גיליון מס' 955

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ח בסיון תשע"ד, 26 ביוני 2014

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: משירי אסתר ראב, 1894-1981. // יוסי גמזו: בְּעִקְבוֹת דּוּ"חַ הָעֹנִי. // אורי הייטנר: 1. כן, להזין בכפייה. 2. צרור הערות 25.6.14. // תקוה וינשטוק: "הנשים של בשביס זינגר". // גם היפה בנשים זקוקה / מי יתנני מלצרית. שני שירים מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // משׁה שׁפריר: שִׁיר דּוֹדִים אֶרוֹטִי. // נעמן כהן: היד המפליגה למרחקים. // שני שירים של איריס בוקר. [ציטוט]. // "הוא" מאת אבי ליפסקי. // אוריה באר: מחדל תחבורתי מצער. // יואל נץ: אֲנִי מַאֲמִין. // עמוס אריכא: ספיחי השבוע (6), הוקרה לבוניו של הלוויין דוכיפת 1. // מלכה נתנזון: שני שירים. // פוצ'ו: כשהתפוחים  לא נופלים רחוק מהעץ. // דוד מלמד: הסיפור הקצר עדיין חי. // מוּקֵי אֶלְדָּד: דֶּרֶךְ סְתָם. // רוֹן גֵּרָא: בְּתוֹכִי שׁוֹקֵעַ. // הדסה  מור: זעקת הילד השתוקי, "זרעים של שתיקה" בתיאטרון הבימה. // מנשה שאול: תוקפים ומתבכיינים. [ציטוט]. // נעמן כהן: בזכות השארת חנין זועבי בכנסת. // אשר מעוז: מהתרת נדרים לח"כית חרדית? // מתי דוד: זכות הציבור לדעת האמת על מועצת העיתונות. // אהוד בן עזר: מסעותיי עם נשים, רומאן, הוצאת "ספרי מקור" 2014. פרק שני: חיים חפר והברונית דה רוטשילד בעין גדי. // ממקורות הש"י.

* * *

משירי אסתר ראב

1894-1981

*

אֲנִי תַּחַת הָאָטָד

קַלָּה, זֵידוֹנָה

קוֹצָיו צוֹחֶקֶת

לִקְרָאתְךָ זָקַפְתִּי;

אוֹר מַכֶּה עַל הַמֶּרְחָב,

כָּל קִיפּוּל בְּשִׂמְלָתִי

לִי יִלְחַשׁ:

לִקְרַאת מָוֶת

לְבָנָה וּמְחוֹלֶלֶת

אַתְּ יוֹצְאָה.

אַתָּה מוֹפִיעַ –

וַאֲנִי קַלָּה צוֹהֶלֶת

מְנִיפָה חֶרֶב נוֹצֶצֶת

וּבְעֶצֶם צָהֳרַיִם

בְּשָׂדוֹת לְבָנִים מֵאוֹר

אֶת דִּינֵנוּ גָּזַרְתִּי

בְּאֶחָת.

1922

*

כָּכָה תֹּאהֲבֵנִי

וְלִבְּךָ עָלַי יוֹם יוֹם תִּקְרַע –

יַעַן רַעְיָה לְעוֹלָם

לְךָ לֹא אֶהִי;

יַעַן רַק עַל מְרוֹמֵי-הַצַּעַר

נָנוּחָה

וּלְשֶׁפֶל סַפּוֹת בַּחֲדָרִים

לֹא נֵרֵדָה;

יַעַן עוֹד אוֹרְבָה אֲנִי

תַּחַת אֶקָלִיפְּטִים חַמִּים –

טְרוּפַת-אַהֲבָה.

1926

ללוֹרֶת

בֵּין סִבְכֵי יַסְמִין עוֹד עָשֵׁן הֲדַר-שְׂעָרֵךְ

עוֹד עִקְּבוֹת רַגְלַיִךְ הַזַּכּוֹת

בְּחוֹל הַגַּן לְאוֹר יָרֵחַ נָמוֹת –

כְּלֶהָבָה לְבָנָה עָלִית מֵאֹפֶל הַקַּרְקַע

כִּבְדַת-פְּלִיאָה וְגוֹרָל.

עַד כִּי סָלְדָה יַד גֶּבֶר נָגַע בָּךְ

בְּתוּלָה וָאֵם הָיִית – וְאוֹן גְּבָרִים

בִּמְנוֹף מַחֲשַׁבְתֵּךְ.

שְׁחִי עָלֵינוּ עִם עֶרֶב בַּעֲנַן שִׂמְלוֹתַיִךְ הַלְּבָנוֹת

עַל פְּנֵי כְּרָמִים אֵלֶּה...

וּפָרַשְׂנוּ יָדֵינוּ תַּחַת כַּפּוֹת רַגְלַיִךְ הֹזַּכּוֹת.

פ"ת. אלול, תרפ"ה

1925

[מתוך העיזבון]

*

סַבְתּוֹת קְדוֹשׁוֹת בִּירוּשָׁלַיִם

זְכוּתְכֶן תָּגֵן עָלָי:

רֵיחַ סְמָדַר וּפַרְדֵּסִים פּוֹרְחִים

עִם חֲלֵב אֵם הָשְׁקֵיתִי;

כַּפּוֹת רַגְלַיִם

רַכּוֹת כְּיָדַיִם

בְּחוֹל לוֹהֵט מְמַשְּׁשׁוֹת;

וְאֶקַלִּיפְּטִים פְּרוּעִים

טְעוּנֵי צְרָעוֹת וּדְבוֹרִים

שִׁיר עֶרֶשׂ לִי דּוֹבֵבוֹ;

שֶׁבַע אֶטְבּוֹל בְּיָם תִּיכוֹן

לִקְרַאת דָּוִד אַלּוּפִי הַמֶּלֶך

וְאַעַל אֵלָיו בְּהַרְרֵי-יְרוּשָּלַיִם

אֲיֻמָּה-הֲדוּרָה.

וְעִם דְּבוֹרָה תַּחַת הַתֹּמֶר

אֵשְׁתְּ קַהֲוָה וַאֲשׂוֹחֵחַ

עלַ הֲגַנָּּה וּמִלְחָמָה.

סַבְתּוֹת קְדוֹשׁוֹת בִּירוּשָלַיִם,

זְכוּתְכֶן תָּגֵן עָלָי.

עָלָה רֵיח בִּגְדֵיכֶן בְּאַפִּי

רֵיחַ נֵרוֹת-שַׁבָּת וְנַפְטָלִין.

כְּפֶרֶג נִשָּׂא בָּרוּחַ

אֵלִי בְּבוֹאֲךָ לְתָלְשֵׁנִי

זְרֵה אֶת עָלַי בְּכַנְפֵי הָרוּחַ

וְנִשְׁאַרְתִּי כְּפֶרֶג נְטוּל-רֹאשׁ

וְשַׁחוֹתִי אֱלֵי עֲפַר-אַרְצִי

וַאֲסָפוּנִי צְחִיחֵי רְגָבִים – – –

יְהֵא אָז שַׁחַק אָפֹר-כָּחֹל

נִבָּט מֵעָל

וּבְדַל-עָנָן שָׁכוּחַ מֻשְׁלָךְ בְּקָצֵהוּ,

תְּהֵא שַׁרְשֶׁרֶת הָרִים מַאֲזִינָה

וְעֵיבָל וּגְרִיזִים כִּבְדֵי שַׂרְעַפִּים

יַשְׁחִירוּ מִצֵּל

בְּרוֹשִׁים כֵּהִים יָנוּעוּ בָּרוּחַ

וְשָׂדוֹת כִּבְדֵי-יֶרֶק שְׁטוּחִים עֲדֵיהֶם,

יִהְיוּ פָּשׁוֹשִׁים מְרַשְׁרְשִׁים

בְּגִדְרוֹת הַשִּׁטָּה

וּבֻּלְבּוּלִים מְנַסְּרִים בְּחֶבְיוֹן-פַּרְדֵּסִים,

חַרְדָּל וּבַּבּוּנַג יִפְרְשׂוּ שְׁטִיחִים

עַל רַחֲבֵי חוֹלוֹת –

וְרוּחִי מְרַחֶפֶת עֲלֵיהֶם

כְּפֶרֶג דַּל נִשָּׂא בָּרוּחַ

1947

שִׁירַת אִשָּׁה

בָּרוּךְ שֶׁעָשַׂנִי אִשָּׁה –

שֶׁאֲנִי אֲדָמָה וְאָדָם,

וְצֶלָע רַכָּה;

בָּרוּךְ שֶׁעֲשִׂיתַנִי

עִגּוּלִים עִגּוּלִים –

כְּגַלְגַּלֵי מַזָּלוֹת

וּכְעִגּוּלֵי פֵּרוֹת –

שֶׁנָּתַתָּ לִי בָּשָׂר חַי

פּוֹרֵחַ,

וַעֲשִׂיתַנִי כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה –

נוֹשֵׂא פְּרִי;

שֶׁקִּרְעֵי עֲנָנֶיךָ

מַחֲלִיקִים כְּמֶשִׁי

עַל פָּנַי וִירֵכַי;

וַאֲנִי גְּדוֹלָה

וּמְבַקֶּשֶׁת לִהְיוֹת יַלְדָּה,

בּוֹכִיָּה מִצַּעַר,

וְצוֹחֶקֶת וְשָׁרָה בְּקוֹל,

דַּק מִן הַדַּק –

כִּצְרָצַר זָעִיר

בְּמַקְהֵלַת כְּרוּבֶיךָ

הַנַּעֲלָה –

קְטַנָּה שֶׁבִּקְטַנּוֹת –

אֲנִי מְשַׂחֶקֶת

לְרַגְלֶיךָ –

בּוֹרְאִי!

1969

תפילה אחרונה

אַל תַּעֲשֵׂנִי טוֹבָה כָּל כָּךְ

וְדַלָּה וּמְרֻשֶּׁשֶׁת,

וְרֵיקָה,

"וְיוֹדַעַת לִפְנֵי מִי אַתְּ עוֹמֶדֶת"

אַל תַּאֲפִיל יָמַי הָאַחֲרוֹנִים

אַל תְּרוֹמְמֵנִי,

וְאַל תַּעֲשֵׂנִי

עֲנָוָה כָּל כָּךְ,

וְאַל תִּתְּנֵנִי

לְבָרוֹת

לְכָל חֵלֵכָה,

לְכָל זָב,

הַיְשֵׁר גֵּוִי,

וְאַמֵּץ קְרָבַיי;

תֵּן לִי לִתְלֹשׁ נַרְקִיסִים

בִּשְׁמוּרַת-גַּנְּךָ

הָאֲסוּרָה,

לְזָרְקָם לָרוּחַ,

וְלוּ רַק פַּעַם אַחַת

כְּאִילוּ עוֹד מָלֵא הָאָסָם

כָּל-טוּב;

תֵּן לִי לְהַרְגִּישׁ

בְּשַׂקֵּי-שְׁקֵדִים

מַזִּילֵי רֵיחַ רִכְפָּה

בַּמִרְפֶּסֶת;

וּבְרֵיחַ-תִּירוֹש,

בַּעֲגָלוֹת

מְלֵאוֹת-עֵנָב

בֶּחָצֵר.

1971

[כל השירים מצויים בכרך "אסתר ראב / כל השירים" בהוצאת זמורה ביתן]

* * *

יוסי גמזו

בְּעִקְבוֹת דּוּ"חַ הָעֹנִי

"אף אחד לא יוכל עוד לטעון שהוא לא מוּדע לחומרת המצב.

כ-1,8 מיליון אנשים חיים כיום בישראל מתחת לקו העוני,

כ-820 אלף ילדים וכ-100 אלף קשישים. אלה נתונים

שיש לשנן מדי בוקר. איש לא ינוקה מאחריות."

(אלי אללוף, יו"ר הוועדה למלחמה בעוני, השבוע)

גַם לְמִמְסָד שֶאֹטֶם-לֵב אוֹטִיסְטִי

חוֹבֵר בּוֹ לְטִמְטוּם וּלְחֵרְשוּת

צָרִיךְ לִהְיוֹת אָחוּז מִינִימָלִיסְטִי

שֶל יַחַס וְשֶל שֶמֶץ רְגִישוּת

שֶל מִי שֶלֹּא יָכוֹל שֶלֹּא לִשְקֹל פֹּה

בְּמֻנָּחִים שֶל שֶבֶר קִיּוּמִי

אֶת מָה שֶמְּסַכֵּן יוֹתֵר מִכָּל פֹּה

מָה שֶמֻּכָּר כְּחֹסֶן לְאֻמִּי.

הַקֹּר הַזֶּה שֶרִשְעוּתוֹ פּוֹגֶשֶת

כָּל לֵיל סַגְרִיר שִנַּיִם מְנַקְּשוֹת

שֶל יֶלֶד-עֹנִי שֶאִמּוֹ נוֹאֶשֶת

וְשֶאָבִיו, בָּעֲבוֹדוֹת קָשוֹת

גוֹמֵר אֶת בְּרִיאוּתוֹ הַמִּתְרוֹשֶשֶת

אַךְ לֹא גוֹמֵר שוּם חֹדֶש בְּלִי שֶשּוֹט-

הַדְּחָק הַמַּר לוֹכֵד אוֹתוֹ בְּרֶשֶת

עָנְיָן שֶל הַשְּכָבוֹת הַחֲלָשוֹת, –

הַקֹּר הַזֶּה שֶדְּקִירָתוֹ מֻרְגֶּשֶת

גַּם בְּחַמְסִין, קֹר לֵב מִמְשָל נִפְשָע,

מֵעִיד מִלְּבַד עַל חֹרֶף דַּל בְּגֶשֶם

גַּם עַל עַרְלוּת שִלְטוֹן דַּל בְּבוּשָה

שֶל אֶרֶץ זוֹ שֶאֶל קִרְבָּה פּוֹלֶשֶת

עַוְלָה הַמְּכַרְסֶמֶתּ עַד שָרְשָהּ.

אֲבוֹת הַצִּיּוֹנוּת הַנִּשְכָּחִים כָּאן

כְּמוֹ כָּל אוּטוֹפְּיוֹת חֲלוֹמוֹתֵיהֶם

הָיוּ וַדַּאי בְּלִי הֶרֶף מִתְהַפְּכִים כָּאן

מִגֹּדֶל הַחֶרְפָּה בְּקִבְרֵיהֶם

כִּי כָּל כְּלוֹת-נֶפֶש לְחֶבְרָה צוֹדֶקֶת

בַּחֲזוֹנָהּ שֶל הַמְּדִינָה הַזֹּאת

כְּשֶעֲנִיבַת-הַדַּלְפוֹנוּת חוֹנֶקֶת

רַבִּים, כָּאן מוֹסִיפָה לְהִתְבַּזּוֹת

וּבְלִי רַחֵם נִרְמָס בִּשְווּנְגּ אַקְטִיבִי

כְּמִין אָנַכְרוֹנִיזְם מְדֻלְדָּל

שִירוֹ שֶל טְשֶרְנִיחוֹבְסְקִי הַנָּאִיבִי

עַל "דְּרוֹר לַנֶּפֶש" וְעַל "פַּת לַדַּל".

וְאוֹי הָיָה לְבֶּרְל וּלְגוֹרְדוֹן

לוּא אַךְ הָיוּ צוֹפִים בַּמַּחֲזֶה

וַאֲנוּסִים אֶת דַּל-שְׂפָתָם לִסְכֹר דֹּם

מֵחֹסֶר רֵיטִינְגּ בָּעִדָן הַזֶּה,

לוּא רַק רָאוּ אֵיךְ מִתְרַחֵב הַפַּעַר

שֶבֵּין הָרִיש וּבֵין הַנּוּבוֹרִיש

וּבֵין פָּרוֹת-בָּשָן לִמְזֵי-הַצַּעַר

כְּשֶהַמִּמְשָל לֹא רַק שֶמַּחֲרִיש

כִּי אִם גַּם מְעוֹדֵד בְּאֹרַח צִינִי

קִטּוּב מַמְאִיר שֶכְּאָסוֹן נֶחְרָץ

מַצְרִיךְ בְּדֶרֶג קְלִינִי-מֵדִיצִינִי

בְּטֶרֶם יְאֻחַר – טִפּוּל נִמְרָץ.

מֻמְחֵי עוֹלַם-הַחַי, שֶבְּמַפְגִּיעַ

מַתְרִים בָּנוּ שֶלֹּא נִפְתֶּה לִנְחֹל

אֶת הַבְּדוּתָה הַקְּלָסִית שֶעַל פִּיהָ

טוֹמְנוֹת בְּנוֹת-יַּעֲנָה רֹאשָן בַּחוֹל

אוֹמְרִים כִּי הַמִּנְהָג הַזֶּה הַכְּרוֹנִי

נָפוֹץ דַּוְקָא בְּסוּג שֶל בְּנֵי-אָדָם

הַטּוֹעֲנִים בְּאֹפֶן פְּרִינְצִיפְּיוֹנִי

(כִּי הֵם עַצְמָם שְׂבֵעִים וּמֵעוֹדָם

לֹא חָשוּ עַל בְּשָׂרָם מַחְסוֹר דְּרָקוֹנִי

בְּכָל גּוּפָם, נַפְשָם וּמְאֹדָם

כְּמוֹ עָוֶל, כְּמוֹ קִפּוּחַ וּכְמוֹ עֹנִי)

כִּי אֵין דַּלּוּת בָּאָרֶץ, לָהָדָ"ם.

וְכָךְ, זֶה כְּבָר, לְרֹגַע מַצְפּוּנֵנוּ

מַנְכַּ"ל מִשְׂרַד הָרְוָחָה טָרַח

לִטְעֹן כִּי עֹנִי שֶל קְטִינִים אֵינֶנּוּ

קַיָּם בְּיִשְרָאֵל, עוֹרְבָא פָּרַח –

בְּעוֹד שֶפֶּתַע, בְּיָמֵינוּ אֵלֶּה

קָבְעָה, כְּשֶאֶת עֵינֶיהָ לֹא עָצְמָה

הַמּוֹעָצָה לְמַעַן שְלוֹם הַיֶּלֶד

כִּי הַמְּדִינָה פּוֹרֶקֶת מֵעַצְמָהּ

אַחְרָיוּתָהּ לִבְנֵי-הַקִּפּוּחִים פֹּה

שֶל אִי סִכּוּי וְהִזְדַּמְּנוּת שָוָה

שֶלֹּא כְּמוֹ זֹאת שֶל בְּנֵי-הַטִּפּוּחִים פֹּה

שֶלֹּא רוֹאִים מִמֶּטֶר אֶת טִיבָהּ

שֶל אַפְלָיָה שֶבָּהּ פּוֹרְחִים בְּעֶצֶם

עַל מַשְׂכְּרוֹת-עָתֵק, מְנַהֲלִים

שֶכֶּשֶל נִהוּלִי שֶבּוֹ הֵם סְפֵּצִים

הוֹרֵס חֶבְרוֹת-עָנָק, בָּתֵּי-חוֹלִים

וְאֶת חָסְנָהּ הַמּוּסָרִי שֶל אֶרֶץ

מֻכַּת קַפִּיטָלִיזְם חֲזִירִי

שֶהַמִּמְסָד אֵינוֹ עוֹמֵד בַּפֶּרֶץ

לִבְלֹם אֶת שִׂגְשׂוּגוֹ הָאַכְזָרִי.

וְאִם לֹא דַי בְּכָךְ הִנֵּה הוֹדִיעַ

דִוּוּ"חַ שֶל בִּטּוּחַ לְאֻמִּי

כִּי עֹל-גְּזֵרוֹת-תַּקְצִיב-חָדָש מַגְבִּיהַּ

אֶת רַף דַּלּוּת הַסֶּקְטוֹר (אֶלָּא מִי?)

שֶל אֵלֶּה שֶשְּׂכָרָם הַטְּרָגִי-קוֹמִי

הוּא שְׂכַר-בִּזּוּי מַשְפִּיל מַמָּש כָּל יוֹם

וּמַצָּבָם הַסּוֹצְיוֹ-אֵקוֹנוֹמִי

כָּלוּא בְּסַד הָעֹנִי הָאָיֹם.

וְשַׂר-אוֹצָר שֶבְּמֶחְוָה שֶל חֶשֶׂף

מוּמָיו שֶל תָּ'אצֶ'רִיזְם מֶמְשַלְתִּי

שָאַל לִפְנֵי בְּחִירוֹת: "אֵיפֹה הַכֶּסֶף?" –

כַּיּוֹם, שֶהוּא בִּסְטָטוּס מַמְלַכְתִּי,

מוֹרִיד כָּאן אֶל מִתַּחַת קַו-הָעֹנִי

שְמוֹנֶה מְאוֹת עֶשְׂרִים אַלְפֵי קְטִינִים

שָעָה שֶקֹּמֶץ בַּעֲלֵי מִילְיוֹנִים

תּוֹפְחִים עַל חֶשְבּוֹנָם וְנֶהֱנִים

מִן הָעֻבְדָּה הַוַּדָּאִית שֶכֹּבֶד

אוֹתָן גְּזֵרוֹת מוֹרִיד כָּאן לְטִמְיוֹן

דַּלִּים גְּזוּלִים, בִּמְקוֹם שֶדִּין יִקֹּב אֶת

הַר רְוָחָיו שֶל עֲשִׂירוֹן עֶלְיוֹן.

עַכְשָיו, שֶאֵין כְּבָר שְפַּכְטֶל שֶיַּבְטִיחַ

אֶת הַסְתָּרַת מִרְיָן שֶל הָעֻבְדּוֹת

מִתַּחַת הַסְוָאוֹת מֵיק-אַפּ וָטִיחַ

וְיַחְ"צָנוּת הַמִּתְעַקְּשִים לִבְדוֹת

תְמוּנַת-מַצָּב שֶהַשְּבֵעִים טוֹפְחִים בָּהּ

עַל כֶּרֶס בַּעֲלֵי הַמַּרְפְּקִים

אַךְ דִּוּוּחֵי הַשֶּטַח מַפְרִיכִים בָּהּ

אֶת כָּל כִּזְבֵי הַמַּה-יָפִיתְנְיקִים, –

עַכְשָיו צָרִיךְ כָּל אִיש מַצְפּוּן וָיֹשֶר

לִזְעֹק גְּלוּיוֹת וְדּוּגְרִי בְּקוֹל רָם

שֶחֶבֶר נַצְלָנֵי שְעַת-הַכֹּשֶר

שֶל טְרוֹם-בְּחִירוֹת, עֵת בְּפִיהֶם הֻחְרַם

הַפַּעַר הַגָּדֵל בֵּין מִי שֶיֵּש לוֹ

וּמִי שֶאֵין לוֹ שוּם קִיּוּם אַחֵר

מִלְּבַד עָנְיוֹ – חַיָּב לְהִתְבַּיֵּש לוֹ

בַּמֶּה שֶהֵם בָּגְדוּ בּוֹ בַּבּוֹחֵר

כְּשֶהֵם מָכְרוּ לוֹ בְּלוֹף מְתַעֲתֵעַ

בְּאֶרֶץ שֶשִּעוּר דַּלֶּיהָ רָב

וְהוּא מִן הַגְּדוֹלִים בֵּין אַרְצוֹתֶיהָ

שֶל כַּלְכָּלַת אֻמּוֹת הַמַּעֲרָב.

וְלֹא יוֹעִילוּ הַכְחָשוֹת-הַהֶבֶל

שֶל אֵלֶּה הַטּוֹמְנִים רֹאשָם בַּחוֹל,

רַק קָרְבְּנוֹת הָעֹנִי וְהַסֵּבֶל

חָשִים מָה שֶעָלָיו כָּאן אֵין לִמְחֹל

וְרַק מִי שֶאוֹהֵב בְּלֵב וָנֶפֶש

אֶת הַמְּדִינָה הַזֹּאת יוֹדֵעַ שֶ-

מִי שֶרוֹאֶה בָּהּ עָוֶל, מוּם אוֹ רֶפֶש

אַף פַּעַם לֹא שוֹתֵק וְלֹא מַחְשֶה.

אהוד: יורשה לי להעיר שבימיהם הנפלאים של א"ד גורדון וברל כצנלסון היו אולי בארץ-ישראל, באופן יחסי לגודל אוכלוסייתה – הרבה יותר אבטלה וחוסר ביטחון תזונתי וסוציאלי – מאשר במדינת ישראל בעלת שירותי הרווחה כיום.

* * *

אורי הייטנר

1. כן, להזין בכפייה

אחד האירועים המשמעותיים ביותר בחיי, היה לפני עשרים שנה. במשך 19 יום שבתתי רעב. במשך 19 יום, חבריי ואני ישבנו בשמורת גמלא העתיקה שבגולן, ושבתנו רעב, נגד הנסיגה מהגולן, שהיתה אז סכנה מוחשית ביותר. במשך 19 ימים לא אכלנו דבר ושתינו רק מים. במהלך השביתה, אחד מחבריי התמוטט ואושפז, ולמחרת חזר אלינו והמשיך את השביתה עד תומה.

שביתת רעב אינה רק כלי לגיטימי במאבק, הוא אף כלי אצילי; אדם וקבוצה, הנאבקים על ציפור נפשם כדי למנוע אסון בלתי הפיך, בעיניהם, אך לא עושים זאת באמצעות פגיעה באחרים, באמצעות טרור, אלא באמצעות נכונותם לסבול, באמצעות פגיעה בעצמם.

ועל אף עמדתי זאת, וחרף ניסיוני האישי, אני תומך בהצעת החוק שנועדה לאפשר הזנה בכפייה של אסירים השובתים רעב.

הסיבה המרכזית לעמדתי, היא קדושת חיי אדם. שביתת רעב נועדה להזעיק את דעת הקהל, לא להתאבד. שביתת רעב המסכנת באופן מוחשי ובוודאות קרובה את חייו של השובת, היא כבר מעשה התאבדות. וכאשר אדם מנסה להתאבד, מצוות "לא תעמוד על דם רעך" מחייבת למנוע את התאבדותו. קל וחומר, כאשר מדובר באסיר. כאשר אדם מתאבד בביתו, אנו רואים בו אחראי למעשה. כאשר אסיר מתאבד בכלא, אנו רואים בהנהלת הכלא ובסוהרים אחראים למותו. תפקידם להשגיח עליו, לפקוח עין, לוודא שאינו פוגע בעצמו, למנוע ממנו נגישות לאמצעים שיקלו על התאבדותו. כאשר אסיר מוגדר כבעל נטייה אובדנית או כמסוכן לעצמו, ההשגחה עליו גדולה שבעתיים. אם הוא מתאבד, זהו כישלון של המערכת, המחייב חקירה ואף הסקת מסקנות.

כפי שהצלת חייו של האסיר מוצדקת כאשר הוא מנסה לחתוך את ורידיו או לתלות את עצמו, כך היא מוצדקת כאשר ההתאבדות היא באמצעות הרעבה עצמית.

הדברים מקבלים משנה תוקף, בהקשר הפוליטי של שביתת המחבלים האסירים. נכונותו של מחבל כזה למות בשביתת רעב, היא הקרבה עצמית כמו נכונותו למות בפיגוע התאבדות. אותו מחבל מנסה להכניע את ישראל באמצעות השביתה, ואם לא יצליח בכך, הוא ינסה לפגוע בה באמצעות המוות. הנזק התדמיתי והביטחוני לישראל כתוצאה ממותם של מחבלים שובתי רעב בכלא, יהיה גדול הרבה יותר מהנזק התדמיתי כתוצאה מהזנתם בכפייה (אף שללא ספק גם צעד זה יגרום לנזק). אנחנו נמצאים במלחמה, ואין כל סיבה שנגיש ניצחונות לאויבינו, מתוך אידיוטיזם שימושי. כמובן, שהמטרה הזאת אינה מקדשת את כל האמצעים, אך לבטח היא מקדשת את האמצעי של מניעת התאבדות, שבלאו הכי הינו צעד מוסרי והומאני, הנובע, בראש ובראשונה, מערך חיי אדם.

2. צרור הערות 25.6.14

* רצח דרק רוט, הוא אחד הפשעים המזעזעים ביותר בתולדות המדינה. רצח סתם, לשם שעשוע, בשביל הכיף. מן הראוי היה, שרוצחיו יימקו בכלא עד סוף ימיהם. אולם כיוון שהיו קטינים, הם נענשו בהתאם למה שהחוק מאפשר כענישה לקטינים. משה בן איבגי היה ונשאר פושע בכל ישותו. בחופשה הראשונה מהכלא שדד. בחופשה השנייה מהכלא ברח מהארץ. גם בארגנטינה המשיך לעסוק בפשע.

אי אפשר להעניש אותו כפי שמגיע לו, בשל מגבלות הסכם ההסגרה עם ארגנטינה. אולם יש למצות עד השנייה האחרונה את עונשו. איזה עיוות הדין והצדק יש בהקדמת שחרורו מן הטעם ההזוי של ניכוי תקופת ישיבתו בכלא הארגנטיני!? איזו קהות חושים! איזה ראש קטן של שופט, שאינו רואה את התמונה כולה – מכלול פשעיו והמשמעות של העונש כלפי החברה, כלפי אמון הציבור במערכת אכיפת החוק, בצדק ובמשפט הישראליים.  איזו אטימות כלפי משפחת הקורבן.

טוב עשתה הפרקליטות שערערה על ההחלטה, ואני מייחל לכך שהערעור יתקבל.

* ישראל הייתה חייבת להגיב על רצח הילד מוחמד קראקרה. עם זאת, גם היום, האינטרס העליון של ישראל הוא לא להיגרר ולשקוע בבוץ הסורי – מלחמת בני חושך בבני חושך, הטבח ההדדי הנורא. מראשית המלחמה בסוריה, הממשלה נוהגת בשיקול דעת ובקור רוח, וחשוב לדבוק בדרך זו גם כעת.

* ילד ישראלי נרצח בפיגוע טרוריסטי. תלמיד במערכת החינוך הישראלי, נרצח בפעולת איבה. ושר החינוך של ישראל לא ראה לנכון להיות נוכח בהלווייתו. לא הוא, ולא אף נציג רשמי של ממשלת ישראל. בושה. לא רק בושה, גם איוולת – הרי גם אם אין קשר לכך שהקורבן הוא ערבי, ברור שכך הדבר יתפרש. כך שאין זו רק איוולת, אלא חוסר אחריות. מוחמד קראקרה – יהי זכרו ברוך!

אני גאה בחברים ממושב אלוני הבשן, שבסמוך לו בוצע הפיגוע, על שנסעו לעראבה להביע את תנחומיהם למשפחה השכולה.

* נאומו של אבו מאזן בוועידת שרי החוץ של מדינות האסלאם, הפתיע באומץ ליבו, בחוכמתו ובכנותו. נאום כזה, מפי מנהיג פלשתינאי, לא נשמע מעולם, בוודאי לא בערבית, בוודאי לא בפומבי. אבו מאזן ראוי לשבח על הנאום.

האם הנאום מוכיח שהיתה זו טעות להטיל על הרשות את האחריות לחטיפה? לא. כיוון שלא אשמה הוטלה על הרשות, אלא אחריות. אי אפשר לאחוז במקל האחריות בשני קצותיו – גם להיות רשות שלטונית וגם להתחמק מאחריות לנעשה בשטח שבאחריותה ובידי נתיניה. יתר על כן, אין המדובר רק באחריות הכוללת מעצם היותה הרשות השלטונית, אלא ברשות שמערכת החינוך ומערכות התקשורת המודרכות שלה מובילות את ההסתה הקשה נגד ישראל. הארגון שחטף את הנערים, הוא השותף הקואליציוני של אבו מאזן.

אולם יש לראות בחיוב את הנאום, ולקוות שזהו סימן דרך לשינוי דרכה של הרש"פ. אבו מאזן אינו פרטנר לשלום, כפי שהוכח בכל המשאים והמתנים עימו, מאחר ואין הוא מוכן להכיר במדינת ישראל והוא עומד על דרישות בלתי אפשריות, שאף ממשלה ישראלית לא תוכל לקבל אותן. אולם נאומו מעיד, שהוא יכול להיות מנהיג פרגמטי, שמסוגל לנהל את הסכסוך בשום שכל, לטובת האינטרסים של עמו, ולא ללכת עם הראש בקיר. אם זו תהיה דרכו של אבו מאזן, ולא יהיה זה נאום חד פעמי, הוא לבטח ימצא בישראל שותף של ממש לחיזוק הרש"פ.

לטווח הרחוק, ניתן יהיה להגיע לשלום רק מחוץ לקופסת פתרון שתי המדינות, בהסכם עם פרטנר ירדני-פלשתינאי, שיהיה מוכן לשלום אמת על בסיס פשרה טריטוריאלית סבירה והוגנת.

* התעלמות מדבריו של אבו מאזן כאילו לא נאמרו, או כאילו לא נאמרו בערבית, או כאילו לא נאמרו בפומבי, עלולה להיות החמצת הזדמנות חשובה לשיפור היחסים עם הרש"פ, כולל התיאום הביטחוני וכתוצאה מכך, תרומה ביטחונית לישראל. אולם תהיה זו טעות חמורה לא פחות, לתלות בדבריו של אבו מאזן יותר ממה שיש בהם באמת. לא היה בהם שום דבר המרמז על שינוי בדרך הסרבנות שלו. מה הוא אמר? אין לנו יכולת לנצח את ישראל, לא בעימות צבאי ולא בשום תחום אחר. לכן, התיאום הביטחוני עם ישראל מחזק את הביטחון שלנו. אין לפתוח באינתיפאדה שלישית, כי האינתיפאדה הקודמת רק גרמה לנו לנזק כבד ולסבל רב.

זה הכול. אם יתמיד בדרך זו ואם יזכה לתמיכה ציבורית, זו התפתחות חשובה, שעלינו לעודד אותה. אך אסור לנו להכות את עצמנו בסנוורים. עלינו להביט במציאות בעיניים פקוחות.

* חנין זועבי כינתה את אבו מאזן בוגד, בשל התיאום הביטחוני עם ישראל. ונשאלת השאלה, האם גם חמאס בוגדים בעיניה, בשל הקואליציה שהקימו עם הבוגד.

* מי שטוען שגדעון לוי מתייצב אוטומטית לצד הפלשתינאים, מאשים אותו בהאשמות שווא, טועה ומטעה. הנה, ניקח לדוגמה את סוגיית חטיפת הנערים. בעוד יו"ר הרשות אבו מאזן גינה את המעשה בצורה חד משמעית, חלון הראווה של "הארץ" הביע תמיכה בלתי מסויגת בחטיפה.

* יש לישראל משרד חוץ? מי הטמבלים ששלחו את אימהות החטופים לנאום דווקא במועצה של האו"ם ל"זכויות האדם"? הרי מדובר בגוף אנטי ישראלי, המורכב בעיקר ממדינות דיקטטוריות המדכאות את אזרחיהן וטובחות בהן, ועיקר עיסוקו בהתנפלות על ישראל. הרי מדובר בגוף שעמד מאחורי עלילת גולדסטון. הרי מדובר בגוף שמי שעמד בראשו עד לפני שנים אחדות היה קדאפי. מי הטמבל ששלח את האימהות דווקא לגוף הבלתי לגיטימי הזה? לשם מה? כדי לתת לו לגיטימציה, כאילו יש קשר כלשהו בינו לבין זכויות האדם?

* טוב עשתה הממשלה כשהעבירה השבוע תקציב לחיזוק החוסן החברתי ביש"ע, אך היה טוב הרבה יותר, אילו פעלה להבטחת תחבורה ציבורית סדירה באותם אזורים.

* שאלת תם: את מי יאשימו מתנגדי חוק ההזנה בכפייה של אסירים שובתי רעב, כאשר אסיר ימות כתוצאה מהשביתה?

ועוד שאלת תם: את מי יאשימו מתנגדי חוק ההזנה בכפייה של אסירים שובתי רעב, כאשר בעקבות מותו של אסיר כתוצאה מהשביתה, תהיה התפרצות אלימה נגד ישראל?

ושאלת תם אחרונה: מה באמת רוצים מתנגדי חוק ההזנה בכפייה של אסירים שובתי רעב; את מי ואת מה הם משרתים?

* שביתת הרעב של המחבלים העצירים המנהליים, העלתה על סדר היום את עצם סוגיית המעצרים המנהליים, שהיא ללא ספק תופעה בעייתית ולא רצויה. אין ספק שזה צעד לא דמוקרטי. אבל גם מאסר על פי החלטת בית משפט, אינו התגלמות הדמוקרטיה. הרי מדובר בשלילת חירותם של אנשים, שזהו עונש אכזרי מאוד. למה בכל זאת יש בתי כלא וענישה אכזרית כזאת? כי אסור להיות חד מימדיים. חברה צריכה להגן על עצמה, להגן על שלום אזרחיה, להגן על ביטחונה, על כלכלתה וכו'. מעצרים מנהליים הם לא דבר רצוי, אבל זאת דמוקרטיה מתגוננת. מצב כפי שהיה בעת מתקפות הטרור אחרי אוסלו ובעיקר אחרי קמפ-דיוויד, הוא הרבה יותר מסוכן לדמוקרטיה, כי דמוקרטיה שאינה יכולה להגן על חיי אזרחיה עלולה להתדרדר לאנרכיה ולכמיהה ל"שלטון חזק שיעשה סדר". והיו דברים מעולם, ומי כמונו מבין את משמעותם ואת תוצאותיהם.

לעיתים, הגנה על הדמוקרטיה מחייבת צעדים בלתי דמוקרטיים. אין להתייחס לסוגיית המעצרים המנהליים בצורה פשטנית וסיסמתית, כעומדת בפני עצמה, בחלל ריק. על פי הגישה הפשטנית, הדיכוטומית, השאלה היא: מעצר מנהלי כשלילת חירות של אדם ללא משפט – זה טוב או רע? כמובן שזה רע. ולכן יש להתנגד לכך.

אבל נכון לראות זאת בהקשר רחב יותר, ולשאול את עצמנו מה האלטרנטיבה. איך מובטחת חובתה של המדינה להגן על חיי אזרחיה ועל ביטחונה?

פרופ' יחזקאל דרור כתב רבות על הטרור כרשע קיצוני במיוחד, שהמלחמה בו אינה יכולה להתקיים על פי חוקי המלחמה הקונבנציונליים. במלחמה בטרור, יש מקום גם לצעדים בלתי קונבנציונליים, כמו מעצרים מנהליים, כאשר יש רמה גבוהה של ודאות שאדם מסוים מהווה סכנה קרובה לביטחון המדינה, ויש קושי ראייתי להרשיע אותו בדין. חשוב לזכור, שהמעצרים המנהליים נעשים תחת ביקורת שיפוטית. כל מעצר מנהלי מחייב אישור שופט בתוך 48 שעות. כל מעצר מנהלי הוא לחצי שנה (ובתוך מדינת ישראל הריבונית – 3 חודשים), וכל הארכה מחייבת אישור נוסף של בית משפט. בפני העצירים המנהליים עומדת הזכות לעתור לבג"ץ וחלקם מנצלים אותה. עובדה שבג"ץ, שאי אפשר להאשימו באדישות לזכויות האדם, אישר לא מעט מעצרים כאלה.

הביקורת השיפוטית בשתי הערכאות, נועדה ליצור את האיזון הראוי בין ערכי הדמוקרטיה וזכויות האדם, לבין זכותה של המדינה לביטחון וחובתה להגן על חיי אזרחיה. האם זכותם של אזרחי ישראל לחיים נטולי טרור, אינה כלולה בזכויות האדם? המספר הנמוך על עצירים מנהליים, חרף המלחמה הקשה של ישראל בטרור: 190 בסך הכול, מתוכם רק 50 למעלה משנה ורק עשרה למעלה משנתיים, מעיד על מדיניות זהירה ומאוזנת.

* בתקופת הדיון הציבורי על עסקת שליט, כתבתי מאמר תחת הכותרת "חללים חסרי פנים", ובו אמרתי שאמנם כולנו מכירים היטב את גלעד שליט, את שמו, את תמונתו, את בני משפחתו וכו', אבל כדאי שנזכור גם את החללים, שעוד אין להם שם, אין להם פנים, ואיננו מכירים אותם – ההרוגים בעקבות העסקה.

והם מתחילים לקבל פנים ושמות. נצ"מ ברוך מזרחי. יהי זכרו ברוך!

איך זה יכול להיות שמשוחררי עסקת שליט חוזרים לטרור? מה, הם לא חתמו על מסמך?

אל תדון אדם אל שתגיע למקומו. איני שותף לעליהום הרטרואקטיבי על נועם שליט. נועם שליט הוא אב שנאבק על חיי בנו. אין טבעי מכך. הביקורת שלי היא על הגורמים הפוליטיים שהובילו את המאבק למען העסקה ועל ראש הממשלה שגילה חוסר מנהיגות ולא עמד בלחץ הציבורי. והאמת היא, שהיה זה כישלון של החברה הישראלית, שלא גילתה כושר עמידה והפעילה על ההנהגה לחץ בלתי נסבל. עלינו, החברה הישראלית, לקיים חשבון נפש, ולא להשליך את ייסורי המצפון הקולקטיביים שלנו על כתפיו הצרות של אב שנאבק על חיי בנו. הוא לא השעיר לעזאזל שלנו.

ועצתי לנועם שליט היא לא להתראיין. אם יוצאים מפיו משפטים כמו "לא אני קבעתי את זהות המחבלים ששוחררו," באמת עדיף שיסכור את פיו. תפקידו הסתיים.

* לא אחת עמדתי, ברוח ספרו המעולה של פרופ' אלחנן יקירה "פוסט ציונות פוסט שואה", על אובססיית השואה של האוטואנטישמים בתוכנו, הנוהגים להציג את ישראל והיהודים כנאצים האמיתיים, תוך גילוי סולידריות עם הגרועים באויבינו ועם מכחישי השואה (מסה פרי עטי בנדון הופיעה בגיליון החדש של "האומה"). אחד משיריו המצמררים של אלתרמן בימי השואה, הוא "מכל העמים", שיר זעקה כלפי שמיא, על כך שבחר בנו, העם הנבחר, לגרדומים, לטבח בילדינו. "בבכות ילדינו בצל גרדומים / את חמת העולם לא שמענו."

בגיליון האחרון של כתב העת "הו" מופיעה פרפראזה על שירו של אלתרמן, מאת יאיר דוברת. לא בכדי, הוא בחר דווקא בשיר הזה, המוקרא תדיר בטקסי יום הזיכרון, וכך אי אפשר להימלט מהאסוציאציה המתועבת. התועבה הזאת היא הצגת ישראל כעם שנבחר להיות הנאצים של ימינו. וכך מסתיים שיר הפיגולים:

"וּלְךָ הַגּוֹזֵם עֲרָבִים כִּצְמָחִים, / לְךָ הַשְּׁבוּעָה הַנִּצַּחַת – / נִשְׁבַּעְנוּ בְּשֵׁם כָּל קִבְרֵי הָאַחִים: / עוֹד תִּרְאֶה שֶׁהָאָרֶץ מֻבְטַחַת!

אין אנטישמיות בזויה יותר מאנטישמיות של יהודים.

* ג. יפית רכשה את "סטימצקי" והצעד הראשון שהיא עשתה, היה הענקת בונוס של 3,5 מיליון שקל למנכ"לית איריס בראל, שבמשמרת שלה "סטימצקי" קרסה, חודשיים בלבד אחרי שהנ"ל קיבלה בונוס של 650,000 שקל. המשכורת החודשית של בראל היא 135,000 שקל. רק לפני כחצי שנה, בראל החליטה לסגור את החנות בקצרין, כיוון שהיא לא הרוויחה מספיק, מתוך הנחה שתושבי הגולן ירדו לקנות בראש פינה, קריית שמונה וצמח, וכך אפשר לפטר שתי עובדות ולחסוך. היא לא חשבה לוותר על מקצת משכורת העתק שלה. היא לא חשבה לוותר מקצת הבונוסים המושחתים שלה. משהו רקוב שם. וכנראה שהרקב ממשיך גם בבעלותה של ג. יפית.

* כשנינט תלד, והכותרות ינועו בין "תינוק נולד" ל"כוכב נולד", זיכרו איפה קראתם זאת לראשונה.

* ביד הלשון: בפינתי הקודמת, סיפרתי על ההסתייגות שהעלה עזריה אלון בוועידה ה-20 של הקיבוץ המאוחד בשפיים, יוני 1976, מהשימוש בביטוי "רמת הגולן" ודרישתו לכתוב בפשטות "הגולן".

בוועידה זו, ועידת שפיים, הוחלט על הקמת הקיבוץ שלי, קיבוץ אורטל. השם אורטל עוד לא היה, ובוועידה דובר על "הקיבוץ הרביעי", בהיותו הקיבוץ הרביעי של הקיבוץ המאוחד בגולן, אחרי מרום גולן, עין זיוון ואל-רום (היו אז בגולן עוד ארבעה קיבוצים, שהשתייכו לתנועות קיבוציות אחרות).

ומי נתן לקיבוץ אורטל את שמו? עזריה אלון, חבר בית השיטה, הקיבוץ האומן של אורטל בשנות הקמתה.

וכך הוא כתב לספר "אורטל – שלושים שנים וסיפורים", אותו ערכתי לפני שש שנים:

אני 'אשם' בשם אורטל, ואלה ההצעות והנימוקים שהעליתי בשעתו:

הבסיס "טל" התבקש באזור זה (המיקום המדויק של קיבוצכם עדיין לא נקבע אז) הצופה אל הר אביטל, אל הר בנטל ואל החרמון.

הביטוי "טל חרמון" נמצא בתהילים קל"ג 8, והיה למושג בספרות העברית. הצעתי אז שלושה צירופים:

טל-מור – על פי שיר השירים פרק ה', שבו מופיעים "טל" ו"מור" בפסוקים 2 ו-5.

טל-אור – על פי ישעיהו כ"ו 11 "כי טל אורות טלך". גם ביאליק השתמש בצירוף זה בשירו הנודע "עם שמש", בפתיחת הבית השני: "ורטובי טל אורות לאחיכם תשובו."

אור-טל (כך במקור, עם מקף באמצע) – כהיפוך של השם הקודם. אנשי אורטל של אז (אינני יודע בדיוק מי) בחרו בצירוף השלישי, וועדת השמות אישרה אותו. אף כי הוא לא היה המלצתי הראשונה, הוא מקובל עליי כשם יפה והולם, ואני חושב שהוא מבטא גם את הקשר בין אזורכם ובין העבר והתרבותי שלנו.

* * *

תקוה וינשטוק

"הנשים של בשביס זינגר"

הבמאית והשחקנית פנינה גרי ("סיפור אהבה ארץ ישראלי") מריצה עתה הצגה שלישית שעיבדה וביימה בשלוש השנים האחרונות: "הנשים של בשביס-זינגר" – חמישה סיפורים קצרים. חריזה ומוזיקה: מיכאל כהן. תנועה: רינה שרת.

למה בחרת בבשביס זינגר? אני שואלת.

"ספריו אהובים עליי," משיבה גרי. "לפני שנים ראיתי בלונדון שחקנית שסיפרה על 'הנשים של בשביס זינגר' וקיבלתי תיאבון לקרוא את סיפוריו הקצרים, אותם לא הכרתי. בחרתי חמישה סיפורים שנשאו חן בעיניי במיוחד וליהקתי להצגה את ששת השחקנים שהופיעו בהצגת 'תמול שלשום' של עגנון שביימתי. שחקנים צעירים שעדיין אינם קבועים בתיאטרון."

גרי הפכה את הסיפורים למחזות תיאטרון עם מוסיקה המותאמת לכל סיפור, פעם בקצב ההיפ הופ, פעם בסגנון אופרטת אידיש. כל הסיפורים הם מחיי היהודים בפולין של פעם. בכולם הגיבורה היא אישה, רק בסיפור "התיק", הפותח את ההצגה, מככב בעיקר גבר, בשביס עצמו. זו קומדיה קטנה על תיק שאיבד הסופר בבית אחת ממאהבותיו הרבות, אולם אין הוא זוכר אצל מי.

תומר הלדשטין מופיע לאורך כל ההצגה בתפקיד הסופר, ומקשר בחן בין הסיפורים. בשביס זינגר התפרנס במשך שנים מהרצאות, ותמיד סיים אותן בסיפור – ומחיאות הכפיים בראשית ההצגה מהוות כאלו הד לאותן הרצאות.

על הסיפור השני, "הקורבן" (משחקת תמרה ניר) מעיד בשביס זינגר כי שמע אותו כילד מאחורי הדלת בבית אביו הדיין. בעל ואשה מבוגרים, הידועים באהבה שביניהם, באים להתגרש, לתדהמת הכול. הגירושין הם הקורבן שמקריבה האישה. היא חשה את עצמה כשבר כלי ואילו בעלה עדיין מלא און, והיא מוכנה לעשות הכול על מנת שיהיה מאושר. אם תתגרש ממנו יוכל לשאת אישה צעירה יותר, שעוד תלד לו ילד. היא גם  מוכנה לטפל בילד... והרי אין זה סוף פסוק. היא עוד תיקבר לידו, ובגן עדן תהיה הדום לרגליו. הסיום (העונש...): הבעל אומלל עם אשתו החדשה ונפטר עד מהרה. ילד אינו נולד.

הסיפור הכלל-אנושי ביותר הוא "המפתח": קשישה שמנה, בודדה ומתבודדת השונאת את כל העולם (מגלם אותה השחקן ליאור מיכאלי. בסיפור אחר מיכאלי הנו בחור ישיבה. כל שחקן ממלא כמה תפקידים). הזקנה חוזרת בלילה לביתה ומגלה כי אין לה את מפתח הבית. מה לעשות? היכן תישן? להיעזר בשכנים אפילו לא עולה בדעתה. הרי כולם חיים את חייהם ואיש אינו מתעניין בזולת. אבל השכנים דווקא מתגייסים לעזרתה, ובפעם הראשונה בגילה הקשיש מתקרבת הזקנה לבני אדם.

וישנה תמרל מ"בתחפושת"(אילה זילברמן) .בעלה פנחס'ל נעלם חדשים מיספר אחר שנישאו ואין לה מושג מדוע. היא מחליטה לחפש אחריו בעצמה ולהשיג ממנו גט. פנחס'ל נמצא לבסוף בעיר קאליש, לבוש כאשה  ונשוי... לגבר. טאבו מוחלט באותם ימים. מעין היפוך לסיפור "ינטל" המסיים את ההצגה. (ינטל – תמר עמיר. אביגדור – יפעת ארז) "ינטל" כבר ידוע מאוד מסרט והצגות במה ואף על פי כן גם כאן עודו מרשים ומצחיק. כל קטעי ההצגה מהודקים, קולעים לעניין ורושמם עז.

[לא ברור. האם ינטל כלול בהצגה של פנינה גרי?]

מפתיע עד כמה הסיפורים  שנכתבו לפני שישים-שמונים שנה – מודרניים ואקטואליים. בעולם השמרני והדתי לוחם בשביס את מלחמת הנשים, ככתוב בתכניית ההצגה. ינטל "נאבקת לעצמאות נשית. בארצות רבות עדיין לוחמות נשים לשוויון. גם בעיות הגט והעגינות טרם נפתרו.

יצחק בשביס זינגר (1902-1991) נולד בוורשה כבן של רב ועד גיל 12 למד ב"חדר". לימים התפקר, נפטר מהפיאות והקפוטה, החל להתעניין במוסיקה, פילוסופיה וספרות כללית וכתב בסתר סיפורים קטנים לעיתונות היהודית. ערב המלחמה העולמית השנייה הצליח להגר לארה"ב שם המשיך לכתוב בשפתו, אידיש. שנים רבות התפרנס מהרצאות ונעזר באחיו הבכור, ישראל  זינגר, שנחשב לסופר במשפחה. רק לאחר שסופר יהודי אמריקאי תירגם סיפור שלו לאנגלית [אם איני טועה היה זה סול בלו, והסיפור "גימפל תם". – אב"ע] שהתפרסם ב"ניו יורקר", ובשביס עצמו החל לתרגם את סיפוריו לאנגלית [הוא מעולם לא עשה זאת, רק עבד עם מתרגמותיו. – אב"ע], נודע שמו והוא התקבל באהבה רבה בארה"ב ולימים בעולם כולו עד שב-1978 זכה בפרס נובל לספרות. עשרות הספרים שכתב מעלים עלילות שזורות במחשבות עמוקות. הוא הגדיר את עצמו כיהודי מרצון, לא מכורח הגורל, והתייחס ליהדות מזווית של אדם מודרני אבל עם געגוע לחיים היהודים מסורתיים.

בשעתו שמעתי מפי הסופר והמשורר בנימין טנא: "אין פלא שהגויים אוהבים את בשביס. הם גילו בסיפוריו יהודי חדש. היהודי שהם מכירים, בדרך כלל לא גיבור גדול – הופך אצלו בלילה ליצור מלא תאווה המזדווג עם שדים ורוחות..."

פנינה גרי קנתה אף היא את עולמה בגיל מבוגר, סמוך לשנתה השמונים, אף שכל ימיה חייתה בעולם המשחק. היא נולדה בנהלל לציפורה ויוסף דרומי, ממייסדי המושב. כבר בכיתה ב', כשהמורה שאל: "מה אתם רוצים להיות כשתגדלו?" הצביעה: "שחקנית!" 

"הייתי ילדה חולמנית," מספרת גרי. "בצהריים, כשכולם נחו, הייתי מטפסת על עץ התות בחצר ומספרת סיפורים לעצמי. ב'נוער העובד' כתבה חברתי בתיה ברק (לימים בתיה שלו, אשת המשורר ואימו של הסופר) מסכתות לחגים ואני ביימתי. אהבתי לדקלם ולשחק, למרות ביישנותי. גם האווירה בנהלל סייעה. החברים אהבו תיאטרון והקימו את בית העם לפני שבנו בתי מגורים. התיאטראות כולם הגיעו לנהלל. אחרי כל ההצגה נערכה מסיבה על הבמה והשחקנים התארחו בבתי התושבים. הייתי מגייסת חברות והלכנו מחצר לחצר לקטוף פרחים להכין זרים לשחקנים. היכרתי את שמות כל השחקנים ורובינא היתה גבורת התרבות שלי."

פנינה למדה משחק בניו יורק, יסדה את תיאטרון "זוית", שיחקה 12 שנה ב"הבימה", שם יזמה וניהלה את "הבימרתף", סדנה למחזה מקורי. בשנים 1980-89 הייתה המנהלת האמנותית של "התיאטרון לילדים  ונוער" ואף זכתה בפרס מפעל חיים על עבודתה זו.

במרוצת השנים עיבדה כמה ספרים ישראלים למחזות אולם לשיא (עד כה...) הגיעה ב"סיפור  אהבה ארץ ישראלי", מונודרמה על החיים בארץ משנת 1942 עד מלחמת העצמאות, סיפור אהבתה לעלי בן צבי (בנו של מי שיהיה הנשיא השני של ישראל) שנהרג בידי הערבים בבית קשת, ערב נישואיהם. ההצגה הועלתה כבר 500 פעם, תורגמה לאנגלית ולצרפתית והוצגה באנגליה, קנדה, ארה"ב וצרפת. גרי זכתה בפרס המחזאית לשנת 2012 מטעם משרד התרבות, ועדי בלסקי, שכל המונודרמה על כתפיה, זכתה בפרס השחקנית הטובה ביותר. ואכן סיפור אהבה זה אינו מותיר גם עין אחת יבשה והוא טוב בעיני יותר מכל ההצגות של כל התיאטראות באותה שנה. "סיפור אהבה ארץ ישראלי" מעובד עתה לסרט בבימויו של  דן וולמן. תסריט: דיתה גרי (לא קרובת משפחה).

לאחר "סיפור אהבה ארץ ישראלי" המחיזה וביימה את שירי יהודה עמיחי "קוראים לי יודה" ואת "תמול שלשום" של עגנון  שניהם עדיין מוצגים על הבמה.

בקיבוצים ובמושבים מתקיימת לרוב שיחה בתום הצגת "סיפור אהבה ארצישראלי" ופנינה גרי מקריאה אז קטע קצר שחיברה לצורך זה: "תמיד שואלים אותי למה חיכיתי 60 שנה עד שהעליתי את סיפור חיי. האמת – מעולם לא חשבתי לספר או לכתוב על חיי. אני מדור שלא סיפר, לא התלונן ולא בכה. שתק. כל אחד נשא את כאבו הפרטי בליבו. רצינו להיות חזקים כמו ההורים, אנשי העלייה השנייה והשלישית.

   "אבל לפני כ-15 שנה הוטל על נכדי, שמתגורר בתל אביב, לכתוב עבודת 'שרשים' לבית הספר והוא ביקש שאספר לו על ילדותי ונעוריי בנהלל, המושב הראשון בארץ. סיפרתי כי גדלנו על עקרונות של 'ואהבת לרעך כמוך,' 'שקר החן והבל היופי,' של עזרה הדדית...ה נכד שאל אם כולם היו אז כאלה. השבתי שהיו גם משתמטים אבל הם התביישו, התחבאו ולא היכרנו אותם. היה שוק שחור בסתר – לא נתקלנו בו. בסך הכול היה היישוב הקטן מאוחד בחלום הגדול להקים מדינה.

"הנכד כתב את הדברים וקרא אותם בכיתה. חבריו לא גילו ידע רב, והעקרונות עליהם חונכנו נראו להם מוזרים. החלטתי לכתוב מחזה שיספר לנוער דרך התיאטרון על הקשיים והקרבנות של הדור שהיה מוכן למות על מנת שתהיה  לנו מדינה. כתבתי את זיכרונותיי בסגנון של מונו דרמה – וגנזתי הכול במגירה. לא היה לי אומץ לספר סיפור כל כך פרטי. רק לפני כמה שנים, לאחר עוד כמה מלחמות, כשהתקרב יום הולדתי השמונים, החלטתי שזו ממש ההזדמנות האחרונה. הוצאתי את המחזה, הרחבתי ושיפצתי. לא נתתי שמות לדמויות – כלומר כולם היו בצלמתם ובדמותם. חיפשתי במאי צעיר, לא מצאתי, והחלטתי שאני אהיה הבמאי. הרי הייתי מנהלת אמנותית והסתובבתי בין במאים... יצרתי מצבת זיכרון צנועה לדור נפלא."

אהוד: לפני שנים רבות, כאשר הייתי עדיין הסופר והמבקר העברי אולי היחיד שכתב על בשביס זינגר, שכמעט לא היה ידוע לקוראים העבריים, עיבדתי מתוך תמימות את סיפורו המופתי "גימפל תם" לתסכית בקול ישראל, ששודר עם מיטב השחקנים בבימויו של גיורא מנור.

עד מהרה התברר שעשינו מעשה נורא. כל זכויות ייצוגו של בשביס זינגר היו בידי סוכן מקומי, שדרש סכום עתק עבור זכויות השידור, וגרם בכך שלעולם לא היה שידור חוזר לתסכית הנפלא ההוא.

הייתי אז עדיין תלמיד של פרופ' גרשם שלום, וזכיתי לשמוע מפיו שבשביס זינגר הוא הסופר היחיד שיודע את תורת הקבלה ומשתמש בה נכון בסיפוריו.

בשביס זינגר שמח מאוד בשעתו לשמוע זאת ממני. עד היום אני בקשרי ידידות איתנה עם בנו היחיד, הסופר ישראל זמיר, חבר קיבוץ בית אלפא.

* * *

גם היפה בנשים זקוקה

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

גם היפה בנשים בְּעלוֹתה

בביקיני כתום מן הים

זקוקה לפעמים לחרבן

ואפילו זקוקה מאוד

חסר לה ששלשול יפרוץ

לה בדרך מבעד לתחתון

ויצבע בחום את

רגליה השזופות כל כך

המגרות הנהדרות

אני מוכרח לחשוב על השלשול

כדי להירגע

אחרת לא ייכנס שום דבר

אחר אל מוחי

כי אני משתגע לחדור

אליה

אחרי שתקנח את התחת

החטוב שלה

הייתי מנשק אותו כבר

עכשיו אבל אני חושש

יעצרו אותי

והיא תשלשל בחוץ

חוף גורדון, לפנה"צ, 23.6.14

* * *

מי יתנני מלצרית

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

מי יתנני מלצרית על החוף

וארקוד כל הבוקר סמבה

התעמלות מצויינת לדגדגן

שיותר מדי נח כל הלילה

אני מחזיקה חברה שלי

גם כן מלצרית

שיֵלכו כל הבחורים לעזאזל

חוף גורדון, לפנה"צ, 25.6.14

המערכת: רצינו להפסיק לפרסם את שיריו הגסים של מר חיים שפינוזה אבל הוא איים עלינו בפנייה למועצת העיתונות בטענה שאנחנו מפעילים עליו חרם, ולכן אנחנו נאלצים להמשיך לפרסם ממנו את הזבל הזה.

* * *

משׁה שׁפריר

שִׁיר דּוֹדִים אֶרוֹטִי

"אֵין הַשְׁכִינָה שׁוֹרָה... אֶלָּאּ מִתּוֹךְ דְּבַר שִׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה" (מסכת שַׁבָּת ל')

לְאַחַר שֶׁהַתְּלָמִים כְּבָר נֶחֶרְשׁוּ בָּךְ

בְּדִגְדּוּג-אֶצְבְּעוֹתַי עַל עוֹרֵךְ הַלָּבָן,

– אֲני עוֹמֵד אֵיתָן וְזוֹרֵעַ כָּעֵת אוֹתָךְ

בִּתְנוּעוֹת קְצוּבוֹת – אֲנִי עוֹבֵר בָּךְ וְשָׁב;

וְתוֹךְ כְּדֵי הַשְׁמָעַת אֲנָקוֹת שֶׁל פֻּרְקָן,

אֲנִי מַמָּשׁ יוֹדֵעַ אוֹתָךְ יָדוֹעַ הֵיטֵב עַכְשָׁו...

וְאַתְּ, הַנּוֹדַעַת, אֵינֵךְ כְּלָל נִבְהֶלֶת

כְּשֶׁאַתְּ כָּעֵת, בְּלֵיל שַׁבָּת, נִבְעֶלֶת;

אַדְּרַבָּא, אַתְּ מְלַטֶּפֶת אוֹתִי בְּיָדַיִךְ

וחוֹבֶקֶת אוֹתִי חָזָק בֵּין יְרֵכַיִךְ

וְלוֹכֶדֶת אוֹתִי קָשֶׁה בִּשְׂפָתַיִך...

וּבְעֵינַיִךְ, הָנֶּעֱצָמוֹת קִמְעָה, אַתְּ מַבִּיטָה

וְחוֹזָה כָּמוֹנִי בַּהִתְגַּלּוּת שֶׁל זִיו הַשְּׁכִינָה,

אֲשֶׁר בָּאָה כָּעֵת לִהְיוֹת בַּבַּיִת שְׁרוּיָה

כְּשֶׁמִּתְרַחֵשׁ בּוֹ עַתָּה תַּשְׁמִישׁ-הַמִּטָּה.

* * *

נעמן כהן

היד המפליגה למרחקים

אִידָה פִינְק נִצְּלָה.

שָׂרְדָה אַרְבַּע אַקְצְיוֹת.

עָבְדָה בַּעֲבוֹדוֹת כְּפִיָּה.

עִם חִסּוּל הַגֶּטוֹ, בְּעֶזְרַת נְיָרוֹת מְזֻיָּפִים,

הִתְחַזְּתָה יַחַד עִם אֲחוֹתָהּ לְאִכָּרָה פּוֹלָנִית.

בָּרְחָה לְגֶרְמַנְיָה בָּהּ עָסְקוּ הַשְּׁתַּיִם בַּעֲבוֹדוֹת שׁוֹנוֹת.

בְּקֹשִׁי נִמְלְטָה, מִסְפָּר פְּעָמִים, מִגִּלּוּי זֶהוּתָהּ.

בְּגִיל 87 עַל כִּסֵּא גַּלְגַּלִּים, בָּאָה לְקַבֵּל אֶת פְּרָס יִשְׂרָאֵל.

כָּל שּׁוֹעֵי הָאָרֶץ נִמְצָאִים עַל הַבָּמָה.

אִידָה עוֹבֶרֶת מֵאֶחָד לְאֶחָד, מִשּׁוֹעַ לְשּׁוֹעַ.

כֻּלָּם לוֹחֲצִים אֶת יָדָהּ בִּבְרָכָה.

לוּפְּלִיאַנְסְקִי רֹאשׁ הָעִיר יְרוּשָׁלַיִם,

אָדָם רַב חֶסֶד, צַדִּיק יָדוּעַ.

יִסֵּד אֶת "יַד שָׂרָה",

מֵבִיא מָזוֹר לַזְּקֵנִים וְלַחוֹלִים.

אִידָה מוֹשִׁיטָה לוֹ אֶת יָדָהּ.

מַמְמְמשִׁיכָה לְהוֹשִׁיט.

מַגְבִּיהָה קְצָת אֶת הַיָּד.

הַיָּד נִשְׁאֶרֶת בָּאֲוִיר.

לוּפְּלִיאַנְסְקִי זוֹכֶה לְקַיֵּם מִצְוָה.

לוּפְּלִיאַנְסְקִי אֵינוֹ לוֹחֵץ יְדֵי אִשָּׁה.

[פורסם בשעתו ב"חדשות בן עזר"]

* * *

מתוך "כרוניקה של נישואין מתים" של איריס בוקר

גברת אני-לא-אומרת-לך-מה-לעשות

ואדון מי-שואל-אותך

גרים בכפר מה-יגידו-השכנים

המוקף ביער על-הזין-שלי,

אף אחד לא הולך ליער על-הזין-שלי

כולם מפחדים

ממפלצת הלהיות-לבד

שגרה ביער

"רימות" מאת איריס בוקר

רימות שמנות וחייכניות, הולכות רכיל.

המוות טרי, הקבר בלי פרחים, לא טרחנו לשתול, גם מצבה לא הקמנו,

אף אחד אינו בוכה ואין ימי זיכרון, לא קראנו קריעה או ישבנו שבעה ומובן

שלא כתבנו צוואה.

במקום זה, אנחנו מברכים 'בוקר טוב' ליד מכונת הקפה-

והרימות החייכניות צוחקות עלינו

* * *

"הוא" מאת אבי ליפסקי

[ששלח גם את השניים הקודמים]

כשאני אומרת, אנחנו רוצים,

זה תמיד מפני שהוא רוצה,

ועל קורי העכביש בין התקרה לקיר

כבר עשיתי דוקטורט

כשחיכיתי שיגמור.

* * *

אוריה באר

מחדל תחבורתי מצער

מבצע חטיפת שלושת החטופים הוא בעיקרו מחדל תחבורתי מצער. אכן כן, מצער מאוד. לא אגזים אם אומר, שאם רק חלק קטן ממאות מיליוני השקלים שמושקעים בימים אלה בחיפושים אחרי הנערים וברדיפה אחרי בכירי החמס בחברון וסביבתה – היה מושקע בסידורי תחבורה, היה אפשר למנוע את החטיפה.

להלן סיפור קצר מימים ימימה. בשנת 1951 או סמוך לכך נבחר אבא ז"ל להיות אחד מחברי ההנהלה של "אגד". לימים מינו אותו חבריו להיות מנהל מחלקת הסניפים הארצית, ולאחראי על הקמת תחנות ולאחראי על ניהול מערכת נסיעות נאותה ברחבי ישראל הקטנה של אותם ימים.

אבא, נהג מן השורה, חסר השכלה פורמלית כלשהי בשל ילדותו הקשה באוקראינה, בימי מלחמת העולם הראשונה, ויציאתו לעבודה כבר בגיל עשר, ניחן בכושר לימוד עצמי בלתי רגיל. הוא קפץ למים בהתלהבות ובמרץ בלתי רגילים. סיסמתו היתה: "בכל מקום שקיים יישוב בישראל, יש לארגן לו תחבורה נאותה ביום ובלילה, ולו יהי מה."

כן, גם אם זה יעלה כסף רב, וגם אם יהיה הדבר כרוך בקשיים מרובים. וכך, אני זוכר אותו נוטל אותי באחד הימים, בהיותי נער רך בשנים, לקריית גת, שם נפגש עם אדריכל ומומחה לבניית תחנות. הוא גוחן על מפות הבנייה שעות ארוכות, מתווכח ללא הרף עם האדריכל ופוסק: "אני רוצה תחנה גדולה. כאן תהיה פעם עיר גדולה." כך גם לימים בקריית שמונה, באילת ובערים קטנות אחרות. הוא החל במלאכה ואחרים המשיכו בדרכו.

אבא היה כארבע שנים מנהל מחלקת הסניפים ועשה רבות למען פיתוח התחבורה בארץ. לאחר מכן, מונה לתפקידים אחרים, וזאת על אף צניעותו הרבה, ורצונו להיות רק נהג מן השורה. הכול במשכורת מינימלית של חבר קואופרטיב, שהרוויח כמו אחרון הנהגים. אפוא הוא ואפוא המנהלים של היום, שנוטלים משכורות עתק ועוד ידם נטויה.

אבא הלך לעולמו לפני כמעט ארבעים שנה. אילו היה בחיים, היה ללא ספק מרים כיום את ידיו וזועק במלוא גרונו:" אלוהים אדירים, מה עשיתם? מדוע לא הקמתם מערך תחבורה מסודר בשטחים? אם יש שם יישובים, חייבת להיות לכל אחד מהם תחבורה מסודרת. מה איתכם?"

נוסף לכל, היה משמיע קללה עסיסית ברוסית. לא, במשמרתו זה לא היה קורה.

ומילה אחרונה: אתם רוצים יישובים בשטחים, אז הקדימו ותנו להם תחבורה נאותה. אחרת, אין טעם בהקמתם.

אהוד: ככל שיהיו יותר קווי אוטובוסים קבועים יום ולילה בשטחים, כן תהיינה יותר מטרות מצויינות לטרור הפלסטיני לקטול מתנחלים ועוד לזכות על כך בקריאות הידד מצד חלק מה"סמול" הישראלי המטורף.

* * *

יואל נץ

אֲנִי מַאֲמִין

עֵת מֵיטָב בַּחוּרֵינוּ בּוֹלְשִׁים, מְחַפְּשִׂים וְסוֹרְקִים,

וּבְשֶׁבַע עֵינַיִם בּוֹחֲנִים סְבִיבוֹתָם עַל כָּל צַעַד וָשַׁעַל

אַחֲרֵי שְׁלִישִׁיַת נַעֲרִים בְּדַרְכָּם אֶל בֵּיתָם, שֶׁחָטְפָה יָד בְּלִיַּעַל;

בְּלֹא לֵאוּת, לֹא פּוֹסְחִים עַל כָּל בּוֹר, מְעָרָה וּנְקִיק –

כְּבוֹד הָרַב דֹּב לִיאוֹר, הַמֻּפְקָד עַל תֵּבֵל וּבְנוֹתֶיהָ,

הוּא מִטַּעַם הָאֵל מְחַשֵּׁב כָּל חָטָאת וְעַוְלָה,

כְּבָר נוֹדַע לוֹ מִפִּי הַגְּבוּרָה שֶׁרִבּוֹן הָעוֹלָם

בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ סָח פְּקֻדָּה עַל חָמַ"ס אֶת הַפֶּשַׁע הַזֶּה לְבַצֵּעַ.

וַאֲנִי מַאֲמִין לוֹ לָרַב,

כִּי דְּבָרָיו

נְכוֹנִים וּבָרִים בְּתַכְלִית;

לֹא נוֹשֵׂא אֵל פָּנָיו,

מַעֲנִישׁ מִזָּקֵן וְעַד יֶלֶד,

כְּמוֹ בִּגְמוּל עַל פְּשַׁעֵי בְּנֵי עַמּוֹ

בְּמֵאָה הַקּוֹדֶמֶת,

עֵת צִוָּה עַל הַפִיהרֶר

לִרְצֹחַ מִילְיוֹנִים, בְּנֵי בְּרִית.

* * *

אנחנו יודעים את האמת, אבל בחו"ל  חושבים אותנו לגזענים. ראו את הסרטון הזה והעבירו אותו למכותביכם בחו"ל.    

http://elderofziyon.blogspot.co.il/p/eoz-posters-for-apartheid-week.html#.Us4bavnDoh8.gmail

* * *

עמוס אריכא

ספיחי השבוע (6)

הוקרה לבוניו של הלוויין דוכיפת 1

הישג מיוחד לתלמידי התיכון ההרצלייני ומדריכיהם שבנו את "לוויין המצוקות" דוכיפת 1, ושיגרו אותו בהצלחה למסלולו. הם סימנו הישג נדיר המעיד על יכולות אליטת תלמידים מסורים ומדריכים מעולים. זו הדרך להצלחת המדינה בעזרת הדור הבא – תלמידים השואפים למצויינות שלא יסתפקו בבינוניות. רצוי ששר החינוך יקלוט כי המושג "חינוך שווה" מטעה ומתעתע כי מדובר בהסתגלות מאוסה לבינוניות ומטה.

נשיאם של הקיצוניים

שלא תהיה טעות, מי שבתמימות או מחמת כסילות חשב שהסתיימה הקומדיה הנשיאותית התפלה בכנסת ישראל הליליפוטית, שגה בדמיונות מרקיעים ומנותקים. ראובן ריבלין, הנשיא החביב ו"העממי" שנבחר, הוא נציג מובהק של היהדות החרדית ושליחם של מתנחלי הארץ. אין עצם אחת בגופו שהדנ"א שלה קשור בשלד המאחד, והוא הוכחה על ניתוק בינו לבין רבים מבין העברים החיים כאן ומרובו של העם המתקיים בערוגותיו הפזורות ברחבי-עולם.

ריבלין הוא מאחרוני אנשי "חרות" ומראשוני מבשרי הקיצוניים המאמינים במשיחיות ובנצח ישראל מהים עד הירדן, ואולי אף יותר מחלקת אלוהים קטנה זאת. ריבלין מכבר ניתק עצמו מהיהדות הקונסרבטיבית והזרם המונה מיליונים בני היהדות הרפורמית, שצעדה ברוח הזמנים, פקוחת-עין ומבשרת תקווה לכל אלה שאמונה שפויה ונבחנת ככזאת, היא חלק מאורם הפנימי.

בעבר הלא רחוק סירב הנשיא הנבחר אפילו לכנות רב רפורמי שהזדמן למחיצתו, בתוארו, ועלבונו של זה נצרב בזיכרונם של רבים. איננו רב, כך החליט מר התרבות הישראלית החדשה, שכן לא נחשב בעיניו הרפורמיסט הזה כיהודי רצוי. מסתבר כי ריבלין לא השתנה לא בטיבו, לא בהיקף תבונתו ולא ברגישותו. הוא אף לא גילף מחיספוסו איזו שהיא נימה של אצילות הליכות. הוא לא התמתן ואולי רק התפתן וההומור "העממי" שלו ייחשף כארס קטלני, אפילו לא מבדח.

רק לפני ימים אחדים נפגש הנשיא הנבחר עם משלחת גדולה של חברי פרלמנט צרפתי ולהפגנת זקיפותו של ריבלין כיהודי גאה שהוא מקפיד עליה, חזר והצהיר שאינו מכיר בשתי מדינות, אלא במדינת כל אזרחיה, מהים ועד לירדן. את מאזיניו הצרפתיים היכה, כך אומרים, בהלם. את יודעיו-בוחניו כאן, לא הפתיע. האיש, ממבשרי הקיצוניות המסוכנת לקיומנו, הוא הנשיא שבעוד זמן קצרצר יפסע מעדנות למשכן נשיא ישראל.

על רעייתו הברוכה נחמה, מספרים שבאה דווקא מהצד האחר של המפה הפוליטית, זו שלעיתים אינה משביעה, אך אינה מרעיבה. על אותה רעייה שמעטירים עליה שבחים, מעידים כי במרוצת השנים שינתה מערכות התייחסותה, וכמותו היא כיום ליכודניקית למהדרין, בעלת לשון שצלילה כשל אבחת חרב. מציינים גם כי היא נושאת בחובה מעלה נוספת, כשהיא מעתה הגברת הראשונה של סולם המעלות בארץ ולא ההיא, שרה אימנו בעלת רהיטי גן-עדן מקיסריה.

יהיה שמייח אחרי לכתו של פרס.

תודה מעומק-לב לפרופ' דן שכטמן

אינני יודע כיצר לברור מילים נכונות לבטא תחושות רבים של הכרת תודה לפרופ' שכטמן על שניסה להעניק לנו נשיא בעל שיעור-קומה מכובד. סיוריו הנואשים בכנסת לא השפילו אותו. לא ביזו אותו, רק הוסיפו לו רובד אחד של למידת ניסיון – מהו שיעורם הזעיר של חברי הכנסת שלנו ולמה משולות הבטחותיהם. נחישותו לתרום תרומה של ממש לעם השוקע במדינת צוללת מחוררת, חידדה את המחזה ההזוי של הכנסת הגזלנית שניכסה למען חבריה משרה הראויה רק לטובים מבינינו, כדוגמת פואד בן אליעזר, דליה איציק ומאיר שטרית. כל מילה נוספת מיותרת.

פרופ' שכטמן היה גדול בהרבה מממדיהם של מאכלסי הכנסת הנוכחית. לא נשכח את המעשה הנכבד שעשה. גם לא נשכח את הפגנת העליבות של אותם ח"כים, שנמצאה בקרבם רק צדיקה אחת. ארץ תלאובות היא ארצנו והצער על ההחמצה איננו מרפה, בעיקר שחדשני הזירה הפוליטית, כמו יאיר לפיד וחבריו המרעננים, התגלו כעובש מיושן להחניק. איפה היו ביום הבחירה כל אלה שנשבעו לרוח חדשה? עליבותם לא תישכח.

רהיטי גן-עדן בקיסריה

בעוד ימים תגיע שעת פירעון חשבון של פרשת רהיטי הגן שיועדו לבית ראש הממשלה בירושלים, אך הגיעו בדרך פלאית, מעשה להטוטים של קוסם-מכשף, לגן עדנו הפרטי בקיסריה. לא סתם היו זמנים בהם הועטר ראש הממשלה בתואר "קוסם". מפעם לפעם מתלקח בחיכוך בינו לבין רעייתו ניצוץ משונה המבעיר תבערה.

אומר רק זאת ברגע זה – כי בכל מדינה אחרת, היה סיפור כזה מסתיים תוך שעות, אולי יום או יומיים לכל היותר. משנחשף לעין-כל, היה על ראש ממשלה להתפטר לכל הרוחות, תוך התנצלות פומבית על התנהלותו הקלוקלת והתנהלות רעייתו שתיאבונה מכבר ידוע לשמצה עד חזירות ללא מתחרה. אירועי שעה דוחקים לעתים אפילו נושא כזה לשולי החיים, אך משקלו לא יפחת בבוא עת.

יוצר צרפתי נודע לתהילה כבר אמר: "המוכשר למשול באישה מוכשר למשול באומה שלמה." עד עתה מתקיים המשפט במהופך, במדינת ישראל. צדק יש בה. אבל לא תמיד הוא נמצא בהישג יד.

אהיה שם לקראת שורת הסיכום, ועוד ארחיב. אין לעבור לסדרו של יום כי כבר לא מדובר בסתם חזירות אלא במעשים נגועים שעליהם יש לשלם מלוא-מחיר.

נוף של לילה

אין חדש תחת השמש. הישוב העברי טרום הקמת המדינה עבר מעת לעת ימים קשים, ימי חטיפות, הרג ושנאה נוראה. דומה שיש הפסד ממשי בקרב הקוראים הצעירים שאינם מודעים לעוצמתה של הספרות העברית בארץ-ישראל. שמות של יוצרים חשובים כמו של יהושע בר-יוסף, יצחק שנהר, יוסף אריכא, ישראל זרחי, מרדכי טביב ועוד כמה וכמה – הניחו את המסד המוצק לדור שבא אחריהם, מיגאל מוסינזון ועד משה שמיר ואהרון מגד, שגם הם מתחילים כמו להימחק כקודמיהם.

אני מציע לכל קורא ואוהב ספרות אמיתי, לזכור כי כישרונותיהם של יוצרים מעולים אלה מקרינים מתוכם את הימים והלילות דאז כמו אנחנו עצמנו חוזרים לפרקי עבר וחיים אותם מחדש, על כל המשתמע מכך.

מעת לעת אני נוטל את ספריהם וחוזר וקורא בהם, כשאני מתמלא בשטף הלשון העברית שלהם, כה ציורית, כה רעננה. על רקע אירוע הנערים החטופים נזכרתי באחד מסיפוריו הנודעים של אבי, "נוף של לילה". היה זה סיפור שהתפרסם בראשונה ברבעון הספרותי "מאזניים" בשנת 1947, זמן קצר לפני תחילתה של מלחמת העצמאות. באוויר כבר ניכר מתח של ימים נוראים מתקרבים כעין סער בפתח. על רקע זה כתב אבי את הסיפור, שמתרחש בעת המאורעות שהתקיימו במלוא רצחנותם של אנשי הכנופיות הערביות בין השנים 1936 ל-1939, ושככו עם פרוץ מלחמה העולם השנייה.

גיבור הסיפור, אהרון גלעדי, יוצא לפנות ערב מהעיר הגדולה לחזור לביתו המרוחק ממנה. לצערו הוא מגלה שהחמיץ בדקות ספורות את האוטובוס האחרון, וכשנעצר ליד התחנה אוטובוס מצופף בפועלים ערביים, הוא מחליט להידחק ביניהם, ובלבד שיגיע לבתו הפעוטה המחכה לו.

אין זו נסיעה קלה עבורו. הנסיעה הזאת עלולה בכל דקה להתגלות כמסוכנת. הוא ער למבטים הנעוצים בו כמשפדים, מהם תוהים על העזתו, אבל הוא מתעלם מהם. לבסוף הוא מצליח לרדת מהאטובוס בנקודה ממנה ימשיך בדרכו ברגל לביתו, תוך שהוא מסתמך על חשיכת לילה מתעבה.

חישובים לחוד, והמציאות של הזמנים הרותחים מוצאת אותו נלכד בידי חברי כנופייה ערבית בראשה עומד פורע ששמו אבו-יוסוף, הנודע כקטלני. "נוף של לילה" איננו נוף חיצוני, אלא זה הפנימי, החוויתי והנוקב של אהרון גלעדי, העובר שעות חרדה בחברת שוביו. הלילה הזה נראה כלילה בו ייחרץ גורלו. עם בוקר דנים השובים בחריצת גורלו ותוך כדי כך מגלגל אבו-יוסוף, ראש הכנופייה, שיחה עם השבוי, כשהוא מנסה להבין מה גרם לו להסתכן בדרכו לביתו. גלעדי נצמד לתשובות אמיתיות, והוא מודה כי בתנאים רגילים היה נוהג אחרת. אבל בתו הקטנה חולה והוא מביא לה תרופות מהעיר הגדולה.

במקביל בוחן אבו-יוסוף את תיקו ואת ארנקו של גלעדי ולפתע פורצת מפיו קריעת הפתעה כשהוא מתבונן בעיניים מתרחבות בתצלום ילדתו של גלעדי, ותוך השתאות הוא מראה את תצלום הילדה לכל אנשיו כשהוא חוזר על השם "לטיפה", שם בתו הקטנה בעוד הוא נכבש לדמיון הניכר בין שתי הילדות.

זהו רגע שכמו נפרצות גדרות ונופלות חומות. רגע בו שני הגברים בוחנים איש את רעהו כאבות לילדים ובסיסם נעשה להרף, שווה.

בשיאו של מעמד זה, עם בוא שמש חדשה, מחליט ראש הכנופיה לשחרר את השבוי לביתו ולבתו, למרות התנגדות נמרצת של אחד הצעירים הקנאים השואף לסוף שונה לחלוטין, אך נזהר בכבודו של אבו-יוסוף וממתין לרגע משלו. לא תמיד המציאות מחייכת במקום בו נמצא קנאי המבעיר סביבותיו.

אולי, לכך התכוון אבי בבקשו לחדד ערכו של מבט אנושי הנקשר בין שני בני-אדם, ואולי במקום בו קיים דמיון כה-עז ברגשות זהים, תתגבר הבנה על איבה. 

רעותי המשוררת מלכה נתנזון

ידידות של שנים רבות קשורה בין המשוררת והמספרת מלכה נתנזון לביני. השנה האחרונה היתה לה שנת התעלות מופלאה ביצירתה – הן בסיפור חייה בצידו של אמנון חברה לחיים, מפקד טנק שלקה בהלם נורא כשפקודיו נקרעו לגזרים, ובדרכם המשולבת, דרך ייסורים שקשה לעכלה, פורח סיפור אהבתם, נגול בשלמות בין דפי ספרה "ללב יש היגיון משלו". במקביל היא חזרה לפרסם את שיריה בעיתון האינטרנט הספרותי של המספר והעורך אהוד בן עזר. אך לא מכבר מצאה עצמה לפתע בשדה קרב המחייב אותה להקדיש שימת-לב ועוצמה מיוחדת בהתמודדות על בריאותה.

מלכה נתנזון, חברתי משוררת דקה הבחנה ובעלת רגישות מופלאה לאחרים שסביב לה, מגיעה בשיריה האחרונים, הנקרעים מתוכה כפיסות-לב, לתמצית שירה לירית במיטבה, שירה דקה וחכמה כזו של משורר היודע גם בשיא מאבקו שאין בו עדיין אור בקצה המנהרה, לצלול לתהומותיו ולהעלות מהקרקעית פניני שירה קסומה. וכך, בעודה נתונה בייסורי השאול הפרטי שלה, היא יולדת ממיטב שירתה. אלה שירים חצובים מתוך-לב אישה יוצרת שהקדישה את חייה לבני משפחתה, תוך שהיא נושאת בתוכה עלילה צורבת של משפחה שחזרה והנצה בארץ מאפר השואה.

רעותי מלכה היא משוררת אהובה ונחשבת, בעלת נפש נוגעת בנפש. אני רוצה להאמין שיריעת הזמן בו אזכה לקרוא ולרחוץ בתבנית שיריה החודרים ללב, תהיה בעלת תכונה הפוכה מעור היחמור כפי שהוא מתואר ברומן הנודע של אונורה דה-בלזאק.

* * *

מלכה נתנזון / שני שירים

געגוע

כְּשִׁירַת הַבַּרְבּוּר עַל נַחַל אַכְזָב

הַזִּכָּרוֹן מְשַׁסֶּה בִּי אֶת כַּלְבֵי

הַגַּעֲגוּעַ

והקיץ בעיצומו

הַיּוֹם בּוֹ נִקְרַע גּוּפָהּ שֶׁל אִמִּי

הוּא הַיּוֹם בּוֹ כֻּסּוּ הַשָּׁמַיִם עַנְנֵי זַעַף פִּתְאוֹם

וְעֵין הַשֶּׁמֶשׁ כֻּסְּתָה שָׁחוֹר

אֲפִלּוּ הַשְּׁמָשׁוֹת עָמְדוּ בְּשִׁמְמוֹנָן

עֲמוּמוֹת וּנְסוֹגוֹת

אֶל תּוֹךְ

עַצְמָן

רַק פּוֹלָארִיס נוֹתַר בְּעֶמְדָּתוֹ

מַתְוֶה וּמוֹרֶה דֶּרֶךְ

לָאוֹבְדִים לָנֶצַח

הַמְּבַקְּשִׁים

מַסְלוּל הַמְרָאָה

מְקֻוָּן

* * *

פוצ'ו

כשהתפוחים לא נופלים רחוק מהעץ

קראתי בחב"ע האחרון את מכתבה של רבקה ספיר מקבוצת כנרת ולא יכולתי שלא להתפעל מעושר השפה והדימוי של האימא של:

[כנרת, 14.4.72]

יום ה'. כנרת.

שלום רב עלייך, אסתר גדולה!

קיבלתי בימים אלה מכתב מידידה צעירה, מירושלים, ובו השיר שלך: "סבתות קדושות בירושלים", וזה העתק קטע שבו כותבת היא עלייך: "בחרתי לשלוח לך הפעם שיר נפלא של אסתר ראב, אולי קראת אותו. לי קרה דבר, שפגשתי בשלושה שירים שלה וכל אחד מהם כבש אותי. – היא משוררת-ציירת גדולה, כולה ניחוחי ובשמי הארץ הזאת – וזאת בלבד."

קראתי וקראתי בשיר ההוא שלך, הראיתי לחברות, ונזכרתי בדברי נעמי עלייך: "איך הצליחה אסתר ראב להיות כה מודרנית." בתי נעמי שמר, חסידה גדולה שלך.

החלטתי לכתוב לך. טיפות הדבש שאנו מלקקות מהחיים הן כה נדירות, שאין להחמיץ את ההזדמנות להגיש אותן, ברגע שהיא מצוייה בידך.

וכל טוב לך, היי בריאה, במידה שאפשר

וכל איחוליי לך,

 רבקה ספיר

קבוצת כנרת.

המכתב הזה הזכיר לי מכתב אחר שקיבלתי מבת כנרת שלמדה איתי בשעתו בפקולטה לחקלאות. הדבר היה בסוף שנות החמישים, כאשר נעמי שמר היתה עוד נעמי ספיר.  באותן שנים יצא ספרי הראשון  "חבורה שכזאת" והתגלגל לידיה של רבקה ספיר. כאשר רבקה (האימא של) שמעה מפי בתה הצעירה, רותיק, שהיא מכירה את הסופר, הרעיפה דברי שבח על הספר ובעקבותיו שלחה לי הבת מכתב ובו היא כותבת בזו הלשון: (הציטוט הוא מהזיכרון)   "...ואפילו אימי, שקורי הביקורת שלה דקים מן הדק, גמרה את ההלל על הספר."

כמובן שהייתי שמח יותר אם היתה משווה את ספרי  לחלת דבש, אבל גם  חוטי ביקורת דקים מן הדק, עדיין טעימים לי למדי.

עד כאן דברי הגות, ועכשיו במעבר חד לעסקי פרנסה: אהוד יקירי, לכאן רציתי להכניס את המודעה החשובה על עיסוקיי בימים אלה, אבל אין לך ברירה אלא לחכות עד שאמצא אותה וגם אשלח.

מצאתי:

הודעה שכזאת!

בשבת 5.7.14 שעה 11.00 בבוקר בבית היוצר של אקו"ם

בנמל ת"א ביתן 22, תהיה שבת תרבות להורים ונכדים עם הסופר

פוצ'ו

אשר יספר צ'יזבאטים מצחיקים לילדים

והקוסם האגדי, אורי אשכנזי, הידוע בשם

זאזי בזאזי הגדול

יפליא אותנו בקסמים מדהימים, שאפילו הוא לא מבין איך זה מצליח לו

הכניסה תמורת 30 שקל למזמינים כרטיסים מראש

http://bama.acum.org.il/?p=10826

או בטלפון 03-6113577

או ע"י יונת הדואר:

poochoo@smile.net.il

* * *

דוד מלמד

הסיפור הקצר עדיין חי

רבות דובר ונכתב על מותו של הסיפור הקצר. מוספי הספרות בעיתונים נפרדו ממנו, הוצאות הספרים דחו אותו, רשתות שיווק הספרים טענו שאינו רווחי.

נראה היה שאין לו תקומה. קהל הקוראים אישר באמצעות סל-הקניות שלו את צדקת המספידים.

אולם בשולי הסצנה הספרותית מתגלה מפעם לפעם שריד חי ונושם של הז'אנר המנוח: ילדים כותבים סיפורים קצרים ואפילו אוהבים אותם.

עדות אחת לכך ניתנת זו השנה העשירית בתחרות כתיבה ארצית לילדים הנערכת ביוזמת הסופרת ריקה ברקוביץ, מפיקת "ספר היצירות של ילדי ישראל" המוענק לזוכים בטקס חגיגי שמקיימת אגודת הסופרים.

מטרת התחרות היא לעורר בילדים את הרצון לפתח את יכולת הבעתם בכתב ולהניע אותם לעסוק בכתיבה ספרותית. אלפי תלמידים משתתפים בתחרות זו מדי שנה, והעניין שהם מגלים בנושא מחמם את הלב.

אך מסתבר שגם במרחק מסויים מאור הזרקורים מתרחשת פעילות מקומית מבורכת המעידה כי ז'אנר הסיפור הקצר חי ונושם, לפחות בקרב ילדי ישראל.

כאן המקום לספר על יוזמה שעלתה בעיר לוד. מועדון "רוטרי" המקומי יחד עם הספרייה הציבורית "לדורות" בחרו לקיים תחרות לכתיבת סיפורים קצרים בין תלמידי בתי הספר במקום. המטרה הייתה לעודד כישרונות וכתיבה יצירתית ולהעצימם. הרוח החיה בארגון התחרות היה פעיל "רוטרי", בני שפר, שסחף אחריו את שאר העושים במלאכה.

בתחרות השתתפו 17 ילדים, תלמידי כיתות ו' עד ח', שהגישו סיפורים קצרים בנושאים שבחרו בעצמם. הסיפורים שזכו בשלושת המקומות הראשונים נבחרו על-ידי ועדת שופטים שכללה את: ד"ר סולי נתן, ששימשה מפקחת ומנהלת מחוז המרכז של משרד החינוך, ורדה רייכר, רכזת ספרות ואסטרטגיות למידה בבית-הספר התיכון האזורי רמלה-לוד, וכן כותב שורות אלו.

הפרסים לשלושת הזוכים הוענקו בטקס שבו השתתפו ובירכו נציגי "רוטרי", ובנוכחות קהל רב: התלמידים, בני משפחותיהם, חבריהם ומנהלי בתי הספר. הזוכים: אחינועם ולדר (תלמידת כיתה ו'), נועה אלימלך (תלמידת כיתה ח'), וענאל שלום (תלמידת כיתה ז') – קיבלו פרסים, תרומת מועדון "רוטרי" בלוד והספרייה הציבורית "לדורות".

אגב, הסיפור שזכה בפרס הראשון על דעת כל חברי ועדת השופטים היה כה מתוחכם ומבריק עד שאנו, חברי ועדת השופטים, ראינו צורך לתהות על קנקנה של הזוכה לפני הפרסום הרשמי של התוצאות.

הצלחת תחרות הכתיבה הארצית לילדים ותחרות הסיפורים הקצרים בין תלמידי לוד נותנת תקווה שז'אנר הסיפור הקצר יוסיף להתקיים, ובשורת המשכיותו שבאה במפתיע, או שלא במפתיע, ממקום בלתי-צפוי, תחלחל גם אל הקוראים המבוגרים. ואולי דווקא הדור הצעיר, דור הילדים, הוא שיוכיח כי יש עתיד לסיפור הקצר וכוח-המשיכה שלו ימשיך להלך קסמים על הכותבים והקוראים גם בשנים שתבואנה.

אהוד: נשמח לפרסם אצלנו את הסיפור שזכה במקום הראשון.

* * *

מוּקֵי אֶלְדָּד

דֶּרֶךְ סְתָם

אַתְּ  טָסָה אֶל בִּתֵּךְ

בְּארה"ב,

מִבְּלִי שֶׁקּוֹלֵךְ יִפְעַם

מִבְּלִי שֶׁלִּבֵּךְ הַסָּדוּק

יוֹשִׁיט אֶת שְׁתֵּי יָדַיִךְ

אֵלַי.

אַחַת עֲשָׂרָה שָׁנָה

יָדַעְתְּ

מִזְעָר לָתֵת

הָיִיתִי בִּשְׁבִילֵךְ

רוֹפֵף

חוֹלֵף

סְתָמִי

אֲפִלּוּ לֹא טָרַחְתָּ לְבַזְבֵּז

אֶת בְּדִידוּתִי.

טוּסִי לָךְ אֶל הַשָּׁמַיִם

וְהֶעְלֵמִי.

* * *

רוֹן גֵּרָא

בְּתוֹכִי שׁוֹקֵעַ

פַּעַם אָהַבְתִּי

טֶבַע וְצֶבַע

הָרִים כְּבֵדִים

לַחֲצוֹת,

עָפְרוֹת וּמַחְצַבִּים

עַתָּה כָּל קִרְבָה לָאֶבֶן

כְּבָר אֵינִי יָכוֹל לָשֵׂאת..

כָּרִיתִי לִי בּוֹר

בָּאֹפֶל הַשָּׁחֹר

טוֹב לִי אֶל תּוֹכִי

לִשְׁקֹעַ,

אֶל אֶמְצַע הַכְּאֵב

שֶׁבִּי נִצְבַּר...

* * *

הדסה  מור

זעקת הילד השתוקי

"זרעים של שתיקה" בתיאטרון הבימה

יותר ויותר מתהלכים בקרבנו ילדים, שעד מהרה הופכים למבוגרים, שאינם יודעים מיהו אביהם. התקדמות הטכנולוגיה, שמאפשרת לנשים בודדות להרות וללדת באמצעות הפרייה  מלאכותית מזרע של גבר אנונימי, שתרם את זרעו לבנק הזרע, מחוללת  פלאים ומהפכים, אושר עילאי וטרגדיה. מהצד האחד זוהי הצלה פיזית ונפשית לנשים שאיבדו את תקוותן למצוא גבר  שירצה להוליד איתן ילד, והן מספקות את השתוקקותן להביא ילד לעולם באמצעות הפרייה מלאכותית מבנק הזרע.

ומהצד השני – הילדים  שנולדו לאימהות הללו, שמגלים עם התבגרותם למרבה זוועתם,  שאין להם אבא ושלעולם לא יוכלו להתחקות אחר שורשי משפחתם מצד אביהם.

שתי זכויות יסוד מתנגשות זו בזו בעוצמה אטומית: זכות האישה לאימהות  שמוענקת לה,  אל מול זכות הילד לדעת את זהותו של אביו, שנשללת ממנו על פי החוק.

על הנושא הזה כתבה המחזאית-שחקנית רובי פורת-שובל  דרמה עוצמתית, קיצבית, מלאה אמוציות וקונפליקטים, שחושפת את הדילמה שעומדת בפני כל אחד מגיבורי ההצגה, ובראשם רונה, שאותה מגלמת רובי פורת-שובל, שהיא אם יחידתית שילדה את בנה מיכאל מהזרעה מלאכותית, והוא מגולם בידי יון  תומרקין.

מאחר שהחברה שלנו  מקדשת את ההרכב של המשפחה הקלאסית (בצדק או שלא בצדק),    הבנויה מאב אם וילדים, מחליטה האם רונה להסתיר מבנה את דבר  היותו ילד מבחנה ומספרת לו כי אביו היה טייס גיבור שנהרג  לפני  לידתו. במצב שכזה החסך האבהי אמנם קיים, אולם הכבוד האישי והביטחון והגאווה על האב הטייס מפצים את נפש הילד והוא גדל בצל ההירואיות והקיום של אב, עם שורשים משפחתיים הנטועים היטב בליבו.

אולם הפיצוץ לא מאחר לבוא והאמת טופחת על פניו של הילד. שלושה חודשים לפני גיוסו לצבא, תוך כדי הרמת כוסית באווירה עליזה לרגל ראש השנה, יחד עם שתי חברותיה של אימו,   נעמי בגילומה של מיה מעוז, ודניאלה, בגילומה של נעמי פרומוביץ, העליצות  של קבלת החג דועכת ומתאבכת, כשהבן מיכאל מבקש מאימו שתמציא לו מסמכים על אביו, כדי שיוכל להגישם לשלטונות הצבא, על פי דרישתם.

רונה אימו כמובן מבועתת מהרעיון הזה ומתחילה להתפתל ולהתחמק ואז הבן מתחיל לחקור אותה על אביו הטייס ומגלה שבכלל לא ייתכן שהוא אביו כי אותו טייס נהרג שנתיים לפני שהוא נולד, אבל אימו רונה עדיין טוענת שהוא נולד מזרעו שהוקפא, אפשרות שלגמרי לא משכנעת את הבן. כך נפתחת תיבת הפנדורה של שורשיו הנעדרים של הבן, והוא מתעקש לגלות את זהותו של אביו ויהי מה.

רק לקראת סוף ההצגה, רונה אימו מתוודה בפניו כי היא שיקרה לו כל חייו וכי הוא נולד מהפרייה מלאכותית מזרע של תורם אנונימי.

הבן, שלא אומר נואש, מתדפק על דלתות  בנק הזרע ודורש לפתוח בפניו את שערי הבנק   המזריע ולאתר את זהות אביו. אולם שערים אלו נותרים חסומים בפניו. במפגשים הדרמטיים של הבן עם מנהל מכון הפוריות, ד"ר ינון, אותו מגלם אייל שכטר, שחקן מצויין, מתנפצת  זכאותו של הבן לגלות את זהות אביו – אל מול המציאות החוקית האוסרת את  חשיפת זהותם של התורמים, ובכך מונעת מילדי מבחנה את זכותם הבסיסית לדעת את זהות אביהם מולידם.   אמנם בית משפט בישראל כבר קבע שזכות האדם לדעת את זהות אביו מעוגנת בחוק יסוד כבוד האדם וחרותו,  אך למרות זאת עדיין  נותר בעינו האיסור החוקי על חשיפת זהות האב.

למעשה, כל הדמויות במחזה, תפקידן להציג את הבעייה החברתית והמוסרית הזו,  שמתנגשת בחוק ובנורמות קיימות, מכל זוויותיה, והן עושות זאת  במלוא הקצב והכישרון. אין אף רגע רגוע. המתח הולך וגואה. רובי פורת מתגלה כאן לא רק כמחזאית  מצוינת, שעל עצם הרעיון לכתוב מחזה על הנושא הזה  מגיע לה תשואות, אלא גם המשחק שלה משכנע, מלא רגש והתלבטויות, ודילמות, ומעל לכל הצגת זכותה ללדת ילד ולו גם  שלא מגבר שחי איתה,  והיא נעה בין זכאותה לאימהות לבין התנצלות על השקר ששיקרה לבנה בנוגע לאביו מולידו.

 וכאן נשאלת השאלה, האם צריך לספר לילד מלכתחילה על היעדר אב בחייו? שהילד יתהלך כל שנות ילדותו  בין חבריו הילדים  שיש להם אבא ואימא ואילו הוא – "שתוקי? איפה האבא שלי? במבחנה?"

שאלה שקשה להשיב עליה תשובה החלטית. מותר גם לשקר ואפשר גם לספר. 

מי שמפתיע במשחקו הוא יון תומרקין, שעד עכשיו שמעתי עליו רק מרכילויות במדורי הרכילות בעיתון, ושהוא כמובן בנו של  יגאל תומרקין. והנה הוא מופיע על הבמה כבחור רציני, נחוש, שמבטא כאב, החלטיות, מביע את הייאוש התוקף אותו נוכח אי יכולתו לגלות את זהות אביו; הוא  מפגין יכולת משחק  עוצמתית, עם אישיות  בימתית משכנעת. ממש הפתעה. עד כה הוא הופיע בתוכניות שונות בטלוויזיה ובפסטיגל, אולם זוהי לו הופעה ראשונה על במת התיאטרון הלאומי וזו היתה בחירה מאוד מוצלחת להעניק לו את התפקיד הדרמטי המרגש הזה.

  שתי חברותיה של האם,  שממלאות רוב הזמן את הבמה,  באות לחזק בעצם את הדילמה. נעמי, מיה מעוז, הנה עורכת דין פלילית מצליחה,  שהיא רווקה ניצחית שנותנת את הגושפנקות החוקיות לדילמה המשפטית הזו, והיא  ממלאת את תפקידה בעליות וירידות של מצבי רוח,  החל מהפגנת בטחון עצמי מופרז ועבור לדיבור ברוח נכאים, הכול על פי התפתחויות העניינים בשטח.

ואילו חברתן דניאלה, אותה משחקת נעמי פרומוביץ, מביעה במונולוגים ובדיאלוגים את   התלבטויות החלטתה לעבור טיפולי פוריות, כי גם אצלה השעון הביולוגי מתקתק, אין בחייה גבר והיא רוצה ילד.

על כל הדרמה הזו מנצח במיומנות מזהירה הבמאי משה קפטן, שעיקר הישגו הוא בשמירה  על קצב קולח, על מתח, על המעברים הטבעיים בין הסצינות השונות, על הרלבנטיות של דמויות המשנה, כמו החבר הסגן-אלוף, עמית אפשטיין, שתוקף את מנהל מכון הפוריות על  סירובו לחשוף את זהות אביו של  מיכאל, וכן הופעתו של הילד בן השש, המגלם את מיכאל הבוגר כשהיה בגיל שש, שמתחיל להבין את  מעמדו החברתי החריג כילד שאין לו אבא. הילד מגולם לסירוגין על ידי שלושה ילדים שחקנים, והופעתו המרגשת מעניקה מימד פסיכולוגי  עמוק ואמין  לדילמה  המרחפת על  כל ההצגה המצוינת הזו.

מה שהפריע לי בהצגה היה הקרנת פרצופם של השחקנים מדי פעם על הקיר במצלמת וידיאו, עם מונולוגים קצרים. היו אלה אתנחתות קרות, זרות, מרוחקות, לא רלבנטיות. כשעל הבמה שחקנים חיים, בשביל מה לראות ולשמוע אותם גם מעל הקיר? שילוב  מעצבן  ומיותר.

 כמובן שלא יכולים להיות לדילמה המועלית כאן פתרונות חד-משמעיים. כשמדובר  באישה נשואה שבעיית הפיריון שלה נובעת מעקרות הגבר, הדילמה אינה קיימת, כי יש אב לבן שנולד.   היא החלה להיות קיימת רק החל משנת 1998, כשהותר בחוק השימוש בתרומת זרע גם  לנשים רווקות, שמופרות בהזרעה מלאכותית בבנק הזרע הממוקם רק בבתי חולים, תוך ידיעה ברורה שפרטי התורם נשמרים בכרטיסיות נפרדות וכי המחלקה בה בוצעה ההפרייה אינה רשאית בשום אופן לשחרר מידע בנוגע לזהות התורם. כך נולד הילד "השתוקי". זהו. תגדל בשקט  ותשתוק.                    

ההשלכות של התופעה הזו יכולות ליפול על ראשו של השתוקי לא רק  בבואו להתגייס לצבא כי אם גם  בבואו להירשם לנישואין ברבנות. בצדק נדרש מכל אדם שבא להינשא,  להוכיח  שבני הזוג אינם קרובי משפחה מדרגה ראשונה, (וכי אין מדובר בכהן וגרושה).

ואם לאחר חקירה ודרישה מתברר שהגבר הינו שתוקי, הוא נחשב בבחינת פסול חיתון, בשל החשש לגילוי עריות. אם כי הוא יכול לקבל היתר להינשא אם מוכח בעליל, שבינו לבין האישה אין  סיכוי לקירבה משפחתית.

  כידוע, זרעו של תורם זרע, מפרה לא רק אישה אחת כי אם מיספר נשים, מה שגורם  לאפשרות נסיבתית וריאלית כאחת, שבאותה שכונה יגדלו באופן אנונימי אחים ואחיות למחצה, שללא ידיעתם יתאהבו וירצו להתחתן, וכך  ייווצר המצב הבלתי נסבל של נישואי אח ואחות.

אז מה לעשות?  

ככל הנראה, רק פתיחת כרטיסיות התורמים בפני מי שמבקש לחשוף את זהות אביו, תפתור את הבעייה. המתנגדים לכך טוענים שחשיפה שכזו תגרום לגברים פוטנציאליים שלא לתרום מזרעם מחשש שזהותם תתגלה והם יעמדו בפני מצב משפטי וריגשי שאין הם מעוניינים להסתבך בו.

מצד שני, זכותו של גבר שבא להתגייס לצבא או בא להינשא ברבנות או שסתם רוצה להתחקות על שורשיו, עולה לאין ערוך על  חששות התורמים. בפועל, רק בשוודיה נחקק חוק שמתיר לחשוף את זהות התורם בפני הבן שנולד מזרעו. בארץ  הדבר אינו נהוג. אז זהו. זכות האם ללדת אותו. זכות הבן להיוולד, אז  שיואיל   להסתפק באהבת אימו  ובשורשיה בלבד. 

כך עובר לפני הצופים המחזה "זרעים של שתיקה" כמטה קסם רועם וזועם, סיפור משפחתי  קטן עם השלכות  אוניברסליות  ענקיות. מומלץ מאוד.

* * *

מנשה שאול

תוקפים ומתבכיינים

מדוע מותר למדינות ערב להתגונן מפני "האחים המוסלמים", בעוד שמישראל שוללים את זכותה להתגונן?

ראשי ארגון חמאס תוקפים את שר הביטחון משה (בוגי) יעלון שאמר כי ישראל תעניש את חמאס וכי הארגון ישלם על החטיפה מחיר יקר. ראשי החמאס הוסיפו כי ישראל מענישה את העם הפלסטיני. אך השר התמקד אך ורק בחמאס ולא אמר דבר וחצי דבר על כך שהעם הפלסטיני ייענש. דברי השר מבטאים את זכותה של ישראל להגן על עצמה מפני הטרור הרצחני, וזאת לפי סעיף 51 למגילת האו"ם.

אך אין בטענות אנשי חמאס כל חדש. דובריו תמיד משקרים ומוציאים דברים מהקשרם.

זאת ועוד, מדינות ערב, מלבד קטר, מתגוננות מפני מזימות "האחים המוסלמים", ולמותר לציין כי חמאס יצא מרחם "האחים". איחוד המפרציות דן 139 מאנשי "האחים המוסלמים" לתקופת מאסר של שנים ארוכות באשמת חתירה נגד ביטחון המדינה. ואילו מצרים הדיחה את "האחים המוסלמים" מן השלטון, ובתי המשפט שלה דנו מאות מהם למוות. מצרים נלחמת בטרור של "האחים המוסלמים" ביד ברזל, ב-19.6.2014 העביר בית הדין לביטחון המדינה במצרים לאישורו של המופתי של מצרים את עונש המוות שגזר על מנהיג "האחים המוסלמים" מוחמד בדיע – ועל יחסה הקשוח זוכה מצרים לשבחים ממדינות ערב.

השאלה הנשאלת אפוא היא מדוע מותר למדינות ערב להתגונן מפני "האחים המוסלמים", בעוד שמישראל שוללים את זכותה להתגונן? זאת, כשתנועת "האחים" המצרית אינה מאיימת להשמיד את מצרים, אלא פועלת נגד המשטר, ואילו מנהיגי חמאס ממשיכים להשמיע את איומי ההשמדה נגד ישראל בעצם הימים האלה.

טיעון זה הוא מובן מאליו לכל ישראלי, אך אינו כל כך מובן לציבור בעולם, גם לא לציבור הערבי. יש להרים קול ולעורר את דעת הקהל העולמית נגד השוללים מאיתנו את הזכות להתגונן מפני אלה המאיימים להשמידנו. טיעונים מוצדקים ומשכנעים יש לנו, אך חסרים לנו הכלים והאמצעים להשמיעם.

יחס של איפה ואיפה

ראשי חמאס ודובריהם טוענים כי ישראל הופכת עולמות בגלל חטיפתם של שלושה נערים, וכי היא מתעלמת מכך שבמבצע "עופרת יצוקה" נהרגו ברצועת עזה מאות ילדים.

בתשובה לטיעון זה יש להבהיר שלוש עובדות:

ראשי חמאס, הדבקים לכאורה בהלכה המוסלמית, מתעלמים מקביעתה כי ההורג חף מפשע כאילו הרג את כל בני האדם. זאת ועוד, האיסלאם מצווה שלא לפגוע בילדים, נשים וזקנים בעת מלחמה.

אכן נכון שבמבצע "עופרת יצוקה" נהרגו אזרחים וביניהם ילדים. אך חמאס מתעלמים מכך שאנשיו הם שסיכנו ילדים ונשים בהשתמשם בהם כבמגן אנושי. אנשי הארגון גם השתמשו במסגדים, בתי חולים ומוסדות אונר"א כמקומות מחסה ללוחמיהם וכבסיסים לירי ולשיגור טילים.

ישראל נאלצה לצאת למבצע "עופרת יצוקה" כתגובה על שיגורם של אלפי טילים על מטרות אזרחיות בישראל, ותגובתה היתה פעולה של הגנה עצמית מובהקת.

הדעת נותנת כי מי שתוקף יעדים אזרחיים ומסכן חיי אזרחים ייקח בחשבון שגם לו יש יעדים אזרחיים. אומנם ישראל נמנעת מתקיפתם של יעדים כאלה, אך כשמחבלי הארגון משתמשים בהם כבסיסים להסתרת אמצעי לחימה ולוחמים וכבסיסים לשיגור טילים, האחריות לפגיעה אפשרית באזרחים הנמצאים בהם או בסביבתם – היא באשמתו הבלעדית של חמאס.

* המאמר התפרסם במגזין "מראה" 295.

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

נעמן כהן

בזכות השארת חנין זועבי בכנסת

מיד לאחר חטיפת הנערים יצאה חברת הכנסת חנין זועבי בדברי הזדהות עם הטרור הערבי בכך שטענה שחטיפת הנערים היהודים אינה טרור. (חטיפת נערים ערביים ורציחתם, או את חטיפתה שלה ורציחתה כהתנגדות לכיבוש ערבי, היא הייה ללא ספק מגדירה כטרור). מיד לאחר פרסום דבריה החלו רבים לתבוע את סילוקה מהכנסת.

למרות דבריה המקוממים, ואולי בגללם, אני מתנגד לסילוקה מן הכנסת. הסיבה לכך שחברת הכנסת חנין זועבי מבטאת את מערכת הערכים האמיתית של מרבית הציבור הערבי במדינה.

עדיף לנו לדעת את האמת מאשר לשגות בהזיות שווא. עדיף לנו שמישהו או מישהי יטיח בנו את האמת בפנים.

מעל דפי עיתון זה שלושה אנשים, רון וייס, ידידיה יצחקי, ודודו אמיתי, חוזרים ומתנאים בכך שהם (בניגוד לאחרים) "שוחרי שלום", והנה למרות שוחורותם ל"שלום", הם טרם הצליחו למצוא אפילו ערבי-מוסלמי אחד שאינו גזען, ושאינו רואה בדברי מוחמד באמנת החמאס לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים מופת מוסרי אלא גזענות. (דודו אמיתי אף לא הצליח למצוא ערבי-מוסלמי שאינו גזען מבין ערביי "הדו-קיום" של גבעת חביבה), ולמרות זאת הם ורבים כמותם שוגים בהזיות ואשליות.

בדיוק בשביל זה נחוץ כל כך קולה של חנין זועבי, קול ברור וחד המייצג את מרבית הערבים-המוסלמים במדינה, המזדהים עם הטרור הערבי-מוסלמי, ושואפים לחיסול מדינת היהודים והשמדת היהודים. חנין זועבי ממלאת תפקיד חשוב בהזמת ההזיות והאשליות של אותם יהודים.

בזכות "זכות הכיבוש" של גולדה שניפיצקי (זהבה גלאון)

בדומה לחנין זועבי (ובקול דידקטי דומה), מיד לאחר חטיפת הנערים יצאה חברת הכנסת גולדה שניפיצקי – זהבה גלאון, והצדיקה למעשה את החטיפה בכך שטענה שסיבת החטיפה היא "הכיבוש היהודי": "כל עוד לא הסתיים הכיבוש אין להתפלא על חטיפת ישראלים לצרכי מיקוח על שחרור אסירים (טרוריסטים!) מבתי הכלא שלנו."

אני מוכרח לומר שגולדה-זהבה צודקת. כל עוד יימשך "הכיבוש היהודי" של הארץ יימשך הטרור הערבי, ואין הבדל בין "הכיבוש היהודי" של גוש עציון לבין "הכיבוש היהודי" של פתח תקווה, עיר מגוריה של גולדה-זהבה.

גם גוש עציון, הנמצא בגדה המערבית, וגם פתח תקוה הנמצאת בגדה המערבית הם לדידם של הערבים-המוסלמים מקומות של ווקף איסלמי קדוש, האסורים ליהודים.

גולדה-זהבה, המהגרת מבריה"מ, יכולה לרקוד "מה יפית" לגזענים הערבים בכל מר"צה, אך ריקודה לא ישנה את העובדה שהיא תמשיך להיות בשבילם מהגרת זרה, "מתנחלת" בלתי חוקית בארץ, ועליה לשוב למקום הולדתה – וילנה.

יש להיאבק על זכות הכיבוש של גולדה שניפיצקי-זהבה גלאון על פתח תקוה.

לעולם לא ניתן להחזירה לליטא.

הכפירה של הרב דב ליאור

הרב דב ליאור הכריז כי החטיפה היא עונש מאלוהים לממשלה בגלל מה שהוא מכנה מתקפת חוקים נגד הצביון היהודי של המדינה. אם היה הרב דב ליאור חי תחת שלטון מוסלמי מן הסתם היה מיד מוצא להורג ככופר.

לפי ליאור אלוהים הוא שוטה קטן שבמקום להעניש את הממשלה עונש כללי או להעניש אישית את נתניהו (ושרה), אלוהים, השוטה הקטן, התבלבל והעניש שלושה נערים שומרי מצוות. הבנתם את גודל הכפירה? 

על זה אמר אבטליון: "חכמים היזהרו בדבריכם שמא תחובו חובת גלות ותגלו למקום מים רעים, וישתו התלמידים הבאים אחריכם וימותו, ונמצא שם שמיים מתחלל." (אבות א יא).

חטיפה שלושת הנערים וארגון הטרור הג'יהדיסטי השהידים של הקצה

עד לרגע זה לא נמצאו שלושת הנערים החטופים. ישראל ממקדת את מאמציה מבחינה מבצעית ופוליטית נגד ארגון החמאס. יתכן שזו טעות. בכרוז מטעם ארגון השהידים של הקצה (כתאאב שהדאא' אל אקצא) חללי אל-אקצא, ארגון הטרור הג'הדיסטי של הפת"ח, לוקח הארגון את אחריות החטיפה עליו. ייתכן שזו התפארות שווא, אבל יש לזכור – אין הבדל בין ארגון זה לבין ארגון החמאס.

ארגון "השהידים של הקצה" נוסד ע"י ערפאת, והוא ומפקד הארגון מרואן ברגותי, ייצגו (ומייצגים) את ארגון הפת"ח.

גם כאן יש רבים המרמים את עצמם. כזכור חיים אורון, שקיבל בתנועת השוה"צ את הכינוי "ג'מוס" (מישהו יודע מה שם משפחתם המקורי?) התנאה בהיותו חברו הטוב של פושע המלחמה – הרוצח הסדרתי – ראש ארגון הטרור המוסלמי-ג'יהדיסטי – "כתאאב שוהדא אל-אקצא" (בעברית "אירגון מתאבדי הקצה" או "אירגון השהידים של הקצה") – מרואן ברגותי, שבין רצח לרצח של יהודים (ונזיר יווני) היה נפגש עימו לניגוב חומוס ברמאללה, ולאחר מאסרו הוא ממשיך לבקרו בכלא.

בל נשלה את עצמנו, גם אם ימצאו החטופים, הבעייה קשה הרבה יותר מבעיית ארגון החמאס, הבעיה היא ארגון הפת"ח.

מוחמד חוסיין המופתי של הפת"ח מצטט ביום הפת"ח את דברי מוחמד (המופיעים גם באמנת החמאס) ותובע להשמיד היהודים הקופים והחזירים.

https://www.youtube.com/watch?v=qHV2SZmkhug

ודוק: מישהו שמע את אבא של מאזן יוצא נגד דברי המופתי של ארגונו? מישהו שמע את אבא של מאזן מגדיר את דברי מוחמד התובעים את השמדת היהודים כגזענות ולא כמופת מוסרי?       

DIVIDE ET IMPERA הפרד ומשול

ב-622 לספירה כאשר מוחמד היגר ממכה לאל-מדינה הוא מצא שם רוב של שלושה שבטים יהודים. לאחר שנכשל בניסיונו לשכנעם שיכירו בו כנביא, הוא הכריז: "לא תהיינה שתי דתות בארץ הערבים!" והחל בטיהור אתני בשיטת "הפרד ומשול" – שבט אחר שבט. מוחמד עצמו תמה מאד על חוסר הסולידריות של היהודים. שום שבט לא בא לעזרת משנהו.

אין לעשות בהיסטוריה "מה היה אילו?" – אבל קשה להשתחרר מן המחשבה שלו היתה סולידריות בין השבטים היהודיים לא היה בכוחו של מוחמד להביא לשואת יהודי ערב – לחיסולם הטוטלי, וייתכן שכל ההיסטוריה האנושית היתה שונה.

בשיא הטרור הפלישתינאי שיזם ערפאת, יעץ לו פרופ' זביגנייב אורלובסקי, הידוע יותר בשמו – זאב שטרנהל, שמטעמים פוליטיים, כדאי לו להתרכז ברצח יהודים בהתנחלויות בלבד. ("הארץ" 11.5.2001).

מסתבר שיש צדק בדבריו. לאחרונה אנו עדים לעובדה שיש קבוצות בחברה הישראלית המטילות את האחריות על חטיפת הנערים עליהם ועל משפחתם בגלל מקום מגוריהם.

כדאי להיזכר בלקח ההיסטורי של יהודי ערב. ללא סולידריות – גורל כולם יהיה כגורל יהודי ערב, בדיוק על-פי התוכנית הכתובה באמנת החמאס, ובדברי המופתי של הפת"ח.

חוק ההזנה בכפייה אינו מוסרי ואינו פרקטי

הפתרון טיפול רפואי בבי"ח ערבי והחזרה לכלא

חוק ההזנה בכפייה אינו מוסרי ואינו פרקטי. אם רוצה אדם לסיים את חייו בעצמו, ובלבד שאינו לוקח עימו חיי אחרים, זו זכותו המלאה, ואין לשלול אותה ממנו. רצונו של אדם כבודו.

מחבלים הרוצים להתאבד בלי נזק יש לאפשר להם לעשות כן ולהודות להם על חיסכון בהוצאות המדינה. אין גם לפחד מהרעש שיביא הדבר. מסע הגינויים יהיה פחות ממסע הגינויים שיחל אם יתקבל החוק המתיר הזנה בכפייה הנתפש כעינוי, מה גם ששום רופא לא יהין לאשר זאת כי הדבר מנוגד לחוק האתי הרפואי.

אם בכל זאת חוששים מהתאבדותם של מחבלים בכלא הישראלי גם לכך יש פתרון פשוט. כשיגיע מחבל למצב של סכנת חיים מפאת שביתת רעב, יש לשחררו לטיפול בבית חולים ערבי ולאחר שיקבל שם טיפול רפואי והחייאה, ולאחר שישוב לאכול ויחזור לאיתנו, יש להחזירו לכלא. הוא כבר לא יאחז בנשק שביתת הרעב פעם נוספת.

האם מוסדות השב"ס יהיו גמישים דיים לבצע זאת?

מפטרוס הדייג לפטרוס ביינרט

הדייג מכפר נחום, שמעון כיפא-סלע (ביוונית פטרוס) היה השליח (ביוונית אפוסטול) הראשון של ישו. לאחר שישו הלך על המים ניסה גם פטרוס ללכת על המים אך החל לטבוע. "אדוני הצל אותי," הוא קרא לישו, וישו ענה לו: "קטן אמונה מדוע עלה הספק בליבך." (מתי יד 31).

אלפיים שנה מאוחר יותר הגיע אפוסטול חדש לעיתון "הארץ". העיתונאי היהודי-אמריקאי פטרוס ביינראט, בעל הספר: "קריסת הציונות".

בניגוד לפטרוס הדייג שהיה קטן אמונה, פטרוס האמריקאי הוא גדול אמונה. במאמר ב"הארץ" (פיטר ביינרט, שתיקת הליברלים הפלסטינים, "הארץ", 20.6.14) הוא תוהה בשיחה עם ליברלים פלישתינאים כיצד הם אינם יוצאים נגד חטיפת הנערים? כשאינו מקבל תשובה הוא מתרץ זאת בק"ן טעמים של"אכיבוש" וכיו"ב.

מכיוון שפטרוס ביינרט הינו גדול אמונה בערבים לא עלה כלל בדעתו שייתכן שהערבים אינם יוצאים נגד החטיפה כי הם פשוט תומכים בה...

אין ספק פטרוס ביינראט הוא גדול אמונה.

האפיפיור פרנציסקוס מגן על פיוס ה-12: ''המגן הגדול של היהודים''

חידוש תיאולוגי עצום – האפיפיור טועה

 בוועידת הוותיקן, שהתכנסה ב-1870, הוכרז שהאפיפיור אינו טועה לעולם. "אי הטעות" של האפיפיור נקבעה כדוגמה מחייבת בנצרות הקתוליות. האפיפיור במינוח הלטיני הוא: infallibilitas.

בריאיון שהעניק לאחרונה לעיתון הספרדי La Vanguardia יצא האפיפיור פרנציסקוס להגנת מי שהיה האפיפיור בתקופת השואה, פיוס ה-12, שהואשם בשתיקה ובשיתוף פעולה עם הגרמנים.

במהלך הריאיון נשאל האפיפיור בעניין הארכיונים הסודיים:

"אחד הפרוייקטים שלך הוא לפתוח את ארכיוני הוותיקן על השואה, אתה מודאג ממה שניתן יהיה למצוא בהם?"

האפיפיור השיב: "מה שמדאיג אותי הוא דמותו של פיוס ה-12, האפיפיור שהוביל את הכנסייה במלחמת העולם השנייה... פיוס ה-12 היה מגן גדול של היהודים, הוא הסתיר יהודים רבים במנזרים של רומא ובערים אחרות באיטליה, כמו גם באחוזת האפיפיור בקסטל גנדולפו (מעון הקיץ של האפיפיור), כולל 42 תינוקות יהודים שנולדו בחדרו של האפיפיור על מיטתו שלו.

"כשאני רואה את כל ההשתלחות כנגד פיוס ה-12 והכנסייה, אני שואל למה לא מזכירים את המעצמות הגדולות שידעו ולא הפציצו את מסילות הרכבת?"

"איני אומר שפיוס היה חף מטעויות, גם אני טועה הרבה, עם זאת, יש להביט בתפקידו בהקשר לאותה התקופה, ייתכן שהיה טוב יותר שלא דיבר, יתכן שהצהרות ישירות מצידו היו מביאות לכך שיותר יהודים ייהרגו."

שימו לב, מבלי להתייחס להכשרת השרץ פיוס ה-12, לראשונה בהיסטוריה, הכנסייה הקתולית מקבלת חידוש תיאולוגי מדהים. האפיפיור פרנציסקוס טוען שאפיפיור יכול לטעות! עובדה, לפיוס ה-12 היו טעויות, ופרנציסקוס עצמו טועה הרבה. כלומר האפיפיור איננו יותר (infallibilitas).

הריאיון באנגלית:

http://www.patheos.com/blogs/catholicnews/2014/06/pope-francis-interview-with-la-vanguardia-full-text

אל חכים – אלוהים הדרוזי וסלמאן מצאלחה

אל חכים באמר אללה מנצור (בערבית השולט מטעם אללה) היה החליף השישי של השושלת הפטימית ששלטה במצרים במאה העשירית.

בתקופת שלטונו רדף אל חכים קשות את הנוצרים והיהודים. הוא הרס כליל את כנסיית הקבר בירושלים וציווה על היהודים לענוד על צווארם צלם כבד דמוי עגל זכר למעשה העגל לאחר יציאת מצריים, שיסמן ויבדיל אותם מהמוסלמים.

יום אחד אל חכים נעלם, ולאחר היעלמו הכריז עליו מייסד הדת הדרוזית, אדם ממוצא פרסי בשם חמזה בן עלי – כהתגלמות אלוהים.

בעוד שאלוהים הדרוזי רדף יהודים. הדרוזים לא. הראשון שסיפר על הדרוזים לאירופאים היה רבי בנימין מטודלה שביקר במאה ה-12 בלבנון, וקבע ש"הדרוזים אוהבים ליהודים." מסתבר שהיום לא כולם.

בעל טור ב"הארץ", דרוזי בשם סלמאן מצאלחה, קובע שלמדינת ישראל אין זכות קיום בגלל שהיא בודקת ערבים בנתב"ג, ושומו שמים בדקו גם אותו, ועוד מי בדק אותו? "אופיר, איש ביטחון צעיר ושחרחר. אולי צאצא של מתגיירים מדרום חצי האי ערב, ואולי מהרי האטלס. אך דבר אחד היה ברור כשמש, צבעו השחור נראה מאוד מהוה, מרופט ומוכתם ברוע."

הבנתם? היהודי השחור והרע בדק את הדרוזי הלבן והטוב. להבא מאיים מצאלחה הדרוזי הוא יגיע לנתב"ג עם טלאי צהוב "כדי להציג את האמת על הבאג היהודי דמוקרטי". (סלמאן מצאלחה: "להבא עם טלאי צהוב בנתב"ג", "הארץ", 5.6.14)

אז נכון שמצאלחה אינו מחסל יהודים כמחבל סמיר קונטאר הדרוזי – שירה בדני הרן מטווח קצר בגבו והרגו מול עיניה של בתו עינת, ולאחר מכן רצח אותה, כשהוא מוחץ את ראשה בקת הרובה כנגד סלע ומרסק את גולגולתה בגלל היותה יהודייה – אבל כמותו הוא שולל את זכות קיומה המוסרי של מדינת היהודים, הנה עוד סיבה לבדוק אותו היטב בשדה התעופה.

מצאלחה תוקף את האמריקאים ובצדק על בורותם, ועל כך שאינם מבינים שאין עם עיראקי, או לבנוני או סורי, שכן, "כל המדינות באזור הן מדינות מלאכותיות שנוצרו עם חלוקת השלל העות'מאני בין מיסטר סייקס למסייה פיקו. מדינות אלה מעולם לא הצליחו ליצור זהות אזרחית חוצה שבטים ועדות." (סלמאן מצאלחה, "בורות אמריקאית", "הארץ" 18.6.14)

מה שכח מצאלחה להזכיר? נכון, לפי מצאלחה אין עמים ערביים לפי החלוקה של סייקס פיקו, אבל לפי אותה חלוקה יש עם "פלישתינאי" ועם "עבר-ירדני". איך זה ייתכן?

למצאלחה הפתרון.

חוה בלאס אישה יקרה

המועמדת לנשיאות מטעם מפלגת העבודה (מפלגתו של ברל כצנלסון), חברת הכנסת לשעבר חוה בלאס (דליה איציק) נתנה (למורת רוחה) הצהרת הון. מעבר לדירה נוספת שפתאום התגלתה, היא הצהירה שיש לה תכשיטים בסך של 160 אלף שקל.

ידידה עיראקית המתמצאת בתחום התכשיטים עשתה חישוב ולפיו הסכום הזה עולה בכמה מונים על ערך צמידי הזהב המסורתיים של כל עיראקית עשירה. מסתבר שחוה בלאס (דליה איציק) מושקעת גם ביהלומים. אין ספק. חוה בלאס (דליה איציק) היא אישה יקרה.

* * *

אשר מעוז

מהתרת נדרים לח"כית חרדית?

טקס מוזר משהו התרחש בשולי הבחירות לנשיא המדינה, בין הסיבוב הראשון לשני. שר הדתות לשעבר, ח"כ יעקב מרגי, כינס שלושה מחבריו לסיעת ש"ס לטקס התרת נדרים.

ועל שום מה נזקק הח"כ הנכבד לטקס קדמוני זה? מסתבר שמרגי התחייב להצביע "רק לדליה איציק" ולמועמד שהיא תציע, אם לא תעלה לסיבוב השני. איציק המליצה להצביע עבור שטרית, ומרגי, שלא חפץ להצביע עבורו, נצרך להליך שיתיר אותו מנדרו.

לא זו בלבד שמרגי הצביע לאיציק, כמו חברים רבים בסיעתו ובסיעת יהדות התורה, הוא אף חתם על טופס המועמדות שלה.

ודבר זה מעורר תמיהה.

נצטווינו בתורה: "כי תבוא אל הארץ... וירשתה וישבתה בה ואמרת אשימה עליי מלך ככל הגויים אשר סביבותיי שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה' אלהיך בו."

ה"ספרי" הקפיד בלשון הכתוב וקבע: "'שום תשים עליך מלך'... מלך ולא מלכה." הרמב"ם אף מרחיק לכת וקובע: "אין מעמידין אישה במלכות, שנאמר: 'עליך מלך' – ולא מלכה. וכן כל משימות שבישראל אין ממנים בהם אלא איש."

כאשר נבחרה גולדה מאיר, בשנת 1969, לעמוד בראשות הממשלה במקום לוי אשכול שנפטר, הפך פלפול הלכתי זה למעשי. שרי המפד"ל, שלא חפצו לוותר על כיסאותיהם בממשלה, נתקלו בבעייה קשה, מה עוד שאגודת ישראל צלפה בהם מספסלי האופוזיציה. את הערמונים הוציא עבורם מן האש הרב הראשי לישראל יצחק נסים שקבע, כי המקביל למלך במשטר דמוקרטי הוא הנשיא ולא ראש הממשלה, שהינו רק ראשון בין שווים, ואיננו ראש. וכך נסללה דרכה של המפד"ל לממשלה.

ואכן, בסוף שנות ה-50 יצא נשיא המדינה יצחק בן צבי לחו"ל ובמקביל תוכננה נסיעה גם ליו"ר הכנסת קדיש לוז. באותה עת כיהנה כסגנית יו"ר הכנסת ח"כ בבה אידלסון, וככזו היתה אמורה למלא את מקומם של יו"ר הכנסת ושל הנשיא כאחת. כדי לסכל אפשרות זו לא אישרו הסיעות הדתיות את נסיעתו של לוז, וזאת כדי שלא תעמוד חלילה אישה בראש המדינה.

לא היתה זו גם ההתקלות הראשונה של גולדה עם האיסור ההלכתי על מינוי נשים למשרות ציבוריות. כבר בשנת 1946, כאשר גולדה מאיר [אז, מאירסון] נבחרה למלא את מקומו של משה שרת, שנאסר ב"שבת השחורה", כתב "הצופה":

"קשה להתרגל לעובדה שבעם זה אשר חקק לדורות את המטבע כבודה בת מלך פנימה, שתורתו הטילה מצוות על האיש ולא על האישה, ששללה מהאישה את הזכות לדיינות,  הנהגה ולעדות, שקבעה לה את מקומה המכובד באוהל פנימה, שבעם זה תעמוד אישה בראש מחלקה מדינית. כל הכבוד לאישה נבונה וחרוצה, בראש אחד המכשירים המרכזיים בציבוריות היהודית, אי אפשר להעמידה. זהו חוק כחוקי הטבע, זהו החוק העברי הנצחי. יש תחומים וגבולות, וכל מין צריך לדעת את תחומיו."

כעבור 7 שנים, כאשר גולדה מאיר רצה לראשות העיר תל-אביב, היא הוחרמה על ידי המפד"ל, שותפתה המסורתית של מפא"י, בנימוק: "לא יקום ולא יהיה, האם אישה תהיה ראש?  שום תשים עליך מלך, מלך ולא מלכה." ואכן נציגי המפד"ל העבירו את קולותיהם לציונים הכלליים – וחיים לבנון נבחר לראשות העיר.

מסתבר שמים רבים זרמו בנחלי הפוליטיקה מאז "השבת השחורה" והבחירות לראשות עיריית תל-אביב, ואישה אינה פסולה עוד לעמוד בראש המדינה. האם פירוש הדבר שנזכה לראות חברות כנסת בסיעות החרדיות, ועדינה בר שלום לא תצטרך לנטוש את המפלגה שייסד אביה?

פרופ' אשר מעוז מכהן כדיקן בית-הספר למשפטים במרכז האקדמי פרס.    

המאמר פורסם ב-NRG.

* * *

המחבוא

מאת אירית ר. קופר

הוצאת ספרי מקור

(221 עמודים, 88 ₪)

"המחבוא" הינו ספר מרגש ואמיתי לנוער, הבוחן את זיכרון השואה מנקודת מבט יוצאת דופן – מבט של נער פולני הנקשר לילדה יהודייה ובוחן את המציאות הקשה דרך עיניו ועיניה גם יחד.

יאנק – בן כפר פולני, רגיש ונלהב מספר אודות אירקה – נערה יהודייה שנקלעה לבית הוריו, בתקופת מלחמת העולם השנייה, כדי למצוא מסתור מהגרמנים. כאשר הסכנה שבהסתרתה גוברת, משלחים אותה הוריו מהבית. אירקה נודדת בין כפרי פולין כשהיא ממשיכה להסתיר את זהותה היהודית. כניצולה יחידה מכל משפחתה היא מעפילה ארצה ובונה לעצמה חיים חדשים.

יאנק נוצר בליבו את זכר הנערה היפה שהאירה את ימיו וגרמה לו להתאהב בפעם הראשונה. הוא אינו חדל לחפש אחריה, רדוף רגשות אשם ובטוח שהיא כועסת עליו ועל משפחתו, ואולי כבר אינה בחיים.

הסתיו עבר ואירקה לא חזרה.

תחילה ניחמתי את עצמי שאולי תשוב מחר. אולי תבוא בעוד שבוע. יום אחד אשוב מבית–הספר והיא תשב ליד השולחן הקטן ותאכל את ארוחתה, ואני אמהר אליה כדי להראות לה את הספר החדש. אבל עכשיו ידעתי שאירקה לא תשוב. לא מחר, גם לא מחרתיים, ואף לא בעוד שבוע וחודש. העצים כבר עמדו בשלכת, והציפורים נדדו לארצות החום. השדות נחרשו לזריעת החורף, ואירקה איננה, ואין כל סימן ואות ולא כלום, ורק געגועים בלבי. ואני שואל את עצמי: ״מה תעשה אירקה בכפור, בשלג, בשמלת קיץ דקה?״

״ואצק,״ אמרתי, ״כבר עברו שלושה חודשים ואירקה טרם חזרה.״

״ברור, היא לא יכולה לבוא אליכם. הרי היא מבינה את הסכנה. בכל מקום נמצאים הגרמנים עם כלבי גישוש המאומנים היטב לגלות יהודים. איך תוכל לעבור את המשמרות שלהם?״                                               

אירית ר. קופר נולדה (1929) בעיר מינסק מזובצקי השוכנת כארבעים קילומטר מזרחה לווארשה. באביב 1942, בהיותה כבת שלוש־עשרה, הוציאה אותה אִימה מהגטו, מסרה אותה לאיכר פולני, והסבירה לה כי עליה להישאר בכפר עד אשר תבוא לקחתה חזרה, בסתיו. אך לאחר שבועות אחדים, מפחד הגרמנים, אמר לה האיכר לחזור לגטו. לתומה חשבה אירית שהגטו עדיין קיים ובני־משפחתה מחכים לה בבית. בדרך נודע לה מילד יהודי בן-גילה שהגטו חוסל, ושניהם החלו לנדוד בין האיכרים. בשלב מסויים דרכיהם נפרדו, ואירית הגיעה בנדודיה למנזר, שבו שהתה בזהות בדוייה עד סוף המלחמה. איש מבני משפחתה לא שרד. בשנת 1946, בהיותה בת 16, עלתה ארצה במסגרת חברת-נוער ונקלטה בקיבוץ דן שבצפון הארץ, בו שהתה גם בתקופת מלחמת העצמאות. ב-1950 עזבה את הקיבוץ ועברה להתגורר בעיר. סיימה סמינר למורים בבן שמן ועבדה שנים רבות בתור מורה, עד צאתה לגימלאות.

בין השנים 1971-1975 סיימה את לימודי התואר הראשון בספרות עברית והיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים.

אירית מרצה בנושא השואה בפני תלמידי בית ספר, חיילים וספרנים. עבודות נכתבו בהשראת הרצאותיה, עדותה ובעקבות קריאת ספריה. במשך שנים רבות מוסרת בקביעות עדות ב"מכון משואה". סיפוריה הופיעו במוספי הספרות של העיתונות היומית, בעיתוני ילדים ובספרי לימוד.

היא הקימה משפחה יחד עם בעלה מארק רומנו. אם לשתי בנות וסבתא לנכדים. מתגוררת בהרצליה.

פירסמה עד היום 20 ספרים, ביניהם יצירות המיועדות לבני נוער. ספרה הראשון "בקצה היער" ראה אור ב-1977. ספריה, המבוססים על סיפור חייה וכתובים ברגישות רבה, מעלים את תמונת העבר הקודר והתקומה המשקמת של קהילה בת מיליוני יהודים.

[דבר המפרסם]

* * *

מתי דוד

זכות הציבור לדעת האמת על מועצת העיתונות

מועצת העיתונות הוא גוף ציבורי וולונטרי מכובד, הכולל קבוצת אנשי שם ומוניטין, מקרב פרופסורים, עורכי דין ונוספים. למועצה יש תקנון (מיבנה ופעילות), תקנון האתיקה המקצועית של העיתונות, ובית דין לאתיקה.  חברים במועצה רוב גופי התקשורת הכתובה והאלקטרונית.

מועצת העיתונות אמורה להיות כתובת מקצועית, מוסרית ואתית עליונה, בכל הקשור לעיתונאים ולתקשורת, שייעודה להגן על האינטרס הציבורי, חופש הביטוי ושמירת הדמוקרטיה.

האומנם עקרונות אלה מקוימים על-ידי העיתונאים?

כוחה של המועצה אמור לבוא מאמון הציבור של צרכני התקשורת, מאמינות פעילותה והחלטותיה של המועצה, ומנכונות של העיתונאים לקבל ולקיים את מרותה של המועצה, ותקנון האתיקה שלה.

האומנם הציבור מכיר, מתייחס ומעריך את המועצה?

בספק!

האם העיתונאים מכבדים ומקבלים את מרותה של המועצה?

בספק!

מסתבר שהמועצה הפכה בפועל למועדון חברים אליטיסטי, אנמי וסגור, ללא שקיפות ראויה וללא ייצוג אמיתי של צרכני התקשורת, מהמיגוון החברתי והתרבותי של הקבוצות באוכלוסייה.  המועצה היא גילדה סגורה שנותנת גיבוי כמעט מלא ותמידי לעיתונאים, ברוב רובם של המקרים שבהם הם עברו וחרגו מכללי האתיקה או פגעו באינטרסים לאומיים ביטחוניים.  גם רוב נציגי הציבור במועצה הפכו לנותני חסות ממושמעים לעיתונאים, תוך חוסר נכונות להתעמת איתם. כל זאת באמצעות מתן פרשנויות משפטיות אוהדות.  מציאות זו לא מפתיעה, לאור המבנה וההרכב האישי של חברי המועצה.

מועצת העיתונות מונה 64 חברים. 

30% נציגי מו"לים ועורכים. 30% נציגי עיתונאים. 40% נציגי ציבור. ראוי לציין ש"בחירת" נציגי הציבור לכהונה במועצה נעשה בשיטה של "חבר מביא חבר".  נציגי הציבור שמסיימים את כהונתם "בוחרים" את מחליפיהם.

המועצה פועלת ללא שקיפות. היא אינה מפרסמת לידיעת הציבור – כמתבקש וכמתחייב – דבר קיומה, סדרי בחירת נציגי הציבור, ואינה מאפשרת לארגונים, מוסדות וקבוצות חברתיות להציג מועמדים. זאת בניגוד למה שכן מקוים בתהליכי בחירת 31 המועמדים לכהן במליאת רשות השידור, בערוץ 1.

התוצאה של הרכב המועצה האמור היא שרוב מוחלט של 60% מחברי המועצה הם האינטרסנטים בעלי העניין ששומרים על עצמם ועל מעמדם, למרות שהם אמורים להיות המבקרים וה"שופטים" של עצמם. מדובר בניגוד עניינים שקוף ובעייתי בנוסח, החתולים שומרים על השמנת...

עובדה נוספת הראויה לחשיפה:

נציגי הציבור במועצה, כולם מאופיינים מדגם סוציו אקונומי זהה.  זו נציגות מונוליטית של אסכולה מסויימת של חוסר נכונות להתעמת עם עיתונאים. מקרב 23 נציגי הציבור במועצה, ישנם 10 פרופסורים, 4 עורכי דין, 4 בעלי תואר דוקטור, שופטת אחת, דליה דורנר שהיא נשיאת המועצה.

לאחרונה התגלה שאחד מנציגי הציבור במועצה הוא היועץ המשפטי של אגודת העיתונאים! מדובר בניגוד עניינים שקוף, ברור ופסול! מדוע המועצה ובראשה השופטת דליה דורנר שותקת?

המועצה היא גוף חסר שיניים וחסר יכולת להשפיע על ההתנהלות של העיתונאים, העורכים והמו"לים, שחלקם אף מזלזלים ואינם מקבלים במופגן את מרותה. המועצה מתעלמת ואינה מגיבה לתופעות פסולות רבות בתקשורת, של זלזול בהוראות הקוד האתי.

לפני שנתיים וחצי (2.12.08) הועבר למועצת העיתונות מסמך, על-ידי החתום מטה, ובו ציטטות של 14 עיתונאים בכירים ומוכרים שיצאו בביקורת ובהאשמות חמורות כלפי עמיתיהם למקצוע. האשמות מתחומים הגובלים במוסר, בפלילים, בשחיתות ובאתיקה מקצועית. האשמות המחייבות התייחסות, תגובה וטיפול כל שהוא של מועצת העיתונות.

תשובתה של נשיאת מועצת העיתונות, השופטת דליה דורנר, (21.12.08) היתה התעלמות מוחלטת והיעדר כל פעולה או יוזמה של המועצה.

"מועצת העיתונות מופקדת על הגנה על חופש העיתונות והטעמת כללי האתיקה."

זו תשובה?

רשימת העיתונאים שצוטטו במסמך האמור: גיא רולניק. טלי ליפקין שחק. אביב לביא. שלי יחימוביץ. עופר שלח. נחום ברנע. עוזי בנזימן. סבר פלוצר. חנוך מרמרי. רביב דרוקר. דורון גלעזר. טומי לפיד ז"ל. אבי בניהו (דובר צה"ל). יואב יצחק (לשעבר התחקירן של "מעריב").

תחת האליבי של הזכות "להבעת דעה לגיטימית" מתפרסמים טקסטים של השמצות, עלבונות, האשמות והסתות והמועצה שותקת.

כמה דוגמאות:

קבוצה של עיתונאים, בחלקם בכירים ומפורסמים, העוסקים באקטואליה, עוסקים בפרסום מסחרי, בניגוד לאתיקה העיתונאית.  (סעיף 17 – עיסוק נוסף) תופעה שנמשכת זמן רב.  השמות מוכרים וידועים, ומדי פעם מתחלפים ומצטרפים.

בסעיף 18 לתקנון האתיקה – טובת הנאה נאמר:  "לא יבקש ולא יקבל עיתונאי טובת הנאה בקשר לעניין הכרוך בעבודתו   העיתונאית, זולת מכלי התקשורת בו הוא מועסק."  עדות ממקור ראשון של עיתונאי בכיר מהארץ גיא רולניק שמאשים ואומר: "עיתונאים רבים נוהגים לקבל טובות הנאה מגורמים שונים שעליהם הם כותבים. זה מקובל כמעט בכל העיתונים"! (Marker Week – 20.6.08).  העניין הובא לידיעת הנשיאה השופטת דליה דורנר. התוצאה שתיקה והתעלמות במועצה מהאשמות חמורות אלה.

יוסי בר מוחא, יו"ר אגודת העיתונאים: "אני יודע שיש עיתונאים שמקבלים טובות הנאה מיחצ"נים, כמו נסיעות לחו"ל או מסאג'ים ב'יערות הכרמל'.  קיבלתי לא פעם הצעות כספיות לשוחד בסכומי עתק. לא פעם אחת ח"כים הציעו לי כסף מזומן." ("מעריב", המגזין, 21.11.10). 

ושוב – המועצה התעלמה ולא בדקה האשמות חמורות אלה, הנוגדות את כללי האתיקה!

שלי יחימוביץ, כיום חכי"ת, בעבר עיתונאית מוכרת. "נחום ברנע הוא סמל להשחתת התקשורת." ("מקור ראשון", 17.6.08).

דורון גלעזר, "למו"ל ידיעות אחרונות יש קו מערכתי ברור ומודע בעד שחיתות שלטונות."  ("דה מרקר", 21.1.08).

אבי בניהו, "מעמדת התצפית שלי, ראיתי כיצד ניתן לתת ביודעין כותרת המסלפת את האמת ולצאת זכאי אצל עורך דין  טוב." ("העין השביעית", יולי 1999).

בעניין פסק הדין החמור של השופט סולברג נגד העיתונאית אילנה דיין ותוכניתה "עובדה", הודיעה נשיאת המועצה, השופטת דליה דורנר, שלא תנקוט עמדה בפרשה (בתוכנית רדיו, רשת ב' 27.12.09 בבוקר).  דורנר: "לא ננקוט צד לגבי פס"ד" (וואלה 22.12.09) ושוב המועצה שותקת, מתעלמת ולא פועלת, למרות שהמדובר בעניין הנוגע לכללי האתיקה!

החלטת המועצה בפרשת אורי בלאו, הארץ / ענת קם (אפריל 2010). "אין זה ראוי להגיש כתב אישום נגד עיתונאי שהחזיק במסמך סודי (נגנב ע"י חיילת, ענת קם, מצה"ל) במהלך מילוי תפקידו".  זאת בניגוד לסעיף 22 לקוד האתי.  בהצבעה במועצה היה רוב בעד, רק 2 התנגדו!

גם בפרשה חמורה זו של כוונה לפרסום מסמכים מבצעיים סודיים של צה"ל, בסמוך לפתיחת מבצע "עופרת יצוקה" בעזה, ע"י העיתונאי אורי בלאו מעיתון "הארץ", המועצה נתנה גיבוי וחסות של הפקרות! האם לדעת המועצה תפקידו של עיתונאי לפרסם מסמכים סודיים של צה"ל שהיו עלולים לסכן חייהם של חיילים? "בשם הדמוקרטיה"?!  האם תפקידו לברוח ללונדון, בחסות עיתון "הארץ" ובעצה של עורך דין העיתון, מוזר? האם המועצה איבדה שיקול דעת נורמטיבי?

עקרון החיסיון העתונאי לשמירת מקורות מוסרי מידע. לדעתם של העיתונאים וחברי מועצת העיתונות, עקרון זה הוא מועדף מעל לכל נורמה, חוק, ודרישה חוקתית ומוסרית של אמת.  הסתרת מקורות המידע, לדעתם, הוא תנאי בלתי מתפשר להבטחת קיומה של תקשורת חופשית במדינה דמוקרטית.

"קדושה" זו של חיסיון עיתונאי להסתרת מקורות המידע שלו מאפשרת הפצת שקרים ועלילות על כל אדם וכל מוסד מבלי להידרש לדווח על המקורות!  גם זו סכנה לדמוקרטיה! תזכורת לפרשת "מסמך גלנט" שפרסם הערוץ 2. א. אברמוביץ שסירב למסור מידע בנדון וגרם להסתבכות שעדיין לא הסתיימה. השופטת דורנר התנגדה נחרצות שערוץ 2 ימסור למשטרה, על פי תביעת היועץ המשפטי את "מסמך גלנט".

תקנון האתיקה של המועצה בסעיף 14, לא מקויים! היכן המועצה? "לא יפרסמו עיתון ועיתונאי דבר שיש בו משום הסתה או עיצוב לגזענות או לאפליה פסולה."  קיימים פרסומים רבים בנדון.

תקנון האתיקה של המועצה בסעיף 15א' לא מקויים! היכן המועצה? "לא יעמידו עצמם עיתון ועיתונאי במצב בו קיים חשש לניגוד עניינים בין חובותיהם בעיתון וכעיתונאי לבין כל אינטרס אחר." שפע של פרשיות בכל הנוגע לניגודי עניינים, בגלל אינטרסים כלכליים בנושאי פרסום, ובגלל אינטרסים פוליטיים, שזכות הציבור לא לדעת...

תקנון האתיקה של המועצה בסעיף 17א' לא מקויים! היכן המועצה? "לא יעסוק עיתונאי בכל עיסוק, עבודה, שירות, יחסי ציבור, פרסומת המעוררים חשש או מראית עין לניגוד אינטרסים או הטעיית הציבור."

 שמות העיתונאים העוסקים בפרסום מוכרים וידועים.

לסיכום: מועצת העיתונות אינה ממלאת כיאות את תפקידה ונמנעת בדרך כלל להתעמת עם העיתונאים. היא מתעלמת ומשלימה עם תופעות והרגלים פסולים ושליליים בתקשורת, הפוגעים בתדמיתה ויוקרתה.

* * *

הופיעה הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

אהוד בן עזר

מסעותיי עם נשים

רומאן

הוצאת "ספרי מקור" 2014

פרק שני

חיים חפר והברונית דה רוטשילד בעין גדי

לא עברו ימים רבים וג'ני אכן הופיעה אצלנו, בעין-גדי, רוכבת-יושבת בשיזוף ירכיים על המושב הקידמי בקומאנדקאר, ליד הנהג – ועוד בטרם ירדה, עוד כשחנתה המכונית ברחבה השיפועית המסולעת, מול חדר-האוכל הקטן, בעל החלונות המרושתים והגגונים, שהשאירה לנו בירושה היאחזות הנח"ל – סבבו אותה אחדים מחברינו בעניין רב ובמבט חקרני, והגם שאורחים היו לנו די והותר, וליבנו היה ממש גס בהם – לה הציעו חברינו טיול לסדייר, הוא נחל דויד, רחצה וביכורי תמרים לחוף ים-המלח, טיפוס במעלה הצוקים, ביצי נחשים, קרני איילים –

מה יש לומר, התחרמנו עליה כתיישים בסתיו.

ג'ני דחתה את ההצעות בחיוך תוך כדי שהיא משלשלת את רגליה הדבשיות, בסנדלים דקי-הרצועה, ומציבה אותן על הקרקע היבשה שלנו. בערב עתידה להגיע משלחת חפירות קטנה, בראשות הארכיאולוג הצרפתי ז'אן כריסטוף דה ברטראן, לחפור את היישוב הקטן שנתגלה בצלע הנג'אר, מעל ואדי ערוגות, העריג'ה. וג'ני הקדימה ובאה כדי להכין עבורם חדרים באכסניית-הנוער שלנו.

חדר-האוכל רגש סביבה. החברות – בעקימת-אף, והחברים – נרשמים בתור לעבודת-חוץ, בחפירות, למרות שהפתק, המהודק זה ימים אחדים ללוח ההודעות של סידור-העבודה, היה מיותם עד שהופיעה ג'ני.

גם אני רציתי להירשם. לא מיד, כי התביישתי, אלא ניגשתי מאוחר יותר, בערב, בדרך לעבודתי במאפייה, אך הרשימה היתה כה גדושה, כאילו ניצבים כאן בתור לקבל משהו, והחלטתי שלא אעשה צחוק מעצמי. מה עוד שהיתה לי אפשרות להיספח לחפירות על חשבון שעותיי הפנויות בימים, כמתנדב. את עבודת האפייה הייתי עושה בלילות. אם אתגבר על נטייתי העזה לישון מלפנות-בוקר עד הצהריים, אוכל לצאת עם החופרים, ולישון שעות אחדות לפנות-ערב, בטרם אחזור למאפייה.

המחשבה הזו עלתה בדעתי רק לאחר ימים אחדים. כי תחילה – בוא המשלחת, בנוסף על מחנה-עבודה של תלמידי תיכון חדש מתל-אביב, שעמד להסתיים – הגבירו את צריכת הלחם היומית, והיה עליי לעיתים להכין פעמיים ביממה עיסת-בצק במלוש החשמלי. מי שיודע כמה זמן יש לחכות עד שיתפח הבצק, יבין שעבודה כזו נמשכת כפליים זמן, גם כאשר ראשי-הפרימוס של התנור בוערים כל אותה עת במלוא הקצב. התנור היה עשוי ברזל ומתחתיו מבערים, ראשי פרימוסים, שבערו על נפט או מזוט. את התנור ירשנו מהיאחזות הנח"ל שקדמה לבואנו לעין-גדי. המיבנה העשוי קירות בוץ מטוייחים וגג פח היה השריד היחיד של שבט הבידואים א-רשאיידה שישבו בעין-גדי עד שנכבש המקום על ידי צה"ל בסוף מלחמת השחרור, ליתר דיוק – בתשיעי במרס 1949.

כך חשבתי כל השנים ואולם לאחרונה קראתי בספר "שנה בעין-גדי", של שלום אילתי, את דבריו של יורם יבור (ורבר), שניהם אנשי הפלוגה המקובצת של האיחוד שנשלחו לעזור בהקמת היאחזות הנח"ל, שקדמה לקיבוץ: "...ואפילו אופה, שאפה לפלוגה לחם במיבנה מאפייה, שבנינו מבוץ."

מאחר שאינני שייך למתקני עולם ולנביאים, גם לא לנביאי שקר, חביבי התקשורת – אלא מאמין שהנצח בספרות מורכב מפרטים קטנים, אמיתיים ובדויים כאחד, היה חשוב לי להביא כאן את ההבהרה הזו, ועל כך תודה ליורם יבור.

בתקופה שבה אני במיבנה הזה, הפיקה הברונית דה רוטשילד סרט צבעוני דוקומנטארי על עין-גדי. חיים חפר קצר-הקומה, בכובע רחב-שוליים, מכנסיים קצרים ונעליים גבוהות, ליווה אותה, כתב את התסריט והיה לה גם מתורגמן. הסרטון הוצג בבתי הקולנוע בארץ אחרי יומן החדשות השבועי של "כרמל" (או של "פוקס מוביטון") ולפני הסרט עצמו. רואים את ידיי מכניסות במירדה תבניות-פח עם לחם לתנור החם בצבעי חום-אדמדמם לוהט. והאמת שכלל לא היה מחומם אלא הואר מבפנים בנורות שקבעו בו לצורך הצילום, והכנסתי לקירבו כיכרות-לחם קרים שאותם אפיתי בלילה. אילו הבערתי אותו לא היה אפשר להיכנס למאפייה מרוב חום, וסרט-הצילום העשוי צלולויד היה נשרף.

לצורך הסרט היה על אחד מחברינו להעביר מהלך שחמט במשך חמש-עשרה דקות אם לא יותר, כי כל הזמן היו עסוקים בצילום הפעולה האחת שלו. ובעלון הסטנסיל של המשק, שאני הייתי מייסדו ועורכו הראשון, השאיר לנו חיים חפר, שכבש בידידותו את ליבנו – שיר תודה שספק אם נדפס אי-פעם בכל פירסום עברי אחר:

בִּרְשׁוּת בַּת הַשִּׁיר (אִם לֹא תִּתְנַגֵּד הֵיא)

עֵת אֲנִי כְּבָר לַדֶּרֶךְ מוּכָן וְאָרוּז,

רוֹצֵנִי לוֹמַר מַשֶּׁהוּ לְעֵין-גֶּדִי

וּלְהוֹדוֹת לְכֻלְכֶם בְּמִשְׁקָל וְחָרוּז:

אִם הִרְגַּשְׁתֶּם לֹא טוֹב, אִם הָיָה קְצָת לֹא נֹחַ,

עֲיָפְתֶּם (וְלֹא נִכָּנֵס לִפְרָטִים) –

נָא סִלְחוּ, חֲבֵרִים, זֶה אָפְיוֹ שֶׁל קוֹלְנֹעַ

וּבְעִקָּר שֶׁבָּעֵסֶק יֶשְׁנָם צָרְפָתִים.

וּבְכָל זֹאת, הָיָה טוֹב לָחוּשׁ וְלָדַעַת

שֶׁעַל אַף הָאִמְרָה: "זֶה צִלּוּם אַחֲרוֹן,"

לֹא זוֹרְקִים אֲבָנִים כְּשֶׁאוֹמְרִים: "עוֹד הַפַּעַם – "

רַק דּוֹפְקִים עוֹד צִלּוּם עַל חֶשְׁבּוֹן הַבָּרוֹן.

רַק דּוֹפְקִים עוֹד צִלּוּם וְחוֹשְׁבִים: "מֵילָא, מֵילָא...

מַה? שׁוּב פַּעַם? אֵלִי!" (וּנְכוֹנִים גַּם לַזֶּה...)

בְּחַיַּי, כּוֹכָבִים כְּמוֹ לְיַד יַם הַמֶּלַח

לֹא יִמְצָא שׁוּם אָדָם גַּם בַּשַׁאנְז-אֶלִיזֶה!

כֵּן הַרְבֵּה סַבְלָנוּת כָּל הַמֶּשֶׁק גִּלָּה לִי

וְעֶזְרָה פֹּה וָשָׁם, הוֹי וּשְׁעוֹת עֲבוֹדָה!

חֵי נַפְשִׁי, לוּ הָיִיתִי קְצָת סֶנְטִימֶנְטָלִי

הָיִיתִי אוֹמֵר קְצָת יוֹתֵר מִתּוֹדָה.

אַךְ כֵּיוָן שֶׁאֵין אָנוּ דּוֹבְרֵי אִמְרֵי-שֶׁפֶר

וּבָזִים בְּמִקְצָת לַמִּלִּים הַ"נָּאוֹת" –

אֹמַר רַק: תּוֹדָה. וְאֶחְתֹּם: חַיִּים חֵפֶר.

וְאוֹסִיף גַּם נ.ב. – לְהִתְרָאוֹת.

לחם מהמאפייה שלי קנו גם מטיילים שעברו בסביבה. להם הוצאתי למכירה כיכרות פחות-טריים שנותרו בארון-הלחם המרושת. כך הגדלתי בלירות אחדות את הכנסות המשק וגם הפכתי לדמות כמעט פולקלורית, מה עוד שידיי המיתולוגיות היו כבר מבחינה קולנועית לנחלת כלל הצופים בקדימונים שלפני הסרט, כי טלוויזיה טרם היתה בארץ. רבים רצו לראות את המאפייה הנמוכה בעולם וגם היחידה באיזור ים-המלח הלוהט, שעליו מסופר שאפשר לאפות בו בצק בשמש. בעלונים של בתי-ספר תיכוניים שביקרו אצלנו נדפסו רישומים של "האופה חיימקה" בסנדלים שדבקו בהם דלדולי בצק יבש, מכנסיים קצרים, וחולצה לא רכוסה מתנפנפת, בדומה לציורים שבהם הנציח נחום גוטמן את החיילים המרושלים של מלחמת השיחרור באלבומו "כאלה היו".

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד ידידי, לוּ לכל היוצרים והיוצרות בישראל היה אחד "אהוד בן עזר" צמוד ודואג כדי לשמר את מורשתו/ה – כנראה שמפת היצירה העברית/ישראלית, וההיררכיה במפה זו, היתה נראית אחרת. התמזל לאסתר מזלה שיש לה וליצירתה אחיין עקשן כמוך המשמר את יצירתה ואת זיכרה בצורה שאין דומה לה בתולדות הספרות העברית.

בימינו כנראה שאין די בלהיות יוצר משמעותי, צריך שמישהו ידאג לשמר את זכרו/ה ויצירתו/ה, לחזור ולשים אותו שוב ושוב במפה ולא רק על המפה. כי מה שנמצא על המפה ניתן לנעור ולסילוק, מה שהוטבע במפה נשאר לתמיד.

אין ספק שבול "אסתר ראב" הוא עוד אירוע משמעותי לקיבועה של "הדודה" אסתר באותה מפה.

כל טוב

ראובן שהם

* אהוד בן עזר: בעקבות צאתו לאור של בול אסתר ראב אנחנו חייבים תודה, גם בשם בני המשפחה לדורותיהם – לאליהו הכהן, אשר במשך שנים חזר והזכיר לשירות הבולאי את הצורך בבול אסתר ראב – – אבל יותר מכול אנחנו חייבים תודה לחוקרת הספרות הארצישראלית – פרופ' יפה ברלוביץ, בת פתח-תקווה, אשר מתוך רשימה של נשים פורצות דרך, שהוגשה לבחירתה מהשירות הבולאי, בחרה והתעקשה על אסתר ראב. היא לא סיפרה לנו זאת עד שהתבשרנו על ההחלטה להוציא את הבול. 

יכולנו כמובן לתהות מדוע אסתר ראב לא נכללה בשעתה בקהלן של המשוררות העבריות בנות-דורה, שזכו בעבר לבולים משלהן – אלא רק בסידרה הזו, אבל מוטב כך – כי אחרת אולי בכלל לא היה בול על שמה.

ההיסטוריה תזכור אותה. אין דאגה.

* מזל טוב להופעת הבול! אלמלא אתה, לא רק שבול לא היה – אסתר ראב היתה צוללת לתהום הנשייה!

ברכות

תקוה וינשטוק

אהוד: את מגזימה מאוד מאוד. נכון שהקדשתי הרבה להוצאת ספריה "כל השירים" ו"כל הפרוזה", ולכתיבת הביוגרפיה שלה "ימים של לענה ודבש", אבל היא היתה קיימת בשירה העברית לפניי, ותהיה קיימת גם שנים רבות אחריי.

* אנחנו ממליצים מאוד למהר לקנות את הבול עם השובל, ואולי גם את מעטפת היום הראשון עם התפוז הכתום והעלים הירוקים, והחותמת המיוחדת של בול אסתר ראב ושל דואר פתח-תקווה מיום 23.6.14. המעטפה והבול יהיו שווים הרבה מאוד במרוצת השנים, וישמשו גם כשכיית חמדה בתולדות הספרות העברית. הבול הוא יפהפה וכך גם השובל, המעטפה וחותמת היום הראשון.

השירות הבולאי עשה כאן עבודה למופת וכבר הודינו וחזרנו הודינו להם ולכל מי שעשו את העבודות הגרפיות עבורם!

לפרטים נא לפנות אל: השירות הבולאי, שדרות ירושלים 12, תל-אביב-יפו 6108101. טל. 076-8873933.

e-mail: philserv@postil.com

* שר החוץ של ארה"ב ג'ון קרי נחת הבוקר (שני, 23.6) בבגדאד כדי ללחוץ על ממשלת עיראק לתת יותר כוח למתנגדיה הפוליטיים, לפני שהמורדים הסונים ישתלטו על אזורים נוספים. במקביל, הממשלה ממשיכה לאבד את אחיזתה בגבול המערבי. גורמים רשמיים מדווחים כי מורדי "המדינה האיסלאמית בעיראק ובסוריה" (דאע"ש) השתלטו על מעברים נוספים לסוריה ולירדן.

קרי הגיע הבוקר (23.6) לבגדאד, במסגרת סיור שהוא עורך במזרח התיכון, שמטרתו המוצהרת היא הקמת ממשלת אחדות חוצת עדות בעיראק. שר החוץ האמריקאי אמור להיפגש עם ראש הממשלה נורי אל-מאליכי. גורם רשמי ציין כי קרי לא יבקש מאל-מאליכי להתפטר כפי שדרשו אחרים, משום ש"זה לא תלוי בנו." אולם הוא ילחץ על ראש ממשלת עיראק להקים ממשלה חדשה במהירות, שתהיה יותר קשובה לדרישות הסונים והכורדים למקומות עבודה ולמערכת משפטית הוגנת. כמו כן, יייפגש קרי עם המנהיג השיעי הבכיר, עמאר אל-חכים, שהוביל את מאבק המפלגה השיעית. ["הארץ" באינטרנט, 23.6].

* ואנחנו שואלים, אולי בהזדמנות זו כדאי גם שקרי יבקש מנשיא מצרים חוסני מובאראכ שלא להתפטר, וזאת כדי לקדם נכון את האביב הדמוקרטי הערבי שהביא אסון על ארצו; ויבקש את תמיכת הממשלה העיראקית בהתנגדות להתנחלויות הישראליות במזרח-ירושלים, שהן כידוע לכול הסיבות העיקריות להתערערותן במרחץ-דמים של סוריה ועיראק; ואולי כדאי גם שקרי יכריז שהוא אינו מכיר במשטרו של א-סיסי במצרים ולכן מקפיא את הסיוע האמריקאי, וגם אינו מכיר בעצמאותו של החבל הכורדי בעיראק. כי אם כבר המדיניות המטומטמת הזו שלו היא בסימן דרדור מעמדה של ארה"ב בעולם – למה לא לעשות עוד שטויות? הלא הוא הבן-אדם המוכשר לכך, וכבר משמש כמזכיר המדינה, וגם הבוס שלו מבין מה קורה בעולם כמו חמור במרק פירות, ובייחוד שישראל קנתה כבר תכולתה של מכלית נפט כורדי, מה שעלול להביא לפירוק סופי של עיראק לשלוש מדינות! הכול באשמת היהודים – אלה שישבו בעיראק עוד לפני בוא הערבים!

* ממשלת צרפת פרסמה אתמול (שלישי, 24.6) הודעה לאזרחיה שבה היא מזהירה מפני פעילות כלכלית או השקעות בהתנחלויות הישראליות בגדה המערבית, במזרח ירושלים וברמת הגולן. משרד החוץ הצרפתי כתב בהודעה כי ההתנחלויות הן בלתי חוקיות לפי הדין הבינלאומי ולכן עשיית עסקים עימן כרוכה בסיכונים משפטיים. ["הארץ" באינטרנט, 25.6.14].

המזרח התיכון כולו נמצא במהומות דמים אכזריות שהולכות ומחריפות – וזאת ללא שום קשר לישראל. אז מה מעסיק את ממשלת צרפת וממשלות מערביות נוספות? הטלת חרם על ישראל! כן, חרם אפילו על מזרח ירושלים והגולן!

אין דבר, המיעוטים המוסלמיים המיליטנטיים ההולכים ומתרבים במדינות אירופה המערביות – ילמדו אותן לקח נורא, והיהודים שעדיין מתגוררים בהן יתחילו לשקול הגירה לישראל, אפילו להתנחלויות בשכונות היהודית במזרח ירושלים, ובגולן!

* בירידה לחוף גורדון, על הריצוף החדש, המכוער והמיותר, בצבעי אפור-שחור של הטיילת [תענוג מפוקפק להולכי יחף בקיץ! – אבל העיקר לבזבז עשרות מיליוני שקלים של עיריית תל-אביב על שיפוצים לא נחוצים!] – – בירידה הזו שמה עיריית תל-אביב קיוסק ספרים קטן בשירות עצמי ובו מדפים של ספרים בעברית, אנגלית, ערבית ואולי גם שפות אחרות, וגם ספרים לילדים ולנוער.

כל הרוצה לשאול ספר קריאה לוקח חופשי, ומחזיר לפי רצונו, וכל מי שרוצה, זאת אנחנו אומרים – יכול להביא ספרי קריאה מיותרים מביתו ולהעשיר את המדפים. והכול חינם!

* כן, זו המגמה. בשבוע הספר בקיץ הבא יצטרכו אולי לשלם לכל מי שמוכן לקחת ספר חינם ולהתחייב שיחזיק אותו בביתו.

* אם בעקבות פשיטת הרגל של סטימצקי תקבלנה הוצאות הספרים סכומים פחותים מכפי מה שחייבים להן ["תספורת"] – אין כל סיבה מדוע גם תמלוגי הסופרים לא יפחתו בהתאם, כלומר יהיו בדיוק על פי סכומי ההכנסות המופחתות שתקבלנה ההוצאות בהסדר.

אי אפשר לשלם לסופרים על פי איזה הסכם ערטילאי שמדבר על אחוזים קבועים מהמחיר ברוטו, ואחר-כך למכור את הספר במחצית או ברבע המחיר.

מרבית הסופרים, חוץ מהחשובים המפונקים בעם, ישמחו אם ספריהם יימכרו גם כמעט ללא רווח ובלבד שיופצו, יוזלו ויגיעו לקוראים. מה עוד שחלק ניכר מהסופרים מממנים בעצמם את הדפסת ספריהם ואת המודעות עליהם.

זוכרים שהזהרנו חזור והזהר מפני חוק הספרים החדש והמטומטם?

* מהדו"ח השנתי על העוני, שכרגיל אינו מתייחס כלל לכלכלה השחורה ולמיגזרים שאינם מדווחים כלל לרשויות המס – עולה כי שיעורי העוני אצל היהודים הדתיים והחרדיים ואצל הערבים והבידואים – הם הגדולים ביותר.

אז בבקשה – לאוכלוסיות האלה, שחלקן התרגלו לחיות על חשבוננו, כלומר על חשבון קצבאות הילדים של הביטוח הלאומי הנסמך על תשלומיהם של האנשים שעובדים – – להן יש דווקא להקטין את הקצבאות, כדי שיחדלו להוליד ילדים ללא חשבון, מעבר ליכולתם לפרנס אותם – ויתחילו לעבוד במקום להתבטל ימים כלילות בישיבות או לעשן נרגילות ימים כלילות בבתי קפה!

* הלכנו לראות את הסרט "מלון בודפשט" בקולנוע "גת". סרט יומרני, מעצבן, משעמם, אפשר בשקט לוותר עליו. אין בו גם שום קשר לבודפשט העיר.

* לאהוד שלום, מדוע לא שלחת לי את מעטפת היום הראשון של בול אסתר ראב עם העלון? תתפלא אבל הבת שלנו, שאתה מתנכר לה – מעריצה את השירים של דודתך!

ממני,

אגנה וגנר

* שלום אהוד, תמכתי גם בפסק הדין וגם בגזר הדין בעניינו של אולמרט,  אך איני יכול לעשות כן בעניין לופליאנסקי. על ההרשעה עצמה איני יכול להביע דעה שכן אין אני מכיר את העובדות ואת האיש. בעניין גזר הדין לעומת זאת מדובר במידתיות של עונש השקול כנגד נזק שנגרם לציבור. ובכן הבעייה המרכזית מבחינה כלכלית (להבדיל ממוסרית) של תרבות השוחד וה"מאכעריות" הינה שזו מהווה מעין מס סמוי על פעילות עסקית. יחד עם זאת כידוע הממשלה עצמה ממסה פעילות עסקית מתוקף חוקים שעברו כדין בכנסת ישראל. אז מה ההבדל? ובכן ההבדל נעוץ בכך שמיסים שנגבים כדין אמורים לשמש לטובת הציבור הרחב, כולל חינוך, ביטחון וכו', ואם לא נהיה ציניים שלא צורך, אפשר לומר שאכן כך הדבר ברוב המקרים.

לעומת זאת כספי שוחד משמשים לרוב להנאתו האישית של מקבל השוחד, והציבור יוצא מופסד. אלא שבמקרה של לופליאנסקי לא כך היה הדבר: כספי השוחד הופנו לאגודה שאתה כמו רבים אחרים מעיד עליה שהיא פועלת רבות לטובת הציבור בכלל, וציבור חלש בפרט. סביר אף להניח שיד שרה עושה כן ביעילות לא פחותה, בלשון המעטה, מזו של משרדי ממשלה המופקדים על כספי מיסים. כך שמדובר פה על מצב שבו אף אם הוטל מעין מס סמוי על פעילות עסקית, כספי המס שמשו את הציבור כולו. ועל הטענה שלופליאנסקי זכה כאן לכבוד ולשררה יתירה, נאמר כי גם פקידים בכירים במשרדים למיניהם, המופקדים על  תקציבי ענק שכל כולם מכספי מיסים, זוכים לשררה מרובה, ואין מקרה לופליאנסקי שונה או יוצא דופן מבחינה זו.

לסיכום, ייתכן שנעברה פה עבירה, אך הציבור לא יצא מופסד, ולכן עונש מאסר ממושך בפועל נראה יוצא דופן בחומרתו.

בברכה,

ברוך פלטנר

אהוד: בעיניי אין הבדל בין גזרי הדין של אולמרט ושל לופליאנסקי, שניהם מופרכים ושניהם נובעים מגבהות-ליבו של אותו שופט.

* הידד לשורפים! המשיכו להצית את הארץ! אם אתם הם אלה ששורפים – אז שלטון אקיבוש נותן לכם הצדקה לכל שריפה משריפותיכם עד שארץ-ישראל כולה תיראה צחיחה ונפלאה כמו שהיתה בראשית המאה ה-19 וכמו שתיאר אותה ואת יושביה מרק טווין! – ואם אתם הם אלה – אז תמשיכו לעשן נרגילות גם על הכרמל, שכך אולי תוכלו להציתו שוב!

כמה נחמד לדעת שאפשר לא רק לטעת יערות בארץ ולטפח אותם אלא גם לשרוף אותם מכמה מוקדים בעת ובעונה אחת!

והכול, גם הנוטעים, גם השומרים והמטפחים, וגם השורפים – הם מצאצאיו של אותו אברהם אבינו.

* מכובדי, הנדון: בני שיח לשלום. ברגעים אלה משתוללת שריפה איומה בירושלים, באדיבות בני דודינו ושכנינו שאינם חפצים בטובתנו ופוגעים בנו קשה חדשות לבקרים בהצתות זדוניות.

כמו כן רואים אנו על המרקע חגיגות וצהלות שמחה לאידנו לרגל אסון חטיפת שלושת נערינו.

תופעות אלו מעוררות הרהורים נוגים על שכנינו שאמורים להיות בני שיחנו לשלום ולדו-קיום.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* בשעתו ראינו את התערוכה של עפרה צימבליסטה "גן כחול", שהתקיימה במוזיאון הפתוח בפארק התעשייה בעומר ב-2000, והוקסמנו ממנה. איזה יופי בגן הירוק, באוויר הפתוח! –  מאז חיפשנו בכל מקום פסלים שלה, ולא היה אפשר לטעות כי חותמה הייחוד איפיין את כולם. כל כך הרבה כוח ותנופת חיים. והכחול החזק תמיד בלט ומשך את העין והלב. כה הצטערנו לשמוע על מותה. זוהי אבידה גדולה לאמנות הישראלית.

* הרב שלום כהן, מנהיגה הרוחני החדש של ש"ס: "עדים אנו היום לכך שישנן תלמידות בוגרות סמינרים הנרשמות ומבקשות ללכת וללמוד לימודים אקדמיים. רבותינו גדולי ישראל זיע"א (זיכרם יגן עלינו אמן) התנגדו באופן מוחלט ללימודים אקדמיים, ואפילו במכללות חרדיות, היות וחלק ניכר מהמרצים הינם בוגרי אוניברסיטאות ואינם בעלי השקפה תורנית טהורה שעליה חונכנו." כמו כן, לדבריו, "חומר הלימודים במכללות מבוסס על מחקרים ושיטות מדעיות הנוגדות דעת תורה! על כן, לא יעלה על דעתן של תלמידות ללכת ללמוד לימודים אקדמיים בכל מסגרת שהיא, כי אין זו דרכה של תורה." ["הארץ" באינטרנט, 24.6].

ברוך מרבה בּוּרוּת בעולם. ברוך הוא וברוך שמו. מהפה שלו לאוזן של אשמדאי.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,612 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה עשירית למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-80 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של העדות על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל