גיליון מס' 960

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ט"ז בתמוז תשע"ד, 14 ביולי 2014

עם צרופת מאמרו של ד"ר ישראל בן דור על ד"ר אשר אדר (אוסקר איידה) ששימש השראה לאהוד בן עזר ברומאן "אנשי סדום" (1968, 2001]. שלח עמוס זיו.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: כַּמָּה שְאֵלוֹת לְצִדְקָנֵי הָעוֹלָם הַחָפְשִי. //  עמוס גלבוע: מה שפחות עילות לכל ה"גולדסטונים". // כתבת השער ב"אקונומיסט": "עוני, אלימות – העולם הערבי הוא כישלון". [ציטוט]. // אברהם בנמלך: רוקדים על הגגות. // מרדכי קידר: לא ליפול במלכודת חמאס. [ציטוט]. // ולדימיר ויסוצקי: סוּסִים אִסְטְנִיסִים. תרגום: יואל נץ. // רביבה בן זאב: 1. תודה לחמאס בעזה. 2. הפנים היפות שלנו במציאות סוריאליסטית. // תות הרמס סאטורי: זֶה לֹא יִהְיֶה. // אורי הייטנר: צרור הערות 13.7.14. // רון וייס: מחמוד עבאס ראוי להערכה ולתמיכה. // נעמן כהן: מלחמת ג'יהאד, לא מלחמת חופש. // מנשה שאול: עורו הערבים. [ציטוט]. // מתי דוד: לעולם לא עוד כניעה לאשלייה של שלום וירטואלי. // תקוה וינשטוק: 1. הורות לאין סוף. 2. כסאות נוח וספריית רחוב. // צבי כסה: כל אחד מהם היה "בוגד" בשעתו.// אלי מייזליש: על בר-כוכבא, רומל וצבי כסה ויבין כץ: עד מתי תיתממו? // יעל שהם: 100 למותה – סיפורה של אסתר-איטה שטמפפר. // משה כהן: 1. צריך דמוקרטיה מתגוננת 2. מי מפחד מסלאפים. 3. אשמת ביבי. 4. מפלה ידועה מראש. // רפי מן: דימונה, מפעל הטקסטיל על הכוונת. [ציטוט]. // אהוד בן עזר: ואלס וינאי בטעם חמאס בפילהרמונית במוצ"ש. // מוטי הרכבי: 2 הערות לגיליון 959. // יהודה דרורי: מי היועצים המשפטיים שממציאים לנו חוקים בינלאומיים? // אהוד בן עזר: מסעותיי עם נשים, פרק שביעי: חלומות זוועה. תלונה מבית-הספר הריאלי. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

כַּמָּה שְאֵלוֹת לְצִדְקָנֵי הָעוֹלָם הַחָפְשִי

בְּעוֹד מַטְּחֵי חָמָאס נוֹרִים מִמַּשְגֵּרָיו שֶל קַיִן

וְשוּם עוֹלָם חָפְשִי אֵינוֹ בּוֹלֵם זֹאת וְחוֹסֵם

שוֹמְעִים אֲנַחְנוּ מִידִידֵינוּ הָאָמֵרִיקָאִים

אֶת מַאנְטְרַת גַּעֲרַת הַ"נּוּ-נוּ-נוּ" שֶל אַנְקְל סֶם.

בְּעוֹד מִפְלַס הַהִיפּוֹקְרִיטִיּוּת אֶל עָל מַרְקִיעַ

הוּא שָב וּמְאַזְכֵּר לָנוּ בְּרֶמֶז מְנֻמָּס

שֶכָּל מִשְפָּט בֵּינְלְאֻמִּי שוֹלֵל וְאַף מוֹקִיעַ

פְּגִיעָה בָּאֶזְרָחִים שֶבִּתְחוּמָיו שֶל הֶחָמָאס.

אַךְ חוּץ מִן הָעֻבְדָּה שֶהַצִּדְקָן הַזֶּה יוֹדֵעַ

כִּי כָּל טֵרוֹר עַרְבִי בְּמִתְכַּוֵּן טִילָיו מַנְחִית

מִקֶּרֶב נְשוֹתֶיהָ וּזְקֵנֶיהָ וִילָדֶיהָ

הָאֻמְלָלִים שֶל אֻכְלוּסִיָּתוֹ הָאֶזְרָחִית, –

וְחוּץ מִן הָעֻבְדָּה שֶהוּא מוּדָע לְכָךְ שֶצַּהַ"ל

מַזְהִיר אוֹתָם בְּנֵי עֲרֻבָּה מֵרֹאש וּבְמֻקְדָּם

לָנוּס מִשָּם, מָה שֶחָמָאס מוֹנֵעַ עַל כָּל שַעַל

בְּצִינִיּוּת שֶאֵין דּוֹמֶה לָהּ, שֶל חַיּוֹת-אָדָם, –

חוֹבָה כַּיּוֹם לִשְאֹל אֶת הַמְּגַלְגְּלִים עֵינַיִם

בְּהִתְחַסְּדוּת נִסְמֶכֶת עַל מִשְפָּט בֵּינְלְאֻמִּי

מָה הֵם הָיוּ אוֹמְרִים לוּא אֶזְרָחִים אָמֵרִיקָאִים

הָיוּ עוֹבְרִים שָנִים אֶת אוֹתוֹ סֵבֶל תְּהוֹמִי

שֶל תּוֹקְפָנוּת שֶכָּל יוֹשְבָיו שֶל מַעֲרַב הַנֶּגֶב

שֶאֵין עוֹרֵר כִּי גַם אֻכְלוּסִיָּתָם הִיא אֶזְרָחִית

חוֹוִים כְּשֶכָּל צְבוּעֵי עוֹלָם אֵינָם פּוֹצִים גַּם הֶגֶה

וְכַת-בַּרְבָּרִים זֹאת אוֹתָהּ שוֹאֶפֶת לְהַכְחִיד.

כִּי כָּל עוֹד שֶמַּטָּח נִפְשָע בְּרִשְעוּתוֹ פּוֹגֵעַ

בְּאִיש נָכֶה אָנוּש עוֹד מִמִּלְחֶמֶת יוֹם-כִּפּוּר

כְּאִילָן סוֹלוֹמוֹן, שָׂרִיד יָחִיד מֵהֲרוּגֶיהָ

שֶל מַחְלַקְתּוֹ, כְּשֶשּוּב חוֹזֵר אֵלָיו אוֹתוֹ סִפּוּר

וְזֶה נִשְנֶה בְּתַחֲנָה שֶל דֶּלֶק, בְּעָמְדוֹ שָם

לִקְנוֹת בֶּנְזִין לִכְלִי-רִכְבּוֹ לִפְנֵי יָמִים סְפוּרִים

בָּעִיר אַשְדוֹד, וּבָהּ-בָּעֵת פּוֹצֵעַ מִלְּבַדוֹ שָם

עוֹד חֲמִשָּה שֶהֵם, כָּמוֹהוּ, אֶזְרָחִים גְּמוּרִים, –

וְכָל עוֹד בַּת שְמוֹנִים וָשֵש נִפְגָּעַת בִּבְאֵר-שֶבַע

בְּהִתְמוֹטֵט בֵּיתָהּ עָלֶיהָ מִפִּצּוּץ מַשְחִית

וְכָל אוֹתָם פְּגוּעִים נִמְנִים בְּרוּרוֹת, בְּדֶרֶךְ-טֶבַע,

עַל מִי שֶמֻּגְדָּרִים כָּאֻכְלוּסִיָּּה הָאֶזְרָחִית

שֶשּוּם מִשְפָּט בֵּינְלְאֻמִּי אֵינוֹ חָדֵל בְּעֶצֶם

לָחוּל גַּם עֲלֵיהֶם, כְּשֶעוֹד פְּגִיעוֹת הֲרוֹת-אָסוֹן

מְרַחֲפוֹת עַל יִשּוּבֵינוּ בִּתְכִיפוּת נִמְרֶצֶת

וְאִילָן עַל שֻלְחַן-הַנִּתּוּחִים בְּ"בֵּילִינְסוֹן", –

חוֹבָה לִשְאֹל מִי שֶלִּבּוֹ וּפִיו אֵינָם שָוִים בּוֹ

הַמְּגַנֶּה תְגוּבָה בָּהּ לֹא תָמִיד נִתָּן לִבְרֹר

בֵּין קִיר-מָגֵן צִיוִילִי לָרוֹצְחִים הַמִּסְתַּוִּים בּוֹ,

מַדּוּעַ בְּיָדְעוֹ כִּי לְפָנָיו אִרְגּוּן-טֵרוֹר

כְּשֶהֶרֶס מִגְדְּלֵי הַתְּאוֹמִים גִּלָּה לוֹ מָה זֶה

מִיקְס בֵּין אוֹטִיזְם יֶנְקִי וּבֵין רֶשַע מֻסְלְמִי

הוּא לֹא גִנָּה לְרֶגַע אֶת בְּרִיתוֹ שֶל אַבּוּ-מָאזֶן

עִם הֶחָמָאס בְּשֵם אוֹתוֹ מִשְפָּט בֵּינְלְאֻמִּי.

וּכְמוֹ שֶלֵּב כָּל אִיש-מַצְפּוּן אֶצְלֵנוּ מִתְחַמֵּץ כָּאן

לְנֹכַח הֶרֶג כָּל אֶזְרָח עַזָּתִי חַף מֵחֵטְא

שֶזְּדוֹן מוֹשְלָיו צְמֵאֵי-הַדָּם אֵינֶנּוּ מְקַמֵּץ כָּאן

בְּהִשְתַּמְּשוֹ בּוֹ כְּבִדּוּד מוּל כָּל מַטָּח נוֹחֵת

שֶל צַהַ"ל הַמֵּשִיב בְּאֵש אֶל מְקוֹרוֹת הַיֶּרִי

הַמְּשַגְּרִים רָקֵטוֹת מִבֵּיתָן שֶל מִשְפָּחוֹת

כָּך לֹא פָּחוֹת אִכְפַּת לוֹ, מַר אוֹבָּמָה וּמַר קֶרִי,

גוֹרַל יִשְׂרְאֵלִים שֶאֵין דָּמָם סָמוּק פָּחוֹת.

וְכָל עוֹד קָנִיבָּלִים אֵלֶּה הַמּוֹשְלִים בְּעַזָּה

גוֹרְמִים בְּשִפְלוּתָם לְהֶרֶג בְּנֵי עֲרֻבָּתָם

מִלְּבַד תּוֹקְפָנוּתָם נֶגְדֵּנוּ, אַשְמָתָם לֹא גָזָה

גַם אִם הֻפְגָּזָה – וּמוֹתָם הוּא עַל אַחְרָיוּתָם.

וְכָל עוֹד אַנְקְל סֶם וְכַת צְבוּעֵי אִחוּד אֵרוֹפִּי

נוֹזְפִים בָּנוּ עַל שֶאֲנַחְנוּ מְפִירִים פֹּה חֹק

וּמַטִּיפִים לָנוּ מוּסָר בְּפָתוֹס פִילַנְתְרוֹפִּי

כְּשֶהֵם יוֹדְעִים אֶת הָאֱמֶת

מוּטָב לָהֶם לִשְתֹּק.

* * *

עמוס גלבוע

מה שפחות עילות לכל ה"גולדסטונים" באשר הם

עמדתי בבית הקברות היהודי בעיר וורמס (וורמייזה בפי חכמינו) שעל גדות נהר הריין שבגרמניה. בית הקברות הוקם  בתחילת המאה ה-11 ושרד עד תחילת המאה ה-20.  קבור שם גם הרבי מרוטנברג, שהקיסר אסר אותו ודרש כסף מהיהודים על מנת לשחררו, והרבי סירב להשתחרר כי דמי הפדיון היו עצומים והוא מת בכלאו.

נזכרתי  איך אצלנו הזעקה "לשחרר בכל מחיר" הפכה לסיסמה, לדגל. ולפתע אני מקבל מסר על הנער הערבי שנרצח בירושלים. אתה לא רוצה להאמין שיד יהודי הרגה אותו, קשה לך לקבל זאת כאשר מולך ניצבים קברי יהודים שחלקם עלו על המוקד, כאשר מכל קבר  עולה לך דמותו של העם היהודי וערכיו.

מטפטף גשם, וההיגיון לוחש לי שזה בהחלט יכול להיות, כי לא חסרים אצלנו קיצונים, וכבר היו דברים מעולם. הייחוד שלנו, אני אומר לעצמי, הוא בכך שאנו כל כך שונים מהסביבה שלנו, שאנו מזדעזעים כאשר יהודי רוצח ערבי.

בערב אני מקבל הוכחה חותכת לייחוד שלנו. 3 שוטרים שלנו היכו נער ערבי אזרח אמריקאי  וצולמו בשעת מעשה. מרגע זה, ובמשך יומיים תמימים, מבוקר עד ערב, כל חצי שעה  עמד הנושא  בראש החדשות של רשתCNN  העולמית. זה היה ה-TOP STORY. הראשון לאירועי העולם. כל מעשי הטבח בעולם נדחקו הצידה מול הסיפור על השוטרים שמכים את הנער. ממש באותו זמן נהרגו 22 איש בניגריה בטרור, 11 איש נהרגו בשיקגו שבארה"ב, 5 מהם מירי שוטרים, באוקראינה הפציצו מהאוויר ערים, בסוריה השוחטים שחטו ובעיראק משתוללים, ולך ותדע מה מתרחש עוד בעולמנו. הכול מתבטל מול הסיפור על המכות.

לא האמנתי למראה ולמשמע השיגעון הזה של הרשת: תמונות, ראיונות, פרשנויות, בלי הרף. והכול במעין להט דתי ממש. זה הרתיח אותי, בו בזמן זה מילא אותי בתחושת גאווה מסוימת: אנחנו מיוחדים כי אנחנו יהודים. והורגים יהודים כי הם יהודים. ואין לך מקום יותר טוב מכדי להרהר בכך מאשר בבית הקברות היהודי הכי עתיק באירופה הנוצרית, ולחשוב: האם ידעו העצמות השוכבות כאן כי יום יבוא ותהיה ליהודים מדינה חזקה, המסוגלת להגן על עצמה ולהכות באויביה?

וזה מביא אותי למבצע הנוכחי מול החמאס בעזה. מכיוון שאנחנו יהודים, אזיי אנחנו נעשה הכול על מנת שייפגעו כמה שפחות חפים מפשע מקרב האוכלוסייה של תושבי עזה, שעה שהחמאס יעשה הכול על מנת שיהרגו כמה שיותר יהודים. לא רק זאת, אחת ממטרותיו תהיה שאנו נפגע עד כמה שיותר בפלסטינים חפים מפשע, שיהרגו כמה שיותר ילדים ונשים. כל צבועי אירופה יעוטו עלינו, והזעקה שלהם השחוקה תהיה: "מידתיות"!

וגם אצלנו כל ה"גולדסטונים" יתחילו להרעיל במקלדות שלהם.

לכן, האתגר הגדול והמורכב ביותר של צה"ל הוא  להכות בחמאס (לא להשמידו, כי זה לא ריאלי) ולהביאו לכך שהירי יפסק ב"שקט תמורת שקט", עם מה שפחות הרוגים אזרחיים, עם מה שפחות עילות לכל ה"גולדסטונים" באשר הם.

אהוד: ככל שאנחנו מזפזפים בחדשות של ערוצי הטלוויזיות הזרים שמצויים בהישג ידנו, איננו רואים כמעט כלום על התקפות הרקטות על ישראל, יישוביה ועריה, אלא רוב הזמן תמונות ממוחזרות על סבל הפרזיטים ה"פלסטיניים" האומללים ברצועת עזה והרס בתיהם ומוסדותיהם – כאילו סתם רצון רע ומרושע, חסר סיבה, של ישראל – גורם לנו להכות בהם, ממש כמו המצווה של היהודים לשחוט נער נוצרי כדי לאפות בדמו את מצות הפסח!

* * *

כתבת השער ב"אקונומיסט": "עוני, אלימות – העולם הערבי הוא כישלון"

המגזין הכלכלי החשוב בעולם, מחסידי האביב הערבי, משנה את גישתו ומסמן את צירוף הגורמים שהביאו לכישלונות החוזרים ונשנים של מדינות ערב עד לאובדן התקווה לשינוי בעתיד. התקווה היחידה: הסונים החילונים שישמיעו את קולם.

ציטוט מ"אקונומיסט", 8.7.2014, שמצוטט בעיתון "הארץ"

לפני אלף שנה התחרו הערים הגדולות בגדאד, דמשק וקהיר על תואר העיר המובילה בעולם, הרבה לפני ערים מערביות. באותם ימים הלך האסלאם יד ביד עם חדשנות. החליפויות הערביות היו מעצמות־על דינמיות, מגדלורים של למידה, סובלנות וסחר. כיום, הערבים נמצאים במצב מחריד. אסיה, אמריקה הלטינית ואפריקה מתקדמות, אבל המזרח התיכון שקוע בבוץ של עריצות ונקרע לגזרים במלחמות.

התקוות התעוררו לפני שלוש שנים בגל של התנערות מארבעה עריצים – בתוניסיה, במצרים, בלוב ובתימן – ובדרישה לשינוי בשאר המדינות, בעיקר בסוריה. ואולם פירות האביב הערבי נרקבו ונהפכו לאוטוקרטיה מחודשת ומלחמה. הם יצרו אומללות וקיצוניות שמאיימות על העולם כולו.

מדוע מדינות ערב כשלו בצורה אומללה כל כך ביצירת דמוקרטיה, אושר או עושר (למעט הנפט) עבור 350 מיליון תושביהן? זוהי אחת השאלות הגדולות של זמננו. מה הופך את החברה הערבית לנוטה להקמתם של משטרים נאלחים ולחשופה בפני פנאטים שרוצים להחריב אותם משטרים ואת בעלי בריתם במערב?

אף אחד לא טוען שהערבים חסרי כישרון או שיש להם אנטיפתיה פתולוגית לדמוקרטיה. ואולם כדי שיתעוררו מהסיוט שלהן, וכדי שהעולם יחוש בטוח יותר, יש צורך בשינוי גדול.

הממשלות רקובות, האופוזיציות עוד יותר

אחרי דיכוי של עשורים, הזעם התפרץ כמו סופת קיץ. בני נוער מתפרעים הציפו את רחובות העיר. המשטר המזועזע חש להציע ויתורים: חופש הביטוי, סוף שלטון המפלגה היחידה ובחירות אמיתיות. כשהאסלאמיסטים זינקו לניצחון בסבב הראשון של הבחירות, הצבא התערב והעימות היה אלים עד שהעם נסוג והסכים לחזור לחיות תחת אותו דיכוי שבו חי לפני המרד.

זה נשמע כמו האביב הערבי בבחריין, במצרים, בלוב, בסוריה, בתוניסיה ובתימן, אך מדובר בכלל באלג'יריה של לפני 25 שנה, במשבר הפוליטי הגדול הראשון באסלאם המודרני. במלחמת האזרחים באלג'יריה של שנות ה-90 נהרגו 200 אלף איש והאסלאמיסטים הובסו. כיום אזרחי המדינה ניצבים חסרי אונים מול המאבק בין האוליגרכיה השולטת בכספי הנפט והצבא לבין הרדיקלים האסלאמים.

רבים מ-350 מיליון תושבי העולם הערבי שקועים בבוץ דומה – בין ממשלות רקובות ואופוזיציות שלעיתים הן רקובות ואלימות אף יותר. בין דיכוי למרד, הם תקועים ולא יכולים להתקדם. הקיפאון הזה החמיר את החשש כי מדינות ערב אינן מותאמות מיסודן לעולם המודרני. ואולם דווקא דפוסי המודרניזציה הייחודיים של המאה ה-20 הם אלה שעומדים מאחורי הכישלון הפוליטי של האזור.

האביב הערבי הוביל לחזרה מדכאת על הניסיון האלג'יראי. הקולות הקוראים לרפורמות ליברליות שיעמידו את מדינות ערב בשורה אחת עם שאר העולם – התגלו כחלשים. רק תוניסיה הצליחה לאמץ סדר חדש ופתוח יותר. במקומות אחרים התוצאה היתה חזרה למשטר הישן, כמו במצרים תחת אל־סיסי, או – מלחמת אזרחים. מלחמות אלה העצימו את הג'יהאדיסטים הסוניים כמו אלה של דאע"ש, ילד חורג, מרושע ושאפתן של אל־קאעדה, השולט עתה בחלקים נרחבים בשתי מדינות. דאע"ש הכריז על מנהיגו, אבו בכר אל־בגדדי, כחליף המוסלמים כולם.

המונרכיות של האזור, שרבות מהן עשירות כל כך בנפט ששליטיהן משתיקים את התסיסה באמצעות כסף, ישבו בצד בזמן האביב הערבי. מדינות כמו אלג'יריה ולבנון עברו מחזורים חסרי תוחלת של מרידות. בלבנון הוציאה מהפכת הארזים של 2005 רבע מהתושבים לרחובות, הפילה ממשלה ואילצה את בשאר אסד להסיג את "שומרי השלום" שלו, שהפכו את לבנון לבת חסות סורית. עשור לאחר מכן, מפלגות בחסות סורית שולטות שם בפוליטיקה.

האינתיפאדות הפלסטיניות של 1993-1987 ו-2005-2000, שהיו שונות במהותן, התגלו כחסרות תוחלת לא פחות. הן שינו את אופי הכיבוש הישראלי, אך השטחים עדיין בשליטת ישראל. הפלסטינים עדיין נתונים במשטרים חד מפלגתיים: חמאס האסלאמיסטי בעזה ופת"ח החילוני יותר בגדה המערבית הם מונופולים שלטוניים בתמיכת שירותי ביטחון נטולי פיקוח. פלסטינים מעטים מאמינים ביכולת הישרדותה של ממשלת האיחוד שהוקמה באחרונה. ישראל נחושה לרסק את החמאס בכל מקרה.

מעבר לאלה נמצא מחזה הזוועות של סוריה ועיראק. בסוריה נהרגו יותר מ-300 אלף איש במלחמת האזרחים ו-13 מיליון תושבים נעקרו מבתיהם. מאות אתרי ארכיאולוגיה נבזזו, וערים כמו חאלב נחרבו. אין סכסוך מאז מלחמת העולם השנייה שגרם לנזק רב כל כך למורשת התרבותית העולמית.

שיגעון הגדלות של הסונים

שיגעון הגדלות של אל־בגדדי עלול להביא את חזון האומה המוסלמית חובקת העולם לסופו יותר מאשר לקדם אותו. רוב הקבוצות הג'יהאדיסטיות המתחרות, שלא לדבר על המוסלמים מן השורה, זועמים על היומרה של אל־בגדדי להיות יורשו של הנביא מוחמד. ואולם עליית דאע"ש מדגישה את המצב הנורא שאליו שקעה הפוליטיקה של העולם הערבי.

מדוע העולם הערבי נתון בבלגן נורא ומדאיג? זוהי שאלה ישנה. האינטלקטואלים הערבים של המאה ה-19 תהו לגבי חולשתה של הציוויליזציה העתיקה שלהם בפני המערב האימפריאליסטי, אך העשורים האחרונים הדגישו זאת יותר מתמיד. השאלה "מה השתבש" נהפכה לתעשייה של ממש.

חוקרי מדע המדינה מצביעים על המדינות שיש להן רנטות על משאבי טבע כמו נפט, שבהן השליטים משתמשים בכסף כדי להשיג את הסכמתם של הנשלטים. סוציולוגים האשימו את "הגירעון הדמוקרטי" שגורם ליצירת תרבות פטריארכלית וכניעות בפני זקני השבט, במקביל לחשדנות כלפי זרים. לדמוגרפים נראה כי הגורם המובהק למצוקה החברתית הוא קצב הגידול המהיר של האוכלוסייה הערבית, במיוחד במדינות שבהן מיליוני איכרים נודדים לחפש את מזלם בערים.

במשך שנים רבות היה אופנתי בקרב היסטוריונים להפנות אצבע מאשימה כלפי האימפריאליזם המערבי. הכוחות הקולוניאליים, נטען, יצרו תהום בין האליטה העשירה והמערבית לבין ה"ילידים" הממורמרים. הגבולות שתוקנו על ידי משרטטי המפות האירופאים יצרו מצב מדיני שהקשה על בניית אומות. הקמת המדינה היהודית בפלשתינה תקעה טריז פיזי בין מדינות ערב וסיפקה תירוץ למשטרים צבאיים במדינות הסמוכות.

האסלאם, או הגרסה המודרנית שלו, נמצא בליבם של כמה מהקשיים העמוקים ביותר של מדינות ערב. טענת האמונה האסלאמית, שלפיה מתקיים שילוב של סמכות רוחנית וארצית ללא הפרדה בין המסגד למדינה, בלמה את ההתפתחות של מוסדות פוליטיים עצמאיים. מיעוט מיליטנטי של מוסלמים מחפש לגיטימציה בפרשנות פנאטית יותר ויותר של הקוראן. מוסלמים אחרים, שמאוימים על ידי האלימות הצבאית ומלחמת האזרחים, חיפשו מקלט בפלגים הדתיים. בעיראק ובסוריה נהגו שיעים וסונים להינשא זה לזה, ואילו כיום הם עסוקים בקטילה הדדית. העיוות האלים הזה של האסלאם התפשט למקומות מרוחקים כמו צפון ניגריה וצפון בריטניה.

טימור קוראן, כלכלן אמריקאי טורקי, טוען כי חוקי הירושה השוויוניים והנוקשים של האסלאם מנעו צבירת הון ושימוש בו בדרך ששיבשה את התיעוש. היחסים בין האסלאם למדינה, שלא יושבו עדיין, הם בעיה מתמשכת. במרבית תקופת החליפות הראשונה, לפני 1,400 שנה, ממשלות אימצו את הרעיון שכלפי חוץ החוקים האזרחיים כפופים לחוקי הדת, אבל בפועל הם עשו כרצונם והבטיחו שבתי המשפט יפעלו כך. במאה ה-19, ממשלות טורקיה, מצרים ותוניסיה פעלו לצמצם את השפעתם של שופטי השריעה, לא תחת לחץ אירופי, כי אם מפני שפסיקות השופטים היו בלתי צפויות ויצרו מכשול בפני המסחר וסמכות הממשלה.

התפשטותו המודרנית של האסלאם כביטוי פוליטי מפורש של החשיבה האסלאמית יצרה מערכת נוספת של בעיות: קבוצות כמו האחים המוסלמים, ששיגשגו מאז הקמתה ב–1928, טוענות כי כתבי היסוד של האסלאם מספקים תשובה לכל היבט בחיים, כולל לשלטון. הבעייה היא שהטקסטים הללו פתוחים לפרשנות נרחבת.

חולשת החזקים

למרות הריאקציונריות, האסלאם הוא יצור מודרני. שיעור הערבים שיודעים לקרוא זינק מפחות מ-25% ליותר מ-75% בשני הדורות האחרונים – וכמו באירופה של תקופת הרפורמה, חומר הקריאה הפופולרי ביותר הוא כתבי הדת. שבירת המונופול של אנשי הדת העלתה לגדולה גרסאות של גבורה ניהיליסטית אסלאמית שמדברות ללבם של צעירים מנוכרים. דאע"ש, למשל, מככבת בטוויטר.

יש טעם בכמה מההסברים הנ"ל, אבל אף לא אחד מהם ייחודי למדינות ערב. שלושה רבעים מהעולם סבלו בעברם משלטון קולוניאלי ופטריארכיה. יש מדינות מוסלמיות עם ממשלות בעלות אוצרות טבע ואוכלוסיות ענקיות, ולמרות זאת חלקן מצליח להתגבר על הקשיים. יש דמוקרטיות אסלאמיות כמו אינדונזיה שמצבן שפיר.

למען ההגינות, יש מדינות ערביות שיכולות לטעון להצלחה, כמו ירדן ומרוקו, ובמידה מסוימת גם לבנון. עבור התושבים הגברים בהן, מונרכיות המפרץ עומאן, כוויית, קטאר, איחוד הנסיכויות ואפילו סעודיה – הן מדינות שמציעות הזדמנויות כלכליות מצוינות, אף שאין בהן חופש בחירה פוליטית.

כל אלה מרמזים כי לא הגורמים התרבותיים, הדתיים והכלכליים הם הסיבות לבעיות. צריך לבחון את ההיסטוריה של גישת המדינות באזור למודרניזציה עצמה.

בתחילת המאה ה-20 תנועת נאהדה במצרים ובלבנט אימצה רעיונות ליברליים כמו חינוך ציבורי, זכויות נשים, מדע אמפירי וחברה פתוחה. מגמה הפוכה סברה כי הגישה הנכונה היא חזרה לשורשים הערביים ולצורה טהורה יותר של אסלאם. כך התחילה עליית הסלפים, המבקשים לאמץ את דרכי המוסלמים הראשונים, ופה טמונים שורשי הג'יהאד.

לבסוף התגובה הושפעה פחות מרעיונות ויותר מהפעלת כוח. ברוב מדינות ערב היו אלה חיילים, או יורשי השלטון שנתמכו על ידי צבאות, שנטלו את השלטון מהמעצמות האירופיות שנסוגו משטחן. אלה היו האנשים שקבעו את מצבה של המדינה הערבית המודרנית.

שליטה בשידורי הטלוויזיה, בבתי ספר ובזרימת ההון – איפשרה לשליטים החדשים לקדם סגנון פטרנליסטי של מודרניזציה, לא בשונה מספרד של פרנקו או איטליה של מוסוליני. כמו באירופה הפשיסטית, העסקה הבסיסית היתה שבתמורה לצייתנות, הממשלות יגנו על העם, ישמרו את האותנטיות התרבותית שלו ויביאו קדמה בדמות תעשיות כבדות וחקלאות ממוכנת. הבדלי פלגים או מוצא אתני זכו להתעלמות רשמית. המדינה גייסה מעמדות של נאמניה, אנשי עסקים מקורבים או אינטלקטואלים מועדפים, שופטים או מהנדסים, לצרכיה.

האוכלוסיות הכפריות, והאנאלפבתיות ברובן, לא הפעילו לחץ על השליטים לשנות את המערכת הקולוניאלית שירשו, כמו כוחות משטרה שמעדיפים לחנוק כל התנגדות במקום להילחם בפשע. במהלך הזמן, מעגל הנאמנים נהפך כפוף יותר ויותר לשלטון וצר יותר בהיקפו, כך שהצורך לרצותו פחת והלך. החינוך סבל מכך קשות.

מדינות ערב לא הצליחו לטפח את המוסדות הנחוצים לדמוקרטיה – המקח וממכר של דיון פרלמנטרי, הגנה על מיעוטים, שחרור נשים, עיתונות חופשית, בתי משפט, אוניברסיטאות ואיגודים מקצועיים חופשיים.

על רקע זה האסלאמיות צמחה לצורתה הפוליטית הנוכחית. הניסיון המר בבתי הכלא של מצרים של שנות ה-50 של המאה הקודמת עורר את סייד קוטב, פעיל בכיר באחים המוסלמים, שצוטט רבות על ידי ג'יהאדיסטים שבאו בעקבותיו, להכריז מלחמת קודש נגד המשטרים הערביים "הכופרים".

המצב הגיאופוליטי לא סייע להקל את התהליך. המורשת הקשה של הקולוניאליזם בצירוף השנאה לישראל הניעה מדינות ערביות רבות למחנה האנטי־מערבי במלחמה הקרה, שבו הן קיבלו אספקה של ציוד צבאי וייעוץ בתכנון. המונרכיות הערביות השמרניות נטו לכיוון אחר, ובעלי בריתן המערביים לא רצו לסכן את הק,רבה הזאת בדרישה לדמוקרטיזציה.

המשברים שהיו לבסוף מנת חלקו של מודל זה התרחשו בזמנים ובמקומות שונים, אבל הגורמים היו דומים. באלג'יריה, קריסה במחירי הנפט בשנות ה-80 חשפה את חולשתו של הסוציאליזם הנוקשה בעת שהאוכלוסייה המתרבה במהירות הצמיחה מאגר של גברים צעירים חסרי עבודה.

באביב הערבי הגורמים היו הגידול באי השוויון בעושר וקריסתם של השירותים הציבוריים בגלל הסטה של משאבים – בעיקר לטובת שירותי הביטחון. בשל כך, המונרכיות העשירות, שיוצאות מגדרן כדי להשתיק את העניים, לא סבלו ממרידות כאלה, אם כי בסעודיה יש עלייה בתסיסה המעמדית.

לכבות את האש עם בנזין

חוקר מדעי המדינה, סמר סולימן, קרא לזה הפרדוקס של המדינה החלשה והמשטר החזק. בתחילת שנות ה-2000 הוא הצביע על ירידה ביכולתו של השלטון המצרי לתווך בסכסוכים – שיושבו בעיקר מחוץ לבתי המשפט – וכן על קריסה נוספת של החינוך במדינה. קבוצות אסלאמיות מילאו את החלל של השירותים הציבוריים, בעוד שהמשטרה התעסקה בהגנה על המדינה ואיפשרה לסכסוכים קטנים להפוך להתנגשויות מעמדיות מכוערות.

בסוריה, לאחר שנים של צנע סוציאליסטי, הליברליזציה הכלכלית העשירה מעטים. הממשלה לא עשתה דבר להגיב לבצורת ההרסנית של 2010-2006, שהציפה את שכונות העוני ב-1.5 מיליון איכרים סוניים ויצרה מתכון להתקוממות של 2011.

מתיחות כזו בין מעמדות חברתיים, חריפה אף יותר מזו שבין פלגים דתיים, עוררה את המרידות במדינות ערב, אך מה שמלבה את הלהבות הוא הפילוג הדתי. למעשה, האסלאמים מנצלים את ההתמרמרות המעמדית כדי להרחיב את בסיסם, והממשלות מטפחות את הזעם בין פלגים דתיים כדי להצדיק את ההשקעה במערך הביטחון.

הפירומן הגדול ביותר הוא בשאר אסד. משטרו, שהובל על ידי העלאווים, הגיב למחאה, שתחילה היתה לא־אלימה, בברוטליות קיצונית, בטענה כי יריביו הם סונים קיצוניים שרוצים להשמיד את המארג החברתי המורכב של סוריה. הוא שיחרר מאות ג'יהאדיסטים מהכלא ופתח בהתקפות על מיעוטים כדי לתת תוקף לטיעוניו.

ראש ממשלת עיראק, נורי אל־מליכי, השתמש באיום הטרור הסוני – שבמקרה של עיראק הוא מציאות מכוערת – כדי להרחיב את סמכויותיו על הצבא והמשטרה ולהבטיח את נאמנות הבסיס השיעי שלו. כך התעוררה המרידה הסונית.

הרשויות במצרים שיחקו משחק דומה, אם כי באופן מעט יותר מתון. הן נטלו את השלטון לאחר מהפכת 2011. תחילה הפכו את האחים המוסלמים לבעלי בריתן כדי שיוכלו לשלוט ברחובות, ולאחר מכן עשו להם דמוניזציה. הדיכוי האלים של מחאות האחים המוסלמים לאחר ההפיכה הצבאית, ב-2013, עורר תגובות של טרור. בתורן, פעולות אלה הצדיקו עבור השלטון כל פעילות לדיכוי והשתקת מבקרים, כולל חילונים, שתקוותם לליברליזציה היתה ההשראה לאביב קצר המועד של מצרים.

ממשלת מצרים עשויה להצליח בדיכוי ההתנגדות, כפי שקרה בעיראק, בסוריה ובכל מקום אחר. ואולם כפי שאמר אל זנט, מדען מצרי ופרשן, נדרשת פתיחות כדי שחברות יוכלו להתקדם. פוליטיקה סגורה יכולה להשתנות בפתיחות לרעיונות וחברה פתוחה, כמו בסין. פוליטיקה פתוחה יכולה לפצות על עוני ומחסור במשאבי אנוש. ואולם – גם פוליטיקה סגורה וגם סגירות רעיונית הן מתכון לאסון, וההוכחה לכך היא מצבן של מדינות ערב.

רק הערבים עצמם יכולים לבלום את דעיכת הציוויליזציה שלהם, וכעת אין הרבה תקווה שזה יקרה. ה"יציבות" שמציעים המונרכים ואנשי הצבא לנוכח הקיצוניות – היא משכנעת, אבל לא נחלה הצלחה עד כה. השליטים בארמונותיהם והתומכים המערביים שלהם חייבים להבין שיציבות מחייבת רפורמה.

נראה כי העתיד הקרוב ידמם להפליא, אבל לקנאים יש נטייה לחסל את עצמם. סונים חילוניים, שהם הרוב בעולם הערבי, חייבים להשמיע את קולם. כשהרגע יבוא, הם צריכים לחשוב על הערכים שפעם הפכו את העולם הערבי לדגול – חינוך, רפואה, מתמטיקה, אדריכלות ואסטרונומיה. בשיאו, העולם הערבי היה גן עדן קוסמופוליטי ליהודים, לנוצרים ולמוסלמים מכל זרם שהוא, והסובלנות שבו טיפחה יצירתיות וכושר המצאה. לאנשים שדברים רבים כל כך בחייהם השתבשו, הערכים הללו צריכים להיות חזון לעתיד טוב יותר.

* * *

אברהם בנמלך

רוקדים על הגגות

ראיס, תהיה מבסוט. הג'מעה בצור באהר ובשועפט שמחים. יורים באוויר וצוחקים.

סאיב מה קרה. חתונה? זכו בפיס? ביבי התפטר?

וואלה לא. עוד יותר טוב ראיס.

בגלל שליברמן פירק את הליכוד?

עוד יותר אדוני, בחיי הנביא.

לא יכול להיות יותר טוב. אולי סילקו מהכנסת את המג'נונית מנצרת?

עוד לא.

אז מה השמחה?

הטיל הגיע עד חדרה. תאר לעצמך עבר את תל אביב ואת בני ברק וגם את נתניה.

אתה רוצה להגיד החמאס מעזה?

כן.  ובאום אל פאחם רוקדים על הגגות.

אבל זה נורא, סאיב. לא סתם נורא. נָכּבַּה.

ראיס, התבלבלת. אתה לא מדבר עכשיו עם אובמה אלא איתי. 

יא חביבי. תמיד אמרתי שאתה לא מבין בפוליטיקה. זה לא טוב.

ראיס, פתאום אתה דואג ליאהודים?

טיפש. הרי אני מכחיש שואה. אני דואג לי ולך ולכל החמולה במוקטעה.

בסדר. כבוד הנשיא אני מקווה שהם לא יכוונו על רמאללה.

אתה לא מכיר את הנייה. הוא משוגע. שונא אותי יותר מאשר את ביבי.

אל תדאג. הכיפת ברזל שלהם תפוצץ את הטיל באוויר.

סאיב, כמה שאתה טיפש. אם הישראלים יצילו אותנו יגידו בחמאס שאנחנו משתפ"ים.

לא יגידו בוס.

איך זה?

בעזה כולם במנהרות. פוחדים להוציא את האף. ובגדה כולם בכלא של הציונים.

תראה רחוק חביבי. רחוק. בבחירות אנחנו נפסיד?

למי?

לחמאס, לחמאס סאיב. בגלל השמחה שהם נותנים לעם שלנו והכבוד.

אז מה נעשה?

יש לי תוכנית מדינית. קודם כינוס שרי החוץ הערביים. ואחר כך הליגה הערבית  ובסוף נסדר במועצת הביטחון גינוי חריף לישראל.

כמה שאתה חכם ראיס. אני כבר נוסע לניו יורק.

חכה. ילד. סבלנות.

לְמה לחכות?

שהישראלים יגמרו את העבודה.

* * *

http://www.gplanet.co.il/prodetailsamewin.asp?pro_id=2431

דברי ד"ר גיא בכור בנאום הזכייה בפרס ביקורת התקשורת מטעם "זכות הציבור לדעת".

* * *

מרדכי קידר

לא ליפול במלכודת חמאס

בימים האחרונים נלחם חמאס מרצועת עזה את המלחמה שבה נחל תבוסה ביהודה ושומרון. חטיפתם של שלושת הבחורים ורציחתם נתנה לישראל הזדמנות ולגיטימציה לפגוע קשות בתשתית של חמאס ביהודה ושומרון והסיגה את הארגון שנים אחורה, לאחר שזה עמד להשתלט על השטח באמצעות בחירות לנשיאות ולפרלמנט.

אלא שהיתרון של ישראל על הקרקע קיים רק ביהודה ושומרון. ברצועת עזה תתקשה ישראל מאוד לפעול אפקטיבית על הקרקע בשל כמה סיבות:

גודל האוכלוסייה וצפיפותה בעיקר בערים – עזה, ח'אן יונס, רפיח – ובמחנות הפליטים, מחייב את ישראל להכניס כוחות קרקע גדולים למיספר רב של מקומות

לטנק אין יתרון בשטח בנוי בהיותו חסר יכולת תמרון או הגבהה של תותח לקומות עליונות, והוא משמש מטרה איטית ונוחה לנשק אנטי-טנקי.

גם ג'יפ ממוגן בשטח בנוי מהווה מטרה נוחה לנשק אנטי-טנקי.

חיילים ההולכים רגלית בשטח בנוי הם כמו ברווזים במטווח.

אנשי חמאס הכינו את האזורים המאוכלסים – פיזרו מטעני צד, מוקשים, חפרו מנהרות מתחת לבתים והכינו עמדות צליפה ממוגנות בבניינים שולטים.

חיסול התשתית הצבאית והאזרחית של חמאס מחייב נוכחות ישראלית גדולה למשך זמן ארוך, שתאפשר לחמאס לפגע במפקדות בדומה למה שהתרחש בצור בלבנון.

גם חיסול התשתית של חמאס לא ימנע את שיקומה מחדש אחרי הנסיגה.

המסקנה מכל אלה היא כי כניסה קרקעית עמוקה לתוך הרצועה תעלה קורבנות רבים והתועלת שתצמח ממנה אינה רבה. את יציאת כוחותינו בהמשך יציג חמאס כניצחון על ישראל.

באוויר, לעומת זאת, יש לישראל יתרון מוחלט על חמאס, גם אם קשה לפעול בשל קרבת היעדים לאזרחים בלתי מעורבים ובשל פערי מידע מודיעיני וקשיי מזג אוויר. אנשי חמאס מכירים היטב את הנתונים הללו, ולכן הם יעשו כל שביכולתם כדי לגרור את ישראל למהלך קרקעי של הכנסת כוחות לעזה. כיוון שכמעט אין לישראל יתרון על חמאס במהלך קרקעי, קשה לישראל להגדיר בעצם מהו היעד של כניסה קרקעית לרצועה. כיבוש חלקי לא יפרק את חמאס וכיבוש מלא לא יפתור את הבעייה בטווח הרחוק, למרות המחיר הגבוה שנשלם בחיי אדם.

כדי לגרור את ישראל לתוך עזה פירסם חמאס באתרו הרשמי תצלום של ירי טיל, כנראה גראד, מתוך שטח אורבני צפוף. בידיעה המלווה את התצלום מספר חמאס בגאווה כי הטיל נורה להתנחלות אופקים. המסרים שמעביר חמאס באמצעות תצלום זה הם כמה:

אנו יורים מתוך שטח עירוני, ואם תנסה ישראל לפגוע במשגרים ובמפעילים, היא תפגע בילדים ונשים. אנו נביא את כל אמצעי התקשורת כדי להראות איך ישראל רוצחת אזרחים בלתי מעורבים, בהם נשים וילדים. זאת, בעוד שבירי מתוך שטח בנוי מפרים חמאס והארגונים האחרים את החוק הבינלאומי האוסר לערב אזרחים בלחימה.

האוכלוסייה האזרחית תומכת במלחמתנו ומוכנה לסבול בשל כך.

אין לישראל דרך להפסיק את הירי, אלא באמצעות מהלך קרקעי.

מה על ישראל לעשות?

על ישראל להימנע מכניסה קרקעית לרצועת עזה. עליה להמשיך לטפל בבעייה מהאוויר, שבו כאמור יש לישראל יתרון גדול על חמאס והארגונים האחרים.

יש להמשיך ולהגביר את החיסולים הממוקדים נגד פעילי השטח.

על ישראל להפנות אזהרה מפורשת למנהיגות הפוליטית של הארגונים כי המשך הירי יביא לחיסולם הפיזי.

על ישראל להודיע ברבים כי יומיים לאחר פרסום ההודעה, תסגור ישראל את האספקה של החשמל, המים, המזון והדלק לעזה, והניתוק יימשך כל עוד נמשך הירי. ישראל גם יכולה לאיים בניתוק התקשורת הקווית לעזה העוברת דרך ישראל. מעולם לא נשמע כי מדינה ממשיכה לספק דברים אלה לאזור שממנו יורים עליה טילים, והאזהרה מראש נועדה להתמודד עם בעיות משפטיות, ציבוריות, פוליטיות ותקשורתיות העלולות לצמוח מהניתוק.

ביום שבו שיגרו הפלסטינים מעזה למעלה מ-100 טילים ורקטות אל ערי ישראל, משדרות בדרום עד חדרה בצפון, העבירה ישראל לרצועת עזה 170[!] משאיות עמוסות אוכל ומצרכים אחרים. היש אבסורד גדול מזה?

אין מקומם יותר מן האמירה כי "אנו מפרידים בין המחבלים לבין האוכלוסייה: נלחמים בטרור ושולחים מזון לאוכלוסייה." שכן חמאס הוא שמחלק את המזון לאוכלוסייה, וזו מודה לו על כך שהוא מצליח לסחוט את ישראל להעביר לו מזון למרות שהוא יורה עליה טילים. המשך העברת המזון, המים, הדלק והחשמל – מתפרש בצד השני כסימן של חולשה, וזו מזמינה לחץ נוסף בצורת טילים ורקטות. עצירת המצרכים היתה מעלה בעזה דרישה ציבורית מחמאס לחדול מירי הטילים, ולכן, המשך העברת המצרכים לעזה הוא הסיבה להמשך ירי הטילים.

גם אומרים אצלנו כי "אנו מעבירים מזון ודלק כדי שהתקשורת העולמית תדווח עלינו דברים טובים." גם גישה זו מוטעית, כי היא מבוססת על סדר עדיפות לקוי, שבו חיי ישראלים פחות חשובים מתדמיתה של ישראל.

עם זאת, אין לישראל צורך ואינטרס לחסל את שלטון חמאס בעזה. זאת, כדי לא ליצור ברצועה כאוס שיחייב את ישראל לטפל במיליון וחצי תושבי הרצועה, שאין בהם אפילו מניין של תומכי ישראל. להפך: עצם קיומו של שלטון חמאס בעזה משרת את ישראל, בכך שהרשות הפלסטינית מחולקת לשניים, חלוקה המונעת את הקמתה של מדינה פלסטינית העלולה להפוך כולה – כולל יהודה ושומרון – למדינת חמאס.

חמאס, ברוב חוצפתו, מציב תנאים להפסקת האש: שחרור משוחררי עסקת-שליט שהוחזרו לכלא (כדי להחזיר את ההישג הציבורי שישראל ביטלה חלקית), שחרור מנהיגי חמאס שנעצרו (כדי לשקם את תשתית חמאס ביהודה ושומרון), הסרת המצור הימי מעל עזה (כדי שיוכלו להבריח טילים מהים), והפסקת החיסולים (כדי שהטרוריסטים יוכלו להמשיך ולירות עלינו כל אימת שיחפצו בכך).

על ישראל לדחות מכל וכול את תנאיו של חמאס, ולוּ רק משום שהסכם או הסכמה עם ארגון טרור מעניקה לו לגיטימציה ומהווה כניעה לטרור המקרינה חולשה ומזמינה לחץ נוסף. על מבצע "צוק איתן" לבסס הרתעה ישראלית מול חמאס השולט בעזה וליצור אצלו תחושה כי אין לו ברירה אלא להשיב את השקט על כנו ולאכוף את הסדר והשקט גם על הארגונים "הסוררים", כמו הג'יהאד האיסלאמי וועדות ההתנגדות העממית.

המאבק אינו רק בין צה"ל לזרוע הצבאית של חמאס, אלא בין שתי חברות – הישראלית והעזתית – שהמנצחת בו תהיה זו החזקה היותר, הסולידרית יותר והמוכנה יותר להקרבה. לכן, אם השגת יעד זה מצריכה פינוי זמני של ילדים, נשים או משפחות מהדרום לאזורים אחרים – יש לעשות זאת, כדי להעניק לממשלה אורך רוח ללא נפגעים לפעול לאורך זמן נגד טרור הטילים.

אם ממשלת ישראל תנקוט את הפעולות הנכונות כדי להגן על האוכלוסייה הישראלית, ואם ראש הממשלה יסביר לציבור את הרעיון שעומד מאחורי המבצע, מרבית הציבור תתמוך בממשלה ותשתף עימה פעולה. הציבור בישראל מבין כי "במלחמה כמו במלחמה" – על ישראל לנצח ניצחון ברור וחד. אם בסוף סבב האלימות הנוכחי יוכלו הג'יהאדיסטים לומר "ניצחנו", הם ישאבו מכך עידוד לצאת לסיבוב הבא נגדנו.

איני תמים לחשוב כי ניצחון ישראלי יפתור את כל בעיותינו מול חמאס לתמיד, אבל המרווחים בין סבבי האלימות יתרחבו כשאויבינו יבינו כי אלימות אינה מביאה להם את הפירות המקווים.

מדינת האיסלאם בעזה

המצב בעזה בעייתי גם מפני שברצועה יש כמה קבוצות "סוררות" שאינן מקבלות את מרותה של ממשלת חמאס. הידועות הן "הג'יהאד האיסלאמי הפלסטיני" ו"ועדות ההתנגדות העממית", ויש עוד כמה ארגונים קטנים.

לאחרונה הודיעו מיספר אנשים בעזה שהם נשבעו אמונים ל"מדינת האיסלאם" ולח'ליף אבו בכר אלבגדאדי. אם חמאס לא יטפל מיד בארגונים הסוררים, הוא ימצא את עצמו מתמודד במישור הפנימי עם אופוזיציה חמושה, אכזרית ונחושה להעביר לעזה את הטרור מסיני, מעיראק ומסוריה.

אלא שעזה אינה לבד, ושבועת אמונים למדינת האיסלאם נשמעה גם מלבנון, סיני ולוב, אחרי שלפני שלושה שבועות היתה הפגנת תמיכה במדינת האיסלאם בירדן. נראה כי זה רק עניין של זמן עד שנשמע, ואולי גם נראה, תופעה דומה ביהודה ושומרון ואפילו בתוך ישראל.

המאמר התפרסם במגזין "מראה" 298 ובאתר "מידה".

* * *

Preview YouTube video The Forgotten Refugees –

הפליטים הנשכחים  היהודים בארצות ערב – מומלץ מאוד לצפות ביו-טיוב

* * *

ולדימיר ויסוצקי

סוּסִים אִסְטְנִיסִים

תרגום מרוסית: יואל נץ

עַל גַּב שְׂפַת הַמִּדְרוֹן, עַל סִפָּהּ שֶׁל תְּהוֹם , הוֹד וּבַעַת,

הַצְלָפָה בְּמַגְלֵב אֶת סוּסַי מַמְרִיצָה – מְשַׁגַּעַת;

אֵין אֲוִיר לִנְשִׁימָה לִי, אֲנִי רוּחַ בּוֹלֵעַ לָדַעַת,

מִתְעַרְפֵּל מְשֻׁלְהָב – וַי, הִנֵּה שְׁעָתִי כְּבָר מַגַּעַת!

בִּי, הַאֵטּוּ, הַאֵטּוּ סוּסַי, מְבַקֵּשׁ מִכֶּם – אָנָּא, הַאֵטּוּ!

אַל תָּשִׁיתוּ לִבְּכֶם אֶל הַשּׁוֹט!

הִזְדַּמְּנוּ לִי סוּסִים אִסְטְנִיסִים – וּמוֹפֵת הוּא –

לֹא הִסְפַּקְתִּי לִחְיוֹת, לֹא לָשִׁיר עֲדֵי כְּלוֹת!

אֶת סוּסַי אֶשָּׁכֵר,

אַשְׁלִים בַּיִת חוֹזֵר,

לוּ עוֹד רֶגַע עַל פִּי הַתְּהוֹם אִוָּתֵר!

אֶת נַפְשִׁי, כִּפְלוּמָה מִכַּף יָד הוּרִיקָן יַשְׁלִיכֶנָּה,

לְעֵת בֹּקֶר גּוּפִי יִגָרֵר בְּמִזְחֶלֶת דּוֹהֶרֶת...

מְתוּנוֹת תִּפְסְעוּ נָא סוּסַי עֲדֵי קְצֶה הַקָּצֶה, נָא!

הָאַרִיכוּ וְלוּ בְּמִקְצָת אֶל הַקֵּץ אֶת הַדֶּרֶךְ!

קְצָת לְאַט לָכֶם סוּסַי, בְּמָטוּתָא קְצָת הַאֵטּוּ!

הִתְעַלְּמוּ נָא מִמַּגְלֵב וּמִשׁוֹט!

הִזְדַּמְּנוּ לִי סוּסִים אִסְטְנִיסִים - וּמוֹפֵת הוּא –  

לֹא הִסְפַּקְתִּי לִחְיוֹת, לֹא לָשִׁיר עֲדֵי כְּלוֹת!

אֶת סוּסַי אֶשָּׁכֵר,

אַשְׁלִים בַּיִת חוֹזֵר,

לוּ עוֹד רֶגַע עַל פִּי הַתְּהוֹם אִוָּתֵר!

לֹא אִחַרְנוּ – לָבוֹא אֶל הָאֵל הַשָּׁעָה לֹא דּוֹחֶקֶת

אָז עַל מָה מַקְהֵלַת מַלְאָכִים בְּזָדוֹן מְיַלֶּלֶת?

שֶׁמָּא הַפַּעֲמוֹן הַמְּיַלֵּל – הוּא מֵפֵר אֶת הַשֶּׁקֶט?

אוֹ אֲנִי, הַבּוֹלֵם אֶת סוּסַי מִלְהָאִיץ הַמִּזְחֶלֶת?

קְצָת לְאַט לָכֶם סוּסַי, בְּמָטוּתָא קְצָת הַאֵטּוּ!

קוֹנָם מְבַקֵּשׁ, מִתְחַנֵּן – לֹא לִדְהֹר!

הִזְדַּמַּנּוּ לִי סוּסִים אִסְטְנִיסִים – וּמוֹפֵת הוּא – 

לֹא הִסְפַּקְתִּי לִחְיוֹת – אֶת הַשִּׁיר לוּ אֶגְמֹר!

אֶת סוּסַי אֶשָּׁכֵר,

אַשְׁלִים בַּיִת חוֹזֵר...

עוֹד שְׁנִיוֹנֶת עַל פִּי הַתְּהוֹם, לֹא יוֹתֵר!

אהוד היקר,

שירו של הבארד (זמר-מלחין-משורר) ולדימיר וויסוצקי "סוסים איסטניסים" נגע אל קצות נימי נפשי. אני מציע בזאת את תרגומו.

באיחולים לקצת שקט ושלווה בימים טרופים אלה,

יואל

* * *

רביבה בן זאב

1. תודה לחמאס בעזה

למרבית האירוניה יש להודות לחמאסניקים בעזה שיורים טילים על כל ארץ ישראל.  בטיפשותם וברישעותם מוכיחים הטרוריסטים הללו, במעשה הנואל הזה, את האמת שלהם, שלא רק ההתנחלויות הן המכשול ל"שלום" אלא כל ארץ ישראל על יושביה היהודים היא מכשול לשלום פלסטין שלהם!

אולי סוף סוף השמאלנים שלנו שניכסו לעצמם את התואר: "מחנה השלום", יפסיקו לאלתר את האשמותיהם  כלפי ההתנחלויות ויחדלו מהסיסמאות הנבובות ש"יש לפרק אותן כדי שסוף סוף יגיע הקץ למלחמות". (מממ...)

השקרים בהזיותיהם כבר עברו את כל הגבול האפשרי של התבונה האלמנטרית, לתשומת ליבם של חכמי "ועידת השלום" של עיתון "הארץ", שפתחה ביום בו פרץ מבצע "צוק איתן".

הפונקציונרים הפלסטיניים שהוזמנו לשם כהוכחה לרצינותם בשלום, סירבו להגיע  בתירוצים שקופים, למורת רוחם של מארגני הוועידה. כך נאלץ "מחנה השלום" להסתפק בברבורים השדופים והילדותיים של עצמו.

שר הכלכלה נפתלי בנט שהוזמן לוועידה ככיסוי להוכחת הדמוקרטיה המזוייפת שלהם, זכה לתגובות חריפות מלוות בצעקות ובעלבונות. הקלטת שהנציחה את המעמד הגרוטסקי הזה תמשיך לרוץ ברשת האינטרנט כדי שרבים יראו וישמעו בעצמם איך האינטליגנציה המפוארת של השמאל הוכיחה את "נימוסיה הטובים" ואת סיסמאות האמת השקרית שלהם הראויים לבוז אחד גדול.

2. הפנים היפות שלנו במציאות סוריאליסטית

ביום השלישי של מבצע 'צוק איתן', פורסמה ב'חדשות בן עזר' 959 המקאמה הנפלאה של יוסי גמזו: 'על גבורת החזית ששמה עורף'. בכישרונו היצירתי, שמפעים כל פעם מחדש, היטיב יוסי גמזו לתאר ולחדד בסגנונו הכובש את רחשי העם במציאות שנכפתה עלינו לפתע, בה כל הארץ מותקפת והעורף כולו הפך לחזית.

נזכרתי בימי מבצע 'עופרת יצוקה'.  אז כמו היום, ובימי מלחמה בעבר, מתלכד העם המפולג והמשוסע בדרך כלל. שוכחים את הפלגנות, מסיטים הצידה את השנאות ואת המחלוקות ומגלים עוצמות וסולידריות. כאלה אנחנו. ושוב, כבימי חירום בעבר, מתגלה חוסנו של העם במלוא עוצמתו והתמונות חוזרות על עצמן.

באותם ימי מבצע 'עופרת יצוקה' יצר אוריאל הורוביץ (הבן של נעמי שמר) ושר את שירו המרטיט: 'כמו רקפות בין הסלעים'. הוא ואמנים רבים אחרים פקדו בימי המלחמה את יושבי המקלטים בדרום  ועודדו את האזרחים שהצטופפו לתפוס מחסה ממטחי הרקטות, בעוד חיילי צה"ל נלחמים בחזית.

בפשטות ובשפה עממית המובנת לכל, שר הורוביץ את השיר היפה שפורט על נימי לב שומעיו. מצורף הלינק אותו מצאתי באתר 'שירונט' – להנאתכם.

רקפות בין הסלעים

אריאל הורוביץ

מילים ולחן: אריאל הורוביץ

* * *

אזהרת המכתב העיתי לתושבי תל אביב:

בהישמע צפירת אזעקה ו/או בומים

הישארו לשבת במקומותיכם

רצוי בתוך חדרים

ואל תרוצו!

 אל תרוצו – אל תרוצו לשום מקום!

כי הסכנה הגדולה ביותר היא ליפול

במדרגות

ולהיפצע אנושות

* * *

תות הרמס סאטורי

זֶה לֹא יִהְיֶה

א

זֶה לֹא יִהְיֶה קַל. יִהְיוּ

הֲרוּגִים. חַפִּים

מִפֶּשַׁע יִפַּגְּעוּ. לֹא יַעֲבְרוּ

שְׁנִיּוֹת מִתְּחִלַּת הַמִּבְצָע וְהַקּוֹלוֹת

הַקְּבוּעִים מִבַּיִת יִפְצְחוּ בִּילָלַת

צוֹפָרִים.

ב

בְּרִית הַמּוֹעָצוֹת נִכְשְׁלָה

לֹא לָמְדָה אֶת הַלֶּקַח

וְנִכְשְׁלָה שׁוּב.

אַרְצוֹת הַבְּרִית כָּבְשָׁה

אֲבָל הִתְקַשְּׁתָה שָׁנִים אֲרֻכּוֹת.

סְרִי לַנְקָה לְהַבְדִּיל הִצְלִיחָה

אֲבָל הַמְּחִיר הָיָה אַדִּיר.

ג

הַבְּעָיָה הִיא שֶׁמְּדִינָה

רִבּוֹנִית אֵינָהּ

יְכוֹלָה לְהַרְשׁוֹת לְעַצְמָה.

שִׁלְשׁוֹם זֶה שְׂדֵרוֹת.

מָחָר זֶה תֵּל אָבִיב וִירוּשָׁלַיִם.

יִשְׂרַָאֵל כְּבָר יָצְאָה

כָּךְ שֶׁיִּשְׂרָאֵל צוֹדֶקֶת.

וְהַצֶּדֶק הוּא הַנֶשֶׁק.

הוּא הֶעָנָן שֶׁמֵּעַל לַמַּחֲנֶה.

ד

פְּגִיעָה תַּצְרִיךְ שְׁקִיעָה

מְסֻיֶּמֶת בַּבֹּץ

לְשָׁבוּעוֹת אֲחָדִים.

אֲבָל הַשְׁלָמָה לָחֳדָשִׁים אוֹ שָׁנִים:

הַפְּגִיעָה תִּהְיֶה הַרְבֵּה יוֹתֵר קָשָׁה.

אֲנַחְנוּ עֲלוּלִים לַחְטֹף עוֹד

אֲבָל בֵּין לַחְטֹף עוֹד

לְבֵין טִפְטוּף קָבוּעַ

הָאוֹפְּצְיָה הָרִאשׁוֹנָה עֲדִיפָה.

ה

כְּדֵי לְמַתֵּן אֶת הַפְּגִיעָה

צְרִיכָה יִשְׂרָאֵל עוֹד קְרִיאָה

רָצוּי דְּרָמָטִית

לְהַפְסָקָה.

רָצוּי גַּם לְהוֹדִיעַ

עַל הַפְסָקָה שֶׁל 48 שָׁעוֹת.

יִשְׂרָאֵל צְרִיכָה לְמַלֵּא אֶת מַצְבֵּר

הָהַצְדָּקָה. אַחַר כָּךְ

הַפְּעוּלָה לֹא תִּהְיֶה אוֹפְּצְיָה

הִיא תַּהֲפֹךְ לְחוֹבָה.

ו

אָז מַה הַפִּתְרוֹן?

וּמַה הָלְאָה?

"אֵיךְ אַתֶּם חַיִּים עִם

זֶה?"

אֵיפֹה הָרַבָּנִים

שֶׁיַּתְרִיעוּ נֶגֶד זֶה?

אֵיזֶה מֶסֶר מַעֲבִירִים לַיְּלָדִים?

ז

זֹאת אֶרֶץ הַקֹּדֶשׁ

הֵם אוֹמְרִים

לֹא שׁוֹכְחִים לְהַצְבִּיעַ

עַל הַכֹּתֶל הַמַּעֲרָבִי.

שְׁנֵי עָמִים

מַפְשִׁילִים אֶת הַמִּכְנָסַיִם

חוֹשְׂפִים יַשְׁבָן.

ח

וְדַוְקָא אָז

כְּשֶׁהַכֹּל עָמַד יָפֶה

וּבָרוּר

וְהָיְתָה תְּחוּשָׁה

וְנִתְּנָה גּוּשְׁפַּנְקָה

לָרְגָשׁוֹת

לַחֲרָדוֹת וְלַחֲשָׁשׁוֹת

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 13.7.14

* מתחילים לדבר על מתווים להפסקת אש, ובין השאר על דרישה של חמאס לשחרור משוחררי עסקת שליט שנתפסו מחדש, וראשי חמאס שנתפסו בעקבות החטיפה והרצח של שלושת הנערים. אסור בשום אופן להיכנע לתכתיב החצוף הזה.

לא זו בלבד שאין לשחרר מחדש את משוחררי עסקת שליט שנתפסו, אלא יש להמשיך ולעצור את שאר משוחררי העסקה. האוייב חייב להבין שהמשוואה הזו, של חטיפות ושחרור מחבלים –נגמרה. חטפתם? לא זו בלבד שלא נשחרר מחבלים, אלא גם נתפוס את אלה שכבר שוחררו.

מה המתווה הראוי להפסקת אש? הפסקה מוחלטת של הירי על ישראל, והפסקת מוחלטת של ההפצצות על רצועת עזה. אולם ההסכם חייב לכלול הבהרה ברורה, שכל פצמ"ר שיירה על ישראל הוא הפרת הפסקת האש, והוא ייענה בחידוש הפעולה הישראלית במלוא עוזה.

* מתנגדי הפעולה הקרקעית מדברים נגד "כיבוש עזה". אבל פעולה קרקעית, אם תהיה, אינה בהכרח כיבוש עזה. איני חושב שמישהו מדבר על כיבוש עזה. אנו נמצאים בלוחמה, ומדובר בפעולה צבאית בעורף האוייב. הפעולה תסתיים, וכוחותינו יחזרו לבסיסם. אגב, הפעולה אינה חייבת להיות בכל הרצועה, אלא רק במקומות שבהם יש בה צורך. למשל – השתלטות על כל השטח שסביב גדר הגבול, לפיצוץ המנהרות. פעולה כזאת אינה יכולה להיעשות ללא כניסה קרקעית.

* אחרי שישראל נסוגה מכל רצועת עזה ועקרה את כל יישוביה, הייתה לפלשתינאים הזדמנות פז. הם יכלו להקים חברה אזרחית מפותחת, עם כלכלה משגשגת, הרי כל העולם ובראש ובראשונה ישראל היו עומדים בתור כדי לסייע להם, כדי להשקיע ברצועת עזה. אבל הם בחרו בחירה אחרת. הנסיגה עצמה היתה תחת אש, ומיד לאחריה – האזורים מהם נסוגונו הפכו בסיס לפשע המלחמה המתמשך של התקפות טילים מכוונות על אוכלוסייה אזרחית בישראל. אגב, זה התחיל עוד כשפת"ח שלט בעזה, לפני שחמאס זרקו את מנהיגיו מן החלונות.

עכשיו, כאשר רשתות הרדיו והטלוויזיה אינן מפסיקות לראיין את העזתים, הם מתבכיינים ומייללים, וכהרגלם, אינם לוקחים טיפת אחריות. קורבניות במובנה המגעיל ביותר. כנראה שהם קוראים יותר מדי את גדעון לוי ועמירה הס.

ואילו אכן אחרי הנסיגה מרצועת עזה, העזתים היו שומרים על גבול שקט, אין ספק שרוב מוחלט של הישראלים היו תומכים בכך שהדבר ייעשה גם ביו"ש. הפלשתינאים גרמו לישראלים להתפכח.

* אם ישראל תיסוג מיהודה ושומרון לקווי 49', לא יהיה לאוייב צורך בטילים ארוכי טווח, מן הסוג שממנו יורים מרצועת עזה לעבר גוש דן וצפונה. די יהיה בקסאמים ופצמ"רים. כל גוש דן יהיה "עוטף יו"ש".

* אפרופו אוייב – בראיון לרשת ב' הגדיר עמוס הראל, פרשן "הארץ" לענייני צבא, את "חמאס": יריב פוליטי של ישראל. יריב פוליטי. נו, טוב, נקווה שננצח אותם בפריימריז.

* אבו מאזן ראוי לפרס ישראל על מפעל חיים, על כך שדחה על הסף את הצעותיו של אולמרט. אילו קיבל אותן, חלילה, המתקפה הנוכחית על ישראל, היתה נראית לנו כקייטנה נחמדה.

* הסבל שסובלים תושבי עזה קשה מנשוא. זהו סבל נורא ואיום, הכאב אמיתי. ואין לנו כל סיבה לשמוח עליו.

אולם חשוב להבהיר. לא ב-99.99% מהאחריות לסבל הזה נושאים הפלשתינאים – הם נושאים ב-100% מן האחריות. מישהו ביקש מהם לירות לאורך שנים טילים מכוונים לעבר אוכלוסייה אזרחית ישראלית? מישהו הכריח אותם, אחרי שישראל נסוגה מרצועת עזה – לא לבנות מדינה אלא בסיס טרור? מישהו כפה עליהם להפר כל הסכם, כל הפסקת אש, כל הודנה, כל תהדיה? מישהו דרש מהם לחטוף ולרצוח ילדים ישראלים? וכאשר הם ירו וישראל הבליגה עוד יום, ועוד יום, ועוד יום, והודיעה ששקט ייענה בשקט – מי חייב אותם להגביר את המתקפה?

הם נושאים במלוא האחריות. היום – וגם בעתיד. לגבי העתיד, יש להבהיר להם באופן חד משמעי – אם הם יכבדו, לשם שינוי, את הפסקת האש (שתהיה בסופו של דבר) ולא יירו טילים על אזרחי ישראל, צה"ל לא יתקוף אותם.

* עד כה, מפלגת העבודה נוהגת כאופוזיציה אחראית ופטריוטית בשעת משבר ביטחוני, ומעניקה לממשלה ולצה"ל גיבוי ללא תנאי. יש לקוות שהיא תדבק בדרך זו עד הניצחון.

* ערכתי סיור אנתרופולוגי בדף הפייסבוק של דב חנין. עניין אותי לקרוא, מה המסרים של מי שהיה מועמד לראשות העיר ת"א, ונהנה מטרנד הזוי של תמיכה בו מצד צעירים רבים, שעה שהעיר ת"א נמצאת תחת התקפת טילים?

תמונת הנושא שלו היא איזו הפגנה של "יהודים וערבים לא רוצים להיות אויבים." לא, אין אצלו התלהמות כמו אצל שותפיו לדרך, הח"כים הערבים. להיפך, כולו מתק שפתיים ומתינות. אבל הוא יוצא באופן עקבי נגד כל מימוש של זכות ההגנה העצמית של ישראל, ובמקרה זה נגד "ההפצצות בעזה". הוא בעיקר מצטט אחרים, פעם מתוך נאומו של דוד גרוסמן בוועידת השלום ההזויה של "הארץ" (בה הותקף באלימות נפתלי בנט – הפעם הראשונה מאז 1995 שבה שר בממשלת ישראל הותקף באלימות). ובמקום אחר הוא מצטט מכתב שקיבל מאיזו תושבת הדרום, המבינה את אלה שיורים עליה טילים. "מתי נבין שלא ההפצצות ימנעו הפגזות? שעוד מוות שם יגרום בסוף לעוד מוות כאן? שכיבוש וביטחון לא יכולים להתקיים ביחד? שמה שמגיע לנו – עצמאות וצדק – מגיע גם לשכנינו? שאם לא נתקדם בנחישות להסדר נתדרדר יחד לתהום איומה?"

מבינים? הפצצות לא ימנעו הפגזות, ולכן אל לנו להפציץ. לא נפציץ, ומה יהיה עם ההפגזות? הנה, ניסינו עכשיו את "שקט ייענה בשקט". זה עצר את ירי הטילים על אזרחי ישראל? איזושהי מילה על כך שתירוץ "אקיבוש" של עזה כבר לא קיים מזה 9 שנים? הרי כל מה שקורה מאז ההתנתקות מוכיח, שאין להם צורך בשום תירוץ כדי להמשיך לירות אל ערי ישראל, כיוון שהכיבוש האמיתי הוא עצם קיומנו כאן, וההתנחלות בשדרות וביד מרדכי, באשקלון ובבאר שבע, הן סיבה מספקת לפשע המלחמה המתמשך.

דב חנין אינו מביע תמיכה בירי הטילים, בטרור נגדנו. אבל הוא מביע הבנה, מאשים בעצם את עצמנו, משתמש במכתב הזוי של איזו תושבת הזויה (בעילום שם, אולי בעצם התושבת היא תושבת ת"א הנקראת דב חנין?) המבינה את הירי עליה, הנובע מאקיבוש. כל כולו סיסמאות נבובות וחלולות.

ניסיתי לדמיין את האיש הזה כראש העיר ת"א. טיל נופל על ת"א, יש הרוגים ופצועים. כל רשתות הטלוויזיה מכל העולם רצות לראיין את ראש העיר, דב חנין. "צר לי על מעגל האלימות, שגבה היום חיים יקרים בעירנו תל אביב. חשוב שנבין, שמי שזורע מוות בעזה, מביא מוות על עצמנו. אני נגד האלימות משני הצדדים. אקיבוש הוא אלימות, ההתנחלות היא אלימות, כל עוד נמשך אקיבוש איננו יכולים להלין על הצד השני, שבסך הכול מתגונן" וכו' וכו' וכו'.

הדבר הזה כמעט היה ראש העיר תל אביב...

* גדעון לוי, היזהר. אורי משגב עומד לעקוף אותך, לאיים על מעמדך. הנה, את מאמרו האחרון הוא הקדיש למתקפה ארסית על כיפת ברזל. למה? כי היא מקלקלת לו. מה הפנטזיה שלו? "אני רוצה לראות איך היו הישראלים מתנהגים ומדברים אם פעם אחת הייתה יורדת כאן על שכונת מגורים רביעיית אף 16 ומטילה עליה פצצות חכמות במשקל טונה."

לצערו, כיפת ברזל מאפשרת לממשלות ישראל "לצאת אחת לשנתיים ל'מבצע מוגבל', לתדלק כהלכה את מאגרי השנאה והדמוניזציה, ולזכות באמון מחודש של הנתינים הצייתנים."

אמנם המבצע הזה החל לאחר חודש של הבלגה ישראלית על ירי בלתי פוסק של טילים לעבר אוכלוסייה אזרחית ישראלית, תושבי הדרום, כאשר ישראל יורדת על ברכיה מתחננת לפלשתינאים ששקט יענה בשקט, והם מפרשים זאת כפחדנות ולכן מסלימים את הירי עוד ועוד. כל העולם מבין זאת. רוב העולם הערבי מבין זאת. אבל אורי משגב יודע שישראל התחילה את סבב ההסלמה הנוכחי, המשרת את ממשלת ישראל. ישראל ניצלה את חטיפת הנערים ורציחתם כדי לצאת לסבב הסלמה שנועד לפגוע באחדות הפלשתינאית. איזה יצור נתעב. איזה חלאה.

[אהוד: מסכים איתך במאה אחוז. יש בעיתון הזה לא מעט יצורים נתעבים וחלאות כמוהו. רק כתוֹב כמותם ומחר אתה תהיה גיבור פובליציסטי של העיתון!]

* האזור שספג יותר מכל אזור אחר בעשורים האחרונים, היה הגליל. הגבול עם לבנון, היה הסוער, הפרוע והמדמם ביותר במשך 40 שנה. וכעת, כשכמעט כל המדינה נמצאת תחת מתקפת טילים, הגליל הוא האזור השקט ביותר (למרות שני המטחים בסופ"ש).

בשבת האחרונה מלאו 8 שנים למלחמת לבנון השנייה. המלחמה התנהלה באופן בעייתי ביותר, בכל ההיבטים ובכל הדרגים – המדיני, הצבאי, העורף. אולם בסופו של דבר, המלחמה נבחנת במבחן התוצאה. ובחלוף 8 שנים, אנו יכולים בהחלט לראות במלחמה הזו ניצחון גדול. לא ניצחון בנקודות, כפי שסיכם הרמטכ"ל דן חלוץ לאחר המלחמה, אלא בנוק אאוט. גבול שדימם במשך ארבעים שנה; מציאות שנמשכה חרף מלחמות והסכמים, מבצעים ונסיגות, הומרה ב-8 שנים של שקט כמעט מוחלט. זהו הישג כביר.

מיד לאחר המלחמה, התוודה נסראללה שאילו העריך שתגובת ישראל תהיה קשה כל כך, חיזבאללה לא היה חוטף את החיילים. לפתע התברר לו, שישראל אינה עשויה מקורי עכביש, כפי שחשב והתרברב טרם המלחמה, אחרי הנסיגה. לפתע התברר לו, שישראל יודעת להשתגע ולהכות בעוצמה. מלחמת לבנון השנייה יצרה הרתעה של ממש.

כל תוצאה של מבצע "צוק איתן", שלא תרתיע את חמאס כפי שלבנון השנייה הרתיעה את חיזבאללה, לא תהווה ניצחון.

* מה המשימה הציונית של ימינו, כשמדינת ישראל היא עובדה קיימת ומוצקה, מדינה חזקה ומצליחה? קומת המסד של הציונות, הקומה הפיסית, דורשת תדיר תחזוקה, חיזוק ושיפור. אולם המשימה הגדולה של דורנו, היא לבנות את הקומה השנייה של הציונות – הקומה הרוחנית התרבותית, שעד כה ניגנה כינור שני.

"וָאָשִׂים דְּבָרַי בְּפִיךָ וּבְצֵל יָדִי כִּסִּיתִיךָ לִנְטֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסֹד אָרֶץ וְלֵאמֹר לְצִיּוֹן עַמִּי אָתָּה." אמר הנביא ישעיהו.

שרה ב"ק, העיתונאית, היוצרת והזמרת, כתבה שיר נפלא שנקרא "לנטוע שמיים", המציב את משימת הדור. לצערי, השיר אינו מופיע עדין ביוטיוב, ומילותיו אינן מופיעות ב"שירונט" ולכן איני יכול לצטט ממנו. אך זהו שיר מקסים, מרגש ביותר. אריאל הורביץ הלחין אותו, שרה ב"ק שרה אותו, והוא שיר הנושא במופע המשותף של השנים.

במופע, שרים אריאל ושרה משיריה של שרה, כולם בלחנם של אריאל, משיריו של אריאל, ומשיריה של אימו, נעמי שמר.

לנוכח הלוחמה בגבול הדרום, היה מרגש במיוחד השיר שלפני האחרון של המופע, שירה של נעמי שמר "מעוז צור": "אבוי לו מעוקצי ואבוי לו מדבשי, אבוי למבקש נפשי."

את השיר, סיפר אריאל, כתבה אימו לאחר שחגגה את חנוכה במעוזי התעלה, בשנת 1969, כשהלוחמים הדליקו את נרות חנוכה בחנוכיית ענק, עשויה תרמילי פגזים, שהטנקים ירו.

ארבעים שנה מאוחר יותר, בחנוכה, הופיע אריאל בפני לוחמי צה"ל במבצע "עופרת יצוקה". אריאל חזר הביתה, נפעם מרוח הלוחמים, וכתב את "רקפות בין הסלעים". "בין הישֵנים ברחוב לדקירות במועדון / בין מה שבדרך כלל קוראים בעיתון / כמו רקפות בין הסלעים / הפנים היפים של הארץ מתחבאים // וכשהיא לפתע צריכה / שמישהו ישכב בבוץ בתוך שוחה / לא תאמין איך הם מופיעים / כמו רקפות בין הסלעים."

ובהדרן, כמו התבקש שירה של נעמי שמר "חבלי משיח". "וכשרע לי, וכשמר לי, אז אני דווקא שר לי כך: חבלי משיח, הנה זה בא היום."

המופע של שרה ב"ק ואריאל הורביץ התקיים במסגרת אירועי "לא בשמיים" – חגיגת לימוד יהודית ישראלית בגליל העליון, שהתקיימה במכללה האקדמית תל-חי. "לא בשמיים" הוא אחד מאירועי השיא של ההתחדשות היהודית בישראל, שכבר היה למסורת. כחבר צוות ההיגוי של "לא בשמיים" השתתפתי בו לאורך כל שלושת הימים, ואמרתי דברי פתיחה ברבים מן המושבים.

כבכל שנה, קהל אלפים צמא דעת גדש את הפסטיבל, למד, החכים ונהנה. היו אלה שלושה ימים של הרצאות, שיעורים, רבי שיח, שולחנות עגולים ומופעים. נלמדו בהם תנ"ך, משנה, תלמוד, קבלה, רמב"ם, חוכמת ימי הביניים, חסידות, ספרות התחייה, הציונות והתרבות הישראלית העכשווית. נלמדו בהם הלכה, אגדה, מחשבת ישראל, היסטוריה, אקטואליה, ספרות, אמנות, מוסיקה. לימדו ולמדו בהם דתיים, מסורתיים, חילונים וסרבני תיוג מגזרי (כמוני). היו בהם הרבה תשובות אך הרבה יותר שאלות. והיפה מכל היה, שהמגוון הזה לא נלמד כמחלקות נפרדות, אלא הרוח היתה של שיח בין דורות, בין רבדים בתרבות, בין דיסציפלינות, בין מגזרים, שכולם יחד מרכיבים את השלם – תרבות יהודית, ציונית, ישראלית מתחדשת.

אחד המופעים היפים והמרגשים ביותר ב"לא בשמיים", היה המופע "שירים משכבר" של מקהלת הגליל העליון, אחת המקהלות המשובחות בישראל, בניצוחו של רון זרחי, עם הסולנית, זמרת הסופרן, גוני כנעני, הפסנתרן דימה מלצב (שהוא גם המורה לפסנתר של בְּנִי אסף) והעיקר – בעריכתו והנחייתו של מו"ר אליהו הכהן, שסיפר את הסיפורים שמאחורי השירים, והעלה מתהום הנשייה את המלחינים הנשכחים של ראשית ההתיישבות הציונית בארץ ישראל.

בין השירים, שרה המקהלה את "שירה הנוער" – "שירה הנוער שיר עתידנו, שיר התחדשות, בניין ועלייה." אליהו אמר, שזהו השיר העברי הראשון שבו הופיעה המילה "התחדשות", וזהו לטעמו התיאור המדויק ביותר של המעשה הציוני. לא ייסוד מפעל התיישבות חדש, אלא חידוש ההתיישבות היהודית בארץ ישראל, חידוש ימינו כקדם.

ואין הגדרה קולעת יותר להתחדשות היהודית והציונית מההגדרה הזאת של אליהו הכהן, המשלימה את הגדרתה של שרה ב"ק – לנטוע שמיים.

* דן מרגלית העלה על סדר היום הציבורי את "לקסיקון הֶקְשֶׁרִים לסופרים ישראלים", בעריכת זיסי סתוי ופרופ' יגאל שוורץ. במאמר ב"ישראל היום" הוא תבע את עלבונם של נעמי שמר וזאב ז'בוטינסקי, שמקומם נפקד מן הלקסיקון, בשל הדרה פוליטית.

באשר לז'בוטינסקי, מרגלית טעה. הלקסיקון עוסק בסופרים שפעלו במדינת ישראל, וז'בוטינסקי נפטר 8 שנים לפני הקמת המדינה. כמוהו, נפקדים מן הלקסיקון גם ביאליק, טשרניחובסקי, ברנר, ברדיצ'בסקי, הרצל, מנדלי מוכר ספרים ושלום עליכם. אולם הדרתה של נעמי שמר היא חרפה, היא שערורייה. ומאחר ונוכחותה של נעמי שמר בתרבות הישראלית כה משמעותית, ברור שהיא לא נעדרת כיוון ש"נשכחה" בטעות.

מה ששערורייתי אף יותר מהדרתה של נעמי שמר, הוא התירוץ להדרה זאת: "היא לא כתבה יצירה קנונית," הגיבו העורכים ללא בושה. וכי יש יצירה קנונית יותר מ"ירושלים של זהב," "לו יהי," "על כל אלה" ו"הו רב חובל"?

איני חסיד של ההפרדה המקובלת בין משוררים ופזמונאים. אגב, נעמי שמר הגדירה את עצמה כ"מיזמוראית". נעמי שמר היתה בעיניי משוררת גדולה. אולם מאחר ועד מותה לא היה מקובל להגדירה כמשוררת, ניתן היה, אולי, לסלוח להדרתה, בטענה שהספר אינו כולל פזמונאים. אולם ללקסיקון הוכנסו פזמונאים מובהקים, כחיים חפר ויורם טהרלב, כך שאפילו תירוץ זה אינו יכול להתקבל.

לזכותם של העורכים ייאמר שהם הודו בטעותם והבטיחו לתקן את המעוות במהדורה האינטרנטית שתצא בקרוב, ובמהדורה המודפסת הבאה. מודה ועוזב ירוחם.

אגב, על אף הפשלה הזו, בעיון ראשוני בלקסיקון, התרשמתי שהוא איכותי, מקצועי, מעניין וערוך היטב.

* ביד הלשון: למחרת פטירתו של דוד אלעזר – דדו, רמטכ"ל מלחמת יום הכיפורים, הכתיר "מעריב" את הכתבה הגדולה שסקרה את סיפור חייו, בכותרת: "האיש שכונה 'צוק איתן במערכת הביטחון' – קרס ונפל."

היה זה ציטוט מהדברים שכתב על דדו יצחק רבין בעקבות ועדת אגרנט, שלדעת רבין גרמה לו לעוול גדול, ובמילים אלה ביטא את אופן מנהיגותו במלחמת יום הכיפורים, קור הרוח והביטחון שנסך סביבו במצבים הקשים ביותר, והדרך בה ניווט את המערכה לניצחון.

צירוף המילים "צוק איתן" מבטא נחישות ועוצמה. המסר שבבחירת השם של המבצע, הוא הנחישות והעוצמה של ישראל בהגנה על ביטחונם ושלומם של אזרחיה ובמלחמתה בטרור.

צוק – פירושו סלע זקוף. איתן – פירושו חזק. במילון אבן שושן, ההגדרה לאיתן היא חזק, מוצק. ומעניינת הקרבה בין צוק ומוצק.

על פי המסורת, איתן הוא גם שם נוסף של אברהם אבינו. מזמור פ"ט בתהילים נפתח במילים "משכיל לאיתן האזרחי", ובמלכים נאמר על שלמה שהיה חכם מכל אדם ואף "מאיתן האזרחי". הגמרא מפרשת שאיתן האזרחי הוא אברהם.

מעניין לכמה חיילים שיתגייסו לצה"ל ב-2032 יקראו צוק, ולכמה יקראו איתן?

* * *

רון וייס

מחמוד עבאס ראוי להערכה ולתמיכה

מרדכי קידר במאמרו "אנו אשמים" (גיליון מס' 958) שופך אש וגופרית על ממשלות ישראל שעשו טעויות קשות בהתנהלותן עם הפלסטינים. הוא צודק בהאשימו את מתאם הפעולות בשטחים, שעודד ומימן את החמאס ואיפשר את התפתחותו. טעות זו נעשתה בידיעתו ובאישורו של ראש הממשלה יצחק שמיר, שרצה להחליש את השפעת הפת"ח בשטחים. כל הפיגועים שבוצעו ע"י הפלסטינים מאז הסכם אוסלו ועד שנת 2010 אורגנו ובוצעו ע"י מחבלי החמאס והג'יהאד האיסלמי ולא ע"י אנשי הפת"ח שבאו עם ערפאת מטוניס.

מרדכי קידר תוקף את מחמוד עבאס ומתעלם משיתוף הפעולה הביטחוני עם הרשות הפלסטינית, שתורם לביטחון ישראל. כל ישראלי שנקלע בטעות לשטחי A נשמר ע"י כוחות הביטחון הפלסטינים ומוחזר בשלום לישראל.

מחמוד עבאס המושמץ ע"י קידר גינה את החטיפה של שלושת הנערים הישראלים, ואמר בוועידת שרי החוץ הערבים כי היהודים החטופים הם בני אדם כמונו וחייבים לשחררם ולהחזירם למשפחותיהם. לאחרונה הוקיע את השואה והגדירה כפשע הנורא ביותר נגד האנושות בעידן המודרני.

מרדכי קידר כותב כי היו גם כאלה שהמציאו ביטוי מזוויע: "קורבנות השלום". ביטוי זה הומצא ע"י תועמלני ימין במטרה להבאיש את השלום. מוטב שקידר לא ישתמש בביטוי זה. מחמוד עבאס הוא אדם אמיץ ביותר המשמיע דעות המנוגדות לדעת רבים בציבור הפלסטיני וחייו בסכנה. הוא ראוי להערכה ותמיכה ולא להשמצות של יושבי כורסאות אקדמאים שלווים.

* * *

נעמן כהן

מלחמת ג'יהאד לא מלחמת חופש

המלחמה של מדינת החמאס ביהודים אינה מלחמת חופש, אלא מלחמת ג'יהאד ביהודים. בניגוד לנאצים ששמרו בסוד את תוכניתם להשמדת היהודים, החמאס כארגון ג'יהאד מוסלמי מצהיר בראש גלי  על מטרתו: חיסול ישראל, והשמדת היהודים. (אמנת החמאס סעיף 7)

אסור לטעות בכוונה של האוייב, ואסור לזלזל בכוחו להוציאה לפועל.

הפתרון

בזמן "הבליץ" (באנגלית: The Blitz, קיצור של המונח הגרמני "Blitzkrieg") ההפצצות הכבדות על לונדון וערי בריטניה על ידי הלופטוואפה, חיל האוויר הנאצי בשנים 1940-1941. נהרגו כ-43,000 אזרחים, ונהרסו למעלה ממיליון בתים. כל אלו לא שברו את רוחם של הבריטים.

לעומת הבריטים, ישראל נמצאת במצב של מלחמה דה לוקס בגלל ההצלחה הפנטסטית של מערכת "כיפת ברזל".

עם זאת ישראל אינה יכולה לאפשר לעצמה להיות תחת איום מתמיד של רקטות על כל שטחה.

ניתן לפתור את הבעיה ללא כניסה קרקעית מצד אחד, ומצד שני ללא פעולה אווירית מסוגה של הפצצת דרזדן ע"י חיילות האוויר של ארה"ב ובריטניה, שהביאו למיספר הרוגים הנאמד בין 25,000 ל-40,000, ובהרס של כ-85% ממבני העיר על פני שטח של 34 קמ"ר.

את הפתרון הגה יוסף דוריאל ז"ל (יוסף דוריאל, "ללמוד מהחיים", בן עזר גיליון 628):

בכל מקום בו נורית רקטה או פצמ"ר על ישראל, יש להוציא אולטימאטום לתושבי רצועת עזה, שיישמע בכל העולם – שכדי למנוע פגיעות באזרחים שאינם לוחמים – הם נדרשים לפנות רצועת שטח של 4 ק"מ מנקודת הירי על ישראל, שטח שיוכרז כאזור מלחמה האסור לשהייה לאזרחים, ובשפה הבינלאומית – "קורדון סניטר". איסור השהייה בשטח זה ייאכף בהפגזה מסיבית, ואז השטח יופצץ וייכתש.

כך ניתן יהיה לכתוש מן האוויר את כל שטח וכל מנהרה ממנה נורית אש.

יש להמשיך בכתישה זו בנחישות ובאורך רוח עד שארגון החמאס יסכים לנקות את כל רצועת עזה מרקטות. אסור להסכים להפסקת אש ללא תנאי זה.

ללא פירוז תתחדש הלחימה במהרה למרות כל הסכם "הבנות" כזה או אחר.

אסור להיכנס קרקעית לעזה. כמו בכדורגל עדיף תמיד לשחק במגרש הביתי. כניסה קרקעית תביא לנפגעים רבים מצידנו. על הקרקע העדיפות הטכנולוגית של צה"ל אינה ניתנת לביטוי. ניתן להכריע את המערכה מן האוויר בלבד.

גדודי חללי אל אקצא, הזרוע הצבאית של תנועת הפת"ח

נוטלת אחריות לשיגורים

מסתבר שלא רק החמאס והג'יהאד האיסלמי יורים על ישראל. "השהידים של הקצה" – גדודי חללי אל אקצא, הזרוע הצבאית של תנועת הפת"ח, התרעמו על התקשורת שלא מזכירה את פעילותם ההתקפית כנגד ישראל. לכן הם יזמו הצהרה מסודרת ב-11.7.14 שבה הם מפרטים את כל הפעילות שלהם באותו יום:

1. תקיפה של באר שבע בטילי גראד.

2. תקיפה שער הנגב בטילי גראד.

3. תקיפה בסופה ומעבר ארז בטילי גראד.

4. תקיפה שדרות בטילי גראד.

אולי גולדה שניפיצקי (זהבה גלאון) תנזוף באבא של מאזן על כך?

בכל מקרה יש לתבוע מאבא של מאזן שיפעל מיידית לפירוז רצועת עזה מנשק הרקטות של כל הארגונים, כולל ארגון הטרור הג'יהאדיסטי שלו, "השהידים שלך הקצה", חללי אלאקצא.

צה"ל הצבא המוסרי ביותר בהיסטוריה

החמאס נלחם בישראל במטרה מפורשת לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים – ומדינת היהודים מספקת לחמאס מזון ודלק. אין תקדים לכך בהיסטוריה האנושית. אם יש ספר גינס היסטורי יש לרשום בו את השיא הישראלי – לספק לאוייב בעת מלחמה מזון ודלק.

הגרמנים לא איימו על אנגליה בחיסול ועל האנגלים בהשמדה, למרות זאת אם הבריטים היו נוהגים כישראל הם לא היו יכולים לנצח במלחמה.

ב-10.7.14 ישראל העבירה לאויב בעזה 180 משאיות עם סחורות דרך כרם שלום.

האם הצבא המוסרי ביותר בעולם הוא גם החכם ביותר?

טוני בלייר אי אפשר להשמיד את החמאס

ראש ממשלת בריטניה לשעבר ושליח הקוורטט היום, טען בראיון ב-10.7.14 שלא ניתן להשמיד את החמאס.

מזלם של הבריטים ושל העולם החופשי כולו שצ'רצ'יל ולא טוני בלייר היה ראש ממשלת בריטניה בזמנו של היטלר והמפלגה הנאצית.

ערביי ישראל מזדהים עם החמאס

למרבה הצער טרם נמצא ערבי-מוסלמי אזרח ישראל שאינו מזדהה עם החמאס במלחמתו ביהודים. למרבה הצער טרם נמצא ערבי-מוסלמי היוצא נגד דברי מוחמד באמנת החמאס לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים, והרואה בם גזענות ולא מופת מוסרי.

אוסט יודה בברלין – בברלין אין טילים

על הפעיל הגזעני האנטי-אשכנזי והאנטישמי, מתי שמואלוף, כבר כתבתי:

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/00918001.pdf

והנה הוא מפרסם רשימה, לדבריו כדי להרגיז "את אלו שנותרו בקולוניה הארורה" (כלומר את היהודים בישראל), שבברלין לא נופלים טילים. (מתי שמואלוף: "טילים לא נופלים על ברלין", "הארץ", "תרבות וספרות" (11.7.14) – "הלב שלי הוא ערבי תלוש מהמזרח התיכון," מכריז שמואלוף.

מתי שמואלוף, הפעיל "המזרחי" האנטי-אשכנזי, נטש את אירועי "ערס פואטיקה", ומצא מקום מפלט באשכנז (גרמניה). אולי זה עבורו הגשמת חלום ילדות ישן. אם יחיה שם שנים רבות הוא עשוי להפוך ליהודי "אשכנזי" גלותי, אם גם רק "אשכנזי אוסט יודה."

מצד שני, וצר מאוד להודות בדבר, האם אין תופעת מתי שמואלוף, המהגר התלוש, המשוחרר "מכבלי לאום וטריטוריה" המהגר לגרמניה – מוכיחה את טענת היטלר שליהודי אין אידיאלים ורגש לאומי. היהודי הקוסמופוליטי הוא רק עבד לחומריות ולתאוות הכסף שלו, ולכן הוא טפיל על העם הגרמני.

מתי שמואלוף הוא בדיוק הטיפוס עליו דיבר היטלר.

תחי אלג'יריה

נבחרת אלג'יריה תרמה את כספי המונדיאל לפלסטינים בעזה, באלג'יריה לא נותר יהודי.

המשורר העברי יליד עיראק, רוני סומך-סומק – חולם לקרא לבת שלו דווקא "אלג'יר".

קופים – מוחמד, דרווין, ויוסי שריד

לאחר שיוסף שניידר – יוסי שריד (גרומפי רטנני) הגיע לשיא בו קרא לאנטישמים לפעול נגד היהודים בישראל, בגלל האשמתו את נתניהו באי השגת השלום, ולאור אכזבתו מכך שלא הוטל חרם על ישראל, הוא כתב ב"הארץ": "רק ישראל הקטנה והמפונקת מחביאה מתקנים אסורים באין משקיף, מתעלמת עשרות שנים מהחלטות של מוסדות בינלאומיים באין מפריע, שמה ללעג אמנות והסכמים, מפרה בריש גלי זכויות עם ואדם; והעולם מבליג. אומרים 'אנטישמיות' יש בעולם. אז איפה היא הידועה לשמצה – כשזקוקים בדחיפות לשמץ ממנה."

הוא רק לא הבהיר האם הוא מייחל רק לפוגרום קטן, או להשמדה בגזים?

הוא הגיע לשיא נוסף. כידוע מוחמד עשה דה-הומניזציה ליהודים כאשר בניגוד לדרווין הוא קבע שמקור הקופים והחזירים הם היהודים (קוראן סורה 5 פסוק 60), והנה יוסף שניידר – יוסי שריד (גרומפי רטנני), כותב שנתניהו "בתוך כל השימפנזייה הזאת, הוא מזדקף באורח פלא כפרינט פרמייר."

אז מה המסקנה? ששניידר-שריד-רטנני הוא רק שימפנזה?

אהוד: ואני חשבתי שכתוב בקוראן שהיהודים הם צאצאי הקופים והחזירים ולא מקורם!

* * *

מנשה שאול

עורו הערבים

נסו להבין

הדעת נותנת כי אין שוויון בין יכולתה הצבאית של ישראל וזו של חמאס. העולם כולו מכיר בכך וגם מנהיגי חמאס ודובריהם חוזרים על כך. אך הם אומרים זאת רק אחרי שצה"ל מממש יכולת זו. אז הם מתבכיינים ומבקשים את סיוען של מדינות ערב ואת התערבותן להשגת הפסקת אש. רק אז הם מרבים לטעון כי הם מתמודדים עם כוח אדיר, אכזר ועושק, כלשונם.

כאן המקום לשאול מדוע, אם כן, חמאס אינו מסיק את המסקנות, אינו לומד את הלקח וממשיך לשגר טילים. נדמה היה כי בעקבות "עופרת יצוקה", "עמוד ענן" ופעולות אחרות של צה"ל, יירתע חמאס משיגור טילים, ובמיוחד כשהוא מחוייב לשקט ולרגיעה ("תהדייה").

אך זה אינו קורה!

תשובתו של אחד מקציני צה"ל בדימוס על שאלה זו בראיון באחד הערוצים היתה: "הם טיפשים."

אך זו אינה תשובה מספקת. הרי אפילו בעלי חיים (בלי השוואות) אינם נכווים פעמיים מאש.

נראה כי התנהגותם היא תולדה של דביקותם בסיסמאות, בסמלים ובמיתוסים שלהם. סיסמאות כמו ג'יהאד, שחרור פלסטין מן הנהר ועד הים, מסגד אלאקצא שהוא שם ערוץ הטלוויזיה של חמאס – כל אלו מניעים אותם לפעולה, שלמימושה הם מצטיידים בכל אותם אלפי רקטות וטילים. עצם שיגורם הוא ניצחון מבחינתם, תהיה תוצאה הירי מבחינתם ככל שתהיה. גם הצגת תמונות של נשים וטף בישראל רצים למקלטים נחשבת ניצחון. אפילו בתיאורם את הניסיון הכושל של החדירה מן הים לזיקים, אין התייחסות לכישלון ולחיסול כל המחבלים. העיקר מבחינתם הוא עצם היות הפעולה, שאותה הם מכנים "פעולה איכותית" – המהווה מקור לסיפוק ולגאווה.

תורת המזימה

פעמים רבות שמענו מכלי תקשורת במדינות ערב, מעיתונאים ומאנשי מפתח במגזר הפלסטיני, כי חטיפת שלושת הנערים והריגתם היא קונספירציה של המוסד הישראלי, וכי מגמתה היא ריסוק תשתיות חמאס ביהודה ושומרון. ככל שהתארכו ימי החיפושים, הלכה ותפחה תיאוריית הקונספירציה. מפיצי הבדותה טענו כי הזמן נוקף ואין חטופים – חיים או מתים.

אך לאחר מציאת הגופות והבאת הקורבנות לקבורה, לא נשמעה ולו התנצלות אחת על השקר הגס.

עדות לדבקות התעמולה הערבית בתורת המזימה היא "הפרוטוקולים של זקני ציון" שתורגמו לערבית 14 פעמים והמתנוססים לתפארת בחנויות הספרים במרבית מדינות ערב.

תורת המזימה היא תולדה של מאפיין בסיסי בחברה הערבית, שהוא גורם עיקרי למצבם של הערבים בימים אלה: התנערות מאחריות והטלת אשמה על הזולת לכל מה שקורה. התנהלות זו משמעותה העדר ביקורת עצמית שהיא כמובן תנאי יסוד לתיקון, לרפורמה ולחדשנות.

המבחן הגדול של א-סיסי

הידוק החגורה, הקרבה וצמצום הסובסידיה הם האמצעים להעלאת רמת-החיים. זוהי הסיסמה העיקרית לעידן החדש של מצרים בהנהגתו של עבד אלפתאח א-סיסי.

ראש ממשלת מצרים, אברהים מחלב, הודיע על צמצום הסובסידיה לדלקים בהסבירו כי המדינה נמצאת במצב מלחמה נגד העוני והבערות, וכי הכסף שייחסך בצעד זה יושקע בחינוך ובבריאות.

מחירי הבנזין הועלו בשיעור של 45 אחוז, הסולר – ב-66 אחוז והגז לתחבורה – ב-20 אחוז. בכך תחסוך ממשלת מצרים כ-6 מיליארד דולר. אך גם אחרי הקיצוץ בסובסידיה, יישארו מחירי הדלק נמוכים ב-50 אחוז ממחירי השוק. כיום מצרים מסבסדת את הדלקים ב-22 מיליארד דולר בשנה שהם כ-30 אחוז מכלל תקציב המדינה.

במרוצת ששת העשורים שחלפו, ניסו ממשלות מצרים להקטין את הסובסידיה לדלקים וללחם, אך ניסיונות אלה הביאו למהומות ולשפיכות דמים. גם בימים אלה, למרות הפופולריות הסוחפת של הנשיא המצרי החדש, נרשמו מחאות והתקהלויות, בעיקר של נהגי מוניות, בטענה כי העלאת תעריפי-הנסיעות ב-12 אחוזים אינה מספקת, והם אלה שייאלצו לספוג את ההפרש.

הצעד הבא הצפוי במדיניות הידוק-החגורה הוא הפחתת הסובסידיה ללחם. א-סיסי הכריז לפני היבחרו לנשיא כי ממשלתו תסבסד רק 5 פיתות ביממה לכל אזרח, בעוד שהממוצע עומד על 8 פיתות לנפש. במצרים יש יותר מ-27 אלף מאפיות האופות למעלה מ-500 מיליון פיתות ביממה.

האם הפופולריות של א-סיסי תשכך את הזעם בקרב השכבות העניות המהוות כ-40 אחוז מהאוכלוסיה?

ימים יגידו.

העשן הכחול

בית משפט במצרים דן את בנו של נשיא מצרים המודח מוחמד מורסי לשנת מאסר באשמה של עישון חשיש. המשטרה תפסה אותו ואת חבריו בעת שעישנו את הסם ברכבם שחנה בדרך צדדית באחת משכונותיה של קהיר.

כזכור, בנו של מורסי הכריז לפני כשנה כי הוא מתכונן למלחמת קודש, "ג'יהאד", נגד ישראל במטרה לשחרר את מסגד אלאקצא ולחסל את ישראל. נראה כי אין גבול לדמיון בהשראת העשן הכחול של החשיש.

המאמר התפרסם במגזין "מראה" 298.

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

מתי דוד

לעולם לא עוד כניעה לאשלייה

של שלום וירטואלי ללא ביטחון ריאלי

הפלסטינים תובעים צדק ולא – מדינה, פשרה, וקץ הסכסוך. "צדק פלסטיני" משמעותו זכות השיבה של הפליטים לפלסטין השלמה, ללא אף יהודי בתוכה. צדק זה יושג על פי "תורת השלבים".  עד כה הם מצליחים ואנחנו נכשלים בנדון.

צריך להשלים עם העובדה שבשלב זה לא ניתן להגיע לפתרון ולהסכם שיוביל לשלום, לביטחון ולהקמת מדינה פלסטינית. תהליך חלום השלום, הפך בפועל ל"תעשיית השלום" שמפרנסת מאות פוליטיקאים, דיפלומטים ועיתונאים, שמייצרים נאומים, מפיקים "ניירות עבודה" ומכנסים ועידות – ללא תוצאות.

"תעשיית השלום" מנפיקה ללא הפסקה שיטפון של רעיונות, הצהרות, יוזמות, נוסחאות, תוכניות והכחשות, בידיעה שאין שום סיכויי לתוצאות חיוביות, לאחר כישלונות של כל הניסיונות בעבר.

"תעשיית השלום" מקיימת מפגשים וכינוסים עקרים עם פטפטת בלתי פוסקת של נאומים, בשיתוף כל השחקנים המעורבים, שמשייטים על הגלובוס, בהילה של עושי שלום מקצועיים אמיתיים, אך ללא שום סיכויים.

צריך להשלים עם העובדה שלא יהיה שלום עם הפלסטינים מהסיבות הבאות, שלא ניתנות לפתרון, אפילו אם בראש הממשלה יעמדו ציפי לבני, אהוד אולמרט או יוסי ביילין:

הפלסטינים לא יתפשרו על זכות השיבה.

הפלסטינים לא יכירו בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי.

הפלסטינים לא יפנו עורף לחמאס, איתו חתמו על הסכם פיוס.

הפלסטינים לא יסכימו לפשרה טריטוריאלית, אלא חזרה לקווי 67'.

הפלסטינים לא יסכימו להתחייב לקץ הטרור, ההסתה והתביעות.

הפלסטינים לא יוכלו לעמוד מול הגל האיסלאמי הקיצוני שמתנגד לשלום עם ישראל.

הפלסטינים לא יסכימו למדינה מפורזת ושליטה ישראלית על הירדן.

כל אלה התובעים מהממשלה "יוזמה מדינית חדשה" מסתירים כוונתם האמיתית.  לא מדובר ברעיונות חדשים, אלא בכניעה לתביעות הפלסטיניות של חזרה לקווי 67' וזכות השיבה.

כל אלה התובעים "יוזמה חדשה" עדיין לא הבינו שחייבים להתנתק מהאבק, השומן והחלודה של קווי החשיבה הישנה, חשיבה המבוססת על הרציונל הישראלי יהודי, ועל המנטליות הליברלית מערבית, ולא על רציונל הכבוד והמנטליות המוסלמית-הערבית שדוחה כל הצעת פשרה ורעיון ישראלי.

הלקסיקון הפלסטיני, מאז הצהרת בלפור ועד ימינו, תמיד דחה כל תוכנית וכל פשרה, ובחרו במלחמה. הם אמרו "לא" לתוכנית החלוקה של האו"מ ב-1947. הם אמרו "לא" בהחלטות חארטום ב-1967. הם אמרו "לא" להצעות הפשרה המכסימליות של אולמרט וברק. הם חתמו על הסכמי אוסלו ב-1993 אבל שבו לטרור. הם הקימו מדינת טרור בירדן, שפורקה. הם גורשו מלבנון.

על רקע המהפכות בארצות ערב, אין שום סיכויי שבשנים הבאות יקום מנהיג פלסטיני מתון שיוכל לעמוד מול כל הפליטים בסוריה, בלבנון, בירדן ובעזה ולשכנע אותם להסכים לוותר על זכות השיבה. אין שום סיכויי שיקום אנוואר סאדאת פלסטיני. אין שום סיכויי לשלום ישראלי-פלסטיני בקרוב.

ולמרות הכול, "תעשיית השלום" תמשיך ליצר תוכניות של אופטימיות מגויסת, כדי לתחזק פתרון זמני אפשרי, אחרי כל התוכניות שנכשלו: אוסלו, אנפוליס, אופציה ירדנית, תוכנית אלון, תוכנית רוג'רס, תוכנית סעודית, תוכנית קלינטון, מפת הדרכים של בוש, אוטונומיה, פשרה טריטוריאלית, פשרה פונקציונלית.

ואנחנו בתוכנו נמשיך את כל הוויכוחים הפוליטיים-כביכול בין ימין לשמאל, בין מתונים לקיצוניים. ויכוחים עקרים של יצרים בלתי נשלטים של מנהיגים שאין להם אומץ להודות שאין סיכוי לשלום בגלל הסרבנות הפלסטינית הניצחית. מנהיגים שממשיכים לטפח את העלילה שרק ישראל אשמה בחוסר הפיתרון.

* * *

תקוה וינשטוק

1. הורות לאין סוף

בימים אלה התקיים ב"בית הסופר" בתל אביב ערב מרגש מאד: "הורות ללא סוף" – שיח סופרים ומשוררים על אורות וצללים בהורות לילדים אחרים.

"ילדים אחרים" זה השם המכובס שבו מכנים בשנים האחרונות ילדים פגועי נפש – מפגרים, אוטיסטים, בעלי תסמונת דאון, תסמונת אספגר ועוד. כיום כבר יודעים לאבחן ולהגדיר מה המפגע ויודעים לטפל בתסמונות השונות, אבל טרם נמצא שיקוי הפלא שיעשה את ה"אחרים" לרגילים ממש. אימהותיהם ואבותיהם של הילדים האלה הם הורים ללא סוף. ילדיהם זקוקים לתמיכה כל ימיהם. והסוף מגיע רק בקץ החיים של הילדים או של ההורים.

זה היה ערב ספרותי מוקדש לחשיפת יצירותיהם של סופרים ויוצרים המטפלים בנושא, בדרך כלל הורים לילדים פגועים. יזמה אותו המשוררת עדנה מטווך מלר, שהיתה גם המארגנת, המבצעת והמנחה. מיטווך מלר פעילה מאוד באגודת הסופרים. המוטו של הערב היה שורה משיר שחיברה: "עמוק, עמוק בתוך עיניו של בני שוכנת ארץ צלילים קסומה." מ"מ מיטיבה לדעת ילד מפגר מה פירושו. בנה אדם, הצעיר בשני ילדיה, בן 32, הוא כזה. היא מגדלת אותו בבית. במאמצים גדולים ובסבלנות אין קץ הצליחה להוציא ממנו את המיטב – הוא יודע קרוא וכתוב, פעיל בשטחים שונים, הוא שופט כדורגל מוסמך וגם מתופף (בלי לדעת תווים) בתזמורת.

עדנה מיטווך כתבה שירים רבים על הילד הפגוע. ספרה האחרון "תיקון לפני חצות" מעבד את המכאוב. "אל תדחה" היא כותבת בספר, "אל תאמר למחר. שנה צורתו עשה בו מעשה אמנות שאיש לא עשה כמותו. תן ...והלבישהו אומץ מלא צורתו," למעשה, "בסונטה לאם הנצחית" שבספר כותבת מיטווך: "היא תמיד תישאר אם לילד קטן / שיצמח ויגדל ולא יבגר / וישאל שאלות וידרוש מענה / לכל מה שמוחו לא יאמר... היא תגיש לו חמש ארוחות ויותר / ותעצב חפציו כבאולם מוזיאון / ותקרא מספרים חדשים וישנים / אותם סיפורים בחלוף השנים... וידו שתצמח ותשלש גודלה / תאחז בידה כל העת / והוא יהיה עלם חן גבר חלומות / ילד קטן בן חמש." – והסיום: "אם של ילד קטן / לעולם אינה מתבגרת." אין לה ברירה. תמיד חייב להיות לה הכוח להתמודד.

בספר שהקדישה לבן "סונטה לכינור ופסנתר", כותבת מיטווך הקרובה למוסיקה – בעלה המנוח עמוס מלר היה מוסיקאי ומנצח מקהלות – בדרכה המיוחדת, כי החברה אמורה לתמוך בילד כזה "כשם שהפסנתר תומך בכינור בסונטות לכינור ופסנתר בתקופה הקלסית במוסיקה." הילד האחר אינו יכול להתפתח ללא תמיכת החברה.

מסתבר שהרבה סופרים ומשוררים שהם הורים לילדים כאלה, כתבו על הנושא מכמיר הלב הזה. כמה מהם  קראו מיצירותיהם בערב ה"הורות לאין סוף". המשוררת יוכבד בן דור חיברה מונולוגשל אוטיסט, פרופ' יעקב רז, סופר ומתרגם, לשעבר ראש החוג למזרח אסיה באוניברסיטת תל אביב, הוציא ספר על בנו המפגר. גם רן יגיל כתב על כך הוקרן גם קטע מסרט על אוטיסט שביימה העיתונאית והתסריטאית חגית רון רבינוביץ.

 ואילו כמה סופרים וסופרות הכותבים בפתיחות על ילדיהם בעלי הצרכים המיוחדים, לא הופיעו בערב מחשש  שלא יעמוד בהם הכוח להופיע בנושא מול קהל.

והיו גם נציגים לילדים ה"אחרים": הנערה אביב וולף מלהקת הזמר של אקי"ם (אגודה לקימום אנשים עם מוגבלות שכלית) שרה שיר שכתבה והלחינה בעצמה, והנער רבינוביץ, אוטיסט בן 17, כמעט עיוור, שר בקול מקסים את הסונטה לילד שלא יגדל.

עדנה מיטווך אומרת כי התכוונה להעלות בעיקר את האורות שבהורות לילדים כאלה מכל הסוגים, מבעלי פיגור קל עד פיגור עמוק, ורצתה לקיים ערב אופטימי. לא פעם ציינה שהילד החריג מהווה מעין נייר לקמוס ובוחן של המין האנושי, וכל התקדמות, אפילו איטית, של חריג,  מסוגלת להעניק אושר למקורביו, והמשפחות מגלות את האור והעוצמה שההורות הזו מקנה. בנימה כמעט דתית אפשר לומר שזכות היא להיות הורה לילד שונה.  

זו כמובן אמת חלקית בלבד. מאד התקשיתי להתעמת עם כל ריכוז הפגעים בערב וחשבתי בליבי שהנה אני כמעט ואיני מחזיקה מעמד לשמע קטעי השירה והפרוזה על ה"אחרים", ואילו ההורים מתמודדים איתם יום יום ושעה שעה בכוחות שלא ייאמנו.

סיים את הערב המשורר בלפור חקק, יו"ר אגודת הסופרים לשעבר. לו ולאחיו התאום הרצל   – יו"ר אגודת הסופרים היום – היה אח בכור מפגר שנפטר לפני כמה שנים. בלפור הקדיש לאלי שירים אחדים. כשנולד האח הזה אמר הסב – שזה היה נכדו הראשון – לבתו, אם התינוק: "'נפלה לידינו זכות. הילדים האלה הם מלאכים שנפלו ובאו לעולם לעשות תיקון. ועד שישלים את התיקון שלו עלייך לנהוג בו ביראת קודש."

בחוץ, בעיראק בה נולד, לעגו והציקו לאלי. היה קשה להיווכח עד כמה לרוע האנושי אין תכלה, כתב בלפור. לעומת זאת בבית זכה לאהבה רבה ואף  הוא גילה אהבה מיוחדת למשפחה. יום אחד, כשניסתה לטפל בו והוא התנגד, פלטה האם במצוקתה: "אל  ,מניין באת?"

והוא ענה: "הייתי תחת השטיח של אלוהים..."

שום משורר לא יכול היה להמציא משפט כזה... וכשנשאל: "ומי היה לידך שם?" – השיב: 'המשיח!' כאילו אימת את דברי הסבא..."

2. כסאות נוח וספריית רחוב

לפני זמן מה כתבתי על כסאות הנוח שהציבה העירייה בקצה שדרות רוטשילד סמוך ל"הבימה" – למען הדיוק מול רחוב ברדיצ'בסקי. כסאות נוח כמו על שפת הים, אלא שעל אלה כאן מסבים בחינם ועוד עם ברכה מהעירייה למנוחה נעימה. בינתיים ראיתי כסאות נוח וכסאות רגילים גם בכיכר רבין ובכיכר הסינמטק וודאי יש כמותם באתרים נוספים. מבצע עירוני המביא כבוד גם לעירייה הסומכת על תושביה שישאירו את הכיסאות במקומם, וגם לאזרחים השומרים על רכוש הציבור.

השבוע עברתי שוב במקום והנה עוד הפתעה מרנינה: ליד הכיסאות הוצבה  "ספריית רחוב" – כך כתוב גם באנגלית ובצרפתית, ונאמר שם: "אתם מוזמנים לקחת לקרוא וגם להחזיר כי אין כמו לשבת בחוץ ולקרוא ספר טוב!"

זה מין קרון קטן דמוי קיוסק הנשען על חד-אופן, וסוכך כתום עליז מגן עליו משמש וגשם. הוא פתוח משני עבריו וכולו מדפים מלאים ספרים. גם זה חינם אין כסף, שי מהעירייה, המציעה גם  להוריד ספר דיגיטלי במתנה.

"איפה המשגיח?" אני שואלת באנגלית צעיר שחור (לפני ה"פוליטקלי קורקט" היו מכנים אותו "כושי") המתרווח בכיסא נוח וקורא ספר.

"אין שום משגיח! הוא משיב, ואם צעירה השרועה בטור השני של כסאות הנוח, ולידה עגלת תינוק, מוסיפה: "אפשר לקרוא כאן כל ספר שרוצים... אפילו לקחת הביתה ולהחזיר עם עוד כמה ספרים בתרומה..."

הספרים הם בעברית כמובן, באנגלית, ערבית – הספרייה נודדת ודאי אף ליפו – ברוסית (איך לא? אלה קוראים גם באוטובוס) ובצרפתית (בעיקר כתבי עת, למשל "אל"). ספרייה של ממש שלא צריך להירשם אליה ולא להמתין בתור. יש מבחר וכל נפש תמצא את מבוקשה: שפע של ספרים מציירים לילדים, ביניהם ספר של ריטה, רומנים, ספרי הגות, היסטוריה וגיאוגרפיה, בעיקר של ארץ ישראל – מבקעת הירדן עד מפת תל אביב, כתבי דת וגם אלבומי צילום  גדולים. ספרים שהיו להיטים ובינתיים ירד חינם לצד יצירות חדשות, סמדר שיר וספר ראיונות של דב סדן, ספרי מלחמה, ספר של גרשון ריבלין, של פרופסור יעקב בער, טעמי המקרא וספר רעיונות לעסקים – הכול מכול כול. אפילו ספר בכריכת צלופן שנלקח במשיכה מאחת הספריות והלוקח מחזירו עתה לציבור ומקל על מצפונו.

[אהוד: כפי שכבר סיפרתי, מעל חוף גורדון בעיר קיים אותו מתקן ממש לשאילת ספרים, כאשר המדפים מסווגים לפי שפות].

3. משוט בעיר

    שמתם לב כי רוב העוברים ושבים ברחוב אינם עונדים כלל שעון יד? אתה שואל "מה השעה?" והנשאלים מכניסים יד לכיס, והנשאלות – לתיק, מוציאים סלולרי למינהו ואז משיבים. שעונים עונדים בדרך כלל רק מבוגרים. מאז ומעולם נחשב השעון גם כתכשיט. כיום הוא רק תכשיט.

ושמתם לב כי רוב הנשים לובשות הקיץ שמלות קלילות (וקצרות...) לא מכנסיים וג'ינסים? כך גם הילדות הקטנות – והן מתוקות בשמלות כפי שלא היו מעולם!  

* * *

צבי כסה

כל אחד מהם היה "בוגד" בשעתו

לאהוד בן עזר, החיים מזמנים הפתעות. הפעם אתה זכית. יבין כץ (שאיני מכירו) רשם אצלך טיעון התומך בדעותיי שפורסמו במכתב העיתי. והמחלוקת הרי ידועה בין האגף המואר של החברה הישראלית היודע שלמטבע יש שני צדדים לבין האגף האחר הרואה מטבע עם צד אחד בלבד ומתעקש על זה. לאמור, אמירתו של ויצמן בוועדת האו"מ: "צדק בצדק נגע" שהיא סלע הלגיטימציה לריבונות העברית בא"י, אתה היית אז (לו בגיל המתאים) אולי קורא לו בוגד. כשם שבגין טען שהסכמה לחלוקת הארץ היא בגידה. מסקנה: בן גוריון בוגד.

והיום בוויכוח כשכץ מעלה נימוקים של פשרה אתה שולח אותו "לאחמד טיבי וחנין זועבי, להעביר כבר עכשיו את השילטון בישראל לידי הפלשתינים, שזה כמובן עדיף מללכת בדרכו של בר כוכבא...." מסקנה, מי שסובר שמרד בר כוכבא היה מטומטם וחסר אחריות והלאומן הדתי עקיבא שתמך בו היה משיחיסט, לא שעה לחכמים שהזהירו: "עשבים יעלו בלחייך ומשיח לא בא, הוא בוגד וימסור את השילטון לפלשתינים. הוא ולא הפוסט ציונים החותרים ודי מצליחים להמיר את מדינת עם ישראל למדינת שני העמים עם דמוקרטיה לאחד. אני מסרב להאמין שזו דעתך המלאה. בן גוריון, בגין, רבין, שרון – כל אחד מהם היה "בוגד" בשעתו כאשר החליט שיש למטבע שני צדדים. וכפה על הציבור את פשרותיו. אליפלט גיבור כמו מאיר הרציון. הפשרות הן שהביאו אותנו אל היש שעשינו. והשאלה היום כפולה: האם יש לנו עם מי לדבר והאם יש לפלשתינים עם מי לדבר.

אהוד: צביקה, אתה כמו עמוס עוז ודומיו, אתם מהאו"ם. "צדק נגע בצדק"! – לא, אין, אין לנו עם מי לדבר, ותפסיק לאחֵז את עיני עצמך וקוראיך! אין לנו עם מי לדבר לא בגלל חטאינו ושגיאותינו – אלא בגלל השנאה האופפת אותנו ואשר לא תכלה כל זמן שלא נקפוץ כולנו לים או נתאדה באוויר, כחלומם שואף הנקם!

כל אחד מאיתנו, וממצוטטיך שהבאת שלא לעניין אלא מתוך פלפול-לשמו – ידע ויודע שיש למטבע שני צדדים. אבל הצד שאינו שלנו פירושו אחד – השאיפה להשמדה שלנו. אל תהיה טיפש וצדיק הרבה! ותפסיק כבר להעמיד פנים "מוסריות" כי זה כבר גובל במה שאפשר לכנות בשם אידיוטיזם מוסרי!

* * *

אלי מייזליש

על בר-כוכבא, רומל וצבי כסה ויבין כץ:

עד מתי תיתממו?

עוד לא סיים צבי כסה להסביר לנו מה עולל אותו בר-כוכבא לפני 1880 שנה, מגיע עוזרו הנאמן יבין כץ ומפרשן אותו עד לימי רומל בשערי אלכסנדריה 1942, ככה: "בשנת 1942, כשהנאצי רומל רדף את הצבא הבריטי במדבר המערבי עד לפאתי אלכסנדריה, מרחק יום נסיעה מתל-אביב..."

תרשה לי מר יבין כץ, אבל את הדרך [מאל-עלמיין ולא מאלכסנדריה מרחק 1800 ק"מ] לא בטנקים הגרמניים, ברובם מסוג מיושן, אלא אפילו בסתם משאית צבאית מרצדס עם 4 טון תחמושת במהירות ממוצעת של 40-50 קמ"ש – תגיע המשאית ב-4-5 ימים, ואילו הטנקים, אפילו אם יהיו על גוררים ולא על שרשראות – ב-8-10 ימים, ועל השרשראות לא היו עוברים את התעלה כי היו שוקעים בדלתא.

ותאמין לי מר כץ, איש במצרים – כולל המחנה ה-8 הבריטי שהיה כפליים בכמות האנשים והכלים מהקורפוס של רומל – לא היה נותן לשיירה זו לעבור אפילו קילומטר אחד לכיוון אלכסנדריה, כפי שאכן קרה, והנאצי נאלץ לסגת ולסגת עד טוניס ובסוף חייו התאבד. [מאוד אני רוצה שתתבונן היטב במפת מצרים ותראה כי אין שום כביש שמחבר את אלכסנדריה לתעלה, וכל הצבא של רומל היה נשרך בתעלות הדלתא והגשרונים ומעולם לא היה סיכוי של ממש שהיו עוברים ולו גשרון אחד זולת הצועקים יום נסיעה מתל אביב!]

מה אני לומד ממך? שאתה סתם. סתם זורק מילים ללא חשבון. "יום נסיעה"? מה היה כאן? טיול שנתי או מלחמה? הרי את הדרך עד לאל-עלמיין מבנגזי עשה רומל בחצי שנה, אז ככה "מרחק יום אחד מתל-אביב..."[?]

 טוב. נעבור הלאה, אל הקטסטרופה שבר-כוכבא העניק לנו – אז, 65 שנה לאחר חורבן בית שני. אכן קטסטרופה לדורות, אבל תראה לי בהיסטוריה עם אחד שלא עבר קטסטרופות מסוג זה של מרידות נפל, בעיקר נגד אימפריות אדירות. והיו כאלה שנכחדו ולא נודע יותר על קיומם, והיות שאין שימוש במחקר ההיסטורי במילה 'אם', בכל אופן ולמרות המרד הנ"ל, עמנו שרד והגיע לרמת הישגים אסטרונומיים שכיום זה מוכח עם 'כיפת ברזל' שאין לך בעולם מעצמה מדעית שהצליחה כך. ולא מעניין אותי מה היה קורה אז בארץ, לו בר-כוכבא היה נשאר מגדל לולבים בעין-גדי במקום לחולל מרד נגד אימפריה.

רק דע לך, כי מאז ימי ר' עקיבא או רבן גמליאל, איש מעם ישראל בעיקר בארצנו לא חילל שבת והיה כמו היום חרדי, וככה היינו נשארים עוטי גלביות ומשננים ערב ובוקר שמע ישראל או לומדים משניות. מי ערב לך כי היה קם איש כמו הרצל בירושלים ומעז לכפור בסנהדרין?  רק הגולה במשך 1880 שנים כפתה עלינו להיחלץ מהצבת של הדת ולחוש עצמאות לאומית ודווקא בארצנו, כי הבלטות הגדולות עם הפסיפס בכל בתי הכנסת ההרוסים מהוות עדות להיותנו כאן ולא ערכי הדמוקרטיה שיצרו אירופאים למען אירופאים לפני 200 שנה. 

ועל צבי כסה ופרקליטו הנאמן יבין כץ, לגבי תפיסת עולמם של מגבלות הכוח שלנו ושצריך "לסייע  לאבו מאזן להקים את מדינתם" אחרת נעמוד בפני המבחן של 'קומבינת האפרטהייד' –  נלאיתי מלהתייחס אל הזיות אלה של 'חרם' 'מדינה מצורעת' 'אפרטהיד' – כאשר ברגע זה יורים ערבים טילים על תל-אביב, וכאילו ממדינתם בקלקיליה ישגרו בכל ימי שישי זרי פרחים לנשות כפר-סבא.

העניין שבוער בעצמות שניהם זו המנטרה 'דמוקרטיה' כאילו לערבים יש שמץ של מושג מה זה. אחרת מה? אם לא ננהג בהתאם לכך ונכפור במנטרה זו, אז לא פחות ולא יותר נהיה "מדינה של שני עמים כשהדמוקרטיה רק באחד מהם" [קרי, אצלנו...]?

תנוח דעתם של כסה וכץ, ממש תהיו רגועים, לא תהיה כאן מדינה לשני עמים. ולא תהיה לערבים אלה דמוקרטיה כיוון שאין להם שמץ של מושג מה זה. [עצם העובדה שחנין זועבי מנצלת את הדמוקרטיה שלנו בצורה מחפירה לא פחות מכלב משוגע – ומאפשרים לה לנשוך, זה מעליב את ערך הדמוקרטיה בכלל, אז מי צריך את זה?]

ועכשיו אדבר אליכם בשפת הדיבור ולא הכתיבה: מה אתם חושבים לכם, כי אנו אידיוטים, כי אסור לחלל את שמה של הדמוקרטיה כאילו זה חזיר בבית כנסת? מהי מהות הדמוקרטיה כאן באזורנו מאז הפכנו לשכנים של הערבים מזה 100 שנה [ויותר. – אב"ע]? מה הם מבינים או עושים בנידון? זה שאיזו חולירע ששמה חנן זועבי תהפוך קערות ותהלל ותשבח את שני החוטפים-רוצחים כלוחמי חרות? הלזה התכוונתם? או כולו מסתיים בזה שתהיה להם זכות הצבעה לכנסת, אבל לזרוק אבנים על שוטרים מותר בדמוקרטיה, לנפץ רכבת קלה מותר ולנפץ עמודי תאורה. הרי לו הייתי זורק אבן על הכלב של השכן היו עוצרים אותי!

אז תפסיקו להתהלל ולהשתבח כנוטרי הדמוקרטיה כי אין כאן דבר כזה וגם לא יהיה כאן כל עוד הם ככה מתנהגים, ולא מעניין אותי מה שאנשים כמוכם חושבים. 

ברגע זה ממש אזעקה, שלושת הנכדים שלי נדבקים למכנסיי: "סבא, בוא כבר לחדר הביטחון... יש אזעקה..."

ככה, כמעט בשלווה, כאילו לוקחים תיק והולכים לפארק.

איני יודע מה צריך עוד להיות כאן כדי שראשכם יפעל בהיגיון ובמבחן המציאות ולא ע"פ מחוללי המהפכה הצרפתית או קרל מרכס. לנו יש מחוללים אחרים, זן אחר, יהודי, שסוף סוף, אחרי אלפיים או קצת פחות שנה, חוזר למולדתו. מה כל קשה להבין? מה? תסלח לי, מעניין את התחת שלי שערבים באו לכאן לפני אלף ושלוש מאות שנים עם סוסים וחרבות מהמדבר בצרחות אללה הוא אכבר ודין מוחמד בסיף וכבשו מהפרסים או הצלבנים את השטח. באמת מעניין את מאחורי גבי.

לנו, לעם היהודים, יש ואפילו היה אז שפע של ספרים בעברית מפורשת כי לנו הארץ וגם היתה לנו כאן מלוכה וכל השאר, ולא משנה מי כתב את הספרים. עובדה. כתבו אז סימן שהיה. ככה כתוב וככה היה וככה יהיה. ושהערבים כולם מהגדה ומעזה ועבר הירדן יקפצו לי, ושילכו לצעוק לאומות המאוחדות עד סוף חייהם, הם לא יקבלו כאן כלום. לא מוצא חן בעיניך סגנוני כנראה. אבל זה מה יש. ואל תדאגו לי. בינתיים ההרוגים הם בעזה ולא כאן עם דמוקרטיה. ועשבים יעלו בלחיים שלכם שתהיה כאן לערבים דמוקרטיה.

נ.ב.

לצבי י' כסה, בעניין בגין והמרד שלו, בפעם אחרת.

* * *

הזמנה לערב "האומה" בעל-פה

עם צאתו לאור של גיליון "האומה" מס' 194, יתקיים ערב "האומה" בעל-פה, ביום חמישי, י"ט תמוז תשע"ד, 17.7.2014, במוזיאון ז'בוטינסקי רח' המלך ג'ורג' 38, תל-אביב,  בשעה 18.00.

רבעון "האומה" מופיע זה 52 שנה ברציפות, והוא הבמה למחשבה לאומית, לתיעוד ולספרות, שמוציא לאור המסדר ע"ש זאב ז'בוטינסקי.

בערב "האומה" בעל-פה ירצו:

ד"ר אורי מילשטיין על תפיסת הביטחון של זאב ז'בוטינסקי

השגריר אלן בייקר על המעמד המשפטי של יו"ש.

יפתח – נגיד המסדר ד"ר תאודור בלבריסקי

וישא דברים עורך "האומה" יוסי אחימאיר

ינחה – מנהל "האומה", עו"ד עמנואל ויזר

הכניסה חופשית

* * *

יעל שהם

מאה שנה למותה –

סיפורה של אסתר-איטה שטמפפר

"ראי סבתא. זכית וילדת צאצאים לתפארת. נאמנים למורשת אבותיך ולמורשתך הברוכה. אוהבי העם והארץ. ראי כאן היום צאצאי ילדייך אלי' דוד, שושנה, רבקה, בנימין, דכה לאה, יהודית ועוד קרוביך ומוקירי זכרך. אנו מניחים אבן על קברך היום. לזכרון תמיד."

דברים אלה נשאה ד"ר זהבה בן דב, נינתה של אסתר-איטה שטמפפר, על קברה, במלאת 100 שנה למותה. לא כל אחד זוכה כי צאצאיו משלושה דורות יעמדו כך ויספדו לו. זכתה אסתר-איטה כי נינתה ד"ר זהבה בן דב חקרה במשך שנים את תולדות משפחתה המפוארת והגיעה במחקרה לעומק הדורות עד תקופת ממלכת יהודה וחזרו לארצם אחרי אלפיים שנות גלות, לחדש את ההתיישבות היהודית בירושלים ולבנות את "אם המושבות", פתח תקווה.

ב-1825 עולה לירושלים בחור צעיר מתלמידי "הגאון מווילנה" כדי להחיות את היישוב היהודי בירושלים ושמו יצחק רוזנטל. כששאלו אותו מהיכן הגיע אמר מהעיר דנציג שבפרוסיה. כך התווסף לשמו הכינוי דנציגר, כי בא מדנציג. עם הזמן הפך הכינוי לשם משפחה. יצחק רוזנטל-דנציגר מתחתן עם רייזל שקורותיה מופלאים עוד יותר אך לא נפרטם כאן. לזוג הזה נולדו בן ושתי בנות. הבן חיזקיה-יעקב נישא לגולדה ואילו הבת דכה נישאת ליהושע שטמפפר. בתו השלישית גוטה נישאה למשפחת צוובנר-שאג מירושלים.

אסתר-איטה, בתם של חזקיה-יעקב וגולדה רוזנטל, נולדה בירושלים בשכונת "בתי מחסה" שלמרות השם זו היתה השכונה היהודית הראשונה בין חומות העיר העתיקה, שנבנתה על ידי יהודים של כולל הו"ד – יהודי הולנד וגרמניה. בתיה של השכונה היו גדולים ומרווחים וצופים אל נחל קדרון. אסתר איטה היפיפייה, גבוהת-קומה והדורה בלבושה, אמונה בידיה על מלאכת הריקמה והקרושה, נישאת לבן-דודה שלמה שטמפפר, בנו של יהושוע ודכיה, ממייסדי פתח תקווה. הזוג הצעיר, בעל חינוך ציוני-דתי, מקימים את ביתם במושבה. בית פתוח לכל עזרה לנזקקים. הזוג הצעיר פועל רבות בעסקי ציבור. הם תומכים בפליטים ומגורשים של המשטר העותומני ששלט באותה עת בארץ-ישראל, והיא עקרת הבית מבשלת עבורם וסועדת חולים ועניים.

אסתר-איטה יולדת לשלמה שטמפפר חמישה ילדים אחד אחרי השני, אולם בלידת הבת השישית קבלה זיהום שלאחר לידה ונפטרה תוך שלושה ימים. המיילדת הובאה במיוחד מירושלים. כאשר נינתה זהבה מספרת זאת היא מוסיפה בכאב "אינני רוצה להגיד לך מה שמה של המיילדת," עד היום ישנם דברים שראוי שלא לדבר עליהם.

שלמה שטמפפר הצדיק, איש הנשמה, שנותן את כולו לעזרה לציבור, נשאר עם חמישה ילדים קטנים ותינוקת בת שלושה ימים. הוא רוצה לקבור את אשתו היקרה בבית הקברות בסגולה [פתח תקווה] אולם אין בידו מספיק כסף כדי לקנות משטח שיש ולחרוט עליו את שם אשתו המנוחה. בלית ברירה הוא נוטל את משטח השיש מן המטבח, עליו הכינה אשתו את ארוחותיהם, ושם אותו על קברה ועליו חורט את הכתוב. כך נושאת אסתר-איטה את מטבחה- ביתה עליה זה מאה שנה.

שלמה שטמפפר האומלל מגדל את ילדיו בביתו הדל, מטפח את פרדס תפוחי-הזהב ועוסק בעסקי ציבור. אשתו לא זכתה לראותו מוכתר לראש העיר הראשון של פתח תקווה ב-1937. אולם בניו, נכדיו וניניו הפזורים ברחבי הארץ ראויים לכבוד בזכות עצמם על תרומתם לארץ.

בנימין, בנה של אסתר-איטה, שלמד במחזור הראשון של האוניברסיטה העברית בירושלים, היה גם בין מייסדי נתניה והמוכתר הראשון שלה. נכדו של שלמה שטמפפר הוא הגאוגרף המפורסם יהושע בן-אריה, חתן פרס ישראל. ויש עוד רבים וגדולים.

פורסם לראשונה ב"ידיעות פתח תקווה" מיום 4.7.14.

יהושע שטמפפר, אביו של שלמה, היה בן דודו של יהודה ראב בן עזר והרוח החיה בעליית משפחות ראב ושטמפפר ארצה. יהושע היה הראשון שעלה, ברגל, מהונגריה, בשנת 1869, ופגש בירושלים את סבו וסבתו מצד אימו: שלמה ואסתר ראב, שעלו ארצה באחרית ימיהם כדי להיקבר בהר הזיתים.           

* * *

משה כהן

הנדון: צריך דמוקרטיה מתגוננת

מכובדי,

ביום 9 ביולי התקיים בכנסת דיון על מבצע "צוק איתן". היה זה מופע אימים מצמרר. בזה אחר זה עלו חברי כנסת והשתלחו במדינת ישראל בדברי הכפשה ודה-לגיטימציה, בבוטות ובצורה שלוחת רסן, והביעו הזדהות עם האויבים.

הגדיל לעשות ח"כ צרצור שכינה את חיילי צה"ל "רוצחים". זה הגדיש את סאה. היו"ר משה פייגלין הוציא אותו מהישיבה, ובתגובה תקף אותו צרצור פיסית ורצה לעשות בו שפטים וקרא לו "גזען, נאצי!"

רבותיי, כבודה של מדינת ישאלה היה למרמס בכנסת. זה בלתי נסבל, הגיעה העת לפעול כדי לשים קץ לשערורייה הזו. מי שמכפיש ועושה דה-לגיטימציה של מדינת ישראל ומזדהה עם האויבים, מקומו לא יכירנו בכנסת, ודינו כעבריין על חוקי המדינה.

הנדון: מי מפחד מסלאפים

מכובדי,

חלק גדול מהפרשנים שלנו מזהירים אותנו לא למגר את החמאס, כי במקומו יבוא שלטון סלאפי גרוע יותר. זהו טעון תמוה ומופרך, שהרי אפשר לטעון בכול מערכה ומאבק שאסור לנצח את האוייב כי יבוא מישהו גרוע יותר במקומו. זה הזוי. מה יכול להיות גרוע יותר מהחמאס?! ישראל תשב בחיבוק ידיים?!

זהו מרשם בדוק לתבוסתנות ולתבוסה.

הנדון: אשמת ביבי

מכובדי,

מלחמת עזה מתסכלת את העם בישראל. כבר ניהלנו מלחמות בעבר והסיפור חוזר על עצמו. מתוסכלים במיוחד הם המחנה הנאור, שנוסף לתסכול האישי יש להם גם תסכול פוליטי. התהליך המדיני מוקפא, אבו מאזן הבן-שיח שלנו חסר אונים, ושכנים פלסטינים נפגעים בניגוד להשקפתנו הנאורה. ובמי האשם למצב העגום הזה?

בוודאי, בביבי (הוא איננו ראש הממשלה בנימין נתניהו בשבילנו). מה פתאום החליט ביבי לצאת למלחמה? מלחמה אינה פותרת לדעתנו שום בעייה ואיננה לגיטימית בשום מקרה. מהו הפיתרון, בוודאי,  להידבר עם החמאס. אז מה אם נתניהו פנה בהצעה "שקט ייתקל בשקט," ונדחה בשורה של תנאים מוקדמים, לרבות שחרור רוצחים. ביבי אשם.

למה תוקפים אותנו הערבים מעזה, אם לא משום שביבי מחרחר המלחמה גורם להם עוני מרוד על ידי הסגר על הרצועה. סליחה, נתניהו נאלץ להטיל סגר בגלל כמויות האמל"ח האדירות שהחמאס מבריח ומפעיל נגדנו.

ומה בדבר הון העתק שהחמאס משקיע בחימוש ובמנהרות. אולי מוטב היה להשקיע את המשאבים האלה בחברה ובכלכלה בעזה וכך לשפר את מצב האוכלוסייה? ביבי אשם, אפשר להגיע להסכם עם החמאס בתיווך אבו מאזן. אז מה אם אבו מאזן מנהל הסתה רצחנית בבתי הספר אצלו ומשלם משכורות נאות לרוצחי יהודים. אז מה אם בעזה הוא מוכרז משת"פ של ישראל ובוגד?

די, תפסיקו לבלבל אותנו עם העובדות, טרם למדתם, ביבי תמיד אשם והערבים תמיד קורבנות תמימים. זה המרשם הקבוע והעומד של המחנה הנאור, ודבר לא  ישנה אותו. יש לכם בעייה, תפילו אותה על ביבי ותצאו גדולים.

הנדון: מפלה ידועה מראש

מכובדי,

מדינת ישראל אינה מוכנה להתמודד עם תמונות של אזרחים נפגעים בעזה. לוחמי צה"ל, טייסים, תותחנים, שריונאים – אינם מוכנים להפגיז אם יש סיכון לפגוע באזרחים בשוגג. חיילי הרגלים שלנו נוצרים את אישם אם יש חשש לנוכחות אזרחים בסביבת המחבלים.  אכן זה מעיד על רמתנו המוסרית הגבוהה. אך ברמה מוסרית כזו אין אפשרות להילחם בארגון טרור המשגר טילים ויורה מתוך אוכלוסייה אזרחית. אין מלחמה דה-לוקס. מלחמה היא עסק מלוכלך, ולא מתאים כנראה ליהודים.

לכן מוטב לנו לא לאיים ולא להזיז כוחות אם איננו מוכנים להפעיל אותם. זה פאתטי וזה שם אותנו ללעג ולקלס.

לא נותר לנו אלא להרים ידיים, למגן את עצמנו לדעת, לחרוק שן ולספוג. אזרחי ישראל הוכיחו שיש להם חוסן לנהל שגרת חיים תחת מטחי הטילים ללא הגבלת זמן. כך נשמור על המוסר היהודי שלנו וגם נזכה לחיבוק מחוסיין אובמה ובא לציון גואל. בינתיים עלי לרוץ למרחב המוגן לקול הצפירה, אבל יש לי הרבה חוסן. תהיו לי בריאים ותיהנו עד האזעקה הבאה. 

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

אזרחי ישראל כולם

חייבים הבעת תודה עמוקה

לראש הממשלה, לקבינט הביטחוני

למשטרה, לצה"ל ולכל כוחות הביטחון וההצלה

העושים עבודתם לילות כימים

בימים הקשים האלה של מלחמה בְּפְּראים

בה טושטשו ההבדלים בין חזית לעורף

* * *

רפי מן

דימונה: מפעל הטקסטיל על הכוונת

דימונה נכנסה בימים האחרונים כמה פעמים ללקסיקון הגיאוגרפי של מבצע "צוק איתן" לאחר שהפכה יעד לירי רקטות מרצועה עזה. וכשאומרים דימונה בהקשר לירי הרקטי שמבצע החמאס, סביר להניח שאין מתכוונים רק לעיירת הפיתוח שהוקמה בראשית שנות ה-50 של המאה הקודמת.

בעימות האלים, המתמשך, בין ישראל לשכנותיה, "דימונה" היא בראש ובראשונה אותו מתקן מסוים המצוי לא הרחק מהעיירה. היום הוא מהווה חלק מ"הקרייה למחקר גרעיני נגב". אבל כשהוקם בסוף שנות ה-50 בסיוע צרפתי, ותחת מעטה כבד של סודיות, נטען תחילה כי מדובר ב"מפעל טקסטיל". כשנחשף על ידי המודיעין האמריקאי הודה דוד בן-גוריון בכנסת כי ישראל בונה שם כור לצרכי שלום.

הצצה חודרנית לנעשה בקמ"ג העניק לעולם בשנת 1986 מרדכי ואנונו, עובד הכור הגרעיני, אשר פרש מעבודתו ושיתף את תחקירני העיתון הבריטי "סאנדיי טיימס" במידע ובצילומים שנטל איתו מדימונה בטרם עזב את הארץ. ה"סאנדיי טיימס" דיווח על כך בהרחבה, והמחיש את המידע באינפוגרפיקה מרהיבה של מבנה המקום. העורך הגרפי של העיתון, פיטר סאליבן, כלל את התרשימים בספרו על גרפיקה עיתונאית, שראה אור בשנת 1987.

מדינות העמימות של ישראל מונעת בדרך כלל לפרסם בישראל פרטים על הכור בהקשר של פצצות גרעיניות. אותן פצצות, אשר "לפי מקורות זרים" נועדו לשמש נשק יום הדין ותעודת הביטוח האולטימטיבית לקיומה של מדינת ישראל.

מיספר ספרים שראו אור בשנים האחרונות שופכים אור על הדאגה הרבה במערכת הביטחון מפני פגיעה בכור בדימונה. ההתפתחויות המרכזיות בהקשר זה, ככל שאנו יודעים, התחוללו לפני מלחמת ששת הימים. הן מסוקרות, בין היתר, בשלושה מהספרים המרתקים והחשובים שנכתבו על ההיסטוריה הביטחונית-אסטרטגית של ישראל. שלושת הספרים הם "ישראל והפצצה" מאת חוקר תוכנית הגרעין הישראלית פרופ' אבנר כהן, "מר מודיעין", הביוגרפיה של אלוף אהרן (אהר'לה) יריב, מי שהיה ראש אגף המודיעין מאמצע שנות הששים ועד תחילת שנות השבעים של המאה הקודמת, שנכתבה בידי תת-אלוף (מיל') עמוס גלבוע, ו"אשכול, תן פקודה!" – ספרו של אלוף משנה (מיל') ד"ר עמי גלוסקא על קבלת ההחלטות ערב מלחמת ששת הימים.

כהן כותב ב"ישראל והפצצה" כי הכור לא היה אמנם הגורם או המניע למשבר של 1967, אבל אירועים ושיקולים בעלי הקשר גרעיני מילאו תפקיד בהסלמת המשבר. "הדאגה לדימונה העסיקה את מנהיגי ישראל, בייחוד את ראש הממשלה לוי אשכול, כמעט למן פרוץ המשבר. מרגע שהתגלע המשבר, נעשה דימונה אבן בוחן לכוונותיה של מצרים," כותב כהן. לדבריו, עוד קודם לכן, מאז הוחל בהקמת הכור, היה זה "המקום המאובטח ביותר בישראל," וכדי להגן עליו התעקש ראש הממשלה דוד בן-גוריון על קבלת מערכות הגנה אוויריות מארצות הברית. ב-1962 נעתר הנשיא האמריקאי ג'ון קנדי למכור לישראל טילי נ"מ מדגם "הוק", שנועדו בין היתר כדי להגן על דימונה.

ב"מר מודיעין" בוחר גלבוע לציין את אוגוסט 1965 כמועד שבו החל מהלך אינטנסיבי מצד המודיעין הישראלי להגנת דימונה. בחודש זה פירסם, עורך העיתון "אל אהרם" מוחמד חסנין הייכל מאמר שהדליק נורה אדומה בתל אביב. מאמרו של הייכל, שבישראל נהגו לכנותו באותם ימים "שופרו של נשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר," עסק בין היתר בהתפתחות הגרעינית של ישראל.

"המסר שעלה מן המאמר היה: דימונה מהווה איום חמור ביותר על מצרים," כותב גלבוע. "אהר'לה רץ עם המאמר לרבין [שהיה אז הרמטכ"ל]. רבין זימן אצלו דיון ל-7 בנובמבר וסיכם כך: דימונה היא יעד פוטנציאלי לתקיפה ויש להיערך מהר מאוד להגנתה. תינתן עדיפות תקציבית להקמת אתר שני לסוללת הוק. אמ"ן יעבד תוכנית איסוף לאור הדברים שסוכמו."

לתוכנית האיסוף להתרעה על תקיפה אפשרית של הכור, שקיבלה את שם הקוד "סנטור", היתה השפעה מרחיקת לכת, כותב גלבוע. "גרעין היסוד לניצחון האווירי המדהים במלחמת ששת הימים התחיל למעשה כאן." יוזמתו של יריב והחלטתו של רבין לאסוף מידע חיוני להגנת דימונה הביאו להשקעות בחיזוק משמעותי של יחידת האיסוף של המודיעין, זו המוכרת כיום כ-8200.

כותב גלבוע: "אמ"ן, ובמרכזו יחידה 8200 ומודיעין חיל האוויר היו צריכים להיערך על מנת לתת התרעה על אפשרות שחיל האוויר המצרי יתקוף את דימונה. הדבר הצריך לקנות מערכות קליטה חדשות שיפעלו כלפי חיל האוויר המצרי ולאמן כוח אדם; זה הצריך ליצור מרכז האזנה אחיד של 8200, שבו תרוכז הקליטה של חיל האוויר המצרי, ובו יֵשבו גם נציגים של מודיעין חיל האוויר (נח"א). היה צריך ליצור תשתית למערכות קשר מהירות לדיווח ולהתרעה. והיה צריך להקים ביחידה 8200 מרכז שיעבוד רצוף ושיהיה מרכז הדיווח וההתרעה הסיגינטי של מדינת ישראל – 'שופר' יקראו לו. 'סנטור' נתן ליחידה 8200 את המקפצה בציוד, בהתארגנות, ביכולת התרעתית, ושיפר בצורה ניכרת את המודיעין של חיל האוויר. 'סנטור' השפיע גם על שינוי ארגוני חשוב במחלקת המחקר."

המידע שנאסף ב-1966 ובמחצית הראשונה של 1967 במסגרת "סנטור" כדי להבטיח התרעה על תקיפת דימונה, היה זה שהעניק לחיל האוויר מידע מודיעיני רב חשיבות על הנעשה בחיל האוויר המצרי. "סנטור," כותב גלבוע, "נהפך בהדרגה לספק המרכזי של נתוני מודיעין מדויקים עבור ההכנות ל'מבצע מוקד', התוכנית להשמדת מטוסי חיל האוויר המצרי ומערך הגילוי וההתרעה שלו. וכך תרם המאמץ להגנת הכור בדימונה באופן ישיר להצלחה בחיסול חילות האוויר הערביים ב-5 ביוני 1967."

דימונה ספרים

בראשית ימי "ההמתנה", תקופת המתיחות והמתח בין יום העצמאות ב-15 במאי ועד פרוץ המלחמה ב-5 ביוני  1967 – היה הכור אחד ממוקדי הדאגה הישראלית. ב-17 במאי, בעיצומם של הניסיונות באמ"ן לפצח את כוונותיו של נשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר, הגיע דיווח ליריב: "ממש עכשיו, לפני כמה דקות, שני מיגים מצריים טסו מעל דימונה."

דימונה היתה, על פי סקירת המודיעין  שהוכנה באגף, בראש רשימת היעדים שמצרים עלולה לתקוף: דימונה, שדה תעופה, יישוב אזרחי, מתקנים בדרום. יריב הוסיף על המסמך הערה: "גיחת היום, של 2 מיגים מעל דימונה, מחזקת את האפשרות הזאת."

עמי גלוסקא, בספרו "אשכול, תן פקודה!" כותב כי הידיעה על גיחת המטוסים המצרים מעל דימונה נמסרה על ידי מפקד חיל האוויר לרמטכ"ל רבין בשעה שתדרך את חברי ועדת החוץ והביטחון של הכנסת. על פי הדיווח שני מטוסי מיג 21 חדרו וחלפו מעל דימונה. חיל האוויר הישראלי לא הצליח ליירט אותם.

השם דימונה שב ועלה במסמכי המודיעין גם בימים הבאים. על פי גלבוע בסקירת "הכוונות והאפשרויות האסטרטגיות של האויב" נכלל הסעיף "יציאה למתקפה ביוזמת מצרים בלי פרובוקציות (כלפי דימונה, בסיסי חיל האוויר)." בעקבות הערכות אלה נתן הרמטכ"ל ב-22 במאי הוראה לחיל האוויר להיות בכוננות עליונה וליירט כל מטוס שיחדור לישראל. גם בימים הבאים, כאשר שינה אמ"ן את הערכתו הראשונית לגבי כוונותיו של נאצר והעריך כי בכוונתו לפתוח במלחמה, עדיין נותרה אחת האפשרויות פרובוקציות מצריות – "תקיפת דימונה, הפעלת מחבלים מסיני ומרצועת עזה."

גלוסקא כותב בספרו כי "בכל דיוני הממשלה, כמו גם במטה הכללי, עמד כחוט השני החשש שכוונתו העיקרית של נאצר היא להרוס את יכולתה הגרעינית של ישראל, ולחסל בכך איום אסטרטגי בלתי נסבל מבחינתה של מצרים, כפי שהתבטא נאצר לא אחת."

השר ישראל גלילי ציין כי "הנושא הדימוני מהווה בעייה מיוחדת מבחינת מערכת היחסים העולמית." לדברי גלוסקא שרים חששו כי התקפה על הכור יכולה היתה להיחשב "לגיטימית" גם מבחינה בינלאומית. אפילו ארצות הברית היתה מתקשה, נוכח עמדתה התקיפה נגד הפצת נשק גרעיני ונגד דימונה, לראות בהריסת הכור מעשה תוקפנות חסר הצדקה.

ובחזרה לספרו של גלבוע: ב-25 במאי אחר הצהריים הכתיב אהר'לה למוטי הרל"ש הנחייה לכל יחידות האיסוף של המודיעין: "כוננות עליונה. שלא נעמוד בפני הפתעה גורלית בלילה של תקיפת 'סנטור' (כלומר דימונה) ושדות התעופה על ידי המצרים." גם כאשר השעון תקתק לקראת פרוץ המלחמה, החשש לדימונה שב ועלה. באמצע שיחה עם סגן שר הפנים שלמה רוזנברג (בן-מאיר) מהמפד"ל, כחלק ממאמץ המטכ"ל לשכנע את שרי המפד"ל שהיססו לתמוך בתקיפה ישראלית, קיבל יריב פתק: זוג מטוסי מיג 21 חדרו לפני זמן קצר לנגב בגובה רב מאוד. "הם כל הזמן מצלמים את דימונה. היא היעד הראשון שלהם להפצצה," אמר יריב לבן שיחו, לדברי גלבוע.

ההיסטוריה, כידוע, התגלגלה אחרת. צה"ל מימש את תוכנית "מוקד" בבוקר 5 ביוני 1967, חיסל את חילות האוויר הערביים והעניק שמיים נקיים לכוחות צה"ל שכבשו את סיני, את הגדה המערבית ואת הרמה הסורית, בטרם הוחלף שמה אצלנו לרמת בגולן.

מדוע, שואל גלוסקא, בחר נאצר בסופו של דבר לחסום את מיצרי טיראן לספינות ישראליות ולהסתבך בשאלת חופש השיט במקום לתקוף ישירות מטרה אסטרטגית "לגיטימית" כמו הכור?

תשובתו: נראה שנאצר אכן שגה בשיקוליו, בין היתר כי הניח שיוכל לעמוד בהתקפה ישראלית ולצאת למתקפת נגד, שבה דימונה תהיה יעד ראשון במעלה.

עד כאן דימונה ב-1967. ומה ב-2014?

החמאס איננו מצרים, והאיום הנוכחי מן הטילים המשוגרים מרצועת עזה, אינו דומה לזה המצרי. סביר להניח שבעיני החמאס פגיעה בדימונה היא בעיקר מהלך יוקרתי, שיאפשר להם לטעון כי הצליחו להגיע את היהלום שבכתר מערכת הביטחון הישראלית, גם אם לא תהיה לפגיעה כל השפעה מעשית על פעילותה של הקריה הגרעינית.

ד"ר רפי מן

בית הספר לתקשורת, אוניברסיטת אריאל

המחלקה לתקשורת ועיתונות, האוניברסיטה העברית, ירושלים

מתוך הבלוג "הערות שוליים להסטוריה"

rafimann@gmail.com

www.facebook.com/rafimann

* * *

אהוד בן עזר

ואלס וינאי בטעם חמאס בפילהרמונית

עם זובין מהטה במוצ"ש

בשעה תשע ומשהו במוצ"ש האחרון, 19.7, ישבנו בהיכל התרבות וצפינו בסרטון על שלושה מסכים שבו תיאר זובין מהטה את העונה הבאה בפילהרמונית, שאכן נשמעה מבטיחה מאוד. לפתע נדלקו האורות בהיכל, הסרטון הופסק – ונשמעה בקול גברי הכרזה על מצב חירום. היושבים התבקשו להתכופף ולשים ראשיהם בין זרועותיהם ולא לצאת החוצה כי המקום כאן מוגן.

כמעט איש בקהל, שמילא את ההיכל עד אפס מקום פנוי, לא עשה כן, אך גם לא פנה לצאת החוצה. הרוב נפנו לשוחח בניידים עם בני משפחותיהם, וכך נודע לנו כי תל אביב כולה נמצאת עתה תחת אזעקה וגם יורטו כבר כמה טילים. לא הורגשה שום פאניקה, רק שאנשים נעשו ידידותיים יותר כלפי זרים היושבים לצידם, החליפו ביניהם מידע וסוכריות מנטה, וכולם חיכו בסבלנות להודעה על תום מצב החירום.

כעבור כעשרים דקות, הודעה להרגעה לא ניתנה – צעד אל הבמה בחיוך רחב, כהרגלו, מנהלה המוסיקלי של התזמורת, זובין מהטה [שנינו מאותו בציר של שנת 1936, אך בן-גילנו המלך חוסיין – לא זכה להאריך ימים כמונו] – – וזכה למחיאות כפיים אדירות, כמו בכל הפעמים בהן לא החסיר אולי אף אחת מן המלחמות וממתקפות הטילים, והקפיד להיות עימנו, ועם התזמורת, בשעות קשות. מהטה נשא נאום קצר באנגלית שבו דיבר בשבחה של המוסיקה והודה בעיקר לקהל – שלא נרתע ובא הערב ומילא את האולם!

והקונצרט נפתח. "העטלף", אופרטה קומית בשלוש מערכות מאת יוהן שטראוס הבן, שביצוע הבכורה של היה בווינה בשנת 1874, ארבע שנים לפני ייסוד פתח-תקווה, שחלק נכבד ממייסדיה היו נתינים אוסטרו-הונגריים. איזו שמחת חיים, איזה יופי צלילי וקולי. אפילו השחקן המנחה צביקה הדר, שמפני ה"חוכמות" המעצבנות שלו הוזהרנו מפי מבקרים בקונצרט יום שני שעבר – היה הפעם ליצן במידה והוסיף לאווירה הקלילה של האופרטה ושל מנצחה בעל חוש ההומור, זובין מהטה.

הסופרן שרה ג'קוביאק הרזה היתה נהדרת בתפקיד רוזלינדה. כמוה נהדרת היתה הסופרן אולגה סנדרסקיה בתפקיד אדלה. המצו-סופרן סטלה גרגוריאן בתפקיד הנסיך אורלופסקי היתה לא מי-יודע-מה, ואפילו קצת מעצבנת. הבריטון אריס ארגיריס היה כמעט מעולה בתפקיד הגברי הראשי, אייזנשטיין. ואולם רק רוזלינדה ואדלה היו משכמן ומעלה לעומת שאר האנסמבל, וקצרו מחיאות כפיים ממושכות בהתאם. המקהלה הישראלית ע"ש גארי ברתיני היתה מצויינת גם היא.

את סיפור העלילה של האופרטה, זו המחזמר או המיוסיקל של המאה ה-19 – אין טעם לפרט כאן. תרגומו המצויין של ישראל אובל, שהתנוסס כל הזמן מעל הבמה, בפיקוחו שלו-עצמו – מסר את השתלשלות העלילה, לא משהו מי-יודע-מה, אבל המוסיקה, איזו הנאה! איזה ואלס ואיזה צ'ארדש! אנשים ממש התנועעו על כסאותיהם למשמע הנגינה – והגברת המבוגרת [צעירה ממני] שישבה על ידי – אפילו ניסתה להצטרף לשירה והיה עליי להסותה למעני ולמען היושבים מסביבה. 

וכאן אוסיף משהו שיגרום חררה לאוהבי ה"שלום", הנאתי היתה כפל-כפליים דווקא בשל ייחודו של הערב, שלא יישכח – מטחי הרקטות באותן שעות ממש מהמנוולים של החמאס בעזה, השואפים להשמידנו. כן, אנחנו נהנים מהאופרטה הווינאית הקלילה של יוהן שטראוס ובולמים את הרקטות שלהם, והם נטחנים בהפצצות שלנו, נהרסים ונהרגים – אך אינם חדלים לשלוח רקטות לעברנו! וכי יש ניגוד ברור יותר בין טוב לרע, בין צדק לרשע, בין ישראל התרבותית לאויביה הפרימיטיביים?

כן, אנחנו, אנחנו השואפים לחיים ולקידמה, ואשר בכורח המציאות המצאנו גם את "כיפת ברזל" המשוכללת – אנחנו נמשיך לחגוג עם הקלאסיקה האירופית וליהנות ממנה גם כאשר מרבית אירופה תימלא בפרימיטיביות המוסלמית הקנאית, הרצחנית – הסוגדת למוות. 

גם אחרי ההפסקה איש לא נעדר מההיכל ולא הלך הביתה. החגיגה המוסיקלית נמשכה גם במערכה השנייה והשלישית, והמחשבה על הנעשה בו-זמנית בעזה – אולי רק הגבירה את ההנאה. את תחושת עומק התהום שבינינו לבין הפראים המסכנים, ה"פליטים" מרצונם, הפרזיטים – המובלים בידי כנופיות של רוצחים קנאיים הסבורים שיוכלו להשמיד את ישראל!

אוי כמה טוב להיות ישראלי בערב כזה!

זה היה הקונצרט האחרון, ה-11, לעונה ה-78 של הפילהרמונית – גם היא בת-גילנו.

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

מוטי הרכבי

שתי הערות לגיליון 959

אני מכיר את  מיזעד עבאס אישית. ביקרתי בביתו ב-ג'ד שבגליל. אדם מדהים, פטריוט אמיתי, איש אמת שלא חושש להגיד דברים באופן  ברור וישיר. מעטים בינינו יכולים לטעון שתרמו לישראל ועם ישראל יותר מאדם מופלא זה. לא אגזים אם אומר שמיזעד הוא גיבור לאומי במלוא מובן המילה. למיזעד עבאס היסטוריה מפוארת שהתחילה כבר בגיל 11, כשסיכן את חייו והביא מזון ליחיעם הנצורה. לא ארחיב, פשוט פתחו את גוגל הקלידו מיזעד עבאס – והכתבות לא יפסיקו להגיע, או אפילו יותר טוב, בביקורכם הבא בגליל, כנסו לכפר הדרוזי ג'ד ותיווכחו בעצמכם.

ובאשר לכתבתו של אורי הייטנר, שגם ניניו עדיין יילחמו, אני רוצה לספר בדיחה ישנה מאוד אך עדיין אקטואלית ועדיין עצובה. 

בדיחה באותם הימים מספרת שבאחד הלילות שארל דה-גול, ריצ'רד ניקסון וגולדה מאיר עלו לשמיים (אז עוד שלושתם היו בחיים) ופגשו את אלוהים.

שאל דה-גול את אלוהים: "מתי תחזור צרפת לגדולה של ימי נפוליאון?"

אלוהים ענה: "תחזור תחזור אך לא בקדנציה שלך."

ניקסון שאל: "מתי ישכח העם האמריקאי מפרשת ווטרגייט?"

אלוהים ענה: "ישכח ישכח אך לא בקדנציה שלך."

וגולדה כמובן שאלה: "מתי יהיה שלום עם הערבים?"

ואלוהים ענה: "יהיה יהיה אבל לא בקדנציה שלי."

אגב, מכתב זה אני שולח מקוריאה, זו היתה הטיסה הראשונה שתפסתי לישראל. בייג'ין קוריאה, לילה בקוריאה והמשך לישראל. הלילה אהיה בישראל. 

מוטי הרכבי

* * *

יהודה דרורי

מי הם היועצים המשפטיים

שממציאים לנו חוקים בינלאומיים?

ראש הממשלה בנימין נתניהו אמר לחברי ועדת החוץ והביטחון כי צעדים חריפים בעזה, כמו ניתוק אספקת המים והחשמל מישראל – אינם אפשריים לביצוע משום ש"היועצים המשפטיים לא מאפשרים זאת," (כי לדבריהם זה נוגד את החוק הבינלאומי...)

אז –

א. אין כל חוק בינלאומי בנדון!

ב. יש לפלסטינים מספיק סולר להפעיל גנרטורים לצרכים חיוניים כמו בתי חולים!

ג. יש להם מספיק מים לשתייה מבארות מקומיות!

יש לזכור שהפרקליטים הם אנשי השמאל הנותנים סעד לאוייב מסיבות אידאולוגיות. אז למה נתניהו לא זורק פרקליטים אלו לכל הרוחות!?

* * *

אהוד בן עזר

מסעותיי עם נשים

רומאן

הוצאת "ספרי מקור" 2014

פרק שביעי

חלומות זוועה. תלונה מבית-הספר הריאלי על מין אוראלי. שירֵי אופֶה צעיר

סיפורי הרכילות על חדירת עורלתו של ז'אן כריסטוף דה ברטראן לנרתיקה המתוק המקומח של ג'ני, שבו כאמור איבדתי את בתוליי – הציק לי יותר מהכשת הצפע באחוריה כשנפנתה לצרכיה בלילה.

נחשים, אוכלים בצק?

התחילו לפקוד אותי חלומות זוועה. שוכב עם ג'ני במלוש ולש בה, ולפתע זוחלת בבצק ומתקרבת אליי מאחור כנחש עורלתו של ז'אן כריסטוף דה ברטראן ותוקעת את ראשה בי, ואני כבר לא יודע אם אני זכר או נקבה וכואב לי מאוד כי הארכיאולוג החופר אינו יכול לשלוף החוצה עורלתו שקורעת בי כמקוש-יד לחפירת עתיקות או כעוגן ברזל של המלוש. פתאום ג'ני מושחלת בינינו על העורלה של ז'אן כריסטוף כנתח שישליק עסיסי על שפוד במסעדת מוריס בבאר-שבע, רוכבת על עורלתו ומחדירה בי את הזרוע המתכתית של המלוש מספינת המלחמה האמריקאית ממלחמת העולם השנייה שמרביעה אותי כתחת פרה תחת פר, ואני מתהפך לצד שני ועתה גבו של ז'אן כריסטוף מחובק בזרועותיי והוא שוכב ביני לבין ג'ני וכדי לחדור אליה אני צריך לעבור דרכו, זוועה! תועבות גויים... והחלום כולו נוצר אולי רק מדלדול בצק רך שגירדתי באצבע מעכוזה הוורדרד...

ונזכרתי בדברים שאמרה, ולא בחלום, על פת איכרים בבקתה שביער, שהיא נמשכת לריח הבצל בתנור, נזכרת בבריחה ממגפי הגרמנים, בשלג... והתפילה אצל הנזירות... במיטבח של ישו...

לא חלפו ימים רבים ובשק הדואר שזרק מטוס הפייפר, שהמריא משדה התעופה הבריטי-לשעבר והנטוש-למחצה במבואות באר-שבע, וחג עלינו וחזר – נפל והגיע למזכירות המשק מכתב חריף בקשר אליי מהנהלת בית הספר הריאלי בחיפה. הדבר קרה זמן לא רב לאחר שאחת מחברותינו סיפרה בבעתה כי הנמר הורדוס השחור, בנה של הנמרה שלומציון מהמשפחה שמתגוררת במידבר יהודה שמעלינו, חדר בלילה לחדרה וניסה לתקוף איתה. היא חשה מאחוריה את הבל פיו המסריח, ואת מגע אברו ממש בעגבותיה. היתה לה עברית מאוד ציורית והיא אהבה לחזור על הסיפור. "לא יאומן כי יסופר. שנמר יחשוק באישה ולא למאכל אלא כדי לזמבר אותה?"

במשק כבר אמרו שחברתנו נעשתה קצת קוקו. ירדה מהפסים. נמר לא ינסה לאנוס בחורה. מקסימום יטרוף. אבל כדבר הזה לא קרה בעין-גדי. נמר גם לא תקף. אנחנו משאירים למשפחת הנמרים פעם בשבוע בשר טרי במימון החברה להגנת הטבע ולכן הם תמיד שבעים ואפילו עצלים, ככל מי שאוכל על חשבון הציבור. מקסימום יקנח נמר בתרנגולת מצוייצת מפינת החי, שזה עוף שגם דרבנים אוהבים לטרוף.

אבל לא הכול היה אצל חברתנו בעלת השפה הנמלצת בגדר הזיות נמרים. ליל שישי אחד רבצנו על הדשא המחשיך בחולצותינו הלבנות, כהרגלנו לפני הכניסה לסעודת ליל שישי בחדר-האוכל, עם שירי השבת והדלקת הנרות, "י-ר-דה ה-ש-בת, על בקעת גינוסר... ישמחו הש-מ-יים... הללויה, הללויה בצילצלי שמע... אֶ-לה חמ-דה ליבי, חוסה נא ואל נא תתעלם..." – נשמעה ירייה, כנראה של אחד השומרים, ונראו שתי דמויות חשודות בכרם שממערב, מעל לצריפי ההיאחזות שהיו לנו לבית. מיד רצנו כולנו לחדרים לקחת את הרובים הצ'כיים, לסחוט מהר את הכדורים מהמלעונים אל בתי-הבליעה. שקשוק-בריח. קליע בקנה. ואנחנו, בחולצותינו הלבנות, כבר שרועים על הבטן בדשא, וחלקנו זוחלים הלאה, באבק, בין הסלעים, לקדם את פני המסתננים שירדו אלינו כנראה מהר חברון. אחד מחברינו, שסיים קורס סיירים, כבר כיוון את הרובה לעבר הדמויות המתקרבות בחשכה ורצה לירות בהן.

מזל שלא ירה. כי מה התברר? חברתנו הנמלצת יצאה לבלות בחיק הכרם עם "ילד" יפה, צעיר ממנה בארבע שנים, שהגיע עם מחנה-העבודה מתיכון-חדש בתל-אביב. אחד השומרים גילה את הזוג יורד למשק מהכרם, קראו לשניים להזדהות (מדי שבועות אחדים היינו מקבלים מהמא"ז שלנו את הסיסמה החדשה של פיקוד דרום) ולא שמע תשובה. החבֵרָה שלנו התביישה שיֵדעו כי היא מתעסקת עם "ילד", ולא הזדהתה. השומר, שסיים קורס סיירים של נח"ל, ירה לעברם באוויר והפחיד אותם מאוד. למרבה המזל חברתנו הממוזמזת החלה לצעוק – זיהינו אותה לפי קולה, ומיד נצרנו את הנשק והתפזרנו כאילו מאומה לא קרה, כדי שלא לבייש אותה ואת "הילד"...

למחרת סיפרה חובבת הקטין לאחת מחברותיה – השתיים עמדו במחסן הפרודוקטים הצמוד למיטבח, שעה שבאתי למקרר לקחת את גלדי שומן העוף שאספו עבורי הטבחיות להכנת הקוגל שאותו אשים בטשולנט של שבת – 

"...והוא יודע לנשק כמו מבוגר ותארי לך אפילו הכניס יד לתחתונים שלי והתחיל ללטף לי את הקליסטימון..."

"קליטוריס!"

"מה?"

"את הדגדגן, טמבלית! קליסטימון הוא עץ שפורח באביב עם הרבה מברשות אדומות..."

"נכון, מברשת... כך קוראים לשפשוף אצלנו, לא?..."

"טמבלית! מברשת זה כשהגבר..."

ואת ההמשך לא שמעתי כי חלפתי על פניהן בהיחבא החוצה כשעל דעתי עולה שאולי קליטמנסטרה היא הנקבה של הקליטוריס כי בדיוק קראתי אז את הספר של אדית המילטון על המיתולוגיה היוונית, אבל...

הנמר המתכחך! – סליחה, מתחכך, ידיי רועדות בהיזכרי בסכנה הנוראה שבפניה, לא, באחוריה, שכבה, לא אלא עמדה... חברת המשק המזמזנית שלנו, שהגימנזיסט שיפשף לה בלילה את הקליסטימון... ואף שהייתי מאוהב מאוד בג'ני מלכת הנגב, המחשבה על הטמבלית השחרחורת שלנו גם היא גירתה אותי מאוד-מאוד.

שני חבריי לחדר אמרו כי לאחר שתפסנו אותה מתמזמזת עם נער זר, מבחוץ, היא צריכה לעבור במשק מחבר לחבר ולהתמזמז איתו בתורו כפיצוי.

ובאשר לנמר, בתקופה בה למדתי ספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים, פגשתי  נמר חרמן בשם הורדוס השחור כלוא מאחורי סורג בגן החיות התנ"כי בירושלים. ריח רע עלה מפיו (אם אני לא טועה, קראנו אז אצל סופר בשם ברנר: "ריח רע עולה מפי ולאישה לא נשקתי מימיי!") – והנמר נשבע בפניי שמעולם לא עלה בדעתו לטרוף את חברת המשק שלנו אלא שאותו לילה הסתחרר ראשו כאשר עלה באפו ריח חריף של דם שנדף ממנה ובטעות חשב שהיא המנה השבועית שנשלחה לו ולשלומציון אימו ולאחותו מרים מטעם החברה להגנת הטבע, ואילו פרופ' דב סדן התעקש על כך שנמ"ר זהו נודניק ממדרגה ראשונה.

לאחר עשרות שנים פגשתי הורדוס עומד על במת התיאטרון העברי בְּאולם הקאמרי ומראה לקהל את התחת הכהה שלו, ממש כנמר השחור ממדבר יהודה, ומסתבר כי ילדותו עברה עליו כנער מושפל מעדות-המזרח באשקלון, עדוֹת שהופיעו בהצגה שחורות כפי שהיו בעבר, לדעת המחזאית הכישרונית – העדוֹת האדוֹמית והנבטית – ולכן הורדוס הוא גם כאילו חצי-ערבי, ומלא קינאה כלפי היהודים-האשכנזים הבלונדינים היפים שהם החשמונאים בירושלים שבזו לו בנעוריו ולכן הוא יתן להם באבּוּ-אבּוּהֶם, מה עוד שמרים החשמונאית, אשתו האריסטוקראטית, בזה למוצאו הנחות, יעני – הרימה ראש מקוּס-אימה הפולני הגזעני ורצה על הבמה כמו פרֵחַה חצי-ערומה בסגנון מגרה מדוכאים עדתיים; ומאחר שידעתי כי במערכה האחרונה יִרצח הורדוס את מרים ואת כל שרידי משפחתה – מפני שמחזאית ישראלית מצליחה צריכה ללמד לקח את היהודים הבלונדינים האשכנזים החשמונאים המיוחסים שניראים צהובים ויפים כמו חלום של היטלר על גזע ארי חדש, יצאתי בהפסקה ולא שבתי להצגה הנוראה, שזכתה לשבחי הביקורת התל-אביבית הנאורה והפרו-פלסטינית.

שוחחתי על כך עם ידידה שלי, פרופסור לספרות באוניברסיטה, והיא קבעה שדיעותיי מיושנות. היא אמרה שבעידן החדש, הפוסט-מודרני, אין אמת ושקר ואין הבדל בין עובדה לבדייה, כל גירסה היסטורית נכונה, כל נרטיב, סִיפֵּר, נכון הוא, ובייחוד כאשר המחזאי הוא אישה או לא-אשכנזי או הומו או הכי טוב ערבייה שכותבת בחרוזים ליברית לאופרה ישראלית על השואה ורצוי באידיש.

אמרתי לה כי בעיניי הגישה ההיסטורית הזו היא אידיוטיזם מוסרי אבל נשארתי קול קורא במידבר האקדמי. טוב, נסחפתי. אעזוב את הנמרים ואחזור לעבר, למכתב שהתקבל ממנהל בית-הספר הריאלי בחיפה, ובו נאמר:

"אחת מתלמידותינו, מ. ג-ץ, מפני קטינותה לא נזכיר את שמה המלא, התלוננה בשובה מהטיול השנתי למצדה ולעין-גדי כי כאשר נשלחה מטעם המדריך לקנות ככרות לחם אחדים אצל האופה של הקיבוץ, שהוא למיטב ידיעתנו חבר שלכם, בעל שפם מקומח בדרך-כלל, כפה עליה האופה מין אוראלי (בעילה בעל-פה), וגם ליטף ממושכות בחזה, משך בפטמות שבטוחים אנו כי טרם ידעו מגע יד זרה והשליך עליה כיכרות לחם יבשים ושברי סלעים לאחר שברחה מפוחדת מחדרו. אנחנו איננו יודעים מה שמו של האופה המאונן שלכם, סליחה על הביטוי הבוטה, ואיננו נוטים להתלונן במשטרה כדי שלא לפגוע בנערה שמצבה הנפשי לא היה קל גם לפני התקיפה. ואם ניוודע מכם שנקטתם נגדו בפעולות המתאימות, כולל סילוקו מהמשק, נראה את העניין כסגור. מכבדים אנו מאוד את האדם העובד, המוציא בזיעת אפו לחם מתנור [מחורמן – מחוק] מחומם, לוהט, אך לא נרשה לו לפגוע בשלום נפשותיהן ובמוצא פיותיהן של תלמידותינו הטהורות. בין אישה לבצק, הבדל בכל זאת יש."

למזלי מזכיר המשק היה חבר טוב שלי והסתיר משאר החברים את דבר קיומו של המכתב שהופל ממטוס הפייפר – ולכן ענה להנהלת בית-הספר הריאלי שהאופה הסוטה הוא מתנדב מאוקלנד שלמד קצת עברית, והתבקש לעזוב את המשק מיד לאחר התקבל המכתב, וכי אין צורך לומר שכל החברים מסתייגים מהמעשה המוזר ומגנים אותו בתוקף רב והוא מצידו מקווה שבית הספר הריאלי ימשיך לשלוח אלינו מטיילים וגם מחנות-עבודה בחורף, כי בקיץ חם כאן מדי.

המזכיר היה בחור רב דימיון ותושייה, שהמציא את הפסוק מהתנ"ך "כציץ יפרח בכרמי עין-גדי" לצורך הזמנה לחתונה. אני חושב שהוא קצת קינא בי על המציצה שהעניקה לי הגימנזיסטית הבתולית, והייתי חייב לספר לו הכול בפרטי פרטים והוא גם לא האמין לי שלא קרה בינינו יותר ממציצה, וגם השביע אותי לומר שאינני מוסיף לבצק מה שסיפרתי לה, כי אם זה ייוודע במשק, לא רק יגרשו אותי אלא גם ימרחו אותי קודם באספלט של ים-המלח ויגלגלוני על מצע של קוצי דורבנים.

צירוף המילים מחנה עבודה, שמעורר צמרמורת אצל מי שעדיין קושר אותו למחנות עבודת הכפייה של סטאלין או לאלה שהקימו הנאצים בארצות שכבשו – היה אחד מצירופי המילים הכי שמחים בארץ-ישראל שלנו כי הוא בישר יציאה מטעם תנועת הנוער לשבועות ארוכים של כיף בקיבוצים בחופש הגדול.

חרף אהבתי הבוערת והמקומחת לג'ני הבוגדנית, שלימים סיבכה את חיי – נכנס בי גם טירוף לנסוע לחיפה לפגוש את מלנכולי יוצאת מבית-הספר הריאלי ולדבר איתה. כתבתי שני שירים ואפילו לא הייתי בטוח אם הם מיועדים להרשים את ג'ני או את מלנכולי אבל ליתר ביטחון העתקתי אותם לנקי ולקחתי אותם בתרמילי לחיפה.

האופה שיר ראשון

מאת חיימקה שפינוזה

הֲבִי נַעֲרָה כִּכָּר אֶל הַתַּנּוּר

אֶת הָאוֹפֶה חַבְּקִי כִּי עַז כֹּחוֹ בַּלֶּחֶם.

הוּא כְּקִמְחוֹ לָבָן אֲבָל תּוֹכוֹ תַּנּוּר

וְכַף-יָדוֹ עִם הַמִּרְדֶּה עַזָּה וּמְבֹרֶכֶת.

יָפָה הָאֵשׁ בְּתַנּוּרוֹ, נָאִים כִּכְּרוֹת הַלֶּחֶם,

וּבְמַרְתֵּפוֹ הֶחָם בִּרְכַּת קָצִיר-קָמָה

הָאֵשׁ הַקַּדְמוֹנִית בְּזַעְפָּהּ לוֹחֶכֶת

עַד כָּל כִּכָּר קוֹרֵם עוֹרוֹ, בָּשָׂר וּנְשָׁמָה.

בָּרְכִיהוּ, בַּת, כִּי הוּא אֲבִי הַלֶּחֶם

כִּי אֵין  עוֹד אֵין  כָּמוֹהוּ לְשַׁבֵּר רָעָב –

בָּרְכִיהוּ, כִּי אוֹתָךְ רָאָה אֵלָיו הוֹלֶכֶת

יָפָה וְחִנָּנִית כְּשֶׁאָהַב.

האופה שיר שני

מאת חיימקה שפינוזה

וְשׁוּב נִצָּב אֶל שֻׁלְחָנוֹ אוֹפֶה

הוֹפֵךְ הוּא בִּקְסָמָיו עִסַּת בָּצֵק לְלֶחֶם.

אֵיכָכָה לָשׁ וְקַד וְקָם, מַזִּיעַ וְנוֹשֵׁף

אֵיךְ חַי עֲבוֹדָתוֹ הַמְּפָרֶכֶת.

כְּגֻלְגְּלוֹת מֵתִים תּוֹפְחִים גּוּשֵׁי בָּצֵק

וּמַלְבִּינִים עַל שֻׁלְחָנוֹ כִּבְיוֹם חַג

וְעוֹד מֵחוֹרֵיהֶם נִשְׁקָף מַבַּט הַמָּוֶת הָעַתִּיק

וְהוּא, אַלִּים וְכֹל-יָכוֹל, זוֹרְקָם אֶל תַּנּוּרוֹ הֶחָם.

אַחַת חִדַּת חַיָּיו, אַחַת חִדַּת הַלֶּחֶם,

מוּל לֹעַ תַּנּוּרוֹ הֶחָם כּוֹרֵעַ הַדָּגָן לָמוּת

וּבַשֵּׁנִית נוֹלָד בִּדְמוּת כִּכָּר הַלֶּחֶם –

פִּסַּת חַיִּים רוֹטֶטֶת רֹךְ וַחֲמִימוּת.

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד, הרשימה של יהודה דרורי על לקסיקון הספרות העברית, אינה רשימתו. זו רשימה של דן מרגלית ב"ישראל היום".

הזכרת לצד זועבי את תופיק טובי. אני מניח שהתכוונת לאחמד טיבי. טופיק טובי מת לפני שנים אחדות.

אורי הייטנר

אהוד: אתה צודק לחלוטין בשתי ההערות שלך. כנראה שהחום בחוץ ממיס קצת את המוח ואפילו איומי הרקטות אינם עוזרים לי ליתר עירנות.

* "שלחתי לך את המאמר שלהלן שלא אני כתבתיו וכאשר מצויין בפירוש בשם החומר הנשלח: "רץ ברשת—מתוך מאמר של דן מרגלית על הדרת נעמי שמר ואחרים. על סתוי ושוורץ הבולשביקים". העלית זאת (בטעות) בשמי ובשם "יבשו בורות המים" נא לתקן זאת בגיליון הבא.

תודה.

יהודה דרורי

אהוד: הנוסח ששלחת לי היה קצת מבולבל והטעה אותי. אני מבקש ממך, וגם מכל השולחים האחרים, לשלוח לי טקסטים רק בקבצים של וורד עברי ולשים את שמם בראש כל מאמר או קטע אחר שכתבו.

* בגיליון 958 כתבה הדסה מור:  ב"אפס ביחסי אנוש", סרטה של  טליה שפירא שאותו היא כתבה וביימה, וכו'." – וזוהי כמובן טעות כי מדובר בסרטה של הבמאית הצעירה והכישרונית מאוד – טליה לביא – אלא שנראה שהכעס על הסרט עיוור את עיניה של הדסה מור, שאפילו את שם כותבת תסריטו והבמאית שלו – לא ציטטה נכון.

לנו נכנס הסרט הזה ממש מתחת לעור. אי אפשר לשכוח אותו!

* שלום אהוד, חזרנו משבועיים בדרום מערב ארצות הברית – כנס ספרנים בעיר הזימה והחטאים לאס וגאס, ועשרה ימים מדהימים בגראנד קניון ובסביבתו במדינת אריזונה. מאחר שקשר האינטרנט בגראנד קניון לא היה מן המשובחים, לא קראתי את גיליונות חב"ע שהופצו בימים ההם, אבל עתה משחזרנו למערב התיכון החם והלח, התפניתי להעלות את הגיליונות האחרונים לאתר.

קראתי את הערתך בגיליון 958 של חב"ע בעניין המידע המסולף בעמודו של הסופר הנידח, ותיקנתי זאת מיד. אני מזמין (ואני יודע שאני מכניס עצמי לצרה גדולה) את כל היוצרים המיוצגים בלקסיקון המקוון שבעריכתי – לתקן ולעדכן את פרטיהם (זהו "לוקסוס" שעורכי לקסיקון הקשרים או הלקסיקון ההיסטורי של סופרי ישראל בעריכת ד"ר גרנות – לא יכולים להרשות לעצמם, לתקן טעויות דפוס או שגיאות שהודפסו בכרכי הלקסיקונים שלהם).

כפי שציינת – מלאכת הלקסיקון המקוון נעשית ללא סיוע מאחרים, כך שאינני מבטיח שאתקן טעויות ושגיאות תוך זמן קצר – אבל אשתדל.

אני מקווה שמטחי הברד היורדים על דרום הארץ ומרכזה בימים האחרונים – ייפסקו בקרוב והארץ תשקוט לפחות לעוד 40 ימים.

כל טוב וקיץ קריר ונעים,

יוסי גלרון-גולדשלגר 

* הדימיון המזרחי של מנוולי החמאס ברצועת עזה היטעה אותם לחשוב שמשלוח צינורות מעופפים מלאים חומרי נפץ למרחקים גדולים בתוך ישראל, כולל תל אביב וחדרה, יכניעו את מדינת ישראל ואת צבאה ואת חיל האוויר שלה! יכניעו את המדינה שאזרחיה ידעו תקופות קשות הרבה יותר מאלה, ואפילו "הבועה"-כביכול, תל אביב – דיממה קשות בימי תש"ח, בימי הסקאדים של מלחמת המפרץ הראשונה או טרור המתאבדים! – איזה טמטום זה – של המנוולים הפרימיטיביים בעזה! רק הרג הם מאחלים לעצמם ולנו. ועוד בוכים בפני העולם על המכות שהם חוטפים מאיתנו בשעה שלא היה להם שום רצון להפסיק את משלוח הצינורות המתפוצצים באוויר לעבר היישובים שלנו!

אילו הייתי "פלסטיני" מסכן בעזה, אבל גם מטומטם כמו מנהיגיי שם – הייתי מאמין כי ליהודים יש כוחות דמוניים, "מִן א-שאיטאן", מהשטן, כי אחרת איך אפשר להסביר שהם כמעט לא נפגעים במלחמה הקדושה שלנו  – ואילו מאיתנו נקטלים עשרות ועוד מעט גם מאות?!

ואולי זה מפני שכל היהודים הם מהגזע הארור של איינשטיין ושל הקופים והחזירים?

* החיילות הצעירות שאתם רואים בסרט הנהדר "אפס ביחסי אנוש" הן ממש כמו אלה שמפעילות את המחשבים של "כיפת ברזל". אפשר למכור בהצלחה את החומרה והתוכנה של "כיפת ברזל" לצבאות אחרים. אבל אי אפשר למכור להם את החיילות והחיילים שלנו המפעילים אותה, שהם פרי הישגי מערכת החינוך הממלכתית שלנו! זה סוד כוחנו האנושי המעולה, חרף כל ההשמצות נגד הדור הצעיר. הרי גם הסופר המהולל ס. יזהר, שלא היה חכם גדול – השמיץ לפני מלחמת 67' את "דור האספרסו", וניסה לומר שהם לא שווים הרבה! – כסיל שכזה! אולי אם היה שותה אספרסו היה המוח שלו עובד טוב יותר.

* אהוד היקר, אני מבקש להגיב על רשימתו של יהודה דרורי בגיליון 959, ששמה "איכה יבשו בורות המים". [מתברר שזו היתה רשימה של דן מרגלית. – אב"ע]. הוא, כנראה, לא קרא את הערתי בגיליון הקודם, בה ציינתי שבלקסיקון שאני כתבתי ("לקסיקון היסטורי של הספרים העבריים מאז תש"ח") מופיעים 1240 ערכים, ביניהם – הסופרים שהוצאו מהלקסיקון של זיסי סתוי ויגאל שוורץ (נעמי שמר, שבתאי טבת וכו'). את הלקסיקון של זיסי סתוי ויגאל שוורץ כתבו 168 דוקטורים ופרופסורים (גם אני כתבתי שם עשרות ערכים), ואילו את הלקסיקון ההיסטורי כתבתי לבדי, ולא העטיתי על עצמי גלימה של שופט מי ראוי להיות בלקסיקון ומי לא. לקסיקון הוא מילון, לא מסת ביקורת.

באשר לחיים אברהם ז"ל – מפעלו הספרותי יוזכר ב"דבר העורך" של גיליון אוגוסט של "מאזנים".

שמעתי בקולך וצפיתי בסרט "אפס ביחסי אנוש" של טליה לביא – אתה צודק – יופי של סרט!

מיכל סנונית מזכירה את התנהגות הבלגים בתקופת השואה, שלא נהגו כמו ההולנדים, ובעצם כמו רוב עמי אירופה. האמת היא שגם הדנים הצילו יהודים (תמורת תשלום!) – אבל אין כמו הבולגרים – שהעם, הכנסייה והמלך עשו יד אחת כדי להציל יהודים ממחנות המוות.

שלך,

משה גרנות

* משה היקר, זוג חברים שלנו, ששמע להמלצתנו, הלך לראות את הסרט, ויצא משם מזועזע אחרי רבע שעה על מנת שלא לחזור, והם גם אמרו לנו שמיד הבינו כל מה שיש בסרט "אפס ביחסי אנוש", שום הפתעות.

כאשר אמרנו שיש בסרט המון הפתעות וכי גם המיסתורית נהנתה ממנו מאוד והאולם היה גדוש צעירים שלא הפסיקו לצחוק ולמחוא כפיים בהתלהבות, בעיקר בסופו – אמר החבר המבוגר שלנו שכנראה הם שתו הרבה בירה.

יש לנו הרגשה שאנחנו בתהליך שבו אחדים מבני גילנו [לא אותו חבר!] – נסוגים לאחור מבחינה מנטאלית, וכך גם בהתייחסותם לספרינו האחרונים, שאת רובם הם לא קראו, ורק מסתפקים בתווית – ספרים גסים ופורנוגראפיים, ולכן לא להם לגעת בהם. די להם בכך שהם נהנים לקרוא את גרוסמן ושלו. לקרוא כביכול.

* לתושבים ולתושבות המודאגים של תל-אביב והערים הסובבות אותה כדאי להזכיר שמתקפת הסקאדים העיראקיים במלחמת המפרץ הראשונה היתה הרבה יותר מסוכנת ורצינית לעומת הצינורות המעופפים הממולאים חומר נפץ הנשלחים אלינו כיום על ידי המטורפים מעזה, וכי אז גם טרם היתה בנמצא "כיפת ברזל" – אלא מערכת טילי "פטריוט" אמריקאיים שגרמו יותר נזק מאשר תועלת.

אנחנו, גם בהישמע אזעקה, לא זזים ממקום ישיבתנו ליד המחשב (חלון צפוני) – אלא עוקבים אחר המתרחש באמצעות הרדיו והאינטרנט, וזה בהחלט מספיק. במשך היום לא צריך גם את הטלוויזיה, שמפריעה לעבודתנו. מספיק לראות את יומני החדשות בערב.

* כמה נעים לפתוח מדי בוקר את עיתון "הארץ" ולראות במלל ובתמונות שהפלסטינים המסכנים כנראה צודקים ואילו אנחנו הננו הרשעים שהורגים אותם. גבלס היה אולי נהנה גם הוא לקרוא עיתון בעל מגמות כאלה. בעיתון ובאתר האינטרנטי – מובאות הרבה תמונות של התעמולה הפלסטינית המראות כמובן רק את הסבל שלהם.

בעוד אנו נתונים במלחמה וערינו תחת רקטות פלסטיניות, וכאשר רק בזכות "כיפת ברזל" אין לנו עשרות ומאות הרוגים – ובעוד אזרחים ערבים בישראל ובירושלים וסביבותיה משתוללים בהפגנות אלימות עד כדי הפרעה למכבי אש לכבות שריפות – הכותרת אתמול [20.7] בעמוד הראשון ב"הארץ": "עשרות התנכלויות לערבים בירושלים" ומאמרים רבים בגיליון נוטפים רעל נגד ממשלת ישראל!

* משרד הביטחון הודיע כי מסר לחיל האוויר סוללה שמינית של מערכת כיפת ברזל. ממשרד הביטחון נמסר כי "מנהלת המינהל למחקר, פיתוח אמצעי לחימה ותשתית טכנולוגית (מפא"ת) השלימה בזמן שיא את הקמתה של סוללה שמינית במערכת היירוט 'כיפת ברזל', שנמסרת בשעה זו לחיל האוויר. הסוללה השמינית, תאפשר להגן על שטחים נרחבים נוספים ברחבי המדינה מפני איום הרקטות מרצועת עזה." ["הארץ" באינטרנט, 11.7.14].

* ועכשיו אנחנו מבינים עד כמה צדקו הדורשים להפחית את התקציבים המוגזמים של צה"ל, משרד הביטחון והתעשיות הביטחוניות, שגרמו לעודף מערכות של "כיפת ברזל" ושל טילי היירוט היקרים והבזבזניים שלה – – ולהעביר את התקציבים האלה לרכישת דירות ארבעה כיווני אוויר בתל אביב לחסידיה השוטים של דפני ליף ולהוזלת מחיר הקוטג', הוויברטורים והקנדונים. כי מה יוכלו העזתים הנבערים לפוצץ בתל אביב – אם לא נבנה בה בכספי תקציבי הביטחון המיותרים והבזבזניים – דירות חדשות עם ארבעה כיווני אוויר לדורשי הצדק החברתי של דפני ליף ההזוייה? 

* באחד משידורי החדשות נמסר כי אזעקה נגד רקטות נשמעה גם באיזור כפר אז"ר. זו לשון נקייה לומר – המרכז הרפואי שיבא, תל השומר, שהוא אולי הגדול ביותר במזרח התיכון, ובו  השתלמו רופאים ועובדי רפואה ערבים רבים מרצועת עזה במהלך השנים, ומאות חולים מהרצועה באו למרכז הרפואי שיבא כדי לקבל טיפול רפואי.

אז באמת, למה שלא ישלחו המנוולים האלה רקטות לעבר בית החולים שהיטיב עימם ועם בני-עמם? הרי בראש החמאס בעזה עומדים "מפקדים" מטומטמים ממשפחות הצפעונים, ילען דינם!

* ממקורות מהימנים נמסר לנו כי הסיבה לכך שבבני-ברק לא נפלו טילים היא כי האברכים ובחורי הישיבה אינם משתמשים בדיאודורנט והם כבר לא מאוננים וגם לא תוקעים בלילות זה לזה. לעומת זאת – בתל אביב החטאה יש אזעקות תכופות ונפילות בחוץ – כי נשותיה הערומות תוקעות לעצמן אצבעות מענגות או מלפפונים טריים בּכּוּס!

* כמה שנים טובות של שקט עברו על הצפון מאז יצאו הטרוריסטים של חיזבאללה מחוריהם וראו מה עולל להם חיל האוויר שלנו ברובע דאחיה בביירות – זאת בזכות מלחמת לבנון השנייה, שחרף כל ההשמצות-מבית עליה – היתה ניצחון שלנו והצדיקה את גישתו של הרמטכ"ל דאז דן חלוץ להכות בעיקר באמצעות חיל האוויר.

יש לקוות שכאשר ייצאו מחוריהם, וממרתפי בתי החולים שבהם הם מסתתרים, ראשי החמאס ו"מפקדיו", ויראו את ההרס שגרמנו להם בעזה וברצועה כולה, הם יירגעו לכמה שנים טובות.

ואולי בכלל אין כבר הנהגה לחמאס בעזה, ולא שרשרת פיקוד "צבאית", כי כבר כתשנו אותם כמעט לגמרי וקשה לתאר את הקשר ביניהם – וכל מה שנותר להם הוא חוליות נפרדות שמפעילות רקטות שהוצבו במקומות מוסתרים, לרוב בקרב אוכלוסייה אזרחית ומוסדותיה, ואין מי שיורה להן להפסיק לירות.

* זה בסדר שילדים ונערים "פלסטינים" זורקים אבנים ובקבוקי זכוכית על שוטרים וחיילים ועל נהגים ומנפצים את שמשות המכוניות – כי הילדים והנערים המִסְכנים, החיים תחת אקיבוש, הם הלא קטינים – ואין אפשרות להעניש אותם במשפט.

אבל זה לא בסדר ששוטרים וחיילים וגם סתם אזרחים שלנו שנפגעו מהם – רודפים אחריהם, מכים אותם ומכניסים להם לפעמים בוקס בפרצוף – שמתנפח ומצטלם מצויין בטלוויזיה הפלסטינית ומשם לערוצים הישראליים ולכל העולם. וככל שהקטין יותר מכוער, ככה טוב יותר למסכנוּת שלו.

ואם הפרצוף של הבריון הקטין, המוסת, שהאבן שזרק מקרוב היתה יכולה לפגוע בנהג ולדרדר את המכונית על נוסעיה לתהום – אם הפרצוף שלו אינו נפוח דיו מהמכות שלנו – אזיי אבא שלו מכניס לו עוד בוקס או שניים על הפה, וכשהפרצוף מתנפח מספיק, מצלמים את הקורבן לטלוויזיה הפלסטינית ומשם להפצה ברשתות בישראל, ולעולם כולו.

ומאוחר יותר הרשות הפלסטינית מעניקה לאב המאושר עד 12,000 שקל מתקציבה, הממומן בחלקו על ידי ברק אובמה.

* הערכת ביקורת הטלוויזיה של העיתון ההזוי "הארץ" מיום אתמול לשידורי הטלוויזיה, המשתדלים להביא לנו את החדשות המעודכנות ביותר: "אם הטלוויזיה היתה בן אדם, אז בערך עכשיו היה מגיע הזמן להגיד לו שהוא שיכור ומדבר שטויות והגיע הזמן ללכת לישון."

* ציטוט מעיתון ערבי בתוכניתו הנהדרת של יצחק נוי "שבת עולמית" האחרונה: "מדוע התושבים בעזה אינם ממהרים למקלטים בעת הפגזה? סיבה ראשונה היא שאין מקלטים. סיבה שנייה: הם רואים בכניסה למקלטים סוג של עלבון, השפלה ובושה, ולכן נשארים בחוץ."

הישארו בחוץ!

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,626 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה עשירית למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-80 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של העדות על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל