גיליון מס' 963

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ו בתמוז תשע"ד, 24 ביולי 2014

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: אֲנַחְנוּ חַיָּבִים לָהֶם הַכֹּל. // עמוס גלבוע: 1. הערכת עמדות "השחקנים" לאחר שבועיים של לחימה. 2. הנשיא  אובמה מכרסם בזכות ההגנה העצמית שלנו. 3. עצות לא חכמות. // ד"ר ישראל בר-ניר: מִשְׂמֹאל תִּפָּתַח הָרָעָה. [ציטוט]. // ד"ר משה גרנות: מה בין "לקסיקון הקשרים לסופרים ישראלים", לבין "לקסיקון היסטורי של הסופרים העברים מאז תש"ח". // אורי הייטנר: צרור הערות 23.7.14. // גיא אלוני: מדינת ישראל עמדה בפני סכנה קיומית לראשונה מאז מלחמת השחרור. שלושת הנערים במותם הצילו את מדינת ישראל. [ציטוט]. // 50 שנה למותה של טוני הָלֶה, 1890-1964– טוני הלה, מכתב לבוגרי מחזור כ"ז. // אהוד בן עזר: מחזור י"ז, לזכרה של טוני הלה. // נורית ג. מבקשת לבטל מנויים על עיתון "הארץ". // מתי דוד לעמוס שוקן. // יולה רייטמן: ביטול מנוי עיתון "הארץ". [ותגובות נוספות]. // יוסי אחימאיר: הכתובת היתה על הקיר. // שושנה ויג: על "מקהלה הונגרית" ליגאל שוורץ. // נאומו של ח'ירט וילדרס. [ציטוט]. // יעל שהם: שיח' אבו רבאח "איש האלוהים". // דורון גיסין: בשביל מה שזה שווה – חור התחת, המשל ולקחו. // מנחם רהט: החטא ועונשו: ההתנתקות והמנהרות – קיבוצי עוטף עזה הפגינו בחדווה בעד ההתנתקות. // איתן כרמי: תגובה לכתבה "הרעים לטיס" של גדעון לוי. [ציטוט]. // אלי מייזליש: למה עם זה מטומטם? 2. מה קורה לעזאזל בעזה? מה החשש ולמה איש אינו חושב חיובי? // שושנה ויג: רַחֲמִים. // אהוד בן עזר: מסעותיי עם נשים, רומאן, 2014, פרק תשיעי: אני מְשחֵק בַּבָּמְבַּטיָה (באמבטיה) בתלתלי הערווה של בתוליהָ, חלק שני של הפרק. // שמעון גרובר: שרברבות מסטיקית או אהוד בן עזר וג'ון סטיינבק. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

אֲנַחְנוּ חַיָּבִים לָהֶם הַכֹּל

לעילוי נשמתם הטהורה והאמיצה של לוחמי צה"ל

שנפלו על משמרתם במבצע "צוק איתן"

אֲנַחְנוּ חַיָּבִים לָהֶם הַכֹּל

כָּל שְבִיב-חַיִּים, כָּל נְשִימָה שֶבָּנוּ

לְאֵלֶּה שֶיָּצְאוּ לַקְּרָב הַהוּא עַל רַגְלֵיהֶם

וְשֶחָזְרוּ הַבַּיְתָה בְּאָרוֹן

וְשוּם מִלָּה, שוּם הֶגֶה וְשוּם קוֹל

מִלְּבַד אוֹתָם צְלִילִים שֶבָּם הֻטְבַּעְנוּ

בַּחֹשֶךְ הַנּוֹרָא הַזֶּה שֶל בְּכִי יָקִירֵיהֶם

לֹא יִגְבְּרוּ עַל חֶנֶק-הַגָּרוֹן.

וְאֶת הַחוֹב הַזֶּה שוֹבֵר-הַלֵּב

לְאֵלֶּה שֶיִּשָּאֲרוּ לָנֶצַח

יָפִים וּצְעִירִים כְּמוֹ הַיָּפוֹת בְּתִקְווֹתֵינוּ

וּכְמוֹ הַחֲלוֹמוֹת שֶהֵם חָלְמוּ,

שֶכָּל מָה שֶהָיָה בָּהֶם לִבְלֵב

כְּמוֹ תֹם אַהֲבָתָם שֶרַק הֵנֵצָה   

אַף פַּעַם לֹא נוּכַל לָהֶם לִפְרֹעַ עַד מוֹתֵנוּ

כִּי שוּב לִבּוֹתֵיהֶם לֹא יַהֲלְמוּ.

          הָאָרֶץ הַיָּפָה, הַמְּיֻסֶּרֶת, שֶדְּרָכֶיהָ

          מְלֵאוֹת כְּאֵב וַאֲבִיבָהּ קָצָר

          יוֹדַעַת כִּי הָיוּ הֵם הַיָּפִים שֶבֵּין פְּרָחֶיהָ

          מִזַּן שֶעוֹד כָּמוֹהוּ לֹא נוֹצַר

          וְהִיא חוֹרֶטֶת עַל לִבָּהּ וְלֹא רַק עַל קְבָרֶיהָ

          בְּשֵן וּבְצִפֹּרֶן אֶת שְמוֹתָם

          שֶל אֵלֶּה שֶלָּהֶם הִיא כָּאן חַיֶּבֶת אֶת חַיֶּיהָ

          וְשֶאַף פַּעַם לֹא תִשְכַּח אוֹתָם.

    * * *

אֲנַחְנוּ חַיָּבִים לָהֶם הַכֹּל,

אֶת עֶצֶם הַקִּיּוּם, אֶת אוֹר הַשֶּמֶש

וּתְכֵלֶת הַשָּמַיִם הַפְּרוּשִׂים עַל אֶרֶץ זֹאת

שֶרַק תּוֹדוֹת לָהֶם וּגְבוּרָתָם

עוֹד שוּם רָקֵטוֹת לֹא יוּכְלוּ לִסְקֹל

קְשִי-עֹרֶף שֶל אֻמָּה חָיָה, נוֹשֶמֶת

בְּאֹמֶץ שֶזָּכִינוּ בּוֹ לִצְפּוֹת וְלַחֲזוֹת

רַק בִּזְכוּתָם וְאֵלֶּה שֶכְּמוֹתָם.

אֲנַחְנוּ חַיָּבִים לָהֶם הַכֹּל

וְעִם הַחוֹב הַזֶּה שֶאֵין שוּם סוֹף לוֹ

נִחְיֶה תָמִיד בָּאוֹבֶר-דְּרַאפְט שֶל בַּנְק-הַגַּעֲגוּעַ

שֶלֹּא יַשְלִים לָעַד עִם חֶסְרוֹנָם

וְלֹא נוּכַל בְּשוּם מִשְקָל לִשְקֹל

אֶת מָה שֶאִי אֶפְשָר שֶלֹּא לִכְסֹף לוֹ:

שֶיּוֹם בְּיוֹם נִלְמַד בְּדַם לִבֵּנוּ הַפָּגוּעַ

לִהְיוֹת כָּאן רְאוּיִים לְקָרְבָּנָם.

          הָאָרֶץ הַיָּפָה, הַמְּיֻסֶּרֶת, שֶדְּרָכֶיהָ

          מְלֵאוֹת כְּאֵב וַאֲבִיבָהּ קָצָר

          יוֹדַעַת כִּי הָיוּ הֵם הַיָּפִים שֶבֵּין פְּרָחֶיהָ

          מִזַּן שֶעוֹד כָּמוֹהוּ לֹא נוֹצַר

          וְהִיא חוֹרֶטֶת עַל לִבָּהּ וְלֹא רַק עַל קְבָרֶיהָ

          בְּשֵן וּבְצִפֹּרֶן אֶת שְמוֹתָם

          שֶל אֵלֶּה שֶלָּהֶם הִיא כָּאן חַיֶּבֶת אֶת חַיֶּיהָ

          וְשֶאַף פַּעַם לֹא תִשְכַּח אוֹתָם.

* * *

מי היה מאמין?

מלחמת תש"ח נמשכת

מול עולם עויין ואוייב אכזר

ומיטב בנינו נופלים

כדי להגן על קיומה של מדינת ישראל

* * *

עמוס גלבוע

1. הערכת עמדות "השחקנים"

לאחר שבועיים של לחימה

ההנהגה הישראלית הצליחה לשכנע את רוב העם ב"צדקת הדרך", ולפי שעה מטרות היסוד לא השתנו: להשמיד את מירב היכולות הצבאיות של החמאס ולהביא לשקט ארוך טווח. החמאס טרם הוכה קשות כדי שירד מתנאיו להפסקת אש (בכלל זה שחרור האסירים); הוא מתנהג בנוסח "תמות נפשי עם כל האוכלוסייה האזרחית."  אבו מאזן אינו רלוונטי כלל ועיקר לעצם הלחימה. הוא רלוונטי, כשחקן צדדי, למרכיבים בהסדר אחרי הפסקת אש. מצרים היא שחקן מרכזי חיוני לכל הסדר ולפיקוח עליו. קיימת זהות אינטרסים ביטחונית בינה לבין ישראל. וארה"ב? כוחה בזה שהיא יכולה לתת זמן "לשעון הצבאי" שלנו.

אחרי כשבועיים של לחימה,  הנה הערכתי על "השחקנים" הראשיים והמשניים  שבה:

אנחנו. את הלחימה מובילה שלישייה ובראשה ביבי ולצידו בוגי שר הביטחון ובני הרמטכ"ל. להוריד בפניהם את הכובע על צורת ניהול הלחימה וקבלת ההחלטות: שקולות, ממלכתיות, מאופקות, היודעות לשלב מהלכים צבאיים מדודים עם מהלכים מדיניים ריאליים. המטרות  הבסיסיות שהוצבו הן ברורות (למרות שכל השונאים מנסים לטעון שאין מטרות או שהן לא ברורות):

לפגוע קשה בחמאס על-ידי השמדת חלק גדול מיכולותיו הצבאיות (בכללן המנהרות) ולהביא לשקט ולהפסקת המצב בו המדינה סובלת מירי מהרצועה (מה שלטווח רחוק יותר עשוי להיות הסדר לפרוז הרצועה מנשק רקטי וכבד). המטרות לא הוגדרו ככיבוש עזה, כהשמדת החמאס ומיגורו. יכול מאוד להיות שהחמאס לא יותיר ברירה ובסופו של דבר תוצב מטרה רחבה יותר של השמדת הכוח הלוחם של החמאס וגרורותיו, אך עוד חזון למועד.

לדעתי, ההישג הגדול ביותר של ממשלת ישראל הוא בכך שבהתנהגותה ודרכה עד עכשיו  היא ידעה להנחיל לעם ישראל את "צדקת הדרך שלנו". עד עכשיו "השעון המדיני" תקתק לאט, בשל מכלול של סיבות בינלאומיות ואזוריות, כאשר ישראל נהנית מתמיכה נרחבת בעולם (זוכרים איך היו בתוכנו כאלו שכל הזמן יללו שישראל מבודדת ואפילו "מצורעת"?)

האם כך יהיה גם בימים הבאים? קשה לדעת, אך ברור שאחת המשימות של ההנהגה היא של"שעון הצבאי" יהיה מספיק זמן על מנת למלא את המשימות שלו. בצד הממשלה וצה"ל אנו מוצפים כל הזמן, ללא הרף, באוקיאנוס של "מביני דבר" ו"נותני עצות", שלמרביתם  אין טיפת מודיעין אמין על מה שקורה, ואפס אחריות לתוצאות העצות: מכיבוש חסר רחמים  של הרצועה ועד  מהלכים מדיניים הזויים  על ארגון מדינות המזרח התיכון והעולם למען הסדר עם החמאס.

החמאס, במו הרקטות והמנהרות שלו, תרם להכרה ב"צדקת הדרך" שלנו (כמובן לא בקרב אלו אצלנו שמכירים רק בסבל ובזכויות של הפלסטינים). מדובר בארגון טרור דתי שיש לו מדינה משלו, תופעה ייחודית. כל הנבואות על מהלכיו האפשריים התבדו: אחרי החטיפה אמרו שיש לו אינטרס ברור שלא להיכנס לעימות איתנו כי הוא חלש אסטרטגית וכלכלית; אחרי שבכל זאת הוא כן נכנס לעימות, מיד הוסבר שכך נעשה דווקא בגלל שהוא חלש אסטרטגית; אחרי כמה ימי הפצצות של חיל האוויר אמרו שהוא במצוקה, והפסקת האש ממשמשת ובאה.

לפי מה שמנהיגיו אומרים עכשיו, הם לא רוצים הפסקת אש אלא בתנאים שלהם, וחיים בתחושה שידם תהיה על העליונה. עד כמה שידוע המערך הלוחם שלהם טרם ספג מכה אנושה.  נקווה שזה יגיע, אם כי יארך זמן.

ומילה על האוכלוסייה הנפגעת המסורתית. השאלה הגדולה המטרידה אותי היא זאת: מדוע היא לא מתקוממת? מדוע היא לא מפגינה? למה היא מאשימה רק את ישראל? אין לה "אני" משלה? אין לה "זהות ביקורתית" משלה? היא אפס?

באים ואומרים, ומאוד בצדק: השלטון הרודני האכזר של החמאס יחסל מיד כל מי שינסה לבקר ולהפגין. אבל, זה בדיוק היה המצב בכמה ממדינות ערב הרודניות לפני מה שקוראים "האביב הערבי". אולי האיפיון המרכזי של אותו אביב/חורף היה שההמונים חצו את מחסום הפחד! סוריה היא המודל! למה בעזה אין הם יכולים לחצות אותו? בהשוואה לסוריה למשל, ובוודאי בהשוואה לטוניס, מצבו של הציבור בעזה הוא חמור הרבה יותר. פעמיים הוא כבר עבר "מלחמה" מאז תפס החמאס את השלטון, פעמים הוא שימש בשר תותחים, פעמיים הוא כבר ראה כיצד הנהגת החמאס יושבת בטוחה בבונקרים ועליו לברוח מביתו ולזעוק חמס על ישראל. וזאת הפעם השלישית!

האם עזה תהיה כמו ברלין, שהיטלר היה מוכן שתוחרב לחלוטין  ע"י הרוסים, והיה צריך להגיע עד לבונקר שלו?

אבו מאזן. להלכה הוא נשיא הרשות הפלסטינית גם בעזה, מה עוד שבהסכם הפיוס הפלסטיני האחרון החמאס הכיר בכול, והניה חדל מלהיות ראש הממשלה של רצועת עזה. רוב העולם הכיר בכך, ובכלל זה ארה"ב. ככזה הוא, תיאורטית, אחראי לכל פשעי המלחמה שמבוצעים מרצועת עזה: בירי על אוכלוסייה אזרחית ללא הבחנה ובקריאה לאזרחים בעזה שלא להישמע להנחיות לעזוב את מקומם פן ייפגעו.

אבל, במציאות זה לא כך. זאת, משום שלאבו מאזן אין שום השפעה על הלחימה של החמאס בעזה ועל התנהגותו כלפי האוכלוסייה האזרחית שם. שום כלום!

אבל, יש לו רלוונטיות להסדר מול החמאס לאחר הפסקת אש, בשני תחומים: הוא יכול לאייש את מעבר רפיח (למצרים) באנשי הרשות הפלסטינית  כפי שרוצים המצרים, והוא יכול "להלבין" כספים המועברים לאנשי החמאס על-ידי קטאר, או גורמים אחרים. אבל, בסך הכול הוא שחקן צדדי, ומי שמנסה להפוך אותו לשחקן ראשי, ש"מחר" יבוא לעזה במקום החמאס, חי , לדעתי, בחלום. אם בכלל, אזיי מדובר בתהליך שיארך הרבה זמן.

מצרים. היא לדעתי השחקן המרכזי והיחידי לכל הסדר עם החמאס. ישנה בתקופה זאת זהות אינטרסים בולטת בין ישראל למצרים, הרואה בארגון החמאס (להבדיל מהאוכלוסייה) אוייב, ארגון טרור. מצרים היא היחידה היכולה "להסיר את המצור" מעל הרצועה, כזעקת החמאס, על-ידי כך שתפתח את מעבר רפיח בצורה כלשהי עבור אנשים וסחורות לרצועה וממנה.

(ישראל היא השנייה, אך לא היא זו שמטילה מצור על הרצועה. ממש שעה שחיילנו נהרגים בעזה ותושבי מדינת ישראל נתונים לירי רקטות בלתי פוסק – ישראל מעבירה לעזה אוכל, דלק, גז, חומרי רפואה, ומספקת לה חשמל ומים, ואף פותחת בית חולים שדה מיוחד לתושבי הרצועה).

לא רק זאת, למצרים תפקיד מפתח קריטי  בכל הנושא העתידי של מניעת החמאס משיקום יכולותיו הצבאיות. רק היא, ושום גורם אחר, תוכל למנוע מעבר חימוש לרצועה, חומרים לייצור עצמי של רקטות, בטון לשיקום מנהרות וכיוצא באלו.

ארה"ב. רק לבכות על מעמדה הנמוך בימים אלו באזור, של בעלת הברית שלנו. תפקיד המפתח שלה עבור מדינת ישראל, יהיה לדעתי בכך שתיתן ל"שעון הצבאי" את הזמן הדרוש לו על מנת לבצע את משימותיו. כלומר, לסכל כל מיני יוזמות ממאירות במועצת הביטחון.

2. הנשיא  אובמה מכרסם

בזכות ההגנה העצמית שלנו

הנשיא אובמה שלח אתמול את קרי להביא להפסקת אש מהירה בעזה. ההסבר שלו: יש לישראל זכות להגנה עצמית, אבל החמאס כבר סבל אבדות וצריך לחוס על האזרחים החפים מפשע  שנהרגים. את זה אומר אותו נשיא שנתן היתר לאסד לפני כשנה להמשיך ולרצוח עשרות אלפים מבני עמו הסוריים.

קנה המידה היחידי להסכמה ישראלית להפסקת אש הוא לדעתי ההערכה הישראלית האם המטרות שהוצבו לצה"ל הושגו, או לא.     

אתמול, 21  ביולי, התייחס הנשיא אובמה למלחמה בעזה. בדבריו היו 5 מרכיבים:

לישראל יש זכות להגנה עצמית מפני התקפות רקטות ומנהרות מצד החמאס.

ישראל כבר הסבה נזק כבד לתשתית החמאס בעזה.

אבל, יש לנו דאגה עמוקה למות אזרחים פלסטינים וישראלים.

לכן, עלינו ועל הקהילה הבינלאומית להביא להפסקת אש שתשים קץ למות חפים מפשע.

הוריתי לקרי לצאת לאזור ולדחוף להפסקה מידית של מעשי האיבה, שתתבסס על ההסכם בין החמאס לישראל מנובמבר 2012 (כלומר הבנות "עמוד ענן").

בואו וננתח את הדברים הללו ומשמעותם.

  ראשית, הוא יוצא ידי חובה באמירה השבלונית הטבעית על זכות ההגנה העצמית של ישראל. אבל, מיד לאחר מכן הוא מכרסם במו פיו בזכות ההגנה הזו, שעה שהוא קובע כי למעשה ישראל כבר הגנה מספיק על עצמה בכך שגרמה נזק כבד לחמאס. כלומר, הוא שם עצמו לשופט הקובע את גבולות ההגנה העצמית. ומה הוא הגבול על פי דבריו?  הסרת האיום של המנהרות והרקטות מעל ישראל? לא! הגבול הוא השיפוט שלו ולפיו נגרם כבר נזק כבד לתשתיות החמאס.

שנית, הוא מדבר על הפסקת אש מיידית המתבססת על הבנות "עמוד ענן". אבל, מה זה אומר? זה אומר שנשיא ארצות הברית חי בעולם של אתמול. הוא לא מתייחס, אפילו במשפט אחד לרפואה, לכך שמה שהיה ב-2012 לא יכול כבר להיות ב-2014. כלומר, שבצד הבנות 2012 (על זכויות דיג וחקלאות ליד הגדר ופחות מצור), חייבים עכשיו להיכנס להבנות/הסדרים הנוגעים לשורשי הבעייה החמאסית בעזה!

שלישית, הוא דואג מאוד לאבדות של אזרחים.  זה מעניין. ממש ברגעים  שהוא דיבר, נהרגו אזרחים בסוריה, בעיראק, באוקראינה ולבטח בהרבה מקומות אחרים. לא שמעתי אותו מבכה את למעלה מ-100 אלף האזרחים שנהרגו בסוריה, ועשרות אלפי הילדים. הוא זה שבמו ידיו חתם על הסכם לפני כשנה בעניין הנשק הכימי בסוריה, ונתן היתר נשיאותי לאסד להמשיך ולטבוח בבני עמו מרצונו החופשי. 

 זה מה שיש, וזה נשיא ארה"ב, בעלת בריתנו. אז קרי בא לאזור. מה שמעניין הוא שבאזורנו זה מסוכסך עם זה, וגם ארה"ב מסוכסכת עם כולם. לדעתי, כל הכבוד לדברי נשיא ארה"ב, אך מה שקובע בימים אלו לגבי הפסקת האש הוא האינטרס הישראלי והערכת הדרג הצבאי והמדיני אם המטרות שהוצבו לצה"ל, ובעבורם אנו משלמים בדם חיילנו, הושגו במלואן או לא. זה קנה המידה! הוא ולא אחר! מארה"ב בעלת בריתנו צריך לצפות שבמאבק נגד ארגון טרור דתי קיצוני, היא  תאפשר לצה"ל למלא את המשימות שהטילה עליו הממשלה הדמוקראטית היחידה באזור. אין לי ספק שגם אלו שעדיין ידידי ארה"ב, ולבטח אלו שהם שונאיה, מחכים לראות איך תפעל עכשיו ארה"ב בסוגייה של עזה.

מה שמעציב זה שישנם כאלו בתוכנו שמייחלים לכך שארה"ב תכפה עלינו הפסקת אש. הם תמיד מייחלים למהלכי כפיה. לעזאזל בטחון ישראל, העיקר  שהממשלה "הרשעה" תפסיד.

3. עצות לא חכמות "שעליהן לא משלמים מכס"

אנו מוצפים עתה בהצעות לממשלת ישראל וצה"ל. חלקן, לדעתי ממש נעדרות תבונה וחוכמה  (כמובן שימצאו כאלו שיראו בהן רוב תבונה, וזה דווקא טוב). 

שתי דוגמאות: ב"ידיעות אחרונות" ממליץ  העיתונאי נחום ברנע על יוזמה: שבעוד יומיים-שלושה (כשייגמר הטיפול במנהרות) – ביבי יכריז ש"צוק איתן" הסתיים, מתחיל מבצע "סלע קשה" שפירושו: כוחות היבשה יוצאים, בלי שום הסדר הבנות והפסקת אש, ואם חמאס ימשיך לירות, אזיי נכניס עוד פעם כוחות יבשה וחיל האוויר יחריף הפצצותיו.

ב"מעריב" ממליץ האסטרטג ד"ר חיים אסא  שארה"ב, רוסיה, מצרים וקטאר יכנסו וועידה בינלאומית שתביא להסדר עם אבו מאזן כשהחמאס הוא חלק ממנו.

דומני שכבר הרבה זמן לא ראינו מצעד כזה של "עצות לא חכמות" הניתנות למקבלי ההחלטות שלנו. לדעתי לא רצוי לתת עצות כאשר לנותן העצה אין שום אחריות לתוצאות עצתו, אם כי איני יכול לפסול עצות חכמות המגובות בידע, בניסיון חיים ובהכרות טובה עם האובייקט והנושא שלגביו נתנה העצה. במקרים כאלו מקבלי ההחלטות עשויים לבוא לבעל העצה ולהגיד לו: "קדימה, פרט את הצעתך, שב עם העושים במלאכה  ונראה אם יש בה ממש."

אבל, מה קורה כאשר ההצעה היא טיפשית על פניה? נוגדת את המציאות, את  השכל הישר ואינה מעשית כלל וכלל?

ידוע בהקשר לכך הסיפור על  האדמירליות הבריטית שבמלחמת העולם הראשונה [אולי השנייה? – אב"ע] לא מצאה פתרון מתאים לאיום הצוללות הגרמניות באוקיאנוס האטלנטי, שעשו שמות בשיירות האספקה לאי הבריטי. בצר לה היא פנתה לציבור הרחב שיבוא וייתן לה עצות. הגיע גם פרופסור מכובד מאוניברסיטת אוקספורד, ידען בעל שם עולמי.

"יש לי עצה בלתי רגילה שתביא להשמדת הצוללות הגרמניות," הוא הדהים את חברי הוועדה של האדמירליות, "באזור שבו צריכים להימצא הצוללות התוקפות, יש ליצור ואקום שיסיט את המים ויחשוף לעיני כול את  הצוללות הגרמניות, ואז ניתן יהיה להשמידן בקלי קלות."

חברי הוועדה פערו פיהם בתימהון ולא יכלו להוציא מילה מפיהם, עד שיו"ר הועדה התעשת ושאל את הפרופסור המכובד: "אדוני, אבל איך עושים את זה?"

הפרופסור הביט בו במבט מלא בוז: "זאת כבר הבעייה שלכם. אני נתתי לכם את הרעיון."

ברצוני להביא שתי דוגמאות  להצעות דומות, שבעיניי הן הצעות לא חכמות, אם כי יהיו כאלו שיחשבו שדווקא יש בהן מן התבונה. כל אחד והבנתו את המציאות.

הדוגמה הראשונה היא מהיום, 23 יולי. הפרשן של "ידיעות אחרונות", נחום ברנע, מעלה רעיון  שלדבריו הקבינט עשוי לגלות בו עניין. אני מביא את עקרי הרעיון כפי שמופיעים בעמוד הראשון של העיתון:

"תוך יומיים-שלושה, כשצה"ל ישלים את העבודה על המנהרות, יודיעו נתניהו ויעלון שהסתיים מבצע צוק איתן ומתחיל מבצע חדש. מעכשיו לוקחת ישראל את היוזמה: היא מוציאה את כוחות הקרקע, אבל אם החמאס ימשיך לשגר רקטות היא תמשיך ותחריף את ההפצצות. ברצותה, תחזיר כוחות יבשה לעזה. המבצע החדש ייקרא "סלע קשוח" (באנגלית  "הארד רוק" כפי שמופיע במאמר המלא).

היתרון המיידי הוא שההיגררות אחר החמאס נפסקת. היתרון השני הוא שישראל שומרת לעצמה חופש פעולה צבאי (במאמר המלא מוסבר שחופש זה יושג בכך שלא יהיה שום הסדר עם החמאס וישראל תתבסס כל הזמן על ההרתעה).

האמת, שכאשר אתה קורא את האמור על הוצאת כוחות הקרקע, והכנסת כוחות קרקע, ושוב הוצאה, נדמה לך שמדובר במשחקי כתיבה במקלדת: מוחקים שורה, מעבירים שורה למקום אחר, מעלים ומורידים מילים, ותוך כך משנים את הכותרת: לא צוק איתן אלא סלע קשה. מישהו אחר ישווה את זה להזזת כלי שחמט על הלוח.

בואו נניח לזה ונעלה שאלות תם:

מה הסבירות שהחמאס ימשיך לירות אחרי שיראה את צה"ל הגדול  "בורח" (כן רק כך יראה זאת כל העולם השונא אותנו, ובעיקר גורמי האיסלאם הרדיקאלי)? תשובתי: סבירות ודאית.

מה הסבירות שהחמאס יזנב בחיילים שלנו החוזרים לישראל (לזכור: על פי ההצעה אין שום הסדר, שום הפסקת אש ? תשובתי:סבירות ודאית.

מה פירושו ש"ישראל תחריף את ההפצצות"? עכשיו מחריפים כל יום! האם הכוונה שיתחילו לפגוע במוסדות ציבור  כולל בתי חולים ובתי ספר ומתקני מים?

מה פתאום יש לנו יתרון מיידי "שההיגררות אחר החמאס נפסקת"? הלא כל מהותה של ההצעה היא שאם החמאס ימשיך לירות אזיי שוב נכניס כוחות יבשה ונחריף ההפצצות. כלומר, החמאס יגדור אותנו כל הזמן.

מה הן ההשלכות של העצה הזו על אבו מאזן, על תושבי יהודה ושומרון, על תושבי דרום המדינה, על  הדימוי של ישראל, ועל עוד הרבה גורמים?

כי מה שההצעה הזאת אומרת, בעברית פשוטה היא זאת: תנו לחמאס לנצח, בואו נברח בטרם פגענו קשות ביכולות שלו, ובואו וניכנס למלחמת התשה בלתי פוסקת עם החמאס.

דבר אחד יפה יש בהצעה: שם חדש למלחמת ההתשה: "סלע קשה".

ועכשיו, עוד דוגמה קצרה לעצה  שניתנת במאמר במעריב, 20 יולי ע"י ד"ר חיים אסא. איש רציני, אסטרטג. יש לו הצעה איך לגמור את המשבר הנוכחי היוצר דווקא הזדמנות, וכך הוא מציע:

"ההזדמנות טמונה ביכולת של ארה"ב ורוסיה, יחד עם מצרים וקטאר (ספקית הכסף לחמאס) לכנס ועידה בינלאומית שתביא להסדר בין ישראל וממשלת אבו מאזן, שכוללת גם את החמאס. זאת הגדרה של הכרעה, ואין אחרת."

זוכרים את העצה של הפרופסור מאוקספורד? אז איך יכנסו ועידה של האריה, הצבי, השועל והתרנגול, ובדיוק לאיזה הסדר יגיעו החיות הללו?

"זאת הבעיה שלכם," כפי שהשיב אותו פרופסור.

ואני חייב לסיום להדגיש שאין לי צל של ספק כי ההצעות הנ"ל ניתנו ע"י בעליהן מתוך אמונה ורצון לסייע למדינת ישראל לפי הבנתם.

* * *

ד"ר ישראל בר-ניר

מִשְׂמֹאל תִּפָּתַח הָרָעָה – מאמר ראשון בסדרה

20.7.14

 שנאת היהודים מסרבת לרדת מהבמה. בצורה כזו או אחרת היא שבה ומבצבצת מחדש בכל פעם שנדמה שהגיע הקץ לתופעה. המאמר הנוכחי סוקר את הפן הגלובלי של הגלגול המודרני של התופעה. במאמר ההמשך נעסוק בפן היהודי/ישראלי. כותרת המאמר, הלקוחה מפסוק דומה בספר ירמיהו שנכתב בלשון עתיד.  למען הדיוק, כותרת המאמר היתה צריכה להיות בלשון עבר – מִשְׂמֹאל נִפְתְּחָה הָרָעָה. שנאת היהודים בגרסתה החדשה כבר קיימת, והגלגול הנוכחי עולה על כל מה שהיה שידענו בעבר.

א.  פנים חדשות במראה

פרפראזה על משל אמריקאי ידוע – "אם זה הולך כמו ברווז, ואם זה מגעגע כמו ברווז, ואם זה גם נראה כמו ברווז אז זה... ברבור." 

בנוסח קצת שונה, זו תמצית סיפורו של היחס למדינת ישראל של ה"שמאל הליבראלי": אם זה נראה כמו אנטישמיות, ואם זה נשמע כמו אנטישמיות, ואם זה גם מסריח כמו אנטישמיות אז זו... ביקורת.

 בעולם האגדות של הנס כריסטיאן אנדרסן, הברווזון המכוער גדל והופך לברבור יפה. בעולם האמיתי הברווזון המכוער, גם כשהוא גדל, נשאר מכוער ובמקרה שלנו הוא גם מסריח.

 "השמאל הליבראלי" מנהל ברחבי העולם מערכת תעמולה ארסית נגד מדינת ישראל, תעמולה השוללת את עצם זכות קיומה של המדינה. זה לא מבטא משהו "אישי" נגד ישראל. זו "רק" ביקורת על מדיניותה ה"בלתי מוסרית" של ממשלת ישראל. כשמעירים להם, העוסקים ב"מלאכה" מגלגלים עיניים ומשיבים בהיתממות מתחסדת לא כל ביקורת על מדינת ישראל היא ביטוי של אנטישמיות. 

יש הרבה מה לבקר במדיניותה של ישראל (תראו לי מדינה אחת שאין מה לבקר בה), אבל בקונסטלציה הנוכחית בעולם, כל ביקורת על מדינת ישראל, אפילו אם היא נכונה, היא ביטוי של אנטישמיות.

לכל מי שחולק על הקביעה הזאת אני מציב אתגר – איך תסביר את העובדה שבכל העולם, מֵהֹדּוּ וְעַד כּוּשׁ – שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה, הנושא האחד והיחיד שנמצא דרך קבע על סדר היום הוא "מצוקתם" של הפלשתינאים. יש בעולם אין ספור בעיות אחרות הדורשות טיפול. מידת החומרה והדחיפות של מרביתן עולה שבעה מונים על מצבם של הפלשתינאים. אף אחד לא מתעניין בהן. אף אחד גם לא שומע עליהן, כי למעט אזכור מקרי בעמוד האחורי, אף אחת מהן איננה מגיעה לכותרות. 

מיליוני נוצרים נרדפים בארצות האסלאם, וקהילות שלמות נטבחות שם, אבל האפיפיור, נציגו של האל הנוצרי עלי אדמות, עסוק בחיפוש אחרי פיתרון למצוקתם של הפלשתינאים. על צאן מרעיתו נגזר לחכות עד שהוא יתפנה.  

 ארגון הפמיניסטיות בארה"ב, National Organization of Women – NOW  מקיים פגישות תקופתיות בהן הן אמורות לדון במצבן של הנשים בעולם. אבל סדר היום בפגישות האלו מוקדש רובו ככולו לקבלת החלטות המגנות את ישראל על "הכיבוש" המונע מהנשים הערביות את מימוש זכויותיהן.

הארגון הזה, שהוקם כדי להיאבק למען שיפור מצבן של הנשים בעולם, משלים עם מצבן העגום של הנשים בעולם האסלאם ובארצות ערב. תופעות כמו רצח למען "כבוד המשפחה", מילת נשים, סקילת קורבנות, אונס, וכיוצא באלה, אינן זוכות לתשומת לב כי בראש סולם העדיפויות של הארגון עומד גינוי מדינת ישראל. על הנשים בארצות ערב נגזר לחכות שתורן יגיע. כאשר פעילה ערבייה מנסה להביא לידיעת הציבור את האמת על מצב הנשים בארצות האסלאם, ארגון הפמיניסטיות יוצא חוצץ נגדה, ומונע ממנה גישה לתקשורת. היא מוצגת כ"אסלאמופובית" שמנסה להסיח את הדעת מהנעשה בארץ הקודש.

 ארגון ההומואים והלסביות בארה"ב – Lesbian, Gays, Bisexual & Transgender – LGBT מוטרד מכך שבמדינת ישראל קיימת סובלנות כלפי "עליזים" ושמדינת ישראל היא המדינה היחידה במזרח התיכון בה אפשר לקיים מצעדי גאווה. הם רואים את זה כאמצעי לחפות על "דיכוי" הפלשתינאים תחת משטר ה"כיבוש", ואפילו המציאו כינוי מיוחד - תג וורוד (Code Pink), לתיאור מדיניותה של ישראל. זה נועד ליצור אסוציאציה עם המשטר הנאצי בו עליזים חויבו לשאת טלאי ורוד (בדומה לטלאי הצהוב שיהודים נדרשו לשאת). הארגון הזה, שמטרתו היא להיאבק למען הבטחת שוויון הזכויות של עליזים ברחבי העולם, משלים עם כך שבארצות האסלאם רודפים את העליזים ושהם צפויים שם לעונש מות, ובלבד שיוכל להמשיך את מדיניות שנאת ישראל שלו. 

 האובססיה הגלובלית הזאת אמורה להיות "ביקורת לגיטימית" על מדינת ישראל? נו, באמת.

 מנהיגי תנועת החרם נגד מדינת ישראל מכירים בכך שיש בעולם הרבה עוול הדורש תיקון, אבל לדבריהם צריך להתחיל באיזשהו מקום. מאחר והיהודים מספקים תעסוקה במשרה מלאה, לא נותר זמן לעסוק בדברים אחרים.

 ג'ורג' אורוול, מגדולי הוגי הדעות של המאה הקודמת, השתמש בהגדרה הבאה – אנטישמי הוא מי ששונא יהודים יותר מהמינימום ההכרחי. ההגדרה הזאת הולמת במשנה תוקף את ה"ביקורת" על מדינת ישראל בימינו. 

שנאת היהודים בעבר אופיינה ע"י היכולת להאמין לסיפורים ולבדותות שברור בעליל שלא יכול היה להיות להם כל בסיס במציאות (עלילת הדם היא דוגמא אחת מרבות). בגלגולה המודרני, היכולת הזאת מתבטאת באנלוגיה שהשמאל ה"מתקדם" עושה בין מדיניותה של מדינת ישראל לבין פשעי הנאצים. זה ה-LSD האינטלקטואלי שלו.

ב.  תזכורת מהעבר

לשנאת היהודים היסטוריה ארוכה, ולא כאן המקום לדון בה בפרוט. מה שהתחיל כמחלוקת דתית פנימית בתוך היהדות, הפך למאבק בין דתות כשהנצרות התפתחה והיתה לדת בפני עצמה בזמנו של פאולוס. אחרי אימוץ הנצרות על-ידי האימפריה הרומית במאה הרביעית, המאבק הפך להיות חד צדדי והתבטא בגל של רדיפות וגזירות, ויותר מאוחר בגירושים. התהליך נמשך והגיע לשיאו בתאי הגזים במאה הקודמת. 

הוגה דעות יהודי צרפתי בשם אליין פינקילקראוט מתאר את האבולוציה של שנאת היהודים באופן הבא:

בהתחלה אמרו ליהודים "אינכם יכולים לחיות כיהודים בינינו" – זה היה השלב של המרות הדת מרצון ומאונס.

אחר-כך אמרו ליהודים "אינכם יכולים לחיות בינינו" – זה היה השלב של הגירושים

יותר מאוחר אמרו ליהודים "אינכם יכולים לחיות" – זה היה השלב של ההשמדה, השואה.

האנטישמיות ה"קלאסית", היא המצאה של הרבע האחרון של המאה ה 19. ממציא המונח, גרמני בשם וילהלם מאר (Wilhelm Marr), רצה להקנות צביון "מדעי" לשנאת היהודים במקום הבסיס התיאולוגי עליו היא נשענה לפני תקופת הנאורות (Enlightenment). האנטישמיות הזאת איבדה הרבה מהפופולאריות שלה בעקבות השואה, אבל החדשות על כך ששנאת היהודים חלפה מן העולם היו מוגזמות.

ג.  זמנים חדשים, זמירות חדשות,

 אבל את ה"מנגינה" הזאת אי אפשר להפסיק

הזעזוע שנגרם כאשר התגלו המימדים האמיתיים של השואה בתום מלחמת העולם השנייה, הביא לרגיעה זמנית. אבל זה היה רק על פני השטח. בכללותו היחס ליהודים לא עבר מהפך של ממש. אנשים ששנאו יהודים לפני השואה, לא התחילו לאהוב אותם אחריה. הם רק הנמיכו פרופיל. במשך תקופה מסוימת אחרי תום המלחמה אנשים התביישו לשאת בגלוי את הסטיגמה של האנטישמיות. התקופה הזאת לא נמשכה הרבה זמן. היום, להיות מזוהה כאנטישמי זה אולי עדיין לא כבוד גדול, אבל זו כבר לא בושה.  

רבים, לא בהכרח רק אנטישמים, ראו בהקמתה של מדינת ישראל מעין "סגירת חשבון" עם השואה – מה שהוא בנוסח "קיבלתם מדינה, תגידו תודה, ותפסיקו לבלבל לנו את המוח עם זיכרונות מהשואה."

עם קו חשיבה כזה לא היה קשה להגיע למסקנה שהקמת מדינת ישראל היתה בחסד ולא בזכות. דפוס החשיבה הזה אומץ על-ידי חוגים רחבים בחברה המערבית. זה הבסיס האידיאולוגי של מאבקם של הערבים ותומכיהם נגד זכות הקיום של המדינה היהודית.

הרנסאנס של האנטישמיות לא בא בבת אחת. זה היה תהליך. תחילתו של התהליך היא הגדרת השואה כ"פשע נגד האנושות". זאת טעות מהותית, ולא בתום לב. השואה לא היתה פשע שבוצע נגד האנושות. השואה היתה פשע שבוצע בידי האנושות. למעט חריגים שמספרם בטל בשישים, כל האנושות שיתפה פעולה בביצוע הפשע, מי באופן אקטיבי ומי באופן פאסיבי. כאשר מדברים על "פשע נגד האנושות" זה פחות מחייב. זו גם "תרופה מונעת" להיווצרות רגשי אשמה.

 ההמשך היה הכחשת השואה. הכחשת השואה שני פנים לה. סוג אחד של מכחישי שואה הם אנשים הטוענים להד"ם. זה לא קרה, עם כאלה אין מה להתווכח. את אלה שום דבר לא ישכנע. אפשר להציג בפניהם עדויות ותיעוד מכאן ועד להודעה חדשה, וזה יעזור כמו כוסות רוח למת. הציבור הזה כולל אנשים שקיבלו דוקטורט עבור מחקרים "המוכיחים" שהשואה לא היתה ולא נבראה. את תוארי הדוקטור האלה הם קיבלו לא מאיזו "מדראסה" בכפר נידח באפגניסטן, וגם לא מאוניברסיטת אל-אזהר במצרים. התארים האלה הוענקו ע"י אוניברסיטאות מכובדות בצרפת וברוסיה.

הנזק הנגרם על-ידי הכחשת שואה מהסוג הזה הוא מזערי, כי למעט אינטלקטואלים מהסוג של נועם חומסקי או רוברט פאלק, אף אחד לא לוקח את זה ברצינות. בעולם הערבי והמוסלמי להכחשת השואה מהסוג הזה יש הרבה "קונים", אבל זה לא מפליא, שם גם יש קונים לסיפור על 72 בתולות הממתינות לכל מתאבד המביא אתו מספר "מלווים".

 מכחישי שואה מהסוג השני נוקטים בטקטיקה יותר ערמומית, ונזקם הרבה יותר מוחשי. הם אינם חולקים על כך שהשואה אכן קרתה. אבל, כך הם גורסים, "זה לא היה כל כך נורא כמו שמציגים את זה," או לחילופין, "דברים כאלה קורים בכל מלחמה." יש מגוון רחב של ואריאציות בתחום הזה, ולא כאן המקום לנתח לפרטי פרטים את כולן. לכל הגרסאות האלו יש יעד אחד משותף – לגמד את השואה ולהקנות לה מימד אנושי. החלק הנבזי בגישה הזאת היא העלילה המקשרת בין מדיניותה של מדינת ישראל לבין פשעי המלחמה שבוצעו ע"י הגרמנים. 

     המיתוס שמדינת ישראל מבצעת ג'נוסייד, שמדינת ישראל היא התגלמות הנאציזם בדורנו, מכה שורשים בתודעה של האליטות הליברליות. עבור אינטלקטואלים מהשמאל הנאור ובאקדמיה, המיתוס הזה הוא סם טשטוש (sedative) רוחני בעזרתו הם מצליחים להתגבר על האבסורד של "שבת אחים גם יחד" שהם מקיימים עם ארגונים פאשיסטיים גזעניים ומשטרים דיקטטוריים מפגרים – גופים שהם האנטי-תזה של כל מה שהם דוגלים בו.

אליין פינקילקראוט, שהוזכר למעלה, כתב על הרווחה הנראית לעין הנובעת ממתיחת אנלוגיות בין מגן הדוד וצלב הקרס, ובין ביירות וגטו וארשה –

visible relief in the analogies complacently drawn between the Star of David and the Swastika, between Beirut and the Warsaw ghetto

– מילים אלו נכתבו בעת מלחמת לבנון הראשונה.

ד.  ההיסטוריה מלמדת שבני אדם לא לומדים כלום

ממה שההיסטוריה מנסה ללמד אותם

בדרום גרמניה, במרחק של כחצי שעה נסיעה ממינכן, נמצא מחנה הריכוז דכאו, הראשון והמודל לכל מחנות הריכוז שהוקמו על-ידי הגרמנים אחרי עלות היטלר לשלטון. דכאו לא היה מחנה השמדה במתכונת של אושוויץ. לא היו בו תאי גזים כי הוא נועד "לחנך מחדש" את אויבי המשטר. "רק" כמה עשרות אלפים מצאו בו את מותם. המחנה הזה הוא היום אתר תיירות. במחנה הזה ניצבת אנדרטה - קיר בטון גדול ועליו, באותיות פלדה גדולות, טבועה בחמש שפות הסיסמא Never Again. השפות הן – יידיש, צרפתית, אנגלית, גרמנית ורוסית (זאת שאלה טובה מדוע נפקד מקומה של העברית, אבל זה נושא לדיון אחר). האנדרטה הזאת והסיסמא שעליה מביעות את התקווה שהשואה היתה אירוע חד פעמי, אירוע חריג שלא יחזור.

 כפי שהדברים נראים היום, בעשור השני של המאה ה-21, ספק אם התקווה הזאת תזכה לאריכות ימים.

התהליך האבולוציוני המתואר על-ידי פינקילקראוט כבר בא לידי ביטוי בהתפתחות יחסו של העולם למדינת ישראל:

בשלב הראשון אומרים ליהודים "אין לכם זכות לחיות במדינה יהודית" – מילת הקוד היא "מדינת כל אזרחיה".

בשלב השני אומרים/יאמרו ליהודים "אין לכם זכות לחיות במדינה משלכם" – מילת הקוד היא מדינה פלשתינאית בליבה של ארץ ישראל.

בשלב השלישי יאמרו ליהודים "אין לכם זכות לחיות" – שאלת המפתח היא אם מילת הקוד תהיה Never או Again?

היכולת להציג את מדינת ישראל כ"מדכאת" הביאה עדנה לשונאי היהודים. הם ראו בה "רישיון" לתת ביטוי לרגשותיהם האמיתיים. בניגוד לעבר, נושאי דגל השנאה של ימינו אינם פשוטי עם ושיכורים נבערים מדעת המאכלסים את מרתף הבירה. אלה לא פנאטים חשוכים שאת השכלתם רכשו מפיו של אייתולה באיזו "מדראסה" נידחת.

אלה הם מה שאפשר לכנות "מיטב הנוער" – חומר הגלם האנושי ממנו יבוא הדור הבא של ההנהגה בעולם המערבי. האנטישמים החדשים מאכלסים את מסדרונות האקדמיה ואת הסאלונים החברתיים בהם מסתופפים מיטב האינטלקטואלים והוגי הדעות של השמאל ה"מתקדם". בין אלה לא נפקד מקומם של בני ברית, כולל אקדמאים ואנשי רוח ישראלים השואפים להיות IN.

 על כך במאמר הבא.

ד"ר ישראל בר-ניר, "משאל תיפתח הרעה", מגזין המזרח התיכון, 20 ביולי 2014.

* * *

כך נראית עיר המנהרות שבנה חמאס בעזה

http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000956857&obref=obinsite

 * * *

אכן הם היו כאן לפנינו...

https://www.youtube.com/watch?v=CbuM91PeSOs

* * *

יש לשנות את שם המבצע בעזה מ"צוק איתן" ל"פקעת צפעונים"

* * *

ד"ר משה גרנות

מה בין "לקסיקון הקשרים לסופרים ישראלים"

לבין "לקסיקון היסטורי של הסופרים העברים מאז תש"ח"

כיוון שהתבקשתי על ידי זיסי סתוי לכתוב ערכים ל"לקסיקון ההקשרים", ומאחר שגם כתבתי עבור לקסיקון זה 58 ערכים (שרק חלק קטן התפרסם, מן הסתם משום קוצר היריעה), אני רואה עצמי בר-הכי להביע דעה על לקסיקון זה:

ובכן, את לקסיקון ההקשרים ערכו שני עורכים – זיסי סתוי ופרופ' יגאל שוורץ, ואת הערכים כתבו 168 דוקטורים ופרופסורים (ביניהם, כאמור – גם אני), אשר קיבלו שכר על כל מילה. הון עתק הוצא על כתיבתו ועריכתו.

לעומת זאת, את "הלקסיקון ההיסטורי" ערכתי וכתבתי לבדי (כל מילה!!! - להוציא דבר יו"ר אגודת הסופרים העברים, בלפור חקק, שהיה היוזם של הפרויקט) – ללא שכר.

ב"לקסיקון ההקשרים" יש 998 עמודים, ו-1135 ערכים. ב"לקסיקון ההיסטורי" יש 1005 עמודים, ו-1240 ערכים. אלה כמובן פרטים שוליים – העיקר הוא  הקונצפט: ב"לקסיקון ההקשרים" שמו העורכים על ראשיהם את מצנפת השופטים: מי ייכלל, ומי לא, ובין אלה שייכללו – מי יזכה ל-1000 מילים, מי ל-400 מילים, ומי ל-100 בלבד, וכמובן, כל אחד קיבל תווית של הערכה (הכותבים נדרשו לציין זאת בכל ערך).

למותר לציין כמה פעמים נכשלו אנשי ספרות שקבעו משפט על יצירות מתוך ביטחון וזחיחות הדעת. אביא דוגמאות אחדות: ג'וזפה תומזי די למפדוזה היה אציל איטלקי שכתב ספר מופת בשם "הברדלס". כל חייו התחנן בפני מו"לים שיפרסמו את ספרו, והלקטורים שלהם לעגו לו והשיבו את פניו ריקם. אלמנתו התעקשה להוציא את ספרו לאור, והפך מיד לקלאסיקה של הספרות האיטלקית והעולמית. זכורה לנו "גמיזתו" של ד"ר חיים גמזו את "פונדק הרוחות" הנפלא של אלתרמן, ואת הביקורת הקטלנית של יוסף אורן על עמוס עוז הצעיר. ובכן, קצת צניעות לא תזיק למי ששם עצמו שופט של יצירות ספרותיות.

אבל זה לא העיקר – העיקר הוא שלקסיקון הוא בעצם מילון, ובמילון כל המילים שוות, והן מסודרות לפי אלף-בית, ולא לפי חשיבותן. עורך המילון יציין לאיזו תקופה המילה מיוחסת, אם היא מקראית, או מלשון חכמים, אבל אין בכך כדי לפסול מילה מלהיכנס למילון.

ועוד דבר, הרי על סופרים "מוערכים" אין כל קושי למתעניין למצוא חומר, ודווקא את הסופרים הלא מוכרים, וכאלה שטרם נגלו על ידי המבקרים – ייתכן שדווקא את אלה יחפש המחפש בלקסיקון, וב"לקסיקון ההקשרים" הם נעדרים.

ולא רק זאת, מתוך היהירות של העורכים והוועדה המייעצת שלהם – הם איבדו בדרך גם אושיות תרבות וספרות כמו נעמי שמר ושבתאי טבת (והם נמצאים, כמובן, ב"לקסיקון ההיסטורי" שאני כתבתי וערכתי – עמ' 475-474, 968-966).

כאמור, ב"לקסיקון ההיסטורי" אין העדפות והערכות – נכללים בו משוררים, סופרים, מחזאים, עורכים, מתרגמים, חוקרי ספרות, מבקרי ספרות – אשר פירסמו כתביהם מ-1948 ואילך. לא נכללים בו, כמשתמע – מי שלא פירסם יצירות ספרותיות אחרי 1948, מי ששנת לידתו נשמרת בסוד (כך נהג בצדק גם גצל קרסל המנוח – לקסיקון אמור לחשוף מידע, ושנת הלידה היא בבחינת הכרח).

"הלקסיקון ההיסטורי" נמנע במכוון מלכלול תכנים של יצירות (חריגה בעניין זה ננקטה רק כשדובר בשואה או בשכול), ביקורת והערכה על היוצר, המלצות.

כאמור, אין ב"לקסיקון ההיסטורי" הערכה וביקורת על טיב היצירות, ולכן אין גם שום הלימה בין אורך הערכים ובין החשיבות שהלקסיקון מעניק ליוצרים השונים, כי הערכת היוצרים איננה מעניינו של הלקסיקון. אורך הערך  הוא פועל יוצא של כמות מעשיו וכמות הכותרים שהיוצר הביא לעולם.

אלה ההבדלים העיקריים בין שני הלקסיקונים, והברירה נתונה לצרכן עולם הספרות לבחור את המתאים לו ביותר.

* * *

אהוד בוקר טוב,

מסתבר שאני בחברה טובה. מה דעתך? בחברת נעמי שמר ושות'. גם עליי לא כתבו בלקסיקון, אם  כי הכינו את הערך. אתה הגדרת אותי אחד מטובי כותבי הסיפור הקצר בארץ. בשביל הפרופסור הנכבד, אני לא קיים.

אוריה באר

אהוד: אתה בעיניי אחד מכותבי הסיפורים הקצרים הטובים שיש לנו בארץ. לא מעט סופרים "חשובים" ומשעממים, שכנראה כן נכללו בלקסיקון הזה – יכולים לנשק לך בתחת.

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 23.7.14

* בשנות האלפיים המוקדמות התייצבתי עם חבריי לשירות מילואים ברצועת עזה. אלוף פיקוד הדרום דורון אלמוג נפגש איתנו, דיבר עמנו על המשימה, ובסיום דבריו אמר: "והדבר החשוב ביותר הוא שכולכם תחזרו הביתה בשלום. כל מה שאמרתי לא שווה כלום אם תיפול שערה מראשו של מישהו מכם."

"אם כך," שאלתי, "למה קראתם לנו? אם הדבר החשוב ביותר הוא שלא יקרה לנו כלום, הכי בטוח בבית שלנו."

כמובן שקיוויתי בכל ליבי שאכן לא תיפול שערה מראשו של איש מאתנו (וכמילואימניקים, לחלק מאיתנו הדיבור על נפילת שערה מהראש הוא לעג לרש), אבל קיבלנו משימה, והדבר החשוב ביותר הוא לבצע את המשימה בדבקות. הדבר השני בחשיבותו, הוא לחזור בשלום, במינימום נפגעים.

מדינת ישראל נלחמת על קיומה מיום הקמתה, וסיומה של המלחמה הזאת אינו נראה באופק. הלוחמים של היום הם דור שלישי או רביעי של לוחמים על קיומה של המדינה. קיום המדינה ושלומם של אזרחיה, גובה מחיר דמים. עלינו לפעול ולקוות לכך שהמחיר יהיה נמוך ככל הניתן, אך הנכונות לשלם מחיר היא הכרחית לקיומה של המדינה.

אנו מתפללים לחזרתם הביתה בשלום של כל חיילינו, אך לא פחות מכך – שיחזרו עטורים בעטרת ניצחון.

* סעודת ראש השנה בחדר האוכל של קיבוץ בעוטף עזה. מאות החברים, הילדים ואורחיהם אוכלים וחוגגים. לפתע, מגיחים מבטן האדמה, סמוך לחדר האוכל, עשרים מחבלים חמושים מכף רגל ועד ראש, מסתערים לתוך חדר האוכל, ממטירים אש תופת לכל הכיוונים, יורים טילי נ"ט ומשליכים עשרות רימונים. 150 אזרחים וילדים נרצחים. שלושה ילדים נחטפים ובתוך חצי שעה נמצאים בלב עזה. אירוע כזה יכול להתרחש בחמישה קיבוצים במקביל.

זאת המשמעות של מנהרת תופת. יש עשרות כאלו. מניעת האסון הזה היא התכלית המרכזית של מבצע "צוק איתן". כאשר אנו מתאבלים על חיילינו שנפלו בקרב, מחיר הדמים הכבד של המערכה, עלינו לזכור זאת. צבא ההגנה לישראל מממש את ייעודו, להגן על מדינת ישראל ועל שלומם של אזרחיה.

ישראל חייבת לקבוע, בתום הלחימה, שטח סטרילי של כ-2 ק"מ לאורך הגבול, שאסור לפלשתינאי להיכנס אליו, וישראל רשאית לבצע בו בדיקות לאיתור מנהרות.

מי שרוצה, כמוני, למנוע חזרה לעזה כהכרח של אין ברירה, חייב לתמוך בפתרונות מסוג זה.

ההצלחה המרשימה של צה"ל באיתור המנהרות ובפיצוצן, אינה יכולה לחפות על מחדל המנהרות, מחדל של צה"ל ושל כל ממשלות ישראל מאז שנות ה-90.

* מה שקרה בסג'עיה הוא פשע מלחמה נתעב. פשע מלחמה של חמאס. חמאס יורה טילים במכוון לעבר אוכלוסייה אזרחית ישראל (פשע מלחמה 1). הוא עושה זאת מתוך אוכלוסייה אזרחית ומשתמש באזרחים וילדים פלשתינאים כבמגן אנושי (פשע מלחמה 2). ישראל חייבת להגן על חיי אזרחיה ולפגוע במשגרים. כדי להימנע מפגיעות באזרחים, צה"ל נוהג כפי שאף צבא בעולם לא נהג, אינו נוהג ולא ינהג – פוגע במודע באפקטיביות המבצע ובמומנט ההפתעה, מודיע היכן יתקוף, ומבקש מן האזרחים להתפנות. חמאס מאיים על האזרחים ומונע מהם להתפנות (פשע מלחמה 3). מותו של כל אזרח וילד הוא טרגדיה נוראה. דמו של כל אזרח וילד פלשתינאי – בראשו של חמאס.

חמאס ביקשו שעתיים של הפסקת אש הומאניטרית בסג'עיה. ישראל נענתה. צה"ל נצר את האש. חמאס ירו לעבר צה"ל מתוך סג'עיה. כך הפלשתינאים כיבדו את כל ההסכמים עמם, מהסכם אוסלו ועד עתה.

* היוזמות השונות להפסקת אש, כמו היוזמה הקטארית, נועדו לעקוף את היוזמה המצרית ולהעניק הישגים לחמאס. על ישראל להודיע שהיא קיבלה את היוזמה המצרית ולא תסכים לדון בכל יוזמה אחרת. עד שחמאס יאלץ לקבל את היוזמה המצרית כמות שהיא, יש להכות בו בכל העוצמה, ובהמשך להרס מנהרות התופת, יש להגיע למסתורים התת קרקעיים בהם מסתתרים מנהיגי חמאס.

* מה קרי נדחף?

* אני מתנגד לדיבורים על הפלת חמאס, מיטוט חמאס וכו'. ראשית, כי איני חושב שזה יעד מעשי. שנית, כי הניסיון שלנו מעיד, שכל התערבות שלנו בזהות השלטון אצל שכנינו, המיטה עלינו אסונות וחיזקה את הגרועים שבאויבינו. ע"ע מלחמת לבנון. בנינו מתגייסים כדי להגן על מדינת ישראל ולא כדי להתערב בעניינים הפנימיים של אויבינו. שלישית, כיוון שהדינמיקה המזרח תיכונית מלמדת אותנו, שסביר להניח שהחלופה תהיה אפילו יותר גרועה. דאעש למשל. רביעית, כדאי להזכיר שירי הטילים מרצועת עזה החל תחת שלטון פת"ח.

אין סתירה בין עמדתי זו, לבין הצורך להכות מכה קשה בהנהגת חמאס המסתתרת מתחת לקרקע, כחלק מיעדי המבצע.

* מזרח תיכון חדש: קטאר סיפקה את הכסף. ישראל סיפקה את המלט. חמאס חפרו את המנהרות.

* אורד וינגייט הוביל את לוחמיו כשספר התנ"ך בידו, כמפת ניווט מוסרית ורוחנית. לוחמי הפלמ"ח סיירו לאורכה ולרוחבה של הארץ, כשספר התנ"ך בידיהם ופסוקיו בפיהם. המנהיגים הציוניים הדגולים חיים ויצמן – הנשיא הראשון ודוד בן גוריון – רוה"מ הראשון, אמרו בהזדמנויות שונות, שהתנ"ך הוא הקושאן שלנו על הארץ. כאשר ב"ג נשא את נאומו בפני ועדת החקירה של האו"ם, הוא דיבר עלינו כעל העם השומר וזוכר את פרטי הפרטים של יציאת מצרים. בפסקה הראשונה של מגילת העצמאות, אנו מִתְנָאִים בכך שהענקנו לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי, אותו יצרנו בא"י.

אבל כאשר מח"ט "גבעתי" אל"מ עופר וינטר ציטט מן התנ"ך בדבריו אל לוחמיו, עם היציאה למבצע "צוק איתן", הסתערה עליו המקהלה האוטומטית בזעקות שבר על "מלחמת דת..." "פונדמנטליזם..." "איראן..." "לפטר אותו."

אני יודע שמדובר במיעוט קטן. אני יודע שהלוחמים, דתיים וחילונים כאחד, קיבלו את הדברים כדברי חיזוק ועידוד טרם יציאה לקרב. אני משוכנע שרוב העם, המאוחד בתמיכתו בצה"ל, בחייליו ומפקדיו, מוקיר ומעריך את רוח הספרא וסייפא שווינטר מייצג. אך המיעוט הזה הוא הרוב בכמה מצמתי ההשפעה על יצירת התודעה הישראלית, באקדמיה ובתקשורת, ובדבריו הוא מעביר מסר אנטי תרבותי, דקדנטי, ניהיליסטי. אוי אוי אוי, במדינה היהודית מצטטים מהתנ"ך, רחמנא לצלן.

* על ישראל לנצל את השפעתה במסדרונות הממשל האמריקאי, כדי לפעול להחזרת מלוא הסיוע האמריקאי למצרים של א-סיסי. לראשונה מאז רצח סאדאת, יש במצרים נשיא נאמן להסכם השלום עם ישראל. ממשל אובמה עשה כמעט כל טעות אפשרית ביחסי החוץ של ארה"ב, אך תמיד אפשר ורצוי לתקן, לפחות את חלקן.

* את ההישג הגדול ביותר לטרור במערכה הזאת, העניקה לחמאס רשות התעופה האמריקאית.

הלקח המרכזי מביטול הטיסות לנתב"ג – בשום אופן לא להגיע למצב שבו נתב"ג יהיה סמוך לגבול, במרחק מנהרה או פצמ"ר (גם אם יש מי שמפנטזים על "אופק מדיני" מן הסוג הזה).

* מילה טובה לזכותה של זהבה גלאון. היא גינתה בחריפות את הטוקבקיסט האנטישמי המכהן כראש ממשלת תורכיה וכעת מועמד לנשיאותה, ארדואן. בין השאר היא כינתה אותו "אדם בזוי, שפל וחסר אחריות, שבאופן ציני בוחר לסלף עובדות שידועות לכל ולהתעלם מהמציאות המורכבת של הסכסוך."

עכשיו נראה אותה מגנה גם את אורי משגב, שכתב דברים חמורים הרבה יותר משל ארדואן.

* אורי משגב הוא מכחיש שואה סדרתי ומיומן. יש לו אובססיה לכתוב נגד תודעת השואה בישראל, תוך הפגנת זלזול ציני בטקסי יום השואה, בלימוד השואה במשלחות לפולין וכו', שלטענתו הם אינדוקטרינציה שנועדה לגרום לנו לחשוב שהכול מותר לנו ולהפוך אותנו לנאצים האמתיים, בפשעים שאנו עושים כלפי הפלשתינאים.

התחרות בינו לבין גדעון לוי, מי יהיה חביבו של עמוס שוקן, כלומר מי יפגין אוטו-אנטישמיות קיצונית יותר והסתה נתעבת יותר נגד מדינת ישראל במלחמה, מוציאה ממנו ארס נורא ואיום. בשבוע שעבר הוא כתב נגד "כיפת ברזל", ההמצאה שנועדה לאפשר לנו לבצע את פשעינו ללא הפרעה. השבוע הוא הסית למרד ולהתנקשות בראש הממשלה ושריו, כשאת ההשראה הוא מקבל מהקשר להתנקשות בהיטלר, לפני 70 שנה בדיוק.

נכון, הוא לא צילם תמונה של נתניהו במדי אס.אס. אבל ההסתה שלו לרצח נתניהו הרבה יותר ברורה וחד משמעית מאותו צילום זכור לרע.

בוז למכחיש השואה, המסית האוטו-אנטישמי הנתעב אורי משגב.

אה, שכחתי הוא גם הגניב איזה משפט שהוא יודע שזה לא בדיוק אותו דבר...

במקום שבו מופיע אורי משגב במערכה הראשונה, יופיע יגאל עמיר במערכה השלישית.

* לפני שבועות אחדים הזדעזעה המדינה כולה מרצח הנער מחמד אבו-חדיר בירושלים. הרצח היה פרי באושים והגשמה בפועל של צרחות "מוות לערבים" ושל הסלחנות של החברה הישראלית לתועבה הזאת.

השבוע, בהפגנה בת"א, צרחו עשרות ביריונים "מוות לערבים" ו"מוות לשמאלנים." זאת הביצה שממנה ייצא מי שיזעזע אותנו כאשר ירצח את אמיל גרינצווייג הבא. צרחות כאלו אינן הפגנה, גם אם מלכתחילה היתה זו הפגנה ברישיון (אין לי מושג אם היא היתה כזו). ברגע שמתחילות צרחות כאלה, על המשטרה לפזר בכוח את ההתפרעות ולבצע מעצרים של כל הצורחים.

המתפרעים הללו מחבלים במאמץ המלחמתי של ישראל וכאשר הם מניפים את דגל הלאום, הם מטמאים אותו.

המתפרעים הללו ואורי משגב המסית, בעיתון "הארץ", לרצח ראש הממשלה, הם אותו סוג של סכנה לאומית. הם עושים זאת ברחוב והוא – ישירות ממקפצת ה"מהוגנות" של "הארץ".

* ערבים מפגינים בחיפה בתמיכה בחמאס, שרוצח בדואים בנגב.

* המנהיג החרדי הרב שטיינמן הורה לפנות את תלמידי הישיבות בדרום ולהעבירם למקומות בטוחים יותר. הוא מפחד שהם ימותו באוהלה של תורה.

* לעומת זאת, ישיבת ההסדר הציונית בשדרות מגדירה עצמה כמרכז של חוסן, ולצד הלימודים תלמידיה הגבירו את פעולות ההתנדבות שלהם בעיר.

* מעוטף עזה דרך גבול מצרים, הערבה, בקעת הירדן, עמק בית שאן, עמק הירדן, הגולן, הגליל העליון עד הגליל המערבי; מזיקים ועד ראש הנקרה. מפת הקיבוצים היא מפת גבולות מדינת ישראל.

* מבצע – 4 ימים אחרונים לסיסמה: אני מתבייש/ת להיות ישראלי/ת. אל תחמיצו, יש מספיק לכולם! צוות קופירייטרים עמל על המצאת סיסמה נבובה חדשה.

* אדוני שר הביטחון מר משה בוגי,  אהלן!

לא הגבת על מכתבי הקודם ועל ההצעות שהצעתי. אני מקווה שכבר נתת לטכנאים הוראה ליישם אותן.

בכל אופן, יש לי עוד הצעה. כידוע, את המנהרות בונים המחבלים עם מלט שאנחנו מספקים להם. מצור, לא?

אז אני מציע לשתול במלט מנגנון מיוחד, המפעיל את עצמו ברגע שמשתמשים בו לביטון מנהרות. במקרה כזה, הוא יפריש חומר דביק, שכל מי שידרוך עליו, ידבק לצמיתות לבטון, ואי אפשר יהיה לחלץ אותו, כי גם מי שיבוא לחלץ אותו ידבק.

תעדכן אותי מה קורה עם זה, הה?

שלך,

אני

* ביד הלשון. "מי ירה ומי זה שם נפל," שורר אלתרמן ב"שיר העמק", שורה המיוחסת לנפילתו על הגלבוע של משה רוזנפלד, בקרב עם כנופיית עז א-דין אל-קסאם, שעל שמו נקראת הזרוע הצבאית של חמאס.

חברו חיים שטורמן, שספד לו, טבע בדבריו את מטבע הלשון: "נופלים ההולכים ראשונה." מטבע שהיה לאחד האתוסים המכוננים את רוחו של צה"ל – המפקדים הולכים בראש הלוחמים. זו הרוח שהביאה לניצחונות רבים, אך למחיר כבד בחייהם של טובי המפקדים.

זמן קצר טרם נפילתו של משה רוזנפלד, נרצח אחיו, צבי רוזנפלד, בעת עבודתו בשדה. חיים שטורמן עצמו, מראשוני "השומר" וממייסדי עין חרוד, נפל כעבור 3 שנים, במאורעות 36'-39'. בנו, משה, נפל במלחמת השחרור. נכדיו חיים (הקרוי על שמו) ואמיר נפלו במלחמת ההתשה.

במלחמת לבנון השנייה, התערער האתוס, ונמתחה ביקורת חריפה על מפקדי היחידות שניהלו את הקרב דרך מסכי פלזמה, מנותקים מן השטח ומן הלוחמים.

במבצע "צוק איתן" נפצע מח"ט "גולני", נפל מג"ד "גפן", נפצעו מג"ד גדוד הסיור של "גולני" ומפקד יחידת "אגוז". ההולכים ראשונה.

אגב, הייחוס של השורה "מי ירה ומי זה שם נפל" לרוזנפלד אינה נכונה עובדתית, כיוון שהשיר נכתב זמן קצר לפני נפילתו. אולם כך הוא התקבע בתודעת בני התקופה, שהאמירה הזאת בשיר הזה בטאה את תחושתם.

* * *

גיא אלוני

מדינת ישראל עמדה בפני סכנה קיומית לראשונה מאז מלחמת השחרור

שלושת הנערים במותם הצילו את מדינת ישראל

עשרות מנהרות התקפיות שמסתיימות בתוך ערי הדרום אינן מנהרות טרור, הן תשתית כיבוש קרקעי. אם לא היינו מפתיעים את עצמנו בתגובה החריפה לחטיפת הנערים, החמאס בתזמון המתאים לו היה מזרים אלפים דרך המנהרות לכיבוש ערים ומוצבים צבאיים, אלפים רבים של חיילים, שמחופשים לחיילי צה״ל, הורגים, כובשים וחוטפים כאשר אין לצה״ל זמן להתארגן. במקביל יורים מטחים של מאות ואלפי טילים למרכז ומשתקים את יכולת ההתארגנות נגד הפלישה.

למה חיכו ?

אולי ליום גשום, וכנראה להתאוששות החיזבאללה כדי לתאם מתקפה משולבת מצפון של טילים... ואולי גם מנהרות שנחפרו לערי הצפון...

בישראל, במצב כזה, ייתכנו עשרות אלפי הרוגים, שיתוק מערכות ובניית הגנות ברמת השכונה והרחוב. זאת בהנחה שערביי יו״ש וחלק מערביי ישראל לא מצטרפים למערכה. כמובן שהתקפות נגד של חיל האוויר לא יעזרו, כשכולם מחופרים מתחת לאדמה וצוחקים כל הדרך לירושלים. במקרה הטוב היו נכנסים כוחות בינלאומיים לפרז את המדינה, הנשק הגרעיני וכל חלום המדינה היהודית היה מתפורר לעוד אלף שנים.

ניצלנו בזכות שני דברים שהם לא האמינו שיקרו כי גם אנחנו לא האמנו... לא האמינו שחטיפת הנערים תאחד את העם באופן שיוביל לפעילות התקפית, החזרת האסירים לכלא ומוכנות לכניסה קרקעית לקן הצרעות שבנו. ולא האמינו שכיפת הברזל עובדת.

במילים אחרות, כולנו, מימין ומשמאל, זלזלנו ברטוריקה האיסלמו-פסיכופתית שקוראת לכבוש את ירושלים, התעלמנו מהנחישות של הפסיכופתים שבעיראק ובסוריה ולא רצינו להבין שהם בנו מערכת צבאית חכמה, חזקה ולמעשה מושלמת וכמעט חסרת טעויות לריסוק מדינת ישראל.

ראינו כולנו כיצד יוצאים עשרה לוחמים ממנהרה בדקות ספורות. מה מונע ממאתיים לוחמים לצאת ביום פקודה ממנהרה אחת, ולאלפים רבים מכל המנהרות יחד, כולל מאות חיילי קומנדו שנוחתים במקביל בחופים וטילים שנוחתים במרכז?

האמת שאם לא היו עכשיו עשרות אלפי חיילים בדרום, דבר לא יכול היה למנוע את הצעד הבא במימוש החלום האסלאמי להשמדת היישות הציונית וצעידה לירושלים.

איל, נפתלי וגיל-עד – במותכם הצלתם לנו את המדינה, את החירות ואת החיים.

דני גולד, מפתח כיפת ברזל – שתזכה לחיים ארוכים.

ולכל החיילים – אוהבים ומחבקים אתכם עד בלי די. אזרו עוז וגבורה! כל העם היהודי, העולם כולו, ויותר מכולם רוב מדינות ערב והמוסלמים השפויים – מתפללים לריסוק המטורפים. כן, גם אבו מאזן. בזכות הנערים תפסנו אותם עם המכנסיים למטה, בזמן ובתנאים שלא מתאימים להם. המדינה ניצלה ועכשיו הזמן לבוא חשבון עם הרוצחים, עד האחרון שבהם.

ומילה אחת לאזרחים בעורף – אתם שומעים אזעקה, היכנסו לממ״ד וחייכו. שומעים ״בומים״ – תצחקו. הרעשים האלו הם צרחות התסכול של הפסיכופתים בעזה על תוכנית גאונית לריסוק ישראל – שנחשפה בטרם עת. כל נזק שקורה לנו כעת הוא כאין וכאפס לעומת מה שתוכנן.

* * *

50 שנה למותה של טוני הָלֶה

1890-1964

טוני הלה

מכתב לבוגרי מחזור כ"ז

לא ניתן לי לדבר אליכם פנים אל פנים, כמו שרציתי, אבל אשתדל לומר מילים אחדות היוצאות מן הלב.

אנו מרגישים קירבה מיוחדת למחזור זה, כי השתתפתם איתנו במשבר הגדול שעבר על בית-הספר, עמדתם במיבחן ועזרתם לנו להתגבר על המשבר. על כך אכיר טובה. אוכל להגיד בסיפוק, שלא רק השתתפתם, אלא גם הייתם עדים איך התגברנו, ואני מקווה שתספרו על כך למחזורים הבאים.

המסיבה היפה של היום האחרון ללימודיכם, שלטה בה אווירה טובה וחופשית. חשבתי על צבי והתנחמתי קצת: זכר החברים שעזבו אותנו מקשר בינינו, אבל להמשיך במפעלנו – זאת המצבה הנאה ביותר שנוכל להציב להם. אני מציינת בסיפוק שאנו שוב בעלייה והאווירה החופשית, ששררה בין התלמידים והמורים וההנהלה, לא התקלקלה. קחו עימכם את זיכרו של צבי שאהב את כולכם, ודעו, שאנחנו ממשיכים לדאוג לאווירה של בית-הספר.

ועכשיו – מילה אחרונה. חמש דקות לפני 12.00. ומי יודע מתי מילה חודרת אל הלב ומתי לא. אני רוצה להגיד, שאנחנו משתדלים מאוד גם בשנים האחרונות, שלימודיכם לא יישארו ידע בלבד, אלא יעזרו לכם לבנות השקפת-עולם. אני פוחדת, שעוד לא מצאנו את הדרך איך להדגיש או איך לטפח את היחסים הנפשיים ביניכם לבין עצמכם, ומה שנחוץ לנו היום יותר מתמיד הוא לא רק השקפת עולם, אלא יחסים נפשיים פשוטים. העולם חסר נפש וכולנו סובלים מזה. אינני רוצה להבהיל אתכם מפני העולם המדעי והטכנולוגי הנחוץ לנו, אך רציתי להזהיר אתכם מפני הזיקה היתירה לכסף וכבוד ולהדגיש בפניכם שחיי הנפש: מילה טובה במקום, מעשה טוב בזמנו, הם לא פחות חשובים, פלא לא קטן בעולם המקרוסקופי או המיקרוסקופי שלנו. השתדלו ליצור יחסים אנושיים פשוטים בין איש לאיש, אז יהיו החיים פחות יבשים, ופחות בדידות תשרה בעולם.

אם תדעו לשמור על יחס אנושי וקירבה נפשית בין איש לאיש, יהיו החיים פחות דלים וריקניים משהם עכשיו. קשה למצוא בבית-הספר דרך חינוך זו, וזה תפקידנו בעתיד. אבל הרגשתם ודאי כיצד אהבנו כל אחד מכם, אם גם נלחמנו בו לפעמים. השתדלנו ששום תלמיד לא יהיה מיספר ובורג במכונה, לכן שימרו על הקשר איתנו וביניכם. אין ידידות וחברות כמו בין חברי בית-הספר, אפילו אין מרגישים בכך תמיד.

דעו: עליכם לחיות בשני עולמות. בעולם הגדול, המדעי המופלא, ובעולם הנפשי שאינו פחות מופלא. ואל תזניחו את הארץ הקטנה שלנו, שהיא המקור: שום גולה ושם עולם גדול לא יכול לתת לאדם מה שפינה קטנה משלו נותנת לו. הרגישו את הכיוון ואת החיבה והאיחולים המלווים אתכם. הצליחו בחייכם מכל הבחינות ושימרו על הקשר.

טוני

* * *

אהוד בן עזר

מחזור י"ז

לזכרה של טוני הלה

משנים רחוקות צפים ועולם פסוקיה, אותם היתה מקבצת למעננו בקפידה, וחוזרת עליהם השכם והערב, ואף בכינוסי בית-הספר יש והיו תלויים ככרזה על הקיר "טוב לכשול ביעודך מהשלים יעוד לא לך," – "איש יעוד טבעו כי יעש – לא תיפול עליו אשמה." ו"לא תבוז לחלומות ימי-הנוער את תגדל להיות אדם."  ו"שונא מלחמה בעומק נפשו – הוא ינצח." ועוד רבים אחרים, שוודאי אבדו אי-שם במרחקי הזמן, אשר ככל שאנו מתעקשים לשמור על קו ותוכנית בו – יש והחיים עצמם מתעקשים מולנו והופכים את תוכניותינו וחלומותינו למבוי סתום וחסר-טעם, למהתלה, ומבין השברים אנחנו חוזרים ומנסים לבנות קו ודרך חדשים – אך הנה איבדנו את החוט המקשר, את חלומות ימי-הנוער ותמימותם שאין תחליף לה, והקו החדש והפיקח אינו לעיתים אלא פשרה עכורה, "עגל-הזהב", ופריטת השקל הגדול של החלומות לפרוטות של נוחיות וביטחון, רק במיסתרים מכרסמת ומפוררת אכזבת החלומות שלא התגשמו, אך שוב אין אל מי לבוא בטענה ואת מי להאשים.

כוחם של אנשי-מעלה בהיותם שרויים בחייהם ובמותם כקנה-מידה להחלטה מוסרית בתודעתם של חבריהם ותלמידיהם. איש-מעלה היתה טוני בקירבנו – בקרב דורות של תלמידים "צברים" שחינכה בעקשנות ובמרץ בלתי-נלאים, ושעל-כורחנו פתחה לנו פתח ליופייה של התרבות האירופאית ושל נכסיה הרוחניים. אף שבהופעתה – זילזלה במוסכמות, ואף שדרך הנהגתה היתה בהטלת מרות מוחלטת ולא סבלה התנגדות לדבריה – הנה מלחמתה זו שהלמה במוחותינו הצעירים בלי-הרף – כל-כולה מוקדשת היתה להנחלת ערכים של יופי ורכות, של נימוס, הבנת האמנות והאסתטיקה, הרומנטיקה, רוחו של ההומאניזם ושל הפאציפיזם והסובלנות האמיתי.

חסרת-אשליות היתה לגבינו, ויודעת היטב את נפשותינו – שלא במילים רכות ובפיתויים, אלא בכוח צריך לבוא עלינו, שלא בפשרות – אלא בדרישה קיצונית ובהרמת-קול – צריך לעמוד על ראשינו למען נודה לה, אחר שנים, בהיזכרנו בלקחיה אשר כה מיהרנו לעיתים לחטוא בשיכחתם בשעת הלימוד.

"מה היתה טוני אומרת על כך?" – נשאר אצל רבים מאיתנו לקו-מידה ולמישקולת. היא היתה מחנכת במובן הנעלה של המילה. מורים רבים לימדונו לפני ואחריה, אך ערכים רק היא הנחילה. תביעות-יסוד שעיצבו את דרך-מחשבתנו באופן ששוב אין אתה יכול להתכחש להם עד יומך האחרון.

זוכר אני – כיצד לאחר שלימדה אותנו את "בית טיבו" [לרוז'ה מרטין דה-גאר, הסופר הצרפתי, זוכה פרס נובל] על כל כרכיו – "נוגענו" כולנו באותה רוח של פאציפיזם-שורשי ממנו שום מוכה-ירח לא יסחוב אותנו, חניכיה, לקראת הרפתקה שאינה הכרחית. ופינה אחרת – שיעורי האמנות ותולדת הציור – כה נחרטו בתודעה; ומישהו שחזר אחר שנים מטיול באירופה סיפר כיצד פתאום ראה את העולם בעיניה, ורגליו נשאו אותו מאליהן לשכיות-החמדה, שהוא ידע שהיא הזכירה פעם אלא שכח עד שהגיע לסביבתן. [באותה עת אני-עצמי טרם ביקרתי מחוץ לישראל, אך לימים חשתי גם אני כיצד טוני עומדת אחר גבי בכל מוזיאון ובכל אתר היסטורי, ובייחוד נוכח יופייה של ונוס ממילו בלובר, שאת מיתארי גופה היתה טוני ממחישה לנו על גופה-שלה הצנום והשטוח].

איש מאיתנו לא דמה לה ובכל זאת צרה בכולנו את דמותה והטביעה את חותמה. היא – ה"ייקית" חמורת-הפנים, בתו של שופט-גבוה בגרמניה, שאינה יודעת רגע מנוחה – ואנו, צעירים וחסרי-פרצוף, לעיתים שלווים בעצלותנו החכמנית, לעיתים – לא ישרים ביותר, משתדלים להיראות כיודעים הכול מראש – ועל כן לא נוקפים אצבע לעשות דבר-מה, אלא משתדלים להרגיע אותה באותה רוח של פאטאליזם-"צברי"-חברה'מני אופייני כדי להתחמק בתירוצים שונים ממלאכת הלימוד – ומקבלים מיד נאום-תוכחה המחזיק את רוב רובו של השיעור – נאום שהיה אחד וחוזר בעשרות ובמאות גירסאותיו, מחוקה על-ידינו ועובר בעליזות מדור לדור של תלמידים – אך משהו ממנו נשאר תמיד בתשתית, לא כהלצה אלא כאמת הכרחית.

היא ידעה את כולם. מאות, ואולי אלפים, עברו תחת ידה והנהלתה – את כולם זכרה בשם, ידעה כל אחד מאיזה מחזור הוא ועם מי למד, ומכל אחד שפגשה שאלה על היתר, כך שתמיד היתה נושאת עימה תמונה מלאה מכל תלמידיה הבוגרים וממעשיהם.

זוכרני, באחת מפגישותינו האחרונות, כשבאתי לבקרה והיא כבר על מיטת חולייה, אמרה שהיא מצטערת על כי מכל בוגריו של "תיכון חדש" לא נוצר איזשהו גוף מלוכד, ואפילו ציבורי – המשמיע קולו ומשפיע, משהו שלא יתפזר מיד כל שנה עם כל מחזור, אלא ישמש המשך וכתובת לאותם דברים שעליהם נלחמה ולקראת חינכה, למען לא תהא הרגשה כי הכול הופך לפרודות ומתרחק עם גמר הלימודים, וכמו מתמסמס ונעלם. רוצה היתה שהמוסד וחותמו המיוחד ימצאו לעצמם המשך של קיום אורגאני. אולי היו בזה חלק מחלומותיה על ההתיישבות והקיבוץ לקראתם כיוונה תמיד – בבקְשה לראות ציבור של ממשיכים-תלמידים. דומה היה כי נקרעה בין השאיפה שתלמידיה ימשיכו באוניברסיטה לבין רצונה לראותם בקיבוץ.

אמרתי כי אני, הבוגרים, פנינו ופונים איש לעברו ולשטחיו – מתפזרים בארץ ובעולם – ושוב אין מוצאים שפה משותפת. אבל אל לה להצטער – כי עדיין נשאר הרבה גם מבלי לשאת את החותם המפורש של בית-הספר. נשאר הסך הכולל של ההישגים בכל שטחי היצירה, המדע והעבודה של תלמידיה, באשר על אחד מהם בנתיבו האישי, בלימודיו הבאים ובחייו, נושא אותה זווית-היסט ניכרת של חותם חינוכו וערכיו ואותה הכרה מודעת, ולעיתים גם בלתי-מודעת, כי תמיד היו ותהיינה נקודה אחת או אחדות שהיו בלתי-אפשריות לולא היא ו"תיכון חדש".

לעיתים לא הקשיבה עד הסוף למי שדיבר אליה. תמיד היתה עוסקת בשלושה-ארבעה דברים בבת-אחת. מלאת-מרץ, עסקנית, וסביבה אשכול של בני-אדם המדברים אליה כולם בבת-אחת. שואלת, ולפני שאתה מספיק לענות כבר שואלת על דבר-מה אחר או את מישהו אחד הנמצא לידה. ובכל זאת, אחר שנים, והנה היא מצטטת בפניך מילה במילה כל מה שאמרת ודימית בנשפך שלא שמה לב.

זוכרני, עם צאת ספרי [הראשון, "המחצבה", "הספרייה לעם", "עם עובד", 1963], וזה כבר שנים אחדות אחר גמר הלימודים, שוחחנו שיחה חטופה, וקפצה כדרכה מנושא לנושא וכבר נואשתי מלהסביר כמה דברים שנראו לי חשובים במיוחד. והנה, אחר שבועות מספר – מכתב ממנה ובו הזמנה לבוא להרצות בפני התלמידים – ובמכתב ראשי-פרקים ושאלות – מה עליי לדבר ועל מה להשיב – לא החסירה דבר ממה שביקשתי לספר, ודומה אף ששמעה והבינה רב ממה שהצלחתי להביע בפניה במילים, כמו קראה מחשבות.

טוני נראתה ונראית לי כאחת האחרונים לגזע-נפילים שנטעה תרבות גרמניה בתוכנו. גזע שהעמיד את צמרת המדעים והמקצועות החופשיים בארץ, ואשר טבע את חותמו בתרבותה של הארץ, אף שמעולם לא נתמזג עימה עד כלה ונשאר תמיד עומד בזרות-מה להווי התוסס והמתחדש. וכאן אולי הפרדוכס שבאישיותה של טוני – שלולא היתה זרה לנו כל-כך ושונה מאיתנו – לא היתה מצליחה כל-כך בעבודתה עימנו. היא – תמיד היתה כצוק סלע איתן, שאינו דומה לסביבתו ואינו מתכוון להיות דומה ולהתמסמס במי-אפסיים. איש מלחמה היתה, ולא התפשרה. ממלאה בנאמנות אחר דברי גיתה החביב עליה: "מיהו הראוי לחיים ולחירות – זה הכובשם יום יום מחדש." והיא – יום-יום דרשה ונאבקה על מילוי רצונה בלי רחם – ובית-הספר היה נוצר יום-יום מחדש, בכיתה, במסדרון, בשעת ההפסקה, כשקולה מנסר בו מקצה לקצה ועיניה פקוחות על הכול.

ולעיתים אני תוהה אם יש בנו, בממשיכיה, אותו כוח בלתי-נלאה, אותה אמונה חזקה, עקשנות וסבלנות – להקים דור חדש של תלמידים ולראות כחשוב מכול להנחיל להם אותם ערכים שהנחילה היא לנו. ומי מוכן לזאת היום? מי היה רואה בעצמו סמכות לבוא לדרוש מתלמידיו או להעניק להם על-כורחם, לכפויי-תודה אלו, את מזונם הפנימי הסמוי אשר מבלעדיו לא יהיו לעולם בני-אדם שלמים. אנחנו לעצמנו איננו "זרים" כמוה, ויש הרגשה לפעמים שהפכנו כה קרובים ודומים זה לזה במנטאליות שלנו, עד שדומה כי אין לנו מה לומר עוד ומה לחדש אחד לשני.

"טוב לכשול ביעודך מהשלים יעוד לא לך," אמרה, "ואיש יעוד טבעו כי יעש לא תיפול עליו אשמה." אכן, איש-איש מאיתנו הלך בדרכו – יש שכשלו ביעודם, ויש שנעשו מאושרים מהשלמת יעוד לא להם. יש שעשו כיעוד טבעם – ובכל זאת האשמה נפלה עליהם וביקשה להכריע אותם ולהכחידם, ואולי רק מתי-מעט מאושרים זכו ונחלצו. ספר חיינו פתוח – אך אינני יודע אם מישהו מאיתנו יזכה בשעת סיכום לחוש עצמו כה אחד ושלם עם יעודו ומפעלו – כפי שהרגישה היא את עצמה כל ימיה. רישומה שהטביעה בנו, זו הישארות-נפשה – תהא ניכרת וחיה בלב כל בני הדור שנתחנך בבית-ספרה והתייחד מאחרים בקליטת עיקריה שמעולם לא היו מושגים מופשטים בלבד אלא תביעה יום-יומית וחוזרת.

שני הקטעים האחרונים מתוך: "יובל", ביטאון תלמידי בית-הספר התיכון החדש, תל-אביב, דצמבר 1964.

*

הייתי בן 28 [לפני 50 שנה] כאשר כתבתי את הדברים האלה, כעשר שנים לאחר שהשלמתי את לימודיי בשמינית ספרותית של בית-הספר התיכון החדש בתל-אביב. אלה היו מן השנים המאושרות ביותר בחיי ועד היום יש ואני חוזר אליהן בחלומותיי, כאילו אני שב ללמוד שם, יושב בכיתה, למרות שאני כבר מבוגר ויש לי תעודת בגרות.

טוני הלה היתה המחנכת וכן המורה להיסטוריה, ספרות כללית ואמנות; יעקב בהט, ספרות עברית ותלמוד; מאיר בלוך, תנ"ך; ד"ר אהרן ברגמן, פילוסופיה. צבי "קטן" (את שם משפחתו לא אזכורה), מתמטיקה. למדתי שם רק שביעית ושמינית ואלה המורים שנחרתו בזיכרוני. בגלל טוני ויעקב לא על דעתי ללמוד ספרות באוניברסיטה. המטען שלהם הספיק לי ולמדתי פילוסופיה, פילוסופיה עברית וקבלה, אבל כל בני-דמותי ברומאנים ובסיפורים שלי לומדים ספרות בירושלים באותה תקופה של ראשית שנות ה-60, במאה הקודמת. מין בדיחה פרטית, לבדל את עצמי מאלה שכן למדו אז ספרות ועד היום הם כותבים ספרות שאפשר ללמֵד אותה בחוגים לספרות. אני לא רציתי לקלקל את כתיבתי ולכן לא למדתי ספרות באוניברסיטה.

קשריי עם טוני נמשכו שנים לאחר שסיימתי את לימודיי וזאת בין השאר משום שבתקופה האחרונה שבה גרתי בירושלים כסטודנט, בשנים 1964-1966, שכרתי חדר אצל אחותה וגיסה, משפחת אילזה וד"ר ורנר קראפט, שם, בצל קורתם בדירת הקרקע ברחוב אלפסי 31, כתבתי את "אנשי סדום", מושפע גם מאווירת השפה הגרמנית ששלטה בבית (אילזה לימדה גרמנית במכינה באוניברסיטה העברית). מדי פעם היה קופץ לביקור מתל-אביב ה"אלמן", חברה-לחיים של טוני, גוסטב שטינשניידר [נכדו של שטינשניידר הידוע. היא נישאה לגוסטב באחרית ימיה כדי להבטיח את מגוריו בדירה לאחר מותה], פילוסוף-חובב ועובד ניקיון בעיריית תל-אביב אצל שרגא נצר בשעתו. גוסטב כמעט שלא ידע עברית, וכאשר היה יושב בחדרי לשוחח איתי היה פותח מילון כדי למצוא את תרגום המילים המתאימות ולכן כל שיחה עימו נמשכה זמן רב.

טוני היא אחת הנשים המשפיעות ביותר על חיי ועל עולמי הרוחני, לצד מורתי לפילוסופיה יוונית ד"ר פפיטה האזרחי (אשתו של הסופר יהודה האזרחי), בעלת-ביתי בירושלים בָּנִי (בניכר) סיל, בתו של ד"ר יצחק אפשטיין בעל ה"שאלה נעלמה", וכמובן דודתי אסתר ראב (ולימים גם ויקי ניסים, שחילצתני מצרות נפשיות). לטוני הקדשתי את ספרי "אין שאננים בציון" ולבָּנִי את קובץ סיפוריי "ערגה". בצד הגברים שהשפיעו עליי אני יכול למנות בעיקר את סבי יהודה ראב, את מורי ורבי פרופ' גרשם שלום, (טוני: "וכשתגיעו לאוניברסיטה בירושלים, תלכו ללמוד אצל פרופ' גרשם שוֹלֵם!"), ובמידה לא מעטה אוכל למנות גם את פנחס שדה ויבדל"א מכולם ידידי יצחק אורפז, שעמדו לצידי בתקופות שבהן לא מצאתי את השקט הנפשי.

ויש כמובן עוד דמויות, אבל הן בנות-גילי וצעירות ממני, וכל אחד יוכל לקרוא עליהן בשנת 2036 ביומניי שנכתבו משנת 1965 ואילך (עם הפסקה בין השנים 1977-1987), יומנים שיופקדו במכון "גנזים" וייפתחו לקריאה לציבור רק בשנה שבה אהיה בן 100 או לא אהיה.

* * *

יוסי אחימאיר

הכתובת היתה על הקיר

אינני יודע אם זו בדיחה או אמת, אבל בעזה מתפארים שהם יירטו עשרות טילי כיפת ברזל, ש... שיגרה ישראל לעבר הרצועה. גם אם זו בדיחה, היא משקפת הולכת-שולל עצמית, שהיא חלק מתרבות של שקר והונאה בסגנון ג'וחא. תעמולת השקרים החמאסית מפריחה בדיות שנופלות על אוזניים כרויות בתוככי הרצועה ובעולם כולו.

ההפגנות בבירות העולם נגד ישראל, וגם אלה שליד בית "הבימה" בתל-אביב, ניזונות ומלובות מתעמולת כזב זוועתית, שאויבינו המתועבים מצטיינים בה. היא נופלת על קרקע פורייה של שנאת ישראל ושנאה עצמית של חוגים שמאלניים בישראל. תעשיית שקרים שהיא חלק מלחימת ההתאבדות שלהם, שמנחיתה מכות קשות על האירגון עצמו ועל האוכלוסייה הלפותה ביד הברזל של הנהגתו.

ועם זאת, חמאס נתגלה כאמין בכל מה שהכריז ובנה לאורך שנות שלטונו ברצועת עזה, בעיקר מאז שישראל התנתקה ממנה. רק אנחנו, שעקרנו את עצמנו לדעת, ביציאה השרונית מחבל עזה, זילזלנו בצלצולי פעמוני האיום והשחצנות של החמאס. שוב מצויים חיילי צה"ל בעיצומה של לחימה עזה בתוככי עזה, רק משום ששרון וחבורתו לא שעו לאזהרות שהושמעו מתוכנו לקראת מהלך העקירה, במהלכה ולאחריה.

"נסיגה מעזה תעודד טרור" – הזהיר בפברואר 2004 ראש אמ"ן האלוף אהרון זאבי (פרקש),  ומיד הוסה על-ידי ראש הממשלה שרון, שר הביטחון מופז, זהבה גלאון ודומיהם. כעבור כמה ימים אמר הרמטכ"ל משה בוגי יעלון, כי "אם צה"ל לא יהיה בעזה, יוזרמו לרצועה אמצעי לחימה באופן חופשי." ראש השב"כ אבי דיכטר הזהיר, כי "הפינוי מסוכן, הנסיגה תגרום לתחושת ניצחון אצל הפלשתינים ולעידוד הטרור."

מנגד איתרגו את שרון "המועצה לשלום וביטחון", שפירסמה מודעות לפיהן "ההתנתקות תתרום לשינוי אסטרטגי ומדיני חיובי ותפתח סיכוי להסדר," והגוף המכונה "יוזמת ז'נווה" שהודיע חגיגית, כי היעד האסטרגי של הנסיגה מעזה הוא "לשפר את המצב הביטחוני של אזרחי ישראל ככלל ושל תושבי הנגב בפרט..."

אבל, אפילו מתנגדי הנסיגה החד-צדדית, שנימוקיהם היו מקצועיים ולא פוליטיים, לא חזו שלוש מלחמות בתשע השנים הראשונות שלאחר ההתנתקות, לא חזו את התחפרות הטרור מתחת לעזה ושכונותיה, ולא את צבירת האמל"ח המאסיבית וייצור טילי הרצח וההרס. אפילו המעריכים הפסימיים לא ניבאו שלושה מבצעים שבהם נאלץ צה"ל לפלוש לשטח הרצועה ולהכות בחמאס.

שני המבצעים הראשונים לא שמו קץ לשלטון הטרור. הם הביאו לתקופות רגיעה קצרות וזמניות וגרמו לנו הקזת דם רצינית. השקט לעולם לא חזר לעוטף עזה, לשדרות, לאשקלון ולאשדוד.

אנו עתה בעיצומו של המבצע השלישי, הכפוי עלינו, לנוכח תוקפנות ירי הטילים לעבר כל שטח ישראל וטרור המנהרות. החמאס שוב מנסה אותנו. אסור שמבצע זה יהיה אבן-דרך לקראת מבצע רביעי בעוד שנה-שנתיים. אסור שתיוותר על כנה יכולת הפעולה והקיום של הרוצחים מעזה.

אם ניכנע לפיתויי הפסקת האש, עלולות תוצאות "צוק איתן" להיות כתוצאות "עופרת יצוקה" ו"עמוד ענן". הפעם צריך לשים קץ אחת ולתמיד לירושת שרון, אשר – בניגוד לדעת כל המעריכים המפוכחים – ביצע את ההתנתקות המחלישה. האם הוא לא הבין שעזה בשלטון חמאס והג'יהאד לא תתנתק מאיתנו? שתתעלק עלינו, תנסה לשבש חיינו, לרצוח בנו? שניאלץ לחזור אליה זו פעם שלישית במחיר חייהם של טובי בנינו?

* * *

נורית ג. מבקשת לבטל מנויים על עיתון "הארץ"

שלום לחברים  והחברים של החברים, רציתי לשתף אתכם בהחלטתי לבטל את המנוי לעיתון "הארץ", אף על פי שאני נהנית לקרוא  אותו כל בוקר, הרי מיספר עיתונאים שנוקטים עמדה חד צדדית,  גורמים לי ולכולנו סלידה, עצבנות וכעס. חבל שהעורך לא עושה תפקידו ומנפה מאמרים שנוטים חד משמעית לכיוון אנטי ישראלי ואנטי ציוני. כבר קרה בעבר שבוטלו באופן גורף מנויים לעיתון "הארץ" וזה בעקבות גישת והתנהלות העיתון בפרשת ענת קם והעיתונאי... אורי בלאו. אני פונה אליכם בבקשה להצטרף ולבטל מנויים זוהי האפשרות שלנו להשפיע,

נורית ג.

אהוד: לדבריה של נורית, שפורסמו באינטרנט, היו תגובות רבות שחלקן גם הגיע בעקיפין אלינו. אנחנו עצמנו לא נבטל את המנוי על "הארץ" כי אחרת – עם מה נחרבן בבוקר? אם נחתום על "ידיעות" – אחרי חמש דקות נישאר בלי טקסט להמשך הישיבה על האסלה. וחוץ מזה, איך נדע מה חושב האוייב אם לא נקרא את "הארץ"? זה מקור מודיעיני ממדרגה ראשונה.

וגם יש עדיין בעיתון כמה כותבים הגונים, ישרים ומוכשרים – שטרם דבק בהם האידיוטיזם המוסרי של המערכת.

* * *

מתי דוד לעמוס שוקן

אני מהראשונים שביטלו המנוי על הארץ, לאחר 34 שנים. אתה וחבריך זקוקים לריפוי בהלם תודעתי ועריכתי לפני שתתרסקו. אתם מזכירים את התעמולה של לורד בריטי "האו האו" ששידר מברלין נגד מולדתו. אתם מנהלים ג'יהאד תקשורתי אנטי ישראלי מופקר ובוגדני.

גדעון לוי, הכותב בחסותך, הוא תועמלן עויין שחי בתוכנו וכותב נגדנו. תפטר אותו כדי שיוכל לקבל את המינוי הראוי לו, כתב של אל ג'זירה.

"הארץ" הפך למועדון נותני חסות לכל מי שמסית ומעליל על ישראל. "הארץ" הפך לגורם זר וחריג מחוץ לקונצנזוס הלאומי, הציוני והביטחוני.

אתם סובלים מחיידק קטלני של אגו הרסני של חבורת תימהונים מתנשאים בלתי נסבלים.

הציבור יודע כבר שאיבדתם את הדעת הנורמטיבית של עם המצוי במלחמה. אני וחבריי בזים לך ולחבורת האנרכיסטים שאותם אתה מממן ומטפח.

ארבעה דברים חיוביים החזיקו אותי ב"הארץ" – "דה מארקר", "גלריה", ארי שביט ועמוס הראל – שאותם אפסיד.

מתי דוד

* * *

יולה רייטמן

ביטול מנוי עיתון "הארץ"

מותר לכל אחד להביע דעתו. להזדעזע מהדברים היא הפררוגטיבה של המאזין או הקורא. 

יחד עם זאת ישנם דברים החורגים מאותה זכות מקודשת להביע דיעה. 

להסית לרצח, להסית לבגידה, לנסות לפגוע בציבור. להפיץ שקרים בשם חופש הדיבור וכהנה וכהנה, אין להם מקום. 

הם גם מזיקים לציבור בכללותו. 

בדיוק כפי שהיינו נלחמים לסתום את הפה למי שקורא לפגוע באזרחים (ערבים או אחרים) זה לגיטימי לגמרי. 

לסתום את הפה למי שבעיתות מלחמה קריטיות גורם לדמורליזציה עד כדי סיכון המאמצים, חובה היא לא פחות. 

גדעון לוי ודומיו מסוכנים לנו כי הם משפיעים על גורמים בינלאומיים שאמורים לעזור לנו. למקרא דבריו הם יכולים להחליט לעשות אמברגו נשק, למשל. הם גם יכולים להשפיע על צעירים לא להתגייס, ואז נישאר ללא הגנה מול חמאס ודומיו. 

מספיק להתייפייף עם חופש הדיבור. בדיוק כפי שאנחנו שמים מצלמות, במקומות רבים, והן פוגעות בצנעת הפרט, אך מגינות מפני מעשים פליליים, כך צריך לשים גבולות למה שנסבל. 

לא נראה לי שאנחנו נמצאים במקום מסוכן לחופש הביטוי הכל כך נרחב אצלנו – אם נעצור את הקצוות ההזויים מימין ומשמאל. 

לכן , אני את עיתון "הארץ" מחרימה גם מחרימה. 

בברכה לכולם, שבאמת נצליח הפעם

יולה רייטמן 

* * *

נגד הביטול

לנורית שלום רב,

אנו מצטערים צער רב על פנייתך שמצאה לה שותפים, לבטל את המנוי שלך בעיתון בגלל מיספר כותבים שמעוררים לדברייך סלידה. כמוך גם אנו נהנים לקרוא באדיקות מדי בוקר עיתון זה היות והוא המעמיק, המגוון, והאינטליגנטי מבין כל העיתונים היומיים היוצאים לאור במדינתנו.

חבל שעמדתם של עיתונאים מסויימים כמו גדעון לוי מערערת אותך כל כך. האם היית מסתפקת בקריאת דעות וכתבות שילקקו וילטפו  את תמונת עולמך. האם אינך סקרנית להיחשף לדעות אחרות, ככל שהן מקוממות, שיאלצו אותך לחשוב, לשקול להתמודד עם ביקורת מאתגרת?

"הארץ" הוא עיתון ציוני. גדעון לוי הוא לא אנטי-ציוני אלא מאוד ציוני ומאוד אמיץ ועקבי. גם קוראיו ציוניים, והם חרדים למדינה שנבנתה כדי שתהייה חילונית, הגונה, דמוקרטית, חופשייה וטובה לילדינו ולנכדינו.

 העורך, אותו את כה מבקרת, מציג מגוון דעות של כותבים מוכשרים. לפעמים חושבים כמונו ולפעמים לא. אבל הם אנשים נבונים שמביעים דעתם, ודבריהם ראויים להתפרסם בעיתון מכובד.

הדרך בה בחרת להגיב על דבריו של גדעון לוי שגויה. אם דעותיך שונות, הואילי בטובך להציגן ולנמקן ואז ולקוות שהן ישפיעו על קוראים רבים.

יכולת לעשות כפי שעשו אחרים –  הגיבו לתוכנו של המאמר, התמודדו עם תכניו. אבל את למעשה מתכוונת לסתום את פיו של מר לוי ופיהם של כותבים אחרים הכותבים בעיתון, היות ואת קוראת לכל חבריך לבטל אל המנוי על "הארץ".

אינך רוצה להתעורר בוקר בהיר אחד ולגלות  שהעיתון שלהגעתו חיכית מדי בוקר בבוקרו, והיה לך ידיד שנים רבות, הפסיק לצאת לאור בגלל התמעטות מנוייו. האם תסתפקי בחינמון ובמתחריו? אנחנו ממש נצטער על כך צער רב. וחלילה שזה יקרה כי ההשלכות כתובות על הקיר.

נעמי ארבל, גד הירשמן, ליבנה ליביה.

* * *

חרם על עיתון, ולרבות על-ידי ביטול מנויים, יביא  חיש מהר לקריסתו ולסגירתו. במצב זה יכול לשרוד רק חינמון הנסמך על כיס עמוק, היוצא לאור מטעמים פוליטיים.

גיל-עד חריש

* * *

אהוד: אלה רק חלק מהתגובות הרבות שהגיעו אלינו – בעד ונגד ביטול המנוי על עיתון "הארץ" – בעקבות מכתבה של נורית ג. שהופץ באינטרנט.

מניסיוננו ומניסיונם של חברים כותבים שלנו, חלקם שמות ידועים, אין טעם להגיב או לשלוח ל"הארץ" מאמרים בעלי גישה שאינה נובעת מאידיוטיזם מוסרי הדומה לזה של העיתון. לא ידפיסו או יסלפו בעריכה לשם ההדפסה. מניסיוננו אנחנו מדברים. מזה שנים אנחנו מוחרמים בעיתון ושום רשימה פובליציסטית שלנו אינה מתקבלת, וזאת בתירוצים מתירוצים שונים, עד שהפסקנו לשלוח.

* * *

שושנה ויג

על "מקהלה הונגרית" ליגאל שוורץ

הוצאת דביר, מאי 2014

יגאל שוורץ  חושף את האוטוביוגרפיה שלו בספר "מקהלה הונגרית" ואין תחושה של רחמים אף שסיפורו האישי כואב ביותר. לפנינו ספר שבנוי בטכניקה מעניינת ומקורית. מעל  כותרת הספר רשום: "מעולם לא נכתב ספר כזה. יצירה נדירה בעוצמתה." אמירה של יואל הופמן. על הכריכה האחורית ציטוטים מפיהם של עורכת הספר הילה בלום, הסופרת צרויה שלו, החוקרת בלהה בן-אליהו, הסופר חיים באר, והמשורר רוני סומק. כולם משבחים את מבנהו ותוכנו המיוחדים של הספר.

בכריכה הקדמית שתי בובות לבנות בדמויות ילדים קטנים, שֶׁלבושים בבגדים מערביים של פעם, אחות בוגרת ואח קטן ואכן הספר על הורים נוכחים נעדרים מעולמם של הילדים.

הספר בנוי כמארג של טקסטים השזורים זה בזה. הכותב אינו פורש את קורות משפחתו כדיווח ישיר ואינו מקל על הקורא בסיפור עלילתי קווי כרונולוגי ברור. מלאכת הקריאה היא עבודת פסיפס מורכבת כפי שכתיבתו של שוורץ היא רבדים רבדים של יצירות שמתחברות לתמונה שלמה וברקע כל העת  סיפורו האישי.

הספר כולו בנוי על תשתית של סיפור קצר שכתבה ופרסמה הסופרת רות אלמוג "גמדים על הפיז'מה". הסיפור כולו מתפרסם בפרק ב' בתוך ספרו של יגאל שוורץ. הסופרת השתמשה בחומרי האוטוביוגרפיה של יגאל שוורץ וכתבה בדייה ספרותית בשנת 1985. כעבור שלושים שנה חוזר יגאל שוורץ אל סיפורה של רות אלמוג כדי 'להעמיד דברים על דיוקם'. הסיפור שמופיע בפרק ב' בשלמותו עובר תהליך של פירוק לאורך הספר "מקהלה הונגרית" ויגאל שוורץ מתקן את 'טעויותיה' של רות אלמוג. הכותב פרופ' לספרות אינו מתנתק מאמנותו זו ו'מפרק' את סיפורה של אלמוג גם מבחינה פואטית. ספרו של יגאל שוורץ הוא ספר אליטיסטי, אפשר לומר עמוס בציטוטים ובקולות רבים השלובים בתוך הטקסט. לעתים תוך כדי חתירה בקריאת הספר מתלווה תחושה שהכותב "חופר" (בלשון הסלנג).

הנבירה של הכותב באוטוביוגרפיה מובילה להעלאת אוב, הוא מעלה באוב את קולם של האחות, האם והאב. הכותב מעמת ומאמת את פרטי הסיפור שסופר על רות אלמוג לאורך 279 עמודיו של הספר. האחות האמיתית נעמי (מאיה, בסיפור "גמדים על הפיז'מה", אלמוג רות)  דומיננטית בהופעותיה בסיפור. הכותב מעניק לה במה רחבה לספר את סיפורה.

"הלו, הלו, אח קטן. אל תתפוס תחת. אני שלמה עם מה שעשיתי. ואיך שעשית. נכון חבל לי שלא ראיתי אף נכד שלי. ושלא יכולתי לעמוד לצדו של הבן שלי בשעות קשות. הייתי שמחה להכיר את אשתו וגם את אשתך החדשה. וגם להיות עם בן ויואב ולהכיר את זהר..." עמ' 94.

גם אימו של הכותב מופיעה פעמים רבות בספר כשהיא מדווחת לכותב על נקודות ששכח או התעלם מהם.

"זה לא אתם. אתם מתוקים. גם את, נעמי. זה אבא. הוא רע. והוא צריך ללמוד. אני אלך ואחזור. אני אביא לכם מתנות. הכי יפות. אל תדאגו. אתם כבר גדולים. נעמי גדולה, היא תשמור עליך."  עמ' 140.

 ורק לאביו הוא מעניק חלון יחיד בתוך החלונות הללו שנפערים בתוך הסיפור.

"תחמן היית ותחמן תישאר. תמיד ידעת  לשמור על התחת שלך. צודקת, את צודקת. הלו, הלו, שוב שומעים אותי? בעל הבית משתגע, זאת בטח מלכודת. בסתם ככה הוא לא היה נותן לי לדבר. אז שתדעי לך נעמי, אחיך הנסיך הקטן, תמיד ידע על איזה צד של הפרוסה מרוחה החמאה. אמרתי לו את זה אלף פעם. ואת היית צריכה ללמוד ממנו לסובב את העולם לסוב... עד כאן, אבא אל תתלהב. לקח לי הרבה זמן  להחליט לתת לך פתון פה, ואני לא בטוח שאעשה זאת שוב בקרוב." עמ' 148.

אין זה ספר סנטימנטלי במובן הרגיל של בן הכותב על ואל הוריו ובני משפחתו שהיו ואינם, ואולי המעטה הפואטי המורכב מסתיר את רגשותיו של הבן שאיבד את הוריו עוד בילדותו. סיפורו של יגאל שוורץ חשוב מן הטעם שהוא ספר של בן לניצולי שואה שהצליח לשרוד חיים לצד אנשים שמתו במחנה הריכוז והמשיכו לחיות חיים שאינם פשוטים.

הציטוטים בספר לקוחים ממבחר סיפורים מיתיים, זוהי התשתית שעליו מבסס הכותב את ספרו, החיים בבית ילדותו דמו לבית של מכשפה ביער, כמו בסיפור עמי ותמי שבו ההורים רצו לזנוח את הילדים ביער כי היה קשה להם להתמודד עם גידולם. קולות אלה עולים בתוך היצירה מפעם לפעם והם מובדלים מן הסיפור של יגאל שוורץ מבחינה טופוגרפית ורק בעמודים האחרונים במראה המקומות הקורא מגלה את רשימת המקורות שעליהם הסתמך הסופר. אין הערות שוליים לאורך הספר צריך לקרוא את הטקסט שמשנה את צורתו הגרפית כמקשה אחת. טכניקות רבות בונות את מורכבותו של הספר למשל מילת הצופן "טרפה" שהיא מילה בהונגרית שמושאלת מן הסיפור של רות אלמוג ונעה ברצף הספר כמילת צופן שמתפענחת בעזרת הכותב יגאל שוורץ.

בספר של יגאל שוורץ אין בדייה לכן קיימת זהות בין יגאל הכותב לבין יגאל המספר והוא גם יגאל חוקר הספרות. ניכר שהספר הזה נכתב מתוך החמצה. למשל הוא כותב לאביו שאיתו הוא מתחשבן, לא יכולת לחכות שאקבל דוקטורט? זהו פרט קטן ושולי בתוך הספר אך ניכר שיגאל עשה הכול לאורך חייו להוכיח שהוא שווה משהו. בבית ההורים הוא לא היה 'שווה', במשפחתי ובסיפור של אלמוג קיימות אנלוגיות והקבלות גם בין הדמויות וגם חילופי תפקידים.  בסיפורה אלמוג בונה דמויות מחליפות ומעצימה את העולמות המקבילים (למשל, מגדה) שאותם חושף יגאל שוורץ בסיפורו. אני לא מספרת לכם על המשפחתולוגיה הפתולוגית בסיפורו של יגאל שוורץ, כדאי לקרוא ולחפש לבד בתוך הספר המעניין את הנגיעות האוטוביוגרפיות של הכותב.

איני יודעת אם הספר הזה יכול להיחשב כספר שכתב סופר או כספר שהוא מחקר ספרותי, הספר מוליך שולל את הקורא מן הבחינה הזאת שהוא מספר סיפור שהוא קורע לב אילו לא היה מסופר בכל מבנה ההסתרה והחפירה הזה, והספר הוא ספר חשוב מן הבחינה שהוא מתמודד מול סיפור בדיוני שמצליח להפיק את הסיפור האמיתי.  מעניין אם הספר יכול לעניין את הקהל הרחב או שהוא מכוון לאניני טעם.

אהוד: וואו, איזה ספר "חשוב"!

* * *

שלום –

ביום שישי, 25.7, בשעה 12:00 בצהריים בסינימטק תל-אביב, יוקרן סרטי

"עיר מקלט"

ההקרנה היא במסגרת הקרנות האקדמיה לקולנוע, והכניסה למי שאינו חבר אקדמיה היא על בסיס מקום פנוי. אני בטוח שיהיה הרבה מקום פנוי, ולכן אשמח לראותכם. 

מקווה לראותכם בקרוב, 

עמיקם קובנר

* * *

נאומו של ח'ירט וילדרס

דבריו של יו"ר מפלגת החירות של הולנד, ח'ירט וילדרס, שנאם במלון ׳ארבע עונות׳ בניו יורק. מפלגתו של פעיל הימין האנטי-איסלאמי והפרו ישראלי ח'ירט וילדרס זכתה ב-24 מנדטים, לעומת תשעה בחירות הקודמות. ובכך הפכה למפלגה השלישית בגודלה בהולנד. להלן נאומו :

חברים יקרים, תודה רבה לכם על שהזמנתם אותי.

אני בא לאמריקה עם משימה חשובה. עתה המצב כבר לא טוב ב׳עולם הישן׳ (אירופה). ישנה סכנה עצומה מנשוא, וקשה להיות אופטימיים. אנו עלולים להיות בשלבים האחרונים של האיסלאמיזציה של אירופה. זה לא רק סכנה ברורה ומיידית לעתידה של אירופה עצמה, זה איום על אמריקה ועל ההישרדות המוחלטת של המערב. ארצות הברית תהיה המעוז האחרון של התרבות המערבית, מול אירופה איסלאמית. זה יקרה תוך דור או שניים, כשארה"ב תישאל את עצמה: "מי איבד את אירופה?"

ראשית, אתאר את המצב באירופה, ואז אני חייב לומר כמה דברים על האיסלאם. לבסוף, אני אספר לכם על הפגישה בירושלים. אירופה, אתם יודעים, משתנה. ראיתם בטח את ציוני הדרך. אבל בכל הערים הללו, לפעמים במרחק כמה רחובות מן היעדים התיירותיים שאתם מטיילים בהם, קיים עולם אחר. זהו העולם של החברה המקבילה שיצרה ההגירה המוסלמית ההמונית. בכל רחבי אירופה קמה ועולה מציאות חדשה: שכונות מוסלמיות שלמות שבהן מתגוררים מוסלמים, ובהן בקושי נראים מעטים מהילידים המקומיים. אנו עוד  נצטער על כך. זה כולל אפילו גם את חוסר נוכחות המשטרה. זהו עולם של כיסויי ראש, שבו נשים מסתובבות בכיסויי ראש דמויי אוהלים, עם עגלות תינוקות, וקבוצה של ילדים. בעליהן של הנשים הללו, או, ה״מעבידים״ אם אתם מעדיפים, הולכים שלושה צעדים קדימה מהן. מסגדים נבנים בפינות רחוב רבות. בחנויות יש שלטים שאתה ואני לא יכולים לקרוא. אתה תתקשה למצוא כל סימן של פעילות כלכלית. אלה הם גטאות מוסלמיים הנשלטים על ידי קנאים דתיים. אלו הן שכונות מוסלמיות שצצות כמו פטריות בכל עיר בכל רחבי אירופה. אלו הם אבני הבניין, חלק משליטה טריטוריאלית של יותר ויותר חלקים גדולים של אירופה, רחוב אחרי רחוב, שכונה אחרי שכונה, עיר אחרי עיר. כיום יש אלפי מסגדים ברחבי אירופה, עם קהיליות הרבה יותר גדולות מאשר בכנסיות. ובכל עיר אירופאית קיימות תוכניות לבניית ״סופר מסגדים״ ולגמד את כל הכנסיות באזור.

המסר הוא ברור: אנחנו השולטים פה!

בתי ספר ממלכתיים רבים בבלגיה ובדנמרק מגישים רק מזון ״חלאל״ (הכשר המוסלמי) לכל התלמידים.

בעבר, אמסטרדם היתה מאוד סובלנית להומואים ולסביות. כיום הם מוכים באופן כמעט שיטתי על ידי המוסלמים. נשים לא מוסלמיות התרגלו לשמוע שקוראים להן באופן שגרתי "זונה, זונה!"

צלחות-לוויין לא מופנות אל תחנות טלוויזיה מקומיות, אלא לתחנות של ארץ המוצא של המהגרים המוסלמים.

בצרפת, למורים בבית הספר מומלץ להימנע מסופרים וספרים שעלולים להישמע כמתקפה על המוסלמים, כולל וולטר ודידרו; הדבר נכון יותר ויותר לדרווין. ההיסטוריה של השואה כבר לא יכולה להילמד בבתי הספר בגלל ה׳רגישות המוסלמית׳ לנושא.

באנגליה, המשפט השרעי המוסלמי הוא כעת כבר חלק רשמי ממערכת המשפט הבריטית

באזורים רבים של שכונות רבות בצרפת אסור לנשים ללכת ללא כיסוי ראש. בשבוע שעבר גבר כמעט מת לאחר שהוכה על ידי מוסלמים בבריסל, כי הוא פשוט שתה במהלך חודש הרמדאן.

היהודים נמלטים מצרפת במספרי שיא, במנוסה מהגל הגרוע ביותר של אנטישמיות מאז מלחמת העולם השנייה. השפה הצרפתית כיום נפוצה ביותר ברחובות תל אביב ונתניה, שבישראל.

אני יכול להמשיך לנצח עם סיפורים שכאלה. סיפורים על איסלאמיזציה. באירופה חיים כיום 54 מיליון מוסלמים.

אוניברסיטת סן דייגו חישבה לאחרונה כי אחוז מדהים של 25 אחוז מהאוכלוסייה באירופה תהיה מוסלמית בעוד 12 שנים מעכשיו. ברנרד לואיס חזה רוב מוסלמי עד סוף המאה הנוכחית. עכשיו אלה רק מיספרים. והמיספרים לא היו מאיימים אם למהגרים המוסלמים היה רצון עז להיטמע בחברה שלנו. אבל הסימנים לכך מעטים מאוד. ממחקרי pew דווח כי מחצית המוסלמים הצרפתים מעדיפים להראות את נאמנותם לאסלאם יותר מאשר את נאמנותם לצרפת. שליש מהמוסלמים הצרפתים לא מתנגד לפיגועי התאבדות.

המרכז הבריטי לאחדות-חברתית דיווח כי שליש מהסטודנטים המוסלמים בבריטניה הם בעד שלטון הח'ליפות. המוסלמים דורשים את מה שהם מכנים "כבוד". ואת זה אנחנו נותנים להם בכבוד. ואיך? יש לנו חגים מוסלמיים רשמיים בכמה ממדינות אירופה.

היועץ המשפטי לממשלה הנוצרית הדמוקרטית מוכן לקבל את שיטת חוק השריעה בהולנד אם יהיה רוב מוסלמי. יש לנו חברי קבינט עם דרכונים ממרוקו וטורקיה. הדרישות המוסלמיות נתמכות על ידי התנהגות בלתי חוקית, החל בפשעים קטנים ובאלימות אקראית, למשל נגד עובדי אמבולנס ונהגי אוטובוס, ועד כדי מהומות בקנה מידה קטן.

בפריז ראינו את המרד שהיה בפרבר ההכנסה הנמוכה – banlieus אני קורא לפושעים ההם "מתנחלים". כי זה פשוט מה שהם. הם לא באים להשתלב בחברה שלנו, הם מגיעים כדי לשלב את החברה שלנו אל ה״דאר-אל-איסלאם״ שלהם, בית-האיסלאם. ולכן, הם מתנחלים.

הרבה מהאלימות ברחוב, שהזכרתי, מכוונת באופן בלעדי נגד הלא מוסלמים, וזה מכריח ילידים אירופאים רבים לעזוב את השכונות שלהם, את עריהם, את ארצותיהם. יתר על כן, אין להתעלם מעכשיו מקולות ההצבעה שלהם.

הדבר השני שאתם צריכים לדעת הוא את החשיבות של הנביא מוחמד. את התנהגותו ה״מופתית״ לגבי כל המוסלמים לא ניתן לבקר. אם מוחמד היה איש של שלום, נניח, כמו גנדי ההודי או אימא תרזה, לא היתה כל בעייה. אבל מוחמד היה מצביא, רוצח המונים, פדופיל, והיה נשוי לכמה נשים בעת ובעונה אחת. המסורת המוסלמית מספרת לנו איך הוא השתתף בקרבות, איך הוא רצח את אויביו ואף את שבויי המלחמה שלו הוציא להורג. מוחמד עצמו טבח את בני השבט היהודי בני קורייטה.

אז אם זה טוב לאיסלאם, הוא טוב.  אך אם הוא רע לאיסלאם, זה יביא רעה עליכם. אל תיתנו לאף אחד להטעות אתכם לגבי האיסלאם כדת. בטח, באיסלאם יש אלוהים, וגם ׳אחרי-המוות׳  וכן "72 בתולות" – אבל במהות, האיסלאם הוא אידיאולוגיה פוליטית בלבד.

האיסלאם הוא מערכת אשר קובעת כללים מפורטים עבור החברה ועבור חייו של כל אדם. האיסלאם מבקש להכתיב כל היבט של החיים. האיסלאם פירושו – 'כניעה'. האיסלאם אינו תואם לא חופש ולא דמוקרטיה, משום שהוא שואף ל"חוקי השריעה".

אם אתם רוצים להשוות את האיסלאם למשהו, השוו אותו לקומוניזם או לסוציאליזם לאומי [נציונל-סוציאליזם], אלה הן אידיאולוגיות טוטליטריות. עכשיו אתם יודעים למה קרא וינסטון צרצ׳יל לאסלאם ״הכוח המדרדר ביותר בעולם,״ ומדוע השווה את מיין קאמפף לקוראן.

הציבור קיבל בלב שלם את הנרטיב הפלשתיני, ורואה את ישראל כתוקפן. חייתי בארץ זו וביקרתי אותה עשרות פעמים. אני תומך בישראל. ראשית, משום שהיא המולדת היהודית אחרי אלפיים שנות גלות, עד וכולל אושוויץ, השני בגלל שזו דמוקרטיה, ושלישית מפני שישראל היא קו ההגנה הראשון שלנו. מדינה זעירה זו ממוקמת על קו השבר של הג'יהאד, ומסכלת את ההתקדמות הטריטוריאלית של האיסלאם. ישראל פשוט סופגת את המכות שנועדו לכולנו. אם ישראל לא היתה שם, האימפריאליזם האיסלאמי היה מחפש ומוצא מקומות אחרים כדי לשחרר את האנרגיה שלו ואת הרצון שלו לכיבוש. בזכותם של הורים ישראליים, ששולחים את ילדיהם לצבא, ושוכבים ערים בלילה, הורים באירופה ובאמריקה יכולים לישון היטב ולחלום, בלי להיות מודעים לסכנות הקרבות.

רבים באירופה טוענים בזכות נטישת ישראל רק כדי להתמודד עם תלונותיהם של המיעוטים המוסלמיים שלנו בעריי אירופה. אבל אם ישראל היתה חלילה ״נעלמת״, זה לא היה מביא כל נחמה למערב. וזה לא אומר שיהיה לפתע שינוי פתאומי בהתנהגות המיעוטים המוסלמיים אצלנו, ופתאום המוסלמים יקבלו את הערכים שלנו. אדרבא, סופה של ישראל היה נותן עידוד עצום לכוחות האיסלאם. הם היו, ובצדק, רואים את מותה של ישראל כהוכחה נחרצת לכך שהמערב חלש. הסוף של ישראל לא יקטין  ולא יפטור את הבעיות שלנו עם האיסלאם, זאת תהיה רק ההתחלה!  זה אומר תחילת הקרב הסופי על השליטה בעולם.אם הם יכולים להשיג את ישראל, הם יכולים להשיג הכול.

לכאורה, כל המבקרים והעיתונאים של האסלאמיזציה אוהבים לתת תוויות כלשהן כמו "קיצונים ימניים" או "גזענים". בארצי, הולנד, 60 אחוזים מהאוכלוסייה עכשיו רואים את העלייה ההמונית של המוסלמים כטעות מיספר אחת במדיניות שלנו מאז מלחמת העולם השנייה. ועוד 60 אחוז רואים באיסלאם את האיום הגדול ביותר. ועם זאת, עדיין קיימת באירופה סכנה גדולה אפילו יותר מפיגועים, כאשר המחשבה שאמריקה תהיה כזאת שנשארת האחרונה במערכה.

האורות עשויים להיכבות באירופה מהר יותר ממה שאתם יכולים לדמיין. אירופה איסלאמית זוהי אירופה ללא חופש ודמוקרטיה, שממה כלכלית, סיוט אינטלקטואלי, וכמובן הפסד של עוצמה צבאית לאמריקה – כבת בריתה האירופית, שתהפוך בין לילה לאויבתה, אויבת עם פצצות אטום. אם אירופה תיהפך לאיסלאמית, זה ישאיר את אמריקה לבדה לשמר את המורשת של רומא, אתונה וירושלים.

חברים יקרים, החירות היא היקרה ביותר במתנות. הדור שלי לא היה צריך להילחם על החופש הזה, החופש הוצע לנו על מגש של כסף, על ידי אנשים שנלחמו על כך בחייהם ובמותם. בכל רחבי אירופה, בתי הקברות האמריקאים מזכירים לנו את הבחורים הצעירים שמעולם לא עשו את הדרך בחזרה הביתה, ואשר את זיכרם אנו מוקירים.

הדור שלי הוא לא ה׳בעלים׳ של החופש הזה, אנחנו רק האפוטרופוסים שלו. תפקידנו הוא רק לשמור ולמסור את זכות החירות הזאת לילדים שבאירופה באותה מדינה בה הוא הוצע לנו.

אנחנו לא יכולים לדון ולסגור עסקות עם המולות והאימאמים המוסלמים. דורות העתיד לעולם לא יסלחו לנו. אנחנו לא יכולים לבזבז את החירויות שלנו. אין לנו את הזכות לעשות זאת. אנחנו מוכרחים לעשות פעולה הכרחית עכשיו כדי לעצור את הטיפשות האסלאמית להרוס את העולם החופשי שאנו מכירים.

אנא קחו את הזמן לקרוא ולהבין מה כתוב כאן, ושילחו זאת לכל אדם חופשי, כי דעו – זה כל כך ומאוד חשוב.    

* * *

יעל שהם

שיח' אבו רבאח "איש האלוהים"

טחנת אבו רבאח היתה טחנת קמח שהופעלה כטחנת מים בנחל הירקון. בשנות ה-80 של המאה התשע-עשרה שופצה הטחנה על ידי השיח' אברהים אבו רבאחף שהיה מהשיח'ים התקיפים באזור. הוא אסר את השימוש בירקון להשקייה בטענה שזה יפגע בכוח המים בטחנה. המקורות ההיסטוריים סיפרו, כי  שלח שליחים לחבל בטחנות מיר ופרוחיה השוכנות לידו כדי למנוע תחרות. בטחנה שלו פעלו 12 זוגות אבני ריחיים. אבו רבאח גבה 10%-20% מכמות החיטים שהביאו האיכרים לטחון אצלו בטחנה. בראשית המאה ה20 , הביא השייח' מגרמניה שתי טורבינות. אחת שימשה להנעת אבני הריחיים והשנייה לשאיבת מים לפרדסו. עם ריבוי הטחנות, המכניות ירד ערכה של טחנת אבו רבאח. לאחר קום המדינה שונה ייעוד הטחנה וכוח המים הופנה להפעלת משאבה להשקיית פרדסי יכין-חקל. בשנת 1959 פסקה פעילות הטחנה עם תחילת שאיבת חב' "מקורות" מהירקון, במפעל ירקון-נגב, וירידת ספיקת מי הירקון. כיום פינת חמד זו השוכנת לצד כביש 5 עוברת שיפוץ ושימור.

"ספר היובל" של פתח תקווה שיצא לאור בשנת 1929 (תרפ"ט), מקדיש מיספר עמודים לשיח' אבו רבאח: היה בן למשפחה קדושה ובעלת השפעה רבה בארץ, בייחוד התפרסם אביו של אבו רבאח שנקרא "איש האלוהים" וזאת משום שלכל מקום שהגיע הביא בכנפיו ישע וניצחון כנוי זה דבק גם בבנו איברהים.

איברהים אבו רבאח, שנקלע למצוקה כלכלית בסוף המאה ה19 החליט לקנות חלקת קרקע בת חמישה דונם על גדות הירקון והקים עליה טחנת מים לטחינת קמח. "מחונן בערמה ומזימה הצליח בזמן קצר לרכוש לו השפעה רבה על אנשי הסביבה." בעזרת ידידיו מן השלטונות התורכיים, השתלט על חלקת קרקע שהיתה שייכת למייסדי פתח תקווה והקים עליה את ביתו. השיח' ידוע היה גם בהכנסת האורחים שלו שהיתה ביד רחבה. כאשר ביקר אצלו השיח' הערבי המפורסם מן הכפר בני ברק, החל אבו רבאח בתפילה. אמר לו אורחו מבני ברק אני אינני מתפלל בביתך כי הבית בנוי על קרקע שנגזלה. אבו רבח התרגז מאד על אורחו השיח' מבני ברק ואמר לו כי אללה יענישו. וכך אמנם קרה והשייח' מבני ברק נפטר כעבור שנה.

ברור היה כי שכנות עם אבו רבאח לא נעמה לאיכרי בפתח תקווה והביאה להתנגשויות רבות בינייהם. הדברים הגיעו לידי מהלומות והתערבות רשויות השלטון התורכי. נערכו משפטים ומספר איכרים נדונו למאסר בכלא התורכי. בעיקר ספג פקיד הברון רוטשילד, מר בלוך, שנידון לשלוש שנות מאסר. ב-1890, בעידודו של אבו רבאח, הגיעו עשרות ערבים מהעיירה הערבית יהודייה והחלו לחרוש את הקרקע שנקנתה על ידי תושבי המושבה. הללו, שהרגישו חסרי ישע, נשכבו לרגלי המחרשות והשוורים. הערבים הצליפו בהם והיכום ב"נבוטים" והיהודים לא זזו מאדמתם. אבו רבאח הציע לערבים כי יחזרו לחרוש שוב בשבת מאחר וביום המנוחה היהודים לא עובדים. אולם להפתעת הפולשים צעדו איכרי פתח תקווה עם הרב בראשם. לאיכרים הצטרפו הפעם גם נשות האיכרים. נשות החיל זרקו אבנים, שברו את המחרשות של הפורעים והצליחו לגרשם מן האדמה. העניין נגמר בפשרה. ה"אומלבסים" קיבלו תשלום נוסף וויתרו לחלוטין על השטח שעבר סופית לידי תושבי פתח תקווה.

לאחר האירוע הזה נפתח פרק חדש ביחסי פתח תקווה ואבו רבאח. הנ"ל התחייב "להגן" על המושבה תמורת שכר שנתי קבוע. היום היו קוראים להסדר כזה גביית דמי חסות. אולם באותם זמנים, כאשר השלטון היה בידי התורכים, הפתרון הזה נמצא טוב לאיכרים. וכך במקרה של מריבות עם השכנים הערבים, שלא פסקו, היו מזמינים את ה"מגן" אבו רבאח והלז היה מסדיר את העניינים. ומסיים הכותב ב"ספר היובל" כך: "בכספי הברון (רוטשילד) רכש לו אבו-רבאח ידידים רבים. היה מעניק מתנות כסף לחסידיו ומשלם רעה ליריביו. וכך גדל ונתפרסם שמו של השייח' על חשבון הברון."

בשנת 1915, כאשר הורה המושל הצבאי של יפו, חסן בק, לפנות בין לילה את הטמונים בבית הקברות מצפון לחומת העיר [לא ברור. איזו חומה? האם הכוונה לבית קברות ערבי? – אב"ע], ולהעבירם לקבורה באתר אחר. כל בית הקברות פונה, אך קבר אחד נשאר עומד על תילו במשך עשרות שנים לאחר מכן – קברו של השייך אבו רבאח – "איש האלוהים".

טחנת אבו-רבאח כלולה כיום בגן הלאומי "מקורות הירקון" ונשמרת על-ידי כל הגורמים הפעילים בשימורה.

* * *

דורון גיסין

בשביל מה שזה שווה – המשל ולקחו

כמו תמיד ההיסטוריה לא מאכזבת ומעניקה לנו אפשרות להשקיף על המאורעות דרך פריזמה רחבה. מי שעיניו בראשו יכול אולי להבין וללמוד משהו מחוכמתם של קדמוניו. נזכרתי בקטע עתיק ותיק וחכם מראשית ימי הרשת, עוד בטרם היותה כר פורה לכל חולי הרוח למיניהם המאכלסים את הרשת היום.

מוקדש באהבה לכל הגנרלים המנהיגים ומובילי דעת קהל, שלא בטובתנו שמו עצמם בראש מחרחרי המלחמה, מברברים עצמם לדעת מבלי לקחת אחריות, מבלי לגלות מנהיגות ובבוא יום פקודה הם הראשונים לברוח מן המערכה ולהפקיר את אלו שרק לפני שעה קלה נהו אחריהם כעדר של חסרי דעה וחוט שדרה.

באותו יום קמו אברי הגוף השונים ונתנו דעתם על כך שהגיעה השעה לשים עליהם מנהיג וראש. מיד הוקמה ועדה שתפקידה היה לקבל למיין ולהמליץ על מועמד ראוי להנהיג את הגוף ולעמוד בראשו.

הרגליים ביקשו להיות ראש, כי הן המובילות, לוקחות ומביאות את הגוף למחוז חפצו.

הידיים טענו שאין מתאים מהן לתפקיד כי מי אם לא הן עושות במלאכה ובלעדיהן אנה הגוף בא.

גם העיניים הפה והאוזניים העלו את מועמדותן, כל אחת מנימוקיה המשכנעים, שאין מתאים מהן לעמוד בראש.

לובי הוקם למען בחירת המעיים, בהיותן ספק האנרגיה לגוף, ואפילו הלב ראה עצמו מתאים לתפקיד.

הריאות העמידו אולטימאטום בטענה שהן הספק הבלעדי לחמצן לכל החלקים, וכך התייצבו כל האברים לבקש לעצמם את כתר הראש.

ואז אי שם מאחור הגיח חור התחת לבקש לעצמו את התפקיד. לאחר התדהמה הראשונה, היתה תגובת כולם צחוק פרוע עד דמעות. נעלב חור התחת התכווץ וסגר עצמו בעוצמה, ואין יוצא.

כעבור ימים אחדים החלו הרגליים למעוד בלכתן. הידיים רעדו, לא יכלו לאחוז במשהו מבלי לשמוט אותו. העיניים יצאו מחוריהן והראיה התערפלה, האוזניים לא חדלו לצלצל, המעיים התמלאו ולחצו על הריאות, והנשימה התקצרה. בדחילו ורחימו פנו אברי הגוף והתחננו בפני חור התחת להיפתח ולהיות להם לראש.

מה שמלמדנו שעל מנת להיות לראש לא צריך שכל, מספיק להיות חור התחת.

ואם כולם יפנימו את הלקח, אני את שלי עשיתי.

* * *

מנחם רהט

החטא ועונשו: ההתנתקות והמנהרות – קיבוצי עוטף עזה הפגינו בחדווה בעד ההתנתקות, וקיבלו במקומה את סיוט מנהרות התופת

נציגים מפוחדים של קיבוצי עוטף עזה, התנדבו מרצון השבוע להגיע לאולפני הרדיו והטלוויזיה, ולהתייצב מול כל מיקרופון בשטח, כדי לבטא את בְּעָתת מנהרות התופת שנחתה עליהם במפתיע.

הם לא העלו על הדעת שמתחת לחדרי השינה שלהם ושל ילדיהם, פרושה מערכת מסועפת של מנהרות תופת, שמאפשרת לעשרות מחבלים חמושים ומצויידים היטב, להגיח בו-זמנית מתוך האדמה ולחולל טבח וחטיפה שלא היו כמותם. הם לא חלמו שההתנתקות תושיב אותם על פתחה של חבית חומר נפץ, שעלולה להתפוצץ להם בפּנים בכל רגע.  

כה גדולה היא האימה, עד שהביאה את טל שמחי, חברת קיבוץ ניר-עם, להשמיע אמירה מכוננת: "איננו רוצים להיות גוש קטיף מס' 2."

בוקר טוב, אליהו. בוקר טוב, גברת שמחי. תשע שנים אחרי הגירוש האכזרי שחבריך בניר-עם ובשאר קיבוצי עוטף עזה נתנו לו את ידם, מתוך התנשאות מטופשת, נפל לכם האסימון. סוף סוף קלטתם, שגוש קטיף שימש שק החבטות שלכם, קולט הברקים של המדינה כולה.

ואל תספרו שגם לפני ההתנתקות נורו רקטות מעזה. העובדות מדברות בעד עצמן: הרקטות המעטות שנורו אז מעזה, הגיעו בטפטופים קלים, מפני שצה"ל היה יכול לבצע מירדף חם בשטח אחר היורים. מנהרות, אגב, לא היו אז בכלל.

אבל גם ללא אימת מנהרות התופת אתם בצרות. מאז החלה מתקפת הרקטות העזתית לעבר כל ערי הארץ, ספגו קיבוצי עוטף עזה כמות כפולה ומכופלת. הם היו ראשונים בתור. היו ימים שבהם אזעקת צבע אדום אחת בעוטף עזה רדפה את חברתה, בקצב מחריד.

"יהיה המחיר מה שיהיה"

ובהמשך נחשף איום הבלהות של המנהרות, שחולל מנוסה המונית. מכלל 370 אוכלוסי קיבוץ ניר-עם, למשל, נותרו 70. כל השאר עקרו צפונה. לא פלא שמתראיין מקיבוצי עוטף עזה, התבטא על נפילת שבעה ממיטב הבנים, ארבעה מהם מירי שהתחולל עם חשיפת המנהרה הראשונה, שאסור לצה"ל ולממשלה לחדול מן המערכה, לפני שיחוסלו כל המנהרות המוליכות לעבר עוטף עזה – וברוב בהלה וחשש מן הזוועה שעלולה לצוץ מתוך הקרקע, הוסיף משפט נורא: "ויהיה המחיר מה שיהיה," שפירושו בעברית מדוברת: תאתרו את כל המנהרות, לא חשוב כמה חיילים יפלו במשימה זו.

חברו, חיים ילין, מקיבוץ בארי, התבטא בשפת הפוליטקלי-קורקט בראיון משודר: אסור לסיים את המלחמה מבלי להסיר את איום המנהרות.

מתיישבי עוטף עזה, שהכילו ביניהם 'עשבים שוטים' אשר הפגינו בתנועות גוף מגונות מאוד כלפי נוסעי האוטובוסים שהסיעו את המגורשים בימי הגירוש, לומדים היום בדרך הקשה, כי מי שבורח מן הטרור, הטרור רודף אחריו, ואף עלול להגיע לחדרי השינה ולחדרי האוכל שלו.

אבירי יפייפות הנפש

נשאלת כמובן השאלה, האם תושבי עוטף עזה לא היו ערים לאפשרות, שעקירת גוש קטיף תהפוך אותם למטרה אסטרטגית מס' 1 של העזתים צמאי הדם?

נראה שהם כן הבינו. מומחי ביטחון ממדרגה ראשונה הזהירו אותם. כך למשל התריע ראש אמ"ן אלוף אהרון זאבי-פרקש בפברואר 2004, שנה וחצי לפני ההתנתקות: "נסיגה מעזה תעודד טרור."

הרמטכ"ל משה יעלון מחה: "אם צה"ל לא יהיה בעזה היא תהפוך למחסן נשק ענקי."

וגם ראש השב"כ אבי דיכטר טען ש"הנסיגה תגרום אצל הפלשתינים תחושת ניצחון ותעודד טרור."

הקיבוצניקים, טהורי המצפון והנשק, שמעו את האזהרות אבל העדיפו להתמכר לכזבים ששיווק השמאל ערב ההתנתקות: "ההתנתקות מעזה טובה לביטחון" (מכתב 180 אלופים ובכירי מוסד), "ההתנתקות אינה גירוש אלא הצלה," (שמעון פרס), "אני רוצה שתדעו: אשקלון ויישובים אחרים לא ייהפכו לקו החזית" (אריאל שרון), "מהלך ההתנתקות הכרחי ונכון" (שאול מופז), "ההתנתקות היא בעלת משמעות היסטורית להוצאת המדינה מן הבוץ" (בוז'י הרצוג), "אומרים שההתנתקות תאיים על ישובים בנגב; עוד לא שמעתי טענה מגוחכת כזו" (מאיר שיטרית), "היציאה מעזה רק תחזק את יכולתנו לפגוע בטרוריסטים" (דליה איציק).

נחמד ונעים היה להם להציב בראש שמחתם את המאבק השמאלני נגד 'אקיבוש', ולהצטייר בעיני עצמם ובעיני העולם כאבירי יפייפות נפש וטוהר המצפון, גם במחיר ביטחונם, גם במחיר גירוש אחיהם, חומת המגן האמיתית שלהם, מבתיהם.

איך אפשר לשכוח, חברים יקרים, שחברי נירים ונחל עוז וכל האחרים, התייצבו בחדווה, מרגע העלאת רעיון הגירוש הנפשע, מדי יום שישי בצומת כיסופים, והפגינו שם בעד הגירוש? איך אפשר לסלוח לשמאלנים מעוטף עזה שהגיעו מידי שבוע לצומת גומא הסמוכה לכניסה לגוש קטיף, עם כרזות אוויליות: "שובו בנים לגבולנו," "די לגוש, די לכיבוש," "תחזרו הביתה" וכדומה? לאן נוביל את החרפה שגילו כמה 'עשבים שוטים' מאזור עוטף עזה, שניצבו בימי ההתנתקות הארורים על צירי נסיעת אוטובוסי המגורשים מגוש קטיף, ושילחו לעברם מבטי משטמת שווא, ואף היו כאלה, מעטים אמנם, שסימנו כלפיהם תנועות גוף ויד נלעגות, שהצביעו על עומק השנאה והשמחה לאיד?

רעידת אדמה או גיחה מהקרקע

עכשיו, במחיר דמים כבד, נפל האסימון. כמה עצוב. כמה כואב לקרוא מכתב שכתב איש שמאל ושמו יעקב, לח"כ עמרי בר-לב, שטען בכנסת מתוך חוסר אחריות וללא הכרת המצב, כי "ההתנתקות הורידה דרמטית את מספר נפגעינו."

כתב לו יעקב: "...אני איש שמאל מקיבוץ בעוטף עזה ומצביע העבודה. ככזה אני אומר לך בבירור, שמאז ההתנתקות – פוטנציאל הפגיעה בנו גבר אלף מונים, שמקדם הפחד בקרב האוכלוסייה נוסק לשמיים. כולנו בודקים, כשהאדמה רועדת תחת רגלינו, אם זו רעידת אדמה או פשוט גיחה מהקרקע של גיבורי פלשתין. עליך להפנים שאריאל שרון פשע בהפקרה ביטחונית של הרצועה, הניח מארב אש לסיכויי השלום, ואנחנו נפלנו לתוכו כעיוורים פתאים. יצאנו מעזה – שם נהגנו לערוך קניות ולהשתכשך בים – כפראיירים טיפשים שקונים את כל הקישקושים של שרון ושאר חכמי פורום החווה. הגענו לכך שילדינו מיואשים, מדברים על התאווררות ארוכה בחו"ל."

אין לנו עניין לזרות מלח על פצעים, ובוודאי שלא לשמוח חלילה לאידם של יושבי עוטף עזה. אבל זה הזמן להסיק מסקנות, ולהבין ששמחתם של יושבי עוטף עזה על ההתנתקות היתה מישגה קולוסאלי, ושהחלומות באספמיה של 'מחנה אשלום' לגבי יו"ש, עוד עלולים חלילה להפוך את כל הארץ לעוטף עזה מס' 2.

ואף שאיננו מבינים את מהלכי שר ההיסטוריה, מתגנב ללב הירהור, שנעשה כאן צדק פואטי, שמיימי, כלפי אלה שהתמכרו מתוך שכרון חושים מטורף ועצימת עיניים, לאסון ההתנתקות. איך נאמר במקורותינו? – על דאטפת אטפוך...

*

לאהוד (סופר נידח) שלום ממנחם רהט (עיתונאי בדימוס).

כקורא ותיק של מרבית ספריך (כולל האירוטיים המשובחים, וכולל ספרי ההגות [אין שאננים בציון]), וכמנוי על "חדשות בן עזר" המשובחים, וכמי שכבר זכה שטור דעה שלו התפרסם בעיתונך האינטרנטי – אני מתכבד להמציא לך מאמר ל"חדשות בן עזר", בתקווה שיימצא לו מקום (אני מודע לעומס החומרים). אם תחליט לפרסם, אודה לך.

 תודה,

מנחם רהט

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

איתן כרמי

תגובה לכתבה "הרעים לטיס" של גדעון לוי

הנני מנוי על עיתון "הארץ" מזה עשרות שנים. הבוקר [14.7.14], כבכל בוקר, קיבלתי את העיתון ונדהמתי לקרוא את הכתבה של גדעון לוי "הרעים לטיס". תדהמתי היתה אף רבה יותר מהעובדה שעיתונכם פירסם כתבה כה ארסית  נגד חיל האוויר וצה"ל כולו בעצם ימים אלה של מלחמה ולא מצא לנכון לגנוז אותה.

עברתי ליד סוללת כיפת ברזל והשקפתי על החיילים שמתפעלים אותה, גם הם אנשי חיל האוויר והם לוחצים על ההדק שמשגר טיל אשר מחסל את הטילים הנורים מעזה על אזרחי ישראל, ובהם ילדים וקשישים חפים מפשע, ללא כל אבחנה. הם מאומנים היטב ונבחרו בקפידה ולגרסת עיתונכם הם כמובן "הרעים". הם מחסלים את הטילים שנועדו לחסל אזרחים ישראליים. אני מכיר תותחנים שיורים על מטרות בעזה וחיילי שריון שמשתמשים בתותחי הטנקים בירי על עזה. כולם חיילי צבא ההגנה לישראל כולל "הרעים לטיס", ולגרסת גדעון לוי כולם רעים ומבצעים פשעים.

אין מדינה בעולם שמתנהגת בזמן מלחמה כמו מדינת ישראל אשר משתדלת  בכל כוחה למנוע פגיעה בחפים מפשע ומספקת לעזה מזון, מים, חשמל ועזרה רפואית בשעה שאלה יורים טילים לעבר ישראל. הייתי רוצה לראות אותך, גדעון לוי, בקוקפיט של  16- F  בדרכך לאיראן כשנזדקק לכך, אם נזדקק לכך, או בתא הטייס של 16 - F בדרך לעיראק להפציץ את הכור. ישנם דברים שהם בלתי נסבלים ובמיוחד בזמן מלחמה ואנחנו כרגע במלחמה!

כאמור הנני מנוי על עיתון "הארץ" ונתתי הוראה מיידית לבטל את המנוי בשל עיתונאים רעים כמו גדעון לוי. אני מקווה וקורא לציבור לבטל את המנוי שלהם על עיתון "הארץ" כפי שעשיתי אני.

תושבי עזה בחרו באנשי החמאס להיות לשליטיהם ולכן הם שותפים לניסיונות החמאס להרוג באזרחי ישראל, ועל צה"ל מוטלת החובה לעשות הכול על מנת להגן על אזרחי המדינה. השלום הוא נר לרגלינו ומשאת לב, אך הגנה על אזרחי המדינה היא בעדיפות עליונה וזה תפקידם של כל לוחמי צה"ל ובכלל זה "הרעים לטיס".

אין לי ספק שעיתון "הארץ" חייב התנצלות לצה"ל בכלל ולחיל האוויר בפרט! ולגביך גדעון לוי, אתה פשוט בושה לעיתונאֵי ישראל ואני תקווה שעיתונאֵי ישראל יוקיעו ויקיאו מתוכם את גדעון לוי. עם עיתונאים כאלה אין צורך באויבים.

איתן כרמי

הטייס הרע שהפיל את הטיל שתוכנת לפגוע בתל אביב במלחמת יום כיפור.

הררית, משגב

* * *

אהוד בן עזר

ארוחה לשלושה בימי מלחמה

 ב-213 שקלים לפני הטיפ

בבראסרי בַּווארי "ביירן" בתל אביב

כנראה בגלל ימי המלחמה, הרעב והפחדים שתקפו את תושבי תל-אביב, היה הבראסרי הבאוורי הקטן "ביירן" מלא עד אפס מקום, ואת הארוחה התחלנו סביב שולחן העץ בחוץ, במדרכה של רחוב פרישמן, ורק במהלך המנה הראשונה התפנו שלושה מקומות במסעדה הממוזגת, והוכנסנו פנימה, והכול במאור פנים וביעילות רבה. חבל רק שהמקומות בתוך המסעדה צפופים, ובקושי אפשר להסתדר עם השולחנות. אבל איך אפשר לבוא בטענות בימי מלחמה? הלא אנשים מסתובבים רעבים ברחובות, וכל מקום פנוי במסעדה נחשבת – נתפס מיד. ולפי הכמויות הגדולות של אנשים בגיל העבודה, בצהרי העיר, יש הרגשה שרבים מהם מתפרנסים על דמי אבטלה נדיבים, וגם יש להם פטור ממילואים. 

העסקיות כוללות מנה ראשונה, עיקרית ושתייה, והמחיר לפי המנה העיקרית. המומחיות של המסעדה היא השניצלים הדקים, והבירה הבווארית. לקחנו שלוש עסקיות לפי הפירוט הבא:

* סלט גאודה למנה ראשונה, טעים, עם ירקות. לעיקרית – שניצל ביירו עגל, דק-דק ומטוגן היטב, על מצע של רוטב חום חם – בתוספת קערית פירה תפו"דים וסלט מצויין של מלפפונים בחומץ בנוסח הונגרי, כרוב מוחמץ-טרי, עגבניות שרי, חסה ועשבי סלט. שתייה: סודה. המחיר 66 שקלים.

* פטה לבן למנה ראשונה עם צנימים מלחם כפרי עשיר. טעים. קורדון ביירו סטייל עשוי שתי פרוסות דקות מאוד של שניצל מחוברות כמו כיס גדול וביניהן כל טוב של גבינה מותכת וקוביות בייקון. עם סלט כנ"ל וכוס בירה פרנסיס בהירה וקרה מהחבית, טעימה להפליא. 68 שקלים.

* פטה לבן כנ"ל עם שניצל ביירו לבן, מטוגן דק-דק, רך וטעים מאוד, עם מעטפת פריכה מושחמת היטב וכמובן פלח לימון, על מצע של רוטב חום טעים וחם, קערית פירה וקערית סלט כנ"ל, וכוס בירה פרנסיס בהירה וקרה מהחבית, כנ"ל, 66 שקלים.

קנקן מים קרים חינם.

על כך הוספנו סלסלת ברעצל, ובה שני כעכים שחומים מסולסלים וקערית חמאה מתובלת בירקות. 13 שקלים.

סך הכול לתשלום, לפני הטיפ, 213 שקלים, שהם כ-70 ומשהו שקלים לסועד. לא יקר, ומשביע מאוד. שני סועדי השניצל הרגיל, שהיה ענק וכיסה כמעט פעמיים את הצלחת הגדולה – לקחו את מחציותיו הביתה לצהרי המחרת.

לפני הצהריים נשמעה אזעקה והיו כמה בומים. אבל במהלך הארוחה היה שקט. אכן, יש חיילים שנלחמים ונהרגים ויש אזרחים שיושבים וסועדים במיזוג אוויר, והמעט שהם עושים הוא לחשוב על החיילים.

בראסרי בווארי "ביירן", פרישמן 22, פינת סירקין, תל אביב, כל יום משעה 12.00 עד חצות. טל. 077-5565753.

* * *

אלי מייזליש

1. למה עם זה מטומטם?

הגיע הזמן להשתנות

כהיסטוריון שבודק, חוקר ועוקב אחר תהליכים היסטוריים, מעולם לא נתקלתי בהתנהלות מטומטמת ובלתי שפויה כמו עם ישראל לדורותיו. לו היה בעולם עם אחר, בסדר גודל כמו שלנו, בעיקר תרבותי – ולמרות המכות שהוא סבל במשך השנים, היה מונה כיום 40 או 50 מיליונים בארצו, לא רק משני עברי-הירדן המנדטוריים, אלא בכל מרחב הסהר הפורה כנאמר: "עד הנהר פרת..." עצם העובדה כי לא הגענו עד לנהר פרת זה  כי דווקא עמים אחרים חשקו בו, ואז לא היה לנו שום כוח [1917-19].

לילות כימים, במשך שנים רבות, חקרתי את הנושא וללא רחמים עצמיים וללא בכייה במטרה לגלות את שורשי ההתנהלות הבלתי שפויה כעם נורמלי הרוצה לשרוד או הרוצה לשגשג או הרוצה סתם ליהנות תחת עץ גפנו ותאנתו, וכמו קפיץ מתוח ללא הרף הוא מותח את עצמו עד כיווץ גופו לרמת לחץ דם 200/100 – סתם, ורק בשל אמונות הבל של כמה שקרים שבגללם הרגו בני-אדם זה את זה למיליוניהם, כמו למשל מסעות המלחמה והכיבושים של שליטי העמים הקדמונים נניח למשל אלכסנדר מוקדון שהיה כה פופולרי כאילו היה פלא אדם ולא סתם רוצח המונים עד לירכתי הודו מארץ מוצאו מקדוניה שביוון.

לשם מה? לפי חשבוני הרג-רצח-טבח [גם קיצץ עשרות אלפי אוזניים]  בימי חייו הקצרים כמיליון איש השווה בערכים של היום לחצי מיליארד, וכל זאת רק כדי להאדיר את שטח שלטונו. אלכסנדר אינו אב טיפוס של רוצח-עמים-המונים כמו למשל ג'ינגאס חאן או היטלר. אדרבא, מורשתו היא בעיקר על יפיות נפש ואריסטורקטיה הלנית, ובכל אופן הוא הוציא להורג תושבי ערים שלמות בגלל נקמנות.

מאז שחר ההיסטוריה של כתיבת התנ"ך כמסמך שהוא מקובל כיום על כל העולם, כשעם ישראל נמצא במרכז הסיפור, ובכיית נביאי ישראל על חטאים ועל חרפה ועל בושה וכלימה ועל תקווה ונבואה של "יכתתו חרבותיהם לאתים" להביא לקץ המלחמות – מסתבר כי ספר זה אינו אפילו סתם המלצה שטחית אלא כל העולם עשה ועושה ההיפך מהנאמר והכתוב בו וכל תפילותיו של דוד הן ספרון בכריכה שחורה בידי נשים צדקניות במסדרון בתי חולים לתפילת הודייה לאלוהים למפרע  לריפוי חולים.

אותה אישה מעולם לא פתחה שם את סיפור אמנון ותמר או את פילגש בגבעה או את דוד חומד בבת שבע על הגג. סלקציה זו מעידה על טמטמום כנ"ל. וכי מה עשה יהודה כשראה על אם הדרך את כלתו המכוסה צעיף בתרגיל גאוני לפתות גבר במעשי זימה. לא זיין אותה? ועוד איך וגם שילם לה.

התנ"ך, אם כן, הוא לא רק סיפורים אמביוולנטיים דיכוטומיים, הוא מטמטם עם תמימותנו רגע לאחר מעשי הזימה בעשרת הדברות, עם לא תרצח, כשרצח מהווה כיום תרגיל נעיצה פשוט של אולר בלב נער ליד מועדון ריקודים 'ככה סתם'. כולם גנבים למרות לא תגנוב, ולו המשטרה ברחבי העולם היתה לוכדת את כל הגנבים, היו בבתי הכלא יותר דיירים מאשר בבנייני המגורים שברחובות הערים בעולם.

אבל, מי שחש 'בעל בית' על התנ"ך ועל שרידיו הנצחיים של עמי תבל התנ"כיים שכולם הוכחדו, ושלא יספר לי אזרח מצרי כיום שהוא נינו של נינו של המצרי הקדום – עמנו באמת הוא-הוא העם הקדמוני ביותר ששרד את כל מעשי הטבח בנו מאז ומעולם, והוא-הוא ה'בעל בית' על ספר זה שהשם 'ישראל' בהקשריו השונים מונה בתנ"ך 1877 פעמים, אחד לדוגמא: "כי נבלה עשה בישראל..." – אותו חמור בנו של שכם שאנס את דינה בת יעקב, ולכן שני האחים שמעון ולוי מחסלים את כל הגברים בשכם: "ויבואו עַל העיר ויהרגו כל זכר..."

עכשיו לך תדון איך זה ש-400 שנה לפני 'מעמד הר סיני', שרק אז מכריז אלוהים על כינונו של 'עם ישראל' כי משפחת יעקב זה 'ישראל'. כי ככה היה אז. וזה התנ"ך. וככה עשה אלכסנדר 3000 שנה אחריהם. 

פיענוח הסוד של 'עם ישראל' ולמה הוא כה מטומטם אבל עם שאינו נכחד, עם שציפצף במשך כל ההיסטוריה על נביאיו כשאף נבואה אינה מתקיימת אלא הסופר או המחבר מביא  באופן אנכרוניסטי כרונולוגיה שלא התקיימה וכל דברי ההבל שבתפילות "ומפני חטאינו גלינו מארצנו..." – אינם אלא טמטום. שיבהיר הפייטן הצדיק, איזה חטאים? איזה? אכלנו אז חזיר? אכלנו שרימפס בנמל יפו? נסענו לים בשבת? וכי אותו פייטן לא שמע אז על המילה "כובש"? וכי הלגיונות הרומיים לא כבשו עוד עמים וארצות ללא סוף? וכי היו לנו אז את אותם כלי הנשק ומיספר החיילים כמו של הליגיון? על איזה חטאים ההוא מדבר? הרי לו היו לנו אז מספר כפול או משולש לגיונות משל הצבא הרומי, היו אלה נשארים קבורים ורקובים כאן מתחת לאדמה ולא חוזרים לרומי עם שערי ניצחון וקריאות הקיסר ; ויני וידי ויצ'י [באתי ראיתי וניצחתי].

    אין פה אלא צירוף מקרים שמצד אחד סבלנו כמו כל עם אחר קטן ללא צבא אדיר כמו לקיסרים ברומא, ומצד שני  הלכנו לגולה מצויידים בספרון קטן ששמו תנ"ך – וזה היה הקמיע. "ושבו בנים לגבולם" לא כתבו אחרים באף ספרון עם כריכה שחורה. רק אנחנו. ובכל זאת כתשו אותנו, גירשו אותנו ובעיקר רצחו בנו ללא הרף, אבל איכשהו שרדנו.

והנה, לאחר מי יודע אלף ו-200 או אלף ו-300 שנים אתה חוזר הביתה, ומי בא לקראתך? לגיון רומאי או קבוצת שודדים בידואית, אבו קישק או אבו ג'ילדה. ובמקום להתארגן ולחתוך אותם לקציצות. לא. התארגנו לאגודת "השומר". טמטום. וכי לא למדנו לקח לאחר כל אותן רציחות ושוב רוצחים בנו בארצנו? בגלל שהיו להם שבריות? לו היינו מיד חותכים אותם לחתיכות פי מאה ממה שהם עשו לנו אז, כיום אף אחד מהם לא היה כאן אלא במדבר סעודיה.

כיום? אותו דבר ברצועה, אנו המטומטמים חוששים שמא יהיו להם הרבה הרוגים. הרבה. והם יביאו מצלמות של ה-CNN או של ה-BBC ויתאוננו מול המצלמה של כמה גויים: היהודים טובחים בילדים שלנו.  ואולי יגיע איזה גולדסטון.

לי אין כל סיבה שלא לומר: טימטום.

מילה ליפי הנפש. תשמעו: הטמטום לא פסח גם עליכם. אף אחד מעולם לא חתם איתנו – עִם עַם-ישראל, חוזה ידידות של 'אני לא אגע בך ובתנאי שלא תיגע בי.' אף אחד. כולם, בלי יוצא מהכלל חטאו כלפינו ברצח עם. כולם. מהקוזקים בת"ח ות"ט ועד 'סופות בנגב' 1882-3 ועד הפוגרומים ועלילות הדם והשואה. לא כולל גירוש ספרד ועוד עשרות רבות של גירושים.

עכשיו, החמאס בעזה מתחכם כמו אחרון האינקוויזיטורים בתואנה כי אנו אויבי אלוהים, ורק הם אוהביו. עובדה, הנה הם שאהידים ואלוהים נותן לכל אחד 72 בתולות. פאקט.

אם לא יבוא איש או אפילו ילד בבגדי המלך החדשים ויאמר: אתם כולכם מטומטמים, והמלך הוא עירום, ואין לנו ברירה אלא להרוג אותם, עד שיאמרו: די! עם כל המשתמע של שינויים בדרכיהם ללא שאהידים וללא טילים אלא ובלבד לאכול שם בשקט פיתה וחומוס או גם חצי כבש, אז נהרוג אותם.

וכל מי שחושש מחרם או מגולדסטון מס' 3 או 15 – שיסע קיבינימט. כי הגיע הזמן לסלק את הטמטום מארצנו וש'העולם' יקפוץ לי.

כי להגיע לכאן [ממערב אירופה]  כדי לשחק איתנו בהורדת ידיים, היו דברים מעולם, ונא לשאול את לוחמי תש"ח או להעמיד אותם במבחן המציאות. רק לראות כיום את פוטין מתעתע בהם אחרי יירוט המטוס המאלזי. אז מפוטין פוחדים? למה?

את התשובה אף אחד אינו רוצה לתת. כי פוטין בלחש מלחש: ככה אני רוצה ותנשקו לי בתחת.     

2. מה קורה לעזאזל בעזה?

מה החשש ולמה איש אינו חושב חיובי?

איני יודע מתי תסתיים המלחמה בעזה ואיך? בעיקר מדאיג אותי 'איך'?

באולפני הטלוויזיה ראיתי מאז תחילת המלחמה עשרות 'מומחים', מדינאים ופרשנים, ולכל אחד תורת לחימה משלו. אבל תמיד הזדהיתי עם המעטים שדרשו לסיים את המלחמה רק בתבוסה טוטלית של החמאס. תבוסה האומרת: חיסול כל ההנהגה, כל הלוחמים שלא ברחו, השמדת כל אמצעי התקשורת, תחנות טלוויזיה ורדיו והחרמת כל המחשבים הביתיים והטלפונים הניידים במבצע מבית לבית ושייקח שנה או שנתיים.

כל מה שפחות מזה, לא יכריע את החמאס.

ידענו בעבר הנהגות פלסטיניות שברחו או חוסלו מאז ימי הפרעות של שנות ה-30. המופתי חג' אמין איל חוסייני או פאוזי קאוקג'י – ברחו ונעלמו או מתו – עראפת למשל.

כיום, הנהגת החמאס אינה איש אחד, ועל-כן יש לחסל את כולה. למרבה הצער, איני רואה את זה על הכוונת של צה"ל. איני רואה זאת בעיקר בשל מאפייני הלוחמה. אלה נראים שקופים. עוד ועוד חיל אוויר מפציץ "מטרות". ואילו חיל היבשה אינו נראה כנחילי ארבה הממלאים כל פינה ברצועה, אלא ככירורגיה אנדוסקופית נקודתית: פה סג'עייה, פה בית-חנון ופה פיצוץ מנהרות.

זה לא יחסל את הנהגת החמאס. אל הרצועה היו חייבים להכניס נחילי ארבה; מינימום 4-5 אוגדות [15 חטיבות] לביתור הרצועה שתי-וערב לקוביות-קוביות; מרפיח בדרום ועד מחסום ארז בצפון. ואם יאמר לי מן-דהו 'אין לצה"ל כיום 15 חטיבות למבצע זה,' כי 'צריך צבא גם בגולן וגם בגבול הלבנון ובעיקר באיו"ש,' לא אתווכח איתו, כי כבר לפני 40 שנה היה לנו יותר.

העניין אינו כוח צבאי גדול, אלא מימוש צורך היסטורי בחיסול עכשיו של הנהגת ארגון. ואם לא נחסל אותו היום, הרי מחר נצטרך לא 15 חטיבות אלא 25 חטיבות. 

ויתור כיום על חיסול החמאס, אינו רק חשש שווא או אפילו הכנסת המשק לנסיגה ושייקח 3-4 שנים להוציאו מהבוץ, ואולי אפילו ריב קשה עם כמה מדינות באירופה. זה רוצה השמאל הרדיקלי מבית היוצר של 'הארץ' שהוא כמו קוץ בתחת; להפחיד כי מחר 10 מפעלים ייסגרו. אולי זה נכון. אולי באמת תיווצר כאן אבטלה למשך 3-4 שנים. אז מה? לשמוע אזעקות בתל-אביב טוב יותר?

אבל, יכול להיות שתהיה כאן מהפכה אחרת, שלאחר חיסול החמאס דווקא תתמלא הארץ בהשקעות ענק בשל חיסול הטרור ולא רק שאף מפעל לא ייסגר, 100 מפעלים חדשים ייפתחו. איך פעם אמר לי מישהו: תחשוב חיובי.  

* * *

שושנה ויג

רַחֲמִים

אֶפְשָׁר לְהָבִין זוֹנָה שֶׁעוֹמֶדֶת בְּצֹמֶת גְּלִילוֹת הִיא צְרִיכָה לְהִזְדַּיֵּן

זוֹנָה בְּלוֹנְדִּינִית בַּחֲצָאִית מִינִי

מוֹשִׁיטָה אֶת הַיָּד 

גַּם בַּמִּלְחָמָה הִיא מְחַפֶּשֶׂת פַּרְנָסָה 

הִיא לֹא צְרִיכָה כְּלִי זַיִן וְלֹא נֶחָמָה

הִיא צְרִיכָה פַּרְנָסָה. 

וְהַזּוֹנוֹת שֶׁל הַתַּחֲנָה הַמֶּרְכָּזִית הַיְּשָׁנָה נִסּוּ לְשַׁדֵּל עוֹבֵר אֹרַח  

לְבוּשׁוֹת שְׂמָלוֹת קְטַנּוֹת, שְׂעַר צָבוּעַ

נַעַלֵי עָקֵב בַּכְּנִיסָה לְמוֹעֲדוֹן

בְּשָׁעָה עֶשֶׂר בַּבֹּקֶר בְּחֹדֶשׁ יוּלִי 

אֵין לָקוֹחוֹת

הֵן צְרִיכוֹת לְהַרְוִיחַ 

מַעֲלוֹת מְחִירִים

תּוֹסֶפֶת סִכּוּן בַּזְּמַן הָאַזְעָקָה

כְּשֶׁנָּסַעְתִּי בַּכְּבִישׁ הַמָּהִיר

וּבִרְחוֹבוֹת 

הָעִיר הַגְּדוֹלָה.

הָאֱמֶת,  רַחֲמִים

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

אם טרם קראת את הספר

סימן שאת/ה נמצא בצד הנכון

 של הספרות העברית ה"חשובה" והמגדרית!

ולכן מוטב גם שלא תקרא/י אותו!

* * *

אהוד בן עזר

מסעותיי עם נשים

רומאן

הוצאת "ספרי מקור" 2014

פרק תשיעי

אני מְשחֵק בַּבָּמְבַּטיָה (באמבטיה)

בתלתלי הערווה של בתוליהָ

חלק שני ואחרון של הפרק

ישבתי במרפסת ובלעתי את מראה המפרץ והמושבה הגרמנית עם שדרות הכרמל הרחבות, הניצבות בקו ישר משיפולי ההר ועד סמוך לנמל. אתמול סיפרו במאפייה שהים הגיע עד קצה הרחוב של המושבה הגרמנית, שם נבנה לפני שנים רבות המזח שבו ירד הקיסר הגרמני וילהלם לבקר את נתיניו בחיפה (לימים ביררתי – ב-25 באוקטובר 1898, שאז גם ביקר הרצל בארץ). כאשר החלו הבריטים לבנות את נמל המים העמוקים, הם הרחיבו מאוד את רצועת היבשה, והים נסוג מפני המושבה הגרמנית ועליו נסלל גם רחוב המלכים שכיום הוא רחוב העצמאות. לאחר שנגמר צלצול הכלים ששטפה וְיוֹלֶטָה הרומנייה במיטבח, היא הופיעה במרפסת לומר לי שלום.

קמתי לכבודה מהכיסא-נוח, הושטתי יד אך היא תפסה את כולי בלבביות מהצד בזרועותיה והעניקה לי נשיקה חזקה ובה-בעת חשתי פרפור מוזר על צד הירך כמו שהיה גְדִי מוצץ לי אצבע כשרצה לינוק. מי שלא היתה לו עֵז בחצרו שממליטה גדי מדי אביב יכול רק לדמיין את התחושה: החניכיים של הגדי הן רכות עדיין. אין לו שיניים.

"תקבל אותי אֶצֵלְךָ בעין-גדי, ציטרוּס?" התנשפה קלות, לא הבנתי מדוע.

"בטח, וְיוֹלֶטָה," גלגלתי את שמה בלשוני כשהתחת המוצק שלה, שזקוק לתפיחה כדי שיהיה ראוי ללישה – מתלטף פתאום בכף-ידי הבטלנית, "עם פלצאלאך בבצל, ולימונדה... כן, סֶגוּלָה..." גמגמתי.

"בּוּנֶה דִימִינֵיאַצֶה! ציטרוס..."

"מה צֶה?" התבלבלו בי מילים בגלל פרפור השפתיים של מטה, אך ויולטה עזבה בעיניים בורקות, לא טרחה לתרגם את עצמה (לימים נודע לי – ברכת שלום לפרי עץ ההדר, ברומנית, אבל מפיה נשמע הציטרוס כרמז גס, כמו שפנחס שדה כתב בשעתו ב"על מצבו של האדם": "שבי לי על התרמוס!")

ונשמעה טריקת דלת הכניסה כתקיעת נאד לאחר שיצאה.

מה קורה? שאלתי את עצמי. אולי הרומנייה המוצקה והחושנית לא רק מבשלת אלא גם פילגש לאפרים הרומני אבא של מלנכולי? ומה כולן מוצאות בי ונמשכות אליי כאילו יש סביבי הילה מידברית? קסם עין-גדי הרחוקה? עורי השזוף? ואני עודני כמעט בתול! נכון, בחיפה הפועלית ה"אדומה" מעריצים את חברי תנועות הנוער היוצאים ל"הגשמה" כלומר לקיבוץ, את חלוצי מפא"י ואני בכללם (בינתיים קם דור שאינו יודע אפילו מה היתה הסיסמה: "מספיק ודי בשלטון מפא"י!") – אז ראש העיר אבא חושי לימד אותן לאהוב אותי? יש פלוגות "הפועל" גם לבחורות חיפאיות חושניות שמתאמנות לחוש לעזרת חלוצים מטעמו של חושי? אבל ויולטה הג'ינג'ית היא עולה חדשה, אמנם באה מארץ קומוניסטית, אבל מה היא יודעת על חיפה האדומה? אולי רק כשיש לה וסת ואולי רק המחשבה שיש לָך מכר בעין-גדי שתוכלי להתארח אצלו אם תגיעי לשם – עושה אותי כל כך סקסי, ממש מְחֲשֵׁש אותה עליי? כבר אירחתי במיטתי אפילו ידידות של אימי מהמושבה, שנקלעו בטיול לעין-גדי, והלכתי לישון בחדר של חברים שאחד מהם נמצא בחופשה.

והפרפר? והגדי?

לימים, במסיבה קטנה וחשוכה עם פרחי ציירים  שלמדו ב"בצלאל" בירושלים, רקדתי סלואו עם ציירת-לעתיד, בחורה חיפאית לא יפה במיוחד שאינני זוכר את שמה אבל היה לה גוף רחוץ טרי, תמיר ונעים למגע בשמלה מבד ריחני, מפנק. תוך כדי ריקוד צמוד, כשירכי תקועה בין רגליה וממש נוגעת בערוותה ומחממת לה, פירפרה עליי פתאום כפרופלור והתנשמה קלות, כמכחישה את הפראות המשתוללת בשפתי הפות שנעשתה לה עצמאית.

אני, מתוך נימוס, המשכתי לרקוד עימה באפלולית כאילו דבר לא קורה, עד שגמרה עליי. ולא היה בינינו כלום אותו ערב, אחרי הריקוד. אף לא מילה על מה שקרה. גם לא בימים שבאו אחר-כך. פשוט הייתי לה שפשוף מגרה לאורגזמה חפוזה. נדמה לי אפילו שבמסיבה היה לה חבר.

לאחר שנים רבות חזרתי מחיפה לתל-אביב במונית שירות. כאשר הגעתי למונית, ליד התחנה המרכזית, היה בה מקום אחד אחרון בין שתי בחורות במושב האחורי. יצאנו לדרך לפנות-ערב. הבחורה מימין היתה, לא להאמין – פרח-הציירת מ"בצלאל" בירושלים, אשכנזייה, ממושקפת, מצוננת וחובשת לראשה בארט כחול של אמנים. הארץ היתה קטנה, פחות אנשים, יכולת לפגוש ברחוב פרצופים מוכרים ולא מהטלוויזיה. כל הדרך משכה באפה והיתה עטופה בסוודר או ז'אקט של צמר עבה. היא נשמה עליי קצת ומרפקה נגע בי, אך לא היה בה שמץ של חושניות. היה לי ברור שאינה מזהה אותי.

השמאלית, בחורה מזרחית, לבשה מכנסי ג'ינס וסוודר חום דק שהבליט את שדיה. ארנק שחור, רך, היה מונח על ירכיה. עישנה סיגריה אחר סיגריה. אכלה שתי קלמנטינות. נראתה חסרת מנוחה. פְרֵחה, אילו היה הכינוי כבר בשימוש באותם ימים.

שתיהן לא הוציאו הגה.

כאשר עברנו על פני קיסריה, הימנית נגעה בי וגם עם השמאלית הייתי בקירבה. שני מרפקיי התרווחו כלפיהן. ואולם לאט-לאט התרחקתי מהימנית עם הבארט הכחול עד ששכחתי על קיומה, וכל תשומת-הלב עברה לשמאלית. מרפקי הקרוב אליה נח על קצה אגן ירכיה, ממש מעל למותנה הימנית. ולאט-לאט קירבה עצמה לצידי, כאילו עם תנודות המונית, וביטנה הומה גלים מן הגירוי שבמגע. מעבר לעצם הירך נמצאו שיפולי ביטנה הרכים, ומרפקי השמאלי לש אותם, בחש בהם והכול על פי חוש המישוש כי לראות לא היה אפשר כלום.

בצומת חדרה התחלפו שני נוסעים במושב האמצעי לפנינו, ומיד לאחר שהנהג החשיך שוב את פנים המונית, בחוץ ממילא היה כבר חושך, המזרחייה השתרעה לצידי, הרימה תיק ניילון גדול שהיה לצידה ושמה על ברכיה, כמו כדי להסתיר את המתרחש בינינו; הסירה הצידה את תיק העור הרך שכיסה על מפשעתה, התרווחה היטב על מושבה, הרימה את ידה הימנית והניחה על המסעד מאחוריי, ממש כמתכוונת לחבקני, או שרצתה שייקל עליי לשפשף בזרועי את שדיה. את רגליה מיתחה כשהיא מצמדת את ירכה ושוקה לאורך רגלי השמאלית, מרווחת מעט את ירכיה.

לא עמדתי בפיתוי. היסטתי יותר ויותר שמאלה ולמטה את מרפקי, עד שנח ממש על מפשעתה, ומעכתי בה בעדינות אך בכוח. היא רחשה כולה חיים. הרגשתי שהיא קרובה לאורגזמה. מכתביית-העור שלי היתה מונחת עדיין על ירכיי. הרמתי אותה כמו כדי להסתיר את מעשיי. חוץ מאשר לְמרְפֵּק לא יכולתי לעשות יותר בידי השמאלית. אם הייתי מיישר אותה, היתה כף-ידי נמצאת הרחק לפנים, ליד ברכיה, ואל מקום הסתרים לא היה אפשר להגיע בתנוחה הזו. לכן השחלתי תחת ידי השמאלית את כף ידי הימנית. תחילה ליטפתי את עצמות מותניה הקשות, וכשראיתי שאינה מתנגדת, ולהיפך, נהנית, העזתי ושלחתי הלאה את כף היד עד שנגעתי, מעל מכנסיה, במשולש שבין ירכיה. היא נענתה כולה למגע, ואני החדרתי עוד יותר את כף היד בין ירכיה ועיסיתי את מפשעתה. זה היה כבר לאחר שעברנו את נתניה. מדי פעם היה עליי להפסיק כי פחדתי שמא מרוב התרגשות אמלא את מכנסיי בתנובת זרעי. אך הצלחתי לעמוד בפיתוי ומאום לא נפלט.

אינני יודע אם הגיעה לאורגזמה מלאה, מאחר ומדי פעם התקרבנו לצמתים מוארים והמצב נעשה מסוכן. אינני יודע אם פרח-הציירים החיפאית שישבה לימיני הרגישה במתרחש בינינו. ואולי הרגישה ועשתה עצמה כלא רואה. מדי פעם אמנם התנשמה קלות. כף ידי נגעה אמנם בקלות, מתחת לסוודר הדק, בבטנה החשופה של המזרחייה. אבל לתוך מכנסיה פנימה לא יכולתי לשלוח יד כי נחוצה היתה לשם כך אקרובטיקה בלתי רגילה.

כחשה בבעייה, אספה פנימה את בטנה הרזה ויצרה למעני רווח ואז הצלחתי להשחיל את כף-ידי בין הג'ינס ההדוק לתחתוניה הלבנים, ולרפרף מבעדם על ערוותה, שהחלה מפרפרת. זו היתה נקודת אל-חזור. עליתי וחדרתי עתה בכף ידי הימנית כמו קודם בשיפולי התחתונים מבפנים. פחדתי ללכלך את אצבעותיי במיצי האביונה אך האמה בידי הימנית היתה תקועה כבר כוו מהופך מתחת לגבעת צמרירי שער הערווה המסולסל-תימני כצמר-פלדה רך, ולא הרפיתי מלשחק באצבע עמוק בפתחה הרטוב עד שלא סיימה את האורגזמה. קצרה, אמנם, כי חששתי שאנחנו מתקרבים לצומת מואר. השתדלתי לנגב את האצבע ביציאתי בתחתוניה, ועוד הספקתי, הכול בידי הימנית המרוחקת ממנה – לעלות תחת הסוודר הדק שלה לעבר שדיה ולגעת בכל אחד מהם פעם ופעמיים עם צביטה קלה בפיטמה,  כמו כדי להשלים את ההרפתקה המינית בכך שהייתי גם שם.

משך כל הזמן השימה עצמה כישינה ולא הסתכלה לעברי.

כשהגענו לכביש רשפון ולקראת צומת רמת-אביב, השמאלית התיישרה ושבה והניחה את תיק העור על מפשעתה. שפעה ממנה קירבה, וחמימות רבה. אילו הייתי ממשיך בנסיעה ויורד איתה ודאי היתה מתנשקת איתי ומניחה לי לשכב איתה. ויחד עם זאת היתה דיסקרטית מאוד. לא התבוננה לעברי וקצת הסתירה את פניה וכאמור לעיל גם השתדלה להיראות כישינה, כאילו שאינה יודעת מה מתרחש בגופה.

אחרי צומת ארלוזורוב ירדה פרח-ציירים החיפאית עם הבארט הכחול ואני אחריה ובינתיים המזרחייה נעלמה עם המונית.

היתה לי הרגשה של חטא. כמעט התחרטתי שנפתיתי לאונן לאלמונית שישבה לשמאלי, אם כי לא הסתכנתי. הגירוי היה מעורר מאוד, אפילו מדהים, והעיר בי כוחות חיים ממעמקים שלא שיערתי אותם קודם. פניתי באומץ אל פרח-הציירים שהשתהתה עדיין על המדרכה: "תסלחי לי, לא נפגשנו פעם במסיבה בירושלים אצל חווה, עם מוטי? שמי חיימקה."

"אני לא מכירה אותך חיימקה ולא יודעת על מי אתה מדבר," מחטה בקול רם את הנזלת מאפה בממחטתה, "אבל אל תחשוב שלא ראיתי מה עשית לַזאת שישבה על ידך בנסיעה."

"על מה את מדברת?" היתממתי.

"לא הרגשת שהיא זונה? בטח נוסעת לעבוד בתחנה המרכזית של תל-אביב ואתה חיממת לה את התחת שתהיה מוכנה לעבודה..."

"את בטח טועה, אבל אז, כשרקדנו..."

"שום רקדנו. אני לא מכירה אותך. קיבלת סיבוב בחינם?" הסתכלה בי במבט של ביטול תהומי מבעד למשקפיה, והתנשמה, "מה מצאת בזונה הזאת? הנה, תראה,"  שלפה מולי שד צח עם פיטמה זקורה מאוד, פיטמה מגורה כהה ממש פלא-טבע של גודל – מתוך עטיפות הבגדים שהיו על גופה, למרות שהיה קר בחוץ.

כל הגירוי שהתאפקתי בו מחדרה עד צומת רמת-אביב פרץ עתה למראה שדה המחודד של הציירת הצעירה, שמרבית שערותיה נחבאו תחת הבארט הכהה, והשפרצתי במכנסיי מה זה זרם, כל הפרונט נרטב וגם חלק מהַבֶּק-אָקְס והביצים. ורק חשבתי, "איזה מזל שלא בא לי הַשְּׁפִּיך במונית, איזה חוסר צדק שקוּס של בחורה יכול ליהנות מאורגזמה אנונימית בלי להרטיב ובלי להסריח זרע!"

וברחתי.

בשלב הזה הפסיקה כנראה סוּסְיָה שֶׁפְּסָלֶה מרגוליס, העורכת, לקרוא את כתב-היד של הרומאן הזה וכתבה לי מכתב על נייר-שורות מהוה שנראה כאילו נלקח ממחברת השיעורים של בתה, ולמרבה הפלא נשאר תקוע ממש כאן בכתב-היד שהוחזר לי:

"נשבר לי ה--ן ממך מר חיימקה שפינוזה. אולי אמנם היו לך זיכרונות אישיים עשירי חוויות מעוררות קינאה אצל גברים חולי זוהמה ספרותית וסוטים אבל אי אפשר לקרוא לאוסף ההיזכרויות שלך במזמוזיך – רומאן, ועוד לקרוא אותו! אין עלילה. אין מתח. אין מחלה. אין פשע. אין יחסי משפחה. אין התייחסות לשואה. למתח העדתי. לפלסטינים החיים תחת כיבוש אכזר. אין סוד כמוס שמתגלה בסוף. יחסך לנשים גובל בעקרות רגשית. שום סמליות. שום סַבּ-טקסט. העברית שלך דלה להחריד. ההמצאות הלשוניות שלך אינפנטיליות. מילים רומניות! אתה לא קאנוני כחנוך לוין שאתה יכול להרשות לעצמך לכתוב גסויות כאוות נפשך שתימרחנה על קירות אולמי הקאמרי החדש בהיכל הפיס. רשימת האינוונטר של נשים שזיינת או שיפשפת אינה מעניינת איש ובייחוד לא אישה פעילה כמוני. אתה לא מאשים את ממשלת ישראל במצב. אין לך אפילו עמדות פוליטיות פרו-פלסטיניות שהיו עשויות לחפות על השעמום שבקריאת ספרך ולהקל עליך לקבל פרסים,  סיוע ממשלתי להוצאה לאור או רייטינג בתקשורת. אתה רואה רק מה שהזין שלך רואה זאת אומרת שאתה לא רואה כלום. נפינג. נאדה. ריין. גורנישט. זין זה עיוור, אין לו עיניים כמו שלערווה אין שיניים! הבנת? – והרשה לי לומר לך גם כי הגיע הזמן שתכתוב רומאנים שיש בהם דמויות ובעיות בעלות משמעות אוניברסאלית שתגרומנה לקוראים המעטים שלך להזדהות עם הנושאים הנצחיים הכלליים שהספרות, ובמיוחד העברית החדשה – עוסקת בהם בכובד-ראש, כמו חטיפת ילדי תימן בשנים הראשונות למדינה, שבוצעה באכזריות בידי אשכנזים צמאי אימוץ של ילדים תימניים חומים ושל בובות שוקולדה!

נ.ב.

בעלי המהנדס אביהו מרגוליס עילעל במקרה בכתב-היד שלך ולא עזב אותו עד אור הבוקר ואז בא עליי פעמיים, וביקש ממני שאמצוץ חזק את הנמר  שלו – מה שלא קרה לנו כבר שנים אחדות, ואני אומרת זאת כבעלת ניסיון וזיכרון גם יחד. הוא אומר שהרומאן שלך הוא  'ספרות של בנים' שמדברת ללב גברים כמוהו שכבר חומדים לא רק  נערות שיכלו להיות בנותיהן אלא גם נכדותיהן, ושכבר נשבר לו הזין מהרומאנים של הסופרות שאני מפרסמת.

במחשבה שנייה כבר כמעט רציתי לאשר את הוצאת ספרך אצלנו – כמיועד לנישה הקטנה 'רומאנים לגברים' שאינה תופסת מקום רב במדפים כי הם מיועדים בעיקר לקריאה בבתי-שימוש ציבוריים – אבל לבסוף החלטתי שאין זה לכבוד בית ההוצאה שלנו לפרסם את ספרי הזנונים שלך ואני מאחלת לך הצלחה בהוצאת ספרים אחרת, בייחוד אם אין יושב בה עורך בעל טעם ספרותי קפדני מדי, מה עוד ששמעתי שאתה לבדך עורך את ספריך וגם מורידם לדפוס."

עד כאן דברי העורכת הספרותית סוּסיָה שֶׁפְּסלֶה מרגוליס שנבעלה פעמיים לפנות-בוקר בזכות כתב-היד של ספרי שֶׁפָּסְלָה, ודבריה הזכירו לי התלוננות חבר קשיש שבנו וכלתו עשו ירידה לארה"ב לפני שנים רבות: "נסעתי חצי עולם לבקר את בני רק כדי להיווכח במה שידעתי עוד בטרם יצאתי לדרך והוא – שאין ולא היה לי על מה לדבר איתו כל השנים! – נפינג, נַאדָה, רִיֵין, גורנישט, וגיליתי שכלתי הכלבתא צריכה אותי כמו קוץ בתחת, ושאֶת האמריקאית של נכדיי אני לא מצליח לשמוע וגם כשאני שומע – ואני לא מבין דבר, נפינג, נַאדָה, רִיֵין, גורנישט!"

רק נפוג בחלל הבית הדהוד הטריקה של וְיוֹלֶטָה הג'ינג'ית בצאתה אותנו בברכת לָרֶוֶודֶרֶה קולנית – שמעתי מישהי מיָדללת מפתח חדרה, פועה בקול גדי רך ומוצצָנִי: "אחי... אחי... אני מקווה שאתה לא לש שם לבדך את המָלוּש..."

הו לחמנייה טרייה. הו מתוקה, זהבהבה-בוֹנֶת! – איזה מזל שאת מארחת אותי בנדיבות ובפתיחות נפלאה בבית-הורייך. מיד קמתי ללכת לחדרה, בפרוזדור שמעתי אותה שרה, וכשנכנסתי ראיתיה יושבת בנפנוף-ידיים, כמו מעל בימת אופרה, את ההימנון של אגודת הבריאות:

"צְעד הנוער, עז וקל / על אף מכשול, לֵאוּת / דגלנו עוד יזהיר מעל / הניקיון בריאות. / עזרה לטף / טיפול בסב / לא נאחר / זהיר וָעֵר!"

מחאתי כפיים.

"אתה לא חושב שאתה צריך לעזור לי קצת בשיעורים?" התפנקה.

רק ניגשתי לשולחן-הכתיבה שלה והספקתי לומר "באיזה מקצוע..." וכבר קמה והדפה אותי למיטתה, שעדיין היתה סתורה וחמימה משנת הבוקר-צהריים שלי, והתחילה לנשק אותי מכף-רגל ועד ראש. חלצה את הסנדלים התנ"כיים שלי, למרבה המזל קיבלתי זוג חדש לקראת הנסיעה. היינו יוצאים לעבודה ביָשן ושומרים את החדש לבגדי אל"ף, לאחרי המקלחת לפנות-ערב ולארוחת-השבת בלילות שישי.

אך ריחות הגוף שלנו לא מצאו חן בעינֵי הקטנה והיא התעקשה שניכנס לבָּמְבַּטְיָה, שם בילינו בנעימים כשני ילדים, מכנים זה את זה "אחי" ו"אחותי", מתנשקים ומשחקים – אני מושך בשדיה הקטנים כמנסה להגדילם והיא מדגדגת בזין שלי שהפעם התחזק כזרוע המלוֹש וקיבל מימדים רציניים – מרים אותה ומנשק את ערוותה הצהבהבה כשערות ראשה, מושיב אותה ומנשקה על פיה החמוד והעבה במקצת, משפשף לה במים, מנסה לחדור לתוכה, והיא: "לא מרשָׁה אחי, אני בתולה," ואני לא כל כך מאמין.

היתה בי אמונה נאיבית, בעקבות מה שאמר לי פעם מזכיר המשק, שהוא לי כאורים ותומים בעליונים וגם בתחתונים – שאם אתה מזיין בחורה בתחת אתה זוכה במשהו דומה לראשונות אצלה, משהו דומה לבתולים "גם אם בתוליה מלפנים נבתקו כבר מזמן והיא בחזקת משומשת."

אז סובבתי את מלנכולי, שערותיה הזהובות נוטפות מים ואני חופן את שדיה הקטנים בשתי ידיי החובקות מאחור והושבתי אותה על אברי, הזקוף, כן, זקוף ומוצק, כמלוש, כן, היו ימים – ושרתי לה בו-בתוסיק מנגינת "חושו אחים חושו" בוורסיה חֵיפָאִיתִית:

"חוּשִׁי יָלְדָה (במלעיל) חוּשִׁי

ממני אל תַחְשׁוּשִׁי

בַּעיר של אבא חוּשִׁי

תקעתי לָך בטוּשִׁיק..."

אבל במים לא הלך כל-כך לַשיר וגם הבתולה, רק הרגישה את קצה העטרה תקוע בפי-טבעתה ומבקש להיכנס מהצד של האין-בתולים, נרתעה מאוד אף שקצת נפתחה לקראתי מעצם הגירוי, "השתגעת, אחי, מה אתה שר? תגיד, אפשר להיכנס להריון גם מהתחת?... וגם אז צריך לעשות הפלה?.. מהתחת?..."

הסתובבה על קצה הזין שלי ופניה מתחננות אליי, מפצירה בי לגמור לי ביד ואפילו לצלול במים ולמצוץ את הנמר המידברי שלי ואני צוחק – "אחותי, את ממש אחות רחמנייה!" – והיא מתחננת: רק שלא אגמור עמוק בִּפְנִים, אבל שלי כבר נפל לא שדוד בלי להזריע, ונותרתי עם כל תאוותי כשיָדי מחזיקה בחלציי.

- - -

"תכתוב לי משהו על הגב," ביקשה להפיג את המתח.

"מה?"

"מה מה? תכתוב שאני אנחש!"

אייתתי על גבה הרטוב, אות על אות בַּאצבע עם נשיקה במקום רווח בין המילים, והיא פיענחה בקול: "אל"ף, נו"ן, יו"ד (נשיקה) – אני! – אל"ף, ו"ו, ה"א, בי"ת (נשיקה) – אוהב! –  אל"ף, תי"ו (נשיקה) – אֶת! – פ"א, ו"ו, סמ"ך, יו"ד (נשיקה) – פוסי!!! – ו"ו, רי"ש, ו"ו, צדי"ק, ה"א (נשיקה) – ורוצֶה! – אַי!!! – " כניראה שהקשת הקטנה של הה"א שרטה את גבה התפנוקי או רק חשה בקצה הציפורן נוגעת ולא כרית האצבע, כי ידללה פתאום בקול ילדותי, אפילו קצת מפגר: "אני מתפלאה שמרשים לְךָ ללוש עם ציפורניים כמו שלךָ!" –

וככה לא הספקתי לאיית: למ"ד, זי"ן, יו"ד, יו"ד, נו"ן סופית –

כי מיד קפצה מהַבָּמבּטיה נימפונת זהובה-שחמחמה, עגלגלונת וגם רזה – ועדיין מכל חמוקיה נוטפת מים, חזרה עם זוג מספריים קטנות כשהיא מדקלמת במתיקות ובהברה שנשמעה לי אפילו קצת "ייקית":

"אש, סכין ומספריים – לא לקחת בידיים!"

והחלה גוזזת אותי, תחילה באצבעות הידיים, "שיהיה לך יותר קל לשחק לי בקוּסִי," כדבריה, "אבל אחי, בלי לפגוע בבתוליים," על משקל מספריים, והתכוונה שאוכל אולי לתקוע גם אצבע מאחור בלי לפצוע את העור הרגיש. אחר-כך עברה לאצבעות הרגליים וליטפה לי אותן אחת-אחת ונישקה בייחוד את הבהונות, וגם דגדגה קצת, וכשסיימה העבירה לידי את המספריים והרשתה לי לגזוז את ציפורניה, ועכשיו תורי היה להגיד ב"ייקית" שלדבריה ככה דיברה הגננת שלה מהדר הכרמל:

"אש, סכין ומספריים – לא לקחת בידיים!"

עדיין היו לה ציפורניים בגיל שאין בו הבדל בין נערה לנער ויכולתי לעשות זאת בנקל כמו שאני גוזז לעצמי. ומדי פעם עשינו הפסקה והתנשקנו ארוכות. וכאשר החזקתי בידי את כפות-רגליה הרכות והחמימות הייתי מגורה מאוד. הצמדתי אותן זו לזו ביוֹשְׁבְנָה על מעקה הבמבטיה ושיחקתי בהן כאילו היו שפתי ערווה.

אני ממש מתבייש לספר כי בשובי למשק, רק הייתי שוכב ומתבונן בבוהן החשופה שמלנכולי מצצה לי, ומיד המגוּרֶה שלי היה מתרומם ומשפריץ. כן, בימים ההם הייתי זָכרן מצויין וטרם ניטשטשתי.

"עכשיו צריך להוציא את המים עם כל חתיכות הציפורניים!" ושרה: "דגלנו עוד יזהיר מעל, הניקיון בריאות! עזרה לטף, טיפול בסב, לא נאחר, זהיר וָעֵר!"

וכך עמדנו באמבטיה וקילחנו זה את זה בטוש-טלפון, כשאני משתדל להשהותו מול פתחיה הנמוכים שהרי חיפה היא עיר המפרץ ואני מהמושבה ויש לי ניסיון בהשקאה בקִישְׁקֶה, צינור הגומי שבלחיצה על הקצה מתיז יותר רחוק –

ואז, כאשר מי האמבטיה העכורים-במקצת הולכים ופוחתים עם נשורת ציפורנינו עד שהם עושים בסוף "לופינג", סיבוב, ומשמיעים קול שאיבה גס כמו שיהוק, אבל פנימה – והבתולה לוקחת את הטוש-טלפון מידי כדי שאפסיק לדגדג לה בזרם ומתיזה בו על פניי בַּבּמבטיה – אני מצליח סוף-סוף להכניס בזהירות קצה אצבע אמה מלפנים ועוד אצבע אמה מאחור, וככה עמדה בין שתי ידיי החובקות אותה, משופדת, רועדת, כמהופנטת, ומלמלה, כלא יודעת מה קורה לה כשהיא מפרפרת בין כפות-ידיי זקורות האצבע ונאנחת, "רק לא לעשות לי חור..." ביקשה, "אחי, רק לא לקלקל את פּוּסִי... לא נמר... רק חוקן..."

גם אני לא הבנתי בדיוק מה קורה לה. נזהרתי לא להיכנס באצבעותיי, אמנם גזוזות הציפורניים – עמוק מדי, אף כי תחת העגלגל והרטוב נפער למגע האצבע לא פחות משפתי פּוּסִי, ומרוב התרגשות השפרצתי טונה של זרע כשאני מצליח בשניות האחרונות לשלוף את שתי ידיי ולתפוס בה רק מאחור כדי להשחיל את שלי בין עגבותיה הקטנות, השזופות, ולמלא אותה עד פי הטבעת טיפות לבנות, ריחניות, כי לא התפרקתי כבר כמה ימים – ממש הסרחנו זרע, מה שחייב אותנו שוב להתקלח, הפעם בשתיקה, כאילו עבר עלינו איזה זעזוע של התגלות או תגלית שלא מן העולם הזה.

"אני חושבת שאני מרגישה כמו אישה עוד לפני שהייתי אישה..." קבעה בקולה הילדותי. "עכשיו אתה כבר לא רק אחי כי אני גם כבר כמו אישה שלך?"

לא עניתי.

"אישה מהתחת!" ציחקקה, "ואתה חיימקה שפינוזה, הבּוּבּוּ חוקן שלי כמו אפריים כשיש לי עצירות! מה זה מילאת אותי שם כשעמדנו בבמבטיה..."

"מה פתאום אפריים? מה..."

"טוב, תשכח," צחקה במבוכה, "אז כמו במשאבה של תחנת בנזין? – בּוּבּוּבּוּבּוּ שלי... ככה אתה גם מנפח את הפרימוסים במאפייה שלך בקיבוץ?" ניסתה עוד פעם לגעת לי בנמר המידברי הרטוב שטרם לגמרי נרגע. "ככה, בַּמשאבה?"

בתחנות הדלק פעלו משאבות ידניות והיה צורך להניע את הידית הלוך וחזור כדי לשאוב מלוא הגלון בנזין ולמלא את הטנק של האוטו. הבנזין הצהוב כשתן היה מבעבע ועולה, ממלא צנצנת גלילית, וכשהיתה תאומתה מתחילה להתמלא, היתה הראשונה משמיעה קול גרגור ומתרוקנת במהירות לטנק של האוטו.

פינקה אותי במלמולים מוזרים ואפילו קצת בכתה, "היה לי טוב," אמרה, "אף פעם בחיים לא הייתי כך בעננים... אוּיְשׁ, יהיה יותר טוב לי עכשיו בְּתנ"ך, אפילו טוב מאוד כי אני כבר מבינה מה זה אביונה... עשית לי רעידת-אדמה בגוף, בּוּבְּקָלֶה."

"אני, ציטרוס המרעיד מפרדסי שפינוזה ובניו, פרדסן וחבר-קיבוץ, וגם בוסתנאי – הכול ביחד!" נשקתי לה מכף רגל עד ראש, פשוטו כמשמעו. הכול ליקקתי.

המשך יבוא

* * *

שמעון גרובר

שרברבות מסטיקית

או

אהוד בן עזר וג'ון סטיינבק

אני קורא בהנאה את פרקי "מסעותיי עם נשים", פרי עטו או פרי מקלדתו של הסופר אהוד בן עזר. בפרק התשיעי מתאר א.ב.ע. כיצד תיקן מצוף פח-נחושת מחורר בעזרת מסטיק, או בעברית צחה גומי-לעיסה (לא גומי לאישה). ואכן, המסטיק הלעוס הוא רך, גמיש ודביק, ולאחר שהוא מתייבש הוא קשיח ואוטם בהצלחה חורים לא גדולים.

נו, אז איך מקשר המסטיק הלעוס את שני הסופרים אהוד בן עזר וג'ון סטיינבק?

כדי לענות על שאלה זו צריכים לציין פרט ביוגראפי בחיי ג'ון סטיינבק, שלא מופיע בוויקיפדיה, דהיינו, לאחר שנשר מלימודי ביולוגיה ימית באוניברסיטת סטנפורד, חבר סטיינבק למדען אד ריקטס, והפך לשותפו במעבדה לחקר היצורים החיים בין הגאות לשפל. באחד הימים נוצר חור במכל ההדחה אשר בשירותים של המעבדה, וכתוצאה מכך הוצפה המעבדה. במקום להחליף את המכל הישן המחורר במכל חדש, סטיינבק לעס פיסת מסטיק, ולאחר שהמסטיק נעשה רך וגמיש, סתם בעזרתו את החור, והכול חזר על מקומו בשלום –  בדיוק כפי שתיקן מיודענו א.ב.ע. את המצוף המחורר אשר במיכל המים במרומי הבית אשר במרומי הכרמל.

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* תודה לאל, חברת "מנו ספנות" הורידה את הקול החורק של אורנה בנאי מהפרסומת הדבילית שלה אצלם ברדיו. אותנו לא מעניינות הדעות הפוליטיות של הקומיקאית, שנובעות מן הסתם מאידיוטיזם מוסרי הרווח וכמעט גם מחייב בחוגים שלה. מה שעיצבן אותנו היה קולהּ החורק, ומזל שנפטרנו ממנו.

* רון וייס: סופר נידח שלום, ממש תמוה שעמוס אריכא במאמרו "עיתון שהפך גונו לצהוב" (גיליון 962) לא הבין שמאמרו של אורי אבנרי על צ'רצ'יל הינו סטירה ולא מאמר היסטורי. זו סטירה השמה ללעג טענות אוויליות ׂשלמנהיגים לא איכפת מחיי אזרחיהם בעת מלחמה והם מסכנים אותם ומשתמשים בהם כמגן אנושי, בזמן שהם עצמם חיים בביטחון יחסי מוגנים בבונקרים תת קרקעיים.

בכל העיתונים מתפרסמים מדי יום מאמרים מטופשים ותמוהים. זהו חופש הביטוי וחופש הטמטום של העורכים המפרסמים מאמרים אלה. לכן עיתון "הארץ" שוגה מדי פעם (שוגה פחות מ"מקור ראשון" ומ"מעריב"), וודאי שאינו משתגע. אני מציע לסופר הנידח לקרוא מדי פעם את מאמריו של עמוס הראל – הפרשן הצבאי של "הארץ", ואת מאמריו של נחמיה שטרסלר ושל כותבים אחרים שבזכותם "הארץ" היה ונשאר העיתון הטוב במדינה.

רון וייס

רמת-גן

* בשורה למנוולים העומדים בראש החמאס בבונקרים בעזה ובבתי המלון חמישה כוכבים בקטאר: דאגתם מניין יבוא הכסף לבנייה מחודשת של המנהרות, שעליהן בזבזתם את מרבית כספי הסיוע שקיבלתם מהמערב המטומטם עד כה? – דאגתם? אז הנה, קרי ואובמה דואגים לכם וימשיכו לממן אתכם! –

סוכנות הידיעות הגרמנית די-פי-איי מדווחת כי ארצות הברית תעביר 47 מיליון דולר לסיוע הומניטרי מיידי לתושבי הרצועה. על פי דיווח הסוכנות, את הדברים אמר היום (שלישי, 22.7) שר החוץ האמריקני, ג'ון קרי, במהלך ביקורו בקהיר. "אנו מודאגים מאוד מהשלכותיו של המאמץ הלגיטימי של מדינת ישראל להגן על עצמה," הוסיף קרי. "כמו בכל סכסוך, קיים החשש לאזרחים, בהם ילדים, נשים וקהילות שלמות המוצאות עצמן במרכזו."

* התועמלן הפלסטיני החצוף ח"כ ד"ר אחמד טיבי – משווה את שר החוץ אביגדור ליברמן לְגוֹבֶּלְס. לא, אין זו טעות. ד"ר טיבי לא יודע להגיד גֶבֶּלְס, רק גוֹבֶּלְס! ועל כך הוא חוזר שוב ושוב באדיבות שירותי הטלוויזיה שלנו, ולפי מיטב התיאוריה של החזרה על השקרים שהמציא גבלס.

* יעל שהם: בתגובה לכתבתה של תקווה וינשטוק. עין גנים הוקמה 13 שנה לפני נהלל ולא כפי שנכתב, שנתיים.  בשנת 1908 הוקם המושב עין גנים, ליד פתח תקווה. ואילו נהלל הוקמה ב-1921. במונחים היסטוריים נקרא עין גנים מושב הפועלים הראשון, ואילו נהלל מושב העובדים הראשון.

משפחת אליהו דיין הייתה בין מקימי עין גנים, אליו הצטרפו אחותו (אימם של יגאל הורוביץ ועמוס הדר) ואחיו שמואל. כולם עברו אח"כ לנהלל.

* תיקון לתקוה וינשטוק: בן גוריון נפטר ב-1973, 12 שנים (ולא שנתיים) לאחר כתיבת המכתב, בגיל 87 (ולא 77).

אסא בר-לב

* בעקבות המלחמה קיבלנו שטף של תגובות ממשתתפים קבועים וגם חדשים, שלצערנו אינן ראויות לפרסום ולעיתים גובלות בגרפומניה פשוטה ובעילגות הביטוי. לא נפרסם אותן כי אינן עומדות בקנה המידה האיכותי של המכתב העיתי.

* חדשות אתמול מהמנוולים של האו"ם: "האו"ם מקים ועדה לחקירת פשעי מלחמה במבצע. מועצת זכויות האדם של האו"ם הצביעה בעד פתיחת חקירה על הפרות בדיני הלחימה שצה"ל מבצע לכאורה ברצועה. על פי הדיווח, 29 מדינות הצביעו בעד פתיחת החקירה, חברה אחת התנגדה, ו-17 נמנעו. נוסח ההחלטה הוא חריף וחד-צדדי לחלוטין, ומתייחס רק לפשעי מלחמה שבוצעו לכאורה על ידי ישראל ולא כולל אף אזכור לחמאס."

רק שכחו לשיר, בתום ההצבעה: "כשדם יהודים נשפך על הסכין!"

* למכותביי – הקרביים מתהפכים! לא רק בברלין נערכו הפגנות מהסוג: "מסרבים להיות אויבים" ו"די לטבח! הפסיקו את הטבח בעזה!" – – והיכן נערכה ההפגנה היפיופית הזו? בכיכר 'הבימה' בתל אביב, בעיצומו של מבצע 'צוק איתן'. השלטים היו רובם בשפה האנגלית כדי שכל העולם יצפה בהם – לשמחת האנטישמים!

 ר.ב.ז

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,626 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה עשירית למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-80 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של העדות על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל