גיליון מס' 958 מורחב גם בגלל המצב

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ט' בתמוז תשע"ד, 7 ביולי 2014

עם צרופת מעטפת היום הראשון של בול אסתר ראב והחותמת הייחודית "אסתר ראב פתח תקוה  23.6.2014" – וכן צרופת בול אסתר ראב עצמו במלאת 120 שנה להולדתה. איש בפתח תקווה ובמוסדותיה לא שמע על כך ולא ציין זאת בשום צורה שהיא.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: בַּשִּבְעָה לְרֶצַח הַנְּעָרִים. // אלוני זימרה: על הנערים שנרצחו. // עמוס אריכא: רצח ילד ערבי/עברי. // מכתב תגובה של הסופר שמאי גולן שלא פורסם ב"ידיעות אחרונות". // מלכה נתנזון: מצלע אהבתך. // לקסיקון גרנות מול לקסיקון סתוי-שוורץ. // אורי הייטנר: 1. לאן נוליך את החרפה. 2.  צרור הערות 6.7.14. // מרדכי קידר: אנו אשמים. [ציטוט]. // אגנה וגנר: תני לי לרדת מהחזה אל התחת. // יהודה דרורי: הגיע הזמן ליד קשה נגד המתפרעים! // צבי י' כסה: 1. הקוד של מהפיכת הריבונות. 2. שר של קיץ ושר של חורף. // מזיד עבאס: האמת על הערבים. // נעמן כהן: הגזענות האירופית שבה למשחק הפוליטי – שוב מְסַמְנִים יהודים. // ריקה ברקוביץ: תגובה למאמר של פרופ' ארנון סופר. // מוּקֵי אֶלְדָּד: מַעֲבְרֵי דִּירָה. // דרור אֵידָר: הזאת נעמי? [על נעמי שמר]. // משה כהן:  הנדון: צדיק באמונתו יחיה. // הדסה  מור: יחסי אנוש בציון אפס. הסרטים "אפס ביחסי אנוש" ו"גט" – ו"קונטרה" של אהוד בן עזר לביקורת השלילית  על סרטה הנפלא של טליה לביא. // מנשה שאול: נשיקות מושמצות. [ציטוט]. // יוסף אורן: הפלסטיני חולם והישראלית הוזה – הנרטיב הפלסטיני ברומאן עברי, חלק שני ואחרון של המאמר על הרומאן החדש של דורית רביניאן "גדר חיה". // אהוד בן עזר: מסעותיי עם נשים, רומאן, 2014. פרק חמישי: לפני אובדן בתוליי בתור אופה. // ברוך תירוש כותב לסופר סייד קשוע. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

בַּשִּבְעָה לְרֶצַח הַנְּעָרִים

בִּמְלֹאת שִבְעָה לְתוֹעֵבַת הָרֶצַח  

שֶל שְלוֹשֶת נְעָרִים חַפִּים מֵחֵטְא

בִּידֵי חַיּוֹת-אָדָם אֲשֶר לָנֶצַח

כָּבְדָהּ שֶל אַשְמָתָם לֹא יִפָּחֵת,

כְּשֶדַּעַת הָעוֹלָם הַמִּתְכַּעֶסֶת

עַל כָּל תְּגוּבָה שֶלָּנוּ עַל טֵרוֹר

רוֹאָה סוֹף-סוֹף עִם מִי יֵש לָנוּ עֵסֶק 

אַךְ מוֹסִיפָה אֶת צְבִיעוּתָהּ לִצְרֹר

בִּצְרוֹר אֲטִימוּתָהּ הַדֶּפֶקְטִיבִית

לְכָל שֶהִיא טוֹרַחַת לְעָקְפוֹ

בְּחַד-צְדָדִיוּתָהּ הַסֶּלֶקְטִיבִית

בָּה הַמֻּתְקָף אָשֵם, וְלֹא תוֹקְפוֹ –

חָשוּב וְחִיּוּנִי מְאֹד וּקְרִיטִי

לוֹמַר בְּלִי שוּם פּוֹלִיטִיקְלִי קוֹרֶקְט 

כַּמָּה מִלִּים בַּגּ'וּנְגֵּל הַפּוֹלִיטִי

עַלְ פֵּשֶר הָאֶפֶקְט שֶל הַדֶּפֶקְט:

בְּכָל שְעַת-חֵרוּם, כְּשֶיֵּש סִינְקוֹפָּה

בֵּין טִיל מֵעַזָּה לִתְגוּבַת-תַּגְמוּל

שֶל צַהַ"ל –  נִזְעָקוֹת אַרְצוֹת אֵירוֹפָּה

וּוָשִינְגְּטוֹן הַמַּשְקִיפוֹת מִמּוּל

בַּפוּנְדָּמֶנְטָלִיזְם הָאִיסְלָמִי

שֶהֵן מַעֲנִיקוֹת לוֹ חֹפֶש רָב

כְּשֶהוּא קוֹטֵעַ בְּשִטַּת סָלָאמִי

כָּל צֵל סִכּוּי שֶל מְדִינוֹת עֲרָב

לְהֵחַלֵּץ מִתְּהוֹם בּוּרוּת וָעֹנִי

שֶבָּהּ, בִּשְטִיפַת-מוֹחַ שִטָּתִית

שָנִים רַבּוֹת כְּבָר נִדּוֹנִים מִילְיוֹנִים

לְחֹסֶר פַּת וְהֶעֲדֵר עָתִיד, –

רַק אָז, שָעָה שֶיִּשְרָאֵל מֻתְקֶפֶת

בִּידֵי "חָמָאס" אוֹ כָּל אִרְגּוּן אַחֵר

שֶל מְרַצְּחִים – מִיָּד אַשְמָה נִזְקֶפֶת

עַל תְּגוּבָתָהּ לַצַּד הַמְּחַרְחֵר

מַטְּחֵי טֵרוֹר עַל מַעֲרַב הַנֶּגֶב

אוֹ רֶצַח אֶזְרָחִים, וּכְבָר נָקוּט

בְּפִי צְבוּעֵי עוֹלָם סִינְדְּרוֹם-הַנֶּגֶד

בּוֹ אָנוּ נִתְבָּעִים לְהִתְאַפְּקוּת.

אַךְ הִתְאַפְּקוּת זוֹ כְּלָל אֵינָה נִתְבַּעַת

מִוָּשִינְגטוֹן שֶלֹּא גִנְּתָה בִּמְאוּם

אִחוּד שֶל אַשַ"ף עִם "חָמָאס" כְּצַעַד

תּוֹמֵךְ טֵרוֹר, וְאַף מוֹסְדוֹת הָאוּ"ם

וְכָךְ מַמָּש אוֹתוֹ אִחוּד אֵירוֹפִּי

רוֹאִים יוֹם-יוֹם אֵיךְ נַעֲשֶׂה פְּלַסְתֵּר

אוֹתוֹ חֲזוֹן אִי-אַלִּימוּת אוּטוֹפִּי

שֶמִּתַּחְתָּיו טֵרוֹר עַרְבִי חוֹתֵר

וְכָל שֶיֵּש לָהֶם לוֹמַר כְּשֶלֹּא מֵתֵינוּ

מֵאֵש עַרְבִית גּוֹרְמִים לָהֶם לִדְאָגָה

אֶלָּא כְּשֶצַּהַ"ל מַעֲנִיש אֶת מִתְנַכְּלֵינוּ

הוּא זֶה שֶאִם נָגִיב – נָגִיב בְּהַבְלָגָה.

לָכֵן נִדְרָש כָּל אִיש-מַצְפּוּן בְּעוֹלָמֵנוּ

לָשִׂים לִבּוֹ לְהִתְנַוְּנוּת מַצְפּוּנֵיהֶם

שֶל אַלּוּפֵי סְטַנְדַּרְט כָּפוּל זֶה, שֶדָּמֵנוּ

לְרֶגַע קָט אֵינוֹ נֶחְשָב בְּעֵינֵיהֶם

וְלֹֹא פָּחוֹת מִכָּךְ בְּתֹקֶף רָב נִדְרֶשֶת

מִשְטֶרֶת יִשְׂרָאֵל לַחְשׂף אֱמֶת

עַל זֶהוּתָם שֶל מְבַצְּעֵי הַפֶּשַע 

שֶל מוֹת הַנַּעַר הָעַרְבִי הַחַף מֵחֵטְא 

שֶמְּקַפְּדֵי חַיָּיו אֵינָם פָּחוֹת בַּרְבָּרִים

מֵרֶצַח שְלוֹשֶת הַבָּנִים בּוֹ אֵין לִמְחֹל

כִּי שוּם אֶזְרָח סוֹפְסוֹף דָּמוֹ אֵינוֹ מֻתָּר, אִם 

הִנּוֹ עַרְבִי אוֹ יְהוּדִי הוּא, כִּי לַשְּכוֹל 

בּוֹ הַשְּפִיוּת נִדְחֵית יוֹם-יוֹם מִדְּחִי אֶל דֶּחִי

תָמִיד יֵש טַעַם אוֹתוֹ מֶלַח הַדְּמָעוֹת

וּצְלִיל זֵהֶה וּמַר יֵש לְאֶנְקוֹת הַבֶּכִי

הַמִּתְפָּרְצוֹת מִלֵּב אָבוֹת וְאִמָּהוֹת

וַחֲמוּמֵי-הַמּוֹחַ מִצִּדֵּנוּ

כְּמוֹ חֲמוּמֵי-הַמּוֹחַ מִצִּדָם

פֹּה מִתְאַמְּצִים יוֹם-יוֹם לְהַצְעִידֵנוּ 

לִתְהוֹם שֶל אַלִּימוּת, שִׂנְאָה וְדָם

וְזֶה הַזְּמַן לִמְנֹעַ וְלִבְלֹם זֹאת

תּוֹךְ מוּדָעוּת בְּרוּרָה לַסַּכָּנָה

כְּשֶהַשְּפוּיִים, מִשְּנֵי צִדֵּי תְּהוֹם זֹאת

בִּמְקוֹם טֵרוּף יַשְלִיטוּ כָּאן תְּבוּנָה.

* * *

אלוני זימרה

על הנערים שנרצחו

אינני נוהג להגיב על אירועים פוליטיים, מאחר וכולנו חווים בימים אלו חוויות קשות של רצח הנערים, ועברנו תקופה טראומטית בת 19 ימים, שחלפו בין היום בו הנערים נחטפו ועד לרגעים הדרמטיים בו נתגלו הגופות של הנרצחים, יש לי צורך עז להגיב:

בתקופה הזו הרדיו והטלוויזיה איבדו את עצמם לדעת בדיבורים מיותרים, ושלו לאולפניהם מומחים מהנפטלין, שהניחו כל מיני הנחות ואנחות. השיא היה כשעודד בן עמי מערוץ 2, בשעות הקשות של ההלווייה השמיע פעמים רבות אין ספור את שיחת הטלפון הדרמטית האחרונה שהדגישה את המחדל הנורא של המשטרה. אינני מבין מה הוא ביקש לשדר כשהשמיע שוב ושוב את השיחה האחרונה, אני חושב שגם הוא איננו יודע...

החיפושים של חיילי צה"ל וגורמי הביטחון ביהודה ושומרון, היו מחוייבי המציאות, בעיקר על מנת לאתר ולעצור את פעילי החמאס שיזמו את הקטל. אינני יודע כיצד התנהלו החיפושים בבתי החשודים, צריך היה לעשותם בנחישות ובאדיבות, על מנת לא ליצור במו ידינו את הדור החדש של שונאים שיהיו יריבים מרים...

אני זוכר כילד, שגר בשכונת "ימין משה" מול הר ציון בירושלים, את החיפושים שהבריטים ביצעו בבתינו אחר נשק חבוי. רובם נהגו באדיבות רבה, שלא מנעה מהבריטים לשבור במכושים את קירות חדר המגורים שלנו על מנת למצוא נשק חבוי. אבי נלקח ל"קישלה", בית המעצר שבעיר העתיקה, למשך שבוע. זיכרון כזה נחרט בליבי לעולמים.

משפחות הנרצחים, ובעיקר ההורים, נהגו באצילות רוח, גם שנודע להם על רצח הבנים, הם לא הרשו לאחרים לעשות הון פוליטי בזמן הלווייה.

אני מקווה ומתחנן, שגם הימין הקיצוני שבתוכנו, לא יעשה דין לעצמו, כי בכך יגרום לנזק בלתי הפיך למדינה בישראל ויכרות את זכותה המוסרית של הממשלה להגיב. צריך שהממשלה, וכך בינתיים היא נוהגת, תיבחן דרכים חכמות ולא מתלהמות על מנת לרוצץ את ראש הנחש. צריך לנהוג כפי שגולדה מאיר ראש ממשלת ישראל, עשתה עם רוצחי הספורטאים במינכן. שליחי המדינה הגיעו אליהם לכל מקום בעולם, עד שלא נותר אחד מהם בחיים.

כך צריך לנהוג גם היום עם  הרוצחים, נציגי החמאס המתלהמים, מנהיגיהם ודובריהם – לא לתת להם לשרוד.

אינני נאיבי, אבל אם חפצי חיים אנו, ואם נרצה לשמר את הערכים ההומניסטיים בהם אנו מאמינים, ולשמר חברה דמוקרטית, אין מנוס מלרוצץ את ראשם של אלו שרוצים למנוע את קיומנו במדינתנו.

שלום יתקבל בשלום, אך מלחמה על עצם זכות קיומנו – תיענה במלחמה חכמה וכירורגית.

* * *

עמוס אריכא

רצח ילד ערבי/עברי

עדיין לא הסתיימה החקירה של המשטרה ברצח הנתעב של מוחמד אבו חאד'יר אך יש לומר דברים ברורים כתער גם ברגעים אלה: הדעת לא קולטת רצח של ילד בכל מקום, בוודאי לא תחת שלטון מדינת ישראל. כי הילדים, יהיה מקורם אשר יהיה, הם באחריות כולנו בארץ הזאת, מוסלמים, נוצרים, עברים ואחרים.  

ישנם חוגים רחבים בהם בני-אדם נוהגים לבטא תסכולים באמצעות רצח, כזה הגורר אחריו נקמת-דם, כזה הסוחף למהומת התחסלות עשרות, מאות, אלפים ועוד יותר למעגל טירוף שתחילתו שפך דם ניגר כשלולית צנועה וסופו איים עשנים ומוצפים בנחילי דם, לעתים הופכים ארץ נושבת לימת-דמים שחורים.

רצח פלילי לא יכופר. רצח על רקע לאומני לא יימחה. רצח של ילד בשם נקמת האל הוא ביטוי מחריד של טירוף. האיבה היונקת משיגעון כזה היא כרעל מתפשט בכל צורה מוכרת. הוא מרחף באוויר שאנחנו נושמים והוא משנה את זהותנו כבני אדם, מפשיט אותנו מאנושיותנו, מעוות אותנו עד יידום כושרנו להתוודע להיסח יעדנו כיצורים חושבים שנשמה נתנה בנו, אך היא מתבררת כניצוץ אלוה שכבה.

לראות אם עבריה בכאבה המתאבלת על בנה, זה כמו לראות גם אם אבלה ומתייסרת באותו אובדן נורא שאינה מבנות עמנו. אין נימת הבדל כלשהו בין ערבייה לעברייה כי לב אם הוא אותו לב.

לב עם בריא צריך שיהיה כמו לב נחמץ של אם המבכה ילדי כולם. אם יתברר כי מדובר ברצח נקמה של הנער מוחמד, כי אז הרוצחים לא רק שהחסירו פעימות מלב האומה אלא הם מאתגרים את טיבו של מוסר כולנו, מעמידים את כולנו במבחן עליון להגיע לשורש-אמת, כי רחל בדורנו לא די לה לקונן רק על בניה. 

* * *

הרי לכם מכתב תגובה של הסופר שמאי גולן

שלא פורסם ב"ידיעות אחרונות"

במדורו השבועי המעניין והקבוע של שלמה ארצי ב-"7 ימים" בעיתון "ידיעות אחרונות"   ביום 19.06.14, הוא נותן ביטוי לטעות שנטבעה בתודעה הישראלית באשר לגורלם של יהודי הולנד בשואה, והוא כותב זאת בעקבות ניצחונם של ההולנדים במונדיאל.

לדבריו "הולנד התגלתה לפתע שוב כקבוצת הטוטאל פוטבול, וכיוון שאיפשהו נתקע לי פעם בבית הספר שההולנדים הצילו הכי הרבה יהודים בשואה, כלומר – היו בסדר איתנו, אז מגיע להם." (הניצחון על ספרד).

אבל האמת המרה היא שבתקופת השואה הושמדו כ-95% מיהודי הולנד (ראה ב"אנציקלופדיה של השואה", כרך ב', עמ' 348). ובניגוד לכל מה שסברו פעם בארץ, הרי  מתוך   112,000 היהודים שחיו בהולנד ערב השואה, גורשו למחנות המוות והעבודה כ-107,000, ומהם נותרו בחיים רק 5200! מכאן שרק 4.8% מיהודיה של הולנד נותרו בחיים! ואם תחפשו באנציקלופדיה – ניתן למצוא בה פירוט הנרצחים בכל מחנה. ובל נשכח, שגם אנה פרנק  שלנו, בעקבות הלשנה, נשלחה מהולנד והגיעה לאושוויץ.

מצטער, הם בהחלט לא "היו בסדר איתנו."

בכבוד רב,

שמאי גולן

סופר, חבר מועצת יד ושם, יו"ר אגודת הסופרים לשעבר

אהוד: שמאי, לא לחינם לא פירסמו מכתב שולי וחסר חשיבות כמכתב שלך – כי אם טאלנט כשלמה ארצי כתב כך ב"ידיעות אחרונות", אז זאת האמת ההיסטורית, ואל תבלבל לנו את המוח עם דקדוקי מציאות מתקופת השואה, כי אתה ממש פוגע בכתר הרדידות, החפיפיות והפופולאריות של "ידיעות אחרונות" שחשש ובצדק לפרסם את מכתבך – פן תתגלה ערוותו! שלמה ארצי הוא הוגה דעות חשוב! אבא שלו יצחק ארצי היה ודאי מתפלץ לקרוא את דבריו.

* * *

מלכה נתנזון

מצלע אהבתך

מִצֶּלַע אַהֲבָתְךָ נִבְרֵאתִי

וַאֲשִׂימֶנָּה תַּחַת רֹאשִׁי

כַּף פְּתוּחָה עֵין הַלֵּב

שְׂפַת מַלְאָכִים לוֹ

אוֹגֵר

וּמְשַׁיֵּר 

            *

כְּקִמְשׁוֹנֵי קַיִץ פָּנֶיךָ

בְּיָדְךָ הָאַחַת וֶרְגִילְיוּס

בַּשְּׁנִיָּה – אֲנִי

פִּרְחֵי הָאֵימָה הַתְּלוּיִים בְּעֵינֶיךָ

פּוֹרְחִים בְּתוֹךְ גְּרוֹנִי

מְעֻטֶּפֶת בְּלָבְנָם

אֲנִי מְנַסָּה לְחַלֵּץ עַצְמִי

אֲבָל כְּצִפְחַת כַּד הֵם מְהֻדָּקִים

לְחָזִי

               *

בְּכַף הַקֶּלַע שֶׁל שְׁמוּרוֹת עֵינֶיךָ

שׁוֹכֵן הַתֹּהוּ

מְנִיפַת סַחַף עוֹטֶפֶת גַּם אוֹתִי

                 *

  לֹא עַל אַיָּל מַצְמִיחַ פְּתוֹתֵי זָהָב

הוֹשִׁיבַתְנִי אִמִּי

לֹא עַל גַּב אֲרִי

אֲבָל הָאֲדָמָה, עַל שְׂדוֹתֶיהָ הַקְּמֵלִים

הִצְמִיחָה פִּרְיוֹנָהּ בִּי

עַכְשָׁו הַמִּלִּים בְּיָדַי

וְהַמּוֹפְתִים?

בְּמַמְּגוּרוֹת יוֹסֵף

"שֶׁלֹּא תִּכְלֶה הַנְּבוּאָה מִן הָאָרֶץ"

שֶׁלֹּא תִּכְלֶה בִּי

* * *

לקסיקון גרנות מול לקסיקון סתוי-שוורץ

אהוד היקר,

אריק גלסנר כתב במדור לספרות של ידיעות אחרונות (4.7.14) על הלקסיקון של זיסי סתוי ויגאל שוורץ. הוא מזכיר שם את הלקסיקון של גצל קרסל, אבל לא את הלקסיקון שלי – "לקסיקון היסטורי של הסופרים העברים מאז תש"ח", שראה אור בהוצאת אגודת הסופרים העברים ודני ספרים. הלקסיקון יצא לאור בשנת 2009, ויש בו 1240 ערכים ו-1005 עמודים. את הלקסיקון הזה כתבתי וערכתי לבדי, בניגוד ללקסיקון של הנ"ל, שחיברו אותו 168 דוקטורים ופרופסורים (ביניהם גם אני, כתבתי עבורו כ-40 ערכים בתשלום על כל מילה!)

אני כתבתי את הלקסיקון שלי בהתנדבות. בלקסיקון שלי אין הערכה לסופרים – זה לא תפקידו של לקסיקון לשאת כובע של מבקר; אולי בגלל זה כן תמצא בלקסיקון שלי את הערכים של נעמי שמר (עמ' 968-966) ושל שבתאי טבת (עמ' 475-474), שלא תמצא אותם בלקסיקון של הנ"ל. (הערך שלך נמצא אצלי בעמ' 198-197).

על הלקסיקון שלי, שעבדתי עליו כמעט חמש שנים – לא נכתבה מעולם אפילו שורה אחת במדורי הספרות. כנראה מגיע לי.

שלך,

משה גרנות

אהוד: מה אתה מתפלא? מי אתה בכלל לעומת טאלנט כיגאל שוורץ? שמתברר כיום שהוא גם סופר מתוקשר היטב, שאנחנו וספרינו לעומתו כחגבים.

* * *

אורי הייטנר

1. לאן נוליך את החרפה

אשר יגורנו בא. מחקירת המשטרה מסתמנת מסקנה ברורה למדי, שהרצח האכזרי של הנער מחמד אבו חדיר, הוא פיגוע נקם לאומני, שנעשה בידי קנאים יהודיים.

בהלווייתם של אייל, גלעד ונפתלי, שלושת הנערים היהודיים שנרצחו בידי מחבלים ערבים, דיברו הנשיא פרס וראש הממשלה נתניהו על התהום המוסרית הרובצת בינינו לבין אויבינו – תהום שרצח הנערים הוא ביטוי לו. הם התכוונו לכך בכל ליבם, וגם אחרי הרצח המתועב של אבו חדיר, אין לי ספק שהם צדקו.

אולם יש בתוכנו מי שיעשו הכול כדי שאנו נשתלב במרחב שסביבנו, שנאמץ את הנורמות המוסריות שלו. ואף שמדובר במיעוט קטן, קטן ושולי מבחינה מיספרית, יכולת הנזק שלו היא אדירה, כפי שראינו גם במקרים קודמים, כמו הטבח במערת המכפלה, רצח אמיל גרינצוויג,  הטבח שביצע עמי פופר ורצח רבין.

אין ספק שלמעט קומץ קנאים מטורפים, עם ישראל כולו מזועזע מהרצח ומוקיע את הרוצחים. אולם אין די בזעזוע, בגינוי ובהוקעה. יש מקום גם לחשבון נפש. חשבון הנפש אינו מתמצה באירוע הנורא, אלא בהתמודדות החברה הישראלית עם מארת הגזענות הקיימת בתוכה.

לפני קרוב לשלושים שנה, הכנסת כולה התאחדה כדי להוציא את כהנא אל מחוץ לחוק. לא היה הבדל בין ימין ושמאל בהוקעת התופעה. גאולה כהן מתנועת "התחיה", שנאמה בדיון, אמרה שכיהודייה היא מתביישת בעצם העובדה שקיימת בעם היהודי תופעה כזו. אולם מאז, החברה הישראלית לא עשתה את הדרוש כדי לעקור משורש את התופעה החמורה. היחס הסלחני לפשעי השנאה, המכונים בכיבוסית "תג מחיר", הם הביטוי לכך.

במקום שבו צורחים "מוות לערבים" במערכה הראשונה, תמצא גופה חרוכה של ילד ערבי במערכה השלישית. ואם התייחסנו לקריאות הללו כאל "חופש ביטוי", והשלמנו עם הגדרת ניסיונות להצית מסגדים וכתיבת כתובות נוראיות כ"ערבים החוצה" ו"מוות לערבים" על אותם מסגדים כ"גרפיטי", הרי שאיננו יכולים לרחוץ בניקיון כפינו ולומר שידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו. אם במשך שנים לא הצלחנו לדכא את תופעת הקריאות הגזעניות במגרשי הכדורגל, אנו נושאים באחריות.

כמדינה יהודית, חובתנו להתייחס ברצינות יתר לתופעות מן הסוג המוכר לנו כל כך מן ההיסטוריה שלנו. אנו יודעים לאן מובילות קריאות "מוות ליהודים" ו"יהודים החוצה", ולכן היה עלינו להתייחס באפס סובלנות לתופעות דומות שצמחו בשולי החברה שלנו. היה עלינו להגדיר את פשעי השנאה כטרור – הגדרה שהייתה מאפשרת למדינה צעדים חמורים כמו מעצרים מנהליים בקרב חוגי הטירוף, לא על פי התקנון המשפטיסטי, אלא כנדרש מדמוקרטיה מתגוננת.

בימים האחרונים, מלאו הרשתות החברתיות בשמועות על כך שהרצח הוא על רקע פלילי – רצח הנער בשל נטיותיו המיניות. השמועות הללו הכפילו עצמן באופן ויראלי. אני בהחלט יכול להבין את ההמונים שהפיצו הלאה את השמועה – הרי כל ישראלי שפוי קיווה בכל לבו שיתברר שאין זה רצח לאומני בידי יהודים. אולם לכל שמועה יש רגע של הולדת, יש מי שממציאים אותה ויש להם סיבה להמציא אותה. המצאת השמועות הללו הייתה ניסיון נואל לחפות על הרוצחים. המפיצים הם שותפים לפשע.

אסיים במילותיו האלמותיות של נתן אלתרמן, שלא היה משורר ציוני ממנו, ומתוך דבקותו המוחלטת בציונות, נלחם בכל כוחו נגד כל גילוי גזעני ואנטי מוסרי במדינת ישראל: "לנשכחים ירווח, ולחיים יִרְפָּא. / וארץ עוד תחליף קֵיצה וגם חורפה. / ותימלא קול אֵבֶל ונגינות חוּפָּה / אבל לאן נוליך את החרפה?"

2. צרור הערות 6.7.14

* ההתפרעויות וניסיונות הלינץ' מצד ערבים בירושלים ובמשולש, ההתפרעויות וניסיונות הלינץ' מצד יהודים בירושלים, הקמת מאחזים בלתי חוקיים – כל אלה ביטויים מסוכנים של אנרכיה. אנרכיה היא אויב הדמוקרטיה. דמוקרטיה חלשה, מובילה לאנרכיה. חובתה של ממשלת ישראל להגן על הדמוקרטיה ועל שלטון החוק, ולפעול בתקיפות רבה הרבה יותר נגד האנרכיסטים מכאן ומכאן.

גם החולשה שהממשלה מגלה לנוכח ירי הטילים על אזרחי ישראל, מחלישה את אמון הציבור בדמוקרטיה הישראלית, ומעודדת את הגילויים האנרכיסטיים.

הירי השיטתי והמכוון, לאורך שנים, לעבר אוכלוסייה ישראלית אזרחית הוא פשע נגד האנושות. אחרי שישראל נסוגה מכל רצועת עזה, אפילו התירוץ של "אקיבוש" אינו קיים עוד. מי שנושא באחריות ובאשמה לפשע הזה, הוא חמאס – הריבון ברצועת עזה. וכל עוד מתקיימת ממשלת האחדות של אבו מאזן וחמאס, גם הרש"פ נושאת באחריות.

כפי שנוכחנו בעבר, "עופרת יצוקה" ו"עמוד ענן" הספיקו כדי לצמצם באופן משמעותי את הירי לתקופה קצרה, אך לא כדי להפסיקו. לפיכך, יש צורך בתגובה הרבה יותר חזקה וקשה. ויש צורך בפעולה המוסרית ביותר – פגיעה ממוקדת באשמים: חאלד משעל, אסמאעיל הניה, מחמוד א-זאהר וחבר מרעיהם, בשיטה הבדוקה והמוצלחת שבה השייך יאסין והשייך רנתיסי הוצאו מכלל שימוש.

אין ספק שפעולה קשה ברצועת עזה, תלווה בירי מאסיבי של טילים לעבר מחצית שטח ישראל, אבל אני מאמין בחוסן הלאומי שלנו, ובכך שאזרחי ישראל יהיו מוכנים לספוג בטווח הקצר, כדי להביא לשקט בטווח הארוך.

יש רק הצדקה אפשרית אחת לחוסר התגובה של ישראל על טרור הטילים בדרום – אם יתברר שמדובר בהרדמת השטח לקראת תגובה ישראלית חזקה, כפי שהיה בתחילת מבצע "עמוד ענן".

* "תנו לנו לחסל את המחבלים," מחו חיילים ונשפטו למחבוש. על מה הם נשפטו? אם הם נשפטו על תוכן דבריהם, אין לכך כל הצדקה. אין כל פסול ברצון הטבעי של חיילים, שהתגייסו להגן על המדינה, להילחם במחבלים, בוודאי לנוכח המעשים הנוראים כמו רצח הנערים והירי על יישובים אזרחיים. אני זוכר את חבריי ואותי, לא רק כחיילים צעירים בסדיר, אלא כמילואימיניקים בוגרים ואפילו כהורים לילדים, למשל במבצע "חומת מגן", ששים אלי קרב וחותרים למגע, כדי להדביר את הטרור. בתכתובת כזו אין שמץ של גזענות, מן הסוג של הקריאה המחרידה "מוות לערבים". אולם אם הם נענשו על עצם המחאה, ללא קשר לתוכן, יש לכך הצדקה. צבא אינו יכול לאפשר מחאות פוליטיות של חייליו. קשה מאוד לאכוף זאת בעידן הסמרטפונים, אך יש להיאבק בכך בשיטה של "למען יִרְאוּ וְיִירָאוּ." אנרכיה בצה"ל היא פגיעה בביטחון המדינה.

* חקירת רצח הנער הערבי מחמד אבו חדיר תקועה. המשטרה עוד אינה יודעת לקבוע האם הרצח היה על רקע לאומני או פלילי. אבל ערביי ירושלים אינם זקוקים לתוצאות החקירה, כדי להתפרע ולהשתולל. כל תוצאה של החקירה, לא תזיז אותם מה"ידיעה" הברורה שלהם שזהו רצח לאומני. ואם מסקנת החקירה תהיה אחרת, היא תהיה "הוכחה" לקונספירציה. והימין הקיצוני משתולל ברשתות החברתיות עם "מידע" חד משמעי, שהנער נרצח על רקע פלילי, בשל נטיותיו המיניות, והמהדרין אומרים שעל ידי משפחתו. ואם מסקנת החקירה תהיה אחרת, היא תהיה "הוכחה" לקונספירציה. בעצם, בכלל לא צריך חקירה. ככה זה אצל קנאים. החסרים משוגעים אנחנו?

אני מקווה ומייחל שיתברר שהנער לא באמת נחטף ונרצח בידי יהודים. אבל יש להודות על האמת; במקום שבו צורחים "מוות לערבים" במערכה הראשונה, יש לצפות שתתגלה גופת ילד במערכה השלישית. רק אל תגידו שזה "גרפיטי".

גם אם יתברר שרצח מחמד אבו חדיר נעשה על רקע לאומני, אין בכך כל הצדקה להתפרעויות במזרח ירושלים ובמשולש, בדיוק כפי שפיגועי הטרור נגד יהודים אינם מצדיקים התפרעויות מסוג זה. לא כל שכן, שכלל לא בטוח שאכן זהו רצח לאומני. אבל המתפרעים אינם זקוקים לתוצאות החקירה, כיוון שהרצח אינו המניע האמתי להתפרעויות, אלא רק תירוץ. עובדה, בשבוע שעבר, עוד לפני רצח הנער, ועוד לפני שהתברר ששלושת הנערים החטופים נרצחו, השתוללו המתפרעים בואדי ערה, חסמו את הכביש, יידו אבנים וקראו לחטוף יהודים.

הפרעות במשולש מתחילות להזכיר את המרד הערבי של אוקטובר 2000. אח"כ הם ודובריהם שוב יתבכיינו על התוצאות?

* מדינה יהודית קיימת, בין השאר, כדי שלא יהיה עוד מצב שבו שואלים אדם אם הוא יהודי, וכשמתברר שכן, הוא הופך קורבן ללינץ'. את הפרעות הללו יש לדכא מיד, בכל הכוח.

* המפכ"ל דנינו: "משטרת ישראל תמשיך לגלות נחישות ואפס סובלנות מול גילויי אלימות ופורעי חוק." האם כשהוא אמר "תמשיך" הוא התכוון "תתחיל"?

* האם פחדה של ועדת אור 2 נפל על המשטרה ושיתק את תפקודה? כך מסרס המשפטיזם את שלטון החוק ומלבה את האנרכיה.

* ראש הממשלה קרא לאיפוק ותבע "לא לקחת את החוק לידיים." אכן, אסור לקחת את החוק לידיים. על פי כל שיטת ממשל וכל תאוריה במדע המדינה, הבסיס של המושג מדינה, הוא מונופול מוחלט על שימוש בכוח. כל מי שמרשה לעצמו להפעיל כוח, ואינו הצבא, המשטרה, השירותים החשאיים ושב"ס, הוא מורֵד במלכות, לא פחות. זו עבירה חמורה ביותר, הראויה לעונש כבד ביותר.

אולם מבחינה מוסרית, השימוש במושג "לקיחת החוק לידיים" בהקשר עליו דיבר נתניהו, ממעיטה מאוד בחומרת המעשה. לקיחת החוק לידיים, פירושה שאדם פרטי עושה מעשה שרק הגורמים המוסמכים לכך מטעם המדינה רשאים לעשות. כאן מדובר במעשי זוועה, בלתי חוקיים ובלתי מוסריים בעליל, שגם לגורמי המדינה אסור לעשות, ושלשוטרים וחיילים אסור לבצע גם אם קיבלו פקודה כזו, ולכן הביטוי הזה אינו שייך לעניין. הרי הניסיון לבצע מעשי לינץ' בערבים חפים מפשע שהסתובבו בחוצות ירושלים, כפי שניסו לעשות השבוע ביריונים פוגרומצ'יקים, או חטיפת נער ושריפתו, אם חס וחלילה יתברר שזה מעשה נקם לאומני, אינם מעשים שמותר לצבא או למשטרה לעשות. אלה פשעים נוראים, שכל בן תרבות יוקיע אותם, את מבצעיהם ואת התומכים בהם.

* משפחת פרנקל, ששכלה את בנה נפתלי ברצח הנורא, היא משפחת מופת, התגלמות המושג: ארץ ישראל היפה. מיום החטיפה היא מצטיירת כך, לצד שתי המשפחות האחרות. העובדה שבעיצומה של השבעה, בתוך האבל הכבד, יזמה המשפחה פנייה לציבור, השמעת קול מוסרי נגד קריאות הנקם וכמובן נגד מעשי רצח, והאמירה שאין הבדל בין דם לדם, מציבה אותה כמגדלור מוסרי. כאנטיתזה לישראלי המכוער, המנסה לנצל בציניות את רצח הנערים כדי לתת דרור ליצרי השנאה והאלימות המפעפעים בו.

אני מקווה שהציבור הישראלי, שנחשף למציאות בעיקר דרך הפריזמה של כלי התקשורת, ישכיל להבין, שמי שמבטא את רוחו האמתית של הציבור הדתי לאומי, זו משפחת פרנקל, ולא הבן גבירים למיניהם.

* ביד הלשון: אחת השאלות שעולות בעקבות המחדל המשטרתי בפרשת חטיפת הנערים, היא מדוע לא נעשה מיד "איכון סלולרי".

מה פירוש המילה "אִיכּוּן"? איכון, פירושו איתור מיקומו של אדם או חפץ. המילה נגזרת מן השאלה "היכן", ובכתיב של  התלמוד הירושלמי – "אֵיכן".

איכון סלולרי, הוא איתור מיקומו של מכשיר סלולרי, באמצעים טכנולוגיים.

המילה "איתור", נגזרת מן המילה "אתר" – מקום.

* * *

מרדכי קידר

אנו אשמים

על קברם הפתוח של גיל-עד, אייל ונפתלי, עומדת אומה שלמה עטופה באבל, מאוחדת בעצב, המומה וכואבת על זיו העלומים, על טוהר הנעורים ועל תקוות ההורים שנגוזו בחטף על ידי רוצחים שפלים שניצלו את האמון שנתנו בהם הבחורים התמימים. זיכרון השלושה לא יסוף מקירבנו, ומאורעות שלושת השבועות האחרונים ילוו את עם ישראל בארץ ובתפוצות זמן רב, רב מאוד.

האשמה מופנית לחמאס, ויש להניח כי לממשלת ישראל יש הוכחות על מעורבות הארגון או אנשים מתוכו בפשע הנתעב. אלא שאין להאשים רק את חמאס, בדיוק כפי שאין להאשים נחש ארסי שהכיש ילד לאחר שאביו הביא לביתו את הנחש ושיחרר אותו לזחול בו כאוות נפשו. האשם אינו רובץ על הנחש כי הוא נחש וטבעו להכיש, אלא על האב, והדברים ברורים.

גם במקרה של הבחורים, האשם רובץ על מי שהביא את הנחש אל תוכנו, ואיפשר לו להסתובב בדרכים באין מפריע. הבעייה החלה עוד בשנות ה-80', כשהחליט מתאם הפעולות בשטחים לעודד ולממן את "אלמג'מע אלאיסלאמי" – "המרכז האיסלאמי" – למרות האזהרות שקיבל מבני עזה, שהאנשים הללו אינם אנשי צדקה וחסד, אלא פלג אלים של "האחים המוסלמים". ואכן, בשלהי 1987, כשפרצה האנתיפאדה הראשונה, היו אנשי "אלמג'מע", מייסדי החמאס, שעודדו את האלימות.

האשם המשיך: ב-1993, לחץ הנשיא האמריקני ביל קלינטון על ממשלת ישראל להחזיר אליה 415 ממנהיגי חמאס והג'יהאד האיסלאמי שגירשה ישראל ללבנון, לאחר חטיפתו ורציחתו של חייל משמר הגבול ניסים טולדנו. האשם רובץ גם על אנשים בתקשורת הישראלית והעולמית, שהציגו את מנהיגי הטרור כמסכנים הסובלים ממזג האוויר הקשה במרג' א-זוהור, שם הם גרו באוהלים רק כדי לסחוט את רגשות העולם.

אלא שהאשם הגדול ביותר רובץ על כתפי אלה מבינינו שחשבו ב-1993 שאם יביאו לכאן את אש"ף והטרוריסט ערפאת בראשו, הוא "יטפל בחמאס בלי בג"ץ ובלי בצלם." כך הם מכרו לנו את הסכמי אוסלו. הם ידעו גם ידעו שערפאת משקר ומוליך אותם שולל, אבל הם לא שעו לאזהרות והקימו לו רשות טרוריסטית בליבה של ארץ ישראל. לא היה בתולדות העולם סוס טרויאני גדול ומסוכן יותר. הם איפשרו לו להביא אל לב הארץ צבא מחבלים חמושים מתוך הנחה שהוא – האויב הגדול – ישמור על ביטחוננו. הם החביאו את ההקלטה של נאום ערפאת שנשא ב-1994 ביוהנסבורג, דרום אפריקה, שבו הודה בפה מלא כי הסכמי אוסלו אינם אלא "שלום חודיבייה", שלום זמני שמותר למוסלמים לכרות עם הכופרים כשהכופרים חזקים מדי, ומותר להם להפר את השלום כשנקרית להם הזדמנות ויכולת לחסל את הכופרים.

נתנו להם תעודת הכשר של "דמוקרטיה"

אנו אשמים בכך שיצרנו מנגנון של שיתוף פעולה ביטחוני עם הרשות הטרוריסטית, שלמדה רבות משיתוף הפעולה על יכולותינו המודיעיניות. העברנו להם מידע על טרוריסטים והם יצרו עבורם דלת מסתובבת: ביום משחקים שש בש בתחנת משטרה ובלילה מתכננים פיגועים ומשלחים מרצחים. איפשרנו לרשות הטרור להקים מערכת חינוך שספריה מציגים את "פלסטין" בלי מדינת ישראל, ולא עשינו דבר. היתרנו לערפאת להקים אמצעי תקשורת – רדיו וטלוויזיה – ובאמצעותם הוא הסית נגדנו ודיבר על "הניצחון". הוא הלהיב את שומעיו בסיסמת "מיליוני שהידים פוסעים לירושלים" ולא הגבנו. "ההבלגה זה כוח," אמרו לנו, מבלי להבין שבמזרח התיכון הבלגה נתפסת כחולשה והשתיקה – כפחד. אצלנו לא רצו לראות את התמונה ולא גבו מחיר על ההתנהלות הדו-פרצופית של ערפאת. "זה לצרכים פנימיים," כך סיפרו לנו אבירי אוסלו כדי לקבל יחד עם הטרוריסט את פרס נובל לשלום.

היו בינינו אף מי שהתעשרו משיתוף הפעולה הכלכלי עם הרשות, בנו איתם קזינו, מכרו להם ואיתם דלק והקימו איתם "ארגוני שלום" שלא היו אלא צינורות להזרמת כספים מבחוץ לשמן בהם את גלגלי הטרור נגדנו.

ואז הגיע הגואל, מחמוד עבאס, סגנו וממשיך דרכו של ערפאת, והם כינו אותו "איש השלום". הם התעלמו מהכחשתו את השואה, מספריו נוטפי הארס שכתב נגד ישראל והציונות לאורך השנים, ולא הבינו כי כל מבוקשו הוא להרדים את ישראל אל תוך אשלייה מתוקה שהוא יקים מדינה שתכיר במדינת ישראל כמדינת העם היהודי, שהוא יגיע לפשרה בעניין ירושלים, והוא יוותר עבור הפלסטינים על מה שהם מכנים "זכות השיבה". הם חזרו כמנטרה על הטענה ש"אבו-מאזן ויתר על הבית שלו בצפת" כדי ליצור בקרב שומעיהם את האשליה השקרית שמיליוני ערבים יעמדו אחריו בתור כדי לוותר על הבתים שהם טוענים שהיו להם בארץ ישראל.

אבל החמור מכל הוא שמעולם לא איימנו על ערפאת או על עבאס בפירוק הרשות אם זו לא תפרק את חמאס ואת שאר ארגוני הטרור ותשים קץ לנוכחותם בשטח. מעולם לא חשו ראשי רשות הטרור איום על מעמדם ועל כסאותיהם, והם צחקו עלינו כל הדרך לבנק שבו הקפדנו להפקיד את כספי המיסים והמכס שגבינו עבורם. הם – המושחתים שגזלו את כספי התרומות שהגיעו מחו"ל – היו השותפים של אלה בצד שלנו שחתמו איתם על הסכמים מפוקפקים. גם לא הזהרנו כי הרשות תפורק אם זו תפנה לאו"ם לקבלת הכרה בינלאומית בניגוד חמור להסכמי אוסלו.

בשנים האחרונות ראינו איך הרשות הפלסטינית מאפשרת לחמאס להרחיב ולבסס את נוכחותו ביהודה ושומרון, ולא עשינו דבר. ראינו איך חמאס זוכה ב-40 אחוז מן הקולות בבחירות לאגודת הסטודנטים של אוניברסיטת ביר זית, ושתקנו. שמענו איך מנהיג ארגון הטרור בשומרון, חסן יוסף, עומד על בימת הנואמים של אוניברסיטה זו, וחסידי החירות האקדמית שלנו מילאו פיהם מים. ראינו איך חמאס מכניס את אנשיו למועצות העיריות ביהודה ושומרון ושתקנו. איפשרנו ל"ארגוני הצדקה" של חמאס לצמוח כפטריות אחרי הגשם, למרות שאצלנו יודעים היטב שכל תכליתם של ארגונים אלה היא הכשרת הלבבות והכנת הקרקע לג'יהאד נגדנו.

איפשרנו לרשות להעניק משכורות עתק למחבלים שדם על ידיהם בעת תקופת מאסרם, ולא עצרנו את כספי עידוד-הרצח הללו. איפשרנו לערוצי הטלוויזיה של חמאס לשדר מתוך יהודה ושומרון ולהפיץ את בשורת "אנו כאן בעלי הבית." נכנענו ללחץ האמריקני לאפשר לחמאס להשתתף ב-2006 בבחירות לרשות המחוקקת, וחמאס זכו במרבית המושבים. כך הפכנו את חמאס לארגון בעל חותם הכשר "דמוקרטי" למרות האידיאולוגיה הרצחנית שלו. הלכנו לישון עם אש"ף, התעוררנו בבוקר עם חמאס, ולא עשינו כלום כדי לפרק את הרשות שהמסכה הפוליטית נפלה מפני הטרור שלה.

מערכת המשפט שלנו כפתה על הממשלה לפתוח מחסומים שצמצמו את יכולתם של מחבלים לנוע בדרכים ולחטוף נערים. ארגונים ישראלים ובינלאומיים סירסו את יכולתו של צה"ל לתפקד כראוי והפכו אותו לדחליל שאף אחד אינו פוחד ממנו. הבאנו למצב שבו על כל קצין וחייל להיעזר בעורך דין לפני שהוא מחטט באפו, שמא יפיל שערה על האדמה ויגרום בכך לפלסטינים המסכנים עוגמת נפש.

אינו מודה, אינו עוזב ולא ירוחם

יש אצלנו מי שהסכימו לכך שהאמריקנים יחמשו, יממנו ויאמנו את הצבא הפלסטיני, בהנחה שצבא זה יגן עלינו מפני הטרוריסטים של חמאס ומפני הג'יהאדיסטים שיגיעו ממזרח. "בעידן הטילים לא צריך את בקעת הירדן," כך הם אמרו לנו. "עדיף שלום על שטח," טענו "מומחים" במינוי עצמי. יש אצלנו מי שמאמין שערבויות בינלאומיות שוות יותר מקליפת השום, ומוכן להעמיד את ישראל בסכנה רק כדי שכמה אירופים – שמכרו את ארצותיהם למהגרי כל העולם – יחייכו אלינו.

יש אצלנו מי שמוכן לוותר על הארץ שהקהילייה הבינלאומית העניקה לנו בוועידת סן רמו ב-1920 רק כדי לקדם את עסקיו. יש אצלנו מי שמכר לנו ולעולם את האשלייה כי קיים "מזרח תיכון חדש" שבו גר זאב עם כבש, סוני עם שיעי, כורדי עם ערבי, יהודי עם מוסלמי, וכולם יישבו סביב למדורה וישירו "קומבאיה" בהרמוניה מושלמת, אם רק ניתן להם מדינה בלב ארץ ישראל, בעלת רצף טרוריסטי מפאתי באר-שבע עד פרברי עפולה, שתגן עלינו מפני הטרור של חמאס, מחטיפת נערים ומירי טילים.

יותר מאלף הרוגים ישראליים באוטובוסים, במסעדות, בבתי מלון וברחובות לאורך שנות אוסלו – מידיהם של אש"ף וחמאס כאחד – לא שיכנעו את ממשלות ישראל משמאלה ומימינה של המפה הפוליטית לעשות את המעשה הפשוט, הסביר והנדרש: להודיע שהסכמים אלו בטלים וכל מה שנבנה עליהם מבוטל גם הוא. היו גם כאלה שהמציאו ביטוי מזוויע: "קורבנות השלום," במקום להגיד את האמת, כי הם היו "קורבנות אשליית-השלום שמכרו לנו מוכרי חלום המזרח התיכון החדש."

גם לא עמד לנו האומץ לסלק מהארץ את נחש הג'יהאד התקשורתי, ערוץ "אלג'זירה", פטרון חמאס, שמאז 1996 לא עובר יום מבלי שיסית ויפיץ שקרים נגד ישראל, היהודים והציונות, בשם ארגון "האחים המוסלמים", חברת האם של חמאס, ותחת חסות "חופש הדיבור". אבירי הדמוקרטיה שלנו אחוזי חלחלה ופחד מאמירות של ווהאבית חשוכה, עתירת פטרודולרים, המפזרת מוות והרס בכל רחבי המזרח התיכון ומזרימה מיליארדים להוצאתה של ירושלים מחיק העם היהודי.

איך קרה שאנשים שנראים אחראיים ורציניים, שנשמעים שקולים ונבונים, הפקידו את ביטחונה של ישראל בידי אויביה? איך קרה שבתוך בירתו של העם היהודי פועלים בגלוי "ארגוני ביטחון" של שונאי ישראל? האם יש תקדים בהיסטוריה שעם מוסר את ארצו לאויביו?

החמור מכול הוא שגדול אדריכלי האיוולת הספיד את  נפתלי, גיל-עד ואייל בהלווייתם, ולא אמר את הדבר הפשוט והנכון מכל: "אבל אנו אשמים, שפתחנו את ארצנו בפני הטרוריסטים להקים בתוכנו ישות הבנויה על איבה ושנאה, הסתה והשמצה, מוות וסבל, שהכנסנו את הנחש אל תוך ביתנו, הפקדנו בידיו את ביטחוננו ואיפשרנו לו להרוג בדם קר שלושה מטובי בנינו."

אין אצילות גדולה יותר מאצילותם של משפחות הנערים ושל המלווים, ששמעו את דברי ההספד מפי האדריכל בלי להתריס נגדו, למרות שהוא, אינו מודה, אינו עוזב, ולכן לא ירוחם על ידי שר ההיסטוריה.

על קברם הפתוח של נפתלי, גיל-עד ואייל נמחקו המחלוקות בין האדריכלים והמאשימים, בין הנאמנים והאופורטוניסטים, בין האחראים והקורבנות. עם ישראל כולו עומד היום בפני אתגרים שלא יבדילו בין תל-אביבי וירושלמי, בין צדיק ורשע, בין יושב קרנות וחובש הספסל, בין חייל ואזרח. מתוך הבנת הטעויות שנעשו בעבר, עלינו להביט קדימה אל המציאות האזורית המשתנה במהירות ולהגיב בנחישות על כל איום, מבפנים ומבחוץ. במזרח התיכון שלום ניתן רק למי שאינו מנוצח.

בתחושת עוצמה וצדקת הדרך אנו שולחים את תנחומינו למשפחות שער, פרנקל ויפרח היקרות והאצילות. מן השמים תנוחמו, המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים ולא תוסיפו לדאבה עוד, אמן.

המאמר התפרסם במגזין "מראה" 297 וכן באתר "מידה".

* * *

אגנה וגנר

תני לי לרדת מהחזה אל התחת

אני מתרפקת על זכר אֶבְרְךָ

שהיה מִתְמַשְׁמֵק לי בין שדיי

הכמושים כַּיום

ומגיע לפורקן נהדר

עד שגם אני הרגשתי ממך אורגזם בחזה

בין שדיי הזקופים אתה ילין

כּוּס-אוחתַכְּ

איך הייתי מסיימת בלבלוע אותך

אתה זוכר

איך היית מזיין אותי

בַּנקיק בין טיטי לטיטי

חופר חופר

קורא לי שמנמונת שלי

קורא לי משפריצונת אותי

קורע לי ערס פואטיקה מְעסָה שלי

קורא לי מלאכית

טיטי טיטי

משתגע להכניס לי גם בתחת

את הזובי שלך

הצינור האלוהי

שעד היום אני מתגעגעת אליו

כזה מתוק טעים וחי

ורק נזהר שלא להיכנס למקום ההוא

שמשם הזרעת לי את בתנו

שאתה מתכחש לה

כאילו לא עשינו חיים משוגעים

ואתה מצצת לי למטה את הזין

הקטן שלי

וקרעת לי שמנמונת שלי וביקשת

תני לי לרדת מהחזה אל התחת

כי שם את כולֵך שלי

בתולה

שמה אני הראשון אצלֵך

מכל הגברים שבעולם

אוי כמה אהבתָ אותי

ואני כמושה היום

כמו דְבֵלָה

ומסביב הערבים יורים

כאילו מלחמת השחרור נמשכת

ומֵהַכּוּס שלי לאוזן של אלוהים

אני מתגעגעת אליך

כל פעם שאני עושה אֶאֶה

* * *

יהודה דרורי

הגיע הזמן ליד קשה נגד המתפרעים!

הפלסטינים זיהו מזמן את חולשות העם בישראל בכלל ואת חולשות ההנהגה הישראלית בפרט – אנחנו חרדים לכל הרוג או חטוף בצורה היסטרית ממש, ואנחנו חרדים לדימוי שלנו באירופה או בארה"ב שמא נראה אכזריים מדי... בעוד שלעצמנו כמה אנחנו טופחים לעצמנו על היותנו מוסריים, רגישים והומאניים. גם ההבלגה המסוכנת של הקבינט הביטחוני לנוכח עשרות רקטות הנזרקות לעברנו מצביעות אצלם על חולשה שלנו, חולשה הקוראת לפורע לצאת נגדנו.

רוצים להרוג

הדת היהודית קבעה מזמן כי "הבא להרגך השכם והרגו," – ייתכן שיהיו שופטי בית-המשפט העליון שלא יסכימו עם כך, אבל נוהג זה מקובל בכל העולם, לכן כאשר מישהו מיידה עליך סלעים או בקבוקי תבערה, זה לא משום שהוא "מביע מחאה לגיטימית..." אלא הוא ממש מתכוון לפגוע בך, להרוג אותך!

אז מדוע אנחנו לא יורים במשליכי הסלעים ובקבוקי התבערה? מדוע זה משנה מהו גיל הפורעים? (אם הם צעירים מדי, שהוריהם יחזיקו אותם בבית). בשעתו, כאשר שירתי במילואים ונסעתי בשטחים, הבטחתי לעצמי שאם מישהו ינסה לידות עליי אבנים, אעצור ואפתח עליו באש בכוונה להרגו, כל זאת מתוך ידיעה שכאשר אפגע בפורע, אועמד למשפט ואיזה פרקליט מלוקק מהפרקליטות, כתובע, ינסה להוכיח באותות ומופתים שלא נשקפה לי כל סכנה – אף שכל עֵד לא נוכח שם... אמרתי לעצמי: בארצי לא אתן לאף פורע לפגוע בי!

תרבות האיסלם – תרבות השינאה והאלימות

 האוכלוסייה הערבית בארץ ישראל שונאת אותנו שנאת מוות, (גם הערבים הישראלים, ברובם). הם שונאים אותנו כי הם מקנאים בנו, בהצלחותינו הצבאיות והכלכליות (ובהצלחת המפעל הציוני), דתם מצווה עליהם להרוג בנו (או "לפחות" להמיר דתנו בכוח...) והם שומעים זאת ללא הרף בכלי התקשורת שלהם ובמסגדים... אין הבדל בין החוליגנים של עיסווייה, חלחול או של טייבה וקלנסווה, הם רוצים להרוג אותנו וגם מנסים לגרום למדינה נזקים פיזיים (ראה שריפת התחנות בירושלים).

הגיע הזמן שההנהגה בישראל תעשה מהפכה במחשבה העלובה שלה ביחס ל"התגוננות" כנגד המתפרעים בכל רחבי ארץ ישראל! יש להורות לכוחות הביטחון לירות מיידית במשליכי בקבוקי תבערה, במשליכי סלעים ובלוקים ובמציתי יערות. נכון שבתחילה תהיה "התרגשות מסוימת" ברחבי  אירופה ובבית-הלבן, אבל הם יתרגלו לכך מהר מאוד (לפחות כמו שהם שותקים בהיותם מורגלים לראות רצח מזעזע בסוריה, עיראק, תימן וניגריה ולעבור על כך לסדר היום...)

כאשר החמולות הערביות השונות ברחבי ארץ-ישראל יבינו שיש להם עסק עם "רוצחים" כמותם, הם ישקלו שוב ושוב לצאת או לא לצאת להפגנות אלימות נגד ממשלת ישראל ונגד היהודים. אנחנו חייבים להכניס לעצמנו לראש שאנחנו לא "שבויי הגויים" בגולה, אנחנו עצמאיים בארצנו ולכן לא נרתע מלפגוע באלו המנסים לפגוע בנו.

נ.ב.

אמנם זה שווה מאמר נוסף אבל לידיעת גורמי המשפט והשב"ס: בחוק הבינלאומי – לטרוריסטים אין זכויות של שבויי מלחמה, ומעט מאד זכויות כאסירים בכלל... (לבטח לא טלוויזיות, מכשירי כושר, אוניברסיטאות ובר-בי-קיו). אז מה אכפת לפורע להיעצר, ליהנות ממיטב האירוח הישראלי בכלא, להיות גיבור בכפרו ולקבל משכורת שמנה מהרשות הפלשתינית? ראו מה עושים האמריקאים בגוואנטנמו... מישהו אומר משהו?

אתם חייבים לעשות מהפך מחשבתי בנושא. פשוט בושה וחרפה לכולנו לקרוא על ה"נאורות" של מנהלי כלא המנסים לשמור בכל-מחיר על "שקט תעשייתי"...

* * *

צבי י' כסה

1. הקוד של מהפיכת הריבונות

הרצח הנורא של הנערים שנחטפו, והימים עד שהממשל גילה את שידעו, ועד ללווייה ההמונית – מחייבים לחשוב הרבה על הקוד של מהפיכת הריבונות של עם ישראל  ועל  תרבות הפרהסיה, מצד אחד – ועל ההקשר לתשליל (הנגטיב) הפלסטיני של מדינתנו, מצד שני.

רק מעטים משנות המאבק לעצמאות חיים איתנו. מי שלא חווה קהילה הנאבקת לחירות יציע בנקמנות הצעות חסרות שחר. דבר לא מרתיע לוחמי חירות ישראל ודבר לא מרתיע לוחמי חירות ישמעאל. הנה הדגם:

ב-1 בפברואר 1944 – המלחמה הגדולה בעיצומה  –  בגין בראש האצ"ל – פירסם  את הכרוז הראשון: "...השילטון הבריטי בגד באומה העברית ובציונות הממלכתית. לכן, אין לאומה מנוס פרט למלחמה ישירה נגדו... נילחם, כל יהודי במולדת יילחם, אלוהי ישראל, אל צבאות יהיה בעזרנו. אין נסיגה. חרות או מוות..."

זו היתה הכרזת המלחמה של אצ"ל נגד הכובש הזר.

חירות או מוות!  האלקינים והלוינים והסטרוקים והבנטים  שלא היו כאן, ייאלצו להבין שזו ההווייה של קהילה לוחמת שיחרור. זו היתה קהילת היישוב עם המחלוקת בין ההנהגה –לפורשים לטרור. וזו ההוויה בקהילה הפלסטינית באיפיוני תרבותם הזרה לנו. ובמאבק הכפול נגד הבריטים ניצחנו – היום אנחנו יודעים –  כי החליטו להתפרק מהאימפריה.

אבל ניצחנו את הפלסטינים – וזה היה העיקר – כי הנהגת היישוב ריסנה כדי שלא נהיה כמוהם. ניצחנו לא משום שאותנו מלים ביום השמיני ואותם בנערוּת. ניצחנו כי לא חטפנו נערים ולא רצחנו חפים מפשע עד כמה שהיה אפשר. ההנהגה לא הסכימה לפורשים שנגלגל חביות נפץ לשווקים הומי אדם. לא היו אלקינים ברמת החלטות שמציעים כל הצעה קיצונית כשהיא נטולת השאלה ההכרחית: מה יהיה אחר כך. ולמרזלים ולבן גבירים לא הייתה תקומה.

אם חירות או מוות היו אתנו, מה מאיתנו יהלוך להבין כי חרות או מוות איתם. התגייסנו בני 16 ו-17 לפלמ"ח ב-1946-7. ז. א. שכל בן 16 פלסטיני הוא טרוריסט בפוטנציה וירתום עצמו למאבק הלאומי באיפיוני תרבותם הזרה לנו. וכמו אצלנו,  ייאלצו לבצע "סזון" – מה שעושה אבו מאזן ואומר  בערבית לשרי החוץ הערבים – אני מוסר טרוריסטים בתיאום עם השליט הזר. כך היה אצלנו. כלומר, נגטיב,  תשליל אחד לאחד בדרך למדינתם.

לכן, חסר תכלית לאיים על לוחמי חירות בעונשים. הדרך להילחם בחמאס (נרתענו בעופרת יצוקה לממש את יכולתנו, כשם שנרתענו ממימושה בלבנון 2 עם חיזבאללה) – היא לסייע  לאבו מאזן להקים את מדינתם. כל הדרכים האלקוניות והלויניות והסטרוקיות והבנטיות רק יחזקו את החמאס. והרי זו כוונתם. בתגובה הפבלובית: "תשובה ציונית הולמת."

הסיסמה הזו של הלאומנים לפלגותיהם היא שקר. האמיתית היא "תשובה פוסט ציונית הולמת" כי הרי בהם בוערת האידאה להמיר את מדינתו של עם ישראל במדינתם של שני העמים עם "דמוקרטיה לאחד מהם בלבד," קומבינה אפרטהייד.

בצד ההבנה לממשותו של התשליל הפלסטיני, תאומו של זה הישראלי, לא מותר להתעלם מהניסיון להמיר את הקוד של מהפיכת הריבונות של עם ישראל. עניין זה דורש דיון רחב  אגע בו כאן בתמצית:

 הקמת הריבונות שלנו צלחה כי הקוד היה משל המשורר הלאומי, ביאליק: 

"...עַל-אַף הַשָּׁמַיִם וַחֲמָתָם – הִנְנוּ וְעָלִינוּ – בִּסְעָרָה – הִנְנוּ וְעָלִינוּ!

אִם-אָסַף הָאֵל מֵעִמָּנוּ אֶת-יָדָיו / וַאֲרוֹנוֹ מִמְּקוֹמוֹ לֹא-יָמוּשׁ – נַעַל-נָא אֵפוֹא בִּלְעָדָיו! – "

זה הקוד של היהדות הישראלית שהחליפה את זו היהודית.

הקוד הפעם בא בדברי האבל של אחיו של אייל יפרח:  "...אני מרגיש שהרמת את עם ישראל גבוה וקרבת אותנו למשיח..."

לא, אלה לא דברי נער, הם התורה משל הראי"ה קוק: "...כשיש מלחמה גדולה בעולם מתעורר כוח משיח..." (הרב אברהם יצחק הכהן קוק, אורות, עמ' י"ג). "המלחמות מעמיקות את הערך המיוחד של כל עם, עד שמתבלטת צורתו ויוצאת אל הפועל בהגמרה בכל פרטי עמקיה" (אורות ט"ו).

העמידה המכובדת, הכובשת, המקרינה של המשפחות לא משחררת ממחלוקת: אבלות מדינה על בניה או אבלות תיאולוגית על קורבנותיה. מעבר ובתוך האחדות יש מחלוקת אמת. החופשיים לא יכולים להירתע ממנה כי זו מהות הריבונות: אדם ריבוני בחברה ריבונית במדינה ריבונית. לא רבנית – בגילי הנושק למחצית העשור התשיעי, עם גנים ישירים מהעלייה השלישית, אני עם המחזור שלנו שייכים לדור המייסדים – לא הייתי רוצה שבהלוויה חו"ח של חייל – איזה רב יספר את הידוע לו על מה שאמר אלוהים לרבי עקיבא (ששמענו הפעם).

מה שאנחנו יודעים הוא שחצי מיליון נהרגו וביניהם 24 אלף מתלמידיו.

2. שר של קיץ ושר של חורף

ז'בוטינסקי מצא סיפור אנגלי על טיפש של קיץ ושל חורף. הראשון טיפשותו מיידית. השני רק כשמסיר בגדיו. הנמשל מוחל גם על פוליטיקאי או  שר של קיץ או חורף. לאט נושרים בגדיו ומתגלים מעשיו.

יאיר לפיד מתגלים מעשיו. הפגע הראשון הוא שר השיכון, אורי אריאל, איש סימפטי מדליק אש למנוע מו"מ עם הפלשתינים ועם האמריקאים. הפגע השני מהאחים הוא יו"ר וועדת הכספים. פגע א' מפרסם מיכרזים, פגע ב' מסדיר – לפעמים כמחליט יחיד – על העברות מאות מיליונים לקולוניות [הדגשה שלי. – אב"ע] החוקיות והלא חוקיות. איך לא היה מי שיספר ללפיד שהשניים יסירו לך את הגרביים מתוך הנעליים בלי שתרגיש. מניח שמנת אצל החתול.

על שני אלה ניתן היה לדעת מראש. לא כן על נבחרו לשר החינוך, כאן דרושה היתה אינקובציה לגלות כי הצבת רב, חניך מרכז הרב, לנהל חינוך למערכת החופשית הוא עניין מסוכן. השר פירון איש סימפטי. דיבורו נעים, שוטף ומקרב. בלי נייר הוא יכול לנאום נאום לתפארה – עד שבוחנים את התוכן לגלות את האוקסימורונים ואת מושגיו שאינם תואמים לאלה הראויים בתרבות החופשית. ועד שלומדים את המסתתר מאחורי חלקות הלשון של סיסמאות אחדות ושיח הגוונים וכיו"ב דברי הרדמה לחופשיים על מנת לחזק את החברה האמונית במערך הישראלי.

נאומו של השר באוניברסיטה אריאל (הארץ 10.06.14) הוא הזדמנות לחלץ את הפירכות והתכסיסים. וכיוון שדברו סדור, אלך במסלולו:

אסור לצמצם את חזון א"י השלימה

"...אי אפשר להסכים עם צימצומו של חזון גדול... ארץ ישראל ללא חברון ושכם. ללא תל אביב ודגניה, ללא אופקים וקריית שמונה אינה שלימה...."

שימו לב לתכסיס: ההחלקה של סילוף: הרי בלי תל אביב ודגניה וקריית שמונה אין מדינה.  בלי חברון ושכם קמה והיתה מדינת תפארת. אז איזה מין ניסוח זה של שיוויון ערך בין תל אביב לשכם? למה הוא דומה? שפלוני אומר: לא איכפת לי שהנשיא יקבל מיליון שקל בחודש, אבל שזה יהיה רשום. הוגן, לא?

לא הוגן! מה שאומר הפלוני הוא שהנשיא לא רק מקבל מיליון בחודש אלא לא רושמים זאת. מה אומר השר? – לא שלימות הארץ אלא הארץ לא שלימה. כך זה לא פוליטי אלא הירהור חינוכי, 'מרכז הרב'יי. מורח לנו בתמימות את שכם ותל אביב כיסוד למדינה. ועוד מביא את צבי יהודה קוק: "איפה יריחו ועבר הירדן שלנו.." – נושא חינוכי לבחינות בגרות. תעיר אותנו כשיתגשם החזון הקוקיסטי שאתה רוצה לפטם בו את הילדים כדי שיתנגדו לגבולות המדינה. אבל, אין מדינה בלי גבולות.

"ארץ ישראל היא ארץ עם נשמה... שהובילה את הסבים והסבתות שלנו לחשוק ולהתפלל אליה.... זה מחייב לחנך, לכבוש ולחקור את הארץ לאורכה ורוחבה."

סבינו וסבתותינו כמהו לארץ-ישראל וירטואלית. אלפיים שנה הארץ ריקה. עשרות ומאות אלפי נוצרים ומוסלמים היגרו אליה. (קיראו את ספרו של מונטיפיורי על ההיסטוריה של ירושלים) לא היהודים. מ-1880 עד 1920 היגרו 2.5 מיליון לארה"ב ו-50 אלף לארץ. ואלה עלו כי הגויים הנאורים דחו את היהודים החופשיים שדהרו למודרנה, עד שהבינו כי ללא ריבונות תפילות לא עוזרות. ממדינות שלא הציקו מאד ליהודים לא עלו ולא עולים עד היום. לארץ אין שום נשמה. נשמה היתה לעליות המייסדות שעלו נגד הממסד האורתודוקסי שחלם על הארץ הווירטאלית. השר, בישיבה שחונך בה, הסתירו ומסתירים שלא הגלו אותנו מכאן. אחרי מרד בר כוכבא התנהלו בארץ חיים יהודיים והיא נעזבה מהעדפת הגלות. הדת כפי שעלתה אחרי החורבן הגלות היא הקולב המתאים לה.

ומכאן מפליג שר החינוך! לאוקסימורון נוסף: "א"י השלימה לא רואה בזכויות אדם איום על יהדותה של המדינה, כי אם כלי המפריח חברה צודקת ובריאה ... מבערת מתוכה שינאה  ליהודי ולערבי... מכירה בחביבותו של נברא בצלם..." וגו'. בנופת צופים של הומאניות ואחרית הימים. רק ממרכז הרב יכולים לדבר על הערגות האלה בישראל השלימה המאכלסת שני עמים תחת דמוקרטיה לאחד מהם. ולאחוז בסיסמה האוקסימורונית שאין סתירה בין "יהודית ודמוקרטית" בלי תוספת "וכל אזרחיה". רק חרד"לי מהגג על מדינה כזאת. רק מדינתו של העם היהודי (ויותר נכון מדינתו של עם ישראל) ושל כל אזרחיה היא המדינה שאין בה סתירה בין השניים. ואידך זיל גמור, שר החינוך.

לפני ואחרי יש עתיד שר החינוך הוא מבית הכנסת של נפתלי בנט האומר וחוזר וחוזר על ערכים יהודים. אני מתאווה שיסדירו לי שיח טלוויזיה מולו כדי להוכיח שאינו יודע מהם ערכים ומהם ערכים יהודיים.

אל תתייראי מן הפרושים ולא מהצדוקים, אומר ינאי לאשתו המלכה, התייראי מהצבועים... וכאן היום הם אלה האומרים דמוקרטיה ללא כל אזרחיה.

אהוד: סבא שלי יהודה ראב היה ממייסדי הקולוניה הראשונה של העלייה הראשונה, פתח תקווה, כך שגם אני, מילולית, הנני מצאצאי הקולוניאליסטים של תקופת הקולוניאליזם היהודי של העלייה הראשונה, ששייכת כידוע לתקופת הקולוניאליזם העולמי של האימפריות הקולוניאליסטיות ימ"ש [שבין שאר העוולות שלהן הפכו אזורי עולם מפגר ונחשל – לעולם שהיה בתחילת דרכו להיות מודרני, כמו התשתיות בהודו ובארץ-ישראל, למשל].

אבל אבא שלך, יונה קוסוי-כסה, מתקופת העלייה השלישית, בכלל לא היה קולוניאליסט אלא דמוקרט אמיתי, חלוץ, שבא לבנות ארץ שבה אולי ישרור שיוויון זכויות מלא בין יהודים נרצחים לערבים רוצחים, והרוב יכריע באופן דמוקרטי, וככה נולדת גם אתה בקבוצת שילר, שכמובן מעולם לא היתה קולוניה!

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

* אנחנו מבקשים מהקונה, ששלחנו לו חזרה בדואר את השיק ע"ס 70 שקלים שהחזיר לנו הבנק כי היה כתוב לא נכון, לשלוח לנו מיד שיק חדש.

* אנחנו מבקשים מהקונה ששלח לנו שיק ע"ס 70 שקלים – מס' חשבון שלו 19077 בבנק 04 סניף 283, שיק שמספרו 50007 – לשלוח לנו שיק חדש על סך 87 שקל = 70 שקל + עמלת החזרה 17 שקל משום שהשיק הוחזר לנו מהבנק.

הכתובת אהוד בן עזר, ת.ד 22135, ת"א.

* * *

ציוני אמיתי, לא מזויף

דעתו של אל"מ דרוזי ציוני על ערביי ישראל

מכתב שהעביר מזיד עבאס –  מזכיר עמותת הדרוזים הציוניים,  מקבל משנה תוקף כשהוא מגיע מדרוזי,  אל"מ מיל', המבקש לעורר אותנו, היהודים, הנרדמים בשמירה. אם לא תעשו כלום אל תתפלאו שהאמת תגיע!

 מי שרוצה להגיב יכול לפנות ישירות למזיד עבאס, שכתובתו מצ"ב

b9804002@bezeqint.net

מזיד עבאס

אמיתות כבדות משקל, האמת על הערבים ושהיהודים יפסיקו לחיות בתחושת אשמה

ערביי ישראל, כל כך "מסכנים". למרות שהם מהווים כ-20% מאוכלוסיית המדינה, הם זוכים ב-50% מתגמולי הביטוח הלאומי. הם כל כך "אומללים", שגביית המיסים במגזר הערבי היא מגוחכת, והנתונים על כך ידועים לכל מי שמעוניין לדעת אותם.

מילא כשמדובר במיסי המדינה כמו מס הכנסה ומע"מ, אבל הם גם לא ממש טורחים לשלם את המיסים העירוניים שלהם, ובנוסף מצפים מהממשלה לכסות את הגירעונות שהם יוצרים.

כל כך "מקופחים", עד שברשויות המקומיות שלהם הם מעסיקים את כל החמולה, וכל שתי דקות דורשים ומקבלים מענקים מהממשלה כדי שהרשויות לא יקרסו. ואם מענק כזה מתעכב אפילו ביום, זאת כמובן "ההוכחה" לכך שישראל היא גזענית.

כל כך "מופלים", עד שכל המגזר הזה חי בבתים צמודי קרקע, כלומר וילות, ובפועל – טירות ענק! מאות אלפי בתים במגזר הערבי נבנו שלא כחוק, ואל תספרו לי ש"אין להם תוכניות מיתאר", כי הסיבה לכך היא שהם לא עושים שום צעד בכיוון של תיכנון המרחב העירוני. שהרי, למי שלא יודע, ועדת התיכנון המקומית היא זו המאשרת תוכניות מיתאר מקומיות, וזו האחריות של הרשויות המקומיות הערביות לדאוג לאנשיהן. אבל הרבה יותר קל לבנות בניגוד לחוק בישראל. אף אחד לא מעז להרוס בית של ערבי! – בעוד שאם אני רק אתקין פרגולה או אסגור מרפסת שלא כחוק, יעמידו אותי מיד לדין ויחייבו אותי בהוצאות ההריסה ובהוצאות משפט, בנוסף על הקנס.

כל אחד מהם חי על ג'בל משלו כאילו האדמה היא משאב לא מוגבל בארץ הזו. תושבי סכנין מתלוננים על "הפקעת אדמות". הם רק שוכחים לציין שבסכנין חיים 20 אלף איש על שטח של 8,000 דונם, בעוד שברמת גן, לדוגמא, חיים למעלה מ-150 אלף איש על שטח של 12,000 דונם, שרבע ממנו הוא פארקים וגנים.

חיים טוב, הערבים תושבי ארצנו. מספיק לנסוע בוואדי ערה ולראות על איזה שטח יושבים יישובים כמו אום אל פאחם ומוסמוס. הם כל כך "מסכנים", עד שישראל היא המדינה היחידה במזרח התיכון שבה ערבי יכול לבחור ולהיבחר בבחירות דמוקרטיות חופשיות. ארץ שבה ערבי נהנה מכל החירויות האזרחיות, שבמדינות ערב אנשים אפילו לא חולמים עליהן. ארץ שבה ערבים יכולים להפגין בלי לחטוף כדור בראש. ולמי שעוד לא הבין – מה שקרה כאן באוקטובר 2000 לא היה "הפגנות", אלא סיוע פעיל לאוייב שפתח באותם ימים ממש במלחמה נגד ישראל.

בכל מדינה אחרת, אוכלוסייה שהיתה מנסה לחסל את אזרחי מדינתה שלה בכבישים באמצעות אבנים, בקבוקי תבערה, מוטות ברזל ונשק חם – היתה סופגת 13,000 הרוגים ולא 13.

הם כל כך "אומללים" עד שמותר להם להזדהות בגלוי עם הגרועים שבאויבינו – איראן, חיזבאללה, חמאס, סוריה, הג'יהאד האיסלמי וכל שאר החולירות – ואיש אינו מעלה על הדעת ברצינות לדרוש מהם נאמנות מינימלית למדינתם. הם כל כך "מקופחים", עד שלעולם לא תראו שבמסגרת "איחוד משפחות" ערבי יבקש "להתאחד" ב"פלסטין", ירדן, מצרים או סוריה. הפלא ופלא – הם תמיד תמיד מעוניינים להתאחד דווקא במדינה ה"גזענית" ישראל!

באמת מעניין. אולי כדאי שמישהו ייתן פעם את דעתו על התופעה המרתקת הזו. הם כל כך "מופלים" עד שבכל מדינת ישראל לא תמצאו ערבי אחד שמוכן לעבור ל"פלסטין" – מדינה שבה כל האזרחים הם בני עמו, דוברים את שפתו, מאמינים בדתו ומנופפים בדגל האהוב עליו. הם אפילו לא מוכנים להישאר במקומם, ושגדר הגבול תעבור ממערב להם ותשאיר אותם בשטח "פלסטין" – וזאת מבלי שייאלצו לעזוב את הבית.

תראו את תושבי אום אל פאחם,  רובם תומכי התנועה האיסלאמית וההסתה אנטישמית של ראאד סלאח – אבל אינם מוכנים לשמוע אפילו על האפשרות שהגדר תעבור ממערב להם, הם יסופחו ל"פלסטין" על בתיהם ורכושם. אבל הרי הם "פלסטינים" – לא? הרי לא טוב להם במדינה יהודית "גזענית" – לא?

אז מה לעזאזל קורה כאן?

[אנחנו מקווים שהמכתב אמיתי]

* * *

נעמן כהן

הגזענות האירופית שבה למשחק הפוליטי –

שוב מסמנים יהודים

בתשעה באב 2013 קיבלו מדינות האיחוד האירופי החלטה היסטורית. לראשונה מאז מלחמת העולם השנייה, מסמנים יהודים. לפי האיחוד (כולל גרמניה) שטחי יהודה ושומרון חייבים להיות "יודן-ריין" ולכן היהודים הנמצאים שם, הם "אי לגאליים".

יהודי מהרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים למשל, אינו יכול להתפלל בכותל, כי עצם ההימצאות שלו שם אינה לגאלית, נער מהגולן אינו יכול לצאת למשלחת נוער לאירופה, כי עצם ההימצאות שלו בגולן היא "אי לגאלית".

אל נזלזל בקביעה זאת. 700 אלף יהודים בארץ מסומנים. כך גם החל סימון היהודים באירופה, כך החל התהליך שאותו כינה נורמן כהן, "הכשר לרצח עם."

השבוע פירסמו ממשלות בריטניה, גרמניה, צרפת, ספרד, איטליה, פורטוגל, אוסטריה, מלטה, אירלנד, פינלנד, דנמרק, לוקסמבורג, סלובניה, יוון, סלובקיה, בלגיה, קרואטיה, לטביה – אזהרה לאזרחיהן על ביצוע עסקים ופעילות כלכלית עם יהודים בתחומי יהודה ושומרון, מזרח ירושלים, וברמת הגולן. כל עסקים עם יהודים שם אינם חוקיים, וטומנים סיכונים משפטיים.

אחד מבעלי עיתון "הארץ" הוא גרמני נאצי בעברו – אלפרד נוון דומונט, לכן אין תימה שבהתאם למסורת העבר, העיתון במאמר מערכת 29.6.14 מבשר על סימון היהודים בשמחה: "אזהרה חמורה לממשלת ישראל אם זו לא תסיים את הכיבוש ישלמו כל אזרחי ישראל את המחיר והוא עלול להיות כואב."

למרבה הצער הממשלה שותקת ואינה מגיבה. על הממשלה היה להגיב בהתאם למפת החליפות המוסלמית שנוסדה זה עתה, ולהזהיר את אזרחיה מעשיית עסקים עם צרפתים מדרום לפואטיה, על ספרדים בכל ספרד, ופורטוגלים בכל פורטוגל, על איטלקים בסיציליה, וכד' בהתאם לשטחי הכיבוש הערבי-מוסלמי.

המשורר הלאומי (אם לא לומר לאומני) הערבי-מוסלמי-פלישתינאי – מחמוד דרוויש, שבניגוד לנאצים תבע בשירו המפורסם לנקות את הארץ גם מגופות היהודים (נכון שזו התבטאות עדינה מול שירתה של המשוררת הלאומית הפלשתינאית פדואה טוקאן החולמת לאכול כבד של יהודים) טען שהמזל של הערבים הוא שהם נלחמים נגד היהודים. את אירופה הוא טען, הערבים לא מעניינים כלל, מעניין אותם רק לרדוף את היהודים. הנה קם האיחוד האירופי ומוכיח את טענתו.

נגד הגזענות היהודית – מבחן יגאל עמיר

גולדה מאיר אמרה בזמנו: "אני לא סולחת לערבים שהם מכריחים אותנו להרוג אותם" גולדה זכתה לביקורת קשה על דבריה אלו, אבל יש ללמוד מהם. אסור לנו בשום פנים ואופן להידמות לערבים-המוסלמים. אסור לנו להסכים לרצח אזרחים חפים מפשע רק בגלל היותם ערבים-מוסלמים. יש לטפל ביד ברזל ובענישה קשה בכל גילוי של הסתה גזענית, וכל ניסיון לנקמה אישית.

חס וחלילה ויתברר שהרוצח הנתעב של הנער מוחמד אבו חדיר הוא יהודי יש להענישו בכל חומר הדין בדיוק כמחבל ערבי-מוסלמי.

במקום "מבחן בוזגלו" נשים את "מבחן יגאל עמיר". כל רוצח ירצה מאסר עולם בכלא בדיוק כמו יגאל עמיר. בשום פנים ואופן לא ישוחרר ע"י עסקה או חנינה. אגב, מבחן יגאל עמיר חייב לחול גם על רוצחים ערבים-מוסלמים.

ראש למטה ראש למטה! (1)

המצור על ירושלים חזר

המילים המזעזעות של חוטפי שלושת הנערים לפני רציחתם: "ראש למטה! ראש למטה!" – מאפיינות את מצבנו. אכן כולנו כעת עם ראש למטה. הטרור המוסלמי הצליח.

מאז יום רביעי בבוקר, נמצאים השכונות הצפוניות מזרחיות של ירושלים במצור.

תושבי שכונת נווה יעקב ובה כ-35 אלף תושבים, ושכונת פסגת זאב עם כ-68 אלף תושבים, יכולים לצאת את השכונה מציר אחד בלבד, דרך עוזי נרקיס היא הדרך היחידה הפתוחה בפניהם.

גם תושבי יישובי גב ההר מאזור שכם ולאורך כל ציר 60 העובדים או צריכים להגיע לירושלים, גם להם נותרה רק הכניסה היחידה ממחסום חזמא אל פסגת זאב, ומשם לעוזי נרקיס אל מרכז ירושלים.

תושבי פסגת זאב ונווה יעקב החפצים לנסוע לתל אביב ויכלו לעשות זאת עד לפני כשנה דרך כביש עטרות, ומזה כשנה לערך בדרך המלך במחלף נתניהו החדש שנבנה במיליוני שקלים מקופת הציבור – יכלו לצאת לתל אביב או לאזור דרום ירושלים דרך בגין, כולם כולם חייבים מאז יום רביעי בבוקר דרך כביש 1.

הרכבת הקלה כלי התחבורה הציבורי החשוב הגדול ביותר שמשמש את תושבי שכונות אלו, מושבת מעבודה מהשכונה והחוצה.

ממשלת ישראל ומשטרת ישראל, לא מסוגלים לממש ריבונות חוק וסדר בלב העיר ירושלים, עיר הבירה של מדינת ישראל!!!

ערביי ירושלים מנהלים מלחמה הכוללת יידויי מאות בקבוקי תבערה ואלפי סלעים והאבנים.

בשכונת עיסווייה מתפרעים הערבים מול עיני השוטרים ותושבי הגבעה הצרפתית המסתכלים מחלונות ביתם, ומול מאבטחי בית החולים הדסה, וזורקים בזה אחר זה משך דקות ארוכות כמה וכמה פעמים ביום, בקבוקי תבערה לעבר בית החולים הדסה הר הצופים, במטרה לשרוף את בית החולים!

כל השטחים סביב בית החולים שרופים מפוחמים ומעלי עשן, כך נראה בית חולים בירושלים!

 הפורעים הערבים העלו באש והציתו רכוש ממשלתי וגרמו נזקים בעשרות מיליונים. וביצעו לינץ' של ממש באזרחים במטרה להרוג! והם ממשיכים לנסות להרוג בכל דרך, בקבוקי תבערה, אבנים סלעים ובלוקים, ירי זיקוקים בכינון ישיר, וכן אפילו ירי בודד כזה או אחר מנשק חי במהלך הלוויה, שבוצע לעבר אנשי כוחות הביטחון המשטרה.

פורעים אלו מתנהלים באין מפריע. הוראות המשטרה על פי רוח המפקד והדרג המדיני מעליה. להכיל את האירוע, להימנע מחיכוך, להימנע מהפעלת אמצעים. לשמור רק על תחום המהומות שלא יגיע לקו בתי היהודים.

מי אגב ישלם את נזקי כל הרכוש ובהם מיליונים לחברת סיטי-פס של הרכבת הקלה? על פי חוק פעולות איבה, הכסף יגיע מקופת המדינה, מכספי כולנו, כי המדינה לא תהין להשית על הפורעים את דמי הנזק.

ולכל זה יש להוסיף את ההתפרעויות והנזקים שעושים ערביי הגליל וואדי ערה. שהטילו בין השאר מצור על שער אפרים.

ביום רביעי לפנות בוקר נרצח נער ערבי כבן 17 וגופתו הוטלה ביער ירושלים והוצתה באש. פשע מחריד. עד עתה לא התברר על רקע מה, ומה מניעים קשורים לרצח. אלא שלעניין נושא ההתפרעויות אין לזה שום משמעות ושום הצדקה!

גם אם יתברר חס וחלילה לבסוף כי המניע לאומני. האם בשל כך יש הכשר מהממשלה והמשטרה לערבים בלב ירושלים – לפרוק את זעמם בניהול מלחמה משך ימים, ולהצית להרוס לסכן חיי אדם לבצע לינץ' לנסות להרוג השוטרים. ללא הפרעה מצד כוחות המשטרה שרק מביטים על כל זאת מרחוק.

ראש למטה ראש למטה! (2)

הפתרון לירי מעזה – השבת אש למקורות הירי.

הראש למטה! הוא גם מצב תושבי עוטף עזה הנתונים להתקפת מטחי ירי מהרצועה. הממשלה, ובצדק, אינה רוצה לצאת למבצע צבאי כולל, ומשדרת זאת לחמאס, שמנצל זאת להמשך הירי. אני מרגיש שאני חוזר על עצמי אבל הנה מה שכתבתי בגיליון 672:

הירי מעזה וחוסר התגובה הישראלי נרשם היטב ע"י כל אויבי ישראל המצוידים בטילים: יש כאן תופעה ייחודית בהיסטוריה. היטלר לא איים לחסל את בריטניה ולהשמיד את הבריטים, למרות זאת הבריטים לא העלו על הדעת לא להשיב אש למקורות הירי הנאצי, ולספק לנאצים מזון ודלק.

החמאס נלחם בישראל במטרה מפורשת לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים – ומדינת היהודים אינה משיבה אש למקורות הירי ומספקת לחמאס מזון ודלק. אין תקדים לכך בהיסטוריה האנושית. אם יש ספר גינס היסטורי יש לרשום בו את השיא הישראלי – לספק לאויב בעת מלחמה מזון ודלק. אם הבריטים היו נוהגים כישראל הם לא היו יכולים לנצח במלחמה.

אני מרגיש כקאטו הזקן, כאשר אני מביא כאן בשלישית את מה שכתבתי ב"חדשות בן עזר" 310, ו-323. מאז השתנה רק המנהיג והורחב טווח הטילים. לכן כעת שיניתי בסוף רק את שם המנהיג. המצב לא השתנה.

"מלבד זאת אני סבור שיש להרוס את קרתגו" (גיליון 323)

כמה צדק עצוב יש בדבריה של מרי דן גור, אמו של החייל שנפל בעזה: "אם (במותו) ערן יפסיק את הקסאמים, אני מוכנה לקורבן. אבל ערן לא הפסיק. המוות של ערן היה לחינם, אסור היה להיכנס לעזה, אלא להפגיז מבחוץ."

נתניהו לוקה בחוסר הבנה טוטלי של המצב, הוא מדבר כל הזמן על "מלחמה בטרור". אבל המלחמה כעת איננה מלחמה בטרור, המלחמה עתה שונה לחלוטין, המלחמה עתה היא מלחמת התשה!

מארקוס פורקיוס קאטו קנסוריוס (Marcus Porcius Cato Censorius), הידוע גם כקאטו הזקן, התפרסם בכך שנהג לסיים כל נאום בסנאט במילים הבאות: "מלבד זאת אני סבור שיש להרוס את קרתגו" Ceterum censeo Carthaginem esse delendam. – בשנת 149 לפנה"ס, הודות למאמציו, יצאה רומא למלחמה הפונית השלישית בקרתגו, שבסופה הושמדה העיר.

אין ברירה אלא לחזור בשנית עוד ועוד על מה שכבר נאמר ופורסם בעבר (גיליון 310):

הפתרון – השבת אש למקורות הירי

כיצד יש לפתור את בעיית הקסמים מעזה? הצעתו של יוסף דוריאל, ("חדשות בן עזר", גיליון 309): "להצהיר שכדי לא לפגוע בתושבים לא-לוחמים בכל המרחב ממנו משוגרים טילים ופגזים על ישראל – עליהם לפנות אותו, בהתראה של 3 שעות, שלאחריהן יופגז השטח באופן ספוראדי ממרגמות שיועמדו לרשות כל מפקד גזרה על הגבול. ההפגזות יימשכו כל עוד לא יבקשו שליטי הרצועה שלום, יפסיקו את מעשי האיבה, כולל תעמולת הזוועה שלהם, ויחזירו את החייל החטוף."

דוריאל צודק לחלוטין. דא עקא, בתוכנית קיימת בעייה. אבירי "זכויות האדם" הערבי-מוסלמי. חלילה לא היהודי, כגולדשטיין או נעמי חזן, יטענו מיד כי ירי ספוראדי אחרי שלוש שעות, הוא ירי המוגדר כפשע מלחמה, ומיד יוגשו כתבי אישום נגד ראשי צה"ל במדינות אירופה. לכן יש לפעול ע"פ החוק הבינלאומי. ע"פ חוקי המלחמה מותר להשיב אש למקורות הירי, גם במחיר פגיעה באזרחים.

בדיוק כפי שכתב דוריאל בחוכמה רבה, יש לפעול על פי הבנת חשיבות ה"דימוי" בעולם התקשורת המודרנית. על נתניהו לשאת נאום ובו עליו להזהיר שמתאריך זה וזה כל ירי יקבל תגובה מיידית. בנאומו יתבע נתניהו מראשי החמאס (וממר עבאס) את פינוי האזרחים מאותו אזור. על נתניהו לשאת נאום התנצלות מוכן מראש שכל פגיעה באזרחים חפים מפשע כתוצאה מירי התגובה, תיזקף לחובת יוזם הירי.

יוצב תותח מול עזה (יינתן לו הכינוי "לחי חמור") בגיבוי צוותי טלוויזיה, ועל כל שיגור של טיל, רקטה, או פגז מרגמה לעבר שטח ישראל, ישוגר פגז אחד לעבר מקור הירי. ביחסי ציבור נכונים יתקבל המעשה בהבנה בעולם. (תמיד יהיו כאלו שיאמרו שהמעשה אינו "מידתי" אבל אלו יהיו במיעוט שהרי יש כאן "מידה כנגד מידה" – פגז אחד על כל ירי לעבר ישראל). אין דבר פשוט ומוסרי מזה.

ירי קסאמים על אוכלוסייה אזרחית הוא פשע מלחמה. מניעת הירי – הגנה עצמית לגיטימית.

הפתרון של בעיית הקסאמים פשוט: להשיב אש למקורות הירי! רק פתרון זה יביא מיידית להפסקת הירי על ישראל.

אם נתניהו ויעלון אינם מסוגלים לעשות כן, עליהם להתפטר מיידית!

 מעצב תורת המלחמה הצרפתית במלחמת העולם הראשונה, גנרל פרדינאן פוש, טען שהרעיון לנצח הוא תנאי ראשון לניצחון. בלשונו:  Victoire, C'est La volonté  – הניצחון הוא הרצון. ראשית דבר צריך לרצות לנצח ואז להשיב אש למקורות הירי!

הבעיה הגדולה היא שבציבור הישראלי ישנם רבים שאינם רוצים כלל לנצח. רבים רוצים להפסיד.

נ.ב. כל טיל כיפת ברזל עולה 40 אלף דולר. בסכום הטילים שנורו ניתן היה לממן לדפני ליף ולכל חבריה דירות בתל אביב.

נגד חרם צרכנים

לאור המאורעות האחרונים החלו ברשתות החברתיות לקרא לחרם צרכנים נגד חברות ערביות. קריאה לא לקנות בשר  מבית המטבחיים ״דבאח״ בדיר אל אסד. וקריאה לא לקנות את מוצרי טחינה "בארכה". הנימוק: "בעלי החברה? ערבי! הנאמן למורשת עמו."

טחינה בראכה של חברת רושדי תעשיות מזון היא חברה בבעלות פרטית של משפחת באשיר מאום אל פאחם. מרושדי תעשיות מזון נמסר: "אנו דוחים בשאט נפש כל ניסיון של גורמים קיצוניים לשרבב את שמה של החברה לנושאים אלו במטרה לפגוע במרקם החיים העדין במדינת ישראל. במשך 30 שנה, רושדי תעשיות מזון היא אות וסמל לדו קיום מופתי בין עמים ובין מגזרים המבקשים לחיות יחדיו בשלום ובשלווה, על כך יעידו מאות העובדים שלנו במפעל הממוקם באלון התבור – יהודים, ערבים, דרוזים וצ'רקסים – הפועלים מדי יום, כולם יחד, תוך הפגנת כבוד והערכה הדדית. עוד יעיד פרס 'מפעל חיים' שניתן בחודש שעבר לבעלי המפעל על ידי איגוד תעשיות המזון הישראלי, בגין פועלו לקידום ועידוד הדו קיום והקרבה בין העמים. לנו נותר רק לקוות, כי הציבור הישראלי, יהודים וערבים כאחד, לא יתנו במה או מקום לפעילויות קיצוניות משני הצדדים, המבקשים להחריב את אשר נבנה פה בעמל רב."

בניגוד לגזענים הקוראים לחרם נגד יהודים יש לגנות כל חרם. כל חרם על תוצרת בגלל מוצא אתני בלבד הוא מגונה. הן חרם על יהודים והן חרם על ערבים.

מצד שני, יש לדרוש מבעלי מפעל באראכה, משפחת באשיר מאום אל פאחם, שיצאו בהצהרה נגד כל סוג של חרם, גם חרם על יהודים, ומובן שיצהירו שהם רואים בדברי מוחמד באמנת החמאס לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים גזענות ולא מופת מוסרי שכן אי אפשר להשתתף בעצרות של השיח' ראאד סאלח מאום אל פאחם התובע לממש את דברי מוחמד ולרצוח את היהודים, לשלם לתנועה האיסלמית מס זכאת – צדקה, מרווחי המפעל, ובה בעת למכור מזון ליהודים. אי אפשר למכור ליהודים מזון ולדרוש את הריגתם. יש לבחור אחד מן השניים.

אונס נשים על-פי האיסלם

על פי עקרונות האיסלם, היהודים והנוצרים חייבים להיות מושפלים תחת שלטון כיבוש מוסלמי, ולשלם מס גולגולת, ג'זיה, לכובש המוסלמי (קוראן סורה 9 פסוק 29). 

במוסול, שנכבשה ע"י החליפות של דע"ש, החלו לאנוס נשים שלא יכולות לשלם את המס.

באחד המקרים האם והבת נאנסו על ידי [?] כי לא היה באפשרותן לשלם. המעשה הזוועתי בוצע לעיני בעליהם שהתאבדו לאחר מכן.

www.aina.org/news/20140623185542.htm

איך זה שלא שומעים את קולה של גולדה זהבה-שניפיצקי-גלאון, או של נעמי חזן-(גולדשטיין)?

מעשה לדוגמה

לפני חודש דן למוות בית דין במצרים 683 פעילי "האחים המוסלמים", תנועת האם של החמאס.

כמובן יש להתנגד להחלת עונש מות בישראל, אבל אסור למערכת המשפט הישראלית להקשות על החזרת הרוצחים ששוחררו בעסקת שליט לכלא לרצות את עונשם.

Primum non nocere ראשית אל תגרום נזק

הכלל Primum non nocere "ראשית אל תגרום נזק," הוא אחד מכללי האתיקה ברפואה. מוראד אל היג'א, סטודנט לרפואה בטכניון בחיפה, כתב בספר הפנים שלו: "נבחרת פלסטין הבקיעה היום שלושה גולים למרות שהיא בכלל לא במונדיאל." מוראד אבו אל היג'א, רופא לעתיד, האמור לרפא – הזדהה עם חטיפה ורצח של שלושה נערים יהודים.

אדם מסוגו של מוראד אבו אל היג'א אסור שיהיה רופא במדינת ישראל. אסור שבישראל יהיו רופאים מסוגו של מנגלה, ג'ורג' חבש, או בשאר אל אסד.

התקווה

קוראי "חדשות בן עזר" עדים לניסיון הנפל שאני חוזר ועושה למציאת ערבי-מוסלמי שאינו גזען. והנה למרות שעדיין טרם נמצא כזה, לראשונה יש אולי תקווה.  הנה ראו את דברי הנער האמיץ מוחמד זועבי: "חנין זועבי בוגדת":

https://www.youtube.com/watch?v=S3t4eZXA0DQ

אכן יש תקווה לעתיד.

מצעד האיוולת 1

שמעון פרסקי-פרס הפרזנטור של אבא של מאזן

בעוד שלראשונה מאז 1923 מוקמת חליפות מוסלמית, בעוד שהחמאס נשבע לחיסול ישראל ולרצח היהודים בעולם כולו, ובעוד שאבא של מאזן מקים ממשלת אחדות עם החמאס וממן מכיסו בסכומי עתק את הטרוריסטים של החמאס ושל ארגונו, ארגון הפת"ח "השהידים של הקצה" (כתאאב שוהאדת אל אקצא) – נשיא מדינת ישראל שמעון פרסקי-פרס מצהיר בקונגרס האמריקאי, בטקס הענקת מדליית זהב של הקונגרס (26.6.14) כי "אבו מאזן הוא פרטנר, ולעולם לא ארים ידיים במאבק להשגת השלום. הערבים אינם אויבי ישראל."

הערבים אינם אויבי ישראל? אבוי שכחתי, הרי יש מזרח תיכון חדש...

מצעד האיוולת 2

מאות מסתננים עזבו את מתקן "חולות" וביקשו לחזור למצרים משם הסתננו לישראל. הם הגיעו לגבול מצרים ודרשו לצאת ללא תביעה כספית כלשהי.

שר הפנים גדעון משה סרצ'נסקי-סער, ביחד עם שר הביטחון משה סמולינסקי-יעלון, סירבו לתת להם סתם כך לצאת ללא תנאי וללא תשלום על-פי בקשתם.

מן הסתם מישהו גוזר כאן קופון מהסכומים האדירים שמשלמים להם עבור השהייה ומן התשלום עבור היציאה.

זהירות – אילן גלאון מהווה סכנה לבריאות הציבור

אילן-פלורין גולדשטיין-גלאון, פנה אל קוראי "חדשות בן עזר" בהאי לישנא: "הצטרפו אלינו כי יותר מרצ זה יותר צדק חברתי ויותר שלום." "כי אתם מכירים אותנו ממקודם." "וגם אותי אתם מכירים ממקודם". (גיליון 956).

אנחנו בהחלט מכירים אותו ממקודם וזוכרים שאילן-פלורין-גולדשטיין גלאון, ניהל (ומנהל עתה) מערכת עיקשת למען עישון. גולדשטיין-גלאון היה מראשי הלובי בכנסת למען העישון בכל מוסדות הציבור וברכבת, ופעל במרצ להפיל את חוק איסור העישון.

אנחנו גם זוכרים כאשר התקבל החוק האוסר על עישון הוא הלך מבית קפה אחד לשני ובכוונה תחילה עבר על החוק ועישן.

לגלאון לא אכפת כלל אם יחלו אנשים בסרטן וימותו או יהפכו לנכים, העיקר שיוכל הוא למלא את תאוותו לעשן. והוא עוד מתחזה להומניסט חברתי ופעיל שלום. "שלום בית קברות".

מנחם בגין שיכתב את ההיסטוריה

"השמאל משכתב את ההיסטוריה" קבע זאב בן יוסף (גיליון 956). בן יוסף מלין למשל שתנועת העבודה טישטשה את מה שהוא קורא "עובדה", שיוזם ומנהיג מרד גטו ורשה היה פאבל פרנקל הבית"רי ולא איש "השומר הצעיר" מרדכי אנילביץ.

מעבר לשאלת אמיתות קביעתו, בן יוסף שכח לספר שמי ששיכתב את ההיסטוריה והשכיח את פעולתו של פאבל פרנקל היה לא אחר מאשר מנחם בגין. בגין, שכיהן כנציב בית"ר בפולין, מנהיג של כשישים אלף חניכים, כפסע לפני כניסת הנאצים לווארשה – נכנס בגין לבנק הדואר, לקח את הקופה – 150 אלף זלוטי, ברח עם אשתו לווילנה, והשאיר את חניכיו למות.

מה עשה בכל הכסף לא ידוע. סכום השווה לאלף דולר (של אז) הוא נתן לנוכל פולני שהבטיח לעזור למשפחתו. (אבי שילון, הביוגרפיה של בגין). אדם פרטי שהצליח לברוח מציפורני הנאצים – ראוי להלל, אבל מנהיג הבורח עם הקופה כדי להציל את עצמו ומשפחתו בלבד, אינו ראוי לתואר מנהיג.

לשם השוואה, מרדכי אנילביץ', חבר השומר הצעיר, אנטק צוקרמן וצביה לובטקין מ"דרור", שברחו גם הם, חזרו מווילנה לווארשה לעמוד בראש חניכיהם, והקימו את הארגון היהודי הלוחם.

בגין, שקיבל ביקורת קשה על בריחתו משרידי תנועת בית"ר שנותרו בגטו, טישטש בכוונת מכוון את זכר הבית"רים שנשארו מאחור.

בן יוסף מביא את דברי מפקד ה"הגנה" אליהו גולומב, שאמר למפקד הלח"י נתן ילין מור, על מלחמת המחתרות. כשהגיע הדיון הלוהט למבוי סתום וילין-מור אמר – "ההיסטוריה תשפוט בינינו," השיב לו גולומב: "אני כבר יכול לומר לך מה תספר ההיסטוריה, כי אנחנו הם אלה שכותבים אותה."

והנה בזכות נתן ילין מור (שהושכח ע"י בגין, ויזרניצקי-שמיר, מפני שנהפך לשמאלן קיצוני) פורסם הסיפור על בגין ובריחתו עם הקופה. הסיפור פורסם רק ב-1990, בספרו של נתן ילין-מור "שנות בטרם". אילו היה הדבר מפורסם לפני כן, ספק אם היה בגין מצליח להיבחר לתפקיד ציבורי כלשהו.

ממשיך בן יוסף ומאשים ש"פרשת אלטלנה" מתוארת בדרך כלל כאילו אצ"ל התכוון לבצע הפיכה צבאית נגד ממשלת ישראל בימיה הראשונים של המדינה, למרות שברור היום שהאצ"ל הודיע לממשלה על בוא האונייה, ושבזכות מפקד האצ"ל מנחם בגין נמנעה "מלחמת אחים".

ואכן, בגין ואנשיו שיכתבו את ההיסטוריה כך שפרשת אלטלנה לא מתוארת כפי שהיתה באמת – מרד מזוין נגד ממשלה חוקית בעיצומה של מלחמה, אלא מלחמת אזרחים שנמנעה ע"י בגין. לפי השיכתוב לא בגין אחראי למרד המזוין, אלא הוא מנע אותו... (כאילו שלא יכול היה לתת פקודה לאנשיו לא לערוק מצה"ל ולמסור את הנשק לצה"ל).

שיכתוב ההיסטוריה הצליח עד כדי כך שאפילו ראש עיריית תל-אביב רון אובז'נסקי-חולדאי – מסרב להנציח באנדרטת אלטלנה על חוף הים בתל אביב את שלושת חיילי צהל שנהרגו ע"י אנשי האצ"ל באותו מרד מזויין.

באנדרטת אלטלנה מונצחים אנשי האצ"ל שבפקודת בגין ערקו מצה"ל עם כלי הרכב והנשק שגנבו מצה"ל בעיצומה של מלחמת השחרור, אבל את חיילי צה"ל שהם הרגו מסרבים להנציח.

אין ספק בגין הצליח בשיכתוב ההיסטוריה. 

הצלחה נוספת: בני הנוער היום יודעים על "המחתרות", כולן שוות. במערכת החינוך אין הבדל בין חשיבות ההגנה והפלמ"ח, לבין שוּליות האצ"ל והלח"י, שהרי איך אמר קרילוב: "חרשנו – אמר הזבוב לשור."

* * *

הפלסטינים מנסים להרוג אותנו בתגובה על כך שאנחנו מפריעים להם להרוג אותנו ולהרוס את ישראל!

ועם זאת יש לזכור כי מרבית ערביי ישראל חיים איתנו בשלום ולוקחים עימנו חלק בקיומה של ישראל והם נאמנים למדינה ומברכים את מזלם הטוב שהם אזרחיה!

* * *

ריקה ברקוביץ

תגובה למאמר של פרופ' ארנון סופר

"ישראל ועתיד המזרח התיכון –

יש מקום לדאגה!"

בתגובה למאמרו של חוזה עתידות בן ימינו, איש אקדמיה מדופלם, שיודע מה צפוי לעתידה של המדינה האחת והיחידה שיש  לעמו בעולם.

פרופ' יקר,

לא נותר לקוראים אלא להסיק ממסקנותיך, מה היו יכולות להיות תחזיותיך בטרם הקמת מדינת ישראל, ארצנו, אילו רק יכולת לפרסם את תוצאות מחקריך על עתידה של מולדתנו בימי הקונגרס הציוני, הרבה לפני קיומנו.

ליהודים שחיו אז בארץ היית אומר לא לנסות כלל להילחם על הקמת המדינה תחת שלטון המנדט המתפורר, ומציע להם לארוז את מיטלטליהם  ולמהר להגר?

לשרידי השואה בדרכם לארץ אבותיהם היית מספר, שמחקריך מצביעים בדיוק רב על מיתקפה נוראה וחסרת סיכוי להישרד, הצפויה ליישוב היהודי בארץ, מצד כל מדינות ערב?

ואף טורח להזהיר כל יהודי שניצל מהתופת, שלא לעלות לאוניות ולהעפיל למקום שכוח אל כארץ ישראל, בה הוא יסכן את המשך קיומו "המושלם" כאזרח העולם.

לי אין ספק, שהרוח הציונית האיתנה המפעמת ברבים מבני עמנו, תעמיד אותך על טעותך.

* * *

מוּקֵי אֶלְדָּד

 מַעֲבְרֵי דִּירָה

מִדֵּי שָׁנָה

אֲנִי עוֹבֵר דִּירָה,

בָּאִים וְחוֹלְפִים שׂוֹכְרִים

שֶׁבַּעֲלֵי הַבֵּית מַזְמִינִים.

יֵשׁ אוֹהֲבִים

וְשֶׁאֵינָם אוֹהֲבִים

חֶלְקָם נוֹשְׁפִים בְּעָרְפִּי

בְּטִפְטוּף טוֹרְדָנִי.

אֲחֵרִים מַתִּירִים נִדְרֵי שְׁתִיקָתָם

וּמְפַטְפְּטִים אִתִּי.

כְּמוֹ תָּמִיד הֵם בָּאִים לְפַעְנֵחַ

אֶת עַצְמָם

בְּאֶמְצָעוּתִי.

כָּךְ פָּגָה בְּדִידוּתִי

הַמְּשֻׁבֶּצֶת תָּדִיר

בְּחַלּוֹנוֹת הַפְּנִימִיִּים שֶׁלִּי.

* * *

דרור אֵידָר

הזאת נעמי?

לכבוד יום הזיכרון למשוררת נעמי שמר, ז' בתמוז תשע"ד, במלאת עשור למותה.

פורסם ברובו בעיתון 'ישראל היום' (4.7.2014)

1

הרבה שירים אישיים בספר שיריה הראשון של נעמי שמר, "כל השירים", שיצא אחרי המלחמה הגדולה ב-1967. בכל זאת בחרה שמר לפתוח בשיר "מחר", גירסה רעננה לחזון אחרית הימים. יש משמעות מכריעה לשיר הפתיחה שמשורר בוחר להציב בראש מפעלו הספרותי. הוא מלמד על תפישתו העצמית ביחס לייעודו כמשורר. מה רואה המשורר בעיני רוחו, שאדם מן היישוב לא תמיד מצליח לראות? איזה עתיד הוא חוזה לחברה שבתוכה הוא חי? האם הוא רק מייסר מוכיח את עמו, או שהוא יודע להסיר את הכיסויים הרגעיים ולגעת בעומק התקוות של העם, לחזק ברכיים כושלות ולעודד את החברה להתאמץ ולהיות טובה יותר?

הפוזה של נביא זעם היא הקלה מבין השתיים. אפשר תמיד לספר לנו כמה רעים אנחנו, וכמה עוול אנחנו גורמים לאחרים, ושהחורבן אורב לפתחנו, אם לא היום אז מחר, ועוד. מכירים את השיח הזה. הוא ממלא כמעט לגמרי דמויות ומוסדות ידועים בקירבנו. אבל אי אפשר למכור לנו סוג נבואה חד צדדי כזה. אנחנו הרי עַם הספר ומבינים דבר או שניים בנבואה. מי לנו נביא זעם כירמיהו, שכל חזונות החורבן שחזה התגשמו לנגד עיניו הנשרפות מצער. והנה, מיד בראשית נבואתו, הוא הולך וקורא באוזניהם של אנשי ירושלים: "כֹּה אָמַר ה', זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ, לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה." ועוד הוא מזהיר את מי שמבקש לפגוע בישראל או להוציא דיבתו רעה, הוא משווה את העם לתרומת קודש שאסור לזרים לאוכלה: "קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה', רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה, כָּל אֹכְלָיו יֶאְשָׁמוּ – רָעָה תָּבֹא אֲלֵיהֶם נְאֻם ה'." זה המדד לנבואת אמת: האם היא כורכת בעקבי התוכחה גם נחמה, האם הנביא הרים ידיים בייאוש, או שהוא מאמין בעם הזה ובכוחות הטובים הגנוזים בו.

2

ובכן, פתיחת השיר "מחר", חוזה שיום אחד נפליג בספינות "מחוף אילת עד חוף שנהב" ומעלה בזיכרוננו את גדולת ממלכת שלמה בזמן הבית הראשון ("כִּי אֳנִי (אוניות) תַרְשִׁישׁ לַמֶּלֶךְ בַּיָּם עִם אֳנִי חִירָם אַחַת לְשָׁלֹשׁ שָׁנִים תָּבוֹא אֳנִי תַרְשִׁישׁ נֹשְׂאֵת זָהָב וָכֶסֶף שֶׁנְהַבִּים וְקֹפִים וְתֻכִּיִּים").

מול "וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת" של ישעיהו, חזתה שמר ש"על המשחתות הישנות, יטעינו תפוחי זהב."

מול "וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ... וְעֵגֶל וּכְפִיר... וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם," כתבה "בכל המשעולים, ארי בעדר צאן ינהג."

מול חזון שיבת ציון ובניין הארץ (למשל, בעמוס: "הִנֵּה יָמִים בָּאִים... וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל וּבָנוּ עָרִים נְשַׁמּוֹת... וּנְטַעְתִּים עַל אַדְמָתָם") ציירה שמר מראה עדכני: "מחר יקומו אלף שיכונים, ושיר יעוף במרפסות, ושלל כלניות וצבעונים יעלו מתוך ההריסות."

ומול "לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב, וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה," דיברה על היום שבו "הצבא יפשוט מדיו" ובמקום תרגילי סדר "לִבֵּנוּ יעבור לדום."

"כל זה אינו משל ולא חלום, זה נכון כָּאור בצהריים." בניגוד למשל ולחלום העמומים, הנבואה ברורה כאור צהריים עז ("אספקלריא מאירה" בלשון חכמינו, כדימוי לנבואה בדרגתה העליונה). "נכון" גם במובן של הִתְאַמֵת. שמר קוראת לנו לפקוח עיניים ולראות שה"מחר" של נביאינו מתגשם בנו "היום". ואם יש עיכובים, אל ייאוש: "אם לא מחר אז מחרתיים." סבלנות.

הנה, בשיר הזה, סימנה שמר את הכיוון שלאורו ילכו שיריה. יש מצוי ויש רצוי, והרצוי האידיאלי מלא תקווה, וטוב לשאוף אליו, כי מה שעברנו, היה קשה ומייאש הרבה יותר. שמר הלכה בעקבות רבים וטובים כח"נ ביאליק ונתן אלתרמן וכמו נ"ה אימבר, מחבר ההמנון הלאומי, שעודד את העם: "עוד לא אבדה תקוותנו" כל עוד "נפש יהודי הומייה" ועינינו מתמידות לצפות לעבר ציון, עוד נשוב ונחדש ימינו כקדם, כעם חופשי במולדתו העתיקה.

3

בנקודה הזאת, ולא בהזדהות הפוליטית הישירה שלה, נמצא שורש המחלוקת ביחס לשירת  שמר. אינני מדבר על ביקורת האספסוף התרבותי השופט יצירות לפי השתייכותן הפוליטית. זה רק סימפטום למאבקה של הביקורת המלומדת. אם ננקה את שלל הגידופים המעייפים (לאומנות, משיחיות, מתנחלים, דתיות וכדומה) והמגוחכים (לשון שירתה, מנותקת "משפת האנשים השרים אותה"), ניוותר עם טענה אחת הראויה לדיון: שמר הואשמה ב"זיוף המציאות הארצישראלית", ב"סנטימנטליזם ובקיטש ההולמים את המנטליות הישראלית." הנוף בשיריה, כך נאמר, הוא "תמונת קרטון פשטנית... תחליף של המציאות ולא ייצוג אמיתי שלה." כך דן מירון. אגב, טענות דומות הפנה נתן זך כלפי אלתרמן, ולא במקרה. 

הביקורת נוגעת בשאלה הידועה של ייצוג (מימזיס) המציאות באמצעות האמנות, אבל בדרכה מהדהדת ביקורת מפורסמת עד כאב של י"ח ברנר מ-1911, כשנתיים וחצי לאחר עלייתו ארצה, שפורסמה במאמרו "הז'אנר הארצישראלי ואביזרייהו". ברנר ביקר בחריפות יתרה את ספרות העלייה הראשונה שניפקה תיאורי נוף מתקתקים וציירה מציאות חיים אידילית בסוף המאה ה-19 בארץ ישראל, תיאור שלא תמיד היה מחובר למציאות הקשה.

עבור ברנר, הכתיבה הספרותית היא "דבר פנימי, גילוי החיים הפנימיים והמהות שלהם בתוך יחסי וגוני זמן ידוע וסביבה ידועה." ליישוב צעיר כפי שהיה היישוב העברי החדש, אין עדיין אופי ברור וקבוע שאפשר לבטאו בספרות. הוא קונן על "השקר השורר פה בתפיסת ובהבנת החיים, ההתנפחות והזיוף האוכלים פה כל חלקה." לטענתו, הסיפורים הנכתבים מזייפים את המציאות ומבקשים לעשות "רושם של אילוזיה, כי ארץ ישראל היא כבר מדינה יהודית קטנה" כמו באירופה, בעוד שבפועל המציאות עלובה ודלה ועדיין לא "היכתה שורש" במרחב. ועוד הערה חשובה העיר: "רוב הכתבים מארץ ישראל [...] אינם נכתבים אלא מנקודת השקפה אחת: זו של התקווה הלאומית."

אבל אנשי העלייה הראשונה לא היו תמימים. החלוצים שהקימו את פתח תקווה, ראשל"צ  ועשרות מושבות, ונאחזו באדמה הטובה בתנאים קשים מנשוא, ידעו פרק בהלכות מציאות. מול מבטו המחמיר של ברנר על "הסוכה הדלה" של היישוב, הציעה ספרות העלייה הראשונה מבט רך וחומל, לעתים חודר ועמוק משל ברנר. הם ראו עצמם שליחי ציבור, וביקשו לרומם את רוח העם,  להצביע על נקודות אור שלאורן יפעל לשנות את מצבו החברתי והמדיני השפֵל.

ספרות העלייה הראשונה נתלתה בסיפורים המכוננים הקדומים שלנו, וראתה בחזרת היהודים ארצה קיום ההבטחות הנבואיות (קראו במחקריה החשובים של יפה ברלוביץ'). בעיקרה זו היתה עלייה של יהודים שומרי מצוות. מי שגדלו על פרשת המרגלים שנשלחו לתור את הארץ, ובחזרתם הוציאו את דיבת הארץ רעה והביאו לטראומה לאומית המהדהדת מדי שנה בתשעה באב – הבינו ששורש החורבן נמצא כבר בייאוש מן הארץ בשל הקשיים האדירים שהציבה לאוהביה.

בעוד ברנר תבע מהספרות לתאר מה שיש ללא כחל ושרק, ביקשו אנשי העלייה הראשונה לתאר מה הם רואים בעיני רוחם, בעיני האמונה שנשענה על הנבואות העתיקות שהחלו להתגשם בימיהם. מכוח מה אנחנו פועלים – מכוח חלום שיבת ציון או מחוסר ברירה ("הייאוש הפורה")? אין ספק שהשאלה הזאת מוסיפה להדהד בוויכוחים הפוליטיים האקטואליים כיום.

4

נעמי שמר לא ברחה מן המציאות אלא ביקשה להפנות את מבטנו אל היסודות החיוביים של החברה והעם. היא לימדה אותנו שלא לשווא חצבנו אבן בהר, "כי מן האבנים האלה ייבנה המקדש." לא רק להתלונן, אלא לומר תודה "על כל אלה," כי מציאות חיינו אינה מובנת מאליה; וגם כשאנחנו סופגים "מכה אחר מכה," נזכור שמדובר בכאבים חיוביים של "חבלי משיח, הנה זה בא היום." ועוד ידעה להזהיר את אויבינו: "אבוי לו מעוקצי ואבוי לו מדִבשי, אבוי למבקש נפשי."

במובן זה היא היתה לאומית: האישי בשיריה נגע בפרטי כחלק מקולקטיב עתיק בעל היסטוריה רחבה יותר ממאה שנה. היא לא טייחה את המציאות, אלא ראתה אותה אחרת. החברה הישראלית לא מזדהה עם שיריה מכיוון שהיא "מבקשת לברוח מן המציאות," אלא משום ששירתה נוגעת בנימים עמוקים בנפשה, ומכיוון שהיא עשתה מה שרוב אנשי הרוח במערב שכחו מזמן: רוממה את רוח העם וחיזקה את חברתם. זה מה שעשו שירי תהילים ושירי ריה"ל ואחרים לעם בגלותו; זה מה שעושים כיום שירי נעמי שמר. מי יזכור בעוד דור שהדירו אותה מלקסיקון נידח? מי יזכור את המדירים?

הנה האני מאמין שלה שהתכתב עם מבקריה ומדיריה:

"יצאה שמחתי לחולל בחוצות... תפסוה השומרים הסובבים בעיר 'מה את רוקדת ככה, ועל מה יצהל קולך? מוטב שתשירי שירי מחאה'..."

ותשובתה: "אני אשיר וארקוד, עד שתצא נשמתי – כי השמחה שלי היא המחאה שלי, והיא כוחי האמיתי."

כוחנו שלנו.

* * *

משה כהן

1. הנדון: צדיק באמונתו יחיה

מכובדי,

טען בפניי שכן ערבי: למה מפלים אותנו לרעה? הרי יו"ר הכנסת הוא תפקיד ממלכתי של כולם, אז למה דואגים היו"רים רק לאזרחים היהודים? חרדים הם לרמה המוסרית של היהודים, רובי ריבלין הכריז השכם והערב שמעשי "תג מחיר" (ריסוס קירות) הם טרור לכול דבר ויש להעניש עליהם בהתאם.

יולי אדלשטיין חוזר ומכריז שקריאות נקמה של יהודים סותרות את המוסר היהודי.

למה לא דואגים למוסר הערבי? האם ערבים אינם קוראים לנקמה, אינם תוקפים את כוחות הביטחון, אינם שורפים מכוניות, אינם רוצחים נערים? למה יו"ר הכנסת אינו דואג לרמתם המוסרית?

ההסבר פשוט, בניגוד ליהדות, נקמה ואלימות הן מצוות בדת האסלאם (ג'יהאד), הווי אומר, הערבים מקיימים את מצוות האסלאם כהלכתן וזה בסדר. לכן יו"ר הכנסת רגוע ביחס לערבים ומודאג ביחס ליהודים. על זה נאמר צדיק באמונתו יחיה.

2. הנדון: לא צריך לפעול בעזה

מכובדי,

למה לפעול בעזה כשאמצעי התקשורת עושים כול מאמץ לשכנע אותנו שהערבים אינם מעוניינים בהסלמה. תשאלו מי יורה את הטילים על שדרות? הם ממריאים באופן עצמוני. אכן מופלאות דרכי הטכנולוגיה. כנראה ירי טילים אינו הסלמה לדעת התקשורת המאוזנת שלנו. כידוע צריכה תקשורת נאורה לדאוג לאחר ואכן זאת היא עושה. יישר כוח לתקשורת הישראלית. חלילה לעשות רפורמה ברשות השידור.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

הדסה  מור

יחסי אנוש בציון אפס

הסרטים "אפס ביחסי אנוש" ו"גט"

יותר ויותר הופכים הסרטים הישראליים המופקים מדי שנה בכמויות נכבדות, לבלתי נסבלים: או משום שהם מהלכים שיממון, או שמרגיזים, או שמדכאים, או שמעליבים את האינטליגנציה, או שדוחים, או שמקוממים,  ועוד ועוד  מעוררי  תגובות  שליליות. 

לאחרונה נקלעתי לשני סרטים כאלה שלא בטובתי,  ומתוך תקווה שאולי הפעם יתרחש הנס ותוצג  יצירה  אמנותית  שתהיה חפה מכל מגמתיות. כמובן שהיתה  זו תקוות שווא שנמוגה כבר בעשר הדקות הראשונות של הסרט.

המכנה המשותף, לא רק של שני הסרטים הללו כי אם כמעט לכלל הסרטים הישראליים הוא –  הטחת ביקורת בוטה  ומבישה ומביישת וחסרת טעם  ומוגזמת ולא נכונה כלפי מדיניות זו או אחרת של מוסדות המדינה, שמופנית לא רק במסגרת "המשפחתית" שלנו בארץ, כי  אם  כלפי כולי עלמא. כל העולם הגויי והמוסלמי, שומע את קולות המחאה, ההשמצה, והביקורת הבוטה, הבוקעים מגרונם של  יוצרי  הסרטים  הישראליים. לרוב מדובר  במחאה כנגד "מדיניות הכיבוש והיחס המשפיל כלפי הפלסטינים," סרטים שממומנים ברובם על ידי קרנות ותרומות של ארגונים פרו-ערביים באירופה. רק תביא בפניהם תסריט אנטי ישראלי ופרו-פלסטיני וכבר יימצא לך המימון המלא לסרט. וזה מחייב את ההפקה, כמובן. חייבת להיות  ביקורת נוקבת על המדיניות הישראלית כלפי "העם הפלסטיני" בתמורה לכספים שהתקבלו.

הפעם הביקורת מופנית כלפי עצמנו.  ב"אפס ביחסי אנוש"", סרטה של  טליה שפירא שאותו היא כתבה וביימה, מציג בצורה מעוותת למדי את החיילות המשרתות בבסיס השלישות הצבאית במחנה צבאי בדרום הארץ. במשרד נערמים ערימות ערימות של מסמכים ללא סדר. החיילות לא  מפסיקות ללהג, להשתעמם  ולחלום על הרגע שבו יצאו  מהמחנה   הנידח  הזה,   לתל אביב, כמובן, וכשאחד הקצינים מעיר שהחיילות בצבא אינן מרוויחות את לחמן שם, הן מתקוממות. מה, הן לא מגישות לקצינים את הקפה שהם מבקשים מהן?

סרט מדכא  ומקומם, אבל הביקורת היח"צנית קוראת לו "קומדיה". ועל מה היה הצחוק?  כשאחת החיילות בגילומה של  דנה איבגי, בסך הכול בחורה נחמדה ושחקנית לא רעה,  מצמידה לרקתה אקדח סיכות ויורה לעצמה סיכות,  מרוב ייאוש, כביכול, מרוב באסה.

מה עוד שהמפקדת שלהן, בגילומה של שני קליין, באה אליהן בדרישות של ביצוע עבודה מסודרת ואף פוקדת עליהן לתייק לתוך הקלסרים את כל המסמכים המונחים בערימות  מבולגנות על השולחנות.

ואז באה הסצינה שאמורה כביכול להצחיק. המפקדת באה למשרד לביקורת, כדי לבדוק  אם אכן המסמכים תויקו לקלסרים – ורואה את כל השולחנות נקיים, הקלסרים מסודרים על האצטבאות, הכול נראה נקי עד כדי חשד. ואז המפקדת שולפת קלסר אחד – והנה  הוא ריק.  היא פותחת עוד קלסר ואת כל הקלסרים – והנה כולם  ריקים.

מה קרה? היכן המסמכים? היא פונה לפתוח את הארון כדי לבדוק שמא המסמכים תויקו והוכנסו לארון, ואז בבת אחת נוחתים  ונשפכים עליה  ועל הריצפה,  כמו צונאמי,  גזרי נייר  דקים, שהיו דחוסים בתוך מלוא נפח הארונות.  כל המסמכים  הצבאיים  שהחיילות הנאמנות  היו אמורות לתייק בקלסרים, נגרסו על ידן במגרסה  וגזריהם נדחסו בארונות.

ועל זה נשמעו פרצי צחוק בקהל. למה לא? הרי זוהי קומדיה! האם ייתכן שאי פעם קרה בצה"ל כדבר הזה? אני לא אאמין עד  שלא  יראו לי מסמכים  מקוריים שמדווחים על אירוע אידיוטי ופלילי כאחד שקרה  בבסיס צבאי כלשהו, בדומה לזה. האם זו לא השמצה על תיפקוד החיילות בצבא?

גם הבדיחות המושמעות פה ושם, המצבים המצחיקים כביכול – היו מדכאים למדי.  האם כך טליה שפירא ראתה  את חיילות  צה"ל  בשירותן? איזו תמונה עגומה,  עלובה, לא אמינה, של  הצבא בכלל ושל שירות הבנות בפרט. אז מה הפלא  שהסרט התקבל בפסטיבלי הסרטים  בחו"ל  בתשואות ובביקורות נלהבות? מסתבר שכל סרט, יהיה זבל ככל שיהא, כל עוד הוא מציג את ישראל באור שלילי, או עלוב, או מגוחך, מתקבל בחו"ל בחיוב ובהתלהבות.

כמה עצוב.   

באותן תשואות התקבל  בפסטיבל בחו"ל,  יהא זה פסטיבל ברלין, או ונציה  או אפילו קאן,  הסרט "גט",  סרטם של האחים רונית ושלומי אלקבץ. חיצי הביקורת  הפעם  מופנים כלפי בתי הדין הרבניים בישראל. מעניין וחשוב לי לצטט  קודם כל את מגמתו של  הסרט  בביקורת שהוא מטיח כלפי המוסד המשפטי ההלכתי הזה, כפי שהם מובאים מפיהם של יחצ"ני הסרט בארץ ובעולם.

כך לדוגמא נכתב: "עולם ההלכה הכפוי שלנו." "בתי הדין הרבניים והליכיו האנכרוניסטיים, האכזריים, הכופים הלכה מיגדרית שאינה מתאימה לחוקים מודרניים הנהוגים בעולם המערבי."

 ועוד האשמה: "הרבנים בהרכב אינם מוכנים לעזור לאישה ולכפות על הסרבן את רצונה. אטומים לחלוטין לכאב ולצער ולסבל של האישה הנואשת."

לא ידוע לי מי היה היועץ המשפטי של ההפקה,  אבל  אין ספק שהוא הבהיר ליחצ"נים שבתי הדין אינם פועלים באופן עצמאי הלכתי, כי אם מכוח חוק שחוקקה הכנסת, "חוק בתי הדין הרבניים",  לפיו  נישואים וגירושים ייערכו בבית הדין הרבני, על פי ההלכה היהודית.  ועל פי ההלכה, גירושים יכולים להיערך ולהתבצע  רק בהסכמת שני הצדדים. ואם צד אחד מסרב לתת  את הגט, "כופין אותו וכופין אותו עד שיאמר רוצה אני."  וזה לוקח  זמן,  כמובן.

הסרט מתנהל  לכל אורכו בין כתלי בית הדין הרבני, בתביעה של אישה להתגרש מבעלה.  האישה – רונית אלקבץ. הבעל אלישע – סימון אבקריאן. ומהי עילת הגירושין? "לא אוהבת אותו יותר." "לא רוצה לחיות איתו עוד."

בלשון ההלכה זוהי עילת "מאוס עליי."

זכותה של כל אישה להתגרש מהסיבה של מאיסה בבעל, אולם ברור שמאחורי טענה כזו יכולה להסתתר אמת שונה כגון "שנתנה עיניה באחר" – וזה כבר משנה את התמונה.

כאן הבעל מסרב מלכתחילה להתגרש, טוען שהוא אוהב את אשתו, יש להם ילדים משותפים, הוא מפציר בה לחזור בה אך היא אינה מוכנה לשמוע. וכך  הדיונים נידחים  כל פעם לכמה חודשים,  כשהכוונה היא שהצדדים יבואו בדברים ויגיעו להסכמה  ביניהם לבין עצמם כדי לא להכריח צד זה או אחר בכפייה להתגרש.

ואכן במרבית המקרים זה מה שקורה,  מה עוד שבסרט לא היה זכר לתנאי גירושים בעניין תשלום מזונות, אחזקת הילדים, ראיית הילדים, חלוקת הרכוש וכיו"ב, תנאים בלתי ניתנים להפרדה מאקט הגירושים.

אז נכון,  חלפו חמש שנים, ובית הדין הגיע להחלטה לכפות על הבעל את הגט בעילת "מאוס עלי." כשחוץ מזה אין שום עילה של בגידה או אלימות מצד הבעל. זהו זמן אופטימלי. אבל עובדה שבסופו של דבר הוחלט על כפיית הגט על הבעל.

הסרט נע מישיבה לישיבה בפני  שלושת  הרבנים שישבו בהרכב בית הדין,  בגילומם של אלי גורנשטיין כאב בית הדין,  רמי דנון ואלברט פולאק כשני הרבנים היושבים איתו בדין.  הופעתם היתה  מכובדת ותואמת את המציאות. הם שאלו שאלות לעניין, לא היתה שום אפלייה לצד זה או אחר,  הם ניהלו את הדיונים כיאות על פי הדין,  כאשר  שני עורכי הדין של שני הצדדים  –  מנשה נוי כפרקליטה של האישה וששון גבאי כפרקליטו של הבעל, מתנגחים ושוטחים טענותיהם בפני הדיינים.

יש לציין, שמהבחינה של המשחק, הסרט עשוי היטב. מנשה נוי מצוין וששון גבאי ממש שחקן וירטואוז. גם כל העדים שהובאו להעיד, מי מטעם הבעל ומי מטעם האישה,  היו מצוינים. גלריה של שחקנים ידועים  נכנסה ויצאה מבעד  לדלתיים הסגורות של אולם בית הדין – אוולין  הגואל, רובי פורת-שובל, אלברט אילוז, שמיל בן-ארי, דליה בגר וזאב רווח – כל אחד  מהם  ואישיותו   הייחודית וכח שכנועו עימו.

כולם – פרט לשחקנית אחת –  רונית אלקבץ עצמה, שבתחילת הישיבות היא כמעט ולא פצתה את פיה,  רק הצטלמה  כמו איקונין קדוש מכל זווית צילום אפשרית. וכשנדרשה להגיב, היא ענתה בקול ענות חלושה, "באיפוק," כלשון היחצ"נים, אולי כדי לשכנע במסכנותה כנגד הבעל הסרבן שמסרב לשחרר אותה מעולו.

זאת עד להתפרצות האחת שהופנתה לא כנגד הבעל הסרבן כי אם כנגד בית הדין שאינו רואה לנכון לכפות עדיין את הגט  הנכסף על הבעל, ולבסוף, התפרצות  נוספת אחרי שבית הדין  נעתר לתביעתה  ופוסק  לכפות את הגירושין על הבעל הסרבן.  

מה יכול להיות יותר  צודק מזה?

אבל מסתבר, שגם  בגירושין כפויים,  צריך הבעל לחזור אחרי מילות בית הדין ולומר לאישה, בעוד כתב הכריתות נתון בתוך כפות ידיה, שהרי היא מגורשת, והרי היא מותרת לכל אדם. 

הסצינה הזאת הנה משמעותית ביותר בסרט. הבעל אכן  חוזר ומצטט ומסכים לגרש את האישה, אך כשהיה עליו לומר את המילים "והרי את מותרת לכל אדם,"  נסתתמו מילותיו ופיו נחסם. לא. הוא לא מוכן להתיר את אשתו לכל אדם.

אחרי כמה הפצרות וסירוב עיקש של הבעל לומר את המשפט הזה, ציווה בית הדין על הפסקת טקס  מתן הגט. בלי שחרור האישה לכל אדם במילים היוצאות מפי הבעל – אין גט.

ואז באה ההתפרצות  המחרידה  מפיה של האישה. אותה  דמות שהצטיירה כאיקונין קדוש החלה לפתע לצעוק, לחרף,  לגנות – לא את הבעל העקשן כי אם את בית הדין. כמו אישה ברחוב, כמו תגרנית בשוק, בצעקות, היא החלה קוראת לעבר הרבנים שהם "חרא של בית הדין".  כן,  כך במילה הזו, היא כינתה את הדיינים, שכל כך התחשבו בה והסכימו לאלץ את הבעל ליתן לה את גטה. אבל מה לעשות שהוא אינו מוכן למלא אחר פסוק מהותי בהלכה, שבלעדיו לא  מתמלאים כללי מתן הגט?

שלוש פעמים חזרה הגברת אלקבץ על המילה "חרא" כלפי הדיינים הנדהמים, ובמשך דקות ארוכות הציגה בהיסטריה את אומללותה על שאין נותנים לה את החופש שלה. "תנו לי את החופש שלי, אני רוצה את החופש שלי!" זעקה-התחננה-זעמה בפאניקה שנראתה מאוד מלאכותית, עד שעובדי בית הדין והמאבטחים  מוציאים אותה החוצה, מסורבת ומוכה  ובפאניקה נוראה, נוכח "אכזריותו" של בית הדין שאינו מוכן לשחרר אותה מבעלה המאוס.

אז מה הפלא שהסרט זוכה לתשואות בחו"ל? בעידן שבו האנטישמיות מרימה שוב את ראשה המכוער כנגד כל מה שמהווה אבן יסוד ליהדות, הסרט הזה משמש חומר בעירה   אידיאלי עבור  שונאי ישראל והיהדות.

כמובן שיכולה להיות ביקורת לגיטימית על ה"מהלכים האנכרוניסטיים" של הדיונים בבתי הדין הרבניים.  אולם אולי יוצרי הסרט ובראשם גב' אלקבץ יפנו ראשם לעבר חוקי הגירושין של דת האיסלם למשל, לפיהם די לו לבעל לומר לאשתו "הרי את מגורשת" שלוש פעמים וכבר היא "משוחררת" והוא יכול  לשאת על פניה אישה אחרת.

האם לחופש כזה אנחנו כמהים? ובעולם המערבי, "הנאור", האם אין כפייה לגט?

שם די שצד אחד מגיש בקשה  לגירושים,  ודי שימתין שישה חודשים לאחר הגשת הבקשה וכבר הוא משוחרר.

אבל השאלה  שנותרת בעינה היא –  מיהו הצד שמשתחרר? – רק זה  שמבקש את הגט.  הצד השני למעשה מגורש  מבן זוגו בכפייה,  כי הוא אינו רוצה בגירושים הללו. הם נכפים עליו, ולרוב האישה היא זו המגורשת בניגוד לרצונה.

 לאור זאת,  דומני שיש מקום לעוד כמה הרהורים בדבר חוקי ההלכה שקובעים שגירושים חייבים להיערך בהסכמת שני הצדדים. לפתע אפשר לראות  שהחוקים "האנכרוניסטיים" הללו הם דווקא אלו הנאורים, שמתחשבים ברגשותיהם  ובצורכיהם של שני הצדדים, בעוד שגירושים חד צדדיים –  תמיד עושים עוול לצד השני, ואין מושיע.

אני הייתי ממליצה על  הקרנתו של  הסרט הזה בישראל בלבד. בשום אופן לא להפצתו בחו"ל.

אהוד: הלכנו לראות את סרטה של טליה לביא "אפס ביחסי אנוש" ומה זה נהנינו! מזמן לא נהנינו כל כך בסרט, ועוד סרט ישראלי! אפשר אולי לשים אותו בקטגוריה של "גבעת חלפון", ולצפות שהוא ישרוד עשרות שנים כמוהו, וייעשה חלק מן הפולקלור הישראלי-הקולנועי.

איזו שמחת חיים. איזה עצב. איזה משחק נהדר. איזה חוש להמצאוֹת. והכול בסרט דל תקציב. ללא אפקטים מי-יודע-מה. סרט שבנוי בעיקר על תסריט נהדר, בימוי נהדר ומשחק נהדר של כל המשתתפות והמשתתפים בו. סרט שאין בו שום הטייה פרו-פלסטינית. שום ביקורת אנטי ישראלית או אנטי צה"לית. שום שנאת גברים או משהו "טרנדי" פמיניסטי מיותר ואופנתי שכזה.

לא. זהו סרט נפלא. סוחף. ישראלי כל כך, עם כל הגסויות המילוליות. גם הגמגומים והפשטנות שבדיבור. פשטנות מסוגננת. האולם היה מלא עד אפס מקום והצחוק לא פסק וגם מחיאות הכפיים בסיומו של הסרט. היה אפשר להיות ממש גאה. רק שחקניות ישראליות יכולות לשחק בטבעיות סרט כזה, שאולי אין כדוגמתו בשום מקום בעולם ובשום שפה ומציאות אחרת. איפה יש עוד חיילות כאלה? בצבא ארה"ב? שומרות הראש של קדאפי בשעתו?

אם לחפש לו מקבילות בקולנוע העולמי הרי הוא משיק לסרטיו הנפלאים המוקדמים של הבמאי הסרבי אמיר קוסטריצה, כמו "מסע עסקים עם אבא" – בזכות ההומור העממי והחיוניות שבין עצב לצחוק.

"אפס ביחסי אנוש" הוא סרט נקי. אנושי. מכמיר לב. בעל קצב נהדר. עתיר הפתעות שבאות מההשראה ולא מתקציב מנופח. הוא יכול לייצג בכבוד את ישראל בכל מקום בעולם, ובייחוד מומלץ להציג אותו במדינות שמרניות ומוסלמיות – שצופיהן יתפוצצו מקנאה בנו!

לכו כבר עכשיו לראות את הסרט! אל תחמיצו! רוצו! – למרות שהוא יישאר איתנו עוד שנים רבות, ובבוא היום גם יקרינו אותו בטלוויזיה!

הסרט של טליה לביא הצעירה והאמיצה, בכיכובן של דאנה איבגי ונלי תגר –  הוא ציון דרך נהדר בקולנוע הישראלי! בא לנו ממש לחבק אותן מרוב הכרת תודה, וחום שבלב.

* * *

מנשה שאול

נשיקות מושמצות

ח'אלד משעל סמל החורבן

מנהיג חמאס ח'אלד משעל הופיע בערוץ "אלג'זירה", שהפך שופר של חמאס ו"האחים המוסלמים", נפנף בתמונותיהם של הנערים החטופים, התפאר במעשה החטיפה ובירך עליו. על הפלסטינים לשאול את עצמם מה הם השיגו בחטיפה וברצח של שלושה נערים בלתי חמושים שהיו בדרכם לבתיהם משבוע לימודים, האם השיגו את מטרתם לשחרר אסירים? האם החטיפה משפרת את תדמיתם בדעת הקהל העולמית? האם החטיפה תרמה לשיפור היחסים בין חמאס למדינות ערב ולמצרים במיוחד? האם החטיפה שיפרה את מצבם ואת רמת חייהם של הפלסטינים? האם החטיפה תורמת להצלחת הפיוס בין חמאס לרשות הפלסטינית? האם החטיפה מקרבת את הקמת המדינה הפלסטינית?

התשובות לשאלות אלו אינן מותירות מקום לספק כי החטיפה והרצח לא שיחררו אף אסיר. להיפך, נעצרו למעלה מ-600 חשודים, ו-58 ממשוחררי עסקת שליט הושבו לכלאם. החטיפה מכערת עוד יותר את תדמיתו של חמאס בדעת הקהל הערבית והבינלאומית. היא רק החמירה את היחסים העכורים ממילא בין חמאס למדינות ערב, למעט קטר. החטיפה ורצח הנערים גם החמירו את מצבם הכלכלי והחברתי של הפלסטינים ביהודה ושומרון ובמיוחד באזור חברון. החטיפה שמה קץ לניסיון הפיוס בין חמאס לרשות הפלסטינית, התוקפים זה את זה במילים קשות. ולבסוף, החטיפה אינה מקרבת את סיכויי הקמתה של מדינה פלסטינית.

ח'אלד משעל, שגורש אפילו מסוריה, מנופף מול המצלמות בתמונות הנערים בעודו מתארח במלונות של שישה כוכבים בקטר וחי באשלייה של ניצחון החטיפה. אך במציאות הוא מסמל את האכזבה, את אובדן הדרך ואת החורבן שעליו דיבר אבו-מאזן בוועידת שרי החוץ האיסלאמית בג'דה.

שודדים בגדול

כלי תקשורת באיראן פירסמו ב-13.6.2014 רשימה של שרים ואנשי שלטון אחרים בתקופת נשיאותו של מחמוד אחמדינג'אד, המעורבים בגניבת כספי-מדינה במ,מדים שלא היו כמותם מאז המהפכה האיסלאמית ב-1979. במשך שמונה שנות נשיאותו של אחמדינג'אד, משכו החשודים לסירוגין מן הבנק המרכזי סכום של 70 מיליארד דולר כמענקים והלוואות שלא הוחזרו.

פרשת הגניבה התפרסמה לראשונה ב-2011, ומאז היא מדכדכת את המשטר ומדאיגה את המנהיג העליון עלי חמינאי, שתמך ללא סייג באחמדינג'אד. ביקורת קשה נמתחת על הפרלמנט האיראני שגילה אוזלת יד נוכח המתרחש.

בראש רשימת החשודים מככבים גיסו של אחמדינג'אד וראש לשכתו שנהגו למשוך סכומי עתק מן הבנק המרכזי באישורו של ראש הממשלה. כמו כן חשוד סגנו של אחמדינג'אד מוחמד רחימי, שנגדו מתנהל בימים אלה משפט בגין שוד של 4.3 מיליארד דולר מאחד המוסדות הפיננסיים של איראן. אסחאק ג'הנפירי, סגנו הראשון של נשיא איראן חסן רוחאני, הודיע כי כתבי אישום נגד לא פחות מ-575 נאשמים בשחיתות הוגשו לבתי המשפט.

"אֵם העולם"

במפגש שנערך בין מלך סעודיה עבדאללה לנשיא מצרים עבד אלפתאח א-סיסי בערבו של ה-20 ביוני 2014, בבטן המטוס בשדה התעופה בקהיר, נישק נשיא מצרים את מצחו של המלך כביטוי להערכה והודייה.

בדפי הפייסבוק שלה מתחה תנועת "האחים המוסלמים" ביקורת על הנשיא המצרי בטענה כי נשיקה זו משפילה ומעליבה ומעידה על אובדן כבוד. אוהדיו של א-סיסי לא נשארו חייבים. הם מיהרו לפרסם תמונה משנת 1936 שבה נראה מנהיג "האחים המוסלמים" חסן אלבנא כורע ברך בפני מלך סעודיה עבד אלעזיז אלסעוד ומנשק את ידו. הם הוסיפו כי בעוד שנשיקה על המצח היא סמל של גאווה, הערכה וכבוד, כריעת הברך ונשיקת היד של אלבנא הן סמל להשפלה וביזוי.

גם ערוץ "אלג'זירה", שופרם של "האחים המוסלמים", ניסה להוסיף שמן על המדורה כשטען כי ביקורו של המלך בקהיר משפיל את מצרים ואת א-סיסי שהבטיח כי מצרים היא "אום אלדוניא", כלומר "אֵם העולם".

המאמר התפרסם במגזין "מראה" 297.

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

יוסף אורן

הפלסטיני חולם והישראלית הוזה

– הנרטיב הפלסטיני ברומאן עברי

חלק שני ואחרון

של המאמר על הרומאן החדש של דורית רביניאן

"גדר חיה"

(הוצאת עם עובד / ספריה לעם 2014, 344 עמ').

מטרת הרומאן "גדר חיה"

ואשר לנרטיב הפלסטיני, שכה ריתק ושכנע את ליאת, חשוב להעיר: בעיית הפלסטינים היא שבהעדר מיתוס לבסס עליו את לאומיותם (אלא אם כן יצליחו לשכנע בּוּרים בעולם שהפלישתים מהמקרא הם אבותיהם הקדמוניים), הם המציאו נרטיב של מִסְכֵּנוּת כתוצאה מ"נַכְּבָּה" שגרמה לפיזורם כפליטים בעולם. וכזו היא בערך כל "החבילה" של הנרטיב הכוזב הזה: הציונות היא תנועה קולוניאליסטית והיא זו שאשמה באסונם של הפלסטינים. תחילה יזמה הציונות את ה"נכבה" הראשונה ב-1948, שגרמה לעקירת הפלסטינים מבתיהם בערים ומאדמותיהם בכפרים והנציחה אותם במעמד של פליטוּת ללא-מוצא במשך שלושה דורות. אחר כך יזמה הציונות גם את ה"נכבה" השנייה משנת 1967, שבה החמירה את מצבם של הפלסטינים על-ידי הכיבוש (אִיחְתִילַל) של שאר אדמותיהם ועל-ידי פעילות התנחלות מואצת בהם. העוול הזה יתוקן בבוא היום, אך רק על-ידי הנעת גלגלי ההיסטוריה אחורה.

בשלב הזה נפרמת האחְדוּת בין התנועות הפלסטיניות המרכזיות: מהחמאס על שני פלגיו, השיעי והסוני, המטיף למחיקת מדינת היהודים בכוח הנשק כמצוות האיסלם, ועד הפתח שלפי שעה הוא מחזר אחרי חמאס וגם בוחן, בלחץ ארה"ב ובלי התלהבות, את פתרון שתי המדינות זו לצד זו (אך ללא הכרה בישראל כמדינת העם היהודי, בלי הסכמה לסופיות הסכסוך ובלי הסכמה לוותר על זכות השיבה של הפזורה הפלסטינית כולה לתוך הטריטוריה שהיתה לישראל עד מלחמת 1967).

התועמלנים ממשפחת נאסר, ואסים וחילמי, המציגים את עצמם כנאורים וכשוחרי שלום אתיאיסטיים, משכנעים – כך יתברר בהמשך – האחד בבירה אירופית חשובה (ברלין) והאחר בחשובה מבין ערי ארה"ב (ניו-יורק) – שההשקעה בפתרון שתי המדינות היא חסרת תכלית ולא תפתור את "הסכסוך", ולכן מוטב לעבור כבר כעת לפתרון "הסכסוך" על-ידי הקמת מדינה דו-לאומית מהירדן ועד הים התיכון במקום מדינת ישראל. דורית רביניאן כתבה את "גדר חיה" כדי להשמיע את תמיכתה בפתרון הדו-לאומי, שהאחים ממשפחת נאסר ברמאללה מפיצים בעולם.

מוטיב הים בעלילה

בכל חודשי היותם יחד, הדגיש חילמי באוזני ליאת את חלומו להגיע לים. אף שלא ציין תחילה חוף ים מסויים, כיוון את שיחותיו עם ליאת שוב ושוב אל החוף שאליו נכסף להגיע – החוף של יפו. רק קורא תמים לא הבין כבר קודם לכן, בפרקי החלק "סתיו", שחילמי צייר בדבריו וברישומי "הילד החולם" מפה גיאוגרפית שבה שמור מקום נכבד ליפו במימוש הגשמי של "זכות השיבה". ליאת לא הבינה זאת תחילה, אך ככל שחילמי חזר להזכיר את הים בשיחותיהם, הבינה גם היא, שהים הוא מוטיב מרכזי בהגותו הפלסטינית (וכמובן גם בעלילת הרומאן).

לקורא המופתע מפירוש זה, מוצע לזכור שעלילת הרומאן אמנם מתפרסמת במחצית שנת 2014, אך היא מתרחשת בשנת 2003, אחרי שתי אינתיפאדות רצחניות שבעזרתן ניסו הפלסטינים להאיץ את מימוש "זכות השיבה" אל "רמלה-לוד-יפו-חיפה וגו'" באמצעות טרור של מתאבדים שהופעל במכוון נגד אזרחים בערי מדינת ישראל.

לביסוס הפירוש אני נאלץ לחזור שוב לשיחות צמד הגיבורים שלנו על נושא הים בפרקי החלק הראשון של הרומאן. ביום שהכירו אמר חילמי לליאת כי עליו לקנות הרבה גוונים של כחול, כי הוא מצייר "הרבה מים ושמיים" בציוריו (עמ' 29). בהמשך אותו יום עצמו גילה חילמי לליאת כי אינו יודע לשחות כיוון שברמאללה אין ים, ולים של עזה נמנע ממנו להגיע עקב הקשיים שמערים צה"ל על המעבר לשם. כל חייו היה רק שלוש פעמים בים.

ואז, מאחר שנעצרה פתאום, משתתפת בצערו של חילמי על מיעוט הפעמים שהזדמן לו לראות את הים, אמר לה: "לא נזרוק אותך לים בגלל זה, - - - אבל יום אחד, את יודעת, יום אחד זה יהיה הים של כולם, נלמד לשחות בו ביחד." (35). מאחר שהניחה כי חילמי אמר את דבריו אלה "ברוח טובה", לא קלטה אז ליאת, שבעצם גילה לה אז לראשונה את חזונו כפלסטיני, שיום אחד תקום מדינה דו-לאומית, מחוף הים של יפו ועד הירדן, במקום מדינת ישראל הקיימת כבר עשרות שנים כמדינה ריבונית.

מכל הפעמים הרבות שבהם כיוון חילמי את השיחה שלו עם ליאת לדבר על הים, כדאי להתעכב על הפעם שבה צפתה ליאת יחד עם חילמי בצילומי הווידאו שקיבל ממשפחתו ברמאללה. בצילומים, שנעשו מהקומה התשיעית של הבניין ברמאללה, שבו מתגורר אחיו מרוואן, נקלטו כל בנייניה הגבוהים של ת"א וגם פיסה כחולה מהים שלה.

ליאת לא התאפקה וצפתה למחרת בסרט פעם נוספת, וכך סיכמה את החוויה: "כמה משונה ההיפוך הזה – לראות אותנו מבחוץ - - - לעמוד במקומם על המרפסת, כמו על איזה הר נבו, ולראות יום-יום את ישראל. - - - את החיים הישראליים שלנו, היקרים, השוקקים, שמתנהלים להם שם בצד האחר, את חזיון השגשוג ואת ציי המגדלים הפורחים באוויר. אני רואה אותנו ומצטמררת שוב, כמו אתמול. כמה מעוררי קנאה, כמה מעוררי זעם, שנאה, אנחנו נראים להם משם." (192). כמו משה, רבנו הקדום, שצפה מהר נבו אל הארץ הנכספת – מהרהרת ליאת – כך כל פלסטיני צופה יום-יום ממרפסת ביתו אל פיסת התכלת שאליה הוא נכסף לשוב ביום מהימים.

ליאת מזייפת פטריוטיות

אף שבשלב הזה כבר הכירה ליאת היטב את הנרטיב הפלסטיני של חילמי – מנישול הוריו מביתם ומנחלתם בכפר אל-זר'ירה ב"נכבה" הראשונה, ועד חלום השיבה המתחדש בו מדי יום בצפות משפחתו מ"הר נבו" שברמאללה אל פיסת הים של יפו – המשיך חילמי להשמיע לה את "ההזיות הדו-לאומיות" שלו. חילמי היה יכול לחסוך את מאמצי השכנוע שהשקיע בליאת אילו ידע שזה מכבר השתייכה ל"מחנה השלום" בישראל ושיחד עם איריס אחותה גם התווכחה עם הוריה, ליד שולחן המשפחה בשבתות ("מאשימות את הכיבוש בכל הצרות, מגדפות את ממשלת הימין ואת המתנחלים"), בשם הפתרון הדו-לאומי הזה.

ואכן, אלמלא נכנעה לגחמה הפטריוטיות, שהציבה אותה מולו כמתנגדת לפתרון המדינה הדו-לאומית כל-אימת שהחל להטיף לה את השקפתו, היתה ליאת מונעת ויכוח מהסוג שהתלהט ביניהם אחרי שצפו ביחד בסרט הווידאו ששלח מרוואן מרמאללה.

למשמע שאלתו אחרי הצפייה: "הארץ הזאת קטנה - - - איפה ייכנסו כאן שתי מדינות?" – השתלט עליה שוב "הפאתוס הפטריוטי", שאותו כה שנאה, כי אילץ אותה "לחתוך ימינה" ולהשמיע, "מול הקיצוניות הרדיקלית" שבה נימק חילמי באוזניה את תמיכתו בפתרון הדו-לאומי, את השקפתם השמרנית של הוריה, שתמכו בפתרון שתי המדינות.

וכך מסכמת ליאת את הרגשתה באותו מעמד: "איך שנאתי את נאיביות הסיקסטיז שלו, הפרחונית, העל-לאומית, את הביטחון שלו שכל ערכי ההומניזם מונחים בכיסו. הוא היה המואר, מתקן העולם, בעל חזון אחרית הימים – ולעומתו נשארתי אני עם הכובע טמבל הפטריוטי הזה, הלא סקסי, ציונית בורגנית שמרנית. - - - גברת פרגמטיסטית מפוכחת שמתעסקת בהסדרי שלום פרקליטיים, בזוטות כמו גבולות מדיניים וריבונות." (193).

קריסת ליאת מול ואסים

מאחר שאסור היה לרביניאן להקצין את חילמי יותר מדי כתועמלן פלסטיני, מחשש שעל-ידי כך תפגע באופן חמור מדי בתפקיד המאהב שהועידה לו בעלילת האהבה, הוסיפה מיד לאחר סצינת הוויכוח בין ליאת וחילמי את סצינת העימות שלה עם ואסים, אחיו של חלמי – סצינה שהתרחשה במסעדה המרוקאית בניו-יורק.

ואכן, את מלאכת השכנוע שהפעיל חילמי על ליאת בדרכי נועם במשך ימים, השלים ואסים, שהוא תועמלן פלסטיני מנוסה ומושחז יותר מחילמי, בנימוקים מפורטים יותר ובסגנון הרבה יותר אלים בשעות ספורות של ערב אחד: "אתם חיים בהכחשה - - - אתם מסרבים להשלים עם העובדה שבעתיד הלא רחוק תהיו מיעוט בארץ הזאת - - - מתכחשים למה שצפוי לקרות בעוד שלושים, ארבעים שנה בסך הכול - - - ריבונות דמוקרטית משותפת היא בפירוש העתיד הבלתי-נמנע של כל השטח כולו מהים ועד הנהר. - - - הכיבוש הוא כבר בלתי-הפיך. - - - אופי הפיזור של האוכלוסייה הערבית, הריבוי הטבעי שלנו - - - זאת גם מציאות בלתי-הפיכה, - - - והמציאות מוכיחה משנה לשנה שהרעיון הטכני המיושן הזה של שתי מדינות ותוכנית החלוקה מארבעים ושמונה – הפתרון הזה, שפעם עוד היה אפשר להתווכח אם הוא צודק או לא צודק, כבר לא תקף בימינו." (210-202).

גם בוויכוח עם ואסים נדחקה ליאת, ושוב בניגוד להשקפתה, לגונן על פתרון הסכסוך בעזרת רעיון שתי המדינות. בעצמה תמהה, כיצד השתלט עליה הפאתוס פעם נוספת להתווכח עם ואסים, הפלסטיני העקשן, כאילו על כתפיה "מוטל לא פחות מעתידה של מדינת ישראל, גורל העם היהודי לדורותיו." יותר מכפי שהרגיז אותה ואסים בעקשנותו, כעסה ליאת על חילמי שהתכנס בשתיקתו, הפקיר אותה לטבח המילולי שביצע בה אחיו ולא טרח כלל להפסיקו. לכן הדפה את הכיסא שלה בעיצומו של הוויכוח, קמה וכשהיא ממררת בבכי רצה לשירותים. היא לא חזרה משם לשולחן, אלא הסתלקה מהמסעדה. ואחר-כך לא נפגשה עם חילמי במשך שבוע.

בשלב הזה כבר אפשר לקבוע שדורית רביניאן העניקה ברומאן הזה לדמות של ליאת את הביוגרפיה של עצמה, הן את זו המשפחתית (בת להורים שעלו לישראל מאירן) והן את זו האישית (ילדות ונעורים באחד מיישובי השרון, שירות בצבא, לימודים באוניברסיטה, עיסוק בכתיבה ותקופת שהות בארה"ב). אך חשוב יותר, שבשיטת "הפוך על הפוך" (שהרי רק מתוך פטריוטיות שחוזרת ומשתלטת עליה מתווכחת ליאת עם ואסים וחילמי ומשמיעה להם את ההשקפה הציונית-שמרנית של הוריה – השקפה שהיא כפעילת שמאל מסתייגת ממנה לחלוטין) – העניקה רביניאן לליאת בעיקר את הביוגרפיה הפוליטית שלה: את פעילותה הממושכת והמסורה בחוג קיצוני יותר של השמאל בישראל, זה שאיננו מסתפק בנסיגת ישראל לגבולות 1967, אלא מקיים קשר עם פלסטינים בארץ ובעולם לקידום הפתרון של מדינה דו-לאומית בין הירדן לים התיכון במקום מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי.

אין ספק, שבעשותה כך ביקשה רביניאן, באמצעות הרומאן הזה, לא רק לחזור לשורת הכותבים הפעילים בסיפורת הישראלית, אלא בה-בעת גם להתייצב לצד "הגדולים" מבין סופרי השאננות לגורל ציון, שהתפרסמו בעולם כחשובי הכותבים במדינת ישראל בזכות תמיכתם – כל אחד לפי מידת קיצוניותו – בנסיגה לגבולות 1967, בהצהרה שהמדינה היא מדינת כל-אזרחיה, ובהסכמה לייסוד מדינה דו-לאומית במקום מדינת ישראל הקיימת. 

הערות סיכום

בעלילת הרומאן הזה ביצעה דורית רביניאן פליק-פלאק, ששום מבקר ספרות הגון אינו רשאי להתעלם ממנו. מדובר ב"שְׁטִיק" ספרותי-אקרובטי ישן ונפוץ: לפתוח את הסיפור כעלילה אהבה המתובלת עם סיבוך אקטואלי שיוסיף לה מתח ויגביה את ערכה – כדי לפתות את הקורא לבלוע בהמשך פלקאט פוליטי ערמומי של הכותב. ולכן במקום להתיר לעלילת האהבה לזרום באפיק הטבעי שלה – כְּדִילֶמָה ששני אנשים בוגרים אשר התאהבו זה בזה היו צריכים להחליט בהמשך על פתרונה – קבעה רביניאן מראש לאהבתם של ליאת וחילמי תאריך תפוגה קרוב, אחרי חודשים אחדים, ופנתה לפתח את ההמשך כעלילה פוליטית, כדי להשמיע בה את תמיכתה בפתרון "הסכסוך" על-ידי ייסוד מדינה דו-לאומית במקום מדינת ישראל הקיימת.

משום כך גם התקשתה מאוד להחליט, כיצד לסיים את הקשר שרקמה בחלק הראשון של הרומאן בין ליאת וחילמי. המוות ההֶרוֹאִי שהעניקה דורית רביניאן לחילמי בסיום (בחוף הים של יפו, כמובן, ולא בחוף ישראלי אחר כלשהו...) – הזכיר לי מסה שקראתי לפני שנים באחד מכרכי כתב-העת האיכותי "גליונות" (היו פעם כתבי-עת כאלה במקומותינו). באותה מסה התריע מתי מגד (חבל שמסאי מרמתו נשכח כה מהר) על הקלות שבה ממיתים מְסַפְּרִים את גיבוריהם. בהיותם במצוקה – כאשר אין להם הצדקה אמיתית מתוך העלילה עצמה לעשות כך – הם ממציאים אירוע כלשהו, שאיננו נובע לא מאופיו של הגיבור ולא מקורות חייו, וממיתים אותו במהלכו – כמו שאומרים בשפת הרחוב – באופן "חד-וחלק".

עם זאת, מגיע לשבח את דורית רביניאן על השיפור הניכר בכתיבתה שגילתה ברומאן הזה בהשוואה לשני הרומאנים הקודמים שלה. מתברר שאחרי חמש-עשרה שנים ורומאן גנוז אחד (שההוצאה הכריזה על הופעתו כמעט לפני עשור) הפיקה היטב למדי ברומאן הנוכחי את היתרונות של הכתיבה הריאליסטית, שלא היתה מיומנת מספיק להפיק אותם כאשר כתבה את ספריה המוקדמים*.

   ועוד הערה המתייחסת לעלילת האהבה, שרביניאן לא השלימה אותה כראוי ב"גדר  חיה": מאחר שנכתבה בסצינות ריאליסטיות מפורטות ודְשֵׁנוֹת המתרחשות בניו-יורק, עם מספיק עליות ומורדות ביחסי האוהבים ועם מספיק דיאלוגים שנונים לשחקנים – הכול כמקובל בתסריט ריאליסטי סביר – ודאי יימצא לה בקרוב גואל בדמות מפיק קולנוע בעל יוזמה מארה"ב, שיפרש את הקיים וירחיב את החסר ויהפוך אותה לסרט חביב בז'אנר הסרט הרומנטי.

דברים כהוויתם

ולבסוף, אני עומד על זכותי להסביר, מדוע בניגוד לסדר המילים שרוב הכותבים משתמשים בו: "הסכסוך היהודי-ערבי" – הקפדתי במסת ביקורת זו להגדיר את "הסכסוך" בסדר המילים הבא: "הסכסוך הערבי-יהודי". בהסבר זה אני מגיב, כמובן, על השקפתה הפוליטית של דורית רביניאן, כפי שהציגה אותה ברומאן הנוכחי, בשם אותה זכות שבחסותה ביטאה את השקפתה בו הן כסופרת והן כפעילת שמאל ישראלית.

לדעתי צריך לכנות את ”הסכסוך" כסכסוך ערבי-יהודי, כי הערבים המאוגדים בליגה הערבית, בהתנגדותם לזכויות העם היהודי בארץ-ישראל (המפורטות בכל מסמכיו הרוחניים של העם היהודי מהתנ"ך ועד מגילת העצמאות) ובהתנגדותם למטרתה המרכזית של הציונות (לכנס מחדש את העם היהודי כולו בהדרגה בארץ-ישראל), הם אלה שהגו את הסכסוך הזה, הם אלה שמימשו אותו במלחמות שיזמו נגד קיומה הלגיטימי של מדינת ישראל כמדינה ריבונית, הם אלה שהעמיקו את נזקיו במשך שנים, והם גם אלה ששוקדים לקיים את הסכסוך במצבו זה הן על-ידי הסתת ערביי ארץ-ישראל נגד קיומה של מדינת ישראל הריבונית (תחת המותג קצר-הימים: "העם הפלסטיני"), והן על-ידי החזקתם לנצח במעמד של פליטים במדינות ערב הסמוכות, שבהן יכלו הפליטים זה מכבר להתערות כאזרחים וליהנות מכל היתרונות שמדינה יכולה להציע לאזרחיה במאה העשרים ואחת.

ולכן: לא רק שצריך להקפיד לכנות את "הסכסוך" כסכסוך ערבי-יהודי, ולא כסכסוך יהודי-ערבי, אלא גם מוצדק לצפות מרומאן עברי שידייק במסירת העובדות על סיבותיו ועל נזקיו של "הסכסוך", לפני שמחברו מְאַמֵּץ את הנרטיב הפלסטיני ולפני שהוא תומך בהתלהבות (כמו זו של דורית רביניאן ברומאן "גדר חיה") בייסוד מדינה דו-לאומית עם הפלסטינים (שבמהרה תהפוך למדינה ערבית נוספת בליגה הערבית) במקום מדינת ישראל הקיימת, שהיא מדינת הלאום של העם היהודי בהיקפו העולמי.

* מאמרים של המחבר על ספריה הקודמים של דורית רביניאן נכללו בספריו הבאים: המאמר על הרומאן "סמטת השקדיות בעומריג'אן" (1995) נכלל ב"קולות חדשים בסיפורת הישראלית" (1997) והמאמר על הרומאן "החתונות שלנו" (1999) נכלל ב"הקול הנשי בסיפורת הישראלית" (2001) – שניהם הופיעו בהוצאת "יחד" במסגרת הסדרה המחקרית-ביקורתית "תולדות הסיפורת הישראלית".

מחבר המאמר הוא חוקר ומבקר ספרות, שזכה פעמיים בפרס היצירה ע"ש ראש הממשלה לוי אשכול ופעמיים בפרס הביקורת ע" המו"ל מרדכי ברנשטיין.

אהוד: מה שבטוח הוא שאני את הרב-מכר האחרון של רביניאן לא אקרא כי אין לי זמן לשטויות, למרות שברור לי שבקליקה הסמי-ספרותית הוא יהיה "חשוב" ומקובל יותר מכל ספריי האחרונים, שלא זכו כמעט כלל להתייחסות הביקורת, גם לא מצידך – ושאותם היה עליי להוציא לאור על חשבוני, בתור סופר נידח, כי ב"עם עובד", למשל – לא היה להם שום סיכוי, כמו גם לא לרומאן "המושבה שלי" בשעתו.

מה לעשות, זו המציאות הספרותית הישראלית, השמאלנית-ברובה, המשעממת-בחלקה, היומרנית עד אין קץ – יחד עם  הצנזורה של הטעם הטוב (שחלקה הגדול נשלט בידי עורכות ספרותיות שמסוגלות לעכל ארוטיקה ברומאן רק אם אישה כתבה אותו, אפילו היא גראפומנית חסרת כישרון) – זו המציאות שיוצרת הקליקה הסמי-ספרותית אשר לצידה אני חי ופועל מאז יצא לאור ספרי הראשון "המחצבה" לפני 51 שנים, ומאז הוצאתי לאור יותר מ-40 ספרים, כמעט כולם כיום נידחים ונשכחים, חוץ מאלבום נחום גוטמן, שהוא ספר מתנה הממשיך להימכר מאז יצא לאור לפני 30 שנה – ומממן לי את הטבק למקטרת שלי.

* * *

הפלסטינים מנסים להרוג אותנו בתגובה על כך שאנחנו מפריעים להם להרוג אותנו ולהרוס את ישראל!

ועם זאת יש לזכור כי מרבית ערביי ישראל חיים איתנו בשלום ולוקחים עימנו חלק בקיומה של ישראל והם נאמנים למדינה ומברכים את מזלם הטוב שהם אזרחיה!

* * *

אהוד בן עזר

מסעותיי עם נשים

רומאן

הוצאת "ספרי מקור" 2014

פרק חמישי

לפני אובדן בתוליי בתור אופה

וכל אותה עת מילאה הווייתה של ג'ני את המשק, חולפת במכנסיה הקצרים שמבליטים חריץ תחת משגע, טופפת ברגליים ארוכות וחטובות ובסנדלים דקי-רצועה. האצבעות בכפות-רגליה תואמות להפליא, ללא פגם, ממש לנשק אותן מהאחת לשנייה כמו שמנגנים בהרמוניקה, שכך קראנו אז למפוחית-פה. הכאפייה של ג'ני מתנפנפת כצעיף ועליה, ולפעמים במקומה, מתנוסס כובע אוסטראלי רחב-תיתורה עם רצועת-עור דקה. לפעמים היא פורמת את צמתה ומפל שערותיה משתפך לאחור עד עגבותיה ומכסה גם אותן.

ג'ני מחזיקה קרדום ברזל דק בידה. החופרים שלנו מאוהבים בה במיסתרים, מנשקים בחלומותיהם את קימוריה ומרטיבים גם בלילות הקיץ החם והיבש כשלנו, לחופו של ים המלח. אולי כך חשים שני חברינו החתנים בהתגנבם בחשאי אל פינת הקנדונים המוסתרים לכל דורש בקופסה שעל הארון הגבוה, בסככה מאחורי המכבסה? אולי בעלו בליל החתונה את נשותיהם כשתמונת ג'ני מרחפת בעיניהם העצומות והם מתכסים בשערותיה הארוכות?

שניהם התגרשו לאחר שנים.

לבסוף התמלאתי אומץ וניגשתי גם אני אליה. מיד הכירה אותי. האופה חיימקה! – הבולקלאך שלי מצויינים לדעתה, וגם הלחם שאני אופה – פריך ונקבובי, נמס בפה כעוגה. טוב. זה משום שהייתי אופה את הכיכרות בתבניות-פח משומנות, ומוסיף מדי פעם ביצים טריות, סוכר ושמן, כדי להשביח את הטעם. זאת כמובן לבד מהשמרים והמלח. אני רציתי שהיא תכיר אותי דווקא מצידי האחר, כסופר-לעתיד וכמשורר במקום הנמוך ביותר בעולם. אינטלקטואל מידברי בעל ערך לא מקומי בלבד. לספר לה כיצד אירחתי טייס-גרמני לשעבר, רדוף אשמה ובקשת כפרה, שהתגלגל אלינו מאשראם בהודו, אוסקאר שמו, ואני טיילתי איתו בנחל דויד כשאנו מדברים על קאפקא, היידגר וקירקגור, כיצד –

אבל את כל זה לא סיפרתי לג'ני אז בקצה המידשאה, לפנות-ערב, מול עיניה הבורקות בתאוות-חיים עזה ופניה הדבשיות, שכמו התמזגו עם צהבהבות צלע הר הנג'אר, שגבהה מעלינו במעלה מעיין עין-גדי, ממערב, בחצי-חושך. כל כך הייתי נרגש כשדיברתי איתה שפניי הסמיקו ותחתוניי... אוטוטו היו נרטבים.

"אתה באמת מוכן להצטרף אלינו, בהתנדזבות?" שאלה ג'ני בקולה המיוחד.

המשק דרש שכר יומי עבור כל חבר חופר. רציתי לענות לה שאני מתעניין בתולדות כת האיסיים שישבה באיזור. שבשיתוף חברי הטוב שושקינד הכנו תוכנית לשינוי פני החיים בעין-גדי מיסודם על פי חיי הקדמונים – נלבש שלמות-בד לבנות, רחבות. איש-איש יעבוד לפי רצונו ויכולתו ולא על פי צלצול הפעמון. ארגז ובו שטרי-כסף יהיה מונח בפינת חדר-האוכל וכל חבר יקח ממנו על פי צרכיו. לעת ערב נשב עטופים בשלמותינו ונקרא ספרים בשלווה. אבל ציחקוקים עלו מסביב, ואני הייתי כה נרגש על כך שג'ני עומדת ומדברת איתי בעברית הגרונית שלה, בעל המיבטא הזר הקל, ושהחברים היורדים מן הצריפים לחדר-האוכל לארוחת-הערב רואים אותנו – שהשתתקתי. כן, עוד פלטתי משהו במבוכה, הזכרתי את המחמצת-לבצק התופחת במאפייה, והסתלקתי.

והאמת, גופי, גופי שלי תפח עד כדי שיגעון ממכוות מבטה החקוק בי, ורק התחלתי ללוש כדרכי את הכיכרות שניים-שניים, אחד בכל יד, כזוג שדיה – היתה לי התזה רצינית מהבולבול של נמר המידבר שלי, והוכרחתי לחמוק לחדר לקחת בגדים נקיים ומשם למקלחת-הפח המשותפת ולחזור ללישה בתחתונים יבשים. זאת מקלחת-הפח וכפכפי-העץ שממנה נחקק בנו כל אחד מראה כל הזרגים של שאר החברים, עד שהמבקרת בעלת החוש הבלשי הדה בושס, שלא סמכה על בקיאותה בזרגים או על דימיוני, ציינה לימים ברשימה ב"מוסף הארץ" על אחד מספריי כי בכתיבתי מורגש שקיבלתי השראה במקלחות ציבוריות של גברים.

*

ולימים אכן כתבתי שיר בשם "לנגד עיניי עומדים הזרגים של חבריי" והוא כלול בכרך שיריי אשר לימים הוצאתי לאור לאחר עונה מוצלחת במיוחד של חברת עיבוד הפרדסים המשפחתית שלנו "ב. שפינוזה ובניו, משווקי הדרים" שמתמחה בייחוד בייצוא תפוחי-זהב מהזן שאמוטי-דם "שרה" לאירופה:

לנגד עיניי עומדים

הזרגים של חבריי

במקלחת פח משותפת

בעין גדי לפני יותר מחמישים שנה

מסתבנים D9 יוז'י ועזרא

מסתבנים פּוֹדי שמיל ומייק

זוהר שונדא יורם אודי

עוזי עוזי ועוזי גם

רטובים בקבקבי עץ

לא מציצים לחברות

חרף החורים בפח

כי אנחנו קיבוץ מוסרי

אני יכול לזהותם

לפי הזרגים בלבד

כל ערווה ובעליה

חברי גרעין ומשק

ככה הצטלמנו בטירונות

ערומים עם חגור ונשק

על חוף הים בחולות אשדוד

ברומאן "דרך גבר"

יגאל מוסינזון מתאר בעל

רואה במקלחת המשותפת בקיבוץ

את הזרג של המאהב של אשתו

וזכרתי ערב שישי באולם היכל

ס. יזהר נואם עברית על הבמה

הלוך וחזור הלוך וחזור

בפני כל חברי תנועות הנוער

בהם גם הנערה מצהלה שאהבתי

ואנחנו לא מבינים מילה מדבריו

וזכרתי ערב בבית ההסתדרות

יגאל מוסינזון חוטף על הראש

מחברֵי גבעת השלושה ומדוֹבְקָה

על מה שכתב ב"דרך גבר"

והוא נהנה מכל רגע

תוקע להם בחזרה

ואפשר להבין כל מילה

ואני חושב אם להיות סופר

רק כמו יגאל

ואני מתנצל כאן

בפני החברים ששמותיהם לא הוזכרו

ברשימת הזרגים

וגם בפני נשותיהם

לכל החברים בעין גדי

היו מכשירים רציניים

*

אבל לא. אותו בוקר לא הופעתי לפגישה בחדר-האוכל עם היוצאים לחפור. ראשית, לא התעוררתי. זו האמת. ושנית – מבעוד ערב צדה עיני מודעה חדשה בדבר גיוס לקטיף העגבניות, ואני – מהיותי עסוק באפייה בשעות שונות ומשונות ובעיקר בלילות, פטרתי עצמי מגיוסים. אם יראו עתה שזמני פנוי להתנדב לחפירות – מיד ירננו: "מדוע לגיוס לא באת? כניראה שיש לך זמן פנוי למכביר!"

לא קרדום-חופרים ולא ג'ני, אפוא. הסתגרתי לי במאפייה, וכדי לפייס את עצמי הכנתי, בלישת-יד, בצק מקמח לבן, מועשר בביצים ושמן וקצת סוכר, לבד משמרים ומלח, ואפיתי ממנו פלצאצלאך, כך כינו החברים את הפיתות העבות, המוארכות, עם בצל, שהייתי מפנק בהן את המאחרים ללכת לישון ואת השומרים, והנותר היה הפתעה למשכימים בבואם לחדר-האוכל, ליד קנקני התה, הקפה, הריבה ופרוסות לחם טרי של שחרית, בטרם יציאתם לעבודה.

ופתאום, נקישה קלה בדלת.

היה חם למדיי, במאפייה. אמנם עדיין לא הקיץ בשיאו, אך חמשת ראשי הפרימוסים בערו מתחת לתנור שהו נאפו הפיתות, מפיצים חום ורעש כאחד. זרוע-הברזל הכפופה של המלוש לשה לישה אחרונה את הבצק שתפח, בגיגית הברזל הענקית, בטרם אצבוט ממנו ואשקול חתיכות בצק לישה סופית, ידנית, ולהנחה בתבניות המשומנות.

כאן המקום לספר על גלגוליו של המלוש. נושאת מטוסים אמריקאית מימי מלחמת העולם השנייה הושבתה ופורקה. המלוש הענק של מאפיית האונייה, שבו הוכנה העיסה לאלפי כיכרות מדי יממה, התגלגל לידיו של סוחר גרוטאות יהודי בעל לב חם, שהעביר אותו לארגון-הגג של הקהילות היהודיות בניו-ג'רסי, שתרם אותו לצבא ההגנה לישראל, שהנפיק אותו לפיקוד הנח"ל, ששלח אותו להיאחזות עין-גדי, שקדמה לקיבוץ שלנו והורישה לנו כל מה שהיה בה, כולל המאפייה.

והנקישות נישנו.

הדממתי את המנוע החשמלי של המלוש, כיסיתי את עיסת הבצק הגדולה, לחמה של עין-גדי ליום המוחרת – בכיסויי-בד שהיו מיועדים לשמור על חומה ולזרז את פעולת השמרים המתפיחה אותה, וניגשתי לפתוח.

ג'ני!

במלוא עיניה הבורקות, שופעת מרץ אצור, מבקש להתפרץ, בחיוך. דיבשי וצהוב-אדמדם שערה בצמה האחת, הנפלאה שלה, המיטלטלת בשובבות על גבה כזנב, דיבשיות גם ירכיה החלקות, בעלות עור הקטיפה הבהיר, שהשיזוף לא השחים אותן כליל אלא העניק להן מעין גוון זהבהב של לחמנייה אפוייה היטב.

ריח הבצל הנאפה בתנור הביא אותה, אמרה, והזכירה את הבטחתי-הזמנתי לה לבקר במאפייה. אני שכחתי. שם, על הדשא, מן הסתם פלטתי שטויות רבות, מסמיק כנער בעל דימיון נפתל.

הזמנתי את ג'ני להיכנס פנימה, אל ממלכתי. ומנסה להרגיע את התרגשותי, פתחתי בפניה את דלת-הברזל של התנור החם, שהיה בגובה פנינו לערך, תוך שאני שולף, במירדה-העץ הארוך, את אחת הפלצאלאך המושחמות, הענקיות, ומספר לה כיצד הונצחו לא מזמן ידיי אלה, האוחזות במירדה – בסרט צבעוני שהכינה במאית צרפתייה, ברונית ממשפחת דה-רוטשילד על עין-גדי, יחד עם חיים חפר. כדי להשיג את הרושם הרצוי – צילמו אותי מול תנור קר, שבקרביו התקינו תאורה חשמלית, ואני רדיתי מתוכו כיכרות צוננים ואפויים-משכבר.

ריח הלחם הטרי משכר אותה, ממכר אותה, מגרה אותה, אמרה, מפצה אותה ומזכיר לה דברים נפלאים וגם רעים.

ציננתי בניפנופים אחדים את פיתת-הבצל הלוהטת, בצעתי אותה וכיבדתי את ג'ני בפרוסה שבקציה החלק הטעים יותר, הרך, עם רצועות-הבצל המושחמות באפייה וגרגירי-המלח הגס. זללנו שנינו, מחייכים, כשני קושרים. ולא כדי להתייהר, אלא חושש משתיקה פן תיפול, סיפרתי לג'ני כיצד ממש לרגלינו, ליד מסגרת הברזל שעליה ניצב התנור, מצאתי לפני שבועות אחדים צפע, צפע עין-גדי ארסי, כאשר פתחתי את הדלת, ואני בסנדלים, כפי שאני כעת.

"מה עשית?" נבהלה ופסקה לרגע ללעוס.

"חזרתי לחדר," סיפרתי, "לקחתי את רובה הטוטו שלי, וחזרתי למאפייה ומבחוץ, מהחלון, כיוונתי אל ראשו של הצפע, ששקט ללא תנועה, אולי אורב לזבוב – ורוצצתי אותו בירייה ראשונה, כאשר הקליע ממשיך וניתז בדרכו, בצילצולים מתכתיים, אל קערת המלוש, וחזרה לתנור, הכל ברזל, ומזלי שלא שב לעבר החלון, כי אז היה עלול לפגוע לי בעין."

ותוך כדי סיפור רדיתי את שאר הפלצאלאך והנחתי על שולחן-הלישה הרחב, המצופה פח, מרובב בכתמי בצק יבש ומאובק בקמח.

"נחמד אצלך, חיימקה – " אמרה ג'ני, "אבל אתה עצל. לחפירות לא הגעת."

קולה היה כה צלול וגרוני, ועם זאת, לא לגמרי צברי. או – יותר מדי צברי.

הבטחתי שאשתדל, מחר, וסבור הייתי שהביקור – מיסדר-המפקד כיניתי אותו ביני לבין עצמי, כי הייתי במתח כל הזמן, כעומד לביקורת – הנה יסתיים, והיא תצא.

אך לא.

ג'ני התעניינה בעבודתי. שאלה על קערת המלוש הענקית. כל אותה עת בערו חמשת ראשי הפרימוס, בירכתי התנור, ברעש אחיד ומחריש-אוזניים. לשם מה כיסוי-הבד על קערת המלוש? פשטתי את הכיסוי והתגלו פני הבצק התופח, רוטט כגוף חי. קערת המלוש היתה בעלת נפח רב, בגובה מותנינו, יצוקה ברזל עבה, כבד, ואנחנו עומדים משני צידיה. התכופפתי וטפחתי על פני הבצק, בחיבה, כמו היו אלה אחוריה של סוסה אצילה.

(אגב, מימיי לא נגעתי בסוסה).

"מותר?" שאלה ג'ני, מבקשת לאמוד את גמישותו של הבצק.

כמובן שהרשיתי לה, וכשהתכופפה –

כפות-ידיה השמנמנות-משהו החליקו על פני הבצק, אך עיניי לא אחריהן עקבו אלא אחר שדיה הערומים שניגלו לי ממיפתח חולצתה הרחב, כשני כיכרות-בצק קטנים, שובבים, ופטמות כהות בקצותיהם, שהיו כהות וזקורות למדי.

היא בוודאי יודעת שאני רואה! – אמרתי לעצמי. לא ייתכן שלא! – והמשכתי לדבר על הבצק, ולספר לה שאני נוהג לכנות את צמיגותו, המשתנה מפעם לפעם, בהתאם לכמויות החומרים, טיב השמרים ומזג-האוויר – על שם אחדות מחברות המשק, שרובן מהלכות במכנסיים קצרים (כמוה) – בצק רוטט, מוצק, רב-קפלים, גמיש, רך, נשפך –

היא צחקה, בהתרוממה –

"ואיזה ציון-בצק היית מעניק לירכיים שלי?"

שאפתי אוויר. החזקתי בדפנות גיגית-הברזל כדי להסתיר שאני רועד במקצת, למרות החום, וכך רעד גם הנמר המידברי שלי – וברעש הפרימוסים אמרתי:

"צריך לבדוק – "

"תבדוק – "

נגעתי ביד אחת בפני הבצק, והשנייה שלחתי, כמתאבד – אל חלקת ירכיה הצהבהבות-כהות. היה מגע קריר. משיי. נשמע רק קול הפרימוסים הלוהבים. ניסיתי לצבוט קלות את בשרה, כפי שנהגתי בבצק, ובחברות המשק במעמד דומה.

ג'ני צחקה. "אל תשאיר סימנים, חיימקה – " ביקשה. "עוד יחשבו שזה מז'אן כריסטוף."

ז'אן כריסטוף דה ברטראן היה הארכיאולוג הצרפתי שניהל את משלחת החקירות. הוא היה גבר יפהפה, כמו שחקן סרטים צעיר. כולנו היינו בטוחים שג'ני שוכבת איתו, ולכן היא לא מסתכלת עלינו.

"שלך גמיש – " גימגמתי.

"אבל בפנים אולי רך יותר – " הציעה.

"כן, מפני שהוא תופח – " עניתי.

"טיפשון," הניחה את ידי ממש בין ירכיה, עמוק, "כאן, רך יותר – "

מאותו רגע נתרחשנו כמו בחלום. ליטפתי את ירכיה, בגב ובכף ידי כאחת, קרוב-קרוב למפשעתה, וכשהרמתי אליה מבטי כבר היו עיניה קרועות לרווחה. חיבקתי אותה. שלחתי ידי לפנים חולצתה, לתפוס בכיכרותיה וללוש אותם בידיי המקומחות.

"כבה לפחות את האור – " ביקשה.

כיביתי. סגרתי את תריס-העץ. חזרתי אליה, עומדת עדיין ליד הבצק המופשל מכיסויו, נשענת על דופן קערת הברזל של המלוש החשמלי. הסרנו את חולצתה. את צמתה הענקית היא כרכה מעל ראשה מאחור ושמתי עליה שקית ניילון, ואולי היתה זו שקית נייר חום כי טרם היו בשימוש שקיות הניילון השקופות, והיא ניראתה קצת מצחיקה, כחובשת לראשה כובע גדול בצורת לחמניה. להבות הפרימוסים הכחולות-לבנות הטילו בהרות וצללים נעים על עירומה. התגפפנו. נשקתי, כמעט בלעתי בפי, את כיכרות חזה הקטנים, התופחים לעברי בערגת גירוד. לפתע נשמעו צעדים מתקרבים. נלפתנו. מה נעשה? מישהו מתקרב למאפייה. ריח הבצל האפוי! – בעקבות הפלצאצלאך על שולחן-הפח! היכן נסתתר? את הדלת לא יכולתי לנעול מבפנים, רק מבחוץ, על מנעול "ירדני" צהבהב תלוי, וזאת כשהייתי מסיים את עבודתי, וכדי שמטיילים-עוברים לא ייכנסו לקחת כיכרות טריים בטרם העברתי אותם לארון הלחם, במיטבח של הקיבוץ. לא היתה לנו ברירה, אספנו חולצות, מכנסיים, וקפצנו עימם, קודם היא, ואחריה אני –

אל גיגית המלוש הענקית, המלאה בצק, שקענו בו קימעה, והתכסינו עד מעל לראש בסמרטוטי-הבד המקומחים שנועדו לשמור את חומו –

המשך יבוא

* * *

ביום שלישי ה-8/7

בשעה 20.30

במועדון החברים בכמהין

ערב ספרותי

עם הסופר חיים באר

עם צאת ספרו החדש "חלומותיהם החדשים"

הערב מוקדש לזכרו של צבי אפרת ז"ל

במלאת שנה לפטירתו

* * *

ברוך תירוש כותב לסופר סייד קשוע

אני כותב אליך 'כמי שזורע אל קוצים', והפעם לאחר קריאת טורך 'זה נגמר' במוסף 'הארץ' היום [4.7], המתאר כתמיד ובחריפות, את לבטיך כסופר ערבי המתערה בנפתולי החברה הישראלית. בגילוי נאות אציין שאני ממהר להשיג את המוסף בכדי לקרוא את החיבור שלך החושף כאמור את לבטי ונפתולי סופר ערבי הנקרע בין השתלבותו בתרבות המערב, והווייתו המבוססת על שיגיונות ההנהגה הערבית מימי חג' אמין ואחמד שוקיירי; זו שהובילה את ערביי הארץ מדחי לדחי, והמיטה עליהם את הנכבה הנוראה. 

בקביעתך ש"הניסיון לחיים משותפים עם יהודים כשל, וכי אין עתיד," אתה מתעלם מהמעמד הכלכלי המרשים של ערביי ישראל, שהושג בחריצות עשרות רבבות של רופאים ומהנדסים, עורכי הדין, רואי חשבון וחקלאים ועובדים בכל מגזרי העשייה, הפועלים נאמנה עם עמיתיהם הישראלים. בהתנשאות, אתה מכנה את פעילותם כ'עבודה ערבית' ומתכחש לעובדה שהם נהנים משוויון אזרחי, לא מדיני, שאולי נפגם מחשש מפני ערבים משוטטים, או מאלימותם בחסימת דרכי הארץ ובנהיגת מכוניות. ואכן, ייתכן והאובדן בקביעתך יתממש בבחינת 'נבואה מתגשמת', והממסד הישראלי ייאלץ לצאת להגנת הציבור מפני ההסתה והאלימות ההרסנית המלובה ע"י הנהגתכם.

האם לעולם חוסן? עד מתי נראה לך שהנהגת ישראל תוכל להמשיך בהבלגה מול הפראות של רוגמי האבנים ובקבוקי התבערה ההרסניים השבוע סביב ירושלים, וואדי ערה?

הרי לא אלמן ישראל, ובוקר אחד תתעשת ותתאזר ההנהגה הישראלית ותמנע בכוח מצעירי שועפת ובית חנינא, ואדי ערה, נצרת ואחרים, מלפגוע ביהודים ולהעלות באש את רכושם, וייתכן שגם ימנעו ממוסלמים מלהיכנס למסגדי הר הבית, באם ליהודים לא יינתן לעלות למרחב הפתוח על ההר.

הנהגתכם מלבה את המשטמה בעקבות זוועת הירצחו של הנער מוחמד משועפט. זהות חוטפיו ורוצחיו אינה ידועה עדיין, ואני מקווה בכל ליבי שיד יהודים לא היתה בו. לדאבוננו אנחנו שומעים בסלידה על פעילי 'תג מחיר', אך גם הם מגיבים לאלימות ערבית, ולא היית שומע עליהם לולא ההסתה ורצח יהודים.

בייאושך אתה שואף לעזוב את ירושלים ולחזור לטירה. האם אתה מודע למספר הצעירים הערבים שנרצחו בטירה וסביבתה בדור האחרון? האם אי פעם זעקת נגד האלימות והרציחות?

בין המתחסדים נשמעת הקריאה למימוש החלטות ועדת השופט אור, שלמעשה העלה החלטות חברתיות ללא קשר למציאות ולמבולקת האלימות במגזר הערבי, ובמיוחד באוקטובר 2000.

באותו יום מר ונמהר נחסמנו על-ידי פורעים נלהבים ליד תחנת הדלק בצומת אום אל פאחם, שהועלתה על ידם באש, מכיוון שנחשבה לרכוש יהודי. אלמלא הגיעה המשטרה, באיחור משווע, היו הפורעים מעלים באש את מאות המכוניות שנחסמו, על נוסעיהן.

ואני, כוותיק פלמ"ח, היכרתי את השטח וחציתי את הגבעות בדרכי עפר עד הכביש מיוקנעם לפראדיס, שם לא נשמעתי לשוטר שביקש לא להמשיך דרך הצומת מכיוון שפורעים מהכפר, שוחר השלום, מעלים באש מסעדות וחנויות המעוטרות בשלטים עבריים, וחציתי בדהרה תחת מטר האבנים!

המצב חמור, אך לא לעולם חוסן, ואל תתפתו להטפות 'מחנה השלום' שתמיכתו הנואלת בהכפשת ישראל מקשיחה את דעת הנהגתכם המובילה מדחי לדחי.

לפני כחודש עמד פרופ' שאול משעל בכנס במרכז הבינתחומי וטען כי תרבות הערבים קוראת למתינות ולשלום, וכי אלימותם נובעת מהתנכרותנו לתרבותם. כל עוד לא נשתלב בתרבותם, אמר, הערבים לא ישלימו עם קיומנו בארץ ולא יכרתו איתנו שלום בר קיימא.

במסגרת השאלות מהקהל, שאלתי: אם כן, מה גרם לעולם הערבי להשלים עם סילוקו מספרד, שם שלטו מאות שנים ובנו ארמונות ומסגדים אדירים? ובנוסף, מה שיכנע את עמי איטליה גרמניה ויפן המרושעים, שפלשו לעשרות מדינות שלוות וטבחו במאה מיליון בני אדם – להפוך לשוחרי שלום מהטובים בתבל.

הפתרון נשמע בקולות צחוק מהקהל, ולכן לימדו מהעבר, במקום להשמיע קולות נכאים, על ערביי ישראל להתנער מהנהגתם האלימה, ולעודד את המשך חריצות בניהָ בהשתלבות שלווה במערכות העשייה בישראל.

בברכה להתפכחות, להבנה ולרגיעה,

ברוך  תירוש

* * *

הפלסטינים מנסים להרוג אותנו בתגובה על כך שאנחנו מפריעים להם להרוג אותנו ולהרוס את ישראל!

ועם זאת יש לזכור כי מרבית ערביי ישראל חיים איתנו בשלום ולוקחים עימנו חלק בקיומה של ישראל והם נאמנים למדינה ומברכים את מזלם הטוב שהם אזרחיה!

* * *

יאללה דוושי דוושי

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

[פרסום חוזר]

באת מולי רוכבת על אוכף

האופניים במכנסיים קצרים

קצרצרים צרים-צרים

את מדוושת ופתאום

מבין ירכייך החשופות

צץ לו שמוק חום הקצה

של האוכף ואת מדוושת עליו

מדוושת מדוושת

כאילו הדגדגן שלך עושה עליו

התעמלות ראש הפוך

עוד מעט קט תדוושי עליו

ותגיע האביונה

כמה נחמד שיש לך

זין פרטי באוכף האופניים

יאללה דוושי דוושי

חופשי חופשי

כמה טוב יש לך במכנסיים

חוף גורדון, לפנה"צ, 2.7.14

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* זהו, סוף כל סוף גיליתי מיהו שפינוזה המשורר וזאת בעקבות שירו "דוושי דוושי". לפני כמה חודשים עמדתי רכוב על קטנוע בצומת אחד הרחובות החוצה את רחוב סלמה, מימיני עמד רכב מיושן עם חלונות פתוחים והנהג היה ממש צמוד אליי. במעבר החצייה, משמאל לימין, חצתה באופניים בחורה צעירה לבושה בחולצת טריקו צמודה ואוורירית, ובמכנסים קצרצרות והדוקות עד מאוד, כשהיא מדוושת ומתנועעת ימינה ושמאלה על אוכף האופניים.

ראיתי את מבטו הזימתי של הנהג שלצידי העוקב בעיניים כלות אחריה, ואמרתי לו: "אני יודע על מה אתה חושב!"

הוא הפליט אנחה ואמר "הלוואי שהייתי הכיסא של האופנים שלה!"

צחקתי והמשכתי. עכשיו למקרא השיר אני משוכנע שאותו בחור, שכלל וכלל לא נראה כמשורר, הוא הוא שכתב את השיר הנפלא "דוושי דוושי".

מסור לו את ברכתי!

יוסף אתר

גימלאי מאושר

* חיימקה שפינוזה: אהוד, צינזרת לי את השורה האחרונה בשיר, אחרי "כמה טוב יש לָך במכנסיים" היה אצלי במקור – "נזל מהם מיץ וַגינה עסיסי!"

* לאהוד שלום. תודה על פרסום מכתבי בנושא ההשתלחות הבית"רית, שכנראה הינה מתוזמנת, מפני שקודם לכן התפרסמה השתלחות חריפה יותר במשטר 'הציונות האדומה' בטרם המדינה.

מכל מקום, מרגש היה לקרוא את רשמיו "יאללה, דוושי דוושי" – של חיימקה 'לוטש המילים' למראה רוכבת אופניים מעוררת. בהנאה נזכרתי בקריאה בירחון לנשים איטלקי במטוס 'אליטליה' בשנות ה-70, ובו בתשובה לשאלת קוראת צעירה, עונה העורכת: "ב' ש' יקרה, את כותבת שנושרות שערות מהצ'יוואווה שלך, ושואלת מה לעשות. ובכן היות וכרגע איננו יודעים מהי צ'יוואווה, בינתיים נייעץ לך לא לרכב על אופניים!"

ואגב אנחנו שוכנענו שהמכתב אמין, היות שמיד אחריו היתה פנייה של ישראלית יוצאת איטליה המוכרת לנו, שהציגה בפני העורכת בעייה חברתית-משפחתית שהיינו מעורבים בה, ושאלה לעצתה, שהיתה ראוייה ונכונה.

בהערכה,

ברוך תירוש

* לאהוד שלום, בלקסיקון 'הקשרים' יש לך "ערך" מכובד שחתומים עליו זיסי סתוי ויגאל שוורץ (עמ' 178-179). "ערך" גדול עם תמונה יפה יש לאסתר ראב (עמ' 830-832) שחתום עליו צבי לוז. ברשימה הביבליוגרפית נזכר, כמובן, גם ספרך עליה. עם כל הביקורת, שאי אפשר בלעדיה, זהו לקסיקון חשוב ומכובד מאוד.

בברכה,

נורית גוברין

אהוד: תודה על המידע ותודה לכותבים. אנחנו מקווים שלא נפלו שגיאות.

* אהוד: ברצוני לתקן טעות שנפלה בלקסיקון אחר, "לקסיקון הספרות העברית החדשה" שאותו עורך בכוחות עצמו, במסירות רבה ובידע רב וללא תשלומים לעשרות כותבים מדופלמים – יוסי גלרון-גולדשלגר, מטעם אוניברסיטת אוהיו, שבה הוא מכהן. מדובר במהדורת האינטרנט העברית.

מופיע שם ערך מכובד ומפורט מאוד על "אהוד בן עזר", אך בטעות נאמר בו עליי: "למד פילוסופיה, ספרות כללית ועברית וקבלה באוניברסיטה העברית בירושלים."

והנכון הוא רק: "למד פילוסופיה כללית ועברית, וקבלה, באוניברסיטה העברית בירושלים." מעולם לא למדתי ספרות עברית או כללית באוניברסיטה, ואני מאוד גאה על כך! הסתפקתי כל ימיי במה שלמדתי בספרות עברית וכללית ב"תיכון חדש" בתל אביב מפי מוריי הנהדרים יעקב בהט וטוני הלה, ומעולם לא שמעתי, ולוּ גם הרצאה אחת, של פרופ' הלקין.

הטעות כאן נובעת אולי מכך שבאחדים מהרומאנים הבדויים שלי, דוגמת "שלוש אהבות" – מספר הגיבור על עצמו בצורה מאוד משכנעת ו"עובדתית" – שהוא למד ספרות עברית באוניברסיטה הירושלמית אצל פרופ' הלקין. בדרך דומה היטעה ברנר את כותבי תולדותיו, כאשר שיבץ בסיפוריו האוטוביוגראפיים פרטים בידיוניים, ואלה נכנסו כעובדות לתולדות חייו! (עמד על כך יצחק בָּקוֹן, החוקר החשוב של תולדות ברנר, בספרו המרתק "ברנר הצעיר").

כפי שקוראיי המובהקים יודעים – אני מאוד אוהב לשלב בדיחות פרטיות בספרות הבידיונית שלי וגם במכתב העיתי.

* תזכורת ליהודים שסובלים מאידיוטיזם מוסרי ומגינים על ערבים שמציתים בישראל – שוטרי מג"ב עצרו אתמול (רביעי, 2.7) שני תושבי טירה, בני 27 ו-35, בחשד שהציתו שטח פתוח באזור קיבוץ רמת הכובש. בהודעת מג"ב נמסר כי השוטרים הוקפצו למקום בעקבות דיווח של רכז הביטחון השוטף של הקיבוץ. כשהגיעו למקום איתרו "רכב פרטי שחונה באופן מחשיד בסמוך לטירה ועונה לפרטי התיאור שהתקבל בדיווח. בתוך הרכב ישבו שני חשודים תושבי טירה."

החשודים עוכבו לבדיקה והכחישו כל קשר למעשה,  אולם לפי המשטרה על בגדיו ופניו של אחד מהם אותרו סימני פיח. בהמשך, ובמקביל לפעולות לכיבוי  האש, השניים נעצרו.

* לפני שנים אחדות התבקשנו על ידי מערכת אנציקלופדיה מכובדת, אם איננו טועים היתה זו האנציקלופדיה יודאיקה, לכתוב ערך על הסופר סמי מיכאל. שמחנו על כך וגם סמי מיכאל שמח, כי היינו מן הראשונים שכתבו עליו והעריכו את יצירתו, בייחוד את "ויקטוריה", ועד היום איננו מבינים איך זה שעדיין לא קיבל את פרס ישראל לספרות בעוד שפחותים ממנו קיבלו גם קיבלו, והוא עצמו כבר אינו אדם צעיר. הוא בן 88!

בקיצור, עשינו רק שגיאה אחת. שאלנו את הפונים אלינו מי יכתוב עלינו – ונענינו שאנחנו לא ראויים עדיין להיכלל באותה אנציקלופדיה. שזה בערך, בהיפוך, כמו הבדיחה של גרושו מרקס, שאמר שאינו מוכן להיות חבר במועדון שמקבל חברים כמוהו.

כמובן שלאחר תשובה זו לא שמעו מאיתנו יותר.

* כשאנחנו קוראים ב"מוסף הארץ" מיום 4.7.14 את הראיון המייאש עם האיש הטוב והחיובי פרופ' עוזי שביט, העומד בראש הוצאת הספרים "הקיבוץ המאוחד", המשותקת כעת, למרות שיחד עם "הספרייה החדשה" היא מחזיקה אולי את מחצית הסופרים והמשוררים ה"חשובים" של ישראל, שכנראה אין להם דורשים רבים כיום – אנחנו רואים כמה נכון עשינו כאשר יסדנו לפני כ-10 שנים את המכתב העיתי "חדשות בן עזר" שמופץ חינם פעמיים בשבוע לאלפי מנויים, ושבאמצעותו אנחנו משווקים גם ספרים חדשים שלנו, בכמות מועטה אמנם של עשרות עותקים, אבל בהתייחסות אישית לכל קונה; וגם שלחנו ושולחים חינם מאות קבצים של ספרים, מחקרים ויומנים שלנו ושל אחרים שביקרם אנחנו חפצים, ולפי בקשתם.

תודה לאל אנחנו לא זקוקים להוצאות הספרים ולא לרשתות ולחנויות הספרים, וגם כאשר אנחנו מוציאים את ספרינו על חשבוננו זה עדיין עולה לנו פחות ממה שהיינו צריכים כיום לשלם להוצאות הספרים החשובות, גם בגלל פער התווך וצמצום אפשרויות ההפצה. כן, אנחנו אוטרקיים לחלוטין בפינה שלנו, ומבחינה זו מצבנו טוב ממצבם של מרבית הכותבים הספרותיים בישראל כיום. הנה, רק לפני ימים אחדים קיבלנו לפרסום את השיר הטרי של אגנה וגנר, וכבר הוא מופץ באלפי עותקים. שום עיתון-נייר בארץ לא היה מפרסם אותו.

* ראינו את שני העמודים הגדולים שהוקדשו לסופרת טוני מוריסון במוסף לספרות של "ידיעות אחרונות" מיום שישי, 4.7 – מוסף שבדרך כלל מתעלם ממרבית הסופרים העבריים, אם הם לא "חשובים" ו/או מיוחצ"נים היטב – ונזכרנו כי בשעתו ניסינו לקרוא בתרגום עברי את הרומאן שלה "חמדת", ומרוב שיעמום הנחנו אותו בצד ולא חזרנו אליו. מה יש לומר, סופרת חשובה.

אבל את מי, במוסף הזה, מעניינים בכלל שני ספרינו שיצאו לאור בשנה האחרונה – "מסעותיי עם נשים" או "והארץ תרעד" – שלא זכו בו לשום ביקורת? הרי כתבנו סאגה מרתקת ומפולפלת על ארץ-ישראל במאה ה-19 – שלא היתה כמותה ואולי גם לעולם לא תהיה בספרות העברית, וזו אינה דעתנו שלנו בלבד!

* כאשר אנחנו נוטים להתלונן לפעמים על החיים בארץ, אנחנו מיד נזכרים כי סבא שלנו וחבריו האיכרים, לפני עד כ-136 שנים – עבדו קשה רוב ימות השנה בשדה, בכרם ובמשק הביתי, ברפת ובאורווה – רק בהבטחת המזון להם ולמשפחותיהם. כך היה אז, ובמשך עשרות שנים, גם בשנותיה הראשונות של המדינה, הדבר החשוב ביותר היה להשתכר כדי להתקיים בארץ ולא לרעוב. אוכל. אוכל. אוכל.

ונסו לעשות חשבון היום כמה מההוצאה החודשית שלכם הולכת על קניית מוצרי המזון, בעיקר הבסיסיים, לא המותרות – וכמה על כל שאר הסעיפים שהם חלק בלתי נפרד מהחיים הטובים בישראל! הרי כל הלחם שאתם צורכים הוא בשיעור של שקלים לא רבים בתקציב החודשי שלכם! וכשיש שפע של לחם אי אפשר לרעוב! מי תיאר לעצמו פעם לוקסוס שכזה בארץ-ישראל? שלא לדבר על המים הזורמים בצינורות, ובתי הכיסא בתוך הבית.

* כבר ב-2007, כשבעיראק התפוצצו מכוניות תופת מדי יום, ואלפי בני אדם נהרגו, בכורדיסטאן החיים נראו כאילו הם מתנהלים על פלנטה אחרת. [מאז] חברות טורקיות בנו בנייני מגורים רבי-קומות, קונסוליה איראנית נפתחה, שני שדות תעופה, האחד בארביל והאחר בסולימניה הוקמו, וחברות תעופה זרות פתחו קווי טיסה אליהם. היום מוצפת כורדיסטאן מאות חברות מקומיות וזרות, מחירי הנדל"ן נסקו והחקלאות נזנחה. מי צריך לעבד את הקרקע, כשקרקע לא מעובדת מניבה מיליונים. מאותה הקרקע מפיקים הכורדים גם כ-120 אלף חביות נפט ליום והם מקווים להגיע ליותר מ-300 אלף חביות.

על ביטחון כ-5 מיליון הכורדים מגן הצבא הכורדי "הפרטי", הפשמרגה, שאותו מממן כולו תקציב הממשל הכורדי, והוא מונה יותר מ-350 אלף לוחמים. את מעבר הגבול עם טורקיה מנהלים הכורדים, אף שבאופן רשמי ממשלת עיראק היא בעלת הבית, ואזרחים עיראקים שאינם כורדים, רשאים להיכנס לחבל רק אם יש בידם מכתב הזמנה מנותן חסות כורדי.

[צבי בראל, "הארץ" באינטרנט, 6.7.14, "הכורדים מתקרבים למדינה עצמאית בצפון עיראק"]

זיכרו מה אמרנו כאן מראשית "האביב הערבי" האסוני – הרווח היחיד ממנו, גם לישראל – אולי יהיה  הקמת המדינה הכורדית העצמאית שתקיים קשרים טובים עם ישראל.

* לפי הטור האחרון של סייד קשוע ב"מוסף הארץ" מיום 4.7.14 נראה לנו שאנו הולכים להיפרד ממנו לתקופה ארוכה, אולי לתמיד. הוא שוקל אפשרות להשתקע בארה"ב, לשם הוזמן לתקופה קצובה בלבד, יחד עם אשתו וילדיו – ולא לחזור אלינו. משהו כמו הסופר הערבי-הנוצרי-העברי המוכשר אנטון שמאס, ש"ירד" לארה"ב.

חבל. עכשיו יחוש סייד קשוע בארה"ב כפליט ישראלי שהיה ערבי בין יהודים ב"הארץ" – ועל כך היתה פרנסתו, וכיצד יתרגם את הפליטות הזו להווייה האמריקאית שעליה הוא חולם לכתוב באנגלית? שפתם של הסופרים ויוצרי הקולנוע היהודיים בארה"ב? וודי אלן? הרמן ווק? סול בלו? מל ברוקס? ג'רי סיינפלד? פיליפ רות? סטיפן היים? ברנרד מלמוד?

ואנחנו? אנחנו מפסידים את אחד מאוהדי ישראל המעטים שנותרו לנו עדיין בעיתון "הארץ", שחלומו היה כנראה להיות סופר עברי, מה שהוא כנראה לעולם לא יהיה. תסריטאי מוכשר, כמו הסדרה שלו "עבודה ערבית", כן, אבל סופר, כותב רומאנים בעלי ערך – לא! אבל אולי בכתיבה חלולה באמריקאית הוא יצליח יותר.

וקרוב לוודאי שיהיו שם גם הרבה יהודים, מנוולים או פתאים, שיעזרו לו להתבכיין ולהשמיץ את ישראל. עדות ממקור ראשון לכל שונאינו!

לפי הטור האחרון שלו, מיום שישי – הוא בורח בינתיים, לפני ארה"ב – עם משפחתו מירושלים הבוערת – לטירה, עיירת הולדתו. ובכן סייד קשוע, בשבת האחרונה התרחבו המהומות של אחיך הערבים גם לטירה מכורתך. גם שם שורפים ומשתוללים על צמתי-הדרכים. שקט לא היה שם כי הפלסטינים שלך הם בין השאר האנשים הפראיים שבגלל התנהגותם הרצחנית אתה עוזב אותנו, לא בגללנו! יפה נפש שכמוך!

* יהודה דרורי: הלו! ממשלה?! לזה אתם קוראים "שקט ייענה בשקט"? תתביישו לכם עלובי נפש – "פיקוד העורף במחוז דרום: 110 רקטות נורו לישראל מיום רביעי (6/7/2014YNET ). מפקד פיקוד העורף של מחוז דרום, אלוף-משנה רועי בארי, אמר כי מיום רביעי האחרון נורו לישראל 110 רקטות, 80 מהן התפוצצו בשטחים בנויים באזור הנגב.  10 רקטות יורטו על ידי מערכת כיפת ברזל."

* אתר האינטרנט של עיתון "הארץ" עושה ככל יכולתו בזמן אמת ובשידורים חיים להפיץ את התעמולה הפלסטינית של הפורעים-התושבים הערביים במזרח ירושלים וביישובים ערביים אחרים, החיים, בין היתר – על קצבאות הביטוח הלאומי שלנו, שעליהן גם גדלו הפורעים והפושעים!

"הארץ" הם כמו מהאו"ם וכמו רשתות הטלוויזיה המובילות בעולם. תמיד מביאים באותה מידת אמינות את התעמולה הפלסטינית ואת הצילומים שלה, ולרוב גם נוטים לצידם – כי פראות מצטלמת טוב יותר מאיפוק.

לא נעים לומר, אבל מבחינה תעמולתית הפלסטינים ניצחו בסיבוב הזה. נער ערבי אחד נרצח. בן-דודו הוכה קשות – וראה זה פלא, הוא גם בעל דרכון אמריקאי! הפבריקציות התעמולתיות של תעשיית סרטי השקר הפלסטינית זוכות להד בכל העולם, גם אצלנו, ומי זוכר את שלושה הנערים שנרצחו, ואת הירי על יישובי דרום הארץ, שנמשך כל הזמן?

אכן, זמנים טובים לשונאי ישראל, ליהנות ממראות השריפות וההרס שעורכים ערביי ישראל ביהודי ישראל במדינה שלהם, ישראל!

* לאור הברבריות, החייתיות והפראות של תושבי מזרח ירושלים הצעירים הערבים, שחיבלו והרסו את תחנות הרכבת הקלה שנוסדה גם לנוחותם – יש להכפיל את תשלומי הביטוח הלאומי לתושבים האלה כדי שיוכלו להתפרנס מלהוליד עוד המון ילדים שבבוא היו יכסו פניהם בכאפיות, יניפו דגלי אש"ף, יהרסו את רחובות ירושלים ויחזירו אותה למה שהיא הפכה כנראה להיות באמת כיום, ממש כשהיתה לפני מלחמת ששת הימים – עיר ובליבה חומה! רק שאז היתה חומה, והיום גם זה לא!

והנער הערבי הנרצח, הוא יהפוך לקדוש פלסטיני, מין ישו חדש שמרבית העולם המטומטם תסגוד לו ותצדיק כל רצח של יהודים וכל טרור של מטחי רקטות על יישובי עוטף עזה! רשתות הטלוויזיה של המערב, שלא התרגשו כלל מרצח שלושת הנערים שלנו, אינן מפסיקות לשדר את תהלוכת האבל של הקדוש הפלסטיני החדש! איזה חג לאנטישמיות העולמית! הנה עלילת הדם על היהודים בהתגלמותה הטרייה ביותר!

אבל, זה בומרנג!!!! – האזרח האירופי הלא-מוסלמי רואה על מסך הטלוויזיה בביתו את הרצחנות ואת הפרימיטיביות הפלסטינית, שעימה הוא אמור להזדהות נגד ישראל והיהודים – אבל מעבר לפוליטיקלי קורקט שפיו פולט כמו קיא, וקצת ההנאה שלו לשנוא יהודים, בייחוד עכשיו, לאחר רצח הילד הערבי בירושלים בידי יהודים – נעשה לו קר בעצמות כאשר הוא יודע שמשהו מהרצחנות המתלהמת המוסלמית האספסופית הזו – כבר נמצא בדרך אל ביתו!

אינתיפאדה שלישית? לא. זו עדיין האינתיפאדה השנייה שמעולם לא הסתיימה – מצומת אום אל פאחם ועד שועפאט, אותו אספסוף ערבי פרימיטיבי, צמא דם, אשר לצערנו יש גם לנו, ברחבי ירושלים היהודית, לא מעט ממנו, יהודים מטורפים, צמאי "נקם".

* מרדכי בן חורין: למזלנו, ההתפרעויות היום [שישי-שבת] חושפות תהומות של שנאת חלק [?] מערביי ישראל ואת מה שהם ירצו לעשות לנו נוסח סוריה ועיראק... לאחר ה"שלום"!

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,612 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה עשירית למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-80 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של העדות על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל