גיליון מס' 965

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ד' באב תשע"ד, 31 ביולי 2014

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: בָּלָדָה לְחַיָּל בּוֹדֵד. // עמוס גלבוע: 1. להוריד את הכובע בפני המודיעין שלנו. 2. כאשר מדברים על המנהרות, יש לעשות הבחנה ברורה. 3. החמאס מוליך שולל את העולם בהציגו את אבדות הפלסטינים. // יהודה דרורי: "אובמה טיפש וג'ון קרי אידיוט..." // מוטי בן-חורין: צרחות התסכול של הפסיכופתים בעזה. // איתמר פרת: בקשה דחופה המופנית אל רשתות השידור. // משה כהן: הנדון: "הפשפש" משיב מלחמה לנמר. // עוז אלמוג: מה באמת קורה ברשת החברתית? // אורי הייטנר: מלחמת ההתפכחות. // אהוד בן עזר: ההספד של דיין על רועי רוטברג, מתוך הספר "אומץ", סיפורו של משה דיין. // אורי הייטנר: צרור הערות 30.7.14. // פוצ'ו: ס. יזהר צדק אלו היו ימי ציקלג ולא לילות ציקלג, בעקבות רשימתו של אלי מייזליש על לילות ציקלג. // דרור אֵידָר: שבר מוסרי – של מי בדיוק? [ציטוט]. // יצחק שויגר: צוק איתן טלוויזיוני. // 2 קטעים מיגאל מזיאד עבאס. // תקוה וינשטוק: הקיץ לא נסעתי. // פרסומת לבנק לא פוליטית, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // הדו-שיח המשפיל בין אובמה לנתניהו [אנגלית]. // הפצצת העיר המבורג לפני 71 שנים. // עמוס אריכא: עם ידיד כזה... // יוסי אחימאיר: 1700 בסוריה בשבוע אחד. //  יהודה דרורי: אנחנו חלק במלחמת עולם שלישית. // אהוד בן עזר: פרק אחד-עשר: עם פילגש תאית קטנה בנסיעה מִפּוּקֵט לְקוֹ-פִּיפִי. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

בָּלָדָה לְחַיָּל בּוֹדֵד

לזכרם הטהור והאמיץ של חיילי צה"ל הבודדים

שון כרמלי, ג'ורדן בן סימון ומקס שטיינברג

הוּא בָּא אֵלֶינוּ כָּאן מִן הַגּוֹלָה

כְּשֶאִיש כְּלָל לֹא צִפָּה לוֹ כִּמְדֻמַּנִי,

וכָךְ, מִתּוֹךְ אַלְמוֹנִיּוּת גְּדוֹלָה

בְּלִי שוּם צַו 8, רַק עִם צַו סְפּוֹנְטָנִי

שֶחֹם לִבּוֹ צִוָּה לוֹ – הוּא עָלָה

לֹא רַק לְאֶרֶץ זֹאת, גַּם עַל מַדֶּיהָ

שֶל רוּחַ הִתְנַדְבוּת שֶטִּלְטְלָה

אוֹתוֹ מִשָּם לְכָאן כְּשֶהוּא יוֹדֵעַ

בְּשֶקֶט הֶחָזָק מִכָּל מִלָּה

שֶשּוּם פִּקְפּוּק אוֹתוֹ אֵינוֹ גוֹדֵעַ

כִּי הוּא קָשוּר אֵלֶיהָ כְּמוֹ בְּחוּט

אוֹ חֶבֶל-הַטַּבּוּר בֵּין בֵּן לְאִמָּא

שֶכָּל כֻּלּוֹ זֶהוּת וְשַיָּכוּת

אֶל מָה שֶלֹּא חָדַל לִפְעֹם בּוֹ פְּנִימָה.

וְהוּא נִלְחַם בְּיַחַד וִיחִידוּת:

בְּיַחַד –  עִם רֵעָיו מוּל אֵש גּוֹעֶשֶת

וּבִיחִידוּת –  מוּל עֶצֶב הַבְּדִידוּת

אִם לֹא הֻזְמַן בִּידֵי חָבֵר לַנֶּשֶק

אֶל חֹם חֵיקָהּ שֶל הַכְנָסַת-אוֹרְחִים

שֶאָז לִבּוֹ נִצְבָּט בְּגַּעֲגוּעַ

כְּשֶהוּא נִזְכַּר לוֹ בְּרִיסִים לַחִים

בְּבֵית הוֹרָיו הַטּוֹב וְהָרָגוּעַ

זֶה שֶאוֹתוֹ לָעַד לֹא שוֹכֲחִים

גַּם אֵלֶּה שֶלִּבָּם כָּל-כָּךְ נָגוּעַ

בְּאַהֲבַת הָאָרֶץ אֲשֶר בָּהּ

הוּא לֹא נוֹלַד אַךְ נִשְמָתוֹ קְשוּרָה בָּהּ

לַמְרוֹת אוֹתָם רִגְעֵי כִּסּוּף נֶחְבָּא

לֹא פַּעַם אֶל בֵּית אִמָּא וּבֵית אַבָּא.

אַךְ אַף עַל פִּי שֶהַצָּבָא עוֹדֵד

אוֹתוֹ וְאֶת דּוֹמָיו בְּיָד סוֹעֶדֶת

הוּא אֵיכְשֶהוּ נִשְאַר חַיָּל בּוֹדֵד

וְזָר לְרֹב יוֹשְבֵי אוֹתָהּ מוֹלֶדֶת

שֶהוּא אִמֵּץ לוֹ בְּכָל-כָּךְ הַרְבֵּה

כְּמִיהָה לְהִתְעָרוֹת בָּהּ כְּמִין שֹרֶש

הַמַּעֲמִיק לַחְדֹּר וּמִתְעַבֶּה

עַד הִשְתַּלְּבוֹ כְּעֵץ בְּנוֹף הַחֹרֶש

וְרַק אַחַר שֶהוּא בִּגְבוּרָתוֹ

לָחָם עַד שֶצְרוֹרוֹת נ"ט אִתְּרוּהוּ

הִגִּיעוּ חֶרֶש לְהַלְוָיָתוֹ

אַלְפֵי אָדָם שֶכְּלָל לֹא הִכִּירוּהוּ

וּשְנֵי הוֹרָיו שֶבָּאוּ בְּטִיסָה

גִלּוּ בִּפְתִיעָתָם הַשַּכּוּלָה פֹּה

פִּתְאֹם, כְּשֶאֶת קִבְרוֹ עָפָר כִּסָּה,

שֶיֵּש לוֹ מִשְפָּחָה כָּל-כָּךְ גְּדוֹלָה פֹּה.

* * *

עמוס גלבוע

1. להוריד את הכובע בפני המודיעין שלנו

המודיעין זכה בסוף השבוע להשתלחות של העיתונאי בן כספית שקבע כי ב"עופרת יצוקה" היה לכוחות מודיעין  טוב יותר; שהמודיעין לא ידע מספיק על המנהרות ועוד כהנה וכהנה "מחדלים" המחייבים ועדת חקירה. 

לא היו דברים מעולם. לרשות צה"ל עמד עכשיו המודיעין הטוב ביותר האפשרי, לפני כניסת כוחות היבשה ובזמן לחימתם. לעניין המנהרות. אמ"ן יכול היה להציג "מפה" של מנהרות התקיפה  (38 שצומצמו ל-31 ), וזה מה שהוביל את כוחותינו בקלות לגילוים בשטח הרצועה.

ענינו של מאמר זה הוא המודיעין. בסוף השבוע, בשני מקרים, זכה המודיעין  לביקורת  חריפה מעל דפי עיתון "מעריב" מפי העיתונאי בן כספית. הוא דרש ועדת חקירה שתבדוק את הדברים הבאים:

"ההפתעה האסטרטגית שבה נתפסה ישראל; פערי המודיעין (הגדולים); מי בדיוק אחראי לכך שאין לנו מספיק מידע על ראשי החמאס ומיקומם; שאין לנו מספיק מידע על מיקום הרקטות לטווח ארוך; שאין לנו מספיק מידע על מיקום המנהרות, כפי שלא היה לנו מידע על מיקומו של גלעד שליט."

כמו כן קובע בן כספית כי "במבצע עופרת יצוקה החיילים ידעו כמעט הכול, על כל סימטה... על כל מטען שהמתין להם... ועכשיו יודעים פחות."

לפנינו מסכת שלמה של האשמות המוצגות  לא כאפשרות, לא כהעלאת שאלות, לא בהיסוס, אלא כעובדות בדוקות ומבוססות שהכותב חרץ בהן משפט. ועדה שתקום תצטרך לחתום עליהן ולתת להם גושפנקה רשמית.

ובכן, אני שם עצמי במקום הוועדה, וקובע שני דברים: האחד, מתוך ידע ובחינה (מהצד של אגף המודיעין בצה"ל) שהאשמות בן כספית נעדרות אמת, והמציאות היא הפוכה לגמרי: לכוחותינו יש עכשיו מודיעין הרבה יותר טוב מאשר בעבר. אמ"ן יודע היכן הרקטות ארוכות הטווח, אמ"ן גם מכיר הרבה מאוד בורות שיגור שלא ניתן לחסלם בגלל אילוצי פגיעה באוכלוסייה אזרחית; אמ"ן יודע גם יודע היכן ראשי החמאס מסתתרים, ואולי הכי חשוב: אמ"ן ידע על 38 מנהרות תקיפה שהובילו לשטחנו.

אמ"ן השקיע מאמץ מיוחד בנושא, והיה יכול להציג "מפה" עם כל המנהרות הללו. רק להוריד בפניו את הכובע. הוא הוריד את המספר ל-31 כאשר  הוברר לו שב-7 מקרים מדובר בהסתעפויות ממנהרות ראשיות. השאלה האם האיום הוטמע ומה נעשה בעניין שייך ל"אופרה אחרת". מכיוון שהכותב אינו מפרט, איני יכול לדעת על אלו "פערי מודיעין גדולים" ומה הם בדיוק, ומה היא אותה "הפתעה אסטרטגית" שבה נתפסה מדינת ישראל.

הדבר השני הוא שאזרחי המדינה חייבים לדעת כי המודיעין אינו קוסם שיודע הכול על האוייב. אין דבר כזה. אני כמעט משוכנע שהמודיעין אינו יודע באיזה חדר בדיוק יושב הניה בבונקר והאם בידי החמאס יש ברגע זה רק 2600 רקטות וטילים, או אולי 2900.

ועכשיו כמה מילים על המודיעין, כלומר אגף המודיעין שהוא הוא האחראי (על כל שלוחותיו) לכל מכלול המודיעין לצה"ל. אני חושב שאני יכול להגיד בלב שלם כי צה"ל קיבל לפני המלחמה את המודיעין הטוב ביותר על רצועת עזה מבחינת אוייב וקרקע. הרבה יותר טוב מאשר ב"עופרת יצוקה" וגם יותר טוב מאשר ב"עמוד ענן". זהו מודיעין הכי פרטני, הכי נחקר, הכי אמין, הכי עדכני שיכול להיות. ומרגע שכוחות היבשה החלו בתמרון היבשתי, והמודיעין הופך לדינמי, משתנה, עמד לרשותם מודיעין שטרם נראה עד כה באף צבא בעולם. מג"דים (ואם צריך גם מ"פים) ומח"טים נעו קדימה עם מודיעין רלוונטי בזמן אמיתי על האויבים והאיומים המיידים, ודרישות למערכות האש השונות. בשריון (בחטיבה 401 המודיעין הזה  איפשר לו לחסל כמה פעמים את האוייב הגדול שלו: טילי הנ"ט. זה מודיעין הורג אוייב ומציל חיי חיילים. מאות אנשי מודיעין (והוותיקים יכולים להרים גבה) מצויים עכשיו עם הכוחות הלוחמים.

עד סוף השבוע שעבר נפגעו 3500 מטרות שסיפק אמ"ן לחיל האוויר (בעופרת יצוקה – כ-1200), מתוך "בנק מטרות" שכל יום מוסיף לעצמו עוד ועוד מטרות. חבית ללא תחתית. זהו תוצר של טובי המוחות שלנו, של ארגון איכותי ודינמי היודע להכניס בתוכו שינויים, עם מערכת פיקוד מצוינת מהראש ועד לזוטר, עם מסירות  של אלפים רבים הרואים בעבודתם עבודת קודש שתכליתה הסופית היא שלצה"ל יהיו כמה שפחות נפגעים.

ועוד שתי הערות:

האחת, עקרונית ונוגעת למקורות. הדעת נותנת שכל כל מושך בעט (בין אם הוא חוקר, בין אם הוא עיתונאי) יידע לבסס את ממצאיו על מקורות מגוונים ואמינים רבים ככל האפשר.  אין לי ידע מה היה הבסיס לממצאי בן כספית והמשפט שהוא חרץ. האם למשל עיין במסמכי אמ"ן על המנהרות ומצא שאמ"ן לא ידע כאן מימינו ושמאלו? האם שוחח עם מג"דים ומח"טים הנלחמים עכשיו ברצועה והישווה אותם למה שהיה ב"עופרת יצוקה"? האם ניזון משמועות בנוסח "ווטס אפ"? כל שהוא עושה זה לטעון ש"שרים בקבינט" נדהמו מהמחדל המודיעיני. מי הם אותם שרים, לעזאזל? מה שמם? יוצגו בבקשה לציבור!

השנייה, נוגעת לתקציב. לתת מודיעין מעולה לכוחות – עולה כסף, מה לעשות. לתת מיגון לטנקים ולכוחות החי"ר הנעים בכלי רכב משוריינים – עולה כסף, מה לעשות. הכסף הזה מציל חיי חיילים ומאפשר לצה"ל להביס את האויבים. יש לי רושם, ואולי הוא מוטעה, שרבים מאלו שצרחו על הכסף הנשפך (כביכול!) על גימלאי צה"ל השבעים, ועל כך שהמצב מחייב לקצץ בלי רחמים בתקציב הביטחון, זועקים עכשיו למה נכנסים עם נגמ"שים ישנים לרצועה ומדוע לא כל הטנקים ממוגנים במערכות נגד טילי נ"ט.

2. כאשר מדברים על המנהרות,

יש לעשות הבחנה ברורה

בין המחדל במציאת פתרון לאיתור מנהרות – מחדל עליו מצביע מזה שנים ובהתמדה אל"מ (מיל. ) יוסי לנגוצקי, והמחייב לדעתי הקמת ועדת חקירה; לבין השאלה למה מדינת ישראל לא פעלה נגד המנהרות להשמדתן. כאן לדעתי לא צריכה לקום שום ועדת חקירה כי מדובר בשיקול דעת של ממשלה, ולמעט מקרים שיש בהם סכנה קיומית למדינה (כורים גרעיניים ), ממשלה לא יוצאת למלחמה נגד יכולות של אוייב.

עניינה של רשימה זאת הוא המנהרות. כאשר מדברים עליהן יש לעשות הבחנה ברורה בין שני דברים שונים שאין לבלבל ביניהם:  האחד הוא  בפתרון לאיתור המנהרות והשאלה מדוע לא מצאה ישראל  עד עכשיו את הפתרון; השני הוא בשאלה מדוע  לא השמידה ישראל את המנהרות וסכלה בכך את האיום החמור הטמון בהם.

נתחיל בראשון, שמהווה לדעתי מחדל מתמשך של מערכת הביטחון,  וקשור הדוקות בשמו של אל"מ (מיל ) יוסי לנגוצקי. יוסי, גיאולוג בהשכלתו, ומי שיחידתו באגף המודיעין זכתה לפרס ביטחון ישראל, גם בנושאים שיש להם קירבה לתחומי השכלתו, החל להתריע כבר לפני  כעשר שנים על איום המנהרות מרצועת עזה ומגבול לבנון. הרמטכ"ל בוגי יעלון מינה אותו ליועץ מיוחד לנושא (בהתנדבות) ב-2004. כאשר סיים תפקידו בתחילת 2005 הוא הגיש דו"ח בו המליץ בין השאר להפסיק את ריבוי הגופים העוסקים במציאת פתרון לאיתור המנהרות, ו"להקים מיד מנהלת קומפקטית להולכת תוכנית חירום שתתמחה בנושא ספציפי זה בשנים הבאות תוך שילוב מעשי (לא ייעוץ) של מדענים/מהנדסים אזרחיים עתירי ידע שפועלים בארץ."

כמו כן הוא הדגיש כי הפתרונות מצויים בתחום הגיאופיזיקה. המלצתו נשארה בבחינת אות מתה. באותם ימים  ביקש ממני יוסי לסור אליו בדחיפות. היינו בקשר בנושאים שונים הקשורים למחדלי "מלחמת יום הכיפורים". להפתעתי הוא פתח בפני קלסר עב כרס עם למעלה ממאה מסמכים על מאמציו לנסות ולהחדיר לתודעה של מקבלי ההחלטות כי  המנהרות, העשויות להגיע לעומקים של יותר מ-25 מטר ולמרחקים של יותר מ-1000 מטרים, מהוות איום אסטרטגי וכי אנו צפויים לחטיפה של מיספר חיילים או אזרחים.

לנגוצקי חזר וטען כי ניתן להגיע לפתרונות מבצעיים טובים לאיתורן. כולו היה נסער, והוא לא חדל להתריע עד לאחרונה. לדוגמא: בינואר 2010 הוא שולח מכתב זעקה לשר הביטחון  והרמטכ"ל (ולידיעת ראמ"ן ואלופי פיקוד דרום וצפון)  ומתריע כי צה"ל טרם התארגן  ונערך כראוי להצטייד במערכות לגילוי המנהרות המהוות "מוקש זמן אסטרטגי".  הכול לשווא ולריק, ועד היום אין לצה"ל מערכות לגילוי המנהרות .

השאלה היא – למה? אם צריך להקים ועדת חקירה  הרי זה הנושא הצריך להיבדק, רק כך ניתן יהיה לזעזע את מערכת הביטחון, ולהפוך את הנושא לפרויקט לאומי עליון. ישנו חיזבאללה בצפון, ובעתיד נצטרך לאתר מיד כל התחלה של בניין מנהרות חדשות ע"י החמאס.

ועכשיו לשני. קמה אצלנו זעקה אדירה: מדוע ממשלת ישראל וצה"ל , שידעו על המנהרות (38 במיספר) לא עשו דבר על מנת להשמידן! מחדל! המהדרים בזועקים פתחו בהאשמה: מה פתאום מדינת ישראל התעסקה באיום האיראני הרחוק ולא התעסקה באיום שמתחת לרגליים שלה, ולא קמה להשמידו? להקים מיד ועדת חקירה!

וחיש קל התחילה להתפשט האגדה כי בחקירות השב"כ של כמה מאלו שנתפסו עכשיו ברצועה התגלה כי חמאס תיכנן בראש השנה לפתוח במתקפת פתע של מאות לוחמים שיגיחו מהמנהרות ויזרעו הרס, חורבן ורצח בדרום המדינה.

אז ראשית, זהו סיפור עלי בבא  לילדים  קטנים.

שנית, המציאות הוכיחה כי אסטרטגיית המנהרות נכשלה. זה עלה לנו בחייהם של 10 חיילים, אך חיי האזרחים ניצלו.

שלישית, צריך לקחת את הכול בפרופורציה הנכונה. המנהרות הן איום, אך לא איום קיומי ולא איום כמו עוצמות האש של חיזבאללה, למשל.

רביעית,  מדינה אינה פועלת בחלל ריק נגד יכולות של אוייב. אילו זה היה כך, כי אז מדינת ישראל היתה צריכה לפעול כבר מזמן נגד חיזבאללה. היא פועלת כך במקרים נדירים ביותר כאשר היכולת עלולה להוות סכנה קיומית למדינה. כך עשתה ממשלת ישראל בראשות מנחם בגין לגבי הכור הגרעיני העיראקי, וכך, לפי מקורות זרים, עשתה ממשלת אולמרט נגד הכור הסורי. לדעתי, החלטה ישראלית לצאת למלחמה בגלל המנהרות לא היתה זוכה לרגע בבדל של לגיטימיות פנימית, שלא לדבר על לגיטימיות בינלאומית. היתה קמה אצלנו זעקה אדירה, וכיכר רבין היתה מתמלאת ב"400 אלף מפגינים" זועמים על הממשלה הלוחמנית, אוייבת השלום והדיאלוג, וכיוצא באלו כינויים. מי שרוצה להקים ועדת חקירה בעניין הזה, שהוא לחלוטין בתחום שיקול הדעת  הכי לגיטימי של ממשלה, חותר כנראה רק להרע!

3. החמאס מוליך שולל את העולם

בהציגו את אבדות הפלסטינים

מכיוון שאינו עושה הפרדה בין לוחמים מארגוני הטרור לבין אזרחים בלתי מעורבים. מחקר התחלתי של "מרכז המידי למודיעין וטרור" בדק בצורה פרטנית שמות של 152 ההרוגים הפלסטינים הראשונים שנהרגו (7-12 יולי) וגילה כי 71 מהם (מתוכם 35 מהחמאס) הם לוחמים, ו-81 הם אזרחים לא מעורבים.  אין לדעת מה תעלה הבדיקה לגבי שאר השמות של ההרוגים , ברור אבל  שעל כל המערכות שלנו להציג לעולם ולעם ישראל את התמונה המספרית הנכונה  ולחשוף את ההונאה של החמאס.

 כאשר נשיא ארה"ב מנסה להצדיק את ניסיונו לתווך בין מדינה דמוקראטית, בעלת ברית של ארה"ב, לבין ארגון טרור שיש לו טריטוריה עם כמעט 2 מיליון איש, ולהביא להפסקת אש הומניטארית מיידית, הוא טוען שיש הרבה מדי הרוגים אזרחיים בעזה, וליבו נכמר.

בואו נעזוב את השאלה  האם הוא לא צריך להדגיש שזה באשמת החמאס, ונניח לשאלה מה הוא עושה כל בוקר למען אזרחי סוריה הנשחטים ממש בימים אלו. השאלה היא האם יועציו ועוזריו מוסרים לו  רק את הנתונים של חמאס לגבי מיספר ההרוגים  בעזה,  והאם יש לו מושג כמה מבין ההרוגים הם אזרחים חפים מפשע וכמה מהם לוחמים של ארגוני הטרור?

והשאלה הזאת מתייחסת כמובן למנהיגים אחרים וגם לתקשורת אצלנו. ברדיו ובטלוויזיה אנחנו שומעים כל הזמן את המיספר שמוסר "ארגון הבריאות" בעזה, ובו כמובן אין הפרדה בין אזרחים ללוחמים.

מרכז "המידע למודיעין וטרור" של המרכז למורשת המודיעין, פתח בימים אלו במחקר ענקי על מנת לעשות את ההפרדה הזאת ולהנחיל לנו ולעולם כולו כמה לוחמים פלסטינים נהרגו בעזה וכמה אזרחים. אתמול, 28 יולי, הוא הוציא את הממצאים והמסקנות הראשונות לגבי  שמות 152 ההרוגים הראשונים אשר הופיעו ברשימות משרד הבריאות הפלסטיני ברצועת עזה (7 יולי – 12 יולי). בדיקת השמות הפרטנית התבססה על רשתות חברתיות ואתרי אינטרנט של ארגוני הטרור, מידע מתקשורת ערבית ופלסטינית, וכן על מידע שמקורו במערכת הביטחון.  הממצאים העיקריים הם אלו:

71 פלסטינים הרוגים זוהו כפעילי טרור, כאשר אותרו צילומים של 39 מהם. מתוכם 35 לוחמי חמאס, 21 לוחמי ג'יהאד אסלאמי והשאר של 5 ארגונים קטנים (סך הכול 46.7 אחוזים).

81 פלסטינים זוהו כאזרחים בלתי מעורבים (53.3 אחוזים).

כלומר, היחס הוא כמעט 1:1

 אין לדעת מה יהיה היחס כאשר ינותחו שמות כל ההרוגים הפלסטינים, שמיספרם עבר את ה-1100, אך כבר עכשיו ברור לחלוטין כי הצגת המיספר הכולל של ההרוגים הפלסטינים, מבלי להפריד בין אזרחים ללוחמים, יוצרת מצג שווא של הולכת שולל, ואין כמו החמאס להצטיין בכך.

דומני שכל מערכות ההסברה, הדיפלומטיה, המשפט, התקשורת והמודיעין שלנו – צריכות להצטייד במחקר הראשוני הזה, ואלו שיבואו אחריו, ולא לחדול מלהציגם ולחשוף את ההונאה של חמאס. לא לתת לחמאס שישטה בעולם בנושא כל כך רגיש וחיוני. כל רצונו הוא להרבות במיספר אזרחיו ההרוגים. צה"ל בשדה הקרב משתדל שחפצו זה של החמאס לא יעלה בידו. בואו לא ניתן לו להצליח בכך בשדה הקרב של התודעה.

* * *

      Watch how HAMAS is preventing its citizen from escaping from bombarded areas  

https://www.facebook.com/photo.php?v=1447957405470935&set=vb.1443159012617441&type=2&theater

* * *

יהודה דרורי

"אובמה טיפש וג'ון קרי אידיוט..."

באחד ה"פרלמנטים" שאני מנחה באזור השרון, קם אחד המשתתפים, שהכרתיו כמאוד אינטליגנטי, ונתן את ההצהרה הקצרה המופיעה בכותרת מאמר זה... חשבתי מאז על דבריו לא מעט ואם כי כאקדמאי הייתי נזהר יותר בלשוני, המסקנה העצובה שלי היא שבשורה התחתונה – האיש ההוא צדק.

אובמה הוא כמו "פיל בחנות חרסינה"

עם כניסתו לשלטון, הנשיא אובמה החליט לשנות כיוון דרסטי במדיניות החוץ של ארצות הברית ולנסות ולזכות באהדת המוסלמים בכלל וערביי המזרח התיכון בפרט. הוא הגיע מיד לקהיר ושם נשא נאום רצוף במליצות ובחנופה (למשל הוא דיבר על "התרומה הגדולה של האיסלם לציביליזציה, לתרבות ולמדע" – דבר שלא היה ולא נברא כי עד היום האיסלם לא תרם דבר לחברה האנושית מלבד אולי אכזריות ומילת בנות...)

אבל חוסיין אובמה חגג עם פרוץ "האביב הערבי" – מה שהוכח כאסון פוליטי וחברתי! הוא תמך בדמוקרטיזציה של טוניס (מה שהוביל לעליית האיסלם הקיצוני), הוא רווה נחת מהדחת קדאפי בלוב ונוכח כיצד הדבר הביא למרחץ דמים בין-שבטי בארץ זו, כולל פעילות טרור אנטי-אמריקאית שהביאה לרצח שגריר ארה"ב בארץ זו!

אובמה גם  תמך בהפיכה במצרים שסילקה את ידיד ארה"ב מובאראק והעלתה את הקיצוניות האיסלמית של מורסי ו"האחים המוסלמים", אבל יותר גרוע – הוא שלל לחלוטין את מהפכת סיסי אשר סילקה מהשלטון במצרים את הקיצוניות האיסלאמית.

הוא במו"מ עקר ומתמשך עם איראן, שעד סיומו יהיה בידה נשק גרעיני... עד היום אובמה מהסס במי לתמוך בסוריה, הוא נמנע מהענשת סוריה על השימוש בגז נגד אוכלוסייה אזרחית.  עזיבתו החפוזה את עיראק הוכחה כבר כאסון לאומי שם. הוא חיזק בריתו עם השיח'  של קטאר – שהוא התומך הכספי העיקרי של קבוצות הטרור של אל-קאידה במזרח התיכון ובאפריקה והוא התומך הבלעדי והעיקרי של החמאס.

אובמה גם עצר את ישראל מלחסל  את החמאס (פעמיים) וזה לא הסוף כנראה... כפשלונר סידרתי הכינוי טיפש יאה לו כי לא יעלה על הדעת שכל מה שקרה בעולם הערבי קרה כתוצאה מתכנון זהיר או מתבונה יתרה.

מסעות ג'ון קרי במרחב

מחלקת המדינה בארה"ב ידועה בכישלונותיה הגדולים הכוללים בין השאר אי-תמיכה בהקמת מדינת ישראל (ומדיניות האמברגו להכשיל את המדינה החדשה צבאית); תמיכה בסאדאם חוסיין; תמיכה באייטולות נגד השאח, ויש עוד כמה בדרום ובמרכז אמריקה.

נזכור רק שעם כל ה"גישה החדשה" לעולם הערבי, הם נאלצו לאחרונה לסגור את השגרירויות  שלהם  ב-6 בירות ערביות... אז איזה "פקיד בכיר" במשרד החוץ האמריקאי כעס על התנהגותם של התקשורת והפוליטיקאים הישראלים כלפי יוזמת ג'ון קרי בפריס?

בואו ונבדוק מה בעצם הוא עשה? במקרה זה ג'ון קרי מכנס כמה ראשי מדינות בפריס כדי להחליט על הפסקת אש ב...עזה. הוא שוכח להזמין לנושא חשוב זה את הגופים העיקריים בעניין: את אבו מאזן, את המצרים ואת...ישראל. (העלבון פה לכבוד הערבי עוד יעלה לו ביוקר...)

בקיצור, הוא מציג שם את התוכנית להפסקת אש המבוססת על הצעת קטאר ותורכיה שהם הפטרונים של החמאס – ומתעלם לחלוטין מההצעה המצרית ומדרישות שהעלתה ישראל. וזו לא היתה טיוטה (כטענת "הפקיד הבכיר" בוושינגטון) אלא ניסיון נואל להכתיב לנו את רצון החמאס – זהו האידיוטיזם לשמו. מה קרי חשב לעצמו, שאנחנו מטומטמים? שלא נקלוט את התרגיל שלו? איך הוא בכלל מתאר לעצמו שישראל תגיב לעצותיו? בעוד הוא נמנע מלהזכיר את המילה "חמאס"  ואת מעשיו של גוף טרור זה, שהקונגרס בארה"ב קבע שזהו אירגון טרור שאין לדון איתו.                                                                                                  

אנחנו  הם אלו הנמצאים במצב קשה ביותר כאשר בעלת הברית שלנו, המדינה הכי חשובה עבורנו– מנוהלת ע"י טיפש ואידיוט המנסים לעזור לנו... אלוהים ישמור!

* * *

ליבו של העם פועם כל הזמן עם משפחות הקורבנות במלחמה הזו.

לא תיארנו לעצמנו שהמחיר יהיה כה כבד.

* * *

מוטי בן-חורין

צרחות התסכול של הפסיכופתים בעזה

מדינת ישראל עמדה בפני סכנה קיומית לראשונה מאז מלחמת השחרור. ואם לא נתעשת, גם תעמוד ועימנו העולם כולו, שישלם פי עשר ממה ששילם במלחמת העולם השנייה.

עשרות מנהרות התקפיות שמסתיימות בתוך הדרום הן תשתית לפלישת אלפי טרוריסטים, מחופשים לחיילי צה״ל, דרך המנהרות – וכיבוש שדרות, אשקלון, המושבים והקיבוצים עוטפי עזה. טרוריסטים שהיו רוצחים, אונסים, שורפים, כובשים וחוטפים ילדים ונשים, כאשר אין לצה״ל זמן להתארגן. ובמקביל יורים מעזה אלפי טילים למרכז, לתל-אביב, נתב"ג, הרצליה, נתניה, חדרה, החשמל ברידינג, באשקלון ובחדרה – ומשתקים את החיים שלנו במדינת ישראל.

למה חיכו החמאס? חיכו אולי לחיזבאללה כדי לתאם מתקפה משולבת מצפון... ואולי גם אינתיפאדה ביו״ש, במשולש ובגליל? וכאן להזכיר כי איראן לא נחסמה מהשלמת פצצת האטום "לחיסולה של מדינת היהודים".

כולנו מימין ומשמאל מזלזלים ברטוריקה האיסלאמית לחיסול מדינת ישראל. אם לא היו עכשיו עשרות אלפי חיילים בדרום, והשפויים בעולם כולו, ויותר מכולם רוב מדינות ערב והמוסלמים השפויים, כן, אולי גם אבו מאזן. בזכות רציחתם של שלושת הנערים תפסנו אותם בזמן. המדינה ניצלה ועכשיו הזמן לבוא חשבון עם הרוצחים, עד האחרון שבהם.

ומילה אחת לאזרחים בעורף – אתם שומעים אזעקה, היכנסו לממ״ד ותחייכו. שומעים ״בומים״ – תצחקו. הרעשים האלו הם צרחות התסכול של הפסיכופתים בעזה על תוכניתם  שנחשפה בטרם עת. כל נזק שקורה לנו כעת הוא כאין וכאפס לעומת מה שתוכנן.

* * *

אוריה באר

שש מאות החלונות

קובץ הסיפורים הקצרים יצא לאור בימים אלה בהוצאת קונטנטו. הספר מכיל עשרים ואחד סיפורים קצרים. חלקם פורסמו בעבר בביטאוני ספרות ידועים.

 כל המעוניין ברכישת הספר, בסך 70 שקל בלבד, כולל הוצאות משלוח, מתבקש לשלוח שיק בסכום הזה לפקודת אוריה באר, ניצנה 23, גבעתיים.

"הסיפורים של אוריה באר נראים לי ממיטב הפרוזה העברית החדשה."

אהוד בן עזר, גיליון 946

* * *

איתמר פרת

בקשה דחופה המופנית אל רשתות השידור

אנא הפסיקו את שידורי ההלוויות של חללי המלחמה.

זה לא כבוד לנופלים. זה לא נחמה לקרובים. זה לא מחשל  חברה לוחמת. זה לא חדשות. זה לא אינפורמציה.

שום אומה לוחמת אינה נוהגת כך. לא נהגנו כך במלחמת הקוממיות, לא במלחמת יום כיפור.

אנא, שימו לכם גבולות.

 אל נא תראיינו הורים מודאגים, חברים הלומי יגון, פצועים בפיג'מות.

אל נא תשדרו את השטויות שאנשים אומרים בשעת צער. זה מביך. זה זלזול בפרטיות. זו מציצנות זולה. אנחנו לא ציבור עדין, אבל גסות זו אינה מגיעה לנו.

שוב: אין שום אומה הנוהגת כך, המבזה עצמה בהתבוססות ודמע.

ותיקים, זכרו את כרזות מלחמת העולם. את התעוזה והאומץ. Win the War!

אם נפלו חיילים בקרב, ואתם מונים את מיספרם כאלו נקראו למיפקד, אל נא תשדרו את שמותיהם וגילם בכל מהדורת חדשות לאורך ימים ארוכים, עד הִטָמְנָם. אל נא תשדרו את שמותיהם בכלל – עבור סקרנים חסודים יש אתר של משרד הביטחון, או צריך להיות. המאזינים אינם קרובי משפחה ואין להתייחס אליהם כאלו 'כולנו משלנו'. עַם אינו משפחה, וטוב שכך. משפחה אינה חייבת, ואינה מוסמכת, לשלוח את בניה לקרב. סמכות זו נתונה למדינה, ולכן אין מדינה חייבת להתאבל אישית. לא אלמנה היא, ולא היא השכולה.

אל נא תתהללו שאנחנו 'ציבור חזק'. ש'העורף איתן'', שמותר לרכך אותנו ולדכא אותנו מלוא רוחב המסך, בוקר וערב, ואנחנו נתעשת ונחייך בהידוק שיניים. חוסר ברירה איננה חוזק. ספיגת מהלומות איננה אומץ. העם בישראל אינו מסוגל לשאת קורבנות. אוי רק שלא ימותו. הכול, רק לא זה. העורף טרוף עצבים, מחפש מנוס. הרשתות החברתיות ועיתון "הארץ" מתמלאים במלל "זה חייב להיפסק."

יש לכם שדרי שטח נפלאים, חכמים ורהוטים. אבל שידוריכם נואשים לייצר רציפות של תמונות ומלל. לא להשאיר רווחים. אימת הריק. אנא אל תעשו את זה על חשבון המורל הלאומי. יש דבר כזה, והוא פגיע. יש בציבור הזה לא-מעט מורך לב ולא מעט חולשה. אז היזהרו בו ואל תבכיינו. אל תדכאו.

אל נא תקראו ללוחמים עזי נפש "הילדים שלנו". הם לא, והיו בטוחים שאינם אוהבים את זה. היוצא למשימה מסוכנת אינו צריך להרהר איזה צער יגרום מותו לקרוביו, לאימא בבית. אינו צריך לדמיין מה תאמר חברתו, איך ישתפכו עליו חבריו.

אל נא תראו לו את גופות חבריו מוּרדים בחבלים אלי-קבר. אל תראו גם לנו. במקום לנסות לנחם, נסו לא להעציב. אל נא תנסו לייצר בכי, אל תַּראו עיניים דומעות. אל נא תתפלשו ואל תמסמסו. המצלמה רואה הכול אך אינה חייבת להראות. לא הכל שדיר. לא במלחמה.

  את מלחמתנו אנו לוחמים על מנת לשרוד, ובמלחמות מתים. אלה עובדות, ואיוֶלת היא להתריס נגדן.

במלחמה שואפים לנצח. לא חושפים תורפות. לא נותנים לדיכאון ופחד ומורך לב ויגון להרים ראש. במלחמה מגייסים כוח. לא ייאוש ולא בקורת.

הרי יש עת לכל דבר.

מי שאינו לומד מאויביו לא יוכל לנצח אותם. ולכן, טוב כי עזרתם לנו ללמוד שמץ דבר מאויבנו, החמאס, המפקיר את לוחמיו להריגה. אולי הפעם תנסו לשאול אותם, ולשם שינוי לא אותנו, את שאלת הכסילים "איך אתם מתמודדים עם זה?"

ראינו אותם מגיחים מהים, מהמנהרות, מבין השיחים, ולא פעם שאלנו: מאין האומץ המטורף הזה? צאת שמחים לקראת מוות? ליהרג תוך דקות. ללא שום הישג, ללא טעם וללא תועלת?

אבל אם יש את נפשכם לדעת את המעיין ממנו שואבים אויבנו אלה את העוז הזה, תעצומות נפש – הביטו במסכים שיצרתם, את מראות הסבל והשכול, הדאגה והבכי. ודעו: זה המעיין. מכאן הם שותים לרווייה, ובמטח אחד מתים מות קדושים.

ואם בזאת נתתם את הטעם למותם – הגיעה השעה שתחדלו.

ויפה הלווייה אחת קודם.

* * *

משה כהן

הנדון: "הפשפש" משיב מלחמה לנמר

מכובדי,

המחנה הנאור משתדל לשכנע אותנו שאנחנו יכולים למסור לערבים את יהודה ושומרון ללא חשש, מאחר ויש לנו את הצבא החזק ביותר במזרח התיכון, ואנחנו מעצמה. זה ייתן לנו "אופק מדיני".

אז איך מדינה קיקיונית זעירה משיבה מלחמה בעקשנות ומסבה אבדות לצבא החזק כל כך? לא קל לנמר למעוך את "הפשפש" כביכול.

אפשר למסור להם את יהודה ושומרון?

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

אהוד: אני מתפלא עליך שאינך מבין שזה הכול בא לנו בגלל אקיבוש והמתנחלים.            

* * *

עוז אלמוג

מה באמת קורה ברשת החברתית?

בימים האחרונים מובעות בתקשורת חששות מפני "האספסוף הלאומני" הרוחש בפייסבוק. לטענת אנשים מרכזיים במדיה, עמך-ישראל משתיק ביקורת לגיטימית ומסית כנגד אנשי שמאל, ערבים ושאר "עוכרי ישראל". בקיצור, הישראלים צועדים בדרך לחברה היסטרית, נטולת סובלנות ואלימה.

האומנם?

אתחיל באמירה נחרצת: אסור לטאטא גילויי שטנה, איומים ונאצות ברשת האינטרנט ובכל פורום אחר. גם כאשר מדובר במיעוט מתלהם, אין לעבור לסדר היום על התבטאות תוקפנית כלפי אדם או קבוצה. נחוץ להתריע, לגנות ואף להעניש עבריינים מילוליים, לא רק משום שהם עושים הכללות נתעבות, אלא גם משום שהשתלחויות חסרות רסן עלולות לגלוש לאלימות פיזית ואפילו לרצח.

יתרה מזאת, לרשתות החברתיות יש מקדם הקצנה מובנה, משום שאין בהן כמעט צנזורה. לעיתים קרובות נוצר מעין גל הדבקה, שמעלה את רף ההקצנה ואת היקפה: הגולש אומר לעצמו "אם פלוני כתב כך ואלמונית הגיבה כך, מותר גם לי להתבטא בהתאם." צריך אפוא לחשוף את האלימות המילולית ולעשות כל מאמץ לגנותה ולבלמה.

עם זאת, אין מקום לפסול את זכותם של הגולשים לכעוס ולגנות, גם בלשון תקיפה וחריפה. אחת התכונות המבורכות של הרשת החברתית, שהיא דוחה את התקינות הפוליטית. זו במת שיח פתוחה, ישירה ולרוב נטולת אינטרסים. זכותו הדמוקרטית של כל אדם לבקר את התנהלות המדינה במלחמתה בחמאס, ובאותה מידה זכותו של הציבור לכעוס, לבוז ולגנות את הביקורת הזאת ובעיקר את עיתויה. הדמוקרטיה מאפשרת לאדם להביע רגשות שליליים – בעיקר ביקורת המבטאת זעם על עוול. זאת, כמובן ללא חציית קוים אדומים המוגדרים במוסר הנאור ובחוק הישראלי.

כדי לקבל תמונה יותר מורכבת למה שמתרחש היום ברשתות החברתיות כדאי לשים לב לנקודות הבאות, שמהן מתעלמים חלק מאנשי התקשורת:

א. השיח האינטרנטי הפוליטי מתנהל בימים של מלחמת הישרדות. זאת מלחמה, שנאסרה עלינו על ידי אחת הקבוצות השפלות והאכזריות שהוליד המין האנושי. מדובר בקבוצה שלא בוחלת בשום אמצעי כדי לרצוח ישראלים. מטרותיה מוצהרות וכוונותיה גלויות. לכן טבעי שאלה המתבטאים כנגד זכותה של ישראל להתגונן, נתפסים כמשתפי פעולה עם אויביה. הביקורת הקשה על מבקרי הממשלה וצה"ל לגיטימית, ומי שמייחס לה מניעים אנטי דמוקרטיים הוא פשטני במקרה הטוב ודמגוג במקרה הרע.

ב. הישראלים ידועים כחמי מזג, ישירים ובוטים. חלק לא מבוטל מהביטויים האלימים ברשת (שראויים לגינוי חריף) אינם משקפים באופן אוטומטי עמדות עומק אנטי דמוקרטיות, אלא בעיקר זעם עצבני שיצא משליטה – תופעה שכיחה אצל אנשים נטולי רסן. קריאות הנקם הללו דומות לניבולי הפה של חמומי המוח ביציע "השרופים". לאוזן הלא מיומנת הן נשמעות כקריאות מלחמה תוקפניות, שעה שבפועל רוב "הכלבים שנובחים" משחררים לחץ ואינם מתכוונים לנשוך.

התופעה הזאת מתחזקת בעידן הפייסבוק. מדובר במדיום תקשורתי חדש שמאפשר ביטוי רגשי לא מתווך וחסר עידונים. הפרטי מתערבב בציבורי ומה שנלחש או נצעק בעבר בשיחות פרטיות הופך לפומבי ומשתמר לאורך זמן. במקרים רבים הדבר גורם לאובדן הֶקְשֵׁר ולניפוח תוכן מעבר לממדיו המקוריים.

יתר על כן, צעירים רבים מקלידים בקצב המחשבה והדיבור, ולכן הם אינם מודעים לכך שאנשים מתייחסים לדבריהם כאל טקסט ערוך ולא כאל שיח ספונטני. הטשטוש בין שפה מדוברת לשפה כתובה מעוות בעיקר טקסטים רגשניים. לשפת הדיבור נלווים אמצעי ביטוי נוספים, כגון אינטונציה ושפת גוף, שמאפשרים לווסת מסרים ולהציבם ברגיסטר הנכון. לכן במקרים רבים כאשר נכתבים דברים חריפים הם מהדהדים כתוקפניים הרבה מעבר לכוונת "המשורר".

ג. החמאס מפיץ שקרים על ישראל ומנהל תעמולה ארסית מתוחכמת, המבוססת על גוזמאות, הטעיות ושקרים בוטים. הוא אינו רואה בביקורת הפנימית בישראל אות לחוסנה הדמוקרטי וליושרה, אלא משתמש בה ככלי לדמוניזציה של דמותנו (אנשי חמאס מצטטים לא פעם פעילי שמאל רדיקליים). כאשר ביקורת הנמתחת על צה"ל עלולה להפוך לכלי נשק בידי האוייב היא מחייבת את המבקר לנהוג במשנה זהירות ואיפוק. הרי המטרה היא קודם כל לשרוד ורק אחר כך לערוך בדק בית. הלהיטות הביקורתית, המאפיינת את "יפי הנפש", מקוממת ישראלים רבים ומולידה איבה ברשתות החברתיות.

ד. ההסתה האנטי ישראלית בעולם (האנטישמית בעליל) מזכירה ימים אפלים בתולדות עמנו ומזעזעת ישראלים רבים. רבים הוכו בהלם מהעובדה שהשקרים על ישראל מגיעים לא רק מתוך האסלאם הקנאי ואויבינו המוצהרים האחרים, אלא גם מתוך לב לבה של האליטה המערבית ובראשה רשתות התקשורת הגדולות. והנה, מבקרינו מבית לא רק שאינם נחלצים להגן עלינו מפני ההסתה הפרועה, אלא שהם ששים לציירנו כחברה פגומה ובלתי מוסרית ולשחק לידי המסיתים. גם אם נניח לרגע שאנו פגומים וטועים, אפשר לצפות למיספר ימי חסד בשעה שאנו נאבקים על חיינו.

למעלה מזה, רבים ממבקריה של ישראל מבית (ובכלל זה אנשי תקשורת ישראליים) תופסים עמדה של פרשן קווים – אדם שמסקר ומנתח את המערכה הצבאית כמשהו חיצוני לו. זו עמדה סוציומטית ומתנשאת, שמרתיחה רבים.

ה. כל מי שמכיר את התרבות הישראלית הדומיננטית ואת הקוד המוסרי שעל פיו מתנהל צה"ל, יודע שלא יעלה על דעתו של איש ממפקדנו להפציץ ללא הבחנה תוך גרימת הרג המוני מיותר. רובנו גם מבינים שמלחמה אינה ניסוי מעבדתי, וכי ירי תותחים לא מתבצע אף פעם בתנאים סטריליים. מעבר לזילות שנוהג החמאס ושותפיו בחיי אדם – כולל שימוש ציני באזרחים כבשר תותחים – שדה הקרב אינו מאפשר להימנע מטעויות: פגז שנורה בשוגג, זיהוי מוטעה בלילה או נתזים שהתפזרו מעבר למטרת הנקודה.

עשן הקרב הוא לא מטאפורה אלא מציאות כואבת, שהופכת כל מלחמה למרחץ דמים כאוטי. הסיכון גדל כשמולך אוייב נחוש שהכין מראש אינספור מלכודות ושלא מהסס להשתמש במתיו ובמתינו לצרכי תעמולה. ישראל לא רק עושה מאמצים אדירים למנוע הרג של אזרחים, אלא משלמת קורבן דמים בשל זהירותה הרבה. מי שמנסה לטעון אחרת נתפס כשקרן ומעורר כעס.

מידתיות בהחלט נדרשת, אבל עדיין לא שמעתי מפיו של "יפה נפש מקצועי" מהי בדיוק "המידה המומלצת" כדי להפסיק ירי של אלפי טילים לריכוזי אוכלוסייה וכדי לסכל הזרמת מחבלים רצחניים דרך המנהרות. אולי צריך להצמיד לכל תותחן ישראלי "פקחי מצפון", שישקלו "מידתיות" לפני שיגור כל פצצה ופצצה.

כיפת ברזל מיירטת בינתיים את הטילים במעופם. אולי בעתיד תפתח התעשייה הצבאית "כיפת ריבאונד" שתחזיר כל טיל לראשי משגריו. בינתיים לא שמענו ממבקרי ישראל מחוץ ומבית (כולל המנהיגות הערבית בארץ) מה הם מציעים כחלופת התגוננות. רובם משננים את המנטרה "משא ומתן", שעה שהחמאס מצהיר על רצונו בהשמדת מדינת ישראל, דוחה כל מגע עם מנהיגיה, מתחמק ממשא ומתן ומפר התחייבויות.

ו. ומה באשר לגילויי הזעם ברשת כלפי ערביי ישראל? אפשר לשער שרוב ערביי ישראל נמנעים מפרסומים מקוממים, שמגנים את המדינה ואת צה"ל או משבחים את החמאס. אבל כאשר האווירה טעונה והכעס מרחף בחלל, כל ביטוי שטנה ברשת כנגד ישראל או שמחה לאידה מצית להבה ומעורר קריאות נקם. כאשר גולש/ת ערבי/ת מעז לשמוח לאידם של הישראלים שלא יתפלא על תגובות מתלהמות.

מנהיגים ערביים, דוגמת חנין זועבי, גרמו נזק עצום לערביי ישראל. סקרים מוכיחים כי דעותיהם הקיצוניות אינן משקפות את דעת רוב הציבור הערבי, אבל שתיקתו הרועמת הדהדה באוזני חלקים נרחבים בציבור היהודי. כולנו הרי משייטים באותה אנייה וכל פיראט שיורה עליה מאיים להטביע את כולנו. אם ערביי ישראל מצפים שהרוב היהודי השפוי יתנער מאנשי הימין הקיצוני, הם צריכים להתנער בגלוי ובחריפות מהקיצונים שבתוך עמם (ובראשם החמאס). כאשר ערביי ישראל יבינו שאפשר להיות פלסטיני גאה, לשאוף למדינה פלסטינית עצמאית לצד ישראל ובאותה מידה לגנות את האסלאם הקיצוני המטיף להשמדת ישראל – הם יורידו את מפלס האיבה כלפיהם. בינתיים הקולניים שביניהם מלבים את השנאה ההדדית שהרשת משקפת.

לסיכום, אימא שלי מספרת כי בהיותה גננת הגיע יום אחד ילד שמירר בבכי.

"מה קרה חמוד?" היא שאלה.

הילד לקח נשימה ארוכה ואמר בתקיפות: "אני הרבצתי לדני אז הוא התחיל איתי."

התשובה הזאת מתמצתת פחות או יותר את התפלצותם של מקצת מאנשי תקשורת לנוכח גלי האיבה ברשת החברתית.

רוב הישראלים אינם גזענים מטבעם וערכי הדמוקרטיה יקרים לליבם. אבל הם חיים היום במתח ובחרדה עצומים וכועסים מאוד על מי שנוטש, מחליש, מסכן ומכתים אותם. הגולשים ברשת חייבים לשמור על איפוק ולהיזהר מפני הסתה לאלימות, אבל באותה מידה גם התקשורת הישראלית צריכה להרגיע את הרוחות ולהימנע מתיוגים נמהרים ושטחיים של הציבור הישראלי הרחב, שרק מלבים את האש.

* * *

דם ישראלים – חיילים ואזרחים, לא נחשב,

רק תמונות הזוועה שמנפק חמאס לעולם כחלק ממכונת התעמולה האנטי ישראלית והאנטישמית – בעוד אלפי מוסלמים נטבחים בשאר הארצות מסביב – רק דמם של הפרזיטים הפלסטיניים – נחשב כדי להרבות שנאת ישראל ויהודים בעולם!

* * *

אורי הייטנר

מלחמת ההתפכחות

"אתמול עם בוקר נרצח רועי. השקט של בוקר האביב סינוורו, ולא ראה את האורבים לנפשו על קו התלם." כך פתח, לפני שישים שנה, ב-1954, הרמטכ"ל משה דיין את הספדו לרועי רוטברג, חבר קיבוץ נחל עוז, שנרצח בידי מחבלים.

לא השמש סינוורה את רועי. "האור בליבו עיוור את עיניו, ולא ראה את ברק המאכלת. הערגה לשלום החרישה את אוזניו, ולא שמע את קול הרצח האורב."

שישים שנה חלפו. את נחל עוז הפכנו מחדש ליישוב ספר. וביום שבו מחבלים ניסו לחדור לקיבוץ באמצעות מנהרה כדי לבצע בו טבח המוני, קשה שלא להשתחרר מאותה אמירה, האקטואלית כל כך: הערגה לשלום החרישה את אוזנינו ולא שמענו את קול הרצח האורב.

הדרך שהובילה אותנו עד הלום, היתה רצופה בכוונות טובות; הכמיהה לשלום עיוורה את עינינו, ולא ראינו את ברק המאכלת.

ההספד שנשא דיין, הוא אחד הניתוחים החדים והמדויקים של המציאות הישראלית, ולמרבה הצער, הם חדים ומדוייקים גם היום, בחלוף 60 שנה, באותה מידה. זה היה שנים רבות לפני "הכיבוש". בוודאי שנים רבות לפני "המצור". אך דיין היטיב לראות, בעינו האחת, שאין זה סכסוך על מיקומו של הגבול, אלא על זכות הקיום ויכולת הקיום של מדינת ישראל. הם רואים בארץ ישראל את ארצם, את ארץ אבותיהם, וכאשר הם רואים אותנו הופכים אותה לנחלה, עזה שנאתם אלינו. ומאחר ואיננו יכולים לוותר על קיומנו, אין כאן שאלה של נכונות לפשרות ולוויתורים, כי הפשרות והוויתורים אינם רלוונטיים לסכסוך על עצם הקיום. כל כך אקטואליים דבריו על "שגרירי הצביעות המתנכלת, הקוראים לנו להניח את נשקנו." היום קוראים להם אובמה וקרי. אז היו להם שמות אחרים.

מלחמת "צוק איתן" קשה, כואבת ועקובה מדם. מלחמה היא דבר רע, אך האלטרנטיבה נוראה. אילו הצליחו במזימתם, וערב אחד היתה נפערת האדמה בקיבוצים רבים ומאות מחבלים חמושים מכף רגל ועד ראש היו יוצאים מהם וטובחים מאות או אלפי נשים וילדים, גברים וזקנים, חוטפים רבים מהם אל תוך עזה, והופכים ילדים ישראלים למגן אנושי שלהם בתוך יישובינו – היה זה האסון הגדול ביותר בתולדות המדינה, ואין צורך בדמיון רב כדי לשער את השלכותיו. ולכן, המלחמה הרעה הזו, היא אולי הדבר הטוב ביותר שיכול היה לקרות לנו, כי זו מלחמת הצלה שאין כדוגמתה. לא בכדי, העם כולו, זולת קומץ עשבים שוטים, תומך בכל ליבו במבצע.

מן הראוי שתהיה זו מלחמת ההתפכחות שלנו. עלינו להתפכח מהמחשבה שהמאבק הפלשתינאי הוא נגד "הכיבוש". הרי ברצועת עזה אין כיבוש. עלינו להתפכח מן האשלייה ששטח שניסוג ממנו יהיה לסינגפור של המזרח התיכון – הוא יהיה מפלצת טרור ורצח מעל ומתחת לקרקע. עלינו להשתחרר מסיסמאות שווא, כאילו בעידן הטילים אין משמעות לשטח ולעומק טריטוריאלי ואין צורך בגבולות בני הגנה – ספרו את האגדה הזאת לתושבי עוטף עזה, שמחבלים חופרים תחת בתיהם, במטרה לערער את יסודותיהם ולהחריב אותם. ספרו את האגדה הזאת למי שאין אפילו טווח זמן להתריע בפניהם מפני ירי פצמ"ר (כל אלפי הטילים שנורו על מדינת ישראל, לא גרמו להרג, להבדיל מהפצמ"רים שנורו מטווח קצר ליישובי הגדר).

עלינו לקחת במלוא הרצינות את האיומים עלינו, וכאשר מזהירים אותנו מפני פצמ"רים על נתב"ג, מן הראוי שלא נתייחס אליהם כאל נביאי זעם תימהוניים, זורעי אימה, כפי שהולעגו מי שהזהירו מפני קטיושות על אשקלון (!), בוויכוחים על אוסלו ועל ההתנתקות. 

השלום הוא ערך נשגב, הוא מטרה נעלה, הוא מחוז חפץ, שראוי לחנך עליו, וראוי לערוג לו ולהתגעגע אליו, אך יש להדיר אותו מן השיח הפוליטי המעשי, כיוון שהפוליטיקה היא אמנות האפשרי, ואי אפשר לכפות שלום על מי שחותר להשמדתנו.

יש חלומות אחרים, שאינם תלויים באוייב אלא בנו ורק בנו, ומן הראוי שהם יהיו היעד הלאומי שלנו: יצירת חברת מופת, דמוקרטיה יציבה, צדק חברתי, מערכות חינוך, השכלה, מדע ותרבות מפותחים ומתקדמים, כלכלה משגשגת. עלינו להעצים את האחדות הלאומית, הסולידריות החברתית, הערבות ההדדית, את כל אותם ערכים שבאו לידי ביטוי באופן כה יפה ומרשים במלחמה הזאת. עלינו להעמיק את אמונתנו בצדקת הציונות ולחנך עליה את הדורות הבאים. וכדי לאפשר את ההישגים הללו, יש צורך בצבא חזק, ובנחישות להגן על המדינה מפני אויביה.

"דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית," אמר דיין בדברי ההספד. הדברים נכונים גם היום, בדור הזה, בחלוף למעלה משני דורות. "זו גזרת דורנו. זו ברירת חיינו."

אם נביט 60 שנה אחורה, ונראה איפה היינו אז ואיפה אנו היום – כמה התפתחנו, כמה התקדמנו, לאן הגענו על אפם וחמתם של אויבינו, יש לנו כל הסיבות להיות אופטימיים ביותר אודות העתיד. על אפם ועל חמתם של חורשי רעתנו, נבנה ונעצים את מדינת המופת היהודית בארצנו.

* * *

אהוד בן עזר

ההספד של דיין על רועי רוטברג

מתוך "אומץ", סיפורו של משה דיין

בחודשים הראשונים של שנת 1956 נהרגים שוב ושוב אזרחים וחיילים ישראלים, אלה בידי מסתננים ערבים, ואלה בפעולות תגמול נועזות של צה"ל נגד מחנות ותחנות משטרה ברצועת עזה, הנתונה לשלטון מצרי, ובירדן, שבשטחה נכללת הגדה המערבית. ואולם הרצח שנקשר יותר מכל גם בתולדות משה עצמו הוא זה של רועי רוטברג, מא"ז קיבוץ נחל-עוז שעל גבול הרצועה.

ב-29 באפריל 1956 יוצא משה להשתתף בחתונה של ארבעה זוגות צעירים בנחל-עוז. החתונה נועדה לשעות אחר-הצהריים המוקדמות, זאת בשל התקפות של מסתננים פלסטינים מרצועת עזה על דרכי התחבורה בלילות. בהגיעו למקום מתברר, כי בעוד חברי המשק משלימים את ההכנות לחגיגה, יצא המא"ז רועי רוטברג בן העשרים ואחת, נשוי ואב לתינוקת, רכוב על סוס, כמנהגו, לגרש חבורה של ערבים מרצועת עזה, שנראתה קוצרת בשדות המשק ליד הגבול. סוסתו שבה לבדה. חברים יצאו לשדה ומצאו כתמי דם ומשקפיים. מאוחר יותר התברר, כי כאשר הגיע רועי למקום רצחו אותו חיילים מצרים שארבו לו מאחורי תעלת הגבול, גררו את גופתו לשטחם והתעללו בה, ורק מאוחר יותר החזירו אותה משקיפי האו"ם לקבורה בישראל. חגיגות החתונות מתבטלות. רק החופות עצמן נערכות אותו ערב במושב שכן, באווירה של בכי ואבל.

ליבו של משה כבד עליו. הידרדרות היחסים בגבול עם מצרים מביאה את מזכיר האו"ם, דאג האמרשלד, להתערב. ישראל מואשמת אף היא בהחמרת המצב. המצרים מפגיזים את היישובים לאורך הרצועה, וצה"ל עונה בהפגזות לעבר מטרות צבאיות ברצועת עזה.

למחרת, 30 באפריל, נושא משה על קברו של רועי הספד, המשודר ברדיו, נדפס בעיתונים ובספרים, ונכנס להיסטוריה. ברי"ש הגרונית המתגלגלת שלו, בעברית הנשמעת תמיד טרייה ורעננה, הוא נושא הספד שמלמד עליו-עצמו לא פחות משהוא מצייר את דמותו של רועי רוטברג.

 "אתמול עם בוקר נרצח רועי. השקט של בוקר האביב סינוורו, ולא ראה את האורבים לנפשו על קו התלם. אל נא נטיח היום האשמות על רוצחים. מה לנו כי נטען על שנאתם העזה עלינו? שמונה שנים הינם יושבים במחנות הפליטים אשר בעזה, ולמול עיניהם אנחנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בהם ישבו הם ואבותיהם.

 "לא מהערבים אשר בעזה, כי אם מעצמנו נבקש את דמו של רועי. איך עצמנו עינינו מלהסתכל נכוחה בגורלנו, מלראות את ייעוד דורנו במלוא אכזריותו? הנשכח מאיתנו כי קבוצת נערים זו, היושבת בנחל-עוז, נושאת על כתפיה את שערי עזה הכבדים, שערים אשר מעברם מצטופפים מאות אלפי עיניים וידיים המתפללות לחולשתנו כי תבוא, בכדי שיוכלו לקרענו לגזרים – השכחנו זאת?

 "הן אנו יודעים, כי על-מנת שתגווע התקווה להשמידנו חייבים אנו להיות, בוקר וערב, מזוינים וערוכים. דור התנחלות אנו, ובלי קובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית. לילדינו לא יהיו חיים אם לא נחפור מקלטים, ובלי גדר-תיל ומקלע לא נוכל לסלול דרך ולקדוח מים. מיליוני היהודים, אשר הושמדו באין להם ארץ, צופים אלינו מאפר ההיסטוריה הישראלית ומצווים עלינו להתנחל ולקומם ארץ לעמנו. אך מעבר לתלם הגבול גואה ים של שנאה ומאוויי נקם, המצפה ליום בו תקהה השלווה את דריכותנו, ליום בו נאזין לשגרירי הצביעות המתנכלים [הכוונה להאמרשלד ומשקיפי האו"ם], הקוראים לנו להניח את נשקנו. אלינו זועקים דמי רועי מגופו השסוע. על שאלף נדרנו, כי דמנו לא יוגר לשווא, ואתמול שוב נפתינו, האזנו [לאותם שגרירים] והאמנו. את חשבוננו עם עצמנו נעשה היום. אל נירתע מלראות את המשטמה המלווה וממלאת חיי מאות אלפי ערבים, היושבים סביבנו ומצפים לרגע בו תוכל ידם להשיג את דמנו. אל נסב את עינינו פן תיחלש ידנו. זו גזירת דורנו. זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים, או כי תישמט מאגרופנו החרב – וייכרתו חיינו.

 "רועי רוטברג, הנער הבלונדיני הצנום, אשר הלך מתל-אביב לבנות ביתו בשערי עזה, להיות חומה לנו. רועי – האור שבליבו עיוור את עיניו, ולא ראה את ברק המאכלת. הערגה לשלום החרישה את אוזניו, ולא שמע את קול הרצח האורב. כבדו שערי עזה מכתפיו, ויכלו לו."

מתוך:  "אומץ", סיפורו של משה דיין. ביוגראפיה. ההוצאה לאור, משרד הביטחון, 1997.

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 30.7.14

* מי יודע מיהו הרוזן פרדריק לינדלי ווד?

מעטים זוכרים את שמו. אבל הכול זוכרים את הבוס שלו – נוויל צ'מברליין.

הרוזן ווד היה שר החוץ של בריטניה בהסכם מינכן (החליף את אידן שהתפטר בשל התנגדותו למדיניות הפייסנות של רוה"מ).

גם את הרוזן ווד של המאה ה-21, ג'ון קרי, לא רבים יזכרו. אבל רבים יזכרו את צ'מברליין של המאה ה-21 – ברק אובמה.

מי היה מאמין שארה"ב תנפיק נשיא גרוע יותר מקרטר? עובדה. בתחום מדיניות החוץ, אובמה שובר את כל שיאי הכישלון.

צ'מברליין המקורי האמין שבאמצעות מדיניות פייסנות כלפי האיום הגדול על האנושות במאה ה-20 הוא יביא "שלום בדורנו".

אובמה מאמין שבאמצעות מדיניות פייסנות כלפי האיום הגדול על האנושות במאה ה-21 – האסלאם הקנאי, הוא יביא שקט ושלום על העולם. וכמו צ'מברליין המקורי, גם הוא רק מעצים את האיום ומסכן את שלום ארצו ושלום העולם.

והגרוע מכול – הוא מתעקש שוב ושוב לדפוק את ראשו בקיר. אין אצלו עקומת למידה מינימלית – שוב ושוב הוא מנסה לטפס על אותו קיר חלק.

נקודת השפל של מדיניותו הייתה בערב שבת האחרונה – הצעתו של קרי להצלת חמאס.

* לא רק בפרצופה של ישראל ירק קרי. לא פחות מכך, הוא ירק בפרצופה של מצרים. מצרים הציעה הצעה טובה והוגנת להפסקת אש. ישראל קיבלה את ההצעה. חמאס דחה אותה. במקום לגבות את המצרים, הרוזן וול קרי, המוציא לפועל את מדיניותו הפייסנית של נוויל אובמה, הציע הפסקת אש שאינה אלא כניעה לתביעות החצופות של חמאס.

אני שמח על כך שהקבינט דחה את הצעת קרי ועוד יותר מכך, על שהיתה זו דחייה פה אחד. על הממשלה להבהיר, שהיא קיבלה את המתווה המצרי, ואין היא מוכנה לזוז ממנו. אין כל צורך לפייס את חמאס על כך שדחה את ההצעה, אלא להיפך – להחמיר את תנאיה, ולהכות בחמאס בכל העוצמה, עד שלא יוכל לדחות את המתווה.

ומעבר לתוכן ההרסני של מתווה קרי, הוא חמור גם בשל המעורבות של קטאר ותורכיה. על ישראל להבהיר, ששתי המדינות הללו הן מחוץ לתחום. בדיוק כפי שלא נקבל את איראן כמתווכת, כך לא נקבל את תורכיה של ארדואן כשותפה לתהליך. קטאר היא המדינה שמימנה את הקמת מפלצת הרשע והטרור החמאסי. ארדואן הוא המנהיג האנטישמי ביותר בעולם מאז מלחמת העולם השנייה. שתי המדינות העוינות הללו הן בלתי רצויות בתהליך.

חשוב להבהיר לעולם, שהתהליך שיביא להפסקת האש לא יוכל להיות תהליך גישור והסכמות בין שני צדדים שווים. אין כל שוויון בין הצדדים. יש כאן צד טרוריסטי תוקפן וצד המגן על אזרחיו מפני התוקפנות והטרור. הפסקת האש חייבת להיות ברורה – התוקפן משלם את מלוא המחיר ולא מקבל שום פרס על תוקפנותו.

מי שנכווה מהמתווך קרי במלחמה, יזהר מהמתווך קרי בשלום.

* "לא תחסום שור בדישו" (דברים כ"ה, ד'). ההפוגות ההומניטריות בשיא האופנסיבה של צה"ל, דווקא כאשר האוייב מתחיל לגלות מצוקה וסימני שבירה ראשוניים, פוגעות במאמץ המלחמתי ומאריכות לשווא את המלחמה ואת הקטל.

אני יכול להבין את מה שעומד מאחורי הנכונות של רוה"מ לקבל את ההצעות. זו חלק מאסטרטגיית האין ברירה, שהצליחה מעל ומעבר לציפיות – להביא לגיבוי של העולם המערבי למלחמה במשך שלושה שבועות ולתמיכה כמעט מוחלטת של הציבור הישראלי.

אני תומך באסטרטגיה הזו, אולם היא מיצתה את עצמה. כעת, בעיצומה של האופנסיבה, היא רק מזיקה.

* בתום "עופרת יצוקה" פרסמתי מאמר תחת הכותרת "עופ יצו", שהמסר שלו היה שגדעו את המבצע בעודו באבו. אני מקווה מאוד שהמבצע הזה לא יהיה "צו אית".

* את מה שלא הצליח חמאס לחולל באלפי רקטות ששיגר לכל רחבי הארץ, הוא הצליח בירי פצמ"רים סמוך לגבול, החל בהרוג הראשון במחסום ארז, דרך העובד התאילנדי שנהרג בשדה ועד החיילים בשטח הכינוס. הסיבה העיקרית לכך היא ש"כיפת ברזל" נתנה מענה לבעיית הרקטות, אך אין היא רלוונטית לפצמ"רים. בסיטואציה הזאת, חמאס ינסה למנף ולהעצים את ירי הפצמ"רים, ואני סומך על צה"ל שהוא נערך לכך.

מה שמטריד אותי יותר בפרשה, הוא שמסתבר שחמאס מפיק לקחים תוך כדי מלחמה, ולומד את נקודות התורפה שלנו (במיוחד כשאנו מעניקים לו הפסקות אש מיותרות). יש לקחת זאת בחשבון בשלבים הבאים של המערכה. אם השלב הבא יהיה התקדמות קילומטרים אחדים מערבה כדי לפעול באותה שיטה בה פעלנו עד כה, ניתקל באוייב המוכן לכך וכנראה מצא מענים שעלולים להסב לנו אבדות.

על צה"ל להפתיע בפעולות בעורף האוייב, לבצע דברים שהאוייב אינו מצפה להם, שיוציאו אותו משיווי משקלו. וחשוב ביותר לעשות כל מאמץ, להגיע בכל דרך (כולל דרכים תת קרקעיות) להנהגת חמאס ולחסל אישית בכירים ומפקדים במקום המחבוא שלהם מתחת לקרקע.

* זכותם וחובתם של שרים לבקר את ראש הממשלה. תפקידם אינו להיות חותמת גומי. זה נכון גם במלחמה. אולם הביקורת חייבת להיות אך ורק סביב שולחן הממשלה. שרים התוקפים את ראש הממשלה ושר הביטחון בפומבי בזמן מלחמה, נוהגים בחוסר אחריות לאומית ופוגעים במאמץ המלחמתי. ראש הממשלה אינו צריך לעסוק בכך בזמן המלחמה, אך דבריו של סילבן שלום ראויים לתגובה נוסח דנון.

* נתניהו, יעלון וגנץ מפגינים אחדות ולכידות, וזהו ביטוי של מנהיגות ועוצמה – נכס אסטרטגי במלחמה. איני רוצה להעלות על דעתי מלחמה כזאת עם הצמד-חמד ברק-אשכנזי בשנה האחרונה לכהונתם המשותפת.

* התנהגותה של מפלגת העבודה מראשית המלחמה היא מופת של אופוזיציה אחראית ופטריוטית. שלי יחימוביץ' היא אחת המבטאות העיקריות של הקו הזה. ולכן, התאכזבתי מאוד כאשר היא פירסמה בתחילת השבוע הודעה, הדוחקת בנתניהו לסיים את המערכה ורומזת שמלאי האשראי של האופוזיציה מתחיל להתרוקן. אותו היום התאפיין גם בדשדוש מדיני וביטחוני סביב הפסקת האש החד צדדית בפועל, והסתיים ביום הקשה ביותר במלחמה. אירועי יום שני, הם עדות למשמעות של הפסקת המערכה טרם זמנה, טרם ניצחון. יש לגלות אורך רוח, נחישות וחוסן לאומי. מן הראוי שמפלגת העבודה תעניק אשראי ראוי לממשלה, להמשך המלחמה, ולא תתחיל לזנב בה. אני רואה לנכון לשבח את נחמן שי ואיתן כבל, שיצאו נגד הפסקת האש בטרם עת, ולא נהגו על פי מתכונת אוטומטית, שבה מפלגת העבודה חייבת להתיישר אחרי כל החלטה יונית של רוה"מ, גם כאשר היא מנוגדת לשכל הישר.

* ביולי 1994, לפני עשרים שנה בדיוק, 11 שנים לפני ההתנתקות, ישראל נסוגה מן העיר עזה ושאר ערי הרצועה, עם מימוש הסכם קהיר – השלב הראשון של הסכם אוסלו א', "עזה ויריחו תחילה." עשרים שנה עזה עצמאית, תחת שלטון פלשתינאי. מה הם עשו ממנה?

* שמעון פרס בראיון ל"ישראל היום": "עזה קצת יותר קטנה מסינגפור. החוף שלה הוא אחד היפים, זה יכול להיות גן עדן. אמרתי בזמנו ליאסר ערפאת, תעשה בעזה מה שעשו בסינגפור. הסברתי לו, דיברתי איתו, נתתי לו ספר בנושא במתנה. והוא אמר כן, כן, סינגפור. אבל לא היה לו אומץ להטיל את מרותו. אבו מאזן אמיץ ממנו."

אני מציע קריאה ביקורתית של הטקסט הזה. בדבר אחד צודק פרס – רצועת עזה היא מקום קסום, עם פוטנציאל סינגפורי, אלא שהפלשתינאים העדיפו להפוך אותו לקן טרור. "את עזה עזבנו מרצוננו. לאנשים היה קשה להתפנות ולהיפרד מהבית שלהם, ובצדק. הפלשתינאים קיבלו עזה ללא שום ישראלים. עזה היתה פתוחה, יכלו לנוע, ולא זו בלבד, אפילו סייענו להם. מעריכים שאלף מהנדסים עבדו על המנהרות. עם כמות כזאת של כוח אדם, יכלו במקום מנהרות לבנות מבנים מפוארים."

איך מסביר זאת פרס? לערפאת לא היה אומץ להטיל את מרותו. כלומר, המנהיג שעליו פרס שם את יהבו, כי רק הוא פרטנר ל"שלום של אמיצים", רצה, מאוד רצה להפוך את עזה לסינגפור (צעד שחייב יחסי שכנות טובה ושלום עם ישראל), אלא שהוא לא הטיל את מרותו. זו רהביליטציה לרב המרצחים, שהטיל גם הטיל את מרותו, למימוש רצונו – הפיכתם של השטחים מהם ישראל נסוגה, הן ברצועת עזה והן ביו"ש, בסיסי יציאה לטרור בכלל, וטרור המתאבדים בפרט. הוא, חתן פרס נובל לשלום, האיש שעמד בראש מתקפת הטרור הרצחנית, שגבתה חיי למעלה מאלף ישראלים.

אולם, פרס מבהיר מיד, "אבו מאזן אמיץ ממנו." כלומר, כמו ערפאת גם אבו מאזן חפץ בשלום ובסינגפוריזציה של רצועת עזה, אלא שבניגוד לערפאת הוא אדם אמיץ שיישם זאת. אכן, אין להשוות את מצב הביטחון ביו"ש תחת שלטון אבו מאזן למצב הביטחון תחת שלטון ערפאת. אולם כדאי לזכור, שאבו מאזן עלה לשלטון אחרי "חומת מגן" ולאחר שישראל החזירה לידיה את האחריות הביטחונית הכוללת על שטחי הרש"פ ביו"ש.

בעזה, כידוע, לא התבצע "חומת מגן" וישראל לא לקחה אחריות ביטחונית. ובהתנתקות, ישראל נסוגה מכל הרצועה. אבל בניגוד לדימוי שפרס מנסה לצייר, לא ערפאת ולא חמאס שלטו ברצועת עזה בזמן ההתנתקות, אלא אבו מאזן. הוא שלט בעזה עד יוני 2007, כמעט שנתיים אחרי ההתנתקות. הוא לא ניסה להפוך את עזה לסינגפור. הוא הפך את רצועת עזה לבסיס שיגור טילים על אזרחי ישראל (כולל בידי אנשי ארגונו, פת"ח) וכשהוא שלט ברצועה נחטף גלעד שליט.

פרס משכתב את ההיסטוריה.

* הריאיון של פרס ב"ישראל היום" היה משותף עם בנו, חמי. חמי היה בעברו טייס קרב ואף עוטר בצל"ש מפקד החיל. השאלה על מאמר ההסתה של גדעון לוי, "הרעים לטיס", שבו הסית את הטייסים לערוק מן המלחמה, היתה מתבקשת. יש לציין, שבעברו הרחוק היה לוי דוברו של פרס, אולם זה היה הרבה בטרם חצה את הקווים והיה לאחד מאויביה המרים של מדינת ישראל, תועמלן מטורף משנאה למדינתו.

חמי היטיב להגדיר את הפשקוויל של לוי: "בתקופה כזאת, כשאנשים נלחמים ומקריבים את חייהם, אמירה כזאת היא תקיעת סכין בגבם של הטייסים."

ואילו שמעון פרס גמגם באמירה סתמית ש"מי שאומר דברים כאלה לא מכיר את הטייסים ואת חיל האוויר שלנו."

לא מכיר? ודאי שהוא מכיר. הוא פשוט שקרן כרוני, שאינו בוחל בשום שקר ושום עלילת דם נגד מדינת ישראל.

האם אין לי משהו חיובי לומר על גדעון לוי? דווקא יש. שהוא עיתונאי בינוני. אילו תועמלן אנטי ישראלי כזה גם היה מוכשר, זה היה הרבה יותר גרוע.

* המלחמה הזאת חושפת לנגד עינינו את הישראליות במלוא הדרה, בכל יופייה. ביום יום, אנו מפקירים את השיח הציבורי לשוליים, המשתלטים עליו. במלחמה, הרוב השפוי מראה את פניו.

אלא שהשוליים אינם מוותרים – הם מגבירים את הווליום. ושוב אנו רואים את השוליים, את ברית הפנאטים, במלוא כיעורם. שוב אנו רואים את חוק הרדיקלים השלובים – המזינים אלה את אלה ומחזקים אלה את אלה.

* אין מלחמה שהיא התגלמות האין ברירה, יותר מהמלחמה הזאת. היא מלחמת אין ברירה, לא רק כיוון שבאמת ובתמים לא היתה לנו ברירה אלא לתקוף. היא מלחמת אין ברירה כי לא תקפנו. הם ירו עלינו טילים ואנו הבלגנו, אנו המתנו, אנו התאפקנו, אנו הצענו שקט תמורת שקט ונענינו בהגברת הירי. אנו הסכמנו להפסקת אש לפני המבצע הקרקעי והפלשתינאים דחו את ההצעה והמשיכו במתקפה, כולל ניסיונות פיגועים רצחניים דרך המנהרות. אנו הסכמנו להפסקות אש הומניטריות והם הפרו אותן והמשיכו לירות, גם בהפסקות אש שהם ביקשו.

אז מה, לכל הרוחות, רוצים המפגינים נגד המלחמה? מה הם מציעים? על מה הם מוחים? האם האלטרנטיבה שלהם היא שישראל תשלים עם ירי על אזרחיה ללא תגובה?

ההפגנה הזו היא עיוות מוסרי. הם מפגינים בשם איזו נייטראליות, תחת הסיסמה הנבובה "יהודים וערבים לא רוצים להיות אויבים." כלומר, מי שיורים עלינו טילים אינם אויבים. אבל הם אויבים מרים ורצחניים, ושום להג לא יכול לשנות זאת. ולכן, השאלה שיש לשאול את המפגינים, היא השאלה העתיקה: הלנו אתם, אם לצרינו?

ההפגנות הללו אינן מבטאות מחשבה פוליטית רצינית, שניתן לדון עליה, להתנגד לה, לשלול אותה. המפגינים הם אוטומטים. ההתנגדות שלהם אינה מנומקת, אינה מושכלת. היא אוטומטית.

הדמוקרטיה הישראלית חזקה דיה כדי להכיל את העיוות המוסרי הזה. מבחנה של הדמוקרטיה היא היכולת להכיל את העמדות המקוממות ביותר. עם כל סלידתי מן ההפגנה ומן המפגינים, זכותם להפגין, והדמוקרטיה הישראלית חייבת לאפשר להם זאת.

* על המשטרה למנוע הפגנות של מחנות קיצוניים זה לצד זה. הפגנות כאלו הן מתכון לאלימות. אם צד א' קיבל רישיון להפגין ביום א', יש לתת לצד ב' רישיון להפגין ביום ב', או ביום א' בקצה השני של העיר.

* מפגיני הימין הקיצוני הציגו את הפגנתם כהפגנת הזדהות עם צה"ל. הפגנת ההזדהות האמתית עם צה"ל היא החיבוק החם והאוהב של הציבור, ההתנדבות רבתי למען החיילים ותושבי הדרום, החבילות המורעפות עליהם. צה"ל אינו זקוק להפגנות בכיכר.

אין זו הפגנת הזדהות עם צה"ל. זו הפגנת שנאה ושיח של מוות. מי שצועק את קריאת הזוועה "מוות לשמאלנים," אינו תומך בצה"ל, שבין חייליו ומפקדיו יש לא מעט המגדירים עצמם כ"שמאלנים," וחלקם מחרפים נפשם ברצועת עזה כדי להגן בגופם על המפגינים המייחלים למותם. ומן הסתם, בין חללי המלחמה, יש כאלה שהגשימו את צרחות המפגינים.

המפגינים שרו שירי שמחה על מות הילדים בעזה. זוהי חרפה מוסרית. מותו של ילד היא טרגדיה נוראה. צה"ל עושה כל מאמץ אפשרי כדי למנוע את הטרגדיה הזאת. מלוא האחריות למותו של כל ילד היא על חמאס.

מי שצוהל על מותם של ילדים אינו יהודי. אינו אדם. זוהי התבהמות נוראה.

מי שצוהל על מותם של ילדים, אינו מפגין למען צה"ל. הוא מפגין למען גולדסטון.

* הרב אהרון איזנטל, רב היישוב חספין, כתב במדורו "הנקודה היהודית" בגיליון האחרון של העיתון "ארץ הגולן": "בעוד אני מתכונן לסיים את המאמר, התפרסמה הידיעה המזוויעה, שאת הרצח המזעזע של הנער הערבי ביצעו יהודים. הזדעזעתי עד עמקי נשמתי. רפו ידיי, עד שאני כותב על אצילותן של משפחות מאמינות [משפחות הנערים שנרצחו. א.ה.], והנה 'פתאום, פנים זרות'. והלא כל יסוד קיומו של עמנו הוא בשורת המוסר שמביאה תורת ישראל לעולם. עוד לאברהם אבינו נאמר שהייעוד של בניו הוא 'לעשות צדקה ומשפט' וכל ישראל שמעו בהר סיני 'לא תרצח.' האמון הבסיסי בין היחידים לאומה היהודית מתבסס על המוסר הגבוה, היושר וההגינות הנדרשים מבני עמנו. לכן מופיעה בקרבנו דרישה פנימית שהחברה היהודית צריכה להיות ישרה ומלאת חסד. לכן, מעשה רשע שנעשה על ידי יהודי, ועוד על ידי המתחזה להיות שומר מצוות, מחלל שם שמיים ופוגם אצל רבים את אמונתם בעם ישראל ותורתו כתופעה ייחודית. הרצח ביזה את העם היהודי ועכר את שמנו."

הדברים הללו, שנכתבו על רצח הנער הערבי, תקפים באותה מידה בנוגע לצהלות השמחה על מות הילדים הערבים.

* ועוד יותר מצהלות השמחה וקריאות הנאצה, הזדעזעתי מהתופעה המזכירה התנהגות של מיליציות גלוחי ראש באירופה – ציד אדם. זה התחיל בכנופיות שחיפשו ערבים בירושלים והכו אותם. זה נמשך בפורעים ערבים שעצרו מכוניות בוואדי ערה וחיפשו יהודים כדי להכות אותם. זה נמשך בחיפוש "שמאלנים" בת"א כדי להכות אותם. אני מכיר אישית את אחד המפגינים נגד המלחמה במוצ"ש בכיכר, שלאחר ההפגנה ביריונים חוליגנים עקבו אחריו עד חדר המדרגות בביתו והוכו אותו. על המשטרה לנקוט יד קשה למיגור התופעה.

* עשרות מרצים ממרבית האוניברסיטאות חתומים על מכתב שהתפרסם בכתב העת הרפואי "לנצט", המאשים את ישראל במעשי רצח ופשעי מלחמה בעזה, באמתלות שווא. אגב, אחד מהם הוא אודי אדיב, ראש רשת הריגול והחבלה למען סוריה בראשית שנות ה-70, שישב בכלא ושוחרר בעסקת משנה של עסקת ג'יבריל, ובטמטומנו אנו מעסיקים אותו כמרצה באוניברסיטה (זה בערך כמו להעסיק באוניברסיטה את יגאל עמיר).

המרצים הללו נועצים סכין בגבם של הסטודנטים שלהם, המחרפים נפשם כדי לאפשר להם את היכולת לזנב בהם.

* הקדימונים לתוכניתו של משה נגבי ברשת ב' "דין ודברים", הציגו את השאלה האם מותר לפטר עובדים שהתבטאו נגד המלחמה?

לא שמעתי את התוכנית ואיני יודע מה נאמר בה. כל התייחסותי היא לקדימון. הוא הכעיס אותי מאוד, כיוון שהוא מציג חצי אמת, הגרוע משקר. האירוע בו מדובר, הוא פיטורי פסיכולוגית בעיריית לוד, בעקבות דברים שכתבה בדף הפייסבוק שלה. היא לא פוטרה כיוון שכתבה נגד המלחמה, אלא כיוון שהביעה שמחה על מותם של 13 חיילי צה"ל.

אסור לפטר עובד בשל התנגדותו למלחמה. חובה לפטר עובד ציבור הצוהל על נפילת חיילי צה"ל.

* אריאל הורביץ כתב שיר נפלא, מרגש עד דמעות, המספר על עשרים אלף הישראלים שליוו לדרכו האחרונה את החייל הבודד שון כרמלי, שנפל ב"צוק איתן" – "עשרים אלף איש." זהו שיר הלל לערבות ההדדית היהודית, לסולידריות הלאומית, שבאה לידי ביטוי במעשה האצילי הזה, כביטוי לטוב וליפה שבנו. בחברה כזו, אין "חייל בודד."

במבצע "עופרת יצוקה" כתב אריאל הורביץ את "כמו רקפות בין הסלעים," המתאר את החיילים המחרפים את נפשם ומציגים את הישראליות היפה, שבדרך כלל מסתתרת מאחורי כותרות העיתונים המתארות את התופעות השליליות בחברה הישראלית.

שמעתי פעם את הורביץ אומר, שהשורה של אימו, נעמי שמר, שאתה הוא מזדהה יותר מכול, היא "קטונתי מצעיר בנייך." אין זו ענווה מזויפת. נעמי שמר יש אחת בדור.

אך כמו אימו ב"ירושלים של זהב," "לו יהי," "על כל אלה" ו"הו, רב חובל," כך גם אריאל הצליח בשתי המלחמות לתת ביטוי לתחושות הקולקטיביות של הציבור.

ביומה השני של המלחמה, צפיתי במופע של אריאל הורביץ ושרה ב"ק, "לנטוע שמיים". בעקבות המצב, סיימו השנים את המופע ב"כמו רקפות בין הסלעים" ובשירה של נעמי שמר "שבחי מעוז".

זה היה מזמן, לפני שנות דור, כשעוד חשבנו שהאיום העיקרי עלינו הוא ירי הטילים. היום גדלנו, התבגרנו, התפכחנו, ואנו מודעים למשמעותו של איום המנהרות. ואיום זה נותן משמעות אקטואלית מצמררת לשירה של נעמי שמר: "אבוא במנהרות ובמצדות ובמערות / ובנקרות צורים ובמחילות עפר / אי שם בלב הלילה דרוך וחרישי / צופה בי מבקש נפשי."

והשיר מסתיים במילים: "אבוי לו מעוקצי ואבוי לו מדבשי / אבוי למבקש נפשי."

* לכבוד שר הביטחון מר משה בוגי, מה נשמע? חשבת שנפטרת ממני? שכח מזה. והיום, רעיון מבריק במיוחד שפיתחתי – מר"ן. מה פירוש? מחולל רעידות-אדמה נקודתיות.

המר"ן משגר שביב שבמשך 24 שעות מקיף את כל גבולות המדינה ויש לו יכולת לזהות מנהרות. ברגע שמתגלית מנהרה, נשלח שדר למר"ן, והוא מיד מחולל רעידת אדמה נקודתית במקום הימצאותה של המנהרה. האדמה תבלע את המנהרה, ולא נודע כי בא אל קרבה.

בהזדמנות חגיגית זו, מר בוגי, אני מבקש את המלצתך למועמדותי לפרס ביטחון ישראל על מפעל חיים. מפעל החיים יונצח בספרי "מכתבים למר בוגי."

שלך,

אני

* ביד הלשון: ד"ר רפי ולדן, חתנו של הנשיא-לשעבר פרס, התארח באולפן הטלוויזיה, וכאשר נשאל על פרס, השתמש המראיין במילה "חָמְךָ". זאת טעות. יש לומר "חָמִיךָ".

העיקרון – חָם וחָמוֹת הם באותו המשקל כמו אָח ואָחוֹת. וברבים – חָמִים וחֲמָיוֹת, כמו אָחִים ואֲחָיוֹת. וכפי שאנו אומרים אָחִיךָ, כך עלינו לומר חָמִיךָ.

* * *

פוצ'ו

ס. יזהר צדק אלו היו ימי ציקלג ולא לילות ציקלג

בעקבות רשימתו של אלי מייזליש על לילות ציקלג

לא על ההשוואה בין עזה לציקלג, ברשימתו של מייזליש, אני רוצה להעיר, אלא  על הטעות הבסיסית של המחבר, הכותב שעיקר הלחימה בחירבת מחאז היתה בלילות.

נכון אמנם שהפלמ"ח העדיף כמעט תמיד להילחם בלילות, אבל לא במקרה של חירבת מחאז.

הכיבוש הראשון של חירבת מחאז נערך דווקא בצהרי היום, ושתי הנסיגות מהמקום  (גנדי אסר עליי להגיד הבריחות – "הפלמ"ח אף פעם לא ברח!"  – צעק לי) אף הן נערכו לאור היום, אחרי הפגזות והפצצות שהתחילו מהבוקר.

גם הקרב ההירואי האחרון, שבו המצרים היו אלו שברחו (לגבי המצרים גנדי הרשה לי להשתמש בפועל ברח) – נערך לאור היום. הלילות של חירבת מחאז היו דווקא שקטים, הם לא הפגיזו ואנחנו לא יצאנו להתקפות נגד, לפיכך הצדק היה עם יזהר שבחר לקרוא לספרו (שאני נמניתי על עשרת קוראיו) ימי ציקלג.

ואם מייזליש לא מאמין לי, שישאל את צביקה כסה (שספג לאחרונה הרבה הפגזות בעיתונו של בן עזר). הוא במקרה השתתף בקרבות חירבת מחאז ואני בטוח שיעיד שמרביתם של קרבות האש  הנוראיים שהתחוללו במקום, נערכה לאור היום.

* * *

דרור אֵידָר

שבר מוסרי – של מי בדיוק?

פורסם באתר 'ישראל היום' (28.7.2014)

1

הנה מכתב שנשלח אליי ובו רשומה (פוסט) שכתבה אחת מהמפגינות נגד המערכה בעזה, במוצאי השבת האחרונה בתל אביב. קיצרתי והידקתי את הדברים מעט. יש בדברים הללו הד לטון מסוים שלא נשאר רק בקרב המפגינים המועטים ביחס, אלא מהדהד גם בקרב כותבי שמאל יותר מאוזנים. תגובתי בהמשך.

אני מרגישה שזה הזמן הכי עצוב שחייתי בו. נדמה לי שאף פעם לא היתה כאן כזאת אלימות. גם האלימות שבתוכנו וגם מה שאנחנו עושים לשכננו בעזה. אני מרגישה שאיבדנו כל צלם אנוש (אני מדברת עכשיו עלינו).

לרוב העם אין שום בעייה עם העובדה שבעזה נהרגו כבר אלף איש ששליש מתוכם ילדים. האמירה הכי רווחת היא שהחמאס אשם במותם, שהם משמשים כמגן אנושי, שלפלסטינים לא אכפת מהילדים שלהם. כל האמירות הללו לא מבוססות על שום דבר פרט לשטיפת המוח שנעשית כאן על ידי התקשורת, שהיא זרוע של הממשלה המושחתת והרעה שלנו.

מי שהרג את הילדים הללו, את האזרחים הללו בעזה, הם אנחנו. לא החמאס. לרוב העם גם אין בעייה אמיתית עם זה שחיילים נהרגים. זה המחיר שאנחנו אמורים לשלם, לדעתם. המחשבה שילדים בני 18 אמורים ללכת ולהקריב את עצמם, למען מה?! למען איזו מטרה?! היא מחשבה חולה ומעוותת של עם חולה ומעוות.

אתמול בהפגנה היה הכי מפחיד שאי פעם חוויתי. היתה אלימות מטורפת באוויר. הם רצו להרוג. אתמול כשעמדתי ברחוב זרקו עליי ביצה. אחר כך כשעברתי ליד כיכר מסריק, אי אפשר היה להיכנס לכיכר כי היתה מלאה באנשים לובשי דגלים, צורחים ומקללים, מאיימים ברצח ואונס, ומוקפים בעשרות שוטרים.

בכיכר הזאת התנשקתי בפעם הראשונה עם בועז. זאת היתה הכיכר של ילדותי, ואתמול היא היתה מלאה שנאה ורצון למוות. אני לא יודעת מה יהיה כאן. אני רק יודעת שיש כאן שבר נוראי. שבר מוסרי שאני לא זוכרת כמותו. והמחיר יהיה מחיר יקר מאטד.

2

באמת שאינני יודע מהיכן להתחיל בטקסט כה ילדותי. "אני מרגישה," "נדמה לי," ושוב "אני מרגישה." נו, אז היא מרגישה ומדמיינת. אני מרגיש אחרת. ו"נדמה לי" שהרוב מרגיש כמוני. אני מרגיש רוח מיוחדת הנושבת כיום בעם, רוח שקצת הדחקנו ועתה היא מתפרצת בעוצמה ומשיבה חיים לתוכנו. לא בשולי החברה, אלא ברוב המוצק הניצב מאחורי לוחמיו ומנהיגיו ותומך במערכה הצודקת על שלומנו וזכותנו לחיות כעם בארצו. 

והקביעה: "לרוב העם אין בעייה" עם מותם של אלף עזתים ובתוכם ילדים. זה מהיכן? היא חקרה? בדקה? מהיכן עלילת הדם שאין לאנשים בעייה עם מותם של ילדים, במה היא רגישה יותר מאחרים? כמובן שמדובר במוסכמות המקובלות בחוג הסוציו-פוליטי הצר להחריד של המקוננת הזאת. כך מסתכלים אצלה על רוב הציבור.

חמאס אכן אשם במות אנשיו והילדים שם. כתבתי על כך מיספר פעמים במאמריי. מי שנחבא מאחורי משפחתו שלו ואוחז אקדח כדי להורגני, אין לי ברירה אלא לפגוע בו. אמנם, אשתדל בכל מאודי לפגוע אך ורק בו ולא בילד שהוא מחזיק, אזהיר אותו להתרחק ואעשה צעדים נוספים, גם אם אינם מקובלים בשום תורת לחימה בעולם. אבל אם לא תהיה ברירה, אנשוך את שפתיי ואפגע במקור הירי. וכבר חז"ל קבעו את הכלל המוסרי הבסיסי "מאי חזית דדמך סומק טפי." ומה ראתה המקוננת הזאת שדם העזתים אדום מדמנו. כל טיל שיורט כוון לרצוח נשים וילדים בקירבנו.

אבל מבחינתה, אלו "אמירות שלא מבוססות על שום דבר פרט לשטיפת המוח שנעשית כאן ע"י התקשורת שהיא זרוע של הממשלה המושחתת והרעה הזאת." המשפט המגוחך הזה נשמע לרוב במחוזות השמאל הרדיקלי, שעזב מזמן את הרדיקליות לטובת תימהונות פסבדו מוסרית נוסח נטורי קרתא, רק בלי אלוהים.

מיספר משפטים קודם לכן היא קבעה קביעות נחרצות ביחס למה ש"העם" חושב ומרגיש, למרות שאין לה ביסוס לשום דבר מזה. אבל העובדה שחמאס משתמש באזרחיו כבמגן אנושי, אינה מבוססת עבורה. נא להיכנס לאתר "מבט לתקשורת הפלסטינית," וכן לאתר "ממר"י" ואפילו למאמריי האחרונים, ואפשר יהיה להיווכח שמדובר במדיניות מכוונת של חמאס, המבוססת על ההנחה מעימותים קודמים, שצה"ל הוא צבא מוסרי שיהסס שבע פעמים אם לתקוף אזרחים.

3

עבורה, התקשורת היא "זרוע של הממשלה" – אה, הצחיקה אותי. מהמקום הנידח בשולי הגלקסיה השמאלית, כולם נראים לה "ימנים". הנה אינדיקציה לטיעון רציני וגם לתוקף מוסרי: דיוק, שכמובן חסר פה. נכון הוא שיש קונצנזוס נרחב ביחס למלחמה הזו, וכי כיצד לא? לולא כיפת ברזל, היו הפגיעות בקרב אזרחינו איומות ונוראות, ולולא נחשפו המנהרות, היה מתבצע טבח המונים ביישובי עוטף עזה – מאות ואלפי הרוגים אצלנו, חס ושלום. או אז, היתה עזה נהרסת ועשרות אלפי אנשים שם היו נהרגים. דווקא פעולת צה"ל הנוכחית מונעת סבל רב יותר משני הצדדים.

מבחינתה, אין מטרה למלחמה הזו שאין צודקת ממנה, מדובר רק ב"ילדים בני 18 המקריבים את עצמם למען מה? למען איזו מטרה?!" – ככלל, לדעתה, המחשבה שהמחיר לשלום אזרחינו, ובעצם למען חירותנו כעם יהודי במולדתו, כולל מסירות נפש של חיילינו – "זאת הסתכלות חולה ומעוותת של עם חולה ומעוות." כי בעצם, "לרוב העם אין בעייה אמיתית עם זה שחיילים נהרגים."

תגידי, עם זה עליי להתמודד? שנעבור אחד אחד בעם ונשאל, האם אין לו בעייה עם זה? היא נפלה על הראש? מה אני שואל, היא עברה שטיפת מוח ואינדוקטרינציה ארוכת שנים, לפיה אין ליהודים זכות למדינה משלהם ובעצם הורתה של ישראל בחטא, ולכן ארגוני חמאס וג'יהאד וכו' צודקים במאבקם. לכן היא שונאת את עצמה וזהותה, כי היא מזהה את העם שהיא משתייכת אליו כמי שאחראי בדמיונה לזוועות שאירעו לפלסטינים המסכנים. היא קנתה לגמרי את הנרטיב הפלסטיני השקרי ולפיו היא שופטת את בני עמה. 

משום כך, היא סבורה, הנכונות להקריב חיים למען חירות במולדת היא "חולה ומעוותת" – על כך אמרו חכמינו "הפוסל – במומו פוסל." מי שלא מבין את האמיתות היסודיות הללו הוא באמת חולה בנפשו ומשובש בדעתו. 

"ממשלה מושחתת ורעה" – אני לא זוכר זהירות כזאת מצד ממשלה קודמת בהפעלת כוח כלפי אויב ניאו-נאצי כמו חמאס (קראו את אמנת חמאס). כל הרוגינו ומתינו בקרבות הם תוצאה מהניסיון להימנע מפגיעה באזרחים. אין לזה תקדים (!) בהיסטוריה הצבאית בעולם כולו, והדברים בדוקים. צה"ל לא הפעיל אפילו אחוז קטן מיכולותיו כלפי מחבלי חמאס.

4

ואז ההתבכיינות: "זרקו עליי ביצה". אוי אוי אוי. ועלינו זורקים טילים, יום ולילה, אלפי טילים, כדי להרוג בנו ללא אבחנה וללא הקשה בגג. אלפי ילדים מבני עמנו מרטיבים במיטה רק משום שהם יהודים, אבל עליה זרקו ביצה. וכן, "בכיכר הזאת התנשקתי עם בועז," אוי, בועז. מה קרה לנשיקה שהפכה ל"שנאה ורצון למוות." איזו רומנטיקה של קיטש ילדותי. אני זוכר שבעזה חיבר ר' ישראל נג'ארה את הפיוט העמוק "יה ריבון עלם ועלמיא," זאת היתה עזה של פעם, ומה קרה לה שהפכה למקום של תעשיית מוות והרג ואבדן ליהודים... איך זה נשמע?

היא מרגישה מצוקה בחופש הביטוי? מישהו אסר עליה לדבר? הממשלה "המושחתת והרעה" שלחה את המשטרה כדי לאפשר לה להפגין ולומר ככל העולה על רוחה ההזויה, והיא מדברת על קשיים. סליחה? במשך עשרות שנים חווינו השתקה אלימה של השמאל הזה כלפינו – כלפי הרוב השמרני הישראלי. אני אישית זוכר את היחס כלפיי במוסדות אקדמיים מסוימים. עד היום אין לדעות הללו, המייצגות את רוב הציבור, מקום בזמן-שיא ברדיו ובטלוויזיה הממלכתיים. אפילו לא בפאנלים הרבים המאכלסים לעייפה את אולפני הטלוויזיה בימים אלו. מבחינת רוב הציבור, השדרנים והמגישים שם נמצאים בצד השמאלי של המפה הפוליטית. נכון שמבחינת המקוננת מדובר ב"זרוע של הממשלה," אבל זה רק כי היא לא באמת שמאל, אלא "ימין פלסטיני".

אני לא יכול להימנע מהערה סרקסטית ביחס לתיאור המפגינים היריבים: "אנשים לובשי דגלים." אמאל'ה! האם רק לי זה מזכיר "לובשי מדים" (חומים?...) – אינני מתכוון להגן על חוליגנים מימין שנזקם רע וכתבתי לא מעט נגדם. אבל אינני רואה הבדל מהותי בינה לבינם. אם כבר, אזיי הכף נוטה לחובתה, משום שההפגנות הללו שלה ושל חבריה מספקות דלק למאגרים המידלדלים של האוייב, הסבור שהנה, הישראלים יתחילו לריב בינם לבין עצמם. בעיקר, החבורה הזו, שהמקוננת נמנית עליה, מספקת את הלגיטימציה לרשתות התקשורת העולמיות כמו גם לשמאל העולמי לגנות ולהשמיץ את ישראל ולכבול את ידי חיילינו מלשים קץ לטרור החמאסי – שכן, אם אפילו הישראלים אומרים את זה, סימן שזה נכון...

5

ולבסוף, היא "לא יודעת מה יהיה," אבל "רק יודעת שיש כאן שבר מוסרי שאני לא זוכרת כמותו." השימוש התדיר במילה "מוסר" על שלל הטיותיה כפי שנעשה בידי דוברי שמאל רדיקלי, מעורר בחילה. המוסר שהיא נוקטת בו הוא שימוש ציני במילה שנועדה לציין את גבולות קבוצת ההשתייכות הסוציו-פוליטית שלה. "אנחנו" מוסריים ואילו הם – כלל ישראל – רוצחים. חכמינו לימדו אותנו על החומרה היתרה שיש במעשיהם של מי שפרשו מן הציבור ואינם משתתפים בצערו ובנחמתו, על אחת כמה וכמה בעת מלחמה.

אם יש שבר מוסרי, הוא נמצא בקרב דמויות כמו המקוננת הזו. כל קשר בינה לבין מוסר הוא מקרי בהחלט. אישה שאינה מזדהה עם עמה, החושבת שאנחנו האשמים במערכה שכולם עדים שנכפתה עלינו, המעדיפה את הבכי של העזתים על פני ילדי עמה שלה – היא עצמה "מושחתת ורעה."

ואחרי כל שאמרתי, אני מוכן להילחם על זכותה של המקוננת לומר ככל העולה על רוחה, אבל בה בעת לנוד לה במנוד ראש השמור אצלנו לאנשים שלא התבגרו ונותרו עדיין בני 17 בכיכר מסריק, רגע לפני הנשיקה הראשונה. 

* * *

יצחק שויגר

צוק איתן טלוויזיוני

אם את שומעת לי, אז היו צריכים לסגור את  כל ערוצי הטלוויזיה.  יש מלחמה – צריך שקט. צריך להוציא חוק כזה.

מה, גם את האח הגדול? למה? בדיוק עכשיו שזה מתחיל להתחמם והבנים כבר מחששים את הבנות?

טוב. את זה הייתי משאירה וגם את הערוצים הכחולים וערוצי הכדורגל.

את צודקת כדורגל וזיונים זה מספיק ושלא יזיינו לנו את השכל יותר מדי. אבל בעצם מה אכפת לך, שידברו כמה שהם רוצים?

מה זה מה אכפת לי? מה אני לא אזרחית נאמנה? יש מלחמה לא? מה זה בטלוויזיה מדברים כל היום על המלחמה, הבנים שלנו שמה, לא צריך להיזהר?  זה הרי  לא החיים האמיתיים.

היא צריכה להיות רק בידור. נו אז?

אז אני כבר מתחרפנת מכל הערוצים. אספו את כל הכתבים שיש להם והוציאו אפילו מהבוידם את כל מי שהיה בצבא בדרגה חשובה והושיבו אותם בכל האולפנים ומאז אין לי יום ואין  לי לילה. החיילים המסכנים שלנו נלחמים להגן עלינו ואילו בטלוויזיה במקום לבדר אותם ואותנו ולהוריד לנו את המתח הם דופקים לנו בראש כאילו הם העיקר.

את צודקת. כאילו המלחמה היא בטלוויזיה. ערוץ 2 וערוץ 10 נגד אלג'זירה וערוץ 11 הוא בכלל מתעתע בכולם.

מראים כל מיני תמונות מהמלחמה ולפעמים אני חושבת שהם עושים מאיתנו צחוק. ראית? פעם מראים את עזה כמו הריוויירה הצרפתית עם מכוניות ושקט ושוק מלא פירות ופעם חורבות כמו בדאחיה אז מה כבר נכון? מה אנחנו יודעים?

אם זה עזה היפה למה לא מביאים להם איזה בומבה על הראש רק בשביל הסולידריות עם האחים שלהם מסאג'עיה? היו נותנים לעשירים בראש כבר מזמן היה שקט. אם העניים דופקים לאף אחד לא אכפת.

וכל הזמן מברברים. יש קריין אחד עם קול כזה חזק שהוא בכלל חושב שהוא אלוהים. הוא יודע מתי יש הפסקת אש ומתי אין הפסקת אש. אני חושבת שאפילו החאמאס כבר לא יודע מה לעשות מרוב דעות שהוא שומע.

הכתבים שלנו עובדים בשירות החאמאס. הם אומרים לו מה חושבים בקבינט הביטחוני ומה יהיה מחר. ומה כל אחד חושב על מה שהציע קרי.

היום החאמאס לא צריך מרגלים. הוא רוצה לדעת מה חושב נתניהו, הוא פותח ערוץ 10. רוצה לדעת  מה ענו היאהוד  לקרי האמריקאי המלוקק הזה? פותח ערוץ 22. והעיקר  אם הוא רוצה לדעת מה לעשות? מה הוא צריך להחליט? זה החלטה קשה. יש להם הרבה דאגות ואין להם את כל הזמן לחשוב. אז הוא עושה את זה באאוטסורסינג.

מה זה?

זה עבודה על ידי אחרים שעובדים בשבילך ואתה משלם. אז הוא פותח את ערוץ אחד. שזה ממשלתי לא? זה הכי אמיתי. כי אין להם פרסומות ולא אכפת להם מרייטינג. שם יושבים כל מיני מומחים. פסיכולוגים, אלופי צבא, מומחים להנדסה ולנשק, לחקר ביצועים ולתקשורת בינלאומית. אם הם היו צריכים לשלם בשביל זה הם היו צריכים לשלם מיליונים. והנה יושבים כל המומחים ומנתחים כל צעד וכל שיקול. ומה כדאי לחאמאס לעשות ומה כדאי ליאהוד לעשות. ונותנים המלצות. ואומרים להם, מה אמר חאלד משאל ומה אמרו בקטאר. מה חושבים המצרים ומה חושב נתניהו. את מבינה. הם יושבים בבונקר 5 קומות באדמה. בחוץ גיהינום. גם חום 30 מעלות וגם הפצצות. בבונקר יש מיזוג אוויר אוכל וטלוויזיה. אנחנו מראים להם מה הולך בסאג'עיה, איך נראית השכונה ההרוסה. הם לא מריחים את הגופות. הכול סטרילי. הניה המניאק  לא יודע מה לעשות! אין לו קשר עם חאלד משאל  הבוס שלו שמבלה בקטאר בבריכה בחום הזה, כי כל הטלפונים הרי הרוסים. מה יש לו שם טלפון לווייני? המצרים לא סופרים אותו. את אבו מאזן הוא לא רוצה לראות, כי הוא זרק את כל העוזרים שלו מקומה חמישית והוא מפחד שהוא יחזיר לו ויזרוק אותו. ככה זה אצל טרוריסטים. שמה לא הורגים עם כדור, שם זורקים מהגג. זה רצח עם השפלה. ואבו מאזן לא פראייר. יש לו מספיק דם על הידיים. אפילו שהיאהוד חושבים שהוא פרטנר לשלום. הוא כבר בן שמונים אבל חמישים שנה הוא טרוריסט  עם קבלות. הוא הרי הלך עם עראפאת יד ביד מההתחלה, לא ככה? אז ישראל מספקת להניה ולעוזרים שלו טראסט מוחות, יעני נייטראלי. החאמאס יושבים ומסתכלים ואומרים: "וואלה הם באמת צודקים. חכמים היאהוד האלה, נעשה בדיוק מה שהם אומרים."

וואללה את צודקת. הנה עכשיו דיברו על הפסקת האש. אז המומחים שלנו המליצו לחאמאס לקבל את הפסקת האש והם הסכימו. אבל אחר כך אמרו להם שהקבינט החליט לעשות הפסקת אש חד צדדית ולראות אם החאמאס יפר אותה וככה הם יקבלו נקודות אצל האירופאים שתמיד שונאים אותנו. אז החאמאס שמעו וזה בדיוק מה שהם עשו. הצבא שלנו לא ירה ורק הם ירו. מה אכפת להם הנקודות, הם רוצים רק להרוג יהודים כי בין כה וכה בסוף כולם יגידו שאנחנו אשמים ויעשו גולדסטון שתיים. ובטלוויזיה שלנו אמרו שהצבא לא יירה, אז למה שלא יסמכו עליהם? כל הזמן הכתבים שלנו נותנים להם אינפורמציה נכונה, מה הם אל ג'זירה? אז הם סומכים עליהם.

את ממש צודקת. אני גם לא מבינה, איך תיכף עושים אצלנו ועדת חקירה. עוד לא נגמרה המלחמה כבר עושים ועדת חקירה על הנגמ"ש שלא היה ממוגן.

את לא מבינה. זה בשביל להטעות את החאמאס. הרי גם הם רואים טלוויזיה. אז כל הזמן משגעים אותם. למשל את לא שמת לב שהודיעו להם בטלוויזיה שביטלו את התקנים של משקי הביטחון בעוטף עזה חודש לפני המלחמה. אז מה את חושבת שבאמת ביטלו? פראיירית. בעצם הכפילו את השמירה. אבל החמאס חשב שבאמת ביטלו והם בגלל זה התחילו להכין את המלחמה. כמו שהיה ביום כיפור. שכחת?

מה היה שם?

שאמרו שהמרגל המצרי הודיע שיש מלחמה. אבל אנחנו חכמים, לא הוצאנו את החיילים המסכנים מהביצורים הדפוקים על התעלה.

 למה ? 

כדי שהמצרים לא יחשדו שאנחנו יודעים על הכוונות הזדוניות שלהם. את מבינה, זה היה הפוך על הפוך. זה לא הם שהפתיעו אותנו! זה אנחנו הפתענו אותם! הבנת? אנשים לא מבינים עד היום מי הופתע במלחמת יום הכיפורים!

את צודקת תמיד חשבתי הפוך.

החברה אצלנו  באמת חכמים. תראי הרי גם ידענו על כל המנהרות כבר הרבה שנים, אז למה לא אמרנו להם שאנחנו יודעים? למה לא עשינו מהומות? הרי זה לא הגיוני לשמור את זה בסוד. זה  בדיוק כמו ביום כיפור שלא גילו לכולם על המלחמה ושמרו על זה בסוד כמה ימים ואפילו לא גילו לרמטכ"ל.

אבל אני יודעת את זה במקרה.

באמת? מאיפה?

הבן של אחותי שמע מאח של חבר שלו שאני לא יכולה להגיד את השם שלו. שהיתה תוכנית לפתוח בהפתעה את היציאות הסודיות של המנהרות שהיו בקיבוצים ולהיכנס לעזה דרכן ולחסל את הניה ואת כל העוזרים שלו, אבל לא הספיקו לעשות את זה בגלל כל מיני סיבות. ואז התחילה המלחמה.

אהה, אז בגלל זה שמרו את זה בסוד. איזה חכמים אצלנו.

יכול להיות שזה נכון כי אחרת אין הסבר. בטח בשבוע הבא יהיה דיון על המנהרות אחרי הדיון על הנגמ"ש אז נוכל לדעת בדיוק. איזה הפתעה תהיה לחאמאס שהוא ישמע שידענו על המנהרות אבל עבדנו עליו כל השנים ועשינו כאילו לא ידענו. הם ימותו מכעס.

אבל אני בכל זאת משתגעת מזה. הכול הם אומרים שם בטלוויזיה. אפילו לא חושבים לרגע שגם החמאס שומע וידע להתכונן לסיבוב הבא? הכול אומרים שם בטלוויזיה.

ככה זה. זאת הדמוקרטיה שלנו.

כן. פעם שמעתי שהיה צרפתי אחד שאמר שהוא לא מסכים עם אף מילה של החבר שלו אבל הוא מוכן למות על זכותו להגיד אותה. ככה זה דמוקרטיה.

וואלה זה אמירה יפה. ואצלנו בארץ כנראה לוקחים את זה ברצינות.

את מה, את הדמוקרטיה?

לא. את רצוננו למות. אנו עושים את זה ברצינות וביסודיות.

* * *

לכבוד הקבינט וכל השרים

לצוק האיתן מלאו כבר 20 ימים

אשאל אתכם שאלות כאנשים "חכמים"

האם אינכם מופתעים מאויבינו הנוכחיים?

אינכם מרגישים שהשתנו לגמרי פני הדברים?

איזה אוייב העז לחפור מנהרות אל תוך היישובים?

אינכם רואים שחמאס שונה מאויבינו בששת הימים?

הם לא החיילים המצריים שחלצו נעליים וברחו יחפים

כי סיסמת החמאס לא פחות מאשר השמדת היהודים!

אינכם חושבים שמנהיגיהם מרוויחים מהריסת הבתים?

ובעוד שבוע יקבלו את המיליארדים ויכניסו אותם לכיסים!

תפסיקו להרוס בתים ותנחו את צה"ל שיחסל את המנהיגים

כי בעוד כמה ימים יתחילו עלינו לחצים בנוסף ליללות מבפנים

בתקווה שנלמד לקח, שבכל המזרח התיכון, הדברים משתנים

תארו לכם שאסד ייהרג, ומה יהיה במקביל, מכל, מכל הכיוונים?

היכן הייתם כאשר חמאס חפר מתחת לאפנו במשך 12השנים?

ואבו מאזן ידע על המזימה, ואנחנו סיפקנו מזון וחומרים!

מיגאל מזיאד עבאס, אל"מ במילואים

26/07/2014

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

למנהיגים ולצמרת

במדינתי הנהדרת

שאין לי מלבדה אחרת

תפסיקו כבר עם הברברת

בכול ערוצי הרדיו והתקשורת

אלופים ופוליטיקאים שבנבחרת

כול אחד מהם רוצה לספק, כותרת

ונותן לאויבינו אינפורמציה מצמררת

ומעצמה כישראל, אחרי חמאס נגררת

תנו לביבי, יעלון וגנץ, כנבחרת לתפארת

לנהל את  הלחימה, שמתארכת, וגוברת

מספיק טלוויזיה אחת, ותחנת רדיו, ובתקשורת

שכול מתראיין, שיעבור ועדה מבקרת ומצנזרת

ההומאניות שלנו מתפרשת כחולשה מדורדרת

מפני שעם הערבים מדברים רק ערבית מדוברת

מיגאל מזיאד עבאס 25/07/2014

* * *

תקוה וינשטוק

הקיץ לא נסעתי

יום אחד, לפני הרבה שנים, בראשית הקיץ, פגשתי באקראי ברחוב את ד"ר דבורה אילון סירני. היא נראתה מהורהרת מאוד, כמעט מדוכדכת.

"מה קרה, דבורה?" שאלתי.

"אני רוצה לנסוע לחו"ל אבל לאן?" השיבה. "בכל הארצות כבר ביקרתי..."

דבורה אילון סירני היתה אלמנת אחיו של אנציו סירני, ואימה של הח"כית-לשעבר עדה סירני. היא נישאה בשנית לאילון, מנהל בית ספר בתל אביב. דבורה היתה מורה לטבע בגימנסיה "הרצליה" ונתנה הרצאות גם לקהל הרחב. היא אף כיהנה כנציגת ישראל באחת מוועדות אונ"סקו. סירני סיירה ברחבי עולם וכתבה ספרים על מסעותיה, על ברזיל, ספארי בקניה ועוד.

אני נזכרת בדבריה של דבורה מדי קיץ, כשמתחילים לחשוב על טיול. לא שאני משתווה אליה בנסיעות – אבל כמי שיצאה מאז גיל 25 שנה-שנה לחו"ל, יש גם לי בעייה לאן לנסוע. הגיל אף הוא עושה כמובן את שלו וכיום אני מעדיפה טיולים מאורגנים. אלא שכמעט בכל הארצות שמציעים הטיולים המאורגנים כבר ביקרתי בטיולים פרטיים – באסיה, באפריקה, בצפון ובדרום אמריקה, מיספר פעמים בכל ארץ באירופה, להוציא פינלנד וגרמניה. לגרמניה איני נוסעת בפרינציפ. לא הייתי ולא אהיה בברלין אף שהכול מפליגים בשבחה. איני רוצה לראות בחוצות העיר אף לא שורד אחד מהנאצים של פעם. אין לי כל עניין במונדיאל, אבל ליבי נחמץ כשמעצמות הכדורגל ברזיל וארגנטינה הפסידו דווקא לגרמניה.  

כשמתחיל הקיץ מתעורר בי יצר הנדודים. כמו אצל הציפורים. אבל שלא כציפורים הנודדות לארצות החום – אני נכונה לנדוד גם לארצות החום וגם לארצות הקרה, העיקר שהארצות תהיינה חדשות עבורי ורבות עניין. הנסיעה הפכה לי לטבע שני, לחלק בלתי נפרד מחיי. איני יכולה לתאר לעצמי קיץ בלעדיה. היא ממלאה לי מצברים רגשיים ונפשיים,. מרעננת ונותנת כוח לשנה נוספת; ואם לא אסע חלילה, אהיה ריקה ומרוקנת.

כבר בראשית הקיץ השנה התחלתי לחפש טיול מתאים. פתחתי בגדול: קולומביה. ארץ  שנראתה לי יפה ואקזוטית. קרנבל הפרחים. יערות הגשם. השלמה לטיולים שכבר עשיתי בדרום אמריקה. אבל הטיול התבטל עקב מיעוט נרשמים. מחקתי מיומן הכיס את "האיקסים" שסימנתי בהם את ימי המסע וחיפשתי הלאה. החמצתי שיט לארצות הבלטיות אך מצאתי טיול יבשתי לאתרי היהדות בווילנה, בריגה, עם מבט חטוף לפינלנד. ב"לילה הלבן" האחרון צפיתי בביתה לאה גולדברג, הכנה לסיור בביתה בקובנה, גם הטיול הזה לא זכה לרישום מספיק. שוב מחקתי את האיקסים. הימים ביומן כבר כמעט ניטשטשו מרוב מחיקות.

הגיע חודש יולי ואני עודני קרחת מכאן ומכאן. ניגשתי לחברה שדרכה נסעתי בשנה שעברה, לברר את הנושא מקרוב.

באתי לחברת הנסיעות אחרי שנמצאו גוויות שלושת הנערים שנחטפו ונרצחו, ונער ערבי הוצת כנקמה. הדרום כבר נכנס למצור, ברם תל אביב טרם ידעה אזעקה. אשתקד המה המשרד מרוב אדם והמתנתי לתורי מעל שעתיים. הפעם לא האמנתי למראה עיניי: הפקידות איישו את מושביהן אך הקהל מנה איש אחד בלבד וגם הוא נעלם חיש מהר ונותרתי יחידה.

אישית זה שיחק לטובתי. הפקידה גילתה סבלנות עילאית ויחד עברנו על כמה סיורים מאורגנים. ולבסוף גמרתי על ויטנאם וקמבודיה, זה מכבר חשבתי לבקר בהן. עקב האקלים מתחילים הטיולים לשם בחודש אוקטובר. לא נרשמתי – עוד חזון למועד – אולם  סוף-סוף החלטתי.

למחרת כבר היו הרקטות והקסמים במלוא עוזם ומבצע "צוק איתן" החל. נשמעת להוראות פיקוד העורף התחלתי לרדת באזעקות מהקומה הרביעית – ברגל, לא במעלית – לחדר המדרגות ולתפוס מחסה ליד הקומה השנייה. בבת אחת פרחו ונעלמו מאליהן כל המחשבות על טיול. שוב לא עלו על הפרק. וודאי שלא הקדשתי לנסיעה שמץ מחשבה מאז נכנסו כוחותינו לעיר הצרעות עזה. לטייל וליהנות עכשיו כשהארץ במלחמה ו-13 אנשי צבא נופלים ביום אחד?

אמנם שהותי בארץ אינה מביאה כל תועלת. אדרבא, אני רק מטריחה שכנים טובים המצלצלים לדירתי להתריע שנשמעת אזעקה, אבל לטייל לי בנחת באיזו ארץ יפה ולשמוע שם על כל המתרחש כאן? מרחוק הכול לאין ערוך יותר גרוע. כבר נתפסתי בטורקיה סמוך לערב מלחמה. מצב הארץ משם נראה מייאש – ובישראל עצמה כלל לא היה נורא.

   מקווה עוד לטייל, כשיעבור זעם. בינתיים מבעיות הנסיעה נגמלתי.

שוקולד מתוק לימים מרים

מסתבר שבשביעי ביולי, בעוד אנו שקועים באזעקות ובקסאמים, נחוג בעולם יום שלא שמענו אודותיו: יום השנה הבינלאומי לשוקולד שבו מותר 'לאכול שוקולד כפי יכולתך."

בעלון ששולחת קופת חולים כללית לחבריה כותבת ד"ר דנה פלורנטין, רופאת הבית של אתר כללית, על המתוק-המתוק הזה, שרבים מכורים לו. המאמר מצוטט כאן בתקווה שימתיק קמעה את מרירות הימים האלה.

השוקולד אהוב כמעט על כולנו, מקטן עד גדול, עם זאת הוא סובל מיחסי ציבור גרועים. מה לא אמרו עליו? שהוא גורם לחורים בשיניים, לכאבי ראש, לחצ'קונים...

החורים בשיניים הם כמובן האשמה החמורה ביותר. לדברי המאמר השוקולד אכן גורם עששת – אבל לא יותר מפחמימת אחרות ואפילו פחות. יש לו יתרון על חטיפים כבמבה ואף על לחם וקרקרים: הוא נמס מהר בפה ומותיר זמן מופחת ליצירת חורים. עם שוקולד או בלעדיו –על מנת  להימנע מחורים יש לשמור על ההיגיינה של הפה. בכל מקרה עדיף לאכול שוקולד, וממתקים בכלל, אחרי ארוחה. אז קיימת הפרשת רוק מוגברת שעוזרת לשטוף את שאריות המזון. כמו כן מומלץ לבחור שוקולד המכיל כמות גדולה של חמאת קקאו וכמות נמוכה ככל האפשר של סוכר. קקאו מסוגל להרוס חיידקים מזיקים המסתובבים בפינו.

לא נמצאו כל הוכחות לקשר בין שוקולד לכאבי ראש. זה מיתוס שנוצר אולי משום שאחד הסימפטומים הראשונים של המיגרנות הוא החשק לנגוס בממתק הפופולארי ביותר הזה, כשם שאישה בהריון חושקת במלפפון חמוץ, למשל...

אף הטענה ששוקולד גורם חצ'קונים – יש בני נוער הממהרים לראי אחרי שאכלו שוקולד לראות אם החצ'קונים כבר צצו – אין בה  ממש. וכמובן שאין שום קיבה נפרדת למתוקים, כפי שרבים מאמינים...

מאידך, ההמלצה "קח שוקולד ותוכל להתרכז במבחן" שגויה ועשויה אפילו להזיק. השוקולד אינו מסייע לריכוז. הוא אמנם משחרר חיש מהר את הסוכר שבדם, והמוח מגיע במהירות רבה לשיא התפקוד, אך תך זמן קצר משתחרר האינסולין, הסוכר יוצא מהדם ונכנס לתאים, ונגרמת ירידה חדה בתפקוד המוח ולהרגשה של פחות אנרגיה מאשר לפני ה"ביס"...

ואשר לשוקולד הלבן, הוא אינו אלא מתחזה. יש בו כמויות קטנות של חמאת קקאו (בגרסאות זולות: שומן צמחי) ואין בו קקאו מוצק. לכן נעדרים מהשוקולד הלבן נוגדי החמצן שבשוקולד האמיתי.

האם השוקולד בריא?

כאן המענה חיובי רק חלקית. השוקולד מלא נוגדי-חמצן (נוגדים השכיחים בפירות וירקות) שמסייעים לחיזוק מערכת החיסון ולבריאות הלב ומונעים סכרת, אך כוחם פוחת באופן ניכר כאשר למשואה נוספים חמאה, סוכר וחלב. לכן מומלץ שוקולד המכיל אחוזים גבוהים של קקאו, ולא שוקולד חלב. יש מומחים הסבורים כי אבקת קקאו ושוקולד מסייעים למערכת החיסון יותר מאוכמניות, חמציציות ופירות אחרים.

ולסיכום: לא בכדי השוקולד אהוב כל כך .הוא באמת כיף. בקקאו שבשוקולד קיימים כימיקלים שמשפיעים לטובה על מצב רוחנו. יש בו חומצת אמינו שמפיקה טרטונין, הורמון מרגיע המצוי  בכדורים נגד דיכאון. כדי להאריך את השפעת הטרטונין מומלץ לאכול פחמימות מורכבות – לחם, אורז, פסטה – הנספגות ביתר איטיות בדם. (גם סוכר מעלה את רמת הטרטונין, אולם לזמן קצר בלבד, הוא נספג במהירות בדם).

מחקרים מסוימים טוענים כי ההרגשה אחרי אכילת שוקולד דומה לתחושה של אהבה או אופוריה. והשוקולד הנמס בפה יוצר דחף התרגשות גדול יותר מנשיקה!

אלביס פרסלי חי בתל אביב

נכנסתי למונית ברחוב אבן גבירול. בקעו ממנה צלילי שירה ובתוכה בלט שלט: "השירים של אלביס פרסלי שמושמעים כרגע שר אותם נהג המונית. מעוניינים בדיסק? נא לפנות לנהג."

פניתי לנהג. לא שאלביס פרסלי יקר לי במיוחד אבל היה מעניין לדעת שהזמר המנוח חי וקיים בעיר העברית. מסתבר שהנהג, ג'רי כהן, כבן שישים ומעלה, הינו מעריץ מושבע של הזמר מממפיס, ובעצמו היה זמר חובב עוד בארץ הולדתו עיראק.

"לשיר זה מחלה אצלי," מודה ג'רי. "עוד כילד הייתי שר אצל חברים, במשפחה, בשירותים, בחדרי מדרגות, ברחוב. אני אוהב את פול אנקה, תום ג'ונס, את כל הזמרים מרמות גבוהות מהתקופה שלי, אבל אלביס זה המלך! אני משוגע עליו. עד היום לא פסקתי לשיר את שיריו!"

בגיל 17, אחרי שעלה לארץ, שר משירי אלביס פרסלי. ואז, כדבריו, החלו לשמוע עליו. את השירים הקליט ב-160 קליפים שונים. הוא מציע אותם למכירה ב-20-25 וגם ב-40-50 ש"ח. כבר מכר כ-4000 קלטות, וכולן רק לנוסעי המונית שלו. בשום מקום אחר אינו מוכר. הקאיה היפנית שלו אינה מונית בלבד. היא גם בית המסחר, חנות התקליטים ואולם הקונצרטים של ג'רי.

מה השיר האהוב עליו ביותר אין ג'רי מוכן לגלות. "לפחות שמונים אחוז משירי אלביס אהובים עליי. אם אבחר בשיר אחד אעשה עוול לשיר אחר..."

פרסלי, הזמר ושחקן הקולנוע האמריקאי הנודע, נפטר ב-1977. כחמישים שנה חלפו מאז אולם מועדוני אלביס עדיין קיימים ברחבי העולם. בישראל מוכר במיוחד פונדק אלביס  ליד כביש  ת"א-ירושלים, המשופע בצילומים ובאביזרים של זמר הרוק-אנד-רול הנערץ וחוגגים בו את יום הולדתו. מסתבר שיש בארץ גם מועדון נייד של הזמר – אולי היחיד בעולם: המונית  של ג'רי.

* * *

פרסומת לבנק לא פוליטית

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

עמדתי מול הראי

לבדוק את הבתולים שלי

ופתאום באמצע הזֵר

של שְׂער ערוותי השחור

ראיתי חור גדול

שקוף

וראיתי ברור את הצד השני

מאחור

כמו בציור של דאלי

כיצד זה קרה לי

זאת לא אזכור

העיקר שיש לי אצלכם

חשבון עובר ושב

פתוח –

בטוח –

מה לעשות

אנחנו משפחה של משוררים

חוף גורדון, ת"א, 30.7.14

* * *

A reported transcript of the telephone conversation between Netanyahu and Obama:

Barack Obama: I demand that Israel agrees to an immediate, unilateral ceasefire and halt all offensive activities, in particular airstrikes.

Benjamin Netanyahu: And what will Israel receive in exchange for a ceasefire?

BO: I believe that Hamas will cease its rocket fire — silence will be met with silence.

BN: Hamas broke all five previous ceasefires. It’s a terrorist organization dedicated to the destruction of Israel.

BO: I repeat and expect Israel to stop all its military activities unilaterally. The pictures of destruction in Gaza distance the world from Israel’s position.

BN: Kerry’s proposal was completely unrealistic and gives Hamas military and diplomatic advantages.

BO: Within a week of the end of Israel’s military activities, Qatar and Turkey will begin negotiations with Hamas based on the 2012 understandings, including Israel’s commitment to removing the siege and restrictions on Gaza.

BN: Qatar and Turkey are the biggest supporters of Hamas. It’s impossible to rely on them to be fair mediators.

BO: I trust Qatar and Turkey. Israel is not in the position that it can choose its mediators.

BN: I protest because Hamas can continue to launch rockets and use tunnels for terror attacks –

BO: (interrupting Netanyahu) The ball’s in Israel’s court, and it must end all its military activities.

* * *

הפצצת העיר המבורג לפני 71 שנים

בימים טרופים אלה, כאשר כל העולם מתקיף אותנו על פגיעה ב"בלתי מעורבים" (מה זה אומר? הלא הם בחרו עצמאית את שלטון החאמאס), למרות שצה"ל הינו הצבא היחיד בעולם המזהיר אזרחים להתפנות מאזור העומד להיות מותקף, וממתין כמה שעות לפני התקפתו. ומבלי להצדיק הריגת אזרחים, כדאי דווקא היום להזכיר לכל הצבועים את שאירע היום לפני 71 שנים (ב-28.7.1943) – הפצצת העיר המבורג, ושריפתה על תושביה.

היתה זו התקפה משולבת של 787 מטוסים בריטיים ואמריקניים. המבצע ניקרא "מבצע עמורה" (מנחשים למה?) – ההפצצה יצרה את סערת האש הגדולה ביותר שיצרו חילות האוויר של בריטניה וארה"ב במלחמת העולם השנייה. סופת האש התחוללה משום שתקופה ארוכה למדי, שקדמה להתקפה, היתה תקופת יובש מלווה בחום חזק.  התנאים הללו יצרו מסביב לאזור המופצץ (לא במרכז העיר) אוויר חם שעלה למעלה, החל להסתחרר כטורנדו של אש שהגיע לגובה של 500 מטר, והמשיך לשטוף את העיר.

בהפצצה הזאת נהרגו 42,000 "בלתי מעורבים" ונפצעו עוד 37,000 – ולמעשה כל העיר נהרסה. רוב המתים פשוט נחנקו מחוסר חמצן (שהאש כילתה). כ-1,200,000 איש נאלצו לעזוב את העיר לאחר השרפה.

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

אם טרם קראת את הספר

סימן שאת/ה נמצא בצד הנכון

 של הספרות העברית ה"חשובה" והמגדרית!

ולכן מוטב גם שלא תקרא/י אותו!

* * *

עמוס אריכא

עם ידיד כזה...

מכבר ידענו כי ג'ון קרי הוא "קול אדונו" עד לדקויות, מכבר חשדנו בטיב ידידותו של ברק אובמה, בהתנהלותו ובמניעיו, ושיחתו האחרונה שהתפרסמה ברבים, קשה לעיכול. שורות אלה נכתבות מתוך תקווה שהערוץ הראשון שפירסם שיחה זו, הוכשל.

אם מדובר בשיחה אמיתית, כי אז אסור לנו להתעלם מתוכנה הקשה.

על-פי שיחה זוי הזלזול שנהג נשיא אה"ב בראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו, נוגע בכל אחד מאיתנו, הישראלים, ותגובתנו חייבת להיאמר: זהו לא הנשיא שציפינו לגלות בבית הלבן בדרמה אנושית הנפרשת כיום לעיני כל ובראשה ארגון טירור שנשבע להילחם בנו עד אחרון אזרחיו, והחולם על השלטת חליפות אסלאמית בעולם כולו והשמדת ישראל.

מיהו ברק אובמה?

שאלות רבות ללא תשובה נשארו מהדהדות בחלל עד לרגע זה. עברו האישי העיב על שמחת רבים-רבים ואני ביניהם, בעת כניסתו לבית הלבן. כל אלה שהתעלמו מהשאלות הנוקבות,  די להם לקרוא את פרטי השיחה הבוטה בין אובמה לנתניהו בכדי לדעת כי מסיכות נפלו.

הנה נחשף אובמה אמיתי, הידיד הגדול שלנו המתייחס אלינו כמדינת ווסאלים מאוסים. האם זה היושב בבית הלבן מציג אותנו  נלעגים ושפופים כשהוא מביא לנו נציבים לכפיית ניצחון חמאס בדמות אויבינו המושבעים קטאר ותורכיה? – ייעשה כל אחד מאתנו חשבון התוודעו לברק אובמה, ידידם האמיתי של אויבינו.

לוואי ואני שוגה, לוואי ואני טועה.

* * *

יוסי אחימאיר

1700בסוריה בשבוע אחד

לפתע פתאום, בתוך ים הכותרות והדיווחים על מלחמת "צוק איתן", צצה לה כאילו משום-מקום הכותרת: "1700 הרוגים בשבוע הקטלני מאז תחילת מלחמת האזרחים בסוריה."

טעות דפוס? – בהחלט לא. אכן, צריך לשפשף עיניים ולחזור על המיספר כדי לעכלו: 1700 הרוגים במלחמת האזרחים במדינה השכנה לנו מצפון, וזאת רק בשבעה ימים!

מעניין אם בבית הלבן בוושינגטון, במוסדות האו"ם בניו-יורק, במועצת זכויות האדם בז'נווה, נתקלו במיספר הזה. האם יושבי המוסדות הללו ושאנני המערב – שמעו על הנתון הזה, שכנראה חוזר על עצמו, בסדרי גודל כאלה או אחרים, מדי שבוע?

יש גם סיכום ביניים: 170 אלף הרוגים מאז החלה מלחמת האזרחים בסוריה. 170 אלף בשלוש שנים, 1700 בשבוע, 250 ביום אחד.

אני מניח שהמידע הונח על שולחנות הפקידים במקומות הללו, אבל לא זה מה שיטרוד את מנוחתם ויעסיקם. לא באן קי מון, לא הנשיא אובמה, לא קתרין אשטון – מתפנים לתת את הדעת למרחץ הדמים המשתולל זה שלוש שנים בסוריה. סורים הורגים סורים, הצבא תוקף את המורדים ולהיפך, שיעים מחסלים סונים ולהיפך – זה לא סיפור, לא עניין לענות בו.

הסיפור הוא ישראל המבודדת. הכיצד מעזה מדינת היהודים להתגונן מול הטרור המופעל נגדה ונגד אזרחיה, בירי של אלפי רקטות ללא הבחנה, בניסיונות לחדור לשטחה באמצעות עשרות אם לא מאות מנהרות ולבצע מעשי רצח וחטיפה?

אם עד לפני כחודש ימים המצב בארצות ערב, בסוריה, בעיראק, בלוב, באפגניסטן, בתימן, עוד העסיק במשהו את ארה"ב של אובמה, את האו"ם – הנה הם מצאו ב"צוק איתן" מעין קרש הצלה. נמצא התוקפן, הכובש, הגזען. מצאו את הביריון השכונתי. כאשר בישראל מדובר –  אפשר להתאחד, אפשר להפגין למען זכויות האדם ולמען שקט הומניטרי.

מי בעולם אינו אוהב לשנוא את ישראל? מי בעולם מגיב על תעמולת השיטנה הזוועתית המתנהלת נגדה, בהפגנות ובכלי התקשורת? מי בעולם מבין, שמלחמתה היא על שלום אזרחיה, על ביטחונה ועצם קיומה, מול האוקיאנוס האיסלאמי הסובב אותה, מתאווה לכלותה?

בכותרת ה"מקרית", שמסכמת את השבוע הקטלני ביותר בסוריה, יש כדי להמחיש את הצביעות העולמית. ארה"ב ואירופה אינן נוקטות אצבע כדי לשים קץ להשתוללות הדמים. מאפשרות לנשיא אסד "להיבחר" לכהונה שלישית כאילו כלום. אכן, דמוקרטיה ערבית במיטבה, מול עולם נאור אדיש.

מלחמת ההתאבדות של אויבינו היא חלק מהשתוללות האיסלאם הקיצוני ברחבי המזה"ת. מה שמעולל חמאס בעזה, מבצעים דאע"ש בסוריה ובעיראק, הטאליבאן באפגניסטן, האחים המוסלמים בלוב ובתימן, החיזבאללה בלבנון. הם משליטים תרבות של דמים ורצח, שהמערב עוד לא השכיל להפנים. 

אובמה וחבורתו טרם הבינו כי בעלת הברית שלהם, ישראל, היא חוד החנית של המערב כנגד האיום המתעצם של האיסלאם הקיצוני. אבל דווקא ישראל, שהיתה זכאית למלוא התמיכה והגיבוי מן הבית הלבן, נתקלת בצוננין, בלחצים. כי מה יותר קל מאשר להפעיל את המכבש על בעל-הברית הנאור, הצודק, הרציונלי?

ברצועה כבר נהרגו למעלה מאלף איש ב-23 ימיו הראשונים של "צוק איתן", והסוף אינו נראה באופק. לא ישראל אחראית למותם – רק החמאס המתועב, הרודה בבני עמו באכזריות שאין מִשלה. אלף ויותר ההרוגים משרתים היטב את תעמולתו. מתי חתן פרס נובל לשלום, הנשיא אובמה, ישכיל להבין זאת, לפני שהעולם יתדרדר למלחמת עולם שלישית שיחולל האיסלאם?

* * *

Gaza circle

http://www.youtube.com/watch?v=PmfOLl92MrQ

* * *

יהודה דרורי

אנחנו חלק במלחמת עולם שלישית

החמאס פתח לפני כחודש במלחמה נגדנו כחלק אורגני במלחמתו הכוללת של האיסלאם הקיצוני נגד התרבות היהודית-נוצרית. מלחמה שראינו בתוניס, שמתנהלת בסוריה ובעירק, בניגריה וסומליה, בלוב ובמצרים – ע"י כוחות גרילה של האחים המוסלמים בסיני בסיוע החמאס בעזה.

הכוחות הלוחמים

חשוב להבין שהחמאס, ה"אחים המוסלמים", אל-קאידה, דע"ש,ISIS  וקבוצות איסלמיות קיצוניות רבות בכל רחבי ארצות ערב ואפריקה, הינן למעשה חלק מקונספירציה איסלאמיסטית אחת שמטרתה להילחם בתרבות המערבית ולהשליט את שלטון ה"חליפות" וחוקי השריעה בכל מקום בעולם. וגם כמו שציווה מוחמד: יש להמיר את דתם של כל הכופרים ומי שיסרב להתאסלם. להרגו. החמאס לכן יזם את המלחמה ולא יפסיק עד שיושגו מטרותיו למען כלל הכוחות האיסחלמיים הטרוריסטים.

הסכנה והאיום

עדיין רבים במערב אינם חשים בסכנה או מסרבים להכיר בה, וזה יתרונם של המוסלמים הקיצוניים, המושלים בכיפה ברוב הארצות במזרח התיכון, למעט מצרים שדיכאה את האחים המוסלמים בכוח. לפיכך, לחמאס בעזה כלל לא אכפת מהתושבים, המטרה העיקרית חשובה. והיה אם נהרוס את המנהרות כולן ונהרוג אפילו 5000 חמאסניקים – עדיין הם יוכרזו בעיני עצמם כמנצחים (כי לא הצלחתם להרוג את כולנו...) – כי אז בוודאי  יינתנו להם נמל ושדה-תעופה ויוסר המצור מעל רצועת עזה, אזיי יהיה לכוחות הלוחמים האיסלאמיים העולמיים  הקיצוניים בסיס התקפי לתפארת במזרח-התיכון.

האם מדינת ישראל רואה זאת?

החמאס הוא גרורה של סרטן אלים באזורנו, וסרטן יש להשמיד וזו צריכה להיות ההוראה לצה"ל, לא חשוב מה יאמר העולם המטופש הזה, שלא מסוגל לחזות את קיצו אם אלו ינצחו.  בפרדוקס בלתי ייאמן, ישראל נמצאת כיום בברית עם מצרים, סעודיה וירדן (וגם עם הרשות הפלשתינאית) בהתנגדות חריפה לאיסלאם הקיצוני האלים, ועל מדינת-ישראל לנצל מצב זה להישגים דיפלומטיים עתידים.

ארה"ב ואובמה

ברק אובמה נמצא זה זמן רב לצידם של המוסלמים הקיצוניים! – הוא כינה זאת "האביב הערבי." הוא עודד את ההפיכות בטוניס, בלוב ובמצרים, אלו הפיכות שהעלו לשלטון את האיסלאם הקיצוני, והעמיד עצמו בגלוי נגד מהפיכת הנגד של הגנרל סיסי שדרסה את שלטון ה"אחים המוסלמים" במצרים.

אובמה נמנע מלתמוך במוסלמים המתונים בסוריה, וכיום נציגו – ג'ון קרי, מביא לנו מסר המחייב אותנו להפסיק לכתוש את החמאס בעזה, מסר שנוסח על-ידי פטרוני החמאס: השיח' של קטאר, וארדואן הנאצי-הטורקי. קשה להבין זאת אלא אם אתה זוכר שלחוסיין אובמה מורשת מוסלמית. מצד שני, אובמה ייעלם בקרוב מהמפה הפוליטית, נשיאותו מסתיימת...

לפגוע קשה בקטאר

נקודת החולשה של כל הכנופיה האיסלאמית הקיצונית היא קטאר. היא זו המממנת את כל הפעילויות האלימות של האיסלאם הקיצוני בכלל ושל החמאס בעזה בפרט. פגיעה בקטאר תעצור ואולי אפילו תבלום את האופנסיבה המוסלמית קיצונית. אבל קטאר מוגנת כיום על-ידי אובמה, ולאחרונה אף שיחדה את ארה"ב ב-11 מיליארד דולר רכש של ציוד צבאי!

למי הציוד הזה נועד?

למה לקטאר הציוד הצבאי הזה אלא אם היא מתעתדת להעבירו לגורמים אחרים הנאבקים בתרבות המערב?

יש לפיכך למצוא בדחיפות דרכים שיפגעו בקטאר בצורה משמעותית ובדיסקרטיות, כדי שיפסיקו שם לחלום על החליפות ולבצע שליטה אוניברסלית בעזרת הטרור האיסלאמי.

* * *

אהוד בן עזר

מסעותיי עם נשים

רומאן

הוצאת "ספרי מקור" 2014

פרק אחד-עשר

עם פילגש תאית קטנה בנסיעה מִפּוּקֵט לְקוֹ-פִּיפִי

למהנדס אביהו מרגוליס שלום,

נודע לי ממכתב ששלחה לי אשתך העורכת הספרותית סוּסיָה שֶׁפְּסָלֶה-מרגוליס שנהניתָ מהפרקים הראשונים של כתב-היד של הרומאן החדש שלי ששלחתי להוצאת הספרים החשובה שבה היא עובדת, ושהוא לדבריה שייך לקטגוריה "ספרות של בנים" שכמוה אפשר למצוא בעיקר על קירות של בתי שימוש ציבוריים –

ועלה בדעתי להתקשר איתך בנושא שונה, הקשור למקצוע שלך. אשתי שתאריך ימים הגיעה למסקנה שהדירה שלנו זקוקה לשיפוצים. אני שונא שיפוצים. הסכמתי לנסוע איתה פעמיים בשנה לחו"ל ובלבד שתעסיק את עצמה במשהו אחר ולא בשיפוצים. קנינו אפילו מצלמה אלקטרונית והסכמתי לנסוע לתאילנד, למרות שטרם היינו בדרום-ספרד ובסקנדינביה, ובלבד שנדחה את השיפוצים. אבל הוצאנו כבר יותר מדי כסף על טיולים ואזלו לי התירוצים לדחיית השיפוצים. אולי היית יכול לבוא לדירה שלנו ולייעץ לה שלא כדאי לעשות שיפוצים. מקסימום להחליף את האסלה, לסייד את המטבח והשירותים ורק לא את חדר-העבודה העמוס ספרים עד לתקרה. אני מוכן לנסוע אפילו לסין ורק לא שיפוצים. יש אנשים אלרגיים לשיפוצים וצריך להתחשב בהם. אבל אנשים שמנים צריכים אסלה גדולה יותר, שרזים נופלים בה, ועל דא כבר נאמר, "צדיק מצרה נחלץ, ויבוא רשע תחתיו."

אני מצרף כאן פרק מרומאן מסע הרפתקאות חדש שלי בשם: "מסעותיי עם נשים", שעשוי אולי לעזור לפנות-בוקר לזוגיות שלך, ואם קשה לך לדמיין את גיבורת הפרק, שוודאי שונה מזוגתך העורכת הספרותית שתחיה – אוכל להמליץ לך על ערוצים בכבלים שבהם מביאים לא פעם מבחר יפהפיות ערומות מהמזרח הרחוק, דקות גו וקִטְנות שדיים, עורן צח, פטמותיהם כהות מאוד וקל לכוון אליהן את הצביטות וְהַשְּׁפִּיךְ. שיער שחור למעלה ולמטה, עיניים מלוכסנות שמסגירות מיד את מוצאן, וחיוך שפחתי אך גם ילדותי מאוד וגם הַכּוּס צר ומחכה לפותח.  

בכבוד רב,

חיימקה שפינוזה

הנסיעה מפּוּקֵט לְקוֹ-פִּיפִי

יוצאים בשבע ורבע בבוקר ממלון הילטון ארקדיה, פוקט, במכונית שאוספת אותנו לנמל הנמצא בחלקו המזרחי של האי – כדי להפליג לאיי פיפי.

בדרך אוספים גבר צרפתי, בן-גילנו ואולי יותר, בסוף שנות השישים שלו. לידו מתיישבת בת-זוגו, מקומית יפה וצעירה, שחומת עור, דומה ליפנית בפניה הגדולות, הבובתיות, אך נראית יצרית מאוד. שקטה וראויה לזיון, כפנתרה אורבת בעיניים בורקות. הצרפתי מספר לגבירתי כי לפני ארבע שנים עזב אחריו בצרפת את הכול ועבר לגור בצפון-מזרחה של תאילנד, ומעולם לה היה מאושר כל כך בחייו. בת-זוגו התאית, בעלת פני הבובה הגדולות, היפניות, והעור השחום כשפחה ילידית שחורת-שיער בציור של גוגן – שותקת ורק מחייכת כל הזמן כמסכימה עם הצרפתי שלה-שהיא-שלו. היא מצליחה להיראות אשתו הנאמנה, המאוהבת בו. זוגות כאלה רואים לא מעט בתאילנד, ובמיוחד בפוקט. גברים אירופאיים שחיים עם צעירות מקומיות שיכלו להיות בנותיהן או נכדותיהן.

עולה למכונית ה"ואן" זוג רוסיות, לא צעירות, לא מבוגרות ולא סימפטיות. אחת יושבת לצידי ומתחככת בי כל הזמן. יש לה אצבעות רגליים מיובלות ומכוערות נורא. כל כך שונה מהיופי של המקומיות.

עוד עולה ויושב מאחור זוג צעיר, "אשכנזי".

נוסעים כחצי שעה ועולים על ספינה בנמל של פוקט-סיטי. שבע ספינות מטיילים הולכות ומתמלאות ומחכות להפלגתן ממש באותו שעה. אנחנו מתמקמים בכיסאות פלסטיק לבנים על הסיפון העליון. יום שמש יפה. מקבלים קפה וקרואסון.

ההפלגה נמשכת שעה ארוכה. עוברים על פני איים יפהפיים, שלעיתים מזדקרים מן המים כצוק סלע חום-צהוב, עוטה כתמי שיער ירוק; שוליו הנוגעים במים נשחקו במשך השנים עד שיש לו מראה של פטריית-סלע, הבסיס צר, וראש הצוק גבוה ורחב. גלויות התיירים מלאות בהם.

גבירתי ואני בסנדלים ובבגדי-ים, אצלי גם השנורקל ומשקפי-הצלילה הפרטיים. אני לא אוהב להכניס את הראש למים עם מסיכה שסותמת את האף, וזרים השתמשו בה.

לא רחוק מאיתנו יושב זוג ישראלי צעיר, לבביים, לא יפים ביותר, וכל חפציהם עימם. הם נישארים לישון בפיפי איילנדס. במעבר בין הכיסאות, לימיני, יושבת בחורה תאית רזה, כמעט ילדה, ומאחוריה גבר "אשכנזי" מבוגר, בעל עור מחוספס ומגעיל שאינו סובל שמש. היא מנסה להכניס פילם למצלמה ואינה מצליחה. מעבירה לו וגם הוא לא מצליח להכניס. עם מידת מיומנות כזו, קשה לשער שהוא בועל אותה. אולי מישהו אחר יעזור להם להכניס. אין לה כמעט חזה. בקושי יש לה גוף, שחום, אבל מגרה מאוד ומעורר יצרים פדופיליים. לא ברור עד כמה יש להם שפה משותפת. היא נראית כבתו או נכדתו.

אני מוקסם מאצבעות רגליה הנתונות בסנדלי-עור פתוחים בצבע כחול-זהב מקושט. אצבעות ילדותיות, שחומות. סקסיות. ללא פגם. חסרות מנוחה. כשהיא חולצת אותן מסנדליה, הנותרים על הסיפון הלבן, ומשפשפת את כפות-רגליה השחומות אלה באלה, בצל, תחת כיסא הפלסטיק הלבן – אני יכול לדמות את הזין שלי מתחכך ביניהן, וממש בא לי. היא מדברת בנייד שלה. ולפי הקול, עם חברה. מדי פעם מוציאה בקבוקון, שניראה כתרופה סינית, מורחת ממנו על שפתיה ושואפת לאפה. נגד יובש, או אולי היא מצוננת? אצבעות רגליה מתנועעות רוב הזמן חסרות מנוחה. כאילו היא צריכה להתחכך עם עצמה. יש בהן משהו בתולי, ללא לק. והבוסר שלה מגרה אותי נורא, חרף השמש והחום.

הגבר המבוגר שלה, בעל העור הגרוע, הלבן, היבש כקשקשים, יורד לסיפון התחתון, המוצל, ולא חוזר לסיפון כל זמן ההפלגה. השמש מסוכנת לו. אבל העור שלה חלק, בצבע שוקולד בהיר. אני יכול ללטף בידיי את אצבעות רגליה, לנשק אותן. אם הייתי מקרב אותן לאברי, הייתי משפיך לה בין כפות הרגליים מרוב התרגשות. אני חושב שהיא חשה בתוכה כל מה שאני חושב: על הגבר המבוגר שקנה אותה בכספו. על המחוייבות שלה כלפיו, לטפל בו ולהעמיד לו את אברו האגזמטי, העתיק כמו סבא שלה, לתת לכפות ידיו הנגועות למשש את גופה הבתולי ולתקוע אצבעות בחורים שלה, לגרום לה לצחוק ולהיאנח ולזייף אורגזמות מאצבעותיו המחוספסות בעוד היא אולי מצליחה בקושי רב לסחוט טיפות אחדות מאברו המדולדל. וכל זה חרף, ואולי בגלל – הפרש השנים והשוני העצום ביניהם.

היא מרגישה שאני חומד אותה ובוודאי חושב שהיא נראית כזונה שאפשר לקנות אותה למיטה. וזה לא מוצא חן בעיניה ויחד עם זאת מחזיק אותה כל הזמן בעירנות כלפיי, בהרגשה שאני אורב לה והיא לא שקטה, כי היא מגורה כאילו היא יושבת על זין סמוי מתחתיה בכיסא. 

לפנינו יושב זוג גברים אמריקאים כבני חמישים או יותר. המדריך המקומי, שמלווה אותנו ודואג שנהיה "מחלקה ראשונה", משוחח עם שני היָפיוּפִים וחוזר במיבטא תאי על שם ארצם: "קָלְפוֹלְנִיָה." – זה זמן רב לא ראינו גברים יפים כל כך, בייחוד הימני – ניראה כשחקן סרטים מבוגר-במקצת, מה שרק מוסיף לקסמי אישיותו הגופנית והאינטלקטואלית גם יחד. אנחנו אפילו קולטים את שם משפחתו: "פַּאפֶּל." השניים ניראים כזוג פרופסורים מאוניברסיטה יוקרתית. כבר קצת מקריחים. השמאלי פחות יפה, אולי יהודי, לפי האף, אבל לשניהם אצבעות ידיים ורגליים, ובכלל – מיבנה גוף, ועור – ממש מושלמים. לעיתים נדירות פוגשים גברים יפים כאלה, שגופם כה מושלם. ויש להם סטייל, סגנון. רזים. שותים רק מים. לא קמים ולא מסתובבים בין הפלבאים שעל הסיפון. מביטים בסבלנות ימינה ושמאלה כאילו הם בדרך לאוניברסיטה, ואינם מניחים אפילו לשמש להכות בהם יותר מדי. אבל מורגש שהם זוג. נשים יכלו ליהנות מהם מאוד-מאוד אלמלא היו מתאווים, חרף כל הווֹסְפִּיוּת המתנשאת והמתבדלת שלהם, וגופם האריסטוקראטי – לזיין אחד את השני בתחת. לא אתפלא אם אחרי כל אחד מהם יש שורה של פירסומים וספרים בתחומו.

מאוחר יותר, כאשר אנחנו אוכלים צהריים בפיפי איילנד, במסעדה, בסככה פתוחה של שירות עצמי פשוט למדי ולא הכי טעים, השניים מסתפקים בקצת פירות ומים, כאנשים ששולטים על מזונם ולא המזון שולט בהם. הם לא משוחחים עם אף אחד ולא מסתכלים על אף אחד, ודאי שלא על נשים – ונוצר סביבם מעין דיסטאנס, ריחוק, של מורמים-מעם, כך שאף אחד לא מנסה אפילו לדבר איתם ואילו הם, אין בהם שמץ של סקרנות או פתיחות לסביבה האנושית.

עוד נמצאים על הסיפון, בין כשלושים אנשים ויותר, זוג בחורות סקנדינביות השרועות בשורה הראשונה מימין, בביקיני קצרצר, עורן שזוף מאוד, במקומות אחדים אפילו אדום-מתקלף טרי. מדהימות בגופן הבריא אבל גסות וגדולות מדי לעומת הפילגש התאית העדינה וחסרת-המנוחה, שיושבת לידי ומתנועעת כל הזמן באורגזמון, אבל אולי אלה הן ויבראציות מנוע הדיזל החזק של הספינה – שגם תוקעת מדי פעם בצופר מחריש-אוזניים ממש מעל ראשינו, מחרידה אותנו ומרעידה את האוויר סביבנו על הים הכחול – והן שמקפיצות את התחת הקטן והמתוק של התאית שאליו אני מתאווה.

קצת לאחור מצד ימין, על בימה מוגבהת שנובעת ממיבנה הסיפון, משתרעת משפחה סקנדינאווית בהירה. זוג הורים צעיר. האב חתיך, בעל גוף ספורטיבי, ושיער ראשו בין בלונד לשיבה. באֵם ניכרים עקבות יופייה בצעירותה, אבל היא כבר קצת בלה, נפולת חזה, ונראית מעט מבוגרת מבעלה. ילדון בלונדי חמוד, שממש מאדים בשמש ולעיתים קצת בוכה ומקבל ממתקים ושתייה, וגבירתי אומרת שהם לא מבינים שצריך להגן עליו מפני החשיפה. וביניהם שלושתם נחבא החלק היותר משובח ומושך של המשפחה – שתי אחיות חתיכות, האחת אימו של הילדון והשנייה מתבגרת, שמנמונת, לא יפהפייה, אבל טרייה כחלה וחלבית כבתולה, מנשקת את אחיינה הקטן ומטפלת בו, ושתיהן רובצות בביקיני שממנו מתפרצים שדיים כרסתניים ועור שהאדים בשמש.

רואים הרבה משפחות צפוניות כאלה. לעיתים רק בת מבוגרת אחת, ללא נכד אלא עם אח קטן. לפעמים גם בן בשנות העשרה שמגדל שיער ארוך ויפה כישו בתמונות ובסרטים – רזה, בלונדי ועיניים מלאות הבעה. הוא עוד לא שתה מספיק בירה כדי שמבטיו ייטשטשו. אבל תמיד-תמיד, הנזר של השפחה היא הבת הצעירה היפה, המשגעת בטריותה, כאילו כל השאר אינם אלא הקליפות או העלים של הפרח המצודד. ואם יש שתיים, אזיי לרוב אחת מכוערת וגם היא כקליפה ליפה.

לאחר כשעה וחצי של הפלגה על הים אנחנו מתקרבים לחוף מאיה שבאיי פיפי. כאן מתפצלת חבורת הנוסעים שמילאה את שלוש קומותיה של הספינה. הרוב נשאר בספינה וממשיך בדרכו ישירות למעגן שבפיפי איילנד, שם יֵרדו לחוף, ואילו המיעוט, ואנחנו בתוכו, עובר לספינה קטנה יותר, סירת מוטור גדולה שכולה שני טורים של מושבים וסככה מעל, ובה אנחנו מגיעים לקטע ימי שורץ דגים צבעוניים בחוף מאיה שבאיי פיפי.

התאית הקטנה, עתה בודדה' כי בן-זוגה הקשיש בעל העור המקושקש נשאר בספינה הגדולה – יושבת ממש מאחורינו ועיניה עדיין יורות כל הזמן לכל עבר ברקים של ניכור כאילו אני אשם לה שהיא מה שהיא ושעכשיו היא לבד. היא אמנם כבר בבגד-ים שני חלקים, אבל מתעטפת מיד היטב במגבת כדי שלא אראה את מה שאין לה.

אחד-אחד אנחנו יורדים למים, גברים ונשים, באמצעות מדרגה שמשתלשלת מהספינה הקטנה. אני משתמש בשנורקל ובמשקפיים שהבאתי מהארץ, אבל חייב, ככל היורדים למים, ללבוש חליפת הצלה שנסגרת בסרט מלפנים. אכזבה. הקטנה שוחה לצידי ואני משתדל להביט בגופיף הנחשק שלה במים הצלולים, מה שמעניין אותי יותר מהדגים הצבעוניים, אבל לא קל לראותה בגלל חליפת ההצלה הנפוחה, שמקשה להביט קדימה במים, כי הראש מזדקר-להרגיז למעלה, ואפשר להביט רק מפני המים ישירות כלפי מטה, לא יותר. גבירתי מצלמת אותי מהסיפון למעלה, ורואים בתמונה את הגב עם חליפת ההצלה הצהובה של הקטנה ששוחה לידי, ועל המים הכחולים צף השיער שלה בצבע חלודה כהה. ואכן, לרגע היא חולפת ממש לצידי, תופסת בכף ידי הימנית כנתקלת בי וכמבקשת להיעזר כדי שלא לטבוע, לוחצת את אצבעותיי אל הפטמות הזקורות בחזהּ חסר השדיים. שפשוף חפוז. כל זה קורה כהרף-עין, ונעלם. מלמעלה זורקים פירורי לחם כדי לרכז את להקות הדגים הצבעוניים, ובצילומים אפשר לראותם משתכשכים סביבי במים. הם לא משתווים ליפי להקות הדגים של שארם א-שייך, שאני זוכר מתקופות שירות המילואים כמרצה מטעם מפקדת קצין חינוך ראשי.

אני לא נהנה מהשחייה כי הרצועות של חגורת ההצלה משפשפות לי באצילי הידיים, מעל בית השחי, וצריך כל הזמן להילחם בחליפה כדי לטבול את הראש במים תוך כדי שחייה. המצב מחמיר כאשר אני משתדל לעלות חזרה לספינה הפרימיטיבית.

הספינות היותר-גדולות, העוגנות סביב, מצויידות בסולמות היורדים לים. השוחים עולים ויורדים בהם בלי שום בעייה, ואילו כאן עליי להעלות את גופי, השוקל יותר מתשעים וחמישה קילו, בכוח זרועותיי בלבד! – והגוף נעשה כבד פי כמה ככל שאתה מזדקר מהמים.

גבירתי עומדת למעלה  בירכתיים ואני קורא לה ואומר שצריכים לעזור לי לעלות. בינתיים, כשאני ליד המדרגה, מחזיק בקצהָּ, שני "ספנים" תאילנדים עוזרים לאיזו "אשכנזייה" מבוגרת ובריאת בשר לעלות, כשהיא מפנה אליהם את גבה והם מושכים אותה כלפי מעלה בחגורות חליפת ההצלה שלה, וטראאחח! – הגברת נשמטת מידיהם ונופלת... התחת שלה ישר על הראש שלי! – מזל שלא נשבר לי הצוואר, ובזכות שעות השחייה הרבות יש לי כושר לא רע וגמישות לרכך ולקלוט את תנופת ההתנגשות בדרך של צלילה רגעית תחת עגבותיה הכבדות, ושוב לעלות.

אסון כבד נמנע.

בקושי מושכים ומעלים אותי אל פנים הספינה ואני כועס, מדוע רק להם אין סולם? איך הם חושבים שאנשים יוכלו לצאת מהמים? והם מתנצלים שהיה סולם, ונשבר.

ממשיכים לשוט בנוף מרהיב של ים כחול וירוק-אזמרגד, ומצוקי-איים ששוליהם שמעל המים רחבים מבסיסם, כפטריות מחוספסות – פרי עבודת הגלים במשך אלפי שנים. למעלה צוק סלע חום-אפור וצהוב, ומְצמֵח ירוק – ולמרגלותיו הים הכחול-אזמרגדי העמוק, וספינות בצבעים שונים, וכולן מלאות שוחים ומבקרים, והקטנה נגועת החזה עדיין יושבת אחרינו, ואולם היא התלבשה בחולצה לאחר שהתנגבה היטב במגבת לבנה.

מגיעים לסירה קבועה, כמין מזח באמצע המים, שיש בה גם תא-לחץ שאפשר לרדת בו אל תוך הים כמו בצוללת. גבירתי, שאינה שוחה בים, יורדת בתא, ואילו אני שוחה בשנית מול מושבות אלמוגים ודגים צבעוניים. שכחתי לשים עליי את נעלי-השחייה מגומי שהבאתי מהארץ, אך למזלי לא נדקרתי מהקוצים השחורים של הקיפודים המתחבאים למטה בחגווי הריף. כל מה שאני רואה, ואשר למענו באים תיירים מקצווי תבל – אינו דומה ליופי הנדיר ולעושר של חופי ים סוף מאילת ועד שארם א-שייך, לבד מהקיפודים. יש כל כך הרבה סירות וספינות מוטוריות במפרץ, ותנועת תיירים, שהם הולכים ומזהמים את האוצר הטבעי שאותו התיירים באים לראות, והאוצר עצמו נופל בהרבה מהשוניות המקסימות של שארם א-שייך. אין אותו עושר צבעוני ורבגוניות של צבעי מניפות האלמוגים בהתהוותן.

הפעם אני מצליח לעלות חזרה בכוחות עצמי כי יש שתי מדרגות אל תוך המים ואני יכול להתיישב על התחת. אבל השפשוף מתחת לאצילי ידיי התחזק מהשחייה הנוספת בחליפת ההצלה.

הקטנה לא צוללת בשנית אלא נשארת בסירה. הגבר שלה נשאר בספינה הגדולה, הנוסעת ישר לחוף של אי פיפי הדרומי. ברשימותיי היא יושבת מאחורינו כל הזמן. מרגישה שאני שם לב אליה אבל אינה מוכנה לשום אות של קירבה, אף לא חיוך קטן. כאילו מתביישת שהיא יודעת מה אני חושב עליה."

גבירתי מספרת לי כי כאשר שחיתי במים היא שוחחה עם הספן האחראי על הסירה. לאחר ששאל היכן אנחנו מתאכסנים, סיפרה לו שבהילטון ארקדיה, הגדול והמפואר, והוא אמר:

"גם הילטון ארקדיה שייך לראש-הממשלה שלנו."

"זה מותר?" שאלה בתמימות, מושפעת מהאתיקה של העיתונאים בישראל כלפי ראשי השלטון במדינה.

האיש ענה בצחוק מריר: "גם הילדים של ראש-הממשלה ימשיכו להיות הבעלים של המלון ואילו אני, אבי היה ספן פשוט ואני ספן פשוט ואין סיכוי שמישהו מהילדים שלי לא יהיה ספן אלא יתקדם ויהיה כאחד העשירים האלה."

היתה זו היתה פעם יחידה, ומאוד לא אופיינית, שנתקלנו במישהו שמעז להעביר ביקורת חברתית ופוליטית על המישטר. כל היתר היו מאוד זהירים בדבריהם גם כאשר הבנת שיש בליבם ביקורת. הכי הרבה שמישהו העז לומר הוא שהאנשים מתפללים לאריכות ימיו של המלך כי חוששים שיורש-העצר לא יגיע למעלת אביו.

לאחר שיוט קצר אנחנו מגיעים למזח של פיפי איילנד שנראה כלקוח מסרט על שודדי הים בימים עברו. יורדים בכבש-הנוסעים אבל עיקר המזח מוקצה לפריקת מטענים שהגיעו ללכאן בספינות קטנות מהאי הגדול פוקט. דברי מזון. הרבה-הרבה שקי פלסטיק גדולים, שקופים, מלאים קוביות של קרח לבנבן. כנראה שאין אפשרות לייצר קרח בקו-פיפי. את הסחורות מעלים במנוף-יד, שבעזרת מערכת גלגיליות מגדיל את כוח ההרמה שלו, והכול בעבודת-יד, מעלים ופורקים לעגלות-יד דו-גלגליות שאותם מסיעים לעבר אזור החנויות הקטנות של האי. החריצות הציורית והעסקנות של עבודות-הכפיים מזכירות ציורים של נחום גוטמן שמתארים את בני-ישראל עובדים בהקמת הפירמידות במצרים.

מהמזח דואגים המקומיים לזרוק למים פרוסות לחם ישן, שמרכזות סביבן נחילי דגים שונים אלה מאלה, חלקם צבעוניים, והם נלחמים ביניהם על המזון. מראה ממש מרהיב אף כי המים כאן מזוהמים בשיירי סחורות ואריזות שנפלו מהמעגן.

בעוד שלושה שבועות אראה ברשתות הטלוויזיה העולמיות את המזח הגבוה, הניצב על עמודי העץ, כשהוא סחוף וחבוט מכל צד, והכול ריק סביבו, ורק עליו מצטופפים בגוש-אדם אחד עשרות פליטי הצונאמי ששטף את קוֹ-פיפי, עומדים בתור לעלות לספינה שעוגנת שם, כדי שתחזיר אותם לאי פוקט, ומשם ימשיכו חזרה לבתיהם, ואראה גם את החוף הנפלא והים הרדוד במפרץ שהפכו למיצבור גדול וצפוף של גרוטאות ואולי גם של גופות אדם, ומי יודע אם שקי הקרח השקופים, המובאים דרך קבע, לא שימשו גם כדי לשמר את גופות הנטבעים.

יורדים לחוף ועולים לאכול צהריים באזור המעגן, במסעדה המונית-למדי, תחת סככה פתוחה, במקום קצת גבוה, וממנה נשקף החוף המופלא שבחלקו המזרחי-צפוני של האי. שני המפרצים כמעט משיקים זה לזה ומפרידה ביניהם רצועת חוף מלאה עצים, צריפי-עץ, בניינים לא רבים ושוק סואן שאותו חצינו זה עתה בסימטה. מהמפרץ האחד באנו, והשני מתגלה לעינינו עתה בצידה השני של רצועת החוף הצרה-יחסית.

שני היָפים, שהאחד קלטתי שמו פָּאפֶּל, טועמים רק קצת פירות וירקות ושותים מים, כדי לשמור בניקיונם את המעיים העדינים שלהם, שאינם מסוגלים לעכל אוכל שהוכן בכמויות גדולות ומחומרים פשוטים, ואולי חוששים שהמזון הגס יגרום להם להפליץ בלילה או לשלשל ויפריע להם לקיים מצוות בעילה הדדית ונקייה.

אנחנו סובבים את הגיגיות הגדולות עם אורז, אטריות, ומיני תבשילים, חלקם חריפים וחלקם פרי-ים. לא משהו מיוחד. רק לשבור את הרעב, אבל לעומת שני היָפְיוּפִים אנחנו נראים כבני זולו (שזופים) שזוללים אוכל פלבאי.

גבירתי רוצה מאוד לרחוץ בים, מה שטרם עשתה במשך כל היום, ואנחנו אוספים את תרמילינו ויורדים לחוף המזהיב, המרהיב, רחב-הידיים, המתמשך לאורך כל המפרץ, ומקו המים ועד לקו העצים, הדקלים, וצריפי הבונגלו. גבירתי מניחה את המגבת החומה-בהירה של המלון על החול, ומה אני רואה לצידה? זוג סנדלים לכפות-רגליים קטנות בצבע כחול-זהב עם קישוטים! סנדליה של התאית הקטנה, שוודאי לא תיארה לעצמה שאנחנו נתיישב לידה.

ואיפה היא? עומדת בקצה החוף, בים, בביקיני, והחולני הקשיש שלה מצלם אותה! פעם, ועוד פעם, וכל פעם היא עושה מולו "פוזה" אחרת, פורשת ידיים, מניפה רגל, כילדה קטנה. מאושרת! תנועות מלאכותיות ופאטתיות – ומאושרת!

הקשיש חולה-העור אינו יכול לעמוד זמן רב בשמש והוא עוזב אותה כשהמצלמה בידו, לא עוצר ליד הסנדלים שעל החול לידינו, וחוזר לסככה הגדולה שבה אכלנו צהריים.

ואילו היא – כילדה שקיבלה חופש פתאומי, רוקדת במי-רגליים, דווקא ליד סירה, בשטח האסור לרחצה, רצה כמעופפת בעשותה תנועות מתיחת אברים מצחיקות וכמו ציפור נכה המבקשת לעוף היא מפלרטטת עם הים באושר רב. כולה עליזה. קופצת פעם ועוד פעם למים אבל לשחות אינה שוחה, ועד מהרה יוצאת מהים, מתעטפת במגבת, לוקחת את הסנדלים שלה תוך שהיא יורה מבט מופתע לעברי, ונעלמת גם היא לעבר הסככה.

אנחנו כבר בדרכנו לרחוץ בים. גבירתי אינה שוחה הרבה, מה עוד שאלה מי-ברכיים וצריך ללכת הרבה בחול הטובעני והמגובנן כדי להגיע למים קצת יותר עמוקים, מהם היא חוששת. אני שוחה לבד במקביל לחוף. על מצופים ומזרונים שקופים משתרעות בים יפהפיות צעירות ערומות חזה, תאווה לעיניים. אני שוחה צפונה לאורך המפרץ וחוזר ברגל  ובעיניים מהופנטות למראה הנערות והבחורות הרבות השרועות לאורך החוף הרחב, על החול הבהיר, חשופות חזה וגם האחוריים כמעט לגמרי ערומים, לא נשאר הרבה מה לדמיין על התחת, הכול מוגש, מיטגן ונעשה אדום וחוּם בשמש. והים כחול-איזמרגד, וברקע סירות לבנות, ורוחצים, וקצה המפרץ שסוגר על פינת הים בקשת צוקים, שהאחרון בהם נפרד מהאי עצמו במיצר ים, ומזדקר ירוק, אובאלי ותלוי על בלימה כמו בתמונה בידועה של הצייר הבלגי מגריט, הנמצאת במוזיאון ישראל בירושלים.

אני מטייל ורק בגד הים לעורי ומסתכל בצעירים ובצעירות השרועים על החוף, מאחוריהם שורת הבונגלוס ששם הם ישנים, ומרגיש שהגעתי לגן העדן. אילו הייתי צעיר יותר מה היה מונע ממני להשתרע לידם, לשכוח מאין באתי ולאן אני הולך, ולחיות רק את ההווה המדהים הזה. בלילה, שאין בו קור, מתקרבים הגופות החמימים רבי החמוקים זה אל זה ומזדיינים בחופשיות ואולי רק לא הולכים עד הסוף בגלל סכנת האיידס, אלא אם אלה זוגות קבועים שבאו לתפוס שלווה על החוף בקו-פיפי. מה עוד הבן-אדם צריך? אגוזי קוקוס ירוקים גדולים צומחים על העצים. עצים אחרים נותנים צל. המזון זול. הבגדים פשוטים, עשויים בד דק, חליפה צבעונית בשני חלקים לבחורה עולה חמישה-עשר באט, פחות מארבעה דולר. ומיתווספים מדי שעה שדיים ואחוריים חדשים על החוף. אפילו הבחורות המשכילות ביותר הן כאן רק על תקן של קוּסִיוֹת, מטפחות את שיזופן ומציגות עצמן לראווה לשמש ולחרמנים, חזה חשוף שטוח צלוי-אדמדם בשמש והפטמות רפויות מאוד, וקצת שער ערווה זהבהב מבצבץ לצדדיו של תחתון החוטיני. אווירה רפוייה, ודאי גם אצל הזכרים – עומד רק הזמן מלכת. 

הגעתי לגן העדן! – ים שקט, חול עמוק ונקי, שמיים כחולים, שמש, גופות צעירים ערומים כמעט לגמרי, מזג-אוויר חם תמיד, אשכולות של אגוזי קוקוס ובננות על העצים, להיות שרוע כך עשרים וארבע שעות ביממה! חושב רק גוף. מתמזג. חבל שאני כאן רק לשעה קלה. היו ודאי מסתכלים עליי בעין עקומה אילו נטיתי אוהלי בין העצים על רצועת החוף, בקרב הנוער. היה עליי לבוא לכאן לפני חמישים שנה או להיות צעיר בחמישים שנה. יושב בין שתי נערות חשופות ומספר להן על קרבות שהשתתפתי בהם, מראה צלקות, עיניי נמלאות דוק לחלוחית של דמעה כשאני מספר על הנער הערבי שכנראה הרגתי, שאחרת היה מפוצץ את ראשי באבן. אני מוזמן לחלוק עם אֶנִי ולוֹרִי את רצפת הבונגלו שלהן, שבנוי על עמודים. ועם רדת השמש אנחנו עולים מהחוף ושותים אגוזי קוקוס אחדים שהקוף קוטף במרומי הדקל ומביא לנו (תמורת אגוזי קאשיו שממש מצויינים בתאילנד והם קלויים בטעמים רבים, מדבש ועד פלפלים חריפים) –ושאני מפצח בשלוש מכות סכין-פטיש [הַאק-מֶסֶר, שבו היו כותתים במושבה כבד קצוץ ודגי קרפיון] ושותים אותם בקשית ואוכלים את תוכם הלבן, הטרי והרך, וגם בננות קטנות ולא מדליקים אפילו נר אלא מתפתלים בחשכה על מזרנים פשוטים של עשב ים ריחני והן ממששות שוב ושוב את הנטול-העורלה שלי ומציינות שהמילה היא באמת היגיינית יותר כי לא נאסף לכלוך ובוודאי היהודיות אינן מפסיקות למצוץ (הן אומרות – לרדת או לראשׁרֵש, to head) לבני-זוגן הנימולים, יום ולילה, המאושרות, בנות לצ'וּזְן פִּיפְּל (לעם הנבחר) להימצץ.

"נכון," אני מאשר את דבריהן, "אבל גם המוסלמים נימולים," ומחמיא לדגדגנים שלהן ומסרב בעדינות למריחוואנה או מה שזה לא יהיה כי כישראלי יש לי תודעה ביטחונית שלא אמצא פתאום את עצמי חטוף ושבוי בביירות כמו איזה טננבאום מיסתורי. לכן אני ממעט להצטלם, שלא תהיה בשום מקום דמות דיוקן שלי לעקוב אחריי, כי אינני שוכח לרגע את עבודתי הסודית במכון שבצומת מסמיה, שאינה מאפשרת לי להישאר כאן לנצח כי מחכֶּה לי המפגש בבנגקוק עם הסוכן הפורמוזי צ'אנג קאי צ'ק. "הֵי, יש לכן דגדגנים גדולים הרבה יותר מאשר ליהודיות, למרות שאנחנו לא מָלים את הנערות," אני מחמיא לְאֶנִי וּלְלוֹרִי, והן שואלות אם אני רוצה שתבעלנה אותי בתחת בעזרת דגדגניהן הבשרניים כי גם אותן זה מגרה נורא ואף פעם הן לא בעלו יחד יהודי כשאחת מהן סנדוויץ', מתחככת משני הצדדים בעת-ובעונה-אחת... "אני מעדיף את התנוחה המיסיונרית," אני עונה, ודופק אותן בחשכה זו אחר זו שלוש פעמים כי ככל שהן יותר מסוממות כך הן יותר פתוחות ורכות ומניחות לי לעשות בהן כאוות נפשי. ואני אומר לעצמי שכדאי לי להיעלם בחוף קו-פיפי מבלי להותיר עקבות וגם לא להיפגש עם צ'אנג קאי צ'ק, אבל המצפון אינו מניח לי כי אני יודע כמה מאמצים ישקיעו חבריי-למדור לאתר אותי מחשש שנחטפתי, וכיצד ישפיע הדבר על המערכת המחקרית שלנו בתעשייה האווירית, על מפעל 5 הסודי ממש כמו אניגמה בשעתה, מכונת ההצפנה הגרמנית במלחמת העולם השנייה, ומפצה את עצמי בְּאֶנִי וּבְלוֹרִי המסוממות כליל ומבקשות: "סטור לנו חזק על התחת ועל הירכיים כי זה עוזר לנו להמריא ולרחף כל פעם שאנחנו חשות שאנחנו עומדות לצנוח מהגבהים..." ואני מכה. ומכה אותן כבר גם על שפתי ערוותיהן הבשרניות, הלחות. ומכריז: "הַפֶּנִיס שלי הוא גדול כמו של טְרוֹל!" ומתהולל שאני עומד לשאת אותן לנשותיי בטקס בודהיסטי ושוכח שהשארתי בבית אישה יהודייה עם תינוקת - - - 

שיטוט נוסף בסמטת החנויות של האי הקטן פיפי וחזרה לנמל פוקט בספינה גדולה יותר מזו שבה באנו. הפעם יושבים בסיפון התחתון, הממוזג, ומנמנמים קצת, מה עוד שהשמש מסנוורת ממערב. במהלך ההפלגה מחלקים לנו ממחטות נייר לחות לריענון, רבעי אננס עסיסי על שיפודי מקלות קטנים, ופלחי אבטיח קרים וטעימים מאוד, עם חרצנים שחורים. ממש לקנא בתאילנדים שמגדלים אבטיחים טעימים כפי שהיו לנו פעם. אף חורף לא אכלנו אבטיחים נהדרים כאלה! כל היופי הטבעי שראו עינינו, בגוף האנושי ובנוף, נשטף לאחר שבועות אחדים בגל הצונאמי שסחף והטביע והרס...

בהפלגה אני לא מזהה את מקום ישיבתם של השחומה הקטנה ובן-זוגה הקשיש בעל העור-הנגוע, שהיה יכול להיות סבא שלה והוא גם קצר-ראייה. אך בהגיענו לנמל פוקט-סיטי, בעוד הנוסעים יורדים מכל הסיפונים ומצטופפים במעבר הצר שבירכתי הספינה כדי לצאת לרציף הנמל, וגבירתי, כהרגלה חסרת סבלנות, כבר חותרת קדימה ממני, מרחק כמה אנשים –

פתאום, כמו שאומרים באידיש, "אֶר אִיז דוֹ!" – היא כאן, התאית השחומה, הנמרצת, קצרת-הרוח אך גם חסרת-הכוח לדחוף קדימה את האירופאים, וזה גם מאוד לא מנומס – והיא נסוגה קצת לאחור, אליי – עדיין מתעלמת ממי שאינה מכירה בקיומו אבל היטב מבחינה בי במבט אלכסוני, והתחת הקטן שלה נלחץ מולי בהתרסה ומתחכך בכף-ידי הימנית – פעם, ועוד פעם. אני חש היטב בטופוגראפיה של הסדק הצר, בין שתי הגבעות הרכות, נדחף אליי כאילו במקרה ברגע קצר של צפיפות אנושית, מבקש את הנמר המידברי הגדול שלי, ביציאה מהספינה הדחוסה, עד לפיזור על הרציף – גוף אל גוף, סדק-תחת גמיש נלחץ אל כף-ידי המוצקה וזורם אליי כמבקש לאונן עליי, כְּשָׁר: "שייפתח עליי, שייפתח, אני שלך, שייתְקע-פח!" – וברגע שנדמה לי כי הגבירה את החיכוך ואת קצב נשימתה, ואו-טו-טו תיפער התחת לקלוט קצת יותר מכף-ידי ולהרטיב מרוב התרגשות שאני בועל אותה מאחור, אולי גם בנמר המידברי עצמו – מפליג התור קדימה והקטנה נעלמת מחיי לנצח.

מכונית הטרנזיט לוקחת אותנו לעיירה קָרוֹן ולחוף קרון, אוֹ-קָרוֹן, שעליו בנוי מלון הילטון ארקדיה. בחדר מחכה לנו הודעה מודפסת מההנהלה: בשעה שבע, עוד כחצי שעה, יתקיים טקס בן רבע שעה לציון יום הולדתו של הוד רוממותו המלך בְּהוּמִיבּוֹל אַדוּלְיָאדֶז'. תמונתו הגדולה ניצבת מיום בואנו לרגלי הפואייה הגדול של הקבלה, והערב גם קושטה ופרחים והוארה.

חרף עייפותנו אנחנו ממהרים להתרחץ ולהתלבש באופן חגיגי.

חשבנו שכל האי פוקט, שאותו חצינו לרוחב פעמיים היום, ילבש חג לרגל יום ההולדת ויוצף הלילה בזיקוקין די-נור, אבל ככל שמתרחקים מבנגקוק, חוגגים פחות, ולבד מהתמונות הרגילות של המלך והמלכה בכל גיל ובכל מקום, לא ראינו תכונה מיוחדת. התאילנדים מאוד קשורים למלך כי הוא מסמל להם שנים של שלווה יחסית והתקדמות כלכלית. הטקס צנוע. מתאספים בחשיכה-למחצה מול תמונת המלך המוארת, שניצבת על במה לא-גבוהה ולצידה מכשיר טלוויזיה שמעביר תוכנית כלשהי הקשורה ביום ההולדת. המלך, שנראה בכל תמונותיו אדם צנוע מאוד, מרכיב משקפיים, וכאן בז'קט לבן ומצווארו משתלשלת חגורת מצלמה שאותה הוא אוחז בידו כמתכונן להרימה לצילום. הוא חובב צילום, ודמותו כאן באה לעודד את התיירות. במקומות אחרים רואים אותו לבוש מדי צבא.

לפני התמונה ניצבים מקצת עובדי המלון בשורות כמו במיסדר, כולם במדים, איש לפי תפקידו, ובולטים עובדי המיטבח בסינריהם הלבנים ובכובעים הלבנים התפוחים. בצד שמאל עומדים אנחנו יחד עם מקצת מאורחי המלון. על רקע תמונת המלך הניצבת על הדשא, מעל לבמה הלא-גבוהה, עטורת זרי הפרחים והפנסים הצבעוניים, נואם קצרות מנהל המלון באנגלית ובתאית. מחלקים פרחי לוטוס צבעוניים מפלסטיק ובתוכם נרות שאותם אנחנו מדליקים. חילקו גם דף כתוב בתאית, ובתאית באותיות לטיניות, ובו כנראה המילים של ההימנון הלאומי ועוד שיר של בית המלוכה, שניהם קרויים – שירים מסורתיים של משפחת המלוכה. לאחר נאום המנהל שר הקהל את שני השירים. השיר הראשון "סָן-סֶרְן-פְּרָא-בָּה-רָה-מִי" נפתח בשורה: "קְהָה-ווֹ-רָה-פּוּט-טָה-זָ'אוֹ," והשני "סָא-דוּ-דִי-מָה-הָה-רהָ-צָ'ה" נפתח בשורה: "קוֹר-דֶה-צָ'ה-אוֹנְג-פְּרָה-פְּרָה-מוּק-בּוּהִימְבּוֹל" – כאשר הנעימה המונוטונית שלהם, הדומה לתפילת מתמשכת או לקריאת קינות, נשמעת שונה מכל הימנון לאומי שפגשנו מעודנו. השירה בציבור נשמעת מתאימה לאופי הבודהיסטי שוחר השלום והמתנגד לאלימות של אזרחי המדינה ואולי גם לכניעותם הטקסית למלך.

הסתיים הטקס. שמנו איש-איש את גבעול הפלסטיק שבראשו גביע הלוטוס ובו נר הבוער – באחד מקני-הסוף שנתקעו מבעוד יום בשורה, כחיילים, לפני המלך, ואלה נשארו בוערים עוד שעה ארוכה לאחר שעזבנו את המקום. הייתי גאה שזו פעם ראשונה בחיי שחגגתי יום הולדת של מלך. אמנם, מילדותי זכרתי יום של קיצור לימודים ועצרת בבית-הספר לרגל יום הולדתו של מלכנו ג'ורג' השישי, אביה של לימים-המלכה אליזבת השנייה.

בערב אוכלים במסעדת המלון המופלאה "סיילס". מרק עגבניות נהדר בטעם אנגלי שאפילו באנגליה לא זכיתי לטעום כמוהו. סאטה עוף מצויין עם רוטב חריף על בסיס של חמאת בוטנים, עם קערית זעירה של סלט עשוי עיגולי בצל ומלפפון בחומץ בהיר ומלח, עם טבעות זעירות של פלפל אדום חריף, שכל אחת מהן יכולה להעיף אותך לתקרה, ואילו המקומיים תופסים ובולעים אותן בפה כמו פיסטוקים. אחד משבעת פלאי המזרח הרחוק.

בפינת הפירות ניצב אבטיח עשוי כפרח מדהים בצבעי ירוק אדום ולבן. זוהי אמנות מאוד נפוצה בתאילנד, פיסול או חריטה בפירות. החרט השתמש בשלוש השכבות, הקליפה הירוקה בחוץ, החלק הלבן שלה בפנים, והציפה האדומה – כדי לחתוך בפני האבטיח מקלעת פרחים בצבעי לבן ואדום עם קצוות ירוקים ומסגרת ירוקה. חריטה מדהימה. אנחנו שואלים מי עיצב את הפרח, ומופיע הטבח התאי הצנום במדיו לבנים עם סמל הילטון על הכיס, וכובע טבחים לבן גבוה כמו בסרטי שחור-לבן ישנים, שמתחתיו בולטות לצדדים אוזני הטבח המפסל. גבירתי מצלמת אותו עומד מאחורי קערת פירות כאשר מצידו האחד האבטיח החרוט ומצידו השני פסל צבעוני מקושט ומוזהב של אלה צעירה ערומה למחצה, שדומה לתאית הקטנה שפערה את פלחי עגבותיה והתחשקה על אגרופי רק לפני שעות אחדות, איזו בושה היתה נגרמת אילו התחככה מול כֵּלִּי המגורה המזרח-תיכוני הנמר עין-גדי שלי חובב הסדקים בכבודו ובעצמו.

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד היקר, אני מבקש להתייחס לדבריו של יוסי אחימאיר בגיליון 968, שם הוא מתלונן על כך שאב"א אחימאיר איננו מופיע בלקסיקון שלי. ובכן, הוא צודק – זאת היתה תקלה (כיוון שבלוז פעולתו הוא היה הוגה דעות ופובליציסט), שאני מקווה לתקן אם יזדמן לי (מהדורה שנייה, או אינטרנט). אני גם התנצלתי במכתב בפני יוסי אחימאיר. אבל הוא איננו צודק שכאילו מדובר ברדיפה של שמאלנים את אביו על רקע פוליטי. אתה הרי יודע שאינני שמאלן, וברור שאין לטענה הזאת שום בסיס – בלקסיקון שלי תמצא את אורי צבי גרינברג, גאולה כהן, אפרים קישון ורבים רבים אחרים שהם ממש לא שמאלנים, וגם תמצא שם "בוגדים" בשמאל כמו נתן אלתרמן ומשה שמיר.

יוסי אחימאיר צריך להבין שאת "הלקסיקון ההיסטורי של הסופרים העברים מאז תש"ח" כתבתי לבדי, ותקלות קורות. את "לקסיקון ההקשרים", שהיו לו תימוכין אקדמיים – כתבו 168 חוקרים, ונערך על ידי שני עורכים ומספר תתי-עורכים, ולמרות כל זאת – הוא מלא תקלות, כפי שהצביעו לא מעט מבקרים.

בברכה,

משה גרנות

* אהוד יקר, אהבתי את "כמו ממ"ד באזעקה"  שלך, ועדיין צוחק לי כאן... ה"בעייה", אהוד, מן הסתם יהיו לך מתחרים רבים כחול אשר על שפת הים [על עכוזה של רפאלי...]

בברכה,

בן בן-ארי

אהוד: אלמלא היה בידי המכתב העיתי "חדשות בן עזר", המתקרב לגיליון האלף ולהשלמת עשר שנים ראשונות להופעתו – לא הייתי יכול לפרסם את שיריו של חיימקה שפינוזה בשום במה עברית אחרת, וגם היום יש נשים וגברים שמקבלים בחילה למקרא שיריו, ומבקשים בגללם שאפסיק לשלוח להם את המכתב העיתי. שירים אלה הם מעין "נייר לקמוס" לגבי מי מתאים לקבל את "חדשות בן עזר" ומי לא.

כמו ממ"ד באזעקה

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

רציתי להיות גליל הנייר

של בר רפאלי היפה

ואשכב לי שם למעצבה

במעמקי התחת שלה

רך ומפנק

ושומר על ניקְיון

העכוז של המדינה

כמו ממ"ד באזעקה

* הלכנו לראות בקולנוע "גת" את הסרט "תמונות ומילים". מעֵין קיטש אמריקאי על ספרות ׁ(מילים) ואמנות (תמונות) ברמה של מאחז העיניים רפי לביא, ושל ויכוחים בתיכון בין תלמידים בגיל ההתבגרות, שאגב רובם בסרט ניראים מבוגרים למדי. ואולם שני שחקנים מצויינים, ז'ולייט בינוש וקלייב אוון – מצילים את הסרט הרדוד וחסר החשיבות. אמנם קצת משעמם, אבל מיזוג-האוויר באולם היה מצויין והוא אחד הדברים הטובים היחידים שהיה אפשר לומר על הסרט, חוץ, כאמור, משני השחקנים הכובשים את הלב אף כי אין צורך לשמוע כל מה שהם מפטפטים על החיים ועל האמנות. סרט טוב לכל אלה שמטרחנים לנו על אמנות.

* כל הכבוד לשרה נתניהו שמנווטת את ביבי בשום-שכל בניהול המלחמה בעזה וגם בוויכוחיו הקשים עם שני השוטים אובמה וקרי. שהרי ידוע לכול שהוא לא עושה שום דבר מבלי שהיא מחליטה עליו. קראנו זאת בכל העיתונים שלפני המלחמה מפי המומחים הכי גדולים לביבי – שקבעו ללא עוררין ובביטחון רכילותי שהוא תַחְת צוּרְמַיְתַא של שרה.

* מוזר מדוע טרם ניתן פרס ישראל לשירה למשוררת הבינונית בעלת יחסי ציבור המצויינים, שכתבה שיר הלל חצוף למחבלת מתאבדת ערבייה בירושלים, ואפילו קראה אותו בכנס בשער ברנדנבורג בברלין?

 * ברצוני להסב את תשומת ליבו של יואל נץ (חב"ע 964), ששאל בכאב ובייאוש "מדוע לא קם מי מן הכותבים בחב"ע ומסביר שאבו מאזן [לא] שונה מן החמאס?" – לעובדה שהיה מישהו שהתייחס כבר לעניין הזה בחב"ע 831. 

בברכה ולתפארת מדינת ישראל.

דן לבני

* בוקר טוב מר בן עזר, יש לי שאלה לאחד הכותבים היותר רהוטים אצלך, מר מייזליש: האם הוא עדיין איתן בדעתו שישראל היא מעצמה? והאם הוא עדיין איתן בדעתו שעתידה מובטח בעתיד הנראה לעין? זאת לאור מצבנו המרנין כעת. פשוט נזכרתי בזחיחותו המופלגת על גבי גיליונות חב"ע במהלך השנים.

בברכת חזק ואמץ לכולנו.

א. כהן

* בימי מלחמה אלה, כאשר עובדי רשות השידור, ברדיו ובטלוויזיה, מוכיחים מעל ומעבר את מסירותם, את כישרונם וגם את סיכון חייהם ברצף שידורים מדהים באיכותו – לא היה יכול להיות דבר מטונף יותר – בתור הכרת תודה להם, מאשר אישור הכנסת אתמול לסגירת רשות השידור ולביטול האגרה שבזכותה שמרה הרשות על עצמאותה.  

* תקופה ארוכה, לפני שנים, נהגנו לצטט אצלנו במלואם את מאמריו החשובים של ד"ר גיא בכור. לימים סגר אותם בתוכנה שאינה מאפשרת את ציטוטם, ולגבי רובם אפילו לא את קריאתם – אם אינך עושה מנוי בתשלום אצלו – וגם אז אינך רשאי לצטטו. לכן לא עשינו מנוי אצלו כי איננו מוכנים לקרוא מה שאיננו רשאים להעביר הלאה לנמענינו. יש לנו פרשנים מצויינים כמו עמוס גלבוע, ד"ר מרדכי קידר, אורי הייטנר, נעמן כהן, אלי מייזליש, ורבים אחרים, וההפסד הוא כולו של ד"ר גיא בכור, שאינו נמצא בהישג קריאה של נמעני המכתב העיתי, והם, וגם אנחנו – איננו קוראים את ניתוחיו המעניינים.

אנחנו מקווים שהתשלומים שהוא גובה מפצים אותו על צמצום קהל קוראיו, בייחוד על הניתוק מקהל קוראינו. בגישתו המסחרית הוא הפסיד אלפי קוראים נאמנים שלו מקרב נמענינו.

* תודה לעיתון הפרו-פלסטיני "הארץ", עיתון האידיוטים המוסריים – שמשתף פעולה עם התקשורת העולמית האנטי-ישראלית – ומפציץ אותנו מדי יום, בעיתון ובאתר שלו, בעיקר בצילומי הפלסטינים המסכנים בעזה.

* עוד מסמר בארון המתים של אירופה המערבית, בדרך להיותה מוסלמית. שער ניוזוויק: "למה היהודים נמלטים שוב מאירופה?" השבועון האמריקאי מזהיר בגיליון האחרון שלו מפני השתוללות האנטישמיות באירופה.

* מלכה נתנזון חברתי היקרה, זה עתה קראתי את סרט שיריך שהתפרסם היום אצל אהוד. אלה שירים נפלאים ומופלאים בכל קנה-מידה. לעתים נדירות מגיע משורר לתמציות מדהימות כאלה – לצלילות כה כובשת לב ועין. במחוז הזה את ברוכת-אל נדירה.

 בחיבוק וביקר,

 עמוס אריכא

* אם איננו טועים, מצוי בספר "הרחובות האלה, ההרים ההם" מאת מלאכי בית-אריה (בהוצאת אל"ף 1963, לפני 51 שנים!) – הסיפור "דריה היפה, המאוהבת". תקנו אותנו אם אנחנו טועים. [ציטוט מגיליון 964].

* היי אהוד, הנה תשובתו של מלאכי בית אריה: "נכון, אך שם הסיפור באותו ספר הוא 'דאריה הבהירה, הנפחדת'. הסיפור נדפס לראשונה בתוך "קשת", ז (תש"ך / 1960, ונכלל גם באנתולוגיה "סיפורים עבריים בני זמננו" (בעריכת אהרן אמיר), תל-אביב 1962." 

מזל טוב להולדת דריה,

עדינה בר-אל

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,627 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה עשירית למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-80 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של העדות על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל