גיליון מס' 957

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ה' בתמוז תשע"ד, 3 ביולי 2014

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: אֵיפֹה אַתֶּם כָּעֵת? // יעל שהם: הקציר הראשון בקיץ תרל"ט (1879). [ציטוט]. // שמואל אביצור על מחרשת יצחק טופורובסקי מראשון לציון. [ציטוט] // אהוד בן עזר: פרק מתוך "פרשים על הירקון", סיפור חייו של יהודה ראב בן עזר: ביכורים ראשונים בירושלים. [ציטוט]. // אורי הייטנר: 1. ירושלים של זהב ושל ברזל, במלאת עשור למותה של נעמי שמר ו-15 שנים למותו של מאיר אריאל. 2. עניין מובהק לציבור. 3. צרור הערות 2.7.14. // עמוס אריכא: חשבון-נפש נוקב. // דרור אֵידָר: 1. החולייה החלשה. 2. הקרן החדשה: הפנים האמיתיות. [ציטוט]. // תות הרמס סאטורי: עִיר אֲדֻמָּה אֹדֶם. // עמיקם אסם: במזרח התיכון. // יאללה דוושי דוושי, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // רביבה בן זאב: הולכת שולל כאסטרטגיה. // פרופ' ארנון סופר: על כנס הרצליה הארבעה עשר: ישראל ועתיד המזרח התיכון – יש מקום לדאגה! [ציטוט]. // אודי מנור: אשכול – לא מה שצבי כסה רוצה היה לחשוב שהוא. // מלכה נתנזון: 2 שירים. // מתי דוד: "הארץ" עורך לחסידיו ולעצמו "ועידת שלום" פרטית. // יוסף אורן: הנרטיב הפלסטיני ברומאן עברי, חלק א' של המאמר על הרומאן החדש של דורית רביניאן "גדר חיה". // ברוך תירוש: והעיקר לחדול מליבון שנאות. // היכונו! היכונו! בקרוב ייערך טקס האשכבה לסאגה "והארץ תרעד" של אהוד בן עזר, והיא בת חצי שנה בלבד. // אהוד בן עזר: השקת הספר "גלויות האחים אליהו". // יהודה בן-צור: בדבר "מחיקת" ההעפלה הביתרית. // אהוד בן עזר: מסעותיי עם נשים, רומאן, הוצאת "ספרי מקור" 2014. פרק רביעי: "אוי, הלחם שלך מזויין!" צהלה מֶלָנְכּוֹלִי. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

אֵיפֹה אַתֶּם כָּעֵת?

אֵיפֹה אַתָּה כָּעֵת, מַר אַבּוּ-מַאזֶן,

מִי שֶטָּעַן כִּי אִם אָכֵן יוּכַח

כִּי הֶ"חָמָאס" אָשֵם בְּאַקְט-זְוָעָה זֶה

בּוֹ דַם חַפִּים עַל לֹא עָווֹן נִשְפַּךְ

יִשְקֹל אֶת טִיב בְּרִיתוֹ אֲשֶר הֻכְרָזָה

עִם מִי שֶרִשְעוּתָם נָסְקָה פְּסָגוֹת

מִשֶּזָּרְקוּ אָז אֶל מוֹתָם בְּעַזָּה

אֶת אֲנָשָיו שֶלּוֹ מִן הַגַּגּוֹת?

אֵיפֹה מַחְמוּד עַבָּאס זֶה, שֶהוֹדִיעַ

גְּלוּיוֹת, בַּחֲמָתוֹ וְזַעֲמוֹ

בְּעֶצֶם נְאוּמוֹ בְּסָעוּדִיָּה

כִּי הַחוֹטְפִים הֵם כֶּתֶם עַל עַמּוֹ?

וְזֹאת, שָעָה שֶמֶּמְשַלְתּוֹ כּוֹרֶכֶת

עַצְמָהּ בְּעִוְרוֹנָהּ וְטִמְטוּמָהּ

עִם צְמֵאֵי-דָּם שֶלֹּא חָדְלוּ מִמְּלֶאכֶת

הַהֶרֶג מְתֻדְלַק הַמַּשְׂטֵמָה.

אֵיפֹה אַתָּה כָּעֵת, אָדוֹן גּ'וֹן קֶרִי,

שֶלֹּא נִמְנַע לְרֶגַע מִלִּגְרֹר

עַצְמוֹ לְמוּ"מ עִם הַהוֹלְכִים בְּקֶרִי

עִם כָּל סוּג-הִדָּבְרוּת מִלְּבַד טֵרוֹר?

וְזֹאת כְּשֶהִגָּיוֹן אֵלֵמֶנְטָרִי

הֶרְאָה אֵיךְ אַנְקְל סֶם הָיָה תָמִים

וּכְסִיל גָּמוּר מוּל כָּל טֵרוֹר בַּרְבָּרִי

עַד הֶרֶס מִגְדְּלֵי הַתְּאוֹמִים.

אֵיפֹה אַתָּה, כְּבוֹד הַנָּשִׂיא אוֹבָּמָה,

שֶלֹּא גִנָּה אֶת אַשַ"ף עַל הַבְּרִית

עִם חֶבֶר-מְרַצְּחִים שֶלֹּא נִבְלָמָה

תַאֲוָתוֹ לִקְטֹל וּלְהַכְרִית

וְשֶאֲפִלּוּ טוֹנִי בְּלֵיר תָּמֵהַּ

עַל טֶפֶש צֶ'מְבֶּרְלִינִיּוּת הַטּוֹן

שֶל מִי שֶמִּיֻּקְרַת אַרְצוֹ גוֹרֵעַ

כָּל יוֹם שֶהוּא יוֹשֵב בְּווֹשִינְגְּטוֹן.

וְאֵיפֹה חַ"כּ זוּעַבִּי הַנּוֹאֶלֶת

שֶטָּעֲנָה כִּי כָּל הַחֲטִיפָה

כֻּוְּנָה לְשִחְרוּרָם מִבֵּית-הַכֶּלֶא

שֶל אֵלֶּה שֶמִּכַּף-יָדָם נָטְפָה

תִשְפֹּכֶת דָּם שֶל שְלַל חַפִּים מִפֶּשַע

כְּשֶמִּתְבָּרֵר כַּיּוֹם כִּי שוּם אָדָם

לֹא נִשְתַּחְרֵר בְּכָךְ מִלְּבַד הָרֶשַע

שֶל צֶמֶד מִפְלָצוֹת צְמֵאוֹת לְדָם.

וְאֵיפֹה זִכְרוֹנָם הַסֶּלֶקְטִיבִי

שֶל כָּל הַמִּתְעַלְּמִים מִן הָעֻבְדָּה

שֶרֶצַח יְהוּדִים הָיָה אַקְטִיבִי

כְּבָר בְּתַרְצָ"ו-תַּרְצָ"ח, כְּשֶבַּגָּדָה

עוֹד לֹא הָיָה כִּבּוּש כְּלָל, כָּךְ שֶנֶּגֶף

אוֹתוֹ טֵרוֹר אָסוּר לוֹ שֶיֻּתְנֶה

בְּעֶצֶם הַפֻּלְמוּס, בְּעַד אוֹ נֶגֶד

מִפְעַל הַהִתְנַחְלוּת, כִּי מַעֲנֶה

לְתוֹעֵבַת הָרֶצַח הָעִקֶּשֶת

שֶל פוּנְדָּמֶנְטָלִיזְם מֻסְלְמִי

צָרִיך לִדְלוֹת מִכָּל קַצְוֵי הַקֶּשֶת

שֶל יֵצֶר-הַקִּיּוּם הַלְּאֻמִּי

–  גַם שְׂמֹאל וְגַם יָמִין – קְרִיאָה לְבֶדֶק

אוֹטִיזְם שֶל מַצְפּוּן לֹא אֱנוֹשִי

שֶל הָעוֹלָם הַמִּתְקָרֵא בְּלִי צֶדֶק

"עוֹלָם חָפְשִי", כְּשֶהוּא סוֹפְסוֹף חָפְשִי

מִיֹּשֶר, מִתְּבוּנָה וְכִמְדֻמַּנִי

שֶצְּבִיעוּתוֹ כַּיּוֹם הַזֶּה בְּרוּרָה

לְכָל מִי שֶפּוֹעֵם בּוֹ לֵב הוּמָנִי

כְּשֶנִּשְלָחִים כָּאן תַּנְחוּמֵי-שִגְרָה

לְכָל מִשְפַּחַת מֵת שֶשְּכוֹל אֵין קֵץ בָּהּ

מִמִּי שֶכְּבָר הִכְשִיר בְּסִכְלוּתוֹ

אֶת הֶ"חָמָאס" מִבְּלִי לִנְקֹף גַּם אֶצְבַּע

לְנִדּוּיוֹ וּלְהַדְבָּרָתוֹ.

גַם מִתְנַגְּדֵי מְשִיחִיּוּת "אַף שַעַל"

(כְּמוֹ בֶּן-גֻּרְיוֹן, שֶלֹּא הָיָה אִיש-שְׂמֹאל

וְשֶצִּיּוֹנוּתוֹ עָמְדָה מִמַּעַל

לְכָל סוּג שוֹבִינִיזְם, לֹא מִתְּמוֹל)

חָשִים כָּעֵת כִּי אֵלֶּה שֶשִּכְּלָנוּ

רֶצַח נִתְעָב זֶה מֵעֲלוּמֵיהֶם

הֵם הַבָּנִים שֶלָּנוּ, שֶל כֻּלָּנוּ

לַמְרוֹת כָּל הֶבְדֵּלֵי-דֵּעוֹת שֶהֵם.

וְשֶאוֹתוֹ מִטְעָן נוֹרָא שֶל סֵבֶל

שֶעַל יַקִּירֵיהֶם הֻנְחַת עֻלּוֹ

אֵינֶנּוּ רַק שֶל מִשְפְּחוֹת הָאֵבֶל

כִּי אִם סוֹפְסוֹף שֶל כָּל הָעָם כֻּלּוֹ.

* * *

יעל שהם

הקציר הראשון בקיץ תרל"ט (1879)

קציר התבואה בקיץ תרל"ט, שהובא על שיירת גמלים ישירות משדות היישוב החקלאי הראשון, פתח תקווה, עשה רושם כביר על תושבי שכונת מאה שערים בירושלים. התהלוכה, שהיתה מורכבת מאורחת גמלים נושאים על דבשותיהם את תבואת השדה, התקבלה בחוצות ירושלים בשמחה אדירה. בראש בשיירה רכבו על גבי חמורים האיכרים שזופי הפנים והם מתקבלים בקריאות צהלה: "שלום עליכם אחינו הפלחים." בספר היובל לפתח תקווה נכתב האירוע בפירוט רב כשעורך הספר מדגיש כי רבים ממקבלי הפנים של השיירה החקלאית הראשונה שעולה לירושלים על ידי חקלאים עברים, מקנאים בצעירים-החלוצים שהחליטו רק שנה אחת קודם לעזוב את שכונת הולדתם ולהקים ישוב חקלאי חדש לאחר אלפיים שנות גלות.

מאחר וכל מייסדיה של פתח תקווה היו שומרי מצוות אדוקים ודקדקנים בתרי"ג מצוות, קיימו המתיישבים-החלוצים את כל מצוות התלויות בארץ כפי שנדרש על פי מצוות התורה "לקט, שכחה ופאה, וגם את תרומות ואת המעשרות הפרישו כדת וכדין."

כל חבר וחבר קיבל את חלקו בתבואה. סלומון וגוטמן הציגו את יבול אדמתם להמון החוגג בפעם הראשונה לאחר חורבן הבית, פרי עמל כפיהם כבימי קדם. מתיישביה של פתח-תקווה חילקו גם לכוהנים וללוויים לפי רצון הבעלים.

ובעוד הם עורכים סעודת מצווה באחד הבתים שבשכונת מאה שערים, החל רעיון ההתיישבות החקלאית לרכוש לבבות נוספים בקרב אנשי ירושלים. הבאת התרומה והמעשר סתמה את פיות המפקפקים ברעיון הקמת ישוב חקלאי על ידי יהודים בארץ ישראל. הצלחתם של חקלאי פתח תקווה הפתיעה גם את שכניהם הערבים. הללו לא האמינו כי בעלי הזקן והפאות חוורי הפנים, שהגיעו זה עתה מירושלים, יצליחו כל כך מהר כבר בשנתם הראשונה.

סוד ההצלחה החקלאית כבר בניסיון הראשון גלום כנראה באגרונום דוד רגנר. האגרונום שעלה זה עתה מהונגריה לא התרשם מן המחרשה הערבית הפרימיטיבית שהוצגה בפניו. לטענתו המחרשה בה השתמשו הפלחים הערבים, מהיותה קלה, אינה חודרת לעומק הקרקע וכך לא מצליחה לבצוע ולפלח את האדמה ולעשות בה תלמים ראויים. הוא דרש מגוטמן להביא במהרה, בטרם ירדו הגשמים כלי חריש כפי שנהוג בהונגריה. גוטמן מיהר לבצע את בקשתו של האגרונום, אולם אז צפה ועלתה בעייה חדשה, השוורים המקומיים חלשים מדי כדי למשוך את המחרשות האירופיות. לא היתה ברירה ונשלחו שליחים לדמשק לקנות שוורים גדולים וכבירי כוח. השוורים נרתמו למחרשה הגדולה אשר פילחה את הקרקע לעומקה, ואליעזר ראב ובנו [יהודה, הוא שפתח את התלם הראשון, אך יש מישהו בפתח-תקווה שעושה הכול כדי להשכיח זאת. – אב"ע] – פתחו את התלם הראשון. הניסיון הצליח מעל למשוער. מראה תבואות השדה לאחר גשמי החורף הראשונים היה יפה להפליא. הזרעים נבטו וכיסו בפלומה ירוקה את האדמה הבתולית. מספרים שערביי המקום היללו את החקלאים היהודים הראשונים ואמרו: "אל יהוד אשטר מן אלמן" ז"א היהודים עולים בחריצותם על הגרמנים שהיו כבר בארץ – הטמפלרים שגם הם עסקו בחקלאות. עוד מוסיף הכותב ב"ספר היובל", אותו ניתן למצוא רק בארכיונים: "האגרונום היהודי רגנר לא נתן ליבו למסורת הערבית וטען כי "לא הערבים יהיו מורינו לעבודה כי אם בינתנו תהיה משמשת דוגמא להם."

אולם עוד באותו קיץ למרות הצלחת היבולים, התרגשה צרה על השוורים הדמשקאיים הגדולים והחזקים. הללו לא היו מורגלים לחום ששרר בארץ ישראל ורובם קרסו ומתו מעומס החמסין. בהמשך הרביעו החקלאים את שני הגזעים האירופאי והמקומי, ובנו גזע חדש מעורב חזק יותר בכוחו ומורגל לאקלים המקומי. לא כל השנים שבאו בהמשך הביאו איתם יבולים גדולים. שנות בצורת, מחלות וקשיים אחרים פקדו את החלוצים המייסדים אולם הקיץ של שנת תרל"ט עודד את המתיישבים והם נאחזו בקרקע ורכשו מיד עוד עשרת אלפי דונם. המייסדים הבטיחו לחברים החדשים שהלכו ורבו מיום ליום כי בניהול נכון ניתן לחיות מחקלאות. ואכן פרדסיה של  פתח תקווה  הפכו לשם דבר בארץ ובעולם.

נדפס לראשונה ב"ידיעות פתח תקווה" ב-27.6.14.

אהוד: מיייסדי פתח תקווה לא גידלו פיאות, ודאי לא במשפחתי. הם היו דתיים אבל מורדים ביישוב הישן של משטר "החלוקה", שהתנגד ליוזמתם החקלאית, בין השאר בגלל תחרות על משאבי התרומות של העם היהודי לארץ-ישראל – לכן המייסדים לא היו העתק של היישוב הישן אלא יזמים ו"פארמרים" יהודיים מדור חדש.

 המחרשה האירופאית נכשלה והיה צורך לחזור למחרשה הערבית המקומית, שלימים שוכללה על ידי יצחק טופורובסקי כי תיחחה את הקרקע ולא עשתה בה חריש עמוק. טופורובסקי היה בין עשרת המתיישבים הראשונים בראשון-לציון, ופיתח את המחרשה החדשה שהיתה מותאמת לתנאי הקרקע בארץ, ולא באירופה.

לא שמעתי מעולם שבפתח תקווה פיתחו גזע חדש של שוורים.

גם הסיפור המוצלח של הפרדסים התחיל רק כעשרים שנה לאחר ייסוד המושבה וזאת לאחר כישלונות לא מעטים בחקלאות, ועדיין בכל שנותיה הראשונות הללו, בשלהי המאה ה-19, היתה המושבה ואיכריה תלוייה גם בסיועו החלקי של הברון רוטשילד, כך שהרשימה הזו אינה מדוייקת ביותר.

* * *

שמואל אביצור על מחרשת יצחק טופורובסקי:

כ-3,000 שנה לאחר שהותקנו לראשונה יתדות ברזל במחרשות הארץ-ישראליות לבני-ישראל, הופיעו כאן שוב מתנחלים מבני ישראל. היו אלה מייסדי פתח-תקווה, שרכשו אדמה קרוב לירקון, ובחנוכה תרל"ט (1878) יצאו לראשונה לחרוש אותה. לפניהם עמדה השאלה, באיזו מחרשה יפלחו את אדמתם. תגובתם הראשונה למראה מחרשתו של הפלאח הערבי – ועוד בטרם ידעו את פעולתה וחסרונותיה  – היתה בוז. היא נראתה בעיניהם כלי קמאי, מפגר, 'מסמר' ותו לא. במושבת הטמפלרים הסמוכה, שרונה, היו מתיישבים גרמנים, שהפעילו במשקיהם את המחרשות האירופיות שהיו עשויות בעיקרן (בשלדיהן) עץ.

אחד מתשעת ראשוני המתיישבים בפתח-תקווה היה מי שכינה את עצמו אגרונום – דוד רגנר, אשר ניהל בעבר חווה של בעלי אחוזות בהונגריה. הוא פסק, כי יש להביא את המחרשה הגדולה ו"המתקדמת", בה השתמשו באחוזות אלו. היחיד שידע לחרוש – יהודה ראב הצעיר – יצא לחרוש בה את נחלתם. עד מהרה התברר, כי אין בכוחם של צמד שוורים או שניים משרונה, או צמד שוורים חזקים מהגולן – לגרור את המחרשה ההונגרית. יתירה מזו, האדמה "לא נענתה" לה. יבול תבואות החורף והקיץ היה דל יחסית, בעוד שהיבולים של הפלאחים בסביבה היו טובים יותר. תוצאה גרועה ביותר של החריש בכלי האירופי היתה הפיכתה של האדמה לקשה וחלקה, ובלשונם של המתיישבים הראשונים - ל"לבני זכוכית".

כעבור שלוש או ארבע שנים בא גל התיישבות נוסף, שהביא להקמת ראשון-לציון, זיכרון-יעקב וראש-פינה. בקרב עשרת המתיישבים הראשונים בראשון-לציון היה נער בן 16 בשם יצחק ליב טופורובסקי, שעזב את בית הוריו ביקאטרינוסלב (עתה – דנייפרופטרובסק) ושם פעמיו לארץ. בדרכו עבד בקושטא כשוליה של דווד – נפח דודי נחושת. כשצבר קצת כסף עלה על אונייה שהפליגה לארץ. בזכות ניסיונו הקושטאי (ואולי בעקבות מה שראה בסדנת אביו שהיה מסגר-מכונאי) ובעיקר הודות לתבונתו וכישוריו, הצטרף לקבוצת מייסדי המושבה בתפקיד של נפח. אף שאין שמו נזכר ברשימת המתנחלים הראשונה של ראשון-לציון, תרם נער זה תרומה מכרעת ויסודית להתפתחותה של החקלאות בארץ – יותר מכל אחד מקרב המתיישבים, בעלי הנחלאות או האגרונומים המלומדים. בראשית ההתיישבות בהיותו, כאמור, הנפח של המושבה הקטנה, נהיה לחרש ברזל ואומן לכל כליהם ומכשיריהם של המתיישבים.

כמו בפתח-תקווה, ארבע שנים קודם לכן, גם המתנחלים ופקידי הברון בראשון-לציון הביאו איתם את המחרשות האירופיות, שנפגעו על נקלה. טופורובסקי הנער התחיל לתהות על הסיבה לכך. היתה לו ההזדמנות לעמוד על טיב מחרשותיהם ודרכי עבודתם של הפלאחים, שבאו אליו (וברבות הימים אף יותר מאשר בני המושבה) להתקין יתדות למחרשותיהם או להשחיזן. במשך עונה חקלאית אחת בלבד (חורף ואביב תרמ"ג 1882/3), למד את אופיין וטיבן של המחרשות האירופיות והמקומיות, והשכיל להבין יפה את תכונותיהן לעומת צורכי העבודה החקלאית והחריש – עד כי יכול היה לקבוע מה דרוש באמת לעובד האדמה בארץ, כיצד ניתן לשכלל את כלי עבודתו ובראשם את המחרשה.

העלם יצחק טופורובסקי הבין מה שראשוני פתח-תקווה, איכרי ראשון-לציון והאגרונומים המלומדים לא השכילו להבין – הוא נוכח לדעת, כי המחרשות האירופיות, שפותחו בתנאים אקלימיים כה שונים מאשר בארץ, נועדו לא לפתיחת תלם – כפי שנהוג בארץ – אלא גם, ובעיקר, להפיכת האדמה.

הפיכה זו של האדמה דרושה בארצות הגשומות והמושלגות, כשניתן לחרוש רק בסתיו ובאביב. שם יורדים גשמים בעונות החריש, וכדי להבטיח כי הזרע לא יירקב יש לדאוג לאידוי האדמה על-ידי הפיכתה, דבר הדורש כוח רב פי-שלושה מן הדרוש לפתיחת תלם בלבד. אך המחרשה האירופית המהפכת גוזלת את הרטיבות החיונית מן הקרקע. אמנם אם חורשים בה בחורף, מוחזר לאדמה חלק מהרטיבות בעקבות גשמים נוספים, אולם בתבואות הקיץ, הנזרעות בתום הגשמים באביב, הסכנה חמורה. עובד האדמה גם אינו מפזר את הזרעים באביב במפולת יד לכל צד, אלא מוריד אותם אחד-אחד דרך משפך וצינורית של קנה – היישר לקרקעית התלם הרטובה עדיין. כשמתכסה התלם בעפר נשמרת הרטיבות, ויש מצע טוב לזרע על-מנת שינבוט, אך אם הופכים את האדמה – ובאין גשם נוסף – אין לזרע תנאים לנביטה ולגידול.

המחרשה האירופית נפגעת בקלות מהאבנים שבשדות, וקשה מאוד להשתמש בה במדרונות. זאת ועוד. לאחר החריש, משאירה אחריה המחרשה המהפכת גושי אדמה גדולים העלולים להפריע להתפתחות נביטת הזרעים, ויש צורך לרכך אותם; לשם כך הובא כלי חדש מאירופה (שלא היה ידוע עד אז בארץ) "לסרוק" את הרגבים. [כנראה המשדדה].

לעומת זאת, ראה ובחן הנער טופורובסקי את מחרשת העץ של הפלאת הערבי – הגלגול האחרון של המחרשה הארץ-ישראלית-הכנענית הקדומה, בעלת יתד הברונזה. הוא הבחין ביתד ארוכה ומחודדת, העמידה יותר בפני אבנים וטרשים שבשדה, והמסוגלת לחדור לאדמה, גם כשהיא עדיין רטובה למדי, דבר המאפשר להשתמש במחרשה זמן קצר אחרי הגשם, מה שאין כן במחרשה האירופית. כן ניתן לחרוש בה במדרונות. אך עם כל פשטותה היה בה חיסרון: שלדה העשוי עץ אינו חזק והוא ניתן לפגיעה.

מסקנתו, אפוא, היתה שבארץ דרושה מחרשה מהטיפוס המסורתי, אך חזקה יותר, כדי שלא יצטרכו לפרקה ולחזקה כל שנתיים-שלוש (לרוב על-ידי מיזוג שתי מחרשות משומשות ופגומות לאחת חזקה ומועילה). לפיכך, התקין מחרשה הדומה בכול לזו המקובלת בקרב הפלאחים בסביבות ראשון-לציון, ומותאמת לטיב הקרקעות שלהם, אך עשויה כולה ברזל. המחרשה החדשה של י"ל טופורובסקי היתה חזקה עד מאוד, ועתידה היתה לשמש במשך עשרות שנים, אגב החלפת היתד בכל עשר שנים לערך.

עם התקנת מחרשה זו שוב לא נזקק עובד אדמה לנגר, שהתקין את שלד המחרשה ותיקן אותה מדי פעם, אלא לחרש הברזל, שהתקין את כולה. כך גם לא נזקקו עוד לחורש הטבעי, שיספק ענפים וגזעים לחלקי המחרשה השונים (הבורך של המחרשה צריך להיות כפוף, ולא תמיד קל למצוא בדי עץ כפופים לפי הנדרש; היצול צריך להיות ארוך, כ-3 מ', וגם זה אינו נמצא בנקל בתנאי החורש של הארץ). קשה יותר היה להשיג עץ בשטחים שאינם מיוערים, כמו סביבות ראשון-לציון.

למרבה ההפתעה, לא היכתה ההמצאה גלים ולא זכתה להכרה המגיעה לה. אמנם התחוללה מהפכה רבתי בטכניקה החקלאית, אך הבשורה לא הגיעה בזמנה אל כל מאה משפחות עובדי האדמה היהודיים, שהיו אז בארץ; גם כשהגיעה, פסלו פקידי הברון כל כלי, שלא היה ידוע להם מארץ מוצאם.

הניצוץ הבזיק, אבל טרם היו די עצים למערכה. קדמונינו אמרו: "אין בעל הנס מכיר בנסו." דבר זה התקיים במלואו ביחס לטופורובסקי. הוא הבין את היתרונות הטכנולוגיים של מחרשה חזקה ונוחה לשימוש לפי הטיפוס של "המחרשה הערבית", שנועדה רק לפתיחת תלמים, כשהיא עשויה ברזל ללא עץ, אבל לא יכול היה להיווכח בערכה המהפכני לגבי החקלאות של אותם הימים.

אלמלא מכתב אחד שנשתמר, כלל לא היינו יודעים, מתי הומצאה מחרשה זו. המקור היחידי בכתובים לתולדות ההתיישבות במושבות בעת "התקופה התורכית" הוא ספר היובל של ראשון-לציון (שיצא במלאת חצי יובל שנים למושבה. שם לא נזכר תאריך מדוייק לסיפורנו והוא מיוחס לשנות התשעים. במכתבו של הביל"ויי ישראל בלקינד מראשון-לציון אל זלמן דוד לבונטין, מייסדה (ובמובן ידוע "בעליה") של המושבה בשנותיה הראשונות, כתוב בין השאר: "ה' יצחק ליב טופורובסקי [במקור טאפארווסקי] חרש ברזל עושה לעצמו מחרשות קטנות עבור סוס אחד וזה המצאה גדולה. יען כי ראשית, אין לנו ללכת לאשכנזים ולהרים את כספנו, ושנית, טוב לנו לעבוד איש את חלקו מלעשות שותפות."

תאריכו של מכתב זה, השמור בארכיון הציוני המרכזי בירושלים, הוא כ"ב בחשוון תרמ"ד (22 בנובמבר 1883) – על סף השנה החקלאית השנייה של ראשון-לציון.

מכאן שהמתיישבים הכירו, ואף הוקירו, את המחרשה החדשה של הממציא – שאיפשרה לבעל סוס אחד לחרוש לבדו את אדמתו ולא להידרש לשותפות עם שכנו, כפי שהיה בשימוש במחרשה האירופית הכבדה שנדרשו שני סוסים למשיכתה. כן חשובים היו בעיניהם מחירה הזול של מחרשת טופורובסקי, אפשרות רכישתה אצל איש מקומי מוכר בכושרו וביושרו וכן היכולת לבצע אצלו תיקונים בעת הצורך.

השימוש בבהמת עבודה אחת עם מחרשת ברזל קטנה גרם לשינוי ניכר בכל מערך העבודה. בעיקר חשוב הדבר בכרמי הגפן, בהם לא רצוי לחרוש בצמד שוורים, כי הגפנים עלולות להיפגע. והנה, במקום שני שוורים רתמו סוס אחד למחרשה (וברבות הימים – פרד), ונוכחו לדעת, שהדבר נוח יותר, מועיל וחסכוני: שוורים אינם יכולים לעבוד יום שלם, ועובד האדמה – שביקש לנצל היטב את מלוא הזמן בין גשם לגשם – צריך היה להחזיק שני צמדים (ארבעה שוורים) ולהחליפם בצהרי היום; או לפחות, להחזיק שלושה שוורים ולהחליף אחד מהם כל שעתיים. מחירם של ארבעה – ואפילו שלושה – שוורים עלה על מחיר סוס עבודה אחד. גם החזקתם ומזונם (אם היה עליהם להיות חזקים ולעבוד היטב) עלו יותר מאשר מזונו של סוס אחד.

יתר על כן, הסוס פוסע מהר יותר משור ותפוקת יום עבודה בחריש עם סוס עולה ברבע, ולעתים בשליש, על זו של החריש בשוורים. זאת ועוד: עובד אדמה הלך מביתו לשדהו מרחק 3-4 קילומטרים כשהמחרשה על כתפו, שק הזרעים תלוי בצדו ומלמד הבקר בידו. הכנסת הסוס למעגל העבודה איפשרה לאיכר לרכב עליו לחלקתו ובחזרה.

שימעה של המחרשה נפוץ אם כי לאט. המתיישבים היהודיים השתמשו בה בעיקר בכרם ובגינה, ואילו הפלאחים הערבים – בעיקר בפלחה. חרשי ברזל בלוד וברמלה התחילו לחקות את מחרשת טופורובסקי, ובבתי המלאכה של בית היתומים "שנלר" בירושלים החלו לייצרה במיספר ניכר. ומעניין לציין, שהמתיישבים היהודים כינו את מחרשת הברזל של טופורובסקי בשם "מחרשה ערבית", בשל היותה בנויה על העקרון של מחרשה פלאחית-מקומית, ואילו הפלאחים הערבים קראו לה "מחרשה יהודית".

אלה ואלה צדקו.

* * *

אהוד בן עזר

פרק מתוך "פרשים על הירקון"

בהוצאת שרברק, 1989

מתוך ספר נידח ומדוייק

שאינו מוכר אפילו בפתח תקווה

 וכמובן שלא בבתי הספר שלה

ביכורים ראשונים בירושלים

התבואה של השנה הראשונה עלתה יפה. מתיישבי פתח-תקווה החליטו להעלות ממנה מעשרות ותרומות לאנשי ירושלים, וכן להביא את חלקם-ביבול לחברים שטרם התגוררו בגופם-ממש במושבה החדשה אלא רק שדותיהם עוּבּדו בה כפי שעובדו אותה שנה, במשותף, כל חלקות הקרקע של נחלת קסאר.

זה היה לקראת חג השבועות, חג הביכורים. שיירה של גמלים, עמוסים כל אחד, משני צידי דבשתו, שׂקיים גדולים גדושים חיטה ושעורה, פולים ועדשים, ומעליהם ירקות חיים, העלתה אבק בעשותה דרכה מפתח-תקווה לירושלים. הגמלים קושטו בפעמונים, כפות תמרים וגדילי-צמר צבעוניים. שקי התבואה נשאו כולם את הכתובת:

"פתח-תקווה"

בראש השיירה, על גבי חמורים, רכבו אחדים מבני-החבורה; שזופי-פנים, לבושים בגדי איכרים ונראים כאילו נולדו לעבודת השדה וכבר הרגילו גופם לשמש ולרוח, לגשם ולקור – וחיוורון הפנים הירושלמי, זה תפארת האברכים של "כולל אונגארן" וישיבות אחרות, נעלם מהם כלא היה.

בשכונה החדשה מאה שערים, שהיתה בנוייה רק עשרים בתים מצד אחד של הדרך, פינו בית גדול כדי לאחסן בו את התבואות והמעשׂרות. יהודים רבים  יצאו מבין חומות הרובע, בעיר העתיקה, לעבר מאה שערים, לראות את תהלוכת הביכורים שבה שבים ומביאים, לראשונה מאז נחרב בית המקדש, איכרים עבריים מעשׂר מיבול אדמתם לירושלים, ממש כבימי קדם.

השיירה פסעה לאיטה לעבר הבית, החמָּרים השמיעו קול חרחור, הגמלים נענו והוברכו בזה אחר זה ליד בור המים הגדול שזה עתה נסתיימה בנייתו, במרכז השכונה. עיני הגמלים, המסתכלות כל אחת לצד אחר, סקרו בהשתאות את שפעת היהודים שחבשו מגבעות שחורות, עגולות וגדולות, והיו לבושים בחלוקים מפוספסים וכהים. הללו סבבו את הגמלים, הרובצים בצוואר נטוי, בדקו ומישמשו במטענם, כלא-מאמינים. השׂקים הגדולים הוכנסו פנימה על כפיים, בזמרה ובריקודים, כאילו היו ספרי-תורה.

עוד קודם לכן שלחו המתיישבים כרוז להודיע בחוצות ירושלים:

"קול קורא לכל הכוהנים והלוויים, בואו לקחת את חלקכם קודש מתבואת אדמתה של הקולוניא פתח-תקווה, אשר בירכנו ה' בה בשובנו, אחרי כאלפיים שנות החורבן, לעבוד את האדמה הקדושה ולשמרה!"

עתה קיבל כל חבר וחבר, מאלה שנשארו לגור בירושלים והיו בעלי "נוּמֶרִים", אלה החלקות של אדמת פתח-תקווה – את חלקו היחסי בתבואות. היו שהחזיקו ב"נומרים" אחדים, וקיבלו יבולם בהתאם. למשפחות הכוהנים והלוויים מקרב תושבי העיר, שבאו ונתאספו בעקבות הכרוז, חולקו המעשרות לפי שיקול דעתם של בעלי ה"נומֶרִים".

לאחר חלוקת התבואה, שהפעם היתה אחרת מכּל ה"חלוקות" שידעה ירושלים אצל תקיפי ה"כוללים", נערכה סעודת מצווה חגיגית שהוכנה ביד רחבה. בראש השולחן ישבו המארחים, ר' דוד מאיר גוטמן, לאזאר ראב, נתן גרינגארט ויואל משה סלומון, והוזמנו אליה הרבה מנכבדי העדה בירושלים. בחוץ נקהלו יהודים רבים שלא נמצא להם מקום בתוך הבית, והאזינו, כשהם מסתפקים בלעיסת השיריים מן הכֵּרה שערכו המתיישבים, או, כפי שנקראו – "אחינו הקולוניסטים".

שלושה ימים רצופים נמשכה החגיגה, הושמעו ברכות, אך היתה להתכנסות גם מטרה מעשית: ר' דוד וחבריו לא ויתרו עדיין על חלומם לקנות את החלקה שראו לראשונה במלאבס, זו נחלת טַיַּאן המשתרעת מן הגבעה עד לירקון. הם ידעו כי התרחבות היישוב חיונית להצלחתו, אך לשם כך נחוץ לשכנע יהודים נוספים מקרב הירושלמים, מאלה שקודם התנגדו למייסדים, כי ההתיישבות כדאית וגם אפשרית. נחוץ למשוך אותם להשקיע כספים בקניית האדמות. הצלחת היבול של השנה הראשונה היתה התעמולה הטובה ביותר לרעיון הרחבת המושבה.

כיצד התייחסו עתה יהודי ירושלים להצלחת המתיישבים? יהודי העיר חיו אותן שנים בעוני רב. כספי החלוקה ניתנו בצמצום ורק הקרובים לקערתה יכלו להתקיים בכבוד. הצלחתם של מתיישבי פתח-תקווה נטעה עכשיו תקוות גדולות בלב ירושלמים רבים – שהנה נמצאה להם דרך-פלאים להיטיב את מצבם הכלכלי. אנשים אלה היו רחוקים קודם-לכן מרעיון יישוב ארץ-ישראל, חסרי ידע וניסיון בחקלאות; חלקם, לפני חודשים לא רבים, אף השתתף בטקס החרם שהוכרז על העי"ש, ובהתנגדות ובלגלוג לייסוד המושבה.

אבל עתה, לאחר שהודיעו מייסדי המושבה על כוונתם להרחיבה ולמכור בה חלקות תמורת דמי-קדימה צנועים, הצטופפו אצלם רבים מיהודי ירושלים, בהם חסרי-האמצעים, ונרשמו לקניית ה"נומרים", ומי שנכלל ברשימה היה בעיני עצמו כמוצא שלל רב.

שמחים וטובי-לב חזרו המתיישבים, אחרי החג, לפתח-תקווה. הם לא שיערו לעצמם כי הצלחתם זו, ששינתה את דעת הירושלמים עליהם לטובה – עתידה להיות בין הגורמים להתמוטטות המושבה הצעירה בתוך שנתיים ימים בלבד.

*

שנת תרל"ט, 1879, קרבה לקִיצהּ. למרות רושם ההצלחה שעשתה בירושלים תבואת המתיישבים, היה מצבם דחוק למדי. רוב השוורים הדמשקאיים, שעלו הון רב, מתו במגפה. מן היבול היה צריך לנכות את ה"עֻשֻׁר", מס המעשׂר לממשלה התורכית. לשחד את המַאְ'מוּרִים המושחתים, אלה הפקידים שהיו חוכרים את גביית המס, מטעם הממשלה התורכית, שלא יקחו יותר מן המותר – וגם זאת לא מן הדגן המשובח ביותר. ובייחוד להשתדל שהם ואנשיהם לא יִשהו זמן רב מיד במושבה, כי מנהגם היה להאביס מדי יום את סוסיהם בשעורה, ולתפוס תרנגולות ושאר דברי מזון לעצמם, על חשבון המושבה.

דרכם של המא'מורים היתה להציק לפלאחים בהגיע עונת הדיש. מתחלת הקציר ועד ליום לקיחת ה"עֻשֻׁר" – נהגו לשלוח את חיילי הממשלה אל כל הגרנות, להשגיח על הבעלים שלא יגנבו את התבואה ולא יעלימו מהממשלה. על הבעלים, הפלאחים המסכנים שהביאו את התבואה הגורנה בזיעת-אפיהם – היה לכלכל כל אותה תקופה את החיילים, לספק את כל צורכיהם וצורכי בהמתם, וגם להשגיח ש"המשגיחים" הללו, בכבודם ובעצמם, לא יגנבו.

ליד המא'מורים היו פועלים סרסורים שהיו באים עימם לגורן ומבקשים לשקול על ידיהם בקשיש בסכום הגון, וָלא – לא ירשו חוכרי-המס לפלאחים לדוש, ויהיה עליהם להתענות עד בוא הגשמים, המשחיתים את התבואה בגורן.

כך היו המא'מורים מרוויחים כסף רב לא רק מעסק הקבלנות עצמו, ממה שהיו שוללים ובוזזים בגרנות, אלא גם מבקשישים שהיו לוקחים לעצמם תמורת מתן הרשות לדיש. רע ומר היה גורלם של אותם פלאחים קשי-יום, שלא השתוו עם קבלני-המס ולא שיחדו אותם. עליהם היה לשמור על תבואתם מפני הגנבים בלילה והשודדים לאור היום, וגם לספק את מזונם של החיילים, שהיו מוכנים לבלות בכפר עד התחלת ימי הגשמים.

איכרי המושבה הגרמנית שׂרונה היו הראשונים שהצליחו, בכוח החסות שהעניק להם הקונסול הגרמני – לפרוק מעליהם את העול הכבד של המא'מורים. כאשר תבואתם היתה מוכנה לדיש – היו מודיעים למא'מורים שיבואו להשתוות עימם על הערכת היבול כולו בכסף, ומשלמים להם במזומן את ערך החלק העשירי של כל גורן וגורן במושבה. אם סירבו המא'מורים להסדר – היה הקונסול הגרמני מזהיר אותם, באמצעות הפחה התורכי, כי עליהם להתיר מיד את הדיש, ויקבלו רק מאוחר יותר את חלקם בתבואות.

ר' דוד החליט לנהוג כדרך המתיישבים הטמפלרים משׂרונה. הוא הזמין את המא'מורים למושבה. כאשר הגיעו, בחברת חייליהם, וסרסוריהם מקרב השיח'ים והמוכתרים של הכפרים בסביבה – קיבלו הפתח-תקוואים את פניהם בכבוד, האכילום והשקום.

באמצע הסעודה, קם ר' דוד ואמר: "ברוכים הבאים בצל קורתנו. מכירים אתם אותנו, הפראנג'ים, שבאנו מאירופה והננו נתיניו של סגן-הקונסול האוסטרי ביפו, מר פַּאסְגַל ירום-הודו, ויש לנהוג עימנו במס ה'עֻשֻׁר' כשם שאתם נוהגים עם הגרמנים בשרונה."

שני המא'מורים עזי-המצח, הם וסרסוריהם, הודיעו מיד שאין הדבר בא בחשבון, יש לשקול על ידיהם בקשיש בסכום הגון, ואם לא – לא ירשו לפתח-תקוואים לדוש, ויהא עליהם להתענות עד בוא הגשמים.

אך יצא הדבר מפיהם, והנה עמד ר' דוד בן החמישים ושתיים על רגליו, הרעים בקולו עליהם וצעק:

"בקשיש אתם מבקשים ממני! הוֹי נבלים! הבה ואראה לכם בקשיש!"  – ובדברו תפס את הכיסא שישב עליו, והתחיל מנופף בו לעברם, כמבקש לרוצץ את גולגלוֹתיהם.

המא'מורים, שלא ציפו לתשובה מוזרה כזו – נבהלו מאוד בראותם את אומץ-רוחו ודרך דיבורו בקול מושל. הם שאלו את יואל משה, שהיה באותו מעמד ותירגם עבורם את דברי ר' דוד לערבית: "מי האיש הזה אשר מעֵז להתנהג כך?"

"מה אתם שואלים אותי?" ענה להם. "שַׁאלו את כל השיח'ים והמוכתרים, היושבים סביבנו, והם יספרו ויגידו לכם. האיש הזה מכובד מאוד בעיני כל הקונסולים ביפו ובירושלים. הוא עשיר גדול ואדם ישר, וממשלת אוסטריה מכבדת אותו בכבוד גדול. שאלו את כל השיח'ים על הכבוד שחלק לו סגן-הקונסול מר פאסגל מיפו, והקונסול הכללי גראף קאבוגה מירושלים, כשבאו לבקר אותו."

הדברים עשו את שלהם. המא'מורים, שחשבו תחילה לאסור את ר' דוד ולהובילו עימם ליפו, כדרכם עם כל השיח'ים הממים את פיהם, כבשו את כעסם והחלו לדון בשקט וביראת-כבוד על הסדר תשלום המס. רק לאחר שהשתוו עימו על התשלום, בדיוק כנהוג בשרונה, האיר להם ר' דוד פניו והם נפרדו לשלום.

* * *

אורי הייטנר

1. ירושלים של זהב ושל ברזל

במלאת עשור למותה של נעמי שמר

ו-15 שנים למותו של מאיר אריאל

רבים משיריה של נעמי שמר, הם שירים אישיים. נעמי שמר כתבה שירים אישיים מקסימים.  אך לצידם, היא כתבה גם שירים לאומיים, מתוך הזדהות עם הקולקטיב הלאומי; שירים שביטאו את תחושות העם. "לו יהי", "על כל אלה" ו"הו רב חובל" הם רק דוגמאות, אך עולה על כולם, כמובן, "ירושלים של זהב". בחג היובל למדינת ישראל ושוב, בחג השישים למדינה, נבחר השיר כשיר העברי האהוב ביותר על הישראלים. "ירושלים של זהב" הוא שיר לאומי, שגם 47 שנים אחרי שנכתב הוא פורט על הנימים הדקות ביותר של הרגש הלאומי.

כיוון שהשיר נכתב ובוצע סמוך למלחמת ששת הימים ולשחרור ירושלים, יש המגדירים אותו כנבואה. האמת היא, שהשיר אינו מנבא את שחרורה של העיר. להיפך, זהו שיר קינה וגעגועים לעיר הכבושה והמבותרת. נעמי שמר מתכתבת בשיר עם מגילת איכה, מגילת החורבן הנקראת בט' באב. "איכה ישבה בדד, העיר רבתי עם" נפתחת המגילה. "איכה יבשו בורות המים?" מקוננת נעמי שמר, אודות "העיר אשר בדד יושבת, ובלבה חומה."

האמת היא שמעיין השילוח המשיך לפעום גם כאשר היה תחת שלטון זר, אך המשוררת לא תיארה מציאות הידרולוגית כאשר קוננה על הבורות שיבשו, אלא השתמשה במטאפורה כביטוי לירי לכאב ולתסכול מחלוקת העיר. בורות המים הם אחד הסמלים לארץ-ישראל ולנופיה בשירתה של נעמי שמר (בשיר "אל בורות המים", למשל). הבורות היבשים הם תיאור קשה המבטא ייאוש מכך שהבורות הללו חסומים בפנינו. "והבור ריק, אין בו מים," נכתב על הבור אליו הושלך יוסף, ויתכן שלכך מכוונת נעמי שמר, ברמזה שגם ירושלים, כיוסף, שבויה, לא רק "בחלומה", אלא גם בידי הישמעאלים. גם בתיאור הבורות היבשים הלכה נעמי שמר בעקבות מגילת איכה, שבה החורבן מתואר כשממה (יש כמובן קשר אטימולוגי בין חורבן לחרבה – שממה): "על זה היה דוה לבנו, על אלה חשכו עינינו. על הר ציון ששמם, שועלים הלכו בו."

כפי שהבורות היבשים לא תיארו מציאות הידרולוגית, כך נעמי שמר לא התיימרה לתאר מציאות דמוגרפית כשקוננה על כיכר השוק הריקה. היא ידעה שיש אנשים בכיכר השוק, שיש מי שפוקד את הר הבית ושיש יורד אל ים המלח בדרך יריחו. אבל האמת השירית-הרוחנית שכתבה, חזקה ונכונה יותר מהאמת האמפירית. לשווא רדפו אותה במשך עשרות שנים על כך שהשיר "גזעני" כביכול, כיוון שהוא מתעלם מהימצאותם של ערבים בירושלים. וכך הגיבה על כך נעמי שמר בתכנית הטלוויזיה "אל בורות המים": "זה מעורר בי זעם נורא, הטיעון הזה. זה כאילו בן אדם מתגעגע לאהובתו והוא בא אל הפסיכיאטר שלו... ואז הפסיכיאטר אומר לו 'אל תדאג, היא לא לבד במיטה.' זאת אומרת, זה אמור להרגיע אותי... ארץ ישראל שהיא ריקה מיהודים היא בשבילי שוממת וריקה."

כל כך נכון!

במסדר הניצחון של חטיבת הצנחנים, משחררי ירושלים, בתום המלחמה, הופיעה הזמרת נחמה הנדל, ושרה בפני הלוחמים את "ירושלים של זהב". ובאותו מסדר, שר אחד הלוחמים, מאיר אריאל, את הגרסה שלו לשיר, גרסת הלוחמים, "ירושלים של ברזל". מקובלת מאוד התיאוריה, על פיה "ירושלים של ברזל" הוא שיר מחאה, אלטרנטיבה למסרים של "ירושלים של זהב". אני שולל את התאוריה הזאת מכל וכל.

אין ניגוד בין "ירושלים של זהב" ל"ירושלים של ברזל", אלא השלמה דווקא. מה יפה יותר מכך שהצנחנים ששחררו את ירושלים, שרו את שיר הקינה על העיר המחולקת, ומכך שהתאימו את המילים למציאות החדשה שהם יצרו ולחוויה שחוו. לאחר שחרור העיר העתיקה, הוסיפה נעמי שמר את הבית "חזרנו אל בורות המים / לשוק ולכיכר / שופר קורא בהר הבית / בעיר העתיקה" וכו'. וכך גם מאיר אריאל, ממשחררי העיר "עכשיו אפשר אל ים המלח / בדרך יריחו. / עכשיו אפשר אל הר הבית / וכותל מערב / הנה הנך באור ערביים / כמעט כולך זהב."

מאיר אריאל כואב את כאב המלחמה ומחירה "ושחר קם פתאום / הוא רק עלה, עוד לא הלבין הוא / וכבר היה אדום". וכן "ובאו אימא אחר אימא / בקהל השכולות." כמי שחווה את השכול והכאב, אין הוא שר כנעמי שמר "אשר כולה זהב" אלא "כמעט כולך זהב". אבל הוא לא מתבלבל. הוא מבין שאין אלה חללי שווא. "במחשכייך ירושלים / מצאנו לב אוהב / עת באנו להרחיב גבולייך / ולמגר אויב." נעמי שמר מקוננת על עיר "ובליבה חומה". מה ראוי יותר מתשובתו של הלוחם המשחרר "הלא לחומותייך קראנו דרור." נעמי שמר כתבה "כי שמך צורב את השפתיים כנשיקת שרף." האסוציאציה של מאיר אריאל היא ללחימה – "נושך שפתיו ולא בלי יגע / הוסיף הגדוד ללחום." מאיר אריאל מבטא גם את גאוות הניצחון "למגר אוייב," "נפוצו כל גדודי המלך." והרי בלי הניצחון, מצד אחד, ובלי המחיר הכבד, מצד שני, לא היינו קוראים דרור לחומותייך.

שירו של מאיר אריאל מסתיים בתפילה ותקווה "ירושלים של זהב / ושל עופרת וחלום / לעד בין חומותייך / ישכון שלום." יש מי שיציג שורה זו כניגוד לדרכה של נעמי שמר, אך אין טעות גדולה מזו. נעמי שמר כמהה לשלום והתפללה שיבוא "אם לא מחר, אז מחרתיים." את השלום הנכסף תיארה במושגי נבואת אחרית הימים "ארי בעדר צאן ינהג" (דיאלוג עם "וגר זאב עם כבש, ונמר עם גדי ירבץ, ועגל וגדי ומריא יחדיו, ונער קטן נוהג בם") – ו"מעל המשחתות הישנות יטעינו תפוחי זהב" (דיאלוג עם "וכתתו חרבותם לאתים, חניתותיהם למזמרות"). ובשירה "אצלנו בחצר" "ילדי כל העולם באים להתארח... רוקדים במעגל ואומרים שלום." בין השאר בא "קוקו ממרוקו". קוקו מברך ב"אהלן" "והברכה שהוא יביא לי היא היפה מכולם."

אבל אין זה שלום קוסמופוליטי, אלא שלום שבו כל עם שומר על זהותו "לכל אחד מהם / שפה משלו / ודרך משלו / להגיד שלום." והזהות שלנו, של העם היהודי, מסומלת בראש ובראשונה בירושלים. "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני" נשבע כל יהודי תחת חופתו מתוך מזמור קל"ז בתהילים. ונעמי שמר נשבעה והשביעה אותנו "אם אשכחך ירושלים / אשר כולה זהב."

2. עניין מובהק לציבור

זכות הציבור לדעת, הנה ערך חשוב מאוד בדמוקרטיה, אולם אין היא ערך עליון, אין היא ערך בלעדי, ובכלל – אין אף ערך שהנו ערך עליון, שכל הערכים האחרים מתבטלים בפניו. יש מקרים, שבהם מותר ורצוי לא לפרסם מידע, בשל פגיעה בערכים אחרים, כמו ביטחון המדינה, שלום הציבור וצנעת הפרט. וכן, גם הטעם הטוב, עשוי להיות שיקול לא לפרסם תמונה או הקלטה זו או אחרת.

המחלוקת הציבורית על שידור קלטת החטיפה, אם כן, אינה נוגעת לשאלה העקרונית, האם זכות הציבור לדעת היא מוחלטת, אלא האם שיקול הדעת במקרה דנן, הצדיק את הפרסום או לא.

שידור קלטת כזו אינו החלטה מובנת מאליה. אין כל הצדקה להציג לציבור תמונות זוועה של גופות מרוטשות ואין חובה להשמיע שידור של רצח. היגון והכאב, של העם כולו ובפרט של משפחות הנרצחים, עצומים בלאו הכי, ואין צורך להעמיס על כך את התיעוד הקשה והמצמרר. אין סיבה לתת לאוייב את התענוג לעלוץ ולשמוח לשמע הקולות הקשים של הרצח.

ואף על פי כן, במקרה הזה השיקולים בעד השידור מכריעים את הכף. במקרה הזה, יש עניין מובהק לציבור, לבחון את תפקוד המשטרה. סוגיית התפקוד ושאלת המחדל, מלווים את הפרשה מראשיתה. זכותו וחובתו של הציבור לדעת מה באמת היה, איך המשטרה תפקדה, איך מתפקדים כוחות הביטחון, שאנו נותנים בהם את מבטחנו, בעת משבר, גוברות על הרצון הטבעי לא להעצים את הכאב. וכיוון שאחת הסוגיות המרכזיות שעלו לדיון הציבורי, היתה האם על פי הקלטת ניתן היה להבין שמדובר באירוע חמור שמחייב הדלקת כל האורות האדומים, ונשמעו אמירות על פיהן ההקלטה אינה ברורה ואינה חד משמעית – אי השמעת הקלטת היתה פוגעת באינטרס הציבורי המובהק. במקרה זה, השמעת הקלטת לא נועדה לספק את יצרי המציצנות המקאברית, אלא באמת ובתמים לספק מידע חיוני לדיון ציבורי חשוב. במקרה הזה, אי השמעת הקלטת, היתה פוגעת בדמוקרטיה ובשיח הציבורי החופשי.

מן הקלטת ניתן ללמוד שלושה דברים.

האחד הוא שגם בתפקוד אופטימלי של המשטרה וכוחות הביטחון, אי אפשר היה להגיע בזמן לחטופים ולהציל את חייהם.

השני הוא שהתפקוד של שרשרת הנוגעים בדבר במשטרת ישראל היה מתחת לכל ביקורת, והמחדל היה נורא. העובדה שלא היה אפשר למנוע את הרצח, אינה מקלה בחומרת המחדל, כיוון שבמקרה אחר, תפקוד לקוי כזה יעלה בחיי אדם.

השלישי הוא שהיה ניסיון לטייח את האמת, במידע לא אמין אודות ההקלטה.

בימים הראשונים אחרי החטיפה אמרה המשטרה שאין זה הזמן לעסוק בשאלת המחדל, ויש למקד את כל המאמצים להגעה לחטופים. כעת, סוגיית המחדל והטיוח, הינם סוגייה בעלת משמעות ציבורית מובהקת, המחייבת להביא את המידע במלואו לידיעת הציבור ולשיפוטו.

3. צרור הערות 2.7.14

* "נקמת דם ילד קטן, לא ברא השטן," ציטט רוה"מ את ביאליק, מתוך "על השחיטה", השיר שכתב אחרי פרעות קישינב. האמת היא שביאליק לא קרא לנקם, להיפך. "ארור האומר נקום," כי אין נקמה, כי השטן טרם ברא נקמה על רצח ילד קטן. אולם הוא טבע מטבע לשון, שאי אפשר שלא לאמץ אותה, כאשר מדובר ברצח ילדים, גם כאשר אין המדובר בילד קטן אלא בנערים. גם אני, כששמעתי על הרצח, (אף שכבר זמן רב הערכתי שמדובר ברצח), חשבתי מיד על הפסוק החזק הזה, משירו של ביאליק.

התגובה על הטבח הנתעב חייבת להיות קשה וכואבת מאוד.

ועוד מתוך "על השחיטה": "אַף-אַתֶּם לְכוּ, זֵדִים, בַּחֲמַסְכֶם זֶה / וּבְדִמְכֶם חֲיוּ וְהִנָּקוּ."

ועוד מתוך "על השחיטה": "וְיִקֹּב הַדָּם אֶת-הַתְּהוֹם! / יִקֹּב הַדָּם עַד תְּהֹמוֹת מַחֲשַׁכִּים."

* עלינו להיגמל מהפנטזיה של "השתלבות במרחב". אנו חיים במרחב דמים. אנו חיים במרחב של רוצחי ילדים. זאת האמת. עלינו להיבדל מהסביבה, ולחזק את זהותנו ומהותנו כמדינה יהודית דמוקרטית, שונה בצביונה ובערכיה מן המרחב הסובב אותנו.

המתפרעים הצורחים "מוות לערבים" ומכים ערבים חפים מפשע, מנסים לשלב אותנו במרחב, ולאמץ את הנורמות שלו. אם חפצי חיים אנו, לא ניתן להם להרוס אותנו.

הרוצחים אינם רק החיילים הקטנים, אלא בעיקר המנהיגים והמפקדים השולחים אותם, המסיתים אותם, הקובעים את המדיניות, המסמנים את הדרך. כפי שהשכלנו להגיע ליאסין ולרנתיסי, כך ביכולתנו להגיע לחאלד משעל, הניה ומחמוד א-זאהר.

* ככל הידוע לי, למעלה מ-900 משוחררי עסקת שליט עדין חופשיים.

* בהתייחסו להסלמה בירי הרקטות מרצועת עזה, דיבר ראש הממשלה על השקט ששרר מאז "עמוד ענן". שקט?! לאורך כל התקופה לא חדל "טפטוף" הטילים. האם מדינה יכולה להשלים עם מכסת טילים על אזרחיה, ולהציג זאת כ"שקט"? המחדל היה אחרי הטיל הראשון שנורה לאחר המבצע. היה צריך להגיב עליו בכל העוצמה. אבל אנחנו "היכלנו" את הטיל הזה ועוד עשרות אחריו, ועכשיו אנו תמהים כאשר הטפטוף הפך לזלעפות.

יש לציין, שירי טילים מכוון לעבר אוכלוסייה אזרחית, הוא פשע מלחמה כבד. אין תגובה על פשע כזה, שניתן להגדירה כ"בלתי מידתית".

* ברית המילה, על כל הקושי והכאב הכרוכים בה, היא המקוימת והמכובדת ביותר בכל התרי"ג – על פי הסקרים, 98% מן היהודים בישראל מלים את בניהם. זאת, אף שאין כל חוק המחייב זאת, ואף בית דין הכופה זאת. למיטב הכרתי, יש קשר בין כיבוד המצווה הזאת לבין אי כפייתה. בכך שהיא נתונה לבחירה חופשית, אין היא מעוררת אנטגוניזם ואין כל צורך למרוד בה.

לכן, היטיבו שופטי בג"ץ לפסול את דרישת בית הדין הרבני לחייב אם גרושה למול את בנה בניגוד לרצונה. הם היטיבו לפסוק לא רק מצד זכויות הפרט, אלא גם מצד קיום המצווה הזאת, המשמעותית כל כך לזהות היהודית, להמשכיות היהודית.

עם זאת, במקרה המשפטי הפרטי שנדון, עלתה סוגיה הראויה לבחינה, שעוד תידון בבית המשפט לענייני משפחה, והיא מה עושים במקרה ששני בני הזוג חלוקים בשאלת ברית המילה. במקרה כזה, כל פסיקה היא כפייה על אחד מן הצדדים.

* אין מקום לכל אמצעי כפייה וחקיקה בכל הנוגע לבחירותיו התרבותיות של הפרט, אך יש מקום להכרעות ציבוריות בכל הקשור לדמותה של הפרהסיה היהודית. אני שולל מכל וכל את הגישה על פיה הפרהסיה היא המקום שבו אני עושה מה שאני רוצה, כל עוד לא נקטתי באלימות כלפי מישהו אחר. הפרהסיה היא המקום שהציבור מעצב אותו, על פי ערכיו, רצוי מתוך סיג ושיח פתוח ומתחשב, וככל הנדרש גם באמצעות חקיקה.

בפרהסיה יהודית, השבת אינה יום ז' בשבוע. השבת היא התרומה הגדולה של היהדות לאנושיות, וכפי שכתב אחד העם, שהיה אתאיסט מוצהר, היא הביטוי הנעלה למותר האדם מן הבהמה. השבת היא בעלת ערך חברתי, תרבותי, אנושי, ואינה עניינם של הדתיים בלבד. בניית הצביון של השבת בפרהסיה היהודית, אינה פשרה בין הדתיים הרוצים בשבת לבין החילונים המואסים בשבת. השבת שייכת לכל היהודים.

השבת היא יום המנוחה, יום התרבות, יום הנופש והקיט, ויש לאפשר בה פתיחה מסוימת של עסקים שיאפשרו לכלל לקיים אותה ככזאת. אין לאפשר לה להיות יום מסחר ועסקים, על פי החזון של דת הבצע והחומרנות, גם כאשר היא מתחפשת ל"ליברליות", כביכול.

יצאתי נגד המגמה של עיריית ת"א להלבין את העבריינות של פתיחת עסקים בשבת, ואני תומך בהחלטתו של שר הפנים גדעון סער בנדון, שהיא החלטה מידתית ומאוזנת מאוד. אני גאה בו על אומץ לבו להחליט בניגוד לבון טון של המילייה התקשורתי, תוך נכונות להסתכן בלינץ' התקשורתי הצפוי לו, בעיקר בדרך המכוערת של הגחכה. אני מאמין שבג"ץ לא יקבל את העתירה נגד שר הפנים, ולא יכפה עליו לא לאכוף את החוק.

* נרי אריאלי, איש "שמאל" רדיקאלי מקיבוץ עין גדי, כתב בפייסבוק רשימה נגד היחס של ישראל למהגרים, וסיים אותה בקריאה דחופה להוציא את ישראל ממשפחת העמים. מי שמסוגל להוציא תחת מקלדתו משפט אנטישמי גזעני ארסי כל כך – לכל מה שכתב לפני כן, אין ערך אפילו של נפיחה.

אגב, במאה שעברה כבר ניסה מישהו להוציא את ישראל ממשפחת העמים. אם אינני טועה, הוא התאבד בבונקר בחברת אווה בראון.

* לא אחת, כאשר אני כותב על התופעות המחרידות של אנטי ציונות / אנטי ישראליות / אנטישמיות מצד יהודים וישראלים, אני מקבל תגובות מיתממות בנוסח: "מה רע בביקורת? אסור למתוח ביקורת על ישראל?"

 וכי השוואת ישראל לנאצים, קריאה להוצאתה של ישראל ממשפחת האומות וביטויי שנאה מעוררי פלצות מן הסוג של ארגון "זוכרות" ושל עיתונאים כגדעון לוי, אורי משגב וספי רכלבסקי, ראויים להגדרה "ביקורת"?

בספרם המצוין והחשוב "יהודים ומילים", מיטיבים עמוס עוז ופניה עוז זלצברג לתאר את האבחנה בין ביקורת לשנאה עצמית ולתת בהם סימנים: "כאן נעוץ ההבדל העמוק בין מבקריה החדשים של התרבות הציונית למבקריה הישנים. ייאושו של ברנר וכאבו של ס. יזהר, וכל הספקנות והאירוניה והסרקזם של החלוצים ושל בניהם, ואף ספריו המוקדמים של הסופר שבינינו, שנכתבו מתוך הקיבוץ ברִתחה ובחמלה, כל המרידות והכפירות הללו התרחשו בתוך הבית פנימה. ובוודאי בתוך החלל הלקסיקלי של ספרי היהודים. בניגוד מוחלט לכך, הדקונסטרוקציה והפוסט-קולוניאליזם והפוסט-ציונות פועלים מבחוץ, במילים מושאלות ובמונחים המתורגמים מלקסיקונים אחרים. על כן ביקורתם של דוברי הזרמים הללו, גם אם היא חשובה ונכוחה, בדרך כלל אינה נגועה לא באינטימיות ולא בספק עצמי מר ולא בפצעי אוהב." אני הייתי מוותר רק על המילים "גם אם היא חשובה ונכוחה". היא לא.

[אהוד: שכחת שעמוס עוז הוא מהאו"ם?]

כאשר מטיחים בי את הטענה שאני שולל "ביקורת", אני מגחך. אבותיי הרוחניים, מוריי ורבותיי, מקורות השתיה שלי, היו גדולי המבקרים של העם היהודי, של הציונות ושל מדינת ישראל, לצד היותם גדולי אוהביה, משבחיה ומאדיריה ולא ראו שמץ של סתירה בין השניים כי אין סתירה בין השניים. כאלה היו ביאליק וברנר, גורדון וברל, אלתרמן ושלונסקי.

עמוס עוז הוא מבחינתי יריב אידיאולוגי ופוליטי חריף. "יהודים ומילים" עוסק בתשתית הרעיונית העמוקה יותר מן העמדות הפוליטיות והאקטואליות, ואני מוצא את עצמי מזדהה כמעט עם כל מילה בספר. ברשימת המקורות בסוף הספר, מסתמכים עמוס עוז ופניה עוז זלצברג על מסה שכתבתי על שלונסקי, כמקור להבנת המסר הביקורתי והחתרני של שיר שבת של שלונסקי. הם מצטטים מתוך השיר, ומוסיפים: "השורות האלה מרגשות עד דמעות את מחברי הספר הזה ... מפני שהן מבטאות גם אומץ לב וגם לב שבור. במובן זה עודנו נמנים עם היהודים העברים המודרניים החצויים, לא עם הישראלים הפוסט מודרניים השלמים."

עמוס עוז ובמידה מסוימת גם בתו פניה עוז זלצברגר, הם מבקרים חריפים של מדיניות ישראל. אולם ספרם הוא שיר אהבה והלל לעם היהודי, להיסטוריה היהודית, ליהדות ולציונות.

* ראיתי, לראשונה, קטעים מתוך "The voice", תוכנית שעצם הבחירה הפרובינציאלית והפלצנית בשמה בשפה האנגלית, מעוררת בי דחיה. התפלצתי מהתנהגותו של אביב גפן. לכאורה, יושר ויושרה של אדם האומר דוגרי, בפנים, את האמת האמנותית חסרת הפשרות שלו. אבל אני לא קונה את הפוזה. אני ראיתי אדם בוטה, גס רוח, אלים מילולית, העושה סיבוב על חשבונם של המתמודדים אותם הוא משפיל בפומבי. ... ובסוף הם בוחרים בו כ"מנטור" (כי "חונך" זה לא מספיק פלצני).

* איני מתעניין במיוחד בכדורגל, גם לא במונדיאל. ובכל זאת... אני בעד הולנד. למה הולנד? כדי להבין זאת, אחזור 40 שנה אחורה, למונדיאל 1974. אז, כילד בן 11 התעניינתי מאוד בכדורגל. אבל כדי לצפות בעניין ובמתח במשחק הגמר בין הולנד לגרמניה, לא הייתי צריך להיות אוהד כדורגל. דומה, שכל המדינה הייתה מרותקת למשחק הזה, כאילו ישראל היא ששיחקה בו. בעת השידור הישיר בערוץ היחיד, הרחובות היו כתחת עוצר. אפילו אימא שלי (!) צפתה במשחק.

את גרמניה, כל יהודי נורמלי שונא (אל תקפצו, לא אמרתי כל יהודי. אמרתי כל יהודי נורמלי). ואילו הולנד, היתה בתקופה שאחרי מלחמת יום הכיפורים הטובה בידידותינו, שעמדה באומץ מול חרם הנפט הערבי. יותר משהמשחק היה תחרות בין יוהאן קרויף לבקנבאואר, הוא היה בין בני אור ובני חושך. כאשר ניסקנס הבקיע שער לטובת הולנד, שאגות השמחה נשמעו מכל חלון.

אבל בסוף, הרעים ניצחו. ואחרי 40 שנה, הגיע הזמן לתקן את המעוות.

* איך לכתוב על רומן, בלי להסגיר את צפונותיו ובלי לפגום בחוויית ההפתעה של הקורא?

מבלי להיכנס לפרטי העלילה, אני ממליץ בחום על ספרו החדש של חתן פרס ישראל נתן שחם "חשבון רדום". גם בגיל 89 לא נס לחו של שחם, וספרו רענן, משובב נפש, עדכני וגדוש בהומור ואירוניה דקה. הספר הוא ביוגרפיה של ספר, ובעצם ביוגרפיה של ביוגרפיה. הוא מתאר ומתעד תהליך של כתיבת ביוגרפיה על סבו של המספר. ומכאן מתפשט הספר לסיפור משפחתי מרתק ועסיסי, רצוף הפתעות, סגה הפרושה על פני ארבעה דורות וארבע יבשות. ומעבר לסיפור המשפחתי, זהו ספר רווי באהבת הספרות העברית. כמו ביצירת המופת של שחם "רביעיית רוזנדורף" ובספר ההמשך "צלו של רוזנדורף" גם הספר הזה עוסק ברגשות האהבה-שנאה של היהודים יוצאי גרמניה, כלפי הגרמניוּת שלהם והתרבות עליה גדלו. מומלץ!

* ביד הלשון: פרשת לואיס סוארס, הכדורגלן הנשכן, הציתה את דמיונו של העולם ועוררה שלל סאטירות, קריקטורות ומ"מים ברשת. ברבות מהן, צויר סוארס כשעל פיו מחסום של כלב.

מחסום של כלב נקרא בעברית זְמָם. זוהי מילה קדומה, מתקופת חז"ל, שמשמעותה מחסום על פי בהמה או חיה, כדי למנוע ממנה לנשוך או לאכול. ומהעצם זְמָם יצא גם פועל: זָמַם – חסם בזְמָם פה של בהמה, כלב או כדורגלן סורר.

* * *

עמוס אריכא

ספיחי השבוע 7

חשבון-נפש נוקב

אחרי בוא מוות יורדת דממה והיא כעלטה שמתפשטת לאחר שקיעת חמה. עד אז הסתמן מעבר בין יום לערבו  באש שהבעירה את האופק. הקו המתוח הזה נחשף כלשון חורכת, לוהטת בתחילתה, צוננת באמצעיתה ובסופה כמקפיאה. לכאב החד שנולד במצב זה אין צורה. הוא אחת מאותן תחושות המלוות את הרוח שבראה את עולמנו. לבן ושחור באו כרוכים זה בזה. כך גם הכאב וההשלמה בעקבותיו, זו הנחמה המלווה את האבלים למלוא אורך מסילתם.

הכאב ממלא את עולמנו בצורות שונות. אין ספור צורות מדכאות יש לפרצופי הכאב; אין גבול למחוזותיו, אין מנוס מהמצוקות שהוא גורר כגרורות ממיתות. אדם רואה בחייו, קצרים או ארוכים, התגלמות של כאב רק בחלק זעיר מצורותיו והוא יודע כי אחת הצורות החובטות בתחומי הלב המפרפר עד שסעים שאין לרפאותם, היא התמודדות הורים עם נחיתת בשורת-איוב על מות ילדם.

ראיתי את בשורת המוות מוגשת בדרכים שונות, לעיתים בגוון כזה לעתים בצבע אחר, אבל התוצאה המרה תמיד מונחת לפנינו. לרוב האבל הוא אבל פרטי, בדלת אמות המשפחה הגרעינית. אך לעתים הוא לובש צורה הפורצת לתודעת רבים – ואלה מרגישים עצמם לשעה כבני משפחה אחת שאין להתירה; גורל אחד למתים ולחיים. פוליטיקאים אוהבים להגדיר מצב זה בלשון סכרינית וחלולה עד להקיא כ"איחוד קרעי האומה".

כמו כולם גם אני ראיתי ושמעתי את שהתרחש בשבועות האחרונים מתחילה ועד הסוף המר. היום, מחר או מחרתיים, תישאלנה שאלות קשות שמלוות רבים וטרם נשאלו לגבי המחדלים שאי-אפשר להרפות מהם. גם שאלות מטרידות הקשורות במישרין בהתנהלות נערינו התמימים שנטבחו. נוספות גם תהיות נוקבות לכל אלה הקוראים לנקום נקמה שאין טעם בה, כי אין נקמת ילד קטן. מוטב שנזכור בשעה קשה זאת כי אי-אפשר לקבור את האמת אם חפצים אנחנו בחיים אחרים.

לא רק שעת אבל לאומי מעיק לפנינו, אלא גם רגע של חשבון נפש שאסור להחמיצו ואין לאפשר שיטושטש בתגובות פוליטיות נקמניות מצד עסקינינו הקוצפים. לעיתים ניתן למנף אסון של אחד לחיזוק חייו של האחר, ממש כמו בתרומת איברים. אולי אין לנו כרגע בן-שיח מבחינת עם מול עם, עדיין לא. אבל הרושם הוא שישנו מישהו בהנהגה הפלשתינאית שפתח באומץ-לב סדק חשוב לחידוש דיאלוג. הוא קורא עכשיו להימנע מלהטיל עונש קיבוצי והוא ראוי לתשובת האחראי שלנו, שתהיה במשקל של אומץ דומה.

לא בסתם דיאלוג נוסף מדובר, אלא נוצר מצב נדיר של אינטרסים משותפים אותו זיככו למען כולנו שלושה נערים במותם הנורא. אולי בהרחבת סדק חדש זה ניתן יהיה למצוא במותם המיותר והמזעזע את תרומתם לחיים אחריהם. תרומתם זו, בעל כורחם, עשויה להתגלות כבעלת משמעות מרחיקת-לכת למשב אמון שיהיה בו להפיץ תקווה להבנת ההכרח בהידברות, למען הילדים והנערים האחרים, משני הצדדים.

בתוך האבל הכבד הזה חולפת קרן של תקווה שאסור להחמיצה. התשוקה לנקמה ברבים היא אווילות ההופכת לאם חטאת. המחר והמחרתיים הם שחייבים להיות לפני מקבלי החלטות שגורלנו בידיהם. אין להעלות על הדעת נקמה קיבוצית שכזאת, אחרת יתברר כי תגובה זו סופה רק תחילתו של פרק טראגי שיגבה מחיר נורא מרבים אחרים, מכאן ומשם.

זהו רגע בו נדמה שהעולם עוצר נשימה.

* * *

האזינו לבריג'יט גבריאל, אישה אמיצה

http://www.youtube.com/watch?v=H2BLHtDYhcY&sns=em

* * *

דרור אֵידָר

1. החולייה החלשה

פורסם בעיתון 'ישראל היום' (27.6.2014)

1

רך בימים היה מי שעתיד להפוך לגדול גיבוריה של יוון העתיקה, בזמן שאימו תטיס טבלה אותו בנהר הסטיקס. מי הנהר עטפו את גופו של התינוק והגנו עליו מפני כל פגע. מקום אחד נותר פגיע – עקב הרגל שהאם אחזה בו בזמן הטבילה. ואכן, אכילס היה לגיבור שהכניע את טרויה האגדית. ממש לפני כניעתה המוחלטת, ירה פאריס, נסיך טרויה, חץ מורעל היישר לעקבו, וחרץ את גורלו למיתה. מאז הפך עקב אכילס כינוי למקום התורפה של כל גוף באשר הוא.

צה"ל "גדול וחזק". ידוע. אבל הטרור אינו עניין להתנגדות צבאית קונוונציונלית. הטרור פועל להטלת אימה וזריעת פחד מפעולות שגרתיות. חטיפת הנערים בדרכם הביתה אינה "אירוע", חמור ככל שיהיה. זהו פיגוע אסטרטגי שמטריף מדינה שלמה. על חטיפת שניים בלבד פרצה מלחמת לבנון השנייה.

דומה שעם השנים, מצאו ארגוני הטרור את עקב אכילס של החברה הישראלית: חטיפה. יותר מפיגוע. הפיגוע קורה ונגמר. החטיפה היא פיגוע מתמשך. באמצעות הלוחמה הפסיכולוגית של האוייב, בסיוע ארגונים רדיקליים ואידיוטים שימושיים – אנחנו מובטחים שהפצע ימשיך לדמם עד למטרה הסופית: כניעה ושחרור רוצחים שיכינו את הרצח הבא וכמובן את החטיפות הבאות.

החטיפה ניצבת בפסגתה של שרשרת מזון שחוליותיה ידועות בציבור, אבל אינן מקושרות בתודעה הכללית לרצף שנועד להכניע את ישראל. להלן תרשים זרימה אפשרי של התופעה.

2

הקמת המחסומים ביו"ש נועדה לתפוס מבוקשים, לתעל גורמי טרור לצירים עוקפים ובכך לצמצם אפשרותם לנוע ממקום למקום, להעביר אמל"ח. בקיצור, המחסומים נועדו להציל חיי יהודים. בניגוד לתעמולת ה"אפרטהייד" השקרית, דווקא על היהודים נאסר לנוע בכבישים מסוימים, בעוד הפלסטינים יכולים לנוע בכל כביש. במקומות מסויימים הושמה ביקורת מחסומים. רוב המחסומים הורדו בעקבות לחץ מאסיבי של ארגון "מחסום ווטש" וארגוני שמאל נוספים. כינו זאת "לקיחת סיכון מחושב."

בין אלה שהוסרו היו המחסומים שבמעטפת גוש עציון, שהמעיטו מאוד את התנועה הפלסטינית בכביש הפנימי המחבר בין היישובים. הורדת המחסומים הציפה את הכביש הפנימי, זה שממנו נחטפו הנערים, ברכבים פלסטינים שהגיעו מבית פאג'ר, דרום חברון ומבית לחם, עמוק לתוך הגוש.

פחות מחסומים, יותר סיכונים. אם מתרחש פיגוע, מוכרז עוצר על אזור מסוים. מיד יקום ארגון שמאל כלשהו ויזעק שמדובר בעונש קולקטיבי הפוגע בחפים מפשע. לא תעזור הטענה שדווקא העוצר (או הסגר) נועד למצוא רק את האשמים ולשחרר את כלל האוכלוסייה מפגיעה מיותרת.

לאחר הרצח הנורא של משפחת פוגל באיתמר, במרץ 2011, צולמה רעיה ירון, מנשות מחסום ווטש, תומכת באישה מכפר עוורתא, שאליו הגיעו פעילות השמאל לתמוך בתושביו מפני פעולות הצבא. דא עקא, התברר, שהפלסטינית היתה נוף, אימו של חאכים עוואד, אחד מרוצחי משפחת פוגל.

הלאה. נניח שמצאנו מחבל באחד הבתים, חוזר מפיגוע או בדרך אליו. אפשר לפרוץ ולהסתכן בפיצוץ הבית הממולכד, ואפשר לבקש מהשכן להיכנס ולקרוא למחבל להסגיר את עצמו. לא. לזכות המחבל עומד איסור על 'נוהל שכן' שהושג בעתירה לבג"ץ שהגישו עדאללה והאגודה לזכויות האזרח. מה עושים? חיילינו מסתכנים, וחלקם שילמו בחייהם.

 אם נתפס החשוד וברשותו מידע חיוני הנדרש להצלת חיים ("פצצה מתקתקת"), הוא יובל לחקירה ושם יעמוד לרשותו כלי נשק נוסף: איסור לטלטל אותו כדי לחלץ ממנו מידע. באדיבות בג"ץ שהוגש בידי הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל, האגודה לזכויות האזרח והמוקד להגנת הפרט.

 אם לא טלטול, משהו אחר – הפצצה מתקתקת, לא? אז זהו ש(כמעט) לא. נו, אז נושיב את המחבל חודש חודשיים עד שיסכים לדבר – מעצר מינהלי. מה פתאום, יזעקו הארגונים הידועים ויפעלו נגד. במידה שהצלחנו לחלץ מידע ואפילו הודאה. יבואו עורכי דין מנוסים מטעם ארגון זה או אחר ויהפכו בזכותו של המחבל למען עסקת טיעון שתקל משמעותית בעונשו. והיכן תימצא הפרקליטות שתסרב לעסקה ותאמר ייקוב הדין את ההר?

3

 בשעה גרועה, נכנס לבסוף המחבל לכלא הישראלי. מיד נעמדים לרשותו המשרד לאסירים פלסטינים הממומן ישירות מתקציב הרשות הפלסטינית. משפחות המחבלים מקבלות תמיכה כספית, וגם האסירים בכלא. במקביל, מתחילה מערכה לשיפור תנאי האסיר הפלסטיני המסכן בהובלת אתם כבר יודעים מי. בשבוע שעבר, בראיון לשרה בק, הודה גונדר שלמה טויזר, לשעבר ראש שירות בתי הסוהר, שתנאי האסירים הביטחוניים הפלסטינים טובים משל האסירים הפליליים הישראלים. 

אז לאחר שהסתדרנו בכלא מתחילה המערכה להשגת החנינות וקיצורי העונש. גורם בכיר במשרד המשפטים דיבר על כך שכל אסיר צריך "אופק לשחרור". כך גוברים הלחצים על משרד המשפטים ובית הנשיא וגם הח"כים הערביים אינם טומנים ידם בצלחת.

ואז, לאחר שלא הצלחנו בחנינה – מגיעה החטיפה. סיפור הביצה והתרנגולת: לעיתים החטיפה אירעה משום שלא יכולנו לחלץ מידע חיוני מהפצצה המתקתקת, בגלל אתם יודעים מי. עכשיו יש חטוף ישראל בשבי ארגון טרור. 

כידוע, זה לא נגמר פה. עם חטיפת האזרח (או החייל) הישראלי מתחילה מערכה נוספת באדיבות מנגנוני הסיוע של הארגונים המדוברים, כדי לסיים את החטיפה לא בהכנעה של הטרור אלא בכניעה לו.

כשגלעד שליט נחטף, התפרסמה עצומה של כמאה חותמים מקצועיים, שקראה לשחרר את אחינו החייל. רוב החותמים השתייכו לשמאל הקיצוני, שקודם לחטיפה נלחם באחינו החייל שלא יבצע נוהל שכן או טלטול. עתה הפך לאח ומשם קצרה הדרך לעיצובו כ"ילד של כולנו". ואז צעדה ומוכרחים לשחרר, בכל מחיר! ואסור להפקיר ואל תדאגו צה"ל גדול וחזק וכוחות הביטחון יידעו להתמודד עם המשוחררים ועצומות של תיכוניסטים ושמועות (לא נכונות) על ירידה באחוזי הגיוס וטירוף אחד גדול.

מי שחושב שראש ממשלה, חזק ככל שיהיה, יכול לעמוד מול כל האימפריה האדירה הזו שנבנתה לאורך שנים – טועה. ראש ממשלה הוא ממוצע של סך הווקטורים במדינה. המערכה הזו נגד ביטחון המדינה וצדקת דרכנו יכולה להיכשל רק אם אנחנו כחברה נגבה את הממשלה לא להיכנע ונעמיד קיר ברזל מוסרי וערכי נגד החבורה הזאת המפרקת אותנו לדעת ונגד שרשרת המזון שחוליותיה הוצגו כאן.

אגב, לא תופתעו אם אספר שכל הארגונים שהוזכרו לעיל, וארגוני שמאל רדיקלי נוספים ממומנים על ידי הקרן לישראל חדשה. ראו בדו"ח עדכני של NGO Monitor.

הערה אחרונה: בעודי כותב את הדברים, התבשרנו על הגשת "השגה משפטית" (שלב לפני עתירה לבג"ץ) נגד הריסת בית הרוצח של נצ"מ ברוך מזרחי הי"ד. מגיש ההשגה: המוקד להגנת הפרט. בשנתיים האחרונות קיבל הארגון 200 אלף דולר מאתם יודעים מי. שיטה.

2. הקרן החדשה: הפנים האמיתיות

פורסם בעיתון 'ישראל היום' (30.6.2014)

עם פרסום חטיפת הנערים, הציע בטלוויזיה החברתית ג'רמי אלסטר – עמית צדק חברתי של הקרן לישראל חדשה ושתי"ל (הזרוע הביצועית שלה) – לישראל "להסתכל פנימה על יחסה לקטינים פלסטינים." זו "חוויה דומה" למשפחות קטינים משכונת סילוואן ש"נלקחים באישון לילה ממיטותיהם ללא הסבר," וסיכם: "ישראל יוצרת את התנאים למציאות הנוראה ואינה יכולה להתנער לחלוטין מהשלכותיה."

יפה לא? שני הצדדים חוטפים קטינים.

בשבוע שעבר פרסם NGO Monitor ניתוח הדו"חות הכספיים השנתיים של הקרן החדשה, והתמקד במימון שאושר לארגונים פוליטיים, המעורבים במינונים שונים, במסע הדה-לגיטימציה נגד ישראל. מדובר ב-4 מיליון דולר ב-2012 וכ-3 מיליון ב-2013.

אין כמעט חזית פוליטית שלא יימצאו בה עקבות הקרן. למרות מחאותיה, הקרן היא ארגון שמאל פוליטי עצום, שורש לפעילות ארגונים רדיקליים רבים, המבקשים לשנות את אופייה וייעודה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי.

ישראל מבקשת להתפשר עם תביעות הבדווים בנגב (שלא הוכחו בבית משפט), ומציעה מתנות חסרות תקדים – הֱיוּ בטוחים שתימצאו ארגונים במימון הקרן המעורבים בתעמולה נגד תכנית פראוור-בגין, מה שהִלהיט את הרוחות והחריף דרישות הבדווים, כולל השמצות נגד ישראל בחו"ל. שלושה ארגונים שהיו מעורבים בקמפיין למען הבדווים קיבלו מהקרן תגמול בהתאם. המימון לארגון "רבנים למען זכויות אדם" עלה ב-1000 אחוזים! למעלה מרבע מיליון דולר רק ב-2013. גם ארגון "במקום" ו"פורום דו קיום בנגב". 

ארגונים קיצוניים המתנגדים לכל מה שיקר לרוב החברה הישראלית, ממומנים דרך קבע בידי הקרן. הנה, רק ב-2013: מחסום ווטש: 118,788 דולר; הטלוויזיה החברתית: 39,000 דולר; מוסאווא: 191,477; שוברים שתיקה: 83,993; רופאים לזכויות אדם: 71,380; תשע שבע שתיים: 31,378; עיר עמים – 95,131 (וכ-280 אלף ב-2012); סולידריות שיח ג'ראח – 32,550 (98 אלף ב-2012); בצלם – 107,048 (333 אלף ב-2012); עדאללה – 70,948 (כ-357 אלף ב-2012); המוקד להגנת הפרט – 14,800 (175 אלף ב-2012); ועוד.

אגב, המוקד להגנת הפרט הגיש בשבוע שעבר "השגה משפטית" נגד הריסת ביתו של המחבל שרצח את נצ"מ ברוך מזרחי.

אל תתרגשו מהשמות הידידותיים. זה לא עניין של מוסר. "זכויות האדם" הפכו מזמן שם קוד לשלילת זכות היהודים למדינה משלהם ולהגנה על חייהם. בספרו "מימון הלהבות" הראה אדווין בלאק כיצד כספים של קרן פורד והקרן לישראל חדשה מתדלקים תרבות של טרור ואלימות בישראל. לפני כעשר שנים ערך בלאק תחקיר על קרן פורד האמריקנית, וחשף את מעורבותה במימון ארגונים אנטישמיים ואנטי-ישראלים שהופיעו בוועידת דרבן הידועה לשמצה מ-2001, ועידה שנועדה לפי הצהרתה להילחם בגזענות אבל נלחמה בעיקר במדינת היהודים.

בראיון לאתר 'מידה' סיפר בלאק כי כשנתבקש לעקוב אחרי קרן פורד גילה, שעוד לפני כעשר שנים הפסיקה פורד לתמוך בקבוצות דרבן ועברה לתמוך בקרן לישראל חדשה. לדבריו "מדובר בירושה טבעית: הקרן החדשה יכולה לעשות אותה עבודה שעשו ארגוני דרבן, אבל ביתרון מובהק אחד – יש לה מגן דויד על הדלת הראשית, וכך מתאפשר לה לפעול ביעילות רבה, תוך אחיזת עיני הציבור."

ניתוח פעילות הקרן החדשה מראה, שחלק גדול מתמיכתה נחשב לגיטימי – כך היא יכולה לארח חברת כנסת המקדמת את ההתיישבות ביו"ש, את חוק יסוד: הבית הלאומי ועוד, ובכך להציג פנים קונסטרוקטיביות של פעילות למען הקהילה; אבל מנגד, להפעיל את הכלים הכבדים כדי להכשיל את היוזמות הללו ולפעול נגד ההתיישבות ביו"ש ("מולד – המרכז להתחדשות הדמוקרטיה" הידוע ב"מחקריו" נגד ההתנחלויות, קיבל מהקרן 736,000 דולר ב-2013), נגד ייהוד הנגב והגליל, נגד היותה של ישראל מדינת הלאום של העם היהודי ובעד הפיכתה ל"מדינת כל לאומיה". 

מה צריך לעשות: ראשית, להקים קרן אלטרנטיבית ציונית. במקביל, יש לחשוף את כוונותיה הסמויות של הקרן החדשה ולהיזהר מפעילות חברתית "תמימה" שנועדה לספק לגיטימציה לפעילות הפוליטית הרדיקלית שמתדלקת את מנועי השנאה נגד ישראל וההתיישבות.

* * *

תות הרמס סטורי

עִיר אֲדֻמָּה אֹדֶם

עִיר אֲדֻמָּה אֹדֶם דָּם

וָאֵשׁ וְתִמְרוֹת אוֹטוֹבּוּסִים עֲשֵׁנִים

וּשְׁרִיקוֹת אַמְבּוּלַנְסִים וּמְכוֹנִיּוֹת הַשְּׂרָד

מִי שֶׁשָּׂרַד וְזֶה שֶׁיִּשְׂרֹד

אֶת הַסְּטָטִיסְטִיקָה הַמִּזְדַּחֶלֶת גַּם לְכָאן

חָלִיסָה הַצֶּ'ק פּוֹסְט "מַצָּה" מֹרִיָּה

וְאֵין אַיִל לְהַעֲלוֹתוֹ לְעוֹלָה

וּמַלְאַךְ יְהֹוָה מִן הַשָּׁמַיִם לֹא קָרָא

אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר.

חיפה, 5.3.03

* * *

עמיקם אסם

במזרח התיכון

המתרחש עכשיו במזרח התיכון – מזכיר לי שיחה עם מזרחן המוכר כבקי ומעמיק, שלו סיפרתי כי פגשתי רב אחד, שהשכלתו הכללית נוגעת גם לענייני צבא וביטחון, וכששאלתיו "ומה יהיה עם הפלסטינים?" – ענה לי בנחרצות – "אין דבר כזה."

והנה ידידי המזרחן אישר זאת וגם הסביר לי את כוונתו, בהפנותו את תשומת ליבי אל ההפגנות שהתנהלו בארץ ישראל בימי המנדט הבריטי, כשבהפגנותיהם קראו היהודים בקול רם וברור – "עליה חופשית! מדינה עברית(!)"

"אולם," השלים ידידי המזרחן את "התמונה" באומרו: "בני דודנו הישמעאלים גם הם הפגינו ברחובות יפו, נצרת, חיפה, עכו – אך קריאתם היתה 'פָלַסְטִין עָרַבִּיָיה!' – כלומר, לא 'פלסטיניָה', כי גם לדעתם לא היה קיים עם כזה."

אז השאלה היא: מי יצר אותו' את העם הפלסטיני?

והתשובה שהשיב לי ידידי המזרחן היתה בת מילה אחת: "אנחנו!"

בעובדה, אנחנו מכנים את ערביי המדינה הזאת ערביי ישראל... אבל מאחר ש"חכמינו" דהיום החליטו כי ישראל תהיה המדינה היחידה בעולם המוגדרת כמדינה שאינה של כל אזרחיה, אלא היא מדינה יהודית דמוקרטית, נוצר מצב, שמדינתנו הינה הדמוקרטיה היחידה בעולם, שאינה מדינת כל אזרחיה.

במעשה זה  (המלווה הצהרה חוזרת ונשנית בכל מצב) אנחנו במו פינו (וידינו...)  מונעים את צמיחתו של תהליך הכרחי וגם חיובי, שיביא בסופו ל"ישראליזציה" של כל תושבי המדינה הזאת, ובמקום זאת משקיעים כל מאמץ מרחיק ומפלה שתכליתו "יהודיזציה" של כל אדמותיה. (אם ז'בוטינסקי היה שומע זאת היה אומר לנתניהו – לא למדת מאבא שלך שום דבר...")

אז כשלא קורה אצלנו כלום, מתקיימים תהליכים אחרים ובואו נפנה מבט לרגע אל דאע"ש – (דאולה אל ערביייה  וגו' ) שהיא מימושו של הסיוט הישראלי / מצרי/ירדני...

נתחיל בלהיזכר בימים של פעם: כאשר נחתם הסכם השלום עם אנואר א(ל) סאדאת, שבמסגרתו היה בגין מוכן להעניק סוג של אוטונומיה לערבים, אמר בגין לסאדאת: "אני מקווה שבעקבות השלום עם מצרים נגיע לשלום עם כל מדינות ערב..."

סאדאת החכם והיודע את העובדות ענה לו כך: "אין מדינות ערב... יש רק שבטי ערב..."

ומי שלא הבין זאת אז, רואה את זה היום... וכאשר יוגשם חזונם של אלה לאסלם את כל מה שנושם והולך על שתיים... תפרוץ מלחמת העולם הבאה והיא תהיה... בין הסונים לבין השיעים.... (ואללה!)

המצב המסובך בו אנו נמצאים – אכן מחייב אותנו להיות חזקים... כי להיות צודקים, גם אם זה יותר חשוב, השאלה נשארת: צודקים בעיני מי ומדוע?

והרי דוגמה: לכאורה, היינו צריכים  לתמוך בשלטונו של אסד העלאווי (שבעיני הסונים אינו נחשב כלל כמוסלמי ולכן השיעים של החיזבאללה תומכים בו) – שהרי אם ינצחו בסוריה המורדים, שהם לאו דווקא מקרב הסורים, אלא אלה שבאים מבחוץ ורוצים להגיע לירושלים... אנחנו נהיה בבעייה, אלא שהואיל וכבר עכשיו אנו בבעייה – כל שצריך לדאוג (חושבים רוב הישראלים)  זה שנהיה חזקים.

לסיכום: יש שני גושי מדינות: האחד – ימ"י – ישראל מצרים ירדן (שחייבות לתאם ביניהם... ולא אאריך) , ויש מדינות המפרץ, שאחת מהן ממש נגדנו... כאשר כל השאר, ככל הנראה, הן באמת רק "שבטים"... עיראק מתפרקת, ואיראן אויבתנו (שאיני מבין על מה למה...) אינה מדינה ערבית.

ישנם גם הכורדים, ששנים רבות עזרנו להם... ולא אכנס לפרטים, בהם הייתי מעורב – ועכשיו הם (והנפט הרב שיש להם) יכולים להיות לנו בני ברית... שצריך לממש אותה בלי לפגוע בהם.

במציאות מורכבת כזו – אנו זקוקים להנהגה שבוחנת כל רעיון. לא אופתע אם יתברר שראש ישראל ביתנו עובד על כך...

* * *

יאללה דוושי דוושי

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

באת מולי רוכבת על אוכף

האופניים במכנסיים קצרים

קצרצרים צרים-צרים

את מדוושת ופתאום

מבין ירכייך החשופות

צץ לו שמוק חום הקצה

של האוכף ואת מדוושת עליו

מדוושת מדוושת

כאילו הדגדגן שלך עושה עליו

התעמלות ראש הפוך

עוד מעט קט תדוושי עליו

ותגיע האביונה

כמה נחמד שיש לך

זין פרטי באוכף האופניים

יאללה דוושי דוושי

חופשי חופשי

כמה טוב יש לך במכנסיים

חוף גורדון, לפנה"צ, 2.7.14

* * *

רביבה בן זאב

הולכת שולל כאסטרטגיה

יוני 2014. חוויה יומית בהאזנה לרדיו. כותרות היום: מזרח תיכון חדש (לא של שמעון פרס). שידור מאיים ומפחיד. פרשנים מזרחנים מביני דבר פורצים לחדר החדשות. מה יעשה אובמה? האם נטש את נורי אלמאלכי השיעי?  חלום בלהות איראני!

קרבות שנאה סונים שיעים! שבטים ג'יהאדיסטים בדרך למדינת איסלם! העוינות כלפי המשטרים הערביים גדולה מהעוינות לישראל! עיראק בטירוף מערכות!

גם הטלוויזיה מוסיפה ומקרינה את מראות הפליטים החדשים שנמלטים לירדן ולכל מקום בו יוכלו למלט את נפשותיהם בבריחתם מהסכנה המאיימת עליהם מהשבטים הג'יהדיסטים. מי שיכול למצוא מחסה נמלט בבהלה ומייחל להצלה. רואים ושומעים את הג'יהדיסטים החמושים שמאיימים בקולם (גם באנגלית) על כל המזרח התיכון וכמובן את תוכניותיהם לכבוש גם את ירושלים כפסגת שאיפותיהם.

המזרחן ד"ר גיא בכור כותב באתר שלו באינטרנט ומתאר איך לנגד עינינו משתנה מפת המזרח התיכון, ואיך שועטים כוחות אדירים, אפלים, דתיים ועדתיים, שאפתניים ולאומיים – להקמת אימפריה איסלאמית גדולה של עיראק החדשה.

הסכמי סייקס פיקו וסאן רימו שקבעו את הגבולות האימפריליסטיים הזרים במזרח התיכון  אחרי מלחמת העולם הראשונה – נמחקים לנגד עינינו ויישארו מעל דפי ההיסטוריה כבלתי רלוונטיים.

נשוב לרדיו. הציבור כולו דרוך לשמוע פרטים על חטיפת הנערים ומייחל שיימצאו חיים ושלמים. הפרשנים המזרחנים סיימו את דיווחיהם, וראש הממשלה בנימין נתניהו נואם במכון למחקרי ביטחון לאומי ובדבריו מתייחס לשינוי ההיסטורי שמתרחש באזורנו ושיהיו לו, לדבריו, השלכות לביטחון ישראל ולעולם כולו.

 ועכשיו – לפרסומות!

והנה – הפתעה! פרסומת חדשה משודרת בימים האחרונים באוזני המאזינים. איינשטיין, הפרשן מערוצי הספורט, משדר ברוח המונדיאל כמה פעמים ביום (למי שאוזנו לא קלטה בפעם ראשונה את החוכמה): "ביבי לאבו מאזן. אבו מאזן לביבי. ביבי לאבו מאזן. אבו מאזן לביבי! עד מתי? רוצים שלום! הרוצים בשלום יבואו לעצרת השלום ב-8 ביולי." – מוסיף ומסכם בקולו השדרן בגימלאות חיים יבין (הקול של המדינה...)

וכאילו לא התחדש דבר בעולם, הקופּי רייטרס שלהם ממשיכים לשדרג את היצירתיות המשומשת שלהם. בזלזול פסיכולוגי מכונה כאן ראש ממשלת ישראל בשם: "ביבי". יעני, הבחור הזה "ביבי", יש לגרור אותו למו"מ לשלום. ואם לא יבוא מרצונו  'מחנה השלום' יגרור אותו לשם.

איך לא עלה בדעתם לערוך את עצרת "השלום" הזאת ברמאללה, למשל? הרי מהפרסומת הזו אנו מבינים שאבו מאזן רק מחכה ומצפה לשלום הזה – ובגלל ביבי סרבן המו"מ, השלום תקוע.

טרם נרגענו מהחשש הגובר והולך לגורל השברירי של המזרח התיכון כולו, אך מסתבר שחכמי הולכת השולל המכונים "מחנה השלום" עדיין חיים ב-1993... מין חבורה אוטיסטית שחיה בבועה של עצמה ומתעלמת מהמתרחש סביבנו באביב 2014 ומהתמורות האחרונות המאיימות על כולנו.

וכאילו לא התחדש דבר, הקופי רייטרס  שלהם ממשיכים לשדרג את היצירתיות המשומשת.

חלפו כעשרים שנה מאז הולכת השולל הקולוסאלית לכפיית השלום ההזוי שהוכח כבר כמתכון להשמדת ישראל. כאסטרטגיה שיווקית פסיכולוגית למען "השלום" – קיבלנו אז בתדהמה את טקסיי השלום התמוהים:

הטקס הראשון: חגיגת 'הסכם אוסלו' ("לשלום") ב-13 בספטמבר 1993 בחסות הנשיא קלינטון בבית הלבן ובחתימת השלישיה: הארכי-טרוריסט יאסר ערפאת, שמעון פרס (שלא שינה דעותיו מאז) ורוה"מ דאז יצחק רבין שנראה שם נבוך כמי שנגרר על כורחו למעמד הגרוטסקי הזה.

(כזכור, מיד אחרי הטקס טס ערפאת לדרום אפריקה וכינה בערמומיות את חתימתו על ההסכם  כ"הסכם הנביא קוראייש", בו מותר למוסלמים לשקר ולחתום על הסכם שקרי כדי להגיע למימוש החלום שמשמעו: להביס את האוייב. כשהעירו את תשומת לבו של שמעון פרס על כך, השיב פרס שמותר לערפאת לחלום...)

הטקס השני: הענקת 'פרס נובל לשלום' לשלישיה, אותו רקחו מאחורי הקלעים גופים עלומים. ברבות השנים ראינו ושמענו (ועדיין!) כמה מהכוכבים החכמים הללו, שהזיקנה בחזותם כבר ניכרת בבירור, אך הם – בשלהם. עדיין חוזרים על  סלוגן "השלום" אותו לא שינו כהוא זה. להיפך: הם ממשיכים ומשדרגים אותו למרות שחלומם הפך כבר משומש, בלתי רלוונטי ומעצבן.

האסטרטגיה הפירסומית של "מחנה השלום" הוכחה בדיעבד כהולכת שולל קולוסאלית,  וכמוה השימוש היצירתי להצדקת "השלום" שנחתם בחטא וניכפה עלינו באופן בלתי דמוקרטי ובלתי אנושי.

בתגובה הולמת לרצוננו בשלום ספגנו את הטרור הנורא שהופנה מיד כלפי אזרחים ישראלים במצוותו של ערפאת, זוכה פרס נובל לשלום. ולא שכחנו איך הפכו רחובות ישראל  לשדה קרב מדמם של אוטובוסים מתפוצצים,  תוצאה ישירה של פירות "השלום".

 כדי להציל ולהחיות את הטירוף שאותו המיטו עלינו הקודקודים המהוללים, גויסו קופּי רייטרס "מטעם". ההרוגים והפצועים הישראלים כונו בשם המתעתע: "קורבנות השלום".  המתנגדים להסכם שראו את הנולד וניסו בכל כוחם להתריע על סכנותיו, כונו כ"סייעני חמאס", "פרופלורים", "מתנגדי השלום", ורבין הבטיח לנו ש"ערפאת יילחם בטרור בלי בג"צ ובלי בצלם."

ולא שכחנו את מאמרי השיטנה והפרשנות בעתונות הישראלית  שהופנו כלפי המתנחלים האחראים לדעתם למצב, ושהואשמו על ידי עיתונאים ופרשנים "מטעם" כמי שבגללם אין שלום. "מתנחבלים"! – כך כינו אותם.

ומי זוכר עוד את הגנרל המהולל אריאל שרון, שעודד בתחילה את המתנחלים בגדה המערבית וקרא להם שימהרו לתפוס כל פיסת אדמה כי בעתיד מה שייתפס יישאר בידינו.  באיבחה הפך את עורו כדי להינצל מפרשת האי היווני ומעוד כמה פרשיות שאינן עומדות בקנה אחד עם החוק (כפי שפורסם  בשעתו בירחון "נתיב"). לתדהמת המצביעים שהעלו לשלטון את שרון "הימני", בתקווה שישמור על הבטחותיו, הפך האיש את עורו ופקד להרוס יישובים בתואנות תמוהות למען "השלום", וכך המיט עלינו את חורבן יישוביי גוש קטיף על יושביהם  בתאריך הנורא: תשעה באב תשס"ה.

ועל מעללי חבורת "החווה" שכללה פרסומאים פרשנים ואסטרטגים מטעמו, פורסם בעיקר בעיתונות הקרויה "ימנית". עו"ד אלדד יניב הוסיף לאחרונה וגילה באינטרנט עוד כמה וכמה פנינים מזעזעות ממה שהתרחש מאחורי הקלעים.

כך ממשיכים להוליכנו שולל, בדיוק כפי שהתעלמו מהעובדה שאבו מאזן, שכבר זכה מרוה"מ אהוד אולמרט להבטחה עד חצי המלכות למען השלום וסירב להצעותיו בתואנות מגוחכות – נהג כקודמו ערפאת שסירב אף הוא לאותה הבטחה שניתנה לפניו מרוה"מ אהוד ברק, בתואנה שיירצח אם יחתום עם היהודים.  

עברו חלפו שנים, אבל "מחנה השלום" – בשלו! המחנה הזה לא יזוז כמלוא הנימה מאסטרטגיית הולכת השולל שלו, שהורתה בהתעלמות מהמציאות והמשכה כנראה באותה  השיטה.

חבורת אוטיסטים כבר אמרנו?

* * *

פרופ' ארנון סופר

על כנס הרצליה הארבעה עשר:

ישראל ועתיד המזרח התיכון – יש מקום לדאגה!

שוב רעשה הארץ, שוב נישאו נאומים חוצבי להבות על ביטחונה של ישראל ועל עתידה. שוב שמענו עד כמה "מצבנו מעולם לא היה טוב יותר," כל זה יומיים לפני חטיפת שלושת הנערים בצומת גוש עציון. כל זה בכנס הרצליה ה-14!

זה היה כנס או יותר נכון מצעד של "חשובים" מתל אביב, שאורגן על ידי תל אביביים בעבור קהל תל אביבי ותקשורת תל אביבית. לישראל האמיתית, זו הפריפריאלית, כמעט שלא היה ייצוג בכנס זה, ולא בפעם הראשונה (ראו את ספרי על "מדינת תל אביב – איום על ישראל", 2008, ובו נספח מיוחד על כנסי הרצליה). לא ראיתי בכנס נוכחות של ערבים, של חרדים, של עולים מרוסיה, לא נכחו בו תושבים מדימונה ומקריית שמונה, לא מתנחלים ולא חקלאים מתושבי הערבה או מבקעת כנרת.

ספרתי כ-116 משתתפים ישראלים בכנס הרצליה ה-14, מהם פחות מ-10 (!) מהפריפריה ויותר מ-100 ממדינת תל אביב (עם תפיסת עולם תל אביבית, הכנסה תל אביבית וביטחון אישי תל אביבי). הם דנו בבעיות תל אביביות, ומכל מקום בנושאים לא רלוונטיים ולא כאלה המחייבים לקבל החלטות  מעשיות. גם לא שמעתי בדיון נציג מכללות מהצפון או מהדרום, אבל ראיתי כאמור מצעד מרשים של דמויות שיכולות להאדיר את שמו של המרכז הבינתחומי בהרצליה (השוכן בתל אביב רבתי!).

מתכנסי הרצליה שוב עסקו בתמורות האזוריות (ירדן? סוריה? סיני?), שוב דיברו על "מצב האומה" (אולי מישהו מהמומחים ביחסים בינלאומיים בהרצליה יסביר לי מה זה "מצב אומה"?) ושוב דנו בשלום (אין גבול לציניות למקרא שמות ה"מנהיגים" שדנו בנושא זה בכנס הרצליה ה-14).

וכרגיל, שוב הוצגו מדדי החוסן הנפלא שלנו. לא ארחיב בעניין זה, רק אזכיר כי כבר קבעתי בעבר כי בעיניי, החוסן הלאומי לא נמדד בתל"ג ובשאלונים כאלה ואחרים, אלא נקבע על פי אורך התורים של צברים נפלאים להשגת דרכונים  זרים למדינות ברחבי העולם ובהן לטביה, אסטוניה, גרמניה, פולין ורומניה; על פי מספר המשתמטים משירות צבאי או לאומי; על פי המרחבים הגדלים בישראל שאין בהם עוד ריבונות ישראלית; על פי הקצב היומי שישראל הולכת ומספחת את שטחי יהודה ושומרון, מאבדת את הרוב היהודי שלה במדינה ומביאה כלייה על ישות זו במזרח התיכון – והכול בעזרת השם, שתמיד עמד לימיננו.

כמה לשו ודשו בסוגיה האיראנית (אולי כי בזה ורק בזה יודעים מומחי יחסים בינלאומיים לעסוק)? איראן – סימולציה; איראן – אהוד ברק; איראן – מאפייני פנים; איראן והמעצמות הגלובליות, איראן ב"נאומי הכתר" על ביטחונה הלאומי של ישראל. ספרתי 30 מרצים לפחות שדנו בכנס זה באיראן. חלקם, אני מהמר, אינם יודעים הרבה על מדינה זו. לא על מִקומה הגאוגרפי ולא על מיקום אתריה הגרעיניים... (עם אחד הדוברים ה"מומחים" יש לי ניסיון אישי לא טוב!)

כמה קל לדבר על משהו רחוק ולא רלוונטי, שאינו דורש קבלת החלטות, ואז גם אפשר להפגין כישרון ורבּלי ולהעביר מסרים הנקלטים בשמחה בתקשורת התל אביבית. נכון, היה גם משב רוח רענן, ארבעה אזרחים (בנוכחות רמטכ"ל לשעבר) כולם תל אביבים, עידכנו את תפיסת הביטחון של ישראל – גיבוש מחדש... ככה ,בישיבה אחת של כנס (האם זו בדיחה?!)

נראה שברגע אחרון נזכרו המארגנים בקיומו של השכן, הוא העם הפלסטיני, ולכנס הוזמן ד"ר חליל שקאקי, מנהל המרכז הפלסטיני לחקר סקרים ומדיניות ברמאללה, והיו עוד חידושים מרעננים – חמישה תל אביביים דיברו על נדל"ן (תל אביבי), וכמה פרופסורים ואנשי בנקים (תל אביביים) דנו בהקשרי הביטחון הלאומי ושער החליפין. זהו עניין תל אביבי מובהק, שהרי בפריפריה אין כסף. אין ספק שנושא אזוטרי זה נבחר לעלות לסדר היום משיקולים פיננסיים גרידא של מארגני הכנס, ודי לחכימא.

       ומה בנוגע לסוגיות החברתיות שלכאורה מטרידות את העם היושב בציון (לא חס וחלילה בצפון תל אביב!) – היתה ישיבת-בדיחה אחת על יזמים חברתיים, ואחת על יוקר המחיה (עניין תל אביבי וכלל לא לאומי, שכן מי שמתגורר בקריית שמונה, דימונה, צפת וטבריה לא יבין על מה המהומה).

אבל מה לא היה בכנס הרצליה, שאמור היה לדון בבעיות שיכתיבו את עתידה של ישראל, וכבר בזמן הקרוב מאוד?

משתתפי הכנס נמנעו מלדון בשרשרת של איומים על ישראל ובהם:

איום אסטרטגי מיידי על ישראל הוא כל הנעשה בנגב הצפוני. אם זה לא ייפתר מהר, ימנע הדבר את עליית צה"ל לנגב, יסכן את חיל האוויר שם (ומסכן כבר עכשיו), ויזרז את הפיכתה של ישראל לעיר-מדינה סביב מטרופולין תל אביב.

איום רציני אחר הוא אובדנה של ירושלים לעם היהודי בגלל איחוד עיר מטורף שלא מצליח להפוך אותה ל"עיר שחוברה לה יחדיו" כבר לפני 47 שנים, למרות כל המלל בעניין זה.

איום אסטרטגי נוסף הוא אובדן הגליל למדינת ישראל היהודית (ציונית). נכון לשנת 2014 נותרו שם רק 21% יהודים חלשים ומוחלשים. ללא גליל יהודי אין עתיד גם למדינת תל אביב – ולמרכז הבינתחומי בתוכה.

איום אסטרטגי אחר על היישות היהודית ולכן על ביטחונה הלאומי הוא תהליכי דתיותה של המדינה. תוצאותיו של תהליך זה ישליכו על הגיוס לצה"ל, על שוק העבודה והכלכלה בכלל, על האצת הסיפוח של שטחי יהודה ושומרון לישראל ועל ממדי ההגירה של חילונים מישראל.

איום בעל השלכות קטלניות, ה"אין משילות", גם הוא לא זכה לעלות לדיון. זה נושא קשה ובלתי אהוד על המרצים, ולכן מארגני הכנס משתמטים מלהציע מה שאינו "מותג" חיובי.

איום שמומחים ליחסים בינלאומיים, לדיפלומטיה ולפוליטיקה, אינם מכירים כלל – הוא הצפיפות הרבה של מישור החוף הישראלי. צפיפות כזו מביאה מהר מאוד לקריסת מערכות התחבורה (ים, אוויר, יבשה) ומערכות תשתיות אחרות, כמו בתי הזיקוק ומתקני איחסון של חומרים מסוכנים, לחיסול הריאות הירוקות במישור החוף ועוד.

כמה ישיבות הוקדשו לנושאים הללו בכנס שהפך לממלכתי והמושך אליו "אישים רמי דרג", כהגדרת מארגניו?

אפס!

אסכם ואומר למארגני הכנס, לכל המרצים החשובים ולמי שבאו להקשיב להרצאות על ישראל ועתידה במזרח התיכון: אינכם רלוונטיים לנעשה במדינה, ולכן תרומתו של כנס זה לעתידה של ישראל שואפת לאפס ואולי הכנס אף מזיק לה. התועלת היחידה שבכנס זה היא בהאדרת שמו של המרכז הבינתחומי.

אתם, המארגנים, המרצים והמשתתפים – הוכחתם יותר מכול כי "מדינת תל אביב" (וליתר דיוק, זו של צפון תל אביב-הרצליה-רעננה) היא אכן יישות בפני עצמה, איום אסטרטגי ממשי על מדינת ישראל. ממקום מושבכם בתל אביב אינכם קוראים נכון את מפת האיומים על ישראל ולכן גם לא תיתנו לה מענים נכונים.

בסך הכול, אינכם שונים ממארגני כנס הנשיא על ה"מחר" שנערך בירושלים ביולי 2013. את דעתי על הכנס ההוא, אחיו התאום של כנס הרצליה, כתבתי כמאמר בעיתון "הארץ" וכן ברשימה שראתה אור בקתדרת חייקין לגאואסטרטגיה באוניברסיטת חיפה, וכך סיכמתי אותה: "כנס הנשיא עסק ב'מחר של מנהיגים', ב'כלכלת המחר', ב'מחר של החברה הישראלית'. כמה קל לעסוק במחר רחוק ועוד יותר רחוק, ואז גם שום דבר אינו מחייב בעשייה היום."

במחר שלי – אני רואה מדינה בדווית בנגב הצפוני.

במחר שלי – אי אפשר להיכנס לתל אביב ברכב או ברכבות בגלל הפרברים הרבים שצומחים בצומת מורשה, גלילות, שדה דב ועוד.

במחר שלי – נוער "תג מחיר" יהיה במרכז הקונסנזוס!

הגליל של המחר – הוא גליל ללא יהודים!

אבל ללא נגב, ללא ירושלים, ללא גליל, אבל עם סיפוח יהודה ושומרון, המחר ב-2020 הוא עיר-מדינה ושמה תל אביב, וככזו יבוא עליה הקץ מהר מאוד, ואז כבר לא תהיה שום ועידת מחר יהודית בארץ ישראל.

לרגע חשבתי שוועידת הנשיא 2013 (וכך גם כנס הרצליה 14) היא קרנבל פורימי, אבל ראיתי שיושבים שם אנשים מעונבים, ידועים, בהם כמה מכרים, ולכולם ארשת פנים רצינית. איך הם הסכימו להיות חלק מהפטפטת הזו ומהבריחה מדיונים בנושאים אמיתיים וגורליים למדינה?! 

לאחר ניתוח שני כנסים מרכזיים אלו נראה בעליל כי יש לנו סיבה לדאגה – המנהיגות הפוליטית, הכלכלית, האקדמית וכמוה התקשורת, אינן יודעות היכן אנו חיים. צפון תל אביב העוצמתית מעבירה אותם על דעתם, מבלבלת את סדרי העדיפויות שלהם ומשבשת את דרך קבלת ההחלטות שלהם.

מסקנה: ישראל בסכנה אמיתית.

בברכה,

פרופ' ארנון סופר

ראש קתדרת חייקין לגאואסטרטגיה, אוניברסיטת חיפה

יוני 2014

[המאמר רץ באינטרנט. פרופ' סופר ביקש מאיתנו בשעתו לא לשלוח לו את "חדשות בן עזר"].

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

אודי מנור

אשכול – לא מה שצבי כסה רוצה היה

 לחשוב שהוא

געגועיו של צבי כסה ללוי אשכול ברורים, מובנים ומוסכמים עליי לפחות. בכלל ובפרט ביחס לכל מי שהגיע אחריו. אבל להציגו כאילו היה 'יונה' שרצה להיפטר מהשטחים – זו טעות עובדתית, כפי שזו טעות עובדתית להנגידו עם יגאל אלון. שהרי השניים ראו את שאלת גבולות הארץ עין בעין.

בישיבת הממשלה המפורסמת של ה-19 ביוני 1967, אמר אשכול כי "הגבול כמו שהוא היום הוא גבול מטורף [כי]אפשר לבתר את הארץ מכל צד [ושלכן] הירדן יהיה הגבול."

אמר ועשה, ועד מותו בפברואר 69' גיבה את תוכנית ההתיישבות של יגאל אלון הנושאת את שמו, ושכל משמעותה, מעבר למימד ההתיישבותי-גרידא, היה קביעת עובדות: ישראל לא תשוב לקוי 49'-67', נקודה.

הלעג של כסה לנתניהו לגיטימי כמובן אך הניסיון לכרוך את ראש הממשלה הנוכחי עם כל 'הגיבורים' ולהעמידם כאילו היו איש אחד מול 'האשכוליזם' המתון והשפוי, הוא חסר שחר מבחינת העובדות, א-היסטורי ולכן א-פוליטי. כך גם עצם כריכת 'הגיבורים' בכריכה אחת, והרי סוד ידוע הוא שאלון ודיין עמדו בעניין המדיני-בטחוני (ובעוד עניינים) משני עברי המתרס. ייתכן שצבי כסה סבור שאיש שמאל ראוי לשמו אמור לבכות על היעלמותו של 'האשכוליזם', אך אי אפשר, כלומר רצוי שלא – לדון בשאלות המדיניות תוך התעלמות מעובדות, ובאופן א-היסטורי ולכן א-פוליטי.

הגעגועים לאשכול מוצדקים לא בגלל שהוא אחז בעמדות שלא היו ולא נבראו, אלא בדיוק מכיוון שהוא היה גם נאמן לעובדות, גם חשב ופעל היסטורית ולכן פעולתו היתה פוליטית. היפוכו של דבר מתקיים אצל רבים וטובים שמשום מה תובעים בעלות על 'השמאל': התעלמות מעובדות ונטייה לדון בחלק מהמציאות באופן א-היסטורי ולכן א-פוליטי. מי שמחפש הסבר להתכווצותו בקלפי, הנה למיטב הבנתי ההסבר. שהרי הסתכלות כזו המעמידה 'גיבורים' מול דימוי תלוש של 'אשכול' היא לא רק מוטעית עובדתית, היא חסרת אחריות.

מכללת אורנים

* * *

מלכה נתנזון / 2 שירים

מודעוֹת שֵׁם

עוֹד מְעַט יִתְמַלְּאוּ עַמּוּדֵי הַחַשְׁמַל

בְּמוֹדָעוֹת שֵׁם

זָרִים יִתְמְהוּ לְזֶהוּתוֹ שֶׁל הָאִישׁ

קְרוֹבִים יְהַנְהֲנוּ בְּצַעַר

וְרַק הַקְּרוֹבִים בֶּאֱמֶת יַזִּילוּ דְּמָעוֹת שָׁלִישׁ

יַחְפְּנוּ זְרוֹעוֹתֵיהֶם בְּתוֹךְ גּוּפָם

יַרְכִּינוּ רֹאשָׁם

וְיִקְּחוּ עִמָּם אֶת הַשֵּׁם וְאֶת הָאִישׁ

לְלַוּוֹתָם בְּדֶרֶךְ הַחַיִּים הַמִּתְגַּבֶּשֶׁת מֵחָדָשׁ עִם

הַהֵעָדֵר

בְּבוֹא יוֹם תְּנֻקַּז הַבְּאֵר, מַיִם רַכִּים, מְתוּקִים מִכָּל מָתוֹק,

יְמַלְּאוּהָ כְּכֵלִים שְׁלוּבִים

וּבְתוֹךְ הַמַּיִם הַצְּלוּלִים

תְּמוּנָתוֹ שֶׁל הָאִישׁ

וידעתי כי שבתי הביתה

וּפִתְאוֹם הוּטַלְתִּי אֶל לֵב הַחֲשֵׁכָה

וְלֹא נֵר לִי

לֹא אֲבוּקָה

רַק אוֹר גָּדוֹל בְּתוֹכִי

לְהָאִיר לִי אֶת הַדֶּרֶךְ חֲזָרָה

וְהַנֵּרוֹת הַצִּבְעוֹנִיִּים בִּידֵי יְלָדַי

וְהַנֵּר הַגָּדוֹל בִּידֵי אִישִׁי

כְּאֵשׁ שִׁבְעַת הַיָּמִים

וְהַחֶסֶד וְהַחֶמְלָה וְהָאַהֲבָה מְאִירִים מִסְתּוֹרִין

שֶׁל אוֹר גָּנוּז

שֶׁהָיָה

שֶׁהֹוֶה

וְלֹא פָּסַחְתִּי עוֹד עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים

וְהַנְּגוֹהוֹת

וְזִיוָם

פָּרְשׂוּ מֵעָלַי כִּלַּת צִבְעוֹנִין

וְיָדַעְתִּי

כִּי שַׁבְתִּי הַבַּיְתָה

* * *

מתי דוד

"הארץ" עורך לחסידיו ולעצמו

"ועידת שלום" פרטית

עיתון "הארץ" אירגן בראשית יולי "ועידת שלום" חסרת כל ערך. "הארץ", עיתון שהפך לביטאון פוליטי חריג וקיצוני, מנהל מדיניות עריכה של ג'יהאד תקשורתי אנטי ישראלי, שמתיימר להיות עוד מועדון לטובת השלום עם הפלסטינים. ראוי היה לעורכי העיתון שיעשו שלום עם הרוב המוחלט של אזרחי ישראל הציונים, השקולים, המאוזנים והפטריוטים, לפני עוד ניסיון סרק ל"וועידת שלום" של מועדון אנשי אקדמיה חריגים, אנשי רוח מתוסכלים, מהפכנים שמאלנים, וכמה אנרכיסטים פוסט ציונים. כולם ידקלמו וימחזרו את כל הנימוקים שכבר נכשלו ותהיה כותרת ב"הארץ".

כך נראית ישראל בעיני "הוגי הדעות" של "הארץ"

ישראל מדינה גזענית, פשיסטית ולאומנית.

ישראל מדינה מבודדת, מצורעת ומתפוררת.

ישראל מדינה מיליטריסטית קלריקליסטית.

ישראל מדינה קולוניאליסטית אימפריאליסטית.

ישראל מדינה בשליטה מסוכנת של הציונות והלאומנות.

ישראל נשלטת ע"י מנהיגות ריאקציונית של פטריוטיזם מזויף.

ישראל מדינה של ריקבון ללא חזון ופתרון, שאשמה בהיעדר השלום.

כך נראה "הארץ" בעיני רוב האנשים החושבים, השקולים והציוניים

מועדון של נותני חסות וגיבוי לכל מי שמסית ומעליל על ישראל.

במה של חנופה והערצה כל אינטלקטואל מתוסכל שכותב נגד ישראל.

מוקד הפצת שקרים (המהדורה האנגלית) שגורמים לדה-לגיטימציה של ישראל בעולם.

מקור מידע שמסייע לתעמולת ההסברה של הפלסטינים.

עיר מקלט לדעותיהם של כל סוגי האנרכיסטים של השמאל הקיצוני.

מושגים ועמדות המקובלות בקונצנזוס הלאומי נפסלים ב"הארץ"

לרוב הכותבים הקבועים ב"הארץ" יש מושגים שליליים של ערכים לאומיים. מושגים המקובלים במדינה בנושאים ציוניים, לאומיים ופטריוטים – נפסלים על ידי קובעי מדיניות העריכה של "הארץ".

הם לועגים לפטריוטיזם (מפלטו של הנבל). הם בזים לקונצנזוס לאומי (מזויף). הם מתנגדים ללאומיות (פאשיזם). הם מבקרים את אלופי צה"ל (מיליטריסטים). הם תוקפים את צה"ל (צבא כיבוש). הם מזלזלים במתריעים על סכנות (יצרני פאניקה).

מערכת "הארץ" סובלת מחיידק קטלני של אגו הרסני אנטי ציוני

מדובר בקבוצת אנשים הרואים את עצמם כאליטה של "מתקני עולם" שיש להם שלמות התבונה, החוכמה, והפתרון לכל נושא ועניין, כולל חלום השלום. קבוצה מתנשאת של אריסטוקרטים ו"אנשי רוח" בעיני עצמם – המאופיינת בהרגלי עליונות, שחצנות, לעג וזלזול כלפי כל מי שלא בדעתה. מדובר באנשים שיש להם אלרגיה בלתי נשלטת, נגד כל הממסדים והסמלים הלאומיים, הציוניים, הביטחוניים והיהודיים.

ריח רע של בגידה ואובדן האמון בחזון הציוני עולה מעיתון "הארץ".

מי ראוי ומי פסול בעיני "הארץ"

כל מי שדעותיו מסווגות בעיני "הארץ" כימין – הוא תמיד כישלון, אסון וריקבון. ואילו כל מי שדעותיו מסווגות כשמאל הוא תמיד אדם של חזון, פתרון ונכון.

"הארץ" הפך מזמן לביטאון שמאלני קיצוני ומונוליטי בסגנון "אידיאולוגי" של פעם. קבוצת העיתונאים שקובעת את אופיו וצבעו של העיתון רואה את עצמה "כרשות הפוסקת" מעל למחוקקת ולשופטת. הם פוסקים מי הוא המשיח ואת מי יש להדיח. הם רואים עצמם כמוסמכים לקבוע מהו ביטחון ומהו אסון. "הארץ" הפך למקור העיקרי בעולם למידע אנטי ישראלי, בעיקר באמצעות המהדורה האנגלית. "תרומתו" של "הארץ" לדמוניזציה של ישראל תיזכר לדיראון עולם. "הארץ" הוא עיתון מבודד בארץ.

אהוד: זו גם הסיבה שחדלתי מזה שנים לשלוח לפרסום את דבריי ב"הארץ" – בידיעה כי או ייפסלו על הסף או יעוּותו ויסולפו.

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

יוסף אורן

הנרטיב הפלסטיני ברומאן עברי

חלק א' של המאמר

על הרומאן החדש של דורית רביניאן

"גדר חיה"*

קורא שמיקד את קריאתו ברומאן "גדר חיה" רק בסיפור האהבה הקלישאי המסופר בו, זה שנרקם במשך חצי שנה בניו-יורק בין ליאת בנימיני הישראלית מת"א לבין חלימי נאסר הפלסטיני מרמאללה, שילם ללא-ספק מחיר מופקע עבורו, כי החמיץ את הרובד הנועז יותר בו והוא הרובד האקטואלי-פוליטי, שבו הציפה המחברת, דורית רביניאן, דיון בנרטיב הפלסטיני על הסכסוך הערבי-יהודי, שאליו הוסיפה את תמיכתה בפתרון שהפלסטינים מציעים לו: ייסוד מדינה דו-לאומית בין הירדן לים התיכון במקום מדינת ישראל, שהיא מדינת הלאום של העם היהודי בהיקפו העולמי.

פרקי החלק הראשון של הספר (החלק המכונה "סתיו") הם שהטעו את הקורא להניח שעליו להתרכז רק בעלילת האהבה, כי בהם הצניעה רביניאן את הניגודים הלאומיים שעלולים היו לשבש את הימשכותם הארוטית של ליאת וחילמי זה לזה. לעומת זאת הבליטה את קווי-הדמיון שתרמו להתאהבותם המיידית אחד בשני: שניהם מתוארים כיפי-תואר וכמעט בני אותו גיל. חילמי בן עשרים ושבע וליאת מבוגרת ממנו רק בשנתיים. לשניהם גוון עור זיתי ועיניים חומות של בעלי "יישות מזרח-תיכונית" (עמ' 23). היא נמשכה לכפות ידיו, "ידיים גדולות ויפות" (עמ' 22-21), והוא הוקסם משפתיה היפות והחושניות (עמ' 38).

מרגע ההיכרות בבית-הקפה "אקווריום" כבר היו חילמי וליאת משוחררים זה בחברת זה, ובצאתם משם צחקו לא רק מהאופן המשובש שכל אחד מהם הגה מילים ספורות שידע משפת האם של הזולת, אלא גם מכל מה שראו וחוו בדרכם אל הסטודיו שלו בברוקלין. עד מהרה כבר פנה חילמי אל ליאת בכינוי "באזי", קיצור "באזילַה חִלְוַה" – "אפונה מתוקה" בערבית (45), והיא הוסיפה לשמו את סיומת החיבה הישראלית וכך הפך בפיה מחילמי ("החולם" בערבית) ל"חילמיק". וכבר באותו לילה חגגו את אהבתם בחדרו. הוא "משתלהב ומתמסר ונפתח כמו מניפה גדולה" והיא "רועדת ונאנקת מרוב עונג" (65).

גילויי הקריאה הנוספת

בנקודה זו, שבה כמו הרבה גברים ונשים אחרים שנפגשו באקראי בבתי הקפה ובבארים, בילו יחד את סוף השבוע, "התנחמו זה בזה והפיגו במשהו את בדידותם בעיר הענקית הזו," היתה יכולה גם רביניאן לסיים גם את הרומאנס הקצר הזה בן היומיים בין ליאת וחילמי "בחיבוק גדול ובנשיקת פרידה חברית ליד הדלת" (96). אם לא בחרה באפשרות הזו, בשלב שבו מיצתה למעשה את עלילת האהבה הצרופה, בסוף החלק "סתיו", סיפקה רביניאן בעצמה את ההוכחה, שלא כדי לספר עוד עלילת אהבה המתאמצת לשכנע שהאהבה גוברת על כל הניגודים ועל כל המכשולים ו"בסוף האהבה מנצחת" (245) כתבה את "גדר חיה" – אלא כדי להתקדם אל העלילה שהיה חשוב לה יותר לכתוב והיא העלילה הרעיונית, האקטואלית-פוליטית.

לפיכך, מוצע לכל קורא, אשר ריכז את קריאתו בעמודי החלק הראשון של הרומאן (ב"סתיו" יש פחות ממאה עמודים), רק ברומאנס שהתפתח בין ליאת וחילמי, לחזור ולקרוא אותם שנית והפעם כדי להשתכנע שעלילת האהבה נוצלה ברומאן הזה כבמה להעלאת העלילה הרעיונית, שהרי לא ייתכן שפלסטיני וישראלית יגיעו לפרישת המניפה שלו ולאנקות העונג שלה בלי שמכשול הסכסוך הערבי-יהודי, האמור להפריד ביניהם, יעלה בשיחותיהם קודם לכן.

ואכן, תחילה עלה "הסכסוך" בשיחתם כזיכרון ישן של כל אחד משניהם מתקופת נעוריהם. ליאת סיפרה לחילמי ברוח מבודחת כיצד הצטיידה בסיכה במשך שנתיים, בהיותה תלמידה ב-1982, כדי להתגונן מפועלי בנין מהשטחים שעבדו ולנו באתרי בנייה שהיו סמוכים לדרך שלה אל ביה"ס היסודי (47), וחילמי גמל לה באותה בדיחות-דעת בתיאור הפגישה הראשונה שלו ושל חבריו עם ילדי מתנחלים בוואדי ליד רמאללה. אף שהיו מצויידים עם כל הדרוש, "עם כיפות ופאות וציציות", ברחו ילדי המתנחלים בעודם צורחים כמבועתים "ערבים!" (48).

בדיחות הדעת נעלמה מסיפוריו הבאים של חילמי. המכריע מביניהם היה הסיפור על מאסרו בכלא הישראלי למשך ארבעה חודשים, בהיותו נער בן חמש-עשרה, בגין ציור הדגל הפלסטיני על קיר בחברון (86). למאסר הזה היתה השפעה מכרעת על המשך חייו. אחרי שהשתחרר מהכלא, החליטו הוריו להרחיקו מזירת העימותים בחברון והם העתיקו את מגוריהם לרמאללה הרגועה ממנה. וגם משם דאגו להרחיקו, בסיום לימודיו בתיכון, אל מחוץ לאזור הסכסוך. ב-1996 נשלח להשלים תואר ראשון באוניברסיטת בגדד, בירת עיראק. וב-1999 נפגש עם אימו, אך לא ברמאללה, כי אם במכה שבסעודיה, כי בעוד שאביו נשאר אתאיסט, הפכה אמו בינתיים למוסלמית אדוקה. סביר להניח שבפגישה זו עם אימו במכה הוסיף גם חילמי את התואר חאג' לתואר האקדמי שקיבל בבגדד, כי לא חזר עם אימו לבית הוריו ברמאללה, אלא עבר לחיות כצייר בניו-יורק, כדי לבצע שם את השליחות שאימו יעדה למשכילים מבין ילדיה הבוגרים, לו ולאחיו ואסים (187). רק פתי יאמין שבמרכזי השנאה האלה למדינת ישראל (בגדד ומכה) לא ספג חילמי מטעני טינה כבדים נגד המשך קיומה של מדינת ה"יאהוד" במזרח התיכון. בכל אופן, ציוריו – כך יובהר בהמשך – יעידו שגם מעבר לאוקינוס האטלנטי לא ניתק חילמי את עצמו מהמאבק הפלסטיני.

דיוקנו של תועמלן פלסטיני

בינתיים נמשיך בקריאה החוזרת של פרקי "סתיו" כדי להוכיח שחילמי לא התרחק מהמאבק הפלסטיני כלל וכלל, ורק היקסמותה של ליאת מתלתליו, מגוון הזית הבהיר של עורו, משתיקותיו ומפיזור רוחו, הטעתה אותנו לחשוב שהוא אמן מיוסר, "מרחף" ומסתורי, בעוד שבפועל היה צייר מגויס, ותועמלן מתוחכם, מרוכז וחד כתער, של המאבק הפלסטיני נגד קיומה של מדינת ישראל, שביטא בקול מתון ובכל הזדמנות באוזני ליאת את הנרטיב הפלסטיני שלו.

חילמי נחשף לראשונה שאין תוכו כברו כאשר מנה באוזני ליאת על "חולשותיו": הוא אינו יודע לנהוג ברכב, אינו יודע לירות ברובה ואינו יודע לשחות בים. לא במקרה התעכב על סיבות אי-שליטתו בשחייה: שהרי בחברון אין ים, וצה"ל מערים קשיים ומונע מחברוני להגיע לים של עזה. ואז אחז בידה של ליאת ואמר לה ב"חצי חיוך": "לא נזרוק אותך לים בגלל זה, בואי –" (34).

מי שבתמימותו הניח שליאת לא קלטה את משמעות האִיוּם באמירה מבודחת זו של חילמי, השגורה בפי הפלסטינים, באה מיד ההתרחשות הבאה והוכיחה שטעה. כאשר התברר לשניהם שחילמי איבד את המפתחות לדירתו, הציעה ליאת פתרון מעשי: להזמין מנעולן שתוך דקות יפרוץ את הדלת ויתקין מנעול חדש. ואז קלטה את מבטו ושוב היכה בה "אותו הד עמום של אשמה" (שהתעוררה בה למשמע עוול הרחקתו מהים ע"י צה"ל), כי היתה בטוחה "שמטרידות אותו כרגע שאלות דחופות יותר מהמפתח שהם (הערבים) שומרים אצלם עם החלום לשוב אל הבתים והשדות ובארות המים." (43).

ואם גם הניצוץ שנדלק במבטו של חילמי, כאשר הציעה לו להתקין מנעול חדש, לא הוליד אצל ליאת יותר מהמחשבה על המפתח שהפלסטינים מזכירים לעצמם באמצעותו את חלום השיבה שלהם אל "רמלה-לוד-יפו-חיפה וגו'", היתה צריכה להבין אל מי נתלוותה כאשר ניגלה לעיניה המחזה הבא בחדרו. על חוטים שנמתחו מקיר לקיר נתלו עשרות גיליונות נייר ועליהם רישומי עיפרון של דמות אחת – "דמות של ילד, שראשו גדול ומלא תלתלים כראשו של חלמי, גופו צנום וגפיו ארוכות. - - - ובכל הרישומים עיניו עצומות, אולי ישן אולי מת. הוא לבש מין כתונת לילה או גַלַבִּיָה רחבה, וריחף לו באוויר." הריחוף של הילד ברישומים אלה הזכיר לליאת את הציורים של שאגאל והיא ביטאה זאת בהתפעלותה, אך בעוד הוא צוחק משבחיה "בתרועה רמה," הסתיר מיד בכף ידו "את החיוך שקפא לו על השפתיים, והעביר מציור לציור את עיניו שהרצינו פתאום." (עמ' 62-60).

חילמי אינו "ערבי צמחוני"

ואם נוכח ההפכים האלה בתגובותיו של חילמי במעמד הזה לא נמלטה ליאת מיד מחדרו, עניין לנו כאן עם ישראלית, שכמו רבים מהישראלים המזדהים כתומכים ב"מחנה השלום", גם היא מתהלכת עם רגש אשמה למשמע הנרטיב הפלסטיני – שיפורט בהמשך כפי שהוא מוצג ב"חורף", החלק השני של הרומאן – ולכן התאימה ביותר לתפקיד הכפול שהועידה לה רביניאן ב"גדר חיה": לייצג את הישראלים בוויכוחים עם התועמלנים הפלסטינים ממשפחת נאסר מרמאללה וגם לבצע בה-בעת את תפקיד "המספר" של עלילת הרומאן. 

אל חלומו של חילמי בסדרת הרישומים, שהעניק לה את הכותרת "הילד החולם", נחזור מיד, אך לא לפני שנתעכב על עוד הערה אגבית שלו, המדברת בעד עצמה. בהיותם בדירתה של ליאת, מצא חילמי עותק צה"לי של התנ"ך ודפדף בו. וליאת, החושבת עדיין בפרקי "סתיו" שחילמי הוא "ערבי צמחוני" (81), תיארה לו בהרחבה את טקס הסיום של הטירונות שבו נשבעה נאמנות לצה"ל ולמדינה עם העותק הזה בידה האחת ועם תמ"ק עוזי בידה השנייה, ואז העיר לה: "כמו בחמאס, עם הקלצ'ניקוב והקוראן."

ליאת התקוממה על ההקבלה, אך חילמי לא נסוג ממנה: "זה לא בדיוק אותו מעמד פשיסטי, עם רובים וחיילים וספרי-קודש?" (82).

אף שליאת טענה שאין דמיון בין צה"ל לחמאס ושאין בדעתה להתנצל על היות ישראל מדינה המחזיקה צבא חזק להגנתה, השלים חילמי את הקרב המילולי ואמר: "זה צבא חזק שכובש אוכלוסיה אזרחית."

ובעודה עונה על טענת הכיבוש שלו מענה שלא לעניין (ו"אם בארבעים ושמונה אתם הייתם מנצחים במלחמה"), התמלאה מיאוס מעצמה על כך שנסחפה להתייצב לעומתו בוויכוח "טפל ומיותר." (83).

כאשר קוראים כך את פרקי החלק הראשון, ברור טיבו של התבשיל שהכינה רביניאן לקוראיה הישראלים בספר הזה. בעוד שאת חילמי גילפה כתועמלן פלסטיני שעמדתו הפוליטית בנושא "הסכסוך" מגובשת, הציבה מולו את ליאת כישראלית שמבחינה פוליטית היא כמעט "לוח חלק", ואם לא די בכך שאינה מצוידת מספיק כדי להתמודד עם טיעוניו (ובהמשך גם לא עם הטיעונים של אחיו, ואסים), היא גם מרגישה רגשות אשם כלפי סיפור הפליטוּת של הפלסטינים וגם חשה מיאוּס מעצמה כאשר היא נקלעת לוויכוח על "הסכסוך", שבעיניה הינו "טפל ומיותר."

"המפתח" של חילמי

אף שרביניאן שזרה גם בין פרקי "חורף", החלק השני של הרומאן, קטעים נוספים "מאותו דבר", מעלילת אהבה שבעצם מוצתה כבר בחלק "סתיו", ובאותה הקפדה על חלוקה מאוזנת בין גיבוריה, הסיטה בחלק זה את תשומת הלב, והפעם באופן מפורש, לעלילה הרעיונית-פוליטית. כך, למשל, מיד אחרי נתח קצר "מאותו דבר", המתאר ערב חורפי מושלג וקר שבו סיפרה ליאת לחילמי, והפעם "בלי הד של רגש אשם" (176), על השדות הירוקים של ילדותה בהוד השרון, והוא סיפר לה על שיטוטיו בוואדיות הזיתים של חברון, נדפס פרק רחב מהעלילה האחרת, פרק המוכיח שכמו כל תועמלן פלסטיני שומר גם חילמי ברשותו את "המפתח" שעליו הוא מבסס את השקפתו הלאומית.

למחרת כאשר התעכבו בסוהו ליד גלריה שבה הוצגו למכירה שני ציורי שמן של חילמי, שאלה אותו ליאת בתום-לב על משמעות הכיתוב שהתנוסס מתחת לשני הציורים: "מסמייה אל-זר'ירה" 2 ו-3. חילמי לא החמיץ את ההזדמנות לספר לה בהרחבה את הסיפור של משפחתו. רמאללה היא לפי השעה התחנה האחרונה בנדודי המשפחה. מוצא המשפחה הוא באותה "מסמייה אל-זר'ירה", כפר ששכן "קצת דרומה מלִיד", שהיא העיר לוּד כיום. במלחמת 1948 ברחו הוריו מ"אל-זר'ירה" למחנה פליטים ביריחו, במלחמת 1967 עברו מיריחו לחברון, ואחרי מאסרו כשהיה בתיכון נדדו שוב ועברו מחברון לרמאללה (183-181).

אחרי ההסבר הזה על תלאות משפחתו כמשפחת פליטים, אחרי שנאלצה לעזוב את ביתה ואת אדמתה ב"אל-זר'ירה", נזכרה ליאת בציור שמן שראתה בחדרו של חילמי, שבו צייר את ניו-יורק "כעיר רפאים של גשרים ומגדלים נטושים, אגמים מרצדים ומי-נהר שמנוניים, שכל מיני חפצים צפים בהם." (118). כעת הבינה שלא צייר את ניו-יורק הממשית, אלא ביקש לעורר באלה שיסתכלו בציור את השאלות הנוגעות במכאוב הפליטוּת של הפלסטינים: "למי שייכים החפצים בנהר, מיהם הבעלים של הפריטים האבודים שנגרפו בזרם." (181). ההבנה הזו חיזקה את הרגשת המועקה שחילמי נטע כבר קודם בליאת.

לשאלת ליאת אם היה רוצה לחזור לכפר ליד לוד, אילו זה היה אפשרי, השיב חילמי שאולי בני משפחתו ירצו לחזור לשם, אך אשר לו, הוא חולם לגור "ליד הים" (182). אל משמעות תשובתו זו נחזור בהמשך ואפילו בהרחבה, אך בינתיים נצרף לסיפור הנטישה המאולצת של הכפר על-ידי משפחתו של חילמי ב-1948 את ההשלמה שניתנה לו ב"קיץ", החלק השלישי של הרומאן. חילמי הגשים את חלום השיבה לכפר של אבות המשפחה, כאשר שכר בית בכפר ג'יפנה, בדרך לביר-זית צפונית לרמאללה, "בית אבן ישן עם עץ תות ענקי בחצר" (297) הצופה אל הוואדי ואל מטעי הזיתים והאפרסקים של הכפר – נוף המעיד על השורשיות של הפלסטינים בו (נוף ש-ס. יזהר הגדיר אותו בסיפור "חרבת חזעה" – למען אותה מטרה עצמה – הרבה שנים לפני דורית רביניאן בחמש מילים: "שטיח בינת-איכרים, אֶרֶג דורות"). אף שהיה מדובר בשכירות קצרת מועד, כי התכוון לחזור לניו-יורק ואל החדר ששכר אצל ג'ני בברוקלין, החליט חילמי לשקם את המטע הקטן וגם לזרוע ערוגות של צמחי תבלין וירקות בחצר, כי בכך מימש את החלום שביטא בארבעים רישומי הסדרה "הילד החולם".

מטרת הרומאן "גדר חיה"

ואשר לנרטיב הפלסטיני, שכה ריתק ושיכנע את ליאת, חשוב להעיר: בעיית הפלסטינים היא שבהיעדר מיתוס לבסס עליו את לאומיותם (אלא אם כן יצליחו לשכנע בּוּרים בעולם שהפלישתים מהמקרא הם אבותיהם הקדמוניים), הם המציאו נרטיב של מִסְכֵּנוּת כתוצאה מ"נַכְּבָּה" שגרמה לפיזורם כפליטים בעולם. וכזו היא בערך כל "החבילה" של הנרטיב הכוזב הזה: הציונות היא תנועה קולוניאליסטית והיא זו שאשמה באסונם של הפלסטינים. תחילה יזמה הציונות את ה"נכבה" הראשונה ב-1948, שגרמה לעקירת הפלסטינים מבתיהם בערים ומאדמותיהם בכפרים והנציחה אותם במעמד של פליטוּת ללא-מוצא במשך שלושה דורות. אחר כך יזמה הציונות גם את ה"נכבה" השנייה משנת 1967, שבה החמירה את מצבם של הפלסטינים על-ידי הכיבוש (אִיחְתִילַל) של שאר אדמותיהם ועל-ידי פעילות התנחלות מואצת בהם. העוול הזה יתוקן בבוא היום, אך רק על-ידי הנעת גלגלי ההיסטוריה אחורה.

בשלב הזה נפרמת האחְדוּת בין התנועות הפלסטיניות המרכזיות: מהחמאס על שני פלגיו, השיעי והסוני, המטיף למחיקת מדינת היהודים בכוח הנשק כמצוות האיסלם, ועד הפתח שלפי שעה הוא מחזר אחרי חמאס וגם בוחן, בלחץ ארה"ב ובלי התלהבות, את פתרון שתי המדינות זו לצד זו (אך ללא הכרה בישראל כמדינת העם היהודי, בלי הסכמה לסופיות הסכסוך ובלי הסכמה לוותר על זכות השיבה של הפזורה הפלסטינית כולה לתוך הטריטוריה שהיתה לישראל עד מלחמת 1967).

התועמלנים ממשפחת נאסר, ואסים וחילמי, המציגים את עצמם כנאורים וכשוחרי שלום אתאיסטיים, משכנעים – כך יתברר בהמשך – האחד בבירה אירופית חשובה (ברלין) והאחר בחשובה מבין ערי ארה"ב (ניו-יורק), שההשקעה בפתרון שתי המדינות היא חסרת תכלית ולא תפתור את "הסכסוך", ולכן מוטב לעבור כבר כעת לפתרון "הסכסוך" על-ידי הקמת מדינה דו-לאומית מהירדן ועד הים התיכון במקום מדינת ישראל.

דורית רביניאן כתבה את "גדר חיה" כדי להשמיע את תמיכתה בפתרון הדו-לאומי, שהאחים ממשפחת נאסר ברמאללה מפיצים בעולם.

* הוצאת עם עובד / ספריה לעם 2014, 344 עמ'.

מחבר המאמר הוא חוקר ומבקר ספרות, שזכה פעמיים בפרס היצירה ע"ש ראש הממשלה לוי אשכול ופעמיים בפרס הביקורת על שם המו"ל מרדכי ברנשטיין.

אהוד: אני צופה עתיד שיווקי וביקורתי מזהיר לרומאן ה"פלסטיני" של רביניאן, ובייחוד לנוכח העיתוי של רצח שלושת הנערים בין חלחול לחברון! – אכן, זו כנראה היום הספרות העברית הנחשבת, ובייחוד שאישה כותבת אותה, וכמובן לה גם מותר לכלול סקס ככל אשר תֹאבה מקלדתה.

* * *

ברוך תירוש

והעיקר לחדול מליבון שנאות

זאב בן יוסף, במאמרו "השמאל משכתב את ההיסטוריה", חב"ע 956, מתפלש מחדש במשטמה שהתישה את הישוב היהודי ומנעה הישגים גדולים מאלה שהושגו בדיעבד.  אין בסיס לדברים חסרי השחר שהוא מעלה, ואם יבקר בכיכר ההעפלה בחוף בוגרשוב בתל אביב, הוא ימצא ששמואל סאמק ינאי, מי שהיה מפקד הפלי"ם ואניות מעפילים – כלל על אנדרטת ההעפלה את שמות אוניות ההעפלה של בית"ר, ואשמח לשמוע על אנדרטה בית"רית שעליה גם שמות אניות ההעפלה של היישוב.

בדבריו זאב בן יוסף 'טובל, ושרץ בידו', מפני שבתיאור מבצעי 'הסזון', הוא מתעלם מה'טיהורים' הקשים שנערכו בשורות האצ"ל והלח"י ומהחרמות כספים שנערכו בחוזק יד.  אינני מתייחס לפעילות האצ"ל בשעה שמפקדו פעל בשירות הבריטים, אלא מאוחר יותר כאשר התנהלות בלתי אחראית של הנהגות האצ"ל והלח"י סיכנה את המשך קיום הישוב.

באותה עת נקטה ההנהגה הנבחרת מדיניות מפוכחת שמנעה מהבריטים הסתוללות אלימה והרס הישובים, ואין ספק שהיו שסבלו מאותה פעילות.

 אני מכיר חברי אצ"ל ולח"י, ומשוכנע בנאמנותם ובמסירותם לתקווה לעצמאות ישראל; אולם הנהגתם שגתה בפעילותה. מנחם בגין ויצחק שמיר אמנם התעלו בכך שלא נגררו למשטמת כמה מאנשיהם, ובכל מאודם מנעו ממלחמת אחים הרסנית, אולם לבד מנגיסות בבריטים, הם כלל לא הכינו כוח לוחם.

לכן אוי לנו אילו היינו תלויים להגנתנו במאות אנשי האצ"ל והלח"י, מול התקפות הדמים של הערבים ברחבי הארץ, ופלישת צבאות ערב.

החוגים שזאב בן יוסף משתייך אליהם גם מתגדרים באמונה שהם 'גירשו את הבריטים מהארץ,' ואני,  שהשתתפתי בפעולות הפלמ"ח, וכימאי במבצעי ההעפלה, אומר להם: לא היו דברים מעולם, ומעט התקיפות נגד הבריטים, גם שלנו, היו 'בטלות בשישים', וכלל לא 'הזיז' להם מות כמה עשרות מאנשיהם. ואלמלא ההתנהלות המפוכחת של הישוב ותמיכת חוגים במערב, הבריטים יכלו לנער את המחתרות ולמזער את מערכות הישוב. רק מאבק המעפילים ההירואי בהסגר הבריטי האכזרי, בחופי אירופה וברחבי הים, התיש את ממשלת בריטניה, ששר החוץ שלה ארנסט בווין, בשנאתו ובטיפשותו, הזמין את אנשי ועדת האו"ם לנמל חיפה  לחזות בהגעת האונייה 'יציאת אירופה' שרוסקה על-ידי הצי הבריטי, ובהורדת המעפילים המוכים והמותשים על-ידי קלגסי המשטרה. מול עיני חברי הוועדה הנדהמים, הורדו המעפילים החבולים, נישקו את אדמת הארץ, ובגסות ובדחיפות הועלו באכזריות על אוניות הגירוש להחזרת אימים לגרמניה. חברי הוועדה חזו בזוועות בתדהמה, ועוד באותו יום פסקו שעל בריטניה להפסיק את השליטה, ולעזוב את הארץ.

לכן הגיעה השעה לרגיעה ולהתפכחות, והעיקר לחדול מליבון שנאות. צודק אהוד בן עזר בקביעה שהנחישות בעמידה נגד מגמת אלה, שהשתלטו על אלטלנה, ולדעתי גם היחלצותו של מנחם בגין, מנעו התפתחות למלחמות אחים כמו במדינות ערב סביבנו.

הארץ כמרקחה עם הבעיות המאכלות בנו, ומוטב לכולנו אם נדע להביא לאחדות ולא לפרוד באומה.

* * *

בעקבות "שביל קליפות התפוזים"

סיור ברחובות תל-אביב הקטנה עם שולה וידריך

חזרו איתנו לימיה הראשונים של תל-אביב, בסיור בעקבות ספרו האהוב של נחום גוטמן "שביל קליפות התפוזים". הספר מתרחש על רקע הגירוש מתל אביב בימי התורכים ומתאר את מסעו של גוטמן הצעיר הביתה. נטייל בקומץ הרחובות של תל-אביב הקטנה במקומות המוזכרים בספר: מגדל העירייה, הקיוסק, בית אברהם לב ובית המורה לכינור וניזכר כיצד נסחף גוטמן להרפתקה ויצא ממנה בריא ושלם. במבט לאחור, נשאל מה בין הסיפור הבלשי למציאות ההיסטורית.

לבסוף נבקר במוזיאון נחום גוטמן היפהפה שבשכונת נווה צדק, בו מוצגים כמה מן האיורים המקוריים לספר. 

נקודת מפגש: מזרקת הפסיפס, שדרות רוטשילד 1.

נקודת סיום: מוזיאון נחום גוטמן, נווה צדק.

יום שישי 18.7 בשעה 10:00

יום שישי 8.8 בשעה 10:00

מחיר: 45 שקלים לאדם, כולל כניסה למוזיאון.

משך הסיור כשעה וחצי.

שולה וידריך היא חוקרת תל-אביב ותיקה ומוערכת, פרסמה ספרים אודות ההיסטוריה של העיר, מדריכה סיורים ופעילה נמרצת בתחום שימור האתרים.

[דבר המפרסם]

* * *

אהוד בן עזר

השקת הספר "גלויות האחים אליהו"

שמחנו להיות נוכחים באירוע השקת הספר "גלויות האחים אליהו" מאת ד"ר דליה לוי אליהו, שהתקיים בבית העצמאות, שדרות רוטשילד 16, באולם הכרזת המדינה, ביום רביעי ד' בתמוז תשע"ד, 2 ביולי 2014.

את האירוע פתח ראש העיר רון חולדאי בדברים קצרים ולבביים – כיצד מראש העיר הראשון, מאיר דיזנגוף, שזה היה ביתו – מגיעים עד לראש העיר האחרון, הוא חולדאי, וגם קרא מכתב מהאחים אליהו לראש העיר דיזנגוף בזמנו.

אחריו דיברה, וגם הינחתה את האירוע – שולמית וידריך, החוקרת המסורה של תולדות העיר תל אביב-יפו [שעל כן גם קראה לבתה בשם תל-אביב. תל-אביב וידריך]  – שגם הציגה את שני הדוברים הבאים: גיא רז, צלם ואוצר לצילום מקומי, וד"ר דליה לוי אליהו, בת המשפחה שמקדישה את זמנה לאוסף הגלויות הללו, והיא שגם כתבה והוציאה לאור את הספר-האלבום הזה.

אנחנו את חלקנו לערב תרמנו בהערה הבאה: בעמוד 88 בספר מופיעה תמונת גלוייה של רחוב חובבי ציון בפתח תקווה משנות ה-20. גלוייה זו, הנמצאת גם ברשותנו, באוסף גלויות ארץ-ישראל שלנו, הצענו לשירות הבולאי לספח של בול אסתר ראב, שיצא ממש בימים אלה, במלאת 120 שנה להולדתה. השירות הבולאי מצא דרך להגיע לד"ר דליה לוי אליהו, בעלת הזכויות על השימוש בגלויות המשפחה, והיא נתנה ברצון את הסכמתה. ואכן בשובל הבול מופיע הקטע הימני של הגלוייה, [בלי הרוכב על הסוס, שרק עתה, מהספר, נודע לנו כי "דמות הרוכב על הסוס משמאל הוספה בהדבקה לתמונה על-ידי האחים אליהו."]

וכמובן שהודינו לד"ר דליה לוי אליהו על מתן הרשות לשימוש בגלוייה לשובל הבול, פרט שגם נזכר בעלון של הוצאת הבול. בני משפחות אליהו, שרבים מהם נכחו באולם, ואשר את חלקם, כמו משה ואחותו נילי – אנחנו מכירים אישית, יכולים להתגאות בדליה ובעבודתה המסורה.

* * *

יהודה בן-צור

בדבר "מחיקת" ההעפלה הביתרית

תגובה לכתבתו של זאב בן-יוסף –גיליון מס' 956 – בדבר מחיקת ההעפלה הביתרית. להלן רישומים מאתר הפלי"ם וההעפלה:

http://www.palyam.org/Hahapala/List_of_ships

הרשימה כוללת 66 הפלגות מעפילים שנערכו לאחר מלה"ע השנייה. 65 נערכו ע"י 'ההגנה'-'המוסד לעלייה ב', וספינה אחת בלבד ע"י אצ"ל ארה"ב, "בן הכט".

http://www.palyam.org/Hahapala/Teur_haflagot/Revisionists

סיפור הפלגת "בן הכט".

יש לציין שעד לפרוץ מלה"ע השנייה, גם תנועת בית"ר הייתה פעילה בתחום הימי. בשנת 1934 הקימה התנועה בית ספר ימי בצ'יוויטבקיה שבאיטליה. ביה"ס פעל להכשרת צעירים יהודיים לעבודה ימית ולרשותו עמדה ספינת אימונים בשם 'שרה א'. שלשה מחזורים סיימו בית ספר זה בטרם נסגר ב-1938 עקב הצטרפות איטליה למחנה הנאצי. חלק מהבוגרים פעלו והעפילו באוניות 'אף על פי' (מסגרת התנועה הרביזיוניסטית בהעפלה בתקופה שלפני מלחמת העולם השנייה.

http://www.palyam.org/Hahapala/upto_ww2

רשימת הפלגות המעפילים של כל הגורמים שעסקו בהעפלה מ-1934 עד סיום מלה"ע השנייה.

בברכה,

יהודה בן-צור

אתר הפלי"ם ו ההעפלה

* * *

היכונו! היכונו!

בקרוב ייערך טקס האשכבה

לסאגה "והארץ תרעד"

של אהוד בן עזר

שיצאה לאור לפני כחצי שנה

ולא הותירה כמעט שום הד בתקשורת הכללית והספרותית, שום מבקר ספרות, היסטוריון ארץ-ישראל, עיתונאי, מראיין, חוקר או עורך ספרותי – לא התייחס אליה, אפילו לא השמיצו – פשוט התעלמו ממנה.

כל זאת, לבד מכמה מאמרים ותגובות שהתפרסמו – כמובן ב"מכתב העיתי" של אהוד בן עזר עצמו – מאת משה גרנות, אלי מייזליש, נורית גוברין, יעקב זמיר, עדינה בר-אל, ראובן שהם, אלימלך שפירא, דוד מלמד – וכמובן ארנה גולן, שמאמרה הוא היחיד שגם פורסם אחר-כך בעיתונות הספרותית הכללית, בירחון רב-התפוצה "מאזניים"...

הסאגה שנכתבה במשך 40 שנה – תיקבר כנראה לעוד 40 שנה – עד שיקום דור שיגלה כי היתה אחד הספרים החשובים והמרתקים ביותר שהופיעו בספרות העברית הארצישראלית...

הסאגה הודפסה ב-500 עותקים, ומהם כמה עשרות, שיהיו בעתיד נדירים ויקרי מציאות – הפיץ המחבר בחתימתו באמצעות המכתב העיתי.

* * *

אהוד בן עזר

מסעותיי עם נשים

רומאן

הוצאת "ספרי מקור" 2014

פרק רביעי

"אוי, הלחם שלך מזויין!" צהלה מֶלָנְכּוֹלִי

האלרגיה לא היתה הצרה היחידה שגרם לי המרסס. הוא פעל על עקרון משאבת-דחיסה. שמים בו נוזל הדברה, סוגרים מלמעלה ו"מנפחים" בו אוויר דחוס, תולים על הכתף ומתיזים בצינורית-רסס. לי היו כנראה שתי ידיים שמאליות. לרוע-מזלי פתחתי את מכסה המרסס בעודו טעון אוויר דחוס. המכסה עף לי לפרצוף ופתח את שפתי העליונה. שמו אותי אפרקדן על הקומנדקאר מאחור, כמו את שמרקה, ועם תחבושת-קרח גדולה על הפנים, והעלו לבית-החולים בבאר-שבע. שם תפר אותי רופא מתמחה שהותיר לי שפת-ארנבת שסועה לכל ימי חיי, מקור לרגש נחיתות כרוני ולשפמי הקבוע המצליח בקושי להסתיר את המום שבפניי. הניתוחים הפלסטיים שעברתי מאז לא הצליחו לתקן את הנזק שגרם לי הרופא הטיפש למרות שניתוחים כאלה מצליחים מאוד אצל אנשים שנולדים בשפה שסועה. אחת ממלכות היופי שלנו עברה בילדותה ניתוח איחוי שסע השפה ומאז נותרו בגופה רק הפתחים הרגילים. במשך חודש לא יכולתי לאכול מזון מוצק. רק מצצתי רסק בקשית.

בטרם הושכבתי אפרקדן תחת מחט-התפירה של המתמחה אמרתי לו לתומי שאחת מחברותינו שוכבת כאן לאחר ניתוח אפנדיציט ואולי אגש לבקר אותה אחר-כך.

התופר חייך ואמר: "ככה היא מספרת במשק? מעניין כמה פעמים אפשר להוציא אפנדיציט מאותה חברה!"

לרוע-מזלו עבר אז ד"ר מתתיהו דניאלי ושמע אותו, וכפי שנודע לי מאוחר יותר, המתמחה שתפר אותי ברשלנות והוציא את דיבת חברתנו רעה – לא סיים את תקופת התמחותו בבאר-שבע אלא ממנה הועף כמו טיל. לימים דווקא הצליח ונעשה רופאו האישי של אחד מראשי-הממשלה שלנו ואצלו כבר לא הקפיד כל-כך לגלות את האמת.

גימנזיסטית צעירה, מבית-הספר הריאלי בחיפה, דפקה יום אחד על דלת חדרי כאשר שכבתי על המיטה מחזיק את הבולבול ביד אחת ומדפדף בחוברת של תמונות עירום בשנייה. זה היה לפני-הצהריים, שני חבריי-לחדר היו בעבודה, ואילו אני הרשיתי לעצמי להתבטל לאחר משמרת-לילה במאפייה. בצריף כבר פעל באותה תקופה מזגן שהחליף את הטפטפת, והיה נעים להתפנק בקרירות האפלולית לעומת החום הכבד בחוץ הממיס לך את המוח והזין גם יחד. בבתי-השימוש של הקיבוץ הצעיר לא היה אפשר לאונן. אלה היו קבינות עץ עם חורים על בור צואה, ירושת מחנה-הצבא של היאחזות הנח"ל. אם לא החזקת היטב בידיך מכאן ומכאן כאשר כרעת, היית עלול ליפול לחרא שהסריח למטה בחום של ארבעים מעלות בצל.

כאשר המקישה פתחה – קודם את דלת-הרשת ואחר כך הדלת-עצמה, סונוורו עיניי מהאור ומקטע ההר שהחזיר גם הוא את את האור ברקע מאחוריה. עיניה היו זקוקות לשניות אחדות כדי להסתגל לחשיכה בצהרי-יום ובינתיים הצלחתי להחזיר את הבולבול למכנסיים הקצרים ולשלשל את חוברת העירום בין המיטה לקיר.

התלמידה ביקשה לקנות לחם לחבריה לטיול. יכולתי לאכול אותה, כל-כך הייתי מגורה. היא הקישה על דלת-הרשת רגע לפני השפריץ, שאחריו חשבתי להירדם. היא נשארה לעמוד בפתח ולא נכנסה פנימה.

יצאתי איתה למאפייה, הייתי מטושטש מהאור והחום ולא יכול להסיר את עיניי מהחזה הקטן הבתולי שלה, שהיה כלוא בחולצת טריקו לבנה. גם אחוריה היו מושלמים, אם כי מכנסי החאקי הרחבים שלבשה הסתירו אותם.

נתתי לה יותר לחם משנתנה לי כסף. וטרי. בקושי הצלחתי להסתיר את הזיקפה שביקשה לחמוק החוצה מבעד למכנס, תחתונים לא היו עליי. כדי שלא תשים לב לבושה שלי נתתי לה מקל אפוי טרי מכוסה סומסום שחום. משהו. שום מאפייה בעולם לא הגיעה לרמה שאליה אני הגעתי שמה, במקום הנמוך ביותר בעולם. הגימנזיסטית הכניסה את מקל-המאפה המסומסם לתוך פיה לאט-לאט, קולטת אותו בשפתיה, לועסת, וכל אותו זמן עיניה נעוצות בי. המאפייה מלאה ריח של סומסום נגוס טרי. כניראה היה משהו נואש וחמדן במבטיי, כי הנערה הכריזה לתומה, במין חופשיות מהממת:

"חבר אופה, נכון שאתה אוננת בדיוק כשנכנסתי לחדר שלך?"

"אני... חיימקה... איך...? איך..." נתקעו לי המילים בפה מרוב תדהמה.

"בדיוק גמרנו בגימנסיה את השיעורי-הדרכה על בחיי המין אבל אף פעם לא ראיתי איך בדיוק אתם גומרים. אומרים שיש ללבן הזה שיוצא מהפיפי שלכם ריח חזק?"

מרוב מבוכה אמרתי: "זה קשור לעבודה שלי."

"איך?"

"אי אפשר להכין מחמצת-לבצק בלי טיפות זרע אחדות כמו שאי אפשר לגבן גבינה בלי לטפטף לחלב כמה טיפות פפסין."

"אוי, הלחם שלך מזויין חיימקה?" צהלה, "אוי, אם ככה, כמה הייתי רוצה גם אני ללמוד את האפייה!" התרפקה עליי בערגה קצת חשודה כשהיא מחככת בי את חולצת טריקו עם קצה פטמה בתולית חצופה, "ומה מוסיפות האופות למחמצת?"

"מה הבעייה?" הייתי לכוד כבר בקורי השקר, "חולבות את האופים כמו שרפתנים חולבים את הפרות ודירניקים את העיזים..."

"חבר אופה חיימקה, אז אתה מוכן להראות לי איך אתה חולב את עצמך?"

"איך מה?"

"איך מטפטף לך הפפסין..." אמרה במילים כל-כך מתוקות שרציתי לנשק את השפתיים שלה, ממש, "אבל כאן חם מאוד," אמרתי, "אולי נחזור לחדר?"

צחוקה התגלגל. "קוראים לי מֶלָנְכּוֹלִי, ההורים שלי עוד נולדו בהונגריה ואני עוד לא פתוחה," הלכה לפניי חובקת את כיכרות הלחם הטרי שלי מהלילה ואני חושב אולי אמרה בטוחה, "אבל אני עושה מה שאני מרגישה, עכשיו מתחשק לי לקבל ממך שיעור באפייה מפני שכל מה שאבא ואימא שלי יודעים לעשות זה לריב להתגרש, ולגלגל קבבים מסריחים על האש."

הרגשתי במבטי הקינאה הננעצים בי כאשר צעדתי לצריף עם מלנכולי המוזרה והיפה המדברת בחרוזים. קיוויתי ששושקינד או אריאל לא יחליטו לחזור פתאום באמצע יום העבודה כדי לקחת משהו. המזגן עבד. עיני שנינו התקשו להסתגל לאפלולית ונתקלתי במלנכולי מאחור או אולי בכוונה עצרה. כיכרות הלחם הטרי נפלו על העיתונים שבהם רופדה הרצפה ואני תפסתי מאחור בחזה הקטן הבתולי שלה והתחלתי לסחוט אותו כשאני צובט את הפטמות בסיבוב בין אצבע לאגודל ונושק לפלומת העורף הזהבהבה שלה. ניסיתי להוריד לה את המכנסיים כדי לתקוע מאחור כדי שלא לפגום בבתוליה. נתגלה חריץ תחת לבן ושני פלחים, שהמשכם ניראה מבטיח ורחב מאוד.

מלנכולי אמרה, "לא, לא! לא בא בחשבון!! לא מזמוז ולא זיון! אני צמחונית! מוכנה רק לראות איך אתה משפיך כמו כשהפרעתי לך קודם!"

היתה לי ברירה? השתרעתי על צידי על המיטה, הפעם עם הפנים אליה ולא אל הקיר, ביקשתי ממלנכולי להרים את חולצת הטריקו שלה ולקרב את השדיים אל פי, זה היה מראה מדהים! ניסיתי לתפוס ולנשק אבל היא מיד חמקה עם שדיה הצחים כלפי מטה ועקבה בעיניים כיצד אני משפשף את הבולבול הגדול שלי, את הנמר ההמידברי, שכבר לא היה צריך הרבה כדי להתיז עליה ועל העיתונים והלחמים...

"הלוואי שאתה היית אבא שלי..." תפסה לרגע במתיז שלי ומצצה את שאריתו. "אוף, כמה טוב לכם, אתם, האופים," אמרה, "כמה טוב לכם! פעם הבאה אני רוצה עם צימוקים!"

אספה את הכיכרות ויצאה. מיד התחיל הכלב השחור של שמרקה לנבוח, כניראה בגלל הריח של השפיך על כיכרות הלחם הטרי. יצאתי וזרקתי עליו אבני-מידבר אחדות כשאני מסתכל בערגה על מכנסי החאקי הרחבים של מלנכולי זהובת השיער וצחת-העור ממוצא הונגרי (ואולי רומני?) מתרחקת לכיוון אכסניית הנוער שבה חנו המטיילים מהריאלי בחיפה. לא. היא לא ילדה מושחתת. היא מלאך! היא פלא טבע!

 ממש באותם ימים נישאו שני זוגות מחברינו, מאורע שחייב אותי לבלות ללא-שינה את הלילה שלפני החתונה, ולאפות מאות בולקאלאך, לחמניות-ביס קטנות, רכות, למסיבת הנישאים, ושתי חלות-ענק – ולפנות-ערב טקס החופה בנחל דויד, קריאת מגילת הנישואים של חברי המשק, הכתובה על קלף בידי סופר סת"ם מהמושבה, אשר אני, המשורר המקומי, חיברתי את משפטיה – ומה הפלא שכאשר החלה המסיבה עם התקרובת והריקודים – עיניי נעצמו והלכתי לישון.

לא רק לחם אפיתי אלא גם חלות, פיתות מקמח לבן עם בצל, מקלונים מצופים סומסום ולחמניות שנקראו בשם בולקאלאך. עבדתי בלילות, שאז היה פחות חם.

בהזמנות שהדפסנו לחתונות שילבנו פסוקים על עין-גדי שמופיעים בתנ"ך כ"אשכול הכופר דודי לי בכרמי עין-גדי" – עד שנגמרו. מזכיר המשק, שכמו רבים מחברינו היה בעל כוח המצאה שאינו נכנע לעובדות, ציטט בהזמנה לחתונת שני הזוגות האחרונים בתור מוטו פסוק: "כציץ יפרח בכרמי עין-גדי"

כאשר שאלו אותו חברינו מניין לקח את הציטוט ואם הציץ רומז לציצים, ומהפקולטה לארכיאולוגיה באוניברסיטה הירושלמית התקבל מכתב השואל אם נמצא הפסוק על קרע קלף של מגילה גנוזה או חרס עתיק במידבר יהודה, שאם כן – זוהי תגלית בעלת חשיבות מדעית והיסטורית עצומה – ענה מזכירנו שמצא את הפסוק בתנ"ך הסיני!

החתונות של חברותינו עם חברינו בנחל דוד, הוא הסְדֵיר, הביאו עימן חידושים הלכתיים. לאחר שעלינו לעין-גדי פנה יהודה אלמוג, ראש המועצה האזורית תמר, לחברנו צבי למ"ד, וביקש ממנו להצטרף למקימי האגודה לקימום מצדה. צבי למ"ד הכיר את אלמוג (קופילביץ) מילדותו, שכן יהודה היה אח של סבתו. באחד מביקוריו של חברנו צבי למ"ד במצדה שהתה שם משלחת בראשותו של שמריה גוטמן, שעסקה במיפוי האתר ובשיפורים בשביל הנחש. התגלה במצדה מיבנה שהיתה עליו מחלוקת אם הוא בית מרחץ או מקווה טהרה. חברנו צבי למ"ד הבטיח לעזור בפתרון באמצעות עיון במשנה, בסדר טהרות הדן במקוואות. כשהיה בבית הוריו  עיין ורשם לו את עיקרי הנושאים על דף נייר, עם האסמכתאות והפירושים. על  פי המשנה, המקום שאותר במצדה ענה על הדרישות למקווה טהרה.

כעבור זמן פנתה אליו אחת מחברותינו שעמדה להינשא, ואמרה שדורשים ממנה לבוא למקווה בבאר שבע כתנאי לחופה. צבי למ"ד אמר לה שלדעתו אין צורך והוא יטפל בעניין ביום ראשון, כאשר יעלה לבאר שבע.

לאחר שהגיע לבאר שבע, לבוש מכנסיים קצרים ובסנדלים, שם כובע טמבל על ראשו ונכנס למשרדי הרבנות בעיר. הרב היחיד שהיה במקום היה הרב קושילביץ, וצבי למ"ד שלנו פנה אליו, הציג לו הנושא והסביר את דעתו, שהבריכות בנחל דוד עונות על הדרישות ממקווה טהרה, וזאת תוך הסתמכות על הנייר שנשא בידו.

הרב לא נכנס לדיון אלא שאל מהיכן שאב חברנו את הידע?

ענה צבי למ"ד, שבבית הוריו ישנם ספרים של סבו ז"ל, שלימד אותו איך לעיין ולמצוא פתרונות.

הרב שאל לשם הסב, והתברר שאחי סבו של חברנו צבי למ"ד סמך את קושילביץ כרב. מיד קרא קושילביץ לפקיד שעוסק בנישואים ואמר לו שחברוֹת עין-גדי פטורות מלהגיע למקווה בבאר שבע, והן יכולות לטבול בבריכות שבנחל דוד!

אך בכך לא נגמר הסיפור. בבוקר יום החתונה, כאשר אני כבר הייתי שקוע בשינה העמוקה  שלאחר אפיית מאות הבולקאלאך לאורחים, חברינו צבי למ"ד ומזכיר המשק היו בישיבה בירושלים, ובצהריים החלו לחזור בקומנדקר דרך קריית גת ובאר שבע לעין-גדי. כשעברו על יד מנחת המטוסים הקלים של באר שבע, כיום, מלון נוף התמרים, הציע המזכיר שייכנסו למנחת, שכן כל הפייפרים חונים בו עדיין, ואם כבר הטיסו את הרב וחזרו, יטוסו פעם נוספת לעין-גדי כדי להחזירו, וכך אחד מבין שניהם יוכל לטוס במקום להיטלטל בדרך לא דרך לעין-גדי במשך שעות רבות.

והנה התברר להם שהפייפר כלל לא המריא. הרב אמנם בא עם עוזרו, מצוייד בחופה ובארבעה מוטות, אך כשהתברר לו שאין מקום בפייפר למוטות וגם לא לעוזרו, סב על עקביו וחזר לעיר.

מיד נסעו השניים למשרדי הרבנות, אך הם היו סגורים. בצר להם פנו לראש העיר דוד טוביהו, שהיה מוכר לחברנו צבי למ"ד מעבודתו בסולל בונה. טוביהו נסע איתם בקומנדקר עד שמצאו רב שהיה מוכן לטוס לעין-גדי לבד ולערוך את החופה, ואכן היא נערכה באיחור קל, ולאחר שהובטח לרב כי הכלה טבלה כדת וכדין במימיה הקרירים והצלולים של הבריכה הטבעית במורד זרימתו של נחל דוד, ורק לאחר מכן לבשה את שמלת הכלולות הלבנה, כמו בתקופת המקרא ובסיפור "מאחורי הצאן" של יעקב חורגין, שקראתי בשקיקה בגיליונות "הבוקר לילדים" ושהיה סיפור האהבה הראשון שהיכרתי ואשר התרחש בתקופת המלכים שאול ודוד, ואפילו אחרי שישים שנה אני זוכר את שם הנערה האהובה – אחימעץ! הוי אחימעץ, אחימעץ, הלבושה בגדי לבן בין עלי הגָפֶן, חלמתי על חמוקי בתולייך הנחבאים תחת לובן הכלולות בין כרמים, אשכול הכופר דודי לי בכרמי עין-גדי. שה וגדי, גדי ושה, יצאו יחדיו אל השדה.

ובימים ההם התהלך בחבל ים-המלח סיפור המעשה על כך שבתקופת הראשית של מפעל האשלג בקליה, שבצפון הים, ואחר-כך בסדום שבקצהו הדרומי, כאשר רוב הפועלים היו חברי גדוד-העבודה שממנו נוסדו קיבוצים ברחבי הארץ – היו שולחים למפעל מהגדוד את הבחורות הפחות-יפות ואת אלה שטרם הצליחו למצוא להן חתן, שתעבודנה במיטבח, ובמרפאה. וראה זה פלא – אף אחת מהן לא נישארה רווקה! במקום הנידח והמבודד והנמוך ההוא הן זהרו כזוהר הרקיע.

החברות שלנו מאוד לא אהבו את הסיפור כי יצא ממנו שכאילו אם היו בסביבה יפות מהן, לא היו נוצרים כל כך הרבה זוגות נשואים מקרב חברינו וחברותינו! ומי יודע אם הקרסביצות היו משיגות לעצמן בקלות שכזו חתן שם למעלה, בתחרות הקשה עם כל שאר בנות-גילן והצעירות מהן.

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* כמעט מיד לאחר ה"חטיפה" פירסם אצלנו עמוס גלבוע את דעתו שאין טעם לבוא בהאשמות על המוקדן והמשטרה, כי להערכתו – מרגע שהחוטפים הבינו שאחד החטופים הצליח להודיע על מצבו, הגיעו לאלה מסקנה שסביר להניח שהחטיפה התגלתה ומיד יתחיל להתנהל מרדף אחריהם, ואז רצחו את שלושת הנערים, ונמלטו.

ובכן, עמוס גלבוע צדק במאה אחוז. החוטפים-הרוצחים לא ידעו כלל על "המחדל" – הפרש הזמן שעבר בין קבלת השיחה מהחטוף – לבין תחילת החיפושים המאוחרת אחריהם. כך שייתכן שהצלחתו של אחד החטופים להתקשר רק קירבה את קיצם הצפוי ביד רוצחיהם.

ציטוט: בשיחה נשמע גיל-עד שער אומר את המלים: "חטפו אותי." הלחישה של הנער אמנם חלשה, אך נשמעת בבירור. לאחר מכן נשמעות המילים: "ראש למטה," ולאחר מכן כמה יריות, חבטות וקריאת "איי", ככל הנראה של אחד מהנערים.

* ד"ר עירית אמינוף: לידידיה יצחקי, הנחיותיך למתראיין העלו בנות צחוק רבות בפניי. לפי בקשתך אוסיף את הביטויים הבאים, למתראיין ההולך ברוח הזמן:

שלא ישכח, חו"ח, להגיד מיספר פעמים: "בנושאים כאלה ואחרים" "דברים כאלה ואחרים" "עניינים כאלה ואחרים" – ה"כאלה ואחרים" הפכו לנכסים של כל הדוברים בשפת חשובים.

כמו כן עליו לומר: "בסופו של יום" במקום מה שהיינו רגילים לומר: "בסופו של דבר". "בסופו של יום" הוא ביטוי שאי אפשר בלעדיו היום בשיחה של חכמים.

אחרון חביב הוא הביטוי התעשייתי: "לייצר אוירה" "לייצר תחושה" "לייצר מצב". לא ליצור חס וחלילה אלא לייצר, ברוח התקופה היצרנית.

הקרדיט לשלושה ביטויים אלה הוא לשרה ציפי לבני. היא שהחדירה אותם לשפה העברית המדוברת בשנים האחרונות, ואחריה החלו בהדרגה כל הכתבים, הקריינים והמגישים להשתמש בהם. שלא ישכח זאת המתראיין בטלוויזיה, בהצלחה!

* הייתכן כי בעומק ליבה חשה ח"כ חנין זועבי שמחה עצומה, פרימיטיבית, שמחה מוסלמית בנוסח המזרח התיכון הרצחני השולט באיזור גם כיום – עם התברר וידוא ההריגה של שלושת הנערים בידי שני הרוצחים לוחמי החופש, שני הלוחמים נגד אקיבוש – שני הגיבורים מבני עמה ה"פלסטיני"?

האם היא באמת מייצגת מאות אלפי ערבים ישראליים אחרים, שמברכים את מזלם הטוב שהם אזרחי ישראל ולא שום מדינה ערבית-מוסלמית אחרת, ואשר למרות מהומות צומת אום אל פחם – הם בכל זאת תומכים בישראל ונאמנים לה, גם כי הם יודעים מה היה צפוי להם מחוצה לה או בלעדיה.

* סופר נידח שלום, עמוס גלבוע מתרעם על ההשוואה שעשה עמרם מצנע בין החמאס למפלגת "הבית היהודי" (גיליון מס' 956): איך ניתן להשוות בין "שתי ישויות כל כך שונות?" – תמה עמוס גלבוע.

ניתן גם ניתן. גם החמאס וגם "הבית היהודי" סבורים שכל הארץ בין הירדן לים שייכת לעמם, ולעם השני אין שום זכות על הארץ. שתי הישויות עושות את מירב המאמצים למנוע ניהול מו"מ להשגת שלום. הכלי העיקרי של החמאס למנוע שלום הוא ביצוע פיגועים וניהול תעמולה נגד כל ניהול מו"מ לשלום. הכלי העיקרי של מפלגת "הבית היהודי" למניעת שלום הוא לפעול לביצוע מדיניות ממשלתית המחבלת בכל אפשרות להתקדמות לשלום, ועיקרה הקמת התנחלויות ומאחזים בלתי חוקיים בגדה, כדי ליצור מצב שבו הפשרה הטריטוריאלית תהיה בלתי אפשרית.

רון וייס

רמת-גן

* האיראנים ימשיכו להתל במדינות המערב עד אשר יום אחד יגיעו לפיצוץ הגרעיני הראשון שלהם. אבל תקוותנו היא שהפיצוץ יהיה כתוצאה מתאונה יזומה – שתחסל חלק ניכר מהארסנל המוות שלהם.

* אנחנו שונאים התוועדויות פומביות כי לא מיד אנחנו מכירים ומזהים את האנשים שניגשים אלינו, אפילו הם מציגים את עצמם בשמם הפרטי. צר עולמנו כעולם נמלה.

* תגובה ליהודה דרורי: שתי הערות: קבעת שהפלשתינאים אינם עם. מתי, ובאילו נסיבות אתה מכריז על קבוצת אנשים כעל עם? האם האמריקנים הם עם? גם להם לא נקבעו גבולות מטעם איזה ארגון בינלאומי שהוא, ובכל זאת הם עם שיושב בארצו. האם הגרמנים הם עם? הרי הם היו אוסף של שבטים בהתחלה. כנ"ל רוב ארצות אירופה. אז לקבוע שבגלל שהם לא היו עם בעבר – לא אומר שאינם עם היום.

דבר נוסף. כנראה שאתה צודק בעניין ההכרזות מטעם ארגונים בינלאומיים שמוסרות את כל הארץ לרשות היהודים. לזה יש לי רק דבר אחד לומר: לפעמים כדאי להיות חכם ולאו דווקא צודק!...

אני מעידה על עצמי – אינני איש השמאל, וגם לא איש ימין.

בנדלה

* שירי אסתר ראב פשוט נפלאים. תודה.

חוה

* לאהוד ידידי, קיבלתי את הבול ששלחת. בול יפהפה! אני בטוח שאסתר מתבוננת בו מלמעלה ומחייכת בשביעות רצון. אם היא משגיחה מלמעלה על כל הנעשה למטה, כמו שהבטיחה לי בשעתו, אז אין סיבה שלא תבחין בבול שלה ובדאגתך לה ולמורשתה.

בידידות,

ראובן שהם

* אנשים לא מאמינים אבל אהוד בן עזר, שכתב מפי נחום גוטמן את הספר "בין חולות וכחול שמיים", ספר ששימש מקור למרבית הכיתובים ששׂם מייסדו של מוזיאון נחום גוטמן, יואב דגון ז"ל – בחלקו ההיסטורי של המוזיאון בקומה השנייה (תצוגת החומר המאלף הזה סולקה משם בימיה של האוצרת טלי תמיר, ששקדה על הפיכת מורשת נחום גוטמן ל"פלסטינית"!) – ובכן אהוד בן עזר זה הוזמן רק פעם אחת להרצות במוזיאון, וגם זאת רק ביוזמתה של רותי גוטמן, אשת חמי, בנו של נחום גוטמן, ולא במסגרת פרסום רשמי של המוזיאון.

* לא בדקנו אם בלקסיקון של יגאל שוורץ אנחנו ו/או אסתר ראב נמצאים ומה כתוב עלינו כי זה לא מעניין אותנו, וגם אין לנו מקום במדפים לכרך עבה כזה. אבל סיפורי השכונה של שבתי טבת (אם איננו טועים "המשפחה הגדולה של שין טית" ו"יומנים מאתמול") הם ממיטב הפרוזה העברית וחלקם אולי גם השפיעו במקצת על יהושע קנז. היעדרו של טבת מהלקסיקון הוא סימן של טיפשות או של בורות מצד העורכים.

* התגובה: סיפוח גוש עציון וחברון. תגובה ציונית ראוייה לרצח הנערים: החלת החוק והריבונות הישראלית על שטחי המועצה האזורית גוש עציון, על קריית ארבע ועל היישוב היהודי בחברון. ידעו אלה השואפים להשמידנו ולסלקנו מהארץ הזו, שכל התנכלות ליהודים תגרום לחיזוק אחיזתנו בשטחי ארץ ישראל.

זאב בן-יוסף

ירושלים

* אם הנער הערבי ממזרח ירושלים אכן נחטף ונרצח בידי יהודים, הרי שהחמאס השיג את מטרתו ברצח שלושת הנערים שלנו. מעתה אנחנו לא טובים מהחמאס וגם אכזריים ממש כמוהו, העולם יגנה בעיקר אותנו, ארה"ב והבית הלבן כבר גינו "בחריפות" את רצח הנער הפלסטיני והביעו תנחומים – – ובירושלים עלולה להתחולל מלחמת אזרחים, מלחמת דמים, בין יהודים לערבים.

זה לידיעת כל השמחים על כך ש"נקמנו" את הרצח של השלושה. כי נקמה שכזו, של רצח נער ערבי בידי יהודים, ברא השטן במיוחד כדי להכשיל אותנו, ולא על חינם עכשיו כל שונאינו שמחים – אם הרוצחים הם יהודים, יש להרוס גם את הבתים שלהם! נראה את ממשלת ישראל עושה זאת!

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,612 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה עשירית למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-80 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של העדות על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל