גיליון מס' 954 מורחב

ליום הופעת בול אסתר ראב בדואר ישראל

במלאת 120 שנה להולדתה בפתח-תקווה

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ה בסיון תשע"ד, 23 ביוני 2014

עם הצרופות: 1. בול אסתר ראב, 2. עלון הוצאת הבול, 3. פורטרט אסתר ראב. ו-2 צרופות מלוגאנסק ששלח לנו אליהו הכהן.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: שְנֵי קוֹלוֹת אַמִּיצִים. // יעל שהם: אסתר ראב (1894-1981), המשוררת הצברית הראשונה. [ציטוט]. // מנחם-שלמה, אחיה הבכור של אסתר שאותו לא פגשה מעולם. המלביה"ד: אהוד בן עזר, מתוך ארכיון אסתר ראב. שנת 1914. // מכתב מיצחק-איזאק גרין לאשתו הצעירה אסתר ראב גרין משנת 1922. // עוד קטעים מארכיון אסתר ראב ובהם מכתביה על לואידור, הרצפלד, מכתבים לבן-גוריון, לאהרון אמיר, לחיים באר, ליהואש ביבר, ועוד. // ד"ר גיא בכור: מלכודת כפולה וחלום הבלהות האיראני. [ציטוט]. // עוז אלמוג: רגע של קורת רוח. // מלכה נתנזון / 4 שירים. // מרדכי קידר: הקונספציה שוב ניצחה. [ציטוט]. // אליהו הכהן: הפרחים שפעם פרחו בלוגאנסק. // נעמי רז: נערת גבעות. [ציטוט]. // עמוס גלבוע: בשנת 2013, שנת הדיאלוג המדיני, זינק הטרור!  // תות הרמס סאטורי: שני שירים. // אורי הייטנר: 1. המתנחלופוב הוא הישראלי המכוער. 2. צרור הערות 22.6.14. // דרור אֵידָר: זה לא שמאל ישראלי – זה ימין פלסטיני. [ציטוט]. // מיכאל דשא: שעון חיי. // אורית ברנר: אבי מיכאל דשא. // רות ירדני כץ: צבעי המונדיאל. // אהוד בן עזר: מסעותיי עם נשים. רומאן. 2014. פרק ראשון: הופעתה של ג'ני במסעדת מוריס בבאר-שבע. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

שְנֵי קוֹלוֹת אַמִּיצִים

מַמָּש בַּיָּמִים שֶמֵיטַב כּוֹחוֹת צַהַ"ל,

מַגָּ"ב, מִשְטָרָה וְשַבָּ"כ כְּאֶחָד

הוֹפְכִים כָּאן כָּל אֶבֶן, סוֹרְקִים כָּאן כָּל שַעַל

מִתּוֹךְ מַאֲמָץ מִבְצָעִי מְיֻחָד

לִגְרֹם לְשִיבַת חֲטוּפֵינוּ הַבַּיְתָה

כְּשֶאִיש בִּמְדִינָה זוֹ אֵינֶנּוּ שָלֵו,

נוֹסַף לְחֻמָּהּ שֶל אַתְחַלְתָּא דְקַיְטָא

גַם פְּרָט שֶחִמֵּם לֹא פָּחוֹת אֶת הַלֵּב.

וּבִפְרָט זֶה יֵש שְנֵי סִפּוּרִים שֶמִּסְמָךְ הֵם

שֶל אֹמֶץ וְקוֹמוֹן-סֶנְס כְּלָל לֹא צְפוּיִים

מִצַּד בֶּן נַצֶּרֶת וּבֶן אוּם-אֶל-פָאחֶם,

שְנֵיהֶם עַרְבִיִּים צְעִירִים וּשְפוּיִים

שֶמּוּל יַם הֲסָתוֹת וּמַבּוּל שְטִיפַת-מוֹחַ

שֶשָּנִים אֶת רָאשֵי בְּנֵי עַמָּם מְצִיפָה

הוֹכִיחוּ בְּעֹז מְעוֹרֵר-כָּבוֹד, כּוֹחַ

שֶבּוֹ הֵם גִּנּוּ אֶת אוֹתָהּ חֲטִיפָה.

וּכְמוֹ שֶגַּם בֶּן אוּם-אֶל-פָאחֶם הִרְהִיב פֹּה

לוֹמַר כִּי "חָמָאס" שֶחוֹטְפָיו הִתְפָּרְעוּ

הוּא נֶזֶק שֶאֵין בּוֹ מוֹעִיל, אַף לֹא שְבִיב פֹּה

לְשוּם אִינְטֵרֵס פָלַסְטִינִי שֶהוּא

כָּךְ קָם בֶּן נַצֶּרֶת בְּעֹז וְהֵטִיחַ

בְּכַת-מְרַצְּחִים זוֹ גִנּוּי עַל פִּשְעָהּ

כְּאוֹת וּמוֹפֵת שֶפָאסָאדַת-הַטִּיחַ

אֵינֶנָּה מַסְוָה מֵעֵינָיו אֶת רִשְעָהּ

וְיֵש בִּדְבָרָיו קָטֵגוֹרְיָה נוֹקֶבֶת

עַל כָּךְ שֶאוֹתָהּ אַלִּימוּת חֲמוּמָה

אֵינָהּ מְקַדֶּמֶת וְאַף מְעַכֶּבֶת

לְכָל בְּנֵי עַמּוֹ אֶת טוֹבַת הָאֻמָּה.

מִיָּד נִתַּךְ עָלָיו קִצְפָּהּ הַמַּר שֶל הַצַּדֶּקֶת

בַּת מִשְפַּחְתּוֹ, מָרַת חָנִין זוּעֲבִּי שֶנָּטְלָה

חֵלֶק בִּבְּלוֹף הַ"מַּרְמָרָה" בּוֹ טָעֲנָה, נִזְעֶקֶת

כִּי זֶה מַשָּט הוּמָנִיטָרִי הַמּוֹבִיל תְּכוּלָה

שֶל מְזוֹנוֹת וְשֶל תְּרוּפוֹת לָאֻכְלוּסִיָּה שֶל עַזָּה

כְּשֶהַמָּזוֹן וְהַתְּרוּפוֹת שֶחֵיל-הַיָּם שָלַף

מִמַּחְסְנֵי הָאֳנִיָּה הִפְרִיכוּ אֶת הַפְרָאזָה

כְּשֶנִּתְגַּלָּה שָם נֶשֶק שֶלְּאוֹר הַיּוֹם קָלַף

אֶת מַסֵּכַת-הַשֶּקֶר מִפְּנֵיהֶם שֶל בִּרְיוֹנֶיהָ

וְנֶשֶק זֶה הֻצַּג בִּנְמַל אַשְדּוֹד כִּקְלָף נֶגְדָּם

וְלֹא כְּאֶמְצָעִי הוּמָנִיטָרִי הַמּוֹנֵעַ

שוּם מַחֲלָה, כִּי אִם כְּמַחֲלַת צִמְאוֹן-הַדָּם

שֶל הֶ"חָמָאס" שֶהוּמָנִיסְטִית זֹאת כַּיּוֹם גּוֹרֶסֶת

כִּי אֵין הֵם טֵרוֹרִיסְטִים, רַק עוֹזְרִים לַאֲחֵיהֶם

לָצֵאת מִתָּא כִּלְאָם (מִבְּלִי לִזְכֹּר כִּי לֹא עַל חֶסֶד

כְּלוּאִים אוֹתָם רוֹצְחִים שָם שֶדָּם רָב עַל יְדֵיהֶם).

אַךְ מִסְתַּבֵּר כִּי בֶּן נַצֶּרֶת, כְּמוֹ בֶּן אוּם-אֶל-פָאחֶם,

אֵינוֹ קוֹנֶה יַלְקוּט-כְּזָבִים זֶה וְאוֹמֵר בְּקוֹל

אֶת מָה שֶבּוֹ שְנֵי אֵלֶּה רְאוּיִים מְאֹד לִשְבָח הֵם

וּמָה שֶבִּגְלָלוֹ כְּבָר מִזְדָּרְזִים אוֹתָם לִסְקֹל

בְּהַשְמָצוֹת וְאִיּוּמִים תוֹמְכֵי חָנִין זוּעֲבִּי

שֶדְּבַר שְנֵי מִתְנַגְּדֶיהָ בָּא מִתּוֹךְ עַמָּהּ עַצְמוֹ

כְּקוֹנְטְרָה לִבְדוּתוֹת הָ"רַבָּנִית", אִם לֹא "הָרַבִּי",

שֶל מֶסֶר הַשִּנְאָה וְהַכָּזָב בְּהִפָּרְמוֹ.

וְזֶה מֵבִיךְ מְאֹד אֶת חֲמוּמֵי מִפְלֶגֶת "בַּאלַד"

וְזֶה מַקְפִּיץ אֶת כָּל הַפְיוּזִים בֵּין פּוֹרְעֵי "חָמָאס"

כִּי אִם נְאוּם עַבָּאס בְּסָעוּדִיָּה שֶנִּשְמַע לָהּ

לַמֶּדְיָה הָעַרְבִית כְּאִינְדִּיקַצְיָה שֶנִּמְאַס

גַּם לוֹ (שֶבְּחֶשְבּוֹן שָגוּי מְאֹד וְגַם אִידְיוֹטִי

חָתַם עִם אִיסְמָעִיל הָאנִיָּה עַל אִחוּד נִפְשָע),

אִם הַנְּאוּם הַזֶּה מַטִּיל אוֹתָם לִסְבַךְ כָּאוֹטִי

הֲרֵי דִּבְרֵי הַנְּעָרִים גּוֹרְמִים לָהֶם בּוּשָה.

וְעֶצֶם הָעֻבְדָּה שֶצְּעִירִים עַרְבִים הֵהִינוּ

לוֹמַר אֱמֶת לִבְנֵי עַמָּם מִבְּלִי לְהִבָּהֵל

מַרְאֶה כִּי הָעָתִיד שַיָּךְ לְאֵלֶּה שֶיָּבִינוּ

כִּי אֵין פִּתְרוֹן מִלְּבַד פִּיּוּס יִצְחָק וְיִשְמָעֵאל.

זֶה לֹא יוֹעִיל לָהֶם לְכָל מְעוֹדְדֵי שְטִיפָה זוֹ 

שֶל מוֹחַ אֲחֵיהֶם בַּעֲלִילוֹת-כָּזָב קָשוֹת,

עֻבְדָּה שֶאַבּוּ-מָאזֶן כְּבָר הוֹדָה שֶחֲטִיפָה זוֹ

פּוֹגַעַת בָּעִנְיָן הַפָלַסְטִינִי אֲנוּשוֹת,

עֻבְדָּה שֶשְּנֵי הַנְּעָרִים הַלָּלוּ שֶהֵעֵזוּ

לוֹמַר אֶת הָאֱמֶת יוֹדְעִים כִּי בְּחֶשְבּוֹן סוֹפִי

לַשֶּקֶר אֵין רַגְלַיִם, רַק פְּרוֹטֵזוֹת שֶאוֹחֵז הוּא

בָּהֶן אֶת הַסְּתוּמִים בַּלַּחַץ הָאֲסַפְסוּפִי

עַד שֶמִּקֵּץ שָנִים בָּן הַמִּרְמָה יְבוּל קוֹצֶרֶת

פִּתְאֹם חוֹמַת-טִמְטוּם זֹאת בָּהּ כְּלוּאִים הַמּוּסָתִים

נִסְדֶּקֶת בְּלֵב בֵּן שֶל אוּם-אֶל-פָאחֶם אוֹ נַצֶּרֶת

וְאַף כִּי הֵם עֲדַיִן יוֹצְאֵי-דֹּפֶן מוּעָטִים

זֶה עוֹד יִקַּח זְמַן רָב אֲבָל לְאַט-לְאַט יַגִּיעוּ

עוֹד צְעִירִים עַרְבִים לַמַּסְקָנָה כִּי רַק שָלוֹם

יוֹבִיל אֶת בְּנֵי עַמָּם אֶל רְוָחָה שֶבָּהּ יַפְקִיעוּ

עַצְמָם מִן הַפִּגּוּר שֶבּוֹ שְרוּיִים הֵם עַד הֲלוֹם

ושֶבִּמְקוֹם לִזְרֹעַ בִּשְׂדוֹת-קֶטֶל דַּם שָאהִידִים

מוּטָב לִזְרֹעַ לֶחֶם וְתִקְוָה לִרְאוֹת יְבוּל

עַד שֶתַּחְלִיף תְּבוּנָה אֶת הַבּוּרוּת הָאִינְוָלִידִית

וְהַפְּרוֹסְפֵּרִיטִי יִפְרַח מִשְּנֵי צִדֵּי הַגְּבוּל.

* * *

יעל שהם

אסתר ראב (1894-1981)

המשוררת הצברית הראשונה

המשוררת הפתח תקוואית, אסתר ראב, שמרדה במוסכמות השיריות של דורה ושילמה על כך מחיר, זוכה בשנים האחרונות להכרה שלה היא ראויה. בטקס לציון מאה שנים להיוולדה של אסתר, סיפרה המשוררת ש' שפרה:

"היתה לה תחושה של בדידות גדולה, של זרות כלפי הסביבה שבה היא כותבת ובה היא מתקיימת כמשתתף. יחד עם זה היתה לה תחושה של נבחרות. היא אמרה לי: 'השירה היא הצד הגברי שבי. היסודות שלי אינם נשיים. אני כותבת שירים גבריים... אילו נולדתי שנית, הייתי רוצה להיוולד גבר. אינני אוהבת להיות ותרנית. בחור יכול להשיב מלחמה. הוא פשוט נותן בוקס בשיניים."

היא נולדה בפתח תקווה ב-1894 להורים שעלו מהונגריה ב-1875 והיו ממייסדי המושבה. אסתר היתה  בת יחידה (היו לה שלושה אחים) לאב נערץ עליה ולאם שהיא שנאה במיוחד. בית הוריה, יהודה ולאה, היה בניין חד-קומתי ובו נולדה בחג הפורים ולכן נקראה אסתר, על שם המלכה, דמות מהמגילה שראב כינתה אותה כעבור שנים "זונה גלותית", בגלל השימוש שעשתה בקסמיה הנשיים.

באביה, שהיה איכר וגם משכיל, ראתה גם אב רוחני. כישרונה בלט כבר בילדותה, "החרוזים יצאו באופן אינסטינקטיבי. אבי עוד עמד על זה. כשהייתי ילדה הייתי מדברת בחרוזים והיו צוחקים עלי."

כשהיתה כבת 15 וחצי, בסוף 1909, הוציא יהודה ראב את בתו מבית הספר במושבה, שבו למדה כשבע שנים, והורה לה להישאר בבית בעוד חבריה ממשיכים ללמוד וזאת משום שלמדו בכיתה מעורבת של בנים ובנות. במשך השנתיים שבהן נשארה בבית היא כתבה יומן, שפורסם לראשונה זמן קצר לאחר מותה ב-81'. "ההורים האלה, עם הרבה אגואיזם שלהם, ומצבי בבית הזה, עם כל התהומות ההולכים ומתרבים, הן אני כל כך רחוקה ולא מובנה ונידחה."

בניגוד לרוב היוצרים בני זמנה שהיו עולים חדשים, היתה ראב ילידת המקום והרגישה קשר עמוק לארץ ישראל – לריחות , לצבעים ולנוף. או כפי שכנתה עצמה – " דרדר השדה".

על שירתה כתבה: "אני יולדת שירים כמו תרנגולת המטילה ביצים. לפעמים יוצא שיר שלם עגול, הוא יוצא כמעט בלי הכרה ואחרי שבוע, כשאני קוראת, אני תמהה אם אמנם אני כתבתי זאת."

ספר שיריה הראשון "קמשונים" יצא לאור ב-1930 בהוצאת "הדים". נישאה פעמים אך היתה חשוכת ילדים. ביתה הפך למקום מפגש לסופרים ומשוררים ואנשי בוהמה. בין באי ביתה היה המשורר אברהם שלונסקי, המשוררת יוכבד בת-מרים והסופר אשר ברש.

כנס אקדמי ראשון על יצירתה של "המשוררת הצברית הראשונה" נערך רק אחרי 25 שנים למותה. חוקר הספרות אריאל הירשפלד, שקרא משיריה, הדגיש את השימוש הנרחב והנדיר שעשתה בשיריה בשמות העבריים של צמחי הארץ. "ראב גם היתה חושנית מאוד וכנראה מתירנית," אמר, "וזה הבדיל אותה בצורה חריפה מן העולם ואף יצר ניכור סביבה, בתקופה שבה עדיין רווח המוסר התרבותי היהודי המסורתי."

גם מוסיקה היתה חלק מעולמה. בבית ניגנו ושרו וראב אהבה מוסיקה קלאסית והכירה את הסימפוניות של בטהובן, אבל הטבע והנוף היוו את התשתית לכול. "הטבע היה נפלא, היולי, הסוף הירוק בירקון היה נפלא," כתבה. "היינו נוסעים בקרון והייתי משתעשעת עם אחי, מכה אותם והם אותי, מעולם לא נכנעתי להם. אבא חינך אותי כמו בן, להילחם ולהגן על עצמי."

שיריה הראשונים התפרסמו בראשית שנות העשרים, בספר בשם "קמשונים".

"אסתר ראב היא משוררת אדירה," אומרת דנה אולמרט, המלמדת בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית. "אני אוהבת את הנטייה המוטבעת בה לשבור מסגרות, את ההעזה שלה לכתוב בריתמוס חופשי; את זה שהיא חוגגת את המיניות שלה; זה שיש בה הרבה כוח. היא לא מצטנעת ולא מנסה להציג את עצמה כרכה וענוגה. היא לא משחקת את המשחק הנורמטיבי המצופה מנשים. יש לה חופש פנימי וזה מדהים כשחושבים על זה בהקשר ההיסטורי. במובן מסוים היא הסבתא-רבא של יונה וולך. היא לא מנסה לכתוב כמו שאחרים כותבים והיא לא מנסה לכתוב בעברית תקנית. מבחינתה, נורמטיביות ותקניות הם דברים שנועדו לפירוק. החשדנות שלה כלפי נורמטיביות אינה תולדה של בורות או חוסר ברירה. זו בחירה מודעת."

אחיינה של אסתר ראב, בנו של בנימין אחיה, הסופר וחוקר תולדות פתח-תקווה, אהוד בן עזר, סיפר את סיפור חייה בספרו "ימים של לענה ודבש" שיצא בהוצאת "עם עובד" בשנת 1998.

לאחר מותה הביא לדפוס אהוד בן עזר את כל יצירתה שכונסה בשני ספרים: "כל השירים"  בהוצאת ביתן-זמורה, 1988, ו"כל הפרוזה" בהוצאת "אסטרולוג" 2001.

נוסח ראשון פורסם ב"ידיעות פתח תקווה" מיום 18.6.14.

* * *

אחיה הבכור של אסתר

שאותו לא פגשה מעולם

המלביה"ד: אהוד בן עזר

מתוך ארכיון אסתר ראב

שנת 1914

[ירושלים, אפריל 1914]

ב"ה י"ב ניסן תרע"ד פעה"ק ירושלים ת"ו

כבוד הוריי היקרים יחי' לברכה

את תיבת תפוחי הזהב אשר שלחתם קיבלתי היום

תשואות חן לכם הורים יקרים,

מה נעים הדבר, ומה גדלו ורבו הרגשות עת הגיע לאכול פירות מעשה ידי אבות, בארץ האבות, ביום זה! יום חג חרותנו, אשר התעתדו אבותינו ביוצאם ממצרים מעבדות לחירות – לרשת את ארץ האבות, וכאשר זכינו אז לבוא לתעודתנו לרשת את ארץ אבותינו כן נזכה שיחדש השי"ת גאולתנו ופדות נפשנו ויוציאנו מיגון לשמחה ומשעבוד לגאולה ונזכה ברגלים הבאים לקראתינו לשמוח בבניין ערינו ובית תפארתינו, ולשוש בעבודת השי"ת לאכול מן הפסחים והזבחים ולשיר לפיו שיר חדש

                                                        בנכם הדורש שלומכם באהבה מקרב ולב

      מנחם שלמה ראאב

דרישת שלום להילדים ולברוך ונוות ביתו וילדותיו

ולאסתר יחי' כולם לברכה ושלום, הנ"ל

נוות ביתי וילדיי דורשים בשלומכם

*

מכתב ממנחם-שלמה ראב בירושלים לאביו יהודה ראב בפתח-תקוה. תצלום המכתב נשלח לי על ידי נכדתו הדסה ביננפלד ז"ל, בת בנו אברהם, שהיתה גרה במושב בני דרום.

*

[ירושלים, ספטמבר-אוקטובר 1914?]

ב"ה פה ירוש' תו כ"ו לחודש רחמים

לאבי אהובי ולרעייתו יחי' לברכה,

הנה במכתבי זה לפניכם גשתי,

לראשית השנה החדשה הבאה אלינו,

תפילתי וברכתי הקצרה, שעליכם התפללתי,

שיטיב ד' הכתיבה והחתימה לנו ולמשפחתינו,

              שיר תפילה וברכה,

                                א

מגן ישענו, ברכות על עמך עת תשפיע,

נא, בתוכם זכור לטובה גם את אבי היקר,

חסדך ואמתך על משפחתינו תגן ותופיע,

ממך צור ישענו זאת אבקש נפשות משפחתינו

                                                         בעמך תיקר

                                   ב

שוכן רומה, בשבתך לשפוט תבל ומלואה,

לך אצפה, שתיטיב לעמך הכתיבה

מלך רחום, בתוכם כתוב שם אבי ומשפחתינו וגם

       רעייתו לאה

האר פניך גם על אחיי ואחותי עת ישפטו

                                                        עמך לטובה

                                ג

רחמיך רבים ד' לישעותך מצפה,

אל עבדיך פנה, כחסדך הרב,

אל נא תפילתם תבזה, כי אתה שומע

       תפילת כל פה,

בראש שנה זה, ייכתב וייחתם לגאולה

                                                שלימה עמך הרב

ממני בנכם

המברככם

בשנה מוצלחת כחפצכם

והמצפה לתשועתכם

ולכבוד הרמת קרנכם

כראוי לערככם

ומברכותיהם

       יבורך גם אני

       בנכם ואחיכם מנחם שלמה רב

       שלמה מנחם

*

מכתב ושיר ממנחם-שלמה ראב בירושלים לאביו יהודה ראב בפתח-תקוה. תצלום המכתב נשלח לי על ידי נכדתו הדסה ביננפלד ז"ל, בת בנו אברהם, שהיתה גרה במושב בני דרום. המכתב נכתב בכ"ו תשרי אך לא מצויין באיזו שנה. השיר כתוב באקרוסטיכון: "מנחם שלמה ראאב". מנחם-שלמה היה אחיה הבכור של אסתר שאותו לא פגשה מעולם.

שנת 1915

[פתח-תקוה, קיץ 1915]

בני היקר,

למה לא כתבת לנו עד היום?

דורש בשלומך ובשלום אשתך הכבודה והילדים כל אחד ואחד –

                                                                                             אביך

                                                                                        יהודה ראאב

פתח תקוה, יום ד תמוז תרע"ה

אחא יקירא!

האצטדק לפניך על זה שלא עניתי לך על מכתביך? – לא – יש את נפשי עכשיו לעבור על זה בשתיקה ולפטפט קצת – על עניינים אחרים לגמרי – כן, בלב שלם אומר לך שחבל היה לי מאוד שלא מצאתיך כבר בבית, אתה השארת מעין חמימות בביתינו וזה מושך אותי מאוד להכירך ולראותך מקרוב – איני יודעת מפני מה, אולי מפני זה שאני בכלל במצב רוח של רכרוכית עכשיו – אחא כה מעטים המקומות שאתה מוצא שם חמימות הלב, קר בחלל העולם אחא! דומה לי שאילו היינו נפגשים לא היינו יכולים להשתוות בדעותינו, זה בלי שום ספק, אבל בתור אחים דומה לי שהיינו יכולים להיות קרובים. עד כמה שיכולה אני להודיעך ממני – אני עוד לא לגמרי בריאה. ז"א שמחלתי עוד לא עברה אבל יש תקוה שאתרפא סוף סוף. לע"ע אני עוסקת בעבודת הבית בכביסה לישה וכו'. חוץ מזה אני קוראת עכשיו הסתוריה כללית, תקופה זו שאנו חיים בה מעוררת איזה רצון לדעת עוד יותר מה היה מלפניך – מתעורר איזה חוש הסתורי באדם. הייתי רוצה ברגע זה לכתוב לך, לאמר לך יותר ממה שאני אומרת אבל צריך בשביל זה שתכירני יותר, מה שאי אפשר בשום אופן לעשות בכתב, אולי יבוא יום ונתראה ואולי גם תביניני במידה ידועה. בכ"א דומה לי שרצון יש לך להכירני, וזה כבר הרבה.

אני עודני מדוכאה קצת מן החורבן שמצאתי פה אבל עלה בידי להתגבר ולהכניס מעט רוח חיים בבית. הם כבר נרגעו קצת. צריך לדעת לדרוך באומץ גם על הקברים הכי יקרים –

שלום אחא – אני לוחצת את ידך

                                                      שלך אסתר. כתוב אם יש רצון מלפניך

שלום רב לך אחי היקר. מאחיך הנאמן

                                                                            בנימין

אף אני דורש בשלומך ובשלום כל בני ביתך.

                                                                          אחיך אוהבך

                                                                                                   אלעזר ראאב

 [גם אני מברכת אותך ואת אשתך את הילדים האהובים לא קיבלנו ממך מכתב כתוב לנו מיד תשובה שתהיו כולכם בריאים

                                                                           לאה ראב]

*

מכתב משותף של יהודה, אסתר, בנימין, אלעזר ולאה ראב שנשלח מפתח-תקוה, בתמוז תרע"ה, קיץ 1915, לבנו-בכורו של יהודה, מנחם-שלמה, שחי עם משפחתו בירושלים. מנחם שלמה (1916-1878) נולד ליהודה מאשתו הראשונה הדסה. הוא היה מבוגר מאסתר ב-16 שנה, ונפטר כשנה לאחר היכתב המכתב, והוא בן 38. בנימין, הוא אבי, ואלעזר, היו שני אחיה הצעירים של אסתר. פרשת חייו של מנחם-שלמה מסופרת ברומאן "עלה ברוח" שכתב בנו, הסופר יצחק ראב [ספריית פועלים, תל-אביב, 1978. המלביה"ד אהוד בן עזר].

שלוש השורות האחרונות במכתב כתובות אידיש לא-תקנית בידי לאה ראב, אשתו השנייה של יהודה ראב ואם שאר ילדיו. דברי אסתר נכתבו כשנה לאחר שובה מדגניה. לא ברור מה פירוש – "לדרוך באומץ גם על הקברים הכי יקרים"? – אותה תקופה לא אירע שום מקרה מוות במשפחה. אלעזר היה אז כבן 15 ובנימין כבן 11.

* * *

שנת 1916

[ירושלים, ניסן תרע"ו, אפריל? 1916]

ב"ה ו לח' ניסן פעה"ק ת"ו

הורים אהובים

זה איזה שבועות שלא כתבתי לכם. קיויתי לביאת מר אבא, ואחרי אשר עבר איזה זמן, כניראה שהחלטתם לבל יבוא, וכן שלחתי לכם את דברי כי גם דעתי כן הוא, כי מה תועלת יהי' –

אם כי הודעתי לכם מצבי ע"י הדוד משה שמואל מ"מ אודיעכם עתה כי הזדמנות יש לי לשלוח מכתב. בכלל הוטב מצבי ממה שהייתי בבית החולים והמיחושים הצדדיים אשר הד"ר וואלאך בנה ע"ז הלכו להם, את הכפתור אשר הי' לי בהמעי אשר מפני זה הי' חפצי לעשות נתוח נמס כלה זה כשני שבועות וכן דחיקת הלב וכאב הראש הלכו אך המעי נשארה חולה ולפעמים סובל אני יסורים גדולים שאי אפשר לתארם, אבל הרופא תקותו כי אתרפא, הייתי גם בבית גרוזנדאף הוא השיב לי החלטתו כי הוצרך נתוח, אבל נתוח שוואלאך חפץ לעשות אין שום תועלת, כי אם נתוח גדול, ונתוח כזה אין בכוחתי לסובלם. ולכן אמר שאמתין עוד חודש ימים. גם הוא נותן תקוה שיוכל היות כי לא אצטרך לנתוח, גם אין שום אחריות אם אמתין עוד, שאלתיהו אם ח"ו חשש לקרעהס, וצחק ממני מי הגיד לך זאת אין חשש לזה וכן השיבו לי שאר הרופאים ששאלתים.

אחרי כל אלה אם לא הי' עתה ימי הפסח הייתי נוסע לבעירוט, ואם חלילה לא יוטב עד אחר הפסח החלטתי לנסוע אחר החג, כי סוף סוף כל הרופאים ששאלתי את פיהם השיבו שאינם יודעים בבירור מה מחלתי, ד' יעזרני שלא אצטרך לזה,

הייתי צריך להאריך יותר אבל אין לי כח, ב"ב דורשים בשלום כל אחד מכם באהבה

                                                              וגם אני בנכם ואחיכם

                                                                                                              מנחם שלמה

*

מכתב ממנחם-שלמה ראב בירושלים ליהודה ולאה ראב בפתח-תקוה. מנחם שלמה (1916-1878), אחיה של אסתר ובנו-בכורו של יהודה ראב מאשתו הראשונה הדסה, נפטר ונקבר בירושלים בגיל 38, בי"ב אייר תרע"ו, כחודש לאחר כתיבת מכתבו זה.

* * *

מכתב מיצחק-איזאק גרין לאשתו הצעירה

אסתר ראב גרין משנת 1922

[מתוך ארכיון אסתר ראב]

קאהיר, 2 באוגוסט 1922

יקירתי!

השעה 2.30 אחה"צ בדיוק והיום הוא ה-2 באוגוסט. אלה הם הרגעים שלפני שנה אחת בדיוק חרצו את גורלנו, את אושרנו, ולבסוף את אחדותנו לעולם-ועד.

אותה ספת-עור עצמה שעליה את מדברת במכתבך מן ה-19/7 היא כאן לצידי. – אני מסתכל בה, וכל המראה קם כמו חי לנגד עיניי.

תחילה מניח טומוץ את ראשו בתכלית הקלילות על ברכייך, אנו מסיחים על אלף דברים ואחד, ובעוד האווירה הסוערת שאופפת אותנו מדריכה את מנוחת שנינו אנו מחשים כמה רגעים.

אני זוקף את ראשי, מתיישב לשמאלך, נרעש לגמרי, לשוני משותקת כמעט מרוב התרגשות, ואני מציג לך שאלה אחת קצרה מאוד (שלוש מילים). השאלה הזאת די בה להרעיש אותך עכשיו. – אבל... האופי העקשני של האישה מכריע את הכף, ואת ניצבת על שתי רגלייך ולפני שתסתלקי את עונה בנעימה שעודה מהדהדת אוזניי ואומרת "לא".

אני אוחז בידך ואני חש שהיא רועדת כולה, ומכאן אני מסיק שהן מעידות על הלב, וכי את קולו של הפה, וביתר דיוק של הגרון, צריך לפרש במובן ההפוך. –

את רועדת כולך מפחד כשלון, ואת אוספת את ידייך לאחר שהרשית לי להטביע בהן נשיקה יוקדת, ולאחר שהבטחת לי שתחזרי בקרוב.

כדי למשול בעצבים שלך את נכנסת לחדר השני וניגשת לאיזו מלאכה של מה-בכך.

אני נישאר כמסומר אל הספה ומחכה לך, שהרי הבטחת לי שעוד מעט תחזרי. חלפו עשר דקות ואת אינך חוזרת להופיע!

אלף מחשבות ואחת חולפות במוחי, ונוכח אי-הוודאות אני שם פעמיי אלייך. מה-רבה היתה הפתעתי כאשר בכניסתי לחדרך מצאתי והנה חיוך שליו על שפתייך ואת מגהצת איזו שמלה סמרטוטית.

מבט אחד מעינייך די בו להרגיעני, ו... לאחר החלפת כמה מילים של מה-בכך נפרדנו זה מזו.

אותן שעות של אחר-הצהריים היו בשבילי ייסורים לא-יתוארו, כמו נצח עבר עליי בערב עד ששבתי לראותך בציפייה החלטית לתשובתך.

אף-על-פי שידעתי מה תהיה תשובתך לאחר שראיתיה בעינייך הרבה קודם שאציג לפנייך את שאלתי, רציתי לשוב ולהיות איתך ביחידות... כדי לתבוע ממך את התשובה. –

ההמשך, שהתרחש בין 9 אחה"צ ל-2 לפנה"צ בסירה, ידוע לך. –

ברגע זה אינני מסוגל לראות בעיניי את המשך הסרט כי אני נרעש כולי. – הבית רועד עליי וכתיבתי מתנהלת בכבדות, ואפילו קשה עליי. – אם כן, סלחי לי, אהובתי! אני אפסיק כאן לפי-שעה בתקווה שנהיה שנינו מאושרים ובתקווה שבקרוב נתאחד לצמיתות.

עוד פעם, יקירתי! האם את אוהבת אותי באמת? אני, אהובתי, רק הודות לך ולמענך אני חי. –

מזמן שהחלטתי שתהיי רעייתי בימי זיקנתי הריני מאוהב בך יותר ויותר מיום ליום.

כל זה נאמר בפשטות רבה, ידידתי, אולי אפילו בצורה באנאלית מדיי, אבל... הדברים נכונים בתכלית, וממילא הרי זה כל מה שיכול להבטיח לך ביום החגיגי הזה

       טומוץ

*

מכתב [מס. 38, המיספר לא כתוב] – מאיזאק (יצחק) גרין בקאהיר אל אשתו אסתר ראב (גרין), הנמצאת בבאדן, ליד וינה. תירגם מצרפתית אהרון אמיר.

ממכתבו עולה כי שנה לפני כן, ב-2.8.21, כבר היתה אסתר בקאהיר. מסתבר אפוא שבאמצע חודש יולי 1921 היא נסעה למצרים, ובתוך כשבועיים-שלושה כבר הציע לה איזאק את אהבתו, וכעבור כשלושה וחצי חודשים – התחתנו.

אסתר סיפרה לי כי כל עניין שידוכה לאיזאק נעשה בלי ידיעתה. שלחו אותה כביכול לטיול, ולאחר שהגיעה למצרים בקיץ 1921, נישאה לו בתוך זמן קצר.

הכתובה, שנערכה בקאהיר בכסלו תרפ"ב, דצמבר 1921 מצוייה בארכיונה. החתונה היתה כה חפוזה שאפילו הוריה לא נכחו בה, רק קיבלו על כך הודעה במכתב.

לדברי אסתר, בימי מלחמת העולם הראשונה, בני משפחת גרין, באמצעות קבוצת אהרונסון, אנשי ניל"י – העבירו כספים לעזרת משפחת דודם יהודה ראב. אסתר מספרת כי היה זה חוב שאביה מימיו לא היה יכול להחזירו לפירמה של האחים גרין, אחייניו. לדברי אסתר היה זה כאילו "מכרו" אותה תמורת החוב ההוא, לבני-המשפחה היושבים במצרים.

בפעם אחרת סיפרה לי כי איזאק גרין מעולם לא שכח לה שכאשר הציע לה בפעם הראשונה נישואים, אמרה לו בפניו – "לא!" – ושאינה אוהבת אותו, אלא אהבה את אחיו אברהם.

תיאורו של איזאק את המעמד שאירע ביניהם ב-2.8.1921 – משלים ומאשר לפחות חלק מגירסתה.

* * *

שנת 1959

[מתוך ארכיון אסתר ראב]

[ירושלים, 8.12.59]

בעהי"ת

אור ליום ג' לסדר והנה אנכי עימך ושמרתיך בכל אשר תלך פעה"ק ירושלים

לש"ב האדון מר ברוך בן עזר שליט"א

אני שולח לך עם זה ביחד התנאים של אביך ואימך ז"ל שיהי' לך ולמשפחתך שיחי' לזכרון עולם עד כי יקומון ישיני עפר ביחד עם תחיית מתי עמך ישראל במהרה דידן אמן, ויהי רצון שנזכה להתקשר קשרי משפחתית על שמחות אחד מהשני ונזכה לבשר ולהתבשר אך ורק בשורות טובות אמן, אודות מצב האמא תחי' היא מוכרחה למסור את החנות מכולת בכדי למלאת את החובות שהשאיר האבא הכ"מ מהוצאות הנשואים של אחי ואחיותיי שיחי' בערך כארבעת אלפים ל"י, עם דמי המפתח של החנות נוכל לסדר את רוב החובות שהוא נח' לאנשים זרים והחובות שהשאיר חייב לקרובים נסדר על דרך אחרת בע"ה ובעניין פרנסה להאמא היא תקבל חלק מביטוח לאומי וחלק אולי היא תוכל לעבוד כמה שעות ליום באיזה מקום בכדי לפרנס את עצמה.

ת"ל כל הילדים של האבא התחתנו כבר. ובעניין מצבי ב"ה אני לומר בישיבה וכמה שעות אני עובד כמשגיח בענייני כשרות, חיים בצמצום ואני גר בדירה חינם והילדים שיחי' לומדים בת"ת ככה דוחקים את החיים זה לזמן לא יותר ממאה ועשרים שנה העיקר איזה עשיר השמח בחלקו.

בעניין מכתבים מהסבא ר' מנחם מאניש זצ"ל יש חידושי תורה על ספר שלם והסבא ר' פנחס צבי ז"ל העתיק את זה כבר במכונת כתיבה וזה מונח אצלי אולי במשך הזמן יימצא איזה מוסד או איזה בן אדם שירצה להוציא לאור את הספר יש שני מכתבים מר' הלל ליכטשטיין הרב המקומי מקאלמיי בטח כבודו שמע ממנו מכתב אחד הוא תעודת שחיטה שנתן להסבא לפני כיותר ממאה שנה זה מהיחידים שהוא נתן תעודה, והשני מכתב המלצה שהסבא יעלה לארצינו הקדושה יתמכו בו לפי שהוא אדם גדול בתווי"ש וראי להחזיק בו. וגם מכתב דומה מהרה"ג מנחם אַש מתלמידי החת"ם ז"ל ועוד יש איזה מכתבים בערבית שצריכים לתרגם את זה אולי זה דבר חשוב.

אני מסיים בפרישת ודרישת שלום לך ולמשפחתך שיחי' ואיחול רפואה שלמה לך

                                                 מאת ש"ב המצפה ומקווה לישועת ישראל בכלל ובפרט

                                                                                 אברהם אהרן שיינברגר

*

מכתב מאברהם אהרן שיינברגר, מבתי אונגרין 149 בירושלים, לבן-דודתו ברוך בן עזר בפתח-תקוה. שניהם נכדים של מנחם-מאניש שיינברגר, אביה של של לאה, אימם של ברוך ואסתר. למכתב צורפה הכתובה של יהודה ולאה ראב, הנמצאת בידי, ותצלומה מופיע בדף הפנימי של הכריכה ב"התלם הראשון", מהדורת 1988. אברהם-אהרן הוא כניראה אח או בן-דוד של ר' ישעיה שיינברגר. התאריך והכתובת נקבעו על פי חותמת הדואר שעל המעטפה, שם נכתב גם "נא לענות לי אם קיבלת את המכתב".

בשנת 1959 ביקש ברוך אורן, מנהל "יד לבנים", שמשפחתנו תפנה לקרובים בירושלים, אולי יש בידם מסמכים וחפצים היסטוריים הקשורים לפתח-תקוה. ברוך בן עזר תמך שנים רבות בסתר בקרוביו ממשפחת שיינברגר.

 לאסתר לא היתה שום נגיעה לדבר.

* * *

שנת 1963

[מתוך ארכיון אסתר ראב]

[פתח-תקוה] 13.5.63

שמעון [קושניר] שלום וברכה!

נזדמן לי לקרוא ספרך: "שדות ולב" – ועליי לאמר לך שלא יכולתי להניחו, בייחוד החלק הראשון, כולו נושם נעורי הארץ וודאי מפני כך משך אותי – כי הרי גם נעוריי עברו בתוך אטמוספירה זו – ואולם כשהגעתי לפרק "אם המושבות" ונתקלתי בציור של חצר אבא – נדהמתי –

עלי לחלוק על הציור הזה.

שמעון יקירי, אם רצית לצייר חצר של איכר בפתח-תקוה, חצר טיפוסית: ערביות, חמור, משגיח מחטט תחת העצים, ובת-איכרים שיוצאת בחלוק-בוקר אל הפועלים המשכימים קום – היה עליך לעשות זאת בלי שמות – תמונת-אמת שמתאימה היתה להרבה חצרות בפתח-תקוה.

ואולם ביחס לחצר בית-אבי, התיאור מסולף ואין בו אמת: איני יודעת אם הוא לפי זכרונו של הרצפלד – אזי נשתבשו לו הזכרונות לאחר עשרות שנים – הרצפלד ראה הרבה חצרות מעורבות פועלים ערבים ועברים בשעות בוקר – ולא מעט "התעסק" עם איכרי פתח תקוה, ולא מעטה ודאי היתה גם המרירות.

אבל למען האמת עלי לציין כמה פרטים.

א. לא היו לנו חמורים במשק אלא סוסים, וגם ברוך ז"ל רכב על סוס, ובתקופה שבין 1919-1914 היתה לנו סייחה רתומה לעגלה שהיתה מסיעה את כלי העבודה והפועלים לעבודה (שאל את הֶקֶר מאבן-יהודה ועוד רבים זוכרים את הסייחה הזאת) –

ב. ברוך היה בעל משפחה ועבד כמרכז עבודה – (בלשון הימים ההם, כמשגיח, בחלקים שונים של הארץ) בתקופה זו, ולא היתה לו כל שייכות למשקנו –

ג. בתקופת חיי זו לא ידעתי מה זה "חלוק-בוקר" ואם לבשתי חלוק הרי שהיית[י] שוטפת בו רצפות ומכבסת לבנים ולשה שבעה רוטל קמח-דורה ואופה לחם למשפחה שהיתה במצוקה של המלחמה –

ג. מעודו לא הביא אברהם איכר פועלים לעבודה לחצרנו, אברהמ'לה, שאתה מיטיב לציירו, היה מבאי-ביתנו, וכולנו חיבבנו את הבחור התוסס, המלא-חן –

ד. את רוזה פרדימן היכרתי בקלוב הפועלים על-ידי סימה עפרון והקַלֶרִים –

ואני שהבאתי את רוזה ואת אחותה שרה'לה, את חברתי סימה עפרון ואת וַלודיַה סְלַטל (סימה גרה עם משפחה זו), הבאתי אותם לקילוף שקדים לפי הפח (נידמה לי – חצי בישליק הפח) והם צירפו אליהם את הרצפלד, שראיתיו בפעם הראשונה: כולנו ישבנו תחת עץ התות שבחצר וקילפנו, הרצפלד היה לבוש חליפה "שבתית", בלשוננו, ודיבר יידיש והיה מאוד יוצא דופן בין חבורת היחפים והשזופים שלנו –

אימי הציצה מבעד לחלון המיטבח והקשיבה רוב קשב לסיפוריו, הוא סיפר על סיביר, על בריחתו ממנה, על ה"בבושקה" (תזכיר לו זאת) – ואימי פסקה: "'קצת' מטורף אבל אדם מעניין – " ומיד קירבה אותו.

האנשים עודם בחיים ואפשר לוודא זאת – אברהם איכר באביחיל וסימה עפרון-קרסניצק[י?] בחווילתה על הכרמל.

ציור השאננות של האדונים נותני-העבודה, הקוראים את הפועלים לשם שיחה למרפסת, כל זה מסולף: השאננות לא היתה מנת-חלקנו –

במלחמת העולם הראשונה היינו רעבים למחצה והאכלנו את הפרה האחרונה שלנו בתפוחי זהב, שלא נשלחו לחו"ל מחמת ההסגר.

איני מכחישה שבמשקנו עבדו ערבים, אבל מי מפועלי-הארץ לא עבד במשקנו? או יותר נכון למד עבודה במשקנו?

החל מישראל שוחט וראשוני גן-שמואל, עד עליית-הנוער מגרמניה; האנשים עודם צעירים ביחס – ועודם בחיים ואפשר לוודא זאת (זה גם ידוע להם יפה, אני משערת) –

ולכן שמעון יקירי היה עליך לצייר את החצר של פסקל למשל – ולא את ביתנו הדל – שלמרות דלותו היו בו עצים ופרחים שלבושת "חלוק-הבוקר" עסקה בהם – כך[?]

אני מבקשת אותך ואת הרצפלד – שהוא יקר לי מאוד (שמרוב ריגשה הענקתי לו נשיקות אחווה ב"יום הראשונים") לתקן את המעווות, מעוות ממש, או להשמיט השמות –

אתה מבין, חביבי, אם רוצים לתת איזה "אב-טיפוס" של אורח חיים, או של [איזה] "שכבת-אוכלוסיה" ידועה: לוקחים את כל החומרים מהרבה מקומות ורוקחים תמונה אחת בשם כללי: "חצר באם-המושבות" – – – אבל אם אתה נותן שמות, אתה מתחייב להקפיד על הדיוק והאמת של הדברים –

שלכם (שלך ושל הרצפלד)

באחווה וידידות

אסתר ראב

(שגם היום לובשת היא "חלוק בוקר" רק בשעות-מחלה)

*

גנזים א-88678. מכתב מאסתר ראב לשמעון קושניר, בן 3 עמודים. הפרק מ"שדות ולב" הבאתי במהדורת 1988 של "התלם הראשון", ספר זיכרונותיו של יהודה ראב. אז לא היו תחת ידי הערותיה אלה של אסתר. נידמה לי שלא כולן מדוייקות. הפרק אצל קושניר כתוב באהבה ובהערכה למשפחת ראב. – אב"ע.

* * *

דצמבר, 1963

[מתוך ארכיון אסתר ראב]

אגודת הסופרים העברים בישראל

בית הסופר על שם שאול טשרניחובסקי

רח' קפלן 6, תל-אביב

ביום שלישי, ט"ו בטבת תשכ"ד – 31.12.63, בשעה 8.15 בערב

על

שירי אסתר ראב

פתיחה

שלמה טנאי

הערכה

משה בן-שאול ישראל זמורה

דברים

אסתר ראב

*

הזמנה לערב ספרותי לכבוד צאת הספר "שירי אסתר ראב" בהוצאת מסדה ואגודת הסופרים. על צידה השני של ההזמנה נרשם, בכתב-ידה של אסתר, המשך-דברים שכניראה הכינה לאומרם באותו ערב, שנכחה בו גם ברכה פלאי. וזה הנוסח:

וכעת אני עוברת אל ההווה: ואין זו רקלמה למסדה.

חווייה פרטית לגמרי, נקראלת [נקראתי?] להוצאה בקשר עם הגהות, עברתי הגדר והתחלתי ללכת לעבר הבניין – והנה על הקיר שעונים ארגזים: ארגזי עץ-לבן בלתי מהוקצע, הרבה ארגזים: הסתכלתי מקרוב והנה על הארגזים כתוב: "אנציקלופדיה עברית", לשון עברית בארגזים גדולים כמו תפוזים למשלוח! ובכמות כזאת: זאת היתה חווייה כבירה בשבילי – זכרתי את הארון בספריה שבמושבה.

כשאני עוברת ליד חלון ראווה של חנות-ספרים ורואה את כל השפע הזה: פרוזה, שירה, תרגום, ספרות ילדים, הלב מתרחב.

אין להתבייש עם ספרותנו בפני עמים אחרים, כמובן באופן יחסי, אנו ארץ קטנה – אבל אני מצוייה ליד הספרות הצרפתית, קוראת הפרסים שלהם: ספר כמו "מלך בשר ודם" – הוא נדיר מאוד בספרותם – וסופר מקליבר של יזהר גם אצלם אין רבים.

וכעת רוצה אני להודות לכולכם על הכבוד שאתם חולקים לי, לקשישים חבריי הוותיקים, ולצעירים שרובם אני מכירה מקריאה. אנו הקשישים רוצים להאמין בכם ומאמינים בכם כי אתם השארת הנפש שלנו.

* * *

אפריל, 1972

[מתוך ארכיון אסתר ראב]

[כנרת, 14.4.72]

יום ה'. כנרת.

שלום רב עלייך, אסתר גדולה!

קיבלתי בימים אלה מכתב מידידה צעירה, מירושלים, ובו השיר שלך: "סבתות קדושות בירושלים", וזה העתק קטע שבו כותבת היא עלייך: "בחרתי לשלוח לך הפעם שיר נפלא של אסתר ראב, אולי קראת אותו. לי קרה דבר, שפגשתי בשלושה שירים שלה וכל אחד מהם כבש אותי. – היא משוררת-ציירת גדולה, כולה ניחוחי ובשמי הארץ הזאת – וזאת בלבד."

קראתי וקראתי בשיר ההוא שלך, הראיתי לחברות, ונזכרתי בדברי נעמי עלייך: "איך הצליחה אסתר ראב להיות כה מודרנית." בתי נעמי שמר, חסידה גדולה שלך.

החלטתי לכתוב לך. טיפות הדבש שאנו מלקקות מהחיים הן כה נדירות, שאין להחמיץ את ההזדמנות להגיש אותן, ברגע שהיא מצוייה בידך.

וכל טוב לך, היי בריאה, במידה שאפשר

                                                                וכל איחוליי לך,

                                                                                              רבקה ספיר

       קבוצת כנרת.

*

מכתב מרבקה ספיר, אימה של נעמי שמר, לאסתר ראב. איני יודע אם הכירה את אסתר אישית. התאריך נקבע לפי החותמת על המעטפה.

* * *

[טבעון? 1972?]

[מתוך ארכיון אסתר ראב]

הגב הנגוע שלך מזכיר לי חוויית-ילדות אחת: הייתי בוודאי ודאי בת שתיים אזיי – ואימא – היה לה משחק איתי, ואלו היו אולי הרגעים המעטים שהרגשתי את חמימות הלב שלה – כי היינו תמיד בשני קצוות.

אני הייתי מרביצה לעצמי בלחי – ואז היתה אמא צועקת – "מה את מכה את הילדה שלי – " ואז היה לי מין פיצול מוזר וחמים מאוד: אני ילדה של אימא ואני מכה את הילדה של אימא, קשה לבאר מה היתה כאן ההנאה –

*

קטע ללא כותרת וללא תאריך, כניראה טיוטת מכתב של אסתר ראב לראובן שהם, שלא נשלח אליו. השיבוץ כאן נעשה על פי הנושא – כאב הגב, אך ייתכן שהקטע נכתב במועד מאוחר יותר.

* * *

[טבעון, שלהי אוקטובר 1972?]

[מתוך ארכיון אסתר ראב]

לכ' מר בן גוריון הנערץ

והיקר!

ראשית אני רוצה לברכך ליום הולדתך – חיכיתי עד עתה כי ידעתי שאתה עמוס ברכות ועניינים לרוב – כעת מששכך קצת הרעש תשמע את קולי ביתר שימת-לב –

אני ילידת פתח-תקוה ובת יהודה ראב, ומדי שומעי שאתה מדבר על ראשוני פתח-תקוה ונותן להם את המקום שהם ראויים לו – מתמלא ליבי תודה אליך. בספר שיריי שיצא בקרוב בהוצאת "עם עובד" יש שיר שהקדשתי לך – כתבתי אותו לפני שנים רבות, כשפרשת לשדה-בוקר וכשהיו לך זמנים קשים – ואני ברוחי תמיד לימין הנרדף – אני מקווה שתבין את השיר, אני אשלח לך את הספר כשיופיע.

כעת בנוגע להיסטוריה של פתח-תקוה. אני בת 72, ופתח-תקוה קשישה ממני ב-20 שנה – ושמעתי את הדברים ממקור ראשון, וגם היכרתי את יואל סלומון ואת יהושע שטמפפר, רק את גוטמן לא היכרתי – אבל שמעתי עליו בביתנו הרבה. ובכן, לאופיים של השלושה:

יואל סלומון היה עיתונאי מצליח וגם סוחר טוב. על המעוף שלו אין לי מה לומר – אבל עקשנות ומעשיות היו בו והוא הביא את קניית "מלבס" לידי מימוש.

שטמפפר (בגרמנית – דורס), ואמנם הוא דרס בצעדיו ארצות רבות, במו רגליו בא ארצה ברגל, לזאת נחוצה אמונה כבירה, מעין זו שהיתה לנוסעי-הצלב בזמנם. היתה סביב האיש איזו הילה, והוא ידע להזין אותה, ניהל בית מסורתי רחב-ידיים, עם משפחה גדולה ועם קהל מעריצים – שהזכיר רבי וחסידים. ודאי שהיה אישיות בולטת.

עכשיו על גוטמן, ומן השמיעה רק – כי לא היכרתיו, הוא מת לפני שנולדתי. הוא ואשתו היו חשוכי-בנים ועשירים – הרבה סיפורים שמעתי עליהם בבית, וגם תרעומות של עובדים על נותן עבודה ממש – אבי עבד אצלו, ניהל לו את משקו, חרש וזרע – והוא התהלך בכובע עגול שחור וקשה, לפי האופנה האחרונה של אז, וכן שמעתי סיפור על אשתו, שכפי הנראה נהגה לוקסוס בקרב הנשים הראשונות של פתח-תקוה, שהיו מקוששות קוצים – והיו מבשלות תבשילים על גבי "שלוש אבנים" –

אימי ספרה: שביסה הלבן [של גברת גוטמן], המלא תחרה וסרטים, היה תלוי על החבל לייבוש – הנשים חטפו אותו והלבישוהו לעז היחידה שהיתה במושב – וזו התהלכה בין הבקתות וגעתה כשהיא חבושה בשביסה של הגברת גוטמן, והיתה שמחה גדולה וצחוק בקרב החבורה הצעירה.

עוד סיפור – אבי יושב על עגלת-סולמות מלאה תבואה ומעגלן בכיוון לגורן, ועובר ליד הבקתה שלנו, יורד ושותה כוס מים מן הג'ארה שעל המרפסת הקטנה, גוטמן עובר, רואה אותו ומתרתח ואומר:

 "תשוחח עם אשתך בערב, אחר העבודה, ולא באמצע היום!"

על דבר זה חזרו הוריי כמה וכמה פעמים, ולא יכלו לשכוח אותו שנים רבות – ובכן רואה אתה, גם אבי היה פועל בשעתו. שמעתי גם מאחרים שגוטמן היה קפדן ואיש קשה – וחלקו בבניין פתח-תקוה היה בממון ולא בעבודה. אמנם היה פעלתן ועסקן ציבורי טוב.

וכעת בנוגע לאבי. אבי היה משכיל ובעל שאר-רוח, ואדם מורכב מאוד. ובתקופה ההיא היה בעל-חזון ורואה למרחקים ולאחר שקרא את "Juden Stat" של הרצל – נעשה נלהב למדינת יהודים.

ידיעתו בחקלאות וגישתו הטבעית לעבודה עשו אותו מהרה למדריך ולמארגן ממדרגה ראשונה – כי ידיו וגם רוחו עמדו לו בזה. הוא פעל בראשון-לציון, בחדרה, במטולה. היה חדשן בגידול הבקר בארץ. הכניס את ה"בקיה" מלבנון לארץ, והביא פרות גזעיות מסוריה.

המגשימים האמיתיים של ייסוד פתח-תקוה היו סלומון, שטמפפר ויהודה ראב. וכך היה מקובל הרבה שנים, ואילו כעת דולגים על שמו של יהודה ראב, ובזה נעשה לו עוול – ועל זה רציתי לעורר את תשומת-לבך – הספר על תולדות פתח-תקוה נכתב בידי מרדכי סלומון, בנו של יואל סלומון – ומדרך הטבע הוא הבליט את אביו ביותר.

אבי גם היה רוכש אדמות חשוב: הוא קנה את "נזלה" ואת "פרוכיה" בחמרה, את "חורזרזור" – "נווה-עוז" כיום – ושנים נשא ונתן עם סורסוק על "ג'ידרו" – שטחים גדולים בין חיפה לעכו, בסוף התערבה הממשלה התורכית והאפנדי החזיר את דמי-הקדימה – הקנייה נתבטלה. זה בעצם קדם לחורזרזור ולנזלה, וכשהייתי ילדה קטנה, שמעתי הרבה את השם "ג'ידרו" בבית.

מר בן גוריון היקר והנערץ, כדאי לך לעשות קצת רוויזייה על הדברים כי מי יעשם אם לא אתה? לך הכישרון וגם הרשות המלאה להעמיד את הדברים על אמיתתם –

                                                                           אני מחכה לתשובתך הנכבדה

                                                                           ונפרדת ממך בברכה ובהערצה,

                                                                                                                 א

* * *

[טבעון, 21.6.73]

[מתוך ארכיון אסתר ראב]

לכ' ד"ר דב לנדאו

פתח-תקווה

א.נ.

קשה לזכור פרטים על אדם אחר כל-כך הרבה שנים – מה אני יודעת על לואידור. הוא היה נחבא אל הכלים, ביישן וגם קצת תמהוני, בלונדי גבוה, אף סולד ועקום במקצת – שתקן ולעיתים גם דברן, פתאום היה מתחיל לדבר, וגם להקריא –

פעמיים היה בביתנו – וכל פעם צרור כתבים עימו –

טעמי הספרותי לא היה עדיין מפותח אבל ידעתי כבר אזיי שיש ספרים מושכים ויש משעממים – כתבו היה יפה – וניסיתי לקרוא – היו אלה מחזות על-פי-רוב מן המקרא – וגם דברים מימי התלמוד – גם אלה וגם אלה לא חדרו למוחי – הכתבים היו מונחים וכשבא לקחתם הייתי במבוכה, חששתי שיש לדבר גוון של חיזור – ולא נשתכנעתי לדרך זו. נהגתי בזהירות כי ידעתי שלפניי אדם מיוחד –

לאחר מזה ראיתי אותו לעיתים בין מכריי – והחלפנו כמה מילים – ידעתי שהוא נמצא בחברת צבי שץ, ואחרי זה שהלך לגור בפרדס עם ברנר ומשפחת יצקר –

הייתי פעם בפרדס וצבי שץ הציגני בפני ברנר – אותה שעה הוא [לואידור] לא היה שם –

לאחר מכן במאורעות נודע לי שנרצח יחד עם האחרים – וכי לא מצאו את גווייתו –

הדבר היה כל-כך נורא שהשתדלתי לא לחשוב על זה –

וזה כמעט כל מה שידוע לי עליו – כתבים לא נישארו אצלי – רק פעם אחת נידמה לי שפירסמו משהו משלו ב"הפועל הצעיר", איזה קטע, ואולי בעיתון אחר, זה לא ברור לי –

אני מצטערת שאני יודעת כל-כך מעט על אדם זה – עד כמה שזכור לי לא חשבתי שיש לו כשרון, ובולט הרבה יותר וקרוב לרוח, היה [לי] צבי – שץ.

אני מוסרת לך דברים כהווייתם ויותר מזה איני יודעת.

                                                                                                                 בכבוד רב

                                                                                                                 אסתר ראב

*

מכתב מאסתר ראב לד"ר (לימים פרופסור) דב לנדאו מאוניברסיטת בר-אילן, בתקופה שבה שקד על הכנת החומר לספר: "סיפורים מאת יוסף לואידור" (כינס והקדים מבוא: דב לנדאו, הוצאת מסדה ואגודת הסופרים העבריים, 1976).

המכתב ללא תאריך, וזה נקבע על פי חותמת הדואר של טבעון על המעטפה ביום המשלוח.

לואידור נרצח יחד עם יוסף-חיים ברנר, צבי שץ וצבי גוגיק ביום 2 במאי 1921, בבית יצקר, בפרדס ליד אבו-כביר שעל גבול יפו ותל-אביב.

רק בערב פסח תשס"א, אפריל 2001, מצא פרופ' דב לנדאו את המכתב ששלחה לו אסתר בתשובה לשאלותיו על פרשת יחסיה עם לואידור, ושממנו, לבקשתה, לא ציטט בשעתו במבואו לסיפורי לואידור. לכן לא יכולתי להסתמך על המכתב בפרק שבו מוזכר לואידור ב"ימים של לענה ודבש" (1998) וגם לא במה שכתבתי על לואידור ב"ברנר והערבים" (2001). ואולם, דומני שלא טעיתי הרבה בקביעתי בשני הספרים הללו שלא היו קשרים הדוקים בין אסתר ללואידור, וכי עיקר קשריה באותו אביב 1921 בפתח-תקווה היו עם צבי שץ, שמשיריו גם תירגמה והם מופיעים יחד עם הרשימה לזכרו בכרך "כל הפרוזה" (2001) שלה.

* * *

[טבעון] 1.12.74

[מתוך ארכיון אסתר ראב]

ראובן שלום!

באתי ומצאתי את מכתבך – תיכף ניגשתי לטלפון על מנת לשלוח לך ד"ש – אבל הוא מקולקל – ולכן אני כותבת לך –

[---]

הייתי באוניברסיטה בתל-אביב עצם הביקור, היתה חווייה בשבילי הרציתי הרצאה לא ארוכה, הקראתי כמה שירים – אבל העניינים פלשו לתחום שונה לגמרי – היה שם סטודנט קטן שחרחר – והוא החל לשאול אותי שאלות, כגון אם אני כל-כך מעורה בארץ – האם חשבתי על הערבים? חשבתי אותו ליהודי מעדות המזרח – עוד טרם גמר לשאול פלשתי לתוך הנושא בכל המרירות והאמת שבליבי על הערבים והרבצתי כהוגן – אמרתי ששרה אימנו היתה חכמה שהפרידה בין [יעק – מחוק] יצחק ועשיו – וכן סיפרתי משהו שקרה לי בהיותי בת עשר: הסתכלתי במפה בשעת שיעור גיאוגראפיה ופניתי למורי אפרים הראובני בזה הלשון: מורי! מדוע לא ילכו הערבים לחצי האי ערב שהוא כל-כך גדול – לעומת הפס הקטן בחופו הצפוני של הים התיכון עם נהר קטן וכמה אגמים כנקודות כחולות עליו? ראובני נידהם, חשב – בסוף נשק לי במצחי – אבל את השאלה הזאת לא שכחתי עד היום. – והנה שמעתי המייה – זה סטודנט ערבי – ובכן מה שמך? "אבדללה" – הבט אבדללה אין לי כל טינה אליך – אבל הדברים בעינם עומדים: הרי אנו לא גירשנו אתכם, אתם ברחתם במלחמת השחרור – איזה עם בורח ממולדתו?

אורחים אתם כאן – רק כעת נתקלפה הקליפה מעל מולדתנו הישנה והיא כולה זרועה בחיינו בקיומנו בארץ הזאת –

האם התפללתם לירושלים? אנו התפללנו אלפי שנה אליה – האם קבעתם ריבוע בלי צבע לאות אבל על חורבן ירושלים, במעונותיכם – זאת עשינו אנחנו אלפי שנה –

הכיתם אותנו שדדתם, שחטתם ילדים – אנחנו זרענו ואתם קצרתם – וזאת אמרתי לו בערבית פלחית רהוטה – היתה תדהמה על עזותי בקהל – אבל האובייקט שאליו פניתי היה כה דל כה מסכן הוא רעד ואני ריחמתי עליו

היה לי עוד קוריוז – כל העת כשדיברתי ישב נגדי אדם זקן, ורוד, שמן ושתה את דבריי במאור-עיניים, כשסיימתי ניגש אלי והציג את עצמו: "אליעזר שמאלי" שמחתי מאוד ואמרתי לו שהושפעתי ממנו ואז ענה לי: "גם אני גנבתי אצלך" וזה היה נחמד –

אהוד ליווני והיה נוכח ולקחני לביתו וזה היה סיום טוב, למחרת נסעתי אל הדודנית שלי לסביון, בשבת, ובערב הסיעה אותי אל ידידיי ברמת-גן וכך נגמר הסיור שלי בתל-אביב "ובנותיה", כעת אני כאן והטלפון מקולקל – (וזה בכל שני וחמישי) ומחר יהיה יום של ריצות – אבל הוא יהיה מתוקן בערב

אנא צלצל

                                                                                            שלך בידידות

                                                                                                                 אסתר

*

מכתב מאסתר ראב לראובן שהם, שנשלח אליי על ידו בתוך צרור מכתביה אליו. אכן נוכחתי בהרצאתה, שהתקיימה ב-27.11.74, על פי הזמנתה של נורית גוברין, והמעמד עם הסטודנט הערבי היה מביך למדי. איני חושב שהירבתה כל-כך לדבר אליו, ודומני שבמכתב לראובן היא מרחיבה יותר.

"הדודנית" היא בת-דודהּ לאה בן-חורין, בתו של משה-שמואל ראב, אחיו הצעיר של יהודה, והיא אימו של מרדכי בן-חורין. הידידים ברמת-גן הם כניראה משפחת ברוכמן.

* * *

[טבעון, אוקטובר 1979?]

[מתוך ארכיון אסתר ראב]

חיים באר יקר!

תודה על שכללת אותי בחברת שוחרי-ירושלים – [היא] תקועה בילדותי כיהלום קשה ומפיץ אור התקפות-המלריה שהיו נעלמים באוויר ההרים, זרמי-חיים והווי שקלטו חושיי הצעירים; תיקון החצות של הזקן השחוח [השקוע?] בחצרה של הסבתא כל מערך החיים העצוב והמיסטי ביחד עם ההקלה מן המלריה – פעלו נפלאות

ההווי הפתחתקותי וכן כולו בארץ היה עוד "אמורף" – חסר צורה כולו ספוג רעיונות ואידאלים ושירים לאומיים פטטיים. – וכאן היה משהו מגובש עתיק וחזק שתקף אותי.

הערבים היו שונים מאלה שידענו [שידעתי?] בפתח-תקוה, הווי שונה, וצורה שונה, ההרריים הענקיים [הנקיים?]; עם זקניהם, ניראו לי כתנאי ירושלים שלנו, עם ה"עבאיות" הנודפות ריח קורנית-הרים, ה"בית-לחמיות" בלבושיהן הססגונים, ופרץ הירק והפרחים מצלעות ההרים עם ריח הנַענַה וה"חנפול"[?] (קרפול שלהם).

הנצרות עם מוסיקת-הפעמונים: זו שמפניה היו אנשי העלייה הראשונה והשנייה מחווירים – זו ניתכה עלי כגשם ברכה.

ה"דויטשר-פלאץ" היה בשבילי כעין "פנטיאון" של העם והפעמונים בין הקירות העתיקים מוגני המזוזות עשו בי נפלאות

בדיטשען פלאץ, ראיתי מזוזות טליתות וציציות ושמעתי הד של תורה, ותרבות עתיקה, [והתרשמתי מהם]

מצב-בריאותי הוא כזה – שלא אוכל, לצערי להשתתף במבצע – ולכן, רב שלום לך בזה – וכן גם ליהואש ביבר, שהיכרתי לפני שנים בירושלים, תודה לשניכם ולכל הפמליא הנכבדה של שוחרי-ירושלים.

                                                                             בברכת חברים

                                                                                                                 אסתר ראב

*

מכתב מאסתר ראב לחיים באר, שנשלח ליהואש ביבר, מנהל בית הסופר בירושלים בשנת תש"ם, 80/1979, השנה שבה נערכו מטעם בית הסופר סיוריו של חיים באר: "ירושלים של ספרות", בעקבות סופרים ויצירותיהם. הסיור הראשון התקיים, לפי התוכניה, ב-22.10.79, והסיור שהתייחס לאסתר ראב, "עיר בתוך עיר", נקבע ל-11.2.80. המכתב המקורי בידי חיים באר. לדברי חיים באר המכתב הוא משלהי 1979 או תחילת 1980. ייתכן שבהשפעת המכתב של חיים באר נכתב השיר הירושלמי-ההיסטורי של אסתר "אני רק גלגול", ששלחה ב-15 בנובמבר 1979. הדויטשער פלאץ הוא כיכר בתי מחסה.

המכתב פורסם לראשונה על-ידי יהואש ביבר, ברשימתו "סבתות קדושות בירושלים, על הנקודה הירושלמית של המשוררת אסתר ראב", מעריב, 11.10.1985.

*

[טבעון, אוקטובר 1979?]

יהואש ביבר רב שלום!

רק כעת שמתי לב וראיתי שהמדריך הוא באר – ושאתה הינך כעת מנהל בית הזז, הינך, כפי הניראה, היוזם – רעיון מצויין וישר כוח על זה.

לדאבוני, אני כעת מוגבלת בהליכה ובתנועה בכלל ואין כל אפשרות להשתתף בכינוסים כאלה – וכמובן שזה מצער – תקבל את מכתבי לבאר כאילו נכתב לשניכם "גם יחד". אני זוכרת אותך נער וכעת בגרת ובכ"ז אני זוכרת את הסיפור הסברי שלך יפה.                                                                                                       

                                                                        כל טוב ולהתראות פעם?

*

מכתב מאסתר ראב ליהואש ביבר, מנהל בית הסופר בירושלים בשנת תש"ם, 80/1979. כפי שנדפס לראשונה על-ידי יהואש ביבר, ברשימתו "סבתות קדושות בירושלים, על הנקודה הירושלמית של המשוררת אסתר ראב", מעריב, 11.10.1985. המקור אינו מצוי בידי.

ברשימתו כותב ביבר: "באותה עת ניהלתי את בית הסופר ע"ש חיים הזז, הממוקם בכיכר בתי מחסה שבעיר העתיקה בירושלים. יזמתי אז חוג 'ירושלים של ספרות' – סיורים בירושלים בעקבות יצירות ספרות. בשנה השנייה של החוג הדריך אותו הסופר חיים באר. בין השאר כללנו בתוכנית גם את שירה הירושלמי של אסתר ראב ["סבתות קדושות בירושלים"]. כתבתי אז אל המשוררת, שגרה אז בבית אבות בטבעון, שם בילתה את שנות חייה האחרונות. בין היתר שאלתיה למקורות של השיר. בתשובה קיבלתי ממנה שני מכתבים בכתב-ידה. האחד היה ממוען לחיים באר, אולי כפי שיסתבר מן המכתב השני היה מיועד גם לי. – – – הפגישה שלי עם אסתר, הנזכרת במכתבה, התקיימה באמצע שנות השישים. היא היתה בחברת בן אחיה בנימין, הלא הוא הסופר אהוד בן עזר, שגר אז בירושלים. בערב ירושלמי קיצי נפגשנו שלושתנו בבית-קפה. אני זוכר אישה קשישה עם עטרת שערות שיבה שובבות, פנים שזופות מאוד, שנשמרה בהן עדינות נעורים, ועיניים סקרניות ובולעות-כל, ועברית נפלאה של בני ותיקים. אותה פגישה נזכרת במכתבה השני, והרבה תמהתי כיצד זכרה אותה. – – – מה חבל שלא קיבלתי אז את הזמנתה של אסתר ולא באתי לבקרה בטבעון."

* * *

[טבעון, פברואר 1980]

[מתוך ארכיון אסתר ראב]

אהרן אמיר

ביחס לתחושתך שהעם הערבי מביט בתדהמה על המדינה העברית אתה טועה –

הדברים, זאת אומרת הדברים הם שונים לחלוטין, אני ילידת הארץ וחייתי במחיצת הערבים, ובכן הם מראשית בואנו שנאו אותנו סתם בתור זרים שפרצו למדגרם המסריח והמוזנח – כי עצלים היו, והמוגלה מעיני ילדיהם נזלה עד לפיהם, ואין מוחה כי עצלים, נירפים, שונאי זרים, וטוב היה להם בביצה במשך אלפי שנה, ועצלים היו אפילו לגרש את הזבובים מעל פצעיהם המוגלתיים –

אני בתור ילדה הרגשתי שהם מחזיקים יהלום בידיהם, וזו היא הארץ שלנו, ולא איכפת להם אם ניקחנה מהם, הייתי כילדה שמצאה אוצר, כך היתה הרגשתי, היכרתי מעט יופי בהם, קצת חוש טבעי לצבעים, שהיה מוכרח להיוולד לאחר אלף שנה בארץ יפהפיה כזאת, למרות היותה מידבר, קצת זמרה עממית, וחסל –

היה זמן שהיו תחת כפות רגלינו מתרפסים, למדו יידיש, חלמו על בנותינו, הקולנוע או יותר נכון הראינוע קסם להם, היה אפשר אזי לעשות מהם שואבי מימינו וחוטבי עצ[י]נו, אבל אנו בכלל לא חשבנו עליהם, ראשינו בשמיים "ליצור שפה" ליצור עם, ליצור חקלאות, לטייב אדמות אשר שרפו וניצלו אלף שנה ועשו מהם לא עפר כי אם אפר דל.

אני, רציתי אפילו שנדע להשתמש באמצעי שלהם: להוציא את האדמה במירמה מידיהם – אינם ראויים להחזיק ואין הם רשאים להחזיקה, אנו בעליה של אדמה זו – זה אלפי-שנה. גם בהיותנו בגולה – מושקה היא דמעתנו ודמנו – ככה הרגשתי ואני ילדה, לא אהבתי את הערבים, הרגשתי בדו-הפרצופיות שלהם – בחנופה, ברצח המקודש בחרב – הסכין שהיה תמיד נכון להיתקע בבשר היהודי – בסכנה שהם מהווים בשבילנו – ככה היו הדברים, אבל הם באיזה אינסטינקט חייתי דבקו בנו, חיקו אותנו, ודרך האינסטינקט החייתי שלהם הם ניבנו מתחייתנו בארץ, אפילו את החיבה לאדמה קיבלו מאתנו, בראותם את הקורבנות שאנו מקריבים – התעורר בהם גם-כן משהו פרימיטיבי, וכך היינו הסיבה לתחייה הלאומית שלהם –

אלה הם פני הדברים. אפשר היה לקנות מידיהם את הארץ בפרוטות – הם התחננו לזה – רצו בנו בתור שליטים ממש!

זה היה מצב – חבל שלא ניצלנו זאת – אין פה "גזילת מולדת", אנשים החזיקו אלף שנה בארץ הזאת, מצצו לשדה – הגבירו ביצותיה, רחשו כתולעים חולים נפוחים מקדחת – ורק בהרים היתה להם קצת צורה; אדמה שכוחת אל, עשו מן [ה]ארץ "גפן תאנה תירוש ויצהר" – לא מגיע להם כלום!

זה שלנו מששת ימי בראשית, והם אורחים כאן, בלתי קרואים, בלתי נעימים גם ברוחם, יש להם איזה אטיקטה רוחנית חיצונית, הכנסת האורחים ועוד תכונות שטחיות, הרי הקוראן ציפור נפשם הוא פלגיאט מן התורה שלנו – אין בהם שום אוטנטיות רוחנית, הם מסולסלים כמו הכתב הטפשי שלהם, ארבסקות דלות, קצת כשרון בניין ופטוס ריק בספרות, איני יכולה לתאר לי סופר מעמיק ערבי בשום אופן – ציירים דקורטיביים אולי –

ומה רבה ההצטע[צ]עות בימי-הביניים, והארוס הארצי והפשוט שחדר אזי גם אלינו בתקופה ההיא, לא איני חסידה שלהם, א[י]ני יכולה לצבור סימפטיה לעם הזה לא רק מפני שאני צד מתנגד.

אני למשל אוהבת את העם הרוסי, למרות רשעותו אלינו, אני אוהבת את השוודים, את הדנים – פעם אהבתי גם גרמנים – אבל זה עבר – – –

*

גנזים 2067/6. מכתב מאסתר ראב לאהרון אמיר, בן 3 עמודים, ללא תאריך, ללא חתימה. התאריך נקבע לפי ההערה של אסתר במכתב הקודם אליי. שלחתי את המכתב לאמיר, ואף שמרתי במקום כלשהו צילום ממנו. – אב"ע.

* * *

ד"ר גיא בכור

מלכודת כפולה וחלום הבלהות האיראני

אם זה נכון – זה מדהים!

האיראנים המומים: הצנטריפוגות שלהם משמידות את עצמן. נשק המחשבים המתוחכם מאי פעם – עובר מתקפת הווירוסים האכזרית בתולדות עולם המחשבים שמעכבת בשנים את תוכנית הגרעין של איראן, ואולי אף מחסלת אותה. הכול בזכות תולעת אחת, שמולידה עכשיו עוד תולעים קטלניות. האיראנים המומים: הצנטריפוגות שלהם מחסלות את עצמן. השבוע נאלצו הם להשבית את מקור הגאווה הלאומית שלהם: הכור בבושהר. מדוע? הם התנהלו בטכנולוגיה של שנות השבעים, אך מישהו הנחית עליהם מהלומה נוראה עם טכנולוגיה של 2050. לראשונה, שלב אחר שלב: כיצד קרה הדבר, מה חלקה של ישראל ומה ההשפעה העתידית, לפי מקורות מקצועיים בינלאומיים.

בסוף החודש היוצא נאלצו האיראנים להרים ידיים בכל הנוגע למקור הגאווה הלאומית שלהם, הכור הגרעיני לייצור חשמל בבושהר, ימים אחדים לפני שחובר למערכת החשמל. איזו בושה. הרוסים, המפקחים על כור זה הורו להם להוציא את 163 מוטות הדלק מליבת הכור, אחרת התוצאה עלולה להיות דליפה גרעינית כמו זו בצ'רנוביל, על כל תוצאותיה האיומות.

נציג רוסיה בנאט"ו הודיע כי התקפת תולעת סטאקסנט (Stuxnet) על הכור עלולה להביא "אסון צ'רנוביל חדש," וכי רוסיה אינה מסכימה לכך. במילים אחרות, זו הודאה שמערכות האבטחה האיראניות והרוסיות לא תעמודנה או אינן עומדות במתקפת הסייבר. האיראנים נאלצו להשבית את הכור ולא ברור אם ייפתח מחדש, ומתי.

אלא שאין זו ההפתעה המרה היחידה שנחתה על האיראנים. הצנטריפוגות שלהם, מקור גאוותם, החלו להשמיד את עצמן. כיצד קרה הדבר, ומהי תולעת סטאקסנט, הממשיכה לעבוד?

מדובר ברמת תחכום יוצאת דופן של המדינה שפיתחה 'תולעת' זו. יש כאן יכולת חדירה פיזית מרשימה, כיוון שמישהו השתיל את התולעת ידנית במחשבים האיראניים.

האיראנים עבדו על טכנולוגיות העשרה פשוטות, משנות השבעים, שנוסו בידי הפקיסטאנים. אין להם יכולת להתמודד עם תחכום מחשבים. העליונות של שני מוקדי מהפיכת המידע, ארצות הברית וישראל, היא משמעותית גם בשדה הקרב. פיתוח התולעת הוא סטרט-אפ למטרות צבאיות. כל מדינה צריכה עכשיו לשאול את עצמה, האם היא מוגנת מפני חדירה דומה, אשר אולי כבר אירעה, אך היא עדיין לא יודעת זאת? לישראל, כמעצמה העולמית של אבטחת מחשבים, יש יתרון גדול בעולם חדש זה.

האם המלחמות הבאות יכולות להיות מוכרעות בלי ירייה אחת ובלי שימוש בחייל אחד? רק באמצעות השתלטות על המערכות הממוחשבות של האויב? ההאקרים עוברים מן הזירה הפלילית אל הביטחונית. האם הרעים של אתמול יהיו הטובים של המחר?

התולעת בה דן מאמר זה היא תוכנה בקוד של  Windows– אולי המתוחכמת ביותר שנוצרה עד היום כתוכנה עוינת, המושתלת על מחשבים ופועלת נגדם מבפנים. זהו סוג מתוחכם של וירוס מחשבים, כשמומחים לאבטחת מידע מחברת סימנטק הבינלאומית מגדירים את התולעת כ"סבוכה וגאונית". כל מומחי המחשבים שפיצחו את הקוד הקריפטוגראפי שלה הודו: מעולם לא ראינו דבר כזה. תולעת זו נועדה לתקוף מנגנון ממוחשב לשליטה ובקרה מתוצרת  Siemens הגרמנית  (SCADA Supervisory Control and Data Acquisition)– היא התגלתה במיספר מקומות בעולם השלישי, אך בראש וראשונה באיראן. במילים פשוטות, מישהו החדיר אותה למערכת השליטה הזו באמצעות חיבור USB פשוט, ומכאן החלה לרוץ במערכת.

ביוני 2009 מתבררת ההתקפה הראשונה של תולעת מחשבים זו במנגנון– Siemens המומחים שחשפו אותה סבורים שהיא תוכנת ריגול מתוחכמת. בשלב זה אין מייחסים לה תיחכום יוצא דופן. במאי 2010 מתגלה התקפה נוספת של התוכנה המסתורית, אך גם עתה היא נראית כווירוס מחשבים מתוחכם במיוחד, אך לא יוצא דופן. ביולי 2010 חברת לאבטחת מידע בבלארוס מגלה שהתולעת מקננת במחשבים מתוצרת Siemens המיועדים לאיראן.

בנקודה זו מתחילים לבחון את התוכנה מומחי מחשבים בעולם, המתקשים להבין כיצד תוכנה זו "פעילה" בחלק מן המקרים, ובחלק לא. בנוסף – כיצד ייתכן כי היא פעילה בציוד המיועד לאיראן, ולא למדינות אחרות. האם Siemens שיתפה פעולה? את זאת לא נדע.

כאן הם עולים על דבר מדהים: אין זו תוכנת ריגול, אלא תוכנה שנועדה לשיבוש פעולת מנגנון הפיקוד של Siemens – כאשר תוכנה ערמומית זו מזהה את המטרה, היא מחבלת בקוד של Siemens הקרוי "בלוק 35".

אך עדיין, אין המומחים מזהים את מטרתה הספציפית של התולעת. בספטמבר 2010 מומחי המחשבים מבינים כי המטרה היא שיבוש הצנטריפוגות להעשרת אורניום, שמערכת ההפעלה שלהן היא זו של Siemens הגרמנית. בשלב זה כבר אסור למכור לאיראן מערכות כאלה, היכולות לשמש לתעשיית הגרעין. בנובמבר 2010 איראן מודה כי התולעת פגעה בכור הגרעיני בבושהר וגרמה נזק, אך טוענת שהתגברה על התקלה. הנשיא אחמדינג'אד מודה אישית: אלמונים גרמו נזק מוגבל גם לכור הגרעיני בנתאנז, אך גם הוא טוען שאיראן התגברה על התקלה. כמו תמיד, משטר זה נחלץ מכל מצב באמצעות שקר.

בינואר-פברואר 2011, רק בשלב מאוחר זה, מפצחים בעולם את חידת התולעת ודרך פעולתה. היא משתלטת על מערכת ההפעלה, ודרכה היא משנה את מהירות סיבוב הצנטריפוגות – פעם מהר ופעם לאט. כתוצאה מכך, אלה מתחילות להסתחרר, עד שהן יוצאות מכלל שליטה, ונהרסות.

הבעייה היתה שזה היה שלב מאוחר גם עבור האיראנים המבוהלים, שלא הצליחו לפענח בזמן את הסוד. מדוע? משום שמתכנתי התולעת גרמו למצב בו מערכת ההפעלה לא תציג את הסחרור. התולעת "מקליטה" מצב נורמאלי, ומשדרת אותו לבקרה; לכן המפעיל אינו רואה את האסון, אלא בסיומו.

ראלף לנגלר, מומחה גרמני לאבטחת מחשבים מהמבורג, שניתח את קוד התולעת, אמר כי מתכנניה דאגו  לכך שהיא תיכנס לפעולה רק כאשר תאבחן קונפיגורציות מסוימות של מערכות בקרה, הקיימות רק במפעלים להעשרת אוראניום. עובדה היא, ש- – Symantecחברה לאבטחת מידע מעמק הסיליקון, גילתה את "סטאקסנט" במערכות מחשבים בהודו, באינדונזיה ובמדינות אחרות, אך התולעת לא גרמה שם כמעט שום נזק.

"התוקפים עשו מאמצים רבים לוודא שהתולעת תפגע רק במטרותיה המיועדות," קבעו המומחים. ה- New York Timesחשף ש-12,000 מטרות איראניות "זוהמו" על-ידי התוכנה, כאשר 10 מכונות היו מקור ה"הדבקה". מכונות אלה לא היו מחוברות לאינטרנט – כלומר מישהו החדיר לתוכן פיזית את תוכנת הלוחמה הקטלנית. העיתון טוען שישראל, יחד עם ארה"ב, עבדו על התוכנה במשך שנתיים, וניסו אותה על צנטריפוגות זהות לאלה שמפעילה איראן. מדובר בצנטריפוגות מיושנות, משנות השבעים, שישראל, לפי הנאמר, השיגה באופן המצית את הדמיון. האמריקנים השיגו גם הם צנטריפוגות כאלה בעבר, אך לא ידעו כיצד להפעילן. התולעת נוסתה על הצנטריפוגות בכור בדימונה, ולאחר שנבדק בבירור שהיא עובדת – הושתלה אצל האיראנים המבוהלים, שלא ידעו, ועדיין אינם יודעים, כיצד להיחלץ מן התסבוכת.

 Symantecהעריכה שתוכנה מעין זו מצריכה עבודת 5-10 מתכנתים מומחים במשך כחצי שנה, בנוסף יש לזכור שהתולעת נוסתה על צנטריפוגות, תהליך שנמשך אף הוא זמן לא-מבוטל. הערכת מומחים: התולעת פגעה בחמישה מתקנים גרעיניים באיראן.

נְדָמֶה לרגע את האוייב כמתאגרף. בדרך כלל נִיטֵה להתמקד באגרופיו. אך, יותר משהוא נסמך על האגרוף, הוא נשען על רגליו. אם אלה תיחלשנה, יאבד הוא את שיווי המשקל, ואגרופיו ייחלשו – עד שיוכרע. עלינו תמיד להבין מה מחזיק את האוייב שלנו, זו נקודת החולשה שלו, ושם יש להלום.

וזה בדיוק מה שנעשה כאן. מי שהשתיל את התולעת הגיע אל האוייב מן הנקודה שהוא הכי פחות ציפה שמישהו יתקוף. (מתוך "השור הזועם", 1980). איראן הזעיקה מומחים משלה כדי לנקות את מערכת ההפעלה המזוהמת, והם אכן מתחילים לבצע זאת. אלא שחמיד עליפור, סגן מנהל חברת מערכות המידע הממשלתית של איראן, הודה כי "ההתקפה נמשכת, וסוגים חדשים של הווירוס משכפלים את עצמם כל הזמן..." (מרץ 2011).

 ההערכה בעולם היא כי ייקח לאיראנים מיספר שנים לתקן ולנקות את הנזקים שגרמה ועדיין גורמת התולעת (וכנראה לזה התכוון ראש המוסד היוצא מאיר דגן), אך ספק אם מערכת ההעשרה שלהם תחזור לתפקוד של ממש.

מדוע? משום שסביר שהתולעת החדירה קודים, בלתי נראים כרגע, למערכת, שבעתיד יאפשרו השתלת תולעים נוספות, בלתי מוכרות בהווה, או שהתולעת משתנה בלי יכולת שליטה עליה.

הדבר הנורא מכל: האיראנים יודעים, ואף מודים, שחדרו למערכת הסודית מכל שלהם, וזו תחושה קשה של פרנויה. הם אינם יודעים מתי תבוא המכה הבאה ומאיפה. הם עובדים עם הרוסים, אין להם ברירה, אך האיראנים חושדים שהיו אלה הרוסים שהתקינו להם את התולעת באמצעות חיבור USB פשוט. התולעת אינה פועלת באופן סדיר, אלא יוצרת הרתעה, תחושת חוסר אונים אצל האיראנים, חוסר שליטה, מבוכה חוסר בטחון עצמי ובלבול. יתכן כי זהו הרקע להתפטרותו של ראש תוכנית הגרעין האיראני הקודם. זו טכנולוגיה של המחר. חשאית, קטלנית ולא משאירה עקבות. יש בה לערער את מרכז הכובד של האוייב. התולעת מקעקעת את הטענה האיראנית לעליונות טכנולוגית, בשווה לארה"ב. עתה מתברר כי האיראנים מפגרים שנות דור אחר הטכנולוגיה החדשה. אין מה לעשות, מי שמצנזר וחוסם את גוגל, לעולם לא יהיה בקדמת ההיי טק. התולעת חושפת את המתקנים הגרעיניים להרס מסוגים לא ידועים לאיראנים. דבר העלול לעלות בחיי המהנדסים יקרי הערך שלהם ובחורבן המתקנים – וזאת מבלי שתיירה ירייה אחת של האויב.

[ציטוט מהאינטרנט]

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

עוז אלמוג

רגע של קורת רוח

יש רגעים של קורת רוח שנותנים טעם לחיים. הם בדרך כלל מבליחים ללא הודעה מוקדמת, ללא זיקוקי דינור וקייטרינג. השבוע היה לי רגע כזה של אושר צרוף. נפגשתי בבית קפה תל אביבי (כשר מהדרין, לא לדאוג) עם ארבעה צעירים חרדים (בני 20-24) מישיבת "עטרת ישראל" – ישיבת חרדית-ליטאית יוקרתית בשכונת בית וגן בירושלים.

התגלגל לידיהם ספרי "פרידה משרוליק – שינוי ערכים באליטה הישראלית" (2004) וביקשו להיפגש עם המחבר. רצו לשוחח על תוכן הספר וגם על לימודים אפשריים באקדמיה.

כיוון שהם מעודכנים בנעשה בחברה החילונית, וכיוון שאני מעודכן בנעשה בחברה החרדית, יכולנו לדלג על הקלישאות המוכרות ולהתמקד בעניינים שברומו של עולם – כלומר בשיחה על תהליכים חברתיים, דילמות ערכיות ופערי דורות. אם הייתם מאזינים לצעירים הללו, הייתם מתפעלים מהסקרנות, מהחוכמה, מהידע המקיף ומהנימוס, שלצערי נעשים יותר ויותר נדירים במחוזותינו.

כמה צעירים חילונים היו יוזמים שיחה עם מחבר ספר עיון סוציולוגי? אני לא מכיר הרבה. האם זה בגלל שהם בוגרי ישיבה חרדית גבוהה? בהחלט כן. מדוע? משום שבחינוך החרדי, בניגוד לחילוני, האליטיזם הבררני והלמידה והפלפול הם עדיין ערכים מרכזיים. לזה נוספה הסקרנות הטבעית של הצעירים החרדיים, שהמהפכה הדיגיטלית מנגישה להם את העולם שמעבר לדלת אמות הישיבה. בקיצור, תגידו שלום ולא להתראות לצנזורה.

נכון שרבני הישיבות המובחרות אינם אוהבים את ההצצה מעבר למסך הברזל. אבל גם הם מתחילים לקלוט שלא חוסמים שור בדישו. הם גם מסתגלים לרעיון שלימודי גמרא – כמקצוע לכל החיים – אינם מתאימים לכל אדם, ושעבודת השם אפשרית בערוצים מגוונים ("בכל דרכך דעהו'.")

אנשים שטחיים מזהירים אותנו מהשתלטות הקנאות החרדית על החברה הישראלית. לא רק שאינני חושש שדבר כזה יתרחש, אלא שאני משוכנע שעתידה של ישראל טמון בין השאר בצעירים החרדים. "היזהרו בבני עניים, שמהם תצא תורה" – גם תורת המדע, הפילוסופיה, המשפט והאמנות.

* * *

מלכה נתנזון / 4 שירים

לוּ רֶחֶם

לוּ רֶחֶם

הָיִיתִי בּוֹרֵאת עַצְמִי מֵחָדָשׁ

בִּשְׁבִילְךָ

לְכוּדִים בְּמַלְכֹּדֶת הַנֶּצַח

שְׁנֵי גּוּפִים

וּנְשָׁמָה

כי תאבת חיים אני

הַתִּקְוָה, בִּכְזַב כְּנָפֶיהָ

נִשְׂרַפְתִּי –

צִפּוֹר עֵירֻמָּה

שִׁירִי לִי, צִפּוֹר הַמִּלִּים,

וְאֶתְכַּנֵּס בִּכְנָפַיִךְ

כִּי תְּאֵבַת חַיִּים אֲנִי

            *

מְגַלְגֶּלֶת אֶת אֵשׁ הַמִּלִּים עַל לְשׁוֹנִי

בֵּין שִׁנַּי הַשּׁוֹרְקוֹת

בֵּין אֶצְבְּעוֹתַי

לַעֲשׂוֹתָן לִי נִצַּת נֹחַם

וְנַחֲלָה

            *

כִּשְׁתֵּי גָּדוֹת שֶׁנְּהַר-זַעַף קְרָעָן

כָּךְ קוֹל עֲנוֹת גּוּפִי

מִי יַצִּילֵנִי מִגּוּף הַלֵּילוֹת

וְיִתֵּן בְּיָדַי מִשּׁוֹשַׁנֵּי הַשָּׂדֶה

וּמֵעוֹף הַשָּׁמַיִם

לְהוֹלִיכֵנִי מֵעַצְמִי

* * *

מרדכי קידר

הקונספציה שוב ניצחה

למעלה משבוע עבר מאז שנחטפו שלושה בחורי הישיבה – אייל יפרח, גיל-עד שער ונפתלי פרנקל – ובשעת כתיבת שורות אלו עדיין אין מידע על נסיבות החטיפה – מי ביצע אותה, היכן נמצאים הבחורים ומהן דרישות החוטפים. היעדר מידע משמעו שהמבצעים תכננו את החטיפה באופן מיטבי כדי שלא יישארו סימנים. הדבר מעיד על כך שאת החטיפה ביצע ארגון מסודר ומנוסה, והאצבעות מכוונות מיד אל חמאס, ובממוקד – אל הזרוע הצבאית שלו – גדודי עז אדין אלקסאם.

ממשלת ישראל הודיעה ברבים כי חמאס הוא שביצע את החטיפה ופתחה בגל מעצרים של ראשיו ופעיליו ביהודה ושומרון. יש איפול על החקירה, עם זאת, האווירה שיצר חמאס תומכת בהנחה שהוא זה שביצע את החטיפה. נאומים שנשאו מנהיגי חמאס ובראשם ח'אלד משעל כוללים רמזים על כך שהתנועה תמשיך בשיטת הפעולה שנוצרה בעסקת גלעד שליט ובעסקות שקדמו לה: חטיפת חייל או אזרח, מריטת עצבי-הציבור הישראלי, העלאת דרישות מוגזמות, משא ומתן קשוח, הפעלת מניפולציות רגשיות ועסקת שחרור-אסירים גדולה. ההישג של הארגון בשחרור למעלה מאלף אסירים שרבים מהם מעורבים ברצח, תמורת חייל אחד, לימד את חמאס שזו הדרך וזו השיטה.

לשיטה זו יש גם ערך מוסף: היא מפלגת את הציבור הישראלי בשאלה אם לשחרר אסירים שיש דם על ידיהם או לא. מחלוקת זו גם יוצרת יוזמות חקיקה הנוגעות לסוגיית שחרור-אסירים, וגם הן מעמיקות את השסע בתוך החברה הישראלית. גם הישג זה נזקף לזכות חמאס.

הפיוס המטעה

בציבור הישראלי התקבעה בשנים האחרונות התפיסה שהחלוקה בין עזה מצד אחד, ויהודה ושומרון מצד שני, חופפת את החלוקה בין חמאס ואש"ף, שכן חמאס שולט ברצועה ואילו אש"ף שולט ביו"ש. תפיסה זו חילחלה גם אל הדרג הפוליטי בישראל, והתוצאה היתה שעד החטיפה הנוכחית, לא היתה כמעט שום פעילות נגד המערך המסועף של ארגוני החמאס באזור זה. שיתוף הפעולה עם מנגנוני הביטחון הפלסטיניים יצר רושם שאנשי חמאס ביו"ש נמצאים "תחת שליטה", וכי אין לישראל מה לדאוג מהארגון בכלל ומהזרוע הצבאית שלו בפרט.

ברקע עמד גם הפיוס בין חמאס ואש"ף. בישראל האמינו שפני חמאס למדיניות, לממשלה, לבחירות ואולי גם להשתלטות על הרשות הפלסטינית בדרכי שלום, ולא להמשך הלחימה נגד ישראל. גם השקט היחסי השורר בין ישראל לרצועת עזה בחודשים האחרונים הוריד בציבור בישראל את רמת הדאגה מפעולות צבאיות של הארגון, ודאי ביהודה ושומרון.

ההוכחה לכוח הציבורי של חמאס התקבלה רק לפני חודש, בבחירות למועצת הסטודנטים של אוניברסיטת ביר זית. אש"ף זכה ב-23 מושבים מתוך 51, חמאס – ב-20, החזית העממית לשחרור פלסטין ב-7 והחזית הדמוקרטית – במושב אחד. היה בישראל מי שראה בכך סימן מדאיג להתחזקות חמאס, אך מנגד היו בישראל מי שראו בכך את המעבר של חמאס מארגון טרור לארגון פוליטי. בישראל לא הבינו שחמאס פוסע על המסלול שהתווה חיזבאללה בלבנון: אֱחוֹז בפוליטיקה וגם מהטרור אל תניח את ידך.

לאחר ההצלחה של חמאס בבחירות אלה הופיע חסן יוסף, מנהיג חמאס בשומרון, בפני 20 נבחרי הארגון. נאומו נמצא ברשת וניתן להקשיב לצעקותיו שבהן הופיעו הקטעים להלן (הערותיי בסוגריים, מ"ק):

"אומרים שחמאס גמור, יש פיוס. לא, ואני אומר לכם שישמעו את זה כל הסטודנטים, ישמעו הקרובים והרחוקים (כל העולם), ושכל אמצעי התקשורת ישמעו, אנו היחידים, עזה היא היחידה, שיש לה כלים חדישים. כולם יודעים, שבכל שלב שהוא תהיה עזה על כל מה שיש בה ותחת כותרת ההתנגדות. יגיע שלב, אתם תראו, שבפעם הראשונה עזה היא שתפתיע את האוייב והיא שתבצע פעולת תקיפה המגיעה בעזרת אללה יתעלה ויתרומם. (מחיאות כפיים). ואני לא אומר את הדבר הזה בלי מחשבה (חוזר על משפט זה) שכן להתנגדות (חמאס) בעזה יש הרבה, אני אומר לכם: יש לה הרבה. ועזה היום, כל פלסטין, כל סנטימטר מאדמת פלסטין ההיסטורית, נמצאת בתוך מעגל הפגיעה מתוך עזה בחסדי אללה, ישתבח ויתפאר. (מחיאות כפיים וקריאות)... הו אחים והו אחיות, אומר מילים אחרונות: לא ייתכן שנקבל את הפיוס (עם אש"ף) בשום מחיר יחד עם כפיית המשוואה של האגרוף הביטחוני [ההסדרים הביטחוניים עם ישראל שעל פיהם הרש"פ מסכלת טרור] עם הפיוס, לא נקבל בשום פנים ואופן שתהיה כאן, בגדה המערבית. (הקהל מוחא כפיים)... אחיי ואחיותיי, אתם חזקים, אתם גדולים, אתם עצומים, אתם מניחים את היסוד לשלב הבא. אתם תראו בקרוב, אני נשבע באללה, כמו שאני רואה אתכם (לפניי), אתם תראו את הניצחון מגיע אם ירצה אללה, ובאותו יום ישמחו המאמינים (המוסלמים) בנצחון אללה התומך (ונותן ניצחון) למי שהוא רוצה. יברך אתכם אללה."

העובדה שראש ארגון טרור מופיע במוסד אקדמי ומדבר מעל במת נואמים המכוסה בדגל חמאס, לא עוררה שום תגובות בקרב שוחרי "החירות האקדמית" בישראל ובעולם, הנלחמים נגד ישראל, מכנים אותה "מדינת אפרטהייד" וקוראים להחרימה, להטיל עליה סנקציות ולמשוך ממנה השקעות.

חסן יוסף קושר קשר הדוק בין חמאס בעזה ובין נוכחות התנועה ביהודה ושומרון, אך גורמים בישראל לא ראו זאת, כי היה יותר נוח לראות את הכול מבעד לחור המנעול של הפיוס: "זה לא אינטרס של חמאס לנקוט בטרור בשלב זה," אמרו לנו כל אלה שמסתכלים על חמאס דרך משקפיים ישראליות, ומנסים להעריך את צעדי הארגון תוך הפעלת שיקולי היגיון ישראלי.

אלא שבשטח המצב היה שונה: מנגנוני הביטחון הפלסטיניים לא גילו את ההתארגנות של החוטפים, או שבמכוון העלימו עין ממנה כדי לא להפריע למאמצי הפיוס. תחת "העין הפקוחה" של מנגנוני הביטחון הפלסטיניים – התפתחה תשתית חמאסית שביצעה באופן כמעט מושלם את החטיפה, את ההימלטות, את החבאת הבחורים או הובלתם לאזור אחר. כמעט מושלם, כי חטיפה מושלמת היתה מונעת מהחטופים ליצור קשר עם כל גורם חיצוני, ואילו אחד החטופים הצליח ליצור קשר טלפוני עם מוקד המשטרה וללחוש משהו שלא הובן כראוי.

בעקבות החטיפה החליטה ישראל לעשות את מה שעליה לעשות כדי למנוע את הפיכתם של יהודה ושומרון למדינת טרור נוסח עזה, ושהרש"פ לא עשתה: היא החזירה לכלא רבים ממשוחררי עסקת שליט מתוך היגיון פשוט: שיחרורם היה נגד שחרור ישראלי, ותפיסת ישראלים מצדיקה את החזרתם לכלא. ישראל גם עצרה חברי פרלמנט מטעם חמאס, סגרה ארגוני "צדקה" ואמצעי תקשורת של חמאס.

ישראל פועלת באווירה בינלאומית נוחה יחסית, שכן העולם מרוכז במתרחש בעיראק, שחלקים ממנה נכבשים במהירות על ידי "מדינת האיסלאם של עיראק והלבנט", וארגון זה מאיים על תעשיית הנפט בצפון עיראק. איראן מעורבת, ארה"ב שולחת חיילים והעולם מקווה שעיראק תשרוד כמדינה מאוחדת.

המתרחש באוקראינה גם הוא במרכז ההתעניינות, בעיקר לאחר שהבדלנים הרוסים הצליחו להפיל מטוס אוקראיני ולהרוג כ-50 מחיילי הממשלה.

בקניה ביצעה מיליציית "שבאב אלמוג'אהדין" מסומליה טבח המונים, וגם משחקי הכדורגל בברזיל מסיטים את התעניינות העולם מחטיפתם של שלושה ישראלים ומפעילותה של ישראל נגד חמאס ביו"ש.

   בגבול עם עזה יש הסלמה, ויש כבר מי שמזהיר שאינתיפאדה שלישית נמצאת בפתח. האירועים בשבוע האחרון סיפקו עוד הוכחה שבענייני ביטחון ישראל יכולה לסמוך רק על עצמה, לא על רשות או מדינה פלסטינית, ולא על הסכמים עם מדינות ערביות, ידידותיות ככל שתהיינה. אף שלטון ערבי לא ינהג בנחישות הנדרשת להגנה על ישראל מפני ארגוני טרור דוגמת חמאס, ולכן על ישראל להישאר בשטחי יו"ש לתמיד. אפשר לצאת מהערים כדי שיקומו בהן אמירויות על בסיס המשפחות הגדולות, אבל על המרחב הכפרי להישאר בשליטה ישראלית.

   הקריסה של צבא עיראק מול לוחמי "מדינת האיסלאם" מוכיחה כי במזרח התיכון אין לסמוך על כוחות מלאכותיים, גם אם ארה"ב הקימה אותם, חימשה, אימנה ומימנה אותם. תסריט דומה יתרחש באפגניסטן כשייסוגו ממנה כוחות הקואליציה, ולכן על ישראל לומר לאמריקנים אמירה פשוטה וישירה:

"אנו חיים ורוצים להמשיך לחיות באזור שאנו מבינים יותר מכל אחד אחר איך להתנהג ולהתנהל בו. פה זה לא אירופה ולא אמריקה. אנא הניחו לנו לפעול כנדרש, ואם אתם באמת חברים שלנו, עִזרו לנו במקום לעודד ארגוני טרור כמו חמאס."

יש בקונגרס ובציבור האמריקני רבים שיזדהו עם אמירה כזו ויסכימו לה.

ניסיונות חטיפה קודמים

לאחר החטיפה נזכרו רבים לספר כי בשנה האחרונה היו עשרות ניסיונות לחטוף אזרחים וחיילים. הבעייה היא שאיננו מתייחסים לניסיון שנכשל, ואיננו מסיקים ממנו מסקנות מבצעיות. ניסיון חטיפה שנכשל חייב היה לקבל התייחסות כמו ניסיון שהצליח: חקירה נמרצת, מעצרים, חיסול תשתית והעמדה לדין. גם התקשורת אינה רואה בניסיון שנכשל עניין לעסוק בו, כי הוא נכשל וכביכול שום דבר לא קרה. אלא שהחוטפים שנכשלו במשימתם מנתחים את הכישלון, מאתרים את התקלות, מתקנים את הטעון תיקון, משפרים את התוכנית ומנסים שוב ושוב עד שיצליחו.

תרבות הטרמפים

מאז החטיפה של שלושת הבחורים עסקה התקשורת הישראלית בעניין הטרמפים, ונקודה שעלתה שוב ושוב היא שבשטחי יו"ש, כמו בפריפריה, אין לאנשים ברירה אלא להסתמך על טרמפים בשל התדירות הנמוכה של תחבורה ציבורית. אוטובוס המגיע ליישוב ביו"ש או בפריפריה פעמיים ביום בלבד אינו מספק את צרכי התחבורה של מי שאין לו רכב פרטי. בעוד ש"תופעת הטרמפים" נעלמה מן הערים, היא חיה וקיימת בפריפריה ובעיקר ביו"ש. אנשי "מדינת תל-אביב" מותחים עליה ביקורת קשה כי היא מביאה לאירועי חטיפה, ואילו אנשי "מדינת יו"ש" מגנים עליה באדיקות "כי אין ברירה אחרת."

אלא שלוויכוח זה יש בסיס תרבותי עמוק: ב"מדינת תל-אביב" אדם חי לעצמו את חייו, עובד ומבלה את זמנו הפנוי בשלל מקומות הבילוי שמציעה העיר הגדולה: בתי קפה, מסעדות, קולנוע, תיאטרון וקונצרטים. הניכור בין האנשים מוביל כל אחד למצוא את דרכו בעצמו ממקום למקום, ואין הוא מבין למה בכלל אנשים צריכים להסתמך על טרמפים.

ואילו ב"מדינת יו"ש" יש תרבות של קהילה, אווירה של קבוצה מגובשת, אמון הדדי ופתיחות, והטרמפ מבוסס על התחושה של הנוסע שהנהג הוא "משלנו" ולא יגרום לנוסע כל רע, וכזו היא גם תחושתו של הנהג כלפי הנוסע.

* המאמר התפרסם במגזין "מראה" 295 ובאתר "מידה".

* * *

אליהו הכהן

הפרחים שפעם פרחו בלוגאנסק

העיר לוגאנסק שבמזרח אוקראינה אינה יורדת לאחרונה מכותרות החדשות. יום יום ושעה שעה, מדווחים כתבים על קרבות הרחוב המתנהלים בחוצותיה. ערוצי הטלוויזיה מקרינים צילומי תקריב של הפגזות, מפגינים בחפירות, ועיתונאים המדובבים פצועים חבושי ראש, ביניהם אחדים מקרב אחינו בית ישראל.

בין שלל המאמרים והכתבות, לא מצאתי שמץ של איזכור גם לא בדל רמז על מקומה של לוגאנסק בהתפתחות הפריודיקה העברית ובקידום ספרות הילדים העברית. והרי בעיר הזאת הוקם לפני למעלה ממאה שנים אחד המיזמים החלוציים להפצת השפה והתרבות העברית בקרב הדור הצעיר של יהודי התפוצות.

שם, בלוגאנסק, הנצו הפרחים הראשונים של שפת ילדים עברית, עם הופעתו של השבועון "הפרחים", מראשוני כתבי העת לילדים ולבני הנעורים בעריכתו של הסופר ישראל בנימין לבנר.

ממרכזה של לוגאנסק, אז עיר נידחת בפאתי אוקראינה, רחוקה מכל מרכז של תרבות יהודית (15 שעות נסיעה ברכבת מן העיר קיוב), מן האזור שבו מוצבים כיום עמדות ומתרסים, נשלחו גיליונות השבועון העברי הזה, עתיר השירים, הסיפורים והאגדות, אל אלפי מנויים וקוראים צעירים בכל רחבי הפזורה היהודית.

שבע שנים נמשכה הופעתו של "הפרחים", משנת 1907 עד שנת 1914.  הישג ללא תקדים. הוא האריך ימים יותר מכל כתב עת עברי אחר לילדים ולנוער, מאז "עולם קטון", עיתון הילדים העברי הראשון שנולד בירושלים בשלהי שנת 1892, ועד לייסודו של "דבר לילדים" בשנות השלושים למאה ה-20. מתוך עשרות עיתוני הילדים והנוער שראו אור בפרק זמן זה, רק מעטים הצליחו לשרוד מעבר לשנה-שנתיים.

מכאן מעמדו החשוב של השבועון העברי הלוגאנסקאי "הפרחים" ככתב עת בעל השפעה מתמשכת על חוג קוראים גדל והולך. באמצעותו הרחיבו ילדים ובני נוער רבים את ידיעותיהם בלשון העברית והעשירו את השכלתם בתחומים שונים של תרבות כללית, בימים שבהם כתבי עת עבריים לבני הנעורים נחשבו למוצר נדיר.

סופרים ומשוררים נודעים תרמו לעיתון מפרי עטם, ביניהם יעקב פיכמן, יהודה שטיינברג, אהרון ליובושיצקי, יהודה גרזובסקי (גור), דב קמחי, דבורה בארון, וגם פרח משורר בשם לוין קיפניס שפרסם בו כמה מביכורי יצירותיו.

ערב עלייתו של קיפניס לארץ, בשנת 1913, הציע לו לבנר לשמש כעוזרו בעריכת העיתון. הקשרים בין השניים התפתחו לידידות חמה. יחד שיתפו פעולה בעריכת חוברות של ציורי המקרא שהוצעו לקוראים מטעם העיתון. קיפניס צייר ועיטר והשניים תיכננו להוציא לאור בלוגאנסק את "ספר הציורים לכתבי הקודש", תחילה בסדרת קונטרסים תחת כנפי מערכת "הפרחים". קיפניס צייר את שער הספר המיועד, אך לרגל צאתו לארץ נקטע הרעיון באיבו, וזאת לאחר שעשרות מציורי המקרא שלו כבר הופיעו בדפוס.

"הפרחים" היה מפעל יחיד של לבנר. הוא שימש כעורך וכמו"ל, כמנקד ומגיה, ככותב רשימות בשמו שלו ובשמות בדויים אחדים. הכול עשה בעשר אצבעותיו: הוא נשא יחידי בעול המינהלה, החשבונאות וההפצה של העיתון. בעצם ידיו עטף את העיתונים למשלוח ורשם עליהם את כתובות הסוכנים והמנויים, וגם עמס על גבו את החבילות והובילן אל בית הדואר. כשנתקל בבעיות בהדפסת העיתון, עבר אל דפוסו של יוסף ז'יטומירסקי, אף הוא בלוגאנסק.

מאבקי הקיום של העיתון הביאו אותו לא פעם אל סף ייאוש, אך בכל זאת נשך את שפתיו והמשיך, עד שלאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה, כשאזלו בדפוס אותיות עבריות וחסרו סדרי דפוס, נאלץ בספטמבר 1914 להפסיק את הופעת העיתון. כעבור שנתיים נפטר והוא בן 54.

לבנר הגיע ללוגאנסק ביוזמת הממשלה  הרוסית שמינתה אותו כרב המקום. לפני הגיעו ללוגאנסק, הוא נודע כחלוץ מלאכת הכינוס של אגדות ישראל. ליקט וערך לא פחות מ-1088 אגדות, והוציאן לאור במאה חוברות שאח"כ נאגדו לספר ("כל אגדות ישראל") שיצא מאז בעשרות מהדורות. בכך הקדים את "ספר האגדה", מפעל הכינוס של ביאליק ורבניצקי.

השבועון רב ההשפעה "הפרחים", שנערך ונדפס בלוגאנסק, היה עשיר בתמונות ובציורים. לצד השירים והסיפורים, פורסמו כמעט בכל גיליון משלים, פתגמים, חידות, וחדשות מעניינות מהנעשה בעולם. המדורים לילדים נדפסו בניקוד מלא, ואלה שיועדו לבני נוער – ללא ניקוד.

בגיליונות רבים נדפסו מכתבים ורשימות שנשלחו מהארץ, בין היתר סדרת כתבות "רשימות מחיי הילדים בא"י", "מסע לא"י" מאת "פלשתינאי זקן" ( כינוי שאימץ לעצמו הבילויי מנשה מאירוביץ). הימים היו ימי העלייה השנייה. בסדרת רשימות בשם "עברית" מאת לוין קיפניס, צוטטו שירי זמר עבריים שהושרו בארץ, ביניהם נוסחו המוקדם והנשכח של השיר "ניצנים", שפתח במילים "פה בארץ חמדת אבות תתאמתנה כל התקוות".

בעמוד השער של העיתון התנוסס תחריט יפהפה של נוף ארץ ישראלי ובחזיתו ניצבים שני איכרים עבריים החובשים כובעי עבודה רחבי תיתורה, האחד אוחז חרמש והשני מעדר, ומולם דמות אישה ומאחוריה ילד, צעיף מעטר את ראשה, ומסביבה אשכולות ענבים ומגש עמוס בפירות הארץ. ליד כותרת העיתון מופיע בהבלטה סמל מגן דוד עם המילה ציון במרכזו.

כתב העת "הפרחים" הטביע את חותמו על דור שלם של צעירים יהודים שגדלו בקהילות היהודיות במזרח אירופה. לימים, כשהשתקעו צעירים אלה בארץ בימי העלייה השלישית והרביעית, התרפקו רבים מהם בזיכרונות מלאי געגוע על השבועון האהוב שליווה אותם בנעוריהם, ולא חסכו בתיאורים רגשניים איך כססו את ציפורניהם מדי שבוע בציפייה להופעת כל גיליון חדש של העיתון.

לוגאנסק, לוגאנסק, הטובלת כיום באש ובעשן –  מי יזכור לך חסד נעורייך, הפרחים שפעם פרחו ברחובותייך.

[נא ראו 2 צרופות ששלח אליהו הכהן]

* * *

נעמי רז, פסיכולוגית

נערת גבעות

אני כותבת לך, חברת הכנסת זועבי, כאימא – למי שאיננה אימא. ביום שלישי אמרת בכנסת שחוטפי הנערים בגוש עציון אינם טרוריסטים. אז אני רוצה לומר לך שהם טרוריסטים ועוד איך, עבריינים, פושעים, וכל מילה נוספת מאותה משפחת מילים שעוד אפשר למצוא. ואני רוצה לומר שליבי ליבי עם החטופים עצמם. עם האימהות שלהם, ועם כל אימא – יהודייה, מוסלמית, נוצרייה והוטנטית, ועם כל אבא וכל אדם על פני כדור הארץ.

פרט לאישה אחת אטומה.

ליבי ליבי עם משפחות החטופים ועם חבריהם על הזוועה שהם חווים מדי רגע.

החוטפים הם טרוריסטים כי הם מתנהלים באלימות כלפי אזרחים חפים מפשע, כי הם מטילים אימה, וכי הם פוגעים בכל נורמה של בני אנוש.

אמרת ש"ישראל היא חממת הטרור הגדולה באזור," וזה ממש מגוחך לנוכח מעשי הטרור היומיומיים בסוריה, בעיראק, בלבנון, ובמצרים. את מי את חושבת שאת משרתת בדיבורים מטופשים ומרושעים שכאלו? חוסר החמלה והרשעות שבדברייך מציבות אותך בשורה אחת עם "נוער הגבעות" ודומיו, שליבם גס בפשעים שהם עושים לפלסטינים.

קשה לי להאמין שדברייך יכולים להיחשב, כפי שסוברים כמה חברי כנסת, ל"הסתה לאלימות או לטרור." אבל מאוד ברור לי שהם מעידים על חשיבה מוגבלת ועל חוסר יכולת להבין ולקבל את הרגשות שמעוררת חטיפת הנערים אצל בני משפחותיהם ואצל רבים אחרים.

את עושה שירות דב למטרות ולאינטרסים שנדמה לך שאת משרתת, ושבשמם נשלחת לכנסת. ואת עושה שירות דב לכל האנשים, כמוני, שסבורים שיהודים כנוער הגבעות, ולעיתים גם ממשלתם, מבצעים פשעים נגד האוכלוסייה הפלסטינית הכבושה. זה כולל, כמובן, את המעצרים המינהליים המתמשכים, בלא משפט, והאכלה בכוח של שובתי הרעב ביניהם. בעצם התבטאויותייך את מחלישה את כל הטיעונים שאנחנו טוענים כנגד הכיבוש וכנגד עוולותיו.

שוב את מציבה את עצמך בפינות שכאלו. אני בטוחה שגם הבוחרים בך לא שובעים נחת מהתבטאויות מטופשות ואכזריות שכאלו (התבוסה המשפילה שנחלת בבחירות בנצרת מוכיחה את דבריי). אני משוכנעת שבוחרייך חכמים ואנושיים ממך.

תמונת הראי שלך, חברת הכנסת מירי רגב, אמרה לך "לכי לעזה, בוגדת."

ואני אומרת לשתיכן "לכו ליצהר, מרשעות."

מתוך המגזין "על צד שמאל" 19.6.14, בעריכת נפתלי רז.

* * *

עמוס גלבוע

בשנת 2013, שנת הדיאלוג המדיני, זינק הטרור!

בשנה זאת, לעומת 2012, עלה מיספר ניסיונות החטיפה והפעולות ה"חמות" האלימות של הפלסטינים ביהודה ובשומרון. כמעט כולן סוכלו. לכן הפרשנויות שהחטיפה הנוכחית נובעת מהפסקת המו"מ המדיני הן בגדר טמטום, כשהעובדות לא מעניינות את בעליהן. החטיפה הרימה את המסכה מאחורי "נשף המסכות" של ממשלת "האחדות" הפלסטינית.

אני מחזיק בידי פרסום של "מרכז המידע למודיעין וטרור" המסכם בשפת המיספרים והעובדות את פעילות הטרור והאלימות ביהודה ושומרון בשנת 2013. להזכיר נשכחות: זאת שנת המו"מ הישראלי-פלסטיני בניצוחו של קרי, שר החוץ האמריקאי; שנת דיאלוג מדיני.

ובכן בשנה זאת היו 858 פיגועים של מה שהפלסטינים קוראים  "התנגדות עממית": פיגועי דקירות סכין, השלכת בקבוקי תבערה (הפיגוע השכיח)  ופיגועי דריסה. ובנוסף, מאות ידויי אבנים כל חודש. זאת, לעומת רק 535 פיגועים כאלו בשנת 2012, שנה צחיחת דיאלוג מדיני.

במקביל, בשנת 2013 בוצעו 201 "פיגועים חמים", הכוללים הנחת מטענים, ירי, השלכת רימונים וחטיפות. וזאת לעומת 37 פיגועים מסוג זה בשנת 2012, שנת הזעקות שאם לא ייפתח מיד דיאלוג מדיני "אמיץ", כי אז אנו צפויים לאינתיפאדה שלישית איומה ונוראה.

כתוצאה מהפיגועים בשנת 2013, שנת הדיאלוג המיוחל, נהרגו בשטחי יהודה ושומרון ובשטח ישראל 5 אנשים: שני אזרחים ושלושה חיילי צה"ל. בשנת 2012 לא נהרג, לעומת זאת, אף אזרח או חייל ישראלי.

כאשר נותחו לעומק כל פרטי הנתונים הללו, שמתבססים בעיקר על דיווחי השב"כ שלנו, עלו 4 מסקנות עיקריות:

האחת, אפקטיביות פעולות הסיכול והמנע של כוחות הביטחון שלנו ביהודה ושומרון. סוכלו ונמנעו 190 פיגועים חמים משמעותיים (67 הנחות מטענים, 52 חטיפות, 52 מקרי ירי, 16 פיגועי התאבדות).

השנייה, מעורבות החמאס ומשוחררי "עסקת שליט" בהכוונת הטרור ובביצועו. ההכוונה נעשתה  מרצועת עזה וממפקדות החמאס  ב"חוץ".

השלישית, בלט מאמץ של ארגוני הטרור לבצע פיגועי חטיפה של ישראלים ביהודה ובשומרון, בעיקר על רקע "עסקת שליט", על מנת להשתמש בהם כקלפי מיקוח לשחרור אסירים. מאמצים אלו נחשפו בשורה של סיכולים של פעילויות חוליות טרור ביהודה ובשומרון, אשר פעיליהן הודו שהתכוונו לבצע חטיפות. ברבים  מהמקרים הוכוונה הפעילות על ידי גורמי חוץ: אסירים ששוחררו ב"עסקת שליט" ואסירים ביטחוניים הכלואים בישראל.

הרביעית, הרשות הפלסטינית ופת"ח תמכו במעשי הטרור והאלימות שהתבצעו במסגרת "ההתנגדות העממית". הרשות העניקה להם גיבוי כספי והסברתי כשהיא מציגה אותם  (באופן כוזב) כהתנגדות בדרכי שלום. וכל זאת במקביל למו"מ המדיני. בו בזמן הרשות  ופת"ח הביעו התנגדות למאבק צבאי מזוין, אך טרחו כל הזמן להדגיש כי "אופציית המאבק המזוין" מעולם לא נזנחה.

על רקע מערכת נתונים אלו, הגלויים לכל – רק לא למי שטחו עיניו מראות, או שעובדות הן האויב שלו – – אי אפשר שלא לחוש בחילה מגל הפרשנויות ששטף ושוטף אותנו: שהחטיפה באה כי לא שיחררנו את הקבוצה הרביעית של האסירים; שהיא באה לאוויר העולם כי אין דיאלוג מדיני; שכל תורת הביטחון "בשטחים" קרסה; שלא לדבר כבר על התיאוריה הטרמפיסטית. מחלת טמטום אנושה, ייתכן חסרת מרפא.

אבל, למה נלין על  אווילות הזו אחרי ששמעתי את אחד מפרשני הספורט שלנו אומר במשחק בין צ'ילה לספרד, כשהתוצאה היא עדין מאופסת, "אם ספרד תכניס גול אז המוראל שלה יעלה, אבל אם תחטוף גול אזיי המוראל שלה יירד" – כנראה שמדובר במחלת כסילות נרחבת ביותר.

איך ייגמר האירוע? בטוב, ברע? רק נביאי השקר אולי חושבים שהם יודעים. מה שברור לי הוא שהאירוע רק הרים את המסך מעל "נשף המסכות" הנקרא "ממשלת הפיוס הפלסטינית", "ממשלת האחדות". אין אחדות בין הרשות של אבו מאזן לבין החמאס. רצועת עזה היא יישות נפרדת, עם צבא משלה, שלאבו מאזן, להערכתי, לא יהיה בה בעתיד שום שליטה. ככל שמחלישים את החמאס ביהודה ובשומרון, ככה זה טוב לעם ישראל. אבל, גם כאן זאת אווילות לבוא ולהגיד שמטרת המבצע הנוכחי ביהודה ובשומרון, בצד "החזרת הבנים הביתה", הוא להביא "להכחדת החמאס" (או למיגורו וכיוצא באלו מילים בומבסטיות). זה יעד בלתי ריאלי לחלוטין מבחינת מדינת ישראל. ובכלל, הצבועים של אירופה, שגורל החטופים לא מעניין את קצה הבוהן של שרת החוץ שלהם, הגברת אשטון, לבטח יפצחו בקרוב בשירת ה"מידתיות"  ובהאשמת ישראל בחבלה ב"סיכויים לשלום".

והערה קטנה. הירבו אצלנו לדבר על המחדל המשטרתי במוקד, ושמענו עד לעייפה על 8 השעות היקרות, הקריטיות, שכוחות הביטחון הפסידו כתוצאה מכך. כל התקשורת וכל מרבי הלהג סימנו את הש"ג המסכן שבמוקד, ושפכו אש וגופרית על המשטרה.

ייתכן שהיתה כאן (בחוכמה לאחר מעשה!) שגיאה. אבל, ואני מדגיש את האבל הזה, החוטפים לא ידעו שהיה מחדל! אנחנו יודעים זאת בדיעבד. לכן, בהנחה שמדובר בחטיפה מתוכננת היטב, הדעת נותנת שמאותה שנייה שבה החוטפים הבחינו כי אחד החטופים דיבר בנייד שלו, הם פעלו על בסיס ההנחה שהמשטרה שלנו פועלת כשורה, על פי הנהלים, ולכן יש להם אולי קצת פחות זמן ממה שתוכנן על מנת להגיע למקום המסתור שנבחר. במילים אחרות, לדעתי, ויכול מאוד להיות שאני טועה, לאובדן 8 השעות לא היתה השפעה קריטית. בכל מקרה, להפוך את זה ל"עניין מרכזי" בשיח הציבורי, שעה שהמאמץ הבלעדי הוא למצוא את החטופים –  גם זה נראה בעיניי כעוד מעשה חלם.

* * *

תות הרמס סאטורי

אַתָּה עֶרֶב

אַתָּה עֶרֶב. לְאַט

אַתָּה קָרֵב מַגַּע דְּבָרִים אֲהוּבִים

כְּמוֹ שְׁבָרִים עֶרֶב יָמִים עֵרוּבִים

כְּמוֹ דְּבוּרִים

דְּבָרִים צְפוּיִים: לֹא צְפוּנִים

בְּרַעַד יַד יַמִּים.

רוּחַ עוֹבֵר וְהַמָּטָר מִתְאַוֶּה

לַשִּׁיר. עַל סַף הַבַּיִת הַנָּעוּל

נוֹשֵׁב לַיְלָה וּמְכַבֶּה אֶת אוֹר

הָעֶרֶב הָאָפֹר וְעַתָּה

אֶת הַנְּהָרָה לֹא יִמְצָא

גַּם הַמְּשׁוֹרֵר גַּם לֹא בְּעָתָה.

אֶבֶן הָאֲדָמָה

אֶבֶן הָאֲדָמָה כָּאן

שָׁם יָרֵחַ רַךְ בְּעַרְבּוֹ מִתְרוֹנֵן

אֲמִירֵי עֲנָנִים עָבִים תּוֹעִים בְּאֵין מִתְבּוֹנֵן

עֶדְרֵי כּוֹכָבִים.

פָּקְחָה הַיָּד עֵינָהּ וַתִּכְתֹּב

בְּאַדְמַת הָעוֹלָם וְשִׁנָּהּ:

הוּא לֹא בָּא לֹא בָּא לֹא בָּא

רֹךְ יָרֵחַ אַחֵר. לֹא זִמֵּר.

תְּנוּ לַזְּמַן הַנָּכוֹן לְדַבֵּר.

יְרֵחַ עֲדָנִים תְּנֵנִי עֲנָנִים

תְּנֵנִי כּוֹכָבִים

הַשָּׁעָה הַיְעוּדָה טֶרֶם הִגִּיעָה.

* * *

ברוך פלטנר

הרהורים על תורת המידתיות

אחד הדברים שמתבררים כתוצאה ממבצע "שובו אחים" הוא שצה"ל הוא הצבא הטוב בעולם. כך בפירוש. כאשר המילים boots on the ground הפכו להתאבדות פוליטית במערב, כאשר צבאות המערב בנויים על "מתנדבים", דהיינו אנשים משכבות תחתית שהצבא הוא בשבילם דרך מילוט מעוני, כאשר צבאות ערב מושתתים על פנאטים צמאי דם – צה"ל מבצע פעילות מורכבת ביותר בלב אוכלוסייה אזרחית באומץ לב אישי של קציניו וחייליו שאין כדוגמתו. מאות רבות של מעצרים בלב אוכלוסייה עוינת מבוצעים עם פחות נפגעים ממעצר של שודדי בנק בארה"ב. החיילים מוכנים לחרף את נפשם למען ביצוע המשימה, ומשפחותיהם אינן שואלות מדוע מסכנים את חיי בניהם כדי לנסות ולהציל חייהם של אחרים, שאולי כבר אינם בין החיים. המקצועיות, המוראל, המוטיבציה והגבורה – ניכרים היטב בפעילות צה"ל בשבוע האחרון, ועל כך לצערי לא נכתב דבר בעיתונים, וחבל. על כל יהודי ויהודייה בעולם לחוש תחושת גאווה ותודה על כך שאלו הם פני צבא העם שלנו.

ועוד הערה בנושא תאוריה מוזרה שמקודמת על ידי השמאל הישראלי, לא מהיום, אך ביתר שאת לאור החטיפה, היא תורת המידתיות.

לפי תורה זו תגובותיה של ישראל לרציחות, לחטיפות ולעוד כהנה וכהנה פגיעות באזרחים וחיילים כאחד – צריכות להיות "מידתיות". דהיינו אם נהרג חס וחלילה חייל מחיילינו, אסור לנו להרוג יותר מאחד מחייליהם. 

כמובן שתורת המידתיות פועלת רק לטובת אויבינו, כך למשל אין היא מאפשרת לנו (ולא שהיינו רוצים בכך) להרוג נשים וטף מאויבינו כאשר הם טובחים ללא רחמים במשפחות שלמות של יהודים.

יחד עם זאת כדאי לבחון תורה זו כפי שמקובל במדעים המדויקים על ידי השלכתה אל הקצה. לפני שבעים שנה בדיוק השמידו בני העם הגרמני יותר משליש מבני עמנו. לא ה"נאצים" עשו זאת, אלא הגרמנים כולם, שכן המלאכה היתה מרובה ודרשה השתתפותו של כל העם הגרמני על כל משאביו. ובכן עתה, על פי מקורות זרים, וכיוון שאין חל חוק התיישנות על מעשי רצח בכוונה תחילה, יש לישראל היכולת, ולפי תורת המידתיות גם הכורח המוסרי – להשמיד באמצעות הנשק הגרעיני שבידה שליש מהעם הגרמני, שהם כעשרים וחמישה מיליון איש, אישה, וטף. ומכיוון שהעיתון שמקדם את תורת המידתיות בישראל הוא בבעלות גרמנית ורבים מכותביו הבכירים הנם צאצאי יהדות אשכנז – טוב יעשו אם יהרהרו בכסילותה של תורתם ויפסיקו לבלבל את המוח עם השטויות שלהם.

* * *

אורי הייטנר

1. המתנחלופוב הוא הישראלי המכוער

גלעד שליט היה חייל צה"ל. נסיבות נפילתו בשבי, מביישות כל חייל, מביישות את צה"ל. גלעד שליט היה לוחם, אך במקום להילחם, כפי שחונך, כפי שמצפים מכל חייל צה"ל, הוא העדיף להתמסר לאוייב. במעשיו, הוא העניק לאוייב את אחד הניצחונות הגדולים ביותר שלו, במאה שנות הסכסוך – הוא העניק לו את היכולת להכניע את מדינת ישראל ולהשפילה. במעשיו הוא גרם לשחרורם של למעלה מאלף מחבלים, רבים מתוכם רוצחים, ורבים מהם שבו מיד לעסוק בטרור. תוצאות העסקה לשחרורו, הן עשרות ניסיונות לחטיפת ישראלים, כדי לשחזר את הניצחון על ישראל. כל הניסיונות עד כה סוכלו בידי כוחות הביטחון (הסיכול הזה הוא מה נקרא לעתים "הקלגסים השולפים פלשתינאים ממיטותיהם באמצע הלילה"), עד שבשבוע שעבר הצליחו המחבלים לחטוף שלושה נערים.

המידע על נסיבות התמסרותו של גלעד לשבי, נודע רק לאחר שחרורו. יש שיכנו זאת "קשר שתיקה", יש שיגנו את האיפול ויציגו אותו כהסתרת מידע חיוני לוויכוח הציבורי על עסקת שליט. אולם אני, אף שהתנגדתי לעסקה, סבור שלא היה זה קשר שתיקה, אלא סולידריות ואנושיות. כאשר חייל ישראלי חטוף בידי טרוריסטים, כאשר משפחתו חרדה, לא בוער לעסוק דווקא בנסיבות נפילתו בשבי. העיסוק הזה לא יברח. הרי אפילו הוויכוח על נסיבות חטיפתו של סוחר הסמים המופקר אלחנן טננבוים החל רק לאחר שחרורו, במחיר מופקע.

אולם מיד בהגיע הידיעה על חטיפתם של הנערים בגוש עציון, החל מחול שדים של האשמתם בחטיפתם כיוון שנסעו בטרמפים. מיד החל קמפיין מכוער ומרושע של השמצת החטופים והאשמתם בחטיפתם. שעות אחדות אחרי החטיפה קראתי פוסט בפייסבוק המגנה את בן ה-19 שהשתמט מצה"ל (!). וכל הדיבורים הנלוזים על כך שגוש עציון הוא מקום שלא צריכים להיות בו ילדים, כאילו ילדים צריכים להיות רק בדולפינריום בת"א, כי רק שם בטוח. לא האויב הברברי, החוטף ילדים תמימים, וזוכה לאהדה ושמחה ברחוב הפלשתינאי אשם בפשע, אלא קורבנותיו. בדיוק כמו האשמת נאנסת באינוסה, כיוון שלא התלבשה באופן "צנוע". זוהי חגיגה דוחה של מתנחלופוביה. אגב, שנים משלושת הילדים הם בכלל מתנחלים בתוך הקו הירוק ולא ביו"ש. אולם אלו עובדות, וממתי עובדות יתנו למתנחלופובים לקלקל שנאה טובה.

הוריהם האצילים של החטופים, מדברים על החיזוק שהם מקבלים מן העם המגלה אחדות בייחול לשחרור יקיריהם ומעניק גיבוי לכוחות הביטחון הפועלים למטרה זו. אולם האמת היא, שהאחדות הזאת אינה מלאה. יש בתוכנו מתנחלופובים, שכמו הרשע בהגדה של פסח, מוציאים את עצמם מן הכלל. המתנחלופוב הוא הישראלי המכוער.

2. צרור הערות 22.6.14

* אחת הטענות המוטחות מצד קהילת הטרוניה למבצע "שובו בנים", היא שהממשלה וצה"ל מנצלים את החטיפה כתירוץ לפעולה הגורפת נגד "חמאס". זה נכון, כמו שנכון שישראל ניצלה את פיגועי ההתאבדות במתקפת הטרור שגבתה חיי למעלה מאלף איש כדי לבצע את "חומת מגן"  ואת מתקפות הטילים על יישובים אזרחיים כדי לבצע את "עופרת יצוקה" ו"עמוד ענן". זה ממש לא יפה לנצל לרעה את הטרור כתירוץ למלחמה בטרור. יורים טילים על אזרחים? מותר להפעיל את "כיפת ברזל". חוטפים נערים ישראלים? כפעולת גמול יש לשחרר מחבלים תמורתם.

אז למה כבר עשור מתקיימות הפגנות אלימות בלתי פוסקות נגד צעד הגנתי מובהק כמו גדר הביטחון?

ועוד טענה של קהילת הטרוניה, היא על ה"עונש הקולקטיבי" לתושבי חברון. באמת לא בסדר. צריך היה לפנות לחמאס, ולבקש מהם בנימוס שיתנו לנו כתובת מדויקת, היכן הם מסתירים את החטופים, ולפעול שם נקודתית. איך לא חשבנו על זה קודם?

* הלחץ הכבד המופעל על הפלשתינאים במבצע "שובו אחים" חשוב מאוד. אולם יותר מכל, חשוב מעצרם של המחבלים ששוחררו בעסקת שליט. החטיפה, ועשרות ניסיונות החטיפה שקדמו לה, הם תוצאה ישירה של העסקה וניסיון לשחזר את תוצאותיה. כאשר התוצאה היא הפוכה – מעצרם של משוחררי העסקה, זו מכה לחוטפים.

* אחרי שישה ימים של מבצע "שובו אחים", אבו מאזן אמר דברים כדורבנות נגד החוטפים. האם הוא יפרק את הקואליציה שהקים אתם?

* מתי תתאפשר השתלבות אמתית ומוצלחת של ערביי ישראל במדינה? כאשר יהיו יותר מוחמד זועבי מחנין זועבי.

* אני מעריך את החלטתו של שר החוץ ליברמן להמשיך כרגיל את ביקורו במדינות אפריקה, חרף משבר החטופים. הוא נהג בכך בניגוד לאינסטינקט הפופוליסטי, להיות בעין המצלמות עוטה בטלדרס והפגין משמעת עצמית וקור רוח. אני משוכנע שהוא מעודכן ושותף לעיצוב דרכי התגובה, אך ממשיך למלא את שליחותו הממלכתית. בניגוד לנבואות הזעם אודות "בידוד מדיני", כביכול, ישראל מחממת מאוד את יחסיה עם מדינות אסיה, אפריקה ואירופה, ויש לכך חשיבות רבה. ביקורו של ליברמן באפריקה משמעותי מאוד לתהליך, ולא פשוט לתאם ביקור מקיף כזה. קיצורו, היה עלול להזיק למהלך החשוב. על כך ראוי ליברמן לשבח.

לעומת זאת, על מפכ"ל המשטרה היה לקצר באחת את ביקורו ולחזור לארץ, כדי לפקד על פעילות המשטרה במשבר.

* ד"ר גיא בכור מדווח, שמרכיב במתקפה הסלפית על עיראק לשעבר, הוא מהלך אכזרי להטיית אפיקי הפרת והחידקל על מנת לייבש ולהמית בצמא אזורים שיעיים. מה שמזכיר ניסיון דומה, בשנות ה-60, של סוריה, בשעה ששלטה בגולן, להטות את אפיק הירדן, כך שמימיו לא יזרמו לכינרת, וישראל תתייבש.

צה"ל הצליח לשבש את הפעולה, בהפצצות חיל האוויר והפגזות ארטילריות, ועד היום ניתן לראות את תוואי ההטייה – העבודות שהסורים הספיקו לבצע. בסופו של דבר, מה שמנע את האסון, היה שחרור הגולן במלחמת ששת הימים. וכך, הגולן לא היה עוד בסיס להתייבשות של ישראל, אלא יעד להתיישבות של ישראל. כך הגשמנו את נבואת ישעיהו: "לָתֵת לָהֶם פְּאֵר תַּחַת אֵפֶר שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן תַּחַת אֵבֶל--מַעֲטֵה תְהִלָּה, תַּחַת רוּחַ כֵּהָה."

יש לציין שהניסיון להטות את אפיק הירדן, היה רק מרכיב אחד בתוקפנות הסורית נגד ישראל, שעה שהגולן היה בידיהם, תוך הפרה יומיומית בוטה של הסכם שביתת הנשק. זאת, להבדיל מכיבוד קפדני של הסכם הפרדת הכוחות מ-1974, כאשר הגולן בידינו. אין צורך בדמיון מפותח כדי לשער איך היה מכובד הסכם "שלום", אילו היה מבוסס, כמו הסכם שביתת הנשק ב-1949, על שליטה סורית בגולן.

* הטבח ההדדי בסוריה ובעיראק, שעלול לזלוג לירדן, חייב ללמד אותנו להבין שאנו חיים בתוך מרחב דמים. בתוך אותו מרחב, נמשיך לקיים ולפתח מדינה יהודית, ציונית, דמוקרטית, מפותחת, מתקדמת, צודקת וחסונה. ונמנע מרעיונות עוועים כמו הרעיון ההזוי של נסיגה מהגולן, אותו הובילו ממשלות ישראל בשנות ה-90 של המאה שעברה, שנמצאות היום במקום היחיד הראוי להן – פח האשפה של ההיסטוריה.

* לאחר הפלתו של סדאם חוסיין, נאמר שכעת, כאשר בעיראק יש שלטון פרו אמריקאי ויש לנו הסכם שלום עם ירדן, אין עוד חזית מזרחית, ולכן אין עוד כל משמעות ביטחונית לבקעת הירדן. והנה, דאע"ש (ענף של אל קאעידה) משתלט על עיראק וגובר החשש שהמתקפה הסלפית תתפשט לירדן. אם זה יקרה, חלילה, ואין לנו כל השפעה על השאלה האם זה יקרה – השאלה האם התנופה הזאת תבלם בנהר הירדן או בכביש 6, תלויה אך ורק בנו.

* במשך ארבע שנים עבדתי במכללה האקדמית תל-חי. לאורך התקופה, מדי בוקר מילאתי את הרכב בארבעה סטודנטים/ות טרמפיסטים/ות מצומת מצודות שבקריית שמונה למכללה.

הסטודנטים חייבים להגיע ללימודים, ואין תחבורה ציבורית הנותנת מענה ראוי לסטודנטים שאין ברשותם רכב. אין להם ברירה אלא לנסוע בטרמפים. ואם חלילה סטודנטית תפגע מנהג שיטריד או יתקוף אותה, בשום אופן אין לתלות את הקולר בקורבן.

* שחיתות היא שחיתות היא שחיתות, שוחד הוא שוחד הוא שוחד, גניבה היא גניבה היא גניבה. ומי שחטא צריך לבוא על עונשו. ואף על פי כן, כאשר מי שהשתמש בכספי השוחד למען עמותת חסד כ"יד שרה" מקבל בדיוק אותו עונש כמו מי ששילשל את השלמונים לכיס חליפת הפאר שלו, כדי לממן את אורח חייו הנהנתני ואת חובות אחיו, יש בכך יותר ממראית עין של חוסר צדק ועיוות הדין.

* ביקורת נמתחה על כך שניתן לחנן גולדבלט לביים, לאחר שחרורו מן הכלא. איני שותף לביקורת. אדם נענש וריצה את עונשו. הוא לא נענש לנידוי לכל חייו ולא לאבטלה עד יומו האחרון. הוא נדון למאסר וריצה את עונשו. כעת, יש לאפשר לו לחזור לחיים ולהשתקם. כך נוהגת חברה מתוקנת.

איך עמדתי זו מתיישבת עם הביקורת החריפה שמתחתי על חזרתו של אריה דרעי להנהגה ציבורית? אני מבחין בין הנהגת ציבור, לבין חזרה לעבודה. אריה דרעי ריצה את עונשו, וכעת זכותו להיות אדם חופשי, וזכותו לפרנס את משפחתו בכבוד. אולם אין הוא ראוי להיות מנהיג ציבור. אין הוא ראוי לאמון הנדרש ממנהיג ציבור. בדיוק כפי שהשופט לשעבר דן כהן שהורשע בנטילת שוחד לא יוכל לחזור לכס המשפט גם אחרי שיחזיר את חובו לחברה וירצה את עונשו, כך גם נבחר ציבור. עם זאת, אני מתנגד לחקיקה בנדון, וסבור שיש להשאיר זאת לשיח הציבורי. 

* משפט שעמו הזדהיתי במיוחד, בעיתוני סופשבוע, הוא של ד"ר יאיר כספי, "העסקה החילונית-דתית", מוסף "הארץ":

"שונאי הדתיים זקוקים ליהדות חשוכה, פגאנית ופרימיטיבית לצורך הגדרה עצמית, והדתיים מספקים אותה בשפע. שתי הקבוצות הנדמות כהפכים מוחלטים, דתיים ושונאי דתיים, נבנות למעשה זו מזו. הדתיים זקוקים לחילונים שונאי דתיים ובעיקר שונאי היהדות. החילוני הזה הוא ההוכחה שאסור להכניס פנימה את החומרים של ההשכלה והנאורות, כי התוצאה תהיה ביטול היהדות.

"וכך הולכת ומתרקמת לה עיסקה המספקת את צורכי ההישרדות המאובנת והמפוחדת של שתי הקבוצות: אני אספק לך דתיות עלובה ושתוכל לפטור עצמך בקלות ממנה, ואתה תספק לי חילוניות הרוצה להשמיד את הדת, כך שאני אהיה פטור מללמוד ממנה."

המחשה לאותה שנאת דתיים ובעיקר שנאת יהדות, מופיעה בעמוד 2 של אותו גיליון "הארץ", מאמרו של אורי משגב: "לא רוצה להתפלל."

* ביד הלשון: בתחקיר שערכתי למאמר שכתבתי, קראתי את הפרוטוקולים של הוועידה ה-20 של תנועת הקיבוץ המאוחד, שנערכה ביוני 1976 בשפיים. בהצגת תוכנית ההתיישבות של התנועה, דובר על התיישבות מואצת באזורים שונים, והראשון שבהם – רמת הגולן.

לאחר הקראת התוכנית, בפי מזכירת התנועה עדנה סולודר, ראשון המסתייגים היה ציר מטעם קיבוץ בית השיטה, עזריה אלון. אלון, "מר ארץ ישראל", מייסד החברה להגנת הטבע ולימים חתן שני פרסי ישראל (אחד אישי ואחד בשם החברה להגנת הטבע), שהלך לפני חודשים אחדים לעולמו, היה אז בן 58, וכבר שנים רבות היה מוכר כגדול יודעי הארץ ומאהביה. איזו הסתייגות יש לו מן ההצעה?

הסתייגותו היתה לשונית. הוא ביקש להחליף את "רמת הגולן" במילה "הגולן" והסביר, שהמסמך צריך להיות כתוב עברית, ולא פירט. מי יתווכח עם ידען כעזריה? לשון ההחלטה שונתה כבקשתו, ללא דיון.

אני תמיד כותב "הגולן", כתיבה אינטואיטיבית, אך מעולם לא חשבתי שיש בעייה כל שהיא ב"רמת". סקרן, נועצתי בפרופ' גוגל, ומצאתי מעט איזכורים למחלוקת כזו, וכולם, ללא יוצא מן הכלל, נקשרים בעזריה אלון. מסתבר, שכבר בגיליון החגיגי של "טבע וארץ", מיד לאחר מלחמת ששת הימים, עזריה יצא נגד הביטוי "רמת" הגולן, וטען שאין לביטוי זה כל משמעות לשונית, היסטורית וגיאוגרפית.

ועדין לא מצאתי נימוק משכנע לעמדתו. הצגתי את השאלה בפניי חבריי לשתי קבוצות שוחרי עברית בפייסבוק – "העברית שלנו" ו"קול העברית כולה", אך אף תשובה לא סיפקה אותי.

פניתי לחברי, הארכיאולוג פרופ' חיים בן דוד, ראש החוג ללימודי א"י במכללת "כינרת", בר סמכא שאין שני לו לתולדות הגולן. ומסתבר שגם חב"ד שמע לראשונה על המחלוקת ולא היה מודע לעמדתו של עזריה אלון.

אולם ההשערה שהוא הציע, היא המתקבלת ביותר על דעתי. טרם קום המדינה, לא היה שימוש מקובל בכינוי "רמת הגולן", אלא "הרי הגולן". בתקופה השלטון הסורי בגולן, שבו במשך 19 שנים הגולן היה בסיס לתוקפנות יומיומית כנגד תושבי הצפון מן "ההר שהיה כמפלצת", הגולן קיבל את הביטוי המאיים "הרמה הסורית". לאחר שחרור הגולן, הומר השם בביטויים "הרמה" ו"רמת הגולן". יתכן שהחיבור הזה, הוא שהפריע לעזריה אלון.

זו רק השערה, אך היא משכנעת למדי.

* * *

דרור אֵידָר

זה לא שמאל ישראלי – זה ימין פלסטיני

פורסם באתר 'ישראל היום' (20.6.2014)

הנה זה בא – ספי רכלבסקי – המשיח והחמור, מאבד סופית את שפיותו לקול צהלות חבריו המסתופפים בכוך קטן בעיר העברית הראשונה, אבל שופרותיהם רבים מספור. באופן הזה, יכולים אנשי השנאה הללו לספק מצג שווא של מתינות ורדיפת שלום ודמוקרטיה ואנטי קלריקליות וחופש ושאר ירקות תעמולתיים שפותחו עוד אז, בידי סטאלין ואנשיו, שהתמחו במכירת סיוט הקומוניזם לשמאל האירופי במסווה של גן עדן. והם האמינו. חבורת מוחות שידעה לכתוב ולהתפלסף, אבל לא קראה את המציאות. ולא רק שהאמינו, הם צלבו ורדפו והשמיצו כל מי שהתנגד לתיאור המציאות המופרך שלהם ועל הדרך פירקו את חברות הלאום שלהם. הסתכלו על אירופה כיום. 

הרשתות החברתיות חשפו בפנינו את אחורי הקלעים של הקבוצה הזאת. אנחנו מתוודעים ליותר ממה שהטעימו אותנו בטוריהם העיתונאיים, בעיקר מתוודעים לשנאה. השנאה כמנוע, כמגדירת זהות, כדלק בעירה שנועד לשרוף אותנו, אבל בעיקר אוכל ומאכֵּל את הקבוצה הזאת שפעם, לא מזמן, הובילה את הספינה הציונית, והיום משתדלת להטביע אותה.

רכלבסקי, המפרסם דרך קבע בעיתון "הארץ" ומרואיין מבוקש בקרב חבריו לתקשורת, הזרים את מי השופכין הללו בדף הפייסבוק שלו לתוך תבנית שירית. פואטיקה למופת... מכיוון שלא רציתי להעליב את מלכת האמנויות, חיברתי את השורות לפרוזה. קראו ותיהנו.

בואו נדבר על מתינותו של אבו מאזן. מתינות כשל ברית-שלום, בואו נדבר על קיצוניותו של נתניהו. מנהיג הגזענות ההסתה ההתנחלות.

אבו מאזן העמיד שני נאומים לקהל הערבי בלתי נתפסים במתינותם: על השואה שנעשתה ביהודים כנורא בפשעים, והיום קריאה צלולה להשבת הנערים. והיות המתנחלים קודם כל בני אדם.

מי שלא מבין כמה קשה לומר דברים כאלו אחרי עשרות שנות כיבוש התנחלויות ביזוי ושרירות, לא לב לו.

יצא שישבתי ליד אבו מאזן בראש קבוצת אישי ציבור כהבעת תמיכה בעצמאות העם הפלסטיני עם הליכתו לאו״ם. היו שם יהודה באואר, יורם קניוק, דני קרוון, ירון אזרחי, יעל דיין ועוד חברים. נראה היה לי אז אבו מאזן כאיש ברית שלום כדומה בשפתו לסבא שלי ולחבריו, כה רחוק מבריונות ההנהגה הישראלית.

והנה שנות שקט ארוכות שנים של מתינות פלסטינית, שנים של יוזמת השלום הערבית, שנים שבסוף תהפוכות משטרים פרגמטיים מקיפים את רוב גבולות ישראל.

וההנהגה הישראלית בראשות נתניהו? חמיצות, רוע, גזענות, זחיחות, התנשאות, אלימות, חמדנות. ראו את שתי תגובותיו הקמצניות והאלימות של נתניהו לשתי המחוות העצומות של אבו מאזן – לגבי השואה ולגבי שלושת הנערים – בזמן שאלפי פלסטינים נזרקים לכלא ללא משפט אמיתי – ראו ותבינו מה זו קלגסות.

משפחות סבותיי האהובים שנשארו שם, נפלו טרף לקלגסות הגזענות הפשיזם וחמדנות הכיבוש. ואחרי שבציפורניים נבנה כאן מקום, עולה מבפנים טורפנות הגזענות הפשיזם וחמדנות הכיבוש, והיא בהובלת מי שגדל מבית על הפשיזם של ברית הבריונים, ומולו אבו מאזן מברית שלום.

סולד אני מלאומנות של עם, אך בין נתניהו לאבו מאזן – אבו מאזן הוא מהעם שלי. גם חנין זועבי המבוזה כאישה ומיעוט עדיפה על קלגסות נתניהו.

כשאתה מתבונן פיזית באבן מאזן ונתניהו, בנתניהו ואבו מאזן אתה ישר יודע מי מביניהם הוא מהמשפחה שלך.

עד כאן רכלבסקי. תשאלו, מה יש להתווכח עם אנשים כאלה, ומדוע לתת להם במה? ובכן, החבורה הזאת לגווניה נוכחת באופן לא מידתי ברדיו, בטלוויזיה, בעיתונות, באינטרנט (כמובן שיגאל סרנה מ"ידיעות אחרונות" – האיש שכינה לפני מיספר חודשים את נתניהו "חלאה, האיש שצמח כפטריית רעל משלולית הדם של רבין" (!) – שיתף ומחא כפיים).

חבריהם לרדיו ולטלוויזיה מעדיפים לשוחח איתם ובכך ל"נַרְמֵל" את שיח התועבה הזה, לספק לו לגיטימציה. זאת בעוד שדוברי הרוב הישראלי מודרים או כמעט מודרים מהערוצים הללו. לפיכך, חובה לחשוף את החבורה הזו בשמותיה, למיניה ולסוגיה, לתת בה סימנים, כדי שנדע להתרחק ממנה, או לכל הפחות, לשכלל את המסננים התרבותיים שלנו בפניה.

על פי רכלבסקי, אבו מאזן משתייך ל"ברית שלום" בעוד נתניהו משתייך ל"ברית הבריונים". אצא מנקודת הנחה שלא כולם מכירים את המונחים ההיסטוריים הללו. עיינו במרשתת אודותיהם. זה חשוב. המונחים הללו שייכים לעידן של היישוב העברי, טרם הקמת המדינה, ובמובנים רבים ייצגו שתי השקפות עולם קוטביות. אבל זה היה אז. עברנו מאז משהו, ההיסטוריה לא נעצרה שם, ואפילו ניסינו את חזון השלום והמזרח התיכון החדש. וגם הצענו לשכנינו פשרות מפשרות שונות. זה לא עזר. הם בשלהם. אבל גם רכלבסקי וקבוצת ההשתייכות המידלדלת שלו בשלהם: היהודים תמיד אשמים. במפנה המאות ה-19 וה-20, שעה שהאנטישמיות הרימה ראש בגרמניה, נמצאו גם אז יהודים, חלקם "חשובים", שהאשימו את בני עמם. כך יכלו לבדל עצמם מה"אספסוף". כפי שלמדנו, זה לא ממש עזר להם בשנות ה-30.

כיצד רואה אותנו, אותו חלק בעם שהתנתק מאיתנו, ומציג את טהרתו כלפי העולם, לאמור "זה לא אנחנו, זה הם, היהודים האלה."

הנה, בטקסט הקצר של רכלבסקי, צבר מילים שאספתי, שדה סמנטי המעיד על הבאר שממנה הוא שותה: קיצוניות, גזענות, הסתה, התנחלות, כיבוש, התנחלויות, ביזוי, שרירות,  חמיצות, רוע, גזענות, התנשאות, אלימות, חמדנות, קמצנות, אלימות, קלגסות, גזענות, פשיזם, קלגסות, חמדנות, כיבוש, פשיזם, בריונות, קלגסות. ויש עוד.  

רכלבסקי: "משפחות סבותיי האהובים שנשארו שם, נפלו טרף לקלגסות הגזענות הפשיזם וחמדנות הכיבוש. ואחרי שבציפורניים נבנה כאן מקום, עולה מבפנים טורפנות הגזענות הפשיזם וחמדנות הכיבוש, והיא בהובלת מי שגדל מבית על הפשיזם של ברית הבריונים, ומולו אבו מאזן מברית שלום."

הניסוח המסורבל, באחריות המשורר...

במילים אחרות, היהודים נרצחו בשואה בידי הנאצים, ולאחר שבנינו פה בדי עמל מדינה ("מקום" בלשונו), הפכנו לנאצים בעצמנו, ומי שמוביל זאת הוא ראש הממשלה הנבחר של מדינת היהודים.

זה עומק הריקבון של השמאל הקיצוני בתוכנו, שאימץ את טענת הרדיקלים באירופה בהובלת מכחישי השואה, לאמור: השואה (שהם אינם בטוחים שאכן קרתה בממדים כה גדולים כפי שהיהודים מספרים) נתנה את הצידוק להקמת מדינת היהודים על חשבון ערביי המקום, וכך בעצם הפכו הפלסטינים לקרבנותיהם של קרבנות השואה (קראו בהרחבה בספרו של אלחנן יקירה "פוסט שואה, פוסט ציונות". ספר חובה).

הטענה הזו מגיעה מקבוצה הנוזפת דרך קבע בנתניהו או בנציגים ישראלים אחרים, בכל פעם שהם מעלים את זכר השואה כצידוק לעמידתה של מדינת היהודים על נפשה מול איום האטום האיראני. חילול זכר השואה, הם מכנים זאת, או הוזלתה. קראו שוב את רכלבסקי ואז תשאלו, האם האיש מכבד באמת את זכר סבותיו שניספו בשואה, או שמא משתמש בהם כדי לנגח את ממשיכיהם שנשבעו "לא עוד"?

רכלבסקי אינו היחיד, אבל יש משהו חינני בפסוידו התנשאות של הבחור. הוא כאילו משתמש במילים הנכונות. רק כאילו. דווקא העובדה שהוא לא מתוחכם, וראיית העולם שלו פשטנית עד גיחוך, מאפשרת לקרוא באמצעותה את החוג החברתי שלו. הוא מרטיב היישר מן המקפצה על ראש כולנו, בעוד אחרים סביבו, השותפים לדעותיו, יודעים לעטוף אותם דברים במסווה של אמירות כאילו קונצנזואליות. זמן המשבר – כל משבר – מביא אל הקצה השקפות עולם, ביטויים ואופי התנהגות. אדם נבחן במיוחד בזמנים כאלה. חווינו זאת השבוע בוויכוח המתלהט בזמן שילדינו נמצאים בשבי פראי אדם.

כשמתוודעים לפתולוגיה של האיש, לומדים שיש קו חורז ומחריד בין הילדותיות המושחתת שלו, הגלויה לעין כול, לבין התחכום והאינטלקטואליות האנינה של אחרים במחנה שלו: הם לוקים בשיפוט המציאות ואינם מוכנים להכיר בעובדה שהמציאות השתנתה – לא בבית ולא בחוץ; הם שונאים עד אימה את בני עמם ובני דתם ונחרדים מהמחשבה שיזהו אותם ביחד אתנו; הם רואים באויבנו בני ברית ויחד איתם מצופפים שורות מול הרוב הישראלי; ולא, הם ממש לא רודפי שלום; ההפך הוא הנכון: "אני שלום, וכי אֲדַבֵּר, הֵמָה לַמלחמה." לוּ יכלו, היו מכניסים את כולנו למחנות חינוך מחדש.

הכתיבה בשוליים של אנשים כאלה מוכיחה את הטענה שהשמאל הישראלי אינו שונא את נתניהו האדם, אלא את האיש כסמל, מנהיג המחנה האחר, ישראל השנייה, הרוויזיוניסטית, הליכודניקית, המסורתית, המתנחלת, המזרחית וכו' – אלה ש"גנבו להם את המדינה" – וזה ממש לא משנה שנתניהו האיש אינו כולל באישיותו את הווקטורים הללו; כך הם רואים אותו, ובאמצעותו את החברה כולה. השנאה אליו מכוונת אל כולנו.

האמת היא, שזה לא רק הניתוק והשנאה, אלא משהו אחר, מזוקק יותר. הנה כך מסיים רכלבסקי את ביב השופכין שלו:

"סולד אני מלאומנות של עם, אך בין נתניהו לאבו מאזן – אבו מאזן הוא מהעם שלי. גם חנין זועבי, המבוזה כאישה ומיעוט, עדיפה על קלגסות נתניהו."

יפה לא? הנה רכלבסקי מודיע את מה שידענו מזמן: הוא לא שמאל ישראלי, אלא ימין פלסטיני. חנין זועבי היא מופת עבורו, בעוד נתניהו הוא "קלגס", שם תואר שהיה שמור בתולדות עמנו למי שרדף ורצח אותנו בהמונים.

לא ייאמן.

והנה הבונבון שעמו בחר המשורר לסיים את רשימת האימים שלו: "כשאתה מתבונן פיזית באבו מאזן ונתניהו, בנתניהו ואבו מאזן – אתה ישר יודע מי מביניהם הוא מהמשפחה שלך."

"אתה ישר יודע." ללא פקפוקים.

גם אנחנו. 

* * *

שלום אהוד,

מקווה שאתם בטוב.

חושב עליך בזמן האחרון. אנחנו זקוקים לשאוב רוח טהורה ממעיינות חלוצי פתח תקווה. סיפרתי על סבך שהגיע לנקודה שעליה תיבנה פתח תקווה, ובחפירה הגדולה שם לא מצאו מים. אבל הוא לא ויתר,  קפץ אל הבור וחפר וחפר, עד שלבסוף יצאו מים חיים והירוו את החלוצים והפריחו את האזור. לא משל היה זה אלא סיפור מעשה אמיתי, אבל כמה לקח יש בו לדורנו ולדורות הבאים. אל ייאוש, יהודים. אם נאמין ונתעקש דיינו, תמיד נמצא מים חיים. סבלנות דרושה לנו, ואמונה.

הנה מאמר שפרסמתי תגובה לאלה בתוכנו המבקשים להעכיר את המעיין.

שבת שלום, איש יקר.

דרור אֵידָר

* * *

מיכאל דשא

שעון חיי

שעון חיי עמד לפנות בוקר,

רפה מיתרו

ואין יד תמתחנו...

זרחה החמה, היום נתן קולו,

שוטפים החיים בעזוז,

נישאים הלאה, הלאה

אל אופקי מרחקים מזהירים...

רק אני שרוי באפלה

בערפלי-טרם-שחר,

כי שעון חיי עמד לפנות בוקר.

רפה מיתרו

ואין יד תמתחנו...

 מתוך: "כל שעה" מבחר שירים תרצ"ט-תשמ"ד, עקד, תשמ"ו, 1986.

* * *

אורית ברנר

אבי מיכאל דשא

בכ"ג סיון לפני תשעים ותשע שנים, נולד בבוברויסק, שברוסיה הלבנה, מי, שלימים היה, החקלאי, המחנך, המורה, המשורר והסופר – מיכאל דשא ז"ל.

עלה בשנת 1925 (בטרם מלאו לו עשר שנים) עם הוריו, מלכה ושכנא אייזנשטדט, אחותו, חנה, (שבחודש הבא ימלאו לה מאה!), ואחיו הצעיר שאול ז"ל.

על ילדותו שבטרם עלייתם ארצה העלה ב"יערות  הילדות" (זיכרונות מרוסיה הלבנה), רשפים, תשנ"ד, 1994.

אביו, שהחליט להיות חקלאי בארץ-ישראל, וניסה ידיו בדיג עם עלייתם ארצה, לחיפה, ואחר-כך בבאר טוביה הישנה, ומשפונתה בשל המאורעות, לרחובות, החליט להתיישב במושבה פרדס חנה, והחל בפרדסנות, ממנה התפרנסו הוא ומשפחתו עד מותם בשיבה טובה.

מיכאל סיים לימודיו כבוגר "מקווה ישראל", ועם שובו לפרדס חנה, הדריך בנוער העובד והלומד ומחנות העולים, והכשיר בני נוער רבים, ברחבי הארץ. סיים את סמינר בית הכרם בירושלים. היה נוטר, וחבר בגרעין וההכשרה שיִשב את שדות ים.

לאחר היוודע ממדי השואה התנדב כמדריך וכמורה מטעם הסוכנות היהודית (במדי הצבא האמריקאי), להכשרת ילדים ונוער במחנה העקורים דורנשטדט, שבגרמניה. עם שובו ארצה, במלחמת השחרור, שירת כחייל בחטיבת אלכסנדרוני. (לאחר נישואיו לתלמידתו, מתל-עדשים, יעל לבית צימבל) והיה בקורס הקצינים הראשון עם הקמת צה"ל. (היה קצין חינוך ותרבות). לימד בגבעת השלושה, ועם המעבר לירושלים, בגימנסיה רחביה בירושלים. שם השלים לימודיו באוניברסיטה העברית, בספרות ובמקרא. 

בו זמנית החל לפרסם שירים וספרי שירה, ("אורים בלב-ים", "שחרית", "עד הירח הזה", "עולת ימים האדמה", "יפה מכל שיר", ועם ידידו יעקב גורן ערך את "דע את הנגב", ספר מחקרים ומאמרים ודברי ספרות ראשון על הנגב), וכן ספרי ילדים בשירה ובפרוזה.

עם קריאת בן גוריון לישוב הנגב עקר עם אשתו וילדיו לבאר-שבע, בה חי ועבד כשתיים-עשרה שנה, ואף ערך את המקומון הראשון בארץ, בברכת בן-גוריון, "מה מנגב".

הוא היה מפקח במשרד החוה"ת וכן מורה בביה"ס המקיף הראשון בבאר-שבע, ובארץ. למעט שנתיים של שהיה כשליח הסוכנות היהודית וכמורה בארה"ב, מישיגן, שם השלים תואר שני בספרות ילדים, ופירסם עם שובו את ה"אני מאמין" שלו בתחום זה בספרו: "חינוך לקריאה טובה". ולימד באוניב' בן גוריון הוראת ספרות.

געגועיו לחקלאות ולאדמה הביאוהו למושב שדמה (באיזור גדרה) בו חי, עבד (כמורה בביה"ס התיכון האזורי בגדרה) וכן עיבד וטיפח את הפרדס ומטע הפקאנים ועצי פרי שונים, במשך כשלושים שנותיו שם, ועד יומו האחרון. את אהבתו הגדולה לטבע ביטא בכתיבתו למבוגרים ולילדים.

לאחר מלחמת ששת הימים הצטרף לתנועה למען ארץ ישראל השלמה, והיה מפעיליה וממקימי תנועת "התחייה", עם תלמידו מנעוריו מתל עדשים, רפאל איתן ז"ל, וידידיו משה שמיר, ז"ל ופרופ' יובל נאמן ז"ל, ואחרים. כמו כן תמך והזדהה רגשית עם אנשי תנועת ההתיישבות ("ההתנחלות", כחנן פורת ז"ל, וחבריו), והרגיש, שבכך הביא על עצמו את דחייתו מהממסד הרשמי...

הוא הלך לעולמו בביתו שבשדמה, בצל עציו ופרחיו, אותם שתל וטפח באהבה רבה, עד יום מותו – בערב ראשה"ש תשנ"ט. השאיר אחריו את אשת נעוריו, יעל, בת ובן ושמונה נכדים. ולמעלה משלושים ספרים וכתבים.

* * *

אגודת הסופרים העברים במדינת ישראל

מכון גנזים

האגודה לשיתוף ולאחווה ישראל-בולגריה

פריחת הדובדבן בקיוסטנדיל

מפגש של שירה וזמר לכבוד חג התרבות הבולגרי

ברכות: ד"ר דימיטר מיכאלוב, שגריר בולגריה בישראל

מר יוסי קיוסו, יו"ר איחוד עולי בולגריה, בשם הארגונים של יוצאי בולגריה

מר הרצל חקק, יו"ר אגודת הסופרים העברים במדינת ישראל

פתיחה: חה"כ ד"ר רות קלדרון

המשוררים: מאיה בז'ראנו, ישראל פנקס, חוה פנחס-כהן, שבתאי מג'ר.

הפסקה

ממונטוורדי עד הבלקן

מקהלת זמרי א-קפלה מירושלים היוצאת לתחרות המקהלות בריגה כנציגת ישראל, בניצוחה של ג'ודי אקסלרוד, במגוון סגנונות מוסיקאליים: קלאסי, ליטורגי, נשמה, חיפושיות ושירים עבריים ובלקניים.

מנחה: ד"ר משה מוסק, יו"ר האגודה לשיתוף ואחווה ישראל-בולגריה

יום שלישי, ה-1 ביולי בשעה 19:00,

באודיטוריום בית אריאלה, שד' שאול המלך 25, תל אביב.

הזמנות ורכישת כרטיסים במחיר 60 ₪ במשרדי איחוד עולי בולגריה, טלפונים: 03-6833738 או 03-6810113, אצל קאמן מינקוב ובערב האירוע במקום.

* * *

רות ירדני כץ

צבעי המונדיאל

ממש ממש לא איכפת לי מי מהקבוצות שהגיעו למונדיאל תיקח את הגביע. מה איכפת לי אם גרמניה, צרפת או מכסיקו ינצחו זו את זו, ומי תגיע לגמר? אין לי שום קבוצה שאני אוהדת בגלל ומפני שמשחקי הגביע העולמי שייכים למדינות, וזה ממש פולחן.

אילו ישראל היתה מיוצגת בוודאי שהייתי כמו כל בני-עמי מזמינה חברים אלי הביתה ומכינה לקראת כל משחק פיצוחים, נישנושים ושתייה, וצועקת יחד איתם על כל התקפה, וכל פעם שהשחקנים שלנו מתקרבים לשער. אבל אנחנו לא מיוצגים, ואנחנו לא שם אז מה איכפת?

ובכל זאת כל ערב בשעה עשר אני צופה ומתפעלת.

ממה? מהכדור הצבעוני. מהתלבושות של הנבחרות, מנעליי הספורט שהם נועלים בצבעים אדום, ירוק, כחול, צהוב ויש שחקנים שנועלים נעל אחת באדום והשנייה בתכלת. לא להתפלא שמחר כל העולם יאמץ את האופנה של נעל אחת צהובה והשנייה בצבע אחר.

ומה לגבי איך נראים השחקנים? התספורות והזקנים שחלק מעטר את פניהם מלמד שהם מקבלים הכשרה וייעוץ איך להוביל אופנה. משהו! וזה רק חלק מכל האווירה ששוררת שם, ועוד לא הגעתי לאוהדים. המוני אוהדים היסטריים שעושים אלפי קילומטרים ומשלמים הון רק כדי לראות את נבחרותיהם ולעודד אותן, והם לבושים בצבעי מדינתם ודגלם, ורק לראות את התגובות שלהם, לראות את השמחה שמגיעה לשמיים כאשר הנבחרת שלהם מנצחת, ואת הכאב והצער כשהם מפסידים.

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

אהוד בן עזר

מסעותיי עם נשים

רומאן

הוצאת "ספרי מקור" 2014

מוקדש לזכרו של הסופר היהודי-וינאי בשפה הגרמנית, פליקס זאלטן (1869-1945)

מחבר הספרים "ג'וזפין מונצאנבאכר, זיכרונותיה של  יצאנית וינאית", ו"במבי, חיים ביער".

תודה מיוחדת לְבֶּנְדָלֶה [רות קדרי], לִדְבוֹיְשֶׁה [דבורה סלפ-גוטמכר] לצבי לַפֶר ולשלום אילתי

פרק ראשון

הופעתה של ג'ני במסעדת מוריס בבאר-שבע

ישבנו במסעדת מוריס בבאר-שבע. אלה היו ימיה היפים של המסעדה שהיתה בשעתה המפורסמת ביותר ברחבי הנגב והערבה. האולם המזרחי הגדול וגבה-התקרה על קירותיו ועמודיו העבים היה קריר בקיץ ושמר על חום בחורף. המלצרים הזריזים, בבלוריות שחורות ובסינרים לבנים, נשאו קעריות חומוס טרי, ערימות של פיתות, צלחות עמוסות שישליק, קבאב והררי צ'יפס זהובים. קוקה קולה טרם היתה אז בארץ בגלל החרם הערבי, והסתפקו בסודה, בתסס ובגזוז. סביב השולחנות הרחבים ישבו נכבדיה של בירת הנגב ומיטב אנשי האזור, ומבקרים מצפון-הארץ שחנו במסעדה בדרכם לעין-גדי, סדום, מצפה-רמון, עין-חוסוב חצבה, עין-רדיאן יוטבתה, ואילת, או עשו דרכם חזרה.

התקרה הגבוהה בלעה שיחות של קציני-צבא מאובקים במשקפי-רוח על מצחם, של אנשי מחלקת ההתיישבות של הסוכנות בסנדלים סגורים ובגרביים, של מהנדסי מע"צ, של עובדי מפעל האשלג, של נהגי משאיות הענק בירוק-כהה תוצרת אוטוקאר, אלה שהחליפו בדרכי הנגב והערבה את משאיות הפיאט הישנות של חברת "טיטניק", בעלות פני הבולדוג, ואת נהגיהן האיטלקיים, וגם של חבורת בידואים אמידים, במקטורניהם הכהים, המפוספסים, בחלוקיהם הרחבים ובכאפיות צחורות עם עקאל לראשיהם.

אותם צהריים נפלה דממה בחלל המסעדה, ששררה בו בדרך-כלל המולה של ארוחה מתמדת משעות הבוקר המאוחרות ועד לפנות-ערב –

 – כי בפתח הקרוע לרווחה, באור-יום המידברי המכה על בתיה הצהבהבים-עתיקים של באר-שבע הישנה, הערבית, שהיתה כמעט ללא עץ, ללא צל, כולה אבק – נכנסה מוארת מאחוריה בהילוך מתרונן, כנאקה צעירה שמעבירה גמלים על דעתם – נערה צהבהבת, יותר נכון בחורה, שבאור-צל המסעדה כבר נראתה אדמונית-למחצה ונמרצת. מכנסי-חאקי צבאיים היו הדוקים לחריץ התחת המושלם שלה ולמורדות ירכיה, בהתרסה גלוייה, שגרמה גם לשיח'ים הבידואים להגניב מבט לעברה בליוויית קול חרחור שמשמיע הגמל [דגש בגימ"ל] המנהיג את גמליו.

חולצתה היתה משובצת ועל כתפיה הונחה ברישול כאפייה צחורה, כצעיף. משקפי-רוח מוסטות על רום מיצחה, וככה פסעה פנימה בסנדלי-עור דקי-רצועה שצילצלו קלות באבזמיהם, סנדלים חוגיסטיים, להבדיל מהסנדלים התנ"כיים רחבי-הרצועות החומות ובעלי האבזם אחד, המשעמם, הנרכס מאחור.

"מי זאת?" שאלתי.

"חיימקה, מה אתה עושה את עצמך שאתה לא יודע? זוהי ג'ני, מלכת הנגב!"

לא ידעתי. הייתי תמים אז ושקוע בעצמי. גם חיי המשק הצעיר, עין-גדי, שהייתי חבר בו – העסיקו אותי אך מעט. רוב הזמן הפנוי קראתי ספרים, חלמתי, אהבתי, וסבלתי ממצוקה מינית ממושכת אשר הכוח לעמוד בה בא לי אולי רק מכך שהנערה שאהבתי לא באה אף פעם לבקר אותי במשק, וכך יכולתי "לשמור" את עצמי למענה מתוך איזה מושג מסולף על נאמנות חד-צדדית שמתבטאת בשירים ובמכתבי אהבה ששלחתי לה. וכך גם לא נמשכתי רגשית אל אף אחת אחרת, למרות שהייתי מגורה לעיתים עד כדי שיגעון, וגם היתה לי תכונה מדהימה שיכולתי להבחין מי מהן בהריון עוד לפני שאפילו הבעלים שלהן ידעו.

עתה נזכרתי שכבר ראיתי את ג'ני פעם ואולי פעמיים חולפת על פנינו רכובה על ג'יפ מעלה-אבק של אלוף הפיקוד, בגבעות היבשות של ערד, שעליהן אמורה היתה לקום העיר החדשה – זאת כאשר פסענו, טירוני-הנח"ל, במסע רגלי מפרך אל פסגת מצדה, לקבל את סמל חיל-הרגלים עם התג הקרבי האדום על הכומתה. ופעם שנייה בחג העלייה על הקרקע, בפמליה של מנהל חבל הנגב, או של מחלקת ההתיישבות, או של סגנו, בחור צעיר עב שפתיים ונמרץ, שעורר מאוד גם את דימיון חברותינו במשק.

ג'ני באה הפעם בחבורה שכללה שני קצינים, בחורים אחדים שניראו סטודנטים שעובדים במדידות מתוך כך שאחד מהם נשא על גבו ניוויליר, ועימם כניראה מהנדס, ועוד דמות מיסתורית של איש-מעשה מבוגר כהה-שיער, עב-גבות ועסוק, במעיל-רוח ובמשקפיים שהביעו חשיבות. החבורה הזו, כך ידענו אז, עסוקה באיתור המקום להקמת מפעל טכסטיל גדול ליד דימונה, שהיתה עדיין בראשיתה, עיירת בלוקונים ללא-צל שאיכלסו אותה יוצאי מרוקו ופולין. לימים התברר לנו כי אותה משלחת יהירה וקצת חשאית איתרה ומדדה את מקומה של קריית המחקר הגרעיני בנגב, הקמ"ג, הוא הכור האטומי בדימונה.

ג'ני!

חשתי מעין פיק-פיק ברכיים בעודי בוצע פיתה בפה מלא חומוס. מין רעד ארוטי. האם תשגיח בי? מי אני שאתחרה עם נשיאי הנגב שסבבו אותה, שסבבה סביבם, שסיבבה אותם בניע תחת קטן שלה? חששתי מאוד פן ההתרגשות תסגיר אותי. חסר לי שיצחקו עליי, במשק, גיבור גדול לא הייתי, ועם אישה טרם שכבתי מעודי.

ג'ני חלפה עם חבורתה ליד שולחננו, גדילי הכאפייה הצחורה שלה וקצות צמתה הצהובה, הארוכה, דיגדגו את צווארי בעוברה לידי. הוחלפו עימה מילים אחדות, לא מצידי. ג'ני הבטיחה לחזור ולבקר אצלנו במשק בקרוב, ומיד התרחקה כדי להשיג את חבורתה, שהתיישבה באגף המזרחי המרוחק של האולם. עמוד עבה, מאלה התומכים את התקרה הגבוהה, הסתיר מעתה את מרביתה ממני, לבד מאצבעותיה הבוצעות פיתה פריכה בתנועת תלישה רכה, נהנתנית, ונותרה חקוקה בי רק תנועת ירכיה מאחור, במכנסיים הצבאיים, בחאקי-בהיר, בהתרחקה משולחננו – השוויתי אותה קודם לנאקה? – עתה ניראתה בעיניי כסוסת-מידבר גזעית, ללא רוכב, המרחרחת לבחור מבין כל הזכרים את החזק ביותר שירביע אותה.

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* סבב השיחות החמישי על הסדר הקבע לתוכנית הגרעין האיראנית נפתח בווינה ביום שני בפגישה בין שרת החוץ של האיחוד האירופי קתרין אשטון לשר החוץ האיראני מוחמד ג'וואד זריף, ולאחר מכן הצטרפו לפגישה סגן שר החוץ של ארה"ב ביל ברנס וראש צוות המשא ומתן האמריקאי, סגנית שר החוץ, וונדי שרמן.

אהוד: יש לכם ספק את מי ינסו למכור ולזרוק לכלבים בכל "הסדר קבע" שכזה עם שונאי ישראל? – סמכו על קתרין אשטון, היא נשמעת אנטישמית גסת רוח ולשון, ומצידה אין הבדל בין רצוחינו מהטרור הפלסטיני לבין סבלם של ילדי "הפליטים הפלסטיניים" שהם כידוע, מאז מלחמת השמד שהוכרזה עלינו ב-48' ועד היום – חיים  חיי פאראזיטים על חשבון המערב – כי הם הפליטים המסכנים ביותר מבין עשרות מיליוני הפליטים האמיתיים במזרח התיכון!

* אם יש למישהו חלומות פז לגבי התנהלות מדינת כל אזרחיה, באם ישלוט רוב ערבי בישראל או בין הירדן לים – אז ראו כיצד רוצחים ערבים ומוסלמים את אחיהם כיום בסוריה ובעיראק, על אחת כמה וכמה שישמחו לעשות זאת למיעוט יהודי מוחלש בישראל, שסופו להתרכז סביב בניין מערכת "הארץ" – עד שהספינות האמריקאיות יחלצו אותנו אל מעבר לים – כמו הספינות הצרפתיות באחריתו של מוסה דאג הארמני!

* אתמול, 22.6, פורסמה בעיתונים המודעה של השירות הבולאי בדבר הבולים החדשים של חודש יוני 2014 המופיעים היום, 23.6, ובהם בול אסתר ראב בערך נקוב של 10 שקלים.

 לפרטים נא לפנות אל: השירות הבולאי, שדרות ירושלים 12, תל-אביב-יפו 6108101. טל. 076-8873933.

e-mail: philserv@postil.com

* סופר נידח שלום, אורי הייטנר קובע שהעיתונאי גדעון לוי הוא חלון הראוה של עיתון "הארץ" (גיליון 953,"צרור הערות 18.6.14"). אפשר גם לקבוע שעיתונאים אחרים כארי שביט, יוסי ורטר, יואל מרקוס, עמוס הראל, נחמיה שטרסלר – הם חלונות הראוה של "הארץ". אני מנוי של "הארץ" שהוא עיתון מגוון, ובו אני קורא גם את מאמריהם של אנשי ימין כמשה ארנס, אריה אלדד, ישראל הראל ואחרים. הגיע הזמן להפסיק את מסע ציד המכשפות נגד גדעון לוי. דעותיו ידועות ורבים חולקים על תפישותיו, אך בשום פנים ואופן אין לפסול את "הארץ" שהוא עיתון מגוון ומעניין, העיתון החשוב ביותר בישראל.

רון וייס

רמת-גן

* המבצע של צה"ל בשטחים מתגלגל והולך, את החטופים אולי כבר לא יגלה, כי סביר להניח שכבר אינם בחיים, ונזרקו לאחת הפחתים באיזור חברון, וייתכן שרק בעוד שנים רבות יתגלו שלדיהם כמו השלד של לוי נויפלד בעין כרם – אבל צה"ל מנצל, ובצדק – את שעת הכושר להרוס מה שיותר מתשתית החמאס בגדה, שבאופן ברור אחראי לחטיפה, גם אם היתה זו יוזמה מקומית בלבד של "פלסטינים מסכנים" הנאנקים תחת עול אקיבוש האכזר שלא היה כמוהו בתולדות האנושות והמזרח התיכון, כמו שטוענת, פחות או יותר – הח"כ המנוולת חנין זועבי, ששנאת ישראל הביאה אותה כנראה לוותר אפילו על חיי משפחה.

* ויש גם עיתון ישראלי-אנטי-ישראלי אחד, שאינו חדל יום אחר יום להטיל רפש ורעל ארסי של ביקורת ושמחה לאיד כלפי הפעילות הישראלית בגדה, לקונן על הסבל של "הפלסטינים" המסכנים ולהביא לצידם תמונות של קלגסים במדים ובציוד קרבי מלא, חיילי צה"ל בנשק שלוף מול נשים, זקנים ילדים – זה מצטלם מצויין גם במהדורה האנגלית – – ואולי לא היה מבייש את מכונת התעמולה של גבלס! – גם הוא לא היה עושה זאת טוב יותר – צירוף של לעג, טינוף, שנאה, עיוורון, רשעות, אטימות וטמטום – מצד מרבית הכותבים החשובים באותו עיתון ישראלי-אנטי-ישראלי.

ולא רק הם. ולא רק שם. שום ביקורת על הטרור הפלסטיני הערבי שרוצח בנו. רק אנחנו אשמים! ובייחוד מפכ"ל המשטרה והמוקדן הלילי במשטרה – שבאשמתו נחטפו ואולי גם נשחטו הנערים!

* יש בעולם כיום כ-53 מיליון פליטים שנעקרו מבתיהם. יותר משהיו אי-פעם בהיסטוריה בנקודת זמן אחת, כך אומרים. יותר מאשר אחרי מלחמת העולם השנייה, כך אומרים. למרביתם אין לאן לחזור. חלקם הגדול מהמזרח התיכון וגם מאפריקה. מרביתם נעשו פליטים בגלל האיסלאם הקיצוני, והם עצמם מוסלמים.

אבל אף אחד מהם לא יזכה להשתקם עד דור אחרון במעמד נצחי פאראזיטי מתוגמל-היטב של "פליט פלסטיני". אם כל "פליט" פלסטיני יתרום לפליטים החדשים, שהם ערבים כמוהו –  דולר או אירו, אולי ייקל מעט מצבם. הבעייה היא – איך המתים יתרמו? – הרי חלק ניכר מן "הפליטים הפלסטיניים" כבר מזמן אינו בחיים – אבל ממשיך לקבל את קצבאות הפאראזיטיות שלו מהאו"ם, ממדינות המערב ומארה"ב! – כסף שבעקיפין גם תורם לקניית אמצעים שונים לרצוח באמצעותם ישראלים!

* מה אמרנו וחזרנו ואמרנו לכם? עצמאות כורדיסטאן היא אולי ההישג היחיד של מרחץ הדמים העובר על העולם הערבי מאז האסון של "האביב הערבי"!

"דיווח: ישראל החלה לרכוש נפט מהחבל הכורדי בעיראק. מכלית ראשונה עגנה באשקלון." ["הארץ", 22.6]. וזאת לאחר ששום מדינה אחרת לא הסכימה לרכוש את הנפט שנמצא במכלית, שסבבה שבועות בים התיכון.

איזה יופי!

* אם מישהו סבור שאנחנו נפסיק לומר את האמת וגם נטיל צנזורה על הזין – הוא טועה, ומוטב שיפנה אלינו בהקדם כדי שנמחק אותו מרשימת התפוצה של המכתב העיתי.

אנחנו קיימים לשמם של אלפי קוראים וכותבים שקוראים אותנו וכותבים לנו במיגוון דעות וסגנונות רחב ביותר.

אמנם, ה"שמאל" דוחה אותנו מפני שאנחנו אומרים את האמת, והימין והדתיים דוחים אותנו בגלל הסקס, אבל על כך אמר כבר מוטי בן פייסי החזן: "אשריי יתום אני!"

* מישהי סיפרה לנו ששמעה מישהי מקללת מישהי – "שתהיי חכמה כמו דנה רון!"

* האם המושג הישראלי הייחודי "ערספואטיקה" הפך להיות שם נרדף לגרפומניה או שאנחנו נעשינו גזענים?

אהוד בן עזר

* לפני שנים רבות שברה המיסתורית את רגלה כאשר ליוותה בטיול בית הספר את הבן שלנו. מיד הלכתי לסניף של "יד שרה" וקיבלתי שם חינם כל אשר הייתי צריך, כיסא-גלגלים, קביים וכל השאר. כל זאת תמורת השארת ערבון של מאה שקלים. כמובן שלאחר שהמסתורית הבריאה והחזרתי את כל הציוד, לא עלה בדעתי לבקש חזרה את הפיקדון, להפך, מאז אנחנו תורמים קבועים ל"יד שרה", שהוא בעיניי אחד המוסדות החשובים והראויים ביותר לתמיכה בארץ.

לכן הזדעזעתי כאשר התפרסם שהשופט דוד רוזן פסק שש שנות מאסר לאורי לופליאנסקי החולה, אשר כל עוונו היה שביקש תרומה ל"יד שרה", שאותה יסדה משפחתו – והקבלנים נתנו, כפי שנהוג – אם אינני טועה, בתשעים ותשעה פסיק תשעה אחוזים בעיריות בישראל –בגלוי או בידי מאכערים למיניהם. ואם זה שוחד, אז אין כמעט בישראל אתר בנייה ללא שוחד בדרך לאישורי הבנייה ו"זירוז ההליכים" שלו.

אני מחכה בקוצר רוח לפסקי הדין של העליון. כי לדעתי השופט דוד רוזן לוקה בשיגעון גדלות מסויים וגם נהנה כנראה מאוד לעשות כותרות בעקבות החלטות מופרעות ומוזרות מאוד שלו, זאת בלשון המעטה. הייתכן שיש שופט בישראל שחסר לו בורג?

ולא שאני חסיד של לופליאנסקי. עדיין טרי בזיכרוני מעמד הענקת פרס ישראל לדבורה עומר, כאשר על הבמה בתיאטרון ירושלים – סירב באופן מופגן ללחוץ את ידה, ואת יד כל נקבה אחרת שזכתה בפרס.

אבל על כך לא מגיעות לו שש שנות מאסר. זה פשוט טירוף!

* מכובדי, הנדון: רשות שידור ממלכתית. כצרכן מהשורה אין לי מידע על הבעיות הכספיות של רשות השידור. מבחינת התוכן, הרשות הציבורית עדיפה אלף מונים על הרשתות המסחריות. אם זה לא בא לידי ביטוי ברייטינג, זו תעודת עניות לציבור הישראלי המעדיף זיבורית על חומר איכותי. בעניין הצורך ברשות שידור בלתי תלויה מבחינה פוליטית אינני מבין מה הדאגה, שכן כול שדרני רשות השידור משתלחים השכם והערב בממשלה וקמצנים מאוד בהבעת תמיכה. אז מה כאן הבעייה?

הנדון: מצוקת הדיור. שומעים אנו בתקשורת שמצוקת הדיור בארץ גוברת, באשמת ביבי כמובן. רגע, מאידך, לפי נתוני הלמ"ס,  כמויות רכישת מכוניות וטיסות לחו"ל הולכות  ועולות, בזכות ביבי כמובן. אז אולי ניתן לאזן את המצב על ידי צמצום רכישות מכוניות וטיסות לחו"ל כדי שיישאר כסף לדיור, ואנו כבר נמצא איזושהי סיבה אחרת להשתלח, בביבי כמובן. 

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* עקב העומס הרב על הגיליון, נדחה חלק מן החומר שנשלח אלינו – לגיליון הבא אחריו, גיליון 955.

* על מה מבזבזים האמריקאים הטיפשים את כספם? "בעיראק, כמו בלוב, נחוצה פעולה קרקעית רבת היקף שאותה צריך לבצע הצבא. אבל כפי שהתברר בכיבוש פאלוג'ה על ידי דאע"ש בשנה שעברה, הצבא העיראקי, שבו השקיעה ארה"ב כ-25 מיליארד דולר, לא רק שאיננו מסוגל לעשות דבר, חלקים ממנו גם אינם רוצים לפעול נגד הפולשים. עריקות מן הצבא היו עוד לפני 'כיבוש' הערים. על פי הערכות, מדי יום עזבו את השירות כ-300 חיילים שחששו לחייהם או סבלו מיחס משפיל של מפקדיהם. בעקבות המערכה שמתנהלת כבר שנתיים, וביתר שאת בששת החודשים האחרונים במחוז אנבאר, נהרגו כששת אלפים חיילים עיראקים, וכ-12 אלף ערקו." ["הארץ" באינטרנט. 21.6.14].

 * איך נראית המציאות בעיניהם ההזויות של עורכי "הארץ", בעיצומו של החיפוש אחר הנערים החטופים, שייתכן שכבר אינם בחיים? – "עבאס מבקש להתפייס, אך נתניהו דבק בסירובו. כשם שנתניהו ממשיך להאמין באופנת מעילי הרוח בעת לחימה, כך הוא דבק בפרדיגמה שלא ייתכן הסדר מדיני עם ערבים, למרות הושטת היד מעבאס. רוית הכט." [שם]. כה אמרה הנביאה. מהפה שלה לאוזן של אשמדאי.

* אהוד יקירי, תודה על פירסומה של הרשימה על הנער מנצרת. גם תודה נוספת על יחסך המוקיר לאבא, שהיה גם איש נפלא בחיי היומיום – סופר אמיתי, ואני אינני אלא צל חולף דבק בעקביו.

לא אתווכח אתך בניגוח של עמדה מול עמדה לגבי אולמרט ונתניהו. איש בדעתו. אני משער שגם אתה מדגיש עמדתך לאחר בחינה של הנושא.

ועד לרשימה הבאה – היה ברוך ופורה כדרכך. אומר לך שמפעלך הספרותי ביצירותיך וביצירה הזו של העיתון העיתי – הוא מעשה של חריש ספרותי יוצא-דופן בכל קומה מקומותיך.

תבוא עליך ברכה שלמה.

עמוס אריכא

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,612 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה עשירית למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-80 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של העדות על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל