גיליון מס' 967 מורחב בגלל המצב

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י"א באב תשע"ד, 7 באוגוסט 2014

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: לָמָּה רַק בִּשְעוֹת חֵרוּם? // מכתב מאחמד, בן של חבר מעזה, יולי 2014. // עמוס אריכא: איוולת [ועוד]. // אורי הייטנר: 1. ניצחון הרוח הישראלית. 2. צרור הערות 6.8.14. // שנות ילדותי היפות ביותר, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // ירדן בן חורין: מעט מחשבות בעקבות המצב. // משה גרנות: עוד על "צוק איתן". // תשעה שירים ל"חדשות בן עזר" מאת אילן בושם. // שני סיפורים שֶׁרצים ברשת. // יצחק שויגר: חברים לשכול. // יהודה דרורי: לסגור מסגדים ולאסור מטיפים! // אהוד בן עזר: כיסא הנוח של סבי יהודה רַאבּ במוזיאון פתח תקווה עם המוט שעליו הרכבתי את רות לומפ. // ראובן שהם: אחרי שהם כבר נפרדו מהדרום. // ברוך פלטנר: 1. מצגת הנשים המקוננות של החמאס. 2. האופי התנ"כי של המלחמה בעזה. // מדריך קצר על דאע"ש, נכתב ונשלח על-ידי אדם המתמחה בנושא ועוסק בו יום יום במסגרת עבודתו הביטחונית. [ציטוט]. // ד"ר גיא בכור: החזרה אל המאה השביעית, והאיום על העולם. [ציטוט]. // אלי מייזליש: ישראל – אכן מעצמה. // משה כהן: הנדון: אנחנו קצבים? // דרור אֵידָר: תרבות של מוות. [ציטוט]. // מכתב למוחמד דף, רץ באינטרנט. // צבי י' כסה: תובנות של דפיטיזם חסר שחר. // יוֹאֵל נֵץ: דִּילֶמָה. // יעקב זמיר: עזבתי את עיתון "הארץ". // אברהם בנמלך: חליאה לאללה. // אהוד בן עזר: מסעותיי עם נשים, פרק שלושה-עשר: עדיין בחיפה עם הרומנייה וְיוֹלֶטָה והחוקן. אני נזכר באִילוֹנָה. חלק ראשון של הפרק. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

לָמָּה רַק בִּשְעוֹת חֵרוּם?

לָמָּה רַק בִּשְעוֹת חֵרוּם דּוֹלִים אֲנַחְנוּ פֶּתַע

מִנִּבְכֵי הָאֵתוֹס הַשִּבְטִי שֶל עַם עַתִּיק

סוֹלִידָרִיּוּת שֶכְּבָר חָשַשְנוּ שֶהִיא מֵתָה

בֵּין דָּתִי לְחִלּוֹנִי, בֵּין greener לְוָתִיק?

לָמָּה רַק בִּשְעוֹת חֵרוּם, כְּשֶהָאוֹיֵב בַּשַּעַר

וְהַכֹּל מוּטָל בְּכַף-הַקֶּלַע, בְּלִי לַחְמֹל,

מִתְגַּבֵּר בָּנוּ אִינְסְטִינְקְט שֶל הִתְעָלוּת עַל פַּעַר

הַקְּטָבִים הַמַּפְרִידִים כָּאן בֵּין יָמִין לִשְׂמֹאל?

לָמָּה רַק בִּשְעוֹת חֵרוּם וַחֲרָדָה וּפַחַד

כְּמוֹ מֵאֲלֵיהֶם עוֹלִים אֶצְלֵנוּ מֵחֶבְיוֹן

נַחְשוֹלִים אֶמְפַּתִיִּים שֶל חֹם תְּחוּשַת הַיַּחַד

חֵרֶף הַהֶבְדֵּל בֵּין אִיש אָמִיד לְאִיש אֶבְיוֹן?

לָמָּה רַק בִּשְעוֹת חֵרוּם, כְּשֶדְּאָגָה פּוֹשֶטֶת

וְהַכֹּל לְיֵצֶר קִיּוּמֵנוּ מְנֻקָּז

שֶפַע הָרָצוֹן הַטּוֹב שוֹלֵחַ יָד מוּשֶטֶת

שֶכֻּלָּהּ גִשּוּר בֵּין פֵּרִיפֶרְיָה לְמֶרְכָּז?

לָמָּה רַק בִּשְעוֹת חֵרוּם, בֵּין גְּרָאדִים וְקָסָאמִים

כֹּה טוֹבִים אֲנַחְנוּ זֶה לָזֶה, כִּמְפֻלָּחִים

בְּמִין זֶרֶם-חִלּוּפִין, בְּלִי סְיָג וּבְלִי חַסָּם, עִם

כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל שֶבּוֹ כֻּלָּם פִּתְאֹם אַחִים?

וּמַדּוּעַ כָּל פַּעַם שֶיֵּש לָהּ לָאָרֶץ הַזֹּאת הֲפוּגָה מֵאוֹיְבֶיהָ

הִיא נִזְרֶקֶת מִיָּד לְזִירָה שֶל מִלְחֶמֶת-אַחִים וּמָדוֹן וְאֵיבָה 

וּמֵאֶרֶץ חֶמְדַּת הָאָבוֹת הִיא הוֹפֶכֶת לְאֶרֶץ אוֹכֶלֶת יוֹשְבֶיהָ 

שֶיּוֹשְבֶיהָ אוֹכְלִים זֶה אֶת זֶה מִיזַנְטְרוֹפִּית מַמָּש עַד קִלְקוּל הַקֵּבָה?

וּמַדּוּע אִם כָּל מַדְעָנֵינוּ יוֹדְעִים כְּבָר אֶת חֹק שִמּוּרוֹ שֶל הַחֹמֶר

וְכַנָּ"ל גַּם אֶת חֹק שִמּוּרָהּ שֶל אֶנֶרְגִּיָּה, אֵין בָּנוּ מִי שֶיַּפְעִיל

עַל חַיֵּינוּ אֶת חֹק שִמּוּרָהּ שֶל אוֹתָהּ סוֹלִידָרִיּוּת-עַם, אוֹתוֹ חֹם עֵר

גַּם בִּזְמַן שֶשּוּם פָאגֶ'ר אֵינוֹ מִתְנַכֵּל אֶת חַיֵּינוּ בְּ"בּוּם" לְהַרְעִיל?

זֶה לֹא אוֹמֵר בְּשוּם פָּנִים שֶיֵּש סוֹפְסוֹף לִשְכֹּחַ

כָּל הֶבְדֵּלֵי אִידֵאוֹלוֹגְיָה מוּל פַּצְמָ"ר מֻנְחָת

אַךְ אֵין סָפֵק שֶזְּמַן חֵרוּם מַזְכִּיר לָנוּ בְּכוֹחַ

כִּי חֵרֶף כָּל הֶבְדֵּל כֻּלָּנוּ בְּסִירָה אַחַת.

וְזֶה וַדַּאי אֵינוֹ אוֹמֵר שֶיֵּש לִמְחֹק מִלּוּחַ- 

לִבֵּנוּ אֶת הַמַּאֲבָק לְצֶדֶק חֶבְרָתִי

אַךְ לֹא לִסְדֹק שוּם שֻתָּפוּת-גּוֹרָל כִּי זוֹ, הָרוּחַ,

נִשְקֵנוּ הַסּוֹדִי הִיא שֶשּוּם יַעַד לֹא יַחְטִיא.

וְגַם כְּשֶבִּגְבוּלֵנוּ מַשְׂטֵמַת-עִוְעִים פּוֹרֶצֶת

וְרֶשַע צְמֵא-דָמִים שוֹאֵף יוֹם-יוֹם כִּי נִכָּחֵד

עֲדַיִן, בְּחֶשְבּוֹן סוֹפִי, עֻבְדָּה הִיא כִּי בְּעֶצֶם

עַל כָּל מָה שֶמַּפְרִיד בֵּינֵינוּ רָב הַמְּאַחֵד.

אֲנִי יוֹדֵעַ שֶאֲנִי אוּלַי תָּמִים לְאַלְלַהּ

וְשֶנּוֹרָא נָאִיבִי הוּא עַל כָּךְ לְהִתְעַקֵּש

אַךְ אִם מַקְשִיב גַּם לַתְּמִימִים אוֹתוֹ בִּיג בּוֹס, לְמַעְלָה

אָז זֶה מָה שֶאֲנִי מִמֶּנּוּ חֶרֶש מְבַקֵּש:

שֶגַּם אִם אֵין כְּרִיזוֹת "צֶבַע אָדֹם" נִהְיֶה אַחִים פֹּה

וְזֶה לָזֶה יוֹתֵר אֱנוֹשִיִּים לַעֲזָאזֵל

כִּי לַחָמָאס יֵש חַאפְלָה כְּשֶאֲנַחְנוּ מִתְכַּסְּחִים פֹּה

וְחֹסֶן לְאֻמִּי גַם הוּא כָּאן מִין כִּפַּת-בַּרְזֶל.

וּכְפִי שֶמִּתְנַכְּלֵינוּ תֻסְכְּלוּ מִזֶּה שְבוּעַיִם

מִמַּחַץ כִּשְלוֹנָם לִכְפּוֹת עָלֵינוּ אֶת גּוֹרַל

שְבוּרֵי-הָרוּח וּבִמְקוֹם שֶכָּאן נָרִים יָדַיִם

הֵרַמְנוּ – וְעוֹדֶנּוּ מְרִימִים – אֶת הַמּוֹרָל

וְכָל אוֹתָן חַיּוֹת-אָדָם מִתְפּוֹצְצוֹת מִכַּעַס

לְנֹכַח קְשִי-עָרְפּוֹ שֶל עַם מֻפְלָא זֶה מוּל אוֹיְבָיו

כָּךְ הַתָּמִים לְאַלְלַהּ, הַנָּאִיבִי הַזֶּה, בָּא אָז

לִידֵי שִלּוּחַ תְּפִלָּתוֹ כְּמִין מַזְלָ"ט מִלְּבַב

כָּל אוֹהֲבֶיהָ שֶל אֻמָּה פַנְטַסְטִית זֹאת, כָּל אֵלֶּה

הַמֻּקְסָמִים מִכּוֹחַ שְׂרִידוּתָהּ הַכֹּל-יָכוֹל

בְּמִין מִשְאֶלֶת-תָּם שֶאוֹתוֹ נֵס וְאוֹתוֹ פֶּלֶא

יִתְּנוּ שִדּוּר חוֹזֵר פֹּה גַם בִּסְתָם יָמִים שֶל חֹל.

* * *

מכתב מאחמד, בן של חבר מעזה

יולי 2014

[הגיע אלינו מהאינטרנט]

בדרך לא דרך הגיע אליי מכתב מאחמד המתגורר בעיר עזה. רקע: אני היכרתי את אבא של אחמד, מוסה, שעבד לפני הרבה שנים כמסגר במסגרייה בדרום תל אביב. איש נחמד שהיה יוצא כל בוקר מעזה בשעה 04:00 ומתחיל לעבוד ב-06:30 במסגרייה בתל אביב.

מוסה עשה לעצמו פרנסה טובה והצליח לקנות למשפחתו דירה בעיר עזה. אחמד בנו של מוסה היה מגיע מדי פעם עם אביו לעזור לו בעבודה. אחמד, שהוא כבן 30 היום ואב לילדים, כותב:

לפני שנים, כשאבא נאלץ לעזוב את העבודה בתל אביב, הוא התחיל לעבוד במסגרייה קטנה בעזה. הפרנסה היתה קשה ואני הייתי עובד איתו על מנת לעזור בפרנסת הבית. בשנת 2006, כשיצאתם מרצועת עזה, דקה אחרי כן התחילו להסתובב בעיר טנדרים עם חבורות בריונים של החמאס שהשתוללו ברחובות, ירו לכל כיוון, הרביצו והרגו כל מי שנראה להם שהוא נגדם, והיה פחד לצאת לרחוב. אנחנו ישבנו כמה ימים בתוך הבית, אבא לא הירשה לאף אחד לצאת.

לאחר כמה ימים יצאנו רק אבא ואני לעבוד במסגרייה ולהביא קצת פרנסה. כל פעם ששמענו רכב מתקרב היינו מתמלאים פחד ומחפשים מקום מסתור. יום אחד נעצר טנדר עם חבורת בריונים מהחמאס ליד המסגרייה, הם נכנסו למסגרייה ולקחו איתם את בעל המסגרייה. אחרי יומיים הוא חזר עם פנים נפולות ודיבר עם אבא, אני ישבתי בצד והקשבתי. הבנתי שהחמאס הודיע לו שמהיום המסגרייה שלו תעבוד עבור החמאס, ורק עבור החמאס. הם קבעו לו את המחירים וגם את ההספק הנדרש ממנו.

מאותו יום כל בוקר היה מגיע בריון חמוש מהחמאס, מתיישב במסגרייה ואנחנו היינו מייצרים צינורות עם כנפיים ומיתקנים שהבנתי לאחר מכן שנועדו לשיגור רקטות.

יום אחד הגיע טנדר עם בריונים מהחמאס, התנפלו על אבא שלי ולקחו אותו מהמסגרייה. יותר לא ראינו את אבא שלי.

בעל המסגרייה ביקש ממני לא לבוא יותר לעבודה. שאלתי מה קורה עם אבא שלי והתשובה שקיבלתי היתה שהחמאס גילו כי אבא עבד בתל אביב, וחשדו שהוא משתף פעולה עם ישראל והעבירו אותו למקום של החשודים כמשתפי פעולה.

מאוחר יותר הבנתי שפשוט הרגו אותו וזרקו את גופתו לבור.

החיים נהיו קשים יותר ויותר, עבודה לא היתה, קיבלנו הקצבה קטנה של כסף כל חודש, שבקושי הספיקה ללחם וחלב.

יום אחד הציע לי חבר לבוא איתו לכמה ימי עבודה מיוחדת. מאחר שהייתי זקוק לפרנסה הלכתי איתו. הגענו לאיזו דירה בעזה, היינו 6 חבר'ה, הכניסו אותנו לארגז של טנדר סגור, ישבנו בחושך ולא יכולנו לראות כלום. נסענו כשעה ובסוף הורידו אותנו בתוך מבנה סגור. לא ידענו איפה אנחנו.

הראו לנו חור באדמה ואמרו לנו לרדת למטה. הירידה היתה מפחידה ומצאנו עצמנו בתוך תעלה, הלכנו בפנים כמה מאות מטרים והגענו לקצה. שם חיכו לנו שני ביריונים מהחמאס, נתנו לנו כלי עבודה, הסבירו לנו מה לעשות והתחלנו לחפור ולהאריך את המנהרה. העבודה היתה קשה, האוויר מחניק, עבדנו במשמרות של 8 שעות עבודה ו-4 מנוחה. נשארנו במנהרה כ-10 ימים, ביריוני החמאס התחלפו כל יום, הם היו צועקים ומרביצים לנו כשחשבו שקצב העבודה נמוך.

אחרי כ-10 ימים הוציאו אותנו, נתנו לכל אחד מאיתנו קצת כסף ושוב לטנדר הסגור והורידו אותנו במרכז עזה. לא ידענו איפה היינו ואיזו מנהרה חפרנו, וגם השכר היה נמוך, אבל היה.

לא חזרתי יותר לעבודה הזו. חשבתי לחזור לעבודה במסגרייה, הלכתי לשם והמסגרייה היתה סגורה. שאלתי את השכנים מה קרה והם בפחד אמרו לי שהמסגרייה עברה למקום אחר ואף אחד לא יודע לאן. הם סיפרו שכל בוקר מגיע טנדר עם ארגז סגור, כל עובדי המסגרייה נכנסים לארגז ורק בלילה מאוחר הם חוזרים.

מצאתי עצמי עובד בעבודות זמניות על מנת להביא אוכל למשפחתי. כל הזמן אנחנו חיים בפחד, ברחובות, מפעם לפעם, מגיע טנדר עם ביריוני חמאס חמושים, עוצרים, תוקפים אזרחים מרביצים, יורים, הורגים ומסתלקים.

אנחנו רואים בעזה את העשירים, אנשי החמאס, גרים בבתים מפוארים, נוסעים במכוניות חדשות, שולחים את הילדים ללימודים בחו"ל – ורוב תושבי עזה חיים בעוני, בלי עבודה, ובפחד מביריוני החמאס.

לפעמים הילדים מספרים לי שהחמאס מחלק ממתקים לילדים במקומות שונים ברצועת עזה, הילדים הולכים לקבל ממתקים ומיד אחרי זה אנחנו שומעים ששיגרו משם טילים ורקטות לעבר ישראל. ישראל משיבה אש למקום השיגור וילדים נפגעים.

אני כותב לך את המכתב מכיוון שהמצב קשה מאוד מאוד.

אנחנו למזלנו גרים בעזה אבל יש לנו משפחות שגרות במקומות אחרים ברצועה. החמאס מנהל נגדכם מלחמה, כל הזמן יורה טילים על יישובים שלכם, ואנחנו תושבי עזה נפגעים כל הזמן ואין לנו היכן להסתתר. אנשי החמאס מאורגנים בבונקרים שלהם מתחת לאדמה, חלק מהם בכלל לא נמצאים ברצועת עזה, הם מוגנים ולא איכפת להם מהמשך המלחמה בעזה.

היו הרבה משפחות שהשכירו לחמאס חדרים או שטח בחצר הבתים שלהם, זה נתן להם פרנסה, ועכשיו משוגרים טילים לעבר מישראל מהבתים שלהם. הרבה בתים מופצצים לאחר מכן על-ידי מטוסים שלכם.

אנחנו כל כך סובלים, מפחדים מביריוני החמאס, מפחדים מההפצצות שלכם, כל הזמן פיצוצים גדולים, שומעים שריקה של ירי רקטה או טיל ויודעים שמיד אחרי זה יהיה פיצוץ של פצצה שלכם. שמענו גם על המנהרות שהחמאס חפר לישראל והבנתי שגם אני עבדתי בבניית מנהרה כזו. אנחנו לא מבינים למה הם עושים הכול לפגוע בישראל במקום לפתח את הרצועה ולשפר את חיי התושבים.

מקווה שהכול ייגמר ואני ומשפחתי נהיה בחיים. אבל אין לי תקווה, אני יודע שהחמאס ייקח לעצמו את כל הכסף שהעולם ייתן לשיקום עזה, יקנה עוד נשק ויבנה עוד וילות לבכירי החמאס. ביריוני החמאס ימשיכו לנסוע בטנדרים שלהם ולפגוע באכזריות בנו, בתושבים. אני יכול להגיד לך שאנחנו יודעים שחלק ממפקדי החמאס יושבים בבונקרים מתחת לבית החולים ובית ספר בעזה. הם יודעים שאתם לא תפגעו בהם שם, וחבל. אנחנו מתפללים שהעולם יעזור לנו להשתחרר משלטון הפחד האכזרי של החמאס.

אני בטוח שאם תפיץ את המכתב שלי לא תחשוף את השם האמיתי של אבא שלי שהיה חבר שלך ואת השם שלי. מתפלל למותם של כל אנשי החמאס ושנזכה לחופש ולחיים נורמאליים לילדינו ולנו בעזה. והלוואי שנחזור לימים בהם אבא עבד בתל אביב עם החברים הטובים מישראל

אינשאללה

אחמד

* * *

ברכות לחיילי צה"ל היוצאים מעזה בעקבות הפסקת האש שהחלה ביום שני, 5.8.

ברכות לדרג המדיני והצבאי-ביטחוני שנהגו בחוכמה, במתינות ובעוצמה, ויש לקוות שהתוצאות תוכחנה זאת לזמן רב.

* * *

עמוס אריכא

איוולת

בימים בהם ניטשת מערכת "צוק איתן" אני נשאל על-ידי ידידים באשר למתרחש, והשאלה שחוזרת היא, אז מה עושים. אין בפי תשובה שלמה. אך אולי יש טעם ברעיון אחד שאינו מניח לי ואף הועלה בידי מי מבין מרואייני הערוצים; עניינו לפגוע ביכולת תעתועיו של החמאס עד להרפיית לפיתתו במגן האנושי שבנה לעצמו. מכאן אולי תצמח תקווה ליום אחר.

התשובה הזאת נולדה מתוך הכרה ברורה שלעיתים חושים מתעתעים גם בקרב אנשים חכמים, מרחיקים אותם מראייה צלולה של תמונת-מצב הנצבעת בדם בידי ארגון טרור ברברי. אחרת קשה לי לרדת לשורשי הטעות הענקית בה אנחנו משתפים פעולה מערכה אחרי מערכה עם הטרור הקטלני ברצועת עזה, המשטה בנו על-פי מיטב המסורת של האיסלאם הקיצוני, וכל הסכמיו הם כמים בשקית נייר, מבוזבזים לריק.

תמיד אנחנו שבים ונופלים כלהטוטני קרקס שנכשלו בפתע לאותו פח יקוש ובהיותנו נתונים במלכודת זאת אנחנו הם הם שסומכים ידיהם כמעניקי ברכה לאותה קריאה משובשת ומרתיחה של מדינות רבות בעולם הקובעות שבמשוואה המוזרה הקיימת במזרח התיכון החמאס שווה ערך מבחינת יישותו, אלינו. זהו מצב בלתי נסבל שמחובת ממשלת ישראל לסכלו כאילו מדובר במערכה בפני עצמה. אכן, דומה והמחזה העתיד לחזור על עצמו בקהיר בימים אלה, נתפש כמשב רוח עיוועים שפורצת מכל המחילות הארורות ומסמאת עיני חכמים.

טועה או צודק, תפישת ראש הממשלה את משמעות ממשלת האיחוד הלאומי של הפלשתינים, היתה נושא לוויכוחים רבים בתוכנו, והוויכוח טרם הוכרע. יחד-עם-זאת, התנהלותו המשונה, בלשון המעטה, של בנימין נתניהו כיום כבעבר, מחזקת תפישה הפוכה לחלוטין מהצהרתו שעשה לה פומבי בהתגלותו לאומה לפני שנים רבות, שעם טרור אין מקיימים משא ומתן.

מכאן שהתקיימותו של מצב אבסורדי זה נתפש כמעשה נוסף ותגובה תמוהה לאמונתו המקורית של מר נתניהו שפרץ לתודעה הציבורית כשמשון המתריס כנגד הטרור, יודע טיבו, צאתו ומהלכיו; זאת היתה הפלטפורמה המרשימה שלו שהוציאה לנתניהו מוניטין כמנהיג מבטיח בעתיד, והקפיצה אותו מדמות פרטית לקדמת הבמה הציבורית. דמות שיותר ויותר נתפשת לפחות בעיני כטראגית, לאחר שכמעט בשיטתיות הוא זה שהפר כל אחד מאותם עקרונות מקודשים בעיניו. יחד-עם זאת אני מודה שאינני מתיימר לרגע לפענח את האיש הזה, וניסיתי להתמקד ציינתי בעובדות.

אכן זו האמת המרה שקשה לבלוע אותה מבלי להקיא. האמת הזאת נובעת מהעובדה שאנחנו תורמים בעצם ישיבתנו להסכם עם החמאס, בגיבוש מעמדו ההולך ומתברר כריבון הרצועה המייצג ישות מדינית. אם זה לא טמטום, אז מה זה?

מעולם לא החזיק הסכם עם חמאס יותר מזמן קצר, כצו האיסלאם להפר בעת נכונה ובזמן המתאים כל הסכם עם אוייב האיסלאם. גם במערכה הזאת קצרה רוחו עד לרגעים ושעות וחזר והוכיח כי תכונת הברבריות גולשת לטירוף; אין ערך לסיכום איתו כי הוא היה ונשאר ארגון טרור איסלאמי מהגרועים ביותר, מהאויבים הנחושים ביותר הפועל בהשראת מלחמת קודש דתית החותרת להוציא עולם שלם מדעתו, והוא דורש נפשם של כל אלה שאינם כמותו, אפילו ייהרגו כל ילדי רצועת עזה.

ישיבה בחדר נפרד עם משלחת מעורבת מאנשי פת"ח מהגדה ואנשי חמאס מעזה, אינה הופכת את השרץ לטהור, ואני תמה על כל אותם חכמים מרשימים שהטביעו בנהרות הגיגיהם את ערוצי הטלוויזיה תוך יצירת עולם דמיוני שייבנה כאור גדול לפלשתינאים שלחוף הים; עולם צבעוני המבוסס על רצועת עזה שתמשיך להיות אזוקה בידי שלטון חמאסי קנאי דתי מובהק, שקשה לעקרו מן השורש.

רק דרך אחת קיימת לפני נתניהו להיחלץ מהמלכוד האווילי והטראגי זה של בניית חמאס כישות פוליטית שוות-ערך במשוואה מעוותת עם מדינת ישראל; הדרך הזאת מחייבת את ראש הממשלה להפגין יכולותיו בקבלת החלטות הקשורות בניהול המערכה בשלביה האחרונים ברצועת עזה, להפסיק לדשדש ולשמור על ריבונות ישראל בלי עירוב של שיקולים פוליטיים שהיו לזרא  וטומנים בחובם לא פעם פתח לאסון.

אחרת, הכרה והתדיינות על הסכם הפסקת-אש עם החמאס ייתפש בתודעה כיישות מדינית המקנה לו מעמד שווה גם מצד ישראל. התהליך הזה יאיץ את השתלטותו גם על הגדה, למרות כל המכות שספג במערכה העכשווית, ותוך נפנוף קליל של אבו-מאזן ובני חבורתו. או אז יהיה לנו עניין גם בגדה עם מוחמד דף ועמיתיו. מאיוולת מסוכנת חייב ראש הממשלה שלנו להישמר בכל-דרך. אין מעשה נכון יותר מזה הן לטקטיקה והן לאסטרטגיה מהקו הזה שהוא צריך להנחות לרתום אליו את ממשלת ישראל.

אחר-כך צה"ל יפרוש כאשר יפרוש מהרצועה באין צורך בהסכם כלשהו. את הכללים מעתה והלאה תכתיב מדינת ישראל על-פי צורכי תגובה נכונים ושקולים, ואילו את חלומות הפז הרטובים להיטיב עם תושבי עזה, יש לדחות לימים אחרים כשתפורז הרצועה מנשקיה.

לא עת הבטחות העת הזאת אלא זמן למעשה חכם.

העוקץ הפלשתיני, חזונו של אב עברי

שנים רבות מדי מהתלים הפלשתינאים בנו ובעולם הצדקני העומד לצידם פעם אחרי פעם. רבים מביננו, מהם אנשים מצויינים אף חכמים להבריק, נפלו לרשת הפלשתינאית הערמומית הפועלת כעקרב ארסי להמית בהיחשפו מסתתר מאור-יום מתחת לכל אבן מורמת.

אין להימלט יותר מהאמת. מוטב להפסיק השתתפות בשרשרת ארוכה של מעשי תרמית וסילופים כל עוד ביכולתנו לשלוט בגורלנו ולעצור את היותנו חלק ממעגל התעתועים שכאילו מתקיימת כאן מלחמה על אדמה.

כאן – מול עינינו מתקיימת התפתלות ייצור מיתולוגי זעוף-צורה מחציתו עקרב והשניה פתן, תמצית זהותו המרתיעה של העולם האסלאמי הקיצוני שאינו מוכן לקבל בקרבו זר שאיננו נשלט על-ידו. זאת תפישת-חיים ועולם שהיא מארת כולנו. לא פעם תהיתי במהלך חיי כששמעתי על געגועיהם של יוצאי מדינות מסוימות לארץ שורשיהם – ולא הבנתי את המנטליות המשונה הזאת, אולי מפני שאני בנו של אב שתפש את מהות העבריות בצורה צלולה להדהים.

יום אחד, זמן קצר לפני שעצם עיניו, שאלתי אותו אם אין ברצונו כרבים אחרים לקיים בחייו מצוות "מסע שורשים". לא אשכח את מבטו העז כשאמר לי חד וחלק: "יהודי צריך להיוולד בארץ-ישראל. שורשיי כאן. מה יש לי לחפש בשורשיות המקרית הזרה לרוחי?"

זהו אותו אב שהותיר לי בצוואתו את המשפט האומר כי על שני העמים, העברי והערבי, ללמוד לחיות זה בצד זה, כי אין דרך אחרת.

ניסיתי והייתי לאחד מהמנסים הרבים, וארבעים ושתיים שנים לאחר מות האב, המורה הרוחני ומעצב המצפן המוסרי שלי, אני מודה בגילוי-לב שנכשלתי ובוודאי בדור הזה לא ייהפך חזון האב למציאות שובת-לב.

אבות הציונות נכשלו בקריאת הערבים

לא אסלח לפלשתינאים דברים רבים ראשון בהם שאילצו אותנו להרוג ילדים, נשים ואחרים, שהפכו אותם בטירופם למגן אנושי שאיני יכול למצוא לו מקבילה בהיסטוריה. אנשים אלה מונעים בנפשות של מפלצות. אך לא די להם בכך שהם לא רק מקריבים את ילדיהם, אלא מוכיחים עד להיכן מפליגה מוגות-לבם כשהם מעבירים את עומס החטא המזעזע הזה עלינו, מפני שגם המערב וגם עמי ערב נותנים להם גיבוי; צבועי עולם נאספו בלהקותיהם מכל עבר לפשוט עלינו.

מימיה הראשונים של שיבת ציון לארץ האבות, היינו אנחנו המותקפים. פעם אחרי פעם באמצעות כנופיית שודדים מהם שומרי ישובינו ביום ושודדינו בלילות, וכבר אז בתחילת המאה  העשרים נפוצה הדרישה מצידם לדמי חסות, עוד בטרם חשב מישהו על הולדת "עם פלשתיני", אף לא משהו בדומה לו.

איש מהאבות לא שיער עד להיכן יפליגו שוטינו שיוולדו במרוצת הדורות, אלה שנפלו למלכודת הכזבים של העולם הערבי. איש לא היה מסוגל לחצות במבטו את העתיד המעורפל, יהיה מושחז כאשר יהיה, ולשער כיצד יעלה המסך ההסטורי מעל בימת מחזה תעתועים בו גונבים מאתנו לא רק ירושת אבות אלא גם את מורשתנו, אמונתנו וכל הכרוך בעברנו.

איש מהאבות לא שיער את התהום הענקית שתתבקע מימי הקמת המושבות הראשונות במאה התשע-עשרה ועד להולדתו במאה העשרים של הישראלי החדש, זה המכופתר והמצטיין בנועמו, אחד בשם יוסי ביילין, מילדי טיפוחיו של שמעון פרס, שהפליג בקדחת השלום התוקפת אותו בהזיות, עד שתיכנן להקים למען האתוס הפלשתינאי גם מוסד זיכרון שיהיה ברוחו "יד ושם" לפלשתינאים.

עד לאווילות ושפלות זו צנחנו כחגבים בארץ, מתאבדים בדילוגיהם המשונים לכנפות האש הלוחכת שהבעירו מתחתנו ומסביבנו ביילין ודומיו כמו אנשי ההשמצות וההכפשות חברי קבוצת "זוכרות" ומצד שני איש הבלהות של עיתון "הארץ" גדעון לוי ועמיתתו לתפארת צדק-פלשתינאי, הגברת עמירה הס.

דורשי טובתנו הדוחפים למדינת כל תושביה

אבל לא רק הם. גם מאותה שמינייה או שביעייה מפורסמת משנות השמונים של בני "הדור הצעיר" במפלגת "העבודה", שאחד מהם היה הדוקטור בשחורים, נעים הליכות בייליני, צמחו גם בעת פריצת מלחמת לבנון השני,ה גם הנשקן בעל הלשון המפזזת חיים רמון, שהקריירה שלו מסתיימת בימים אלה כעסקן כדורגל עלוב העומד לפני פשיטת-רגל. בחברתו נמצא כמובן הוגה הדעות, בעל דרכון צרפתי למען הצלתו, אותו אחד שהיה לכלימת כולנו עוד בהיותו יו"ר הכנסת, האיש בעל הבורג המזועזע, מצאצאי יהודי חברון שטבחו בהם ערביי העיר – ואז עדיין איש מבין הרוצחים לא הצהיר על עצמו כ"בן העם הפלשתינאי".

אכן, מבין דמויות קסומות אחרות קם בקרבנו גם לנו אותו פילוסוף עלוב-נפש "צרפתי", הוגה המוסר המזהיר החולם כמו הנשיא החדש של מדינת ישראל, רוביק מקבוצת בית"ר ירושלים, על מדינת כל תושביה. במילים אחרות, כאלה חולמים יש בתוכנו שמתעלמים מחיסולה של מדינת העברים והפיכתה ללבנון הטובעת במפלי דמים ואין מציל. דווקא בימי המלחמה בעיצומה מצא לנכון הצרפתי הזה לפרסם את הבליו כעוקץ בכוונה.

ומנגד עומדים ותוהים הפלשתינאים על הצלחתם המדהימה לפענח את הלך מחשבתם של אותם בני היאהוד. ואילו עלינו היה לגלות רק כעבור שנים רבות מדי כי אין הבדל בין אבו-מאזן וסאיב עריקאת המברבר, למוחמד דף; חלוקת המשימות ביניהם היא כשיטה הקלאסית של המקל והגזר.

נדרש גם לנו זמן רב אך מיותר עד שהתברר ממהלכיו האחרונים של אבו-מאזן מיהו. האיש הערמומי הזה הצליח ברשת תככיו וכזביו לפגוע פגיעה קשה בתדמית ישראל. כל מי מאיתנו שחשב בטעות שמדובר בפלשתינאי "מזן אחר", תרם בהיסח-דעתו למפעל אדיר לקבורת מדינת ישראל, והפיח מרוחו באש להחיות בה את פרצי שנאת הפלשתינאים כלפינו שלא היו כמותן.

מעולם לא עשה אבו-מאזן צעד אחד אמיתי מול ההצעות שהציעה לו ישראל. מהן הצעות כה מרחיקת לכת כמו זו מבית היוצר של אולמרט, שלאחריהן הוא נעלם, כנמלט על נפשו מפני השטן, מפני שעצם המחשבה להגיע לפתרון נדיב שבנדיבים היה לו לזרא; אימה גדולה נפלה על הכזבן הזה מרמאללה. השלום לא רק שהיה בהישג-ידו, מפני שאולמרט המהמר הניחו ארוז היטב בכף ידו, משוכנע שהפעם יצא עשן לבן. אכן-כך, כשהצעת שלום מדהימה בכיסו נמלט הפלשתינאי, ומעולם לא הסב פניו לאחור ולא טרח להשיב אפילו ב"אולי".

חובה לקרוא את האוייב על כוונותיו

מוחמד דף הוא המקל במשוואה הפלשתינאית הזו, שיציבותה מדהימה. מטרת שניהם מוצהרת באמנת חמאס כיעד שאין להרפות ממנו, חיסולה של מדינת העברים. גם בהצטרף חמאס לממשלה המשותפת הוא לא נדרש להתכחש לאותה אמנה, לתפארת רוצחי תושבי ישראל ברמאללה ובפלשתין שבעזה.

לכל אלה מביננו שנתנו יד לרקימת אתוס העם הפלשתינאי להם ייאמר במלה אחת להד"ם. האמת המכאיבה שאנחנו תרמנו להפיכת הפלשתינאים לעם והם השיבו לנו בתמורת-ידידות בשפת המוות וההרס, וכפו עלינו הרג ילדיהם שהשליכו אותם מלפניהם כדי להגן על פתניהם. כל אלה צריכים לחפש לעצמם פינה להתבודד בה ולחזור ולבחון עמדותיהם השגויות, בלשון המעטה.

האיומים בחלל של אבו-מאזו לפעול בכל כוחו (והוא רב לו!) – להעמיד בכל אתר ואתר את מדינת ישראל כמדינה שמבצעת פשעי מלחמה, מתפרשת כזריקת גט כריתות בפנינו ורמיסה שחצנית של כל מעשה שיש בו עדיין שמץ של תקווה לעתיד אחר. העולם ה"נאור" שבא לביטוי היום בדברי השטנה של שר החוץ הצרפתי כי "יש לכפות שתי מדינות אחרי הטבח בעזה", צריכה לצמרר, שכן אירופה – הזונה ההיסטורית של האנושות, נותרה כזו. אלמלא בריטניה וארה"ב היתה הופכת מכבר למדבר הרוס וחרוש בידי הגרמנים בשתי מלחמות העולם במאה העשרים.

העולם, ואירופה בעיקר, לא קיבלו הפעם את מנת הדם היהודי ועל-כך יצאו שצפם וזעמם הראויים לכל גינוי. אירופה קשישה ורקובה זו, אומללה, הנסוגה מיום ליום מציבורי האסלאם הקיצוני הפושטים בארצותיהם, תשלם מלוא מחיר תזנוניה בבוא יום נקם ושילם על-פי מצוות הקוראן, ואיש לא ייחלץ להצילם בעת שייקלעו לימי "צבע אדום".

אירופה מתעלמת מהעובדה שישראל, בכל שנותיה, היתה והינה הבלם האחרון מפני הסתערות מוחצת של גייסות הטרור הרדיקלי על כל שטחיה. "צוק איתן" איננו אך ורק מלחמה שנכפתה עלינו בידי ארגון טירור, ששר החוץ הצרפתי מתייחס אליו כאל יישות ריבונית –  המערכה הזאת הקרויה "מדינית" תחייב אותנו להבחין היטב בין ידיד אמיתי לכשאינו כזה.

כחמש-עשרה שנים היו אירופה ושגריריה המלומדים בישראל עדים למוות המשוגר אלינו מעשה של יום אחרי יום, מרצועת עזה. אירופה לא עשתה דבר במשך כל השנים הארוכות האלה להדביר את הטרור העזתי. לא נשכח את הצביעות האירופאית הבזויה. עכשיו הם באים עוד להטיח אשמת טבח בפנינו; איזו עזות-פנים של חבר שפלים.

אם לפנינו שעת מבחן נוספת – אין להירתע מפניה. ישראל קמה בכדי להעניק מקלט ליהודי העולם. זו מטרתה זה סוד קיומה.

שונאי ישראל העושים יד-אחת

לא פלא שהמצאותיה המוטות של המועצה לזכויות האדם בז'נווה שבראשה עומדת קנאית יורקת אש, מתקבלות בתשואות על-ידי המזכיר המגוחך, הדרום קוריאני, של האומות המאוחדות, ארגון הנמצא בשפל מוסרי עמוק שיצריך לפרקו ולחשוף רקבונו.

מנגד חוגג אבו-מאזן עם הצוותים המשפטיים שלו, השופכים שמן תרעלה על כל גחל לוחש להופכו לתבערה ענקית. אין ולא צריך להיות יותר שיח ושיג עם אנשי רמאללה. אלה היו ונשארו חלק מעוצבת האויבים המרים ביותר שלנו. אם ישראל מבקשת להציל לה עתיד, עלינו להתנתק – במובן המלא של מלה זו – מהפלשתינאים. עלינו להסתגר בתחום מדינת ישראל. כבר היינו במקום הזה כעשרים שנה, עד ערב מלחמת ששת הימים.

אולי, אולי יום יבוא ושמש אחרת תזרח להעיר עולם יותר שפוי. 

בעולם השפוי הזה תהיה אמריקה, מנהיגת עולם, עושה כל שבכוחה להכריז על קטאר יקירתה כעל "יישות טרור" שאינה נופלת מקוריאה הצפונית. חרפת ארצות הברית של ימי אובמה שהתחנה הראשונה אליה רץ המפזז הגדול מזכיר המדינה קרי, היתה קטאר, זו המממנת את הטרור הקיצוני האסלאמי, מפרנסת את ארץ המנהרות והטילים.

כל עוד ממשיכה ארצות-הברית לחבק חיבוק אוהבים את הקטארים הציניים, היא לא תהיה ראויה לתפקד כמתווך הוגן. היא איננה כזאת ולא תהיה כזאת כל עוד לא תשתנה המדיניות החמקמקה והבלתי מובנת של הבית הלבן, המאבד בוהקו.

טוב יעשו מנהיגי אירופה אם ייזכרו שהעקרב הפלשתינאי, החלוץ הערום של האסלאם הרדיקאלי בגזרותינו – יעקוץ גם אותם ברגע בלתי-צפוי. אומנם לא כל העקרבים ארסם קטלני, אך זה הפלשתינאי, בן הכלאיים הקרוי עקפתן, נושא בארסו בשורת מוות, ולא רק לנו. קשר כלשהו עם אלה, דורשי ארץ אבותינו, גונבי מורשתנו  ומעתיקי ההיסטוריה המודרנית שלנו,  יקרב אותנו להיהפך לעמק בכא. 

חלום העיוועים על השלטת ח'ליפות בעולם, "זוהר התבונה העליונה" ששורשיה בקוראן, מעיד על הניסיון החוזר שוב ושוב להחליף בכוח החרב המונפת להשמיד את התרבויות האחרות, אלה שמכבדות כל אדם כאילו הוא תבל שלמה לעצמו.

חוששני כי גם אבן הבוחן שלנו הנמצאת בקירבנו, ערביי ישראל שניסינו לקרבם, שעשינו לפתוח לפניהם חלון ודלת רחבה לעולם אחר, שאין דומה לו בעולם הערבי הקיים – מעידים ביחסם המנוכר אלינו, המסתייג מאיתנו, כי עתידנו המשותף הזדעזע כאבן בזלת שנבקעה מלהט שמש מתהפכת. בשמש כזו גם עם שהפך מדבר לירוק, ימצא עצמו בארץ דמים שיהפכו שוב רגבים פוריים למדבר צחיח שאיש לא יטה בו אוהלו לשכון בו.

אנחנו בפתח המערכה החשובה ביותר, המערכה על שלמות ריבונותנו, זה השמורה לכל אחת ממדינות העולם. אם הפלשתינאים ובראשם מנהיג המחמד שלהם מחפשים לבחון את יכולתנו להתמודד גם כאן, בזירה שקרית זו – הם ימצאו אותנו מוכנים.

עד אז שוב ושוב אני חוזר כי על ארצות-הברית ואירופה הכרוכה בה, להקים קול זעקה על מותם של מאות אלפי תינוקות, ילדים, נשים וזקנים בסוריה, בעיראק, באפגניסטן, ובמקומות נוספים. אכן קיים הבדל בין מדינות ומקומות אלה לישראל; שם הורגים בני הלאום הערבי את בני הלאום הערבי. ואנחנו חשבנו לתומנו שלא חשובה כלל דתו או מוצאו של ילד, כי ילד הוא תמיד ילד שראוי לעולם אחר שלא עושים בו שימוש כמגן ללוחמים מוגי-לב ובעלי אמונה רצחנית כמו ברצועת עזה, מקום ארור תחת השמש.

המשתמטים בעם

עדיין לא הסתיימה המערכה הזאת וכבר ניתן להקשיב לרחשים מתגלגלים כרעמי-זעם רחוקים על הביקורת הצפויה לשטוף את הממשלה – על כמה וכמה נקודות בהן לא אגע כרגע. אבל אני קשוב לרחשים המעידים על צמיחתם של גלי סערה.

המלחמה הזו היתה מלחמה בה בלטו החיילים הפשוטים ודרגי הפיקוד הנמוכים והבינוניים, אלה הצמודים לחייליהם בנוסח המסורת הקלאסית האופיינית לצה"ל, אחריי. הלוחמים הצעירים הוכיחו במסירות עילאית, בדרך לחימתם, בתחושת השליחות הלאומית הנדירה שהם ביטאו בנועזותם פעם אחרי פעם, את היותם שליחים.

אכן מכבר לא נחשפה ישראל, להוציא בודדים, כה מאוחדת כה לובשים בה רבים-רבים פנים של איש אחד, אמיץ באמונתו ובצדקת מלחמתו. יאמרו מבקרים את שיאמרו, מכל מערכות עזה בעבר התגלתה מלחמה זו , "צוק איתן", מערכה אמיתית על הבית ועליה ניתן לומר כבר עתה, תודה ללוחמים ולפיקוד לצה"ל שהכין אותם לקרב. תודה לכל אלה שהוכיחו כי אין ולא יהיה תחליף לצבא העם.

אכן נגררנו למערכה הזו כדרכה המקרטעת של ממשלת ישראל, שמדיניותה מצטיינת בחוסר מדיניות המשתק אותה מלקבל החלטות במובן ההיסטורי, אבל איש אינו מסוגל להתכחש לתחושה הנדירה של היותנו למרות כל פלגינו, שסעינו ושנאותינו אלה את אלה – עם אחד; היתה זו תחושה מדהימה אפילו התקיימה רגע קצר ומחר תתפוגג ומחרתיים נחזור לכל סדקינו שיפרצו אל מול פנינו כאילו לא היה דבר.

כאשר מי מבנינו הלוחמים נהרג היה זה אבלנו. כשמי מבנינו הובלו דחופים פצועים לבתי החולים, היה כאבם כאבנו. הדור הזה, שחדר באומץ-לב למאורות הצפעים בעזה, התגלה במלוא תעוזתו ואהבת הבית שלו. לא לשוא זכו הלוחמים בסלי חיבוקים עמוסים באהבת ותודת שדרות העם.

הלוחמים הצעירים שנהרו מכל בקעה, מכל גיא חרוץ כערוץ, מכל גבעה והר, מצפון, מדרום, ממזרח ומערב, נאספו והתקבצו נכונים לקרב, בעוד מעליהם מתעופפים מטחי הטילים ששיגר האויב לזרוע מוות בשטחי ארץ-ישראל. הלוחמים הנערים האלה התגברו גם על תהומות שמכבר נפערו בין מדינת יהודה למדינת ישראל ולימים אלה נעשתה הארץ לרגע נדיר לארץ אבות בה חי ונושם עם עברי שלם  ואין בגלימתו קרע.

ניתן היה למצוא את לוחמינו בשדה הקרב כחבורה אחת, משפחה לוחמת, חובשי כיפות, חילונים פרועי בלורית, דרוזים נועזים, לוחמים בני דת ישוע, ולוחמים בדואים מוסלמים. חבורה שהתאחדה לשמור על שלמות הבית.

אולם לא כולם היו שם ולא אמנע מלנקוב בשם אותו פלג, להוציא צדיקים מעטים מבניו בגדוד אחד. אני מתכוון לאותו פלג הנקרא "חרדים". בני הפלג הזה, המסייגים את כולנו כיהודים שאינם לרוחם, כמו תמיד לא היו אתנו במערכה.

בזכותם של אותם חיילים חרדים שבאו מקרבם לא ארחיב כעת בהשתמטות ההמונית הנבזית שאין לה כפרה, שנעשתה לכאורה למען כבוד התורה של  אלוהי היהודים. ואולם אני תוהה אם כבודו היושב במרומים עד למתרחש ושותק, כי אז מתפרשת שתיקתו הרועמת כמי שנחנק מזעמו על אותם מסלפי תורתו.

אהוד: מה לך כי תלין? הלא אין גבול לצביעות ולהכחשה העצמית של החרדים! – האם שכחת ש"כבודו היושב במרומים עֵד למתרחש ושותק" – שתק גם כאשר הושמדו שישה מיליון יהודים בתקופת השואה?

* * *

אורי הייטנר

1. ניצחון הרוח הישראלית

תשעה באב, שבעבר הלא רחוק היה נחלת הדתיים האורתודוכסיים בלבד, כיום של אבל על חורבן בתי המקדש, הופך יותר ויותר ליום בעל משמעות מהותית בכלל החברה הישראלית, בתרבות היהודית המתחדשת, כיום של חשבון נפש לאומי וחיפוש אחר תיקון חברתי.

מזה שלוש שנים מארגנת רשת הקהילות המתחדשות, במסגרת "פנים" – ארגון הגג של ארגוני ההתחדשות היהודית בישראל, התכנסות במודיעין, בחלקו האחרון של תשעה באב, הנקראת: "הקהילה כתיקון". השנה, לנוכח מלחמת "צוק איתן", נזנח סדר היום המקורי של האירוע, ועוצב מחדש תחת תוכן חדש: "ויהי חיקך מקלט ראשי" – התגייסות הקהילה בעת משבר ובעקבותיו.

כבכל שנה, פקדו את האירוע מאות אנשים, חילונים, מסורתיים ודתיים, אורתודוכסים, קונסרבטיבים ורפורמים, בצוותא – זה לצד זה בכבוד הדדי, בפתיחות אמתית, בהקשבה, גם אם לעתים עולות מחלוקות נוקבות. האירוע הזה מסמל בעיניי את היכולת להפוך את תשעה באב ליום של תיקון לאומי – תיקון לשנאת חינם הקיימת בתוכנו. 

כל ההקדמה הזו לא נועדה אלא להאיר בזרקור, את רגע השיא בכנס השנה – דבריה של רחלי פרנקל, אמו של נפתלי, אחד משלושת הנערים שנחטפו ונרצחו בידי מרצחי חמאס.

כמו כל הקהל הבטתי בה משתאה, מוקסם כבר מרגע עלייתה על הבמה. אישה שרק לפני למעלה מחודש קרה לה הנורא מכול – מוות אכזרי כל כך של בנה היקר, עלתה על הבמה זקופה וגאה, פניה קורנות, עיניה מאירות, החיוך אינו מש מפיה, בקול בוטח ויציב, ללא פתק של ראשי פרקים או נקודות להרצאה, ברהיטות מופלאה, נשאה דברים על הלכידות הקהילתית, החברתית והלאומית שהתגלו סביב החטיפה והרצח של בנה.

קשה שלא להעריץ את כוחות הנפש שלה, עוד בטרם עיבדה את אסונה, לצאת מן המקום של האבל הפרטי, אל המשמעות הציבורית, הערכית, הלאומית, אך לא למקום של התלהמות, שנאה ונקמה, אלא למקום אופטימי, של חוסן לאומי, של היכולת הלאומית והחברתית להיבנות מהמשבר הלאומי, שהיה כרוך באבל האישי שלה. וכל זאת, ללא טיפה של זיוף, ללא שמץ של תיאורים קיטשיים, עם יכולת גם לבקר. ובדבריה העלתה על נס התגייסות של חברה שלמה, על כל חלקיה ומגזריה, כולל מגזרים שלא תמיד אנו יודעים לראות בהם חלק מאתנו – החרדים והמיעוט הערבי, למען שלוש משפחות במשבר, ובהמשך – בעוצמה רבה יותר, במלחמת "צוק איתן".

רחלי פרנקל כבשה את הקהל. רבים כמוני רואים בה דמות מופת, עם פוטנציאל גדול של מנהיגות חברתית.

עם סיום מלחמת "צוק איתן" (אגב, אני רואה במבצע "שובו אחים" חלק בלתי נפרד ממנה), אנו מנסים לנתח את הישגיה וכישלונותיה, בעיקר בזירה הביטחונית והמדינית. זהו נושא למאמר נפרד, ולא אכנס כאן לסוגייה הזאת (למעט הערה מסייגת, שתוצאותיה של המלחמה ייבחנו בפרספקטיבה של שנים אחדות קדימה, שיוכיחו האם הרתיעה את האויב מהמשך תוקפנותו). כאן ברצוני להתייחס לפן החברתי.

במלחמה הזאת גילה עם ישראל חוסן לאומי מעורר התפעלות; אמונה בצדקת הדרך, עמידה איתנה, קור רוח, התגייסות לאומית אקטיבית, גילויי לכידות לאומית, סולידריות חברתית, ערבות הדדית. בפן החברתי, המלחמה הזאת היא ניצחון גדול של הרוח הישראלית.

שיח השוליים אליו התרגלנו, שבו השוליים הפרועים מ"ימין" ומ"שמאל" משתלטים על השיח הציבורי והתקשורתי, פינה את מקומו לשיח השפוי, הפטריוטי, של הרוב הציוני הדמוקרטי הגדול. נכון שהשוליים לא ויתרו והגבירו ווליום יותר מן הרגיל. אף שאני רואה בהם עשבים שוטים, איני נוטה לזלזל בהם, אולם במלחמה הוכח שמדובר בשוליים. השוליים הללו – הן אלה שתמכו באוייב, והעלילו עלילות דם נוראיות על צה"ל בארץ ובחו"ל והן אלה שהתלהמו בתאוות מוות ובאלימות כלפי ערבים ו"שמאלנים", הם התגלמות הישראלי המכוער.

אולם הישראלי המכוער הוא השוליים. הישראלי המכוער הוא אולי צרה צרורה, אולם הוא בשוליים צרים מאוד. הרוב הגדול הוא הישראלי היפה. המלחמה הזאת הציגה את פניה היפות של הארץ, של החברה הישראלית, הן בגילויי הגבורה והרעות העילאיים של הלוחמים, הן בגבורתם של תושבי אזורי העימות והן בהתנהגותה הכוללת של החברה הישראלית.

את דבריה בכנס סיימה רחלי פרנקל בשתי שאלות, אודות גילויי הלכידות והסולידריות הישראלית במלחמה הזאת. האם זה אמִיתִי? האם זה יימשך? תשובתה לשאלה הראשונה היתה חיובית. השאלה השניה נשארה פתוחה.

זה האתגר הגדול של החברה הישראלית בבוקר שלמחרת. להמשיך ולשמור על הרוח הישראלית, שבאה לידי ביטוי כל כך יפה במלחמה. זו אחריות של כל אחד ואחד מאתנו.

אסיים בתיאור אנקדוטה מן הכנס, שמציגה את מהותו בקליפת אגוז. כמו בשנים הקודמות, בכנס, שאורכו כשש שעות, מתקיימות תפילות מנחה ומעריב. התפילה מתקיימת בשני אולמות נפרדים – באולם אחד תפילה אורתודוכסית ובאולם אחר תפילה שיוויונית. וכך, הקהל מתחלק בין שלוש אופציות – חלק מתפללים באולם הזה, חלק באולם האחר וחלק אינם מתפללים כלל.

לאחר תפילת ערבית, נפתחו שולחנות לסעודה קלה של סיום הצום. אלא שכאשר הסתיימה התפילה האורתודוכסית, טרם הסתיימה התפילה השיוויונית. איש מן האורתודוכסים לא ניגש לשבור את הצום, עד שתמה התפילה השיוויונית.

גם זו ערבות הדדית. גם זו הישראליות היפה. גם זה ביטוי לניצחון הרוח הישראלית.

2. צרור הערות 6.8.14

* איך יש לבחון את הפסקת האש הנרקמת? האם ניתן לסכם את המלחמה כניצחון, כהצלחה, ככישלון? אין ספק שחמאס הוכה קשות ויש הישגים משמעותיים לישראל, ובראש ובראשונה הרס הכור הגרעיני של מדינת עזה – מנהרות התופת שנועדו לבצע מגה-טבח, בקנה מידה היסטורי, נוסח 11 בספטמבר בארה"ב. אך יש להודות שגם לחמאס היו הצלחות במערכה הזאת.

האמת היא, שכל ניתוח של הפסקת האש וכל סיכום של המלחמה, כולל הסיכומים שלי, לוקים בהעדר פרספקטיבה. מלחמת לבנון השנייה, שהסתיימה באווירת נכאים ותחושה קשה של כישלון, הוכיחה לנו שרק בחלוף שנים אחדות ניתן לסכם את המערכה, במבחן התוצאה. בגבול הצפון, שמונה שנות שקט כמעט מוחלט אחרי 40 שנות גבול מדמם, הן בפירוש ניצחון חד משמעי.

המטרה המרכזית של המבצע היתה יצירת הרתעה משמעותית שתביא שקט ושלווה ליישובי הדרום לאורך שנים. רק בעתיד ניתן יהיה לשפוט, האם המטרה הושגה.

* בכפוף לסייג שציינתי, כפי שהדברים נראים עתה, על אף ההצלחות הרבות של צה"ל, לא הושגה הכרעה חד משמעית, ולכן ספק רב האם נוצרה ההרתעה המיוחלת. הכשל הגדול במלחמה היה אי ההצלחה להגיע להנהגת חמאס, במחבואה מתחת לקרקע, ולחסלה. איני יודע האם הסיבה לכך היא שלא הוטלה משימה כזאת על צה"ל או שהוטלה משימה כזאת והיא לא הושגה. כך או כך, זו אינה תוצאה טובה.

בראשית המלחמה כתבתי מדוע אני מתנגד להצבת מיטוט שלטון חמאס כיעד של המלחמה (אף שקראתי לחיסול ראשי החמאס המסתתרים מתחת לקרקע).

דעתי העקרונית לא השתנתה. אני בהחלט חושב שאין זה מעניינה של ישראל לקבוע את השלטון של אויביה ולהסתבך בפוליטיקה הפנימית שלהם. אולם במקרה הזה ספק בידי האם העיקרון הנכון עומד במבחן המציאות. במציאות, חוששני שאי אפשר להשיג את יעדי המלחמה – יצירת הרתעה של ממש ושקט ושלווה ליישובי הדרום לאורך זמן, ללא מיטוט שלטון חמאס.

אם לאחר המלחמה לא ישרור שקט לאורך שנים, לא יהיה מנוס מלקבוע יעד כזה ולבצעו.

* היום האחרון של כל מלחמה, הוא היום הראשון של ההיערכות למלחמה הבאה (בתקווה שההרתעה תמנע אותה). על הדרג המדיני לקבוע, שבמלחמה הבאה נגד חמאס בעזה, היעד המרכזי מהשעה הראשונה, יהיה להגיע להנהגה המסתתרת ולחסלה. על זרועות המודיעין ועל צה"ל להתאים את עצמם למשימה הזאת ולהיערך אליה.

* הפתרון הרצוי לרצועת עזה, חייב לכלול את מצרים, כאחראית העל על הרצועה, ותחתיה אוטונומיה של הרש"פ. ספק רב אם מצרים תהיה מוכנה לכך, ולכן הפתרון הרצוי הוא אחריות על של ישראל על הביטחון ברצועה, ותחתיה אוטונומיה של הרש"פ, בדומה לנעשה ביו"ש. הסדרים כאלה, היו אפשריים רק אילו המלחמה היתה מסתיימת במיטוט שלטון חמאס.

בתנאים שנוצרו, ניאלץ להתפשר על פחות. במקרה כזה, עלינו לעמוד על שלושה עקרונות:

יא. פירוז רצועת עזה מרקטות ופצמ"רים. חמאס, שבמדיניותו אימלל את תושבי עזה, מעוניין היום להפגין הישגים כלכליים, כדי לרצות את הציבור הפלשתינאי. גם העולם מעוניין בשיקום הריסות עזה. על ישראל להתנות כל הקלה כלכלית, בפירוז.

ב. על ישראל להבהיר בצורה שאינה משתמעת לשני פנים, שלא תסבול עוד "טפטוף" של פצמ"רים ורקטות. שרון לא עמד בהצהרה הזאת אחרי ההתנתקות, אך הפעם הפצמ"ר הראשון יחייב תגובה בלתי פרופורציונלית, קשה וכואבת, גם אם משמעות הדבר חידוש המלחמה. ההבהרה הישראלית חייבת להיות חלק מכל הסדר לסיום המלחמה.

ג. על ישראל להבהיר שחידוש ההתחמשות ברקטות וחידוש חפירת המנהרות הם הפרה של ההסכם, וישראל תסכל אותה בכוח.

* "ניו יורק טיימס" נוקט בשנים האחרונות קו אנטי ישראלי חריף, ובין השאר מרבה לדווח על קרע ביחסי ישראל וארה"ב (באשמת ישראל, כמובן), דיווחים שלא אחת התבררו כ-wishful thinking של הכותבים. חרף הסתייגות זו, אתייחס לכתבה האחרונה, שבה העיתון מתאר קרע בלתי ניתן לאיחוי בין הממשלים, בעקבות מלחמת "צוק איתן". לטענת העיתון, התגובה החריפה של ישראל למסמך קרי והסירוב של ישראל לסייע למאמצי הפסקת האש של ארה"ב, הם הגורם לקרע.

הדברים מדהימים – איזה בוחן מציאות עקום ומעוות. ישראל הותקפה ויצאה להגן על עצמה, דחתה ודחתה את היציאה למלחמה בניסיון ל"שקט יענה בשקט," הסכימה להפסקת אש טרם הפעולה הקרקעית והפסיקה את האש שש פעמים במהלך הפעולה הקרקעית, הפסקת אש שהיתה חד צדדית. איך ניתן להאשים אותה שלא סייעה למאמצי הפסקת האש? עוד יותר מדהימה הקובלנה על התגובה הישראלית להצעות קרי. קרי הציע, בשיתוף עם התומכות הגדולות ביותר של הטרור החמאסי – תורכיה וקטאר, תכתיב כניעה לכל תביעות חמאס. הצעה צ'מברליינית זו, נעצה סכין בגבה של ישראל, בעיצומה של מלחמת מגן נגד הטרור האסלאמי, שיותר משהוא אוייבה של ישראל, הוא אוייבה של ארה"ב (זוכרים את 11 בספטמבר)? ואח"כ האמריקאים עוד באים בטענות לישראל?

* בימים אלה אנו מציינים תשע שנים לעקירת יישובי גוש קטיף והנסיגה הטוטלית מכל רצועת עזה לקווי 49' (יש להזכיר שהנסיגה מערי הרצועה נעשתה כבר ב-1994), במסגרת ההתנתקות.

את חגיגות יום ההולדת ציינו במלחמה עקובה מדם באזורים מהם נסוגונו ומהם עקרנו את יישובינו, נישלנו וגירשנו את יושביהם מאדמתם, בעוד אותם אזורים משמשים כאתרי שיגור רקטות לעבר אזרחי ישראל. אכן, מתנת יום הולדת ראויה.

קיים קשר מובהק בין עקירת יישובי גוש קטיף למלחמת "צוק איתן". הפלשתינאים ראו בנסיגה ובעקירה ביטוי לחולשתנו, לרפיסותנו ובעיקר להיעדר שורשים. הם ראו בהתנתקות הצלחה של מאבקם הטרוריסטי נגדנו. הלקח שלהם היה ניצול הצלחה – הצלחנו לעקור את היהודים באלימות מגוש קטיף, המטרה הבאה היא לעקור אותם באלימות משדרות ויישובי "עוטף עזה".

זאת מהות הטרור מעזה מאז ההתנתקות, והשאלה המרכזית שנותרה אחרי "צוק איתן", היא האם הושגה ההרתעה שתגרום להם לחדול.

* לנוכח התוצאות העגומות של ההתנתקות, שוחרי הנסיגה לקווי 49' מְתָרצים זאת בכך שהנסיגה היתה חד צדדית, לא בהסכם. לעיתים אני תמה האם אנשים אינם מבחינים בגיחוך שבטיעונים הילדותיים שהם משמיעים. מה הם רוצים לטעון? שמה שהיה חשוב לפלשתינאים לא היה לגרש אותנו, בשלב ראשון מגוש קטיף, אלא להגיע איתנו להסכם? היה להם כל כך חשוב להגיע להסכם עם ישראל, והם ממש ממש נעלבו שלא חתמנו אתם על הסכם, ולכן בתשע השנים שחלפו מאז הם יורים על אזרחי ישראל רקטות, חופרים מנהרות  למטרות טבח המוני, ובמקום להקים בעזה מדינה, חברה וכלכלה הם הקימו מפלצת טרור. איזה טיעון אינפנטילי.

אגב, איך משמיעי הטיעון הזה מתרצים את העובדה שהשטחים שמהם נסוגונו בהסכם – הסכמי אוסלו, הן ברצועת עזה והן ביו"ש, היו אף הם מיד בסיס לטרור, לפיגועי התאבדות ולמסעות רצח?

* כל מנהיגי העולם החופשי עמדו מאחורי ישראל בצאתה להגן על חיי אזרחיה במלחמת "צוק איתן". לא חלפו שבועות ספורים והם מתחילים לחזור לסורם, בגינוייהם הצבועים והמתחסדים נגד הפגיעה הישראלית באזרחים. וכי אין הם יודעים שאותם אזרחים הם המגן האנושי שמאחוריהם מסתתר הטרור? אם הם תומכים, לדבריהם, בזכותה של ישראל להגן על עצמה, איך הם חושבים שהיא תעשה זאת, אם לא תפגע בטרוריסטים בשל העובדה שהם מסתתרים מאחורי אזרחים וילדים? הרי אף אחד מן הצבאות של המְגָנים, אינו עושה כאלה מאמצים, כמו צה"ל, למנוע את הפגיעה באזרחים. צה"ל עושה כן, תוך פגיעה מודעת באפקטיביות המבצעית, תוך ויתור מראש על מימד ההפתעה ואף מקריב על כך חיי חיילים. הרי בכל מלחמה שאותם צבאות השתתפו בה, ולא על גבולם, ולא נגד מי שירה טילים על אזרחיהם, הרג האזרחים היה גדול פי כמה וכמה (קוסובו, עיראק, אפגניסטן וכו').

הגינויים הללו נתנו רוח גבית לחמאס. זוהי רוח גבית לטרור, מצד מדינות המערב, שהן עצמן על הכוונת של האסלאם הקנאי.

* הגינויים לישראל צריכים ללמד לקח שני גורמים בציבוריות הישראלית.

א. אלה המאשימים את ישראל בהרג האזרחים. אם היה בהם מעט יושר, הם היו מודים בכך, שמעבר לערכי מוסר הלחימה וטוהר הנשק המאפיינים כל כך את צה"ל, פגיעה באזרחים היא גם פגיעה מדינית, פגיעה בתמיכה בישראל וכתוצאה מכך, גם פגיעה במאמץ המלחמתי וסיוע לאינטרס של האויב. כך שמכל בחינה שהיא, זו האשמה מופרכת, כיוון שלישראל, בניגוד לחמאס, לא יכול להיות כל עניין ולא יכולה להיות כל תועלת מהרג אזרחים וילדים פלשתינאים.

 ב. אלה הקוראים "לכתוש" את עזה ולפגוע באזרחים ללא אבחנה. אם כאשר צה"ל עושה כל מאמץ להימנע מפגיעה באזרחים – עצם הפגיעה באזרחים גורמת לנזק כזה, נקל לשער איזה נזק היה נגרם אילו צה"ל באמת היה פוגע ללא אבחנה באזרחים. נכון שאלה שמטיפים לכך, גם חושבים שאין עולם ושצריך להתעלם מכל שיקול מדיני, הסברתי, בינלאומי. אולם אילו היינו שועים לקריאותיהם, היינו באמת מדינה מנודה, והיינו מעניקים לחמאס ניצחון על מגש של כסף.

* לא ראיתי אתמול "הארץ". אורי משגב או גדעון לוי – מי היה הראשון לגנות "רצח הטרקטוריסט הפלשתינאי" בירושלים?

* ח"כ נחמן שי (שלא אחת הבעתי את הערכתי לעמדות שהשמיע בתקשורת במהלך המלחמה), עתר לבג"ץ בדרישה להכריז על "צוק איתן" כמלחמה, לא כמבצע. זו חציית קו אדום מבחינת המשפטיזציה של ישראל. הכרזה על מלחמה היא פררוגטיבה מוחלטת של הממשלה. כח"כ הוא יכול לדרוש דיון בכנסת, או בוועדת החוץ והביטחון – הגורם המפקח על הממשלה, בדרישה מן הממשלה להכריז על כך. אבל החלטה כזאת של בית המשפט היא ממש בחזקת פוטש חוקתי. מן הראוי שבית המשפט ידחה את העתירה על הסף. הדגש הוא "על הסף" – כלומר לא מתוך דיון והגעה למסקנה שהדרישה אינה נכונה, ובכך להעניק לגיטימציה לכך שזהו נושא משפטי, אלא כאמירה שאין לבג"ץ כל נגיעה לנושא.

נחמן שי העלה את הנושא מן האספקט הכלכלי, ובהחלט יש לו גם אספקט כלכלי וחברתי, אולם עצם הכרזה כזאת היא, בראש ובראשונה, בעלת משמעות מדינית וביטחונית.

לגופו של עניין, אני שותף לדעתו של נחמן שי. מדובר במלחמה וראוי שהממשלה תכריז עליה כעל מלחמה. אך גם במלחמה, עלינו לשמור על יסודות המשטר הדמוקרטי הפרלמנטרי של מדינת ישראל.

* אני קורא כעת את ספרו של חיים באר "חלומותיהם החדשים" – ספר מרתק של סופר דגול; בעיניי הטוב שבסופרים הישראלים החיים היום.

אני קורא את הספר בעיצומה של המלחמה, וכמובן שזו קריאה מפרספקטיבה שונה מאשר בשגרה. סיפור אחד בתוך הרומן טלטל אותי במיוחד, לנוכח האקטואליות המצמררת שלו.

אציג אותו במנותק מן ההקשר הכולל של הרומן ומן הקשר בין הנפשות הפועלות בו לגיבורי הספר, על מנת שלא לפגום בחוויית הקריאה. באותו סיפור, המופיע בעמ' 230-232, מסופר על צעירה ישראלית, שמנעוריה נמשכה לשמאל האנטי ישראלי הרדיקלי, ירדה לבריטניה ושם היתה פעילה אנטי ישראלית קיצונית ורועשת, המפגינה נגד ישראל, מפריעה למופעים והרצאות של אמנים ישראלים וכו'. כמובן שהמסר המרכזי שלה הוא שישראל היא מדינה נאצית וצבאה הוא צבא נאצי המבצע ג'נוסייד בפלשתינאים.

אותה צעירה למדה משפטים, וכעו"ד היא מובילה את האינתיפאדה המשפטית נגד חיילים וקצינים ישראלים המגיעים לבריטניה, במטרה להעמיד אותם לדין על "פשעי מלחמה". הספר מתאר את הרשת המודיעינית המסועפת שהיא טוותה, כדי לסמן את האנשים ולדעת על הגעתם הצפויה לבריטניה. אגב, הסיפור תואם את דמותה של בתו של דן אלמגור. דן אלמגור, שזקנתו מביישת את נעוריו, תומך במעשיה הנואלים, למרבה הבושה (מהו יחסם של ההורים במקבילה הספרותית? קראו ותיווכחו).

לאותה צעירה (לא אחשוף את שמה, כדי לא לקשר את הסיפור לגיבורה שלו טרם הזמן) היה חבר ילדות בן גילה, שכן קרוב, הטוב והאהוב בין חבריה. אבנר שמו. נודע לה, שאבנר נפצע בעיניו. הוא היה קצין חבלה ביחידה מובחרת, שנפצע בעת פעילות מבצעית במנהרות ברפיח. התקווה היחידה להחזרת מאור עיניו היה טיפול חדשני שפיתח מנהל יחידת השיקום בבית החולים מורפילדס, בית החולים הגדול ביותר בעולם למחלות עיניים, שנמצא בלונדון.

יום לפני הטיסה לניתוח, הגיע אל האב, בעצמו – בכיר בשב"כ, טלפון דחוף מן הנספחות הצבאית בלונדון, המייעץ לו שהוא ובנו הפצוע לא יעזו לרדת מן המטוס בלונדון, כיוון שברגע שייכנסו לבריטניה, יעצרו שניהם בחשד לאחריות ל"פשעי מלחמה". מיותר לציין מי עורכת הדין הממתינה בשדה התעופה עם כתב התביעה, לצד שני שוטרים עם צווי המעצר. מיותר לציין שהיא ידעה בדיוק במי המדובר. דמות ברומן שיצרה איתה קשר, מזועזעת עד עמקי נשמתה, ניסתה לדבר על ליבה. "איך זה שאבנר לא נשאר בתוך העולם הפנימי שלך 'נרי שלי', כמו שקראת לו כשהלכתם יחד לפעוטון של רבקה הגננת? אין לך אפילו טיפה של רחמים על מי שהיה הילד המתוק ההוא שחיבק אותך בכל הזדמנות? ואת, ברשעות, הרחקת אותו מהרופא היחיד שהיה יכול להחזיר לו את הראיה?" ותשובתה: "לא, כי הוא נאצי. ... נהייתם כולכם נאצים!"

חיים באר היטיב לתאר את עולמם האפל והמזוויע של אותם ישראלים, שרוממות ההומניות ו"זכויות האדם" בפיהם, אך השנאה המטורפת עיוותה את נשמתם, והם הגרועים באנטישמים. "פשע המלחמה" של אבנר, הוא פעולה לסיכול מסע רצח המוני באזרחים ובילדים באמצעות מנהרה. אז מי כאן הנאצי?

קראתי, ולא יכולתי שלא לחשוב על מאמריהם של גדעון לוי ואורי משגב ב"הארץ", על ארגוני "זכויות האדם" הישראליים שפירסמו עצומה בחו"ל המגנה את ישראל על "פשעי מלחמה", על גילוי הדעת בכתב עת בינלאומי של עשרות (!) מרצים ישראליים שהאשימו את צה"ל בפשעי מלחמה ב"צוק איתן", על מאמרו של הפוסט "היסטוריון" אילן פפה שהאשים את ישראל בג'נוסייד, על ארגון "זוכרות" שאחת הפעילות המרכזיות שלו נוהגת להפציץ את הפייסבוק בקריאות שמחה וגיל כל אימת שחייל ישראלי נהרג.

לא פעם הוקעתי בכתיבתי את הזוועה הזאת. אך אלף מאמרים שלי ושל פובליציסטים כמוני, לא ייטיבו לתאר את התופעה הזאת, בכישרון וברגישות כפי שחיים באר היטיב לעשות בספרו.

* ביד הלשון: השבת הבעל"ט, השבת הראשונה אחרי ט' באב, היא שבת "נחמו". היא נקראת כך על שם נבואת הנחמה של ישעיהו (פרק מ'), אותה אנו קוראים בהפטרה, שנפתחת במילים "נחמו נחמו עמי".

הפרשה הניבה צירופי לשון שקנו שבת בשפה העברית, בספרות העברית ("והיה העקוב למישור", "אכן חציר העם"), בבידור ("נחשו נחשו עמי") ואפילו בהתיישבות ("מבשרת ציון", "מבשרת ירושלים").

אחד הצירופים הוא "קול קורא במדבר". השימוש בביטוי בעברית המדוברת, הוא לאמירה שאין לה שומעים או אין לה מענה, והיא נשארת תלויה באוויר, כמו קול הקורא במדבר.

אלא שזהו שיבוש של הפסוק המקורי. בפסוק המקורי, הנביא מספר שהוא שומע קול, והקול קורא קריאה הנפתחת במילה "במדבר". "קוֹל קוֹרֵא: בַּמִּדְבָּר פַּנּוּ דֶּרֶךְ אדוני, יַשְּׁרוּ בָּעֲרָבָה מְסִלָּה לֵאלֹהֵינוּ." כמו פסוקים אחרים בפרק, הנביא מתאר איך איתני הטבע נשמעים לקול ה' ("והיה העקוב למישור", למשל) ואותו אל כל יכול גם ישים קץ לגלות בבל ויביא את הגאולה לעם ישראל. קרוב יותר למקור הוא צירוף המילים "קול קורא" – פרסום רשמי למכרז, להגשת בקשות לתקציב וכד'.

* אסא בר לב תיקן את הדברים שכתבתי בנוגע לחם ולחמות, וכתב: "חם וחמות הם הורי החתן ביחס לכלתם. חותן וחותנת הם הורי הכלה בהתייחס לחתנם." באשר ל"טעותי", הוא הזכיר שאני נמצא בחברה טובה, לצד מאיר שלו, אסתר וורצל-שטרייט ז"ל (מורתו לספרות) ואחרים. ובכן, בין האחרים הללו נמצא גם אברהם אבן שושן. זו ההגדרה לחם במילונו: "חותן, אבי בעלה או אבי אשתו." וזו ההגדרה לחותן: "1. אבי אשתו, חם. 2. אבי בעלה." הוא הדין בהגדרות לחותנת ולחמות. הכלל הוא: החם והחמות הן מילים נרדפות לחותן והחותנת.

במקור המקראי היה, כנראה, הבדל בין המילים (וגם על כך יש מחלוקת). כבר בעברית המשנאית לא היה הבדל כזה, והוא אינו קיים עוד בעברית של היום.

* * *

שנות ילדותי היפות ביותר

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

שנות ילדותי היפות ביותר

באחוזה החקלאית קלמניה

של משה גרידינגר

שבנה עבורו דודי ברוך רַאבּ

היו השנים שבהן נהרגו ונשרפו

מדי יום אלפי ילדים יהודים

בני גילי באירופה

יימח שמה לעולם ועד אירופה

הנפלאה שעל אדמתה בוצעו

הזוועות האלה

אין לי יותר מה לומר בנושא

רק הזיכרונות

מדי אביב הייתי יוצא לקטוף

זרים ענקיים של  צבעונים

5.8.14. בבוקר בקפה הלינקה ברחוב ארלוזורוב, ת"א

* * *

ירדן בן חורין

מעט מחשבות בעקבות המצב

המצב הקשה בימים אלו מעורר בלב תחושות קשות. כאב קשה מנשוא על החיילים שנהרגו. כאב כבד על משפחות, שחייהן לא יהיו כפי שהיו. כאב על הפצועים, הסובלים וכואבים, שלפניהם עוד מסע ארוך של ייסורים. כאב על תושבי יישובי הדרום החיים בפחד, חרדה, וסובלים פגיעה רעה. כאב על הנפגעים בכל רחבי הארץ. כאב על מציאות שנראה שאין ממנה מוצא. מציאות בה אנו מתמודדים עם ארגוני טרור שלא בוחלים באמצעים ולא חסים על אזרחים, בין אם מדובר באזרחים שלנו או שלהם, נשים, זקנים וילדים.

אך יחד עם הכאב הנורא בשעות קשות אלו הלב גם מתרחב. מתרחב למראה הצעירים והאנשים הנפלאים שבקירבנו. חיילים ואזרחים שמתגלים במיטבם כלוחמים, כבני אדם, כחברים השומרים על כולנו. אנו תוהים איך הטובים ביותר נופלים. אך האסון לא מבחין בין הטובים לאחד האדם. וכנראה ישנם הרבה יותר אנשים נפלאים בקרבנו, הרבה יותר ממה שאנו חושבים. חיילים ואזרחים. אלא שאנו לא מזהים אותם ביום יום. לא בגלל שהם מסתתרים. אנחנו פשוט לא רגישים לראות אותם וליהנות מהיופי והטוב הנפלא שלהם, למרות שהוא נמצא בינינו ובקרב כל אחד ואחד מאיתנו. והזמנים הקשים מביאים את הטוב הזה לידי ביטוי יותר מתמיד, ומפנים את תשומת ליבנו אליו. הצעירים הנפלאים שנפלו מלמדים אותנו עליו. הם מלמדים אותנו על הקרבה, על חברות, ועל אומץ, על נחישות ומוכנות לעשות הכול למען האחר ולמען כולנו. והמוני המתנדבים לסייע ולעזור לחיילים ולתושבים בכל האמצעים תוך סיכון עצמי, ומתוך אהבה ונתינה ללא גבולות הם עדות נוספת לכך.

ואנחנו צריכים לזכור איזה אנשים נפלאים יש פה. וכל מי שחי בארץ הזאת ללא קשר לדת, גזע או מין צריך לברך על הארץ ועל האנשים שבה, ולזכור שאין לנו ארץ אחרת. ואין לנו ברירה אלא לשמור עליה ולהגן עליה, על פינה קטנה קסומה זו למרות שזה קשה.

קשָה הפגיעה שאנו חווים. קשָה הפגיעה שאנו נאלצים לפגוע. אך המציאות היא שבעולם הגועש שסביבנו, אין לנו ברירה אלה להבין שמי שלא מתמודד עם הרוע יאלץ לחיות איתו. וחובתנו לעשות הכל כדי להילחם בו, באומץ, באמונה, ובנחישות, וכל זאת תוך שמירה על ערכינו. וזו גדולתנו. ועלינו לצאת מחוזקים. לא מעוצמתו של צה"ל. אלא מעוצמת אנשיו ומתעצומות הנפש של מפקדיו.

זכינו בארץ נפלאה. באנשים נפלאים. בארץ שאין כמוה. ונעשה הכל כדי לשמור על פינת אלוהים מקסימה זו בעולם המתהפך שסביבנו. ונעשה מאמץ לראות את כל האנשים הנפלאים שסביבנו גם בימים של שיגרה. ונעשה הכול כדי להיות יותר ראויים ויותר טובים. ונשאל האם עשינו מספיק, האם תרמנו מספיק, כל אחד, וכל אחד בדרכו.

בהבנה שחובתנו להשקיע ולעיתים אף להילחם ולהקריב כדי לאפשר חיים, כדי לאפשר חיים בעולם טוב וכדי לאפשר לטוב להיות בעולם.

באמונה ובתקווה שימים טובים יגיעו במהרה.

ירדן בן חורין הוא דור חמישי בארץ, הוא בנו של מרדכי בן חורין, שהוא בנה של לאה בן חורין לבית ראב בן עזר, שהיא בתו של משה-שמואל ראב בן עזר, שהיה אחיו הצעיר של יהודה ראב, ושניהם, יהודה ומשה-שמואל – היו בניו של אליעזר-לאזאר ראב, שעלה עם משפחתו מהונגריה ב-1875 [או 1876] – לייסד את פתח תקווה ב-1878, ועל שם אותו אליעזר ראב הראשון אנחנו קרויים כיום – בן עזר, אך חלק מהמשפחה שמר על השם ראב, כמו אסתר ראב_ּּ.

* * *

משה גרנות

עוד על "צוק איתן"

נקל להאמין לי שהתלבטתי קשות אם יש טעם להוסיף את דבריי למבול המלל ששטף את המדינה עם פרוץ המבצע (המלחמה?) "צוק איתן" – בכל אמצעי התקשורת בעיתונות, ברדיו, בטלוויזיה וברשתות החברתיות. מה עוד שאינני מחשיב עצמי בר הכי בתורת הלחימה. בשל גילי המתקדם, באזור המסוכסך בו אנו חיים, הזדמן לי אמנם להשתתף במלחמת ששת הימים, במלחמת יום הכיפורים ובכמה גיחות אל מעבר לגבול בעיתות "רגיעה". חוויתי את האימה של שהייה במתחם ממולכד וממוקש, הייתי עֵד למראות מבהילים, אך קשה לומר עליי שיצאתי מכל אלה בתובנה אסטרטגית כלשהי, מלבד הכאב הנורא על חברים שלא האיר להם המזל לחזור הביתה בריאים ושלימים.

אחרי ההקדמה הקצרה הזאת מן הדין היה שאסיים כאן על פי עצתו הנבונה של הנביא עמוס: "המשכיל בעת ההיא ידום." כנראה, שאינני משכיל, כי השכל מתעמעם כאשר הרגשות גואים. והרגשות גואים משום עשרות הצעירים היפים, המוכשרים, המסורים, האופטימיים, שחירפו נפשם במבצע "צוק איתן" כדי שאנחנו נוכל לנשום על האדמה ספוגת הדם הזאת. רק הדמעות יכולות לבטא קמצוץ מסערת הרגשות הפוקדת את כל עם ישראל לנוכח הדגלים העוטפים את גיבורינו, ונוכח השכול שהוא מנת חלקנו, כי הרי כל הנופלים הם בנינו האהובים.

רמז לאותה סערת רגשות נמצא בשורות הנפלאות של שאול טשרניחובסקי בשירו "ראי אדמה", אותן כתב בימי מאורעות תרצ"ט, וכך הוא פונה אל האדמה שכיסתה על ההרוגים: "הֵא לָךְ הטובים בבנינו, נוער טהור חלומות, / ברי לב, נקיי כפיים, טרם חלאת אדמות, / ואֶרג יומם עודו שֶתי, ארג תקוות יום יבוא, / אין לנו טובים מכל אלה, את הראית? ואיפה?"

האם היתה ברירה? אני סבור שלא – כאשר נודע למרבה הזוועה מה המנהרות עלולות לעולל לאוכלוסיית יישובי עוטף עזה, ואולי ליישוב הישראלי כולו – וכי היתה לקברניטי מדינתנו אפשרות שלא להיכנס לקן הצפעונים הזה הקרוי רצועת עזה? המודיעין ידע על איום המנהרות, אך אני משער שלא היה להם מושג איזה אסון נורא אורב לעם ישראל מתחת לאדמה. נכנסנו כי לא היתה דרך אחרת, נכנסנו למרות שידענו שיהיו קורבנות רבים, קיווינו שאולי יהיו אלה מעטים, אבל התבדינו.

החמאס מוכן להוציא לעצמו שתי עיניים, ובלבד שיוכל לשרוט לנו לפחות עין אחת. מי שמאמין שהיתה אפשרות אחרת – חי בעננים, לא במזרח התיכון. הם לא רוצים מדינה (אילו רצו מדינה – יכלו להשיג אותה ב-1947, יכלו להשיג אותה ב-19 השנים שלפני מלחמת ששת הימים, כשהיו תחת שלטון ירדן ומצרים), הם רוצים להשמיד אותנו כי כך כתוב בקוראן ובשאר כתבי הקודש של המוסלמים. הם ינקו את השנאה הזאת עם חלב אימם, והם מחונכים ומאומנים ממש מינקות להרוג יהודים – זאת מצווה דתית עליונה – בלעדי זה כאילו אין לקיום שלהם שום משמעות.

לאיראן, לחיזבאללה ולחמאס יש אותה תיאוריה כמו לגרמנים לפני מלחמת העולם השנייה: קודם יש להשמיד את היהודים, ואחר כך להשתלט על כל העולם. המעצמות החופשיות לא האמינו שהם מתכוונים ברצינות, והעניקו להם "שטחים" (שכמובן, לא היו שייכים להם...) – אוסטריה, הסודטים, צ'כוסלובקיה – בתקווה שהקומץ הזה ישביע את הארי, וכי שלום ישרור בעולם לנוכח הוויתורים הנדיבים – חלומות באיספמיה! העולם לא התרגש ממש מכך שמיליוני יהודים נרצחים במיתות המשונות ביותר. גם לנוצרים יש אמונה שהיהודים אשמים בכל מדווי העולם – הם הרי גרמו לצליבת ישוע, והם בעונש עד סוף כל הדורות. הגרמנים היו אמנם אתיאיסטים, אבל השנאה הזאת, כמו אצל המוסלמים, מצויה כבר בחלב אימם.

בימים הנוראים ההם, העמים "הנאורים" התחלקו בין אלה שהיו אדישים להשמדתם של היהודים, בין אלה ששמחו להשמדתם, ובין אלה שהתחרו עם הנאצים ברצח היהודים (למשל, האוקראינים, הלאטווים, ההונגרים, הרומנים – רשימה חלקית).

רק שני עמים הראו אצילות נפש ועמדו ליהודים באסונם: הבולגרים (המלך, העם, הכמורה!) והדנים – שהעבירו בסירות את יהודיהם (תמורת שכר!) אל חוף מבטחים. שום עם מלבדם איננו יכול לרחוץ בניקיון כפיו. אדרבה, היו עמים שעשו כל מאמץ לסגור את היהודים במלכודת המוות (הבריטים והאמריקאים – שוב, רשימה חלקית).

איראן, חזבאללה, חמאס, מכחישי השואה, מבקשים להמיט עלינו שואה נוספת, וכפי שהעולם מתייחס אליהם – יש סיכוי ששוב לא ינקוף אצבע אם חס וחלילה חזון הזוועות הזה יתגשם.

אין לנו ברירה, אנו מקיזים דם כדי לנשום אוויר חופשי במולדת שלנו, ואנחנו מלאי כאב וגאווה על כך שבנים כאלה לנו, כדברי טשרניחובסקי בשירו הנ"ל: "ברוך קורבנם בצל מוות, כופר חיינו בהוד... / ראי, אדמה, כי היינו בזבזנים עד מאוד!"

אינני מגזים אם אומר שהאפשרות השנייה היא השמדה, ואל לנו לשכוח שביום "פעילות" אחד (יום אחד בלבד!) באושוויץ הומתו יותר יהודים מאשר נהרגו גיבורינו בכל מלחמות ישראל מִקֹּום המדינה ועד היום.

אני מבקש לומר גם דבר מה על ראש ממשלתנו – מעולם לא הייתי מחסידיו, אבל כיום אני מלא הערכה למנהיגותו השקולה והחכמה. הסכמתו להפסקות אש שש פעמים (!) היתה נכונה, למרות ההתלהמות שהביעו רבים משריו, ולמרות שהאקטיביסטים שבין המנהיגים, וגם סתם עמך, הביעו אכזבה מזהירותו המופלגת כביכול. מעשיו התבררו כנכונים, ודי לחכימא. מרגיע לדעת שבעתות משבר מנהיג אותנו אדם בשיעור קומתו של בנימין נתניהו, ומסייע בידו בתבונה – שר הביטחון משה יעלון.

אהוד: חותם גם אני על כל מילה שלך. כנראה לשנינו יש אותו חיסון טבעי מפני מחלת האידיוטיזם המוסרי, אשר נפוצה הרבה בקרב סופרים ומשוררים ישראליים בני-דורנו.

* * *

תשעה שירים ל"חדשות בן עזר"

מאת אילן בושם

*

אָמַר לִי מְשׁוֹרֵר חָבֵר:

אַתָּה כְּמוֹ צַלַּם עִתּוֹנוּת,

שִׁירֶיךָ מְסַפְּרִים סִפּוּר.

התנצלות היתושה

אֵינֶנִּי מְחַפֶּשֶׂת דָּם,

אֵינֶנִּי שׁוֹאֶפֶת נָקָם

(דָּם! דָּם!)

כִּי אִם אֲנִי מְבַקֶּשֶׁת לִי

סְתָם תְּרוּמַת דָּם –

שֶׁתִּהְיֶה בֶּן אָדָם

וְתִתֵּן טִפַּת דָּם.

אֶסְקוֹרְיַאל

אֲרוֹנוֹת אֲרוֹנוֹת

קוֹמוֹת קוֹמוֹת

שֶׁל שַׁלִּיטֵי מַמְלָכוֹת

וְכַמָּה קְטַנִּים הָאֲרוֹנוֹת

בָּם נִצְרְרוּ

הַשַּׁלִּיטִים הַגְּדוֹלִים

קוֹמוֹת קוֹמוֹת.

* ארמון מלכות, מאוזוליאום ובית מנזר ליד מדריד

הפרופסור שלי ואני

בשירותים של האוניברסיטה

                                           (לזכרו של ש"ס)

נִכְנַסְתִּי וְהִתְבַּיַּשְׁתִּי בְּנוֹכְחוּתוֹ,

אֲבָל הוּא לְיָדִי בְּלִי הִסּוּס

פָּתַח מִכְנָסָיו לְהַשְׁתִּין

וְזִרְמָתוֹ כְּזִרְמַת הַסּוּס.

*

יֵשׁ שֶׁאָצָה לָהֶן הַדֶּרֶךְ

אוֹ שֶׁהֵן חַסְרוֹת אֱמוּנָה

בְּכֹחוֹ שֶׁל הַגֶּבֶר לַעֲמֹד בַּמְּשִׂימָה

אָז לְיֶתֶר בִּטָּחוֹן

הֵן תּוֹפְסוֹת בָּזֶה לְכַוְּנוֹ בְּיַד אֱמוּנָה

אֶל הַמַּעֲבָר הַצַּר

הפתיין

מְחַרְטֵט לָהּ

וּמְחַטֵּט בָּהּ

וּלְרֶגַע לֹא מִתְחָרֵט

עַל הַחִרְטוּט

וְהַחִטּוּט

הלך עליו

הוּא הָלַךְ אַחֲרֶיהָ

עַל אַרְבַּע

אַךְ לֹא הָלַךְ לוֹ

האוהב המאוכזב על הַבַּאר

שָׁתָה וְהִתְרוֹקֵן

שָׁתָה וְהִתְרוֹקֵן

שָׁתָה וְהִתְרוֹקֵן

וְשָׁתַק.

המתקרח

הוּא עָמַד מוּל הַמַּרְאָה

וְסֵרַק שַׂעֲרָה שַׂעֲרָה

סְרָק סְרָק

* * *

שני סיפורים שֶׁרצים ברשת

חשיפה בלעדית של "חדשות הצפון"

סגן הדר גולדין נהרג במקום מפיצוץ של מחבל מתאבד שהיה נראה כמו אזרח, וגופתו של סגן הדר גולדין התפרקה לחתיכות. לוחמי חמאס יצאו ממנהרה במארב מתוכנן, חטפו את חלקי הגופה, ורצו לתוך מנהרה שפִתחה יצא בתוך מסגד. מהמסגד הם נעו באמבולנס של אונר"א למיקום לא ידוע, ויצרו קשר עם בכירי חמאס, שישבו באוניברסיטה האיסלמית. בעקבות זה מוסא אבו מרזוק יצא בהודעה על החייל החטוף.

יחידה מיוחדת 557 של ח"א הטיסה מל"ט מסוג הרמס 900 עם מערכות ביון מתקדמות, וקלטה את התשדיר בין שוביו של הדר גולדין לבכירי חמאס, שישבו באוניברסטה האיסלמית, בו נמסרו כול הפרטים על מצב החטוף, ומיקומם המדויק.

בעקבות זאת יחידה 557 העבירה את התשדיר לראש אמ"ן ולבור בקריה תוך דקות, וחיל האוויר תקף את היעד שבו נמצאו החוטפים וגם את האוניברסטה האיסלמית, החוטפים וחלקי הגופה של החייל החטוף נקברו בתוך ההריסות של המקום שהופצץ, וצה"ל מצא חלקי גופה של הדר גולדין באזור רפיח, שהועברו למכון לרפואה משפטית וזוהו כחלקי גופה של סגן הדר גולדין, כשהזיהוי היה ברור, הוא הוגדר כחלל צה"ל.

ועוד סיפור מדהים! כוח צה"ל שניכנס לאחד המסגדים בעזה החל בחיפושים אחרי אמל"ח. לפתע יצאה מאחד החדרים מחבלת שביקשה לפוצץ עצמה על החיילים. אחד מאנשי הכוח, שהבחין בכוונתה, צעק באינסטינקט את שתי המילים: "שמע ישראל!" – כשאז התחולל הנס – המחבלת התחילה לרעוד. החיילים הצליחו ברגע זה להשתלט עליה ולנטרל את המטען שנשאה והעבירו אותה לחקירת השב"כ. ואז התברר שאם-המחבלת היא יהודייה שנישאה לערבי בארץ, ולאחר החתונה הוא הבריח אותה לעזה ושם היא חיה בהשפלות ובהתעללות. כוח של שיריון יצא להביא את שני ילדיה הקטנים לארץ. ה'מחבלת' אף מסרה פרטים שאסור לפרסמם אך הם סייעו לצה"ל בחשיפת מנהרה ודירת מפקדה של ראשי חמאס.

המחבלת ושני ילדיה כרגע במיתקן של השב"כ. ולאחר המבצע היא תועבר לארגון 'יד לאחים' לשיקום חייה. מדהים! מה כוחה של זעקת "שמע ישראל" שבוקעת מליבו של חייל יהודי! מדהים! "הנה לא ינום ולא יִשן..."

* * *

יצחק שויגר

חברים לשכול

לפני מיספר שנים שכלו חברים שלי את בנם בפיגוע בתל אביב. החום העוטף של החברים בלווייתו הוציא מנפשי את השיר הזה. היום, כשאני נוכח בשרשרת הארוכה של הצעירים יפי הבלורית והתואר שנפלו במערכה, אני נזכר בו. לאחר שישוכו אימי הקרב, ישארו המשפחות השכולות עם אבלן, עד קץ הימים. חבריהם, אם יעטפו אותם בחום ואהבה, אולי יקלו קצת. לכבודם אני מבקש להקדיש את השיר.

חברות

אני כאן. לא רחוק מכם.

אני רואה אתכם.

אני חש אתכם

ואיני יכול לגעת בכם.

אני שומע את הלמות הלב.

אני רואה את הדמעות הצורבות.

אני רואה את החיוך הרפה

ואינני יכול לנגב הדמעות.

אני רואה אתכם צוחקים ללא קול.

אני רואה אתכם מדברים בלחש.

אני רואה אתכם מרכינים ראש עלי כתף

ואינני יכול לתמוך בכם.

אני רואה אתכם מרטיבים את הכרים בלילות.

אני רואה אתכם בלילות לבנים.

אני רואה אתכם מלחשים ונזכרים

ואינני יכול  לדבר עימכם.

אני רואה אתכם מתבגרים בצערכם

צועדים לאט, ביחד, אל תוך בגרות וזקנה.

רכונים מעט, כפופים אל בטן צערכם

ואיני יכול לחבק אתכם.

אבל זאת ידעתי.

אלו שהיו איתכם, ליד עריסתי, בינקותי.

אלו שהתבוננו בי, יחד עימכם, בילדותי.

אלו עימם חלקתם את כל חבלי גידולי.

אלו שעטפו אתכם באהבה לאחר לכתי.

יעשו כל שהחסרתי.

במקומי.

* * *

יהודה דרורי

לסגור מסגדים ולאסור מטיפים!

מי שמלבה את אש השנאה נגדנו ומי שמסית את ההמון המוסלמי נגדנו אלו הם המטיפים במסגדים, הן בשטחי יהודה ושומרון וברחבי ירושלים והן במדינת ישראל עצמה. המקומות בהם מתבצעת ההסתה הם המסגדים! המחדל הגדול ביותר של ממשלות ישראל הוא באי-התייחסות למצב חמור זה, שהוא בסופו של דבר הגורם לפעילות האלימה נגדנו מצד הערבים בכל חלקי ארץ ישראל.

ישנם בארצנו כיום חוקים נגד הסתה ומשום מה אנחנו נמנעים מהפעלתה כלפי המסיתים וכלפי המקומות בהן מתבצעת ההסתה – ומשום מה, שלטונות החוק והביטחון נמנעים מלפעול נגד מערכת לוחמה זו של הפלשתינאים וערביי ישראל, בעיקר בגלל הסיוע של פרקליטים יהודים יקירי השמאל, ולנוכח טענות צדקניות של עמותות זכויות אדם מזויפות, הטוענים לזכות הדמוקרטית להבעת דעות ולחופש הדת.

הזכות הדמוקרטית לחופש ההבעה ולחופש הדת בכל מקום בעולם אינה כוללת את החופש להסתה! למעשה, היו מדינות בעבר (בבלקן וברחבי ברית המועצות) שמנעו בכלל התכנסות במסגדים ו/או הטפות במסגדים בגלל הסיבה שהקוראן מכיל פסוקי שינאה – שציטוטם מהווה הסתה בפועל! התירוץ שהמטיפים במסגדים, בעבר ובהווה, נתנו להאשמות בנושא ההסתה שלהם היה שהם בסך הכול ציטטו מהקוראן את אימרי השפר של מוחמד... (מצד שני, רב ידוע בארץ שכתב ספר – "משפט המלך" – ובו נתן פירוש משלו למצוות הדת היהודית נגד האוייב, נגדו כן פתחו תיק על הסתה...)

אינני בא להגן פה על הרב הזה אבל אני בהחלט בא להאשים את השרים, המשטרה והפרקליטות בצביעות! יפיפיות הנפש הזו של הפרקליטות, שמא יאמרו בחו"ל שאנחנו פוגעים בדמוקרטיה – בגללה אנחנו נותנים לאוייב את החופש להפעיל נגדנו מכונת תעמולה והסתה מוסלמית אדירה ברחבי ארץ-ישראל, ללבות את האש נגדנו, ומוכח שזה מביא לאלימות ורצח של יהודים.

ברצועת עזה, למשל, החמאס עלו מדרגה, והמסגדים שימשו לאחסון חומרי חבלה, פתחים לחפירת מנהרות, מקום מקלט ללוחמי החמאס ו...בסיס להתקפותיהם. כאן צה"ל תפס מהר את המצב ו-40 מסגדים באזור פעילויות צה"ל ברצועת עזה הופצצו ונהרסו! (עוד לא שמענו את יפי הנפש בעולם קובלים על כך – אבל גם זה יגיע...)

כיום, כשאנו סוף-סוף קלטנו שהטרור נגדנו אינו קשור לשטחים או לגיאוגרפיה אלא שזו מלחמת דת נגדנו, אנחנו חייבים לגדוע את הזרוע הצבאית-תעמולתית נגדנו המופעלת מהמסגדים. המשטרה חייבת להקליט את המטיפים ולהגיש כתבי אישום נגד המסיתים שביניהם, ובמקומות בהם תהיה סרבנות – להציב מטיפים שאינם מסיתים או לנעול את המסגד על מנעול ובריח. בו-זמנית, עלינו להבהיר שוב ושוב להמונים המוסלמים, שזכותם לעבוד את דתם בביתם שרירה וקיימת , אבל, לא בסיוע של הסתה ומסיתים.

בהתחשב בכך שבכל המסגדים באירופה ובארה"ב מתבצעת הסתה דומה יום יום, יש להניח שמדינות אלו לא ינקפו אצבע לסייע למוסלמים שיצעקו חמס בנושא ואפילו יפעילו יד חזקה נגד ההסתה אצלם בביתם. מצד שני ,לעולם אינך יודע לאיזה צד תעמוד האנטישמיות האירופית הקלאסית...

* * *

מיזם חדש שהוקם ע"י כמה מבוגרי 8200

בא לעשות סדר בכל הבלגן בהסברה הישראלית ברשת

האתר בכתובת:   http://israeliside.com

מכיל חומרי ההסברה ויראליים בלבד – סרטונים, כרזות, קריקטורות ותמונות, או בקיצור כל מה שעובר בהצלחה ברשתות החברתיות. החומר באתר מגיע בצורה מרוכזת ומקוטלגת על פלטפורמה אחת ורלוונטי (אינשאללה) גם לימים של שקט. ניתן למצוא הסברה על חמאס ועל איראן ובאותו הממשק הסברה על ישראל היפה וכלכלת ההיי טק המוצלחת. ושיהיה לכולנו בהצלחה.

* * *

אהוד בן עזר

כיסא הנוח של סבי יהודה רַאבּ

במוזיאון פתח תקווה

עם המוט שעליו הרכבתי את רות לומפ

היי אהוד בוקר טוב ושקט,

רוצה לשתף אותך.

במוזיאון מתקיימת תערוכה משותפת שמורכבת מתמונות אוסף המוזיאון ומחומרים מהארכיון.

הנושא הוא קיץ וים. בתערוכה "משתתפים" מוצגים שני כסאות נוח שבזמנו הפקדת בארכיון שלנו שהיו של יהודה ראב.

הרגע היתה אזעקה בפתח תקוה... החדר שלי הוא פנימי ומשמש כחדר ביטחון...

בתקווה לימים יותר שקטים,

נוני

לנוני היקרה שלום,

אודה לך אם תצרפי את הסיפור הקצר הזה לשני כסאות הנוח שנתתי לכם:

אהוד בן עזר

שני כסאות הנוח

את שני כסאות הנוח בסגנון ישן העברתי בשעתו למוזיאון פתח תקווה באמצעות הארכיון לתולדות פתח תקווה. את שניהם צבעתי בשעתו במו ידיי בפוליאור ירוק והתקנתי להם בד פלסטי אדום. זה היה הגלגול האחרון שלהם. כאשר עברתי לדירת הרווקים הקטנה שלי ברחוב פרופ' שור בתל-אביב, לאחר גירושיי מענת פיינברג, נתנה לי אותם אימי דורה, מביתה בפתח תקווה.

האחד מהם הוא הכיסא הפשוט, ששימש את משפחתנו במשך שנים רבות ואבי נהג לשבת עליו במרפסת בדירתם שברחוב שבדיה. הכיסא השני הוא המעניין והוותיק יותר, והיה שייך לסבי יהודה ראב בן עזר, ממייסדי המושבה. למראשותיו של הכיסא צמוד לוח עץ או מעין מקל רחב, וברווח שנוצר בינו לבין החלק העליון של הכיסא היה סבי נוהג לנעוץ כר למראשותיו בעת שהסב בו בחצר או במרפסת בביתו ברחוב ביל"ו.

ואולם תולדות לוח עץ מעניינות עוד יותר. בימי מלחמת העולם השנייה התקין לי סבי "אווירון", שגופו היה הלוח הזה, שהיה ארוך יותר, ואליו חיבר "כנפיים". הייתי רוכב על ה"אווירון" הזה, בין רגליי, ומדמה שאני טייס שמפציץ גרמנים.

במורד רחוב פיק"א שלנו גרה עם הוריה ילדה בת-גילי, רות לומפ, לימים הסופרת רות אלמוג. לפעמים היינו משחקים יחד ואני זוכר שפעם אפילו "הרכבתי" אותה על ה"אווירון" שלי, וזכר לכך נמצא באחד מסיפוריה.

סבי ניסר במו ידיו את לוח העץ של ה"אווירון", ודפק אותו במסמרים למראשותי כיסא-הנוח שלו. אפשר לראות את המסמרים דפוקים בכיסא עד היום. מסמריו של יהודה ראב, שהיה כבר באמצע שנות השמונים שלו כאשר דפק אותם.

אהוד בן עזר

* * *

ראובן שהם

אחרי שהם כבר נפרדו מהדרום

שֶׁל אַבָּא קוֹבְנֵר הֵם שׁוּב נִּפְרָדִים מֵהַדָּרוֹם

וּפְנֵיהֶם שׁוּב צָפוֹנָה. אֲבָל כְּשֶׁהֵישִׁירוּ

מַבַּט שׁוּם צָפוֹן כְּבָר לֹא צִפָּה לָהֶם. רַק

מַרְאַת חוֹלוֹת. רַק שׁוּב דָּרוֹם. אוֹתוֹ דָּרוֹם.

אוֹתוֹ דָּרוֹם עַצְמוֹ. שָׁלְחוּ יָד לְפָנִים,  מָדְדוּ שְׁתֵּי

אֶצְבְּעוֹת יָמִינָה – דָּרוֹם, שְׁתַּיִם שְׂמֹאלָה –

דָּרוֹם, הַכֹּל דָּרוֹם, שׁוּב וְשׁוּב וְשׁוּב דָּרוֹם

הַכֹּל צָפוּ אֶל יַמָּה – וְהִנֵּה עַזָּה כִּתְמוֹל

הִתְבּוֹנְנוּ אֶל קֶדְמָה – וְהִנֵּה רָפִיחַ כְּשִׁלְשׁוֹם 

הִבִּיטוּ צָפוֹנָה – וְהִנֵּה חָן-יוּנֵס מָחָר.

נָשְׂאוּ אֶת עֵינֵיהֶם אֶל שָׁמַיִם שֶׁל מַעֲלָה

וְהִנֵּה צִיר-כִּסּוּפִים חָסוּם כְּתָמִיד הֵם

שׁוּב נִפְרָדִים מֵהַדָּרוֹם אֲבָל שְׂדֵרַת הַבְּרוֹשִׁים

מַקְדִּימָה אוֹתָם שׁוּב וְשׁוּב מְתַעֶלֶת אוֹתָם

דָּרוֹמָה לָמָּה אַחַי? אַתֶּם שׁוֹתְקִים? וְהַדָּרוֹם

דַּוְקָא מַאֲזִין  לְקוֹלְכֶם! וְדַמְבָּם* הַנִּשְׁכָּח לִבּוֹ

שׁוּב יוֹצֵא אֲלֵיכֶם, עֵינָיו כַּלּוֹת, הִנֵּה הוּא שׁוּב

רוֹאֶה פְּרָחִים קְרוּעִים בִּנְחִירָיו כְּמוֹ אָז

הָרַקֶּפֶת שׁוֹתֶקֶת וּשְׁלוֹמִית,* כְּמוֹ אָז

מְסָרֶבֶת לִשְׁכֹּחַ וְהָעוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו

עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו וְאָנוּ כָּאן נִקְבָּרִים.

מְרֻמִּים. וְהוּא, קַבְּרָן עִם וֶתֶק וּקְבִיעוּת בְּחֶבְרָה

קָדִישָׁא, אוֹמֵר עָלֵינוּ, אֲפִלּוּ בָּרֶגַע הַזֶּה מַמָּשׁ,

קַדִּישׁ-קַדִּיש-קַדִּיש-אָדִיש-יָתוֹם-בַּדָּרוֹם

בְּפֶסַח התשס"ה

* דמבם ושלומית, גיבורי הפואמה "פרדה מהדרום" של אבא קובנר.

* * *

ברוך פלטנר

1. מצגת הנשים המקוננות של החמאס

אחד הטריקים העתיקים של קוסמים למיניהם הוא אחיזת עיניים. מדובר על השחתה של  תשומת לב המתבונן ממה שקורה באמת (כגון החבאת קלף בשרוול)  למשהו שאין בו ממש, אך הוא מעניין ומושך תשומת לב, בדרך כלל עם הרבה אפקטים אור-קוליים.

ובכן מצגת הנשים המקוננות של החמאס זה בדיוק אחיזת עיניים: עינינו מתרכזות במופע, ולא שמות לב לרקע, שהוא לב הסיפור.

מה יש ברקע? אני מבחין שם במכוניות מודל אחרון, בתים בנויים בטון מזוין ברמת גימור גבוהה, אנשים בהחלט לבושים היטב, ועוד סממנים לרמת חיים לא רעה בכלל. בודאי בהתחשב בתל"ג העזתי, שאם להוציא ממנו את הרכיב של השירותים הממשלתיים, הוא שואף במהירות לאפס.

אז מדובר כאן על כמעט שני מיליון אנשים שלא מייצרים דבר חוץ מרצח וכלי נשק פרימיטיביים, ואמורים על כן לחיות ברמת חיים של מאלי. ילדי עזה, עם כל הכבוד, אמורים להסתובב עם בטן נפוחה מתת תזונה. אבל הם לא.

מכיוון שבכלכלה, כמו במדע אין חוכמות, כנראה שיש מוצר כלשהו שלא נכלל בתל"ג שהעזתים בכל זאת מייצרים. מוצר שיש לו לקוחות רבים ברחבי העולם שמוכנים לשלם בעדו היטב, ואף לצרוך ממנו עוד ועוד.

ואכן יש מוצר כזה. מדובר במוצר ייחודי ובמידה רבה גאוני, שלא הומצא כמוהו כבר אלפיים שנה. הדבר הכי קרוב אליו היה מוצר של הכנסייה הקתולית בימי הביניים, ונקרא אינדולגנציות. האינדולגנציה היתה חתיכת נייר או קלף, חתומה בידי בישופ, שהבטיחה מחילה על חטא מסוים. המחיר נקבע לפי גודל החטא: רצח בכוונה תחילה, למשל, עלה יותר מניאוף. יש הערכות שהכנסייה גילגלה מיליארדי דולרים בכסף של היום ממכירת אינדולגנציות. האבסורד של קניית עולם הבא בכסף היה אחד הגורמים לתנועה הפרוטסטנטית של מרטין לותר.

אינני יודע אם הפלסטינים יודעים היסטוריה של אירופה בימי הביניים,  אבל הם ללא ספק שיכללו את המוצר. הם מוכרים לעולם הלבן אינדולגנציה שפוטרת אותו מחטא האנטישמיות שכה טבוע בו. לא יפה ולא מקובל בחברה מערבית עכשווית להיות אנטישמי. אבל מה לעשות שזה כל כך בפנים וכל כך רוצה לצאת החוצה? שכל כך בא לך לצאת לרחוב ולהחצין את השנאה ליהודים ביחד עם אי אילו רבבות של אנשים כמוך?

לפלסטינים הפתרון: נכריח את ישראל להגן על נפשה ונדאג שתוכל לעשות זאת רק במחיר חורבן והרג, במיוחד של נשים וילדים. נצלם והקליט, נפיק ונערוך, נקים ערוצים שלמים בתקציבי ענק כגון אל ג'זירה – כדי לשווק את זה לכל העולם,  והנה עכשיו יכול כל אנטישמי להרגיש טוב עם עצמו ואף להיות לגמרי "בון טון".

והגבייה? גם זה מסודר. הרי האנטישמים הלבנים של ימינו חיים בדמוקרטיה, מספיק לחץ קל של דעת הקהל, ותקציבים במיליארדים כבר זורמים מהאיחוד האירופי ואף מארה"ב.

הגרמנים בתקופה ההיא, יש לציין, לא השיגו שום דבר שאפילו מתקרב לתחכום הערבי כשמדובר באנטישמיות. הם שילמו מכספם על כל יהודי שהם רצחו. הערבים הפכו את רצח היהודים,  ואף יותר מכך את כפיית היהודים להגן על עצמם בכוח הזרוע – לפרנסה לא רעה בכלל. וגם יש להם מונופול על העניין.

אז רק שנדע: הקינות וההרס הם המוצר שהם מייצאים, הם ששמים אוכל בפיהם. אז יסלחו לי, אבל אני לא מרגיש טיפה של ייסורי מצפון או רחמים כשאני צופה במראות מעזה, חוץ מרחמים עלינו שאלו הם שכנינו.

בתקווה לעולם יותר הגיוני,

ברוך פלטנר

2. האופי התנ"כי של המלחמה בעזה

איני יהודי "דתי" ולכן מערכת הייחוס שלי לרוב אינה תורנית או תנ"כית. יחד עם זאת קשה שלא להבחין באופי התנ"כי, במובן הלועזי biblical,  של המלחמה בעזה. עושה רושם שמדובר במקרה עמלק ממש; דהיינו יש כאן מצב שבו קיומנו מותנה ותלוי לחלוטין בשלילת קיומם. ואין מדובר במטפורה או בקיום רוחני, פוליטי, או דתי. מדובר בשלילת קיומם הפיזי על פני כדור הארץ. וכאן יש ללמוד ממקורותינו, כאשר האוייב מעמיד אותנו בפני ברירה "אתם או אנחנו" (וזה בעצם מה שהעזתים אומרים עם כל הדיבורים שלהם על אהבת המוות), חובה עלינו לבחור בהמשך קיומנו, ובמשתמע בשלילת קיומם.

נשמע הזוי? כלל לא. ההנהגה השקולה והמתונה של מדינתנו פועלת כעת בדיוק לפי המתווה התורני בעניין עמלק ומשמידה אותם לפי הצורך ובמידת יכולתנו. הדיבורים על כל שאין לנו עניין לפגוע ב"בלתי מעורבים" הם גם נכונים וגם לא לעניין, מכיוון שבין אם יש עניין או אין, אנו פוגעים בהם באלפיהם וללא הבדל בגיל ובמגדר. מבחינה זו אנו פועלים, וטוב שכך, על פי המצווה להשמיד את עמלק עד היסוד ולא על פי ציפיותיהם של הגויים שננצור את האש ונניח צווארנו לשחיטה. מבחינתי זה מאוד מעניין לראות אנשים מודרניים, מערביים בהשכלתם, וחילונים בהשקפת עולמם כגון נתניהו ויעלון – פועלים לפי הדפוס שקבע בזמנו יהושע בן נון.

ואם כבר בהזוי עסקינן, וזו מילה שנדמה לי שמרבים להשתמש בה עד בלי די, הרי מתאימה לה במיוחד הצהרתו של לורן פביוס,  בן למשפחת מומרים צרפתית, ושר החוץ של צרפת – על כך שלא נותרה ברירה אלא "לכפות" פתרון מדיני על ישראל. יש לי מילה אחרת לתאר את השטות הזו, מילה שהיתה אולי הראשונה שחדרה מהעברית המודרנית [מאידיש?] לאנגלית,  וזו "חוצפה". ואפשר אף להוסיף בישראלית מדוברת שלא ניתן לתרגם אותה לאף שפה אחרת ולומר למסיה פביוס: חפש אותנו בסיבוב.

* * *

לחברי אגודת הסופרים שלום

בצער רב ובתדהמה מודיעה אגודת הסופרים העברים בישראל

על פטירתו של יהודה חקק

אחיהם של הרצל ובלפור חקק

ההלוויה התקיימה בהר המנוחות, גבעת שאול, ירושלים,

 ביום 5.8.14 בשעה 15:00

יושבים "שבעה" בבית משפחת חקק, רח' פולומבו 6/4

(משה קול 21) ירושלים

מי ייתן ולא יידעו צער עוד

דוברת האגודה

שרה לוי-קרפנוס

* * *

מדריך קצר על דאע"ש

נכתב ונשלח על-ידי אדם המתמחה בנושא ועוסק בו יום יום במסגרת עבודתו הביטחונית

כמי שהחשיב את עצמו לאחד שמכיר את מבנה העולם הערבי, הופתעתי (בעצם נחרדתי) לאחרונה לגלות שבעצם אין לי מושג. ההתפתחויות בשנים האחרונות – ובעיקר בחודשים האחרונים – הן עצומות ובעלי השלכות רציניות, לא רק עלינו אלא על העולם כולו.

בזמן שהיינו עסוקים בחיינו השגרתיים, ברקטות של החמאס ובפצצה האיראנית, קם לו לפני כמה שנים ארגון הטרור המסוכן ביותר בעולם, והוא שולט כרגע על חצי סוריה וחצי עיראק – שטח הגדול מבריטניה – והוא מאיים כבר בצורה ישירה וגלויה על שלטונו של המלך עבדאללה בירדן. שמו של הארגון הזה דאע"ש (באנגלית ISIS או  ISIL

הכנתי לכם מדריך קצר על דאע"ש ועל השפעתו על המזרח התיכון, ואני חוזר ואומר – חשוב מאוד לקרוא ולפתוח את העיניים כי זה יגרום לכם להבין הרבה דברים (כמו למשל למה ישראל לא מנסה להפיל את החמאס ולא פוגעת במנהיגיו). כל המידע שאני מסכם כאן הוא גלוי וידוע למי שמתמצא, רק שרוב האנשים פשוט לא נחשפים אליו.

דאע"ש הוא ארגון מוסלמי סוני שצמח מתוך אל-קאעידה והוא הרבה יותר קיצוני ממנו – כל כך קיצוני שאל-קאעידה עצמו התנער ממנו, משום שהוא טובח גם בבני עמו. פירוש השם דאע"ש בערבית הוא "המדינה האיסלאמית בעיראק ובסוריה" (זה לא בדיוק "סוריה" אבל לא משנה). החל מ-2010 הוא מונהג על-ידי פסיכופט בשם אבו בכר אל-בגדאדי – מוסלמי משכיל שבילה בעברו מיספר שנים בכלא האמריקאי. האיש נזהר מאוד שלא לחשוף את פרצופו בפני אף אחד (גם כשהוא נפגש עם פעיליו הוא עושה זאת עם מסיכה).

כיום דאע"ש מונה לפי ההערכות כבר למעלה מ-10,000 לוחמים. המיספר אולי נראה לכם קטן אבל הם מצליחים עד כה להתגבר על כוחות גדולים מהם מיספרית בזכות אסטרטגיה מוצלחת הכוללת פיגועים גדולים, אכזריות בלתי נתפסת, לוחמה פסיכולוגית, השתלטות על מוקדי כסף, וביטחון עצמי בסדר גודל של היטלר.

לפני שאני ממשיך, קצת רקע היסטורי – כי חייבים את זה בשביל להבין. כאשר מוחמד מת, אי שם לפני 1400 שנה, נבחר לו בכל פעם יורש ("ח'ליף"). בשלב מסוים התחיל קרב ירושה (לא משנה הפרטים) והאיסלאם התפצל לשני פלגים – הסונים והשיעים. גם אלה וגם אלה הנהיגו שלטון איסלאמי תחת הנהגה העוברת בירושה (מנהיג הסונים נקרא "ח'ליף" ואילו מנהיג השיעים נקרא "אימאם"). כיום הסונים הם 83% מהמוסלמים בעולם, ואילו השיעים רק 16% (המדינות היחידות בעלי רוב שיעי הן איראן, עיראק, אזרביג'אן ובחריין). הזרם הקיצוני של הסונים נקרא "סלפים".

לפני 90 שנה בערך עשה כמאל אתאתורק מהפכה חילונית גדולה במסגרתה הוא ביטל את מוסד ה"ח'ליפות" ואת בתי הדין האיסלאמיים (ה"שריעה") והחליף אותם במונחים מערביים כמו רפובליקה ובתי משפט אזרחיים. בזאת הוא למעשה יסד את מדינת טורקיה, ובמקביל החלו שאר המדינות במזרח התיכון להיווצר – מצרים ועיראק היו הראשונות, ואחריהן השאר. חשוב להבין שהחלוקה למדינות נעשתה על-ידי המערב, ולא בהכרח בהתחשב בחלוקה השבטית של האוכלוסיות באיזור.

בחזרה לימינו. דאע"ש התחיל לצמוח בעיראק אבל את הקפיצה הגדולה עשה לפני שלוש שנים בסוריה, כשהצטרף למלחמת האזרחים שם והצליח להשתלט על חצי מהמדינה. משם החל להתפשט חזרה לעיראק ועושה זאת בינתיים בהצלחה גדולה אל מול המשטר העיראקי החלש והמבוהל – אותו משטר שארה"ב השקיעה מיליארדים בלחמש ולאמן אותו.

דאע"ש ממומן בחלקו מכספים סעודיים, אבל גם משתלט על מקורות מימון בכל מקום שהוא כובש. כל מקום שנכבש על ידי דאע"ש מטוהר מנוצרים ומשיעים באכזריות קיצונית שגם מתועדת ומופצת דרך המדיה החברתית בעולם הערבי כדי לזרוע אימה ולהפחית את ההתנגדות בעתיד ביעדים הבאים שייכבשו. דאע"ש משליט את החוק האיסלאמי הקיצוני הכולל הוצאות להורג, קטיעות איברים, איסור מוחלט על נגינת מוסיקה ועוד.

לפני שלושה שבועות – ביום הראשון של הרמאדן – לאחר שכבש את מוסול, העיר השנייה בגודלה בעיראק, וגרם לנטישה של חצי מיליון (!) איש מהעיר, הכריז דאע"ש על הקמת המדינה האיסלאמית ועל תוכניותיו לעתיד. עיקרי ההכרזה היו: הקמת מדינה איסלאמית בראשות אבו בכר שמונה ל"ח'ליף" (הראשון מאז שבוטלה ה"ח'ליפות" על ידי אתאטורק); שינוי השם מדאע"ש לד"א – כלומר "המדינה האיסלאמית" (כבר לא רק בעיראק ובסוריה); שלילת כל שלטון מדיני או דתי אחר (כלומר אי הכרה במנהיגי המדינות); והצהרה על מטרת-העל שהיא – להשתלט על כל העולם ולהשליט בו את האיסלאם. דאע"ש פונה למוסלמים בכל העולם וקורא להם למרוד בשלטון הקיים ולהאיץ את המהפכה האיסלאמית העולמית.

ההשתלטות על מוסול מהווה קפיצת מדרגה פיננסית בדאע"ש משום שהם השתלטו כעת על כסף רב וגם על נשק שהשאיר הצבא העיראקי כשברח משם.

לפני שבועיים, במסגד במוסול, נשא כביכול אבו בכר נאום בהופעתו הפומבית הראשונה, אבל אף אחד לא יודע אם זה באמת היה הוא או כפיל שלו.

היעד הבא של דאע"ש הוא ירדן – המוקד שנבחר הוא עיירה בדואית בשם מעאן ושם כבר התחיל המרד בממלכה הירדנית – כוחות הביטחון הירדנים מטילים מצור על העיר אבל נמנעים מלהפעיל כוח. המלך עבדאללה נמצא במילכוד – מצד אחד הוא חייב לדכא את המרד, ומצד שני הוא לא רוצה להצית מלחמה עם הבדואים שהוא צריך את תמיכתם. דאע"ש כבר הודיע שהמלך עבדאללה הוא כופר מבחינת הקוראן ויש להורגו. מצבה הכלכלי של ירדן בכי רע, אין לה ידידים בעולם הערבי, ונראה שהממלכה בסכנה אמיתית.

גם בשאר מדינות האיזור חוששים מאוד מדאע"ש וביחוד בלבנון. גם האחים המוסלמים במצרים כבר מרגישים מאויימים.

ומה עם הפלסטינים? ובכן גם שם כבר יש תאים. בעצם עזבו את הפלסטינים – אתמול בעכו התהלכו ערבים ישראלים בלי שום בושה עם דגלי דאע"ש!

מדוע זה חשוב לנו? קודם כל, כי היעדים הבאים של דאע"ש הם המדינות השכנות שלנו – ירדן ולבנון, ואחר כך מצרים והפלסטינים. אנחנו צריכים מצד אחד להיזהר לא להתערב במלחמה הפנימית הזאת של העולם הערבי, אבל מצד שני להתכונן אליה כי היא מתקרבת אלינו (ועכשיו אתם כבר יכולים להבין למה לישראל אין אינטרס להפיל כרגע את החמאס אלא עדיף לה שיישאר – כמובן בלי הטילים והמנהרות). זה גם מוריד מהפרק לחלוטין את האפשרות לצאת מהגדה בזמן הקרוב, כי השלטון הירדני בסכנה אמיתית.

שנית, אנחנו שוב ושוב רואים כמה לארה"ב אין מושג בהבנת המזרח התיכון – ובייחוד לממשל אובמה. בכל מקום שהם התערבו הם עשו חצי עבודה והשאירו מצב הרבה יותר גרוע משהיה קודם לכן. יתרה מזאת – הם מוכיחים שוב ושוב שהם מפנים עורף לבעלי בריתם – בלוב, אפגניסטן, עיראק, סוריה, מצרים... את המסקנה תעשו לבד.

שלישית, דאע"ש מגייס לוחמים גם במדינות המערב, ולא מן הנמנע שמצטרפים חדשים ממדינות המערב יוציאו לפועל פיגועים דוגמת אל קאעידה. הירי במוזאון היהודי בבלגיה לפני חודשיים, למשל, בוצע על ידי מוסלמי אירופאי שחזר מסוריה לאחר שנלחם שם לצד דאע"ש.

רביעית, הדאגה מהתעצמותו של דאע"ש מאחדת עכשיו את ארה"ב ואיראן (השיעית). אז אל תצפו מארה"ב להילחם באיראן בזמן הקרוב.

אם הגעתם עד לכאן אז מטרתי הושגה – העלאת המודעות למצב הנוכחי במזרח התיכון.

* * *

ד"ר גיא בכור

החזרה אל המאה השביעית, והאיום על העולם

הרעיון שמדינה יכולה להיות מאורגנת ונשלטת רק על פי עקרונות אסלאמיים, נולד בידי מייסד דת האסלאם עצמו, מוחמד (570-632), שבשנת 622 ייסד את הח'ליפות הראשונה. "המדינה האסלאמית" שהיא למעשה קהילה דתית אסלאמית עם גבולות גיאוגרפיים נזילים, שבראשה שליט דתי, ואשר הדת בה היא גם השלטון. ההלכה האסלאמית, "השריעה", היא דרך החיים היחידה במדינה האסלאמית, והיא מיוחסת לאלוהים עצמו, באמצעות השליח שלו, הח'ליף. "לא לחיות על פי השריעה, הרי שאין זו חברה אסלאמית, והחברה הזו מפרה את החוזה שלה עם אלוהים," קבע המלומד הנודע אבו עלא מוודודי, על החברה המוסלמית הלא-אסלאמית. וזה האידאל: להיות נשלט ישירות בידי אלוהים, ולכונן ישות מטפיזית גדולה מהחיים, ששלטונה קוסמי.

ואכן, רעיון המדינה האסלאמית נערץ על ידי רוב המוסלמים בעולם, כאידאל נכסף, ולתוך המותג האדיר הזה, חסר הגבולות במרחב ובזמן, נכנס מייסד "המדינה האסלאמית" החדשה, אבו באכר אלבגדאדי. הוא עצמו מינה את עצמו בשבוע שעבר לח'ליף, ודרש ציות ("טאעה") מכל מוסלמי העולם. מלומדי דת מבוהלים מיהרו לקבוע שמדובר בהתנהלות חסרת אחריות ומשמעות, אך מאות אלפים מצייתים למותג האדיר הזה, ומכריזים שהם נמצאים תחת פיקודו. בכך הפכה השבוע אותה ח'ליפות אסלאמית גם לעניין בינלאומי, ולא עוד מזרח תיכוני. בימים של מבוכה ערכית ומוסרית היא מציעה דרך התנהלות ברורה, השמה ללעג את כל מה שהמערב מאמין בו.

מה שנתפס עד היום כאידאל שאינו בר השגה, הפך לפתע למשהו קיים. זהו לכאורה שינוי קוסמי בעולם האסלאם.

כאשר "הופיע" בפתאומיות אותו "אמיר המאמינים, הח'ליף אבראהים" (أمير المؤمنين الخليفة إبراهيم), הוא אבו באכר אלבגדאדי, העולם המוסלמי הוכה השבוע בתדהמה. הוא היה לבוש בתלבושת הח'ליף, התנהג כח'ליף בן המאה השביעית או השמינית, ודרש ציות להוראותיו. בתחילה טענו שמדובר בזיוף, ואחר כך הודו חלקית שזה האיש עצמו, שנשא דרשה במסגד בעיר אותה כבש, מוסול. כמו חו'מייני בזמנו אצל השיעים, שהציב את כוהן הדת בשלטון, כך איש דת סוני ישלוט לכאורה בממלכה ימי ביניימית.

מדוע "הופיע"? משום שנטען שנהרג או נפצע, והנה הוא חי, תוך הצגת הדבר כעניין מיסטי, על-טבעי.

המשטרים הערביים, מוכי אימת "האביב", נפלו עכשיו לטרור מסוג חדש, שמאיים על מונארכיות אפילו יותר מאשר משטרים רפובליקניים, ההיפך ממה שראינו עד עכשיו. מדוע מונארכיות? משום שהח'ליף חייב לבטל אותן, כדי לבסס את המונארכיה שלו; להציג אותן כמזויפות, כדי להאדיר את זו שלו.

ולכן המלכים עבדאללה מסעודיה ועבדאללה מירדן יודעים שהם על הכוונת של מה שנקרא פעם דאעש, ועכשיו "המדינה האסלאמית". יש כאן אלטרנטיבה דתית, שמבחינת המותג שלה טוענת שהיא ראויה יותר. במיוחד מאוים המלך הסעודי, משום שגם הוא טוען לכתר "שומר הדת והאמונה" ("ח'אדם אלחרמיין א-שריפיין", "שומר שני המקומות הקדושים"). מכאן שמבחינת המדינה האסלאמית החדשה יש חובה להגיע למכה ולמדינה, בסופו של דבר. מכאן שגם בית המלוכה ההאשמי בירדן מאוים, משום שהוא צאצא ישיר של הנביא מוחמד, כלומר איום פרסונאלי ברור על ה"ח'ליף" החדש. האביב הערבי היה קודם כל איום על הרפובליקות; הקיץ הג'יהאדיסטי הוא איום גם על המלכים.

לראשונה יש לטרור האסלאמי האלים, מבית היוצר של אלקאעדה, טריטוריה בלעדית ענקית שלו בעולם הערבי, המשתרעת על מרכז, מערב וצפון עיראק, וכן על צפון מזרח ומרכז סוריה. כיוון שהגבולות הלאומיים הישנים לא קיימים עוד, הרי שהסונים הפכו לרוב גם בסוריה וגם בעיראק. ברגעים אלה, שאתם קוראים את המאמר, מטהרים עשרות אלפי לוחמיו של "החליף" את השטח משיעים, כולל פיצוץ המסגדים והחוסייניות השיעיות בעיראק ובסוריה, וכן גירוש עשרות אלפים של שיעים ומיעוטים אחרים.

בשעות אלה מתבצע טיהור אתני עצום ממדים, אך החליפות הזו פועלת כאילו במרחב מקביל למערב, למוסדותיו, לאו"ם ולארגוני "זכויות האדם". לא אכפת שם לאיש. ה"מדינה" החדשה מקימה מוסדות בטריטוריה שכבשה, בתי ספר ובתי משפט אסלאמיים ימי ביניימיים, מנפיקה "דרכון", ומנסה ליצור יציבות. מה לה ולכללי המוסר של המערב? ההיפך, היא בזה להם.

המערב עדיין לא הבין: זה כבר לא עניין עדתי פנים-ערבי, סוני-שיעי, או רק מזרח תיכוני, זה כבר עניין עולמי, שכן הטריטוריה החדשה מאפשרת זינוק גם לאירופה ולארצות הברית; זו לא אפגניסטן הרחוקה. החליף הזה אינו מעוניין בערבים בלבד, וקריאתו היא לכל המוסלמים של העולם. באופן לא מפתיע רבים גם נענים לקריאה, ויש אלפים המציינים ברשת את נאמנותם ל"שליט" החדש ("בייעה"), וארגונים קטנים במזרח התיכון מודיעים על כפיפותם למדינה האסלאמית הזו, למשל בלבנון. ברור שזה יוצר איום קיומי על השיעים, על איראן, על חיזבאללה, ועל מיעוטים אחרים, בוודאי הנוצרים. אך האיום הוא גם על מדינות המערב, שאלפי אזרחים שלהן זורמים לח'ליפות, ואחר כך יחזרו לאירופה לבצע שם את פיגועיהם, ולהפיץ את בשורת המדינה.

הסכנה לשלום המערב היא קריטית, והשקט של עכשיו אינו שקט כלל, אלא התארגנות. זוהי שתיקה רועמת.

כיצד עובדת שיטת הפעולה הצבאית של הרשת הזו? בצורת תאים מתלכדים. בכל מדינה ומדינה יש כבר גרעין קשה של אוהדים, אלה אמורים לגבש קבוצה, טריטוריה, ולשאוף לחבר פיזית את התא שלהם לח'ליפות הקיימת. כך שלא רק הח'ליפות מתקרבת אליהם, הם גם מתקרבים אליה. רעיון המדינה האסלאמית הוא לא רק טריטוריאלי, אלא גם פרסונאלי, "אומה של מאמינים", היוצרת את הלכידות הסופית. 

 http://www.youtube.com/watch?v=ub2gm2dSvNU

בתפיסת "שלטון השריעה" יש גם להודו מקום מרכזי, בין אם בתמיכה או בהתנגדות, למשל העיר דֶאובנדי ההודית, שם שוכנת ה"מַדרסה" העיקרית של האסלאם בהודו. תפיסת דאובנדי היא שהמחויבות והנאמנות הראשונה של המוסלמי היא לדת, ולא למדינה המודרנית בה הוא חי. דאובנדי הושפעה מהפסיקות של האסלאמיסט ההודי בן המאה ה-18 שאה ווליאוללה (1703-62), שקרא לכונן בעולם מדינת שריעה דתית מושלמת. שם, בדאובנדי, הוקם בית הספר "דאר אלעולום" המפורסם, שהיווה את מקור ההשראה גם לטאליבן בן-זמננו, של אפגניסטן. מנהיגי הארגון הזה התחנכו בדאר אלעולם שבדאובנדי.

זה אומר שמהר מאוד גם הודו, על שלל בעיותיה (הגרעיניות?), תישאב ברצון או שלא ברצון לסחרור האסלאמי האוניברסאלי הזה, וכך גם פקיסטן ואפגניסטן, משם יוצא עוד השנה ברק אובמה, תוך יצירת עוד ואקום. העולם הסוני עובר טלטלה אדירה, מבוכה רעיונית עמוקה, והזעזועים הפריפראליים בו רק הולכים ומתרחבים.

מן הסיבה הזו כיבוש "בגדאד" בידי החליפות המודרנית הוא סימלי, ולכן קריטי. הם זקוקים לדאובנדי המקומי שלהם, עם "חכמי הלכה" משלהם, מימסד הלכתי תומך, והם עובדים על כך. ראשית, זו בגדאד, מקום המושב של הח'ליפויות האסלאמיות האדירות, ואבו באכר אלבגדאדי רואה עצמו מתחבר אליהן בכך. ושנית, אפילו שמו הוא "הבגדאדי", כלומר זה טבוע במוניטין שלו. אבו באכר היה החליף הראשון אחרי מוחמד, ולכן כך כינה את עצמו בן דמותו המודרני. לרוע המזל, אבו באכר ההיסטורי חי רק שנתיים כח'ליף, לפני שמת כנראה מוות טבעי, בניגוד למחליפיו שנרצחו. האם זה יהיה גורלו גם של בן דמותו המודרני?

"בגדאד" כעיר וכמושג היא ההתחברות מעניקת הלגיטימציה עם העבר, ובכך הווה מדומיין מתחבר לעבר רחוק, ושואב ממנו את כוחו. בירת עיראק אמורה להיות בירת המדינה האסלאמית.

כיצד מתבצעת ההשתלטות הצבאית על בגדאד? אין צורך לכבוש אותה פיזית בשלב הנוכחי, שכן היא מלאה שיעים, אלא לצור עליה בעורמה. המטרה עכשיו היא לנטרל את שדה התעופה הבינלאומי של בגדאד, וכך לנתק אותה מן העולם. שדה התעופה הזה מצוי 15 ק"מ ממרכז בגדאד, ולוחמי דאעש כבר נמצאים סביבו, מצפון וממערב, ומרעישים אותו בארטילריה. במקביל מתכוונים בדאעש לזעזע את בגדאד בשורה אדירה של פיגועי מתאבדים במכוניות תופת. ניטרול השדה וזעזוע המרכזים האזרחיים של הבירה, אמורים להביא לפאניקה, לבריחה שיעית אדירה, ולהשגת התוצאה כמעט ללא קרב.

השיטה של דאעש דומה לשיטה של המונגולים וג'ינג'ס חאן: זריעת מוות וחורבן בכל עיר שכבשו, עד שהאימה שהוטלה על מתיישבים רק כששמעו שח'אן מתקרב, היתה אדירה. האימה הביאה את התושבים להיכנע ללא קרב, כדי שלפחות יישארו בחיים אם ייכנעו.

כיוון שכך, איראן, רוסיה, סעודיה, טורקיה וארצות הברית כבר מעורבות בניסיון להצלת בגדאד, כולם ביחד וכל אחד לחוד. אלא שאין שום מכנה משותף בין רובן, וכך זה גם נראה, בפעילות מבולבלת של מטוסים שהצדדים שלחו לעיראק. הם מבינים שיש לעצור את התקדמות "המדינה האסלאמית", אך שנאתם זו לזו גדולה, ושום קואליציה של ממש לא נוצרה. הבגדאדים האומללים בורחים בהמוניהם, חלק חופרים מתרסים וחפירות, וממתינים בפטאליות לגורלם.

כמו אלקאעדה בפיגוע התאומים 2001, כך מציגה את עצמה המדינה המיסטית הזו כגדולה מהחיים. למשל, שימוש מזוויע שהם מתכוונים לבצע בסכרים על נהרות עיראק, הראשון ליד העיר מוסול, בה הם שולטים, וזהו הסכר הגדול ביותר בעיראק, והשני סכר חדית'ה מערבית לבגדאד. היה ולוחמי החליפות יפתחו את הסכר או יפוצצו אותו, העיר מוסול כולה תטבע, וצונאמי מים של 15 מטרים ידהר דרומה לעבר בגדאד. אך הם גם יכולים לסגור את הסכר, ולחסל את האוכלוסייה בצמא. כך הכוונה לעשות גם בסכר חדית'ה, המספק אנרגיה ומים לשתייה ולחקלאות למערב עיראק ולדרום השיעי. אנשי דאעש כבר פתחו וסגרו סכרים קטנים יותר ליד פלוג'ה במערב המדינה, כך שהם מכירים את דרך הפעולה המחרידה הזו להשמדת המונים.

ב"מדינה" שבה שולט אלוהים, הכול מותר, הרי המוסר האלוהי נמצא איתם. מותר בכל הרמות להחריב את העולם הישן, כדי להכתיר במקומו עולם טוב יותר.

האיש המנותק, ברק אובמה, שרק השבוע נבחר בארצו כנשיא הגרוע ביותר מאז מלחמת העולם השנייה, שלח לבגדאד 300 יועצים צבאיים ועוד 500 חיילי מארינס להגנת השגרירות האמריקנית ושדה התעופה הבינלאומי. ספק אם יעשה מעבר לכך, מה שמטיל איום גדול על הממשל השיעי הזה בבגדאד. השיעים ששולטים עכשיו בבגדאד ובדרום לקחו בחשבון שהאמריקנים יהיו שם תמיד להגן עליהם ועל המשטר שיצרו, אפילו אם עזבו פיזית בדצמבר 2011. אלא שאובמה מסרב להתערב יותר מדי בסכסוך הזה, והשיעים הפרו-אמריקנים נותרו באוויר. בערים השיעיות סאמארה, נג'ף, כרבלא ואחרות יש כבר מרד שיעי כנגד המשטר השיעי הפרו-מערבי של נורי אלמאלכי. אלה לא רק סונים נגד שיעים, אלא גם סונים נגד סונים ושיעים נגד שיעים. אנרכיה מוחלטת.

הוואקום שיצר אובמה בעיראק מתמלא עכשיו בידי כוחות חדשים, אלא שאלה לא מסתפקים בוואקום המקומי. היומרה שלהם היא להגיע גם לארצות הברית, ולתפוס את מקומו של אובמה. במקום שארצות הברית תשלוט בעיראק, הם רוצים שעיראק תשלוט בארצות הברית, הרי מדובר בממלכתו של אלוהים.

http://www.youtube.com/watch?v=b5XTXUKx5GA

סכר מוסול הענק שעל נהר החידקל, בימים מאושרים לפני שלוש שנים. כיום בידי הח'ליפות האסלאמית. מקור החיים של עיראק יהפוך למקור המוות שלה? כל מה שהוא סטאטי הופך כיום למטרה. כל מה שהוא טכנולוגי ומודרני הופך למירמס. מדוע? משום שאלוהים לא התכוון שטכנולוגיה כזו תהיה; זו התערבות בסדר האלוהי, ולכן אסורה.

הדילמה האכזרית של ברק אובמה: אם יחזור צבאית לעיראק – יבגוד בהתחייבות המפורסמת שלו להתנתק מעיראק, ואם לא יחזור צבאית – יביא להקמת המדינה האסלאמית העולמית, וכך הוא ייזכר לדיראון עולמים. כמה אירוני, מי שרצה שעיראק תהיה המורשת שלו, אכן עיראק תהיה המורשת שלו, אך ברמה השלילית וההפוכה. כיוון שאובמה הינו אדם חלש במיוחד, הפוחד מכל מחויבות, הוא מעדיף את הברירה הראשונה של המחדל, ולכן הוא סיבת האופטימיות של הח'ליפות. חולשתו של אובמה היא עוצמתם.

לפנינו ניסיון להגיע שוב ל"אחדות" נכספת. פעם זו היתה הפן-ערביות, שכשלה. אחר כך הפן אסלאמיות, בנוסח "האחים המוסלמים" עם "סניפים" בכל מדינה, אך גם זה לא הביא לשום אחדות.

בשני המקרים הראשונים היה זה תחליף לדבר האמיתי, המדינה האסלאמית, שעכשיו קם לחיים, וזו הסיבה מדוע השלטונות הערביים באימה, משום שהם יודעים עד כמה כמהים מיליונים לסוג נשגב כזה של קיום. הדת היא המדינה, והמדינה היא הדת. מדוע ה"אחדות" כה חשובה? משום שעל פי התפיסה המקובלת, אם תוגשם האחדות, האדם המוסלמי יהיה מאושר ויממש את עצמו. כל חיים שאינם במסגרת של "אחדות" כזו הם לכן חיי אומללות, שחייבים לסיימם.

דמוקרטיה? חוקות? מפלגות? פרלמנטים? הפרדה בין דת למדינה? לא רק שהלאומיות נושרת ונעלמת, גם שרידי המערב ובשורתו. ימי הביניים חוזרים, והם מנצחים לכאורה את המאה העשרים ואחת, שכל כך הרבה כתרים של קידמה נקשרו לה. העבר הוא העתיד.

חליף? תחליף לכל הקיים, אבל כולו, ולכן האיום כה גדול.

* * *

אלי מייזליש

ישראל – אכן מעצמה

ציטוט מחב"ע 965:

בוקר טוב מר בן עזר, יש לי שאלה לאחד הכותבים היותר רהוטים אצלך, מר מייזליש: האם הוא עדיין איתן בדעתו שישראל היא מעצמה? והאם הוא עדיין איתן בדעתו שעתידה מובטח בעתיד הנראה לעין? זאת לאור מצבנו המרנין כעת. פשוט נזכרתי בזחיחותו המופלגת על גבי גיליונות חב"ע במהלך השנים. א. כהן

ובכן מר כהן, ישראל היא אכן מעצמה. למרות שרשימה זו ארוכה ובעצם מכוונת כמענה למר א' כהן, שביזה אותי בטיעון נעדר הוכחה; שאני לא פחות ולא יותר לוקה ב"זחיחות מופלגת" – אני מבקש לנצל הזדמנות זו כדי לתת מענה לכל אלה המהססים עדיין בכוחה של ישראל להמשיך לשגשג.

יכולתי הרי במענה לא' כהן לכתוב שורה אחת או שתיים ולא הייתי מתאמץ להאריך במילים, אבל היות שבזמן האחרון אני שומע יותר ויותר בני אדם מתבטאים ברוח פסימית זו כאילו אלוהים הבטיח להם אישית ובמכתב רשום חתום שישראל נמצאת בין בלגיה והולנד ולא ליד ערבים. אני בספק אם אומה אירופית אחת היתה מוכנה לחיות עם ערבים ליד ערבים ולהילחם מאה שנה עם ערבים מבלי ליישר את גופותיהם עם הקרקע ב-D-9 ולערום עליהם טונות של אבנים for ever.

אבל היות שעניין זה הוא פיקנטי והולם חולי-רוח, רציתי לברר עד תום לאן הנ"ל חותר? ייתכן שהקורא התמים באמת לא שם לב כי אכן בזחיחות נפש מדובר – זה של הנ"ל. כי בכל מקרה 'זחוח' הוא בדרך כלל מעורער בנפשו ואני יודע על מה אני מדבר, כי פגשתי אותו את הזחוח פנים אל פנים במלחמת ששת הימים בתחתית הרמה הסורית כשהחלה הפגזה סורית כבדה, ובפקודה, כל חיילי הגדוד תפסו מחסה או בשוחות האישיות [העמוקות והמוגנות] או מאחורי קירות של שקי חול שהקמנו בתקופת ההמתנה שפני המלחמה. והנה חייל אחד [די מרושל והזוי]  מסתובב לו בין נפילת פגז אחד לשני, וכולם צועקים לו: "תפוס מחסה שימון... תפוס מחסה..." – והשימון הזה, באמת מסתובב כזחוח נצחי, אפילו לא מסתכל על הצועקים ולא מגיב. עד שהתברר לנו כי משוגע זה אמנם קיבל צו-8 אבל בדרך כלל הוא מתגורר בבית חולים לחולי רוח ומיד הוא סולק  עם קומנדקר לכביש הראשי.

וכשראיתי את השורות שכתב כאן מר א' כהן, נזכרתי באותו זחוח חולה רוח, אבל לא טילפנתי למד"א לאשפז את עצמי כחולה רוח. ראיתי מולי אדם שאינו מכיר אותי אבל יודע כמו פסיכיאטור לקטלג אותי כראוי לאישפוז. אז שמע-נא מר כהן: ככה זה לא הולך. רק תקרא הלאה ותבין כי הזחיחות היא ממני והלאה וגם לא תראה אותי עומד בממ"ד מול חלון פתוח בזמן אזעקה אלא סוגר ונעול את לוחות הפלדה על בריח.  

אבל מר א' כהן שואל אותי תחילה אם אני עדיין איתן בדעתי  שישראל היא מעצמה.

ובכן מר כהן, אכן. ישראל היא מעצמה.

איני יודע מהיכן אתה שואב את ידיעותיך? האם מקריאה בעיתונות או לפי מחקרים מתקדמים באקדמיה? האם בשל טור של עיתונאי מושתן ומוכה עוני [יש עיתונאים שאין להם היום מה לאכול כי הם שיכורים ומסוממים] המקשקש עצמו לדעת בטור נידח, ש'הנה הנה ישראל נמחקת מהמפה בגלל פשיטות הרגל המדיניות...' וכו' או בגלל ש'העולם מחר יחרים אותנו,' ואם תקרא בעקביות את איתן הבר, שמעון שיפר ו'הארץ', אז תראה כי מחר אין לחם במכולת, ועוד הבלים מתהומות הרוע ומחלות הרוח – ואנשים אלה יודעים על מה הם מדברים? איני רוצה להלקותם כאן שוב במילים. כי אין ערך ששווה קליפת השום לכל מאמריהם הטיפשיים. אני אוהב ללמוד מאנשי דעת המניבים חוכמה. זו סגולה מוכחת לתבונה. אבל אני בז לנעדרי בינה המפריחים סיסמאות ולו בכדי לזכות באהדה מאותם אידיוטים הבועטים בדלת מעלית אם היא אינה ממהרת להגיע. 

אבל מר כהן, אם אתה נצמד רק לעובדות; דו"חות שנתיים של כל מוסדות המדינה, שנה אחר שנה, תגלה רק גרף עולה ועולה משנה לשנה מיום קום המדינה בכל הפרמטרים של הייצוא-ייבוא, ייצור מקומי, ענפי הבנייה והשירותים הנלווים: מלט, עץ, ברזל, חרסינה, צבע, מטבחים, רהיטים, וממכירת מכוניות ועד כל שאר מוצרי הצריכה האלקטרוניים, והעיקר: נסיגה באבטלה שהגיעה לרמה הכי ירודה באירופה – 5% – ואילו באיטליה או יוון או ספרד ופורטוגל בין 20 ל-40 אחוזי אבטלה בעיקר בדור הצעיר ואין להם גרוש בכיס. אבל כאן? כל השפע הזה? אז מי זה לעזאזל לדעתך קונה ונהנה מכל זה? מי?

אז ישראל אכן מעצמה ולכן היא יכולה להתקיים בתנאים אלה של נהנתנות ותראה מיד כשהירי מהדרום ייפסק, יתמלאו מחדש כל בתי הקפה המסעדות בתי המלון וחנויות הצריכה, כולל קונים בכיינים המספידים את המדינה באמירת קדיש ובכי מצמרר על כל גרוש שמשאירים עבור חולצה יוקרתית בחנות אופנה, ושלא לדבר אם אחרי זה הוא קונה גם בונבוניירה להמתיק את הרעל שבקיבתו לאחר שנפשו המסריחה מפליצה את הנהי והבכי: 'הכול יקר כאן... אולי נסע לחודש לפריז.'

לעומת עדרי הבכיינים, אלה הפסימיסטים שהנה או טו טו – איך אמרת לעיל? "זחיחותו המופלגת," אז כאדם לא זחוח וריאליסט וצמוד לקרקע איתנה ויציב על רגליו, מה אתה רואה מול עיניך? האם לא את אותם דברים בדיוק? לא ראית בכל בוקר שני טורי משאיות-ענק בשערי נמל אשדוד המלאים מיכלי ענק [קונטיינרים] של 20 או 30 טונות הנועדים לייצוא באניות בנמל או כאלה שפרקו בנמל. מה יש שם? חול? זיפזיף? היית יום אחד בנמל? הרי אין סוג של טובין שאינו מגיע ארצה או נשלח לחו"ל, מקומקום חשמלי ב-10$ ועד טלוויזיה 100 אינץ' הממלאת את כל הקיר בסלון ב-20 אלף $.

האם היית במסלול מטוסי המטען בנתב"ג וראית מה מעלים על עשרות מטוסים בכל יום לחו"ל, חוץ מתיבות פלפלים אדומים? אגיד לך סוד: גם מוצרי התעשייה הצבאית שלנו, שהיא כיום הרביעית בייצוא נשק בעולם לאחר שחלפנו על בריטניה [ועל הקשקשת שלה בעניין אמברגו נשק בפעם אחרת]. כן. מוכרים טילים וזה לא סוד צבאי. ומוכרים בגלוי ללא הברחות כמו 'קארין A' מאיראן. יש ירחון צבאי באנגלית ישראלית [מופץ בקיוסקים] ובו תראה מוצרים צבאיים שאפילו בארץ לא ראית. 

ושוב אני אומר לך שישראל היא מעצמה. מה זו בכלל מעצמה? מעצמה היא קהילייה חזקה יחסית לשכנותיה. לא אמרתי כי היא מעצמת-על דוגמת ארה"ב או רוסיה הענקיות או בטריטוריה או באוכלוסין ובעיקר בעלת משאבים. ישראל – אפילו יחסית למרבית מדינות אירופה הקטנות והבינוניות כמו פורטוגל או יוון למשל ועוד יותר מ-30 מדינות שם – היא מעצמה אדירה, ואם ניקח למשל את יוון, למרות ששטחה הוא גדול פי 6 מאיתנו ואוכלוסייתה כמעט פי שניים, הרי התמ"ג שלנו גבוה יותר. למה? למה אנו, ארץ שקטנה כשישית ממנה – והיא עם הצי המסחרי הגדול בעולם ותיירות של כ-20 מיליון בשנה ועוד ועוד – למה התמ"ג לנפש אצלנו הוא 38 אלף דולר פר-נפש והם רק 25 אלף פר-נפש?

אז דע לך שאלה קריטריונים של מעצמה. יתרה מזו, ביוון אבטלה של 30% ואצלנו 5% ואילו בפורטוגל חמור יותר. ועוד: סע רחוק לארגנטינה, השבוע 'התבשרנו' כי היא פושטת רגל ואין לה אפילו דולר אחד בבנק הממשלתי ואין לה גרוש לשלם לבעלי אגרות החוב. ואילו אצלנו הרזרוות בבנק ישראל הן 80 מיליארד דולר. ועל ארגנטינה לא יורים טילים ותקציב הביטחון שלנו הוא 9% ואצלם חצי אחוז.

ועוד: מחצית מדינות דרום ומרכז אמריקה העיסוק שלהן הוא בגידול וסחר בסמים קשים, כולל מכסיקו, שבכל יום כורתים ראשים של עשרות סוחרי סמים יריבים. ואצלנו? אפילו חברת כנסת אחת הודתה שהיא בין יתר כל  המעשנים.

אני יכול להביא לך עוד עשרות דוגמאות. אצלנו מעולם לא היתה, למשל, מהפכה צבאית – וזה סמל למעצמה, ואילו רוב מדינות דרום-אמריקה חלו במחלות נון-סטופ של מהפכות צבאיות, כולל ארגנטינה, שלא לדבר על אפריקה. ועוד: כל מדינות מרכז אירופה ומזרחה חלו באי יציבות מדינית ואידאולגית ועברו מקומוניזם כפוי לדמוקרטיה במהפך אידיאולוגי, וכך גם 3 מדינות במערבה: איטליה ספרד ופורטוגל – מפאשיזם לדמוקרטיה לאחר מלחמת העולם השנייה, בעוד שישראל כל קיומה היא דמוקרטיה יציבה ואיתנה.

ועוד: ברוב מדינות אירופה אין כמעט ילודה, ואילו אצלנו הממוצע במגזר היהודי 2.9 לידות, ואפילו עליית יהודים של יותר מ-20 אלף לשנה, ומרבית העולים מבוססים או משכילים, ובכך מעשירים את המדינה בשכל, במוח, שזה מקור הכוח של מעצמה. בעוד ההגירה המוסלמית לאירופה מרדדת שם ומדכדכת את מה שנותר שם ממעצמות.

יש לי עוד מספר נתונים רב, אבל נלאיתי לשכנע מי שחוזה בארץ רק תלאות והיעדר סיכוי לקיומו העתידי של עמנו בארצנו – למרות הצמיחה הלא פוסקת מזה 100 שנה. הנה לך רק סיפור משפחתי קטן; לפני 75 שנה רכב אבי על חמור מהצריף בלי בלטות 12 מ"ר למושבה בשבילי עפר. כיום, אני ושלושת בניי נוסעים על כביש 6 ברכב ממוצע 1800 סמ"ק וביחד מתגוררים ב-500 מ"ר: חרסינה וכו', מזגן וחניון תת קרקעי. תשכח מזה שזה הממוצע בלונדון או ניו-יורק.

הסיכוי כי תהליך התעצמות זה שלנו ייחסם או יושמד בגלל כמה ערבים ברצועה או כמה נבלות של החיזבאללה בלבנון או איום מדנמרק שלא תקנה כאן פטרוזיליה מאיתמר, הוא כמו הסיכוי שקובה או וונצואלה יכבשו את ארה"ב.

אז תגלה לי מה בעצם מטריד את מנוחתך לגבי עתידה של המדינה? האומנם אתה מאמין לכל השטויות כי בגלל המלחמה עם הערבים מישהו לפתע יעלים אותנו מהמפה? או שההיפך: בסופו של יום ושזה ייקח שנים, יתברר ל"עולם" כי דווקא קיומה ושגשוגה של ישראל כמעצמה אזורית היא תעודת ביטוח לאירופה הרברבנית.

ואולי תבוא ותאמר כי היום וגם מחר החמאס לימד אותנו לקח להתחבא בממ"ד וסופנו להעלם בגלל טילים או בגלל מנהרות או אפילו חיזבאללה, שיגיח עם אופנועים מהמנהרות תחת אפה של מטולה ויטוסו בספיד עד קריית שמונה ויהרגו 200 או 3000 יהודים.

זה הכול? זה סוף המדינה הזחוחה? וכשהנאצים באוקינוס האטלנטי הטביעו בשנת 1943, עם הצוללות שלהם במכה אחת בלבד – שיירה של 46 אניות מלאות אספקה לבריטניה – מי ניצח ומי הפסיד במלחמה? זה שהטביע במכה אחת 46 אניות? אתה יודע את התשובה.

הערבים: כל הערבים, מהלבנון עם החיזבאללה ואלפי הטילים שלו וה-20 אופנועים, והחמאס בעזה ואפילו ערביי הגדה וכמה מופרעים מאום איל פאחם – מה יעשו? מה? וכי סעודיה או כוויית או קטאר או ירדן או סומלי ישלחו לכאן צבא? הרי רק גיחה אחת של טייסתF-15  למתקני הנפט שם ונגמר הסיפור של הנפט הסעודי או הכוויתי.

כמי ששירת 33 שנים במילואים, כל שנה ושנה, ובתוקף התפקיד – עיין במפות, הרבה מפות מסווגות – ישראל היא מעצמה ויכולה היתה ב'וִיש' אחד לחסל את הרצועה – אלא בגלל האובמה המטומטם, ביבי התאפק. מבחן התוצאה מר כהן, וכל יתר המודאגים והחוששים מחרם או סנקציות או טילים מהדרום והצפון ואו שכל העולם מטנזניה ועד ונצואלה יחרימו אותנו, ובשל כך אין לנו כאן עתיד, איני מוכן יותר להאיץ בך להמתין לבחון את התוצאה.

אני יודע טוב ואולי טוב מאוד מה פשרם של תהליכים, וכאן, באזור שלנו, מזה 100 שנה, הכול זורם איתנו חיובי, בעוד שאצל הערבים הם כל הזמן רק מתחמשים [בעזרת אחרים] ויוצאים בכל פעם ניזוקים. די שאומר לך כי אין לכל הערבים באזור 1% מה שיש ונמצא בפארק מדע אחד בארץ [ויש עשרות]. והתפוקה המדעית הזו היא רק חלק מהתוצר הטכנולוגי העתידני והלווייני שיש רק לעוד 5 מעצמות ענק, וכמה מהן מאוד-מאוד תלויות בנעשה כאן בפארקים אלה.

מי שעדיין אינו מפנים את העובדה כי כיום אנו מעצמה אדירה לעומת כנופייה שמחרבנת במכנסיים, יקרא משהו מהעבר – משנת 1951. בחודש מאי 1951, גנדי [אלוף רחבעם זאבי], אז מג"ד בגולני, לוקח פלוגה ומנסה לכבוש את מוצב השפך [הירדן לכנרת] והפלוגה כמעט נכחדת: 41 הרוגים. תאר לך כמו היום לפי 6 מיליון יהודים בארץ ואז רק כמעט מיליון, 246 הרוגים. צנזורה. אף עיתון לא מפרסם זולת 'קרבות כבדים' בצפון. תאר לך היום ש'גולני' מאבדת בקרב אחד 200 הרוגים. האם מישהו היה כותב בעיתון ש'עתיד ישראל מובטח?' כשפקקטה מחלקה או רק כיתה של הסורים מחסלת פלוגה של גולני?

ושנים על גבי שנים, בכל חדירה של פדאיונים, או בפעולת תגמול כושלת, יש לנו עשרות הרוגים. והנה עכשיו, 6 חטיבות היו בעזה, לא גדוד עם רובים צ'כיים, אלא טנקים מרכבה, ובחודש קרבות עם חמאס אז בממוצע היו לנו 2 הרוגים ליום, כשרוב ההרוגים אינם בקרבות אלא מאש פצמ"רים או טילי נ"ט כמו עם הנגמ"ש, וגם לא במגע וקרבות פנים-אל פנים ולא בעשרות רבות של מגעים אלימים במנהרות או בבתים ממלוכדים.

2 ממוצע ליום ולחמאס יותר מ-900 הרוגים. ואתה מפקפק בכוחה של ישראל היום? ביכולת הייצור המדעי-הטכנולוגי שלנו? ושבגלל הנבלות הללו בעזה מישהו רציני בעולם יבעט לנו בתחת? בגלל כמה כלבים ובני זונות אנטישמים שצורחים בפריז ויו לה-פלסטין נמל אשדוד יושבת? יצרני פג'ו ורנו וסיטרואן, המתחרים והנאבקים בארץ עם ייצרני פולקסוואגן – יחרימו את ישראל כי הלובים או הסודנים מוכנים לרכוש מכוניות צרפתיות שנועדו לישראל?

יש משהו בעם הזה מר א' כהן, משהו ששמו 'קוטר'. זה החתול השמן שמיילל בחצות הליל על הדשא למה הזין שלי קטן. מקטרים ופוחדים שמחר יגיח הצי הצרפתי או הטורקי ויפלוש בגבעת אולגה ויגרש את כולנו לקפריסין כמו שהבריטים יימח שמם  עשו. נכון? ואם לא יגיע הצי הצרפתי אז מינימום הצי ההולנדי עם המפרשיות שלו. תגיד ותפרט מילימטר אחרי מילימטר ממי אתה פוחד וממה – פירוט מדוייק ולא טשטוש מוחין כמו בשאלה "עתידה מובטח בעתיד..." על מה אתה בדיוק-בדיוק מדבר? תוציא מהלב את הכול, את כל הפחדים. ושפעם לתמיד אדע ממה אנשים פוחדים כאן וממי? אתה פוחד שלפיד יעלה מיסים? שהקוטג' שוב יעלה בחצי שקל? או אותה סרנדה של שוברט; "העולם כולו יחרים אותנו."

אם ככה נראית בעינך זחיחות, אין זה אלא שאתה חולם באספמיה שישראל תשרוד רק אם לא תחיה בלב ים של ערבים אלא כאמור אי שם ליד בלגיה והולנד. תשכח מזה. אנו כאן ומשגשגים למורת רוחם של כל שונאינו. השנאה היא כה מפלצתית עד שהגברת יו"ר ועדת האו"ם לזכויות אדם [כביכול] דרשה מארה"ב שתחלק את הכסף לבניית 'כיפת ברזל' חצי-חצי. חצי לנו וחצי לחמאס. הרי היא תקבל 'נא בעין' מארה"ב.

יש לי הרושם שאינך יודע היכן אתה חי ומנסה לדמיין קריסתה של המדינה בגלל כמה ערבים. רק תעיף מבט לשמיים ותראה את הלוויינים שלנו ותבין כי הרבה-הרבה; הרבה-מאוד מדינות שאין להן לוויינים זקוקים נואשות לכל ידע טכנולוגי שלנו ואילו לגבי ידע אחר איני מוכן להרחיב מילה. "הוא", ורק הוא, מגדיר אותנו מעצמה. וכל השאר זה by-product.    

 לך לוויקיפדיה ותקרא בעצמך הנה מילה במילה:

 "מעצמה היא מדינה בעלת כוח כלכלי או צבאי... מדינה בעלת השפעה על סביבתה הקרובה כמו ישראל במזרח התיכון."

לא שיניתי כלום.

[נציגי ישראל בלונדון שבעי רצון מהתמיכה שהמדינה מקבלת מממשלת קמרון בחודש האחרון, למרות שבימים האחרונים ישנן יותר "הבעות דאגה" כלפי מעשי ישראל. הממשלה (הבריטית) הודיעה ביום שני שתבחן מחדש אישורי ייצוא אל נשק לישראל אבל הבהירה שלא מדובר באמברגו, אלא רק בבחינה אם נשק בריטי משמש לפגיעה באזרחים.

מכיוון שישראל רוכשת ציוד צבאי מבריטניה בפחות מעשרה מיליון פאונד בשנה (בעוד הבריטים רוכשים מל"טים ישראלים בקרוב למיליארד פאונד) – ההחלטה לא בדיוק מדירה שינה מעיני ראשי מערכת הביטחון. "הארץ" באינטרנט, 5.8.].

2. לילות צקלג

ציטוט מהכתבה שלי: "כשהסופר ס. יזהר כתב את 'ימי צקלג' הוא כתב בעיקר על הלילות," – ופוצ'ו ערער על כך שהקרבות היו באורו של יום. אומר לך פוצ'ו: התכוונתי שבלילות התנהלו מונולוגים אידאולוגיים שכללו מאבקים מילוליים בין שמאל מתון לשמאל קיצוני, ואם לא כתבתי ברור דיו, זו בעייה שלי.

3. עזה – הסוף?

[ותחילה יש לרכוש מאות D-9]

עם נסיגת צה"ל עכשיו מהרצועה וההסכמה ל"הפסקת אש" המפוברקת, הכול הרי יודעים כי מדובר לזמן קצר בלבד עד לחידוש המלחמה. נקעה נפשה של האומה מקוצר ידיה של הממשלה לשים קץ לחמאס בעזה. ואם בסופו של יום נראה רמטכ"ל עם ביצים נוכל גם לראות את סופה של עזה תוך זמן קצר. ושיבוא מן דהוא ויאמר לי כי זה בלתי אפשרי כי לא ראה את הקטלוג האחרון של חברת Caterpiller.

* * *

משה כהן

הנדון: אנחנו קצבים?

מכובדי,

גם במשטר דמוקרטי מתאפשר רק לחלק קטן מהאוכלוסייה להתבטא בטלוויזיה. לכן ניתן לסנן קצת את המרואיינים המביעים דעות קיצוניות, לדוגמה הופיע ביום 5 באוגוסט בשעה 9 הסופר הנודע דן בניה סרי שהצהיר בקול נרגש, אנחנו קצבים, אנחנו קצבים...

ולא מזמן שמענו מהעיתונאי גדעון לווי שטייסי חיל האוויר הם רוצחי תינוקות. נו באמת, יש גבול. איפה הדמוקרטיה המתגוננת היודעת להתגונן בפני דעות ימניות? לשמאל מותר הכול?

הנדון: השוויון בנטל

ידועה הטענה שהחרדים אינם נושאים בנטל כי אינם מתגייסים לצה"ל. והנה אירע אתמול הרצח המחריד בירושלים, ונרצח איש בדמי ימיו, אברהם ולס, חרדי בן 29 והוא כבר אב ל-5 ילדים. רגע, זה עורר בי הרהורים, אולי גם גידול ילדים זה נטל, מסירות נפש  וגם תרומה לאומית? בעייה דמוגרפית אמרנו? הבנתי שהאיש הוא בן לנטורי קרתא, ואולי זה הזמן לקרוא לבני העדה הזו לעשות חשבון נפש ולעבור את הקווים מהמחנה של שונאי ישראל למחנה של אוהבי מדינת ישראל?

הנדון: אג'נדה ציונית שפויה

הגיע זמן אמת, להביט לדור הצעיר בעיניים ולומר ביושר, אנשים צעירים, אתם בשר מבשרנו, ולא נכחד מכם, דעו לכם שאנחנו מדינה במצור, ונגזר עלינו לחיות על חרבנו מאחורי קיר ברזל בעתיד הנראה לעין.

אל תאמינו לנביאי שקר המבטיחים שלום, שלום ואין שלום. לא נהיה נער השעשועים של העולם המערבי וגם לא הפודל של האגודה לזכויות האזרח.

כול אחד יעשה את חשבון הנפש שלו ויבחר את דרכו. איננו מחזיקים כאן איש בעל כורחו. אנו לא נסבול מוציאי דיבת הארץ רעה ומרפי ידי הלוחמים. אנו נקיא אותם מקרבנו. לא ניתן לשותים מהבאר שלנו לירוק לתוכה, כי בנפשנו הדבר. זה מה יש. סיסמתנו היא "לא אמות כי אחיה."

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

דרור אֵידָר

תרבות של מוות

אנשי חמאס משתמשים ברגישות המערבית לחיי אדם כדי להגדיל את הזוועה ואת המוות, וכך הם "מרוויחים" פעמיים: מצד אחד, לשיטתם, הם זוכים במעמד הנעלה של השהאדה; ומצד שני – הם גוררים את המערב, גם אלה שאינם שונאי ישראל מובהקים, להתרשם מהמוות הזה במנותק מהקשרו.

ביום שישי האחרון, נוכח ממדי ההרס שזרעה המערכה הנוכחית בעזה, הזדרזו בטלוויזיה של  חמאס ('אל אקצא' שמה, אלא מה?) לשדר דברי תמיכה והצדקה ל"מאבק הצודק". לא בדיוק תמיכה במאבק כלשהו, אלא תמיכה מפורשת במוות והעדפתו על פני החיים. במאמרים קודמים הבאתי דברים דומים שאמר איסמעיל הנייה באפריל השנה, ויש דוגמאות נוספות. הפעם הובא תנא דמסייע מכוויית המעטירה, שידור חוזר של דברים שאמר לפני כשבועיים, טארק אל סוידאן, ממנהיגי האחים המוסלמים בכוויית. הנה דברי החכמה:

ללא ספק, הדם שנשפך בעזה יקר. אולם המשוואה היא: "הרוגינו [נמצאים] בגן עדן, והרוגיהם  – בגיהנום (ציטוט מהחדית). איננו פוחדים ממות קדושים (שהאדה). לא מזמן קראתם בקול: 'המוות למען אללה הוא משאלתנו הנעלה ביותר' (המוטו של האחים המוסלמים) – טוב, קיבלתם את המוות שביקשתם. אין לנו בעייה עם המוות. אנו שונים מבני ישראל: 'אין ספק כי תמצאֵם להוטים יותר לחיות מכל האנשים' (ציטוט מהקוראן, סורת הפרה). בעוד שאנו משתוקקים למוות ולשהאדה (מות קדושים)... כל אֵם – בעיקר אימהות פלסטין, אך גם כל אֵם באומה (האסלאמית) – צריכה להניק את ילדיה בשנאה לבני ציון. אנו שונאים אותם והם אויבינו. נזרע זאת בנפשם (של ילדינו), כדי שיצמח אצלנו דור שיסלק אותם מעל פני האדמה.|"

יפה, לא?

הציטוט מדברי המטיף מכוויית מהסורה השנייה בקוראן, לקוח מהקשר רחב יותר, בחלקו מדובר על חטאי היהודים (חטא העגל, למשל). אבל משמעות הדברים בהקשרם היא, שהיהודים רוצים לחיות כי הם פוחדים מהמוות, משום שהם יודעים, כי אחרי המוות ייענשו בגיהינום; בעוד מוסלמי שמת, מקומו בגן עדן. ובמיוחד אלה שמתו למען אללה, מות קדושים.

על זה מבסס חמאס את חינוך ילדיו, "הדור הבא". מה שנאמר בקוראן מבחינתם, הוא דבר אלוהים, ואשר על כן מדובר באנטישמיות באישור אלוהי, כלומר מלחמת נצח. אין פשרה עם אויבי אללה. כפי שאמר חסן אלבנא, מייסד האחים המוסלמים במצרים, שתנועת חמאס היא סניף שלהם: "ישראל תקום ותוסיף להתקיים עד שהאסלאם ימחה אותה, כפי שמחה את מה שקדם לה." זה המוטו שהוצב בראש אמנת חמאס (קריאת חובה! זמינה במרשתת).

לא בכדי ציטט הנואם את סיסמת האחים המוסלמים, והיא מופיעה בהרחבה בסעיף השמיני באמנת חמאס: "אללה הוא תכליתה [של התנועה], הנביא הוא דמות המופת שלה, הקוראן הוא החוקה שלה, מלחמת הקודש [ג'האד] הוא דרכה והמוות [מות קדושים] למען אללה הוא הנעלה במשאלותיה.

לפני כעשרה ימים שידרה טלוויזיית חמאס מראות קשים ועל רקע הזוועה נשמע קול השדרן: "לכל נפש יש זמן קבוע. האנשים האלה בא זמנם והם מתו כשהידים. הם זכו [בגן עדן]... מה יש להם לחפש בעולם הזה? בייחוד בעזה... מי שמת בצורה כזאת לא מרגיש זאת. אני נשבע בשם אללה, הוא לא מרגיש... הנפש שלו עלתה לשמיים... אצל אללה... בערים אחרות, בארצות אחרות, מתים אלפים ברעידת אדמה, או שיטפונות, או נפילת מטוס... ואיננו יודעים מה גורלם... אבל אנחנו שהידים, נהרגנו בידי האויב ואנו שהידים."

הדברים האלה בניסוחים שונים נשמעים יום יום בעזה וברשות הפלסטינית. כך אפשר להצדיק את פעולות חמאס שהובילו להרג ולהרס. הדברים הללו מציגים את חמאס באימא תרזה הדואגת לעולם הבא של נתיניה. מה רציתם, בסה"כ ארגנו לכם מקום מכובד בגן עדן.

אבל בדברים הזוועתיים הללו טמונה אמת נוספת: חיוב ברור ומוצק של דוקטרינת ההגנה האנושית שחמאס השית על נתיניו. לא רק במובן ש"לא אכפת לו שימותו," אלא במובן עמוק יותר: אם היהודים הכופרים אוהבים חיים (בעוד שהמוסלמים אוהבים את המוות), הרי שהם יירתעו מלפגוע באזרחים שאינם לוחמים בפועל נגדם.

אנחנו, המחוברים לצה"ל, יודעים שכך הדבר, ופעמים רבות מספור נרתעו חיילינו מלפגוע במחבלים ובמטרות שיגור וירי לעברם, רק משום שהן היו מוקפות אנשים, רבים מהם בעל כורחם. לא כל שכן ילדים. על סמך ההנחה הזאת מיקם חמאס את כני השיגור שלו בבתי ספר ובתי חולים ואפילו במסגדים, ואת פירי המנהרות שלו בבתים אזרחיים "תמימים".

אנחנו יודעים ששלטון חמאס אסר על תושבי עזה להתפנות מבתיהם, למרות אזהרות צה"ל. נו, אי אפשר לומר שהם לא רוצים להיטיב את מעמדם של נתיניהם, אם לא בחיים, אז לכל הפחות (או יותר) – במוות מפואר.

ואז באים ארגוני "זכויות האדם" ורשתות התקשורת הזרה ומאשימים את היהודים. זכויות אדם זה נכון, אבל לא אמרנו שיש ליהודים זכות להגן על עצמם. עד כאן.

אגב, מה לדעתכם היה קורה, לו השתמש צה"ל באזרחי ישראל, נשינו וילדינו, כמגִינים אנושיים – האם חמאס היה נרתע אז כמונו? הצחקתם אותם. הם הרי מנסים להרוג אותנו ללא אבחנה.

הנה מדד לאבחנה מוסרית עמוקה בינינו לבינם, וגם מקרה בוחן לשלל הצדקנים משמאל. אנשי חמאס משתמשים ברגישות המערבית לחיי אדם כדי להגדיל את הזוועה ואת המוות, וכך הם "מרוויחים" פעמיים: מצד אחד, לשיטתם, הם זוכים במעמד הנעלה של השהאדה; ומצד שני – הם גוררים את המערב, גם אלה שאינם שונאי ישראל מובהקים, להתרשם מהמוות הזה במנותק מהקשרו, ומבלי להאשים את האחראים הראשיים להרג אנשי עזה: הנהגת חמאס.

מדובר בתרבות המעידה על עצמה שהיא תרבות של מוות. משאלתם של אנשי חמאס (כמו זו של דאעש, אל קעידה, הג'יהאד האסלאמי וחבר מרעיהם למיליוניהם) אינה להיטיב עם בני עמם, לשפר את חייהם, לפתח את המדע והתרבות והכלכלה והחינוך לטובת חיים טובים יותר. מטרתם היא חורבננו – ואף זה רק כמבוא ופתח לחורבן המערב כולו – גם אם המחיר יהיה חורבנם המלא. כמעט כל הכסף (שנתרם בידי המערב) לפיתוח של העזתים הלך בשבע השנים האחרונות למאמץ המלחמתי, בניית ערים תת קרקעיות וקניית כלי משחית. מי שסוגד למוות, מי שעובד את המוות במסווה של עבודת אלוהים, אינו מבקש לדבר איתנו. הוא תקוע אי שם בימי הביניים או במאה השביעית במדבר עם כיבושי מוחמד, ומייחל להחלת שלטון האסלאם על העולם החופשי (אירוניה היסטורית: הכובשים הגדולים והאכזריים, שכבשו גם את ארצנו (ואילצו יהודים רבים להתאסלם או לגלות) מקוננים כיום נגד ה"כיבוש".

עם המטורפים האלה מבקשים אצלנו ובמערב לדבר, לשוחח, לשאת ולתת, להכיר בהם, לכבד וכן הלאה – אמירות רופסות המשחזרות את רפיסות האליטה הליברלית במערב בשנות השלושים. הם בזים לנו ולרציונליזם העיוור שלנו.

אך בניגוד לאשלייה של המערב, לא ישראל לבדה ניצבת במערכה מול האסלאם הרדיקלי – זו מלחמתו של העולם החופשי כולו.

האם נתעורר?

* * *

מכתב למוחמד דף

רץ באינטרנט

מר דף הלא נכבד,

נדהמתי לשמוע לפני ימים אחדים את נאום ה"ניצחון" המוקלט שלך ותהיתי – לא הבנתי, על איזה ניצחון בדיוק אתה מדבר?

כבר שנים שאתה חי נרדף ומפוחד, שבור ומוכה, מסתתר במחילות, מנותק לגמרי מהעולם, כשכוונת צה"ל יושבת עליך. מצבך כה קשה שאפילו אינך מסוגל לנאום בפני עמך העשוק ואתה נאלץ לפנות אליהם בהודעה מוקלטת. אז ראשית בוא נודה על האמת – אין לך חיים! ראה, כשאני צריך עזרה כלשהי, אני מקיש על דלת השכנים ממול ואילו אתה, מי הם שכניך? העכברושים? החולדות? ממי תבקש עזרה – מהעטלפים ומשאר שוכני המערות? אז בינינו, מוחמד, שנינו יודעים היטב שהסיכוי שלי לזכות בלוטו הוא הרבה, הרבה, הרבה, הרבה יותר גבוה מהסיכוי שאתה תגיע לגיל 50. אז עד כאן אתה המנצח. נכון?

ראה את עצמך, התבונן בחייך וראה אנה הגעת. שנינו בני אותו גיל אך בעוד אתה מחנך את ילדיך לשנאה ולקידוש המוות, אני מגדל משפחה לתפארת על ערכי אהבת החיים ואהבת הזולת. בניגוד לילדיך שינקו ארס ושטנה, ינקו ילדיי חלב אם ומטרנה. ילדיי הפעוטים מעולם לא שמעו מאיתנו, ההורים, אודות הסכסוך הערבי-ישראלי, וזאת מתוך הבנה שעלינו לתת סיכוי לעתיד טוב יותר לשני העמים בכלל ולילדינו בפרט. בעוד ילדיך מעריצים את ההרג ושפיכות הדמים, מתרגשים ילדיי מלבלוב הפרחים בגינה ומתפעלים מאגלי הטל על הדשא. אז באמת יופי של ניצחון, מוחמד! 

בוא נביט רגע אחד, מוחמד, על עמינו. אנו הגענו ארצה אודים עשנים מאירופה החרבה, מנושלים וחסרי כול מארצות ערב, אולם השכלנו לנשוך שפתיים ולהפשיל שרוולים, ובעמל רב, בזיעת אפיים ובמחיר דמים כבד הקמנו לנו כאן מדינה לתפארת. כן, זאת המדינה שאתה וחבריך חומדים לכם כעת. מדינה שמעניקה לאחיך, אלה שבחרו להישאר בה, אפשרויות להשכלה, פרנסה, חיים בכבוד, חופש ביטוי ושיוויון הזדמנויות – ערכים בסיסיים שבשום מדינה ערבית אחרת לא יכולים היו לקבל. לעולם!

אך בעוד אנו הצלחנו לקום מתוך האסון הכבד שפקד את עמנו, בחרתם אתם להנציח את המסכנות ואת הנחשלות שלכם. איפה בעולם, מוחמד, ראית דור רביעי שגדל במחנות פליטים, שבמקום לנסות לקום לשקם את חייו מעדיף לשקוע באומללות עצמית ובסיפורי "אכלו לי" ו"שתו לי" שהביאו אתכם להרס עצמי? אז מה מוחמד, אתה עדיין המנצח?

יחד עם זאת עמי, בו אתה נלחם, הוציא מתוכו סופרים והוגי דעות לאין ספור, אנשי רוח ומדענים שאת תוצאת פועלם אתה די מכיר. הלא הם אלה שבזכותם יש לנו את כיפת הברזל שגורמת לך לתסכול כה עמוק. הראה לי, מוחמד, איזה עם בעולם קיבל כל כך הרבה פרסי נובל יחסית לגודלו הזעיר? נכון שגם אתם קיבלתם כמה פרסי נובל בודדים, אבל תסכים איתי, מוחמד, שלהעניק פרס נובל לשלום לרוצח כיאסר ערפאת – זאת בושה לאנושות וקלון למוסד פרס הנובל. לא ככה? אז באמת ניצחת?

ואם כבר משווים בין העמים, בוא תראה, מוחמד, איך אנו חיים. אפילו היום, תחת השיגורים הכושלים שלכם, אנו ממשיכים לנהל שגרת חיים נורמלית. ילדינו מאושרים. ואילו אתם, איך אתם חיים? בעוני מרוד, נחשלות איומה ובתחושת אימה שאתה, עצמך, וחבריך משליטים בקרב עמכם, אחיכם, בשר מבשרכם, הזועקים השמימה. אתם, "אחי גיבורי התהילה", חכמים מאחורי אוכלוסייה אזרחית תמימה, משתמשים בילדים כמגינים אנושיים בצורה הכי בזויה ובלתי אנושית, מסתתרים נרדפים במסגדים, בבתי-חולים ובמוסדות אונר"א השונים.

כן מוחמד, אתה בעצמך הפכת את אונר"א, הגוף שנוסד לסייע לעמך, לשדה קטל. איזה דוגמא אישית, מוחמד, אתה נותן לאנשיך? כשהייתי חייל רצתי בעיניים עצומות אחר מפקדיי בידיעה ובבטחון מלא שיש לי על מי לסמוך ושתמיד הם יצעדו לפני אליי קרב. ואתה, שפן סלעים שכמוך, נמושה, מסתתר לך מאחוריהם במחשבה כי "ישחקו הנערים לפנינו." כן גיבור גדול, שולח את אנשיך אל מותם הוודאי בעודך לועס פיתה עם לבנה וזעתר. גם כן ניצחון...

ולסיום מוחמד, למרות האיבה הגדולה בינינו, רציתי להודות לך. באמת. בלי שמץ של ציניות. ראה מה קרה לנו, עם ישראל, בשבועות האחרונים. עם ישראל לא היה מאוחד כך מאז אוקטובר 1973. הטעות שלך בקריאת המפה הדמוגרפית והפוליטית בישראל, גרמה לנו להתאחד כעם ולחזק את קשר הדם העמוק עם אחינו הדרוזים. היום עם ישראל נראה כחומה איתנה ובצורה, שאפילו החומה הסינית נראית קיר רופס ומט ליפול לעומתה. אז שוב תודה.

 אז מה מוחמד, בכל זאת אתה משוכנע שאתה המנצח?

ברגשי בוז עמוק,

מיהודי חם, ישראלי פטריוט והאדון האמיתי של הארץ הזאת.

* * *

הופיעה הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

צבי י' כסה

תובנות של דפיטיזם חסר שחר

חבר העביר אלי מייל מגולגל מאברי גלעד – "המאמר הכי מבריק שקרא במהלך המלחמה הזאת וסידר לו את הראש" מאת גיא אלוני, "תודה עמוקה לו."

איך נלכד ידוען תקשורת רציני לתלות פיכחון ביטחוני בדברים שמעלה המאמר החרדוני הזה? התיזה בהירה: שלושה הנערים שנרצחו הצילו את המדינה מחורבן – "מדינת ישראל עמדה בפני סכנה קיומית לראשונה מאז מלחמת השחרור." החמאס לא הבינו כי חטיפת הנערים תלכד את העם שיצא למלחמה ויגלה את המנהרות שבבוא היום, על פי התוכנית, אלפי חמאסאים, ביום חורף אפל, בתיאום עם החיזבאללה מצפון, יפלשו מהמנהרות ויכבשו ערים עד חורבן. צה"ל לא יוכל להתארגן, והושמדה המדינה. כשקוהלת אמר הבל הבלים הוא התכוון לדיבור הזה. והוסיף "גם אם תכתוש את האוויל במכתש, לא תסיר מעליו איוולתו."

הנה מה קורה כאשר מנהיגות מבשלת שנים במוחות הציבור כי אין הבדל בין ביטחון שוטף לביטחון אסטרטגי. 15 או 20 אלף חמאס ישמידו את ישראל? מאין לוקח אדם שטות כזו להפיצה ברבים? כל המערכה עם החמאס היא קטע במערכה עם הפלשתינים והיא עניין לביטחון שוטף ולא לביטחון קיומי. אחרי 73' צריך להוכיח זאת? המצרים חוצים את התעלה. הסורים מגיעים כמעט לכנרת. טנקים ומטוסים וכוח אש אדיר, וכעבור שלושה שבועות אמריקה ורוסיה מצילות את הארמיה השלישית של המצרים, וצה"ל 30 ק"מ מדמשק. ויש שלום עם מצרים וירדן. הבל הבלים אמר קוהלת הכל הבל במחשבה כי חמאס יכול להכריע את ישראל.

איך מלמדים ציבור להבחין בין ביטחון שוטף לביטחון קיומי ולהכרעות מנהיגים בנושא?

במלחמת העולם האנגלים פיצחו את קוד התקשורת הגרמני ולמדו כי הם הולכים להחריב את קובנטרי. צ'רצ'יל צריך להחליט לפנות את העיר והגרמנים יידעו כי הצופן ניגלה או לא לפנות. והוא מחליט כמובן לא לפנות. באחד הוויכוחים עם אנשי הצפון הדהים אותם דיין (התנגד תחילה לכבוש את הגולן) כשאמר: נזיז כמה יישובים מטווח התותחים הסורים. אלה אירועים של רמה אסטרטגית.

מאז בוא סאדאת לישראל אין אף מדינה ערבית שמאיימת עלינו איום קיומי. מדיניות הממשלה מעידה על הדבר כשהודיעה מתחילת "צוק איתן" כי פניה לא לריסוק החמאס אלא להבטיח שקט לתושבי הדרום והמרכז. וכך נוהלה המלחמה הזעירה הזו. ומותר להעלות את ההשערה כי הממשלה והקבינט יודעים כי החמאס הוא עניין לביטחון שוטף וצריך לא לרסק אלא להחלישו כדי שימשיך לנהל את עזה בתנאים מוסכמים.

המאבק בחמאס איננו מאבק עם הפלשתינים אלא עם איראן, עם מעצמה אזורית נתמכת רוסיה. אחרי סילוק האחים המוסלמים מהשלטון, החמאס היה מסיירת איראנית לסיירת איסלאמיסטית שראוי לרסק אותה. אך מה לעשות אם עולה החשד כי התוכנית הערוכה היא להשאיר את החמאס המוזער כדי שלא יתאפשר להגיע עם הפלשתינים לשלום או להסדר של שתי מדינות. ריסוק החמאס דרוש כדי להגיע להסכם עם הפלשתינים במתכונת של הקואליציה הזאת ובתמיכת העולם הדמוקרטי.

לצוק איתן יש מראש צידוק ביטחוני. אבל, בדיעבד צריך צידוק מדיני. מ-2002 מונחת הצעה סעודית שנולדה מבהלתה מאיראן השיעית. ויש בסיס למו"מ עם מצרים, סעודיה, הנסיכויות, ירדן והפלשתינים. זו קואליציה אפשרית-על-תנאי של שתי מדינות.

אהוד: כמה נחמד הוא הפסוק מקוהלת: "גם אם תכתוש את האוויל במכתש, לא תסיר מעליו איוולתו."

* * *

יוֹאֵל נֵץ

דִּילֶמָה

אני מבקש להביא בפני קוראי חב"ע סיפור שלא היה ולא נברא ואפילו משל לא היה, ואין להסיק ממנו מסקנות חפוזות ולא רמיזות עלומות בעת דיוני ועדת החקירה שעתידה לקום בשוך הקרבות.

מַעֲשֶׂה בָּאָדָם שֶׁפָּתַח בֵּית מַרְזֵחַ

וְהֵחֵל מְפַתֶּה לְפִתְחוֹ

מִבָּאֵי כְּנֵסִיָּה וּמִמִתְפָּלְלֵיהָ,

שֶׁהִרְבּוּ אֶת הָאֵל הַצַּלוּב לְשַׁבֵּחַ

בְּעֶבְרוֹ הָאַחֵר שֶׁל הָרְחוֹב.

הַקְּהִלָּה הַקְּדוֹשָׁה עַל בִּרְכֶּיהָ כּוֹרַעַת,

מִתְפַּלֶּלֶת בְּחוֹם, מַזְהִירָה

מִלָּבוֹא אֶל הַפָּאבּ, וְאוֹרֶרֶת בְּזַעַם:

"חִישׁ יַטִּיל נָא הָאֵל בּוֹ חֲזִיז-אֵשׁ וְרָעַם,

וְיַחְרִיב אֶת הַפֶּגַע הָרַע!"

...הַשָּׁמַיִם קָדְרוּ, סְעָרָה מְטֹרֶפֶת,

אֵשׁ מִתֹּפֶת, עָשָׁן וְאָבָק!

הַקָּהָל הַמְּבֹהָל בְּבֵית-אֵל מִסְתּוֹפֵף, עֵת

לֹא נוֹתַר מִן הַפָּאבּ אֶלָּא רֶמֶץ וְאֵפֶר

מִפְּגִיעָה יְשִׁירָה שֶׁל בָּרָק.

אַךְ נָחוּשׁ וְאֵיתָן הָיָה בַּעַל הָעֵסֶק,

לֹא הִמְתִּין, וְכַדִּין וְכַדָּת,

הוּא עָתַר לַבֵּית דִּין הַגָּבוֹהַּ לְצֶדֶק,

מִן הַכֹּמֶר תָּבַע פִּצּוּיִם עַל הַנֵּזֶק,

בְּסִיַּעְתָּא דְּבֵית הַמִּשְׁפָּט.

כְּבוֹד הַכֹּמֶר קִבֵּל מִפְּרַקְלִיט חָשׁוּב סַעַד:

"הַתְּבִיעָה הַזוּיָה בְּתַכְלִית;

אֵיךְ עוֹלָה עֲתִירָה שֶׁכָּזֹאת עַל הַדָּעַת?

מֵעוֹלָם שׁוּם תְּפִלָּה לֹא גָּרְמָה לִפְרֹץ סַעַר!"

בְּרֹב לַהַט טָעַן הַפְּרַקְלִיט.

הַשּׁוֹפֵט הַנִּדְהָם פָּעוּר פֹּה, נָטוּל אֹמֶר

הִתְחַמֵּק מִלְּהַכְרִיעַ בְּדִין:

"הַחְלָטָה לֹא קַלָּה כְּלָל וּכְלָל; קַל וָחֹמֶר,

שֶׁכּוֹפֵר בְּכֹחָהּ שֶׁל תְּפִלָּה כְּבוֹד הַכֹּמֶר,

בְּעוֹד בַּעַל הַפָּאבּ מַאֲמִין..."

* * *

יעקב זמיר

עזבתי את עיתון "הארץ"

1.8.2014

שלום רב,

אחרי יותר משישים שנים שקראתי את העיתון הזה נאלצתי לאחרונה לעזוב אותו ללא חזור.

עורך העיתון גייס צבא שלם של כתבים שהם אנטי ציוניים אנטי יהודיים ואנט ישראליים באופן עקבי.

אני סובלני לגבי דעות שונות משלי אבל על השקרים איני יכול לסלוח. חודי החנית של האידיאולוגיה הזו, הכתב גדעון לוי ועמירה הס – כותבים שקרים. לבסוף הבנתי למה השר נאמן הישווה את העיתון הזה ל"דער שטירמער" הנאצי בזמנו.

אני שואל את אדון שוקן וחבריו (שחבר מביא חבר לעיתון) מדוע הם לא מתאסלמים ועוברים רשמית לחמאס? כרגע הם דומים לאותו כומר יהודי מומר אשר היה יועצם של פרדיננד ואיזבל לחתום על צו גירוש היהודים מספרד בשנת 1492.

כותרות ראשיות בעיתון מבליטות ידיעות תפלות ושוליות שנוגעות לערבים, בה בעת שדברים חשובים מאד שנוגעים למדינת ישראל נדחקים לקרן זווית. בפינות  הווידאו של העיתון בחו"ל משמיטים תמונות אוהדות לישראל ומבליטים אחרות בהדגשה אנטי ישראלית. לא פלא שבעולם נחשב העיתון הזה למקור סימוכין של אויבינו ושונאינו ומבקשי רעתנו.

כתבי העיתון הבכירים משום מה זוכים בכל הפרסים הגרמניים מקרנות שונאות ישראל שמרעיפות שוב ושוב כספים ויוקרה ובלבד שזה מייצג קו אנטי ישראלי.

כל שני וחמישי מתווסף לעיתון כתב ערבי שונא ישראל שמרעיף עלינו מלל שקרי ומזיל דמעות על הנכבה הדמיונית מעשי ידי בני עמו שלו.

הגדיל עשות צלם בכיר של העיתון שפיתח תוכנה שאם עומדים במקום מסויים בישראל היא תגלה לנו על איזו אדמה ערבית "שדודה" אנו עומדים! הייתי שולח אותו לבגדאד שיעמוד ויראה מה נמצא על אדמות שדודות, מגרשים, בתים, מוסדות ובנקים שהשתייכו ליהודים המגורשים משם.

מתוך עשר כתבות שמופיעות בעיתון – תשע מתחילות ב"בנימין נתניהו..." ובא מיד המלל הארסי. בכתבה העשירית המשפט עם הרעל בא בשורה השנייה.

אדון לאור מבקר בתערוכת ציורים של ערבייה כלשהי, אך הכתבה היא בעצם קינה על "הנכבה". ואני אומר שהנכבה האמיתית שלנו היא קיומו של העיתון הזה וכתביו. חבל מאוד שהשלטונות אצלנו לא שמים גבולות נחוצים למה שהעיתון הזה מנצל כ"דמוקרטיה". (רודנים נוראיים עלו לשלטון באופן "דמוקרטי").

בשום כתבה, ולא משנה מה נושאה, לא ייעדר איזכור שזה בגלל היותנו "מדינה כובשת"  ולא חשוב בכלל אם זה כן או לא קשור לעניין. קו בוטה אנטי ישראלי ומלא ארס משרטט העיתון הזה. לאחרונה מפוזר הרעל הזה גם במוסף לתרבות וספרות של יום שישי.

הרושם שלי ושל חבריי הוא שהעיתון הזה שואף בעצם לחיסולה של מדינת ישראל. כבר נאמר שמילים יכולות להרוג. האם מילותיו של העיתון יהרגו לבסוף את עצם קיומה של מדינת ישראל?

חז"ל אמרו שאהבה מקלקלת את השורה, ושנאה מקלקלת את השורה. השנאה של העיתון הזה למדינה וליהודים ולציונים מעוורת את עיני אנשיו ומטריפה את דעתם.

נאמר  join  your  people – ולצערי אצלכם זה לא קיים.

האמור לעיל מאפיל מאוד על מעלותיו הרבות ואיכותו הטובה של העיתון, וחבל.

פקידת מחלקת המינויים לא חדלה לצלצל אלינו יומיום כדי להחזירנו למעגל המינויים, אבל עזבנו את העיתון הזה כי מוטב לנו לקרוא את הביטאון של החמאס או של אש"ף, הם מן הסתם פחות אנטי.

בכבוד רב

יעקב זמיר

רמת גן

אהוד: אני לא מוותר על ההנאה מדי בוקר לחרבן תוך כדי קריאת העיתון. אני מדלג על מרבית המשתתפים שאתה מזכיר במכתבך – ולא קורא אותם כי אני יודע בדיוק מה הם מחנטרשים מתוך צירוף של אידיוטיזם מוסרי, רעל ושנאת ישראל.

וכך – כאשר אני יודע בוודאות שבנושאים רבים וחשובים העיתון אומר בדיוק את ההיפך מהנכון – אני גם נודע, כבר בשבתי בבוקר על האסלה, מהו הדבר הנכון.

כן, "הארץ" הוא עיתון-מידע מצויין כדי לדעת בביטחון, כמעט תמיד, כי ההיפך מהנכתב בו – הוא האמת.

זהו. הורדתי את המים.

* * *

אברהם בנמלך

חליאה לאללה

חאלד משעל: איסמעיל אתה שומע אותי?

איסמעיל הניה: מי מדבר?

חאלד: משעל מקטאר.

איסמעיל: תגיד עוד פעם. נתניהו בתבוסה שלו ניתק לי הרבה קווים.

חאלד: אני הבוס שלך. מקטאר. חאלד מדבר.

איסמעיל: סאלם עליכום. בוס. איך עוברת עליך המלחמה בגלות.

חאלד: על הכיפאק. בגבורה. בנחישות. בסכנה גדולה. עוד לא רגיל למלון שבעה כוכבים. האוכל בחיי הנביא גורמה אבל לא כמו בבית. וכל הזמן מתגעגע. וגם  מה זה עייף הבן אדם. מת. חליאה לאללה.

איסמעיל: מסכין. למה עייף?

חאלד: בגלל אובמה וקארי. כל הזמן מטלפנים. כבר לא יכול. לא יכול יותר לסבול.

איסמעיל: אז תבוא קצת אלינו. תנוח. תראה איך אנחנו מנצחים.

חאלד: יאללה איסמעיל. יאללה. תחפור בשבילי מנהרה ותיכף אני בא.

איסמעיל: עד לקטאר?

חאלד:  כן.  בטח. אין דבר שחמאס לא יכול לעשות, אולי נדבקת מהציונים?

איסמעיל: למה להעליב בוס?

חאלד: כי גם הם לא מצליחים לחפור מנהרה לרכבת בתל אביב.

איסמעיל: טייב. נתחיל . כל החופרים נהרגו. אבל  ניקח חדשים.

חאלד: ומתי תגמור?

איסמעיל: אני חושב שלוש שנים. נגמר גם המלט. אז תבוא עכשיו בוס.

חאלד: ובאיזה מלון תשים אותי?

איסמעיל: חארם בוס. ההוטלים נהרסו, בגלל הניצחון שלנו על היאהודים. ונשאר רק אחד שיורה כל הזמן טילים. הרעש של הטילים יפריע לך.

חאלד: האוזניים שלי חלשות מאז שהמוסד שם בהם טיפות. אז אל תדאג.

איסמעיל: תהיה בריא. רק שמסוכן להיות במלון. יורים עליו בחזרה.

חאלד: נו עכשיו אתה מבין שאני לא יכול לבוא.

איסמעיל: תהיה עם כל הג'מעה במנהרה. מעלינו בית חולים. פירסט קלאס. לא שומעים כלום. לא רואים כלום. רק מנצחים כל הזמן.

חאלד:  בחיי איסמעיל נשאר הרבה עבודה בקטאר.

איסמעיל: אז בוס תגיד למה טילפנת?

חאלד: להגיד שאני מתנגד להפסקת אש.

איסמעיל: למה בוס?

חאלד: הבטחתי לאללה להביא לגן עדן עשרת אלפים שאהידים מעזה. ולא שלחת אפילו אלפיים. מה איתך איסמעיל? איך נכבוש את גן עדן?

איסמעיל: תן לי קרדיט בוס. תגיד לו בשמי שאנחנו שולחים בתשלומים כל שנה.

איסמעיל: וואלה מסכים ובכל זאת. אל תסכים להפסקת אש.

איסמעיל: כבר הסכמתי. רק 72 שעות. אל תדאג. אני  כבר מכין שאהידים חדשים לגן עדן. הרבה ילדים נחמדים.  אכבר פוטוגנים על הידיים של אבא שלהם.

חאלד: אז  תתחיל  כבר לירות. תפסיק את הפסקת האש. זאת פקודה.

איסמעיל: לא יכול. הבטחתי לאובמה. הוא נהיה  חבר שלי.

חאלד:  יחראבּ ביתכּ יא איסמעיל.

איסמעיל: הוא כבר התחרב, בוס, בניצחון שלנו. בזבזתי להם פצצה של  וואחד טון.

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

                  Subject: Please vote NO                 

John Prescott has written a disgusting article in the Daily Mirror. At the bottom, people are asked if they agree with it. We need to get a high as possible NO vote. Would you please vote no and pass it on via your mailing list?

http://www.mirror.co.uk/news/world-news/john-prescott-israels-bombardment-gaza-3918413

* * *

יש אומרים כי כאשר ההצבעות הגיעו ל-59% לטובה הישראליים – הם "סגרו" את המשאל...

* * *

אהוד בן עזר

מסעותיי עם נשים

רומאן

הוצאת "ספרי מקור" 2014

פרק שלושה-עשר

עדיין בחיפה עם הרומנייה וְיוֹלֶטָה והחוקן. אני נזכר באִילוֹנָה

חלק ראשון של הפרק

בעודי יושב במיטבח שמעתי את דלת הדירה של משפחת ג-ץ החיפאית נפתחת. ליבי פירפר. מלנכולי שבה! גברו עליה געגועיה אליי וגרמו לה לוותר על שעות הלימוד הראשונות ב"ריאלי"!

הדלת נסגרה. נשמעו צעדי עקבים מתקרבים. אכזבה. זו היתה וְיוֹלֶטָה-סֶגוּלָה.

"מה, אתה עוד כאן?" לא נראתה נלהבת לנוכחותי, והניחה על כיסא תיק מלא מיסמכים.

"אל תדאגי. עוד מעט אני יוצא."

"ומלנכולי?"

"הלכה לבית-הספר. כבר נפרדנו."

"כבר נפרדים?" חשתי צליל זלזול והקנטה בקולה.

"לא ממש. תבוא לבקר אותי בעין-גדי."

"אם אפריים מרשה לה. הבאת פּוּינֶה טרי."

"מה?"

"לחם. לחם ברומנית. ועכשיו אני יכין לך מִיקוּל דֶג'וּן..."

"מה?"

"זה ארוחה-בוקר ברומנית, אני רואה אתה עוד לא אכלת?"

"רק הכנתי סנדוויץ' למלנכולי, מהַפּוּינֶה..."

"אני רואה אתה מתקדם בַּרומנית. אוֹפֶתָ כל הלילה?"

"כן."

"מסכן. אולי  תלך תישוֹן קצת."

"אני כבר אישון באוטובוס."

"טוב, רק יחליפה בגדים, ואני יִחוֹזֶרֶת להכין לך אוֹמְלֶטָה. נכון יש למשפחה שלך פרדסים, ציטרוס?"

מחלון המיטבח נראתה מרפסת צרה, סגורה בשמשות גדולות, דרכן היה אפשר לראות את הנעשה בחדר-האמבטיה, את התחת הערום של וְיוֹלֶטָה שעומדת ליד הכיור, גבה אליי, ואינה ממהרת להתלבש אלא בוחרת בגד. פעימות-ליבי הואצו. נלחמתי עם עצמי שלא להסתכל שמה פן תגלה שאני מציץ אל התחת הגדול שהיה לבן והאיר כירח את חדר-האמבטיה החשוך מעט. לרגע פישקה את עגבותיה, הושיטה ידה לכיור, אחוריה התלכסנו כלפיו כשהיא משתמשת בכף-ידה להביא פעמים אחדות מים מהברז כדי לשטוף את החריץ. כנראה צרב לה שם, עמוק בפנים כלומר בתחת.

עד מהרה שבה במצב-רוח טוב. לא שיערה שאני מנחש מדוע. שרה-זימזמה לה רומנסה רומנייה או צוענייה. מבעד לשרווליה הקצרים ביצבצו הפוכות צַמְרות שְׁחוֹר בית-השחי הגוחן עליי וכבר מהבוקר ספוג ריח זיעה רומנית קלה ומגרָה של שיער נשי. מגרה לתחוב שם את האף ולרחרח. כנראה הלכה ברגל כברת דרך והתחמם גופה עד שעלתה לכאן. ויולטה-סגולה טיגנה את הַאוֹמְלֶטָה משתי ביצים. פלחה עגבניות ומלפפונים. הביאה לשולחן פלפלים חריפים אחדים כמנהג הרומנים, אולי כדי לבדוק את הגבריות שלי וגם לטפחה. שפתה קפה "בוקארשטי" שחור חזק. הוציאה צנצנת לבן. פרסה קִירְנָאץ, נקניק סאלאמי רומני נקוד שומן שמריח גויים, ולדבריה אפרים קונה אותו ברחוב המלכים בעיר התחתית בחנות הברחות של מלחים.

"איך הם ישנים באונייה עם הריח הזה?"

היא לא הבינה. אולי לרומנים ריח לא מפריע? אם היתה מרוקאית לא הייתי יכול ללגלג עליה. אבל על נקניק קִירְנָאץ מסריח של רומנים מותר לצחוק כי הם בכל זאת גם אשכנזים. פעם ישבתי עם מזכיר המשק, שהמציא את "כציץ יפרח בכרמי עין-גדי" – במסעדה רומנית שהיתה מלאה רומנים שדיברו בקולי-קולות, והמזכיר אמר: "פעם ראשונה שאני מרגיש מיעוט בין אשכנזים!"

"אולי המלחים מאחסנים את הנקניקים בשירותים?" אמרתי לעצמי.

עכשיו נגע בי החזה שלה מאחור כאשר התקרבה עם האומלטה שלי לשולחן.  נגע? – חבט! שדיה היו מסה רצינית ומוצקה. "פָּרְדוֹן," התנצלה. ואני לא בדיוק הבנתי. היא צוחקת עליי? על הכפרי. הקיבוצניק מהמידבר. אבל החיכוך חזר ונשנה עם הגשת כל מנה. לא חששה מרעידת הקפה בספל ולא ביקשה "פרדון" אבל אני לא נרמזתי אפילו מפיטמתה שהיתה זקורה אולי רק בגלל קרירות הבוקר במיטבח. כה שוגה הייתי באהבה למלנכולי.

"שָׁפשָׁה אותך הרבה, הקטנה, אבל לא נותנָה לך?"  קראה את מחשבותיי.

"מה נותנה?"

"לָה וִירְגִ'ינָה שלה, מוֹן שֶׁרי. אתה לא אָ-פוּטֶה אֶת בונבון של הילדה. מה שאתם אומרים הַפְתוּ לָה."

"מה לאפוֹת? את הבתולה?!"

"את הפְתוּלָה. את וִירְגִ'ינָה, לא מבין כבר הַפְתוּ לה הַפִּיזְדָה, כמו שאנחנו אומרים ברומנישטי – אָ פוּטֶה! מָבין?"  

לא. שתקתי. עדיין לא ידעתי שֶׁאָ פוּטֶה בשפתה – להזדיין.

"מרעיבה אותך הַדְרָאגָה קטנה?"

"מה זה דראגה?"

"הַיָּקָרָה, זאתהי הַמָכּוֹאֶבת לך בביצים, ככה עושֶׂה גם מָאמֶה שלה לאפרים."

"אפרים לא אבא שלה?" עשיתי עצמי כלא יודע.

"לא סיפרה לך? יתומה. אבא שלה אפרים הוא כמו אוטו חוֹדָש משוֹמש אבל במצב טוב, יותר מדי טוב..."

"בטח ממשמש גם אותך, ויולטה..." פלטתי בטיפשות מחורמנת.

על כך מיד חטפתי סטירה מידה, אך לא רצינית. רק של הקנטה והתגרות. ומצאתי את עצמי תקוע בגובה הבטן התחתונה שלה, נושם את מכנסיה וחובק את התחת, שחזיתי בו קודם כארץ המובטחת אשר רק מרחוק אראה אותה ואליה לא אבוא.

"די, די, ציטרוס!" אמרה. "אתה לא מנגב הפה במכנסיים שלי. קודם גומר לאכול אבל לא יותר מדי כי אתה לא טוב אם אתה מזדנזן על גופתי בבטן מלא. גְרֶעְפְּצְ לא טוב לְפּוּלֶה."

"מה זאת פּוּלֶה?"

"שמוק רומנישְׁטִי."

בקושי גמרתי לאכול. השתדלתי לא להשפיך מההתרגשות על עצם המחשבה שנסיעתי לחיפה לא היתה בסופו של דבר לשווא והנה אני עומד להכניס לה עד העצם, כמו שמזכיר המשק אומר, שהפסוק "עצם, עצם תרדוף" בא מלהכניס עד העצם כמו שאומרים גברים, שיש שם עצם, עצם החיק, כשאתה מרגיש אותה כמו מחוך מותקעת בשיפולי הבטן שלך סימן שהכנסת עמוק עד הסוף.

ויולטה הג'ינג'ית חקרה אותי על פרדסי משפחת שפינוזה המפורסמת, שגם משווקת הדרים לכל רחבי עולם, ככתוב במודעות בעיתונים. איך ייתכן שאני עובד בתור אופה בקיבוץ אם יש לי משפחה כל-כך עשירה בפרדסים? איך ייתכן שקרובי-משפחה שלי לא דואגים לי שאצא מהקיבוץ לעבוד במשהו יותר טוב?

לא הבנתי את הלהיטות שלה. עוד לא סיימתי את הקפה וכבר קראה לי מחדר-השינה של אפריים ואימא של מלנכולי. כשנכנסתי היתה שרועה על המיטה הזוגית בחזייה בלבד.

"מה יהיה אם פתאום מלנכולי תבוא?" אמרתי. "אני לא יכול לעשות לה את זה."

היה לוויולטה גוף מוצק, גדול, עגלגל ולבן-עור, במרכזו המשולש האדמוני של סלסולי זר הערווה,  ומעליו הזקנקנים הקטנים של בתי-השחי וכמובן שפע שערות ראשה הפזור על אחד הכרים הלבנים שפרשה – ואילו שאר אבריה חלקים מכל חותם שיער, לא רגליים ולא זרועות.

היא לא ענתה על שאלתי מפני שאני לא יכולתי להתאפק. מעודי לא ראיתי ערווה כזו ערומה גדולה ועוד ג'ינג'ית – מיד פשטתי את בגדיי וקפצתי עליה, עוזר לה להשתחרר גם מהחזייה וחופן בידיי את שדיה המלאים ובפי את הפטמות העבות, הכהות, זו אחר זו.

היא הסתובבה על בטנה, "תכה אותי," אמרה, "אני צריכה קודם מכים אותי בַּפוּנְדוּל בשביל להתחמם."

"מה זה פוּנְדוּל?"

"אומרים אותו – תחת!?" הציעה.

החלקתי לה בנימוס על לחי הַפוּנְדוּל התפוח, והכיתי בו בעדינות. אפילו קצת ליטפתי וגהרתי לנשק.

יש בי תשוקה עתיקה לנשק נשים יפות בתחת.

זה קורה להרבה סופרים אבל רק מעטים כותבים על כך, והחשובים – בכלל לא, כי התחת שלהם חשוב להם יותר ממה שהיו יכולים לכתוב על תחת בכלל ובפרט – אם התחת שלהם לא היה חשוב להם יותר.                                                      

"יותר חזק!" צעקה, "רוֹמוּנְצִ'י פוֹטֶה סֶץ סוּגֶה סוּפלֶטוּל ציטרוס!"

"זה גם כן פוּנְדוּל?"

"לא! את לא יודע מה זה?"

"לא."

"זה נשים רומניות יכולים למוצצות לך את הנשמה, ציטרוס!"

הבנתי שהתכוונה – פָּרְדֵסַנְט או פרדסן. פרדסנטים נקראו במושבה אלה שרכשו פרדסים מבלי להבין דבר בהדרים ומבלי לעסוק בעצמם בעבודת הפרדס אלא ראו בו כהשקעה כספית בלבד והניחו לאחרים לעבדו למענם.

יש בי גם תשוקה עתיקה לדיוק היסטורי, שהיא לא פחות מושכת מנישוק נשים יפות בתחת.

וסטרתי לפוּנְדוּל באופן חלש מדי, עדין מדי, מתברר, כי –

"יותר חזק! יותר חזק!" צעקה, "וְרָאוּ סֶה מֶה בָּאץ! [אני צריכה מכות!] בָּאץ! בָּאץ! – לוּבְשְטֶה מָאי טָארֶה! [תכה אותי, חזק יותר!] בָּאץ! אפרים אומר על פוּנְדוּל שלי: 'יש לך בֶּק-אָקְס חמישה דונם. בָּאץ! אני יוֹקֵחַ אוֹתַחַת בְּלילה לְתחת ים, לְחול, ושמה יעשה לך..." השתתקה כמחפשת מילים, "'שְׁלָיִיף סוּפָּפִּים יעשה לך!..' – אולי אתה יודע מה זה, כמו אָ פוּטֶה?"

הפלקתי חזק על הלחי של הַפוּנְדוּל פעם,

הפלקתי על הלחי עוד פעם כרוכב על סוסה, משתמש בכף-ידי כשוט ומסתכל בזווית העין על צילומיהם של מלנכולי ואפריים ואימא של מלנכולי הפזורים בחדר-השינה ובקרבת המיטה הזוגית,

"עכשיו אני מָבינה – ככה אפרים רוצה מכניס-מוציא מכניס מוציא פִּיסְטוֹנים בַּצִילִינְדֶר של הַפִּיזְדָה..."

"מה, את מציצה להם?"

"מה מוֹצְצָה? אתה מה, בּוּלֶה?" – רק מאוחר יותר הבנתי שֶׁבּוּלֶה זה אידיוט ברומנית, "צילינדר זה כמו ויולטה... אומרים, כמו חוֹרָה..."

דהרה על ארבעתיה, מדי פעם היא משתוחחת ומשפשפת את ביטנה במיטה, ושוב מתרוממת, סימני אצבעותיי שהיכו ניכרים על אחוריה הצחים,

מסובבת פניה אליי לדבר, ואני רוכב על אחוריה הצחים, הבשרניים, מוורידי הכתמים מהסטירות –

אחוריה שמשגעים אותי ואני כבר מנסה לחדור לכלבתא שלה, אבל היא:

"לא, לא, קודם צריך אתה לִינְג-מִי פִּיזְדָה..."

והשמיעה אנחה כבדה ועמוקה כאילו שיפוד כבר ננעץ בה, הסתובבה על גבה כששדיה הגדולים מופשלים לצדדים ודחפה את ראשי אל בין ירכיה כדי שאנשק לה שם ואלקקה, מה שהיה לי לא נעים ביותר כי ריח הערווה הג'ינג'ית ששכנה קרוב למחבת כשהכינה לי את האומלטה – היה חריף אפילו יותר מזיעתה תחת בית-השחי, שהזכירה במקצת את ריח נקניק הקִירְנָאץ המתובל בהרבה שום. כן, נשים מזיעות שום אם אוכלות שום כמו גברים מסריחים שום, וגם המופתי הגדול של ירושלים, החבר של היטלר – חג' אמין אל-חוסייני, היה ג'ינג'י ובטח גם לו הסריח מהזין.

"בוא," תפסה בי, שדיה מתרוצצים באוויר, חותרים קדימה כשני בלונים, ויחפים וערומים נמשכתי אחריה בזוג לחדר-האמבטיה, שבו עברו עליי רגעיי הנפלאים עם מלנכולי הבתולית אתמול, או שלשום? איבדתי את תחושת הזמן בהרמון בחיפה האדומה עם הילדה החושנית הבלונדית ועם הקוּרְבֶה הג'ינג'ית הרומנייה, שגופה הגדול ממלא עתה את האמבטיה בעומדה תחת הטוש, וכל קווצות שערותיה הלוהטות נוטפות מים כאלו מבקשות לצנן במקצת את התבערה שבתוכה.

 היא שלפה מארגז הכביסה את חוקן האמאיל הלבן, מילאה את המכל מים עם מעט סבון, התכופפה, וכשהיא מחזיקה בשולי האמבטיה פנימה ביקשה שאתקע את הזרבובית השחורה של הַקְלִיסְמָה בתחת שלה וארים גבוה את המכל הלבן כדי שהמים יזרמו לתוכה פנימה. "פוּנְדוּל," אמרה, "צריך יהיה נקי בשביל פּוּלֶה שלך, אם הולך בדרך אחר שגם כן לפעמים בריא מאוד וגם לא עושה תינוק מהפונדול! נכון משפחה שלך עשירים, ציטרוס?"

טוב. התקנתי לה את הקליסמה בחלחולת, וטוב שהמקצוע הצבאי שלי היה חובש, שככה כבר יצא לי ערב מלחמת ששת הימים בחורשה שבה הקמנו מחנה זמני בבן שמן – לטפל בעצירות של חיילת ממוצא תימני, שצרחה כמו משוגעת, והחזיקה את היד שלי אחר-כך, אחרי החוקן, כשחירבנה את האורז הצה"לי, ואני שמטתי ממנה את ידי הלכודה וקפצתי החוצה להקיא בסתר על שורת אבנים לבנות אשר למחרת התברר שהיא נמצאת מול משרדו של גאנץ הרס"ר – ועד מהרה קפצה ויולטה וישבה על האסלה, ערומה אדמונית ונוטפת, ורוקנה את מעיה בטבעיות גמורה כאילו היא מצחצחת שיניים בחברתי, וגם מרביצה לי מדי פעם ליטוף כדי לשמור על עירנותי אך גם לא יותר מדי, מחשש שהשפשוף יגרום לי פליטה מוקדמת.

"עכשיו צריך לַחֲנוֹקֶן בְּפוֹנְדוּל שלך," קמה הג'ינג'ית מהאסלה הלבנה, "שאני יוֹלכת יְנָקוֹת גם אותו בֵּקְליסמה!"

"מה? את השתגעת? אני אופה בעין-גדי..."

אני לא מכסה מכם דבר. כל המסופר כאן, כך קרה. הייתי מבולבל ופלטתי שטויות. ואיך לא?  כשמתעסקים עם גינג'וחה רומנייה ועוד ערומה שמחזיקה מולך בידה קְלִיסְמָה לַרֶקְטוּם!

"מה אתה בּוּלֶה [אידיוט]? גם אתה צריך תהיה נקי כי אני יָכוֹלְתֶ אָ פוּטֶה אותך בצִיצֶה שלי, תראה, כמה עבָה... ככה, תְפוֹס לי ציצֶה..."

זקרה הדדנית מול פניי אחת מפיטמותיה הגדולות, שהיו עשויות מאותו אודם-כתום שטבוע בג'ינג'יוּת שלה וניראו כאברי זכר קטנים. סיפרה שהיה לה חבר נמוך בשם יוֹן-ניקולא שצוואר שלו הגיע עד לפוֹנְדוּל שלה וזה היה נעים מאוד "בשביל שבבית שמנשק אותי בתחת בְּבְּלִי שאני צריכה להתכופף, וחזה שערות שלו מדגדג לחיַיִם של פונדול," אבל היא לא יכלה לצאת איתו לרחוב כי אנשים היו מתלחשים וגם צוחקים. והוא צ'מפיון – "אָרֶה טֶסְטִיקוּלֶה מָארֶה," יש לו ביצים גדולות, אמרה, כמעבירה ביקורת סמוייה על שלי.

הרגשתי לא נעים. וכי היתה לי ברירה? מי אני ומה תוארי לעומת הביצים של הגמד שעיר-החזה הגברי יוֹן-ניקולא ודווקא הייתי אז מאוד בכושר. צעיר.

נכנסתי לאמבטיה. השתופפתי כפי שעשתה קודם ויולטה, תחילה תחת הטוש החמים ואחר כך על מעקה האמבטיה, כשאני מרגיש קודם את האצבע הפותחת שלה ולאחריה את הזרבובית השחורה, העשוייה בקליט, הולכת וחודרת אותי ומזריקה לחלחולתי תמיסת מי סבון חיפאית מצינורית גומי אדומה שלפי הכיתובית על המכל הלבן מצופה האמאיל למעלה, אולי שירתה בשעתה חיילות עבריות של ה-אי.טי.אס, הצבא הבריטי.

ניסיתי לחשוב אפילו על מאפיית "אחדות" ועל אבא חושי כדי להעסיק את מחשבותיי בדברים אחרים, שאחרת הייתי משפיך מיד מהתרגשות על כך שוויולטה מזיינת אותי עם מי הסבון החמימים בפומית החוקן של משפחת ג-ץ העשירה, חוקן שאותו התקינו לא רק לאפריים ולאימא הפסנתרנית של מלנכולי אלא ודאי גם לרקטום העגלגל והמתוק של הילדה כאשר היתה סובלת מעצירות ואני חושב שגם אז הייתי יכול לנשק לה בחרדת קודש את התחת.

וככה אני ממשיך וחושב מחשבות לא משפריצות. כנראה בחיפה האדומה אנשים סובלים מאוד מעצירות. אולי בגלל השיעמום. אולי בגלל ראש העיר אבא חושי, מקודם שְׁנֶלֶר, כאילו מה זה בכלל חשוב השם הקודם שלו לחוקן שמתקינים לי עכשיו? – (אוי!) – שכתב לזכר יוסף טרומפלדור את השיר: "בגליל, בתל-חי, טרומפלדור נפל / בעד עמנו, בעד ארצנו, גיבור יוסף נפל / דרך הרים (אוי!) דרך גבעות / רץ לגאול את שם תל חי / לאמור לאחים שמה: / (אוי!) לכו בעקבותיי, לכו בעקבותיי..." – החוקן שהתקינה לי ויולטה האדומה (אוי!) היה לא רק פעולה מטהרת אלא גם מגרה מאוד. "מה אתה שר?" שאלה אותי – כי אני בחוקן משתדלתי לחשוב על הרבה דברים אחרים כדי לא לבזבז את הזיקפה על השפרצה סולו באוויר האמבטיה אלא לאצור הכול עד שאזכה לתקוע את הנתקע בוויולטה הסוערת.

עניתי: "טרומ-פל-דור נפל! – אוֹי..." 

חזרנו יחפים לחדר-המיטות כשהדָדִים שלה והביצים שלי מתנדנדים לחים לאורך המסדרון בקול שקשוק מבטיח מאוד, וויולטה תופסת מדי פעם במְקָפֵּץ שלי, בנמר המדברי הגמיש, והיא צוהלת: "קִירְנָאץ! קִירְנָאץ!" [נקניק סלאמי] – ודוחפת אותי לאחור ביד בוטחת עד שאני פרוש אפרקדן על המיטה הזוגית ורק הקִירְנָאץ שלי מזדקר כתורן ניצול מסערה, והג'ינג'ית הערומה הדדנית תאבת החיים עומדת מעליי בעיניים נוצצות:

"עכשיו תגיד: מָנָנְקָה-מִי פּוּלָה!"

"מה זה?"

"תמצוֹצִי לי, תאכלִ לי זין!"

"אוֹפֶּן סֵזָמִי!" אמרתי, "יָנְתִי פָּרָזִי מָנָנְקָה-מִי פּוּלָה, מפה עד עפולה!"

מיד רכנה עליי ובלעה את תורן ספינתי השורד-להפליא (כנראה כשל יון-ניקולא הגמד בשוכבו על הגב והגיבנת תקועה במזרן) כששפעת שערותיה האדומות פרושה על מותניי.

"תגיד – סָה-מִי סוּגִי פּוּלָה... תמצוצי לי את שלי פיפי," תגיד, "רוֹמוּנְצִ'י פוֹטֶה סֶץ סוּגֶה סוּפלֶטוּל," ליעלֶהָה והרימה את ראשה. [רומניות יכולות למצוץ לך את הנשמה!] היו לה שפתיים בשרניות ופה גדול, שתסלחו לי, הזכיר לי את הפה של יפה הג'ינג'ית מהמשפחה הבוכארית העשירה במושבה שלנו, שאמרו עליה שהיא מפגרת כתוצאה מנישואי קרובים הנהוגים במשפחתה מדורי-דורות כדי שהכסף והרכוש שלהם לא יפלו בידי זרים. הם עלו ארצה ברגל דרך המידבריות הגדולים שבמרכז אסיה כשהם נוהגים עימם עדר כבשים אשר על חלבן ובשרן התקיימו עד בואם למושבה.

"עכשיו דְרָאגוּל [יקירי] – לִינְג-מִי פִּיזְדָה!" הרימה בקול טפיחה את הלקקן שלה מקצה המָמְצוֹצֶה שלי.

"לא נמאס לָך לתת לי שיעורים ברומנית? כאן לא אולפן. אחרת הייתי יכול לתקן לך את העברית."

"באמת תודה אבל בבקשה מון שרי, דראגוּל, תנשק עכשיו שלי פיזדה כי אצלי לְתחת [למטה] כבר ממליגה."

והיא פיזדה, כלומר, סליחה, היא פרשׂה עצמה אפרקדנית כהר עם שני מגדלי פיזה כל אחד לצד אחר עם צריח וערווה קרירה בצבע שיער לוהט.

 מה אני יכולתי לעשות? עוד לא ידעתי אפילו מה זה דגדגן אבל הרגשתי כמו בפיזדת רוֹמָנְיָה והתחלתי לשרוק אקורדים מסיום הסימפוניה מן העולם החדש כדי להרגיע את המלוקק שלי שעד כה עמד בכבוד תרתי משמע ולא השתפך מרוב התרגשות. קיבלתי את הדין ורכנתי עליה למרות שמעולם לא הייתי שם, במקום כזה, גם לא בחלומות הרטובים ביותר. מי בעין-גדי העז בכלל לחשוב על כך. אפילו תנוחה מיסיונרית נחשבה נועזת ולפעמים בלי להוריד בגדים שמא מישהו יפתח פתאום את דלת החדר בצריף הארוך שניצב עוד מימי היאחזות הנח"ל. "נח"ל, נח"ל היכון, / עוד שוחז להבו, / האוייב במבוא, / נח"ל, נח"ל היכונה היכון!" – ומאחר ששפם כמו ליון-ניקולא הגמד לא היה לי, התחלתי לזמזם את "אורני רומא" של רספיגי כדי שמשהו ירשרש. השכלה מוסיקלית כלשהי היתה לי ואני הסתרתי אותה מפני מלנכולי כדי להעניק לה הזדמנות לשפר אותי.

כשאני חושב עכשיו על הימים ההם הם נראים לי אגדה.

"מָאמֶה, אוי מָאמֶה!" התחילה להיאנח, "לִינְג-מִי פִּיזְדָה..."

הוצאתי לרגע את פניי מבין ירכיה ותרמתי את חלקי ובקול רם: "פִּיזְדָמַאטִי..." קראתי כשאני מנגב ממיציה את שפתיי וסנטרי. חסר רק שיידבק לי זקן אדמוני ושפם מעליו. איך יצחקו עליי בעין-גדי! – "שלחנו אותך ללמוד לאפות ואתה חוזר לנו עם שפם של פות!" – "אבל חקרתי מבפנים את הנפש של העולות החדשות מרומניה!" הייתי מצטדק. "ככה לומדים לאפות בחיפה! מה רציתם, שאתלמד ללוש בפלוגות 'הפועל' המרביצות של אבא חושי?"

סגולה-ויולטה נפתחה אל פי כמעיין המתגבר עד שחשבתי שחבל שלא הבאתי איתי בגד-ים למרות שהיינו ערומים ולא התבוששנו.

רציתי להרים את הראש אבל היא לחצה בשתי ידיה על קרקפתי והידקה אותה לשפתיה דֶלְתָתָא, ומַאי קָא מַשְמַע לָן? – של למטה. גיליתי אברון חי בולט במרום הגבעה דלמטה ועם כל נגיעה קלה שלי או נשיכה היא קיפצצה על מיטת משפחת ג-ץ וצרחה במוצצי לה את הזין הקטן המתנפח שלה בקצה ערוותה:

"מָאמֶה, מָאמֶה! לִינְג-מִי פִּיזְדָה!"

ואני לא הבנתי מפני מה היא קוראת לאימא שלה כשאני הוא הנושא בנטל ומעסה בשפתיי את ערוותה הג'ינג'ית אשר, לומר את האמת – לאט-לאט נפוגה ממנה השפעת המקלחת והסבון המשובח ועלה הריח הרטוב של הג'ינג'יוּת שעד עכשיו חשבתי שזו רק אגדה שמפיץ מזכיר המשק שלנו בעל הדימיון, שהמציא את "כציץ יפרח בכרמי עין גדי" ואולי גם מצא בתנ"ך משהו על אדמוני עם יפה עיניים כי גם דוד המלך היה ג'ינג'י ומזיע באשכים כשראה עברייה מגרה וכבר פתוחה כמו בת-שבע וכמו ששרים בחנוכה "אז אגמור בשיר מזמור", טוב, התבלבלתי, כי כל אותה עת הייתי משתדל לחשוב על דברים אחרים כדי שלא אגמור בחוץ, ואז שמעתי מלמעלה את ויולטה פוקדת עליי:

"אָקוּמָה וְרָאוּ סֶה מֶה פוּץ! צִיטְרוּס!" [עכשיו אתה מזיין אותי, עץ-הדר!]

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* דני יערי על גל אבינועם ז"ל. ברצוני להתייחס לסעיף הראשון בכתבתו הקצרה של מרדכי בן חורין ("טרוריסט חמוש בילד"), כפי שפורסמה בגיליון 966 ולהעמיד דברים על דיוקם. יצחק אבינועם (דודי האהוב), הוא דור חמישי בארץ מצד אימו (סבתא שלי), אסתר יגנס ז"ל, כשיחד עם סבא שלי, חיים יגנס ז"ל, היו מראשוני פתח תקווה ובוניה.

בשנים 1945 עד 1947 היה יצחק מפקד אצ"ל בירושלים ואז אימץ את שמו המחתרתי "אבינועם".  בנו, שנולד ב-23.4.52, נקרא גל (ולא נועם, כפי שכתב בטעות מר בן חורין), שהיה כינויו המחתרתי של יהושע גולשמידט ז"ל, קצין המבצעים של אבינועם, שנפל בקרבות בבית הספר לשוטרים בירושלים, בשנת 1948.

גל התגייס לסיירת שקד באוגוסט 1970 ונפל בקרב ביום 17.12.71, במרדף אחר מחבלים בעזה, במערכה שנוהלה על ידי אריק שרון לשבירת הטרור שם.

ואכן, לא אחת צעק גל לעבר חבריו "לא לירות, לא לירות. יש שם ילד בתוך חבורת האנשים. ואני רואה גם נשים זקנות. אין לירות." 

והגלגל חוזר.

* כמה נחמד בימים האלה בלוב, למשל: "משרדי החוץ של הפיליפינים, ספרד, בריטניה, צרפת, יוון וסין קוראים בימים אלו לאזרחיהם לעזוב את לוב לאלתר. הקריאה מגיעה לאחר שאחות סיעודית מהפיליפינים, שעבדה בטריפולי, נחטפה ממקום מגוריה על ידי ארבעה חמושים ונאנסה על ידי שישה צעירים."

שמעתם על כך מהאו"ם? מהמועצה לזכויות האדם? מכל המנוולים והצבועים בעולם שאיכפת להם רק להשמיץ את ישראל ולפגוע ביהודים גם כאשר מאות מוסלמים אונסים נערות ונשים וטובחים אלה באלה ברחבי העולם הערבי!

עכשיו ראשי החמאס יגזרו קופונים מהסיוע הכספי הנדיב שיקבלו מאירופה ומארה"ב, סיוע שהוא, לדעת ד"ר גיא בכור, "דמי חסות", "פרוטקשן" – שהמדינות משלמות כדי שלא יארגנו אצלן באירופה הפגנות מוסלמיות במימון טרור מוסלמי, ושלא ייבאו אליה את האינתיפאדה.

* איזה מזל שצה"ל סירב לסייע לטליה לביא, כותבת ובמאית הסרט הנהדר ושובר הקופות "אפס ביחסי אנוש", וגם סגר את מחנותיו בפניה. דומה שלא היה סרט שעשה יחסי ציבור כה טובים לצה"ל – כסרט המלבב והמשעשע הזה, שמציג אותנו ואת חיילותינו באופן נפלא גם בעיני העולם, ויש חשש שאם צה"ל היה מתערב בו, הוא לא היה כה מוצלח ומצליח. תראו לנו עוד מקום בעולם שבו יש הוויי חיילות צעירות סוחף ואמיתי כמו בסרט "אפס ביחסי אנוש". נשים בצבא ארה"ב? חיל הנשים ששמרו על מועמר קדאפי? לגיון הזרות הצרפתי? מיסדר הגיישות של יפן? אין עוד בעולם חיילות כמו שיש לנו. ולכן בשום מקום בעולם לא היה יכול להיות סרט כמו "אפס ביחסי אנוש"!

* אין בנו שמץ של חמלה למראה הדוברים המפוטמים ולובשי החליפות היקרות של  החמאס, המצטלמים ומתלוננים בטלוויזיה יחד עם העיתונאים-מטעם שלהם – על רקע החורבות של רצועת עזה שהם הביאו על עמם אך לא על עצמם. וכבר אפשר לראות בעיניהם החמדניות את חישוב האחוזים שינכו לעצמם מהכספים שמדינות המערב תעברנה אליהם לשם שיקום הרצועה. כל כולם הם המחשה ערבית-מוסלמית אופיינית לסיפור המיוחס להרון אל-רשיד והקבצן שעלה על סוסו, סיפור המתמצה גם באמירה הערבית הארצישראלית המקורית שאותה שמעתי מפי דודי ברוך ראב מפתח תקווה: "דַרַבַּנִי וַבַּכַּה, סַבַּקַנִי וְאִישְׁתַקַא!" – שפירושה, בתרבות השקר והכזב, כלומר העוונטה והַכִּיזֶבּ הערבית: "היכני ובכה, השיגני ויתלונן!"

* בערוב ימיה, אימי ז"ל לקתה בדמנציה והייתי מנסה, ללא לאות, להחזיר אותה לצלילות בכל מיני דרכים. כשפרצה האינתיפאדה ב-1987, שאלתי אותה מה דעתה, ולתדהמתי ענתה בצלילות, בעצב ובדאגה.

שאלתי למה היא מודאגת והשיבה: "הם איבדו את הפחד!"

מוטי

* סופר נידח שלום, תודה רבה לנשיא ברק אובמה ולסנט ארה"ב שמימנו את פיתוח "כיפת ברזל" שהגנה עלינו מפני הרקטות שנורו מרצועת עזה, בסכום עתק של 2.5 מיליארד דולר. תודה נוספת לנשיא אובמה שחתם לאחרונה על סיוע נוסף בסך 250 מיליון דולר, שאושר ע"י הסנט. לא כולם כפויי טובה כמו משה כהן ("סוד הקסם הקטארי", גיליון 966) ודומיו, התוקפים ללא הרף את ברק אובמה המספק את כל צורכי הביטחון של ישראל.

רון וייס

רמת-גן

* לעדינה אשל, יישר כוח על "סופר בורח מבשורה"!

דניה מיכלין עמיחי

אהוד: מחמם את הלב לראות שעוד יש אנשים יוצרים שיש עוז בליבם לומר את האמת על היוצא מפיו וממקלדתו של הסופר דוד גרוסמן.

* בליל תשעה באב ראינו באחד הערוצים תוכנית מרתקת על חסידות חב"ד ועל המשיח שלהם, שמתברר שעדיין הוא חי ומעולם לא מת. יש אמנם להודות למרכזי חב"ד בכל רחבי העולם שדואגים לכל יהודי, גם חילוני, ואפילו מאכילים ומשקים אותו ומשתפים אותו בסדר פסח – אבל אסור לנו להתכחש לתופעה – זוהי שבתאות חדשה! מסוכנת! זוהי משיחיות שקר המטמטמת את המחזיקים בה – וגם מביאה פרנסה לאלפי מאמיניה! זוהי משיחיות עשירה המעוורת גם את עיני הפלגים האחרים ביהדות הדתית והחרדית – שאינם מזדעזעים מהשבתאים בני-ימינו אלה ואפילו נותנים מקום לשלטי "משיח עכשיו!" שלהם בשכונותיהם!

אם היהדות החרדית לא היתה מנוונת כפי שהיא בימינו – היתה משיחיות השקר החב"דית גורמת לזעזוע נורא בעולם היהודי הדתי!

* נגה מרון: זאת השעה של הנהגת ערביי ישראל. בימים אלה חשוב שערביי ישראל ייצאו בקריאה לעולם הערבי – שהגיע הזמן להשלים עם העובדה שישראל תהיה כאן לנצח. לשכנעם שהשאיפה האין סופית להשמידה היא חסרת תוחלת. שאין טעם להקריב למולך המלחמה את חייהם וחיי בניהם. לפעול בכל אמצעי התקשורת כדי להוכיח בעצם קיומם בישראל הדמוקרטית ששיתוף פעולה עם ישראל יביא פריחה ושגשוג לכל תושבי המזרח התיכון! 

הגיע הזמן שחברי הכנסת הערבים, המכירים היטב את מציאות חיינו, יגיבו בחומרה על ההפגנות נגד ישראל, גם אם הן נועדו להביע הזדהות עם הסובלים בעזה. הפגנות אלה פוגעות קודם כל בערביי ישראל עצמם, והן מלבות כנגדם חוסר אמון ושנאה. ההפגנות סותרות את העובדה שהדו-קיום בישראל מוכיח את עצמו כהצלחה אדירה.

לא בכדי ערביי ישראל מתנגדים בתוקף לכל רעיון של שינויי גבול והעברת יישוביהם לשלטון פלסטיני של בני עמם. הפרדוכס הזה מוכיח שהם יודעים היטב מה טוב להם, ואת העובדה הזאת הם חייבים להפיץ עתה בקרב בני עמם.

 * הידעתם שתשעה פרסי נובל הוענקו למוסלמים?

https://www.facebook.com/photo.php?v=10202407649895978&fref=nf

* * *

הערך ב"לקסיקון סופרי ישראל" שכתב משה גרנות

בן עזר, אהוד

סופר, משורר, מבקר וחוקר ספרות, עורך

נולד ב-1936 בפתח-תקווה. שירת בנח"ל. היה חבר קיבוץ עין-גדי וכן מדריך ומורה ביישובי עולים. למד פילוסופיה וקבלה באוניברסיטה העברית. מפרסם טורים, מאמרים ושירים בעיתונים ובכתבי-עת מסוף שנות החמישים של המאה ה-20. הרומן הראשון שלו "המחצבה" ראה אור ב-1963, הומחז על-ידיו והוצג בתאטרון "זוטא" (1964) ובסרט קולנוע (1990). מלבד פרוזה, הוא כותב גם שירה, סיפורי מסע, ספרי הדרכה לכתיבה יוצרת וכן מאות מאמרי ביקורת, רשימות, ראיונות ומחקרים בתחומי הספרות והפובליציסטיקה. ערך למעלה מ-70 ספרים ושימש "סופר צללים" לחלק מהם. כתב ביוגרפיות של נחום גוטמן, אסתר ראב, פנחס שדה, משה דיין, אברהם שפירא ועוד. מקיים מפגשים בכל רחבי הארץ על יצירתו, על אסתר ראב ועל נחום גוטמן. יצירותיו תורגמו לאנגלית, לגרמנית, לרוסית ולערבית. מתגורר בתל-אביב מ-1966. משנת 2005 עורך מכתב עיתי אינטרנטי בשם "חדשות בן עזר".

פרסומים (מבחר):

המחצבה (רומן), עם עובד, 1963, אסטרולוג, 2001 

אנשי סדום (רומן), עם עובד, 1968, אסטרולוג, 2001

לא לגיבורים המלחמה (רומן), 1971, אסטרולוג, 2000

לילה בגינת הירקות, הנרדמים (לילדים), מסדה, 1972

הפרי האסור (סיפורים), אחיאסף, 1978

עופרית בלופרית (לילדים), יבנה, 1977 ואילך

אפרת (סיפורים), תרמיל, 1978

השקט הנפשי (רומן), זמורה-ביתן-מודן, 1979

בין חולות וכחול שמיים, סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן-עזר, יבנה, 1980

מי מספר את הספרים? (לילדים), יבנה, 1982

אוצר הבאר הראשונה (לילדים ולנוער), שוקן, 1982

בעקבות יהודי המדבר (לילדים ולנוער), שוקן, 1983

המציאה (לילדים), האתגר, 1985

הנאהבים והנעימים (רומן), ביתן, 1985

אין שאננים בציון – שיחות על מחיר הציונות, עם עובד, 1986

לשוט בקליפת אבטיח (רומן), רכגולד-שגיב, 1987

בצאת ישראל ממצרים (לילדים), ציורים – נחום גוטמן, מילים – אהוד בן עזר, יבנה,1987

ערגה (סיפורים), זמורה-ביתן-מודן, 1987

50 שירי מתבגרים (עם דני קרמן), רכגולד-שגיב, 1987

עכשיו קיץ, עכשיו גלידה (לילדים), יבנה, 1989

פרשים על הירקון (לילדים), שרברק, 1989

שרגא נצר – סיפור חיים, ידיעות אחרונות, 1990

יצ'ופר הנוער! – סיפורי התבגרות של בנים ובנות (צייר דני קרמן), רות סירקיס, 1991

ג'דע – סיפורו של אברהם שפירא שומר המושבה, עם-עובד-יד יצחק בן-צבי, 1993

הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון (רומן), ידיעות אחרונות, 1994

הילדה מן הים (לילדים, ציירה גיל-לי אלון קוריאל), הקיבוץ המאוחד, 1996

דודו פאפל (לילדים, צייר אבנר כץ), מטר, 1996

ימים של לענה ודבש – סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב, עם עובד, 1998

אומץ – סיפורו של משה דיין, משרד הביטחון, 1997

שלוש אהבות (רומן), אסטרולוג, 2000

המושבה שלי (רומן), אסטרולוג, 2000

ברנר והערבים, אסטרולוג, 2001

חנות הבשר שלי (רומן), אסטרולוג, 2001

להסביר לדגים – עדות על פנחס שדה, אסטרולוג, 2002

יעזרה אלוהים לפנות בוקר (שירים), אסטרולוג, 2005

ספר הגעגועים (רומן), כנרת, זמורה-ביתן, דביר, 2009

מסעותיי עם נשים (רומן), ספרי מקור, 2013

והארץ תרעד (רומן), ספרי מקור, 2013

עריכה (מבחר):

נחום גוטמן (אלבום), מסדה, 1984 ואילך; מודן, 1997 ואילך

כל השירים, מאת אסתר ראב, זמורה-ביתן, 1988, 1994

במולדת הגעגועים המנוגדים, הערבי בספרות העברית, מבחר סיפורים  ומבוא, זמורה-ביתן-מודן ואגודת הסופרים, 1992

כל הפרוזה מאת אסתר ראב, אסטרולוג, 2002

פרסים:

פרס ראש הממשלה (פעמיים)

פרס זאב, 1993

הלקסיקון ראה אור ב 2009, לכן כל הרשום באדום לא נכלל בו.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,630 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה עשירית למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-80 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של העדות על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל