הצהרה

Disclaimer

חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

גיליון מס' 964

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, א' באב תשע"ד, 28 ביולי 2014

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

 

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

 

 

עוד בגיליון: יוסי גמזו: שְבוּעַת הִיפּוֹקְרִיטֶס. // מרדכי קידר: אונס במזרח התיכון. [ציטוט]. // עמוס גלבוע: שדרת הפיקוד הצבאית והמדינית של חמאס טרם נפגעה. // מנשה שאול: מלחמה א-סימטרית. [ציטוט]. // יואל נץ: במה שונה אבו-מאזן מהחמאס? // צבי י' כסה: משבר וסיכוי. // רות ירדני כץ: המדיה הבריטית והמוסלמים. // עמוס אריכא: 1. ישראל מצלצלת בפעמונים. 2. הזכות לבקר את המבקר. 3. חרפת הבוגדנות. // דבורה קוזוינר: שני שירים. // ברוך פלטנר: שתי אמונות חסרות בסיס. // עוז אלמוג: 1. הם לא מתעניינים באמת. 2. ענווה. // מלכה נתנזון: מצלע אהבתךָ // יהודה דרורי: המנהרות בעזה – ככשל מחשבתי  של מערכת הביטחון. // אורי הייטנר: 1. למה ייקָרֵא ניצחון? 2. צרור הערות 27.7.14. // עמר אל זנט: מבט מקנדה על המשבר הערבי. [ציטוט]. // יוסי אחימאיר: אב"א אחימאיר נעדר משניהם. // יעקב עמידרור: ייתכן שמתקרבת שעת ההכרעה. [ציטוט]. // כמו ממ"ד באזעקה, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // אוריה באר: הכוח הרב לאומי. // אלי מייזליש: 1. לילות צקלג. 2. ועוד סופר: גרוסמן. // יוסי אחימאיר: ז'בוטינסקי בעיני מפא"יניק.  // אביב עקרוני: לדמותה המופלאה של טוני הָלֶה. // אהוד בן עזר: מסעותיי עם נשים, רומאן, 2014, פרק עשירי: החלום לרדת לעיר התחתית ולמצוא זונה. // ממקורות הש"י.

 

 

 

* * *

ברכות לנשיא החדש של ישראל רובי ריבלין.

אבות-אבותיו עמדו על ערש הקמת המושבה העברית הראשונה בארץ-ישראל, היא פתח-תקווה, וגם היו קשורים עימה בקשרי משפחה.

המזרחן הנודע יוסף-יואל ריבלין, אביו של רובי, היה בן-אחותו של שומרהּ האגדי של המושבה, אברהם שפירא

 

 

* * *

יוסי גמזו

שְבוּעַת הִיפּוֹקְרִיטֶס

 

אַלְפֵי שָנִים נוֹדַעַת בָּעוֹלָם הַמֵּדִיצִינִי

אוֹתָהּ שְבוּעָה שֶל הִיפּוֹקְרָטֶס לְהָחִיש מָזוֹר

לְכָל נִבְרָא בְּצֶלֶם, אַךְ כַּיּוֹם, בְּאֹרַח צִינִי

רַק מְעַטִּים נוֹטִים בָּהּ לְרַפֵּא וְלַעֲזֹר

כְּמוֹ כָּל צִוְתֵּי בָּתֵּי-חוֹלֵינוּ שָאֶצְלָם לֹא גָזָה

שְבוּעָה הוּמָנִית זוֹ שֶבְּרוּחָהּ מְאֻשְפָּזִים

אִם יְלָדִים וְאִם אֲפִלּוּ מְחַבְּלִים מֵעַזָּה

וְאִם פְּצוּעִים מִסּוּרְיָה בָּהּ עַרְבִים יוֹרִים פְּגָזִים

אִיש עַל אָחִיו, אַך מִסְתַּבֵּר כִּי בָּעוֹלָם מֻגְשֶמֶת

בְּלַהַט אַנְטִישֵמִי (שֶבְּסִימְפְּטוֹמָיו טְבוּעִים

עַרְלֵי-לֵבָב רַבִּים) שְבוּעָה אַחֶרֶת, הַנִּרְשֶמֶת

עַל שְמוֹ שֶל הִיפּוֹקְרִיטֶס, אַלּוּפָם שֶל הַצְּבוּעִים.

 

כִּי גַם אִם הַמּוֹנְדְּיָאל נִגְמַר וְאֵין בַּסְּטוֹק מִיָּד עוֹד

אַטְרַקְצְיוֹת-סְפּוֹרְט דּוֹמוֹת שֶתְּסַפֵּקְנָה בִּקְבִיעוּת

פִּרְצֵי אַדְרֵנָלִין לְחוֹבְבֵי אוֹלִימְפִּיאָדוֹת

עֲדַיִן לֹא פָּסְקָה אוֹלִימְפִּיאָדַת הַצְּבִיעוּת.

 

וְהִיא כּוֹלֶלֶת הַפְגָּנוֹת שֶל פְּרוֹ-פָּלֶשְׂתִּינָאִים

כְּנֶגֶד תְּגוּבַת צַהַ"ל לְרָקֵטוֹת הֶחָמָאס

שֶאֶת תּוֹקְפָנוּתָן גִּנוּ כְּבָר מֶמְשְלוֹת מִצְרַיִם,    

גֶּרְמַנְיָה וְצָרְפַת וְאוּ"ם וְכָל גּוֹבֵי הַמַּס

לְמַאנְטְרַת הַפּוֹלִיטִיקְלִי קוֹרֶקְטְנֶס שֶהֻשְלָמָה

תָמִיד בַּ"נּוּ-נוּ-נוּ" שֶבּוֹ נִדְרֶשֶת בְּרִטּוּן

דַּוְקָא אוֹתָהּ אֻמָּה מֻתְקֶפֶת (לָמָּה, מַר אוֹבָּמָה?)

לִנְקֹט מוּל רֶשַע קִיצוֹנִי בְּרַף-תְּגוּבָה מָתוּן.

 

אָמְנָם שָׂרֵי-הַחוּץ שֶבְּאוֹתוֹ אִחוּד אֵירוֹפִּי

שֶלֹּא גִלּוּ כְּלַפֵּינוּ מֵעוֹלָם חוּש-צֶדֶק רָב

הוֹדוּ לָאַחְרוֹנָה (מָה שֶנִּשְמָע כְּנֵס אוּטוֹפִּי)

כִּי הֶחָמָאס אִרְגּוּן-טֵרוֹר הוּא וְשֶמַּשְגֵּרָיו

עוֹשִׂים שִמּוּש בָּאֻכְלוּסִיָּה הָאֶזְרָחִית שֶל עַזָּה

עַל תֶּקֶן קִיר-מָגֵן לִזְדוֹן מַטְּחֵי רַצְחָנוּתוֹ

וְכִי זְכוּתָהּ שֶל כָּל אֻמָּה שֶבְּרִשְעוּת הֻפְגָּזָה

לְהִתְגּוֹנֵן מִפְּנֵי טֵרוֹר כָּזֶה וּפִרְאוּתוֹ,

אַךְ כְּבָר בָּאוּ"ם יֵש וַעֲדָה שֶל חֲקִירָה אַקְטִיבִית

עַל מִמּוּשֵנוּ אֶת אוֹתָהּ זְכוּת-הֲגָנָה עַצְמָהּ

שֶבַּאנְדָּה צִדְקָנִית זוֹ, מֵרֹב יֹשֶר אוֹבְּיֶקְטִיבִי

עוֹצֶמֶת אֶת עֵינֶיהָ כְּפִי שֶכָּל צְבִיעוּת עָצְמָה

מֵאָז וּמֵעוֹלָם אֶת מַבָּטָהּ הַסֵּלֶקְטִיבִי

מִמְּטַר רָקֵטוֹת הַמַּצְדִיק תְּגוּבָה רַבַּת עָצְמָה.

וְצֶ'מְפִּיוֹן אִגּוּד הַמִתְחַסְּדִים הָאַנְטִישֵמִי

הוּא רֹאש מֶמְשֶלֶת טוּרְקִיָּה שֶכָּל כֻּלּוֹ מֻרְעָל

בְּאֶרֶס הַצְּבִיעוּת וְהַכָּזָב הָאֶפִּידֵמִי

וּמִתְכַּחֵש לַטֶּבַח שֶבִּידֵי עַמּוֹ הֻפְעָל

עַל קָרְבְּנוֹת אוֹתוֹ מִעוּט אַרְמֵנִי חֲסַר-יֶשַע

(שֶאֶת סִבְלָם הִנְצִיחַ הַסּוֹפֵר הַיְּהוּדִי

פְרַנְץ וֶרְפֶל בְּתִעוּד אֵימָיו שֶל גֵּ'נוֹסַיְדּ-הַפֶּשַע

בְּ"אַרְבָּעִים יְמֵי הַר מוּסָה דָאג") –  הוּא, לֹא בִּכְדִי

יָזַם אֶת שֵיט הַ"מַּרְמָרָה" שֶחֵיל-הַיָּם שֶלָּנוּ

סִכֵּל כְּשֶפִילַנְטְרוֹפִּית כְּחָנִין זוּעַבִּי שָם

כִּנְתָה אוֹתוֹ "מַשָּט הוּמָנִיטָרִי" וְכֻלָּנוּ

נוֹכַחְנוּ אֵיךְ טִיּוּחַ הַשְּקָרִים מַסְוֶה אָשָם

כְּשֶנֶּשֶק רָב נִמְצָא בִּרְשוּת הוּמָנִיטָרִים אֵלֶּה

וְחֵיל-הַיָּם חָשַׂף אוֹתוֹ בִּנְמַל אַשְדוֹד עִם כְּלָל

כְּזָבָיו שֶל הוּמָנִיסְט זֶה, אֶרְדּוּאָן (וּמָה הַפֶּלֶא

שֶרֵיטִינְג יֻקְרָתוֹ וְיָשְרָתוֹ לַתְּהוֹם צָלַל?)

כָּךְ שֶצִּדְקָן זֶה אֶת כִּשְלוֹן שְלוּחָיו בְּאוֹתָהּ פַאשְלָה

אֵינוֹ מוּכָן לִסְלֹחַ לָנוּ וְזוֹעֵק חָמָס

כִּי מְמִיטִים שוֹאָה אָנוּ עַל עַזָּה כְּשֶהֻמְחַש לָהּ

שֶבּוּמֵרַאנְגּ תּוֹקְפָנוּתָהּ חוֹזֵר אֶל הֶחָמָאס.

 

וְכָל זֶה בְּשָעָה שֶהוּא וּשְאָר הַהִיפּוֹקְרִיטִים

יוֹדְעִים הֵיטֵב כִּי יִשְׂרָאֵל הִזְהִירָה מִבְּעוֹד זְמַן

אֶת כָּל יוֹשְבֵי אוֹתָם בָּתִּים מֵהֶם בְּשֶטֶף קְרִיטִי

יוֹרִים עָלֵינוּ, כָּךְ שֶכָּל תַּגְמוּל כָּזֶה מֻזְמָן 

מֵרֹאש וּבְיוֹדְעִין בִּידֵי כְּנֻפְיוֹת צְמֵאֵי-דָּמֵנוּ

הַמַּפְקִירִים אֶת אֶזְרְחֵי תְּחוּם עַזָּה בְּדָם קַר,

אַךְ עַל פִּשְעֵי הַמִּלְחָמָה הָאֵלֶּה אוּ"ם אֵינֶנּוּ

מֵקִים שוּם וַעֲדָה שֶל חֲקִירָה כְּלָל וְעִקָּר...

 

וְרַק צַדִּיק אֶחָד בִּסְדוֹם, קָצִין מִצְּבָא בְּרִיטַנְיָה

אֲשֶר בִּשְׂדוֹת אַפְגָּנִיסְטָן לָחַם מוּל טָלִיבָּאן

וְרַק לִפְנֵי יָמִים סְפוּרִים גִּנָּה אֶת הַקַּמְפַּנְיָה

בָּהּ מַשְגְּרֵי חָמָאס יוֹרִים בְּצֵל מַחְסֵה גַבָּן

שֶל מִשְפָּחוֹת בְּנוֹת-עֲרֻבָּה, הוּא שֶהֵעִיד בְּיֹשֶר

כִּי חוּץ מִצַּהַ"ל אֵין צָבָא שֶכָּכָה מִתְעַקֵּש

בִּמְחִיר סִכּוּן חַיָּיו לֹא לְהַחְמִיץ שוּם שְעַת-כֹּשֶר

לְהַתְרָאוֹת-פִּנּוּי שֶל אֶזְרָחִים מִטְּוַח-הָאֵש

וְכִי נִכְלֵי טֵרוֹר אִסְלָמִי זֶה שֶמַּסְתִּירִים לוֹ

רוֹצְחִים בֵּין מִשְפָּחוֹת שֶבְּאֵימָה הוֹדְקוֹת לִסְתָּן

כִּבְנוֹת-עֲרֻבָּתָם שֶל  villainsאֵלֶּה מֻכָּרִים לוֹ

מִקְּרָבוֹתָיו בִּשְׂדוֹת-הַקֶּטֶל שֶל אַפְגָּנִיסְטָן, –

 

רַק צַדִּיק בְּרִיטִי זֶה, לֹא יְהוּדִי וּלְמוּד שְׂדוֹת-קְרָב כְּבָר

אָמַר אֱמֶת לֹא פּוֹפּוּלִיסְטִית זֹאת מִבְּלִי לַחְדֹּל

וְאִם הַהַסְבָּרָה שֶלָּנוּ לֹא תָפִיץ דְּבָרָיו כְּבָר

מָחָר בִּמְלוֹא עוֹלָם

הִיא תְפַשֵּל כָּאן בְּגָדוֹל.

 

 

* * *

מרדכי קידר

אונס במזרח התיכון

לאחרונה, בראיון ברדיו, נשאלתי איך ניתן להרתיע מחבל מתאבד, כזה שאינו פוחד מהמוות. בתשובה מיידית וקצרה עניתי, מהיכרותי את תרבות המזרח התיכון, כי רק איום באונס על האחות או האם של המחבל יכול להניאו מלבצע את פיגוע ההתאבדות.

מובן מאליו שבתשובתי לא התכוונתי לאפשרות שמדינת ישראל תנקוט צעד בלתי מוסרי ובלתי חוקי בעליל, הן לפי החוק המקומי והן לפי החוק הבינלאומי. דוגמת האונס נועדה להצביע על הפער התרבותי העצום הקיים בינינו ובין שכנינו במזרח התיכון, ואת קשייה של ישראל בהתמודדותה עם מחבלים כאלה.

המזרח התיכון הוא מקום מושבן של תרבויות רבות ומגוונות, שרבות מהן שומרות במידה רבה או מעטה על המנהגים והמסורות שאיפיינו אותן לאורך ההיסטוריה. שלא כמונו, מרבית תושבי המזרח התיכון – גם אם נתעלם מהפליטים הסוריים, העיראקיים והפלסטיניים – לא עברו הגירה וריסוק, ובמקרים רבים המסגרות (השבטים או החמולות) המסורתיות, שבהן הם חיו לאורך ההיסטוריה, עדיין חיות וקיימות עד ימינו אלה.

אחת מאבני היסוד של חיי השבט היא "תרבות הבושה". מומלץ לקרוא מה שכותבים חוקרים ערביים וזרים, כמו גם מה שאומרים אנשים מהרחוב המזרח תיכוני, על "ת'קאפת אלעֵיבּ" ("תרבות הבושה") ועל השלכותיה על כל מעגלות החיים של הפרט, המשפחה, החמולה, העם והמדינה.

העיקרון המנחה של תרבות זו הוא כי אדם חייב להימנע מכל מעשה המטיל, ישירות או בעקיפין, בושה עליו ועל משפחתו, וכי עליו לעשות רק את אותם מעשים שלא יגרמו לבני משפחתו להתבייש במעשיו.

הבושה הגדולה ביותר לגבר נגרמת מהתנהגות בלתי מוסרית בעלת אופי מיני של בתו או אימו, והתנהגות כזו מצידן תגרום להענשתן. במקרים רבים העונש הוא מוות, מה שנקירא "רצח נשים על רקע חילול כבוד המשפחה." גם אישה נאנסת מביאה בושה למשפחה, למרות שנאנסה בעל כורחה. היא נחשבת כ"סחורה משומשת" בשל איבוד בתוליה, והמשפחה תנסה לשמור בסוד את דבר האונס כדי להימנע מבושה.

בהיותם מודעים היטב לתרבות זו, יש גברים המפעילים לחץ על גברים אחרים באמצעות איום באונס אחות או אם. גבר המאוים בכך ייכנע ללחץ הרבה יותר מהר ובקלות, מגבר שאין לו אחות או אם, בפרט אם האיום באונס הוא אמין.

במדינות ערב האונס אסור על פי החוק, אך במקרים רבים אנשים מתנהגים לא על פי חוק המדינה אלא על פי הקוד וכללי המותר והאסור הנהוגים בחברתם. מקרים של אונס הם פחות מפורסמים ממקרי רצח, שכן להבדיל מאונס, ברצח יש גופה וחסרה אישה. לעומתם, מקרי אונס – אם לא הסתיימו בהיריון – ניתנים להסתרה כדי למנוע בושה, ולכן הם פחות מפורסמים, ובפרט אם אינם גוררים רצח כנקמה. נואל אלסעדאוי הקדישה כמה מספריה לנושא הנשים בעולם הערבי.

במזרח התיכון, האונס מהווה כלי מלחמה, שכן הוא נתפס כביטוי החזק ביותר של פגיעה באוייב. רבות נכתב על אונס המוני בדארפור שבמערב סודן, כאמצעי להשפיל ולסלק קבוצות גדולות של בני אדם. מקרי אונס רבים אירעו במהלך מלחמת האזרחים בסוריה שהחלה במארס 2011, ובמרביתם היו המבצעים שליחי השלטון שאנסו בנות ונשים מקבוצות אופוזיציה כדי לנקום בגברים ולהרתיעם מלהמשיך בלחימה.

ב-1990 נאנסו בנות ונשים כוויתיות בידי חיילי עיראק שכבשו את כווית. משטר קדאפי בלוב נקט אונס בהיקף רחב, ובחורות שנאנסו והרו כתוצאה מהאונס נרצחו בידי בני משפחתן כדי להגן על המשפחה מהבושה. גם אנשי הביטחון של מובארק במצרים השפילו מינית בנות שהפגינו נגד השלטון וערכו בהן "בדיקת בתולים".

ניתן אפוא לומר כי ברחבי העולם הערבי אלימות מינית ומקרי אונס הם חלק בלתי נפרד מהסכסוכים הרבים הקורעים את החברות הערביות. האונס בעת סכסוך הוא כלי מלחמתי בעל השפעה פסיכולוגית קשה על קורבן האונס ועל קרוביה, ותכליתו היא להכניע אותם נפשית, לזרוע בליבם פחד ולשתק אותם מבצעית. הדבר מוצא את ביטויו בפתגם הערבי: "המוות ולא ההשפלה" במשמע: "אני מעדיף את המוות על פני ההשפלה" שכן ההשפלה חמורה מהמוות.

מובן כי בראיון רדיו קצר לא התאפשר לי להביא בפני המאזינים את מלוא ההסבר לתופעה, ואם מישהו הבין מדברי שאני כולל גם את ישראל בין המדינות שראוי כי תתנהגנה כך, הרי זה רק מפני שלא הבהרתי את הדברים באופן הראוי.

לצערי יש מי שמנצל את דבריי כדי להתגולל עליי, על מרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים ועל אוניברסיטת בר אילן. אני משוכנע כי מי שעושה זאת מונע מרצון טוב, ממוסריות יתרה ומדאגה אמיתית לשלטון החוק ולדמותה של מדינת ישראל, ולא חס וחלילה ממחלוקת פוליטית או תרבותית עימי או עם המוסדות שבהם אני חבר.

 

המאמר התפרסם לראשונה באתר "מידה" וכן במגזין "מראה" 299.

 

אהוד: כנראה שאינך משער עד כמה חוגים מסויימים אצלנו נרתעים ממך, וממש-בכוונה "לא מבינים" אותך – דווקא בגלל היקף ידיעותיך ומשום שאתה אומר דברי אמת שאינם נעימים לאוזניהם! – יש לנו חברים שאפילו את המכתב העיתי קשה להם לקרוא מפני שמתפרסמים בו דברי אמת כשלך! – זהו. שומר פתאים ה' בעזרת "כיפת ברזל"!

 

* * *

עמוס גלבוע

שדרת הפיקוד הצבאית והמדינית של חמאס

טרם נפגעה

האם רק כאשר תחשוש לחייה, למרות המגן האנושי הסוכך עליה מעל מעמקי הבונקרים, היא תוותר על התנאים שלה להפסקת אש? בשדרת הפיקוד הזאת הדרג הצבאי, בראשות מחמד דף, נשמע לדרג המדיני המקומי של הניה, בניגוד לדעה הרווחת אצלנו.

צריך לדעת שמתוך למעלה מאלף הרוגים ברצועה, כמעט 500 מהם הם לוחמי חמאס ושאר הארגונים הצבאיים. זהו יחס  שצבא ארה"ב ונאט"ו יכולים רק לחלום עליו! ולגבי המדיניות שמפגין עכשיו ג'ון קרי , שעיקרה ניסיון להציל את החמאס, אפשר רק  לבכות.

אחרי כשלושה שבועות של לחימה החמאס טרם נשבר, והוא לא מוכן לרדת מהתנאים שלו להפסקת אש (בין השאר "הסרת המצור", שחרור אסירים,  ועכשיו גם דרישה  ליציאת צה"ל מהרצועה). הוא אפילו לא מוכן להפוגה הומניטארית.

דומה שככל שההרס בעזה גדול יותר, והעולם רואה יותר נשים מיללות על ביתן וילדיהן – ככה גוברת נחישותו. סוג של "פרעה של עזה". האם אנחנו עוסקים בבני אנוש, או יצורים  שאינם יודעים כאב מהו, ולכן כל המאמצים שעושים על מנת להכאיב להם, לא יצלחו? קשה לי להאמין. להערכתי עד עכשיו כל המהלכים הצבאיים שלנו, שבוצעו בצורה מעולה, לא חרגו בהרבה מ"המודל" של "עופרת יצוקה": חיל אוויר מאסיבי וכוחות יבשה מתמרנים חזיתית  מול פאתי הרצועה. עד עכשיו שדרת הפיקוד של החמאס, צבאית כמדינית, לא נפגעה. הבתים שלהם נפגעו אך לא הם. השאלה היא: האם כאשר השדרה הזו תחשוב שחייה בסכנה, למרות שהיא מוגנת על-ידי אוכלוסייה אזרחית ומצויה עמוק בבונקרים, היא תתחיל לפחד ותבקש הפסקת אש  בלי הרבה תנאים?

שתי הערות עובדתיות בנוגע לחמאס:

האחת נוגעת למספר האבידות. עד עכשיו מספר ההרוגים בעזה עבר כבר את האלף (וישנם כנראה עוד רבים מתחת לאדמה). מי שמוסר את המיספרים האלה הוא החמאס, בכובע של "גורם רפואה רשמי". המיספרים הללו אינם מבדילים בין אזרחים לבין לוחמים של החמאס ושאר הארגונים הצבאיים בעזה. האמירה הכללית המחלחלת לעולם היא שרובם המכריע הוא של אזרחים חפים מפשע. מה עוד, שכל הזמן מונים את מספר "הילדים" ההרוגים. בעיתון "הארץ" מדובר כל הזמן ב"פלסטינים" שנהרגו.

לפי מיטב ידיעתי, היחס בין ההרוגים האזרחים לבין הלוחמים של חמאס ושאר הארגונים הוא, לפי שעה, 55 אחוזים אזרחים ו-45 אחוזים של לוחמים. זהו יחס של כמעט 1:1.  גם אם נניח שהיחס, לפי שעה, הוא של 2:1, הרי שמדובר ביחס  שנחשב לחריג. להשוואה, בהפצצות של נאט"ו ב-1999 בסרביה, שם היחס לפי הדיווח האמריקאי היה של 1500 אזרחים  סרבים מול 500 חיילים סרבים. לפי דיווחי הסרבים מספר האזרחים הסרבים שנהרגו בהפצצות היה 5000.

ההערה השנייה נוגעת לשרשרת הפיקוד של החמאס. אנחנו שומעים רבות בתקשורת מפי פרשנים ואחרים – שמי שיש לו את המילה האחרונה הוא מחמד דף, ראש הארגון הצבאי של החמאס, הרמטכ"ל. לפי מה שמדברים הוא זה שקובע אם החמאס מקבל את הפסקת האש או לא, הוא זה שמקבל את ההחלטות ולא ההנהגה המדינית בעזה בראשות הניה, ולא ההנהגה העליונה בחוץ בראשות משעל. זאת הדעה הרווחת, מעין דעה קדומה שהפכה לאקסיומה.

לפי מיטב ידיעתי והבנתי אין זה נכון! ישנה בחמאס היררכיה ברורה, והדרג הצבאי כפוף לדרג המדיני. יכולים להיות כמובן ויכוחים ודעות שונות, אך הדרג הצבאי בראשות מחמד דף מקבל את הכרעות הדרג המדיני. ההיררכיה היא זו: משעל הוא  המנהיג העליון מעל כולם והוא זה שמכריע וההנהגה המדינית בעזה נשמעת לו, גם אם לפעמים  בחריקת שיניים.  הניה, העומד בראש ההנהגה המדינית בעזה הוא השני במידרג, ודף הוא השלישי. אסור לשכוח שאנחנו עוסקים כאן בארגון מוסלמי קיצוני, ולא במפלגה חילונית.

ואי אפשר שלא להגיד כמה מילים על האמריקאים. כתבתי לפני מיספר ימים על אובמה "המכרסם בזכות ההגנה העצמית שלנו." משרד החוץ שלו, בראשות קרי, פועל בימים אלו בצורה כזו שאי אפשר שלא להסיק ממנה כי ממשל אובמה נחלץ להציל את  החמאס ולהקנות לו הישגים!

השאלה המכאיבה היא: האם מאז שממשל אובמה סייע ל"אחים המוסלמים" לעלות לשלטון במצרים ונלחם  בא-סיסי, שהפילם, האוריינטציה המדינית שלו באזור היא להפנות כתף לבנות בריתו המסורתיות ולתמוך בכל מה שמשתייך ל"אחים המוסלמים"?

 

* * *

מנשה שאול

מלחמה א-סימטרית

אחת מטענות התעמולה השחורה המתנהלת נגד ישראל היא כי המלחמה נגד חמאס היא א-סימטרית. הנימוקים לטענה זו הם כי בצד הישראלי מיספר ההרוגים והפצועים אינו מגיע ליותר מעשרות בודדות, ואילו בצד הפלסטיני יש מאות הרוגים ואלפי פצועים. בראיונות בערוצי הטלוויזיה הערביים השבתי על טענה ממין זה בשאלה:

מה על ישראל לעשות כדי שהמלחמה תהיה סימטרית ומאוזנת? האם על ישראל לבטל את האזעקות, לא לציית להוראות ההתגוננות מפני הטילים ולמנוע כניסה למקלטים, כדי להגדיל את מיספר הנפגעים?

הרי חוסר הסימטריה בין הצדדים במיספר הקורבנות מקורו בהתנהגותו הבלתי אחראית של חמאס, שחוזר על ירי הטילים למרות תבוסותיו הקודמות. בנוסף, חמאס נושא באחריות משום שמנהיגיו דואגים למקלטים בטוחים רק לעצמם ומפקירים את האוכלוסייה ללא אמצעי מיגון, ללא אזעקות וללא מקלטים.

 

הסחר בדם ילדים

הריגתם של ארבעת הילדים על חוף עזה היא טרגדיה, כפי שאמר דובר צה"ל. לאויבי ישראל לא נוח לשמוע זאת, כי הדברים משבשים את כוונתם הזדונית לנצל את האירוע לצרכי תעמולה. הם מתעלמים לחלוטין מן העובדה כי בכל המלחמות קורות טעויות כאלה, ובמיוחד כשמשתמשים בילדים, ובכלל באזרחים – כבמגן אנושי. זוהי הסיבה לכך שכמחצית הקורבנות מרצועת עזה הם אזרחים.

ואותן טעויות גם גובות קורבנות בצד שלנו. למחרת האירוע הטרגי הנ"ל, נהרג חייל צה"ל בטעות מאש כוחותינו. גם חלק מהטילים של חמאס נופלים בשטחים בנויים ברצועה ובשטחים המיושבים בפלסטינים כמו חברון ובית לחם.

ב-1982, בהיותי בלבנון ככתב צבאי במלחמת שלום הגליל, הייתי עד לאירוע הטראגי שהתרחש ביום הרביעי למלחמה, כשבשעות הבוקר הפציץ חיל האוויר שלנו בטעות יחידת שריון של צה"ל, היות שהטנקים שלה לא היו מסומנים. טעות זו עלתה במותם של 15 חיילים.

 

האם ילמדו את הלקח

חמאס וארגוני הג'יהאד האיסלאמי בוחרים בירי הטילים ככלי במלחמה נגד ישראל.

"שאל בעל ניסיון ואל תשאל חכם," אומר הפתגם הערבי, ואומנם בפני המצדדים בירי הטילים ניצב ניסיון שממנו יכלו להפיק לקחים. חיזבאללה התנסה במלחמת טילים ב-2006, כשהמטיר על ישראל אלפי טילים. נסראללה התפאר אז כי טיליו יגיעו לחיפה ו"אחרי חיפה".

והתוצאה?

תגובתה של ישראל חוללה אסון לחיזבאללה וללבנון בכלל. היא הסבה להם 1,500 הרוגים ואלפי פצועים. היא הביאה הרס בתים בכפרי השיעים בדרום לבנון, הרס שכונת אלד'חיה – מבצרו של חיזבאללה, הרס של תשתיות כלכליות בלבנון כגון גשרים, דרכים, מאגרי דלק ותחנות חשמל. נסראללה מסתתר בבונקר זה 8 שנים, והוא אף הודה כי לוּ ידע שזו תהיה התוצאה של חטיפת החיילים, לא היה מבצע אותה. נסראללה גם אמר כי "מי שאוהב את לבנון חייב להפסיק את המלחמה."

זה 8 שנים שחיזבאללה שומר על שקט מוחלט, ולמרות עשרות אלפי הטילים שברשותו, כמות הגדולה בהרבה מזו שבידי חמאס, נרתע חיזבאללה לעשות בו שימוש.

האם חמאס ילמד סוף סוף את הלקח מניסיונו של חיזבאללה?

 

היכן ההתחלה

ערוץ "אלג'זירה" הידוע לשמצה המציא את המונח "תוקפנות ישראלית", שאותו אימצו מרבית כלי התקשורת בארצות ערב וחלק מכלי התעמולה הזרים. מונח זה מאפשר להתחיל את תיאור המלחמה מסופו או מאמצעו של כל סיפור.

לכל סיפור יש התחלה, אמצע וסוף. ומה על ההתחלה? "משום מה" דווקא ממנה בוחרים להתעלם – מתשעת אלפי הטילים והרקטות שנורו על ישראל מאז שיצאה מרצועת עזה ב-2005. כמה נוח.

על הטוענים נגד "התוקפנות הישראלית" של ישראל לשאול רק שאלה אחת: "ומה קדם לה?"

 

המאמר התפרסם לראשונה במגזין "מראה" 299.

 

                                                     

* * *

יואל נץ

במה שונה אבו-מאזן מהחמאס?

אהוד היקר,

בתוך שלל דברי הפולמוס המחכימים אשר מתגלגלים בחב"ע מגיליון אל גיליון, אני מוצא בד"כ את הדעות אשר מבטאות היטב את עמדותיי, ונמנע מלצרף דברים משלי במָקום בו גדולים וטובים עושים את זה טוב ממני.

אלא שלמרבה הפליאה, נאלם קולם נוכח התמדתו של צבי י. כסה לבסס תובנה נלוזה, בה הוא טווה ברוב כישרון קווים מקבילים, כביכול, בין מאבקיו של הישוב היהודי בזמנו לקראת הקמת המדינה, לבין התנהלותם של הפלסטינים בימינו להקמת מדינתם: מה לנו היה אז בן גוריון, כך להם יש אבו מאזן, מה לנו היו אצ"ל ולח"י, כך יש להם חמאס וג'יהאד אסלמי, מה היה אז אצלנו מה שמכונה "הסזון", כך רודפים אנשי הביטחון של הרשות הפלסטינית את ארגוני הטרור...

קשה להאמין שלא קם עד כה מי מבין הפובליציסטים של חב"ע שיפורר את בניין הקלפים הזה, ויצביע על המרחק הרב אשר מפריד בין היישוב היהודי שהיה מכונן אז את מדינתו באמצעות "עוד דונם ועוד פרה" – מן הישות, שהאמת חייבת להיאמר כי אין לה כל עניין בהקמתה של מדינה לפלסטינים, וכי יעדם היחיד הוא חיסולה של מדינת היהודים!

שהלוא ממה נפשך: הערבים התנגדו בשנות ה-30 במאה הקודמת למדינונת ליהודים על פי תכנית "פיל" ומדינה לערבים בכל השטח הנותר; הם פתחו במלחמה רבתי עקובה מדם בעקבות תכנית החלוקה של 1947; אבל, צבי י. כסה וחבריו מתעקשים בכל כוחם להאמין שהנה, דווקא כעת, הערבים משתוקקים באמת ובתמים למדינונת פלסטינית בגבולות 1967, בשעה שהם חזרו וסירבו לקבלהּ חרף תחנוניהם של אהוד ברק, אהוד אולמרט וציפי לבני, בזה אחר זה?

מדוע לא קם מי מן הכותבים בחב"ע ומסביר שאבו מאזן שונה מן החמאס והכולרות האחרות רק בדבקותו ליישומה של תוכנית השלבים להכחדת מדינת ישראל, התוכנית אשר הגה קודמו יאסר ערפאת?..

בברכה,

יואל

 

אהוד: לאחרונה דבריו של צבי י. כסה הם כה הזויים, שדומה כי הכותבים במכתב העיתי, גם אני, נמאס לנו להגיב עליהם. האיש כותב על ההיסטוריה שלנו כאילו הוא המציא את הגלגל, ודבריו לעיתים עד כדי כך מופרכים מעצמם – שממש אין צורך להפריכם.

 

 

 

 

* * *

צבי י' כסה

משבר וסיכוי

בלי שרים חמאסיים מוצהרים

היה אולי סיכוי לו הסכמנו לממשלת המומחים של הפת"ח-חמאס

בסינית יש מילה אחת למשבר ולסיכוי. באזור שלנו הרב-משברי היה לשבר בעולם הערבי והמוסלמי. הטיעון האוטומטי כי הכול רע לנו אינו בהכרח נכון. אולי נמצא בין המפולות סיכוי. ארגוני הטרור האיסלמיסטים המסלידים מייצרים גם תשתית לשיתופי אינטרסים לטובת ישראל.

במדיניות הסיכוי קשור בעיתוי. בהיסטוריה הישראלית נוצלו והוחמצו סיכויים. הפענוח שלהם קשור בקונספציות המכתיבות הבנה ותגובה בהתאמה. עפ"י אסכולה אחת, אפילו בימי עבדול נאצר היתה אולי החמצה. רק אולי משום שהוא ניהל אז מאבק לסילוק הבריטים מתעלת סואץ. והתנהל מו"מ בין נציגים שלו לנציגים של ראש הממשלה שרת. עסק הביש לטענתו קטע את התהליך. לך תדע. היה סיכוי עם סאדאת שהציע לממשלת גולדה שלום בלי מלחמה והוחמץ. היה סיכוי שהוחמץ כששמעון פרס הגיע להסכם עם חוסיין להחזיר את ירדן לגדה. עפ"י אסכולה אחרת לא היה שום סיכוי בכל אלה עד שהגיע סאדאת לירושלים ושיבש תובנות רוטיניות.

"צוק איתן" התגלגל לרמה סמי-אסטרטגית אחרי שממשלת ישראל סירבה לקבל ממשלת האחדות הפלשתינית גם כשזו הכריזה על כאילו קבלת התנאים של הקהילה הדמוקרטית: הכרה בישראל, הימנעות מטרור וקבלת ההסכמים הקיימים. הסיכוי שאבו מאזן יצליח לביית את חמאס נשלל. אף כי חמאס הסכימו לממשלה אחת בראשות אבו מאזן השנוא – כי חשך עליהם עולמם: איראן זנחה אותם, מצרים סגרה עליהם כאחים המוסלמים. והעיקר אין כסף למשכורות.

הממשלה, נקרתה לה הזדמנות עם חטיפת הרצח של השלושה לטפל בחמאס בגדה ובעזה. סירוב החמאס להפסקת אש גילגל אותנו לגלות את המנהרות והנה אנו בעיצומה של מלחמה בתנאים בינלאומיים ואזוריים נוחים לפחות עד שלא תקרה (חו"ח) הסתבכות שהתקשורת העולמית תשנה אותם ללחץ עלינו. חשוב לדעת את העיקר: החיזבאללה בלבנון הוא סיירת איראנית, והחמאס שינה והסיט מסיירת איראנית לאיסלמיסטית. 

עניין לנו כאן עם מערכות אסטרטגיות חוצות גבולות. מעבר למלחמה על משגריה ועל מנהרותיה של עזה, האם יש כאן סיכוי? יש והוא מצטרף לסיכוי הממתין מאז 2002, כשערב הסעודית העלתה הצעה לשלום עם מדינות ערביות ומוסלמיות. האיום האיראני הביא לנו גם טוב. מדינות ערב, למעט סוריה, מאויימות שִיעָה איראנית יותר מישראל. על כן העיזה להעלות את הצעתה. ההרגל הביא את ממשלות ישראל להתעלם ולא לדון בהצעה. לא אפשר היה לקבל את ההצעה כלשונה, אבל מדוע לא לנסות להפוך אותה לתהליך מו"מ. חבל על דמחמיצין.

ברור היום כי הסכמה עם הפלשתינים תהיה אבר בהסכמה אזורית רחבה. כדי שתתקיים יהיו שותפים לה מצרים וסעודיה וירדן ומדינות מפרץ ורצוי גם מרוקו, ולאלה התמיכה האמריקנית והאירופית. והקודקוד החשוב הוא ממשל אבו מאזן שישותף בממשל עזה ברמה שיוכל להיות אחראי למנוע טרור. מבחינת ישראל ההסכם המיידי נגד הטרור החמאסי הוא בקונסנסוס. מבחינת אבו מאזן הסכם חייב להבטיח חיים סבירים ל-1.8 מיליון תושבי עזה, שבתוך 15 עד 20 שנה יהיו 3.5 מיליון.

לעומת אלה ההסדר המדיני עם הפלשתינים נשאר במחלוקת קשה בחברה ובפוליטיקה הישראלית.

במצב זה הפוליטיקה הישראלית אין לה אג'נדה שמתאימה להסדר של שלום של שתי מדינות. מתנחלים חרד"ליים לאומניים השתלטו על הליכוד ומפלגות אחרות וצברו כוח רב למנוע הסדר. ומכלל לאו הן עושות הן: מוליכות למדינת שני עמים ודמוקרטיה לאחד. כאן מלטה – כאן קפוץ. מיום בריאתו של גוש אמונים ומועצת יש"ע הוכתבו לנו שני הייעודים: האחד פוליטי: "אנחנו נמנע פשרה עם הפלשתינים." השני תיאולוגי: "אין לממשלה סמכות למסור שטחים מארץ ישראל לנוכרים." חד וחלק. אחרי רצח רבין מכוחם כשל אוסלו, בכוחם המְסַכֵן מדינה להקים ולהקים התנחלויות חוקיות כביכול ולא חוקיות בעליל טורפדו כל המשאים והמתנים לעיתותיהם.

מסקנה פוליטית: אם לא יוכל המחנה המואר של הפוליטיקה להכריע בקלפי את המחנה האחר – שווא עמלו בוניו של חלום הריבונות לעם ישראל. ההכרעה אפשרית כי למעשה יש שיוויון בין האגף המואר לאחר. שניים מנדטים לכאן ולכאן ונגאלה המדינה מהימין הלאומני חרד"לי.

ומעל ומעבר לרשום בשורות ובין השורות לעיל ימין ושמאל חייבים לשאול מה יהיה אם יתברר כי האינטרס הגובר ברשות הפלשתינית הוא לסטות מהתביעה למדינה אל התביעה למדינה אחת עם קול אחד לכל תושביה. ועוד שאלה: מה יהיה אם החמאס יחליט כי נכשל בקיום מדינה ויחליט לחזור להיות ארגון טרור ע"י מלחמת התאבדות. עצת מי תקום?

 

 

 

* * *

 רות ירדני כץ

המדיה הבריטית והמוסלמים

כמו בכל קיץ אנחנו כאן בקמברידג׳, אנגליה, העיר היפה, המרגיעה והמפנקת. אלפי הסטודנטים שממלאים אותה בשנה האקדמית הם בחופשה, ומחליפים אותם אלפי תיירים מכל רחבי העולם שרובם מגיעים בקבוצות מאורגנות. שפע של שפות – סינית, יפנית, קוריאנית, צרפתית איטלקית ואפילו פולנית.

הקולג׳ים בחופשת הקיץ ממלאים את קופתם בקיום כינוסים בינלאומיים, השכרת חדרים על בסיס של לינה וארוחת בוקר, גם עריכת חתונות, ימי נישואין וימי הולדת משמעותיים. הקולג׳ים הבינו שהם יכולים לנצל את כל מה שיש להם כדי לעשות כסף בחופשה הארוכה. מאות האנשים שבאים לכאן מסיבה זו או אחרת, אלפי התיירים שממלאים את העיר, מה שמעניין אותם זה לבקר בקולג׳ים המפוארים, לשוט בנהר, לראות מחזות של שיקספיר שרצות בכמה קולג׳ים כמו בכל קיץ, ולקנות מזכרות. אותם לא מעניין ולא איכפת להם שיש מלחמה אצלנו, מי-הורג את מי ולמה, וגם לא כמה רקטות נופלות על ישראל מעזה במטרה לפגוע ולהרוג אזרחים בכל הארץ.

את מי זה כן מעניין? את כלי התקשורת ואת מיליוני המוסלמים שחיים פה באנגליה. כלי התקשורת שמסקרים את המלחמה הם בצד ״המסכנים״, תושבי עזה. כתבי הערוצים האנגלים הפזורים בעזה ובישראל – מביאים לצופה תמונה חד-צדדית. הם מראים תמונות קשות רק משם.

גם הפרשנים שלהם אינם הגונים, בלשון המעטה. הם בתקן שופטים! גם הם מספרים לצופה או למאזין ברדיו כמה מצב הפלסטינים בעזה הוא נורא ואיום.

ואני שואלת את עצמי: מדוע כלי התקשורת נגדנו? שהרי הם מכירים את העובדות ויודעים בדיוק שהחמאס הוא ארגון טרור שגרר אותנו למלחמה זו. הם יודעים ששנים הדרום שלנו חי בפחד ובחרדה בגלל הטילים. הם גם יודעים שלמלחמה יש מחיר כבד. נראה אותם מה היו עושים אילו טיל אחד היה נופל באמצע לונדון או הורס את ״קינג קולג׳״ העתיק, בלב קמברידג׳. אז מה הסיבה?

אולי כדי לרצות את מיליוני מוסלמים שחיים כאן? על פי השלטונות הבריטיים, מיספר המוסלמים שחיים כאן הוא שלושה מיליונים, ולפי ד״ר גיא בכור עוד שישה מיליון לא רשמיים, שהשלטונות מעלימים מהם עין מסיבות בלתי מובנות.

מיליוני המוסלמים שחיים כאן מתרבים בקצב מבהיל. מאמר של "טיימס" הבריטי מינואר 2009 מעלה כי האוכלוסייה המוסלמית בבריטניה גדלה בשיעור גבוה פי 10 מכל מגזר אוכלוסין אחר בממלכה המאוחדת (הנתונים נאספו מהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בבריטניה). מחקר שבוצע עבור היומון הבריטי מגלה כי האוכלוסייה המוסלמית זינקה מ-500,000 ל-2.4 מיליון תושבים בתוך ארבע שנים בלבד, בין 2004 ל-2008. זאת לפי ויקיפדיה. ואנחנו כבר בשנת 2014.

המוסלמים חיים יחד ומקיימים את המסורת, מצווה אחר מצווה שהביאו מארץ מוצאם. הם אדוקים ואללה ומוחמד הולכים איתם לכל מקום. מיספר המסגדים הולך וגדל ותפילות המואזין נשמעות היטב כמה פעמים ביום. יש להם בתי-דין משלהם והם הקימו מדינה פרטית בתוך הממלכה. האבטלה בקירבם גדולה, כבוד המשפחה מעל הכול, ומיספר הרציחות על רקע זה הוא גדול. הם מתבדלים ולא מתערבבים, אבל זוכים לחיות בארץ דמוקרטית ובתנאים סוציאליים – ותרומתם לחברה היא אפסית. אין להם במה להתגאות. ולמה הכוונה?

 בקולג׳ שלנו, שנקרא ״רובינסון״, שהוא האחרון שנבנה והושק בשנת 1982, והוא המודרני ביותר – כל סטודנט שמגיע לכאן יש לו כל מה שדרוש ועוד יותר. מאז שנת 1977 אנחנו מחוברים לקמברידג׳, בסך הכול עד היום כשמונה שנים מצטבר. מאז ועד היום אני לא פגשתי אף ערבי-מוסלמי בסגל הבכיר, לא במקום עבודתו של בן-זוגי במכון לאסטרונומיה, ולא בקולג׳. הוזמנו לקולג׳ים אחרים וגם שם לא הציגו בפנינו טיוטר מוסלמי או פרופסור באוניברסיטה.

עוד נתון חשוב.

עשירי מדינות ערב רוכשים נכסים בכל רחבי הממלכה. הם השתלטו גם על העיר הקטנה ניו-מרקט, עיר מירוצי הסוסים. הכסף הגדול שלהם קונה הכול. עשירי מדינות ערב, בעיקר מהנסיכויות, עושים פה חיל, וכל מי שמחשיב את עצמו מבקש לגעת בהם, להתחכך איתם, להיות מוזמן על-ידם ולפעור פה ועיניים למראה הארמונות שהם בנו וגרים בהם. העשירים האלה יוצרים קשרים, מתחברים עם מי שצריך להתחבר ויש להם השפעה על הפוליטיקאים, על פקידים בכירים בכל המשרדים והם מנצלים זאת.

אבל בריטניה הגדולה לא לבד. ממש לא. באירופה המערבית חיים כיום 54 מיליון מוסלמים והצפי הוא שבשנת 2050 הם יהיו הרוב. אירופה תהיה מוסלמית-דתית, שכללי הדת הם מימי החושך גם יישארו אי-שם בחושך.

 

ולסיום, אינני יכולה שלא לספר על ההבדל בין המדיה לבין אנשי הסגל הבכיר בקולג׳ שאותם אני מכירה אישית. לסגל יש חדר אוכל משלו וסלון מרווח שבו אפשר לקרוא עיתונים לשתות קפה ובעיקר לשוחח. מעולם לא שמעתי ממישהו הערות אנטישמיות, מעולם לא התפתחה שיחה ״אלימה״ על מה שקורה אצלנו ומי צודק ומי המכוער. הם יודעים מה שקורה ויש דיבור אבל הדיבור הוא ברמה של דאגה, של מה יהיה, ואיך אפשר לסיים את הסכסוך אם בכלל. הם לא בעמדה של שופטים, וזה ההבדל הגדול.

 

 

* * *

חברות התעופה הטורקיות חידשו את טיסותיהן לישראל – החרימו אותן ומעתה אל תטוסו בחברות טורקיות –  אלא באל על ובבריטיש איירוויס

 

 

 

* * *

עמוס אריכא

1. ישראל מצלצלת בפעמונים

ראו כיצד מפאתי מזרח, צפון, מערב ודרום באים שליחי הנפשות הטובות להציל את העזתיים מידי ישראל. לפתע האומות החלו לאמץ את אחד מיסודות היהדות, ערך החיים המקודש. אך עדיין לא שמענו מהם גינוי חד וברור כי לפנינו מערכת דמים שרק אנשי החמאס אשמים בה. כאן עוסקים במקביל מפריחי שמועות כי מתחילה מערכה בינלאומית לתבוע ממשלת ישראל שמיטת ניצחון באמצעות קטיעת המהלך הצבאי שחייבים להשלימו.

ההיסטוריה שלנו היא מלחמה אחת ארוכה על קיומנו מול אוייב שקשה לתאר את עומק שנאתו אלינו. מחשבות קשות נאחזות בלב-איש שגורלו הביאו לחיות בשולי דור הלוחמים של מלחמת העצמאות, אותה מערכה ראשונה בהיסטוריה הקצרה של מדינת ישראל, זו שאז קראנו לה "מלחמת העצמאות", או "מלחמת הקוממיות".

את הלקח לא למדנו מתוצאות המלחמה ההיא, שהתבררה במרוצת הזמן רק כמערכה ראשונה בשורה ארוכה של מערכות, בהן נהרגו ונפצעו עשרות אלפים ישראלים ואולי אף יותר, ולא התאפשר לנו להכניע את אויבינו. לא למדנו כי אפשר להתנגד למפעילי הלחצים כאשר מנסים לעקר מתוכנו לפני הכרעה, את היכולת להכניע אויב מר.

הגענו ממערכה למערכה למצב שתושבי מדינת ישראל הפכו לבני ערובה של הטרור האסלאמי הבינלאומי, ערפד הדמים שבעזה.

לא ראינו מחול שדים עוקצניים כמו אותם טבחים-שליחים הפועלים בהשראתו של נשיא ארצות-הברית ברק אובמה המדבר משני צדי פיו; מחד הוא אומר כי "לישראל יש מלוא הזכות להגן על אזרחיה" ובאותה נשימה הוא מלווה את שליחו ג'ון קרי, בהנחייה חדה: "הוריתי למזכיר המדינה לפעול להשגה באופן מיידי (הדגש על מיידי) של הפסקת-אש."

איך זה מתיישב עם זה? אכן כפי ששיערתם, זה לא מתיישב מפני שזו הדוגמא הקלאסית לצביעות, אחד בלב אחד בפה.

פעם אחרי פעם החרדים לשלום העזתים הטרוריסטים שומטים מאתנו הכרעה ברורה שהיא למעשה גם היתה עשויה להציל מאות אלפים ויותר של "עזתיים לא מעורבים" שבויים עד מוות, כלואים במגוריהם בידי זרוע טרור אכזרי המזכיר ברוחו ובהתנהלותו את חיילי אללה של דאעש בעיראק ובסוריה, שאכזריותם היא קרדום מחייתם. אין הבדל ביניהם לבין החמאס בעזה.

יבוא מי שיטען שעדיין לא נבחנה הממשלה בעוז-רוחה לעמוד בלחצים הבזויים האלה, שמעידים על תחושת ניצחון מוצדקת של החמאס. מרגע זה אני חושש, ששוב נחשף במלוא רפיסותנו. אז גם יתברר לנו ש"החוסן הלאומי" המיוחס לנו, איננו בדיוק כזה שיכול להפוך עצמו למנוף איתן לאפשר לממשלתנו להמשיך בפעולה הנדרשת. אולם בציבור קיימת נכונות לעבור גם דרך פתלתלה זאת.

מוטב לא לשכוח לרגע כי החמאס הפתיע את כולנו, כולל המודיעין המשובח שלנו, כולל הרדמת חושי "המנהיגים", שגם למערכה הזאת אכן נכנסו כגוררי רגליים. התמונה שנחשפה בעזה מצמררת. דומני שלא אטעה אם אומר כי המאמצים הכבירים של הנהגת החמאס ביצירת העיר התחתית, והיא כמו תמנון ענק בהשראת חיזבאללה ובמימון איראני וקטארי, הדהימו רבים מבינינו. והוא הדין בטילים. העזתים ואנחנו מוצאים עצמנו בדוד רותחין אחד, כולנו אמורים להיטרף עד דק בידי אלף הזרועות הרעילות.

מתברר למגינת-לב כי בעת שמנהיגי מדינת ישראל התמקדו באיום האיראני, צמח מתחת לאפנו איום אסטרטגי מסוכן ביותר, באותה רצועה של העזתים; הם לא רק השתכללו אלא גרוע מזה, אמונתם בכוחם אפילו לא נסדקה, וחלק מכוח עמידתם היתה הידיעה שגם הפעם יופיעו "מלאכי השלום" לשמוט הבסתם בידי צה"ל.

שמיטת ההבסה הפעם תהפוך את אנשי החמאס למנצחים מסוכנים עוד יותר. דמיונם ירקיע במדרגה ואולי במדרגות אחדות ועוד נראה הרס והרג בסיבוב הבא; סיבוב שיש למנוע אותו בכל מחיר, ולא לעצור הפעם. את עזה יש להפשיט מנשק ורק אנחנו מסוגלים להבין משמעות מצב זה מבחינת המחר והמחרתיים שלנו. מהעם עולים קולות תמיכה ברורים בממשלה והבעת תקווה כי זו תמשיך במיצוי מערכה הזאת עד להשגת הכרעה ברורה. להפסקתה בטרם הבשילה – תהיינה תוצאות מרות.

העולם חייב לסלק מעיניו את העכירות המסמאה אותו. הטירור העזתי הוא מגיפה שפגיעתה תורגש כצונאמי קטלני במדינות רבות. ישראל היא שהפעם מצלצלת בכל הפעמונים להזעיק עולם שטרם התעורר לעמוד על נפשו.

 

2. הזכות לבקר את המבקר

איש אינו יכול לשלול ממר עמוס שוקן את היותו בדרכו איש נבון ובעל זכות מוחלטת לחופש ביטוי בארץ דמוקרטית. כל איש שעיניו בראשו צריך לזכור את הכלל שבמדינה חופשית זכותו של כל אדם להביע את עמדותיו.

העיקרון הזה הוא עמוד תווך בדמוקרטיה אמיתית. אך מנגד מתקיים עיקרון אחר שחשיבותו וערכו אינם פחותים אפילו כנימה, והכוונה – הזכות לבקר את המבקר. בעיקר כשהראשון מעוות עובדות ומסלף מציאות כרצונו, עד שחיקתנו לקרן זווית כעם של פושעי מלחמה!

מרגע שכלל זה נשכח אין כל ערך למתיחת החזה הגא באמירה ש"אהרג על זכותו של יריבי להביע את דעתו," ברוח הקודש המנחה את מדיניות עיתון "הארץ", המפונק באהדת רבים על-סמך שנות עברו המפואר. ההווה שלו הוא עונתו הקודרת והמקצצת בפארו.

מסתבר כי לטעמו של מר שוקן, מו"ל ועורך ראשי של "הארץ", אין עניין בכלל הזה. לגביו קיים רק הכלל המאפשר לגונבי-דעת, סלפנים מקצוענים, כוכבי עיתונו כגדעון לוי ועמירה הס – להשמיץ בכזבים את מדינת ישראל, ולפרנס במרמה את השנאה היוקדת כלפינו בעולם האקדמי הבינלאומי, תוך שלילת כל ניסיון חריף להגיב בכתובים או בעל-פה – ולא על-מנת למנוע "הבעת דעה".

קיים מרחק עצום בין "הבעת דעה" לבין מאמרי פלסתר ברוח של עלילות-דם נוראיות, המזהמות את צה"ל ואת מדינת ישראל. העיתון עוסק בעלילות. בארץ נפל דבר כאשר לפני ימים אחדים פרסם מר לוי מ"הארץ" מאמר שכולו עלילת-דם על טייסי חיל האוויר הישראלי במהלך המלחמה הנוכחית. כבר הכותרת "הרעים לטיס", פרפרזה עלובה על סיסמה שטבע לפני כמעט שישים שנה עזר וייצמן בהיותו מפקד החיל, אומרת את תוכנו. לא קראתי דבר מעוות מזה.

על התנהלותו החולנית של כוכב "הארץ" ועל מדיניותו התוקפנית של בוסו מר שוקן הגבתי למחרתו ברשימה "גדעון לוי צולב את הטייסים". כעבור יומיים פירסם המשמיצן רשימה נוספת ברוחו ובסגנונו בשם: "אף מילה על פשעי מלחמה." בכך קבע כי כולנו, שאינם תמימי-דעים איתו, אין אנו אלא שייכים למחנה של "פושעי מלחמה".

אכן זוהי תמצית רוחם הנבזית של מר שוקן ומר לוי שמדינת ישראל היא-היא שמבצעת פשעי מלחמה!

על כך חזרתי והגבתי בפעם נוספת ברשימתי "פושעי מלחמה".

כעת מסתבר כי עיתון "הארץ" פתח במערכה על כבודו האבוד, תוך התקפה מחושבת וקרה על כל אלה שביקרו אותם "בכדי לסתום את פיותיהם." הופעתו של העורך מר שוקן אמש [יום רביעי, 23.7] בערוץ 1 בנושא זה, הוכיחה מה מסתתר מעבר לחזות התרבותית והאדיבה של בעל העיתון, שמזה שנים רבות משמש במה לאויבי ישראל המוצהרים. האיש העמיד פנים ברוח מתפרשת של מי שסובל "ממסע רדיפה".

זהו מיצוב מסוכן לדמוקרטיה בהתאם לאג'נדה של מר שוקן ומלחכי פינכתו ב"הארץ". אני חוזר ואומר כי זכותו להוביל את עיתונו לערוץ בו יבחר בנוסח "בעל המאה הוא בעל הדעה." אבל שלא ישכח כי כל אזרח בדרכו בעל זכות לא פחותה משלו להגיב בדרך דמוקרטית על מסע ההשמצה של מדינת ישראל המתנהל שנים רבות וארוכות מדי במערכת העיתון הנמצאת ברחוב שוקן בתל-אביב.

ובינתיים, אף לא אמירת גינוי אחת מצד כוכביו על החמאס המבצע רצח-עם של בני עמו. אף לא הטחת ביקורת על אותם מרצחים מסתתרים במעי מנהרותיהם ותובעים בכוח מבני עמם לא להציל את נפשותיהם במערכת הדמים הנוכחית בה הוא עצמו פתח.

אנחנו חיים בימים של חשבון-נפש, ואל ניסחף לערוצים של התייפייפות ומכובדות מזוייפים של מר שוקן, מהדהדי קולו, וחבר עיתונאיו, שאין בהם אף לא עז-נפש אחד לבטא דעה אחרת במלואה. כי "הארץ" משחק בנו את שש-בש החיים והמוות בפקחות של פושט עורות בעיבורה של עיר.

ידיד יקר העביר על רשימותיי ביקורת בהזכירו לי כי במדינתנו עלינו להילחם על זכות החופש להתבטא. הסכמתי איתו כי מדובר בעיקרון-יסוד במהותנו, אבל ציינתי כי מנגד קיימת זכות שאינה פחות חשובה – והיא הזכות לבקר את המבקר. ייתכן שאבד לי ידיד מוערך, אבל לא אעשה שקר בנפשי מכיוון שאאבק על שני העקרונות, כל עוד האמת היא נר המרחיק אפלה זדונית של חיסול חשבונות.

 

3. חרפת הבוגדנות

התיאטרון ההזוי והמביש שהוצג במסיבת העיתונאים שקיימו בערב שבת (25.7.2014) בקהיר שר החוץ של מצרים בהשתתפות שני הכוכבים – מזכ"ל האו"ם ומזכיר המדינה האמריקני, נראה כמיצג שנחלץ מדמיון מנוכר לאמת ומרושע.

שני האחרונים, המזכ"ל באן קי מון ומזכיר המדינה ג'ון קרי, יצרו סיטואציה אבסורדית שקשה ליישב אותה עם היגיון צלול והגינות בסיסית ביותר. חובה לומר את האמת כי שני אלה באו למעשה לגנוב את ניצחון צה"ל על חמאס רצחני ושפל, תוך השפלת ממשלת ישראל והצגתה כשוות ערך ומשקל לארגון טרור חסר-מעצורים המשתולל כרצונו. שני מלאכי שלום אלה מצטיירים כצבועים שיש לגנותם.

שניהם ראויים לתואר "חסידי אויבי ישראל", המשתפים פעולה עם קן הצרעות הארסיות של מועצת הכזב של האו"ם לזכויות האדם בז'נווה.

המעמד המביש הזה שהתקיים במרחק קצר מצפון [?] ישראל בעת שהטבח שמוביל הנשיא אסד מגיע כבר למאתיים אלף הרוגים, בהם לפחות מחציתם הם נשים וילדים, אינו נתפש בשכל ישר. אולי צריך לקחת סמי הזייה בכדי לקלוט כי שני אלה שעמדו על הבמה הקהירית המכובדת הם באמת מלאכי שלום שבאו להציל את ישראל מידי עצמה בכל מחיר.

אכן לפנינו אקסיומה דוחה שהמציאות ההזויה הזאת הולידה. כאשר ידידה גדולה כארצות-הברית נחשפת במפורש כעוינת לישראל ומעדיפה לפתע את האינטרס של ארגון הטרור העזתי החוזר ומצהיר שתכלית קיומו היא להשמיד את מדינת העברים, כי אז ניתן לפרש מצב כזה לא רק כבלבול מושגים ואובדן עשתונות, אלא כמשהו שורשי פגוע ביותר אצל שני הנציגים הנכבדים האלה.

ההתעלמות מהזוועה המתרחשת בסוריה, בעיראק, במדינות אפריקניות ובאזורים אחרים בעולמנו והעדפת ארגון טרור רצחני שעושה יד אחת עם ארגונים שיחזרו על ה-11 בספטמבר ואולי אף גרוע מזה, ונחרדים כמזדעזעים ממאות ההרוגים בהתכתשות עם צבא שמסכן במפורש את לוחמיו בכדי להקטין פגיעה בלא מעורבים – היא שמחרידה.

הבושה הזאת אפילו אינה נוגעת בזרת בפרצופיהם של נציגי "המערב" הצבוע והמובס מיום ליום באמצעות מהגריו האסלאמיים, בבואם לשים סגר על צה"ל. ניסיונם הצדקני נשמע כמערכון גרוטסקי שנכתב בידי בעלי מקלדות עוינות.

אין דרך ומוצא לפני מדינת ישראל למנוע סיבוב נוסף בעתיד הקרוב שעלול לעלות באלפי נפגעים בתוך שדרותינו, אלא להביס כעת היום את החמאס, ולבטל את כוחו כשחקן היכול לשבש לא רק את ההווה אלא גם את העתיד. אם ממשלת ישראל תחמיץ שעה זאת שצה"ל עושה מלאכתו נאמנה והחיילים פועלים במסירות-נפש, ייווצר מצב בו טרור ארסי-להמית יוצא ולשונו הרעילה על העליונה בזכות צביעות המערב.

נוצר כעת מצב חולני עד לשורשו, כשאותם שני אדונים מעדיפים לייצג במובהק אינטרסים של שלוש מדינות שעוינות אותנו כאויבים מושבעים, קטאר, תורכיה הארדואנית ואיראן. במענה למצב בלתי-נסבל זה מחוייבת הממשלה לא להרפות ולהמשיך, כתקוות הלוחמים עצמם, לאפשר להם להשלים שליחותם. השלב הבא אכן עלול להתברר כבעל משמעות של פרשת דרכים חשובה ביותר. אלה ימי מבחן למידת עצמאותה וריבונותה האמיתית של מדינת ישראל. בלעדי ריבונות שלמה זאת אין לנו פתח תקווה.

אפשרות להגיע למצב שיתפרש כתיקו איננו מתקבל על הדעת. מצב טראגי כזה יעניק פירוש עקום ומעוות לחלוטין לניצחון מובהק של צה"ל על פתן ארסי שנמצא על סף תבוסה, ובעזרת שניים מבין הדוברים הבכירים של העולם הצבוע עלול להפוך מצב על פניו ולהיחשף בצאתו ממחשכיו לעין השמש והוא כמנצח. אין לפנינו דרך אחרת אלא להשיג במערכה הזאת ניצחון ברור וחד.

חשיבותו של הישג זה עשויה גם לשחרר מאות אלפי עזתיים, המוגדרים כלא מעורבים, מלפיתת הדמים והחנק של אחיהם מאנשי החמאס וגרורותיו. את מה שהעולם הנאור מתחמק מלעשות תעשה ישראל. בעשייה זו יושמדו גם אלפי הטילים שבידי החמאס, ואולי אף נשיג את מנהיגיו המסתתרים בבני מעיה של רצועת עזה, בת הטיפוחים של הציר קטאר, תורכיה, איראן וארה"ב. 

אין ספק כי קרי הצליח בצד האפל והבוגדני של משימתו, מאינטרסים אמריקנים שקופים, להטיל צל מטריד עד מאוד על העמדה המצרית הברורה והנכונה. ניסיונו המביך והעטוף במילים חלולות, של מזכיר המדינה האמריקנית, לכופף את מצרים לטובת חמאס תוך מכירה בוטה של  ישראל, ידידתה הגדולה ביותר בלב הר הגעש במזרח התיכון, לא יישכח.

ישראל המותקפת והנמצאת במערכה כבדה חייבת להמשיך בדרכה העצמאית כי אין לפניה דרך אחרת להבטיח את יום המחר לדורות הבאים שלה. המדינה קמה למנוע פגיעה ממי שחי בה. מדובר בחובה שאין עליונה ממנה. בלי יכולת זאת מה עוד נותר?

בימי ילדותי נשביתי למראה קסום בים התיכון של מפרשית בודדה ורחוקה ומפרשה הלבן בוהק כמחזיר קרינת שמש. נהגתי תמיד לחפש בים אותה מפרשית, שכעבור שנים נדמתה בעיניי כמו יונה תמה נושאת סוד עלום. בימים של הווה רותח כשלנו אני חוזר ורואה אותה בדמיוני והיא כמסמלת את מדינת ישראל החותרת לשלום. במחוז התקוות האלה אני מכה שורש עמוק בקרקע שלנו מתוך אמונה מוצקה שאין מדינה שוחרת שלום יותר מהבית שלנו, מול הים הגדול, למרות המשגים האסטרטגיים וחוסר מדיניות בלתי-מובנת של ממשלת ישראל.

 

בשיר יפני עתיק, נאמר בנוסח קשה זה:

 

שלום נרכש בדם

את הדם תורם העם.

אשרי העם

שלבניו יש דם.

 

כמה מפתיע להודות כי בשורות היפניות האלה יש דווקא ניצוץ של תקווה שאינה מרפה מאיתנו, בני עם כשלנו שמשמעות שם צבאו ידועה לכל, אך לצערי איננה מובנת לכולם. הנוסח שלנו לנדרש מאתנו לחיות עוצב דווקא על-ידי אחד מגדולי מפקדינו. עם תום מלחמת יום הכיפור נשא אלוף בני פלד, מפקד חיל האוויר, נאום לאנשי החיל בו טבע לתמיד את המשפט הלירי הבלתי נשכח: "את המנגינה הזאת אי-אפשר להפסיק."

מזכ"ל האו"ם, באן קי מון ומזכיר המדינה האמריקני ג'ון קרי ודומיהם, הבוחשים ליצור משוואה מסוכנת בינינו לבין החמאס ממניעים בלתי-טהורים, ייטיבו לעשות אם יקשיבו למנגינה הנדירה הזו. רק אז אולי יבינו כי לנו אין בית אחר ומשום-כך אנחנו רודפי שלום גם כשאנחנו נכפתים למלחמת אין-ברירה. 

 

 

* * *

דבורה קוזוינר / שני שירים

מַעְגָּלִים

 

לוּלְאוֹת הַזְּמַן מִשְׂתָּרְגוֹת

זוֹ בְּזוֹ וּפוֹרְשוֹת

מֵעֶגְלֵי חַיִּים מְשֻׁלָּבִים

לְאֹרֶךְ הַדֶּרֶךְ.

 

פָּנִים מִתְחַלְּפוֹת בַּתְּמוּנוֹת

וּבַתַּצְלוּמִים הַיְּשָׁנִים

וְהַחֲדָשִים.

 

רְאֵה, בְּנִי, הִנֵּה אֲנִי מַחְזִיקָה

אוֹתְךָ, פָּעוֹט, בִּזְרוֹעוֹתַי

מְחֻיֶּכֶת אֹשֶׁר.

 

הִנֵּה אַתָּה צוֹחֵק שִׂמְחָה גְּדוֹלָה

בִּתְמוּנָתְךָ הָאַחֲרוֹנָה

וְיַלְדָּתְךָ, קְטַנְטֹנֶת,

אֲחֻזָּה בְּיָדֶיךָ עוֹנָה לְךָ

בִּצְחוֹק זַךְ, תָּמִים.

 

עַכְשָׁו, הַבֵּט מִלְּמַעְלָה,

יַלְדָּתְךָ, זוֹ הַקְּטַנָּה,

חוֹבֶקֶת אֶת תִּינוֹקָהּ בֶּן יוֹמוֹ,

נֶכְדְּךָ הָרִאשׁוֹן,

עֵינֶיהָ מְצֹעָפוֹת אֹשְּׁרָה

פּוֹתַחַת מַעְגַּל חַיִּים

חָדָשׁ, נוֹסָף,

מַמְשִיךְ דוֹר.

 

הָעוֹלָם סְבִיבֵנוּ מְבָרֵךְ אוֹתָנוּ

בַּחֲרָדָה וְאַהֲבָה:

בָּרוּךְ בּוֹאֲךָ, יֶלֶד.

 

דבורה קוזוינר

רֹאשׁ פִּנָּה, י' תַּמּוּז, תשע"ד

8.7.2014

 

 

מַעְגָּלִים שְׁלוּבִים 2

 

הַנִּין הַפָּעוּט שֶׁלִּי, עֹמֶר, עוֹלַל בֵּן כְּחוֹדֶשׁ,

מוּבָל בִּבְהִילוּת לְשֵׁמַע צְפִירוֹת אַזְעָקָה

בֵּין יְנִיקָה וְשֵׁנָה לְשַלְוַת רְגִיעָה מְדֻמָּה

אֶל מִסְתּוֹר הַבֶּטוֹן הַמֵּגֵן,

 

כְּשֶׁיִּגְדַּל וְיָבִין וְיִשְׁאַל אֶת הַקֻּשְׁיָה  הַיְּשָׁנָה:

אָז מַה בְּעֶצֶם נִשְׁתַּנָּה? נָשִׁיב לוֹ כִּי חַיֶינוּ כָּאן

הֵם מַעְגָּלִים שְׁלוּבִים

וּמִלְחָמָה שֶׁעֲדַיִן לֹא דֵּי לָהּ, אֵינֶנָּה

בְּשׁוּם מָקוֹם אַחֵר. הִיא עֲדַיִן פֹּה. מִתְמַשֶּׁכֶת

וּמִתְעַרְבֶּלֶת בְּהֶרֶס וּמָוֶת וּדְמָעוֹת וּכְאֵב

 

וְנַסְבִּיר לוֹ שֶׁמֵעֵת שֶׁסָּבוֹ נֶאֱסַף אֶל עַצְמוֹ וְאֶל אֲרוֹנוֹ

בֵּין נֶפֶץ רִמּוֹנִים וּפִגְזֵי אָר. פִּי.גִ'י. בַּמִּלְחָמָה הַהִיא,

כְּשֶׁהֵגֵן עַל בִּתּוֹ הַפְּעוּטָה – הִיא אִמּוֹ שֶׁלּוֹ, הַיֶּלֶד –

וְעַל כֻּלָּנוּ, לֹא הִשְׁתַּנָּה הַרְבֵּה, בֵּינֵינוּ וּבֵין שְׁכֵנֵינוּ, 

מִלְּבַד טְוַח טִילִים שֶׁהִתְאָרֵךְ, וְכֹבֶד הַפְצָצוֹת שֶׁגָּדַל

וּמִנְהֲרוֹת מָוֶת שֶׁנֶּחְצְבוּ עַד לְפֶתַח בָּתֵּינוּ

וְהַצֶּבַע הָאָדֹם הַמְּסַחְרֵר אֶת חַיֵּינוּ

וְהַכִּפּוֹת הַנֶּהֱדָרוֹת הַמְּסוֹכְכוֹת עָלֵינוּ בִּתְּבוּנָה.

 

וְנִסְפַּר עַל כָּל הַדְּבָרִים הַחֲכָמִים וְהַנְּבוֹנִים

שֶׁשָּׁמַעְנוּ מִיַּלְדוּתֵנוּ: שֶׁבְּכָל דּוֹר דּוֹר... וְ-הֲלָנֶצַח?...

וְאֶת כָּל הָעֵצוֹת הַחֲכָמוֹת וְהַנְּבוֹנוֹת... 

שֶׁאִם רַק... וְצָרִיךְ הָיָה... וְיָכֹלְנוּ... וַחֲבָל שֶׁ...

וְלוּ הָיִינוּ... שֶׁכֻּלָּן נָמוֹגוּ בַּעֲשַׁן שְׂרֵפוֹת הַקּוֹצִים

 בַּשְּׁטָחִים הַפְּתוּחִים וּבְיִרוּט הַכִּפָּה הַגְּאוֹנָה.

 

וְלַסִּיּוּם נַחְזֹר וְשׁוּב נַחְזֹר בְּעַקְשָׁנוּת בִּלְתִּי נִלְאֵית

עַל הַמַּנְטְרָה הָעַתִּיקָה, הַבִּלְתִּי מִתְפַּשֶּׁרֶת

אוּלַי בִּלְתִּי הֶגְיוֹנִית אַךְ חֲלוּמָהּ עָמֹק בְּתוֹכֵנוּ

בִּדְבַר אֶשְׁכּוֹלוֹת הַגֶּפֶן וּמֶתֶק הַתְּאֵנָה

שֶׁבְּצִלָּם הֶעָבוֹת נֵשֵׁב, וְאֵין מַחְרִיד 

וּמִבָּתֵּינוּ הַהוֹמִים מִתִּינוֹקוֹת וּמוּל

זְקֵנִים וְזִקְנוֹת יוֹשְׁבִים עַל סַפְסָלִים בְּחֶדְוָה

יָצְאוּ נְעָרִים וּנְעָרוֹת לְבַלּוֹת בַּהֲנָאָה

עַל הַדְּשָׁאִים הַיְּרֻקִּים, וּבַשְּׂדֵרוֹת הָרְחָבוֹת

וּבְכִכַּר הָעִיר הַשְּׂמֵחָה

 

דְּבוֹרָה קוזוינר, רֹאשׁ פִּנָּה.

23.7.2014

 

 

* * *

ברוך פלטנר

שתי אמונות חסרות בסיס

שלום אהוד,

בגיליון האחרון של מכתבך אתה כותב "מי היה מאמין? מלחמת תש"ח נמשכת מול עולם עוין ואוייב אכזר ומיטב בנינו נופלים כדי להגן על קיומה של מדינת ישראל."

הכול נכון, אך לא מובנת לי שאלתך "מי היה מאמין?" – יש רק שתי סיבות להיות מופתע מכך שמלחמת העצמאות נמשכת ושהיא גובה קורבנות כמעט קשים מנשוא: אמונה בכך שהערבים ישלימו אי פעם עם עצמאותנו – או זחיחות דעת שמובילה לתחושת עליונות ולאשליות שאנחנו כה חזקים שהערבים לא יעזו להילחם, ואם יעזו אז נחסל אותם מהאוויר בשיטת זבנג וגמרנו עם אפס נפגעים.

ובכן שתי אמונות חסרות בסיס אלה יצרו ויוצרות תערובת רעיונית רעילה שבמשך לפחות שנות דור, ואולי אף יותר, הרבה מאוד ישראלים מן השמאל והמרכז נגועים בה, אף כי רבים, אולי כמוך, גם התפכחו ממנה.

עד שהשתלטה תערובת זו על דעת הקהל והובילה לאוסלו, כל ערבי בעזה שהיתה לו סכין מעל עשרה סנטימטר פוצץ ממכות. איזה טילים ואיזה מנהרות... כנ"ל ביו"ש. בדרום לבנון היתה שליטה צבאית שלנו ושל בני בריתנו.

ואז השתלטה שוב הקונספציה: ניסינו אגרוף פלדה, עכשיו ננסה כפפות משי... אחר כך עבר המשק ליברליזציה בשוק ההון ומיליון עולים, רובם אנשים תורמים בצורה בלתי רגילה, הופיעו על מפתננו.  הכלכלה פרחה והפכנו ל-startup nation. התל"ג! המדע! פרסי נובל! מי יכול לנו?

אז כדאי שנאמין: אם לא נשכיל להחזיר את המצב ל-1990 בכל גבולותינו, לא יואילו התל"ג ופרסי הנובל, ולצערי הרב ירבו קורבנותינו.  והלוואי שאתבדה.

בברכה חמה ובדאגה,

ברוך פלטנר

 

 

* * *

עוז אלמוג

1. הם לא מתעניינים באמת

בַּסיסט להקת נירוונה, קריסט נובוסליק, פירסם בבלוג האישי התייחסות ל"צוק איתן", שזכתה להדים רבים: "אני כבר לא יכול לספור את כמות הפעמים ששמעתי את אותם ההסברים והתירוצים – וזה כבר לא משנה. [...] אנשים מכל קצוות העולם חולקים תרבות בלחיצת כפתור של עכבר. בניגוד מוחלט לכך, ישראל בונה חומות בטון גבוהות בזמן שהפלסטינים יורים טילים מעליהם [...]" (צוטט ב-Ynet).

מדוע נבנו החומות? מדוע משוגרים הטילים? האומנם כולם חולקים אותה תרבות? רקע, מניעים, גורמים – פרטים שוליים, לא ממש חשובים. כל כך פשטני, כל כך פתטי, כל כך מבהיל.

אדון נובוסליק לא פרסונה כזו חשובה, והתבטאותו היא לא יותר מקצף באוקיינוס המסרים, אבל דבריו הטיפוסיים מבטאים משהו עמוק ורחב, שצריך להטריד.

ידענו את זה מזמן. ידענו שהעולם נעשה שטוח ושהאנשים הגלובליים נעשים שטוחים. זה עולם של מסרים מיידיים, של ויזואליה מניפולטיבית ושל פמפום רגשות, קיטש וכסף. אבל לא הבנו את המשמעות המוסרית של התהליך הזה – משמעות נוראה: האמת נרקבת.

אתה יכול לנסות לשכנע באותות ובמופתים, אתה יכול להציג עדויות וטיעונים, אבל אין רצון לקשב. לתוך הלימבו הדיגיטלי נשאבת האמת כמו במטחנת בשר. ומקצה הצינור יוצא גוש ריחני ומורעל. כשנובוסליק ודומיו, יחושו בתוצאות הרעל הם יתחילו להתעניין באמת.

 

2. ענווה

(כל הזכויות שמורות)

לפני שנה קיבלתי מייל מד"ר אלי ורטמן, אביו של רס"ן דגן ורטמן ז"ל מגדוד 13 בגולני, שנפל במבצע "עופרת יצוקה". הוא ביקש שאבוא להרצות במסגרת ימי למידה במכללה לפיקוד טקטי – מסגרת ש"נועדה להקנות 'מנועי עומק' למנהיגות מפקדי הפלוגות בצה"ל". לדבריו, דרגי פיקוד בכירים, אשר הכירו את דגן, "שואפים שיצמחו עוד 'דגנים' כאלה בערוגותינו."

"על מה תרצה שארצה?" שאלתי.

"על ענווה." השיב האב השכול.

הופתעתי מהנושא והתלבטתי. הגעתי לאולם מלא בסגנים ובסרנים מצטיינים וחשתי כמו בתוך בועה זעירה של תום לב ומסירות, המשייטת בחלל הציני הרחב.

הרצאתי עסקה בתהליכים גלובליים, שמצד אחד מעצימים את האדם ומצד שני מנכרים אותו. איך כל זה קשור ב"ענווה"? דומני כי מילת הקוד שמסר לי ורטמן מבטאת באופן מזוכך את האטום המוסרי שמאיים להתבקע בשל אותם תהליכים כבירים.

מה לדעתכם הוא קוד הענווה, שאלתי את הקצינים הצעירים באולם. הסכמנו ביחד על העקרונות הבאים:

 

אני מניח שיש משהו גדול וחשוב יותר מהקיום הזמני

אני מאמין שהאלטרואיזם הוא התכלית העליונה של הקיום

אני נכון לתת קורבן אישי עבור הגשמת ערכים חיוביים

אני משתדל להיות סקרן ולא חדל ללמוד

אני יודע שאפשר למצוא יופי ייחודי בכל אדם ובכל תרבות

אני מתאמץ לא לשקר לעצמי ולזולת

אני מחפש אחר האמת בכל דרך, ולא פוסל מראש שום עמדה

אני מקבל שכל עבודה מכבדת את בעליה ובלבד שתיעשה במסירות

אני מנסה להתעלות על עצמי ולהתקדם, אבל לא בכל מחיר

אני מנסה ליצור ולהוסיף משהו משלי לחברה שסביבי

אני מודה בטעות, בחולשות ובכישלון ולומד כיצד להתגבר ולהשתפר

אני מוקיר את כל מה שניתן לי

אני מודה לאלה שהעניקו לי, ומבין שיש לי יותר מלרבים אחרים

אני משתדל לצרוך במידה ולא להיות חמדן

אני לא מנצל את המעמד שלי למטרות לא ראויות

אני מנסה להיכנס לנעליו של הזולת ולהבינו

אני פתוח לביקורת מנומקת, גם נוקבת

אני יודע שכל האנשים שלמים וכולם פגומים

אני משתדל לאזן בין גאוות יתר לצניעות יתר

אני לא נותן לעצב ולדיכאון להשתלט עליי

אני חותר למשמעות בחיי, ומחפש אותה במעיינות הרוח ולא החומר

 

הקצינים שהשתתפו במפגש ההוא נלחמים עכשיו בחזית "צוק איתן". הם שומרים על חיינו, ומחדדים עבור עצמם ועבורנו את משמעות החיים. הם חיים על פי קוד הענווה ואנחנו מרכינים ראש בפניהם.

 

 

* * *

ברכות חמות לבת-אל, לשי ולליאם

להולדת הבת והאחות

דריה

חִימֵשִׁית ליהודה ראב

יופי שהתרחבה המשפחה!

 

 

* * *

מלכה נתנזון

מצלע אהבתך

 

מצלע אהבתךָ נבראתי

ואשימנה תחת ראשי

 

כף פתוחה עין הלב

שפת מלאכים לו

אוגר

ומשייר 

 

*

כקימשוני קיץ פניך

בידך האחת וירגיליוס

בשנייה – אני

 

פרחי האימה התלויים בעיניך

פורחים בתוך גרוני

מעוטפת בלובנם

אני מנסה לחלץ עצמי

אבל כצִפחת כד הם מהודקים

לחזי

 

*

בכף הקלע של שמורות עיניך

שוכן התוהו

מניפת סחף עוטפת גם אותי

 

*

לא על אַיָּל מַצְמִיחַ פְּתוּתֵי זָהָב

הושיבתני אמי

לא על גב אֲרִי

אבל האדמה, על שדותיה הקמלים

הצמיחה פיריונה בי

 

עכשיו המילים בידי

והמופתים?

בממגורות יוסף

"שלא תכלה הנבואה מן הארץ"

שלא תכלה בי

 

* * *

יהודה דרורי

המנהרות בעזה – ככשל מחשבתי

 של מערכת הביטחון

השימוש הצבאי במנהרות היה ידוע עוד בעולם העתיק ונעשה בו שימוש שוטף כמעט בכל המלחמות בהיסטוריה, כולל ב-7 מלחמות שונות במאה העשרים, כולל מלחמות הערבים נגדנו. מסיבה שקשה להבינה, כל האנשים הטובים אצלנו, שישבו בעמדות חשיבה והחלטות, אף שהיה בידם מידע על איום זה, ועל היקפו, לא השכילו לרדת למשמעותו החמורה לעתיד ביטחון ישראל, ולא טיפלו בדרכים לניטרולו.

כל דיבוריהם של הממונים על ביטחוננו בתקשורת בסגנון: "ידענו," "פעלנו," "ניסינו" ו"אין פתרון" באים לכסות על מחדל מחשבתי. מודיעיני והערכתי (ואולי גם כלכלי במאבק בין התעשיות הביטחוניות...)

אבל הדוגמא הטובה ביותר לכך היא החלטת מערכת הביטחון (פחות מחודש לפני פרוץ הקרבות), לבטל את כיתות הכוננות בקיבוצי עוטף עזה ופקודה להחזיר נשקם למחסנים ולבטל את משרות רכזי הביטחון שם!

כל תירוץ להוראה חסרת אחריות זו אסור שתיפול על הש"ג. האחראים להחלטה זו יהיו חייבים לתת את הדין על כך – כי אין פה: "אופסס... פיספסנו, סליחה." היתה פה החלטה מוטעית ביסודה כי התעלמו ממודיעין, מכוונות של אוייב אכזרי ומהאופציות שלו.

אנשים כאלו, שהחליטו זאת, אסור שימשיכו בתפקידם כאמונים על ביטחוננו. חייבים להקים ועדת חקירה שאנשיה לא מתוך צה"ל או מערכת הביטחון. כבר הוכח בעבר, שאנשי מערכת הביטחון אינם בדיוק אובייקטיביים כאשר נערכת חקירה על פעילותם.

כאשר ראש מפא"ת מופיע בטלוויזיה ואומר שנוסו כל הכיוונים לזיהוי מנהרות, ומנגד מופיעים לפחות 4 מדענים ("עם קבלות") הטוענים שהציעו פתרונות למצב ונידחו על הסף, הרי שהוא הראשון שצריך להופיע עם הסברים טובים בפני ועדת חקירה. המדען (אל"מ) עוזי שרון ז"ל (ממציא הלייזר הרפואי הראשון בעולם), שהיה אחראי על המחקר והפיתוח הביטחוני בשנות ה-50, סיפר לי שבהזדמנויות שונות, בשנות השבעים והשמונים, הציע למערכת הביטחון  מערכות נשק התקפי והגנתי חדישות שהמציא ונדחה על הסף... כאשר תמהתי כיצד זה ייתכן? הוא ענה: "הם חושבים שהם הכי חכמים בעולם בעוד שהם לא מבינים דבר על מערכות שלא קיימות עדיין ואשר הם לא חשבו עליהם..."

אני מניח שגם פה הופיע הסינדרום הזה של "הכי חכמים בעולם..."

ללא הרס מוחלט של מערך המנהרות הסכנה תגבר בכל הגבולות. אנחנו חייבים להבין כי להצלחת שיטת המנהרות ע"י החמאס (והצלחה לגבי האויבים שלנו תהיה אפילו מנהרה אחת שתישאר להם למטרות תקיפה) – תביא למנהרות נגדנו מכל כיוון אפשרי, וזאת מפני שהאוייב שכשל רבות נגדנו ביבשה, באוויר ובים, יחשוב שמצא סוף-סוף היכן אנחנו פגיעים וחשופים.

לכן, כל הפסקת אש ללא הרס או ניטרול מוחלט של כל המנהרות בעזה, תביא עלינו אסונות עתידיים. זאת הסיבה  מדוע חיילי צה"ל, מפקדיו, והציבור – כולם בעד "ללכת עד הסוף" בנושא זה אחרת, זה הסוף שלנו.

טלטלה מחשבתית גם בנושאים אחרים שעלינו לדון בהם מיידית. כבר קראתי מישהו שציין נכונה שחטיפתם ורציחתם של שלושת בחורינו לא היה לשווא, כי מעשה זה הביא לחשיפת סכנת המנהרות ולפעולת צה"ל הנוכחית וגם להרס תשתיות החמאס ביו"ש.

אני רואה משהו אפילו מעבר לכך, כמו הצורך בפגיעה בכל מי שמממן ומחמש את הטרור נגדנו, אינני מבין מדוע שלא נפעל נגד קטאר ואיראן בצורה כואבת על סיוע לטרור נגדנו. העולם שונא את הטרור ומפחד ממנו, אני מניח שאכן יגנו אותנו כלפי חוץ אולם נזכה להערכה עולמית על פעילותנו נגד הטרור, פעילות שממשל חוסיין (אובמה) הוריד למינימום...

אני מציע שוועדת החקירה תבדוק מדוע לא בוצע דבר בנושא ב-10 השנים האחרונות (למעט מיספר מעצרי נשק בדרך לאוייב או השמדתו בדרך). אני מניח שפגיעה בתעשיית הנפט של קטאר ואיראן, שכה פגיעים, תבהיר להם את המחיר אשר עליהם לשלם עבור פעילותם למען הטרור בכלל ונגדנו בפרט.

ולבסוף, אנחנו חייבים להדק את הפיקוח ומערכת העונשים וההטבות של ערביי ישראל, אלו ששוב הוכיחו את עוינותם ואלימותם נגדנו ונגד המדינה. ובו-זמנית לעודד את הנאמנים, את המתגייסים ואת הקהילה הנוצרית.

כדאי שוועדת החקירה תדון גם בנושא זה ותגיש לממשלה המלצות לפעולה, וכל מילה נוספת בנדון, מיותרת.

 

 

* * *

אורי הייטנר

1. לְמה יִקָרֵא ניצחון?

בנאום שנשא השבוע בביירות, שיבח נסראללה את לוחמת חמאס ברצועת עזה, ואמר ש"לפי הגיון ההתנגדות, כבר ניצחתם." על פי הגיון ה"התנגדות" הוא צודק. על פי אותה תורה, עצם המלחמה נגד ישראל, אפילו יום אחד, אפילו שעה אחת, היא ניצחון. ומכאן, שכל מה שמעבר לזה, הוא ניצחון גדול. אין ספק, שבתום המלחמה, תהיינה תוצאותיה אשר תהיינה, יכריז חמאס על ניצחון היסטורי ויוציא את ההמון לחגוג ברחובות. מי שמצפה להנפת דגל לבן בידי חמאס והודאה בתבוסה, מצפה לשווא – אין מצב שזה יקרה, למרבה הצער. אולם אסור לנו ללכת שבי אחרי המלחמה הפסיכולוגית של האוייב.

במאמר שפרסמתי ערב ראש השנה שאחרי מלחמת לבנון השנייה, הכתרתי את נסראללה לאיש השנה. טענתי, שאם צה"ל, שהביס בשישה ימים תבוסה מוחצת שלושה צבאות ערב, מסיים 34 ימי מלחמה נגד ארגון טרור קטן ב"ניצחון בנקודות", כהגדרת הרמטכ"ל דן חלוץ, יש לראות זאת כתבוסה מבישה וכניצחון של חיזבאללה.

היום, בפרספקטיבה של 8 שנים, ברור לי שטעיתי בגדול. דברי הרהב והניצחון של נסראללה אינם יכולים לחפות על העובדה, שבזכות המלחמה, גבול שדימם במשך ארבעים שנה, הוא כבר 8 שנים גבול שקט כמעט לחלוטין. מסתבר שהמכה שחטף חיזבאללה יצרה הרתעה של ממש, שהניבה לפחות 8 שנות שקט. זהו ניצחון ישראלי חד משמעי.

מלחמה נגד ארגון טרור או גרילה, אינה מסתיימת בכניעה. הניצחון הוא יצירת הרתעה, או כפי שהגדיר זאת שר הביטחון יעלון בראשית "צוק איתן": "חמאס יחטפו מכה כזו, שלא יהיה להם חשק לפגוע בנו." זאת הגדרה נכונה לניצחון, אלא שבניצחון כזה ניתן להיווכח רק בדיעבד, כעבור שנים אחדות.

מלחמת "צוק איתן" (ולא בכדי איני מגדירו כ"מבצע") תבחן בתוצאה אחרת, חשובה אף יותר מיצירת הרתעה שתביא לשקט – בהשמדת המנהרות. לנוכח הצלחת "כיפת ברזל", שהפכה את האיום האסטרטגי המרכזי של האוייב – ירי תלול מסלול על מרכזי האוכלוסייה הישראליים כמעט בכל שטח מדינת ישראל – לבלתי אפקטיבי, בנה חמאס את מפלצת המנהרות כאיום המרכזי על ישראל. היה בכוונתו להשתמש במנהרות לביצוע מגה פיגוע שהיה מעמיד בצל את 11 בספטמבר בארה"ב – אילו מאות מחבלים חמושים ולבושים במדי צה"ל היו חודרים במקביל למספר יישובים ועורכים טבח המוני באלפי אזרחים ישראלים – נשים וילדים, גברים וקשישים, חוטפים ילדים לתוך עזה, והופכים אזרחים ישראלים למגן אנושי שלהם, בתוך היישובים עצמם. מיותר לציין איזו מכה מוראלית היה מגה פיגוע כזה גורם לחברה הישראלית.

מלחמת "צוק איתן" סיכלה את האסון הלאומי הזה, וזה הניצחון הגדול שלנו במערכה.

זו גם התבוסה הגדולה של חמאס – חיסולה של המערכת האסטרטגית שבנו ושהשליכו עליה את מלוא יהבם. ניתן להשוות את סיכול איום המנהרות, להפצצת הכורים בעיראק ובסוריה, מבחינת המשמעות של האיום.

היו לחמאס הישגים מסויימים במערכה. את הגדול בהישגיהם הם קיבלו במתנה מרשות התעופה האמריקאית. אך בסך הכול, הם כשלו כמעט בכל מטרותיהם.

ברגע שתושמדנה כל המנהרות, יהיה זה ניצחון גדול של ישראל. אסור להפסיק את המערכה רגע אחד לפני כן. ועד אז, יש להמשיך ולהשמיד את תשתית חמאס, להרוג מחבלים רבים ככל הניתן ולעשות כל מאמץ להגיע למפקדים, המסתתרים מתחת לקרקע בעזה.

 

2. צרור הערות 27.7.14

* הפצועים המשתחררים מבית החולים וממהרים לשוב לחבריהם במערכה. החיילים שהשתחררו מהצבא ומיד התנדבו להמשיך לשרת ולהיכנס עם חבריהם לרצועת עזה. הלוחמים שאיבדו את טובי חבריהם לנגד עיניהם, והם ממשיכים לדבוק במשימה בנחישות. המפקדים והחיילים המחרפים את נפשם במלחמה שאין צודקת ממנה, להגנה על הבית, על אזרחי ישראל, מפני אויב ברברי החותר להשמיד את מדינת ישראל ולרצוח יהודים רבים ככל האפשר. הרבבות שהתייצבו ללוות חיילים בודדים בדרכם האחרונה – אלה הם פניה היפות של הישראליות.

העשבים השוטים המפגינים נגד זכותה של ישראל להגן על עצמה ועל חיי אזרחיה ומעניקים רוח גבית לטרור נגדנו. העיתונאים והאמנים המסיתים נגד חיילי צה"ל וטייסי חיל האוויר. הביריונים האלימים הפוגעים באלימות באותם מפגינים ובפיהם שאגות מוות. המזנבים אחרי קצין מצטיין בצה"ל, שעה שהוא מנהיג את לוחמיו אל הקרב וקוראים לפיטוריו כיוון שקרא מהתנ"ך ואפילו הזכיר את אלוהים, רחמנא לצלן – אלה הם התגלמות הישראלי המכוער.

 

* מבצע "צוק איתן" גובה מאיתנו מחיר דמים כבד – הרוגים ופצועים, מטובי הקצינים והלוחמים של צה"ל. חובתנו לבנים שמסרו את נפשם, היא להבטיח שמותם לא היה לשווא. שהמערכה לא תסתיים בעוד הפסקת אש מן הסוג של הסבבים הקודמים, אלא בניצחון.

כפי שכתבתי לפני הפעולה הקרקעית, ניצחון – פירושו: א. השמדת כל המנהרות. ב. חיסול בכירי הטרור המוצאים מסתור מתחת לקרקע ברצועת עזה. ג. השמדת רוב מערך הטילים. על כך אני מוסיף יעד נוסף: יצירת רצועה סטרילית לאורך הגבול, שאסור יהיה לפלשתינאים להיכנס אליה, כדי לסכל את חידוש מפעל המנהרות (כל עוד אין מענה טכנולוגי הולם). 

 

* אני גאה בהחלטת הקבינט, שהתקבלה פה אחד, לדחות את ההצעה להציל את חמאס.

 

* לא התלהבתי מ"הפסקת האש ההומניטרית" בת 12 השעות, אך קבלתה היתה החלטה טקטית נכונה. היתה זו דרך אלגנטית לדחות את הצעתו של קרי בלי להשפיל אותו, ובלי להצטייר כמי שאומרים רק "לא". מה שחשוב הוא שהפסקת האש לא כללה את הרס המנהרות. הארכת הפסקת האש לארבע שעות נוספות כבר היתה ממש מיותרת, אך נסבלת. אולם מרגע שחמאס ירו, היה צריך לחזור ולתקוף בכל הכוח, אף יותר מכפי שפעלנו עד כה. ועכשיו, כל דיבור ודיון על הארכת הפסקת האש, הוא נזק חמור למאמץ המלחמתי (אלא אם מדובר בטקטיקה שנועדה להוכיח שהפלשתינאים ממשיכים לירות, על מנת להאריך את ההישג המדיני של התמיכה הבינלאומית במבצע ובהחרפתו).

 

* נאומו של קרי במסיבת העיתונאים בקהיר היה חמור ומאכזב. קרי יצר בדבריו איזון בין הסבל הישראלי והסבל הפלשתינאי, בלי לציין מי התוקפן ומי המתגונן ובלי להזכיר שאותו גורם אשם בסבל של שני הצדדים – חמאס.

 

* יש לדחות על הסף כל מעורבות של טורקיה בדיונים על הפסקת אש. על ישראל להודיע פומבית שטורקיה היא גורם עוין ובלתי רצוי.

 

* ההתלהמות האנטישמית בנאומיו הצווחניים של ארדואן, ההתפרעויות האנטישמיות האלימות של ההמון התורכי המוסת בידי ארדואן, ההנחייה למשטרתו של ארדואן לא להפריע לפורעים האנטישמים המוסתים בידי ארדואן להמשיך במעלליהם, וההתעללות בישראלים שנתקעו בתורכיה, הן סיבות לארבע התנצלויות חדשות של נתניהו בפני טורקיה.

 

* כל בר דעת מבין היום, שאיום המנהרות הוא איום אסטרטגי חמור. איום המנהרות מצביע על הגיחוך בטענת הסרק על פיה בעידן הטילים אין משמעות לשטח וניתן לוותר על גבולות בני הגנה.

 

* ההישג הגדול ביותר של חמאס במלחמה הזו, היה ביטול הטיסות של חברות זרות במשך 24 שעות. עכשיו נחשוב על המשמעות של נסיגה מיו"ש.

שיא עונת התיירות. נתב"ג 2000 הומה באלפי נוסעים, תיירים וישראלים. לפתע, צצים מתוך עשר מנהרות ברחבי נתב"ג מאות מחבלים, לבושים מדי צה"ל, חמושים מכף רגל עד ראש, יורים ומשליכים רימונים לכל עבר. 11 בספטמבר שלנו. זאת המשמעות של נסיגה מיו"ש.

 

* אל תבהילו אותנו בתרחישי אימים... תפסיקו להלך אימים על הציבור... אנשי האתמול...

לא, איני חוזה כאן את התגובה לתסריט שציירתי. אני בסה"כ מצטט את מה שנאמר למתנגדי אוסלו וההתנתקות.

האמת היא שמתנגדי אוסלו היו קצרי ראות, חסרי מעוף. הם הזהירו מקטיושות על אשקלון. לא היה ביניהם אפילו אחד שצפה טילים מעזה לעבר חיפה. או אשדוד.

 

* קראתי פרסום רשמי של "שלום עכשיו", בדף הפייסבוק שלהם. השורה התחתונה – זה הזמן לשלום עכשיו... אבו מאזן וגו'.

ולא יכולתי שלא לנוד בצער, צער עליהם. אולי אפילו קצת חמלה. האם להיות מנותקים זו מחלה חשוכת מרפא? עד כמה ניתן לעצום עיניים, לאטום אוזניים, לחיות בבועה? איפה הם היו בעשרים השנים האחרונות? איפה הם היו בעשרים הימים האחרונים? האם לא ניתן לצפות מאנשים מבוגרים לקצת קשר למציאות? זו ציפיה מוגזמת?

 

* האגודה לזכויות האזרח בשיתוף עם הארגונים האוטומטיים בצלם, גישה, האגודה לזכויות האזרח בישראל, הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל, המוקד להגנת הפרט, יש דין, עדאלה, מחסום watch, שומרי משפט-רבנים למען זכויות האדם ורופאים לזכויות אדם, פרסמו מכתב ששיגרו ליועץ המשפטי לממשלה, שהוא הטיוטה לעלילת גולדסטון 2. האם לטרוריסטים של חמאס יש סייענים נאמנים מהם?

 

* הארגונים המתקראים בכיבוסית ארגוני "זכויות האדם", אדישים לגמרי לחייהם של אזרחים וילדים פלשתינאים. אילו היה אכפת להם מהילדים הפלשתינאים, הם היו מרעישים עולמות, מזעיקים שמים וארץ, מעוררים את מצפון העולם נגד חמאס, ההופך אזרחים וילדים למגן אנושי ותופס אחריהם מחסה לביצוע פשעיו נגד האנושות – ירי הטילים המכוון לעברי אזרחי ישראל וילדי ישראל. אילו אכפת היה לאותם ארגונים מחייהם של אזרחים וילדים פלשתינאים, הם היו מעלים על נס את צה"ל, שמסכן את חיי לוחמיו ואיבד חיילים יקרים בניסיון ההרואי להימנע ככל הניתן מכל פגיעה במגן האנושי של הטרוריסטים.

אולם כפי שלא איכפת לכל אותם ארגונים מחייהם של אזרחי וילדי ישראל, לא איכפת להם גם מחייהם של האזרחים והילדים הפלשתינאים. כל מטרתם היא לפגוע בישראל, לנגח אותה ולהעליל עלילות דם מרושעות על צה"ל.

מה גורם לישראלים לנהוג כך נגד עמם ומדינתם? מצטער, איני שייך לדיסציפלינה המקצועית שמסוגלת להתמודד עם תופעות כאלו.

 

* אהוד בן עזר נוהג לכנות את התופעה הזו "אידיוטים מוסריים". אידיוטים אני מבין, אבל... מוסריים?!

 

[אהוד: אני מכנה את המחלה הזו בשם אידיוטיזם מוסרי, ולכן מי שלוקה בה הוא אידיוט מוסרי, ואין לכך שום קשר למוסר בנפרד אלא למוסר האידיוטי].

 

* המפגינים נגד המלחמה הם בעיניי עיוות מוסרי. טיעוניהם מרתיחים. אבל זכותם המלאה להרתיח ולהכעיס ולהיות עיוות מוסרי. זאת מהותה של הדמוקרטיה. אני בוש ונכלם מכך שחצי משטרת ת"א נדרשת להגן על זכותם להפגין.

 

* אני קורא בפייסבוק טענות ומענות וביקורת חריפה על אופן הסיקור התקשורתי של המלחמה, כאילו הוא במקרה הטוב נייטראלי, אם לא משרת את חמאס. לא יוצא לי לראות הרבה טלוויזיה, אולם ממה שאני רואה (לרוב בערוצים 2 ו-1) אני ממש לא מסכים עם הביקורת. הסיקור מקצועי והרוח פטריוטית בהחלט ומשקפת את רוח העם ואת הקונצנזוס הרחב התומך במלחמת האין ברירה. הטלוויזיה אינה מהאו"ם, ברור מי זה אנחנו ומי זה האוייב, מי הטובים ומיהם הרעים, מי הצודקים ומי המנוולים. הטלוויזיה בהחלט מבליטה את הישראליות היפה המתגלה במלחמה הזאת. נדמה לי שהביקורת היא אוטומטית, רפלקס מותנה.

(וכשבפרסומות מראים את בן כספית, אני ממהר לזפזפ).

 

* ריבוי דעות הוא דבר חיובי. טוב לשמוע ולהשמיע דעה אחרת, גם דעה המנוגדת לקונצנזוס, גם דעה חתרנית. טוב להטיל ספק, טוב לאתגר את המחשבה, טוב להשחיז את עמדתנו עם עמדה נגדית. לעיתים דעה נגדית מאתגרת ורק מחדדת את צדקת עמדתנו, ולעיתים היא גורמת לנו לבחון את עצמנו ולמצוא כשלים בגישתנו.

הבעיה בדעות נגד המבצע, הוא שהן אינן מאתגרות, אינן מעוררות מחשבה, אינן מחדדות. זו התנגדות אוטומטית, ללא כל הצעת חלופה, ללא כל מחשבה. הנה, לדוגמה, קטע מתוך מאמר של יגאל סרנה ב"ידיעות אחרונות" נגד "המלחמה המיותרת הזאת": "כאשר אתה סוגר מיליון ושמונה מאות אלף איש על שטח של 360 קמ"ר תחת מצור צבאי כבד... מי לא יחפור לחופש, לסחורות, למזון, לקרב?"

אתם מבינים את הגאון, חתן פרס סוקולוב? כשנגמר אקיבוש האכזרי, החלפנו אותו במטסור אכזרי. וכך, לא נותרה ברירה לנצורים הרעבים ללחם וצמאים למים, אלא לחפור בציפורניהם מנהרות לחופש.

הוא אפילו לא רשע. הוא סתם טמבל. 

 

* יש לי חבר יקר, תומך ותיק ועקבי במר"צ. איננו מרבים לדבר על פוליטיקה – יש לנו כל כך הרבה דברים משותפים ולמה לריב על המפריד בינינו? השבוע שוחחנו, והוא הביע דאגה מכך שלאחרונה הוא יותר ויותר מסכים עם הדברים שאני כותב... הוא הביע תמיכה בלתי מסויגת במלחמה, ואמר שאסור להפסיק אותה בלי להשלים את המלאכה. יש לי תחושה חזקה, שהוא מבטא את מרבית מצביעי מר"צ, בניגוד להנהגתם שיצאה נגד הפעולה הקרקעית.

 

* בראיון לאילנה דיין, הצדיק גלעד שרון את ההתנתקות, בטענה שאלמלא יצאנו מרצועת עזה, הרי שבמלחמה הזו, חוץ מהטילים שיורים על כל מדינת ישראל והמנהרות לאורך הגבול, היו יורים גם על יישובי גוש קטיף וחופרים מנהרות גם אליהם, וזה נחסך בזכות ההתנתקות.

השתכנעתי. אני חושב שהוא הציע פתרון מצוין למצב הנוכחי – לעקור את יישובי עוטף עזה. כך לא היינו שומעים היום על צבע אדום באותם יישובים ולא על מנהרות לתוכם.

 

* האם חוליה של "כידון" כבר התמקמה בקטאר?

 

* "כיפת ברזל" היא הצלחה כבירה, אמל"ח בעל משמעות אסטרטגית למערכה. ובכל זאת, כדאי לבחון לעומק את חלופת ההגנה מפני טילים באמצעות מערכת לייזר (נאוטילוס). אם אכן המערכת מוצלחת כפי שטוענים הוגיה, היא טובה לאין ערוך מ"כיפת ברזל". לא זו בלבד שעלות כל יירוט היא 5% מאשר ב"כיפת ברזל", היא אמורה ליירט את הטילים על הגבול. נתאר לעצמנו את פני המערכה ללא אזעקות, ללא "צבע אדום", ללא מקלטים, ללא הצורך לתפוס מחסה, ללא ביטולי טיסות, ללא פגיעה כלשהי בעסקים, עם משחקי הליגה האירופית בישראל ועם הופעתו של ניל יאנג. נתאר לנו מלחמה שבה האוייב יורה מאות טילים, וכולם היו נתקלים בקיר בלתי עביר על הגבול. זו היתה מערכה שונה באופן מהותי, לטובה. יתכן שהאוייב היה מתייאש ונכנע.

היתרון של "כיפת ברזל" הוא שהיא כבר הצלחה מוכחת, אולם עלינו לבחון במלוא הרצינות את חלופת הלייזר.

 

* הלקח מהאיום החמאסי לאיום האיראני, הוא שישראל חייבת להתייחס לגרעין האיראני כאל איום אקוטי, שנועד למימוש ולא להרתעה. חובתה של ישראל למנוע בכל מחיר את האיום הזה.

 

* אני מודה ומתוודה, אף שזה לא כל כך נעים לי, שיש מקרים שבהם אני דווקא מעודד את חמאס. ביום ה' שעבר בלילה קיוויתי מאוד, שהם יצליחו לירות על ירושלים, כיפת ברזל לא תצליח ליירט, והטיל ייפול על ראש המתפרעים במחסום קלנדיה.

 

* התפרעויות של ערבים ישראלים במשולש, בעיצומה של מלחמה וירי טילים על אזרחי ישראל – בתמיכה באויב הטרוריסטי, הן פגיעה קשה במרקם העדין של יחסי יהודים וערבים בישראל. ההתפרעויות הללו גורמות לפגיעה משמעותית בערביי ישראל וביכולתם להשתלב במדינה.

 

* גלובליזציה גלובליזציה, אבל הוכח ההכרח בעצמאות תעופתית. הדבר נכון גם בענפים נוספים.

 

* עם ביטול הטיסות של החברות הזרות, "אל על" הקפיצה מחירי טיסות. ניצול מצוקה ביטחונית כהזדמנות עסקית, הוא בהגדרה – ספסרות מלחמה חזירית.

 

[אהוד: מ"אל על" טוענים שאלה התעריפים הרגילים לתאריכים האלה של השנה. חוץ מזה, איזו התחייבות יש ל"אל על" כלפי נוסעים שמראש לא רצו לטוס בה והעדיפו חברות אחרות, כולל טורקיות? אז שישלמו עכשיו במיטב כספם, ויחשבו פעמיים באיזו חברה זולה ולא-אמינה לטוס בפעם הבאה!]

 

* איגוד טייסי "לופטהנזה" מחו על החלטת החברה לחדש את הטיסות לישראל. לא זכור לי שהם פחדו כל כך בבליצקריג על לונדון.

 

* ווטסאפ – ונוסף אף הוא על אויבינו.

 

* משה פלד, חבר קיבוץ בית השיטה, לשעבר חבר כנסת וסגן שר החינוך, הוא אלוף משנה במילואים, לשעבר מח"ט בשיריון וסגן מפקד אוגדה. מאז סיים את תפקידיו הפיקודיים, הוא מתנדב למילואים כנהג של מוביל טנקים. מראשית המבצע, כבר שלושה שבועות, משה משרת במילואים, מסיע את המוביל, נפגש עם השיריונאים הצעירים ומעניק להם השראה. משה הוא בשנתו ה-70!

ב-1985, לאחר אסון הספארי במרג' עיון, בו נהרגו 14 חיילי סדנת חימוש ועוד 14 נפצעו, משה גייס את עצמו למילואים, ובמשך מיספר שבועות עבד בהתנדבות בסדנה כחימושניק לכל דבר. הוא הגיע אליהם במדים, ללא דרגות, ועד יומו האחרון עימם, החימושניקים לא העלו על דעתם שמדובר באלוף משנה, סגן מפקד אוגדה.

הישראלי היפה!

 

* נאומו האחרון של פרס כנשיא, באירוע ההשבעה של הנשיא ריבלין, היה נאום מופתי. מופת של נאום ציוני, מופת של אהבת ישראל, מופת של הצגת צדקתה המוחלטת של ישראל במלחמה, ואחריותם ואשמתם המוחלטת של אויבינו לכל מוראות המלחמה, ולסבל של עמם. פרס היטיב להציג את האסון שהמיטו הקנאים הטרוריסטים על רצועת עזה, על בני עמם, ואת הצביעות של אלה התומכים ברוצחים ושוללים את זכותנו לא להירצח, ובראשם מועצת האו"ם המתקראת מועצת "זכויות האדם". רק הפִּסְקָה בזכות היוזמה הערבית קצת קלקלה, וביטאה שוב את הקושי של פרס בבוחן המציאות, תכונה שהיום אנו אוכלים את פירות הבאושים שלה.

 

* אהבתי גם את נאומו של הנשיא ריבלין. גם בימי המלחמה, הוא התמקד בנושאים הראויים לעשייתו של הנשיא – התחומים החברתיים, דמותה של החברה הישראלית ושל מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית, עם דגש על השוויון לערביי ישראל.

 

* החלטת הכנסת לדחות את הצעת החוק לביטוח פנסיה ממלכתי, פוגעת בחברה ובעיקר בחלשים בה, פוגעת בערבות ההדדית ובלכידות החברתית, פוגעת בעתידם של אזרחי ישראל. בימי מלחמה אלה כדאי לזכור ולהזכיר, שהביטחון החברתי הוא מרכיב משמעותי בביטחון הלאומי של ישראל.

 

* חדשות מסעירות. סעודיה החליטה לראשונה לאפשר לנשים להשתתף בבחירות המוניציפליות. לנהוג עדין אסור להן. מי אמר/ה להשתלב במרחב ולא קיבל/ה?

 

* אפרופו המילואימניק שהציע נישואין לחברתו דרך התקשורת. בעוד ימים אחדים אני חוגג עשרים שנות נישואין, ועדין לא הצעתי נישואין לאשתי.

 

* לכבוד שר הביטחון מר משה, היי, בוגי!

אנחנו כבר מכרים ותיקים, ואחרי שהצעתי לך את כל הפיתוחים שלי, אני מרשה לעצמי להציע לך את הפיתוח הגאוני ביותר שלי, נשק יום הדין. ויקרא שמו בישראל: "מערכת אדום לבן".

זה פשוט מאוד. אנו לוחצים על כפתור אדום, ומיד יוצא אסמעיל הניה, ומניף דגל לבן לאות כניעה.

מר בוגי, אני מבטיח לא לעזוב אותך לבד, הראש היהודי שלי ממשיך להמציא לנו פטנטים.

לילה טוב,

אני

 

* ביד הלשון: את הפינה הקודמת הקדשתי לביטוי "נופלים ההולכים ראשונה," וגם הפעם אמשיך באותו קו, ואעסוק בביטוי "חלוצים לפני המחנה," בהוקרה ללוחמי צה"ל המגנים עלינו ולוחמים בנחישות באוייב הטרוריסטי.

הביטוי מופיע בפרשה שקראנו בשבת שעברה, פרשת "מטות". לאחר שהשבטים ראובן וגד ביקשו נחלה באזורי המקנה הפוריים בעבר הירדן, חושד בהם משה שבכוונתם להשתמט מהמלחמה על כיבוש הארץ. הם משיבים לו, שלא זו בלבד שאינם משתמטים, אלא הם יהיו החלוצים לפני המחנה: "נחנו נעבור חלוצים לפני ה' ארץ כנען" (במדבר ל"ב, ל"ב).

סג"מ יובל היימן, נפל בקרב עם המחבלים ליד קיבוץ ניר עם, במבצע "צוק איתן". סבו יהודה, שאביו נפל במלחמת השחרור, ספד לו. בדבריו, ציטט הסבא את הפסוק הזה מפרשת השבוע, ודרש אותו: "למה נאמר 'נחנו' בלי האות אל"ף? כי החיילים החלוצים לפני המחנה צנועים ומבליעים את ה'א', את ה'אני' שלהם, כי הם פועלים לטובת הכלל."

 

 

* * *

עמר אל זנט

ד"ר מצרי לאסטרו-פיזיקה. כותב בעיתון "אל מצרי אל יום"

מבט מקנדה על המשבר הערבי

מתוך "על צד שמאל" בעריכת נפתלי רז

באדיבותה של המתרגמת יהודית הראל

שבתי לטורונטו שבקנדה, שם ביליתי שנים. הבחנתי בשינויים בדעת רבים מהתושבים ביחס למזרח-התיכון. "האביב הערבי" לא הוביל לשום מקום, ואף הצביע בפסקנות על כך שברבות מערי האזור – האופק לדו קיום בשלום, באווירה פלורליסטית ופתוחה, קלוש ביותר.

גם לאחר פתיחת המרחב הציבורי במצרים ב-2011 – התברר כי האפשרות להגיע להסכמות באמצעות דיאלוג חופשי ורציונאלי, לצד תהליך פוליטי מאורגן ומסודר המתנהל בדרכי שלום, הינה כמעט בלתי אפשרית. חילוקי הדעות הפוליטיים והתרבותיים הובילו להתפשטות האלימות. זה קרה במדינה הומוגנית יחסית, בשונה מטורונטו שרוב תושביה היגרו אליה ממדינות אחרות. ההגירות ממדינות עתירות סכסוכים גרמו להרעה ביחסי הדו-קיום בטורונטו. לכן, השאלה הדוחקת בראשיהם של רבים מתושביה היא האם וכיצד ניתן להמשיך בדו קיום על רקע התמשכות החיכוך רווי הדם [בארצות המוצא].

עד לאחרונה נותרה בעיית קליטתם בעייה אירופית במהותה. המצב בקנדה שונה. החשדנות הקנדית הכללית בעת הנוכחית ביחס לכל מה שהוא ערבי או אסלאמי, איננה נובעת רק מהמתרחש במזרח התיכון – אלא גם ממה שהתרחש בקנדה במהלך העשור האחרון. זאת, החל מדרישות מערביות ליישום החוק על הקהילות האסלאמיות, דרך הצטרפות קנדים מוסלמיים לארגונים קיצוניים, כולל אל קאעדה, ולאחרונה גם לדאע"ש, ועד לכוונות לפוצץ את הפרלמנט ולרצוח את ראש הממשלה, אשר נחשפו בשנת 2006.

רבים מהקנדים סבורים, כי חלק מהמהגרים אליהם מאזורנו, אינם מגיעים בשאיפה אמיתית להיחלץ מהמצב הקשה שממנו ברחו, אלא במטרה לייצר בקנדה מצב דומה למה שעזבו, תוך שהם מנצלים את תנאי הסביבה הפתוחה. התוצאה מתבטאת בכך שהחברות הפלורליסטיות נאבקות בהגירה, הנראית להם מסוכנת. הן סוגרות דלתות בפני מהגרים הבאים מחברות שלא השכילו להכשיר את החיים בקירבן – להבין את משמעותה של סובלנות, ואפילו בפני מי שרוצה לבקר לצורך מפגש מדעי או תרבותי גרידא.

התפתחויות אלה, אם יימשכו, תהיינה בעלות השלכות היסטוריות הרות אסון. יגדל הבידוד ויתרחקו אפשרויות המפגש בין החברה הערבית לבין העולם המודרני. בהמשך תגבר אצל שני הצדדים התחושה כי מתקיים מאבק בין תרבויות, מאבק שלא ניתן להכריעו אלא על ידי הכנעה מוחלטת של צד אחד את משנהו.

נראה, אם כן, כי בניית מציאות מצרית שונה, המתקיימת צד בצד עם פלורליזם, ושוררת בה מידה רבה של סובלנות, איננה בבחינת מותרות, כי אם דרך שתמנע את ההתפוררות הפנימית ואת המאבק המיותר, סר הטעם, עם העולם החיצון.

 

 

* * *

יוסי אחימאיר

אב"א אחימאיר נעדר משניהם

בעוד נשמעת האזעקה בתל-אביב, אני קורא בחב"ע את דברי ד"ר משה גרנות, עורך "הלקסיקון ההיסטורי של הסופרים העבריים מאז תש"ח", וברצוני להעיר לכותב הנכבד:

אין הבדל בין הלקסיקון שבעריכתך – לבין "לקסיקון ההקשרים לסופרים ישראליים".

בשניהם העורכים החליטו לעשות סלקציה, מי ייכנס ומי לא, מי ייכלל ומי לא, מי סופר ישראלי או עברי ומי (על פי שני הלקסיקונים) לא.

בלקסיקון שבעריכתך העלמת את הסופר ד"ר אב"א אחימאיר ז"ל – ועד היום איני יודע למה ומדוע.

אבי היה מנהיג אידיאולוגי-ציוני, פובליציסט, היסטוריון, וגם סופר עברי ומבקר ספרות עברי. מבין שישה הכתבים שיצאו לאחר מותו – הספר "אטלאנטידה או עולם ששקע" הוא קובץ סיפורים מופלאים מימי הילדות בעיר בוברויסק, שרק סופר מזהיר כמוהו יכול היה להעלות על הכתב. גם המונוגרפיות שלו, על ברל כצנלסון, על יוסף כצנלסון, על אברשה סטבסקי, זכרם לברכה, הן ספרות במיטבה, שמבוססת כמובן על היכרויות אישיות עם השלושה.

כרך נוסף: "עין הקורא – על סופרים וספרים, עיתונים ועיתונאים" הוא מבחר של כמה עשרות מסות ספרותיות מבריקות, שלא תמצא כדוגמתן בספרות העברית.

הספרים שיצאו עוד בחייו של אחימאיר – "רפורטז'ה של 'בחור ישיבה'", "עם קריאת הגבר" ו"יודאיקה" – אף הם ספרות והגות לכל דבר.

אבל למרבה הפלא (ואולי אין להתפלא על כך), גם עורכי הלקסיקון המתחרה לך – יגאל שוורץ וזיסי סתוי – מחקו את אב"א אחימאיר, כמו גם את נעמי שמר, שלמה סקולסקי, יהושע ייבין ויעקב וינשל, זכרם לברכה.

אי אפשר שלא לחשוב על עריכה מגמתית-פוליטית, בעריכת לקסיקון זה, שהרי כל החמישה היו אנשי רוח, שלא שחו בזרם השמאלני-הפוסט-ציוני. אז יבושם לעורכי שני הלקסיקונים רבי היומרה וההטייה (על שלושת העורכים כמובן יש ערכים), על הדרך והשיקולים שעל פיהם קבעו "מי לחיים ומי למוות" בין שתי כריכות ספריהם.

נזכיר לך, משה גרנות, ולשני עמיתך, כי עם כל הכבוד, כיום יש גם ויקיפדיה.

ההתנכלות לאב"א אחימאיר (עוד בחייו) והניסיונות להעלמתו (לאחר מותו) – לא יצלחו.

                                                                              

 

 

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

 

 

* * *

יעקב עמידרור

ייתכן שמתקרבת שעת ההכרעה

ציטוט מהעיתון "ישראל היום"

מבצע "צוק איתן" נכנס לשבוע השלישי, והשאלה האמיתית נותרה ללא מענה ברור וצריך יהיה לעסוק בה בימים הקרובים – האם לעצור כעת, או להמשיך במלוא המרץ קדימה?

חמאס החל את הסבב הנוכחי בירי של מאות טילים לעבר ישראל, הרחיב את תחומי האש וניסה לתקוף דרך המנהרות בעוטף עזה, מהים בחוף אשקלון ובמזל"טים, ככל שהתאפשר לו. אמנם הוא הצליח לגרום לרבים מאזרחי ישראל לרוץ למקלטים ולאזורי מחסה, אך הישגיו מעבר לכך היו דלים: שלושה אזרחים נהרגו מאש הרקטות והטילים, האחד אזרח במחסום ארז והשני אזרח מהפזורה הבדואית ליד דימונה. בהתנגשויות ברצועה וליד הגדר נהרגו כשלושים חיילי צה"ל ועשרות נפצעו. הנזק הכלכלי שנגרם לישראל מינורי יחסית לתל"ג או לכל מדד אחר, אם כי ההחלטה של חברות תעופה זרות, ובראשן האמריקניות, שלא לטוס לכאן היא בבחינת מכה מוראלית וכלכלית לא פשוטה.

ייתכן שהתחושה שאין ישראל שולטת במצב אלא נגררת היא הקשה מכול. קשה לעכל את העובדה שארגון טרור, שהוא מאחרוני אויבינו מבחינת עוצמתו, מאתגר את המדינה החזקה במזרח התיכון במשך ימים ארוכים ולא נכנע, ולא מעטים סביבנו ובארגון עצמו רואים בכך הצלחה של חמאס.

מנגד, ישראל הגיבה בנחישות. חיל האוויר המטיר בעזה אלפי טון של נשק מדויק, כשהוא מוגבל בעיקר על ידי הרצון להימנע מפגיעה באזרחים חפים מפשע. שאלת הטיפול במנהרות עלתה במלוא עוזה מתחילתו של המבצע. הצבא ומקבלי ההחלטות היו מודעים לאיום הנובע מהן כמו גם לקושי לטפל בהן. משנמשך המבצע וחמאס סירב להצעות הפסקת האש, להן הסכימה ישראל, נוצרה גם האפשרות לפעולה הכרחית אך קשה – זאת בהיבט הלגיטימציה הבינלאומית והאבדות שהיו צפויות במהלכה לצה"ל ולאוכלוסייה האזרחית, שחמאס מנע ממנה להתפנות מהשטחים שבהם נכרו פתחי המנהרות. המבצע הקרקעי, המוגבל מאוד גיאוגרפית, מכוון לדבר אחד עיקרי: איתור וחיסול יכולת השימוש במנהרות שהובילו מעזה לכיוון ישראל או לשטחה. אף שהמשימה מוגבלת אין היא פשוטה כלל ועיקר: היא מחייבת השתלטות על השטח הפתוח שבין הגדר לאזורים הבנויים, לרכוש בכוח שליטה על פאתי השטח הבנוי ששימשו אזורי כניסה למנהרות ולהילחם מול אוייב מוכן היטב בעומק השטח הבנוי באזורים מסוימים.

נראה שצה"ל עומד במשימותיו על אף האבדות בקרב הכוחות הלוחמים. צה"ל הצליח לאתר לא מעט מנהרות ומתנהל בזהירות הראויה לאיתור מנהרות נוספות ולחיסול אלו שאותרו. בעורף, הקרוב לגדר והעמוק יותר, הצליח צה"ל, בעזרת כיפת ברזל מול הטילים והרקטות והיערכות נכונה לאיתור ולהשמדת כל כוח חודר מהרצועה, למנוע הישגים מחמאס ומבני בריתו. אי הצלחתו של הארגון בולטת שבעתיים על רקע ההרס חסר התקדים של תשתיותיו ונכסיו ברצועה ובידודו באזור ובעולם.

אבל חמאס לא נשבר ולא נפל על ברכיו, הוא ממשיך לירות מטחים לא מעטים על רובה של מדינת ישראל, הוא סגר את שדה התעופה לוד לטיסות זרות והוא משיב מלחמה שערה בנקודות שבהן חדר צה"ל לרצועה וליד הגדר בפתחי המנהרות שלא אותרו ואף מצליח להרוג ולפצוע חיילים לא מעטים.

 

שעון החול המדיני מתקתק

בעזה היו מאז וכמעט מתמיד קיני מחבלים, אבל מ-1967, עת נכבשה הרצועה במלחמת ששת הימים, ועד ביצוע הסכמי אוסלו, לא נורתה משם אש על ישראל. תהליך בניית יכולות הירי החל לאחר מימוש הסכמי אוסלו, כשצה"ל יצא מהשטחים הבנויים שבהם התגוררו רוב הפלשתינים. כחמש שנים לאחר היערכותנו מחוץ לשטחים הפלשתיניים הבנויים, החל ירי הקסאמים. עשר שנים לאחר אוסלו, במהלך חסר אחריות ביטחונית, התנתקה ישראל מהרצועה ואיפשרה את חיבורה המלא לחצי האי סיני, מרכז טרור איסלאמי כבר בעת ההיא. חמאס מיהר להשתלט על עזה מכל בחינה שהיא – צבאית, שלטונית וחברתית – ואף על פי שברצועה עוד כמה ארגוני טרור (העיקרי שבהם הוא הג'יהאד האיסלאמי הנשען על סיוע של איראן) אין ערעור רציני על בכירותו ושלטונו.

לרצועה הוחדרו כמויות אדירות של נשק מכל הסוגים (תהליך שהואץ לאחר נפילת קדאפי, כשלוב הפכה מקור נשק חשוב לארגוני טרור ולמדינות סוררות), בין היתר בסיוע חיזבאללה ואיראן. עם אובדן השליטה על המעבר בין סיני לרצועה זרמו לרצועה מומחים וידע רב על אופן בניית אמצעי לחימה ברצועה עצמה, ולכך התלוותה הברחתן של מכונות מתאימות לאמצעי ייצור נוספים וחומרים קריטיים. התוצאה היא שברצועה יש כיום יכולת ייצור עצמית ועצמאית של רקטות לטווח ארוך ואמצעי לחימה נוספים כמזל"טים למשל.

עכשיו ישראל עומדת בלחימה קשה, כי ברבות השנים תירגם חמאס את היכולות שיש לו באופן מיטבי לכלל מערכת משוכללת שמאפשרת לו ירי טילים ורקטות לאורך זמן, והוא בנה מערך הגנה חפור היטב מרושת במנהרות שנותנות לו יתרון מול כל תוקף.

זאת תמונת המצב לאחר יותר משבועיים של לחימה. מנהיגי העולם מבינים את מעשיה של ישראל ומוכנים לעמוד מול הפגנות רחוב של גורמי שמאל ופלשתינים, אבל שעון החול המדיני מתחיל לתקתק וצריך יהיה להחליט מה הלאה, אם חמאס יעמוד בסירובו לקבל את הצעת הפסקת האש שנוסחה בידי מצרים.

עתה הזמן לשאול את השאלה האמיתית ואולי היחידה שיש לה חשיבות כיום: האם על ישראל להתייחס לאיום חמאס כאל מחלה כרונית שאי אפשר להיפטר ממנה, שיש לה השלכות יום יומיות לא נעימות אך נסבלות ומדי כמה שנים יש לעבור בגינה תקופה של טיפולים קשים המקנה שוב תקופה נסבלת – או להסתכן בניתוח קשה ומורכב שיש בו סיכונים רבים, אך אם הוא מצליח חלק ניכר מהשפעות המחלה נעלם, גם אם יש צורך בטיפול מתמשך של תרופות לאורך זמן.

ומהמשל לנמשל: יש אפשרות להגיע לכדי כך שלא יירו מרצועת עזה על ישראל, כפי שלא יורים מיהודה ושומרון על ישראל. לשם כך יש להחליט ולבצע מבצע קשה, מורכב ומסובך לכיבושה של הרצועה, מהלך שיעלה בחיי חיילים לא מעטים (רמז לכך ניתן לקבל מכמות החיילים שנהרגו עד כה בחיכוך עם השטח הבנוי במבצע הקרקעי הנוכחי).

מדובר במבצע שייתקל בדעת קהל עוינת בעולם ולא יזכה לתמיכה גם מפיהם של מנהיגים שעד כה תמכו במהלכיה של ישראל. הכיבוש כשלעצמו לא יספיק, צה"ל והשב"כ יהיו חייבים לבנות מחדש את היכולות המודיעיניות שאבדו עם הנסיגות (רובן כבר לאחר אוסלו), לרכז כוחות גדולים לניקוי שיטתי של עזה מאמצעי לחימה טילים ורקטות, לעצור או להרוג את אנשי חמאס שלא ייכנעו ולהגיע למצב ששרר ברצועה טרם יציאת צה"ל מהשטח הבנוי ב־1995, קרי שליטה צבאית מלאה ברצועה. שליטה כזאת פירושה אחד: צה"ל נפרס ברצועה על פי שיקוליו (אין צורך להיות בכל מקום כל הזמן) ופועל בתוך הרצועה, כולל בשטחים הבנויים, על פי צרכיו. הכול על פי הצורך הצבאי ובאישור הדרג הצבאי בלבד.

 

אם נצא – מי ייקח אחריות בעזה?

תהליך ניקוי הרצועה מאמצעי הלחימה ומעצר אנשי חמאס יימשך להערכתי כחצי שנה עד שנה ובמהלכו יהיו לצה"ל לא מעט היתקלויות קשות ואף נפגעים. יכולת חמאס להוות אתגר לצה"ל תלך ותקטן ובסופו של שלב זה יהיה צה"ל השולט היחיד בשטח, בדומה ליהודה ושומרון. צה"ל, על בסיס מידע מודיעיני, ימשיך לעסוק במעצרים ובסיכולים לאורך כל שהותו ברצועה, אך רמת הקושי והסיכון תקטן פלאים, רוב יכולות הטרור יסוכלו באיבן, ומדי פעם תהיה הצלחה לגורמי הטרור אך היא תהיה זמנית ואפשר יהיה להכילה. לאחר מכן – לא יירו על מדינת ישראל.

ייתכן מאוד שלבעייה הצבאית, המסובכת כשלעצמה, יתווסף סיבוך אזרחי מדיני, כי לא בטוח שיהיה מי שיסכים לקבל את האחריות על עזה גם לאחר שצה"ל יצליח במשימת השלטת השקט. צה"ל לא יוכל לצאת מעזה כי במקומו ייכנסו גורמי חמאס חדשים ואף קיצוניים מהם. במזרח התיכון הנוכחי כל ריק מתמלא בגורמים איסלאמיים חסרי כל עכבות ואחריות ואין לאפשר זאת על ידי נסיגה והשארת חלל שלטוני ברצועה ההרוסה. לכן ייתכן שמדינת ישראל תיאלץ לחזור לימים שלפני אוסלו, ימי "הממשל האזרחי", ולנהל בעצמה את הרצועה על 1.7 מיליון תושביה. זה עול שלטוני, כלכלי ומדיני לא פשוט, אם כי על אף כל ההבדלים שנובעים משינויי התקופה, כבר עמדנו בו במשך 28 שנים בעבר (1967-1995). זה מהלך קשה אך אפשרי, ארוך ורב סיכונים אך תוצאתו חד-משמעית - בסופו ייפסק הירי על מדינת ישראל מרצועת עזה ולא תיחפרנה שם מנהרות המאפשרות פגיעה בתושבי ישראל בתוך שטח מדינת ישראל.

מבצע גדול שכזה יעלה בחיי אזרחים לא מעטים בעזה, כי חמאס נלחם ויילחם מאחורי גבם ומתוכם, וחייהם שווים בעיניו כקליפת השום. אולם לטווח ארוך כיבושה של עזה יציל אזרחים פלשתינים רבים, כי תהליך "האחזקה" של השטח על ידי צה"ל עולה בחיי הרבה פחות אזרחים מאשר המבצעים השונים ברבות השנים. ייתכן ששינוי מבורך זה , על אף הטענות הקשות בדעת הקהל הבינלאומית בשלבי הכיבוש והניקוי, יקל על ישראל בסופו של דבר, שהרי מעבר לטענות נגד "הכיבוש", מהן לא נפטרנו גם עם הנסיגה המוחלטת מעזה, ישראל מגונה בעולם בעיקר עקב הרג אזרחים במבצעים החוזרים ונשנים במצב הנוכחי.

האפשרות השנייה היא חזרה על הסכמי "עמוד ענן" וההבנות שלאחר "עופרת יצוקה", כלומר לדחוף להסכמה להפסקת אש בתיווך כלשהו מיד בתום הריסת המנהרות. כדי להגיע להפסקת אש על ישראל יהיה לעשות ויתורים, בעיקר בתחומי הכלכלה, במשא ומתן שיתנהל במקביל להמשך המאמצים לפגוע מהאוויר בחמאס ותשתיתו ובמקביל לירי מתמשך של רקטות וטילים לעבר ישראל. לאחר הפסקת אש שכזו, חמאס ישוב וישלוט ללא מיצרים בעזה וימשיך לבנות את כוחו הצבאי ויכולותיו לקראת העימות הבא שיתרחש כאשר יחוש שהוא חזק דיו. אמנם לא יהיה לו קל לבנות את יכולותיו ולתקן את נזקיו הרבים כבעבר – שלטון א-סיסי במצרים לא יקל עליו – אבל מדובר רק בשינוי קצב התהליך.

כמובן שגם בצד הישראלי ינוצל הזמן לשיפור היכולות (כפי שכיפת ברזל, למשל, עברה שיפורים והגיעה למבצע הנוכחי מוכנה יותר), אבל צריך לקחת בחשבון שחמאס הוא שיקבע מתי יעמדו הצדדים למבחן. אני מעריך שבגלל הנזקים הגדולים שספג, בצירוף האילוץ המצרי ובידודו בעולם – יהיה תהליך השיקום ארוך וקשה לחמאס, ולכן הפסקת אש, גם ללא מבצע גדול מעבר להריסת המנהרות, תהיה ארוכה יותר. גם שקט זה יהיה זמני ולא מוחלט, ומדי פעם יהיה איזה משוגע תורן בעזה שיירה כמה רקטות על עוטף עזה, אבל ברור שאחרי מבצע כזה ישראל לא תפר את ההבנות "בגלל כמה רקטות". כך היה וכך יהיה גם בעתיד.

לצערי אלה הן שתי האפשרויות הריאליות האמיתיות: מבצע ארוך וקשה – שסופו שקט מירי על ישראל, או הפסקת אש – שתוביל בעתיד לסיבוב דומה נוסף. כל השאר, בין אם הן מהסוג של "נכתוש אותם וננתק להם את החשמל והמים ואפילו נרעיב אותם," ובין אם מהסוג של "לדבר ולהציע להם סיוע כלכלי ולהעצים את אבו מאזן" – הן הצעות חסרות פשר מעשי וללא קשר למציאות שבה מצויה ישראל, ביחס לעצמה (מוסר, כן מוסר) וביחס לעולם. הן יובילו לכך שלא יושג דבר ונחזור לבעייה המוצגת למעלה – או שנבזבז את זמננו לריק על פתרונות חסרי ערך. סיוע כלכלי הוא חשוב ואף נדרש על ידי חמאס כתנאי לקבלת ההצעה להפסקת אש וישראל צריכה לאפשרו, אבל הוא לא ישנה מהותית את עוינות חמאס.

 

ישאל ודאי הקורא – "ומה דעתך?"

כבר הסברתי לא פעם שדעתי הפרטית לא חשובה. חשובות מדעתי האישית העובדות וניתוחן, המאפשר לכל קורא לחשוב לבד ולהבין את מורכבות הבעייה וקשיי ההחלטה שתתקבל. מגיעה ברכת יישר כוח גדולה למקבלי ההחלטות על תבונת מעשיהם עד כה, נקווה שכך יהיה גם בעתיד, אך כדאי שנהיה מודעים לכך שלבעיות שבפניהן הם ניצבים אין פתרון קל ופשוט. לפעמים מחשבה נוספת והיסוס, בטרם קבלת החלטה שקולה יותר, ראויים לברכה. זה המקרה הראוי למחשבה שנייה ואף יותר.

 אמר לי פעם מנתח בכיר, כשהתייעצתי איתו לגבי ניתוח מורכב ומסוכן: לניתוח נכון להגיע אחרי שמוצו כל האפשרויות האחרות ואין ברירה סבירה אחרת, ואז, ורק אז, יש לעשות אותו באופן יסודי, על אף הסיכונים.

מי שמבין זאת טוב מכולם הוא המנתח עצמו, כי הוא מכיר טוב מאחרים לא רק את הסיכויים להצליח אלא גם את מחיר הסיכון של הניתוח.

 

הכותב הוא אלוף במילואים, לשעבר היועץ לביטחון לאומי של רה"מ וכיום חוקר בכיר במכון בגין־סאדאת באוניברסיטת בר־אילן

 

 

* * *

כמו ממ"ד באזעקה

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

 

רציתי להיות גליל הנייר

של בר רפאלי היפה

ואשכב לי שם למעצבה

במעמקי התחת שלה

רך ומפנק

ושומר על ניקְיון

העכוז של המדינה

כמו ממ"ד באזעקה

 

* * *

אוריה באר

הכוח הרב לאומי

זה קורה מפעם לפעם, ומפתיע אותי כל פעם מחדש. עיתונאי בכיר, חכם ובעל ידע נרחב, כותב דברים חסרי שחר. ממש מוזרים.

 הפעם אתייחס לבן דרור ימיני, שבמאמרו ב"ידיעות אחרונות" מיום 21.7 קרא לקבל את "תנאי החמאס, ולהוסיף עליהם תנאי, של פירוז הרצועה על ידי כוח בינלאומי."

ממש לא יאומן.

האם העיתונאי המנוסה זוכר את ועדות שביתות הנשק של שנות החמישים, שלא עשו מאומה, ולא מנעו מהפדאיונים של אז לבצע פעולות רצח מגבול הרצועה, וחדירה ליישובי הדרום, לפני מלחמת ששת הימים?

ואולי הוא שכח את  בריחת הכוח הרב לאומי ממיצרי טיראן בסיני לפני יוני 1967?

 ואולי הוא שכח גם את מעשי הרצח של החיזבאללה, לרבות חטיפת חיילים, מתחת לאפם של חיילי הכוח הרב לאומי? חיילים הכוח האלה עשו אפס מאופס בנדון.

ואולי הבטלנות האיומה במניעת התקפות רקטות על אילת?

   ואולם אין זו הפעם הראשונה שהלה טועה ומטעה.

 לפני כשלוש שנים, דומני, מתח הלה ביקורת על בנות הברית, שגם הן ביצעו מעשים הגובלים בפשע מלחמה. הניסוח המדויק אינו זכור לי. לדוגמא הביא את הפצצת דרזדן  בפברואר 1945.

ושוב: טעות מצערת וחוסר ידיעה. משום שדרזדן היתה עיר חשובה ומרכזית בגרמניה הנאצית. היו בה מפעלי נשק ותעשייה צבאית לרוב, שסיפקו פצצות וכלי משחית אחרים לרייך הגרמני התוקפני משך כשל ימות המלחמה, ואפילו במשך 1944 כולה. להפצצות מטרות אלה וסביבתן היתה הצדקה צבאית מלאה.

יתר על כן, הפצצת דרזדן היתה מעט מזער ממה שעשו הנאצים מתחילת מלחמת העולם השנייה למדינות שונות. הגרמנים הפציצו ללא רחמים בבריטניה, הולנד, פולין וברית המועצות.

הנאצים הם שפתחו בהפצצות ללא רחם  על אזרחים שלווים בלונדון,  מנצ'סטר, קובנטרי. הם הפציצו באכזריות בל תיאמן את רוטרדם המסכנה.. הם הפציצו את ורשה ואין ספור ערים אחרות.

ולסיום, האיטלקים, בעלי בריתם, הפציצו את תל אביב השלווה בשנת 1940 והרגו כמאה וחמישים אנשים חסרי ישע. אתה זוכר זאת בן דרור?

 פירוז הרצועה בסיוע כוח בינלאומי הוא בדיחה עצובה. כוח זה אינו שווה פרוטה ולא ימנע מאומה. מצער שהצעות חסרות שחר מופרחות באוויר על ידי עיתונאי רב ניסיון, שטועה מפעם לפעם.

 

אהוד: בן-דרור ימיני נולד בשנת 1954 ולכן קצת קשה לו לזכור את הפצצת האיטלקים את תל אביב בשנת 1940!

 

 

* * *

אלי מייזליש

1. לילות צקלג

כשהסופר ס. יזהר כתב את "ימי צקלג" הוא כתב בעיקר על הלילות. ככה גם היום בעזה. עיקר הקרבות הם בלילות. באור יום, כל מחבל חש מאויים, אבל בחשיכה, כשהוא מסתתר מאחורי חריר או סדק של קיר, הוא צולף ומנסה להרוג עוד יהודי. כל יהודי הרוג נרשם אצל חמאס כאילו השמידו את מדינת ישראל. הם למדו היטב את הפסוק כאילו כל העולם שקול מול ישראלי אחד. הם ראו זאת אצל מקרה רון ארד ובעיקר אצל גלעד שליט, שכל העם התפלש בבוץ הערבי ולשחרר אלפי מחבלים תמורת יהודי אחד. מי שקרא את ספרו של גנרל שאזלי, הרמטכ"ל המצרי במלחמת יום כיפור, זוכר שהוא מספר כי בחודשי ההכנות לקראת חציית התעלה, הוא עבר במשך חודשים רבים מכיתה-לכיתה ואמר להם כי מטרת המלחמה היא: "להרוג הרבה יהודים." לא חצי האי סיני ולא בטיח ולא  כיבוש ישראל. רק דם יהודים והרבה הרבה מאוד.

הערבים יודעים כמה חשוב לנו לא למות בקרב ו"לחזור הביתה בשלום". בתש"ח, הקרב על חרבת מאחז [שעליו מבסס יזהר את ספרו]  נמשך 8 ימים בין כוחות עדיפים מצריים בסיוע משוריינים וארטילריה, ומאות ערביי הר חברון שנסוגו. לבסוף, נהרגו בסך הכול 13 יהודים. ממוצע של הרוג וחצי ליום, ובכל אופן נחרט בתודעה של יזהר כאחד הקרבות העלובים של צה"ל בתש"ח, ובשל המונולוגים העייפים באידיאולגיה התיישבותית, זכה בפרס ישראל.

הלילות הפעם, כשמול צה"ל עטור בשיריון ובחיל אוויר הכי מעולים בעולם, לילות צקלג דוממים ממלל וממונולוגים אידיאלוגיים על ההתיישבות. בין החייל הבודד של גולני מול המחבל האורב לו מאחורי חדר ילדים, אין שום שיח אידיאולוגי, רק צפייה בתאורה ללוחמת לילה לאתר צלף ערבי ולכבוש עוד בית שמתחת לבלטות שלו יש פיר מנהרה.

העובר כיום בכביש 6 ממול למחלף מאחז [מכיוון באר שבע] מדרום לקריית גת, יכול לראות אחד מתוך מאות עמודי נחושת הפזורים בארץ עם שמות 13 הנופלים, 50 ק"מ מזרחה בקו ישר לחברון, משם הגיחו מאות אנשי הכנופיות לעזור לצבא המצרי והובסו. 

לא רק מאז תש"ח, נגזר עלינו להילחם ללא הרף נגד ערבים. היו כאלה שלאחר כמה תבוסות עזבו אותנו לנפשנו להתעסק עם הפלסטינים. יש כאלה שהגיעו עד לכנסת ומעל הדוכן הם מנוולים פיהם נגד המדינה שעוד משלמת להם משכורת נכבדה, ונא עיין חנין זועבי, נבלה בצורת אדם, ועוד נבל שנמלט לקטאר, שמחרחרת את המלחמות.

כשיזהר כתב את "ימי צקלג" לפני יותר מ-50 שנה וחשב לזעזע את החברה שהנהגתה היתה שבוייה בסד ההתיישבות העובדת ,כשהוא בעצמו משמש נציגה בכנסת, הוא לא חלם על ערבים שיחפרו מנהרות לרצוח יהודים או על רקיטות. הצקלג שלו הוא מטפורה ילדותית על בוני העמק שנכשלו בקרב בשל עודף אידיאולוגיה. לילות צקלג של היום אינה מטפורה ספרותית ולא אידאית. הם חשוכים המסתירים  מחבלים ערבים מעין החייל שלנו, שציודו שונה מהציוד הדל של לוחמי תש"ח שכמעט בגופם עצרו את הפולשים. לולי פחדנותם של ערביי עזה, שניסו להגיח ממנהרות שבבטן האדמה לרצוח אזרחים יהודים לפי משנתו של גנרל שאזלי ['תהרגו יהודים'] – לו היו מתייצבים כמו חייל-מול-חייל בשדה הקרב, המערכה שם היתה מסתיימת ביום-יומיים. כי התחלפו היוצרות; אז בתש"ח אנחנו נלחמנו פנים-אל-פנים אנשים מול טנקים, כיום הגלגל התהפך.

את הספר "לילות צקלג" צריכים החיילים לכתוב ולא אזרחים. ואם יבוא היום ויקום יזהר מסוג אחר, תשע"ד, ויכתוב על איך כיתה של גולני עמדה ללחוץ על ההדק ואיזה פרקליט צבאי נעמד מולם עם אצבע מאיימת: "נו נו נו, יש שם ילדים," ואז חטף החייל קליע של צלף ערבי שהסתתר מאחורי הילדים – יסתתרו מבושה וחרפה אותם מנהיגים שלא נתנו לצבא ל'סגור עניין' ולפטור אותו מחולי-רע זה ששמו טוהר הנשק בלילות חשוכים של צקלג.

 

2. ועוד סופר: גרוסמן

היום [27.7] פירסם הסופר דויד גרוסמן מאמר על 2 עמודים בידיעות ובו הוא גוער בנו: "לחשוב מחוץ לקופסה", כאילו אנחנו צעצוע ואני אומר לו:

גרוסמן, אתה חי בבועה משל עצמך. וזה היה כבר זמן רב לפניך, וזה היה כבר כשהחל הירי של הערבים על יהודים תמימים חורשי אדמה ומייבשי ביצות לפני 100 שנה. סתם ככה, ולפני שהופיעו מנהיגי הכנופיות והוועד הערבי העליון; המופתי, עבדול קאדר חוסייני ופאוזי קאוקג'י עם תותחיו מסוריה.

להם, לערביי פלשתין, עוד בשלטון הטורקי והבריטי – לא עשינו מאומה. הם רצחו ורצחו ורצחו ללא הרף עד שה'הגנה' הוקמה כדי להתגונן והלאה עם 'חומה ומגדל' להסתתר מאחורי קיר חול. ומכאן תדע כי אין אנו צמאי דם כמוהם. הסתתרנו. ככה זה היה. והם – ערביי הארץ, לא חיו בבועה, הם התנהלו כרוצחי-עם. והם לא שינו עד היום במאומה את מהלכיהם מאז תבוסתם בתש"ח, כשהקימו כבר בשנות ה-60 את הארגון לשחרור פלסטין, כשהגדה המערבית היתה תחת שלטון ירדני, וכל כוונת ומהלכי הארגון הזה, אש"פ – היו להתנכל ליהודים בשטח ישראל בגבולות שביתת הנשק מ-49'.

וזאת לא בועה, זו כוונה עם כוונת של רובה והדק שיורה ורוצח ילדים יהודים. ונא עיין שירתה של אנדה עמיר: "צַהֲלִי, בַּת עֲרָב, צַהֲלִי וָרנִּי, עַל דַּם יַלְדָּה רַכָּה בַּת אַרְבָּעָה אֲבִיבִים, בָּנַיִךְ גִבּוֹרַיִךְ פְּצָעוּהָ... צַהֲלִי עַל הֵרָצַח עֲשָרוֹת צְעִירִים... " ועוד 80 שורות שהסיום; 'ותדם צהלך לפתע'. קרא ותבין שאתה הוא זה שחי בבועה.

אתה בעצמך מודה: "אני לא יודע מה באמת חושבים הפלסטינים בימים האלה ומה חושבים אנשי עזה." נו באמת, אינך יודע? אבל האמן לי שיש כאן אלפים רבים שיודעים טוב מאוד "מה באמת חושבים אנשי עזה." כל כך טוב, שיודעים מילה-מילה שנאמרת שם בחדרי חדרים של הנהגת החמאס. וככל שתפנים מהר יותר לצאת מהבועה הזו, כך תפנים את האמת שאתה בעצמך כתבת שאתה לא יודע מה באמת חושבים הפלסטינים. אז לך ותשאל [האמן לי הם יספרו לך] ורק אז תכתוב. ואיני בטוח עדיין איזה קופסה תראה.

 

אהוד: אני לא מסוגל לקרוא את גרוסמן, לא בספריו ולא במאמריו. זה קשה לומר כי האיש הוא אב שכול – אבל זה לא משנה את העובדה שהוא אינו יודע לכתוב פרוזה ואילו מאמריו סובלים מאידיוטיזם מוסרי.

 

* * *

יוסי אחימאיר

ז'בוטינסקי בעיני מפא"יניק

פרופ' יחיעם ויץ מבכה את "ההצלחה המזהירה" של "הימין הרוויזיוניסטי" על שהצליח להציג את זאב ז'בוטינסקי "כאחד מאבות המדינה". במאמר המתפרסם ב"הארץ" (כ"ט תמוז, 27.7.14), קובע ההיסטוריון מאוניברסיטת חיפה, כי "זאב ז'בוטינסקי לא נטל לקח (כנראה התכוון ל-חלק) משמעותי בבניית המדינה ולא במהלכים המדיניים, שהתחולל בשנות ה-30."

מאמר היאה לכותבו, בן למשפחת אצולה מפא"יית מובהקת, המתפרסם ביום השנה ה-74 למותו של זאב ז'בוטינסקי. מאמר שלא יאה, עם זאת, לא לעובדות ולא לאמת.

זאב ז'בוטינסקי נפטר שמונה שנים לפני קום המדינה, בטרם יכול היה להיות עד לשואה הנוראה ("החורבן" – כלשונו), שמפניה הזהיר את בני עמו מתחילת שנות השלושים ואף קודם לכן. הוא לא היה (מ-1931, עת התפטר כיוון שלא נתקבלה דעתו להכריז ברבים על מטרת הציונות – הקמת מדינה עברית) בעל תפקיד רשמי בהסתדרות הציונית, ולמרות זאת, אבוי, מבכה הכותב, הוא קבור בהר הרצל, הוא רעייתו, בנו וכלתו.

 פרופ' ויץ כמעט מצר על כך שקברים אלה תופסים מקום בפנתיאון הלאומי, שם כנראה יש מקום, לצד גדולי הדור, רק לעסקנים בעלי תפקידים רשמיים, שלא הותירו אחריהם טיפת מורשת ולא טביעת אצבעות בהיסטוריה הציונית, אבל מה, הם היו "בעלי תפקיד רשמי", כמובן במימסד המפא"יי.

פרופ' ויץ שוכח, כי ז'בוטינסקי היה מנהיג ציוני משכמו ומעלה, איש אשכולות, אדם רנסאנסי, מקים הגדודים העבריים לפני מאה שנה, מכונן הגנת ירושלים ב-1920, מקים בית"ר והצה"ר (כידוע, מפלגה ציונית זניחה, או כלשונו של ויץ: "פלג בתנועה הציונית...") סופר יהודי דגול, משורר ציוני, נואם ציוני מזהיר, מדינאי יהודי שהתקבל בכל הלשכות הממשלתיות, ודברו הידהד ברחבי העולם היהודי, המנהיג שנתן השראה למלחמת האצ"ל בכובש הזר הבריטי, שהותיר אחריו מורשת הגותית-ציונית-עכשווית, בתחומי המדינה, הצבא, החברה והכלכלה, שאין רלוונטית ממנה.

מה לעשות והוא הניף את דגל ה"חד-נס" – דהיינו דגל המאבק הצרוף להקמת המדינה? הוא לא עסק בהתיישבות, ולא ב"עוד דונם ועוד עז," אם כי פלוגות הגיוס של בית"ר הקימו כמה יישובים, ולכן בעיני הכותב הוא משני בחשיבותו לעומת, למשל, ארתור רופין, ש"תרם לבניין הארץ."

ז'בוטינסקי, לפי ויץ, "לא היה בעל תפקיד רשמי בהסתדרות הציונית." הוא מוצג ב"הצגה מתוחכמת" כאחד מאבות האומה, ולכן כנראה פסול לקבורה בהר הרצל, שם נטמן לפני יובל שנים בדיוק. כמעט היה חסר במאמר הנ"ל משפט סיום כגון: מן הראוי להעתיק את קברו של מר ז'בוטינסקי, כי מקומו לא יכירנו בהר הרצל...

חבל שיחיעם ויץ שכח עוד דבר: ב-2005 חוקקה הכנסת את חוק זאב ז'בוטינסקי, להנצחת פועלו ואישיותו, ועל פיו המדינה מקיימת בכ"ט בתמוז אזכרה ממלכתית – בהר הרצל כמובן – לכבודו של המנהיג הציוני הדגול, וזאת במעמד הנשיא, ראש הממשלה ויו"ר הכנסת. ביום ראשון, לראשונה מאז מתקיימת אזכרה זו ביום הפטירה, אולי למגינת לבו של פרופ' יחיעם ויץ ודומיו, כל שלושת בעלי התפקידים הרמים היו יוצאי חלציה של תנועת ז'בוטינסקי: הנשיא ריבלין, ראש הממשלה נתניהו ויו"ר הכנסת אדלשטיין.

 

 

* * *

אביב עקרוני

לדמותה המופלאה של טוני הָלֶה

אהוד, יקירי, תודה שהחיית שוב את דמותה המופלאה של טוני. לא שמתי לב לעובדה שחלפו כבר שנים כה רבות ממועד פטירתה. אין לי מה להוסיף על דבריך המרגשים והנכוחים. ברצוני רק לציין, כי כידוע לך זכיתי לא רק להיות תלמיד של טוני, אלא גם מורה לצידה, ודומני שהיתה זו זכות מופלאה, שעזרה לי לאחר מכן כאשר נבחרתי לתפקידי סגן מנהל (במשך שנים רבות) ומנהל (לשנה אחת) של "תיכון חדש".

תמיד כשלימדתי בכיתה או כשהייתי מוקף בשובל תלמידים בין השיעורים, וכאשר טיפלתי בבעיותיהם והתייחסתי אליהם – חשתי שאני ממשיך את דרכה (או לפחות אני מאמין שאני עושה זאת). אגב, שם משפחתו של [המורה למתמטיקה] צבי קטן הוא – אליאב, לשעבר – פרלה.

ברשותך ברצוני להצטרף לדבריו הנכונים של ד"ר משה גרנות על הלקסיקון החדש. ההתעלמות מנעמי שמר היא פאשלה רצינית, ואני מקווה, שמעוות זה יתקון במהדורה האלקטרונית המתוכננת.

טעות היתה גם אי הכללתו של הסופר אוריה באר, וזאת לאחר שכתיבת הערך עליו הוזמנה אצלי על-ידי העורך הראשון, זיסי סתוי, ולצערי הדברים לא הופיעו בלקסיקון. אני כתבתי עליו ברוח חיובית מאוד מתוך הכרה בתרומתו לספרות העברית הריאליסטית – הן בתחום הרומן והן בסיפורים הקצרים. בקריאת אחדים מהם הקורא אינו יכול שלא להתרגש עד עמקי נשמתו, ואני מודה שלעיתים  אף עלו דמעות בעיניי.

בהוקרה,           

אביב עקרוני

 

 

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

 

אם טרם קראת את הספר

סימן שאת/ה נמצא בצד הנכון

 של הספרות העברית ה"חשובה" והמגדרית!

ולכן מוטב גם שלא תקרא/י אותו!

 

 

* * *

אהוד בן עזר

מסעותיי עם נשים

רומאן

הוצאת "ספרי מקור" 2014

 

פרק עשירי

החלום לרדת לעיר התחתית ולמצוא זונה

 

כך חלפו ועברו שעות אחר-הצהריים. מהאמבטיה יצאנו נקיים וטריים למרפסת. מלנכולי היתה ברקיע השביעי. ריקדדה, שרה יִדְלֵלָה, נישקה, קיפצצה והשמיעה מהפטפון הגדול של הוריה שניצב מאחורינו, בסלון הדירה, את "ארבע העונות" של ויוואלדי, ששמעתי לראשונה בחיי. מוסיקה קלאסית טרם היכרתי לבד מצלילי הסיום של הסימפוניה מהעולם החדש של דבוז'ק, ששנים רבות חשבתי שחיבר אותה מרק לברי, מהשיר כל העמק הוא שיכור: "פלדה כחולה הם השמיים, כבשן אדום הוא לבבי..."

ובסלון המרוהט בעושר, בבית האריסטוקראטי שעושים בו חוקן כדי להיות נקיים לפני שהולכים לישון! – ניצב פסנתר שחור כי אימא של מלנכולי היתה בעבר פסנתרנית. "היא ניגנה לחיילים ולקצינים הבריטיים בבת-גלים ובבתי-הקפה בטיילת של תל-אביב," הסבירה מלנכולי. עשיתי חשבון שהדבר לא ייתכן כי הם עלו ארצה כבר לאחר קום המדינה. דיבורה היה כה תמים עד כי היה קשה לדעת אם היא משקרת. רק מאוחר יותר הבנתי שהפסנתר היה שייך לאֶטָה המנוחה, אשתו הראשונה של אפרים, שנהרגה בהפצצה הנוראה של המטוסים המצריים על התחנה המרכזית [כיום, הישנה] בתל-אביב בשנת 1948. יעקב קליין, אביו של חברי הטוב זאב, חזר לפנות-ערב למושבה באוטובוס אפור של "איחוד רגב" כשהוא מזועזע ונדהם, וסיפר כי הרציפים מלאים דם וגופות וכל המראה הוא זוועה גדולה. אולי האוטובוס היה כבר של קואופרטיב "דן", שבו התמזגו "איחוד רגב" הפתח-תקוואי ו"המעביר" התל-אביבי. והאמת, אפילו את השם "גוש דן" טרם היכרנו. חשבנו שאנחנו נמצאים על הירקון בין פרדסי השרון, מדרומנו – אזור יהודה (מראשון עד גדרה) עם קואופרטיב האוטובוסים "דרום-יהודה", ומצפוננו – אזור השומרון (ובמרכזו חדרה) עם קואופרטיב "אגד", שבתקופה מסויימת נקרא גם "אשד" כי אוחדו בו "שחר" החיפאי ו"דרום-יהודה" הדרומי, ולימים בלע "אגד" גם את "המקשר" הירושלמי, ונותר עצמאי רק קו אוטובוסים בולדוג לא-גדולים עם המנוע בפנים של האחים ליטווינסקי שהסיע מרחוב מקווה-ישראל בתל-אביב לתל ליטווינסקי, כיום קו 64 של "דן" המגיע לתל-השומר.

ישבתי יחף וערום בַּכִּיסא-נוח ופּוּסית המתוקה מִתְקָרְחֶמֶת בפינקוק (אלה מילים שלה, לא חושב שלמדה אותן ב"ריאלי") על הבלטות הקרירות, גם כן ערומה, מלטפת מנשקת את אצבעות רגליי כשהיא מהמהמת את השיר של שנהר ופוסטולסקי "ב-ח-שאי ספי-נה גו-ש-שת..." ומקשטת את ציפורניי בפרחי יסמין לבנבנים וריחניים שצמחו במרפסת; וחרף מחאותיי דיגדגה לקחה לפה כל אצבע ומצצה אותה בהערצה מוזרה. אחר-כך התעקשה לשבת על ברכיי והמשיכה להתנהג כילדה קטנה והפעם היה תורי לנשק את אצבעות רגליה אחת-אחת ולהניח פרחי יסמין ברווחים הצרים שביניהן ולספר להן את הסיפור על סבתא שבישלה דייסה ולדגדג אותן ולהגיע עד למצוץ יחד את כל אצבעות כף רגלה האחת, הנתונות עמוק בפי בריח היסמין העז, וכף-ידי הפנוייה כבר מטיילת בין הנקבים במעלה ירכיה.

 בחיים לא זכיתי לפינוקים כאלה, בקבלה, ובנתינה. אני אוהב מאוד לשחק עם ילדים קטנים, ללא שמץ של נהייה אירוטית. לגנון של אימי במושבה היו רושמים את התינוקות מיד לאחר היוולדם כדי להבטיח להם מקום בעוד שנתיים-שלוש. כאשר ישבה מלנכולי בחיקי חשתי ילדה קטנה מוקפת בזרועותיי, רק שיש לה שדיים שאינם שבעים ליטופים ומבקשים, שני הזכרים הקטנים האלה, המתקשים – עוד ועוד, "כדי להגדיל את הצוּצִים של הצוצים," כדבריה.

פניה היו עגלגלות ובהירות-מטבען אך שזופות מקיץ וים. שערה חום-צהבהב. והגוף נאה במיוחד ומפתה בחושניותו. בעירומה ניכרו סימנים לבנבנים של ביקיני קצרצר בעיגולי השדיים, מעל לערווה הזהובה ובעגבות. ואני נזדמזמה בי "הורה נהלל": "היא היתה / יופי של ילדה / שערותיה ים דגן זוהר / היא היתה / אגדה / אלף לילה ועוד לילה / ופי אלף עוד יותר..." שהיה שר הזמר שמשון בר-נוי (ואדייק: ללחן של צבי בן-יוסף, למילים של שלמה דויטשר-דרורי, שגר עשרות שנים בסדום).

אביה אָרְפַּאד מת לפני שלוש-עשרה שנים ואפרים הרומני הוא אביה החורג. את אביה העריצה מתוך סיפורי אימה על אודותיו בטרם נישאה לאפרים. לדבריה היה ארפאד משורר הונגרי חשוב, לא יהודי. בישראל קמל ומת. לה קוראים מלכה ואולם שמה הקודם, שנתן לה אביה-מולידה, היה – מֵלָנְכּוֹלִי. ארפַּאד חגג בבוהמה של בודאפשט על יֵין טוֹקַאי ופַּלַצִ'ינְקוֹת מעוררות אימה בגודלן ומשוררות שהיו צעירות מֵאִימה, אבל האם היתה גאה ביופיין של ידידותיו, אחת מהן היתה שחקנית ידועה בתיאטרון.

מלנכולי הראתה לי מחברת שירים אהובים עליה, שהעתיקה או תירגמה ואולי חלקם כתבה בעצמה. קראתי שָׁם שיר שאביה כתב וכאילו ממש עלינו, בתירגומה. שכחתיו. אך לימים מצאתי אותו בתירגומו של איתמר יעוז-קסט, ומתברר שכתב אותו המשורר הלאומי של הונגריה שַׁאנְדוֹר פֶּטֵפִי, שמת צעיר בשדה הקרב לשחרור ארצו, יותר ממאה שנה לפני שפגשתי את מלנכולי:

 

"רוֹטֵט הַשִּיחַ, כִּי / צִפּוֹר עָלָיו יוֹרֶדֶת, / רוֹטֶטֶת גַּם נַפְשִׁי, כִּי / נִזְכַּרְתִּי בָּךְ לְפֶתַע. / נִזְכַּרְתִי בָּךְ לְפֶתַע / נַעֲרָה קְטַנְטֹנֶת, / בֵּין כָּל יִקְרוֹת הָאָרֶץ / מֵאַבְנֵי-חֵן יָקַרְתְּ לִי. / הַאִם עוֹדֵךְ אוֹהֶבֶת? / הוֹ שׁוֹשַׁנָּה, נַפְשִׁי לָךְ, / אָבִיךְ, אִמֵּךְ גַּם-יַחַד / לֹא יֹאהֲבוּ כָּמוֹנִי."

 

הראתה לי את הספר שהיא קוראת, "ייסורי וֶרְתֵר הצעיר" של גיתה, אבל "אני לא אתאבד כל זמן שאני יכולה לאהוב ולהשיג את הגבר שאני אוהבת!" – הרביצה לי נשיקה, מה שלא הפריע לה לספר על עצמה שהיא סגורה מאוד, באמת מלנכולית, ואילו אני עוררתי בה משהו נפשי עמוק, גרמתי לה אולי להתאהב בי. אולי. אולי, אולי, אולי. רץ אז שיר פופולארי: "פֶּרְהֵפְּס, פרהפס, פרהפס..." לדבריה הפגישה איתי ועם השפיך שלי בעין-גדי פתחה את נפשה והיא לא חדלה לחלום עליי ועל ריח הלחם והזרע הטרי.

היא שפעה נשיות חושנית. שפתיה העבות, החצי-יהודיות, ביקשו נשיקות כאילו רק לכך נוצרו. עוד בעין-גדי, בטרם שוחחתי עימה, עוררה בי רצון עז לבעול אותה. עכשיו, ערומים במרפסת החיפאית החשוכה-למחצה, טובעים במוסיקה של "ארבע העונות" סיבוב שני, ובאמצע גם הסימפוניה הקלאסית של פרוקופייב, שגרמה לי לרצות לרקוד וגם להישמע טיפש שלא ידעתי שהיא קצרה כל-כך – ובריח פרחי היסמין הנעוצים ברוך בכפות רגלינו הנקיות, שאצבעותיהן מושלמות בצורתן, יושבים היכן ששכנים לא יכלו לצפות בנו – שוחחנו, נפש אל נפש, והתרכזתי בעיניה שהיו עתה אפלות, והתרכזתי בשכל הצעיר שלה, הנועז – אבל לא יכולתי להשכיח את היצר העז, הראשוני, אם בתולה היא או כבר לא גם כשפגשתי בה לראשונה – הרגשתי שהיא נושאת בדמה ויודעת דברים שחברות המשק השמרניות שלנו לא תדענה אולי לעולם, ושתסלחנה לי, שהן כיום כבר כבנות שבעים.

גם כיום, ממרחק השנים שחלפו, אני מצטער שלא יצא לי לזיין את היפהפייה הקטנה, שמראה אבריה בעירום עם סימני הביקיני הבהירים ושפתיה החושניות היה מטריף כל גבר. אני מתאר לעצמי שאילו הייתי רואה אותה מולי בים או בשחייה בבריכה, מבלי להכיר אותה, הרי רק למראה גופה בביקיני על החוף או במים השקופים – הייתי מגיע לאורגזמה אדירה בבגד-הים הרטוב. הייתי יכול לאונן עליה בלי לגעת בעצמי, רק מלהסתכל בה או בדמותה שנחקקה בזיכרוני, כפי שעשיתי בשובי לעין-גדי, מגורה עד כדי שיגעון, משפריץ את עצמי רק ממחשבה עליה. כן, הייתי מורעב-מין. הישיבה בקרבת מלנכולי, אלמלא דיברנו, אלמלא התרכזתי רוב הזמן בעיניה ולא בלעתי בעיניי את שאר אבריה המפתים, החלקים, החמימים משיזוף, בעלי עור המשי – לגעת בהם, ללוש אותם ולנשקם – כן, נוכחותה בלבד יכלה לגרום לי פליטת זרע מרוב התרגשות בעודי יושב לצידה, זר, בבריכה או באוטובוס – והיא אפילו לא היתה מרגישה בדבר.

גם כיום בגילי המתקדם מתקשה אברי ומתקשח כשאני כותב עליה. והיא בלעה אותו במרפסת בשפתיה העבות, החצי-יהודיות, טמנה בין שדיה הקטנים, המטריפים, שאמנם בקושי כיסו עליו, ישבה עליי והניחה לי להקפיץ את פטמותיה ולנגוס בהן קלות. אותו ערב לא היה בחיפה ובעולם אדם מאושר ממני. אבל כמה חבל שלא יצא לי לבועלה ממש, שהרי הזהבהבונת המְיָדְלֶלֶת, כטוב ליבה בדגדוגיי – הצליחה לעורר בי התרגשות הרבה יותר עזה מג'ני אהובתי הבוגדנית, שוודאי שוכבת עכשיו בירושלים עם הארכיאולוג הצרפתי ז'אן כריסטוף דה ברטראן – ושניהם עוסקים בחקר עתיקות עין-גדי בקוּס שלה ומְשחקים שעורלתו גרזן-חפירה.

ידעתי שאני מזמֵן לעצמי משהו לא בריא ולא יציב בקשר שנרקם עם מלנכולי, אבל היא סיקרנה את נפשי ומשכה את גופי. העיסוק ברוחניות הבוסר של נפשה ו"ייסורי ורתר הצעיר" – היה רק תירוץ לתשוקה הפראית לחדור לגוף הצעיר, הבשל, האפרסקי – ללוש אותו! להשקותו בתנובת חלציי! כה נמשכתי לנערה השופעת חום נעורים והתלהבות שבבת-אחת פלשה לחיי ומילאה אותם, והאמנתי שביכולתי למלא בתוכן את חייה.

אתמול ראיתי בה עדיין רק הרפתקה חולפת. "מחזיק המפתחות של ג'ני," כיניתי אותה במחשבותיי. כי את ג'ני אהבתי, את השקרנית שהפקירה את בית-סתריה לחפירה ארכיאולוגית של שמוק ערל שהולך ופורם אותה כמו סכין שנתקעת בליבי – כן, תחילה מלנכולי מאוד דמתה בעיניי לג'ני, כמין מיניאטורה של אהובת חוקר-העתיקות הצרפתי. אבל אני לא הסתפקתי רק בגופה של מלנכולי אלא ביקשתי לדלותה מתוך נפשה, לגלות את סודותיה. אני אדם מצפוני, חניך "הנוער העובד", חבר משק עין-גדי – לא באתי רק לשמוע את ויוואלדי ופרוקופייב כשהקטנה ערומה בזרועותיי, ולהיות מאושר שהיא רק תלמידת הריאלי בסוף שישית! – רציתי יותר, בגוף ובנפש.

חלמתי על שפתיה העבות החצי-יהודיות, הנפלאות. המחשבה על נשיקת הפה הקשוי, הסמוק-אפל, המגע החלומי של לשונה באברי בבמבטיה– הציקה את חלציי עד כאב, ובחדר בעין-גדי, כאשר אוננתי, דמיינתי שאני בועל אותה בשפתיה וגומר לה בגרון. חשדתי מאוד שחרף גילה הצעיר מלנכולי יותר מחושבת וגם בעלת ניסיון מיני רב ממני, למרות שהציגה עצמה בתולה, אבל לא האמנתי לה. בייחוד לאור מה שרמזה לי למחרת וְיוֹלֶטָה הרומנייה, כשטמנתי את אפי בשיער השופע של בית-שחייה והרחתי את גופה הטנקי.

אחרי עשרות שנים פגשתי את ויולטה, שכה היטיבה עימי בחיפה באופן חד-פעמי, שוכבת במחלקה סופנית בבית-חולים, וסביבה מתרוצץ ומשרת אותה בחרדת קודש גמד רומני זקן בשם יוֹן-ניקולא, בעל כתפיים רחבות וחזה עטור תלתלי שיער לבן מאוד. ובטח גם אָרֶה טֶסְטִיקוּלֶה מָארֶה, כלומר יש, או לפחות היו לו – ביצים גדולות (יותר משלי!) העברית של ויולטה אמנם היתה כבר הרבה יותר טובה אבל היא שקלה מאה ושבעה קילוגרם ועמדה למות מסרטן. תחילה חשבתי שאינה מזהה אותי אבל מישהו במחלקה קרא לי בשמי המלא והיא מיד ביקשה שאגש אליה. כנראה זכרה את הפרדסנים הנושאים גם הם את שם משפחתי. הייתי סקרן. שוחחנו. על כך אספר בהמשך. ביקשה שאגהר לעברה ולחשה:

"אני מבקשת שתחתום לי שאתה מאשר שינתקו אותי אם כבר לא יהיה טעם להאריך את חיי. על יון-ניקולא אני לא יכולה לסמוך. הוא פורץ בבכי למחשבה וחוץ מזה הוא בעלי, ואסור לו לחתום. אסור קרובי משפחה. ואין לנו אף אחד אחר."

בכתה.

חתמתי. הרגשתי שאני פורע בכך חוב של כבוד על הפעם ההיא, שפתחה לי את התחת כמו שלא פתחה בפניי שום אישה אחרת בחיי את נִקְבַּת החלומות של האחוריים, ואילו אני סירבתי לחתום לה.

חוץ מזה, מאז שופרו מאוד יחסינו עם רומניה, והרודן ניקולאי צ'אושסקו הזמין אותנו, חבורת סופרים עבריים שחלקם יוצאי ארצו, להתהולל על חשבונו שבוע ימים בבוקארשט כדי שנאמר עליו טובות באוזני האמריקאים, כך האמין. חיפשתי בכל מופקרת ג'ינג'ית שנקרתה על דרכנו את ויולטה, ולא מצאתי. הפסדתי. כי ניקולאי במו-פיו אמר לי: "קח את מי שאתה רוצה, הלילה היא שלך!" וגמענו שמפניה בהקשת גביעים צוננים, "רק לא את אשתי..." הוסיף בצחוק פראי כשהוא צובט את הרודנית בתחת.

מיד כשהגענו מילאו את כיסינו בסכום נאה של שטרות לַאי רומני בעלי אפסים רבים. הזהירו אותנו שלא נחליף דולרים בשוק השחור וביקשו שנשתמש רק בפרזרווטיבים.

נסחפתי? כן. חיים מעניינים היו לי מאז אותם ימים רחוקים של השתלמות במאפיית "אחדות" בחיפה.

 

מלנכולי היתה נערה מאוד "פרקטית", מעשית, מאוד-מאוד, ואני חיפשתי בה אובייקט להתאהבות רומנטית אך גם לזיון, מהר ככל האפשר, כי לחץ לי, נורא – בביצים ובמחילות התאווה והאמנתי ש"אחותי" באמת התאהבה בי ואו-טו-טו תתמסר לי רק מפני שאני בחור נפלא ומושך נשים.

ואילו היא חיפשה כנראה דרך לעזוב את הבית ואת הרומני-החורג-אביה – (שמתאנֶה לה, אמנם "בחביבות", וכאשר אימה יוצאת מהבית והם נשארים לבד, תענוג מיוחד לו להעניש אותה בסטירות קלות על אחוריה כשהיא שוכבת על בטנה. כאשר סיפרה לי הרגשתי שאני קרוב להשפריץ. "ערומה, בְּתחַת שֶׁלָך חשוף?" – "לא. מה איתך. היה רוצה! הכול בצחוק..." נסוגה מפני גילוי-ליבה) – ולמצוא גבר בעל אמצעים שתוכל לתמרן אותו לצרכיה ולהינשא לו בעודה צעירה מאוד וגם לא לשרת בצבא. בעיות היו לה גם בלימודים. אז למה שתיתן לי בחינם את הרכוש הכי חשוב שיש לה בין רגליה והוא המפתח ליופייה ולאוצרות מיניותה הפורצת – רק כדי שאיהנה בלהתעסק איתה, סתם? מה כבר אופה מעין-גדי יכול להציע לנסיכה זהבהבה – בולקאלאך שחמחמים טריים מהתנור?

ואפילו נניח שבאמת התאהבה בי, לא הייתי מצליח להתאפק ולשמור איתה על חברות  במכתבים בין חיפה לעין-גדי, ואינני יכול להביא נערה בגילה לחדר-משפחה אצלנו במשק – (הוריה לא היו מסכימים, הנהלת הריאלי היתה מתנגדת, החברות במשק היו מנדות אותה והחברים היו מתים מקינאה ומספרים עלינו בדיחות נוראות, למשל – שאני נכנס למיידלֵע דרך בייגלה עבה במיוחד כדי שלא אצא לה מהצד השני!) – וחוץ מזה, אני כבר מבולבל מרוב מה שאני כותב עליה שרק בחדר-משפחה אשכיב אותה ממש ואזיין בה את כל חלומות הרווקוּת שלי על תומתה המשגעת עם סימני הביקיני הלבנבנים על גבעת הערווה הקטנה, ונגיסת הפטמות, הבולקאלאך הבולקאלאך הטריים שהטריפו את דעתי מרגע שחזרתי למשק ולאפיית הלחם והלחמניות. המצב של היא-בחיפה ואני בעין-גדי גרם לי להתיז יותר מפעם ביום – די שעלתה לי בדמיון, מתוך הבצק, אף מבלי לגעת באברי. כך קרה אפילו במאפייה והיה עליי להיזהר שלא ייכנס במקרה חבר לבקש פיתת-בצל טרייה, ושהקטן לא ישפריץ לבצק, מה שהיה קורה לעיתים קרובות, כאלה בעיות.

 

"די, מספיק," אמרה במרפסת לאחר שהתמזמזנו קצת בחשכה, "עכשיו ספֵּר לי משהו רציני."

"לא, יותר טוב להמשיך..."

"לא, לְיֵספר..."

"לא, לְיַמְשיך..."

"טוב. אז אני ינגן אותך בחליל."

"אבל זה יעשה רעש לשכנים?"

"לא, אני יְנָגֶנֶת לך בשקט, טמבל, מפני שאני אוהבת כל חלק בגוף שלך. איזה מותק הם עם האופים. בייחוד אלה מעין גדי, כמו צוצקלה, שעושה בולקאלאך!" שמה את קצה הבולקאלה שלי בפיה כפומית של חליל, ופרטה על הגזע בשתי ידיה כחלילנית: "יה חי לילי יה עמלי, יה חי לי לי יה עמלי, יה ח-לי-לי יה עמלי..."

מה יכולתי לעשות? מצחיקונת מתוקה שכזאת! כולה שני בולקאלאך קטנים תחת ושני בולקאלאך קטנטנים ציצים, והצטרפתי לזמזום כשאני מלטף את שערות המחללת שלי, הזהובות, הרכות כמשי.

"ה-ע-בו-דה היא לא אר-נ-בת, היא לא תברח, אפשר לשבת..." שרנו יחד בשקט במרפסת עד שהתעייפנו, ושוב: "עכשיו ספֵּר לי משהו רציני."

"על מה?"

"אין לך משהו על עין-גדי?"

"מה יש לספר? כבר סיפרתי... על הילדה שבאה למאפייה לקנות לחם וראתה אותי משפיך..."

"תהיה קצת רציני. זה ירגיע לך את החליל הקסמים שאני לא יִתֵן לך להכניס לי עד שנתחתן, כמו אצל הערבים. אם לא בתולה, מגרשים אותך, ואפילו יותר גרוע. מסכן שלי."

"טוב, את יודעת מדוע עין-גדי נמצאת בישראל?"

"היא לא היתה?"

"ועדת האו"ם, שנבחרה להציע פתרון לבעיית ארץ-ישראל עם סיום המנדט הבריטי, סיירה בארץ-ישראל באותם מקומות שהנהגת היישוב רצתה להראות איך היהודים מפריחים את השממה. לעין-גדי בכלל לא היה אפשר להגיע אז אלא ברגל, ברכיבה או בסירות על ים המלח. בסוף הביקור חזרה המשלחת ללייק-סקסס שבארצות-הברית, ששם היה מושב עצרת האו"ם, והמליצה על מפת החלוקה שבה קו הגבול עבר בקו ישר מבית-אשל, יישוב עברי קטן ליד באר-שבע – מזרחה עד לצפון הר סדום, קו שכלל את מפעל האשלג הדרומי. בלי עין-גדי."

"בלי? אז אתם לא בישראל? צוּצְקָלֶה אתה ממש חכם! עכשיו אני ממש כמו תלמידה שלך ואני מבטיחה שוב לשפשף לך אחרי שתגמור לספר לי."

"שמריה גוטמן, שהוביל למצדה עשרות סיורים וטיולים, בעיקר של אנשי פלמ"ח, שמע על המפה ופנה ליהודה אלמוג, שהוא היום ראש המועצה האזורית שלנו, תמר, ואז היה עובד במפעל האשלג בתור סניטר אבל היה ממנהיגי העובדים במפעל – ויחד הם נסעו לבנייני המוסדות הלאומיים בירושלים והמתינו למשה שרת, שאז קראו לו שרתוק, וביקשו ממנו שלפחות מצדה תיכלל בשטח המדינה, כי הנוער החלוצי בארץ התחנך על סיפורי מצדה.

"שרת אמר שסיפור מצדה אינו מוכר ואינו מדבר ללב חברי הוועדה, שהם גויים. אז ישבו השלושה וחשבו על פתרונות, וצץ במוחו של שרת רעיון. התנ"ך מוכר לחברי הוועדה, רובם נוצרים, אחדים מהם קתולים מאמינים. הטיעון שלנו יהיה שלא ייתכן שעין-גדי, המקום שבו נכתבו שיר השירים ופרקי תהילים – לא ייכלל בתחומי המדינה העברית העומדת לקום! שרת חזר לעצרת האו"ם ופעל יחד עם חיים וייצמן אצל רוב חברי הוועדה, שיכללו את עין-גדי, קו-הגבול הועבר צפונית לסדום, וככה עין-גדי ומצדה נכללו במה שהיה עתיד להיות..."

"טוב. מספיק."

"התעייפת?"

"לא. אבל אני מוכרחה. רגע, רק אני ארוץ לעשות פיפי. רוצה לבוא איתי לראות?"

"לא. נעים לי להסתכל בינתיים על המפרץ. עוד מעט אני אהיה שם למטה, במאפיית אחדות."

"אז לפחות תשמע אותי. אני ישאיר את הדלת פתוחה ויעשה לך פיפי שלי בקול רם!"

- - -

"צוּצְקָלֶה תבוא לנגב לי? אל תפחד, זה רק מלפנים! אני צריכה שיפנקו אותי..."

- - -

"ככה זה כשאוהבים, לא? (שׁרה) דגלנו עוד יזהיר מעל, הניקיון בריאות! – עזרה לטף, טיפול בסב, לא נאחר, זהיר וָעֵר!"

- - -

לקחתי הרבה נייר רך של חוץ-לארץ, כמוהו לא מיששתי מימיי, רק אצל העשירים האלה, שלפי איכות הנייר בטח כל חיפאי מאותה תקופה מכיר אותם (בתאי-העץ של המחראות בעין-גדי, על פי בור הצואה, היתה הסניטארית של המשק תוקעת על מסמר בקיר ריבועים גזורים של עיתון, ולרקטום הצעיר שלנו לא נגרמו שום גירויי שפשוף בגלל ניגוב מחוספס בנייר מודפס כי עור בריא לא מפתח דלקות, שכך גם אמר מזכיר המשק וצבי למ"ד, רכז הקניות, הצטרף לדבריו באסיפה הכללית. ומי בכלל חשב לשטוף את התחת אחרי חירבון? לא היה לוקסוס כזה. מה, תכופף חצי תחתון ערום תחת ברז בחוץ? – לא לחינם אמרו עלינו חלוצים, היינו נח"ל, נוער חלוצי לוחם! – "עוד שוחז להבו / האוייב במבוא / נח"ל נח"ל היכונה היכון!" – גם כיום, כשאני כותב ושר את המילים האלה אני מתרגש, בא לי לבכות) – וניגבתי למטה את המשתינון שלה בעודה יושבת על האסלה ומנשקת לי את הזרוע ונאחזת בה.

"רוצָה שגם אחליף לך חיתולים?"

"לא צוּצְקֶלֶה. רק תן לי קצת מִמוֹצֵץ [כך קראה עכשיו לחליל שלי] כדי שלא אבכה..." פעתה.

ומצצה.

"די," אמרתי, "בואי חזרה למרפסת."

""אבל לא לַפְסיק..."

עברנו את הסלון כשאני הולך לאחור ומחזיק בה כדי שלא יישמט מפיה הנמר המידברי, החליל שלי, שהפך עכשיו בפיה למוצץ, ונפלנו על הכיסא-נוח.

"עכשיו סיפור גס!" תבעה ממני בשפה עצלה, "כזה מלוכלך. היה מספיק מדינה עברית..."

"גס מאוד, ציטרוס, מהפרדס במושבה, כאשר מים היו פורצים משִׁיבֶּר פתוח..."

"מָזֶה שיבר, גם גס, מלוכלך?"

"לא. זה ברז גדול, בתחתית בריכת ההשקאה, סבא היה צועק: 'יא אחמד, אחמד, רוּחְ אִל מוֹיֶיה מִן תוּחֵעס אִל בִּירְכֶּה!' – הוי אחמד, אחמד, ברחו המים מתחת לבריכה!"

"ככה דיברו? זה מלוכלך?"

"לא. דיברו: 'אִנְקַסַארָת אִל מוֹיֶיה!' נשברו המים! – אם פרצו מתעלת ההשקאה ושטפו החוצה."

"מה, אתה מדבר ערבית, צוצקלה?"

"קצת. מהילדוּת."

"אז כדאי לך למצוא [נשמע בהתפנקותה, למצוץ] שרמוטה בעיר התחתית כי אני לא נותנת עד שאתחתן! עד שנתחתן! זה כלל קדוש אצלי, אז אתה תתחתן איתי, שָׁרְמוּטְקָלֶה?"

"מה פתאום ערבית? את בכלל מבינה מה שאת אומרת?"

"ככה הבנים ב'ריאלי' מדברים. מספרים בדיחות. יודעים מחירים. אז תתחתן איתי?"

"אז הם לא מבינים כלום!"

"יאללה, אל תעשה את עצמך... כדאי לך, תוכל לפתוח אותי... מה עם הסיפור הגס?"

מה לעשות? אם אספר לה, אדפוק לי את החלום לשכב עם זונה בחיפה תחתית, שחסכתי לכך מהתקציב האישי והיו איתי גם לירות אחדות שקיבלתי אש"ל מהמזכיר, ועכשיו הכול יתפקשש בגלל מלנכולי, שעשתה לי קבלת פנים, הפתעה אדירה – אבל משאירה אותי עם זֵין הנמר המידברי שלי בחוץ כמו נער מתבגר שמנשק אותה ומאונן עליה, ולא יותר.

להתחתן איתה!

לא סיפרתי שום גס וגם לא היסטורי והלכנו לישון מוקדם, מקופלים במיטה שלה, כי אני צריך באמצע הלילה לקום, ו"אם אתה באמת מוכרח להכניס אז תלך לשרמוטה על ידי הנמל בעיר התחתית איפה שהמלחים המלוחים מזיינים מכל הימים שהם התאפקו על הים."

"בטח שנתחתן," הבטחתי לפני שנרדמנו, "אני אוהב אותך, מלנכולי, הבתולים שלך משגעים אותי."

"ושכחת כבר את ג'ני?"

"מי זאת ג'ני?"

"האהובה שלך?"

פיהקתי, פיהקתי – "ואולי גם שאספר לך איך פגשתי בעין-גדי את אלוהים בסנה בוער והוא ביקש ממני סיגריה סימון ארצט מפורט סעיד?"

פיהקתי –

ועד מהרה נרדמתי כשהאוצר חבוק בזרועותיי והתחת הקטן נם על קצה הפיפי שלי עם הטיפה השקופה והשדיים הרכים עטופים בכפות-ידיי.

כן, אני פגשתי בעין-גדי בין הסלעים את אלוהים והוא אמר לי ללכת ללמוד בירושלים...

 

המשך יבוא

 

 

 

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

 

* לאהוד שלום, מכיוון שלא פירסמת את שם המשפחה של נורית ג. רבים טעו לחשוב שהמדובר בי. חשוב שתבהיר לקוראיך שלא כך הדבר. חשוב, שלהבא לא תנהג כך.

שמחתי לקרוא את הדברים על טוני הלה האחת והיחידה.

בברכה,

נורית גוברין

 

אהוד: אכן אני מתנצל, טעות שלי בהוספת הגימ"ל. מעכשיו יהיה מדובר בנושא הזה בנורית סתם, כמו רבות כמותה, וללא זיהוי שֵׁמי נוסף.

 

* אי-אפשר לומר שהחמאס ושאר המנוולים הפלסטיניים מבינים בדיוק את תוצאות פעולותיהם, שהרי הם שרויים בהזיותיהם ומקיזים את דם אזרחיהם, נשים וילדים, אבל אילו היו מבינים – היו מבינים שכל אזעקה וקולות נפץ אחריה, ונפילות רסיסים בגוש דן ובתל-אביב, ונפילות חיילים צעירים ברצועת עזה – רק מחזקים את הזדהות הציבור הישראלי עם ממשלתו ועם צה"ל, ואת הרצון להרוס ולפגוע ברצועה עוד ועוד עד בלי די. שתיהרס כולה! – למעשה תורם החמאס תרומה אדירה ללכידות של הישראלים – של הציבור היהודי וגם אולי של החלק השפוי בציבור הערבי בישראל, למשל הנוצרים – – עם המדינה.

 

* אנחנו לא יודעים מי יותר מגעיל אותנו – מפגיני ה"סמול" המטומטמים, הלוקים באידיוטיזם מוסרי – או מפגיני ה"ימין" הביריונים הפרימיטיביים שנראים כחבורות דפ"רים ועריקים מצה"ל. 

 

* זיכרו: בהפגנה [של ה"סמול" בכיכר רבין במוצ"ש האחרון] נאמה גם נביאת השקר והטיפשות של עיתון "הארץ" – פרופ' אווה אילוז, ו"התייחסה לעניין ההסתה של הימין." – "יש לשמאל 150 שנות ניסיון מול ההסתה הזאת והוא יודע איך להילחם בה," היא ציינה.

 

* לא. לא ייתכן שהנשיא ברק חוסיין אובמה, ידיד האחים המוסלמים – לא יודע ששר החוץ שלו, מזכיר המדינה שלו, הוא פשוט אידיוט! – לא. לא ייתכן ששר החוץ שלו, מזכיר המדינה שלו, הוא פשוט אידיוט!

 

* המחזות המרגשים וקורעי-הלב במלחמה הזו, שדומה כי לא היו נפוצים כל-כך בקודמותיה, הם התייצבותם המהירה של עשרות אלפי ישראלים להשתתף בלוויות של חיילים בודדים שמשפחותיהם אינן כאן, וזאת גם בשעות מאוחרות של הערב והלילה. הדבר מוכיח על רגש סולידאריות מדהים שקיים בציבור הישראלי, ואשר אלפי ישראלים נותנים לו ביטוי במתן כבוד אחרון לנופלים. זה מחמם את הלב. זה מרגש. זה מוכיח שישראל חיה ונושמת כאורגניזם אחד גדול החש ורגיש לכל מה שקורה בכל אחד מקצות אבריו, מה שאולי קשה לומר על מרבית עמי העולם.

כן, אנחנו כאן, יותר משישה מיליון לבבות של יהודים מזויינים שרובם מזדהים עם גורלו של כל חייל ישראלי ושל כמעט כל יהודי בעולם. רק חישבו מה היה קורה אילו מעצמה צבאית כשלנו היתה קיימת לפני 75 שנים, ב-1 בספטמבר 1939!

 

* סופר נידח שלום, אל"מ עופר וינטר, מח"ט גבעתי חיבר דף קרבי שהופץ למפקדים בחטיבה ובו כתב: "ה' אלוקי ישראל, אנו נלחמים כנגד אוייב המנאץ את שמך..."

אין זה ציטוט מהתנ"ך כפי שמייחס לו אורי הייטנר. זוהי הטפה דתית המייחסת לצה"ל מלחמת דת ולא מלחמת הגנה על מדינתנו ועל ביטחון תושביה. זהו עירוב בעייתי ופסול של דת וצבא. חשוב ביותר שמפקדיו של אל"מ וינטר יעמידו אותו על ההפרדה הדרושה בין אמונתו הדתית לבין מילוי תפקידו הצבאי.

הגיע הזמן להפסיק את ההסתה נגד העיתונאי גדעון לוי ונגד עיתון "הארץ". גדעון לוי הוא עיתונאי שטח שדיווח לקוראים על המתרחש בגדה הכבושה, ועל כך נתונה לו תודתי. מי שרוצה להתעלם מפעולות צה"ל והמינהל האזרחי בגדה, יכול לדלג על מאמריו של גדעון לוי ולא לקרוא אותם (אני מדלג על מאמריו של המתנחל ישראל הראל ב"הארץ"). אלה שדורשים את פיטוריו של גדעון לוי מעידים על חוסר הסובלנות שלהם לדעות הנוגדות את דעתם. עקב ההסתה, מממנת עתה הנהלת עיתון "הארץ" שומר ראש המלווה את גדעון לוי בכל אשר ילך. חייבים להפסיק את ההסתה.

רון וייס

רמת-גן                

 

 אהוד: ואנחנו מציעים שהנהלת עיתון "הארץ" תקים יחידה של שומרי ראש גם לכל שאר העיתונאים הדפיטיסיים שמרעילים את דפיו של העיתון שהיה פעם עיתון מכובד שאפילו אנחנו יכולנו לכתוב בו מבלי שנידחה או נצונזר.

 

* חשבתם שנפטרתם מסייד קשוע אחרי שירד לארה"ב? אז לא. הטור שלו ב"מוסף הארץ" ממשיך להופיע מניו-יורק, וכך הוא מרגיש שם, הפליט המסכן, שנמלט יחד עם משפחתו מארץ הגזירה, מהדיקטטורה ששמה ישראל, וזאת על פי דברי הגותו העמוקים מני אוקיאנוס אטלנטי:

 "אני מפחד מעצם העובדה שאיני מפחד יותר. אני מפחד כי אני מרגיש שאני יכול לכתוב כל דבר, אם לא בעברית, אז בכל שפה אחרת. תמיד ידעתי שעליי למצוא דרך מיוחדת לכתוב את דבריי, הרי בחרתי לכתוב בעברית, בחרתי לפנות לישראלים כאשר אני יודע שלעולם לא אהיה חלק מהדיון הלגיטימי, מהדיון הפנימי, הביקורת היהודית בתוך המשפחה. ידעתי שלעולם אחשב כאוייב ועלי לשקול כל משפט, כל מילה. אבל ידעתי שיום יבוא וגם הדיון הפנים-יהודי יפסיק להיות לגיטימי. ידעתי תמיד שמי שמפסיק לראות בבני אנוש מסוימים בני אדם, מי שאינו מסוגל לחשוב על הפלסטיני כבן אדם, מהר מאוד יפסיק לראות גם ביהודי בן אדם." [25.7].

וזו רק ההתחלה של ההשמצות המחוכמות שהוא עוד יפרסם עלינו שם ומשם ב"הארץ".

אתה עוד תתגעגע אלינו, מיסטר סייד קשוע!

 

* זה נורא שצה"ל הורג ילד פלסטיני. אבל הסטטיסטיקה מראה שכל הסיכויים הם שהילד הזה – בגיל עשר הוא יהיה אולי כבר מחבל או עוזר-למחבל, ובהתבגרו, רוצח יהודים. מרבית הגנגסטרים הצעירים של החמאס כיום – אינם "פליטים" קשישים משנת 48' אלא ילדים "תמימים" מתקופת הפעולות הקודמות שלנו בעזה, וראו מה יצא מהם!

 

* באיומי המצור האווירי על ישראל ובעזרת אויבינו טורקיה וקטאר – מבטיח מימשל אובמה וקרי להרוס את הישגי הניצחון של ישראל ברצועת עזה, ולהכריח אותה להפסיק את מבצע "צוק איתן" טרם זמנו כדי שהחמאס יוכל להתאושש ולתקוף אותנו בנשק משוכלל יותר בעוד זמן לא רב.

 

* מוטי ב-ח: ג'ון קרי הוא גאון! לכאורה, הוא מתרוצץ ופועל כאימפוטנט פוליטי כאשר למעשה הוא משדר מסר לאויבינו: "ארה"ב איבדה את כוחה ולכן אנו לא יכולים להיענות לצפיותיכם שאדרוש מישראל דבר, כי יצחקו לי וזו בדיוק כוונתי: אם יבקשו שנעצור את משלוחי העזרה הצבאית לישראל, אומר להם שהתעשייה האמריקאית תיפגע חו"ח ואני חייב להמשיך בכך."

 

* אנשים בישראל שוכחים כי הציבור הפלסטיני בעזה שונא אותנו יותר משהוא שונא את מנהיגיו המוליכים אותו אל עברי פי-פחת אבל מבטיחים לו המשך קיום פאראזיטי לדורי דורות בתור "פליטים"!

 

* האוניברסיטה המשודרגת תפתח קורס מבוא לדמוקרטיה ללמד בני ישראל דמוקרטיה מהי – עם מרצים מומחים לדמוקרטיה – ח"כ חנין זועבי וח"כ ד"ר אחמד טיבי.

 

* מרבית אזרחי ישראל מקבלים כמובן מאליו שמים זורמים בברזים בכל חלקי המדינה, וכי לחם רגיל במחיר מסובסד מגוחך נמצא לכול.

ליותר ממחצית האנושות אין מותרות כאלה!

 

* מרק הסנר: בדרך כלל אני לא "מת" על טוריהם של אורי הייטנר ועמוס גלבוע כיון שאני חשדן כלפי כל מי שיודע הכול וגם כותב על הכול. הפעם – שפתיים ישקו ואני חותם על כל מילה שלהם (אם חתימתי שווה משהו בעיניהם).

 נאומו של ח'ירט וילדרס הוא נאום ישן. בבחירות האחרונות בהולנד הוא הפסיד קולות רבים ונשאר עם 15 מנדטים. כ"סטודנט ידע אישי" (בעוונותיי בתי מתגוררת עם נכדי בהולנד) אני יכול להעיד שההולנדים, לפחות אלה שאני מכיר, מאמינים שהמוסלמים המהגרים להולנד ומתרבים בה (שם הבן הנפוץ ביותר באמסטרדם כבר כיום, הוא מוחמד, ולפי מחקרים שנעשו, אמסטרדם תהיה העיר השנייה באירופה, אחרי מרסיי, שתהיה בעלת רוב מוסלמי) – יקבלו את אורח החיים ההולנדי המערבי ולא יהיו עוד מוסלמים קנאים.

אנו שומעים כעת על הפגנות אנטי-ישראליות ואנטי-יהודיות בערים רבות באירופה. רק לפני חודשים לא רבים היה כאן בארץ רב-שיח על הירידה מהארץ וזכורים במיוחד לרע אלה שירדו לברלין בטיעון שהבירה לשתייה זולה שם יותר, המגורים זולים יותר ואפשר לשבת בפארקים בשקט ולקרוא עיתון. נו, טוב, כעת הם ודאי יתבעו שסיירת מטכ"ל או המוסד יבואו שם לעזרתם. ולמה לא? גם את המלט לעזה ישראל סיפקה.

 

* שלום אהוד, סיימתי לקרוא את ספרך "והארץ תרעד" זמן קצר לאחר שקיבלתיו ממך, בנופשון האחרון, ונהניתי מאוד. ספר מרתק, מעשיר וכתוב נפלא. למדתי ואשמח לעשות בו שימוש בטיוליי לצפת. ממליץ בחום.

תודה וד"ש חמה למסתורית,

יוסי אבישר

 

אהוד: יוסי אבישר הוא המדריך-המלווה הקבוע של הקבוצה שלנו בנופשונים של גימלאי תל השומר [בהם אנו משתתפים בזכות המסתורית], ובכל טיול בארץ אנחנו מתפעלים ממנו מחדש.

וכמה משמח שהסאגה הנידחת שלנו, שטרם מלאה שנה לצאתה לאור וכבר נשכחה לגמרי, כי אנחנו בגדר "סופר לא חשוב" שאין צורך להתייחס לספריו –  והנה בכל זאת היא מוצאת לה לעיתים קורא נאמן ומבין, שלמענו היה כדאי לכתוב אותה וגם להשקיע אלפי שקלים בהוצאתה לאור.

 

* מכובדי, הנדון: דמוקרטיה בפעולה. ראינו אתמול בטלוויזיה את חבר הכנסת ממר"צ אילן גילאון מעל דוכן הכנסת משתלח בכינויי גנאי, בשצף קצף ובבוטות, בשר נפתלי בנט. כל הכבוד לו אך האם הח"כ האמיץ הזה היה אוזר עוז בנפשו העלובה להגיד מילה וחצי מילה נגד חנין זועבי, גמאל זחאלקה או אחמד טיבי? בחיים לא. הוא גיבור רק נגד יהודים. יהודון עלוב אכול רגשי אשמה ושנאה עצמית! 

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

 

* אבי נוסבאום: עוד יום, עוד בתי חולים, עוד מפגש עם חיילים.  נתקלתי בימים האחרונים בכל סוגי הפציעות והפצועים: בינוני, קל, קשה, ואני חוסך מכם את הפרטים. שאלתי את הבחורים המדהימים האלה אם יש משהו שאנחנו בעורף יכולים לעשות בשבילם, אם יש דרך לעזור. לכולם היתה בדיוק אותה תשובה: "תספרו בבית מה אנחנו עושים: אנחנו מנצחים. בכל מקום שבו אנחנו פוגשים את האוייב – בסמטאות, במנהרות, בקאסבות – אנחנו מנצחים.  יש נפגעים, יש אבדות – זאת מלחמה, לא טיול בפארק, וגם הלוחמים שמולנו לא פראיירים, אבל שלא יהיה לכם ספק – אנחנו מנצחים. למעשה, המקום היחיד שבו אנחנו מרגישים שאנחנו מפסידים – זה כשאנחנו פותחים טלוויזיה. אז בבקשה, תספרו לכולם שאנחנו מנצחים. לא כי זה מה שביקשנו, אלא כי זאת האמת."

כיוון שהלוחמים האלה שלנו נראים כמו האנשים האחרונים שהייתי רוצה להסתבך איתם, אני עושה בדיוק מה שהם אמרו, ומספר לכם שאנחנו מנצחים. לא כי הם ביקשו, אלא כי זאת האמת. הם מנצחים. אנחנו מנצחים!

                         

* אהוד היקר, אני מבקש להביע התפעלות מיכולתו המופלאה של יוסי גמזו לנגוע בנימי הנפש במילים הנכונות. כולנו כואבים עד לרצון לזעוק על קורבנם של חיילינו, אבל אין כמו יוסי גמזו לתת ביטוי מפעים לב לכאב זה. רבים חושבים עצמם למשוררים (לא בעייה לשרבט מיספר מילים לא ברורות – והרי לך שיר), אבל אינני מכיר היום משורר שמגיע לרמתו של יוסי גמזו. דבריו מזכירים בעוצמה שלהם את "ראי אדמה" של טשרניחובסקי, ואת שירי המלחמה והאבל של חיים גורי. מסור נא לו את רחשי ליבי.

שלך,

משה גרנות

 

אהוד: פעם אמרתי ליוסי גמזו, "סיפרת לי שאביך חיים גמזו, ונתן אלתרמן, גרו בצעירותם  בחדר אחד בפריס, אבל איך מכך ירשת את כישרונו של אלתרמן?"

והוא ענה לי: "לא רק שגרו בחדר אחד, גם ישנו במיטה אחת, אלא שאחד מהם עבד בימים והשני בלילות."

 

* כמה נחמד מצידו של סופר הקצרים אתגר קרת, שגילה בעיתון "הארץ" שהוא נשאר בארץ ולא עוזב אותנו. דומה שרק על כך ראוי היה להקדים ולהעניק לו את פרס ישראל – עוד לפני סופרים לא נחשבים כמו סמי מיכאל למשל.

 

* אזעקה בצהרי יום שישי ליד הבניין של עיריית תל-אביב. אנשים מתכנסים בשקט במקומות מוגנים. התנועה נעצרת. מחכים לשמוע את שלושה או ארבעה הבומים, בחור מחבק בחורה מתחת לעירייה, וממשיכים לזוז. הרחוב פקוק מרוב תנועה. לפני הבראסרי משתרך התור הרגיל. מלא עד אפס מקום. כך גם במקומות אחרים. החנויות, בתי-הקפה והמדרכות – מלאים, כאילו היה מדובר במטר רגעי של גשם שיש להיסתר מפניו. החיים נמשכים במלוא קצבם. אתם לא מכירים את התל-אביביים. שום דבר לא ישבור את הנהנתנות ואת תאוות החיים שלהם.

וגם לתיירים זוהי חווייה בלתי רגילה.

 

* ממש כמו ביבי ושרה בלונדון: "ראש הלשכה המדינית של חמאס, חאלד משעל, מתגורר בבית נאה ליד דוחא, בירת קטאר, ואת שהייתו שם מממנת התנועה [חמאס]. הוא טס במטוסים פרטיים ולן במלונות פאר ברחבי העולם, מנהג שזכה השבוע לביקורת בטלוויזיה המצרית." ["דה מארקר", 25.7].

 

* דינה קטן בן ציון: החיילים שנלחמים בעזה מתחלפים כל כמה ימים. חייל אחד שהיה שם ונלחם, יצא עם הפלוגה שלו למנוחה, הגיע לישיבה של גיסי וסיפר:

"בין היתר בלחימה בעזה תפסנו שם כמה מחבלים כדי להוציא מהם מידע על פעולות החמאס, אני וחברים שלי שאלנו את אחד המחבלים – 'אם יש לכם כל כך הרבה מנהרות לתוך ישראל בעומק 25 מטר מתחת לאדמה שמגיעות עד באר שבע – למה עד עכשיו לא השתמשתם בהן לפיגועים? עד עכשיו לא פעלתם כדי לחטוף ולהרוג אזרחים ישראליים?'

"המחבל ענה לנו:

"כבר 12 שנה אנחנו בונים את המנהרות וחיכינו שנהיה מוכנים. קבענו ליום ראש השנה של היהודים, שבראש השנה הזה – של השנה הזאת תשע"ד, 2014, ודווקא בראש השנה כי אז רוב החיילים משתחררים לבית ואין הרבה שמירה, וזה יומיים של חג – נצא כל חמאס דרך המנהרות שבנינו במשך 12 שנה ונכבוש את ישראל. בכל מנהרה נצא כ-20-30 מחבלים חמושים ונחטוף תושבים ואותם נשים בתוך המנהרות ונפזר אותם בתוך עזה ככה שישראל לא תוכל לפוצץ את המנהרות ואת עזה בגלל האזרחים שכלואים. וככה נכבוש את הארץ ונשלוט בה ונהרוג את הציונים. 12 שנים אנחנו מתכננים את זה, וזה היה אמור לקרות בעוד חודשיים בראש השנה! המבצע שלכם הציל אתכם והרס את התכנון.'"

זה מה שאמר המחבל לחייל בעזה.

 

* החיילים הצעירים שנהרגים ברצועת עזה הם לא הנכדים של לוחמי דור תש"ח – הם הנינים שלהם!

 

* אם איננו טועים, מצוי בספר "הרחובות האלה, ההרים ההם" מאת מלאכי בית-אריה (בהוצאת אל"ף 1963, לפני 51 שנים!) – הסיפור "דריה היפה, המאוהבת". תקנו אותנו אם אנחנו טועים.

 

* כמה נחמד! מאז ביטלו חברות התעופה הזרות, ובראשן האמריקאיות, את הטיסות לנתב"ג, ועד שהן שבות בהדרגה לחדש אותן – נפלו כבר שלושה מטוסי נוסעים בעולם! – אמנם לא אצלנו! אבל מי יודע? אולי גם לנפילות האלה אנחנו איכשהו קשורים!

 

* אהוד שלום, מתפרסמת אצלך רשימה של יעל שוהם על השייך אבו-רבאח. מאחר והיא מצטטת משפטים מרשימה שכתבתי על קברו באתר האנציקלופדיה של תל-אביב, ובמילותיי שלי, כדאי להפנות את תשומת לב הקוראים למראה הקבר כדי שידעו לפחות במה המדובר, והיכן הוא היה  בדיוק.

https://sites.google.com/a/tlv100.net/tlv100/manshia/abu-rabah

 בברכה,

שמואל גילר

 

 

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

 

 

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

 

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,626 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה עשירית למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-80 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של העדות על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

 

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל