גיליון מס' 959

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י"ב בתמוז תשע"ד, 10 ביולי 2014

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: עַל גְּבוּרַת הַחֲזִית שֶשְּמָהּ עֹרֶף. // עמוס גלבוע: 1. מה מטרות הסבב הנוכחי עם החמאס? 2. טרם בשלו התנאים מבחינת החמאס להפסיק לירות. // הכחשת המכתב של מזיאד עבאס ותגובות אהוד בן עזר ובן בן-ארי. // עוז אלמוג: קצה הסקאלה. // יהודה דרורי: "איכה יבשו בורות המים". // אורי הייטנר: צרור הערות 9.7.14. // תקוה וינשטוק: געדה מצויה – צמח חודש סיון. // מכתב אמיתי ששלח לנו מזיאד עבאס. // מוטי הרכבי: ממשלת אין החלטה. // יוֹאֵל נֵץ: לַעֲזָאזֵל הָעֻבְדּוֹת. // יבין כץ: יישר כוח לצבי כסה. // זאב בן-יוסף: כת דתית ישראלית מסכנת קיומנו. // ברוך פלטנר: ואם לא תשכיל ממשלתנו. // עדינה אשל: חיזוק לדבריו הצודקים של שמאי גולן על ההולנדים בתקופת השואה. // מיכל סנונית: הערה בנושא השואה ויהודי הולנד. // אוריה באר: ההולנדים במלחמה. // נעמי כרמל: למכתבו של שמאי גולן. // שמאי גולן: עוד לנושא שואת יהודי הולנד. // שרון אליוט בן עזר על דודתה תמי כהן שהלכה לעולמה. // אלי מייזליש: 1. וילה בקוסטה ריקה? 2. להקים מיד את "האוגדה הקלה". // יצחק מאיר: לדוד עזריאלי, בלכתו בדרך כל הארץ. // ה"רב" אמנון יצחק: "הירי על תל אביב – בגלל ההומואים!" // אילן בושם: שירים ל"חדשות בן עזר". // מתי שמואלוף: טילים לא נופלים על ברלין. [ציטוט מעורר בחילה]. // אהוד בן עזר: מסעותיי עם נשים, רומאן, 2014. פרק שישי: אובדן בתוליי על תפיחת הבצק עם ג'ני בעין-גדי. // ממקורות הש"י.

* * *

אזרחי ישראל כולם

חייבים הבעת תודה עמוקה

לצה"ל, למשטרה ולכל כוחות הביטחון וההצלה

גברים ונשים

העושים עבודתם לילות כימים

בימים הקשים האלה של מלחמה בְּפְּראים

בה טושטשו ההבדלים בין חזית לעורף

* * *

יוסי גמזו

עַל גְּבוּרַת הַחֲזִית שֶשְּמָהּ עֹרֶף

גְּבוּרָה אֵינֶנָּה הֵעָדְרוֹ שֶל כְּפוֹר הַפַּחַד כִּי אִם הָאֹמֶץ לְהוֹדוֹת בּוֹ בְּלִי לַחְדֹּל

מֵהֲנָקַת תִּינוֹק בּוֹכֶה בִּרְעֹם הַבּוּמִים, אוֹ אִשּוּשָם שֶל נִפְגְּעֵי הַחֲרָדָה

בְּוָלֶרְיָאן, אוֹ הַצְמָדַת יָשִיש אַסְתְּמָטִי לִקְצֵה מַשְאֵף גּוֹאֵל עַל סַף הַהִשָּנְקוּת,

אוֹ פִבְּרוּקוֹ שֶל שְבִיב חִיּוּךְ כּוֹזֵב לַיֶּלֶד

בִּרְעֹד בְּפַּרְקִינְסוֹן כָּתְלֵי הַמִּקְלָטִים.

גְּבוּרָה אֵינֶנָּה רַק הָעֹז הַצַּהֲ"לִי, הִיא גַם הַחוּש הַסּוֹלִידָרִי הַצִּיוִילִי

שֶל הַזְמָנַת תּוֹשָב חֲסַר מָמָ"ד וָיֶשַע לַחְסוֹת בְּצֵל מֶרְחָב מוּגָן שֶל הָאַחֵר,

הִיא גַם תִּפְאֶרֶת קְשִי עָרְפָּן שֶל אִמָּהוֹת לִשְמֹר יוֹם-יוֹם בְּצִפָּרְנַיִם וְשִנַּיִם

אֶת שִגְרָתָם שֶל הַתַּבְשִיל עַל הַכִּירַיִם וְשִיר-הָעֶרֶשׂ בְּאָזְנָיו שֶל הַתִּינוֹק.

וְאִם מֵאָז יְמֵי "עַמּוּד עָנָן" גָּדַל

טְוַח הָרָקֵטוֹת שֶהָרֶשַע הֶחָמָאסִי

מַשְלֶה עַצְמוֹ כִּי הוּא יִשְבֹּר בּוֹ אֶת דְּבֵקוּת הָעָם הַזֶּה בְּאַדְמָתוֹ, בְּצִדְקָתוֹ וּבְחַיָּיו

הֲרֵי גָּדֵל כַּיּוֹם בַּטּוּר הַגֵּאוֹמֶטְרִי הַנֶּחְרָץ שֶל הַתַּגְמוּל וְשֶל הָעֹנֶש וְהַלֶּקַח

גַּם מִנּוּנָם הָעַדְכָּנִי, הַדַּיְּקָנִי וּפַסְקָנִי שֶל פִּגּוּעֵי חֵיל הָאֲוִיר בְּשוֹלְחֵיהֶן.

אֵיזוֹ אֻמָּה מִמּוֹעֲדוֹן הַמִּתְחַסְּדִים

שֶקִּיּוּמָם לֹא מְאֻיָּם יוֹמָם וָלַיִל

בִּידֵי כְּנֻפְיוֹת חַיּוֹת-אָדָם שֶל קָנִיבָּלִים צְמֵאֵי-דָּם הַמַּשְלִיכִים אֶת בְּנֵי עַמָּם מִן הַגַּגּוֹת,

אֵיזוֹ אֻמָּה הָיְתָה סוֹבֶלֶת לוּא רַק יוֹם אֶחָד בִּלְבַד אֶת הַפַּצְמָ"רִים, הַקָּסָאמִים וְהַגְּרָאדִים

שֶל מְרַצְּחִים שֶלְּמוּלָם מַטִּיף לָנוּ אוֹתוֹ עוֹלָם לִנְהֹג בְּשֶקֶט וְאִפּוּק וְהַבְלָגָה?

וּבְכֵן, לְכָל אוֹלִימְפִּיאָדוֹת-הַצְּבִיעוּת

שֶל הִיפּוֹקְרִיטִים שֶבְּגִלְגּוּלֵי-עֵינַיִם

קוֹרְאִים לָנוּ לְהַחֲשוֹת יֵש לָנוּ דַוְקָא חֲדָשוֹת שֶהֵן הַהֶפֶךְ הַגָּמוּר מֵהַבְלָגָה:

אֲנַחְנוּ לֹא רַק לֹא נַבְלִיג עַל כָּל מַטָּח

כִּי אִם נַכְנִיס לָהֶם מָנָה אַחַת אַפַּיִם

וְחוּץ מִכָּךְ שֶלֹּא נַבְלִיג גַּם נַהֲלֹם וְגַם נַפְלִיק וְשֶצְּבוּעָיו שֶל הָעוֹלָם יִתְפּוֹצְצוּ.

וְלֹא תוֹעִיל לְמַפְעִילֵי הַמַּשְגְּרִים

הִסְתַּתְּרוּתָם מֵאֲחוֹרֵי אִשָּה וְיֶלֶד

שֶל קָרְבְּנוֹת אֻכְלוּסְיָתָם הָאֶזְרָחִית

שֶהִיא אֶצְלָם בַּת-עֲרֻבָּה וְקִיר-מָגֵן,

שֶאִם חָלִילָה יִסָּפוּ, בְּאַשְמָתָם, מִפְּגִיעָתָהּ שֶל תְּגוּבָתֵנוּ הַנִּמְרֶצֶת

מִיָּד יֻפְצוּ בָּעִתּוֹנוּת הָעוֹלָמִית תְּמוּנוֹת-אֵימִים

עַל רִשְעוּתֵנוּ כִּבְיָכוֹל, כְּמִנְהָגָם.

וְאַף כִּי אֵין אֶצְלֵנוּ שוּם מַתַּן צָלָ"ש

לָאִמָּהוֹת וְלָאָבוֹת, לְסָב וָנֶכֶד,

לְכָל שוֹמְעֵי קוֹלוֹת כְּרִיזַת "צֶבַע אָדֹם", הֲרֵי לִבָּהּ שֶל הָאֻמָּה, שֶפֶּה אֶחָד

פּוֹעֵם בִּצְלִיל זָכוּר לַטּוֹב מִימֵי עָבָר

שֶל אַף-עַל-פִּי וְשֶל לַמְרוֹת הַכֹּל וְחֵרֶף

הוּא הַצָּלָ"ש הֲכִי גָבוֹהַּ בְּסֻלַּם

הִתְעַלּוּתוֹ שֶל הַלָּכִיד עַל הַמַּפְרִיד.

פִּתְאֹם כֻּלָּנוּ בְּצַו 8 לֹא כָּתוּב, אֲבָל חָקוּק עַל לוּחַ לֵב כָּל אוֹהֲבֶיהָ

שֶל אֶרֶץ זוֹ שֶבָּהּ כֻּלָּנוּ אֲחוּזִים לֹא לְשָעָה כִּי אִם לָעַד וּלְתָמִיד

כְּמוֹ אֶצְבְּעוֹת שָרְשֵי הַזַּיִת הָעַתִּיק, הַנְּעוּצוֹת בָּאֲדָמָה הַזֹּאת בְּכוֹחַ

שֶלֹּא יוּכְלוּ לוֹ לֹא טִיל פָאגֶ'ר וְלֹא גְרָאד

וְלֹא קָסָאמִים שֶל חֲרֹשֶת הַטֵּרוֹר. 

כִּי שוּם גְּבוּרָה אֵינָהּ נוֹלֶדֶת יֵש מֵאַיִן וְשוּם אִילָן אֵינוֹ מֵנֵץ בְּלִי שֳרָשָיו

וְאוֹתוֹ זֶרֶם-חִלּוּפִין שֶל חֹם הַיַּחַד הַמִּתְגַּלֶּה בְּעִתּוֹתֶיהָ הַקָּשוֹת

שֶל הָאֻמָּה הַזֹּאת הַקָּמָה מִשְּסָעֶיהָ כְּאִיש אֶחָד פִּתְאֹם נֶחְשָׂף בְּכָל כּוֹחָהּ

שֶל אַהֲבַת-אָדָם גּוֹלֶשֶת עַל גְּדוֹתֶיהָ

הַחֲזָקָה מִכָּל קַטְיוּשָה וּפַצְמָ"ר.

פִּתְאֹם שוֹמְעִים אֶת מַנְגְּנוֹן-הָאַזְעָקָה

הַמִּצְטַלְצֵל כְּמִין רֶפְלֶקְס מֻתְנֶה פַּבְלוֹבִי

בּוֹ מְנַתֵּץ אֶת כָּל מָמַ"ד-קַטְנוּת-הַנֶּפֶש אוֹתוֹ אִזְכּוּר שִבְטִי שֶל שֻתָּפוּת-גּוֹרָל.

פִּתְאֹם בָּעֹרֶף קְשֵה-הָעֹרֶף הַזֶּה יֵש

כְּמוֹ אֵיזֶה "דַוְקָא" עַז מִכָּל צְפִירַת סִירֶנוֹת,

אֵיזוֹ אַלְכִּימְיָה, נֵס פִּלְאִי, מֶטָמוֹרְפוֹזָה

בָּהּ עַם שָלֵם הוֹפֵךְ לְמִשְפָּחָה אַחַת.

פִּתְאֹם כְּמוֹ עוֹר צָפוּד מִקֶּרַע וּמַחְלֹקֶת מִתְגַּהֲצִים קִמְטֵי הָרִיב וְהַמָּדוֹן

בִּלְטִיפָתָן שֶל אֶצְבְּעוֹת אוֹתוֹ שִיאָצוּ הַמַּעֲלֶה בְּאוֹב מֵעֹמֶק הָאֵימָה

אֶת הַיָּפִים שֶבִּנְדִירֵי פִּרְחֵי הַטּוֹב שֶשּוּם בּוֹדְלֶר לֹא יַעֲלֶה עַל קְצֵה הַדַּעַת  

אֶת לִבְלוּבָם הַלֹּא-צָפוּי כְּמוֹ גִשְמֵי-קַיִץ

שֶל הָעַרְבוּת,

הַנְּדִיבוּת

וְהָאִכְפָּת.

גְּבוּרָה אֵינֶנָּה הֶעְדֵּרוֹ שֶל כְּפוֹר הַפַּחַד. הִיא כִּבּוּשוֹ וְחִבּוּשוֹ, כְּמוֹ שֶטֶף-דָּם

לְפוּף חוֹסֵם-עוֹרְקִים מֻפְלָא שֶשְּמוֹ תוֹחֶלֶת, שֶתִּינוֹקוֹת בַּאֲפֵלַת הַמִּקְלָטִים

יוֹנְקִים אוֹתָהּ, כְּבָר מֵעַתָּה, בֵּין בּוּם לְבּוּם,

כַּחֲלֵב-אֵם, כְּמִין זְרִיקַת-חִסּוּן מוּרֶשֶת

שֶבָּהּ מַכְתִיב הַ-A.N.D שֶשְּמוֹ עֹז-רוּחַ

אֶת הַחֻצְפָּה לִהְיוֹת, לִהְיוֹת וְלֹא לַחְדֹּל...

* * *

לכל קוראי המכתב העִתִּי ואוהבי הזֶּמֶר הישראלי

מחרתיים, בשבת הקרובה, י"ד תמוז תשע"ד, 12.7.14,

תשודר ברשת ג', בשעה 23:00 תוכניתו בת השעתיים של אלי לפיד,

"כל ההתחלות", שתוקדש לתרומתו של המשורר יוסי גמזו

לסוּגַת הזֶּמֶר הקל, לרגל זכייתו בפרס אקו"ם למפעל-חיים בתחום זה.

כולכם מוזמנים בחמימוּת

* * *

עמוס גלבוע

1. מה מטרות הסבב הנוכחי עם החמאס?

המטרות שהוצהרו– פגיעה בחמאס והפסקת הירי– הן נכונות, כי הן מעורפלות ומשאירות חופש פעולה בידי צה"ל. אסור, לדעתי, לשאוף למטרה לא ריאלית כמו השמדת החמאס, ושימת קץ לפרונקל שבעזה. היא מעוררת רק ציפיות שווא. האתגר הגדול והמורכב של צה"ל: שיהיו מה שפחות תמונות הרס וחורבן ונשים מייללות. זאת משאת נפשו של החמאס, והפלסטינים בכלל.

התחלנו עוד סיבוב של לחימה עם החמאס בעזה, השלישי במיספר מאז שהחמאס השתלט על הרצועה ב-2006, וכונן למעשה מדינה פלסטינית משלו. לשים לב, לא מדובר על הרשות הפלסטינית, לא מדובר על מחמוד עבאס (הוא נושא בימים אלו נאומי שלום נמלצים), לא מדובר כאן ב"ממשלת האחדות" הפלסטינית, שבישרה כביכול על עידן פלסטיני חדש בו מחמוד עבאס אחראי גם על עזה וגם על יהודה ושומרון. היה ברור מלכתחילה שהכול הוא בבחינת בדיחה אחת גדולה, נשף מסכות, כאשר למחמוד עבאס אין שום שליטה על הנעשה ברצועת עזה, שום כלום. הוא אפילו לא העז לבוא לשם! בכל פינות העולם הוא היה, רק לא בעזה.

האירופאים היו הראשונים, ואחריהם האמריקאים, שמיהרו להכיר  ב"ממשלת האחדות". נו, נראה אותם באים ליקירם מחמוד עבאס ודורשים ממנו שיפסיק את הירי מעזה על אזרחים ישראלים? חלום באספמיה!

היו גם אצלנו כאלו שסירבו לראות שמדובר בנשף מסיכות, ומיד תלו תקוות שהחמאס יתמתן, שאבו מאזן יתחזק, וסוף סוף יוכל יקירם  לייצג במו"מ המדיני את כל הפלסטינים, כולל אלו שברצועת עזה, ואסור לישראל "להחמיץ את ההזדמנות." נו, מה לעשות שהמציאות אינה נשף מסכות, וישראל צריכה להתמודד מול החמאס ולא מול "ממשלת האחדות".

הסוגייה המרכזית לדעתי היא מה הן המטרות של ישראל בלחימה מול החמאס. תמיד יימצאו אצלנו ציניקנים שיגידו ש"הממשלה מוכרחה להראות לציבור שהיא עושה משהו,"  וזאת כל מטרתה, או "יפי נפש" שמתנגדים לכל פעולה כוחנית, וקוראים להידבר עם החמאס (וזאת אחרי שכמה ימים מנסים לדבר איתו בדרכים שונות, ולא הולך!) – ואם צריך אז להיכנע לכל דרישותיו.

נעזוב אותם. מטרות המלחמה כפי שהוגדרו בפומבי, עד עכשיו, היו שתיים: לפגוע בחמאס ולהביא להפסקת הירי בדרום. המטרה השנייה היא ברורה, אך המטרה הראשונה היא כללית ומאוד מעורפלת, וטוב שכך! זה משאיר חופש פעולה נרחב לצה"ל, ולא קובע מסמרות לגבי היקף ועומק הפגיעה בחמאס. האם יפגעו גם באישים בכירים של החמאס, האם יפגעו במערך הטילי "הכבד" של החמאס, האם יהיה מהלך יבשתי כלשהו?

הכול נשאר בחזקת נעלם ומאפשר חופש החלטה לדרג המדיני. אסור לדעתי להציב מטרות לא ריאליות, כפי שניסיון העבר לימד אותנו, בעיקר בלבנון. כוונתי בראש ובראשונה למטרה השואפת להשמיד את החמאס פעם אחת ולתמיד ולהיפטר מהפרונקל הזה של רצועת עזה. הרבה קולות של פוליטיקאים נשמעים בכיוון הזה, והם מעוררים ציפיות שווא גדולות בציבור. צבאית זה אולי אפשרי, אבל זה כרוך במחירים גבוהים בכל המישורים, בהרבה זמן, ובאי ודאות מוחלטת לגבי העתיד להתרחש ברצועה. צריך לזכור, כי אחרי מבצע "חומת מגן" ביהודה ושומרון ב-2002, לקח למערכות הביטחון שלנו עוד כשנתיים-שלוש עד שהצליחו למגר את מרבית גורמי הטרור. וזה, כאשר ישנה רשות פלסטינית האחראית לכלכלת הציבור הפלסטיני. מה יהיה בעזה? אנחנו נדאג לאוכלוסייה? אנחנו נצא ובמקום החמאס יבואו לעזה כל אירגוני האסלאם הכי קיצוניים?

ושתי נקודות נוספות הקשורות למטרות:

האחת לסיום הירי. בשום פנים ואופן אין להסכים לסיום הסבב הנוכחי של הלחימה  בהיענות לדרישה של החמאס שאנחנו נשחרר את אנשיהם שנעצרו בעקבות החטיפה, וכן  את משוחררי חמאס מ"עסקת שליט" שנעצרו בשנית. החמאס דרש זאת בימים האחרונים כאחת מדרישותיו להסכים לרגיעה. אם נעשה כך, כי אז נפתח עלינו צרה צרורה: החמאס וכל מרעיו לא יצטרכו יותר לחטוף. הם פשוט יתחילו לירות  ולדרוש שחרור אסירים תמורת הפסקת הירי.

השנייה, לפגיעה בחמאס, והיא האתגר העצום העומד בפני צה"ל: כמה שפחות תמונות על הרס וחורבן ונשים מייללות. מה שהחמאס, וכלל הפלסטינים בכלל, רוצה – הוא שיהיו להם הרבה אבדות בקרב האזרחים, ומה שיותר ילדים. זה האוייב שלנו וזה טבעו. ואז, כל מעשי הטבח המבוצעים באזורנו ובעולם יישכחו, והתקשורת העולמית תעוט על "האכזריות הישראלית והמסכנות הפלסטינית," וכל "הגולדסטונים" בעולם, וגם בארצנו הקטנה, ישחיזו את המקלדות הרעילות שלהם.

יש כאלו בקירבנו שממש מחכים לרגע הזה, ששים להתנפל על הצבא שמגן עליהם.

בואו נקווה שצה"ל יעמוד באתגר הכל-כך מורכב.

2. טרם בשלו התנאים מבחינת החמאס

להפסיק לירות

כי  הוא טרם הוכה קשות, וזה יארך זמן,  ואין לו עדין "תמונות ניצחון": הרבה ילדים ונשים הרוגות בצד שלו, והרוגים ישראלים והרס בתים אצלנו. לפי שעה התגובות בעולם אינן נגדנו, אבל כולן קוראות לריסון ואיפוק בתגובה שלנו, והחמאס אינו מופיע כצד שיורה. הגינויים הם "לירי רקטות מעזה". כנראה שיד נעלמה לוחצת שם על ההדק.

עד עכשיו, יום רביעי בצהרים, המזל מחייך לנו. מכל הרקטות הרבות שנורו על מדינת ישראל, במטרה מוצהרת להרוג יהודים, לא נהרג עדיין אף יהודי. ומהצד השני, צה"ל, מתוך מאות גיחות אוויריות, הצליח להימנע  מ"התחלקות"  שתביא לתמונות הרג נשים וילדים. אלו תמונות שהחמאס כל כך מייחל להם, ויחד עימו כל "שונאי ישראל" שטרם הגיחו מחוריהם.  לפי שעה התגובות בעולם אינן נגדנו, אבל אני רוצה להפנות את תשומת הלב לשתי נקודות בתגובות הרשמיות:

האחת, אצל האמריקאים, אצל הצרפתים, אצל מזכ"ל האו"ם, המילה חמאס אינה מופיעה! למשל, דוברת מחלקת המדינה האמריקאית אומרת כך: "אנו מגנים בבירור את המשך ירי הרקטות מרצועת עזה לתוך ישראל, ואנחנו גם תומכים בזכותה של ישראל להגן על עצמה מפני התקפות אלו."

והתם שאינו יודע לשאול, דווקא ישאל: אז מי יורה את הרקטות מרצועת עזה? יד נעלמה?  ישראל מוזכרת בשמה. לצד השני אין שם. הגינוי הוא לרקטות, לא למי שיורה אותן, והוא חסר שם.

הבוס שלה, קרי, מתקשר אל ביבי ומחמוד עבאס ומדגיש בפניהם את הצורך למנוע הסלמה נוספת. אם תרצו הרי לכם על רגל אחת כל חוסר התכלית של המדיניות האמריקאית: איך קרי רוצה שאבו מאזן יפעל על מנת להפסיק את ירי החמאס וכל מרעיו מרצועת עזה? איך?

אני מניח שקרי יודע שמחמוד עבאס לא יכול לעשות מאומה בעניין הפסקת הלחימה, אבל מכיוון שמחמוד עבאס הוא ראש ממשלת "האחדות הפלסטינית", ובתור שכזה אחראי לרצועת עזה, הרי שקרי פונה אליו. "משחק בנדמה לי" לתפארת.

השנייה, כמעט בכל ההתבטאויות הרשמיות מופיעה הדרישה משני הצדדים (או מכל הצדדים) "לנהוג במירב האיפוק." נציבת האו"ם לזכויות האדם אפילו מודיעה שיותר משהיא מגנה את ירי הרקטות, היא מגנה את "התגובה הישראלית המופרזת."

ואני שואל את עצמי. לעזאזל, מה היתה עושה צרפת אילו ארגון טרור היה מקים לו מדינה בגבולה הצפוני, ויורה משם על פריס, ליל, רואן ושדה התעופה שארל דה-גול? ראיתי את המשטרה המיוחדת הצרפתית פועלת נגד מפגינים בפריז. אלוהים ישמור, איזו אלימות חסרת רחמים הם הפעילו. מי הם שוטרי מג"ב לעומתם? ילדים קטנים. אני מעריך בסבירות גבוהה כי הצרפתים היו "מכסחים" את אותה מדינה בלי שום רחמים. והאמריקאים?  מישהו יטיף להם על "שמירה על איפוק," שעה שוושינגטון, למשל , מופגזת?

 איני יודע כיצד תתפתח הלחימה, ואיני מסוגל לרדת לעומקי החשיבה של ראשי החמאס בעזה, אבל לאור ניסיון העבר נראה לי שעדיין לא בשלו התנאים, מבחינת החמאס, להפסיק את הירי. הוא טרם הוכה קשות, ואין לו עדיין "תמונות ניצחון" שיאפשרו לו לעשות כך. אין לו תמונות הרס והרג אצלנו, ואין לו תמונות בכי ויללות מהצד שלו. כאשר זה יהיה, הבכי הפלסטיני, נו אז כל ה"גולדסטונים" יֵצאו מחוריהם.

* * *

הכחשת המכתב של מזיאד עבאס

                                                                                      ט' בתמוז תשע"ד 08/07/2014

לכ' בן עזר

שלום לכם וברכה

אני אלוף משנה מיל. מזיאד עבאס, מבקשכם להסיר את המכתב על ערביי ישראל מרשימתכם.

 בתאריך 08/12/2010 פירסמתי התכחשות לתוכן ולמכתב היות ולא אני כתבתי אותו בכלל. הגשתי אז אפילו תלונה במשטרה נגד בחור בשם אורי נווה אשר פירסם אותו בשמי, ללא ידיעתי. אמנם אני כותב בד"כ "הערכות מצב" אבל את המכתב הזה לא אני כתבתי!

תודה מראש,

יגאל מזיאד עבאס

ליגאל מזיאד עבאס שלום וברכה,

שמחתי על מכתבך ועל ההכחשה – הנשלחת כאן לכל קוראי המכתב העיתי ותתפרסם בגיליון יום שני 14.7.

גם בעיניי ניראו דברים חשודים ב"מכתבך" הקודם, כמו:

"האחריות של הרשויות המקומיות הערביות לדאוג לאנשיהן. אבל הרבה יותר קל לבנות בניגוד לחוק בישראל. אף אחד לא מעז להרוס בית של ערבי! – בעוד שאם אני רק אתקין פרגולה או אסגור מרפסת שלא כחוק, יעמידו אותי מיד לדין ויחייבו אותי בהוצאות ההריסה ובהוצאות משפט, בנוסף על הקנס."

דברים כאלה כותב יהודי שסוגר מרפסת בתל-אביב או ברמת גן ולא דרוזי מהכפר או העיירה שלו.

אתה מוזמן לפרסם מדבריך המקוריים במכתב העיתי, שאינו רק אתר אלא עיתון שמופיע פעמיים בשבוע ונשלח לנמענים שלו באינטרנט, לכן אי אפשר לשנות בו את מה שכבר פורסם בעבר, אלא רק להגיב, לתקן ולהכחיש במידת הצורך, וזאת אכן נעשה.

בברכה לימים טובים,

אהוד בן עזר

* * *

בן בן-ארי

אהוד יקר שלום,

הואיל ואני מכיר את מזיאד עבאס, הקצין הדרוזי המהולל [שהיה גם הראשון אשר הגיע לדרגת אל"מ לפני שנים רבות], מיד עם קריאת המכתב שנכלל כאן ב"חדשות בן עזר" 958,  פניתי אל  מזיאד ישירות, כדי לברר מי כתב,  ומתי נכתב  מכתב זה. הנה תשובתו:

שלום בן,

באתר שלי תמצא דברים יותר חשובים. אבל את המכתב הזה אני לא כתבתי!

בחור בשם אורי נווה עשה לו הסבה מכוונת על שמי מתאריך 08/12/2010 ואני התלוננתי עליו במשטרה.

כול טוב לך

מזיאד

* * *

סומליו"ן

סופרים ומשוררים לילדים ונוער בישראל

אבלים על מות חברם

הסופר אברהם חיים

* * *

מאוד מאוד מצער לשמוע. אברהם היה איש נעים הליכות, חביב וטוב לב. אני משתתפת בצער.

בברכה,

זוהר אביב

סופרת

* * *

עוז אלמוג

קצה הסקאלה

כאשר מתרחש מקרה קיצוני ובלתי צפוי, בעיקר אלים מאוד, הנטייה הטבעית של הציבור היא לשים אותו בתוך איזושהי מסגרת סוציולוגית – כלומר הסבר שמספק תשובה כללית לשאלה: מה התרחש כאן ומדוע? הנטייה הזאת נובעת משתי סיבות:

א. הבלתי צפוי מערער את תחושת הביטחון הבסיסית, הנחוצה לחיים רגועים.

ב. הבלתי צפוי מערער אמונות, ערכים, זהות וגאווה עצמית.

בדרך כלל מוצעים שלושה סוגי הסברים שנועדו להכיל את המקרה המטלטל:

א. מדובר במקרה חריג שאינו מעיד על תופעה רחבה. זהו טירוף אקראי של בודדים, שמקורו בשיבוש מערכות, שאין עליו שליטה.

ב. המקרה אינו כה חריג כפי שזה נראה, משום שהוא מתרגם השקפת עולם רווחת לשפת המעשה. החריג חושף את פניה האמיתיות של החברה כולה או של חלקים רחבים בתוכה, ומזים מוסכמות שקריות על עצמה.

ג. המקרה אמנם יוצא דופן בחומרתו (אינו שכיח) ואסור להכליל ממנו על החברה כולה, אבל הוא מעיד על תחילתו של תהליך חברתי מסוכן.

אם תעשו סקר של כלל האוכלוסייה הישראלית תגלו שקיים מִתאם בין עמדתו הפוליטית של האדם לבין סוג הסבר המסגרת לרצח המזעזע של הנער הפלסטיני מוחמד אבו חדיר. הימין הדוגמטי ייטה להשתמש בהסבר הראשון, השמאל הדוגמטי בהסבר השני ואילו אנשי המרכז המתונים ייטו להשתמש בהסבר השלישי.

בהנחה שההסבר השלישי נכון (מקרה קיצון וחריג המעיד על מגמה מסוכנת), עדיין נשאלת השאלה מהי המגמה כאן ומהם שורשיה? מומחים טוענים שהחברה הישראלית הימינה כולה בשל ההקצנה בצד הערבי (התפשטות הפונדמנטליזם האלים וההרג ההמוני בארצות האסלאם) ובשל האכזבה מהסרבנות הערבית להגיע לפשרה אמיתית ולהכרה במדינה יהודית.

על פי הטיעון הזה, כאשר כל המחנה הישראלי זז ימינה, אפשר לצפות שגם קצה הסקאלה יתרחב ויקצין. יתר על כן, הכעס המצטבר על הערבים הוביל לסובלנות בלתי נסבלת (גם של אנשים מתונים יותר) כלפי הקיצונים היהודים. עצימת העיניים ממיתה עלינו אסון אחר אסון, בושה אחר בושה. אם לא עוצרים קיצוניות ברמת "עצימות נמוכה" אל תתפלאו על תופעות קיצוניות ברמת עצימות גבוהה.

אני סבור שהטיעון הסוציולוגי על התעצמות "הלך הרוח" הימני נכון, אבל מחמיץ הסבר נוסף שהחברה הישראלית נוטה להתעלם ממנו: האלימות האידיאולוגית היא בין השאר ביטוי מוקצן של תרבות התרת הרסנים, ההדוניזם, הסלחנות, הקריצה, האקסהיביציוניזם ופולחן העצמי, שאותה מטפחים בעיקר מנגנוני התקשורת והכלכלה (גם דתיים וחרדים מושפעים מהתרבות הזו). היא צומחת בחברה שבה משמעת, ענישה מידתית, כבוד הדדי, רצינות, ענווה, עומק ורציונאליזם הופכים לבדיחה.

באופן פרדוכסלי, תהליכי הדמוקרטיזציה בחברה המערבית מייצרים קיצוניות, שתוקפת את הגוף החברתי מבפנים כמו חיידק אלים. הפלורליזם והסובלנות חסרי הגבולות של השמאל-החברתי לצד הקפיטליזם חסר הגבולות של הימין-החברתי מייצרים אנוכיות חסרת גבולות. לעיתים האנוכיות הזו מתבטאת בפופוליזם תקשורתי, באלימות בפאבים, בעבריינות מאפיונרית, בקריאות גזעניות, בניצול מיני ובגניבה ובעושק של כספי ציבור, ולעיתים היא מתבטאת ברצח מזוויע על רקע פוליטי.

* * *

ראיון אלג'זירה עם ד"ר מרדכי קידר – ככה צריכה להראות הסברה:

http://www.youtube.com/watch?v=fVUYzOSPJoY

* * *

יהודה דרורי

1. "איכה יבשו בורות המים"

לפני שלושה ימים קיבלתי ספר שהוא שכיית חמדה, גאווה ללב ותאווה לעיניים. מיזם משותף המשתרע על פני 998 עמודים מרהיבים בחסות ובמימון אוניברסיטת בן־גוריון ומפעל הפיס והוצאת דביר ומכון "הקשרים לחקר הספרות" ו"מרכז הספר והספריות", על עמוד השער תצלום יפהפה של יונה וולך, והוא נקרא "לקסיקון הקשרים לסופרים ישראלים" בעריכת הפרופסור יגאל שוורץ והמבקר זיסי סתוי.

הלקסיקון אינו מספר רק על סופרים ישראליים בעברית. נכללו בו גם יורדים מהארץ וערבים. בסך הכול מאות רבות של כותבים, חלקם ראויים מאוד כמו ש"י עגנון ונתן אלתרמן ועמוס עוז וזלדה שניאורסון ונורית גרץ – ואחרים שכוחי אל וזבי חוטם. 

דיפדפתי להנאתי ומצאתי את חיים גורי וחיים חפר וראשד חוסיין עד שקפצתי ממקומי. מן האות ש' נעדר שמה של נעמי שמר. סברתי שנכללה בשם נעוריה – נעמי ספיר, אך לא. אולי נעמי? גם לא. נעמי שמר  יוק.

טילפנתי לשוורץ, והסביר לי כי חברי המערכת, כמה פרופסורים – התנגדו לשמר. למה? "הכתיבה שלה אינה קאנונית."

לא האמנתי למשמע אוזניי. שורות הנצח ב"ירושלים של זהב" אינם שירה קאנונית? אבל כל קשקשן אלמוני הוא "ערך" בזכות מאמר זניח בחתימתו? הרי שמר וחפר קיבלו יחד את פרס ישראל! – ומדוע הוא נזכר (כראוי) בספר, והיא נגדעה?

סיפרתי זאת לעורך העיתון עמוס רגב והוא שאל אותי אם פסחו גם על זאב ז'בוטינסקי. השבתי כי לא יעלה על הדעת, ששוורץ וסתוי וחבריהם הפרופסורים יעזו למחוק את מחבר "שמשון" ו"חמשתם" ומתרגם "העורב" ו"אנבל לי" לאדגר אלן פו.

חזרתי לדפדף בספר, ושוב תדהמה. גם על זַ'בו עלה הכורת.

החלטות אלה מזכירות השתקפות של עורכי האנציקלופדיה הסובייטית בימיה הרעים. רק שהפעם בעברית. על אקדמיה כזאת, שנועדה לשמש מקור מים חיים לריבוי דעות ולהפריית המחשבה ניתן לומר בלשונה של שמר הנצחית: "איכה יבשו בורות המים."

2. הוראה לצוות "כיפת ברזל" באזור ירושלים

אם אתם מזהים טיל פאגר או כל טיל חמאסי אחר הנע בכוון מסגד אל-אקצא, הפקודה היא: לא ליירט אותו!

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 9.7.14

* בילדותי הרחוקה, בשנים שלאחר מלחמת ששת הימים, אימי נהגה לומר לי, שבטח עד שאגיע לגיל גיוס, כבר יהיה שלום ולא יהיה עוד צורך בצבא. אני, לילדים שלי, כבר לא הבטחתי זאת. ואני מניח שגם הנינים שלי לא יגשימו את החלום.

אז איזה עתיד יש לי להציע לדורות הבאים?

אם נביט אחור, ונראה מה היה כאן לפני 100 שנה, מה היה כאן לפני 50 שנה ומה יש כאן עכשיו: לאלו הישגים בלתי נתפסים הגענו על אפם וחמתם של אויבינו, ובלי שיכולנו להחזיר את החרב לנדנה ולו לרגע אחד, ברור איזה עתיד יש לי להציע לדורות הבאים. מדינת ישראל תמשיך לשגשג ולהתפתח, לתקן את החברה, לחזק את הכלכלה, לקדם את החינוך, את האקדמיה, את המדע, למשוך עליית יהודים ויישוב הארץ ביהודים – על אפם וחמתם של אויבינו, גם אם פה ושם נדרש להמשיך ולהילחם ולהגן על העם והארץ.

* טרור הטילים המאסיבי לעבר אזרחי ישראל, הוא פשע נורא נגד האנושות. שום פעולה ישראלית נגד הטרוריסטים, בכל עוצמה שהיא, אינה "בלתי מידתית". 

* מבצע "צוק איתן" צריך להכות מכה כואבת, במלוא העוצמה, בחמאס, כולל הוצאת מנהיגיו – הפוליטיים, הצבאיים והדתיים מכלל שימוש, כפי שעשינו בהצלחה לשיח' יאסין, לרנתיסי, לג'עברי ולעוד רבי מרצחים מסוגם. ועם זאת, המבצע צריך להתנהל ברוחו של צה"ל, כלומר תוך הימנעות, ככל הניתן, מפגיעה בבלתי מעורבים. ב"עופרת יצוקה" נפגעו הרבה מאוד בלתי מעורבים, והמחיר המדיני היה כבד מאוד. הלקח הופק ב"עמוד ענן", שבו נפגעו פחות בלתי מעורבים, והמבצע היה יותר מקצועי, יותר ממוקד, יותר אפקטיבי וגרם פחות נזק לישראל. רוחו של צה"ל, מאז ומתמיד, התבססה על ערכי טוהר הנשק ומוסר הלחימה, וכך הושגו הגדולים בניצחונותינו. כמובן שאי אפשר להימנע לגמרי מפגיעה באזרחים, כאשר האוייב משתמש באזרחים ובילדים העזתים למגן אנושי. אולם המטרה של האויב היא לגרור את ישראל ל"כפר כנאות"[?], ואין כל סיבה שניתן לאוייב את מבוקשו.

* אולי ננסה הפעם משהו אחר? להבליג, להתאפק. איפוק זה כוח. הבלגה זו עוצמה. שקט ייענה בשקט. אולי ננסה? ניתן לזה לדעוך מעצמו.

... הנה, ניסינו.

ההבלגה והאיפוק של ישראל התפרשו בידי האוייב כחולשה וכפחדנות, שחקו את ההרתעה והעצימו את הפגיעה באזרחי ישראל. היתרון של ההבלגה, הוא שהוכחנו בעליל לכל אזרחי ישראל ולעולם כולו, שעשינו הכול ויותר מכך, כדי למנוע את העימות, וכי מתקפת הנגד, קשה ככל שתהיה, היא פעולת אין ברירה.

* מה צריך לחשוב ולהרגיש ילד בממ"ד בשדרות, כאשר הוא שומע שירי טיל לעבר תל אביב הוא חציית קו אדום?

* למה הם יורים עלינו עשרות טילים?

הכול בגלל הטרמפים.

* שום מעשה טרור ערבי אינו מצדיק מעשה טרור יהודי ואינו ממעיט מחומרתו, ושום מעשה טרור יהודי אינו מצדיק מעשה טרור ערבי ואינו ממעיט מחומרתו. ואין הבדל בין מי שממעיטים בחומרת טרור יהודי ומתרצים זאת בטרור הערבי, לבין מי שממעיטים בחומרת טרור ערבי ומתרצים זאת בטרור יהודי.

* אין כל הבדל בין דם לדם, בין טרור לטרור, בין רצח לרצח, בין רוצח לרוצח. אין שמץ של הבדל בין רוצחי הנער הערבי לרוצחי הנערים היהודים.

יש הבדל בין החברה היהודית לחברה הפלשתינאית. אצלנו – גינוי מקיר לקיר, הוקעה מקיר לקיר. ואילו אצל הפלשתינאים הם גיבורי האומה. אצלנו הפושעים יעמדו לדין ואם יורשעו ישפטו למאסר עולם. אצלם (וגם אצל כמה מאיתנו, כמו גדעון לוי למשל) הם יוגדרו "אסירים פוליטיים" שיש לפעול לשחרורם, ומותר ורצוי לחטוף בני ערובה כדי לשחררם, והממשלה הפלשתינאית משלמת להם משכורות של 12,000 שקל לחודש, יותר מכפול מאשר לשוטריה, וכשהם משוחררים הם מתקבלים כגיבורים, ילדים מתחנכים על מורשתם וכיכרות נקראים על שמם.

[אהוד: והכסף לפושעים בא מארה"ב וממדינות מערב אירופה].

* אני שותף בחודשים האחרונים למהלך הידברות, שעדיין אי אפשר לתת לו פומבי ואני מודה שעדיין אין לי ביטחון שהוא יישא פרי – עם מנהיגות מוסלמית דתית במגזר הערבי, המבקשת לקדם דו קיום במדינת ישראל.

במפגש שהתקיים עם מנהיג דתי חשוב ומקובל, הוא אמר: "עלינו להחליט האם אנחנו אזרחי ישראל או אויבי ישראל. אי אפשר להיות גם אויב וגם אזרח."

ואכן, זאת הברירה של ערביי ישראל. הם אינם יכולים לפסוח על שתי הסעיפים. אי אפשר יהיה להמשיך לאורך זמן את האנומליה הקיימת, שבה מגזר בקרב אזרחי ישראל, מזדהה עם אויביה ובכל עת שאנו נמצאים בעימות אלים עם אויבי ישראל הוא פותח חזית פנימית כגיס חמישי. מאורעות הימים האלה במגזר הערבי, אינם מחאה לגיטימית של אזרחים, אלא התקוממות של אוייב. דמויות כאחמד טיבי, ראאד סלאח וח"כ זועבי, הינן התגלמות הבחירה להיות אוייב, וליהנות מן האזרחות.

הסובלנות הישראלית מרחיקת לכת, וכזו גם ההתחשבות במצב הבעייתי של ערביי ישראל, הקרועים בין זהותם הלאומית וזהותם האזרחית, כאשר המדינה שבה הם אזרחים נמצאת במלחמת קיום עם הלאום שלהם. אף פעם לא ציפיתי מהם להפוך לציונים, איני מצפה מהם להזדהות עם המדינה ואיני בוחן את נאמנותם. אולם בהיותם אזרחים, אני מצפה מהם לנהוג כאזרחים, לא כאוייב. בסופו של דבר, התפרצויות אלימות מן הסוג של הימים האחרונים, יגרמו לכך שהחברה הישראלית תאבד את סבלנותה כלפי ערביי ישראל. מי שישלם את עיקר המחיר, הם ערביי ישראל. יהיה זה המחיר על הבחירה שלהם, רק שלהם.

* הקמתה של מנהיגות מתונה לערביי ישראל, שתציב אלטרנטיבה למנהיגות הפוליטית הנוכחית, המדרדרת את היחסים בין העמים לקרע שעלול להיות בלתי ניתן לאיחוי, היא בראש ובראשונה אינטרס של ערביי ישראל. הם יהיו הנפגעים העיקריים של קרע כזה, אליו מובילים האנשים שבהם הם בוחרים שוב ושוב.

* בעימות בין בן דרור ימיני ואחמד טיבי בynet-, האשים בן דרור ימיני את טיבי, שאין הבדל בינו לבין מנהיגי הימין הרדיקלי. טיבי השיב לו, שהוא מייצג את המיינסטרים של ערביי ישראל. שניהם צודקים.

* המסר של טיבי בראיון, מסר שהוא חוזר עליו כבר שנים עד לזרא, הוא: אתם הכובשים ואנחנו הנכבשים, אתם השולטים ואנחנו הנשלטים, ולכן מותר לנו לעשות הכול. כן, מותר להם לרצוח, מותר לחטוף, מותר להם לבצע פיגועי תופת, מותר להם לירות טילים מכוונים לעבר אוכלוסייה אזרחית. הכול מותר להם.

* אגב, "הנשלטים" הם גם אזרחי ישראל הערבים – הערבים היחידים במזה"ת כולו שהם באמת ובתמים אזרחים, הנהנים משוויון אזרחי ופוליטי מלא, היחידים הנהנים מזכויות האדם והאזרח, היחידים הנהנים מחופש הביטוי, מחופש העיתונות, מחופש ההפגנה, מחופש ההתארגנות הפוליטית. ומנצלים את החופש הזה לרעה – הופכים את חופש הביטוי לחופש ההסתה וההמרדה, את חופש ההפגנה לחופש לאלימות קשה, ליידוי אבנים ובקבוקי תבערה. את חופש ההתארגנות לחופש לעצור נהגים, לשאול אותם האם הם יהודים, ולנסות לבצע בהם לינץ'.

* ואולי האירועים הקשים הם הזדמנות להיווצרות הנהגה חלופית, מתונה, שפויה, פרגמטית למגזר הערבי? מתוך כתבה בynet-: "ראש העיר נצרת עלי סלאם תקף את חברי הכנסת הערבים בטענה שהתסיסו את השטח. 'הם הגיעו ביום שבת וחיממו את האווירה'."

* מי שמכנה התפרעויות אלימות, יידוי אבנים ובקבוקי תבערה לעבר מכוניות חולפות והצתות – "הפגנה", מַזְנֶה את השפה ואין לו מושג בכללי היסוד של הדמוקרטיה.

* הגדרה מן המילון: מנוולת – מי שמאשימה את הממשלה שהסתירה את העובדה שהיתה ידועה לה, שהחטופים נרצחו, כדי לבצע את הפעולה נגד חמאס, שאין לה כל קשר למציאת החטופים – אריאנה מלמד.

* משבר ביטחוני הוא גורם לאחדות. אצל ליברמן הוא גורם לפיצול. ואולי תירוץ לפיצול. ליברמן חבר לליכוד, מאחר וחש שמיצה את מקסימום יכולותיו האלקטורליות בריצה נפרדת של "ישראל ביתנו". זה היה, מבחינתו, הזמן המתאים לחבור לליכוד, על מנת להתמודד על הנהגתו אחרי נתניהו. אלא שמתחריו הפוטנציאליים חסמו את דרכו, והוא חיפש את התירוץ לנטוש. העיתוי כל כך לא אלגנטי... ליברמן ידע שצפויה פעולה ישראלית בלילה, ולכן הוא מיהר לפרוש מהליכוד בבוקר, לפני שהתירוץ שלו יהיה בלתי רלוונטי.

* האם דברי חוצפה וזלזול בוטים בראש הממשלה, הם ה"משילות" עליה מרבה אביגדור ליברמן ללהג? האם ביקורת פומבית של שר החוץ על מדיניות הממשלה שבה הוא חבר, היא דוגמה ל"משילות"?

* בנאומו בוועידת השלום של "הארץ", הצהיר הנשיא שמעון פרס שאבו מאזן הוא הפרטנר הטוב ביותר שהיה לישראל בכל תולדות הסכסוך. פרס הוא, כידוע, גדול המדינאים בתולדות המין האנושי, ומי אנו, בני תמותה רגילים, שנחלוק עליו.

ובכל זאת, אני מרשה לעצמי לזכור ולהזכיר כמה עובדות. למשל, שאותם הדברים אמר פרס על מי שחלק עמו את פרס נובל ל... שלום (!), רב המרצחים ערפאת.

או, למשל, שבשובו של פרס מטקס החתימה על הסכם אוסלו, הוא התרברב בזחיחות יהירה, או שמא היתה זו יהירות זחיחה, ש"תמו מאה שנות טרור".

ואפשר גם לזכור את הלעג שלו על "אנשי האתמול": "הם גם אמרו שיירו טילים על אשקלון! על אשקלון!!!! חחחחח."

* פה ושם אני נתקל במישהו שעדין טוען שישראל היתה צריכה לסגת מהגולן. קשה להאמין, אבל עובדה. איך אפשר להסביר את התופעה המוזרה?

ההסבר שלי הוא שמדובר באנשים שמהלקסיקון שלהם נעדרת המילה הקטנה אבל החשובה: "טעיתי."

* לפני שנים אחדות, שודרה בטלוויזיה סדרה מצוינת שעסקה בעשרת הדברות. כל פרק הוקדש לדיבר אחד, והעמיק בהשלכות הדיבר על חיינו, על המציאות האנושית והישראלית בימינו.

אהבתי מאוד את הסדרה, ובהשראתה קיימתי ואני מקיים עד היום פעילויות ותוכניות מן הסוג הזה.

ומי יצר, ערך והגיש את הסדרה? רונאל פישר... וזה כואב לי אפילו יותר מעצם העובדה שעורך דין בכיר מסתבך כך בשחיתות ופלילים.

* בפעם הקודמת שגרמניה עשתה זאת, קראו לזה Blitzkrieg.

* ביד הלשון: אנו בעיצומה של תקופה קשה וסוערת מבחינה ביטחונית, המעוררת את השאלה הקבועה: הלנצח נאכל חרב?

אופס. אין שום משמעות לביטוי "נאכל חרב".

 הדימוי הזה נובע משאלתו האלמותית של אבנר בן נר ליואב בן צרויה "הלנצח תאכל חרב?" (שמואל ב', ב', כ"ו). הטעות הנפוצה, היא בהבנה לפיו הנושא בפסוק הוא יואב והחרב היא הנשוא ושהמילה "תאכל" היא בגוף שני. ההבנה השגויה של הפסוק, מפרשת אותו כ"האם לנצח אתה תאכל את החרב?"

 אולם לאמתו של דבר, הנושא בפסוק הוא החרב. המילה "תאכל" היא בגוף שלישי נקבה, כלומר החרב, היא אשר תאכל. משמעות הפסוק היא "האם לנצח החרב תאכל בנו?"

 הטעות העיקרית היא בהבנת המילה "תאכל". משמעות המילה אינה קשורה לאכילת מזון. איך אפשר לאכול חרב? ואיך חרב יכולה לאכול? הפסוק אינו מדבר על אכילת מזון, אלא על הרג, שחיטה. למשל, המילה "מאכלת" היא סכין שמשתמשים בה לשחיטה ולהרג. משמעות הפסוק, היא "האם לנצח החרב תהרוג, או שמא נגיע ליום בו היא תשבות?"

מי שהיטיב להשתמש במילות הפסוק היה יענקלה רוטבליט בשירו "אִם": "עד מתי תאכל החרב?"

* * *

מפת כל הרחובות והכבישים בארץ

כולל מפות שטח

הממשלה העלתה לרשת אתר חדש שממפה רחובות וכבישים בישראל. אפשר לחפש רחוב בתוך עיר ולקבל מפת בניינים מדויקת, כולל תצלום אווירי מעולה של האזור הקרוב. ניתן לחפש לפי כתובת ואפילו לפי מיספר גוש וחלקה כולל מידע סביבתי רב מאוד.

אפשרויות בחירת המידע השונות (וסימונן על המפה) נמצאות בצד ימין של המסך.

כתובת האתר: http://www.govmap.gov.il

להקיש על הקישור ולהתחיל לחפש את כתובתכם. מובטחת לכם הנאה מלאה.

* * *

תקוה וינשטוק

געדה מצויה – צמח חודש סיון

ד"ר שרה'לה אורן כבר שלחה את צמח חודש תמוז ועוד טרם כתבתי בעקבות דבריה על חודש סיון. אז יסלח לי התמוז וימתין קצת ובינתיים נכתוב על אחיו הגדול ממנו, סיון.

צמח חודש סיון לפי ד"ר אורן הוא הגעדה. צמח בושם המופיע בשיר השירים. מגילת שיר השירים  אינה רק שירת האהבה האולטימטיבית של התנ"ך. היא גם אוצר הבשמים הגדול שלו. שיר השירים עשיר במיני בשמים – אמנם לא כולם מזוהים בברור – יותר מכל ספר אחר בתנ"ך. המגילה פותחת בדברי הרעיה "לריח שמניך טובים שמן תורק שמך על כן עלמות אהבוך" ומסיימת בדבריה "ברח דודי ודמה לך לצבי או לעופר האילים על הרי בשמים" (שיר השירים ח, י"ד).

הגעדה המצויה – לאו דוקא אחד מצמחי הבושם הנודעים – משתייכת למשפחת השפתניים. כולה מכוסה פלומת שער לבנבנה המסייעת לשיח בהגנה מפני אידוי מים. כך מתאפשר לגעדה לפרוח לאורך הקיץ, מאפריל עד אוגוסט, ולהימנע מהתחרות הקשה על מאביקים, דבורים ונמלים. פרחי הגעדה  קטנים ולבנבנים, ערוכים בתפרחת צפופה ושפת עליה מסולסלת. בערבית נקרא הצמח ג'עדה – שפירושו מתולתל.

הגעדה נפוצה בארצות הים התיכון ובישראל – מהחרמון עד אילת, לרבות מקומות לחים במדבר. בארץ מצויים 11 מיני געדה מתוך 300 מינים שלה הקיימים בעולם. ריחה של הגעדה ייחודי ובולט. כשחולטים אותה טעמה מר. עם זאת משמשת הגעדה כצמח רפואי בעל סגולות רבות: ריפוי פצעים, הרגעת כאבים, טיפול בחום, בסוכרת, בקצרת, בבעיות במערכות העיכול והנשימה ומה לא... "מלכת צמחי המרפא" – מכנה את הגעדה נסים קריספיל ,חוקר פולקלור הקשור לצמחים ,בספרו "ילקוט הצמחים א'.

   לשם "געדה" צליל מוזר במקצת. צמחים רבים מכונים בשמות שונים ומשונים. היה זה ועד הלשון מיסודו של אליעזר בן יהודה, שגזר את השם העברי געדה מהשם הערבי – ג'עדה. בן יהודה נהג לקבוע שמות עבריים לצמחים לפי שמות ערביים. לא הכול הסכימו עמו. כשיצאה ב-1961 מהדורה שנייה של המגדיר לצמחי ארץ ישראל הופיע "באוסף מאמרי הראובנים"  מאמר של נוגה הראובני או של אחותו אילת השחר (המאמר נמצא בטיוטה  וקשה לזהות את הכותב) – ביקורת על שיטה זו, המחסירה את מהותו העברית של הצמח: "במגדיר נמצאים שמות ערביים רבים, שאין להם מובן בלשוננו: בבונג, שברק, געדה, קחוון, דולב, טיון, מתנאן... וחטא כפול יש כאן, באשר לחלק מהצמחים הללו יש שמות עבריים עתיקים ויפים בעלי תוכן עברי הנזכרים במקורותינו... ה'געדה' של המגדיר אינה אלא האזוביון התלמודי שנקרא בשם זה על שום דמיונו לאזוב."

האזוביון נזכר מספר פעמים במקורות ומסתבר שחכמינו ידעו שהצמח עשיר במינים רבים: "אזוב ולא אזוב יון ולא אזוב כוחלי ולא אזוב מדברי ולא אזוב רומי ולא אזוב שיש לו שם לווי." (בבלי, סוכה). הם גם הכירו בסגולותיו הרפואיות: "אין אוכלין אזוביון בשבת, לפי שאינו מאכל בריאים." (משנה, שבת י).

ריחות ובשמים נקלטים באף. קיים קשר ברור בין הנשימה המחייה את גוף האדם לבין הנשמה – המייצגת את רוחו. גם חז"ל קשרו בין ריח לרוח: "איזהו דבר שהנשמה נהנית ממנו ואין הגוף נהנה ממנו – הווי אומר זה הריח," נאמר בבבלי, ברכות.

קינמון ואפרסמון (לא ברור האפרסמון מהו אך ודאי לא הפרי הזהבהב של ימינו) – הפכו לתארים של ריח ערב. הריחות הטובים ליוו את האדם מלידה עד לנישואין ומוות. בִּישמו את התינוק ביום היוולדו, ואת החתן והכלה בחתונתם. גם בטכסי קבורה הניחו בשמים. בספר דברי הימים מסופר כי במות המלך אסא "וישכיבוהו במשכב אשר מלא בשמים וזרים מרוקחים במרקחת."

קינמון ואפרסמון הפכו לתארים של ריח טוב, אף שלא ברור האפרסמון מהו וקיימת רק הסכמה ברורה שאין זה הפרי הזהוב של ימינו.

לעומת הצמחים המצטיינים בריחם הטוב ישנו הריח הרע, הבאשה. ריח המוות. ריחו של האיש  הרע והעצל: "ויקו לעשות ענבים ויעש באושים," ישעיהו ה, ב.

צמחי הבושם שימשו אף לפולחן. ריח ורוח כיכבו בסדרי היומיום במקדש. בשעות בין הערביים היה הכהן מיטיב את נרות המנורה ומקטיר לצידה גם קטורת: "ולקח מלוא המחתה גחלי אש מעל המזבח מלפני ה' ומלוא חופניו קטורת סמים דקה."

הקורבן העיקרי היה הבשר אבל במקדש הקריבו גם מיני שרף וצמחים ואף יין – לא רק עקב טעמו אלא גם בגלל ריחו הטוב. את הקורבנות האלה היו שורפים על גבי גחלי אש המפיצים את ריחם.

מנהג דומה שרר אף בסיום ארוחות דשנות, על מנת להפיץ ריח נעים. בארמית מכונים  גחלים "גומרא". השורש ג.מ.ר. מציין בארמית גם לימוד, מכאן המלה "גמרא" המקבילה לתלמוד הבבלי. שורש משותף זה מבסס את הקשר בין רוח  לבין ריח, אומרת ד"ר שרה'לה אורן, ומזכירה כי בחג השבועות, חג מתן תורה החל בסיוון, לוו דברי התורה בריחות בשמים. וכך אומר רבי יהושע בן לוי בתלמוד הבבלי (שבת ח): "כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה  נתמלא כל העולם כולו בשמים."

בספרו האלבומי "טבע ואנוש, יופי ואהבה בשיר השירים" כתב פרופסור מנשה הראל, שנפטר לא מכבר, כי במגילת שיר השירים נזכרים עשרה שמות של צמחי בשמים, קטורת ותבלים, וזאת מתוך 18 צמחים כאלה המופיעים במקרא כולו. צמח המור אוזכר שמונה פעמים בשיר השירים מתוך תריסר פעמים בתנ"ך כולו. פרח השושנה נזכר 12 פעם במקרא לעומת 8 פעמים בשיר השירים. ישנם צמחים, כגון הכרכום, הנזכרים בשיר השירים בלבד. גם לסמדר המוזכר שלוש פעמים בשיר השירים אין אח ורע בשום מקום אחר במקרא. אפילו הרעייה במשמעות של אישה אהובת נפש הנזכרת תשע פעמים בתנ"ך – כל הפעמים הללו מופיעים בשיר השירים בלבד. כנ"ל לגבי בעלי חיים: הצבייה הנזכרת שלוש פעמים בשיר השירים והעופר הנזכר חמש פעמים במגילה זו אינם מופיעים בשום ספר אחר בתנ"ך.

והיכן התרחש הרומן הגדול הזה על כל בשמיו? המקום לא צוין במקרא. "לאחר מחקריי והבנתי את הגיאוגרפיה המקראית," אומר הראל בספרו, "הגעתי להשערה ששיר השירים רקעו בעין גדי." עין גדי ונופי ים המלח הם האזור הטבעי לגידולי הבשמים, התבלים והקטורת שהמגילה משופעת בהם. זה המקום מבחינת הגיאוגרפיה והנוף, האקלים, הצומח והחי, רעיית הצאן, מגוון הכלכלה ופעילות האדם הנזכרים בשיר השירים.

מקור גידולי הבשמים, התבלים והקטורת הינו הארצות הטרופיות סביב האוקיינוס ההודי. בעת העתיקה גידלו את הצמחים הללו רק בחבלים של אקלים טרופי מונסוני. אצלנו  האקלים הטרופי החם ביותר בארץ הוא ביריחו, כבר שם העיר מזכיר "ריח" – שהיוותה בשעתה מרכז לגידולי הבשמים, וכן בעין גדי, היישוב העתיק שקם לתחייה במדינת ישראל. לדעת הראל גידלו צמחי בושם ותבלין בשני מקומות נוספים בארץ: בכיכר הירדן בגלעד, ובירושלים ב"גן המלך", בשפך נחל קדרון וגיא בן הינום, שם גידלו הכוהנים בשמים, כופר  וקטורת  בימי בית שני.

הראל מביא את דברי הבוטנאי פרופסור מ. זהרי – כי הבשמים הם שיחים ועצים טרופיים המלאים צינוריות של שרף ובקליפתם שמן ריחני. צמחים אלה שימשו לחרושת, לרפואה, לתמרוקים ולקטורת. גידלו אותם גם בארצות הסמוכות לאזורנו – בסודן, אריתריאה  ואתיופיה, בדרום ערב ובסומליה. בתקופת המקרא הביאו את אפרסמון ההבנה מערב והודו לארץ ישראל.

ב"קדמוניות היהודים" כותב יוסף בן מתתיהו "ואומרים ששורש הצרי שארצנו מגדלת אותו עוד כיום, בא לנו ממתנות האישה הזו" והכוונה למלכת שבא שבאה אל שלמה.

בנים ובנות במונדיאל

פטור בלי מונדיאל אי אפשר בימים האלה. בעיתון להורים "אבאמא" מספרת אם בשם רותי על סדנא ליצירות מסוכר שקיימה בביתה. כן. יש גם סדנא כזו. האם הזמינה מומחית לאומנות הזאת ובנה הביא הביתה עשרים חברים מכיתות ג-ה. נושא הסדנא היה שחקני כדורגל .הוצע לכל ילד ליצור דמות של כדורגלן-סוכר מנבחרת המונדיאל האהובה עליו.

למסיבת הסדנא הופיעו גם כמה בנות. אלו הכריזו מיד כי אינן מעוניינות בשום עסקי כדורגל. הן רוצות להכין מהסוכר נסיכות. לא הועילו הסבריה של מנהלת הסדנא, שגם לבנות לא יזיק להכין שחקני כדורגל מתוקים כאלה. הבנות רוצות נסיכות וזהו. לכל היותר הן מוכנות  להתפשר על פֵיות. לבעלת הבית לא נותרה ברירה אלא לארגן שולחן ורוד ליצירת הנסיכות המתוקות' והבנים התעסקו עם רולנדו ומסי. מי שלא הצליח ליצור דמויות דומות לשחקנים התמקד בייצור המדים.

רעיון מתוק להורים ולסבתות להעסקת הילדים בחופש הגדול.

* * *

סרטה של טליה לביא "אפס ביחסי אנוש"

הוא אות כבוד לתרבות ולקולנוע הישראליים

סרט נפלא והווי נפלא של חיילות ישראליות

גם כאשר עצוב להן או קשה להיפטר מן הבתולים

זה לא סרט פמיניסטי אלא סרט מעולה

 על בני אדם צעירים, חיילות וחיילים,

אין בו שום סצינת אונס

אלא יחסי מין פאתטיים שהתפקששו

רוצו לראות – – חברים שלנו

אתם שמעקמים את האף בגלל גסויות

רוצו, הגיע הזמן שגם אתם תאבדו

את הבתולים הצבועים והמזוייפים

של השקפת עולמכם הקרתנית לאללה!

* * *

מכתב אמיתי

 ששלח לנו מזיאד עבאס

לראש ממשלתנו הסבלנות והכוחות

כולנו משתתפים בצער המשפחות

נקברו הנערים ונחנקנו מדמעות

חמאס מאיים ומצהיר הצהרות

שישלח ליישובים טילים ופצצות

וערביי ישראל חסמו צמתים, ורחובות

מתעלמים מחייהם שבגן עדן עלי אדמות

ויורקים לתוך הצלחת שיש בה כל ההטבות

להלן הצעתי הטיפולית לאחר הסקת המסקנות

לחוקק מיד חוק בכנסת המתיר הטלת מגבלות

על כול אזרח שפוגע בביטחון ועושה מהומות

שתישללנה ממנו התמיכות הכספיות והאזרחות

ולתת לעבריין כזה כמה שעות לארוז  מזוודות

ולזרוק אותו לעזה, ללבנון, לעזאזל ולכול הרוחות

ולהטיל על מועצות האם המוניציפאליות סנקציות כספיות

בברכה מאל"מ מיל. מזיאד עבאס

שפרש לגמלאות שתי אצבעות ממעלות

07/07/2014

* * *

מוטי הרכבי

ממשלת אין החלטה

זכור לי סיפור ילדים על דג, ארנב, ציפור וחפרפרת שמנסים למשוך עגלה ומשום מה העגלה תקועה. זוהי בדיוק ממשלת נתניהו, יעלון, ליבני, לפיד ואסור לשכוח את גנץ. במקרה שלנו יש תנועה אבל החפרפרת מנצחת. אני שומע את הרמטכ"ל אווז (גנץ ביידיש אווז) מאיים  בפעם המי יודע כמה, מי באמת כבר לוקח אותו ברצינות. איומי הרסק רק ימשיכו לדרדר את כוח ההרתעה של צהל שהדרדר לרמה הנמוכה מאי פעם מאז כניסתו של הרמט"ל אווז לתפקיד.

ובאשר למצב העגום בו אנו נמצאים. לכאורה קיימת ממשלה נבחרת, שאמורה לעשות את הדבר הנכון כפי שהיא רואה לנכון. במציאות קיימת ממשלה שמנסה לרצות חבורה נקלה של עיתונאים, שלא נבחרה, אינה מקובלת על העם – שחושבת שמגיע לה לקבוע מה ייעשה, מבלי לקחת כל אחריות. 

בעבר היו ממשלות מימין ומשמאל שידעו לממש את מה שהן מאמינות בו. ידעו לשים את חבורת הזבל העיתונאי במקומה הנכון ולממש מה שהמציאות מחייבת. הן קיבלו החלטות אמיצות למרות נביחות הזבל של תאווי הרייטינג והכוח.

 הראשון שיצא למלחמה ע"פ תכתיבי התקשורת ושיצא למלחמה עם המשפט המפוצץ "לא יצאנו מלבנון כדי לחזור אליה" – משפט אומלל שהבטיח לחיזבאללה שישראל לא ממש תפגע בו –  היה אולמרט, והבדיחה של שר הביטחון פרץ. לשניהם, אחרי כל מה שקרה, היתה החוצפה להמשיך ולהטיף, פרץ עד היום!

 בממשלה הנוכחית מתחרים מי יזכה לכותרת יפה יותר בתקשורת. מה נכון לעשות? מה טוב לעם ישראל? או מה הם עצמם חושבים שנכון לעשות? לא, משפטים מסוג זה לא קיימים בלקסיקון של חבורת ליצנים זו שמאיישת את הממשלה הנוכחית.

וכדי למצוא חן בעיני העיתונאים, באים כל משפטי ההבלגה "שקט יענה בשקט," "ישראל לא רוצה להסלים את המצב," "אסור להגיב מהבטן אלא מהראש," "בחשבון הכולל כדאי לשמור על השקט." – משפטים שהתקשורת תאהב, וכמובן יעודדו את בני העוולה להמשיך ולשלוח טילים, להמשיך לעורר מהומות, להמשיך ולנסות לפגוע ביהודים! מה, הם בנים יתומים? החגיגה במזרח התיכון בעיצומה, כמה שמחה יש בסוריה, בעיראק, בלוב, במצרים – ואיפה לא? רק בישראל אין חגיגות. אז תודות לממשלת האין החלטה, גם ישראל תצטרף לחגיגה האזורית.

אל לי לבלבל אף אחד בעובדות. מתי, לכל הרוחות, השגנו שקט בשקט!? למה הופסקו 8 שנות ירי הקטיושות בדרום? למה הופסקו הטילים וההתקפות בצפון, בגלל הבלגה?

לא למדתם עדיין שבמזרח התיכון הבלגה נענית בהתקפה.

שלא להזכיר מדוע אנחנו יושבים תחת איום של מאות אלפי טילים. שכחתם שאם נצא מעזה יהיה שקט ושלווה, שאם נצא מלבנון יוכל כל איש לשבת תחת תאנתו וגפנו!

* * *

המנוולים היהודים הצעירים מירושלים

שרצחו את הנער הערבי בשועפט

 הביאו לניצחון פלסטיני מוסרי עצום בדעת הקהל בארץ ובעיקר בעולם

 וחידשו את עלילת הדם על היהודים –

ימח שמם של החארות האלה

שהטילו כתם בעם ישראל

כמו החרא הקטן שרצח את רבין

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

יוֹאֵל נֵץ

לַעֲזָאזֵל הָעֻבְדּוֹת

עֵת שֶׁעֹדֶף מַצְפּוּן

מְאַגְרֵף כָּל טִעוּן,

               וְנִמְנַע מִלְּהַקְשִׁיב

לְקוֹל שֵׂכֶל יָשָׁר

וְצָלוּל – אִי-אֶפְשָׁר

               לְרָסְנוֹ וּלְרַפֵּא עוֹד...

גַּם אֲנִי "אַבּוּ עָלִי" – 

לְבַּטיוּשְׁקָה סְטַלִין

               אִידְיוֹט שִׁמּוּשִׁי;

אָז דְּבָרִים נְכוֹחִים

לֹא חָדְרוּ אֶל מֹחִי,

               בּוֹ קָפְאוּ הַאִידֵאוֹת.

לֹא! הַזְּמַן הָאָדִישׁ

עַל הָאִישׁ הַמַּכְחִישׁ

              מְצִיאוּת – לֹא יָחוּס,

בְּשָׁעָה שֶׁתְמוּרוֹת

מַפְלִיגוֹת מְהַפְּכוֹת

               אֶת הַסְּטָטוּס בְּשֶׁקֶט...

פְּתַח, רֵעִי, אֶת הַתְּרִיס – 

שׁוּר: הַשַּׁחַר מִתְּרִיס –

               פֶּרֶסְטְרוֹיְקָה בַּחוּץ!

חוּשָׁה, קוּם הִתְנָעֵרָה!

אַף שֶׁאֵין שָׁם חוֹרְשֵׁי רַע – 

               יֵשׁ דּוֹרְשֵׁי נְבִיא-שֶׁקֶר.

הַמִּזְרָח הַתִּיכוֹן

מִבַּעַד לְחַלּוֹן

               לֹא כִּתְמוֹל וְשִׁלְשׁוֹם:

מִסָּבִיב יִהוֹם סַעַר

שֶׁל כְּאֵב וְשֶׁל צַעַר

               וְהָאֵשׁ עוֹד גּוֹבֶרֶת. 

תַּחֲלֹם עַל שָׁלוֹם,

תִּמָנַע מִלַּחֲסֹם

               אֶת הַשּׁוֹר בְּדִישׁוֹ –

"תְּנוּ לְשֶׁמֶשׁ," תַשִׁיר,                   

"לַעֲלוֹת!" וְתַפְקִיר                       

               אֶת הַשַּׁחַר לְטֶרֶף.

הַסִּכְסוּךְ הַמּוֹלֵךְ,

כְּבָר הוֹלֵךְ וְדוֹעֵך,

              הוּא מֻקָּף נַחֲלֵי דָּם.

– הַתְּמִימוּת הַקְּדוֹשָׁה – 

מָה לָךְ עוֹד מַחְרִישָׁה?

              שְׂאִי עֵינַיִךְ, רְאִי נָא: 

יְדִידִי מִתְעַקֵּשׁ – 

כִּי הַהַר הַגּוֹעֵשׁ

וְהָאֵשׁ –

              לְהַדָּ"ם!

הָעֻבְדּוֹת הן מִטְרָד:

"הַסִּכְסוּךְ הָאֶחָד

הוּא אַדְמַת

              פַּלֶשְׂתִינָה!"

* * *

יבין כץ

יישר כוח לצבי כסה

צבי כסה במאמרו בגיליון  958 של "חדשות בן עזר" מזכיר לנו אמיתות שבלהט ההתלהמות האימפריאלית העדפנו לשכוח.

האמת הראשונה והחשובה ביניהן, בייחוד בימים אלה, היא מגבלת הכוח. כבר בגיליון קודם הזכיר לנו צבי כסה את העובדה שבשלהי מלחמת העצמאות הציעו בכירי מפקדי הצבא לראש הממשלה לנצל את יתרונו של צה"ל מול צבאות ערב ולכבוש את יהודה ושומרון. בן-גוריון, שרצה לעמוד בראש מדינה דמוקרטית בעלת רוב יהודי, סירב לנצל את יתרון הכוח והסתפק בהישגי מלחמת העצמאות.

היו לנו ראשי ממשלה פיקחים רבים, ראש ממשלה חכם הוא כנראה תופעה נדירה יותר. כבר-כוזיבא בשעתו זינקנו בתשכ"ז על גב האריה, אחזנו ברעמתו ודהרנו אל השמש העולה. עכשיו השאלה היא, איך יורדים ממנו בשלום. ואם בבר כוזיבא עסקנין, מזכיר לנו צבי כסה  אמת נוספת, אלפיים שנות גלות כאגדה, כמעט שלושה ימי דור חלפו מהחורבן ועד מרד בר-כוכבא, והיהודים עדיין היו רוב בארץ-ישראל. את מעמד הרוב איבדו היהודים כתוצאה ממרד זה, אבל עדיין חלשו על שטחים גדולים בצפונה ובדרומה של הארץ. מתנחלי סוסיא גירשו את דלפוני הרועים הערבים שהתגוררו במערות סוסיא ואף חיסלו אחד מהם בעודו כבול, זאת, על-סמך קושאן בדמות שרידי בית כנסת שנחשף באתר. הממצא הארכיאולוגי בבית הכנסת של סוסיא מעיד על-כך שהאחרון שימש בתפקידו עד למאה התשיעית לספירתם.

כאשר שאלתי לתומי, לפני שנים רבות, מהי הזיקה היהודית לעזה מעבר לנאפופי שמשון הגיבור? הצביעו לפני על שרידי בית הכנסת  בעזה ים, שנבנה בשלהי התקופה הביזנטית. הארץ מלאה בשרידי בתי-כנסת שנבנו עד למאה השישית. אל מול עובדות אלו, לא פלא הוא שאבותינו נהגו לומר "גלינו מארצנו" ולא "הוגלינו מארצנו". אי אפשר להתלהם ולהתפאר בכוחנו ועוצמתנו ובעת ובעונה אחת להתבכיין על עוול שלא נעשה לנו, גירוש מהארץ. ישנם עוולות אמיתיות רבות שנעשו לנו ומצדיקות את שובנו לארץ מבלי להיאחז באגדות.

צודק צבי כסה בהזכירו לנו שאכן העם היהודי המשיך לראות את ארץ ישראל כמולדתו ולאהוב אותה לאורך כל הדורות, אלא שרוב הזמן היתה זו אהבה אפלטונית, ואת ההוכחה לכך מביא כסה בצילום תמונת ההגירה של העם היהודי  בשלהי המאה הי"ט ועד לשנת 1920, שניים וחצי מיליון ל"מדינת הזהב" וחמישה ריבוא לארץ ישראל. שנת 1920 היא כמדומני השנה שבה קרא חיים וייצמן "עם ישראל אייכה ?..." זה הזמן שבו נפתח לנו חלון הזדמנויות היסטורי חד פעמי ועם ישראל לא ניצל אותו, נשיא ההסתדרות הציונית לא הצליח לגייס בקרב העם בגולה את המשאבים הדרושים כדי לנצל את החלון הזה עד תומו.

לכל אלה יש מחיר ואותו כרגיל משלמים הדורות הבאים בבחינת "אבות אכלו בוסר ושיני נינים תכהינה. "תפקידם של המנהיגים בכל עת ובעיקר עכשיו לבחור בעיסקה הטובה ביותר מבין אלו שבנמצא מבלי לסמוך על אליהו הנביא.

עורכנו מתרעם על השימוש שעושה צבי כסה במושג קולוניה בהתייחסו להתנחלויות, בין היתר יוצא העורך להגנת המשטרים הקולוניאליים שהביאו קידמה לארצות מפגרות, כגון הודו וארץ ישראל. סיירתי בהודו שלושה שבועות ולא נתקלתי בקדמה רבה שהביאו הבריטים לארץ זו מעבר לרכבת וטלגרף להם נזקקו הבריטים כדי למשול. אשר לארץ ישראל, הרכבת והטלגרף הגיעו הנה עוד בימי העות'מאנים. האם גם הם נמנים על המשטרים המקדמים? ושמא הבלגים בקונגו או האנגלים בקניה?

האמת כמובן היא רצונו של כסה לבדל בין התפיסה הריבונית ממלכתית שדחפה את הציונות בראשיתה לבין התפיסה האמונית משיחית של מקימי המדינה הדו לאומית בימינו.

יש עדיין מיעוט לא קטן בינינו שחושש ממשיחים למיניהם שיצאו מקרבנו מישוע הנצרתי דרך משיחו של ר' עקיבא ושבתאי צבי ועוד ועוד. הרוב הקובע שומע כבר זמן רב את פעמי המשיח. בלחיי חלק מאותם ששמעו את פעמיו של הגואל  כבר עלו עשבים, המשיח לא הגיע בינתיים, אולי הוא מתעכב בתחנת הרכבת של כפר-חב"ד? מי יודע?

אותם גאונים שמסבירים לנו השכם והערב שסדרי סייקס-פיקו הולכים ומתאיינים ושהמדינות שהוקמו בעקבות סדרים אלה מתפרקות ומתחלקות בין הלאומים והדתות שמרכיבים אותן, אותם גאונים מנסים לשכנע אותנו שבעזרת השם, משיח צדקנו וכוחנו כי רב, נצליח אנו (שהננו תוצר לוואי של הסכמי סייקס-פיקו) לקיים מדינה דו-לאומית יהודית דמוקרטית.

וכאן אנו שבים לאמת הראשונה והחשובה שאליה מבקש צבי כסה שנישיר מבט, מגבלות הכוח. הימים האלה הם בדיוק אותם ימים שבהם עלינו לשוב ולהתייחס למגבלה זו. כמעט שלושה שבועות הצליחה קבוצת רוצחים קטנטנה ומתועבת להפר את סדר יומה של מדינה בעלת אחד הצבאות החזקים בעולם. בימים אלה מצליח החמאס, שנמצא בשפל הנמוך ביותר אליו הגיע מיום יסודו לנווט, בעזרת רקטות שמיוצרות במרתפי בתי עזה, וקבוצת מרטירים פוטנציאליים, את סדר היום של מדינה בעלת תעשיית היי-טק מהמתוחכמות שבעולם. החאמס מתעלל ומנהיגנו מהססים ובצדק לנפץ אותו לרסיסים, כי מי יודע מה יבוא במקומו.

כדי לחדד את הפרספקטיבה, כדאי אולי להיעזר בדוגמא מהעבר היותר רחוק. כולנו גאים בסבינו והורינו שחזו את העתיד, עלו לארץ, הולידו אותנו כאן ומנעו מאיתנו ומעצמם את האסון באירופה שתחת הנאצים. אנו נוטים לשכוח שכל האידיליה הזו ניצבה על-פי תהום בשנת 1942, כשהנאצי רומל רדף את הצבא הבריטי במדבר המערבי עד לפאתי אלכסנדריה, מרחק יום נסיעה מתל-אביב. למזלנו עצר צ'רצ'יל בקהיר בדרכו למפגש עם סטלין והחליט להחליף את מפקד הארמיה, שלא הצליח לעצור את רומל, גנרל אוקינלק – בגנרל גוט. חיל האוויר הגרמני הצליח ליירט את מטוסו של גוט בדרכו לקהיר. גוט נהרג, וגנרל מונטגומרי נתמנה למפקד הארמיה במקומו, אותו מונטי שהתייצב מול רומל  והניסו מיבשת אפריקה, כך כנראה נצלה ארץ-ישראל מכיבוש נאצי.

זה היה יירוט שאף אחד בחיל-האוויר הגרמני לא התגאה בו, להערכתי. גם זו מגבלת כוח שברגע קריטי פעלה לטובתנו.

בסך הכול רציתי לאחל לצביקה שזקנתו מעשירה את צעירותו "יישר כוח" והנה כמה מילים שפכתי, בבוא המשיח יסולח לי, אולי?

אהוד: אינני יודע מדוע עצרת בהמשך דבריך המתלהמים על ההיסטוריה שלנו, ולא הצעת, כמו תופיק טובי וחנין זועבי, להעביר כבר עכשיו את השלטון בישראל לידי הפלסטינים, שזה כמובן עדיף מללכת בדרכו של בר-כוכבא, וגם היה מגן עלינו טוב יותר מפני הטילים הנורים מעזה. הפלסטינים הישראליים היו ממציאים ודאי גם "כיפת ברזל" משוכללת יותר כדי להגן על השטויות ההיסטוריות שהעלית. אגב. פרשת אל-עלמיין והשלכותיה ידועה לכל אדם משכיל ויודע היסטוריה בישראל.

אגב, גם לפי תורת המרכסיזם, יש לעבור קודם את תקופת הקולוניאליזם והאימפריאליזם, שיניחו את היסוד הפיסי למהפכה הקומוניסטית שתיבָּנה עליהם.

* * *

זאב בן-יוסף

כת דתית ישראלית מסכנת קיומנו

שורש הבעייה של עצם קיומנו בארץ ישראל הוא פעילותה של כת דתית פונדמנטליסטית קנאית המרעילה את האווירה ומחלישה אותנו מהיסוד.

שוטפים לנו את המוח כבר הרבה שנים שאנו כובשים השולטים על עם אחר ושזה המקור והשורש של כל צרותינו ולכן אנו חייבים להיפרד מהעם האחר הזה. פרשנים ומומחים הבטיחו לנו שאם רק נחריב את היישובים היהודיים הפורחים ונגרש מהם את מתיישביהם – רק אז יש סיכוי לשקט ושלווה וארגוני המחבלים לא יפעלו נגדנו, שכן כל מה שהם רוצים זה שלא נשלוט עליהם. השתכנענו ועשינו את זה בחבל עזה, הרסנו את היישובים היהודיים והוצאנו משם את כל מתיישביהם כדי שההפרדה תהיה מוחלטת וביטלנו לחלוטין את השליטה שלנו בחבל עזה כולו. 

כיבוש ושליטה על עם אחר

והנה התברר שהמצב רק הורע מיד לאחר ש"נפרדנו" מהם. מאז אנחנו סופגים משם הרבה יותר אש, טילים פוגעים במרכזי ערים וגורמים הרבה יותר אבידות ופיגועים בנפש, מה שמאלץ אותנו לצאת למבצעים צבאיים מפעם לפעם, שגם בהם אנו סופגים אבידות – מה שלא קרה כששלטנו שם וכשהיו שם מתיישבים ויישובים יהודיים.

אותם פרשנים ואותם מומחים ממשיכים להופיע גם כיום בתקשורת, ממשיכים לטעון ששורש הבעייה הוא הכיבוש והשליטה על עם אחר, ושהפתרון היחידי הוא "הפרדה" וגירוש המתיישבים, ואיש איננו שואל אותם מה קרה לתחזיות האלה שלהם בעבר.

הכת מאיימת על עצם קיומנו

האמת היא שאין לנו בכלל בעייה עם הערבים ואפילו לא עם ארגוני החבלה של חמאס ופת"ח. איתם אפשר להסתדר, גם באמצעים צבאיים ואחר כך אולי גם בדרכים מדיניות.

הבעייה האמיתית שלנו היא עם כת דתית פונדמנטליסטית ישראלית המאמינה כי האל העליון שלה הוא מטרת הכול, מנסה ליצור באמצעים פוליטיים, ותוך אימוץ מקורות הדת, אדם חדש וחברה חדשה. כת זו פועלת לשינוי דרסטי במדינה באמצעות פעולות פוליטיות מכוונות, תוך אמונה שניתן לשנות את פני החברה ואת דמות האדם באמצעות פעולות אלה.

כת זו אימצה למעשה את עקרונות הזקוביונים [היעקובינים?] – קבוצה קיצונית שפעלה בתקופה המהפכה הצרפתית ושאפה להשליט על החברה, ולו באמצעות טרור, סדר חברתי חדש בשם "התבונה הטהורה". הם ביקשו ליצור חברה חדשה באמצעות פעולה פוליטית טוטאלית וראו במתנגדים אויב שיש להילחם בו בכל דרך, ואם העם אינו מאשר את תוכניות המשטר, יש לפעול בדרכי טרור והפחדה כדי לכפות עליו שיעשה כך, וכל מי שאינו מצטרף לתנועה נחשב ומוגדר כאוייב.

קיומנו מותנה בהיפרדות מהכת

כת דתית ישראלית זו מאמינה באל המכונה "שלום", שהוא על פי אמונתם העיקר, המקור והמטרה האולטימטיבית של מדינת היהודים והבסיס לקיומה. הם מאמינים בכנות בקיומו של האל האחד "שלום" ושקיומו יתגלה אם רק נמשיך ונוותר בעיקר לאלה המודיעים בגלוי שהם רוצים להשמידנו, כי האל "שלום" יגן עלינו מכל צרה ומצוקה. באמצעים מיסיונריים מתוחכמים מצליחה כת זו לספח אליה תושבים ישראליים רבים ואף הצליחה לקנות שליטה על רוב אמצעי התקשורת והמנגנון המִנהלי בישראל, מה שמאפשר לה לרכוש מאמינים נוספים.

ביטחוננו וקיומנו באזור מותנים בכך שהישראלים, רובם ככולם, יבינו שפעילות כת ה"שלום" הדתית-פונדמנטליסטית רק מעודדת טרור ומשכנעת את שכנינו הערבים שניתן יהיה בעתיד להתגבר עלינו ולסלקנו מכאן, לא רק באמצעים צבאיים אלא בעיקר על ידי הורדת המורל והמוטיבציה הלאומית, רִפיון וחולשה, שהכת הדתית החשוכה גורמת לנו בפעילותה. ברגע שהערבים יבינו שהשפעתה של כת זו מועטה עד אפסית ושעל כן אין כל סיכוי לערער את רוחנו ושאנו דבקים באדמתנו כולה – יש סיכוי להשיג את הסדר הקבע הנכסף עם שכנינו.

* * *

ברוך פלטנר

ואם לא תשכיל ממשלתנו

שלום אהוד,

אם יש משהו שטבוע עמוק עמוק בדנ"א של כל אחד מאיתנו היהודים,  הרי זה יצר ההישרדות. אנחנו צאצאים של אלופים אולימפיים בהישרדות במשך קרוב למאה דורות. הישרדות בכל מחיר חוץ מהמרת הזהות היהודית בזהות אחרת. ואלה שהמירו, והם היו רבים מאוד, אינם נמנים על אבותינו,  לפי הגדרה.

במאות הראשונות לספירת הנוצרים, הישרדות פירושה היה הגירה מן הארץ. כן, הגירה. לא הגלייה, לא גולה, ולא "רילוקיישן". פשוט הגירה. והבינו זאת מנהיגי הדורות ההם, שלא היה בידיהם, לאחר התבוסות הקשות במרד הגדול ובמרד בר כוכבא – לחדש ריבונות יהודית בארץ ישראל,  ואף שהיתה לכך הזדמנות לכאורה עם שקיעת האימפריה הרומית. אז הם ארזו את היהדות בארון ספרים שניתן לטלטלו לכל מקום, והנחילו אותה בלב ובנפש, ולא בנ"צ כלשהי במפת ארץ ישראל.

ואנחנו צאצאיהם של אלה שהיגרו,  ולא של אלה שנשארו, שכן הם נכחדו ונשמדו. אז ברור הוא שדווקא הגירה מארץ ישראל היא זו ששמרה על עם ישראל. וניתן היה במשך אלפיים שנה, ולו אך בקושי רב ובמחיר דמים קשה מנשוא, לקיים חיים יהודיים שלמים ופוריים בגולה. כך אז, וכך היום.

ואם לא תשכיל ממשלתנו, שלרשותה העמיד עם ישראל ביזע כפיו אמצעים אדירים, להשתמש באמצעים אלה כדי לאפשר לאזרחי המדינה חיים בביטחון אישי וכלכלי סביר, אזיי תגבר ההגירה כיום כפי שגברה אז. כיום כאז יבחר רוב עם ישראל בקיום פיזי ורוחני בחו"ל על פני שמד בארץ. לא לנו מעשה האצולה הרוסית בימי המהפכה הבולשביקית, שנצמדה ברובה לאדמת רוסיה הקדושה ונטבחה כאיש אחד על טפה ועל תרבותה. אנחנו נבחר בחיים כפי שעשו אבותינו.

בברכה חמה,

ברוך פלטנר

* * *

עדינה אשל

חיזוק לדבריו הצודקים של שמאי גולן על ההולנדים בתקופת השואה

'יומנה של אנה פרנק' היה אחד מ"סיפורי השואה" הראשונים שזכו לפרסום אחרי המלחמה. מטבע הדברים היטה סיפורה את תשומת לב הקוראים למשפחה שהעניקה מחסה למשפחת פרנק, תוך סיכון עצמי ברור. העובדה ששתי המשפחות הוסגרו, בסופו של דבר, לידי הנאצים ההולנדים, בידי הולנדי, זכתה משום מה לפחות תשומת לב, ומכאן הטעות בהערכת מעלליהם של ההולנדים בתקופת הכיבוש הנאצי.

באשר לנאצים ההולנדים: ב-11 בספטמבר 1940 הוקמה בהולנד יחידת ה-.S.S ההולנדית שמנתה כ-7,000 מתנדבים, לבושים במדים השחורים בדומה למדי ה-.S.S הגרמני.

(ואין טוב ממראה עיניים: https://www.youtube.com/watch?v=dlvJvuVrtoA)

בהולנד היה המיספר הגדול ביותר של מתנדבים ל-וואפן אס.אס.(Waffen-SS)  מבכל אחת ממדינות אירופה.  http://www.waffen-ss.no/Volunteers.htm

מעניין גם מספר המתנדבים בארצות אירופה האחרות.

להלשנה על יהודים היה תעריף ברור עבור כל ראש יהודי: "התעריף הבסיסי לגולגולת של כל יהודי עמד על 5 גילדן. אחר כך הוא עלה ל-7.50 ולבסוף הגיע ל-40. לשם השוואה: עוזרת בית השתכרה אז 5 גילדן בשבוע, שוטר השתכר 40 גילדן בחודש  ומנהל בית חולים 600 גילדן." (מחקרו של ד"ר פנחס בר-אפרת על מלשינים בשואה, כפי שצוטט ע"י אלכס דורון ב-NRG ב-7.4.2014)

על כגון זה נאמר טוב שם משמן טוב. בזיכרונו של שלמה ארצי, כבזיכרונם של ישראלים רבים שגדלו בארץ, נרשם החלק היפה בסיפורה של אנה פרנק. עם זאת, בל נשכח שהיו 5,351 הולנדים חסידי אומות העולם (על פי יד ושם). ויתכן שהרשימה אינה שלמה.

* * *

מיכל סנונית

הערה בנושא השואה ויהודי הולנד

יהודי הולנד אכן נטבחו בעזרתם של ההולנדים ולא מגיע להולנדים שום ציון לשבח, רק גנאי. אם שלמה ארצי טעה, אין הדבר פוסל את טורו ב"ידיעות אחרונות" הכתוב בכישרון ובנעימות.

ברצוני בהזדמנות זו להאיר את עיני הקורא: מי שהציל את יהודי ארצו היו דווקא הבלגים! המלכה הבלגית הגיעה להסכם עם היטלר שהיהודים לא יושמדו, הסכם שהגרמנים לא עמדו בו, כמובן. אולם, אלפי אלפים של ילדים יהודים ניצלו בזכות הבלגים. נפתחו עבורם בתי יתומים, מינזרים, משפחות שקלטו אותם וגידלו אותם במשך מיספר שנים.

אגב, כאן היתה גם טרגדיה גדולה כי אחרי המלחמה היו ילדים (שהתייתמו כאמור) שרצו להישאר עם משפחותיהם הנוצריות כי עברם נשכח מהם. והיו הרבה מקרי "משפט שלמה" שניסו לחלץ אותם מידי המשפחות שאימצו אותם באהבה ונתינה אין סופית. התנהגותם המפוארת של הבלגים, שהצילו לא רק ילדים אלא כמידת יכולתם גם משפחות שלמות, הונצחה בספר שתורגם מצרפתית לעברית בשם "החיים במתנה" מאת סילבן ברכפלד, שראה אור בהוצאת "ידיעות אחרונות".

אשר לי, היה לי הכבוד להימנות על שושלת בלגית, משם הגיעו הוריי ארצה, למזלי – לפני המלחמה.

נושא האנטישמיות העולה וגואה כיום בבלגיה היא סוגיה כאובה אחרת, שם ובאירופה כמעט כולה.

* * *

אוריה באר

ההולנדים במלחמה

אכן כן, מיודעי שמאי גולן צודק. האמור בדבריו הקצרים בגיליון 958, בעקבות כתבה מלאת שגיאות ב"ידיעות אחרונות" מה-19 ליוני – הוא נכון. ועוד איך נכון.

בניגוד לאמור בכתבה חסרת השחר, הרי האמת המרה היא, שההולנדים, במלחמת העולם השנייה, לא הפגינו אומץ לב כמעט. רבים מהם שיתפו פעולה עם הנאצים, ולאור מחקר חדש, שהתפרסם לפני כשנתיים דומני, התברר שמשתפי הפעולה ההולנדיים היו הגרועים מבין משתפי הפעולה באירופה.

אני יודע זאת, גם ממקור ראשון: חתני, בעלה של בתי, הוא הולנדי מצד אימו, מצאצאי האנוסים בספרד. הוא נולד בהולנד לאחר המלחמה, ואחיו הגדולים ממנו ניצלו אך בנס מהמלשינים ההולנדים ומהנאצים.

להלן סיפורו: זמן קצר לאחר כיבוש הולנד, כבר במאי 1940, נמלט אביו, ואן דייבנבודה, לאנגליה, התנדב לחיל הים הבריטי, ומילא בו תפקידים שונים. הוא עלה לדרגת קצין ימי, והשתתף בהטבעת ספינות וצוללות גרמניות באטלנטי. לאחר המלחמה, זכה לעטורים של אומץ לב מהבריטים ואף ממלכת הולנד עצמה. לאחר המלחמה היה מנהל כמה נמלים גדולים בהולנד. אני זוכר אותו כקשיש בבית אבות, בעיר נמל קטנה , לוחץ את ידי בחמימות ומנסה לתקשר איתי  באנגלית ובגרמנית. זאת, שנים ספורות לפני מותו.

אימו של חתני, חי קשת, הסתירה את יהדותה והסוותה עצמה כנוצרייה במשך כל שנות המלחמה הקשות בהולנד. היא גוננה על ילדיה הפעוטים, הלכה לכנסייה, השימה עצמה מתפללת בדבקות כפרוטסטנטית לכל דבר, וחיה מן היד אל הפה, בהיעדרו של בעלה שלחם בים נגד הנאצים. היא חזרה ליהדות לפני מותה, ואף דרשה בתוקף  בצוואתה להיקבר אך ורק בבית קברות יהודי. שם היא קבורה כיום, בבית הקברות היהודי באמסטרדם.

מרבית ההולנדים עשו מעט מאוד להצלת יהודים בעת המלחמה. ההיפך. בהולנד היתה אגודה של "משתפי פעולה" שפלים, שתמורת בצע כסף הסגירו אלפי יהודים שברחו לכפרים. ראה את ספורה של אנה פרנק, שהיתה נשארת בחיים, היא ומשפחתה, במקום מחבואם המעולה, אלמלא הלשין עליהם משתף פעולה  הולנדי מחבורה זו.

 ואחרי המלחמה?

ובכן, רק כמאה משתפי פעולה הולנדים נידונו למוות, ומתוכם רק כארבעים הוצאו להורג. בתוכם רק ארבעה מהכנופיה הרצחנית שהסגירה יהודים באופן שיטתי ובעד בצע כסף. היתר נשפטו לתקופות מאסר קצרות, ורובם מתו בשלווה במיטותיהם הנוחות בשנות השמונים. רבים לא הועמדו כלל לדין.

כל זאת בניגוד לצרפת, שבה נעשה חשבון דמים עם משתפי הפעולה, וכאחד עשר אלף מהם הוצאו להורג. כדאי מאוד לבדוק עובדות לפני שכותבים מאמר מתלהם, וחבל שבעיתון "ידיעות אחרונות" לא יודעים כלל פשוט זה.

אהוד: כאשר שלמה ארצי כותב "עובדות" לא בודקים אותן במערכת כי הוא כמו אלוהים קטן בקישקשתא השטחית של "ידיעות אחרונות".

* * *

למכתבו של שמאי גולן

המיספרים על רצח יהודי הולנד, הכול נכון, אבל אנה פרנק גורשה לברגן בלזן ומתה שם מטיפוס.

נעמי כרמל

* * *

שמאי גולן

עוד לנושא שואת יהודי הולנד

באשר להערתה של נעמי כרמל למכתבי בעניין השמדת יהדות הולנד בשואה, אנה פרנק  אכן נספתה  בברגן-בלזן (ולא  באושוויץ), אבל יש לציין שאנה פרנק נשלחה תחילה יחד עם כל משפחתה לאושוויץ.

 ב"אנציקלופדיה של השואה" (וגם בוויקיפדיה) מסופר כי ב-4 באוגוסט 1944 הלשינו על המשפחה לגסטאפו, והשוטרים ההולנדיים מצאו את  מקום המחבוא בעליית הגג. בני משפחת פרנק הועברו בראשונה למחנה המעבר המשטרתי ליהודים  בווסטרבורק, וממנו הועברו  למחנה ההשמדה אושוויץ. משם, ב-28  באוקטובר 1944, הועברו  אנה ואחותה מרגוט למחנה   ברגן בלזן, ושם נפטרו שתיהן מטיפוס הבהרות. אימה של אנה פרנק אכן נספתה באושוויץ, ומעובדה זו כנראה נבע השיבוש במכתבי. תודתי גם למיכל סנונית, עדינה אשל ואוריה באר על דבריהם.

היומן של אנה פרנק יצא לאור כספר  כבר  בשנת 1947, וזכה לפרסום רב ולתרגומים רבים. בשעתו כתבתי על הספר, בעקבות הצגת המחזה "אנה פרנק" ("מוסף לספרות" של "ידיעות אחרונות" מיום 28.04.1989). המאמר כונס בשם "יומן כספרות דרמטית" בספר מאמריי "מסעותיי עם ספרים" (אסטרולוג, 2005).

* * *

שרון אליוט בן עזר על דודתה תמי כהן

שהלכה לעולמה

היא היתה שם מיום שנולדתי, עקשנית ויחידה במינה. תמיד יפהפייה, אמיתית, ועושה דברים בדרך שלה. היא לא חסכה ממני הערות מושחזות על מעיל העור, הפירסינג או הקרחת שלי, אבל קיבלה בשמחה לשולחן סדר פסח, שהיה תמיד אצלה, את החברות הגרמניות שלי עם השיער הכחול. היא ביקשה שאכין לה מיקסטייפ רק בספרדית "כי אני לא סובלת מוסיקה אמריקאית, זה נדוש." מעולם לא שכחה יומולדת, שלנו או של ילדינו. הכול סיקרן אותה, הרבה הרגיז אותה. היא היתה הדודה שלי, הדודה האחרונה שעוד היתה לי, וכשליווינו אותה היום בדרכה האחרונה הרגשתי שטיפת הילדות הכמעט אחרונה שלי התייבשה ונעלמה. תודה דודה תמי על הכול.  אהבתי אותך הרבה.

אהוד: תמר כהן היתה נשואה לעו"ד אהרון כהן, אחיה של תבדל"א יהודית (ג'ודי) בן עזר לבית כהן, אלמנתו של עמנואל בן עזר, שהיה בנו של דודי אלעזר בן עזר ראב, אחיינה של המשוררת אסתר ראב, וכמובן נכדו של יהודה ראב.

* * *

געגועים לסדאם חוסיין

האחרון שהצליח באכזריותו לשלוט בעיראק

בטרם נתפרדה המדינה לשיעים, סונים וכורדים

ולעולם כבר לא תהיה

 מה שמתברר שמעולם אולי גם לא היתה

* * *

אלי מייזליש

1. וילה בקוסטה ריקה?

מזה זמן כשאני פותח אתרים בגוגל מופיעה בצד מודעה על רקע ירוק: "וילה על דונם בקוסטה ריקה  רק ב-70 אלף דולר."

להאמין? 250 אלף שקלים?

טוב. נניח שזו אמת. נניח שאין לך דירה בארץ ויש לך בכיס 250 אלף ורוצה בית. וזה  הכול? או שמודעה זו אינה מיועדת כלל לחסרי וילה או בית או סתם דירה 4 חדרים, אלא למשקיעים שאינם מקבלים אפילו 1% ריבית בבנקים ויש להם בכיס 250 אלף מזומן?

כי אם תעקור מכאן למרכז אמריקה רק בגלל הווילה – ואפילו אם היא על שפת הים ונוף מרהיב, מה תעשה שם? מה? תמכור גלידה על שפת הים? אם תתבונן היטב בתמונות של המשתזפים שם, תגלה כי מעטים בלבד נמצאים על החוף – ולא פיצוצי מתרחצים כמו בארץ.

האמת? מודעות כאלה מרגיזות אותי יותר ממודעות זימה או של "בצלם".

וזה לא רק קוסטה ריקה, זוהי בעיית הבכיינות בארץ שבחו"ל תמיד טוב יותר – זול יותר, יחס אנושי טוב יותר [בתור], נימוסים טובים יותר, כאילו מכל חלון שם רואים את הר תבור ואת מגדל דוד או מינימום את רחוב נחלת בנימין.

האמת היא כי בחו"ל מכל חלון לא רואים כלום, ואפילו תיסע 100 ק"מ לא תראה את הר תבור ולא את הטיילת בתל-אביב כשאתה נוסע מנמל ת"א ליפו או לבת ים.

פגשתי כמה יורדים בארה"ב, בחוף המזרחי והמערבי, שכמעט כולם מתגוררים בשכונות מלאות יהודים ובפינה יש פלאפל ותתפלאו כי ברחוב הראשי בגולדרס גרין בלונדון יש "סטימצקי" עם השלט בעברית, וכשאני רק פותח את הפה בשאלה: "נו, מתי חוזרים ארצה?" –  אני רואה מולי דחלילים ולא בני אדם שיודעים לדבר.

האמת שמעולם לא פגשתי את חיים סבן או את האחים נקש או מיליונר אחר, אלא רק פשוטי עם: נהגים, מוכרי בגדים, מתווכים ואפילו רופאים. אחד כזה שיש לו 3 קליניקות שמקפץ ביניהן כמו אחוז אמוק [עם מרצדס] להרוויח עוד 200$. ומה עוד? יש לו וילה ב'בברלי-הילס'. אז מה? גם הוא לא רואה מחלון המרצדס את הר תבור ולא סתם את כביש החוף.

אבל, לפני שאני נרדם אני חושב עליהם: מה יש לכם שם? מה? מילא הפליטים ובני הפליטים שהגיעו מיד אחר השואה ומצאו שם מיד את "אמריקה", כי הבריטים יימח שמם ושם זכרם נעלו את שערי הארץ אפילו לפני המלחמה עם הספר הלבן, ושירקבו לנצח באדמה מי שעולל לנו זאת, אבל! כיום? אפילו שפה ושם מחבלים חוטפים יהודים ורוצחים אותם, עדיין ה-6 מיליון האחרים כל יום ויום רואים את אדמת הארץ מתחת רגליהם. ואם הם רוצים לנסוע רק מעט-מעט עם המזדה או היונדאי – כבר מתגלית בפניהם ארצנו היפהפייה על שלל נופיה ממטולה ועד אילת, ושהעשרנו אותה בשלל אתרים או את אלה שחפרנו בהם את עתיקות הימים ההם, שהרי הם כתובים עברית במגילות הגנוזות על קירות מוזיאון ישראל או ריצפת הפסיפס בארמונות הורדוס במצדה. ואם יבוא אחד משם ויעלה על הקרונית וישקיף על ים המלח, מה הוא יוכל כבר לספר לעצמו? מה?

איני מרחם על הטיפש המתפתה לקנות מגרש בחופי קוסטה ריקה. ושיעשה חשבון טוב-טוב כמה בדיוק-בדיוק הוא ירוויח, הרי לא לגור שם התכוון אלא להרוויח קצת כסף, וכמה דפיקות לב יחטוף כשיתברר לו שאף איש אינו רוצה לשכור את הווילה שלו. ולא סתם אני אומר: אני פשוט הכרתי אחד כזה.

2. להקים מיד את "האוגדה הקלה",

ללא טנקים, ללא תותחים וללא נגמ"שים

אפילו שצה"ל מיהר להכניס להר חברון לאחר חטיפת הנערים צבא רב, צבא זה – ברובו הגדול, שייך למערך השדה ואינו מיומן כמו שלד"ג או סיירת מטכ"ל או המסתערבים, לתגובה מיידית לאזור אסון כמו חטיפה.

הגיע הזמן, לאחר 47 שנות טרור בשטחים, לעבור משיטת המרדפים בבקעה עם פלוגת צנחנים – להכנסה מיידית, לשטחי הטרור, של אוגדה מאומנת [3-5 חטיבות], מהירה וקלילה ללוחמת  לש"ב [לוחמה בשטח בנוי].

אוגדה קלה שאינה כוללת טנקים או נגמשים כבדים אלא רק הרבה-הרבה חיל רגלים הפורץ במהירות לכפר מכל הכיוונים כשהנשק המסייע רק מאחור, להריסת מבנים מבוצרים למניעת אבידות בפריצה מיותרת.

כיום פועלת בכל מרחבי איו"ש חטיבת 'כפיר' על ששת גדודיה כשלכל גדוד מרחב עירוני משלו, כשלפעילות יזומה בכפר, רק עשרות בודדות של חיילים, ואפילו אם הם צנחנים או גולני שאומנו בעיקר למלחמות גדולות, אבל את מירב התפקידים הללו עושה כעת חטיבת "כפיר" על ששת גדודיה, כשלכל גדוד אזור מחייה משלו, לדוגמה: גדוד 'שמשון' פועל בגזרת גוש עציון, גדוד 'לביא' ממונה על כל הר חברון, או 'נצח יהודה' שפועל בגזרת צפון-הגדה והעיר ג'נין.

זהו לעג לרש. זה כמו הכנסת 2 כיסאות שבורים כריהוט לסלון בווילה מהודרת. כניסת פלוגה מגדוד 'שמשון', למשל, לעיירות הרוצחים טורקמיה או אידנא, או אפילו כל הגדוד, כאשר שאר הגזרה חשופה, הוא כמו רבע כפית סכור לכוס קפה. אפילו שחטיבה זו אומנה כראוי לפעול ב'לש"ב', ולחייליה מירב המוטיבציה הקרבית, המיספרים הם הקובעים. בלתי סביר בעליל כי פלוגה או שתי פלוגות או אפילו הגדוד כולו ישתלטו על העיירה טרוקמיה שהיא בגודל ערד או דימונה. גם חטיבה מלאה לא תוכל להקיף עיירה כזו.

אוגדת מחץ [3-4 חטיבות] בסגנון קומנדו תיתן את המענה. הרי אין טעם להמתין בכל פעם שאיזה בנדיט כמו אותו זיאד עוואד [יחד עם בנו] ייקח קלצ'ניקוב, יעלה מכפרו אידנא לכביש ראשי [מס' 35 מקרית גת לחברון-קריית-ארבע] מהלך קילומטר אחד מכפרו אל הכביש, יעמוד חשוף לעיני כל על הכביש וימטיר 50 כדורים [2 מחסניות] על מכונית קצין משטרה ויסתלק בנחת לביתו בכפרו.     

האשלייה שהשמאל מפריח כאילו מו"מ מדיני נמרץ שיכלול נסיגה לקווי 67 ישים קץ למעשי רצח של ערבים לפי המסורת שלהם מזה 90 שנה, מניבה אדישות בחלקים גדולים בציבור היהודי שנמאס לו מההטרדות של הערבים וממתינים כבר לערוך קניות ברמאללה ולעזאזל ההתנחלויות.

מעשי הרצח השפל של קצין המשטרה וחטיפת הנערים באותו איזור, שדווקא משופע ביישובים יהודיים רבים, ועשרות אלפי מתנחלים בגוש [עציון], שלעולם לא יוחזר לערבים – מעידים על חוצפתם של מרצחים ערביים אלה, המגובים בידי ההמונים [בעיקר נשים] המניפים שלוש אצבעות כאות ניצחון הערבים על היהודים.

הכנסת האוגדה הקלה לפעילות יזומה יומיומית 24 שעות ביממה – עד כלות הטרור מארצנו, היא כורח בל יגונה ומחוייב המציאות. אחרת ירדפו אותנו הערבים עם קלצ'ניקובים על כל כביש ראשי וירצחו עוד קציני משטרה או יחטפו וירצחו נערים.

מי שמוכן שעל הכבישים יסתובבו מרצחים הוא אידיוט או רשע. ואם חסרים חיילים מאומנים, יגייס הצבא חיילים משוחררים יוצאי סיירות, בתנאי קבע משופרים, או יקרא למתנדבי חו"ל, יהודים טובים אוהבי הארץ חיילי מרינס לשעבר, בוגרי מלחמות עיראק או אפגניסטן. אין לי ספק כי אלפים יתנדבו ל-3-5 שנים. צריך רק לקרוא להם כי יש לחסל את הטרור בארץ ויהי מה.

אין לי ספק שמימוש הצעה זו יזעזע את המטכ"ל ואת שר הביטחון, שהיה בעברו רמטכ"ל, בשל הדילוג על המוסכמות השמרניות של הצבא, ויש לשבת 70 נקיים עד להבנת הצעה זו, שהיא חריגה. כי אלוף פיקוד שיש לו בראש תוכניות מוגדרות מראש, שהן ארכאיות אך כפופות לפקודות נושנות, יתקשה להיות לפתע זריז מחשבה ולאמץ הצעה של אזרח ולא של החלטות מגושמות ליד שולחן ארוך משופע עם אלופים. ככה גם התנהלו רב-אלוף חלוץ וגם תת-אלוף גל הירש [ששלח לתוך לבנון טנק מרכבה בודד לאחר החטיפה, טנק שמיד עלה על מטען והתפוצץ] וכל ההמשך ידוע ושניהם התפטרו. זה מה שאנו רוצים? שקצינים יתפטרו או שכל המחבלים יהיו בקבר?

* * *

יצחק מאיר

לדוד עזריאלי, בלכתו בדרך כל הארץ

דוד עזריאלי הביא לעולם הזה את התובנה העמוקה כי החיים על כל רבדיהם הם מאבק בין המשמעות של החד-פעמיות של הקיום לבין הבנאליה שלו. הוא לא נכנע לאימי השואה כי נשבע בליבו כי חייו הם נכס שכמוהו אין עוד של אלוהים ואדם והוא מופקד לשרוד כדי לקיימם.

הוא היה מלוחמי מלחמת השחרור, כי תבוסה היתה מוחקת גם אותו מעל פני האדמה, וקדושת היותו נתנה לו כוחות איתנים לעמוד במערכה.

הכרתיו היכרות קרובה בשעה שכיהנתי כקונסול כללי של ישראל במונטיראול בשנות השמונים המוקדמות של המאה הקודמת. הוא ביצר את מעמדו כבונה מחדש וכארכיטקט בעל חזון וכאיש ארגון יצירתי ולא נכנע למהגרותו בקרב הקהילה הוותיקה ובנה את ייחודו, חרף שונותו, באומץ לב נדיר.

הוא עמד בראש ההסתדרות הציוני הקנדית שלא נחשבה בעיני המגביתנים בעלי העוצמה הנודעת בעולם היהודי כולו, כי החשיב את ציוניותו ואת חיבורו האישי העמוק אליה יותר מאשר את סולם הקדימויות של הפילנתרופיה היהודית שהיתה למעמד שליט בקהילה.

בסולם ערכיו כתורם, והוא היה לאחד מהמשופעים ביותר, עמד פיתוחה של הארץ, קידומה על-פי המסורות של הדיוק, של העבודה הנאמנה, של הדביקות המתמטית למטרה, והוא ראה את ניצחונו על הבנאליה בהטבעת חותם נראית וסמויה אך אמינה, שפועלו עבור ישראל, חוסנה הכלכלי, החינוכי, הערכי – הוא ביטוי להכרתו כי חד-פעמיותו וחד-פעמיותה של ישראל בה בנה שוב את ביתו שלובים שילוב מוסרי.

מסביב לפינה הרכה הזאת של ליבו שחדריו היו פתוחים לרווחה, בנה חומה נוקשה שחסמה את הפשרנויות הקטנות מחדור ומהפוך גדולתה של שליחות למטרה שאין בה יצריות המחפשת גדולה לשמה. הוא היה חבר, רגיש, קשוב, אמין. אהבתיו עד למאוד. הוא הלך בשיבתו אל עולם האמת מותיר אחריו מפעלות חיים שיישאו את שמו ואת דקדוק שמו כאות וכמופת. אני בוכה אותו וסופד לו עם ביתו. יהי נא זכרו ברוך.

* * *

ה"רב" אמנון יצחק

"הירי על תל אביב – בגלל ההומואים"

המחזיר בתשובה החרדי טוען כי הירי לעבר תל אביב הוא תוצאה של מצעד הגאווה "תל אביב היא העיר המסריחה בעולם – היא המפורסמת ביותר לענייני גאות." הרב המחזיר בתשובה אמנון יצחק טוען כי הטילים שנורים לעבר תל אביב על-ידי חמאס הם עונש על מצעד הגאווה שהתקיים בעיר.

"אם אדם מקבל עונש, העונש זה רחמים גמורים כי בזה הוא מוחק את החטא מעצמו," אמר, "מה שקורה כרגע זה בגלל שאנחנו הגדשנו את הסאה. אז הקדוש ברוך הוא מביא עלינו כל פעם מחדש את אנשי החמאס. כי מלאה הארץ חמס עכשיו," אמר בשיעור שהתקיים אמש (יום ג', 8.7.14) לאחר ירי הרקטות הראשון לעבר תל אביב. "אני רק מזכיר שבאותו יום שהיה מצעד הגאים בתל אביב, תוך שעות ספורות נחטפו ונרצחו שלושת הבחורים והטילים שמופנים לתל אביב, כבר הודעתי לפני שלוש שנים שעיר שמתכחשת לקדוש ברוך הוא ביד רמה ועושה את כל הדברים הנוראים ביותר על-פי התורה ונקראת העיר הכי מסריחה בעולם, כי זו העיר הכי מפורסמת בעולם לענייני גאות. כתוב 'בית גאים יסח ה'," ציין.

הנה לכם עוד דוגמא לטמטום שפשה בציבור המתקרא יהודי דתי או יהודי חרדי.

* * *

שריפת ורציחת הנער הערבי בידי יהודים בירושלים היתה יכולה להיות שקולה בתקשורת העולמית והערבית לשריפת ששת מיליוני היהודים בידי הנאצים ועוזריהם, ולרצח שלושת הנערים היהודיים בצומת גוש עציון! זה היה יכול להיות ניצחון גדול לתעמולה הפלסטינית – עד למבצע "צוק איתן" בעזה, שיספק להם תמונות של גופות חדשות אבל יעמוד בצל הטילים הנורים על ישראל!

* * *

לידיעתכם: אירועי כ"ט בתמוז תשע"ד

מכון ז'בוטינסקי בישראל מתכבד להודיע:

יום השנה ה-74 לפטירתו של זאב ז'בוטינסקי

יצויין בשורה של אירועים וטקסים

האירוע הראשון יתקיים במוזיאון ז'בוטינסקי – הרצאת ז'בוטינסקי השנתית. המועד: יום רביעי, כ"ה תמוז תשע"ד, 23.7.2014, בשעה 19.00

הפעם יישא את ההרצאה השגריר ד"ר דורי גולד, על הנושא: "הצרכים המדיניים-ביטחוניים של ישראל לאור המצב החדש בעיראק"

יפתח – חבר הנהלת המכון עו"ד אריאל בולשטיין

באירוע ישולב טקס הענקת מלגת מכון ז'בוטינסקי ע"ש פרופ' מנחם ורחל לוין זכרם לברכה  לעבודת דוקטור באוניברסיטה ישראלית. גובה המלגה 50 אלף שקל

האזכרה הממלכתית לזאב ז'בוטינסקי תערך ביום ראשון, כ"ט בתמוז, 27.7.2014, בשעה 18.00, במעמד הנשיא העשירי ראובן רובי ריבלין וראש הממשלה בנימין נתניהו. זה יהיה האירוע הרשמי הראשון בו ישתתף הנשיא ריבלין, לאחר השבעתו בכנסת ביום חמישי, 24.7.14

באותו ערב, בשעה 20:00, ייפתח ברחבת המוסדות הלאומיים בירושלים, האירוע השנתי מטעם מועצת ז'בוטינסקי, שנושאו הפעם הוא ההדר ומקומו בחברה הישראלית

למחרת, יום שני, ר"ח אב תשע"ד, 28.7.14, בשעה 18.00, תקיים מליאת הכנסת את הישיבה השנתית לזכרו של זאב ז'בוטינסקי, על פי חוק ז'בוטינסקי

המעוניינים להיות נוכחים ביציע האורחים בכנסת, מתבקשים להירשם בהקדם האפשרי אצל סוניה, מזכירות המכון, טל' 03-5287320, שלוחה 4, בשעות העבודה.

* * *

אילן בושם

שירים ל"חדשות בן עזר"

בציפיה להשראה

עִתִּים אֲנִי הוֹלֵךְ בָּרְחוֹב

מַחֲזִיק מַחְבֶּרֶת שִׁירַי

מְגֻלְגֶּלֶת בְּיָדַי

מוּכָן וּמְזֻמָּן לִכְתֹּב.

זקן באוטובוס

מִצְעָד שֶׁל יְפֵהפִיּוֹת,

מַמָּשׁ מִצְעָד!

(יֶשְׁנָם יָמִים כְּאֵלֶּה)

כְּמוֹ עַל מַסְלוּל

שֶׁל תְּצוּגַת אָפְנָה

וְהוּא מְאַחֵל לְעַצְמוֹ

וְהוּא מְיַחֵל

שְׁמִי מֵהֶן לְפָחוֹת

תִּתְיַשֵּׁב לְצִדּוֹ.

*

זָקֵן בַּדֶּרֶךְ אֶל תַּחֲנַת הָאוֹטוֹבּוּס

קִלֵּל אֶת מַזָּלוֹ הָרַע:

סִיעָה שֶׁל נְעָרוֹת תָּפְסָה

אֶת כָּל סַפְסָל הַתַּחֲנָה...

הזמן רץ

דּוֹרוֹת שֶׁל חֲתוּלִים

עָבְרוּ עָלַי.

חתול רחוב

צָרִיךְ לְהִזָּהֵר מִן הַמְּכוֹנִיּוֹת

וְיֵשׁ לָקַחַת בְּחֶשְׁבּוֹן

גַּם אֶת הָאִישׁ,

הָעִקָּר לְהַגִּיעַ שָׁלֵם

אֶל צִדּוֹ הַשֵּׁנִי שֶׁל הַכְּבִישׁ.

כלבי ז"ל

אֵינִי יָכֹל לְקַבֵּל,

אֲנִי כָּל הַזְּמַן מִתְבַּלְבֵּל!

הַאִם אֶתְרַגֵּל

וּמוֹתוֹ יַהֲפֹךְ לִי

עִנְיָן שֶׁל הֶרְגֵּל?

*

הֵנִיפָה עַצְמָהּ

עַל תָּרְנוֹ

כְּדֶגֶל:

הִיא מֵעָלָיו

עוֹלָה יוֹרֶדֶת,

שָׁטִים

בְּמַיִם סוֹעֲרִים

אוהב צלוב

הַפְּרִידָה מִמֶּנָּה "צָלְבָה" אוֹתוֹ,

הָיְתָה קָשָׁה וְעוֹכֶרֶת,

אַךְ הוּא חָדַל מִבְּכִיָּה

וְעִם אִשָּׁה אַחֶרֶת

קָם לִתְחִיָּה.

הולך

כְּשֶׁזֶּה הוֹלֵךְ זֶה הוֹלֵךְ

וּכְשֶׁזֶּה לֹא הוֹלֵךְ זֶה

לֹא הוֹלֵךְ;

(אֵיךְ זֶה הוֹלֵךְ

אֲנִי לֹא יוֹדֵעַ).

נאום הַפַּאקֹו*

"דְּגֵי נוֹי

שְׁמֵי נוֹי

יֹפִי טוֹפִי,

מַה בָּרֹאשׁ שֶׁלָּכֶם

לֹא בָּרֹאשׁ שֶׁלִּי..."

אָמַר הַפַּאקוֹ

וּבְלַע אֶת הַיְּפֵהפֶה הַגּוֹסֵס

שֶׁבַּעַל חֲנוּת דְּגֵי הַנּוֹי

שָׁלַף מֵאַקְוַרְיוּם אַחֵר וְזָרַק לוֹ.

* דג נוי אכזרי במיוחד

מת מזקפה

אֶחָד שָׁאַל אֶת חֲבֵרוֹ

מָהֵן תָּכְנִיוֹתָיו לִטְוָח אָרֹךְ

וְהַלָּה הֵשִׁיב: לָמוּת מִזִּקְנָה בְּפַּארִיס.

וְהָאִישׁ שֶׁמֵּת עַל פַּארִיס

מֵת בְּפַּארִיס

אַךְ לֹא מִזִּקְנָה:

הוּא הָלַךְ לְבֵית מָלוֹן

בּוֹ הִתְכַּוֵּן

וְכָל כָּך הִתְכּוֹנֵן;

לֹא הָלַךְ לוֹ

וְהוּא הָלַךְ...

בָּהּ בְּאַהֲבָה

זֶה נִפְלָא

אֲבָל קָשֶׁה

לִשְׁמֹר אוֹתוֹ

קָשֶׁה

נשאלות השאלות

אַחֲרֵי 16 שָׁנָה שֶׁל חַיִּים בְּיַחַד

הַן בַּבַּיִת הַן עַל הַבָּמָה

נִפְרְדוּ...

(הֵם כְּבָר לֹא "זוּג מִן הַשָּׁמַיִם"):

הַאִם הַזֶּרֶג כְּבָר מוּכָן לְהִתְבָּרֵג בְּכּוּס

אַחֵר?

הַאִם הַכּוּס כְּבָר מוּכָן לָטוּס

אֶל-עַל עַל טִיל

שֶׁאֵלָיו הוּא לֹא רָגִיל?

*

הָלַךְ וְדָעַך

הָלַךְ וְדָעַך

הָלַךְ

*

פִּתְאֹם אַתָּה אֵינֶנּוּ

פִּתְאֹם אַתָּה אֵינְךָ

פִּתְאֹם אֵין בְּלִבְּךָ יוֹתֵר

(עָלָיו, עָלֶיהָ)...

חיזור מתמשך

הוּא מְכַרְכֵּר סְבִיבָה

וּמְכַרְכֵּר

כְּבָר שְׁלֹשָׁה שָׁבוּעוֹת

בְּאָזְנֶיהָ מְקַרְקֵר.

בְּבֵית הַקָּפֶה

מֵזִיז לְמַעֲנָהּ

אֶת הַכִּסֵּא

וּמוֹשִׁיב - - -

(לֹא יָנוּחַ עַד שֶׁיַּשְׁכִּיב)

תמונה במוזיאון

כְּכָל שֶׁאֲנִי מַאֲרִיךְ לְהִתְבּוֹנֵן בָּהּ

אֲנִי מַעֲרִיךְ אוֹתָהּ יוֹתֵר וְיוֹתֵר.

*

רוֹאֶה חֶשְׁבּוֹן

שֶׁהִתְיַבֵּשׁ מֵחִשּׁוּבִים

הֵחֵל לִכְתֹּב שִׁירִים...

יתום

מוֹתָהּ שֶׁל אִמּוֹ ז"ל

בַּת הַתִּשְׁעִים

נָפַל עָלָיו כְּרַעַם בְּיוֹם בָּהִיר.

מותו של רוקח

כָּל חַיָּיו הַמִּקְצוֹעִיִּים

רָקַח מֶרְקָחוֹת וּמְשָׁחוֹת,

אַךְ אֶת מַר הַמָּוֶת

לֹא הִצְלִיחַ לִמְרֹחַ.

תשדורת

הוֹ אֱלֹהִים

הִנֵּה מֻטֶּלֶת גּוּפָתִי,

רוּת, סוֹף.

מה שהיה

רְחוֹב הַיַּרְקוֹן*

שִׁנָּה פָּנָיו

וְיוֹתֵר כְּבָר לֹא

נֶחְפָּזִים אֵלָיו,

שׁוּב אֵינוֹ מַסְבִּיר פָּנִים

לַנִּכְנָסִים אֵלָיו.

* בעבר נודע הרחוב כמלא זונות

חלופיות

הַזְּמַן תָּמִיד עוֹבֵר בַּזְּמַן

עוֹשֶׂה שַׁמּוֹת בִּבְנֵי אָדָם

בְּבַעֲלֵי הַשֵּׁם כְּבַאֲנָשִׁים סְתָם.

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

מתי שמואלוף

טילים לא נופלים על ברלין

שכבתי בצבא הסדיר, מתחת לטנקי הפלדה הזהובים הכבדים ושימנתי את הפטמות המסריחות שלהם. תמיד פחדתי שייכנס איזה נהג ויתחיל לנסוע מעליי וימחץ אותי. החרדה מזכירה לי את השיר הבא:

"נגעת בצמרות העצים

בלילות של ירח מלא

רוקד מכושף עם טווס דמיוני

נוטש את הגוף לדקה, וחוזר"

כך אני מפזם בהרמן־שטראסה שבנויקלן הטורקית. וגם אני הייתי מתוקלט ברגע האהוד־בנאיי הזה של מסיבות פוּל־מוּן.

"ועכשיו אתה כאן,

במכונית משומשת,

עם תיבת הילוכים

תקועה ברוורס.

מבקש, אם אפשר,

להיות רק עוד פעם,

ברגע של חסד

קשוב אל הלב."

הלב שלי הוא ערבי תלוש מהמזרח התיכון. וכדי להתקרב אליו עוד יותר, אני הולך לכנס מיוחד על יהודים־ערבים שמתקיים בברלין. ביום הראשון לכנס, אני פוגש את הסופר הלבנוני האהוב עליי אליאס ח'ורי, שהגיע במיוחד מביירות, ואת יהודה שנהב מתל אביב ואלה שוחט מניו יורק, שגידלו אותי אינטלקטואלית, רוחנית ותרבותית. ואני שומע את ההרצאה הנפלאה של חברי יובל עיברי על אותם רגעים שבהם אינטלקטואלים יהודים עמדו בפלשתינה, תחת מנדט בריטי, מול אינטלקטואלים פלסטינים, בתחילת המאה שעברה וחשבו על אנדלוס ככר פורה לדמיון של חיים תרבותיים וחברתיים משותפים. אך במקום לקחת את אנדלוס וליישם את החיים המשותפים של יהודים וערבים, לקחה מדינת ישראל את המודל האשכנזי, של אותו גטו יהודי. רק שהפעם הוא עומד מבוצר, קורס תחת פרנויה מושלמת.

אני חוזר לביתו של המלאך אריאל שסייע לי לתקן את הלפטופ שלי, וכמו שני גולים ישראלים אנחנו מדברים על "המצב". בדרך חזרה אני רואה שהוא שולח לי בוואטסאפ תמונת עיתון עם הכותרת: "טילים נופלים על ישראל." ואני צוחק איתו שטילים לא נופלים על ברלין. אני רוצה לכתוב את הדברים בפייסבוק אבל אני לא עושה זאת. אני לא רוצה להרגיז את אלו שנותרו בקולוניה הארורה. אני לא רוצה לגרום להם לקנא, או לעורר את שדי העין הרעה.

הכנס ממשיך ליומו השלישי, ואני לומד שמושג החזרה לציון לא היה קיים בתפישה של היהודים־הערבים את המזרח התיכון. הם עלו לרגל לירושלים אבל חיו בתוך המזרח התיכון, בתוך המקום, ולא היו צריכים את "החזרה למזרח", כמו האירופאים, כדי להגיע לארץ המובטחת. וכל המושגים האלה נטענים בצורה מוזרה גם בחיים שלי.

כותבים לי בטוויטר מה אני, היהודי-הערבי, עושה בבירת אשכנז. בכנס אני נשאל: מה אני עושה פה (הרי אני לא אקדמאי כמותם), ואני לא מוצא תשובה שאני שלם איתה. לזה שבא מישראל אני אומר שברחתי בגלל הייאוש, וזה שבא מהמערב אני אומר לו שהגעתי בשל המחירים הזולים והקוסמופוליטיות. שהרי ברלין יותר ערבית מתל אביב. ובסוף, כל אותן הסיבות מתנקזות לאותו ים של מהגרים, כשאתה אוכל איתם פלאפל של סוף הערב ביורו אצל המוכר הדרום־לבנוני בבודין־שטראסה.

בלילה אני מקריא משירי המזרחיים בגלריה שהיא קולקטיב, ואני מספר שפעם הייתי אקטיביסט שירה דון קיחוטי והיום אני שקוע עד הצוואר בעלילות. אני לא יודע מה הקהל הגרמני חושב על השירים באנגלית. אבל אני שמח שבברלין אני יכול לשנות את הסיפור ולהתפטר מהיותי דון פנסה ישראלי.

[פורסם ב"הארץ" באינטרנט, 9.7]

* * *

אהוד בן עזר

מסעותיי עם נשים

רומאן

הוצאת "ספרי מקור" 2014

פרק שישי

אובדן בתוליי על תפיחת הבצק עם ג'ני בעין-גדי

הדלת נפתחה. נכנסו שני חברי-משק. אני זיהיתי אותם מיד לפי קולותיהם, אך לא אוכל לגלות מי היו, כי היום הם סבים לנכדים. אף הם לא הדליקו את החשמל. אור הפרימוסים היה בו די והותר עבורם. שמעתי אותם ניגשים אל שולחן-הפח, מודרכים מן הסתם על-ידי חוש הריח. משוחחים ביניהם, בלחש. תחילה אמרו שמוטב לא לקחת יותר מפיתה אחת, ואחר-כך – חשתי צביטה באחוריי, מבעד לכיסוי-הבד! – כי הבצק תפח הפעם יותר מדי, "עוד מעט יגלוש!" אמרו, "למרות שהוא מוצק מן הרגיל." החלו חוששים, כניראה, שמא אני עתיד לחזור, כל רגע, ללוש אותו –

אילו הפעילו, בטעות, או כטובה, למעני – את המלוש החשמלי – היתה זרוע-הברזל לשה וקורעת את אברינו, בלב הבצק –

והשניים הסתלקו.

אך אנו לא יצאנו. שיכורים מריח הבצק החמצמץ, רכותו, נותרנו מקופלים בחיקו כשני עוברים-תאומים ברחם, צרתי בו את תבנית שדיה, לשתי ונשקתי לעגבותיה השעיעות כשני כיכרות בטרם נאפו.

"בבקשה תדגדג לי את הנירדמון, חיימקה!"

ואני עוד לא הבנתי מה זה בעברית שלה והכנסתי אצבע מלאה בצק, בצק וגוף, היינו צמד אפור-לבנבן, זהוב, מקומח, תופח ומדיף ריח תסיסה טובה. תחילה לא הצלחתי ללוש, זאת אומרת – לדוש אותה, והיא נדבקה לי לאוזן ולחשה, מנשככת: "מהר, מהר, אם אתה לא ממלא אותי – אני רוצה המלוש!" – אוהו! – בעוגן-ברזל כזה! – חייכתי לעצמי, אידיוט בעת צרה, מפותל בה, מבולבל, שאני אתחרה בזֵין-המתכת [זי"ן בצירה] הגדול כשל פר? – כן, אמלא אותך כמו שטרודל, כמו שטרונגול! – וכשבאתי עליה, לבסוף והכנסתי שם את הנמר המידברי שלי – לא הייתי בטוח כלל אם הוא רובץ בתוכה או עדיין בתוך הבצק, כי אני טרם ידעתי, אז, איך עושים את זה, לא את הבצק, אני מתכוון, וה היה נס שהצלחתי לדגדג לה קודם את הנירדמון, כבקשתה – וכפות רגלינו התנופפו מעל לדופן של גיגית המלוש הענקית, צר היה המקום בפנים – – – ובדיוק עבר אז מחוץ למאפייה אחד מחברינו שאהב תמיד לשיר בקול גרוני, ביום ובלילה, בעבודה ולאחריה, ולצערי כיום הוא כבר לא בחיים:

"יַא טְרוּמְפְּטָה,

יא טרומפטה!

וַחַד שִׁיכְּנָזִי

לָבֶּס בּוּרְנֵטָה!

וְלֵייכִי ולייכי

וְחָרָא עֲלֵייִכי –

סָעִידָה, סעידה

לוּף, לוּף לוּף –

סעידה, סעידה

לוף, לוף לוף –

יא טרומפטה – "

 – ואני התפללתי שרק לא ייכנס גם הוא לחטוף לו מהמזווה איזה פלעצלע טרי! – ואנחנו "יא טרומפטה, יא טרומפטה!" שרנו בצבא כל פעם שאכלנו קציץ-בשר מגעיל מקופסת שימורים. אבל חברי המזמר הלך והתרחק בשיר חדש שצליליו נמוגו בדרך לרפת: "לכובע שלי, שלוש פינות, שלוש פינות לכובע שלי – – – "

וכאשר יצאנו לבסוף מהמלוש כשני מקס ומוריץ ניערה ג'ני היטב את גופה ואת בגדיה המעטים. עזרתי לה, בידיי, וכאשר התכופפתי עליה – נשקתי שוב לאחוריה המתוקים, שגדילי בצק דבקו בהם. לא היה במה לנקות אותה. כמעט כל חפץ במאפייה עטה שכבת קמח לבנבנה. פיסות בצק טרי דבקו בגופה של ג'ני פה ושם. ניגבתי את הקוּס שלה שהיה לח מאוד, נישאר גם עליו עליו שובל של קמח, שערות ערוותה ניראו כשער שיבה, כאילו פיזרו עליהן אבקת טאלק לבנה.

הייתי צריך לכסות ביותר קמח את פני הבצק שתסס במלוש, אמרתי לעצמי מאוחר יותר, כאשר פיזרתי את הקמח על השולחן המצופה פח והתחלתי שוקל מנות ולש בשתי ידיי, שניים-שניים כיכרות, ומניח אותם בתבניות המשומנות. החשמל כבר דלק. ג'ני הסתלקה עוד קודם, לאור הפרימוסים בלבד, מנשקת אותי וקובעת בפליאה, "אף פעם לא עשיתי את זה עם רופא."

"עם דוקטור?" לא קלטתי היטב את הברתה הגרונית.

"עם אופה! טמבל," ליטפה קלות את לחיי ותפסה לי שוב בנמר המידברי שלו שכבר התעורר לחיים חדשים, "הקמח נכנס לך כבר כניראה גם לאוזניים!"

ונתתי בידיה גם פיתה מבוצלת גדולה, למשלחת. שייהנה ממני גם הבוס שלה, הארכיאולוג ז'אן כריסטוף דה ברטראן.

לאור החשמל היה הבצק במצב מפוקפק במקצת. שערות דבקו בו פה ושם כמו אניצים כהים על תחת חיוור. מצאתי גם כתמים משונים. מזל שלא היתה בתולה, אמרתי לעצמי: תאר לעצמך! – ועוד יותר טוב שאובדן בתולים של גבר אינו מותיר סימנים שכאלה –

התעלסותנו חסכה את הצורך להפעיל את המלוש פעם נוספת. וכאמור, גם עלילת-הדם נחסכה ממני. אך האם לא היה מוטב לי לזרוק את הבצק? לא. גם כך ריננו אחריי שיום עבודתי יקר מדיי. כל כיכר שאני אופה, עולה לירה, בחילוק יום עבודתי למיספר כיכרותיי, ואילו הלחם המסובסד, שאותו נוכל להביא פעמיים בשבוע במשאית ה"מק-דיזל" העוברת את באר-שבע, יהיה יותר זול. עשרים אגורות הכיכר, אם כי פחות טרי. ועכשיו, אם עוד ייוודע שאני זורק עיסת בצק שלימה! – וחוץ מזה, עד שאכין מנת בצק חדש, ויתפח, תחלפונה שעות ארוכות, התהליך יימשך עד לבוקר, ולחם לחברים, למחר – לא יהיה! – תלשתי, אפוא, את מעט השערות, אחדות מסולסלות, בלונדיות, צבטתי את הכתמים החשודים, ואפיתי את הלחם, מתרונן ושר –

"אם קשה לפרקים קצת הדרך,

מעיקים התרמיל והחום – "

לש בקצב השיר, בשתי ידיי כאחת, שניים-שניים כיכרות על שולחן-הפח, ומניחם בתבניות המסודרות לרוחבן על קרשים ארוכים שהייתי מציב על גבי "חמורי"-ברזל, כדי להקל על הכנסתן בבת-אחת לתנור החם.

 "אם דברים מסתדרים רק בערך

זהו נח"ל חביבי הבן! –

לא נורא, נתגבר, עוד נגיע לחוף הזוהר!"

סוף-סוף הריני גבר! – ניפחתי חזי, מחזיק במירדה. איבדתי את בתוליי! ואוכל לכתוב שירים וסיפורים אמיתיים, מן החיים – מעתה אני אדם בעל ניסיון! גבר מנוסה! –

הבשלתי. הריני, כביכול – כבר אפוי! – ואכן, גם אפייתי עלתה יפה, הסתיימה מוקדם מן הרגיל, והלכתי לישון, מאושר ומקופל כשאני חופן את אברי בכפות ידיי ומלטף אותו כאילו היה בני שעמד במיבחן בגרותו, ושר לעצמי בחשאי את שיר הפרסומת של הריקוד שהיו החברים והחברות מקפצים על פיו בחדר האוכל שנבנה עדיין בתקופת ההיאחזות של הנח"ל:

"שֶׁלְטוֹקְס פָּזְטוֹקְס מה פירוש?

הללו-יה!

הקץ לזבוב וליתוש!

הָלְ-לוּ-הוּ-יה!"

התעוררתי לקראת הצהריים, והגעתי לחדר-האוכל, רחוץ, נקי ומתרונן לקראת החווייה המזומנת לי הערב, כשיחזרו מהחפירות בצלע הנג'אר – נעשיתי גבר, וג'ני, מלכת הנגב, תהיה החברה שלי! – עליי עוד לספר לה על החמין שאני מכין בתנור המאפייה, לשבתות, בחורף – לכל חברי המשק, על-פי מתכון מדוייק ששלחה לי אימי, מהמושבה – והנה, איזו דממה מוזרה שוררת במשק, ניראים גם שניים-שלושה ארכיאולוגים מסתובבים בחוץ, מה? אם לא יצאו לחפור היום באתר? – גם אין רואים את הקומאנדקאר האפור שלנו במקומו הקבוע, למרות שאין זה יום נסיעתו לבאר-שבע. וכאשר יורדת הקשרית שלנו (טלפון טרם הותקן אז) – מצטופפים אחדים סביבה לשמוע מה חדש –

מה קרה? – מלחמה?

מארב? פעם נוספת, על פיתולי הדרך העולה מסדום לבאר-שבע –

לא. מספרים לי. לא ידעת? ג'ני הוכשה. מתי? הלילה.

הלחם הטרי, שאפיתי, נתקע בפי. ג'ני? הלא, אני –

למזלי, נצרתי לשוני, מבעוד מועד.

היא נכנסה בלילה לבית-השימוש (היו לנו, אז, קבינות-על-בור, פרימיטיביות) וכשכרעה, הכיש אותה, מאחור, צפע עין-גדי, כניראה – – – למזלה חיכה לה, בחוץ, הבוס שלה ז'אן כריסטוף דה ברטראן, שבחברתו בילתה – – –

 "שתוקע לה כל לילה את עורלתו," דייק שושקינד, החבר הכי משכיל במשק.

למזלי נצרתי לשוני בעוד מועד. באוזני איש מחבריי עוד טרם הספקתי להתפאר בכך שג'ני מלכת המידבר התמסרה לי בקערת המלוש.

הלאה לא שמעתי. לא רציתי לשמוע. מצידי – שתמות! איך יכלה? מיד אחרי!? עמד וגם אכל, ודאי, מן הפלצאלה שאפיתי. ואולי, אולי נמשך הצפע אל שרידי הבצק שדבקו באחוריה?

 "נחשים, אוכלים בצק?"

 "אתה יצאת מדעתך חיימקה?" אמרו לי, בין כבד-חצילים לקציצות דג פילה. "על מה אתה שואל בכלל?"

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* השם הנכון של כותב המאמר בגיליון הקודם הוא אלוני זמורה ולא זימרה, ועם הכותב הסליחה!

אלוני זמורה: מלשון ענף של הגפן, ובמקור ראש משפחתנו הגיע לפני 500 שנים לעיר צפת מהעיר זמורה שבספרד. (הרדב"ז).

* שלום אהוד, שיריה של מלכה נתנזון מצויינים בעיניי. שירתה בכלל. היא אמיתית וחזקה ומעולה. רק אצלך זכיתי להכיר את שמה ואת שירתה ומאז גם מצאתי ספר שלה. תודה!

אלישבע

* בעוד הארץ רותחת בדרומה במטחי רקטות הנשלחים אליה מעזה, וההפגנות האלימות והחצופות אינן חדלות בשטחים ובקרב ערביי ישראל – משחק לו "הארץ", ושיחקו עיתונאיו האורווליאניים – בהצגת מציאות וירטואלית, בידיונית, ב"וועידת ישראל לשלום" של העיתון, וערכו על פיה את גיליונותיו כאילו מדובר בקהל קוראים מטומטם לגמרי.

ביום שני האחרון, לאחר לילה של פעילות אינטנסיבית של צה"ל ברצועה, לראשונה בהיקף כזה בסיבוב הזה – יצא העמוד הראשון של העיתון עם מאמר שדוף שאותו כתבו ודאי לסכל ברק אובמה היחצ"נים שלו, מאמר שאין בו שום דבר חדש לבד מהמליצות העבשות על ה"שלום" – מאת נשיא שערוותו נתגלתה עתה לעיני כל על פי מה שקורה בעולם הערבי והמוסלמי.

וזה אינו המאמר הצבוע היחיד שפירסם העיתון. הלא אנחנו האשמים בכך שאין "שלום".

זה שיא של שפל עיתונאי, שחלקו שקר ורמייה, שמערבב במכוון דעות בידיעות, וכך הוא גם מתורגם לאנגלית ומופץ על אודותינו ברחבי העולם. עם קריאות "פאשיסט" כלפי השר בנט, ומכת אגרוף בגבו מצד שוחרי שלום "הארץ" – על שהעז לומר את האמת בנאומו בוועידה: "השמאל אונס את המציאות כדי להתאימה לתיאוריה שלו!"

* האם הסופר הערבי-עברי-ישראלי סייד קשוע השתגע בגלל המצב, וזה עוד לפני רצח שלושת הנערים שלנו? כך זה נראה מדיבוריו באותה "ועידת 'הארץ' לשלום" ההזויה – על הפחד שלו, על הפחד הכללי – וגם הפחד שעוד מעט יהיה אסור כאן לכתוב בערבית! הוא יצא מדעתו, לא?

או שהוא מכין לעצמו נחיתה רכה בקרב שונאי ישראל בארה"ב? בתור "יורד"?

* אליק מישורי כותב הספד בזכותו של מבקר האמנות של "הארץ" בשנות השבעים והשמונים, נסים מבורך, שמת לפני זמן קצר. ["הארץ", "תרבות וספרות", 27.6.14] – הספד נהדר ואיכותי:

"...השמרנות שלו [של נסים מבורך] כביכול, נשמעת כיום כמעט כנבואה. מה שהדריך אותו בכתיבתו [הביקורתית] היה חיפוש בלתי נלאה אחר איכות. הוא סלד מתצוגה סתמית של אובייקטים נושאי מסר 'פוליטי', חסרי איכות אמנותית. ולראיה: ארבעים שנה אחרי שנוצרו, רובצות כמה יצירות מושגיות ישראליות, שאיכותן מפוקפקת, במרתפי המוזיאונים וכמעט שאינן מוצגות עוד לקהל, וטוב שכך."

מילים כדורבנות. כך בדיוק אנחנו מרגישים בביקור בתצוגה של מכירות פומביות, כאשר מאחזי העיניים שלנו, דוגמת רפי לביא, נמדדים במאות דולרים בודדים, ואילו ענקי הציור המושמצים שלנו משנות העשרים והשלושים – – במאות אלפי דולרים!

* מוזר עד כמה עד היום אנשים רבים אינם מבינים את סוד הפעלתה והצלחתה של מערכת "כיפת ברזל" – וחושבים ככישלון את הרקטות שנוחתות ללא הפרעה ב"שטחים פתוחים", כאילו אחוז הפגיעות ברקטות היה נמוך מאוד, בגלל ה"ברוטו" של כלל הרקטות שנשלחו.

ובכן, הגאונות של מתכנני "כיפת ברזל" היא בכך שכל טיל שנורה לעברנו עולה מיד על מסך המק"ם – ומחשב עורך בו-זמנית את מסלולו ויודע היכן ייפול. כל אלה שברור שייפלו ב"שטחים פתוחים", אינם מטופלים כלל. והרקטות המשוכללות והיקרות של "כיפת ברזל" משוגרות רק לעבר טילים שיש חשש שייפלו על מקומות בנויים.

לכן יישובים כמו תל-אביב וסביבותיה מוגנים כמעט לגמרי, בגלל המרקם הצפוף של הבנייה בהן, שגורם למערכת "כיפת ברזל" להפיל כל רקטה שנשלחת לעברם, כך גם אזור הכור הגרעיני בדימונה – ואילו מרחבי הדרום והנגב האחרים פתוחים לקלוט רקטות שנורו אל שום מקום.

ההצלחה המדעית האדירה של מערכת "כיפת ברזל" עושה לה שם בכל העולם כאחד מאמצעי ההגנה היעילים ביותר נגד סוגים מסויימים של טילים, וזה גם טוב מאוד לייצוא הביטחוני שלנו. וזה גם מגחך את החלום הפרימיטיבי של המנוולים הפלסטיניים, שאפשר למוטט את ישראל באמצעות רקטות שמגיעות עד תל אביב או חדרה ר"ל!

כן. הגניוס היהודי-הישראלי עדיין מנצח. תארו לכם אם היו לנו כוחות ואמצעים כאלה בתקופת השואה! שלא לדבר על הורדת כמה פצצות אטום על גרמניה של אז כדי להפסיק את השמדת היהודים.

* להלן כתובת הדוא"ל הנכונה של אל"מ מיל' מזיאד עבאס:

abas@orange.net.il

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,626 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה עשירית למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-80 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של העדות על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל