גיליון מס' 953

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"א בסיון תשע"ד, 19 ביוני 2014

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: נִסְפָּחוֹת לְ"שִבְחֵי הַכְּסִילוּת". // יהודה גור-אריה: כנסת לא נכבדה. // אורי הייטנר: צרור הערות 18.6.14. // מלכה נתנזון: מה חש אדם המודע למועד פקודתו.  // עמוס אריכא: הנער, איש נצרת. // יהודה דרורי: חנין זועבי צודקת...// אלי מייזליש: שדה הקרב העתידי. // נאום מילוש זמן, נשיא הרפובליקה הצ'כית, בחגיגות יום העצמאות של ישראל. [ציטוט]. // בטין אמיר: מעיל הפרווה. // רביבה בן זאב: "הכיבוש" וחטיפת הנערים. // ידידיה יצחקי: מי רוצה "מדינה אחת לשני עמים"? // מרדכי בן חורין: אם לא... // מתי דוד: 1. האמנם יש פתרון לבעייה הפלסטינית ? 2. התקשורת במפולת כלכלית ומקצועית בנוסף לביקורת ציבורית. // מלי טויב (אהרנסון): תורת האתיקה מאז ימי אריסטו. // אהוד בן עזר: "שלוש אהבות", הוצאת "אסטרולוג" 2000, אזל. פרק עשרים ושבעה, ואחרון: חנינה בתי. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

נִסְפָּחוֹת לְ"שִבְחֵי הַכְּסִילוּת"

מִמְּרוֹמֵי מוֹשָבוֹ בַּדִּיּוּר הַמּוּגָן

הַמֻּכָּר בְּפִי בְּנֵי הָאָדָם

כְּ"עוֹלָם הָאֱמֶת", בְּמַבָּט מְהֻגָּן

וְסַרְקַזְם שֶכְּלָל לֹא נָדַם

עוֹד מֵאָז הַמֵּאָה הַט"ז בָּה חַי

וּפָעַל (וַאֲפִלּוּ מֻקְדָּם

גַּם מִזֶּה) מִתְבּוֹנֵן בְּחַיֵּינוּ, אַחַי,

מַר אֵרַזְמוּס מֵעִיר רוֹטֶרְדָּם.

זֶה אֵרַזְמוּס שֶשּוּם אֱוִילוּת אֱנוֹשִית

לֹא זָכְתָה מֵעוֹלָם לְמִלּוּט

מֵעֵינָיו וּלְשוֹנוֹ הַחַדּוֹת כְּשֶהוֹשִיט

לָעוֹלָם אֶת "שִבְחֵי הַכְּסִילוּת",

הוּא סִפְרוֹ הַלָּטִינִי שֶעַד לְיָמֵינוּ

קוֹרְאִים בּוֹ מִילְיוֹנִים בְּכֵּיף

וְעוֹדֶנּוּ – כְּכָל שֶפְּלָאִים יֵאָמֵנוּ –

מִסְמָךְ אַקְטוּאָלִי תָקֵף.

וְהִנֵּה, בִּצְפוֹתוֹ מִמָּרוֹם כְּלַוְיָן

בְּפִגְעֵי עוֹלָמֵנוּ כַּיּוֹם

וּמִיָּד בְּחָדְרוֹ לְעֻמְקָן וְעָבְיָן

שֶל תּוֹפְעוֹת הַטִּמְטוּם הָאָיֹם

בּוֹ קוֹטֵל צְמָא-הַדָּם הָאִיסְלָמִי בְּלִי קֵץ

אִם בְּסוּרְיָה וְאִם בְּעִירָק

אֶת עַמָּיו בְּסַפְּקוֹ לָהֶם רֶשַע מוֹחֵץ

בִּמְקוֹם פַּת וְצַלַּחַת מָרָק,

וְשָעָה שֶאֵרַזְמוּס רוֹאֶה פֵנוֹמֵן

לֹא פָּחוֹת מְסֻכָּן וְטִפְּשִי

כְּמוֹ מִדַּת הָאִוֶּלֶת שֶלֹּא תְאָמֵן

שֶל רָאשֵי הָעוֹלָם הַחָפְשִי

שֶאִם יֵש הַשּוֹאֵל כְּתִחְקוּר לֹא-נִמְנָע:

"אָז מִמָּה הוּא חָפְשִי אִם נִבְלֹש?"

מִסְתַּבֵּר שֶחָפְשִי הוּא מִשֶּמֶץ תְּבוּנָה

וְרָאשָיו שֶאִבְּדוּ אֶת הָרֹאש

שוּב חוֹזְרִים עַל שְגִיאוֹת הָאִידְיוֹט צֶ'מְבֶּרְלִין

שֶהִכְנִיס אוֹתוֹ הִיטְלֶר לַכִּיס

כְּשֶהִבְטִיחַ הַכְּסִיל בְּשוּבוֹ מִבֶּרְלִין

אֶת הַחַארְטָה שֶלHonour and Peace

וְהַפִיהְרֶר שְנֶל-שְנֶל לַ"לּוּפְטְוָאפֶה" הִמְלִיץ

לְהָכִין אֶת מַטְּסֵי הַכְּלָיָה

שֶיַּנְחִיתוּ בְּלִי הֶרֶף אֶת טֶבַח הַ"בְּלִיץ"

שֶהִפְצִיץ אֶת עָרֵי אַנְגְּלִיָּה,–

אָז מַשְגִּיחַ אֵרַזְמוּס בְּאַקְט-הַכְּנִיעָה

שֶל הַשֵּׂכֶל בִּפְנֵי הַסִּכְלוּת

כְּשֶאֵין יָד שָׂמָה לֵב מָה עוֹשָׂה יָד שְנִיָּה

וְג'וֹן קֶרִי בְּרֹב אֱוִילוּת  

מְגַנֶּה, מִצִּדּוֹ הָאֶחָד, כְּמִין מַס

שֶל שְׂפָתַיִם אֶת חֵטְא חֲטִיפַת

נַעֲרֵינוּ בִּידֵי תּוֹקְפָנֵי הֶ"חָמָאס"

וּמַטְּחֵי הַטִּילִים בִּתְקִיפַת

הַקָּסָאמִים מֵעַזָּה לִתְחוּם יִשּוּבֵי

יִשְׂרָאֵל שֶעַל גְּבוּל הָרְצוּעָה

כְּשֶאוֹבָּמָה, מִצַּד שֵנִי (תוֹךְ חִשּוּבֵי

רִצּוּיָהּ שֶל רַשָ"פּ הַתְּקוּעָה

בְּמִלְכּוּד הַשִּדּוּךְ עִם "חָמָאס") לֹא פָּלַט

שוּם גִּנּוּי, בְּבוֹדֶדֶת אוֹ צְרוֹר,

עַל הַבְּרִית עִם "חָמָאס" שֶאַרְהַ"בּ לֹא אַחַת

רָאֲתָה בּוֹ אִרְגּוּן שֶל טֵרוֹר.

זֶה חוֹזֵר וּמוֹכִיחַ בְּאֵיזוֹ צְלִילוּת

מִשְתַּקֵּף, כְּפִי שֶכְּבָר נֶאֱמַר

בְּסִפְרוֹ שֶל אֵרַזְמוּס, "שִבְחֵי הַכְּסִילוּת",

הַצֵּרוּף הַהִיסְטוֹרִי הַמַּר

שֶבֵּין חֹסֶר-חָכְמָה וּבֵין חֹסֶר-מוּסָר

שֶבְּאֹפֶן מֵבִיךְ בִּמְיֻחָד

שָב תָּמִיד אֶל אוֹתוֹ מְדִינַאי שֶחָסַר

אֶת שְנֵיהֶם, כְּמִין בּוּמֵרַנְגּ חַד.

מַסְקָנָה: כְּשֶבְּוָּשִינְגְּטוֹן, נֶעבֶּךְ, חוֹבְרִים

אוֹתָם שְנֵי חֶסְרוֹנוֹת בַּד בְּבַד

אֵין שוּם דֶּרֶךְ אַחֶרֶת סוֹף-סוֹף, חֲבֵרִים,

רַק לִסְמֹךְ עַל עַצְמֵנוּ בִּלְבַד.

* * *

אנחנו מתגעגעים לסדאם חוסיין

על החתום: עיראקים

* * *

יותן פרס נובל לשלום נוסף לאובמה

על הצלחותיו להשכין שלום בעיראק!

* * *

יהודה גור-אריה

כנסת לא נכבדה

הערות שוליים [47]

כבוד הנשיא, כנסת לא נכבדה,

אמנם רבות נאמר ונכתב ונטחן בעניין בחירתו של ראובן ריבלין לנשיא של מדינת ישראל, אך יורשה לי כאן להוסיף טיפה משלי, לא על האיש הנבחר, אלא כמה הערות ומסקנות בעקבות תהליך הבחירה בכנסת.

הנשיא הנבחר הוא אדם ראוי ובעל זכויות רבות, נצר למשפחה ירושלמית מדורי-דורות, איש חם ולבבי. מגיע לו להיות נשיא ואין ספק שיוכיח ויקיים את הבטחותיו להיות נשיא של העם כולו.

אבל עצם התהליך של בחירת הנשיא בכנסת היה מחזה מביש של תככים מלוכלכים, דילים, חשבונות אישיים ומפלגתיים צרים של סיעות, מפלגות, פלגים ובודדים, כמיטב המסורת המכוערת של פוליטיקה קטנונית  ובזויה.

וזו אחת הסיבות לכך שיש להפקיע את בחירת הנשיא מחברי הכנסת ולהעבירה לעם כולו. נשיאו של העם צריך להיבחר על-ידי העם כולו.

עם כל הכבוד וההערכה לזכויות, לוותק [בכנסת] ולהישגים פוליטיים של מועמד זה או אחר, תפקיד הנשיא איננו מעין "פרס" לפוליטיקאי – חבר-כנסת. לא רצוי ולא צודק שחברי הכנסת בוחרים לתפקיד הרם, אחד מתוכם.

וזו סיבה נוספת שיש להפקיע את בחירת הנשיא מחברי הכנסת ולהעבירה לעם כולו. נשיאו של העם צריך להיבחר על-ידי העם כולו.

קול אחד בודד ניתן למועמד פרופ' שכטמן, אחד האישים המעולים ביותר בישראל, חוקר דגול, שזכה להכרה עולמית על מחקריו. אך בעיני חברי הכנסת הוא לא ראוי להיות נשיא. זה קלון קולוסלי לכנסת.

וזו סיבה נוספת שיש להפקיע את בחירת הנשיא מחברי הכנסת ולהעבירה לעם כולו. נשיאו של העם צריך להיבחר על-ידי העם כולו.

השופטת בדימוס דליה דורנר אמנם קיבלה 13 קולות, שזה רחוק מאוד מן הערכה שהיא ראויה לה, כשם שרבים מחברי הכנסת רחוקים מרמתה של דורנר, אישה משכמה ומעלה, שהללו לא מגיעים לקרסוליה.

לדליה דורנר ולפרופ' דן שכטמן לא היה לובי בכנסת, אנשים נאמנים שפועלים בשיטות ובאמצעים שונים, בגלוי ובסתר למען בחירתם.

וזו סיבה נוספת שיש להפקיע את בחירת הנשיא מחברי הכנסת ולהעבירה לעם כולו. נשיאו של העם צריך להיבחר על-ידי העם כולו.

הערה: לאחר העלאת דבריי אלה על הכתב, יצא לי לקרוא בעיתונים  מאמרים ודעות של עיתונאים נחשבים, והתברר לי שדעותינו תואמות או אף זהות. כיוונתי לדעת גדולים – או אולי להיפך.

מוצא  האדם – נוסח מתוקן

בעניין התוכנית המתגבשת במשרד החינוך ללמד בבתי-הספר את תורת מוצא המינים של דרווין, וזאת מבלי לציין שתיאוריה זו חלה גם על מין האדם, [כדי לא להרגיז את הדתיים כמובן] הריני מציע נוסח מתוקן לתיאוריה זו, שלפיו אפשר לכלול בה גם את מין האדם:

"מוצאו של האדם מן הקוף, פרט ליהודים דתיים-חרדים."

משפרי דיור

אחד מראשי מפא"י לשעבר, איש בשם אליעזר ליבנה, אולץ לפרוש מן המפלגה ב-1956, לאחר שהואשם בבניית בית "לא צנוע" במושגים של הימים ההם.

בימינו, פואד בן-אליעזר, ממנהיגי מפלגת העבודה, הממשיכה של מפא"י ההיסטורית, רכש לו לעת זיקנה בית "צנוע" במחיר של 9 מיליון שקל [כך – לפי מקורות עיתונאיים].

כנ"ל אהוד ברק, מראשי המפלגה לשעבר, שהקדים את בן-אליעזר ברכישת דירה [דירות] במתחם "מגדלי אקירוב".

אלה מנהיגי מפלגת העבודה בימינו, הרואָה עצמה מפלגת פועלים ופשוטי-עם, "צאצאית" וממשיכה של מפא"י לשעבר.

אכן, "משפרי דיור" למופת.

מי ירוויח במונדיאל?

כמובן, בימים אלה של ראשית משחקי המונדיאל, קשה לנחש מי ינצח בסוף הטורניר ויניף את הגביע.

אך כבר עכשיו ברור שמי שירוויח כאן הם מוכרי הפיצוחים והבירה.

אהוד: והנשים הנשואות שתהיינה פטורות ממשגלים כפויים לצד בעליהם השתויים בלילות.

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 18.6.14

* עוד לא ידוע דבר ממשי על החטיפה, וכבר מתחיל קמפיין לעסקת שחרור מחבלים. אריה גולן שאל על כך את ליברמן. ליברמן הביע התנגדות נחרצת לשחרור מחבלים (לדעתי, עדיף היה אילו סירב להשיב על שאלה זו בעיתוי זה), וגולן נזעק: "זאת החלטה אכזרית! המשמעות שלה עלולה להיות שנמצא שלוש גוויות."

אולי מוטב להזהיר את הפלשתינאים, שהתגובה הישראלית למקרה כזה תהיה "בלתי מידתית", בפרופורציות של עסקת שליט.

* ח"כ הרצוג התראיין ב"קול ישראל", ובתגובה על הטלת האשמה על החטיפה על אבו מאזן, בהודעותיו של ראש הממשלה, הוא אמר: "צריך להתעסק עכשיו רק במה שמקדם את חזרתם הביתה של החטופים, ולא במשחקי האשמות." אמר, ומיד החל להאשים את הממשלה.

לטענת הרצוג, הפיגוע הוא תוצאת הנתק במו"מ (שבו, כידוע, אשמה ישראל...) – הוא התעלם מן העובדה, שבשנתיים האחרונות סוכלו עוד כמאה ניסיונות חטיפה, חלקם הגדול בעת קיום המו"מ.

* מחוללי מעשי הטבח והחטיפה בניגריה, מבצעי מעשי הטבח ההמוני בעיראק ובסוריה, חוטפי הנערים באזור חברון וח"כ חנין זועבי, מייצגים אותה תרבות. זאת התרבות השלטת במזרח התיכון, ובתוכה הצלחנו לבנות מדינה יהודית דמוקרטית נאורה, מתקדמת, מפותחת וחזקה. יש מי שעוד אוחזים ברומנטיקה של "להשתלב במרחב" (יש כמה כאלה). לא, תודה.

* ניקוב צמיגי מכוניתו של קצין צה"ל ביצהר, בעיצומו של מבצע "שובו בנים", מבהיר הבהר היטב את פירוש המושג גיס חמישי.

* הגיע הזמן שהממשלה תיקח אחריות ותנהיג תחבורה ציבורית רצינית ביהודה ושומרון. הממשלה אינה יכולה להתעלם מצרכי ביטחון בסיסיים של אזרחיה.

* האשמת הנחטפים בחטיפתם בשל לקיחת טרמפים, מזכירה את האשמת נאנסת באינוסה כיוון שלבשה מיני. בשני המקרים, הנחת העבודה היא שהאונס או החטיפה הם מצב טבעי, ועל הקורבן להתאים אליו את עצמו. אם נפגע, האשמה היא בו. זו גישה אנטי מוסרית.

* גדעון לוי, חלון הראווה של עיתון "הארץ", כתב מאמר תחת הכותרת "החטיפה הוזמנה על ידי ישראל." המסר של המאמר היה תמיכה בלתי מסויגת בחטיפה, שהיא צעד מובן מאליו של אין ברירה, לנוכח העובדה שישראל מסרבת לשחרר את ה"אסירים הפוליטיים" ומתעלמת משביתת הרעב שלהם (זאת אחרי אלפי המחבלים ששוחררו). למעשה, בכך שישראל לא שיחררה את כל המחבלים, היא הזמינה את החטיפה, כי היא לא השאירה לפלשתינאים ברירה.  אכן, עיתון שיש עימו קלון.

* לפני ואחרי החטיפה, נמשך פשע המלחמה הברברי – ירי הטילים מרצועת עזה לעבר אוכלוסייה אזרחית ישראלית. כעת, כשאין עוד נתק בין הרש"פ לרצועת עזה, הרש"פ נושאת באחריות מלאה לפשע הזה.

* הראשון שהעלה על ראש שמחתנו את בקעת הירדן, כחבל ארץ הכרחי לקיומה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית בת קיימא, בעלת גבולות בני הגנה, היה יגאל אלון, כאשר הציג, מיד אחרי מלחמת ששת הימים, את תוכנית אלון, בה הציע פשרה טריטוריאלית ביהודה ובשומרון. כאשר במו"מ עם הפלשתינאים, נתניהו דרש נוכחות צבאית לאורך נהר הירדן לכמה שנים (על פי הדלפות שלא אושרו), דבריו הם צל חיוור לרעיונותיו של אלון, שדיברו על ריבונות, התיישבות ושליטה ביטחונית בבקעת הירדן כחבל ארץ משמעותי.

בנאום שנשא בוועידת הקיבוץ המאוחד ב-1976, אלון היכה על חטא על השימוש במושג "בקעת הירדן", שעלול להתפרש באופן מצומצם ומצמצם: "לגבי שמה של בקעת הירדן, אני מודה שיש כאן בעייה. כאשר אנחנו מדברים על בקעת הירדן, הכוונה היא לרצועה רחבה למדי שבאגפה המזרחי היא נשענת על הנהר, ובאגפה המערבי היא נשענת על גב הבקעה שגובהו, במקומות מסוימים, אינו נופל מגב ההר המאוכלס בצפיפות במרכז השומרון, ובחלקו אולי עולה עליהם בגובהו. הרצועה היא בהחלט אינה רק בקעתית."

זו היתה גם השקפת העולם של תלמידו של אלון, יצחק רבין, עד נשמת אפו האחרונה. בנאומו האחרון בכנסת, לפני הרצח, בו הציג את תוכניתו להסדר קבע עם הפלשתינאים, ובו הציג את הקווים האדומים הטריטוריאליים שלו, האזורים מהם ישראל לא תיסוג, הוא הקפיד לציין: "בקעת הירדן במובן הרחב ביותר של המילה," כלומר בהתאם לרעיונותיו של אלון.

אלון נהג להזכיר, לצד בקעת הירדן, את מדבר יהודה, וכך הגדיר אותו באותו נאום: "מדבר יהודה, כפי שאני מגדיר אותו, זה מקריית ארבע עד ים המלח, ומאזור כביש יריחו ירושלים עד לנגב. זה מדבר גדול, דליל אוכלוסין, עם אפשרויות התיישבותיות לא מבוטלות ואנחנו כללנו אותו בתחומים שראויים ליישוב."

* פרט מעניין, אפרופו מצוקת הדיור. בשנות החמישים, מדינת ישראל הענייה הכפילה את עצמה פי 2.5, בזכות גלי העלייה הגדולים, וכל עולה מצא במהרה קורת גג. באותה תקופה, אפילו לא היה קיים משרד השיכון, ולא היה שר שיכון, אלא אגף שיכון במשרד העבודה.

* באוניברסיטת בר אילן נערך בתחילת השבוע כנס אקדמי דו יומי בנושא הזמר העברי, של המרכז לחקר הזמר העברי וגלי צה"ל: "מי אני? שיר ישראלי" מס' 11. גם אני השתתפתי בו, במושב שהוקדש לנעמי שמר, במלאת עשור למותה. אני הרציתי על הנושא: "השמחה שלי היא המחאה שלי" – שירתה הפוליטית של נעמי שמר.

בברכתו לכנס בפתח יומו השני, סיפר מפקד גל"צ ירון דקל על חייל בתחנה שלשאלתו לא שמע ולא הכיר את השיר "מסביב למדורה", והביע חשש שהזמר העברי הקלאסי הולך לאיבוד. הוא קרא לחשיבה איך מונעים זאת. אשרי מפחד תמיד ויש מקום לדאגה ובעיקר לעשייה (אני אישית עוסק רבות בשימור ובהפצת הזמר העברי), אבל אני הרבה יותר אופטימי. אני דווקא רואה חיבור הולך וגדל של הדור הצעיר לזמר העברי הקלאסי.

הוכחה לכך קיבלנו ערב קודם לכן, בתום היום הראשון לכנס, במופע מקסים של תלמידי ביה"ס "רימון", משירי נעמי שמר בעיבודים מגוונים ומקסימים: "צעיר, שוצף, קוצף ומתחצף." "רימון" הוא בית היוצר של דור המוסיקה הישראלית הבא. על הבמה היו זמרות וזמרים נגנות ונגנים רבים, בשלל כלים. הביצועים היו מקוריים ויצירתיים, שהשכילו לשמור על המקור ובעת ובעונה אחת לקחת אותו למקומות עכשוויים. שני העיבודים והביצועים שריגשו אותי במיוחד, היו עיבוד רוק ל"מר נרקיס" וביצוע של הרכב אקפלה ל"לשיר זה כמו להיות ירדן." הנחה בחן רב אריאל הורביץ, מורה ב"רימון" ובנה של שמר. אני אופטימי – כד הקמח לא תכלה וצפחת השמן לא תחסר.

* ביד הלשון: בשבת הבעל"ט, נקרא את פרשת "קֹרח", וזו הזדמנות לעסוק בביטוי "מחלוקת לשם שמיים", הקשור אליה. בפרקי אבות נאמר: "כָּל מַחֲלֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם – סוֹפָהּ לְהִתְקָיֵּם. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם – אֵין סוֹפָהּ לְהִתְקָיֵּם" (פרק ה' משנה כ').

מה פירוש "מחלוקת שסופה להתקיים"? מחלוקת, שהטיעונים שעלו בה, יתבססו ויישארו עמדות וטיעונים רלוונטיים לדורות. מכאן, שמחלוקת אינה חייבת בהכרח להיפתר, ויתכן שהפתרון הנכון היום הוא לא הנכון בעתיד, ושבעתיד דווקא העמדה שהיום אינה מקובלת, תהיה המובילה. אבל שתי העמדות מכובדות וראויות. למה? כיוון שהיה זה ויכוח לשם שמיים, כלומר ויכוח ענייני, מתוך רצון כן להגיע לאמת. לא כן, מחלוקת שאינה לשם שמיים, כלומר כזו שמטרתה זרה, כמו רצון בכוח פוליטי, בכסף או בכבוד.

בהמשך, המשנה נותנת דוגמאות. הדוגמה למחלוקת לשם שמיים, היא מחלוקת הלל ושמאי; שני בתי המדרש, שהתרכזו סביב שני החכמים, גדולי הדור, בני הפלוגתא, הלל ושמאי. הם היו חלוקים כמעט על כל דבר, אך היתה זו מחלוקת לשם שמיים, שהִפרתה את הדיון ההלכתי לדורות ועד ימינו.

הדוגמה למחלוקת שאינה לשם שמיים היא "מחלוקת קֹרח וכל עדתו", כלומר המרד של קרח ותומכיו במשה ובתורתו, עליו נקרא השבת, שלא עמד מאחוריה כל עניין ערכי, אלא אינטרס פוליטי כוחני לשמו.

* * *

מלכה נתנזון

מה חש אדם המודע למועד פקודתו

לִפְנֵי שְׁלוֹשָׁה חֳדָשִׁים הִשְׁלִיכוּנִי הַחַיִּים לְשׁוּלַיִם זָרִים

"חָדְשַׁיִם-שְׁלוֹשָׁה, זֶה כָּל מָה..."

וּמָה אֶפְשָׁר כְּבָר לְהַסְפִּיק בְּחָדְשַׁיִם-שְׁלוֹשָׁה

כְּשֶׁחֵלֶק הָאֲרִי שֶׁל זְמַנְּךָ אַתָּה מְכֻרְבָּל בִּמְעִיל הַכְּאֵב 

מְיַלֵּל כְּחָתוּל שֶׁנּוֹרָה

יְלָדֶיךָ, אֲשֶׁר אָהַבְתָּ, נוֹהִים אַחֵר כְּזַב נַחֲלֵי תִּקְוָה

וְאַתָּה?

הֲפוּגָה... הֲפוּגָה,

לוּ אַךְ בְּכִיסִי אַתְּ

הַמִּסְמָכִים עַל שֻׁלְחָנִי עֵירֻמִּים וּבָרִים

לְאָן יוֹלִיכוּ אֶת כְּלִמַּת רְזוֹנָם?

לְהֵיכָן אוֹלִיכֵם אֲנִי?

                *

הַגּוּף, מַרְאָה מִתְכַּוְנֶנֶת

בְּיַד זָר אַלִּים.

הַנֶּפֶשׁ,

רַכֶּבֶת הָרִים שֶׁקַּטָּרָהּ

נִתַּק

אוֹ

מָטוֹס מַמְרִיא

אִם יֵשׁ אֶת נַפְשְׁךָ לָדַעַת, בֵּן,

אֶת גְּבוּל הָאִפּוּק

גַּע בְּיָדַי

טַע בְּךָ מִמַּרְאַת פָּנַי טֶרֶם זָר

מִמַּגַּע אֶצְבְּעוֹתַי בֵּין תַּלְתַּלֶּיךָ

          *

קְווּצָה

אַחַר

קְווּצָה

וּכְכָל שֶׁמַּבָּטִי מְמֻקָּד יוֹתֵר

הַהֶעְדֵּר עוֹלֶה עַל

הַנִּמְצָא

מַרְאָה מַרְאָה, מִי הַקֵּרַחַת הֲכִי יָפָה בָּעִיר?

                 *

כְּעֵין הַנָּמֵר הַשֶּׁמֶשׁ בִּיקִיצָתָהּ

וּכְזוֹנָה

גּוֹהֶרֶת עַל מֵי תְּחִנָּה

בִּשְׁקִיעָתָהּ

אֵפֶר לָבָן בּוֹכֶה עַל הַמִּזְבֵּחַ

מְחַפֵּשׂ יָד

לָהּ

* * *

אנחנו מתגעגעים לסדאם חוסיין

על החתום: עיראקים

* * *

יותן פרס נובל לשלום נוסף לאובמה

על הצלחותיו להשכין שלום בעיראק!

* * *

עמוס אריכא

הנער, איש נצרת

לעתים נוחתים עליי ימים שאני מוצא עצמי תוהה על התנהלותם של הערבים החיים איתנו ובתוכנו מאז המאה התשע-עשרה, באשר לעצם יכולת הסתגלותנו לחיים משותפים ושווים בארץ האבות. לרוב אלה מחשבות מטרידות, עוקצניות כסרפד חורש בבשר החי, לגבי השנים הבאות. התהייה אם תימצא דרך להעמיק אחוות שותפות בין כולנו כמפתחים ארץ שיכולה להיות דגם של חברת מופת, אינה מרפה.

בארץ מתחוללת מהומת-נפשות בימים אלה. חטיפת הנערים היא אירוע קשה, תזכורת מרה למתרחש. ראש הממשלה אינו נוסך ביטחון, גרוע מזה, הוא חוזר לשמש בתפקידו בכל דרמה מזדמנת, כגיבור תיאטרון טראגי, איש חלול, המפקד העליון. הוא אינו מחמיץ רגע להוכיח כי הוא פוזייר מלידה, כפי שנהגנו לכנות לפני דורות אחד מסוגו, עושה רוח המייצר פוזות מגוחכות בהליכותיו.

רבות נכתב על האירוע. רבים הצטופפו כבעלי עניין ואמירה מקורית לקשקשנים בתוכניות הטלוויזיה התפלות, עד שהמציאות הדואבת לגורל שלושה נערים החטופים הפכה למעין תוכנית "האחים הקטנים" המתחרה ומאפילה לרגע על תוכנית האשפתות הטלוויזיונית, "האח הגדול". את מי לא שזפה העין בין נדחקי התהילה-לרגע? איש מהם לא יכול היה להוסיף משיחת גוון משכיל על דברי הקריינים המקצועיים. אז מה הם עשו שם על המסך, לבד מהמולה רעשנית על גבול קינטור הטעם הראוי?

בתוך המהומה הזאת נשמעים צלילים שונים, אך נעדר קולם של אזרחי ישראל הערביים, למעלה ממיליון איש. בעולם מתחולל גיהינום של טבח נורא בו מוסלמים רוצחים מוסלמים, בהמונים, במאות אלפים, ולא זכור לי אישיות ערבית בעלת שאר-רוח בארץ הזאת שתקום לזעוק כנגד הזוועה הזו גרוע מזה, כשנשמע קולו המפתיע, כמעט לא ייאמן, קול צעיר ורענן של ישראלי צעיר שהוא ערבי בן נצרת, שיצא באמירה ברורה ומגנה את חטיפת שלושת הנערים ואת הטרור הפלסטיני, לא נמצאו קולות תומכים לחזקו. על פנייתו הברורה לראש הממשלה להימנע מניהול משא ומתן עם הטרוריסטים, תוך שהנער מדגיש את היותו ישראלי, בן לעם ערבי החי במדינה דמוקרטית, זכה בגינויים, בגידופים, כאילו ראוי להוקיעו.

אלפים מאזרח ישראל הערביים תקפו אותו בחריפות מפחידה, בגינויו כעומד אל הקיר והם סוקלים אותו בחרפות לשון רעילה, מגנים אותו בכל דרך. ממבין אלה עלול לצאת גם מרצח אלים לשלוח יד בנער הנדיר הזה.

שמו של הנער מוחמד, והוא בן 17, בן גילם של הנערים החטופים. הוא העלה ברשת סרטון בו אינו מהסס לבטא את עמדתו הברורה בערבית, בעברית ובאנגלית. לנער יוצא הדופן הזה ברורה האמת המזעזעת על מה שקורה בין ערביי העולם הטובחים איש באחיו, בלי מעצורים, מתוך תאוות הרג ורצח שאין מילים לתארם; כמו אין ולא היה מוסר שבלעדיו אין חברה אנושית מתקיימת.

הוא שומע כנראה את הזעקות העולות מאפריקה, מסודן וממקומות אחרים בהם בגלל הבדלי פולחן אמוני נרצחים מאות אלפים מוסלמים. הוא שמע וראה את התמונות המזעזעות מסוריה, בה נטבחו על-ידי בשאר אסד קרוב למאתיים אלף מבני עמו. הוא מפנה קצת מבטו לעיראק ורואה את הזוועות המתחללות שם בין סונים לשיעים, וזעקתו של הנער הנועז הזה באה לביטוי כה-צלול ומעורר אמון כשהוא אומר, "אני ישראלי, החי במדינת ישראל הדמוקרטית."

אני מטה אפרכסת מכווננת לקליטת צלילים דקים נוספים שיתמכו בו במידבר הזה, שהוא משוטט בו כטובע בחולות לוהטים, כאילו לא נבנתה כאן ארץ יפהפייה. כי הרי אליבא דאותם אינטלקטואלים ערביים, שצריכים היו להסתמר בקומה זקופה בתמיכה גלויה בו, הם שותקים כסלע ערום. עדיין איני קולט צלילים מעודדים המתאחדים לנעימה כובשת שאולי מהנער הזה מנצרת ודומיו תצמח בארץ חברה איכותית מרתקת.

לא מכבר כאשר פלוני העלה רעיון של חילופי שטחים בין ישראל למדינה הפלסטינית, קמה זעקה בקרב ערבים ישראליים שעומדים לגרום להם עוול שאין להשלים אתו, למרות שאיש מהם לא היה נעקר מביתו (!). האמת הפשוטה היא שאיש מהם איננו רוצה להיות אזרח המדינה הפלסטינית. אבל רבים מהם אוחזים בשני צידי המאכלת. הם אינם רוצים גם בהמשך התקיימותה של מדינת ישראל כמדינת הלאום העברי. קשה להימלט מהמחשבה שהם מסוכסכים בדעתם ובעצם אינם יודעים מה ברצונם.

אני שואל עצמי להיכן נעלמו כל אותם ארגונים חברתיים ומחפשי צדק כמו "עדאלה", מול נהרות הדם הרותח באזורנו, מתפרץ מלועיהם של הרי געש שבקירבם רותחת לבת שנאה משמידה; מהם פורצים אשדות זרמים של דם שאי-אפשר יהיה למחות אותם כלא היו. ערוציהם של אלה לא יתייבשו כל עוד ערביי ישראל שותקים כנגד מצג האימה המסחררת הזאת. כל עוד לא מתקיימות בארץ עצרות של מחאה נוקבת עד שמי-אל, מקרב ערביי ישראל; כל עוד לא יצא מצעד אחד מכפר אחד לעיירה, לנצרת, במחאה על טבח האחים, כי אז אין צדק בעולמם של אלה והם ממשיכים לקיים מחזה תעתועים מצמרר בו מונצחים זיוף ועיוות בלתי-נתפס של מציאות הזויה. ולא רק צדק נמלט מעיני רבים מול ההשלמה הבזויה של ערביי ישראל עם הטירוף הרצחני, אלא גם מעט מאותה גאווה של הנער מנצרת על היותו אזרח הארץ, מדינת ישראל.

כל רחש קל ביחסים יהודים-ערבים, מדומיין או שקיים, גורר אחריו אין סוף מחאות של נציגי הציבור הערבי כאילו כל הטבחים המזעזעים האלה, מתקיימים כאן, במדינת ישראל. משל אין פושעים גדולים מהישראלים המבצעים ג'נוסייד שיטתי בעם הפלסטיני. אין אפילו טעם להעמיד מצב שקרי זה מול מסכת השיגעון הגדול באזורנו. כל משגה של נער-חייל, הופך בפיו מנהיגים ערביים בישראל כחאנין זועבי, למעשה רצח-עם מכוון. הישראלית הזו המגדירה עצמה כפלסטינית, היא בת משפחתו של אותו נער מנצרת, מוחמד זועבי.

צריך לקרוא כיצד חברת הכנסת שונאת-ישראל זו  מנגחת את בן משפחתה הצעיר על האמירה הברורה שלו בעד ישראליותו: "טיפש ומסכן," כך, כינתה אותו שלוחת-לשון זו. איזה מרחק נפשי עצום קיים בין הנער מנצרת לבין קרובתו זו, שמעיה מתהפכים בבואה לשמוע מילת-חסד הנאמרת על ישראל במובהק. אילו הייתי יודע על מישהו מנציגי ערביי ישראל שיתבטא כך בגלוי כמו מוחמד, כי אז הייתי מתברך כי אולי יום יבוא ונלמד לחיות ביחד, כפי שקיווה אבי.

לפני למעלה מחמישים שנה ערך אבי יוסף אנתולוגיה נדירה בשם "סיפורים עבריים מחיי הערבים", בה קיבץ מסיפוריהם המצויינים של יוצרים עבריים שכתבו כמותו על חיי הערבים ברגישות, בהערכה ובכבוד. כבר בדברי הקדמתו נתן אבי ביטוי לאמונתו השלמה כי עלינו לחפש אחר כל ערוץ לחיות ביחד עם הערבים שבתוכנו, שווים עם שווים כי אין דרך אחרת.

יש למצוא גשרים לעוד ועוד מבני דורו של מוחמד מנצרת. אולי מדור צעיר זה תצא בשורה מהדהדת מבירת הגליל. מוחמד זועבי הנער הוא איש אמיץ החושב לעצמו וכנראה גם מאמין שאיננו יחיד הנוקט עמדה כה-ברורה ותורמת. קולו מרגש עד עומק-לב ולרגע מתעורר ספק שמא אני שומע מהרהורי ליבי. אולם זהו מסר ברור ותקיף שלא בא לתעתע. את האמירה המדויקת של מוחמד צריך להביא לפני כל אדם קשוב לרצון העז לשמור על ישראל כמדינה עברית ודמוקרטית השואפת ככתוב במפורש במגילת העצמאות להכיל בחיבוק את כל אזרחיה, מוסלמים, נוצרים, דרוזים, יהודים ואחרים. ביחד אנחנו ישראלים.

אהוד: הלגלוג הארסי שלך על נתניהו אולי אינו רחוק מההתקפה של חאנין זועבי על הנער מוחמד, בן-משפחתה. אני דוחה בתוקף את הטלת האחריות על נתניהו ואת הלגלוג על התנהלותו והתנהלות מערכת הביטחון. אנחנו נמצאים עדיין במלחמה, באינתיפאדה שאינה מסתיימת, וכל האשמה מוטלת על חוטפיהם ואולי רוצחיהם של שלושת הנערים שלנו. צריך מוח מוזר במיוחד, כמו אצל חלק מבני עמנו הסובלים מאידיוטיזם מוסרי, כדי להטיל עלינו את אשמת אקיבוש, החטיפה והטיפול בה!

האנתולוגיה הנהדרת שערך אביך יוסף אריכא, שאותו היכרתי – לסיפורים עבריים מחיי הערבים [לא השתמשו אז במילה המפוברקת "פלסטינים"], בסידרת האנתולוגיות שערך אהרן אמיר בהוצאת "עם הספר" – היא ספר יסוד בספרייתי ובמחקריי זה כבר עשרות שנים. אני גם זוכר לטובה את הרומאן החזק שלו "סופר המלך", שלא זכה להערכה הראוייה לו בימיו. אני כתבתי עליו בשעתו ביקורות נלהבת.

אגב, ב-22.8.1966 שלחה אסתר ראב, שאז התגוררה בבית בודד בכפר יחזקאל, מכתב לאביך: "ליוסף אריכא שלום וברכה! שמחתי על מכתבך – על שנתת את ההזדמנות להביע לך את התרשמותי מ'סופר המלך'. זו היתה חווייה עבורי ואני שמחה להגיד לך זאת – "

המכתב נמצא ב"גנזים" וכלול גם בארכיון אסתר ראב.

* * *

יהודה דרורי

חנין זועבי צודקת...

במסגרת דיון במליאת הכנסת אתמול לציון יום הצעירים והנוער בישראל, אמרה  ח"כ חנין זועבי (בל"ד): "תמונת המצב של הנוער הישראלי היא כתמונת המצב של העתיד הקרוב העגום. כמעט חצי מהנוער הישראלי בעד שלילת זכויות ייסוד מהאזרחים הפלשתינים במדינה. הם יותר ימניים מאשר בעבר ויותר לאומים. כמעט מחצית מהם נוטים לשלול זכויות פוליטיות בסיסיות מכל האזרחים הפלשתינים. מחקרי הנוער מראים שהצעירים מאמינים פחות בדמוקרטיה ויותר בפתרונות בדרכי כוח. צה"ל הוא הגוף היחידי שזוכה לאמון כמעט מלא של בני הנוער. בקרב הצעירים בארץ אין מספיק מודעות לערכים הדמוקרטים. באשר לסיכויי השלום עם הפלשתינים השיבו רוב הנוער שהם מעדיפים את המשך המצב הקיים..."

קראתי קטע זה ממש בהשתאות גמורה ואמרתי לעצמי, שעד שהגברת זועבי לא תיארה את הנוער כיום בישראל – לא חשבתי לעצמי שמצבנו טוב כל כך... הרי לפי התקשורת ה"סופר-אובייקטיבית" שלנו, צעירינו הינם פוחזים וריקים, עשרות אלפים מתוכם הם בכלל הומוסקסואלים ו/או "שמאלנים", הם מבלים בפאבים, מנסים להשתמט משירות בצה"ל, מתבטלים מעבודה, שונאים "מתנחלים", חולמים להגר לחו"ל ובינתיים... גרים אצל הוריהם...

אז בעצם המצב לא עגום גברת זועבי, מסתבר לדברייך שצומח לנו בארץ דור של צעירים עם מבט ריאלי על העתיד, צעירים שרובם עם השקפה ימנית-לאומית, צעירים שלא מאמינים ל"תכסיסי השלום הכוזבים"  של האוייב הפלשתיני, דור אשר מאמין בהגבלות על ההפקרות  ואף בשימוש בכוח נגד הרצחנות הערבית, ובעיקר –הם מאמינים בצה"ל!

אז אני חייב תודה לזטרוחה (*) הזו, חנין זועבי... לא יכולתי לקבל בשורה יותר טובה מזו שלך , מיום הצעירים והנוער בישראל בכנסת.

(*) זטרוחה – שם ערבי לדגי-סחוס מטיפוס התריסנית  בעצם זהו דג קטן בחופי הארץ שאם תנסה לאכול אותו הוא נתקע לך בגרון. לא לבלוע ולא להקיא...

* * *

אלי מייזליש

שדה הקרב העתידי

המלחמה העתידנית נגד איראן, עם מרכיבי אלקטרוניקה מוּכחים, היכולים להשמיד מטרה ממרחק מאות קילומטרים, כמו טיל מצוללת או מבונקר תת-קרעי אי-שם, טילים שיוצרו והוכנו במשך שנים אך ורק לשם מלחמה זו עם איראן, צריכה הגדרה ברורה עם דבקות במטרה ולא כמו טיול בהודו. האיראנים יודעים כי בכל רגע מצלמים אותם, ולא רק מצלמים אלא שטכנולוגיה זו עלולה לשנות את שם העיר טהרן לפסוק מתהילים.

כשתפרוץ המלחמה בין איראן לישראל היא תהיה רק אווירית ואלקטרונית ללא שום קרב בשדה המערכה היבשתי, עם כלים משוריינים או ארטילריה, כפי שהצבאות נלחמו עד עתה.

גם המחסום הטריטוריאלי של ירדן ועיראק ימנע כל מגע פיסי בין ישראל לאיראן. איראן גם אינה איי המלך שלמה בפסיפיק, שהאמריקנים נאלצו לפלוש ולכבוש אי אחרי אי כדי להגיע לאיווג'ימה, ורק אז ולשלוח את המפציץ B-29 [אנולה-ג'יי] כשבבטנו הפצצה ששמה היה "ילד קטן" שהרסה את הירושימה.

ואחרי הפצצת נגסקי וכניעת יפן, פסקו המלחמות עם פצצות אטום. לנו אין "ילד קטן" כי יש לנו "ילד גדול". הילד האמריקאי משנת 1945 היה בעל כוח הרס של 20 או 30 אלף קילו טון, כאילו הטיל מפציץ זה 20 אלף פצצות בנות טונה אחת. לעומת זאת, ולפי פרסומים זרים, כוח ההרס של פצצה אחת מהעשרות בארסנל הישראלי הוא דימיוני ומגיע ל-2 מיליון קילו טון – פי  100 מפצצת נגסקי, ואיום ישראלי להוריד על איראן רק פצצה אחת ישבור שם את המורל לעולמי עד. אבל ישראל לא תפציץ את איראן באטום. כי לא צריך.  

הסיפור ביפן היה שונה, כי כדי לשבור שם את המורל, ועדיין  ביום שהיא נכנעה, היו לה יותר מ-3 מיליון חיילים על אדמת יפן, סין ובדרום אסיה, וכדי להרוג את המיליונים הללו היתה ארה"ב חייבת לייצר עוד 100 מיליון כדורי רובה ולגייס עוד לפחות 3 מיליון חיילים שחלקם ייהרגו בשדה הקרב היבשתי.

אז מי צריך את זה?

היפנים הופתעו ונכנעו. למרות שמעולם לא היו רגילים להיכנע. ככה זה קורה כשמופרעים מגייסים מיליוני חיילים ושולחים אותם למות על איזה אי מרוחק. אין ספק שקציני יפן שהחליטו לפתוח במלחמה נגד ארה"ב היו מופרעים. אפילו שהצליחו להפתיע בפרל הרבור. כך גם היטלר ומוסוליני היו מופרעים, כשהיטלר הפתיע את הרוסים במבצע 'ברברוסה'. אבל הם מעולם לא הצליחו לשבור את המורל של הבריטים למרות ה'בליץ' על לונדון או הרקיטותV-1  ו-V-2.

מי שינצח בשדה הקרב העתידי בין ישראל לאיראן, יהיה זה מי  שיצליח לשבור את המורל של האוייב. ואם נצליח ללא פצצה אטומית להרוס עד היסוד את תשתיות מתקני הגרעין, את מתקני המכ"ם ויכולת שיגור הטילים ואולי גם את מתקני הנפט – המורל הלאומי שם יישבר ואיש איש לנפשו.

אפילו שאוכלוסיית איראן מונה כ-80 מיליון איש, לא כולם איראנים, ובחלקם, כמו הכורדים על גבול עיראק, מהווים בעצם עם נפרד שמטריד בנשק את השלטון המרכזי. כך גם במזרח המדינה, שם קיימות קבוצות אתניות רבות שאינן מחבבות את השלטון.

איש מהם לא יוטרד אם השלטון יובך ויושפל ויחטוף שבץ והמשטר החומייניסטי ייאלץ עשרות שנים לדאוג תחילה ללחם ולא לבנייה מחדש של מתקני גרעין.  

הוויכוח בארץ

אין שום ספק כי כל הישראלים היו רוצים לראות את כל מתקני הגרעין האיראניים הרוסים עד היסוד מבלי יכולת שיקום אי-פעם. סופי. הוויכוח הציבורי כאן הוא בין אנשים שמתחזים למומחים או קוראי עתידות שמנבאים בשפה פשוטה כי "ישראל לבדה לא תוכל להרוס את כל מתקני הגרעין" ולא עוד, אלא שאיראן עלולה להנחית מכת-נגד כואבת על ישראל, שתהרוס את כל התשתיות או את מרביתן, תהרוס את המורל הלאומי, ותגרום לאלפי הרוגים. אז מי צריך את זה?

אבל לו היה מגיע שליח סודי מהבית הלבן, ובו צ'ק פתוח כי בתאריך X, תפתיע ארה"ב ותשגר ארמדה ימית ואווירית ותנחית מכת מוות על מתקני הגרעין שם, כל העם בישראל ישמח אפילו יותר מאשר כמו אחרי ששת הימים.

זה טוב לסיפורים, אבל, איש בארץ אינו יודע איך באמת משמידים את מתקני הגרעין שם. המומחים שמנסים לעצור את התוכנית שלנו להרוס את איראן, בזים לטייסים שלנו שאולי יגרדו מעט ביטון מעל הבונקרים האיראניים התת-קרקעיים ויחזרו בידיים ריקות או שאפילו יופלו בחלקם בדרך.

כך גם כל הקצינים הבכירים שאינם מוכנים לחתום על מסמך שנהרוס להם את הנשמה ובחלקם מתייצבים ליד אליבי חתום מראש "הרי הזהרנו אתכם!"  

המלחמה העתידנית נגד איראן, עם מרכיבי אלקטרוניקה מוכחים, היכולים להשמיד מטרה ממרחק מאות קילומטרים, כמו טיל מצוללת או מבונקר תת-קרעי איש-שם, טילים שיוצרו והוכנו במשך שנים אך ורק לשם מלחמה זו עם איראן, צריכה הגדרה ברורה עם דבקות במטרה ולא כמו טיול בהודו.

המנהיגות שלנו בטוחה, כי הסתרת מידע זה, תטשטש את יכולת החשיבה האיראנית. אבל אותנו לא מעניין מה חושבים באיראן. לנו חשוב לדעת מה הכי טוב שאנו יכולים לעשות באיראן או בשמי איראן. הציבור, אבל גם חלק ניכר ממנהיגיו, או גם קצינים בכירים שאינם מומחי אווירייה והידע שלהם הוא לירות ברובה, אין לו מושג קלוש כמה טונות של חימוש נושא F-16. אין לו מושג מה שם הפצצות ותכליתן, אין לו מושג כמה מטוסי יירוט יעילים יש לאיראן או יכולות המכ"ם והנ"מ שלהם. אין להם מושג כיצד משבשים לגמרי את יכולות הנ"מ האיראניות. לא רק הציבור וחלק מהצבא אינו יודע, כל אירופה אינה יודעת. האם לגב' מרקל יש מיליגרם של ידע לגבי שיבוש מכ"ם? או למיסייה פרזידנט הולנד בפריז? אז מה מקשקשים הידעונים כאילו הם ביקרו אי-פעם בבונקר תת-קרקעי שלנו.   

ויכוח רציני מתנהל ליד שולחן דיונים כשלכל צד יש דף ניר מוכן עם הצהרת כוונות ועקרונות. ויכוח כזה לא התנהל כאן וגם לא יוכל להתנהל, כי הצד "שיודע" לא יציג את נייר העמדה שלו, שיישאר סודי לנצח. 

אז באמת אכן יקרה? 

שדה הקרב העתידי

איראן – כמו יפן וגרמניה הנאצית, שהיו מעצמות צבאיות בתחילת המלחמה ואדירות פי כמה מבנות-הברית, אינה חסינה מתבוסה צבאית. אין לה ובתוכה 10% מהערך היחסי של גרמניה-יפן 1939. והיא יודעת בדיוק מה כוחה הריאלי וכל מה שיש בתוכה, ורוב האמירות הטלוויזיוניות שלהם הן אמירות שווא, למרות התמרונים הצבאיים המשגרים תמיד טילים חדשים.

אין לה וגם לא יהיה לה אחוז אחד מהטכנולוגיה הישראלית בחלל. שיגור סידרת לווייני 'אופק' לחלל אינו מדע בידיוני ואינו משחק טלוויזיה לילדים. האיראנים יודעים כי בכל רגע מצלמים אותם, ולא רק מצלמים אלא שטכנולוגיה זו עלולה לשנות את שם העיר טהרן לפסוק מתהילים.

"שדה הקרב העתידי" נוסח ישראל, היה נושא בעיתונות הצבאית לאחר שסאדם חוסיין הפגין תיאבון טריטוריאלי, פלש לאיראן ונלחם שם על מטר אחד 8 שנים.

כיום, 25 שנה לאחר הקשקשת על "שדה הקרב העתידי" ממזרח לנו, נותרה לנו רק אפשרות אחת: להשמיד את כל תכולת הגרעין האיראני עד היסוד – ללא יכולת שיקום. ויעלה מה שיעלה. וייקח זמן כמה שייקח.

כדי לנצח את איראן ולהרוס עד היסוד מה שצריך, חייבת ישראל להפעיל את מלוא החימוש והעוצמה האווירית שלה – חימוש שעדיין לא הפעלנו בשום שדה מערכה. חימוש שהוכן בדיוק למטרה זו במשך שנים. החימוש כולל כוח הרס אדיר – בין אם הוא נישא תחת כנפי המטוס או נשלח מבונקר תת-קרקעי אי-שם בישראל או מצוללת בלב ים. ואני חוזר: אין זה חימוש גרעיני אלא קונוונציונאלי.

לו היה לגנרל אייזנהואר ספקות לגבי תבוסתה של גרמניה, הוא לא היה שולח את צבאו לנורמנדי ב-D-DAY. וכפי שהוא הכין את צבא בנות-הברית לפלישה ולניצחון על גרמניה, כך ישראל מכינה את כוחה להכניע את איראן.  

על-כן, יהיה זה 'שדה הקרב העתידי' באמת.

מי שמלגלג או מטיל ספק ביכולות האלה של ישראל וחושב כי איראן תגיב במלוא העוצמה ותחריב חלקים נרחבים של ישראל בתגובה, מגמד את ישראל ומאדיר את איראן. וכל זאת למה?

כל זאת בשל הביטחון המופרז כי אם אפילו תצליח איראן לייצר נשק גרעיני, היא לא תעז לתקוף את ישראל. כי הפצצות של איראן תהיינה קטנות יחסית, ואילו של ישראל עלולות להשמיד את איראן עד היסוד, וזאת איראן אינה רוצה לסבול.

והשאלה הנדרשת אם-כן: למה לעזאזל מתעקשת איראן, למרות כל הסנקציות, לייצר פצצת גרעין?

חוזי עתיד אלה גורסים כי היא עושה זאת אך ורק למען הרושם. לשחק את שאיפותיה להיות מנהיגת העולם האיסלאמי, ואין זה קשור כלל לישראל.  

אכן, יש צורך ביכולות מנטליות בלתי אנושיות להבין רציונל זה. הרציונל הנורמלי גורס כי מי שמתעקש יותר מ-20 שנה לייצר פצצת גרעין, מוכן לשאת בסנקציות קשות, ומסובב את כל העולם המערבי בשקרים וממשיך לחפור בונקרים תת-קרקעיים שאפילו היטלר לא חפר – לא עושה זאת למען יצר מנהיגות אלא למען מטרת-על נשגבת: השמדתה של ישראל שאף מדינה ערבית או מוסלמית לא הצליחה ב-66 שנים. לו היו 3 המדינות הערביות: ירדן, סוריה ומצרים תוקפות את ישראל ב-67', שבוע-שבועיים לפני שתקפנו אותן, הסיכוי שיהודי אחד היה נשאר בחיים שואף לאפס. כי הטנקים של ירדן היו מגיעים לחוף נתניה מטול-כרם בחצי שעה, הטנקים של הסורים היו גולשים מהרמה לעין גב ומשם 'חותכים' לעמקים ולכביש חיפה-ת"א, והמצרים היו מבתרים את הערבה והנגב מכונתילה 40 ק"מ לדרום ירדן וחותרים צפונה מהרצועה כמו ב-48' לאשדוד. 'סדין אדום' קטע את החלומות של הערבים. הזחיחות ביום-כיפור היתה שהמצרים לא יעזו. ובכן, הם העזו.

אף יהודי במדינה אינו רוצה עוד מלחמות. בשעה זו ששורת אלה נכתבות, מצויים 3 צעירים יהודים בשבי הערבי או אולי כבר נרצחו. יש לנו עסק עם גופים א-רציונלים בעליל. אבל למי שנדמה כי העולם הערבי-איסלאמי סגר איתנו חשבון מאז ההשפלה ב-48', כשהקמנו את המדינה ומחקנו את השאיפה הערבית להקים את פלסטין בכל שטח המנדט – אינו מכיר את העולם האיסלאמי האכזר והדו-פרצופי.

לו היה צ'מברליין מועך את הטיוטה של היטלר במינכן 1938 ואומר לו שיילך קיבינמט, לא היתה פורצת המלחמה. צ'כיה נמכרה בנזיד עדשים בשל טעות, ו-40 מיליון אנשים נהרגו. מי שיעשה כאן את הטעות של צ'מברליין, יקבל עוד פעם 40 מיליון הרוגים.

איני קם מחר בבוקר ושולח את חיל האוויר לתקוף באיראן, אבל ישראל חייבת להזהיר את איראן בכל הדרכים האפשריות שלא תחזור על הטעות של היטלר במינכן, כי ב'שדה הקרב העתידי' מעל שמי איראן היא תובס.

נ"ב

לפני ששלחתי את המאמר לפרסום שלחתי אותו אל אחד הפרופסורים הידועים להעיר את השגותיו, הנה חלק מהן:

הדיון הציבורי המתנהל בשנים האחרונות, בארץ ובעולם, מאופיין כנראה בהרבה בורות ומשקף אמונות ודעות ולא ידע ו/או כושר ניתוח. אפשר לקיים דיון ציבורי, ואתה עושה זאת בחלק מהמאמר.

    * * *

אנחנו מתגעגעים לסדאם חוסיין

על החתום: עיראקים

* * *

יותן פרס נובל לשלום נוסף לאובמה

על הצלחותיו להשכין שלום בעיראק!

* * *

בטין אמיר

מעיל הפרווה

1

מגיל שש עשרה, חשקתי במעיל הפרווה של דודתי. כשלבשה אותו, ליטפתי אותו בעיניי, בידיי, רחשתי לו כל כך הרבה אהבה שזה החמיא לדודתי היפה ובאחד הימים היא הבטיחה לי: "אחרי שתתחתני, הוא יהיה שלך."

"איזה יופי!" מרוב שמחה, נתליתי על צווארה.

"שלא תעזי לספר, זה נשאר ביני לבינך."

 "אני מבטיחה." 

היו לה מעילים אחדים: מעיל קטן אפור, מעיל מפרוות מינק, מעיל מאסטרחאן והמעיל המפואר הזה, בצבע חום ממורק, שברקו לא הועם עד היום, גם כחלוף יותר ממאה וחמישים שנה (אלא שהוא נעשה גידם, בגלל האקלים החם, וגם פחות יומרני). לא ידעתי כל כך מה לעשות בו, לבד מללבוש אותו במהלך נסיעותיי לארצות הקרות. מתחת למעיל גשם, בטנת הפרווה הזאת חיממה אותי ועטפה אותי בבושם של גֶּרְלֶן,  שדודתי אהבה אותו מכּל.

2

למעיל הפרווה הזה יש היסטוריה משלו.

היא מתחילה בפאריס, עוברת דרך בֵּירוּת, ונוחתת סוף-סוף בתל אביב, שוב דרך פאריס. חייתי אז בתל אביב, הוריי ודודותיי שהו בלבנון. אחותי כבר היתה כאן עם משפחתה. אחי למד באוניברסיטה בפאריס והקים שם את משפחתו הקטנה. הייתי נשואה, היו לי שני בנים מקסימים, אך נישואיי ידעו תפנית בלתי צפויה, אהבה גדולה חדשה הופיעה בחיי. גבר אחר. 

3

אהבה מטורפת, עם עליות ומורדות, מפגשים בתנאים הגורמים לי היום לגחך... אם אנו סובלים משגרון, הרי זו הסיבה. אספר לכם את אחד מסיפורי המעשה, יהיו אולי סיפורים משעשעים או עצובים יותר, אך זהו המחיר שיש לשלם בעבור אהבה גדולה!

"ואילו נאלצת להתחיל מחדש?" היתה שואלת אותי דודה ליזט (שגם לה סיפור משלה).

"כן, דודתי אהובה, הייתי חוזרת על הכול."

4

במהלך שנות השישים, מעיל הפרווה נעשה הכרחי. הוריי עמדו לעזוב את לבנון: מאז יציאת הצרפתים משם והכרזת מדינת ישראל, חיי היהודים נעשו בלתי נסבלים, הכול השתנה בינתיים, דודי (גם זה סיפור אחר) נפטר. דודותיי נשארו בלבנון עד 1968. אחרי הפצצת נמל התעופה של ביירות בידי חיל האוויר הישראלי, והודות למגעים ולקשרים טובים עם הרשויות הלבנוניות הנוצריות והמוסלמיות (זכר לימים עברו, כשלבנון היתה ארץ פלורליסטית); דודותיי הצליחו לעזוב את לבנון דרך קפריסין. משך כל אותה תקופה, הוריי שלחו לנו חבילות, דרך קפריסין ואפילו ישירות דרך נקודת הגבול בְּנָקוּרָה. למעשה, המגעים עם הלבנונים מעולם לא פסקו. אשר לי... תמיד התעניינתי בגורל הפרווה של דודה רבקה. המעיל המפורסם הזה כבר הטריד את אימי המסכנה ואף הוציא אותה מדעתה, כאילו זו אמורה להיות דאגתה היחידה: "מה מלהיב אותך כל כך במעיל הזה, כל כך חם אצלכם, זה כל מה שחסר לך?"

זה הפך לתעלומה של ממש: פרווה... בישראל?

אילו ידעה, אמי האהובה, שבִּתה מבלה לילות ללא שינה, שרועה על מרצפות שיש קרות, מנסה להתחמם לאורו של מחמם-רגליים מחניק, כאילו לא די היה בפעימות הלב כדי למות! – מִקוֹר או מפחד. אילו יכלה לדעת, היתה רצה יחפה כדי להציל את בתה מן השערורייה, אך בעיקר מן הקור: אימא יש רק אחת!

לבסוף, ב-1961 ולשמחתנו הכללית, הוריי הגיעו לארץ דרך פאריס. הארגז הראשון שפתחה אמי... נכון, מאחר שאני כאן... היה הארגז שכה ציפיתי לו.

"הנה מעיל הפרווה שלך, ועכשיו, ספרי."

אני, שמיהרתי לקבל את המעיל: "אימא, אימא, יש לי מאהב, אנחנו ישנים על הרצפה, אבל זה לא מה שאת חושבת, זה רציני, אספר לך מאוחר יותר, הוא מחכה ליי" 

5

חיבקתי את המעיל על חזי ורצתי להראות אותו לאישי. הוא כבר ידע שהמעיל נמצא בידיים טובות. קראתי אליו: "תפוס מהר, תראה, אמרתי לך, תראה כמה הוא יפה, הערב כבר לא יהיה לנו קר."

"את לא חושבת שיהיה חבל, מעיל כל כך יפה, על הרצפה?"

ב-6 במרס 1969, בנוכחות המשפחה וכמה ידידים, רב משעשע למדי חיתן אותנו "לטוב ולרע". אישי בחר בפורים כתאריך נישואין, חג המסכות, חג הכובעים והתחפושות, שכל כך הלם אותנו, שהרי היינו די גנדרנים ולרגעים שחקנים טובים מאוד.

28 פברואר 2006

הוא-אני-ומעיל הפרווה

חבוקים

בברלין הקפואה

צוחקים ושרים ...

28 פברואר 2008

בבית החולים אסף הרופא

נסגרו עליי הווילונות

מעיל הפרווה – ידע

הוא...

לא יחבק אותי יותר.

תרגום מצרפתית: אבנר להב

* * *

נאום מילוש זמן, נשיא הרפובליקה הצ'כית

בחגיגות יום העצמאות של ישראל

גבירותיי ורבותי,

אני מודה לכם על שהזמנתם אותי לחגיגות יום העצמאות של מדינת ישראל. עשרות נציגויות ברפובליקה הצ'כית מציינות מדי שנה את ימי העצמאות של מדינותיהן. בכמה חגיגות אני יכול להשתתף, ובאחרות איני יכול; אבל יום עצמאות אחד שעליו איני יכול לוותר הוא יום העצמאות של המדינה היהודית, מדינת ישראל.

ישנן מדינות שאנו חולקים עמן את ערכינו – בין אם את האופק הפוליטי של הבחירה החופשית או את כלכלת השוק. אבל על מדינות אלה אין איש מאיים כי ימחק אותן מעל המפה. איש אינו פותח באש על יישובי הספר שלהן, איש אינו מייחל שתושביהן יעזבו את אדמתם. יש דבר שנקרא "תקינות פוליטית", ואני רואה בו לשון נקייה לפחדנות פוליטית. הרשו לי אם כן שלא להיות פחדן.

ראוי לנקוב במפורש בשמו של אויב האנושות, ואויב זה הוא הטרור הבינלאומי שקשור בפונדמנטליזם דתי ובשנאה דתית. פנטיות זו אינה מתרכזת רק במדינה אחת, כפי שנוכחנו כולנו לדעת ב-11 בספטמבר. זה לא מכבר חטפו קנאים מוסלמים בניגריה מאתיים ילדות צעירות. ובאירופה המלבבת של חודש מאי, בלב האיחוד האירופי, התרחש פיגוע טרור נורא במוזיאון היהודי בבריסל. איני מוכן להירגע למשמע הטענה כי מדובר רק בקבוצות שוליים. אני מאמין כי ההיפך הוא הנכון: כי בסיסן של אותן שנאת זרים, גזענות ואנטישמיות הוא באידיאולוגיה שעליה נשענות אותן קבוצות פנאטיות.

מכתבי הקודש: "יאמרו האבנים והעצים: 'הו מוסלמי, הו עבד אללה, יש יהודי מתחבא מאחוריי, בוא והרגהו.'" הייתי מבקר את אלה הקוראים להרוג ערבים. אך איני מכיר כל תנועה הקוראת לרצח המוני של ערבים – בעוד שאני יודע על תנועות הפועלות נגד האנושות, כאלה הקוראות לרצח המוני של יהודים.

ככלות הכול, אחד מסעיפיה של אמנת החמאס קורא להרוג כל יהודי שתתקל בו. האמנם נבקש להעמיד פנים כי כאן מדובר בקיצונים? האמנם נבקש להיות תקינים-פוליטית ולומר, כי כולם טובים הם ורק קבוצה קטנה של קיצונים פונדמנטליסטיים מבצעת את הפשעים הללו?

אחד המחברים האהובים עליי, מישל דה-מונטיין, כתב פעם: "נורא לחשוב כי אחרי הרע מוכרח לבוא טוב. יכול לבוא גם עוד רע."

התחלנו עם האביב הערבי, אך הוא הפך לחורף. מאבק נגד דיקטטורות חילוניות הפך למאבק שמובל בידי אל-קאעידה. ראוי אפוא לזנוח את התקינות הפוליטית ולקרוא לדברים בשמם. אכן, יש לנו חברים בעולם, ואנו מביעים כלפיהם סולידריות, אך הסולידריות הזו אינה עולה לנו דבר, שכן איש ושום דבר אינם מאיימים על קיומם.

סולידריות במובנה האמיתי פירושה סולידריות כלפי חבר הנתון בצרה וחייו בסכנה. וזוהי הסיבה שבגללה אני כאן.

מילוש זמן

נשיא הרפובליקה הצ'כית

שלח: מרדכי בן חורין

* * *

רביבה בן זאב

"הכיבוש" וחטיפת הנערים

ביום חמישי האחרון בשעת ערב מאוחרת נחטפו לעבר הלא נודע שלושה נערים משטח יהודה שביקשו טרמפ לביתם. מאותו לילה מר ונמהר כל מי שליבו פועם בקירבו היה דרוך בתקווה לחדשות ובשורות טובות, ויִחל שרק יוחזרו הביתה במהרה ובשלום.

בחלוף שעות ספורות מאז האירוע, יצאה בת קול מפיה של זהבה גלאון בתוכנית טלוויזיה שכרכה את "הכיבוש" עם חטיפת הנערים. לדבריה, כל עוד לא הסתיים הכיבוש אין להתפלא על חטיפת ישראלים לצרכי מיקוח על שחרור אסירים (טרוריסטים!) מבתי הכלא שלנו.

היא לא היתה היחידה בדיעה המקוממת הזו. מגבה את דעותיה בדרך כלל אותו קומץ,  אמנם קטן אך קולני ופרמננטי. זו אותה חבורה עם אותם שמות ואותם חותמים שמרבה לפרסם מודעות גינוי חסרות אחריות לגבי גורלנו היהודים האשמים כמובן תמיד, ומלבה את הקיטוב בכל הזדמנות. אותו קומץ לעולם מאשים את דוד ומזדהה עם גוליית במוצאו את התירוץ האידיוטי לכל המצב: "הכיבוש".

ולא משנה במה מדובר. הקבוצה הזאת מדקלמת את אותו הטקסט ורק בשינוי קל של השמות והאירועים הקשים שאנו חווים כדי שיהיה רלוונטי.

על פי התפיסה המטומטמת הזו, אפשר גם לטעון כלפי ארה"ב שנקמה בטרוריסט בן לאדן. שהרי ידוע כי במצוות נשיא ארה"ב באראכ חוסיין אובמה ובשליחותו, יצאו חיילי ארה"ב ורצחו את בן לאדן. ואיך לשמע הצלחת המבצע יצאו אזרחיה בקולות צהלה. אמנם לא חילקו שם סוכריות כפי שנוהגים במזרח התיכון (בשטח "הכבוש") וגם לא ירו יריות גיל, אך השמחה היתה אותה שמחה אם כי ביטוייה היו שונים.

 אובמה הסביר לאזרחי העולם שבן לאדן  הוא האשם באסון מגדלי התאומים. אף על פי שלא הוא עצמו עשה את המעשה, הרי שאשמתו ברורה בכך ששלח את אנשיו/שליחיו ובאחריותו המלאה התרחש האסון הזה.

אליבא ד'תפיסת אנשי השמאל במקומותינו בהקשר שכזה – אותו הם עצמם קושרים –  כדאי להפנות אליהם את השאלה המתבקשת:

מדוע התנערה אמריקה מהעובדה שגורמי הביטחון בשיטחה  אף הם  "אחראים" לאסון,  גם מהטעם שלא השכילו למנוע מראש את הפיגוע, וגם מפני שארצות הברית של אמריקה היא שטח כבוש מהאינדיאנים ילידי היבשת. והרי מגדלי התאומים  הם בשטחי   U.S.A(!) ולא בשטחי C (...)

אם מישהו ימצא הגיון ונימוק אמיתי בקשר שבין חטיפת נערים לצורך מיקוח לשחרור אסירים לבין ה-כ-י-ב-ו-ש – מוזמן להאיר את עיניי.

ואין צורך להזכיר את העובדה שממשלת נתניהו חטאה כבר בחטא שחרור המחבלים בעת המו"מ עם אבו מאזן, אם כי כולנו יודעים כבר את הלחצים והאיומים של אובמה/קרי (צאצאי הכיבוש מהאינדיאנים) בהיותם המעצמה הגדולה בתבל שמחזיקה אותנו בגרוגרת. ברצותה תהדק את הלחץ, וברצותה תשחרר. הכול לפי האינטרסים של "המדינה הידידותית היחידה" שלנו. (ציטטה של בוז'י הרצוג וחבריו).

ומה על האינטרסים שמאחורי הקלעים? – נו, על שאלה היפותטית שכזו אין צורך לצפות לתשובה פופוליטית-אידאולוגית-סוציאלדמוקרטית. כבר שמענו די והותר מכל אלה וממש לא השתכנענו.

* * *

ידידיה יצחקי

מי רוצה "מדינה אחת לשני עמים"?

ממאמרו של מר אלי מייזליש "נמאס לנו כבר מ'מדינה אחת לשני עמים'" (בשם מי הוא כותב "לנו"? מי הם ה"אנחנו" שלו?) הבנתי שגם אני וגם ידידי צבי כסה מציעים "מדינה אחת לשני עמים" כפתרון לסכסוך שבינינו ובין הערבים הפלשתינים. אם כן הדבר, הרי שמר מייזליש זקוק לקורס בהבנת הנקרא. או שמא לא ממש קרא את מה שכתבנו.

גם אני כתבתי וחזרתי וכתבתי והזהרתי על הסכנה הנוראה הכרוכה בהקמת מדינה דו-לאומית, לפי נוסח "ברית שלום" ו"השומר הצעיר" משנות השלושים. מדינה אחת לשני העמים תוביל בהכרח לקיצה של מדינת ישראל, כך כתבתי. מר מייזליש  סבור שאין מצב כזה, מדינה אחת לשני העמים היא לא אפשרית, כיוון שהרוב הערבי, אם אכן יהיה במדינה זו, יהיה ברובו ועיקרו ילדים שאין להם זכות בחירה. נראה לי שמר מייזליש בוגר דיו כדי להבחין בתופעה שילדים דרכם לגדול, וזה לא לוקח 150 שנה, אלא משהו בין 10 ל-20 שנה. ועוד טוען מר מייזליש כי לשם הצלת המדינה אנחנו רשאים לוותר על הדמוקרטיה שלנו, או במילים אחרות, להנהיג אצלנו הפרדה לאומית, רק מי שהוא יהודי יהא רשאי להצביע בבחירות.

טענה זו דומה למי שמבקש לחתוך את צווארו בשל כאב גרון. כוחנו ועוצם ידינו מבוססים על הדמוקרטיה שלנו, יש לכך הרבה ראיות בהיסטוריה שלנו ושל המערב במאות האחרונות. מר מייזליש ער לעובדה שמשטר כזה ירחיק אותנו מכל ידידינו ודורשי טובתנו, באירופה ובאמריקה, אבל הוא מצפצף עליהם, קודם שהם מבקרים אותנו – שיעשו סדר בביתם. דברים כדורבנות. אום-שמום, אמר בן-גוריון. אבל אנחנו לא דרום-אפריקה, אין לנו משאבים לקיום אוטרקי. וגם הם נאלצו לסגת מרעיון האפרטהייד.

תאמר שהם זקוקים למוח שלנו, יש להם פתרון מן המוכן גם לבעייה זו, הם פשוט גונבים מאיתנו את מיטב המוחות שלנו – ראה למשל פרס נובל האחרון. יתר על כן, הירידה התלולה בחינוך שלנו, שהחלה ב-1977, בקיצוץ מתמיד של תקציבי חינוך, לא תביא לנו מדענים וממציאים רבים. לא רק אנשי מדע עוזבים אותנו, הירידה מהארץ של המעמד הבינוני גוברת והולכת, ותלך ותגבר במדינה מוחרמת, כשהדרכון שלנו לא יוכר בעולם כולו.

ועוד טוען מר מייזליש, הערבים לא יצביעו בקלפי ישראלי. זאת מנין לו? לדעתי הם יקפצו על האפשרות להכות אותנו בבחירות שלנו. זה אינו מופע אימים, מר מייזליש, זה ניתוח ריאלי וקר של המציאות שלנו. איני יודע אם זה לא מאוחר מדי, אם יש עדיין דרך לשתי מדינות, חוששני שלא. הלוואי ואתבדה.

אהוד: מראשית העלייה הראשונה והיישוב העברי בארץ – כל קיומנו כאן מבוסס על כך שמוטב לנו ארץ ישראל אפילו לא כולה דמוקרטית אבל רובה בשליטה יהודית מאשר מדינה ששולט בה רוב ערבי אנטי יהודי ואנטי ציוני. מצב כזה לעולם לא יתקיים, חרף כל נבואותיך הנאיביות מבית מדרשו של האידיוטיזם המוסרי. הלא פשוט ישחטו אותנו, אם רק יוכלו, ואילו אנחנו כל חיינו נידונים להילחם על חיינו ועל השליטה הבלעדית בישראל, כמו גם לפני הקמת המדינה.

* * *

מרדכי בן חורין: אם לא...

1. "אם לא היו מגדלים ילדים בשטחים, לא היו חוטפים אותם."

2. "אם לא היו מתנחלים באיתמר, לא היו שוחטים משפחה."

3. "אם לא היו יהודים בתל-אביב, לא היו מפוצצים אותם בדולפינריום ובדיזנגוף."

4. "אם לא היו יהודים בישראל, לא היו מחסלים משפחות בסאבארו ובחוף הכרמל."

5. "אם לא היו יהודים באירופה, לא היו שורפים אותם."

6. "אם לא היו יהודים בעולם, לא היו שונאים אותם ופורעים בהם."

7. "אם לא היו יהודים מתוסבכים והרסניים, לא היו הגויים יודעים איך לנהוג בעם הזה."

* * *

אנחנו מתגעגעים לסדאם חוסיין

על החתום: עיראקים

* * *

יותן פרס נובל לשלום נוסף לאובמה

על הצלחותיו להשכין שלום בעיראק!

* * *

מתי דוד

1. האמנם יש פתרון לבעייה הפלסטינית?

לאחר קרוב לעשרים שנים של משאים ומתנים של ועידות, תקוות, הבטחות, רעיונות, תוכניות והסכמות, הגענו למבוי סתום של כישלון ללא שום פתרון, החל מהסכם אוסלו ועד לשיחות אנאפוליס.

מלחמת הרקטות הסתיימה בהסכם שביתת הנשק, ואילו מעכשיו מתחילה מלחמת הבחירות [איזה בחירות? – אב"ע] ללא שום הסכמות למה שהיה ולמה שיהיה.

המחלוקת העיקרית מצויה בתביעה לחידוש יוזמה מדינית חדשה. אלה שנכשלו כבר מנסים שוב לטפח אופטימיות נאיבית ומגוייסת בנושא, תוך האשמת הממשלה בקיפאון הנוכחי.

תזכורת לאלטרנטיבות העומדות במוקד המחלוקת:

פתרון מדיני?

לדעת הימין של "המחנה הלאומי", הוא בלתי אפשרי על סמך כל כישלונות הסכמי העבר.

פתרון צבאי?

לדעת השמאל של "מחנה השלום", הוא בלתי אפשרי, על סמך כל כישלונות מבצעי העבר.

פתרון פלסטיני?

"הקמת מדינה" פלסטינית באו"ם היא אפשרית, אבל בשטח לא ישתנה כלום. הקמת המדינה הפלסטנית היא בלתי אפשרית בנסיבות הקיימות: התנאי האולטימטיבי הבלתי מתפשר של הפלסטינים הוא "זכות השיבה" וגבולות 67'.  אלה הם תנאים ששום ממשלה בישראל לא תקבל, לרבות תנאים נוספים כמו הסכמה לחלק מההתנחלויות (הגושים), מדינה פלסטינית מפורזת מנשק כבד, שליטה ישראלית במרחב האווירי ובמעברי הירדן, והסכמה לקץ התביעות.  אין שום סיכויי להגיע בקרוב להסכם שלום ובטחון ריאלי ולא וירטואלי.

 פתרון אזורי?

במקום הפתרון "2 מדינות ל-2 עמים" שהוא בלתי אפשרי, למרות שהוא נראה כהכרחי, בתמיכת מדינות רבות וגם ממשלת ישראל, ישנו פתרון יחידי שהוא אפשרי, למרות שכרגע ניראה כדמיוני.

"מדינת" חמאסטן בעזה, בתור שטח אוטונומי כחלק של מצרים.

"מדינת" פתחלנד בגדה, בתור שטח אוטונומי כחלק של ירדן.

המדובר בשתי מדינות לעם פלסטיני, מפוצל לשניים.  מה שנראה היום כבלתי אפשרי ובלתי ריאלי עשוי להיות ריאלי בעתיד, בנסיבות משתנות של מזרח תיכון הנתון לזעזועים בלתי פוסקים ובלתי צפויים.

"פתרון" של כניעה בשלבים?

ישנם בתוכנו "פעילי שלום" מהשמאל הקיצוני האנטי ציוני שתומכים במדינה הפלסטינית, גם במחיר חיסולה בשלבים של המדינה היהודית הציונית. התביעה שלהם לניהול משא ומתן עם הפלסטינים, על בסיס קווי 67', פינוי כל ההתנחלויות, תוך סירוב לשום פשרה, משמעותה משא ומתן לכניעה בשלבים. זאת על בסיס "תורת השלבים" של ערפאת שמשמעותה קבלת נכסים אסטרטגים מישראל, "בתמורה" לחתימה על "הסכמים" ובהמשך פתיחה באינתיפאדה אלימה של טרור עם תביעות נוספות בליווי משא ומתן וחוזר חלילה.

2. התקשורת במפולת כלכלית ומקצועית בנוסף לביקורת ציבורית

המשבר בתקשורת קיים גם בעיתונות וגם בטלוויזיה, גם במסחרית הפרטית וגם בציבורית.

המשבר לא רק בגלל האינטרנט. לא רק בגלל ירידה בהכנסות מפרסומת. לא רק בגלל החינמון "ישראל היום". לא רק בגלל מיספרם הקטן של המנויים הקבועים בעיתונים. לא רק בגלל תוכניות הזבל וההבל בטלוויזיה המסחרית, כולל תוכניות הריאליטי שהן בפועל רעלTV (רעלטיווי), ואפילו לא "באשמת" הממשלה.

המשבר גם בגלל חלק מהעיתונאים.

המשבר בתקשורת גם באשמתם של חלק מהעיתונאים שהפכו אותה ללא אמינה, לא מאוזנת ולא משקפת את מגוון הדעות והקבוצות החברתיות. חלק מהעיתונאים הפכו את התקשורת שבה הם שולטים, ללא ביקורת ציבורית אמיתית, ל"מפלגת התקשורת". חלק מהתקשורת איבד את שיקול הדעת המקצועי של אתיקה מחייבת לטובת אינטרסים כלכליים, פוליטיים ואישיים.

כלבי השמירה של הדמוקרטיה הפכו ל"מפלגת התקשורת".

חלק מהעיתונאים בעלי אג'נדה פוליטית אישית תובעים את חופש הביטוי האבסולוטי רק לעצמם ועוסקים בחופש הביזוי של כל האחרים. הם תובעים את חופש הדיווח לעצמם, אבל עוסקים בחופש הכיסוח של זולתם. הם מתפארים שהם כלב השמירה של הדמוקרטיה (זה נכון), אבל הם גם כלב שנושך את הדמוקרטיה (גם זה נכון). הם באמת מעצבי דעת הקהל (זה נכון), אבל הם גם הורסי דעת הקהל (גם זה נכון).

"שיקולים מקצועיים" אצל חלק מהעיתונאים הם אליבי שיקרי להטיות ולמניפולציות של אינטרסים פוליטיים וכלכליים.

מלחמת המעמדות בין העיתונאים.

לאור כל מה שמתרחש בימים אלה בעיתונות בפרט ובתקשורת בכלל, נחשפת האמת כולה על מה שקורה בתוכה. מסתבר שהעיתונאים הם קבוצה מפולגת בתוכה, מסוכסכת עם עצמה בנושאים ארגוניים, מקצועיים, אישיים ופוליטיים. קבוצה חסרת סולידריות פנימית, משופעת בדמויות מנופחות של חשיבות עצמית, ללא שום בקרה עצמית. כאשר ערוץ 10 היה על סף סגירה (פעמיים) הבראנג'ה התגייסה להצלתו, תוך "האשמה" של הממשלה. ואילו עתה כאשר ועדת לנדס, המורכבת מאנשי תקשורת המליצה לסגור את רשות השידור ולפטר 1,000 עובדים, העמיתים שלהם, כל שאר העיתונאים שותקים ולא מתגייסים לטובתם. מדוע?

מסתבר שבקרב העיתונאים מתנהלת מלחמת מעמדות והישרדות, על רקע פערי שכר בלתי נסבלים ומלחמת שנאות אישיות על רקע יוקרה והשפעה. כמה מגישי חדשות, מזג אוויר וכוכבים לסוגיהם, משתכרים כמו בבנקים, ואילו רוב שאר העורכים, הכתבים והתחקירנים משתכרים בסביבות שכר מינימום. כל העיתונאים תובעים מהממשלה "צדק חברתי". ומה עם הצדק החברתי בתוכם?

העיתונאים מבקרים את בעלי ההון אך מתחננים לעזרתם.

העיתונאים תוקפים ומבקרים את בעלי ההון והמו"לים. עכשיו הם מבקשים את עזרתם להצלתם. העיתונאים תוקפים ומבקרים את הממשלה במצבם. עתה הם מבקשים את עזרתה להצלתם. העיתונאים לוחמים נגד "הפוליטיזציה" של השידור הציבורי. ואילו הם בעצמם אשמים בפוליטיזציה של השידור הציבורי והמסחרי במסווה של האליבי "המקצועי". הם נגד הצנזורה ונגד "הפוליטיזציה". ואולם האמת היא שהם הם הצנזורים הגדולים והם הם אלה שמכניסים פוליטיזציה של דעותיהם במסווה שכאילו זה רק "מקצועי".

שיכרון הכוח של העיתונאים.

כלפי חוץ, העיתונאים מנסים ללא הצלחה, להציג את עצמם ואת חשיבות עיסוקם כשליחות טהורה של לוחמי חופש הביטוי, אך ורק למען הדמוקרטיה, ללא שום אינטרסים. האומנם? כלפי חוץ העיתונאים תוקפים את הפוליטיקאים שהם שיכורי כוח. ואולם, הוכח כבר שחלק מהעיתונאים הם-הם שיכורי הכוח ומלאי התנשאות, ציניות ולעג ארסי כלפי הפוליטיקאים. הם קובעים מיהו המשיח ואת מי יש להדיח. הם פוסקים מהו ביטחון ומהו אסון. הם משוכנעים שהם "הרשות הפוסקת" מעל למחוקקת ולשופטת. הם רואים עצמם כ"פוסקי הדור" בכל נושא ועניין, כולל שלום ומלחמה.

כל מינוי אישי, שינוי ארגוני, או רפורמה ממשלתית, שאינם לטעמם ולדעתם של העיתונאים עם האג'נדה, הם הופכים מיד ל"דגל שחור" של הפחדה בנוסח הקבוע: סכנה לדמוקרטיה! סתימת פיות! משטרת המחשבות! דיקטטורה! פשיזם! מקרתיזם!

הגזמות שקריות מטורפות מנותקות מהמציאות. לא רציני. לא משכנע. התנשאות ויהירות. בגלל כתיבה שכזו והתנגדות שכזו, הציבור מסתייג ולא אוהב עיתונות שכזו.

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

אין אפשרות לרכוש את הספר בדוכני שבוע הספר העברי!

* * *

מלי טויב (אהרנסון)

תורת האתיקה מאז ימי אריסטו

בערך אתיקה בוויקיפדיה נכתב  בסיפא "...בנוסף לעיסוק הכללי באתיקה, מתקיים עיסוק גם באתיקה של פעילויות ספציפיות כגון אתיקה רפואית, אתיקה צבאית, מזל מוסרי, אתיקה עיתונאית או אתיקה של התנהגות ברשת האינטרנט."

אהוד בן עזר למד פילוסופיה  באוניברסיטה בירושלים. אני למדתי פילוסופיה באוניברסיטת חיפה. אני למדתי פילוסופיה בתיכון בחדרה אצל מורי לספרות מר זמרני, ניסיתי ללמד פילוסופיה בתיכון קיבוצי בגליל המערבי, קיבלתי יד חופשית והשתתפתי בהשתלמות באוניברסיטה העברית בירושלים. היו אפילו חוברות לימוד מותאמות ללימוד בתיכון. (כולל על האתיקה),  אבל למקצוע זה, שנהוג כמקצוע  לימוד  במיספר בתי ספר תיכוניים, לא קיבלתי את גיל ורמת התלמידים  הרצויה. עד היום אני חושבת שפני  החברה בישראל  היו נראים אחרת אם  הפילוסופיה הייתה חלק מהמטען התרבותי של בוגרי תיכון.

אהוד בן עזר ואני יודעים היטב משמעותה של אתיקה. אהוד בן עזר בהערתו לביקורת שכתבתי התייחס לדברים שוליים וחסרי משמעות ולא לאתיקה העיתונאית או אתיקה של התנהגות ברשת האינטרנט. (מה הקשר בין פרסום כתבה במיספר עיתונים או בלוג אישי לבין תוכן הדברים  המתפרסמים?) לדעתי כעורך העיתון היה עליו להפעיל את שיקול הדעת של אתיקה עיתונאית. ייתכן שלא אהב זאת.

מתי דוד מתייחס בתשובתו אליי לגבי דבריו על רני בלייר. לא קראתי מה רני בלייר אמר בראיון ב"מעריב". הוא בוודאי היה כן וחשף את נבכי נשמתו ומר גורלו בפני הכתב. לא התייחסתי לרני בלייר ולמה שמתי דוד כתב  עליו  אישית. לגבי כתבתו של מתי דוד – התייחסתי לעובדה שמתי דוד חבר בוועדת האתיקה של מועצת העיתונות ולכן לדעתי אינו ראוי להיות חבר בה לאור ההכללה שכתב על חלק מהיוצרים בתחום המדיה והתיאטרון.

אני מעריכה את דבריה של רות ירדני כץ לגבי העיתון האינטרנטי של אהוד בן עזר שכולנו קוראים ולוקחים בו חלק. היכרתי חברים טובים של אהוד בן עזר שתרמו רבות לתוכן העיתון  והפסיקו את המנוי על עיתונו מתוך מחאה. הקוריוז היה שהראו למרות זאת בקיאות בתוכן העיתון. לדבריהם הם אמנם ביטלו את המנוי אבל קוראים את העיתון באינטרנט באתר המפרסם את העיתון.

אני לא חשבתי לאיים על אף אחד. אני  כתבתי את דעתי והודעתי שאפנה למועצת העיתונות בנידון. וכך עשיתי. הדפסתי מהאינטרנט מכתב תלונה בה פירטתי את דעתי. צירפתי את  הסעיפים  מתקנון האתיקה של מועצת העיתונות שלדעתי מתי דוד לא קיים אותם והמלצתי שמתי דוד לא יהיה יותר חבר בוועדת האתיקה של העיתונות.

ידעתי שתשובתו של אהוד בן עזר לכתבתי תסיח את הדעת מהעיקר. צרפתי אותה כנדרש בנספח, וייתכן שאכן תסיח את  תשומת הלב של המטפלים בתלונתי מעיקר דבריי.

קיבלתי הוכחה להשפעת תשובתו של אהוד בן עזר בתשובתו של מתי דוד ובהערתה של רות ירדני כץ. מן הראוי היה שמתי דוד יתנצל  בעיתון האינטרנטי בפני חלק מהיוצרים  בתחום  הקולנוע הטלוויזיה והתיאטרון על דבריו הבוטים כלפיהם וכלפי יצירתם וכישוריהם. מן הראוי היה שאהוד בן עזר יודה  שלעתים עליו להפעיל כעורך שיקול דעת של אתיקה עיתונאית. איני יודעת כיצד תפעל מועצת העיתונות או נשיאת מועצת העיתונות – השופטת דליה דורנר.  אני מקווה שכל החלטה שיגיעו אליה תהיה פרי שיקול דעת ומחשבה מה ראוי ומה אינו ראוי להתפרסם בעיתון.

אהוד: דברייך על חברים טובים שלנו שהפסיקו לקרוא את המכתב העיתי, גם אם היו נכונים, מה שלא  – הם שטויות במיץ עגבניות.

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

אין אפשרות לרכוש את הספר בדוכני שבוע הספר העברי!

* * *

אנחנו מתגעגעים לסדאם חוסיין

על החתום: עיראקים

* * *

יותן פרס נובל לשלום נוסף לאובמה

על הצלחותיו להשכין שלום בעיראק!

* * *

אהוד בן עזר

"שלוש אהבות"

הוצאת "אסטרולוג" 2000, אזל

פרק עשרים ושבעה

חנינה בתי

לאחר שלושה ימים באו שני שוטרים, לבושים אזרחית, לקחת אותי לחקירה בתחנת-המישטרה שברחוב דיזנגוף. על התקופה הזו – המעצר שבא בעקבות החקירה, השיחרור בערבות עצמית, המישפט, הפירסום השערורייתי בעיתונים ובטלוויזיה שהמיט קלון על כל משפחתי המורחבת, שלושים ושלושה בנות-ובני-דוד דרגה ראשונה ושנייה מכל צד שכמעט לכל אחת ואחד מהם נכדים המשרתים כבר בצבא, חיל גדול וכבד מאוד – על כל אלה אין ברצוני להרחיב עתה את הדיבור. זאת אעשה אם-ירצה-השם כאשר אצא, בעוד כארבע שנים, בתקווה שיפחיתו את השליש ממאסרי על התנהגות טובה.

ברצוני לומר לזכותי רק עוד דבר אחד.

היחפנית אכן היתה בתה של אורנה ארזים, נכדתה של עליזה, נינתם של ההיסטוריון פרופסור גרהארד גבריאל אורלובסקי (מנוחתם עדן האב והבת) ושל פראו פרופסור תרזה אורלובסקי, שהיא כבת מאה וגרה בבית-אבות של התאחדות עולי מרכז-אירופה ולאחרונה השתתפה בחיוניות בלתי-רגילה בתוכנית טלוויזיה גרמנית על הייקים בארץ.

ויש לה למירב דודה צעירה בגילה, חנינה היתומה, שנולדה ללא-אב לעליזה אחרי מלחמת ששת הימים.

ואתה לך דע אם שלך היא או מזרעו של חנניה?

כל זה התברר לי מיד בראשית החקירה, וזה גם מה ששבר אותי והקל עליי מאוד, והודיתי מיד בכול. סיפרתי אפילו על הקעקוע הכמוס שרק בעירומה יכולתי לראותו (אף כי ביצבץ מתחתון הביקיני שלה בבריכה). הלא עתה יכולתי להסביר להם מה קרה! כי אחרת – איך יכולתי לסגת מהכחשותיי כל עוד לא היה לי נימוק מתקבל-על-הדעת לטירוף שתקף אותי? כלום רוצח אני, או אנס?

למזלי לא הסגירה מירב את כתמי הזרע שלי שנותרו על בגדיה.

תושייתה של הקטנה כשהייתי כבר קרוב לבעול אותה, ועוד קודם לכן, להטביעה באמבטיה – היא שהצילה אותה ואותי גם יחד.

אבל גם רימתה אותי. אוהו איך רימתה אותי, בתה!

בתה? נכדתה!

נכדתה? נינתה!

נינתה? אחייניתה של חנינה בתי היתומה שאותה לא ראיתי מעודי (הראו לי תמונה שלה, יפהפייה), אבל מחר, כך הובטח לי, הסכימה סוף-סוף לבוא לבקרני בכלא ואני כבר מתרגש לקראתה. בכל זאת, בחורה, בת של עליזה, אחות של אורנה, דודתה של מירב. גם היא ג'ינג'ית-כהה. כל חלומותיי.

אבל אז הודיעו פתאום מ"צוותא" אבן-גבירול שכבר קבעו תאריך להעלות את הסיפור שלי "יום השלג אשר באמבטיה" בביצוע חוג התיאטרון של הכלא, ושזה נחמד שאת כל התפקידים ימלאו גברים, (יש כאן כמה מתאימים במיוחד שיודעים לעשות נשים ונערות יותר טוב מהמקור. גם בשכיבה). התברר שהצגה שלי היא אטראקציה לא נורמאלית, אפילו שהסיפור לא חדש אבל הסופר יושב בכלא, ומוכן להיחשף. פתאום התהפך הכול. לפתע נשכח הקלון שבאינוס הקטינה. נעשיתי חביב התקשורת. העיתונאי אוליבר קרומוול, שקיבל אישור לבוא לכאן עם צלם ולראיין אותי לכתבת-תחקיר על חיי, שהתפרסמה במוסף יום השישי של העיתון הנפוץ ביותר במדינה, אמר שחבל שאני יושב רק על ניסיון לאונס ושלא אני דפקתי לעליזה את הראש באבן כי אז זה היה יותר תקשורתי (וממילא גם חל עליו כבר חוק ההתיישנות) ומעמדי במדיה היה אז עוד יותר חזק ויכולתי אפילו להכתיב תנאים אצל מי אני מופיע ולקבל תשלום על הראיון (כאילו אני זקוק לכסף!)

לאחר הכתבה במוסף, (נוסף לתמונותיי מהכלא הובאו בה תמונות המשפחה והפרדסים מראשית ייסודה של המושבה), הביעה הטלוויזיה עניין בשידור ההצגה ב"צוותא" ובשבוע הבא גם יראיינו אותי באחת מתוכניות ה"טוק שאו" הפופולאריות והתחייבתי לספר שם הכול, הכול, כמו שאמר המפיק: "להיחשף טוטאל, עד כוס-אמו!" – מה יש לדבר, בזכות הניסיון לאונס וחניקה של מירב, שאפילו לא הצלחתי להכניס לה אלא גמרתי מול עיניה בחוץ – עליתי לכותרות.

עכשיו, שתולדות-חיי הם הדבר הכי חם בתל-אביב, מה איכפת לי מה חושבת עליי משפחתי המורחבת, שלושים ושלושה בנות-ובני-דוד דרגה ראשונה ושנייה מכל צד? אני מוכן למכור אפילו את סבתא שלי כדי לזכות בעוד כמה דקות מסך, הלא אחרי הכתבה במוסף, כל שבעת המו"לים הכי חשובים בארץ (גם השמוק שגרס אותי) שלחו לי לכלא מכתבים בנוסח פחות-או-יותר דומה: "סליחה על האיחור, קראנו את כתב-היד של ספרך לפני שבע שנים והיינו מבקשים ממך לשלוח לנו באופן דחוף עותק ולהודיע לנו אם עדיין תוכל להיות בכלא ולהתראיין ממנו כאשר הספר יצא לאור. חוזה יישלח אליך וגם מיקדמה."

בינתיים, החבורה בכלא מגוונת, צעירים ומבוגרים, אשכנזים, ספרדים וגם ערבים, אסירי צווארון לבן ורוצחים, אקדמאים ואנשים פשוטים. האווירה דווקא טובה אף כי היחס לאנסים ולחונקי נשים לא כל-כך טוב. אבל יודעים שאני בעל פרדסים ולא צוחקים עליי. אפילו סידרתי פרי הדר חופשי מבית-האריזה. שלא לדבר על ההצגה ב"צוותא" שנפלה עליהם בזכות ה"קאם-בק" שלי. ויש קצין-חינוך וישנה קצינת-תרבות סימפאטית (שעודדה אותי לחזור לכתיבה כחלק מתהליך השיקום והירשתה לי לכתוב בשעות-הערב על מעבד-התמלילים של שירות בתי-הסוהר והיתה הראשונה לקרוא כל פרק חדש שכתבתי) ויש גם הרצאות רשות, לא חובה, לא כמו בצבא שמחייבים אותך לשמוע.

לפני שהתחילה הסאמאטוכה התקשורתית סביבי הופיע אצלנו ערב אחד הסופר יגאל מוסינזון שסיפר על ההמצאות שלו להפיק אנרגיה מגלי הים ואמר שהוא מוכן שאשלח לו את כתב-היד לחוות-דעת, בלי תשלום. בכלל, האווירה כאן היא של מחנה צבא, כמו במילואים-רחוק, עולם של גברים, סגור בגדרות יותר ממחנה צבא רגיל, ובלי הרבה חופשות אבל יותר טוב משירות בלבנון או בחברון. הסוהרים בסך-הכול כמו חבר'ה מפלוגת מפקדה. הולכות בדיחות בלי-סוף וכולם מכירים את כולם כמשפחה אחת. יש אמנם סורגים, וגם תא הנקרא לול שהוא תא מעצר בכניסה, אבל אין הרגשה של כלא סגור עם מסדרונות ותאים אלא של מחנה שהיה יכול להיות גם מחנה כורים או מניחי מסילת-הברזל לאילת. רק שהזין מציק לי מאוד ואני בשום אופן לא מוכן לזיין גברים וגם לא שגברים יזיינו אותי.

תל-אביב, 1999

סוף כל סוף

אזהרה: הרומאן אינו שייך לספרות העברית!

החל מהגיליון הבא יתפרסם כאן בהמשכים

 הרומאן "מסעותיי עם נשים", שממילא אינו נמצא כבר בחנויות הספרים!

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* לאהוד שלום רב, אודה לך אם תפרסם כמה הבהרות לרשימתי "סיור בפתח תקוה של פעם". בראש וראשונה אומר כי למדריכת הסיור גבי מוניקה כהן, מנהלת יחידת שמור אתרים בעיריית פתח תקוה אין קשר כלשהו למה שכתבתי אודות האנדרטה לגיבורי פתח תקווה בשנת 1922 שלדבריך בעיקר הם מלאים טעויות ושיבושים.

גברת  כהן לא הזכירה כלל בסיור את האנדרטה. כיוון שהיא זכורה לי מילדותי, כשצעדתי אליה ביום הזיכרון עם שאר תלמידי בתי הספר, שאלתי היכן האנדרטה וגב' כהן ענתה "היא במקום אחר" ולא יספה ואני לא המשכתי לשאול.

דברי על האנדרטה מתבססים בעיקר על תגובה למאמר של יוסי לאנג אודות האנדרטה שהופיע ביום 3.3.07 ב"תרבות וספרות" של עיתון  "הארץ". את התגובה כתבו פרופסור יפה ברלוביץ וכן אהוד בן עזר. מן המאמר הבנתי שהיו לפחות שתי מצבות זיכרון לארבעת הרוגי ז' ניסן תרפ"א. בן עזר מביא גם צילומים של שתיהן – האנדרטה בחצר של המועצה הישנה (שפנתה לרחוב ראשי) אותה הכרתי וכמו כן מה שמכונה באותה רשימה "סרקופג", שהוקם לזכר אבשלום גיסין בצפון המושבה, במקום בו  נפל. ונאמר  כי האנדרטה בחצר המועצה עברה לא מעט גלגולים והיא שוכנת כיום אי שם בגן הצמוד ל"יד לבנים" והסרקופג הועבר לבית הספר בשכונת נווה עוז. ולסיכום נאמר באותה רשימה: "משלוש מצבות הזיכרון של פתח תקוה אף לא אחת נותרה על מקומה והשלישית בהן נעלמה."

פרופסור ברלוביץ והסופר אהוד בן עזר מציעים שאם אי אפשר להעלות מחדש את יום הזיכרון, לפחות שייקבע ז' ניסן כיום עיון למורים ולציבור הרחב על אותה פרשת גבורה שהצילה את המושבה.

רשימתי איננה מתיימרת כמובן להיות מקור להיסטוריה של פתח תקוה. היא כוללת מידע מהסיור אך לא אותו בלבד אלא גם זיכרונות אישיים והגיגים על מה שנשאר מפתח תקוה של פעם ועל פתח תקוה של היום.

בברכה,

תקוה וינשטוק

אהוד: גם בתגובתך זו יש שגיאות ושיבושים. מדובר בכ"ז בניסן ולא ז' ניסן. האנדרטה שהיתה בחצר בית העירייה הישן מוצבת כיום מול בניין העירייה החדש ברחוב חיים עוזר. האנדרטה החדשה יותר, שהוקמה במקום הנפילה של המגינים, הועברה לפני שנים ומוצבת כיום במרומו של הגן של מה שהיה פעם "יד לבנים" והיום הוא מוזיאון פתח-תקווה לאמנות חדשנית וחדישה. ה"סרקופג" לא "הוקם" כי אינו אנדרטה בנוייה אלא הוא נמצא בשעתו כמו שהוא באדמת צפון המושבה, היכן שנפלו גיבוריה, ועליו היה עומד אברהם שפירא ונושא את דבריו ביום הזיכרון. כיום האבן העתיקה הזו קבורה בכניסה לבית הספר הממלכתי בשכונת נווה עוז. כך ראיתיה לאחרונה לפני שנים אחדות בזכות תושב השכונה דן ארנון, דנצ'ו, שגילה לי זאת.

* מוניקה כהן: בית גוטמן עומד בשלמותו בפינת חובבי ציון, כיכר המייסדים. זה מבנה בן שתי קומות כמו המבנים במאה שערים, בקומת קרקע יש חנות ובקומה ראשונה – מחסן.

בית מיכאל שפירא נמצא בפינת פינסקר-שטמפפר מול הכיכר, מורכב משני מבנים, אחד בסגנון בינלאומי והשני אקלקטי.

הבניין בן 16 הקומות בפינת בר כוכבא מול הכיכר נבנה על הריסותיו של בית האבן של זרח ברנט.

נשאר מחסן בנוי מאבנים  (לא קיר בודד) מול הקיר בפינת אוסישקין כחלק מיקב פרידמן.

כלומר סביב לכיכר נשארו בתיהם של הראשונים במצב סביר. רוב הבתים בחצרות איכרים הם במצב סביר ומצויים בתב"עות  ( תכניות בניין עיר שונות).

הבית ההרוס במצב גרוע הוא ביתו של דניאל ליפשיץ ברחוב סלור ומלון רבינוביץ ברחוב פינסקר. לגבי מלון רבינוביץ יש תוכנית שימור ובנייה בחצר שעומדת לצאת לפועל בחודשים הקרובים.

זו אמת שרבים מבתיה ההיסטוריים של אם המושבות נהרסו, אבל עדיין יש כשבעים אתרים עליהם אנחנו שומרים בחירוף נפש במחלקה לשימור אתרים – כנגד יזמים, קבלנים, סוכני נדל"ן ולפעמים גם פרנסי העיר.

אהוד: ישנו גם בית ילדותה של אסתר ראב, ובו המרתף שעליו כתבה סיפור, בפינת הרחובות רוטשילד וברון הירש, ואפילו מוצב שם שלט המציין זאת.

יבורכו כל מאמציכם לשימור, אבל נראה לי כי התוכנית להפיכת בית ספר פיק"א הישן, בפינת הרחובות רוטשילד ופיק"א – למוזיאון המושבה, בטעות יסודה. הבניין חנוק בבתים חדשים. אין מקומות חנייה. והמיבנה עצמו אינו מתאים למוזיאון, שצריך ויכול להתרחב. לשם כך קיים אתר "יד לבנים" לשעבר, שכיום הוא ברובו מוזיאון לאמנות מודרנית חדשנית וחדישה, (בלי להזכיר את שמו הראשון "יד לבנים"), מוזיאון שהוא כידוע דבר חשוב מאוד, בייחוד בפתח-תקווה, שהיא ערש האמנות המודרנית בארץ – וקצת יש שם גם ארכיון המושבה, עליו שוקדים עובדיו ומתנדביו במסירות הראוייה לציון!

* דורון גיסין: אודי יקירי, אין לי ברירה אלא להיות חשוף לברברת האינסופית המלווה את הטרגדיה שנפלה עלינו עם חטיפת הנערים. ממלאים את חלל האוויר בפטפטת גם שאין לאף אחד מושג קלוש מה קורה. ואף לא אחד שואל את השאלות הנכונות.

היכן היו ראשי הישיבה שחובתם למנוע מהנערים לרדת לטרמפיאדה?

היכן היו ההורים שחובתם היתה לאסור על בניהם לצאת ברגע ששמעו שזו כוונתם?

היכן מתחבא שכלם הישר של אותם נערים שמודעים למצב הביטחוני שמזה זמן אינו רגוע?

איך מעזים ראשי ורכזי הביטחון באזור לישון בשקט בביתם ביודעם שנערים חסרי אחריות עוצרים טרמפים בדרכי הגוש?

היכן יסתירו עתה את פניהם כל אותם "מנהיגי ומורי הדור" שנטעו בקהלם את האשלייה המטורפת שהם – אדוני הארץ.

יבואו כל אלה ויכו על חטא בפומבי על ערלות וגבהות ליבם.

וימחלו לי כל אותם "מומחים" בתקשורת ויסכרו את פיהם לעת הזו. 

* סיבת הסכסוך בינינו לבין הפלסטינים, ובכלל במזרח התיכון – גם בין ערבים ומוסלמים לבין עצמם, בסוריה, בעיראק, בכל המזרח התיכון – היא המעשה הנפשע של שלושה נערי "תג מחיר" שתפסו בגדה שלושה נערים "פלסטיניים" חפים מפשע ושחטו וקברו אותם במקום מסתור שטרם נתגלה. מאז סוער העולם כולו על מעשה הנבלה שרק יהודים מסוגלים לעשותו, כי כידוע האכזריות והשחיטה הן בטבעם, שהרי הם שוחטים ילדים נוצריים ובדמם אופים את מצות הפסח – – ואין לאיש ספק, גם לא לנשות תל אביב מה"סמול", שהן כידוע נגד אקיבוש – במי נעוצה האשמה! וזאת גם בשרה, שמחזיקה את ביבי בביצים כדי שייצא למלחמה, כפי שמסבירה במדוייק גברת חכמה וכלל לא מטומטמת טל ניב בעיתון "הארץ" [באינטרנט, 17.6]. אם אנחנו היינו כותבים מאמר דעה כזה, ברוחה של הצדקת חאנין זועבי, היו מדפיסים אותנו ב"הארץ" יום-יום!

* מה זה ששומעים ברדיו לשחוט ההוצאה לפועל? – – זה בעברית הנכונה של קול ישראל לִשְׁכוֹת ההוצאה לפועל.

* האם נזכה גם לרמטכ"ל-לשעבר יושב בכלא מעשיהו? לפי החקירות, מה שגבי אשכנזי נחקר בו גרוע הרבה יותר משליפת זין מאחוריה של מזכירה בלשכת הנשיא וחיכוכו בעגבותיה.

* למבעירי יערות ישראל בפרוס הקיץ החם! אנחנו תומכים במאבקכם נגד אקיבוש ונשמח להשאיר לכם פחיות עם נפט במקומות מוסכמים, כמתואר בסיפורו הנבואי של א"ב יהושע "מול היערות".

אתם עושים בפועל מה שכל אזרח ישראלי בעל מצפון ודעות כשל גדעון לוי או חנין זועבי חייב לעשות – לשרוף את ישראל!

על החתום –

מבעירים אנונימיים

שנהנים מאוד מתשלומי הביטוח הלאומי של ישראל, יא טמבלים! שמתרבים כמו שפנים! 

* אהוד היקר שלום וברכה, אני משמש כרב בית כנסת וכן יועץ לזוגות. רציתי להודות לך על אלמנט מאוד חשוב במיניות שאתה מתאר. בניגוד לסרטים הפורנוגרפיים (שאני מכיר) ולספרות, בהם הגיבורים ניחנו בתכונות על-אנושיות של פעילות מינית ארוכה ומופלאה. אתה מתאר את המצב אצל רובנו, שיכולים לגמור מכל פיפס קטן – זו המיניות האמיתית, זו לא בושה לראות פיטמה ולהשפריץ. אני ממחיש את הדברים לזוגות, כאשר לאישה יש ציפיות שהגבר יהיה פעיל בחדירה של עשרים דקות... כמו בסרטים.. המציאות היא לא כזו, ומעקב אחרי התיאורים שלך משרה הרגשה נעימה של תיאור אמיתי.

תודה רבה לך,

יהודה לייב שבדרון

אהוד: חבר שלי, גניקולוג, שאוהב את ספריי, אמר לי שהגיבורים אצלי סובלים בדרך-כלל משפיכה מוקדמת. שאר המבקרים נהנים לספור את הפעמים המועטות שישנה בכלל חדירה אמיתית בסצינות הסקס בספריי.

זה מביא אותי למחשבה שגברים שאוהבים מאוד נשים, וגם מתרגשים מאוד מכל מגע קל איתן, כמו ראיית הפיטמה, כדבריך – משפיכים מהר ולכן אולי אינם מאהבים טובים. ואילו גברים שבזים לנשים ואדישים להן, או שלוקחים סמים, יכולים לזיין עשרים דקות ויותר בלי להתפרק, כמו בסרטי פורנו הקובעים שיאים של זרג.

באחד הרומאנים שלי המלצתי לגברים לחשוב על משהו אחר, כמו על דוד בן גוריון למשל, בזמן המגע המיני, וזאת כדי לצנן את גירוי האבר בשעת תקיעה חוזרת – פנים-חוץ פנים-חוץ וככה להחזיק מעמד זמן רב יותר בקוס מבלי להשפיך.

* אם הם היו מחכים עוד מעט קט עם הרצחנות שלהם, שעימה הם גדלים באווירה של אלימות גם בתוך המשפחה – ארה"ב ומדינות המערב היו שופכות על החמאס כסף רב באמצעות הרשות הפלסטינית בגדה, במסגרת הפיקציה של ממשלת אחדות הטרור הפלסטיני.

אבל הם שוב הפסידו. ישראל תנצל עכשיו, ובצדק, את חטיפת שלושת הנערים כדי לפגוע ככל האפשר בתשתיות החמאס בגדה וברצועה, מה שבעקיפין יחזק את הרשות עם אבו-מאזן בראשה ויאריך את ימיה על כרעי תרנגולת – ואילו העולם, הצופה בהשתאות בטבח הנמשך והולך בסוריה ובעיראק, ישלים עם פעולותיה של ישראל כי העולם אדיש וגם לא מתפעל מהיעלמות שלושה נערים יהודיים – מה הם לעומת הטבח המוסלמי האזורי שמסביב?

ושלא כבעבר, לחמאס ולג'יהאד כבר לא יהיה קל כל כך לחדש את ארסנל הנשק האנטי-ישראלי שלהם, ולגייס כספים – כי תומכיהם בעבר, כמו האחים המוסלמים במצרים, כבר לא יתנדבו לעזור לרוצחים שכירים אלה, שמכוונים את נשקם גם נגד בני עמם ונגד מיטיביהם.

* תחילה נראו לנו סתיו שפיר ואיציק שמולי כהעתקות של דפני ליף, שאותה מאוד לא הערכנו, זאת בלשון המעטה. ואולם עתה, לאחר שהסתלקה מהפרהסיה, והם שניהם פועלים בכנסת, נראה לנו שטוב עשו שבחרו להשתלב ברשימות הקיימות, והם עושים פעולה בהחלט ברוכה ועתידם לפניהם.

* * *

אנחנו מתגעגעים לסדאם חוסיין

על החתום: עיראקים

* * *

יותן פרס נובל לשלום נוסף לאובמה

על הצלחותיו להשכין שלום בעיראק!

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,612 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה עשירית למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-80 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של העדות על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל