גיליון מס' 968 מורחב לרגל האבטיח

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ט"ו באב תשע"ד, 11 באוגוסט 2014

עם צרופת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), נכתב בחשוון תר"פ, 1919, ובה גם דברי אחרים על האבטיח הארצישראלי. הטקסט השלם מובא גם בסוף הגיליון.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: לִפְנֵי וַאַחֲרֵי... //  אורי הייטנר: 1. הצדעה ליישובי הדרום. 2. צרור הערות 10.8.14. // מרדכי קידר: מצעד רעיונות האיוולת. [ציטוט]. // משה כהן: 1. הנדון: אופק מדיני קודר. 2. הנדון: כל העולם במה. // יהודה דרורי: כמה בעצם נהרגו להם ולנו? // עוז אלמוג: בין לבן לצהוב. // מנשה שאול: העולם הערבי נגד "האחים המוסלמים". [ציטוט]. // אהוד בן עזר: ביקור חוזר ב"שצ'ופק" הטעים תמיד, 3 ארוחות צהריים ב-371 שקלים לפני הטיפ. // יהודה גור-אריה: הערות שוליים [48] – "מה השגנו?" // מנחם רהט: מאוייב לאוהב. // אהוד בן עזר: יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר. [ציטוט לט"ו באב]. // איך בא לי פתאום לזיין, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // הגיגים של אורי שכטר, סמח״ט מיל' בחטיבת הנח״ל, עם ישראל – צוק איתן. // אלי מייזליש: בואו ונפסיק לשקר לעצמנו. // אהוד בן עזר: מסעותיי עם נשים, פרק שלושה-עשר: עדיין בחיפה עם הרומנייה וְיוֹלֶטָה והחוקן. אני נזכר באִילוֹנָה. חלק שני ואחרון של הפרק. // ממקורות הש"י. // נספח: ברוך בן עזר (רַאבּ): האבטיח, חשוון תר"פ, 1919, העתיק וערך אהוד בן עזר, וכן השלמות והערות מאת שאול חומסקי, ברוך תירוש, אלישע פורת, אברהם קופלמן, שמשון עומר, יוסי גמזו, ועוד – מתוך גיליון 663 מיום 25.7.11 שהוקדש לאבטיח הארצישראלי.

* * *

יוסי גמזו

לִפְנֵי וַאַחֲרֵי...

בַּפִּרְסוֹמוֹת הַמַּרְשִימוֹת שֶל מְכוֹנֵי הַהַרְזָיָה

שֶהַצִּבּוּר כָּאן מַחֲזִיק וּמַחֲרֶה

אַחַר דְּבָרָן, לְפִיו צִמְצוּם-מִשְקָל הוּא פַאקְט, לֹא הֲזָיָה

יֵש שְתֵּי תְּמוּנוֹת-מַצָּב: "לִפְנֵי" וַ"אַחֲרֵי".

אֶת הַ"לִפְנֵי" מַדְגִּים תַּצְלוּם שֶל גּוּף עַב-כֶּרֶס

וּבִתְמוּנַת הָ"אַחֲרֵי" יֵש גוּף חָטוּב

שֶבְּעָלָיו לֹא מַעֲלֶה חָלִילָה חֶרֶס

וְגַם לֹא כֶּרֶס וְכַיּוֹם הוּא בְּכָל טוּב

מַמְחִיש בְּרוּרוֹת אֶת מִמּוּשוֹ שֶל הֶחָזוֹן

וְאֶת צִדְקָהּ שֶל הָאֱמֶת הַנִּכְבָּדָה

שֶאֵין דָּבָר כָּאן הָעוֹמֵד בִּפְנֵי רָזוֹן

וְאִם תִּרְזוּ הֲרֵי שֶאֵין זוֹ אַגָּדָה.

אַךְ מִסְתַּבֵּר שֶלְּסִיסְטֵמַת הַ"לִפְנֵי" וַ"אַחֲרֵי"

יֵש הַשְלָכוֹת לֹא רַק בִּתְחוּם שוֹמְרֵי מִשְקָל

וְאִם לְמִישֶהוּ דְרוּשָה לְכָךְ דֻּגְמָה חַיָּה – הֲרֵי

עֻבְדָּה שֶכָּל מַבָּט נוֹקֵב בָּהֶן נִתְקָל

גַּם בַּפּוֹלִיטִיקָה שֶבָּהּ מִזְּמַן שַלֶּטֶת

אוֹתָהּ סִיסְטֵמָה בַּזִּירָה הַצִּבּוּרִית

וְאֵין סָפֵק שֶאֵין דֻּגְמָה יוֹתֵר בּוֹלֶטֶת

לַתּוֹפָעָה הַזֹּאת מִנְּשִׂיא אַרְצוֹת הַבְּרִית.

שֶכֵּן לִפְנֵי שֶהוּא נִבְחַר לִהְיוֹת נָשִׂיא

עָרַךְ אוֹבָּמָה, כְּסֵנָטוֹר לֹא יָדוּעַ,

בִּקּוּר בָּאָרֶץ וְקָבַע בּוֹ אֶת הַשִּׂיא

בְּסִיּוּרוֹ בְּעוֹטֵף-עַזָּה הַפָּגוּעַ

מִזֶּה שָנִים רַבּוֹת בְּשִגּוּרֵי פַּצְמַ"רִים,

קָסָאם וּגְרָאד וְאַר-פִּי-גִּ'י, וְאָז הִצְהִיר

מוּל הָאַגְרֶסְיָה הֶחָמָאסִית הַבַּרְבָּרִית

בְּתֹקֶף רָב וּבַסִּגְנוֹן הֲכִי בָּהִיר

שֶכְּפִי שֶהוּא עַצְמוֹ הָיָה יוֹצֵא לַקְּרָב

מוּל כָּל אִיּוּם עַל חַיֵּיהֶן שֶל שְתֵּי בְּנוֹתָיו

כָּךְ זַכָּאִית גַּם יִשְׂרָאֵל לָצֵאת כְּנֶגֶד

כָּל הַפְגָּזוֹת חָמָאס עַל מַעֲרַב הַנֶּגֶב

כִּי אֵין אֻמָּה אוֹ מְדִינָה בִּמְלוֹא תֵבֵל

אֲשֶר תַּרְשֶה מַטָּח רָקֵטִי הַגּוֹבֵל

בְּהִתְנַכְּלוּת לְאֶזְרָחֶיהָ הַשְּלֵוִים

וְכָאן הַצֶּדֶק וְהַחֹק יַחְדָּיו שְלוּבִים.

אַךְ מִתְבָּרֵר כַּיּוֹם כִּי אִם בּוֹדְקִים רֹב בֶּדֶק

אֶת טִיב קוֹמְבִּינַת הַ"לִפְנֵי" וַ"אַחֲרֵי"

מִיָּד רוֹאִים כִּי גַם הַחֹק וְגַם הַצֶּדֶק

הֵם מֻשָּׂגִים גְּמִישִים מְאֹד (בְּיִידִיש "דְּרֵי")

וְכָךְ יָצָא שֶנְּאוּמוֹ עַתִּיר הַדְּרָמָה

שֶהִצְטַיֵּן כָּל-כָּךְ בְּפּוֹזָה מוּסָרִית

לֹא נִתְכַּוֵּן כִּי אִם לִרְכֹּש לְמַר אוֹבָּמָה

קוֹלוֹת בְּחִירָה שֶל יַהֲדוּת אַרְצוֹת הַבְּרִית

בְּתַחְמָנוּת אוֹפּוֹרְטוּנִיזְם תַּכְסִיסִי

כְּשֶהוּא תִכְנֵן לְהִבָּחֵר אָז כְּנָשִׂיא

בִּזְכוּת לְשוֹן חֲלַקְלַקוֹת – וְכָךְ הִנֵּה

נוֹכַחְנוּ אֵיךְ נֶחְתַּם לוֹ פֶּרֶק הַ"לִפְנֵי".

מֵאָז, מֵרֹב הַרְזָיָתוֹ שֶלֹּא נִבְלָמָה

רוֹאִים כֻּלָּנוּ בְּכָל מוֹדוּס אֶפְשָרִי

כֵּיצַד בִּשְלַב הָ"אַחֲרֵי" מַפְסִיד אוֹבָּמָה

הַרְבֵּה מְאֹד מִמִּשְקָלוֹ הַמּוּסָרִי

וְאִם לִפְנֵי נְשִׂיאוּתוֹ הֵבִין עוֹד מָה זֶה

לִסְבֹּל מֵאֵש חָמָאס שָנִים בְּלִי הֲפוּגוֹת

הוּא לֹא הוֹקִיעַ מֵעוֹלָם אֶת אַבּוּ-מַאזֶן

עַל בְּרִית עִם אֵלֶּה שֶזָּרְקוּ מִן הַגַּגּוֹת

אֶת אֲחֵיהֶם, אַנְשֵי הַ"פַאתְח", וְכָל הַפְרָאזָה

שֶבָּהּ כָּרַךְ אֶת שְלוֹם בְּנוֹתָיו כָּאן בּוֹ-בַּצְּרוֹר

עִם יְלָדֵינוּ, כְּשֶצְּמֵאֵי-הַדָּם מֵעַזָּה

(שֶהוּא עַצְמוֹ הוֹדָה כִּי הֵם אִרְגּוּן טֵרוֹר)

אֵינָם פּוֹסְקִים לִבְנוֹת שָם מִנְהָרוֹת בְּמֶלֶט

בִּמְקוֹם בָּתִּים וְלַהֲפֹךְ כָּךְ בִּקְבִיעוּת

אֶת יַלְדֵי עַזָּה לְחוֹמַת-מָגֵן אֻמְלֶלֶת

לְמַשְגְּרֵי טִילִים – אוֹתָהּ אִמְרַת צְבִיעוּת

אֵין בָּהּ לְרֶגַע לְהַסְתִּיר מִכָּל בַּר-דַּעַת

אֶת נַכְלוּלֶיהָ שֶל אָגֶ'נְדַּת-הַזִּקִּית

שֶהוּא מַפְגִּין לְמוּל עֵינֵינוּ עַל כָּל צַעַד

עַד כְּדֵי כָּךְ שֶהַקּוֹנְגְּרֶס כְּבָר לֹא מַפְקִיד

אֶת אֱמוּנוֹ בְּיָשְרָתוֹ הַפְּרוֹבְּלֵמָטִית

שֶאֶת צִמְצוּם-מִשְקַל-עֶרְכָּהּ מַרְבִּים לִרְשֹם

אַף עֲמִיתָיו בַּמִּפְלָגָה הַדֵּמוֹקְרָטִית

הַמְּגַלִּים כִּי "Yes, we can" שֶל תְּמוֹל שִלְשוֹם

הָפַךְ לְ-"Yes, he can make simply any error"

כְּשֶבַּסִּכְלוּת שֶבָּהּ בְּמוּרְסִי הוּא תָמַךְ

הוּא מְקַדֵּם לֹא דֵּמוֹקְרַטְיָה אֶלָּא Terror

וּמִתְאַמֵּץ לִכְפּוֹת עָלֵינוּ בְּתוֹךְ כָּךְ

אֶת "תִּוּוּכָם" שְטוּף הַשִּׂטְנָה הַקָּנִיבָּאלִית

שֶל הַטּוּרְקִים וְהַקָּטָארִים הַגְּדוּשִים

בְּאַנְטִישֵמִיּוּת אִיסְלָאם-פוּנְדָּמֶנְטָאלִית

וּמִתְכַּעֵס עַל שֶאֲנַחְנוּ מִתְעַקְּשִים

שֶלֹּא לִפֹּל כִּפְרִי בָּשֵל אֶל הַמַּלְכֹּדֶת

שֶל תּוֹמְכֵי דַּאעֶש וְחָמָאס וְחִזְבַּאלְלַהּ

כְּשֶהַמִּצְרִים וְהַסָּעוּדִים זְמַן רָב קֹדֶם

הָלְכוּ עִם קֶרִי כָּאן בְּקֶרִי בִּגְלָלָהּ

וְהֵם, כָּמוֹנוּ, לֹא כּוֹרְעִים עַל הַבִּרְכַּיִם

לִפְנֵי שְנֵיהֶם, כִּי הֵם יוֹדְעִים שֶבְּקָטָאר

מָצוּי בָּסִיס יַמִּי עֲנָק אָמֵרִיקָאִי

וְאַבְטָלַת אַרְצוֹת הַבְּרִית (לֹא סוֹד נִסְתָּר)

תּוּכַל לִזְכּוֹת בְּהַפְחָתָה אֵלֵמֶנְטָארִית

בָּהּ הַנָּשִׂיא עַל חֶשְבּוֹנוֹ יִזְקֹף כָּאן V   

אִם תִּתְמַמֵּש עִסְקַת-הַנֶּשֶק הַקָּטָארִית

שֶפֵּרוֹתֶיהֶ יְחַזְּקוּ טֵרוֹר עַרְבִי.

כָּךְ שֶלַּמְרוֹת שֶסִּיּוּעוֹ לָנוּ רַב עֵרֶךְ

גַּם נְזָקָיו לְבִטְחוֹנֵנוּ לֹא קַלִּים

אִם נִכָּנַע לְתַכְתִּיבָיו כָּל עוֹד הַדֶּרֶךְ

בָּהּ הוּא נוֹקֵט מְלֵאָה סְתִירוֹת וְנַכְלוּלִים,

מָה שֶמַּסְבִּיר אֵיךְ טֶהֶרָן וְאֵיךְ דַּמֶּשֶׂק

עוֹבְדוֹת עָלָיו עַד רֶגַע זֶה בְּתִחְמוּנִים

בַּהֲבִינָן הֵיטֵב עִם מִי יֵש לָהֶן עֵסֶק

כְּשֶתִּחְכּוּמָן עוֹלָה עָלָיו עֶשְׂרוֹת מוֹנִים

וְגַם אִם אֵין פּוֹלִיטִיקָה מִקְצוֹעַ אֵתִי

כִּי אִם מִין פּוֹקֶר-אִינְטֵרֵסִים עַרְמוּמִי

יֵש אִינְטֵרֵס חָכָם וְאִינְטֵרֵס שֶל פֶּתִי

שֶבְּסוֹפוֹ הוּא בּוּמֵרַנְגּ וְגוֹל עַצְמִי.

וְכָךְ, כִּכְלוֹת כָּל הַבְטָחוֹת הַ"כָּל נִדְרֵי"

בָּהֶן אִזְכּוּר בְּנוֹת הַנָּשִׂיא קִבֵּל זִמּוּן

בּוֹלֵט ה"דְּרֵי" הַצִּינִי שֶל הָ"אַחֲרֵי"

וְלֹא מִשְקָל בִּלְבַד מֻפְחָת כָּאן,

גַּם אֵמוּן.      

* * *

אורי הייטנר

1. הצדעה ליישובי הדרום

בהתייחסה לאנשים המצפים ל-100% ביטחון, הזכירה ציפי לבני שאיננו שוויץ. אני מייחל לראות בדבריה התפכחות, כיוון שהיא אחת הבולטות בין יוצרי האשלייה שאנו בשוויץ, ו"רק תצאו מהשטחים ויהיה טוב הו יהיה טוב כן." לא, אנחנו לא בשוויץ, ומיום שהחל המפעל הציוני, הוא מלווה בניסיונות בלתי נלאים של הערבים למנוע את הצלחתו בכל מחיר. וזה ממש לא עומד להסתיים.

לאורך מאה השנים האחרונות, מפעם לפעם אזור אחר עומד במרכזו של המאבק. האזור בו אני חי, הגולן, הוא האזור השקט ביותר זה 40 שנה (אף שבשנתיים האחרונות השקט מופר מפעם לפעם). אולם לפני 41 שנים התנהלה בו המרה במלחמות ישראל אחרי מלחמת העצמאות. עוד בעיצומם של קרבות מלחמת יום הכיפורים, החלו האזרחים לחזור ליישובים ולשקמם, ומיד עם הפסקת האש הצטרפו גם הנשים והילדים לתשעה חודשי מלחמת התשה, שהתאפיינה בהרעשות ארטילריות בלתי פוסקות של צבא סוריה.

בעשור שבעקבות הסכם אוסלו, אזרחי תל אביב וירושלים היו במוקד העימות. כל עלייה לאוטובוס וכניסה לקניון היו הימור על החיים. והחיים נמשכו, ללא הפסקה.

תושבי קו העימות בגבול לבנון חיו תחת איום הקטיושות וחדירות המחבלים במשך 40 שנה. זכורים מעשי הטבח בעקבות החדירות מלבנון – אוטובוס הילדים באביבים, טבח הילדים במעלות, הטבח בקריית שמונה, שתי החדירות העקובות מדם לנהריה, החדירות והרצח בשמיר, במשגב עם, בכפר יובל. כשישראל מצאה פתרון לחדירות, האוייב התמקד בירי קטיושות שהשתכלל לירי טילים. המכה הניצחת שחטף חיזבאללה במלחמת לבנון השנייה, הביא לשמונה שנות שקט כמעט מוחלט, ויש לקוות שאלו תהיינה תוצאות מלחמת "צוק איתן".

40 השנים שבהן סבלו יישובי הגליל העליון ועמק החולה מן הטרור הלבנוני, החלו זמן קצר לאחר תום הסיוט המתמשך של חיים תחת הגולן שנשלט בידי סוריה, והיה בסיס לתוקפנות יומיומית נגד תושבי הצפון. "ההר שהיה כמפלצת," שרה ילדה מגדות. "אין בתים עוד במשק," היא ציינה, בצאתה מן המקלט. אך אימה לא איבדה את האמונה: "יהיה לנו בית ירוק ילדתי, עם אבא ובובה ושסק, ולא עוד אֵימָה."

הילדים בעמק החולה ובעמק הירדן, בימי השלטון הסורי על הגולן, נקראו "דור המקלטים". במשך שנים ישנו הילדים במקלטים. תרצה בר גיל, חברת קיבוץ שער הגולן, כתבה באותם ימים שיר ערש מצמרר, ובו השורות הנוראיות:

"נומי ילדה, / נומי, נומי ילדה, / שאגת מטוסים לך שיר ערש, / כי נולדת בספר / מול תותח על ההר, / כי צמחת בין פרחים, בין פרחים / ובין הרס // ... תערב לך שנתך / המקלט – הוא ביתך, / המקלט הוא ביתך / כאן אל מול הגולן." אך היא לא התייאשה, וסיימה את השיר בנימה אופטימית: "עוד שנתך תערב / בחדרך מול כוכב / המחייך על הרי הגולן."

אך גם שחרור הגולן לא שם קץ לסבלם של ילדי עמק הירדן, כיוון שאז החלה מלחמת ההתשה בגבול עם ירדן, שנמשכה שלוש שנים, עד שחוסיין גירש את ערפאת וחבר מרעיו ללבנון ו... הנטל עבר לתושבי גבול לבנון. ואילו תושבי עמק הירדן נהנים משקט כמעט מוחלט כבר 44 שנים.

ובתוך כל אותם איומים, אותו שכול וסבל, בנינו מדינה לתפארת, פנינה יהודית דמוקרטית, נאורה פתוחה ומשגשגת, בתוך ג'ונגל השנאה והקנאות המזרח תיכוני. האיום לא הוסר, אך בפרספקטיבה, אין ספק שאנו הצד המנצח, ההולך מחיל אל חיל.

ב-14 השנים האחרונות, יישובי "עוטף עזה" נושאים בנטל האיום. זה החל באינתיפאדה השנייה, כאשר ערי הרצועה, ממנה ישראל נסוגה ב-1994, הפכו לקן טרור, ופתחו במתקפת טרור בתשובה להצעות השלום מרחיקות הלכת של אהוד ברק בקמפ-דיוויד. אז החל ירי הפצמ"רים ואח"כ הקסאמים, לגוש קטיף ולעוטף עזה. ולאחר הנסיגה מכל רצועת עזה ועקירת גוש קטיף, התמקד האוייב בשדרות וביישובי עוטף עזה, כניצול הצלחה, מתוך אמונה שישראל תתפנה גם מעוטף עזה עקב הטרור, כפי שעקרה את גוש קטיף.

14 שנים סובלים תושבי עוטף עזה מחיים תחת טרור הרקטות והפצמ"רים, אליהם נוסף האיום הנורא של המנהרות, והם מפגינים כושר עמידה מעורר הערצה. הגיע הזמן שהם ייהנו משקט. כמו במלחמת לבנון השניה, רק פרספקטיבה של שנים תעיד האם נוצרה ההרתעה שתביא לשקט. נאומי הרהב של חמאס אינם שונים מנאומי הרהב של נסראללה אחרי מלחמת לבנון השנייה, וכך גם העובדה שטילים נורו עד הרגע האחרון לפני הפסקת האש. זוהי לוחמה פסיכולוגית.

הדבר החשוב ביותר, הוא לא להשלים עם חידוש ה"טיפטוף". אם הפלשתינאים יחלו לטפטף פצמ"רים, על ישראל לחדש את המלחמה במלוא עוזה, והפעם לצורך הכרעה, שבה מהרגע הראשון היעד הוא להגיע אל הנהגת חמאס במחבואה התת קרקעי ולחסלה.

על ממשלת ישראל להציב יעד לאומי של חיזוק ההתיישבות בגבול עזה – סיוע בתשתיות ובבנייה ותמיכה במערכות החינוך, ההשכלה, החברה והתרבות, על מנת להביא את האזור לצמיחה דמוגרפית רבתי. על התנועה הקיבוצית לדרוש זאת מהממשלה, ולסייע בעצמה לקיבוצי הדרום. אני מציע לארגן כנס הצדעה של חברי התנועה הקיבוצית עם קיבוצי קו העימות בגבול רצועת עזה.

אני סמוך ובטוח שהתושבים ב"עוטף עזה" יחזרו לבתיהם ולאדמתם, וגם אלה המהססים וחוששים, ימתינו מיספר ימים, לכל היותר שבועות, ויחזרו הביתה. צר לי על האופן בו התקשורת מבליטה את הפחד לחזור, במקום את הנחישות של אלה שחזרו.

בשירו "לפתח הר געש" משתומם דן אלמגור על האנשים החיים באזורים המועדים להתפרצות הרי געש ורעידות אדמה ברחבי העולם, והם דבקים באדמתם. אולם מפעם לפעם הוא פוגש תייר השואל אותו מדוע אנו, הישראלים, מתעקשים לחיות כאן, בארץ רוויית המלחמה הזאת, בפתח הר הגעש. לנוכח השאלה הזאת, מבין אלמגור את אותם כפריים באזורים המועדים לפורענות, שכמונו – הם דבקים ללא תנאי באדמת אבותיהם, ומצפים ליום שבו ההר ישקוט מזעפו, ואז על הבזלת השחורה יוריק הדשא ויפרח אחת ולתמיד.

2. צרור הערות 10.8.14

* חידוש המלחמה, מעיד על מהותו של האוייב. אין זה אוייב נורמלי, שניתן לצפות את תגובותיו. אין טעם לחפש אצלו רציונליות. מצד אחד, היכולת להרתיע אותו היא כמעט בלתי אפשרית. מצד שני, אין כל אפשרות להגיע איתו להסכמות. אין מנוס, אלא להביא להכרעה, להכנעה, אין להפסיק את המלחמה רגע לפני הכרעה, ובלי הפסקות אש והפוגות הומאניטריות. הכרעה תהיה רק באמצעות חיסולה של הנהגת חמאס – הצבאית והמדינית. כל ההתכווננות הישראלית, המדינית, המודיעינית והצבאית, צריכה להיות ממוקדת מטרה אחת – להשמיד את הנהגת חמאס.

אני שומע כל מיני ניתוחים, מדוע חמאס (בינתיים) לא יורה על המרכז ומשאיר את הירי ל"פלגים" או לפחות לא לוקח אחריות.

הניתוח שלי, הוא שהם רוצים מלחמת התשה מוגבלת. הם הבינו מה גרם לפעולה קרקעית, ומעריכים שפעולה פחותה בעוצמתה מצידם, תביא לפעולה פחותה בעוצמתה מצדנו.

עלינו להבהיר שהסיפור הזה נגמר. שרקטה על עוטף עזה ורקטה על גוש דן חד הם. ושאין מלחמה דה-לוקס. לא הם יקבעו את גובה הלהבות. או הפסקה או אש. אם הם חידשו את האש, עלינו לחדש את המלחמה במלוא עוזה, ביתר נחישות, אך גם ביתר חוכמה וביתר מיקוד – לחסל את הנהגת חמאס.

* אי אפשר לקיים מו"מ עם חמאס. חמאס מנהל מו"מ עם אקדח לרקה, תחת איום לחדש את האש אם לא תענינה דרישותיו האבסורדיות. ישראל צריכה לנהל מהלך מדיני מול מצרים, ארה"ב, האו"ם – על הבוקר שלמחרת חיסול הנהגת חמאס; מי ישלוט שם ובאיזו דרך, איך להבטיח שרצועת עזה תהיה מפורזת, ולעגן את זכותה של ישראל להתערב בכוח לסיכול התחמשות וחפירת מנהרות. כמובן, שאין מקום לכל דיון על שחרור אסירים ובהם אסירי עסקת שליט ששוחררו. להיפך, יש להמשיך במצוד אחרי משוחררי עסקת שליט והשבתם לכלא.

* ישראל הודיעה שלא תקיים מו"מ תחת אש. זה מובן מאליו, אבל על ישראל להודיע שלא תנהל מו"מ תחת איום בחידוש האש. גם זה אמור להיות מובן מאליו. אבל כל אותם דברים מובנים מאליהם, אינם תקפים עם אוייב בלתי רציונלי כמו חמאס, ולכן אין לנהל עימו מו"מ. אולם ברגע שחמאס הוא השליט במדינת עזה, אי אפשר לא לנהל עימו מו"מ, לפחות עקיף. לכן, אין מנוס מחיסול הנהגת חמאס. אנרכיה ברצועת עזה עדיפה על המצב הנוכחי, כיוון שהאקסיומה שתמיד עדיף שתהיה כתובת שיש לה מה להפסיד, אינה תקפה עם אוייב בלתי רציונלי כמו חמאס.

* באן קי מון וכל הצבועים שגינו את ישראל, העניקו לחמאס רוח גבית שהביאה לחידוש המלחמה.

* על אף הגינויים מחוץ וההשמצות מבית, צה"ל עומד באופן מעורר התפעלות במבחן מוסר הלחימה וטוהר הנשק, ב"צוק איתן".

נכון, מראות ההרס וההרג ברצועת עזה קשים וכואבים. אולם אל לנו להתבלבל, ולא לתת לתעמולת הכזב וללוחמה הפסיכולוגית של האוייב לבלבל אותנו – במלוא האשמה על כך נושא מי שהפך את האזרחים והילדים הפלשתינאים מגן אנושי למשגרי ומחסני רקטות ולמנהרות תופת, שנועדו לזרוע מוות ביישובינו.

צה"ל עושה כל מאמץ אפשרי, כפי שאף צבא אחר בעולם, היום ובעבר ואני יכול לקבוע בוודאות שגם בעתיד, לא עשה ולא יעשה כמותו, להימנע מפגיעה באזרחים. אין כל סיבה שמצפוננו לא יהיה נקי לחלוטין.

הקפדת היתר על מוסר הלחימה, פוגעת באפקטיביות הלחימה ומעקרת את מימד ההפתעה. בדיון הציבורי סביב הנושא, נמתחת על כך ביקורת, בטענה שאין לראות באזרחים הפלשתינאים חפים מפשע, כיוון שהם תומכים בחמאס והם שהעלו אותו לשלטון.

גם אם הקביעה מדויקת וגם אם היא מוגזמת (ודאי שהיא אינה מוצדקת כאשר מדובר בילדים), היא כלל אינה רלוונטית. מטרת המלחמה אינה לגזור עונש מוות לאזרחים על תמיכתם בחמאס, אלא לפגוע במחבלים עצמם, כדי להגן על מדינת ישראל. ומצד שני, גם אילו אותם אזרחים היו מתנגדים חריפים של חמאס, לא היה מנוס מהפגיעה בהם, בהיותם מגן אנושי, כיוון שבכל מקרה צה"ל חייב לפגוע בתשתיות הטרור.

* אין כל היגיון בוועדת חקירה על מלחמת "צוק איתן", כפי שמציעים גורמים שונים. ועדות החקירה הממלכתיות והמשפטיות אף פעם לא תרמו להפקת לקחים, אלא היו טריבונל לעריפת ראשים.

יש מקום לתחקיר יסודי בצה"ל, במב"ל ובוועדות המשנה של ועדת החוץ והביטחון של הכנסת. גם במקרים של הצלחה חד משמעית, יש מקום לתחקיר יסודי, כדי ללמוד מן ההצלחות, וכיוון שבכל הצלחה יש גם כשלים שיש ללמוד מהם. במלחמת "צוק איתן" היו הצלחות גדולות, אך גם לא מעט כישלונות, ויש ללמוד את אלה ואת אלה, על מנת להפיק את הלקחים הדרושים להיערכות למלחמה הבאה.

* בצרור ההערות הקודם, התייחסתי לקשר המובהק בין ההתנתקות לנעשה היום בגבול עזה. הפלשתינאים, שראו בעקירת גוש קטיף ניצחון של מאבקם האלים נגד נוכחותנו בארץ, חתרו לניצול הצלחה כדי לעקור אותנו באותן דרכים מעוטף עזה – הפרוסה הבאה של הסלמי.

אולם יש לכך גם צד אחר. ההתנתקות מרצועת עזה הביאה לתמיכה הציבורית המלאה (למעט עשבים שוטים בשוליים) במלחמה. ללא ההתנתקות, לא היתה תחושת האין ברירה, היתה מחלוקת ציבורית רחבה, התנגדות גדולה, הפגנות המוניות וכו'.

עובדה זו אינה מצדיקה את עקירת יישובי גוש קטיף. להיפך, היא מצביעה על כך שהמציאות הוכיחה את צדקת ההתנגדות לה. תוצאות ההתנתקות הביאו רבים מתומכיה להתפכח. אבל העובדה הזו מוכיחה עד כמה המציאות מורכבת.

* "צוק איתן" הינו מלחמת אין ברירה מובהקת, ועובדה זו הביאה ללכידות הרבה של הציבור הישראלי והתמיכה הגדולה במלחמה, בממשלה ובצה"ל. אני מאמין שהמלחמה תחולל בציבור הישראלית שינוי תודעתי משמעותי. 

אני מקווה מאוד שהשינוי הזה לא יפסח על הציבור החרדי. אני מקווה מאוד, שלמרות הסתת מנהיגיו, הציבור החרדי יצביע ברגליים ויתגייס לצה"ל, מתוך הבנה שאין מצווה גדולה יותר מהשתתפות במלחמת המצווה על קיומה של המדינה היהודית, על שלומו וביטחונו של עם ישראל; שגיוס לצה"ל אינו "גזירת שמד", רחמנא לצלן.

* אחדות אינה אחידות. אחידות, שבה הכול הולכים בסך ודוגלים באותה דעה, היא מצב מסרס והרסני. מחלוקת היא יסוד מוסד בדמוקרטיה ויסוד מוסד ביהדות, וחברה יהודית דמוקרטית מטפחת ומעודדת את המחלוקת. אחדות, היא היכולת לקיים את היחד, את שותפות הגורל ושותפות הייעוד, על אף המחלוקות, המתקיימות בכבוד הדדי ולשם שמים.

אולם כדי לקיים אחדות, יש צורך במכנה משותף בין הצדדים במחלוקת. תחושת האחדות שאיפיינה אותנו במלחמה, נובעת מהמכנה המשותף הרחב, הציוני דמוקרטי, הפטריוטי, של הרוב השפוי בחברה הישראלית, שבודד את קומץ הרדיקלים המיליטנטים מימין ומשמאל (אף שהם עשו כל מאמץ להגביר את הווליום). האחדות התאפשרה, כיוון שאת מקומו של שיח השוליים המשתלט על השיח הציבורי ובעיקר התקשורתי (המחייב אותנו, למשל, לבחור בין אדם ורטה לבין ספיר סבאח, כאילו אין עוד 90% נורמליים בין השניים), תפס השיח של הרוב. ובתוך הרוב הזה קיימות מחלוקות רבות, אך המלחמה חידדה את המכנה המשותף – אמונה בצדקת הדרך הציונית וההבנה שהסכסוך אינו על מיקומם של גבולות המדינה אלא על זכות קיומה של מדינת ישראל.

בחברה דמוקרטית יש מקום לקצוות, ויש להם חשיבות כגורם המאתגר את החשיבה ואת הדיון, אלא שמקומם הוא בקצה, בשולים, לא כתחליף לשיח האמתי.

אני מייחל לכך, שלא נחזור שוב לסורנו מיד עם תום המלחמה.

* חידוש התוקפנות של חמאס ופשע המלחמה של ירי מכוון לעבר אזרחי ישראל ערב הפגנת ה"שמאל" בת"א, מעמיד באור נלעג במיוחד, את ההפגנה הפאתטית.

על מה הם מפגינים? מה הם רוצים? הרי כל סיסמאותיהם העבשות אינן רלוונטיות לכל מה שקשור למלחמה הזו. נגד מה הם מוחים? נגד מלחמת ברירה? הרי אין מלחמה שהיא התגלמות המושג מלחמת אין ברירה כמו המלחמה הזאת.

על כך שצריך להפסיק לירות ולהתחיל לדבר? הרי בכל הזדמנות במלחמה הזאת הפסקנו לירות, ב... כמה הפסקות אש? מי סופר? אז מה הם רוצים, לכל הרוחות.

הרי אין להם שום טיעון שראוי להתווכח איתו, שאפשר להתנגד לו, שקצת, במשהו, יאתגר את המחשבה, יתסיס את הדיון הציבורי. כלום, גורנישט, נאדה. זו הפגנה אוטומטית, של רובוטים מחשבתיים, שמתכנסים להפגין נגד המלחמה כי לכך הם רגילים – אם יש מלחמה אנחנו צריכים להפגין. למה? ככה.

דמוקרטיה במלחמה היא דמוקרטיה לכל דבר, וחופש הביטוי הוא ערך מקודש בתוכה. זכותם להפגין וחובתה של הדמוקרטיה הישראלית לאפשר להם להפגין. הדמוקרטיה הישראלית איתנה דיה כדי להכיל את המחאה הזאת. 

חובתה של המשטרה להגן על ההפגנה מפני כל פרובוקציה אלימה של הימין הקיצוני.

זו הפגנה הזויה, אבל במדינה חופשית יש לאפשר גם להזויים להפגין.

אבל, ריבונו של עולם, למה הם מפגינים? על מה? מה דוחף אותם?

אולי במקום הפגנה אוטומטית, כדאי שיעצרו רגע, יחשבו, יטילו ספק באמיתות שלהם, יבחנו את האקסיומות שלהם, ישאלו את עצמם האם הסיסמאות שהם מדקלמים באמת מתיישבות עם מציאות חיינו? הדוגמטיות שלהם כנראה אינה מאפשרת להם להתמודד עם העובדה שכל רעיונותיהם מתנפצים אל סלע המציאות.

* השלב הבא במלחמת הפלשתינאים נגדנו, לאחר שוך הקרבות, יהיה התמקדות במסע הדה-לגיטימציה לישראל. וכאן אבו מאזן לקח את המושכות, במסע של עלילת "פשע המלחמה" כביכול וניסיון להביא את מדינת ישראל לספסל הנאשמים. הפרטנר...

* העליהום הצבוע על ישראל בשל הפגיעה באזרחים, מסביר את הלהט של חמאס להביא להרג מקסימלי של אזרחים וילדים ברצועת עזה, כנשק קטלני נגד ישראל.

* באן קי מון מאשים את ישראל בהפגזת מתקני או"ם. הוא רק שוכח לציין שהאו"ם איפשר להפוך את מתקניו למתקני טרור.

יש לצאת במתקפת אמת מול קמפיין השקר ועלילת הדם. רון פרושאור נשא נאום מצוין באו"ם, שהוקיע את הצביעות והשקר, והמסרים של נאומו ראויים להיות לב הקמפיין.

* ג'ימי קרטר, אחד הנשיאים הכושלים בתולדות ארה"ב, דוגל בהשקפת עולם אנטישמית קיצונית, שבאה לידי ביטוי בספריו. במלחמה הזאת הוא תומך בחמאס, הוא קורא לארה"ב להוציא את חמאס מרשימת ארגוני הטרור ולהכיר בו כגורם מדיני ומגנה בחריפות את ישראל.

התנהגותו מעוררת סוגיה פילוסופית עתיקה. אריכות הימים בה התברך, היא מקרה מובהק של רשע וטוב לו.

* האם ארה"ב ובריטניה מבינות שדעאש = חמאס?

* ד"ר יוסי נחושתן, מרצה למשפטים באוניברסיטת קים בלונדון, פירסם ב"הארץ" מאמר תחת הכותרת "השבט הפשיסטי אמר את דברו" (זאת הכותרת במהדורה המקוונת. במהדורה המודפסת הכותרת סולידית יותר: "מדוע השמאל הפסיד?")

טענתו של נחושתן היא שהחברה הישראלית מחולקת בין לאומנים ופשיסטים (להלן הימין) לבין ליברלים הומניסטיים (להלן שמאל). מאחר שהשמאל יכול להצליח רק בתנאים נורמליים, והתנאים בישראל אינם נורמליים, אין מנוס מניצחון הלא נורמליים בישראל, כלומר השבט הלאומני הפשיסטי שהוא בהכרח יהיה הרוב. והמסקנה – אין לליברלים הומניסטים מה לחפש בארץ.

ועל כך יש לי מיספר אמירות.

א. ע"ע הפינה "ביד הלשון" בצרור זה.

ב. אני מעדיף את נחושתן ומה שהוא מייצג, על פני מה שמייצג אורי משגב, הלועג למתייאשים כנחושתן, המתבכיינים שגנבו להם את המדינה, ומעדיף את אלה שקמים ועושים מעשה. וכהשראה הוא מציג את קושרי הקשר להתנקש בחיי היטלר, בלי להותיר ספק שנתניהו הוא היטלר הישראלי.

ג. אני מניח שרבים ישמחו על בחירתו לרדת מהארץ, אבל אני דוגל בתשובה שכתב אהוד מנור למי שבמלחמת לבנון הראשונה דיברו כנחושתן: "אין לי ארץ אחרת, גם אם אדמתי בוערת".

ד. צר לי על נשמתו התועה של האיש.

* "ידיעות אחרונות" אף פעם לא היה "הארץ". בעוד "הארץ" הוא אופוזיציה אוטומטית למדינה, "ידיעות אחרונות" הוא אופוזיציה אוטומטית לממשלת נתניהו. להיות אופוזיציה לממשלה זה לגיטימי לגמרי. להיות אוטומטי, זה לא מקצועי. הבעייה היא, שמרוב אנטי אוטומטי לממשלה, "ידיעות אחרונות" התדרדר לכיוון הקו של "הארץ".

אלא שבמלחמה "ידיעות אחרונות" התעשת, ופטריוטיות נורמלית ובריאה דחקה את הפוליטיקה הקטנה.

נבחן לדוגמה את העיתון של יום ה' 7.8. עמוד השער מתמקד בכותרת גדולה, סביב תמונה גדולה של סגן איתן: "לא רוצה צל"ש. אני לא גיבור. זה מה שמצופה מלוחם."

ומעל, בראש העמוד, שלוש כותרות המפנות למאמרים. מימין: "האמת נחשפת" וכותרת המשנה: "כתבים זרים מודים: 'ישראל צדקה, חמאס הפך את העזתים למגנים אנושיים'." באמצע: "מחכים להתנצלות" (הפנייה למכתב גלוי של בן דרור ימיני לבאן קי מון). משמאל: "הצביעות נמשכת". כותרת המשנה: "מזכ"ל האו"ם מתעקש לגנות דווקא את ישראל ותובע להעמידה לדין."

עמוד 2-3 מוקדשים לדיון באו"ם, תחת כותרת הענק: "המציאות והצביעות". בכותרת המשנה: "אחרי 29 ימים בהם נאבקה ישראל במנהרות, טילים ומחבלים שהפכו את תושבי עזה למגן אנושי – מצא מזכ"ל האו"ם את מי להאשים." הכתבה תיארה, לצד הדיון באו"ם, גם את נאומו של נתניהו בפני התקשורת הזרה, תיאור מפרגן שהסתיים בפסקה: "מבחינתו של נתניהו מדובר היה בתחילת השלב השני של מבצע 'צוק איתן' – הקרב על דעת הקהל העולמית. במסגרתו הוא לא רק הסתפק בהצגת שלל הוכחות לטיהור שמה הטוב של ישראל, אלא גם הרעיף תשבחות על טוהר המידות של הצבא."

לצד הכתבה, תחת הכותרת "זה קרה אצלך בחצר," מכתב גלוי של בן דרור ימיני לבאן קי מון. מכתב "אני מאשים" המתאר בעובדות ובמיספרים את האופן שבו כוחות האו"ם נהגו במקומות שבהם לחמו, ומוכיח את הצביעות של דברי באן. ובתחתית עמוד 3: "הרמטכ"ל: לא נהסס להפעיל כוח."

עמוד 4, תחת כותרת גדולה "האמת מתגלה," מוקדש לתיאורי הכתבים הזרים, שמרגע שיצאו מעזה מעיזים לספר את האמת – על מפקדת חמאס בביה"ח "שיפא", על המשגרים ליד מתקני האו"ם ועל זירות הפצצה מבוימות. ובתחתית העמוד – עדות בעילום שם של כתב זר שיצא מעזה: "ככה תימרנו אותנו."

עמוד 6 מוקדש לסיפור הגבורה של סגן איתן ולידו. מאמר של איתן הבר: "שתיקת הצופרים." איני אוהב את סגנונו הקיטשי, הקלישאתי, אבל המסרים בהחלט פטריוטיים וראויים.

וכן הלאה וכן הלאה גם בשאר העמודים.

העיתון אינו מיקשה אחת וטוב שכך. יש בו גם את יגאל סרנה – הגדעון לוי של "ידיעות אחרונות" (רק מוכשר יותר), אבל בפרופורציות.

הדבר הטוב ביותר שקרה לאחרונה ל"ידיעות אחרונות" הוא הרכש החדש-ישן, בן דרור ימיני, שהוא כעת מבכירי הכותבים בעיתון.

יש לקוות ש"ידיעות אחרונות" יחלים גם מהמחלה הקשה ביותר שלו – היותו עיתון הבית של אולמרט.

אני ממליץ בחום לקרוא את הכתבה של רונן ברגמן ב"7 ימים" על מוחמד דף. קודם כל, כי זו כתבה מעניינת. אבל בעיקר, כיוון שהכתבה ממחישה, דרך סיפור עלייתו ובנייתו של דף, את התהליכים שקרו כאן בעשרים השנים האחרונות. הכתבה ממחישה את ההונאה של ערפאת; כיצד ערפאת, שעה שקיים עם ישראל מו"מ מדיני על שלום, כביכול, בנה את חמאס כקבלן משנה לביצוע פיגועים בעידודו, תוך שהוא מסביר בהיתממות שאין לו קשר לפיגועים. בכל פעם שישראל הגישה לערפאת רשימת מבוקשים בראשות דף, הגיב ערפאת ב"הפתעה" ושאל את אנשיו "מוחמד שו?" – איזה מוחמד?

ואולי שתי המילים הללו, "מוחמד שו", הן תמצית תהליך אוסלו.

* ח"כ כרמל שאמה הכהן, מונה בידי שר החוץ ליברמן לשגריר ישראל ליד מוסדות ה-OECD. מהם הכישורים והניסיון שבעטים נבחר שאמה הכהן לתפקיד המקצועי הזה? הכישורים נקראים אלכס מילר. המועמד הבא בתור להיכנס לכנסת מטעם רשימת הליכוד, הוא אלכס מילר מ"ישראל ביתנו". ליברמן שלח אדם לייצג את ישראל בתפקיד כה חשוב, רק כדי להגדיל את סיעתו בכנסת. אין בכך שום בעייה פלילית, אך זו שחיתות פוליטית, מינוי פוליטי במובן הרע ביותר של המושג. ולמה ראש הממשלה והממשלה אישרו זאת, למרות שהדבר מקטין את סיעת הליכוד בכנסת? כי הם מפחדים מליברמן.

* ביד הלשון: המונח "אידיוטים שימושיים" רווח לאחרונה בשיח הציבורי בישראל, בפרט בתקופת מלחמת "צוק איתן". מהו המונח ומה מקורותיו ההיסטוריים?

המונח הוא תולדה של המלחמה הקרה בין הגוש הסובייטי בראשות בריה"מ לגוש העולם החופשי, בראשות ארה"ב. הוא מתייחס לאותם אנשי רוח ליברליים במערב, שהתייצבו אוטומטית לתמיכה בבריה"מ, ב"עולם המחר" וב"תנועות השלום", ובכך שימשו בדרך  אידיוטית, את העריצות הקומוניסטית החשוכה והרצחנית בבריה"מ ובגוש הסובייטי, שרדתה באזרחיה, שיעבדה אותם, רצחה מיליונים מתוכם וחירחרה מלחמות בכל העולם.

מקובל לייחס את המונח ללנין, מחולל המהפכה הבולשביקית בבריה"מ, לתיאור המשת"פים במערב שאותם המהפכה תנצל כדי לכרסם באמונת הציבור במדינותיהם בצדקת דרכם. אולם אין כל סימוכין לכך שלנין הוא אכן אבי הביטוי. כנראה שהביטוי נולד בתקופת סטלין – שמצד אחד היא תקופת השפל החשוכה והרצחנית ביותר בתולדות העריצות הקומוניסטית, ומצד שני תקופת השיא של פעילות ה"אידיוטים השימושיים" במערב, תנועת ה"שלום" ושאר הגורמים שתמכו במשטרו של סטלין, בניגוד לערכיהם ונגד האינטרסים של מדינותיהם.

התופעה הזאת היתה קיימת גם בתוכנו, במדינת ישראל, על אף גלי האנטישמיות במדינות הקומוניסטיות באותה תקופה.

יש לציין, שאותם אנשים לא היו כלל ועיקר אידיוטים במבחן מנת המשכל והיכולות האינטלקטואליות, אלא אנשים שעיוורון מוסרי ופוליטי, עיוות את תפיסת עולמם, וגרם להם לבחור ברע ולמאוס בטוב.

היום האידיוטים השימושיים במערב ובישראל, הם אלה שבשם ערכים "ליברליים" כביכול, "הומאניים" כביכול, "זכויות האדם" כביכול, ה"שלום" כביכול, משמשים את תאוות הרצח של הקנאות האסלאמית הטרוריסטית.

* * *

מעלילות בני ישמעאל בעיראק, אלה שאינם מעוררים עליהם את זעם העולם ואינם מואשמים כמונו, הישראלים, באכזריות וברצח עם. חובה לראות! כן, כך היה יכול להיות גם גורלנו ב"נכבה" של 48' אילו הפסדנו להם במלחמה! זה המזרח הערבי המוסלמי האמיתי! צמא הדם! כל היתר – שקרים! 

http://www.presstv.ir/detail/2014/07/29/373281/video-shows-isil-shoot-teens-in-head/

* * *

וגם זאת כדאי לראות:

https://www.youtube.com/watch?v=iYaHKyn2bD8

* * *

מרדכי קידר

מצעד רעיונות האיוולת

"חמאס יזדקק לסיוע חוץ מאסיבי כדי לשקם את ההריסות"

ה"הוכחה" לטענה זו היא שחמאס פנו למדינות העולם לסייע להם בשיקום. אלא שהאמת היא שמנהיגי חמאס כלל אינם מעוניינים לשקם את ההריסות, שכן ההריסות ישמשו להם למשך שנים רבות אמצעי לסחוט כספים מן העולם. דווקא השארת ההריסות כפי שהן – היא אינטרס של חמאס, ולא שיקום הרצועה. שלטון חמאס לא שיקם את ההריסות שנגרמו בעזה ב-2009 ("עופרת יצוקה") וב-2012 ("עמוד ענן"), אז למה שיעשו זאת עכשיו?

הם יביאו עיתונאים, פוליטיקאים, פעילי "זכויות אדם" וסתם תיירים, כדי שהללו יפתחו את ליבם וארנקיהם וישפכו לידי אנשי חמאס מיליארדים. חמאס זקוק לכסף זה בעיקר כדי לשקם את התשתית הצבאית שלו, לחפור מנהרות תקיפה לישראל, לייבא נשק, לייצר תחמושת, לשקם את מערך ייצור הטילים ולהמשיך ולבנות את עזה שמתחת האדמה.

"צריך לפרז את הרצועה"

פירוז הרצועה הוא חלום, שבישראל ובעולם יש כמה אנשים החושבים שהוא אפשרי, למרות שמעולם לא הצליח פירוז בממדים כאלה אם יש כלפיו התנגדות מקומית. אין בעולם צבא המוכן לבוא לעזה להילחם באנשי חמאס, הג'יהאד האיסלאמי הפלסטיני והארגונים האחרים, ולשכנע אותם להסכים להיפרד מן הנשק הרב והמגוון שצברו לאורך שנים. משימה זו תביא לשפך דם בהיקף נרחב, וגם אם יצליח כוח כלשהו לפרק חלק מהנשק של הארגונים, הם ירכשו נשק חדש באמצעות הכסף שיקבלו מקטאר וממדינות רבות בעולם שאינן בודקות מה עושים הפלסטינים בתרומות המגיעות לידיהם.

"חמאס יצטרכו לפעול למען האוכלוסייה בעזה"

גם זה חלום. תנועות ג'יהאדיסטיות חשות מחוייבות אך ורק לאללה ולמצוות הג'יהאד למענו, לא לאיש, לא לאישה ולא לילד. אללה והג'יהאד נמצאים הרבה מעל כל ענייני האדם וצרכיו. הרי אנשי חמאס לא התעניינו בחייהם של תושבי עזה ששימשו להם מגינים אנושיים, וודאי שגם רווחתם אינם מעניינת את חמאס. ההפך: ככל שיגדל הסבל של הציבור בעזה, כך יוכלו אנשי חמאס להביא עיתונאים ופוליטיקאים במטרה לסחוט את כספי העולם למען "מטרות הומניטריות", כמו חפירת מנהרות ורכישת טילים חדשים.

"אנשי עזה ימרדו בשלטון חמאס"

הסיכוי שאנשי עזה יפגינו נגד שלטון חמאס או יפעלו נגדו הוא נמוך מאוד, כי משטר חמאס אינו שונה במהותו מ"מדינת האיסלאם": אנשי הביטחון של חמאס אינם נרתעים להרוג, לענות ולהשפיל את כל מי שיפגין או יפעל נגדם. משטר הפחד והטרור של חמאס ברצועה החל עם השתלטות הארגון ביוני 2007, נמשך עד היום וימשיך גם בעתיד, בשם אללה והעם הפלסטיני, כמובן.

"הדרישה של חמאס להסיר את המצור סבירה ומוצדקת"

יש אנשים בעולם, וגם בישראל, החושבים שיש לאנשי עזה זכות לקבל גישה לים, לייבא ולייצא בחופשיות סחורות כמו מרבית מדינות העולם שיש להן מוצא לים. גם חמאס חושבים שזכותם לקבל גישה לים, אבל מסיבה אחרת לחלוטין: הם זקוקים לקבל משלוחים של "צינורות השקייה" מאיראן, מלט מטורקיה, וחומרים לייצור "מוצרים הומניטרים" מצפון קוריאה. עייפי הנפש התומכים בהסרת המצור מעמידים פנים שאינם יודעים בשביל מה בדיוק רוצים אנשי חמאס להסיר את המצור.

הגרוע הוא שפועלים בישראל מספר ארגונים – שרובם ממומנים על ידי הקרן החדשה לישראל – שבעבר פעלו במישור המשפטי או הציבורי באופן שהקל על חמאס להכין את תשתיתו הצבאית. להלן מספר דוגמאות:

האגודה לזכויות האזרח פרסמה מסמך בכותרת: "שנה לעופרת יצוקה: מצור המכוון לפגיעה באוכלוסייה האזרחית, והמונע שיקום ההרס."

בג"ץ על הגבלת מעבר סחורות לעזה הוגש על ידי האגודה לזכויות האזרח בישראל; רופאים לזכויות האדם; המוקד להגנת הפרט מיסודה של ד"ר לוטה זלצברגר; בצלם – מרכז המידע הישראלי לזכויות האדם בשטחים; הוועד הציבורי נגד העינויים בישראל; גישה – מרכז לשמירה על הזכות לנוע.

ארגון גישה פנה לראש הממשלה, שר הביטחון, שר המשפטים והיועץ המשפטי לממשלה, במסמך שכותרתו "הפחתת מעבר הסחורות לעזה כאמצעי לחץ פוליטי הינה ענישה קולקטיבית האסורה על פי החוק.

רופאים לזכויות אדם – ישראל, עדאלה, יש דין, מוקד להגנת הפרט, גישה, הוועד נגד עינויים בישראל, האגודה לזכויות האזרח בישראל, חיברו מסמך לוועדת גולדסטון

לא יעבור זמן רב עד שהארגונים הללו ודומיהם ישובו ויפעלו במישור המשפטי, הציבורי והפוליטי, בארץ ובחו"ל, כדי "להקל על תושבי עזה" באמצעות הסרת המצור על ייבוא "חומרים הומאניטריים" עבור צבא השלום של חמאס.

"יש להביא לרצועה את הרשות הפלסטינית

כדי שתחליף את חמאס בשלטון"

זוהי האיוולת הגדולה ביותר. בניגוד לסיסמה שפיזרו חסידי הסכמי אוסלו המבטיחה כי "ערפאת יטפל בחמאס בלי בג"ץ ובלי בצלם," הרשות הפלסטינית, ובראשה יאסר ערפאת ומחמוד עבאס (אבו-מאזן), מעולם לא היתה מחויבת לחיסול ארגוני הטרור. הרשות עמלה כל הזמן "להרגיע" את ארגוני הטרור, ואילו הללו התבססו והתחמשו. בישראל ובעולם היו אנשים שידעו את האמת – ראו את ספרו של רונן ברגמן "והרשות נתונה" ואת "סינדרום אוסלו" של קנת לוין שתורגם לעברית.

ישראלים ואחרים השלו את עצמם, את ישראל ואת העולם, שהרשות הפלסטינית עלתה "על הדרך הנכונה." בינתיים חמאס זכתה ברוב מושבי הרשות המחוקקת של הרש"פ בבחירות ינואר 2006, השתלטה בדם ואש על רצועת עזה ביוני 2007, והקימה בה מדינת טרור.

האם הרשות הפלסטינית תסכים לקבל מחדש את רצועת עזה? ייתכן מאוד שכן, אבל לא על מנת לפרק את נשקם של חמאס, הג'יהאד האיסלאמי ושאר ארגוני הטרור, אלא כדי להיות הגורם שיקבל את הכסף לשיקום עזה שיגיע מאירופה, ארה"ב, קטאר, האו"ם ומתורמים פרטיים. מה שהתורמים אינם יודעים הוא שבכירי הרש"פ ייקחו, כמו שעשו בעבר, שיעור ניכר של הכסף לחשבונותיהם הפרטיים, לפני שיקנו את הבלוק הראשון לשיקום עזה, ולא יועיל שום פיקוח.

ואם תבוא הרש"פ לעזה, האם "כוח דייטון" שהקימה ארה"ב יילחם בתוך המנהרות נגד הג'יהאדיסטים? האם "ארגוני הביטחון" של הרש"פ יגלו מנהרות לישראל ויפוצצו אותן? האם יתעמתו עם חמושי ארגוני הטרור שלא יסכימו להתפרק מנשקם ומטיליהם? האם אבו-מאזן יסגור את כל המפעלים לייצור הרקטות?

התשובה לשאלות אלו ברורה כשמש בצהרי אוגוסט: לא ולא. נהפוך הוא: נוכחות הרש"פ בעזה תקשה על ישראל לפעול נגד הטרור, תוסיף עוד גורם "מתווך" שיהפוך עם הזמן למסכה על פני הטרור, שאנשיו יפעלו מול ישראל תחת איומי האקדח שחמאס יצמיד לראשיהם.

"יש לפתוח את 'המעבר הבטוח' בין עזה ויו"ש"

גם זהו רעיון שטות שמימושו יאפשר לחמאס ולארגוני הטרור האחרים להרחיב את תחום פעילותם ליהודה ושומרון. המצדדים בפתיחת "המעבר הבטוח" פועלים בכך להקמתה של מדינת חמאס ביהודה ושומרון, וזו תשקיף על כל המרחב מבאר שבע ודימונה בדרום עד עפולה ובית שאן בצפון דרך כל מישור החוף מאשקלון עד חיפה, כולל תל-אביב, ופרבריה. שום חברת תעופה בישראל ובעולם לא תסכים לסכן את נוסעיה ומטוסיה בהמראה ובנחיתה בנתב"ג כשג'יהאדיסטים יישבו על גבעות בית אריה ויטווחו את המטוסים בנשק קל שישראל סיפקה לרשות הפלסטינית.

דרך "המעבר הבטוח" יועברו מעזה ליו"ש אמצעי לחימה וידע לייצורם, שיאפשרו לכל הרוצים בכך לטווח את תל-אביב, דימונה ועפולה, ולשתק את הכלכלה בישראל. מה יגידו עייפי הנפש אם אנשי חמאס יטפלו ברש"פ בלי בג"ץ ובלי בצלם? האם מישהו יוכל למנוע מחמאס לזכות שוב, באופן דמוקרטי כמובן, ברוב מושבי המועצה המחוקקת? ולא קשה לנחש כיצד ינהגו מדינות אירופה, ארה"ב או האו"ם – כשחמאס ישתלטו גם על יהודה ושומרון כפי שעשו בעזה.

המסקנה הראשונה מן הנאמר היא שאסור להגיע לשום הסדר עם עזה. מה שיכול להביא לשקט מול עזה הוא אך ורק הרתעה, המבוססת על הידיעה הברורה שכל התגרות מצד עזה – ולא משנה מאיזה ארגון – תביא לתגובה לא מידתית מצד ישראל. אסור אפילו לחשוב על הסרת המצור הימי, ואין להרשות הקמת נמל תעופה ברצועה. זה לא יפריע לישראל להמשיך ולמכור לעזה מוצרי מזון, מים, תרופות, דלק וחשמל, כדי למנוע אסון הומניטרי ברצועה.

המסקנה השנייה היא שאסור לישראל לאפשר את הקמתה של מדינה פלסטינית נוספת ביהודה ושומרון, שכן מדינה זו תהפוך תוך זמן קצר למדינת חמאס. על ישראל והעולם לפרק את הרשות הפלסטינית, ובמקומה יש להתקדם כבר היום לפתרון היחיד שיכול להביא לביטחון, ליציבות ולשקט ביהודה ושומרון – והוא הקמת שבע אמירויות עבור החמולות המתגוררות בערים הערביות: רמאללה, יריחו, קלקיליה, טול-כרם, שכם, ג'נין וחברון הערבית. על ישראל להישאר לעולמי עד במרחב הכפרי תוך הצעת האזרחות הישראלית לתושבי הכפרים. ניתן להוסיף לתוכנית גם את אמירות עזה, שיכולה להיות תחת שלטון חמאס, כשהוא מורתע על ידי ישראל.

המסקנה השלישית היא שעל ישראל והעולם להבין כי שלום במזרח התיכון ניתן אך ורק למי שאינו מנוצח, למי שמצליח לשכנע את שכניו שלטובתם כדאי להם להניח אותו לנפשו. אין במזרח התיכון חיבוקים ונשיקות, אלא רק מריבות ומאבקים, והמתרחש בסוריה, בעיראק, בלוב, בסודן, בתימן ובמקומות אחרים הוא עדות עכשווית לכך. במזרח התיכון פועל הכלל שבחרה הלן אנסיין מו כשם לספרה: "החירות ניתנת רק למי שמוכן להגן עליה".

המאמר התפרסם באתר "מידה" ובמגזין "מראה" 301.

* * *

לחץ כדי לראות:

Clear Media Footage of Hamas Using Human Shields Spreads Like Wild Fire

* * *

על ישראל לעשות כל שביכולתה כדי לעזור לחבל הכורדי האוטונומי בעיראק נגד ההתקפות הרצחניות של "ארגון המדינה האיסלאמית" –

לעזור במשלוח נשק, מזון ותרופות וכן בשתדלנות אפקטיבית ביותר בארה"ב לטובת הכורדים הלוחמים כיום נגד הטירוף האיסלאמי הקיצוני – והם בעצם בעלי ברית שלנו

* * *

משה כהן

1. הנדון: אופק מדיני קודר

מכובדי,

המחנה הנאור קורא השכם והערב ליצור אופק מדיני, הווי אומר, להקים ברית עם מדינות ערב המתונות, המאוימות על ידי אויבים משותפים, האחים המוסלמים, איראן, אל קאעידה, דאע"ש. הווי אומר למסור את יהודה ושומרון ללא הסדרי ביטחון.

רגע, הבה נתהה קצת על קנקנן של מדינות ערב המתונות ונראה מה סיכויינו להפכן לבעלות בריתנו:

הרשות הפלסטינית: רואה אותנו כובשים לא לגיטימיים בארץ, והולכת להגיש תביעות נגדנו בבית הדין הבינלאומי על  פשעים נגד האנושות. אינה מוכנה לוותר על זכות השיבה, אינה מוכנה להסדרי ביטחון ולקץ הסכסוך. אינם מוכנים לדבר איתנו ללא הקפאת הבנייה ושחרור רוצחים. לא ממש פרטנר.

ירדן: רוב אוכלוסייתה פלסטינים, בהפגנות רחוב ובנאומים בבית הנבחרים עולה הדרישה לנתק את היחסים עם ישראל ולגרש את שגריר ישראל מירדן. ממלכת ירדן בראש המתלהמים והמסיתים נגד ישראל במועצת הביטחון של האו"ם. לא ממש פרטנר.

מצרים: לפי מחקריו של פרופ' משה שרון, זו המדינה האנטישמית ביותר בעולם. לא רק במסגדים אלא גם בתקשורת, במוסדות ובארגונים מקצועיים חילוניים מתנהלת תעמולה אנטישמית ואנטי ישראלית ארסית. יש לזכור שלפני שנה העלה האספסוף המצרי את שגרירות ישראל בקהיר באש ורצה לרצוח את עובדיה.

אמנם יש לממשלת מצרים חשבון עם החמאס, אך פלחים גדולים של האוכלוסייה הם אחים מוסלמים, הפלסטינים הם אחיהם וישראל היא הכובש. לא ממש פרטנר.

סעודיה: הקבוצה השלטת במדינה היא הווהאביה. תנועה אסלאמית-סונית שמרנית המפרשת את האסלאם ככתבו וכלשונו. והאבים רבים תומכים במאבק הפלסטיני המזוין מול ישראל, ונודע כי ביקשו לחזק את החמאס על חשבון הרשות הפלסטינית. לא ממש פרטנר.

קיצורו של דבר, האופק המדיני נראה קודר למדי.

עונה המחנה הנאור: "אל תספר לי מה עושים הערבים אלא מה אנחנו עושים למען השלום!"

זהו טיעון תמוה, על גבול ההזוי, האין דרושים שניים לטנגו? הסבורים הם שהאשמה עצמית תפטור את כול בעיותינו ותפסיק את התוקפנות הערבית?

נו, באמת.

2. הנדון: כל העולם במה

מכובדי,

כמה שקספיר צדק באומרו "כול העולם במה". וההצגה חייבת להימשך. ובהצגה טובה דרושים נחלי דם.

הדרמה בסוריה מיצתה את עצמה ומשעממת. ההצגה הטובה ביותר בעיר כעת היא המלחמה בעזה. וכמו בכול הצגה מזדהה הקהל (האספסוף בקולוסיאום) עם הכלב החלש (האנדרדוג המפורסם) ורוצה לראות במפלתו של הכלב החזק. והואיל ואנחנו נתפסים באופן פרדוקסאלי ככלב החזק, ושבעתיים כך בהיותנו יהודים רחמנא ליצלן, ניצבת הקהילה הבינלאומית לצד הערבים וזועקת חמס נגד ישראל.

לכן תוצאות הלחימה הן לא סימטריות לחלוטין. לערבים יש פוליסת ביטוח, ככול שהנזקים שיספגו גדולים יותר, כך יגדל הסיוע ההומניטארי שיקבלו, וככול שהאבדות בנפש ירבו יגברו הדה-לגיטימציה והלחץ על ישראל לאפשר פתיחת נמל ומעברים לעזה. ההפסדים והנזקים הכלכליים שישראל סופגת הולכים ומצטברים, ואיש לא יפצה אותנו. כך עולה המוטיבציה של הערבים להילחם ותיאטרון האבסורד נמשך למגינת ליבנו.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

היא טובה מכל ההסברה הישראלית שלנו. קבלו את ג'ויס קאופמן:

https://www.facebook.com/photo.php?v=768640083188593&set=vb.100001278254998&type=2&theater

* * *

יהודה דרורי

כמה בעצם נהרגו להם ולנו?

בצד החמאסי

במשך 68 יום לא דווחו בעזה מקרי מוות טבעי (או רפואי ממחלות וניתוחים) שבאופן רגיל מגיעים ל-24 (!)  מדי יום. תכפילו את ה-24 הללו ב-68 ויתברר לכם שממוות טבעי מתו ברצועה בתקופת המלחמה כ-1600 איש, אישה וילד.  אבל שלטונות הבריאות בעזה מסרו לציבור סכום כללי של כ-1875 מתים, דהיינו, לפי נתון זה רק כ-275 אזרחים, (כולל נשים וילדים) נהרגו מאש צה"ל!

מצד שני, לפי מניין הרוגי האוייב , כפי שנספרו ע"י יחידות צה"ל, ישנם לחמאס למעלה מ-900 הרוגים ועוד כ-100 הקבורים בהריסות של עמדות, מפקדות ומנהרות. לכן מה שהכי מתסכל הוא שלמערכת ההסברה שלנו אין שכל להסביר זאת לעולם! אגב, קראו מה אומר ה-BBC בנדון:

http://www.bbc.co.uk/news/world-middle-east-28688179

בצד הישראלי

אם נעבור לצד הישראלי נמצא נתון מעניין. ב-21 יום של קרבות  קרקעיים נהרגו 63 קצינים, נגדים וחיילים של צה"ל. זה ממוצע של 3 ליום! בפירסומים צבאיים בחו"ל מציינים זאת לא רק כמזל ממדרגה ראשונה אלא זוקפים זאת לזכותו של צה"ל, שבהתחשב במיספר הכוחות הלוחמים ובכמות ועוצמת האש של החזית – שילמנו מחיר מאוד קטן בנפגעים בכלל ובהרוגים בפרט. (אלא שברור שהשקפה כזו והקומפלימנט הנילווה אליה לא יכולים להוות תנחומים למשפחות השכולות).

הדבר הכי מתסכל קורה כאשר באים למנות את חללי צה"ל ומוצאים: ששליש מההרוגים לא היו צריכים כלל להיהרג והם נפלו בעיקר בגלל שטויות ו/או רשלנות שלהם או של מפקדיהם...

אין ספק שעם שוך הקרבות, צה"ל חייב להקים ועדות חקירה לחקור את הכשלים, בייחוד אלו שהביאו להרוגים, כמו הנגמ"ש בלילה הראשון, ג'יפ המפקד שנפגע בשטח הקרב (פעמיים!), פצמ"ר פוגע בשטחי כינוס קרובים (פעמיים...) ורשלנות בהגנה על עמדה מבוצרת.. .מצד אחר נשמנו לרווחה מפני שהיו רק מקרים בודדים של "ירי על כוחותינו"  לעומת מלחמות קודמות.

חללים אזרחיים

למזלנו הגדול, ולהתנהגות מופתית של הציבור, לא היו נפגעים בקרב האזרחים במלחמה זו. מצד שני, אין ספק שהתפיסה הצה"לית, מאז שנת אלפיים, אשר מעלה את ערך השמירה על חיי החייל הישראלי למדרגה הגבוהה ביותר, גורמת לכך שהחייל שיודע זאת נלחם בצורה יעילה יותר. אבל מכיוון אחר לגמרי, נוכחנו שהציבור הישראלי מגיב בצורה הרבה יותר קשה ואפילו טראומתית לכל חלל שלנו, תופעה שהתקשורת מלבה בכל עוצמתה. תופעה זו אינה מסייעת לחוסן הלאומי ולכן יש לבוא בדברים עם התקשורת אצלנו, שתחדל "לחגוג" בכתבות  ובסיפורים וכביסוי משפחה על כל חלל תוך כדי המלחמה, יהיה מספיק זמן לעשות זאת בזמני רגיעה.

* * *

עוז אלמוג

בין לבן לצהוב

סמוך לפרוץ המלחמה הגיעה ארצה קבוצה של 19 נערים ונערות סיניים לפרויקט ייחודי. זו הפעם הראשונה שמכון ויצמן מארגן מחנה לנוער שוחר מדע מסין. מדובר במחוננים ממחוז אנחוי (Anhui) שהשתתפו בתחרות יזמות ובעקבותיה עברו מבחני סינון לפרויקט הישראלי. רק הטובים ביותר התקבלו.

הם הגיעו לישראל לעשרה ימים, מלווים במורים ואנשי תקשורת. במהלך שהותם בארץ עסקו הצעירים מדי יום במגוון פעילויות מדעיות, ובסופי השבוע סיירו ברחבי הארץ כדי להכיר את נופיה ואנשיה. מטבע הדברים הם נאלצו, ממש כמונו, למהר מפעם לפעם לתפוס מחסה מפני הטילים. למרבה ההפתעה, איש מההורים הסינים לא תבע להחזיר את בנו או את בתו הביתה ואיש מהנערים לא ביקש לחזור. אדרבא, ביום שבו הסתיים הפרויקט הודיעו הצעירים פה אחד שהם היו שמחים להאריך את שהותם בישראל. הם נפרדו מהמדריכים המקומיים בדמעות ומאז נחיתתם בסין הם לא מפסיקים להחליף ביניהם רשמים ותמונות משהותם בארץ התנ"ך.

במהלך "צוק איתן" הופיעו בתקשורת הסינית המרכזית בעיקר גינויים לישראל. היא תוארה כמי שטובחת באוכלוסייה הפלסטינית חסרת הישע, ולא כמי שנאלצת להתגונן מפני מתקפה טרוריסטית רצחנית. הסינים, ממש כמו האירופאים, שופטים את הסכסוך על פי מספר הנפגעים בכל צד ומסרבים לעשות את החיבור המתבקש בין מה שמעוללים הקנאים המוסלמים בעיראק, בסוריה, באפריקה ובמקומות אחרים ברחבי העולם לבין מה שהם מעוללים בעזה לעצמם ולנו. אם הסינים היו במקומנו הם היו מחריבים את עזה עד עפר, ללא הסברים והצטדקויות.

אחד המקומות היחידים בסין שבהם נכתבו בימים רגישים אלה דברים חיוביים על ישראל היה פרובינציית אנחוי. עכשיו אתם מבינים מדוע. הסיפור על הנערים הסינים ומכון ויצמן ממחיש שתי נקודות:

א. במלחמת התדמיות העולמית קשה לנצח את השקרנים והרשעים שמציפים את הרשת במידע מניפולטיבי. כוחה התדמיתי האמיתי של ישראל במדע, באמנות, במשפט, בחינוך, בתיירות. בתחומים הללו כמעט תמיד האמת מנצחת לאורך זמן.

ב. הציוויליזציה הנוצרית ("הלבנה") היא טיטניק. ההפרדה בין הנוסעים הנהנתנים והקצונה המתנשאת לבין שוטפי הכלים (מהגרי העבודה) שטופי השנאה "בבטן האוניה" – מוליכה אותה למצולות. הכחשת האיום המוסלמי על אירופה קשורה להכחשת האיום המוסלמי על ישראל. האנטישמיות הרדומה, המתעוררת עם מצע מעודכן (אנטי ישראליות), היא רק עוד ציון דרך במסלול ההתנגשות והשקיעה. עדיף אפוא לישראלים להקטין ציפיות מהאירופאים. "הציוויליזציה הצהובה" תבין הרבה יותר טוב והרבה יותר מהר מי באמת מאיים על האנושות: מדינת ישראל או האסלאם הקנאי. כיוון שהסינים פיקחים וזריזים, וכיוון שהם שמים את מבטחם במדע ולא בדת, ומשפרים בהדרגה את רגישויותיהם הדמוקרטיות – שווה להעמיק את שיתופי הפעולה איתם.

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

מנשה שאול

העולם הערבי נגד "האחים המוסלמים"

מלך ירדן עבדאללה השני זועם על תנועת "האחים המוסלמים" במצרים, היות שזו מאמצת את התנועות הג'יהאדיסטיות החותרות תחת יציבותה של ירדן. אנשי מימשל בירדן, ובראשם המלך, מאשימים את "האחים המוסלמים" בזריעת פירוד בין הירדנים תושבי ירדן המקוריים לבין ירדנים ממוצא פלסטיני.

גורמים בצמרת השלטון בירדן אינם שוללים את האפשרות להוציא אל מחוץ לחוק את תנועת "האחים המוסלמים", לסגור את מוסדותיה ולהחרים את רכושה, וזאת בהיותה קבוצת טרור. שמה של התנועה בירדן היא "הקבוצה האיסלאמית", אך זו אינה שונה מ"האחים המוסלמים" כהוא זה. כזכור, מצרים, סעודיה ומדינות המפרץ נקטו צעד כזה כדי להגן על עצם קיומן.

המימשל הירדני אימץ במשך שנים רבות מדיניות רכה כלפי "האחים המוסלמים" ואפילו שיתף אותם בשלטון בתקווה שיגלו נאמנות למדינה. אך לדברי מקורות ירדניים, "האחים" תמיד העדיפו את השתייכותם לארגון הפאן-ערבי, ונוכח עליית האיסלאם הקיצוני במזרח התיכון, ירדן אינה יכולה אלא לנקוט צעדים להגן על קיומה, כפי שעושות מדינות אחרות באיזור.

מנהיגי "האחים המוסלמים" בירדן טוענים כי אינם נאבקים נגד משטר המלוכה, אלא למען תיקונים במימשל. אך נימוקים אלה אינם משכנעים את גורמי הביטחון הכללי במדינה, וזאת נוכח העוינות כלפיה מצד הקבוצה האיסלאמית.

גם ישראל ניצבת בפני בעייה דומה – התנועה האיסלאמית הפלג הצפוני – התומכת בחמאס וב"אחים המוסלמים" ומסיתה נגד המדינה. קשה לקבוע אם ישראל תנקוט צעד דומה לזה שנוקטות מדינות ערב נגד התנועות האיסלאמיות הקיצוניות, אך ראש הממשלה בנימין נתניהו הודיע לפני כחודש כי הוא פנה לגורמי חוק ומשפט בבקשה לבדוק אפשרות של הוצאת התנועה האיסלאמית הפלג הצפוני אל מחוץ לחוק.

המאמר התפרסם לראשונה במגזין "מראה" 301.

* * *

אהוד בן עזר

ביקור חוזר ב"שצ'ופק" הטעים תמיד

3 ארוחות צהריים ב-371 שקלים לפני הטיפ

אין כיף כמו לבקר שוב ושוב במסעדה שאתה מכיר ויודע שיש בה מנות שאהובות עליך ושהרמה שלה לעולם לא יורדת. ככה זה ב"שצ'ופק". באנו לצהריים בשלושה. וכרגיל, מיד לאחר שהתיישבנו, התמלא השולחן בשפע מנות ראשונות: נתחי שמאלץ הרינג טעימים להפליא בשמן עם הרבה פרוסות בצל וקצת סוכר, טחינה, איקרה, סלט חסה מתובל, סלט ירקות, טבולה, חצילים מבושלים ברוטב עגבניות, ועוד צלוחיות מצויינות אחדות שכבר שכחנו תכולתן מרוב השפע, ואפשר להזמין עוד ועוד מכל מנה ראשונה, כאשר תאבה נפשך. ולכך נלוויית כיכר חמה טרייה של לחם כפרי פריך ומרשרש בפה. אפשר להזמין עוד, חופשי. וכד מים קרים. וכל זה כלול בתשלום עבור המנות העיקריות, ורק אם אינך מזמין מנה עיקרית, אתה משלם סכום לא גדול עבור הראשונות.

כוס גדולה בירה קרלסברג מהחבית, 27 שקלים. כוס גדולה בירה טובורג מהחבית, 27 שקלים. אין בירה תוצרת הארץ. בקבוק נביעות מוגז קטן, 10 שקלים. פעם היו נותנים חופשי קנקני סודה קרה. כבר לא. חבל.

עכשיו למנות העקריות.

* נתח גדול של דג סלמון אדמוני אפוי בתנור ברוטב יין ועשבי תיבול, עם צלוחיות רטבים בצד על בסיס מיונז ושום, 89 שקלים.

* צלחת גדולה מאוד של פרי ים, סקלופ ושרימפס ברוטב פרובנסל, 99 שקלים.

 * דג פורל מעושן עם חצי לימון, 91 שקלים. זו המנה הקבועה שאני לוקח. ממש מעדן.

למנות האלה הוגשה גם קערה של תפוחי אדמה בקליפתם, אפויים בתנור. כאן נקודת חולשה של המסעדה. הם מוגשים תמיד מחוממים ולא ממש נאפו לפני הגשת הארוחה, ולכן טעמם קצת נפוג.

וכמובן אתה ממשיך לטעום, עם העיקרית, מסלט החסה הנהדר, ואם רצונך גם סלטים אחרים מהמנות הראשונות. הכול כלול.

התפריט, שמחירו על פי המנה העיקרית, כולל גם שתייה חמה – 1 תה עם נענע ושניים קפה שחור בוץ, שהיה עשוי מצויין.

לקינוח הזמנו מנה ענקית של קרם באוואריה מעשה הבית עם שלוש כפיות ארוכות. היה יוצא מן הכלל. 28 שקלים.

זהו. ס"ה 371 שקלים שעליהם הוספנו עוד כ-39 שקלים טיפ יחד 410 שקלים שהם ממוצע של 136 שקלים לסועד, ואי אפשר, ממש אי אפשר לצאת רעב. ואם לא מתפנקים עם בירה וקרם בוואריה, הארוחה יוצאת ממש זולה.

"שצ'ופק", נולד ב-1900. בן יהודה 256, ת"א. 03-5441973. אין צורך להזמין מקום.

* * *

יהודה גור-אריה

הערות שוליים [48]

"מה השגנו?"

התנצלות המחבר

הדברים שאני עומד להביא כאן, יש להניח שחלק מהם, או דומים להם, כבר נאמרו על-ידי מאות המשתתפים הנכבדים בפאנלים, בניתוחים מלומדים,  בפרשנויות ובהסברים האין-סופיים בכלי התקשורת במשך חודש הלחימה בעזה, וזו הסיבה שלא צָפיתי בהם ולא הקשבתי להם בדרך-כלל.

לכן יש לקבל את הדברים הנאמרים על-ידי כִּפְרי רוחי ומחשבתי המקוריים שלי, ולא בהשפעת דברים שנאמרו על-ידי אחרים.

"מה השגנו?"

עכשיו, כאשר הקרבות שככו והארץ תשקוט [כך כולנו מקווים], בעזה ייצאו מן המחילות שלהם מנהיגי החמאס ומפקדי השטח שלהם, ויראו במו עיניהם את החורבן שהם המיטו על עזה: בנוסף ליותר מ-1800 הרוגים, וכ-8000 פצועים, 400,000 פליטים שנמלטו מבתיהם, וכן המנהרות היקרות שנתגלו ונהרסו, ואז אולי אחד מהם ישאל את עצמו [ואת חבריו]: ובכן, מה השגנו במערכה זו, שפתחנו בה ביוזמתנו?

אמנם הכנסנו את תושבי ישראל למקלטים וירינו עליהם אלפי טילים – שהצליחו להרוג שני אזרחים יהודים וכן אזרח תאילאנדי, עובד זר, – הרגנו יותר מ-60 חיילים ציוניים ופצענו מאה מהם; אך בכל-זאת, מה השגנו בעצם? רק הרס וחורבן, אלפי הרוגים ופצועים, [שאמנם לא נחשבים על-ידינו]. מהו ההשג הממשי, שאנו יכולים לנופף בו לאחר המערכה הזו? כלום!

...ולמרות זאת, עלינו להמשיך ולהילחם באוייב הציוני עוד ועוד, עד שנשמיד אותם כליל, תוך שהם ישמידו אותנו. אולי אפילו נסיר את המצור על רצועת עזה. ואם נניח שאכן כך יקרה, סביר להניח שכבר לא יישאר מי שייצא במעברים מן המצור הזה...

הספקים

מובא מפי קצין סורי בכיר, שהתבטא שלא לציטוט:

איזה הססנים החיילים הציונים/היהודים הללו בלחיצה על ההדק. במשך חודש ימים הם הרגו לא יותר מ-1860 אנשים בעזה. אנחנו, בסוריה  עושים זאת בשבוע, או אפילו פחות.

הפינוי / גֵירוש

עד היום מתהלכים בתוכנו רבים המצֵרים צער רב על פינוי המתנחלים מרצועת עזה בשנת 2005, בהוראתו של ראש הממשלה דאז, אריק שרון.

הם רואים בכך גירוש ממקומם ונחלתם.

אך דומה שהארועים האחרונים בעזה ובישובי עוטף עזה רק מוכיחים את נכונותו של הצעד ההוא. מה טעם היה בישיבה בלב אוכלוסיה עויינת, חדורת שנאה, ש"שכניהם" של המתנחלים יורים גם על אוטובוסים המסיעים ילדים לבית-הספר, מפגיזים בפצמ"רים ומניחים מטעני חבלה. ואולי כבר אז החלו לחפור את מנהרות התקיפה מתחת לכל בית בישובים אלה.

גם כיום, מצבם של ישובי עוטף עזה קשה מאוד מבחינה בטחונית, אך זה שונה לאין ערוך מקיום יישובים בתוך הרצועה עצמה. במבצע "צוק איתן" הוכח שקל יותר לצה"ל להגן על ישובים אלה מבחוץ, מאשר מבפנים, בתוך קן הצרעות ששמו רצועת עזה.

לעניות דעתי, אריק שרון צדק.

כמו הערבים?

דומה שההתייחסות של התקשורת לארועים הכואבים של רצח שלושת הנערים בידי מחבלים ערבים, ובתגובה, כנקמה, רצח אכזרי של נער ערבי בידי שני נערים יהודים, בהנהגתו של מבוגר יהודי, כנראה מעורער בנפשו, עניין זה ירד מן הפרק, הן בגלל "התיישנות" של כמה שבועות ובעיקר בשל מבצע "צוק איתן", שבמהלכו לא חדלה התקשורת מברבֶּרת בלי סוף. זהו "אייטם" שעבר זמנו, פג תוקפו כבר לא מעורר עניין...

אולם, רצח של ילד ערבי קטן הוא פשע נתעב ובלתי נסלח, אף כי הוא נעשה, כאמור, כנקמה על רצח שלושת הנערים, מתוך רגשות לאומניים פסולים, או מתוך תחושה של ציווי דתי, חלילה.

עם ישראל כולו גינה מעשה נפשע זה בכל פה.

וברור שהערבים/הפלשתינים/המוסלמים זעמו על רצח זה, ובצדק.

אך מתחת לתגובה זו שלהם, דומה שמסתתר "סאב-טקסט" סמוי האומר: היהודים נהגו כאן – כמו הרוצחים הערבים...

בהבדל אחד: בישראל לא צהלו משמחה ולא חילקו סוכריות ברחוב.

* * *

אלתרמן, הביוגרפיה

מופע ספרות מוסיקלי מיצירותיו הלא מוכרות של נתן אלתרמן

לצד יצירותיו הידועות

לפי הספר הביוגרפי החדש "אלתרמן"

 מאת פרופ' דן לאור

בעריכת מאיר עוזיאל ובהנחייתו

בהשתתפות: הזמר נתן סלור (נכדו של אלתרמן ובנה של תרצה אתר), דן כנר, אילה זילברמן, יואב יפת, איציק גבאי, שלישיית האחים צנחני ופרופ' דן לאור

צוותא, יום רביעי, י"ז באב תשע"ד, 13 לאוגוסט 2014, בשעה 20:30

להזמנת כרטיסים בקופת צוותא: 03-6950157, 03-6950156

למקבלי הודעה זו: 60 שקל בלבד, נא לציין קוד 708

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

מנחם רהט

מאוייב לאוהב

הציבור שהפגין נגד 'צבא המינות והכפירה', פעל בדביקות, בדרכו שלו, לניצחון חיילינו. צד שני למטבע: 'חקירה ישיבתית' עקומה ומעוותת, בשאלה אם יש לייחל למותם של החיילים בקרב

איך שגלגל מתהפך: לפני חמישה חודשים בלבד, בתחילת מארס, שיגרו כחצי מיליון חרדים גט פיטורין לעבר מדינת ישראל. ההפגנה ההמונית כנגד 'גזירת הגיוס' הקיפה את כל החוגים: חסידים וליטאים, אשכנזים ומזרחיים, סטמארים ומודרנים, ובני שאר הכתות. הכרזות שהניפו כינו את צה"ל "צבא המינות והכפירה", ועיתונם "יתד נאמן" הסביר זמן מה לאחר מכן, בטור שכותרתו "אין אנו שותפים", את פשר הגט: מפני ש"תכליתם... היא לעקור יסודי הדת."

והנה, תוך פחות מחצי שנה, אלפית שנייה במונחים של הליכים היסטוריים, הפך הציבור החרדי לגדול המזדהים עם המדינה וצבאה. לא, הם עדיין אינם מוכנים להתגייס בגופם לצה"ל, אבל בנפשם הם מאוד עם צה"ל. רוב מניינם ובניינם התגייס לאמירת תפילות, פרקי תהילים וללימוד תורה נון סטופ, להצלחת חיילי צה"ל בשדה המערכה, ולרפואת הפצועים. האחים שפרשו מן הציבור, חברו אליו מחדש.

מי שעוקב מקרוב אחר ההתפתחויות בעולם החרדי, אינו יכול שלא להתפעם מגודל המהפך. הרב חיים קנייבסקי, שנחשב לגדול מנהיגי העולם הליטאי ומכונה שר התורה, אמר כי "החיילים של הצבא מגינים, ממש בגופם, על בני הישיבות שלומדים תורה. זכות התורה תגן עליהם שיהיה ניצחון מוחלט," ופרץ בבכי נרגש. האירוע עורר במחנה החרדי התרגשות בלתי רגילה וחולל פרץ של רגשי הזדהות עם הלוחמים.

תהילים בבימת הכנסת

האדמו"ר מבעלז הרב ישכר דב רוקח העז לעדכן (!) את תפילת 'אחינו': "אחינו כל בית ישראל הנתונים בצרה ובשבייה ובמלחמה"; ונציגו בכנסת, ישראל אייכלר, זה שאיים ברוב פאתוס שהחרדים יירדו מהארץ, וטען כי החרדים חיים כאן בגלות בין יהודים, הפך סוּפר-פטריוט: מעל בימת הכנסת הוא השמיע פרק תהילים, לזכות החיילים הנלחמים בעזה, וביקש מן הח"כים לחזור אחריו פסוק בפסוק.

בחורי ישיבות, לא רק חב"ד, ירדו אל שטחי ההיערכות בדרום, עם מטענים אדירים של מזון ומשקה. תשמישי הקדושה שהביאו, כמו ציציות ומזוזות, ממש נחטפו. מועצת גדולי התורה חרגה מן המסורת 'המקודשת' של יציאת בני הישיבות לחופשת בין הזמנים, והורתה להמשיך בלימוד בישיבות לזכות חיילי צה"ל והעם היושב בציון. אפילו האדמו"ר מסטמאר (ארה"ב) חרג מן השיגרה האנטי ישראלית והורה לשמשיו לפרסם כי "לאור המצב הקשה השורר כעת בארצנו הקדושה, נצטווינו מפי כ"ק רבינו שליט"א לעורר את אנשי שלומנו וחברי קהילתנו די בכל אתר ואתר לבוא אל המלך ולהתחנן לו ולעורר רחמי שמיים מרובים על אחינו בית ישראל תושבי ארץ הקודש, באמירת חמישה פרקי תהילים בכל יום אחר תפילת שחרית."

וכך גם התקשורת החרדית, הממוסדת והפרטית. "יתד נאמן" קרא בכל אחד מגיליונותיו מאז תחילת הלחימה להמשיך באמירת פרקי תהילים ותפילות ולהגביר את הלימוד, והזכיר לקוראיו כי 'תורה מגנא ומצלא'. עורך השבועון החרדי "משפחה", יוסי אליטוב, אמר: "עלינו, החרדים, להרכין ראש ולהביע במילים ובמעשים את הערכתנו וחובתנו לגיבורי החייל – שאגב, נמנים עימם חובשי כיפות לא מעטים – ולחקוק על לוח לבנו לנֶצח את מסירות נפשם."

אלא שלמטבע הזו יש גם צד אפל של קנאים חשוכים, מחללי השם, שעושים הכול כדי לייצר מצג שווא, ולטעת ברבים רושם כוזב, כאילו הציבור החרדי הינו גייס חמישי, שוחר מפלתו של העם היושב בציון.

בשבוע שעבר סיפרנו על מאן-דהוא, שזילזל בחיילים מחרפי נפשם, וזעק בזעם: "לא צריך צבא!" – ועל חולי הנפש מן הקסבה של בית שמש ש"חירפו נפשם" לתקיפת והשפלת חיילים שהגיעו להתאווררות קצרה מן המלחמה בחמאס ונקלעו למלחמה שמנהלים נגדם בני מינו של החמאס.

אבל הם לא לבד. בעוד שמרבית הישיבות הלכו בדרכו של ראש הישיבה הרב אי"ל שטיינמן, וביטלו את חופשת בין הזמנים (והוראתו זו חלה, כך הבהירו בני ביתו, גם עכשיו, במצב של הפסקת אש), וכמוהו החליטו גם ראשי ישיבות חסידיות, למשל בעלז וגוּר, נמצאו ישיבות אחרות, שהוציאו גם הקיץ את לומדי התורה לחופשת בין הזמנים. 'תורה מגנא ומצלא'? – לא בבית ספרם. 

וכרגיל, חייעס הקוידש (חיות הקודש), מִכת נטורי קרתא, שונאי עמם, המספקים רוח גבית לקנאי החמאס, בני דמותם, הביעו הזדהות עם הבזויים שבעוכרי ישראל, בהפגנות בארץ ובעולם, כדרכם של סמרטוטי השמאל ההזוי.

פנים בתורה שלא כהלכה

המפתיע הוא שיש מתחזים לבני תורה, אשר מתחרים בטירוף הקנאי. דווקא כשהעם כולו הפגין סולידריות יהודית כנה מול דם חיילי ישראל שנשפך במערכה, ובשעה שרקטות מוות נורו לכל הארץ, וכשחיילים סיכנו נפשם מול מנהרות התופת, לא התבוששו לבלרי עיתון "הפלס", לרסק את האחדות. הם תהו בציניות, אם ההתעוררות החרדית למען חיילינו, באה "מתוך רצון להתחבר מבחינה נפשית אל המנגנון הרעיוני והשלטוני שחולל שמד רוחני בעם ישראל..."

וכשבית החולים "מעייני הישועה" בבני ברק פירסם ש"לצורך סיוע במצבי חירום והצלת חיים, יגוייסו אברכים ובחורים מישיבת בית שמעיה, הסמוכה," הגיבו אבירי ה"השקופע הטהורה|" מן הפלס: "הדברים התמוהים והמקוממים... מהווים פירצה מדאיגה: מוסד ציבורי בסביבה חרדית ותורתית, מכריז על כוונתו לעקור בני תורה מקביעות תלמודם לצורך 'סיוע במצב חירום'... הודעה זו המחישה פן נוסף של המציאות המדאיגה שנוצרה בתקופה זו, כשבשם 'מצב חירום' מנסים לפגוע בערכי יסוד שעליהם שמרה היהדות הנאמנה כעל בבת עינה בכל השנים."

לא לשווא מתעבים רבים בציבור החרדי את הפמפלט הזה, ולא לחינם אסרו גדולי הרבנים לקרוא בו.

רב בשירות החמאס

אבל עלה על כולם יהודי תלוש להחריד מן המציאות, הרב ישראל קלמנוביץ שמו, ליטאי מקורב לעדה החרדית ולאתרא קדישא (שאחד מפעיליה, אברהם וואלעס ז"ל, נרצח השבוע בידי טרוריסט ערבי בירושלים), שניהל בפני תלמידיו בימי שיא הלחימה שותתת הדם, "חקירה ישיבתית" עקומה בשאלה המצמררת, אם ראוי שלא להתפלל להצלחת לוחמי צה"ל ואם בכלל מוטב שימותו על קידוש ה' בידי מרצחי החמאס,  מפני – הסכיתו ושמעו למוחו המעוות הזה!  –  שאולי עדיף שימותו כולם קדושים וטהורים על קידוש השם, ואל יחזרו חיים לחיי השיגרה שבה יוסיפו לחטוא בשל אורח חייהם החילוני.

אכן, אוי לו מיום הדין, אוי לו מיום התוכחה. זוהי, עם כל הענווה, לא יהדות. זו דת חדשה, קנאית, כפרנית, עוכרת ישראל.

למרבה המזל שום רב ושום תלמיד חכם לא הלך בדרכו – אף לא אחד! – והיו רבים שהוקיעו אותו ואת "החקירה" המעוותת שלו, שלא על למדנות ופילפול היא מוכיחה, אלא על רפיסות שכלית, קטנות המוחין. שכן אם זה ההגיון של התלמיד חכם הליטאי הזה (מעניין שרק אצל רבנים ליטאיים עולים הירהורי כפירה שכאלה ולעולם לא אצל החסידים), הרי שיש להפוך את זכרון השואה, בה נעקדו 6 מיליון יהודים חסרי מגן, ליום הלל ושמחה על מותם קדושים וטהורים! – שהרי רבים מהם לא הקפידו, למרבה הצער, על תרי"ג.

איזו סברה עקומה! איזה חילול ה' – ובמקום שיש חילול ה' אין חולקים כבוד לרב, גם אם יש המתארים אותו כתלמיד חכם מופלג. אם יש דוגמה חיה למצב של נבל ברשות התורה – הנה היא לפנינו. איזו שיפלות של סוחר מוות, שמצדיק, רחמנא ליצלן, ייחולים למותם של יהודים – בידי הניקלים שבאוייבי ישראל, הפלשתינאצים מן החמאס! "כשהם יורדין, יורדין עד העפר״ (פסיקתא זוטרתא). וכבר אמרו: "אם אין דעת – הבדלה מניין" (עירובין י"ט, א').

סוף דבר: יש המתחזים לחרדים, אבל אין אלוקים בליבם: לא תורת אמת ולא יראת שמיים, לא אהבת ישראל ולא אחדות ישראל. על שכמותם כבר אמר החזון אי"ש: ה"עטופים בטליתות של תלמידי חכמים, ומקושטים באיצטלאות של רב, ומרצים למוסר ולחסידות כל היום, והם המה מִכת מבזי תלמידי החכמים, מִכת מגלי פנים בתורה." (מתוך 'חזון האיש', ירושלים, תשנ"ז, ע' 77).

רשעותם אומנותם. "זֶה דַרְכָּם, כֵּסֶל לָמוֹ" (תהילים מ"ט, י"ד).

         * * *

אהוד בן עזר

יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר

יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר. בַּחֲלוֹם בָּנְתָה בֵּיתָהּ.

גִּמְגּוּם הָיוּ כְּתָלֶיהָ. לְחַבְּקָם רָצְתָה

אֲבָל לֵילוֹת כְּמוֹ יָמִים הָיוּ עֵרִים פְּחָדֶיהָ. כָּל מִלָּה

עָצְרָה כְּהַר אֶת הִרְהוּרֶיהָ. כָּל גָּבִישׁ שִׂכְלִי נִתְקַע

בְּפֶרַח נָשִׁיּוּת שֶׁלָּהּ. כָּל דְּיוֹקָן עַצְמִי שֶׁלָּהּ

סָטַר לָהּ זָר לָהּ עַל פָּנֶיהָ. בְּחֵיקָהּ צָמְחָה כְּנָכְרִיָּה.

מִדַּעְתָּהּ צָנְחָה וְנִשְׁאֲרָה נוֹפֶלֶת וְיוֹדַעַת.

אֶת שְׁבָרֶיהָ צָדָה בְּמִלִּים וּסְחַרְחֲרָה שָׁקְדָה עַל נִסּוּחֶיהָ

אַךְ רֵיק הָיָה לִבָּהּ מִבְּעָלֶיהָ. נוֹפֶלֶת וְיוֹדַעַת

הִיא חִכְּתָה, לֵילוֹת חִכְּתָה, דּוֹרוֹת חִכְּתָה –

לִמְצֹא קוֹרֵא לְתַעֲרוֹבֶת הַגְּזָעִים שֶׁלִּכְסְנוּ פָּנֶיהָ

לְפִעְנוּחַ כְּתַב הַחַרְטֻמִּים הַדַּק בּוֹ נִצְטַיְּרוּ יָגוֹן שֶׁלָּהּ

עִם שְׂפַת צְחוֹקֶיהָ. כִּי בְּעֵינָיו יָפְתָה.

יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר. גַּם צִפּוֹר

מָצְאָה בַּיִת וְהִיא לֹא קֵן לֹא אֶפְרוֹחַ.

בַּחֲלוֹם בָּנְתָה בֵּיתָהּ. גִּמְגּוּם הָיוּ כְּתָלֶיהָ.

לְחַבְּקָם רָצְתָה אֲבָל הַסִּיד בָּרַח מֵעַצְמוֹתֶיהָ.

יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר.

נוֹפֶלֶת וְיוֹדַעַת אֶת חַסְדוֹ.

פברואר 1973

מתוך ספר השירים "יעזרה אלוהים לפנות בוקר", 2005. אזל

* * *

השרה ציפי לבני – בערב על אהבה ונישואין במחתרת

אהבה ונישואין במחתרת – זהו נושא הערב החגיגי שיתקיים במוזיאון ז'בוטינסקי בתל אביב, בערב ט"ו באב, חג האהבה, בהשתתפות שרת המשפטים, ח"כ ציפי לבני. כמובן, השרה תגיע רק באם המצב הביטחוני והמדיני יאפשר זאת.

הערב ייערך ביום ראשון, 10.8.14, בשעה 20.00.

מלבד השרה לבני, שתספר על הוריה שרה ואיתן לבני ז"ל, ילדיהם של עוד כמה זוגות לוחמים, שהכירו והתאהבו באצ"ל או בלח"י, יספרו על אהבת הוריהם, ואילו איש האצ"ל יוסקה נחמיאס יספר על רעייתו יפה ז"ל, אהובתו משנות המחתרת.

בין השאר יסופרו גם סיפוריהם של ציפורה ועמיחי פאגלין ז"ל, חנה תבל"א ויעקב הלל ז"ל, ועוד.

צמד הזמרים נאוה וזאביק אלון יבצעו עם הקהל שירי לוחמים ומחתרת.

יין וכיבוד יוגשו לבאים.

כרטיס כניסה – 40 שקל

* * *

איך בא לי פתאום לזיין

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

איך בא לי פתאום לזיין

את כל הנשים שלא הספקתי

בימי חיי הארוכים

כי לא נענו לי

כשהתחננתי אליהן

ושלי היה זקוף כתורן

איזה בזבוז

הלא יכולתי להקים גדוד

זרעונים אינטלקטואלים

גם להפרות ביציות יפהפיות

שבבוא היום הייתי חושק

בהן לעצמי

איך כל חיי היו מרוכזים

בתאוות השְׁפִּיך

בקצה הזין

כאילו חוזה יש בעולם

שיהיה כּוּס לכל פליטה

ואף פעם לא לבד

באוויר החופשי

ברוך בורא אשכים

שעשאני זכר

שנתת תוכן לחיי

גם כשאני כיום

בתקופת הגעגועים

* * *

הגיגים של אורי שכטר

סמח״ט מיל' בחטיבת הנח״ל

עם ישראל – צוק איתן

לאחר כחודש לחימה ברצועת עזה

וקולות של תהייה בדבר תוצאותיה

 חשוב לי להגיד לכל עם יש ראל שניצחנו ובגדול. גם מבחינה צבאית וגם מבחינה אזרחית.  מבחינה צבאית אנחנו יכולים לצאת בעצרות ניצחון. החמאס נמצא על הקרשים, ולכל היותר הוא יכול להוציא לשנייה את הראש מהבור שבו הוא מתחבא ולסמן וי בידיו. (עד שהוא יקבל את הטיל התורן). החמאס לא יכול להכניס תגבורות טילים דרך מצרים (מה שהוא עשה באופן חופשי בעידן שלטון האחים המוסלמים). במשך שנים רבות הקים החמאס עשרות מנהרות התקפיות לעומק ישובינו והצלחנו להשמיד את כולן. בכל מה שהחמאס ניסה לעשות במלחמה נגדנו, הוא נכשל, גם דרך הים וגם דרך האוויר.

אז למה אנחנו נותנים לו את ההרגשה שהוא ניצח?!? כל מגע עם האוייב נגמר בניצחון חד משמעי של כוחותינו. כל עיירה שרצינו לכבוש כבשנו תוך שעות ספורות בסיוע חיל האוויר וארטילריה. במלחמת יום כיפור הצלחנו לקום מהקרשים וניצחנו, במחיר של חיי 2,656 חיילים. ניצחנו – אבל לצערנו, בתודעה הלאומית, יצרו לנו תחושה של כישלון.

במלחמה הנוכחית לוחמים ומפקדים בראשם (בניגוד לאויבינו שאצלם הפיקוד הוא מאחור) יצאו ללחימה מלאים במוטיבציה שלא ניתן להכילה. לוחמים שנפצעים ולא מוכנים לצאת ממעגל הלחימה על מנת שחבריהם לא יישארו בלעדיהם. חיילינו נלחמו בגבורה ואף איבדנו עשרות מטובי בנינו, אך החזרנו את הצבא לתפקידו האמיתי: הגנה על האזרחים.

חלק מהחיילים ומהמפקדים יוצאים בתחושה שלא סיימנו את המשימה, והם רוצים להיכנס במחבלים עוד ועוד. ככה צריכים תמיד להרגיש חיילים ומפקדים, מצויין שזו תחושתם. אם הם היו יוצאים בתחושת סיום וסיפוק זו היתה תקלה גדולה. אני גם לא מקבל את המילים שצה"ל נסוג. חשוב לציין שישנה תמונה רחבה וגדולה יותר שנמצאת ברמות הבכירות, ולא כל אחד שכותב פוסט מתלהם מבין אותה. צה"ל ממשיך לירות באופן חופשי לאן שצריך וממוקם במקומות שנכון למקם אותו. החמאס והג'יאד האיסלמי רצים למצרים להתחנן להסכם הפסקת אש ואנחנו לא שלחנו אפילו נציג. לא רק שהם לא השיגו כלום בלחימה הנוכחית, אלא רק הפסידו הרבה מאוד. כל העם בעזה יחזור ל'אין בתים' שלו, ללא שום סיבה ותמורה.

אבל לא פחות חשוב מהיבט הצבאי, צריך להדגיש גם מה עבר עם ישראל בתקופה הזו. העורף עמד על גווניו כצוק איתן והעניק ללוחמים ולמפקדים את הגיבוי לו הם היו כ"כ זקוקים – כך נראה ניצחון של עם! מטרתו של ארגון טרור היא לא לכבוש שטח, אלא לפורר ולמוסס את החברה אותה הוא תוקף. לפני כחודש וחצי, ערב חטיפתם של הנערים המקסימים והמתוקים, עם ישראל היה מפורד ומפולג כמו שלא היה מזה זמן רב. הלהבות המילוליות עלו לגבהים חסרי תקדים: בפי החרדים, היו הדתיים הלאומיים עמלקים, והם היו סתם מתנחלים קיצוניים בפי שאר העם.

החרדים היו מושחתים וטפילים, והחילונים היו כופרים, שונאי יהדות ומתבוללים.

הסתכלו מה קרה לנו בחודש וחצי האחרונים: עם ישראל וצה"ל הפכו להיות מקשה אחת, מלאה עוצמה, עם חיבור עמוק למסורת. אפילו התקשורת, שלעיתים משכה אותנו לכיוונים אחרים, התיישרה ברובה, וזרמה עם הנחשול הענק של הלחימה ושל עם ישראל כולו. ראיתי את עם ישראל כצוק איתן גם בעורף: עשרות משאיות שמגיעות מכל הארץ להביא ציוד וצ'ופרים ללוחמים. אב שכול שמגיע עם משאית ואומר שבנו נהרג, ולכן הוא עסוק בנתינה לבנים האחרים שלו – לוחמי צה"ל.

הילדים שלי צחקו שאני לא מכיר את הזמר מוקי, אבל הוא וזמרים נוספים באו להופיע בפני החיילים, אפילו מול עשרה בלבד. אנשים שהתארגנו לעזור לכל הנשים שבעליהם התגייסו בצו 8, בקניות, בשמרטפות ועוד. בעלים של חברת ההייטק שקנה טאבלטים לכל הלוחמים שנפצעו. בעלי אולמות ומסעדות שעושים 'על האש' לאלפי חיילים שיצאו להתרעננות, עם השתדלות עצומה של חילונים גמורים על כשרות המזון והכלים.

ויש עוד: אם של לוחם חרדי שנפצע מכדור בבטן מבקשת ממני שאדאג להחזיר אותו ללחימה עם חבריו. משאית שמגיעה מישיבת מיר עם אוכל וציוד ללוחמים, והרב שטיינמן, גדול הדור בציבור החרדי, בוכה בבר המצווה של נכדו ומסביר: "יש בחזית חיילים שנפצעים ונהרגים ואני יכול לשמוח?!" –

 רק לשם ההמחשה, מסופר עליו כי כשאשתו נפטרה, הוא רק אמר לפרמדיק איפה היא שוכבת, וחזר ללמוד תורה.

ריקוד משותף של מאות חיילים מכל שבטי ישראל בליל שבת. קידוש ל-1,500 לוחמים שעונים אמן שהרעיד את השמיים. מ"פ שנפצע ובפינוי שלו הוא צועק שנספור את הלוחמים שלו, הילדים שלו, שלא שכחנו אף אחד מהם בטעות.

אני יכול להוסיף פה עוד מאות דוגמאות של העוצמה שזרמה מהחיילים, מהמפקדים ומהעם הנפלא שלנו שפגשתי בחודש האחרון. בואו נצא כולנו מההרגשה הלא נכונה בעליל שהפסדנו והחמאס ניצח. בואו כולנו נעשה את השינוי ביחד, בשיחות עם משפחותינו ובשיחות בעבודה. נכניס לתודעתנו שככה נראה ניצחון!

* * *

אלי מייזליש

בואו ונפסיק לשקר לעצמנו

עוד אני כותב את כותרת המאמר, ואני שומע בשחקים רעש בלתי פוסק של מטוסים. ביתי נמצא במרחק 10 או 20 ק"מ משני שדות תעופה מרכזיים של חיל האוויר: תל-נוף וחצור. אני יכול לזהות מתי מטוס ממריא או נוחת או מתמרן לקראת תקיפה. נדמה לי כי כל הרעשים היו הכנות לקראת תקיפה. הרי רצועת עזה היא מרחק 2 דקות טיסה. אז בואו ולא נרמה את עצמנו. כל העניין הוא הרעש הוא של זוג מטוסים. וכי אין יותר?

כשהרצל נפגש בראשונה עם הסולטן, כדי 'לשכנע' אותו שיסכים להקצות פיסת קרקע בפלסטינא עבור העם היהודי, ניסה הרצל את כל כוח השכנוע שלו ש"כדאי" לסולטן לעסקה זו מפני שהאימפריה העות'מנית הייתה בפשיטת רגל ולא היה לה גרוש, והרצל שיחק אותו כי בכיסו 5 מיליון פרנקים זהב שיכולים להציל את האימפריה. אבל – שום דבר לא עזר, האימפריה שקעה בכאוס עם העולם המערבי ['האיש החולה' על הבוספורוס] והסולטן ענה להרצל שלא יקבל פיסת קרקע של מילימטר בפלסטינא. לאחר מכן היו דיונים מופרעים לגבי עקיפת החלטת הסולטן, והיו אז יהודים אנטי-ציונים שאיומו ש'ילשינו' לסולטן שהציונים בעצם מתכננים הקמת מדינה מתחת לאפו של הסולטן – וכל השאר הרי כתוב בספרים: האימפריה העות'מנית הובסה במלחמת העולם ה-1, והבריטים שכבשו את המזה"ת בכפוף להצהרת בלפור אכן הקימו כאן תשתית לאומית יהודית בכך שהכירו ב'סוכנות היהודית' כמייצגת את התנועה הציונית.

כל אותה העת 'חפרה' התנועה הציונית תחת שלטון המנדט להקמת הבית הלאומי; תחילה על שתי גדות-הירדן, ולאחר ה'ספר הלבן' ה-1 של צ'רציל ב-1922 כשעבר-הירדן ניתנה לאמיר עבדאללה, קיימו מנהיגי התנועה הציונית ללא לאות דיוניים סודיים לגבי השתלטות צבאית על מה שנותר מפלשתינא בעבר הירדן המערבי כולו. מי שהמחיש זאת, היו ארגוני המחתרת שהחלו לפעול משלהי שנת 1944 לסלק את הבריטים מכאן ולכונן בארץ כולה מדינה עברית, וכך היו גם הכרזות שנשאנו בהפגנות נגד הבריטים: "מדינה עברית", והכוונה אז ב-39' היתה לארץ-ישראל כולה.

גם כש'ועדת פיל' באה ארצה ב-36 'לחקור' את הסכסוך עם הערבים, וכשהמליצה על חלוקה משפילה, היה זה ב"ג שלחש בדיוניים סודיים של ההנהגה הצינוית, כי 'בבא היום' קרי: לכשיהיה לנו כוח צבאי רציני, נשתלט את כל הארץ. אז בואו ולא נרמה את עצמנו. 

ואז באה החלטת החלוקה, שגם היא היתה די משפילה, אבל השמחה והריקודים היו מהפה ולחוץ, כי עם תחילת המאבק הצבאי עם הכנופיות איש לא ויתר על ירושלים שהיתה מחוץ לגבולות החלוקה, כך עם גוש עציון וכך עם כל יישוב יהודי שהיה על מפת החלוקה בשטח ערבי, ואכן נכבשו לנצח שטחים רבים שנועדו לערבים. כל הגליל המזרחי ללא מצמוץ עין וסילוק מאות אלפי ערבים מהכפרים והעיירות. כך סולקו הערבים משטחם על המפה, מכל השפלה ודרום הארץ, לוד ורמלה אשדוד או אשקלון או באר שבע, ובעיקר סילוקם אל עבר הגדה או הרצועה – אז בואו ולא נשקר לעמנו. אנחנו כובשים כל מה שאפשר.

האם יש כיום שמאלן אחד שמוכן להחזיר לרצועה את אשדוד ואשקלון, שלפי המפה היא שלהם? אז בואו ולא נשקר לעצמנו: בכל הזדמנות שנקרתה בדרכנו עם הערבים כאן, 'לקחנו במשיכה' ככל שיכולנו.

מי שמדבר כיום נגד ההתנחלויות, האם הוא דובר אמת? או שמשקר כי זאת השיטה של השמאל להיות 'נגד' כל דבר שהימין עושה או מדבר. הרי ידוע לכל אידיוט כי ברגע שמוקמת מדינה ערבית בקלקליה, אוי לכל תושבי כפר-סבא למשל, אז אוי לו לנתב"ג שמיד חוטף מבול של פצמ"רים משיפולי הרי יהודה, כולל התנחלויות שיפונו כמו בית אריה. ומי שהיה אי פעם בבית אריה מוזמן למצגת על גבעה המשקיפה על שפלת החוף, כשנתב"ג פרוש כמו על כף היד.

אגב, ההרוג הראשון עכשיו היה 'מתנחל' מבית אריה שבא עם מכונית מלאה 'דברים טובים' לחיילים בגבול הרצועה. אז בואו לא נרמה את עצמנו לפנות או לסגת מבית אריה.

דינה של כל הגדה המערבית, ויהיו בה ערי ענק כמו חברון או שכם – להיות תחת שלטון ישראלי עקיף או ישיר לנצח נצחים. 'לא טוב' כפי שאומרים בשוק, 'לא כסף'. ושינשקו.

אז בואו ולא נרמה את עצמנו וניתן פתחון פה למי שמעליל על ההתנחלויות ששם 'הולך כל הכסף' שכאילו לא הלך ל'חינוך טוב יותר' [אגב בשבוע שעבר זכו סטודנט ישראלי והמשלחת הישראלית למקום ראשון בתחרות בינלאומית במתימטיקה], או לשיפור מצב העוני [3 מיליון עניים....] ושוב: אל תרמו. אין לא 3 ולא חצי מיליון עניים כאן. פשוט אל תרמו.

וזה מה שהולך לקרות כיום או מחר ברצועה. גנץ, אל תרמה. פשוט אל תרמה. נקודה. ככה גם אתה ביבי, ויעלון, וכולכם שרי הקבינט: אל תרמו. אל תהיו סתם שטינקרים עלובים. ותפסיקו לרמות כי הבעייה הייתה המנהרות. ככה תעבדו עלינו? זאת הבעייה או שלטון כנופיית הבנדיטים של חמאס. ממתי מדינה מאפשרת קיום כנופיית בנדיטים בגבולה, היורה עליה מאה טילים ביום. מי הוא המשוגע שמסכים לחטוף טילי-מוות, שללא כיפת ברזל כל טיל שהיה פוגע בבניין של 20 קומות [יש באשדוד ובאשקלון מאות כאלה], הרי הורג עשרות יהודים, ועל זה שולחים זוגF-16  שמפציץ בתים ריקים?

עד מתי ימשיכו מנהיגי ארץ זו לרמות אותנו כיום, וכולל האידיוטים שבסקרים נותנים ציון גבוה להנהגה?

המדינה כיום אינה תש"ח ששולחת בחשאי ל"ה לוחמים לעזרת גוש נצור ובדרכם כולם נהרגים. לא שולחים כיום יותר ל"ה או 360 לוחמים או 3600 לוחמים לעזרת גוש נצור. המדינה משופעת במיטב כלי הנשק וצה"ל הוא צבא חוקי שמותר לו להשמיד כל אוייב, והאויב כיום הוא החמאס, ורק אידיוט או טמבל יאמין כי עשרת אלפי חמאסניקים או אפילו 20 אלף אבל ללא מטוס אחד או טנק אחד או אפילו סתם תותח אחד – יאתגרו למצב אומלל צבא בן עשרות חטיבות שריון או צנחנים מאומנות כולל סיירות מובחרות ובעיקר כל הכוח המסייע של ארטילריה הכי מודרנית שכל פגז מצוייד ב-GPS. צבא זה נחשב כיום לאחד הצבאות החזקים בעולם, כאשר יש באותו עולם עשרות מדינות פי עשר או פי מאה גדולות יותר עם אוכלוסיות של עשרות מיליונים, ועדיין אין להם פסיק מהצבא שלנו, שיש לו ניסיון קרבי של עשרות שנות מלחמה עם הערבים בהן הם הובסו. אז בל נרמה את עצמנו.

צה"ל יכול עכשיו והיום לא רק לכבוש את הרצועה ביומיים, הוא יכול גם להרוס ללא תקנה את כל התשתיות של החמאס ולהרוג אחד אחד את אחרון אנשיו. ושאיש לא יבלבל את המוח: "אבל יהיו מאות הרוגים..." – לא. איש אינו יודע כמה הרוגים יהיו. איש אחד. ממתי יש נביאים כאן. האם מלחמות לבנון הן ספרי לימוד? וכי דרום לבנון על 580 הכפרים שלה, שהיא פי יותר מפי ארבע מהרצועה בשטח, ושם שטח הררי קשה לפעילות, דומה במשהו לרצועה? הרי כל הרצועה היא מישורית-חולית, וביתור הרצועה, למשל בציר כיסופים, הוא פחות משעת נסיעה [קרבית] של טנק מרכבה? וניתן קלות לבתר את הרצועה ל-5-6 חלקים תוך שעה.

ככה גם הרכב האוכלוסייה, וכבר דשנו רבות על כך. הרוג חמאס אחד הוא אחד פחות. אין להם רזרוות כמו לישראל. וכדור רובה אחד פחות, אין לו שם רזרווה, כי רק לנו יש מפעלי תע"ש. והמתים שלהם לא יחזרו ללחום מגן עדן ששם הם מבלים עם 72 בתולות. וככה, כשנהרוג עוד עשרה, יהיה להם פחות עשרה וככה מאות עד האחרון. ממילא, כשהם יראו כיצד הם מאבדים לוחמים מדי יום ולאחרונים אין פיקוד או צבא מילואים, זה עניין של ימים עד שהם ייכנעו.

אז בל נרמה את עצמנו שבלתי אפשרי להרוג אותם. ובל נמלא את ראשנו בהימורים; 'אבל יהיו מאות הרוגים...' – כאן אני רוצה לצטט את חיים רמון. כן. מי שהיה שר או חבר כנסת וגם הרביץ נשיקה צרפתית לחיילת. הוא, ברוב חוצפתו וברוב ניסיונו הצבאי העלוב, אמר ערב "חומת מגן" בתקשורת: "יהיו לנו בגדה אלפי הרוגים!" – ככה פשוט: אלפי הרוגים.

הרי חוץ מהטרגדיה בג'נין, שמופז סירב להכניס מסוקים לקרב, נהרגו שם 23 חיילים, הרי בכל שאר הקרבות נהרגו 6 חיילים בלבד! אז כמה 'חיים רמונים' יש לנו כיום, ומה הם משקרים? מי סיפר להם לפני הקרב כמה הרוגים יהיו? מתי והיכן ובאיזו ארץ שיש בה מלחמה מישהו שואל בכלל שאלות כאלה?

נשאל רק שאלה אחת; החמאס הוא אוייב או סתם מוכרי פיתות? האם מישהו בא ללחוש על אוזנו של גנרל אייזנהואר ערב ה-D-DAY: ג'נרל, יו נו, טומורו יו ויל הב טן טאוזנד קז'ולטיס. יו נו? טרי טאוזנד דד אנד סבן טאוזנט וונדד. דו יו נו? – או שהיה מחליק לו סטירה פלוס בעיטה בתחת.

אז בל נשקר לעצמנו. עכשיו חייבים לסלק את החמאס.

מה יהיה מחר? זאת הבעייה או שהיום יש בעייה. הרי טילים או רקטות עפים כרגע לשטח ישראל. אז בל נשקר לעמנו.

אבל לכל הפסמיסטים וחורשי הרעה ורואי השחורות: הנה התסריט שלי: אני מחרבן על החמאס אלף פעמים. ואני מחרבן עליהם – על כל תושבי הרצועה, גם אחרי שאחרון החמאסנקים ימות. אם ירצו, יחפשו מישהו מבפנים שינהל כמו ראש עירייה את הרצועה. ואם לא אז לא  – ושכל העולם יקפוץ לנו, וש"כל העולם" הזה יסע לעיראק או לסוריה – שם נטבחים כל יום עשרות ומאות ערבים בידי ערבים. לעומתם, חיי הערבים ברצועה הם גן-עדן, כי אנו מספקים להם אפילו במבה או תחתונים של 'דלתא'. 

וכשערביי הגדה מהפת"ח יצפו בסרט הזה, אלה שיריביהם המרים החמאסניקים השליכו אותם מקומה 8 – והם 'אכלו' אותה, גם הם לא יזילו דמעה.

אז בואו ונפסיק לשקר לעצמנו.

* * *

אהוד בן עזר

מסעותיי עם נשים

רומאן

הוצאת "ספרי מקור" 2014

פרק שלושה-עשר

עדיין בחיפה עם הרומנייה וְיוֹלֶטָה והחוקן. אני נזכר בְּאִילוֹנָה

חלק שני ואחרון של הפרק

ואיך הצלחתי לפענח את הרומנית ששמעתי בנבכי היער האדמוני עם קוס יְפֵה שפתיים?

אחרי עין גדי, באוניברסיטה בירושלים, היכרתי סטודנטית שעלתה מרומניה, אילונה, שהיתה בעלת חזה גדול ופנים תמימות ועגולות כאילו אינה יודעת מה מעוללת המרפסת שלה לגבר העומד מולה. עוד באוטובוס, בשובי מחיפה לעין-גדי, הצלחתי להעלות מהזיכרון את רשימת המילים של ויולטה, ובירושלים, אולי כדי להעלות את ערכי כמי שעתיד להיות סופר וגם לגרות את אילונה בדיבורים מיניים שעשויים להרטיב את בית סתריה, אז כשהייתי מבקר אותה בערבים בדירתה, היא גם ידעה לבשל טוב, הפצרתי בה לפענח ולתרגם עבורי את רשימות ויולטה ששמרתי אצלי מהביקור בחיפה.

לעיתים הסמיקה, פעם אחת ממש התרגשה, וכאשר הסבירה לי על הפטמות, נגעה קלות בשלה וזקרה אותן מולי בחיוך מתגרה שהרעיד את אשכיי, והיא אפילו התנועעה לרגע קט קלות על אחוריה, כמקפצת בכורסתה, עיניה פעורות וכך גם שפתיה העבות, שהתנשמו בכבדות – אבל שום כלום מעבר לזה. הייתי אידיוט. לא הבנתי שאולי היתה לה אורגזמה עצמית – ובלבד שלא תצטרך ברוב צניעותה להתערטל ולהתמסר לי. ואולי רק דימיינתי שכך קרה? הספרות העברית הרוויחה. אני הפסדתי, אולי גם הספרות. כל כך צנועה היתה אילונה הדדנית.

אחרי שנרגעה ביקשה אילונה ממני להסביר לה, כי היא למדה בחוג לספרות, את תורת הספירות של ספר הזהר על פי התרגום העברי של פרופ' ישעיה תשבי בכרך "משנת הזוהר", מוסד ביאליק. אני התפתיתי כי חשבתי שאני יכול לַפּוֹת אותה כאשר אתאר את ההזדווגות בין ספירת יסוד, שהיא כזכר, לבין ספירת מלכות, הנקבה מתחתיו, וכיצד זורם ביניהן מלמעלה השפע האלוהי שהוא זרע שמיימי – וברוב טיפשותי אף הערתי לה, אני תמיד חשבתי את עצמי לחכם גדול – ש"יש נשים שאינן צריכות חדירה של ספירת יסוד מבחוץ כי יש להן דגדגן גדול!"

לימים פירסם הסופר ישראל רינג, חבר קיבוץ עין המפרץ של השומר הצעיר, רומאן מאוד ארוטי, והוא קרא אותו על שם הגיבורה – "אילונה", אבל זו כמובן לא אילונה הסטודנטית שעליה אני מספר כאן. אילונה הוא שם ארוטי. הספר של רינג עורר שערורייה ואני הייתי אחד היחידים שסינגר על הספר וגם פירסמתי עליו רשימת ביקורת מפרגנת ב"על המשמר" והרציתי על הרומאן במועדון "צוותא" שבחיפה התחתית בנוכחותו של רינג ושמעתי הערות מטומטמות מהקהל, כי חיפה רגילה לסופרים רציניים וגם סירבה בשעתו לתת דירה לפנחס שדה, וכמובן שלא סיפרתי באותה הזדמנות ארוטית על החוויות שלי כחבר קיבוץ צעיר שדפק בתחת בחיפה עוזרת בית רומנייה, ויולטה, כפי שאספר מיד, וזאת למרות שעוד שנים רבות כל ביקור שלי בחיפה ומבט לעבר הכרמל ששם צפה הבית של מלנכלולי אל המפרץ – היה מעמיד לי את הקטן.

חוזר לחיפה. מילאתי את פקודת ויולטה, התרוממתי ותקעתי את עצמי בערוותה הפשוקה לרווחה וגם חבטתי בירכיה החובקות אותי מאחור כמזרז סוסת-מרוץ בדהרתה, והיא היתה שרועה על הכר מוקפת זר שערותיה האדומות, עיניה נעוצות בי כחיה פראית וצועקת לי בַּזיון:

"מָאמֶה! מָאמֶה! – וְרָאוּ סֶה מֶה בָּאץ! [אני צריכה מכות] – לוּבְשְטֶה מָאי טָארֶה! [תכה אותי, חזק יותר] – אָקוּמָה וְרָאוּ סֶה מֶה פוּץ! [עכשיו אתה מזיין אותי] –  "

והיא מגרגרת בהנאה, "אני רוצה אָ פוּטֶה! [להזדיין] – " ותוך כדי כך מכניסה אצבע לפוּנְדוּל הנקי שלי ובועלת את בתוליי המחוקנים מאחור אלא שהייתי מוכרח להפסיקה כי הציפורניים שלה שרטו אותי ומי יודע איזה חיידקים הן נושאות מהדגים והבשר שטיפלו בהם, והתהפכנו –

היא על בטנה ואני רוכב על אחוריה –

והיא המשיכה בקריאות מלחמה של זיון, רומניות, "וְרָאוּ סֶה מֶה בָּאץ!" – שאני אכה אותה, ו"ציטרוס!" – שכך היא קוראת לַפּוּלָה שלי שהיא מכניסה לפּיזְדָתָה וכאשר ההנאה שלה מתקרבת לשיא היא חוששת כנראה שאכניס אותה להריון, כי אין עליי פרזרוואטיב, ובקריאות ייחום פראיות: "אני פֶמֶיֶה רֶיָה!" [אישה רעה] היא משחילה את הפולה שלי לפונדול המנוקה שלה מהחוקן של משפחת ג-ץ שאותו מתקינים גם למלנכולי כשיש לה עצירות –

וזהו –

מילאתי את חלחולתה בתנובת נעוריי ובתום בתוליי, שמעולם לא בעלתי אישה בעכוזה ולא שמעתי צעקות אביונה כשאגות שלה, שכמו שאומרת מלנכולי, שעכשיו היא תדע טוב יותר תנ"ך וגם אני אדע את התנ"ך הרומני של עוזרות הבית הגסות שפותחות לך את-התחת כדי שתרגיש גועל ותרוץ למקלחת לשטוף היטב את עצמך לאחר שסיימת להזריע והשארת להן מעיים ממולאים זירעונים שיכלו להפרות ביציות ולהיות ילדיך... בתחת... אריה שאג, מי לא יִרא? אוי וֵי, כמה זה נורא...

אבל – זה היה זיון! – פְּנים חוץ. פנים חוץ. בזה הקצב נשאנו אלונקה בצבא. פנים חוץ. פנים חוץ. כאילו הצילינדר של הרומנייה מלא גריז. בחיים לא היה ולא יהיה לי עוד זיון אחד כזה. אבל לא כל כך רציתי לראותה כאשר יצאתי נקי מחדר-האמבטיה, מה עוד שהתחת שלה השמיע קולות מוזרים כשנחלצתי ממנו, כאילו חרף החוקן היסודי שהתקנתי לה עדיין היא משחררת אווירה-של-פסולת...

זוועה.

ולחשוב שככה הצליחה לפתות אותי לבגוד במלנכולי. ושאני התפתיתי רק בגלל הגאווה הגברית המטופשת – שיהיה רשום ברקורד הגברי שלי שבנסיעה לחיפה עשיתי את זה!

מה עשיתי? הלא בשביל שזה ייחשב לזיון אמיתי לא הייתי צריך לצאת אלא לגמור לה בקוס, כך הסביר לנו מזכיר המשק שבקיא בתנ"ך ומבין בנשים.

סיימתי לארוז את תרמיל החאקי הצבאי הלא-גדול שלי, שעליו עוד היה רשום באנגלית בכתב-יד מימי מלחמת העולם השנייה: "פרייבֵט פורד",  וניגשתי למיטבח כדי לומר לה שלום. היא די הגעילה אותי אחרי שהתפרקתי בתוכה כמו ניאגרה, אבל לא רציתי שתחשוב שאנחנו, בעלי הציטרוסים, הפלנטאטורים – כפי שפרץ פסקל הפרדסן המומחה היה מכנה את משפחותינו בלעג עצמי – איננו מנומסים לעומת הרומנים. הוא עצמו היה ממוצא רומני.

ויולטה לבשה חלוק רפוי וענדה סינר כפרי. על פניה הבעה של חתול שסיים ללקק את השמנת. היא חייכה במלאכותיות וולגארית ולא התביישה לדרוש מיד את האתנן – פרשה על שולחן האוכל את ניירות המשכנתא, והגישה לי עט לחתימה. "צָרִיכָה אני בחיים פְּיֵיד אַ-טֵר," אמרה דווקא בצרפתית.

"קה סה?"

"מקום אפשר תמיד לשים את הרגל. לא נשארת באוויר. לא בא שוטר לגרש אותך מבית."

"אני נורא מצטער אבל אסור לי," התנצלתי, "אני חבר קיבוץ ובלי אישור המזכיר שלנו אני לא יכול לחתום על שום דבר כספי שיכול לחייב גם את עין-גדי."

"מה? איזה מין גברים אתם, קקטוסים? אפילו לעזור חֲברה אסור?"

"אסור. ואני לא קקטוס ולא ציטרוס, שמי חיימקה שפינוזה מעין-גדי ולא מ"פרדסים שפינוזה משווקים!" איך היא מתנהגת! הלא אם היתה אומרת קודם שתגבה תשלום, הייתי מוותר, "אני סָבְּרֶה וחבר-קיבוץ!"

"אה, זְרוּמְּבַּבּוּל קוראים אותך? חבר-קיבוץ מזיין בתחת עולה חדשה עוזרת באה מרומניה לעיר יפה אבא חושי ומשפחה שלו עשירה שלו מפרדסים מצ'ווקים ציטרוסים – לא יכולים חתוֹם לה משכנתא קטנה פִּיזְדָמַנְטָא?"

"אני רק חיימקה, חיימקה שפינוזה מעין-גדי! לא חלק מהם..." הסמקתי. עוד הרגשתי ברקטום שלי את שריטות ציפורניה. והיא הלא הבטיחה שתכניס לי שם פיטמה. לך סמוך על רומנייה שאבא שלה היה חצי צועני.

"טוב, לָרֶוֶודֶרֶה..." [שזה להתראות, בפרידה] – אמרתי בשפה רפה, כמתנצל. והאמת, צר לי, כה צר לי שאין לסיפור ויולטה שלי משמעות מיטאפיסית, סימבולית או נטועה בהווייה יהודית ובהיסטוריה ישראלית. יש לי חברים טובים שאומרים שבלי משמעויות רוחניות הם לא מסוגלים לכתוב או לקרוא דבר ספרות.

לימים נסעתי לבקר בעיר סאנטיאגו דה קומפוסטלה כי חלמתי להתמזג באווירה הצליינית ששמעתי שהיא שוררת בה ומרוממת את כל הבא בשעריה. אתעלם מעבודת האלילים הקתולית של נגיעה בחפצים קדושים – שלמענה עמדו בכיכר הכנסייה בגשם בתור ארוך אנשים בעלי חזות פנים אירופאית. גם אני נרטבתי מאוד בגשם עד שנכנסתי לקתדרלה הענקית, שנערכו בה מיסות בזו אחר זו, לקהל הצליינים. לאורך הקירות היו תאי וידוי עשויים עץ כהה, ובהם ישבו כמרים שמוודים נשים בזו אחר זו. נשמעה מוסיקה של עוגב. גובה הקתדרלה הוא עצום. יש לי חבר שאומר בכוונה קַתַדְרֶלָה במקום קַתֶדְרָלָה, וזה חודר לזיכרוני כתולעת ומקלקל לי כל פעם שאני מבקר בקתדרלה.

בקומה למעלה נמצאת אכסדרה גדולה שמחזיקה שלושה צדדים הפונים למזבח, ובה היו ישנים עולי הרגל בבגדיהם המסריחים ובגופם הלא רחוץ. כדי להסיר את הריח התקינו בחלל הכנסייה העצומה מחתה עגולה ענקית הקשורה בכבל ארוך לתקרה, ובה קטורת מודלקת כדי לגרש את הריחות. והמחתה נמשכת בחבל לתנועת הלוך וחזור בכל חלל הכנסייה העצומה כמו מטוס קטן.

אבל מה שהרשים אותי ביותר בעיר היפהפייה היו גבינות מנצ'גו משובחות, וצעירות ערומות-למחצה שזרמו אליה מכל העולם, ואני נסחפתי אחריהן בסימטאות, מחנות לחנות, כדג נוצרי בחכה של שטן ואפילו כתבתי שיר:

הו סנטיאגו דה קומפוסטלה

הו סנטיאגו דה קומפוסטלה

שדה הכוכבים של הקדוש יעקב הזבדי

עברי ערוף ראש

שהוּשט אלייך מירושלים

בספינת האבן

הו סנטיאגו דה קומפוסטלה

עיר קדושה עיר יפה

משאת נפשם של עולי הרגל הקתוליים

מגבעת חומה מקל גבוה דלעת-מים סנדלים

שפם עבות זקָן

ומבט קצת מטומטם בעיניים

הו מי יתנני משוטט בסימטאותייך

הו מי יתנני שוב מיטלטל בחנויותייך

בקרב מאות הכּוּסיות המשגעות

שיכלו להיות נכדותיי

מתבונן בכפות רגליהן היפות בסנדלי אצבע

מהלכות יחף גם בגשם

בשדיהן הבולטים בלבושן המועט

באחוריהן החשופים

לוּ לפחות אצבע לתקוע

ופניהן היפות להפליא לנשק

הו סנטיאגו דה קומפוסטלה עיר קדושה

חצופה

עיר עולי הרגל הקתוליים

עיר ניסים

בקתדרלה שלך יבש מעילי מהגשם בין-רגע

בריח קטורת מיסה בושם

ערווה צעירה

וידוי קתולית לח נלחש בירכתייך

כורעת ואצבעותיה שלובות בכומר

זִכרֵך מעמיד לי

את הקדוש לי ביותר

בזכות מאות הכּוּסיות

שהתחככו בי מכל עבר

ונעצתי בהן רק עיניים

הו עיר חריצי הגבינה בצורת שד ופיטמה

במחאה על כתיתת חזה שיש ערום של פסל הבתולה

הו סידרה

שיכר התפוחים שלך

התוסס בדמי עדיין

אני חוזר לחיפה.

דבריי הרגיזו את ויולטה עוד יותר, ולאחר שנוכחה סופית שלא אחתום לה על הערבות לקבלת ההלוואה לקניית הדירה שלה ושל אימה – לקחה הזונה הרומנייה בידה את המטאטא ואיימה להכות אותי אם לא אסתלק מיד מן הבית, וכך גירשה אותי מקן החלומות של משפחת ג-ץ כשהיא שופכת אחרי שטף של קללות נוראות, שכאמור רק לאחר שנים הצלחתי לתרגם אותן בעזרת הידידה הרומנייה שלי אילונה, שהייתי מביא לה פרחים בהיותי סטודנט בירושלים ושלימים נעשתה שר בממשלה אבל המקסימום האירוטי שהגעתי אליו איתה היה שפעם אחת, לפני היציאה מדירתה, הצמדתי אותה בגבה לקיר ונדחקתי בתאווה לא מרוסנת בין הירכיים השמנמנות שלה וגמרתי בתנועות משגל במכנסיים שלי. ואם יש דבר שאני מתחרט עליו הוא שלא הצלחתי לזיין אותה, לשכב איתה לפחות פעם אחת כשהיא ערומה במיטתה או לפחות לראות את הציצים שלה ערומים ולמשש וללוש אותם ולנגוס בהם וגם לבעול אותה ביניהם. בכיף.

הגוף של אילונה, ובייחוד החזה הגדול, גירה אותי בצורה פראית. המחשבה איך היא ניראית ערומה ואם היא יכולה למצוץ את הפטמות שלה בזו אחר זו כשהיא מחזיקה את שדיה הגדולים בשתי כפות ידיה ואם יש סיכוי שפעם תרשה לי לזיין אותה – הפריעה לי בכל השיחות האינטלקטואליות המרתקות שהיו לי איתה, שבהן תמיד העמידה פנים כאילו הנשיות שלה לא קיימת ולא פועלת עליי, אלא אנחנו נמצאים בספירה דיאלוגית מהרמה הגבוהה ביותר, וכמובן גם אני לא הפסקתי לדבר אבל הרגשתי כל הזמן את הזין שלי כי אני כזה, מופרע. התחת של אילונה בלט בצורה מרשימה והזמין דפיקה בהמית מאחור דווקא בגלל הקוקטיות הזו, האינטלקטואלית שלה, שכמו הכחישה שיש בה חורים. אני הייתי עלול להשפיך במכנסיים רק מנוכחותה המגרה, מנעלי-הבית הפרוותיות שבהן התפנקה.

אותו ערב שביקרתי את אילונה היא נראתה בודדה מאוד וגם השמינה. כאילו הבלוטות שלה מתחילות להתפרע משום שעדיין אין לה ילדים וכניראה גם לא חיי מין סדירים.  הופיעו פצעי בגרות אדמדמים אחדים על לחיייה החלקות, השמנמנות. שוחחנו שעה אינטלקטואלית ארוכה, על פילוסופיה וקבלה, על עשר הספירות [זה היה עוד בטרם זנתה הקבלה והפכה לתורת רחוב מטומטמת שמטפחיה בורים ועמי-ארצות] – שעה ארוכה שבמהלכה, ובצחוקים, היא המשיכה גם לתרגם לי את המילים הרומניות של ויולטה. ועם כל מילה חדשה ציחקקה על ויולטה והביעה תמיהה על הגסות, ואיך יכולתי בכלל, עם בחורה כזו...

ובצחקקה בצדקנות קוקטית התפרקדה והתגלגלה בכורסתה כאילו הגוף השמנמן שלה הוא שותף לדבר עבירה שמדבר ישירות עם התותח המתוסכל שלי מתחת לרובד הרוחני שממנו ניתקנו מדי פעם כדי לתרגם את המילים הרומניות, הגסות, כבר אמרתי?

והיתה לי פתאום הארה קבלית מצד הב"א שעשיתי אצל פרופ' גרשם שלום באוניברסיטה העברית בירושלים, ותפסתי בכוח בשד הסטודנטיאלי שלה, שהיה גדול ככד וכבד מעט אבל חי מאוד וניסיתי לסחוט אותו, נרגש כאילו כבר התחתנו –

"אם נלך פעם יחד לים, אילונה," דיברתי מוכה טירוף אל השד שמבעד לבד, "נגיד, בחוף גורדון, בתל אביב, כל הבחורים שיראו איתך איתי יתפוצצו מקינאה, ואנחנו לא נתקלח אחרי השחייה, ואת תרשי לי ללקק את העור המלוח שלך, את העור המתוח הלבן, האירופאי, החלק, על השד הנהדר שלך..."

אך היא הסירה בעדינות תקיפה את האצבעות שלי, התיישרה ואמרה: "בוא נשכח מה שקרה אבל אני מוכרחה לספר לך איך היה ברומניה במלחמה. לא כמו שאתם הישראלים שנולדו בארץ חושבים, שמצב היהודים שם היה טוב... ככה תבין, חיימקה," פינקה אותי בקולה, עדיין של עולה חדשה, "גם מדוע אני סולדת מכך שיגעו לי בחזה לא רק מפני שזה בכלל לא מנומס, ואני לא מתכוונת אליך, מזה שכחנו...

"עכשיו תשמע, זה קרה שם, במלחמה, בבוקארשט, פתאום הבית שלנו הזדעזע מדפיקות רצופות וחזקות בדלת, בלב שלנו, אבא, אימא ואני, החסרנו פעימה. החלטנו לא לענות ושתקנו. הדפיקות התגברו. קולות הזעם של בעל-הבית שלנו, סיריון אנטונסקו, ליוו אותן: 'פתחו מיד את הדלת אחרת אני פורץ פנימה. פתחו מיד!'

"לאחר התייעצות משפחתית קצרה החלטנו שלא נותרה ברירה אלא לפתוח. אבא ניגש, פתח את הדלת, וסיריון פרץ פנימה כרוח סערה כשאגרופיו קפוצים.

"'אתם יודעים מה עובר עליי כשיודעים בחוץ שאני מאכסן אתכם בבית שלי? אתם יודעים באיזה סכנות אני מעמיד בגללכם את בני המשפחה שלי?'

"מעולם לא ראינו את סיריון כל כך כועס ועויין. הוא דחף את אבא בזעם והצמיד אותו לקיר כשידיו אוחזות בגרונו.

"'לא עשינו דבר כדי להזיק לך, סיריון,' אמר לו אבא, וסיריון, מבלי לתת לו שהות להמשיך, הנחית על פניו מכת אגרוף חזקה, ואפו של אבא החל לדמם. אימא פרצה בבכי היסטרי. התחננה שיניח לו. הבטיחה שנציית לכל דרישותיו. שנפצה אותו ככל שנדרש. בינתיים ניסיתי לחלץ את אבא מאגרופיו המונפים של סיריון, אך הוא תפס בי בזעם חייתי, והשליך אותי על הרצפה בנסותו למחוץ אותי במגפיו המסומרים.

"'אם משמרות הברזל יגלו יהודונים כמוכם בביתי,' המשיך לזעוק ולאיים מתוך שיגעון, 'אותנו יעמידו לקיר ראשונים בעוון בגידה. אני דורש מכם שתעזבו את ביתי, מיד... ברגע זה... בלי תירוצים ובלי חוכמות, אחרת אני אחסל אתכם במו ידיי... אני לא רוצה יהודונים מלוכלכים בביתי, ברור לכם?'

"'אנחנו נעזוב, נעזוב... בבקשה סיריון תן לנו רק כמה שעות להתארגן ולחפש מקום מגורים אחר... רק כמה שעות...' התחנן אבא בקול רפה, ולי היה קשה לשאת את מראהו האיתן והסמכותי, שותת דם, מוכה ומושפל.

"ואז פרצתי בבכי בלתי נשלט והרגשתי את האצבעות של סיריון צובטות בחוזקה בפטמות של החזה הילדותי שלי, והמשכתי לצרוח כאילו אני מבקשת עזרה מאלוהים – 'אני יהודייה!'

"'עד שתים-עשרה בצהריים.' הודיע לנו סיריון, ופניו כבר לא היו פני אותו סיריון נינוח, חביב ונעים-הליכות שהיכרנו, אלא פני חיה טורפת שנכונה לעוט עלינו בין רגע. 'אם תאחרו תמצאו את חפציכם בחוץ!' קבע לפני שטרק את הדלת ויצא כועס ומקלל.

"שעה ארוכה נותרנו המומים מהצרה הבלתי צפוייה שנחתה עלינו אך היינו חייבים להתעשת במהרה. רק עכשיו הבנו שהאידיליה ארוכת השנים ששררה בינינו לבין משפחת אנטונסקו היתה חזיון שווא, אשלייה שהתפוגגה בין רגע. עתה לא נותר לנו אלא לחפש בדחיפות מקלט חלופי על מנת לשרוד.

"שעות ספורות לאחר מכן מצאנו מקלט זמני בביתה של דודה סופיה. לעת ערב, באיחור של כמה שעות ממועד הפינוי שקבע לנו סיריון אנטונסקו, שבנו לביתנו ומצאנו את כל חפצינו מושלכים בשלג בדיוק כפי שהבטיח, ועל דלתות הכניסה האטומות תלוי שלט מאיר עיניים:

"'המקום הזה טוהר מיהודונים!'

"בחיפושינו בשלג גילינו שספרי תפילה עתיקי יומין, תשמישי קדושה בעלי ערך רגשי, תכשיטים, כלי כסף וחרסינה, מפות רקומות, מזכרות מבית סבתא וכלי עבודת החייטות של אבי – נגזלו כולם. מהמעט שנותר ללא פגע, הצלחנו ליטול עימנו פריטי לבוש מעטים שהיו נחוצים לנו מיידית לשימוש בקור העז, מעט תמונות משפחתיות מזמנים אחרים, אף שהתקלקלו קצת בשלג, ואת מפוחית הפה הקטנה שלי, בה ניגנתי לפעמים בימים הקשים.

"כאשר חיפשנו בקור העז, התחיל לרדת שלג. הרוח הדפה אותנו לכל עבר. אספנו את המעט שיכולנו לשאת, בעיניים צרובות מבכי. העפנו מבט אחרון לעבר ביתנו הנטוש, הסגור והמסוגר, וידענו כי לכאן לא נשוב יותר. לפני שנטשנו את המקום הזה לנצח, ראינו את סיריון אנטונסקו עוקב אחרינו מחלון ביתו כשחיוך שטני ומרושע נסוך על פניו, שהאדימו משתייה.

"המראות האלה ממשיכים לרדוף אותי בסיוטים עד היום, הצביטה בחזה, אבא המושפל. הנה שתי תמונות שהצלנו."

שתקנו.

הו כמה רציתי לצבוט בה שוב את הפטמות כמו שעשה לה אנטונסקו! התמונות המשפחתיות לא עניינו אותי כי הייתי נעול על שדיה הסמוכים אליי שלא היה בהם רמז לשואה. להפך, סמל הבריאות והיופי. הסתכלתי בתמונות מתוך נימוס. בכל זאת, אנטישמיות, שואה. דברים כל כך רחוקים ממני. ולא היה לי מה לומר לאילונה. שדיה הדיפו ריח טרי, נפלא.

השתיקה נמשכה.

כאשר קמתי ללכת היה נדמה לי שאני חש ערגה עמוקה בעיניה של אילונה, ואפילו רואה בהן דמעות. שוב ניצתה בי תקווה. אולי בכוח השואה והדמעות היא התרככה ותרטיב גם למטה? –

היתה לנו מעין אקסיומה, בין הסטודנטים, שאם הצלחת לגרות בחורה שתרטיב בתחתוניה, היא בידיך וכבר לא תוכל להתנגד! – כך שכל הבעייה היא בטכניקה של השקייה, למשל, בריקוד צמוד לדחוף את הרגל שלך בין השוקיים שלה ולהתחכך עד שהיא תתחיל לפרפר! –

התחבקנו התנשקנו פה אל פה, שפתיה חלקות ובשרניות, גם עכשיו כשאני כותב עומד לי ואני מתחליל לשפשף. היא היתה כה רכה, מתוקה וטעימה. אבל חששה ללכת עימי למיטה. "חיימקה, לא," התנצלה במיבטאה הרומני-עדיין. הבנתי שגם הערב אין לי למה לצפות ואפילו גילוי-הלב הפתאומי שלה על אנטונסקו, והמילים של ויולטה שהבאתי לה במחברתי, והנשיקה – לא הצליחו להרטיב אותה למטה עד כדי כך שתתמסר לי.

כל הדבר לא ארך זמן רב אבל לפני צאתי, כאשר התגפפנו במסדרון, מול שדיה הגדולים וגופה הרך – נתקפתי פתאום בולמוס, ואז זרעי נפלט מולה בתנועות קצובות של משגל. נורא התביישתי בגבריות הנחפזת שלי, בפגם, בשפיכה המוקדמת – ומיהרתי להיפרד ממנה בטרם ימלא הריח שלי את המסדרון החשוך-למחצה. ואילו אילונה צחת העור עוד נשקה לי ביציאה והיתה נירגשת ורכה, אולי כבר גם חל בה מהפך והיא הרטיבה מולי, בתחתוניה, "חיימקה אולי..." לחשה לי, "פעם אחרת..." – ואני, "ימח שמו של סיריון אנטונסקו..." לחשתי באיוולתי, אך בגלל הרטיבות כבר לא יכולתי להישאר אצלה, למרות שהתחילה לבכות מאוד כאילו כדי להשאיר אותי בדירתה.

בבית רחצתי היטב את מכנסיי. הייתי נרגש מאוד כאילו באמת שכבתי עם אילונה הנכספת, ישבתי וליטשתי וכתבתי ומחקתי שוב במחברת את הדיאלוגים הרומניים שלי עם ויולטה כאילו אחרי אילונה זה הדבר החשוב ביותר בעולם, וזה כל כך גירה אותי שהלכתי לחדר האמבטיה, ובתוך פחות משעה השפרצתי שוב והפעם באוויר החופשי שני מטר עד לקיר עם החרסינות הלבנות שעליהן הטיפות כמעט לא נראו.

חוזר לחיפה. בבוקר. לאחר לכת מלנכולי הקטינה לבית-הספר.

ועוד היה כתוב במחברת שרשמתי מפי ויולטה, ושאותה הבאתי עימי לאילונה הדדנית ופיענחתי בעזרתה, וחלק מהביטויים הסבירה לי, מחמת הבושה, רק באנגלית, ועד היום אינני מבין איך נפשה החסודה עמדה בזאת. כאילו היו בה שתי נפשות. ואולי ככה זה אצל כל הרומניות?

ויולטה אמרה: "דָה-טֶה-אֶן פּוּלָה מִיאָה! – [לך תזיין את עצמך, גו פאק יורסלף]. פוּטוּ-טִי פִּיזְדָה מָה-טִיִי! – [קוס אימך, דפוק את ערוות אימך, פאק יור מאדר'ס פוסי]. סָה אוֹ פוּט פֶּה מָאטָה! – [פאק יור מאדר!] – פוּטוּ-טִי מוֹרְטִיאִי מָאטִי! – [דפוק את קרוביה המתים של אימך!] – מָה קָק פֶּה טִינֶה! – [אני אחרבן עלֶיךָ] – "

והנחיתה עליי, במיטבח, את המטאטא.

וזה כָּאב.

"מָה פִּיס פֶּה טִינֶה זרומבּבל – " [אני אשתין עלֶיךָ  חיימקה] –

תפסה בסיפוֹן הסודה, כיוונה אותו כלפי והפעילה, מה שהרטיב גם את ניירות המשכנתא שלה והעלה את חמתה כפליים.

"דָה-טֶה-אֶן פּוּלָה מִיאָה! – [לך תזיין את עצמך],  פוּטוּ-טִי פִּיזְדָה מָה-טִיִי – " [דפוק את קוס אימך, פאק יור מאדרס פוסי].

מה יכולתי לעשות? צעקתי לה: "אני יודע וְיוֹלֶטָה! אבא שלך בכלל לא-יהודי, הוא חצי צועני וחצי רומני!"

"אתם שונאים עולה חדשה! אתם רק רוצים לֵמֵזָיֵין אותה בתחת, ככה יפה? ככה עושה בעל ציטרוסים זהב של מיליונים!"

"ואת מזדיינת עם אפרים! – אז שיחתום לך הוא על המשכנתא!"

היכתה אותי על הראש במטאטא.

"מלנכּולי ישמח שומעת מה עשה פּוּלָה שלך בַּסֶגוּלָה!"

"פִּיזְדָמַטִי..." קראתי. "חבל שלא זיינתי אותך גם בין השדיים הגדולים!"

שוב היכתה, אבל – טראחחח... בתנופת המטאטא נפלו כלי-חרסינה מהמדף ונשברו. זה הוציא אותה בכלל מדעתה והיא צרחה עליי בפנים סומקות מכעס מוקפות זר שיער ג'ינג'י פרוע: "בּוּלֶה! פיזדה שלה פָּתוּחָה כמו שלי, בּוּלֶה! בּוּלֶה!"

"קוּס-אֶמָּכְּ אַת וְקוּס-אֶמָּכְּ הַפָּפָּנַשׁ שלָך ג'ינג'ית מסריחה! שקרנית... זה לא נכון, זה היה רק בחוקן, בקליסמה!.. מלנכולי המותק היא עוד סגורה. היא בתולה... היא בתולה... היא בתולה..."

ויולטה צחקה. "סגורה פיזדה שלה כמו נמל קונסטנצה... בּוּלֶה בּוּלֶה אבל לא קון זְרוֹמְבַּבּוּלֶה... אתה טעותה לה בתחת... נאיב..."

עכשיו עף לעברי כל המטאטא מלווה קולות צחוק אכזרי, היסטרי, כאילו כל מה שעשיתי לא כיבה את בעירת התאווה בחלציה.

טרקתי אחריי גם את דלת הרשת ובא לי לבכות. ככה בחיפה, בחוץ. פיתו אותי. צחקו עליי. סיפור האהבה נעשה מכוער כל כך. מלנכּולי, פתוחה? – אצלה בבית? נמל קונסטנצה? עם מי? עם מי? עם מי...

אבא חורג?

אפריים...

לא יכול להיות.

אני אחנוק אותו אם בתק את מלנכולי שלי.

ולא תאמינו, מעבר לדלת שנסגרה אחריי שמעתי את ויולטה פוצחת בבכי ממש כמו אילונה הדדנית בשעתה, כשנפרדתי ממנה. מה יש להן לרומניות שהן בוכות אחרי שהן צועקות כאשר עוזבים אותן? האם אני זיין גדול כל כך או סתם שיאן זימתי של שפיכה מוקדמת ממשפחה פרדסנים עשירה במושבה שחושבת שהכול מותר לבניהָ וגם לזה שהלך לקיבוץ?

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* האזעקה האחרונה ששמעתי עד כה היתה ביום שבת 2.8 בשש בבוקר, והיא החזירה אותי לאזעקות הראשונות, הסירנות, ששמעתי בימי חיי. זה היה כנראה אחרי ה-9 בספטמבר 1940, לפני 74 שנים, הייתי כבן שש, כאשר מטוסים איטלקיים שהמריאו מכרתים הכבושה הפציצו את תל-אביב וגרמו אבידות רבות בנפש וברכוש. הדי ההתפוצצויות הגיעו עד למושבה שלנו, פתח תקווה, והיה לנו בחצר מקלט שחפר אבי בנימין באדמת החמרה האדומה, בטוריה, במו-ידיו וגם בנה לו גג מלוחות עץ וכיסה אותם בשכבת עפר שבחורף צמחו עליה פרחי-בר כמו על גבעה קטנה. הזֵיידֶה בעל הזקן הלבן, הוא סבא יהודה ראב, שכבר היה בן 82, מבוגר ממני כיום ב-4 שנים, אמר שחי מספיק שנים ולכן אין הוא מוצא לנחוץ לצאת מביתו, שהיה בחצר הסמוכה לביתנו, ולהיכנס למקלט.  

משפחות אחדות מתל-אביב, כמו משפחת רושגולד, עברו אז לגור במושבה שלנו, ליתר ביטחון.

לאחר כשמונה שנים, ב-1948, חפר אבא שוב את המקלט נגד הפצצות המטוסים המצריים, בתל אביב וגם אצלנו במושבה, כשהטילו פצצה על חדר-האוכל בגבעת השלושה. למחרת אותה פצצה מצאתי רסיס מתכת משונן בחזית חצר ביתנו, ושמרתי אותו למזכרת במשך שנים רבות עד שנעלם ממני.

באותה תקופה הזיידה, שהיה מטפס על עץ האשכוליות שבחצרו וקוטף אותן ומוסר לי, שעמדתי למטה עם סל-נצרים לאסוף אותן אך חששתי לטפס על העץ – היה מקניט אותי שהנה אני כבר עברתי ניתוח אפנדיציט, ואילו הוא, כל ימיו, לא עבר אפילו ניתוח אחד, חוץ מברית-המילה שלו!

אכן, זה היה זֵיידֶה!

* טפיחת עידוד ותודה מגיעים לכל כלי התקשורת, ברדיו ובטלוויזיה, המסקרים את המלחמה בעזה בכל השלכותיה. עובדי התקשורת עושים לילות כימים, ולפעמים פלא הוא שאינם נרדמים על משמרתם ואינם נצרדים עד כדי אלם. כל הכבוד!

אנחנו לא נשמיע שום מילת ביקורת עליהם! ורק נקווה כי חלקם לא ייזרק לכלבים לאחר סגירתה של רשות השידור.

* החבר שלנו חיימקה שפינוזה עומד להוציא ספר חדש בשם "נשים מאוננות". במסגרת מסע יחסי הציבור שלו לספר הוא עומד לטעון כי כל אישה שמאוננת נמצאת בדרגה זו או אחרת של אי-שפיות, כמו כלב שמשפשף את הזרג שלו על כל משהו רך שבא לו גם אם זה על רגל של בן-אדם. זירת הספרות העברית עומדת להיות נסערת מאוד בעקבות הספר הנועז והזב הזה.

בעולם המוסלמי-הערבי-הלא-ישראלי עומדים להוציא ספר-קונטרה בשם "נשים נימולות אינן מאוננות". ובכנס השלום-הנצחי-בסימן-שלמוּת-הדגדגן, אשר יתקיים בעקבות הספר בכרמי הקמפוס של אוניברסיטת בת-שלמה רבתי – תינתנה הרצאות של יהודים וערבים תומכי השלום הנצחי והשלמוּת (או תומכי הקונטרה – הכריתה) של דגדגני הילדות המוסלמיות. הכנס ייערך בחסות יצרנים של סכיני חיתוך נשים.

* הילארי קלינטון טוענת כי החמאס משגר רקטות מתוך אוכלוסייה אזרחית כי עזה קטנה. אם הפגע-רע הזה תהיה הנשיאה הבאה של ארה"ב, אנחנו עוד נתגעגע לאובמה הסכל, ואילו היא תהיה עוד מסמר בארון המתים של העולם המערבי החופשי.

* שלום רב שמאי גולן, קראתי  בגיליון האחרון  של  "חדשות בן עזר" את סיפורך "עשרה סנטימטר עפר" והוא נגע לליבי. צויין בעיתון  כי הסיפור התפרסם ב-1975, והוא כאילו נכתב היום, על הקורבנות הצעירים של ימינו, הצעירים כל-כך עד שרוב זיכרונותיהם קשורים עדיין לבית הספר בו למדו. האומלל הסובל מהצמח שנתקע בגרונו מן האדמה ואינו יודע כי הנה, בעוד זמן קצרצר מאוד, יחזור בעצמו אל האדמה, אדמת מולדתו.

לא בכדי זכה הספר שבו נכתב הסיפור לפרס ירושלים.

מזכיר לי את שעותיו האחרונות של גיבור אחר שלך, ברוך ניילבן (בספר "חופה") עליו כתבתי מרשמיי. איזה סיפורים עצובים עד מוות! מזל שאני יודעת כי אחרי כל הילדות הקשה במלחמה (מלחמת העולם השנייה – אב"ע) והלחימה הצבאית בארץ, שממנה ניצלת, אתה בחיק משפחה אוהבת עם הרבה ילדים.

תקוה וינשטוק

* אלכס לכיש: סופר נידח שלום, ברשותך אצטרף לדברי התשבחות שמרעיף מר רון וייס על הנשיא האמריקאי באראכ אובמה. תמיכתו הגלויה של הנשיא באחים המוסלמים ורפיסות התנהלותו, יצרו סופת חול ענקית הקוברת תחתיה את מדינות ערב, זו אחר זו. לכן תרומתו לעם ישראל היושב בציון גדולה לאין שיעור מהסכום שהוא סחט ממשלם המיסים האמריקאי עבור טילי היירוט של כיפת ברזל.

ובנושא אחר: ודאי הבחנת כי איבחונך המדויק לגבי נושא הפירוז כגורם העיקרי המונע שלום עם בני דודינו, והמופיע ככותרת קבועה בראש עיתונך, נעשה בין לילה לסיסמת המדיניות של ממשלתנו המעולה.

* רון וייס: סופר נידח שלום, נתניהו צריך להחליט: האם הוא מעוניין להגיע להסדר עם החמאס לפיו תיכון הפסקת אש ארוכת טווח, פתיחת מעבר רפיח בפיקוח בינלאומי, שחרור חברי הפרלמנט הקשישים של החמאס שנעצרו מטעמי נקמנות ושחרור אסירי החמאס משוחררי עסקת שליט, שנעצרו שוב מטעמי נקמנות לאחר רצח 3 הנערים היהודים.

או שהוא ונשיא מצרים – סיסי, מעוניינים להשפיל את החמאס ולהשאיר את רצועת עזה תחת חנק כלכלי, ללא שום עתיד חיובי. שוב, היוזמה היא בידי נתניהו; הסכם ארוך טווח (לשנים רבות) או השפלת החמאס והמשך שפיכות הדמים.

רמת-גן

אהוד: אנחנו מעוניינים בהשפלת החמאס ובהמשך שפיכות הדמים, כי זה בטבע הנקמני שלנו.

* הראיונות הרבים עם חיילי ומפקדי המילואים, הסדיר והקבע, ועם בנות-זוגן של הנופלים – והכתבות על ובעקבות המלחמה (כמו למשל הכתבה המצויינת של אילנה דיין מהשטח ביום חמישי האחרון בערב) – רק ממחישים לנו מהי ישראל האמיתית ומהו העם העברי האציל, המשכיל והנהדר החי בה, ומה משובחת שפתו – וזאת בניגוד לשטף המופרעים, המקטרגים, המומחים, המטומטמים, היחצ"נים, המקופחים, המשטינים, רודפי הפרסומת, האגו-מניאקים, הליצנים הפוליטיים ובעלי הסמכות המתחזים – שמילאו וממלאים את המסכים של רשתות הטלוויזיה שלנו בימים שלפני פרוץ המלחמה – עד כדי מתן תמונה שאנחנו עם דבילי!

* המשוררת אסתר ראב תצטרף ללאה גולדברג ולרחל בבול חדש שהנפיק השירות הבולאי של דואר ישראל. "ההחלטה להנציח אותה בבול חשובה, משום שהיא היתה חלוצה אמיתית של שירה ארוטית ופרובוקטיבית, לא רק מתחת לפני השטח כמו רחל, אלא באופן בוטה ונועז," מסבירה ד"ר דנה אולמרט מהחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב. "היא התחילה לכתוב בשנות ה-20 אבל זכתה להכרה רק 40 שנה לאחר מכן, וגם אז רק בתור משוררת נוף, ולא בתור מי שמבחינה שירית היתה סבתהּ של יונה וולך." [המוסף לספרות של "ידיעות אחרונות", 8.8.14].

אהוד: על כך יש להעיר: לכרוך את שמה של אסתר ראב עם המשוררת הגרפומנית-למחצה יונה וולך, שלא היה ביניהן שום קשר [לבד מכך שרק על שם האחרונה יש רחוב בתל-אביב – ועל שם אסתר ראב, אַיִן] – זה כמעט חילול הקודש.

 ואולי כדאי לחזור ולהביא כאן את מה שנכתב על אודות אסתר ראב בעלון של השירות הבולאי המלווה את הבול החדש:

 אסתר ראבּ

התרנ"ד-התשמ"א 1894-1981

אסתר ראב, המשוררת הארצישראלית הראשונה, נולדה בפתח-תקוה ליהודה ראב, שהיה ממייסדי המושבה העברית הראשונה. שיריה החלו מתפרסמים בראשית שנות ה-20 של המאה ה-20, וספרה הראשון "קמשונים" הופיע ב-1930.

השנים המאושרות בחייה היו שנות ילדותה במושבה, נופי ארצה על החי והצומח שבהם, ולימים – עושרה, ידידיה, ביתה בתל-אביב שהיה מקום מפגש לסופרים ולציירים בראשית שנות ה-30. ויותר מכל – שיריה, שנכתבו במרוצת יותר מ-60 שנה, עד סמוך למותה בגיל 87.

תקופות השפל בחייה ניכרות באכזבות אהבותיה ונישואיה, בשנות שתיקתה, בהיותה חשוכת-ילדים ובאחרית ימיה, כשירדה מעושרה ובהיותה נרדפת בסיוטיה.

על שירתה כתב הסופר יהושע קנז: "קריאה בשירים אלה היא חווייה ארץ-ישראלית, ים-תיכונית, חווייה אמנותית ממדרגה גבוהה, שהמשוררת אסתר ראב היא אולי הראשונה אשר נתנה לה ביטוי כה עז וטהור."

אהוד בן עזר

בן אחיה של אסתר ראב

ומחבר סיפור חייה "ימים של לענה ודבש"

* איך זה שמתוך כל המדברים הרבים ברדיו ובטלוויזיה בימי מלחמת עזה לא שמענו את קולו של אחד ממנהיגיה הנודעים של הפוליטיקה הישראלית, בציבור ובכנסת, הלא הוא הח"כ הרב הגאון אריה דרעי, שעל פיו ישקו הרבה דברים?!

הייתכן כי נלקח בחשאי לבור של המטכ"ל כדי לעזור שם בעצה ובתבונה מתוך ניסיונו הצבאי הרב, ואולי גם ניסיונו המשפטי? הוא יוכל למשל לייעץ לקציני צה"ל לשמור על זכות השתיקה וגם לחלוק עימם מניסיונו בכלא מעשיהו – אם יהא עליהם לרצות את עונשם בכלא, רצוי לבקש באגף הדתי. או אולי הוא משמש עתה כיועץ מיוחד לראש הממשלה לשעבר לקראת הביזיון המשפטי הבלתי-יאומן של לכתו של הלה לאותו כלא?

* באיתון לענשים כוֹשׁבים הטפרסם מונולוג סנסציוני סל ילד איברי בחיתה ב' מטוגברת – שחתב כיבור מצתיין – – שקאשר יהיה גדול ויהיה תייס-כרב יסראלי אוּ יסרב לַארוג ילדים פליתים מסקנים באזה!

הילד המוכשר זכה לכותרת ראשית, ויזכה גם אולי לפרס ראשון בתחרות הסיפור הקצר של העיתון, ולכתבה צורפה תמונה של מטוס-הפצצה פעיל של חיל האוויר היסראלי שאותו ילד גיבור סרבן עמור היה להתיס טוך סירוב פכּודה.

זזזזזזזז........... זזזזזזזזזזזזזזזז..............

* מה הטיפש חושב, כך בראיון עם המשטין? "ניתן לומר שביבי חזק מדי ואבו מאזן חלש מדי מכדי שהשניים יקבלו ביחד החלטות אמיצות, כמו אלו שסאדאת, רבין או בגין היו מוכנים לקבל," כך אמר נשיא ארצות הברית, ברק אובמה, בריאיון לכתב ניו יורק טיימס הבכיר, תומאס פרידמן, שחלקים ממנו פורסמו אתמול (שישי, 8.8). "המיספרים שהסקרים מנבאים לנתניהו גבוהים בהרבה מאלו שהם מנבאים לי, והם רק עלו לאור הלחימה האחרונה ברצועת עזה," אמר הנשיא. "קשה לי לראות אותו מבצע פשרות משמעותיות בזמן שהוא לא מרגיש לחץ פנים-ישראלי לבצע מהלך למול הרשות, הכולל התמודדות עם המתנחלים. זה דבר שקשה לעשותו בנסיבות האלו. אצל אבו מאזן זו בעייה אחרת לגמרי."

במהלך הריאיון הביע הנשיא האמריקאי דאגה לאופייה הדמוקרטי של מדינת ישראל. "מכיוון שלישראל עוצמה צבאית כה גדולה, אני לא דואג בנוגע להישרדותה. אני חושב שהשאלה האמיתית היא איך ישראל תשרוד," אמר. לדבריו, תמיד האמין שכדי שישראל תוכל לשמר את המסורת הדמוקרטית והיהודית, ברוח מייסדיה, עליה "ללמוד לחיות בשלום לצד הפלסטינים. יש להכיר בטענות הלגיטימיות שלהם, שכן זוהי גם האדמה שלהם."

מוזר שהטיפש לא אמר למשטין שעל ישראל ללמוד מהמסורת הדמוקרטית רבת השנים של העולם המוסלמי, שכידוע השפיעה על האבות המייסדים של יוניטד סטייטס. וכי רק התמודדות עם המתנחלים תביא שלום במזרח התיכון! וכי צריך ללחוץ הרבה על ביבי כדי שייחלש ויפנה את המתנחלים מיהודה, שומרון, ירושלים ורמת הגולן, ואז – אז יבוא השלום!

תגידו, איך יכול להיות סכל כזה נשיא המדינה החזקה בעולם?

* אחד האדמו"רים של השמאל הישראלי ההזוי, מבכירי הטרחנים של עיתון "הארץ", פרופ' זאב שטרנהל, שואל [8.8] – "האם אנחנו חוזים בסופה של הדמוקרטיה הישראלית?" – תנוח דעתך, פרופיסור נכבד, אנחנו הרבה יותר דמוקרטים ממרבית מדינות העולם וגם יותר מכפי שהיינו בשנותיה הראשונות של המדינה, שגם אז זה היה מעין נס שהקמנו מדינה דמוקרטית בלב איזור עויין ששאף להשמידנו. ייתכן שזו היתה מורשת הקהילות היהודיות, מראשיתן של מושבות העלייה הראשונה, מורשת שהתגלגלה גם בקיבוצים, והיא – שאין חברה יהודית ללא דמוקרטיה המקיימת מוסדות ציבור ומידה רבה של שלטון עצמי.

אז איך אפשר להיות גם פרופיסור וגם טיפש כל כך?

* משה גרנות: קראתי מאמר התרסה של זוהיר בהלול בידיעות אחרונות (8.8.14) על הגזענות היהודית נגד הערבים. הרי תגובתי: זוהיר בהלול מתלונן על הגזענות שכביכול הציבור היהודי לקה בה. ברור שקריאת "מוות לערבים!" והפעולות המזעזעות המכונות "תג מחיר" הן ביטוי גזעני, וכל בעל לב צריך להצטמרר מכך. אך צריך גם לציין שכל הציבור בישראל, כולל מנהיגיו מימין ומשמאל, מגנים את התופעות האלו, ומי שנתפס אף מובא לדין.

מה שלא קורה בצד השני – שם רשמית מלמדים את הילדים בבית הספר לשנוא יהודים ואם מתאפשר – להרוג אותם, כי הרי כתוב בקוראן שהקופים והחזירים נוצרו מהיהודים. "איטבח אל יהוד!" זה לא ממש ביטוי לאחווה.

זוהיר בהלול טוען שזכותם של הערבים להפגין, כי אנחנו כאן מדינה דמוקרטית – אמת ויציב, אבל האם זה כולל זריקת אבנים, חסימת כבישים, ניסור פסי רכבת, עקירת רמזורים? ומדוע הם תמיד יוצאים להפגנות האלימות עם דגלי אש"ף? האם זה ביטוי לרצונם להשתלב בחברה הישראלית?

ומה לגבי מנהיגיהם? הרי אחמד טיבי משבח את השאהידים שרוצחים יהודים, וחנין זועבי מאמינה שחוטפי שלושת הנערים, אשר גם רצחו אותם – אינם טרוריסטים, אלא שוחרי חירות לגיטימיים. היא הצטרפה לארגון הטרור הטורקי בספינת המרמרה – חברה בכנסת ישראל – לוחמת נגד המדינה שלה!

ואני שואל את זוהיר בהלול, האם לקהילה הערבית אסור להסתכל במראה? 

* "הוֹ בַּנְק שֶׁלִּי זַיֵּן אוֹתִי," כך נפתח השיר "הו, בנק שלי" מאת המשוררת הצעירה תהל פרוש, בספרה "בצע" שיצא לאור, לא פחות ולא יותר – בהוצאת מוסד ביאליק היוקרתי. אבל לה זה מותר, כי היא אישה והיא מיגדר – והיא לא סופר פורנוגרפי נידח שמתעלמים מספריו, כמו אהוד בן עזר.

שמענו שבן עזר היה מוכן שיחתכו לו את הביצים והזין ובלבד שייכלל במיגדר, ושמוסד ביאליק יוציא לאור את ספריו – וְלא הוא על חשבון עצמו, אבל אמרו לבן עזר שזה יקר מדי וגם מאוחר עבורו להחליף את מינו, ושיש רכילות שאולי גם למוסד ביאליק צריך בצורה זו או אחרת למצוא מממן כדי שיוציא לאור את ספריך, כך שאולי בימינו ממילא הכול חרטא – ולכן חבל לחתוך סתם את הביצים והזין.

* מאות נשים המשתייכות למיעוט היזידי בעיראק נחטפו היום (שישי, 8.8) על ידי חמושי ארגון המדינה האיסלאמית (לשעבר דאע"ש). דובר המשרד לזכויות אדם בעיראק, קאמיל עמין, העריך כי הנשים – כולן מתחת לגיל 35 – מוחזקות בבתי ספר ברחבי העיר מוסול. לדבריו, בני משפחותיהן של החטופות הם אלו שיידעו את השלטונות העיראקיים בדבר החטיפה. "אנו חושבים שהטרוריסטים הפכו אותן לשפחות, ושיש להם תוכניות זדוניות עבורן," אמר עמין לסוכנות הידיעות אי-פי, והוסיף כי אלו "ישתמשו בנשים היזידיות בדרכים נוראיות, בכדי לספק את דחפיהם החייתיים בצורה שסותרת את כל הערכים האנושיים והאיסלאמיים." ["הארץ" באינטרנט, 8.8].

הו כמה טוב להיות מוסלמי בארגון המדינה האיסלאמית! מספקים לך שם שפע זיונים כדי לספק את דחפיך החייתיים! [גם ביתוק בתולות וגם בתחת?] – והאם שמענו באיזו פינה ברחבי העולם המוסלמי, גם בישראל, גינוי לכך? ומה דעת הח"כ הרווקה חנין זועבי? – שאפילו רשת הטלוויזיה של מרוקו מלגלגת עליה! – מה דעת זועבי על שמירת הבתולים והתחת של היזידיות?

* היכונו! היכונו! "הקרן למען ישראל תתחדשי-לי" ו"הקרן לשיקום נפגעי זיבת המוח" תקיימנה בקרוב, בכרמי הקמפוס של אוניברסיטת בת-שלמה רבתי – את הכנס הראשון של נציגי האידיוטים המוסריים והאידיוטים השימושיים!

יישאו ברכות סופרים ומשוררות עבריים חשובים, וכן זהבה גלאון ומוחמד ברכה, שרי-חוץ של מדינות חשובות, וכן זהבה גלאון ומוחמד ברכה, פלסטינים ישראליים ידועים וגם מנוולים הנהנים מהביטוח הלאומי שלנו, וזהבה גלאון ומוחמד ברכה כבר אמרנו?

* מזכירת-המערכת ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ: בשל העומס נידחו כמה מאמרים מעניינים ואקטואליים – לגיליון הבא של יום חמישי הקרוב.

* הי אודי, תגובה לשירך (של חיים שפינוזה) – אתה מקלל את אירופה שיימח שמה לעולם ועד. אל תדאג. חלומך יתגשם בקרוב, כאשר המוסלמים אצלם יהיו לרוב.

בנדלה

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,631 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה עשירית למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

פרופ' יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-80 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של העדות על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל

* * *

ברוך בן עזר (רַאבּ)

 [פתח-תקווה, 1887-1960]

האבטיח

וקטעים נוספים משל אחרים

נכתב בחשוון תר"פ, 1919

כתבים מן הארכיון המשפחתי

העתיק וערך אהוד בן עזר

מהעתק נייר קופי שבפנקס בעל עמודים ממוספרים

בעריכה נשמרו צורות לשון מיוחדות לתקופה

©

כל הזכויות שמורות

בידי ארכיון משפחת ראב בן עזר

הרשות לציטוט נתונה מראש

מהדורת יולי 2011

* * *

די חשוב הוא האבטיח בארצנו, שניתן לו תשומת לב מיוחדה מפני שהוא אחד מהפירות שארצנו מתפארת בהן. כפי שידוע נתון היה המקצוע הזה עד היום על פי רוב בידי שכנינו תושבי הארץ, ורק מעטים היו נמצאים מאיכרינו שהתעסקו בזה. אפשר שניים-שלושה ממושבה. אמת הוא הדבר שהמקצוע הזה קשור הוא יחד עם מסחר שוּקי, על האיכר להיות קשור כשלושה-ארבעה חודשים למימכר ולהובלת פירותיו ולעמידה עליהם בשווקים, ולנו אין הזמן מרשה להיות מסורים לשווקים ולהובלה איטית כזו שנמשכת זמן ארוך כזה. כך זה היה עד עכשיו, וכעת נשתנו התנאים וע"ז נדבר במקומו להלן.

פרי האבטיחים

פרי האבטיחים כידוע הוא ירוק ועגול ולפעמים גם פחות או יותר מאורך, שייך הוא למשפחת הקורקובידציה, מקורי הוא בארצנו ובמצרים, ובהיות אבותינו במידבר זכרו אז את האבטיחים של מצרים מפני שהמסכנים לא טעמו עדיין את אבטיחי ארצנו שבסביבות המושבה חדרה וואדי אל חורט, שהם עולים בהרבה על אבטיחי מצרים בטוב טעמם ובמתיקותם.

כפי שאמרנו מתחלק האבטיח לארבעה-חמישה מינים ויותר.

המין הראשון שהוא הכי גדול נקרא אותו אבטיח הערוד (קוראים אותו אַבְרַק בערבית) שהוא גדול ומאורך וערוד בקווים שחורים לאורכו. קליפתו חלקה ודקה, גרעיניו שחורים וגדולים, משתמר הוא אחרי הקטיפה זמן ארוך. יש שמחביאים אותו בתבן אז יכול הוא להשתמר עד האבטיחים של שנה שנייה. משקלו מגיע מעשרה עד חמישה-עשר קילוגרם ויותר.

(הערה: נותנים אנו בזה את השמות הערביים מפני שאחרים לא ידועים לנו, ובדרך-כלל עלינו להגיד כי כמעט כל הידיעות שרכשנו לנו במקצוע זה הוא משכנינו הערביים שהם עשירים במסורת ובניסיון של מאות שנים).

המין השני הוא הנקרא ראש הכושי בערבית רַס אִל עַבֶּד, מראהו ירוק-שחור, קליפתו חלקה ודקה, משתמר הוא היטב אחרי הקטיפה, טעמו לא רע, משקלו פחות קצת מהערוד, גרעיניו על-פי-רוב הם שחורים ולפעמים רחוקות גם צהובים.

המין השלישי הוא הנקרא קִדַוַס (השארתי את השם הזה כמו שהוא בערבית מפני שתרגומו אינו מצלצל). [אינני בטוח לגבי הניקוד. – אב"ע]. מראהו ירוק בהיר ומאורך מאוד כמעט כאבטיח הצהוב, קליפתו חלקה ועבה, מתוק הוא עד מאוד. משתמר הוא היטב, משקלו מגיע משישה עד עשרה קילוגרם, גרעיניו קטנים וצהובים שראשיהם מנוקדים מהצדדים בשתי נקודות שחורות.

המין הרביעי הוא אבטיח ה-קריטי (רק בערבית) שהוא מתחלק לשני מינים.

(הערה: יש שנתַנו רק את השם הערבי בלי תרגום עברי כמו המין קריטי, קדוס, מפני שתרגום המילה אינו מתאים בעברית).

האחד נקרא ה-קריטי הירוק (חדרי בערבית) שמראהו ירוק בהיר על פי רוב, עגול ומאורך מעט בקצהו, קליפתו חלקה ועבה, משתמר הוא לא רע, משקלו מגיע מחמישה עד שמונה קילוגרם, גרעיניו צהובים ובראשיהם מנוקד בשתי נקודות שחורות משני צידיהן.

והשני הוא הנקרא קריטי אבוטבעה (בערבית, מודפס שוקע). מראהו ירוק עמוק. קליפתו עבה עד מאוד, לא חלקה, ומלא הוא חריצים סביב לאורכו, המציינים כל פרוסה ופרוסה. וכשתוחבים הסכין לתוכו אז מתבקע הוא דרך החריץ עד למטה לפני הסכין. תמיד הוא עגול ורחב, עוקצו שוקע לתוך בטנו ונגמר בטבעת רחבה כגודל מטבעת המג'ידי. גרעיניו קטנים ושחורים על-פי-רוב. הוא אינו משתמר היטב, אך לעומת זה אין כמוהו בכל המינים שמנינו קודם, ועולה הוא על כולם בטוב טעמו ובמתיקותו. מבכר הוא בגמולו [בּגְמוֹלוֹ בערבית, כלומר מקדים הוא בהבשלתו. – הערת שאול חומסקי. כנראה הכוונה היא שטעמו משובח ביותר כשהוא בשל. – אב"ע].

להמין החמישי נמנה את כל יתר המינים השונים שנמצאים בארץ שאין בהם שום ערך ושווי לדבר אודותם. ורק על עושי המקשאות להיזהר מזרוע זריעתם במקשאותיהם.

שימוש פרי האבטיחים

פרי האבטיח מחזיק בו כמות ידועה של סוכר שאי אפשר לנו לתיתה בזה במיספרים מדוייקים מפני שכמות הסוכר משתנה היא בו ממין למין, וממקום למקום, ואפילו מין אחד שנזרע בשני מקומות אין כמות הסוכר שווה בשניהם, על פי רוב תלוי הוא בטיב האדמה שנזרע בה ובייחוד בעבודה בהכנת האדמה.

בימי המלחמה [העולמית הראשונה. – אב"ע] כשהיה הסוכר חסר בארץ, אז השתמשו בפרי האבטיחים גם לעשות דבש (ריבה), הדבש היה מתוק מאוד אך לא כל כך טעים, מתיקותו הביאה כמעט לידי גועל, אחדים ממכיני הדבש שמו בתוכו גם חלק של עסיס לימונים, וזה הטעימו לחיך.

בדרך כלל טוב הוא פרי האבטיח להשתמש בו לאכילה ומבריא הוא, ואין לחשוש מתיתו אוכל גם לילדים, ולא נכונה המימרא שיצאה שמאכילת אבטיחים מקבלים קדחת (הערה: בשעה שידוע שהקדחת באה על-ידי יתוש ידוע בדרך הדם ולא בדרך הקיבה), ורואים אנו שלכל ערבי חולה מוכרחים להביא לו פרוסת אבטיח. (הערה: עלינו להתחשב וללמוד בכלל בכל מיני הירקות מה לאכול ומה לא – אך ורק מתושבי הארץ שהם מנוסים ובקיאים בזה ממאות שנים).

צריכים רק להיזהר בשלושה דברים:

א. שהאבטיח יהיה קר.

ב. שלא לאכול מאבטיח שהחילוהו מזמן כי אם תיכף.

ג. ולא מזה שנקטף מזמן רב ולא היה נשמר בתנאים מתאימים, כי אם טרי שנקטף מ-3-10 ימים. [מדובר בתקופה שבה לא היו אמצעי-קירור משוכללים בבתים. – אב"ע]

ובטוח הוא כשאוכלים מאבטיח חם, או מזה שהחילוהו משעתיים, או מזה שנקטף מזמן רב שבשרו חלקלק כסבון רטוב, בטח שזה לא בריא ובאכילתם גורמים לידי חמיצה ותסיסה בקיבה ומזה כן יכולים לחלות, ושכנינו הערבים נזהרים מאוד מלאכול את האבטיח בתנאים שמנינו אותם, ולעומת זה מבקר [מבכר. – אב"ע]] הוא תמיד את האבטיח הטרי אם גם איננו כל כך אדום  – מאבטיח הכי אדום ושרק נקטף מזמן רב.

הסיכום הוא שפרי האבטיח הוא אחד מפירות הקיץ שיש לנו פה בארץ והוא טוב וטעים למאכל ומבריא מאוד,  פועל פעולתו על הקיבה, ומדיח את המעיים וגם מרבה הוא את השתן, ורק חולי מחלות ידועות אסור להם לאכלו.

מקום גידולו

כפי שאמרנו מקורי הוא האבטיח בארצנו, והוא גדל בכל הצד המערבי של ארצנו המקביל את חוף הים התיכון (הערה: פה מדברים אנו בזריעת בעל, ובלי השקאה), מתחיל מנחל מצרים דרומה, וגומר בהר הכרמל צפונה, ביותר הוא מצליח בשרון שמתחיל מסביבות נהר הירקון עד סביבות נחל התנינים (זרקה), ובאמצע החלק הזה נמצא על חוף הים נמל קטן הנקרא נמל אבוזבורה שדרכו מוציאים את פרי האבטיחים לחופי טורקיה ומצרים.

אדמת פרי האבטיח

צמח האבטיח מתפתח יפה באדמת חול שגדל בה עשבי החילפא (לא חילפא המצרית). נכון שגדל גם באדמת חומר אדום (חמרה) אך גידולו הוא איטי ואין הצמח מתפתח ביותר, וגם הפרי יישאר קטן, ואין מה לדבר מאדמת חומר שחור (סַלַק) שאין לזרוע בה אבטיחים כלל וכלל, וגם אם תמצא קרן זווית (בתוך מיקשה של חול) שהיא קשה וכבדה בקצת' אז טוב לזרעה אבטיחים צהובים מאשר אבטיחים פשוטים. הרוצה לזרוע מיקשה לבכורות זאת אומרת שיקדים את השוק במחירים הגבוהים: עליו לבחור באדמת אפר שבמקום חורבות, הנקראת בערבית ג'דר, או באדמה שמזובלה הרבה שנים, ורק האדמה החמה היא שמסיבה לבכור האבטיחים.

זריעת האבטיחים

זריעת האבטיחים היא מהגרעינים הנמצאים בתוך הפרי. עונת הזריעה הוא בדרך כלל מחודש מרץ עד אחרית אפריל (הערה: רושמים אני על-פי לוח המערבי, מפני שהוא יותר נכון בעונה זו ואצלנו נמצא אדר א' ואדר ב' ואי אפשר לדייק) ונגמל באחרית יולי ומתייבש מאחרית אוגוסט עד ספטמבר.

עונת זריעת המקשאות המה שלושה:

1) הבִּכורים

2) הבינונים

3) האפילות

הבכורים זורעים אותם מוקדם באדמה מזובלה או באדמת אפר וחורבות סמיך [סמיכה?] בריווח של 1.50 מטר וחצי בין שורה לשורה, זורעים מחמישה עד שבעה גרעינים במקום כל בית ובית, וכשמנכשים אחרי היציאה עוזבים רק שני צמחים בכל בית ובית. ועל ידי זה שהשורות סמוכות מבכר הפרי להיגמל ואז המחירים הם תמיד גבוהים, והשוק הלזה הוא אך ורק מקומי, גם פירות הבִּכורים הם אינם כל כך גדולים.

הבינונים: את אלו המקשאות זורעים כבר ברווח יותר גדול משניים עד שניים וחצי מטר בין שורה לשורה, ובניכוש שאחרי היציאה [הנביטה] יעזבו רק צמח אחד בכל בית ובית, הצמח ימצא פה מקום יותר להתפתח ואז גם הפירות הם יותר גדולים ואלה כבר נמכרים לחוץ על-ידי הובלה בסירות לחופי טורקיה ומצרים.

האפילות: המקשאות האפילות שחורשים את האדמה בלי הרף עד מחצית הקיץ ומשמרים בה את הרטיבות, ואחרי קציר חיטים יזרעו אותה, מאלו הפירות מתבשלים אחרי שכל המקשאות כבר יבשות. זה יוצא לימי חג הסוכות, בדרום ארץ ישראל פוגשים הרבה מקשאות ממין זה, גם השוק לפירות אלו הוא מקומי.

זריעה של מים בהשקעה. אין לזרוע אבטיחים בפרדסים על תעלות המים או בגיני [בגני] הבית שמשקים אותם, מפני שבארצנו אין צמח האבטיח מצליח בגידולו עלי מים, ובהמצאו אפילו רק קרוב למים אז גדל הצמח באופן חזק מאוד, גם הפירות הן גדולים עד מאוד, אך לא יצלחו לאכילה ואינם טובים ולא טעימים, וכמה שלא ישאירו אותם גדלים על הצמח יישארו חמוצים וליבם נבוב ולבן.

עבודת מקשאות האבטיחים

בכלל מרובה היא עבודת המקשאות בניכושים ובמעדרים, ובחרישה בפרט. בעל מקשא הרוצה שאבטיחיו יהיו טובים ורבים מתחיל לחרוש מחודש כסלו, ומנכש את כל העשבים הפראים כמו הקודב (הערה: לא ידוע לי השם הלטיני ובטח שאין אנו יודעים את העברי) [קודַב – קודַאב, מבטאים "קוסַאב", שהוא דורת ארם צובא בעברית. – הערת שאול חומסקי] והחלפא. החרישה הראשונה היא דלילה, ורק מבקע את האדמה (שְקַק), שתכניס ותספוג לתוכה את כל מי הגשמים, אחרי זה שנגשמה כבר ישנו את החרישה לרוחב השדה והחרישה היא יותר סמיכה מהראשונה וגם יותר עמוקה, אחרי שנתגשמה שנית שוב חורשים אותה לאורך וזו כבר הפעם השלישית, זה יוצא לערך פעם לחודש. אחרי זה ישדדו את החלקה ובמחרישה יחלקו ויסמנו אותה לאורך לשורות-שורות וכן גם לרוחב (בכדי שיוכל לחרוש אחרי כן על השורות לאורך ולרוחב). ובמקום שהשורות מצטלבות, זורעים את הזריעה בידיים מחמישה עד שבעה גרעינים, בעומק של שלושה ארבע סנטימטר באדמה. בזריעת הבכורים, שאפשר עוד לגשמים לרדת בכמות מרובה, שמים אחד או שני גרעיני תורמוס שיעזור בצמיחתו לפלח את הקרום שעל פני האדמה שנעשה על-ידי הגשמים.

הזריעה יוצאת במשך שישה-שמונה ימים, ובשעה שהצמח יוסיף את העלה השני או השלישי, מעדרים סביבם (ומוסיפים גם במקומות החסרים) ועוזבים רק שניים והשאר ינבל [ייבול]. אחרי הניכוש חורשים על השורות אך ורק במחרשה ערבית או אם האדמה מוכנה היטב, די גם בקולטיבטור, מפני שהחרישות בימות החורף צריכות למחרישה אירופית שמהפכת את האדמה ומכלה את העשבים, מה שאין כך מימות הפורים והלאה, אין מה להפוך את האדמה שבזה מתייבשת, והרטיבות תנדוף, וחורשים אך ורק במחרישה הערבית הטרדיציונית שהיא לא מהפכת את האדמה כי אם הולכת מלמטה ותוחחת את האדמה.

עשרה ימים אחרי החרישה הראשונה של השורות חורשים שנית לרוחב המקשא ותמיד מתחילים אצל השורות וגומרים באופן שהתלם האחרון נמצא באמצע השורות, ואז הניכוש והעידור האחרון, ועוזבים רק צמח אחד בכל בית ובית. יש כאלו שמהדרים בעבודה נוהגים לחרוש עוד פעם שלישית.

ודבר אחד על האיכר לזכור בכל פעם מדי חרשו במקשא, כי אסור לנעוץ את המחרשה באדמה רטובה, והאדמה הכי טובה ושמנה תתקלקל על-ידי החרישה ברטיבות, והצמחים לא יתפתחו והפירות יהיו גרועים וקטנים ועקומים כבעלי מום. גם מחלה ידועה תתפתח בפרי הנקרא קוּסַר (בערבית) שנדבר במקומו להלן.

המזיקים ומחלות האבטיח

בארצנו סובלים במקשאות ממחלת הקוסר, השנית היא מחלת המן, והמחלה השלישית זה המזיק הידוע הנקרא חולד (בערבית אל אחלונד).

מחלת הקוּסַר היא שענפי הצמח לא התפתחו ונשארים קצרים וראשם מורד ארצה. צבעם אינו די ירוק ומראם הוא לבן כספי, פירותיהם קטנים ואינם נבשלים לעולם. הפרי מלא הוא בהרבה גרעינים גדולים וטעמו חמוץ, ותמיד מצד אחד יבש וקשה, ואין לזה שום תקנה, וכל זה הוא תוצאת החרישה ברטיבות. עוזרים במעט בזה שמרבים בחרישה ושידוד על השורות, אבל פרי טוב כבר לא יהיה במקשא זו.

מחלת המן היא כמעט הכי גרועה בכל המחלות שהאבטיח סובל, והיא עושה שמות במקשאות. היא מין כנימה או מין פרעוש ירוק קטנטן החי וניזון מלחלוחית הצמח, מכסה הוא את כל הצמח את העלים והענפים יחד ומנקר בחרטומו את כל הענפים, שאחרי זה הצמח מוציא דרך החורים הקטנים האלה מיץ שנהפך לשחור ושמן כמעט כפיח, והוא משמן את כל הצמח יחד עם האדמה שמלמטה לו. מתרבה הוא בפרט בלילות הערפל, ובעונת המקשאות יתרעם הערבי בהכירו חילוף האוויר לערפל (ארטטה בערבית) ואחרי שהערבי מברך את הברכה אלחמד-אל-אלה, יילחם גם במחלה בשני דברים:

ראשית יעקור תמיד את הצמחים המנוגעים ויקבור אותם באדמה.

ושנית שיעשה עשן סביב המקשא מצפיעי בקר, בבוקר ובערב, בשעה שאין הרוח מנשבת, והעשן ירבץ ויכסה את כל המקשא, ופוגשים אנו מקשאות שגדלות ומתפתחות יפה, ואחרי שינוגעו במחלה זו תישרפנה במשך של איזה ימים כמעט כולם או חלק מהם.

אצלנו לפני איזה שנים התפשטה המחלה בעצם תוקפה, וכיליון נשקף היה לכל המקשאות. אנו ניסינו אז להשתמש נגד מחלה זו בתמיסת גפרית נחושת (חואי בורדלב [או – בוכדלר]) של 2%, אך כנראה שהתמיסה היתה אפשר חריפה מדי ופעלה על המחלה עם הצמח גם יחד.

שנית ניסינו אז גם באבקת היתושים הנקראת פֶרְאַט, וכבר חפצים היינו לחשוב שפעל את פעולתו על המחלה, אך שבינתיים היה גם קדים חם (שרקיה) וגם שמקשאות שלא השתמשו באבקה זו, חדלה המחלה ומתו כל המזיקים. וזה ראינו תמיד להקדים למרות שהוא איננו כל כך רצוי לנטעים, יש בו גם תועלת שתמית גם הרבה מזיקים.

אחדים שהיו מקבלים עיתונים מקליפורניה מצאו ששם משתמשים נגד מחלה זו באוהלים העשויים לתכלית זו, שמאהלים ומכסים בהם שטח ידוע על גבי הצמחים. ומבעירים בתוך עלי נקטין (טבק), ועל-ידי העשן נחנקים המזיקים. ומאין לנו אוהלים מוכנים לזה השתמשו פשוט לניסיון בסיר שכיסו על גבי הצמח והבעירו מעט עלי נקטין מלמטה, הניסיון הצליח אך בצמחים קטנים שיכלו להכניסם תחת הסיר, וכדאי היה להכיל אוהל יותר גדול שיוכל לכסות גם על צמחים יותר גדולים ועל שטח יותר גדול מפני שלא רק האבטיח יסבול ממחלה זו כי אם גם העגבניות וכל ירקות הקיץ.

המחלה או יותר נכון המזיק השלישי זה החוֹלֵד (בערבית אל אחלונד) העכבר העיוור ["חולד" הוא כמובן חפרפרת, שהיא אכן עיוורת. היום כבר חזרו רבים לשם "חולד". – הערת  שאול חומסקי]. ברייה זו מצערת תמיד את בעל המקשא בבואה במחתרת תחת הצמח ובבוקר בצאת  בעל המקשא מהמלונה יפגוש פה ושם צמחי אבטיחים שעליהם מורדים ארצה ומתחילים לנבול. החולד יבחר תמיד את השורש הגזעי, ואת שארית השורש יעזוב בתוך האדמה. וכן עובר הוא מצמח לצמח ויעלה קרחות גדולות במקשאות באם לא ימהר בעל המקשא ללחום נגדו.

האמצעים נגדו הם פשוטים אבל לא קלים.

בבואו מחדש למקשא מגלים תיכף לאט-לאט במעבר את חורו ונותנים חתיכת תפוחי-אדמה או בצל חתוך בפי החור, והוא תיכף יבוא לריחו. בבואו ידחוף תמיד לפניו עפר תחוח בכדי לסתום את פי החור, והאיש עומד בשקט במעדר מורם ובשעה שיראה אותו בא עד פי החור, יכה בכוח מאחוריו ובזה יחסום את דרכו משוב אחורנית ואז מוציאו החוצה והורגו.

יש כאלה שאורבים לו ברובה על פי החור, ובבואו יורים באופן ישר נגד מהלך החור ואז הוא נהרג. אך בהיותו כבר אזרח במקשא אז אינו כבר יחידי ויימצאו עוד אחרים איתו ועושה לו דרכים שונות לכל צידי המקשא, וקשה לכלות אותם שהם מוצאים הגנה בכל ריבוי החורים שהוא מכין לו. ואז לבעל המקשא אורך-רוח עד לשגעון ולאט-לאט יוכל לבער אותו מהמקשא.

המזיק הזה אינו ממאס [מואס] גם בגינות הבית, ומכרסם גם את הבצל, תפוחי-אדמה, מלפפונים קשות [קישוא?] ועוד.

עוד אמצעי אחד ישנו להשתמש בפרט כשבפעם הראשונה לא הצליח הציד. אז הוא מרגיש מאוד ונזהר מלבוא לפי החור באופן שבעל המקשא יוכל להתפקע, אז אפשר לשפוך, תיכף אחר שמגלים את החור, מעט נוזל מגפרית הפחמן (סולפור די קרבן) וסותמים את פי החור תיכף, ובאם אין לו עוד הרבה מפלטים או מוצא אחר, יוכל להיחנק על-ידי הגז של הנוזל.

עוד אמצעי ישנו להשתמש, לתפוס הלטאת הקיר שחור (חרדון בערבית) לתוך קופסא, ועוזבים אותו חופשי לתוך פי החור, והוא ירוץ בחיפזון (בחפצו לברוח) בתוך החורים, והחולד בקבלו דקירות אחדות מציפורני הלטאה, ירוץ תיכף לפניו ומוכרח הוא אז להיראות בחוץ, ואז בנקל ממיתים אותו. ובכל האמצעים צריכים להשתמש ולבערו מהמקשה.

שוּקי [שווקי] פרי האבטיח

עד לפני המלחמה [העולמית הראשונה] נתון היה המסחר הזה רק בידי סוחרים משכנינו תושבי הארץ, שעשו את חוף אבוזבורה לנמל להוצאת האבטיחים, הנמל נמצא באופן מקביל באמצע החלק שמגדלים את פרי האבטיחים, ותמיד בעונת האבטיחים ינהרו לשם הרבה סוחרים ומוכרים מתושבי הארץ שמתיישבים שם באוהלים כמעט לכל ימות הקיץ והם מתעסקים בקניית והוצאת האבטיחים לחוץ, כל התושבים יובילו את אבטיחיהם לשם ובעונת האבטיחים יהיה נמל אבוזבורה לעיר שלמה, רק בעבור העונה יסעו משם כל הסוחרים והמוכרים ותישאר כמלונה במקשא, וכעיר נצורה.

והיות שהמסחר נמצא רק בידי הסוחרים ולא בידי בעלי המקשאות, אז ישתמשו תמיד בכל האמצעים שהשוק יישאר רק בידם, ובחפצם יעלו ובחפצם יורידו את המחירים. גם מכת הקרנטין ידועה היא לכל עושי מקשאות. אם פרצה או לא פרצה מחלת החלירע יוציאו שמועה כזו ומעמידים את ההוצאה לחוץ לזמן ידוע, ועל-ידי זה המחירים ירדו פלאים מאת האבטיחים (שמשקלו לא פחות מ-6 KG) בשתי מג'ידיות, באופן כזה היו עושי המקשאות מפסידים הרבה מאוד, אך כעת נשתנו התנאים, מלבד שיש תקווה שארצנו תתפתח גם באופן מקומי, הרכבת שמקשרת אותנו עם מצרים ודמשק, וחלב, שאלו יוכלו לעכל ולהכניס לתוכן כמות ענקית של פרי האבטיחים. וניסיון יש לנו כבר מתפוחי הזהב שכל איכר פשוט יכול גם כן לקחת לו וַגוֹן ולהוביל ולשלוח את פירותיו מצריימה, ובזה לא יצטרך האיכר להיות קשור זמן רב למימכר אבטיחיו, והמקצוע הזה כדאי היה שכל איכרינו יתעניינו בו. פה בפתח תקוה הסתדרה כבר קבוצה של צעירים אחדים שעשו מקשא של 150 דונם.

[מכאן ועד הסוף דומה שזהו מאמר אחר שאינו עוסק כלל באבטיחים. – אב"ע]

על-פי-רוב הם צעירים בלתי-מאורגנים והפעם כיוון דכל העולם מתארגן חפצו גם הם להתארגן והקציבו מחיר גבוה יותר מדי, ומפני שגם המשלוח של הפירות כשהוא לעצמו לכל השנה עדיין מוטל בספק, לא ניתנה האפשרות להאיכרים להסכים לתנאיהם. וחלק גדול קיבלו אורזים אחרים מיפו, כעת הם כבר חפצים לתקן את המעוות ומעט-מעט כובשים להם כל אחד ואחד מקום לעבודה, במקום שדרשו קודם מאה פונט מקבלים כעת שמונים, ואורזי חוץ מקבלים שישים, העבודה היא רק לחמישה חודשים בערך.

על-פי מקרה בא לידי השבוע חוברת של דו"ח מוועידת המזרחי השנייה שהיתה בירושלים, בטח כמו כל איש חיפשתי את שלי, ומצאתי בדו"ח על עבודת המזרחי במושבתנו פתח תקוה, שמנה המוסר אחת מהן, היא שהנהלת המושבה שהיתה עד כה בידי יחידים על-ידי השפעת המזרחי עברה עתה לידי הציבור, על זה נוכל להגיד לפום חריפא שבשתא, את זה אפשר להגיד שהשלטון יצא מתחת ידי ההוהנצולרים לידי קהליה, בשעה שידוע לכל העולם כולו שזה שלושים שנה שוועד מתקיים במושבתנו ועל-פי הפרוטיכלים כולם היו על-ידי בחירות חשאיות וישרות, והרבה אנשים ישרים ונכבדים הספיקו לכהן בהוועדים של מושבתנו במשך הזמן הזה. ובטח לא היו מסכימים ומרשים לדבר שכזה כמו המנוח ר' יהושוע שטמפר ז"ל שהיה הרבה שנים בוועד המושבה וראש ועד המושבה. מקום היה לו להגיד כי על-ידי תעמולה בלתי רגילה עלה בידי המזרחי להכניס להוועד יותר חברים משלהם, חושב אני שחובה היא על ועד מושבתנו הנוכחי לבאר זאת, וכבודו של המוסר במקומו מונח.

[חתום] ירקוני

פ"ת ז"ך [כ"ז] חשון תר"ף [1919]

* * *

ברוך בן עזר (רַאבּ)

הרופא עַבְּדוּלקָדֶר

הרופא עַבּדוּלְקָדֶר היה בן לאחת המשפחות המכובדות באחת מארצות הבלקן המוסלמיות, ובמשפחתו היה מקצוע הרפואה נמסר במשך דורות מאב לבן. עבדולקדר קיבל את מקצועו מאביו הרופא המפורסם אַבּוּבָּקֶר, וכאשר הגיע לפרקו השיאו אביו עם פַטְמֶה, בת לאחת המשפחות המיוחסות והמפורסמות במדינה. היא היתה נערה יפה, טובה ומסורה, וכך גם נודעה במשך שנים בכל סביבותיה.

לאחר שנים ילדה לו פטמה לשמחתו בן זכר, והוא קרא את שמו עַלִי. אך שמחתו לא האריכה ימים. מיד אחרי הלידה חלתה פטמה, ומחלתה גברה מיום ליום עד שיום אחד החזירה את נשמתה לאלוהים.

הילד עלי נישאר לטיפולו של האב בלבד, שהיה לו גם לאם. במשך השנים גדל הילד עלי ונעשה בחור גדול ויפה. הוא למד מהר קרוא-וכתוב, והתחיל כבר להיכנס בסוד מכמני המדע ומקצוע הרפואה. אביו עבדולקדר תלה בו תקוות רבות, ומצא בו ניחומים אחרי מות אשתו פטמה הטובה והמסורה.

אך הגורל החליט אחרת. וכאשר כבר החלו לדבר בעלי נכבדות, לשדך לו כלה, חלה ונפל למשכב במשך שנה שלימה. אביו עבדולקדר עשה כל מה שביכולתו המקצועית ובידיעותיו הרפואיות, אך לא מצא תרופה שתועיל לו, עד שבאחד הימים מת גם הבן.

מות הבן הדהים את עבדולקדר, כי מלבד אובדן הבן היקר לו, ירד גם מצבו פלאים בחברה, כי במשך השנה האחרונה חדלו האנשים להזמינו כרופא לטפל בחולים, והתחילו גם לזלזל בידיעותיו הרפואיות באומרם: "מתה אשתו, והנה גם את בנו אינו יודע לרפא!"

בלילה בו מת הבן החליט עבדולקדר כי עליו לגלות ולדעת מה היתה המחלה הזו, הבלתי-ידועה לו, אשר בגללה מת בנו.

עוד בטרם הודיע ברבים על מות הבן, בו בלילה – ניתח אותו ופתח את ביטנו ובדק היטב במעיו, והנה בתוך קיבתו מצא להפתעתו חתיכה קשה כעצם וגודלה כמלפפון. אחרי בדיקות רבות, ומבלי שהיה יכול לקבוע מה טיבה של האבן הזו, זרק אותה בכעס ובשברון-לב לתוך הארגז שלו, בו נמצאו כלי-הניתוח והרפואות, אחר-כך תפר וסגר את בטן בנו, עטפו היטב בתכריכים, ולמחרת הוביל אותו לקבורה.

עבדולקדר מיאן להינחם אחר מות בנו. הוא לא מצא לעצמו מנוח. היה רץ ועובר כל הימים בשדות ובדרכים כמטורף, ולא היה יכול לשבת בבית בו מתו עליו אשתו ובנו האהובים והיקרים לו, עד כי ביום מן הימים קם ומכר את אחוזת-ביתו וכל אשר לו, ארז את מעט כליו עם ארגז-הרפואות שלו, עזב את עירו ומולדתו והלך ממדינה למדינה ונדד ממקום למקום ומעיר לעיר, הלוך ופסוע דרומה, בכיוון קבר הנביא מוחמד עליו התפילה והשלום, בעיר מכה, עד שהגיע בנדודיו לוואדי אל-חַוַארַת, הוא עמק חפר כיום.

אכן, דרווישים וחַג'ים, עולי רגל, נהגו לנדוד רגלי במקלם ובתרמילם וה"מִסבכה", מחרוזת התפילה, בידם. נדדו לקבר הנביא ובחזרה, והם מילאו מימים-ימימה באלפיהם את כל ארצות ערב. הולכים רגלי ומתפרנסים על תפילות ונדבות. החוקר האנגלי דאוּטִי, שעבר לפני יותר ממאה שנים את כל חצי-האי ערב, מספר שעשה דרכו כרופא עם ארגז-התרופות שלו, ונעזר בו לקיומו, וזאת כתוספת למתנות ולנדבות שקיבל משֵיח'ים ומאמירים ערביים.

במשך ימי נדודיו של עבדולקדר קרה פעם שנשברה ידית הסכין שלו, והלהב נישאר בלי ידית. חיפש עבדולקדר משהו כדי להתקין ממנו ידית לסכינו, והנה בהתבוננו במקרה בארגז-הרפואות שלו נתקלה ידו באבן שהוציא מבטן בנו, ואשר היתה מונחת שם בין הכלים. הוא מצא אותה מתאימה בדיוק לעשותה ידית לסכין, וכך אמנם עשה.

היה זה בדיוק באותו קיץ שבו הגיע בנדודיו לוואדי אל-חווארת. ושם ראה לראשונה בחייו את המקשאות ואת האבטיחים מן הזן אִמְחֶסְנִי, אשר לא ראה ולא הכיר כמותם במדינות-הצפון הקרות שמהן בא. הוא הִרבה לאכול מהאבטיחים ומצא אותם טעימים ומתוקים. יום-יום היה בוקע אבטיחים בסכינו ואוכל, בוקע ואוכל.

הוא מילא אחר הפתגם הערבי האומר: "אִסְטַוַה אִל בַּטִיח – מַפִישׁ טַבִּיח!" ופירושו – כאשר האבטיח הבשיל – אין צורך בתבשיל!

והנה, לתימהונו הרב, נוכח שעסיס-האבטיחים ממֵס וממוֹסס ומְאכֵּל את ידית הסכין שלו, והיא הולכת ודקה מיום ליום.

יום אחד לקח עימו אבטיחים אחדים אל הבקתה אשר בה התגורר אותו זמן, וישב ימים אחדים ושִפשף ושפשף את הידית בעסיס-האבטיחים, וזו הלכה וקָטְנה עד שכמעט לא נותרה ממנה אלא חתיכה זעירה מעוגלת כקשת. ולבסוף, לתימהונו הרב, נִשארה בידו מכל האבן רק חתיכת ציפורן של אצבע מרגלו של בן-אדם. חתיכה שכפי הנִראה נבלעה על-ידי בנו, והמיצים שבקיבה התאספו והתגבשו עליה ומסביבה עד שנוצר גוש גדול וקשה כעצם, אשר בסופו של דבר הוריד את בנו שאולה במכאובים רבים.

התגלית הזו עודדה במקצת את הרופא-לשעבר עבדולקדר. עתה, לכל הפחות, הוא כבר יודע ומכיר את המחלה שהיתה הסיבה למות בנו היחיד והאהוב.

עבדולקדר המשיך בדרכו למכה. מילא אחר מצוות העלייה לרגל, וכשהחל חוזר החליט כי לא ירחיק צפונה מעבר לאזור שבו גדלים האבטיחים הטובים האלה, וכך קבע את מושבו בארץ-ישראל, וחזר לעסוק במקצועו כרופא, והיה מצווה לכל החולים שבאו אליו להתרפא – שעליהם לאכול הרבה אבטיחים, רק אבטיחים, מאחר שנוכח לדעת כי עסיס-האבטיח שוטף ורוחץ ומֵמס את כל המשקעים והגבשושיות והמיצים המזיקים שמתרכזים בתוך מערכת העיכול של האדם.

ומאז ועד היום מקובל אצל כל הערבים כי כאשר נחלה מישהו במשפחה בעונה שבה כבר אין אבטיחים מצויים בשוק – אזיי כל בני-המשפחה מתרוצצים ומחפשים למצוא אבטיח עבור החולה שלהם. ותרופה בדוקה ומנוסה היא שאין שום מחלה בעולם אשר אכילת אבטיח תזיק חס ושלום למי שחולה בה, ובפרט אם אלה הם אבטיחי עמק חפר הידועים והמפורסמים בטעמם המתוק והטוב. ואילו בני-ישראל במידבר היו יודעים את טעמם, שהם עולים בטיבם על כל מיני האבטיחים שבעולם, לא היו מתגעגעים אל האבטיחים אשר אכלו בארץ מצרים.

* * *

אהוד בן עזר

על הולדתו של האבטיח המל"לי

מתוך הרומאן "ספר הגעגועים"

בין פתח-תקווה לבין כפר-סבא וקלמניה שׁכָן כפר מָלָ"ל. שמו הראשון היה עין-חי ובו גר תקופת-זמן הסופר הצעיר התימהוני יוסף לואידור, שחיזר אחר דודתי אסתר ואשר נרצח יחד עם הסופר יוסף חיים ברנר במאורעות 1921. שנים אחדות לאחר מכן, כאשר ביקשו המוסדות הלאומיים לתת שם חדש למקום, הציע דודי ברוך למתיישביו את ראשי-התיבות מל"ל, על שם משה לייב לילנבלום.

המל"ליים הם לא רק בני הכפר שבו נולד וגדל ראש-הממשלה אריאל שרון (שיינרמן) אלא הם זן האבטיחים הנפוץ ביותר בארץ-ישראל, פרי הכלאה מִקרִית בין הזן צִ'ילִי לזן הערבי המקומי, הבַּלָדִי, הוא כנראה הזן אִמְחֶסְנִי שעליו מספר דודי ברוך. הזיווג המוצלח התרחש במִקשה של אחד האיכרים בכפר-מל"ל, שהיום על מקומו עומדת העיר הוד השרון. בטעות קראו ברבות שנים לאבטיח המָלָ"לִי – אבטיח הגליל, שגם הוא כבר כמעט שנעלם.

האבטיח המל"לי הוא פרי כדורי בגודל בינוני, קליפתו קשה, צבעה ירוק כהה ובעלת לחי לבנה מפני שבעת גידולו היא מונחת על הקרקע, מוסתרת מהשמש. הוא נשמר היטב במשך ימים רבים. ציפתו אדומה ומכילה עד שמונה וחצי אחוז סוכר, שזה הרבה מאוד בשביל אבטיח, והזרעים לבנים עם שוליים שחורים. אפשר לשוטפם, להמליחם, לייבשם בשמש או לקלותם כפיצוחים.

 אבא של המל"לי – הזן צ'ילי שמוצאו מארה"ב, גם הוא אבטיח בגודל בינוני אבל קליפתו דקה ונוטה להסתדקות, צבעה ירוק עם פסים כהים, ציפתו מכילה שמונה אחוז סוכר וזרעיו שחורים לגמרי.

כן, זו היתה הכלאה מופלאה של צ'ילי בַּבַּלַדִי. איפה הימים היפים שבהם זני פירות וירקות חדשים לא נוצרו באופן מדעי בתחנות הניסיונות החקלאיים (כמו העגבניות הנוראות שאנחנו אוכלים היום) אלא נולדו כפרי אהבה בין שיחים בשדה או בין עצים במטע?

הלא ככה גילה דודי ברוך את זן התפוזים שַמוטי-דם, שמוטי שפלחיו אדמדמים, וקרא אותו "שרה" על שם שרה אהרונסון גיבורת ניל"י, שאותה העריץ ואולי גם אהב כבר בהיותו נשוי ואב לבנות (ברומאן "המושבה שלי" הקדשתי לשניהם פרק שבוּסס על סיפור זיכרונות אמיתי שכתב).

טוב, מי שלא יכול להבדיל בין הטַבּוריים (וואשינגטון נַאוִיל) של תחילת העונה והוַלֶנסיה של סוף העונה – לבין כַּדִיוּתוֹ וטעמו של מלך התפוזים, השמוטי, המבשיל באמצע העונה (הבדל שאפילו מרבית הירקנים כבר לא מבינים היום) – יותר טוב לו שלא יקרא את הספרים שלי כי לא אליו הם מכוּונים.

* * *

ברוך תירוש

גמלים בְּיַם מִינְת אַבּוּ-זָאבּוּרָה

עם הערות אהוד בן עזר ואלישע פורת

מתוך: "חדשות בן עזר" גיליון 196, 30 בנובמבר 2006

לאהוד בן עזר שלום והוקרה,

כרבים ו"נידחים" אני נהנה ממרבית קביעותיך ובעיקר מסיפורי ארץ ישראל מ"האלף הקודם". ואתאר כאן התרחשות אולי עלומה בקורות הארץ. בשלהי שנת 1945 שהיתי כמ"כ בפלי"ם [פלמ"ח-ים] בהכשרת בני שכונת בורוכוב, בקיבוץ שפיים. מצפון לקיבוץ היה פרדס ליטווינסקי והווילה הלבנה והקסומה, שלאחר קום המדינה היו (חוקית?) לרכוש מתנחלי קיבוץ געש החרוצים [איני בטוח בכך. משפטי-ירושה בין בני משפחת ליטווינסקי נמשכו שנים רבות מאוד. – אב"ע]. אולם בשנות ה-40 לא ניתן היה ליהודים להמשיך בדרך העפר צפונה לעבר נתניה, בשל הבדואים החמושים ששוטטו רכובים על סוסיהם ושלטו ביד רמה ותקיפה על מרחב ואדי פאליק, הוא נחל פולג דהיום.

מדי חודש היה עליי לצאת להרצליה ולרמת השרון ולמסור שם מודיעין מהסביבה לאנשי הש"י, שירות הידיעות של ההגנה. בהרצליה היה איש הש"י בעל מספרה בשם פרצלינה, ואיתו היה עוזרו האילם. בני משפחת פרצלינה עשו חיל עם קום המדינה בשורות צה"ל, אולם באותה העת עבד האיש לפרנסתו כספר, ואני הייתי נכנס באדישות למספרה ומבקש להסתפר כמקובל, "א-לה גארסון".

פרצלינה הספר חשד ונהג לשאול: "יש לך משהו עבורי?"

"לא," הייתי משיב ומתמסר למספריים ולמסרק שבידו. רק לקראת סוף התספורת הייתי לוחש את הסיסמה, ומסביר שקודם לכן חששתי מהגילוי. לפרצלינה לא הייתה ברירה, והיה משלים את התספורת מבלי לחייב אותי בתשלום, ומסתגר איתי בפינה לקבלת המידע.

לאחר מסירת הידיעות הייתי ממשיך בטרמפים, בעיקר על עגלות, עד לרמת השרון, שם הייתי נפגש לאותה מטרה עם שמחה בנימיני האגדי, שעקב קשריו ההדוקים עם חמולת השיח'ים של אבו-קישק ואחרים ברחבי השרון, היה לו מידע אמין ומגוון יותר מזה שיכולתי אני למסור לו.

הביקור אצלו היה תמיד מרתק, והוא נהג להביא אותי כ"בן דודו" למאהלי אבו-קישק, בעיקר למאהל על שפת הירקון, צפונית-מזרחית לגשר על הירקון בכביש גהה היום. שם היה השייך מכבד אותנו במטעמים, ובימי הקיץ גם באבטיח מובחר וצונן שהיה עטוף לשם כך בעבייה רטובה במשך כל הלילה. [בניין השיח' הדו-קומתי מצוי עד היום בלב המתחם המזרחי של תע"ש וכפי ששמעתי בשעתו הוא מטופל ומטופח בידי חובבי עבר מקרב העובדים, בעין חדה אפשר להחין בו מהכביש המוביל מצומת מורשה מזרחה. – אב"ע].

הידידות עם שמחה בנימיני ז"ל סייעה לנו בהמשך, כאשר הזמין כמה מאיתנו להסתתר בביתו ואצל שכניו ברמת השרון, בימים שלפני "השבת השחורה" בשנת 1946, בעת שהבריטים חיפשו אותנו, אנשי הפלמ"ח, ברחבי הארץ, ואנחנו, כפועלים חקלאיים, סייענו לו במסירות בעבודות משקו החקלאי.

אולם החוויה המרשימה ביותר בהכוונתו של שמחה אירעה כאשר לי לקח אותי איתו, שנינו כאורחי שייך אבו-קישק, לחזות בהעמסת אבטיחים על ספינות מפרש בחוף, מול כפר ויתקין, מצפון לבית ינאי היום. התברר לנו אז כי הבדואים ברחבי ואדי פאליק, עד למרחב בית הסוהר ליד תל מונד, גידלו בעונת הקיץ אבטיחים שהועברו בספינות למצרים, בדרך מופלאה שרק מעטים שמעו עליה.

האבטיחים היו מובאים בסלסלי רשת על גמלים לעבר החוף, למזח ממנו קיים שריד עד היום. במרחק של כחמישים מטר עגנה במקביל לחוף ספינת מפרש, מארכּבּ בערבית, אשר מחרטומה ומהירכתיים נמתחו רשתות "עמידה" לעבר החוף. הגמלים היו נכנסים למים עד צוואר, סלסלות הרשת היו נפתחות, והאבטיחים המוצפים על פני המים היו נהדפים לעבר הספינה על-ידי חבורת נערים. המלחים היו עומדים על קורה בולטת מדופן הספינה, וזורקים ביד אחת אבטיח אחר אבטיח לעבר הסיפון, שם קלטו אותם באוויר והעבירו לאחסנה בתוך הספינה. אנחנו, האורחים, עמדנו עם ספלוני קפה מהביל ביד, משתאים למראה הגמלים העמוסים באבטיחים הנכנסים בשיירות למים, כאשר הפריקה וההעמסה מלווים בשירה קצבית מהדהדת.

לאחר שהספינה הועמסה מעל לסיפון, הועלו העוגנים והמפרשים, והספינה נהדפה לדרכה, כשאחרת תופשת את מקומה להעמסה בים האבטיחים. לפני שנים שיחזרתי את התרחיש יחד עם חוקר ארץ ישראל צבי אילן ז"ל, וסופר לנו כי גם בחוף מכמורת, מינת אבו-זָאבּוּרָה, הועמסו כך אבטיחים. והראיתי לצבי אילן ז"ל לתדהמתו, כי בתחילת הספר "איבריה", מספר ג'יימס מיצ'נר על חווייתו כנער סיפון בחוף וולנסיה בספרד, בעת הטענת תפוזים בעזרת שוורים עמוסים ששחו בצורה דומה לעבר האונייה, שעגנה במקביל לחוף. סדנא דארעא חד הוא.

אהוד בן עזר: אני חושש, ברוך, שאתה מבלבל בין האבטיחים המפורסמים מן הזן אמחסני, שגידלו ערביי עמק חפר, הוא ואדי אל-חווארת, ויִצאו אותם בספינות מפרש למצרים ­– לבין הבדואים של שבט אבו-קישק ששכנו רחוק משם, בגדה הצפונית של הירקון על מתחם תע"ש כיום, ולא הגיוני שהסיעו את אבטיחיהם על גמלים עד למינת אבו-זאבורה, אבל אולי אני טועה.

ליתר ביטחון פניתי אל ידידי המשורר אלישע פורת מקיבוץ עין החורש שבעמק חפר, והנה תשובתו:

שוּלְם אהוד,

ואדי חווארית הוא השם הכללי של עמק חפר, הביצות שמסביב לנחל אלכסנדר. השטח נקנה על ידי הקק"ל בסוף שנות העשרים. עין החורש הקיבוץ קרוי בטעות על שם ואדי חווארית, העמק של החורשים – עין החורש, אבל לימים הסתבר שוואדי חווארית קרוי על שמו של שבט קטן מסודן שנקרא בני חווארית, אבל כבר אחד לא רצה לשנות את השמות.

קקון היה כפר גדול מצפון לטול כרם, עם תחנת רכבת ושרידי מבצר צלבני. זה היה כפר מרצחים ופורעים מראשית ההתיישבות, ואנשיו פגעו ללא הרף במתיישבי עמק חפר המזרחי. הכפר נחרב לחלוטין במלחמת העצמאות, ממש כמו שצריך! – ועל התל שלו, בין המושבים אמץ וגן יאשיה, ניטע יער קטן, והולך להיות שם פארק נחמד.

אבטיחי קקון קנו להם שם בגודלם ובמתיקותם, כיוון שגדלו רק על מי טללים ולא על השקאה. אבטיחים אלה היו נאספים בערימות ענק, מועמסים על דבשות הגמלים, ויורדים למינת אבו זבורה, המפרצון שבשפך נחל אלכסדר, במקום בו יושב היום בית הספר לדיג של מכמורת.כאשר הושלמה בניית הרכבת, הקו המזרחי עבר דרך קקון, הובלו האבטיחים למצרים ברכבת, ומינת אבו זבורה ירד מגדולתו. חאן אל בטיח, חירבת סמרה, היושבת ליד המפרצון עד היום, ונראית היטב מכביש החוף, היא תחנת מכס שבנו התורכים, כדי לגבות מס מסוחרי האבטיחים.

אני מקווה שעשיתי לך סדר בדברים,

אלישע פורת

[עד כאן מגיליון "חדשות בן עזר" 30.11.2006]

לאהוד שלום והערכה רבה,

חזרתי מביקור משפחתי בצרפת, ונהניתי לקרוא את המחקר המרתק אודות גידול האבטיחים, שיווקם ואכילתם, שכתב דודך ברוך ראב בן עזר בשנת 1919. מאוד שמחתי על צירוף חיבורי הצנוע, המתאר את העמסת האבטיחים בקיץ 1946 משדות עמק-חפר – לא מתחומי אבו קישק – ליד המזח מול כפר ויתקין, על ספינות מפרש לשיווק במצרים. התהליך לא היה מוכר בארץ, והפרסום באמצעות חוקר ארץ ישראל צבי אילן ז"ל עורר עניין רב והביא את הגילוי שהעמסת אבטיחים גם בוצעה במפרץ מינת אבו זאבורה, היום הישוב מכמורת בעמק חפר.

ברוך תירוש

יולי 2011.  

* * *

סיפורו של אברהם קופלמן

על האבטיח הפתח-תקוואי

מתוך הרומאן "פרשים על הירקון"

באיש הנרדף והנלבּב הזה, אברהם קופלמן – בחר פינס לשליחות הקשה, אשר תוצאותיה היו עתידות לקבוע את גורל חידוש היישוב בפתח-תקווה. קופלמן התארח אצל משפחת אחד היהודים בביאליסטוק, בן-ציון שַׁאטִיל, שהשתכנע לקנות אדמה בפתח-תקווה. שתה קופלמן תה, קינח בעוגת לֶקַח טעימה, החליק זקנו העבות, פּיטם מקטרתו ונעצה בין שיניו – מקטרת עץ קטנה וכהה כעין הפחם שמעולם לא מָשה מפיו והיתה לו כאחד מאברי גופו, וסיפר לנוכחים על נפלאותיה של ארץ-ישראל:

"יושב לו יהודי על אדמת הקודש בביתו הקטן, הלבן והעטוף כולו ירק אילנות, וליד החלון עץ-לימונים. ופותח לו היהודי חלון-ביתו, שולח ידו וקוטף את אחד הלימונים, חותך ממנו חתיכה ושם בכוס התה שלו. וכשהוא צריך עוד, הריהו שוב פותח את החלון וקוטף מאותו עץ. יושב לו יהודי בביתו, על אדמת מולדתו, מוקף כולו עצים רעננים, תאווה-לעין. אוכל פירותיהם בעצמו ומאכילם לאשתו ולבניו, ממש כבתוך גן-האלוהים בעדן."

שאל אותו בן-ציון, שכבר עמד באריזת חפציו לשם עלייה לארץ-ישראל: "ר' אברהם, האם להביא עימי את החליפה וכובע הצִילִינְדֶר לארץ-ישראל? או שהולכים שם לבושים בחלוקים, כמו הערבים?"

"צילינדר?!" הרעים עליו קופלמן בצחוקו הרועם. "אתם שואלים אם להביא כובע צילינדר? – הרי אמרתי לכם בפירוש: הארץ זבת חלב ודבש, וכל עץ וכל שיח ענפיהם שם מטפטפים עסיס. ולמה לכם צילינדר? רק כדי ללכלך אותו? השאירו אותו בגולה, חביביי, אין צורך בו."

"ומה טיב אדמות המושבה?" הקשה יהודי אחר. "קראנו בעיתונים שמועות זוועה על מצב הירקונים, השטפונות, הבצורת, הארבה..."

"אני רואה שאתם מושפעים יותר מדי מן הכתוב העיתונים," ענה להם קופלמן. "קוראים בעיתון גם על נשים מופקרות בפאריס. אז מה – כל הנשים מופקרות? ואם יום אחד ימציאו עיתון-חי בקופסה עם תמונות מתנועעות – אז מה, תגידו שכל הנשים בפאריס רוקדות כל הזמן, לא מתעייפות? רוצים אתם לדעת מה טיבן של אדמות המושבה? הרי לכם עובדה אחת שממנה תוכלו ללמוד על השאר: על גדות הירקון גדלים אבטיחים בשיעור גודל כזה, שחצי אבטיח מספיק מאכל לשוֹבע למשפחה רבת נפשות למשך יום תמים. וכשתוכהּ של המחצית נאכל עד תוּמו – מנגבים אותה, פורשׂים שטיח, שמים משוט; מתיישבת לה המשפחה בתוך הקליפה, המקבלת צורת סירה, ומפליגה בה על מי הירקון. לפעמים לשם טיול, ולפעמים לשם צֵיד דגים; אךה דגי הירקון הגדולים, המשובחים, שהקטן בהם משקלו לא פחות מחצי הפוד שלכם..."  

"ר' אברהם," הפסיקוֹ משתתף אחר, "אתה לא מגזים במקצת? מעודנו לא שמענו על אבטיח בגודל שכזה!"

"רואה את את היבלות על כפות-ידיי?" פרש קופלמן את ידיו לפני המסובים. "ממה באו לי אם לא מחתירה בבוצית האבטיח על פני הירקון? ורואים אתם את השן החסרה? ממה נשברה לי אם לא מפיצוח גרעין אחד הענקים הללו?"

אמר שם ילד אחד: "אבל אני לא רואה את היבלת!"

"מה העונה אצלכם עכשיו?" שאל קופלמן.

"חורף."

"ואבטיחים מתי גדלים?"

"בקיץ!"

"פלא? הנה ההוכחה! עברה חצי שנה מאז חתרתי בקליפת האבטיח, והיבלת נרפאה!"

בשנת 1884, כאשר הגיעו הביאליסטוקאים לִיהוּד, וממנה לפתח-תקווה, וראו שהמושבה חרבה-עדיין וכי תושביה ברחו בשעתם מן המאלאריה, וכי המציאות שונה לחלוטין מגוזמאותיו של קופלמן, באו אליו בטענות קשות. אמר להם:

"אתם הייתם כאותו חמור המסרב להיכנס לאורווה אלא אם כן מראים לו תחילה צרור של שחת. אך במקום למשוך אתכם אל האורווה – הכנסתי אתכם לארץ-ישראל..."

* * *

רקוויאם לאבטיח המל"לי

מתוך: "חדשות בן עזר" גיליון 43, 11 ביוני 2005

בין פתח-תקווה לכפר-סבא שוכן כפר מָלָ"ל. שמו הראשון היה עין-חי. כאשר ביקשו  המוסדות הלאומיים לתת שם קבוע לכפר, הציע דודי ברוך בן עזר (רַאבּ) מפתח-תקווה את ראשי-התיבות מל"ל, על שם משה לייב לילנבלום, וכך היה.

אך המל"ליים אינם רק בני הכפר שבו נולד וגדל ראש-הממשלה אלא הם זן האבטיחים שהיה בשעתו הנפוץ ביותר בארץ-ישראל, והוא פרי הכלאה מִקרִית בין הזן צִ'ילִי לזן הערבי המקומי, הבַּלָדִי, הנקרא גם בשם אִמְחֶסְנִי, שבית גידולו המובהק ביותר היה בעמק חפר. הזיווג המוצלח בין שני הזנים התרחש במִקשה של אחד האיכרים בכפר-מל"ל, ובטעות קראו ברבות השנים לאבטיח המָלָ"לִי – "אבטיח הגליל".

האבטיח המל"לי היה "פרי" כדוּרי בגודל בינוני, קליפתו קשה, צבעה ירוק-כהה והיא בעלת לחי לבנה מפני שבעת גידולו היא מונחת על הקרקע, מוסתרת מהשמש. הוא נשמר היטב במשך ימים רבים. ציפתו אדומה ומכילה עד שמונה וחצי אחוז סוכר, שזה הרבה מאוד באבטיח, והזרעים לבנים עם שוליים שחורים. אפשר לשטפם, להמליחם, לייבשם בשמש או לקלותם בתור פיצוחים.

 הזן צ'ילי מוצאו מארה"ב, גם הוא אבטיח בגודל בינוני אבל קליפתו דקה ונוטה להסתדקות, צבעה ירוק עם פסים כהים, ציפתו הכילה שמונה אחוז סוכר וזרעיו היו שחורים לגמרי.

זו היתה הכלאה מופלאה של צ'ילי בבַּלַדִי. היו אלה ימים שבהם זני פירות וירקות חדשים נוצרו לא רק באופן מדעי בתחנת ניסיונות חקלאיים, כמו העגבניות הקשות, הנוראות, הקפואות-מבפנים – שכופים עלינו לצרוך כיום – במקום עגבניות הבלדי והמֶרִימֶנְד הכרסתניות ורכות הלב, שלא היו טובות מהן לסלט. אלה היו ימים שירקות ופירות נולדו כפרי של אהבה מקרית בין שיחים בשדה או בין עצים במטע. כך נולד במקרה על עץ בפרדס גם ה"שמוטי-דם", שדודי ברוך קרא לו בשם "שרה" על שם שרה אהרונסון הג'ינג'ית, שאותה אהב.

עד מתי נמשיך לזרוק לזבל בזה אחר זה אבטיחים שקנינו והם נפוחים, פריכים כצמר-גפן, סרי-טעם וחסרי מתיקות אמיתית, אבטיחים שכל "מעלתם" היא שאין בהם וגרעינים? – היו שנים שבהן מגדלים עקשניים המשיכו מדי שנה לשווק את "אבטיחי הגליל" המל"ליים. לא עוד. יוק.

אולי נכריז סוף-סוף על חרם צרכנים – שיירקבו להם האבטיחים חסרי הגרעינים במקשאות ובדוכנים, ואנחנו נכריח את המגדלים ואת השווקים ואת רשתות-השיווק להשיב לנו את המל"ליים, את "אבטיחי הגליל" – את אלה שטרם שכחנו את אודֶם ציפתם ואת מתיקותם, ואפילו יהיה מחירם כפול, ואפילו נצטרך לשוב ולירוק את חרצניהם אל תוך כף-היד העשוייה כשפופרת לקלוט אותם.

ובאותה הזדמנות נדרוש גם את שובן של עגבניות הבלדי והמרימנד, ואת המלפפונים הקטנים, שטובים בטריותם מכל ממתק – גם לסלט, ולהחמצה במי-מלח עם שמיר, שום ופלפל חריף?

ואת הזיתים הירוקים, הדפוקים, העשויים במי-מלח, פלחי לימון ופלפלים חריפים – ובלי התוספת ה"אשכנזית" של השום, שמעולם לא העזו שיניו לטמא את הזיתים עד שקם דור של בורים ומסורסי-טעם, הכובשים זיתים עם שום, ואוכלים זיתים בטעם שום, ופולטים אותם בטעם שום כאילו היו נקניקי סַלַמִי בצבע חאקי!

* * *

עד כאן נוסח הרשימה שנשלחה ל"ידיעות אחרונות" והתפרסמה ביום 2 ביוני 2004 לאחר קיצורים אחדים [אפשר לדלג ולעבור ישר ל"מר א. בן עזר נוסע"], פורסמה הרשימה תחת הכותרת:

מי זוכר את האבטיח המל"לי?

ב-1920 הוקם בין פתח-תקווה לכפר-סבא המושב עין-חי. כאשר ביקשו המוסדות הלאומיים לתת לו שם קבוע, הציע דודי ברוך בן עזר (רַאבּ), איש פתח-תקווה, להנציח בשם הזה את משה לייב לילנבלום, מראשי "חיבת ציון", ומאז נקרא המקום כפר מל"ל – ובניו, לרבות ראש הממשלה, נודעו כמל"ליים.

לא רק הם. גם האבטיחים מהזן שהיה בשעתו הנפוץ ביותר בארץ-ישראל, והוא פרי הכלאה מִקרִית ומוצלחת, שהתרחשה במקשה של אחד האיכרים בכפר מל"ל: בין הזן צִ'ילִי לזן הערבי המקומי, הבַּלָדִי, הנקרא גם בשם אִמְחֶסְנִי, שבית גידולו המובהק ביותר היה בעמק חפר.

האבטיח המל"לי, שנקרא ברבות השנים, בטעות, "אבטיח הגליל", היה "פרי" כדוּרי בגודל בינוני, שנשמר היטב במשך ימים רבים. קליפתו קשה, צבעה ירוק-כהה, למעט "לחי" לבנה – זכר לעובדה שבעת הגידול לחי זו מונחת על הקרקע, מוסתרת מהשמש. ציפתו אדומה ומכילה עד שמונה וחצי אחוז סוכר, (ריכוז גבוה מאוד ביחס לאבטיח), והזרעים לבנים עם שוליים שחורים. אפשר לשטוף אותם, להמליחם, לייבשם בשמש או לקלותם בתור פיצוחים. הזן צ'ילי מוצאו מארה"ב, וגם לו פרי בגודל בינוני, אבל קליפתו דקה ונוטה להסתדקות, צבעה ירוק עם פסים כהים, ציפתו הכילה שמונה אחוז סוכר וזרעיו שחורים לגמרי.

ההכלאה המופלאה של צ'ילי בבַּלַדִי התרחשה בימים שזני פירות וירקות חדשים נוצרו לא רק באופן מדעי, במוסדות מחקר. בתקופה ההיא גם לא סבלנו מהעגבניות הקשות, הנוראות, הקפואות-מבפנים, שכופים עלינו לצרוך כיום, אלא נהנינו מעגבניות בלדי ומֶרִימֶנְד כרסתניות ורכות-לב, שלא היו טובות מהן לסלט. אלה היו ימים שירקות ופירות נולדו כפרי של אהבה מקרית בין שיחים בשדה או בין עצים במטע. כך נולד במקרה על עץ בפרדס גם ה"שמוטי-דם", שדודי ברוך קרא לו בשם "שרה", על שם שרה אהרונסון הג'ינג'ית, גיבורת ניל"י, שאותה אהב.

היו בעבר מגדלים עקשנים שהמשיכו לשווק, מדי שנה בשנה, את "אבטיחי הגליל" המל"ליים. לא עוד. יוק. עכשיו אנו נידונים לזרוק לזבל, בזה אחר זה, אבטיחים שקנינו והם נפוחים, פריכים כצמר-גפן, סרי-טעם וחסרי מתיקות אמיתית, אבטיחים שכל "מעלתם" היא שאין בהם גרעינים. עד מתי?

אולי נכריז סוף-סוף על חרם צרכנים. שיירקבו להם האבטיחים חסרי הגרעינים במקשאות ובדוכנים, ואנחנו נכריח את המגדלים ואת השווקים ואת רשתות-השיווק להשיב לנו את המל"ליים, את "אבטיחי הגליל" – את אלה שטרם שכחנו את אודֶם ציפתם ואת מתיקותם, ואפילו יהיה מחירם כפול, ואפילו נצטרך לשוב ולירוק את חרצניהם אל תוך כף-היד העשוייה כשפופרת לצורך זה.

ובאותה הזדמנות נדרוש גם את שובן של העגבניות הנזכרות לעיל, ואת המלפפונים הקטנים, שטובים בטריותם מכל ממתק – גם לסלט, ולהחמצה במי-מלח עם שמיר, שום ופלפל חריף. ואת הזיתים הירוקים, הדפוקים, הכבושים במי-מלח, פלחי לימון ופלפלים חריפים – בלי התוספת ה"אשכנזית" של השום, ששיניו לא טימאו אותם עד שקם דור של בורים ומסורסי-טעם, הכובשים זיתים עם שום, ואוכלים זיתים בטעם שום, ופולטים אותם בטעם שום כאילו היו נקניקי סַלַמִי בצבע חאקי!

* * *

אהוד בן עזר נוסע לבקר אבטיחים

[מתוך היומן]

23.6.04. יום רביעי. בצהריים אני נוסע במונית למינהל המחקר החקלאי, שירות ההדרכה, במשרד החקלאות, בבניינו החדש בבית דגן, מה שהיה פעם רק מכון וולקני. פוגש אותי שמשון עומר, האחראי על גידול האבטיחים, ואנחנו אוכלים יחד צהריים במסעדת המשרד במחיר סמלי של שמונה עשר וחצי שקל, כולל בקבוק שתייה, צלחת סלטים קטנה, שניצל גדול וקר עם תוספת אורז וירקות מאודים, ומקבל הרצאה מקיפה על נושא האבטיחים בישראל, עבר והווה.

לאחר סיום הארוחה מצטרף אלינו עומָר זֵידאן, שהוא מנהל מחלקת הירקות במשרד החקלאות, תפקיד חשוב מאוד, שמטעמו הוא אחראי גם על כל גידול הירקות בגוש קטיף ובהתנחלויות. אני נוסע איתו במכוניתו למקשת האבטיחים ושאר ירקות של אברהם כהן בנחל-עוז. השיחה עם זידאן נעימה מאוד. איש מתון, גאה, יודע עברית באופן יוצא מן הכלל, אנגלית, ושולט בנושא מקצועי ואירגוני מסובך, זאת אני למד משיחות בטלפון הנייד שהוא מקיים במהלך הנסיעה.

אברהם כהן יושב ב"משרד" על כורסה, איש שמן, מוצק ונמוך-קומה, כנראה ממוצא צפון-אפריקאי, מאחד המושבים בנגב. הוא שכר מנחל-עוז את השטח העצום מדרום וממזרח, ומגדל עליו אבטיחים, דלוריות, פלפלים, כרוב ושאר ירקות. עכשיו עונת האבטיחים בעיצומה, והוא רוגז כולו. מעבר קרני סגור ואי-אפשר לשווק אבטיחים לרצועת עזה, שהיתה קולטת ממנו גם את הגדלים והזנים שהשוק היהודי אינו רוצה בהם. מצד שני היו היום הפגנות של מגדלי עגבניות נגד פתיחת מעבר קרני, כדי שהעגבניות מעזה לא יציפו את השוק הישראלי...

הוא, וגם אחיו וחלק מהפועלים, לובשים חולצות טי-שירט שעליהן מודפס "א. כהן / אבטיחים". יש לו אצבעות ידיים עבות וקצרות, עם ציפורניים מרובעות ומגודלות מדי. פנים חייכניות כמו של "השמן" בסרטי "השמן והרזה". בטלפון התבשרנו שמרוב ייאוש הוא הולך לאבד את עצמו לדעת. ולנו סיפר שלקח את המכונית והחל לנסוע ללא מטרה. עם זאת יש לו חיוניות בלתי רגילה, וגם כושר משחק וערמומיות, ויש לי הרגשה שהוא מספר בעיקר על האבטיחים שלא מכר ולא על אלה שמכר, ולנוכח שפע היבול, הרי שגם אם מכר את מחציתו, לא הפסיד הרבה.

מביאים אבטיח גדול חצוי לשניים, "להוכיח" לי שטעיתי ברשימתי בעיתון. מה לעשות, צבעו ורוד חיוור עם קטעים צהובים, הוא אמנם מתוק אבל אין לו ארומה של אבטיח אמיתי. חסר האיזון בין חמיצות למתיקות. אני לא מסתיר מאברהם כהן שהאבטיח לא טעים לי והוא כמובן עושה עצמו שאינו מבין על מה אני מדבר.

מביאים אבטיח גדול נוסף, קצת יותר טוב אך עדיין לא מצטיין. אנחנו יוצאים למקשה בשתי מכוניות. אני עם עומר זידאן, ואברהם כהן עם שמשון עומר ועוד עובד משרד החקלאות שהצטרף אלינו, ואנשים של כהן עצמו.

מגיעים למקשה, והיא אינה דומה כלל למקשאות שזכרתי מילדותי ומנעוריי – ושעדיין הייתי רואה בנסיעה, לצידי הכביש, בייחוד בגליל.

[מקשאות ילדותי באחוזה הכפרית קלמניה, שעל רקען כתבתי את ספרי המחתרתי שאזל "לשוט בקליפת אבטיח"(1987), שמבוסס בין השאר על "יום שדה" שערכתי במקשה בקלמניה יחד עם חברי אהוד אקסלרוד, לימים אלמגור, ז"ל. אביו היה ישראל אקסלרוד (לימים אלמגור) ז"ל, השומר של קלמניה, והצייד, שדמותו, כמו דמויות רבות אחרות, מופיעה בשם בדוי גם ברומאן שלי "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון" (1994), אף הוא ספר מחתרתי שאזל]

כאן מדובר במקשה מושקית – לאורך הערוגות המוגבהות, שבהן שתולים שיחי האבטיח, עוברים, טמונים בקרקע, צינורות מחוררים שמספקים מים לשיחים. התוצאה – אפילו האבטיחים הענקיים, ששוקלים ודאי יותר מעשרה קילו האחד, מכוסים בעלים וכמעט שאינם ניראים למרחוק, והם גם פחות נשרפים בשמש ושומרים על קרירותם, גם באמצע היום.

לאורך הערוגות זרוקים בשורות ארוכות אבטיחים מהזן קְרִימְסוֹן סְוִיט, שמתברר ששותלים אותו רק מפני שאבטיחי הסִיד-לֵס, ללא זרעים, זקוקים להאבקה, להפרייה, ואינם מסוגלים להפרות את עצמם, כאבטיחי מל"ל וקרימסון עצמו. אבל האבטיחים של קרימסון, שפעם עדיין היו משוּוקים לציבור היהודי, אינם מתקבלים כיום בשוק מפני שהם בעלי זרעים, שחורים-חומים קטנים, אמנם שונים מאלה של המל"ליים. ומאחר שמעבר קרני סגור, אי אפשר גם לשווקם לעזתים, שעדיין היו קונים אותם.

לקחו קרימסון אחד ושברו אותו בזריקה על הקרקע, והנה הטעם שלו מעולה, שׂם בכיס הקטן את הסיד-לס, ויש בו איזון נכון בין חומציות למתיקות, צבע אדום יותר, גם באמצע היום הוא שומר עדיין על קרירותו, וגם המרקם שלו חזק ואחיד יותר. אבל אין כל סיכוי שהשוק הישראלי יקלוט אותם, בגלל הגרעינים (הזרעים).

 אך לא רק אותו מפקירים בשדה, אלא יבול גדול של אבטיחי סיד-לס שראויים כבר למשלוח אבל הם בגודל בינוני, גודל שהוא אידאלי לעקרת-הבית, אך הם נותרים במיקשה. הסיבה? סוחרי הפרי והירקנים רוצים רק אבטיחים גדולים, ענקיים. והסיבה? לא קשה לנחש. למה למכור אבטיח של ארבעה-חמישה קילו אם אפשר למכור אבטיח שמשלו כפול?

אנחנו עוברים מערוגה לערוגה, מבוססים בשפע שרובו לא ייאכל, מצטלמים עם התאילנדים שאוספים את האבטיחים, הראויים למשלוח, בתוך ארגזים ענקיים על פלטפורמה שמסיע טרקטור במיקשה; וכך, בסיוע המלגזות שמעמיסות ופורקות אותם, הם נשלחים הלאה לשווקים עצמם. התאילנדים עטופים כמובן מכף יד ועד פנים, כאילו הם משתתפים בנשף מסכות, רק העיניים מציצות ממטלית בד לבן שמכסה את פניהם. ראיתי זאת לראשונה בעין-יהב, והסבירו לנו שעור שחום נחשב לפחיתות כבוד אצלם, עורו של מי שעובד בשמש, ולכן הם נזהרים כל-כך ועוטפים את עצמם גם בחום הגדול.

בין היתר אנחנו פותחים אבטיח סיד-לס קטן יותר, אבל בשל, בעל מרקם אחיד וטעם משופר יותר, אידאלי למיטבחים בבתי-מלון או למכירה במגשיות עטופות צלופן, חתוך לריבועים, כמו בחוץ-לארץ. אך מתברר שאין עם מי לדבר. לא קונים אותו.

כמות האבטיחים שזללנו בטעימות הללו היתה ממש אדירה, ובאצבעות דביקות ממיץ אבטיחים עלינו חזרה למכוניות ושבנו למשרד. חזרתי עם עומר זידאן, לא לפני שאברהם כהן במו-ידיו נתן לי שתי דלוריות, ושמו במכונית כשישה-שבעה אבטיחים בגודל בינוני, שניים מהם עבורי.

עוד מתברר, בקשר למל"ליים, שהם נותנים רק ארבעה טון לדונם בעוד שהסיד-לס המושקים מגיעים ל-8 ול-10 טון, ואולם הסיד-לס מחזיקים טוב רק עד תשעה ימים, ואילו המל"ליים מחזיקים גם ארבעה שבועות, ולכן היו נוהגים בסוף העונה, בסוף אוגוסט לערך, לאחסן כמות נכבדה מהם מתחת למיטות, לכל חודש ספטמבר.

מגדלים בארץ 130,000 דונם מקשאות אבטיחים. מהם 30,000 סיד-לס ו-100,000 מל"ליים, ואולם את האחרונים מגדלים בצפיפות וללא השקייה – ליבול הגרעינים-לפיצוח בלבד. מספר הגרעינים באבטיח קבוע, לא חשוב הגודל, וכך שוברים אותם בעודם קטנים, ומשתמשים רק בגרעינים שלהם, גם לייצוא. אי-אפשר לאכול אותם כי אין עליהם כמעט "בשר".

הנסיעה חזרה עם עומר היתה מרתקת. התגלגלו הדברים כך שהוא הביא אותי ממש עד לביתי בתל-אביב, כי אילו הייתי מזמין מונית ממשרדו בבית-דגן, לשם חזרנו, היה עליי לחכות כחצי שעה. מתברר שאימו נולדה במיסקי, הכפר שאני זוכר מילדותי – בין רמת-הכובש לקלמניה, ושנעלם כליל. ואילו סבו התגורר ועיבד אדמות ליד סידנא עלי. הוא עצמו גר עם משפחתו בכפר ימה, או יָמָה זֶמֶר, שנמצא כנראה על הקו המזרחי של המשולש, באזור כפר קאסם. כאמור, העברית שלו מצויינת, והוא אחראי בתוקף תפקידו כמנהל מחלקת ירקות של משרד החקלאות גם על גוש קטיף ושאר ההתנחלויות, מבחינת גידול הירקות.

כך למשל שמעתי אותו מדבר על קורס לפלשתינאים מעזה, ושאלתי אותו במה מדובר. הוא הסביר לי שדרישות האיחוד האירופי הן "שקיפות בייצור", לא רק באריזה ובמראה הפרי ובטעמו, אלא גם בתנאי גידולו, אם אין זיהום סביבתי, ניצול שכר זול במיוחד, וכדומה. העזתים הם היצרנים הגדולים של תות-השדה ועגבניות השֶׁרי, לייצוא לאירופה, באמצעות אגרקסקו. ולכן יש ללמד אותם את התקנים המחמירים. יש גם תקן של "עקיבות", זאת אומרת, צריך להיות רישום מדוייק לכל שלב ושלב בייצור הירק. מאחר שלמקום כמו "כפר המכביה" אי-אפשר להביא אותם עכשיו, ישכנו אותם בסתיו בטנטור, על אם הדרך מירושלים לבית-לחם, ויוכלו לצאת לבלות בירושלים המזרחית.

כל זה מראה על המורכבות הרבה של עבודתו, ועל קיומו של מעין אי-של-שלום ושל שיתוף-פעולה בתוך כל הטרור וההרג ההדדי.

* * *

הרשימה הבאה נשלחה ב-30.6.04 ל"ידיעות אחרונות", אך לא נדפסה, והיא מובאת כאן בשלמותה:

כשהאבטיח מבשיל, אין צורך בתבשיל

בעקבות "מי זוכר את האבטיח המל"לי?" ("ידיעות אחרונות" 2.6.04) הגיעו אליי תגובות רבות ובהן ראיון עם אבי אתגר בתוכניתו בשבת ב"קול ישראל", והזמנה לסיור אבטיחִי עם שמשון עוֹמֶר, מרכז מקצועי ראשי לדלועיים, האחראי על גידול האבטיחים בישראל, ועוֹמָר זֵידאן, סגן מנהל שירות ההדרכה למקצוע ומנהל מחלקת הירקות, במשרד החקלאות.

ומה למדתי מהם?

רק כשבועיים מקטיפתו הם חיי המדף של האבטיח חסר-הזרעים, ה"סִיד-לֵס", שאותו בעיקר אנחנו צורכים כיום, בעוד אשר האבטיחים המל"ליים, "אבטיחי הגליל" בעלי הקליפה הירוקה-כהה והלחי הבהירה, החזיקו מעמד גם ארבעה שבועות. זו הסיבה שבילדותנו היו ההורים אוגרים בסוף אוגוסט אבטיחים מתחת למיטות, והכלל לגביהם היה – אבטיח טוב הוא בעל עוקץ יבש.

היום, כאשר בשוק מצויים רק חסרי-הזרעים, מומלץ לקנות בעלי עוקץ ירוק, קרוב ככל האפשר ליום הקטיף, ולשים לב שהאבטיח שמור ונמכר במקום מוצל. ראוי, לדעת שמשון עומר, שעל כל אבטיח יצויין במדבקה יום התפוגה, וזאת משום שהסוחרים מבקשים בדרך-כלל להיפטר מהאבטיחים הקודמים שבמלאי, וכך הקונים זוכים באבטיחים ספוגיים ובשלים מדי, כי איפה אתה משיג אבטיח טרי שעברו רק שלושה-ארבעה ימים מיום קטיפתו?

לפני שנים היו רוב האבטיחים נמכרים ב"באסטות" ובסככות, והמוכר ידע לכוון לצרכיו של הקונה לפי "גילו" של האבטיח. מאז שעבר עיקר השיווק למרכולים, כבר אין אבא לאבטיחים.

מגדלים בארץ כ-130,000 דונם מקשאות אבטיחים. מהם 30,000 חסרי-זרעים למאכל, וכ-100,000 דונם מל"ליים, ואולם את האחרונים מגדלים בצפיפות, ללא השקאה, לזרעים-לפיצוח. מיספר הזרעים באבטיח קבוע, לא חשוב גודלו. שוברים את המל"ליים בעודם זעירים, ומנצלים מהם רק את יבול הזרעים ("הגרעינים"), גם לייצוא. ואי-אפשר ליהנות מאכילת האבטיח הקטן כי אין עליו כמעט "בשר".

ומדוע כבר לא מגדלים מל"ליים למאכל? כי הם מניבים רק כ-4 טון לדונם ועונתם קצרה, בעיקר יולי-אוגוסט, ואילו חסרי-הזרעים מגיעים ל-8 וגם ל-10 טון לדונם, ועונתם מתחילה כבר במרס. אך גם אם יגדלו את המל"ליים – לדעת שמשון ועומָר, הציבור הישראלי כבר לא מוכן לצרוך אבטיחים בעלי זרעים.

אגב, לדברי יוסף מרגלית מכפר מל"ל, שהיה עורך ירחון "השדה" במשך עשרות שנים, ההכלאה המִקרִית והמוצלחת בין הזן צִ'ילִי לזן הערבי המקומי אִמְחֶסְנִי התרחשה לא סתם "במִקְשָׁה של אחד האיכרים בכפר מל"ל," כפי שכתבתי ברשימתי – אלא במִקְשָה של שני איכרים ותיקים, מרדכי זילברג וברוך בורשטיין – זכרם לברכה כאבותיו ומטפחיו של האבטיח המל"לי.

יקצר המצע מלתאר את נפלאות הביקור במִקְשָה של אברהם כהן, על אדמות נחל-עוז, מול עזה, שאליה לקחוני מארחיי. אם חשבתי לראות מִקְשָה-של-פעם, אבטיחים בודדים חשופים בשדה, מחוברים ב"חוט" דק לשיח-האם הסרוח על הארץ – הנה היום, בערוגות של המקשה המושקית בצינוריות טמונות באדמה, נחבאים אפילו אבטיחי ענק של שנים-עשר קילו תחת עלים גבוהים, והם מוגנים מצריבת השמש.

ומה אני רואה במקשה? לאורך הערוגות נטושים בשורות ארוכות מאות אבטיחים, אומרים לי שהם מהזן קְרִימְסוֹן סְוִיט. שותלים אותו רק מפני שהאבטיחים חסרי-הזרעים אינם מסוגלים להפרות את עצמם, כפי שמסוגלים בעלי-הזרעים, המל"ליים, או הקרימסון, שהוא המפרה את שכניו העקרים חסרי-הזרעים.

אני מבקש לטעום מהקרימסון. שוברים לי אחד בזריקה על הקרקע, והנה הטעם שלו מעולה, נפלא, שם בכיס הקטן את כל חסרי-הזרעים, יש בו איזון נכון בין חומציות למתיקות, צבעו אדום יותר, באמצע היום הוא שומר עדיין על קרירותו, והמרקם שלו חזק ואחיד, ואני נזכר בפתגם הערבי: "אִסְטַוַוה אִל בַּטִיח – מַפִישׁ טַבִּיח!" – כשהאבטיח הבשיל – אין צורך בתבשיל.

"למה אתם נותנים להם להירקב בשדה?"

מסביר לי אברהם כהן בעל המקשה כי אבטיחים אלה, שפעם היו משוּוָקים לציבור הישראלי, כבר אינם נקלטים בשוק מפני שהם בעלי זרעים (שחורים-חומים קטנים, שונים מאלה של המל"ליים ואינם ראויים לפיצוח). ומאחר שביום ביקורי מעבר קרני הסמוך עדיין סגור, לא היה אפשר לשווקם לעזתים, שחלקם, שטרם נעשו מפונקים כמונו,  עדיין קונים אותם ובמחיר זול.

 אך לא רק את הקרימסונים מפקירים במיקשה, אלא גם יבול ענק של אבטיחים ללא-זרעים, בשלים למשלוח – אלא מה, הם בגודל בינוני. שוברים לי אחד ושניים ושלושה, והנה הם בעלי מרקם אחיד וטעם משופר יותר מהגדולים, אפשר בנקל לארוז מהם קוביות במגשיות עטופות צלופן, כמו בחוץ-לארץ.

"למה אתם נותנים גם לאלה להירקב בשדה, הלא הם טעימים יותר?"

מתברר שסוחרי האבטיחים והירקנים רוצים בעיקר את האבטיחים הענקיים. מדוע? לא קשה לנחש. למה למכור אבטיח של ארבעה-חמישה קילו אם אפשר למכור אבטיח שמשקלו כפול? ומאחר שמעבר קרני סגור בימים האחרונים, לא שיווקו את הבינוניים-ומטה לרצועת עזה.

לדברי שמשון עומר, החל מהעונה שעברה מגיעים ממקשתו של אורי רבינוביץ מצופית אבטיחי מיני סיד-לס, ללא זרעים, בעלי קליפה ירוקה-כהה, לתת מענה לאותו פלח צרכני שגם חצי אבטיח גדול – גדול מדי עבורו. אך גם המיני מחזיקים מעמד רק כשבועיים אחר הקטיף. 

האם קהל הצרכנים הישראלי טֶמְבֶּל? לא. הוא נגרר אחרי אופנה. אם מישהו ייקח יוזמה, יכניס מחדש גידול אבטיחים מל"ליים, יתן להם מותג וידאג ששיווקם יהיה על בסיס טעמם ועמידותם – ניתן לצפות לביקוש טוב,  שיאפשר לדרוש ולקבל מחיר הולם שגם ייתן פיצוי מלא על היבול הנמוך. במנגו, למשל, משלמים מחיר כפול עבור הזן מאיה, רק בגלל הטעם.

וכך, באצבעות דביקות ממיץ אבטיחים חזרתי משם עם מארחיי, שמשון עומר ועומר זידאן, שהוא סיפור לעצמו, אולי תקווה גדולה לעתיד החיים של שני העמים בארץ האחת, כאשר המכנה המשותף הוא חקלאות, ידע ואהבת האדמה.

* * *

שמשון עומר

תורת האבטיח

לפני 40 שנה חלה תפנית בגידול האבטיחים בישראל

על פי נתונים שמציג שמשון עומר, מנהל אגף הירקות וגד"ש (גידולי שדה) ומדריך ארצי לגידול דלועים במשרד החקלאות, מדי שנה מגדלים בישראל כ-130 אלף טון אבטיחים.

"בישראל, בתחילה, האבטיח היה מזוהה באופן מוחלט עם הקיץ," הוא מזכיר, "בתחילת שנות ה-70 חלה תפנית בגידול האבטיחים, עם הכנסת הטכנולוגיה של שימוש ביריעות פוליאתילן. עונת הגידול התרחבה לאזורים חמים, דוגמת הערבה ובקעת הירדן, שם אימצו את הטכנולוגיה שהביאה להקדמת הקטיף." מאז אפשר למצוא אבטיחים למכירה ברוב חודשי השנה.

"בכל שנה מגדלים בארץ כ-25 אלף דונם אבטיחים בשלחין, למאכל טרי, מרביתם מטיפוס חסר זרעים," הוא מפרט, "אבטיחים בכירים, הגדלים תחת חיפוי מנהרות פוליאתילן, כלומר מנהרות פלסטיק נמוכות או 'חממיות', נקטפים ממארס עד אפריל. בטכנולוגיה הזו מגדלים כעשרת-אלפים דונם.

"בחלק השני של העונה מגדלים אבטיחים בשדה פתוח – כ-15 אלף דונם. והקטיפים הראשונים של אבטיח בישראל מתחילים מאזור הערבה וכיכר סדום, אחר כך מצפון לים המלח, עמק בית שאן והנגב המערבי. בהמשך העונה, משדה פתוח, מאזור העמקים, גליל מערבי, נגב והמרכז.

"בשנים האחרונות גדלה הדרישה לאבטיח קטן יותר. במקביל החל טיפוח של זנים מתאימים, בקטגוריות גודל שונות, כדי לענות על צרכי הלקוח. יש היום, למשל, אבטיח ננו במשקל עד קילו אחד, אבטיח מיני במשקל 1-3 ק"ג, אבטיח מידי במשקל 4-6 ק"ג ואבטיח רגיל שמשקלו 6 ק"ג ויותר

ועוד כמה דברים שמספר עומר על האבטיח:

* מקורו באפריקה, דרומית לקו המשווה, שם גדל בר.

* במצרים הוא מוכר מתקופת הברונזה, ומשם עשה דרכו להודו ולארץ-ישראל.

* ידועים זנים מרים וזנים מתוקים של אבטיח, ונראה שהאבטיח התרבותי, מקורו בברירת זנים מתוקים ובגידולם.

* בסוף שנות ה-80 החל מעבר מגידול אבטיח עם זרעים לגידול אבטיח ללא זרעים, שהתחבב על הצרכן הישראלי.

* בעשר השנים האחרונות התרחב מאוד המסחר בירקות ברשתות השיווק, והתמונה של סחר באבטיחים בבסטות ייעודיות ו"אבטיח על הסכין" הלכה והצטמצמה.

[מתוך כתבה על האבטיח "סיפור עם סוף טוב" של קובי בן-שמחון, מוסף הארץ, 1.7.11]

* * *

יוסי גמזו

מָה מַבְטִיחַ הָאֲבַטִּיחַ?

סַבָּא הָיָה אוֹמֵר: "מִלְּבַד אֲבַטִּיח וּבִירָה שֶל 'נֶשֶר'

וְקֹר-רוּחוֹ שֶל כָּל בַּרְנָש נָבוֹן בִּשְעַת צָרָה

אֵין שוּם דָּבָר צוֹנֵן שֶהוּא גַם טוֹב –  וְזֶהוּ פֵּשֶר

הָאַזְהָרָה שֶמִּכָּל סָב לְנֶכֶד נִמְסְרָה

עוֹד כְּשֶהָיִיתִי בְּגִילְךָ, אָז תִּזָּהֵר מִגֶּשֶם,

מֵרוּחַ-פְּרָצִים וּמֵחֹרֶף בְּלִי סְוֶדֶר וּמֵאִשָּה קָרָה..."

וְהִפְלִיג בְּנוֹסְטַלְגִּיָּה עַד לַיָּמִים שֶהָיָה בָּהֶם עֶלֶם בְּרוּסְיָה

וְהִגִּיעַ בַּקַּיִץ לִזְלִינְקָה, עֲיֶרֶת-שָׂדֶה בִּמְחוֹז הוֹמֶל וְשָם

הֻזְמַן לִמְסִבַּת-רִקּוּדִים וְרָאָה בַּחוּרֹנֶת אַחַת וּשְמָהּ מוּסְיָה

שֶיָּשְבָה לָהּ בַּצַּד וְשֶכָּל הַגְּבָרִים שֶהִרְהִיבוּ רֹב עֹז בְּנַפְשָם

לְהַצִּיעַ לָהּ פּוֹלְקָה אוֹ וַאלְס  נֶהֶדְפוּ לְאָחוֹר בְּסֵרוּב קָטֵגוֹרִי

מָה שֶדַּוְקָא הִצִּית בּוֹ בְּסַבָּא אֶת זִיק הָאַמְבִּיצְיָה ("סְיָחָה עַקְשָנִית,"

אָמַר בְּלִבּוֹ, "יֵש לִרְתֹּם לֹא בְּנֹעַם כִּי אִם בְּמַגָּע דִיקְטָטוֹרִי

שֶל זְרוֹעַ עֶגְלוֹן הָאוֹחֵז בַּמּוֹשְכוֹת בִּתְנוּפַת תַּקִּיפוּת כּוֹבְשָנִית").

אָמַר –  וְעָשָׂה. הִתְיַצֵּב לְמוּל פֶּרַח-הַקִּיר הַזֶּה, דַּק וְשַרְמַנְטִי

וּבְלִי לְחַנְחֵן הַזְמָנָה מְנֻמֶּסֶת תָּפַס בְּאַחַת אֶת יָדָהּ

וּגְרָרָהּ לְעִגּוּל הָרוֹקְדִים הַגּוֹעֵש בְּחִיּוּךְ אַבִּירִי וְרוֹמַנְטִי,

חִיּוּךְ שֶבִּן רֶגַע נִמְחָה מִפָּנָיו כִּי אוֹתָהּ הָעַלְמָה, מִצִּדָּהּ,

הִצְלִיפָה בּוֹ בְּלִי רַחֲמִים בְּמַחְרֹזֶת כְּבֵדָה הַתְּלוּיָה כְּאֶתְגָּר לוֹ

עַל שְתֵּי גִּבְעוֹת חָזָהּ שֶנִּרְמְזוּ מִבַּעַד בַּד

שִׂמְלַת מִשְיָהּ ("עַד-תַּאֲוַת גִּבְעוֹת עוֹלָם," נִזְכַּר לוֹ

לְסַבָּא פָּסוּק מִבִּרְכַּת יַעֲקֹב) אַךְ הַפְלִיק הַנִּמְרָץ בּוֹ כֻּבַּד

הִשְכִּיחַ מִמֶּנּוּ לְרֶגַע אֶת סוֹף הַפָּסוּק אֲבָל עוֹד אוֹתָהּ מוּסְיָה

אוֹמֶרֶת לוֹ: "מִי שֶחָדָש וְיָרֹק בְּעִירֵנוּ רָאוּי כִּי יִנְהַג

בִּקְצָת נִמוּסִים, בַּחוּרִי הַמַּקְסִים, בִּמְקוֹם פֶּרֶץ שֶל אַנְדַּרְלָמוּסְיָה"  –

אַךְ אָז, בִּרְאוֹתָהּ אֶת דָּמוֹ הַשּוֹתֵת מִמִּצְחוֹ נִבְהֲלָה וּכְמוֹ פָּג

כָּל קְשִי-עָרְפָּהּ וְחִיש יָצְאָה מִן הָאוּלָם לְרֶגַע

וְשָבָה עִם מִטְפַּחַת רְטֻבָּה שֶבָּהּ קִנְּחָה

אֶת פִּצְעוֹ הַטָּרִי וְהַכֹּה מוּסָרִי שֶל הָאִיש שֶהָיָה לָהּ לְפֶגַע

אֲבָל גַּם לְמוֹקֵד מְשִיכָה לֹא צָפוּי, שֶהֵשִיב לָהּ רַכּוֹת בִּגְנִיחָה:

"אָמְנָם מִחוּץ אֲנִי יָרֹק מְאֹד, עַלְמַת-הַחֶמֶד,

אוּלָם בִּפְנִים, כְּפִי שֶמֵּעִיד דָּמִי, אֲנִי אָדֹם

מַמָּש כְּמוֹ אֲבַטִּיחַ בּוֹ הָיִית כָּאן מִתְנַחֶמֶת

עַל חֹסֶר נִמוּסַי שֶבְּעֶטְיוֹ רָאוּי לִגְדֹּם

אֶת יָדִי שֶמָּשְכָה אוֹתָךְ אֶל הָרִקּוּד, אֲבָל גַּם אִם רֹאשִי פֹּה אָטִיחַ

בַּקִּיר – מֵהֵיכָן יִמָּצֵא לִי כָּעֵת אֲבַטִּיחַ בָּשֵל וּמָתֹק

כָּמוֹךְ, עַלְמָתִי?" –"תִתְפַּלֵּא, אֲדוֹנִי, דַוְקָא יֵש לִי כָּאן מִין אֲבַטִּיחַ

שֶהֵבֵאתִי עַל תֶּקֶן כִּבּוּד לַמְּסִבָּה," לֹא עָצְרָה מוּסְיָה כּוֹחַ לִשְתֹּק

וְהוֹלִיכָה אוֹתוֹ לַמִּטְבָּח הַסָּמוּךְ לָאוּלָם וְחָבְשָה בְּמַגֶּבֶת

אֶת מִצְחוֹ הַיָּפֶה וְשָלְפָה מִנִּבְכֵי אֲרוֹן-קֶרַח קָטָן, כְּקוֹסֵם

הַשּוֹלֶה אַרְנָבוֹת וְיוֹנִים מִצִּילִינְדֶּר, בְּזֶ'סְטָה רַכָּה וְעוֹגֶבֶת

אֲבַטִּיחַ רוּסִי שֶבְּשָׂרוֹ עֲסִיסִי כִּבְשָׂרָהּ שֶאוֹתוֹ רַק חוֹסֵם

מִשְיָהּ שֶל שִׂמְלַת-הַשַּבָּת – וּפָרְסָה לוֹ פְּרוּסוֹת מֵאוֹתוֹ אֲבַטִּיחַ

שֶסַּבָּא זָלַל בִּמְלוֹא פִּיו בְּעוֹד צֶמֶד עֵינָיו שָם זוֹלֵל לֹא פָּחוֹת

אֶת חֵן נְעוּרֶיהָ עַל אַף אִסּוּרֶיהָ שֶל דָּת שֶטִּבְעָהּ לְהַבְטִיחַ

מִדַּת דֶּרֶךְ-אֶרֶץ מוּל כָּל פּוֹרֵץ פֶּרֶץ בְּטֶרֶם יוּקְמוּ מִשְפָּחוֹת...

"וְכָכָה הִכַּרְתִּי אֶת סָבְתָא שֶלְּךָ," הָיָה סַבָּא אוֹמֵר לִי בְּרוּחַ

נוֹסְטַלְגִּית וְסָבְתָא הָיְתָה מְחַיֶּכֶת מֵאֹזֶן אַחַת לַשְּנִיָּה

וְנִגֶּשֶת מִיָּד לַמִּטְבָּח וְחוֹזֶרֶת מִשָּם כְּהִדּוּר לָאֵרוּחַ

עִם פִּלְחֵי אֲבַטִּיחַ סְמוּקִים וּמְתֻקִּים כַּחִיּוּךְ שֶהָיְתָה מַצְנִיעָה.

וּמֵאָז, כְּמוֹ עוּגַת הַמַּדְלֶן הַקְּטַנָּה אֵצֶל פְּרוּסְט לְהַבְדִּיל, בְּכָל פַּעַם

שֶאֲנִי מִתְחַפֵּר לִי מֵאֹזֶן עַד אֹזֶן בִּבְשַׂר אֲבַטִּיחַ, כְּתַן

הַטּוֹרֵף וְחוֹטֵף כָּל מָתֹק וְנוֹטֵף שוּב עוֹלֶה וְחוֹזֵר בִּי הַטַּעַם

שֶל אוֹתָהּ אַהֲבָה שֶאֲנִי בָּהּ, בֵּין שְלַל נֶכְדֵיהֶם, גַּם כֵּן פֶּלַח קָטָן...

* * *

11. סגולות האבטיח להורדת לחץ דם גבוה

[המקור בלתי ידוע]

אבטיח הוא בהחלט הפרי הקייצי האהוב עלינו – עסיסי, מתוק, עשיר בסיבים תזונתיים ודל קלוריות. עכשיו מסתמן שהוא גם אמצעי טבעי להורדת לחץ דם גבוה! כל כך הרבה סגולות בפרי אחד!

במחקר שנערך לאחרונה במשך 6 שבועות באוניברסיטת פלורידה, על ידי פרופסור ארמנדי בהאם ועוזר הפרופסור ארטורו פיגרואה, נמצא כי כאשר חמישה גברים וארבע נשים שעברו את גיל המעבר, צרכו כ-6 גרם אבטיח בכל יום, נרשם בגופם שיפור משמעותי בתפקוד זרימת הדם בעורקים, כמו גם ירידה בלחץ הדם.

על פי החוקרים, הניסוי שביצעו הוא הראשון מסוגו, שכן הוא מבצע מעקב ממשי אחר השפעות האבטיח על אוכלוסיית גיל המעבר ורושם תוצאות חיוביות בין שני המשתנים.

"מימצאים אלו מראים כי זהו מזון פונקציונאלי עם השפעה יעילה על לחץ הדם ויכולת לנטרל סכנות להתקפי לב ושבץ," אומר פרופסור פיגרואה "המגמה שלנו היא להרחיב את המחקר ולבצע אותו על כמות גדולה יותר של נחקרים." 

למה אבטיח?

אבטיח הוא מקור טבעי עשיר של L-CITRULLINE המהווה חומצת אמינו הדרושה להיווצרות תחמוצת החנקן החיונית כל כך לוויסות כלי הדם ולחץ הדם בגוף.

 L-CITRULLINE מומר בגוף לחומצת L-ARGANIN שמגיעה גם כקפסולות של תוספי מזון, אך לא תמיד מתעכלת בגוף כהלכה. "לעומת זאת כאשר צורכים את המקורות הללו מפרי טבעי כמו אבטיח הם מתעכלים היטב בגוף," אומר ע. פרופסור פיגרואה, "הנחקרים לא דיווחו על תופעות לוואי."

בנוסף לחומצת אמינו זו, האבטיח מספק שפע של ויטמין C ,B6 ,A אשלגן וסיבים תזונתיים נוגדי חמצון בקיבה. פרופסור בהאם טוען, כי אבטיח אף יכול לעזור ולהפחית את רמת הגלוקוז בדם.

"בעוד שמחלות לב הפכו לגורם משמעותי של מקרי מוות," מסביר פרופסור ארמנדי, "רצוי להיעזר במקורות מזון טבעיים ופונקציונאליים שעשויים לצמצם את התופעה ולשפר את המצב הבריאותי של האדם."

"אנשים עם לחץ דם גבוה ונטייה למחסומים בעורקים, במיוחד מבוגרים עם מחלות כרוניות כגון סוכרת מסוג 2, ירוויחו מצריכת L-CITRULLINE, גם בצורה של אבטיח וגם כקפסולות של תוספי מזון," אומר פרופסור פיגרואה "המינון האופטימלי הוא בין 4-6 גרם ליום."

תוכן החוברת

1. ברוך ראב בן עזר: אבטיח [עם הערות אהוד בן עזר, שאול חומסקי].

2. ברוך ראב בן עזר: הרופא עַבְּדוּלקָדֶר.

3. אהוד בן עזר: על הולדתו של האבטיח המל"לי, מתוך "ספר הגעגועים".

4. ברוך תירוש: גמלים בְּים מִינְת אַבּוּ-זָאבּוּרָה [עם הערות אהוד בן עזר ואלישע פורת].

5. סיפורו של אברהם קופלמן על האבטיח הפתח-תקוואי, מתוך "פרשים על הירקון".

6. רקוויאם לאבטיח המל"לי. מתוך: "חדשות בן עזר" גיליון 43, 11 ביוני 2005.

7. אהוד בן עזר: מי זוכר את האבטיח המל"לי?

8. אהוד בן עזר נוסע לבקר אבטיחים, מתוך היומן, 23.6.04.

9. אהוד בן עזר: כשהאבטיח מבשיל, אין צורך בתבשיל.

10. שמשון עומר: תורת האבטיח. מתוך "מוסף הארץ", 1.7.11.

11. יוסי גמזו: מה מבטיח האבטיח? מתוך "חדשות בן עזר", גיליון 663 שהוקדש לאבטיח. 25.7.11.

12. סגולות האבטיח להורדת לחץ דם גבוה. [המקור בלתי ידוע].