שלו לא מצאה חן בעיניה.

 "יא אללה, השתגעת?" אמר הבחורון השזוף, שהיה יכול להיות בן שלי, "אפשר לחשוב, כאילו, שאם תתנהגי כך, תישארי לבד כל החיים שלך! אני לא הייתי נותן לאחת כמוכי ללכת לבד ב'אגד' למה מי שרואה אותך בגודל טבעי תיכף מתעלק עלייך – "

 "מה אתה ירוד? אתה מבואס ממך? אתה דפוק לגמרי בצפצפה שלך – " ענתה מירב, "סבתא שלי נרצחה במשוגע אחד מארהב! [הדגישה, ה"א בפתח, בי"ת דגושה] – אז מה, שאני, כאילו, לא יצא מהבית? אתה מבין, חבובי? עכשיו לך תבדוק את עצמך – "

סבתא שלה! לא, זה לא ייתכן. זה רק המקצוע הקודם שלי, התקווה הספרותית, שטוותה מיד קשרי-קשרים. שיער, גבנון-אף, מבט-עיניים, גוף ארכני וסבתא רצוחה –

אבל, הנה שמעתי גם את שם-המשפחה! אני לא יודע מדוע השתמש בו אותו בחור – איבדתי לרגע את רצף ההקשבה. זה היה השם של אותו עורך-דין ידוע, כוחני, ארזים, אשר עם בנו התחתנה אורנה שגיא לפני שנים רבות.

זו היא, אפוא!

מה – זו היא! מיהי? הרי עד לפני רגעים אחדים כלל לא ידעתי על קיומה!

קרעי שיחה צפו באוויר המלוח. שמיעתי כבר אינה מה שהיתה. בייחוד אחרי שחייה. "בפולין!" ענתה לו, "רק יצאנו ממאידאנק, צפופים באוטובוס תחת בתחת... וההורמונים עובדים שם שעות נוספות, בגלות... היה מה-זה טיול! ויש לך חדר במלון, סטוץ לא נורמאלי! אפילו הפלומבות שלנו סוף-סוף נהנו... יס מאמי, נפתחתי בפולין... כל הכבוד לשר החינוך! ג'נקוייה בארדזו! [תודה רבה!] אחלה שר! המוח של אינשטיין... ולמטה מלא שרמוטות, שיכורים, הציעו לבנות שלנו זלוטים בטוטה..." צילצל צחוקה, "מצא חן בעיניהם להתענג על קוס עברי..."

אחר-כך: "...ומה תשי כשתהיי גדולה?"

 "...יעשה מה שאימא שלי יושה."

 "מה אימא שלך עושה?"

 "יושה דיאטה חביבי. היתה כמו חוט דנטאלי עכשיו יש לה חזה של פרה!... ס-תם... אולי אני ימלצר יחפה, ירקוד בסופרישמן על הים והמברשת-לשולחנות תקוע-ה לי במכנסיים מאחור... ס-תם... עבדתי עליך..."

 

כאשר הסתלק הבחור המשכתי להתבונן בה מבלי שתרגיש. היא הרכיבה עתה משקפי-שמש אופטיות, לא, זה לא היה אותו מבט. משקפי השתיים ההן, אימהותיה, היו מעין חתיכות-קרח שקופות כמעט, מצועפות אד קל, וזו – כמסתתרת משמש חזקה, ותו לא.

בכל זאת לא שכחתי אותה. המשכתי לבוא יום-יום לבריכה מתוך תקווה לפגוש אותה, אפילו מרחוק. לעיתים קרובות ראיתי אותה. היא היתה שובבה! – בהיכנסה היתה חולפת מהר מאחורי הזקנות היושבות על הספסל כשהיא צובטת אותן בעכוזיהן והן קופצות זו אחר זו כקלידים בפסנתר מיכני וצועקות: "אי!" – "אי!" – "אי!" –

בדקתי גם במדריך הטלפונים. אכן, שמה של אורנה נמצא, בתל-אביב, תחת שם המשפחה של עורך הדין ארזים. מוזר שלא פגשתי אותה במשך כל השנים. כשהיתה הנערה הרזונת עם טבעת הכסף על בוהן רגלה נכנסת לשחות בבריכה, נכנסתי גם אני, מתוך איזו תקווה קלושה שכך נהיה קרובים יותר. וכשהיתה דמותה הג'ינג'ית, הערומה-כמעט, חולפת במים הקרירים, השקופים, והמלוחים-קמעה, הייתי נזכר באמבטיה האחת והיחידה שבה טבלתי יחד עם אימה, שהיתה אז צעירה ממנה כיום, באותו לילה אחרון שבו גורשתי מביתן החמים, בירושלים החורפית.

יום אחד, כאשר שחיתי מולה וראשי במים, הבחנתי שהחלק העליון של בגד-הים שלה צנח, וניראות היטב פיטמותיה הכהות. נסערתי כולי. שחינו באותו מסלול זה מול זו ובמיפגש השלישי או הרביעי אזרתי אומץ ונגעתי כמו במקרה בפיטמה הקרובה אליי שהיתה זקורה כלפי מטה כדובדבן קטן. מיד היתה לי פליטת זרע והתערסלתי בשחייה כשוגל את המים. מירב לא הגיבה אבל במיפגש הבא הבחנתי שהעלתה שוב את חזייתה על שדיה.

האם עשתה זאת בכוונה, כדי לפתות? להכשיל אותי?

בתולה היא כבר לא.

בלילות הייתי חולם עליה. התאהבתי? אולי. אם ישבה במקום כלשהו על הספסל הארוך המקביל לשפת הבריכה, השתדלתי לשבת קרוב אליה. כך גם החלה היכרותנו. היא ביקשה ממני חלק מעיתון "הארץ" שהבאתי איתי לקרוא, בשמש, בין שחייה ראשונה, זו של רבע שעה, לבין השנייה, זו של שלושת רבעי השעה ויותר. ככל שדמי הכניסה לבריכה מתייקרים, כן אני שוחה זמן רב יותר, ושומר על עלות נמוכה לדקת-שחייה גם בתנאי אינפלציה דוהרת. בשעתו שחיתי בלירות – והגעתי עד לשעה וחצי במים. אחר-כך חזרתי לחשב מההתחלה, בשקלים, ואני קרב ושוחה לשיא הקודם.

ולא שחסר לי כסף.

בעקבות שאילת "הארץ" החלה שיחתנו. דברים של כלום. מזג-האוויר ומצב המים בבריכה. כבר מתחילה הרגשתי צורך להציג את עצמי בשמי – כדי לרכוש את אמונה, ואולי גם להיווכח אם דובר אי-פעם בביתה עליי. אם הוזהרה. לא. היא הודתה בפניי שמעולם לא שמעה את שמי. אינה מתעניינת כלל בספרות העברית. המעט שניסתה – מחוץ לקריאת-החובה בבית-הספר – שיעמם אותה עד מוות. הכתבים האלה, גוזבר או ברנצ'וק או קרנקין – כל אחד מהם משהו דפוק בצפצפה שלו, לא?

לא התווכחתי. מוקסם הייתי מעצם השיחה שלה איתי. "עם סבתא שלי היית מוצא אחלה שפה משותפת," אמרה מירב, "כי היא לימדה ספרות באוניברסיטה לפני שהיא נהרגה במשוגע אחד מארהב – "

העזתי להציע לה הסעה במכוניתי. היא פסעה איתי יחפה אל החניון. "מה זה?" – שאלתי. ככה היא נוהגת ללכת. ואכן שמתי לב, עוד בבריכה, כי כפות-רגליה אינן החלק הכי נקי בגופה. מלאות חריצים שחורים, חרף השחייה. צריך לקרצף ולשפשף אותה היטב באבן-ספוג. הורדתי אותה סמוך לביתה. היא גרה עדיין אצל הוריה אך עמדה לקנות דירה לעצמה והדבר כבר היה מתבצע אלמלא נתגלעו פתאם קשיים כלכליים אצל אביה, בגלל המצב.

 

המשך יבוא

 

אזהרה: הרומאן אינו שייך לספרות העברית!

 

 

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

 

* אהוד היקר, הסיפור של אוריה באר על אביו שנהג באוטובוס לעיראק בימי הפרהוד – ממש מרתק.

אני מתפלא שלא יצא לך לקרוא את מנדלי מוכר ספרים – לא ייתכן שב"תיכון חדש" לא לימדו את "מסעות בנימין השלישי" או את "ספר הקבצנים".

שלך,

משה גרנות

 

אהוד: למדתי ב"תיכון חדש" רק בשביעית ובשמינית אצל יעקב בהט, ולא זכור לי שהוא טרח ללמד אותנו את מנדלי מוכר ספרים. מצאתי פעם אצל סבי מצד אימי, חנוך יששכר ליפסקי, את "מסעות בנימין השלישי" וניסיתי לקרוא אותו, והפסקתי בגלל השיעמום. אהבתי יותר את סיפורי מוטי בן פייסי החזן של שלום עליכם, שגם הם נמצאו בספרייתו הגדולה, ספריית משכיל עברי ציוני מלודז', שרוב ספריו היו בגרמנית.

בארץ היו כבר כנראה רוב קניותיו ספרים בעברית. ואולם כשהיה שב מקנייה ברחוב חובבי ציון, כנראה בחנותו של דוד אוורבוך, "הכורך", היה חושש מתגובתה של סבתי [שמתה בטרם נולדתי] – על הבזבוז שהוא נוהג, והיה מחביא את הספר החדש בגזע עץ התות שבחצר, ברחוב חיים עוזר, מול מגרשי שפיגל שהיום נמצאת עליהם עיריית פתח-תקווה. בתו הצעירה רחלה, היא דודתי אחות-אימי, היתה מתגנבת מאוחר יותר אל גזע העץ ומביאה ממנו בסתר את הספר הביתה. ואולם סבתא שרה-גאולה היתה לא פעם, מאוחר יותר, מגלה את הספר החדש על פי היעדר סימני האבק עליו!

 

* ביום שני האחרון בילינו יום מרתק עם המדריכה האחת והיחידה שאין שני לה, ראדא בולוס, בסיור בכנסיות ובמנזרים של מיסדר הכרמליטים, מהמוחרקה ועד "סטלה מאריס", וכמובן תוך שמיעת תולדותיהם של הכרמליטים בארץ. זוהי חווייה בלתי-רגילה עם אישה בלתי-רגילה, ערבייה נוצרייה ישראלית צעירה משכילה אנרגטית דוברת כמה וכמה שפות וגם שרה נהדר. אין טעם לחזור על פרטי הטיול אלא כהמלצה לכם לברר איך אפשר, ומתי, להצטרף לאחד מסיוריה הבאים.

בכניסה לכנסייה של "סטלה מאריס", כוכב הים, נמצא קפה מסעדה בשם "סנטה מריה" המוגדר על פי סוגו: "בית קפה בסגנון אוסטרי" ושמענו שיש בו "אפפל שטרודל" מקורי מצויין, עם קצפת או גלידה. חלונותיו ומרפסתו צופים מההר אל מול הים הכחול למטה, והמראה נהדר.

כמובן שהתפתינו – יחידים מכל משתתפי הטיול, להיכנס ולהזמין מנה, שאותה קיבלנו עם גלידה בלבד. התוצאה היתה קצת מאכזבת. אולי מפני שהאצנו במלצר וקיבלנו את השטרודל בטרם היה חם מאוד. מכל מקום, המנה הגדולה של השטרודל ושני בקבוקי סודה עלו לנו כחמישים שקל.

ראדא נוהגת להתלוצץ מעט, ומטבע לשון שגור אצלה הוא "אתם ממַדינת תל אביב'", שזה בסדר בערבית במובן של עיר, אבל בעברית נשמע כמו מדינה.

ובכן יש לנו במדינת תל אביב, ליד כיכר רבין, קונדיטוריה בסגנון קצת וינאי, "עדית", הקיימת כבר עשרות שנים ושומרת על אותו מיבחר. הנאפה במקום. של עוגות, שטרודלים, עוגיות, ובסוף השבוע גם חלות מצויינות.

ומה נגיד לכם, ה"אפל שטרודל" של "עידית" – מנה 20 שקל, מבצק פילו, בלי גלידה או קצפת, [ועם אספרסו כפול, 13 שקל, יחד 33 שקל] – הוא  יותר עדין וטוב מזה שטעמנו ב"סנטה מריה" על הכרמל, בכניסה ל"סטלה מאריס".

"סנטה מריה", הכרמל, חיפה. בכניסה ל"סטלה מאריס". 04-8597518.

"עדית", אבן גבירול 85, ת"א. 03-5249613

 

* "הארץ" באינטרנט, 9.6.14 – ברצועת עזה, לדברי ראש אגף המחקר במודיעין, תא"ל ברון, מאות רקטות לטווח של עד 80 קילומטרים, אלפי רקטות לטווח של עד 40 קילומטרים ואלפי רקטות נוספות לטווח של עד 20 קילומטרים. "במוקד בניין הכוח של שני הארגונים (חמאס והג'יהאד האסלאמי) עומד פיתוח של רקטות בייצור עצמי לטווח של 80 קילומטרים והמנהרות ההתקפיות שראינו," הוסיף תא"ל ברון. ביולי האחרון התייחס הרמטכ"ל להתפתחויות ברצועת עזה מאז מבצע "עמוד ענן" בנובמבר 2012, ואמר כי חמאס הגיע לכדי יכולת ייצור ברצועת עזה של רקטות מתקדמות שיכולות להגיע לגוש דן. אז העריכו בצבא כי מדובר ביכולת לייצר רקטות בודדות, והערכת ברון מעידה כי הארגונים ברצועת עזה ממשיכים לייצר רקטות כאלו בקצב ניכר.

לידיעת המימשל המטומטם של אובמה, שמיהר להכיר בממשלת איחוד הטרור הפלסטינית.

 

* כאוס: היום [10.6.14] ברחו חצי מיליון ממוסול בעירק. עוד מיליונים ברחו לאחרונה מסוריה.

מה צפוי לפלסטין?

ואני אענה:

לפלסטין יבואו מיליון סורים פלוס מיליוני פלסטינים. יהיו במרחק 9 ק"מ ממדינת תל אביב, ואתם לא תברחו. תמשיכו לישון ובבוקר אספו את העיתון של החושבים עבורכם.

להתראות ב'צוותא'. אני הולך עכשיו לשם לראות הצגה של פנינה גרי...

אגב, כדאי לצפות ב"פרנס 24" או ב"בי.בי.סי" ולדעת מה קורה בעיראק ולא רק בביב השופכין המקומי...

מרדכי בן חורין

סביון

 

* אהוד: כל הכבוד לחברת הכנסת רות קלדרון שהצהירה בגלוי על תמיכתה במועמדותו של פרופ' דן שכטמן לנשיאות, והיא גם כנראה הקול הישר היחיד שהצביע עבורו!

 

* אהוד: לפני שנים רבות כבר הייתי שמנמן ועדיין היו לי תלתלים, כמו לשני אישים מפורסמים וחשובים הרבה יותר ממני, דן אלמגור ורובי ריבלין. שבת אחת אחר-הצהריים, אני פוסע לתומי במדרכה ברחוב אבן-גבירול בתל-אביב, והנה נשלחת צעקה לעברי ממכונית נוסעת:

"רובי! מה אתה עושה פה? למה אתה לא עם ביתר ירושלים?!"

שכה אחיה. זה סיפור אמיתי.

 

* יואל נץ: 1. פקחים עצרו דוב כדי לחקר אותו כיצד הוא הצליח לממן לעצמו מעיל פרווה. בעקבותיו תפסו תנין, כדי שיתרץ מאיזה הכנסות הוא קנה מעיל עור מפואר. יושבים השניים בתא המעצר, והנה מעיפים אליהם אווזת-בר מרוטת נוצות.

מתפלאים השניים: "מילא – אנחנו, אבל מה הם רוצים ממך?"

"הם מבקשים לדעת כיצד אני מממנת כל שנה את הטיסות שלי דרומה..."

 

2. גבר שפוף מחזיר לחנות סקס בובת מין מתנפחת: "טבלתי אותה במים וגיליתי שהאוויר יוצא ממנה."

"אז למה אתה בא להחליף אותה באיחור שכזה?"

"כי השכנה הציצה לי לחדר הרחצה, ורק היום הצלחתי סוף-סוף להסביר לשוטרים המטומטמים מי היתה האישה שהטבעתי באמבטיה..."

 

* פרופ' דן כספי: אין שידור ציבורי איתן ללא אגרה. ביטול האגרה הינו מהלך מקיאבליני [מקיאבליסטי] בעידן ההפרטה. מעבר לעלייה בסקרים לשר התקשורת, המרת האגרה על שידורי טלוויזיה ורדיו למס עקיף – נועדה לנשל את הציבור מאחד הנכסים החשובים לטובת המממנים הישירים – הממשלה, המפרסמים והפילנטרופים הנדיבים." ["הארץ" באינטרנט. 10.6.14].

 

* אהוד: מי אנחנו לעומתך, יגאל שוורץ, שבשעתו סירבת להוציא ספר מספרינו בהוצאת "כתר" בטענת סרק שאנחנו פוסט ריאליזם או משהו כזה, שכבר לא נחשב, ולא הסכמת שקהל הקוראים ישפוט אם הספר שלנו מעניין אותו או לא.

עפר אנחנו לרגליך, סופר חשוב, מתוקשר ודגול. אנחנו רק גוש קטן של חרא לעומתך.

 

* פרס נובל לשלום נוסף יוענק לנשיא ארה"ב החכם מכל אדם ברק חוסיין אובמה על פינוי צבא ארה"ב מעיראק ועל הפקרת המדינה המלאכותית הזו לשלטון הקיצונים המוסלמיים מבית מדרשה של אל-קאעידה ושל ארגוני חארות אחרים ממיטב הטרור המוסלמי.

לפחות דבר אחד טוב יצא והיא מדינת כורדיסטן העצמאית שכבר התקינו בה צינור נפט עצמאי לטורקיה, ויש לקוות גם שיש לה יחסים סמויים עם ישראל. אך לא ברור מדוע אין הכורדים מסוגלים להשתלט על מוסול ולכלול אותה במדינה שלהם.

 

"אבו בכר אל־בגדדי, מנהיגה של 'המדינה האיסלאמית של עיראק וסוריה', יכול לרשום לזכותו שני ניצחונות אסטרטגיים. בסוריה הוא בנה מאחז שליטה חזק שהפך ליעד לחימה עצמאי ובכך פיצל את המורדים בלחימתם נגד בשאר אל-אסד. באופן זה, הוא גם מעניק לנשיא הסורי מעמד של לוחם באיסלאם הקיצוני, וממילא לכזה שהמערב עשוי לראות בו נכס אסטרטגי. בעיראק הוא השתלט על המחוז הגדול במדינה – נינווה, על בירת המחוז מוסול ועל העיר המרכזית תכרית, והוא מאיים על השלטון שרק לפני שבועות ספורים נבחר בבחירות דמוקרטיות." ["הארץ" באינטרנט, 10.6.14].

 

* לאהוד בן עזר הנכבד , עורך חדשות בן עזר, עיתונך הגיע אלינו לארכיון עינת וקראנו בו בעניין. אנו רוצים לשבח את יוזמתך לשתף את כתבתה של יעל לזכרו של שלמה מילר, שבחודש שעבר מלאו 67 שנה לנפילתו, עם זאת הערתך בסוף הכתבה אינה נכונה. בגבעת השלושה הישנה היה בית קברות, נקברו בו כמה הורי חברים שנפטרו מחמת זקנה או מחלות וכן כמה חברים צעירים שנפטרו עקב תאונות, מחלות פתאומיות וכדומה. בית הקברות של "הגבעה" נסגר בשנת 1978 והקברים הועברו לקיבוצים גבעת השלושה החדשה ועינת. שלמה מילר נקבר בעינת ומעלים את זכרו בכל שנה ביום הזיכרון לנופלים, הן בטכס של ערב יום הזיכרון והן למחרת בטקס קולקטיבי לנופלים המתקיים בבית הקברות.

בברכה ובהצלחה בהמשך במפעלך המבורך,

חזי ראובני, נירה כהן, רוחה שפירא

קיבוץ עינת, 48805

 

* אהוד שלום, באשר להערתך על מקום קבורת שלמה מילר, אעמיד דברים על דיוקם: היה לגבעת השלושה בית קברות, מערבית-דרומית לקיבוץ. אל תשכח שהקיבוץ הוקם ב-1925, ואנשיו לא היו בני אלמוות. ב-1952, עם הפילוג בקיבוץ המאוחד, עלו שני קיבוצים על הקרקע בנזלה, על  האדמה שעיבדו למעלה מ-20 שנה,שאליה נוספה אדמת מנהל לכיוון מגדל צדק.

מחוץ לקיבוץ הישן (שנמכר למלב"ן, ועד היום קיים שם בית אבות), החלה להתרחב שכונת נווה עוז. אז הוחלט להעביר את בית הקברות, והטמונים בו הועברו לשני הקיבוצים החדשים, גבעת השלושה ועינת, על-פי השתייכותם המשפחתית.

הוריו של שלמה מילר, לובה וזוסיה, היו חברי עינת, ושלמה מילר נקבר אפוא בעינת. השנה נפטר אחיו הצעיר, יצחק מילר ז"ל, ונקבר גם הוא בעינת.

בברכה,

עידית פז

 

 

 

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

 

 

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

 

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,612 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה עשירית למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-80 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של העדות על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

 

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל