גיליון מס' 966  מורחב לרגל המצב

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ח' באב תשע"ד, 4 באוגוסט 2014

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: כִּפַּת הַבַּרְזֶל. // עמוס אריכא: הנערים שהפכו לגברים. // יורם אטינגר: הקונגרס האמריקאי: תעודת ביטוח לישראל. [ציטוט]. // אלי מייזליש: 1. הקושי להזדהוּת. 2. עוד 27 חודשים. // שהחיינו וקיימנו והגיענו, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // עוז אלמוג: בין עזה לתל אביב. // אורי הייטנר: 1. ועדת החקירה כריטואל. 2. צרור הערות 2.8.14. // ריטה כהן-וולף: לכבוד נשיאת ברזיל גב' דילמה רוסף. // פנחס עינברי: ארה"ב רוצה לתת לחמאס את תמונת הניצחון. // הנבלה הזקנה הזו, נאבי פילאי. // מוטי הרכבי: בהמשך לבקשת נציבת זכויות האדם של האו"ם. // עדינה אשל: סופר בורח מבשורה. // סא"ל ליאור גרוס: לסכם שבוע לא קל. // משה גרנות על "מקום אחר ועיר זרה" מאת מאיה ערד. // מרדכי קידר: שחקן החיזוק הבלתי מעורער. // בן עזר אהוד ב"לקסיקון הֶקְשֵׁרִים לסופרים ישראליים". // משה כהן: הנדון: סוד הקסם הקטארי. // בשש שבּת בַּבּוֹקר קיץ רקטה על תל אבִּיב, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // מנשה שאול: צירים פתוחים לאן? [ציטוט]. // מרדכי בן חורין: טרוריסט חמוש בילד. // מתי דוד: מדוע אבד הסיכוי לשלום? // ד"ר יואל רפל: זיכרון ושכחה. // רביבה בן זאב: פרס מיצה את עצמו. // שמאי גולן: עשרה סנטימטר עפר. סיפור. // אוריה באר: זיכרונות "תיכון חדש". // נעמן כהן: על העיוורון של משה דיין ודורו.  // אהוד בן עזר: 3 עסקיות בפראג הקטנה ב-191 שקל. // יהודה דרורי: המטרה הצבאית החשובה ביותר – קטאר. // אהוד בן עזר: מסעותיי עם נשים, פרק שנים-עשר, בחיפה בבוקר עם מלנכולי. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

כִּפַּת הַבַּרְזֶל

עַל כִּפַּת הַבַּרְזֶל שֶטִּילִים מְיָרֶטֶת

וְעֻזָּהּ מֵאוֹיְבֵינוּ מָנוֹחַ גּוֹזֵל

לֹא סֻפַּר עוֹד בְּשִיר בְּצוּרָה מְפֹרֶטֶת

בֵּין שְבָחָיו שֶל הָעָם שֶלִּבּוֹ לֵב בַּרְזֶל.

אַךְ מַמָּש כְּמוֹ גְבוּרַת חַיָּלֵינוּ בְּעַזָּה

גַם לָעֹרֶף יֵש כּוֹחַ עָמֹק וִיסוֹדִי

הַמַּרְאֶה כִּי גְבוּרָה גַם מִמֶּנּוּ לֹא גָזָה

וְלָעָם הַזֶּה יֵש אֵיזֶה נֶשֶק סוֹדִי.

זוֹ רוּחַ עַם מֻפְלָא זֶה שֶבַּקַּיִץ אוֹ בַּחֹרֶף

נִשְמָר בָּהּ אוֹתוֹ יַחַד שֶחֻמּוֹ אֵינוֹ אוֹזֵל

וְלֹא רַק בַּצָּבָא, גַם בַּחֲזִית שֶשְּמָהּ הוּא עֹרֶף

שֶחוּץ מִלֵּב זָהָב יֵש לָהּ גַם חֹסֶן שֶל בַּרְזֶל.

עַל דְּבֵקוּת חַיָּלֵינוּ לִשְמֹר עַל הַבַּיִת

נִכְתְבוּ כְּבָר, בְּצֶדֶק, שִירִים לְמֵאוֹת

אַךְ הִגִּיעַ הַזְּמַן כְּבָר לָשֵׂאת עַל כַּפַּיִם

גַּם גְּבוּרַת יְלָדִים וּגְבוּרַת אִמָּהוֹת.

וּנְדִיבוּת אֶזְרָחִים שֶבְּחוּש סוֹלִידָרִי

מַזְמִינִים אֶל בֵּיתָם מִי שֶאֵין לוֹ מָמָ"ד

כָּךְ שֶגַּם בִּזְכוּתָם מוּל כָּל נֶפֶץ בַּרְבָּרִי

יִשְׂרָאֵל הַיָּפָה מַחְזִיקָה מַעֲמָד.

זוֹ רוּחַ עַם מֻפְלָא זֶה שֶבַּקַּיִץ אוֹ בַּחֹרֶף

נִשְמָר בָּהּ אוֹתוֹ יַחַד שֶחֻמּוֹ אֵינוֹ אוֹזֵל

וְלֹא רַק בַּצָּבָא, גַם בַּחֲזִית שֶשְּמָהּ הוּא עֹרֶף

שֶחוּץ מִלֵּב זָהָב יֵש לָהּ גַם חֹסֶן שֶל בַּרְזֶל.

כִּי בְּכָל דּוֹר וָדוֹר זוֹמְמִים מִתְנַכְּלֵינוּ

לִכְרוֹת עַם שֶגִּזְעוֹ מֵחָדָש מְלַבְלֵב

אַךְ הַהִיא שֶתָּמִיד מְגוֹנֶנֶת עָלֵינוּ

הִיא כִּפַּת הַבַּרְזֶל הַפְּנִימִית שֶבַּלֵּב.

וְלָכֵן מוּל כָּל טִיל הַמּוּטָח בָּהּ לְפֶתַע

עַל כָּל רֶשַע צְמֵא-דָם הִיא תוֹסִיף כָּאן לִגְבֹּר

וְשוּם גְּרָאד וְקָסָאם, אַר.פִּי.גִ'י אוֹ רָקֵטָה

אֶת רוּחָהּ לְעוֹלָם לֹא יַצְלִיחוּ לִשְבֹּר.

זוֹ רוּחַ עַם מֻפְלָא זֶה שֶבַּקַּיִץ אוֹ בַּחֹרֶף

נִשְמָר בָּהּ אוֹתוֹ יַחַד שֶחֻמּוֹ אֵינוֹ אוֹזֵל

וְלֹא רַק בַּצָּבָא, גַם בַּחֲזִית שֶשְּמָהּ הוּא עֹרֶף

שֶחוּץ מִלֵּב זָהָב יֵש לָהּ גַם חֹסֶן שֶל בַּרְזֶל. 

* * *

עמוס אריכא

הנערים שהפכו לגברים

איש היה בארץ ושמו אביגדור המאירי, סופר ומשורר, מחזאי וסטיריקן. במרוצת שנות ילדותי היה בביתנו תצלומו בו הוא נחשף במלוא קומתו ברחוב אלנבי בתל-אביב של מחצית שנות השלושים של המאה הקודמת. בצידו עמד סופר צעיר ממנו בחצי דור, אבי יוסף אריכא.

תצלום גדול זה של שני הסופרים הידידים ניצב מעל ארון הספרים של אבא בחדר עבודתו ברחוב מיכה מס' 3, בצפון תל-אביב, מחוז מתפתח בזווית שנוצרה בין הירקון והים התיכון. אזור שברובו תערובת של בתים קטנים ומגרשי חולות שכמעט אין בהם לא כבישים לא מדרכות, ושפע של דרדרים.

כבר בילדותי קראתי את שני הרומנים הנרגשים שלו "השיגעון הגדול" (1929) ו"בגיהנום של מטה (1932). מאז לא שכחתי את עוצמת כתיבתו הסוחפת על מלחמת החפירות הנוראה של מלחמת העולם הראשונה כשהוא עצמו שירת בה שנים כקצין בצבא האוסטרי-הונגרי, ולאחר מכן טעם גם טעם הנפילה בשבי הרוסי.

היתה זו הפעם הראשונה שקראתי על דמותו של הלוחם העברי החדש, דמות שלא הכרתי עד אז. אביגדור המאירי, שספרי המלחמה שלו לא נפלו מעוצמת זעקת הנובלה המפורסמת "במערב אין כל חדש" שכתב הסופר אריך מריה רמרק, עיצב אותה תקופה והיא חיה ונושמת בספריו, רוטטת, כואבת, תוך מעמדים סוחפים וטרגיים.

בראשון מבין שני הרומנים האלה, "השיגעון הגדול", מפליא אביגדור המאירי לשרטט את דמותו כעיתונאי מצליח, מפונק ותאב-חיים טובים, המתגייס וזוכה כעבור זמן בדרגת קצונה על הצטיינותו כלוחם. הוא מדגיש את תהליך התבגרותו במהלך שנות המלחמה ונוראותיה עד שנהפך מבליין בתי-קפה של לוחם עברי בודד בין נוכרים ההופך לגבר בלחץ האירועים הקשים. בימים אלה נזכרתי בספריו כאשר התבוננתי בפניהם של הלוחמים הצעירים הנושאים על כתפיהם את מלחמת "צוק איתן" – מתוך מסירות שלמה.

אלה הם הילדים-נערים שלנו, בני הדור הזה שנדרשו להילחם תוך הקרבה על שלום הבית שלנו. לא היה להם חסד של זמן, לא שבוע, ואולי אף לא יום, אלא שעות ספורות בלבד להתבגר ללוחמים-גברים נועזים ונחושים במסורת צה"ל מאז ומעולם.

תתבוננו בקלסתריהם הרעננים והיפים בעת שנזעקו עם יחידותיהם לגבול עזה אכולת הטרור, ועדיין טבועה בהם נערותם שכמו אינה רוצה להרפות. תתבוננו בתצלומיהם לאחר ימים מלחמה אכזרית וכבר הם גברים שמשלמים במותם או בפציעותיהם את מחיר המבחן העליון הזה שנדרש מהם. ראו את הלוחמים הפצועים שלנו המובאים לבתי החולים שצוותיהם מרופאים ועד אחיות וכוח-עזר, מקבלים אותם כקבל הורים את ילדיהם, והבעתם משקפת את הבגרות שקפצה עליהם בבת-אחת, והפכה אותם מנערים לגברים-לוחמים.

הם יהיו תמיד ילדינו ובנינו, אבל מעתה ייחשבו לוחמים שווים בתרומתם למסורת כל אותם הבנים שהשתתפו במערכות ישראל מימי הולדתה של המדינה ועד עתה. הם הנינים והחימשים של לוחמים עבריים בצבאות עולם דוגמת אביגדור המאירי. זה הרגע לומר לכל אחד מהם תודה. למלה הזאת יהיה משקל אמיתי אם הממשלה תפסיק לקרטע אותם ובמקום לסכנם, תאפשר השלמת המשימה הלאומית, פירוק האויב מכלי המשחית שלו.

* * *

יורם אטינגר

הקונגרס האמריקאי: תעודת ביטוח לישראל

האם לנשיא אובאמה יש מנופי לחץ משמעותיים על ישראל כפי שנהוג להציג? התשובה אינה חיובית בהכרח. בניגוד לישראל, שיטת הממשל בארה"ב מציבה מול הנשיא את הקונגרס השווה לו בעוצמתו, ובכוחו לשנות, לבטל, ליזום, לתקצב ו"לייבש" מדיניות בתחומי פנים, חוץ וביטחון.

לשמחתנו, הקונגרס מפגין בשיטתיות תמיכה סוחפת בישראל, ומאז 1993 מאגף את הממשל האמריקני מימין. הקונגרס הוא שהביא להפסקת המעורבות הצבאית האמריקאית בווייטנאם, באנגולה ובניקרגואה; לפתיחת שערי בריה"מ להגירה; לשדרוג דרמטי של שיתוף הפעולה הכלכלי והביטחוני בין ישראל לארה"ב; מנע קיצוץ בסיוע החוץ לישראל; הביא למשלוחי נשק מתוחכם לישראל; ומונע אשרור אמנה בינלאומית למניעת הפצת נשק גרעיני. מחוקקים דמוקרטים אילצו את אובאמה למנוע את גינוי ישראל במועצת הביטחון בגין ההתנחלויות. 

אף על פי שאובאמה משתוקק לקדם את העניין הפלסטיני על ידי נסיגה ישראלית סוחפת, הוא אינו רואה בעניין הפלסטיני יעד מרכזי כמו הרפורמה בתחומי הבריאות, ההגירה, האנרגיה והרווחה, מינוי שופטים ושיקום הכלכלה, שקידומם מחייב תמיכת המחוקקים הדמוקרטים, שרובם תומך מושבע בישראל. אובאמה לא יקריב את שיתוף הפעולה החיוני עם המחוקקים הדמוקרטיים על מזבח העניין הפלסטיני.

העניין הפלסטיני אינו ציר מרכזי בעיצוב יחסי ישראל-ארה"ב, ולכן נוסק שיתוף הפעולה האסטרטגי למרות אי-ההסכמה העמוקה בין כל נשיאי ארה"ב וראשי הממשלה מ-1948. אינטרס ארה"ב חורג מהעניין הפלסטיני, שהשפעתו המוגבלת על התפתחויות אזוריות מופגנת על ידי הצונאמי הערבי שאינו קשור לעניין הפלסטיני.

תרומת ישראל לאינטרסים אמריקאיים חיוניים הפכה את יחסי המדינות לכביש דו-סטרי של תועלת, בייחוד על רקע ירידת הפרופיל הצבאי האמריקני והתרומה הגואה של ישראל לתעשיות הביטחוניות והאזרחיות בארה"ב. לדוגמה, ארה"ב מסייעת בהצטיידות כיפת ברזל ובתמורה מקבלת טכנולוגיה ייחודית והעברה הדרגתית של הייצור וכל הייצוא לארה"ב. מרכזי מחקר ופיתוח בישראל מספקים ל־250 חברות היי־טק אמריקניות חידושים פורצי דרך. ישראל היא מעבדה ייחודית בתנאי קרב המעבירה לתעשייה האמריקנית אלפי לקחים/שידרוגים, התורמים מיליארדי דולרים לתעסוקה, לייצוא ולמחקר.

גם אם היה אובאמה יכול להעניש את ישראל באופן משמעותי, לא היה עושה זאת לפני הבחירות לקונגרס בנובמבר 2014, היכולות להעביר את השליטה בסנאט למפלגה הרפובליקנית ולהפוך אותו "לברווז צולע". הצטיירותו כעויין את ישראל – הנהנית מתמיכה רבה של הבוחר האמריקני – תפגע במועמדים הדמוקרטים ותביא אולי לרוב רפובליקאי בסנאט, שיהפוך את הקונגרס ללעומתי יותר ויסתום את הגולל על מורשת אובאמה. נשיא כהונה שנייה מאבד מכוחו ככל שמתקרב לתום כהונתו האחרונה.

מבן-גוריון ועד שמיר עמדו כל ראשי הממשלה בלחצים כבדים יותר מהלחץ הנוכחי, עם נכסים צבאיים, כלכליים, דמוגרפיים ודיפלומטיים מצומצמים יותר. כושר עמידתם הביא למתיחות קצרת טווח, אך להערכה ארוכת טווח האחראית לשיתוף הפעולה המיוחד עם ארה"ב.

* * *

                  Subject: Please vote NO                 

John Prescott has written a disgusting article in the Daily Mirror. At the bottom, people are asked if they agree with it. We need to get a high as possible NO vote. Would you please vote no and pass it on via your mailing list?

http://www.mirror.co.uk/news/world-news/john-prescott-israels-bombardment-gaza-3918413

* * *

אלי מייזליש

1. הקושי להזדהוּת, הקושי לזְהוּת

משהו ליואל נץ: יואל יקירי, למרות שאיני מכיר אותך. אתה קובל על כך ש'נאלם קולם' של הכותבים כאן להגיב על הכתבות הנלוזות של אחד בשם צבי י' כסה.

אני רוצה להאמין כי אתה בנו של יוסף נץ [ויניצקי] שהיה עיתונאי ב'המשקיף' כשהיינו מנויים על העיתון במלחמת העולם ה-2 ואחריה בתקופות המחתרות ועד שנסגר [רק חבל שהחמצנו את מאמריו והפליטונים שלו לאחר שהוגלה לאסמרה בידי הבריטים ימש"ו כאילו היה מחבל].

במשפחה קראנו כל השבת את העיתון בשקיקה והוא היה לנו לא רק המקור לחדשות בעיקר בזמן המלחמה, אלא גם מקור תרבות וספרות יחיד בעת ההיא.

שלום רוזנפלד ואייזיק רמבה וכל השאר היו עיתונאים שלא קיימים היום – למרות שרוזנפלד שינה עורו – לצערי – בשנותיו האחרונות.

אז – היתה זו עיתונות אחרת, לא משנה בעד או נגד, אבל היה זה עניין של טעם, וכשפעם ביקשתי 'להחליף' בסוף השבת עם השכן המפא"יניקי ב'דבר', סירב ההוא אפילו לגעת ב'המשקיף' מחמת מוקצה, ושים לב לרתיעתו ואיזו שנאה היתה אז לרוויזיוניסטים; שנאה אלימה שבאה לידי ביטוי בשנות הסזון האומללות.

אבל, כשחבר הכנסת יונה כסה [האבא של] התפרסם בעיקר בשל עמידתו על עקרונות, ופרש אפילו [זמנית] ממפא"י, היה זה רק בשל חילוקי דעות פנימיים בתוככי תנועות העבודה, אבל מעולם לא חוויתי שמץ של טינה לימין מטעמו של ח"כ יונה כסה, כי ענייניו היו יותר פנימיים מאשר חיצוניים.

לא כך בנו הישיש צבי י' שמסומם בידי תעמולה שקרית שמאלנית שמנת חשיש היא סתם סם הרחה של טבק בבית כנסת לעומת האהדה שרוחש אותו צבי לכל דבר ששמו מתחיל ב"פ"; פלסטין למשל, ואהבתו לאות פ' היא למשל ושנינה כאילו ה'פ' הללו חברים בכת מסתורית ששמה ל"ו צדיקים.

הדעות שמשמיע כאן צבי י' אינן מפתיעות אותי. בכלל, בארץ הזו, שום דבר אינו מפתיע אותי, בראותי יהודים חובטים ביהודים בשל דעות פוליטיות, ותקרא לזה גם 'פורשים' לטעמם של אותם מפא"ינקים שחשבו כי רק הם 'היישוב המאורגן' העם היהודי, ואנחנו הפורשים, לא. וצריך להסגיר אותנו לבריטים או מינימום לחבוט בנו עד זוב דם עם נבוטים. למזלי אנחנו היום הרוב והם מיעוט דל ומסכן. 

אני קראתי להם נבלות. אבי ז"ל קרא להם 'נביילעס'. נבלות, זה סוג של בני אדם שחושבים כי רק הם צודקים ואם אינך נכנע להם הם פשוט מכים אותך. הם לא הפסיקו להיות נבלות גם אחרי קום המדינה בהקימם "לשכת עבודה" וסירבו לתת יום עבודה אחד למי שלא היה לו פנקס אדום. ותשאלו את בן-גוריון מקברו איך פעל שלא יקבלו את פרופ' [אז רק ד"ר] ישראל אלדד [שייב] ממנהיגי הלח"י, כמורה לתנ"ך בבית ספר.

אפיזודה אומללה הביאה עלינו אותה בנדה של יהודים, בפולין בעיקר, שקראו לעצמם 'בּוּנְד'. איני רוצה להלאות, את הקוראים, שליבם מר על אותה בנדה של בנדיטים יהודים אידישאיים במזרח אירופה שנפחו נשמתם האידיאית במבחן התוצאה של הקמת מדינת ישראל, למגינת ליבם האנטי-ציונית והשפה העברית. 

בזויים יותר מאלה, היו אנשי 'ברית שלום' בהנהגת בכירי האוניברסיטה העברית, שכביכול ביקשו לעשות הסכם עם הערבים על מדינה דו-לאומית. [מחקר אקדמי מגלה כי] הוועד הערבי העליון התנה זאת, שהשפה העברית לא תוכר בארץ, כולל באותה אוניברסיטה עברית, וכולם יהיו חייבים לדבר או ללמוד בערבית, כולל הפרופסורים ארנסט סימון או מרטין בובר או פרפ' מאגנס, שהיה גם נשיא האוניברסיטה שחלם על הקמת 'תרבות יהודית' והשפה העברית. אמנם ה'ברית' התפרקה ב-1933 כשהתנועה הציונית לחמה בחירוף נפש נגדה, ואלה התפזרו ולא נודע מקום קבורתה של 'ברית שלום', אבל היו, יואל יקירי, עוד תנועות יהודיות בארץ, שביקשו להעלים את הציונות או את החזון הציוני, למשל המפלגה הקומוניסטית [פ.ק.פ. – פאלסטינישע קומוניסטישה פארטיי] שהוצאה מחוץ לחוק דווקא בידי הבריטים. וכשחל בה הפילוג, חזרו כמה מאות מהם לרוסיה וסופם שם שנכלאו בידי הקג"ב ומתו בסיביר. החמור ביותר היה שמפלגה יהודית זו תמכה במרד הערבי ב-1936 שבו רצחו הערבים מאות יהודים [ואני בנס ניצלתי מאש רובים של ערבים].

כך ידידי יואל, הארץ מלאה כמו היום באנטי-ציונים כמו החרדים, בעיקר נטורי קרתא, שבבושה רבה אודה כי כמה עשרות מבני משפחתי בירושלים פעילים שם בביזוי האומה בריקוד ברחובות בעת הצפירה ביום הזיכרון, ואני מכיר אותם משחר ילדותי בשנאה רשעית כלפי מי שאינו חבר בעדה שלהם; 'העדה החרדית'.

אנשים נקלים אלה חושבים לעצמם כי הם-הם "העם היהודי" וכל השאר כופרים ואפיקורסים, ובעיקר אנשי המזרחי לשעבר, וכיום הדתיים הלאומיים, למשל בנט שמקולל על ידיהם בוקר וערב כ'עוכר ישראל ימש"ו'.

ולא רק חרדים אלה או קומוניסטים, רבים-רבים בארץ כמו למשל האיש בעל הפנים החיוורות והעכורות עמוס שוקן, המתיימר להצהיר באולפן הטלוויזיה כי הוא ציוני וכי הוא 'דואג' לאומה, וכי אם כל העם יצעד בדרכו יהיה שלום עם הערבים והמדינה תשגשג [כסף זה מה שמעניין אותו ואולי יהיו יותר מנויים לעיתונו הרווי דברי בלע, לעג, ורשע כלפי מי שלא שייך לדעתו].

שוקן הוא לא רק דו-פרצופי שעיתונו גורם נזקים תקשורתיים למדינה, ליבו גס ונעדר טיפה של חמלה כלפי העם הזה, שכיום נלחם בחמאס. תשאל למה? נו? ככה עם צבי י' כסה שלנו. הנ"ל רק לפני שבוע מעז להחציף פנים ולעוות מציאות ולקשקש בדותות כאילו עובדות – למשל עם התוכנית הסעודית, והנ"ל יודע על נסיך סעודי שגריר ארצו בקהיר המדבר עדיין על "התוכנית הסעודית... לעשות שלום עם 22 מדינות ערב..."

כאן נעשה הפוגה בשאלה לצבי כסה: אתה מתכוון גם שלום עם סוריה? גם עם עיראק? או לוב או סומלי או סודן? על מה דיבר אותו נסיך שמקלל 20 אלף פעם ביום את קאטר ואת סוריה. איזה שלום רוצה הנסיך או צבי כסה שנעשה? עם החמאס? האם תם עידן הבושה בארץ? אין כבר בושה כאן? הרי לולי כיפת ברזל היו לנו כבר אלפי הרוגים מהטילים של החמס על ערי ישראל? או שאיש זה מתייצב יחד עם הגברת זועבי בכיכר מלכי ישראל ומפגין נגד צה"ל?   

קראתי גם קראתי מאמרים של הכסה הזה באתרים אחרים ולא ידעתי היכן להתחבא. מילא אותם יהודונים מאמריקה הלובשים קפוטות שחורות וחובשים שטריימלים ובאים עם טליתות אל נסראללה והאייטולות בטהרן ושורפים דגל ישראל ומכריזים ש'רק' הם העם היהודי וכל השאר כופרים ודינם למות מאש חיזבאללה. טירוף זה אינו משעשע כלל. זו מחלת רוח סופנית. אבל כאן בארץ? היום ועכשיו? אין זה אלא הקושי של הזהות היהודית והקושי להזדהוּת יהודית ולהזדהוֹת כיהודי, כשכל אחד רוצה לסחוב את ה'קילֶה' על שכמו במקום להשאיר אותה במקומה – למטה, בתחתונים.

בודדים, כמו כסה כיום, אינם חולי רוח. ולא מעניין אותי אם הנ"ל חושב עצמו לציוני ולפטריוט ישראלי טוב ממני. שיחזיק את דגל הלאום בפינת רחוב המייסדים בו הוא גר ותהיה עליה כרזה: "אני ציוני נאמן יותר מאלי מייזליש!" – ועדיין לא ירווח לאיש. הוא והם פשוט מסרבים לראות את המציאות וחווים במקומה תעתוע, למשל רוח שנושאת את העב"ם ששמו ברק אובמה, שאותו כסה הילל  בקדנציה ה-1 שלו כמי שיביא את המשיח תוך 3 ימים. לך, לך כסה ותקרא מה כתבת ב-2011. כן. תסרב בעצמך להאמין. עכשיו רק תמשיך ותקרא כאן את ההמשך.

2. עוד 27 חודשים יא מַאנַאַיֶיק

אובמה, אם יגלו לפתע אזרחי ארה"ב כי אתה פחדן, סופך ללכת הביתה כמו אחרון השלומפרים של הפוליטיקה הבינלאומית.

זה מה שנותר לך יא ברק אובמה, ואז מה תעשה? תאכל בוטנים?

אצל אובמה זה ככה, כמו אותה אמירה תלמודית; 'הכול יודעים למה כלה נכנסת לחופה...' אובמה נבחר בנובמבר לפני כשנתיים לקדנציה שנייה ואחרונה. בדיקה קלה תגלה כי קודמו, בוש-הבן, שגם הוא נבחר לקדנציה שנייה, יושב עכשיו בביתו שבטקסס ואוכל בטנים. או שותה בירות. או עושה מנגל. וזהו. גם אחד מקודמיו שזכה ל-2 קדנציות, זה שמוניקה ליקקה לו את הזין מתחת לשולחן [בלי סקס 'אני נשבע...'] עשה לביתו והרוויח מיליונים בהרצאות, אבל גם הוא תמיד חוזר הביתה [לבד] אוכל בוטנים ושותה כמה בירות. אלה הם הנשיאים שמהם אנו פוחדים כמו מאש?

הרי אובמה, והמירוץ נגד הזמן של סיום הקדנציה – תופס אותו במערבולת בינלאומית שאיש לפניו בבית-הלבן לא חווה מאז המצור של קנדי על קובה. חוץ מהֶרֶג מוצלח של בין-לאדן אין לו שום 'טיקט'. כלום. לא נגד פוטין אם כבש את קרים או לא, ואם הפיל או לא הפיל את המטוס המלזי, ואם יפלוש או לא יפלוש מחר למזרח אוקראינה, לא נגד איראן, לא נגד הדאע"ש כיום בעיראק, אין לו מושג מה יהיה באפגניסטן לאחר צאת אחרון חייליו והוא לא יכול לסיים את הטבח בסוריה. אין לו מושג מה קורה בלוב או בתימן ובוודאי לא בעזה. לוּ היה לוֹ רק איש CIA אחד מוצלח בעזה, שהיה לוחש על אוזנו פעם בשבוע: "סיימו היום עוד מנהרה לקיבוץ...." – אז לא. לא היה ולא יהיה. מחר מסיימים לגייס עוד עשרת אלפים חיילים למשמר האזרחי של טקסס למנוע התפלחויות יומיומית של מכסיקנים לארה"ב, זה מה שמטריד אותו – מנהרות לטקסס.

ואני יושב בסלון ביתי ורואה איך איש זה משתלח בצבא שלנו, בראש הממשלה שלנו כאילו דווקא הוא מקור הרשע ולא החמאס. ממש להתפוצץ. לך, לך תספור כמה אזרחים יפנים הרגתם ושרפתם חיים רק בשתי הפצצות על הירושימה ונגסקי, או הבריטים בהפצצת דרזדן בפצצות תבערה, שקרוב ל-100 אלף אזרחים גרמנים נשרפו שם.

זה היה מותר? זו היתה מטרה צבאית? תספור את חיילי ארה"ב שנפלו מחוץ לגבולות ארה"ב מאז 1950, ואז תמצא כי בקוריאה שילמה ארצך בגופות של 60 אלף חיילים. למה? לשם מה? מה היה איכפת לכם אם קוריאנים יכבשו קרקע של קוריאנים? ואחרי זה שלחתם למות בשדה הקרב של וייטנאם 50 אלף בחורים אמריקאים שיכלו לרקוד רוק'נרול עם אלוויס אבל הם נהרגו בווייטנאם – למה? מה היה לכם שם? פחדתם מהרוסים?

ולשם מה אתם מסתובבים בעולם עם הצי-5 ועם הצי ה-7 ועם הצי ה-6 ועליהם אלפי מטוסי תקיפה. לשם מה? ממי אתם פוחדים? מרוסיה? אז איך נכשלתם דווקא באיראן? איך? ומה עשיתם לעיראק? למה מותר היה לכם להרוג שם 150 אלף אזרחים בטילי שיוט? בגלל שפוצצו לכם 2 בניינים? ולמה אתם נותנים לטבח הסורי לרצוח בכל יום ויום עשרות אזרחים זה 3 שנים – וזה בסדר? למה יש לכם צי כל כך גדול? האם לא כדי להפציץ את סוריה אחת ולתמיד – לא? או שאין לכם פשוט שכל ואתם פחדנים.     

אני אומר לכם כאן, בני ישראל, כל מה שאמריקה עשתה עבורנו למען עצמה עשתה, שנגן עליה מכאן נגד ההתפשטות הקומוניסטית, וכיום כשאין כבר קומוניסטים ברוסיה, הכושי היהודי עשה את שלו, היהודי יכול למות מטילי החמאס. למה לא? וכי החמאס הוא ארגון חוקי או ארגון טרור? אז למה שלא תשלחו לכאן את הצי ה-6 לעזור לנו לנקות את מאורות הפשע של הטרור? למה לא? ממי אתם פוחדים? מילא אנחנו פוחדים שתפסיקו להעניק לנו את ה-3 מיליארד דולר כל שנה, אבל אתם? או שתודה סוף-סוף שגם אתה מוסלמי, אבל פחדן.

אני מבטיח לך מר ברק אובמה, אם יגלו לפתע אזרחי ארה"ב כי אתה פחדן, סופך ללכת הביתה כמו כמו אחרון השלומפרים של הפוליטיקה הבינלאומית. איש לא ירצה לראות אותך יותר ב-ד' אמות של הבית הלבן. כי שלומפריי פוליטי כזה שאתה מנהל לא ראה איש מאז הוכרז הסולטן הטורקי בידי הבריטים כ'איש החולה על הבוספורוס' ועדיין לא נקפו אצבע כדי לחסלו ועלה להם ב-130 אלף חללים בגליפולי [כן. באותו בוספורוס, ושהיו ברובם אוסטרליים] ובסה"כ 10 מיליון שנהרגו במלחמה, או שנוויל צ'מברלין הציג נייר ולחש באנגלית: 'שלום לדורות' שעלה לו ב-60 מיליון בני אדם מידי היטלר.

אז אין לקח מכל זה מהו מקור הרשע.

הנה כפי שציינתי לעיל; יש לך עוד 27 חודשים בבית הלבן, ואחרי זה מה? אם אינך מבין כי הקצה האחד של ציר הרשע הוא היום בעזה ואתה מפריע לנו לחסלו וכל הרוג יהודי נוסף יהיה על מצפונך – על מה תהיה גאוותך כנשיא? הרי מחר או מחרתיים ואולי אחרי תום כהונתך –הכֶּלֶב בעזה יגיע יומו כנאמר בשפתם; 'כּוּל כַּאלְבְּ ביג'י יומו' – לא ככה? או שדווקא באותו יום תיסע לנופש בקניה? ואין לי ספק שכמה יהודים יתעטפו בטלית ליד ארון הקודש ויאמרו בקול רם וללא חשש: 'ברוך שפטרני מעונש של זה.'

נ"ב – למי שעדיין מעריץ את הנשיא הזה, שבעצם אינו אמריקאי, אלא העדיף את החיים הטובים בשיקגו לעומת הבונגלו בקניה, אני ממליץ לעקוב אחר מהלכיו לאחר תום כהונתו. שערות ראשכם תסמרנה כשיפתח את פיו. ולכל הלעגנים שלעגו לנתניהו על כי העדיף את מיט רומני – נא לאכול כובעים. [ואם אין לכם כובעים תאכלו קש כי אתם בהמות].

* * *

שהחיינו וקיימנו והגיענו

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

כשהיינו ילדים

במלחמת העולם השנייה

המצב היה קשה

אפילו לא היה מספיק נייר

להדפיס עיתונים

וגם בימי הצנע

נייר הטואלט היה חלק ודק

לא תופס חרא

והיו שהתנגבו בנייר משי

של עטיפת תפוחי-זהב

עם ריח דיפיניל

שאם עטפת בו מסרק יכולת

לנגן עליו בזמזום מרעיד שפתיים

כמו במפוחית-פה

וכל התחתונים היו של אתא

אריגי תוצרת ארצנו

לבנים

ופס חום של קקה

היה מצטבר עליהם מאחור

ואז לכביסה על גבי דוד שחור

על בולי-עץ בוערים בחצר

ובקיבוץ היו חותכים עיתונים

ותוקעים על מסמר

במחראת-פח נודדת

על בורות עמוקים

עכשיו תודה לאל

הנייר רך וספוגי

המהדרים אפילו שוטפים

את החריץ

ואין יותר כתמים מאחור

על התחתונים

שהם כבר גם לא לבנים

ולא של אתא

אבל מה

יש אזעקות לפעמים

גם באמצע החירבון

שהחיינו וקיימנו והגיענו

לזמן הזה

* * *

עוז אלמוג

בין עזה לתל אביב

תמונת הניצחון המוחץ של ישראל במערכה הזאת פורסמה עוד לפני שנורה טיל מאיזשהו צד, ועוד לפני שהחמאס ייעתר בעל כורחו להפסקת אש. תסתכלו על עזה מלמעלה, מלמטה ומהצדדים. עיר ענייה, מזוהמת, מושחתת, אלימה, רומסת זכויות, חסרת עתיד. והיא כזאת לא בגלל סגר וכיבוש. היא כזאת, כי כאלה הן רוב הערים בעולם הערבי.

תל אביב, שהחמאס כה מתאמץ להפציץ, היא תמונת ראי הפוכה של עזה. עיר משגשגת, משכילה, תיירותית, פלורליסטית ומאד "נשית" – סמל ההצלחה הישראלית, כיפת ברזל דמוקרטית.

הערבים שונאים אותנו כי אנחנו מצליחים ומתקדמים, והם לא. מאוד לא. לפני מיספר שנים פרסם האו"ם נתונים מדכאים על מצב המדע, ההשכלה, הכלכלה, המשפט והשלטון במדינות ערב. הן מדורגות בתחתית הסולם העולמי, לצד חלק גדול ממדינות אפריקה. החברה הערבית שקועה ברובה עמוק בחול המדבר, כי אין בה תרבות חופשית כמו במערב, ובעיקר בגלל שהאסלאם מדכא נשים ונשיות באלימות.

קיים מתאם ישיר בין עוצמת הקיפוח של נשים לבין עוצמת השנאה ליהודים, לישראלים ולמערב. לכן אין להתפלא שארגון כמו החמאס, המבוסס על אידיאולוגיה אנטי פמיניסטית עריצית – מבקש להשמידנו.

הבעיה של הערבים בכלל ושל הקנאים המוסלמים בפרט איננה הכיבוש הישראלי, אלא הכיבוש הגברי. כשהחברה הערבית תשתחרר מאלימותם של הגברים היא תתחיל לשגשג. אז הם גם ישנאו אותנו ואת עצמם פחות.

* * *

אורי הייטנר

1. ועדת החקירה כריטואל

מלחמת "צוק איתן" עדיין בעיצומה. קרבות כבדים מתנהלים ברצועת עזה, חיילי צה"ל מחרפים נפשם על הגנת מדינת ישראל ושלומם של אזרחיה, חיילים וקצינים נהרגים ונפצעים, רקטות ממשיכות ליפול על חלקים רחבים במדינת ישראל. ומה שמעסיק את ערוץ 2 הוא לקיים סקר דעת קהל, האם למנות ועדת חקירה ממלכתית על מחדל המנהרות.

מן הראוי שתומכי חקירה כזו ימתינו בסבלנות עד אחרי המלחמה. אני מתנגד עקרונית לריטואל של ועדות חקירה משפטיות בנושאים שאינם משפטיים, אלא מדיניים וביטחוניים.

ועדת חקירה משפטית אינה תחקיר, אלא טריבונל. תפקיד התחקיר הוא לגלות ליקויים, תקלות וחולשות כדי לתקנם, ולמצוא הצלחות וחוזקות כדי ללמוד מהן. על מנת שתחקיר יצליח, עליו להיות נקי ממשפטיזם. תחקיר לא נועד לשפוט, אלא ללמוד ולתקן. בהליך שיפוטי, מצטייד כל נוגע בדבר בעו"ד שיוציא אותו זכאי. בתחקיר, מצופה מכל נוגע בדבר לתרום לו את כל הידוע לו, כדי להגיע לתוצאות האפקטיביות ביותר. בהליך שיפוטי, כל אחד דואג לעצמו. בתחקיר, כל אחד נותן מעצמו. בסופו של דבר, הציפיה הציבורית מוועדות חקירה משפטיות היא למצוא אשמים ולערוף ראשים, ולא – הן מוגדרות "ועדות טיוח".

תחקיר אינו מחפש ראשים. התחקיר הוא כלי בידי המפקדים, לקבלת החלטות, גם פרסונליות. הראיה של המפקד רחבה הרבה יותר משל עורך התחקיר. עורך התחקיר מכיר את האירוע שחקר. המפקד אחראי ליום שלמחרת. המפקד יכול להדיח מפקד שכשל, בהנחה שהכשל מעיד על ליקוי מהותי באופן חשיבתו או תפקודו. אותו מפקד יכול להשאיר בתפקידו ואף לקדם מפקד אחר שכשל, כיוון שמתוך היכרותו עמו, הוא מכיר את יתרונותיו, את יכולתו ללמוד מן הטעות ולהשתפר ולמלא בהצלחה את תפקידו. טעויות בשיקול דעת ושגיאות מבצעיות אינן מסומנות בתג מחיר משפטי, כמו עבירות משמעת, מוסר ופלילים. מי שאינו עושה אינו שוגה, ואם כל מי ששגה יודח, לא יישאר מי שיעשה.

החקירוקטיה נובעת מהאקטיביזם השיפוטי, שנזקו לדמוקרטיה רב. יש להפריד בין המשפט לבין המעשה המדיני / כלכלי / צבאי. הקשר בין המשפט למעשה, צריך להיות בעמידה על כך שהעשייה תהיה על פי חוק. מדיניות שאינה מנוגדת לחוק, עומדת לביקורת הציבור, לביקורת המערכת הפוליטית, לביקורת התקשורת, ולא לביקורת משפטית. אנחנו טישטשנו את הקו המפריד הזה.

ועדת חקירה, בראשות שופט, אינה מקום לבחון במדינה דמוקרטית החלטות מדיניות וביטחוניות לגיטימיות של ממשלה נבחרת. על הממשלה האחריות, תפקידה לקבל החלטות, היא יכולה לקבל החלטות שגויות והרי כל החלטה שהיא תקבל, שגויה בעיני מי שמתנגד לה. לאחר מעשה ניתן לבחון את התוצאה, אך אין זו בחינה משפטית אלא פוליטית. הכנסת רשאית להביע אי אמון בממשלה. הציבור יכול לקרוא להתפטרות הממשלה ולהפגין נגדה ברחובות. התקשורת היא זירה לדיון ציבורי כזה. בבחירות ניתן להחליף את השלטון, להעניש את הממשלה על מחדליה. תרבות ועדות החקירה המשפטיות בסוגיות פוליטיות ומדיניות היא תרבות אנטי דמוקרטית שיש להיגמל ממנה.

סוגיית המנהרות מחייבת תחקיר יסודי – מה ידע המודיעין, מה הסיקה מכך הצמרת הביטחונית, כיצד נערך לכך צה"ל, האם העביר את מלוא המידע לדרג המדיני והאם הדרג המדיני הפנים את המידע?

הסוגיה המדינית, שאחראי לה הדרג המדיני, היא האם היה על הממשלה ליזום מלחמת מנע נגד המנהרות, שכמובן היה מביא למתקפת רקטות כפי שאנו חווים ב"צוק איתן", ללא תמיכה בינלאומית וללא קונצנזוס לאומי? עם יד הלב – האם הקוראים למנות ועדת חקירה על מחדל המנהרות, היו קוראים למנות ועדת חקירה על מחיר "מלחמת הברירה המיותרת", במקרה כזה?

2. צרור הערות 2.8.14

* כל חלל הוא עולם ומלא, וגדול גדול הכאב על חללי צה"ל במערכה. ולמרות הצער והכאב, ראוי לזכור שקיומה של מדינת ישראל, מדינה יהודית דמוקרטית בתוך מרחב ערבי אסלאמי שונא ומאיים, שלא השלים ואינו עומד להשלים עם זכות קיומה, כרוך גם במחיר דמים, והרי לעולם לא נוותר על זכותנו למדינה יהודית במולדתנו.

במלחמת יום הכיפורים (כולל מלחמת ההתשה שבעקבותיה, עד 31.5.74) איבדנו 2,687 חיילים. אולם המלחמה, שמתנאי פתיחה איומים ובלתי אפשריים, הסתיימה בניצחון גדול, כשצה"ל עצר בפאתי דמשק ו-101 ק"מ מקהיר, גרמה לערבים להתייאש מן האשלייה של הבסת ישראל במלחמות כוללות, וכבר 41 שנים אין עוד מלחמות כוללות כאלו.

בגלי הטרור שבעקבות הסכם אוסלו, נטבחו כ-1,500 ישראלים, רובם אזרחים, במעשי טרור נוראים. מבצע "חומת מגן" עלה לנו בחייהם של 29 חיילים, אך הוא החל תהליך שבו ישראל גברה על מתקפות טרור המתאבדים, שכל ה"מומחים" הסבירו שאי אפשר לנצח אותו.

מחיר הדמים הכבד של מלחמת "צוק איתן", הציל חייהם של אלפי אזרחים, שעלולים היו להיות קורבן למעשי טבח המוני באמצעות אסטרטגיית המנהרות – האסטרטגיה המרכזית של חמאס. הם עשו זאת בלחימה בשטח בנוי, שטח עויין בשליטת מחבלים, שעל פי כל תורת לחימה מקובלת, לחימה בתוכו אמורה היתה להסב לצבא התוקף עשרות הרוגים ביום.

תפקידו של צה"ל להגן על מדינת ישראל ושלומם של אזרחיה. להגנה הזו יש מחיר דמים כבד. זהו מחיר קיומנו. הכאב הוא גדול, אך הוא לא יכרסם באמונתנו בצדקת הדרך ולא יקעקע אותה (הגם שיש בתוכנו מי שערעור זה הוא מפעל חייהם). 

* כל אסטרטגיה צריכה להיות מותאמת לשינויים בסביבה ובנסיבות. באירוע אינטנסיבי כמו מלחמה, בחינת האסטרטגיה צריכה להיות בקצב של בחינת טקטיקה, כלומר ברמה היומיומית.

האסטרטגיה בה נקט נתניהו בראשית מבצע "צוק איתן" היתה חכמה מאוד והביאה להישגים משמעותיים. הוא נקט באסטרטגיית "מלחמת אין ברירה", ובשיקול דעת וקור רוח, באמצעות מדיניות המתנה, הבלגה והכלה של ההסלמה בירי הטילים החל בחטיפת שלושת הנערים, הביא לתמיכת העולם החופשי במבצע "צוק איתן" ולקונצנזוס לאומי רחב. הוא המשיך בהצלחה רבה באסטרטגיה זו בתמרון המשותף עם א-סיסי – קבלת המתווה המצרי להפסקת אש והפסקתה בפועל באורח חד צדדי, מתוך הבנה שקרוב לוודאי שחמאס ידחו את ההצעה. התמרון הזה העצים את האשראי המדיני והפנימי למערכה.

אולם מרגע שנתנה ההוראה לתקיפה הקרקעית, האסטרטגיה הזו מִצְתָה את עצמה. ברגע שכוחות צה"ל נלחמים, יש לתת להם לבצע את משימתם במלוא העוצמה, תוך ניצול היתרונות של אופנסיבה, המערערת את שיווי משקלו של האוייב. למרבה הצער, נתניהו המשיך לדבוק בשיטה שהיתה נכונה עד לרגע הכניסה הקרקעית, בהפסקות האש החד צדדיות השכם והערב, שגורמות לדשדוש של כוחות צה"ל, חוסמות את השור הצה"לי בדישו, מאפשרות לאוייב לנשום, להתארגן ולפגוע, מסכנות את חיי חיילי צה"ל ופוגעות בהשגת המטרות.

איני משלה את עצמי שניתן להשיג במלחמה הזאת את מלוא רצונותינו, להרוג את כל מחבלי חמאס, להשמיד את כל הרקטות עד האחרונה. ברור לי שכאשר תהיה הפסקת אש, כולנו נהיה מאוכזבים מכך שלא השיגה את כל המטרות, והיא תעורר ביקורת וכעסים. אך בסופו של דבר תהיה הפסקת אש. דווקא לכן, יש להפסיק עם ההפוגות והפסקות האש ההומניטריות החד צדדיות, להפסיק לשדר חוסר נחישות ורדיפה אחרי הפוגות, ועד הפסקת האש, לפעול בכל הכוח, ללא הפסקה, ללא הפוגה, ללא רחם, כדי להכות בחמאס מכה קשה ככל הניתן, ולהשיג הישגים מירביים.

על ישראל להבהיר לעולם שהיא הסכימה להפסקת האש על פי המתווה המצרי, ועד הרגע שחמאס יקבל את המתווה, המתקפה הישראלית תמשך בכל העוצמה.

הישגי המלחמה גדולים, ולא כדאי להתרשם יותר מדי מהמלחמה הפסיכולוגית של חמאס, אך עדיין אינם מספקים. וכפי שכתבתי מיומו הראשון של המבצע, יש להגיע אל ראשי חמאס במחילותיהם, ולשלוח אותם לפגוש את השייך יאסין, רנטיסי, ג'עברי ושות'.

* ההישג הגדול ביותר של המלחמה, הוא השמדת המנהרות. סיכול תוכניות המגה מגה פיגוע רבתי ושבירת לב האסטרטגיה של חמאס, משול בעיניי להפצצת הכורים בעיראק ובסוריה. אין זה אומר שאין מקום לביקורת, כמו על הפסקות האש ההומניטריות החד צדדיות הפוגעות במבצע והאויב מנצל אותן לרעה, אך אין להתבלבל – הניצחון הוא ישראלי.

העליונות של צה"ל על כל גורם אחר במזה"ת ביבשה, בים, באוויר, מתחת למים ו"מעל האוויר", היא חד משמעית. אולם נקודת התורפה שלנו היא נחיתות בלוחמה תת קרקעית. איני מתכוון רק למנהרות התופת, אלא לכל עזה תחתית, ממנה מנוהלת הלחימה. סביר להניח שכך נוהג גם חיזבאללה וכך ינהג דאעש אם חלילה יתפוס את הגבול עמנו בגולן ו/או על הירדן. לכן, על צה"ל להתאים את עצמו למציאות החדשה, לבנות תורת לחימה תת קרקעית, להכשיר יחידות ללוחמה תת קרקעית, להמציא טכנולוגיה ללוחמה הזאת. זה אחד הלקחים החשובים של המלחמה.

בלוחמה תת קרקעית יש יתרון מובנה ל"מארחים" המכירים כל נקיק וכל זיג. על מנת שלא להפוך את המטרופולינים התת קרקעיים מלכודת מוות לחיילי צה"ל, יש לעצב תו"ל תת קרקעית, שתתבסס על צינורות נפט והבערת הביצורים התת קרקעיים על כל יושביהם. מעין גרסה טכנולוגית משוכללת של להביורים.

אמנם אמנת האו"ם מ-1980 שוללת את השימוש בלהביורים, אולם על ישראל לגייס את העולם החופשי, כהצעתו של פרופ' יחזקאל דרור כבר לפני שני עשורים, לעיצוב חוקי מלחמה למאבק ברשע המוחלט, כלומר בטרור, השונים מחוקי המלחמה בין מדינות. הרי לטרור אין כל חוקי מלחמה, וכל עכבות שהם.

* הכול מזכירים את העובדה שחמאס הפר שש הפסקות אש. זה נכון, אבל למה להתחיל כאן? אני מציע לבחון כמה הסכמים הפלשתינאים הפרו מאז הסכם אוסלו. או אולי עדיף להקל על הספירה. הבה נבחן כמה הסכמים הם קיימו? – 0.

* הממשל האמריקאי נעלב מדחיית הצעות קרי ומהביקורת החריפה שנמתחה על קרי, אולם בסופו של דבר, בהפרות הסכמי הפסקת האש, חמאס שיכנע את הממשל שישראל צודקת. דבריו של אובמה בליל שבת היו אופרה אחרת.

* אותם ישראלים המדקלמים את סיסמאות הלוחמה הפסיכולוגית של חמאס, המציגה את ישראל כאשמה ב"פשעי מלחמה" וב"רצח" של המגן האנושי מאחוריהם מסתתרים המחבלים הפוגעים באזרחי ישראל, הם התגלמות המושג "אידיוטים שימושיים".

אולם יש גם צד שני של האידיוטיזם השימושי. אותם ישראלים שמרוב אכזבה על כך שישראל לא הטילה עדין פצצת אטום על עזה, מקשקשים ברשת על כך שחמאס הביס אותנו, שחמאס עשה לנו בית ספר וכו', אף הם אידיוטים שימושיים בשירות מכונת הלוחמה הפסיכולוגית של חמאס.

* כלי התקשורת של חמאס מבליטים מאמר שכתב ה"היסטוריון" אילן פפה, כמכתב גלוי לעזתים הנמצאים תחת מתקפת ג'נוסייד של ישראל. המנוול הזה הוא "היסטוריון" אוטו-אנטישמי, שעלילות דם על ישראל הן אומנותו. הוא היה המנחה של תדי כץ, שבדה עלילת דם במסגרת עבודת תזה בהיסטוריה, אודות טבח, כביכול, שערכו לוחמי חטיבת "אלכסנדרוני" בטנטורה במלחמת העצמאות. בית המשפט, שרק במקרים חריגים וקיצוניים במיוחד מתערב בסוגיות אקדמיות, קבע שהעבודה הזאת היא פיברוק, ושהיא מבוססת על תמלול שקרי ובדוי של הקלטות שאין קשר בינן לבין הכתוב בעבודה. כתוצאה מכך אוניברסיטת חיפה פסלה את העבודה, ופפה השקרן האשים אותה בסתימת פיות.

לפני שנים רבות התעמתי אתו ברב שיח – לא היתה לו כל יכולת להתמודד עם טיעוניי, חוץ מדקלום סיסמאות שווא הממחזרות את שקר הנכבה.

ועכשיו הוא מעליל על ישראל עלילת דם אודות ג'נוסייד שהיא מבצעת, כביכול, ברצועת עזה.

בפפה התגשמה הנבואה "מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו" – אכן, המהרס והמחריב הזה יצא מישראל. ובאמת, מאז שהוא עזב, בשעה טובה, האוויר כאן נקי יותר. אך הוא ממשיך במלחמתו ובעלילות הדם שלו גם באירופה (שיש לה היסטוריה ארוכה ועקובה מדם, של עלילות דם אנטישמיות מן הסוג שלו).

* האו"ם שותף לפשעי מלחמה. הפיכת בתי ספר ומרפאות של אונר"א למחסני טילים, לאתרי שיגור ולמנהרות תופת, היא פשע מלחמה נגד אזרחי ישראל ונגד האזרחים הפלשתינאים. אונר"א הוא זרוע של חמאס.

* אלה המסבירים לנו שהפתרון לבעיית עזה הוא אבו מאזן, לוקים בזיכרון קצר. הם שוכחים שההתנתקות נעשתה כשאבו מאזן שלט בעזה, ובמקום להפוך אותה לגן פורח, הוא החל במפעל הפיכתה מכונת טרור נגד אזרחי ישראל, וחמאס השלימו את המלאכה. אם אבו מאזן, אז רק בדומה ליו"ש – שלטון אזרחי, כאשר השליטה הצבאית היא ישראלית, וישראל יושבת במקומות החיוניים לביטחון.

אפשרות נוספת, טובה יותר, היא שילוב של מצרים בפתרון, והשתלבות של אבו מאזן מוחלש ומפורז בחסות מצרית.

* ביד הלשון: במלחמת "צוק איתן" אנו נוכחים בגילויים יפים של ערבות הדדית בקרב הציבור הישראלי.

ערבות הדדית היא אחד הערכים המרכזיים ביהדות, ובעיניי היא הגורם מספר אחד לקיומו של העם היהודי חרף כל התלאות שעבר, להבדיל משאר עמי קדם. "כל ישראל ערבין זה בזה," או בגרסה אחרת "ערבין זה לזה," פירושה אכפתיות של כל יהודי לכל יהודי אחר, של כל פרט יהודי לכלל היהודי ושל הכלל היהודי – הקהילתי והלאומי, לכל פרט בעם ישראל, שלומו ורווחתו.

"ערב" הוא מי שמתחייב לשלם את חובו של חברו. המושג ההלכתי המקורי מתייחס לערבות ההדדית במובן הדתי – הכלל עלול להיענש על חטאיו של היחיד, לכן חובה לדאוג לשמירת המצוות בידי הזולת. אולם המשמעות המהותית והאקטואלית של המושג היא החברתית והביטחונית.

ונקווה שגם בימי שגרה, נשכיל לטפח את ערך הערבות ההדדית, ולא נלך שבי אחרי עגל הזהב של טיפוח האגואיזם, המרוץ המטורף אחרי הכסף והניכור של "כל אחד לעצמו."

* * *

אני מתביישת

לכבוד נשיאת ברזיל גב' דילמה רוסף

בתעודת הזהות שלי, שהונפקה לפני הרבה שנים בריו דה ז'נירו ברזיל, ליד סעיף 'אזרחות' רשום 'ברזילאית'.

כן, אני ברזילאית. בת להורים ברזילאים ואימא לבנות ברזילאיות.

אני אוהבת לשתות קאיפיריניה ולאכול פיז'ואדה. אני אוהבת לשמוע את גל קוסטה ולובשת את חולצת הנבחרת גם כשתוצאת המשחק היא 7X  1.  

אני אף יכולה להצהיר שיש לי דם 'ירוק וצהוב' כצבעי הדגל הברזילאי.

בשנות ה-90, אחרי שנשדדתי 8 פעמים, מהן פעם עם אקדח על הרקה... האסימון נפל והבנתי שאני לא מסוגלת יותר לגדל את בנותיי בסביבה מלאת שחיתות, שוחד, חטיפות. אי אפשר היה להמשיך לחיות בפחד מהצל של עצמי.

הייתי חייבת להיפרד מארץ מולדתי.

בכאב רב ארזתי את המזוודות וביוזמתי, כמו הרבה ברזילאים אחרים, החלטתי לעזוב. ברזיל לא היתה מסוגלת לדאוג ולשמור על אזרחיה. אי אפשר היה לנהל חיים נורמליים בשלווה ובכבוד. קמתי, ארזתי ועברתי למזרח התיכון, לארץ ישראל.

בתעודת הזהות הברזילאית שלי לא רשום 'לאום', אך אני יכולה לספר לך. אני יהודייה.

המילה 'יהודי', להרבה אנשים הינה מילה נרדפת ל-JUDAS, ההוא שבגד בישו (שהיה אף הוא יהודי), כמו שקשורה גם מן הסתם לפרויד, איינשטיין, מארק צוקרברג  וגם לאי-אלו מקבלי פרס נובל.

בחרתי לחיות בישראל ובנוסף לזהות היהודית שלי, נהייתי ישראלית.

איזה פרדוקס! לעזוב את ברזיל – "ארץ טרופית יפה" בגלל שודים וחטיפות, לטובת ישראל המוכרת כ"מקום מסוכן".

אני רוצה לספר לך גברתי הנשיאה, כי כאן בארץ ישראל, כשהאוכלוסייה נמצאת בסכנה, ישנן אזעקות המתריעות וכולנו נכנסים למקלטים. בארץ, לעולם לא הייתי שוב בת ערובה של חילופי אש באמצע העיר ובאור היום. לעולם לא עוד הרגשתי את כאב הלב מול משפחות שלמות שגרות ברחוב ומקבצות נדבות על המדרכה כדי לשרוד עוד יום. לעולם לא עוד להיות נשדדת על ידי ילדי רחוב ומולם להתמודד עם הספק  האם אני יותר מפחדת מהם או יותר מרחמת עליהם.

את יודעת למה גברתי הנשיאה? כי בארץ ישראל אין ילדי רחוב, כיוון שכאן החינוך והבריאות הם זכות לגיטימית של כולם, ללא הבדל בצבע, גזע או דת.

אני אחת מבין כ-10 אלפים ברזילאים החיים היום בישראל – אשר בתדהמה, התעוררו  הבוקר וגילו שממשלת ברזיל החזירה  את שגריר שלה בישראל ל"התייעצות, כמחאה על הפעולה הצבאית של ישראל ברצועת עזה."

ואני שואלת את עצמי האם גם קראת בחזרה לשגריר הברזילאי בסוריה, שם נהרגו רק בשבוע שעבר כ-700 איש? או לשגריר הברזילאי בעיראק, שם מתבצע "טיהור אתני"? אולי קראתם לשגריר הברזילאי ברוסיה עקב הפלת המטוס המלאזי?

הצעד הבא כבר דופק בדלת: ניתוק היחסים הדיפלומטים עם ישראל.

אני כותבת לך כדי לספר לך, גברתי הנשיאה, שאני מתביישת.

ברגע כל כך רגיש עבור הרבה ברזילאים הגרים בישראל, בזמן שישראל מקבלת ביקור ותמיכה מראש ממשלת גרמניה, משר החוץ של אנגליה, משר החוץ האמריקאי ומשר החוץ של איטליה... יום אחרי שמזכיר האו"ם מבקר בישראל ומצהיר שלישראל זכות להגן על עצמה ועל אזרחיה מפני מתקפה של ארגון טרור... אחרי כל זה אנחנו מקבלים הידיעה שברזיל קראה את שגרירה בחזרה.

בטלוויזיה מודיעים על ההחלטה הברזילאית ואני מתביישת.

אני מתביישת לראות את ברזיל, ארץ מולדתי, מזוהה עם מדינות האיסלאם הקיצוניות במקום להיות בצד המדינות הדמוקרטיות.

אני מתביישת מכלי התקשורת הברזילאיים אשר רואים ומראים רק צד אחד של הסיפור.

היום בחדשות, נוסף לידיעה שברזיל החזירה את השגריר שלה, פורסמה גם הידיעה שממשלת ישראל שולחת מטוסים אל 4 פינות תבל כדי להחזיר ישראלים אשר, עקב ההשעייה הזמנית של טיסות של חברות התעופה הזרות, אינם יכולים לחזור לישראל. תוך מיספר שעות ישראל התארגנה למבצע הצלה אמיתי.

וכל זה למה? בגלל שכאן לחיי האזרח יש ערך.

אני היום אזרחית של מדינה בה חייו של חייל אחד שווה 1000 מחבלים רוצחים, עם דם על הידיים.

אזרחי ישראל, בהם הרבה מאוד ברזילאים, עוברים זמן מלחמה. ואני בתמימות תהיתי האם ברזיל תנסה לברר מה מצבם של אזרחיה, האם תדאג לאזרחיה, אולי תציע עזרה כלשהי לאזרחים הברזילאים.

איזה טיפשונת...

אולי באמת הדבר הנכון לעשות הוא לנתק את הקשרים הדיפלומטים, ממילא אני כבר לא יודעת איזה ערך יש לדרכון הברזילאי שלי.

אני מתביישת וכואבת לגלות שגם אחרי כל כך הרבה שנים, להיות ברזילאי – עבור המדינה בה נולדתי - עדיין שווה כל כך מעט, שלא להגיד כמעט כלום.

והצבע הירוק-צהוב שבדמי הולך ודוהה.

ריטה כהן-וולף

ישראל, 25 ליולי 2014

* * *

פנחס עינברי

ארה"ב רוצה לתת לחמאס את תמונת הניצחון

עכשיו כבר ברור כי הממשל של הנשיא אובאמה רוצה לתת לחמאס את תמונת הניצחון- והוא כבר נתן לו אותה: קרע בין ישראל לארה"ב – מה שאבו מאזן כל כך ביקש להשיג ולא הצליח – את ההישג הזה נתן אובאמה לחמאס.

גם מתחזקת ההערכה שהשבתת נמל התעופה בן גוריון היתה מעשה מכוון שנועד לתת לחמאס את תמונת הניצחון.

כאשר נותרו לו עוד כשנתיים בבית הלבן ינסה אובאמה להשיג מה שלא הצליח עד כה –  לחבר את ארה'ב אל תנועת האחים המוסלמים, והמלחמה בעזה נותנת לו את ההזדמנות לכך. הוא מקווה כי כאשר יראו מיליארד וחצי מוסלמים כי "אמריקה איתנו" וכי היא אשר הצילה את חמאס – הם יהפכו לבעלי הברית של ארה"ב.

ההתייחסות אל ישראל מבהירה גם את המדיניות של אובאמה בסוריה. אחרי פרוץ המרד נגד אסד נמנעה ארה"ב מלספק נשק לצבא סוריה החופשי. הוסבר כי ארה"ב חששה שהנשק הזה ייפול לידי אל-קאעידה. אבל פלגי אל-קאעידה השונים קיבלו נשק רב מטורקיה ומקטר, וממי שנמנע הנשק היה האגף החילוני של המרד.

מכאן שההפך הוא הנכון – ארה"ב דאגה לחמש את הקבוצות האיסלאמיות בעוד חימוש הקבוצתיות החילוניות נמנע – התוצאה: סוריה ועיראק נפלו בידי האיסלאם הקיצוני, ואילו האגף החילוני של המרד הסורי נחל תבוסה.

בהזדמנות אחרת נסביר מדוע מדיניות הושטת היד לאיסלאם היא מופרכת ומסכנת את ארה"ב עצמה – אבל כעת נאמר רק כי שורש העימות המתעצם עם רוסיה נובע מן החשש של רוסיה שאכן ארה"ב תצליח – יחד עם טורקיה – להתסיס את המיעוטים המוסלמים נגד מוסקבה. רוסיה רואה באובאמה כממשיכו של קרטר, שגייס את המוג'האדון נגדה באפגניסטן, ונוהגת בו בהתאם.

* * *

הנבלה הזקנה הזו, נאבי פילאי

היום, נאבי פילאי – נציבת זכויות האדם של האו"מ, גינתה נמרצות את ישראל שלא מספקת לחמאס מערכות "כיפת ברזל" כדי שיוכלו להגן על תושבי עזה... (זו אמת, זה לא האחד באפריל...) באותה נשימה היא גינתה את ארה"ב על שלא מוכרת לחמאס טילים למערכות "כיפת ברזל" כמו שמוכרת לישראל...

אני רוצה להזכיר לכם שהבת-זונה הטמילית/מוסלמית המכוערת הזו טענה בעבר כי גברים פלסטינים מכים  את נשותיהם בגלל התיסכול שלהם מקיומה של מדינת ישראל. (מעניין מדוע בארצה, דרום אפריקה, אחוז הנשים הנאנסות הוא הגדול בעולם – ממה נובע התיסכול שלהם)

אני חושב שבושה שאנחנו בכלל יושבים בגוף ניבזי כזה. על נציג ישראל לעזוב מיד, תוך שהוא חושף לתקשורת העולמית את כל אמרותיה האנטישמיות של הנבלה הזקנה הזו – ולפעול נגד מערכת האו"מ המחזיקה אותה בתפקידה.

שלח: יהודה דרורי. איננו בטוחים שהוא המקור.

* * *

מוטי הרכבי

בהמשך לבקשת נציבת זכויות האדם של האו"ם

– לתת כיפת ברזל לתושבי עזה. הרשו לי להזכיר שלחמאס יש מערכת הרבה יותר טובה מכיפת ברזל שיכולה לעצור כל טיל, פצצה, פגז או אפילו כדור גומי. כל מה שהחמאס צריך לעשות זה לומר את משפט הקסמים "אני מפסיק לירות" ויש אפילו מילת קסמים חזקה עוד יותר הוא יכול להגיד "שלום". 

ראיתי את יונית לוי, (כן, בעוונותיי בזמן מלחמה ככל אחד מאיתנו תאב לאינפורמציה, אני חוטא ופותח גם את ערוץ 2 פותח ומתחרט שפתחתי) –  ויונית  לוי כמו יונית לוי לובשת ארשת פנים רצינית מאוד, אני מתכוון לתרגיל המבט המתלונן ומאיים, ופונה לאחד האלופים-לשעבר ואומרת: מה! ידעתם על המחילות ולא עשיתם דבר!? מי האשם במחדל כה חמור?

ואני חושב לעצמי – תארי לך מכשפה יונית לוי שמישהו היה מעז וממרה את פיכם (אני מתכוון הפיות של זבלבלי התקשורת) והיה עושה מעשה ופולש לעזה כדי לחסל את מפגע המנהרות. אני מתאר לעצמי כמה חזרות היתה יונית לוי עושה, לפני השידור, כדי להשיג ארשת פנים מתאימה ומבהילה כשהיתה מאשימה את ביבי, שרה, שר החוץ, בנט או כל מי שמזוהה עם הימין – כדי לזעוק חמס על הפגיעה בחמאס. 

ועכשיו אני עומד להגיד דבר שעלול להרגיז, אבל אני מרגיש צורך עמוק לאומרו:

 התרחיש הגרוע מכולם "חטיפת חייל". קראתי ופתאום ירד לי האסימון. למה חטיפת חייל  (ואכן זה מעשה נורא) הוא התרחיש הגרוע מכול? למה? נהרגו כמעט 60 חיילים וחטיפת חייל היא התרחיש הגרוע מכול? מצטער עיתונאים נקלים, מות חייל – זהו התרחיש הגרוע מכול. אז איך הפכתם צבא שלם, שמוכן להקריב חיילים כדי שהתרחיש הגרוע מכול "חטיפת חייל" לא יקרה!

 כן, כולנו יודעים את התשובה ולא אמשיך, רק אומר: חטיפת חייל היא אכן מעשה נורא. ויש לעשות הכול כדי למנוע זאת, אבל אסור להקריב חיילים אחרים כדי למנוע חטיפה. למרות שכולנו יודעים שחטיפה כזו תיתן לזבלבלי התקשורת את הזדמנות חייהם. שיחרטטו כאוות נפשם.  וצה"ל יגן על חייליו לא לפי הרייטינג שזה עלול ליצור.

* * *

עדינה אשל

סופר בורח מבשורה

ב-27 ביולי, אחד הימים הקשים שידענו, פורסם בניו-יורק טיימס מאמר של דוד גרוסמן. שם המאמר:

An Israel Without Illusions

Stop the Grindstone of Israeli-Palestinian Violence:  David Grossman

מי שציפה לבשורה כלשהי מהסופר הדגול, בל יעצור את נשימתו, אין בו שום בשורה, הכול צפוי: ישראל אשמה, ישראל לא עשתה די למען השלום, ישראל לא ניסתה לפתח דיאלוג עם החמאס.

באותה נשימה מתוודה גרוסמן שאינו מתיימר להבין את דרך החשיבה של החמאס. כלומר, זהו פרט שולי בכל התסבוכת הזאת, שאין חובה לנסות ולהבין, אפילו כשכותבים עבור הנ.י.ט.

אבל משפט אחד במיוחד בכל זאת הצליח לזעזע אותי, ואותו אביא במקור, למען יהיה ברור שלא הלך לאיבוד בתרגום:

"behind the great show of “unity”–  in part authentic, mostly manipulative…"

                          http://www.nytimes.com/2014/07/28/opinion/david-grossman-end-the-grindstone-of-israeli-palestinian-violence.html?

הסופר הדגול – והאב השכול – מדווח לקוראי ה"ניו-יורק טיימס" הנאורים שבישראל של ה-27 ביולי 2014 מתקיימת הצגה גדולה של אחדות, שרק בחלקה אמיתית, אך ברובה מניפולטיבית. לאמור – תרמית של אחדות.

דיווח זה יזכה אותו מן הסתם בפרס פוליצר.

אהוד: וגם בדרך למועמדות לפרס נובל, ובתוספת הערצה של הקוראים בעברית בישראל את ספריו הבינוניים, שכאילו בעיקר עליהם יש לדבר בחברה "טובה", בייחוד של הנשים המשכילות, ואותם יש לקנות. מה לעשות, האיש סובל ממחלה של אידיוטיזם מוסרי, וזו ודאי תעזור לו מאוד בבוא היום לקבל את פרס ישראל לספרות.

* * *

ליאור גרוס, סא״ל

מפקד הפנימייה הצבאית

לסכם שבוע לא קל

חברים, משתף אתכם במשהו שכתבתי עכשיו בפייסבוק. שבת שלום.

 סוף סוף, אחרי מקלחת שהורידה את אבק הדרום, מוצא זמן לסכם שבוע לא קל עבור כולנו. 

35 חיילים וקצינים הרוגים, עשרות פצועים, מנהרות נפץ שיצרו איום מסוג אחר, מדינה תחת איום טילים. ההתמודדות לא קלה. 

אבל למרות הכול, אני יוצא מהשבוע הזה, כמו רבים מאיתנו, בתחושת התעלות. בהרגשה שאין כמו העם הזה, עם ישראל. 

השבוע פגשתי את עם ישראל היפה, של ארץ ישראל היפה במיספר פגישות מרגשות:

הראשונה – בהלוויה של שון כרמלי ז״ל – החייל הכי לא בודד של כולנו. ירדתי לשם עם חניכי ומפקדי הפנימייה, מחשש שלא יהיו אנשים. כקילומטר לפני בית הקברות התחלתי להבין את העוצמה. פקק תנועה של שעה ועוד הליכה ברגל של אלפי אנשים. אף אחד לא צופר, אף אחד לא צועק או מתלהם. שקט של ביחד. בחצות החלה ההלוויה. התפילות נשמעות ברמקולים ועשרות אלפים עונים ״אמן״. יצאתי משם בשעה שתיים בלילה יחד עם כל כך הרבה אנשים שלא הכירו את שון, אבל הוקירו אותו, העריכו ואהבו אותו. הרגשתי חלק מעם סגולה. 

המפגש השני היה אתמול והיום בגבול עזה, כשפגשתי מפקדים וחיילים רבים, שפשוט עושים את העבודה, מבינים את הסיכון אך כלל לא מתלבטים – ברור לכולם שאת העבודה הזו נסיים ובהצלחה. כל כך הרבה נחישות, כל כך הרבה דוגמה אישית של מפקדים. צה״ל במיטבו. 

המפגש השלישי היה ליד היישוב מסלול שליד אופקים. פגשתי שם עשרות אזרחים מדהימים שהכינו אוכל לחיילים – בשר על האש, פלאפל, עוגות, פירות ומה לא. הכול חינם, הכול בהתנדבות. ראיתי אחדות. ראיתי אהבה ותמיכה. ושוב חזרה אליי תחושת הגאווה על כך ש-22 שנה אני משרת את העם הזה ושומר על המדינה הזו. 

המפגש הרביעי היה לפני מיספר שעות בבית החולים סורוקה, מחלקת טיפול נמרץ. הגעתי לבקר את שני בוגרי הפנימייה הצבאית, סא״ל שי סימן טוב מג״ד 12, וסגן ליעד לביא, מ״מ בצנחנים. לא יכולתי להיכנס לראותם בשל מצבם. פגשתי את משפחתו של ליעד – הם שידרו עוצמה לצד הדאגה לבנם. לצד כל המשפחות שישבו שם, פגשתי שוב את עם ישראל, שמגיע מכל הארץ ומביא אוכל, שתייה, עוגות ומה לא, רק כדי שלא יחסר דבר למשפחות. ליד המעלית ראיתי מודעה שמזמינה את המשפחות להתקשר לשני אנשים טובים שסידרו להן דירות ליד בית החולים והכל בחינם.

חזרתי לאוטו, ולראשונה אחרי הרבה שנים – התחלתי לבכות. בכי של עצב על המחיר הכבד, וגם של אושר וגאווה על העם המיוחד הזה שלנו. חזרה אליי תחושת גאווה שכמעט איבדתי לפני כמה חודשים, כשהרגשתי שאני צריך להתנצל כקצין בקבע על ״שעשקנו את קופת המדינה..."

תחושה  שכמעט איבדתי נוכח חוסר הסובלנות, הציניות וחוסר הפרגון אחד כלפי רעהו, שאיפיין אותנו כל כך. 

אין עוד עם כזה. אין עוד מדינה כזו. בשום מקום בעולם. 

השבוע ראיתי את הישראלי היפה בכל פינה אליה הפניתי את מבטי.

ועכשיו, רק נותר לי לבקש, להתפלל ולקוות – בואו נמשיך כך, מאוחדים, מפרגנים, תומכים וערבים זה לזה – גם בשגרה ולא רק במלחמה. 

שבת שלום עם סגולה. תודה בשם החיילים על התמיכה והאהבה שלכם. היא מאפשרת להם להביט לאורות היישובים עוטפי עזה ולהמשיך בעבודת הקודש שהם עושים גם עכשיו.

* * *

משה גרנות

פשוט נפלא!

על "מקום אחר ועיר זרה – רומן בחרוזים"

מאת מאיה ערד

חרגול 2003, 190 עמ'

הספר של מאיה ערד חיכה שנים בערימה של ספרים שהבטחתי לקרוא – "כשירווח" (הרי מדובר בספר שהיה רב-מכר, זכה בפרס משרד החינוך, והיה מועמד לפרס ספיר!) – וזה כמעט לא קרה, כי תמיד יש ספרים ש"חובה לקרוא" (צריך לברר פעם – מי קובע את "החובה" הזאת?) – ורצה הגורל שבימים הקשים של האזעקות והטילים מעזה (מלחמת "צוק איתן") בצבץ מתוך הערימה ראשה המצויר של החיילת שעל העטיפה הקדמית של הספר – משכתי אותו משם, וקראתי בהנאה רבה.

"מקום אחר ועיר זרה" נכתב בתבנית הרומנים בחרוזים של פושקין ("יבגני אונייגין") ושל ויקרָם סֶת, הסופר ההודי-בריטי שכתב רומן על צעירי סן-פרנציסקו ("שער הזהב"). מלבד העלילה המרתקת של ייבגני אונייגין, תבנית היצירה הזאת מעוררת פליאה: כל שיר בנוי מארבע-עשרה שורות ("הסונטה הפושקינית"), עם משקל מוקפד (יאמבוס) וחרוז, וכן מארג חרוזים קבוע. ולמרות כל המגבלות הפרוסודיות האלה שפושקין, ובעקבותיו סת, הגבילו את עצמם – הקריאה היא קלילה, ממש מתבקש ללמוד את החרוזים בעל-פה.

לא האמנתי שסופרת ישראלית, האמונה על שירה ללא שום מגבלות – תוכל לעמוד בתבנית הנוקשה הזו ולהוציא מתחת ידה יצירה שיכולה להידבק ללב. ובכן, הספר מגשים את כל הציפיות מספר טוב, ואף מעבר לכך – הן מבחינת התוכן, והן מבחינת הצורה. אני מודה שאני חסיד גדול של שירה המגבילה עצמה בתבניות פרוסודיות – מעומק שירתו של אלתרמן לא נגרע מאומה משום שכתב שירה חרוזה ושקולה ובעלת לשון פיגורטיבית מדהימה. לכן תוך כדי קריאה בספר של מאיה ערד פזלתי אל הצורה: באמת מפליא – הספר מורכב מ-8 קנטואים, כל קנטו (שירה) מכיל בין 37 ל-51 "סונטות פושקיניות", כלומר, שירים הבנויים מ-14 שורות. המשקל הקבוע הוא יאמבים, והחרוז – אב, אב, גג, דד, ממש כמו אצל פושקין. גם השילוב של סיומת נשית וסיומת גברית דומה לזאת של פושקין. הרי דוגמה מקנטו ראשון, שיר א':

טעות – לעולמים חוזרת,

אך מי אותו המנוול

שהתרשל, ובַחוברת

שכח לשים סיווג "מוגבל"?

מצא סידור יעיל ונוח:

יואילו אחרים לטרוח...

מדוע כך להתאמץ?!

הרי טרדה שאין לה קץ...

אני מזמין את הקוראים לבדוק משקל, חרוז ותבנית – הכול מושלם.

אבל לפני הכול יש טעם לספר בקצרה את עלילת הרומן המחורז: אורית, חיילת ביחידת קצין חינוך ראשי, קולטת חייל מבוגר יחסית (בן 27) בשם ג'ייסון (ג'יי) עולה חדש ממונטריאול, נכד לסבא שעלה לארץ בתרפ"ד, וירד לקנדה. ג'יי ביקר בגיל 15 בקיבוץ, והתאהב בארץ וברוח הציונית, ולאחר שסיים תארים במדעי המדינה ובמזרחנות, ואף החל עבודת דוקטורט – החליט לעלות ארצה, והוא ממש מאושר מכך שכאן לא צריך להסביר מדוע חוגגים חנוכה, ולא את חג המולד, וכי כאן כולם יהודים ומדברים עברית.

אורית חונכת אותו, ומלמדת אותו בשלב הראשון להצטיין כמו כל חיילי היחידה – בבטלה וב"הברזות". בכישרון מופלא מתארת המחברת את ה"כאילו עבודה" ו"דביקות במשימה", את הסלידה מהאוכל הצבאי, את הדמויות הקטנות, ולעיתים מעט מגוחכות, את החיזורים ואת האינטריגות הקטנות שבין החיילים. לאורית, הממונה על מדור החינוך לערכים, יש מהלכים בשלישות, והיא מתעניינת בתיק האישי של ג'יי. היא מתאהבת בו נואשות, אבל הוא מפגין כלפיה יחס צונן, ולעיתים אפילו עוין.

לדוגמה: השניים נוסעים לירושלים כדי להיוועץ בפרופ' יהודה חיים עץ (אגב, קורותיו מתוארות בהומור נפלא) לגבי חיבורה של חוברת הסברה בנושא הזהות היהודית. הפרופסור, שמקבל אותם בסבר פנים יפות, עושה כל מאמץ לסתור את תבניות החשיבה המקובלות בנושא. לאורית נמאס לשמוע את הסתירות והקנטורים של הפרופסור, ומאיצה בג'יי לצאת מדירתו. היא רוצה להיות עימו ביחידות ולטייל עימו בירושלים, אבל צעדה זה מרתיח את ג'יי, שהיה דווקא מעוניין לשמוע דברי חוכמה של אותו פרופסור. כבר בשלב הזה הקורא יכול להבין שאין לאורית סיכוי גדול אצל ג'יי, ולו רק משום ששיקר לה כאילו נאלץ לנסוע לירושלים לבדו כדי לבקר בן-דוד, והאמת היא שהוא נפגש בסתר עם נערה שפגש על שפת הים.

ג'יי מתרצה לאורית רק כאשר היא מבטיחה לקחת אותו לדיון פוליטי של צעירים באחת הדירות המושכרות בתל-אביב (אגב, תיאור חדר המדרגות והדירה המוזנחת, שבה מתכנסים הצעירים – הוא ממש פנינה – עמ' 81-80). בדיון באות לידי ביטוי דעות שמאלניות קיצוניות, שנושא דגלן הוא נמרוד, אחד החיילים ביחידה של אורית וג'יי, שלדעתו צריך לא רק לחזור לקווי שישים ושבע, אלא אף לבטל את חוק השבות, כך שלעולים חדשים כמו ג'יי מקנדה ושל אלדו לוי מאיטליה – אין מקום בארץ (על כך הוא סופג מכות מאלדו לוי, נכד של רב, ובן של פרופסור מרקסיסט...)

חלומה של אורית להתייחד עם אהוב ליבה מתגשם בטיול בצפון, אליו יוצאת כל היחידה בהדרכתו של קצין חינוך לשעבר בשם בן-שמן. הטיול מתקיים בצפון הארץ (האתרים, הפלורה והפאונה שבדרך, מתוארים בצורה שובת לב, ראו עמ' 101 ואילך; אגב, גם תיאור הווי השוק שבתחילת הספר, מרנין את הלב – עמ' 36).

בטיול יש אפילו רגע של חסד, כאשר ג'יי מכתיר את ראשה של אורית בזר חרציות (הפרח היחיד שאורית מרשה לו לקטוף). בשל אילוצים של זמן בן-שמן מחליט לנסוע לבית-ג'אן, ולא לקיבוץ, שג'יי כל כך השתוקק לראות. אורית, ילידת קיבוץ, מאלצת אותו "להבריז" מהטיול וללכת עימה לקיבוץ בו נולדה (מאיה ערד עצמה בילתה את ילדותה דווקא בקיבוץ נחל עוז שבדרום). ג'יי מתפעל מידיעותיה של אורית באשר לאתרים, לצמחים ולבעלי החיים. הוא מתפעל מכך שהיא יודעת את המילים של כל השירים המושרים בטיול ובקיבוץ, ועל כך שהיא יודעת את כל הצעדים של ריקודי העם. היא מובילה אותו בשבילי הקיבוץ, שם היא מתקבלת בחמימות, מראה לו, בין השאר, את בית הילדים שבו גדלה. כשהם באים לחדר האוכל, מתייחסים אל ג'יי כאל חבר של אורית, וכולם שם בטוחים שאו טו טו חתונה (ההווי הקיבוצי, החמימות של החברים המחוספסים, הרכילות המתבקשת – כל אלו מתוארים ביד אמן – עמ' 128-126). ג'יי חש שהכינו לו מלכודת, והוא מלא כעס על אורית. בלילה הם נמצאים בחדר חשוך, והמחברת מרשה לקוראים לדמיין מה קרה שם: בעמ' 140-139 משאירה המחברת שני טורי סונטות ריקים – כביכול, לה לא קשה לתאר את ההתעלסות – זו אשמת הצנזור הצבאי  שמחק את הכתוב (ראו גם עמ' 18).

למחרת מבהיר ג'יי שאין לו כל כוונה להמשיך ביחסים עימה. אורית חוזרת מהטיול הרוסה לחלוטין, היא מענישה את אימה (אביה נפטר), אינה אוכלת, מסתגרת בחדרה, מזניחה את מראיה. מתברר לה שלמעשה, ג'יי מעולם לא רצה בה, והיא רק השלתה את עצמה. היא מבצעת טקס וודו בדמות שכיירה, ובאותיות שמו של ג'יי. רק מי שחווה בעצמו אכזבה מרה ודיכאון יכול לתאר בצבעים אמיתיים כאלה את המשבר הקשה שעבר על הגיבורה (עמ' 150-145, 156).

כעבור 7-6 שנים הם נפגשים באקראי: ג'יי בן ה 34 כבר איננו דומה לאפולו, על עיניו, שהיו פעם יפות, יש משקפיים עבים, מסתמנת כרס קטנה, ובשערו הנהדר של פעם נבעים מפרצים המנבאים קרחת. הוא נשאר רווק, ולמעשה שום יעד שהעמיד לעצמו בארץ הוא לא הגשים. המפגש עימה מעורר בו רחשי לב שהיו רדומים – עתה הוא מייחל להיות עימה, ואפילו לנסוע בעקבותיה לוואנקובר, אלא שהיא כנראה כבר נשואה, ואולי אף אֵם לילדים. ג'יי, היפיוף הבלתי מושג של פעם, הציוני הנלהב, הגיע למסקנה שהוא כישלון, והוא אף שוקל ירידה מהארץ.

צריך לציין שהמחברת מתערבת לא אחת בתוך היצירה, והקורא מתרשם שהיא בערך בגילה של הגיבורה, והיתה עדה לאירועים המסופרים בספר. הגיחות האלו של המחברת מוסיפות פכים קטנים של הומור טוב. כיוון שהגיבור עולה חדש מקנדה, חלק מדבריו מובאים באנגלית, תוך שמירה הדוקה על החרוז והמשקל עם השורות העבריות (ראו דוגמאות בעמ' 70, 92-91), והווירטואוזיות הזאת נובעת בין השאר מהעובדה שמאיה ערד היא בעלת תואר דוקטור לבלשנות מאוניברסיטת לונדון, ומתגוררת בקביעות בסטנפורד שבארה"ב (חבל!)

הניסיון של מאיה ערד לחדש סוגה קלאסית נשכחת, המצריכה חוכמה ואמנות וירטואוזית – צלח בידה לחלוטין, וכל המשרבטים שירים "חופשיים" יכולים רק לקנא. אני אהבתי מאוד את הספר שהוא בעיניי פשוט נפלא.

* * *

אין צורך בשום ועדות חקירה!

לא היתה שום אפשרות לחסל את המנהרות בעזה

מבלי לפתוח במלחמה הזו קודם

וזאת מול התנגדות עצומה מבית ומחוץ

כמו שגם לא יתקבל ניקוי אורוות-הטרור

של חיזבאללה כיום

מבלי שהם יפתחו במעשי איבה קשים!

ולכן עלובי-נפש הם אלה בתוכנו

הדגים במים העכורים של ועדות חקירה

לורד האו-האו היה נהנה מאוד מהם

שהרי תמיד אנחנו אשמים במה שקורה לנו

אנחנו ולא אויבינו ימ"ש!

* * *

מרדכי קידר

שחקן החיזוק הבלתי מעורער

לפני תחילת מבצע "צוק איתן" שמענו בתקשורת הישראלית "מומחים" רבים שסיפרו לנו כמה חמאס חלש, כי סגרו לו את החמצן מהמנהרות, כי מצרים הפנתה לו עורף, כי סעודיה נגדו, כי אין לו כסף לשלם משכורות, כי בעזה יש לו מדינה והוא רוצה לשמור עליה מכל משמר, וכי... וכי... וכי...

מכיוון שכך הם פני הדברים, יכולת העמידה שלו מוגבלת, ואנו נצליח להכניעו, כי יש לנו "כיפת ברזל" שתגן עלינו ותעניק לדרג הפוליטי זמן ומרחב להפעיל את הכוח צבאי – ובפרט האווירי – הגדול לאין שיעור מכוחו של חמאס. והנה, אפילו העולם מסכים איתנו ותומך במאבקנו באופן מפתיע.

היום, אחרי ארבעה שבועות של מכות מהאוויר ושבועיים של מבצע קרקעי, אחרי שבעזה יש יותר מ-1200 הרוגים ו-7000 פצועים, חמאס אינו נכנע, אינו מרים דגל לבן, ממשיך לירות טילים לתל-אביב ולכל הדרום וגם האוכלוסייה בעזה אינה מתמרדת. (רק לחשוב מה היה קורה לממשלת ישראל אם בישראל היה מספר כזה של הרוגים ופצועים). פתאום מתברר לנו שכל אותם "מרכיבי חולשה" של חמאס – המנהרות לסיני שא-סיסי אטם, סעודיה, הכסף והמדינה – אינם עושים את מה שתיכננו כל אותם "מומחים" עבור הארגון. ואולי חמאס כלל אינו מה שציירו עבורנו אותם "מומחים"?

אכן, טעותנו נבעה מכך שאנו נוטים לראות את אויבינו דרך משקפי התרבות שלנו: אנו זקוקים לכסף, לצבא חזק, להגנה מפני טילים, לחברים אזוריים ולתמיכה בינלאומית, ובהיעדרם נהיה חלשים. לכן, נדמה לנו שאם לחמאס אין המרכיבים הללו, גם הוא יהיה חלש כמונו. אין טעות גדולה מזו, שכן חמאס בנוי על תרבות אחרת, שונה משלנו, ומרכיבי העוצמה והחולשה שלו הם אחרים לחלוטין מאלה שלנו.

אי-הסימטריה של המלחמה

ההבדל הבסיסי, העמוק, בינינו לבין חמאס הוא שחמאס מסתמך על "שחקן חיזוק" גדול, בדמותו של אללה, היושב במרומים. הארגון קם על בסיס תוכנית שיעדה הסופי הוא להשליט את אללה על כל באי עולם, וכוחו של חמאס נועד לבצע את מצוות הג'יהאד למען אללה. לוחמיו חדורים בתחושה זו, והבנדנה שעל ראשיהם היא "השהאדה", העדות שאין אל מבלעדי אללה ומוחמד הוא שליחו.

בנקודה זו יש לתנועת הטרור יתרון עלינו. אצלנו הצבא נלחם למען המדינה, העם והארץ, שכולם מרכיבים אנושיים או פיזיים, ורבים מאיתנו נפרדו מ"שחקן החיזוק" שלנו היושב במרומים, ומחקו אותו מהווייתם התרבותית. אילו העז מפקד בצה"ל לכלול בפקודת מבצע מרכיבים דתיים, מיד הייתה מתנפלת עליו משטרת המחשבות של "הארץ" ומכפישה אותו ואת המסר היהודי שהוא מנסה לקדם.

הבדל נוסף הוא התרבות שלנו המקדשת את החיים, הבריאות, החינוך, הפיתוח וההצלחה הכלכלית, המדעית והאזרחית. המוות הוא שלילה של כל אלה, ולכן יש להימנע ממנו ככל שניתן, הן בנוגע לנו, והן כשמדובר באויבינו.

לעומת זאת, התרבות של ארגוני הטרור שבאזורנו מקדשת את המוות למען אללה, ואפילו אימהות שמחות כשבניהן הולכים אל המוות. הבדל זה מסביר מדוע את העובדה שיותר מ-1200 הרוגים אינם גורמת ללחץ על חמאס לבקש הפסקת אש. די אם ההרוגים יוכרזו כ"שהידים" כדי שהם ייתפסו ככאלה שלא מתו, כי על פי הקוראן "אל תחשוב שאלו שנהרגו למען אללה הם מתים; הם חיים ומידו של אללה הם ניזונים" (קוראן, פרק 3 פסוק 169). אנשי חמאס מתפארים לעתים קרובות בסיסמה: "היהודים רוצים את החיים ואנו רוצים למות."

מכאן גם נובעת נטיית ארגוני טרור באזור להשתמש באזרחים כמגינים אנושיים. נטייה זו נובעת מהתפיסה שגם אם האזרחים הללו ייפגעו הם יהיו שהידים שאינם מתים, ולכן מותם איננו נתפס כדבר רע. ובכלל, במזרח התיכון אין הבחנה ברורה בין צבא ואזרחים, כי כולם נכנסים למסגרת "האויב".

ההתייחסות לאמצעי התקשורת גם היא מבדילה בין חמאס לבינינו. התקשורת ממלאת תפקיד קריטי בימי מלחמה, שכן זו משפיעה ישירות על קהלים גדולים בארץ ובעולם וקובעת את דעת הקהל כלפי המבצע. דעת הקהל משפיעה במהירות על פוליטיקאים, והם משתדלים להתאים את התנהלותם להלכי הרוח בקרב ציבור בוחריהם. מדינת ישראל מגבילה את הודעותיה לתקשורת על פי כללי האתיקה העיתונאית, ולכן אינה מציגה גופות, חלקי גופות ותצלומי זוועה שהשפעתם על קהלים בעולם – גדולה. לעומת זאת, חמאס אינו בוחל באמצעים לגרום לעולם זעזוע. הוא משתמש בתצלומי זוועה של הרוגים ופצועים המיועדים ליצור דעת קהל אוהדת.

ישראל היא מדינת חוק, המגבילה את פעולותיה הצבאיות לחוק הבינלאומי. חיילים ומפקדים עלולים למצוא את עצמם עומדים לדין, בישראל או בבית המשפט הבינלאומי. לעומת זאת, על חמאס לא חלות מגבלות משפטיות, היות שאינו מדינה, אינו פועל כמדינה ואינו מכפיף את פעולותיו הצבאיות לדיני המלחמה הנהוגים בעולם. כך, ישראל משתדלת להימנע מפגיעה באזרחים שאינם מעורבים בלחימה, בעוד שחמאס אינו מהסס לירות טילי מוות לריכוזי אוכלוסייה ישראליים.

מתחילת המבצע מספרים לנו ש"העולם מבין אותנו" ולכן יש תמיכה בינלאומית בפעולותיה של ישראל. אלא שתמיכה זו פריכה ושבירה, ודי בתמונה קשה של פגיעה בבית ספר, גם אם היתה זו רקטה של חמאס, לקעקע את התמיכה הבינלאומית בפעולה הישראלית. השינוי בעמדה האמריקנית הוא הישג אדיר של העמידה האיתנה של חמאס, שכן אפילו נשיא ארה"ב אימץ את התנאים של חמאס להפסקת אש, ובראשם הסרת המצור הימי מעל עזה, אחרי שבתחילת המבצע הוא הסכים עם ישראל ותמך בזכותה להגן על עצמה.

חמאס נהנה מתמיכה חיצונית בלתי מסוייגת מצד קטר וטורקיה, למרות האבידות ולמרות ההרס והחורבן בעזה. שתי המדינות הללו יזרימו לרצועה סיוע בכסף ובחומרי בנייה שיאפשרו לחמאס לשקם את הארגון, לחדש את מלאי הנשק, התחמושת והטילים שלו, לגייס לוחמים חדשים, לאמנם ולציידם, ולחפור בבטן האדמה מנהרות חדשות על מנת להסתנן דרכן לישראל ולזרוע בה מוות.

בתחילת המבצע הקרקעי נהנתה הממשלה מהסכמה פנימית. החברה הישראלית תמכה באופן גורף בפעולות הקרקעיות שנועדו לחסל את המנהרות ההתקפיות שחפר חמאס כדי לפגוע במטרות אזרחיות בתוך ישראל. אלא שעם הזמן והעלייה במספר החללים, הולכת התמיכה הציבורית במבצע ומצטמצמת, וביקורת – שבתחילת המבצע היתה מזערית ושולית – הולכת ומתגברת.

לעומת זאת, תושבי עזה אינם מותחים ביקורת על חמאס, כי מי שחי בעזה במהלך 7 השנים האחרונות, מאז שחמאס השתלט על הרצועה, יודע היטב מה יקרה לו אם יעז לומר משהו נגד הארגון.

ההבדלים הללו יוצרים מצב של מלחמה א-סימטרית. אנו נגיד שניצחנו, אבל גם חמאס יאמרו שהם ניצחו. גם אם מרבית אנשיו ייהרגו או יפלו בשבי, כל נשקו יחוסל וכל מנהרותיו יפוצצו, ייצא מנהיג הארגון מהבור שהסתתר בו, חבוש תחבושות ספוגות בדם, יעמוד על אחת מחורבות הבתים ויסמן בידו "וי" לאות ניצחון. לזרים זה ייראה הזוי, מוזר וגרוטסקי, אך הוא יודע את האמת: תוך שנה הוא יצליח לגייס ולאמן אלפי אנשים, ותוך שלוש שנים הוא ישלים את מלאי הנשק, התחמושת והטילים, ולכן הוא ניצח.

לתחושתו, העתיד שייך לו כי הוא נלחם את מלחמתו של אללה ולכן אללה מסייע לו. הוא אינו פוחד למות, וחיי אזרחים אינם חשובים בעיניו. הארגון מנצל בציניות את מערכות הדין הלאומי והבינלאומי, ומפעיל מניפולציה רגשית על העולם באמצעות תקשורת מגויסת.

לאנשי חמאס יש מטרה חדשה: למשוך את המלחמה אל מעבר ל-33 ימים, מיספר הימים שארכה מלחמת לבנון השנייה, יותר זמן מכל המלחמות הקודמות (למעט מלחמת 1948). הסיבה לכך היא רצונם להוכיח שהם שרדו זמן ארוך יותר מחיזבאללה מול "מכונת המלחמה הציונית".

מדובר בתחרות בין הסונה (חמאס) והשיעה (חיזבאללה), כשהמלחמה בסוריה נמצאת ברקע. חיזבאללה כינה אז את תוצאת המלחמה "הניצחון האלוהי", כלומר אללה נתן את הניצחון לשיעים דווקא, ולא לסונים. תחרות זו אינה מסבירה מדוע חמאס אינו נוצר את האש, אלא גם מסבירה מדוע חיזבאללה לא החל לשגר טילים לישראל מצפון בחודש האחרון. עד עתה הם אינם מעוניינים לסייע לחמאס, היות שהחמאס לא התגייס לסייע לבשאר נגד מתנגדיו.

 האם הנתק ביניהם יימשך לתמיד – קשה לקבוע.

פורסם לראשונה במגזין "מראה" 300

* * *

חברים שלחו לי צילום של הערך על אודותיי ב"לקסיקון הֶקְשֵׁרִים לסופרים ישראליים" החדש שבעריכת זיסי סתוי ופרופ' יגאל שוורץ.

בן עזר, אהוד

(1936)

סופר, עורך וחוקר ספרות

נולד בפתח תקווה, בן למשפחה ממייסדי המושבה העברית הראשונה. סבו יהודה ראבּ (בן עזר) חרש את התלם הראשון באדמת פתח תקווה. דודתו אחות אביו, אסתר ראב, היתה המשוררת הארץ-ישראלית הראשונה שכתבה שירי נוף ספוגי אהבה לארץ. את חינוכו קיבל בתל אביב, שירת בנח"ל, היה חבר קבוצת עין גדי ולימד ביישובי עולים. למד פילוסופיה וקבלה באוניברסיטה העברית בירושלים, ובין מוריו היו גרשם שלום, נתן רוטנשטרייך ופפיטה האזרחי.

ספרו הראשון, המחצבה (עם עובד, 1963) נדפס בעשרות אלפי עותקים, שודר בתסכית ובסדרת המשכים ברדיו, הוצג בתיאטרון "זוטא" (1964), בקולנוע (1990) ובטלוויזיה ונלמד בבתי ספר. יצא לאור במהדורה חדשה במלאת ארבעים שנה לכתיבתו, בצירוף אחרית דבר המתארת את גלגוליו ועיבודיו של הספר. אחרי המחצבה בא הרומן אנשי סדום (1968) שראה אור במהדורה חדשה: אנשי סדום, הסיפור האמיתי (2001) ותורגם לגרמנית ב-2004. אחריו הופיעו הרומנים לא לגיבורים המלחמה (1971), שיצא במהדורה חדשה מצולמת ב-2000; השקט הנפשי (1979); הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון (1994); המושבה שלי (2000); ספר הגעגועים (2009) ועוד.

כן פירסם שלושה קובצי סיפורים: הפרי האסור (1977), אפרת (1978), ערגה (1987); קובץ ראיונות אין שאננים בציון (1986), שתורגם לאנגלית; האנתולוגיה במולדת הגעגועים המנוגדים, הערבי בספרות העברית (1992), שתורגמה לאנגלית ולערבית; המחקר ברנר והערבים (2001); ושורה של ביוגרפיות, בהן על הצייר נחום גוטמן (1980) שתורגמה לרוסית, יהודה ראב (1989), שרגא נצר (1990), אברהם שפירא (1993), משה דיין (1997) והמשוררת אסתר ראב (1988). בעריכתו יצאו לאור ספריה של אסתר ראב: כל השירים (1988, 1994) וכל הפרוזה (2001), וכן כתב וערך את אלבום נחום גוטמן (1984).

כתב ספרים רבים לילדים ולנוער, מאות מאמרי ביקורת על ספרים, ראיונות ורשימות בעניינים אקטואליים. פירסם גם ספר שירים, יעזרה אלוהים לפנות בוקר, שירים 1955-1995 (2005). קיבל שלוש פעמים את פרס היצירה על שם ראש הממשלה לוי אשכול, ובשנים 1998 ו-2003 זכה במלגת סופר-אורח בירנטון, אוקספורד. בשנים האחרונות הוא עורך ומפרסם פעמיים בשבוע עיתון אינטרנט למנויים בשם חדשות בן עזר, שבו הוא מכנה את עצמו "סופר נידח".

הפואטיקה שלו עומדת בכללה במנעד האמנותי-הגותי שבין הריאליזם והניאו-ריאליזם לנטורליזם. רבות מדמויותיו נבחנות בהקשרן המשפחתי והנופי ובזיקה אמיצה לתמורות בחברה הסובבת, על מאפייניה המעמדיים, הכלכליים והאידאולוגיים-פוליטיים. מקום נכבד מוקדש ליצרים האנושיים הראשוניים, ובגלל זה, ובמיוחד, לתשוקות המיניות. ספריו מקיימים זיקה ליצירותיהם של אהרן ראובני, איש העלייה השנייה (שעליו כתב דברי שבח נלהבים), ויהושע בר-יוסף. כמו כן ניתן לקשור, בעיקר במישור התימטי, בין יצירותיו ליצירותיהם ה"ילידיות" של סופרים אחרים ילידי פתח תקווה ואזור השרון: יהושע קנז, רות אלמוג ואחרים.

הביקורת על יצירתו נחלקת בין דברי שבח על חלק מספריו לשלילת חלק אחר מהם כפורנוגרפיה. ספרים אלה – ואולי העמדה הנטורליטסית, א-מוסרית מיסודה, האופיינית למכלול יצירתו – הם שגרמו לחוסר הערכה של מפעלו האמנותי, בכתיבתם של חלק מהמבקרים ושל כמה מאנשי האקדמיה.

[הכותבים:] זיסי סתוי ויגאל שוורץ

אהוד: סוף-סוף הבנתי מדוע אני סובל מ"חוסר הערכה של מפעלי האמנותי" – – הכול נובע מאותה עמדה "א-מוסרית מיסודה, האופיינית למכלול יצירתי."

ואני בתמימותי חשבתי כי הכתיבה שלי, המהללת את כל החורים שבגוף אבל לא את הפלסטינים – – דווקא תזכה להערכה מצד המבקרים ו"אנשי האקדמיה" (אכן, שכחתי שחלקם חולה באידיוטיזם מוסרי!)

למיטב ידיעתי, יגאל שוורץ לא קרא שום ספר שלי, ורק ביקש בשעתו את עזרתי, שאשלח לו ראיון ("ככלות התאווה לתאר" שעשיתי עם א. ראובני, ב"משא" שבעריכת דן צלקה) ומאמרים שכתבתי על ספריו של ראובני – לצורך ספרו (של שוורץ) על א. ראובני, וזה כנראה כל מה שהוא מכיר מכתיבתי וממאות מאמריי, ולכן דווקא את זיקתי לראובני הזכיר כאן.

את הרומאנים של יהושע בר-יוסף כלל אינני מכיר, חוץ מספרו הראשון "קול היצרים" עליו חתם עדיין בשמו הקודם יהושע צוינוִירט, ושעליו כתבתי לפני שנים רבות במדורי הקבוע "ספרי דורות קודמים" במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ", וזה היה עוד בטרם חלה העיתון באידיוטיזם מוסרי.

יצאו לאור בשנה האחרונה שני רומאנים שכתבתי, "מסעותיי עם נשים", "והארץ תרעד" שאינם נזכרים בלקסיקון, אבל העיקר הוא שתמונתה של יונה וולך, שלפחות מחצית משיריה הם פטפוט וגרפומניה – נמצאת על עטיפת הלקסיקון.

* * *

לדודה שלנו לוצי ליפסקי היקרה והאחרונה

כל הברכות והאיחולים במלאת לך

102 שנים!

* * *

גדי ליפסקי, הנכד של לוצי ויהודה ליפסקי, בנם של לאה ואבי ליפסקי – נפל בקרב בלבנון, כשנחלץ לטפל בפצוע בקרב, בקצה הצפוני של רצועת הביטחון. הוא שירת כחובש קרבי בגדוד 66 של הנ"מ וסופח ליחידה של גולני במוצב ריחן. ב-22 ביולי 1993 כבש החיזבאלה את מוצב רזלן הסמוך, וכוח של צה"ל יצא להשתלט עליו בחזרה. במהלך הפעולה נפצע חייל של גולני, והרופא, אף הוא מהנ"מ, יצא מהרכב המשוריין לטפל בו. גד דרש ממפקד הרכב לאפשר לו לצאת בעקבות הרופא, למרות שהיה אמור להישאר ברכב המוגן. ההפגזה של החיזבאלה הייתה כבדה, אך לא הרתיעה את גד. הוא נהרג מפגיעה ישירה של פצצת מרגמה. גד לא קיבל פקודה לצאת ולטפל בפצוע. הוא חש לטפל בפצוע מיוזמתו. מפקד חיל האוויר החליט להעניק לגד צל"ש על אומץ לב ודבקות במטרה תחת אש.

[אהוד: יהודה ליפסקי היה אחיה הצעיר של אימי דורה לבית ליפסקי מפתח תקווה].

* * *

פסטיבל האנימציה אנימיקס 2014

(6-9 באוגוסט סינמטק ת"א) 

 אי של שפיות במים סוערים

גם השנה, למרות רעם התותחים וכיווץ הנשמה – נקיים את הפסטיבל היחידי בישראל לאנימציה אמנותית, קריקטורה וקומיקס.

באירועי השנה עשרות תכניות לילדים ולמבוגרים, הכוללים מאות סרטים קצרים, איכותיים, נועזים, רעננים הכוללים מגוון עצום של נושאים, עיצובים וטעמים.

בין האירועים המומלצים – "האנימציה של "ניקוי ראש" במלאת 40 שנה לתוכנית המיתולוגית, עם מוטי קירשנבאום ונציגי צוות התכנית – יוסי אבולעפיה, אפרים סידון וטוביה צפיר. מנחה דני קרמן.

סרטים ארוכים שלא תראו בהקרנות מסחריות – "אמנות השמחה" דרמה איטלקית נוגעת ללב על מוסיקאי מתוסכל המנסה לאחות את שברי נשמתו  וזאת כשבחוץ גועש הווזוב בהתפרצות וולקאנית כבירה.

סרט מברזיל "הילד והעולם" עיצוב שלא ראיתם כמוהו, על ילד המנסה, בעזרת דמיונו העשיר, לסייע לאביו הנאלץ לעבוד הרחק מהבית כדי לפרנס בדוחק את משפחתו.

בין התוכניות הרבות: מופע ייחודי, חד פעמי – "מסע" בהשתתפות 3 רקדניות עבר (שגילן המשותף עולה על 200 שנה) המשלב מחול מודרני עם הקרנות ענק של קטעי אנימציה מרהיבים, לקטים של סרטי אנימציה קצרים – זוכי אוסקר, לקט על אנימציה ומלחמה, פרודיות על מערבונים ושפע אנימציה חדשה מהעולם ומישראל.

אתר עשיר מכיל את כל המידע הרלבנטי –

www.animixfest.co.il

אירוע פתיחת הפסטיבל – יום ד' 6.8,  20:30 

בהשתתפות נשיא המדינה (שאף זוכה לתערוכה מושחזת של מיטב אמני הקריקטורה בישראל,  בלובי הסינמטק) ומשלב הופעה של  אנסמבל "רנות" המצוין בהופעת שירה עם הקרנה תלת מסכית.

האירוע בחינם למזדרזים להתקשר ולהבטיח מקומם. (03-695-0407 )

פרטי המופע "מסע" (כרטיסים ב-40 ש"ח בלבד).

פסטיבל אנימיקס הוא אירוע איכות לקהל שוחר אמנות והסרטים המוצגים בו לא מוצגים בשום מקום אחר. אתם מוזמנים  להציץ ולהישבות בקסם.

בברכה

דודו שליטא

אוצר האנימציה בפסטיבל אנימיקס

* * *

משה כהן

הנדון: סוד הקסם הקטארי

מכובדי,

כרבים אחרים תהיתי אף אני על התנהלותו התמוהה של באראכ חוסיין אובמה המחבק בלהט את מדינת קטאר המפוארת (מי שמע עליה בכלל?) ורומס את ישראל ברגל גאווה. לא הבנו מה סוד הקסם של הנסיכות המפוארת הזו, עד ששמענו בשולי החדשות את ההסבר, שלדעתי ראוי לתהודה גדולה יותר.

בקרוב רצה מפלגתו של באראכ לבחירות לבית הנבחרים. אחת הבעיות של ארה"ב הוא שיעור האבטלה הגבוה. והנה באה קטאר המפוארת ומזמינה בארה"ב עסקת נשק ע"ס 11 מיליארד דולר. צאו וחישבו כמה מקומות עבודה ניתן ליצור בכסף הזה, וכמה קולות זה יביא למפלגתו של באראכ. זו הצעה שאי אפשר לסרב לה.

ומה בסך הכול דורשת קטאר הגדולה בתמורה? – רק לזרוק את מדינת ישראל לכלבים הערביים מבקשי נפשה.  זו דרישה סבירה בהחלט, שבאראכ יכול לספק בחדווה.

אכן יצא המרצע מן השק ומן הראוי להפיץ את הידיעה הזו, המדגימה שוב איך מתנהל העולם הנאור.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

בשש שבּת בַּבּוֹקר קיץ רקטה על תל אבִּיב

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

בשש שבת בַּבּוֹקר קיץ רקטה על תל אבִּיב

קריה זונה של ביטחון

חוסָה כיפת ברזל

מטרה פשוקה מאוד

בְּעיר עשרות אלפי הַכּוּסים

שעוד מעט יתפרקדו על חוף הים

בלי שערות ערווה בולטות מהביקיני

והטנגה הכול מרוט הכול גלוח

כיפות ברזל לבן חובקות שדייך

ומישמושם שרוי כמעט לכול

כיפת שבת אחת לקהל מתפללייך

שתי כיפות על פטמותייך

מאות מתים בעזה ממשיכים

לשנוא אותך

תל אבִּיב

אלפים מתים בעזה

לזיין אותך

תל אבִּיב

כיפות המסגדים המזויינים-לאללה

נופלות ברעש על נשקי חמאס

הם רוצים לְנַיֵיק את בנותייך

את היהודיות היפהפיות את

הלא-בתולות הערומות המפורקדות

בְּחוף מיטב הַכּוּס של תל אבִּיב

הַפּוֹת חצוף אפרסקי פעור וַלח

והם שולחים אלייך תל אבִּיב

רקטת זוּבִּי פלסטיני

מוּעד ליירוט

אך בינתיים מרחף לקראתך טעון בשמיים

הוא רוצה לשחק מטקות על החוף

הוא מוטרף לחדור בך

עַלַא אֱרִי פרימיטיבי

עַלַא זין חוּם של המזרח-התיכון

ואינשאללה

גם את טִיז-אֶמַכּ יְנַיֵק

אך זוּבִּי-רקטה לא יכול לך תל אבִּיב

הוא נתקל בכיפת ברזל

הוא נתקל בך לא בְּכּוּס

הוא נתקל בך לא בְּטיזי

הוא נתקל בְּבּוּם! בּוּם!

מַפִישׁ זיקפתו

וּשְׁפִּיך רסיסיו יַעַנִי נופל משמיים

אללה ירְחַמוֹ

בעזה רוצח בכֵּיף החמאס את בנייך

החיים הטובים הם גורל יהודי

יש מתים יש לוויות ויש נהנים

על חוף הים שלךְ

תל אבִּיב

* * *

מנשה שאול

צירים פתוחים לאן?

בעיצומה של מלחמת הטילים, התנועה בין ישראל לרצועת עזה ממשיכה להתנהל בסדירות, כאילו שום דבר אינו קורה וכאילו יש נורמליזציה בין שני הצדדים. מרבית קווי המתח הגבוה, 10 במספר, המשיכו לספק חשמל לרצועה. 8 מהם נפגעו על ידי הרקטות של חמאס, שאותם הורה שר התשתיות סילבן שלום שלא לתקן עד לשוך הירי, וזאת מחשש לחייהם של הטכנאים.

מדי יום עוברות עשרות משאיות המובילות מוצרי מזון ותרופות, ועשרות מכליות דלק המובילות לרצועה 200 אלף ליטר דלק ביום. חולים מן הרצועה ממשיכים להגיע לבתי החולים בישראל, ולדוגמה, ב-16.7.14 עברו לבתי החולים בישראל 13 ילדים לטיפול במחלות לב.

נשאלת השאלה, האם ישראל, הנמצאת בעיצומה של מלחמה נגד ארגון טרור רצחני הממטיר אלפי טילים ורקטות על תושביה והמאיים לחטוף ולרצוח אזרחים וחיילים באמצעות מנהרות תקיפה שחפר, חייבת המשיך לספק לאוייב מצרכי מזון, תרופות לדלק?

המתנגדים למדיניות זו טוענים כי מה שעושה ישראל הוא אבסורד בלתי נסבל, וכי אין היגיון בכך שתושבי רצועת-עזה ימשיכו בשגרת חייהם כאילו אין מלחמה ואין טילים, בעוד שתושבי הדרום אינם יכולים להתרחק מן המרחבים המוגנים.

 ואילו התומכים בצעדים אלה סומכים את יתדותיהם על שניים: האחד, על דיני המלחמה האוסרים על הרעבה של אוכלוסיית האוייב ומחייבים העברה של מזון ותרופות אליה, והשני, על הסכמי אוסלו, שבהם התחייבה ישראל לספק לתושבי הרצועה מצרכים רבים, ובכללם חשמל.

אלא שישראל יצאה מרצועת עזה עוד ב-2005 ומאז זו שטח פלסטיני, ולכן הסעיפים בהסכמים המתייחסים לאזור זה אינם תקפים. יתר על כן, רצועת עזה נשלטת זה 7 שנים על ידי ארגון חמאס, השולל מכל וכל את הסכמי אוסלו, וזוהי סיבה נוספת לכך שלישראל אין שום מחוייבות על פיהם.

יתירה מזו, המצרים מטילים מצור על רצועת עזה והורסים את מאות המנהרות המובילות לשטח המצרי, וזאת כדי למנוע תנועה של מחבלים ואמצעי לחימה בין הרצועה לסיני. המצרים גם מונעים מעבר מן הרצועה לסיני לכל אלה שאינם נושאים דרכונים זרים או מצריים. הם אפילו מנעו מקרובי הפצועים שהועברו למצרים ללוות את הפצועים.

אם אספקה של מזון, מים, תרופות ודלק היא אכן חיונית למיליון ו-700 אלף עזתים, הדעת נותנת כי על מצרים לעשות זאת ולא על ישראל הנמצאת במצב מלחמה עם חמאס.

לעומת זאת, התומכים בכך שעל ישראל לספק לעזתים את צרכיהם יש נימוקים משלהם:

על תושבי רצועת-עזה מוטל מצור ימי על ידי ישראל ממערב, ומצור יבשתי על ידי מצרים – מדרום, והברירה הקיימת לאספקת המוצרים היא ישראל. לטענתם, חסימת נתיבי-האספקה מישראל משמעותה יצירת מחנק שיגרום ייאוש באוכלוסייה, וזה מצידו יוביל למעגל נוסף של שפיכות דמים ותמיכה בהנהגת חמאס במלחמתה נגד ישראל. חמאס יוכל לומר לתושבי הרצועה: "ראו מה מעולל לכם האויב הציוני, ולכן יש להילחם בו."

בנוסף, נטענת טענה כי מניעת אספקה של מצרכים חיוניים תביא להפעלת לחץ על ישראל בזירה הבינלאומית, שבה תידרש ישראל להסיר את המצור הימי.

עוד אומרים התומכים בהמשך האספקה לתושבי רצועת-עזה, כי לישראל יש אומנם זכות להגן על עצמה, אבל השאלה היא היכן עובר הגבול בין הזכות להגנה עצמית ובין הענישה הקולקטיבית והתעללות מיותרת באוכלוסייה שלמה. יתר על כן, תושבי הרצועה סובלים ממצוקה כלכלית, והרעבתם ונישולם משירותי בריאות אסורה לפי החוק הבינלאומי, כמו גם לפי אמות המידה של מוסר היהדות.

למצדדים במדיניות הצירים הפתוחים בין ישראל לרצועת עזה יש נימוק נוסף והוא שיום אחד תסתיים המלחמה ונגיע להסדר, ואז העזתים יזכרו את המחווה האנושית הזאת.

אלה הם הנימוקים בעד ונגד מדיניות הצירים הפתוחים שמאמצת ישראל. נראה, כי נוכח ההתפתחויות של מבצע "צוק איתן", על ישראל לשקול מחדש מדיניות זו. יש לחשוב על הקמת צוות חשיבה שיורכב מאנשי ביטחון, מדינאים, כלכלנים ומומחים של החוק הבינלאומי, שיבחן את ההיבטים השונים ויציע הצעות, ובכך יסייע לממשלה לנתב את דרכה בנושא הסבוך שאינו נותן מנוח.

פורסם לראשונה במגזין "מראה" 300

* * *

מרדכי בן חורין

טרוריסט חמוש בילד

א. אבינועם זה שם המשפחה שאומץ על ידי יצחק יגנס לאחר שבנו הצנחן, נועם, נרצח בידי מחבל שהסתתר מאחורי אישה. נועם לא ירה ונרצח. על כל טרוריסט לצאת ממחילותיו כשהוא חמוש בילד.

ב. להזדעזע מטילים על ישראל וממראות של אזרחים בעזה הנהרגים, זה אנושי. לקבוע עמדה נגד ישראל המותקפת, ולא נגד החמאס המשתמש בדם ילדיו כניצבים בצילומים מעזה, זה עידוד להקרבת עוד ועוד אומללים למוות – זה טימטום, רשעות ופשע נטו.

* * *

מתי דוד

מדוע אבד הסיכוי לשלום?

שאלה זו מעלים אישים וקבוצות מהשמאל בניסיון ממוחזר, שנכשל, לתבוע מממשלת ישראל יוזמה מדינית חדשה, שמשמעותה הסכמה לנסיגה לקווי 67', למען השלום הווירטואלי, ללא ערבויות לביטחון ריאלי.

סיסמתם היא: "יוזמה לנסיגה – ישראל תמיד אשמה!" – את הצד הפלסטיני הם לא מאשימים בקיפאון המדיני ולא שואלים "לאן נעלם השלום?" הם קובעים שישראל תמיד אשמה בכך שאין יוזמה ואין נסיגה.

השלום נעלם בגלל התביעה הפלסטינית האולטימטיבית לצדק ולא לפשרה. "צדק פלסטיני" משמעותו זכות השיבה לפלסטין השלמה ללא אף יהודי בתוכה.

השלום נעלם בגלל האכזבה מכול הוועידות, השיחות, התוכניות, ההסכמות, והנסיגות שישראל ביצעה והפלסטינים המשיכו בבריחה מהחלטה, בהטעיה ובהונאה. השלום נעלם בגלל האכזבה ממה שישראל קיבלה מהפלסטינים, בתמורה לנסיגות ולוויתורים – קסאמים, גראדים, ורצח מהחמאס ומהג'יהאד בתמורה לפינוי גוש קטיף.

השלום נעלם בגלל התפכחות מהאשליות של "תעשיית השלום", שטיפחו חוגי השמאל בארץ ומדינאים בעולם, לגבי נכונותם של הפלסטינים לפשרות ולוויתורים. התפכחות מכול תוכניות השלום שנכשלו, שלא היה להן שום סיכוי להשיג תוצאות, על רקע נתוני עמדות הצדדים, שלא ניתנות לפתרון בשלב זה.

השלום נעלם בגלל שהישראלים התפכחו מהאשלייה שניתן להגיע להסכם ולקץ הסכסוך, לאור המדיניות הפלסטינית לתבוע ולא להתפשר על כלום.

השלום נעלם בגלל הנהגה פלסטינית דו-ראשית, שאף אחת מהן אינה מסוגלת ואינה מוכנה לוותר על זכות השיבה. שתי הנהגות המצויות ביריבות פנימיות, שאינן מוכנות להגיע לפשרה ולהכרה בזכות קיומה של ישראל כמדינה יהודית. שתי הנהגות שממשיכות בשיטת ההונאה – "תורת השלבים" של ערפאת.

השלום נעלם מהשיח הציבורי מאחר ונמאס לו להאזין ולהאמין לתביעות הנאיביות מבית ומחוץ, שישראל תעלה "רעיונות חדשים", תיזום "צעדים בוני אמון", תיפתח "חלון הזדמנויות", תסכים ל"ויתורים כואבים", תיקח על עצמה "סיכונים מחושבים", תפיק "תוכניות חדשות", תציג "אופק מדיני מקורי", ותיתן "צ'אנס קבוע" גם אחרי כול פיגוע.

השלום נעלם אל תוך העשן של הגראדים, הקסאמים והפצמ"רים, שיצאו מעזה ששוחררה מ"הכיבוש הציוני", לפני שנתיים, ומתקפת הרקטות מעזה לכול חלקי המדינה, בימים אלה של צבע אדום וצוק איתן, של המלחמה המתנהלת בעזה.

* * *

ד"ר יואל רפל

זיכרון ושכחה
איפה הוא אותו הגדול בתורה ובמעשים, שיידע לתת ביטוי לשינוי הזמנים,

ויחולל את השינוי, שכה מתבקש באופיו של תשעה באב

במאמרו, 'מקורות לא אכזב', מתמודד ברל כצנלסון עם תהליכי הזיכרון והשכחה בתולדות עם ישראל. "שני כוחות ניתנו לנו: זיכרון ושכחה, אי אפשר לנו בלעדי שניהם. אילו לא היה לעולם אלא זיכרון, מה היה גורלנו? היינו כורעים תחת משא הזיכרונות, היינו נעשים עבדים לזיכרוננו, לאבות אבותינו. קלסתר-פנינו לא היה אז אלא העתק של דורות עברו. ואילו היתה השכחה משתלטת בנו כליל – כלום היה עוד מקום לתרבות, למדע, להכרה עצמית, לחיי נפש? השמרנות האפלה רוצה ליטול מאיתנו את כוח השכחה, והפסוידו-מהפכניות רואה בכל זכירת עבר את האויב. אך לולא נשתמרו בזיכרון האנושות דברים יקרי-ערך, מגמות נעלות... היינו נמקים בדלותנו ובבערותנו, עבדי עולם."

במאמר אחר, 'חורבן ותלישות', שנכתב באותה השנה (1934) בעקבות יציאת בני-נוער למחנה קיץ דווקא בתשעה באב, מטיח ברל כצנלסון: "מה ערכה ומה פרייה של תנועת שחרור (=הציונות) שאין עימה שורשיות ויש עימה שיכחה." והוא שואל, "כלום היינו עוד מסוגלים כיום הזה לתנועת תקומה לולא היה עם ישראל שומר בליבו בקשיות עורף קדושה או זכר לחורבן?"

בלוח השנה היהודי נקבעו ארבעה ימים, שמטרתם להנציח ולהזכיר את חורבן בית המקדש וכיבוש ירושלים בידי זרים: ג' בתשרי – יום הרצח הפוליטי הראשון של גדליה בן אחיקם, הנציב לארץ יהודה לאחר חורבן בית ראשון וגלות צדקיהו; עשרה בטבת – יום שהוטל מצור על ירושלים; י"ז בתמוז – יום שנבקעה חומת העיר; תשעה באב – לציון חורבן בית המקדש הראשון ובית המקדש השני.

חז"ל ראו בתשעה באב מועד לפורענות, עד שקבעו כי חמישה דברים אירעו באותו היום: חורבן שני בתי המקדש; נגזר על ישראל במדבר שלא ייכנסו לארץ ישראל; נלכדה ביתר; נחרשה העיר (ירושלים) בעקבות מרד בר-כוכבא.

אלא שהמציאות הפוליטית והחברתית של עם ישראל השתנתה לחלוטין במאה העשרים, ושני המאורעות הגדולים – השואה האיומה והקמת המדינה, "ראשית צמיחת גאולתנו" – מעלים את שאלת הזיכרון והשכחה. אילו מאירועי העבר עלינו לזכור ובאיזו צורה, ואילו מהאירועים בתולדות העם ניתן 'לשכוח', או להשכיח, על רקע המציאות החדשה.

על פניו נראה, כי עיקרו של תשעה באב בטל, או איננו קיים עוד. תיאורי מגילת איכה, הנקראת בתשעה באב בבתי-הכנסת, אינם תקפים. דרכי ציון אינן אבלות, שעריה של העיר אינם שוממים, ויופייה של העיר, פריחתה ובנייתה עומדים בסתירה מוחלטת למראה העיר בימי ענייה. זקני העיר אינם הולכים עטויי עפר ואפר על ראשם וחגורי שק על מותניהם. מה שהיה איננו עוד.

האם המציאות אינה מחייבת שינוי בדמותו ובצביונו של יום האבל, המצוין כבר 1943 שנים?

שאלה זו עלתה כבר בימיו של הנביא זכריה ותשובתו, בשם אלוהי ישראל, היא קריאה לשינוי תוכני היום ולתיקון החברה וערכיה. "משפט אמת שפטו וחסד ורחמים עשו... אלמנה וגר אל תעשקו ורעת איש אחיו אל תחשבו בלבבכם." דומה כי דרישתו של הנביא זכריה לעשות שינויים רעיוניים-מחשבתיים תקפה גם בימינו, גם לחברתנו במאה ה-21.

תשעה באב והזיכרון, שהוא נושא בתוכנו במשך כמעט אלפיים שנה, הם פרט בזהותו של העם, ואי אפשר למחקם. אך בה במידה חובה לעשות שינויים באופיו ובתוכנו, שינויים שייתנו ביטוי למאורעות הגדולים שחוו הדורות האחרונים. תוכנן של הקינות הנאמרות בבתי-הכנסת מאזכר אירועים מהעבר הרחוק – עשרה הרוגי מלכות, גזירות תתנ"ו, הפרעות בקהילות עמק הריין, אך מתעלם כמעט לחלוטין מהשואה האיומה, שפקדה את עמנו. וכי היתה כשואה זו בכל תולדות העם? וכיצד ניתן להתעלם ממנה ביום כזה? (למעט קינות בודדות וביניהן זו שכתב האדמו"ר מסאסוב והקינה מרטיטת הלב שכתב י"ל ביאלר).

לפני שמונים-תשעים שנה, כאשר יהודי היה חולץ את נעליו, מתיישב על רצפת בית-הכנסת ומתאבל בתשעה באב על החורבן, הרי שבכך נתן ביטוי למצבו של העם, לעלבונו ולחרפתו, ותוכנן של הקינות התאים ליום הזה. בשישים ושש השנים האחרונות המציאות השתנתה, ודינים ומנהגים שנוצרו וגובשו בגלות אינם מתאימים ואינם נכונים לעם המקיים חיים לאומיים מלאים. ירושלים אינה בחורבנה אלא נבנית ומתרחבת לפי חזונם של נביאי ישראל.

איפה הוא אותו הגדול בתורה ובמעשים, שיידע לתת ביטוי לשינוי הזמנים, ויחולל את השינוי, שכה מתבקש באופיו של יום הזה?

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

רביבה בן זאב

פרס מיצה את עצמו

גם שמעון פרס לא יכול, למרות שאינו פוסק מלנהל פוליטיקה משל עצמו. אתמול, בחוצפתו, התראיין לתקשורת והכריז: "המלחמה מיצתה את עצמה" – בעוד חיילי צה"ל מחרפים את נפשותיהם בעזה, והרקטות  מפגיזות ללא הרף את כל שטחי מדינת ישראל. גם הוא מיצה את עצמו. יתכבד האדון פרס וילך להירגע ב"מרכז פרס לשלום". אגב, הגיעה העת לברר מה בדיוק עושים שם ב"מרכז" הזה ומי מפרנס את  פעילויותיו ואת משכורות עובדיו.

בתקווה לבשורות טובות.

* * *

שמאי גולן

עשרה סנטימטר עפר

סיפור

הסלע קר. בגלל מצחי השעון עליו. הסלע ודאי לבן כמו אבני השביל בתל-חי. בדרך אל האריה השואג. קירות בית הספר על אדמת וייס מעבר לירקון גם הם לבנים. אורי כתב על הקיר  בגיר שחור נחום ורינה. וזה היה לא נכון. בשרוול החולצה מחקתי את הכתוב. הקיר נשאר לבן. עכשיו ישן אורי. נרדם. לולא הגבעול השעיר הנתחב לתוך פי, הייתי מזיז את צווארי וקורא לאורי. גם הייתי מציץ למעלה. לאן מפליגים העננים בעונה זו של ראשית הסתיו. חשוב לדעת.  אולי אשכב כך יום. יומיים. אולי עד בוא המשיח. אם יבוא. עד אז אמות. רוצה הייתי לדעת את המוות כשיבוא.

הגבעול הארור הזה. לו יכולתי לתלוש אותו. אבל היד שומרת על הצלעות ועל הריאות. ועל הדם הבורח. המטפטף חמים ודביק מבין אצבעותיי. שאחזו ב"עוזי". ה"עוזי" נשק טוב. יעיל. להגנה. להתקפה. בקרב פנים-אל-פנים. אבל היום יום שישי. ושלום בגבולות ארצנו. ואני רק בתצפית על הכביש שלהם. הם ירו. פתאום. מדוע ירו פתאום. במלחמה יורים. גם נפצעים. נהרגים. נמרוד סיפר. במלחמת השחרור. אבא מקשיב ומורט את זקנו כשנמרוד מספר. תמיד מורט את זקנו כשנמרוד מספר על המלחמה. אבא אומר, טוב שלא בך, בן. כך אומר אבא, טוב שלא בך, בן. מאז חזר נמרוד מן המלחמה מגדל אבא זקן והולך בשבת לבית הכנסת. עכשיו הם  שותפים בעסק. טקסטיל. בדים ברחוב נחלת בנימין. גם אתה  תהיה שותף, הבטיח לי נמרוד. רק תגמור את השירות. 'חת-שתיים  תגמור את הצבא. היום זה לא כמו בימים שלנו. היום זה צבא של שוקולד, של אפטר-דיוטי.

רק לאימא יד אדומה. כשמכינה את הדגים לשבת. עדיין שומרת בשבילי את השלפוחית. לא מאמינה שאני כבר חייל. והיום, אימא, מה תעשי בשלפוחית היום. אולי תיתן אותה לניקי החתולה. וניקי תשחק בה. סתם כך. בציפורן. והאוויר ייצא חרש כמו מנקב סמוי של בלון. הריאות שלי בסדר גמור. אני נושם. אם כי קשה. זה בגלל הדם. כולי רטוב. אולי ירד גשם פתאום. לפעמים יורד גשם בתשרי. עוד לפני יום הכיפורים. ואני כבר לח. וזורם. הכול זורם. ואין אדם נכנס פעמיים לאותו נהר. המורה לפילוסופיה. חכם גדול. פילוסוף. אני נכנסתי לירקון הרבה פעמים. ב"שבע טחנות". קצף לבן על  האבנים. רק המים צהובים. כמו הבילהרציה. האיקליפטוסים על המים  צהובים. והעלים נושרים על גופי. רכים. ארגמניים. כמו המים תחת בטני. רכים. חמימים. כמה זמן אפשר כך לזרום. שעה. שעתיים. שלוש. עד שהבגדים יתמקמקו.

והסלע פתאום שחור כמו השמים  בעורפי. אני יודע שעוד לא לילה. כמה זמן יוצא האוויר  מן הגוף. והדם. אורי יודע. אורי, מה חשוב יותר לגוף, הדם או האוויר, שאל אורי את המורה לטבע. הוא חריף אורי. המורה צוחקת כשאורי שואל. תמיד היא צוחקת כשאורי שואל. גם גופה צוחק. שדיה. רגליה. רק אני לא יכול לצחוק עוד. לא על הסלעים האלה. לא על האדמה הזאת הלחה שהיתה כה יבשה עד שפתחו ביריות. פתאום.

והגבעול הזה המכוון אל פי. בסוף הוא יצליח. לו היה אורי מזיז קצת את ראשי הייתי סולח לו את נחום ורינה על הקיר. אבל אורי לא עונה. או-רי. אולי לא קראתי בקול. אורי מוכרח לשמוע. ידיד מבית ספר מוכרח לשמוע. אתה גם הצעת לי  לצאת לתצפית הזאת. אורי מם-כף. יכול היה לתת פקודה. להחליף את ליס. אשתו של ליס עומדת ללדת. כל יום יכולה ללדת. כל שעה. כל רגע. וביום שישי לא יהיה מי שייקח אותה לבית חולים. בן היא תלד, הבטיח ליס. בן גדול עם נעלי ספייקס לרגליו, צחק ליס. ליס הוא ממזר. יודע שאני אוהב לרוץ בנעלי ספייקס. לך-לך אל הבן שלך, ליס. רוץ מהר לפני שאתחרט. שהבן ילמד בתיכון ליד הירקון. ארתור מאמן שם. רק שלא  ישתה מים מן הירקון. הבילהרציה הזאת. הצהובה. זורמת לה בשקט מגופי.

טוב שליאונורה רחוקה. ולא רואה אותי ככה. רטוב. בכל זאת הייתי הולך אליה. לו יכולתי. השעה עדיין מוקדמת. אני מרגיש את החום על גבי. ואולי זה פצע של רסיס מתכת. הייתי מהגיע לפני שהוריה שבים מן העיר. עוד לומדת. אבל בבית הספר גומרים מוקדם ביום שישי. אורי היה כותב מיד נחום וליאו... שם ארוך. הבטיחה להחליף את שמה. כאן אצלכם לא צריך שם ארוך. הברה אחת. שתיים. נילי. או ניקי. או  לני... או ל... ללל... אלחש ליד הדלת. לעלות שלוש מדרגות זה הרבה. ועוד ללחוץ פעמיים  על הפעמון. לי-או-נו-נו... נו... הגבעול הארור הזה. שיבולת שועל ודאי.  שיבולת-פרא. עם משושים כמו רגלי עכביש. היא תפתח את הדלת. כמו בחופשת השבת האחרונה. לבשה חלוק עם פרחים. פרחי יום הולדת של בת שמונה עשרה. פרחים מכל הצבעים.  אדום ורוד וסגול וכתום. פרח-פרח בין שני גבעולים. לא של שיבולת שועל. לא של שיבולת שועל. רציתי לדעת את הפרחים. גופה היה לבן מעבר לפרחים. אתה נורא שעיר, אמרה. אצבעותיה היו רכות. צחקתי לתוך צווארה. עכשיו אני לא יכול לצחוק. הכאב בחזה. אפשר גם  לצחוק בלב. אבל צחוק בלב זה כמו בכי. וכשבוכים כואבים הפצעים. אני יודע. כשכל הגוף הוא פצע.

נמרוד אמר, אם כבר מוכרחים אז שיהיה פצע קטן. כמו בספירת דם. אחר-כך תשכב לך בחדר לבן. אחיות בחלוקים לבנים. אחיות יפות. הפרחים של ליאו היו יפים. אבל ההורים שלה שבו מוקדם מן הניטמנים. השליכו את הקלפים על השולחן ואמרו, ניטמן מרגיש לא טוב. ניטמן מנוול, חשבתי, ביום שישי מרגיש לא טוב. ניטמן והגבעול הזה. ניטמן וגבעולמן. ניטול וגבעול. רק אצא מפה אלך אליו. שיידע מה אני חושב עליו. והיא תחליף את שמה לל. שם יפה ל. כמו לילה. לחם, קורא המורה לתנ"ך. לתפארת הקריאה. לשונו מתגלגלת בפיו אדומה ועגולה, לחם. הנה המורה לכימיה בחלוק לבן. עם פנים כימיים. עושה ניסיונות בכיתה. לא לנשום. לפתוח את החלונות. הכלור הוא חומר חריף. צורב בעיניים. בחזה. בצלעות. 

והרי בהתחלה כמעט לא כאב. כאילו אבן  פגעה. אורי לץ גדול. שוב זרק עלי אבן. כדי שלא אירדם. הוא בטוח שאני רוצה לישון. עם מי שכבת? איכפת לו לאורי. כל השבוע אתה רוצה לישון. אורי מם-כף. יודע הכול. מי ששוכב בשבת רוצה לישון כל השבוע. אבל אתה בתצפית אתה, צועק אורי. מוכרח לרשום תנועת המכוניות בכביש שלהם. עכשיו תגיד לי עם מי שכבת. את השם תן. כדי שיכתוב על הסלע. יחרות לזיכרון עד. לא שכבתי איתה, אורי. אף  פעם לא עשיתי את זה, אורי. אולי גם אתה לא.

עכשיו נרדם אורי. פתאום. פתאום היה פה רעש. ופיצוץ. אחר-כך באו זבובים גדולים. שקופים. בזזז, זמזמו ליד האוזן. וכבר היה מאוחר. ואני אפילו את החלוק לא פתחתי לה, אורי. בחיי שלא. רק ברווח בין הכפתורים ראיתי את גופה הלבן. ניסיתי לפתוח לה כפתור. היא סירבה. אמרתי, הרי אנחנו יחד. חברים. כן, אמרה, מאותה הגימנ זיה. מצחיק כשהיא אומרת גימנ זיה  כמו אימא שלה. אומרים גימנסיה. ס ולא ז. סס ולא זז. שתי הברות  שעדיין אני יכול  לומר. גם ל. אתה ישן, אורי. הייתי מעיר אותך, לו יכולתי. הייתי מספר לך הכול. אולי הוא באמת עייף. לבדו הביא את המרגמה. ואני את המקלע. לבדו סחב את המרגמה ובידיו זבילי הפצצות. שש בכל קופסא. שתיים בכל שורה. בשתיים יכסה פניו בשתיים יכסה רגליו בשתיים יעופף. נגמר. אני לא מוכרח לזכור  את כל הפסוקים. אני כבר חייל ולא תלמיד. ואורי המם-כף. אש, צעקתי כשהם פתחו פתאום. ואורי לא הספיק לירות. חבל. יפה  הטיסה של פצצת מרגמה טו-אינץ'. דברים יפים אני רואה היום. כמו סנונית נוסקת למרומים. כמו סיס שחור. פגיעת  מרגמה של שני-אינץ' לא מדויקת, הסביר אורי. הבסיס קל מדי. לא יציב. כמו איש חשוב דיבר אורי לפני שנרדם. באמצע היום להירדם. אולי בגלל חום האדמה החרבה. אני מרגיש איך היא מוצצת ממני כל טיפה, אבל נח לי.

המנוחה שלי צריכה להיות ביום המחר. ביום שבת. אף-על-פי-כן הייתי קם ומביט סביבי. היריות באו משם מעבר לכביש. כמו הפסיקו פתאום את ריח הטאבון של הפיתות הנאפות ואת ריח הגללים הנשרפים, ופתחו עלינו באש. עכשיו נשארו רק הזבובים. אני יכול לשמוע אותם, בזזסס. משתתקים. עכשיו מוצצים את הדם. כמו האדמה מלמטה. מפריח שממות. המורה זיסמן, גם אנחנו חלוצים. כל המקצועות לומדים היום. מוכרח להעיר את אורי. שיקום. שיסביר. הוא יודע. אפילו שאלות בגאומ... שוב מילה קשה. כמו ל...ל...או...נו...רה. רה. רה. הייתי בורח מכאן ובא אל ל... שלי.  כשישבה להראות לי את  אלבום הגימ-נס-יה . כן, ראיתי את גופה. משיי ולבן. היא הבטיחה שהיום. אבל היום תלד אשתו של ליס. ואני אבוד. הגבעול הזה יודע שאני אבוד.

לא כמו נמרוד. כשנפצע חשב על אימא, סיפר. על מולדת. על אימא-מולדת. נמרוד צחק כשסיפר. אני צריך את אימא עכשיו. יכולה לעזור. אימא, נשארה לי רק פיסת האדמה  תחת עיני. אולי עשרה ס"מ אורכה. חמישה רוחבה. והגבעול השעיר. הצומח לתוך פי. הוא האלוהים הכול-יכול. ואני משקה אותו. לא יכול שלא. זה מעצמו. אולי אבא יכול היה לעזור לי. אבל היום יום שישי ואבא שומר מצווות אלוהים. אפילו הזהיר אותי מעונש השמיים. לו יכולתי להביט בשמיים. כמו להביט במיפתח חלוקה של לי-או... היום, היא כתבה. הניטמנים הבטיחו להיות בריאים. אשתו של ליס כבר ילדה. אבל מיפתח השמיים  סגור בעשרה סנטימטר אדמה.

ואורי ישן. יכול היה לספר לי על החברות שלו. בעיניו הצחקניות היה מחייך ואומר, יש כל מיני מינים, יש אפילו בלונדיניות על-אמת. אורי יודע. גם אני מוכרח לדעת. לפני שיהיה מאוחר. רק אצא מפה. אפילו בזחילה אבוא אליה. במורד הגבעה הזאת. שוב לא  יפתחו באש. וכך בדרך הקצרה אגיע. ומשם בשביל לאורך הוואדי עד לכביש שלנו. צריך להספיק לפני כניסת השבת. אבא כבר סגר את החנות. הוא כועס. מה איכפת לך איך אבוא, אבא. אני אל ליאנה אני בא. השבת מתחילה רק לרדת. על בקעת גינוסר. כך כתוב בשירים. לא על חירבת-ביר. לברוח מפה. שלוש מדרגות. ופעמון. שליס יחזור. או שישלח את הבן שלו. אני מוכן. נבדוק תחילה את הרגליים. את האצבעות. נחות. מנוחה מוחלטת. לא יכול להזיז אותן. אורי. אורי. הוא מוכרח לעזור לי. הגבעול הצליח. חדר יותר עמוק. ממליח את הלשון. גם את הגרון.  'ני לא יכול להזיז. האצבעות  מפרפרות. והרגליים שני מוטות. אני הולך אל לי... או...

אני עייף. אבל  מוכרח לעבור את הכביש. אורי, תגיד איך תכתוב נחום וליאו... רק תגיד איך להגיע. כשהרגליים לא זזות. אימא מן הצד השני צועקת עצור, נחומקה. היא בפתח החנות. קטנה ובהירה בתוך החושך. עצור נחומקה קוראת לי ונעלמת בין המכוניות, ושוב צפה בין גלגלי המשאיות כמו גל-גל הצלה גדול. שאפשר לנוח עליו. אפילו באמצע הכביש. רק להגיע לשם. עם  אורי הייתי מגיע 'חת-שתיים. אפילו עם רגליי המשותקות. אורי יודע איך. עבר קורס מם-כפים. כאן. בין הסלעים. בחרבת-ביר. בקורס מם-כפים  לומדים הכול. אני גנרל קטן, אמר אורי, מפקט החטיבה אמר שאנחנו גנרלים קטנים. אז תגיד אורי איך ללכת כשהדם ממשיך לצאת ממני. כמובן. יש חומר שעוצר את הדם. מין חומר מיוחד.

המורה לטבע סיפרה. כל המורים מלמדים היום. כל המורים מכל הזמנים. יום לימודים ארוך. ובערב יוצאים ההורים של ל. לשחק קלפים. רמי. במוצאי שבת משחקים פוקר. פוק. שם החומר העוצר את הדם הוא... שכחתי היום. אולי אוכל להיבחן מחר. אבל מחר יהיה מאוחר. השבת יורדת. מאוחר. עשה מאמץ, נחום. אורי. עכשיו הוא כועס עלי. אגלה לך מה שמה. אעיר אותך עם שמה הארוך. ונלך יחד ונשיב על כל השאלות בכיתה. לי-או-נו-רה. ועכשיו בקול רם, נחום: לי-או...

אבוד. הכול אבוד. לא שמעתי את קולי. אבל אני נושם. הנשמה לא יכולה לברוח לה סתם ככה. הייתי רואה אותה. אפילו שהיא לבנה. כמו האדים העולים עם שחר מן הירקון. איך יודעים שאדם מת, אימא? על הגבעול השעיר ליד הפה לא סיפרה אימא. והוא כבר בתוכי. ארור הגבעול הזה. אני מוכרח להזיז את הראש. ארתור המאמן מסתכל עליך. ראש הרם. יותר. יותר גבוה. אני כבר לא תלמיד, ארתור. אני חייל. והיום מגיעה לי חופשה. ליס יחזור מוקדם. וביום שישי גומרים  את הלימודים מוקדם ול. בבית. הוריה יוצאים לפוק. לפוק. ראש למעלה, נחום. אבל איפה נעלי הספייקס שקנית לי. לנחום הרץ המצטיין למרחקים קצרים, כתבת בברכה שצירפת. והדרך הביתה ארוכה ארוכה. אתה חייל, נחום. גבר. יכול להסתדר לבד. כמו נמרוד במלחמת השחרור. אחיך היה גיבור, אומרת אימא. בפלמ"ח. היום הוא שותף עם אבא. מחלק בדים במכונית המסחרית. עצמאי. קונה כספים וקונה גלידה לילדים. אולי יבוא גם לכאן. במכונית שלו. המסחרית. הוא יודע גם איך לחבוש פצע.  בקורי עכביש ובלחם רך סותמים פצע, מספר נמרוד וצוחק. קורי עכביש ולחם. אני רואה את  הקורים לידי. העכביש מתקדם לאט. טווה את הרשת. בלילה יכסה  פתאום את הכול. אורי אורי. לא עונה. לא שמעתי את קולי. קול לא  שמעתי. קול יפה יש לך, ל. אמרה, גברי. כמו החזה שלך השעיר והשרירי. אילו אבא פה יכול היה להפוך אותי על גבי. הייתי מסתכל בשמיים כמוהו. אולי הייתי רואה את האלוהים שמגיע עם השבת. מבקעת גינוסר. אבל אבא איננו. רק אני פה. ותלולית העפר. והגבעול הזה. יכולתי להישבע שיש כאן בדיוק עשרה סנטימטר עפר. בסרגל הייתי מודד. להוכיח. זה חשוב. להיות בטוח בדבר אחד. זה חשוב. איך נסגרים השמיים  בעשרה סנטימטר עפר. לדעת. 

הסיפור נכלל בקובץ הנובלות והסיפורים  מאת שמאי גולן "בריחות  למרחקים קצרים". ראה אור  בהוצאת מסדה ואגודת הסופרים בשנת 1975. הספר  זכה בפרס ירושלים  ע"ש  ש"י עגנון. הסיפור גם עובד לתסכית ע"י המחבר, בשם  "ירדה  השבת", ושודר ברדיו.

* * *

אוריה באר

זיכרונות "תיכון חדש"

קראתי בעניין את דבריהם של אהוד ושל אביב עקרוני, על טוני הָלֶה ועל "תיכון חדש". אכן, דברים נכוחים ונכונים וִישר כוח.

 גם אני למדתי ב"תיכון חדש" ויש לי זיכרונות רבים מבית ספר מעולה זה. ברובם טובים. על חלקם כבר כתבתי בגיליונות  קודמים.

 למדתי ב"תיכון חדש" ארבע שנים  תמימות. תחילה שנה במשכנו הישן על שפת ימה של תל אביב, במקום בו מצויים כיום מלונות פאר. ולאחר מכן במשכנו האחר, עד היום, בדרך חיפה. טוני הייתה המנהלת הכול יכולה בבית הספר, אם כי לצידה עמד ד"ר אהרון ברמן, שהיה דמות משנית בהשוואה לה. טוני זכורה לי כמנהלת חזקה, חכמה ובעלת ידע רב. היא הכירה כל תלמיד בשמו וידעה פרטים חשובים עליו. היא ידעה על הרקע של כל אחד מאיתנו, וכנראה נעזרה ברשת של מודיעים שסיפקו לה את המידע. היא לא יראה מאיש, ולא עשתה חשבון לאיש. תלמיד שהפריע, והתמיד בכך, מצא את עצמו תוך זמן קצר מחוץ לבית הספר, ויהיה  אביו חשוב ככל שיהיה.

להלן סיפור אופייני.

למדתי במגמה הסוציולוגית, והיינו כיתה פרועה למדי. אני הייתי בין השקטים יחסית, אך רבים מהאחרים הפריעו ללא הרף, ממש הציקו לצבי צייטלין, שהיה המורה לסוציולוגיה, והתנהגו כפרחחים לכל דבר. ממש לא נעים לספר.

 היינו בשביעית שלושים ושישה תלמידים במגמה. אך ביום הראשון לכניסתי לכיתה  בשמינית, התברר לי לתדהמתי שנשארנו רק עשרים ושניים תלמידים. טוני לא היססה "לזרוק" מבית הספר 14 תלמידים שהיו מפריעים ופרועים. זאת, אף שהיה זה בית ספר פרטי שהתקיים מהכנסותיו בלבד. ההרחקה פגעה בצד הכספי שלו, אך טוני לא ויתרה.

בין הנשארים: יואל הופמן, לימים סופר ומרצה באוניברסיטה, יעל דיין, עמוס ספיר, בנו של השר פנחס  ספיר, שאול מתניה, שראשו היה יותר בכדורגל, והיה לימים ה"סטופר" של נבחרת ישראל בכדורגל, ועוד כמה תלמידים מהשורה, כמו כותב שורות אלה.

 כולנו עברנו את בחינות הבגרות הלא קלות דאז, כולנו התגייסנו לצבא ושירתנו ביחידות קרביות. איש לא נעדר. אך רק אחד, דומני, מכל המחזור, נשאר בקיבוץ.

טוני רצתה שכולנו נהיה חברי קיבוצים, שנחונן את עפר הארץ. אך כמעט כולנו נהיינו פרופסורים, עורכי דין, כלכלנים בכירים, קצינים בכירים ורואי חשבון נוצצים, או שחקני תיאטרון בכירים.

 אילו חיתה בינינו כיום, היתה מן הסתם מורטת שערותיה הכסופות ואומרת בצער עמוק: "לא לכך פיללתי. כל התארים שלכם הם כאפס בעיניי. למה לא נשארתם בקיבוץ?"

וזיכרון אחרון: ל"תיכון חדש". היה חוג דרמאטי מעולה. הבמאי שלנו היה ניסן נוטוביץ, לימים ניסן נתיב. הוא ביים בהצלחה רבה הצגות מעולות. בכמה מהן השתתפתי. בשישית השתתפתי  בקומדיה של שקספיר "נשי  וינדזור העליזות".  לצידי שיחקו רבים וטובים, שלימים התפרסמו מאוד. אני הקטן שיחקתי את תפקיד הפונדקאי. לאחר ההצגה ניגשה אלי טוני, צבטה את לחיי ושיבחה אותי על משחקי.

"יפה מאוד. תמשיך ככה," חייכה, "גם בלימודים."

אכן, היו זמנים.

* * *

נעמן כהן

על העיוורון של משה דיין ודורו

לאחר הקמת המדינה, הגבול עם עזה באזור קיבוץ נחל עוז סומן באמצעות תלם. בבוקר 29 באפריל 1956 הגיע המא"ז (מפקד אזור – אחראי על הביטחון ביישוב) רועי רוטברג אל השדה הסמוך לגבול כדי לגרש רועים ערבים שחדרו לשדות הקיבוץ.‏ שני ערבים מרצועת עזה סמל משטרה לשעבר, ופלאח, בחברת קצין ושני חיילים מצרים, ארבו לו, הרגו אותו, וגררו את גופתו לרצועת עזה, שם התעללו בגופתו. גופתו הוחזרה בסיוע האו"ם ולמחרת בערב נערכה בנחל עוז הלווייתו. במותו הותיר רועי רוטברג אישה וילד. דיין, שהתארח אצל רוטברג ואשתו בביתם בקיבוץ יום לפני התקרית, קרא בלווייה את ההספד שכתב במשך פחות משעה:

"אתמול עם בוקר נרצח רועי. השקט של בוקר האביב סינוורו, ולא ראה את האורבים לנפשו על קו התלם. אל נא נטיח היום האשמות על הרוצחים. מה לנו כי נטען על שנאתם העזה אלינו? שמונה שנים הינם יושבים במחנות הפליטים אשר בעזה, ולמול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בהם ישבו הם ואבותיהם.

לא מהערבים אשר בעזה, כי אם מעצמנו נבקש את דמו של רועי. איך עצמנו עינינו מלהסתכל נכוחה בגורלנו, מלראות את ייעוד דורנו במלוא אכזריותו? הנשכח מאיתנו כי קבוצת נערים זו, היושבת בנחל עוז, נושאת על כתפיה את שערי עזה הכבדים, שערים אשר מעברם מצטופפים מאות אלפי עיניים וידיים המתפללות לחולשתנו כי תבוא, כדי שיוכלו לקרענו לגזרים – השכחנו זאת? הן אנו יודעים, כי על מנת שתגווע התקווה להשמידנו חייבים אנו להיות, בוקר וערב, מזוינים וערוכים.

דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית. לילדינו לא יהיו חיים אם לא נחפור מקלטים, ובלי גדר תיל ומקלע לא נוכל לסלול דרך ולקדוח מים. מיליוני היהודים, אשר הושמדו באין להם ארץ, צופים אלינו מאפר ההיסטוריה הישראלית ומצווים עלינו להתנחל ולקומם ארץ לעמנו. אך מעבר לתלם הגבול גואה ים של שנאה ומאוויי נקם, המצפה ליום בו תקהה השלווה את דריכותנו, ליום בו נאזין לשגרירי הצביעות המתנכלת, הקוראים לנו להניח את נשקנו. אלינו זועקים דמי רועי מגופו השסוע. על אף שאלף נדרנו כי דמנו לא יוגר לשווא – אתמול שוב נתפתינו, האזנו והאמנו. את חשבוננו עם עצמנו נעשה היום. אל נרתע מלראות את המשטמה המלווה וממלאת חיי מאות אלפי ערבים, היושבים סביבנו ומצפים לרגע בו תוכל ידם להשיג את דמנו. אל נסב את עינינו פן תחלש ידנו. זו גזרת דורנו. זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים חזקים ונוקשים או כי תישמט מאגרופנו החרב – וייכרתו חיינו.

רועי רוטברג, הנער הבלונדיני הצנום, אשר הלך מתל אביב לבנות ביתו בשערי עזה, להיות חומה לנו. רועי – האור בלבו עיוור את עיניו, ולא ראה את ברק המאכלת. הערגה לשלום החרישה את אוזניו, ולא שמע את קול הרצח האורב. כבדו שערי עזה מכתפיו ויכלו לו."

ראש הממשלה דוד בן גוריון כעס על הכללת המשפט "ליום בו נאזין לשגרירי הצביעות המתנכלת, הקוראים לנו להניח את נשקנו," דברים שכיוון דיין אל האו"ם ושליחיו. הנאום שודר בגלי צה"ל בגירסתו המלאה, אך בנוסח שהתפרסם בעיתונות העברית למחרת הושמט המשפט על פי דרישת בן גוריון.‏

מה לא ראה דיין?

קשה שלא להתפעל מהעברית המופלאה של דיין, עברית שספק אם מפקד צבא של ימינו מסוגל להגיע לרמתה, אבל ישנם שני אלמנטים בולטים החסרים בנאום. את האחד לא יכול היה לראות דיין כי לא היה קיים בזמנו, ואת השני לא יכול היה דיין להבין עקב הרקע התרבותי-פוליטי שלו.

בעיני האיכר שלו, רואה דיין את האשם "בשנאתם העזה אלינו" ובכך ש"מאות אלפי עיניים וידיים המתפללות לחולשתנו כי תבוא, כדי שיוכלו לקרענו לגזרים." לדידו של דיין אנו האשמים בכך ש"שמונה שנים הינם יושבים במחנות הפליטים אשר בעזה, ולמול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בהם ישבו הם ואבותיהם." הסיבה לדידו של דיין, שנאת איכרים על מה שנלקח מהם.

דיין מתעלם בדבריו לחלוטין ממה שנקרא "הבעייה הפלשתינאית", ומהמושג "עם פלשתינאי". המושג אינו קיים כלל בשפתו. דיין מדבר רק על "הערבים אשר בעזה". את ההתעלמות הזו ניתן להסביר בכך שבאותה עת, שנות החמישים, המושג "פלשתינאים" או "עם פלשתינאי" לא היו כלל קיימים בתודעה הלאומית של הערבים, קל וחומר בתודעה שלנו. יהודה ושומרון נכבשו ע"י ממלכת עבר הירדן, ואזרחיה נקראו "ירדנים", ורצועת עזה נכבשה ע"י מצרים. כדאי לזכור שגם בספרו המונומנטאלי של אהרון כהן, משער העמקים, איש מפ"ם שהורשע בריגול למען בריה"מ, "ישראל והעולם הערבי", 1964 – אין מוזכר המונח "פלשתינאי" אפילו פעם אחת.

הדבר השני אותו לא ראה דיין, ומן הסתם גם לא היה יכול לראות, ובמאמר מוסגר גם מבקרו הקיצוני של דיין, פרופסור ישעיהו ליבוביץ שאמר על דיין שהוא: "אדם חסר כל תוכן אנושי ערכי, ובהתנהגותו היה נואף, וגונב רכוש ציבורי, ואפילו לא ידוע לי על איזו הצטיינות צבאית שלו". (ישעיהו ליבוביץ "על עולם ומלואו", ת"א 1988, עמ' 24), לא היה יכול לתפוס, הוא החשיבות של האידיאולוגיה האיסלמו-נאצית.

דיין ואנשי דורו היו אמונים על כלי מחשבה מרקסיסטיים-מטריאליסטים, הם לא העלו על הדעת שהסיבה למלחמה נגד היהודים אינה מטריאלית בבסיסה, אלא אידיאולוגית-רוחנית. (לא איכנס לדיון על הקשר בין מטריאליזם ואידיאליזם, או מה קובע את מה, האם המציאות קובעת את ההוויה, או להיפך), בעניין בעיית עזה דיין לא העלה על הדעת קיום של תנועה מוסלמית השואפת מסיבה אידיאולוגית-דתית לחסל את מדינת היהודים, ואת היהודים. נכון, היה ידוע אז על ארגון "האחים המוסלמים" המצרי ועל מצעו, נכון, היתה ידועה אז האידיאולוגיה הדתית (מלבד הנאצית) של המופתי מוחמד אל חוסייני, אבל מכל אלו התעלמו לחלוטין.

ההבנה שסיבת המאבק ביהודים היא אידיאולוגיה דתית שמקורה באיסלאם הגיעה מאוחר הרבה יותר. הראשון שהעלה את הפרימאט של המאבק המוסלמי-דתי במאבק הערבים-המוסלמים ביהודים, היה ההיסטוריון בני מוריס.

מוריס בספרו "1948– תולדות המלחמה הערבית-ישראלית הראשונה", 2010, הוא סוקר בפירוט את מלחמת העצמאות 1949-1947, על כל מערכותיה, מבחינה צבאית ופוליטית. אחת המסקנות של הספר, שבניגוד למחשבה שהמלחמה נבעה ממאבק בין תנועות לאומיות על כברת ארץ, ושבמהותו המאבק היה פוליטי – מוריס מוסיף שבתש"ח התרחשה גם התנגשות בין ציוויליזציות, ושהערבים ראו במלחמה ג'יהאד, מלחמת קודש.

מוריס הינו ההיסטוריון הראשון הטוען כי מלחמת הערבים ביהודים אינה רק מלחמה לאומית רגילה כפי שנטען עד היום, אלא היא מלחמת ג'יהאד דתית המונעת ע"י הגזענות המוסלמית. (עמ' 81, 425).

את זה כמובן לא יכלו להבין משה דיין, אהרון כהן, ובני דורם.

"מלחמת עזה" – מלחמה נגד החמאס, הג'יהאד האיסלמי, והפת"ח

המלחמה הנוכחית איננה מבצע, אלא מלחמה, ולכן יש לקרא לה מלחמת עזה. יש לזכור המלחמה איננה רק נגד החמאס, אלא נגד כל ארגוני הטרור בהם הג'יהאד האיסלמי, ודומיו וכן גם נגד הפת"ח (הפת"ח מתהדר גם הוא בשיגור רקטות לישראל מעזה).

לאחר הפסקת האש – השבת אש מיידית לעבר מקורות הירי

בעת כתיבת הדברים, מוצ"ש, לא ידוע עדיין מתי תיכנס הפסקת אש לתוקפה, ואם יהיה בכלל הסדר מדיני כלשהו. בכל מקרה מרגע התחלת הפסקת אש יש לשמור על הכללים הבאים:

על נתניהו לשאת נאום ובו עליו להזהיר שמתאריך זה וזה כל ירי יקבל תגובה מיידית. בנאומו יתבע נתניהו מראשי החמאס (וממר עבאס) את פינוי האזרחים מאותו אזור. על נתניהו לשאת נאום התנצלות מוכן מראש שכל פגיעה באזרחים חפים מפשע כתוצאה מירי התגובה, תיזקף לחובת יוזם הירי.

יוצב תותח מול עזה (יינתן לו הכינוי "לחי חמור") בגיבוי צוותי טלוויזיה, ועל כל שיגור של רקטה, או פגז מרגמה לעבר שטח ישראל, ישוגר מיידית-אוטומטית פגז אחד לעבר מקור הירי. ביחסי ציבור נכונים יתקבל המעשה בהבנה בעולם. (תמיד יהיו כאלו שיאמרו שהמעשה אינו "מידתי" אבל אלו יהיו במיעוט שהרי יש כאן "מידה כנגד מידה" – פגז אחד על כל ירי לעבר ישראל). אין דבר פשוט ומוסרי מזה. ירי קסאמים על אוכלוסייה אזרחית הוא פשע מלחמה. מניעת הירי – הגנה עצמית לגיטימית.

בכל מקום בו נורים רקטה או פצמ"ר על ישראל, יש להוציא אולטימאטום לתושבי רצועת עזה, שיישמע בכל העולם – שכדי למנוע פגיעות באזרחים שאינם לוחמים – הם נדרשים לפנות רצועת שטח של 4 ק"מ מנקודת הירי על ישראל, שטח שיוכרז כאזור מלחמה האסור לשהייה לאזרחים, ובשפה הבינלאומית – "קורדון סניטר". איסור השהייה בשטח זה ייאכף בהפגזה מסיבית, ואז השטח יופצץ וייכתש.

כך ניתן יהיה לכתוש מן האוויר את כל שטח וכל מנהרה מהם נורית אש.

יש להמשיך בכתישה זו בנחישות ובאורך רוח עד שארגון החמאס יסכים לנקות את כל רצועת עזה מרקטות. אסור להסכים להפסקת אש ללא תנאי זה.

יישום דוקטרינת יוסף דוריאל, גם תשחרר את ישראל מביקורת בינלאומית על פגיעה באזרחים. שכן החוק הבינלאומי מתיר השבת אש למקורות הירי, ואם מודיעים על אזור לחימה אין יכולים לבוא בטענות על קורבנות של לא לוחמים.

אסור בתכלית האיסור לחזור למצב הקודם. אסור להסכים יותר לטפטופי פצמ"רים או רקטות לכיוון ישראל.

תיקון טעות – לא ישראל הטילה מצור על עזה

אלא עזה הטילה מצור על ישראל

בתקשורת הבינלאומית ובקרב הקולבורטורים-משתפ"ים, תומכי החמאס בישראל, נשמעת התביעה להסיר את המצור מעזה. יש להזכיר – עזה היא שהטילה מצור על ישראל. האמירות המוסלמית של עזה היא היא שהכריזה מלחמת שמד על ישראל במטרה לחסלה ולהשמיד את אזרחיה, והיא שהטילה את המצור על ישראל. ודוק: כל אלו התובעים את הסרת המצור על עזה אינם תובעים שעזה תסיר את המצור על ישראל ותיתן למשל לאזרחי ישראל היהודים לבקר בעזה.

גרסת חמאס להמנון התקווה. – "לא תקווה":

http://rotter.net/forum/scoops1/125226.shtml

שמעון פרס-פרסקי ברוך שפטרנו?

שמעון פרסקי-פרס סיים קריירה פוליטית של חיים שלמים ויצא לפנסיה. כל חייו עסק פרסקי-פרס בפוליטיקה. יש הרואים את פרס כאחד מהמדינאים החשובים, מדינאי (לא פוליטיקאי) זקן ובכיר – אולד סטייטסמן.

מה בדיוק השיג בשבעים שנותיו בפוליטיקה? איזה הישג מדיני חולל פרס כמדינאי? אומרים מיד – הכור האטומי, אבל פרס הקים את הכור האטומי כמנכ"ל מוצלח של משרד הביטחון לא כמדינאי.

פרס היה בכל צמתי ההכרעה מקום המדינה: שר תקשורת, שר ביטחון, שר חוץ, שר אוצר, ראש ממשלה.

האם ידוע על איזה הישג שלו? אפילו לא "מכונית לכל פועל..."

כן, יש לזכותו את הקמת ההתנחלויות בשומרון, ואת הסכם אוסלו, אם באמת אלו מוגדרים "הישגים".

עתה מופיע פרסקי-פרס בעולם וטוען שמלחמה בעזה מיצתה את עצמה ויש לחזור בלי להרוס את מנהרות התקיפה. (נכון הוא לא אמר "מנהרות שמנהרות"...)

נאמר שמאז שחרב בית המקדש ניתנה הנבואה לשוטים, וכולנו זוכרים את נבואתו של פרס על מזרח תיכון חדש ועל: "קאסם שמסאם – זה צינור מעופף."

נאמר לפרס: מספיק! עשית די! יצאת לפנסיה אז שב בבית, סע לך לוישינובו, או לכל מקום, אבל הפסק להיות חתרן בלתי נלאה, והחשוב ביותר הישמע לכלל הראשון של הרופאים:

Primum non nocere

ראשית דבר אל תזיק, אל תחתור, אל תעזור לאויבי ישראל והאנושות.

תביעה משפטית נגד קטאר

ככל שהזמן עובר נחשף החלק המשמעותי של קטאר במימון מכונת הטרור האיסלמו-נאצי. מימון החמאס, דע"ש ודומיהם.

המושבה הבריטית קטאר זכתה לעצמאות מלאה ב-1971. רק כ- 15 אחוז מתושבי המדינה הם ערבים, היתר הם מהגרי עבודה.

המשטר בקטאר הוא מלוכה אבסולוטית. ב-25 ביוני 2013, בנאום טלוויזיוני, העביר האמיר חמד בן ח'ליפה אאל ת'אני בן ה-61, את השלטון לבנו הרביעי תמים בן חמד אאל ת'אני בן ה-33. המלך השליט האבוסולוטי של קטאר הוא בעל חינוך מוסלמי קיצוני ותומך נלהב בכל התנועות האיסלמו-נאציות בעולם.

כזכור קטאר מימנה את כל התביעות המשפטיות נגד ישראל בפרשת משט המרמרה.

לא יעלה על הדעת שמדינה כמו קטאר תקבע את גורלה של ישראל. על טובי המשפטנים בישראל לנסח תביעות נזיקין אישיות נגד שליט קאטר ואמו השייח'ה, על כל הנזקים שגרם הטרור האיסלמי  בעידודם לישראל.

על טובי המומחים במשפט הבינלאומי לברר האם יש עילה טובה לישראל להכריז מלחמה על קטאר.

אובמה וקרי לכו בעקבות הכסף

יש לחקור את הסיבות להטייה של אובמה וקרי לטובת קטאר והאחים המוסלמים. וכמו בחקירה יש ללכת בעקבות הכסף. יש לחקור לא רק העברת כסף ציבורי עבור עסקות נשק, אלא כסף פרטי.

העתיד צופן לנו הפתעות.

מה צריך היה לומר רון פרשאואר באו"ם

כבוד מזכ"ל האו"ם, מדינות נכבדות. אני אוחז בידי תמונות של ילדים הרוגים בעזה. אין דבר מזעזע מילדים הרוגים. כבוד מזכ"ל האו"ם, מדינות נכבדות, ראש החמאס, איסמעאיל הנייה הכריז בעזה: "אנו עם שאוהב את המוות כפי שאויבינו אוהבים את החיים."

לפי כוונת החמאס והג'יהאד האיסלמי צריכים היו להיות עשרת אלפים מילדי ישראל מתים מהרקטות המשוגרות אל עריה ויישוביה מעזה. מדינת ישראל דאגה למקלטים ולמערכת הגנה. ערביי עזה בנו מקלטים לפעילי ארגוני הטרור, והפקירו את ילדי עזה להגן עליהם.

מדינות נכבדות, ארגון האו"ם נוסד לאחר הבסת גרמניה הנאצית ותומכיה.

ההבדל בין החמאס לנאצים הוא שבניגוד לנאצים ששמרו בסוד את תוכניתם להשמדת היהודים, החמאס כארגון ג'יהאד מוסלמי מצהיר בריש גלי על מטרתו: חיסול ישראל, והשמדת היהודים, וכיבוש העולם כולו. (אמנת החמאס סעיף 7) המלחמה של מדינת החמאס ביהודים אינה מלחמת חופש, אלא מלחמת ג'יהאד ביהודים. ובעולם החופשי כולו.

המאבק של ישראל הוא המאבק שלכם. מאבק הציוויליזציות. מאבק נגד עולם הרואה עיקר במוות, למען עולם השואף לחיים.

צאו נגד פולחן המוות של החמאס והג'יהאד האיסלמי המבטיח גמול בתולות בגן עדן למתים, צאו למען פולחן החיים בעולמנו אנו.

אסור לטעות בכוונה של האוייב, ואסור לזלזל גם בכוחו להוציאה לפועל. תמכו בנו במאבקנו שהוא גם עבורכם, עבור העולם החופשי כולו.

בבלגיה מסמנים יהודים

הצרפתים החליטו להסגיר את רוצחי היהודים במוזיאון היהודי באנוורפן לבלגיה, בינתיים ב-29 ביולי, החליטה ממשלת בלגיה לסמן בנפרד סחורות של יהודים וערבים בשטחי יהודה ושומרון. אין לטעות. השלב הבא יהיה סימון של מוצרים בלגים ומוסלמים אזרחי בלגיה.

http://www.theguardian.com/world/2014/jul/29/belgium-clear-labelling-goods-israeli-settlements

מִי צָרַת הַאוּמָה בִּלְבָבוֹ לא נָגָעָה?

לִבְשׁוּ-נָא עֹז! דִּרְכוּ-נָא עֹז!

לְעֶזְרַת הָעָם! לְעֶזְרַת הָעָם!

בַּמֶּה? אַל-תִּשְׁאָלוּ – בַּאֲשֶׁר נִמְצָאָה!

בְּמִי? אַל-תִּבְדֹּקוּ – כֹּל לִבּוֹ יִדְּבֶנּוּ!

מִי צָרַת הָאֻמָּה בִּלְבָבוֹ נָגָעָה –

הַמַּחֲנֶה יֵאָסֵף, אַל-נָא נַבְדִּילֶנּוּ!

בימים אלו בהם מילותיו של ביאליק מקבלות משנה חוזק ישנם גם רבים שאינם שותפים לצרת האומה העברית, אלא מזדהים עם האומה הערבית-מוסלמית:

פעילי "השלום"

גרטרוד שטיין נולדה ב-1874 בפנסילבניה, למשפחה יהודית ממוצא גרמני. אחיה, ליאו שטיין, היה סוחר אמנות עשיר ונודע, והוא הביא את אחותו הצעירה לפריז באמצע העשור הראשון של המאה ה-20.

שם עברה שטיין, עד אז סטודנטית לרפואה, מהפך של ממש – כשחוותה את החיים הסוערים שהציעה לה פריז התוססת. היא הכירה שם את אליס טוקלאס, שלימים הפכה לבת זוגה, והתוודעה לקהילה הלסבית שהיתה אז בראשית דרכה.

החל משנות העשרים ניהלה גרטרוד שטיין בביתה סלון אמנות וספרות. התארחו אצלה גדולי האמנים והסופרים של התקופה: פבלו פיקאסו, עזרא פאונד, אנרי מאטיס, ארנסט המינגוויי וסקוט פיצג'רלד.

בהשפעת רעיונותיו של הפילוסוף האוסטרי אוטו ויינינגר בספרו "מין ואופי" גיבשה שטיין לעצמה זהות מגדרית גברית. (ויינינגר טען שהיהודי ואישה מסמלים חולשה. לאחר התאבדותו של ויינינגר אמר היטלר שהוא היהודי היחיד שהוא מעריך, כי הוא התאבד בגלל יהדותו).

כיהודייה וכאישה, קראה שטיין לפני מלחמת העולם השנייה להעניק לאדולף היטלר פרס נובל לשלום. כי על ידי גירוש היהודים והגורמים הדמוקרטים והשמאליים, הוא מסיר את כל הגורמים לסכסוך ומאבק מגרמניה, וכך הוא מביא שלום. דיכוי יהודים מביא שלום.

בהפגנה למען החמאס השתתפו מפגינים יהודים רבים. אם נלך לפי הגיונה של גרטרוד שטיין יש להמליץ על מתן פרס נובל לשלום לפעילי "השלום" היהודים המשתפים פעולה עם החמאס ומפגינים עם הערבים-המוסלמים. בשביל המשתפ"ים היהודים של החמאס ההיגיון ברור, רק חיסול היהודים (כולל עצמם) יביא לשלום.

האם מוצדק לרצוח את גדעון לוי לורד האו האו הישראלי?

לאחר שגדעון לוי הצדיק את ירי הרקטות לעבר ישראל וגינה את החיילים המגינים על אזרחי ישראל, הוא הפך למטרה לשנאה מצד תומכי מדינת ישראל. לאחרונה נמסר כי הוא שכר שומר ראש להגנה (מעניין איזה ארגון אירופאי אנטי-ישראלי מממן אותו?)

עכשיו נשאלת שאלה, אם מישהו ירצח את גדעון לוי האם יהיה הרצח הזה מוצדק? לפי ההיגיון המוסרי של גדעון לוי כן, אם הוא, גדעון לוי מצדיק את ירי הרקטות נגד היהודים, ירי שיכול להרוג גם אותו עצמו, הרי הרג אדם התומך בהרג אחרים הוא מוצדק, על כל פנים לא ניתן לשלול אותו מוסרית.

לכן יאמר כאן ברורות, רצח יהודים (או ערבים) ע"י ירי רקטות אינו מוצדק משום סיבה, ורצח גדעון לוי למרות תמיכתו באוייב בעת מלחמה אינו מוצדק משום סיבה.

וכן, למרות שלורד האו האו המקורי, תומך הנאציזם ושונא היהודים – הוצא להורג בבריטניה הדמוקרטית בגין בגידה במלך, כשהבגידה התבטאה בקריאתו בשידורי הרדיו שלו לחיילים לא להילחם נגד גרמניה הנאצית, בדיוק כמו קריאתו של גדעון לוי לא להילחם נגד האיסלמו-נאציזם, אנו מתנגדים לכל סוג של עונש מוות. לא בכל תחום עדיפה הדמוקרטיה האמריקאית והאנגלית על זו הישראלית.

ארגון בצלם הגיש בבג''ץ נגד רשות השידור –

 פַּרסמו שמות הילדים שנהרגו בעזה

ארגון "בצלם" דרש מרשות השידור לפרסם את שמות הילדים שנהרגו בעזה, לאחר שסורבו הגיש "בצלם" תביעה לבג"ץ. אני לא יודע מה תשובת בג"ץ אבל לדעתי זו טעות לא לפרסם את שמות כל הילדים ההרוגים. דווקא יש לפרסמם על מנת להדגיש את תרבות המוות של החמאס. את האכזריות שלו, חוסר הכבוד לחיים שלו, ואחריותו להרג אותם ילדים.

על הצביעות

ח"כ ממר"צ, תמר זנדברג "המסוממת" ("עישון קנאביס זה מעשה נורמטיבי לחלוטין) גינתה בדיון בוועדת הכנסת (26.7.14) את ההסתה נגד הערבים והשמאל. מובן מאליו שהיא לא נגעה בהסתה הערבית נגד היהודים, אבל חברת הכנסת המכובדת המשיכה והתבטאה נגד גיוס ערבים-נוצרים לצה"ל.

האב גבריאל נדאף, הפועל למען שילוב הערבים-נוצרים בחברה הישראלית ובגיוסם לצה"ל, שהשתתף בוועדה, פנה אליה בדברים הבאים:

"אני רוצה לשאול אותך ח"כ זנדברג. את מעודדת שוויון זכויות ושוויון חובות לאזרחי מדינת ישראל? אם אכן כן אז את צריכה לעודד את השילוב של הנוצרים, של העדה הנוצרית שהיום דורשת להשתלב בחברה ולתרום את חלקה בביטחונה, בשגשוגה ובכלכלה שלה.

"את מגנה הסתות ואלימות, ואני שנה וחצי, אנחנו, העדה הנוצרית, סובלים מרדיפות והסתות, ולא שמענו ממך ולא מהמפלגה שלך שום התייחסות ולא באתם לשאול עלינו, לפחות מה עובר עלינו. אז כנראה שאת פה כן מעודדת אלימות ולא מעודדת שירות. אני רוצה שתפעלי למען שילוב ולא למען ההסתה."

האב גבריאל הוסיף: "העדה הנוצרית תצא בגינוי חריף לדברים ששמענו ממך היום. את לא מעודדת שילוב רק של הנוצרים אלא את לא מעודדת שילוב של בני המיעוט כולם. בושה, בושה מה ששמעתי ממך לצערי הרב. היום העדה הנוצרית כולה תשמע, את לא מעודדת שילוב של נוצרים במדינת ישראל. את מעודדת הסתה."

לאחר הדברים עזבה ח"כ זנדברג את הדיון ויצאה מן האולם.

הבנתם? זהו המוסר הכפול והצביעות של ח"כ זנדברג ומר"צ.

חמלה

האזרח הפלסטיני (והגרמני?) היורד הישראלי דניאל בארנבוים, מלא חמלה על תושבי עזה. במאמר ב"הארץ" בשם "חמלה" ("הארץ" 25.7.14), הוא מציג עצמו "כשליח שלום מטעם האו"ם, וכותב "אין כל תוחלת בסירוב של ישראל לדבר עם החמאס."

מעניין האם לא שמע היהודי בארנבוים שהחמאס הוא שלא מוכן לדבר עם ישראל? האם לא שמע היהודי בארנבוים כי מטרתו המוצהרת של החמאס היא השמדת ישראל והיהודים? אדרבא, יתחיל הוא בארנבוים לדבר עם החמאס, ינסה הוא לשכנע את החמאס לבטל את מצעו. ינסה הוא לשכנע את אנשי החמאס והג'יהאד האיסלמי לראות בדברי מוחמד באמנת החמאס לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים – גזענות ולא מופת מוסרי. אם יצליח בכך יוכל להתנאות בהיותו שליח שלום, מספיק אגב שישכנע בכך את אנשי הפת"ח. אבל אם אינו עושה כן, הוא במעשיו תומך בחמאס ובג'יהאד האיסלמי בדיוק כאנשי "השלום" שהתנגדו למלחמה בהיטלר ובנאצים.

ואלה שמות

השם העברי יוחנן, מבוטא באנגלית, ג'ון, בצרפתית ג'ון (הבדל מבטא), בגרמנית יוהאן, בהולנדית יאן, בפולנית יאנוש, באיטלקית ג'ובאני, בספרדית חואן, ברוסית איוון, ובגאלית-(אירית) שון.

שני חיילי צהל שנפלו במלחמת עזה נשאו את השם שון. שון כרמלי ז"ל ושון מונדשיין ז"ל.

הזמר אייל ביטון (גולן) נתן לבנו את השם ליאם שזה הצורה הגאלית-אירית לשם הגרמני וילהלם.

יסביר לי מישהו כיצד בכלל חדרה השפה הגאלית-אירית לעברית, ומדוע בוחרים הורים ישראלים לתת לבניהם שמות בשפה זו, בעוד שהתרבות האירית עד ימינו היא ביסודה תרבות אנטישמית. כזכור האירים הזדהו בזמנו עם היטלר והנאציזם, והיום הם מזדהים עם אויבנו.

האם מלחמת התרבויות בה אנו נמצאים אינה גם מלחמה על התרבות העברית?

לכו בעקבות המופת המוסרי של מחמוד דרוויש ועזמי בישארה

הערבי-המוסלמי סייד קשוע, בעל טור ב"הארץ", הודיע שבעקבות המצב הוא צריך "לעוף מפה ולא לחזור" – הניסיון של חיים משותפים עם יהודים כשל, אין עתיד.

השדרן זוהיר בהלול, גם הוא מיואש. ואילו הערבייה-נוצרייה נאדיה חילו מזדהה עם דבריו במאמר מוזר "המסע שלנו ערביי ישראל", ("הארץ" 27.7.14) כאילו שאינה יודעת את מצב הנוצרים בכל שטחי הכיבוש הערבי, ושכנוצרייה אינה יכולה לייצג ערבים-מוסלמים.

לכל הערבים-הגזענים נמליץ ללכת בעקבות שתי דמויות מופת ערביות. האחד דמות מופת מוסלמית, מחמוד דרוויש, הערבי-מוסלמי הגזען שקרא ליהודים להסתלק מהארץ ולקחת איתם אפילו את גופות המתים, והשני דמות מופת נוצרית – ד"ר עזמי בשארה הערבי-נוצרי ד"ר לפילוסופיה מטעם גרמניה המזרחית, ומרגל למען החיזבאללה. שניהם, בשארה ודרוויש, הבינו שלא ניתן להיות אזרח ישראלי ולזכות בכל הזכויות, ובה בעת להיות אוייב ולתבוע את חיסולה של ישראל.

לכן, לכו בעקבות דמויות מופת אלו. אי אפשר להיות אזרח ישראל ואוייב בעת ובעונה אחת.

לכל הערבים הלא גזענים, שאינם תובעים את חיסול מדינת היהודים, נציע אזרחות מלאה עם זכויות מלאות. אני קובע באחריות את העובדה הבאה: אין מדינה בעולם בה זוכים הערבים לזכויות כמו במדינת ישראל.

הנצחת חללי צה"ל

את המכתב הבא שלחתי לכבוד הנשיא מר ראובן ריבלין. אעדכן אתכם אם ריבלין אכן יהיה באמת נשיא של כל עם ישראל.

כבוד נשיא המדינה מר ראובן ריבלין,

ראשית ברכות על התמנותך לתפקיד הרם והנישא – נשיא מדינת ישראל.

לאחר בחירתך הכרזת שתהיה נשיא של כל העם, ואני מקווה שאכן תממש את הכרזתך.

כבוד נשיא המדינה מר ראובן ריבלין, המעשה הממלכתי הראשון שבצעת הוא השתתפות בטקס אזכרה לחללי אלטלנה. בטקס שנערך ב-15.6.14 אמרת ש"כנער צעיר, נשבעתי לעצמי, שאלך ללמוד משפטים כדי שאוכל להעמיד את מטביעי אלטלנה לדין. עם השנים בגרתי להבין שהלקח החשוב ביותר מאלטלנה היה דווקא באותה קריאה של בגין, באותן ארבע מילים, 'לעולם לא מלחמת אחים.'"

לא אכנס לפולמוס ההיסטורי מי התחיל באותה מלחמת אחים, ומה גרם לה, אבל לאור דבריך אבקש ממך לתקן עוות מוסרי למען לא תהיה עוד מלחמת אחים.

באזכרה בה השתתפת, ובאנדרטאות השונות של חללי אלטלנה – מונצחים 16 חללי האצ"ל שנהרגו בעת הקרב על "אלטלנה", אבל בפרשת אלטלנה נהרגו גם 3 חיילי צה"ל שאינם זוכים להנצחה.

חלק ניכר מאנשי האצ"ל המונצחים באנדרטה, היו חיילי צה"ל שערקו מהצבא בעיצומה של מלחמת השחרור, בפקודת מנחם בגין, והשתתפו בלחימה נגד צה"ל.

בכל מדינה אחרת בעולם, כולל הדמוקרטיות ביותר, כל העורק מהצבא בעת מלחמה מועמד למשפט צבאי ומועמד אל הקיר.

העובדה המזעזעת שאותם עריקים מונצחים ואילו עיריית תל אביב איננה מוכנה להנציח את שלושת חיילי צה"ל שנהרגו ע"י חיילי האצ"ל:

פסח וולודינגר, בן 19, נותר יחיד מכל משפחתו שנספתה בשואה, בפרוץ המלחמה התגייס לפלמ"ח, השתתף בקרבות ונפצע קשה בידו. הועבר לשרת במטה הפלמ"ח שם נפצע מאש אנשי האצ"ל ולאחר מספר ימים מת מפצעיו.

משה חיים כ"ץ, בן  19, ניצול השואה חייל חטיבת "אלכסנדרוני", השתתף ב-11 קרבות עם צבאות ערב שפלשו לארץ, נהרג ע"י אנשי האצ"ל ליד כפר ויתקין.

יעקב פריד, בן 21, חייל חטיבת "קרייתי", נהרג ע"י אנשי האצ"ל ליד כפר ויתקין.

כבוד הנשיא מר ראובן ריבלין, דווקא בימים קשים אלו, בהם דרושה כל טיפת אחדות לאומית, לא יעלה על הדעת שאנשי האצ"ל שערקו מצה"ל בעיצומה של מלחמת השחרור, שלחמו והסבו קרבנות בנפש לחיילי צה"ל, יזכו להנצחה באנדרטאות ובאזכרות, וחיילי צה"ל שנפלו במערכה לא יזכו לכך.

כבוד הנשיא ראובן ריבלין, כנשיא של כל העם, אנא הורה להוסיף לאנדרטאות של אלטלנה את שלושת חיילי צה"ל שהקריבו את נפשם למען ישראל, והורה על הזכרתם באזכרות הבאות.

בכל אלו תוכיח כי הנך נשיא של כל העם.

בכוח הזיכרון המשותף נמנע בעתיד מלחמת אחים.

בתודה ובכבוד רב.

נעמן כהן

ברוכים רופאי חולים

בימים קשים אלו יצא לי לצערי ל"בלות" שבוע בבית החולים איכילוב. מנהל בית החולים פרופסור גבי ברבש קיבל לא מכבר ביקורות קשות על כך שהוא נותן יחס מועדף בבית החולים לבעלי הון על מנת להשיג תרומות לבית החולים. ובאמת מכיוון שאיני בעל הון, אלא פרולטר פשוט, ומכיוון שאין לי כל היכרות עם פרופסור ברבש, לא נמצאה לי ביום הראשון מיטה בפנימית, והעברתי את הלילה במסדרון. נזכרתי כמובן בהבטחה של אהוד ברק במסע הבחירות שלו, הבטחה שנכזבה. למחרת הועברתי לבניין המפואר ע"ש סמי עופר, הדומה למלון חמישה כוכבים, והבנתי את חשיבות התרומות של בעלי ההון לבית החולים.

תודה לכל הרופאים האחיות והצוות הרפואי על הטיפול המסור שהיה טוב גם במסדרון. והעיקר הבריאות.

תזכורת

טרם נתפסו החוטפים הרוצחים של שלושת הנערים שנחטפו בגוש עציון.

* * *

אהוד בן עזר

3 עסקיות בצהריים בפראג הקטנה

 ב-191 שקל לפני הטיפ

המסעדה "פראג הקטנה" נמצאת באלנבי 56, לא רחוק מכיכר מגן דוד, מול רחוב טשרניחובסקי, ולצד המקום הסגור שפעם היה סניף קפה "עטרה" הידוע. יש בה מקומות בחוץ ובפנים, היא מרווחת למדי ודומה שאין צורך להזמין בה מקום מראש, לפחות בצהריים.

לקחנו שלוש עסקיות שהן לפי המחיר של המנה העיקרית:

* גולאש צהריים, 57 שקלים. התפריט כלל מנת פתיחה טעימה של תפוחי אדמה קטנים חמים מאוד בקליפתם ברוטב שמנת מתובל היטב. אחר-כך צלחת גדולה מאוד של גולאש הונגארי עם רצועות בצל טרי בצד, ולצידה קערה גדולה של צ'יפס זהוב עם  קערית קטשטופ. הגולאש היה מתובל היטב ברוטב פפריקה אדום סמיך עם עלי דפנה וכל השאר, ואולם הבשר לא היה מאיכות אחידה ולא כל נגיסה היתה דומה לקודמתה. בינוני. אם כי אמיתי לעומת מה שמכנים במסעדות אחרות בשם גולאש. המנה היתה גדולה, ואת מחציתה ארזו לנו לקחת. לשתייה בתפריט נוספה כוס לימונדה. עליה הוספנו כוס קטנה של בירה שחורה מרפי'ס, הדומה קצת לבירה האירית גינס, וטעמה חריף – בתוספת 15 שקל, כאשר הכלל כאן הוא שעל כל כוס בירה, גם גדולה של 750 צ"ל, מקבלים עוד אחת חינם. כך ששתינו כוס לימונדה ושתי כוסות בירה במחיר של 72 שקל ואפילו לא נזקקנו לבקש מים קרים למרות צהרי היום החם מאוד.

* עסקית שנייה כללה סלט תפוחי אדמה קטנים כנ"ל. פעמיים בירה מרפי'ס כנ"ל, עם מיץ אשכוליות אדומות, הכלול בתפריט, וכן מנה גדולה של נקניקיות בשרניות ברוטב, והן ממולאות גם פתיתי גבינה צהובה, ועם צ'יפס וקערית קטשופ. 47 שקלים.

* עסקית שלישית כללה סלט ירקות ענק למנה ראשונה. המבורגר בלחמנייה עם כל התוספות וצ'יפס, וכן רצועת בייקון כתוספת (10 שקלים), מים מינראליים כלול, יחד 47 + 10שקלים = 57 שקלים. 

ס"ה 191 שקל + טיפ של 29 שקלים, 220 שקלים שהם כ-73 שקלים לארוחה.

פראג הקטנה. אלנבי 56 ת"א. טל. 1700506566.  מלצרית אחת יחידה ונחמדה וגם יעילה, רונה, שירתה לבדה את כל חלל המסעדה שהלך והתמלא בסועדים רבים, חלקם רוסים, רובם לא ישראלים, וכולם אוהבי בירה, שהיא המשקה המפאר את המסעדה, והיא זורמת בה כמים.

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

יהודה דרורי

המטרה הצבאית החשובה ביותר – קטאר

מה שנקרא "האביב הערבי" הוא למעשה קונספירציה איסלאמית קיצונית להשתלט על ארצות צפון אפריקה והמזרח התיכון, להפכן לחליפות איסלאמית הנשלטת ע"י חוקי השריעה. 

לכל הכנופיות הקיצוניות המוסלמיות הללו – אותה אג'נדה, אף שהן מופיעות ונלחמות תחת שמות שונים כגון: "האחים המוסלמים", אל קאידה, דאע"ש,ISIS,חמאס (!!). כנופיות אלו עשו את ההפיכה בטוניס, הפילו את מובאראכ במצרים, חיסלו את שלטון קדאפי בלוב, נלחמות כיום באסד בסוריה ובשיעים בעיראק, נלחמות בתימן, בניגריה ובסומליה, לפעמים מצליחות ולפעמים נכשלות, אולם הם אכזריות ביותר ומצוידות במיטב הנשק והציוד הצבאי.

"קודקוד הטרור"

מה שמניע את כל האלימות הרצחנית המוסלמית הזו הוא כסף רב המגיע ממקור אחד, מ"קודקוד הטרור", שמוציא מאות מיליוני דולרים בשנה לשכירי החרב ולנשק ולציוד; הקודקוד הזה פועל בגלוי וללא פחד מהיותו "יקיר ארצות הברית", שהוא גם יקיר הכלכלה העולמית – הכוונה היא לשיח' של קטאר. מסתבר שאנחנו מודעים לכך שהוא זה שמימן את המנהרות ברצועת עזה והוא התומך העיקרי בחמאס...!

השיח' הנבל הזה הוא מלך הטרור העולמי ועל כך גאוותו, ולמרבה הפלא, אף שמדינות כמו סעודיה ומצרים רואים בו אויב, אנחנו בישראל התעלמנו ממנו, ומתרומתו לפעילות החמאס.

וזה לא הכול – רק לאחרונה הופיעו בטלוויזיה הישראלית מומחי אבטחת מערכות, שהודיעו בבירור ש-70% מכל מלחמות הסייבר כיום נגד מערכות הביטחון והכלכלה בישראל – מוצאן מקטאר, ממומחים שהשיח' של קטאר אסף בכל העולם, מומחים למטרה זו –  להרוס את מדינת ישראל!

האם האחראים על ביטחוננו חושבים בזילזול שלא צריך להיות מודאגים מנסיכות דמיקולו כזו, שאין לה בכלל צבא? האם זו עוד התעלמות כמו מהמנהרות?

לרוצץ את ראש הנחש

כאמור, הטרוריסט הכי מסוכן בעולם הוא השיח' של קטאר, ודינו לכן – מוות! – יש לפיכך לדאוג לפגיעה בו, במשפחתו ובכלכלת מדינתו, כדי לפגוע על ידי כך במערכות הטרור באזורנו בכלל ובארצנו בפרט. נכון שבארצו מצוי הבסיס הימי הגדול ביותר של ארה"ב, אבל לא צריך לפגוע בבסיס הזה. יש לשיח' שדות גז נפיצים ביותר ומאגרי נפט השווים מיליארדים, ויש לפגוע בהם. רק לאחרונה השיח' שיחד את כלכלת ארה"ב ברכישת נשק וציוד צבאי בערך של למעלה מ-11 מיליארד דולר! למי הציוד הזה נועד? למה לקטאר, למדינה ללא אוייב, נחוץ הציוד הצבאי הזה אלא אם היא מתעתדת להעבירו לגורמי טרור בעולם הנאבקים בתרבות המערב ובישראל!?

מדינת ישראל הנועזת, עם "מוסד" מפואר ויחידות עילית בצבא, עם מזל"טים מתוחכמים, וחיל-אוויר השני הכי מודרני בעולם, ועם צוללות ועם טילים ארוכי טווח, וטילי-שיוט – הממסד הביטחוני הזה חייב למצוא בדחיפות את הדרכים "לרוצץ את ראש הנחש" – דרכים שתפגענה בקטאר בצורה משמעותית ובדיסקרטיות, כדי שיפסיקו שם לממן את הטרור האיסלאמי הקיצוני העולמי. יש להוציא מראשו של השיח' חלומות על "החליפות האיסלאמית" – ואולי לדאוג שבמקומו יגיע שליט חכם יותר שינצל את עודפי הכספים של ממלכתו לקידום רמת החיים הנמוכה של אוכלוסיות המוסלמים במזרח התיכון, ולא ליעד זאת לטרור ולרצח.

* * *

אהוד בן עזר

מסעותיי עם נשים

רומאן

הוצאת "ספרי מקור" 2014

פרק שנים-עשר

בחיפה בבוקר עם מלנכולי

עוד לפני שהיכו פטישים קטנים בפעמון של השעון המעורר, שכיוונה מלנכולי לאחת בלילה כדי שאתעורר בזמן להסעה למאפיית "אחדות", התעוררתי מתוך חלום לשמע צעקותיה של אישה. קמתי בשקט ויצאתי למרפסת. רק חלון אחד היה מואר בדירה בבית ממול. ובכל הבניין חושך. ונשמעו אנחות כשל מקרה אסון. תחילה חשבתי שאלה אנקות-ייחום של אישה, אבל היה משהו קורע-לב בצעקותיה, ממש כמו קינה, כאילו קרה אסון לילד שלה.

חשתי את זרועותיה של מֶלָנְכּוֹלִי חובקות אותי מאחור, חמימוֹת, וכתונת-הלילה הדקה, הקצרה, מרפרפת עליי כפלומת אפרוח. רועדת.

"אולי קרה אסון?" דאגתי, "יש שם בן חייל?"

"מה יש לך? זאתי צורחת כל לילה אפילו בתקופה שהיא מחורבנת."

 הקולות השתתקו. מבעד לחלון ראינו גבר ערום קם, ואחרי אישה ערומה, שניהם צעירים. שיחקו קצת זה בזה בעמידה, מבלי להוציא עוד קולות, ואחר-כך צנחו וכיבו את האור. זה היה די מגרה, מלנכולי התנשפה בעורפי. עמד לי. חשקתי בה מאוד.

"ככה זה גם אצלכם במשק, בלילות, חיימקה?" חיבקה אותי מאחוריי ושיחקה בְּמָה שֶׁמִלְפָנַי, שנתגדל ונתקשח.

"ועוד איך!" אמרתי, "גגות הצריפים עולים ויורדים מרוב צעקות! והנמרים, והתנים, וחתולי-הבר והאיילים והדורבנים והציפור טריסטמית, והצפע עין-גדי – כל שוכני מידבר יהודה מתאספים סביב לשמוע!"

"מסכן שלי," דיברה באצבעותיה אל האבר, "זה מה שאני אוהבת אצלך, שאתה תמיד יודע להצחיק ולא רק סתם כזה רציני וגדול אפילו שדיברת עם אלוהים בסנה הבוער בין הסלעים בעין-גדי. אבל אתה כבר צריך ללכת לעבודה, חיימקי, חתול-בר פראי מן המידבר, ולכן לא תוכל להיכנס אל אימא!"

פסיכית. אבל מה זה נחשקת. חשבתי שאני משתגע. נדף ממנה ריח תינוקות נקיים. בד דק כמשי וטרי. ניחוח תפנוקים. חזה ענוג ריפרף על גבי ככנפי פרפרים. בקושי הצלחתי להכניס את הזין למכנסיים ולהתלבש כדי לצאת לעבודה, ומלנכולי נישקה אותי כל הזמן ועזרה לי אפילו באבזמי הסנדלים ורק לפצות אותי שאני יוצא מגורה כל כך.

"כדאי לך למצוא [ששוב נשמע בהתפנקותה, למצוץ] איזו שרמוטה פתוחה בעיר התחתית כי אני לא נותנת עד שאתחתן! זה כלל קדוש אצלי, צוּצְקָלֶה, לַבֶּזֶרְפוּאָה שלי לא מכניס שום דבר עד שהמבוגר לא שובר את הכּוֹס החורבָּנית..."

השתדלתי שלא להסמיק, אפילו בחשכה, כדי שמלנכולי לא תגלה מה שזממתי לעשות. הכנתי כסף ונסעתי לחיפה לא רק ללמוד אפייה ולחפש אחריה – אלא בעקבות מה שסיפר לי בן-דודי עמנואל על הזונות בעיר התחתית. אבל עכשיו אני אאחר לעבודה אם אגש אליהן. עמנואל שירת בתקופת המנדט, לא לפני זמן רב, כנוטר במסגרת "משטרת היישובים העבריים" שנקראה "הנוטרוּת". הנוטרים צוידו ברובי קָרַבּין איטלקיים מהשלל של בנות-הברית במידבר המערבי בתקופת מלחמת העולם השנייה. המדים שלהם היו מכנסיים ובָּטְל-דְרֶס בריטיים, נעליים צבאיות בריטיות וכובעים אוסטרליים רחבי תיתורה, כשהצד השמאלי של השוליים מקופל למעלה ומעל נקודת החיבור – משולש עור בצבע כתום. הטנדר המבריק, הנשק החוקי הגלוי, המדים הבריטיים המצוחצחים ובפרט הכובע האוסטרלי – גרמו להם להיות די מבוקשים על-ידי בנות הסביבה.

בעיר התחתית גרו בתקופת המנדט בעיקר ערבים והיו בה בתי-זונות. ערב אחד, בשנת ארבעים ושבע, הגיע עמנואל בטנדר, עם שני חבריו הנוטרים, לאחד הרחובות הצרים שהיה חשוך במקצת, ומיד נערים אחדים הקיפו אותם והציעו:

"בִּידָק בֶּנִיק? פוּרְשָיֶה?"

שפירושו – אתה רוצה לזיין? או מִברשת? – מִברשת היתה "זיון לעניים" וזה עלה פחות כי התבצע ללא חדירה, הגבר מכניס את הזין בין רגלי הנקבה ומניע אותו קדימה ואחורה, מעלה ומטה, עד לשפיכה. תנועת גוף עגול ומוארך, שבקצהו שפעת שיער, הזכירה פעולת צביעה במברשת. וגם אצלנו בתנועה, ב"נוער העובד", היו אומרים: "היא הרשתה לי רק מברשת," או "עשָׂה לה מברשת," או "בחייִךְ, נעשה רק מברשת, לא יקרה לך כלום, אני מבטיח! אני כבר לא יכול יותר, הביצים שלי מתפוצצות..."

היינו משפריצים להן בין הרגליים (כמובן, רק מי שהיתה לו "חברה" שמרשה למזמז אותה, כי סתם אחת, שנותנת לכל אחד, לא היה אפשר למצוא בקלות) והן צוחקות בגלל הדגדוג בִּמבושיהן אבל די מהר משתתקות במבוכה כי הגירוי בכל זאת פעל והן קצת כנדהמות מהפירכוסים בּפּוּסִי: הייתכן שהן מגיעות לפורקנן ומרטיבות רק מִשִֹפְ-שָׁפְ-שׁוּף מברשת מול מברשת? – ליתר ביטחון היו מבקשות סימני נשיכה בצוואר או גם נושכות, שאלה היו אותות הצטיינות של החשק גם למען יראו אחרים וִיקָנֵאוּ.

דרך שער עץ כבד נכנסו הנוטרים לחצר מרוצפת, שבקצהָ הרחוק היה ממוקם הפתח של מבנה האבן. את הפתח סכך וילון עשוי שורות אנכיות של חרוזי זכוכית צבעוניים. החדר מאחורי הווילון היה מואר באור קלוש, אם בגלל הקמצנות בחשמל או מתוך תקווה שבאור דמדומים לא ניתן יהיה להבחין בקמטים שעל פני ה"נערות". ריהוט החדר הסתכם בשני שולחנות נמוכים ובשלל מזרנים מכוסי שטיח מסביב לאורך הקירות. על המזרונים ישבו כחמש נשים ערביות, פניהן מכוסות באיפור כבד ומרוחות ב"כַּחַל" מסביב לעיניים. כל ההסוואה הזו לא יכלה להסתיר שמה שהיה מונח לפני הנוטרים הצעירים לא היה בעיניהם אלא ערימה של זקנות בלות כבדות-משקל. אם למי מהם היה חשק – הרי זה ברח כלא היה.

הם הביטו זה בזה וללא אומר עשו "אחורה פְּנֵה" וברחו כל עוד נפשם בם, והפסיקו לרוץ רק כאשר הגיעו לטנדר שחנה במרחק רחובות אחדים מהבורדֶל, והסתלקו מהעיר התחתית.

כאשר התייצבתי מותש בשתיים בלילה השני במאפיית "אחדות" קידמו את פניי מחיאות כפיים. מסתבר שרק הבוקר הגיע מכתבו של מזכיר המשק, והם כבר חושבים על טיול לעין-גדי, בפסח כמובן! – בסיוע יוסף אלמוגי מזכיר מועצת פועלי חיפה ואבא חושי ראש העיר. ובעין-גדי – כל ממזר מלך! – זאת למדנו מנחילי המטיילים שהיו מציפים את המשק ומתחננים למים, לצל, ללחם ולמקומות לינה בחדרינו או בצריפי אכסניית הנוער.

ואני, הַפֶּתִי, כל הדרך למטה למפרץ מזדמזם בי, כי לא ויתרתי עדיין על החלום מהמאפייה בחושה של שבט א-רשאיידה בעין-גדי לזיין בחיפה זונה בכסף שחסכתי לשם כך וכמעט כבר לש את עצמי בנסיעה:

"אֵיךְ הָיינוּ מְבַלִּים! / עֵינֶיהָ כְּחֻלּוֹת כַּשָּׁמַיִם, / זוּג שָׁדֶיהָ כְּגַלִּים, שְׁנֵי שִׁיבֶּר וּשְׁלִישׁ יַרְכָּתַיִם! / אַח, אֵיזֶה לַיְלָה! לַיְלָה, לַיְלָה, לַיְלָה, לַה / יֵשׁ בְּחַיְפָה חֲתִיכָה / הִיא גָּרָה בִּרְחוֹב פָּנוֹרָמָה, / אֶת הַלֵּב הִיא מַרְתִּיחָה / גַּם פֹּה בַּנָּמָל שֶׁל פָּנָּמָה – "

חסכו ממני את מקצת עבודות השוּליוּת וקירבו אותי אל שולחן הבצק והרשו לי לנסות כוחי בַּלַּיִש כמו שמניחים לילד לשחק לצד המבוגרים. לאפות לא לימדו אותי אבל לדבֵּר תוך כדי עבודה, זאת עשו, ועוד איך!

המאפייה הקואופרטיבית "אחדות" אכן שכנה תחילה ברחוב השומר שלושים ושבע. מייסדי הקואופרטיב היו שישה חברים שגרו עם משפחותיהם בשתי הקומות העליונות בבניין, ובנו את המאפייה בקומת הקרקע. בהתחלה עבדו רק החברים. לא היו פועלים אחרים. אחר-כך הצטרפו עוד חברים לקואופרטיב וגם עובדים שכירים אחדים.

מלוש גדול הופעל ידנית ורק מאוחר יותר בחשמל. את שקי הקמח היו סוחבים בידיים אל המלוש וכך את הסוכר, המלח, השמרים. כל החומרים הוכנסו בזה אחר זה ידנית. לאחר שהבצק תפח, היו שוקלים את חתיכות בצק לפי גודל ומשקל קבוע, לשׁים בידיים את הלחמים או קולעים את החלות, מניחים על המרדה המקומח ומכניסים לתנור הלוהט, שהיה מוסק בקוביות גדולות של פחם ורק מאוחר יותר עברו לסולר.

מדוע לא נשארו ברחוב השומר שלושים ושבע?

בניין המאפייה שימש סליק ומרכז של ה"הגנה" אך בחורף 1948, בטרם נפלה חיפה כולה בידינו, צלפים מסימטה בשכונה הערבית הסמוכה ירו לעבר רחוב השומר ולא איפשרו לחצות את הכביש. הוקמו חומות של בלוקים ושל שקי חול, אבל הירי המסוכן נמשך. לוחמי  ה"הגנה" התמקמו בעמדות שבבניין המאפייה ברחוב השומר. בדירות היו חרכי-ירי, והמשפחות עקרו לקרובי-משפחה שגרו באזורים אחרים בהדר-הכרמל.

ב"הגנה" החליטו לפוצץ את הבתים, שמהם ירו הצלפים הערביים. הכינו מכונית נפץ וניסו לעבור איתה את הרחוב לכיוון השכונה הערבית. הבית ברחוב השומר 37, שבו שכנה המאפייה, היה הלפני-אחרון בשורת הבתים ברחוב, שגבל בבתי הערבים. המכונית עמוסת חומרי הנפץ הסתבכה בגדר-תיל ונעצרה סמוך למאפייה, ולא הצליחו לשחרר אותה. היא התפוצצה ליד המאפייה במקום שתתפוצץ בשכונה הערבית שבהמשך הרחוב, סמוך לגשר ואדי רושמייה. בפיצוץ נפגע קשה הבית וחלקו נהרס. הנזק היה רציני. חברי הקואופרטיב עברו לעבוד במאפיית "אחוזה", (לימים פינת רחוב הנטקה-הדסה ליד המגרש של מוסך אגד, ולימים "מרכז חורב"). עובדי "אחוזה" אפו ביום ועובדי "אחדות" אפו בלילה.

אחרי שחרור חיפה, בערב פסח 1948, הסתבר שלא כדאי כבר לשקם את המאפייה, והקימו את המאפייה ברחוב העמלים תשע במפרץ. חברי הקואופרטיב לא חזרו לגור ברחוב השומר. הם שיפצו את הדירות והשכירו אותן.

לפנות-בוקר נפרדנו בשלום ועליתי בטנדר להדר הכרמל עם שני כיכרות לחם טרי וחם כשבאוזניי מהדהדים הדברים שאמר לי ברוח טובה מזכיר הקואופרטיב, שהיה עומד ולש את הבצק עם כל חבריו ופועליהם.

"אל תחשוב שיש לך כבר ביד מקצוע של אופה. להיות אופה זאת מומחיות גדולה וצריך ניסיון של שנים. מה שאתה עושה בקיבוץ עם הבצק בתבניות-הפח זה כמו משחק ילדים. בשום מאפייה רצינית בעיר לא יקבלו אותך וגם לא באיגוד המקצועי שלנו, רק אם תעבוד שנה-שנתיים בלישה. אבל תשמע לי, אתה בחור צעיר חיימקה ויש לך ראש טוב על הכתפיים, למה לך להיות אופה? זה מקצוע שלא יימשך עוד הרבה שנים כי בקרוב המכונות תעשינה את הכול! אז שיהיה לך בהצלחה חיימקה, תלך לאוניברסיטה! הכי טוב תלמד רפואה כי אז תהיה לנו, לח'תיארים מ'אחדות' שלשנו כל שנותינו בצק – פרוטקציה אצלך בבית-החולים!"

כאשר הגעתי לבית של משפחת ג-ץ (בכוונה אני מסווה אם גרו בבית פרטי או בבית-דירות גבוה), מלנכולי ישנה עדיין ולא רציתי להפריע לה. היה לי המפתח שנתנה לי אתמול. נכנסתי בחשאי כגנב. הנחתי את הכיכרות במיטבח, התקלחתי בשקט ונכנסתי לחדרה לישון לצידה. חשבתי שתתעורר מגעגועיה אליי אבל היא היתה שקועה בשינה בריאה, עמוקה, וחיוך מלאכי זורח על פניה. שערותיה הזהובות היו פזורות סביבה על הכר הלבן כמו הילה. השחלתי עצמי בשקט מאחוריה, מחזיק קלות בשדיה מבעד לכתונת הבייבי דול הדקה שפרושה עליה כפעמון, והאבר שלי מצא לו שקע מבעד למכנסי הבייבי דול הדקים והתְפוחים שכיסו על עגבותיה הקטנות. חיבקתי אותה ונרדמתי בידיעה ברורה שכאשר השעון יצלצל והיא תתעורר, אולי אפילו קודם, היא תעיר גם אותי כדי להיפרד ממני, ובינתיים שקעתי עייף בשינה עמוקה כשאני חולם שאתעורר תקוע בה קצת, ועוד קצת, שבד המשי התחתון מוסט ואני מחליק לתוכה בקלות  את הנמר המידברי שלי ומתרוקן בה כאילו מעודה היא לא היתה בתולה וכל אותה עת אני לא יודע אם אני חולם שאני בועל או שהחדירה מתרחשת באמת.

ואכן אחרי שעה קלה התעוררתי רטוב ונודף ריח זרע ועדיין חובק בזרועותיי את הבּוּנְבּוֹנֶת הקטנה מאחור והיא שרה לי בשקט בקול רווי חמדה ומתיקות, כחולמת עדיין:

"חוּשִׁי יָלְדָה (במלעיל) חוּשִׁי

ממני אל תַחְשׁוּשִׁי

בַּעיר של אבא חוּשִׁי

תקעתי לך בטוּשִׁיק..."

ופתאום התעוררה: "הי! מה הרטבת אותי כל-כך!"

"אני מצטער," אמרתי, "כנראה השפרצתי בחלום."

"בטוח שלא הכנסת לי לפוסי?"

"בטח שלא. הלא את בתולה ואין שום סימנים של דם!"

"כי אני מרגישה שגם אצלי נוזל."

"זה רק השפיך מבחוץ. הַפוּרְשָׁיֶה."

"מה זה? באידיש?"

"לא, בערבית, מברשת. אני חושב שבחלום עשיתי לך מברשת."

"תגיד, מה זה מברשת... יַה, אני מאחרת, ובגללך עוד מוכרחה לרוץ להתקלח לפני בית הספר..." קפצה מהמיטה לחדר-האמבטיה, "תכין לי בבקשה סנדוויץ וכוס קקאו, בֶּזֶרְפוּאָה שכמוך..." ביקשה. "ואוי ואבוי לך אם באמת זיינת אותי כשישנתי והכנסת אותי להריון..."

"מה פתאום... זה היה קרי, קְרִי לילה..."

"תפסיק לעשות צחוק. פוּרְשָיֶה... קְרִי... מה קרה לך הקרקור הזה?"

"את יודעת שהשֵׁדוֹת הערומות באות לאדם בחלום ויושבות עליו ומגרות אותו ומתעברות מהקרי לילה שלו, ואת יודעת שמהשפיך הזה נולדים השדים שככה הזדווגה לילית אֵם השדים עם אדם הראשון ונולדו אשמדאי וסמאל, וחוץ מזה הלא את בתולה..."

לא היה אפשר לשמוע את תשובתה ברעש הטוש במקלחת. עמדה שם אפופה אדים. רציתי להמשיך להסתכל בה כדי לחרות אותה בזיכרוני כי עוד רגעים אחדים תלך לבית-הספר והיום אני נוסע חזרה למשק, אך היא האיצה בי להכין לה את הסנדוויץ' והבטיחה לבוא ערומה למיטבח אחרי המקלחת. "כדי שעוד תספיק לנשק לי את הפוסי ולבקש ממנו סליחה שהרטבת אותו!"

שטפתי את הזין בעמידה בכיור והברשתי את שיניי במברשת שהבאתי בתרמיל מהמשק.

"תן לי את המברשת שלי עם משחה!" ציוותה עליי.

מילאתי אחר בקשתה וחשבתי שתבקש ממני לצחצח לה, כמו בפעולות אינטימיות קודמות שעליהן התעקשה, אבל היא קירבה את המברשת לערוותה והחלה לשפשף בה שַׁפְשוֹף והעֲמֵק.

"השתגעת? מה זה, יש לך שיניים שם? ממתי מצחצחים במשחת שיניים את הקוּס?"

"צוּצְקֶלֶה, שיניים לא," אמרה בהיסטריה קלה כשהיא מחזיקה בידית ומכניסה את המברשת עם המשחה עמוק לתוכה, "אבל אולי ספרמטוזואִימִים שלך ממשיכים לחיות ביער של פוסי גם אחרי השפיך ונזלגים אִיחְס פנימה להכניס את פוסי להריון! ואני לא רוצה להתחתן לפני החתונה שזאת אומרת להיכנס להריון לפני... ותפסיק [צרחה] לשטוף לך שם בפה עם הפוּרְשָיֶה ותלך לעשות לי סנדוויץ', עם ביצה קשה בפלחים..."

מלנכולי נכנסה למיטבח לבושה במדים של בית-הספר ה"ריאלי", עם ילקוט, פניה ניראו מבוגרות לפתע כאילו היכו אותה בפטיש על הראש. נדמה לי שבכתה. התאכזבתי שלא אראה אותה במערומיה, כמו שהבטיחה. קשה לה להיפרד ממני. היא מאוהבת בי. עוד שנה-שנתיים היא תהיה אישתי. אביא אותה אליי לעין-גדי. לא איכפת לי שכולם יקנאו. ממילא יבואו גרעינים צעירים יותר של "הנוער העובד" להשלים אותנו, ותהיינה עוד בחורות יפות בגילה, "בשר חדש," כמו שאומרים בנח"ל.

הכנתי בתשומת-לב את הסנדוויץ' מהלחם הטרי שהבאתי ממאפיית "אחדות" ועטפתי בנייר פרגמנט. מלנכולי שתתה את הקקאו, נטלה את הסנדוויץ', נשקה לי חטופות על מצחי, פרצה בבכי וברחה כשהיא לוחשת: "אל תרוץ אחריי, אל תרוץ אחריי, אני כבר לא אוהבת אותך וכבר גם מאחרת!"

לא הבנתי אותה. הייתי גם בטוח שעוד רבות אראה אותה בחיי.

לא ידעתי מה לעשות. לחטוף עוד שעה-שעתיים שינה לאחר ליל-עבודה ואז לצאת לדרך דרומה, תל-אביב, באר-שבע, סדום, עין-גדי. בטח אצטרך לישון לילה באכסניה בסדום. אולי לעבור בדרך מחיפה לתל-אביב במושבה ולהשאיר גם להוריי מתנה של כיכר לחם "אחדות". לא שהיו נזקקים לכך אלא רק מתוך גאווה, שיאכלו ממאפה-ידיי.

ואולי לעצור בתל-אביב ולגשת למערכת עיתון "הארץ" ברחוב מזא"ה 56 ולמסור לידי העורך הספרותי ד"ר יעקב הורוביץ את שני שירי האופה האותנטיים שלי? – שהראשון מתחיל במילים: "הֲבִי נַעֲרָה כִּכָּר אֶל הַתַּנּוּר / אֶת הָאוֹפֶה חַבְּקִי כִּי עַז כֹּחוֹ בַּלֶּחֶם." והשני: "וְשׁוּב נִצָּב אֶל שֻׁלְחָנוֹ אוֹפֶה / הוֹפֵךְ הוּא בִּקְסָמָיו עִסַּת בָּצֵק לְלֶחֶם."

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* תיקון לאורי הייטנר במדורו "ביד הלשון": השאלה אם היה נכון לומר "חמך" או "חמיך" שגויה במקורה. רפי ולדן הוא חתנו של פרס, ופרס הוא חותנו (ולא חמיו). חם וחמות הם הורי החתן ביחס לכלתם. חותן וחותנת הם הורי הכלה בהתייחס לחתנם. זאת למדתי מפי מורי הנערץ אלישע שפי ז"ל, וסימנו: יתרו חותן משה. זו טעות נפוצה בין רבים וטובים, כגון: אסתר וורצל-שטרייט ז"ל (מורתי לספרות), מאיר שלו ואחרים, כך שאורי נמצא בחברה טובה ואני נהנה לקרוא את שפע הערותיו.

אסא בר-לב

* לסופר הנידח, שלום רב, אני מאוד מעריך את יהודה דרורי בזכות מאמריו, אך הפעם אני נאלץ להסכים רק עם מחצית מהצהרתו. לדעתי "אובמה אינו טיפש אך ג'ון קרי הוא אידיוט". מר דרורי יוצא מתוך ההנחה הטבעית שאובמה אמור לקבל החלטות לקידום האינטרסים האמריקאיים – ומה אם האיש אינו פועל כך וכל עניינו הוא לקדם בראש וראשונה את האינטרסים של האומה המוסלמית ובעיקר את אלו של האחים המוסלמים?

מי שזוכר את תוכן נאום ההשבעה הראשון שלו אינו יכול לשכוח את דבריו בקשר לתרומה של האסלם לעולם. אם מסתכלים על מעשיו מזווית ראייה זו, "טיפשותו" היא רק כסות מסכה לסילוק הדיקטטורים הערביים החילוניים ולתמיכה בחיזוק כוחו של האסלאם בעולם.

אלכס לכיש

* הזדמנו לשתי תערוכות במוזיאון תל אביב לאמנות. האחת של הישראלי דוד ניפו בסגנון צילומי, השנייה, לפני סגירה, של הברזילאי ויק מוניס, בסימן הדפסי ענק צבעוניים-בעיקר על רקע פסולת ססגונית. לא התפעלנו מזו וגם לא מזו. ציורים ללא נשמה וללא רגש. העיקר הוא הביצוע הטכני. הפריט הבולט ביותר בתערוכתו של ניפו הוא דיוקנו הקלאסי של רוני-רונלד פורר, במעיל פרווה שעיר בסגנון אצילים מתקופת הרנסאנס, תמונה שאותה פגשנו כבר במוזיאון באחד הביקורים הקודמים באולם המוקדש לדיוקנאות קלאסיים, בתור בדיחה. הבעת הפנים של פורר דווקא מעניינת מאוד, ובתור שעשוע על אמנות העבר, התמונה תישאר אולי גם שנים רבות קדימה. ניכר שהבחור פורר אוהב מאוד את עצמו וכך גם יתקבע לנצח.

* ברוך תירוש: לאהוד, שלום וברכה נרגשת לשלום חיילינו ומתיישבינו! – הצחיקה אותנו הפיסקה ב"ממקורות הש"י" בחב"ע 965 – "בימי מלחמה אלה, כאשר עובדי רשות השידור, ברדיו ובטלוויזיה, מוכיחים מעל ומעבר את מסירותם, את כישרונם וגם את סיכון חייהם ברצף שידורים מדהים באיכותו – לא היה יכול להיות דבר מטונף יותר – בתור הכרת תודה להם, מאשר אישור הכנסת אתמול לסגירת רשות השידור ולביטול האגרה שבזכותה שמרה הרשות על עצמאותה."

מכיוון שאותה להקה עצומה של עובדי המדינה התמקדו בחשיפת מחדליה, להבנתם, ובמקום לדווח על המתרחש בחזיתות וברחבי הארץ, הם הביעו בלי הרף את דעותיהם השליליות ללא שחר, ובניגוד למדיניות מעסיקיהם הנבחרים.

יחד עם יוסי ביילין ועמיתיו לערעור האמונה בצדקת הדרך – הם לא הרפו, ומראש ובמהלך הלחימה, התמידו בהטפה למתינות ולמו"מ עם החמאס, ובנבואות נכאים אודות עויינות עתידה של ממשלי המערב לישראל.

הם היו מגוחכים בכל ימי הלחימה בדיווחיהם שלא היה בהם ממש, וכאילו ששמעו זאת מתוך דיוני הקבינט והמטכ"ל. הם העלו לשידורים פרשנים שליליים, ובאחד מהשידורים המרכזיים דיברו קרוב לשעה על הנטייה של הקבינט וראשי הצבא להשיג 'שביתת נשק', כאשר ברור היה שממשיכים בלחימה.

בדברי הסיום, חזרה המנחה, הנבונה בדרך כלל, על הנ"ל, וממש בדקה האחרונה היא חזרה שש פעמים על צמד המילים: 'הפסקת אש'. קשה לומר זאת אבל כתבתי ליוסי ביילין ולעמיתיו בתקשורת כי בחתירתם הם מאששים את סיוטו של נתן אלתרמן בטורו, לגבי מגמת השטן להקהות את מוחות הציבור, והם מזכירים בכך את פעילות אנשי האו האו בבריטניה ומקביליהם בארה"ב, שהטיפו למתינות ולהענקת 'ויתורים כואבים' להיטלר ולהירוהיטו.

אהוד: ברוך תירוש, לדעתי אתה טועה ומטעה.

* שלום אהוד, על שלושה דברים, כולם מלפני כאלפיים וחמש מאות שנים, עומדת תרבות המערב: המדע היווני, הארגון הרומאי, והמוסר היהודי. כעת יוון הפכה לארץ של חנוונים פושטי יד ורגל, יורשתה של רומא, ארה"ב,  עוד מעט נכנעת לגלי הברברים מדרום, ורק אנחנו בשלנו עם המוסר וקדושת החיים. היינו ראשונים ונותרנו אחרונים.

ועוד: ראיתי כרגע כותרת ב"הארץ": "תל אביב רצתה להיות ברלין וגילתה שהיא עזה" – באמת? בירת היונקרים עם האנטישמיות והמיליטריזם, שגררו את העולם לשתי מלחמות עולם במאה שנים וגרמו לטבח של עשרות מיליונים, זה מה שתל אביב רוצה להיות? ייתכן שבהיבט היסטורי עדיף עזה. אך אין גבול לטמטום.

בתקווה שנחזור לשפיות,

ברוך פלטנר

זאת ועוד: כבן של היסטוריון, נראה לי שביבי קרא את ספרו של יוליוס קיסר "מלחמותיי בגליום" (תרגום שלי, ואם יש תרגום מוצלח יותר לעברית, עמך הסליחה). בכל מקרה, הוא ניהל את המערכה בעזה בדיוק לפי המתכון היוליאני לניצחון על אוייב אכזר ועיקש שלו יתרונות בשטח תוך כדי ניצול כוח צבאי עדיף ובריתות אזוריות.

סבורני שביבי הוא הראשון שהפעיל שיטת לוחמה זו באזורנו, וגם בעולם כולו מזה שנות דור ויותר. הוא לא ניסה להפוך את החמאס לדמוקרטיה ואת עזה לסינגפור,  וגם לא התחשב במדינות שאין להם השפעה כמו מדינות אירופה, או כאלה שמנהיגיהן שוטמים אותנו כגון ארה"ב. הוא בנה בריתות אזוריות חזקות עם מדינות בעלות השפעה רבה ואינטרסים משותף כגון מצרים וסעודיה, והוא הפעיל כוח צבאי מוחץ כדי להשיג מטרות צבאיות ברורות וניתנות למדידה בתווך הקצר.

אם נמשיך כך – ננצח.

* לפני שלושים שנה ערכנו את אלבום נחום גוטמן (1984) שיצא לאור בהוצאת "מסדה" ובשנים האחרונות ממשיך להידפס ולצאת לאור בהוצאת מודן, ואף לרוסית תורגם. זה הספר היחיד שלנו שעדיין נמצא בחלק מחנויות הספרים, וממשיך להימכר בכמה מאות עותקים מדי שנה, אולי משום שאין בו פורנוגרפיה וגם לא אלמנטים א-מוסריים.

* נרי ליבנה: "זהירות: המלחמה מזיקה לבריאות!" – מכל צד שלא מסתכלים על זה, מדובר באיוולת יוצאת דופן. אני משוכנעת שכל חייל בעזה וכל הורה של חייל כזה יחתום מרצון על ההסכם שלפיו יחלה אולי בעוד 30, 40, או 50 שנה במחלה הקשורה לעישון בתמורה להבטחה שייצא בחיים מעזה עכשיו, מה גם שאף אחד לא ימנע מאותם חיילים להיגמל מעישון לאחר תום שירותם הצבאי. אבל בלי לחץ, בטח לא עכשיו. לא זה הזמן לעבור לתחליפי ניקוטין בתוספת דיקור באוזן. אין בעזה מקומות מוגנים מספיק שבהם יוכלו החיילים להתאסף לסדנת גמילה בת שש שעות אצל אלן קאר או חבריו. אני רק מנסה לדמיין לעצמי איך ייראה תרגיל הדמיון המודרך שבתום הסדנה, זה הפותח במילים, "אנחנו עוצמים עיניים עכשיו, מרפים את כל האיברים וחושבים על מקום רגוע ושלו שהיינו בו." אני גם מתקשה לראות את אברהמסון ממכון אברהמסון גומל מעישון באמצעות קריסטלים וגלי יונים חיוביים או משהו, את כל המעשנים שבקרב הלוחמים ובאותה הזדמנות גם גומל אותם מגלוטן ומסוכר.

אם משרד הבריאות דואג כל כך לבריאות הלוחמים, האם לא יהיה זה מן הראוי לגלות גישה הוליסטית לבריאותם? יש לגמול אותם גם מן הבמבה והמצופה (פחמימות ריקות!), הבורקסים (שומן טראנס), בשר אדום (עלול להעלות את הכולסטרול הרע), מוצרי חלב (אולי הם רגישים ללקטוז?), ובעיקר יש לדאוג לכך שיישנו לפחות שמונה שעות בלילה (פרק הזמן המומלץ לבני 18–20) ושלא ישכחו לעשות גם תרגילי מתיחות כי פעילות קרבית אינטנסיבית עלולה לגרום לכיווץ שרירים, ומדי יום ייקחו לעצמם רבע שעה למדיטציה או לתרגילי הרפייה כלשהם, כי הרי המתח שבו הם נתונים עלול להעלות להם את לחץ הדם. ["מוסף הארץ", 1.8.14].

* תודה רבה לראש הממשלה, לשר הביטחון ולרמטכ"ל – אתם מנהלים את מלחמת צוק איתן ללא הדלפות ויריבויות אשר להן הורגלנו בשנים האחרונות. ללא פוליטיקה מלוכלכת, ללא בריחה מאחריות, ללא השמצות ולכלוכים, ללא עיתונאים מדליפים וסכסכנים. לכן תחזקנה ידיכם. יצרתם רמה חדשה של התנהלות שלטונית בישראל. כך צריך להיות! וזאת חרף המחיר הכבד המתבטא בהרוגים ובפצועים שלנו – אשר עם צאתנו מהרצועה יש לקוות כי יילך ויפחת, וכי עיקר המלחמה ייעשה בכתישה מהאוויר, הים והארטילריה.

* משעשע מאוד, ממצרים:

https://www.youtube.com/watch?v=-xksPAIehOQ&app=desktop

* בעקבות "שביל קליפות התפוזים", סיור ברחובות תל-אביב הקטנה עם שולה וידריך. חזרו איתנו לימיה הראשונים של תל-אביב, בסיור בעקבות ספרו האהוב של נחום גוטמן. נטייל בקומץ הרחובות של תל-אביב הקטנה במקומות המוזכרים בספר וניזכר כיצד נסחף גוטמן להרפתקה ויצא ממנה בריא ושלם. במבט לאחור, נשאל מה בין הסיפור הבלשי למציאות ההיסטורית. בסוף הסיור נבקר במוזיאון נחום גוטמן היפהפה שבשכונת נווה צדק, בו מוצגים כמה מן האיורים המקוריים לספר. יום שישי 8.8 בשעה 10:00. בהרשמה מראש – בטלפון מיספר 03-5161970 שלוחה 0

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,628 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה עשירית למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-80 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של העדות על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל