גיליון מס' 961 מורחב בגלל המצב

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י"ט בתמוז תשע"ד, 17 ביולי 2014

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: לָמָּה רַק בִּשְעוֹת חֵרוּם? // עמוס גלבוע: 1. כיצד מסלפים היסטוריה. 2. מדיניות אמריקאית מגומגמת. 3. להוריד את הכובע בפני ביבי, בוגי ובני. 4. החלטה חכמה.  // יוסי אחימאיר: האמת על חמאס. // עמוס אריכא: גדעון לוי צולב הטייסים. // משה גרנות: החיים כמכלול של החמצות, על "מה שנשאר", ספרו של אלי עמיר. // עבּיר איוב: מכתב מתושבת עזה: "תושבי ישראל, אני יודעת מה עובר עליכם." [ציטוט]. // שוקי בן עמי: "ישראלים, אין לכם מושג מה קורה לנו ברצועת עזה..." // יצחק שויגר: לפני ארוחת-ערב באברבנאל. // זוהר אביב: פנייה אל הסופרים לילדים ולנוער. // יהודה דרורי: על הפסקת האש ועל הפסקת הקיטורים. // אביב עקרוני: רדיקלים חופשיים. // איתמר אמינוף: חזרתי אמש משירות מילואים פעיל תחת צו 8. // נעמן כהן: תּוֹבָנוֹת. // משה כהן: עד מתי? // אורי הייטנר: 1. לא תרצח. 2. צרור הערות 16.7.14. // אהוד בן עזר: איך ברבור מילים נגד המדינה מחזיק סופרת "חשובה" במעמד הנכבד  של האידיוטיזם המוסרי בכלל  ובספרות העברית בפרט – מתוך "השעות הברבריות בתולדות המדינה" מאת איריס לעאל, "הארץ" 15.07.2014. // אלי מייזליש: דמוקרטיה ככלי ריק מתוכן. // "תקוה וינשטוק": הורות לאין סוף, השלמות לרשימתה בידי משתתפי הערב. // אורה מורג: הדגים הבאושים של ביבי. // יואב אהרוני: לא הוגן. //  צבי י' כסה: הסזון כמשל. // יבין כץ: מה זה ה"שטויות" הזה? // לכבוד ראש הממשלה, מיגאל מזיאד עבאס, אלוף משנה במילואים. // אהוד בן עזר: מסעותיי עם נשים, פרק שמיני: הפגישה בחיפה עם מלנכולי הילדה היפה. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

לָמָּה רַק בִּשְעוֹת חֵרוּם?

לָמָּה רַק בִּשְעוֹת חֵרוּם דּוֹלִים אֲנַחְנוּ פֶּתַע

מִנִּבְכֵי הָאֵתוֹס הַשִּבְטִי שֶל עַם עַתִּיק

סוֹלִידָרִיּוּת שֶכְּבָר חָשַשְנוּ שֶהִיא מֵתָה

בֵּין דָּתִי לְחִלּוֹנִי, בֵּין greener לְוָתִיק?

לָמָּה רַק בִּשְעוֹת חֵרוּם, כְּשֶהָאוֹיֵב בַּשַּעַר

וְהַכֹּל מוּטָל בְּכַף-הַקֶּלַע, בְּלִי לַחְמֹל,

מִתְגַּבֵּר בָּנוּ אִינְסְטִינְקְט שֶל הִתְעָלוּת עַל פַּעַר

הַקְּטָבִים הַמַּפְרִידִים כָּאן בֵּין יָמִין לִשְׂמֹאל?

לָמָּה רַק בִּשְעוֹת חֵרוּם וַחֲרָדָה וּפַחַד

כְּמוֹ מֵאֲלֵיהֶם עוֹלִים אֶצְלֵנוּ מֵחֶבְיוֹן

נַחְשוֹלִים אֶמְפַּתִיִּים שֶל חֹם תְּחוּשַת הַיַּחַד

חֵרֶף הַהֶבְדֵּל בֵּין אִיש אָמִיד לְאִיש אֶבְיוֹן?

לָמָּה רַק בִּשְעוֹת חֵרוּם, כְּשֶדְּאָגָה פּוֹשֶטֶת

וְהַכֹּל לְיֵצֶר קִיּוּמֵנוּ מְנֻקָּז

שֶפַע הָרָצוֹן הַטּוֹב שוֹלֵחַ יָד מוּשֶטֶת

שֶכֻּלָּהּ גִשּוּר בֵּין פֵּרִיפֶרְיָה לְמֶרְכָּז?

לָמָּה רַק בִּשְעוֹת חֵרוּם, בֵּין גְּרָאדִים וְקָסָאמִים

כֹּה טוֹבִים אֲנַחְנוּ זֶה לָזֶה, כִּמְפֻלָּחִים

בְּמִין זֶרֶם-חִלּוּפִין, בְּלִי סְיָג וּבְלִי חַסָּם, עִם

כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל שֶבּוֹ כֻּלָּם פִּתְאֹם אַחִים?

וּמַדּוּעַ כָּל פַּעַם שֶיֵּש לָהּ לָאָרֶץ הַזֹּאת הֲפוּגָה מֵאוֹיְבֶיהָ

הִיא נִזְרֶקֶת מִיָּד לְזִירָה שֶל מִלְחֶמֶת-אַחִים וּמָדוֹן וְאֵיבָה 

וּמֵאֶרֶץ חֶמְדַּת הָאָבוֹת הִיא הוֹפֶכֶת לְאֶרֶץ אוֹכֶלֶת יוֹשְבֶיהָ 

שֶיּוֹשְבֶיהָ אוֹכְלִים זֶה אֶת זֶה מִיזַנְטְרוֹפִּית מַמָּש עַד קִלְקוּל הַקֵּבָה?

וּמַדּוּע אִם כָּל מַדְעָנֵינוּ יוֹדְעִים כְּבָר אֶת חֹק שִמּוּרוֹ שֶל הַחֹמֶר

וְכַנָּ"ל גַּם אֶת חֹק שִמּוּרָהּ שֶל אֶנֶרְגִּיָּה, אֵין בָּנוּ מִי שֶיַּפְעִיל

עַל חַיֵּינוּ אֶת חֹק שִמּוּרָהּ שֶל אוֹתָהּ סוֹלִידָרִיּוּת-עַם, אוֹתוֹ חֹם עֵר

גַּם בִּזְמַן שֶשּוּם פָאגֶ'ר אֵינוֹ מִתְנַכֵּל אֶת חַיֵּינוּ בְּ"בּוּם" לְהַרְעִיל?

זֶה לֹא אוֹמֵר בְּשוּם פָּנִים שֶיֵּש סוֹפְסוֹף לִשְכֹּחַ

כָּל הֶבְדֵּלֵי אִידֵאוֹלוֹגְיָה מוּל פַּצְמָ"ר מֻנְחָת

אַךְ אֵין סָפֵק שֶזְּמַן חֵרוּם מַזְכִּיר לָנוּ בְּכוֹחַ

כִּי חֵרֶף כָּל הֶבְדֵּל כֻּלָּנוּ בְּסִירָה אַחַת.

וְזֶה וַדַּאי אֵינוֹ אוֹמֵר שֶיֵּש לִמְחֹק מִלּוּחַ- 

לִבֵּנוּ אֶת הַמַּאֲבָק לְצֶדֶק חֶבְרָתִי

אַךְ לֹא לִסְדֹק שוּם שֻתָּפוּת-גּוֹרָל כִּי זוֹ, הָרוּחַ,

נִשְקֵנוּ הַסּוֹדִי הִיא שֶשּוּם יַעַד לֹא יַחְטִיא.

וְגַם כְּשֶבִּגְבוּלֵנוּ מַשְׂטֵמַת-עִוְעִים פּוֹרֶצֶת

וְרֶשַע צְמֵא-דָמִים שוֹאֵף יוֹם-יוֹם כִּי נִכָּחֵד

עֲדַיִן, בְּחֶשְבּוֹן סוֹפִי, עֻבְדָּה הִיא כִּי בְּעֶצֶם

עַל כָּל מָה שֶמַּפְרִיד בֵּינֵינוּ רָב הַמְּאַחֵד.

אֲנִי יוֹדֵעַ שֶאֲנִי אוּלַי תָּמִים לְאַלְלַהּ

וְשֶנּוֹרָא נָאִיבִי הוּא עַל כָּךְ לְהִתְעַקֵּש

אַךְ אִם מַקְשִיב גַּם לַתְּמִימִים אוֹתוֹ בִּיג בּוֹס, לְמַעְלָה

אָז זֶה מָה שֶאֲנִי מִמֶּנּוּ חֶרֶש מְבַקֵּש:

שֶגַּם אִם אֵין כְּרִיזוֹת "צֶבַע אָדֹם" נִהְיֶה אַחִים פֹּה

וְזֶה לָזֶה יוֹתֵר אֱנוֹשִיִּים לַעֲזָאזֵל

כִּי לַחָמָאס יֵש חַאפְלָה כְּשֶאֲנַחְנוּ מִתְכַּסְּחִים פֹּה

וְחֹסֶן לְאֻמִּי גַם הוּא כָּאן מִין כִּפַּת-בַּרְזֶל.

וּכְפִי שֶמִּתְנַכְּלֵינוּ תֻסְכְּלוּ מִזֶּה שְבוּעַיִם

מִמַּחַץ כִּשְלוֹנָם לִכְפּוֹת עָלֵינוּ אֶת גּוֹרַל

שְבוּרֵי-הָרוּח וּבִמְקוֹם שֶכָּאן נָרִים יָדַיִם

הֵרַמְנוּ – וְעוֹדֶנּוּ מְרִימִים –  אֶת הַמּוֹרָל

וְכָל אוֹתָן חַיּוֹת-אָדָם מִתְפּוֹצְצוֹת מִכַּעַס

לְנֹכַח קְשִי-עָרְפּוֹ שֶל עַם מֻפְלָא זֶה מוּל אוֹיְבָיו

כָּךְ הַתָּמִים לְאַלְלַהּ, הַנָּאִיבִי הַזֶּה, בָּא אָז

לִידֵי שִלּוּחַ תְּפִלָּתוֹ כְּמִין מַזְלָ"ט מִלְּבַב

כָּל אוֹהֲבֶיהָ שֶל אֻמָּה פַנְטַסְטִית זֹאת, כָּל אֵלֶּה

הַמֻּקְסָמִים מִכּוֹחַ שְׂרִידוּתָהּ הַכֹּל-יָכוֹל

בְּמִין מִשְאֶלֶת-תָּם שֶאוֹתוֹ נֵס וְאוֹתוֹ פֶּלֶא

יִתְּנוּ שִדּוּר חוֹזֵר פֹּה גַם בִּסְתָם יָמִים שֶל חֹל.

* * *

עמוס גלבוע

1. כיצד מסלפים היסטוריה –

 להצדקת דעות  חריגות

הסופר א.ב. יהושע מתלונן על כך שאנו מכנים את החמאס "מדינת טרור" ולא "מדינת אוייב", ורואה בכך סיבה לתיסכולו ולאכזריותו. הוא קובע שאחרי שנסוגנו מעזה, ופינינו את היישובים, העברנו את השלטון לחמאס.

האם הוא מגלה כאן בורות מדהימה ואינו יודע שהחמאס עלה לשלטון כשנתיים אחר הפינוי תוך מרחץ דמים, או שבכוונה הוא מסלף את ההיסטוריה  כדי להמציא תזה מצדיקת חמאס ומאשימת ישראל?

מול הטרוף החייתי של החמאס, עם ישראל מפגין סולידריות וכוח ברזל, ואפילו סיעות האופוזיציה מפגינות תמיכה במהלכי ממשלת ישראל. אבל, ישנם חריגים ובולטות כמה תופעות מעניינות.

מפלגת העבודה מייחדת עצמה ממפלגת מרץ בעמדתה הממלכתית השקולה. מרץ, שמיוצגת בלי הרף ע"י זהבה גלאון, נראית הרבה יותר קרובה לאחמד טיבי מאשר לבוז'י הרצוג. השמאל הקיצוני, כדרכו בקודש, מפגין בעד החמאס ונגד המדינה, ואילו   עיתון "הארץ"  שם בראש דאגותיו את מיספר ההרוגים בצד החמאסי.  ומושכי בעט שונים "מבינים" את החמאס ואכזריותו ורואים את ישראל אשמה בכל מה שקורה.

 שתי דוגמאות מהימים האחרונים המגיעות לאבסורד ונוגעות לצורת החשיבה של כמה ממושכי בעט אלו.

הדוגמה הראשונה היא מאחד מגדולי "הרבנים" ופוסקי ההלכה של השמאל הישראלי על שלל רבדיו. במאמר בעיתון "ידיעות אחרונות" מ-13 יולי, משווה הסופר א.ב. יהושע בין  מדינות ירדן ומצרים וסוריה לבין "מדינת" החמאס ברצועת עזה – ומתלונן על כך שאת המדינות הללו כינינו "מדינת אוייב", ואילו את "מדינת" החמאס אנו מכנים "מדינת טרור".  הטיעון שלו הוא שהחמאס  עושה מה שעושה כי אין לו לגיטימיות, זה מתסכל אותו. ולכן, אם נחדל לכנותו כטרוריסט, ונתייחס אליו כאל "אוייב" רגיל, אזיי נוכל להפסיק את האש ולהיכנס עמו למשא ומתן.

אלו כמובן דברי איוולת המנותקים לחלוטין מהמציאות של מהות החמאס כתנועה דתית, אך לא לכך ברצוני להתייחס. כל אדם ודעותיו, כל אדם והבנתו את המציאות. אני רוצה דווקא להתייחס  לסוגיה של סילוף מזעזע של היסטוריה במאמרו של א.ב.יהושע. וכך הוא כותב: "מה קרה שלאחר הנסיגה מרצועת עזה, פינוי הישובים והעברת השלטון השלטון ברצועה לידי חמאס, אנו ממשיכים לכנות את הרצועה מדינת טרור ולא מדינת אויב לכל דבר"?

אני מניח שהקורא הרגיל היה עובר על קטע זה בלי לשים לב לזיוף, לעיוות נוראי של ההיסטוריה, שעה  שהכותב  מדבר על "העברת השלטון לחמאס" בעקבות שני מהלכים ישראלים: נסיגה ופינוי הישובים.

סליחה, מי העביר את השלטון ברצועה לחמאס? ישראל?  אז להלן כמה עובדות היסטוריות ודאיות ובדוקות: ישראל סיימה להתנתק מהרצועה ב-11 ספטמבר 2005; בינואר 2006 החמאס זכה בבחירות לפרלמנט של הרשות הפלסטינית; ב-14 יוני 2007 החמאס השתלט על רצועת עזה במסע רצח ודמים נגד תנועת פתח ואנשי הרשות הפלסטינית, וייסד את "מדינת הטרור" בראשות הניה.

ועכשיו עולה השאלה: האם הכותב, שהוא בבחינת פוסק הלכה לקהל מאמיניו, לא ידע עובדות היסטוריות פשוטות אלו? האם  מדובר בטעות מקלדת? או שהכותב סלף בכוונה את ההיסטוריה על מנת שיוכל לשעבדה לדעותיו?

כל אחד ושפיטתו.

ולדוגמה השנייה הקשורה אף היא ב"קשקוש" היסטורי. מדובר במאמר באתר עיתון "הארץ" של  פרשן בשם אורי משגב, מ-6 יולי.  לחיזוק תזה מסוימת שלו בענייני שלום וימין הוא כותב כך: "ערב נחיתתו של סאדאת עוד העריך מוטה גור, הרמטכ"ל, שמדובר בפעולת טרור שתכלול מטוס ממולכד ולוחמי קומנדו שיתפרצו מבטנו. וזה עוד הגיע מרמטכ"ל מכהן ולא משולי הימין הסהרורי."

ובכן, כל אחד כמעט יודע שערב בואו של סאדאת  לישראל, מוטה הזהיר את מנחם בגין, ראש הממשלה, על הכוונות התוקפניות האפשריות  העומדות מאחורי בואו של סאדאת, והמליץ לגייס מילואים. הרקע להזהרתו היה קשור בשלל צעדי מוכנות וכוננות  בצבא המצרי שאותרו וזוהו ע"י אמ"ן.

אבל, סיפור הקומנדו והמטוס הממולכד לקוח כנראה מעלילות עלי באבא. לא דובים ולא זבובים. לא היה כדבר הזה במציאות. אולי בספרי הקשקושים יש שלל אגדות-עם על מוטה  ובואו של סאדאת. אבל, להציג זאת כעובדה היסטורית בדוקה, כאילו בידי הכותב מצויה הסטנוגרמה של הדיון בו העריך כך  מוטה, הרי שזה גובל באבסורד. הדבר היחידי שנכון בקטע שצוטט הוא שיש לנו "ימין סהרורי" כמו שמאל "סהרורי". 

אויה לנו מהם!

אהוד: א.ב. יהושע מטיף שנים רבות לכך שגם לנו יש אחריות להיעדר השלום עם הערבים ועם הפלסטינים. בלי התזה המופרכת והביזארית הזו – אולי לא היה לו משהו נועז יותר לומר על הסכסוך וגם לא היה זוכה להילה הפוליטית שלו, כי בדומה לתאומו-לדיעה עמוס עוז, גם הוא מתנהג כאילו הוא מהאו"ם.

אורי משגב הוא מהדורה חדשה של גדעון לוי, ובאידיש אומרים: אותה גברת [די זלבע דרעק] בשינוי האדרת [מיט אנ-אנדרע דקורציֶה].

2. מדיניות אמריקאית מגומגמת

מול ישראל ב"צוק איתן"

ארה"ב מכריזה מצד אחד ש"זכותה של ישראל להגן על עצמה", ובאותה נשימה קוראת  "לשני הצדדים לגלות ריסון ולא להסלים."  כלומר, היא מגבילה את זכות ההגנה העצמית של מדינת ישראל. ככה לא מתייצבים לימין בעלת הברית האמינה היחידה של ארה"ב באזור, הנאבקת מול הטרור במלוא אכזריותו. מה הפלא שארה"ב מסוכסכת כיום כמעט עם כל בעלות בריתה באזור (ומחוצה לו) ועל כן חסרה מנופי השפעה?

עניינה של רשימה זאת הוא ארה"ב  ומבצע "צוק איתן". האוייב המוצהר של ממשל אובמה הוא הטרור העולמי. הממשל האמריקאי משקיע משאבי ענק בהתמודדות שלו נגד הטרור. את הצידוק המרכזי למאמץ המודיעיני שלה, חובק עולם וחדרי מיטות מנהיגים בעלי בריתה, היא מצדיקה בכורח לאסוף כל שביב מידע על פעולות טרור אפשריות נגדה ונגד בעלות בריתה.

והנה, מה אנחנו רואים? ארגון טרור בדמות החמאס, שהקים לו תוך מרחץ דמים "מדינה" משלו, עם צבא משלו, עם כמויות טילים ורקטות שלא מביישות מדינות מעצמתיות, שהקדיש את מירב משאביו לבניית "מדינה" מתחת לאדמה על מנת שיהיה לו קל יותר להפעיל טרור –  פותח בירי נטול הבחנה על ערי מדינת ישראל בכוונה מוצהרת להרוג כמה שיותר יהודים.  ומדינת ישראל היא בעלת הברית הכי אמינה, הכי יציבה, הכי דמוקראטית שיש לארה"ב באזור, ועוד בתקופה הנוכחית. זאת ישראל שאינה צריכה שכוח אמריקאי יתערב למענה, וגם בזאת היא ייחודית. זאת ישראל שארה"ב  חוזרת ומצהירה בקולי קולות, שביטחונה הוא אינטרס אמריקאי מובהק.

ועל רקע כל זאת, מה אנחנו רואים ושומעים מצד ממשלו של אובמה? כל הצמרת של הממשל, מאובמה ודרומה, חוזרת על המשפט: "אנחנו מכירים בזכותה של ישראל להגן על עצמה." והרי זאת אמירה שבלונית, כל כך ברורה, כל כך טבעית. מה רוצים? שישראל לא תגן על עצמה כאשר כל מדינתה תחת מטחי טילים.

השאלה היא: באיזו דרך ישראל תגן על עצמה? ועל זה באים ראשי ממשלו של אובמה ואומרים לנו, בכל הזדמנות פומבית: "שני הצדדים צריכים לרסן את עצמם ולמנוע אסקלציה."

מה זה אומר לעזאזל?

שישראל צריכה להפציץ פחות? שישראל צריכה לתת לארגון החמאס להרגיש נוח וחופשי יותר לירות? שישראל צריכה לתת לחמאס להצליח בירי הטילים ושכמה ישראלים ייהרגו?

ובכלל, כאשר ארה"ב קוראת "לשני הצדדים", למי היא מתכוונת?

לחמאס? אז שתגיד, אבל  הקריאה לחמאס  לא שווה את הנייר.

לאבו מאזן, שהוא על פי ארה"ב עצמה, הנשיא הפלסטיני העומד בראש "ממשלת הפיוס" והאחראי גם לרצועת עזה? אז שתגיד, אם כי גם אז הקריאה לא תהיה שווה הרבה.

נשאר רק צד אחד ברור והוא ישראל!

הייתי מצפה שממשל אובמה לא יתייצב לצד ישראל בצורה מגומגמת, אלא בצורה הכי ברורה וחדה. באים אצלנו ואומרים: האמריקאים כועסים עלינו בגלל כישלון המו"מ עם הפלסטינים.

אז ראשית, האמריקאים צריכים לכעוס על עצמם שבתוך כל הצרות של העולם שעמדו לפניהם, או שהיו ערב התפרצות (אוקראינה, עיראק) הם בחרו דווקא להציב לעצמם מטרה לא ריאלית של הסכם קבע תוך 9 חודשים בין ישראל לפלסטינים.

אבל, בואו ונניח שהממשל אכן כועס, מה לכעס ולאינטרסים של ארה"ב ולמדיניות הננקטת על ידה כאשר בעלת ברית הדוקה שלה נאבקת בטרור רצחני? אם זה מה שמניע את ממשל אובמה, מה הפלא שהוא מסוכסך עכשיו עם כמעט כל בעל ברית שלו? מה הפלא שבימים אלו אין לו, מלבד ישראל, שום בעל ברית אמין באזור?

כאשר אובמה הכריז בימים אלו כי הוא מוכן לתווך על מנת להביא להפסקת אש, זה נשמע כמו בדיחה.

ראשית, ארה"ב אינה יכולה לתווך כי החמאס הוא ארגון טרור שהיא אינה מכירה בו, ואסורה במו"מ עימו.

 שנית, נשיא ארה"ב שם עצמו יחד עם כל מיני גורמים הרוצים לתווך? ליבת הבעיה היא שהגורם היחידי שבאמת מסוגל לתווך ולהביא את החמאס להפסקת אש הוא הנשיא המצרי, א-סיסי. משום שהוא היחידי המסוגל לפתוח עבור החמאס את מעבר רפיח, וזה הדבר שהחמאס רוצה. זה יהיה ההישג הגדול  שלו. אבל, החמאס שנוא על סיסי והוא לא שש לכך. יתר על כן, יחסי ארה"ב עם א-סיסי הם בשפל. הנשיא אובמה היה זה שתמך באחים המוסלמים ובמורסי, ובעקיפין גם בחמאס, שמורסי היה פטרונו! הנשיא אובמה הוא זה  שתקף את א-סיסי כאשר הדיח את מורסי, והוא זה שניהל נגדו מאבק והביא להתדרדרות ביחסי ארה"ב-מצרים.  

מדינת ישראל צריכה כמובן לתת כבוד לאובמה, מתוך הבנה ברורה שבכל מקרה זו בעלת הברית האסטרטגית שלנו, ואין בילתה, ולקוות שאולי היא תתרום בעקיפין להפסקת אש  שבעקבותיה ייצא החמאס מוחלש מאוד ביכולותיו הצבאיות. וזאת, חרף מנופי ההשפעה והלחץ החלשים שמצויים כיום בידה מול מדינות האזור.

3. להוריד את הכובע בפני ביבי, בוגי ובני

איני יודע אם תהיה הפסקת אש או לא, אך כבר עכשיו אפשר לדעתי לקבוע כי המערכה נוהלה ע"י השלישיה בתבונה, בשיקול דעת, ובהרמוניה. זה כמובן "משגע" את כל שונאי ביבי ובוגי, והם לבטח יזעקו כי היה כאן כישלון וכיוצא באלה דברי שטנה.

איני יודע האם תהיה הפסקת אש או לא, אך ברור שנכנסנו לתהליך שיביא להפסקת אש, שעה שמצרים של סיסי הסכימה לקחת על עצמה את תפקיד המתווך. להלן שלוש הערות בהקשר למבצע:

האחת, מנהיגות. שלישית ה"בי"תים" המנהלת עכשיו את "צוק איתן" על שלל היבטיו היא השלישיה המורכבת מביבי, בוגי  ובני. ביבי הוא האחראי העליון. עד עכשיו הניהול הוא שקול, מדוד, לא מתלהם, זהיר כמו נחוש, נעדר שגיאות צורמות, להבדיל ממלחמות וממבצעי עבר קרובים. השלישיה, כלפי חוץ לפחות, עובדת בהרמוניה מלאה, וזוכה לשבחים אפילו מהקשת הקיצונית של האופוזיציה הפוליטית.

זהו ביבי, שחלקים בתקשורת ובציבוריות שלנו הילכו עלינו אימים בקשר להתנהלותו הפחדנית, המהססת, חדלת האונים, שאוי לנו אם ינהיגנו בעת משבר, כי מה שהוא יודע זה לעשן סיגרים בזמן דיונים קריטיים. וכל חשיבתו היא חשיבת משיח.

אין לי צל של ספק כי הרבה אנשי תקשורת מייחלים לטעויות שלו (שיעלו לנו בדמים!) –  ולאחר סיום המשבר הנוכחי יתנפלו כמה מהם על ביבי על שלא נקט במהלך סיום העונה כראוי לתפיסתם. השנאה לביבי מביאה לכך שמעוותים את המציאות: ראש הממשלה קבע בבירור, וכל עם ישראל שמע, שמטרת המבצע היא לא למגר ולמוטט את החמאס, אלא לפגוע קשה ביכולות שלו ולהביא לשקט. אבל, בלי הרף מזכירים לביבי שבזמן "עופרת יצוקה", שעה שהוא היה באופוזיציה, הוא דרש מאולמרט (וברק ואשכנזי  כשלישייה של אז) למוטט את החמאס.  נו אז מה? אז היה אז, והיום זה היום!

ובוגי יעלון – מה לא אמרו עליו כאשר הוא אמר שקרי, מזכיר המדינה האמריקאי, הוא "אובססיבי ומשיחי". כינו אותו טיפש, לא פחות ולא יותר, קראו לו להתפטר, זילזלו בו כאילו היה אחרון הריקים. איני יודע עדיין איך יסתיים המשבר הנוכחי ומה יהיו תוצאותיו, אבל הייתי מסיר את הכובע בפני השלישייה הזו על הצורה בה היא מנהלת אותו.

 השנייה, "כיפת ברזל" ואיום הטילים. אין ספק כי "כיפת ברזל" היא גיבורת "סלע יצוק", תופעה שמשאירה את העולם פעור פה, מסכלת ביעילות מדהימה את הכוונה החמאסית לרצוח כמה שיותר ישראלים, וככל הנראה מעוררת מחשבות אצל איראן וחיזבאללה. אבל, זה לא נכון, לדעתי, לבוא ולהגיד שבזה בא הקץ לאיום הטילים על מדינת ישראל. זה לא נכון משום שכיפת ברזל היא רק מרכיב אחד מתוך שלושה מרכיבים של ישראל נגד טילים, כאשר מרכיב אחד  עדיין לא מבצעי.

ולא רק זאת, אין להסיק מהמקרה הנוכחי לגבי מקרים עתידיים בהם ירי הטילים על ישראל יהיה בכמויות הרבה יותר גדולות ומדוייקות (לא הרבה יפלו בשדות ובשטחים פתוחים כמו עכשיו). אבל, ללא ספק, התועלת בהשקעה במערכות נגד הטילים מוכיחה את עצמה, ו"סיפורי" האימים על הטילים מצפון ייכנסו יותר לפרופורציה. העתיד לא חשוך! איך אומרים באנגלית?SO FAR SO GOOD–  

השלישית, הסיום. החמאס הוכה קשות. הוא הצליח לטרטר את המדינה, אך נכשל באופן הכי בולט בכוונה שלו להרוג כמה שיותר יהודים. כישלון טוטאלי. יש לו עדיין יכולות, והאתגר הגדול שיעמוד בפני  המדינה הוא כיצד להניע את ארה"ב והמערכת העולמית וידידנו מחמוד עבאס לגבש אסטרטגיה שתביא לפירוז הרצועה מנשק טילי ורקטי.

4. החלטה חכמה

החלטת הקבינט אתמול לקבל את ההצעה המצרית להפסקת אש היתה החלטה חכמה, ממלכתית, לא פוליטית, אנטי פופוליסטית. כי טבעי שהציבור רוצה "לכסח" את החמאס ואת עזה. שום נזק לא נגרם כתוצאה מכך למדינת ישראל, אלא יתרונות. היתרון ברמה האסטרטגית הוא  הידוק הקשרים עם מצרים של א-סיסי. רק עם מצרים נוכל להביא אולי לכך שחולשת החמאס תתורגם להסדרים לפיהם הרצועה תפורז מנשק רקטי וממנהרות.

טבעי שמרבית הציבור התנגד להפסקת האש, כי הנטייה הטבעית שלו היא "להכניס לחמאס באבי אביו." זה יותר מטבעי שפוליטיקאים מהימין, דגי רקק, יתנגדו ויפגינו את התלהמותם  וחרון אפם נגד כל "התרפסות" של ממשלת ישראל; ואין יותר מטבעי שכל שונאי ביבי יזעקו  אין "בעל בית", שזאת "בושה", שזאת "תבוסה", שיבוא עוד מעט יומו של ביבי והמערכת הפוליטית תאכל אותו. מה הם באמת רוצים? להכריע? להיכנע? דבר אחד ברור: השנאה מעוורת את השכל הישר.

ודעתי היא כי החלטת הקבינט על הפסקת האש היתה נכונה ושקולה. הנימוקים לכך, לאו דווקא לפי סדר חשיבותם:

 ראשית,  היו אלו המצרים שבאו עם ההצעה. הם באו מהר, אפילו לא התייעצו עם החמאס, שאת הנהגתו היו מעדיפים לראות נשרפת. הם ויתרו במופגן על המעורבות האמריקאית, ואמרו למעשה לקרי: אל תבוא לקאהיר עכשיו. מצרים של א-סיסי היא נכס אסטרטגי מהמעלה הראשונה עבור ישראל, בעיקר בתקופה הנוכחית. אנו חייבים לתאם ולשתף עימה פעולה. היא זאת המסוגלת, יחד איתנו, ובסיוע של הרשות הפלסטינית, להחליש עוד יותר את החמאס ולהניע תהליך של הסדר מדיני ארוך טווח שבמסגרתו תפורז רצועת עזה, כולל המנהרות שלה. זה היה בגדר איוולת אסטרטגית לסרב להצעה המצרית. מה עוד וישראל ידעה כי החמאס לא יקבל אותה.

ולכן, היענות ישראל להפסקת האש מיד הוסיפה להו נקודות בזירה המדינית וההסברתית בעולם (כמובן שעל כל שונאי ישראל המסורתיים זה לא השפיע). ישראל הופיעה כמדינה שאינה כזאת שכל חפצה הוא להרוס ולהרוג, ואילו החמאס שב והראה למנהיגי המערב כי לחמאס לא איכפת כהוא זה מהאוכלוסייה האזרחית שתחת שלטונו, והספסרות בדם היא מרכיב בדנ"א שלו.

ישראל זכתה אפוא בעוד לגיטימיות בינלאומית להכות חזק יותר בחמאס, ובעוד פרק זמן (ברור שלא אין סופי) לעשות זאת על פי הבנתה.

אנחנו כל כך חזקים,  והחמאס לאמיתו של דבר כל כך חלש וכל כך מתוסכל, שאנחנו יכולים בשקט להרשות לעצמנו לקבל הפסקת אש לזמן מסויים. שום נזק לא נגרם למדינה, שום דבר לא קרה להרתעה של צה"ל, שום בושה. מה קרה? זה הראה לאיראנים שאנחנו חלשים? זה חיזק והאדיר את החמאס?  בוודאי שלא!

אם היתה החלטה ביטחונית מדינית שקולה וחכמה, הרי שזאת היתה ההחלטה על הפסקת האש. היא היתה החלטה ממלכתית, אנטי פופוליסטית, נעדרת שיקולים פוליטיים. היא היתה החלטה טובה למדינת ישראל.

ונקודה נוספת שהצעת הפסקת האש חשפה. היו רבים בתוכנו שקראו כבר לאחר כמה ימים מאז החל המבצע להסתפק במכות שחמאס חטף, ולהודיע שאנחנו מפסיקים. לחיזוק הטיעון הזה הביאו  שני אירועי עבר:

האחד ממלחמת לבנון השנייה, בה היינו צריכים אחרי כשבוע להצהיר שאנו מפסיקים ולא להמשיך ולהסתבך עוד כ-3 שבועות.

השני – ממבצע "עופרת יצוקה", שגם בה היינו צריכים להפסיק אחרי כמה ימים על רקע ההישגים ההתחלתיים המרשימים.

יכול להיות, אבל מה היה קורה אם החיזבאללה בלבנון והחמאס ברצועת עזה היו ממשיכים בירי? היינו יכולים להפסיק? טנגו רוקדים עם שניים, ושח לא משחקים עם עצמנו. לקח זה יפה גם  לנושאים אחרים הקשורים ליחסים שלנו עם הפלסטינים.

[עד כאן עמוס גלבוע]

* * *

רק לפני שנתיים באו"ם, גנרל בריטי על מאבק צה"ל בחמאס, מה נשתנה?

The speech of a British commander at the UN about Israel defending itself

https://www.facebook.com/photo.php?v=4474399069330

* * *

יוסי אחימאיר

האמת על חמאס

"הבידוד שבו חיים הפלשתינים דוחק אותם לפגוע בנו" – במילים אלה הסביר העיתונאי שמעון שיפר את המצב לנכדו. הנה כך לומד ילד בן 9 מ"מקור יודע דבר", סבו העיתונאי, מי אשם בהתפרצות החמאס על ישראל.

הסופר-הפובליציסט א. ב. יהושע מתפייט באותו עיתון: "התיסכול העמוק של חמאס נובע לדעתי מחוסר הלגיטימיות שלו בעיני ישראל ובעיני רוב העולם. תיסכול זה מביא אותו למעשי ייאוש הרסניים. לכן, כה חשוב להעניק לו לגיטימיות לפחות כאויב... כל עוד נכנה את חמאס כנופיית טרור שהשתלטה על אזרחים חפים מפשע... לא נוכל להיכנס למו"מ עם ממשלת עזה על הסדר בשלבים."

אלה הן רק שתי דוגמאות של שטיפת-מוח שנעשית בתקשורת שלנו, שכל כולה נועדה "להבין" את החמאס, ואף להביא לעצירת פעולת "צוק איתן". אני מתנצל בפני שיפר-את-יהושע, על שאני "מלכלך" על אירגון הטרור חמאס, אבל אני רוצה לשאול שניים אלה, ממעצבי דעת הקהל ב"ידיעות אחרונות":

האם עזה היא עדיין שטח כבוש? האם לא יצאנו מעזה לפני תשע שנים וחזרנו לקווי 67'? האם לא פירקנו את כל יישובינו שם? האם לא השארנו את השטח לעזתים, כדי שירווח להם ויוכלו לנצל את השטחים הריקים להקלת מצוקת הדיור ברצועה הצפופה ולשיפור תנאי החיים של אוכלוסיה?

האם לא היה זה יצחק רבין המנוח ועוד כמה "חכמים" כמוהו, שהבטיחו ל"פחדני הליכוד" ששום טיל לא יישלח מעזה לאשקלון ובנותיה לאחר יציאתנו? האם לא היינו מוכנים לסייע לתושבי הרצועה בפיתוח כלכלתם ובהטבת תנאי חייהם? האם לא סיפקנו להם את צרכי היומיום שלהם, מזון, דלק, מלט, גם כשהתנכלו לנו? האם את שליטי עזה מעניין כהוא-זה גורלם וחייהם של מיליון וחצי בני עמם השבויים בידיהם והדאגה לתנאי חייהם המינימליים?

ועוד סדרת שאלות: האם עזה לא נהפכה למתחם מלחמתי, שכולו מנהרות ומצבורי אמל"ח, רקטות וטילים? לאיזו מטרה – למשחקי ילדים משועממים? האם עזה לא נהפכה למטרד קבוע על יישובי עוטף עזה? האם אין יוצאות ממסגדי עזה, מדוברי החמאס ומכל כלי התקשורת בעזה, נאצות אנטישמיות זוועתיות, קריאות הסתה להשמדת ישראל?

האם החמאס אינו זרוע ביצועית של האיסלאם הקיצוני, שמחולל תוהו-ובוהו בארצות הערביות סביבנו, בהרס כל רקמת חיים נורמלית שמנסה להתפתח, שכל עיסוקו הוא שפיכות דמים, מעשי רצח וחיסולים אכזריים, בשם אללה?

ובאשר אלינו: האם לא נלמד פעם אחת ולתמיד, שיש לנו עסק עם אירגון של מתאבדים, חסר מעצורים, שטוף שנאה, תאוות רצח ומלחמה, אירגון שבינו לבין תרבות אנוש, אין ולא כלום? האם לא יבינו אצלנו ובעולם, כי חמאס ממיט על בני עמו אסון הומניטרי נורא, שהרי כדברי ראשיו, "אנחנו אוהבים את המוות כמו שהיהודים אוהבים את החיים"?

אז מהיכן רגשות האשמה-העצמית שמבטאים שיפר, יהושע ויפי-נפש אחרים בקרבנו? מהיכן חוסר ההבנה, הבורות, הדיבורים הכנועים, החנופה לאירגון הנפשע ביותר עלי אדמות?

אין מקום להתפייסות ולמו"מ עם חבר רוצחים זה, שמחופר מתחת לאדמת עזה, ששולט ביד ברזל בעזתים. רק עוז-רוח ישראלי, רק רצון החיים שלנו, רק עוצמת צה"ל, ישימו קץ לחמאס ולראשי הנחש בעזה, אירגון שאין לו שום לגיטימיות ושום זכות קיום, ועדיין לא קיבל את כל המגיע לו ב"צוק איתן".

* * *

עמוס אריכא

גדעון לוי צולב הטייסים

הקרפדה הרעילה

לעיתים אנחנו במו ידינו משמידים את מורשתנו. מיהודה בן שמעון איש קריות שעל-פי הברית החדשה מכר את ישוע ועד לגדעון לוי איש קריות ו"הארץ". למרות אלפיים השנים המפרידות ביניהם והם נבדלים גם ברקעים ההיסטוריים, שניהם נתפשים, לפחות בעיניי,  כדמויות טראגיות, צבועים ומעמידי פנים. שניהם פעלו ממניעים פסולים שונים כשהם מתעלמים מנזקם לאורך זמן. האחד פעל תמורת כסף והאחרון בן זמננו מתוך רדיפת תשומת-לב  חולנית, שבלעדיה אין לו חיים. שניהם גונבי-דעת עד לשורשי מוסרם המתגלה כשק תפוחים רקובים שאין בו אחד שלם וטהור.

גדעון לוי איננו מחדש בצביעותו דבר. האיש הזה, המוגדר כ"עיתונאי" בעיתון "הארץ", מתנהל מכבר לדעתי כנבל ברשות רבים. על-פי ויקיפדיה הוא מוגדר כ"עיתונאי המזוהה עם השמאל הרדיקלי." חסד עושה עימו האנציקלופדיה בהגדרה צנועה זו, שכן כל ניסיון להגדירו במילים יותר נאמנות – נידון לכישלון. מבחינה מקצועית, היה ונשאר יחצ"ן בינוני ולא עיתונאי ולא הוגה דעות, אלא משמיצן מוציא דיבתנו. להגיב על דברי השטנה שלו על טייסינו, זה כמו לגעת בקרפדה רעילה  בנשיכתה.

בין משפחת הקרפדות הרעילות, נמצאת אחת הנחשבת לקטלנית גם לבני-אדם וזהו תיאורה על-פי ויקיפדיה: "דנדרובטס צהוב-פסים והוא מין של צפרדע ממשפחת הדנדרובטיים החיה ביבשת דרום אמריקה. זוהי צפרדע רעילה ומסוכנת ביותר, הרעל שעל גופה יכול להרוג בנגיעה אחת, וקטלני גם לבני אדם. שמם הידוע יותר של כלל המינים במשפחה, צפרדעי חץ רעילות, נובע מן העובדה ששבטי האינדיאנים נהגו למרוח את חיציהם ברעל הצפרדע."

זהו תיאור מדוייק של היצור לוי שמוליד מתוכו תעשיית השמצות, בדיות ועלילות.

אני כותב שורות אלה לאחר עיון ברשימת חרפותיו וגידופיו, מלאכת הסתה נבזית, כנגד טייסי חיל האוויר של מדינת ישראל העושים בשליחותה. כתב ההשמצה הנבזי הזה וההסתה הרעילה של לוי התפרסמו היום ב"הארץ" (יום ב', 14.7.2014), תחת הכותרת המתגרה "הרעים לטיס".

"הארץ" כחממת צפעונים

מסתבר מעל לכל צל של ספק כי טוב שחבר גדעון לוי לעיתון "הארץ", ומצא בו את ביתו החמים והמטפח אותו, וכבר הוא עצמו מזוהה ברבים  כקול אדוניו, פטרונו, המתאים לו ככפפה של עור עדין ורגיש, מר עמוס שוקן, צאצא שאבותיו ודאי מתהפכים בקברותיהם נוכח רמת השפלות אשר לתהומותיה צלל העיתון מאז שהצאצא הזה, שלא נדרש להשיג במו ידיו את תהילתו, זכה בה בעיקר בזכות אבות.

מסתבר כי מר שוקן מרגיש כי נמצאה לו גם זכות מיוחדת לטפח בחיקו החמים את הקרפדה הקטלנית. יום אחד היא תפתיע גם אותו. בינתיים, בחממה הקורסת של העיתון, שנחשב שנים רבות לטוב בעיתוני ישראל, מתאפשר לשניים אלה, לאדון ולקולו, לגלות שביעות רצון זה מזה, שבאה לביטוי אלים ושקרי בהתקפה מעוררת שאט-נפש על טייסינו שפירסם לוי.

רשימתו "הנאורה" והצדקנית מתחילה בקריאת תגר על ההגדרה ההיסטורית של התורמים לביטחוננו כ"הטובים לטיס", ומוקיעה אותם כחיות טורפות שאין בהם משמץ הכמירה האנושית הכה-יפה ונעלה, כזו המפרנסת את עולמם המתקדם של הפטרון שוקן וצולב הטייסים, מר לוי.

היות שאין לי כוונה לתמצת את דברי הנבלה, אקצר בתכליתם ואסכמם כהוצאת דיבה מגונה ומסוכנת, כעלילת דם על חיל האוויר שלנו, שטייסיו "נהנים" מתנאים משופרים בעת קטילת פלשתינאים חפים מפשע.

אין אירוע עיתונאי יותר מושחת ומושחז מזה החושף את "הארץ" כעיתון צפעונים. העורך הראשי ושופרו  מצטיירים במלוא עליבותם על רקע אותה הבלים מרושעים באותה רשימה, בה טייסינו מוצגים כצידו האחד של השטן ואילו הפלשתינאים כבתולה טהורה, זכה מכל עוון וחטא, אשת חיקו האהובה של הבורא.

בלשון הקרפדה הרעילה – מיטב הנוער שלנו, הטייסים המופלאים, מנהל מלחמה מהשמיים ברמה של שבעה כוכבים. זה בלבד מכעיס את לוי עד רתיחת שכלו. לוי, כנבל מובהק ומנוסה, מאשים אותם באטימות, מבלי לראות את הלבן של עיני הקורבנות העזתיים שלהם. התיאורים של לוי על הקוקפיט ודייריו, מצמררים.

רמת המוסר של טייסינו

כמה הערות בנושא זה, לתשומת ליבם של שני אנשי "הארץ". שניהם, כמוני וכמו רבים אחרים, מנהלים את שגרת חיינו הודות להגנה ולמסירות של טייסינו לאורך הדורות. רק הודות להם, לכישוריהם, תעוזתם ומסירותם, יכול מר לוי, המשמיצן הלאומי, להתגורר ברמת אביב הכבושה, ולזכות בפינה חמה לכתיבתו בבניין המערכת של "הארץ" הנמצא ברחוב שוקן. לא על-שמו של עמוס שוקן. הוא לא יזכה בכבוד כזה.

מתיאוריו את הטייסים שלנו אני למד שגדעון לוי ופטרונו רואים את העולם שלנו במבט כה מסולף עד שלפעמים מתגנבת ללב נימת רחמים כלפי אומללותם, שכן עולמם מצטייר בשני צבעים בלבד, שחור ולבן. התקפתו של לוי על טייסינו ממקדת את שימת-ליבנו דווקא באיוולתו, מכיוון שאין טייסים כטייסינו, מעולים מכל בחינה.

אני יכול להבטיח למר לוי, לאור התנהלותם האצילית והמוסרית לעילא של מנהיגי החמאס חבריו, מה עלול היה להתרחש כאן אילו היה לחמאס חיל אוויר כשלנו; היינו הופכים לאגם של דם שהיה מתנקז מכאן לכל הימים שבעולם וצובע אותם באדום. במקרה כזה "הארץ" לא היה הופך עורו ואיש מעובדיו לא היה פוצה פה למחות כנגד אותם פלשתינאים אפילו במלה רפה אחת. אילו באמת היתה מציאות הפוכה כזו, היו כיום ערינו, מדרום לצפון, נבלעות מתחת לערימות של עשרות אלפים הרוגים ישראליים שהיו מוצאים מותם בדרכים אכזריות המוכרות לנו מהמתרחש סביבותינו, כמנהגם של ערביי האזור, שרק מיספרים בעלי משמעות נחשבים כהולמים את מוסרם.

בבוקר יום המחרת בוודאי היה מתפרסם בעיתונו של מר שוקן, מאמר גאוני חדש ומבריק ממקלדתו של אותו לוי, תחת הכותרת: "אמרנו לכם." לצביעות אין צבע מיוחד. אבל ריח צחנה מחניק עד להמית, יש ויש לה. כשמדובר בעיתון "הארץ" הרי זה ריח שהחל להתפשט בברכת "הבוס" לפני שנים רבות.

לעומת זאת, חובה לציין כי אותם טייסים המוקעים בעיתון הנ"ל, מסכנים עצמם ואת משימותיהם בכדי להימנע ככל יכולתם מפגיעה באזרחים ובילדים, בהם משתמשים משגרי הרקטות החמאסיות כאפוד מגן. איזו ציניות נדרשת מאדם לכתוב את עלילת הדמים שלו על טייסי חיל האוויר שלנו. אבל מה לא עושים בכדי לזכות באהדה מבחילה מצד "בעלי המוסר" העליון שהעיתון מטפח. אני רק תוהה מתי יגיע הרגע בו יפסיק "הארץ" לפרסם את העיתון בשפה העברית ויחליף אותה בערבית, שכן נשמת אוייב כבר נסוכה בו מכבר. ואולי אני צריך לשאול, מה יש בו בצדקן המזוייף הזה, לוי, שרץ מערוץ לערוץ להטיף לנו מתורת המוסר העקום שלו, והערוצים ששים לזמנו להתבטא כרצונו בכל פאנל.

עולמו ההפוך של גדעון לוי

מר לוי הנכבד תוהה ומעלה שאלה נוקבת באותה רשימה, איך לא נמצא בין טייסינו אחד שיזכיר לו את יפתח ספקטור, מחבורת טייסי העבר המהוללים, שהתייסרו והתחבטו בזמנו, בשנת 2003, בקשר למשימותיהם המסתיימות בפגיעה באזרחים, שבעצם היו שבויים כמחסה ומגן בניגוד לרצונם, בידי אחיהם המופלאים, אנשי החמאס והג'יאד, בדיוק כפי שזה קורה בימים אלה ממש. זהו חיזיון אימתני ומזעזע, בלתי נתפש של זילות חיי אדם. אולם גדעון לוי קצר הרואי אינו מסוגל להכיר בכך. עיניו מתהפכות בבואו לראות את הלבן של הנבלים האלה, לוחמי חרות פלסטין. כך אינו רואה את המציאות אלא רק מתרשם מהשיקריות המומצאת במוחו הקודח.

רק אדם נבזה, שאינו מוכן להכיר בטיבם הרצחני של אויבינו מסביב, הטובחים באחיהם במאות אלפים, מסוגל לעסוק בהנאה מזוכיסטית כזו בניתוח נפש טייסינו ולייחס להם תכונות מבישות. רק אדם מעוות יכול להתנהל כנחש נפתל עלי-גחון, ולאבד כל חוש ואמת מידה בבואו להפוך מקלדתו למאכלת מושחזת ולהניפה בעזות-מצח מעל ראשי הטייסים, בכדי לחרות במצחיהם אות קין.

האיש הרהוט הזה, לוי, המתוסכל ובעל הלשון הפוחזת, מצחין את סביבותינו. חוצפתו אינה יודעת גבול, עד שהוא מחפש בנרות "טייס אחד" שכמו ספקטור וחבריו יקום ויתריע.

מפני מה? מפני הטייסים שלנו, שהם אחינו, בנינו ונכדינו, ועושים את שליחות כולנו בכדי למנוע הרוגים ופצועים במחוזותינו ואף בקרב אנשי עזה?

זה הרגע בו חלפה בי מחשבה שמא גדעון לוי הוא בעצם בתחפושת שמאחוריה מסתתר מכבר דובר נאמן של החמאס. הפלשתינאים לא היו מסוגלים למצוא לעצמם שוטה מרושע אחד שייעשה מלאכתו נאמנה כאותו בן סורר לשבט הלוויים.

רק "טייס צדיק אחד" מחפש לוי בין טייסינו – ולא מוצא. ואילו אני שואל בנוסח זה אם יימצא עיתונאי צדיק אחד מבין עשרות העיתונאים של "הארץ", שיגלה אומץ-לשון לשאול את עורכו שאלה נוקבת אחת, למה ומדוע יוקדת בו השנאה העמוקה הזאת למדינה? ויסתייג מכל מילת-עלילה שכתב באלפים במשך שנים רועה הצאן לוי משיח' מוניס. האם יקום עיתונאי כזה? תמהני.

תא"ל (מיל') רן רונן-פקר, אגדה חיה, שהיה מפקד בכיר ביותר וטייס נועז נודע לתהילה, צדק וצדק כשהטיח בגדעון לוי בשם חבריו ופקודיו טייסי חיל האוויר, לאחר פרסום עלילת הדם שרקם: "של נעליך!" – ואילו אנחנו תמיד נזכור בהוקרה את טייסי חיל האוויר שלנו, שתרומתם לישראל אדירה ואין דרך להחזיר להם כמידתם.

* * *

משה גרנות

החיים כמכלול של החמצות

על "מה שנשאר"

ספרו של אלי עמיר

עם עובד 2012, 389 עמ'

כמעט כל גיבורי הרומן האחרון הזה של אלי עמיר מתוודים על החמצות חייהם, והעיקרי, והראשי שביניהם הוא דניאל דרורי, שווידויו הוא לוז הרומן כולו. דניאל דרורי הוא גבר בן 56, איש עסקים מצליח (מניות בחברת אחזקות) מאושפז בבית החולים בעקבות אירוע לבבי, שמלבד חרדה ודיכאון עמוק – הוא גורם גם לחיטוט בזיכרונותיו על הצלחותיו, ובעיקר – על כישלונותיו. הוא בן יחיד למשפחה ענייה מאוד ממזכרת משה שבירושלים, שמעולם לא יצא לטיול בית ספר משום חסרון כיס, ואשר נעל תמיד נעליים גדולות ממידתו כדי שיוכל לנעול אותן במשך שנים. הוא פורץ דרך אל האוניברסיטה, ואחר כך לעסקים חובקי עולם אצל בעל חברת אחזקות בשם שמעון יוסף גלאובך, שבה הוא הופך במשך הזמן גם בעל מניות.

דניאל מתאהב בצורה מטורפת ברופאת השיניים ד"ר אביגיל שיפמן (בתחילת ההיכרות ביניהם היא היתה רק מתמחה). הוא מהופנט מאישיותה, מחיוכה, מחמוקי גופה, ואפילו הפזילה הקלה של עיניה מעוררת בו תשוקה. היא נענית מיד לחיזוריו, וביניהם מתפתחת מערכת יחסים של תשוקה עזה, התעלסויות מפעימות לב המתקיימות בחדר המיטות, במכונית, תחת עץ בחורש, בבניין עזוב על הבטון החשוף, במדבר ליד אילת וכו' (ראו עמ' 64-63, 118, 172, 199, 247, 252, 267-260, 282). הוא מוקסם גם ממילות הזימה שהיא מבטאת בזמן ההתעלסות, ואני חייב לציין שסצינות אלו אמינות מאוד, ויחד עם זאת – אינן גולשות אף פעם לוולגריות.

אביגיל היא בלתי צפויה: יום אחד היא מעטירה על דניאל מילות אהבה לוהטות ומצהירה על תשוקה בלתי נשלטת אליו – ויום אחר היא דוחה אותו, מתעלמת ממנו, ממררת את חייו בסצינות קנאה חסרות שחר. מהפגישה הראשונה עימה במרפאת השיניים של האוניברסיטה (אין לו כסף עבור רופא שיניים פרטי) נודע לו שיש לה חבר בשם דובי עפרוני, קיבוצניק, קצין צנחנים, דוקטורנט לארכיאולוגיה. אין ספק לדניאל שהיא אוהבת אותו, ולא את החבר שלה, והיא מעדיפה את משכביה עימו, ולעיתים אף נמנעת מקרבה אל דובי, ואף על פי כן, היא מחליטה להינשא לדובי. מה שמדהים הוא שלפני חתונתה היא הולכת להיטהר במקווה (הסופר מתאר בפרוטרוט את השלבים המזעזעים שחייבת כלה לעבור אצל הבלנית שם), אבל היא מצהירה שהיטהרה למען דניאל, ולא למען בעלה המיועד (עמ' 267-260).

דניאל איננו מסוגל להבין כיצד היא, שמשתוקקת אליו בעוצמה אדירה, וחוזרת ומצהירה על כך – נישאת לגבר שאינו מעורר בה כל תשוקה. פתרון מעט לחידה הזאת מספקת אביגיל בעצמה: דניאל צעיר ממנה בשש שנים – האהבה האדירה הזאת תיהפך לאסון כאשר היא תזדקן ותתכער, ונשים אחרות יחזרו אחריו – אסור לאישה להינשא לגבר צעיר ממנה. כל שבועותיו על אהבת נצח מצדו – לא שינו את החלטתה.

אחרי הניתוק מאביגיל שוקע דניאל למרה שחורה, ואף נופל למשכב. חברו למעונות הסטודנטים, ויקטור "הגדול" סועד אותו, לוויקטור עצמו יש פרשת אהבה קשה: אהובתו, בלהה, היא אישה נשואה ואם לשלושה ילדים. הוא מתפלל שבעלה הזקן ימות, אבל זה לא קורה, והוא מפסיד 11 שנים מחייו תוך שהוא גונב שעות התעלסות עמה בסתר.

דניאל מתנחם מהניתוק מאביגיל בזרועותיה של ניצה, סטודנטית בת מושב, הוריה הם אנשי שמאל קיצוניים (ברית המועצות היא עבורם מולדת שנייה!), אוהדי המרד של "הפנתרים השחורים", אהדה שהורישו גם לבתם, שהפכה לימים למנהלת לשכה של עבודה סוציאלית. אגב, האהדה לדוד בן-הרוש ולחנניה מ"הפנתרים שחורים" היא לא רק נחלתם של כל בני משפחת זלוטקין, משפחתה של ניצה, אלא גם דניאל נדבק בה, הגם שבאיזה שלב הוא הופך להיות ביקורתי כלפיהם (אחד הפנתרים הפך להיות חבר כנסת קומוניסטי עוכר ישראל, ואחרים מסתבכים עם החוק – עמ' 336). אפילו הגניבה שחנניה מבצע בחנות מכולת כדי לחלק חלב למדוכאים – נראית חיובית בעיני הגיבורים (עמ' 154, וראו עמ' 34, 36, 98, 101-100, 111-109, 154, 168, 296, 326-324, 348-347). הספר איננו מזכיר שחסידיהם של הפנתרים ממוסררה הוזמנו להתארח בקיבוצים נחשון והראל, ערכו שם פוגרום, צעקו שהכול שם שייך להם, ובעקבות כך גם דרשו שם בעלות על מבנים.

האהבה אל ניצה היא שקטה ללא ברקים ורעמים. לימים היא הופכת לשגרה אפורה, ומסתבר שהיחסים עימה מתגלים כהחמצה גדולה: היא מסורה רק לעבודה, ואין לה כבוד אליו ואל עבודתו, הגם שהוא מפרנס אותה בעושר. היא עקרה, אך אינה מודה בכך, אינה מוכנה לעבור טיפולי פוריות, וגם אינה מוכנה לאמץ ילד. כל מעייניה לעניים ולעשוקים, למענם היא מקדישה את כל הירושה שקיבלה מהוריה, ולא מוכנה להפריש אפילו אגורה כדי לסייע לדניאל בהזדמנות חייו לקנות מגלאובך מניות בחברה. היא נוטשת את המיטה הזוגית, ועוברת לישון בחדר אחר. מעט רוך כלפיו היא מפגינה כאשר הוא מאושפז, אך בחוזרו הביתה, היא מפגינה כלפיו בוז, ומחליטה למחוק כל מה שיקר לו: היא מזמינה אדריכלית לשפץ את הווילה שלהם מהמסד עד הטפחות, וילה שהיתה חלום חייו בעודו ביחסים עם אביגיל. היא זורקת את רהיטיו של הבית, ואף את ספריו האהובים. היא, שמעולם לא הקפידה על מראיה, מחליטה על "שיפוץ" של חיצוניותה – בבגדים, בתסרוקת, באיפור, בניתוח אף וכו'. דניאל מחליט סוף סוף להיפרד ממנה.

בין זיכרון לזיכרון, שמעלה דניאל, מתוארים בכישרון רב ובהומור המאושפזים בחדר המשותף: עדיקא, שבעה דורות בירושלים, המכונה "בונה ירושלים", מניח תפילין ומתפלל. יש לו ארבע בנות מאישתו הראשונה ("ארבע הגרציות"), המעוניינות בירושה בחייו, מהן יש לו 21 נכדים, וכן בת זקונים בשם חתון; דייר אחר המעניק כינויים למאושפזים – הוא "המוכתר" של החדר, שלחם ונפצע במלחמת ששת הימים; "שמונים פלוס בר-מצווה" הוא הזקן שבחבורה, בן 93, אתיאיסיט, שרד את היטלר, את סטלין ואת האנטישמים הפולנים. חיפש את אישתו בהרי אורל הקפואים, וחי עמה 63 שנים; "שבעה צנתורים" (שאמור לעבור צנתור שמיני) מובטל, יש לו אישה אוהבת בשם פלורי, מובטלת גם היא (ניצה מוצאת לה עבודה). אברהם סלוצקי בעל נמק ברגל, המכונה "סיגריה בסיגריה"; אלברט, מעצב ומלמד ב"בצלאל", המכונה "ולנטינו", כי מלבד אישתו החמוצה יש לו גם מאהבת ציירת בשם סיגל.

דניאל מצליח לאתר את אביגיל ("ד"ר אביגיל עפרוני"), שעדיין נשואה לדובי (יש לו כבר קוצב לב, והוא חירש באוזן שמאל), ומסתבר לו שהשנים עשו את שלהם: כרתו לאביגיל שד, והגיל חרת את סימניו בפניה ובגופה. למרות שלושים שנה שחלפו – הוא עדיין מציק לה בשאלה החוזרת ונשנית – "מדוע לא לקחת אותי?"

לאורך כל הרומן מרומזת קנאה בזוגות של זקנים שמאחוריהם עשרות שנים של אהבה ותמיכה, כמו הזוג ברטה ודוד רימון, שאת ביתם רכש דניאל, כמו "שמונים פלוס" שחיפש את אישתו בהרי אורל, וחי עמה באהבה עד שנפטרה, כמו "בונה ירושלים" ואישתו השנייה, וכמו זקנים אחרים שדניאל פוגש באקראי (עמ' 170, 198).

הרומן שלפנינו מתאר פיסת חיים אמיתית, והוא בנוי לתלפיות. נראה לי שזה הרומן הכי טוב של אלי עמיר עד כה.

* * *

באבל על מותו של עודד אקסלרוד

ובהשתתפות בצערם של בנותיו ובנו

ושל אימם נעמי בן-גור

* * *

עבּיר איוב

מכתב מתושבת עזה:

"תושבי ישראל, אני יודעת מה עובר עליכם."

"הארץ", 14.07.2014

אני מצטערת על כך שאתם נאלצים לרוץ למקלטים בכל פעם שנשמעת אזעקה, אבל האם חשבתם על העבר השני של המתרס?

ישראלים יקרים,

אף שאנחנו מתגוררים במרחק קילומטרים ספורים זה מזה, אני מודעת לעובדה שאני, בצד 1.8 מיליון הפלסטינים שחיים ברצועת עזה, נשמעת לכם כמישהי מעולם אחר. ולא, אתם לא אשמים בכך. החומות הבצורות ומחסום ארז מבודדים אותנו לגמרי לא רק מהשטח שבשליטת הממשלה שלכם, אלא גם מהגדה המערבית, שהיא לכאורה תחת שליטה פלסטינית.

אני כותבת את המכתב הזה כדי לומר לכם שבניגוד לכם, אנחנו יודעים בדיוק מה עובר עליכם; כדי לומר לכם שאנחנו יודעים שאתם חיים תחת לחץ בגלל הרקטות הפלסטיניות שנורות מעזה על הערים שלכן, במיוחד בדרום. אני כותבת כדי לומר לכם שאני מצטערת על כך שאתם צריכים לרוץ למקלטים בכל פעם שנשמעת אזעקה; ואני מצטערת על כך שאתם נאלצים לשהות שעות במקלטים; ואני מצטערת על הסבל שנגרם לכם מעצם המחשבה שאתם עלולים לאבד את אחד מילדיכם או מיקיריכם; ואני מצטערת שחלק מכם נאלצתם לברוח בגלל שהמקום נהיה מסוכן; ואני מצטערת שהממשלה שלכם נאלצת להתאמץ ככל יכולתה כדי להגן על חייכם; ואני מצטערת שהחיילים הצעירים שלכם צריכים לצאת לעבר גבולות עזה כדי להגן על זכויותיכם.

אבל, רק רגע, האם אי פעם חשבתם על האנשים שנמצאים מן העבר השני של המתרס? צר לי לומר לכם שכאשר אני משווה את החיים שלכם תחת אש לחיים שלנו, אני מרגישה שאין שום צדק בחיים. אני תוהה אם אתם יודעים שבעזה מל"טים חגים כל הזמן בשמיים שמעל ראשינו? האם אתם יודעים איזו הרגשה זו לשמוע את הרעש המלחיץ הזה במשך 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע? האם אתם יודעים כיצד זה מרגיש להיות דרוכים כל הזמן לאפשרות שבכל שנייה יכול להתרחש לידכם פיצוץ, פשוט כי אין לנו שום מערכת אזעקות? יש רק יריות אזהרה, ולא תמיד יריית האזהרה מספקת אזהרה – לפעמים היא פוגעת בנו! האם אתם יודעים שלמרות הדריכות המתמדת אין לנו הרבה מה לעשות, כי אין לנו מקלטים להסתתר בהם? וגם אם נרצה לחפור מקלט בשביל הילדים שלנו, הוא יהיה חסר תועלת, כי טיל של מטוס אף-16 יכול לחדור עשרות מטרים מתחת לאדמה.

אני מצטערת להפריע לכם בידיעה המטרידה שבזמנים מפחידים שכאלה איננו יכולים אפילו לחשוב על יציאה מהארץ למקום אחר, כי שני הגבולות בצפון ובדרום הרצועה סגורים לחלוטין בפנינו, תושבי עזה, זולת אלה בינינו שיש להם אזרחות של מדינה אחרת. האם אתם יודעים איך ההרגשה לדעת שחיינו אינם שווים כלום רק משום שאנחנו פלסטינים? האם אתם יודעים שאם ניפצע באחת התקיפות קרוב לוודאי שלא נוכל לצאת מהרצועה לקבלת טיפול רפואי? וחשוב מכל, האם אתם יודעים שגם אם מעברי הגבול ייפתחו, לא יהיה לנו שום מקום לעבור אליו, פשוט כי במקור אנחנו מפלסטין ולא היגרנו מארץ אחרת?

אני גם מצטערת לומר לכם שאף מדינה גדולה אינה תומכת בנו כפי שארה"ב תומכת בצבא שלכם – משום שאין לנו בכלל צבא! אני מצטערת לומר לכם שהדוברים של ישראל תוקפים תמיד את המדינות האיסלאמיות על כך שהן מספקות נשק לזרועות הצבאיות בעזה, כאילו שרק לישראל מותר להחזיק נשק, כאילו שזכות ההגנה העצמית קיימת רק בעבור ישראל.

מלבד כל זה, עליכם לדעת שהאלימות היא לא הדבר הנורא היחיד שאיתו נאלצים תושבי עזה להתמודד. אלפי אנשים כאן חיים תחת מצור הדוק זה יותר משבע שנים. הם סובלים מהפסקות חשמל, משיעור האבטלה הגבוה בעולם ומהגבלת תנועה מתמדת בתוך עזה וממנה.

הייתי רוצה שתדעו מה המצב כאן באמת, ותבינו שהוא שונה מכפי שמציגים אותו בערוצי התקשורת המוּטים בישראל ובעולם. הייתי רוצה שתבינו שמדי יום נהרגים כאן אזרחים חפים מפשע, ילדים שבתיהם הופצצו בזמן שישנו. אם תגידו שהמצב אצלכם זהה, אומר לכם שהממשלה שלכם היא האשמה. ישראל ניהלה בעבר שתי מלחמות נגד עזה ושום דבר לא השתנה, ירי הרקטות מעזה לא נפסק. מדוע? כי אי אפשר לשלוט בארץ של מישהו אחר, לצור על אנשים ולחכות שהם ימותו לאט, אי אפשר לעצור אותם ללא משפט ולבנות התנחלויות בכל פינה – ואז לצפות שאנשים יגיבו למעשיכם בשתיקה ובכניעה. אבל האמת העצובה היא שכן אפשר לעשות את כל זה, רק אם קוראים לכם ישראל.

שמרו על עצמכם.

שלכם,

תושבת עזה

* * *

שוקי בן עמי

"ישראלים, אין לכם מושג

מה קורה לנו ברצועת עזה..."

מכתב גלוי שכתב העיתונאי שוקי בן עמי, לעביר איוב, עיתונאית המתגוררת בעזה, בתשובה לטור אישי שכתבה בעתון "הארץ", ביום חמישי, 11.7.14.

עביר איוב, אינני כותב "יקרה", כי ממש אינך יקרה לי. גם לא "גברתי", כי אינך כזאת. אסתפק בכך שאומר לך, כי אני מלא כעס וטינה כלפייך וכלפי אלה שכמותך, על שגרמתם לי להיות מי שאני היום. אומר לך בגלוי: אינני מאמין אף לא למילה אחת מהדברים שכתבת... וגם אם כן, אין לך להלין אלא על עצמך, על שכנייך, משפחתך, מכרייך ו"גיבורייך".

למי בדיוק את באה בטענות, על שבבית החולים בעזה אזלו יותר מ-35% מהתרופות ויותר מ-55% מהאספקה הרפואית, כדברייך? לישראל? יש לך הנהגה נבחרת, שנבחרה בבחירות חופשיות ברוב מוחץ, אך בית החולים מעניין אותה כשלג דאשתקד ואף פחות מכך. במקום להצטייד בתרופות הם הצטיידו בטילים, במקום באספקה רפואית, הם הצטיידו בתחמושת...

את מופתעת, כדברייך, שאף אחת ממדינות ערב או ממדינות אחרות, לא שמה לב למה שקורה ליותר מ-1.8 מיליון בני האדם שחיים בעזה... גם זה באשמת ישראל? אולי פשוט כי נמאס להם מכם? מי שבוחר בארגון טרור להנהיגו, שלא יתבכיין אחר כך שמתעלמים ממנו.

אני מושיט לך ממחטה לקנח בה את דמעות התנין הזולגות מעינייך.

איך את מעזה לשקר במצח נחושה, ולכתוב כי "תמיד יכולתי להרגיש, איך זה כשילד ישראלי נהרג... מעולם לא סילקתי את האנושיות מדרך ההסתכלות שלי על המתרחש בזירה הישראלית־פלסטינית..."

במה בדיוק התבטאה הרגשתך? כשצהלת משמחה על הגגות עם חבר מרעייך? כתבת אי פעם ולו מילה שדופה אחת, נגד הרקטות המשוגרות מזה שנים מעזה נגד ילדים וילדות ישראליים? הפגנת פעם נגד נבחרייך, המשגרים טילים לעבר אוכלוסייה אזרחית, ללא כל נקיפת מצפון? השמעת פעם קול כאשר ילד ישראלי נפגע מפעולת טרור של אומללייך ומסכנייך?

ליבי מתמלא צער כשאני קורא שלא ישנת אפילו לרגע "משום שפיצוצים נשמעו מכל עבר סביבנו... כל הלילה נורו טילים על בתים אשר בתוכם ישנו עשרות בני אדם..." הרשי לי לשאול אותך, את שדואגת לכל ילד ישראלי, כמה לילות ישנת בנחת ובהנאה, כאשר יישובים ישראלים שלווים הופצצו ומופצצים מדי יום ביומו על-ידי מנהיגייך ההומאניים?

עביר איוב, רציתי לכתוב לך את דבריי אלה מעל דפי אחד העיתונים בעזה, אך מה לעשות? עם כל הצער והכאב, לא מצאתי בעזה שום עיתון תואם "הארץ", שיאפשר לישראלי לכתוב טור אישי בין דפיו...

כן... פראיירים שכמונו... נותנים לך להשתלח בנו ולהטיף לנו מוסר מעל דפי עיתון ישראלי...

את כותבת: "באורח מוזר, חיפשתי ברשת ראיונות עם דוברים ישראלים, כדי לשמוע איך הם מקשרים בין המטרות המוצהרות של מבצע 'צוק איתן' – הפסקת ירי הרקטות מעזה ופגיעה בתשתיות החמאס – לבין הריגתם של עשרות ילדים ואזרחים חפים מפשע, בעודם ישנים..."

אני חייב לומר לך, כי באורח מוזר, גם אני חיפשתי במכתבך מילת גינוי אחת נגד משגרי מאות הטילים מבני עמך, נגד אוכלוסייה אזרחית בישראל... אבל... לא... וואללה אישי... מאפיש...

"אני לא מבינה, איך צבא שמכבד את עצמו, מזהיר אנשים על ידי כך שהוא יורה עליהם..." את כותבת. באמת, מי את שתטיפי לנו מוסר בעניין זה? האם אי פעם התרעמת נגד מחבלים מבני עמך, שטבלו ידיהם בדם יהודי והשתוללו משמחה?

אני חייב להבהיר לך כמה דברים. בעבר, נמניתי עם הגדולים שבתומכי השלום באזורנו. כתבתי בעיתונים ישראליים וזרים, הפגנתי, נמניתי עם הראשונים שנפגשו עם ראשי אש"פ כאשר הדבר עוד היה אסור על-פי חוק. אחר-כך ראיתי את השלום המתהווה. ראיתי את חתן פרס נובל לשלום, יאסר ערפאת, חגור באקדחו בקבלת הפרס. ראיתי אותו כאשר הגיע לרמאללה עם נשק מוברח במכוניתו, ולרגליו שכב מבוקש... שמעתי את נאומיו בערבית. שמעתי אותו בחוגים מצומצמים במוקטעה. ראיתי מה קרה בבית לחם, ברמאללה וביריחו... ערים של שלום... כאשר נקלעתי פעם בשוגג לבית לחם, היה צורך לגונן עליי ולחלץ אותי בעור שיניי, מפני שותפיי לשלום... ראיתי את גוש קטיף ביופיו ובפארו, וראיתי כיצד חברייך ביזו את מבנה בית הכנסת, ומה קרה שם במקום הפרחים והילדים שנעקרו...

את מציינת כי באמצעות הרשתות החברתיות למדת, שרוב הישראלים מוּלכים שולל בכל הקשור למתרחש בעזה... כתבת גם: "ישראלים שעוקבים אחרי בטוויטר, אומרים לי פעם אחר פעם, שאם אני רוצה להישאר בחיים אני צריכה לגור רחוק מחמאס, משום שחמאס הוא מפלצת שחיה כאן במקום כלשהו..." אני מודיע לך, כי רובנו התפכח מאחיזת העיניים ותעתועי מנהיגייך. אנחנו יודעים היטב מה קורה בקן הצרעות ששמו עזה. חמאס הוא מפלצת, ומפלצות צריך לחסל. אני מאחל מכל הלב עוד לילות רבים ללא שינה, עד שתבינו שאם רצונכם לחיות – לא זו הדרך.

תפסיקי להתבכיין, קוזק נגזל. במקום זאת קראי למנהיגייך לבנות, לחדש, ליצור איזור סחר חופשי, להקים נמל פטור ממכס, לכונן בעזה את הונג קונג וסינגפור של המזרח התיכון, אבל הרי שנינו יודעים היטב, שאם רק תצייצי משהו מכל זה, נמצא את גופתך באחד הביבים... כי "ישראל", כדבריך, "מפרה את כל החוקים הבינלאומיים בנוגע לזכויות אדם..." אולי הגיע הזמן, שנלמד ממך ומשכמותך, זכויות אדם מהן?...

*

 אהוד שלום,

העיתונאית עביר איוב מעזה פירסמה טור אישי מקומם ביותר, בעיתון "הארץ". המכתב המצורף נכתב בתשובה לדבריה. אשמח מאוד אם תפרסם את הדברים בעיתונך הנידח, אותו אני מעריך ומוקיר עשרות מונים על-פני "הארץ".

תודה,

שוקי בן עמי

* * *

יצחק שויגר

לפני ארוחת-ערב באברבנאל

אני הייתי איש מערכת הביטחון הרבה שנים ויש לי ניסיון רב שנים עם הערבים. הם מבינים רק כוח ולכן כל ההתחכמויות שלנו בטלוויזיה לא שוות את הפוזה. צריך לעשות מעשה. מאז שהשתחררתי מהשירות אני כל הזמן מבוקש בטלוויזיה בפאנלים של מומחים לשעבר. כולם רוצים אותי – ערוץ 10, ערוץ 2, ואפילו הערוץ הציבורי.

מה זה הערוץ הציבורי ?

זה הערוץ שמשדר את המונדיאל, ושלפני השידור יש תמונות של פרצופים מפחידים של כל מיני אנשים.

אומרים שאלו עובדים ששכחו אותם במרתפים של הבניין של הטלוויזיה ועכשיו מחפשים את הקרובים שלהם כדי שייקחו אותם הביתה. עד עכשיו אף אחד לא בא לקחת והממשלה לא יודעת מה לעשות איתם.

 באמת בעייה. ומה אתה מציע בפאנלים?

זה פשוט. צריך להיכנס עם כל הכוח שלנו לתוך הרצועה ולהכות אותם עד שיזוב דם.

אבל יהיו חללים ישראלים.

מה לעשות ככה זה במלחמות, יש חללים.

ואחרי כן מה נעשה?

הם קצת יבכו, אנחנו נבכה, ואחרי כן יהיה שקט.

ומה נעשה אחר כך?

קודם כל נשלח להם יותר חומרי בניין בשביל לשקם את מה שהרסנו.

למה, אנחנו לא שולחים להם מספיק?

כן אנחנו כל הזמן שולחים להם אוכל ודלק וחומרי בניין. אחרת ממה יחיו? חוץ מזה הם משלמים קֵש. מלחמה זה מלחמה ועסקים זה עסקים. זה מה שתמיד אומרים שבמלחמות יש כאלה שנהרגים ויש כאלה שמתעשרים.

ועכשיו, בעקבות המלחמה, נגדיל את המחזור. אנחנו הורסים להם את הבתים ונשלח להם עכשיו יותר מלט. שמעתי שמפעלי "נשר" פתחו משמרת שלישית בשביל לספק את המלט. זה מגדיל את ההכנסות שלנו בשביל לקזז את המחיר של הפצצות שאנחנו זורקים עליהם, שהאמריקאים משלמים לנו ומשמקוזז מהתקציב הביטחוני שהם נותנים להם שמקוזז מהמע"מ של הדירות שנתנו עליהם הנחה לזוגות הצעירים.

לא הבנתי מילה אבל זה נשמע בדיוק כמו שאמר ההוא מהשב"כ שהופיע אתמול. תגיד אין לך הצעה יותר מעשית? כבר שבוע אני מקשיב לכולם והראש לי כבר נפוח ואני לא יודע עם איזה החלטה אני צריך ללכת לישון?

בטח שיש לי. זה פשוט. נחפור תעלה עמוקה מסביב לעזה בעומק של חמישים מטר ונמלא במי ים. וככה הם לא יעברו אלינו יותר.

מצפון יש ים, ואיפה נחבר את התעלה מצד דרום?

ליד רפיח.

והמצרים יסכימו?

בטח. נגיד להם שנמלא אותה בדגים וככה יהיה גם אפשר לפתור את בעיות התעסוקה והמזון של העזתים.

רעיון טוב. אפשר גם לעשות בתעלה חוף רחצה כי זה מידבר בין כה וכה.

זה גם יגביר את התיירות.

 נכון, לא חשבתי על זה.

באיזה רוחב תהיה התעלה?

כמו תעלת סואץ. אולי אפילו נחבר אותה באילת ישר לים סוף. וזה יהיה גם הגבול עם המצרים.

אז זה יהפוך את סיני לאי גדול.

נו מה זה רע. במקום שזה יהיה חצי אי. אז זה יהיה אי שלם.

ונוכל גם להעביר אניות שלמות. אז  נתחרה בסואץ. אתם חושב שהמצרים יסכימו?

למה לא? ואם לא יסכימו אז נלחם איתם. היום אנחנו מכניעים אותם בשבוע. אין להם כוח להילחם.

אתה חושב שזה כלכלי?

איזה שאלה. אתה נותן לערבים של עזה לחפור את התעלה וזה נותן להם תעסוקה לשבעים שנה וככה יהיה לך שקט גם מהם. ככה גם יהיו פחות חללים אזרחים. כי האזרחים יעסקו בחפירות, והחאמסניקים יזרקו פצצות וככה נוכל לחסל אותם אחד אחד. ולא יבואו לבכות מהסי.אן.אן שאנחנו הורגים אזרחים.

זה רעיון נהדר, הצעת את זה בקבינט הביטחוני?

בוודאי. אבל הם כרגע בוחנים רעיון אחר. הם רוצים להקיף את הרצועה בישיבות של חרדים, ושהחרדים יקראו תהילים כל היום. את זה הציע דרעי. זה ייתן פרנסה לחרדים וגם יפחיד את העזתים. ביננו לבין עצמנו לא ברור לך שבגלל התהילים הטילים לא פוגעים?

אתה חושב שכיפת ברזל זה חארטה?

איזה שאלה. אנחנו עובדים עליהם מהטלוויזיה. לא שולחים שום טילים.

 אתה יודע. כיפה סרוגה יותר טובה מכיפת ברזל וכיפה שחורה עוד יותר.

 זה הכול בגלל הטלוויזיה.

 זה כמו האח הגדול. זה בשביל למכור פרסומות. אחרת לא היו כל כך מעסיקים כל כך הרבה כתבים.

האמת, זה ברור. גם אבו מאזן חושב ככה.

מאיפה אתה יודע?

לפי  התגובה שלו. הוא כנראה מאמין שהמכה הסופית מאומרי התהילים היא תכריע את המערכה. הוא דתי ומאלוהים הוא מפחד.

תראה הוא כבר בן שמונים ועוד מעט הוא עולה למעלה בצורת נאד. אז שלא ידאג? מה אתה חושב, שבגילו הוא חושב על בתולות? מקסימום הוא חושב על חיתול למבוגרים.

השאלה היא מי יבוא במקום החמאס. אם נפיל אותם יבוא אחד יותר גרוע.

 בוודאי. אז צריך רק לעצור אותם ולא להפיל אותם. צריך להגיד להם שבעצם אנחנו לא רוצים להפיל אותם אלא רק שיעצרו את הטילים ואנחנו נעשה כאילו אנחנו מפילים אותם.

 אבל כבר אמרנו להם את זה וזה לא עזר.

מה לעשות ככה זה עם ערבים. הם לא מבינים דיבורים.

הם מבינים רק כוח.

צריך להכות בהם אבל לחפש דרכים לשלום.

תגיד, משדרים אותנו עכשיו בטלוויזיה ?

עוד לא. אתה רואה את הכפתור האדום הזה של השלט?

איזה שאלה.

אז כשאני לוחץ על זה חזק, זה עושה שידור ישיר מתפרץ לכל דיון בטלוויזיה.

מתי מתחילים?

הבטחתי שזה יהיה אחרי ארוחת הערב בשמונה.

בחייך איך אתה יכול לסמוך עליהם? אתה לא יודע שארוחות הערב באברבנאל אף לא מגיעות בזמן? 

* * *

על מקורם האמיתי של ה"פלסטינים", שהתקבצו ובאו לכאן מכל מדינות ערב ומעולם לא היו כאן עם – וזאת מפי ה"פלסטינים" עצמם!

https://www.youtube.com/watch?v=lbgt2FhggOQ

* * *

זוהר אביב

פנייה אל הסופרים לילדים ולנוער

לדעתי הגיעה השעה להרים קולנו ולזעוק את זעקתם של הילדים החפצים בספרים חדשים, ואת זעקת עם הספר שנותר חסר ספר.

עלינו לחשוב יחדיו על מסמך אותו נשלח אל ראשי המדינה כדי לעורר שיח ופתרון לבעייה הקשה שנוצרה, אולי בגלל חוק הספרים ואולי בגלל ריבוי המסכים. בכל מקרה קונים פחות, והוצאות לאור לא רוצות להמשיך להוציא ספרים.

נכון שבזמנים קשים אלו קשה לפעול ואין מי שיקשיב, אבל בואו נחשוב יחד מה לעשות בבוא הזמן, אולי גם כדי לעזור לילדים שחווים היום טראומות בהלה קשות.

בברכה,

זוהר אביב

סופרת

www.zoharaviv.com

אהוד: את הטענות יש להפנות לח"כ ניצן הורביץ, לשרת התרבות לימור לבנת ולסופר מאיר שלו, כולם תומכים נלהבים בחוק הספרים החדש שנוצר לטובת הסופרים היללנים של רבי-המכר – ודפק את השוק, את הספרים החדשים ואת הסופרים העשירים.

* * *

יהודה דרורי

על הפסקת האש ועל הפסקת הקיטורים

הכעס המצטבר אצל מרבית אזרחי ישראל כלפי החמאס הרצחני והמתועב גורם לכך שהיום מרבית אזרחי ישראל ממש לא מרוצים מהפסקת האש, ומאוכזבים ביותר מההנהגה הביטחונית שלנו מפני שלא הפנתה את צה"ל לכסח את החמאס בפעילות קרקעית מאסיבית.

בנושא זה, ההיגיון של מרבית האזרחים המקטרים בנדון אינו קיים, ורואים רק את הזעם והאמוציות.

מדוע היינו חייבים לעצור?

אני מציע לכל המתנגדים להפסקת האש לעצור לרגע ולחשוב, ולהביא בחשבון את העובדות בשטח:

לחמאס ותומכיו כ-200 הרוגים ויותר מ-1500 פצועים, למעלה מ-500 בנינים ומבנים נהרסו, כולל תשתיות, כבישים ובתי מלאכה לנשק.

אצלנו הנזקים מועטים ביותר ללא נפגעים. האם מישהו חשב על מאות ההלוויות של חיילינו אם היינו פורצים רגלית לעזה כדי לחסל את החמאס וארגוני הטרור האחרים שם (אני מניח שההנהגה הביטחונית חשבה על כך ותודתנו לה על כך...)

"כיפת ברזל" הוכיחה שאיננה מקרית אלא נדבך חשוב ביותר באסטרטגיה הישראלית (גם בחזיתות  אחרות...) מערכת נשק זו נותנת חופש פעולה לדרג המחליט וגורמת לאוייב בעייה מאוד רצינית בעתיד. בשמונה הימים האחרונים "כיפת ברזל" הציגה לכל העולם, לכל אוייב (ולחמאס בפרט), את אחד מגורמי ההרתעה שלנו.

מבלי להזכיר שוב את המחיר הכבד בנפש שהיינו משלמים על התקפה רגלית מוחצת, עלינו לזכור שקרוב לוודאי שהיינו נעצרים ע"י הלחץ של הקהילייה הבינלאומית  שלא היתה משלימה עם מאות אזרחים הרוגים בעזה  (ועם כך שישראל מנצחת..)

ונניח שהיינו מצליחים לכבוש את הרצועה, מה היינו עושים עם עשרות אלפי הלוחמים ששבינו?

ובכלל כיבוש הרצועה היה מחייב אותנו לשלוט במיליון וחצי מוסלמים קיצונים ששונאים אותנו שינאת מוות – וזאת מבלי לדבר על עלויות תחזוקת השטח, ובעיות ביטחון  מטרור אישי של ירי נגדנו מתוך האוכלוסייה העויינת.

החמאס נפגע קשות , אולי לא בכוח-אדם כמו שקיווינו, אבל חלק גדול ממצבורי נשקו הושמדו או שומשו. מצרים סגרה להם את המנהרות ויקשה עליהם מאד לחדש את המלאים.

מדינת ישראל נמצאת בהתפתחות כלכלית טובה אבל שברירית. עלות כל יום קרבות הינה גבוהה ביותר שלא להזכיר את שיתוק חצי המשק הישראלי בתקופה כה ארוכה, מה שיכול לפגוע במדינה אנושות מבחינה כלכלית. לכן טוב עשתה ההנהגה בישראל שדאגה לקצר את העימות הזה.

אז מה יהיה הלאה? 

האירועים המלחמתיים האחרונים של מדינת ישראל עם החמאס נתנו לישראל מרחב פעולה רחב בזירה הבינלאומית והאזורית. הוכחנו מיהו התוקפן, הוכחנו איפוק ושיקול דעת בצד היכולת לעשות פעילות צבאית כירורגית בלב אוכלוסייה אזרחית, וניצלנו בהצלחה את מצב הרוח באירופה ובארה"ב  נגד האיסלם ורצחנותו במזרח התיכון (והבעיות האיסלמיות בארצות המערב...)

מכיוון אחר, נוצרה ברית שקטה וחיובית שלנו עם מצרים של סיסי והדבר נותן למדינת ישראל ניצחון דיפלומטי חשוב. והיה אם יקומו המקטרים שבינינו ויאמרו שהפסקת האש תחזיק בקושי שנה, אומר רק ששנה של שקט חשובה למדינת ישראל בימים טרופים אלו שהסכנה מצפון מתגברת מיום ליום ושעלינו להיערך אליה מבלי שנהיה עסוקים בהתכתשויות בדרום. לכן אני מאמין בדברי שר הביטחון שאמר שכאשר ראשי החמאס יצאו מהבונקרים בהם הסתתרו בשמונה הימים האחרונים (ויתחזו למנצחים...) ויחזו בכל ההרס מסביבם, ואובדן נכסים צבאיים, יש להניח שיחשבו עוד הרבה, הרבה חודשים – אם הם יכולים להרשות לעצמם עוד "ניצחון" כזה, וקרוב לוודאי שהשקט יימשך זמן ארוך יותר.

* * *

אביב עקרוני

רדיקלים חופשיים

אֲנִי שׂוֹנֵא אֶת הָרָדִיקָלִים הַחָפְשִׁיִּים.

הֵם מִתְרוֹצְצִים בְּאֹפֶן חָפְשִׁי

בַּגּוּף שֶׁלִּי שֶׁהוּא פְּרָטִי בְּהֶחְלֵט.

הֵם מִשְׁתּוֹלְלִים,

מְקַפְּצִים מֵאָטוֹם לְאָטוֹם,

גּוֹנְבִים אֶלֶקְטְרוֹנִים

וּמְשַׁבְּשִׁים מַעַרְכוֹת קְרָבַיִם וְלֵב

כְּאִלּוּ הָיוּ מְאַהֲבֶיהָ

שֶׁל אֵשֶׁת אִישׁ שֶׁנִּשְׁבְּתָה

בִּיפִי מַרְאָם וּבְרַעֲמַת שְׂעָרָם.

אַף עַל פִּי שֶׁאֲנִי בַּעַל הַבַּיִת שֶׁלָּהֶם,

לֹא אִכְפַּת לָהֶם לִגְרֹם לִי

נֶזֶק בִּלְתִּי הָפִיךְ.

הֵם מְחַמְצְנִים בְּמַסָּע חֲסַר רַחֲמִים

אֶת כָּל מִי שֶׁעוֹמֵד בְּדַרְכָּם.

פְּגִיעָתָם רָעָה.

הֵם בֶּאֱמֶת מְקַצְּרִים אֶת יָמַי.

וַאֲנִי, אוֹבֵד עֵצוֹת,

מְנַסֶּה לְהִתְמוֹדֵד,

לְקַבֵּל סַעַד, אֲבָל לַשָּׁוְא.

אֵין לִי סִכּוּי לְנַצֵּחַ.

הַמַּעֲרָכָה הַזֹּאת אֲבוּדָה מֵרֹאשׁ,

הֲרֵי הֵם רַבִּים

וְלִי יֵשׁ רַק גּוּף אֶחָד

שֶׁמִּזְדַּקֵּן.

תְּנוּ לִי הַרְבֵּה נוֹגְדֵי חִמְצוּן!

*

אהוד יקירי,

השיר נכלל בלקט שיריי שיראה אור תוך חודש או חודשיים. לידיעתך, אני קורא קבוע של המכתב העיתי ונהנה מאוד מן הגיוון הרב של הנושאים והמשתתפים.

בברכה,

אביב

* * *

איתמר אמינוף

חזרתי אמש משירות מילואים פעיל תחת צו 8

הבטן בוערת לי.

חייב לשחרר למקלדת.

לרגל חזרתי, קבלו צו 8 קטנות על המצב:

1. עם שמחנך את ילדיו לשלום, חיי מחקר ופיתוח, תרבות ורווחה, קוצר את הפירות ונהנה משלטון דמוקרטי, כלכלה יציבה, כיפת ברזל וחוסן אזרחי.

עם שמחנך את ילדיו לשנאה, בורות ואלימות רצחנית, משלם מחיר נורא – נתון לשלטון אימים רצחני, כלכלתו קורסת ותושביו מופקרים למותם ללא יכולת התגוננות מינימלית.

כשיחליטו העזתים שהם רוצים אחרת, הדבר תלוי בהם ובהם בלבד!

2. הדרג המדיני גייס אלפי חיילי מילואים, איים והזהיר ונופף במקל גדול.

כעת הולך הדרג המדיני, להסכם הפסקת אש, שיחזיק שנה, במקרה הטוב.

ככה לא בונים חומת מגן!

3. גיוס מערך המילואים, בכדי שיישב בהמתנה על גבול הרצועה וישמש איום פסיכולוגי על חמאס, מחטיא את המטרה. זה שוחק ומתסכל את המילואימניקים ללא סיבה, מבזבז את כספי משלם המיסים ובטווח הארוך, פוגם בכוח ההרתעה של צה"ל.

אם אין כוונה להיכנס למבצע קרקעי, מספיקים חיל האוויר והמערך הסדיר של צה"ל.

לא מגייסים מילואים כאיום ריק!

4. מספיק "לעשות במכנסיים" ממה יגיד העולם.

לו היתה ביקורת העולם על מדינת ישראל עניינית, ניחא.

מאחר ואנו המדינה היחידה בעולם, שהביקורת המופנית כלפיה, נובעת משיקולים זרים, שלא לומר אנטישמיים, חבל להשקיע בכך אנרגיה או התייחסות.

"לא חשוב מה יאמרו הגויים. חשוב מה יעשו היהודים!" (ד. בן-גוריון).

5. המערב הצבוע, מעדיף לראות מונדיאל, מאשר להתערב בנעשה בעולם.

עיינו ערך אסד בסוריה, פוטין באוקראינה, צפון קוריאה ואיראן.

חשוב להבין, שהעולם מגנה וממשיך בשגרת יומו.

"כלב נובח לא נושך." הגיע הזמן שנפנים את זה!

6. אין בעולם ולו מדינה אחת שהיתה נוהגת כמותנו, תחת מתקפת טילים וטרור מטורף.

ארה"ב, רוסיה, סין, מעצמות אירופה וכל מדינה אחרת, הייתה גורסת את הצד השני עד דק.

אנחנו מפזרים כרוזים, מקישים בגג, חסים על האוייב ושוב מצפים לתשואות העולם, משל היינו "ילד כאפות" המצפה להכרת חבריו לכיתה, במחיר כבודו האישי.

רפיסות מזמינה אלימות וביקורת. עמידה נחושה מזמנת כבוד.

הגיע הזמן שנחליף את הדיסקט. הוא משובש!

7. מדינה היוצאת להילחם, כשפוגעים בתל-אביב, אך משך 14 שנה חיה בשלום עם העובדה שאלפי תושבים בעוטף עזה, חיים מציאות מסוייטת ובלתי נתפסת, היא מדינה אשר איבדה את הסולידריות שלה ואשר פניה לאבדון.

דין שדרות כדין ת"א.

מי שחושב שדמם של התל-אביביים סמוק יותר מזה של השדרותיים, צריך ללכת הביתה!

8. מלחמה מנוהלת ומוכרעת בשטח. לא באולפני החדשות.

הפכנו לאומת ברברנים, המנתחת מבוקר עד ערב את המצב, בשידורים משמימים, באולפנים הממוזגים.

עם שמנהל את מערכות חייו בשדה השידורים ולא בשדה הקרב, איבד את הדרך והמצפן ומצוי בסכנה הולכת וגוברת.

בעבר התברכנו בגנרלים שעסקו בהכרעה ולא בדיבורים.

כיום אנחנו מוקפים בדוברים ומדבררים ופרשנים ומנתחים, ונדמה כי שכחנו שמדובר במלחמה על הבית ולא בהפנינג חדשות משמח.

הדיסקט שלנו נדפק ונשרט. הגיעה העת להחליפו, ויפה שעה אחת קודם!

מוגש כחומר למחשבה.

איתמר אמינוף

15/07/14

* * *

נעמן כהן

תּוֹבָנוֹת

גֶטוֹ וִילְנָה 1941,

רֵאשִׁית הַכִּבּוּשׁ הָגֶּרְמָנִי,

יְהוּדִים נִלְקָחִים לְפּוֹנָאר,

הַתְּמוּנָה סְתוּמָה, לֹא בְּרוּרָה.

אַבָּא קוֹבְנֶר צָעִיר יְהוּדִי בֵּן 23,

פֶּרַח מְשׁוֹרֲרִים,

חָבֵר "הַשּׁוֹמֵר הַצָּעִיר".

הָיְחִידִי שֶׁמַּצְלִּיחַ לְהָבִין אֶת מַה,

שֶׁהַמְּבֻגָּרִים אינם תּוֹפְסִים,

אוֹ אֵין בִּיְכוֹלְתָם לִתְפֹּס:

"הַשְׁמָדָתָם שֶׁל אֲלָפִים,

זוֹ שִׁיטָה, לֹא סְתָם גֵּרוּשׁ.

בְּעִקְבוֹת הָאֲלָפִים יָבוֹאוּ הָמִילְיונִים!"

בְּ-31.12.41 בְּמֶרְכָּז "הֶחָלוּץ",

נִּפְגָשִׁים חֲבֵרִי תְּנוּעוֹת הַנֹּעַר

אַבָּא קוֹבְנֶר קוֹרֵא בְּקוֹל גָּדוֹל:

"בַּל נֵלֵךְ כַּצֹאן לַטֶּבַח!"

אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל 1948,

שָׁלֹשׁ שָׁנִים לְאַחֲר הַשּׁוֹאָה,

חָבֵרוֹ שֶׁל הִיטְלֵר, הַמוּפְתִי,

מְעוֹרֵר אֶת הָעוֹלָם הָעֲרַבִי,

לְהַשְׁמִיד את שְׁאֵרִית הַפְּלֵטָה.

צָבָא הַכִּבּוּשׁ הָמִצְרִי מִתְקָּרֵב לְתֵל אָבִיב,

נִשְׁאֲרוּ רַק עוֹד 35 קִילוֹמֶטֶר.

אַבָּא קוֹבְנֶר חָבֵר קִבּוּץ עַיִן הָחוֹרֵשׁ

קְצִין "גִבְעַתִי", מְבִין אֶת הַמַּצָּב:

בְּדַף קְרָבִי 14.7.48 הוּא קוֹרֵא בְּקוֹל גָּדוֹל:

"אַל רְתִיעָה בָּנִים: כָּלְבֵי רֶצַח דִינָם דָּם!

כְּכָל שְׁתֵיטִיבוּ לִדְרֹס כָּלְבֵי דָּמִים,

כֵּן תַּעֲמִיקוּ לֶאֱהֹב אֶת הַיָּפֶה,

אֶת הַטּוֹב, אֶת הָחֵירוּת..."

"צֶדֶק הַכִּידוֹן וּמֻתָּר הַדָּם,

כִּי חִזָיוֹן הַגְּמוּל אוֹמֵר נָקַם! נָקַם! נָקַם!"

ארץ ישראל  9.7.14

מבצע "צוק איתן" נגד החמאס והג'יהאד האיסלמי. מח"ט גבעתי אל"מ עופר וינטר כתב למפקדים "דף מפקד לקרב":

"ההיסטוריה בחרה בנו להיות בחוד החנית של הלחימה באויב הטרוריסטי העזתי, אשר מחרף מנאץ ומגדף, אלוקי מערכות ישראל, אנחנו מקבלים על עצמנו את המשימה מתוך שליחות וענווה גמורה ומתוך שאנו מוכנים להסתכן ולמסור את נפשנו על מנת להגן על משפחותינו, על עמנו ועל מולדתנו על מנת להכרית אויב ולהסיר את האיום מעם ישראל.

נעשה הכול בכדי לעמוד במשימה על מנת להכרית אוייב ולהסיר את האיום מעם ישראל. אצלנו, 'לא חוזרים בלי לבצע.' נפעל ונעשה הכול בכדי להחזיר את בחורינו בשלום. תוך שימוש בכל האמצעים העומדים לרשותנו ובכל העוצמה שתידרש.

אני נושא עיניי לשמיים וקורא עמכם, 'שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד'. ה' אלוקי ישראל היה נא מצליח דרכינו, אשר אנו הולכים ועומדים להילחם למען עמך ישראל כנגד אוייב המנאץ שמך. בשם לוחמי צה"ל ובפרט לוחמי החטיבה והמפקדים עשה ויתקיים בנו מקרא שכתוב 'כי ה' אלוהיכם ההולך עמכם להילחם לכם עם אויבכם להושיע אתכם' ונאמר אמן. יחד ורק יחד ננצח."    

מח"ט גבעתי התכתב כמובן תודעתית עם מלחמת ישראל בפלישתים, מלחמת דוד בגוליית:

"וַיֹּאמֶר דָּוִד, אֶל-הַפְּלִשְׁתִּי, אַתָּה בָּא אֵלַי, בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית וּבְכִידוֹן; וְאָנֹכִי בָא-אֵלֶיךָ, בְּשֵׁם יְהוָה צְבָאוֹת, אֱלֹהֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר חֵרַפְתָּ. הַיּוֹם הַזֶּה יְסַגֶּרְךָ יְהוָה בְּיָדִי וְהִכִּיתִךָ, וַהֲסִרֹתִי אֶת-רֹאשְׁךָ מֵעָלֶיךָ, וְנָתַתִּי פֶּגֶר מַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים הַיּוֹם הַזֶּה, לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְחַיַּת הָאָרֶץ; וְיֵדְעוּ, כָּל-הָאָרֶץ, כִּי יֵשׁ אֱלֹהִים, לְיִשְׂרָאֵל." (שמואל א יז)

מיד לאחר פרסום דף המפקד התלהם העיתונאי חבר קיבוץ "השומר הצעיר" עין שמר, רן אדליסט, ודרש לשלוח את מח"ט גבעתי לדין בשל אזכור שם אלוהים לפני הקרב.

אני מסופק אם אדליסט וחבריו היו מסכימים היום לנוסח של חבר תנועתם אבא קובנר, שדומה שניסוחיו קשים בהרבה מניסוח פקודת המפקד של היום עם שם אלוהים, אבל אין ספק שפקודת היום מראה את השינוי הגדול שחל בחברה הישראלית, שינוי מחטיבת גבעתי של שמעון אבידן ואבא קובנר מ"השומר הצעיר", לחטיבת גבעתי בראשות הציונות הדתית.

יש לומר בבירור. אפילו הדתיים שבין חיילי צה"ל אינם רואים את המלחמה כמלחמה למען אלוהי ישראל, אלא למען מדינת ישראל ועם ישראל, אבל האויב הערבי-מוסלמי בהחלט לוחם למען אללה אלוהיו. המלחמה היא מלחמת ג'יהאד לפי הגדרתם.

ראש החמאס הכריז בעזה: ''אנחנו אוהבים את המוות!"

   הניה: "כל מקבלי ההחלטות בפלסטין ומחוצה לה צריכים לקלוט את המסר –- אנו עם שאוהב את המוות כפי שאויבינו אוהבים את החיים."

המלחמה של ישראל נגד הג'יהאד

היא למען העולם החופשי כולו

פריקלס, הסטרטגוס-המצביא של אתונה במלחמתה עם ספרטה אמר בנאומו המפורסם שהמלחמה של אתונה בספרטה היא מלחמה למען הדמוקרטיה. דמוקרטיה הוא הגדיר, היא שלטון הרבים.

המלחמה של ישראל נגד החמאס והג'יהאד האיסלאמי היא מלחמה למען העולם החופשי כולו, והגיע הזמן להציג זאת כך בעולם. ישראל מגינה על העולם כולו. אם ישראל תיכשל במערכה והג'יהאד ינצח יבוא חושך לעולם כולו.

רעיון הג'יהאד – מלחמת המצווה של מוחמד להשלטת האיסלם הוא רעיון גאוני, אין בו מפסידים. מה שקורין "A win-win situation" – המנצחים במלחמה מקבלים את השלל. אדמות, בתים, רכוש, עבדים. מוחמד כמובן מותיר ברשותו חמישית משלל הכופרים בכלל (סורה 8 סורת השלל, פסוק 1). ואת כל שלל היהודים (סורה 59 פסוק 7).

הנופלים במלחמה גם הם אינם ניזוקים, נהפוך הוא. הם זוכים בחיי עולם בגן עדן. הם זוכים שם לאוכל, שתייה, נערות בתולות יפות, ונערים יפים (סורה 52 פסוק 17-25 סורה 56 פסוקים 15-21). אגב, בניגוד לסברה, הקוראן אינו מגביל את מספר הבתולות לשבעים ושתיים.

"הוי המאמינים כאשר אומרים לכם, צאו למלחמה למען אלוהים מדוע תכרעו תחתיכם בכבדות? האם ישביעו חיי העולם הזה את רצונכם במקום העולם הבא? הן תענוגות העולם הזה קצרי מועד הם לעומת העולם הבא." (קוראן סורה 9 פסוק 38).

"צאו למלחמה, כל קל רגליים וכבד גוף, וקומו להיאבק בהקריבכם את רכושכם ואת נפשותיכם למען אלוהים. בזאת ייטב לכם לו רק ידעתם." (קראן סורה 9 פסוק 41. תרגום: אורי רובין, אוניברסיטת תל-אביב).

הרעיון הזה נתן ונותן למוסלמים כוח רב שכזה להתמודד עימו.

פולחן המוות אחריות הדמים

של חברי הכנסת הערבים-מוסלמים

חברי הכנסת הערבים-מוסלמים מאשימים את ישראל בדם הקורבנות בעזה. מעבר לשקר הבוטה והגזעני המסיט את אשמת שפיכות הדמים על החמאס והג'יהאד האיסלמי, הם, חברי הכנסת הערביים, אחראים לשפך הדם בכך שהם תומכים באותם ארגוני טרור.

על חברי הכנסת הערבים-מוסלמים לצאת בהכרזה שהם רואים בדברי מוחמד (באמנת החמאס (ועל ידי המופתי של הפת"ח) שלפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים הם גזענות ולא מופת מוסרי.

על חברי הכנסת הערבים-מוסלמים להכריז שהאמונה לפיה זוכה שהיד בבתולות בגן עדן היא אמונה פרימיטיבית ומסוכנת שאין בה ממש, והיא המביאה רק לשפיכות דמים.

אם הם אינם מצהירים זאת הרי הם נושאים באחריות לשפיכות הדמים.

הבעיה המעציבה היא, שדומה שאחמד טיבי, כמאל זחלקה, חנין זועבי וחבריהם, מעוניינים דווקא בהמשך שפיכות הדמים. לדידם ככל שיהרגו יותר ערבים כך ייטב להם.

החליפות – נכבוש את פלסטין ואירופה בדרך לכיבוש העולם

מדינת הח'ליפות, שהוקמה ע"י ארגון המדינה האסלאמית בעיראק ובסוריה, פירסמה סרטון תדמית המציג את פניה השונים של המדינה החדשה החל מההיבט האידיאולוגי וכלה במערכת החינוך והמשפט.

אחד מלוחמי הג'יהאד של הח'ליפות, אזרח קוסובו, נאם בטקס של שריפת דרכונים בו השתתפו לוחמים ממדינות אחרות שנשבעו אמונים לח'ליף אבו בכר אל-בגדאדי וקרעו את דרכוניהם הזרים.

הדובר שלף חרב מנדנה ובטון מתלהם נשבע להמשיך בג'יהאד, שיביא לדבריו לשחרור סעודיה, פלסטין, רומא בירת איטליה, וספרד שהיתה בעבר תחת שלטון אסלאמי, וזאת כשלב ראשון לקראת השתלטות על העולם כולו.

המדינה האסלאמית משקיעה מאמצים רבים בשלב הכשרת הלבבות של הציבור לקבלת השלטון האסלאמי הנוקשה ולגייסו למלחמת הג'יהאד נגד הכופרים. במסגרת זו, מקיימת המדינה האסלאמית "ימי כיף" לילידים ולבני נוער, בהם מחלקים גלידה וממתקים ומטיפים לדבוק בערכי האסלאם הקיצוני, ובראשם הג'יהאד.

במסגדים מתקיימים שיעורי לימוד קוראן לילדים. אחד הילדים אומר למצלמה שהוא רוצה להיות לוחם ג'יהאד כשיגדל כדי שיוכל להילחם בכופרים. פעילות התרבות כוללת הופעות רחוב של זמרים מוסלמים השרים שירים הנושאים מסר בזכות הג'יהאד ושנאת היהודים.

המדינה האסלאמית הקימה את מחלקת הצדקה המחלקת מזון לנזקקים. תושבים נראים מבלים בחוף הים, אם כי בתמונות ניתן לראות רק גברים ורובם נכנסו לרחצה במים בלבוש מלא.

שוטרי משטרת המוסר יוצאים לסיור ברחובות כדי להורות על סגירת החנויות בעת תפילת יום השישי ולדחוק בתושבים ללכת לתפילה, אחרת יישאו בעונש מלקות.

בתי המשפט של המדינה האסלאמית מיישמים את חוק האסלאם, ובכלל זה העונשים החמורים. אחד מדוברי המדינה האסלאמית מתפאר בעובדה שתחת השלטון האסלאמי החדש חוסל נגע הגניבה, שעונשו כריתת כף יד ו/או כף רגל. לדבריו, העונשים החמורים מוחלים גם על לוחמים שסרחו.

שטח המדינה האסלאמית מתפרש מהעיר חאלב בצפון סוריה בואכה דיר אל-זור ועד הערים כרכוך ודיאלי במערב עיראק. לרשות המדינה האסלאמית עומד כוח צבאי גדול של מוסלמים אזרחי סוריה ועיראק ולוחמים שהגיעו מכל קצוות העולם כולל ממדינות במערב.

מוסלמים רבים נתנו את ה"בייעה" שבועת הנאמנות לחליף. בקרוב נשמע ודאי גם על ערבים-מוסלמים אזרחי ישראל שיעשו כן. (ואולי גם יהודים...)

mort aux juifs

כ-10,000 מפגינים שונאי ישראל התעמתו ב- 13.7.14 בפריז עם המשטרה ברובע ה-11 של העיר. המפגינים התכנסו ליד כיכר הבסטיליה לעצרת מחאה נגד מבצע "צוק איתן", והמשטרה פיזרה אותם לרחוב סמוך שבו נמצא בית כנסת גדול. העימותים נגררו לפסים אלימים, צעקו "מוות ליהודים!" – והשוטרים נאלצו לחסום את הכניסה לבית הכנסת, מחשש שהמפגינים יתפרצו פנימה. בין המתפללים שהיו במקום באותה שעה היו כמה מבכירי הרבנים של פריז. המתפללים היהודים יצאו בסוף בליווי משטרתי כבד ובחשש כבד.

על הרקע ההפגנות הפרו-פלסטיניות בצרפת והאלימות נגד מתפללים בפריז אמר חבר הפרלמנט הצרפתי מאיר חביב: "המצב מאד חמור ומדאיג. התקשורת הצרפתית מלבה את האש ואנו עדים לחיבור מסוכן בין השמאל הקיצוני בצרפת לקבוצות אסלאמיות. אני חושש שאסונות כמו שאירעו בטולוז ובבריסל יחזרו על עצמם."

הוא הוסיף: "אני מקבל עשרות פניות מקהילות אשר לראשונה מזה עשרות שנים לא קיימו תפילות בבתי הכנסת שלהן בשל הפגנות פרו-פלסטיניות שמתקיימות בקרבת מקום. ב-2014, יהודים מוצאים את עצמם נצורים בבתי הכנסת כאשר בחוץ אלפים צועקים 'מוות ליהודים' ו'נהרוג אתכם'."

אז ככה, בניגוד לצעקות mort aux juifs – "מוות ליהודים!" שנשאו הצרפתים בעת משפט דרייפוס, הפעם הצעקות נישאו מפי ערבים-מוסלמים אזרחי צרפת.

המאורעות מביאים לשתי מסקנות:

המסקנה הראשונה היא: יהודים, עזבו את צרפת ועלו לארץ! יהודים מקומם בארץ ישראל.

המסקנה השנייה: צרפתים, היזהרו! אם יהודים לא יוכלו לחיות בצרפת גם הצרפתים לא יוכלו!

על קופים ועל חזירים

אהוד בן עזר מתעניין האם הקופים והחזירים מוצאם מהיהודים, או אם היהודים מוצאם מהקופים והחזירים? (גיליון 960) אז התשובה דורשת קצת פלפול דיאלקטי.

הנה המקורות בקוראן: (אללה מדבר בגוף ראשון רבים):

"אֱמור, הוי בעלי הספר, האם תיטרו לנו רק על שום שהאמַנו באלוהים ובאשר הורד אלינו ממרומים, ובאשר הוּרַד זה כבר, או רק על שום שמרביתכם מופקרים? פסוק 60 אֱמור, הבה ואודיעכם למי השכר הרע מכל אצל אלוהים! לאלה אשר קיללם אלוהים ושפך חמתו עליהם ועשה אותם קופים וחזירים." (סורה 5 פסוק 59).

"שְאַל אותם על אודות העיר אשר שכנה מול הים. הם חיללו את השבת, כי דגי הים עלו על פני הים ביום שבת, ואילו בימים אשר לא שָבתו ממלאכה לא עלו. כך ניסינו אותם, כי היו מופקרים. אמרה קבוצה בקרבם, מה לכם כי תטיפו מוסר לאנשים אשר אלוהים עומד להכחידם, או להענישם בעונש גדול? אָמרו, רק למען נצא נקיים מלפני ריבונכם, ולמען תהיה בכם יִראָה. כאשר שכחו את אשר הזכירו להם, מילטנו את האנשים אשר אסרו את הרעה והִכִּינו את בני העוולה בעונש איום, כי היו מופקרים: כאשר הֵפֵרו ביוהרה את האיסור שהוטל עליהם, אמרנו להם, הֱיו קופים מאוסים." (סורה 7 פסוק 163).

הקטע הראשון מדבר על "בעלי הספר" כלומר היהודים, הנוצרים, והשומרונים, שלא הכירו במוחמד ולכן קוללו על ידי אללה אלוהיו והפכו לקופים וחזירים.

הקטע השני מדבר על יהודים שלא שמרו על השבת ולכן אללה הפך אותם לקופים מאוסים.

עכשיו כך, השאלה התיאולוגית המתבקשת היא: מיהם הקופים והחזירים של ימינו? האם הם צאצאי היהודים? ומאידך מיהם היהודים של ימינו – האם הם צאצאי הקופים והחזירים, כלומר אלו שהפכו לקופים וחזירים? התשובה תלויה בפרשן:

הנה המופתי של הפת"ח, (תנועתו של אבא של מאזן) מצהיר שיש לממש את דברי מוחמד (הנמצאים במצע החמאס סעיף 7) ולהרוג את כל היהודים צאצאי הקופים והחזירים:

https://www.youtube.com/watch?v=qHV2SZmkhug

מכות בהפגנה רמז לסכנה

תומכי החמאס והג'יהאד האיסלמי הפגינו בתל אביב במוצאי שבת בהפגנה סוערת. (אגב הפגנה בלתי חוקית שלא קיבלה את אישור המשטרה) בהפגנה נישאו שלטים הקוראים לחיילי צה"ל רוצחים ולישראל מדינת טרור. כנגד המפגינים הסתערו פורעים אלימים בראשות זמר המכנה את עצמו "הצל" ואת חבורתו "אריות", והחלו להתכתש במכות עם מפגיני התמיכה באוייב.

אז יש לומר כך: ראשית יש לגנות כל אלימות ולדרוש מהמשטרה להבטיח את חופש הדיבור וההפגנה, הרי בסך הכול זו מטרת המלחמה שאנו מנהלים נגד החמאס והג'יהאד האיסלאמי, המלחמה היא על הדמוקרטיה. אבל למפגינים תומכי החמאס והג'יהאד האיסלמי ישמשו המכות שקיבלו רמז קטן מה הם עלולים לספוג לו הם יזכו במלחמה. דמוקרטיה וחופש דיבור הם לא יקבלו.

גדעון לוי – לורד האו האו הישראלי, סמל הרוע

בשעה שמעולם לא חבו ישראלים רבים כל כך, הרבה כל כך, למעטים כל כך, תוקף גדעון לוי – לורד האו האו הישראלי, את חיל האוויר הישראלי וכותב ב"הארץ": "הרעים לטייס". גדעון לוי – לורד האו האו הישראלי, תוקף את הטייסים שמגינים על חייו, ועל חופש הדיבור שלו.

מהפלמ"ח לישראל עד ארגון ההגנה לפלשת

ציונות סוציאליזם ואחוות עמים – התנועה הקיבוצית מקימה ארגון הגנה לערבים.

התנועה הקיבוצית מסייעת לתושבי בית חנינא ושועפט בהקמת משמר אזרחי. ודוק: הגנה נגד יהודים, ולא הגנת יהודים נגד התפרעויות ערביי שועפט ובית חנינא.

יואל מהרשק (בנו של בני מהרשק הפוליטרוק המיתולוגי של הפלמ"ח) מארגן ההגנה על שועפט ובית חנינא, הוא נפגש עם הנהגת הוועד של בית חנינא, והציע להם להקים משמר אזרחי בהתנדבות וללא נשק, מעשר בלילה עד ארבע בבוקר.

האם זהו הקיבוץ החדש?

דימונה

החמאס והג'יהאד האיסלמי תוקפים את דימונה ברקטות. עליהם להיזהר שדימונה לא תתקוף אותם בחזרה.

* * *

משה כהן

הנדון: עד מתי?

מכובדי,

שלשום כינה ח"כ צרצור את חיילי צה"ל "רוצחים" והתנפל באגרופים שלופים על ח"כ משה פייגלין.

היום, 14 ביולי, ראינו בטלוויזיה את ח"כ זחאלקה קורא לעברו של מפכ"ל המשטרה דנינו "ידיך מגואלות בדם."

ואני שואל, עד מתי יקראו ח"כים תיגר על מדינת ישראל, יעלילו עלילות דם, יוציאו את דיבת הארץ רעה ויחתרו תחת אושיות המדינה?

איפה הדמוקרטיה המתגוננת האמיצה שפסלה מפלגה יהודית – "כך" והחוששת להתעמת עם ח"כים לא יהודים אלימים. עד מתי?

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

אורי הייטנר

1. לא תרצח

מדרש פטירת משה, מתאר את המו"מ שקיים משה עם הקב"ה טרם מותו, בניסיון נואש להעביר את רוע הגזירה.

"עוון אחד יש לי," מתריס משה, "ואין אתה מכפר לי?"

הרי, כידוע, חטאו של משה היה שהיכה בסלע ולא דיבר אליו, כפי שהצטווה.

ועל כך משיב לו האלוהים, שלא עוון אחד יש לו, אלא שישה.

מעניין להיווכח בתעוזה של חז"ל, שהיטיבו לראות את האבות ואת גדולי המנהיגים ובהם משה כבני אדם, עם כל חולשות האנוש, ולא היססו לפרש מעשים שלהם כחטאים. אלוהים מונה באוזני משה עוונות שונים, במהלך השנים, ואז מגיע לטיעון המחץ: "כלום ביקשתי ממך שתהרוג את המצרי?"

זוהי אמירה חז"לית חתרנית ביותר. הרי מקובל שמנהיגותו של משה נבנתה משלושה מעשים בהם התגלה חוש הצדק שלו – הרג המצרי, שבו פגע בנוכרי שפגע בעברי, ההתערבות בריב בין שני עברים ניצים ולבסוף הצלת בנות יתרו מהצקת הרועים בבאר המים, אף שמדובר באנשים הזרים לו לחלוטין.

"והנה איש מצרי מכה איש עברי," ובשפת המקרא "מכה" אינו ביטוי לסטירה או אגרוף, אלא להרג. "לא תעמוד על דם רעך" אנו מחוייבים, ומשה עשה את המתבקש ממנו, לא עמד על דם רעו והציל את העברי, בדרך היחידה האפשרית – הרג המצרי.

אחד העם מצביע על שלושת המעשים הללו כמופת של מנהיג ונביא מעורר השראה והזדהות, בזכות האקטיביזם שלו, המעורבות שלו למניעת עוול. זהו המופת למנהיגות יהודית... ועל פי המדרש, אלוהים מעניש אותו, כעבור עשרות שנים, על אותו מעשה.

תמה משה ומשיב לאלוהים: "ואתה הרגת כל בכורי מצרים, ואני אמות בשביל מצרי אחד?"

השיב הקב"ה: "ואתה דומה אליי, ממית ומחיה? כלום אתה יכול להחיות כמוני?!"

הרג הוא מעשה בלתי הפיך, ולכן הוא אסור באיסור חמור.

המדרש הזה חשוב מאוד. חשיבותו אינה באמת בשאלה האם חטא משה בהרג המצרי. על פי כל שיפוט מוסרי, הוא היטיב לפעול. חשיבותו של המדרש, הוא באמירה הנחרצת נגד שפיכות דמים. וכפי שדוד המלך לא זכה להקים את בית המקדש כיוון ששפך דמים, אף שעשה זאת במלחמות ישראל, כך משה לא יזכה לחיי נצח, כיוון ששפך דמים, אף שהמעשה היה מוצדק.

אם כך, קל וחומר שמעשה רצח שאינו עומד בסטנדרטים של הריגת המצרי, אסור בתכלית. המדרש הזה אינו חריג. דומה לו המדרש בו גער אלוהים במלאכי השרת שחגגו את טביעת פרעה וכל חילו בים סוף: "מעשי ידיי טובעים בים, ואתם אומרים שירה לפניי?" ואברבנאל מפרש את המנהג של הטפת היין בעת קריאת עשרת המכות בליל הסדר, שמאחר ויין ישמח לבב אנוש, אנו גורעים משמחת הניצחון את הצער על מותם של האויבים, והרי נאמר "בנפול אויבך אל תשמח."

כן, אני יודע. ניתן למצוא במקורותינו גם אמירות הפוכות. הרי על אותם מעשי ידי הקב"ה הטובעים בים, נאמר במקום אחר "הטוב שבגויים הרוג." אולם המוטיב המרכזי ביהדות הוא הבחירה החופשית. אמור לי מה אתה בוחר מתוך האוקיאנוס של מקורות ישראל, ואומר לך מי אתה.

אני רואה במדרשים שהבאתי כוכב צפון שלאורו עלינו ללכת. אני שולל את הפציפיזם, שהינה אידיאולוגיה בלתי מוסרית, כיוון היא שוללת את עצם המלחמה, בעוד המוסר מחייב מלחמה ברע. ברור לי שללא כוח צבאי ונכונות להרוג ולהיהרג, מדינת ישראל לא תתקיים אף יום אחד – באזור השולל את זכות קיומנו. ברור לי גם, שבמלחמה נגד אוייב הפועל מתוך אוכלוסייה אזרחית, תמיד ייפגעו גם אזרחים. אולם המסרים של המדרשים הללו מעמידים את קדושת חיי אדם כערך מרכזי ואת שפיכות הדמים כאחד הדברים עליהם נאמר ייהרג ובל יעבור. המדרשים הללו מציבים רף מוסרי גבוה כל כך של קדושת חיי אדם, כדי להזהיר מפני כל נטילת חיי אדם, שאינה הכרחית.

אני כותב את הדברים מתוך זעזוע כבד, בעקבות הרצח המזוויע של הנער מחמד אבו חדיר. הרצח הזה חייב להרעיד את אמות הסיפים של עם ישראל. ראוי היה להכריז על תענית ולקרוע קריעה. איך יצאו מתוכנו מפלצות אדם כאלה, שהתארגנו יחד לפשע נתעב כל כך – חטיפת ילד, שכל חטאו הוא שנולד ערבי, ושריפתו חי. איך זה קרה?

מדוע נדרשים זקני עיר שבקרבתה נרצח אדם לרחוץ בניקיון כפיהם ולהכריז "ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו"? וכי מישהו מעלה על דעתו שזקני העיר הם הרוצחים? ודאי שלא. אולם הטקס הזה נועד לחייב את הקהילה ואת מנהיגיה לחשבון נפש – האם הם עשו הכול כדי למנוע את הרצח?

גם החברה הישראלית נדרשת לחשבון נפש. הוקעת הרצח היא מקיר לקיר, מימין ומשמאל. אך האם באמת לחמה החברה הישראלית בתופעות שיצרו אווירה שאפשרה לרצח כזה להתקיים? לצערי, התשובה על כך שלילית.

במקום שבו יצרחו "מוות לערבים" במערכה הראשונה, תתגלה גופה חרוכה של ילד במערכה השלישית. כאשר אני מלין על כך שלא עשינו הכול כדי למנוע את הפשע, כוונתי בעיקר ביחס הסלחני של החברה הישראלית כלפי הקריאה הנוראה הזאת. מי כמונו, שידענו את הקריאות "מוות ליהודים" ונוכחנו שהן לעולם אינן מסתיימות בדיבורים, מחויבים להילחם בקריאה הזאת.

הקריאה הזאת מבטאת הלך רוח, המתייחס לבני עם שלם כבעייה שיש לה פתרון סופי – מוות. וגם אם הקוראים אינם מתכוונים לכך באמת ואינם נותנים לעצמם דין וחשבון מלא על מה שיוצא מפיהם, האווירה שהם יוצרים בעצם הקריאה, גורמת לכך שיהיו מי שיקומו לעשות מעשה.

ביום שבו נרצח הנער, אולי באותה שעה, הייתה התפרעות של עשרות בירושלים, שצרחו "מוות לערבים" וחיפשו ערבים מזדמנים כדי לכלות בהם את זעמם, ורק התערבות המשטרה מנעה מעשי לינץ'. היה זה ניגוד כה חריף להתנהגותן האצילית והמופתית של משפחות אייל, גיל-עד ונפתלי, של חבריהם לישיבה, של קהילותיהם ושל הציבור הישראלי ברובו המכריע. אין ספק שמדובר במיעוט זעיר, שולי. חשבון הנפש שאני קורא לו, אינו בגלל אותו מיעוט, אלא בגלל היחס הסלחני שבו החברה הישראלית בכללה הכילה לאורך עשרות שנים את המיעוט הזה.

"זה רק גרפיטי" התייחסו רבים לפשעי השנאה, לניסיונות להצית מסגדים וריסוס כתובות "ערבים החוצה", שהן ממש תרגום ישיר של "גרפיטי" דומה, מן השפה הגרמנית. איך זה שהחברה הישראלית לא הצליחה לדכא את הקריאות הגזעניות במגרשי הכדורגל? והאם אנו, קהילת הגולן, הוקענו את עורך הספר "ברוך הגבר", שהאדיר את המחבל, רוצח ההמונים, שהפך ל"צדיק" ו"קדוש" כיוון שרצח עשרות ערבים?

במשפט הפתיחה של מגילת העצמאות, אנו מתהדרים בזכות הגדולה שלנו, לתת לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי. ליבת ספר הספרים היא עשרת הדיברות, ובראשם הדיבר "לא תרצח!"

אסון כבד קרה לנו, כאשר מתוכנו יצאו חייתו אדם, שביצעו את הרצח האכזרי הזה. וכולנו חייבים לתקן את דרכנו ולהחמיר את התייחסותנו לקנאות המטורפת, שקריאות המוות הן הסמל שלה, כדי לגדוע את התופעה הזאת ולעקור אותה מחברתנו. וביערנו הרע מקרבנו.

2. צרור הערות 16.7.14

* בדיעבד, החלטת הקבינט על הפסקת אש טרם הזמן, עשויה להתברר כהחלטה נכונה, שנתנה לנו לגיטימציה בינלאומית וציבורית להחרפת המבצע.

ההיסטוריה של הפסקות האש עם הפלשתינאים, היא חלוקה בין הצדדים: הפסקה ישראלית ואש פלשתינאית. אין חדש תחת השמש.

* אף מערכה אינה מסתיימת בתוצאות "מושלמות", ויש מי שיתנגדו תמיד לכל הפסקת אש, כי תמיד ניתן יהיה להצביע על יעדים שלא הושגו. אולם הפסקת האש עליה החליט הקבינט היתה בלתי סבירה. על ישראל להמשיך ולהכות בחמאס, להשמיד את רוב מערך הטילים, לאתר ולפוצץ את המנהרות ולא פחות חשוב – להגיע למנהיגי חמאס והג'יהאד ולפגוע בהם אישית.

אין כל סיבה להתפלא על החלטת נתניהו להפסיק את האש. התנהלותו הביטחונית של נתניהו, לאורך שלוש הקדנציות שלו, מתאפיינת במתינות ובזהירות בהפעלת הכוח, אולי יותר מכל ראש ממשלה אחר. יש לכך צדדים חיוביים ושליליים. הצד החיובי, הוא שטוב לדעת שראש הממשלה אינו מתלהם, פועל בשיקול דעת ובאורך רוח, אינו פזיז בסיכון חיי אדם. מצד שני, מאחר והמצב הבסיסי של המזה"ת הוא חוסר הנכונות של הערבים להשלים עם קיומה של ישראל ומלחמה מתמדת שלהם נגדנו, המתכון לשקט בגבולות הוא יצירת הרתעה. המכה שספג חיזבאללה במלחמת לבנון השנייה, למשל, יצרה הרתעה שהביאה לשמונה שנות שקט כמעט מלא. לעומת זאת, הפסקת האש המהירה בתום מבצע "עמוד ענן", שחקה את ההרתעה, ויותר מכך – ההבלגה לנוכח טפטוף הטילים מאז ועד עתה. שחיקת ההרתעה הביאה להכרח לצאת למבצע "צוק איתן" זמן קצר כל כך לאחר "עמוד ענן".

חמאס ספג עד כה מכה קשה ב"צוק איתן", אך סירובו להפסיק את האש מעיד שהמכה לא הייתה חזקה דיה כדי לשקם את ההרתעה ולהביא לשנים רבות של שקט בגבול.

לנוכח מתינותו וזהירותו של נתניהו לאורך שנים, כל כך מגוחכת הטענה שנתניהו דוחף לפעולה נגד איראן. הוא השתמש באיום הצבאי כמנוף ללחץ מדיני – שתמיד היה האופציה המועדפת עליו. הוא יחליט על פעולה צבאית רק במצב של חוסר ברירה.

* כששר החוץ של מדינת ישראל מציג בפומבי מדיניות המנוגדת למדיניותה של ממשלת ישראל, ובעיצומה של מלחמה הוא מציג יעדי מלחמה השונים מיעדי המלחמה של הממשלה, הוא מועל בתפקידו ומחבל במאמץ המלחמתי.

ליברמן נושא את דגל ה"משילות", אך יוצר אנרכיה, בעיצומה של מלחמה.

קיסינג'ר אמר פעם, שאין לישראל מדיניות חוץ אלא רק מדיניות פנים. כפרפרזה על דבריו, ניתן לומר שלישראל אין שר חוץ אלא רק שר "ישראל ביתנו".

* נתניהו אינו יכול לפטר את שר החוץ כי אז לא תהיה לו ממשלה, וקליעת ישראל למשבר פוליטי כזה באמצע המערכה, היא חוסר אחריות. אולם פיטורי סגן השר החצוף היו הכרחיים. 

כמובן שהמשמעות של הפיטורין היא סמלית בלבד. סגנות השר של דנון היתה רק תואר. משרד הביטחון עם עציץ בתואר סגן ומשרד הביטחון ללא עציץ בתואר סגן, הוא בדיוק אותו משרד הביטחון, בחיסכון של משכורת, משרד, רכב ומזכירה.

הגיע הזמן לבטל את המוסד המיותר של סגני שרים.

* הנהגת חמאס הפכה את האוכלוסייה האזרחית בעזה למגן אנושי, אך האם צה"ל עשה את הנדרש כדי לפגוע באותה הנהגה מרושעת וצינית? האם המערך התת קרקעי חסין מפני פגיעה?

אם נכונות הידיעות שהנהגת חמאס מסתתרת מתחת לביה"ח "שיפא", לא היתה דרך להציף את קומת המסתור?

* בסופו של דבר, כאשר תהיה הפסקת האש, המבחן שלה יהיה התגובה הישראלית על ההפרה הראשונה שלה. בהפסקות האש הקודמות, ישראל הכילה ירי ספורדי, שהלך והתעצם עד שהביא ל"סבב" הבא. הפעם, הטיל הראשון שיירה, יחייב אותנו לחדש את המבצע בכל העוצמה.

* טייסי חיל האוויר מזהים אזרחים ביעד טרור, מדווחים על כך למטה ומשימתם מבוטלת. ראינו זאת בכל ערוצי הטלוויזיות. אין, לא היה ולא יהיה צבא המגביל את עצמו כך. עובדה זו אינה מפריעה לתועמלן האנטי ישראלי הקיצוני גדעון לוי, לפרסם ב"הארץ" פשקוויל הסתה נתעב נגד טייסי חיל האוויר, תחת הכותרת "הרעים לטיס". גדעון לוי, מטורף משנאה לעמו ולמדינתו, הוא תומך עקבי בטרור נגד ישראל ומתנגד עקבי להגנה על מדינת ישראל ואזרחיה. גדעון לוי, האיש שהצדיק ללא הסתייגות את חטיפת הנערים, יוצא היום נגד המגינים על אזרחי ישראל המצויים תחת מתקפת טילים. איש נקלה, המוציא שם רע להתבהמות.

בבריטניה היה פעם גדעון לוי כזה. קראו לו ויליאם ג'ויס.

* באתר "הארץ", סמוך לפשקוויל ההסתה של גדעון לוי, שהציג את טייסי חיל האוויר כמפלצות הרג, מופיע קישור לכתבה על תחקור שבויי הוורמאכט באנגליה וקבלת הסבר לשאלה איך הפכו אותם למכונות רצח. מישהו חושב שזה "צירוף מקרים אומלל"?

* מערכת "כיפת ברזל" היא הצלחה רבתי, ותרומתה למערכה היא בעלת ערך אסטרטגי לא יסולא בפז. היא מונעת הרג ופציעות בקרב האוכלוסייה האזרחית, היא מונעת נזק אדיר לרכוש, היא מונעת דמורליזציה בציבור הישראלי, היא מרכיב בחוסן האזרחי שחשיבותו להצלחה במערכה רבה, היא מאפשרת אורך רוח לניהול מערכה בשיקול דעת ובתבונה ללא לחץ לסיים מיד, היא מוציאה את האוייב משלוותו ומונעת ממנו הישגים, היא מעצימה את האפקטיביות של  פעולת המגן שלנו (כוונתי להגנה הטובה ביותר, כלומר להתקפה) לעומת הדפקטיביות של התוקפנות הטרוריסטית של האוייב, היא מעוררת גאווה בקרב אזרחי ישראל ומשפרת את המוראל הלאומי, היא מבטאת את הישגיהם הכבירים של המדע והטכנולוגיה הישראליים, היא הופכת לאמל"ח מבוקש בעולם, שצפוי להניב הכנסות משמעותיות וגבוהות למערכת הביטחון. היא גם מונעת מרחץ דמים בצד הפלשתינאי, שכן פגיעה קשה בעורף הישראלי הייתה מחייבת תגובה ישראלית דרזדנית.

כל השותפים ליצירת המערכת הזאת – המתכננים, המייצרים ומקבלי ההחלטות בדרג המדיני והצבאי, ראויים לשבח. מקבלי ההחלטות בדרג המדיני, שקיבלו את ההחלטה הנכונה לתקצב את המיזם היקר, ראויים להערכה. הדרג המדיני שהחליט ותיקצב הוא שלושה שרי הביטחון – שאול מופז, עמיר פרץ ואהוד ברק.

ההכרעה לבחור ב"כיפת ברזל", לאחר ההשקעה הגדולה שקדמה לה, היתה של עמיר פרץ. יש לפרץ סיבה טובה לגאווה על ההחלטה. עם זאת, אין אמת בנראטיב שהוא מפיץ ומטפח, וכבר היה למיתוס מקובל, כאילו הוא עמד על דעתו והכריע בניגוד לכל המערכת שהתנגדה. המיתוס המתקבע, הוא שהכול התנגדו למערכת הגנה מפני טילים, אך פרץ כפה את דעתו. האמת היא, שההתנגדות העקרונית היתה שולית, והמחלוקת האמתית היתה בין מצדדי יירוט באמצעות טיל מיירט ("שרביט קסמים", "כיפת ברזל" ו"חץ") לבין יירוט באמצעות מערכת לייזר. הוויכוח היה נוקב ורועש, אך הרוב הגדול של אנשי מערכת הביטחון צידדו במערכת הטילית, בעיקר בשל השקעת העתק שכבר הושקעה בפיתוחה עוד טרם ההחלטה. המחלוקת בין המערכות היא מקצועית ולגיטימית, והניסיון להלעיג על מצדדי מערכת הלייזר אינו מוצדק.

בדיעבד, היתרון של "כיפת ברזל" על מערכת הלייזר, הוא ש"כיפת ברזל" שנבחרה הוכחה כהצלחה, ואילו מערכת הלייזר לא נבחרה, ולכן גם לא הוכחה כהצלחה. יתכן שאילו נבחרה, הצלחתה היתה נמוכה יותר, אך ייתכן שצודקים המצדדים בה, הטוענים שהיא הרמטית יותר, זולה לאין ערוך (2% עלות היירוט לעומת "כיפת ברזל") ואמורה ליירט את הטילים כבר באזור השיגור, ללא הפגיעה בפעילות האזרחית באזורי הפגיעה.

יש לציין, שמי שהתנגד לפיתוח הוא גבי אשכנזי, בשל הפגיעה בתקציב צה"ל.

עמיר פרץ רשאי להתנאות בהישג, וגם גיוסו ליצירת הון פוליטי לגיטימי ואף מוצדק. מה שאינו לגיטימי הוא הנראטיב השקרי והעצמת מקומו תוך גימוד השותפים להחלטות ולביצוע, בחינת "אני ואפסי עוד".

* על אף ההצלחה הגדולה של "כיפת ברזל", חשוב מאוד שלא נתמכר לה. הנחת העבודה שלנו חייב לקחת בחשבון, שהאוייב ימצא מענה טכנולוגי עוקף "כיפת ברזל", ולכן עלינו לחשוב כמה צעדים קדימה ולהיערך לסכנה הזאת.

* התומכת המרכזית בישראל במבצע "צוק איתן" היא מצרים. מצרים של א-סיסי מצטיירת כניגוד לא רק למצרים של "האחים המוסלמים" אלא גם של מובארק. מובארק ומורסי אצו רצו להציל את חמאס בתחילתו של כל עימות עם ישראל. א-סיסי ומשטרו מתעבים את חמאס, רואים בו אוייב, תומכים בפעולה הישראלית גם אם פה ושם משלמים מס שפתיים לסולידריות ערבית. התקשורת המצרית, שבעידן מובארק היתה בית יוצר להסתה אנטישמית ואנטי ישראלית פרועה, מאשימה את חמאס ומגלה הבנה לפעולה הישראלית.

לעוינות של מצרים לשלטון חמאס עלולה להיות גם תוצאה שלילית מבחינתנו, והיא ההימנעות מפתיחת המעברים בין הרצועה למצרים. האינטרס הישראלי הוא פתיחת המעברים, על מנת לצמצם ככל הניתן את הקשר בין ישראל לרצועת עזה.

לטווח הארוך, הפתרון האידיאלי לבעיית עזה, הוא העברתה לשליטה מצרית.

* בן הברית העיקרי של חמאס הוא ארדואן. ארדואן האשים את ישראל בטרור ובטבח האוכלוסייה העזתית. הוא הבהיר שלא יחדש את היחסים עם ישראל. כזכור, חידוש היחסים היה אמור להיות התמורה התורכית להתנצלות של נתניהו על התוקפנות התורכית נגד ישראל בפיגוע מרמרה.

* אובמה, פוטין, באן קי מון, מרקל, הולנד ומרבית מנהיגי העולם החופשי מגבים את ישראל, ואת מימוש זכותה להגנה עצמית, יותר מבכל מקרה קודם בעבר. לתשומת ליבם של כל המספרים לנו על ה"בידוד המדיני" של ישראל.

* כותרת ב"ידיעות אחרונות" בשנת 1982. רפי איתן, יועץ ראש הממשלה למלחמת בטרור: "צפויות עוד מאה שנות טרור."

כותרות העיתונים למחרת החתימה בבית הלבן על הסכם אוסלו. פרס: "תמו מאה שנות טרור."

יגאל כרמון, נשיא ממר"י, במאמר ב"ידיעות אחרונות" ב-20.9.93 ("היסודות הרעועים של הסכם אוסלו"), הזהיר שכתוצאה מן ההסכם ישוגרו קטיושות לאשקלון.

שמעון פרס, בנאום בכנסת: "איימתם עלינו שיירו קטיושות באשקלון. באשקלון!!! חחחחחח..."

נעמיד את הדברים במבחן הריאליזם המדיני.

* למי שעלול להתרשם שלא נכון מההערה הקודמת – כל מי שמכיר אותי, יודע שמדובר באופטימיסט חשוך מרפא. איך מתיישבת ההערה עם האופטימיות? אין סתירה בין אופטימיות לריאליזם. אני אופטימי מאוד, כי אני משוכנע שלמרות חוסר הנכונות של הערבים להשלים עם קיומנו, ואף שאין בכוונתם להתייאש מהמלחמה נגדנו בעתיד הנראה לעין, מדינת ישראל תפרח ותשגשג ותלך מחיל אל חיל, בכל התחומים.

בסוף הערבים יתייאשו, אבל זה כבר לא יקרה, כנראה, בקדנציה שלנו.

* ההתקפה האלימה על הפגנת ה"שמאל" הרדיקלי נגד המבצע, היא חמורה ביותר. דמוקרטיה במלחמה היא דמוקרטיה, ועליה להכיל את מה שדמוקרטיה נדרשת להכיל – גם עמדות מקוממות, המרתיחות את הדם. אנו נדרשים לסובלנות, גם כלפי עמדות בלתי נסבלות. והעמדות של המפגינים הן באמת בלתי נסבלות. אך זהו מבחן לחוסנה של החברה הישראלית. מתפרעי ה"ימין" שתקפו באלימות את ההפגנה, הם תמונת הראי של מתפרעי ועידת ה"שלום" של "הארץ", שתקפו את השר בנט. היתה זו הפעם הראשונה ששר בממשלת ישראל הותקף, מאז 1995.

* ביטול ההופעה של ניל יאנג בישראל נובע מהמצב הביטחוני בלבד. זו החלטה נכונה. אף שאני בעד שמירה מקסימלית על שגרה, מופע כזה, שעה שמשוגרים טילים לעבר גוש דן (ואין ספק שחמאס היו משגרים ביתר שאת בשעת המופע) הוא סיכון מיותר.

כל יצירת קשר בין ביטול ההופעה, לבין ניסיונות החרם והדה-לגיטימציה ברוחו של הטינופת האנטישמית רוג'ר ווטרס, מופרכת לגמרי.

שי להב ביכה, במאמר ב-ynet, את ביטול הופעתו של יאנג, שהוכיח לו "שאנחנו חיים במקום אלים, אכזרי, לא נורמלי." בוקר טוב! 94 שנים חלפו מאז מאורעות 1920, עד שניל יאנג הבהיר לשי להב, שהערבים רואים בנו נטע זר במזה"ת ואינם משלימים עם קיומנו. ונדמה לי שללא רשותם, יצרנו כאן פנינה, שמדינות ערב אף אינן יודעות היכן להתחיל לקנא בה.

* לעולם לא היינו מקבלים אי העמדה לדין של מחבל רוצח ערבי, בטענת אי כשירות נפשית. יש לקוות שמערכת המשפט לא תקבל את קו ההגנה הזה של החשוד המרכזי ברצח מחמד אבו חדיר. מי שיכול לתכנן ולבצע רצח כזה, כשיר לעמוד לדין. הוא אחראי למעשיו, מטורפים ככל שיהיו.

* בן כספית: "אתם קונים עיתון כדי לקרוא את הפרשנות שלי." וכך הוא הסביר לי, במשפט פשוט אחד, מדוע הפסקתי לקנות "מעריב".

* לאורך המונדיאל הבעתי לא אחת את עוינותי ותיעובי לגרמניה, לעם הגרמני, לגרמניוּת. האם ניתן להסיק מכך שאני נגד היחסים בין ישראל לגרמניה?

ממש לא. אלה יחסים אסטרטגיים חשובים ביותר, המשרתים את האינטרסים של מדינת ישראל (ולא פחות מכך של גרמניה, אבל זה לא ענייני). הסכם השילומים ולאחר מכן היחסים הדיפלומטיים עם גרמניה, היו מגילויי המנהיגות המשמעותיים של ב"ג; ביטוי לאומץ, ליכולת החלטה ולמעוף. יש לישראל עניין בהידוק היחסים עם גרמניה. במדינאות, ראוי להציב את השכל מעל הרגש.

אהדה של נבחרת כדורגל אינה עניין לשכל אלא לרגש. רגשות התיעוב שלי לגרמניה, הם חלק מזהותי.

יחסי הידידות בין ישראל לגרמניה מוגדרים "יחסים מיוחדים", אבל לא "יחסים נורמליים". לעולם לא תהיה נורמליזציה ביחסים בין העם היהודי לעם הגרמני.

* ביד הלשון: ממשלת ישראל החליטה על הפסקת אש, אך אין הפסקת אש. הצדדים טרם הגיעו לעמק השווה. איפה הוא אותו עמק?

ובכן, באמת מדובר במקום גיאוגרפי, שאגב, שמו אינו עמק השווה, אלא עמק שווה (ללא ה"א הידיעה). אנו מכירים את המקום מהמקרא: "וַיֵּצֵא מֶלֶךְ-סְדֹם לִקְרָאתוֹ, אַחֲרֵי שׁוּבוֹ מֵהַכּוֹת אֶת כְּדָרְלָעֹמֶר וְאֶת הַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ, אֶל-עֵמֶק שָׁוֵה, הוּא עֵמֶק הַמֶּלֶךְ" (בראשית, יד, יז). מיקומו המדויק של העמק אינו ידוע, אך מרבית החוקרים ממקמים אותו בין צפון ים המלח לירושלים.

חז"ל דרשו את שמו של המקום על פי המילה "שווה": "ששם השוו כל האומות ואמרו לאברהם תהי מלך עלינו" (בראשית רבה).

מטבע הלשון "הגיעו לעמק השווה", מתאר הסכמה או פשרה אליה הגיעו שני צדדים.

* * *

אהוד בן עזר: איך ברבור מילים נגד המדינה

מחזיק סופרת "חשובה" במעמד הנכבד

 של האידיוטיזם המוסרי בכלל

 ובספרות העברית בפרט –

מתוך "השעות הברבריות בתולדות המדינה"

מאת איריס לעאל, "הארץ" 15.07.2014

בשעה כזו, מהשעות הברבריות ביותר שידעה המדינה מאז הקמתה, במהומה ובדמדומים ובלב יהודי עמוס חטא, כשאנחנו נעשים דומים במידה מסוכנת לגרועים שבעמים, על כל אחד ואחד מאתנו מוטלת האחריות להתנגד.

עכשיו, כשמנסים להמריץ את גאוותנו הלאומית באמצעות "שיקום ההרתעה", מעלים בעבורנו מופע זיקוקין דינור בשמי עזה וכבידור נגד, טילים חולפים נמרצות מעל שמינו, על כל אחד ואחת מאתנו מוטלת החובה לרחוש עוינות פעילה לכל סוג של קונסנזוס מלאכותי, ולדחות בכל דרך אפשרית את מאמציהם של הפוליטיקאים לצמצם בפנינו את מגוון אפשרויות המחשבה ולפתות אותנו להאמין שיש רק קריאה אחת של המציאות, ורק דרך אחת לפעול בתוכה.

זה הזמן לאי ציות אזרחי מהסוג הבסיסי ביותר: סירוב מוחלט לכל דוֹגמה המתחזה לממשות אך אינה אלא השתקפות של דעתנו עליה. התנגדות לנטייה העצלה שלנו לחשוב ולפעול באופן אוטומטי, נכונות לבחינה מחודשת של תגובותינו המותנות, הן הבסיס המוסרי היחידי לתבוע את אותו הדבר מזולתנו, והן גם הסיכוי להולדתה של השגה חדשה.

* * *

אלי מייזליש

1. דמוקרטיה ככלי ריק מתוכן

מי שנאחז בארגומנט שישראל היא "מדינה דמוקרטית" ולכן כל התנהלות ממשלתית – בעיקר לדעתם של שמאלנים – החורגת מילימטר אחד מערכי הדמוקרטיה, כמו למשל שאסור לזרוק מהכנסת את חברת הכנסת חנן זועבי או להרשות למפגינים ערבים בצומת אום אל פאחם להרוס עמודי תאורה ולתלות דגלי פלסטין על בתיהם – – על הדמוקרטיה הזו אני מחרבן.

איך העולם חי היום? כמה מדינות 'דמוקרטיות' יש בעולם ומי לא. האם סין הגדולה באוכלוסיית תבל על מיליארד וחצי אזרחיה מטומטמים ולא מבינים מהם ערכי הדמוקרטיה? [המערבית...] הרי שמה הפורמלי של סין הוא: "הרפובליקה העממית של סין." עממית וזהו.

אז בואו ונדבר דוגרי: אם תרצה סיעת מרצ שלנו לקיים דיון פרלמנטרי עם סיעה או עם חברי פרלמנט בסין על "ערכי הדמוקרטיה" והשאלה של זהבה גלאון תהיה: למה אין אצלכם דמוקרטיה? הרי יסקלו אותה באבנים ויזרקו אותה מהחומה הסינית לכיוון מונגוליה. את? את רוצה ללמד אותנו? יותר ממיליארד סינים את ערכי הדמוקרטיה?

ואם אחרי שיזרקו אותה מהחומה היא תרצה לנסוע למשל לאיראן או אפילו לטורקיה או נניח לסודן ולעוד כ-100 מדינות חברות האו"ם שהצביעו ש"הציונות היא גזענות" או נמנעו – איזה דמוקרטיה היא תמצא שם? מה עלה אז בראשו נציג פורטוגל שהצביע ללא בושה או דוברי אותה שפה של מדינת האם ארץ הכדורגל, ברזיל? מה? מה עלה אז בראשו של הברזיליאני ההוא? האם הוא ראה בחייו ציוני חורש אדמה בכפר תבור ורשם לו הערה 'אתה גזעני'? הם? רוקדי הסמבה רצו אז [1975] ללמד אותנו ערכי דמוקרטיה? 

לא עזר לו אז לנציגנו באו"ם חיים הרצוג לקרוע לגזרים את הנוסח: ההחלטה התקבלה. ולקח לו לאו"ם הזה 17 שנים לחזור בו מאותה החלטה, רק בגלל שבריה"מ התפרקה – ושוב לא היתה לרוסיה שליטה על שאר ה'רפובליקות' שקמו כהרף עין מהיום למחר.

הצרה הצרורה הזו ששמה דמוקרטיה, צרה שמושלת בנו יותר מ-100 שנים [צדקת אהוד; יותר מ-100] ושבגללה אנו מגיבים בענות חלשה על כל יוזמה התקפית ערבית, צרה זו מִלְאה את בתי הקברות שלנו בעשרות אלפי הרוגים, יותר נכון: נרצחים. כי לו היינו מורדים את המים באסלה על הניר הזה ששמו דמוקרטיה, והיינו הורגים בערבים פי מאה ויותר על כל פיגוע רצחני, כבר שנים – שנים רבות, כל יהודי בארץ היה מסתובב שליו ורגוע בלי חשש שטיל או רקטה מעזה יפוצץ אותו היום בתל-אביב.

עד לפני 10ימים ומזה 47 שנים מאז סיום מלחמת ששת הימים, מתאונן השמאל על היעדר הדמוקרטיה אצלנו בכך שאנו מונעים הקמת מדינת פלסטין, כי אנו מעדיפים את ה"כיבוש" וההתנחלויות. שלטון כיבוש על 3 או 4 מיליון פלסטינים בגדה ובעזה, מונע בעדם ללכת לקלפי במדינה שלהם. ככה בערך הולך להם בראש. האומנם? האומנם, אם תקום 'פלסטין' בגדה וברצועה הם יילכו לקלפי ובזה יגיעו על סיפוקם הדמוקרטי וזהו? רק זה?

או שבלשוננו; בולשיט והדמוקרטיה בתחת שלהם וכל מה שהם עשו ועושים זה רק לרצוח יהודים – הרי לגרש אותנו מכאן נכשלו פעם אחר פעם.

לפעמים אני חוזר אל מדפי הספרים ושולף ממנו אחד ולו רק להיזכר בימים עברו. ודווקא היום, אני רואה ספר של מיודענו פרופסור ארנון סופר "תמורות בגיאוגרפיה של המזרח התיכון". ['עם עובד' 1992 – 22 שנים בסה"כ] תמורות? אני שואל את עצמי, ומתחיל לדפדף ועוצר בקטע להלן: 'קיים כאן פער עמוק בין האפשרויות הכלכליות מחד גיסא, לבין המגבלות האנושיות מאידך גיסא.' ואני שואל את עצמי למה התכוון הפרופסור במילה; מִגְבָּלות. ולאחר הרהור עמוק אני מנסה לתרגם לעברית פשוטה מילה זו ונראה לי שהוא התכוון שהערבים הם טמבלים. ואז נשאל את זהבה גלאון: איך טמבלים, והיום עם ירי הטילים הם לא נותנים שום צ'אנס להסבר אחר, אז איך יכולים טמבלים להפנים ולממש ערכים דמוקרטיים? איך?   

איני שש להתגאות כי ישראל היא מדינה דמוקרטית, מעניין אותי יותר להבין למה אנחנו כל כך מרחמים על הערבים ולא עושים להם פי מאה ממה שהם עושים לנו – ויש לנו את כל הכלים והאפשרויות לכך. זה עלול להזיק לערכים הדמוקרטיים שלנו? אז מה? ממתי ערכי שלטון עדיפים על חיי אדם? שיספרו לנו הצרפתים אניני טעם ביינות, אבי אבות המהפכה הצרפתית שחוללה לראשונה באירופה ערכי דמוקרטיה – מה עשה לגיון הזרים באלג'יריה? לא לפני המהפכה, הרבה-רבה אחרי, ואחרי מלחמת העולם ה-2.

כמה מילים לבן גילי מר צבי י' כסה. אל תתרגש. גם אני הייתי אז בארץ באותו 'סזון' מלא חרפה שההגנה והפלמ"ח ובני קיבוצים מטומטמים עם נבוטים עשו לאצ"ל בעיקר, וכמעט לא נגעו בלח"י שאני הייתי חבר בו. יודע למה? מפני שהיה לי רימון בכיס הבטלדרס ומי שהיה מעז לגעת בי הייתי אומר לו כשיד אחת בכיס; "יש רימון בכיס."

ואם אתה מנסה להשוות את הערבים בני העוולה שלוחמים בנו – כלוחמי חרות, אני מרחם עליך. הנה מה שכתבת לפני שבועיים – לפני שידעת על הטילים מעזה, קרא ולא תאמין: "הדרך להילחם בחמאס (נרתענו ב"עופרת יצוקה" לממש את יכולתנו, כשם שנרתענו ממימושה בלבנון 2 עם חיזבאללה) – היא לסייע  לאבו מאזן להקים את מדינתם."

ככה בדיוק כתבת. ועתה פשפש מעט בשמיים לראות את קווי ירי הטילים של החמאס.

לסייע לאבו מאזן? זה שהולך ומקים עם חמאס 'ממשלת אחדות"?

איני מצטט עוד 'סוכריות' כאלה שלך. די לי בזה. למרות כל השגיאות שכתבת.  

2. האגדה על 1.8 מיליון בעזה

כל המילים הקשות שאמרו או כתבו כבר אמש והיום נגד גדעון לוי שחילל את שם הטייסים כמו גוי אנטישמי, עושים עליו רושם כמו נמנום חתולה על גג פח לוהט באטלנטה. הנ"ל לא ראוי אפילו להערה.

אבל, כשסימה קדמון, עיתונאית נחשבת כביכול, מנסה היום בטור שלה להתעלק על צה"ל כמי שלא יוכל להתמודד עם '1.8 מיליון אזרחים פלסטינים ברצועה' מה היא מתכוונת? מה? וכי מנתה וספרה מיליון ושמונה מאות אלף ערבים עם נבוטים המתרוצצים ללא הרף ברחובות עזה ורפיח ומנסים להכות את החיילים?

אז הנה עוד פעם ולא אתעייף לכתוב עוד מאה פעמים; המספר '1.8 מיליון אזרחים', אינו אלא מיספר על טור בעיתון ולא יותר. כי הנה החשבון המדוייק:

62% הן נשים [עד גיל תינוקת בת יומה]. נותרו 38% שהם בדיוק 650 אלף גברים מגיל שנה עד 100. 25% מהם [160 אלף] הם ילדים-זכרים עד גיל 16, נותרו רק חצי מיליון גברים בני 16-100 שרק 10% מהם הם בגיל מלחמה בני 18-30. זהו. 50 אלף גברים עימם צה"ל יצטרך להתמודד, כאשר את הרצועה יבתרו ל-4-5 חלקים וכל חלק וחלק יטופל במקביל בידי 2 אוגדות, יהיו בכל חלק לא יותר מ-10,000 גברים שאולי-אולי 10% הם חמאסנקים. וזה הכול. לא מיליון ולא חצי מיליון.

אלא מאי? סימה קדמון הרי מתכוונת מי יאכיל אותם? מי ייתן להם בכל בוקר שוקו ולחמנייה לבית הספר – לא סימה? מבחינתי שלא יאכלו.  

* * *

"תקוה וינשטוק"

הורות לאין סוף

עם ההשלמות לרשימתה שנכתבו בידי משתתפי הערב

[אהוד יקר שלום רב, 

בהמשך לשיחתנו הטלפונית וכמסוכם בינינו, מתכבדת להעביר לידיך האמונות את הנוסח השלם, המדויק והמתוקן של רשימתה של הגב' תקוה וינשטוק "הורות ללא סוף" בתיאום עם המשורר הרצל חקק, יו"ר אגודת הסופרים העברים. 

חשוב היה ביותר לתקן את המעוות ולעמוד על הדיוקים ברשימה.

 אנו תקווה כי תמצא מיקום הולם ומכובד בדפי עיתונך הפופולרי לרשימה זו.

 בתודה,

עדנה מיטווך-מלר]

בימים אלה התקיים ב"בית הסופר" בתל אביב ערב מרגש מאד: "הורות ללא סוף" – שיח סופרים ומשוררים על אורות וצללים בהורות לילדים אחרים.

"ילדים אחרים" זה השם המכובס שבו מכנים בשנים האחרונות ילדים עם ליקויים שונים, אוטיסטים, פגועי נפש, בעלי תסמונת שונות כגון: דאון, אספרגר, פראדר ווילי, טוראט ועוד. כיום יודעים כבר לאבחן ולהגדיר מה המפגע ויודעים לטפל בתסמונות השונות, אבל טרם נמצא שיקוי הפלא שיעשה את ה"אחרים" לרגילים ממש. אימהותיהם ואבותיהם של הילדים האלה הם הורים ללא סוף. ילדיהם זקוקים לתמיכה כל ימיהם. והסוף מגיע רק בקץ החיים של הילדים או של ההורים.

הערב נפתח בשיר הידוע של המשוררת עדנה מיטווך-מלר – שיר האהבה לילדינו  – "סיכום ביניים" (שנכתב עם חקיקת חוק החינוך המיוחד בכנסת ישראל – ביוני 1988) המבוסס על משפט המפתח שבו "את כל אהבתנו נתנו לילדינו / עד עצמו כוחותינו בבואנו לעצמנו."

זה היה ערב ספרותי צרוף, מוקדש לחשיפת יצירותיהם של סופרים ויוצרים המטפלים בנושא, בדרך כלל הורים לילדים פגועים. יזמה אותו המשוררת עדנה מיטווך מלר, שהיתה גם המארגנת, המבצעת והמנחה. מיטווך-מלר פעילה מאוד באגודת הסופרים ומכהנת כיום גם כממלאת מקום יו"ר האגודה. מוטו הערב היה שורה מהשיר "ארץ קסומה" מתוך הספר "סונטה לכינור ופסנתר": "עמוק, עמוק בתוך עיניו של בני שוכנת ארץ צלילים קסומה." מיטווך-מלר מיטיבה לדעת ילד אחר מה פירושו. בנהּ אדם, הצעיר בשני ילדיה, בן 32, הוא כזה. היא מגדלת אותו בבית. במאמצים גדולים ובסבלנות אין קץ הצליחה להוציא ממנו את המיטב – הוא יודע קרוא וכתוב, עובד יפה במחשב, פעיל בשטחים שונים, מוסיקלי ביותר, מתופף בתזמורת ובד בבד – שופט כדורגל מוסמך.

מיטווך-מלר כתבה שירים רבים על הילד הפגוע, המופיעים למעשה בכל אחד משבעת ספריה האחרונים (מתוך י"ג ספריה). ספרה "תיקון לפני חצות" מעבד את המכאוב למעשה אמנות המזרים דם חדש ומזכך את הנפש מייסוריה כבדיאליזה (על-פי דברי ד"ר רחל פרנקל בגב הספר). זו שירה "שנועדה להיות מתקנת, מתייקת, ממדרך, מסדרת, מחשבת ומסכמת."

בשיר "התמודדות" המאפיין ספר זה כותבת מיטווך-מלר "קח מכאוב עכשיו / אל תדחה למחר / לוש אותו בידיך / עשהו בצק צורות, צורות / עד יעל בך ניחוחו / ורדים וחרציות. / שנה צורתו / עשה בו מעשה אמנות / שאיש לא עשה כמותו / הפוך  אותו לדבר-מה נדיר / שאין שיעור בעדו, / תן בו לחן, צלילים / הלבישהו אומץ, מלים / עשה בו ירח וכוכבים / ויבואו בך אשכולות ענבים... / קח מכאוב עכשיו, / אל תיתן לו לשקוע / אם תאמצו נכונה / עוד תראה בו מרגוע..... קח מכאוב עכשיו, / אחוז בו חזק, / הוא ידליק בך אש אחרת - / אל תירא מפניו!"

למעשה, "בסונטה לאם הנצחית" שבספר כותבת מיטווך: "היא תמיד תישאר אם לילד קטן / שיצמח ויגדל ולא יבגר / וישאל שאלות וידרוש מענה / לכל מה שמוחו לא יאמר... היא תגיש לו חמש ארוחות ויותר / ותעצב חפציו כבאולם מוזיאון / ותקרא מספרים חדשים וישנים / אותם סיפורים בחלוף השנים... וידו שתצמח ותשלש גודלה / תאחז בידה כל העת / והוא יהיה עלם חן גבר חלומות / ילד קטן בן חמש." – והסיום: "אם של ילד קטן / לעולם אינה מתבגרת." אין ברירה. תמיד חייב להיות לה הכוח להתמודד. ומאידך, ילד זה שומר גם על נעוריה הנצחיים.

בספר שהקדישה לבן ולמגזר החינוך המיוחד "סונטה לכינור ופסנתר", כותבת מיטווך, הקרובה למוסיקה (בעלה המנוח עמוס מלר היה מוסיקאי ומנצח מקהלות ותזמורות), בדרכה המיוחדת, כי החברה אמורה לתמוך בילד כזה "כשם שהפסנתר תומך בכינור בסונטות לכינור ופסנתר בתקופה הקלאסית במוסיקה." הילד האחר אינו יכול להתפתח ללא תמיכת החברה.

מסתבר שהרבה סופרים ומשוררים שהם הורים לילדים כאלה, כתבו על הנושא מכמיר הלב הזה. כמה מהם קראו מיצירותיהם בערב ה"הורות לאין סוף".

המשוררת יוכבד בן דור קראה שירה מתוך ספרה "הילד הכחול", ספר השירה הראשון שנכתב בארץ בשנות השמונים על נושא האוטיזם, המוקדש לבנה דני. "שא עיניך ילדי, שם האור בשמיים / כאן כולם ביניהם צוללים / בלי שינויים  / כאן הצלחה מתמדת / אין אור / אין צל / דומיה מתהפכת / שא עיניך ילדי החלון פתוח / אסוף את הרוח." ושירים אחרים מרגשים מספר ייחודי זה.

יוכבד בן דור, משוררת עתירת ספרים ופרסים, כתבה גם את הסיפור "מונולוג של אוטיסט" – כיצד רואה אוטיסט את העולם, וריגשה את לב הקהל הנפעם שנכח באולם, וכך אומרת היא בספרה האחרון "חוטים של אהבה" (ספר ילדים) – "אחר ששבת אלוהים מכל מלאכתו אשר עשה / הוא שם לב שלא ברא אנשים מיוחדים / והחליט לברוא גם אותם. / אנשים מיוחדים נעים בדרכם המיוחדת / לפעמים קשה להם לראות, לשמוע, לדבר, להבין / ללכת, לשבת / והם עומדים לידינו / נוגעים-לא נוגעים / כזה הוא דני... להיות עם דני זה כמו להיות בכוכב אחר / בכוכב שלו דני מאושר ומחייך / משם הוא מביט אלינו מכל עבר / ומושך חוטים של אהבה סודית / הקיימת רק בינינו."

פרופ' יעקב רז, מומחה לתרבות יפן והמזרח הרחוק, סופר ומתרגם, ראש החוג (לשעבר) למזרח אסיה באוניברסיטת תל אביב, קרא קטעים מרתקים מתוך ספרו האחרון – "כך שמעתי" – רשימות זן על בנו יוני, עלם עם תסמונת דאון כשבפתחו מופיע משפט עוצר נשימה: "הוא נולד ולפת אותי בזרועותיו / לא כבד לך בן?" ובהמשך, "באתי עכשיו מאצל מותי, אמר לי בני כשנולד... עד מת האחד, נולד האחר..."

גם הסופר רן יגיל כתב סיפור מרתק על בנו מתן חיים (הלוקה בשיתוק מוחין) שהופיע בספר "הורים ללא סוף" בהוצאות ידיעות אחרונות ב-2013 (בעריכת רבקה סנה, יעל גרוס אנגלנדר ותמר מור סלע) והסופרת-מחנכת עדנה מישורי, ממייסדי עמותת "עלוט", בית ספר יחדיו וכפר עופרים, שחוללה מהפכה (בתחום המגזר האוטיסטי בארץ) וביטאה זאת בספריה החשובים, קראה מכתב לבנה דרור – "מילים אישיות לבני" מתוך ספרה האחרון "מסע החיים עם אוטיזם" – סיפור חייהם של הורים. להלן קטע קצר מן המכתב:

"כתבתי ספר זה לך, בני, אף על פי שלעולם לא תקרא אותו וגם לא תדע על קיומו או על משמעותו עבורי, אבל גם כדי שלא תישכחו, אתה וחבריך, בקרן זווית שלחברה יהיה נוח לשים אתכם בה.... הצלחנו לתת לחייך תוכן של בן תרבות, עסוק ותורם בדרכו שלו לחברה; הפגשנו אותך גם מיטב אוצרות התרבות ומטעמי העולם. אתה בין האנשים המאושרים שמלבד קורת הגג לראשו ולצרכיו הבריאותיים המסופקים לו, יודע ומכיר את מוצרט, כי ניגנת סונטינות שלו; אתה יודע מקרוב שבטהובן כתב את "פור אליז", כי ניגנת קטע זה וגם יצירות של צ'ייקובסקי ושל שופן. בעיקר אתה מעדיף את באך, ועוד יותר מכך אתה אוהב שירים ישראליים, שירים שניגנתי לצדך לא אחת בחלילית אלט... הדאגה לך העניקה פשר לחיי, וגם שמחה, שמחה מיוחדת מאוד שרק הורים כמוני יכולים להבין. היא נוטעת בי את הצורך להמשיך ולוודא שההמשך יהיה טוב. לוודא, למשל, שהספר יגיע במועד ויעניק לך תספורת עדכנית, ושהבגדים בארונך יהיו שלמים, נקיים ומקופלים כהלכה. יש לך כל מה שאדם בן תרבות זקוק לו. אבא ואני עדיין מלווים אותך ועוטפים כל צעד שלך. חייבת להיות בי האמונה, כי יהיה מי שידאג לך גם כשלא נהיה עוד לצדך, אבל האם יהיה גם מישהו שיאהב אותך כל כך?"

העיתונאית והתסריטאית חגית רון רבינוביץ, אם לארבעה (שני בנים ושתי בנות) כשהבכור עיליי הוא אוטיסט בן 17, קראה קטע מתוך נאום שנשאה לאחרונה באו"ם בנושא האוטיזם ובו אומרת היא, בין דבריה המרתקים, כי מה שהיא כיום זה רק בזכות בנה עיליי (שכן ערכה הסבה מקצועית ממורת תיכון בתחום הלשון לעיתונאית מרכזית ב"ישראל היום"). בהמשך הקרינה חגית רון קטעים מתוך סרטה האחרון "זה אח שלי", שזכה גם לתהודה חמה לאחרונה בערוץ השני בטלוויזיה הישראלית, המתעד גם את אחיו הבריאים של הילד החריג. האופטימיות, העוצמה והאור שנבעו מדבריה הנוקבים, פשטו בין שורות הנוכחים הנרגשים והדליקו פנסים ועששיות בלבם ומוחם מזן חדש.

 כמה סופרים וסופרות הכותבים בפתיחות על ילדיהם בעלי הצרכים המיוחדים, לא הופיעו בערב, מחשש  שלא יעמוד בהם הכוח להופיע בנושא מול קהל.

והיו גם נציגים לילדים ה"אחרים": הנערה אביב וולף מלהקת הזמר של אקי"ם תל-אביב-יפו, שרה את השיר "בדרכי אליך", מילים ולחן – מפרי עטה, והנער המקסים ארטיום ז'ולידה, הלוקה בראייתו, שר בקול מקסים את השיר "אם יש גן עדן" מאת דורון מדאלי ועצר את נשימות הקהל באולם.

גם המשוררת הצעירה אילה בן לולו ביטאה באורח אמנותי את הוויית ההורות לבנה האוטיסט אמיר בן ה-7 בשירים קצרים ונוקבים בספרה החדש "ילדות מקוצרת".

עדנה מיטווך אומרת כי התכוונה להעלות בעיקר את האורות שבהורות לילדים כאלה מכל הסוגים, ורצתה לקיים ערב אופטימי. לא פעם ציינה שהילד החריג מהווה מעין נייר לקמוס ובוחן של המין האנושי, וכל התקדמות, אפילו איטית, של חריג, מסוגלת להעניק אושר למקורביו. המשפחות מגלות את האור והעוצמה שהורות זו מקנה. בנימה כמעט דתית אפשר לומר, כי זכות היא להיות הורה לילד שונה.  

זו כמובן אמת חלקית בלבד. מאד התקשיתי להתעמת עם כל ריכוז הפגעים בערב וחשבתי בליבי שהנה אני כמעט ואיני מחזיקה מעמד לשמע קטעי השירה והפרוזה על ה"אחרים", ואילו ההורים מתמודדים איתם יום יום ושעה שעה בכוחות שלא ייאמנו.

סיים את הערב המשורר בלפור חקק, יו"ר אגודת הסופרים לשעבר. לו ולאחיו התאום הרצל – יו"ר אגודת הסופרים היום – היה אח בכור עם תסמונת דאון שנפטר לפני כמה שנים. בלפור הקדיש לאליאס שירים אחדים. כשנולד האח הזה אמר הסב – שזה היה נכדו הראשון – לבתו, אם התינוק: "'נפלה לידינו זכות. הילדים האלה הם מלאכים שנפלו ובאו לעולם לעשות תיקון. ועד שישלים את התיקון שלו עלייך לנהוג בו ביראת קודש."

מאז העלייה מעיראק, בהיותו בן שלוש ולאורך כל חייו בירושלים, לעגו והציקו לאליאס. היה קשה להיווכח עד כמה לרוע האנושי אין תכלה, כתב בלפור. לעומת זאת בבית זכה לאהבה רבה ואף הוא גילה אהבה מיוחדת למשפחה.

יום אחד, כשניסתה לטפל בו והוא התנגד, פלטה האם במצוקתה: "אלי, מניין באת?"

והוא ענה: "הייתי תחת השטיח של אלוהים..."

שום משורר לא יכול היה להמציא משפט כזה... וכשנשאל: "ומי היה לידך שם?" – השיב: 'המשיח!' כאילו אימת את דברי הסבא..."

ראויים לציון ברכותיהם האישיות והלבביות בתמיכתם בערב זה – של הרב שי פירון – שר החינוך, שגם הוא אב לילד אחר, ושרת התרבות המדע והספורט, הגב' לימור ליבנת.

הערב העשיר, המורכב והטעון הזה התקיים בנוסח "השוברטיאדה" – קטעי ספרות מלווים במוסיקה קלאסית משל שומאן ושופן, בביצוע הפסנתרן-אמן גילרד לרנר.

מחלוצי וממשיכי השוברטיאדה הישראלית היה המוסיקאי והחלילן עמוס מלר ז"ל – אביו של אדם מלר, בגינו אולי נולד ערב זה.

* * *

אורה מורג

הדגים הבאושים של ביבי

לא שיש לי עצה טובה  איך לחסל את היתושים. יתכן שביבי נוהג כרגע נכון.

אבל מה באשר לביצה עצמה?

אומרים לי חבריי שאין פתרון לסכסוך. הם לא רוצים אותנו כאן ומאום לא יעזור.

אז...

ההיסטוריה רצופה בסכסוכים בלתי פתירים שנפתרו בהסכם [טוב יותר או פחות] אפילו הסכסוך ה'בלתי פתיר' בין ישראל למצרים בין ישראל לירדן, למרבה הפליאה, נפתר.

בעייתנו היא שאין לנו כרגע מנהיג אמיץ כדוגמת בן גוריון, או בגין, או רבין, או שרון [כן שרון ש'התהפך על עצמו' ועשה את ההתנתקות. כי כמה פחות רקטות היו נופלות עלינו לו נשארנו שם, וכמה פחות רחוק?]

יכול מישהו לדמיין את המצב בו ביבי ולא בגין נמצא בקמפ-דייויד וצריך לחתום על פינוי סיני.

הוא כבר היה מוצא, ברגע האחרון, איזו דרישה מהעכוז כגון: "אבל בתנאי שסאדאת יכריז שירושלים היא בירתנו הנצחית לנצח נצחים..." הוא היה חוזר אלינו ומודיע בגאון שניסינו הכול ואין עם מי לדבר..."

ביבי הוכיח לנו, פעם נוספת, במשא ומתן האחרון עם קרי, עד כמה לא אמיץ הוא ועד כמה ההישרדות בשלטון היא שמכתיבה את מהלכיו.

ראש ממשלתנו שיחרר אסירים שפלים רק כדי להיכנס למשא ומתן בשעה שהיה יכול במקום להקפיא! רק להקפיא! להקפיא לזמן קצוב! בנייה בהתנחלויות. ומדוע לא בחר באופציה השנייה שהיא כידוע לכל הפיכה?

התשובה ידועה: מאימת המתנחלים מהימין שהיו מעיפים אותו מהשלטון.

מנהיג אמיתי היה הולך באומץ עם מה שנכון לעשות לעמו כפי שעשו קודמיו: בגין לא חשש ממחנה הימין [שלו] שבדיעבד תמך בו.

כך יצא שביבי גם אכל את הדגים הבאושים [שחרר לריק רוצחים נאלחים – רק חשבו על בני המשפחות] וגם ברור לי שיגורש מהעיר, כלומר, יפסיד את השלטון.

כשזה יקרה – לא יוכל ביבי להתהדר בשום הישג שהשיג בזמן שלטונו. יחס מקומם בין אורך השלטון לבין אפס הישגים.

עד שלא נזכה במנהיג אמיץ וחכם [ וכנראה מהימין] שיבין שפתרון הסכסוך כרוך בסיום הכיבוש נמשיך להתבוסס במעגל הדמים המטורף.

אהוד: תודה לך שבימים קשים אלה את מעודדת את ביבי, רואה בו אשם במצב ומייחסת לו אפס הישגים. אני לא הייתי מחסידיו אבל אני חושב שהוא, והעומדים לצידו בהנהגה, נוהגים נכון, ומזלנו שאינם שומעים לעצות כעצותייך.

אגב, שמעת לאחרונה על סוללות "כיפת ברזל" או שגם הן בעינייך חלק מן הדגים הבאושים – אשר למזלנו קיימים רק בדמיונך הספרותי הפורה.

* * *

יואב אהרוני

לא הוגן

הבוקר, עוד בטרם אושר הסכם הפסקת האש ע"י הממשלה, אנו עדים לזעמם ולאכזבתם של תושבי הדרום על כך שהישג צבאי מפואר תורגם שוב פעם לכישלון מדיני. גם הפרשנים מייסרים את הממשלה על הכישלון הזה. שמעון שיפר: שוקת שבורה. יועז הנדל: מוסריותינו בעוכרנו, זה לא הוגן. בקיצור, שוב פעם שיחקנו נגד יריב לא הוגן והפסדנו.

זה מזכיר לי סיפור משפחתי ישן. הבן הגדול היה אז כבן 15, אחיו הצעיר כבן 10. בשעת אחר הצהריים, בעוד אימם מנסה לתפוס קצת מנוחה בחדר השינה, בתום יום עבודה מתיש, והגדול שרוע על ספה בסלון, נערך הצעיר למשחק כדורגל בשטח הפנוי בסלון: הוא ערך במגרש נעליים וסנדלים, חלקם כסימוני שערים ויתרם כשחקני יריב. בבעיטת הפתיחה הכדור פגע בנעל יריבה וחזר ונכנס אל שערו-הוא. 1:0. הגדול מדווח לחדר השינה: "אימא, הוא שיחק כדורגל נגד סנדלים והפסיד!..." הקטן: "זה לא הוגן, גם נעליים השתתפו."

נראה לי שבפעם הבאה נצטרך למצוא לנו יריב יותר הוגן.

* * *

בבקשה תקשיבו

תעבירו כמה שיותר מהם לפני שימחקו את הראיון

https://www.youtube.com/watch?v=b0m3RghOcFo#t=34

* * *

צבי י' כסה

הסזון כמשל

בן גוריון צדק בגדול "בסזון" ב-1945. על סמך מה?

על סמך זה שנתניהו דורש ממחמוד עבאס לבצע את הסזון הפלשתיני. בנאומו של יו"ר הרשות הפלשתינית בפני שרי החוץ הערבים,  אישר כי הוא מתאם סזון עם ישראל. ז.א. מוסר מידע. במילים מהלקסיקון האצ"לי: "מסגיר לוחמים לכובש". היו"ר מסכן את חייו. שניים –  סאדאת ורבין – נרצחו על השלום. ונתניהו דוחף את אבו מאזן לשלב נוסף שקרה אצלנו ב-1948.  

במריבה בין התנועה הרוויזיוניסטית לגילגוליה עד לליכוד – לבין תנועת העבודה לגילגוליה מהיישוב והמדינה, אין דבר חריף מהסזון – ההחלטה של ההנהלה הציונית למסור פורשים, חברי אצ"ל, לידי הבריטים. עניין זה, בצד אלטלנה, עולה בוויכוח הציבורי והוא בולט נוכח הסזון שמפעיל ראש הרשות הפלשתינית.

המעטים מאוד שהיו ועדיין כאן בשנות ה-40, חייבים להשכיל את האחרים איך מקימים מדינה למרות הסבכים מבחוץ והפורשים מבפנים.

בנובמבר 1944 – בעצם המלחמה העולמית – רצחו שליחי הלח"י את הלורד מוין, השר הבריטי למזרח התיכון. הזעזוע בוטא ע"י ההנהלה הציונית: "היישוב העברי והציבור היהודי נזדעזעו מרצח לורד מוין... אנו מתעבים את הרוצחים ורואים בהם בוגדים בעמם..." ויצמן אמר שמותו של מוין "כאב לי יותר ממות בני..." ראש הממשלה צ'רצ'יל אמר כי הוא מסתלק מתמיכתו בציונות. והמנהיגות נבהלה לנזק המתרגש.

 ב-1 בפברואר 1944 – המלחמה בעיצומה  – בגין בראש האצ"ל  פירסם  את הכרוז הראשון: "השילטון הבריטי בגד באומה העברית ובציונות הממלכתית. לכן, אין מנוס פרט למלחמה ישירה נגדו... נילחם, כל יהודי במולדת יילחם, אלוהי ישראל, אל צבאות יהיה בעזרנו. אין נסיגה. חרות או מוות..." זו הכרזת המלחמה נגד בריטניה הלוחמת בנאצים.

הנהגת היישוב הועמדה במצב בלתי אפשרי. מלחמת העולם בעיצומה. בן גוריון הכריז על תוכנית בילטמור (1942) התובעת שאחרי המלחמה תיכון מדינה עברית בא"י. שרת ובן גוריון נאבקים על הקמת הבריגדה היהודית (הוקמה רק ביולי 1944). הם וויצמן רצים להיאבק עם עולם ומלואו על קידום המפעל. ומאחורי גבם מכריז ארגון פורש על מדיניות משלו ופורק עול משמעת. הערכת המנהיגות היתה שהפורשים – האצ"ל ולח"י – מסכנים את התוכנית הציונית. ליישוב לא הייתה מדינה ולא משטרה ולא בית סוהר והדרך להתגונן מנזקיהם הכתיבה בלית ברירה את הסזון – למסור פורשים לממשלה.

במצב דומה עומד עכשיו אבו מאזן. הוא לומד איזה נזק הטרור גורם לרשות הפלשתינית הנאבקת על הקמת מדינתם. זה דומה לתהליכים שעבר היישוב העברי ערב הקמת המדינה. דומה ולא דומה. כי לא היה להם בן גוריון כמייסד מדינה: מיומו הראשון בהנהגה הבין ב. ג. שאין לקבל ארגונים פורשים למדיניות עצמאית. אמר ועשה: כל אירגון שהחליט על מדיניות משלו – פורק. מה נערץ יותר מארגון "השומר". אבל, כשהתברר שהארגון מבצע מדיניות משלו – החליט ב. ג. על פירוקו. מה היה יותר נערץ מגדוד העבודה. אבל, כשעלה על מסלול של מדיניות משלו – פורק. וכך היה בעניין האצ"ל וכך היה להבדיל בפירוק הפלמ"ח. וכך היה באלטלנה. וישראל היתה למדינה אחת – ממשלה אחת – צבא אחד – פיקוד אחד! רק מנהיג שמוכן לעמוד באלה מקים מדינה ראויה.

הסכם אוסלו כשל למען האמת כי עראפאת לא העז לחסום את הטרור הפלשתיני ורבין ופרס לא היו מוכנים לחסום את גוש אמונים. בן גוריון עשה אלטלנה א' להבטיח שמדינה היא לא שיבטייה; בגין עשה אלטלנה ב' והרס את ימית ויישובי רפיח למען השלום עם מצרים; שרון עשה אלטלנה ג' בפינוי ההתנחלויות בעזה ובצפון השומרון. שלוש אלטלנות. האם אבו מאזן יעלה לרמה הזאת? האם נתניהו יעלה עדיה? הכול אפשרי. אחרי רוזוולט בא טרומן, אחרי צ'רצ'יל בא אטלי, אחרי בן גוריון בא אשכול. כל השלושה לא איכזבו. אולי.

והפראדוקס: מנהיג משמאל ב-די.אן.איי שלו יש פשרה ומיגבלת הכוח, ב-די.אן.איי של מנהיגים מימין אין גנים של פשרה ומגבלת כוח, והם ניזקקים להשתלתם בעת עלייתם לראשות ממשלה. במילים פוליטיות: עושים את ההיפך מכל שאמרו. 

רק אדם לא ישר יתכחש לעובדה: השמאל מנצח בקונספציה האסטרטגית והימין מנצח בבחירות. עם משונה אנחנו.

* * *

יבין כץ

מה זה ה"שטויות" הזה?

אדוני העורך, שמחתי לקרוא הערותיך לרשימתי בגיליון 959, כך אני יודע שלפחות מישהו קרא רשימה זו. אשר לתוכנן של הערותיך:

א. מתגובותיך אני מקיש שבעיית הקולוניות והקולוניאליזם מעסיקה אותך. היות ואני חניך של "חבר הקבוצות" שתורתו של ר' מרקס לא הייתה נר לרגליה, הרי שתורה זו לא העסיקה ולא בדיוק מעסיקה אותי, מה עוד שרוב הקולוניות לשעבר שעולות כרגע בזיכרוני הן עדיין מדינות די מפגרות. אבל אם אתה יוצא מההנחה שסבך וחבריו ייסדו את הקולוניה כשלב מעבר לקומונה שרוי לך.

ב. חנין זועבי ותופיק טובי, אחת אנטיפטית מאוד והשני קצת פחות, הם שני ישמעאלים  פקחים שלמדו להתל בתקשורת ובחלק מחברי הכנסת. בכל פעם שלאחד מהם נדמה שבוחריו מתרחקים ממנו הוא עולה לדוכן ומעורר פרובוקציה. ישנם כמה חברי כנסת ובראשם גנרלית בדימוס שחשים גם הם צורך להזכיר את קיומם לבוחרים בכל פעם שזועבי וטיבי מתגרים הגנרלית וחבריה מגיבים בהתלהמות, לתקשורת יש "אייטמים" וכולם מרוצים. הצגות אני מעדיף לראות בתיאטרון ואינני עוקב אחרי נאומי השניים.

יחד עם זאת לא קראתי בשום מקום שזועבי וטיבי הציעו להעביר את השלטון במדינה לפלסטינים. כאמור הם פיקחים ולא יציעו הצעה כזו, הם סומכים על חסידי המדינה הדו-לאומית שיביאו את השליטה הפלסטינית. דרך אגב כשאתה כורך יחדיו בר-כוכבא וטילים הנורים מעזה לעבר ישובים עבריים למה אתה רומז? שישנן דרכים יעילות יותר מן הטילים לצמצם את מספרם של היהודים, דרכו של הגיבור שקרא לדרור?

ג. מעיד אני על עצמי שאינני היסטוריון, לא חקרתי ולא חשפתי גילויים מרעישים בנושאים היסטוריים. מאידך אני צרכן די גדול של ספרות מחקרית בנושאים היסטוריים, בכל אלפי הדפים על נושאים אלה שקראתי לא נתקלתי בהגדרה "שטויות היסטוריות", שמעתי על אמיתות היסטוריות מול בדיות היסטוריות, קראתי על אירועים היסטוריים מכוננים וממול כאלה שהשפעתם על ההיסטוריה מזערית, "שטויות היסטוריות" זו בהחלט הגדרה מקורית שזכות יוצרים שמורה ליוצרה. ברשימתי עסקתי בארבע עובדות היסטוריות בסדר זה:

1. בן-גוריון מיאן לכבוש את יהודה ושומרון בשלהי מלחמת העצמאות.

2. עם-ישראל לא הוגלה מארצו לפני אלפיים שנה והמשיך להיות רוב בארץ עד מרד בר-כוכבא. גם אחרי המרד המשיך להתקיים ישוב יהודי גדול בצפונה ובדרומה של ארץ-ישראל.

3. במשך כאלף שנה לא היה ישוב יהודי של ממש בארץ-ישראל. בתקופה זו נוצרה מציאות דמוגרפית בארץ שצריך לקחתה בחשבון.

4. בראשית ימי המנדט לא הפנה עם ישראל את רוב משאביו להקמת בית לאומי בא"י.

האם אלו הן ה"שטויות ההיסטוריות" בהן אתה מאשים אותי? הוכח לי את ההפך.

להוותי אינני אחד מאותם גאונים שיש להם פתרונות לכל בעיה טקטית, אסטרטגית או פוליטית ולכן היה לי נוח יותר לו הייתי יודע שאנו מתייצבים אל מול האמיתות ולפחות לא מרמים את עצמנו בדרך לקבלת החלטות. על רקע אירועי צוק איתן למשל, הייתי שמח מאד אילו הציגו בפנינו את כל האמת על הביטחון ששרר בדרום המדינה לפני "אגירוש" מחבל קטיף.

כמה חיילים נהרגו שם לפני "אגירוש" וכמה אזרחים, כמה ילדים אבדו איברים וכמה נהרגו, כמה קטיושות ופצצות מרגמה עפו מעל הקו הירוק מזרחה, כמה אלפי אנשי מילואים גויסו כל חודש כדי לאפשר חיים יהודיים בארץ פלשת. אנא פרשו לפנינו את כל האמת כדי שנוכל להעריך את התועלת מול המחיר. ונאחל לעצמנו שבוע טוב ושקט.

אהוד: דבריך הובאו כאן ללא שום עריכה. מנת המישכל שלי אינה מספיקה כדי להבין אותם ולענות לך. אפילו לא הרגשת שבטעות התכוונתי לאחמד טיבי ולא לתופיק טובי, אללה יִרְחַמוֹ.

* * *

המתקן הסודי שמכיל את כל אוצרות המדינה

http://www.youtube.com/watch?v=MxYimtIrHTM&feature=player_embedded

* * *

לכבוד ראש הממשלה

לכבוד ידידנו שר הביטחון

לכבוד כל השרים המכובדים

הנדון: חייבים לגמור לעזאתיים, בפנים!

למכובדינו השרים ולכל המנהיגים

מבצע צוק איתן החל לפני שלושה ימים

התנסינו הרי לפניו בעוד שלושה מבצעים

ותמיד הסכמנו להפסקת אש בלחץ מתווכים

לחמאס היו אז טילים שהגיעו רק ל-300 מטרים

וכיום הגיעו להישגים ומכסים את מדינתנו בטילים

אם גם הפעם ניכנע למתווכים שיפעילו עלינו לחצים

ונשחרר את חיילי המילואים כמתוסכלים וכמאוכזבים

ונפסיק את המבצע, ללא כניסת כל הכוחות הרגליים

מבלי לטהר מנהרות מתחת לבתי החולים והמסגדים

אנחנו נפגוש בסיבוב הבא חמאסניקים יותר מסוכנים

הם יכסו את שמי מדינתנו בטילים נושאי ראשים מלוכלכים

מסביבנו כיום מדינות טרור עם זרמים מאוד אכזריים

חמאס כיום חלש ומבודד ויש לחסלו ללא רחמים

ולאחר חיסולו לפרז את הרצועה שתהיה ללא נשקים

ונמסור אותה לאבו מאזן שבבחירות לא יהיו לו מתחרים

בהצדעה לחיילי צה"ל לקצינים ולמפקדים

מיגאל מזיאד עבאס, אלוף משנה במילואים

ושנקראתי גם נער הפלא של שנות הארבעים

י"ג בתמוז תשע"ד 11//07/2014

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

אהוד בן עזר

מסעותיי עם נשים

רומאן

הוצאת "ספרי מקור" 2014

פרק שמיני

הפגישה בחיפה עם מלנכולי הילדה היפה

חברי הטוב מזכיר המשק בא לקראתי בנסיעה הזו ואישר לי השתלמות בת שלושה ימים במאפייה הקואופרטיבית "אחדות" בחיפה, לא לפני שאפיתי לחם לשבוע כדי שתוצאות נסיעתי לא תורגשנה במשק ולא ירעבו. סדרנית העבודה במשק גרה איתו בחדר-משפחה ולא יכלה לסרב. איש חוץ ממנו לא ידע את מטרת נסיעתי האמיתית, וגם הוא השביע אותי לא לעשות שטויות כי פעם נוספת הוא לא יוכל לחפות עליי.

את חיפה אינני מכיר. איכשהו הגעתי באוטובוס לתל-אביב, ברכבת לחיפה ובאוטובוס לכרמל – לעמוד לפני שערו של הריאלי בסנדלים ובמכנסיים קצרים. חשבו אולי שאני מדריך-נוער שמחכה לחניכיו. לפחות הלבוש שלי התאים לסיסמה שהיתה חקוקה שם בפנים – "והצנע לכת".

עמדתי שם כמו אידיוט שעתיים. אולי כבר הלכה? אולי בכלל לא באה היום? אולי תצא רק עוד שעתיים כי יש לה חוג או שדיים? – שדיים? – מחשבותיי התערפלו קצת וגם לא אכלתי כלום מהביקור וטרם ניגשתי אפילו להציג עצמי במאפיית "אחדות" שברחוב השומר או לדאוג היכן אישן הלילה, או שבלילה בכלל לא אישן כי גם בחיפה אופים בלילה לספק לחם טרי לחנויות לפנות-בוקר.

וחוץ מזה...

מיום שאיבדתי את בתוליי אצל ג'ני בִּמְלוש המאפייה לא יצא לי לשכב פעם נוספת עם בחורה. החברוֹת בעין-גדי היו שמרניות. בפחות מלהיכנס לחדר-משפחה – בקושי יכולת לזכות בזיון, ובפרטיות של חדר לזוג זכר ונקבה, כי גרנו שניים ושלושה בחדר, בחורים לחוד, בחורות לחוד. ואני ממש מתתי להשחיל בחורה, הייתי מסוגל לזיין אפילו עיסת בצק – אך לא הייתי מאוהב באף חברת משק כדי להיכנס לגור איתה בחדר-משפחה ולקבוע בכך את גורל חיי לעתיד – אף כי הייתי בידידות כמעט עם כולן, בייחוד מאז חדלתי לשמש בתור מזכיר פנים של המשק, ונעשיתי אופה. ולכן חסכתי קצת כסף, והחלטתי שכאשר אגיע לחיפה...

"הי פִּינְצ'וּק!" שמעתי מאחוריי פתאום קול מתוק מאין כמותו, ומישהו גם משך לי בשובבות בחגורת מכנסיי מאחור וכאילו ניסה להרים אותי, אלא שהיה קל ממני!

סובבתי פניי לאחור ולא האמנתי – מלנכולי, מלכה – עמדה שם, שמנמונת וזהובת-שיער כמו נסיכה קטנה אבל במדי הריאלי, ובסנדלים מהם ביצבצו אצבעות רגליה המתוקות, ממש למצוץ, והיא ממש שמחה עליי כאילו פגשה בי אח אובד ומיד גם הציגה אותי בגאווה בפני שתיים מחברותיה, "האופה מעין-גדי," (נדמה לי שהיתה אז בארץ מאפייה מפורסמת בשם פינצ'וק) – גם הן בחולצות התכלת עם הסיסמה "והצנע לכת" על שדיהן המתפרצים, "שסיפרתי לכן עליו! – "

(עברית מצויינת, לכן ולא לכם. עדיין דיברו עברית של בני-אדם ולא של שאינם מבדילים בין זכר לנקבה, שאולי לכן התרבו בארץ הזוגות החד-מיניים).

ושלושתן פרצו בצחוק גימנזיאסטי שופע, שהאנגלים מכנים בשם גיגלינג, והרגשתי עצמי בפניהן עירום וערייה כי ידעתי שהן מקשרות במחשבותיהן את נוכחותי החיפאית לתיאור פליטתי המבישה בחדר בעין-גדי ש"סיפרתי לכן עליו," כדברי מלנכולי. והייתי בעיני עצמי כמוצג חי בשיעור ביולוגיה, וגרוע מכל היה שחששתי כי מההתרגשות למראיהן אשפיך במכנסיי הקצרים וכאשר יופיע לאיטו כתם בד החאקי הרטוב על מפשעתי ארצה לקבור את עצמי מרוב מבוכה.

"טוב פינצ'וק, אפשר לדעת מה אתה עושה בשער בית-הספר שלי? בטח לא באת להתנצל בהנהלה!"

ושוב גיגלינג של שתי החברות.

"באתי לאפות!" המצאתי בו-במקום, והצחוקים הרקיעו שחקים, "תַלוּש את מלנכולי? חה, חה, חה... תַלוֹש תַלוּש לה בְמישמוש?..."

ממוּש, סליחה – ממש נהניתי מהעברית שלהן. "לא, באמת! קיבלתי שלושה ימי השתלמות באפייה כאן בחיפה!"

"והחלטת להתחיל להשתלם כאן בריאלי?" הביטה בי מלנכולי, משועשעת.

"אני לא מכיר אף אחד בחיפה, וחשבתי, להתחיל כאן..." גמגמתי.

"ואיפה תישן?"

"אני עוד לא יודע."

"ואיפה המאפייה?"

"אני לא יודע," הושטתי לה פתק עם הכתובת.

כאילו שלא יכולתי לשאול בעצמי.

"בנות," נשמע קולה הצלול של מלנכולי, "שלום. נתראה מחר. אני הולכת להביא את פינצ'וק למאפיית 'אחדות'."

הן הופתעו ואני הייתי מאושר שהתירוץ שלי פועל בהצלחה. "רק שלא תיפלי שם לתוך שק של קמח!" איחלו לה.

"בוא איתי," אמרה מלנכולי, ואנחנו הלכנו לתחנת אוטובוס.

אני לא מכיר היטב את חיפה כך שהפרטים, כמו הנסיעה באוטובוס המתנדנד, קצת מטושטשים בזיכרוני.

"איך במשק?" שאלה כאילו שהתה אצלנו חודש במחנה עבודה ולא שעה קלה במסגרת טיול של בית-הספר הריאלי.

"ככה-ככה."

"יש לך כבר חברה?"

"ככה-ככה, ולך?"

"גם כן."

"מה?"

"ככה-ככה."

צחקנו צחוק משחרר עד שאחת הזקנות החיפאיות שישבה לצידנו במעבר העירה: "תגיד לאחות שלך שתפסיק לעשות כזה רעש! אצל דוקטור בירם ככה לא צועקים!"

ואילו הקשיש שישב לצידה לא שם לב להערתה והמשיך לדבר כשהוא מצביע על עורו הצפוד: "מה לעשות? אלה החיים. עכשיו אני בְּזִיקנה..."

"ואתה בכלל לא מכיר את חיפה?" שאלה מלנכולי כשראתה אותי מסתכל בעניין רב בנעשה על המדרכות, ובייחוד באותם קטעים בהם נגלו למטה המפרץ הכחול עם האוניות, הנמל, ורחוק יותר ה"לבניות" הגדולות של בתי-הזיקוק. שנים רבות חשבתי שהן יחידות בעולם מסוגן עד שלימים נסעתי ברכבת עם ג'ני מלונדון צפונה, פעם לאדינבורו ופעם ליורק, ובסביבות הערים לידס וגלזגו, צצו מדי פעם מבעד לחלון – הרבה "לבניות" גדולות כאלה, מעלות אד לבנבן על קו האופק.

"כמעט שלא מכיר."

"אל תגיד שלא היית כאן אף פעם!"

"כשהייתי ילד. לאימא שלי היתה כאן חברה שגרה בהדר הכרמל, ומה שאני הכי זוכר הם הכדורים הפורחים שהיו מתרוממים לפנות-ערב כמו בלונים בצבע כסף-מתכתי מעל למפרץ," וכשראיתי את הבעת התמיהה על פניה מיהרתי להסביר, "זה היה במלחמת העולם השנייה. הגרמנים הגיעו עד סטאלינגראד בצפון ועד אל-עלמיין במידבר המערבי, לא רחוק מהגבול של לוב עם מצרים. הם קיוו להתחבר בארץ-ישראל בתנועת מלקחיים מסוריה וממצרים. וכאן היה הבסיס הבריטי הגדול ביותר במזרח התיכון. הבריטים בנו באותה תקופה את רוב מחנות-הצבא, שלימים עברו לרשות צה"ל. ואצלנו כאן בארץ חגגו. קיבלו בקבלנות לצקת פלטפורמות בטון מזויין לאוהלים ולצריפים, ואחרי שהמפקח הבריטי היה רואה ששמו את כמות הברזל הנדרשת, דאגו שילך לשתות בירה או ויסקי בנאפ"י, השק"ם שלהם, ואת תבנית הברזל המרושת הרימו מתוך הבטון הרטוב והעבירו מיד לטבארה, לתבנית של פלאטפורמה סמוכה שטרם נוצקה. לימים ניבעו סדקים ענקיים ברצפות המתפוררות של הצריפים והאוהלים במחנות שנהיו של צה"ל, והעכברושים חגגו."

"תגיד לי, פינצ'וק, מה כל זה קשור לבלונים? אתה כבר יכולת ללמד אצלנו בריאלי. חשבתי שאתה יותר אחד כזה, מהחבר'ה."

היה לי קשה, מאוד קשה, כי חלק מהדרך היה עלינו לעמוד באוטובוס הנוסע בעיקולים וחשתי בשדי זהבהבונת הזקופים נוגעים בי, וכשהסתובבה להראות לי את המפרץ היו אלה אחוריה שהתחככו בי קלות. ואני אל הנערה התוססת הזו ניסיתי להתייחס בחביבות משפחתית, למנות במחשבתי את הקשתות בגשר הארוך על פני ואדי רושמייה, המתגלה מדי פעם, להתרכז בקשקושים המלומדים מימי ילדותי שאני יודעם בעל-פה ובלבד שיצננו את הגירוי המציק לנמר המידברי שלי בגלל קירבתה, ושהזיקפה תרד, ו"אחותי" באוטובוס לא תרגיש בה.

"צינור-הנפט מעיראק עבר את הירדן בין הכינרת לבית-שאן ומשם המשיך במקביל למסילת-הברזל צמח-חיפה, עד שהגיע לבתי-הזיקוק במפרץ, לַרֵפַיינֵרים. בשנות המלחמה היה הצבא הבריטי מעלה לפנות-ערב עשרות כדורים פורחים בצבע כסף מתכתי, והם התרוממו בשקט מעל לאזור הנמל ובעיקר מעל בתי-הזיקוק. הבלונים המוארכים היו כמו ביצים ענקיות עם סנפירים לאיזון, או צפלינים קטנים, קשורים ביניהם בחבלים כמו רשת קורים ענקית על פני כל המפרץ, להגנה בפני ההפצצות של המטוסים האיטלקיים והגרמניים מנמיכי-הטוּס. המראה היה מרהיב, בייחוד כשמסתכלים עליו מלמעלה, מהדר הכרמל. אנשים היו באים מחוץ לעיר במיוחד לראות את הבלונים העולים לפנות ערב – האטרקציה של חיפה, יותר מהכותל של ירושלים."

כשהגענו לרחוב השומר, אף אחד לא שמע ולא ידע על המאפייה.

מלנכולי התעקשה: "אני יודעת שהמאפייה כאן. כשהיינו ילדים לקחו אותנו לבקר ברחוב ונכנסנו למאפייה ואפילו עמדנו וראינו את האופים בבגדי עבודה, ועל הראשים שלהם כיסוי ראש מבד לבן, קולעים חלות בזריזות ידיים מפליאה, מניחים אותן על המירדה ומכניסים לתנור הלוהט. ואפילו הירשו לנו להכין חלות קטנות ולחכות עד שתיאפנה בתנור... ואחר-כך ראינו איך מעלים אותן על המירדה הארוך ומוציאים שחומות ומניחים אותן במשיכה אחת על המדפים בצד, ממש מקצוע! וריח החלות הטריות, והלחם האפוי, הכול היה – משהו... אפילו הצטלמנו כאן..."

"בעד זה התנדבְת ללכת לקנות אצלנו את הלחם בעין-גדי?"

"הריח משך אותי. עשה אותי שיכורה..."

"...את לא תאמיני," רציתי שלא תשתפך באוטובוס ולא תתחיל לתאר בקול מה קרה במשק, "אחר-כך אָראה לך, כתבתי לָך שני שירים אחותי בתור אופה..."

 "...אחי, אבל עכשיו מה קורה? איפה המאפייה?"

המקום היה לא רחוק מהגשר הגדול בעל הקשתות מעל ואדי רושמיה, שעליו עברה התנועה בחיפה צפונה. עמדנו מול הבית שמיספרו 37 ברחוב השומר, שנראה קצת מוזנח, כאילו תיקנו אותו אחרי הפצצה, אך מלנכולי התעקשה שכאן היתה המאפייה וניסתה להיכנס לקומת הקרקע. יצאה לעומתנו אישה ואמרה: "הם כבר הרבה שנים במפרץ, רחוב העמלים תשע. כאן היה פיצוץ."

עכשיו ראינו בחצר שלט ישן זרוק: "מאפייה קואופרטיבית אחדות, מקודם מאפיית ביתנו".

"אני כבר אסע לשם ואת תחזרי הביתה, ידאגו לך."

"לא ידאגו ואני באה איתך. אתה חדש בחיפה."

באוטובוס היורד למפרץ סיפרתי למלנכולי שאת הכדורים הפורחים להגנתו ראיתי לפנות-ערב ממרפסת הדירה המפוארת של משפחת פ. החיפאית, שלאחר זמן לא רב שמעתי שבתם נ., בת עשירים מהמשפחה המיוחסת והוותיקה בארץ, זו נ. שרבים חיזרו אחריה, אולי גם למדה בריאלי – התאבדה. כל זה אירע עדיין בתקופת המנדט. מותה היכה אותי בתדהמה. ממש בכיתי, במיסתרים. ראיתי אותה רק בפעם האחת כשבאתי עם אימי וחברתה לבקר בבית הוריה של נ. היפה, היחפה, עם מחלפות השיער הארוכות, על שדיים טרם הסתכלתי אז, הייתי ילד (אבל ראיתי אותם עכשיו, ועוד איך, חבויים במיפתח חולצת בית הספר הריאלי של מלנכולי הזהבהבונת היושבת לימיני באוטובוס, ליד החלון) – "נ. קיבלה את פנינו וגרמה לי מיד להתאהב בה אף שהיתה מבוגרת ממני בעשר שנים לפחות. חלמתי עליה בלילות וקיוויתי שאבקר שוב עם אימי בחיפה ואזכה לראות אותה, את נ. היפה, היחפה. ולקבל מידיה שוב כוס לימונד קר."

"ומדוע התאבדה?"

"סוד. כמוס. שאלתי מה הסיבה ולא רצו לספר לי או שלא ידעו. נדמה לי שהסתירו כי התאהבה בקצין בריטי, חלמה להיות אשתו, אולי הרתה לו, והתאבדה בגלל התנגדות המשפחה. אבל אני לא מאמין. באותן שנים נישאה לבריטי יעל, אחותו של עזר ויצמן, והשניים חיים באושר שנים רבות, והיו עוד מקרים שלא נגמרו בטרגדיה אלא בחתונה. המשפחה דבקה בגירסה שלא היתה זו כלל התאבדות אלא נ. ניסתה להפעיל בבית את האקדח של אביה, ונהרגה מפליטת כדור."

"תשמע אחי," אמרה, "באת מהמידבר ואתה כבר יודע על חיפה יותר ממני!" 

המאפייה הקואופרטיבית "אחדות" ברחוב העמלים 9 במפרץ חיפה היתה סגורה ומקומחת. הם עובדים בלילה. אבל היה שם עובד אחד, בגיל של אבי, שהתברר שהוא חבר הקואופרטיב וכמובן אופה ותיק. הוא קיבל אותנו במאור פנים ושמח מאוד לשמוע שאני מעין-גדי ושאל אם אחותי לומדת בריאלי, ואפילו כיבד אותנו במים קרים עם מיץ פטל והירשה למלנכולי לטלפן הביתה להרגיע את וְיוֹלֶטָה. הוא לא ידע אם התקבל המכתב מהמזכיר שלנו, וגם אמר שאסור להם להעסיק אנשים שלא דרך לשכת העבודה של מועצת הפועלים, ועל העובדים להיות רשומים בסקציה של האופים, "אבל אתם, בעין-גדי, החלוצים האמיתיים, ואופי חיפה יעזרו ברצון לחברי גרעין ה'נוער העובד' מעין-גדי," ושאבוא בשתיים בלילה, ואמר לי איפה עוצר הטנדר שאוסף את העובדים, ונראה. והוא פיהק וזה היה עבורנו סימן ללכת כי הבנו שהוא עדיין לא ישן מספיק אחרי עבודת הלילה והבוקר.

"אז גם אתה מפא"יניק, פינצ'וק?" שאלה מלנכולי בדרך חזרה.

"לא. אבל כולנו במשק חברי הסתדרות וקופת חולים וכמובן שאני מצביע אל"ף."

"טוב. מפני שאבא שלי אפרים ציוני-כללי. בורגני. ולא כל כך אוהבים כאלה בחיפה. ואיפה תישן?"

"יש לי כתובת של הקומונה של השליחים של ה'נוער העובד' וימצאו לי שם כבר פינה."

"לא. אתה תהיה האורח שלי."

"הרי ההורים שלך התלוננו עליי דרך הריאלי, והיה צריך לענות שהאופה מתנדב מאוסטרליה וכבר עזב..."

"דבר ראשון הם לא בבית, נסעו לנוח במלון הרצליה בצפת. נשארתי רק עם וְיוֹלֶטָה העוזרת הרומנייה שאני קוראת לה סֶגוּלָה שהיא גם חברה טובה שלי ולא נמצאת בלילות בבית, ובי"ת, אני בכלל לא התלוננתי עליך רק סיפרתי בצחוק, וחברה העבירה הלאה לחברה עד שהסיפור הגיע להנהלה ומשם לאפרים שבייחוד התרגז שמישהו נגע בי, וממנו עבר לאימא שלי – וכבר לא יכולתי לצאת מזה בלי להיות שקרנית. זהו."

"סיפרת עליי, אחותי."

"מודה באשמה. נקנה חומוס ונעלה אליי הביתה כי אני כבר מתחילה להיות רעבה. תוכל לעשות מקלחת וקצת לישון לפני שאתה נוסע לאפות במפרץ."

"את בטוחה שזה בסדר?"

"אמרתי לך, מודה באשמה. תמיד חלמתי שיהיה לי אח גדול כמוך!"

"למדתם כבר על יום-טוב ליפמן צונץ?"

"על מה אתה מדבר?"

"על מחוכמת ישראל בגרמניה, תקופה חשובה, שֵׁם נהדר, יום טוב לִמְפּוֹן ציץ... לִמְפּוֹן ציץ... וגם גייגר... ושטיינשניידר..."

"אחי, מה איתך?"

מה יכולתי להגיד, שיש לה ציצים קטנים זקופים שאפשר לראות באלכסון מחולצת הריאלי ואני מחזיק אצבעות ימיני ביד שמאל כדי לא לתפוס בהם ככה, במושב הכפול, באוטובוס, ולכן מדבר שטויות היסטוריות ושב לספור את הקשתות בגשר הארוך על פני ואדי רושמייה. קשת גדולה מאוד על פני כל הוואדי, מחוזקת בשלוש קשתות גבוהות צרות מכל צד שתומכות בין צדדיה לבין הגשר, ועוד שלוש קשתות בינוניות תומכות נטועות בהר, אחת מצפון ושתיים מדרום, ויחד הן נושאות את הכביש. ממש הרמוניה של קשתות, וגם מסילת ברזל למטה בוואדי. וכל המיבנה הסימטרי הזה על רקע מורדות הכרמל הפרוע.

"תגיד, מתחשק לְךָ לִמְפּוֹן-צִיץ אותי?"

"מה פתאום?"

"מה פתאום, פינצ'וּק? מה פתאומְץ?" חיקתה אותי, "אחי, אל תחשוב שאני לא שמה לב שאתה מגניב לי כל פעם מבט בציצים... תגיד, מה אתה חושב עליהם? בתור אופה..." ציחקקה.

בדיוק החלפנו קו אוטובוס ונכנסתי בהדרכתה לקנות גביע קרטון גדול של חומוס לארוחת-הערב.

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אני מבקש לתקן תיקון קטן בדבריו של נעמן כהן ב"חדשות בן עזר" 960: הקופים והחזירים מופיעים בסורה 5 (פרשת השולחן), פסוק 65-64: "אמור: אנשי הספר (= היהודים), אם לא תתנו בנו דופי רק על האמיננו באלוהים... כל אלה אשר קיללם אלוהים, וייחר בם אפו, ויהפוך מהם לקופים וחזירים, ויעבדו את 'הטאעות' – מקום אלה הוא הרע, והם הטועים מן הדרך הישר."

לפי הקוראן, הקופים והחזירים מוצאם באמת מן היהודים, אבל זה לא כתוב בפסוק 60, אלא בפסוקים 65-64.

שלך,

משה גרנות

* סוף-סוף זכה החמאס בתמונות של ארבעה ילדים "פלסטינים" הרוגים בחוף עזה! ולמי, לכל הרוחות, איכפת שיום-יום ולילה-לילה נשלחות עשרות ומאות רקטות של החמאס לעבר היישובים הישראליים ברחבי המדינה? הלא מדובר בסך הכול בדם של יהודים, שהם כמו חזירים וקופים, ואשר דמם אינו קדוש ונאצל כדמם של אותם ילדים מסכנים שהחמאס מעלה קורבן בהשתמשו בהם כמגן אנושי לטרוריסטים שלו המשתדלים כל הזמן להרוג בנו!

* אם היה לנו אי-פעם שמץ של מחשבה לצאת לשיט עם "מנו ספנות", הרי שהוא חלף-עבר בגלל צרחותיה הצרודות והמעצבנות של אורנה בנאי בפרסומת המגעילה של חברת הספנות הזו.

* אנשים לא מאמינים – אבל גם אחרי יותר מ-40 הספרים שכתב במרוצת 51 השנים האחרונות אהוד בן עזר – בהם רומאנים רבים וכן הספר "ברנר והערבים" – הוא מעולם לא זכה בפרס ברנר, למרות שסופרים וסופרות פחותים/ות ממנו בהרבה, כאלה שברנר היה אולי מתהפך בקברו אילו קרא אותם/ן – זכו גם זכו.

אהוד בן עזר מעולם לא הגיש את מועמדותו לפרס הזה או לכל פרס ספרותי אחר. הוא אינו מוכן להתבזות. אבל התקנון מאפשר, אם השופטים אינם מטומטמים, וגם בקיאים קצת בספרות העברית – להעניק פרס גם למי שאינו מגיש.

* העין לא שבעה מלראות בקיץ הזה את העיר תל אביב המלאה ביפהפיות במכנסיים קצרצרים. איזה שפע! לא ראינו שום עיר בעולם מלאה בחורות כל כך יפות, שהן בין היתר גם פרי תערובת העדות של כור ההיתוך וקיבוץ הגלויות, דור שני, שלישי ואולי כבר גם רביעי!

* אהוד יקירי, לשבת היום מול הטמבלוויזיה ולצפות ב"מומחים", לשעברים למיניהם שמקבלים את 15 שניות ה"תהילה" וחורצים את לשונם על כל עניין, בין אם הם מבינים בו ובין אם לא, מדכא ומרגיז לפחות כמו משלשלי המילים המפרסמים בעיתונך. לא על הכול צריך להגיב, לא את הכול צריך לכתוב, העובדות ידועות עד זרא. הדבר דומה למרצה עילג המרצה לפני אולם שלם של עיוורים על חדות התמונה בסרט האחרון של אמן כושל. די. מספיק. כתבתי לך לא אחת את דעתי ש"המשכיל בעת ההיא יידום". זה ש"גזלנו" את בכורת ישמעאל לא יסולח לנו לעולם. כל השאר זה וריאציות על אותו נושא. גם הבדיחות חדלו לשעשע. הוא שאמר הנביא: אינתא חמאר? תוכול חארא ואוסקוט.[אידיוט – אכול חרא ושתוק].

שלך בדממה,

דורון 

* חדשות העיתונאי הפלסטיני אורי משגב, הנרצע לקו הפוליטי האנטי-ישראלי של מערכת "הארץ": "מבצע 'צוק איתן' נכשל"! ["הארץ" באינטרנט, 14.7].

* הי אודי, "מלחמה בְּפְּראים" – העתקה מן העיתון שלך. אם אתה כבר מנקד, לפחות תעשה את זה נכון! – צריך להיות: מלחמה בִּפְראים (ב' בחיריק, פ' לא דגושה). בעברית – שני שוואים רצופים לא יכולים לבוא בראש מילה.

לילה טוב

בנדלה

אהוד:  מתנצל. תמיד הייתי חלש בניקוד.

* כל הרומנים והשירים הארוטיים שכתב אהוד בן עזר במשך שנים רבות, וגם בשנה האחרונה – אינם נחשבים בתקשורת ובספרות הישראלית. ורק כאשר נשים אחדות, שכישרונן טרם הוכח – כתבו והוציאו לאחרונה לאור ספרים ארוטיים, זו "ההתחלה הרשמית" של הספרות הארוטית בישראל – ומלוא כל התקשורת פירסומה, כי רק לנקבות מותר לזיין ולהזדיין ב"ספרות העברית" – להזדיין מבלי שהנשים הקוראות, והן הרוב – תעקמנה את האף הרגיש שלהן, שאולי מעולם לא רכן מעל ביצים של גבר, או ששכחו!

* אלוני זמורה: גדעון לוי מבייש את שמו, שניתן לו על ידי אביו. עיתון "הארץ" מופץ ברחבי העולם. דבריו משמשים חומר תעמולה כנגד מדינת ישראל, בבחינת "מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו." מדינות העולם המערבי, צריכות בימים אלו להצטרף למדינת ישראל למיגור הטרור, כי האסלאם הקיצוני והרצחני תוקע יתדות לא רק בסוריה בעיראק וברצועת עזה, אלא גם בצרפת, באנגליה, בגרמניה, וגם בארה"ב. אם אזרחי מדינות המערב חפצי חיים ורוצים לשמור על אורח חיים דמוקרטי, הם צריכים לצאת מתנומתם.

בימים אלו מדינת ישראל לוחמת, לא רק כדי לשמור על חרות כל תושביה, אלא גם משמשת מגן חי למדינות המערב. בעיתון "הארץ" יושבים אנשים אינטליגנטים ושוחרי אמת, כך אני רוצה לקוות, הם צריכים להקיא מתוכם את גדעון לוי. יש גם גבולות למה שהדעת סובלת כי גם מילים יכולות להרוג...

* יואל נץ: שלום אהוד, בעקבות פרסום תרגומי לשירו של ו. ויסוצקי "סוסים איסטניסים" בגיליון חב"ע מס' 960 (תודה, אהוד!) פנו אליי קוראים מבין יודעי הלשון הרוסית וסמכו את ידיהם על מידת נאמנותו של התרגום למקור, למעט השורה: "את סוסי אשכֵּר", וטענו בצדק, שהתרגום הנכון צריך היה להיות: "את סוסי אשקֶה"...

בכל זאת, אנסה נא, ברשותך, לסבר מעל גבי חב"ע את אוזנם של המקטרגים, ואולי אף יעלה בידי להצדיק את בחירתי בפועל "אשכר".

המטאפורות והסמלים שבשיר זה הינן שקופות ומרגשות לאוזניהם של אוהבי ויסוצקי ומוקיריו: קרבת מזחלתו של הזמַר אל פי התהום הלוא היא קרבתו אל מותו; הסוסים הדוהרים אינם אלא חייו המסוערים, הם גורלו ומנת חלקו; השוט המצליף בסוסים הוא התמכרותו לטיפה המרה ולסמים. מכאן ברור, מדוע הוא מתחנן בפני סוסיו למען יאטו מדהירתם לקראת קץ חייו הבלתי נמנע, חרף הצלפותיו בהם ללא רחם (ו. ויסוצקי קרס, אכן, ומת בעודו בן 42 שנה בלבד...)

שני מובנים לה למילה הרוסית "напою" בכפוף להקשר: גם "אשקה" וגם "אשכר"... לכל בר-בי-רב ברור שסוסים משקים ולא משכרים אותם. אבל, לאור האמור לעיל, אני בחרתי דווקא בפועל הבלתי סביר לכאורה, על מנת לנסות ולרמז לקורא העברי ולו במשהו "למה התכוון המשורר."

מומלץ בחום לצפות ולהאזין לביצוע:

https://www.youtube.com/watch?v=TtjzVievnXQ     

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,626 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה עשירית למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-80 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של העדות על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל