גיליון מס' 952

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י"ח בסיון תשע"ד, 16 ביוני 2014

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: הַצְּרִיף בְּבֵית-קֶשֶת. // עמוס גלבוע: מה שקורה בעיראק רע לאזור ורע לישראל. // עמוס אריכא: הזכות למות בכבוד והתאוקרטיה. // מרדכי קידר: הסוס הטרויאני המוסלמי בבריטניה. [ציטוט]. // אילן שדה, פרופסור למדעי המחשב: הקוזק האוקראיני הנגזל. [ציטוט]. // גבי רידר: להבחין בין אבן טובה לפלסטיק. // אורי הייטנר: 1. אורי אבנרי: מגלומן. 2. צרור הערות 15.6.14. // ברוך פלטנר: לא לשכוח חסד נעוריהם. // דניה עמיחי מיכלין: ראיון עם חנה מרון, 2010. [ציטוט]. // משה כהן: הנדון: פוסט ציונות. // מוסטפא בן עלי חמדאן חג' אחמד: רץ באינטרנט. מקורי? אין לדעת. [ציטוט]. // משׁה שׁפריר: נְאוּם הָאֲהַבְהֲבָן. // אלי מייזליש: עין גדי – קיץ 1951. // תקוה וינשטוק: סיור בפתח תקוה של פעם. // מנשה שאול: לבנון ארץ החשיש. [ציטוט]. // מוּקֵי אֶלְדָּד: אֱמוּנָה. // נעמן כהן: שיטרית בערבית זה פיקח – האם כך הוא? // אהוד בן עזר: "שלוש אהבות", הוצאת "אסטרולוג" 2000, אזל. פרק עשרים ושישה, העבירה כף-יד על גרונה בתנועה של שחיטה. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

הַצְּרִיף בְּבֵית-קֶשֶת

אוּלַי זֶה הַדִּמְיוֹן שוֹלֵחַ דָּ"ש,

אוּלַי זֹאת שְמוּעַת-שָוְא תְּמוּהָה, עִקֶּשֶת,

אַךְ מִמְּקוֹרוֹת מְאֹד מְהֵימָנִים

שֶזֶּה שְבוּעַיִם דִּבּוּרָם מַחְרִיף

מֵאָז שֶכָּאן נִבְחַר נָשִׂיא חָדָש

אוֹמְרִים שֶצְּרִיף יָדוּעַ, בְּבֵית-קֶשֶת

מַשְמִיעַ בַּלֵּילוֹת הָאַחְרוֹנִים

דְּבָרִים שֶלֹּא הִשְמִיעַ עוֹד שוּם צְרִיף.

הַצְּרִיף הוּא בֶּן-דְּמוּתוֹ שֶל הַמִּשְכָּן

שֶהַנָּשִׂיא יִצְחָק בֶּן-צְבִי, בַּצֶּנַע

הָאָפְיָנִי לוֹ הִתְגּוֹרֵר בּוֹ שָם

בִּירוּשָלַיִם, בַּיָּמִים בָּהֶם

סִגְנוֹן-הָעֲנָוָה אֲשֶר עֻדְכַּן

יוֹם-יוֹם בּוֹ (וְנִשְכַּח מֵאָז עַד הֵנָּה)

כְּאוֹת וּכְמוֹפֵת נָדִיר נִרְשַם

בְּלֵב הָעָם הַחַי וְהַפּוֹעֵם.

וּמֵאַחַר שֶבְּנָם שֶל הַנָּשִׂיא

וְשֶל רָחֵל אִשְתּוֹ, הֲלֹא הוּא עֵלִי

(אֲשֶר נָפַל עִם שֵשֶת חֲבֵרָיו

בִּשְׂדוֹת בֵּית-קֶשֶת בִּקְרָבוֹת תָּשָ"ח)

הָיָה חֲבֵר קִבּוּץ זֶה, זֶה הִשִּׂיא

מִירוּשָלַיִם כְּמוֹ בְּאֹרַח פֶּלִי

אֶת צְרִיף-הָעֵץ וְרוּחַ דַּיָּרָיו

אֶל מֶשֶק זֶה שֶבּוֹ זִכְרָם נִמְשָךְ.

יָכוֹל כָּל צִינִיקָן, בְּלַעַג מַר

לִשְאֹל מֵאֵימָתַי צְרִיף-עֵץ מַשְמִיעַ

דְבָרוֹ, אַךְ אִם נָבִיא כַּחֲבַקּוּק

אָמַר כִּי אֶבֶן מִן הַקִּיר תִּזְעַק

מַדּוּעַ לֹא יוּכַל גַּם צְרִיף לוֹמַר

אֶת מָה שֶעַל לִבּוֹ, וּבְמַפְגִּיעַ,

בִּפְרָט שֶהַצִּבּוּר כַּיּוֹם זָקוּק

לִשְמֹע מֶסֶר דּוּגְרִי כֹּה מֻבְהָק.

וְכֹה אָמַר הַצְּרִיף מֻכֵּה סִיּוּט

לְאֵלֶּה שֶשִּמְּשוּ כְּשוֹמְרֵי-לַיְלָה

בְּקִבּוּצוֹ שֶל עֵלִי זָ"ל, בְּקוֹל

שָקֵט אֲבָל נִנְעָץ בַּלֵּב כְּקוֹץ

כִּכְלוֹת אוֹתָהּ רִיצָה אֶל הַנְּשִׂיאוּת

שֶבְּהִתְבָּזֻיּוֹת לֹא הָיָה דַי לָהּ

כִּי כָּל לוֹבִּיסְט בָּהּ לֹא חָדַל לִסְקֹל

זֶה אֶת תּוֹמְכָיו שֶל זֶה בִּסְחִי וּבֹץ:

מֵעוֹלָם, רַבּוֹתַי, לֹא רָאִיתִי קְרָבוֹת

עַל כָּבוֹד בְּצוּרָה כֹּה בִּלְתִּי מְכֻבֶּדֶת,

מֵעוֹלָם לֹא בֻּזְּתָה כָּךְ מִשְׂרַת הַנָּשִׂיא

בִּידֵיהֶם שֶל חוֹמְדֶיהָ בְּלִי בּוֹש,

מֵעוֹלָם עַד כֹּה לֹא הִתְהַפְּכוּ הָאָבוֹת

מְיַסְּדֵי מְדִינָה זוֹ, בִּסְפַּאזְמָה נִסְלֶדֶת

בְּקִבְרָם, כְּשֶהִגִּיעָה חֶרְפָּה זוֹ לְשִׂיא

בּוֹ קָשֶה תְחוּשַת פְיַאסְקוֹ לִכְבֹּש.

כִּי אִם יֵש וִכּוּחִים עַל מִדַּת נְחִיצוּת

הַמִּשְׂרָה הַזֹּאת, אֵין כְּבָר כַּיּוֹם שוּם וִכּוּחַ

עַל עֻבְדַּת אִי-הַצֹּרֶךְ וְאִי-הַצִּדּוּק

שֶל קִיּוּם הַבּוּרְלֶסְקָה הַזֹּאת

בָּהּ נוֹקַעַת הַנֶּפֶש מֵהִתְרוֹצְצוּת

פוֹיְלֶע שְטִיקִים וּטְרִיקִים, תְּכָכִים וְאִלּוּחַ

שֶסּוֹף-סוֹף הֵם תָּמִיד הַמִּרְשָם הַבָּדוּק

לְפָדִיחוֹת רַבּוֹת וְעַזּוֹת.

וְלָכֵן, מֵאַחַר שֶאֻמָּה זוֹ כַּיּוֹם

מְפֻלֶּגֶת כֻּלָּה לִרְסִיסֵי קְבוּצוֹת-לַחַץ,

לִקְרָעִים וּשְסָעִים סֶקְטוֹרְיָאלִיִּים עַד

שֶאוֹיְבֵינוּ רוֹאִים וְחוֹכְכִים יְדֵיהֶם

בְּתִקְוָה לְנִצּוּל הַפִּצּוּל הָאָיֹם

הֶעָלוּל, אִם יִגְבַּר, לְהַנְחִית מַכַּת-מַחַץ

עַל הַיַּחַד הַזֶּה הַשָּבִיר, שֶנּוֹעַד

לְחַסְּנֵנוּ בְּלִי הֶרֶף מִזְּדוֹן זְמָמֵיהֶם,

מִתְבַּקֵּש הַנָּשִׂיא הֶחָדָש לְהַנְחִיל

לְמוֹסַד-הַנְּשִׂיאוּת, כְּמוֹ הַצְּרִיף בְּבֵית-קֶשֶת      

אֶת צְנִיעוּת-הַמִּדּוֹת שֶאֵינֶנָּה סוֹבֶלֶת

חֲגִיגוֹת יוֹם הֻלֶּדֶת שֶל רַאַוְתָנוּת

וּבִזְבּוּז, בְּשָעָה שֶטּוּב-טַעַם מַתְחִיל

בַּדֻּגְמָה הָאִישִית שֶאֵינָהּ מִתְעַקֶּשֶת

לְהַפְגִּין אֵגוֹ-טְרִיפִּים בִּפְרָט כְּשֶמּוּל אֵלֶּה

הָעֹנִי גָדֵל פֹּה, וְלֹא בִּמְתִינוּת.

וְלַמְרוֹת שֶבְּרוּרָה לְכֻלָּם תְּפִיסָתוֹ

הָאִידֵיאִית-פּוֹלִיטִית, שֶלֹּא כָּל יוֹשְבֶיהָ

שֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת מִזְדַּהִים עִמָּהּ כְּלָל

מִתְבַּקֵּש הוּא לִזְכֹּר כִּי מִשְׂרַת הַנְּשִׂיאוּת

מְיַעֶדֶת אוֹתוֹ לְיַצֵּג בִּדְמוּתוֹ

אֶת קוֹנְצֶנְזוּס כֻּלָּנוּ, שֶהוּא הַקּוֹבֵעַ

אֶת עָצְמַת לְכִידוּת אֶזְרָחֶיהָ, שֶשְּלַל-

הַגְּוָנִים בָּהּ הוּא פַאקְט מְחֻיַּב-מְצִיאוּת.

וְעַל אַף הַשִּמּוּש בְּאוֹתָן קְלִישָאוֹת

שֶהָעָם צָרִיךְ אַבָּא אֲשֶר יִסְתַּחְבֵּכּ לוֹ

עִם בָּנָיו וִינַגֵּב אִתָּם חוּמוּס – כְּדַאי לוֹ

לַנָּשִׂיא הֶחָדָש כִּי יָבִין שֶנָּחוּץ

לְנַגֵּב כָּל רְבָב בַּשָּנִים הַבָּאוֹת

מִתַּדְמִית הַמִּמְסָד שֶכָּל יוֹם מִתְדַּבֵּק לוֹ

אֵיזֶה כֶּתֶם נוֹסָף שֶל שְחִיתוּת, כִּי כְּבָר דַּי לוֹ

לָאֶזְרָח מִמַּרְאוֹת הַסֵּאוּב וְהַשְּמוּץ.

כִּי רַבִּים כְּבָר פָּסְעוּ עַל גַּבֵּי הַשָּטִיחַ

הָאָדֹם שֶל הַטֶּקֶס, אַךְ בָּאָה הָעֵת

לְטַפֵּל בְּכָל מָה שֶמַּצְחִין בַּצַּמֶּרֶת

וְאוֹתוֹ מְטַאְטְאִים יַחְ"צָנֵי הַשִּלְטוֹן

אֶל מִתַּחַת אוֹתָם הַשְּטִיחִים –  וּמֵטִיחַ

הַצִּבּוּר בְּשָעָה זוֹ בְּזַעַם לוֹהֵט

בְּאָזְנֵי נִבְחָרָיו כִּי נַפְשוֹ מִצְטַמְרֶרֶת

מִן הַשְּטִינְק וְלֹא דַי לְקַטֵּר וְלִרְטֹן,

אֶלָּא יֵש לְנַפְנֵף בְּשָטִיחַ אָדֹם זֶה

כְּמוֹ לוֹחֵם-הַשְּוָרִים מוּל הַפָּר בַּזִּירָה

מוּל כָּל מָה שֶמַּשְחִית בְּלִי בּוּשָה אֶת חַיֵּינוּ

וְנִזְקוֹ אַבְּסוֹלוּטִי וְלֹא יַחֲסִי:

מוּל אוֹתָהּ עַסְקוּנָה שֶיּוֹם-יוֹם בְּקַרְדֹּם זֶה

כָּאן חוֹפֶרֶת קְבָרִים לְמַצְפּוּן וְיָשְרָה

וּלְכָךְ בְּדִיּוּק מִתְכַּוְּנִים חֲרוּזֵינוּ

לִתְשׂוּמַת-לְבַבְךָ, אֲדוֹנִי הַנָּשִׂיא.

אהוד: לאט לך, בהצבעה הזו ולקראתה היו שני מועמדים מצויינים, נקיים מכל רבב של תחמנות, והם דליה דורנר ודן שכטמן, ודומני שגם על רובי ריבלין לא נאמרו רעות ואיש לא האשים אותו בתחמנות.

* * *

עמוס גלבוע

מה שקורה בעיראק רע לאזור ורע לישראל

  קרסה  האסטרטגיה האמריקאית לגבי עיראק "דמוקרטית", חזקה, משגשגת ונקייה מטרור. קמה לה  מעין אמירות אסלאמית אולטרה קיצונית בצפון הסהר הפורה, בעיראק ובסוריה. זה יוצר בעיות למרבית המדינות באזור, בכללן איראן. וכמובן לארה"ב. גם למדינת ישראל הרחוקה זה רע, כי הקיצוניות האסלאמית מקבלת רוח גבית, והמשטר הירדני עלול בעתיד לעמוד בפני סכנות גוברות.

 "אנחנו נמשיך לסייע לצבא העיראקי שכבר אחראי לביטחון ברוב חלקי עיראק. נוכחות אזרחית אמריקאית רבת היקף תעזור לעיראק להתקדם במישור הפוליטי והכלכלי. זאת לא תהיה משימה פשוטה, אך כך נראית הצלחה: עיראק שאינה מספקת מקלט לטרוריסטים; עיראק דמוקרטית, ריבונית, יציבה, בוטחת בעצמה." זו הייתה הערכת המצב האסטרטגית של נשיא ארה"ב , אובמה, בנאום  על מדיניות החוץ והביטחון של ארה"ב בווסט פוינט במאי 2010.

4 שנים לאחר מכן, ושנתיים וחצי אחרי שהאמריקאים עזבו את עיראק, מכל האסטרטגיה נשארו איי חורבות. האמריקאים, הנשיא בוש בהתחלה ואובמה בעקבותיו, חשבו שהם מקימים צבא עיראקי למופת ומשטר דמוקרטי שיהיה למשל ולדוגמה בעולם הערבי, ולא הבינו שהוא לא מתאים כלל ועיקר להווייה העיראקית התרבותית, החברתית והפוליטית. כי דמוקרטיה בעיראק , לפי האמריקאים, פירושה שהרוב השיעי ישלוט במיעוט הסוני. זהו דבר שנגד את סדרי העולם ההיסטוריים, כאשר השיעים בעיראק היה נתונים מזה מאות בשנים לשליטה סונית, בזמן האימפריה העות'מאנית, ובתקופת צדאם חוסיין – הם דוכאו ביד ברזל על-ידי צדאם חוסיין. מה לעשות וערכי הדמוקרטיה במזרח התיכון מצויים רק במדינה אחת, והיא מדינת ישראל.

 מה שקורה עכשיו בעיראק הוא  העמקת הקרע הגדול בעולם המוסלמי בין הסונים לשיעים. נושאי הדגל הסוני (ארגון "המדינה האיסלאמית בעיראק ובסוריה") הם מהזן  הקיצוני, האכזרי והאלים ביותר, שפרש מ"אלקאעידה" בשל "מתינותה", ועל הכוונת שלו עומדים גם משטרים סונים "כופרים". זהו כוח שמשנה סטאטוס קוו, שיצר מציאות חדשה בסהר הפורה: מעין נסיכות איסלאמית המשתרעת מצפון ומערב עיראק לעבר צפון מזרח סוריה. מפה חדשה של גבולות ומדינות.

קשה לדעת להיכן ימשיכו להתגלגל האירועים אך כבר עתה ברורים כמה דברים: מדובר בהישג של האיסלאם הקיצוני, וזהו עידוד לכל  הג'יהאדיסטים באשר הם. נוצרת כאן בעייה אזורית ועולמית: לאיראן השיעית, השקועה במאבק בסוריה, ועכשיו  עלול להיווצר איום על גבולותיה ועל הערים הקדושות השיעיות, נג'ף וכרבלה שליד בגדאד. לתורכיה, ומה שחשוב לנו הרבה יותר – לירדן, לאירופה, כי מחירי הנפט עשויים לזנק, והטרור עלול להתגבר.

וכמובן לארה"ב. היא הכריזה "שכל האופציות נבחנות" על מנת לעזור לשלטון בבגדאד לבלום את הקיצוניים האיסלאמיים. לפי שעה היא החליטה לשלוח נושאת מטוסים למפרץ הפרסי. להערכתי אין לה שום אופציה ממשית על מנת לשנות  מיסודו את המצב החדש שנוצר בעיראק. היא תשלים עימו, כך או אחרת, כפי שהשלימה עם המשך הטבח בסוריה, וכפי שהשלימה מעשית עם סיפוח קרים לרוסיה.

לא רק זאת. עולה השאלה המתבקשת: על מה ביזבזה ארה"ב שנה שלמה בניסיון להביא  להסדר סופי בין ישראל לפלסטינים? – כאשר כל המתבן המזרח תיכוני בוער, היא ניסתה לחפש שם שק תבואה בתקווה נואלת שזה מה שיכבה את השריפה? בפעם "האלף" מומחש בצורה הכי חדה כי הסכסוך שלנו עם הפלסטינים הוא  זניח בהקשר המזרח תיכוני הכולל.  

ועכשיו לישראל. האמור לעיל לא צריך לנחם או לעודד. זאת עובדת יסוד, כמו העובדה שמדינת ישראל היא המדינה היחידה באזור שהיא בעלת הברית היחידה באזור שהיא אמינה, חזקה, יציבה ובעלת ערכים דמוקרטיים. לדעתי עלינו להסתכל בחשש על המתרחש עכשיו במרחק של  1,000 קילומטרים מאיתנו. זה רע לנו, וכמה סיבות טובות לכך:

ראשית, זה  מגביר באזור את אי הוודאות הקשה, כאשר מעין מסך שחור מסתיר את הבנת המתרחש, שלא לדבר על הצפוי.

שנית, זה נותן רוח גבית לכל גורמי הטרור האיסלאמי הקיצוני באשר הם, ושלוחות שלהם מקיפות אותנו כיום מכל עבר. ובאורח טבעי מנקרת השאלה: מה יהיה גורל הרשות  הפלסטינית כאשר צה"ל לא יהיה שם והיא תוצף ב"פליטים" ואנשי איסלאם קיצוני? – תתמוטט כבניין קלפים כמו המשטר העיראקי במוסול ובצפון עיראק?

שלישית, למשטר הירדני אורבת סכנה, ולו רק בשל שטף הפליטים המציף אותה ועוד יציף. המשטר הזה תמיד היווה עבורנו נכס אסטרטגי, אבל עכשיו על אחת כמה וכמה. יתר על כן, החשיבות הביטחונית של בקעת הירדן  עולה ביתר שאת.

רביעית, כל אירוע גדול יוצר לפעמים בריתות חדשות. באורח מוזר נוצרה עכשיו זהות אינטרסים בין ארה"ב לאיראן להגן על המשטר העיראקי, לבלום ולהדוף את האיסלאמיסטים הקנאים. האם זה יבשיל לכדי הבנה לשיתוף פעולה ממשי כלשהו בין השתיים? לך דע כשמדובר בממשל האמריקאי הנוכחי, שניהל מו"מ חשאי עם איראן במשך חצי שנה בנושא הגרעין, ולא גילה לנו דבר. אם בכלל יהיה שת"פ בין איראן לארה"ב בנושא העיראקי, להערכתי אנחנו בוודאי לא נרוויח מזה!

יהיה אשר יהיה, דומני שאלו זמנים שבהם לא ממהרים לוותר על נכסים אסטרטגיים, או להתרפק על סמי הרגעה בדמות "יוזמה ערבית" ועולם ערבי שלא קיים כבר כפי שהיה אך לפני מיספר שנים.

* * *

עמוס אריכא

הזכות למות בכבוד והתאוקרטיה

בארץ מתקיימת רעידת אדמה המאיימת על כל חלקה טובה. כמעט דומה שהרים מטים ליפול ועמקים וגאיות מתרוממים לשגיאים. בעוד אנחנו עוסקים בענייני דיומא, מנהלים רבנים חרדיים מלחמת חורמה נגד מי שאינו כמותם, נפשו אינה כנועה כנפשם, עבדים לפולחן דתי מעופש.

אלה כבר אינם סתם סימנים המעידים למגינת-לב שנפלה החלטה בקרב קיצוני הדת להשליט הלכה עבשה ושחוקה מפלפול וישישות על מדינת ישראל בכל זירותיה. לבד מהרבנים, המוכרים בתפישת עולמם המקדש את פולחן היהדות, נוספו בימים אלה שני רבנים שקיצוניותם מושחזת להרע והצליחו לתעתע זמן מה כ"רבני מחמד" השואפים לחבק את כולנו, להכיל את הפלגים הנבדלים ולקרבם.

איש לא תקע להתריע בשופר שמדובר בחיבוק דוב עוצמתי ממית עד ששניים אלה חטאו באמירות ובמעשים מדאיגים שיפורטו להלן. אתחיל ברב "הקל" ואסיים ב"כבד". הראשון הוא מרבני צהר הבולטים ושמו דוד סתיו, שדומה היה והוא מנסה להקנות פנים חדשות ליהדות חמוצת-עבר שנעשית בתוכנו תוקפנית ודורסנית מיום ליום, עד שפנינו נעשות מצולקות.

בחג השבועות האחרון קיים הרב הזה טקס משלו תוך הדרה מוצהרת שאינו מזמין אורחים מהזרם הקונסרבטיבי והרפורמי, שיהדותם ופרשנותם את הפולחן הדתי, שונה משלו עד זרות.  בוטות כזאת מצג הרב הזה שכמו הורמה משפל מזבלה לאומית – אינה נסלחת. היא גם חושפת את פרצופו של הרב, הגורם לחשוב שיהודי מאמין כשר נמצא רק בין אלה המשתייכים במלוא  מאודם לאורתודוקסיה. עכשיו משנחשף אנחנו יודעים מי הוא הרב הנחמד הזה ואיזו מגמה מוקצה הוא מייצג.

הרב השני שסכנתו מרובה לאין שיעור לכל מי שאיננו מהזרם הנקוב לעיל, הוא העלם שמונה לכהן כרב ראשי ושמו דוד לאו. לא חלפו ימים רבים וכבר נראה היה, בתחושת מועקת מתגברת, שהרב נעים הליכות זה הוא קיצוני שבקיצוניים, אפילו מתחרת בקיצוניותו של "הראשון לציון", אותו צאצא קיצוני לעילא לבית יוסף.

הרב לאו לא החמיץ הזדמנות להוכיח כי תפישת עולמו הרבני המצומצם נראית יותר כשייכת לימים רחוקים בירכתי ההיסטוריה, ואין בו מכוח מפלס נתיב אור ואהבה לאחרים בזמנים מודרניים, והוא מתאמץ להתאים לזיווג עם הרב הספרדי. אין בו ברב לאו אף לא שמץ של פתיחות להבנת טיבו של עולם מתעצב תוך שינויים מפליגים בהבנות שונות. ואולי אין ביכולתו לתרום תרומה ממשית בגלל אזיקיו.

אביא רק ראייה אחת, כואבת ומייסרת, מהתייחסותו חסרת הרגישות לחוק "המתת חסד", שיאפשר יציאתו המכובדת מהעולם של אדם המתייסר ביסורים קשים ממחלתו. גאולה כזו איננה אלא נגזרת מתוך נוף פנימי של אדם שקיים בו ניצוץ אלוהי. על-פי אמות מידה של אדם לאדם צריכה היתה היהדות להיות מובילה את התפישה המאפשרת להקל על האדם הגווע לקצר את מסע כאביו. החרדים לעומת זאת רואים בפעולה זו כפלישה "אסונית" שאין להשלים עימה למחוזו של הבורא, באם כזה קיים.

על-פי תפישה צרת-דפנות זו דוחה הרב הראשי החדש הזה את ההשלמה עם חקיקה בהתאם לנדרש מאיש משכיל בימינו. אין בכוונתי להסתייע בניסיוני האישי ושל אחרים לתאר את מחזור חיי-אדם הנקטע לפתע באכזריות. חיי-אדם לא רק שתלויים מנגד אלא גם הופכים לגיהינום. אך הנה באה התפישה המודרנית וגורסת כי הגיע זמן להרחיק מיוסר שכזה מפתחו של פרק נורא ולאפשר לו לבחור במוות. אך הנה בא רב כזה ודוחה פיתרון זה בשתי ידיים, מחמת ההלכה המקודשת של תורה בעל-פה, כאילו נתנה משה.

וכמו לא די בדעתו המשובשת הזו של הרב המתיימר הזה, אלא כעת הוא מציג תוך הבלטת חזה גיבורים כוונה ברורה לנהוג במשקל של אפיפיור ב"מינהלה האזרחית", ולהגביר מעורבותה של הרבנות הראשית בהליכי חקיקה שהם בתחום אחריותם של חברי הכנסת. ולא סתם להגביר, אלא לכופף ולהכפיף את נציגי הריבון – לריבונותו הוא כ"יועץ לענייני יהדות". עד כדי כך הרחיק שבא בתביעה כי בעניינים שהוא יחליט בהם יחויבו חברי וועדות הכנסת להתייצב בבניין הרבנות הראשית לישיבות משותפות עם המועצה העליונה של הרבנות! לא פחות. כך ולא אחרת. יעלו על-פי הוראתו חברי הכנסת לחלות פניו של הנמשח בשמן.

עד ליישומה של תפישת עולם משובשת כזאת חושף הרב לאו בגלוי את כוונותיו להאיץ תהליך המרת הדמוקרטיה בהלכה. הוא כמובן מתעלם מכך שיותר משני שלישים של בני העם היהודי אינם בני חוגו האמוני, והם מסתייגים מתפישותיו הארכאיות עד להרתיע. ניכר בו שאיבד מרום שיעורו כנתפש בעיני עצמו, שאינו אלא בובה מימי השלטון הבריטי, ומוטב שיישאר כזה ויתענג מכל עינוגי המשרה המיותרת שהונחה על כתפיו הדקות, עד שיבוא יום ומשרת רב ראשי תבוטל, שכן אין לה מקום במדינה מודרנית.

בינתיים, נכון יעשה הרב לאו אם יבחן שנית את מידותיו ויזכור כי מעולם לא מונה כהערכתו המוטעית ל"יועץ מדינת ישראל בענייני יהדות." הוא בעיקר נתפש כרב ראשי הממונה על ענייני הרבנות ובעל משמעות למי שחפץ בו כסמל ולא יותר מזה. ירצה, יבטא דעותיו והשקפותיו ככל אדם, בכל מקום. בינתיים אולי יסייע לו אביו בעל הניסיון לגלות יותר קשיבות ופתיחות להרחבת אופקים. לא יגרע מאומה מכבודו אם יצטייד במידת ענווה במקום בו עומד וצניעות מכובדת זו רק תסייע לו ולאחרים. תכונה זו תקל עליו להשלים עם מגבלותיו. לכשירצה  להיפגש עם חברי הכנסת – יואיל ויעלה למשכן. כך נהוג וכך יש לכבד את נציגי הריבון.

התהליך הרע הזה של הקצנה מחריפה והמיוצג בידי שני הרבנים הדווידים האלה תוקע שוב מקל בגלגלי הכרכרה שנוסעיה שואפים להפריד בין דת למדינה. מדינת ישראל היא מדינת בני העם היהודי ואין לחטט בדרכי אמונתם. עניינים שבפולחן מוטב שימשיכו להיגזר בין אדם לבוראו ואינם צריכים להימצא בפיקוחו של "היועץ". הפרשנות החדשה של קניית מעמד אפיפיורי שהרב לאו מנסה להקנות לתפקידו מתחברת למצע הידוע והמרתיע של "הבית היהודי" המצהיר ללא הסתייגות כי "ממלכת יהודה" היא הבסיס ממנו תצא השלטת ההלכה על מרחבי מדינת ישראל.

בינתיים, מחובת ברי-דעת ולב להדוף את המתקפה החצופה לבלימת קבלת החוק המעניק לחולה את זכותו לחסוך מעצמו את מכבש הייסורים המיותרים. תאוקרטיה מוקצנת זאת הצומחת בפראות על כרעי יושנה עבשה, צבועה בגוון איראני מאיים, איננה יכולה לחיות בתוך עטיפה דמוקרטית. ההתנגשות בין לבין היא בנפשנו. הטו אוזן ותקשיבו לרעמים והרעשים המתגלגלים בעת סופה זו המתקיימת ממש כעת מתחת לרגלינו. הגיעה שעת בלימת הליכים של פולחן מן העבר הרחוק שדובריו חסרי המעצורים ותאבי השליטה בכל פינות חיינו, מגמדים בשיגיונם הפולחני את חזון המדינה ככתוב במגילת העצמאות. על דוברים אלה למשוך ידם מפגיעה בחוק "למות בכבוד"!

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

אין אפשרות לרכוש את הספר בדוכני שבוע הספר העברי!

* * *

מרדכי קידר

הסוס הטרויאני המוסלמי בבריטניה

יש דבר אחד חשוב שבו מתגאה בריטניה, והוא מערכת החינוך האחידה. בבתי הספר הממשלתיים נהוגה תוכנית לימודים זהה לכולם, וכל בתי הספר אמורים להיות צמודים אליה בדקדקנות. אמורים, משום שלאחרונה התגלתה פירצה גדולה באחידות המקודשת.

הדבר התרחש בבירמינגהם, עיר שבה יש שיעור גדול של מהגרים מוסלמים. בכ-20 בתי ספר בעיר זו יש רוב של תלמידים מוסלמים, ולאחרונה התגלתה קבוצה של מורים שהחליטה על דעת עצמה להוסיף תכנים איסלאמיים קיצוניים לתוכנית הלימודים.

לשם איסלום החינוך, הכינו מיספר המזדהים עם תנועת הסלפייה מסמך שעל פיו יש להיפטר מכל המורים, המנהלים והמפקחים מטעם העירייה, המסרבים להשתתף בתהליך איסלום-החינוך. הסלפים קובלים על תכנים מתירניים מדי לטעמם המצויים בתוכנית הלימודים. כך למשל הם מתנגדים לשירת שירים נוצריים בבתי הספר כמו שהם מתנגדים לשיעורי ספורט משותפים לבנים ובנות.

משרד החינוך הבריטי מנהל חקירה נמרצת בעניין כדי לאתר את הבעייה לפני שזו מתפשטת לערים אחרות בבריטניה שגם בהן יש רוב איסלאמי.

אלא שלאחרונה התגלה שאחת מדמויות המפתח באיסלאמיזציה של החינוך בבירמינגהם –בילאל בילאלי – ביקר לפחות פעם אחת בסוריה, וקיים חשד שהוא מעורב בגיוס חלק מכ-400 הבריטים הנמצאים כיום בסוריה ומשתתפים בג'יהאד נגד שלטון אסד. בילאלי אפילו פירסם הערות באתר פייסבוק שלו בנוסח: "למה אמצעי התקשורת תוקפים את הגיבורים שלנו שוויתרו על מנעמי החיים בבריטניה למען חיי העם הסורי?"

עם זאת, אין הוכחה שבילאלי נטל חלק פעיל בלחימה בסוריה.

הדברים הללו מצטרפים לתופעות נוספות של איסלאמיזציה המתרחשות בבריטניה, ובראשן הסכמת המדינה להקמת מערכת-משפט איסלאמית שתפעל על פי דיני השריעה בסכסוכים בין מוסלמים ובמיוחד בענייני משפחה. הסכמת המדינה נובעת מהתפיסה שניתן לקיים בממלכה המאוחדת מערכת רב-תרבותית שבה כל קהילה מנהלת את חייה באופן אוטונומי, מבלי שהמדינה נזקקת להתערב בענייני התרבות שלה.

בינתיים בבירמינגהם מתקדמת החקירה, ושר החינוך הבריטי שוקל לשלול מעיריית בירמינגהם את סמכויות הפיקוח על החינוך בעיר ולהעבירן לרשות ממלכתית יותר, הנוטה פחות לְרַצות את מאווייו של ציבור המוסלמים בעיר.

משרד הפנים הבריטי, הממונה גם על הסדר הציבורי והמשטרה, מודאג מאוד מתהליכי האיסלאמיזציה בחינוך, שכן הם מעידים על הלכי הרוח באוכלוסייה. ככל שתלך האיסלאמיזציה ותעמיק, כן יקשה על הקהילות המוסלמיות בבריטניה להפוך לחלק אינטגרלי מהחברה הבריטית, והישארותו של הציבור המוסלמי בתוך מובלעות תרבותיות עלולה ליצור חיכוכים אלימים ביניהן ובין הממשלה וזרועות אכיפת החוק.

 אתר אילאף – עיתון ערבי מקוון – מביא את הסיפור הזה ומאפשר לקוראיו להגיב. להלן הנוסח המתורגם המלא של שלוש תגובות שפורסמו באתר עם הערותינו בסוגריים. יש להתייחס בספקנות לשמות הכותבים ולהשתייכותם הלאומית-דתית:

 פארוק (שם מוסלמי) מלבנון כותב: נעשה מאוחר. הבעייה הגדולה המכבידה על עבודת ארגוני-המודיעין המערביים היא הכללים והמגבלות הקשורים עם זכויות האדם, שנראה שהם פועלים לטובת תאים רבים מספור של טרוריסטים פראיים, הפועלים יומם ולילה כדי לשטוף את מוחם של צעירים בני הדור השני והשלישי של מהגרי המדינות האיסלאמיות, ומבטיחים להם בתולות ונערים, ונהרות של יין ודבש (בגן העדן). על השלטונות במדינות המערב להתאחד לחקיקת כמה חוקים כדי לפגוע באנשים שאין להם שום חוק מלבד חוקי הג'ונגל.

מוחמד (שם מוסלמי) כותב: זוהי רק ההתחלה. הטעות הגדולה ביותר שביצעו ממשלות בריטניה זו אחר זו היא הענקת אזרחות בריטית לסוג הזה של חולי נפש, רדיקלים מבחינה דתית, מבלי שהציבו תנאים שיחייבו את כל מי שמבקש אזרחות בריטית לקיים אותם.

סיבה נוספת היא שממשלות בריטניה לא ניסו להגביל את התופעה מתחילתה, וזו גדלה ותפחה עד שהתגלתה ברבים. בנוסף, בריטניה העניקה מקלט למוסלמים רדיקליים רבים כמו גם לאחים הפושטים רגל (שיבוש מכוון של "האחים המוסלמים") השטנים האנושיים. לכן אל לנו להתפלא על כך שהם היום חושפים את שיניהם ומכריזים בגלוי את מה שהם חושבים לגבי עתיד הדורות הבאים בבריטניה. כל הסטטיסטיקות מוכיחות שהם יהיו רוב במהלך שנים מעטות, וכיוון שבבריטניה שולטת מערכת דמוקרטית, לא תהיה לעם הבריטי הנוצרי ברירה אלא למסור את הדגל לטרוריסטים הללו כדי שיובילו הם את בריטניה אל העתיד.

מה שהרדיקלים הללו חושבים גדול הרבה יותר ממה שעולה עכשיו, שכן מטרתם הסופית היא להפוך את בריטניה לפקיסטן חדשה, עם כל המאפיות, השחיתות הפוליטית, המנהלית והביורוקרטית. אם יישארו החוקים הבריטיים כפי שהם כיום, הם יצליחו בכך בתוך שנים מעטות ויבואו עימותים שותתי דם בעתיד. שכן בני אדם מסוג זה, אם אין הם מצליחים להגשים את מטרתם בדרכי שלום, הם נוקטים אלימות דמים המצויה בהם מטבע בריאתם ובגנים שלהם. אם בריטניה רוצה להימנע מכך, עליה להתחיל בחיקוק חוקים ותקנות נוקשים שיבטיחו שבריטניה תישאר מדינה חילונית, שבה הדת מופרדת מהמדינה. לדעתי אין דרך לטפל בכגון אלה חוץ מהחרמת האזרחות הבריטית מהם והחזרתם אל גן העדן הדמוקרטי הפקיסטני שאין דומה לו בכל ארצות העולם. הם ראויים לכך לחלוטין, שכן יש חוקים שנקבעו במיוחד לסוג כזה של אנשים שלא מכירים בחירות המחשבה, אלא אם חירות זו מתאימה לאורח חייהם ומשרתת את האינטרסים של המחשבות החולניות שלהם בלבד."

"אחד שאוהב את המערב" כותב: המותר והאסור הפכו למהתלה. חיזרו אל ארצותיכם האיסלאמיות ותיהנו ממסגדיכם, מאהליכם, גמליכם והנפט שלכם.

הדברים נכתבו בערבית, כנראה על ידי אנשים ממדינות ערב שהיגרו לבריטניה לא כדי להישאר במובלעת איסלאמית, אלא כדי להשתלב בחברה הבריטית ולאמץ את ערכיה ומושגיה, חוקיה ומנהגיה. דבריהם מעידים על כך שציבור המהגרים ממדינות מוסלמיות למערב אינו עשוי מקשה אחת, ויש שונות גדולה, בין אלה המעוניינים להשתלב בחברה הקולטת ובין אלה שיעשו הכול – כולל אלימות – כדי למנוע ממוסלמים שהיגרו למערב שילוב כזה.

הקונפליקט מצוי בתוך החברות האיסלאמיות החיות באירופה, וניתן להניח שהוא קיים גם בתוך משפחות, שחלק מבניהם משתלבים בחברה ומצניעים את דתם, בעוד שחלקם האחר מקפידים לשמור על זהותם ועל הערכים והמנהגים של מדינות מוצאם. קונפליקט זה מוצא את ביטויו לא רק בוויכוח על תכנים במערכת החינוך, אלא גם בסכסוכים יומיומיים על מינוי אימאמים במסגדים, על תכני דרשות במסגדים, על חומר המחולק בהם, על לבוש של צעירים וצעירות ועל התנהגותם במרחב הציבורי.

חייהם של המהגרים האיסלאמיים במערב אינם קלים. רובם הגדול ברחו מארצות שהמרחק ביניהן לגיהינום קצר מאוד, כמו סוריה ולוב. מה שמתרחש כיום בבריטניה, ובמיוחד התחזקות הימין האירופי, אינו מקל על הקהילות האיסלאמיות ומגביר את המתח בתוך אירופה. זה מוצא את ביטויו גם באלימות ובג'יהאד נגד כל מי שאינו מקבל את כללי השריעה האיסלאמית, אף אם הוא מוסלמי.

המאמר פורסם לראשונה באתר "מידה" וכן במגזין "מראה" 274.

http://mordechaikedar.com

* * *

אנחנו מתגעגעים לסדאם חוסיין

על החתום: עיראקים

* * *

אילן שדה

פרופסור למדעי המחשב

הקוזק האוקראיני הנגזל

הנשיא האוקראיני הנבחר פטרו פורושנקו הכריז בטקס ההשבעה שלו: "קרים היתה, הינה ותישאר אדמה אוקראינית."

זו קריאת הקוזק הנגזל.

אוקראינה היא המדינה היחידה (כמעט) אשר מסרבת להחזיר רכוש יהודי שנגזל במהלך שנות מלחמת העולם השנייה. התואנה לאי ההשבה היא בדיוק באותו מונח – "אדמה אוקראינית". שטחים נרחבים של פולין סופחו לאוקראינה – אז רפובליקה סובייטית – במסגרת הסכם ריבנטרופ (שר החוץ הגרמני) – מולוטוב (שר החוץ הסובייטי) בשנת 1939. אלו היו אזורים בעלי נוכחות יהודית מאסיבית. יהודים היו אלו שבנו את מרבית היישובים באזורי וולין, והיוו רוב בחלק מן היישובים. הערים רובנה, לבוב, לוצק ואחרות, היו ערים תחת השפעה יהודית רבה, וקהילות יהודיות עשו רבות לפיתוח החיים הכלכליים והתרבותיים בערים אלו. אזור זה היה מולדתו של מייסד החסידות והרפורמטור הגדול הבעל-שם-טוב (אשר אני נמנה עם צאצאיו). תנועת החסידות פעלה שם על כל זרמיה. וולין היתה אזור יהודי יותר משהיתה אזור אוקראיני.

המשטר הסובייטי הפקיע רכוש יהודי. כך, למשל, בני משפחת אבי, בעלי בית חרושת ורכוש, הועמדו לדין בגין היותם "קפיטליסטים המנצלים את העמלים." כל רכושם הוחרם.

עם פלישת גרמניה הנאצית לפולין, לפני 73 שנה, ב-22 יוני 1941, נכבש כל האזור בידי הצבא הגרמני. יחידות האייזנצגרופן, שנספחו לוורמכט בסיוע פעיל של האוקראינים המקומיים, פתחו במבצע אכזרי שלא היה כדוגמתו בהיסטוריה האנושית – מבצע השמדת היהודים. זו היתה תחילתה של שואת יהודי אירופה. גורלם של יהודי וולין נגזר. מרביתם נרצחו בידי הנאצים ומשתפי הפעולה האוקראינים. זה היה גורלה המר גם של משפחת אבי. אבי ניצל בזכות היותו חייל סובייטי בחזית.

האוקראינים, ברובם, שיתפו פעולה עם הנאצים. הכנופיות של סטפן בנדרה נטלו חלק בלחימה נגד הצבא הסובייטי. כנופיות אלו סייעו לרצח יהודים. לעיתים היו פעילים ברצח היהודים אף יותר מן הגרמנים. סטפן בנדרה זכה לכבוד גדול באוקראינה של ימי יושנקו. בעיר רובנה (שבה ביקרתי מיספר פעמים) הוסב שמו של הרחוב הראשי לרחוב בנדרה. כך קרה גם בערים אחרות במערב אוקראינה.

הרכוש היהודי הרב חזר לידיים סובייטיות עם "שחרור אוקראינה". הואיל וכמעט לא נותרו יהודים חיים, אפילו בתי המגורים של יהודי וולין נתפשו בידי אוקראינים מקומיים. אבי חזר לעיר מגוריו קוסטופול עם "שחרורה", והוברר לו גודל האסון. כל משפחתו נרצחה בגיא ההריגה ביער שמעבר לנחל. עוד מצא כי ביתו נתפש בידי אוקראינים. משהתלונן, הובהר לו "הסדר האוקראיני החדש": כל היהודים נרצחו וכל בתיהם נמסרו למשפחות אוקראיניות. אבי עזב את אוקראינה לאחר "שחרורה" ולעולם לא שב אליה. זכורים לי דבריו: "אל תשכח את שעשו הגרמנים והאוקראינים."

חזרתי לאוקראינה בימי נשיאותו של יושנקו. הופתעתי לגלות בגנזכי רובנה תיעוד מלא של ההעמדה לדין של "הקפיטליסטים" מבני משפחתי, ותיעוד מלא של תהליכי ההפקעה וגזלת הרכוש, הן בזמן השלטון הסובייטי והן תחת הכיבוש הנאצי. חמוש במסמכים אלו פניתי לשלטון המקומי ולנשיא יושנקו, ודרשתי השבת הרכוש. הקומוניזם בוטל ולכן גם גזרותיו ראוי שיבוטלו.

עד היום לא זכיתי לתשובה. הובהר לי, באופן לא רשמי, כי אוקראינה רואה ברכוש היהודי רכושה של מדינת אוקראינה, "אדמה אוקראינית," כלשונם, ואין בכוונתה להשיב את הרכוש. מדובר ברכוש עצום: כמעט כל מרכזי הערים בוולין שייכים ליהודים. מרביתם נרצחו, אבל יש להם יורשים. ממשלת אוקראינה מסרבת אפילו לדון על השבת הרכוש הנגזל.

ומה עשתה מדינת ישראל להשבת הרכוש היהודי באוקראינה? פניתי בנושא למשרד החוץ הישראלי, והסתבר לי שישראל לא עשתה דבר. מדינת ישראל, אשר גזלה את זכויות ניצולי השואה בישראל, אדישה לחלוטין לגזלת רכוש הנספים בשואה באוקראינה. מדינת ישראל מכריזה כי היא "נציגת הלאום היהודי", אולם לא עשתה דבר להשבת זכויות יהודי וולין. היחסים עם ממשלת אוקראינה חשובים יותר למדינת ישראל מעשיית צדק היסטורי.

מתוך "על צד שמאל", המגזין היומי של הסוציאל-דמוקרטיה בעריכת נפתלי רז – מיום 12.6.14.

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

אין אפשרות לרכוש את הספר בדוכני שבוע הספר העברי!

* * *

גבי רידר

להבחין בין אבן טובה לפלסטיק

לאהוד שלום,

באותיות של קידוש לבנה הכרזת בעיתונך (גיליון 951 מיום 12.6) על "מאורע חשוב בספרות העברית": הוצאת הכרך הראשון במסגרת מפעל "כתבי יצחק אוורבוך אורפז" בעריכתו של פרופ' אבנר הולצמן, שגם ההדיר את הספר והוסיף לו אחרית דבר."

כולי נפעם הורדתי אבק מהספר "מסע דניאל" הישן שבספרייה, וקראתי שוב. מה אומר לך? הוא לא מחזיק מים. תערובת של גרוטסקה סטריאוטיפית על ישראל ה"כובשת", הנשלטת כביכול על-ידי עשירי ה"ימין" (טוב, זה נכתב עוד לפני שהתגלתה דירת הגג של פואד בעג'מי) – מעורבת בהשפעות מביכות (בהצתה מאוחרת) מהאקזיסטנציאליזם הצרפתי, שהיה אופנתי בישראל של שנות החמישים. ועל זה כותב הפרופסור הולצמן שזהו "שער מזמין לאחד ממכלולי היצירה המקוריים והמעניינים בספרות הישראלית!" ועל זה קיבל הכותב את פרס ישראל (במקום יצחק אורן, עמוס קינן, גבריאל מוקד, דן צלקה, יורם קניוק – שקדמו לאורפז בנוסח הכתיבה המֵטאריאליסטי, כפי שכינהו פרופסור הלל ברזל).

זה מה שקורה שהמבקר לא יודע להבחין בין אבן טובה לפלסטיק. רציתי להחכים לפחות מההקדמה המלומדת של הפרופסור הולצמן. ומה מצאתי בה? כל אבחנה ספרותית על האדיפליות, על השפעת קאמי או על השפעת בקט נאמרה על-ידי קודמיו (גרשון שקד, ארנה גולן, אורציון ברתנא, יוסף אורן ועוד ועוד, שרק את חלקם הוא מזכיר), ואילו דבריו שלו נטולים כל אבחנות ספרותיות וחפות מהבנה ספרותית. הוא יודע לומר לנו בדיוק מתי יצא כל ספר ומה התוכן שלו, ועוד דברים שניתן למצוא בכל לקסיקון סופרים ובערכי "ויקיפדיה" של גוגל. ואיפה היכולת האנליטית?! ואיך בכלל אפשר להתעלם מהפרודיה (השקופה) שבספר "מסע דניאל" להבטחה האלוהית אחרי העקדה ("כִּי-בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת-זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל-שְׂפַת הַיָּם"). אולי במבוא לספר הבא יושקע קצת יותר מאמץ בהבנת הנקרא?

בברכה,

גבי רידר

* * *

אורי הייטנר

1. אורי אבנרי: מגלומן

לפני למעלה מעשרים שנה, בעת לימודי התואר הראשון שלי, כתבתי עבודה סמינריונית גדולה על אורי אבנרי. הייתה זו עבודה סמינריונית של תואר ראשון, בקורס "פוליטיקה קיצונית" של פרופ' אהוד שפרינצק ז"ל, אך בהיקפה, בעומקה וחדשנותה, היא היתה יותר מעבודת דוקטורט. אף מחקר אחר שעשיתי, גם בלימודי התואר השני שלי, אינו מתקרב לעבודה זו.

היה זה לאחר בחירות 1992. באותן בחירות, הודיע אבנרי על תמיכתו במפלגת העבודה בראשות רבין. מאחר ומיום קום המדינה לחם אבנרי ללא לאות במפא"י, מפלגת העבודה והמערך, בגלגוליהם השונים, והציג עצמו כ"אויב מס' 1 של המשטר", הודעה זו היתה דרמטית למדיי. שאלת המחקר שלי, היתה הניסיון לברר איך זה קרה.

האמת היא, ששאלת המחקר היתה תירוץ, קולב לתלות עליו את עצם המחקר, ולעמוד במתודולוגיה האקדמית. מה שעניין אותי באמת, היה עצם המחקר על אורי אבנרי, הניסיון לפענח את התופעה.

אורי אבנרי ריתק אותי משחר נעוריי. מצד אחד, עמדותיו הפוליטיות רחוקות ת"ק על ת"ק פרסה מעמדותיי. מצד שני, נמשכתי מאוד אל כתיבתו, לסגנונו, לכישרונו וליצירתיותו – אין פובליציסט שהשפיע על סגנון כתיבתי, בוודאי המוקדמת, כמו אורי אבנרי. ובנוסף לכך, ראיתי בו הוגה דעות פוליטי מקורי, שגם כאשר איני מסכים איתו, מעניין אותי לקרוא אותו ולהתאתגר באמצעות הוויכוח עם רעיונותיו, החורגים מסיסמאות ה"שמאל" הנדושות, שחדלו מזמן לשמש בעבורי אתגר אינטלקטואלי. מגיל צעיר מאוד, קראתי בשקיקה את מאמריו ב"העולם הזה". כנער, הייתי מגיע לתור שלי אצל האורתודנט שעה ארוכה קודם הזמן, ובולע את גיליונות "העולם הזה". לאחר מכן, כשאבי עבר לעבוד ב"דפוס החדש", שבו הודפס השבועון, הוא הביא לי את הגיליונות. קראתי בשקיקה גם את ספריו של אבנרי.

במסגרת העבודה, קראתי וניתחתי אינספור מאמרים שהוא כתב, קראתי שוב את כל ספריו, קראתי ספרים שנכתבו עליו וריאיינתי כמה משותפיו לדרך במשך השנים. וככל שהעמקתי בעבודה, כך הלכה הערכתי אליו וקטנה, הלכה ודעכה. עם זאת, הוא המשיך וממשיך עד היום לעורר את סקרנותי. גם במסגרת התואר השני שלי, כמעט 20 שנה מאוחר יותר, כתבתי עבודה גדולה על הזיקה של אבנרי לתנועה הכנענית ובפרט על יחסי האהבה-שנאה בין אבנרי למנהיג התנועה הכנענית, המשורר יונתן רטוש.

במהלך הכנת עבודתי, נפגשתי עם אבנרי בביתו, לראיון עומק שנמשך כחצי יום. יצאתי מן הריאיון ברגשות מעורבים. מצד אחד, מדובר באיש שיחה מרתק. אך היה משהו באישיותו, שעורר בי רתיעה מן הרגע הראשון של הריאיון.

הסברתי לו על מה אני כותב, והצגתי זאת כ"ביוגרפיה פוליטית". והוא הגיב מיד: "מה זאת אומרת ביוגרפיה פוליטית? אין לי ביוגרפיה אחרת. אין לי שום דבר זולת הפוליטיקה. כל חיי קודש לפוליטיקה."

כבר משפט הפתיחה עורר בי את התחושה שאחזה בי לאורך כל שעות הריאיון – שאני משוחח עם אדם הבונה את האנדרטה של עצמו, שבוי בנראטיב המאדיר את שמו, והוא עֶבֶד לאובססיה מגלומנית. ובנוסף לכך, לצד היותו איש שיחה מרתק, מצאתי אדם קר, בלתי ידידותי בעליל, חף מאינטליגנציה רגשית (מושג שלא הכרתי באותם ימים), חסר כל עניין בבן שיחו.

על כל אלה לא כתבתי מילה בעבודתי. זה לא היה הנושא. אולם גם מה שעלה מן המחקר עצמו, לא העלה את ערכו של אבנרי בעיניי. כתבתי על אובססיית הצבר שלו, כתבתי על השפעת שיטות התעמולה של המפלגה הנאצית בגרמניה על שיטות התעמולה שלו, של עיתונו ובעיקר של מפלגתו "העולם הזה כוח חדש", כתבתי על הצד המיליטריסטי שבו (ספרו "בשדות פלשת 1948" הוא הספר המיליטריסטי ביותר שקראתי, כולל תיאורי חדוות הלחיצה על ההדק וההרג) ועוד. ברמז, ניתן להבין שאני רואה באבנרי אדם, שהדבקות באמת אינה בדיוק התכונה הדומיננטית ביותר שלו. יתכן שבבוא היום אפרסם את העבודה הזאת.

שלחתי לאבנרי את העבודה, אך הוא לא הגיב. כעבור כשנתיים, פגשתי אותו בכנסת. ניגשתי אליו, הושטתי אליו את ידי, אך היא נשארה תלויה באוויר. מבחינתו, ניצב מולו אוויר. בספרו החדש "אופטימי", כל כך הרבה פעמים מופיע המשפט "מאז לא החלפתי איתו מילה," כולל הקרובים אליו ביותר, כך שאני בהחלט בחברה טובה.

"אופטימי" הוא האוטוביוגרפיה שהוציא לאחרונה אבנרי, בן ה-91, שחלקה הראשון יצא לאור לפני שבועות אחדים, ובקרוב עתיד לצאת גם חלקה השני.

הסוגה הספרותית האהובה עליי ביותר היא ביוגרפיה. אין רומן מרתק מחיי אדם, בעיניי. קראתי בחיי מאות ביוגרפיות (רק לאחרונה קראתי את הביוגרפיות של אלתרמן ושל יצחק קצנלסון). לעומת זאת, איני אוהב אוטוביוגרפיות. אין בהן ראיה ביקורתית, מפוכחת, אובייקטיבית, שהיא תנאי לביוגרפיה טובה. לכן, אני ממעט בקריאתן. אולם בשל העניין הרב שלי באבנרי ואהבתי את כישרון הכתיבה שלו, רצתי לקנות ולקרוא את הספר. קראתי אותו  בסקרנות רבה.

אורי אבנרי הוא אותו אורי אבנרי. שוב, אותה הכתיבה המרתקת, המהלכת קסם על הקורא. השילוב של היכולת לספר סיפור, השפה המדויקת והיכולת להעביר בצורה מעניינת רעיונות אידיאולוגיים מורכבים. ושוב, אותה השקפת עולם, שלא חלה בה כל תמורה עם השנים, אך משום מה אבנרי משכיל לשווק אותה כהשקפה צעירה ורעננה. מאורעות "האביב הערבי", למשל, לא סדקו כהוא זה את רעיונותיו אודות "השתלבות במרחב השמי."

אך מעל הכול, הספר הזה הוא יצירה של מגלומן, שכל חייו קודש ליצירת האנדרטה של עצמו. לאורך הספר הוא מפאר את עצמו, ועל מנת להעצים את התפארת, הוא מגמד את האחרים, בעיקר את מי שהיו שותפיו לדרך. וכך, לאורך כל הספר, דומה שאנו קוראים על גוליבר בארץ הגמדים. כמובן שאין בספר שמץ של ביקורת עצמית, בחינת דרכו, ספקנות כלשהי, או חלילה הומור עצמי. 

ניכר בכותב הספר, שהוא מעריץ הערצה גדולה את הגיבור הראשי. בתחנות מסויימות בחייו הוא מהרהר, מה היה קורה אילו בחר בדרך שונה. למשל, אלמלא הפסיק ללמוד בכיתה ח' (בוודאי היה פרופסור מכובד באוניברסיטה), אילו נשאר בצבא (בוודאי היה אלוף בצה"ל) וכד'. אולם ספק אם הוא נתן את דעתו על השאלה, מדוע ההישג הגדול ביותר שלו כמנהיג פוליטי, היה שני מנדטים? ומדוע כשהתמודד בפעם השלישית לכנסת, לא עבר את אחוז החסימה.

הנראטיב המרכזי בספר הוא שבפני הציבור הישראלי היתה בחירה בין שתי דרכים חלופיות, שאותן ייצגו שני מנהיגים חשובים. האחת היא דרכו של דוד בן גוריון והשנייה היא דרכו של אורי אבנרי. בן גוריון הנהיג את המשטר הציוני, העסקני, המסואב, הלא דמוקרטי, שונא הערבים, הדבק בקולוניאליזם המערבי, המשליט את הדת על המדינה, המדכא את המזרחים, שאינו חותר לשלום, המחפש שעות כושר למלחמה וכו'.

לעומת זאת, אורי אבנרי, המנהיג האלטרנטיבי, הציג דרך של השתלבות במרחב השמי, הקמת אומה עברית נפרדת (אם כי לא מנותקת לחלוטין מן העם היהודי, בניגוד לרעיון הכנעני), רודפת שלום ומשיגה אותו, יוצרת פדרציה עם המדינה הפלשתינאית בא"י וקונפדרציה עם העולם הערבי כולו, השייכת לעולם החדש הבלתי מזדהה עם גוש המערב וגוש המזרח ומסייעת לעמי אפריקה ואסיה להשתחרר מעול הקולוניאליזם, מדינה שיש בה הפרדה מוחלטת בין הדת למדינה, ועוד ועוד. האסון ההיסטורי של מדינת ישראל, היא הבחירה בבן גוריון ולא באורי אבנרי, אך עדין לא מאוחר לשנות זאת. בנראטיב של אבנרי, הנושא העיקרי שהעסיק את בן גוריון, ויורשיו, היה המלחמה האובססיבית באורי אבנרי.

אין זו רשימת ביקורת על הספר, אך פטור בלא כלום אי אפשר, ובחרתי ללכת בדרכו של אלי תבור, שברשימת הביקורת שלו על הספר ב"חדשות בן עזר" תיאר את אי הדיוקים (בלשון המעטה) המופיעים לאורך כל הספר, בעיקר כדי להאדיר את שמו של הכותב ולגמד את שותפיו. תבור, שותפו של אבנרי לעריכת "העולם הזה", הציג את הנטייה הזו בתיאור סיפורי "העולם הזה".

אולם אי הדיוק, אולי מתוך יהירות של מי שיודע הכול ואינו צריך לבדוק את עצמו, בא לידי ביטוי גם בשגיאות היסטוריות מביכות, לאורך כל הספר. הנה כמה דוגמיות:

בעמ' 141, בפרק המספר על התקופה הרוויזיוניסטית בחייו, מזכיר אבנרי את בנימין לובוצקי שפרש מהמפלגה הרוויזיוניסטית והקים את "מפלגת העם". שמה של אותה המפלגה, לא היה מפלגת העם אלא "מפלגת המדינה העברית".

בעמ' 144 מספר אבנרי על סדרת כתבות שפירסם ב-1943 בביטאון המפלגה הרוויזיוניסטית "המשקיף" על התנועה הקיבוצית, ועל כך שהחתים את העורך, אייזיק רמבה, על מכתב לראשי "איחוד הקבוצות והקיבוצים". אלא שתנועת "איחוד הקבוצות והקיבוצים" נוסדה 8 שנים מאוחר יותר, לאחר הפילוג בתנועת "הקיבוץ המאוחד", מתוך איחוד בין "חבר הקבוצות" ו"איחוד הקיבוצים" – הזרם המפא"יי שפרש מ"הקיבוץ המאוחד".

במיספר מקומות הוא הגדיר את משה סנה כאחד ממפקדי הפלמ"ח, מה שלא היה ולא נברא.

בכתבו על הטמנת מכשירי האזנה במשרדו של מנהיג מפ"ם מאיר יערי ב-1953, הוא ציין שבאותן שנים מפ"ם היתה "חברה בקואליציות ממשלתיות," בעוד אשר באותן שנים מפ"ם הייתה אופוזיציה מרה ולוחמת בממשלת מפא"י.

בפרק "כל אנשי שדה" – פרק מעניין במיוחד, שבו ניתח, לשיטתו, את המנהיגים הביטחוניים של ישראל, הוא ציין שב"ג מנע את קידומו של רבין ואת מינויו לרמטכ"ל במשך שנים רבות, ורק לאחר שפרש, אשכול מינה את רבין. אכן, ב"ג עיכב את מינויו של רבין, אך כפי שמתאר רבין בספרו "פנקס שירות", ב"ג היה האיש שהחליט למנות את רבין לרמטכ"ל, הבטיח לו את התפקיד, ועם התפטרותו מתפקידו מסר למחליפו, לוי אשכול, את התחייבותו לרבין וביקש ממנו לכבד את ההבטחה.

ניתן למצוא עוד דוגמאות רבות.

בסך הכול, הספר לא חידש לי הרבה. הקילומטרז' שלי בכתביו של אבנרי רב, ואני מכיר היטב את הנראטיב של אורי אבנרי על אורי אבנרי. החידוש העיקרי היה סיפור ילדותו של אבנרי, במשפחה יהודית אמידה בגרמניה. עד לספר זה, אבנרי לא כתב כמעט מילה על תקופה זו, ואלו פרקים מעניינים מאוד. הפרקים המרתקים ביותר, לטעמי, היו על מלחמת העצמאות, שבה אבנרי לחם ונפצע.

כרך א' מסתיים ב-1965, עם ההחלטה של אבנרי להקים מפלגה ולרוץ לכנסת. על פי סיפורו של אבנרי, הוא השתתף בוועידה בינלאומית, שהיה מיוזמיה, ואליה הגיע גם נציג רשמי של ישראל, ח"כ דוד הכהן, שנשלח בידי משרד החוץ אך ורק כקונטרה לאבנרי, ובנאומו אמר: "אתם צריכים לדעת שאורי אבנרי לא מייצג אפילו חלקיק של חלקיק של הציבור הישראלי!" – ועל כך הוסיף אבנרי: "יתכן שפסוק זה שינה את חיי. כי בו במקום החלטתי בליבי להוכיח שאני מייצג יותר מ'חלקיק של חלקיק'. הייתה רק דרך אחת לעשות זאת: לרוץ לכנסת."

מעניין, בראיון איתי ובמקורות רבים אחרים, הסיפור של אבנרי היה אחר לגמרי. בשנת 65' חוקקה הכנסת את חוק לשון הרע. אבנרי הציג את החוק כחוק אנטי דמוקרטי לסתימת פיות, שמטרתו האמתית היא להילחם ב"העולם הזה", עיתונו של אבנרי. אבנרי ועיתונו ניהלו מלחמה נגד החוק, אותו כינה אבנרי במעין ראשי תיבות – "חולרע", וביום שבו החוק התקבל, הבין אבנרי שהדרך האפקטיבית למלחמה במשטר היא בכנסת.

חרף ביקורתי, ברור שארוץ לקרוא את הכרך השני, ברגע שיצא לאור.

2. צרור הערות 15.6.14

* קו ישר עובר בין עסקת שליט לחטיפת הנערים. את החטיפה אין לראות כאירוע העומד בפני עצמו, אלא כחלק מרצף של עשרות ניסיונות חטיפה או התארגנויות לביצוע חטיפה, שסוכלו בידי כוחות הביטחון. הפלשתינאים למדו, שבני ערובה ישראלים הם הבטן הרכה של ישראל. הם נוכחו, שמה שלא הצליחו לעשות בעשרות פיגועי התאבדות המוניים, הם הצליחו בחטיפה אחת שהצליחה – לשבור את רוח העם ולכופף את הנהגת ישראל. הם למדו, שבאמצעות חטיפה, הם יכולים לחלץ מן הכלא אלפי מחבלים ובהם רוצחים רבים. רבים מן המשוחררים חוזרים לטרור, והם העומדים בראש מאמץ החטיפות.

עסקת שליט נועדה להציל את חייו של חייל ישראלי, אך היא עלתה ועוד תעלה בחיי חיילים ואזרחים ישראלים רבים.

* ההלם והזעזוע מן החטיפה, מעידים על ההישג הגדול של כוחות הביטחון, שסיכלו עשרות חטיפות בשנתיים האחרונות. כשאנו שומעים סיסמאות בסגנון "אני לא רוצה שהילדים שלי יהיו קלגסים השולפים פלשתינאים מן המיטות שלהם באמצע הלילה," כדאי שנדע שכל "שליפת פלשתינאי ממיטתו" מן הסוג זה, מנעה פיגוע, חטיפה או מעשה טרור אחר.

* טענה מוזרה ודבילית, הנשמעת כאן מאז החטיפה, מאשימה את הממשלה באחריות לחטיפה, בכך ששיחררה מחבלים, כיוון שלא רצתה להקפיא את הבנייה בהתנחלויות. כלומר, נקודת המוצא, היא שמו"מ עם הפלשתינאים חייב להיות עם תנאים מוקדמים, וישראל צריכה לשלם לאבו מאזן על נכונות להואיל לשבת אתנו. השאלה היא רק האם התשלום יהיה בהקפאת בנייה או בשחרור מחבלים. אלא שאילו הממשלה היתה מקפיאה בניה, בעקבות החטיפה היו מאשימים אותה באחריות בשל התעקשותה לא לשחרר מחבלים, עד כדי כך שהעדיפה להקפיא את הבנייה.

רינה מצליח העלתה לראשונה את הטענה הדבילית הזאת בשידור חי בערוץ 2. אהוד יערי השתנק, ושאל כלא מאמין "את רצינית?" והיא ממש נעלבה.

* נתניהו צדק בהטלת האחריות לשלומם של החטופים על אבו מאזן. יש להבחין בין אחריות לאשמה. להבדיל מערפאת בפיגועי ה"אינתיפאדה" השנייה, אין ספק שאבו מאזן אינו עומד אישית מאחורי החטיפה, לא רצה בה ואינו אשם בה. אולם כנשיא הרשות הפלשתינאית ומייצג העם הפלשתינאי, הוא נושא באחריות למעשים הנעשים ברשות או בידי אנשיה. שלטון אינו רק כיבודים אלא אחריות. אבו מאזן, על אף יללות הקורבניות שלו, הוא שלטון – הוא נשיא, יש תחתיו ממשלה וראש ממשלה, משרדי ממשלה, כוחות ביטחון, זרועות מודיעין, שלטון מקומי, בתי משפט, בתי סוהר, שגרירויות בעולם וכו'. ובתור שכזה, הוא נושא באחריות ואל לנו לאפשר לו להתחמק ממנה, כשנוח לו.

* זיו תדהר, פובליציסט ולשעבר שדר בגל"צ, פרסם בדף הפייסבוק שלו פוסט סאטירי, כמיטב האירוניה שלו, בנוסח הבא: "אנחנו, אנשי אקדמיה ואנשי רוח ישראלים, יוצאים בזאת בגילוי דעת לראש ממשלת ישראל, ומביעים דאגה מהפעולות שישראל נוקטת בשעות האחרונות לשחרור החטופים. כיהודים וכישראלים, לא נוכל עוד לשתוק ולעמוד מנגד. אנחנו מסתייגים מכל פעילות אלימה של צה"ל, המדרדרת את האזור לסבב הסלמה מיותר, וקוראים בזאת לסיים את המשבר בדרכי הידברות ופיוס. די למלחמה. כן לשלום."

שיתפתי את הפוסט הזה בדף הפייסבוק שלי. ומיד החלו לעלות תגובות המתייחסות אליו כאל גילוי דעת אוטנטי של "אנשי אקדמיה ורוח ישראלים." מה שמוכיח עד כמה דייק זיו באירוניה שלו. עד כמה הוא היה נאמן למקור. מצחיק? עצוב.

* התנהלותו של נתניהו בבחירת הנשיא היתה ביטוי להיעדר מנהיגות. פסילת אדם ראוי מתוך נקמנות אישית, בניגוד לכל שיקול ציבורי; לא מפלגתי, לא קואליציוני ולא לאומי. התנהלות נמהרת, חובבנית, מפוחדת, ממש היסטרית, בלי לפסוח על אף שגיאה. אובססיה שאיש אינו יכול להבין אותה, לא בציבור ולא במערכת הפוליטית, לעשות הכול כדי למנוע את בחירתו של ריבלין, כולל הצעות בדקה ה-90 לבטל את מוסד הנשיאות (אין זה מן הנמנע, שבעוד 7 שנים הוא עצמו יתמודד על "התפקיד המיותר"), להאריך את כהונתו של פרס – אף שפרס פגע קשות בו, בממשלתו ובמדיניותו, חיפוש מן הגורן ומן היקב של מועמדים וזניחתם. ואחרי הכול, הוא נכשל, והאיש שעד הרגע האחרון ניסה למנוע את היבחרו – נבחר. בסופו של דבר, נתניהו פגע בעיקר בעצמו, בתדמיתו, במשילות שלו ובמנהיגותו.

* עם זאת, דומני שהמחשבים את קצה של ממשלת נתניהו לאחור, טועים ויתבדו. הם מזכירים לי את הקדנציה הקודמת, שבה החל מן השנה הראשונה, בפתיחתו של כל מושב של הכנסת, הפרשנים והעיתונאים הסבירו מדוע בהכרח זה המושב האחרון של הכנסת והממשלה. בסופו של דבר הממשלה השלימה תקופת כהונה שלמה.

להערכתי, כך יהיה גם הפעם. בניגוד לדיבורים על משבר משילות, המשילות והיציבות הפוליטית בישראל דווקא התחזקו מאוד בשנים האחרונות. הסיבה לכך, היא הנהגת אי אמון קונסטרוקטיבי בתקופת שרון וביוזמתו. היום, כדי להפיל את הממשלה בהצבעת אי אמון, יש צורך בתמיכה של 61 ח"כים במועמד חלופי לראשות הממשלה. הסיכוי שהדבר יקרה קלוש ונדיר.

עד אותה רפורמה, בכל יום ב' הצעות אי האמון בממשלה סיכנו את קיומה, וגרמו לכך שמיום שני ליום שני נערך מו"מ קואליציוני עם כל סיעה ואף עם ח"כים מרדנים, והממשלה נסחטה ללא הפסק. הדבר כִּירְסם קשות במשילות, שחק את הממשלות והקואליציות וגרם לכך שאף ממשלה לא הצליחה להוציא את ימיה. הממשלה הראשונה שנבחרה אחרי קבלת החוק נפלה עם התפטרותו של אולמרט, בשל פרשיות השחיתות והפלילים שלו. אולם בקדנציה הקודמת של נתניהו, החוק עמד במבחן וכך יהיה, להערכתי, גם בממשלה הנוכחית (אף שזו קואליציה הרבה יותר הטרוגנית).

* כאשר שמעון פרס הציג את מועמדותו לנשיאות, לפני 7 שנים, כתבתי ב"פתיתים", טור סאטירי שכתבתי באותם ימים בפורטל לצדק חברתי וזכויות האדם BSH (שלצערי כבר אינו קיים), שפרס רוצה את תפקיד הנשיא, כקרש קפיצה לקראת התמודדותו על ראשות הממשלה בגיל 91. אז זה היה מצחיק. אין זה מן הנמנע, שאפשר להעביר את הטקסט מהטור הסאטירי למדור הפוליטי.

* משפחת ריבלין רוצה להמשיך לגור בביתה הצנוע. אני מעריך זאת מאוד, ומבין אותם – אין לי ספק שאילו הייתי במקומם, זה היה גם רצוני. אולם אין להסכים לכך, מאחר ומשמעות הדבר היא כפל הוצאות על אבטחת שני הבתים, וטורח לשכנים בשל דרישות האבטחה.

* שוב עולה לכותרות סוגיית בתיה של משפחת נתניהו. הסוגיה עלתה בעבר, בעלויות הבריכה ועוד ועוד. וכאן יש לקבוע כלל ברור – מדינת ישראל מממנת את בית השרד של ראש הממשלה (ואני תומך בשדרוג בית רוה"מ, בשל פונקציות האירוח הכרוכות בו, כמקובל בעולם כולו), אך אין היא מממנת בשום אופן אף הוצאה של ביתו הפרטי.

ולגבי פרשיית הריהוט – אני מקווה מאוד שההכחשות נכונות ויתברר שמדובר בחשד שווא. אם יתברר שאכן משפחת נתניהו רימתה בהחלפת הרהיטים, הרי שמעבר לשחיתות, מדובר גם בטמטום. האם הם אינם מבינים שתפקידם מעמיד אותם תחת זכוכית מגדלת של הציבור, התקשורת, ביקורת המדינה וגורמי אכיפת החוק? הם לא הבחינו בכך, שהציבור נעשה פחות ופחות סובלני לשחיתות שלטונית?

הוא הדין לגבי פואד, שטרית ושות'. האם מי שיש להם שלדים בארון, אינם מבינים שברגע שהם מעמידים את עצמם למשרה הרמה, ארונותיהם (וכספותיהם) יפתחו?

כמובן שהציפייה מהם היא בראש ובראשונה לטוהר כפיים. אבל – כזה טמטום?

* אל קאעידה ביצעו את מתקפת 11 בספטמבר. בתגובה ארה"ב הפילה את סדאם חוסיין. במקום סדאם עלו לשלטון שיעים, תומכי איראן. את השלטון השיעי מביסה אל קאעידה. חד גדיא, חד גדיא.

* ביד הלשון: ברכות לנשיא הנבחר, רובי ריבלין, שגבר על אינפלציה של נשיאים בכוח (פוטנציה).

האסוציאציה הראשונה שלי לנשיאים היא הפסוק ממשלי (כ"ה, י"ד) "נְשִׂיאִים וְרוּחַ וְגֶשֶׁם אָיִן." אלא שאין קשר בין הנשיאים הללו והללו. יש שני מובנים למלה נשיא. לצד הנשיא שבו עיסוקנו, גם ענן נושא גשם נקרא נשיא. הפסוק מתאר מציאות שבה השמיים מכוסים ענני גשם, רוח מנשבת, האווירה היא של סגריר, אך הגשם המיוחל אינו יורד. זו אלגוריה ליצירת אווירה לקראת פעילות או מעשה, עם הכנות רבות והתארגנות, ולבסוף הפעילות עצמה לא התקיימה.

המשמעות השנייה היא הדמות העומדת בראש מדינה, ארגון, חברה. הראשון בתנ"ך המכונה נשיא הוא אברהם אבינו, המכונה כך בפי תושבי חברון, שבה הוא מחפש חלקת קבר לאשתו: "נְשִׂיא אֱלֹהִים אַתָּה בְּתוֹכֵנוּ." הביטוי מופיע פעמים נוספות בתנ"ך. בתקופת המשנה והתלמוד, הנשיא היה ראש הסנהדרין, ולמעשה ראש האומה. בימינו אנו משתמשים בביטוי לראשי מוסדות אקדמיים, בתי המשפט, חברות וארגונים, אך בראש ובראשונה למי שעומדים בראש מדינה רפובליקאית – הן בדיקטטורה, הן במשטר נשיאותי דמוקרטי והן בדמוקרטיה פרלמנטרית, שבה הנשיא הוא בעל תפקיד ייצוגי, סמלי. כלומר, כל ראש מדינה שאינו מלך, הוא נשיא.

* במהלך הבחירות לנשיאות, נשמע הביטוי "אקדוחנים" ו"אקדוחניות", כגינוי למי שפעלו לחשיפת שחיתות של מועמדים לנשיאות. כמיטב תרבות העולם התחתון, הבעייה אינה במושחת, אלא ב"מלשין". אך... אילו לפחות הקפידו על איות נכון.

שכן... אין לומר "אקדוחן", כי אם אֶקְדְּחָן – אדם נושא אקדח.

מהיכן, אם כן, הביטוי אקדוחן? זהו שריד מגרסה ישנה של המילה אקדח – אֶקְדּוֹחַ. לאחרונה, הביטוי שוחזר בדמותו של השר רפי איתן ב"ארץ נהדרת". דמותו בסאטירה, היתה של זקן מנותק, בלתי מעודכן, המדבר בלשון ארכאית. בין השאר, הוא לא אמר אקדח אלא אקדוח.

האקדוח אינו טעות, ובמילון אבן שושן הוא מופיע אף היום לצד אקדח כמילה תקנית. הוא מופיע אף בכמה שירים. ב"שם שועלים יש", של קדיש יהודה לייב סילמן, מופיעות השורות [נא להצטרף בשירה נלהבת]:

כֵּיצַד תְּגָרֵשׁ

בָּחוּר טוֹב שֶׁלִּי?

כֵּיצַד תְּגָרֵשׁ

חֲבִיבִי שֶׁלִּי?

בָּאֶקְדּוֹחַ, יַלְדָּתִי!

בָּאֶקְדּוֹחַ, נִשְׁמָתִי!

בָּאֶקְדּוֹחַ, תַּמָּתִי,

יוֹנַת חֵן שֶׁלִּי!

הֵיכָן אֶקְדּוֹחַ יֵשׁ

בָּחוּר טוֹב שֶׁלִּי?

הֵיכָן אֶקְדּוֹחַ יֵשׁ

חֲבִיבִי שֶׁלִּי?

בְּמַחְצַלְתִּי, יַלְדָּתִי!

בְּמַחְצַלְתִּי, נִשְׁמָתִי!

בְּמַחְצַלְתִּי, תַּמָּתִי,

יוֹנַת חֵן שֶׁלִּי!

וכך בשירו של אלתרמן "כלל גדול": "ובראותי מופתים של יצרים וכוח / בדבר ספרות צעיר של פרוזה או של שיר, / או דבר שירה-בפרוזה בה כל ניב – אקדוח / וכל דיבור דרבן וכל פסוק הוא שריר [...]"

* * *

הודעה מעוררת סקרנות!

בשבת 5.7.14 שעה 11.00 בבוקר בבית היוצר של אקו"ם

בנמל ת"א ביתן 22, תהיה שבת תרבות להורים ונכדים עם הסופר

פוצ'ו

אשר יספר צ'יזבאטים מצחיקים לילדים

והקוסם האגדי, אורי אשכנזי, הידוע בשם

זאזי בזאזי הגדול

יפליא אותנו בקסמים מדהימים, שאפילו הוא לא מבין איך זה מצליח לו

הכניסה תמורת 30 שקל למזמינים כרטיסים מראש

http://bama.acum.org.il/?p=10826

או בטלפון 03-6113577

* * *

ברוך פלטנר

לא לשכוח חסד נעוריהם

שלום אהוד,

קשה לכתוב את שהתכוונתי כעת, ששלושה בחורים צעירים נתונים ככל הנראה בשבי, אך מעבר לתפילה לשלומם ולשיחרורם המהיר אין לי מה להוסיף,  אז אעבור לנושא הרשימה.

לדעתי יש  לראות את תופעת השחיתות המתגלה לאחרונה במערכת הפוליטית, דוגמת פרשיות אולמרט ובן-אליעזר, דרך עדשה של שינוי חברתי-כלכלי רחב מימדים שעוברת החברה הישראלית.

בעוד שעד לפני שנות דור היה אפשר לצבור בארץ שררה רבה מבלי לצבור הון רב, הרי שהיום אין הדבר אפשרי. פשוט אין איש שייקח ברצינות מן דהו כבעל כוח והשפעה שאין ברשותו או ברשותה דירה יפה, מכונית גדולה, חליפות עסקים תפורות לתלפיות וכו'. וגם הפיתויים נעשו רבים יותר,  וזה בלשון המעטה.

הבעייה היא שמשרתי הציבור אצלנו לרוב מתחילים את הקריירה בריצה לכנסת בגיל צעיר ככל הניתן, או מגיעים לפוליטיקה אחרי קריירה צבאית ארוכה. בשני המקרים, בהתחשב במשכורות המשולמות לעובדי ציבור ואנשי צבא, מדובר באנשים שמידת הכוח שבידם עולה בהרבה על הונם, והדבר יוצר היום שלא כבעבר בעייתיות לא מעטה.

הפתרון כבר נמצא והוא כרוך במעבר הדרגתי ממודל של פוליטיקאי ועסקן ציבור כקריירה לכל החיים למודל מעין אמריקאי של אנשים שבתחילת דרכם עושים הון בעסקים או במקצועות החופשיים, ורק לאחר מכן מגיעים לפוליטיקה. גם אנשים שהחלו דרכם במערכת הביטחון יעשו כן. הדבר כבר יצא לדרך בדמותם של פוליטיקאים כגון יאיר לפיד ויעקב פרי, שהונם מתאים לשררתם. קשה לעלות על הדעת ששני אלה יתפתו לטובות הנאה כגון מעטפות מזומנים או טיסות במחלקה ראשונה. שכן כל זה קטן עליהם, וטוב שכך.

אפשר לקיים דיון האם המודל של הפוליטיקאי כאדם צנוע ועניו עדיף על המודל של איש עסקים עשיר שמגיע לפוליטיקה כדי לרכוש שררה שלא ניתן לרכשה בכסף, אך יהיה זה דיון סרק. ראשית,  הפוליטיקאים הצנועים לכאורה של פעם היו צנועים רק בגלל שכסף ומנעמיו לא היו מצויים בארץ כמעט בכלל; ושנית אין להשיב את הגלגל לאחור: ישראל של היום היא מעצמה קפיטליסטית ממדרגה ראשונה שבה הון ושלטון הם שני פנים של אותו מטבע, וטוב שכך.

המקרים של אולמרט ובן-אליעזר מזכירים לי מקרים, והיו כאלה, שקצין בכיר היה צובט בטוסיק של הפקידה שנים רבות,  וזה היה בסדר, עד שפתאום, לפקידה מהדור החדש זה לא התאים במיוחד, ואופס! הלכה הקריירה.

כאן וגם כאן מדובר באנשים שלא שמו לב שהכללים השתנו, ולא התאימו את עצמם למציאות החדשה במהירות הדרושה. אין זה אומר שיש להתעלם מהעברות החמורות שעברו (במקרה של בן-אליעזר לכאורה), אך יש לדעתי לראות את הדברים במידתיות,  ולא לשכוח לאנשים אלה חסד נעוריהם.

בברכה,

ברוך פלטנר

* * *

אנחנו מתגעגעים לסדאם חוסיין

על החתום: עיראקים

* * *

דניה עמיחי מיכלין

ראיון עם חנה מרון, 2010

חנה מרון בעצם רצתה להיות פקידה בחברת החשמל, אבל הפכה להיות אחת השחקניות הבולטות של הבמה העברית. היא היתה בין מייסדי התיאטרון הקאמרי, ותיאטרון האנסמבל הרצליה, שיחקה בעשרות תפקידים על הבמה, בקולנוע ובטלוויזיה. קראו לה הגברת הראשונה של תיאטרון הקאמרי.

חנה מרון היא בכירת השחקניות שלנו, מעמודי התווך של התיאטרון הישראלי מזה למעלה מ-75 שנה. היא שיחקה תפקידים רבים, אבל אינה נותנת לגיל לשחק תפקיד בחייה, וממשיכה להיות פעילה.

חנה מרון, מקודם מאירצק, ילידת ברלין 1922, הופיעה על הבמה מאז היתה ילדה בת 4. תחילה בברלין, כילדה, ומרבית חייה הבוגרים בישראל. אימה הייתה דומיננטית בחייה ועודדה אותה לשחק. בשנות העשרים המאוחרות של המאה הקודמת היתה ברלין מרכז תרבות עולמי וחנה הקטנה החלה להתפרסם. עם עליית הנאצים, עלה אביה לישראל, ואילו  חנה ואימה עברו לפאריס ועלו ארצה שנה מאוחר יותר. האב עבד בחברת החשמל ורצה שבתו תהיה פקידה ותעבוד איתו, אבל במקום זאת היא מצאה את דרכה לסטודיו של "הבימה".

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה התגייסה חנה לבריגדה. שירתה שם עם השחקן יוסי ידין, שמאוחר יותר נישאה לו. עד היום זכור השיר אותו שרו שניהם "כל הדרכים הן מובילות לרומא." כשחזרו ארצה, הצטרפה חנה אל מייסדיו של התיאטרון "הקאמרי", שבניגוד לתיאטרון "הבימה", כינס אל ביתו אנשים צעירים ורוח חדשה. העברית בפי השחקנים היתה צלולה ושוטפת, עברית 'מבית'. בעיצומם של קרבות מלחמת השחרור העלה הקאמרי את "הוא הלך בשדות", מחזה של משה שמיר, סיפור אהבה בין מיקה העולה החדשה, שבאה "משם", לבין אורי הצבר השורשי. לא היה כמעט איש בארץ שלא ראה את המחזה. חנה מרון שיחקה את מיקה. לאחר מכן הופיעה מרון בתפקידים ראשיים בין השאר בהצגות כמו פיגמליון, ביבר הזכוכית, פונדק הרוחות, הדה גבלר, מדיאה, כטוב בעיניכם ובמחזמר הלו דולי.

בשנת 1970 עבדה מרון עם הבמאי יוסי יזרעאלי על דמותה של מדיאה. בין החזרות לקחה לעצמה יום חופש וטסה ללונדון, לאודישן לתפקיד גולדה במחזמר "טוביה החולב" בכיכובו של חיים טופול. בחניית ביניים במינכן, ארבו לנוסעי "אל על" מחבלים, ובהתקפת הטרור נפצעה חנה אנושות והובלה לבית החולים, שם נאלצו לקטוע את רגלה. כשחזרה ארצה היתה פעילה בארגונים למען דו קיום בשלום בין יהודים לערבים.

לאחר הפסקה חזרה חנה להופיע. בשנות השבעים והשמונים שיחקה בסרטים הדודה קלרה, העיט, וכביש ללא מוצא, וגם בסדרת הטלוויזיה "קרובים קרובים" שהיתה להצלחה גדולה. חנה מרון אינה נחה על זרי דפנה. בתחילת שנות התשעים הקימה את התיאטרון אנסמבל הרצליה והיא פעילה בו עד היום. ב-2002 העלתה באנסמבל הרצליה מופע על בית הקפה המיתולוגי "כסית".

חנה מרון היתה במרכז העשייה התיאטרונית בארץ מאז תחילתו. במרוצת השנים עבדה עם מיטב הבמאים על מיטב המחזאים ויש לה דעות מוצקות על מהות התיאטרון. חנה מרון היתה נשואה שנים רבות לארכיטקט הידוע יעקב רכטר (בין השאר בנה את היכל התרבות ת"א, היכל המשפט ת"א מלון הילטון ת"א), הוא נפטר ב-2001. להם שלושה ילדים.

פגשנו את חנה מרון בביתה בתל אביב, הנשקף אל תיאטרון "הבימה". חנה "נטו", בלי איפור ובבגדי בית. ישבנו בסלון רחב הידיים והמוצף אור ושוחחנו על תיאטרון, על מחזאים, על שחקנים ועל חנה מרון. שיחתנו קלחה בנעימות, חנה ענתה על כל שאלותי ברצון ותיבלה את דבריה בהומור. רק כאשר שאלתי אותה על הפיגוע היא כאילו יצאה מריכוז ואמרה "סליחה, זרקת אותי למקום אחר," אבל מיד התעשתה ושבנו לשוחח כמקודם.

איך הכול התחיל?

נולדתי בברלין ומגיל צעיר התחלתי לשחק בכל מה שאפשר היה לשחק אז: רדיו, קולנוע ובעיקר תיאטרון. ב-1933 אבי החליט לעזוב את גרמניה. בישראל הציעו לו עבודה במפעלי החשמל של רוטנברג, והוא עלה ארצה. אימא שלי לא רצתה לבוא לישראל כי אמרו לה שיש כאן רק מידבר וגמלים, וחוץ מזה אני הייתי כוכבת, היא ארזה אותי ונסענו לפריס. אני כבר דיברתי צרפתית והיה לי  איזה רזומה גם שם. בפריס היו הרבה פליטים, בעיקר פוליטיים, קומוניסטים שברחו מגרמניה, והקריירה שלי לא הצליחה. לא היתה ברירה אלא להיענות לדרישותיו של אבא ולהצטרף אליו בארץ-ישראל.

איך עבר עלייך המעבר הזה?

אני הפכתי להיות ילדה מאושרת מרגע שרגלי דרכה בנמל ביפו. אבא הכין לנו חדר שכור בדירה ברחוב רש"י בתל אביב וזה היה המפגש הראשון שלי עם הארץ. יש לי זיכרונות נחמדים מאד משם, אהבתי לרדת לרחוב ולשחק עם הילדים.

ומתי למדת עברית?

מהר מאוד, יש לי כישרון לשפות. לפני שעלינו ארצה לא ידעתי אף מילה, אבל  איך שהתחלתי ללמוד בבית הספר ידעתי מהר מאוד עברית.

ברלין היתה בימים ההם מרכז תרבותי, פה לא היו רק מידבר וגמלים, מה כן היה פה?

היה תיאטרון. היה תיאטרון הקומדיה הארץ ישראלית של  הזוג מרים ברנשטיין כהן ומיכאל גור, שהעלו את "המכשפה" של גולדפדן בעברית, ואני שיחקתי שם ושרתי את השיר, שאקסלרוד (מפיק וצלם סרטים ויומני קולנוע) צילם בשביל יומן הקולנוע: "קנו שרוכים, שרוכי נעליים" (במקור זה היה קנו לביבות).

אז כבר היה גם תיאטרון "האוהל", זה היה תיאטרון נפלא, קואופרטיב, כמובן, תיאטרון פועלי ארץ ישראל. היה להם צריף על שפת הים, היכן שהיו עושים חזרות ואוכלים, ואני הייתי בורחת אליהם משעורי המתמטיקה בבית הספר. הם קיבלו אותי ושיחקתי איתם. כשגמרתי את התיכון לא רציתי לשחק יותר, רציתי ללמוד באוניברסיטה ספרות ושפות, ויותר מכך רציתי להיות פקידה בחברת החשמל, היכן שאבא שלי עבד, והלכתי ללמוד כתיבה במכונה. אחרי שגם זה לא הסתדר, החברים שלי מ"האוהל" אמרו  לי – את צריכה להיות שחקנית. הבנתי שאני צריכה ללמוד משחק. המקום היחידי שבא בחשבון היה הסטודיו של "הבימה" בהנהלת צבי פרידלנדר (אביה של השחקנית דליה פרידלנדר), ולשם הלכתי.

ואם נניח שהיו מקבלים אותך לחברת החשמל? האם זו יד הגורל שהפכת לשחקנית?

תראי, מצד אחד אני מאד אוהבת להיות על הבמה. אפילו שאימא שלי היא זו שדחפה אותי, אהבתי את זה. אבל את הפקידות ראיתי בתור אתגר, מין פנטזיה כזו, להיות עם אבא שלי, לרכוב כמוהו על אופניים לעבודה. במקום זה נכנסתי לסטודיו של "הבימה", שם פגשתי את יוסי ידין, שאחר כך התחתנתי איתו, ואת בתיה לנצט, ואת עדה טל ואת צבי פרידלנדר. היה לי קשה בהתחלה כי שיטת סטניסלבסקי היתה זרה לי (שיטה המבוססת על רגש והזדהות עם הדמות). אבל אני כבר באתי עם הרבה ניסיון בימתי עוד מברלין.

ואז פרצה מלחמת העולם השנייה ואנחנו בסטודיו החלטנו שצריך להתגייס, שזה יותר חשוב מקריירה. כולם הסכימו, אבל לבסוף רק יוסי ואני התגייסנו. שירתנו במצרים ושם באמת הייתי פקידה, אחר כך נוצרה הבריגדה וביקשו מאליהו גולדנברג (האבא של דודו טופז) להקים להקה. הוא קיבץ אליו את חיים זעירא, את לאה סוטין (אימא של נורית גלרון), אותי ואת יוסי והתחלנו להכין הצגה וזהו, זו היתה להקת הבריגדה.

כשחזרנו  ארצה, באנו ל"הבימה", כי הבטיחו לנו שיחכו לנו, אבל  אף אחד לא חיכה לנו. יום אחד פגש אותנו בבית קפה – פסובסקי (יוסף מילוא), וסיפר לנו על תיאטרון חדש שהוא מקים, מיד הצטרפנו. בהתחלה הייתי שחקנית מחליפה ואז קיבלתי תפקיד בהצגה "הוא הלך בשדות" של משה שמיר. הפרימיירה של ההצגה הייתה הפרימיירה הראשונה במדינת ישראל, המדינה שקמה.

היא היתה חשובה מהבחינה הזו שבה היו גם צברים "יפי בלורית" וגם עולים חדשים, זו היתה המציאות אז.

זו היתה המציאות שמשה שמיר כתב על אחיו, ופפו (מילוא) עשה עבודה נפלאה ואנשים באו והזדהו.

עבדת עם המון במאים, זה לא יוצר בלבול לעבור מבמאי לבמאי?

להיפך, זה נורא מעניין. ממחזה למחזה אני טבולה רסה. אני משתנה ממחזה למחזה. אולי זה החוזק שלי שאני כל פעם אחרת. כל במאי נותן את הפרופורציה הנכונה. במאים אוהבים לעבוד איתי כי אני נוחה לקבל תיאומים נכונים. אני אוהבת להיות קשובה, לבחון, אולי יש צד שלא ראיתי, אבל אני באה די מוכנה כי אני אוהבת לחפור.

שיחקת הרבה קלאסיקה.

כן, שקספיר שיחקתי עוד בברלין ב"אגדת החורף". היה לי מזל, קיבלתי תפקידים נפלאים: היו לי שלושה איבסנים, כמה מחזות של שקספיר, בקט, צ'כוב, מי זוכה לזה?

היו מחזאים ש'תפרו' תפקידים במיוחד בשבילך?

לצערי לא.

אבל מה עם הפונדקאית של אלתרמן ב"פונדק הרוחות"?

הוא לא כתב את התפקיד בשבילי, רק את שיר הפונדקאית. את הדמות הוא כתב לפני כן. אני לא רציתי לשחק באותו זמן, לא זוכרת למה. ואז נפגשנו והוא ביקש שוב ואמרתי לו אם תכתוב לי פזמון אני אשתתף. למחרת הוא בא והביא לי את 'הפונדקאית',  ובאמת שרתי את זה כפזמון.

אלתרמן היה אישיות חשובה בחיי התרבות שלנו.

אלתרמן הוא דמות חשובה בחיי כל עם ישראל שלנו.

ספרי לי על המופע שערכת לכבודו.

ניסיתי לחקות קצת את מה ש"כסית" היה בחיינו, הכנסתי קטעים מיצירות אלתרמן ושירה, והיו לי מבצעים טובים: נתן סלור (הנכד של אלתרמן, זמר) השתתף גם, בכלל לא ידעתי שלאלתרמן היה נכד, עכשיו אנחנו ידידים טובים. והיו עוד כמה שחקנים וזה היה ערב מקסים, במה פשוטה כאילו בית קפה ואליו נכנסים אנשים שהיו חלק מהחיים של אלתרמן ומהיצירה שלו. זה הצליח מאוד.

עשית את התוכנית הזו מתוך נוסטלגיה?

לא. קודם כל אין לי נוסטלגיה. אני כל כך יודעת שדברים לא חוזרים, כל מצב הוא שונה, בעיקר בארץ. אי אפשר להשוות את האווירה של פעם לזו של היום, אבל אני אוהבת את החומרים. תשמעי, אלתרמן היה גאון.

אי אפשר להימנע מהשאלה על הפיגוע, מה הוא עשה לך?

הוציא אותי פתאום מהחיים, מהמשפחה, היו לי ילדים קטנים בבית, ואני הייתי עסוקה בלשפץ את עצמי ולחזור לילדים, לחזור ולתפקד, שיראו שאני אותה אימא למרות מה שקרה. זה לקח די הרבה זמן ואם את שואלת אותי, עד היום זה לא הסתדר. אבל אני השתדלתי, החיים הכריחו אותי לשחק תפקיד של, להמשיך כל הזמן, שזה לא נורא ושאפשר להמשיך ולעשות הכול. בצבא הבריטי עשינו הרבה תרגילי סדר "שמאל ימין" ואני משתמשת בזה עד היום, כשאני מחליטה ללכת הליכה יותר ארוכה אני אומרת לעצמי כל הזמן באנגלית שמאל ימין, שמאל ימין, והולכת בקצב. אחר כך התחלתי ללכת לבתי חולים ולעודד אנשים, כמו שעשו לי.

ונכנסת חזק לנושא של דו קיום בשלום.

תראי, אני מודה, אני לא כל כך התעסקתי בפוליטיקה. אני הייתי בערב ההוא שרבין נרצח, אני חושבת שאז היה השבר, הרצח של רבין גמר אותנו. בכל מקום שקראו לי הופעתי, השתתפתי, אף פעם לא חששתי שזה יעשה אותי פחות פופולארית.

מה דעתך על התיאטרון של היום?

הולך לרייטינג.

זה לא מה שהיה?

ממש לא. היה חנוך לוין ואין יותר.

מה דעתך על השחקנים של היום?

בשחקנים לא השתנה הרבה, יש המון כישרונות, אבל אין אתגרים, אין להם את האתגרים שהיו לי. אבל הם לא אשמים, החומר שנותנים להם לשחק הוא אחר. לו היו בתיאטרון אנשים עם גישה אמיתית, לא רק לכסף אלא גם לאמנות התיאטרון, אז היו מגניבים מדי פעם איזה מחזה קצת יותר על רמה. בזמנו היה המפעל "אמנות לעם". אני נסעתי עם "הדה גבלר" לשדרות ולכל מיני ערים עוד פחות במרכז מהיום.

באנו לשדרות מטעם "אמנות לעם", זה היה בלי כסף אז כולם באו. אולם מלא, נשים עם תינוקות ועם סלים עם אוכל וחשבתי, מה אני עושה פה עם הדה גבלר. התחלנו. אנחנו דיברנו על הבמה והם דיברו באולם, היה מין דיאלוג כזה, לאט לאט נעשה שקט. בקטע שבו אני שורפת את כתב היד של יורגן, היה שקט מוחלט בקהל ואז, אני נשבעת לך, נשמע קול מתוך הקהל "יא שרמוטה" ואני הבנתי שכבשנו. הקהל קיבל סיפור טוב. כל זמן ש"הבימה" עשו מחזות תנ"כיים וכאלה, הם לא הבינו, אבל אישה שמקנאה ועושה רע לאישה אחרת, כל אחד מבין את זה.

את בעצם יסדת שני תיאטרונים, את הקאמרי ואת האנסמבל הרצליה.

בתיאטרון הקאמרי הייתי בין המייסדים, הרצליה הוא שלי. רציתי לעשות בהרצליה אנסמבל קטן של עשייה מעניינת, תיאטרלית, שלא צריכה כל כך להתחשב ברייטניג. וזה לא הצליח כי אנשים לא רוצים תיאטרון כזה. דווקא התחלנו מצויין, לא היה לנו אולם אז הקמנו אוהל ושיחקנו בו. עכשיו זה כבר משהו אחר לגמרי.

ספרי לי על הילדים שלך.

אני מתה על הילדים שלי, אני אהבתי להיות אימא. היו לי הריונות נפלאים, לידות קלות והנקתי את שלושתם בהנאה רבה. עכשיו הם מבוגרים.

חוץ מיוני רכטר, שהוא של יעקב רכטר מנישואים קודמים, יש לנו את אמנון רכטר הארכיטקט, שבנה את הקאמרי ועכשיו את אולם יבנה. ד"ר עופרה רכטר דוקטור לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב ודפנה רכטר, שחקנית עד לעת האחרונה.

ונכדים?

הו, בטח, מקסימים.

מה את עושה עכשיו?

יש לי פה ושם הופעות כמו זו של אלתרמן, שעכשיו מלאו מאה שנה להולדתו, אני קוראת שירים, ניב קאופמן מנגן ונתן סלור שר, ואנשים אוהבים את זה מאוד. חוץ מזה אני מקריאה שירים באירועים שונים, כמו למשל בערבי הספרות בבית ביאליק. אני אוהבת להכין את החומרים בכל פעם מחדש. כל משורר זה כמעט כמו תפקיד חדש, כל משורר זו דמות אחרת, מנגינה אחרת, עולם אחר, אני נהנית מזה.

ואני נהניתי לשוחח אתך, תודה רבה לך.

דיברתי יותר מדי.

הראיון התפרסם לראשונה ב"שער למתחיל" בשנת 2010.

* * *

אנחנו מתגעגעים לסדאם חוסיין

על החתום: עיראקים

* * *

משה כהן

הנדון: פוסט ציונות

מכובדי,

עדים אנו לעת הזאת להתכווצות מחלקות מדעי הרוח באקדמיה עקב פיחות במיספר הסטודנטים הפונים ללימודים אלה. וזה מדאיג את דעת הקהל. אין ספק שהסיבה העיקרית היא בעיית התעסוקה והתגמול של בוגרי מדעי הרוח. אך לא רק.

בין כול הפרסומים על עוולות שאנו גורמים לערבים, אולי יש מקום לערוך מחקר מהו מיספר הסטודנטים הנרתעים מהאג'נדה הפוסט-ציונית (במילים פשוטות ההסתה האנטי ישראלית) של סגל הפקולטות למדעי הרוח. אולי נקעה נפשם בהסתה הבוטה נגד מדינת ישראל וקידום הנרטיב הערבי.

בהקשר הזה, כיוון שמשרד החוץ שלנו שולח שליחי הסברה לקמפוסים בחו"ל כדי להדוף את מסע הדה-לגיטימציה של ישראל על ידי הערבים ותומכיהם. אולי יש לשלוח שליחי הסברה גם בקמפוסים בישראל כנגד ההסתה האנטי ישראלית המתנהלת בהם.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

קבלת שבת יום שישי, 4.7.14 – ו' תמוז, תשע"ד שעה 11:00

על פרשת השבוע  "בלק" – המשורר מירון איזקסון

קבלת השבת תוקדש לסופר ולפובליציסט אלי עמיר

על תרומתו רבת השנים לתרבות ולחברה בישראל

אלי עמיר הינו סופר ישראלי – ספריו "תרנגול כפרות" ו"מפריח היונים", זכו להצלחה גדולה. "תרנגול כפרות" הומחז והוצג בתיאטרון לילדים ולנוער, והוסרט והוצג בטלוויזיה הישראלית, ועלה  כמחזמר בתיאטרון "הבימה". על פועלו הספרותי זכה אלי עמיר בפרס היובל של עליית הנוער לספרות; ב-1984 בפרס לספרות יהודית, מקסיקו, ב-1985 בפרס דוד סאלא מטעם האגודה למחקר של יהודי עיראק, וב-1994 ובפרס שנת היובל של הוצאת "עם עובד" לספרות יפה. אלי עמיר הוא יו"ר קרן אברהם לדו-קיום ושוויון בין ערבים ליהודים

משתתפים:

מר יצחק נבון (הנשיא החמישי של מדינת ישראל)

הסופר והפובליצסט א"ב יהושע

חוקרת הספרות פרופ' נורית גוברין

המשורר רוני סומק

השחקן אורי גבריאל

השחקן ליאור בן אברהם

העיתונאית שירי לב ארי

שירה: יונית שקד גולן

מנהל מוסיקלי: רמי הראל

מנחה: ליאת רגב

עריכה: נילי שחור

רכישת כרטיסים בקופה ובאתר צוותא : 7/ 03-6950156

www.tzavta.co.il

* * *

מוסטפא בן עלי חמדאן חג' אחמד

רץ באינטרנט. מקורי? אין לדעת

אני ערבי-מוסלמי. אזרח ישראלי. נקעה נפשי מהשקר הקרוי עם פלסטיני והגיע הזמן שיקום ערבי ויגיד את זה בריש-גלי. אנחנו, הערבים החיים בישראל, פשוט ערבים. מעולם לא היינו "פלסטינים" משום שלא היה דבר כזה "עם פלסטיני". מעולם. רוב הערבים בישראל נולדו במדינת-ישראל. אבותינו הגיעו מארצות ערב השונות במאה ועשרים השנים האחרונות, בעקבות תעסוקה ופרנסה שהציעו חקלאים יהודים או עבודות שונות בשירות הבריטים במשך שלושים שנה.

אכן, קומץ של ערבים היה כאן לפני כן תחת שלטון עות'מאני-תורכי במשך ארבע מאות שנים. שום "פלסטינים". הקומץ הזה נאסף אל אבותיו, וצאצאיו ממשיכים להיות ערבים כמוני. המצאת העם הפלסטיני ובעקבותיה הדרישה למדינה עצמאית פלסטינית מהוות סיוט בשבילי. אינני רוצה לחיות במדינה ערבית כלשהי, גם לא ב"פלסטין". מדינה ערבית נוספת תתנהל כמו כל מדינה ערבית שכל ערבי-ישראלי שפוי צריך להתנגד לה. אין בכל מדינות ערב ולו מדינה אחת שהיא דמוקרטית.

אני ערבי-מוסלמי-ישראלי שרוצה לחיות במדינת-ישראל בביתו הלאומי-דמוקרטי של העם היהודי שהוא גם הבית שלי. כפי שיהודים / ערבים / סינים / חיים מחוץ לארצות המוצא שלהם ומקבלים עליהם את חוקי, כללי ומנהגי המקום. אני תובע שוויון אזרחי גמור ביני לבין כל יהודי אחר, הן בזכויות והן בחובות. אני רוצה חלוקת משאבים צודקת והגונה לכל חלקי האוכלוסייה. מצבם של הערבים בישראל אינו טוב יותר ממצבם של העולים האתיופים, אבל אלה גם אלה יודעים שהחלופה באחת מארצות ערב גרועה הרבה יותר. המאבק של הערבים ביהודים מבדיל אותנו מהחברה הישראלית ומחייב את היהודים להפלות אותנו לרעה. לא יהיה מאבק, לא תהיה אפלייה. פשוט מאוד.

אני לא לבד. יש הרבה ערבים בישראל שחושבים כמוני בסתר ליבם ואפילו נותנים לזה ביטוי בלחישה. זה לא אופנתי לדבר ולכתוב במונחים מערביים – שבגרנו בחברה הישראלית, שלמדנו פרק או שניים בהלכות חיים, שקידוש המוות מביא מוות ושהזכות לחיים הינה ערך נעלה מכל דבר אחר. אני ערבי-מוסלמי חילוני שחי בקרב יהודים חילונים ואם רק היינו מוציאים את השטות הזאת שנקראת "פלסטין" מהלקסיקון שלנו, לא יהיה הבדל ולא צריך להיות הבדל בינינו.

רוצה מדינה ערבית? – צא מישראל!

צריך להודות, היהודים רוצים לחיות בשקט עם הערבים בתוכם. זה אנחנו שמפריעים להם עם כל מיני מנהיגים ערביים "שלנו" שרק מנציחים את העוינות. חאלס, היו מלחמות ועכשיו זו המציאות, מדינת ישראל הקטנה יכולה וצריכה להיות מדינת-מופת ולא איכפת לי שיקראו לה "הבית הלאומי של העם היהודי". אני רוצה לחיות כאן. ערבי שאינו רואה ערך לחייו אלא במדינה ערבית, יתכבד ויבחר לו מדינה כזאת. יש הרבה. אני לא!

גם אם תחולק הארץ הזאת ותקום מדינה פלסטינית, לא אוותר על האפשרות לחיות במדינת ישראל הדמוקרטית. אני אוהב את המדינה הזאת ומכבד את היהודים שהקימו אותה על חורבותיה של שממה שוממת, זנוחה ועזובה שהיתה כאן.

"מדינת פלסטין" תהיה מדינה נוראה. היא בוודאי לא תהיה דמוקרטית. כבר היום אפשר לראות את ניצני השחיתות אצל מנהיגי טרום-פלסטין. מי יעמיד אותם לדין ויגזור עליהם עונשים. במדינת-ישראל עושים את זה. תקראו עיתונים.

* * *

משׁה שׁפריר

נְאוּם הָאֲהַבְהֲבָן

כֹּה אָמַר הָאֲבְְהֲבָן:

"הִנְנִי אִישׁ שֶׁל דֶּרֶך-אֶרֶץ,

אְיש-רֵעִים לַחֲמוּדוֹת-הַבְּעִילָה.

אֲנִי הֵלֶךְ, עוֹבֵר-אֹרַח תָּמִיד בְּדֶרֶךְ הָעֶגֶב

אֶל שַעַר-הַנֶּגֶב שֶׁל כָּל אִשָּׁה וְאִשָּׁה,

אֲשֶׁר פָּתוּחַ אֵלַי לִרְוָחָה. 

אֲנִי תָּמַהְתִּי תָּמִיד מַה קּוֹרֶה לַזֶּרַע

שֶׁמְּיַצֵּר תָּדִיר, עַד לִרְוָיָה, גּוּפוֹ שֶׁל הַגֶּבֶר,

כַּאֲשֶׁר הוּא מִתְנַזֵּר כָּל-חַיָּיו מִנָּשִׁים,

וְיָשֵׁן לְלֹא קְרִי-לֵילוֹת, וְאֵינוֹ אוֹנָן בַּיָּמִים. 

לָכֵן אֲנִי גֶּבֶר כְּמוֹ שִׁמְשׁוֹן,

שֶׁנּולַד לִהְיוֹת נָזִיר לְאֵל עֶלְיון,

אֲבָל מֵעוֹלָם בְּחַיָּיו לֹא הִתְנַזֵּר מִנָּשִׁים.

עַל-כֵּן אֲנִי עַגְבָן, שֶׁנּוֹשֵׂא וּפוֹרֵק כָּל-הָעֵת אֶת מֶשֶׁךְ-הַזֶּרַע

כִּמְעַט בְּכָל הַלֵּילוֹת, וְאִם אֶפְשָׁר גַּם בַּיָּמִים –

לְכָל דִּכְפִין מֵהַנָּשִׁים."

* * *

אלי מייזליש

עין גדי – קיץ 1951

עין גדי נכבשה באותו יום של הנפת דגל הדיו באילת ב-10.3.1949. אבל כפסע היה בין כיבוש עין גדי לבין הישארותה בידי הירדנים.

בסיפור של שמריהו גוטמן, שהיה הסייר באזור עוד לפני הקמת המדינה, ושיחות השכנוע שלו עם יגאל אלון לכבוש את עין גדי, מתגלה כי היתה אדישות כללית לגבי האזור צפונה לסדום. לולי העקשנות של שמריהו גוטמן, לא מצדה ולא קיבוץ עין-גדי היו שלנו.

הסיפור בקצרה הוא ששמריהו לא רק שיכנע את יגאל אלון בחשיבות האזור למדינה ולעם ישראל, אלא התמנה כרב-סרן ואיש מודיעין וכמפקדה בעבר של המחלקה הערבית בפלמ"ח כמי שיוביל את הכוח. אף איש, חוץ ממנו לא היה אי פעם באזור כסייר.

בקצרה, גוטמן הוביל כוח גדול של פלוגה מלאה של חטיבת אלכסנדרוני, עם סיירים וצוותי הנדסה וחבלני מיקוש ו... מחלקה של 10 פרדות מגדוד נהגי הפרדות, להוביל ציוד בן 70 טון מהמזח הארעי עד לגבעות ששם הוצבו הכוחות ליד המעיין – כ-2 ק"מ צפונית לקיבוץ.

אחרי שהתברר כי אין אף חייל ירדני והכיבוש היה חלק, החלו להקים גדרות ומשלטים ותוך שבועיים חזרו 200 אנשי פלוגת אלכסנדרוני לבסיסה ונותר במקום רק כוח קטן מאנשי סדום. מי שהיה אז מפקד המסע הימי שהיה על סירות של מפעלי סדום, היה רב-סרן שלמה הראל, לימים אלוף ומפקד חיל הים, שהוא כיום בן 94.

מאז אותה נחיתה, עוד במרס 1949 ועד הקמתה של היאחזות הנח"ל [היאחזות ראשונה בכלל של הנח"ל] ב-1953, היתה עין גדי 'משלט' מוזנח ומופקר לחסדי הבדואים על הצוקים מעל, ובהיותה מנותקת כליל מהארץ, לא כביש או אפילו דרך עפר [כמו אז לאילת]. הקשר היחיד היה או מטוס פייפר שהיה משליך מדי פעם דאר ושק לחם [טרי], או בסירה מסדום שהיתה מביאה פעם בחודשיים כיתת חיילים להחלפת אלה ששהו חודשיים ליד המעיין הצונן.

הסיפור שלי על עין גדי 1951, התרחש שנתיים לאחר הכיבוש ב-49', והיווה מקור של בדיחות בערבה. מי שהיה בא בהפתעה סתם ככה מהשמיים, היה רואה אינדיאנים לבנים, מתהלכים כמעט עירומים מחום של יותר מ-40 מעלות, שנוטלים גלולות מלח בשל הזעת יתר בלתי רצונית. התרופה לאותו חום ששרר כמעט לכל אורך שנה ובעיקר בקיץ, הייתה הליכה יומית למעיין ולשרוץ בו כל היום. 

רק שניים היו נשארים עירנים, האחד, הקשר הבלתי נלאה, אחד כמוני למשל,  שהיה מחובר לאוזניות ה-מ.ק.19, ולדווח ללא הרף "מה נשמע עבור?"

והשני, הצופה בגבעה ליד עץ השיטה הענק ובו הנדנדה הענקית דמויית הלונה-גל, ושרשרת הכדורים מה'בֶּזַה' עם הכוונת נגד מטוסים, שמעולם לא ירה ולו כדור אחד. היה יושב לו עם משקפת, ואין לו שום דבר להשקיף, זולת הלשון בעבר הירדן.

העמדה שלו היתה מוגנת בחומה עגולה של שקי-חול כאילו או-טו-טו מגיע מעבר ללשון צי עבר-ירדני בספינות מערכה או סירות לכבוש את עין גדי. אבל, החייל היה משועמם עד מוות, כי מעולם איש לא הגיע, ומדי פעם היה מזניח את ה'בזה' ויוצא להתאוורר בנדנדה שהגיעה עד השמיים.  

כל חייל בשנות ה-50 הראשונות ידע כי "לתפוס משלט" היה עניין לשבוע-שבועיים – מכסימום, ואחרי זה עוברים למשלט אחר. כך היה שהייתי באילת בשנת 1950. תחילה הייתי שבוע ב"פלוגה", אותם 3 צריפים לבנים במעלה ההר לכיוון ה"מצודה", שהיוו את מפקדת הגדוד, המרפאה, האפסנאות והמטבח, שמשם היו שולחים בסירים את ארוחת הצהריים לכל משלטי האזור: ליד עקבה, במחסום הכניסה, בגבול טאבה וצריף הקשר במחנה חיל ההנדסה. וכך במשך חודשיים נדדתי כל שבועיים ל'משלט' אחר שלפעמים היו בו רק 3 חיילים כמו למשל ב'עין נטפים' והמפגש עם החיילים המצריים שגם הם היו יורדים למעיין לקחת מי מעיין צוננים.

והנה בעין גדי, שהיתה אז בסה"כ אוהל אחד ובו 8 מיטות, ועוד 'צריף' קטן 2X2 עשוי מחצלות ובו שכן "חדר הקשר" ועוד צריפון ובו המפקד, פעם סמל או סג"מ, חשנו כמו אסירים באיי השדים. אמנם אין סוהר עליך ואזיקים, אבל לאן תברח? הכול מידבר שממה וים מלח האכזרי.

באותה שנת 1951 הייתי סמל הקשר ומרותק למכשיר ומתענה בעינויי בדידות וחום, ומקנא בחברים שלי שהיו יורדים למעיין. למזלי, בת השיח שלי מעין-רדיאן היתה חיילת ולמרות כל הפקודות שלא לדבר באלחוט, רק במברקים מוצפנים, ניהלנו שיח אהבים אלחוטי ולא ראיתי אותה מעולם.

המראה של ה'משלט' היה מחזה שיכול להצחיק גם עיוורים. קונצרטינה מדובללת מסביב לאותו אוהל בודד – סתם במורד ההר, שמסביבו שרידי קונצרטינות ששמריהו גוטמן הביא ב-1949, קרועות וחלודות ומגוחכות כאילו יכולות להפריע לאיזה ערבי או בדואי מהצוק למעלה ל'חדור' אל האוהל, שברוב היום היה ריק.

בין לבין, היה צינור מים של רבע-צול שהיו בו מים זורמים נון-סטופ מהמעיין, ללא ברז, והמים היו פשוט זורמים לים המלח. אבל זה היה המקור היחידי של מים טעימים, וחוץ ממים אלה לא היה כלום-כלום. לא שקם ולא קיוסק, ולא איש, רק החמור שכינויי היה רב"ט משה והפרֵדה היחידה שנותרה מאותן 10 פרדות שהביא שמריהו גוטמן. אותו חמור והפרדה היו אלה שהעלו לנו את הציוד הרב שהבאנו איתנו. הפרדה היתה עצלנית והיה צורך בחייל לגעור בה ולדרבן אותה שתסחוב את הציוד, אבל רב"ט משה ידע כבר את הדרך בעל-פה, והיה טס בעצמו למעלה כמו שד ללא מלווים, כשמשני צידיו אוכפים מלאים בציוד, ועוצר ליד האוהל, וכשפרקנו ממנו את הציוד שהיה מצברים, פק-פקים, דלק, מכשירי קשר רזרביים, אנטנות ומה לא, ארגזי תחמושת, וסתם הקיטבגים של החיילים, היה מתחיל לדהור למעגן להתמלא מחדש בעוד ציוד. לא לחינם הוא קיבל דרגת רב"ט...

לעיתים, בשעות הבוקר, היינו מתבוננים בעצמנו, צעירים בני 19-20, בוגרי 'משלטים' מאז 1949, ולא מאמינים היכן אנו חיים. לא היה מטבח ולא היה טבח ולכל אחד היה צריך לדאוג לעצמו בעיקר מהקרטונים של "מנות קרב" עם הביסקוויטים המעופשים. פה ושם קופסת סרדינים או ריבה. החגיגה היתה מתחילה כשהפייפר היה גולש כמו מטוס קרב מעלינו ומשליך שק לחם טרי, שהיינו מתנפלים כל אחד עם הלחם שלו ובולסים מהלחם הטרי כאילו היה לפחות עוגת שוקולד. 

לי לפחות, שהייתי אלוף בהקמת אנטנות אופקיות, והייתי מגיע בשידור לכל רחבי הארץ, מאילת ועד חיפה, הפגתי את השיעמום בשידורי רדיו, שם התגורר ידיד למקצוע ושהיה חבר במועדון האלחוטי הבינלאומי 4X4 והיה מספר לי את הקורה בארץ. השידורים שלי היו כמעט שבלונה: לא קורה כלום, מתי מחליפים אותנו?

מדי פעם חשנו כי הבדווים מציצים עלינו מהצוק, היינו לוקחים 'צ'כי' שהטווח שלו היה 800-900 מטר ויורים למעלה כמה כדורים. אבל הם היו יותר חכמים מאיתנו. כנראה אחרי ימים ולילות של תצפיות עלינו, הגיע אותו לילה אפל שבחסותו התגנבו עם הגמלים לשולי ה"מחנה" שלנו, ובאין שמירה, חדרו לתוך האוהל וסחבו מכל הבא ליד, לא השאירו אפילו תחתונים. רק את הנשק לא הצליחו כי היינו מתורגלים להניח את הרובה או הסטן כל לילה מתחת למזרון. ועד לשם לא הגיעו והסתפקו בציוד אישי בלבד וכל מה שהיה בחוץ, כביסה על החבל או גרוטאות שאולי בשל חשכת הלילה חשבו כי מצאו 'מציאה'. כי בעצם לא היה לנו כלום, חוץ מהנשק האישי.

הראשון שהתעורר בבהלה כי אפילו את הנעליים שלו גנבו, החל לצעוק "גנבים... גנבים... בידואים..." – והתעוררנו מהבושה שלא היה שומר, או שנרדם.

מיד הוציא אותנו הסמל למרדף. היה איתנו אחד, גשש בעברו, תימני מרחובות, מדבר ערבית, והוא היה זה שהוביל אותנו בטור לפי הגללים של הגמלים. הסמל היה בסוף כמי שמחפה מאחור. לאחר כשעתיים הגענו לשאריות של מדורה קטנה שכנראה עשו קפה למנוחה והגחלים היו ממש עדיין לוחשות. ידענו שעברנו את הגבול יותר מדי, וללא מפות ורק השבילים והמרדף האיטי והזהיר, הגענו עד טווח ראייה איתם. ירינו כדור אזהרה אחד, והבדואים נעלמו לנו לתוך ואדי, ואז בלית ברירה, חזרנו ריקם למשלט.

הסמל חיבר מברק שקרי למג"ד שהציוד שלנו נסחף בשל שיטפון פתאומי וביקש שישלח לנו ציוד חדש. לאחר כמה ימים הגיעה סירה ובה כל הציוד החדש, וככה זכינו למדים אלף-אלף חדשים, נעליים, גרביים ואפילו כומתות שחורות של התותחנים עם הסמל החדש.

הסמל בראון נפטר לפני שנים, והמג"ד ברוכין, שלימים קיבל דרגת תת-אלוף בתפקידו כקתמ"ר [קצין תוחנים ראשי] שגם הוא נפטר, לא ידע כלום מהסיפור.

באותם ימים, לפי הסיפור שפירסמתי כאן בשנת 2010 בגיליון 541, כיצד הקמתי את היאחזות עין גדי – כשקצין הנדסה ראשי נחת עם הפייפר ופגש אותי עם התחתונים ולשאלתו "אז היכן אתה מציע כמפקד המקום לבנות את ההיאחזות...?"  הצבעתי על הטרסה שם היתה הנדנדה על עץ השיטה הענק. הוא מיד הסכים, ושרידי עץ זה והבטונדות של ההיאחזות עדיין עדים לאותה שנת 1951.

גם הבטחתי כי אגלה את הרומן בין החמור רב"ט משה לפרדה. וכך היה המעשה. היתה שם פלטת בטון ישנה, אולי מזמן הבריטים, גודלה היה אולי 2X2, ופלטה זו היתה מעין טרסה קטנה בגובה חצי מטר, לשם היינו מעלים את החמור, ולמטה העמדנו את הפרדה כי בשטח ישר החמור 'לא הגיע', כי היה נמוך בהרבה מהפרדה. המבצע העסיק לפחות 4-5 חיילים שיזמו את הפרוייקט, אבל היו גם אחרים שהלכו לראות ציפורים על העצים, מתעלמים מהזיווג.

הברדק הכי חמור היה שחיילי 'גולני' שהחלפנו אותם, השאירו במתנה וללא רישום אפסנאי ארגזי תחמושת רבים, כנראה ששמריהו הביא איתו ונותרו ללא שימוש, כך שבכל יום לקחנו עשרות או מאות כדורי רובה או סטן ויורים כמו במטווחים עד שלבסוף כולנו הפכנו לצלפים. הדי הירי הפרוע הגיע אל אוזני הבדואים שעל הצוקים וכנראה הוא שהרתיע אותם.

לקראת סוף השהות בעין גדי, החלו עבודת סיקול האבנים והכשרת דרך העפר מסדום לעין גדי. שני צוותי עבודה עבדו במקביל; האחד התחיל מהדרום שכלל גדנ"עים ומתנדבים, וככה גם מצד צפון אבל עם פועלים מיומנים של מע"צ וטרקטור קטן אדום מסוג די-4.

זה קרה ב-1951 בעין-גדי.

ב-1952 הייתי כבר קצין הקשר בעין-חוסוב [כיום חצבה] וראיתי חיילים חדשים מעלים ציוד קשר ל'סיקס' [משאית אמריקנית GMC] ושאלתי: "לאן?"

"לעין גדי." ענו.

חייכתי בכיף עבורם. כל העולם התעורר אז לבנות את היאחזות הנח"ל וידעתי כי בכך תסתיים הסאגה בת 4 השנים לבלוע כדורי מלח על שפת ים המלח. ביי-ביי ידידי צינור המים, ממך שתיתי מי מעיין זכים הכי טעמים בעולם. ביי-ביי רב"ט משה עם שני קווי גיר אלכסונים לבנים לאורך שני צדדיך, היית החמור הכי חכם בעולם שפגשתי. ומי שלא ראה את עיניו של משה על הרמפה לא ראה עיני חמור מאושרים מעולם.

לפני כמה שנים הרציתי במועדון שלהם על "ההקמה", רק לא את הסיפור על משה, אז הנה מי שהחמיץ יכול לקרוא עכשיו.

* * *

תקוה וינשטוק

סיור בפתח תקווה של פעם

גדלתי בפתח תקווה. בה עברו שנות נעוריי, גן הילדים, היסודי והתיכון. שמורה בליבי פינה חמה לעיר, אז עדיין מושבה. כל פריחת הדרים מעוררת בי זיכרונות עזים אליה, וכשהוזמנתי לסיור בפתח תקווה הגעתי בשמחה.

הסיור ודאי לא היה מקרי. פתח תקווה מככבת כיום יותר מדי במדור הפלילים כמרכז למשפחות פשע, מלחמות כנופיות, חיסול חשבונות של עבריינים הפוגע אנושות גם בעוברי  אורח, ובתי ספר עם מטעני חבלה. וחשוב להציג אותה כעיר נורמטיבית בעלת עבר ראשון במעלה והווה משגשג.

מפעם לפעם ביקרתי בעיר ונוכחתי שאני מכירה אותה פחות ופחות. לא רק המון השכונות החדשות – אף רחובותיה הישנים השתנו עד שכמעט וחדלו להיות מוכרים. בלית ברירה נאלצתי לשאול היכן כיכר המייסדים, אתר המפגש של הסיור.

הכיכר, במפגש הרחובות חובבי ציון, פינסקר, שטמפפר וחיים עוזר – נתגלתה לי לבסוף, ונתגלתה גם מדריכת הסיור, גברת מוניקה כהן, מנהלת יחידת שימור אתרים העירונית. היינו כעשרים גברים וביחוד נשים, צעירים וגם ותיקים, לא בכדי התחיל הסיור בכיכר המייסדים והתמקד בסביבותיה. זה לב המושבה. כאן התחיל הכול. בכיכר אנדרטה שרשום עליה 1898- תרל"ח, שנת היסוד של פתח תקווה, כשמלבס הערבית היתה לאם המושבות. כאן נחפרה הבאר הראשונה (בפי הבדואים נקראה הבאר שוע, על שם יהושע שטמפפר ממייסדי פתח תקווה, שהיה מחופריה. אביו  של מי שהיה לימים ראש העיר הראשון). כאן חנו הדיליז'נסים שהובילו יומיום נוסעים מיפו לפתח תקוה ובחזרה. הפוסטה שהעבירה דואר מיפו. כאן הייתה הבירז'ה, "הבורסה" שבעלי הבתים, לרוב פרדסנים, שכרו בה פועלים ופועלות לעבודה.

זכר של ממש מכל זה לא ראינו. יש מוזיאון לתולדות פתח תקווה  וגם ארכיון היסטורי עם צילומים דהויים, אבל מימצאים של ממש רק מעט מזעיר. הבאר הראשונה סתומה ומכוסה אבנים ובמקומה קמה ברזייה. סביב הכיכר התרכזו בתיהם של אנשי הבראשית של המושבה, קומץ יוצאי מזרח אירופה ובעיקר בני ירושלים שמאסו ב"חלוקה" ובחרו להתפרנס מחקלאות. את הבתים הקימו בדוגמת שכונת מאה שערים ממנה באו. אולם לא ראינו בית אחד שלם, גם לא חצי בית, כאלו מדובר בעבר מלפני מאות רבות בשנים. ראשי פתח תקוה ועסקניה לדורותיהם לא התענינו בשימור.

נאמר לנו כי הבית הגדול בן שבע הקומות בכיכר היה פעם בית לבני הטיט והקש של דוד גוטמן, כי במבנה המרוחק שבקצה הכיכר התגורר מיכאל שפירא, אחיו של אברהם שפירא האגדי וביתו איכלס את ראינוע "תמר" שהקרין בעיקר מערבונים. מבית שפירא נותר קיר אחד. מבית גוטמן אף  לא קיר. הבתים לא הותירו שום סימן ייחודי משלהם. אפשר לספר כי דווקא הבית הקרוב היה של שפירא והרחוק של גוטמן. אוטנטי  ושלם נשאר רק אקליפטוס זקן מאותם הימים שגובהו כשש קומות.

בתים לא נשתיירו מימי הבראשית של המושבה אבל  נשארו... חצרות, מושג ייחודי כנראה לפתח תקווה. פה ושם סרנו לחצרות שמאחורי חובבי ציון, הרחוב הראשי. בחצרות המיבנים החדשים יחסית  עוד נותרו בתים עם גרמי מדרגות נושנים, מרפסות קלופות טיח ומענצ'אלאך, אותם ראשי ברזל קטנים של גברים ונשים ששמשו לפתיחת תריסים ולהגפתם.

באחת החצרות, בבית שלימים איכלס את בית הדפוס הראשון, התגוררה משפחת פישצנר. כשהיכרתי אותה כבר יצאה המשפחה הוותיקה הזו מהחצר ועברה לרחוב הראשי הסמוך, חובבי ציון. דירת הפישצנרים דמתה למלון: לאורכה עבר מסדרון ארוך אליו נפתחו אין ספור דלתות ומאחורי כל דלת היה חדר לילד או שניים. רוב הילדים נולדו לרעייתו השנייה של פישצנר, הראשונה נפטרה והשאירה כמה יתומים. סך הכול העמיד פישצנר כמניין צאצאים. בכיתה בה למדתי היו שני  פישצנר – ישעיהו, נכדו מהאישה הראשונה, ועמנואל, בן האישה השנייה, לימים המשורר והמלחין עמנואל זמיר.

בחצר ממול, מעבר לכביש, התגוררה משפחת ליפשיץ. רוחל'ה ליפשיץ היתה חברתי הטובה. מבעד לחומת אבן מקושתת הייתי נכנסת לחצר שכללה מיספר בתים שכבר אז נראו ישנים נושנים בהם מלון וגם בית גידול לתולעי משי, אחד הניסיונות החקלאיים של המושבה. לפרנסת המושבה. סבה של רחל, דניאל ליפשיץ היה איש אשכולות ובין היתר תיכנן את בית הכנסת הגדול של המושבה "בית יעקב". זכורה לי במיוחד אימה של רחל, אישה שקטה, חביבה מאוד. היתה מוזגת לנו מים  מטאנג'ה, כד חרס בעל ידית, מכוסה מפית מלמלה מקושטת בחרוזים צבעוניים. המים היו קרים ומרווים גם בחום הגדול. כיום אין חומה ואין שער והחצר פרוצה לרחוב ממול ובתיה הרוסים.

ועברנו למשל על פני בית איכלוב, ביתה של המורה רחל מבית ספר פיק"א, אהובתו של הפרדסן פרץ פסקל שלא נישאה מעולם. אחיה התגורר בתל אביב היה חבר מועצת העיר ועל שמו בית החולים איכלוב.

בכל זאת נותרו על מכונם באזור הראשי של פתח תקוה כמה מבנים היסטוריים, בראש ובראשונה בית הכנסת הגדול. זכור לי גרם המדרגות המפואר שהוביל אל הרחבה שלפני בית הכנסת. המדרגות נשארו ברובן אך נראה לי שהתכווצו לכדי מחצית רוחבן וגם הרחבה הצטמצמה מאוד. בית הכנסת דחוק כיום בין מבנים חדשים יותר עד שכמעט ואין לו אוויר לנשימה.

על המדרגות ליווה אותנו מקבץ נדבות מקשקש בספל בדיל, כאלו יצא מימי ילדותי במושבה, כשנתקלת בקבצנים על כל צעד ושעל והם התדפקו גם על דלתות הבתים. בית הכנסת רחב ונאה עד היום, מקושט בציורי חמש הערים הקדושות. זו הפעם הראשונה שביקרתי בו. בחג ומועד הלכתי לתפילה ברם לא לכאן אלא לבית כנסת חב"ד ברחוב גוטמן, שהקים עוד בשנת 1906 סבא-רבא שלי גרשון אטינגון על אדמתו ובכספו. בית הכנסת קיים עדיין וגם בתי כנסת אחרים בעיר השתמרו. בית כנסת אין הורסים.

לפני שנים מיספר, עם ההתעוררות לשימור, נחנך ברחוב חובבי ציון בית הדפוס הישן. בעצם לא ישן ביותר – שמואל גריבוים הקים אותו בשנת 1934.הבית נשרף, עבר שיפוץ, בין סדקי הקירות ניתן לראות את רגבי האדמה מהם נבנה – העירייה רכשה אותו עם מכונת הדפוס המקורית תוצרת גרמניה, שכמותה ישנה בעולם רק עוד מכונה אחת. פה הודפסו ניירות המשי הדקים שבהם נעטפו תפוחי הזהב ליצוא, מקור פרנסתה של המושבה. על הניירות היה רשום ג'אפה (יפו) עם ציור של גמל. במלחמת העולם השנייה נפסק יצוא הג'אפה וגם הדפוס פסק לפעול.

לאחרונה שוקם גם בית סואטיצקי, הרוקח הראשון של המושבה ומהרוקחים הראשונים בארץ. לבית שנבנה בשנות העשרים למאה העשרים חזית מיוחדת של מרפסת עמודים. הרוקח שהיה חשוך ילדים הוריש את ביתו לעירייה. כנראה ישמש בית תרבות.

במושבה נותרו מיבנים נוספים המשוועים לשימור – בראש וראשונה בית ספר פיק"א (כיום "דוד חיון", לזכר המנהל שלו במשך 40 שנה), בית הספר החילוני הראשון במושבה לבנים ולבנות. יסד אותו בשנת  1885 על ידי הברון רוטשילד וב-1906 עבר לבניין הקבע שלו ברחוב רוטשילד. בית הספר עתיד ליהפך למוזיאון. גם פרדס אטינגון, למשל, מיועד למוזיאונים. תוכניות שימור ברחבי העיר כבר ישנן למכביר אך רוב האתרים נמצאים בידיים פרטיות ותקציב לרכישה אין. 

והיה לפתח תקווה מונומנט היסטורי שאין לו זכר. תהיתי היכן האנדרטה לארבעת חללי כ"ז בניסן תרפ"א, 1921 כשערבים מצפון ודרום צרו על המושבה וכמעט שהשמידוה. האנדרטה ניצבה בחצר בית העירייה הישן. ונקבע שכ"ז ניסן יהיה יום זיכרון לדורות. אני זוכרת כי כתלמידת בית ספר צעדתי עם כיתתי לאנדרטה ואברהם שפירא שיח' איברהים מיקו זקן השומרים נאם בפנינו על הנופלים הגיבורים. האנדרטה, סמל ייחודי של המושבה, התגלגלה מאתר לאתר ו"נקברה" לבסוף בגן של "יד לבנים" רחוק מכל עין. גורלה של אנדרטה נוספת לאבשלום גיסין לא שפר יותר. גם היא עברה גלגולי מחילות וצוללת כיום בתהום הנשייה בבית הספר בנוה עוז.

חזרתי מהסיור תוהה מה בעצם שרד מפתח תקווה הישנה שלי. בדרך לאוטובוס לתל אביב עברתי ברחוב שבשני עבריו שוק עצום, שוקק יהודים וערבים מכל יישובי האזור. בזאר של חנויות שחלקן עוד משנת תרפפ"ו, צריפים רעועים, בסטות ודוכנים, מזללות מזרחיות, חנויות ירקות ומכולות ומציאות למיניהן ("הכול בשקל!") תילי בגדים, אביזרי פלסטיק... דווקא על רחוב ראשי, חלון התצוגה של העיר. כך היה גם בפתח תקווה הקטנה אבל בממדים הרבה יותר מצומצמים ופחות צורמים. כבר אז הוציא השוק הזה שם רע למושבה, בנוסף לבתי העיירה העלובים שבמרכז. לא רק שהאתר "ההיסטורי" הזה נשאר שלם – הוא אפילו גדל. והרושם שמקבל הנוסע החולף ביעף בחוצות פתח תקוה – עיר כעורה ומזוהמת.

צחוק הגורל: אתרים חשובים נמחקו כאלו לא היו והאתר העלוב חי ובועט. 

אהוד: הרשימה מלאה טעויות ושיבושים, בעיקר בנושא האנדרטאות, אך אין לי כוח וחשק לתקן אותם. מכל מקום אין להסתמך על הרשימה הזו כעל מקור היסטורי. אולי תקוה וינשטוק לא שמעה טוב את מוניקה כהן, ואולי מוניקה כהן צריכה להשלים את ידיעותיה בתולדות פתח-תקווה.

* * *

מנשה שאול

לבנון ארץ החשיש

העיתון "אלערב" מפרסם (24.5.14) כתבה נרחבת על גידול החשיש בלבנון, בחסות חיזבאללה, במיוחד בבקעת הלבנון.

"נצרי שמיס מגדל החשיש נוהג ברכבו על אדמתו, כשהוא נושא אקדח טעון, ובמושב האחורי – כלי ירי אוטומטי. תוך כדי נסיעה, אומר שמיס לכתבת העיתון: 'אני מוכן להתעמת עם כוחות הביטחון במקרה שיגיעו לכאן כדי להשמיד את יבול החשיש מניב רווחים גבוהים'."

דונם חיטה או שעורה מניב הכנסה של בין 100 ל-150 דולר, בעוד שדונם חשיש מניב 3,000 דולר, כלומר פי-20. יתירה מזו, גידול החשיש אינו מצריך מי השקייה רבים כמו חיטה ושעורה.

בשנים האחרונות, ובמיוחד מאז יציאתו של צבא סוריה מלבנון, פעלו כוחות הביטחון הלבנוניים לצמצום גידול החשיש. בליווי כוחות, נשלחו כלים לחרוש שדות ולהשמיד את יבולי צמח הקנביס שממנו מופק החשיש. פעולות אלו נתקלו בהתנגדות החקלאים ונפסקו כמעט כליל מאז 2012 עקב המלחמה בסוריה וקרבתם של שדות החשיש לגבול עם סוריה.

על פי מקורות של האו"ם הנלחמים בגידול החשיש ובהפצתו, לבנון היא אחת מחמש המדינות הראשונות בעולם בתחום זה.

המנהיג הדרוזי ווליד ג'ומבלאט הודיע לאחרונה על תמיכתו בגידול החשיש באיזורים העניים בבקעת הלבנון, והוסיף כי אין חשש מגידול החשיש והענקת לגיטימציה לסחור בו. יש לייצא אותו למדינות באירופה וארה"ב המתירות את השימוש בו.

כזכור, חיזבאללה התיר את גידול החשיש למרות האיסור על כך בהלכה המוסלמית. בעיני הארגון הגידול מותר, כל עוד החשיש נמכר ללא-מוסלמים.

פרסים לבנים וערבים שחורים

כלי התקשורת במדינות ערב מרבים בימים אלה להבליט את השנאה שרוחשים האיראנים מאז ומתמיד כלפי הערבים. מקורה של שנאה זו הוא בהתנשאות של הגזע הלבן על השחור, ושל הגזע הארי על השֵמי. הפרסים מחשיבים את עצמם אריים לבנים, וכעליונים על הערבים השֵמיים והשחורים, כלשונם.

   התקשורת הערבית מסתמכת על סופרים ומשוררים פרסיים הכותבים בנימה זו נגד הערבים, מרבים לצטט את הסופר צאדק חדאיאת (שפעל במחצית הראשונה של המאה ה-20), שזילזל בערבים והשפיל אותם. לעומת זאת, הוא פיאר את האימפריה הפרסית הטרום-איסלאמית והתגעגע אליה. הדאיאת דוגל בסיסמתם של הפרסים "שפה אחת, גזע אחד ואמונה אחת" – המופנית נגד המיעוטים הרבים החיים בשולי המולדת הפרסית ומופלים לרעה, ביניהם הערבים, האזרים, האפגנים, הכורדים, הבלוג'יסטנים והטורקים. כמחצית מאזרחי איראן אינם פרסים, ושלטונות איראן אכן מדכאים את הלימוד של שפות המיעוטים.

במחזהו "ברוין בת סיסן" כותב הדאיאת:

"ארבעה ערבים נכנסו כשהם מתעטפים בגלימות מיושנות וקרועות הקשורות בחבלים סביב לבטניהם. פניהם שחורים, שפם עבות מכסה את פניהם וראשיהם עטופים בבד לבן וצהוב... רגליהם יחפות ומאובקות, הם נושאים חרבות ועיניהם כשל חיות טרף מפחידות. אלה הם הערבים הנוודים אוכלי הלטאות. הם חיים בחסותנו ומשלמים דמי חסות."

בספרו (תוב מרוורי) בפרסית (תותח הפנינים) אומר הדאיאת: "הערבים האלה המכוערים בפנים ובהופעתם החיצונית, אוכלי הלטאות המסריחות, מגדישים את הסאה. גילינו סובלנות רבה כלפי התנהגותם וחטאיהם. התנהגותם משופעת בטומאה, בשפלות, בחוסר טעם, באומללות ובמוות. מדוע הופעתם מעציבה אותנו, פוגעת בנו? ומדוע שירתם היא עצבות ושיריהם – בכיינות?"

מה שמעורר דאגה אצל העוסקים בגזענות הפרסית והתנשאותה על הערבים, הוא שהסופר הדאיאת נחשב מייסד המחזאות הפרסית המודרנית והוא בעל השפעה גדולה על הדור החדש באיראן. הערבים משווים אותו להיטלר ומסתמכים על צורת שפמו הדומה לזה של היטלר.

בואי אום כלת'ום, בואי

"בימים טרופים ומלוכלכים אלה, כשטרוריסטים קורעים את אברי האומה הזאת, נשאלת השאלה, האם יש מציל?" שואל ח'אלד אלקשטיני, סופר עיראקי הגולה בלונדון ("אלשרק אלאווסט" 27.5.14) ומשיב:

"יש אומרים כי אנו זקוקים לנאצר חדש, אולי צלאח א-דין חדש ואולי אתאטורק ערבי. אך הרהרתי עמוקות בעניין והגעתי למסקנה שאנו זקוקים לזמרת אדירה, לאום כלת'ום המיתולוגית. הלא היא זו שקיבצה את הערבים ושיכנעה אותם שהם אומה אחת. כשהיתה מופיעה בקונצרטים כל ערב יום החמישי הראשון של כל חודש, היו הערבים – מחופי מרוקו במערב ועד לחצרמוות במזרח – נאספים בבתי קפה ובסלונים ומכוונים את מחוגי הרדיו לקהיר בציפייה להאזין לה. וכששמעו אותה, הם היו באופוריה.

"רעיון זה עלה בי כשהתחלתי לאחרונה לקרוא על תולדות המוזיקה אצל הבריטים. המלך ג'ורג' הראשון, שהיה גרמני במוצאו, התמחה במוזיקה ובהשפעתה על בני אדם. הוא ביקש מן המוזיקאי הגרמני הנדל לחבר מוזיקה שתקסים את הבריטים. הנדל הבין כי המים, הים והגשם משמחים את ליבותיהם של הבריטים, ולכן הוא חיבר את הסוויטה 'מוזיקה על פני המים'. ערב אחד החליט הוד מלכותו לשוט על נהר התמזה עם חברי התזמורת ביאכטה המלכותית.   וכשהתזמורת החלה לנגן את הסוויטה, הצטופפו המונים על גדות התמזה והתענגו מלחני היצירה.

"מוזיקאי אחר חיבר שיר לאומי בשם God Save The King. – הלחן היה מקסים, ובמרוצת הזמן שר אותו העם הבריטי כסמל למלוכה בבריטניה.

"היסטוריונים סבורים כי שתי יצירות מוזיקליות אלו תרמו לביסוס האחדות הלאומית והנאמנות לכתר.

"וכל זה בשל גרונה הערב של זמרת ומיתרי כינור.

"זה מה שהערבים זקוקים לו היום: זמרת כמו אום כלת'ום."

המאמר פורסם לראשונה במגזין "מראה" 274.

* * *

מוּקֵי אֶלְדָּד

אֱמוּנָה

הוּא אֵינֶנּוּ מַאֲמִין בַּשָּׁלוֹם

עִם  שְׁכֵנֵינוּ,

זוֹעֵף

כְּבַד עַכּוּז הוּא

חוֹזֵר וְאוֹמֵר:

אֵינֶנִּי מַאֲמִין לְאִישׁ

גַּם לֹא לְעַצְמִי,

הִנֵּה

אֲנִי מְנַסֶּה לְשַׁחְרֵר

נְפִיחָה

וּמְקַבֵּל

צֶבַע.

* * *

נעמן כהן

שיטרית בערבית זה פיקח – האם כך הוא?

בערבית פירוש השם "שיטרית" זה פיקח. האם שטרית הוכיח פקחות? דומה שמאיר שטרית הדגים יפה את האימרה היהודית המפורסמת "פוילע פיש גיגעסן, א שמיץ באקומען, און פון א שטאט ארויס געטריבן!" – "אכל דגים באושים, חטף מכות, וגורש מהעיר."

שטרית הפיקח שחשב שכולם מטומטמים, גם שילם דמי לא יחרץ, גם חטף מכות, וגם גורש מהנשיאות.

מעניין שלא הוזכר כלל המקרה בו שטרית הואשם, כי בהיותו גזבר הסוכנות ביצע רכישות פרטיות בכרטיס אשראי מוסדי של הסוכנות מבלי שדיווח על כך, וכן כי יצא עם משפחתו לחופשה בארה"ב, שמומנה על ידי הסוכנות, בעוד הוא הציגה כנסיעה בתפקיד. הוצאות החופשה והרכישות הסתכמו בכ-20 אלף דולר... שטרית (יחד עם דיניץ) זוכה מחמת הספק בתירוץ המגוחך של אי הוכחת היסוד הנפשי במעשיו.

הגיע גם הזמן לחקור כיצד הוא ואשתו גרפו הון רב כל כך. הנה דוגמה לשיטת הפעולה המשולבת של הזוג שטרית:

https://www.facebook.com/notes/eran-ben-yemini/%D7%94%D7%95%D7%9F-%D7%9B%D7%91%D7%99%D7%A9-%D7%95%D7%A9%D7%9C%D7%98%D7%95%D7%9F/10154201570290117?fref=nf

החזרת משוחררים במקרה של חטיפה

בשעת כתיבת הדברים הבאים טרם נודע מה גורל שלושת הנערים החטופים. האם הם נרצחו או הושארו בחיים למען מיקוח. בכל מקרה לגבי הבאות, אין טעם לחוקק חוק שיגביל את הממשלה בשחרור מחבלים רוצחים כי ממילא שום ממשלה לא תעמוד בחוק זה בשעת הצורך. חקיקת חוק כזה, ושינויו בעת הצורך יביאו רק לזילות החוק.

לעומת זאת יש לחוקק חוק שלפיו בעת פיגוע מיקוח, כל האסירים ששוחררו בעיסקת מיקוח כלשהי בעבר, יוחזרו מיד לכלא לרצות את עונשם המקורי.

דומה שרק חוק כזה ימנע מקרי חטיפות בעתיד כי בחטיפה לא יוכל האויב לזכות בדבר.

מי ייקח על עצמו את החקיקה הדרושה?

המטה למען הגזענות הערבית

על הגזען הערבי עו"ד נידאל עותמאן, שבצביעותו הרבה מנהל ארגון המתכנה "המטה למאבק בגזענות בישראל", אתר המעלים כל גזענות ערבית, כבר כתבתי:

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

והנה אותו גזען (שבאתרו אין מילה על הגזענות הערבית-מוסלמית והוא עצמו סירב לראות בדברי מוחמד באמנת החמאס לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים גזענות ולא מופת מוסרי) – אירגן יום של אירועים בפורידיס, השבת 15.6.2014, המכונה "תגובת נגד תרבותית לאירועי תג מחיר."

יש לציין לטובה את הזמרת אחינועם ניני שביטלה את השתתפותה בשל האירוע של היעלמות שלושת הנערים בגוש עציון. ניני כתבה למארגנים כי הופעה ביום כזה תגרום יותר נזק מתועלת ורק תיתן נשק בידי מי שמעשי השנאה שלהם הובילו לקיום האירוע. 

לעומתה השחקן משה איבגי, השתתף באירוע, ואמר כי דווקא ביום כזה צריך לחזק את שיתוף הפעולה ואת הסולידריות בין יהודים לערבים כדי שהערבים ירגישו שווים ולא יהפכו לגיס חמישי.

למותר לציין שבאתר המטה למען הגזענות הערבית לא נרשם דבר נגד חטיפת הנערים:

http://www.fightracism.org/index.asp

המפה של לפיד

שר האוצר יאיר למפל-לפיד יצא בהצהרה כי על ביבי לשרטט מפות. לפני כן על למפל-לפיד לומר מהי המפה שלו. מוטב לו שיאמץ את המפה של יצחק רבין, ולא את המפה של אולמרט.

* * *

אנחנו מתגעגעים לסדאם חוסיין

על החתום: עיראקים

* * *

אהוד בן עזר

"שלוש אהבות"

הוצאת "אסטרולוג" 2000, אזל

פרק עשרים ושישה

העבירה כף-יד על גרונה בתנועה של שחיטה

"אני לא יודעת מה אתה מוצא בי, חבובי?" אמרה, "למה שאני איתך מרגישה, כאילו, מה-זה נמוך..."

אבל כל פעם שהיתה מביטה בי הייתי שומע את אורנה אימה ואת עליזה סבתה ואת תרזה אורלובסקי סבתא-רבא שלה שצבטה לי בזין, ואת כל נעוריי שהיו אולי מתרחשים אחרת אלמלא הסתבכתי אז בשלושתן. כוס-אמכ עלייך, כוס אום-אמכ, כוס אום-אום-אמכ אשת הפרופסור!

היא עישנה הרבה. רק בפעם השלישית הסכימה לעלות לדירתי, במקום שאחזיר אותה ישירות לבית-הוריה.

אני, מאותה פעם ראשונה ששאלה ממני את העיתון, הייתי ממלא – כל פעם שיצאתי לבריכה, את האמבטיה במים חמים. כך היה גם הפעם. כשנכנסנו לדירתי, יחפה, התפעלה מירב מהרהיטים, השטיחים ותמונות השמן היקרות, שאספתי במשך השנים הטובות, כאשר הפרדסים עדיין הכניסו כסף רב ולא ידעתי מה לעשות בו.

לקטנה יש טעם. אין מה לדבר.

אך אני, דעתי לא היתה נתונה לאמנות. "תפסיקי לעשן!" גיפפתי אותה והיא סירבה לי, למרות שאמרה שיש לה תמונות עירום מה זה מוצלחות, שצילם אותה חבר שלה, צלם אופנה שעובד למכללת שנקר. הפצרתי בה להתפשט ולהיכנס איתי יחד לאמבטיה, שלא קר, אמרתי שהיא יכולה לעשות זאת אפילו בבגד-ים, הלא הוא נמצא עימה בתיק, ואם לא – יש לי בגד-ים חדש בדיוק במידה שלה, קניתי אותו לפני ימים אחדים, המוכרת חשבה שאני רוצה להפתיע את הבת שלי –

מירב נאבקה איתי וצרחה, שרטה, "הי, מה איתך? אתה דפוק לגמרי בצפצפה שלך?!" – אבל אני הצלחתי להפשיט אותה ולהכניסה בכוח לאמבטיה. חי נפשי! ממנה נדף ריח גוף ג'ינג'י מושך, סוער, כהפרשה של בושם מן הבלוטות, עם שמץ מזיעת הגוף, רק שהיא הסריחה יותר, כמו הנוער היום, זרוק, וגם העשן מהפה.

צללנו שנינו, אני בבגדים קלים והיא – ערומה. קשה לי מאוד לשחזר את הרגע ההוא כי קשה לי מאוד לדעת מה בעצם רציתי ברגע ההוא אם התכוונתי להטביע אותה ברגע ההוא או שרק נשב שנינו במים הפושרים כמו עם אורנה אימה בתולת-העיניים באד החם של חדר האמבטיה בירושלים, כשהרוח והגשם היכו בחוץ, ואני אמצוץ את הבוהן המתוקה שלה עם טבעת הכסף, לאחר שאנקה אותה או שרציתי לבעול אותה ברגע ההוא אלא שלשם כך האמבטיה אינה מקום מוצלח והיה עליי למשוך אותה לחדר-השינה, ואולי, אם לא הייתי כופה את עצמי עליה, ודפוק בצפצפה שלי, כמו שהיא אומרת – היתה נענית מרצונה, אם לא הפעם אז בפעם הבאה, אבל אני –

אני התעוררתי מן הטירוף הקצר שתקף אותי רק לשמע צעקותיה, בלועות-המים, מתחתיי, באמבטיה –

 "מי זאת אורנה? מי זאת עליזה? מה זה תרזה? על מי זה אתה מדבר בכלל? – תצא! תצא בחוצה! – אל תיגע לי בטוטה! תצא בחוצה מטורף אחד! תולעת – "

מסתבר שברגע ההוא, כאשר משכתי אותה למטה בשערה האדמוני, הגולש, וכל גופה השזוף, הנערי, עם חריצי הלכלוך השחורים בכפות-הרגליים, היה מונח תחתיי במים – לא שלטתי בעצמי וצעקתי את שם אימה, ושם אם-אימה, ואם-אם-אימה תרזה אורלובסקי הזקנה, ועתה –

 "מה, את לא הבת של אורנה ארזים?"

 "משוגע, תעזוב! – תעזוב אותי מהרוקט-פוקט המתנדנד שלך! – תצא בחוצה פלצן מסריח, זקן עם שדיים... לאימא שלי קוראים יוכבד, ו – "

סבתא שלה, מצד אימה, חיה וקיימת, ברמת-גן! – זו שנדרסה היתה סבתה מצד אביה! – וגם שם-המשפחה שלה אחר לגמרי! – לא ארז, ממש-לא, אלא ארזי! – והכול בגמגום ובגרון מלא בועות-אוויר ומים –

 "אני לא הקוסית שלך... בול-בול-בול..."

אלוהים אדירים!

הרפיתי ממנה. התקפלתי כולי, רועד ונוטף מים פושרים, כאילו אזלה בבת-אחת כל הרוח ממפרשיי. ביקשתי את סליחתה. "מירבינקה, מירבינקה – " הבטחתי לפצות אותה בתנאי שלא תגלה לאיש. שאלתי אם היא רוצה שאנגב אותה, בחדר-השינה, הצעתי לה להינשא לי. אתן לה פרדס עירוני במתנה ומנייה בהתאחדות האיכרים –

הו, כמה רציתי לשכב איתה, למרות הטעות, סתם כך בתור דף חדש. בלי נקמות. על פני השטח. כמו שהייתי כל השנים.

למרות השריטות הבוערות בפניי.

כמה חמדתי את ערוותה הרטובה, הג'ינג'ית, את שדיה הקטנים, בעלותה, רועדת ומתייפחת, מן האמבטיה, אשר למים שבה היה כבר גוון קצת ורוד, מהשריטות של מירב בעורי.

והיא הבטיחה לי הכול, הכול חבובי! אפילו תמצוץ לי, בכיף, וגם תרשה לי להתלשן [מלשון לשון] לה במנוש... וכל הסטוץ, בגדול, היא נשבעת... אבל לא בפעם הזו. אמרה שהיא אוהבת אותי. שלא תגלה לאיש מה שהתרחש בינינו. שזו היתה אשמתה, לא אשמתי. אני לא מאמין לה שהיא דוברת אמת? הנה הוכחה – שהיא אחלה גירתה אותי עוד אז בבריכה כשהורידה בכוונה את החלק העליון כאשר שחתה מולי ואני נגעתי בה בפיטמה, שלא אחשוב שלא הרגישה! –

כששמעתי, כבר לא יכולתי, שלפתי אותו ביד והתזתי עליה, איזה שלושים-ארבעים סנטימטר קפצה באוויר כל טיפה –

והיא אספה את בגדיה המוכתמים, התלבשה בעיניים קרועות-לרווחה, כאילו חדר הפחד בעדן והסיר את הצעיף, את האד הלבנבן, האטום-קצת –

ולא חדלה להביט בי כאשר התלבשה, יחפה ורטובה עדיין, כחוששת פן אתנפל עליה בשנית.

ויצאה.

רצה, טופפת במורד המדרגות, כל עוד נפשה בה.

למוחרת פגשתי את הג'ינג'ית הפגועה בבריכה. שחיתי מולה. כלום. היא היתה קרירה. הסתייגה ממני. היה עליה בגד-ים חדש.

לומר את האמת – לא רצתה כלל לדבר איתי. כאשר התעקשתי לנעוץ בה מבט, העבירה כף-יד על גרונה בתנועה של שחיטה ועיניה רשפו כלפיי שינאה.

המשך יבוא

אזהרה: הרומאן אינו שייך לספרות העברית!

* * *

אירוע השקת הספר

"גלויות האחים אליהו"

מאת ד"ר דליה לוי אליהו

האירוע יתקיים בבית העצמאות, שדרות רוטשילד 16,

באולם הכרזת המדינה

ביום רביעי ד' בתמוז תשע"ד. 2 ביולי 2014.

האירוע יחל בשעה 18.30

בתוכנית: התכנסות וכיבוד קל

טקס ההשקה

יישאו דברים:

שולמית וידריך, חוקרת תולדות העיר תל אביב-יפו

גיא רז, צלם ואוצר לצילום מקומי

דליה לוי אליהו

נשמח לראותכם. נא אשרו בואכם

דליה לוי, טלפון: 0544411543/2

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד בן עזר: באשר לחטיפת שלושה הנערים בגוש עציון, אנחנו תומכים ובוטחים במאה אחוז בנתניהו ובמערכת הביטחון ובדרך הצגתם את הפשע בפני העולם. כל ניסיון להציג את החטיפה כתוצאה של "אקיבוש" – הוא אידיוטיזם מוסרי שפשה בחלק מהישראלים, בהם גם מכרים שלנו.

ייתכן מאוד שהמכונית שבה נחטפו הנערים היתה מלאה כתמי דם שלהם, ולכן נשרפה, וכי גופותיהם כבר מזמן נזרקו לאחד הבורות העמוקים בסביבות חברון.

* נתניהו ["הארץ" באינטרנט, 13.6]: "הטענה שהרשות אינה נושאת באחריות כיוון שהאירוע בוצע בשטח שבשליטת שישראל היא טענת מופרכת מיסודה. גם כשבוצעו פיגועים במרכז הארץ, מי שהיה אחראי היא הרשות ששולטת במקום ממנו יצאו אותם פיגועים. זהו בדיוק המקרה הזה. המפגעים יצאו משטח הרשות, והרשות אחראית. האירוע הזה ממחיש לצערי את מה שאנחנו אומרים – אני, שר הביטחון וממשלת ישראל – חודשים ארוכים – שהברית עם החמאס מביאה לתוצאות קשות ביותר. תוצאות שהן הפוכות לחלוטין לקידום השלום בינינו לבין הפלסטינים.

"כל ארגוני הטרור, חמאס, ג'יאהד איסלאמי וארגוני טרור אחרים מחוייבים להשמדת ישראל. הם מנסים כל הזמן לפגוע, לרצוח ולחטוף את אזרחי ישראל באשר הם. רק בשנה האחרונה סיכלנו עשרות ניסיונות כאלו.

"ראינו כולנו את בסיס הטרור שנוצר ברצועת עזה, שהחמאס וארגוני הטרור השתלטו עליה. עכשיו הברית של אבו מאזן והחמאס פותחת את הדלת להשתלטות אפשרית של החמאס על שטחי הרשות הפלסטינית ביהודה ושומרון.

"אני אמרתי ואחזור ואומר: אין אפשרות לדבר על שלום עם בישראל ובה בעת להקים ממשלת אחדות עם החמאס, ארגון טרור ששואף להשמיד את ישראל. אותם גורמים בינלאומיים שאמרו שההסכם עם הרשות מקדם את השלום, הם רואים עכשיו את התוצאות האמיתיות שלו. אזרחי ישראל, רק עמידה איתנה ומאוחדת של העם כולו מנעה ותמשיך למנוע את ניצחונם כאן. שוב ושוב אנחנו מגלים שאנחנו יכולים לסמוך רק על עצמנו."

"ראש הממשלה נתניהו אמר בפתח ישיבת הממשלה – "הבוקר [15.6] אני יכול לומר מה שנמנעתי לומר אתמול לפני גל המעצרים הנרחב של אנשי חמאס ביהודה ושומרון. מי שביצע את החטיפה הם אנשי חמאס. אותו חמאס שאבו מאזן עשה איתו ממשלת אחדות. יש לזה השלכות חמורות. בשלב זה אנחנו מתמקדים בהשבת החטופים הביתה."

* נאומיו של הנשיא חוסיין ברק אובמה על המצב בעיראק מעודדים את חלוקתה לשלוש מדינות נפרדות, כורדית, סונית ושיעית. אבל הוא עדיין לא יודע זאת כי הוא מבין בענייני המזרח התיכון כמו חמור במרק פירות. [ראו מאמרו של עמוס גלבוע].

* לפני כשלוש שנים, לאחר שפרצו מהומות "האביב הערבי" שהחלו לפרק את מדינות ערב ולזעזע את העולם המוסלמי, כתבו (למיטב זיכרוננו) שניים מהפרשנים הטובים והאמינים ביותר בישראל, ד"ר מרדכי קידר וד"ר גיא בכור – כי מיבנה המדינות הערביות במזרח התיכון, שנקבע בעיקר על ידי המעצמות האימפריאליסטיות אנגליה וצרפת לאחר התפוררות הממלכה העות'מנית, וזאת תוך שרטוט קווי גבול מלאכותיים ויצירת "מדינות" מלאכותיות – כל המצב הזה עומד להשתנות, והאיזור יחזור למיבנה שבטי ומפוצל לפי עדות ודתות: שיעים, סונים, עלאווים, כורדים, נוצרים [בלבנון] וכך בכל מדינה ומדינה.

הדברים נראו לנו ממש הזויים. הרי גדלנו על כך שיש עם "סורי", "עיראקי", "לבנוני", "ירדני", "תימני", "לובי" וכדומה – כמו שהאמנו שיש עם "יוגוסלבי" ועם "צ'כוסלובקי". אך מתברר שהשניים צדקו. האיזור השתנה, משתנה וישתנה בתכלית. הגבולות כבר אינם גבולות, ויישויות שבטיות-דתיות-עדתיות מדיניות חדשות עולות על פני השטח מתוך מגמה של פיצול, המלווה בטרור מוסלמי אכזר שמאיים כעת להטביע את עיראק בנחלי דם ובמיליוני פליטים כמו את סוריה.

מצרים, שנותרה מאוחדת, עוד לא פתרה את בעיית הקופטים הנוצריים, שהם צאצאי תושביה המקוריים, לפני אקיבוש המוסלמי.

ה"אומה הפלסטינית" וה"פליטים" הפאראזיטיים שלה נראים עכשיו בפרופורציה הנכונה. "כּוּלוּ כִּיזֶבּ," כמאמר הערבים.

רק ישראל נותרה אי בודד של עם עברי, יהודי, עם שרובו מלוכד, אפילו עִם חלק ניכר מהערבים הישראליים שחיים במישטר דמוקרטי שאין דוגמתו בשום מדינה מוסלמית – אי בודד מוקף ים של חרא.

* מה קרה ל"אשכנזים"? איך זה שעוד עילוי "אשכנזי" נחמד, מתוק-פנים-וחיוך, בשם מאיר שטרית – הסתבך? והרי תסמונת הזין של קצב אינה אופיינית רק לעדת ה"אשכנזים" אלא היא מסכנת את כל הגברים הסטרייטים בעולם, כולל יהודי חרמן אשכנזי מבוגר דומיניק שטראוס-קאהן, שרצה להעלות חדרנית צבעונית על האֶרִי שלו בתקוף עליו יצרו בצאתו מהמקלחת בחדרו במלון!

* אמר סופר א' לסופר ב' נהניתי לקרוא את ספרך כמו למצוץ שן כואבת.

* מתי דוד: תשובה למלי טויב אהרונסון (לדברים שכתבה כלפיי על רשימתי שפורסמה בגיליון 951)

אני משיב לטענותייך המגוחכות והחסרות כל משמעות, אך ורק מפאת כבוד להיותך נצר למשפחת אהרונסון. רני בלייר "הבמאי והיוצר" איננו דמות עליונה של מופת החסינה מביקורת ומכישלונות שהוא מודה בהם. ראוי שתקראי מחדש את מאמרי ותיווכחי עד כמה את טועה ויורה דברי ביקורת חלולים כולל "איומים" ילדותיים.

אם תפני לשופטת דליה דורנר ולשרת החינוך (כדי שיענישו אותי?) כפי שאת כותבת, תופתעי ותהיי במבוכה. דברי ביקורתי על רני בלייר ואלדד יניב  הם דברי אמת יצוקים בבטון, ולא דברי בלע והשתלחויות, כדברייך.

אנא העבירי לי את המייל שלך ואשלח לידיעתך מידע  על אלדד יניב שידהים אותך ואולי ישנה את דעתך.

 האם את מסכימה, משלימה, לא מגנה ולא מזדעזעת מדעותיו המופקרות של רני בלייר? (אותן פירטתי במאמר)?

הוא מאשים את הממשלה שהיא "צמאת דם וששה אלי מלחמה"!

הוא מכנה את הממשלה בכינוי "בריוני הקבינט הישראלי"!

הוא מאשים את "מזבח ביטחון ישראל" כאחראי לחיסול המחאה החברתית!

הוא מאשים את ישראל בהבערת השטח כדי למנוע מדינה פלסטינית!

הוא רואה בפלסטינים אחים – "אחינו הפלסטינים"!

 היותו "במאי יוצר" איננה פוליסה וחסינות להיותו אנרכיסט שמאלני קיצוני.

* רות ירדני כץ: שלום לך, מלי טויב. חוזקו של העיתון האינטרנטי של אהוד בן עזר הוא בכך שהוא מאפשר לפרסם רשימות מכל הקשת החברתית. ימין, שמאל, למעלה, למטה ובאמצע. כממציא העיתון הוא פתוח לכל דעה, הוא לא מפחד ולא נבהל וזה לא במקרה שעיתונו מעורר עניין רב בקרב אלפי אנשים. עיתונו איננו בנוי על צד אחד, מגמתי, כמו למשל עיתון "הארץ", והוא הצליח בגדול לתת במה לדעות שונות, למה שקורה לנו כאן ועכשיו, מכל זווית.

אז לא אהבת את רשימתו של מתי דוד. אז לא. גם אני לא אוהבת ולא מזדהה עם מלאן דעות, אבל כמו אהוד בן עזר, אני כן מקשיבה גם אם זה לא מתאים לי.

ועוד דבר גב' מלי טויב, אין בלעדיות. כל מי שכותב לאהוד יכול להעביר את רשימתו לכל מי שמוכן לפרסם אותה.

ולבסוף, את מאיימת שתפני לפה ולשם בגלל רשימתו של מתי דוד. פעם מישהו אמר לי בערך כך: "אם מישהו מאיים, שיידע שהוא צריך לממש את האיום," ויש לי סיפור על איום, אבל לא הפעם. אז אם את חושבת ששווה לך, קומי, עשי מעשה. 

נ.ב.

אהוד היקר, זהו גיליון ה-951 שלך. מה נאמר? כל-הכבוד.

* בני ציפר  ["הארץ", 13.6.14]: בשבוע שעבר קיבלתי בצרפת את הפרס השנתי לספרות מסעות על שם ניקולא בובייה במסגרת פסטיבל ושמו "נוסעים מפתיעים" המתקיים מדי שנה בעיר הנמל האטלנטית סן־מאלו. בעת הדיונים הפומביים עשיתי הכול כדי שלא לעורר עניין גדול מדי בישראליות שלי. ומכיוון שאני מדבר צרפתית סבירה דומני שהצלחתי לטשטש את מוצאי. ועובדה: עברתי את הפסטיבל בלי שאשאל אפילו פעם אחת על השואה או על הכיבוש. בעת טקס קבלת הפרס אמרתי שאני שמח שאיני מקבל אותו כישראלי, ושאין הוא קשור בשום צורה שהיא למדינת ישראל.

אהוד: והאיש המעוות והמתכחש הזה עורך את מוסף "תרבות וספרות" השבועי של עיתון "הארץ", וקובע שעשרות סופרים ומשוררים עבריים, ואני בכללם, לא יזכו לשום התייחסות בו, לא הם ולא ספריהם החדשים, והוא עומד בינינו לבין קהל הקוראים של העיתון, קהל שבעטיו, לעיתים, אינו יודע כלל על ספרינו החדשים.

* במכון וייצמן ברחובות הצליחו לפתֵח מגבת לבנה ביוכימית מלטפת, שכאשר גבר יוצא מהמקלחת והזובי שלו עומד – הצמדת המגבת מרגיעה מיד את הנפיחות, יש תחושה של פורקן, הגירוי עובר, ואין הוא חש צורך בלתי נשלט להתנפל על העוזרת או המנקה בביתו או בבית המלון כדי לתקוע באחוריה את הזובי שלו. ובייחוד זה לא יפה, ואפילו מסוכן – אם היא כבר אימא לילדים שקרעה את התחת בלידתה אותם, ואולי עכשיו היא נושאת שם מכשיר-הקלטה מתוחכם.

* 30,000 תיירים, רובם צעירים, הציפו את תל-אביב לרגל מצעד הגאווה ושבוע הגאווה בסוף השבוע האחרון.

ממש גן עדן.

3 צעירים ישראליים נחטפו בידי טרוריסטים "פלסטיניים" במבואות גוש עציון ויש חשש כבד לחייהם.

ממש אינתיפדה שטרם הסתיימה.

* סופר נידח שלום, אורי הייטנר מצדד מאוד בחקיקת חוק יסוד "ישראל – מדינת לאום של העם היהודי" (גיליון 951, "צרור הערות 11.6.14"). לדעתו זהו "חוק חיוני מאוד, כמבטא את מהותה וייעודה של ישראל ואת היותה מדינתו של העם היהודי כולו, לא רק של אזרחיה."

גם הייטנר מסכים שיהודים מחו"ל יקבלו אזרחות בתנאי שיעלו לישראל. לכן אין בחוק זה שום שינוי יסודי, המדינה היא מדינת כל אזרחיה (כמו כל מדינה דמוקרטית) ויהודים יכולים לעלות לישראל ולקבל אזרחות לפי חוק השבות. לא ברור לי מדוע הייטנר אינו מסתפק בהגדרה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, המופיעה כבר בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. מטרת החוק היא "להגן על כבוד האדם וחירותו, כדי לעגן בחוק-יסוד את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית." לכן הצעת החוק "ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי" מיותרת, וייתכן שליוזמיה יש מטרות סמויות כגון אפלייה לרעה של אזרחי ישראל הערבים. הצעת החוק החדשה מצטטת ממגילת העצמאות את המשפט: "מדינת ישראל תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל," ואינה כוללת את המשך המשפט: "תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין". השמטת משפט זה מעוררת את החשד שמטרות יוזמי הצעת החוק החדשה הן לשנות לרעה את המעמד המשפטי של אזרחי ישראל הערבים.

רון וייס

רמת-גן

* היכונו לטירוף של שנת השמיטה הקרובה תשע"ה המתחילה בספטמבר 2014 ומביאה ברכה גדולה לחקלאים הלא-יהודיים על חשבון המיסים שלנו:

"הפארסה של שנת השמיטה הקודמת הותירה את היקבים הגדולים עם היצע גדול וביקוש מועט ליין שכשרותו מפוקפקת. לא בכדי זכו יינות מבציר 2008 למבצעים האטרקטיביים ביותר בתקופה האחרונה. על מנת למנוע מצב דומה, שעלול לפגוע בעיקר בכורמים המספקים ענבים ליקבים הגדולים, התגבשה במועצה לגפן ויין תוכנית שתאפשר לענף לשמוט כרבע מהכרמים המניבים בשנת השמיטה הקרובה — בהפסד מינימלי.

"במהלך משותף עם משרד החקלאות והמשרד לענייני דת, נקבעה הקצבה בגובה 25 מיליון שקל (מתוך 100 מיליון שהוקצבו לענייני שמיטה) לפיצוי הכורמים שיבחרו לשמוט את אדמתם. בנוסף לכך, החליטה המועצה על הקמת קרן פיצוי שתמומן מגיוס של כ-100 שקלים על כל דונם מניב מכורמים שלא ישמטו את יבולם. גם היקבים יפצו את הכורמים שלהם ששומטים בעד 400 שקל לדונם. בסך הכול, יפוצו הכורמים בכ-2,500 שקלים לכל דונם מושבת. 2,000 שקל לדונם מתוכם הם על חשבון משלם המסים.

"לא מעט תגובות נזעמות, הטוענות לכפייה דתית ולבזבוז כספי ציבור, הופיעו ברשתות החברתיות בימים שעברו מאז פורסם אותו 'קול קורא' לכורמים המעוניינים לשמוט את אדמתם. אבל למרות האנטגוניזם שמעוררת ההחלטה, יש לזכור כי ללא כספי הפיצוי הנפגעים העיקריים מפרשיית השמיטה יהיו הכורמים, וגם עליהם ועל כרמיהם צריך לשמור. על כן יש לברך את המועצה לגפן ויין על מאמציה להגיע להסדר. את הטרוניות, אם יש כאלה, כדאי להפנות לאותם רבנים שבוחרים בדרך ההחמרה וההקצנה במקום לחפש פתרון שפוי ועכשווי לבעיה שמקורה בימי קדם.

"ואם כבר ברבנים עסקינן, עוד שאלה הלכתית קטנה: שנת השמיטה כוללת כידוע גם מצוות של שמיטת חובות כספיים. יש מצב שתסדרו לנו משהו עם הבנקים?"

[איתי גלייטמן, "הארץ" באינטרנט, 13.6.14].

* "מאז שמוזיאון ד'אורסה הפריזאי החל להציג את "מקור העולם", ציורו המפורסם של גוסטב קורבה מ-1866 שבמרכזו אישה עירומה שאיבר מינה מוצג לראווה, הוא הספיק לעורר לא מעט מחלוקות. למעשה, בשנים הראשונות להצגתו הוצמד לציור שומר קבוע. אבל אפילו ותיקי המוזיאון מתקשים להתאושש מהתקרית שאירעה בו בסוף מאי, שבה אמנית מיצג בלגית בשם דברה דה־רוברטיס התעקשה לשחזר את הציור בשידור חי: לבושה בשמלת זהב נטולת תחתונים, דה־רוברטיס התיישבה על הרצפה למרגלות הציור, פישקה את רגליה ואיפשרה למבקרים – שרבים מהם החלו למחוא כפיים – לבהות באיבר מינה. סרטון המתעד את התקרית, שארכה פחות מחמש דקות והסתיימה בסילוקה של דה־רוברטיס מהמקום על ידי המשטרה, הועלה ליוטיוב בשבוע שעבר ועורר דיון סוער בשאלה אם המיצג האמנותי הזה הוא פרובוקציה מעוררת מחשבה, או סתם אקסהיביציוניזם נטול מקוריות." ["הארץ" באינטרנט עם סרטון המתאר את האירוע. 13.6.14].

ויש לנו שאלות אחדות לְגברת הפותה דברה דה-רוברטיס:

האם כאשר ישבת למרגלות התמונה על הרצפה [הקרה?] עם קוּס פתוח ותחת ערום, לא הרגשת פתאום צורך עז להשתין?

ותארי לך אם פתאום היית עושה על הרצפה שלולית זהובה בצבע השמלה שלך?

או שכאשר לקחו אותך משם נגיד היית משאירה אחרייך על רצפת הד'אורסיי תחת שמלתך הזהובה הרטובה עם כתם טרי – טיף, טיף! צרור טיפות שתן זהוב לאורך כל הדרך?

גברת דה-רוברטיס, דעי לך, האישה בציור של קורבה לא חשה צורך להשתין וגם לא תחוש בו לעולם – כי היא אמנות ולא קיטש וקקה מתוקשר וקצת משעשע כמוך.

* חזרנו ואמרנו לכם, וחזרנו ואמרנו לכם, וחזרנו ואמרנו לכם כי חוק הספר והסופרים החדש מבית מדרשם של ח"כ ניצן הורביץ ושרת התרבות לימור לבנת, שמבינים בשוק הספרים כמו חמור ואתון במרק פירות, ובעידודו הנלהב הסופר מאיר שלו, שקיווה כנראה להרוויח יותר על רבי-המכר שלו – – הוא חוק מטומטם והרה אסון – – ולא כל כך האמינו לנו.

עכשיו קוצרים את התוצאות. רשת סטימצקי בסכנת קריסה. הוצאת הקיבוץ המאוחד שולחת את כל עורכיה לחודשיים חופשה ללא תשלום. הדפסות של ספרים חדשים הצטמצמו. אווירת נכאים שוררת בשבוע הספר העברי. הוצאת ספרים שעוברת על ה"חוק" המטומטם הזה עומדת בסכנה של קנס גדול.

לנו כל זה אינו נוגע כי ממילא הוצאנו את שני ספרינו האחרונים על חשבון עצמנו בהוצאה חצי-פרטית ["ספרי מקור" בהפקת הבעלים של "אסטרולוג", 500 עותקים כל כותר, אשר בבוא היום יהיו נדירים ויקרי מציאות] – ובינתיים ניתן להשיג אותם רק בפנייה בדואר אלינו עם תשלום במזומן או בהמחאה. הם אינם נמצאים בדוכנים העצובים של שבוע הספר העברי!

* שלשום, במוצ"ש, סיירנו ביריד הספרים שבכיכר רבין בתל אביב. היה דליל, דליל מאוד ליד רוב הדוכנים. רק מעטים זכו לצפיפות, כמו היכן שעמד חיים באר וחתם. אחד האנשים היחידים שראינו מחזיק בשקית ובה ספרים חדשים שקנה היה סופר, מכיר שלנו, שאולי גם משקיע מכספו בהדפסת ספריו החדשים. היו גם דוכנים ריקים לגמרי, סגורים, ללא ספרים, דוגמת יד יצחק בן צבי. גם הדוכנים של הוצאות הוותיקות היו, חלקם, השנה – במטראז' מצומצם. לא היה שום דוכן של סטימצקי. התור הגדול ביותר היה ליד הכניסה, שם חילקה "עלית" תופיני חינם. בלטו בשדרות המרכזיות עשרות דוכנים קטנים של הוצאות חדשות שמעולם לא שמענו את שמען ולא עמדנו על טיבן. ריחות של פיצות, קרפ, תפוחי-אדמה אפויים בתנור ברזל ומקלות סוכר שרוף – מילאו את הפיאצה, זו הרחבה הפנימית המרכזית, שבה הועמדו כסאות ושולחנות לנוחיות הקהל. באחד הדוכנים מכרו צעצועי-עזר למכוניות. עושה רושם שמרבית הגברים נישארו בבית לצפות במונדיאל. גם חטיפת שלושת הנערים אולי לא הוסיפה למצב-הרוח הדליל של מוצ"ש, אם כי ייתכן שלא פגעה באחוז הצפייה של הגברים  במונדיאל בבתיהם. רוב הקהל היו נערות צעירות בשלבים שונים של גידול שדיים, בסנדלים ובמכנסונים קצרים. ברנר היה נהנה.

* אהוד יקר! תודה על דבריך החמים ו(כרגיל) החכמים... "עשית" לי את היום!

באשר לבחירת הנשיא – גם אנו עשינו מאמצים להביא את דני בן כיתתנו לבית הנשיא וזה לא קרה לצערנו...

אגב, בביקורך הבא ב"סטלה מאריס" – בהמשך ל"קפה השטרודלים" מולה, כמה צעדים הלאה וירידה במספר מדרגות – ואתה נוחת במסעדה נהדרת! נוף מהאגדות, אוכל מזרחי מעולה (לבנוני כמדומני) ומחירים הוגנים ומעבר לזה.

בברכה

רותי דנון

אהוד: מאחר שמיהרנו לקרוא ולכתוב את הרשימה על "אחות ציון" באותו יום, נשמט לצערנו שמנו בכותרת – ככותביה, אך נראה כי כל קוראי המכתב העיתי זיהו מיהו הכותב.

* ה"מחקר" של שרה בן-ראובן על "אהבתו האסורה, הנכזבת," של ברנר לשופמן, על רקע הומוסקסואלי-כביכול, הוא אחד הדברים המטומטמים ביותר שקראתי לאחרונה בענייני ספרות ומחקריה. ["הארץ", "תרבות וספרות", 13.6.14].

על תשוקתו המינית העזה של ברנר לנשים, גם לנערות – יכול לעמוד זה כבר יותר ממאה שנים כל מי שקורא את יצירותיו ואת מכתביו. למשל הסיפור "עצבים", ועוד מובאות מפורסמות שידועות לקוראיו ולחוקריו הלא-מטומטמים שאינם רודפי סנסציות וסברות-כרס.

* תל-אביב. 25.12.98. מתוך מכתב של אהוד בן עזר לאלישע פורת, בקיבוץ עין החורש, בעקבות סיפורו "איקונין סדוק" ("עיתון 77", דצמבר 1998):

אני רואה שאתה נוטה לערבב בכתיבתך דמויות אמיתיות עם בידיון. גם אני עושה זאת בכתיבתי, אבל מעולם לא בכתיבה דוקומנטארית או ביוגראפית. בשעתו כעסתי עליך מאוד כאשר בסיפור שכתבת על ברנר, ושהתפרסם גם הוא ב"עיתון 77", תיארת אותו בשמו כהומוסקסואל העומד בראש חבורה של מעריצים צעירים, וכאילו הוא מחפש בהם משהו מיני. אתה פשוט לא הבנת את רוח התקופה. את מהות יחסי מורה-תלמיד וההערצה לרב, למנהיג, לסופר הגדול; וזאת בחברה של גברים, של רווקים, שכמותה היתה מרבית העלייה השנייה, בחורים שאין להם ולא כלום עם הומוסקסואליות. אני התרגשתי מאוד כל פעם שפגשתי את עגנון, אבל תאמין לי שמעולם לא על רקע מיני.

אם היית קורא בעיון את מכתביו של ברנר, וכמובן מתוך סיפוריו, היית רואה איזו תיסכול מיני עמוק הוא חש דווקא כלפי נשים. הוא היה בעל תאווה עצומה, בעל יצר גדול, אבל לא מלבב בחיצוניותו, וגם התאכזר אל עצמו. על רקע זה ודאי קינא בשופמן כמו שביאליק קינא בשניאור. חיים באר תיאר זאת ב"גם אהבתם גם שינאתם" אבל גם הוא חטא שם ברמז להומוסקסואליות של ברנר.

אני חושב שלמעט זונות, אם בכלל, ברנר כמעט שלא זכה לשכב עם אישה חוץ מאשר תקופת זמן לא ארוכה כשחי עם אשתו חיה ברוידא. וגם שם זה התפוצץ די מהר. הרי הוא היה אדם חולה, וכניראה אושפז פעם בבית משוגעים. זכור את המשפט מימי נעוריו: "ריח רע עולה מפי, באישה לא נגעתי מימיי," ואחר כך, במכתבים, על "יצרי הגדול והנורא" שאינו מוצא לו פורקן בארץ החמה. מצד אחר הוא שנא ותיעב את "תועבות המזרח" את ההומוסקסואליות שהבחין בקרב הערבים, וזה היה חלק מהחשש שלו, פן ניטמע בתועבות של בני הארץ, השטופים לא רק במשכב זכר אלא גם בתבל.

כתבתי על כך במאמריי: "ארורים הרכים האוהבים" (היחס האירוטי לערבים אצל ברנר), דבר, 4.5.1979. "כל האימה שבדבר" (המשך המאמר על היחס האירוטי לערבים אצל ברנר), דבר, 11.5.1979. ודמות הערבי כסיוט בסיפורי ברנר, דבר, 30.4.1981.

[כל אלה מצויים בספר הנידח "ברנר והערבים", אסטרולוג, 2001].

* סיסי הוא התקווה. זו ההזדמנות של אובמה. לאובמה, האחראי מאז 'נאום קהיר' להתעוררות 'האביב הערבי', יש ההזדמנות והחובה לתמוך במצרים בענק על מנת להציל את כל האזור מהשתלטות הטרור הגיהדיסטי.

מ. בן-חורין

* בארץ תרבותית, שעולמה הספרותי אינו נתון בידי ברונים שודדים, היתה הופעת הסאגה "והארץ תרעד" מאורע תרבותי מכה הדים, בעל משמעות ספרותית, היסטורית ולאומית.

בדורות הבאים לא יאמינו שהספר התקבל בהתעלמות כמעט כללית – כאשר ספרים אחרים, נחותים ממנו, חלולים ומשעממים – כובשים את הפרהסיה.

* כשמעשנים לא מזיינים.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,626 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה עשירית למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-80 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של העדות על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל