גיליון מס' 962 מורחב לרגל המצב

ולאחר שעיתון "הארץ" כנראה השתגע

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ג בתמוז תשע"ד, 21 ביולי 2014

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: עַכְשָיו סוֹף-סוֹף מַתְחִיל לִפֹּל הָאֲסִימוֹן... // עוז אלמוג: הזרקור של "צוק איתן". // מלכה נתנזון: חופשי מכאב. // עזה: גבורתם של האנשים הפשוטים, מאת: חסן ח'ד'ר. // נֹגה מָרון: שלום, עבּיר איוב. // אוריה באר: חלחול, מאי 1939. // עמוס אריכא: 1. "אף מלה על פשעי מלחמה". 2. לא מבצע – זאת מלחמת קיום. // אודי מנור: במקום תפילה לשלום חיילינו. // המתנה האחורית, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // בד"צ שמד"צ. // אורי הייטנר: 1. אסטרטגיית ה"אין ברירה". 2. צרור הערות 20.7.14. // מתי דוד: 1.  נגד התוכנית ההזויה "סגירה ופתיחה"  של רשות השידור. 2. א.ב. יהושע, הסופר המבולבל, הפך סנגור של החמאס המתוסכל. // לא לחינם ירד החרא מתי שמואלוף לברלין! – מפגינים בברלין: "יהודים חזירים פחדנים, צאו החוצה!" // תקוה וינשטוק: בן גוריון כותב לילדי שרונה שבגליל. // יהודה דרורי: 1. לבוא חשבון עם כשלי מערכת הביטחון! 2. משהו על הבוגדנות היהודית.  // צבי י' כסה: המצלמה לרעיונות ולמעשים. // הדסה  מור: קמצנות כפייתית כופה, הצגת "הקמצן" בתיאטרון "הבימה". // נעמן כהן: מבצע צוק איתן עד לניצחון. // אהוד בן עזר: בעתיד הניראה לעין, נכתב בירנטון, אוקספורד, אפריל 2003, ופורסם מאז פעמים אחדות. // March 11, 2014 :Alan Dershowitz // אהוד בן עזר: מסעותיי עם נשים, רומאן, 2014, פרק תשיעי: אני מְשחֵק בַּבָּמְבַּטיָה (באמבטיה) בתלתלי הערווה של בתוליהָ, חלק ראשון של הפרק. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

עַכְשָיו סוֹף-סוֹף מַתְחִיל לִפֹּל הָאֲסִימוֹן...

עַכְשָיו, שֶכְּבָר הִצְהִיר גְּלוּיוֹת בְּזֶ'סְטָה ווֹלוּנְטָרִית

מַר שוּכְּרִי, שַׂר הַחוּץ שֶל הַמִּצְרִים, כִּי לוּא כִּבֵּד

חָמָאס אֶת הַפְסָקַת הַיֶּרִי הַהוּמָנִיטָרִית

הָיָה מוֹנֵעַ מֵרַבִּים בְּעַזָּה לְאַבֵּד

אֶת חַיֵּיהֶם בָּם מִשְתַּמֶּשֶת כַּת פְּרָאִים פּוֹשַעַת

כְּקִיר מָגֵן לְשִלּוּחֵי רָקֵטוֹת מֵחֻבָּהּ

שֶל אֻכְלוּסְיָה צִיוִילִית שֶכְּנֻפְיַת חָמָאס מֻרְשַעַת

בְּנִצּוּלָהּ הָרַצְחָנִי בְּתוֹר בַּת עֲרֻבָּה, –

עַכְשָיו, שֶבְּקָהִיר הֵטִיחָה כְּבָר הַטֵּלֵוִיזְיָה

מִפִּיהָ שֶל שַדְרָנִיתָהּ אָמַאנִי אֶל חָיָאת

קִטְרוּג גּוֹרֵף עַל תּוֹקְפָנוּת חָמָאס מִתּוֹךְ רֵבִיזְיָה

שֶל צַעַד אֱוִילִי זֶה שֶאִפְשֵר אֶת הַנְחָיַת

חֵיל הָאֲוִיר שֶל יִשְׂרָאֵל לִגְמֹל קָשוֹת לְעַזָּה

כְּשֶהַמִּצְרִים זוֹכְרִים אֵיךְ פִּרְצֵי הֶרֶג יִצְרִיִּים

שֶל הֶחָמָאס (שֶזֶּה שְבוּעַיִם מַמְלַכְתוֹ הֻפְגָּזָה)

פּוֹגְעִים בִּתְחוּם סִינַי בַּחַיָּלִים הַמִּצְרִיִּים, –

עַכְשָיו, שֶכְּבָר אוֹמְרִים שַלִּיטֵיהֶם שֶל הַסָּעוּדִים

דְּבָרִים שֶחֹד עֻקְצָם אֵינוֹ מֻסְתָּר וְלֹא מֻכְמָס

עַל כָּךְ שֶמּוֹשְלֵי עַזָּה מְסַיְּעִים כָּאן לַיָּאהוּדִים

לִפְגֹעַ בְּעַרְבִים בְּאַשְמָתוֹ של הֶחָמָאס, –

עַכְשָיו, שֶבֶּן מִשְפַּחַת חַ"כּ חָנִין זוּעַבִּי סָח כְּבָר

וְנַעַר בֶּן גִּילוֹ מֵאוּם אֶל פַאחֶם סָח אַף הוּא

שֶאֵין הוּא מִצְטָרֵף לְאֵלֶּה הַהוֹלְכִים בַּסָּךְ כְּבָר

שָנִים עִם בִּרְיוֹנֵי חָמָאס, שֶרַק שִׂנְאָה שָפְעוּ 

וְלֹא הוֹעִילוּ כְּלָל בַּהֲסָתוֹת שְטוּפוֹת הָאֶרֶס

לָאִינְטֵרֵס הַפָלַסְטִינִי שֶבְּדָם מֻכְתָּם,

עַכְשָיו שֶכְּבָר שְנֵיהֶם אוֹמְרִים מוּל כָּל רָקֵטַת הֶרֶס

כִּי הֵם רוֹאִים בְּיִשְׂרָאֵל זוֹ אֶת מְדִינָתָם, –

עַכְשָיו, שֶאַבּוּ מַאזֶן כְּבָר הוֹקִיעַ בְּפַרְהֶסְיָה

אֶת בְּנֵי בְּרִיתוֹ שֶבֶּחָמָאס, שֶבְּצִמְאוֹן דָּמָם

הוֹפְכִים בְּמַטְּחֵיהֶם אֶת הַסִּכְלוּת וְהָאַגְרֶסְיָה 

לְבּוּמֵרַנְגּ פָטָלִי כְּנֶגְדָּם שֶל בְּנֵי עַמָּם

עַד כְּדֵי כָּךְ שֶהוּא, עִם יִשְׂרָאֵל וְעִם מִצְרַיִם

נִרְאִים לְבַּאנְדַּת אִיסְמָעִיל הַאנִיָּה כְּאוֹיְבָיו

שֶל תַּאֲגִיד רוֹצְחִים זֶה, השּוֹפֵךְ דָּמִים כַּמַּיִם

וּמְאַמְלֵל אַלְפֵי עַזָּתִים הַחַפִּים מֵרְבָב, –

עַכְשָיו, שֶכְּבָר גִּנָּה הָאוּ"ם מִקּוּם מַחְסַן רָקֵטוֹת

בְּבֵית סִפְרָהּ שֶל סוֹכְנוּת אוּנְרָ"א בְּיָזְמַת חָמָאס

שֶכְּבָר שָנִים רַבּוֹת נָקַט וְעַד הַיּוֹם נוֹקֵט עוֹד

בְּקַו סְחִיטַת תְּרוּמוֹת מֵאוּנְרָ"א שֶכַּסְפָּן נֶחְמָס

מִקָּרְבְּנוֹת הָעֲזוּבָה, הַבַּעֲרוּת, הָעֹנִי

לְצֹרֶךְ בְּנִיַּת וִילוֹת לְצַמֶּרֶת הַטֵּרוֹר

וְלִרְכִישַת אַמְלָ"ח בִּסְכוּם אוֹתָן תְּרוּמוֹת מִילְיוֹנִים

כְּשֶלַּשְּחִיתוּת יֵש גַּם לֵגִיטִימַצְיָה וְגַם דְּרוֹר, –

עַכְשָיו, שֶכְּבָר אֲפִלּוּ לִצְבוּעֵי אִחוּד אֵירוֹפִּי

בָּרוּר כִּי בֵּית חוֹלִים עַזָּתִי יֵש בּוֹ אַרְסֶנָל

שֶל נֶשֶק שֶעֶרְכּוֹ הָרְפוּאִי וּפִילַנְטְרוֹפִּי

לְחוֹלֵי עַזָּה הוּא אָסוֹן כְּמוֹ אִיסְמָעִיל הַנָּ"ל, –

עַכְשָיו, שֶכְּבָר דְּבָרִים נוֹקְבִים בְּקוֹל צָלוּל הִשְמִיעַ

הַדּוֹקְטוֹר תָּאוּפִיק אָמִיד, רוֹפֵא מִצְרִי אֲשֶר

נִמְנָה בַּעֲבָרוֹ עִם הַ"גָּ'מָעָה אִיסְלָאמִיָּה"

(אִרְגּוּן שֶעַל פָּחוֹת מִדָּם גִּ'יהָאד לֹא יִתְפַּשֵּר);

עַכְשָיו, שֶדּוֹקְטוֹר זֶה הִכְרִיז כִּי הַנִּצּוּל הַצִּינִי

שֶמַּנְהִיגֵי הַפָלַסְטִינִים מַפְעִילִים בִּשְמָם

עַל סֵבֶל בְּנֵי עַמָּם, הוּא, בְּתוֹר דּוֹקְטוֹר מֵדִיצִינִי

רוֹאֶה בּוֹ חֹלִי מַר לַפָלַסְטִינִים בְּעַצְמָם, –

עַכְשָיו, שֶכְּבָר מֵידָע בֵּינְלְאֻמִּי שוֹפֵךְ אוֹרוֹ כָּאן

עַל יְלָדִים עַזָּתִיִּים מֻכִּים בְּהַתְקָפַת-

סַרְטָן, הַמִּתְרַפְּאִים בְּ"בַרְזִלַּי" וּבְ"סוֹרוֹקָה"

כְּמוֹ פְּצוּעֵי סוּרְיָה הַזּוֹכִים לְכָךְ בְּ"זִיו" שֶל צְפַת, –

עַכְשָיו, שֶמְּחַבֵּל חָמָאסִי זֵד וּבֶן בְּלִיַּעַל

זָמַם פִּגּוּעַ קֶטֶל וְסֻכְּלָה מְזִמָּתוֹ

אַךְ הוּא כָּרֶגַע מְאֻשְפָּז, מַמָּש כִּפְצוּעֵי צַהַ"ל

בְּבֵית חוֹלִים יִשְׂרְאֵלִי, לְגֹדֶל פְּתִיעָתוֹ, –

עַכְשָיו, שֶזֶּה אוּלַי תַּקְדִים רִאשוֹן בּוֹ לֹא נִשְמַעַת

הָאֻכְלוּסְיָה הָאֶזְרָחִית בְּעַזָּה לֶחָמָאס

כִּי אִם לָאַזְהָרוֹת שֶל צַהַ"ל וְנוֹקֶטֶת צַעַד

שֶל הִתְפַּנּוּת מִתְּחוּם בָּתֶּיהָ שֶיְּהֵא מִרְמָס

לְאֵש יִשְׂרְאֵלִית מִשֶּיֻּבְרַר לוֹ כִּי פִּנּוּ כְּבָר

כַּחֲמִשִּים אַלְפֵי יוֹשְבֵי אוֹתָם בָּתִּים שָם אֶת

בֵּיתָם שֶמִּתּוֹכוֹ הֻפְגַּזְנוּ, כָּךְ שֶנַּעֲנוּ כְּבָר

לְקוֹל הַתְרָאוֹתֵינוּ וְהוֹכִיחוּ בָּהּ בָּעֵת

כִּי הֵם מְצַפְצְפִים גְּלוּיוֹת עַל הָאִסּוּר הַקְלָסִי

לְהִתְפַּנּוֹת, אִסּוּר שֶמּוֹשְלֵיהֶם הַנּוֹעָזִים

צִוּוּ לָהֶם בְּשֵם הַהוּמָנִיזְם הֶחָמָאסִי

הַמַּפְקִירָם כָּל פַּעַם לְמִטְוָח שֶל בַּרְוָזִים

בְּעוֹד הַשָּאטֶר חַאלֶד מַשְעָל מְחַלֵּק מִקַּאטַר

פְּקוּדוֹת גְּבוּרָה בִּשְלַט רָחוֹק וְחֶבֶר אַמִּיצָיו

שֶל מַר הַאנִיָּה מִסְתַּתֵּר עָמֹק מְאֹד לְמַטָּה

בְּמַחְבּוֹאִים מַחְתַּרְתִּיִּים לְרֶגֶל הַמַּצָּב,

מָה שֶמּוֹכִיחַ כִּי לְמוּל פְּגִיעוֹת עַזּוֹת שֶל רֶסֶק

מֵאֵש יִשְׂרְאֵלִית כָּל צִוּוּיֵי חָמָאס דְּחוּיִים

וְיוֹשְבֵי עַזָּה מְבִינִים עִם מִי יֵש לָהֶם עֵסֶק

וּבְשִקּוּל שָפוּי מַעֲדִיפִים אֶת הַחַיִּים.

עַכְשָיו שֶבְּלִּבֵּנוּ אֵין כְּדֶרֶךְ נֵץ אוֹ עַיִט

שִׂמְחָה לְאֵיד קָרְבְּנוֹת גְּמוּל גַּם אִם זֶה גְמוּל צוֹדֵק

הַמַּשְאִירָם, אִם לֹא נִסְפּוּ, מֻכִּים וְחַסְרֵי בַּיִת

כְּעֹנֶש עַל מְצוֹר מַטְּחֵי חָמָאס הַמִּתְהַדֵּק

מִזֶּה שָנִים עַל יִשּוּבָיו שֶל מַעֲרַב הַנֶּגֶב

מִידֵי רוֹצְחִים שֶאֵין הֵם רַק אוֹיְבֵינוּ, גַם אוֹיְבָם

שֶל אֶזְרָחִים חַפִּים בְּעַזָּה הָאִלְּמִים מֵהֶגֶה

מִפַּחַד מוֹשְלֵיהֶם גּוֹרְמֵי סִבְלָם וּמַכְאוֹבָם.

עַכְשָיו שֶכְּבָר מַתְחִיל לִפֹּל גַּם בְּאַרְצוֹת שְכֵנֵינוּ

בֵּין קֹמֶץ רֵאָלִיסְטִים הַחוֹרְגִים מִן הַשּוּרָה

מֻכַּת הַהֲסָתוֹת שְטוּפוֹת הַמּוֹחַ שֶל שׂוֹנְאֵינוּ

הָאֲסִימוֹן הַדַּק שֶל הָאֱמֶת לַאֲשוּרָהּ

זוֹ רַק בְּשׂוֹרָה צְנוּעָה מְאֹד שֶל הִתְפַּכְּחוּת פְּרַגְמָטִית

מֵעִוְרוֹנוֹת תַּעֲמוּלַת הַשֶּקֶר הָעַרְבִית

בָּהּ מֻלְעָטִים שָנִים בִּגְנֵבַת דַּעַת סִיסְטֵמָתִית

מִילְיוֹנִים מֻרְעֲלֵי בּוּרוּת וַהֲסָתָה קְרָבִית.

וְזֶה עוֹד יֶאֱרַךְ שָנִים רַבּוֹת שֶל דָּם וָדֶמַע

כִּי הִתְפַּכְּחוּת מְלֵאָה לֹא תִתְחוֹלֵל בִּזְמַן קָרוֹב

וְעַד שֶהַדִּיסְקֵט יֻחְלַף וְכָךְ גַּם הַסִּיסְטֵמָה

וְעַד שֶקֹמֶץ רֵאָלִיסְטִים זֶה יְהֵא לְרֹב

וְעַד שֶמִּנְּפִילַת הָאֲסִימוֹן הַזֶּה בֵּינְתַיִם

תִּבְקַע סוֹף סוֹף הִתְבַּהֲרוּת הַשֵּׂכֶל הַיָּשָר

צָרִיךְ לְהִתְפַּלֵּל כָּאן לְהַרְבֵּה חַסְדֵי שָמַיִם

וּלְעִדּוּד כָּל גּוּף עַרְבִי מָתוּן אִם רַק אֶפְשָר.

וְלַעֲנֹש בְּיָד קָשָה כָּל רֶצַח שוֹבִינִיסְטִי

שֶהוּא חֶרְפָּה לַיַּהֲדוּת וְכָךְ גַּם "תַּג מְחִיר"

וּלְרַסֵּן יָמִין אֲחוּז דִּבּוּק מִילִיטָרִיסְטִי

מַמָּש כְּמוֹ אַשְלָיוֹת שְׂמֹאל קִיצוֹנִי הַמַּעֲכִיר

אֶת פִּכְחוֹנוֹ בַּבְּלוֹף כִּי חֲלֻקַּת יְרוּשָלַיִם

לִשְנַיִם אוֹ מִלּוּי תְּנָאֵי חָמָאס יִשְׂאוּ הֲלוֹם

אֶת מָה שֶבֶּאֱמֶת זְקוּקִים לוֹ הָעַמִּים הַשְּנַיִם

מֵאָז יְמֵי יִצְחָק וְיִשְמָעֵאל: אֶת הַשָּלוֹם.

כִּי עַד שֶזֶּה יֻשַּׂג כְּפַאקְט רֵאָלִי, לֹא רֵטוֹרִי

וּמָה שֶכְּבָר מֵבִין מִעוּט  יָבִין גַּם הֶהָמוֹן

זְקוּקָה תָמִיד הַשְלָמָתוֹ שֶל תַּהֲלִיךְ הִיסְטוֹרִי

לִסְכוּם תְּמוּרוֹת גָּדוֹל הַרְבֵּה יוֹתֵר מֵאֲסִימוֹן...

* * *

עוז אלמוג

הזרקור של "צוק איתן"

השמאל הרדיקאלי תופס את האלימות המופנית כלפי ישראל כתולדה של סכסוך בין יהודים לפלסטינים, שנוצר בשל נסיבות היסטוריות טרגיות. כיוון ששני העמים אשמים באותה מידה (הציונים קצת יותר) וכיוון ששניהם שואפים לחיות בשלום ובשלווה זה בצד זה, הפתרון אחד ופשוט: פשרה. מה שמעכב את סיום הסכסוך הוא הסרבנות הישראלית. קצת יותר מאמץ, גמישות ופתיחות מהצד שלנו יגשימו את החלום ההדדי.

על דעתו של השמאלן הקיצוני לא עולה שלאלימות יש לעתים גם סיבות תרבותיות ואידיאולוגיות, המנותקות מסכסוך קונקרטי בין שני צדדים. כדאי להזכיר, למשל, שהנאצים שנאו את היהודים והקימו מנגנון השמדה, לא בגלל איזו מחלוקת דתית או לאומית. היהודים היו בעצם הנקודה על מטרה רחבה יותר: השמדת התרבות המערבית הלא-ארית. במילים אחרות, השואה נולדה מתוך קוד ערכי מעוות, ולא מתוך סכסוך שניתן ליישבו באמצעות משא ומתן ופשרות.

כיוון שהשמאל הדוגמטי מסרב לראות במלחמתו של החמאס מלחמה תרבותית, הוא נוטה להתעלם מהמכנה המשותף האידיאולוגי והארגוני בין הפונדמנטליזם העזתי לבין הפונדמנטליזם העולמי. לפי תפישתם, החמאס והג'יהאד האסלאמי הם ארגוני טרור מקומיים, עם מטרות מקומיות (לאומיות) ולא סניף ברשת רשע עולמית. עד כדי כך גדול עיוורונו של השמאל הרדיקאלי, שאפילו האמנה של החמאס, שאינה מסתירה את מטרותיו הגזעניות, נתפסת על ידו כלא יותר מהצהרה אוטופית חסרת חשיבות ("אוטופיה" שבה ישראל והמערב לא קיימים על המפה).

ואז בא "צוק איתן" ושם לראשונה זרקור ממוקד על ההזייה הזאת. פתאום נעשה יותר קשה לעגל קצוות, ליצור סימטריה מופרכת, ללכלך על ישראל ולזלזל בתבונה ובמוסריות של הנהגתה, צבאה ורוב אזרחיה. למרבה צערו של השמאל הרדיקאלי, החמאס גם פתח במתקפת הטילים (למעשה עוד קודם לכן באירוע החטיפה ורצח הנערים); גם חשף ארסנל נשק עצום שנאגר במטרה לרצוח המוני ישראלים (תוך בזבוז מיליארדים שהיו אמורים לשפר את רמת החיים בעזה); גם המחיש את שיקוליו הלא רציונאליים עד כדי טירוף והתאבדות (הרי ברור שבלתי אפשרי להכריע את ישראל באמצעות טילים ועוד יותר ברור שהתגובה תגבה מחיר כבד מהתוקפן); וגם הראה שתנאיו להשבת השקט על כנו אינם כוללים שום סעיף של משא ומתן על שלום.

באופן עקיף נחשפה גם דמותו של הציבור הפלסטיני, שחלקו הגדול תומך בחמאס ובמטרותיו. בעוד שבישראל שוקלים ומתייסרים בנושא המידתיות ובמחיר חיי אדם, אצל הפלסטינים (גם בגדה) לא נצפו הפגנות מחאה נגד המתקפה הרצחנית מעזה (למרבה הצער והאכזבה, גם רוב ערביי ישראל דוממים, כהרגלם). אפילו אבו-מאזן, יקיר השמאל, לא נשא נאום תוכחה תקיף המגנה מכל וכל את המתקפה האלימה על ישראל.

אבל מה שהכי כואב לשמאל הקיצוני, זה שביבי, שנוא נפשו, נוהג במתינות ובאחריות ממלכתית ומוסרית, נענה בחיוב לכל קריאה בינלאומית להפסקת אש ודחה את הפלישה הקרקעית של צה"ל לדקה התשעים, תוך עמידה נחושה מול מבקריו מבית.

הדיסוננס הקשה שאליו נקלע השמאל הדוגמטי מייצר את טיעוני ה"אבל": החמאס מתנהג אמנם לא יפה – אבל זה באשמת ישראל הכובשת והכולאת; הם באמת קצת אלימים – אבל למה להעליב ולכנות אותם "מדינת טרור"? מותר לנו להגן על עצמנו – אבל מדוע להרוג כל כך הרבה חפים מפשע? אתם טובים רק במלחמות – אבל מה עם השלום? היום אתם תוקפים – אבל מה יהיה מחר? אפשר להרוג אויבים – אבל למה לשמוח לאיד? מותר התקפה אווירית – אבל למה גם קרקעית? החמאס באמת שונא יהודים – אבל מה עם כל הפלסטינים המתונים?

ומה עושים אנשי השמאל האולטרה-רדיקאליים (מי שמכונים "פעילי שמאל") לנוכח מצוקת הדיסוננס? רובם נכנסו למנהרה הפרטית ונאלמו דום. הם ימתינו עד יעבור זעם, כאשר הזיכרון התקשורתי הקצר יעלים את המשמעות הרחבה של "צוק איתן" – וכאשר יצוץ איזה אירוע פוליטי חדש שיסיט את תשומת הלב ויאפשר להם לחדש את המנטרות האנטי-ישראליות. ברבים מהם מפעמת התקווה (במודע ושלא במודע), שיופיע בעתיד הקרוב איזה "פשע מלחמה" מפוברק, שיאפשר להם להגדיר את מלחמת המגן הישראלית כמתקפה יזומה שנועדה בעיקר לתחזק את הכיבוש.

העובדה שתמונת "הרעים" ו"הטובים" במלחמה הזו כל כך ברורה (אפילו נשיא מצרים גינה את החמאס) מקשה במיוחד על השוליים הקיצוניים של השמאל. הם כל כך נואשים לנוכח המציאות הטופחת על פניהם, שהם נגררים למעשים הזויים – עוד יותר הזויים ממה שהורגלנו מהם בעבר. הנה כי כן, ההפגנות האנטי ישראליות בלב תל אביב בזמן שמטחי טילים רצחניים נשלחים אליה מעזה, הן כל כך פתטיות ומרושעות, שהמטרה היחידה שהן משיגות היא שנאה גוברת כלפי המפגינים וכלפי האג'נדה הצבועה והאלימה שהם מייצגים.

גם הפרובוקאטור המקצועי גדעון לוי, נביא השמאל הרדיקאלי, שרוי במצוקה. כשהוא כותב על טייסינו "הרעים לטיס" – הוא לא נלחם על חיי הפלסטינים חסרי הישע בעזה, אלא על "חייו האידיאולוגיים". הוא חייב לייצר איזו סימטריה מלאכותית בינינו לבין לוחמי החמאס (הטייסים הישראלים מושווים בעצם למשגרי הטילים והפיגועים מעזה), כדי לגונן על תמונת העולם שהוא בנה לעצמו ולאחרים מזה שנים. המציאות מחוררת לו את המיתוס השקרי ומאלצת אותו להפוך את המגינים הזהירים (הטייסים) לתוקפנים משולחי רסן (למרבה הצער התקשורת הישראלית מסייעת לו באמצעות מתן במות נוספות לדברי הבלע).

תגובתו של השמאל הקיצוני במלחמה הזאת חושפת באופן מחודד את חוסר היושר האינטלקטואלי המאפיין אותו. היושר להכיר במציאות התרבותית במזרח התיכון ובמאפייני הכוחות הפועלים בזירה. השמאל הקיצוני מסרב להודות בטעותו לא רק משום שבאופן כללי קשה לאנשים (בעיקר אנשים חדורי להט אידיאולוגי ושנאה) להודות בשגיאותיהם, אלא משום שהוא יודע שהמלחמה הזו חושפת את קלונו המוסרי.

* * *

מלכה נתנזון

חופשי מכאב

"חופשי מכאב הוא מאושר" – ניטשה

רֵיחַ הָאִינְסוּלִין נִמְהָל

בְּרֵיחַ נֵרוֹת הַשַּׁבָּת

בְּרֵיחַ הַמּוֹרְפִין

בְּרֵיחַ הַקָּנָאבִּיס מַשְׁרֶה טוֹב

וְשׁוּב אֲנִי יְכוֹלָה לְבָרֵךְ

"...שֶׁנָּתַתָּ לִי אֶת הַשַּׁבָּת...

תְּהֵא מְבֹרָךְ לְעוֹלָם וָעֶד."

              *                    

צִפּוֹרֵי גַּן עֵדֶן בִּשְׁמוּרוֹת עֵינֶיךָ

מַפְרִיחוֹת בִּי יוֹנִים

נֶאֱחֶזֶת בָּהֶן

כְּאַחֲרוֹן הַטּוֹבְעִים

* * *

באבל כבד על חמישה ועוד שלושה-עשר חיילי ישראל שנהרגו עד כה במלחמה הקשה בעזה כדי להגן על שלום ישראל, עלֵינו!

* * *

עזה: גבורתם של האנשים הפשוטים

מאת: חסן ח'ד'ר

סופר ועיתונאי פלסטיני מרמאללה, משפחתו חיה ברצועה

מבט אחר על המציאות הפלסטינית בעזה

מאמר שהתפרסם בעיתון הפלסטיני אל אייאם, ומתפרסם ב"על צד שמאל" באדיבותה של המתרגמת יהודית הראל.

הנושא האחד והיחיד ששווה לכתוב עליו הוא גבורתם של מיליון ושבע מאות אלף בני תמותה, בשר ודם, ברצועת עזה. אלה הם בנים ובנות, גברים ונשים, אבות ואימהות, אנשים בגיל העמידה וקשישים, חולים, תינוקות, צעירים, עניים ועשירים, מתבגרים ומתבגרות. כל אלה, ללא יוצא מן הכלל, עלולים למות מוות סתמי. איש מהם איננו יודע מתי יקרה הדבר. אולם, רעם ההפצצות הקרובות והרחוקות מציב את המוות בראש רשימת האפשרויות.

אין גבורה במלחמה או במוות. אך אכזרית יותר מן המוות היא ההמתנה לו. הגבורה האמיתית היא במעשיהם של מיליון ושבע מאות אלף בני אדם, עשרים וארבע שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, שישים דקות בשעה, ושישים שניות בדקה, במאבקם לשרוד. להישאר בחיים בלי להשתגע, או לאבד את החוט הדק, שברגעים מסוימים יוצר את ההבדל בין אדם וחיה.

בבתי עזה אין חדרים ממוגנים, ואין מקלטים אליהם יאוצו האנשים, ואין צפירות התראה שיזהירו אותם מפני התקרבות מטוסי הקרב, ואין "כיפת-ברזל" או מערכות נגד מטוסים. ואין צוותים רפואיים המצוידים באביזרים הרפואיים החדישים ביותר, ובכל מה שאפשר להעלות על הדעת מבחינת ציוד וטכנולוגיות להצלת חיים ולטיפול בהלומי חרדה ולהגשת סיוע הומניטארי והגנה חברתית.

אם התמוטט הבית על ראש דייריו, והם מתו, נפתרה הבעייה, ואולם אם נהרס הבית, ודייריו נותרו בחיים, מחכה להם עינוי חדש, והוא – חיפוש מחסה ומקלט כשהם ערומים וחסרי כל. מיליון ושבע מאות אלף בני אדם, בשר ודם. חשופים וערומים תחת שמי הברזל, והאדמה בוערת תחת רגליהם. אין תועלת בדיבור על חוסר האונים הערבי, הדברים נאמרו כבר מזמן. ואין טעם להזכיר את שתיקת העולם ואת היעדר המצפון העולמי. גם דברים אלה נאמרו כבר מזמן. ואין אפילו תועלת בדיבור על פשעי המלחמה של מדינת ישראל, כי הרי גם הדברים האלה נאמרו כבר מזמן.

"חוסר אונים", "היעדר מצפון", "שתיקה ופשעים", הינם בחזקת "מזון מהיר" שכל כותב חוזר אליו, כל אימת שהוא מוצא עצמו נאלץ לכתוב על נושא שעליו כילה כבר את כל תחמושת המילים.

האם שונה המלחמה הנוכחית נגד עזה מהמלחמה הקודמת, או מזו שתבוא בעקבותיה?

לא בעיני מיליון ושבע מאות אלף בני אדם, המשכימים קום ודבר לא מבטיח להם כי לא יהיה זה הבוקר האחרון. וכשיורד הלילה, דבר לא מבטיח להם שיגיעו שלמים ובריאים לסיפו של שחר חדש. לאמיתו של דבר, אין האנשים יודעים את הפחד עד אחרי שחוזרת נשימתם. אזיי יכולים הם לדבר על משמעות החיים בגיהינום, ולגלות את הגבורה שבחיי היום יום.

הגבורה טמונה בדיבור רגיל שבין אם לבניה בצל מוות אפשרי; הגבורה היא בהורים המתבוננים בבניהם ובבנותיהם, שעליהם הם אינם מסוגלים לגונן מפני מוות צפוי מראש, בעודם רוצים לשמר מה שנותר ממעמדם כהורים. כולנו נפלנו בדרגות שונות אל תוך המלכודת של נרטיבים הרואיים ההופכים את בני התמותה הרגילים לסמלים ולאמצעי הסברה של משמעות הסוגייה הלאומית. לא הבנו שמלכודת זו שוללת מאותם בני אדם רגילים את זכותם להיות גיבורים, זכות שלא תעמוד להם אם יהפכו לסמלים ויחדלו להיות בני אדם רגילים. המשמעות ההרואית של קיומם לא תתגלה, אלא אם תישמר פשטותם – היותם בני תמותה רגילים. ככל שיש פחות פוליטיקה יש יותר אנושיות. עוד מעט ישכחו הפרשנים את מה שאירע, משום שמחזות חדשים של מוות ישתלטו על מרקעי הטלוויזיה. אנשי סוכנויות החדשות יסעו מכאן, והדוברים יסבלו מאבטלה זמנית.

ובינתיים, מיליון ושבע מאות אלף בני אדם ייצאו מתוך עיי החורבות ועננת אבק השרפה, אל האוויר החם והאבק הנישאים ברוח, והמוות האקראי הניבט מכל עבר. ואנחנו נשלוף שוב אותן מטבעות לשון שחוקות, ונשים אותן על המדף, ונשכח את גבורתם של האנשים הפשוטים עד להודעה שכל זה הסתיים. לפני הסיום ימותו אלה שנגזר עליהם למות, ויחיו האחרים, ללא סיבה נראית לעין. עוד חדשה.

מתוך: "על צד שמאל" בעריכת נפתלי רז, 17.7.14.

אהוד בן עזר (סופר עברי שאינו אידיוט מוסרי): אנחנו, הנתונים תחת מטחים של עשרות ומאות רקטות ששולחים לעברנו מנהיגיכם המנוולים כדי לזרוע בנו הרס ומוות, אנחנו, שלולא "כיפת ברזל", שהיא פרי עליונותנו על הברבריות שלכם, היינו אולי גם כן נהרגים במאותינו – אנחנו, בין אזעקה לאזעקה מפני הרקטות שלכם, ובין חרדה לחרדה לשלום הלוחמים שלנו, הנקטלים בידיכם ברצועת עזה –אנחנו, אולי, אולי נמצא בזמן הקרוב רגע זמן לרחם עליכם!

* * *

נֹגה מָרון

שלום, עבּיר איוב

שלום, עביר איוב, בתגובה למכתבך המרגש בעיתון "הארץ" – "אין לכם מושג מה קורה לנו בעזה", הרשי לי להעיר  שבעידן הטלוויזיה יש לנו מושג מסויים על מה שקורה שם אצלכם. אנחנו רואים את ההרס ואת האומללות וליבנו נשבר, כי את כל זה ניתן להפסיק אחת ולתמיד כאשר יבינו המנהיגים שלכם שישראל תישאר כאן תמיד, ויכירו בעובדה ששני העמים שלנו זכאים כל אחד למדינה משלו.

כשהאו"ם החליט בשנת 1947 על חלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות, אחת ליהודים ואחת לערבים, אני ובני דורי רקדנו ברחובות והיינו מאושרים בחלקנו, אף שהערבים קיבלו את הגליל המערבי ואת הנגב, שבו היו יישובים יהודים לא מעטים. אולם כבר למחרת החלה התקפת דמים נוראה על ישראל מצד מדינות ערב. מלחמה שלא פסקה עד היום. במלחמת העצמאות הקרבנו קורבנות כבדים אך בסיומה הצלחנו להקים כאן מדינה דמוקרטית לתפארת. מדינה שטוב לחיות בה גם לאזרחים הערבים. ועובדה היא שהם מסרבים בכל תוקף לכל הצעה של חילופי שטחים עם בני עמם במדינות השכנות.

ישראל היא המדינה היהודית היחידה בעולם, והעולם התרבותי כולו מכיר בה ותומך בקיומה. מדוע מסרבים הפלשתינאים להכיר בעובדה זו ולסיים את הסכסוך הנורא הזה? אנחנו שואפים לשלום, ולא אנחנו פותחים באש נגדכם. אנחנו רק חייבים להתגונן מפני ההתקפות שלכם עלינו. את המצור על עזה הטלנו רק כדי למנוע מהחמאס להכניס חומרי חבלה ותחמושת שבהם הוא תוקף את יישובינו.

רע ועצוב מאוד לחיות כיום בעזה, וצר לי על שאתם תלויים במנהרות באספקת מזון ומצרכים חיוניים, אבל כל עוד אתם משתמשים במנהרות להעברת נשק ותחמושת וזוממים לחטוף את אנשינו  ברור לכם שנעשה את כל הדרוש כדי למנוע מכם זאת.

המצב המייאש הזה אינו מחויב המציאות! אם מנהיגיכם יוותרו על השאיפה להשמיד את ישראל ויכירו בנו כמדינה שכנה – תפרח גם עזה לא פחות מערי ישראל. 

לפני זמן מה קיבלתי חידה במייל:  "נחשו איפה זה צולם?" מלווה במצגת של עיר משגשגת, בתי מלון ובנייני פאר, ולצידם שכונות וילות וחוף ים מקסים – עזה!  לא ייאמן! והיא במרחק של שעה וחצי נסיעה מתל אביב! הרי אתם ואנחנו יכולים לחיות בשלום ולפרנס את משפחותינו בכבוד, אם יקומו לכם מנהיגים שייצגו את הרצון שלך ושל כל האימהות והאבות שכל משאלתם היא לגדל את הילדים שלהם בשלום ובשלווה!

בתקווה לשלום,

נגה מרון

* * *

איך אפשר לרחם על תושבים מופצצים בעזה כאשר מנהיגיהם אינם חדלים לשלוח רקטות קטלניות לעבר מרכזי האוכלוסייה שלנו?

* * *

אוריה באר

חלחול, מאי 1939

 ספק אם יש, לדעתי כמובן, דבר המרגיז יותר את הישראלי המצוי, מאשר הצביעות  הבריטית, בכל הנוגע למבצע "צוק איתן". הם מאשימים אותנו באכזריות, בחוסר אנושיות, והכול בשל ההפצצות הצודקות שלנו, הבאות כתגובה לירי הרקטות על ערי ישראל.

אז אולי כדאי להזכיר לאנשי "אינדפנדנט" ועיתונים מתחסדים אחרים – כמה פרטים  כיצד נהגו הבריטים במקרים דומים. ובכן, מאי 1939. הימים הם ימי המרד הערבי הגדול בארץ ישראל לפני שבעים וחמש שנים בלבד. מרד מטורף זה של ראשי הפורעים באותם ימים, גבה את חייהם של כמאתיים אזרחים, חיילים ושוטרים בריטיים, ושל כארבע מאות יהודים, וכחמשת אלפים ערבים. הוא דוכא על ידי הבריטים באכזריות רבה – כמעט בלתי נתפשת.

אז מאי 1939. חיילים בריטיים נוסעים ברכבם המשוריין ליד חלחול. זו הידועה לשמצה בערבים הקיצונים הגרים בה, זו שמקרבה יצאו כנראה רוצחי שלושת הנערים שלנו, והמסייעים להם. החיילים הבריטיים מותקפים על ידי המון פורעים, הם יורים בחיילים, מעלים את המכונית באש, וכנראה גם פוגעים בגופות.

הבריטים מגיבים באכזריות רבה. כל תושבי חלחול, הכפר הערבי הקיצוני, מוצאים מבתיהם אל שטח גדול פתוח מחוץ לכפר. חם. יום קיץ מהביל. חמסין כבד שורר בחוץ. אך הבריטים מונעים מהילדים ומהנשים מים ומזון ומנהלים מצוד קפדני במשך כשתי יממות.

שמונה ילדים ונשים מתים ברעב ובצמא. אחרים מאבדים את הכרתם ושוכבים על האדמה עד לעילפון חושים. הבריטים מכים מכות רצח את הגברים החשודים ברצח ונוטלים עימם לאחר כיומיים את החשודים. הם משאירים במקום נשים וטף הנוטים למות. החשודים נשפטים ללא רחמים. כמה מהם למוות במשפט מהיר.

עברו מיספר ימים, ואולי חודש או חודשיים. שוב מותקף רכב בריטי, ושוב נרצחים שוטרים בריטיים. הפעם התגובה יותר קשה. היא ממש נוראה. כעשרה חשודים מוצאים להורג, ללא משפט. בתים נהרסים, ציוד עולה באש.

הבריטים דיכאו את המרד הערבי, לאחר הפגנת רכוּת בתחילתו – באכזריות ובתסכול עמוק שלא ייאמנו. וינגייט, הזכור לנו לטובה, שהקים את " פלגות הלילה", היה אדם ישר אך אכזר וקשה הרבה יותר מהגפירים היהודיים. הללו ביקשו ממנו לא פעם למתן את תגובותיו, אך כל פעם ששמע על רצח בריטי או יהודי רתח ממש מזעם.

אגב, אבא ז"ל התנדב ב-1936 לצבא הבריטי בתור נהג אוטובוס, והסיע חיילים בריטים וגפירים לאזורי קרבות. הוא הכיר את וינגייט והלה העריך מאוד את אבא ואת יתר הנהגים האמיצים, שלא פעם סיכנו את חייהם באוטובוסים פתוחים, שלא היו חסינים כלל בפני כדורים. תמונות של אבא בקסדה ועם רובה אנגלי כבד, מאותם ימים, מצויים באלבומים שלנו.

ועוד אגב: הבריטים דאז לא היו מסוגלים כלל להבין את האכזריות המדהימה של הפורעים הערבים, שלא הסתפקו ברצח, אלא גם חיללו את הגופות. וזה הוסיף לאכזריות הבריטים  ולתגובותיהם הקשות.

אז לפני שהכתבים הבריטים הצבועים והנבזים מותחים עלינו ביקורת, מוטב שידפדפו בעיתונים הבריטיים  של אותם ימים.

* * *

עמוס אריכא

1. "אף מלה על פשעי מלחמה"

עיתון שהפך גונו לצהוב

גיליון עצוב מחמת עליבות של היומון האנטי-ישראלי "הארץ" של עמוס שוקן התפרסם היום (יום חמישי 17.7.2014). הוא מקושט בשתי רשימות הבנויות על משחקי מילים, ופרשנותם את המתרחש משופעת כרגיל ב"הארץ" בסילופים ושקרים. זהו גיליון שבעמודו הראשי הוא כבר נחשף בעירומו כעיתון צהוב המכביד על עין הקורא בעיוותיו, ועיקרו בהעמדת פני-מכובדות חסרת שורש אמיתי.

בעמוד הראשי, האמור להיות חזית העיתון, מצוייים שני מאמרים התומכים זה בזה. שניהם מאופיינים בעיוותים ואף בכזבים גסים. רק עורך עיוור, או מוכה בסנוורים, יכול היה להניחם כמעט האחד בצדו של השני בלא לטרוח לעקור מהם עשבים שוטים למכביר.

הרשימה הראשונה נכתבה בידי יצור טיפוחיו של מר שוקן, גדעון לוי כוכב עליון. השנייה בידי אורי אבנרי שרשימתו כתובה ברוח הבמה בה פורסם, ובכל שורה שנייה מופיע בו סילוף היסטורי או סתם שקר גס מכוון לשמש את אבנרי באמירותיו המשוות בין הנייה לבין צ'רצ'יל.

על מה ולמה? לתפישתו העקומה של אורי אבנרי, צ'רצ'יל החזיק את תושבי לונדון תשעה חודשים שבויים כמגן אנושי על מדיניות המלחמה שלו בעת הבליץ' הרצחני של חיל האוויר הגרמני. כלומר, הנייה = צ'רצ'יל. על השקר הענק הזה הוא הוסיף עוד שקר בהציגו את צ'רציל כמוג-לב שהסתתר בעת התקפות המטוסים הגרמנים במעי הבניין בו עבד.

ארחיב בנושא הזה בפעם אחרת, בעניינו של צ'רציל, שבצעירותו כעיתונאי במלחמת הבורים גילה אומץ-לב נדיר שאיפיין אותו בכל תחנות חייו. אבנרי לנוחיותו גם התעלם מהעובדה שמלונדון הוצאו שלושה וחצי מיליון ילדים וקשישים שהועברו למען ביטחונם למקומות שונים בממלכה.

רשימתו של אגו-מניאק

גם רשימתו של לוי שכותרתה "אף מלה על פשעי מלחמה" צבועה לכאורה בגוון של מי שמנסה להתגונן מפני גלי הביקורת הנוקבת שספג מכל עבר לאחר מאמרו הבוגדני המתגולל על טייסי חיל האוויר.

בהגיגיו המגוחכים נמצאות שורות "הצטדקות" אלה בהן הוא מנסה להדוף את הביקורת עליו: "מדינת ישראל החדשה לא תסבול עוד כל דעה חריגה, כל מחשבה אלטרנטיבית. על רעיונות חתרניים אין מה לדבר — אפילו העלאת שאלות שמעטים שואלים תיאסר כליל. העם ידבר במקהלה, רק במקהלה, אחידה כמו מקהלת הצבא האדום. גם התקשורת תדבר בקול אחד, מדוקלם היישר מדפי מסרים שיכתיבו לה דוברי הממשלה והצבא. כל זה אינו חלום, הסיוט הזה כבר כאן..."

אין צורך להתאמץ לזהות צופן מיוחד לכתיבתו של לוי. הצופן נמצא לגדעון לוי בכתיבתו של אבנרי, מאז שזה אחז בנעוריו עט בידו ונחשף לכישרונו ליצור במילים עולם כרצונו. אלא שלוי אינו משיג את מידת כישרונו של אבנרי למרות המשותף ביניהם.

ובכן, כל שנותר לגדעון לוי בעל הלשון הממאירה הזו, שבאה שוב לביטוי ברשימתו מהיום, הוא לפאר רוממות-עצמו כבעל דעה "חריגה", המבשרת קיצה הנפשי של המדינה. זו "אשמתו" היחידה של מי שסבור שהוא יוצא דופן בקהלם של בעלי הדעות לאלפיהם שדעתם להערכתו מתחמקת מהטחת ביקורת. "חריג", כך הוא מכנה עצמו בעדינות, או "בעל מחשבה אלטרנטיבית". איזו התהדרות עלובה בעמדה נפחדת זאת. האיש הזעיר הזה, שיש בו מיזוג של ציניות מטופשת ויהירות של בעל מוסר אחד ויחיד בדורו – נגוע כנראה באותו שיכרון מעמד מיוחד שהעניק לו פטרונו מר שוקן. מנקודה זו ואילך הוא משוכנע כי ניחן בסגולה נדירה ומרוממת של נציג המוסר העליון, תכונה שהקנתה לו גם חסידים בקרב האליטה התרבותית. אלה רואים בו פילוסוף נדיר.

אחד מידידיי החביבים עליי, אפילו הגדירו בנוסח שכבר היה מוכר לי: "שאם לא היה בקהלנו אחד כגדעון לוי, כי אז צריך היה להמציא אותו!" – עד כדי כך רבים שוכנעו על-ידו כי אנחנו עם פגוע בראשו וחבוט בנפשו, ואולי באמת אין אנחנו אלא פושעי מלחמה אכזריים, אטומים מיתממים, כפי שסבור ומאמין גדעון לוי בכסילותו המתקשטת כטווס, והוא מתהדר בנוצותיו כנרקיס מאוהב בעצמו.

כבר לפני שנים רבות מצאו שקריו ועלילות הדם שלו חסידים שעורערה אמונתם בצדקת עמדתנו במלחמת התקיימותנו. לוי נעשה יותר ויותר מלופף ברשת הרמייה והסטייה מהאמת שארג עד שיצר מלכודת לעצמו המעכירה בארסיותה את עולמנו. טענתו למעמד "חריג" היתה מעלה חיוך אלמלא שירותו המתמשך למען הפלשתינאים, שבעיניו הם צדיקים גמורים. אינני מכיר עוד מדינה שבה נמצאים המון רב של בעלי דעות חריגות, המתנגחים אחד בשני לעתים בלי כפפות ובלי רחמים כמו במדינת ישראל. אבל רובם ככולם אינם צבועים שנתפשו מרוחים מכף-רגל ועד ראש בצבע של בוגד כגדעון לוי. בעייתו מונעת כנראה על-ידי סיבוכי-נפש מרקעו וילדותו.

לא עזרא פאונד

אין זה עניין קל להשתמש במושג זה של בגידה לגבי אדם שדעתו הפוכה משלך. לא השתמשתי מעולם במושג זה בעבר. אלא שאין ביטוי קולע מזה המחוספס לגבי גדעון לוי לא רק בגלל כתיבתו הארסית, אלא בעיקר בגלל השקרים הבוטים השזורים בה להבחיל. שיטת השקרים הזאת איפיינה גם את בגידתו של המשורר עזרא פאונד במלחמת העולם השנייה. ראוי להתעכב על מקרה זה, שיסייע, ואולי בכך נתרום משהו לגדעון לוי שיוכל  לזהות במראה אחרת את מידותיו האמיתיות.

עזרא פאונד, המשורר יליד ארה"ב, שנחשב לאחד מגדולי השירה במחצית הראשונה של המאה הקודמת, קם בהיותו בן עשרים ועזב את מולדתו על מנת לא לחזור אליה. הטינה שהיתה בקרבו על אמריקה של תחילת המאה העשרים הסתבכה במרוצת השנים לבגידה בארצו, כאשר העמיד עצמו ברשות הפאשיזם במלחמת העולם השנייה, כשחי באיטליה. שם נחשף כמעריץ מושבע של היטלר ומוסוליני. משפרצת מלחמת העולם השנייה שיתף פעולה עם אויבי מדינתו ובמשך שנים שידר ברדיו האיטלקי שידורי שטנה ותעמולה נגד ארצות הברית ובנות בריתה. מעולם גם לא זנח את מידת הגזענות השפלה שאפיינה אותו, ובעיקר שם דגש על שנאת היהודים.

מיד עם שיחרורה של איטליה על-ידי כוחות הברית נלכד המשורר והועבר למשפט בארצות-הברית על בגידה. הוא היה צפוי למאסר עולם ואף להוצאה להורג. אולם גדולתו כמשורר הזעיקה לעזרתו אישי תרבות נודעים ובהשפעתם נקבע כי הוא ביצע את בגידתו בגלל מחלת-נפש. הוא לא הועמד לדין ונכלא לשנים לא מעטות בבית חולים פסיכיאטרי. רק בשנת 1958 שוחרר מבית החולים וחזר מיד לאיטליה, שם חי ומת בוונציה.

גדעון לוי אין בו שמץ מגדולתו של עזרא פאונד כיוצר, ועדויות על התנהלותו שזורות ברבות מרשימותיו האלימות המוטחות בנו שנים ארוכות מדי ואותן כתב כדובר נרצע של הפלשתינאים. אותנו הוא כינה מתוך הנאה של מתגולל בקיאו בכל שמות הגנאי המוכרים לו. אף לא היסס לרגע להוקיענו פעם אחר פעם כפושעי מלחמה נקלים.

לוי זה יודע היטב כי אפילו יוקע כבוגד איש לא יטרח להעמידו לדין. פרעוש נשאר פרעוש גם בתבנית של פילוסוף, שכן הוא לא "סתם" איזה דעתן. הוא נסיך הדעתנים אליבא דשוקן. אך היות והוא מייחס לעצמו משקל של פיל בעוד הוא יתוש מטריד, ראוי להזכיר לקוראיו כי הוא משטה בהם כמוליך שולל.

גזענותו ההפוכה של לוי

היות שלוי משמש שופר לאדונו נצר לשוקנים, התבלבלו חושיו לראות עצמו כבעל משקל המטייל ברחבי עולם לקצור פרסים על היותו בעל המוסר הנעלה מישראל, זה אשר אם חלילה מעבירים עליו ביקורת, פירוש הדבר כי העיתונאים האחרים משתיקים את האמת על פשעי המלחמה, שהוא, גדעון לוי, חושף אותם במילותיו:

"שקט, יורים" בעתות מלחמה וגם בעתות של שקט. הביקורת תוגבל לתחומים ברורים: מותר לבקר את הצפיפות בכיתות ואת מחירי הקוטג', את הטייקונים ואת מחירי הקפה בנמל התעופה בן גוריון. מותר גם לבקר את התיאטרון והקולנוע, הכל בגבולות הטעם הטוב, כמובן. מותרים תחקירים על ראשי עיריות ועל זמרים שהעלימו מס ופוליטיקאים שפיטרו את עוזרת הבית שלהם – אף מילה על פשעי מלחמה. העיתונות הלוחמת תילחם בתאונות דרכים, אבל מובן שלא בהוראות הפתיחה באש. משפחות הפשע זה בסדר, פשעי הכיבוש וההתנחלות — מחוץ לתחום. תחזית מזג האוויר תהיה חופשית מכל צנזורה."

גדעון לוי, הפרעוש מעיתון "הארץ" מבקר את "פשעי המלחמה" שהמציא בשמנו כמובס נפש שדעתו בלועה ומסוכסכת. אכן, במלחמה קורים דברים שאילו אפשר היה להימנע מהם לא היו מלחמות בעולם. כאן ראוי להזכיר ללוי כי מלחמת העצמאות מ-48 נמשכת עד עצם היום הזה, ומערכותיה עדיין לא הבטיחו את קיומנו כאן. גם אנחנו נחשפנו ונחשפים בעקבי אכילס שלנו. אבל מכאן ועד להגדרת העמידה על נפשנו כ"פשעי מלחמה" מוכיחה כי "הארץ", החממה הנבזית המענגת של לוי, הוא עיתון שמעודד בשיכרון חושים רצף עלילות שקריות. מי שכך נוהג במקצועו אינו אלא נוכל גונב-דעת.

לאחר הסתת הטייסים שלא למלא אחר פקודה, הסביר מר לוי לצופי אחד מערוצי הטלוויזיה כי הוא מודע למסכת שקריו, אך הוא עושה זאת במכוון כדי להחדיר לתודעה של הקורא הקטן את ענייני השקפת מוסרו תוך הגזמה מכוונת. אפילו טרח לציין בנימת התפעמות כי בין חבריו נמצאים גם טייסים של חיל האוויר.

מי שמרחיק מעצמו אמת פשוטה והכרחית בעבודתו כעיתונאי בנימוקים תפלים ופסולים שכאלה, ראוי לו שיצמצם מידותיו. טיבה של מדינת ישראל לא יקבע בכל מקרה על-פי דפוסי ההצגה המוסרית מיסודו של איש קטן אחד בשם גדעון לוי שתסביכיו מזינים את תסכוליו. במקום מדינת "פושעי המלחמה" אולי הוא יעדיף לבסוף להיפרד ממנה ולהצטרף בלבנון לחברו לדעה, הח"כ לשעבר שהתגלה כסוכן של חיזבאללה ונמלט מכאן, אחד בשם עזמי בשארה.

2. לא מבצע – זאת מלחמת קיום

לעיתים טעות בהגדרת פעולה נחשפת תוך זמן קצר כמכשלה מיותרת. כך קרה גם הפעם. טעות סמנטית אומללה מסתברת כפתח רחב לכל אלה המבקשים לבלום תגובת עם הנלחם על נפשו.

כאשר מדינה מוצאת עצמה מותקפת באכזריות שאין דומה לה באלפי טילים הנורים לתוך אוכלוסייה אזרחית, היא מוצאת עצמה במלחמה ולא במבצע. אפשר למכור לנו בגדי חורף בקיץ ב"מבצע". כלומר, בפרק זמן מוגבל על-פי אופי התגובה, אנחנו מקיימים מבצע. כך העולם תופש אותנו על-פי הגדרה שגויה זאת שאנחנו אחראים לה.

מבצע לוחמתי אינו אלא תגובה מצומצמת בימיה, ולפיכך במצב סוציו-אקונומי משתנה במהירות עקב גידול האוכלוסיות האסלמיות הקיצוניות במערב, טבעי שיפרוץ נגדנו לחץ שאין דומה לו בכל מוקדי הבערה האחרים במזרח התיכון הרצחניים להחריד כטבח עם כמו בעיראק וסוריה ובעוד מוקדים. שם לא שומעים את קולו של המערב. גם לא את בעלי המוסר הישראלי המגנים אותנו כמבצעי מבצעים נפשעים נגד האנושות!!!

לא להאמין? תאמינו.

שנים נמשך הטבח המחריד של העם הסורי והעולם מאשים אותנו, מפני שזה "בסדר" כשערבים טובחים ערבים. אבל כשיהודים נלחמים על חייהם במדינת היהודים, זה לא בסדר. חוסר איזון בגינויים האלה מצמרר, מפני שהוא חושף את יחסינו המעורערים עם ידידתנו ארה"ב, ששר החוץ שלה ממשיך בשגיאותיו הטראגיות, בברכת הבית הלבן. ואילו אירופה הזנותית, עמק הבכא, גיהנום הטבח של העם היהודי לדורותיו, מופיעה כצדקת גמורה בדמותה המסלידה של שרת החוץ של האיחוד האירופי, העושה כל שביכולתה לגנותנו.

אולם סיבת הסיבות למצבנו נעוצה בהנהגה המתקשה לעמוד כנגד לחצים עוינים, ומפנה את השטח בטרם עת. דומני שהפעם השתנו תנאים המחייבים את ממשלת ישראל למלא את יעדיה ולהתמודד עם לחצים. לצערנו, העולם הסתגל לעובדה שלחצים עלינו מכווצים אותנו כרצונו, וסיבה נוספת היא חוסר יכולתנו שאכן הוכחה כבר במבצעים קודמים ברצועת עזה, להתמודד עם לחצים.

מכאן נובעת חולשת מוסרנו – כלפי עצמנו.

אלה לחצים שהנהגתנו הזמינה לאורך כל משעולי המבצעים הקודמים במלחמתנו נגד הטרור הרצחני של עזה, שמעתה ייאמר עליו שהוא מחזיק את כולנו בגרוננו: ירצה, יירגע לצורך התחמשות מחודשת, ירצה, ימטיר עלינו אש. מעולם לא ניסינו להשלים מלחמה אחת עד לשורשיה. תמיד נכנענו ללחצים.

לכניעות האלה יש מחיר כבד, וטעמו חריף באכזריותו מפני שאינו מעלה סימן של תקווה להשתחרר מלפיתת החנק של רצועת עזה. אם גם הפעם ניסוג בלא הבשלת הרצועה עד כניעה מוחלטת, דמנו בראשנו.

מה שהתחיל כמבצע הפך למלחמת קיום, וכך צריכה ממשלת ישראל להציגו לעולם. במלחמה כזו חייבת להיות הכרעה ברורה. כל ויתור אחר יחזיר אותנו לדפוסי האתמולים שהסתיימו בלא כלום.

האמת היא שהכרעה כזו נדרשת גם לטובת תושבי הרצועה עצמם הנתונים לאימת שליטיהם. גם הטיעון המגוחך שהחמאס עלה לשלטון באמצעות בחירות דמוקרטיות, משכיח מרבים את מסע הרצח והדיכוי של חמאס כהכנה לבחירות האלה, שלא עמדו בשום מבחן נוסף למעלה משבע שנים.

מישהו דואג לפמפם אותנו ברחשים ובלחישות ארסיות שזמננו הולך ומתכווץ, וכבר בואו של מזכיר האו"ם מעיד על-כך. לאלה הדואגים להגביר את הווליום המרעיש של תחושת חנק מחוסר-זמן צריך לומר, עד-כאן! – את אורך יריעת הזמן הזה רק גורם אחד יכול לקבוע, אם הוא בעל שדרה מוצקה, וזאת ממשלת ישראל.

ממשלה חייבת להתמודד עם מצבים נגררים לפרקי זמנים שקשה לאמוד אותם מראש. מנגד, אנחנו מוצאים עם שמוכן לעמוד בנתבע ממנו בימים אלה, מתוך הבנת הצפוי מחר ומחרתיים. מכבר, מזה שנים רבות, לא יצאנו למלחמה שיעדיה כה-מדוייקים כמו במלחמת עזה של היום. הפסקתה בלא עת שוב תירשם כניצחון ברור של מדינת הטרור, העומדת לשמש בסיס ראשי במזרח התיכון לכל המבקשים לעקור אותנו מארץ אבות.

רוב העם בישראל תומך ברגעים אלה בממשלתו. המבחן הוא של הממשלה, מבחן מחוגי השעון. את קצב השעון הזה תקבע הממשלה. על כולם לזכור כי בשוך קרב יהיה על מדינת ישראל לבחון את המחר מכל הבחינות.

* * *

להפיץ בכל רחבי העולם!

https://www.youtube.com/watch?v=5S2mJGMwsOs

* * *

אודי מנור

במקום תפילה לשלום חיילינו

באחד משידורי הטלוויזיה בימים האחרונים אמר קווה שפרן את מה שכולנו בערך יודעים, שפעם מדובר היה ב'מגש הכסף', כלומר בגבורה והקרבה, והיום מדברים על קורבנות.

בין אם ההבחנה הזו מדוייקת או לא, יש בה משהו. ולכן כדאי לזכור את הא"ב של סולידריות אזרחית. לפני 32 שנה הייתי בלבנון כי יישובי הצפון סבלו סבל יומי גם מירי תלול מסלול וגם מפיגועים וכן הלאה. ומיד אחרי ששת הימים סבלו סבל דומה יישובי אזור בית שאן ובית שאן כמובן. זכורה לי נסיעה עם אבי בשנת 1970, באזור הזה, ואת הסבריו שאם יירו קטיושות נצטרך לתפוס מחסה בצד הכביש, ומי שנוסע בין בית שאן לצמח יכול עדיין לראות מדי כמה קילומטרים את השלטים 'מחסה'.

מאז 2000 אלו תושבי הדרום.

ובכל נקודת זמן מישהו אחר משרת בצה"ל, לא ב'צבא' כפי שכתוב בפראבדה של חמאס הממוקם – איך לא – בלב ליבה של תל אביב, גן העדן שבנו כאן הציונים המשוקצים, גן עדן של סובלנות מגדרית ופוליטית וגן עדן ליצירה מכל הסוגים.

 ובכל נקודת זמן מישהו אחר משרת בצבא ההגנה לישראל ומסכן את חייו כפי שפעם אחרים סיכנו את חייהם למענו כשהיה תינוק ולמען הוריו ואחיו וקרובי משפחתו. אין דרך אחרת לראות את זה, וכמובן שהתפילה 'הלוואי וכל כוחותינו יחזרו הביתה בשלום' נישאת על שפתי כולנו, אבל לכולנו ברור שלא כולם יחזרו הביתה בשלום. ומי שבוכה על כל חייל שנהרג שיזכור מה החלופה. כי החיים זה חלופות. לא חזיונות ולא אשליות ולא זבנג וגמרנו וגם לא מצגי שווא של אידיוטים שימושיים למיניהם.

אודי מנור, מכללת אורנים

אהוד: אתה משתמש בביטוי השגור "אידיוטים שימושיים", ששורשיו בפתאים בעולם המערבי, רבים מהם אינטלקטואלים, שהאמינו בשקרים של התעמולה הקומוניסטית בשעתה והגנו עליה – ואילו אני משתמש בביטוי לא פחות מדוייק – "אידיוטיזם מוסרי", שהוא לצערי, כמו טחורים – מחלה יהודית מאוד.

* * *

המתנה האחורית לכל החיים

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

כשאני רואה את התחת הקטן שלך

בולט אחורנית כמו שני חצאי

אפרסק בשל

שבעוד שנים אחדות

יהיה אפשר לשים עליהם

כוס בירה בלי שתתהפך

אז בא לי לתפוס בך

לנשוך בך

למעוך בך

לנגוס בך

את בליטת התחת המשגעת שלך

כשאת מהלכת במכנסונים

כאילו אינך יודעת

את המתנה האחורית שסידר לך אלוהים

לכל החיים

* * *

בד"צ שמד"צ

רץ באינטרנט

לא אני כתבתי את הדברים הבאים, אבל אני מצטרף אליהם בכל ליבי. הבעייה היא, שכיום יש תחומי מזון רבים, שכל היצרנים שלהם מצויידים בהכשר בד"צ ואי אפשר למצוא מוצר שאיננו נושא את התווית הזו, כך שלא נותרת בידינו הברירה אלא להמשיך לצרוך אותם, כלומר שהכשר הבד"צ הוא כיום מס לכל דבר.

האומנם?

מדוע אנחנו ממנים את גחמות הבד"צ?

נושא הכשרות היה תמיד חלק מהמקובל בישראל ובתחומים מסויימים כגון בתי מלון, אולמי אירועים וכדומה מקפידים על כשרות, על מנת לאפשר לכלל הציבור להשתמש במוסדות ובשירותים ציבוריים אלו.

ראו חכמי הבד"צ כי טוב, וכי בנושא הכשרות יש כסף רב והמציאו את הכשר הבד"צ. הכשר הרבנות הראשית או רבנים אחרים אינו כשר מספיק.

ראו חכמי הבד"צ כי אין פוצה פה ומצפצף והרחיבו את נושא ההכשר למוצרים שמעולם לא היו נחשבים ללא כשרים כגון: מים מינרליים, נוזל למכונות כביסה! ואפילו אקונומיקה לניקוי השירותים!

לאחרונה הטילו גם על הפרות חובת אכילת מזון כשר. הפרות מחוייבות לאכול אוכל כשר לפסח בחדש הקודם לפסח, שאם לא כן החלב שלהן יחשב לחמץ!

הטירוף לא נפסק. בקרוב יטילו חובת אכילת מזון כשר על חיות הבית וחובת כשרות על שלושה סוגי נייר טואלט: לקקי בשרי, לקקי חלבי ולקקי פארווע (לצמחונים בלבד).

מי משלם עבור תאוות הבצע הזו ומי מזרים את המיליונים לכיסם של חובבי הממון הבד"צניקים?

אנחנו משלמים. במחיר כל מוצר הנושא חותמת בד"צ, כלולה עלות הטירוף הזה. אנחנו ממנים את חצרות הרבנים הקיצוניים, המייצגים % קטן מהאוכלוסייה, שחיתה טוב מאוד, (כולל דתיים), במשך שנים רבות עם כשרות רגילה, ואין ידיעות על כך שאלוהים התרגז.

בידינו להפסיק את הטירוף ולהוריד ממחירי המוצרים את מרכיב הבד"צ ובכך להוזיל אלפי מוצרים. עלינו להפסיק לרכוש מוצרים שעליהם חותמת בד"צ ולרכוש תחליפים. עלינו להודיע ליצרנים: "עד כאן!" איננו מוכנים לממן את חצרות הקיצונים (הכוונה להכשר בד"צ, ולא להכשר "נורמלי"). עלינו להודיע לחברות, שאם אוכלוסייה, המהווה 10% מהציבור, רוצה בהכשר בד"צ, שיקימו עבורם קו מוצרים נפרד ושישלמו על כך מכיסם. אם ישיתו את עלות הבד"צ על אותה אוכלוסייה, יש סיכוי סביר שהכשר הבד"צ ייעלם בעקבות היעלמות הכספים!

* * *

אורי הייטנר

1. אסטרטגיית ה"אין ברירה"

על פי הקלישאה הפוליטית הנדושה, רק ממשלות ימין יכולות לחתום על הסכמי שלום ורק ממשלות שמאל יכולות לצאת למלחמה. הסיבה לכך, היא שבשני המקרים האופוזיציה תתייצב אוטומטית לצד הממשלה, בעוד ההתנגדות הפנימית בקרב תומכי השלטון תהיה מינורית.

במבצע "צוק איתן" אנו עדים לתופעה מעניינת. ממשלת הליכוד בראשות נתניהו מובילה מבצע צבאי, ובעוד הוא נהנה מתמיכת האופוזיציה והשמאל (כוונתי כמובן לשמאל הציוני, להבדיל מהשמאל הרדיקלי שאינו אופוזיציה לממשלה אלא למדינה, ותמיכתו באוייב היא אוטומטית), ודווקא מחנהו [של נתניהו] תוקף אותו ללא הרף.

הסיבה לכך היא האסטרטגיה של נתניהו – מלחמת אין ברירה. בשלוש הקדנציות שלו, מגלה נתניהו זהירות רבה בהפעלת כוח, והוא מבכר תמיד מהלכים מדיניים והסברתיים. הוא מפעיל את צה"ל רק במצבים של אין ברירה. פשע המלחמה הברברי של חמאס, ירי הטילים המכוון לעבר אוכלוסייה אזרחית נמשך ונמשך, גבר והתעצם, וישראל הכילה את הירי, הבליגה לאורך זמן, הציעה הפסקות אש, הבהירה ששקט יענה בשקט, אך הירי הוסלם. רק במצב בו ברור בעליל שאין ברירה, נשלח צה"ל למערכה.

כעבור שבוע, בטרם החרפת המבצע ובטרם הושלמו היעדים, הוביל נתניהו את הקבינט להחלטה על הפסקת האש. חרף העובדה שחמאס לא קיבל את הפסקת האש, צה"ל נצר את האש במשך שש שעות וחצי של ירי טילים חד צדדי ללא תגובה. רק אז, כששוב היה ברור שאין ברירה, הורה הדרג המדיני לצה"ל לחדש את האש. המהלך הקרקעי הממוקד בהשמדת מנהרות התופת יצא לפועל רק אחרי ניסיון המגה-פיגוע בסופה, שהבהיר באופן חד משמעי מה הסכנה הצפונה במנהרות, שאין אפשרות לטפל בהן מהאוויר בלבד.

לאסטרטגיה של "אין ברירה" יש חסרונות ויתרונות. החיסרון הוא אובדן היוזמה וההפתעה ומתן היכולת לאוייב לקבוע את העיתוי לעימות במועד שנוח לו.

היתרון הוא הלגיטימיות הבינלאומית והציבורית למבצע. בניגוד לאגדות "הבידוד המדיני", כביכול, כל מנהיגי העולם החופשי ומזכ"ל האו"ם מגבים את פעולת ישראל. דוגמה לכך היא דבריו של מזכיר המדינה האמריקאי קרי: "איני יכול לגנות בצורה תקיפה מספיק את פעולות החמאס, שירה בחוצפתו טילים, אל מול הצעה להפסקת אש שישראל ומצרים חברו בה יחד... לישראל יש הזכות להגן על עצמה."

תועלת נוספת היא הלכידות הישראלית. חווינו מלחמות תחת הפגנות ענק בכיכרות נגד הממשלה, ואנו יודעים לאיזה נזק חמור הן גרמו. במבצע הזה, אלה שהפגינו בעבר, תומכים במדיניות הממשלה ובפעולות צה"ל. לעומת זאת, הביקורת הציבורית נגד המתינות והקריאות המדרבנות לפעולה תקיפה יותר, אינן מזיקות, אלא אף מעניקות רוח גבית להנהגה (למעט שערוריית הביקורת של שרים בממשלה).

ההישג המדיני הבולט ביותר של המערכה, הוא שיתוף הפעולה עם מצרים. א-סיסי מתגלה כאנטיתזה למובארק, האיש שהפך את השלום בין ישראל למצרים לאות מתה. בעוד התקשורת המודרכת של מובארק היתה מוקד של הסתה אנטישמית ואנטי ישראלית בלתי פוסקת, התקשורת המודרכת של א-סיסי תומכת במבצע ותוקפת את חמאס. בעוד מובארק נרתם תמיד להציל את חמאס, א-סיסי רקם עם ישראל, מאחורי גבו של חמאס, הסכם הפסקת אש הדוחה את כל תביעות חמאס.

סביר להניח שא-סיסי, כמו נתניהו, ידעו עד כמה קלושים הסיכויים שחמאס יענה להצעה, וכך ישראל הרוויחה זמן למכה קשה וחזקה הרבה יותר, בגיבוי מדיני וציבורי מלאים.

2. צרור הערות 20.7.14

* ניצחון במערכה מחייב השגת שלושה יעדים: א. השמדת רוב (יכולתי לכתוב "כל", אבל ספק רב בידי אם הדבר ריאלי) ארסנל הטילים. ב. החרבת מנהרות הטרור. ג. פגיעה אישית לפחות בחלק מהנהגת חמאס והג'יהאד האסלאמי, במחילות התת קרקעיות בהן הם מסתתרים.

כל יעד שניתן להשיג בלי לסכן את חיילי צה"ל, בהפצצות מן האוויר ומן הים והפגזות ארטילריות, יש להשיג אותו באופן זה. אולם אי אפשר להשיג את יעדי הניצחון ללא פעולה קרקעית. הימנעות מפעולות חיוניות בשל החשש מפעולה קרקעית, פוגעת קשות בהרתעה, כיוון שהיא מעבירה לעולם הערבי כולו מסר, שישראל חוששת להפעיל את צבאה ואינה מוכנה לשלם מחיר על קיומה וביטחונה. לפיכך, הפעולה הקרקעית מוצדקת ומחויבת המציאות.

* תסכולם של הפלשתינאים מיירוט טיליהם, יחייב אותם לחפש פתרונות חלופיים. כיוון אחד שהם ינסו, הוא תשובה טכנולוגית עוקפת "כיפת ברזל", ולכן עלינו לחשוב שני צעדים קדימה וליצור לכך מענה. האפיק המרכזי הוא מנהרות התופת. מגה הפיגוע שנמנע בקיבוץ סופה, הוא הקדימון לשלב הבא במאבק הפלשתינאי נגדנו. הפלשתינאים ינסו להחדיר חוליות טרור דרך המנהרות לביצוע פיגועי ראווה, כמו מסעות רצח ביישובי הדרום, פיגועי מיקוח נוסח שנות ה-70 וחטיפת חיילים ואזרחים והברחתם לרצועה. לכן, מבין שלושת היעדים, החשוב מכל הוא איתור המנהרות והשמדתן.

אסור להגיע להפסקת אש ללא שינוי מהותי במצב הביטחון ובראש ובראשונה השמדת המנהרות. ובאשר להפסקת האש עצמה – היא חייבת להיות ללא תנאי. בשום אופן אסור שחמאס יוכל להצביע על הישג כלשהו במו"מ, פרס על תוקפנותו, על רצח שלושת הנערים ועל מתקפות הטילים על אזרחי ישראל.

ומעבר לעמדה העקרונית הזו, כמה מדרישותיו אבסורדיות. כזו היא הדרישה לשחרור המחבלים, משוחררי עסקת שליט שנעצרו מחדש. אין לשחרר אותם ויש להמשיך במסע המעצרים של המשוחררים, כדי לשנות את כללי המשחק של חטיפות המשיגות את יעדיהן. דרישה אבסורדית עוד יותר, היא שצה"ל לא יגיב "על כל ירי בודד של איזו חוליה." משמעות הדרישה, היא גושפנקא בהסכם להמשך "טפטוף" הירי לעבר ישראל, בעוד תגובה תחשב הפרה שלו.

העובדה שמחבלים עוד מעלים תביעות חצופות, מעידה על כך שהמכה שהם חטפו חלשה מדי, ויש צורך בהחרפה משמעותית שלה.

* מושיר אל מסרי, ממנהיגי חמאס, הגיב על יוזמת הפסקת האש של מצרים במילים הללו: "המצרים החליטו להכתיב לנו מתווה מביש שהוא למעשה הסכם כניעה ויותר מזכיר את הצהרת בלפור."

כאשר רוצים הפלשתינאים להציג דבר מה באור השלילי ביותר, הם חוזרים להצהרת בלפור. לא "אקיבוש", לא "הנכבה", בלפור. עצם הקיום היהודי בארץ-ישראל, הוא לצנינים בעיניהם. זה כל הסיפור. זה כל הסכסוך.

* אונר"א = זרוע של חמאס.

* מולך ניצב מחבל, שתופס מחסה מאחורי ילדה קטנה, ומכוון את הנשק לעבר הילד שלך. מה תעשה? תירה בו מיד, בלי לחשוב פעמיים. אם הילדה שמאחוריה הסתתר תיהרג, זו טרגדיה נוראה. מלוא האשמה על הטרגדיה, היא של המחבל.

זה הסיפור הטרגי, של הילדים הפלשתינאים שנהרגו ב"צוק איתן".

* הדמות השנואה, המושמצת והמשוקצת ביותר של מתלהמי ה"ימין" ברשת הוא בנימין נתניהו. כינויו הנפוץ (ויחסית המתון) הוא "הפחדן". גיבורים גדולים, שכה קלה באצבעותיהם ובמקלדותיהם האחריות הכבדה של הכרעות על חיי אדם.

ומה יאמרו המאשימים את נתניהו בפחדנות, לנוכח הפעולה הקרקעית. אין ספק, הם ימשיכו לכנותו "פחדן". הרי תמיד אפשר להיכנס יותר חזק, להפעיל יותר כוח, לא להתחשב באילוצים מוסריים ומדיניים, ולכן תמיד ניתן יהיה להאשים את נתניהו בפחדנות.

ואילו אני שבע רצון מהאופן האחראי, המתון, המדוד, הזהיר והשקול שבו נתניהו מנהל את המערכה. התמרון הישראלי-מצרי של הפסקת האש, היה צעד מדיני מבריק, שיצר לגיטימציה בינלאומית וציבורית לשלב ב' של המבצע.

* כאשר שולחים את חיילי צה"ל להילחם, הקונצנזוס הציבורי חיוני מאוד. הרי כבר התנסינו באלטרנטיבה. הליכתו של רוה"מ על הסף, ויציאה לכל צעד רק כאשר ברור בעליל שאין ברירה, מבטיחה את הקונצנזוס הזה, ולכן היא חיונית להצלחת המערכה.

הקונצנזוס אינו תנאי הכרחי לפעולה, אולם הוא שיקול מרכזי וחשוב, ובינתיים מוכיח את עצמו.

* אני רחוק מלהיות חסיד של תאוריות קונספירציה, אך איני יכול למצוא כל סיבה הגיונית לכך שמירי רגב היא אחת המרואיינות המבוקשות בערוצי הטלוויזיה, זולת הרצון להגחיך את הליכוד בעיני הצופים.

* ראיון עם זהבה גלאון ב"קול ישראל", בנושא מבצע "צוק איתן": "אקיבוש אקיבוש אקיבוש אקיבוש אקיבוש אקיבוש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש אקיבוש."

* מרצ מתנגדת לפעולה הקרקעית. להיות דובוני לא-לא זה קל מאוד, אבל מה הם מציעים? ישראל קיבלה את ההצעה המצרית להפסקת אש והפלשתינאים דחו אותה. ישראל הפסיקה את האש והפלשתינאים המשיכו לירות טילים על אזרחי ישראל. אז מה צריך לעשות? לא לתקוף ולספוג? להמשיך לתקוף מהאוויר, אף שהדבר לא גורם לחמאס להפסיק את האש? לכתוש מהאוויר בכל העוצמה? לסגור את החשמל?

אפשר פעם אחת לומר מה כן, לא רק מה לא? הפעולה הקרקעית ממוקדת בעיקר בהרס המנהרות. בניסיון הפיגוע בקיבוץ סופה נוכחנו מהי סכנתן של המנהרות, ויש עשרות מנהרות כאלו. מה מרצ מציעה? איך להתמודד עם הבעייה? לקוות שיהיה בסדר? או אולי פשוט נמשיך ללהג על אקיבוש, כי זה הכי קל.

מעניין שאת מה שמרצ אינם מבינים, אובמה, מרקל, א-סיסי ומנהיגים אחרים מבינים. הם יותר פרו ישראליים ממרצ.

* תנועת אומ"ץ פנתה ליועץ המשפטי לממשלה בדרישה להעמיד לדין את גדעון לוי בעקבות מאמר הסתה ב"הארץ". אין ספק שמאמר המסית טייסים לערוק ממלחמה, הוא התגלמות המושג "המרדה", כלומר יש קייס מובהק להעמדתו לדין. ואף על פי כן, אני סבור שלא כדאי להעניק לו את המתנה הזו. אין דבר שיחזק אותו במיליה שלו – הארגונים האנטי ישראלים והאנטישמים בעולם, יותר מאשר הפיכתו למרטיר שמשטר הדיכוי הציוני סותם את פיו בלה בלה בלה. בהעמדתו לדין, הוא עלול לגרום לנזק חמור יותר מאשר בפשקווילי ההסתה שהוא כותב.

* התנגדות למבצע היא לגיטימית, ויש לתת לה ביטוי בכלי התקשורת. איפה הבעייה?

א. חוסר פרופורציות. קיים קונצנזוס רחב מאוד בציבור, התומך במלחמת אין ברירה מובהקת. המקום הנרחב כל כך שניתן בתקשורת לשוללי המלחמה, מעוות את המציאות ומכעיס. למה אדם כל כך קיצוני ופרובוקטיבי כגדעון לוי חייב להתרוצץ מאולפן לאולפן ולקבל חשיפה כל כך גדולה? חופש הביטוי, אינו הכרח להפוך תועמלן אנטי ישראלי לגיבור תרבות בתקשורת הישראלית.

 ב. הדה לגיטימציה לביקורת על מתנגדי המלחמה. מסתבר שחופש הביטוי והדמוקרטיה מסתיימים כאשר מבקרים את מתנגדי המלחמה. כל ביקורת כזאת אינה "פוליטיקלי קורקט" והיא מוצגת כ"סתימת פיות", וכך ב"הפוך על הפוך", דווקא הפה המבקר את הביקורת, הוא הנסתם.

ג. ההתבכיינות של הגדעון לויים למיניהם, שלא זו בלבד שהתקשורת הישראלית אינה חדלה לשחר לפתחם ולתת להם ביטוי בלתי פרופורציונלי בעליל, הם מתבכיינים על "סתימת פיות", על "המקהלה המדקלמת בקול אחד ואינה נותנת ביטוי לקול אלטרנטיבי" וכו'.

ד. חופש הביטוי אינו חופש ההסתה. כפי שלא נזמין, ובצדק, את איתמר בן גביר להיות כוכב טלוויזיוני ולהסית השכם והערב נגד הערבים, הוא הדין בלוי ושכמותו, המסיתים נגד מדינת ישראל וצה"ל.

ה. חופש הביטוי אינו החופש לשקר ולהעליל עלילות דם. עלילת הדם הנתעבת על פשעי המלחמה של צה"ל, על הטייסים הרוצחים, כאשר ישראל מותקפת בטילים המכוונים ישירות לאזרחים, בידי אוייב ההופך את אזרחיו למגן אנושי, וצה"ל עושה הכול, תוך פגיעה מודעת באפקטיביות המבצעית, רק כדי לחסוך בחיי אזרחי האוייב – היא עלילת דם בלתי נסבלת.

* דוגמה לפרובוקציות של מתנגדי המלחמה. שבת בבוקר, יום יפה. אני מדליק ערוץ עשר, ומתארח שם פרופ' חצרוני מאוניברסיטת אריאל. חצרוני הוא פרובוקטור ידוע, ליברטיאן פנאט, שהתבטא בעד הטרדות מיניות וסחר בנשים, שלאחר התאבדות משה סילמן בירך על כך שנפטרנו מפרזיט. הוא מרצה באוניברסיטה, כיוון שבית המשפט אסר על האוניברסיטה לפטר אותו בעקבות הפרובוקציות שלו ותמיכתו בהטרדות מיניות.

מי שהזמין אותו לאולפן, ידע שהוא יחולל פרובוקציה, הזמין אותו כדי שיחולל פרובוקציה. חצרוני אמר, שהממסד החזק ביותר בישראל הוא הממסד הביטחוני. כיוון שהיו דיבורים על השומן במערכת הביטחון והצורך בקיצוצים, הממסד הביטחוני היה צריך לחולל איזו מלחמה נחמדה, כדי למנוע קיצוץ ולהפסיק את הביקורת. הוא ניצל את העובדה ששלושה נערים שלנו נהרגו (חס וחלילה לא נרצחו) ובמשך שלושה שבועות העלים מהציבור את המידע על הריגתם כדי להשאיר את החטיפה בתודעה, וכך הבעיר את המזה"ת כולו במלחמה מיותרת והכניס את כל הציבור הישראלי למשך שבועות למקלטים.

כשלא יכולתי עוד לשאת את דבריו, זפזפתי לערוץ השני. ושם דיברה ח"כ תמר זנדברג, על כך שהפכנו את עזה לבית סוהר הגדול בעולם, ושהמצור האכזרי שהיטלנו על עזה הוא הגורם למלחמה, ואין עם בעולם שלא היה מגיב על מצור בלה בלה בלה.

* כיוון שמאז הנסיגה מרצועת עזה ועקירת יישובינו, אי אפשר להצדיק את הטרור נגדנו בדחליל אקיבוש, סנגוריו של השטן המציאו את דחליל "אמתסור". רצוי – "אמתסור האכזרי". או – "בית הסוהר הגדול ביותר בעולם." כדאי רק לזכור, שה"נצורים", או "אנתסורים", יורים על אזרחינו טילים שיוצרו במחרטות שאת החשמל אנו מספקים להם, ואת מנהרות התופת, שמטרתן לאפשר מסעות רצח וחטיפות הם ביטנו בבטון שהם מקבלים מאיתנו, ושאת החשמל שלהם מספקת תחנת כוח ישראלית, המטוּוחת בידיהם כיעד מועדף. מתסור...

* מאז מלחמת העולם השנייה, לא היה בעולם מנהיג אנטישמי כמו ארדואן. בעבר נהגתי לכנות אותו אחמדיניג'אד התורכי, אך הוא הרבה יותר גרוע. אין כל אינטרס ישראלי בנורמליזציה עם תורכיה כל עוד הוא הרודן שלה. הוא רוצה להיות "מתווך"? שיסיר את הטלפיים המתועבות שלו מענייני המזה"ת.

* שר האוצר הארדואני: "הציונות והאנטישמיות הן פשעים נגד האנושות." וחשוב לעמוד על הסתירה הפנימית בדבריו. הציונות היא התנועה הלאומית של העם היהודי. מי ששולל אותה, שולל את זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית. הזכות להגדרה עצמית הינה זכות טבעית. מי ששולל מן העם היהודי, ומן העם היהודי בלבד, את זכותו הטבעית של כל עם, הוא אנטישמי. כלומר, שר האוצר הארדואני, בעצם שלילתו את הציונות, מגדיר את עצמו כאנטישמי. ומאחר והוא הגדיר בעצמו, ובצדק, את האנטישמיות כפשע נגד האנושות, הוא הגדיר את עצמו כפושע נגד האנושות.

* אסד תמה מדוע מדינות ערב אינן נרתמות לסייע לפלשתינאים בעזה. באמת, מאוד כואב לו שערבים נהרגים.

* הדבר הטוב ביותר שיצא מן ה"אביב הערבי" הוא שלטון א-סיסי. א-סיסי הוא היפוכו של מובארק. לראשונה מאז רצח סאדאת יש שלום בינינו לבין מצרים.

* פיטוריו של סגן שר הביטחון דני דנון, העלו את השאלה, המלווה בהרמת גבה: מה, הוא סגן שר הביטחון? או – מה, יש סגן שר הביטחון? וזה לא בשל תפקודו הלקוי, אלא כיוון שמדובר בתפקיד מיותר.

בראש כל משרד עומד אדם פוליטי, חבר בממשלה. מתחתיו פועלת מערכת פקידותית – מקצועית, בראשות המנכ"ל. אין כל צורך בדרג פוליטי נוסף. השר אינו רוצה בו. המנכ"ל אינו רוצה בו. הוא רק מפריע.

סגני השרים הם בסך הכול סידור עבודה פוליטי, פיצוי למי שלא נבחרו לשרים. הם נהנים מלשכה, רכב, מזכירה והעיקר – שהתואר שלהם יכלול את המילה "שר".

המקרה היחיד המצדיק את תפקיד סגן השר, הוא כאשר ראש הממשלה הוא שר הביטחון (או עומד בראש משרד אחר). במקרה כזה, ראש הממשלה אינו יכול למלא את הפונקציות הנדרשות ממנו כשר, ונכון למנות סגן שר, כפי שכיהנו סגני השרים מוטה גור, אורי אור ואפרים סנה.

הגיע הזמן לבטל את התפקיד.

* בקיבוץ גן שמואל נערך כנס לקראת שנת השמיטה בהתיישבות. הכנס עסק בשנת השמיטה כהזדמנות לתיקון חברתי. בעיניי, עצם העובדה שכנס כזה נערך בקיבוץ של "השומר הצעיר", הוא עיקר המסר. לפני עשר שנים זה לא היה קורה. גם לפני חמש שנים, ספק רב.

פעם השמיטה הייתה איום על החקלאים, ובעיקר נושא שצריך ללמוד איך להערים עליו. קצרה היריעה הזאת (עוד אכתוב על כך בהרחבה), אבל שנת השמיטה הבעל"ט, מורחבת לקידום של צדק חברתי, במגוון רחב של נושאים, שנדונו בכנס.

העובדה שמאות אנשים, בעיקר מהקיבוצים והמושבים הדתיים והחילונים, אך גם עירוניים ופעילי תנועות הנוער, ראו לנכון בעיצומה של מערכה ביטחונית, לפנות לא רק את לוח הזמנים שלהם אלא גם את מחשבותיהם וטרדותיהם לעיסוק בנושא הזה, מרשימה מאוד. אין זו בריחה אסקפיסטית, אלא התובנה שדווקא כאשר אנו נלחמים על ביטחונה של המדינה, ראוי שנעסוק בדמותה וערכיה.

כרגיל, אני נהניתי פחות מההרצאות במליאה, ויותר ממעגלי השיח והלימוד. המעגל שבחרתי להשתתף בו, היה משותף ל"פרדס" – מרכז לחינוך ערכי הקשור ל"שומר הצעיר" ול"תורה ועבודה" של הקיבוץ הדתי. הטקסטים שלמדנו היו של "האדמו"ר החלוץ" ושל ז'בוטינסקי. את הטקסט של ז'בוטינסקי על רעיון היובל, הביאה המנחה מן "השומר הצעיר". וכאשר "השומר הצעיר" והציונות הדתית מלמדים ולומדים טקסט של ז'בוטינסקי לקראת יישום חברתי של שנת השמיטה, כדאי לקפוץ למגרש החניה, לחפש את החמור של המשיח. על זה, שווה להילחם. אפילו לחטוף טילים.

גם פוליטיקאים ואישי ציבור השתתפו בכנס, ובהם השרים שי פירון ויאיר שמיר, סגן השר בן דאהן, הח"כים רות קלדרון, ועקנין ועומר בר לב, הרב הראשי דוד לאו ואחרים.

הרגע המביך בכנס, היה כאשר ח"כ עומר בר לב ביקש את רשות הדיבור במליאת הפתיחה, שלא היה אמור לדבר בה. הוא עלה לבמה, הסביר שהוא ממהר לישיבה של ועדת חו"ב של הכנסת, אמר שאין לו הרבה מה לומר בנושא, והחל לשאת נאום מדיני על מבצע "צוק איתן". הקהל, שדי שבע מהברברת של הפרשנים והדברנים בטלוויזיה, לא אהב, בלשון המעטה, את ההידחפות הזאת, של מי שכל כך חשוב ובוער לו לספר לנו שצריך לחזק את אבו מאזן.

תחילה הקהל זע בחוסר נחת על מקומו, ולאחר מכן החלו קריאות ביניים המסמנות לו שהוא אינו מדבר לעניין ולנושא. ואז הוא הפטיר משהו שהוא לא פופוליסט שבא לומר לקהל מה שהוא רוצה לשמוע, או משהו כזה.

הייתה זו חטיפת מיקרופון מכוערת, שחשיבותה היתה בתזכורת, שאל לנו להיות באופוריה, ושכדאי לנו לזכור שיש גם פוליטיקה מכוערת.

* בפרשת השבוע, פרשת "מטות", מבקשים השבטים ראובן וגד ממשה נחלה באזורי מרעה פוריים בעבר הירדן המזרחי. משה חושד בהם שכוונתם היא להשתמט מן המלחמה על כיבוש הארץ, ומייסר אותם במילים קשות. הוא משווה את מעשיהם למעשה המרגלים, שבעטיו נדונו בני ישראל לארבעים שנות נדודים ולכך שכל הדור לא יכנס לארץ-ישראל. "תרבות אנשים חטאים," מיטיב משה להגדיר את מעשה ההשתמטות, והוא שואל אותם בתמיהה: "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?"

חשדו של משה בשבטים היה חשד שווא. הם היו החלוצים לפני המחנה בכיבוש הארץ, ורק בתום המלחמה שבו אל נחלותיהם בעבר הירדן. אולם הגינוי העקרוני של משה למעשה ההשתמטות נותר לנצח, והוא אקטואלי כל עוד קיימת תופעה של השתמטות מצה"ל.

בימים אלה, שבהם צה"ל נלחם במערכה על ביטחון ישראל, במבצע "צוק איתן", חשוב להזכיר שיש גם היום בישראל תרבות אנשים חטאים, המשתמטים מצה"ל ואף עושים זאת ברשות ... התורה, כביכול. האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?

* אדוני שר הביטחון מר משה בוגי שלום וברכה! מה שלומך? ברצוני להציע למערכת הביטחון שלושה פיתוחים ביטחוניים שלי.

א. מערכת "הכול עובר עליך" – מעל הגבול עם עזה יוצב מסך בלתי נראה. כל טיל שיירה על ישראל ייעצר בו, יסתובב וינחת ויתפוצץ בול על ראשם של אלה ששיגרו אותו.

ב. מערכת "סוס ורוכבו רמה בים" – בעקבות ניסיונות חדירת המחבלים דרך הים, תוצב מערכת גלים חכמים, היודעים לזהות מחבלים, להתהפך עליהם ולהטביע אותם.

ג. מערכת קמ"מ – קליע מונחה מכוון. על מנת לחסוך חלק ניכר מפעילות חיל האוויר וכדי להימנע מפגיעה בבלתי מעורבים, נייצר קליעי 5.56 מונחים מכוונים. חייל יירה ברובה M-16 רגיל כדור עם כתובת, נניח אסמאעיל הניה. הקליע יחפש את הניה בכל רחבי הרצועה, מעל ומתחת לקרקע, עד שימצא אותו ויסכל אותו.

אלה הצעותיי נכון לעכשיו.

איך מיישמים אותם?! זה כבר עניין לטכנאים. מה, אני טכנאי?

שלך,

אני

* ביד הלשון: לכל קהילה שפה משלה, סלנג מקומי, ביטויים פנימיים, שזר לא יבין. במלאת שלושים שנה לקיבוץ אורטל, ערכתי את הספר "שלושים שנים וסיפורים", סיפורי המקום של חברי הקיבוץ, על העבר וההווה. בסוף הספר פרסמנו את הלקסיקון הפנימי של אורטל, במדור שנקרא "מילון אורטלי עברי" ובו כ-250 ערכים, משלושים השנים הראשונות. לכבוד חג המשק ה-36 של אורטל, אותו אנו חוגגים בימים אלה, אני מציג כאן מקבץ קטן של ערכים מן הלקסיקון:

חופשיים – מיני מצרכים שהוגדרו כמצרכי יסוד וחולקו חינם לחברים. בין המוצרים החופשיים: סיגריות, נורות, טמפונים, תחבושות היגייניות, טיטולים, ירקות, תבלינים, ביצים, לחם. הלחם נשאר חופשי עד היום [וגם היום, שש שנים מאוחר יותר].

מבחן אומץ – בקומזיץ ל"ג בעומר נאספים כולם בשטח שבין המשפחתיות למגרש הכדורגל ולאחר סעודת על האש – טאבון – ניגובים, מפגינים בני קבוצת הבר מצווה של אותה השנה את מידת האומץ שבלבם, בהליכת זיקית, הליכה על חבל, גלישה באומגה, הדלקת כתובת אש וקפיצה נועזת ממגדל סנאדות ליריעת ברזנט.

משאית כחולה – הרכב הכי מיתולוגי באורטל. טיולית בצבע תכלת עם קבינה. המשאית הכחולה ליוותה את כל אורטל בטיולים קצרי וארוכי טווח, סחבה אותנו לגיוסים בדרום (ע"ע) ובמטעים, למקומות עבודה באזור ובמעבר לו, נשאה משאות ומטענים שונים ועשתה לא מעט הסעות חברים. כיום ניצבת המשאית בגאווה רבה בשטח המטע וניתן לראותה מהכביש.

פצ'ים – סרטי הדבקה צבעוניים וממוספרים מבד, איתם סומנו הבגדים הפרטיים של החברים וה"כלליים" של בתי הילדים. לכל חבר / משפחה נרכש סליל בצבע (צהוב, ירוק, כתום, ורוד, תכלת, בז') עם מספר. כל בגד סומן בפץ', שהודבק במכונת פצ'ים מהבילה.

שבילים – ה"מקום הטבעי" להעלאת נושאים בוערים ואקטואליים לדיון פרטיזני בין חברים. כלומר, לא באופן מסודר ולא במקום מסודר או בזמן שנקבע מראש, בד"כ ב"שושו". השביל הוא הצינור הלא מקובל, כביכול, אך הבלתי ניתן להתעלמות בדרך להנעת תהליכים והעלאת נושאים לדיון בצינורת המקובלים. חבר: "מה לא שמעתם... זה כבר שנה מסתובב בשבילים?"

שביעיות – חלוקת תקציב הריהוט לשבעה חלקים בהסדר של הפרשת כל חלק בזמן מסוים, עפ"י זכאות. את החישוב של השביעיות רק י' ור' הבינו.

* * *

מיכאל דשא

הַטּוֹב, הַנִּבְחָר בָּאָדָם

במקור נכתב: לנשמת רעי ד.ס.

מִישֶׁהוּ תָּמִיד מֻכְרָח לָמוּת!

לֹא אֲנִי, לֹא אַתָּה, אוּלָם הוּא...

זֶה שֶׁאֶתְמוֹל חִיָּכְתָּ אֵלָיו בָּרְחוֹב,

זֶה שֶׁשָּׁרָב אֲכַלְכֶם יַחְדָּו

בְּשֶׂגֶב-נוֹפֵי-יַם-הַמֶּלַח

אֲשֶׁר בְּעִדַּן הַמַּסָּה וְהַדָּם

נִצַּבְתֶּם דְּרוּכִים בְּמֵיתְרֵי-הַכִּנּוֹר

בְּלֵילוֹת עֶרֶב-קְרָב,

וְיַחַד כּוֹס-גִּיל הֲרִיקוֹתֶם

בְּשַׁחַר-הַיֶּשַׁע.

מִישֶׁהוּ מֻכְרָח תָּמִיד לָמוּת...

רַבִּים, רַבִּים אֱלִילֵי-מֹלֶךְ,

תּוֹבְעֵי קָרְבָּנָם לַמּוֹעֵד –

רַבּוֹת הַזְּרוֹעוֹת לִשְּׁאוֹל,

רַבּוֹת וַאֲרֻכּוֹת...

וְעִוְּרוֹת הַזְּרוֹעוֹת אֵין-עֵינַיִם –

בַּאֲשֶׁר תִּנְחַת הָאַחַת – שָׁם תִּטְרֹף טֶרֶף...

לֹא אוֹתִי, לֹא אוֹתְךָ, רַק אוֹתוֹ...

אֶת הָרֵעַ, הַזָּר, הָאַלְמוֹנִי...

אֶת הַטּוֹב, הַנִּבְחָר בָּאָדָם,

אֶת זֶה שֶׁתָּמִִיד מִשּׁוּם-מָה,

הוּא נִִצָב בַּמָקוֹם הּמּוּעָד

בְּדָמוֹ לְכַפֵּר עַל חַיֵּינוּ!...

מתוך: "כל שעה"' מבחר שירים תרצ"ט-תשמ"ד, עקד, תשמ"ו, 1986.

ובמקור מתוך: "עולת ימים האדמה" מסדה, תשי"ח, 1958)

 * * *

מתי דוד

1. נגד התוכנית ההזויה "סגירה ופתיחה"

של רשות השידור

דרושה רשות שידור ציבורית משקפת ללא פוליטיזציה עיתונאית מעוותת

בימים אלה דנה ועדה מיוחדת של הכנסת בהכנת חוק חדש לרשות השידור. מדובר ביוזמה של השרים ארדן ולפיד. משמעות החוק "סגירה ופתיחה", פיטור כל 2,000 העובדים, ביטול הפיקוח הציבורי, והשתלטות קבוצת עיתונאים (פוליטיקאים במסווה "מקצועי") על רשות השידור בסיסמה "רפורמה".

היוזמה של שני השרים היא שערורייה שאין לה שום הצדקה. אם יש בעיות ארגוניות ומנהלתיות ניתן לפתור אותן ע"י החלפת ההנהלה ללא הרס כללי ופיטורים של כולם. ידוע שלא מזמן הגיעו כל הצדדים המעורבים, האוצר, העובדים, העיתונאים וההנהלה – לתוכנית הבראה מפורטת. מדוע היא בוטלה? אולי מחר "נסגור ונפתח" גם את נמל אשדוד?

"תוכנית ההבראה" האמורה להתבצע, משמעותה המעשית היא מסירת הנכס הציבורי התקשורתי הקיים לשליטה בלעדית של חבורת עיתונאים אינטרסנטיים (חלקם מחפשי תעסוקה), ללא בקרה ופיקוח ציבורי, כפי שזה קורה בפועל בשתי הרשתות המסחריות. "הרפורמה" תהפוך את השידור הציבורי לשידור בשליטה של עיתונאים שיעצבו את דעת הקהל על פי השקפתם, ללא איזונים ופיקוח ציבורי אמיתי.

"מפלגת התקשורת" מתכוונת להשתלט על רשות השידור

על רקע המשבר האמיתי והמתמשך בו מצויה רשות השידור (משבר ארגוני, כספי וניהולי) ועל רקע הרפורמה שלא יצאה אל הפועל, ועל סמך ההמלצות של ועדת לנדס, קיימת התארגנות של קבוצת עיתונאים אינטרסנטיים להשתלט על רשות השידור הציבורית, כביכול בשם "המקצועיות". "מפלגת התקשורת" הלוחמת נגד "הפוליטיזציה" של הרשות ע"י הפוליטיקאים, שואפת להפוך את הרשות לטובת פוליטיזציה של העיתונאים עצמם, כפי שזה קורה בערוצים 2 ו-10. קבוצה קטנה של כ-25 אנשי תקשורת בכירים פועלת בפועל כמפלגת התקשורת בזירה הפוליטית, ללא שקיפות וללא אחריות. הם רוצים להפוך נכס ציבורי זה לנכס בראנג'אי במסווה "מקצועי" תוך פזילה אל ההטבות והיתרונות כמו בערוצים המסחריים.

הפוליטיקה של חופש הביטוי הסלקטיבי בתקשורת

חלק מהתקשורת הפכה לגוף פוליטי אקטיבי, המשמש חלופה לחלק מהשמאל שנכשל אלקטוראלית, אבל השפעתו התעצמה בתקשורת. התקשורת הפכה למונופול של חבורה קטנה, שחבריה מראיינים איש את רעהו כביכול "בשם" קשת הדעות בעם.

כתוצאה של החלשות הממשל הממסדי, נוצר ואקום אליו חדרה התקשורת המפלגתית, ששמה את הדמוקרטיה ללעג. תקשורת מפלגתית זו הפכה לפוסקת מהו ביטחון ומהו אמון. מי הוא המשיח הפוליטי ואת מי יש להדיח. מהו תקני וראוי ומהו פסול ושלילי. תקשורת זו סבורה שהיא "הרשות הפוסקת" העליונה במדינה. תקשורת מפלגתית תמיד תחת המסווה "המקצועי", חופש הביטוי לכל כשאיפה – לא קיים. הסלקטורים של "מפלגת התקשורת" קובעים ומסננים למי תינתן הזכות לחופש הביטוי.

מפלגת התקשורת אינה רוצה ביקורת של הרשות

"תמונה אחת שווה יותר מאלף מילים," נאמר בפתגם הידוע. העיתונאים מממשים פתגם זה. הם שולטים גם על המילים וגם על התמונות וכך הם מצליחים להשפיע על דעת הקהל בכוון הרצוי להם.

הביקורת נגד "הדרג הפוליטי" ברשות השידור הוא דחליל הפחדה שמשתמשים בו חלק מהעיתונאים, בעלי האג'נדה הפוליטית, שסבורים שחופש הביטוי זה מונופול רק שלהם. כל זאת כדי למנוע את הזכות והחובה של גוף דמוקרטי וייצוגי לבקר אותם. עיתונאים אלה מצליחים להרתיע ולחסל ציבורית כל איש ציבור המבקר אותם. רוב העיתונאים העוסקים באקטואליה הפוליטית הם פוליטיקאים מוסווים כ"מקצוענים".

הרצון לבטל את מוסדות הניהול הציבורי של רשות השידור על-ידי הקמת "הנהלה מקצועית" בראשות שופט בדימוס כקישוט, משמעותה תהיה ניתוק השידור הציבורי מכל חובה לאיזון, לביקורת, לשקיפות ולביטוי אמיתי של מגוון הדעות בציבור.

הכישלון של רשות השידור, שתפקידה לפקח על השידור הציבורי למען מתן ביטוי אמיתי למגוון הדעות, הוא בכך שהוא לא התערבה לבחון האם חוק רשות השידור מבוצע.

האם "שיקולים מיקצועיים" בתקשורת

נקיים משיקולים פוליטיים ואישיים?

בכל שיקול מקצועי ברוטו של עיתונאי יש גם שיקול אישי נטו, המושפע מדעותיו והשקפותיו בנושאים אקטואליים ואידיאולוגים. חלק מהעיתונאים יודעים לעשות את ההבחנה בין העובדות נטו לבין האישיות נטו. ואולם חלק אחר של העיתונאים שיש להם אג'נדה, לא רק שלא עושים את ההבחנה אלא במודע ובגלוי לא רוצים לעשות את ההבחנה ומובילים את האג'נדה הפוליטית שלהם בשם "המקצועיות" כביכול. אלה עיתונאים שהם פוליטיקאים.

ישנם עיתונאים של אג'נדה שמעוותים ומסלפים מידע אמין, באמצעות הטיה של "פרשנות מקצועית" כביכול, שתתאים לדעתם הפוליטית. רבות מהתחזיות הוורודות או הכושלות של חלק מהעיתונאים, מופקות בהתאם להטיות האישיות של דעותיהם, שלרוב גם נכשלות ולא מתקיימות.

שיקולי עריכה מקצועיים של עיתונאים, בתחומי החדשות והאקטואליה, אינם מבוססים על מדע מדויק ואף לא על בסיס מתמטי. הם מבוססים אמנם על המידע העובדתי, אבל גם במידה רבה על הפרשנות והטעם האישי שאיננו מנותק מדעה פוליטית. ואולם העיתונאים לא מודים בכך ותמיד כשמבקרים אותם, הם מתגוננים באמירה שכביכול הכול רק "מקצועי נטו". אין דבר כזה.

תקשורת מגוייסת, תקשורת מופקרת, תקשורת מאוזנת

בין תקשורת מגוייסת בסגנון הבולשביקי, לבין תקשורת מופקרת בסגנון האנרכיסטי, יש מקום וצורך בתקשורת אמינה, הגונה, מקצועית, מאוזנת, משקפת אך גם פטריוטית בלי להצטדק.

חלק מהעיתונאים שומרים על הגינות ועל איזון, על כללי האתיקה וגם על האינטרסים הביטחוניים והלאומיים. ואולם חלק אחר מצפצף על הכללים ורואה עצמו כרשות עליונה במדינה, מעל למחוקקת ולשופטת. חלק זה של העיתונאים, בעלי אג'נדה פוליטית אקטיבית, מנצלים את שליטתם בתקשורת להטיות ו"לפרשנויות" מגמתיות של העובדות.

החל משנות האלפיים, כאשר גברה האכזבה מ"תהליך השלום" ומהכישלון האלקטוראלי של השמאל, התעצמה תופעה חריגה בתקשורת. חלק חשוב בתקשורת הפך לגוף פוליטי אקטיבי במסווה של "מקצועי".

2. הסופר המבולבל הפך סנגור

של החמאס המתוסכל

בימים אלה, כשצה"ל נילחם בחזית בעזה נגד הטרור של החמאס, והעורף מצוי בסכנה להיפגע ממטחי הרקטות של החמאס, מפרסם הסופר המהולל והמבולבל, א.ב. יהושע, מאמר בידיעות אחרונות (13.7) בכותרת: "מדינת טרור או מדינת אוייב?" – במאמר "מסביר" הסופר את "הפתרון" שלו לרקטות, לטרור ולסכסוך בכללותו עם החמאס.

א.ב. יהושע מציע להכיר בחמאס כאוייב לגיטימי, להעניק לו לגיטימיות, להיכנס איתו למשא ומתן, לבטל את הסגר הימי והיבשתי, להפסיק להתייחס אליו כארגון טרור אלא כיריב פוליטי, לאפשר לפועלים עזתים לחזור לעבוד בישראל, לפתוח מעבר בטוח בין עזה לגדה, לתת לו אופק מדיני.

 יופי של חלום ספרותי בסרט דמיוני.

מסתבר שהכישרון לכתוב סיפור או ספר אינה פוליסה המונעת אמירת דברי שטות והבל, שמוכיחים על היעדר תבונה להבנת האיסלם הקיצוני במציאות הסובבת אותנו.

פעם נוספת מוכיח סופר זה, כמו חבריו לשלישייה המופלאה (דוד גרוסמן, עמוס עוז) שלהיות סופר מפורסם, שמשתמש בלהטוטי לשון והגיגים ספרותיים – אינו הופך אותם למקור של סמכות והבנה בעניינים מדיניים, ביטחוניים ובינלאומיים שבהם ישראל נאבקת.

הסופר א.ב. יהושע מתימר להיות הסנגור והפסיכולוג של החמאס. לדעתו ("הספרותית") הטרור החמאסי שפועל נגדנו, נובע אך ורק מתסכול ומייאוש שישראל והעולם אינם מוכנים להכיר בחמאס כגוף מדיני ופוליטי לגיטימי. לדעתו הנאיבית והמבולבלת, אם נכיר בחמאס כ"מדינת אוייב ולא כארגון טרור" – הכול יסתדר.

תמימות? נאיביות? טיפשות?

א.ב. יהושע איבד את התבונה, את הרציונליות בהבנת המציאות של האיסלם הקיצוני שהחמאס הוא חלק ממנו. שיקול דעתו של סופר זה מוגבל להגיגים ספרותיים שמנותקים מהמציאות.

אלוהים העניק לסופר א.ב. יהושע שכל וכשרון ספרותי מבריק, אך ללא הוראות שימוש להבנת המציאות האיסלמית הסובבת אותנו. ראוי להזכיר בהקשר זה ש-א.ב. יהושע וחבריו הסופרים ב"שלישיית המופלאים" – דוד גרוסמן ועמוס עוז, העלו כבר בעבר "פתרונות" לסכסוך הישראלי פלסטיני, שהתבססו תמיד על הנוסחה הנאיבית שישראל תמיד "אשמה" בהיעדר השלום, ואילו הפלסטינים תמיד צודקים.

הגיע הזמן להפסיק להתייחס ולהתרשם מדבריו ועצותיו של סופר זה, הזקוק לריפוי תודעתי.

* * *

לא לחינם ירד החרא מתי שמואלוף לברלין!

מפגינים בברלין: "יהודים חזירים פחדנים, צאו החוצה!"

קריאות אנטישמיות נשמעו אתמול (חמישי, 17.7) בהפגנה אנטי-ישראלית שהתקיימה בברלין בעקבות המבצע ברצועת עזה. המפגינים, שנשאו דגלי פלסטין, קראו: "יהודים, יהודים, חזירים פחדנים, בואו החוצה להילחם!"

ארגון "הוועד היהודי-אמריקאי" בברלין הגיש תלונה במשטרה ופנה לפרלמנט הגרמני בדרישה להגן על היהודים תושבי העיר. דדידרה ברגר, מנהלת הארגון בברלין, אמרה כי על המשטרה הגרמנית לטפל באיומים האלה כדי "להראות שאין מקום לאנטישמיות בחברה שלנו." אמירות מסוג זה בגרמניה אינן חוקיות.

שלשום נערכה בעיר הפגנה נוספת נגד הפעולה בעזה בהשתתפות פלסטינים, ישראלים וגרמנים. אחד ממארגני ההפגנה היה המשורר הישראלי מתי שמואלוף. "אנחנו – פלסטינים, ישראלים וחברים – כואבים ומתנגדים למערכה הצבאית הנוכחית נגד עזה," נכתב בהזמנה להפגנה, שהפיץ בפייסבוק.

המשתתפים נשאו שלטים בארבע שפות – אנגלית, ערבית, גרמנית ועברית – שבהם נכתב "מסרבים להיות אויבים!" "די לטבח!" "הפסיקו את הטבח בעזה!" ו"די לפשע!"

הפגנות אנטי-ישראליות התקיימו גם בערים נוספות בגרמניה, בהן פרנקפורט, קאסל וברמן. ביום שבת מתוכננת הפגנה נוספת בברלין.

עופר אדרת, "הארץ" באינטרנט,  18.07.2014

אהוד בן עזר: מתי שמואלוף הוא בין השאר ממשתתפי המוסף "תרבות וספרות" בעיתון "הארץ", מוסף הפתוח בפניו – וסגור בפני סופרים כמוני, ובפני עוד רבים אחרים; מוסף שאין בו, במכוון, שום התייחסות ליצירותינו – מפני שאנחנו לא מוכנים להיות חלק מן האידיוטיזם המוסרי האנטי-ישראלי שהוא הקו השליט במוסף ובעיתון כולו, ההזוי-למחצה, עיתון שגיבורו הוא גרפומן עדתי שונא ישראל ואשכנזים – כמו מתי שמואלוף, עיתון שכורה לעצמו במו דפיו קבר מול אחרוני הקוראים והמנויים הנאמנים שעדיין נותרו לו – למרות שהם מקבלים בחילה כשהם פותחים אותו מדי בוקר!

* * *

תקוה וינשטוק

בן גוריון כותב לילדי שרונה שבגליל

ליום הולדתו ה-75 של דוד בן גוריון, שחל ב-1961, הציעה תחיה מוסל, המורה של כיתות ג-ד במושב שרונה שבגליל התחתון, שכל ילד יכתוב ברכת יום הולדת לבן גוריון ראש ממשלת ישראל. את הברכות שלחה לבן גוריון.

בן גוריון השיב מכתב תודה לילדים והבטיח בהומור לא אופייני לו, כי כשהם יגיעו לגיל 75 יבוא לברך אותם ויספר מה קרה לו ליד מקום מגוריהם. לילדים, שלרובם טרם מלאו עשר שנים, נותרו כ-65 שנים עד לפגישה המובטחת. בן גוריון אמור היה להיות אז כבן 135. הוא  נפטר ב- 1973, בגיל 77, שנתיים אחר המכתב.

תחיה מוסל חיפשה ומצאה את האירוע בספר "חמישים שנות התיישבות בגליל":

האירוע התרחש בשנת 1911. בן גוריון עבד אז בסג'רה-אילניה, יחד עם עוד חלוצים נוספים מהעלייה השנייה. הוא יצא לרעות את הפרות של האיכר רוגצבסקי. כשהאיכר בא לשדה מצא את בן גוריון שוכב תחת עץ וקורא ספר, והפרות מפוזרות בשטח.

"אתה חקלאי לא תהיה," אמר רוגצ'בסקי, והוסיף בעדינות: "אתה צריך להיות משהו יותר מכובד..."

עברו ימים ואיכרי סג'רה החלו להעסיק גם פועלים ערביים. הפועלים היהודיים כעסו ועזבו את המושבה. בן גוריון הלך לעבוד ביבניאל. השנה היתה 1911 והדרך מאילניה ליבניאל עברה  בשביל עפר. ליד המעיין של שרונה –מעיין שמעליו היתה קשת רומית עתיקה שהערבים הרסו – התנפל עליו בדואי משרונה הערבית (שרונה העברית טרם הוקמה) וניסה לחטוף את הסל שהחזיק בן גוריון ובו כדבריו, "היה כל רכושי." השניים החלו להתגושש. פעם היה הבדואי למעלה ופעם בן גוריון. לבסוף הצליח הבדואי לחטוף את הסל ולברוח. בן גוריון סיים את סיפורו בספר בגאווה: "אבל את הבראוזינג הוא לא הצליח לקחת!" – כשהגיע ליבניאל דווח על המאורע והבדואי נתפס.

מכתבו המקורי של בן גוריון לילדים אבד אך למורה תחיה נודע כי חליפת המכתבים הזו  שמורה בארכיון בן גוריון. היא כתבה לארכיון וקיבלה העתק. שנים רבות היה מכתבו של בן גוריון תלוי בכניסה לארכיון שהקימה תחיה, לבקשת ועד שרונה, ארכיון המונה מאות מכתבים בקלסרים.

תחיה מוסל נולדה בעין גנים לזהבה ואברהם גלין-גלר, תושבים ותיקים במושב שהוא מושב הפועלים הראשון בארץ. נהלל הוקמה שנתיים אחריו. כיום מהווה עין גנים חלק מפתח תקוה וכמה מרחובות העיר מכונים על שמות אנשי עין גנים בהם רחוב גלין (גלר).

תחיה למדה איתי בגימנסיה "אחד העם" בפתח תקווה ולימים היתה מורה באותו מוסד. היא נישאה ליצחק מוסל, תושב שרונה. לזוג נולדו חמישה בנים ובת – שיא הילודה של בת כיתתנו – שהפכו במרוצת השנים, עם 19 נכדים ושישה נינים (שביעי בדרך...) לשבט קטן. תחיה היתה ועודנה מפעילי שרונה.

בית בן גוריון

הבית בו התגוררו דוד ופולה בן גוריון – בית בן שתי קומות בשדרות בן גוריון 17,מהווה מוזיאון של ראש הממשלה הראשון. בכניסה שלט בעברית ואנגלית עם סמל המדינה:" בבית זה חי ופעל דוד בן גוריון ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל. בן גוריון 1886-1973 – ושתי תקופות כהונתו כראש ממשלה – 1948-1953, 1955-1963 ועל שלט שני – ימי ושעות הביקור בבית. על תורן מתנוסס דגל ישראל.

בחצר הבית מבנה נוסף בן קומה – "המוסד לקריאה, לעיון ומחקר ע"ש הלל כהן" המיועד לתערוכה, להרצאות ולאירועים שונים, ובו צילומים גם מחייו הפרטיים של בן גוריון וקטעים מדבריו. בין היתר זה המשכן הזמני של בית התנ"ך ע"ש דוד בן גוריון.  בית התנ"ך שוכן כרגיל במוזיאון דיזנגוף אך המוזיאון בשיפוצים ובינתיים פועל בית התנ"ך במבנה שבחצר בית בן גוריון.

שני הבתים מתוחזקים כהלכה וחדרי הנוחיות בחצר אף שופצו לאחרונה. אך מדי בואי לאתר אני תוהה למה מוצבת בפתח החצר בודקה עם שומר? בן גוריון נפטר לפני למעלה מארבעים שנה. פולה הלכה לעולמה עוד לפני כן. אז על מי שומרים כאן יומיום עד שעה שלוש אחר הצהריים? מישהו  זומם לשדוד את הבית, להתנפל על מבקריו? ועד מתי תתקיים השמירה, עד אחרית הימים?

בין שהבית עבר לרשות עיריית תל אביב ובין שעודו שייך למשפחת בן גוריון – הבודקה עם השומר נראים שלא במקומם, ממש מיותרים, שלא לדבר על עלות השומר שהיא ודאי כסף ציבורי. הכוונה כמובן טובה – מחוות הוקרה למנהיג הדגול, אבל הדגל הנצחי המתנוסס בראש התורן בחצר הבית  מכובד דיו. כל השאר אינו מוסיף כבוד לבן גוריון.

פשיטת יד בטלפון

 עוד זכורים לי מקבצי הנדבות שהלכו מבית לבית בתל אביב. הם דפקו על הדלת ואם היה פעמון – ולא תמיד היה – צלצלו, הושיטו ספל אלומיניום או קופסת פח לתוכם שלשלת כמה מטבעות. בימי שישי וערבי חג פעלו בכוחות מוגברים. נכון שמפעם לפעם התפרסמו סיפורים על קבצן שנפטר והשאיר מתחת למזרון או מתחת לבלטות אוצר קטן אבל רובם היו עלובים ומסכנים. גם מי מהם שהחזיק מטמון היה ראוי לרחמים: איזה אדם שפוי עוסק במלאכת הקבצנות כשיש לו כסף?

הקבצנים האלה, מהדור הישן, נעלמו משכבר. העיר צמחה לגובה והטיפוס במדרגות לדירות  היה מעל לכוחם של פושטי היד – כולם קשישים או נכים. הבתים החדשים בעלי המעלית נסגרו בפניהם באינטרקום, ובבתים ההדורים הוצב שומר שתפקידו העיקרי הוא לגרש פולשים כמותם.

מקבצי הנדבות ירדו לרחובות. כמה מהם עדיין ניידים, עוצרים הולכי רגל הנראים להם כתורמים פוטנציאלים, בראש וראשונה קשישות בעלות מסורת של גמילות חסד. אלו מניחות בצד את חבילותיהן ומתחילות לפשפש בארנק. מפעם לפעם מצליחים מקבצי הנדבות לחדור לאתרים הנחשקים ביותר – בתי הקפה. מי שמסב בחברותא על קפה ועוגה מתקשה לסרב לקבצן הנועץ עיניים בקצפת ולא נעים לו להיחשב כקמצן בעיני החברים.

אבל קבצני הרחוב רובם נייחים ולא ניידים. כל אחד מתמקם בנישה משלו ומפעיל תכסיסי ציד מיוחדים לו. זה פושט יד בעמידה וזה יושב וממלמל לעצמו על המדרכה. זה שרוע על מצעים ליד בית ציוני אמריקה וזו ניצבת במשמרת קבועה ביציאה מתחנת הרכבת ומבקשת רחמים על ילדתה החולה – אם בכלל יש לה ילדה. תחנת הרכבת והרחבות המרכזיות מהוות אבן שואבת לקבצנים, המציגים לראווה רגל שבורה או אבר תותב.

זאת בלי לכלול את "הגבוליים", פושטי היד המשמיעים מוזיקה. הקשישים המזמרים באידיש או ברוסית, הצעירים הפורטים על גיטרה חשמלית, מקוששים פרוטה לפרוטה וממשיכים לשוטט בעולם. הם אינם סתם קבצנים. הם עובדים להנאת הציבור ומבקשים שכר לעמלם.

אולם המקבצים למען עצמם הפכו מיעוט. כיום דורשות תרומה – לא נדבה חלילה – חברות ואגודות שמיספרן רב מספור: אגודות למען דלים ורעבים, חולים ונכים, גברים ונשים, ילדים ותינוקות – לכל החלכאים והנדכאים למיניהם. קיים כמובן משרד סעד אבל הוא אינו מספיק. וקמה תעשייה שלמה של התרמה לנזקקים, מעורה בתקשורת המודרנית. נציגי האגודות  –לרוב פקידים בשכר – חודרים לבתים, כמובן לא דרך הדלת אלא דרך הטלפון. מטלפנים בכל השעות, במיוחד בשעות מנוחת הצהריים ובשעות החדשות העיקריות בטלוויזיה. לעיתים קבלתי שלושה צלצולים כאלה ליום. עוד זה מדבר והנה זה בא.

יהודים הם  רחמנים בני רחמנים. לא ידעתי איך להשיב את פניהם ריקם והייתי קמה וממהרת לחדר שבו מונח כרטיס האשראי שלי. הבשורה על התורם עוברת כנראה מפה לאוזן בין אגודות הצדקה ואולי פתחו אפילו פנקס תורמים משותף. התרומות לא היו גדולות, אך זרם המתרימים תפח וגדל.

יום אחד צילצלו מאגודה שאת שמה לא שמעתי מימיי, ובקע קול נשיי: "אנחנו אגודת ... לתינוק. אנחנו עוזרים לתינוקות שלהוריהם אין אמצעים להזין אותם כראוי. אנא פתחי את הלב  ואמצי תינוק כזה במשך שנה!"

דיברה ודיברה עד שהסכמתי: מדי חודש במשך שנה ירדו עשרים ש"ח מכרטיס האשראי שלי לטובת תינוק כזה. אני לא אתרושש מהתרומה ואלו התינוק יפרח ויגדל. התחלתי לשלם וקבלתי מהאיגוד מכתב תודה.

אני צוברת את הקבלות על התשלומים שעשיתי באשראי, ובודקת לפיהן את דף החשבון החודשי. על התרומה הזו לא התקבלו קבלות חודשיות. אני בדקתי רק את העמוד הראשון, הראשי, מחברת האשראי. יום אחד העפתי מבט גם על העמוד השני ולא האמנתי למראה עיניי: בין העסקאות שאני חייבת מופיעה במשך שלוש שנים התרומה לתינוק ועוד בתוספת עמלה נדחית! ואני הרי התחייבתי לשנה אחת בלבד! לא חשתי בחסרונם של עשרים השקלים שהורדו כל חודש מחשבוני, אבל 240 שקלים לשנה כפול 3 שנים הריהם 720 שקלים – ועוד בתוספת עמלת החיוב הנדחה, זה כבר סיפור אחר, סכום רציני שנדבתי שלא במודע לאגודה שאין לי שום יחס אליה! זאת כנראה משום שסמכתי על האגודה שתכבד את התחייבותי לשנה בלבד ולא הודעתי בתום השנה על ביטול. האגודה קפצה על המציאה ואלמלא עליתי לבסוף על העניין היתה ממשיכה לסחוט אותי עד סוף ימיי!

מלאה חרון צלצלתי לחברת האשראי ואחריה לאגודה והודעתי בתוקף שאני מפסיקה לשלם. זו לא ויתרה בנקל על ליטרת הבשר שלה, למה ומדוע, תינוק מסכן...  ביקשו בלי בושה שאמשיך לתרום. גם גבר, כנראה אבי התינוק (שהגיע בינתיים לגן חובה...) ביקש שאמשיך, אבל כבר לשמע המלה "תינוק" התחלתי לרתוח. זה לא רק הכסף שהוצא ממני במרמה, זו העובדה שבגלל מעשיהם פסקתי לתרום גם לארגוני צדקה אחרים!

לבסוף, כשנוכחו שהפרה החולבת שלהם הפכה לשור מועד, הפסיקו וחדלו לחייבני בתרומות.

   עדיין אני תורמת למוסדות עיקריים – לאגודות לחולי סרטן, לחירשים, לחברה להגנת הטבע, לאקי"ם, גם למוסדות דתיים בערבי חג, אבל עם שאר אגודות הצדקה הצצות כפטריות אחר גשם – גמרתי. למדתי מהניסיון  לומר "לא" תקיף לכל מיני מלכ"רים (מוסדות שלא לשם רווח) שאינם ראויים לשמם.

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

יהודה דרורי

1. לבוא חשבון עם כשלי מערכת הביטחון!

כולנו מעריכים את הפיתוח והפעילות של מערכת "כיפת ברזל" אבל יחד עם כך, הדבר לא גורם לי לסלוח למערכת הביטחון על הפאשלות שלה, שהיו בנות-מניעה, כי למרות התרעות לא טופלו ולא נעשה דבר לניטרולן – מדובר בהגנה על יישובי עוטף עזה ועל היערכות מוקדמת לנטרול המנהרות.

החוסר בהגנה מטילים על מטרות קרובות

להלן מאמר שכתבתי לפני כשנה וחצי ובו הצבעתי על הכשל בהגנה על יישובי עוטף עזה ועל האופציה לנשק הגנתי זמין. כתבתי אז:

"מוזר בעיני שמערכת הביטחון, המכירה את מערכת נשק 'פלאנקס' המסוגלת להתמודד בהגנה על יישובים קטנים, שכחה מהעניין לנוכח הצלחת 'כיפת ברזל', שהוכיחה שביכולתה לעצור את מרבית טילי האויב... אלא ש'כיפת ברזל' לא השכילה להגן על היישובים בעוטף עזה כי משימותיה היה להגן על העיירות והערים...

"מה יהיה בעתיד על קיבוצים ומושבים בעוטף עזה? – מזלם הפעם היה שהחמאס התרכז בירי על הערים והעיירות, ואף שיישובי עוטף עזה ספגו לא מעט ירי קסאמים ופצמ"רים, לא נראה שצה"ל השכיל לתת להם איזושהי הגנה חוץ מלהזהיר אותם להיכנס בזמן למרחב מוגן.

מה שמטריד הוא שזה מיספר שנים קיימת בארה"ב מערכת זולה יחסית והיא היחידה אשר יכולה להתמודד בהגנה על יישוב קטן. המערכת נקראת פלאנקס, והינה מערכת של תותחי 20 מ"מ רב-קניים הפועלים בעזרת ראדאר ואשר מגינים כיום על ספינות חיל הים בארץ, בארה"ב ובעוד 6 ארצות. טווח ההגנה של מערכת הוא ברדיוס של 1400-1800 מטר, ועלות כל מערכת כ-15 מיליון דולר. דהיינו, במחיר מערכת אחת של "כיפת ברזל" ניתן למגן בהצלחה את מרבית הישובים בעוטף עזה, והישובים הסמוכים לגבול לבנון.

מוזר בעיני שמערכת הביטחון, המכירה מערכת נשק זו ואשר בשעתו הודיעה שתבדוק את רכישתה להגנת מטרות קרקע, כמו בסיסי צבא וחיל אוויר, שכחה מהעניין לנוכח הצלחת 'כיפת ברזל', ואם נעמוד שוב במבחן התקפות טילים של האויב בדרום או בצפון, יופקרו שוב הקיבוצים והמושבים הסמוכים לגבול.

חשוב להזכיר שוב כי מערכות הפלאנקס הקרקעיות הגנו בהצלחה על צבא ארה"ב ב-8 השנים האחרונות בעיראק ובאפגניסטן (ועדיין פועלות שם). לכן הגיע הזמן שמערכת הביטחון תיתן דעתה לקלוט מערכות אלו להגנה על יישובינו. כאמור דבר לא בוצע בנדון  והנזק ליישובי עוטף עזה בעימות הנוכחי נובע מרשלנות מערכת הביטחון..."

עד כן לנושא מערכת הפלאנקס, שנשכחה אי שם על אחד השולחנות במשרד הביטחון, ויש עוד –

מערכות לזיהוי מנהרות

כבר 20 שנה מתריעים גורמים מקצועיים, כגון גיאולוגים ומומחי קרקעות ופיזיקאים, בפני קברניטי הביטחון – על המנהרות הנחפרות ע"י החמאס (וייתכן גם חיזבאללה) לעבר תוככי מדינת ישראל.

מנהרות אלו מהוות איום אסטרטגי, מקפצה לפעילות רצחנית ובלתי צפויה שצה"ל אינו ערוך לכך (ובוודאי גם לא היישובים בגבול).

חזינו בתקשורת  בימים האחרונים במיספר אנשים בעלי עמדה בכירה במשק ובמקצועם, ועם עבר צבאי עשיר, המספרים כיצד ניסו לעניין בנושא זה את מערכת הביטחון – וכיצד המערכת הזו התעלמה מהם ודבר לא נעשה. אל"מ (מיל.) יוסי לנגוצקי, אחד הגיאולוגים הבכירים בישראל, קרא בטלוויזיה מכתבים בני שנים בנדון, מכתבים שמערכת הביטחון בחרה בשחצנות שלא לענות עליהם. במזל נכשל החמאס בתפעול שתיים מהמנהרות, ועדיין צה"ל אובד עצות בנושא, מה יהיה הלאה?

רצוי לפיכך שמבקר המדינה יפנה במוקדם (ולא במאוחר) את אנשיו לבדוק כשלים אלו וימצא דרכים לפעול נגד אותם אפסים שחושבים שאף אחד לא יכול להציע להם מה לעשות.

2. משהו על הבוגדנות היהודית

אנשי השמאל הקיצוני והאנרכיסטים למיניהם המפגינים בימים אלו ברחובותינו נגד פעילות צה"ל בעזה אינם לדעתי בוגדים או "גיס חמישי" כי הם לא מסייעים לאויב בפועל – הם בסך- הכול אנשים הזויים, בעלי תפיסת חיים התלושה מסביבתם – מין סוציופאטים פוליטיים-חברתיים, ולכן הם אינם בהכרח מרגלים או מחבלים אלא – סתם טיפוסים  של בוגדים קטנים בחברה ובמדינה בה הם חיים – בוגדנים.

נכון שמדי פעם צומחים בין הבוגדנים האלה בוגדים של ממש. אלו הם אותם נבזים המתדרדרים למתן תמיכה פעילה לאוייב, הן על-ידי השתתפות בהפגנות אלימות ליד גדר ההפרדה, והן בעומדם על במות ברחבי העולם כאשר נובחים וקוראים למאזיניהם להחרים את תוצרת ישראל... לגבי אלו, צריך להיות חוק במדינה שיגביל אותם! צריך להיות חוק שימנע מחבריהם בחו"ל לחבור אליהם פה להפגנות – ולדאוג שגורמים עויינים בחו"ל לא יוכלו להעביר להם כספים כדי לעודד את היבדלותם ותמיכתם באויבינו. אגב, לפעמים ישנם כאלה מהם ההופכים למרגלים ולמשתפי פעולה עם הטרור הפלשתיני בפועל, כדוגמת אהוד אדיב וחבריו שהורשעו בדין וישבו זמן רב בכלא...

לפי כל מחקרי דעת הקהל בארץ, אחוז השמאל הקיצוני (הכולל גם ערבים) הוא 5%. עם אחוז כזה אסור לנו להתרגש יותר מדי, אבל מצד שני, מבלי לפגוע בזכויותיהם האזרחיות, רצוי מאוד, שכל מי מאיתנו שיכול, שיעמוד כנגדם בכל הפגנה ולפרוש סיסמאות נגדיות וגם לומר להם בכל הזדמנות מה שאנחנו חושבים עליהם.

ולבסוף, לגבי החרדים הקיצוניים, כמו נטורי קרתא ומיספר חצרות מתועבות של חסידים שונאי המדינה ואויבי הציונות, הם לדעתי בהחלט הבוגדים האמיתיים, הם אלו שחוברים לאוייב ומשתתפים באופן פעיל בעצרות התעמולה שלו. ראינו רבנים מתלקקים עם האיממים והאייטולות וגורמים לכל אחד מאיתנו חלחלה – רק לחשוב שהם חלק מאיתנו. בעצם לא אכפת לי שהם קוראים לנו: "גויים", אבל יותר אכפת לי שהם מכנים עצמם יהודים. והגיע הזמן שהממשלה תגדיר אותם ככת עוינת ותתייחס אליהם בהתאם.

אינני מקבל את ציקצוק הלשון של כל אותם יפי-נפש שחושבים כי מה שאני מציע פה יפגע חס-וחלילה בדמוקרטיה, כי כל דמוקרטיה חייבת לדעת להגן על עצמה מבוגדים ובוגדנים מבית – ויפה שעה אחת קודם. 

* * *

צבי י' כסה

המצלמה לרעיונות ולמעשים

שוב אני מפעיל את אותה המצלמה לרעיונות ולמעשים כי המציאות מחייבת צילומים מפכחים.

אני מתעורר לאזעקה לאזור תל אביב. מפעיל את המצלמה ועולה תמונה ראשונה המספרת את הסיפור הבא: בתולדות ההנהגות שנהגו בנו מאז 66 שנים היו ראשי ממשלה ושרי ביטחון שונים. היו שניים שנלעגו לא מעט ע"י חכמי הצבא והביטחון. הראשון היה לוי אשכול שבא על כיסאו של בן גוריון. לא גיבור מלחמות ולא מסור לקטטות. ובימיו מתקיים ויכוח גדול על הקצאות התקציב בצה"ל. האלופים ומומחי הביטחון אומרים טילים וטנקים וכיו"ב. ואשכול –  עולה [עונה?] אליפלט. נכון, אותו אליפלט של אלתרמן... "איזה ילד שאין לו אופי במיל..." – זה השיר הכי מרגש אותי מכל שירי המלחמות. ובסופו הלמך הזה מלמד את העיקר: אליפלט גיבור אומץ כמו מאיר הרציון וגבוה ממנו ברוחו הצנועה. שניהם ודאי פטריוטים, האחד מוקצן בכל תקשורת, השני צנען, בצנעת גבורה.

אז מיהו הפטריוט האמיתי, יותר נכון מיהו הפטריוט הראוי? אנחנו מכירים בהיסטוריה אין סוף פטריוטים לא ראויים. הנה קוראיי, ההגדרה שאני מציע: פטריוט ראוי הוא זה שרואה שהממשלה מבצעת מדיניות רעה המזיקה למדינתו ומסכנת את עתידה המדיני ואת הצופן הייחודי התרבותי שלה. והוא מחליט להילחם להפלתה, הוא הראוי!

וזה לא פשוט. בכל קהילה הדבקה בתמונת עולם דתית או לאומנית, או אתנית או אידיאולוגית או כתתית  – תמיד הקיצון מקבל מעמד מיוחד. רב חרד"לי לא יערער בגלוי על רב חרדי. בקבוצה אתנית המתון לא מעז להכחיש את הקיצון, הלאומי ניזהר בכבודו של הלאומן וכיו"ב. מדוע כך? – כי הקיצון מתקבל כטוטלי, כיותר אותנטי, יותר נאמן, יותר קנאי לתמונת העולם של קהילתו. והקיצונים הם האקטיביסטים במלוא האנרגיה – והפשרנים מגמגמים מולם שמא ייחשדו באי נאמנות.

בהיסטוריה, כשאקטיביסטים פוגשים גמגמנים, האקטיביסטים מנצחים. אשר על כן צריך ללמוד מבן גוריון. הוא כהגדרתי היה "פשרן בדם ואש". הוא הבין שמנהיג ההולך לפשרה צריך להילחם עליה באקטיביזם עם מלוא האנרגיות. לאלץ את עמו להסכים לחלוקת הארץ, כשהרוב מסרב, מול חבריו ומול מתנגדיו התולים בו תו-בגידה אין דרך אחרת. וכך צריכים לנהוג הישראלים מהאגף המואר של החברה, במערכה על הפשרה עם הערבים, מול האגף האחר הפוסט ציוני המבקש להמיר את מדינת עם ישראל במדינת שני עמים דמוקרטית לאחד.

ובהקשר הזה בהקשה נוספת על המצלמה לרעיונות ומעשים עולה סידרת התמונות: טרוריסט פלשתיני יורה בשגריר ישראל בלונדון. מה עושים? – מלחמת לבנון הראשונה. 11 חודשים לפני האירוע היה הסכם עם אש"ף ושקט בגבול. ויצאנו למלחמת שמונה עשרה השנים, עקובת נפגעים. החיזבאללה חוטפים שני חיילים שלנו. מה עושים? – מלחמת לבנון השנייה; טרוריסטים פלשתינים מתועבים חוטפים לרצח שלושה נערים. מה עושים? – עולים על החמאס לרסנו עד כמה שאפשר. אין באיזכור הזה פסילה מראש של תגובות כוח אלא להצביע על קוד פעולה כמעט פבלובי.

והקשה נוספת מעלה את כלב הניסויי של פאבלוב. יו"ר הרשות הפלשתינית לא רק עושה סזון ומוסר טרוריסטים לשלטון הזר אלא גם אומר את הדבר מול שרי החוץ הערביים. מה עונה ישראל? – אנחנו צריכים להיות חזקים. נסיך סעודי רם מעלה שהיה שגריר במצרים וראש המודיעין שלהם מפרסם מאמר הטוען שההצעה הסעודית מ-1992 לשלום עם מדינות ערב עדיין עומדת לפתחנו. מה אומרת הפאבלוביות הישראלית? – אנחנו צריכים להיות חזקים.

אבו מאזן מנסה לביית את החמאס בממשלה פלשתינית אחת. וחמאס נענים כי אין להם מוצא אחר. וקמה ממשלת מומחים לא מפלגתית. הפאבלוביות הישראלית לא מעלה אפילו הרהור שאולי זה טוב. אולי נתנה את היחס עם אבו מאזן עפ"י יכולתו לרסן אותם כפי שריסן בגדה. התשובה: הוא חלש. מה חלש עושה סזון, מסכן את חייו. שניים מנהיגים נרצחו על התהליך. ושוב, אנחנו צריכים להיות חזקים. לבדנו נחסל את החמאס. לא צריכים אותו. גם שרון לא היה צריך אותו בפינוי עזה. ידנו לבדה ידנו החזקה.

האזרח חסר הניסיון אבל היותר חכם אומר: לא, חיל אוויר הוא העיקר. ומאז אם מקלפים את הבצל מה יש לנו? – חיל אוויר!

השני הוא אמיר פרץ כשר הביטחון. גיגית מליאה בלעגנות. שמעתם פעם על שר ביטחון שלא מיהר להרכיב נכון את המשקפת? והשר הזה אזרח חסר ניסיון צבאי הכריע, נגד האלופים ומומחי הביטחון, וכפה את כיפת ברזל. ומה יש לנו בימים האלה? – חיל אוויר להפעלה וכיפת ברזל לאפשר לממשלה מרחב תימרון מדיני ופוליטי.

ומקיש עוד במצלמה ומה עולה בהקשר של מבול השינאה הפטריוטית ברשתות התקשורת?

אהוד: כמה נחמד לקרוא אותך ולהיווכח שאנחנו, כמעט לאורך כל ההיסטוריה הארץ-ישראלית שלנו, אנחנו כמעט תמיד אשמים, ואילו ה"פלסטינים" המזורגגים כמעט תמיד צודקים! זה מה שלימדו אותך בבית הספר בקבוצת שילר, ובמלחמת השחרור?

* * *

הדסה מור

קמצנות כפייתית כופה

הצגת "הקמצן" בתיאטרון "הבימה"

האידיאל של כל תיאטרון הוא להכניס לרפורטואר שלו מה שיותר מחזות "קלאסיים",  שדורשים  תקציבים גדולים יותר ממחזות "מקומיים" או מודרניים. תיאטרון "הבימה" כתיאטרון לאומי אינו יכול להרשות לעצמו שלא להעלות מחזות שנחשבים לנכסי צאן ברזל של   המחזאות העולמית. לפיכך העלאת "הקמצן" של המחזאי הצרפתי  בן המאה ה 17, מולייר,   הינה הישג חשוב ל"הבימה", שעל קרשי בימתה מתחוללת הקומדיה הידועה ביותר של המחזאי  המבריק הזה,  שאת מחזותיו למדנו וקראנו עוד בימי התיכון.

"הקמצן", מחזה שהוצג לראשונה בשנת 1668 בסגנון הקומדיה דל-ארטה, עוסק בעיקר במתח ובקונפליקט שקיים בין אהבה לכסף, ומתאר כיצד קמצנותו של הרפגון מאיימת עליו  להפוך חסר כל – ללא כספו וללא ילדיו. זו אינה  סתם קומדיה. הקמצן הוא פורטרט של אדם  השבוי במצב נפשי כפייתי של אי יכולת לשלוט בתאוות החסכנות שלו, שכל עולמו מלא חרדות שישדדו את כספו, שכל מהלכי חייו מכוונים רק לכסף. לא לבזבוז חלילה. רק לחסכנות.   

הרפגון הקמצן, שמגולם  על ידי  יעקב כהן, שהוא שחקן גאוני שיכול לגלם כמעט כל דמות שהיא, ושמופיע עכשיו גם  ב"הסוחר מוונציה" של שקספיר – מציג  לעינינו  כחוט השני את דרך מחשבתו והתנהגותו של קמצן כפייתי, שכבר בתחילת ההצגה מנסה לטמון את כספו מתחת לשטיח  בהסתר, שאיש לא יגנוב אותו ממנו – וכלה בדרמה של  יחסיו המעוותים  עם שני ילדיו,  שמלווים במצבים שרובם ככולם מצחיקים ומעוררים חמלה כאחת.

אילן רונן, במאי ההצגה, פורש  גלריה של שחקנים מצויינים שאת אופיים הוא עיצב איש איש על פי תפקידו ועל פי  מהלכי העלילה, שבמרכזה  עומדת תוכניתו של הרפגון, שהתאלמן לא מכבר, לשאת לאישה  איזו  צעירה יפה אך ענייה,  שלרוע מזלו וללא ידיעתו, היתה בעצם  גם  האישה שבנו  – אביב אלוש –  מאוהב בה ורוצה לשאתה לאשה. 

במקביל ניצבת בתו של הרפגון, אותה מגלמת  רינת מסטוב, שאותה הוא  שואף לשדך  לגבר מזדקן – אהרון אלמוג – שמוכן  לשאתה לאשה "בלי נדוניה"!

כמה וכמה פעמים מכריז הרפגון על הנס הזה, שהנה הוא יכול להשיא את בתו מבלי שיצטרך לשלם נדוניה לחתן. איזה הישג! איזה חיסכון!

אלא מה, הבת, שכמובן אינה מתלהבת מהשידוך – מאוהבת בכלל בצעיר שמסתובב בביתם, שהפך עצמו ליועצו של הרפגון.

כך  מתנפצות לנגד עיניו כל תוכניותיו, וגם השדכנית המפוצצת – טליה אורן – בשמלה האדומה  שאותה היא מדי פעם  מפשילה  וחושפת רגליים  חטובות, שמנסה להרוויח את שכרה מהשידוך,  אינה מצליחה  לעזור להרפגון המסכן.

חידוש מרענן בהצגה הוא התרגום  הקליל  של המחזה בידי  אלי ביז'אווי,  שיצר שטף דיבור קולח, בשפה מודרנית,  בניגוד לתרגום  המקורי הכבד של נתן אלתרמן. הדרמטורגיה  המצוינת של שחר פוקס והמוסיקה הנעימה  של אורי ולדיסלבסקי   סיפקו את הנופך  הנעים והמעניין של ההצגה.

מאידך, מה שהפריע והכשיל, וחבל שכך, היה התפאורה, בעיצובו של שני טור.  ליתר  דיוק, חסרונה הכמעט מלא של תפאורה. דווקא במחזות קלאסיים התפאורה מהווה נדבך חשוב הן ביצירת אווירה  של הזמן, של המקום ושל  תרבות  הדיור והלבוש של התקופה. והנה בהצגה זו כל התפאורה היתה מורכבת מדלתות בלבד. אמנם דלת מסוגננת, דלת שבכל פעם מתווספת לה דלת נוספת ועוד דלתות, שהשחקנים מזיזים מפה לשם, לכניסה וליציאה מחדר אחד לשני, כביכול, דלתות שעומדות בחלל הריק והשחור של הבמה, שדרכן השחקנים נכנסים ויוצאים משום מקום לכיוון שום מקום, סומכים על הדמיון של הצופה, אבל ככל שזה יהיה פורה, זה לא   היה זה. 

רק בתמונה אחת, לקראת סוף ההצגה, היוו הדלתות מעין אולם רחב ידיים מפואר שנברשות קריסטל השתלשלו מן התקרה והאירו באור נגוהות על הדמויות המשחקות בדרמה המתרחשת  מתחתן, שלמרבה הפרדוכס, דווקא התלבושות העטויות עליהן, בעיצובו של מאור צבר, היו מרהיבות ותואמות את העלילה ואת התקופה.                  

   מולייר מעצב בדמותו של הרפגון – שבנוסף על קמצנותו  הוא גם חשדן שאינו מאמין לאיש וכל אדם מסביבו חשוד בעיניו כמי שלוטש עיניו אל כספו –  תמונה של  מערכת משפחתית  מעוותת.  כמה מצחיק, כמה עצוב,  וכל כך מוכר.  מי מאיתנו לא נתקל במי מבני משפחתו בהרפגון שכזה?  אב, אם, אח, בעל,  או סתם  חבר או מאהב?  

לחיות עם אדם כזה – זה יכול להרוס  ולהחריב חיים שלמים.  מוטב לברוח.  כך אכן עושים ילדיו של הרפגון  וצוות ביתו,  שגונבים את כספו ונוטשים אותו לנפשו ולכספו ובסופו של דבר  הוא נותר בודד,  כשהוא מחבק את התיבה  בה טמון כספו, בבת עינו,  כשברקע   מומטרים עליו שטרות הכסף  שלו כפתיתי שלג בוהקים.

יש אומרים שזוהי קומדיה מיושנת, חבוטה, מאובקת, שעם השנים הרבות פג זוהרה, אולם מולייר היה לא רק מחזאי. הוא היה גם פסיכולוג טוב שידע את נפש האדם. וזהו כוחו של מחזה "קלאסי".  כמו מחזותיהם של שקספיר, גוגול, אריסטופנס ועוד, הוא נשאר אקטואלי לכל הזמנים. גם לזמננו. הצגה טובה, מצחיקה,  מכמירה, שדווקא כעבור זמן מה, לאחר הצפייה בה,  היא יותר ויותר כובשת אותך. דמותו של יעקב כהן, שהוא אשף של הבעות, של תנועות, של העוויות,  של תיכנונים ותיחמונים, שמצחיק ומדהים ומעציב, לא משה  מנגד עינינו.

ואילו  אילן רונן, כבמאי, שלט בכל המרחב הכולל הזה ביד רמה, בעין  בוחנת ובראייה דקה.   מומלץ, גם למען  ההשכלה הספרותית, וגם לצורך ההנאה.

* * *

נעמן כהן

מבצע צוק איתן עד לניצחון

אין מנוס מלהודות – החמאס והגי'האד האיסלאמי הגבירו את יכולת ההרתעה שלהם. הם הכריזו שמטרתם להמאיס עלינו את החיים על מנת שנעזוב, ובמידה מסוימת הם מצליחים בכך.

על ישראל לאמץ את קביעתו של מעצב תורת המלחמה הצרפתית במלחמת העולם הראשונה, גנרל פרדינאן פוש, שטען שהרצון לנצח הוא תנאי ראשון לניצחון. בלשונו:  Victoire, C'est La volonte  – הניצחון הוא הרצון. ראשית דבר צריך לרצות לנצח.

עדיין, גם לאחר הפעולה הקרקעית, כדי לנצח לא חייבים להיכנס קרקעית לעזה. כדי לנצח צריך לאמץ את הדוקטרינה שהגה יוסף דוריאל ז"ל (יוסף דוריאל, "ללמוד מהחיים", "חדשות בן עזר" גיליון 628):

בכל מקום בו נורית רקטה או פצמ"ר על ישראל, יש להוציא אולטימאטום לתושבי רצועת עזה, שיישמע בכל העולם – שכדי למנוע פגיעות באזרחים שאינם לוחמים – הם נדרשים לפנות רצועת שטח של 4 ק"מ מנקודת הירי על ישראל, שטח שיוכרז כאזור מלחמה האסור לשהייה לאזרחים, ובשפה הבינלאומית – "קורדון סניטר". איסור השהייה בשטח זה ייאכף בהפגזה מסיבית, ואז השטח יופצץ וייכתש.

כך ניתן יהיה לכתוש מן האוויר את כל שטח וכל מנהרה ממנה נורית אש.

יש להמשיך בכתישה זו בנחישות ובאורך רוח עד שארגון החמאס יסכים לנקות את כל רצועת עזה מרקטות. אסור להסכים להפסקת אש ללא תנאי זה.

יישום דוקטרינת דוריאל גם משחרר את ישראל מביקורת בינלאומית על פגיעה באזרחים. שכן החוק הבינלאומי מתיר השבת אש למקורות הירי, ואם מודיעים על אזור לחימה אין יכולים לבוא בטענות על קורבנות של לא לוחמים.

ראש החמאס הכריז בעזה: ''אנחנו אוהבים את המוות!"

   הניה: "כל מקבלי ההחלטות בפלסטין ומחוצה לה צריכים לקלוט את המסר –- אנו עם שאוהב את המוות כפי שאויבינו אוהבים את החיים."

עשרת אלפים ילדים ישראליים נהרגו ע"י החמאס והג'יהאד האיסלמי

בהנחה שמבחינת מבחן הכוונה כל רקטה מעזה מכוונת להרוג ילד יהודי אחד, הרי במערכה הנוכחית נהרגו כבר יותר מעשרת אלפים ילדים. בדיוק כך יש לראות את הדברים. יש לבדוק את מבחן הכוונה, ולפעול על פיה.

נדיבות

במאמר מערכת בעיתון "הארץ" מיום 20.7.14 דורשים בעליו, עמוס שוקן, הנאצי בעברו אלפרד נוון דומונט, והאוליגרך הרוסי ליאוניד נבזלין – לנהוג בנדיבות. על נתניהו, הם כותבים, לנהוג בדומה לצ'רצ'יל שהמליץ לאחר מלחמת העולם השנייה לנהוג באויבי בריטניה בנדיבות, ולנהוג בנדיבות בחמאס ובג'יהאד האיסלאמי.

מה שכחו בעלי העיתון? הם שכחו שהגרמנים נכנעו ללא תנאי, ואנגליה וארה"ב כפו עליהם משטר דמוקרטי, מה שאין כך במקרה דנן. החמאס והג'יהאד האיסלמי לא נכנעו, ונשארו עדיין מחויבים לחיסול ישראל ולהשמדת היהודים. אז איך לנהוג בהם בנדיבות?

האם ניתן לחסל אידיאולוגיה?

תומכי החמאס והגיהאד האיסלמי חוזרים ומדגישים שלא ניתן לחסל את החמאס כי לא ניתן לחסל אידיאולוגיה. טעות. עובדה, ניתן לחסל אידיאולוגיה.

אנו יודעים מן ההיסטוריה ששתי האידיאולוגיות הטוטליטריות של המאה העשרים הפשיזם-נאציזם והקומוניזם חוסלו.

בדומה לכך ניתן גם לחסל את האידיאולוגיה האיסלמו-נאצית. ודוק: אין מדובר בחיסול דת האיסלם, אלא רק בחיסול הזרמים האיסלמו-נאציים בתוכו.

על ישראל לקחת על עצמה את המשימה להילחם באיסלמו-נאציזם במובן הרעיוני.

על ישראל להציג לעולם כולו את מאבקה בחמאס ובג'יהאד האיסלמי, כחוד החנית במאבק העולמי נגד האיסלמו-נאציזם, מאבק למען העולם החופשי כולו. כישלון במערכה יביא לנפילת כל העולם החופשי.

בעולם הלא מוסלמי כולו מתרבים אלו המבינים את מאבקה זה של ישראל ותומכים בה.

יש למגר את תרבות "אהבת המוות". יש למגר את האיסלמו-נאציזם!

תומכי חמאס והג'יהד האיסלמי אינם לוחמי שלום אלא תומכי האיסלמו-נאציזם

רדיפת השלום מביאה למלחמה

המפגינים נגד המלחמה בחמאס ובג'יהאד האיסלמי מציגים את עצמם כלוחמי שלום. להם יש לומר בבירור: כל המתנגד למלחמה בחמאס ובג'יהאד האיסלמי אינו רודף שלום, אלא מחרחר מלחמה. כל המתנגד לחיסול החמאס והג'יהאד האיסלמי, אינו רודף שלום, אלא תומך באיסלמו-נאציזם. בדיוק כפי שכל "אנשי השלום" שהתנגדו למלחמה בנאצים, תמכו במשטר הנאצי. בדיוק כפי שכל אלו שהתנגדו למלחמה בסטליניזם, או במאואיזם – תמכו בהם.

גם הנאצים וגם הקומוניסטים טיפחו "ארגוני שלום" שישרתו את מטרתם והיא המשך שליטה ללא מאבק והתנגדות.

ידוע הסיפור של "שבועת אוקספורד". מיד לאחר עליית היטלר לשלטון החליט מועדון הוויכוחים היוקרתי של אוכספורד ש"בלי שום קשר לנסיבות, הבית הזה לא יילחם למען המלך או המדינה".

http://en.wikipedia.org/wiki/Oxford_Oath

התפיסה הפציפיסטית התפשטה לאוניברסיטאות ארה"ב והמושג "שבועת אוקספורד" הפך למטבע לשון.

החלטה זו שיכנעה את היטלר שהדמוקרטיה האנגלית המנוונת איבדה את הרצון והיכולת להילחם. הדמוקרטיה הליברלית הסיק היטלר, עומדת בפני קריסה.

המסקנה ההיסטורית היא שרדיפת השלום היא שהביאה למלחמה.

בימים אלו כל "איש שלום" הוא איש דמים.

עצה פרקטית למשא ומתן עם החמאס –

 ג'וינט ושירת קומביה בהרמוניה בשני קולות

גולדה שניפיצקי (זהבה גלאון) ותמר זנדברג המסוממת ("עישון קנאביס זה מעשה נורמטיבי לחלוטין) יוצאות נגד המבצע לחיסול החמאס בנימוק שיש להגיע עם החמאס להסכם שלום.

הנה עצה פרקטית: כדי לשכנע את החמאס לנטוש את מטרתו חיסול ישראל והשמדת היהודים, על שתיהן להיוועד עם חאלד משעל ואיסמעיל הנייה, לתת להם קצת ג'וינט ולשיר ביחד בהרמוניה בשני קולות את השיר קומביה. מובטח להן שאחר כך מיד יבוא השלום הנכסף.

החשיש בלבד לא מספיק שהרי אנשי כת החשישיים ("מעשני חשיש" בערבית "חשישיוּן"), הרוצחים, שהיו לוקחים חשיש ורוצחים (מכאן המילה Assassin) – סברו בדומה לזנדברג ש"זה מעשה נורמטיבי לחלוטין, אבל השילוב של העישון ושירת קומביה הוא הוא השילוב המנצח שיביא את השלום."

משא ומתן עם מי?

ח"כ מרב מיכאלי (קסטנר) ממפלגת העבודה בירכה על החלטת הקבינט לקבל את הסכם הפסקת האש, אך הצהירה: "ישראל שוב מוכיחה שהיא מבינה רק כשמדברים איתה בכוח. בשביל שזה לא יחזיק שנה, או שנה וחצי, צריך להגיע להסכם מדיני"

מכיוון שבניגוד לנאצים ששמרו בסוד את תוכנית ההשמדה שלהם, החמאס מודיע בריש גלי שמטרתו חיסול ישראל והשמדת היהודים, נשאלת השאלה לאיזה מו"מ מתכוונת חברת הכנסת מיכאלי, האם בכוונתה להתחיל משא ומתן עם החמאס במטרה לארגן רכבת של מיוחסים שימלטו מישראל על פי דוגמת סבא שלה?

שתיקה כהודאה דמיא

במסגרת הפטפטת הבלתי פוסקת בכל ערוצי הטלוויזיה אי אפשר להימלט מהציוצים הבלתי פוסקים של יצחק הרצוג. מדבר, ומדבר, ומדבר. ולחשוב שדווקא במשטרה הוא שמר על זכות השתיקה ושתק. שתיקה כהודאה דמיא.

עו"ד נידאל עותמאן מנהל המטה למאבק בגזענות בישראל –

על צביעות וגזענות אנטי-יהודית

על עו"ד נידאל עותמן, הגזען הערבי-מוסלמי הצבוע, שהקים מטה נגד גזענות אבל מסרב לראות בדברי מוחמד באמנת החמאס לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים גזענות ולא מופת מוסרי, כבר כתבתי:

https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe00945.php

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe00952.php

והנה בשבת בבוקר, 19.7.14 – מוזמן הנ"ל לראיון בטלוויזיה כלוחם נגד הגזענות וכמובן מאשים את היהודים בלבד במה שהוא מכנה: "הישראלים הרוצחים."

צביעות כבר אמרנו, אבל לראות את המנחה העילגת והבורה שלא יודעת מה להשיב לו.

אגב, למרות שלמרבה הצער טרם נמצא ערבי-מוסלמי שאינו גזען, (גם לא בין ערביי ה"דו-קיום", של גבעת חביבה) עדיין אני מאמין שקיימים ערבים-מוסלמים שאינם גזענים. אני עדיין מאמין שיימצא ערבי-מוסלמי שאינו גזען שיראה בדברי מוחמד באמנת החמאס לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים גזענות  ולא מופת מוסרי. אם אתם מכירים כזה אנא דווחו עליו.

ריהנא – שפחת המין היהודייה של מוחמד והזמרת המפורסמת

מוחמד לא הסתפק בארבע נשים, כפי שמתיר הקוראן לכל מוסלמי. ולכן הוא טען שרק הוא באופן אישי, קיבל אישור מאללה-אלוהיו, לקחת נשים ופילגשים ללא הגבלה כרצונו. (סורה 33 פסוק 50. סורה 33פסוק 37).

לאחר גמר חיסול היהודים בערב, רצח הגברים ומכירת הנשים והילדים, השאיר מוחמד ברשותו כשלל מלחמה שתי נשים יהודיות: צפיה וריחנה.

צפיה נערה יפה בת ,17 הוכרחה לצפות בגופת בעלה לאחר שעונה ונרצח. לאחר מכן היא הסכימה להתאסלם ולהינשא למוחמד.

ריחנה נערה יפה שנשבתה גם היא, סירבה בגבורה רבה להתאסלם, לכן מוחמד שמר אותה כשפחת מין בלבד.

רובין ריהאנה פנטי, Robyn Rihanna Fenty; ילידת 1988), המוכרת בשם הבמה ריהאנה, היא זמרת, שחקנית, דוגמנית ומעצבת אופנה ברבדית [?].

ריהאנה צייצה בדף הטויטר שלה Free Palestine (מן הסתם היא התכוונה לשחרר את פלשתינה מיהודים ולא מערבים).

לאחר גל זועם של ביקורת היא מחקה זאת והעלתה תמונה של ילד יהודי דתי מחבק עם ילד ערבי וכתבה: "בואו נתפלל לשלום."

אכן, בואו נתפלל.

מלאך המוות בטהרן

בספר המרתק "האדם מחפש משמעות" בו מתאר מחברו ויקטור פרנקל את החיים באושוויץ ואת הגורל העיוור היכול תמיד להוביל את האדם לחיים או למוות, הוא מביא את סיפור מלאך המוות בטהרן:

גביר פרסי התהלך יום אחד בגנו ופגש את אחד ממשרתיו. המשרת צעק כי מלאך-המוות נקרה בדרכו ואיים עליו. הוא התחנן אל אדוניו, כי ייתן לו את המהיר בסוסיו למען יברח חיש לטהראן, אשר אליה יוכל להגיע בו בלילה.

 האדון נענה לו והמשרת יצא לדרכו בדהרה. כשחזר הגביר אל ביתו, פגש את מלאך המוות ושאל אותו: "מדוע זה הפחדת את משרתי והטלת עליו אימה?"

ענה לו מלאך המוות: "לא הטלתי עליו אימה. רק הבעתי את פליאתי על שעודנו נמצא כאן. הרי היה בדעתי לפגשו הלילה בטהראן."

איתמר אבנון היה עולה חדש שעלה לארץ והשתתף במבצע עופרת יצוקה. לאחר מכן עזב את הארץ הלא בטוחה. והנה הגורל, איתמר אבנון ז"ל נספה בפעולת טרור אחרת, התרסקות המטוס המלזי מאמסטרדם לקואלה.

תרבות וזיכרון

הגזען האנטי-אשכנזי רועי חסון, שמוחזק על-ידי עורך "תרבות וספרות" בני ציפר כמשורר בעל "שורות נפלאות" ("הארץ" 4.7.14) כתב את הפיוט הבא:

ביאליק מת לפני אלף שנה

ונתן זך חי כבר אלף שנה ותכף ימות...

חיים חפר מת

נעמי שמר מתה

ארץ ישראל היפה שלך מתה

אם לא הבנתם עדיין הכנו בשבילכם שלט

באותיות זהב

כמיטב המסורת המזרחית

עליו כתוב

כאן זה לא אירופה

או שתחיו עם זה

או שתחיו עם זה.

אז ככה, נכון שאנחנו לא באירופה. אבל מה דעתכם בעוד אלף שנה יזכרו את ביאליק או את רועי חסון?

* * *

אהוד בן עזר

בעתיד הניראה לעין

נכתב בירנטון, אוקספורד, אפריל 2003, ופורסם מאז פעמים אחדות וללא שום שינוי!

בעתיד הניראה לעין אין סיכוי שמדינות "העולם השלישי" יצליחו לשפר בהרבה את מצבן. עשרות ומאות מיליוני הרעבים והחיים על סף העוני והבערות, או המשועבדים לעריצות, בעיקר במדינות אפריקה ואסיה, לא יצליחו לשפר את מצבם וזאת בגלל הגידול הטבעי המהיר, היעדר מעמד-ביניים חופשי, מבוסס, יצרני ומודרני, ובגלל שחיתות ההנהגות ואכזריותן.

בעתיד הניראה לעין אין סיכוי שמישטרים דמוקרטיים מבשרי עתיד טוב יותר יתקיימו במרבית המדינות האלה. להיפך, תגבר בהן הפלגנות השבטית, הקנאות והחינוך הדתיים, דיכוי הנשים וכל התופעות החשוכות של חברות מפגרות שאינן מסוגלות להושיע את עצמן ואינן משכילות דיין כדי לקבל סיוע מן החוץ.

לא תחזור התופעה המדהימה של התאוששות יפן אחרי מלחמת העולם השנייה, של שגשוג קוריאה הדרומית, של המתרחש בסין בסוף המאה ה-20 ובראשית המאה ה-21 – כל אלה חברות לא-אירופיות שהיו במידה רבה זרות לציביליזאציה המערבית – בשפות, בדתות ובאורח החיים, אך השכילו לאמץ את הישגי הציביליזאציה הזו מבלי לוותר על ייחודן הלאומי והתרבותי. והרי גם הן יכלו להשקיע את עצמן באותו סוג של פיגור שקיים באפריקה ובחלק ממדינות ערב, אלא שמשהו הטבוע בתשתית האנושית שלהן, ברצון החיים הלאומי, בחריצות, בפתיחות הרוחנית לחידושים, בהתמקדות בבניין מדינתך ובנטישת הדרך של הרס מדינות ועמים אחרים – הציל אותן מגורל דומה.

בעתיד הניראה לעין, מי שירצה למלט עצמו ומשפחתו מגורל החיים במדינות חשׂוכות עתיד ועתירות אוכלוסין, ואפילו במדינות שאינן במצב קטסטרופאלי, כגון הודו (שבגלל היעדר פיקוח על הילודה עתידה לעבור את סין בגודל אוכלוסייתה), פאקיסטן, מצרים, אינדונזיה, בנגלדש, פיליפינים וכדומה – מי מאזרחיהן שירצה לחיות אורח חיים מערבי במדינה דמוקרטית מסודרת במאה ה-21, יהא עליו להחליט –

אם הוא מקדיש את חייו להעלאת ארצו-שלו למדרגה הזו,

או נישאר בארצו מהיעדר ברירה או גם מתוך שהוא נהנה מהמותרות המערביים של שכבה דקה עליונה ולעיתים קרובות מושחתת מאוד ואנטי-דמוקרטית,

או שהוא מהגר למערב.

בעתיד הניראה לעין, גם אם מדינות מסויימות באפריקה ובעולם הערבי והמוסלמי תזכינה, או כבר זכו בדמוקרטיה ­(כביכול) ­– לא רק שהדבר אינו עתיד לשפר את מצבן אלא הוא עלול לדרדר אותן למלחמת אזרחים מתמדת. העולם המוסלמי ובייחוד הערבי אינו יכול להיות דמוקרטי. רק מנהיג גדול כאתא-טורק הצליח להציל את בני-עמו מחזרה אל חיק המדינה הדתית האיסלאמית בכך שקטע אותם מהכתיב הערבי והכריח אותם לעבור לכתיב לטיני, והציב את הצבא לשמור על כך שלעולם, גם לא בהליך "דמוקרטי" – לעולם לא יחזור האיסלאם לשלוט בטורקיה המודרנית ולא תחזור תקופת החליפות.

צל-של-צל של בדיחה היה סאדאם חוסיין. הוא לא רדף את שלושת רבעי מיליון הנוצרים החיים בעיראק, אבל לאחר נפילתו הם מפוחדים עד מוות מן העתיד המצפה להם במדינה ה"חופשית". הוא כֵּן רדף את השיעים, שהם שישים אחוז ממדינתו, החזיק אותם ביד ברזל, הרג בהם, אסר עליהם את פולחניהם, את תהלוכות ה"עשׂורה" שבה הם חובטים עצמם עד זוב דם בשרשראות ובחרבות בדרכם לקברי הקדושים שלהם – והנה לאחר נפילת משטרו, כאשר השתחררו מעריצותו והחלו צועדים ומפגינים – השתחרר השד הכלוא מן הבקבוק, ושישים האחוזים השיעיים מבטיחים בשם ה"דמוקרטיה", אם תתממש ותעניק להם רוב – כינון עיראק מוסלמית בתכלית שבה נשים תלכנה ברעלות, וכל השאר השיפורים לאחור ודיכוי המיעוטים, כמו באיראן.

בעתיד הניראה לעין ילך ויגבר זרם המהגרים מהארצות העניות, המדוכאות וחסרות העתיד אל הארצות העשירות, המפותחות, החיות כבר היום את העתיד של המאה ה-21. טובי האנשים מאותן ארצות, הלומדים במערב, חלקם אף נשלחים ללמוד בו, עומדים בשלב מסויים בפני משבר בחייהם – אם לחזור למדינות המפגרות שלהן ולחיות שם לעיתים ללא חופש אמיתי ולשרת בארצותיהם מישטרים מושחתים עד היסוד, או לעשות ולביתם ולמצוא תעסוקה בארצות המארחות אותם ללימודים. יש להניח כי כמעט כל מי שיכול להסתדר בעבודה, נשאר במערב ללא היסוסים.

בעתיד הניראה לעין, תהליכי ההגירה מהעולם המפגר לעולם המפותח יגבירו את אי-השקט הבין-גזעי בעולם המפותח – וזאת ככל שאחוזי המהגרים יהיו גבוהים יותר. ויש לזכור שמרבית ההגירה אינה דווקא מהעשירון העליון והמשכיל אלא מעובדי-הכפיים, שנדרשים למלא עבודות פשוטות במדינות העשירות. באופן פרדוכסלי, ואולי כלל לא פרדוכסלי, ככל שנדידת האוכלוסין העולמית תגבר, היא תצבע את החלק העשיר של העולם באותם סימפטומים של החלק העני. לא מיד. לא על פני השטח. אבל האזרחים המקוריים של המדינות העשירות והמבוססות במערב לא כל-כך יאהבו את המחשבה שיום אחד הם עלולים לאבד את הזהות האתנית והתרבותית שלהם בהיותם מוקפים בשלל מיעוטים מרחבי העולם, שרובם אינם רוצים להיטמע בתרבות ארץ המקור, (ואלה שכן נטמעים, הופכים אותה לעיתים למשהו אחר, אולי פורה מאוד, אך גם אחר ומוזר). ולכן, ככל שיגבר תהליך נדידת העמים, שהוא בעצם בריחת כל מי שיכול ממקום שאין סיכוי לחיות בו למקום שיש סיכוי – יתגברו האיסורים על ההגירה, ויגבר המתח הבין-גזעי.

בעתיד הניראה לעין, אותו חלק לא-מפותח בעולם האיסלאמי, החלק ה"פרימיטיבי", השומר על קנאות דתית ומשתמש בהישגי המערב כדי ללמוד כיצד להשמיד ולא כיצד לבנות – חלק זה ילך ויגביר את מלחמתו באלה שיש להם "חיים טובים" – כלומר טרור, טרור ועוד טרור, וזאת כדי שישרור צדק עולמי נוסח בן-לאדן:

א. גם לנו גם לכם (המערביים) לא יהיו חיים טובים או לא יהיו חיים כלל!

ב. כדי להפחיד את אלה מבני עמו ואמונתו הסבורים שימצאו מקלט לעצמם וחיים חדשים במדינות חופשיות מן העריצות הדתית של האיסלאם, ואילו עתה, בעידן של טרור, רק על פי מראה פניהם הם ייחשדו מיד כמשתפי-פעולה פוטנציאליים עם הטרור האיסלאמי.

בעתיד הניראה לעין, שקט לא יהיה. רק אחריותה הגלובאלית של ארה"ב, ואומץ הלב של אנגליה, הקטנה יחסית, לעומת מדינות כצרפת, כגרמניה וכרוסיה – עמדו בשנים 2001-2003 בין תחילתה של הידרדרות עולמית כללית של האנושות – לבין צל של תקווה שאולי לא יהיה יותר טוב אבל גם לא יותר גרוע כי לפחות יש מי שדואג כל הזמן לא רק לכבות את האש אלא גם לנסות וללכוד את מציתיה ולאסור עליהם מלחמה מתמדת.

בעתיד הניראה לעין לא מסתמנת הופעתו של מגן אחר לסדר העולמי זולת ארה"ב. במאה ה-20 חזינו וחזו הורינו בנפילתן, ובעלייתן ובנפילתן של ממלכות ומדינות שניראו בשעתן שוות-כוח לארה"ב: האימפריות העות'מנית, האוסטרו-הונגרית והבריטית, הרייך השלישי, הקיסרות היפנית ורוסיה הסובייטית. היעלמותן לא היוותה סכנה לשלום העולם, להיפך, קריסתן של גרמניה הנאצית ויפן ב-1945 היתה הצלה לעולם. ואולם אם ארה"ב תחדל להיות מדינת-על, מדינת-עולם ­– שום מדינה אחרת לא תוכל לבוא במקומה בעתיד הנראה לעין. לא אירופה המאוחדת באגואיזם ובפחדנות שלה. ולא סין, שהיא אמנם ענק מתעורר אך לא ענק חזק, דמוקרטי ומוסרי-דיו, שייקח על עצמו אחריות לעולם כולו. בקושי מתמודדת סין עם גודל ועם קיום אוכלוסייתה שלה-עצמה.

בעתיד הניראה לעין יתברר שהעתיד החל ב-11 בספטמבר 2001. עד אז חשבו גם האמריקאים, חרף אזהרותיה של ישראל, שאפשר להימנע ממלחמה כוללת בכוח הסהרורי והקטלני שהוליד מתוכו האיסלאם, כוח של ארגונים ומדינות המשתעשע במחשבה להשמיד בנשק מודרני, גם לא קונבנציונאלי, את מעוזי הכוח של הציוויליזאציה המערבית, וזוכה על כך לתשואות ברחבי העולם הערבי והמוסלמי לתפוצותיו – כמי שהשיב להם בכוח ההרס את גאוותם וכבודם, החשובים בעיניהם יותר מן החיים ומן החמלה והאנושיות.

בזכות כוח הטרור הדמוני הזה, אשר כאש בשדה קוצים מלהיב את עצמו והופך את מנהיגיו הפאנאטיים והפרימיטיביים למוכי שיגעון גדלות – נעשה נשיא אמריקאי נלעג, אלכוהוליסט-לשעבר, איש עסקים כושל, בור בפוליטיקה העולמית, שעל חודם של קולות מפוקפקים נכנס לבית הלבן – לאחד מנשיאיה הגדולים של ארה"ב, אשר קנה את מקומו כמגן העולם החופשי מפני שלטון העריצות והרוע, תפקיד היסטורי שמילאו צ'רצ'יל ורוזוולט במלחמת העולם השנייה.

עם היבחרו, איש לא היה מאמין שכך יקרה לו, גם לא הוא עצמו.

בעתיד הניראה לעין, הדוגמה של העם האמריקאי, שנוצר וקם מהגירתם של עמים אחרים, היתה צריכה להיות פיתרון לעולם כולו: ארצות-הברית של אירופה, של אפריקה (לפחות של דרום-אפריקה), של העולם הערבי, של ברית-המועצות בשעתה, ואפילו אצלנו, חזון הסהר הפורה של רטוש, אבי הכנענים, מדינה חילונית רב-לאומית ורב-דתית בכל המזרח התיכון.

למעשה, חזון "כור ההיתוך" של ארה"ב הצליח-בחלקו רק במדינה זערורית אחת, ישראל, ורק בקרב אזרחיה היהודיים. בכל שאר ארצות העולם לא ניראה סיכוי שהגיוון הרב-גזעי והרב-דתי, הגדל והולך, ייפתר על ידי היווצרות עם חדש אחד במדינה דמוקראטית גדולה אחת ושוות זכויות לכול. ואי-אפשר לומר שאין בעיות גם בארה"ב כיום. הם מאוד מקפידים על חוקי ההגירה, ויודעים לבחור היטב מכל ארץ את הטובים ביותר כדי לתת להם, ולא בקלות, זכות אזרח. לא פעם לרעת אותן ארצות שגידלו את הצעירים האלה והשקיעו בהם ויוצא שהן סיבסדו את מערכת הרפואה או את תעשיית המחשבים של ארה"ב.

אבל אולי ארה"ב היא כן פיתרון לעולם כולו בכך שבזכות העובדה שקמה מעמים רבים, רובם אירופאיים, הרי היא כבר קרוב למאה שנה ושתי מלחמות עולמיות (ועם לא מעט חריקות), הכוח המציל את העולם מן הכוחות הקמים עליו להורסו. לא לחינם היתה הבדיחה הנפוצה, ערב מלחמת עיראק: מָה רוצים מהצרפתים שאינם עוזרים לאמריקאים בעיראק? הרי הם גם לא עזרו לצבא האמריקאי לשחרר את פריס מהנאצים!

בעתיד הניראה לעין אין כל סיכוי לסיום הסכסוך הישראלי-פלשתינאי. הדיבורים על ההסכמים, וההסכמים אם ייחתמו, והצעדים אם יינקטו – כל שליחי הנשיא האמריקאי לא יכבו כהוא זה את התבערה הגלוייה והעוממת של שנאת הערבים לישראל.

אם תהיה מדינה פלשתינאית עצמאית, לא יהיה שלום אלא היא תהיה ראש גשר למלחמה נוספת.

ואם יהיה שלום-כביכול, אזיי המדינה הפלשתינאית לא תהיה עצמאית אלא מפורזת ובת-חסות של ישראל, (ושל ישראל בלבד, כי אי אפשר לסמוך על שום גורם כאשר מדובר בביטחון ישראל), והתוצאה מצידם תהיה אותה תוצאה – עוד טרור ועוד מלחמה.

כל זמן שיימצאו פלשתינאים צעירים מתוסכלים, יימצא מביניהם המתאבד-המתפוצץ הבא. ולא ייתכן שלא יהיו מתוסכלים כל זמן שעצם קיומה של ישראל מרגיז אותם ומטריף עליהם את דעתם. ולא ייתכן שלא יהיו, כל זמן שהוריהם הפרימיטיביים מייצרים אותם באחוז הילודה הגבוה בעולם כדי להגביר את הייאוש ואת חוסר התקווה של הדור הפלשתינאי הצעיר וכדי לגבור מיספרית על היהודים בתקווה שכך יכריעו אותנו. וככל שיתקרב השלום (האמיתי או המדומה), כן יגבר הטרור, שגם בימים רגילים אין מנוח ממנו – ויטרפד אותו.

בעתיד הניראה לעין עדיין כדאי לזכור כי בשנת 1938 הגדיר נוויל צ'מברליין, ראש ממשלת בריטניה, את האיום של היטלר לפלוש לצ'כוסלובקיה: "סכסוך בארץ רחוקה בין עמים שעליהם איננו יודעים דבר."

יוסף דוריאל

POLITICALLY CORRECT HYPOCRISY

אהוד בן עזר היקר,

כל הכבוד על מאמרך "בעתיד הנראה לעין" ["חדשות בן עזר", 10.2.11, גיליון 616], בו בנית פרדיגמה מדוייקת על עתיד האנושות בטווח "הנראה לעין".

חבל שאינך יכול להעביר סמינר מתאים למימסד המודיעיני שלנו, שהוכיח בוּרוּת מוחלטת במישור זה, החל מכישלונו המונומנטאלי במלחמת יום הכיפורים ועד לפיגור של שבע שנים בפיענוח פרדיגמת ההתנהלות של יאסר ערפאת, שכל בר-דעת יכול היה לחשוף תוך שנה מהסכמי אוסלו.

מה שנעלם מעיניך (כמו מעיני רבים אחרים) זה – תהליך התפתחות הדת החדשה באמריקה, שעומדת להרוס את מעמד מנהיגותה בהגנת  העולם החופשי. זוהי דת ה-PC שאני קורא לה – POLITICALLY CORRECT HYPOCRISY – התקינות הפוליטית הצבועה, שמפיצה אידיאולוגיה חולנית המטיפה לשנאה עצמית של הציוויליזציה המערבית לטובת העמים "המקופחים".

הייתי עד להתחלת צמיחתה באקדמיה האמריקאית, עם פרופסורים ודוקטורנטים שהתמסרו להפצתה – עד שהשתלטה על ציבור גדול של בוחרים נאורים במפלגה הדמוקרטית. הופעת הנשיא האנטי-אמריקאי חוסיין אובמה היא רק תוצאה מהצלחת הדת החדשה. בספרי "ללמוד מהחיים" ניסיתי לתאר את תופעת אובמה לא כהצלחתו של כסיל להגיע לפסגת השלטון אלא – כתוצאת אובדן שיקול הדעת הרציונאלי של אוכלוסייה גדולה שבחרה בו. כך, שגם אם אובמה לא ייבחר מחדש, יש לנו עניין עם סכנה של מפולת תרבותית בעולם המערבי, שאם לא יקום כוח לעצור אותה נראה יותר ויותר מנהיגים מסוגו של אובמה וחבורתו מובילים את תרבות המערב לאבדון.

בברכה,

יוסף דוריאל

[יוסף דוריאל כבר איננו בחיים. דבריו נכתבו בשנת 2011]

 [אהוד: המקום המופלא שבו זכינו לחיות חודשים אחדים ובו כתבתי את המאמר – אחוזת ירנטון שליד אוקספורד, נמכר לאחרונה, והתבטל תפקידו כ"מרכז אוקספורד לספרות יהודית ועברית" מייסודו של פרופ' דייוויד פטרסון המנוח, מרכז שאירח בשעתו גם סופרים וחוקרים עבריים.  – וזו תוספת למאמר, שנכתבת בחודש יולי 2014].

 * * *

March 11, 2014

By: Alan Dershowitz

When President Barack Obama warned of "international fallout" if Israel fails to embrace the latest U.S. Middle East peace proposal, Newsmax asked noted author and Harvard Law professor Alan Dershowitz to comment on the growing talk of a European boycott against Israel

Why are so many of the grandchildren of Nazis and Nazi collaborators who brought us the Holocaust once again declaring war on the Jews?

Why have we seen such an increase in anti-Semitism and irrationally virulent anti-Zionism in western Europe?

To answer these questions, a myth must first be exposed. That myth is the one perpetrated by the French, the Dutch, the Norwegians, the Swiss, the Belgians, the Austrians, and many other western Europeans: namely that the Holocaust was solely the work of German Nazis aided perhaps by some Polish, Ukrainian, Latvian, Lithuanian, and Estonian collaborators.

False.

The Holocaust was perpetrated by Europeans — by Nazi sympathizers and collaborators among the French, Dutch, Norwegians, Swiss, Belgians, Austrians and other Europeans, both Western and Eastern.

If the French government had not deported to the death camps more Jews than their German occupiers asked for; if so many Dutch and Belgian citizens and government officials had not cooperated in the roundup of Jews; if so many Norwegians had not supported Quisling; if Swiss government officials and bankers had not exploited Jews; if Austria had not been more Nazi than the Nazis, the Holocaust would not have had so many Jewish victims.

In light of the widespread European complicity in the destruction of European Jewry, the pervasive anti-Semitism and irrationally hateful anti-Zionism that has recently surfaced throughout western Europe toward Israel should surprise no one.

"Oh no," we hear from European apologists. "This is different. We don’t hate the Jews. We only hate their nation-state. Moreover, the Nazis were right-wing. We’re left-wing, so we can’t be anti-Semites."

Nonsense.

The hard left has a history of anti-Semitism as deep and enduring as the hard right. The line from Voltaire, to Karl Marx, to Levrenti Beria, to Robert Faurisson, to today’s hard-left Israel bashers is as straight as the line from Wilhelm Mars to the persecutors of Alfred Dreyfus to Hitler.

The Jews of Europe have always been crushed between the Black and the Red — victims of extremism whether it be the ultra-nationalism of Khmelnitsky to the ultra-anti-Semitism of Stalin.

"But some of the most strident anti-Zionists are Jews, such as Norman Finkelstein and even Israelis such as Gilad Atzmon. Surely they can’t be anti-Semites."

Why not? Gertrude Stein and Alice Toklas collaborated with the Gestapo. Atzmon, a hard leftist, describes himself as a proud self-hating Jew and admits that his ideas derive from a notorious anti-Semite.

He denies that the Holocaust is historically proved but he believes that Jews may well have killed Christian children to use their blood to bake Passover matzah. And he thinks it's "rational" to burn down synagogues.

Finkelstein believes in an international Jewish conspiracy that includes Steven Spielberg, Leon Uris, Eli Wiesel, and Andrew Lloyd Webber!

"But Israel is doing bad things to the Palestinians," the European apologists insist, "and we are sensitive to the plight of the underdog."

No, you’re not! Where are your demonstrations on behalf of the oppressed Tibetans, Georgians, Syrians, Armenians, Kurds, or even Ukrainians? Where are your BDS movements against the Chinese, the Russians, the Cubans, the Turks, or the Assad regime?

Only the Palestinians, only Israel ? Why? Not because the Palestinians are more oppressed than these and other groups.

Only because their alleged oppressors are Jews and the nation-state of the Jews. Would there be demonstrations and BDS campaigns on behalf of the Palestinians if they were oppressed by Jordan or Egypt ?

Oh, wait! The Palestinians were oppressed by Egypt and Jordan . Gaza was an open-air prison between 1948 and 1967, when Egypt was the occupying power. And remember Black September, when Jordan killed more Palestinians than Israel did in a century? I don’t remember any demonstration or BDS campaigns -- because there weren’t any.

When Arabs occupy or kill Arabs, Europeans go ho-hum. But when Israel opens a soda factory in Maale Adumim, which even the Palestinian leadership acknowledges will remain part of Israel in any peace deal, Oxfam parts ways with Scarlett Johansson for advertising a soda company that employs hundreds of Palestinians.

Keep in mind that Oxfam has provided "aid and material support" to two anti-Israel terrorist groups, according to the Tel Aviv-based Israeli Law Group.

The hypocrisy of so many hard-left western Europeans would be staggering if it were not so predictable based on the sordid history of Western Europe ’s treatment of the Jews.

Even England , which was on the right side of the war against Nazism, has a long history of anti-Semitism, beginning with the expulsion of the Jews in 1290 to the notorious White Paper of 1939, which prevented the Jews of Europe for seeking asylum from the Nazis in British-mandated Palestine . And Ireland , which vacillated in the war against Hitler, boasts some of the most virulent anti-Israel rhetoric.

The simple reality is that one cannot understand the current western European left-wing war against the nation-state of the Jewish people without first acknowledging the long-term European war against the Jewish people themselves.

Theodore Herzl understood the pervasiveness and irrationality of European anti-Semitism, which led him to the conclusion that the only solution to Europe’s Jewish problem was for European Jews to leave that bastion of Jew hatred and return to their original homeland, which is now the state of Israel. 

None of this is to deny Israel’s imperfections or the criticism it justly deserves for some of its policies. But these imperfections and deserved criticism cannot even begin to explain, must less justify, the disproportionate hatred directed against the only nation-state of the Jewish people and the disproportionate silence regarding the far greater imperfections and deserved criticism of other nations and groups — including the Palestinians.

Nor is this to deny that many western European individuals and some western European countries have refused to succumb to the hatred against the Jews or their state. The Czech Republic comes to mind. But far too many western Europeans are as irrational in their hatred toward Israel as their forbearers were in their hatred toward their Jewish neighbours.

As author Amos Oz once aptly observed: the walls of his grandparents' Europe were covered with graffiti saying, "Jews, go to Palestine." Now they say, "Jews, get out of Palestine" — by which is meant Israel ...

Who do these western European bigots think they’re fooling? Only fools who want to be fooled in the interest of denying that they are manifesting new variations on their grandparents' old biases.

Any objective person with an open mind, open eyes, and an open heart must see the double standard being applied to the nation-state of the Jewish people. Many doing so are the grandchildren of those who lethally applied a double standard to the Jews of Europe in the 1930s and 1940s.

For shame!

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

                                אין החזרות! קנית – נדפקת!     

* * *

אהוד בן עזר

מסעותיי עם נשים

רומאן

הוצאת "ספרי מקור" 2014

פרק תשיעי

אני מְשחֵק בַּבָּמְבַּטיָה (באמבטיה)

בתלתלי הערווה של בתוליהָ

חלק ראשון של הפרק

ביתה של מלנכולי עשה עליי רושם גדול. אני זוכר היטב את הרחוב אך לא אוכל לומר את שמו כדי שלא לפגוע במשפחת ג-ץ. את פנינו קיבלה העוזרת וְיוֹלֶטָה, שנים אחדות בארץ, מבוקארשט: חזה כבד, מיבטא רומני, עור מבריק שופע בריאות, שיער ג'ינג'י עז ולוהט ועיניים דווקא שחורות וכלל לא לבקניות כפי שקורה לפעמים אצל הג'ינג'יות, אופי לבבי מתפרץ, תיכף הרגשתי, אחת שאומרת לך מיד את דעתה עליך ועל כל נושא אחר בעולם, והיא ניהלה את משק הבית ביד רמה גם בהיעדר הוריה של מלנכולי. אני, באיפיון של בני-אדם, ממש פסיכולוג. רק שאני מאמין לכל מילה שלהם, כמו פתי.

הוצגתי כמדריך חיימקה מעין-גדי שבא לחיפה להשתלם באפיית לחם. וְיוֹלֶטָה הג'ינג'ית לא ידעה כנראה דבר על המכתב מהנהלת הריאלי ועל מה שקרה למלנכולי בעין-גדי, או שידעה ועשתה עצמה מופתעת. מלנכולי הבטיחה לי שוְיוֹלֶטָה עומדת לצידה בכול ומוכנה אפילו לשקר להורים למענה. הן חברות בנפש. וְיוֹלֶטָה מבוגרת ממני בעשר שנים לערך, וגילה כמעט כפול משל מלנכולי. היה נעים מאוד לפנות-ערב בבית הקריר. המרפסת צפתה הרחק עד לריפיינרים, המפרץ הלך והחשיך והחלו מנצנצים בו אורות. כך, על המרפסת של משפחת פ., שתיתי את הלימונד שהגישה לי נ. יחד עם מראה הבלונים הכסופים נגד מטוסי האיטלקים והגרמנים – וזה שנים שהם נעלמו, הבלונים ועימם נ. הצברית היפה והגזעית, כמוה לא אראה עוד, שהתאבדה. 

וְיוֹלֶטָה שמחה על החומוס הטרי והגישה לנו ארוחה ל"גזוזטרה". היא דיברה עברית  אולפנית ואילו מלנכולי אמרה: "סֶגוּלָה, תגידי בָּלְקוֹן, תגידי טֶרָסָה, תגידי מרפסת, לא חשוב מה, כי אני מאוד רעבה."

וְיוֹלֶטָה אפתה דג ים, בּוּרִי, בתנור, והסבירה לנו כיצד היא ממלאה אותו בבצל, במיץ לימון ובמלח ומשאירה במקרר למשך "שני יומיים" והתכוונה יממה. לפני שבאנו, צלתה את הדגים כשלוש דקות בגריל חזק והכניסה לחצי שעה לתנור חם. היא גם הכינה חמיצה דלילה עם מלפפונים וחתיכות ביצה קשה. יחד עם החומוס והפיתות הטריות זו היתה ארוחת מלכים. מלנכולי התעקשה שסגולה תכין לי לימונד, שארגיש כמו אז, על המרפסת של משפחת פ. הצופה אל המפרץ.

חרף הפצרותינו וְיוֹלֶטָה הג'ינ'ית עצומת השדיים לא נשארה לאכול איתנו אלא נפרדה מאיתנו ויצאה לביתה בברכת לָרֶוֶודֶרֶה, להתראות, לא לפני שהבטיחה שמחר תבשל לנו ארוחה רומנית אמיתית עם רְצ'וֹקוֹרָה, איקרָא, צ'וֹרְבָּה, קבַּאבּ, ופָּפָּנַשׁ לַדֶזֵרְט. לשמות היה טעם מסתורי, אפילו ארוטי, כשפתיה הגדולות והרחבות וכשערותיה הלוהטות. המזכיר של המשק אמר לי פעם שאצל בחורה השפתיים בפה הן בדיוק במידות של השפתיים בקוּס, והמחשבה על כך מאוד מפריעה לי כי לדעתי הבדל בכל זאת יש, אבל ויולטה נראתה כמי שיכולה לבלוע פר! בריכת שחייה שבראשה עומד מציל ורוד בשם דגדגן! (כמובן שאת מיסטר קְלִיט, כפי שמכנות אותו נשות השעשועים בשפה האנגלית, דימיינתי רק מקריאה בספרים).

הטלפון צלצל פעם ועוד פעם ולכולן הודיעה מלנכולי בקול מתפנק של משוררת חשובה שהיא עסוקה הערב ולא תוכל לצאת וגם אי אפשר לבוא אליה. חברותיה היו כנראה סקרניות לדעת אם אני נמצא אצלה או אם התפטרה ממני במאפייה ושלחה אותי לכל הרוחות, כפי שוודאי קיוו.

לאחר שסיימנו ללקק את אִדרות דג הַבּוּרִי כיבתה מלנכולי את החשמל. והאווירה במרפסת החשוכה-למחצה היתה חלומית. חיפה הלילית למטה. האור המועט שבא ממעמקי הדירה. הקרירות הנעימה לאחר הלילות הלוהטים במאפייה בעין-גדי. מלנכולי שמחה עליי כאילו קיבלה במתנה צעצוע או גור-כלבים, "אחי" כפי שכינתה אותי עכשיו בצחוק במקום פינצ'וק המעצבן שכאילו קורָא עליי על שהשפרצתי מפיני לעיניה בעין-גדי. הטיתי פניה אליי ונשקתי לה על פיה המלא ריח חומוס ודג ממש כְּפִּי שלי, ומשנינו נדף גם ריח זיעה יבשה.

"פוי! מסריח!" אמרה, "היינו כל כך רעבים ששכחנו שעוד לא התרחצנו היום!"

ובאמת, על דאודוראנט עדיין איש לא שמע, לפחות לא במשק. הלחות בעין-גדי היתה נמוכה מאוד, ובגלל היובש, למרות החום הכבד, כמעט שלא הסרחנו זיעה. חברות המשק, גם חברותינו לכיתה בתיכון, טרם נהגו לגלח את השיער מתחת לבית-השחי, והיה משהו מאוד טבעי וגם מגרה בציציות השיער הנשי הכהה או הבהיר, בייחוד אצל הג'ינג'יות והלבקניות – שהיו כשני רמזים חשופים-לעין לסלסולי הערווה הנסתרת.

זיעה, כמוה כחזה שעיר בגבר, נחשבו מאוד בסולם הערכים שלנו כי הם העידו על עבודת כפיים בריאה, על גבריות, "חלוציות" ו"תנועתיות", ולא אגזים אם אומר שריח הזיעה היה כל כך נחשב ונעים שבזכותו גם נמשכנו לא פעם אלה אל אלה, בחורים ובחורות. ואילו מי שנדפה ריח בושם נחשבה "עירונית", "סלונית" וגרוע מכך, זונה! – ריח סבון "עדין" תוצרת הארץ היה שיא הטריות והנשיות יחד עם כפות רגליים נקיות, טבעיות, נתונות בסנדלים שתי רצועות תנ"כיים או "חוגיסטים" חומים שבתנועת הנוער ובמשק נעלו בנות ובנים כאחד.

בתי-שחייה של מלנכולי הצעירה היו חלקים כמשי ונטולי שיער. הרחתי אותם מרחוק כאילו כבר נשקתי בהם שם.

"טוב בוא, אחי, מה השתקעת בחלומות. הולכים לבַּמְבָּטיָה."

"הולכים למה?"

"לבמבטיה, טמבל!"

"להתקלח?"

"איזה מקלחת, שמעת מה אומרים לך, במבטיה! בלי ים ובלי מלח!"

אמבטיה? בבית הוריי במושבה היתה אמבטיה ישנה עם צינור לְטוּשׁ שהתנוסס מעל האמבט, מחובר לקצה דוד מים גלילי גבוה שאותו חיממו, רק בחורף, במבער מזוט שֶׁיָרה אש לחלל של בסיס עשוי יציקת-ברזל למטה; שם היו מבעירים לחימום, בשנים קודמות, בולי עץ וענפים יבשים וניתן היה גם לתקוע בגחלים שנותרו קרטושקעס אחדים, תפוחי-אדמה, כמו במדורה. היו מוציאים לעיתים מזומנות את האפר שנשר למגירת ברזל תחתית, ומפזרים בגינה לטיוב הקרקע. בקיר ליד הדוד היה מהודק מכל נפט או מזוט עשוי קופסת פח לבנה, ומתחתיתה בולט ברז קטן שמווסת את הטיפות הזולגות במורד למשפך ולצינור נחושת ארוך, אל המבער. והיה צריך לווסת את הטיפות ברגישות מיוחדת כדי שלא להחניק את ה"ברנר" בעודף דלק ולא לכבותו במחסורו.

בנגיעת כף-יד בדוד מדדו את כמות המים החמים, וכל אחד מבני הבית ידע שהוא יכול להשתמש רק בחלק היחסי מהמים החמים – שליש, רבע או חמישית; לאחרון היו נשארים פחות מים חמים בחלקו העליון של הדוד, אבל הוא היה רשאי לעמוד תחת הטוש עד שהחלו לזלוף עליו מים קרים!

לא היה בית שאין בו פח נפט ומשאבת-פח חרקנית לנפט ובקבוקי נפט וריח נפט לפתילייה, לפרימוס, ל"ברנר", לחפוף ראש אם מלא כינים וגם תאונות וכוויות בגלל נפט, והיום בשום משק-בית אין נפט ואין ריח נפט וכבר אין צורך בו כלל!

בבסיס הטירונים ובמשק התרגלתי למקלחות הציבוריות עם תאי הטוש, ספסלי וכפכפי העץ, שבזכותן זוכר כל אחד מאיתנו את כלי הזין של כל חברי המשק, כאשר דווקא הנמוכים בורכו בשמוקים גדולים להפליא מהסוג של איש-קיקלופ בלי ידיים בעל עין אחת כהה מאוד ומתנודד. לימים כתבה המבקרת הדה בושס ["מה יש לך גברת לוין?"] במוסף השבועי של עיתון "הארץ" שאני מקבל השראה לספריי משהייה ממושכת במקלחות ציבוריות של גברים. אוי, כמה שהיא צדקה! – רק שכחה לציין מהצצה למקלחות ציבוריות של נשים.

ברומאן "דרך גבר" של יגאל מוסינזון יש סצינה מזעזעת. במקלחת המשותפת בקיבוץ נען רואה הבעל את הזין של הגבר שעימו בוגדת בו אשתו, ואולי אני טועה והסצנה מתרחשת ברומאן "חדר משפחה" של יהואש ביבר. אני זוכר את יגאל מוסינזון מופיע בערב ספרותי בבניין מועצת הפועלים במושבה, ובזה אחר זה עולים הקוראים, גם מהקיבוץ השכן, ומתקיפים אותו על שהעז לתאר בשלילה ובגודש סקס את הקיבוץ ב"דרך גבר" – והוא ממש נהנה מהרוגז שעורר, ומחזיר בקולו העבה לכל דברן באבי-אביו. לימים התיידדתי איתו וזכרתי לו חסד היוולדו במושב עין-גנים הצמוד למושבה שלנו, אם כי ילדותו עברה עליו בתל-אביב.

שבועות אחדים אחריו הופיע באולם הקולנוע הגדול שגגו הנוסע ונפתח בקיץ היה אחד מפלאי עולם של ילדותנו – הסופר ס. יזהר. הוא צעד הלוך-ושוב על הבמה בבלורית מתנפנפת ונאם שעה או שעה וחצי או שעתיים או שעתיים וחצי או שלוש שעות בפאתוס רב על מצב הנוער, בפני מאות חברי וחברות תנועות הנוער, לובשי החולצות הכחולות, שבאו מכל המושבות וגם מתל-אביב – – – ואיש לא הבין מילה מן העברית שלו. כלום. פַארשְׁטֵייט נישְׁט. נַאדָה. כַּלַאם פָאדִ'י. פתפותי ביצים. אם כך מדבר סופר עברי אז אני קוּגֶלָאגֶר.

ומן ההתרשמות הבתולית שלי משני הסופרים, למדתי הרבה.

הלכתי לחדר-האמבטיה אחרי מלנכולי כסהרורי. הקטנה משלה בי. הייתי עייף. יום ארוך. השכם בבוקר יצאתי מעין-גדי. עליי להספיק לישון שעות אחדות לפני שאצא אחר חצות לאפות. מדוע אינה יוצאת מחדר-האמבטיה המצופה אריחי קרמיקה לבנים, ובו תנור חימום חשמלי שוְיוֹלֶטָה הג'ינג'ית דאגה להפעילו כדי שיהיו לנו מים חמים ונוכל להתקלח איש בתורו? – אבל מלנכולי אינה יוצאת. היא דוחקת בי להתפשט ונחלצת בזריזות מחולצת בית-הספר הריאלי ומהסנדלים ומהחָזִיוֹנֶת והתחתונים, שזורקת אותם מיד לכביסה בארגז המלוכלכים, וכאשר היא פותחת אותו אני רואה בדופן על וו חוקן גדול עשוי פח מצופה אמאיל לבן שמתחתיתו משתלשלת צינורית אדומה ובקצה פומית שחורה כמו נרגילה לתחת.

"מה זה עושה פה?" אני מפהק.

"אוה, שום דבר..." היא מחייכת. "אם יש למישהו בבית עצירות... ולפעמים, אני חושבת, אבא אפרים מבקש את אימא לפני שהם הולכים לישון שתעשה חוקן כדי שתהיה נקייה..." – והיא ניצבת מולי במלוא יופייה הבתולי השחום הזהבהב ומפשיטה אותי בעזרתי הרדומה ופותחת ברז מים חמים ועד מהרה אנחנו משתכשכים באמבטיית אמאיל צחורה ומסבנים זה את זה ושוטפים בטוש-טלפון – שזה בעיני פרובינציאל כמוני ממש שיא הלוקסוס שאפשר לחלום באמבטיה, "אחי, אחי, שפשף אותי, אוי, כמה אני שמחה שיש לי אח!" – ואני, בְּעייפות (כקשיש שאמר באוטובוס, "אני בְּזִיקנה,") אפילו לא ממזמז אותה, ונזהר לא לגעת יותר מדי בשדיה ובערוותה החמודה, נוטפת המים בשערות המשי הדקות, הפלומה הצהובה כשל אפרוח בן-יומו, יופי מדהים, בתולי, של עורה החלק וגופה המושלם עם הפטמות הקטנות, וגם נרתע כשהיא מנסה לשכשך לי קצת למטה עם קצף הסבון כי לא רק אני נרדם גם הפִּישִׁיק שלי עייף מאוד למרות הגירדול הזָקְפָּנִי שתקף אותי מרגע שפגשתי בה בשער בית-הספר הריאלי, ושפתיה העבות, ויותר אני לא זוכר. אולי נמנמתי. בושה. מגיע האדם לגן-עדן ונרדם. "אחי, מה קרה לך? אתה חושב שלא הרגשתי שעמד לך חזק כשהשתפשפת אליי באוטובוס ועשית את עצמך, יָעֲנִי, שקוע בַּמתרוממים הבלונים?!" – מלנכולי עוזרת לי לצאת, מנגבת אותי ומביאה אותי מפהק למיטה שלה ומשכיבה אותי לישון כשהיא נצמדת ערומה לגבי מחבקת אותי נלחצת אליי בשדיה הקטנים מכוונת את השעון המעורר לאחת אחר חצות ועוד לפני שעיניי נעצמות אני רק חושש מה יהיה אם בלי כוונה אפליץ מתוך שינה ישר לערוותה האפרוחית שמדגדגת את עגבותיי ואצבעותיה, מתוקות, מחזיקות משחקות בַּפִּישִׁיק הנמר המידברי המנומנם שלי כדי להנעים עליי את רגעי העֵירות האחרונים?

בשתיים אחר חצות נראתה מאפיית "אחדות" כספינה יבשתית מוצפת אורות. חברי הקואופרטיב ועובדים שכירים עמדו בשרוולים מופשלים ליד שולחנות הלישה, שוקלים חתיכות בצק לפי גודל ומשקל קבועים, לשׁים ומעבדים אותן בשתי ידיים, גוש-גוש בכל כף-יד, מניחים לִתפיחה נוספת על מדפי-עץ המונחים זה מעל זה ליד הקיר, ומכניסים במרדה מקומח לתנור הלוהט במשיכה אחת.

נתנו לי סינר מרובב בצק יבש ומקומח, פינו לי מקום בשולחן הלישה הארוך, שמו לפניי שתי חתיכות בצק והמשיכו בעבודתם. עמדתי שם כמו גולם של בצק ולא הצלחתי ללוש צורה של כיכר לאפייה. כבר הבנתי שכל ההשתלמות שווה לתחת. לעולם לא אהיה אופה מקצועי.

"אתה פעם ראשונה במאפייה, חיימקה?" שאלו אותי.

הסברתי שמעודי לא אפיתי לחם לתנור עשוי לבנים כשלהם, אלא בתבניות-פח משומנות, בתנור-ברזל מעל למבערים, ראשי הפרימוסים שבערו על נפט או מזוט. הבצק שאני מניח בתבניות שוהה ותופח ומקבל את צורתן ואין צורך ללוש אותו לפני הכנסתן לתנור, אבל אני מבין שאופה מקצועי מזלזל בלחם שנאפה כך, וכי לחם בלישה אמיתית, גברית, מקצועית, ובלי תמיכת תבנית – נאפה שלם בתנור מבלי שהבצק ישתטח כפיתה. זו אמנות הלישה, הבצק הנכון בידיים הנכונות. צריך לכך הרבה התמחות, והרגל, וכוח רב בידיים הלשות לילה-לילה.

"אתה צודק חיימקה. לחם בתבניות יכולה כל עקרת-בית לאפות בתנור שלה כמו עוגה. עושה רושם שאתה מדבר יותר טוב מאשר אופה. ככה שָׁם כולכם במשק? מדברים יפה באסיפות? ומי מָמֵשׁ עובד?"

בכל זאת ריחמו עליי שעשיתי את כל הדרך מעין-גדי למפרץ לחינם ושאני גם מ"הנוער העובד", מפא"יניק. צריך שבועות ארוכים של עבודה מפרכת כדי לקבל שרירי לישה של אופה. עשו אותי עוזר ללָשים. מביא בצק. סוחב שקי קמח למלוש החשמלי הענק (שיכולתי לשכב בו ברווחה בין ג'ני למלכנכולי ועוד היה נותר לשלושתנו מקום להתגלגל). מטאטא את המחסן. מסדר את הכיכרות הלוהטים על המדפים ומשם לארגזי המשלוח. מביא לימונדה קרה ללָשים. בקיצור, שוליית אופה, עוזר לַלָּש. מה שטוב דבר אחד, שיכולתי לצאת מדי פעם לשאוף אוויר  חופשי ולנפוח את תסיסת החומוס שניגבתי עם מלנכולי במיטבח הערב.

יש סופרים שמנעוריהם עוזרים לְחלשים ולא לְאופים, יש אנשי-רוח רגישים שזועקים על מצוקות של עוני ובדידות, ואינם נעשים שוליות לְלָשים, כמוני; יש גם סופרים שאינם מפליצים, לא בפרוזה ולא בחיים, ויש סופרים שהפרוזה שלהם מלאה הפלצות אבל להם סולחים כי הם כבר נתקדשו להיות גיבורי תרבות ולכן את הגסויות שלהם כותבים על קירות התיאטרון כדברי אלוהים חיים.

חיי קשים. אני אדם לא רוחני. דודתי המשוררת ראתה סיבה לכך במוצאי הפולני מצד אימי, שאני קצת מטומטם. וגס. אילו הייתי מתמיד במקצוע האפייה ונעשה חבר קואופרטיב "אחדות" היתה הלישה הולמת אותי יותר מכל תואר אקדמי ספרותי. אבל היום כבר נעשית רוב הלישה, אולי חוץ מן החלות,  במכונות משוכללות. שתיים-שלוש מאפיות-ענק יכולות לספק את מרבית הלחם של ישראל.

לפנות-בוקר נפרדנו בשלום ועליתי בטנדר להדר הכרמל עם שני כיכרות לחם אחיד טרי וחם, ובזיכרוני מזדמזם כל הדרך עוד שיר של חיים חפר: "יֵשׁ בְּחַיְפָה חֲתִיכָה / הִיא גָּרָה בִּרְחוֹב פָּנוֹרָמָה, / אֶת הַלֵּב הִיא מַרְתִּיחָה / גַּם פֹּה בַּנָּמָל שֶׁל פָּנָּמָה – "

עוד הספקתי להיפרד בנשיקה ממלנכולי בחצאית כחולה ובחולצת תכלת טרייה עם ה"הצנע לכת" רקום של הריאלי, והילקוט, ולא חיבקתי כדי שלא להותיר עליה עקבות של קמח.

התקלחתי ועד מהרה שקעתי בשינה כבדה על מיטתה הסתורה החמה-עדיין של מלנכולי כשאני שומע מתוך ערפל את וְיוֹלֶטָה-סֶגוּלָה הג'ינגית האנרגטית פותחת את דלת הכניסה ובאה אליי עם מחבט שטיחים (שאצלנו בבית במושבה קראו צֶ'פָּצְ'קָה) כדי לחבוט בישבני (אימי עליה השלום כשהיתה רצה אחריי ומנסה להכותני בו נהגה לכנותי: "בְּזִ'יק!") – ומבעד לשרוולי סֶגוּלָה הקצרים מבצבצות הפוכות צַמְרות אדום שיער בית-השחי הגוחן עליי ספוג ריח זיעה רומנית קלה ומגרה של שיער – והצ'פצ'קה מתגלגלת בחלום למכל אמאיל לבן של חוקן שאת זרבוביתו מנסה ויולטה לתקוע לי בתחת של האימא הפסנתרנית של מלנכולי שאותה לא ראיתי מימיי – ומזכיר הקיבוץ מזהיר: "יותר טוב לאונן מאשר לשכב עם רומנייה גסה שמפשפשת לך בביצים!... "

...התעוררתי בצהריים והדירה אפופה ריחות מגרים של בישול בשום ובבצל. מלנכולי מילאה את הבטחתה וחזרה מוקדם מ"הריאלי" ונכנסה לחדרה להעיר אותי בנשיקות כפי שהבטיחה ואני עשיתי עצמי ישן והנחתי לה ללטף ולנשק אותי וכך התעוררתי-כביכול.

מהר מאוד סיימתי את רחצת הבוקר כשאני מתגלח במכונה חשמלית של אבא של מלנכולי שהחזקתי בידי לראשונה בחיים, ומלנכולי, עדיין במדי "הריאלי", מלווה אותי כל הזמן חוץ מאשר כשהניחה לי לרגעים אחדים כאשר שהיתי בבית-הכיסא – – ומביטה בי בהערצה מתמשכת כאילו הייתי אביה.

וְיוֹלֶטָה הג'ינג'ית הושיבה אותנו בפינת אוכל עשוייה עץ חום בהיר ופתוחה למיטבח. מעודי לא ישבתי בלוקסוס בדירת עשירים כזו. על הקיר מערכת סירים ומחבתות בגדלים שונים ובדו-צבעים כתום וברזל. היתה גם מערכת מבריקה של תרוודים, מצקות ועוד כלי מיעוך, בחישה, סינון ושליפה ממחבת ומסיר, וסוללת סכינים בגדלים שונים שגם להם ידיות בכתום-כהה.

בעודי בודק בעיניי את המיבחר, שהרשים מאוד אופה כפרי כמוני, ויולטה שאלה אותי אם אני שייך למשפחת מגדלי הצִיטרוּס (הפרדסנים) שרואים את שמם-כשמי "שפינוזה ובניו" בשלטים בכביש לתל-אביב וברחובות, ואמרתי שכן רק שהם לא אבא ואימא שלי אלא בני-דוד בדרגה שנייה.

"אבל משפחה זה משפחה!" קבעה וְיוֹלֶטָה, "בטח תִפּוּזִים לא חסר לכם," ופרסה מכיכר הלחם שהבאתי בבוקר ושעדיין שמר על טריותו, וערכה שולחן כמו אצל אריסטוקרטים בסרטים, ומאותו סרוויס גם קערת חרסינה גדולה ובה סלט כרוב, מלפפונים ועגבנייה כולם כבושים, ועוד קעריות תואמות עם שום כתוש חריף וחזרת אדומה וחריפה מעשה-בית. בקבוק בירה "גולד סטאר" מצונן עבורי, ובירה מאלט "נשר" שחורה, ללא אלכוהול, למלנכולי.

"זה רְצ'וֹקוֹרָה," הגישה וְיוֹלֶטָה מנות ראשונות בקעריות.

"סֶגוּלָה, אומרים בעברית רגל קרוּשָׁה. אימא קוראת לזה – פִּיצַ'יי," תיקנה מלנכולי, כמו לא בפעם הראשונה.

"אתן תסלחו לי שרגל קרושה אני לא אוהב," הודעתי.

וכדרכי, כדי לפזר את המבוכה, התחלתי לספר כי ה"ייקים" שהגיעו לארץ-ישראל בשנות השלושים הביאו איתם לא רק כרכים עבים של קלאסיקה גרמנית ויודאיקה וכלי נגינה אלא גם געגועים לשינקן ולכוס גבוהה של בירה באווארית. פרץ הירשברוך, יליד ברומברג שבגרמניה, הקים בשנת 1935 בראשון לציון את "מבשלת פלשתינה" וייצר בה את הבקבוקים הראשונים של בירה "נשר", ואילו בירת "גולדסטאר" בושלה לראשונה על ידיו בשנת 1950 ובעיניי היא יותר טובה מבירה "נשר". באותה תקופה טרם היכרנו שום בירה אחרת, לא "מכבי" ולא ייבוא.

הכבד הקצוץ (גְהַקְטֶע לִיבֶּר כינויו במושבה, ובעין-גדי זכינו לאכול רק כבד חצילים) – היה טעים ורך ועליו התנוססו עיגולי בצל מטוגן ומקושט בפלחי עגבנייה. ומאותו סרוויס גם צלחת קטנה ובה דג מלוח טעים שמאלץ הרינג עם עיגולי בצל חי וזיתים שחורים גדולים וצלחת איקרה לבנה שבחיים לא ראיתי קודם, שנמרחת על הלחם הטרי שהבאתי בבוקר, וכל אלה רק מנות ראשונות! – אחריהן מרק צ'וֹרְבָּה, מרק בשר רומני מבושל בטעם קצת חמוץ עם פיסות פלפלים ועגבניות, ואורז, ובו צפים כדורי בשר-ואורז קטנים שנימוחים בפה. ובמקביל הכינה וְיוֹלֶטָה במרפסת קציצות קבאב רומני עסיסיות ומעולות, חרוכות בחוץ ואדומות בפנים, והצטרפה אלינו לארוחה כשהיא מביאה קערת צ'יפס חתוך במלבנים גדולים, מושחמים מאוד בחוץ ורכים בפנים. והכול מאותו סרוויס חרסינה פרחוני!

ומנה האחרונה, המנה האחרונה! – מלנכולי הפצירה בקול רם וקצת ילדותי:

"פָּפָּנַשׁ, פּפּנַש!"

זה היה קינוח רומני, מאפה עגול של מעין כעך-סופגנייה, שהושחם היטב בשמן עמוק ועליו כדור בצק מושחם אף הוא שנלקח מאמצעיתו והוחזר גבוה למרכז, והגבעה הפריכה והחמה הזו הוצפה בנדיבות במרקחת פירות יער אדומה ובזילופי שמנת לבנה, קרה, תאווה לחיך.

איפה אני, בעין-גדי, זכיתי לאכול ארוחת-מלכים כזו! וְיוֹלֶטָה הבשרנית, אדומת השיער הכהה ושחורת העיניים,  מצאה חן בעיניי. אולי היה לה אבא צועני? זרועותיה היו מסוג הבצק הקשה, ה"יבש", שיש להניח לו לתפוח יותר זמן עד שיתרכך ויהיה אפשר ללוש אותו. גם החזה שלה היה מאותו סוג בצק, כי בהתכופפה להגיש את הצ'ורבה חשתי שפיטמתה נוגעת בכתפי נוקשה כאצבעון של תופרת!

"עכשיו את הולכת לְחדר שלך לעשות שיעורים ומדריך יכול עוד לנוח קצת או לעזור לך או יורד לטייל בעיר כי אני יוצאת אחרי שאני ישטוף את הכלים ויחזור רק מחר בבוקר."

"מחר בבוקר," אמרה מלנכולי בצער, "אני אפרד ממנו כשהוא עוד יישן או שאראה אותו רק שני רגעים, וכשאחזור הוא כבר לא יהיה כי הוא צריך לחזור לעין-גדי. אחרת הוא היה נשאר עוד יום, נכון אחי?"

"חבל שלא יישאר עוד יום. הייתי מכינה לו לַדֶזֶרְט מָמָלִיגָה."

"אם אאחר ביום יישארו החברים בלי לחם," עניתי, "גם כך בטח כועסים עליי שכבר יומיים אוכלים לחם לא טרי!"

"יש לי על זה משפט נחמד, ממש מהקישקעס של ההיסטוריה כשלמדנו מרי אנטואנט!" התלהבה מלנכולי, "תגיד לחברים שלך – אז שיאכלו עוגות!"

"אה, שוכחתי," אמרה ויולטה, "רזרבואר למעלה שופך מים... צריך לְיָבוא פְּלוֹמְבְּיֶה..."

"צוצקֶלֶה יכול לתקן, נכון? לא צריך אינסטלטור," תלתה בי מלנכולי מבט מעריץ, שמיד המיס אותי בקלות גם בזכות קולה הילדותי, שהיה מתפנק והנשי.

"תביאו מסטיק!" אמרתי, "כשהייתי ילד קטן לא ידעתי להגיד רזרבואר, והייתי קורא לו: 'בֶּזַהרְפוּאה'!"

"מה זה קשור למסטיק?"

"עוד תראו."

עלינו היא ואני לגג. באותן שנים, ולא רק בירושלים בגלל בורות המים בחצרות והמצור של שנת 48' (שאז ניקבו הירדנים בכדוריהם וברסיסי פגזיהם את החביות על גגות הבתים ופגעו במאגרי המים) – אלא בכל ארצנו, גם בחצר שלנו במושבה, היה כמעט לכל בית רזרבואר, מילה צרפתית שירשנו מתקופת הברון. זו היתה חבית ברזל גדולה, פתוחה למעלה, לעיתים עם מכסה-פח רופף, ובגובהה צינור ברזל שבקצהו מצוף ומגופה, שמספקים לה מים חיים. כאשר מָלאה, המצוף היה עולה וסוגר במגופה את הזרם. המצופים היו עשויים כדורי פח-נחושת, ריקים-כמובן, ואם ניבעו בהם חורים, לא התרוממו, והמים היו זורמים באין מפריע מחוץ לחבית וגולשים עד לחצר. בתחתית החבית היה כמובן הצינור לאספקת מים החוצה, לחדרי הבית, גם בשעות ובימים של הפסקת מים כללית או ירידת לחץ בצינורות. בבתי קומות הוצבו רזרבוארים על הגג, מכוסים קלות במכסי-פח נגד ציפורים.

סגרתי מיד את השִׁיבֶּר החיצוני, העגול, והדליפה פסקה מהחבית. רציתי לגשת להציץ אל מעבר למעקה הגג, כי הבניין התנשא לגובה במיוחד לצפון-מערב, אבל מלנכולי משכה את ידי לאחור בעודה מסומרת למקומה, מרחק ביטחון שקוף, בלתי-עביר – מהמעקה.

"אחי, אל תיגש! אפשר ליפול! חיימקה!"

"אני רוצה לראות את הוואדי..."

"זה מסוכן!" קבעה נחרצות, "אפשר לקבל סחרחורת מהגובה... לא הולכים לקצה של גג..."

 טוב. התקרבנו לדופן החבית וראינו את פנינו במים הצלולים, שהיו כהים בגלל הצל ועומק החבית. הצמדנו לחי ללחי וכך עשה גם הזוג שברזרבואר. התנשקנו, ומלנכולי בללה את ראי המים וצעקה בהתפנקות: ""אויש, קר לי באצבע..." וקצת התיזה עלינו.

כפי שתיארתי לעצמי, במצוף נִבעה חור ומילא אותו מים. הצלחתי לפרק את המצוף אך לא לרוקנו – עד שלא עשיתי בו חור נוסף במסמר, אז רוקנתי, וסתמתי את שניהם במסטיק שביקשתי ממלנכולי ללעוס למעני. היא הפיקה מהמסטיק בלונים שהתפוצצו לי בפניי ומתחה באצבעות מפיה מטליות מסטיק דקות וחמות עם הרוק שלה, שאותן קטפתי וגילגלתי לכדורים קטנים כדי לסתום את המצוף. באמצע העבודה התעקשה להעביר את המסטיק מפיה לפי ושנלעס אותו יחד "כמו בסינימה" ואפוצץ בלון, שאותו קטפה משפתיי עם הרוק וגילגלה לכדורון סותם-מצוף שתקעה במקום הנכון.

הרכבתי את המצוף העגול על מוט הברזל של המגופה, פתחתי את השיבר, ועמדנו לראות אם התיקון הצליח.

"צוּצְקֶלֶה, אחי," אמרה בהתפעלות, "כמה אתה מוכשר – גם אופה, גם יפה, גם כותב שירים וגם יודע לתקן בֶּזֶהרפואה מתוק שכמוך! נכון שתתחתן איתי עוד לפני שאני אלך לצבא?"

"אפילו מחר, צוצקִילֶה," החזקתי בידי את שערותיה הרכות ונשקתי למצחה, לגבות עיניה, לעיניה עד ששפתותינו נפגשו. "אתה הכי אחי," התחבקנו, קצת רטובים. לעסנו יחד בנשיקה את שארית המסטיק. הלבבות שלנו תופפו מבפנוכו. השמש עדיין חזקה. חיפה מהגג עוד יותר יפה. הנמל. האוניות. המפרץ. הייתי מאושר עם נערת חלומותיי. מה לי ג'ני המזדיינת מלכת המידבר? לי מלנכולי הטהורה, שוכנת בחיקי! עמד לי כמו תורן, ורגע לפני שניסיתי להפשיל את תחתוניה ולבעול אותה, שמענו רעש תריס ודיבור מבית שכן, והסתלקנו מיד, נבוכים. נחשפנו, לא רק למֶמֶש, כפי שמלנכולי מכנה בהתפנקות את השמש. מה הילדה תגיד כשהשכנים ילשינו? כיצד תסביר את מעשיה עם הבחור האינסטלטור על הגג שטוף השמש בצהרי-יום?

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* ביום שישי האחרון, 18.7, כבר לא הופיע הטור של סייד קשוע ב"מוסף הארץ". הוא כנראה הצליח להקדים את הגירתו עם משפחתו לארה"ב – ונעלם בינתיים מחוג חיינו, וגם נחסך ממנו לראות את המשך מבצע "צוק איתן". חבל. חבל. חבל כי חדל לכתוב הכותב הכמעט-ציוני האחרון בעיתון "הארץ".

* ראש ממשלת טורקיה, רג'פ טייפ ארדואן, גינה בחריפות את ישראל, והאשים כי היא נוהגת ברצועת עזה ב"ברבריות שעולה על זו של היטלר." ארדואן טען כי ישראל משתמשת בכוח לא פרופורציונאלי ברצועה ואמר כי המבצע בעזה פוגע בניסיונות לנרמל את היחסים בין ישראל לטורקיה.

הוא שאמרנו – סעו, סעו לטורקיה במחיר הכול כלול! תנו לטורקים המנוולים תומכי הטרור לשרוף את הנציגויות שלנו באנקרה ובאיסטנבול – ובלבד שאתם תוכלו לאכול כפי יכולתכם במלונות שלהם! איכלו, איכלו, איכלו – חזירים ישראליים בעלי שכל של קופים!

* שלום אהוד – חבל על כל ההתייחסויות לגדעון לוי – הוא ברשעותו – רק מחכה לתגובות אלה כדי להיכנס למודעות הציבורית, ולא ראוי לכך!

הדבר היחידי שצריך לעשות זה להפסיק לקנות את עיתון ה"ארץ" ולהפסיק לפרסם בו מודעות כלשהן.

לייבש – ולא להעצים!!! 

שג"ד

[השם והכתובת מצויים במערכת]

* בניסיונו הנואש להשיג הישגים כלשהם בטרם ייאלץ להסכים להפסקת האש בתנאֵי מצרים וישראל – שולח חמאס את הרקטות המשוכללות שלו, אולי אחרונות שנותרו לו –לעבר הכור הגרעיני בדימונה, בתקווה לזכות בהישג – לפגוע בו וכאילו לאיים שיחולל שואה אטומית קטנה (שתשמיד בין השאר עשרות אלפי גברים, נשים וילדים בידואים בנגב).

זה כמובן לא עולה בידם אבל בינתיים הם הורגים פה ושם בידואי חסר מגן וכן נשים ותינוקות בידואים. מה איכפת להם? הלא גם את בני-עמם בעזה הם השאירו ללא מקלטים ומחסה למעלה – בעוד הם מתחפרים במרתפים, במקלטים ובמנהרות, מוגנים בעובי האדמה.

ולכן לא נותר אלא להתפלל שמחסיהם יהיו קבריהם.

* רצינו להצטרף גם אנחנו לשידורי הזעקה הציבורית על הכוונה לסגור את רשות השידור אבל לא פנו אלינו להשמיע את קולנו הנידח – כי כרגיל פונים רק לסופרים חשובים...

* אהוד, קרא שוב את מכתבי וראה שכבר בראשיתו כתבתי שביבי כרגע לדעתי נוהג נכון. צר לי, אך דעתי היא שהיה עליו לנהוג אחרת במשא ומתן  האחרון ולא לתקוע מקלות בגלגלים כל אימת שמשהו התגבש. היה עליו ללכת על הקפאה [של ההתנחלויות] ולא על שחרור [מחבלים]. לאורך כל שלטונו הארוך היה עליו לעשות הרבה יותר למען פתרון הסכסוך וסיום הכיבוש. 

ובאשר לכיפת ברזל. מה הבעייה?  אני בעד!

אורה מורג

אהוד: ומה על "הדגים הבאושים" שהעלית בחכתך בתור איחולי סעודה לביבי?

* מסיבת העיתונאים המצויינת של ביבי ובוגי אתמול בלילה, בייחוד של ביבי, הוכיחה את כישרונה הגדול של שרה נתניהו – שהיא לא רק אֵם כל הפשלות המביכות של ביבי אלא גם מנהלת אותו בהצלחה ובתבונה ואומרת לו בדיוק מה לעשות כאשר הוא מנהיג את המלחמה שלנו בחמאס! הוא-עצמו, כידוע לכול, לא שווה כלום,  הוא רק מעין בובה על חוטים בידיה.

* אתם רוצים לדעת מדוע אנו סבורים שעיתון "הארץ" השתגע? קיראו את מאמרו של רוגל אלפר מאתמול "ומה אם כיפת ברזל היא בלוף?" ומאמר של עוד אידיוט כמוהו החוזר על הרעיון הנואל באתר  של "הארץ" באינטרנט – וזה רק חלק מצרור המאמרים והכתבות נוטפי השטויות, הרעל והדפיטיזם בגיליון העיתון מיום אתמול, 20.7.

*  מתפקידיה של כל רשות מקומית בישראל הוא להקפיד על כך שבכל בניין ובית חדש ייבנו חדרי ביטחון, ממ"דים. הרשויות הערביות בישראל מזלזלות בכך, מה עוד שחלק ניכר מן הבנייה החדשה בהן הוא ללא רישיון, ואין בהן אכיפת חוק, כי גם המשטרה חוששת להיכנס ליישובים האלה כדי לאפשר להרוס בהם בנייה לא חוקית.

ומי אשם שאין להם מיגון נגד הרקטות הקטלניות ששולחים אליהם הפלסטינים? אנחנו, מדינת ישראל.

* הקושי העיקרי הוא הלחימה, אבל תארו לעצמכם מה פירוש לשמור על היגיינה בחום הנורא הזה, באבק, בזיעה, בלכלוך, במדים הכבדים המסריחים עם הנשק לסוגיו, בלי להתרחץ, בלי להתרגע במיזוג אוויר שאליו כה הורגלנו. זה נורא. וזה גם שוחק ומגרד והופך את הקיום היומיומי בעת לחימה למאבק מתיש גם בשפשפות העור המגורה ובפצעונים ובדלקות למיניהן.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,626 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה עשירית למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-80 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של העדות על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל