גיליון מס' 956

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ב' בתמוז תשע"ד, 30 ביוני 2014

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: הַנְּשִיכָה הָאוּרוּגְוָּאִית. // ד"ר ישראל בר-ניר: זוטות מהנעשה בעולם – מארה"ב ועד למזרח-התיכון. [ציטוט]. // עמוס גלבוע: ח"כ עמרם מצנע, אלוף (מיל.), משווה בין החמאס ל"בית היהודי". // אהוד סתת: "מורא הגדוד וחרדתו" – דברים לזכרו של תא"ל גדעון אלשור-אלטשולר ז"ל – 'גדעון'. // מלכה נתנזון: לאוהבים באמת. // צבי י' כסה: גיבוריות ומתוקנות. // זאב בן-יוסף: הַשְּׂמֹאל מְשַכְתֵב אֶת הָהִיסְטוֹרְיָה. // אורי הייטנר: 1. עריצות בשם הליברליות. 2. צרור הערות 29.6.14. // אלי מייזליש: כתיבה נלוזה מהי? // מנשה שאול: הוי פרסים: פרו ורבו. [ציטוט]. // יהודה דרורי: עם אינו הכובש בארצו. // מ. שמואלי: פרס שוב פוגע ומעליב את ערפאת. // יוסי שחר: הערות לפרידה מהנשיא. // ידידיה יצחקי: הנחיות – כיצד יש להתראיין בתוכנית ראיונות בטלוויזיה. // אילן בושם: 9 שירים ל"חדשות בן עזר". // מתי דוד: 1. כותב ליועץ המשפטי. 2. הפוליטיקה של חופש הביטוי הסלקטיבי. // נתי מלאכי: שני שירים. // אהוד בן עזר: מסעותיי עם נשים, רומאן, הוצאת "ספרי מקור" 2014. פרק שלישי: אני הורג במאפייה צפע עין-גדי בטוּטוּ שלי. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

הַנְּשִיכָה הָאוּרוּגְוָּאִית

לַמְרוֹת שֶבֵּין קִסְמֵי חֹם אַהֲבָה רוֹמַנְטִיקָאִית

שָלְטָה הַנְּשִיקָה הַצָּרְפָתִית שִלְטוֹן גָּמוּר

צָפִינוּ בַּמּוֹנְדְּיָאל בַּנְּשִיכָה הָאוּרוּגְוָּאִית

שֶל מַר לוּאִיס סוּאָרֶס שֶזָּכָה לִגְמוּל חָמוּר.

נַשְכָן זֶה, כַּזָּכוּר, נִזְרַק מִן הַמּוֹנְדְּיָאל בְּתֹקֶף,

הֻשְעָה לְאַרְבָּעָה חָדְשֵי נִדּוּי וְגַם נִקְנַס

בְּסַךְ שֶל אַלְפֵי יוּרוֹ, מָה שֶכְּלָל וּכְלָל אֵינוֹ כֵּיף

וּנְשִׂיא אַרְצוֹ, חוֹסֶה מוֹחִיקָה, אַף זָעַק חָמָס.

וְאִם בְּשִעוּרֵי עִתּוֹנָאוּת לוֹמְדִים סְטוּדֶנְטִים

כִּי בַּכּוֹתֶרֶת "כֶּלֶב נָשַךְ אִיש" כְּלוּם לֹא קוֹרֶה

אֲבָל בַּסְּקוּפּ "אִיש נָשַךְ כֶּלֶב" יֵש כְּבָר אֵלֵמֶנְטִים

שֶל רֵיטִינְגּ וְסֶנְסַצְיָה הַמּוֹשְכִים אֶת הַקּוֹרֵא,

הֲרֵי שֶבְּשִטַּת "אִיש נוֹשֵך אִיש", בִּפְרָט אִיש-סֶגֶל

חֲבֵר נִבְחֶרֶת-סְפּוֹרְטָאִים הָאֲמוּרָה לִהְיוֹת

מוֹפֵת שֶנִּבְדָּלִים בּוֹ מִגְרְשֵי הַכַּדּוּרֶגֶל

מִגּ'וּנְגֵּל נַשְכָנִי הַמְּאַפְיֵן אֶת הַחַיּוֹת –

לֹא רַק עוֹלַם הַסְּפּוֹרְט וְהַזִּירָה הַבְּרָזִילָאִית

עַל נְשִיכָה זוֹ כְּלָל אֵינָם זוֹכִים לְתִשְבָּחוֹת

כִּי אִם, בּוּשָה לוֹמַר זֹאת, גַּם אֶצְלֵנוּ כָּאן, בַּבַּיִת

נוֹשְכִים בְּכִירֵינוּ זֶה אֶת זֶה בְּמֶרֶץ, לֹא פָּחוֹת.

כָּךְ לְמָשָל בְּמִפְלַגְּתּוֹ נוֹעֵץ נַפְתָּלִי בֶּנֶט

שִנָּיו בִּדְמוּת חֻקָּה שֶהוּא זוֹמֵם בָּהּ לְחַבֵּל

בְּמִתְמָרְדָיו שֶהוּא אֶצְלָם מִזְּמַן עַל הַכַּוֶּנֶת

כִּי הֵם זוֹכְרִים שֶלּוּא הָיָה תַכְסִיס זֶה מִתְקַבֵּל

שָעָה שֶהוּא עַצְמוֹ נִבְחַר לְיוֹשֵב-רֹאש "הַבַּיִת

הַיְּהוּדִי" (פָּחוֹת מִסַּךְ שְנָתַיִם וּמֶחְצָה

לִפְנֵי הִתְפַּקְּדּוּתוֹ בּוֹ) – לֹא הָיָה לוֹ אַף כַּזַּיִת

סִכּוּי לְהִבַּחֵר, כָּךְ שֶשִּנּוֹ שֶנִּנְעֲצָה

בְּמִתְנַגְּדָּיו כַּיּוֹם הַזֶּה פָּשוּט מְאֹד שוֹכַחַת

כִּי עָרְמָתוֹ שֶל מִי שֶנֶּאֱחָז פֹּה בְּקַרְנוֹת

כִּסֵּא הַיּוֹשֵב-רֹאש סוֹפְסוֹף הִיא הוֹכָחָה נִצַּחַת

לְכָךְ שֶתַּחְמָנוּת אֵינָהּ שְמִירָה עַל עֶקְרוֹנוֹת.

וְכָךְ נוֹשֵךְ גִּלְעָד אֶרְדָּן כַּיּוֹם בִּמְלוֹא שִנַּיִם

אֶת הַשִּדּוּר הַצִּבּוּרִי שֶחֶבֶר נְשוּכָיו

נוֹשֵךְ אוֹתוֹ בַּחֲזָרָה בְּעַיִן תַּחַת עַיִן

וְלֹא רַק שֵן פֹּה תַחַת שֵן כִּי אִם מִרְוָח רָחָב

שֶל מַלְתָּעוֹת נוֹגֵס בּוֹ וּכְבָר יֵש אֲפִלּוּ קֶטַע

שֶל נְשִיכוֹת הָרְחוֹקוֹת מִכָּל טִעוּן עֶרְכִּי

שֶבּוֹ אֶרְדָּן מֻחְלָף בְּאֶרְדּוּאָן וּבוֹ לְפֶתַע

מֻדְבָּק לוֹ שְׂפַם אוֹתוֹ הָאַנְטִישֵמִי הַטּוּרְקִי.

וְאַחֲרֵי שֶבַּבְּחִירוֹת לְכֵס נְשִׂיא אַרְצֵנוּ

נָשַךְ כִּמְעַט כָּל מָעֳמָד אֶת יֶתֶר מִתְחָרָיו

בְּשֶצֶף-קֶצֶף – מִסְתַּבֵּר כִּי בְּטָעוּת הוֹצֵאנוּ

מִכְּלַל סוּגֵי הַנַּשְכָנוּת אֶת מִי שֶבְּעוֹכְרָיו

הָיְתָה אוֹתָהּ תְשוּקַת-כָּבוֹד שֶבָּהּ הִסְתִּיר הַגֶּזֶר

אֶת הַמַּקֵּל שֶל שֶפַע גִלּוּיֵי הַמִּשְטָרָה

מִשְּׂדֵה-רְאִיָּתוֹ שֶל בִּנְיָמִין בֶּן אֱלִיעֶזֶר

אֲשֶר קִוָּה לְגַם וְגַם (גַּם פֶּנְטְהַאוּז גַּם שְׂרָרָה)

וְנִסְתַּבֵּךְ מֵרֹב תִּקְווֹת בַּפְּלוֹנְטֵר הַמַּצְמִית

בִּבְּרוֹךְ אֻמְלָל שֶל גּוֹל עַצְמִי וּבִנְשִיכָה עַצְמִית.

וְהוּא הַדִּין בְּתִיק מֵאִיר שִטְרִית עִם הָעוֹזֶרֶת:

גַּם כָּאן גָּבַר הַתֵּאָבוֹן לִנְשוֹךְ מִתּוֹךְ שְׂבִיעוּת-

רָצוֹן עַצְמִית מֻפְרֶזֶת נֵתַח טוֹב, וְלֹא כְּזֶרֶת,

מִמָּה שֶהוּא רָאָה עַצְמוֹ רָאוּי לוֹ, הַנְּשִׂיאוּת.

וְכָךְ מַמָּש נוֹשְכִים עַצְמָם מחֲרָטָה וָנֹחַם

כָּל אַלּוּפֵי הַקּוֹנְסְפִּירַצְיָה בַּמַּטְכָּ"ל שֶל אָז

שֶבּוֹ טָווּ אֶת קוּרֵיהֶם לָאֹרֶךְ וְלָרֹחַב

כָּל נַשְכָנֶיהָ הַזְּחוּחִים שֶל פָּרָשַת הַרְפָּז

שֶתְּכָכֵיהֶם הִסְווּ מֵעֵינֵיהֶם, בְּהִתְעַצְּמָם,

שֶבְּחֶשְבּוֹן סוֹפִי הֵם יִנְשְכוּ שָם אֶת עַצְמָם.

וְאִם לֹא דַי בְּכָךְ שוּב הֲסָתָה עַרְבִית זוֹמֶמֶת

בְּהַפְגָּנָה בְּאוּם-אֶל-פַאחֶם לְהַפְרִיעַ לְ-

חִפּוּשׂ הַחֲטוּפִים וְאַף עַל פִּי שֶהִיא נִבְלֶמֶת

רִשְעוּת הַנַּשְכָנוּת שֶבָּהּ נִגְלֵית בְּאוֹר מָלֵא.

וּבֵין עֵין-כֶּרֶם לְקִרְיַת-יוֹבֵל הָאֵש הִזְכִּירָה

לִפְנֵי יָמִים סְפוּרִים אֶת אֲסוֹנָהּ הַמְּאַמְלֵל

שֶל הַשְּׂרֵפָה הַהִיא שֶשְּלַל חַיֵּי אָדָם הִפְקִירָה

לִזְדוֹן הַלֶּהָבוֹת בֵּין חוֹרְשוֹתָיו שֶל הַכַּרְמֶל.

כִּי כְּמוֹ שֶאֵש נוֹשֶכֶת כָּךְ גַּם אֵש שְחִיתוּת נִצְמֶדֶת

לְמַנְעַמֵּי שִלְטוֹן אוֹ בֶּצַע-שֹחַד וְכָבוֹד

שֶבִּגְלָלָם עוֹשִׂים כָּל עֲשִׂיָּה לֹא מְכֻבֶּדֶת

וּמִתְפַּלְּאִים בַּסּוֹף שֶיֵּש תַּשְלוּם עַל הַחוֹבוֹת

שֶל ז'וּלִיקִים מִמְסָדִיִּים שֶלֹּא יָכְלוּ לִכְבֹּש אֶת

יִצְרָם וְצִפְצְפוּ עַל כָּל סְיָגָיו שֶל הַמּוּסָר

כִּי לֹא מִן הַמּוֹנְדְיָאל בִּלְבַד מֻשְלָךְ אָדָם בְּבֹשֶת

כִּי אִם, לֹא פַּעַם, מִלִּשְכַּת הַשָּׂר – לְמַאֲסָר.

וְאִם הָעָם הַזֶּה אֵינוֹ רוֹצֶה לִרְאוֹת כֵּיצַד כָּאן

יִשְׂרֹד מֵאֵמוּנוֹ בְּנִבְחָרָיו רַק גַּל חָרְבוֹת-

חֶרְפָּה-וּבִזָּיוֹן זוֹהִי הָעֵת לִפְעֹל מִיָּד כָּאן

בְּמַטְאֲטֵא נִמְרָץ

וּלְטַהֵר אֶת הָאֻרְווֹת.

* * *

ד"ר ישראל בר-ניר

זוטות מהנעשה בעולם –

מארה"ב ועד למזרח-התיכון

א. 70 שנה לנחיתה בנורמנדיה

בתחילת החודש התקיימו טקסים לציון מלאת 70 שנה לנחיתת בעלות הברית בנורמנדיה – ב-6 ביוני 1944, או D-Day כפי שנהוג לקרוא ליום הזה. זה היה מבצע חסר תקדים מבחינת היקפו וגודל הכוחות שנטלו בו חלק. המבצע הזה פתח את הדרך לשחרורה של אירופה מעול הכיבוש הגרמני. בכל שנה הפרסומת הרשמית המלווה את הטקסים מתארת את המבצע כ"נקודת המפנה" שהביאה לסיום מלחמת העולם השנייה. יש מידה רבה של הגזמה בתיאור הזה. ביוני 1944 מצבה של גרמניה כבר היה בכי רע, וזו היתה רק שאלה של זמן מתי היא תתמוטט סופית. עדיין היה לגרמנים מספיק כוח כדי להקשות על בעלות הברית, אבל לגבי התוצאה הסופית השאלה כבר לא היתה אם, אלא מתי. הרבה יותר מוצדק לראות את המפלה הגרמנית בסטלינגראד כ"נקודת המפנה" של המלחמה. מהמפלה הזאת הגרמנים לא התאוששו. מעל לכל ישנה נקודת מיפנה הרבה יותר משמעותית שהיום לא מרבים להתייחס אליה, כי היא אירעה בזירה אחרת – הניצחון האמריקאי על הצי היפני במידווי (Midway) – הסרת האיום היפני על החוף המערבי של ארה"ב איפשרה לנשיא רוזוולט לנקוט במדיניות של "גרמניה תחילה" ולרכז את עיקר המאמץ המלחמתי באירופה. המלחמה היתה נגמרת בניצחון בעלות הברית בכל מקרה, אבל ללא הניצחון במידווי, לוח הזמנים של הלוחמה באירופה היה שונה לחלוטין, ובכלל לא ברור איך העולם שלאחרי המלחמה היה נראה.

 נחיתת בעלות הברית בנורמנדיה גבתה מיספר גבוה של קורבנות מבעלות הברית, כפי שמעידים בתי הקברות הפרושים לאורך החופים בצרפת. לשם השוואה, סך כל ההרוגים של בעלות הברית ב- D-Dayלא הגיע ל"יבול היומי" של מכונת ההשמדה באושוויץ. שם נדרשו לא יותר מ-20 דקות כדי להפוך את המטען של רכבת אחת לעשן, כפי שציין אחד מקציני ה-SS ביומנו.

ב. מה לאפיפיור בתהליך השלום?

למיסדר עושי השלום במזרח התיכון הצטרף חבר חדש – האפיפיור פרנציסקוס. על משקל האימרה "מה לכהן בבית הקברות?" (מדרש רבא), אפשר להציג את השאלה "מה לאפיפיור בתהליך השלום?" (במאמר מוסגר, לא חשבתי על כך קודם אבל הדימוי של תהליך השלום כבית קברות הוא הולם ביותר).

מוסד האפיפיורות קיים כ-2,000 שנה. בכל התקופה הזאת תרומתה של הכנסייה לשלום העולם היתה שולית אם בכלל. אדרבא, במושגים של היום רבים מבין האפיפיורים היו מחרחרי מלחמה למהדרין. פעמיים בשנה, בחג המולד ובחג הפסחא (Easter) האפיפיור מביא את ברכת האל לצאן מרעיתו בנאום שהוא נושא בקריית הוותיקן "לעיר [רומא] ולעולם." השלום איננו תופס מקום מרכזי בנאומים האלה.

האפיפיור הוא נציגו של האל עלי אדמות, ובתור שכזה בראש סולם העדיפויות שלו צריכה להיות הדאגה לצאן מרעיתו – ציבור המאמינים המונה כמיליארד ורבע בני אדם. זה כשלעצמו מהווה עיסוק במשרה מלאה. אבל לאפיפיור הנוכחי יש סדרי עדיפויות אחרים, והוא מחפש תעסוקה נוספת. התחזקות האסלאם הרדיקלי בזמננו הביאה בעקבותיה גל של רדיפות ודיכוי של המיעוטים הנוצריים בארצות היסלאם. קהילות נוצריות שלמות נמצאות בסכנת הכחדה, ביניהן בית לחם, בה מספר התושבים הנוצרים היום הוא כ-20 אחוזים ממה שהיה לפני מסירת העיר לידי הערבים. בבית לחם, לפי המסורת שלהם, נולד ישו ובה האפיפיור התארח לאחרונה. התגובה ברומא – דממה. האפיפיור גם לא הגיב על ה"זובור" שהערבים עשו לו בעת ביקורו בארץ הקודש, כשהם עשו מישו קדוש פלשתינאי. (במאמר מוסגר, "קדושי" המאבק הפלשתינאי מתוגמלים בעולם הבא ע"י 72 בתולות. היה מעניין לשמוע מפיו של מי שהגה את רעיון הפיכתו של ישו לקדוש פלשתינאי, אם ישו נכלל בחשבון). במקום זאת האפיפיור מצא לנכון לשאת תפילה להסרת חומת המגן שמונעת מטרוריסטים ערביים לרצוח יהודים, וכן הוא מצא זמן להתפנות מכל עיסוקיו האחרים על מנת לקחת חלק בטקס נטיעת עץ זית בגינה בקריית הוותיקן על-ידי שמעון פרס ואבו מאזן.

ג. עסקת שליט במהדורה אמריקאית – האומנם?

ארה"ב שיחררה חמישה אנשי מפתח מארגון הטליבאן, שהוחזקו במחנה המעצר בגואנטנמו, בתמורה לשחרורו של חייל אמריקאי שהוחזק בידי הטליבאן למעלה מחמש שנים. במבט ראשון זה נשמע כמו מהדורה אמריקאית של סיפור גלעד שליט – אחרי תקופה ממושכת שבה הקו הרשמי של ממשלת ארה"ב היה "לא מנהלים מו"מ עם טרוריסטים," ממשל אובמה "נשבר" וניהל מו"מ עם הטליבאן, מו"מ שהסתיים בעסקה שלא הוסיפה לארה"ב הרבה כבוד.

 אבל, בהשאלה מהמחזמר שלמה המלך ושלמי הסנדלר, "הבדל כאילו אין, הבדל בכל זאת יש" – בראש ובראשונה ארה"ב איננה מדינת ישראל. ארה"ב, למרות הפיחות שחל במעמדה הבינלאומי בעידן אובמה, היא עדיין מעצמת-על. להתנהגותה של ארה"ב, בייחוד לתקדים של עסקה עם ארגון טרור, יש משמעות גלובאלית. ישראל לעומת זאת היא מדינונת, אפילו לא מעצמה סוג ב'. אומנם מדינת-ישראל תופסת מקום נכבד בסדר היום העולמי, ובכל פעם שמי שהוא סוגר מרפסת בירושלים עם או בלי היתר-בנייה, מזכיר המדינה, ג'ון קרי, תופס קריזה וצועק פּוּף! – אבל זה רק בתקשורת. בפועל, ההשפעה של מה שממשלת ישראל עושה או לא עושה על סדרי עולם היא שולית במקרה הטוב.

הבדל שני קשור לנסיבות נפילתו של החייל בשבי. בשעה ששורות אלו נכתבות עדיין לא ברור מה בדיוק אירע שם, אבל ממה שהתפרסם ברור שלא הכול כשר בפרשה, ושזו לא היתה "נפילה בשבי" במשמעות המקובלת של המושג. אובמה הזדרז "לחגוג" את שחרור החייל במסיבת עיתונאים על מדשאות הבית הלבן, בלי לבדוק את כל הפרטים. עכשיו, אם יתברר, כפי שטוענים רבים, שמדובר בעריק – זו תהיה מכה נוספת ליוקרתו של אובמה, שצבר כבר מספר רב של סקנדלים. לממשל יש לפיכך אינטרס ברור למנוע מהאמת לצאת לאור. כבר עכשיו התחיל מחול השדים הקבוע כאשר מתברר שאובמה ירה לעצמו ברגל – מי ידע, מי לא ידע, מי נתן את ההוראה, תיערך "בדיקה לעומק" לאתר את הנושא באחריות, וכו' וכו' וכו'. כמו בסקנדלים האחרים בהם אובמה היה מעורב בשנים האחרונות, התקשורת הממוסדת תסוכך עליו.

בצד הביצועי ג"כ יש שוני בין הפרשות. בישראל זו כבר מסורת ש"לא מנהלים מו"מ עם ארגון טרור" המסתיים בדרך-כלל בהיענות לכל הדרישות של הארגון. מנקודת-מבט זו, עסקת שליט לא היתה חריג, למעט בצד הכמותי, שהציג שיא חדש במיספר המחבלים ששוחררו (עד לפעם הבאה).

בארה"ב, לפחות במסגרת מה שידוע לציבור, זו היתה הפעם הראשונה. עם כל הכעס והמחאות, ממשלת ישראל פעלה בצורה מסודרת תוך קבלת אישור מכל המוסדות הנוגעים בדבר. בשעה ששורות אלו נכתבות יש כבר פרשה חדשה של חטיפת בני ערובה. עדיין לא ברור איך הפרשה תסתיים. נכון לעכשיו המרוויח היחיד הוא יו"ר הרשות הפלשתינאית – צה"ל מחסל את תשתית החמאס ביהודה ושומרון, ובכך הוא מבטיח לאבו מאזן שאותו לא יזרקו מהגג כפי שעלה בגורלם של חבריו ברצועת עזה.

ניהול העניינים ע"י ממשל אובמה בפרשה היה שלומיאלי במיטבו. יש הטוענים שהמניע האמיתי של אובמה לא היה שחרור החייל, אלא הרצון לשחרר את אסירי הטליבאן, כצעד ראשון לסגירת מחנה המעצר בגואנטנמו. הוא האמין שמאחורי מסך הפסטיבל התקשורתי סביב שחרור השבוי יהיה לו קל להסתיר את האג'נדה האמיתית שלו. הספין הכי מגוחך היתה הטענה ש"הטרוריסטים ששוחררו אינם מהווים סכנה כלשהי לביטחונה של ארה"ב." לטענה הזו הצטרפה גם הילארי קלינטון. אם זה כך, אז מה היתה הסיבה להחזקתם במעצר מלכתחילה? ומדוע היא התנגדה בתוקף לניהול כל מו"מ עם הטליבאן בתקופה שהיא כיהנה כשרת החוץ?

ד. הכול באשמת המחשב

סקירה היסטורית קצרה להבהרת הרקע. במשך כ-150 השנים הראשונות לקיומה של ארה"ב, נשיאים ספורים נבחרו לתקופת כהונה שנייה (תשעה בלבד). לא היה חוק שהגביל את מיספר הכהונות של הנשיא וגם בחוקה אין שום איזכור לכך. ג'ורג' וושינגטון, נשיאה הראשון של ארה"ב, פרש מרצונו בתום תקופת כהונתו השנייה, וזה יצר תקדים שנשמר עד לשנות השלושים של המאה הקודמת. התקדים נשבר ב-1940, כשרוזוולט נבחר לתקופת כהונה שלישית, ואח"כ הוא נבחר לתקופת כהונה רביעית ב-1944. התופעה של נשיא המכהן 16 שנים ברציפות עוררה את החשש שהתקדים הזה יוביל לבחירת "נשיא לכל החיים". זמן קצר אחרי סיום מלחמת העולם, ב-1947, התקבל תיקון לחוקה שהגביל לשתיים את מיספר הפעמים שאדם יכול להיבחר לנשיאות.

זה מנע את האפשרות של בחירת נשיא לתקופה בלתי מוגבלת, אבל בו בזמן זה יצר מצב חדש שאף אחד לא חשב עליו. האפשרות להיבחר לתקופת כהונה שנייה, שלפני כן היתה פריווילגיה שרק מעטים נהנו ממנה (מעטים ניסו להתמודד עליה מלכתחילה), שודרגה ונהייתה "זכות" בסיסית של כל מי שנבחר לנשיאות. מאייזנהאואר (הנשיא הראשון עליו חלה המגבלה של שתי כהונות) ועד אובמה. הנשיא היחיד שלא ניסה להיבחר לתקופת כהונה שנייה היה ג'ונסון. עבור כל הנשיאים הבחירה לתקופת כהונה שנייה הפכה להיות המשימה מס' 1 של תקופת הכהונה הראשונה. במקום שקבלת ההחלטות ולוחות הזמנים לביצוע יהיו לגופו של עניין, השיקול הקובע היה מידת ההשפעה שתהיה להם על סיכוייו של הנשיא להיבחר מחדש.

הבחירה לתקופת כהונה שנייה היא מטרה שכל האמצעים כשרים להשגתה, כולל אמצעים שאינם כל כך כשרים. השיא (עד היום) היה של ריצ'רד ניקסון בפרשת ווטרגייט, כשהנשיא ועוזריו הסתבכו בפלילים. השערוריות הצצות כפטריות אחרי גשם בממשל אובמה הן המשך של "מסורת" שתקופת כהונתו השנייה של נשיא משופעת בסקנדלים ובחשיפות של מחדלים. אובמה מנוע מלהיבחר לתקופת כהונה שלישית, ולכן הוא לא מוטרד. הוא מרגיש חופשי לאמץ את גישתו של מלך צרפת, לואי ה-14 – "אחרי המבול". החשבון יוגש למי שהוא אחר.

עם זאת, למרות שזה תרגיל אקדמי בלבד, מעניין להשוות את השערוריות הקשורות למערכת הבחירות שבזכותה אובמה נבחר לתקופת כהונה שנייה, להסתבכותו של ניקסון בפרשת ווטרגייט. בתקופת ניקסון עדיין לא השתמשו במחשבים. זה לא לגמרי מדויק, אבל לפני ארבעים שנה השימוש במחשבים ורמת המחשוב היו בתקופת האבן לעומת המתרחש בתחום הזה היום, שלא לדבר על האינטרנט, שאז עוד לא חלמו עליו.

יתרה מזאת, דור הפוליטיקאים של אז היו אנשים שעולם המחשבים היה זר להם, והם לא היו מודעים לאפשרויות הגלומות בשימוש במחשבים. עבורם המחשב היה מכונת חישוב מתקדמת ותו לא. את המשמעות של מחשב אישי בכל בית הם לא עיכלו. במובן הזה אובמה שייך לדור החדש. זה הוכיח את עצמו במערכות הבחירות שהוא ניהל ב-2008 וב-2012 בהן הוא השתמש ביעילות במחשבים וברשת האינטרנט. יריביו, ג'ון מקיין ומיט רומני, היו בפיגור, דבר שהתבטא בתוצאות.

כשפרשת ווטרגייט תפחה, ולניקסון התברר שצריך להשמיד עדויות, המשימה חייבה מחיקה של עשרות, אולי מאות, שעות הקלטה מעל סרטים מגנטיים. זאת פעילות מייגעת הנמשכת הרבה זמן. אם הפרשה היתה מתרחשת היום מספיק היה ללחוץ על מקש – ופּוּף העדויות היו כלא היו. ניקסון, כמו אובמה היום, היה יכול להצהיר בביטחון שאין שמץ של ראיות לשחיתות, והיה מסיים בכבוד את הקדנציה. אבל לניקסון לא היו מחשבים, והשאר כתוב בספרי ההיסטוריה.

המחשב הוא אחד מפלאי הטכנולוגיה של המאה ה-20. על המחשב אפשר לומר, בהשאלה מהפסוק בספר קוהלת, מוֹתַר הַמְּחַשֵׁב מִן הָאָדָם אָיִן. המותר (היתרון) הוא האין – מה שאין למחשב זו היכולת לחשוב. המחשב מבצע כלשונן את ההוראות שנותנים לו, הוא עושה זאת במהירות פנומנאלית, והוא לא שואל שאלות או מבקש הסברים. כשאומרים לו לשמור (Save) נתונים, הוא שומר אותם בלי הגבלת זמן. כשאומרים לו למחוק (Delete) את הנתונים, הוא עושה זאת מיד. הוא לא שואל מה ולמה.

החוק בארה"ב אוסר במפורש על רשויות ממשלתיות למחוק את המידע המצטבר בזיכרון של המחשבים הנמצאים בשימוש – במיוחד את כל ההודעות המועברות באמצעות דוא"ל. אבל אובמה, במיוחד מאז שנבחר לכהונתו השנייה, איננו מתייחס לחוק כאל דבר שמחייב אותו. לדעתו החוקים הם בחזקת המלצה בלבד. אובמה למד משפט חוקתי באוניברסיטת קולומביה, אבל בשיעור בו לימדו שחובתו של הנשיא היא לבצע את החוקים כלשונם הוא כנראה היה במקום אחר. והנה ראה זה פלא, יד נעלמה מחקה מהמחשבים את כל המידע הקשור להטרדה ודיכוי על-ידי רשות מס הכנסה – של ארגונים ובודדים שפעלו נגד אובמה במהלך מערכת הבחירות. זה לא קרה במחשב בודד. זה קרה בבת אחת בכחצי תריסר מחשבים בלתי תלויים, במחשב המרכזי בו היה אמור להישמר גיבוי של כל המידע הזה, וכן במחשב של השרת המספק את שירותי הדוא"ל למשרדי הממשלה. עוד לא הומצא המחשב שיכול לנקוט ביוזמה כזאת על דעת עצמו (זה קורה רק בסרטי מדע בדיוני). מי שהוא נתן את ההוראה למחוק את המידע. אפילו דמוקרטים שרופים מתקשים להאמין שיד המקרה בלבד היתה בדבר.

אובמה יכול עכשיו לטעון בזחיחות "אין כל שמץ של הוכחה לשחיתות במס הכנסה." ניקסון ודאי מתהפך בקברו ושואל "איפה היו המחשבים כשאני הייתי זקוק להם?"

הפעולות של רשות מס הכנסה היו עבירה פלילית חמורה, ולהן מתווספת מחיקת המידע מהמחשבים שהיא עבירה פלילית בזכות עצמה.

יש צד נוסף לסיפור. בפרשת ווטרגייט התקשורת שיחקה תפקיד מרכזי בתהליך שהביא להדחתו של ניקסון. אפשר לומר שהתקשורת אז מילאה את התפקיד שנועד לה במשטר דמוקרטי. אבל ניקסון היה רפובליקאי. היום, כשהדייר בבית הלבן הוא דמוקרטי, למעט 2-3 חריגים, התקשורת נאלמה דום. לא שומעים אותה. ההיבטים הפליליים האפשריים של התנהגות הנשיא לא מטרידים אותה. אדרבא, נשמעים אפילו קולות הטוענים "לזכותו" של הנשיא לנהוג כך.

לישראלים התופעה הזאת איננה בגדר חידוש.

ד"ר ישראל בר-ניר, "זוטות מהנעשה בעולם – מארה"ב ועד למזרח-התיכון", מגזין המזרח התיכון, 25 ביוני 2014.

* * *

עמוס גלבוע

ח"כ עמרם מצנע, אלוף (מיל.), משווה בין החמאס ל"בית היהודי"

"אם נוריד  מהחמאס את הסיפור של הטרור," הוא אומר, "אז השניים דומים כי החמאס נגד מדינה יהודית ו'הבית היהודי' נגד מדינה פלסטינית."

זאת השוואה נואלת, ממש אווילית, המצביעה על עומק העיוורון של השמאל הישראלי הנע לעבר השמאל הקיצוני. האם אפשר להגיד שהנחש הוא נחש בלי הראש שלו? ובכלל איך ניתן להשוות בין "חמור למרק פירות" כמאמר המשל?

בראיון ברדיו בסוף השבוע שעבר אמר עמרם מצנע, ח"כ של "התנועה", אלוף מיל. בצה"ל, ראש עיריית חיפה לשעבר, יו"ר מפלגת העבודה לשעבר, את הדברים הבאים:

"אם לוקחים את החמאס ומורידים ממנו את הסיפור של הטרור, הלא בעצם בתוך ממשלת ישראל יושב  'הבית היהודי', שיש לו מטרות  כמו לחמאס."  והוא הסביר:  החמאס לא מכיר במדינה יהודית והבית היהודי מצידו לא מכיר במדינה פלסטינית ובעקרון של "שתי מדינות". דהינו, שניהם אותו דבר.

כך, בכמה משפטים קצרים חשף, לדעתי, מצנע את עומק  העיוורון של השמאל הישראלי ואת הניתוק שלו ממרבית הציבור הישראלי, וכל זאת על רקע החטיפה ומעורבות החמאס.

ראשית , בואו וננתח את דבריו. "אם נוריד מהחמאס את הסיפור של הטרור," הוא אומר. למה דומה אמירה כזאת? שאם נוריד לנחש את הראש, אז הוא לא יהיה ארסי. שאם נוריד מהנאצים את הסיפור היהודי, אז הם יהיו דומים לצרפתים.

אין דבר כזה! אולי בחלומות, אך לא במציאות. אבל, בואו ונניח,for the sake of the argument (כמו שהאנגלים אומרים ) שהצלחנו להוריד את  סיפור הטרור  מהחמאס, אז איך בכלל ניתן להשוות בין השניים, בין שתי ישויות כל כך שונות?

החמאס הוא זרוע פלסטינית של "האחים המוסלמים". הוא חלק מתנועה כלל עולמית של ההתנגדות האסלאמית למערב ולישראל. הקוראן הוא החוקה שלו. אחת ממטרותיו היא  להשמיד ולהרוג את היהודים, ובכללם כל אלו שיצליחו להסתתר מאחורי "האבנים והעצים". עבור החמאס המוות עבור אללה הוא הנעלה שבמשאלות. האישה המוסלמית  צריכה לגדל ולחנך את בניה לג'יהאד. עיסוקו הבסיסי של החמאס הוא בהכשרת הלבבות (דאעווה) לדת אסלאם הנכונה על מנת להקריב את הנפש וכל היקר למען אללה. החמאס אינו יכול לאמץ חילוניות שכן האסלאם של פלסטין היא חלק אינטגראלי מדתו.

מה מכל תפיסת העולם הטוטאלית הזאת יש למפלגה כמו "הבית היהודי"?  גם אני רואה במנהיגה ובכמה מחבריה, בעיקר אריאל, משום "שור נגח", וגם אני בדעה שהבנייה בשטחים, מחוץ לגושים, היא בגדר אסון, אבל איך אדם רציונאלי יכול לעשות השוואה כזאת נואלת, אווילית, חסרת שחר?

ולא מדובר כאן בדגי רקק מהשמאל הקיצוני, או בקומץ עיתונאי שמאל קיצוני הרואים עצמם חיים במדינה גזענית, אכזרית וחשוכה. מדובר במרכז הממורכז של השמאל.

אני נזכר שממש דקות לפני שריבלין נבחר לנשיא, ח"כ מצנע התנבא בביטחון מוחלט כי שטרית ייבחר לנשיא, וזאת למה? כיוון שלפי מצנע, שטרית הוא "איש מחנה השלום" – וסוף סוף יוכח כי למחנה זה יש רוב בכנסת ישראל. כלומר, כל ראייתו היתה צרה, כאשר השיפוט שלו רואה את המציאות רק דרך משקפיים של "מחנה השלום", שכל מי שאינו משתייך אליו אינו רוצה שלום. מציאות לכאורה פשוטה, נוחה, מלאת  קסם, אבל מעוותת ושגויה.

ומעבר לזה. איך "מחנה השלום" הביט על מקרה החטיפה ביהודה ושומרון? דרך אלו משקפים הוא צפה?

עד כמה שאני יכול לשפוט, הגישה שלו היתה מהרגע הראשון: אסור שהאירוע יפגע "בממשלת האחדות" הפלסטינית, המהווה תקווה. לכן, יש להתפלל שלא אנשי החמאס חטפו אותם. אשמים החטופים, אשמים המתנחלים, ומעל לכל  אשם ביבי בשל שלל מעשיו: אלו שעשה ואלו שלא עשה.

האם השמאל של המרכז נע, באיטיות אך בבטחה לעבר השמאל הקיצוני?

אהוד: מצנע שכח גם לציין את אשמתה של שרה בחטיפת השלושה – שבדיוק באותו לילה החזיקה את ביבי בביצים.

* * *

אהוד סתת

"מורא הגדוד וחרדתו" – דברים לזכרו של תא"ל גדעון אלשור-אלטשולר ז"ל – 'גדעון'

'אנחנו'. ביום שישי חם והביל, ערב תשעה באב, 6 באוגוסט 1965 הגענו למחנה חצור. טירונים טריים של גדוד 52 בפיקודו של גדעון. היינו 'כוח חלוץ' לא גדול של טירוני שריון; תפוסה של משאית D-400 אחת ויחידה. הוטל עלינו לבצע עבודות רס"ר, בינוי, שיפוץ ותחזוקה בהיקף נרחב, במטרה להעמיד את הבסיס 'על הרגליים' ולהכשירו לקליטת הכוח העיקרי של מחזור אוגוסט, שעתיד היה לחבור אלינו כשבועיים לאחר מכן. הסד"כ המלא (כולל 'החלוץ') יועד להוות: פלוגת טנקי שרמן ופלוגת טנקי איי.אם.אקס 13.

בפרק הזמן שחלף מאז הגיענו לבסיס ועד לבוא הכוח העיקרי, נועדו לנו עוד תפקידים "מרתקים" בשני ענפים צבאיים מובילים: האחד – לשמש 'שקי חבטות' עליהם יוכלו מפקדינו לרענן ולשדרג את כישוריהם ויכולותיהם בהתעמרות ובטרטורים, כך שלא יפשלו, חלילה, ביום פקודה, והשני – לשמור על המחנה 24 שעות ביממה, ולשחרר מנטל השמירה את לוחמי הפלוגות המבצעיות.

ומכאן נעבור היישר לתקופה בה חבר אלינו הכוח העיקרי, בה התחלנו בטירונות הפורמאלית, ובה התחלנו לחוש ולהפנים את עוצם ידו ואת 'רוחו' והשראתו של מפקד הגדוד.

'פאנטום הגדוד'. על מחנה הגדוד בחצור ריחפה כל העת 'רוחו' של גדעון. אנו הטירונים כמעט שלא ראינוהו (לפחות לא בשלבים הראשונים), אולם ידענו היטב, מסיפורים אודותיו, כי מדובר במפקד קשוח, איש ללא פשרות או קיצורי דרך, כזה ש"שרוף" על הצבא; משמעתן מחמיר, ולראייה – כמות החיילים 'נטולי השרוכים' ש"אצו רצו" בכבדות אנה ואנה ברחבי הבסיס מלווים בשוטרים הגדודיים; והאוטובוס הצבאי המדוכדך משעמום והשפוף משגרה מייגעת שאין בה כל אופציה לקידום, שהיה לו רישיון ל"קו" סדיר חד-כיווני... חצור – כלא צבאי [וחזור? חלילה!], בנסיעה שבועית קבועה בבוקרו של כל יום א'; ובעונות ה"בוערות" – גם פעמיים בשבוע.

'הצגת תכלית'. אימתו (פחדו) של המג"ד 'הכמעט בלתי נראה' התעצמה ב"הצגת תכלית" שהתקיימה בחדר האוכל בעת ביקור פתע של גדעון. הוא הפריח לחלל שאלה כללית, תמימה ו"מזמינה" תשובה... "האם יש למישהו תלונות?" – שאלה "גנרלית" קלאסית, חבוטה ומוכרת, שעקבות לה נמצאו לראשונה בחפירות בחורבות טרויה. בדיעבד לימדונו החיים בדרך הקשה, שרצוי לכל שומר נפשו – להתעלם ממנה. דא עקא, אחד מבחירי חברינו, עמירם כוכב (שטרן) ז"ל מבית קשת, שנהרג למרבה הצער באמצע שנות השמונים בתאונת דרכים, כאזרח, קיבוצניק הגון וישר דרך (הדור שלפני ההפרטה), ישיר ונאיבי במינון מזיק – שלא שלט ביצרו, אזר עוז והשיב מיניה וביה בעברית שלמד מאוליבר טוויסט (דיקנס)... "אין מספיק אוכל."

גבותיו של גדעון התרוממו בתמיהה. הוא העיר למ"פ בנימה עניינית ש..."כדאי לבדוק את העניין." מילים מעודדות ומרגיעות, שהעידו בבירור כי המג"ד מתרשם מאוד מהתלונה ובמיוחד מהישירות שבה הובעה, וכי הוא יעשה כל שלאל ידו לשיפור מצב התזונה של הקובל הרעב.

דא עקא, באלייה השמנה היה קקטוס קוצני במיוחד שהוטמן באלגנטיות וכבדרך אגב, בחלקו המסיים, האופרטיבי, של 'דבר המג"ד'... "וכדאי גם 'ללמד' את החייל מה הפקודה וכיצד רשאי חייל לפנות למג"ד שלו."

ואמנם, כמויות המזון לא הוגדלו, אולם מילותיה של הסאגה המצערת שעמירם ז"ל היה גיבורה יישמעו לכם מוכרות... "מעשה ברב("ט) ישעיה ורב("ט) חנוך ורב("ט) יעקב ורב("ט) מוטי, שהוציאו את עמירם אל מחוץ למחנה לתבוע ממנו את כבודו המחולל של המג"ד שליט"ה; והיו מציקין לו ומענין אותו כל אותו הלילה, עד שבאו מכ"י הבוקר והודיעום... כי הגיע זמן קריעת... תXת... של שחרית..." וגומר.

'מסדר המפקד'. באחד מימי שישי התקיים "מסדר המפקד" שאורח הכבוד בו היה גדעון. זירת ההתרחשות: אוהל טירונים ממורק ומצוחצח, והדברים ידועים ואינם צריכים פירוט. עשר (או 12) מיטות באוהל 'אלג'ירי', מוצבות בשתי שורות: לפני כל מיטה ניצבים פנים אל פנים מזה כחצי שעה – 10-12 טירונים (גיליהם בטווח 18-19.5 שנים) – ולגופם רק תחתונים צבאיים לבנים. 'מחכים לכבודו.' בשל "רגישותה" הרבה ותבונתה הלא-מעטה של המערכת הצבאית, נתבקשו הטירונים להתייצב למסדר כשרק תחתוניהם לגופם, וכל זאת על מנת שלא לביישם, חלילה, לא לבזותם, וקל וחומר, כדי לא להביכם ע"י שיתבקשו להתפשט... "בנוכחות זרים." יוער בהקשר זה, כי רוב המחקרים הרציניים בתחום תורת הנפש והתפתחותה – שנעשו מאז ועד עתה – מלמדים כולם כאחד, כי שם, באותו יום, נהגה, עובד ובא לעולם התוצר המבורך שכינויו... "אינטליגנציה רגשית."

 בדקה ה-31 נכנסו לאוהל בצעד בוטח: המג"ד שכומתתו רחבת המידות מתוחה לאחור, שפמו זקור ועיניו רושפות ברקים, משל מצוי הוא בעיצומו של קרב 'תנועה ואש'. אחריו צעדו בסך פנימה יחד עימו, עירניים ודרוכים – להזכירכם... לאוהל אלג'ירי דל שהיה מאוכלס אותה שעה ב-10-12 מוכי גורל חצי עירומים – הסמג"ד והשליש, הקמב"ץ ומ"פ מפקדה, מפקד הפלוגה וסגנו, המ"מ וסמל המחלקה, המט"ק התורן, האפסנאי הגדודי והפקיד הראשי. עשרת צינורות התקשורת (חובה) בקו..."טירון-מג"ד..." כל אותם 'אבות נזיקין' שבעטייה של הפסיחה עליהם יוסר עמירם ז"ל... כל אותו הלילה. מטעמים מובנים נעדרה מהמעמד פקידת הלשכה. שהרי בתבונה, ברגישות ובאינטליגנציה רגשית, עסקנו כבר לעיל.

גדעון בחן בעין חדה את הקורבנות. לאחד העיר בלחישה רועמת עם נגיעה קלה של 'חן צבאי' גס ('אטלנטי' מן הסתם), כי ראה כבר בעברו... "תחתונים לבנים משלו," והרעים ב"'דיסקרטיות" מחמת צנעת הפרט, כי... "תחתונים לבנים, כשמם כן הם, צריכים להיות – לבנים, לא צהובים."

השני נשאל, ממרחק מצמית של 10 ס"מ... מהיכן הוא?

כאן, ב'אחד על אחד' – אין לנשאל ברירה אלא להשיב. שכן שתיקה במקרה כזה כמוה כסירוב פקודה והמצב רגיש במיוחד. הן אנו בצהרי יום ו' והאוטובוס יוצא לדרכו... ביום א'... על הבוקר... ר"ל.

"מרחובות," השיב הנשאל.

"יפה," עלץ גדעון, "והיכן למדת?"

המצב הלך והסתבך כשהוברר כי החשוד למד בבית הספר בו המורה (דומני לאנגלית? – א"ס) היתה רעיית המג"ד. חיוך רחב נמרח על פני המג"ד. הטירון המתוח החל להירגע. הוא חש אל-נכון (לפי השכל 'האזרחי' שלו), כי הסביבה אינה כה מאיימת, כי הוא ב"משחק ביתי" וכי אפשר והוא ניצב על סיפה של ידידות מסוימת (לא מופלאה; נכון לאותו שלב) עם "בן עירו", שבמקרה הוא... לא אחר, אלא... המג"ד... ולא אחר.

האידיליה נמוגה בשלב ההסתערות. המג"ד תקף חזיתית. "ומי לימד אותךXX ?"

"אשתך..." השיב "דוגמן הלבנים" הנלהב כשהוא מתמוגג מעוצמת הקרבה בין השניים, שמעתה הם לא רק 'בני עיר' וידידים, אלא גם קוואזי... בני משפחה. ובשלב הזה, בו הקרבן המותש מאבד כליל כל קשר עם המציאות, והוא שבוי בכבליה המשכרים של קונספציה שגויה – באה השאלה המכרעת. ברוך ובמתק, כמעט בלחש, תוך שחוטמיהם של החוקר והנחקר כמעט מתחככים זה בזה ('משפחה..') ביקש המג"ד מענה לשאלה:

"ואיך היא מלמדת?"

האוויר עזב באחת את ריאותיו של הנאשם. חיוורון פניו כמו צוייר בידו האמונה של ורמייר והמילים נעתקו מפיו. המצב מבחינתו היה "לוז-לוז" מוחלט, כמה שנאמר... "אוי לו מיצרו ואוי לו מיוצרו." שתי חלופות, שהאחת רעה מרעותה, עמדו לרשותו. אם ישיב כי המורה היתה 'טובה' ולמעלה מכך – יאבד באחת את כבודו בעיני חבריו לשורת הדוגמנים, ויסומן מאותה דקה כחנפן, לקקן, נמושה, סבון וקוקסינל. דימוי מאוד רלוונטי – כשמדובר בעלם ענוג הניצב ליד מיטתו שעה ארוכה בחברת עוד 9 חבר'ה מסוקסים שרק תחתונים לבנים מכסים גם את מבושיהם.

והיה וישיב כי המורה היתה 'ככה ככה' או 'גרועה' – הריהו מתחייב בנפשו בשל התחצפות למפקדו העליון, או אולי גרוע מכך, שמא יעולל רעה למורה המסורה ש... תיקרא לסדר...

לסיום פרק זה אעיר כי מסיבות שאינן קשורות באירוע הנ"ל [?] עזב החייל מקץ חודשים אחדים את השריון ועבר לשרת בהצלחה במסלול צבאי חלופי.

לאחר תום פרק העיסוק ב"52 גוונים של תחתונים לבנים" ומרגע שעלה בידו למוטט את "בן-עירו" – התלמיד הנאמן של אשתו, נפנה המג"ד להפגנה של מיומנות מרשימה בשימוש בעזרים טקטיים. עינו החדה נפלה על זוג נעליים דהויות שהיו על אחת המיטות. הברק שלהן לא הניח את דעתו. הוא פנה למ"פ (ב"נוהל פניה לחייל") ודרש במפגיע לדעת איך מצחצחים נעליים בפלוגה, ובעל הנעליים נתבקש להדגים כיצד הוא עושה זאת.

והוא עשה. הוא נטל ("במפתיע") את המברשת השטוחה, טבל את צידה האחד במשחה והחל מבריש את הנעל. לשאלה במה הוא מבריק את הנעל? הוא השיב "במברשת..." (זו שבידו).

המג"ד כבר ראה הרבה דברים בחייו עד אותו יום, אבל דבר כזה – חייל צה"ל המבריש את הנעל ומבריקה – באותה מברשת – הוא לא ראה. וכדי להמחיש כיצד מצחצחים נעליים כהלכה ומה התוצאה הרצויה – ובעגה הצבאית מה "הלקח וההישג הנדרשים" (במיוחד בהעדר מברשת 'עצמאית' למריחת המשחה), ניצב לו – 'גדול הדור', 'מורא הגדוד וחרדתו'... גדעון אלטשולר (לימים אלשור), מלח הארץ, לוחם ומפקד עשוי ללא חת – במשך דקות ארוכות, והדגים בריכוז ובכוונה שאין עמוקים מהם, לחבורת טירונים בתחתונים, כיצד מצחצחים נעליים... כהלכה...

'פרישתו מהגדוד'. זמן לא רב לאחר מכן, למיטב זיכרוני די במקביל לסיום הטירונות של בני מחזור אוגוסט 65, נפרד גדעון מגדוד 52 והעביר את הפיקוד עליו, במסדר רב רושם, לסא"ל ששון יצחקי – 'ששון'. מעתה היו המפגשים הבאים עם גדעון בתקופת היותו מחוללה ומקימה של  חטיבת הטירנים 274. ועל כך להלן.

'מפגש בצאלים'. בשנת 1969, בעת אימוני ההסבה לטירן [טנקים רוסיים מדגם טירן 54-T  ו-55-T – אשר נלקחו שלל במלחמת ששת הימים] בצאלים, שימשתי מט"ק בפלוגה ב' בגדוד  227 – הפלוגה של יקי פרידמן. באחד הבקרים, באחד משטחי האש, המתינה המחלקה בעמדת תצפית, מתבוננת בתרגיל מחלקתי שמבצעת מחלקה אחרת. התיישבנו על הצריח והסיפון משוחחים, צופים בתרגיל, מאזינים לרשת הקשר ומחכים לתורנו. לפתע נראה מרחוק – מאחורינו, מכוון הבסיס – זחל"ם השועט לעבר מקום הימצאנו. בשל האבק הרב לא היה ניתן להבחין מרחוק מי בזחל"ם, ורק בהיותו כמה עשרות מטרים מאיתנו עלה בידנו להבחין בפניו המוכרים של גדעון. באותה שנייה השתנו סדרי עולם. יוצאי גדוד 52 נכנסו לתאים, קסדות שריון לראשיהם, מוודאים שהכול במקומו. עבדכם הנאמן, המט"ק, מבקש לוודא כי סרטי הקשירה בדרגש קשורים כהלכה וכי הכול "טיפ טופ". אפס ליקויים. גדעון הגיע. הסיר את הקסדה והחליפה בכומתה השחורה הגדולה...

גדעון נעמד בדופן הזחל"ם ובירך אותנו לשלום. יוצאי גדוד 52 השיבו בהצדעה. המח"ט המשיך עם חיוך רחב על פניו...

"מה שלומכם?"

בשלב זה החלו אגלי זיעה קרה לבצבץ על מצחו של המט"ק, הדופק עלה לערכים לא מוכרים וחיוורונו התחיל להזכיר טיוטה של וורמייר... הוא כבר היה (לפחות פעמיים) ב'סרט' הזה.

הלאה. ניצני כל החוליים שפקדו את הח"מ בהמשך פרשת חייו, נבטו עם הישמע השאלה (הכה צפויה)... "באיזה גדוד שירת בסדיר ומי היה המ"פ שלך?"

"בגדוד 52 בפלוגה של מוישה'לה רוזנברג, המפקד..."

"אהה, פלוגת הטירונים! אז אתם אלה שעמדתם בצד ימין במסדר החלפת מגד"ים. נכון!!"

"כן, המפקד!" השבתי אוטומטית. הנה כי כן, בפרפראזה על דברים שאמר צ'רצ'יל, הרי שנכון לאותה שנייה... עברנו איכשהו את סופה של ההתחלה, מעתה אנו נערכים לתחילת הסוף...

"הניצנים" הנזכרים לעיל הבשילו ונשאו פרי כדי 'קדם התקף' עם הישמע השאלה הקטלנית...

"ומה עם מנות הקרב בטנק הזה?"

השבתי בשפלות רוח ובתת קול... "המפקד, יש לנו 'חמישייה' סגורה..." בזכרי את המחירים המופקעים ששילמו כמה מחיילי גדוד 52 על פתיחה שלא בעיתה של קופסת 'לוף' או 'פלחי'."

גדעון הזדקף במקום עומדו כעוס ונרגז ושאג לעברי כלא מאמין... "אתה בטוח שאתה מגדוד 52? מה זה (בבוז גלוי)... 'יש לנו חמישייה סגורה...' אתה רוצה לספר לי שלא למדת שם לגנוב מהמטבח או מהאפסנאות! באמת אין שום דבר לאכול? מה בכל זאת יש? אני 'מת' מרעב!"  סיים את משא התוכחה וחייך... "בכל זאת, משהו 'חייב' להיות על הטנק..."

היה עימנו גם ככר לחם פרוס והגשנו לו, בושים ונכלמים בדלותם המשוועת של תאי הזווד. וגדעון נשאר זקוף על עומדו, גאה ונמרץ; חונך בקפדנות את התרגיל המתקיים לנגד עינינו, ומשתף אותנו בגובה העיניים בשיקוליו, הערותיו ותובנותיו, תוך שהוא נוגס פרוסה ועוד אחת, ואת שכנותיהן קרובות כרחוקות, עד כי בצאתנו לתרגיל, מלווים בברכת 'בהצלחה' של גדעון, לא נותרו עימנו אלא "חמישייה" אחת סגורה... ושקית ניילון ריקה, שאירחה בשעותיה הטובות כיכר שלם של לחם פרוס, ולא רק שתי "לשיקות" צמוקות...

'נלכדו ברשת'. מפגש נוסף משמעותי עם גדעון היה למיספר חברים (לא מאותה פלוגה) ולי בשנת 1970-1 בהכנות לאימון צליחה על דוברות בכנרת. בהתאם למקובל ולמסורת, גם הפעם נמניתי על כוח החלוץ החטיבתי שהעלה 3 טנקים לכנרת. בימ"ח מחנה "חסה" עמסנו את הטנקים על מובילים והתחלנו לנוע לעבר השער. בשלב מסוים העלה אחד ממפקדי המבצע תהייה, אולי יהיה זה נכון לכסות הטנקים ברשתות הסוואה. עצרנו להתייעצות. אך כמקובל במקום ובאירוע בו אין 'בעל בית' אחד – סמכותי, ובענייננו הוא היה גם כזה שלא ידע את  גדעון (ועל כך עוד להלן), התפתח דיון שהובל למחוזות "מגוונים". ואך טבעי הדבר שבסופו של "סיעור מוחות" קליל (חפיף) – ובחסות האופוריה המשחיתה בה היינו שטופים לאור הניצחון המזהיר במלחמת ששת הימים... ממש 'לאחרונה' (דאז) – גברה יד המצדדים בוויתור על רשתות הסוואה. המנועים הונעו, עלינו לרכבים והשיירה שבה ויצאה לדרכה.

לא אכחד כי בדיון שקדם לחידוש התנועה ללא רשתות, ריחפה באוויר (גם) השאלה: מה יאמר גדעון, אם יידע כי טנקים 'שלו' חצו את הארץ כמעט לכל אורכה עלי מובילים, כשהם עירומים וללא כסות לגופם (אף לא תחתונים).

יצאנו בשנית לדרכנו. וכצפוי, כמה עשרות מטרים לפני היציאה משערי 'חסה' הגיע מולנו רכב של מפקד בכיר. מזנק ממנו בחמת זעם המח"ט אל"מ גדעון אלטשולר, איש הצבא בנפשו, ברמ"ח אבריו ושס"ה גידיו, זה ה"ישן" והמוכר, הקפדן, המתעב טריקים ושטיקים, קיצורי דרך ועיגולי פינות. הוא כינס את כל החבורה סביבו וגער בכל פה במפקדת הכוח. ניכר בו שהניסיון להוציא מהמחנה טנקים לא מוסווים היה שקול בעיניו למעילה באמונו (אף למעלה מכך). וכך, כמו בסיפור עתיק היומין בעניין הדגים הבאושים: גם ננזפנו, גם הסווינו את הטנקים וגם 'גורשנו' מ"חסה" בבושת פנים...

וכמובטח לעיל: מיספר מילים לסיום באשר לאופוריה הארורה, האם והאב של כל חטאת. הגענו למרחב שבקרבתו נמצא חוף הנחיתה בשעת אחה"צ מתקדמת הנושקת לערב. איתרנו מקום לחניון לילה שהיה חבוי בין חורשות עבותות (במונחים של א"י), הורדנו את הטנקים ומיקמנו אותם בינות לעצים, מתכננים את ההתארגנות וסדרי השמירה – על הטנקים ועלינו –  במהלך הלילה, כאשר בבוקר, כך לפי התוכנית, אמורים היו להגיע סיירים שיובילונו לחוף הנחיתה.

והנה, טרם תמו יום קרב וערבו, והגלבוע, תודה ליושב במרומים, לא לבש תבוסה. ובעוד טעמן המבאיש של רשתות ההסוואה (שלא היו) עודו בפינו, זה עתה נדמו מנועי הטנקים כליל ושלווה פסטורלית ירדה על האזור, העלה אחד ממפקדי הכוח הרהור בקול רם, שמפאת חשיבותו אני מדגישו:

"חבר'ה, יש למישהו התנגדות שנשאיר פה את הטנקים, ניסע איש לביתו (ברכבים הפרטיים שעמדו לרשותנו) ונשוב מוקדם על הבוקר?"

ואני שואל,  אתם הבנתם את זה? בשלב זה תפס פיקוד אחד הסמלים הוותיקים בכוח, שהכריז כי איש לא עוזב – וכך היה!

סוף דבר – הדברים נכתבו לבקשתה של גב' ד"ר מור אלטשולר נ"י  בכנס משפחות הנופלים של חטיבה 274 לדורותיה ויוצאי החטיבה, שהתקיים בלטרון ביום 13.6.14. הבסיס העובדתי לאנקדוטות המהוות את הקובץ אמת, כאשר מטבע הדברים ובמרחק הזמן מאז קרות האירועים, אין הח"מ מתיימר (במרב הענווה) לצטט במדויק את הדברים שנאמרו, והם 'עובדו' באופן שיבטא את האווירה בכל אירוע, את אופי הדברים ומהותם וכן גם כדי ש"ישרתו" את הפן הסיפורי ע"י הוספת נופך כזה או אחר.

עוד יודגש כי למעט תא"ל גדעון אלשור-אלטשולר ז"ל ועמירם כוכב (שטרן) ז"ל לא נקב המחבר במכוון בשמות של אחרים גם אם הדברים הנאמרים (מרביתם) הם לזכותם ובטובתם. עוד יאמר כי האירועים שתוארו הם כאלה בהם היה הח"מ קרוב לאירוע, פעמים גם קירבה יתרה, ואופי הדברים הוא כזה המבטא את פער הדורות והריחוק בהיררכיה מול גילו ומעמדו הבכיר של מושא הקובץ.

יודגש כי פרט למפגשים המסוימים שתוארו לעיל היה לח"מ הכבוד לשרת תחת פיקודו של גדעון ולחוות את מנהיגותו ברמת היום-יום, לרבות בכנסים גדודיים בשכיחות גבוהה, בהרצאות שנשא גדעון, באירועים חגיגיים וימי זיכרון ובמסדרים גדודים שבועיים שהיו מוסד חשוב של קבע בגדוד 52. בכל המפגשים הנ"ל פרס גדעון את משנתו הסדורה, שבתשתיתה היו אהבת הארץ, המולדת והעם היהודי, והתשוקה ללא סייג להגן עליהם, כשהמוטו המלווה את דבריו: "ביטחון, אבטחה וכוננות." וכמה מצער שאותה אופוריה ארורה ועוד אירועים ותפיסות שגויות החלישו את משקלם וכוחם של ערכים אלו...

ומיספר מילים למור ולכל בני המשפחה. נעניתי לבקשה וכתבתי את הדברים מתוך כבוד רב והוקרה לראש משפחתכם עתיר המעש. מפקד מהולל עז נפש שחירף נפשו בכל מלחמות ישראל, פטריוט אמיתי שלא נשא לשקר נפשו, שלא רגל על לשונו, ולא נמצא רבב בכל פרשת חייו המרתקת, ואשר היה דוגמה ומופת לדורות של פקודים בבחינת 'נאה דורש ונאה מקיים.' אולם אם חלילה יש בדברים שנכתבו או בעניין מסוים משום פגיעה, ולו קלה שבקלות, בזיכרו של גדעון ז"ל או במי מבני המשפחה, אני מצר על כך, שכן אך שגגה היא שיצאה מתחת ידי.

בברכה,

אהוד סתת

ראשון לציון

יוני 2014

* * *

מלכה נתנזון

לאוהבים באמת

מִתּוֹךְ טִפַּת הַטַּל שֶׁמֵּעָלַי

פָּנֶיךָ הַיָּפִים נוֹהֲרִים אֵלַי

עַל אֵינְסוֹף חוּטֵי אַהֲבָה שֶׁבָּהֶם

מַפְעִילִים אֶת הַטִּפּוֹת הַטְּווּיוֹת סְבִיבֵנוּ

לְעָטְפֵנוּ

לִטֹּל מֵאִתָּנוּ רִבּוֹא מֵיתְרֵי אַהֲבָה

דַּעַת רְחִימָא

וְחֶמְדָּה

חֶמְדַּת חַיִּים וְאַהֲבָה

וְהִנֵּה אוֹר גָּדוֹל נִפְעַר בִּי

חָזִי רָחָב

לִבִּי – בָּצֵק תּוֹפֵחַ שִׁמְרֵי חַיּוּת

אֲנִי וְאַתָּה רֶשֶׁת אִינְדְרָה*

בּוֹעֲרִים בְּצִבְעֵי חֶמְדַּת כֹּסֶף

גַּם בְּמֶרְחַק נְגִיעָה

לָאוֹהֲבִים בֶּאֱמֶת רֶשֶׁת אִינְדְרָה –

וַאֲדָמָה

* "רשת אינדרה", כרשת עכביש, ועליה ריבוא טיפות המשקפות ומשתקפות זו בזו. על פי הבודהיזם – התהוות גומלין. ההבנה כי כל תופעה מתהווה ומתקיימת בתוך רשת של סיבות ותוצאות המשפיעות על כולנו.

* * *

צבי י' כסה

גיבוריות ומתוקנות

מי האידיוט שגירש את חוסיין ששלט בפלסטינים והפך אותם לירדנים וחיסל את הטרור, ובמקומו העלה למדינת היהודים 4 מיליון פלסטינים? 

 כשמקימים מדינה – הגיבוריות קודמת למתוקנות.

כשצריך לקיים מדינה – המתוקנות קודמת לגיבוריות.

ראש הממשלה לוי אשכול הבין, והתחיל במהפך אל המתוקנות. ואז באה מלחמת ששת הימים, והחזירה את הגיבוריות לשלטון. ומאז הגיבורים – ראשי ממשלה ואלופיהם ומלחכי אדרתם – שולטים.

אבל, שימו לב, בלי לרחם על עצמנו: יגאל אלון הציע לכבוש את הר הדרוזים ולהקים מדינת חסות עם ישראל. משה דיין הצהיר שכל דור צריך להרחיב גבול, וטוב שארם-אל-שייח' בלי שלום משלום בלי שארם-אל-שייח'. אחר כך בא אריק שרון ושינה את המזרח התיכון: הוא שלח את הפלסטינים מלבנון לירדן כדי להיות פלסטין, כדי שממשלת לבנון תכרות שלום איתנו, וכדי ש"אגודת הכפרים" הפלסטינית תומלך על העם הפלסטיני.

ואשכול המסכן, חכם מכל הגיבורים, ניסה להתגבר על ההיסטריה של ניצחון 67' והציע את השטחים כ"פיקדון לשלום", וחברוּ הגיבורים דיין ואלון ובגין וגלילי ומנעו את הדבר החכם האשכולי. כי ארץ ישראל בידינו, ומיהו חוסיין להתחשב בו ומי הם הפלסטינים. אלה בני הארץ שעלו בסולם ההנהגה ונצמדו לגיבוריות של ימי הקמת המדינה ושנותיה הראשונות.

ועד היום ראה"מ מנכס לעצמו גיבוריות. ואיש מהם לא שאל ולא שואל את השאלה האסטרטגית הפשוטה: מי היה האידיוט שגירש את חוסיין ששלט בפלסטינים והפך אותם לירדנים וחיסל את הטרור, ובמקומו העלה למדינת היהודים 4 מיליון פלסטינים? האידיוט היה, והיום – האידיוטים הם 5 מיליון יהודים ישראלים התומכים באווילות הנמשכת על חשבון צדקתה ואיכויותיה של מדינתם.

אין בארץ – ולא יכול להיות – איש ימין מהזן של היום חכם. כי כל מי שמוכן להמשיך בשליטה על עם זר, בכיבוש, מוכרח לפתח פילוסופיות חסרות שחר מבית המדרש של הלאומנות, של החונטה בכנסת ו"מרכז הרב" המשיחי. זה המימוש של האימפוטנציה.

* * *

זאב בן-יוסף

הַשְּׂמֹאל מְשַכְתֵב אֶת הָהִיסְטוֹרְיָה

גם היום יש עדיין המון ניסיונות של השמאל לְשַכְתֵב, להכחיש ולטשטש פרשיות גבורה ופעולות היסטוריות מכוננות חשובות של אצ"ל, לח"י ובית"ר, יחד עם התנכלויות נפשעות מזעזעות של השמאל כלפיהם, שנמחקו כליל מספרי ההיסטוריה הרִשמיים, מהסִפרות בכלל ומהמוזיאונים.

"לקסיקון הקשרים לסופרים ישראלים" הוא ספר חדש בן 998 עמודים, בעריכת פרופ' יגאל שוורץ ופרופסורים נוספים לספרות ושירה עברית, בו נכללים מאות סופרים ומשוררים ישראלים שכתבו בשפה העברית, כולל יורדים מהארץ וערבים. רק שניים מבכירי הסופרים והמשוררים העבריים נעדרים בספר: זאב ז'בוטינסקי ונעמי שמר. העיתונאי דן מרגלית מעיר כי החלטות כאלה מזכירות את האנציקלופדיה הסובייטית בימי הבולשביזם של פראבדה. אלא שזוהי רק לְבֵנָה נוספת בבניין שהשמאל הישראלי החל לבנות מאז פרשת ארלוזורוב וממשיך בבנייתו עד היום, במטרה לעוות, לטשטש ולמחוק עובדות היסטוריות הכוללות תופעות גבורה מימין והתנכלויות נִפשעות מזעזעות משמאל – ממש כפי שמוצג בספרו של ג'ורג' אורוול "1984": "שקר הוא אמת."

"אנחנו כותבים את ההיסטוריה"

היו זמנים שמנהיגי השמאל הצהירו בגלוי שכוונתם לשכתב את ההיסטוריה. ידוע למשל הוויכוח בין מפקד ה"הגנה" אליהו גולומב, לבין מפקד הלח"י נתו ילין מור, על מלחמת המחתרות. כשהגיע הדיון הלוהט למבוי סתום וילין-מור אמר – "ההיסטוריה תשפוט בינינו," השיב לו גולומב: "אני כבר יכול לומר לך מה תספר ההיסטוריה, כי אנחנו הם אלה שכותבים אותה."

ואכן, תנועת העבודה השלטת ביצעה שִכתוב היסטורי של המאבק לתקומת המדינה, של ההעפלה וגם של המרד בגֶטאות – כאשר החלק של בית"ר והאצ"ל במאבק נמחק לחלוטין.

גם היום יש עדיין המון ניסיונות לשִכתוב, הכחשה וטשטוש של מפעליהם ההיסטוריים של אצ"ל, לח"י ובית"ר ערב הקמת המדינה ולאחר מכן. פרשיות היסטוריות חשובות ואף מכוננות שיזמו וביצעו תנועות ואִרגונים אלה עדיין אינן נזכרות בספרי ההיסטוריה הרִשמיים, בספרות בכלל ובמוזיאונים, למעט מוזיאוני האצ"ל ומכון ז'בוטינסקי.

אחד הניסיונות הבולטים של שלטון השמאל לשכתב היסטוריה משתקף במאמצים לטשטש ולהעלים את העובדה שיוזם ומנהיג מרד גטו ורשה היה למעשה בית"רי ומפקד אצ"ל פאבל פרנקל ולאו דווקא מי שמוזכר בהבלטה בספרי ההיסטוריה ובמוזיאונים – איש השומר הצעיר מרדכי אנילביץ, שחלקו במרד היה בפועל מִשני בלבד. מסמכים ועדויות בספרו של משה ארנס "דגלים מעל הגטו" מעידים כי פאבל פרנקל, שעמד בראש אירגון אצ"י מיסודם של בית"ר ואצ"ל, הוא שיזם את מרד גטו ורשה והיווה בו את הרוח החיה.

הסזון וההעפלה הבית"רית נמחקו

במוזיאון ההעפלה בחיפה, למשל, מסופר רבות על מבצעי ההעפלה של ההגנה שבוצעו בסוף שנות הארבעים של המאה העשרים, אבל ניתן למצוא שם לא יותר ממשפט קטן אחד על מבצעי ההעפלה הבית"ריים החלוציים של "אף-על-פי" מתחילת שנות השלושים.

ההעפלה הבית"רית בוצעה עקב ההוראה של דוד בן-גוריון למנוע מכל מי שלא השתייך לשמאל רישיונות עלייה לארץ, ובכך גרם בעקיפין למותם של אלפים שלא הצליחו לעלות ונרצחו בידי הנאצים. בספר "עמוד האש" מוקדש  פרק שלם להעפלה של ה"הגנה", לעומת מספר שורות על ההעפלה הבית"רית שקדמה לה.

פרשיית ה"סזון" המזעזעת, כאשר הנהגת השמאל פוקדת על ה"הגנה" לחטוף, לכלוא, לענות, להסגיר לבריטים ואף לרצוח לוחמי חרות של אצ"ל ולח"י – כמעט איננה ניתנת לאיתור בספרות ה"רִשמית".

"פרשת אלטלנה" מתוארת בדרך כלל כאילו אצ"ל התכוון לבצע הפיכה צבאית נגד ממשלת ישראל בימיה הראשונים של המדינה, למרות שברור היום שהאצ"ל הודיע לממשלה על בוא האוניה ושבזכות מפקד האצ"ל מנחם בגין נמנעה מלחמת אחים, גם בתקופת הסזון וגם לאחר הטבעת אלטלנה.

בשום ספר רִשמי לא תמצאו מילה על פלוגות הגיוס הבית"ריות, שלא נפלו בחלוציות והתעוזה שלהן מגדודי העבודה המפורסמים של השמאל, ואף עלו עליהן.

בשום ספר לימוד רִשמי לא ניתן למצוא שמץ משערוריית נפילתו של מושב משמר הירדן, עליה יש עדויות של הלוחמים אריה יצחקי ואורי יפה, מפקד חטיבה 9. הם העידו כי לוחמי בית"ר ואצ"ל הופקרו על ידי צה"ל מאחר שלא השתייכו לכוחות ההגנה והפלמ"ח. מתנדבי האצ"ל נעצרו בדרך ליישוב על ידי יחידה של הפלמ"ח, שפרקה את נשקם וגירשה אותם במכות. הסורים תקפו בטנקים ובמסות של חיל רגלים את כוחותינו שהיו נחותים בהרבה וסבלו אבידות קשות. מוסה פלד מחטיבת גולני (לימים אלוף) סיפר אחרי הקרב שחיפש את האחראי לשליחה המופקרת של כוח נחות בעליל להתמודד עם הנחשול הסורי, "כדי לתקוע לו כדור בראש."

בן-גוריון החרים את אצ"ל ולח"י

רוב הישראלים יודעים שהמבצע המרשים ביותר של האצ"ל היה הפריצה לכלא עכו. אולם אלפים רבים ברחבי העולם שצפו בסרט "אקסודוס" שיצא לאקרנים לפני 55 שנה הבינו אחרת. כאשר הִגיע לכאן הבמאי אוטו פרמינגר אמרו לו שיוכל לשחזר את הפריצה על ידי אלה שביצעו אותה. לאחר שבן גוריון שמע על כך וזעק לשמיים, הוצמד להפקה פוליטרוק מטעמו, וכך משוחזרת-משוכתבת בסרט הפריצה לעכו כאילו בוצעה על ידי ה"הגנה".

אודי לבל מעיד בספרו "הדרך אל הפנתיאון" כי בן-גוריון לא הכיר בחללי האצ"ל, סירב לשלוח מכתבי תנחומים למשפחות, מנע סיוע המדינה למשפחות החללים ואת הנצחתם בנוף הישראלי, בספרי הלימוד, בספרי "יזכור" ועל קירות בתי "יד לבנים". חללי האצ"ל והלח"י, כמו חבריהם מהלח"י, נשארו מחוץ לזיכרון הממלכתי, שלא כעמיתיהם מה"הגנה" ומצה"ל.
חברי מחתרת אלמונים בחייהם נאלצו להישאר אלמונים גם במותם, עת הכריע בן גוריון כי ייקברו "מחוץ לחלקה הצבאית בבית העלמין" וקבע את היחס אליהם כאל מתאבדים הנקברים מחוץ לגדרות בית הקברות היהודי. הספר עוקב אחר תהליכי מחיקת הזיכרון ומאמצי הכניסה אליו -–זיכרון ממלכתי שעוצב בקפידה בידי מפלגה (מפא"י) שעשתה בו כבתוך שלה. כל זאת כדי שהתודעה הציבורית תזהה עם מפעל הקוממיות רק מפלגה יחידה (מפא"י) ומנהיג יחיד (דוד בן גוריון). הוא מצביע על כך שהשכול וההנצחה הלאומית – מִתחמים ישראלים מקודשים – עוצבו על פי שיקולים פוליטיים וציניים. רק לאחר פרישתו של בן-גוריון ובעיקר לאחר שעלה בגין לשלטון ב-1977 תוקנה בהדרגה אפלייה מעוּוֶתת זו.

אהוד: אלמלא הופצצה "אלטלנה", ונקבעה אחת ולתמיד ריבונותה המלאה של ישראל ושל ממשלתה גם על צה"ל, היינו נדמים ללבנון. בשעתו כתבתי דברים דומים לאלה בעיתון "הארץ" ובתגובה ראש הממשלה דאז יצחק שמיר לא בא לטקס חלוקת המלגות על שם ראש הממשלה לוי אשכול ז"ל, ולא חתם לי על תעודת הפרס. אמור הייתי אז לומר דברים בשם הזוכים ולא הסכמתי להראותם מראש לממונים על הטקס, והם מצידם פחדו שאדבר ברוח פוליטית זו באוזני ראש הממשלה, מה שלא עלה כלל על דעתי כי דיברתי אז בעיקר על מצב הסופרים.

* * *

אורי הייטנר

1. עריצות בשם הליברליות

אני תומך בזכויות שוות ומלאות לזוגות חד מיניים. זו השקפת עולמי ההומניסטית, הליברלית. ולמען הגילוי הנאות, אני גם בעל עניין. אחי הוא הומו. הוא ובן זוגו מנהלים מערכת זוגיות נפלאה לאורך שנים רבות. בן זוגו הוא גיסי לכל דבר, הוא דודם לכל דבר של ילדיי. וכאשר יהיו להם, בע"ה, ילדים – הם יהיו אחייני לכל דבר, אהיה דודם לכל דבר, וילדיי יהיו בני דודיהם לכל דבר. מבחינתי, כל התייחסות אליהם שלא כאל משפחה, היא מגוחכת.

זו נקודת המוצא שלי, בבואי לדון בהתבטאותו של שר החינוך, הרב שי פירון בנדון, ובהתנפלות עליו. כזכור, השר ביטא, בראיון לעיתון הדתי "בשבע", תמיכה חד משמעית ובלתי מסויגת בשוויון זכויות מלא לזוגות חד מיניים; בזכויותיהם הכלכליות השוות, בזכויותיהם לזוגיות ובזכותם להורות. ובאותו ראיון הוא הסתייג מהגדרתם כ"משפחה", והציע להגדירם כ"ברית שותפות". ועל כך, פרצה מהומת אלוהים.

איני שותף להתנפלות הזו. שי פירון הוא יהודי דתי אורתודוכסי, רב וראש ישיבה לשעבר, שהינו חלק מציבור שעד לאחרונה ראה בחד-מיניות את הדבר הנתעב ביותר, המוקצה יותר מכל מחמת מיאוס, והיום מתחוללת בתוכו תמורה מהירה וחיובית של היפתחות והכרה, המעוררת מחלוקת עזה בתוך הציבור הדתי לאומי. יש לי הערכה רבה לשי פירון, שקם בגלוי ובאומץ, ומצדד במלוא הזכויות לחד מיניים, וזו העמדה הפוליטית שהוא מייצג בכנסת, בממשלה ובציבוריות הישראלית.

השקפתו בנוגע למהות המשפחה היהודית, אינה מאפשרת לו להגדיר את המשפחות החד-מיניות בתואר "משפחה". כאמור, אני רואה את הדברים אחרת לגמרי. אבל האם העמדה שלו אינה לגיטימית? האם זו עמדה שאסור שתשמע? האם זו עמדה שאסור לשר חינוך להשמיע?

ההתנפלות על פירון והדה-לגיטימציה להיותו שר חינוך, היא עריצות בשם הליברליות. היא ניסיון לשלול מראש כל דיון וכל עמדה אחרת ולהלך אימים על אנשים מלבטא את דעתם השונה. עריצות בשם הליברליות היא עריצות לכל דבר, ואין לה דבר וחצי דבר עם ליברליות.

שמעתי בראיון לגל"צ את כתב "הארץ" אור קשתי, המנהל ציד מכשפות נגד פירון מיום היבחרו לתפקיד, בשל עצם היותו דתי, המשך לציד המכשפות שניהל נגד יו"ר המזכירות הפדגוגית לשעבר ד"ר צבי צמרת בשל היותו ציוני – ובו הוא מנסה לבצע סיכול ממוקד לפירון, והכול בשם הליברליזם, כביכול. הוא הזכיר שהנושא השנתי של משרד החינוך הוא "האחר הוא אני," ואיך השר שבחר בנושא מתבטא באופן כזה?

באמת, שי פירון, שאימץ ילד הסובל מנכות קשה ביותר ונזנח בידי הוריו שלא יכלו להתמודד עם ילד כזה, זקוק לשיעור מאור קשתי אודות היחס לאחר... מן הראוי שאור קשתי ושכמותו יבחנו את עצמם, האם הם עומדים באמות המידה הבסיסיות בנוגע ליחס לאחר, כאשר האחר הוא, למשל, דתי? או אם האחר הוא, רחמנא לצלן, מתנחל?

בטרם יציע אור קשתי להוציא את המִשְׁנָה אל מחוץ לחוק, אני מרשה לעצמי לצטט מתוכה: "טול קורה מבין עיניך."

2. צרור הערות 29.6.14

* הבשורה החשובה ביותר שיצאה מוועדת גרמן, היא הבשורה שלא יצאה ממנה: נכשל הניסיון להחליף את הרפואה הציבורית בישראל ברפואה חזירית. זו בשורה טובה לחברה הישראלית. בסופו של דבר, אפילו גרמן עצמה הצביעה נגד המגמה שניסתה להוביל.

העיקרון של הרפואה הציבורית, הוא אחריות לבריאותם, לחייהם, לאיכות חייהם של כל האזרחים, כמחויבות המוסרית של המדינה לאזרחיה. אי אפשר לקיים את המחויבות הזו, אלא על בסיס ערכי השוויון והערבות ההדדית. העיקרון של הרפואה הציבורית, הוא שכל אזרח משלם מס בריאות על פי יכולתו (גובה השכר שלו) ומקבל שירותי בריאות על פי צרכיו. כלומר: אם אני עשיר ממך והניתוח שלך דחוף משלי, אתה תנותח לפניי, למרות שאני יכול לשלם יותר. כך ראוי לקיים מערכת בריאות במדינה המושתתת על מוסר הומניסטי, על מוסר יהודי, על ערכים של צדק ושוויון ערך האדם. בג'ונגל הדרוויניסטי–  אין צדק אלא כוח. החזק שולט. מי שיש לו כסף, יחיה, ייהנה מבריאות טובה ומי שאין לו, ייזרק לכלבים. הרעיון של שר"פ, הוא התגלמות החזירות – להשתמש בתשתיות שהקימה המדינה כדי לקיים את הרפואה הציבורית, לצורך מתן שירותי בריאות לעשירים, תמורת תשלום שישולשל לכיסם של טובי הרופאים, על חשבונם של אזרחי ישראל שאין להם את היכולת הזאת. וזאת, בתירוץ שהשר"פ יכניס כסף למערכת (שקר) ויהיה לטובת כולם. כפי שראינו ב"הדסה".

* הנשיא אובמה בשיחתו עם הנשיא פרס: "אני לא אזוז מילימטר מהסיוע הביטחוני לישראל ומשיתוף הפעולה הביטחוני והמודיעיני." ואכן, תקופת כהונתו של אובמה היא אחד מירחי הדבש המוצלחים ביותר, מבחינת הסיוע האמריקאי לישראל ומבחינת שיתוף הפעולה הביטחוני בין המדינות.

עובדה זאת, אינה מתיישבת עם שני נראטיבים, או ליתר דיוק מיתוסים, הנפוצים בישראל. האחד, הוא שאובמה הנו נשיא עוין לישראל, איסלאמיסט, אוהד "האחים המוסלמים" וכיו"ב. והשני, הוא שמדיניות ישראל בנושא הפלשתינאי והיחס העוין של נתניהו לאובמה הביאו לקרע חסר תקדים בין המדינות, לנתק, לעוינות, לשפל וכן הלאה. שני המיתוסים הללו, הנם נראטיבים מגויסים לאינטרסים פוליטיים, ושניהם מנותקים מן המציאות.

המציאות היא, שבין ישראל וארה"ב קיימת ברית אמיצה, שהנה שילוב של אינטרסים משותפים אך יותר מכך, של ערכים משותפים, ערכי הדמוקרטיה, החירות. השותפות הזו חזקה יותר מכל זהות של מנהיג ישראלי או אמריקאי זה או אחר, יותר ממחלוקות אלו או אחרות בין המדינות ויותר מרמת הכימיה בין המנהיגים. כל הנשיאים האמריקאים ב-50 השנים האחרונות, זולת קרטר, הם ידידי ישראל.

ידידות ושותפות אינטרסים בין מדינות, אין משמעותה זהות עמדות. יכולות להיות מחלוקות בין מדינות, ואף על פי כן, ישררו ביניהם יחסי ידידות איתנים. הברית הערכית והאסטרטגית בין ארה"ב וישראל, הולכת ומתהדקת עם השנים, חרף העובדה שמאז מלחמת ששת הימים, קיימת מחלוקת עמוקה בין המדינות בנוגע לשאלת גבולותיה של ישראל. רייגן נחשב לאחד הנשיאים הידידותיים של ישראל, אך הוא ניסה לכפות, באמצעות "תכנית רייגן", נסיגה ישראלית לקווי 49' והטיל סנקציות על ישראל לאחר סיפוח הגולן. למעט בוש הבן, כל נשיאי ארה"ב צידדו בנסיגה ישראלית מלאה, או לכל היותר עם תיקוני גבול קלים. וחרף המחלוקת העקרונית הזו, הידידות בין המדינות התחזקה.

היו רק שלוש תקופות שבהן היתה זהות עמדות בין ישראל לארה"ב בסוגיה הטריטוריאלית. בתקופת קלינטון וברק, כאשר ברק התנתק מעמדותיה של ישראל ואימץ את עמדות ארה"ב. בתקופת שרון ובוש הבן, כאשר בוש התנתק מעמדותיה של ארה"ב ואימץ את עמדות ישראל, כפי שהדבר בא לידי ביטוי במסמך בוש. ובתקופת אובמה ואולמרט (תקופה שארכה חודשיים ועשרה ימים), כאשר אובמה נטש את עקרונות מסמך בוש, ואימץ את עמדות אולמרט, שנתן לבוש סטירת לחי מצלצלת, בוותרו במחי יד על מסמך בוש, והציע לפלשתינאים נסיגה מלאה.

בין אובמה ונתניהו קיימות מחלוקות עמוקות בסוגיה הפלשתינאית ובסוגיה האיראנית, ואולי גם הכימיה ביניהם אינה מלבבת. אך הידידות בין המדינות נותרה יציבה ואיתנה. הפגיעה העיקרית בישראל, אינה נובעת מעוינות לישראל, אלא מכישלונו החרוץ של אובמה במדיניות החוץ, הנובע מעיוורון מדיני ומדיסאוריינטציה בהבנת העולם. אולם הנזק לישראל, כתוצאה ממדיניות זו, בטל בשישים לעומת הנזק לארה"ב.

* דאעש עלולה להתפשט לירדן, והכותרות כבר מדברות על התערבות צבאית אפשרית של ישראל כדי להציל את הממלכה ההאשמית. ואני תמה, האם לא למדנו את לקח לבנון? האם לא למדנו שאין לנו מה להתערב במלחמות לא לנו? האם לא הבנו שלא אנו בוחרים את השכנים שלנו ולא אנו קובעים את שלטונם? הרי כל התערבות שלנו רק תגביר את השנאה כלפינו ותזיק למי שאנו רוצים לסייע לו.

ישראל היא מדינה יהודית דמוקרטית מפותחת ומתקדמת, אי בים של דמים ורשע. זאת המציאות, לצערנו. עלינו להיבדל ממרחב הדמים שסביבנו ולמקד את מאמצנו בחיזוק הפנימי של ישראל בכל המובנים – חברתי, כלכלי, חינוכי, מדעי, ביטחוני ומדיני. תפקידו של צה"ל הוא להגן על מדינת ישראל ולא לנהוג כמעצמה אזורית המתערבת בעניינים הפנימיים של הערבים. עלינו להבטיח גבולות בני הגנה, כלומר שקו העצירה של דאעש יהיה הירדן ולא כביש שש.

* ישראל חריגה בתוך מרחב הדמים שבו היא חיה. היא חריגה כמדינה יהודית דמוקרטית, ולא ברור במה היא חריגה יותר – בהיותה יהודית יחידה או בהיותה דמוקרטית יחידה.

* אורי משגב מספר במאמרו ב"הארץ" על מכתב שקיבל מבן 17, הקורא באופן קבוע את מאמריו, ובעקבות זאת מתייעץ איתו האם להתגייס. עצם העובדה שאורי משגב (!) הוא דמות שבני נוער, ואף אם זה רק נער אחד, רואה בו מנטור שראוי להתייעץ אתו על משהו, היא תעודת עניות לחברה הישראלית, בחינת "אם ראשונים כבני אדם, אנו כחמורים."

ומה תשובתו של משגב? כמובן, הסתה לעריקה, כלומר לסרבנות המונית לשרת בשטחים, כלומר סרבנות לפעילות הביטחונית האמתית, כלומר עריקה מהגנה על מדינת ישראל ועל חיי אזרחיה. הרי תמיד יהיו אחרים שיקריבו את חייהם כדי לאפשר למשגבים למיניהם להמשיך להסית נגד מדינתם ובעד אויביה. משגב התייאש מהדמוקרטיה, ואינו סבור שבדרך דמוקרטית ניתן להשפיע על דרכה של המדינה, ולכן הוא מסית למרוד בדמוקרטיה, במדינה, בממשלה הנבחרת.

פשקוויל נפסד של איש נקלה.

משגב השיב לנער, שמכתבו הגיע אליו בעיתוי נכון, בעיצומו של המבצע "להחזרת החטופים". המירכאות במקור. כלומר, מבצע שנועד להחזיר ילדים שנחטפו בידי אויב ברברי, הוא בעיני משגב התגלמות אקיבוש האכזר, שיש לערוק ממנו.

* בעקבות הפעלת המזגנים, שורר שרב כבד. לוגיקה מוזרה? הנה, ציטוט מ-ynet: "בעקבות החיסול חודש ירי הרקטות מעזה."

* מבלי להקל ראש בחומרת המחדלים במוקד המשטרה ובמוקד מד"א, אין ספק שהגורם העיקרי לכך הם המתיחות, מעשי הקונדס וקריאות השווא שמתקבלות מדי יום במוקד. זהו קונדס הגובה חיי אדם, וחובה להילחם בו. השבוע נעצרו נערים בפתח-תקווה, החשודים שבדו את חטיפתם. מן הראוי שהם יענשו בכל החומרה, למען יראו וייראו. מדובר בפיקוח נפש.

כמובן שאין בכך כדי לפטור את המוקדנים מאחריותם להתייחס בכל הרצינות ובכל המקצועיות לכל פנייה. איני מקבל את האמירה שמדובר בתסמונת הש"ג. הש"ג הוא הרמטכ"ל של השער במשמרת שלו, ואין הוא רשאי להיות ראש קטן כי הוא "רק ש"ג."

* אם לא נחסל את השחיתות, תחסל השחיתות אותנו. המלחמה בשחיתות היא מלחמת קיום. השופט דוד רוזן, ששלח את גדול המושחתים במדינת ישראל למקום היחיד הראוי לו, הוא גיבור לאומי, גיבור המלחמה בפשע ובשחיתות. קמפיין הדה-קרדיטיזציה כלפי רוזן, הוא מלחמת מאסף של השחיתות, שהחברה הישראלית גמרה אומר למגר אותה.

* מאה שנה מלאו למלחמת העולם הראשונה, המלחמה הנוראה שהטביעה את האנושות בדם. סבא שלי לחם ונפצע במלחמה, בצבא האוסטרו-הונגרי. מי ירה בו? אולי יהודי? אולי הוא ירה ביהודים?

מלחמת העולם הראשונה היתה גם מלחמת אחים יהודית. יהודים רבים השתתפו בה, בצבאות השונים, בצבאות שלחמו אלה באלה. זהו ביטוי טראגי של הקיום האנומלי של העם היהודי בגלות. הציונות והקמת מדינת ישראל, הם התשובה לטרגדיה הזו.

* בתום מלחמת העולם הראשונה ולאחר נפילת האימפריה העות'מאנית, חולק עור הדוב שניצוד, ונקבעו הגבולות הבינלאומיים. הגבולות הללו, שנבעו משיקולים אינטרסנטיים של מעצמות הקולוניאליזם האירופי, היו שרירותיים לגמרי, ללא כל היגיון היסטורי, גאוגרפי או אתני. כך נוצרו מדינות לאום, של לאומים מלאכותיים. אין לאום סורי, אין לאום עיראקי, אין לאום ירדני. היום אנו נוכחים בכך, כאשר המדינות הללו מתרסקות לגורמים ומתפוררות לרסיסים, באין דבק אמתי המלכד אותן.

* גם הצהרת בלפור היא במידה רבה תולדה של מלחמת העולם הראשונה. בימים שבהם ניתנה, התרחשה המהפכה הבולשביקית ברוסיה, שהקימה את ברית המועצות. מעצמת העל הקומוניסטית התפוררה ומצאה את מקומה בפח האשפה של ההיסטוריה, כיוון שהתבססה על שקר. המהפכה הציונית, הקימה מדינה מפותחת ומתקדמת, מודרנית וחזקה, כיוון שהתבססה על אמת. המדינות הערביות המלאכותיות שעוצבו על שולחן שרטוט של פקיד צרפתי ופקיד בריטי, מתפוררות, מאחר והתבססו על כזב. מדינת הלאום היהודית הולכת מחיל אל חיל, כיוון שהיא מבוססת על אמת. המהפכה הציונית אינה רק הצודקת במהפכות, היא גם המוצלחת שבהן.

* "כשחטבתי עצים בא פתאום המסכן והניח את הראש מתחת לגרזן" (חיים חפר, "אדוני השופט").

"איבדתי שיווי משקל, נפלתי על קייליני. פגעתי בו עם הפנים שלי" (לואיס סוארס, בשימוע בפיפ"א).

* במלאת עשור למותו של אריק לביא, שודר בגל"צ ערב מחווה לזכרו, שהוקלט במלאת שלושים למותו. ערבים דומים נערכים לזכרם של יוצרים כמאיר אריאל, נעמי שמר וסשה ארגוב, אלא שבניגוד אליהם, גדולתו של אריק לביא היא כאמן מבצע. אריק לביא היה זמר גדול – בעל יכולת קולית נדירה, חוש קצב יוצא דופן, כריזמה בימתית ייחודית, שרמנטיות. בניגוד לערבי הוקרה ליוצרים, שבהם אמנים שונים מיטיבים לקחת את שיריהם למחוזות חדשים, בעיבודים ובביצועים מקוריים, המשותף לשירים של אריק לביא, שאותם כתבו יוצרים שונים ומגוונים, הוא שאת כולם שר אריק לביא עצמו. קשה היה שלא להשוות את הביצועים במופע למקור, וההשוואה אינה לטובת החידושים, בלשון המעטה... זה היה כמו ערב מחווה לאלוף העולם בקפיצה לגובה, בביצוע קופצים מוכשרים שאינם יכולים להגיע לשיא שהוא קבע.

* ביד הלשון: עשר שנים חלפו, מאז מותה של נעמי שמר, באמצע התמוז. נעמי שמר אהבה את העברית, ידעה עברית, פלירטטה עם העברית. כתיבתה הייתה רב משלבית – היו בה זה לצד זה משלב גבוה ושפת רחוב וסלנג. היא היטיבה לשוחח בשיריה עם המקרא, חז"ל, התפילה וסיפורי חסידים, עם שירת התחייה והשירה העברית החדשה, ועם העגה העממית.

נעמי שמר היתה חברה באקדמיה ללשון עברית. העברית שלה הייתה רהוטה ומדויקת ובעיקר עשירה. היא השכילה להבין שיופיה של השפה הוא בראש ובראשונה בעושרה, והעושר כולל בתוכו את הסלנג. שליחותה הלשונית לא היתה נוקדנות חמורת סבר, אלא העשרת השפה בחיוך ובקריצת עין. היא אהבה את העברית המדוברת, כינתה אותה בשם החיבה "דִּבְּרִית" ושיבצה אותה בשיריה.

דוגמאות לשילוב הסלנג בשירתה ניתן למצוא בשירים רבים. אציג שלוש דוגמאות, מתקופות שונות ביצירתה:

ב"שיר השוק", משנות ה-60 היא כתבה: "על כן שתה ואכול / ושמח ביין / היום צעיר אתה / מחר תזקין. / הן רק היום בזול / ומחרתיים / על הסכין, על הסכין."

יש בשורות הקצרות הללו גם שיחה עם מקורות ישראל, ספר ישעיהו: "אכול ושתו כי מחר נמות" וכן "ויאמר אליהו לאחאב עלה אכל ושתה כי קול המון הגשם," גם שפה גבוהה – "תזקין" ובאותה נשימה, שפת השוק: "על הסכין."

את השיר "גג" משנות ה-80 היא פתחה בשורות: "גנוב על העיר הזאת / נעול עליה / שפוט שלה לכל חיי / לכל חייה / אז למה היא לא נותנת לי / היא לא נותנת לי / היא לא נותנת לי גג."

ומשנות האלפיים, אחד משיריה האחרונים הוא "המעיל":

"החברים שלי עשו לי מעיל

מעיל בלתי רגיל

הוא עוטף את הכתף והוא מסתיר את הגיל

מעיל בלתי רגיל

הוא מחמם בחורף, הוא מצנן בקיץ

לפעמים הוא אוהל, לפעמים הוא בית

והצבעים שלו הם קשת בענן

מעיל שחבל על הזמן."

באמת, חבל"ז.

אהוד: הביטוי "חבל על הזמן" במובנו העדכני, לחיוב, הוא אחד השנואים עליי ביותר בשפה העברית, גם כי אינו מאפשר להשתמש בו במובנו המקורי, לשלילה. אני לא משתמש בו והוא מעביר בי תחושה של בחילה לשונית ורתיעה מטמטום פושה – כאשר אני שומע אותו מפי מישהו אחר.

* * *

אלי מייזליש

כתיבה נלוזה מהי?

אני בספק אם הרבה יודעים את הפירוש האמיתי של 'נלוז' שלמען האמת מילה זו מוזכרת רק 4 פעמים במקרא; פעם בישעיהו ו-3 פעמים במשלי, להלן "אֲשֶר אָרְחוֹתֵיהֶם עִקְּשִים וּנלוֹזים בְּמַעְגְלוֹתָם." [משלי ב' 15], והפרשנים מובילים את המילה לעקומי-שכל, לאיוולת, לרשע, וכיום פסקו כבר לכנותם סתם אידיוטים ואומרים אידיוט וזהו.

אז לא. כתיבה נלוזה היא נלוזה נטו. רשעית, רעה, זדונית, נכלולית ובעיקר אצל אלה היודעים את האמת אבל נלחמים נגדה, כי ככה למדו בשחר נעוריהם בקיבוצי השומר הצעיר. חסידי הסטליניזם [נא עיין בסוף כמה מילים על שמואל דותן].

אני נדרש דווקא לתיאור זה במקרה של כתיבתם של כמה עיתונאים לאחר החטיפה ותגובת צה"ל והציבור, לרדד ולהשפיל אירוע רצחני נגד יהודים כאילו מותר לעשות במתנחלים ככל העולה על רוחם, הגדיל בכסילותו אותו אב [לא שקול] אבל שכול פרנקנטל – שבנו נחטף ונרצח בידי מחבלים, שהתיר דם יהודים באמרו: "הם לוחמי חרות פלסטינים."

למה נוטים עיתונאים אלה, או גם 'מדינאים' דמיקולו מהשמאל – לגמד את האירוע ואפילו להראות אדישות נוכח החטיפה [מי אמר להם לגור בשטחים הכבושים], כלומר, שאין כאן 2 בני מוות, פושעים פליליים האשמים בחטיפה [שבארה"ב דינם מוות], אלא כאילו משחק 'תופסת' או 'שוטרים וגנבים' כמו בשכונה, לכל היותר. 

חטיפת 3 נערים היא מעשה שפל, פשע פלילי שכאמור בארה"ב דינו מוות. כך גם אצלנו. עד כמה שידוע מרבית החוטפים חוסלו.

והנה, רק יום לאחר שהתברר כי החוטפים הם אנשי חמאס, וידועה כוונת החמאס לפי הניסיון עם גלעד שליט או עם נחשון וקסמן וחטיפות אחרות כמו אלדד רגב ואהוד גולדווסר [שחזרו בארונות שחורים], הרי כל העם התאחד אז בחשש לגורלם וכאב את מותם של אלה שלא שוחררו. בכל העולם הנאור לא עולה על הדעת מחילה לחוטפים.

לוּ היה כרוך שחרורם בריקוד מיידי וענקי של 2 או 3 מיליון איש, אין ספק כי 4-5 מיליון היו נענים מיד לריקוד. אין כמו חטיפת יהודים בידי ערבים לאיחוד העם.

והנה ב'ידיות', אחד ששמו יגאל סרנה, ממלא עשרות שורות נלוזות בהתגחכות כלפי המצפים לשחרורם, שתוך כדי מגלים שיאי אמפטיה והשתפכות הנפש לשיאים. מי שלא חזה השתפכות הנפש בהופעה של הביטלס אז לפני שנים ולפני כמה שבועות של להקת אבנים המתגלגלות בפארק, לא ראה השתפכות נפש. על אחת כמה וכמה שלא בהופעה מוסיקלית אלא בדרמת חיי 3 יהודים על משקל המאזניים: יחיו או יוצאו להורג.

אז מה היה לו ליגאל סרנה לכתוב באותו יום שישי, הנה קטע קטן כהדגמה לנלוֹזוּת:

"...יצאנו מדעתנו דווקא מול חטיפת שלושת הנערים... חבורת חַמאַסַית מחושבת, ומולם מניפולטור [ביבי] המציג עצמו פתאום כמצביא ... הביאו לאובדן עשתונות, תאוות נקם ...' [ו] האגרוף הצבאי האלים להופעת המצביא ביבי וגל היסטריה הגדוש צעקות לינץ' וריסוק בו אנו נמצאים..."

אז ככה: [1] יצאנו מדעתנו. [2] ביבי עכשיו מניפולטר. [3] שמלהיב המונים ללינץ' בערבים. [4] פעילות זו מול החמאס היא 'ריסוק' החברה שלנו. [5] ביבי באובדן עשתונות. [6] התפילות ההמוניות זו היסטריה. [7] צה"ל הוא אגרוף צבאי. (ולא פעילות משטרתית לחיפוש חוקי של חוטפים וגילו חטופים).

סרנה מצטט מתחזה אלמוני ['איש ביטחון'] לקוי בשכלו, המספר לסרנה סיפור, וסרנה מביא לנו את דברי הטיפש ככה: "השתבש לנו הראש לגמרי, השתבשה מדינה שלמה המדברת על חיי היהודים בשטחים כשהם נקלעים לצרות – כולנו בצרות המשבש לנו ... דרג מדיני שלא פועל בשקט ובקור רוח, אלא חייב לספק תאוות דם ונקם של ציבור שתובע רק הרס..."

מי שמדבר ככה לא רק לקוי בשכלו ונפשו אלא בעיקר דמות נלוזה. והסרנה אין לו את מי להביא אלא דווקא בבואה בלונית מחורבנת בדמות אדם שהיה בעברו 'דמות ביטחונית'. אוי לה למדינה ששילמה משכורת לבבואה זו.

ולבסוף מצטט סרנה שורה מסֶפֶר של חברת מרצ עדית זרטל: "המרנו מקלט, בית ומולדת בבית מקדש ומזבח תמיד." והוא מסיים בלשונו-הוא: "כמה צדקה."

תסלח לי סרנה, ממתי חברת מרצ צדקה אי פעם? תספר לי. אתה מביא לי גברת ממרצ להוכחה? היא החכמה ואנו דפוקים בשכל?

כתיבה נלוזה היא בית של בכיינים שנוזל להם מהאף ואין להם טישו לנגב כי אינם מרגישים את ה'מחוטה' תוך כתיבה נלוזה ומתוך צרות עין, של חמדנים 'למה לו יש יותר גדול ולי קטן?' – כן. תספר לי סרנה מה דוחף אותך לכתיבה נלוזה זו. וכי מתנחל אחד יעזוב מחר את קדומים? ואם לא – יבואו אנשיך לקדומים לגרש אותו? וכי איש אחד ממצביעי ביבי יצביע מחר זהבה גלאון? מה מביא אותך וכמוך להיות נלוזים?

המילה הכי מגעילה אצלך הייתה "ריסוק החברה שלנו". שלנו? של מי? בשם איזו חברה אתה בכלל כותב? אם צה"ל יוצא לחפש 3 יהודים שנחטפו זה ריסוק החברה? ואם עשרות אלפים באו לכותל להתפלל זה ריסוק החברה? צריך שיהיה לבן אדם מניע חולני וזב חוטם לכתוב ככה.

תזכור סרנה שאנשיך כתבו לא מזמן, לפני חודשיים או שלושה ובמשך 3 או 5 שנים – ש"מחר או-טו-טו כל העולם יחרים אותנו." כל העולם. כן. ככה. ומחר. ומחר יכריז העולם עלינו כמדינת אפרטהייד... וכו' וכו' מעשי ידי כותבים נלוזים.

אם עד יום חמישי, היום שאתה שולח במייל את הטור שלך למערכת, לא ימצאו את הנערים, אני כבר לא צריך לנחש מה תכתוב.

אז הלאה. ועבר שבוע ושוב אותו נלוז שסחף איתו עוד אחד בשם רן אדליסט, גם הוא שמוצניק מקיבוץ עין שמר, מראשי 'שלום עכשיו', וכותב ב"מעריב" החדש "סופהשבוע" להלן קטע קטנטן: 

"המבצע הצבאי הפך להיות המבצע להצלת הממשלה... רחל פרנקל [אחת האימהות] מתראיינת ברשתות הזרות לפי בקשת ראש הממשלה... רעיון אווילי ציני ופתטי במובן הרע –  מה גם, שהעולם רואה בהן בא כוח של הקוזק הנגזל... הבעייה כמובן היא לא הגדרה של הפושעים משני הצדדים וכו' וכו'."

אם אידיוט זה מכנה את הנערים ואת צה"ל ואת רוב עם ישראל "פושעים" – ורק יילוד עין-שמר הוא צדיק? יכול להיות. אבל זו כתיבה נלוזה מר אדליסט. נלוז. נלוז. נלוז 3 פעמים.

היה איש טוב אחד ושמו [ד"ר] שמואל דותן, שנפטר בדמי ימיו בגיל 56. ספרו "אדומים" המכיל 600 עמודים שימש כבסיס לדוקטורט שלו. בספר מגולל דותן את גלגולה של המפלגה הקומוניסטית בשנות ה-30 בארץ, מפלגה שהיתה דומיננטית וחזקה עד שחוסלה בעיקר בידי עצמה בשל ויכוחים פנימיים. לו היתה מתנהלת כשורה, יכול להיות שהיתה מגיעה היום ל-10 או יותר חברי כנסת וחוברת ל-11 הערבים. הספר מכיל פרטי-פרטים מזעזעים של שנאה תהומית על מה התווכחו עד כדי חיסול פיזי – והכול בשל אידיאולוגיה סטליניסטית מאוסה בעד ונגד. מעולם לא היה ולא התקיימו בעם היהודי רגשי השנאה כמו אלה כפי שדותן מספר.  אז היו דברים מעולם.

לו היה דותן כיום בין החיים [גילוי נאות: הוא היה ידיד שלי], הוא היה משחזר את ספרו 'אדומים' על קבוצת העיתונאים הנ"ל וחבריהם מכאן. שנאתם למתנחלים ולימין בכלל ולנתניהו בפרט עולה על מעללי הקומוניסטים דאז. והיות וההם 'נעלמו', יש תקווה כי אלה ייעלמו.

בעניין ירדן

ממרחק של מיספר ימים החלה כבר הפטפטת לגבי שרידותה של ירדן כמו שהיא, מבלי שתיפגע מקבוצת הטרור העושה שמות כיום בעיראק. אלוף [מיל'] רֶמֶז, אמר בטלוויזיה כי ירדן חזקה מספיק להדוף או לחסל את 'דאעש' למקרה שהם יפלשו אליה [וגם חיל האוויר של ארה"ב וישראל יצטרפו לחיסול במקרה הצורך].

אין לי ספק כי ככל שיסתננו אל ירדן כמה עשרות ויתחילו בהרג המוני, תתפשט הפטפטת לבלי סוף, כי תפתח מחדש השאלה אם צריך צה"ל חזק לאורך הבקעה, ולא מהות המשטר הירדני ומי הוא בכלל 'מלך' ירדן, ומה יקרה אם אבו-מאזן ימצא לפתע ארמון מוכן בעמאן אם עבדאללה יסתלק במטוסו הפרטי.

ואני אומר כאן ולכל עם ישראל; תרשמו את הכתוב כאן:

לא ירחק היום שעבדאלה יארוז את ארגזי הזהב שלו [כמו סב-סבו חוסיין מלך חיג'אז שברח עם ספינה] ויעלה אותם למטוסו ויסתלק ללונדון עם אשתו ומשפחתו. ואז התוהו ובוהו של סוריה יהיה משחק ילדים מול מה שיתרחש שם – סביב הארמון, אלה את אלה באלפיהם ירצחו, זה את זה. וכדי להגן על משפחות הפלסטינים, אלפים מהגדה יחושו לעזרת בני משפחותיהם מכל הצבעים: פתח או חמאס וכל השאר. כי ה'דאעש' הוא ראשית אוייב הפלסטינים ולא ישראל. ואז הגדה תתרוקן מערבים אוהבי מלחמות ולא תהיה לנו ברירה אלא להוציא צו 8 לגיוס כללי להגן על גבול הירדן ולהשמיד מעברו המזרחי כל זבוב שמתקרב למרחק טווח ארטילרי של גדודי תותח M-109 . [נא לגזור ולשמור].  

נ.ב.:

אני מציע כרגע לכל 'אוהבי' פלסטין דומייה.   

* * *

מנשה שאול

הוי פרסים: פרו ורבו

המנהיג הרוחני העליון של איראן עלי חמינאי קורא לעמו להכפיל את אוכלוסיית המדינה ל-150 מיליון בני אדם על ידי הגברת הילודה, כפי שכבר עשה בוועידת שינוי האוכלוסין שנערכה ב-31.10.2013. קריאתו ל"פרו ורבו" עוררה גל של לעג וקלס מצידם של אנשי כלכלה ומדע באיראן, ותגובות מלגלגות קיבלו ביטוי גם ברשתות החברתיות. זאת נוכח האבטלה, האינפלציה, השחיתות והניהול הכושל של המדינה ומוסדות השלטון, החקירות המתנהלות נגד הנשיא לשעבר אחמדינג'אד בגלל גניבה מהבנק המרכזי של 41 מיליארד דולר, והעובדה שמרבית המשפחות באיראן אינן מסוגלות לספק לעצמן אמצעי מחייה מינימליים.

חמינאי פירסם הוראות לכל המוסדות הנוגעים בדבר שיעשו למען הכפלת האוכלוסייה תוך כמה שנים. בין היתר הוא קבע כי המדינה תישא בהוצאות הלידות והטיפול בעקרות אצל נשים וגברים. הוראותיו כוונו במיוחד למחוזות בדרום מערבה של איראן הסמוכים למפרץ הפרסי, מפרץ עומאן ושלושת האיים שכבשה איראן בכניסה למיצרי הורמוז. המגמה היא לשמור על איזון בין האיראנים לתושבים הערביים באזור זה. תוכניתו של חמינאי מתייחסת לא רק להעלאת שיעור הילודה, אלא גם לקליטת מהגרים והשקעות ליצירת מקומות עבודה.

בעת ההפיכה האיסלאמית ב-1979 מנתה אוכלוסיית איראן 28 מיליון בני אדם. גידול האוכלוסין נבלם יחסית בשנות ה-1990, כשהמשטר אימץ תוכניות לצמצום האוכלוסייה. חמינאי תקף מדיניות זו של צמצום הילודה וכינה אותה חיקוי עיוור של המערב.

קודם שיביאו שלום לעצמם

הסופר הלבנוני סמיר עטאללה חולק על מקיאוולי שאמר כי "המדיניות היא אמנות השגת האפשרי," וכך הוא כותב ("אלשרק אלאווסט", 13.6.14) –

"העולם נוהר אחרי מקיאוולי שקבע כי המדיניות היא אמנות השגת האפשרי. אך מה שנכון הוא שהמדיניות היא דווקא אמנות השגת הבלתי אפשרי. כי האפשרי הוא בידי כולם ואפשר להשיגו בקלי קלות.

"יש לשאוף אפוא, להשגת הבלתי אפשרי. ההיסטוריה תזכור את אלה שמימשו את הקשה והבלתי אפשרי, כמו הפיוס בין גרמניה לצרפת על ידי דה-גול ואדנאור אחרי 700 שנה של מלחמות. התפייסות זו לא רק מימשה את המפגש בין הריין והסיין, אלא גם הפילה את המחיצות בין כל מדינות אירופה והגשימה את האיחוד האירופי. מי ייתן ופיוס כזה יוגשם בעולם הערבי השקוע בים של דם, נקמנות ותבוסות."

נותר להדגיש כי על ההתפייסות האירופית להשליך לא רק על העולם הערבי שותת הדם, אלא גם על הסכסוך הפלסטיני-ישראלי. אך כל עוד נלחמים הערבים בינם לבין עצמם, אין הם יכולים לתת פיוס שאין להם, ולכן לא נראית באופק הקרוב אפשרות הפיוס עם ישראל.

מכת הרווקות

ערב הסעודית רושמת לעצמה שיא במספר הנשים שלא התמזל מזלן למצוא חתן ולהקים משפחה. הסיבות לכך רבות: האבטלה, העוני והנדוניה המרקיעה שחקים, ומעל לכל – השמרנות המונעת מפגש בין שני המינים.

העיתון "אלחיאת" מיום 4.6.14 קובע במאמרו כי בדורות הקודמים נהנו הסבתות והסבים מיתר חופשיות, והבנות התהלכו ללא כיסוי פנים וראש. משפחות סעודיות עשירות הנופשות במדינות אירופה מקיימות מפגשים חברתיים לבנותיהן ולבניהן. שם מסירות הבנות את הכיסויים מעל פניהן וראשיהן כדי לעודד נישואין. בעיית הרווקות נשארת מנת חלקן של המשפחות העניות וגם של בנות משכילות המעדיפות קריירה על חיי משפחה.

במצרים קיימת אותה תופעה חמורה, אך הסיבה העיקרית לה אינה השמרנות, אלא העוני. האבטלה נפוצה בין מאות אלפי אקדמאים, וגם אלה שעובדים אינם מסוגלים לרכוש דירה ולפרנס משפחה. זהו אחד האתגרים הקריטיים שהנשיא המצרי עבד אלפתאח א-סיסי יצטרך להתמודד איתם.

ילדים זה שמחה

אין די ב-96 ילדים. נחוצים 100 כדי להיכנס לספר השיאים של גינס. דאד עבד אלרחמן, אזרח אבו דבי בן 70, כינס את 96 ילדיו – 56 בנים שהקטן שבהם הוא בן שלוש, ו-40 בנות שנולדו לו מ-14 נשים במרוצת יובל שנים. בכך מציית עבד אלרחמן – שלו עצמו יש 35 אחים – לאביו שהורה לו לקיים את מצוות פרו ורבו. כיום הוא נשוי רק לשלוש נשים שחיות בביתו באושר ובעושר. ואילו נשותיו הגרושות מקבלות דמי מזונות ומשכורת חודשית.

מניין יש לו כל כך הרבה כסף?

נשותיו הן בעלות אזרחויות שונות ומצבן הכלכלי טוב. הוא עצמו מקבל קיצבה ומענקים מהוד מעלתו האמיר אלהיאן, שאצלו ואצל בני משפחתו עבד כנהג במשך שנים רבות. הוא אומנם מכיר את כל ילדיו בפניהם, אך אינו זוכר את שמותיהם של כולם. מספר נכדיו מגיע ל-130.

על נסיבות הגירושין מנשותיו הקודמות הוא מספר כי כל אישה שהפסיקה ללדת ילדים גורשה, אך הוא שמר עימה על יחסי כבוד. הודות לסיוע מן הממשלה, כל ילדיו לומדים ומדברים שלוש עד חמש שפות – ביניהן ערבית, אנגלית, הינדית ופקיסטנית. גם בעתיד מתכונן עבד אלרחמן להמשיך ולשאת נשים, וכבר בקרוב ייסע להודו כדי להתחתן. ההלכה המוסלמית אוסרת על גבר להיות נשוי ליותר מארבע נשים, אך בינתיים יש לו רק שלוש. מצב בריאותו תקין. הוא אוכל ירקות ופירות אורגניים מגינת ביתו. הוא מקפיד לאכול את ארוחותיו בזמנים קבועים ולא לזלול בין הארוחות. כמו כן, הוא נמנע מלצרוך אוכל קפוא, מעובד ומשומר.

פורסם לראשונה במגזין "מראה" 296.

* * *

יהודה דרורי

עם אינו הכובש בארצו

באחד האתרים באינטרנט נכנסתי באחרונה לוויכוח עם מספר אנשי שמאל על נושא ה"כיבוש" וזכותנו על ארץ ישראל. הטענה הבסיסית שלי היתה כי לפי החוק הבינלאומי, הן החלק המערבי והן המזרחי שלPALESTINE  ניתן ליהודים ע"י חבר הלאומים בהתכנסותו בסן-רמו בשנים 1922/23 ואושר ע"י כל המדינות התומכות. מאז לא נוצר כל חוק בינלאומי שישלול זכות זו!

 במיטב תכסיסי הפרופגנדה השמאלנית הידועה, קיבלתי תשובות המלאות בחצאי עובדות, בשקרים ובהגדרות משונות להוכיח את אי זכותנו על ארץ ישראל, על היותנו כובשים, על סבלות הפלשתינאים, על אי חוקיות ההתנחלויות ועל שלילת החוק הבינלאומי שנתן לנו את הזכות על כל ארץ-ישראל. כדי לשים קץ אחת ולתמיד על הנראטיב השמאלני המעוות, אני מבקש לציין פה שוב את העובדות הבאות: 

א. הצהרת בלפור היתה הצהרת כוונות ולא בהכרח תוכנית פעולה. חבר הלאומים מצידו פעל לפי הצהרת הכוונות הנ"ל והסמיך את ממשלת בריטניה במנדט ל-30 שנה ליישם החלטת העצמאות היהודית ב-PALESTINE – אלא שכל מה שהבריטים ניסו לעשות במשך 30 שנה היה לפעול נגד החלטות סן-רמו ולחסום את היהודים בכלל והתנועה הציונית בפרט.

ב. ראשית, האנגלים קיצצו את השטח ואת חלקו המזרחי הגדול יותר (ממזרח לירדן) נתנו לערבים ולאחר מכן החלו לעשות כל מיני תוכניות לחלוקת הצד המערבי. הנהגת היישוב היהודי, מבלי ברירה, הסכימה לכל חלוקה שהיא – רק שתהיה לנו כברת ארץ שנוכל להציל בה יהודים מרדיפות והשמדה. התנגדות הערבים לכל הסדר מנעה חלוקה כלשהי. בו-זמנית הבריטים עודדו הגירת ערבים מרחבי המזרח התיכון ל- PALESTINE– עודדו את הלאומנות הערבית נגד הציונות, ומצד שני הטילו חוקי הגירה והתיישבות קשים על היהודים.

בסיכום, נבין שהבריטים היו האויב וכך גם כל החלטותיהם שלא יכולות להיחשב כ"חוק בינלאומי".

ג. גם החלטת החלוקה של האו"מ מ-1947 היתה רק המלצה לקבל סיכום של ועדה על חלוקת ארץ-ישראל. המלצה זו אינה חוק בינלאומי. לא רק שהערבים ב- PALESTINE לא קיבלוה, הם יצאו להילחם בה, לא רק בכוחם הם אלא בתמיכה מסיבית של 7 מדינות ערביות. הם הפסידו!

ד. במלחמת השחרור שנמשכה כשנתיים (29/11/1947-20/7/1949) ובה איבד היישוב למעלה מ-10,000 קורבנות, לא כבשנו שטחים , לא כבשנו את לוד ורמלה והגליל והנגב, אלא שיחררנו אותם מהאוייב – כי אינך הכובש בארצך שלך! (כנ"ל גם לגבי יהודה ושומרון ששיחררנו ב-1967 מהכיבוש הזר – הירדני...) ומותר לנו ע"פ החוק הבינלאומי להתיישב בכל מקום בשטחי א"י.

אף חוק בינלאומי עד היום לא נתן זכות לפלשתינאים להקים פה מדינה משלהם! אפילו לא קיים כל חוק שקבע גבולות לאיזו אוטונומיה פלשתינאית שהיא... בניגוד לנו, מעולם לא היתה להם פה מדינה פלשתינאית. הפלשתינאים גם אינם עם ע"פ כל הגדרה חברתית-מדעית אלא ייצור כלאיים פוליטי של הליגה הערבית כדי להדוף את הציונות מאזור זה של העולם. הם מעולם לא ניסו להגיע למדינה אלא לכבוש את שלנו – ועדיין עוסקים בטרור רצוף נגדנו כבר יותר מ-66 שנים.

ולבסוף: הם מפסידים לכל אורך הדרך והמפסיד סובל ואילו המנצח – זוכה... וזהו חוק הטבע...

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

מ. שמואלי

פרס שוב פוגע ומעליב את ערפאת

ביום הולדתו המפואר בפני שועי עולם ציפינו כי פרס יזכיר בנאומו חובק ההיסטוריה והחזון  את הסכם אוסלו, ובוודאי לא ידלג על השגיאות ויציין כיצד היה ניתן לפעול אחרת  כדי שנלמד לקראת מו"מ בהמשך.

להפתעתנו לא הזכיר את הסכם אוסלו ולא את שותפו ל"חזון השלום" ולפרס נובל...  ערפאת... זה שהטביע את ההסכם בדם למרות  שהפלסטינים "ראו אופק של אור ותקווה" ואילו אנו רצינו לתת סיכוי לשלום הכה מיוחל... מדוע ולמה לא הזכיר פרס את תרומתו שלו המהותית ליוזמה כה קריטית והיסטורית? עכשיו פרס, המשכיח את השותף ערפאת, עוסק בבניית משיח שקר חדש והוא מפאר ומקלס את אבו מאזן "השותף"  שלא  היה כמותו... המביא סיכוי לשלום עם אור ותקווה לצדדים... זה "הפרטנר" שמוכר לעולם באנגלית את הטקטיקה ואילו את האמת האסטרטגית  אומר בערבית לחמאס, שותפו לדרך החדשה והערמומית, וכך גם בכל אמצעי התקשורת והחינוך הפלסטיניים. העובדות לעולם לא יפריעו לפרס לשכתב את ההיסטוריה כרצונו ולבנות את דמותו  שלו  כנושא חזון  השלום  הכה קרוב ומציאותי, המוצא תמיד "חלון הזדמנות"  במזרח התיכון  החדש  והמתחדש  כל יום...

הבעייה האמיתית והכואבת בסביבה המזרח תיכונית שלנו היא שצריך להחליף את החלונות לעיתים כה  קרובות... ואם נתבסס בבניית ביתנו על חלון מזדמן, כיצד יעמוד החלון  ברוח הפרצים  הכה  משתנה,  נפוצה ונפיצה בסביבה?

אולי בידי פרס החולם יש פתרון? 

* * *

יוסי שחר

הערות לפרידה מהנשיא

בס"ד, ‏כ"ח סיון תשע"ד

אף פעם לא מאוחר מדי. בכל גיל, בכל מצב, יש תקווה לתזוזה, לשינוי עמדה, להכרה. "אמרנו לכם" רצות הכותרות בטרוף במדיה האלקטרונית והכתובה. בני ברק כמרקחה "הכול קרה בזכות לומדי התורה," מדפיסים שם מהדורה מיוחדת של יתד נאמן. חסידי ברסלב רוקדים ומחלקים עשרות אלפי כרוזים צבעוניים עם דבר הרבי "כי אין בעולם ייאוש כלל." "שלום עכשיו" מקיים עצרת – לא בכיכר רבין, בכותל, רבותיי, בכותל בירושלים! וחב"ד יושבים עדיין על הגדר מחכים לרמז מהרבי. שלא לדבר על התשבחות וההערכה של האיחוד האירופי על ההכרה האמיצה המשנה את כללי המשחק במזרח התיכון ככלל ואת הסכסוך הישראלי  פלסטיני בפרט. יש שינוי, יש מהפך: יש פרטנר לשלום! יש סיכוי  אחרי מעל 100 שנות סכסוך דמים: ההכרה כי גם הנערים הישראלים הם בני אדם. כן, כך קבע אבו מאזן.

מסקנה לוגית יהודית שיש לשער אם כך בסבירות גבוהה שהנערים נולדו מבני אדם יהודים, ובהרחבה נוספת: יש אפשרות  כי כלל  היהודים הם בני אדם לפי קביעתו של אבו מאזן, להוציא ודאי מקרים חריגים שיש עליהם מחלוקת בין הצדדים. בסוגריים שבסוגריים: ההכרה בנו כבני אדם משמעותה הכרה באבולוציה, רחמנא ליצלן, דהיינו, התפתחות ממעמד הקופים שיש ליהודים בקוראן – לבני אדם. אם כך האיש אבו מאזן רפורמאטור קיצוני. כן, מהפך היסטרי והיסטורי ביחסי העמים. עכשיו כבר אין ספק שיש אתחלתא, מכריז השר בנט.

הנשיא היוצא שמעון פרס, האורז בימים אלו, התפנה לשעה קלה, על אף העומס בפריטים והנסיעה לקבלת מדליות נוספת מהבית הלבן. ופרס כדרכו, מקורי כתמיד, הציע לאבו מאזן הצעה מהפכנית: כי גם "קורבנות השלום" (הנרצחים, הנטבחים הנשחטים והנשרפים) על קיומו וקידומו של השלום, הסכם "אוסלו" בלעז, וכינונו של "המזרח התיכון החדש", גם "קורבנות השלום", יזכו אף הם רטרואקטיבית לרהביליטציה כבני אדם. אין ספק: האיש הזה המורם מעם דואג לקורבנות השלום ולמעמדם אחרי המוות.

קשה להגיד כך על התנאים לפני. את הנחש, ארגון אש"פ, ואת ראשו יאסר ערפאת, הביא פרס הביתה כדי לפתור באמצעותו את הסכסוך ולהביא את השלום. קורה שטועים, גם הגדולים. ובשל המיקום והנושאים הגדולים בהם הם פועלים, הטעויות הן לא פעם באותו סדר גודל ופעמים הרות אסון. אבל הוא – פרס – לעולם לא טועה. כל אדם בחייו לא פעם טועה וגם אם הוא לא חושב כך פעמים הוא מבקש סליחה. זאת בשל ההבנה בצורך בסליחה של האחר. אבל פרס חייב אלפי סליחות. מעל אלף נרצחים ללא הבחנה, ילדים נשים וגברים בכל הגילים, אלפי פצועים – חלקם נכים בשארית חייהם. האיש הזה מעולם לא ביקש סליחה מהמשפחות. מעולם לא עשה חשבון ציבורי על הדרך, על הדם, על החיים ועל המשאבים הכלכליים העצומים שמדינת ישראל השקיעה בשני הפרויקטים ההזויים, הן בדרכו לשלום והן בפרויקט "מזרח תיכון חדש". והנה תוך כדי כתיבה שמעתי בחדשות את המלצת נשיאנו על  אבו מאזן כשותף המומלץ לשלום. לאור תוצאות המלצותיך בעבר, אנא  אדוני הנשיא היוצא, תתמקד באריזה.

בשל האמירות האחרונות של אבו מאזן והתנהלותו בקשר לחטיפה, (ועוד ההמלצות  החמות של פרס) אם הייתי עוסק בביטוח לא הייתי מבטח את חייו של אבו מאזן בעד שום פרמיה, גבוהה ככל שתהיה, וודאי כשהוא הפך הפרטנר של  פרס לשלום. הוא  בכל מקרה מנהיג על זמן שאול.

איזה ביטוי חזק ומדהים המבטא כאילו את הסגר ואת המגבלות שהטילה עליו המשרה הרמה הנשיאותית. שבע שנים של סגר, של מגבלות ושל בידוד. כן, כלוא ב"כלוב זהב" במשכן הנשיא. הסגר הזה בתוך המתכת היקרה, "הנשיאות" שסגרה עליו לא  איפשרה לו לפעול, לנסוע בעולם, להיפגש עם בני אדם ועם מנהיגי עולם, לשכנע ולמכור גם שם חלומות באספמיא. סגור  ללא קשר למציאות  ולחיים האמיתיים.

מתברר שלאיש יש בעיות של זיכרון מודרך ו/או הערכה מציאותית וכמותית חסרת פרופורציה, לא רק בקשר לסכסוך הישראלי פלסטיני. יש קלקול כללי במערכת הנורמטיבית. לא היה נושא שבו לא הביע האיש את דעתו המלומדת בארץ ובחו"ל. נסיעותיו לחו"ל שברו שיאים. יש לבחון את התקציב ששימש אותו ב"כלוב הזהב", בימי ההולדת הגרנדיוזיים. הוא שימש כשר חוץ, שר ביטחון ומה לא, כל זה בשנים שסבל (בכלוב הזהב). לך  שב בבית שלך, אדוני, עשית מספיק. מניסיון – נכדים ונינים זה אחלה עיסוק.

  בתפילה בתודה בברכה והצלחה לחיילי צה"ל וזרועות הביטחון כולם להחזרת הבנים הביתה.

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

ידידיה יצחקי

הנחיות – כיצד יש להתראיין

 בתוכנית ראיונות בטלוויזיה

הוזמנתם להתראיין בתוכנית ראיונות בטלוויזיה, ברכותיי הנאמנות – אני הוזמנתי רק פעם אחת, ולקראת הערב שלפני הריאיון הודיעו לי על ביטול השתתפותי בתוכנית. מכל מקום, עליכם לדעת מראש איך לדבר ואיך לענות על השאלות. לפניכם, אם כן, נוסח שהתגבש בהרבה שנות ראיונות, במיוחד בתוכניות הבוקר, אני צופה קבוע בהרבה ראיונות בתוכניות ראיונות, ולמדתי היטב את הנוסח הנדרש.

ראשית, השתדלו שלא להתרגש יותר מדי, זוהי רק תוכנית ראיונות. אתם תופיעו על צג הטלוויזיה למשך שלוש עד חמש דקות של תהילה, תקליטו את הופעתכם ותציגו אותה בכל הזדמנות לחברים, מכרים וכל מי שיהיה מוכן לצפות בהופעתכם ההיסטורית. מלבדכם איש לא יזכור את ההופעה שלכם עד סוף התוכנית. בכל זאת, בואו להתראיין, היו מוכנים לומר מה שרציתם לומר, זה עשוי להיות מעניין וחשוב – אם המנחה יניח לכם להתבטא כפי שחשבתם שאתם רוצים להתבטא. עם זאת עליכם להפגין ידע מושלם במגמות – טרנדים בלשון ימינו – השולטים בשפת הראיונות.

דבר ראשון, אחרי שהמנחֶה או המנחָה מציגה או מציג אתכם, תבוא שאלה כלשהי, אתם אמורים להשיב מה שתרצו להגיד, אבל עליכם להתחיל את תשובתכם במילים "האמת היא..." – התעלמו מהעובדה שזה יותר מאלפיים וחמש מאות שנה עוסקים פילוסופים ומדענים בניסיון לפתור את השאלה מהי האמת, הראו שאחת או יותר מהתשובות לשאלה זו מצויה בפיכם. האמת היא מתי הלכתם לישון ומתי קמתם בבוקר, או מה אכלתם לארוחת הבוקר או מה שאתם רוצים למכור וכיוצא באלה.

אחרי שעניתם יפה על השאלה הראשונה, אתם חייבים לפתוח כל תשובה במילה "בעצם," אפשר לשלב מילה זו גם באמצע המשפט, המהדרים עושים זאת. בעצם, המילה "בעצם" מחליפה בימים אלה את ה"כאילו" שהיה מילוי (פילר) ששלט בלשון הדיבור הרבה שנים קודם לכן, אבל בעצם אם תרצו זה עדיין חוקי כאילו לומר "כאילו" גם היום, לגמרי.

בסופי המשפטים, אם אתם רוצים לחזק איזה דיבור שלכם או של המנחה, יש לומר "לגמרי." רצוי מאוד לשבץ מילה זו בהזדמנויות שונות. יש נודניקים שאומרים "נכון," "לחלוטין" או "בהחלט," בינתיים אין ממש טרנד כזה, כדאי בינתיים להתעלם מזה.

רצוי מאוד, בעצם חובה, לשלב כמה ביטויים באנגלית, למשל טוּ-מאטש, לט'ס פייס איט, וּאַנס אתה עושה כך וכך, טוּ גוּד טוּ בִּי טְרוּ וכיוצא בהם.

מאוד חשוב, אם תרצו לומר "זאת" או "כזאת" עליכם לומר "זוֹתִי" או "כַּזוֹתִי".

עליכם לומר לצורך העניין "שָׁמָה" או "לְשָׁמָה" במקום "שם" או "לשם", כפי שדורשים המדקדקים הנודניקים.

 זה מזכיר לי שלאחרונה נכנס טרנד חדש, לפי יש לשבץ בכל הזדמנות את הצירוף "לצורך העניין". צירוף זה חייב להופיע לצורך או שלא לצורך, בלי זה לא יעריכו את ההתמצאות שלכם בלשון העברית החדשה.

בעצם, לצורך העניין, אַי וִּיש יוּ סֵכּסֵס, אני מאחל לכם הצלחה ברגעי התהילה שלכם. לגמרי.

אם מי מקוראי רשימה טיפשית זו ייזכר או יגלה אי אלה טרנדים לשוניים נוספים, אשמח לקבל מכם מידע זה בתודה.

אהוד: וחשוב ביותר לומר את הדבר החשוב ביותר שיש לך לומר, שלמענו הסכמת או לחצת לבוא – במשפט או בשני המשפטים הראשונים של דבריך, שאז עדיין המראיין לא יקטע אותך.

יום אחד נסעתי במונית עם עמוס קינן לטלוויזיה הישראלית בירושלים. הוא נראה מלוכלך, מוזנח, לא מגולח, עייף, חצי ישן, לבוש בגדים כמעט כשל קלושאר. המסתורית לא היתה מרשה לי לצאת כך מהבית אפילו לַחנות מכולת הסמוכה. אין צורך לומר שהוא היה הכוכב המבריק ביותר בתוכנית הראיונות שאליה הוזמנו, ודבריו המופרכים בזכות הפלסטינים נראו על המסך טוב יותר מכל המשתתפים האחרים.

* * *

אילן בושם

9 שירים ל"חדשות בן עזר"

תסכול

הִנֵּה טָסָה סִיעַת צִפֳּרִים,

נְטוּל כְּנָפַיִם שֶׁכְּמוֹתִי.

מלכודת לשיר

עַל יַד הַדַּף הֶחָלָק

מוּנָח עֵט אוֹ עִפָּרוֹן.

*

אִשָּׁה אַחַת (אוּלַי בַּת 80 וְכַמָּה,

אוּלַי בַּת 90)

יוֹם יוֹם בְּאוֹתוֹ בֵּית קָפֶה

יוֹם יוֹם בְּאוֹתָהּ הַשָּׁעָה

יוֹם יוֹם בְּאוֹתוֹ הַשֻּׁלְחָן

יוֹם יוֹם בְּאוֹתָהּ הַתְּנוּחָה

יוֹם יוֹם עִם אוֹתָהּ הַשְּׁאֵלָה:

" – אֲדוֹנִי מְחַפֵּשׂ מָקוֹם? כָּאן

לֹא יוֹשְׁבִים," וּמַצְבִּיעָה עַל

הַכִּסֵּא שֶׁמִּמּוּל.

"חָשַׁבְתִּי שֶׁאֲדוֹנִי מְחַפֵּשׂ מָקוֹם...

 – גְּבִרְתִּי מְחַפֶּשֶׂת מָקוֹם? כָּאן

לֹא יוֹשְׁבִים," וּמַצְבִּיעָה עַל

הַכִּסֵּא שֶׁמִּמּוּל.

"חָשַׁבְתִּי שֶׁגְּבִרְתִּי מְחַפֶּשֶׂת מָקוֹם..."

אִשָּׁה אַחַת, אוּלַי בַּת 80 וְכַמָּה

אוּלַי בַּת 90

חִפְּשָׂה אֲנָשִׁים.

גרמניה 1988, גלוית מצב

"אֲנַחְנוּ בַּדֶּרֶךְ לְאוֹשְׁוִיץ,

מַרְגִּישִׁים בְּסֵדֶר."

עוני

מִתְקָרֵב לְפַחֵי אַשְׁפָּה,

מֵצִיץ וְשׁוֹלֵחַ יָד

לְתוֹךְ הָעִרְבּוּבְיָה

כְּמוֹ לְתוֹךְ קוּפְסַת הַגְרָלוֹת

לְהַעֲלוֹת בְּגוֹרָל זְכִיָּה טוֹבָה:

ה-POOR

נָפַל.

הקטנה

מִשְּׁשָׁה אֶת אַפִּי

אֶת סַנְטֵרִי

אֶת פִּי

כְּעִוֶּרֶת

לִתְהוֹת עַל קַנְקַנִּי

צחוק

הַזָּקֵן שֶׁרַגְלוֹ נִכְרְתָה בִּגְלַל סַכֶּרֶת

הִתְפּוֹצֵץ מִצְּחוֹק:

כָּעֵת אֲנִי כְּבָר לֹא עִם חֲצִי רֶגֶל בַּקֶּבֶר...

בית קפה, הגירוש מגן העדן

אֲנִי מַעֲלֶה עָשָׁן

יוֹשֵׁב עַל בַּקְבּוּקִי אוֹ כּוֹסִי

מוּקָף אֲנָשִׁים כְּמוֹ אִי

חֲצִי-שָׁעָה אוֹ שָׁעָה.

הַחוּץ דּוֹחֵק לָצֵאת.

איש בשורה

הוּא רַק דַּוָּר אַךְ לִפְעָמִים

מַכְנִיס לַאֲנָשִׁים בַּאֲבִי-

אֲבִיהֶם...

* * *

שז: איך להפוך את המחשבות שמזמזמות לי בראש מהבוקר,

 ואני לא בטוחה שאני בכלל שומעת אותן,

לדיאלוג במחזה?...

איך לא ליפול שוב למקומות שאוטומטיים לי –

לאותם תכנים, לאותו סגנון, לאותה צורה?...

איך להפליג הכי רחוק שאני יכולה מעצמי, ושם לפגוש עצמי אחרת?...

זאת ועוד בסדנת הכתיבה "הרוח המערבית" שמוקדשת לכתיבה מחזאית ופרוזאית

ויוצאת לדרך ב-7 ביולי.

מוזמנות ומוזמנים להצטרף לפגישה הראשונה ללא התחייבות להמשך,

בתאום טלפוני מראש

https://www.facebook.com/events/268259776694346/?fref=ts

ההרשמה נמשכת גם ל:

בעקבות משוררות – סדרת קריאה-כתיבה חווייתית בעקבות שיריהן של אלסה גידלוו, יונה וולך ואחרות. בסדרה ששה מפגשים. ניתן להירשם גם למפגשים יחידים. מפגש ראשון ב-15 ביולי.

שני ימי כתיבה חווייתיים לשירה – האחד בנושא  חלומות, והשני בנושא חוץ ופנים. ניתן להירשם גם למפגש יחיד. תאריכי המפגשים: 1 באוגוסט, 5 בספטמבר.

"הרחק מהיעדרו"

סרטה של קרן ידעיה, שנעשה על-פי ספרי בשם זה (הוצאת עם עובד) יוצא לפסטיבל מינכן ב-1 ביולי.

מתוך הספר:

"בחיים אני לא אדבר איתו יותר," שז פוסקת.

"אבל מה הוא עשה לך?" אני שואלת, "מה הוא עשה לך כל כך נורא, שאי אפשר לסלוח עליו?"

"לא משנה," היא אומרת, "בשורה התחתונה אני לא רוצה לראות אותו יותר."

"את לא סתם מתעקשת?" אני מסתכנת בלעורר עלי את חמתה.

היא נושכת את שפתה התחתונה. "אני נשמעת כמו ילדה קטנה, נכון?" היא אומרת, "אישה בת שישים וארבע שעוד לא למדה לסלוח." היא נותנת בי מבט מהורהר. "מה לעשות," היא אומרת, "בגילי כבר קשה להשתנות."

בכף רגלה הימנית התלויה באוויר והנעולה נעל בית המסתיימת בפונפון סגול היא מתווה עיגול אחר עיגול – פעם ימינה ואז שמאלה. "קשה, קשה להשתנות," היא נאנחת, "את לא חושבת?"

אני נועצת את מבטי ברצפה ומהמהמת המהום לא ברור.

"אבל אני אחשוב על מה שאת אומרת," היא מוסיפה, "אולי אני באמת מגזימה."

"הוא אמר," מבטי עדיין ברצפה, "הוא אמר שלא כל הגברים הם האבא ההוא הפוגע."

כף הרגל מפסיקה את מהלך עיגוליה הסדיר. שתי הרגליים של שז בנעלי הבית על פונפוניהן הסגולים ננעצים ברצפה.

ואז, בשתיקה המשתררת, שוב מורמת רגל על רגל, נעל הבית מידלדלת מכף הרגל הימנית, גווה של שז נרכן וכף ידה הימנית מושכת את ממחטות הנייר מהמגירה שמתחת לשולחן. היא מוחטת את אפה בקול.  "ככה הוא אמר, אה?" היא אומרת.

ובנוסף:

שמחה לשתף בספריהם של אחאב ורחל, שהשתתפו בסדנאות הכתיבה שהנחיתי בספריית הרצליה ובספריית נס-ציונה:

ספר סיפורים חדש לאחאב בקר:  https://www.facebook.com/ahabstorys

ספר שירים לרחל בכר: http://www.booknet.co.il/prodtxt.asp?id=60983#.U4synPl_uSo

שז – משוררת, סופרת, כלת פרס ראש הממשלה לספרות 2007.

לפרטים נוספים והרשמה: שז, טלפונים: 0507-393095, 03-7313444.

בפייסבוק: סדנאות כתיבה בהנחיית שז. מייל:  shez@bezeqint.net

[דבר המפרסם]

* * *

אהוד בן עזר

ליסט ומהלר בפילהרמונית

קונצרט מוצ"ש, 28.6.14

חרף משחקי הכדורגל המרתקים של מוצ"ש האחרון, שלשום בלילה, היה היכל התרבות מלא עד אפס מקום. ללמדך שבישראל יש מקום לסוגים שונים של פעילויות, כולל הפגנה של שנאת אזרחים ערבים ישראליים – לישראל, בוואדי ערה. יש אצלנו בעת-ובעונה-אחת קהלים רבים שאינם נוגעים כלל זה בזה, והיפה הוא שיש מקום לכולם, ולפילהרמונית אולי בראש, בשל הרמה הבינלאומית שלה. לא צריך לנסוע לחו"ל כדי לשמוע קונצרט ממדרגה ראשונה. יש לנו את זה בהיכל התרבות. לידיעת היהודים השוקלים להגר מצרפת ומבלגיה גם אלינו, ואלה השוקלים לרדת לארה"ב.

לא היכרנו קודם את הקונצ'רטו מס' 1 במי במול מג'ור לפסנתר ולתזמורת של פרנץ ליסט. ביצוע הבכורה שלו התקיים בשנת 1855 בווימאר, בניצוחו של הקטור ברליוז, וליסט עצמו היה הסולן. המנצח בהיכל התרבות היה קנט נגנו, והסולן היה הפסנתרן הצעיר עטור הפרסים דניל טריפונוב. נגינתו היא אכן וירטואוזית, מדהימה ומרתקת. אבל לפחות אותנו הותירה מרוחקים מבחינה רגשית. הביצוע נשמע מאוד מודרני, גם התזמורת, כאילו מדובר ביצירה בת-ימינו, אבל נשארנו קרים. גם ההדרן לא תיקן את הרושם. היה קצת משעמם. כנראה לא די בטכניקה מדהימה, צריך גם רגש. אפילו רגשנות. אחרת הקהל נשאר מחוץ ליצירה.

החלק השני של הקונצרט נמשך קצת יותר משמונים דקות ברצף אחד, הסימפוניה מס' 7 במי מינור לגוסטב מהלר. ביצוע הבכורה שלה היה לפני 106 שנים, בפראג בספטמבר 1908. זוהי יצירת ענק, שנוגנה בצורה מופלאה בידי התזמורת בהרכבה המלא. איזו חגיגה! המנצח שלט בכל תג ותג שבה. המוסיקה פעלה עלינו בצורה ממש מהפנטת. לא הרגשנו בחלוף הזמן ויכולנו לשבת לשמוע עוד ועוד. נהדר. נהדר. נהדר. אל תחמיצו. בייחוד את פרק הרונדו-פינאלה.

 היו מאזינים קשי קליטה ונעדרי סבלנות שהחלו לעזוב את האולם אחרי הפרק השלישי והרביעי, והחמיצו כליל את החמישי, את הרונדו-פינאלה. פינאלה של מאהלר!

אבל הקהל הענק היה מוקסם. ממש יצא מכליו מרוב מחיאות כפיים וקריאות "בראוו!"

* * *

קבלת השבת בצוותא יום שישי, 4.7.14 – ו' תמוז, תשע"ד

 שעה 11:00

על פרשת השבוע  "בלק" – המשורר מירון איזקסון

קבלת השבת תוקדש לסופר ולפובליציסט אלי עמיר

על תרומתו רבת השנים לתרבות ולחברה בישראל

אלי עמיר הינו סופר ישראלי – ספריו "תרנגול כפרות" ו"מפריח היונים", זכו להצלחה גדולה. "תרנגול כפרות" הומחז והוצג בתיאטרון לילדים ולנוער, והוסרט והוצג בטלוויזיה הישראלית, ועלה  כמחזמר בתיאטרון "הבימה". על פועלו הספרותי זכה אלי עמיר בפרס היובל של עליית הנוער לספרות. ב-1984 בפרס לספרות יהודית, מקסיקו. ב-1985 בפרס דוד סאלא מטעם האגודה למחקר של יהודי עיראק. ב-1994 ובפרס שנת היובל של הוצאת "עם עובד" לספרות יפה. אלי עמיר הוא יו"ר קרן אברהם לדו-קיום ושוויון בין ערבים ליהודים.

משתתפים:

מר יצחק נבון (הנשיא החמישי של מדינת ישראל)

המשורר חיים גורי

הסופר והפובליציסט א"ב יהושע

חוקרת הספרות פרופ' נורית גוברין

המשורר רוני סומק

השחקן אורי גבריאל

השחקן ליאור בן אברהם

העיתונאית שירי לב ארי

שירה: יונית שקד גולן

מנהל מוסיקלי: רמי הראל

מנחה: ליאת רגב

עריכה: נילי שחור

* * *

מתי דוד

1. כותב ליועץ המשפטי

                                                                                   7.6.12

מר יהודה ויינשטיין

היועץ המשפטי לממשלה

ירושלים

מכובדי,

ביטויי שנאה והסתה נגד יהודים בעיתון "הארץ"

השיח הציבורי בתוכנו גדוש לצערנו במטעני נפץ מילוליים של הסתה, שנאה, גזענות ואנטישמיות.

עיתון "הארץ" רואה את עצמו כבמה אליטיסטית של אנשים חושבים, הלוחמים נגד כל הביטויים הללו, תוך שמירה על הזכות לחפש הביטוי.  עמדה זו באה לביטוי בעיתון, בכותרות, במאמרים ובמרואיינים, כדי להגן על הערבים, הפלסטינים ואנשי השמאל מפני ביטויים אלה, הנאמרים לדעתם אך ורק על-ידי המתנחלים, הדתיים ואנשי הימין הקיצוניים.

האמנם זו כל האמת?  ומה קורה ב"הארץ"?

תופתע מאוד אדוני היועץ לדעת שעיתונאי בכיר בעיתון "הארץ", מר אלון עידן, עורך הדעות, שקובע מה יתפרסם ומה לא, כתב דברי הסתה על גבול הסגנון האנטישמי.

דברים שכתב במדור "מדד" ב"מוסף הארץ" מיום 16.12.12 –

* "22 אחוז מכלל הזוכים בפרס נובל הם יהודים, ולכן מוסטפא תמימי נהרג ביום שישי בנבי סאלח"!

* "יש קשר בין ציון העובדה שאחוז היהודים מקרב זוכי פרס נובל הוא גבוה מהאחוז שלהם באוכלוסייה העולמית, לבין הרגע שבו תמימי (ערבי פלסטיני) נורה בראשו ממטרים ספורים"!

"22 אחוז מזוכי פרס נובל יצאו מאיתנו היהודים, אז חייל צה"ל הירשה לעצמו לפתוח דלת ג'יפ, להוציא קנה ולירות בפניו של בחור ערבי בן 27 רימון גז."

* כאשר המלך השוודי לחץ את ידו של מקבל פרס נובל, היהודי הפרופסור שכטמן, "לחץ חייל של צה"ל על ההדק והרג (יום לפני כן) מפגין ערבי."

* דברים שכתב במאמר מיום 23.10.11 בכותרת "כמה שווה חייל ישראלי?" – לדעתו, מימוש עסקת שליט, נכון לאוקטובר 2011, הוא מחירון של הגזענות הישראלית, לפיה יהודי אחד שווה 1027 ערבים.

לקרוא ולא להאמין! כיצד עיתונאי בכיר ב"הארץ" מאבד שליטה של תבונה והיגיון נורמטיבי וכותב טקסט של שנאה והסתה.

דבריו אינם ביטוי לגיטימי של כביכול חופש הביטוי והדעה אלא ביטוי של "השקפת עולם" אנרכיסטית קיצונית, על גבול טקסטים אנטישמיים מוכרים, כדי להפוך את ישראל למפלצת.

דבריו הם ביטוי מופקר ומזעזע של עיתונאי יהודי ישראלי, שעושה חיבור וקשר בין המוח היהודי של מקבל פרס נובל, לבין רצח של פלסטיני על-ידי חייל יהודי בצה"ל. הוא מנסה "להסביר" שיש קשר בין הגניוס היהודי לבין הזלזול בחיי האדם של הערבי הלא-יהודי.

כאשר פניתי בתלונה למר עמוס שוקן, הבעלים והמו"ל של "הארץ", בגלל סתימת פיות שיטתית של הדעות הביקורתיות, בתגובה למאמריהם של בעלי התוכן המועדף בעיני עורכי העיתון, כולל של אלון עידן, קיבלתי מענה של משפט אחד.

עמוס שוקן: "אני חייב לסמוך על שיקול הדעת של אלון עידן." 25.4.12.

המסקנה היא שלמר עמוס שוקן אין באמת שיקול דעת, אלא יש לו איבוד הדעת במקרה זה, מאחר והוא סומך על "שיקול הדעת" המופקר של עורך הדעות בעיתון, שכתב דברי גזענות והסתה בסגנון אנטישמי נגד יהודים.

המסקנה של כל אזרח יהודי וישראלי נורמטיבי, וכל קורא עיתונים עצמאי, מובילה אותו להבנה שעיתון "הארץ" הוא לא רק עיתון אינפורמטיבי ואיכותי בחלקו, אלא הוא גם בטאון של השמאל הקיצוני (חלקו אנרכיסטי) פרו פלסטיני, פוסט ציוני, אנטי ממסדי קיצוני בכל נושא ועניין ביטחוני, לאומי ציוני.  עיתון שיש בו קבוצת עיתונאים מוכרת, שמזה זמן רב מתארת את ישראל וממשלתה כמפלצת גזענית ופשיסטית. עיתון שמשעבד מפעם לפעם שיקולי עריכה מקצועית נכונה לטובת "עריכה פוליטית" פסולה, כמו הכותרת הראשית (6 טורים) ביום השואה" – "שכונה חדשה על קרקע פרטית בגדה."

מר ויינשטיין הנכבד,

מצאתי לנכון לידע אותך בנדון. אני כותב דברים אלה כמנוי ותיק של "הארץ", בהנחה שגם אדוני קורא את העיתון, ולעיתים קרובות אולי גם סולד ומבקר את מה שמתפרסם.

בכבוד רב,

מתי דוד   

דירקטור בחברת החדשות

וכן חבר בהנהלות שני ערוצי הטלוויזיה לשעבר

[עד היום היועץ המשפטי לממשלה לא מצא לחובתו להתייחס ולהשיב].

2. הפוליטיקה של חופש הביטוי הסלקטיבי

לכאורה קיימת הסכמה מודעת שיש להפריד את הזכות לחופש הביטוי מהדעות והמחלוקות בפוליטיקה. ואילו דווקא רוב אלה המטיפים ודוגלים בחופש הביטוי, ללא צנזורה ועריכה אידיאולוגית, הם אלה שפוסלים את חופש הביטוי מאלה שמבקרים אותם.

עקרון חופש הביטוי אצל חלק מ"אנשי העילית" התדרדר והפך לחופש השיסוי והביזוי של כל אלה שלא בדעתם ולטעמם. בשם כל הערכים והעקרונות הנעלים הם תובעים לעצמם את חופש הביטוי המוחלט, אבל מונעים ופוסלים את חופש הביטוי של אחרים שאינם ראויים לדעתם. הם תובעים את חופש הביטוי האבסולוטי לעצמם, אך מונעים זאת מזולתם.

כל פטפטת של הגיגים תמוהים, הנכתבים ע"י אנשי רוח בעיני עצמם, הופכים לדעתם למסר של "פואמה פדגוגית", הראויה לפירסום ולהערכה. ואילו דעותיהם של פרופסורים ואנשי רוח המשתייכים ל"מחנה הלאומי" והדתי הם פשיסטיות וגזעניות ולא ראויות לפרסום. נוסחת חופש הביטוי של "אנשי העילית" קובעת כי אנשי השמאל בפוליטיקה הם תמיד אנשי חזון ופתרון נכון, ואילו אנשי הימין בפוליטיקה הם תמיד אנשי כישלון, חידלון וריקבון. זהו חופש הביטוי הסלקטיבי שלהם.

כל דעה ואמירה מקובעת ומיושנת של אנשי "התרבות המתקדמת" הופכת לדעתם למסר תרבותי של שלמות הומניטרית נעלה. ואילו דעותיהם של מתנגדיהם הם "סיסמאות לאומניות קיצוניות". זהו חופש הביטוי הסלקטיבי.

מי ראוי לחופש הביטוי ומי ראוי לגינוי בעיני "הליברלים הסלקטיביים"?

פרופ' במדעי המדינה שתומך בחרם אקדמי על ישראל, ראוי לחופש הביטוי. ואילו אלה שמגנים אותו ראויים לגינוי.

מורה בישראל שמאשים את צה"ל כצבא כובש ולא מוסרי, ראוי ל"חופש הביטוי". ואילו אלה שמבקרים אותו ראויים לגינוי. אותו מורה אומר כי ישראל היא מדינה של הפלסטינים.  הוא זוכה לתצלום ענק ומאמר תמיכה בו ב"הארץ", כגיבור "פדגוגי הומניסטי".

משפטן שמאשים את ישראל בביצוע "פשעי מלחמה", ראוי ל"חופש הביטוי". ואילו אלה שמבקרים אותו כמסית ראויים לגינוי.

"פעיל שלום" המאשים את ישראל כ"מדינה גזענית ופשיסטית," ראוי ל"חופש הביטוי".  ואילו אלה שמבקרים אותו כמסית ראויים לגינוי.

דוקטור לפילוסופיה מדינית שנאם נגד ישראל בכנס הזדהות עם הנאכבה (האסון)  הפלסטינית – זכאי ל"חופש הביטוי". ואילו אלה שמאשימים אותו כמשת"פ של אויבינו ראויים לגינוי.

זמרת פוליטית מאוד ידועה, ששרה לכבודו של האפיפיור הקתולי והשמיטה "קטע פוליטי" משירה של נעמי שמר, בהופעה אחרת – ראויה ל"חפש הביטוי". ואילו אלה שלא מעריכים אותה ואת זמרתה ראויים לגינוי.

פרופסורית לחינוך שמארגנת ומשתתפת בכנס הזדהות עם הפלסטינים באירופה, דווקא ביום העצמאות בישראל, זכאית "לחופש הביטוי". ואילו מתנגדיה כאן בארץ שרואים בה משתפ"ית עם אויבינו ראויים לגינוי.

עיתונאי "לוחם שלום" ידוע שמפרסם יום יום מאמרים המאשימים את ישראל ואת צה"ל בביצוע כל הזוועות האיומות נגד הפלסטינים, ופוסק שישראל היא מדינה פשיסטית ומצורעת – זכאי ל"חופש הביטוי". ואילו אלה שרואים בו תועמלן של אויבינו היושב בתוכנו וכותב נגדנו, ראויים לגינוי ולא לחופש הביטוי נגדו בעיתון "הארץ" בו הוא כותב.

אמן עיצוב ידוע פירסם בעיתונות כרזות שטנה ארסיות נגד בנימין נתניהו ואריק שרון והישווה אותם לרודנים איומים בהיסטוריה. הוא זכה ב"חופש הביטוי" ואפילו בפרס ישראל, אולם מבקריו ראויים רק לגינוי.

השמאל התרבותי והפוליטי הקיצוני מנותק מהרוב בשמאל ובימין

הקומיסרים של התרבות מטיפים לפלורליזם תרבותי ולחופש הביטוי, כביכול לכולם, בתנאי שהוא תואם את דעתם וטעמם. כל ביטוי וכל דעה שאינה על פי "הקריטריונים" של אלה שהמליכו עצמם להיות "פוסקי הדור" – אינה לגיטימית ואינה ראויה בעיני שליחי "התרבות המתקדמת".

צביעות והתנשאות של חבורת מנופחים כלפי כל סביבתם. חבורה של השמאל הקיצוני בפוליטיקה ובתרבות, המשוכנע שהוא התגלמות התבונה והחוכמה המושלמת, ואשר עדיין לא השלים עם העובדה שהוא מנותק ולא מקובל על הרוב הנורמטיבי והפטריוטי גם בשמאל הציוני וגם בימין הלאומי.

* * *

אלי מייזליש: שיחות עם סבא

שיחות עם סבא מיועדות לכל הגילים. לא לכל אחת ואחד יש סבא שיודע להקשיב, לגולל בפניו בעיות ועניינים שיש לו לאדם לשוח עם מישהו. באין הורים, באין משפחה תומכת, באין ידיד טוב או חבר לספר לו על מצוקותיו וכל השאר הראוי לשיחה עם סבא.

לא תיענה פנייה אם הנושא הוא רפואי, כלכלי, מיני ושיח הראוי להתקיים עם בעלי מקצוע סמכותיים. 

כתובת דאר אלקטרוני: maislish@zahav.net.il

 * * *

לאן הולכים כספי הסיוע ששולחים ברק אובמה, ג'ון קרי וממשלות המערב – לרשות הפלסטינית המושחתת ופושטת הרגל?

נמסר כי כל מחבל ו/או רוצח בכלא ו/או משוחרר ו/או משפחתו מקבלים 12,000 דולר (או שקל?) לחודש – משכורת מהרשות!

* * *

"חבורת שהם" כפר מעש

ע"י מרדכי שלף

רחוב בן חור 15 דירה 41 

פתח-תקווה 49063

טלפון: 03-9234379  נייד: 052-2492994

פקס: 077-9323838  

ms36@zahav.net.il

יוני 2014

שלום רב,

חבורת "ש.ה.מ" (שירים היוצאים מהלב) פועלת זו השנה ה-20. החבורה הוקמה בשעתו כדי לשמש כיד זיכרון לד"ר חיים שהם, שהיה חבר אהוב על רבים, איש הקומנדו הימי, רופא ולוחם בשייטת, קצין רפואה ראשי של חיל הים, מפקד רפואה פיקודי בפיקוד דרום.

אהבתו הגדולה של חיים היתה שירי ארץ ישראל, והדליק בחבריו את הערגה והאהבה דווקא לשירים ישנים, כאלה שנשתכחו ואו כאלה שרק מעטים הכירום. הוא סחף עימו כל מי שרק נזדמן למסיבות השירה הרבות בביתו – מסורת שחבורת "שהם" ממשיכה עד היום.

החבורה שמה לה למטרה, בין השאר – לפעול לחידוש, ריענון ושימור מכלול משיריה הנפלאים של ארץ ישראל וביניהם שירים רבים מתקופות שלפני הקמת המדינה, שירי חיבת ציון, שירי העליות, שירי חלוצים, שירי אדמה ועבודה, שירי המחתרות ועוד.

כל שנת פעילות כזו מסתיימת בהקלטת חומר שהוקדש לנושא מיוחד, ובשנים האחרונות הקלטנו אוספים מיוחדים ובהם שירי ים, עלי להבה (שירי מהפכה ופועלים), שירי ילדים, שירי חגים, הגדודנים – משירי הבריגדה והלוחמים היהודיים במלחמת העולם השנייה, ציון חמדתי – משירי העלייה הראשונה, חומה ומגדל – משירי תקופת הקמת יישובים בשנות ה-30, היי ציגעלעך – אוסף נדיר של שירים מוכרים ביידיש שתורגמו ברובם מחדש לעברית, שיא הכיף – אוסף שירים שובבים, ושירי מתתיהו שלם – איש רמת יוחנן.

עד כה הפקנו 20 תקליטורים.

השנה – הקדשנו את התקליטור החדש שלנו: "היה היה פלמ"חניק" לאוסף שירים גדול, מאלה שהושרו בפלמ"ח, ומעט משירי הצ'יזבטרון.

הניהול המוסיקלי, איסוף החומר, עריכתו והעיבודים  – של מוטקה שָלֶף – הח"מ. יעל שהם, אלמנתו של חיים שהם – מפיקה ומרכזת את כל הפעילות הנ"ל.

התקליטור "היה היה פלמחניק" כולל חוברת מהודרת של מילות השירים, וסיפורים משל ישראל וייסלר (פוצ'ו) מלוחמי הפלמ"ח, שחיבר עבורנו סיפורי הומור והווי של הפלמ"ח, ואנו מקווים כי תאזינו בנעימים.

בברכה,

מוטקה שָלֶף

* * *

נתי מלאכי / שני שירים

*

מה מרגיש ילד שסבתו האהובה הלכה

ואיננה.

עכשיו לא תכין לי סנדוויץ' לבית ספר,

לא תמלמל לי מילים שרק אני אבין אותן

להרגיש בידיי את פקעת שערה הלבן הצחור,

ותנגב לי פיסת שוקולד מריר

שנזל משפתיי.

את מעיל הרוחות יעטוף לגופו הכמוש

בקיץ או חורף

חלומות נעימים.

הזמנה

אלמן ערירי מזמין

אישה מהאינטרנט

מקליק כתף קמורה קום, עיני דבש

שדי אפרסק מלבלבים

ירכיים שֶׁים כחול עובר ביניהם

שייתן לו צימאון

להרטיב את הסדין השרוי בו

בשדה הבולבוסים.

כשההזמנה תגיע,

את המצבה

יניח מתחת לכרית

בשעת המעשה

בלי רעש

וצלצולים. 

* * *

קבלת השבת בצוותא, יום שישי, 1.8.2014 – ה' באב, תשע"ד שעה 11:00

על פרשת השבוע "דברים, שבת חזון" – הרב ד"ר גלעד קריב

קבלת השבת תוקדש למרדכי (מוטקה) נאור

 לרגל מלאת 80 שנה

מרדכי (מוטקה) נאור סופר וחוקר תולדות ארץ ישראל, זכה בפרס חיפה לשנת 1990. בשנת 2002 זכה בפרס סוקולוב על מפעל חיים בתחום העיתונות הכתובה. בפרס הרצל בשנת 2006. בפרס בן-גוריון בשנת 2007. בפרס נשיא המדינה ע"ש זלמן שזר. מרדכי נאור הִרבה בכתיבת ספרים פופולריים בתולדות ארץ-ישראל (ביניהם זכתה להצלחה גדולה הסדרה "מסיפורי ארץ אהבתי"), וכן ביוגרפיות על אישיה (בין היתר כתב ביוגרפיה על חיים לסקוס).

בין המשתתפים:

אליהו הכהן – חתן פרס ישראל על מפעל חיים, חוקר הזמר העברי

לאה נאור – סופרת ופיזמונאית

יוכי ברנדס – סופרת

יצחק ליבני – איש תקשורת, לשעבר מפקד גל"צ ומנהל רשות השידור

נחמן שי – חבר כנסת לשעבר דובר צה"ל

אבשלום קור – לשונאי, שדרן ומנחה טלוויזיה

בועז דקל – חבר ואיש עסקים

שירה: יונית שקד-גולן

מנחה: ליאת רגב

מוזיקה: רמי הראל

עריכה: נילי שחור

מחיר מוזל עבור קוראי חדשות בן עזר – 50 שקל לכרטיס

קוד 2014 לקבלת ההנחה בקופות צוותא טל. 6950156

* * *

אהוד בן עזר

מסעותיי עם נשים

רומאן

הוצאת "ספרי מקור" 2014

פרק שלישי

אני הורג במאפייה צפע עין-גדי בטוּטוּ שלי

בגלל הביגוד הפשוט ומזג-האוויר החם והיבש לא היה לא היה לנו מה להתגאות בלבוש ובהופעה. חברנו פ. אפילו סנדלים לא נעל אלא פסע יחף כשגופו השמן מתנדנד מצד לצד בחלקות החקלאיות ועל סלעים ובבוץ וגם בשבילי המשק ובחדר-האוכל אפילו בלילות שישי כשהוא לבוש חולצה חגיגית לבנה. פ. צימח סוליות עבות של עור טבעי שהיו שחורות ומבוקעות כמערות ההרים אשר סביבנו.

ויהי היום ו-פ. אושפז בבית-החולים שלימים נקרא על שם סורוקה בבאר-שבע ושכב במחלקה בחברת צמד בידואים משתעלים משבט אל-עזזמה, יחפנים אף הם וריאותיהם כניראה מורעלות בניקוטין.

כאשר עבר ראש המחלקה ד"ר מתתיהו דניאלי המפורסם על פניהם התבונן בכפות הרגלים הפשוטות קדימה על הסדינים הצחורים ומבלי להרים עיניו גבוה יותר שאל בערבית את פ. שלנו לאיזה שבט הוא שייך, כי עובי כפות רגליים כזה לא ראה מימיו גם אצל בידואים! – ד"ר מתתיהו דניאלי מדד אותן וציווה לצלמן למחקר המדעי שעליו שקד: "בני-אדם וֵרְסוּס בהמות, תרבות גפיים תחתונות בחברות מידבריות".

אחרי שנים נוסדה בחיפה שדולה פלסטינית שראתה במחקרו של ד"ר דניאלי דוגמה היסטורית מרשיעה לגישה גזענית. מזלו של דניאלי, שבינתיים גם נעשה פרופסור, שעלה בידו להוכיח שסוליית כף הרגל העבה ביותר שצולמה למחקרו היתה של פ. שלנו!

כאלה היינו. שלומפרים. אמנם לא כולנו יחפנים כשמרקה, אך יום אחד כאשר התחדש הוויכוח אם ירדנו לדרגת המוזנחות המידברית שנהגו לכנותה בשם "בדואיזם" סיפר חברנו אברום שיום אחד נסע לכפר-סבא, דפק בדלת בית הוריו, אימו פתחה לו ואמרה: "מה יש, בחור? מי אתה?"

אמר לה אברום: "אני מעין-גדי."

"מעין-גדי?!" בחנה אותו היטב בעיניה, "יש לך ד"ש מאברום שלי?"

"אני אברום!" ענה לה.

ומדוע אושפז פ. שלנו? בערוגה בגן-הירק דרס בכף-רגלו בעלת העור הנוקשה – צפע עין-גדי. הנחש הארסי שבר מת ושן (סליחה – שבר שן ומת) אבל ליתר ביטחון השכבנו את פ. אפרקדן בקומנדקאר והעלנו אותו לבאר-שבע. לא הצלחנו להזעיק לשם כך את הפייפר משדה-התעופה הבריטי הישן במבואותיה המערביים של באר-שבע, שהיה נוחת אצלנו פעמיים בשבוע ומביא דואר ונוסע אחד במושב האחורי. היתה רשימה מסודרת של חברים טסים, וכאשר הגיע תורי היתה זו הטיסה הראשונה בחיי והקאתי חמש דקות מעל המקום שעליו עומדת כיום העיר ערד.

גם אותי צילם ד"ר מתתיהו דניאלי, שהיה גם הרופא האזורי של חבל סדום, כאשר הגב שלי נעשה לתפרחת בצקית אדומה לאחר שריססתי את אדמת הכרם בקוטל עשבים חריף בשם סיינוקס.

לפני שהייתי אופה הייתי כורם.

חשבתי שמתאים לי להיות חקלאי, ונכשלתי. המזל של החקלאות הישראלית והאסון שלה – שכמעט איש מהעוסקים בה, הוא או אבותיו, לא נולדו איכרים ולא חיו בכפר מדורי-דורות. אילו היו כאלה היו שייכים, כמו בעמים אחרים, למעמד השמרני, חסר-ההשכלה ואפילו מפגר, שאינו מוכן לאמץ שיטות עיבוד חדשות אלא דבק באורח החיים של אבות-אבותיו. החקלאות הישראלית לא היתה מגיעה להישגים בקנה-מידה עולמי, שאותם פיתחו חקלאים משכילים שהיו פתוחים לחידושי הטכניקה והאגרונומיה. האסון הוא שרוב בניהם ובני-בניהם המשכילים של אותם חקלאים מוכשרים – לא המשיכו בעבודת האדמה אלא פנו למקצועות אחרים, עירוניים, שאיפיינו ומאפיינים את העם היהודי בגולה.

ד"ר מתתיהו דניאלי אמר שמימיו לא ראה התפרצות אלרגית כה חמורה, והלעיט אותי גלולות פִּירוֹבֶּנְזָמִין ירוקות שניראו לי יעילות עוד בטרם בלעתי מהן, ולו רק בגלל העובדה ששם אבי בנימין – והוא צילם את גבי הפורח שניראה כקציצה לפני הטיגון. אולי השתקפות האור, החום והריחוק במקום הנמוך ביותר בעולם גרמו לכך שכל דבר קטן קיבל אצלנו מימדים גדולים הרבה יותר ממידתו, ממש מיתולוגיים, כאילו היינו אנשי כת סרך היחד שנשארו חיים מתקופת המגילות הגנוזות ואולי עוד מלפני כן, מימי התנ"ך.

לימים, כשעבדתי כמורה בבית-ספר ערב למבוגרים ביישוב עולים בהרי ירושלים, ועבד אז ב"קול ישראל" קריין בשם פלטי בן-ליש. שאל אותי אחד התלמידים: "זה ששומעים ברדיו הוא אותו פלטי בן-ליש שנשאר מהתנ"ך?"

והצפע שהרגתי?

על כך בהמשך.

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* שלום רב, אני מבקשת להסירני מרשימת התפוצה. תודה על השירים היפים שקראתי ועל המסרים לחברה שלנו, אבל איני רוצָה לקרוא את הכתבות הפוליטיות.

בברכה,

נ.

אהוד: בקשתֵך מולאה מיד. בקרוב יתחיל לצאת לאור עיתון של בנות-יענה ואז תוכלי לא לראות בו שום דבר המפריע את שלוותך ואת דיעותייך הפוליטיות.

* בוקר טוב אודי! לקט השירים של אסתר ראב שהבאת, בסדר בו הוא בא (ונכתב) – יפה, חזק וטוב! ומכמיר לב.

הערה להערה שלך לשירו של גמזו על דו"ח העוני: בתקופה ההיא כולם, המדינה כולה היתה הרבה יותר ענייה. "עשירים" – עשירים יותר מאחרים, הכניסו לבתיהם, לתוך חייהם, דיירי משנה. הרוח המתנהלת, ככלל, היתה אחרת למרות שגם אז, כמו תמיד ובכל הזמנים, היו קיימים גם כאן, כמו בכל מקום בעולם, נצלנים ונבלים.

אלישבע

עין גדי

* ב"ה, אהוד יקר, שלום וברכה. שמחתי מאוד למצוא בגיליון את שיריה האהובים כל-כך של אסתר ראב, שירים שגדלתי עליהם. אתה עושה עבודה נפלאה. יישר כוח.

רחלי אברהם-איתן

* שיריה של אסתר ראב רעננים ומלאי חיות, עוז ורוך, ניחוחות מושבה נושנה, אך צעירים וחדשניים בתוכנם. היא מרהיבה דבריה כלפי מעלה, אך מצניעה עצמה בפני המקום.

התרסתה אך תחינתה, העזתה ועם זאת המעטת עצמה, ארציותה אך רוחניותה, כולה – אומרת שירת אישה.

ברוך שעשאה/ני – אישה.

נראה, שהיא, בשעתה, המציאה את המונח העכשווי "העצמה נשית".

אורית ברנר

אהוד: כדאי לזכור – שיריה הראשונים, הרעננים, של אסתר ראב – הם בני יותר מ-90 שנה!

* ובינתיים מהרו לקנות את מעטפת היום הראשון עם הבול וחותמת פתח תקווה, היא תהיה בקרוב נדירה מאוד, וברבות הימים גם יקרה!

 לפרטים נא לפנות אל: השירות הבולאי, שדרות ירושלים 12, תל-אביב-יפו 6108101. טל. 076-8873933.

e-mail: philserv@postil.com

* מכובדי, הנדון: יחי ההבדל הקטן. טוענים ארגוני זכויות האדם: מה לכם כי תלינו. לא רק אצלכם נפגעים ילדים, גם אצל הערבים.

יחי ההבדל הקטן: צה"ל נאלץ להגיב למעשי תוקפנות מצד הערבים ואזרחים נפגעים בשוגג.

לעומת זה נוקטים הערבים פיגועים יזומים ומכוונים נגד יהודים.

יחי ההבדל הקטן. האנלוגיה של ארגוני הזכויות בין קורבנות יהודים לקורבנות הערבים מופרכת ומעוותת.

הנדון: לא רוצים הסלמה. בכול פעם שיורים עלינו טילים מעזה מופיעים הפרשנים בתקשורת ומסבירים לנו שהערבים אינם מעוניינים בהסלמה. תמהני, אם כאשר אינם רוצים הסלמה יורים הערבים עלינו טילים, מה יעשו כאשר ירצו הסלמה? כול הקורסים בלוגיקה אינם מסבירים מבחינתי את ההיגיון של הפרשנות המוזרה הזו.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* למר אהוד בן עזר, חשוב! שתגובתי תתפרסם  בבקשה! לגבי כך ששר הפנים עו"ד גדעון סער החליט להורות לעיריית תל-אביב-יפו לסגור מרכולים בשבת, למעט מרכזי מסחר גדולים  בנמל יפו ובנמל תל-אביב, ועיריית תל-אביב-יפו גיבשה הצעה לתיקון חוק העזר העירוני בנושא פתיחתן של חנויות בשבת ובחגים: לא יעזור – מי שפותח בשבת יוציא את כספי הרווח על דברים אחרים. כופים על העובדים לעבוד בשבת! השבת היא קדושה והיא ציווי אלוקי! מי שלא מבין זאת כעת עוד יבין. השבת היא מקור הברכה – היהודי קיבל מתנה שבת, אין ברכה  מעבודה בשבת!

בכבוד רב

צביקה שטרוסברג

בני ברק

* מירב ארלוזורוב: "על פי הערכות של משרד האוצר, מוצרים כשרים יקרים בישראל בכ-30%-40% מאשר במדינות אחרות. חלק מהעלות העודפת היא רווח של היבואנים, אבל ההערכה היא שעיקרה נובע מעלויות של הרבנות, שהיא הגוף הבלעדי השולט בכשרות בישראל. הרבנות הראשית חולקת על תחשיבי האוצר בנוגע לעלות הכשרות בבשר, אבל מסכימה כנראה להערכה בדבר גובה העלות הנוספת במוצרי חלב. יש לציין, עם זאת, כי העלות של הרבנות הראשית היא עוד נמוכה ביחס לזו של כשרות בד"ץ החרדי. כשרות זו מייקרת את מוצרי המזון כנראה ב-60%-70%, וכיום יש לא מעט רשתות שיווק ויצרנים שעוברים לכשרות בד"ץ בשל לחץ רבני וצרכני. העלויות הגבוהות בהרבה של כשרות בד"ץ מגולגלות על הציבור הרחב כולו, גם אם אינו מעוניין באישור זה. הרבנות הראשית מנסה כיום לחזור ולכבוש נתח מוביל בשוק הכשרות, אחרי שאיבדה בשנים האחרונות את ההובלה לבד"ץ. ["הארץ" באינטרנט, 29.6.14].

חכו לשנת השמיטה הקרובה הבעל"ט תשע"ה, ותראו מה זה התייקרויות ומי מרוויח מהן!!!

* לזיכרו של מבקר האמנות ניסים מבורך, שלא היסס לומר את האמת על המתחזה רפי לביא ודומיו: "מחלה מתפשטת במחנה העוסקים בציור," כך הזהיר ד"ר נסים מבורך, מבקר האמנות של "הארץ", את קוראיו ב-1975. "היא מתבטאת בכך שעבודות שאינן רלוונטיות לאמנות נעשות נפוצות מדי. יש ביניהן כאלו העשויות מחומרים שהם בבחינת מטרדים אקולוגיים. רבים מיוצריהן אינם מסוגלים, מן הסתם, לצייר, פשוטו כמשמעו, מחמת אי הידיעה. הם נהנים מתנאי חממה לגידול יבלית שנבנתה על יסודות של מבוכה ומתירנות." את הגורמים ל"מחלה" הטיל מבורך על "בעלי-ביקורת, מרצינים כפינגווינים, המצויידים בטרמינולוגיה ובניסוחים היוצרים אווירה מדעית." וכך כתב עליהם: "מלאכתם, שהיא תיאורית ביסודה, מתעלמת בדרך כלל מתכונת יסוד של יצירת אמנות, והיא היכולת ליצור תגובה של הנאה, התרגשות וסיפוק אצל הצופה." [עופר אדרת, "הארץ" באינטרנרט, 29.6.14].

* עצוב לראות איך ששינייד אוקונור החלומית נראית כיום. מסופרת קצר, מקועקעת ומפוטמת.

* האם שמתם לב שכמעט כל מי שהיה "שומר צעיר" [או בנק"י, ברית נוער קומוניסטי ישראלי] בנעוריו, שהאמין בעולם המחר, ב"יונת השלום" ובקולקטיביזם הרעיוני של מפ"ם – נשאר קצת "טמבל" גם אחרי שנים רבות של התפכחות-כביכול?

* אין אדם נתפס על צערו, אבל האימהות של החטופים, בעברית המתנחלית-הדתית-הפוליטית-הדידאקטית-המלאכותית שלהן, מנסות לעשות את כולנו ליראי שמיים ולחסידי ההתנחלות בגדה.

* מי שחושב בטימטומו שיצליח לסגור את חנויות ומרכולי תל אביב בשבתות, רק משום שהשררה בידיו – אינו מכיר את המציאות. החנויות תמשכנה להיות פתוחות. מאות עובדים ימשיכו למצוא בהן בשמחה את פרנסתם. גם סטודנטים. הרשתות תשלמנה קנסות ותמשכנה לפעול. יהיה צורך להביא טנקים כדי לסגור אותן בניגוד לרצונו של הרוב המוחלט בעיר. תל אביב היא העיר הכי עברית וחילונית בעולם, וכך גם תמשיך להיות!

* שלום אהוד, כיון שאתה וכמה מכותביך כבר ידעתם (ברור! מי אם לא הם?) מי הצית את השריפה בעין הכרם השבוע נדמה לי שיהיה זה רק הוגן מצדך ובהתאם לעקרונותיך להביא לידיעתם את הידיעה הבאה בתקווה (קלושה) שילמדו לקח לפעם הבאה:

"הדליקה שהשתוללה ביומיים האחרונים בין השכונות עין כרם לקריית יובל בירושלים פרצה בשל רשלנות של מטיילים ולא כתוצאה מהצתה. כך עולה ממסקנות ראשונות של ועדת הבדיקה של שירותי הכיבוי לאירוע. החקירה העלתה כי מטיילים שבילו באזור מעיין עין־סוף, הנמצא בירידה מהר הרצל לכיוון עין כרם, התרשלו בכיבוי אש שהציתו וגרמו לפרוץ הדליקה. המסקנה תואמת טענות של תושבים מעין כרם, שהבחינו במטיילים זמן קצר לפני הדליקה, ועומדת בניגוד להערכה הראשונית ולפיה היא פרצה בשל הצתה."

לידיעה המלאה ראה http://www.haaretz.co.il/news/local/1.2360408

ולשומע ינעם,

דודו אמיתי

אהוד: על הדליקה שאליה התייחסתי בגיליון הקודם – הודיעו במפורש בקול ישראל שנעצר תושב אבו-גוש כחשוד בהצתתה, ועל כך הסתמכתי. ידיעה דומה הופיעה גם בקשר לשריפה שהתרחשה כשבוע קודם באותו איזור, והחלה מכמה מוקדים. לידיעה ששמעתי לא היה משום-מה המשך, אולי כי התקשורת, וגם המימסד הישראלי, מעדיפים תמיד לתת לשריפות הללו אופי מקומי של רשלנות מטיילים – ובלבד שלא תיראנה כחלק מאינתיפאדה מכוונת ערבית-ישראלית. גם כך יש לנו מספיק צרות ונקודות חיכוך.

חלק ניכר מהשריפות הענק בארץ מתחיל מכמה מוקדים. [כמו בסיפור "מול היערות" של א"ב יהושע]. שומעים על כך בעיקר בשידורים החיים, בזמן אמת, ממש ממקומות השריפה. ודי ברור שאלה הן לרוב שריפות מעשה ידי אדם. אם אינני טועה, אף יהודי לא נעצר עדיין כחשוד בהצתות האלה. אז מי הצית? אשמדאי?

חלקם של הנערים הדרוזיים מעשני הנרגילות ברשלנות שגרמה כנראה לשריפה הענקית בכרמל – הוצנע מאוד – אולי כדי שלא לחדד את היחסים עם העדה הדרוזית, שרובה נאמן לנו.

גם אני מחכה תמיד לידיעות המרגיעות שתאמרנה כי שריפות הענק פרצו מאליהן, בגלל מכיתת זכוכית בשמש או רשלנות של מטיילים – ולא כחלק מתוכנן, או ספונטאני [התפרצות של פראות ושנאה] – במאבק הפלסטיני נגדנו על אדמת ישראל.

* הצטרפו אלינו כי יותר מרצ זה יותר צדק חברתי ויותר שלום. חברות וחברים, נותרו פחות מ-3 ימים לפני סיום זמן המפקד למרצ. רק מי שיתפקד עד ה-1 ביולי יוכל לעצב את דמותה של מפלגת השמאל של ישראל בשנים הבאות. אם הייתי צריך להצדיק את בקשתי במשפט אחד הייתי אומר: "כי אתם מכירים אותנו ממקודם." וגם אותי אתם מכירים ממקודם. אהבה ופירגון אני מקבל מכם ביומיום, ועכשיו זה הזמן למי שטרם התפקד להצטרף אלינו. הצטרפו אלינו והצביעו בעד שמאל שרואה את האנשים תחילה, שמאל ששם את האדם במרכז. כן, אין שמאל שאינו סוציאליסטי, ואין סוציאליזם שאינו שוחר שלום, ואין שוחר שלום שאינו מצביע על פתרון קונקרטי זולת חלוקת הארץ. זהו שמאל נגיש ובגובה העיניים, כזה שיונק את תפיסתו המדינית מהחברתית, שמאל אמיתי. בואו להשפיע ולבחור את השמאל שאנחנו רוצים! הצטרפו אלינו והתפקדו למרצ! 

שלכם/ן,

אילן גילאון

* אהוד בן עזר: הצעת החוק לפירוק רשות השידור היא עוד הצעה לחוק מטומטם ומיותר, דוגמת חוק הספר העברי. אסור לגעת ברשות השידור!

* משחקי הכדורגל דומים אולי לחיי הנישואין. נמשכים, נמשכים, לרוב משעממים, משעממים, מעייפים, מעייפים, לפעמים עם רגעי מתח, עם מריבות, ופציעות, ופתאום תקיעה – גול!

* שמענו קללה: "שאשתך תהיה נאמנה לך כמו שולה זקן לאהוד אולמרט!"

* "לא אחת נשמעת הטענה השחוקה שלערבים יש הרבה מדינות, אך ישראל היא מדינת היהודים היחידה. אמנם נכון הדבר שלערבים ישנן הרבה מדינות, אך מרוב מדינות ערביות לא רואים את 'המדינה הערבית'. שכן הערביות איננה הגדרה לאומית-מדינית, והפלסטינים אינם אזרחים באף מדינה המתקראת 'ערבית' ולא נושאים את דרכונה.

"ליהודים יש הרבה מדינות ומיספרן עולה על מספר הערביות, והוא כמספר דרכוני מדינות-הלאום שאותם יהודים ישראלים נושאים בכיסיהם או שואפים לשאת. לעומת זאת, לפלסטינים אין דרכון זולת זה המונפק ברשות הפלסטינית, בפיקוח הכיבוש הישראלי, או זה הישראלי המונפק ע״י משרד הפנים לאזרחי ישראל הערבים." ["הארץ" באינטרנט, 25.6].

הכותב הוא ערבי ישראלי, דוקטור לספרות ערבית, המשתף אותנו דרך-קבע בהגיגיו המטופשים בעיתון "הארץ". היותו בעל תואר אקדמי אינו מונע ממנו כנראה לחיות בעולם הערבי של הזיות ושקרים – כמו הכחשת השואה מצד אחד וראיית הפלסטינים כקורבנותיה מצד שני.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,612 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה עשירית למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-80 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של העדות על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל