גיליון מס' 969

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י"ח באב תשע"ד, 14 באוגוסט 2014

עם צרופת ההודעה על ההופעות של יוסי גמזו ועופר גביש

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: הַתְּשוּבָה הַמּוֹחֶצֶת. // עמוס גלבוע: 1. מתחילה המלחמה על מיספר האבדות בעזה. 2. אז מה יחסו של אובמה לחמאס? 3. לפתוח במסע דיסקרטיזציה לפרופסור שאבאס. // תפילה לשלום המדינהֹ. // ד"ר עזריאל קרליבך, 1955: "אין אתה יכול להידבר עם אללה". [ציטוט]. // נעמן כהן: שוב מלחמת התשה "טפטופים". // יוסי אחימאיר: המלחמה הבאה. // מרים ויואב אהרוני: שוב ושוב ושוב דרום. // יובל כהן: הצד של המנצחים. // דוד מלמד: הסיפור הקצר הולך ברקידה. [ציטוט]. // אורי הייטנר: "ביד הלשון": לקסיקון "צוק איתן". // אֶת תליון המגן דוד מִזהב שלי, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // איתמר פרת: אדמה אדמתי. // דרור אֵידָר: זיג זג מפואר: ביקור מולדת אחרי עשרים שנה. [ציטוט]. // ברוך פלטנר: מבחינת האיתנות יש לנו בעייה. // אורי הייטנר: צרור הערות 13.8.14. // אהוד בן עזר: מסעותיי עם נשים, פרק ארבעה-עשר, שך-שך, פח-פח, טך-טך ואחי הקפריסאי. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

הַתְּשוּבָה הַמּוֹחֶצֶת

אַחַר חֶרְפַּת הַבְּרוֹךְ בָּהּ הִתְבַּזָּה הָאוּ"ם עַד בֹּשֶת-

פָּנִים בְּדוּ"חַ גּוֹלְדְּסְטוֹן שֶכּוֹתְבוֹ עַצְמוֹ הוֹדָה

מִקֵּץ זְמַן-מַה בְּחַד-צְדָדִיּוּתוֹ כְּכָל חֲרֹשֶת

כִּזְבֵי דִיס-אִינְפוֹרְמַצְיַת-דּוּ"חוֹת-אוּ"ם הַחֲסוּדָה;

אַחַר קַמְפֵּין הַהֲסָתָה הַפְּרוֹ-פָּלֶשְׂתִּינָאִית

בּוֹ אֵין מִלָּה עַל כָּל אַרְבַּע-עֶשְׂרֵה שְנוֹת הַרְעָשוֹת

יוֹשְבָיו שֶל עוֹטֵף-עַזָּה עֲלֵיהֶם עָטִים כְּעַיִט

פַּצְמָ"רִים, גְּרָאדִים וְקָסָאמִים הַטּוֹרְחִים קָשוֹת

לִרְצֹחַ בְּדָם קַר וְאֵש חַיָּה אֶת אֶזְרָחֵינוּ

שֶזִּכְרוֹנָם הַסֵּלֶקְטִיבִי שֶל צְבוּעֵי הָאוּ"ם

מַקְפִּיד לְהִתְעַלֵּם מֵהֶם – מֻטֶּלֶת לְפִתְחֵנוּ

עוֹד פַארְסָה מִשְפָּטִית שֶבָּהּ לֹא מִתְחַדֵּש מְאוּם

בְּטֶבַע וַעֲדַת-הַחֲקִירָה הָאַנְטִישֵמִית

שְלוּחַת מוֹעֶצֶת אוּ"ם גְּרוֹטֶסְקִית לִזְכֻיּוֹת אָדָם

בָּהּ נַשָּׂאֵי שִׂנְאַת-הַיְּהוּדִים הָאֶפִּידֵמִית

לֹא מַבְדִּילִים בֵּין שֶקֶר לֶאֱמֶת, אַךְ כְּנֶגְדָּם

שֶל שְנַיִם אֵלֶּה מַצְלִיחִים בְּחוּש-שִפּוּט אָנֵמִי

וְחַף מִשֶּמֶץ יֹשֶר לְהַבְדִּיל בֵּין דָּם לְדָם.

אַךְ כָּל מִי שֶבִּסְטַנְדַּרְט הִיפּוֹקְרִיטִי זֶה בָּקִי

אֵינוֹ נִזְקָק בְּזִהוּיוֹ לְשוּם חַדּוּת-חוּשִים בּוֹ

כִּי אֵלֶּה, כַּיָּדוּע, מַצְפּוּנָם תָּמִיד נָקִי

מֵעֶצֶם הָעֻבְדָּה שֶהֵם בִּכְלָל לֹא מִשְתַּמְּשִים בּוֹ,

מָה שֶאֵינוֹ מוֹנֵעַ בַּעֲדָם כְּפִי שֶנִּמְסָר

בְּכָל גִּנּוּי עַתִּיר מַשּׂוֹא-פָּנִים מִצַּד נוֹזְפֵינוּ

לִצְווֹחַ "נוּ-נוּ-נוּ" וּלְהַטִּיף לָנוּ מוּסָר

עַל כָּל תְּגוּבָה שֶלָּנוּ לָרָקֵטוֹת שֶל תּוֹקְפֵינוּ.

וְכָל זֶה כְּשֶמַּר וִּילְיָאם שֵיבַּס, רֹאש הַוַּעֲדָה,

נִשְאָל בְּ"גַלֵּי צַהַ"ל" אִם חָמָאס אִרְגּוּן-טֵרוֹר הוּא

וְלֹא מַשְׂכִּיל לִפְלֹט מִפִּיו תְּשוּבֹנֶת יְחִידָה

(מֶחְדָּל שֶמִּצַּד ז'וּלִיק שֶמֻּמְחֵה-מִשְפָּט נָאוֹר הוּא

כְּבָר מְהַוֶּה כָּאן לְעַצְמוֹ תְשוּבָה, בָּהּ מִתְבַּזֶּה

בָּ"אוֹבְּיֶקְטִיבִיּוּת" שֶלּוֹ הַ"הוּמָנִיסְט" הַזֶּה).

וּמָה גַם שֶאוֹתָהּ כְּנֻפְיַת דּוּ-פַּרְצוּפֵי הָאוּ"ם

וְאַנְגְּלִיָּה וְצִדְקָנֵי אוֹתוֹ אִחוּד אֵירוֹפִּי

כָּאן מַפְלִילִים אוֹתָנוּ אִם בִּכְתָב וְאִם בִּנְאוּם

בִּשְמוֹ הַמִּתְחַסֵּד שֶל מִין חוּש-צֶדֶק פִילַנְתְּרוֹפִּי

כְּשֶיְּדֵיהֶם מִזֶּה שָנִים מְגֹאָלוֹת בְּדָם

שֶאִיש מִבֵּין שוֹפְכָיו כְּלָל לֹא נִלְחַם שָם עַל הַבַּיִת:

לֹא אַנְגְּלִיָּה שֶשִּלְטוֹנָהּ קָטַל אַלְפֵי אָדָם

בְּרַחֲבֵי אִימְפֶּרְיָה שֶרִשְעָהּ זָכוּר עֲדַיִן

גַּם לָנוּ, לֹא צָרְפַת וּבֶּלְגִּיָּה בְּאַפְרִיקָה

וְלֹא גֶרְמַנְיָה כַּמּוּבָן בְּרַצְחָנוּת בְּרוּטָלִית

וְלֹא אִיטַלְיָה בְּאֶתְיוֹפְּיָה, כָּךְ שֶכָּל בְּדִיקָה

הִיסְטוֹרִית מְגַלָּה כָּאן שִׂיא צְבִיעוּת מוֹנוּמֶנְטָלִית

מִצַּד הַזַּכָּאִים פָּחוֹת מִכֹּל לְפּוֹזָה זֹאת

שֶל נְצִיגֵי הַיֹּשֶר הַסּוֹנְטִים בָּנוּ בְּמֶרֶץ

בְּעוֹד שֶדַּוְקָא הֵם, הַגּוֹעֲרִים בָּנוּ עַזּוֹת

טוֹבְלִים בְּיָם שֶל דָּם כְּשֶבְּיָדָם חָמָאס הוּא שֶרֶץ

שֶהֵם מְיַחְצְ"נִים אוֹתוֹ אַגַּב צִקְצוּק אָנִין

שֶל כָּל שוֹפְכֵי הַדָּם הַמִּתְחַזִּים כְּפָּצִיפִיסְטִים

שֶאֶצְבַּע לֹא נוֹקְפִים אַךְ מַזִּילִים דִּמְעוֹת תַּנִּין

כְּשֶצַּהַ"ל כָּאן פּוֹרֵעַ חוֹב לְכָל מַטָּח בָּלִיסְטִי

בְּעוֹד שֶלּוּא אַרְצוֹת הַבְּרִית וְהֵם הִפְגִּינוּ רַק

קֻרְטוֹב זָעִיר שֶל מַנְהִיגוּת הָרְאוּיָה לְשֶבַח

הָיוּ מִזְּמַן מַכִּים בּוֹ בֶּחָמָאס מַכַּת-בָּרָק

בָּהּ פֵּרוּזָהּ שֶל עַזָּה הָיָה שָׂם כְּבָר קֵץ לַטֶּבַח

שֶבּוֹ אַנְשֵי מוּחַמַד דֶּף בְּצִינִיּוּת הוֹפְכִים

לְקִיר-מָגֵן וּמַחֲסֶה סְבִיב כָּל מַשְגֵּר שֶל רֶשַע

שְלַל אֶזְרָחִים כִּבְנֵי-עֲרֻבָּתָם שֶל מְרַצְּחִים

הָאֲדִישִים כָּלִיל לְאָבְדָנָם שֶל חַסְרֵי-יֶשַע

כְּשֶהַטֵּרוֹר בִּלְבַד אָשֵם בְּתַשְלוּמֵי הַמַּס

שֶל הֲרִיגַת-חַפִּים-מִפֶּשַע זוֹ שֶאֵין מִדָּה לָהּ

כְּשֶמִּקִּרְבָּם יוֹרִים עָלֵינוּ מַשְגְּרֵי חָמָאס

וְשֶ"עוֹלָם חָפְשִי" צָבוּעַ זֶה הֵיטֵב מוּדָע לָהּ.      

הֲלֹא עַל כָּך עֵדוּת בִּפְנֵי עוֹלָם כֻּלּוֹ הִנְחִית

הַקּוֹלוֹנֶל הַבְּרִיטִי רִיצַ'רְד קֶמְפּ, שֶשַּעַל-שַעַל

חָשַׂף אֶת הַשִּמּוּש בָּאֻכְלוּסִיָּה הָאֶזְרָחִית

בִּידֵי טֵרוֹר אִיסְלָמִי וְקָבַע בְּרוּרוֹת שֶצַּהַ"ל

הוּא הַצָּבָא הַמּוּסָרִי מִכָּל צִבְאוֹת תֵּבֵל

שָעָה שֶטָּלִיבָּאן, אֶל קָעִידָה, חָמָאס וְדַאעֶש

הוֹפְכִים לְמַחֲסָם צִבּוּר צִיוִילִי הַסּוֹבֵל

עַד מָוֶת מִתְּגוּבָת-צָבָא-נֶגְדִּית הַמְּיַדָּה אֵש

בְּכָל הַמִּתְחַפְּרִים אַחַר גַּבָּם מִשֶּנּוֹחֵת

פְּגַז-גְּמוּל עַל שָׂב, אִשָּה וְיֶלֶד הַחַפִּים מֵחֵטְא.

עָצוּב, עָצוּב לִתְפֹּס עַד מָה בְּוָשִינְגְּטוֹן סוּמִים

לְטִיב אוֹתוֹ טֵרוֹר פוּנְדָּמֶנְטָלִי הַפּוֹקֵחַ

עֵינָם רַק כְּשֶקּוֹרְסִים שָם מִגְדְּלֵי הַתְּאוֹמִים

וְשֶאַרְצוֹת אֵירוֹפָּה יִזָּכְרוּ לְהִתְפַּכֵּחַ

מֵעִוְרוֹנָן רַק כְּשֶאוֹתוֹ טֵרוֹר יַכֶּה גַם בָּן

אַךְ גַּם אִם צֶ'מְבֶּרְלִינִים אֵלֶּה טַעֲמוֹ יָחוּשוּ

עִם הִתְעַצְּמוּת אוֹתוֹ מִעוּט אִיסְלָמִי בְּקִרְבָּן

הִנֵּה זָכִינוּ בְּעִדּוּד שֶעַז וְגַם נָחוּש הוּא

כְּשֶשְּלוֹש מֵאוֹת וַחֲמִשִּים בְּנֵי נֹעַר יְהוּדִים

עָלוּ כָּאן מֵאַרְצוֹת הַבְּרִית וּכְמֵאָה בְּנֵי-חַיִל

בָּנִים וְגַם בָּנוֹת מֵהֶם עוֹמְדִים לִלְבֹּש מַדִּים

תּוֹךְ הִתְנַדְּבוּת לְצַהַ"ל וּתְשוּבָה אַחַת אַפַּיִם

נִתֶּנֶת בְּעֻבְדָּה מוֹחֶצֶת זוֹ, בְּסִיטוֹנוּת,

לְכָל אוֹיֵב מִחוּץ וְכָל מַחְלִיש-מוֹרָאל מִבַּיִת

וְכָל כּוֹפְרֵי צִדְקַת הַדֶּרֶךְ הַטּוֹפְלִים בָּהּ גְנוּת

וּמַמְלִיצִים לִבְרֹחַ לְבֶּרְלִין –  וְזֶה בֵּינְתַיִם

עוֹד נִצָּחוֹן קָטָן-גָּדוֹל שֶל אִמָּא צִיּוֹנוּת

שֶלֹּא פּוֹסֶקֶת לְהוֹצִיא לָהֶם אֶת הָעֵינַיִם...

* * *

עמוס גלבוע

1. מתחילה המלחמה על מיספר האבדות בעזה

בצד המנהרות שנהרסו, בצד הרקטות המתמעטות, כלי הנשק השלישי של החמאס נגד ישראל הוא המניפולציה במיספר האבדות בעזה, המיועדת לנצח אותנו במלחמה המשפטית הקרבה ובמאבק על התודעה העולמית. החמאס, באמצעות ד"ר אשרף קודרה מבית החולים "שיפא", הוא המקור היחידי לעולם על המיספר כביכול של ההרוגים ושמותיהם. אין שם לוחמים, רק אזרחים, ובעיקר הרבה ילדים.  "מרכז המידע למודיעין וטרור" ממשיך במחקרו  ומגלה  (5 אוגוסט ) כי מתוך 302 שמות הרוגים שפורסמו עד 19 יולי על-ידי ד"ר קודרה, 142 הם לוחמים, 147 הם "לא מעורבים " והשאר בלתי מזוהים. מלאכת המחקר הזאת (שהתקשורת העולמית כבר נותנת לה תהודה, אך לא התקשורת הישראלית, המצטטת כמו תוכי את מספרי  החמאס ללא שום הסתייגות) תהיה קשה בהמשך, בין השאר כי משרד הפנים החמאסי  הוציא הנחייה לא  לספק שום פרט מזהה (בעיקר באינטרנט) על לוחמים שנהרגו על מנת "שלא לסייע לאוייב הציוני."

נעדרתי מהארץ עשרה ימים, הרחק משאון העצות שמחלקים לקברניטי המדינה, אך צללתי לשידורים של ה-B.B.C האנגלי. "הקונפליקט בעזה" עמד במרכזו, בוקר, צהריים, ערב, שעה אחר שעה. לא היה שם חמאס, לא היו שם תמונות ירי על ישראל, לא היו שם הפרות של הפסקות אש. היתה שם תמונה אחת רצופה של מתקפה ברברית ישראלית על אוכלוסייה פלסטינית שלווה שככה סתם נפלה קורבן לטירוף נפשע של ישראל.

בלב התמונה האפוקליפטית ניצבו תמונות ההרס וסיפורי הילדים התמימים שנרצחו/נפצעו אנושות ולידן האימהות המייללות. אכן הטלוויזיה אוהבת סיפורים על אחמד, וטארק וג'מאל, אך  עשרות פעמים כל יום? הכוונה היתה ברורה: להחדיר למוחות כי ישראל אוהבת דם ילדים רכים ותמימים. מזכיר משהו את המוטיב האנטישמי המובהק של עלילות הדם על היהודים השוחטים ילדים נוצרים זכים כדי להשתמש בדמם לאפית מצות בחג הפסח.

ובדברי הפרשנות ו"השולחנות העגולים" הזעקה היתה כמובן "חוסר הפרופורציה" במעשי  ישראל. איש לא הסביר מה זה בדיוק, ואיך בכלל ניתן לבצע את "הפרופורציה" (מידתיות בלשוננו), ובאיזו מלחמה היתה "פרופורציה"?

אחד מהמראיינים, בלהט דתי כמעט, שאל: " איך זה שמול 22 הרוגים פלסטינים (אז היו לערך 1500 הרוגים) יש רק הרוג ישראלי אחד? איך זה?"

כשאתה שומע זאת, וזוכר שעידן התבונה והרציונאליות אימץ את  תרבות המערב כבר לפני  למעלה  מ-200 שנה, אתה שואל עצמך האם בזרם הפוסט מודרני של עידן התקשורת – התבונה פינתה מקומה לטיפשות, או שמדובר סתם באנטישמיות.

וזה מביא אותי לנקודה מרכזית שברצוני להעלות פעם נוספת והיא מיספר הקורבנות של הפלסטינים. טיעוני הוא שבצד המנהרות שנהרסו, בצד הרקטות שכשליש ומטה מהן נשארו, כלי הנשק השלישי של החמאס הוא מיספר האבדות, שהינו כמעיין המתגבר.

במה דברים אמורים? המקור היחידי למספרי הקורבנות לכל העולם, לאו"מ, לתקשורת, לכל ארגוני "זכויות אדם", לראשי מדינות וממשלות – הוא החמאס בכבודו ובעצמו. כיצד? דובר משרד הבריאות הפלסטיני בעזה, רופא בשם  אשרף קודרה, היושב בבית החולים "שיפא", הוא זה שמפרסם מדי יום ביומו את הרשימה על פי מיספר כללי של הרוגים, ומתוכם  מיספר הילדים ומיספר הנשים. אין הפרדה בין לוחמים שנהרגו ו"בלתי מעורבים" שנהרגו. לאיש מהתקשורת העולמית אין מושג ויכולת עצמית לעשות הפרדה כזו ולדעת את מי ספרו בדיוק קודרה ועוזריו אנשי החמאס: האם נכללים בהם גם כאלו שנהרגו בידי החמאס? כאלו שנהרגו בכלל בתאונות דרכים? כמעט בכל כלי התקשורת בעולם המיספר החמאסי הוא זה שמצוטט, כאילו כל ההרוגים הם אזרחים. רק מעטים מוסיפים את המשפט: "רובם הגדול אזרחים."

להפרדה הזאת בין אזרחים ללוחמים, יש חשיבות עצומה במאבק שישראל תצטרך לנהל בקרוב בזירה המשפטית והתודעתית. לפני כשבועיים פתח "המרכז למודיעין וטרור על שם מאיר עמית" בעבודת מחקר ענקית בניסיון לעשות את ההפרדה בין החפים מפשע לבין לוחמי החמאס ושאר ארגוני הטרור, על פי בדיקת השמות שמפרסם  אותו אשראף קודרה איש החמאס. עבודת נמלים. עד עכשיו נבדקו 302 שמות (עד 19 יולי). הממצאים: 142 זוהו כלוחמים; 147 זוהו כאזרחים "לא מעורבים"; 18 שמות לא זוהו.

שעות  לאחר פרסום הממצאים הללו (5 אוגוסט) הורה משרד הפנים של החמאס בעזה לכל הגורמים ולכלל האוכלוסייה שלא לגלות (בעיקר באינטרנט) שום פרט שיאפשר לישראל לזהות את הלוחמים שנהרגו ("אנשי ההתנגדות"). אכן, החמאס רואה בסוגיית האבדות נשק אסטרטגי, ומלאכת ההפרדה תהיה קשה מאוד, מה עוד שבסג'עיה נמצאים לוחמי חמאס רבים מתחת להריסות, ושמם  לא יפורסם אלא בעוד חודשים רבים.

מעניין שהיה זה דווקא ה"ניו-יורק טימס" שנתן תהודה עולמית למחקר הנ"ל של "המרכז למודיעין וטרור", ואפילו ה-B.B.C ציטט אותו. רק לא אמצעי התקשורת שלנו, הממשיכים לצטט, כמו תוכי, את מספרי  הדוקטור קודרה בלי שום הסתייגות!

והשאלה הגדולה היא: "האם  מערכת הביטחון  והדרג המדיני יירתמו למשימה החשובה הזו של מלאכת ההפרדה?" 

2. אז מה יחסו של אובמה לחמאס?

 לפי אובמה, פוטין יכול כל רגע לפלוש לאוקראינה. אז מה יעשה אובמה? כלום! כך על פי דבריו בראיון ב-8 אוגוסט ל"ניו-יורק טיימס". הכי הרבה – יחסי שיתוף הפעולה הפורה בין ארה"ב לרוסיה לא יהיו כתמול שלשום! נשיא שכל מעיינו הוא לרצות ולפייס אויבים. עקרון העל שלו ביחסי החוץ הוא ש"אין מנצח ואין מנוצח." הפשרה היא הניצחון. אבל, האם כלל זה יפה גם לגבי ארגוני  הטרור האסלאמי הקיצוניים? הרושם הוא  שהתשובה של אובמה  לכך היא חיובית. וצריך לזכור ולשנן: אצל אובמה אין דבר כזה הנקרא "טרור אסלאמי". זהו מונח שמקומו לא יכירנו עכשיו בכל הפרסומים הרשמיים של ממשל אובמה.

ב-8 אוגוסט נתן הנשיא אובמה ראיון לתום פרידמן מה"ניו-יורק טיימס", אחד משופריו הנאמנים. ישנם שם כמה קטעים  מדהימים, לדעתי, המחזקים את הדעה הרווחת כי מדובר בנשיא שמדיניות החוץ שלו, אם אכן ישנה כזאת, מתבססת על ריצוי ופיוס אויבים והבנה "משונה" של המציאות, לפחות המזרח תיכונית. אתמקד רק בשלוש דוגמאות. הראשונה קשורה לרוסיה ולאוקראינה, וכך אומר נשיא המעצמה הגדולה של העולם:

 "פוטין יכול לפלוש לאוקראינה בכל רגע." אינך יכול לדעת האם אובמה אומר זאת על בסיס מודיעין התרעתי שסופק לו, או על בסיס הערכת הכוונות הרוסיות, או סתם כאמירה המיועדת להמחיש את גודל הסיכונים הטמונים במצב באוקראינה. באורח הכי טבעי  ציפיתי לקרוא מה עושה  ארה"ב על מנת לסכל את הפלישה הזאת בעוד מועד, ואם לא – מה תעשה  במקרה של פלישה. במילים אחרות: מה האסטרטגיה שגיבש מנהיג העולם החופשי מול האפשרות של מעורבות רוסית צבאית במזרח אוקראינה? (תהיה סבירותה אשר תהיה, כאשר פוטין יוכל  להשתמש בהתערבות האמריקאית בעיראק כתירוץ להתערבות אווירית בקרבות במזרח אוקראינה, אם הוא צריך בכלל תירוצים!)

בנבכי זיכרוני עלו דבריה של היועצת לביטחון לאומי של אובמה, סוזן רייס, שהזהירה את פוטין כי הוא ישלם מחיר כבד מאוד אם יעז לפלוש לקרים, והנה מה אומר נשיא ארה"ב? כך הוא אומר:

"אם פוטין יעשה זאת (כלומר יפלוש לאוקראינה ) – הרי  שמציאת דרך חזרה למערכת יחסים של שיתוף פעולה פורה עם רוסיה בתקופת כהונתי כנשיא, תהיה הרבה יותר קשה."

במילים אחרות, ראש המעצמה הכי חזקה בעולם אומר למעשה לפוטין: באמת, למה לך לקלקל את היחסים איתי, תתנהג יפה ואז הם לא יתקלקלו.

אני מזמין כל אחד על מנת שיתן את פרשנותו לדברים אלו. דומני שאפילו חסידיו הכי שוטים (ולא חסרים כאלו גם בארצנו) יצטרך להודות שאין לכך אפילו הסבר דחוק.

השנייה קשורה לסוריה. כאשר הוא נשאל מדוע לא חימש את המורדים בסוריה (בתקופה הראשונה של המרידה, כאשר בשטח לא היו כלל ארגוני מורדים אסלאמיים קיצוניים) – הוא השיב כך:

"זאת היתה תמיד פנטסיה... הרעיון לספק נשק קל ואפילו נשק מתקדם לאופוזיציה המורכבת מרופאים לשעבר, איכרים, רוקחים וכדומה, ושהם יהיו מסוגלים להילחם לא רק נגד צבא מדינה (הסורית ) המצויד היטב, אלא גם נגד צבא הנתמך ע"י רוסיה ואיראן וצבא למוד קרבות כמו חיזבאללה – לא היה אף פעם על שולחן הקלפים."

זאת תשובה מדהימה, רצופה  באי דיוקים  ובאי הבנה של המציאות הסורית. למה? ראשית,  הנושא כן היה על "שולחן הקלפים" והילרי קלינטון תוקפת ממש בימים אלו את אובמה על כך שפסל את הצעתה, כשרת החוץ, לספק נשק למורדים. לדבריה, זה פתח את הדרך בפני הופעת הגורמים האסלאמיסטים הקיצונים, ובכללם גם דע"ש. כזכור, בשנה הראשונה למרידה הכריז אובמה, כמו גם קלינטון, ש"אסד חייב ללכת." אבל לא הציג שום תוכנית איך עושים זאת.

שנית,  זה בכלל לא נכון שבקרב המורדים היו רק רוקחים ואיכרים וכיוצא באלו. אחרי זמן קצר קם "צבא" מורדים שהורכב מיוצאי צבא סורי, אנשי מילואים, עריקים,  וסתם אנשי אגרוף, נושאי נשק שונים. ובכלל, דומני שההיסטוריה הייתה צריכה ללמד את אובמה שבזמני משבר ומהפכה רופאים ורוקחים יכולים להפוך  לחיילים מצוינים.

שלישית, חיזבאללה בכלל לא התערב בסוריה בשנתיים וחצי הראשונות של המרידה. ואם רוסיה ואיראן עזרו לאסד, אז ארה"ב לא יכלה? מעניין שכאשר הארגונים האסלאמים הקיצונים תפסו עמדה חזקה בקרב המורדים, התירוץ האמריקאי לאי הספקת חימוש היה שלא ניתן לדעת בדיוק מי הוא מורד קיצוני ומי הוא מורד מתון.

ועכשיו לדוגמא שלישית עקרונית: אין מנצח ואין מנוצח. לאורך כל הראיון חוזר אובמה על הרעיון הזה, לא רק לגבי מלחמות אלא לגבי סכסוכים שונים. העיקר לדבריו היא הפשרה. הוא מודה שבתוך ארה"ב לא מצליחים לעשות זאת, אך הוא דורש זאת ממדינות אחרות. ניתן להתווכח על כך, אך הנקודה המטרידה היא שאובמה אינו שם לו כיעד לנצח את האסלאם הקיצוני, כמו למשל  את "המדינה האסלאמית" שבעיראק וסוריה. האם הוא שואף  גם לפשרה עם הארגונים האסלאמיים הקיצונים?

כל הנושא הזה של יחסו של אובמה לאסלאם, הראייה שלו את ה"אחים המוסלמים" כגורם מתון ודמוקראטי, התפיסה שלו שאין דבר כזה הנקרא "טרור אסלאמי" (ולכן אסור להשתמש בו בכל פרסום ממשלתי רשמי!) – הם יותר ממשונים ומוזרים; וזה שהוא חוזר ומכריז  בפומבי כי לאסלאם תפקיד חשוב במורשת האמריקאית ובמסורתה הדמוקראטית – פשוט לא ניתן להבנה אלא להגדרה של שטות גמורה.

 וכאן עולה שאלה מאוד מעשית ורלוונטית: מה באמת יחסו של אובמה לחמאס? האם הוא אישית רואה בו ארגון טרור דתי אסלאמי, שיחד עם כלל ארגוני הטרור האסלאמי במזרח התיכון ובעולם מהווה סכנה ברורה למערב? – או שהוא רואה בו בר שיח אסלאמי-דמוקראטי מסוגם של "האחים המוסלמים", שעלו לשלטון במצרים בזמנו וזכו לתמיכתו החזקה?

3. לפתוח במסע דיסקרטיזציה לפרופסור שאבאס

זה שמונה לעמוד בראש ועדת החקירה של האו"מ על פשעי המלחמה של ישראל. לא רק משום שיש לו דעה קדומה שלילית  ברורה נגד נתניהו, אלא גם משום ששיקר במצח נחושה בהסבר שנתן מדוע יש לו דעה קדומה.

ישנו סיפור ידוע על הסולטאן שצעד ברוב הוד בחצר המלכות, לצידו פרידה, אשתו האהובה, הווזיר הגדול, ונכבדי החצר. לפתע טפח הווזיר הגדול על ישבנו של הסולטאן.  הסולטאן נזעק, כל הפמליה המלכותית עצרה מלכת.

"תן לי הסבר מדוע עשית כך!" רעם הסולטאן, "אחרת אצווה להלקות אותך."

חכך הווזיר הגדול בדעתו ולבסוף השיב: "הוד רוממותו, טעיתי. חשבתי שזה הישבן  של פרידה."

"לשרוף אותו מיד אחרי שיקוצצו ידיו," התיז הסולטאן. – ללמדך, ישנן פעמים בהם ההסבר גרוע מהמעשה עצמו.

למה אני מספר זאת? בשל הראיון עם כבוד המשפטן פרופסור ויליאם שאבאס, שצפיתי בו. הוא זה שמונה לעמוד בראש הועדה של האו"מ לחקירת "פשעי המלחמה שנעשו בשטחים הכבושים." כאשר הוא נשאל מדוע אמר בזמנו כי חפצו הגדול ביותר הוא להביא את נתניהו בפני בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג, הוא הסביר: "אמרתי שמי שהכי הייתי רוצה לראות שם הוא נתניהו. אני כמובן נתתי ביטוי למה שהופיע בדו"ח גולדסטון והוא שבית הדין הפלילי הבינלאומי צריך לטפל במסקנותיו שמהן עלתה אפשרות שפשעי מלחמה בוצעו בעופרת יצוקה."

לשמוע ולא להאמין! מה לנתניהו ולדו"ח גולדסטון? שמו אינו מוזכר שם במילה אחת, אפילו לא ברמז קל. למה? כי הוא לא היה אז ראש ממשלה, הוא היה בכלל באופוזיציה. ראש הממשלה היה אהוד אולמרט. כלומר, כבוד הפרופסור שאבאס המציא הסבר "מהישבן", שקר גס, זועק לשמיים. מה שמתמיה הוא שהמראיין בערוץ השני לא הזדרז מיד לשאול אותו איך נתניהו מתקשר אצלו לד"וח גולדסטון?! כדור כזה להנחתה לעיני העולם  הוא נדיר ביותר.

 הידע המשפטי שלי (להבדיל מזה של בתי המשפטנית המובהקת) הוא דל. אבל,  אני  מנסה לראות בעיני רוחי "פעיל זכויות" אחד, "פעיל שלום" אחד, המובא לפני שופט חמור סבר, דתי, וגם מתגורר ב"התנחלות" רחמנא ליצלן, והשופט אומר לו בערך כך:

"ידידי, אתה נאשם בהכאת שוטר במילוי תפקידו. כבר מזמן אני רוצה לשפוט אותך ולהשליך אותך לבית הסוהר, מה עוד ועל פי מה שאני רואה כבר הואשמת לפני כמה שנים בהעלבת שוטר ובאיומים עליו."

אני מניח שאותו פעיל יזדעק: "לא היו דברים מעולם, זאת בכלל הפעם הראשונה שאני  מופיע בבית  משפט!"  ועורכת דינו תגיד: "אבקש את כבודו לפסול את עצמו."

  מכיוון שאיננו עוסקים בבתי משפט רגילים של מדינות "מתוקנות", לא ניתן  לפסול את פרופסור שאבאס. אבל  החיבור הזה של דעה קדומה ברורה  עם שקר גס, חייבים להיות ה"דגל" של מסע דיסקרטיזציה לפרופסור הזה, שימונף על-ידי גדולי המשפטנים בעולם שמדינת ישראל תוכל לגייס. לפחות זה!

* * *

תפילה לשלום המדינה

אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם, צוּר יִשְׂרָאֵל וְגוֹאֲלוֹ,

בָּרֵךְ אֶת מְדִינַת יִשְׂרָאֵל,

רֵאשִׁית צְמִיחַת גְּאֻלָּתֵנוּ. הָגֵן עָלֶיהָ

בְּאֶבְרַת חַסְדֶּךָ, וּפְרֹשׁ עָלֶיהָ

סֻכַּת שְׁלוֹמֶךָ, וּשְׁלַח אוֹרְךָ וַאֲמִתְּךָ

לְרָאשֶׁיהָ, שָׂרֶיהָ וְיוֹעֲצֶיהָ,

וְתַקְּנֵם בְּעֵצָה טוֹבָה מִלְּפָנֶיךָ.

חַזֵּק אֶת יְדֵי מְגִנֵּי אֶרֶץ קָדְשֵׁנוּ,

וְהַנְחִילֵם אֱלֹהֵינוּ יְשׁוּעָה וַעֲטֶרֶת

נִצָּחוֹן תְּעַטְּרֵם, וְנָתַתָּ שָׁלוֹם בָּאָרֶץ

וְשִׂמְחַת עוֹלָם לְיוֹשְׁבֶיהָ.

וְאֶת אַחֵינוּ כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל פְּקָד-נָא

בְּכָל אַרְצוֹת פְּזוּרֵיהֶם, וְתוֹלִיכֵם

מְהֵרָה קוֹמְמִיּוּת לְצִיּוֹן עִירֶךָ וְלִירוּשָׁלַיִם

מִשְׁכַּן שְׁמֶךָ, כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת משֶׁה עַבְדֶּךְ:

"אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמַיִם,

מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ

וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ. וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ

אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ

אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ, וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ

מֵאֲבֹתֶיךָ" (דברים ל, ד-ה).

וְיַחֵד לְבָבֵנוּ לְאַהֲבָה וּלְיִרְאָה אֶת

שְׁמֶךָ, וְלִשְׁמֹר אֶת כָּל דִּבְרֵי

תּוֹרָתֶךָ. וּשְׁלַח לָנוּ מְהֵרָה בֶּן דָּוִד

מְשִׁיחַ צִדְקֶךָ, לִפְדּות מְחַכֵּי קֵץ יְשׁוּעָתֶךָ.

הוֹפַע בַּהֲדַר גְּאוֹן עֻזֶּךָ עַל כָּל

יוֹשְׁבֵי תֵּבֵל אַרְצֶךָ,

וְיֹאמַר כֹּל אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְּאַפּוֹ:

"ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מֶלֶךְ,

וּמַלְכוּתו בַּכּל מָשָׁלָה." אָמֵן סֶלָה.

תפילה זו נתקנה בידי הרבנים הראשיים לישראל, הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג והרב בן ציון חי עוזיאל. במשך שנים רבות רווחה ההנחה שהסופר ש"י עגנון הוא זה שכתב את התפילה, אך החוקר יואל רפל הפריך טענה זו והוכיח כי עגנון נתבקש לסייע בכתיבתה בלבד, דבר שזכה לאישורו של חמדת עגנון, בנו של ש"י עגנון.

הייתי ממליץ לכל הקוראים לקרוא את התפילה כולה ובאמצעותה לרדת לשורשי נאמנותו של דור הכיפות הסרוגות ההולך בדרכו של הרב קוק למדינת ישראל.

אורי  נוה

* * *

ד"ר עזריאל קרליבך

1955

"אין אתה יכול להידבר עם אללה"

"אין אתה יכול להידבר עם אללה", מאמר של ד"ר עזריאל קרליבך. פורסם בעיתון "מעריב" ב-7 לאוקטובר 1955

"לא עניין הגבולות הוא מקור הסכסוך בינינו לערבים, אלא הפסיכולוגיה האסלאמית. הערבים הם בני האסלאם, ואיתו, כתפישת עולם, אי אפשר לדבר. עם האסלאם לא חיים בשכנות של שלום."

אמת פשוטה וברורה זו היא, כי בין עולם האסלאם לעולם המערב והתרבות אין אף מילה משותפת אחת, ולא היתה ולא תהיה ולא תוכל להיות כל הבנה. הכוונה בכך איננה לדת, שכל דת יכולה להיות טובה או רעה, לפי מה שיגשימו או יזניחו מאמיניה את עקרונותיה המוסריים. הכוונה להשפעת האסלאם על החיים החברתיים והסוציאליים, על תחושת העולם ועל היחסים עם שאר בני האדם.

חמישים-שישים דורות בזה אחר זה חונכו באסלאם לאנוס את טבע האדם – לא להשתמש בכוח המחשבה, לא לרצות בזכויות הפרט, לא להתאוות, לא לדרוש, לא לזקוף קומה. בעצם האסלאם מולך הרצון המעומעם, האפל, הבלתי מוסבר של אללה. מולך קפדן וקפריזי, מוסתר, חולני. זו עיקרה של הדתיות האסלאמית – לא לשאול. אדם מקבל על עצמו אמונה זו, במה שהוא אומר: "לא אללה אילא אללה." לא במה שהוא משתכנע מרעיון, אלא במה שהוא מפקיד על עצמו עריץ.

אמונה כזו מעצם טבעה אין להפיצה בדרך השכנוע השכלי או המופת המוסרי, זו עבודת הרוח והגוף – ואין להפיצה אלא בכוח האגרוף. ועל כן יש לנהל מלחמת קודש מתמדת נגד ה"בלתי מאמינים" ולהביאם אל חיק האמונה הנכונה בכוח הסייף אל-איסלאם – אללה אוהב דם...

לעולם אין הסכנה ברוֹבה כשלעצמו, אלא באצבע הדבוקה אל ההדק' ופצצה קטנה בידי מטורף אחד יכולה להשמיד עדת פילוסופים שלמה. הסכנה הטמונה בשביל המערב באסלאם גדולה לאין ערוך מזו שבקומוניזם. כי בדת הקומוניסטית מרובים הגרעינים השכלתניים מאשר בדת המוסלמית. עם הקומוניזם אפשר להידבר על יסודות קח ותן, הוא מתחשב, גם בשל חומרנותו – במציאות, מודד כוחות, מגבש דרישות, שוקל הצעות לפי התועלתיות.

כל הנתונים הללו אינם קיימים באיסלאם. מוסלמים עוד לא הסכימו מעולם על שום דבר, יהיה אשר יהיה – אף בינם לבין עצמם... והם אינם יכולים לקיים כל דבר – לא רק בענייני ישראל; כל העולם המוסלמי האדיר יחד עוד לא היה יכול ליצור הסכם על בול דואר משותף אחד. תגובותיהם – על כל דבר – אין להן כל שייכות אל השכל הישר. הן כולן רגשניות, בלתי מחושבות, רגעיות, חסרות שחר... עם הכול אתה יכול לדבר "ביזנס", אף עם השטן, אך לא עם אללה....

אנחנו עשינו – ומוסיפים לעשות, שטות לא תסולח, אם גם אנחנו מסייעים לעולם לצייר לפניו ערבים שאינם קיימים כלל ושהם פרי דימיון משאלותינו. ואנחנו מוסיפים חטא על פשע כשאנחנו מסלפים את התמונה ומצמצמים את הוויכוח לסכסוך גבולות בין ישראל לבין שכנותיה. מעל לכל – אין זה תואם את המציאות. לא עניין הגבולות הוא מקור הסכסוך, אלא הפסיכולוגיה האיסלאמית. אילו היו שכנינו אנשי מערב, אילו היו פרוטסטנטים – היינו מזמן חיים לידם בשלום כדרך הנורבגים והשבדים. או אילו היו אפילו קתולים – היו יחסינו מסתדרים כדרך שהסתדרו צרפתים ואנגלים בקנדה, ואף מדינות דרום אמריקה רבות בינן לבין עצמן.

ואילו כאן אנחנו מנסים מזה חמישים שנה בכל הדרכים האפשריות להגיע לידי הסדר שהוא, ומעולם לא הופיע באופק אף כצל תקווה – משמע הדבר אינו נעוץ במעשים ובעובדות ובפחדים. הוא נעוץ אך ורק בכך שהערבים הם בני האסלאם. ואיתו, כתפישת עולם, אי אפשר להידבר. לא חשוב כלל מי, לא חשוב כלל על מה, עם איסלאם לא חיים בשכנות של שלום.

ומלבד זאת – הצגת הבעייה כסכסוך בין שני צדדים דומים מציידת את הערבים בנשק של טיעון שאיננו שלהם. אם הוויכוח עמהם הוא באמת פוליטי, כי אז יש פנים לכאן ולכאן. או אז אנו מופיעים כמי שבא לארץ שהיתה כולה ערבית וכבשנו והכנסנו עצמנו כטריז בינותם, והעמסנו עליהם פליטים, ומהווים סכנה להם בצבאנו וכו' וכו' – ויכול אדם להצדיק צד זה או אחר. כלומר: בהצגה הזאת, השכלתנית והמדינית של הבעייה, היא נעשית מובנת למוחות אירופיים – לרעתנו. הערבים טוענים טענות המתקבלות אף על דעת מערבית במריבה משפטית רגילה.

אך לאמיתו של דבר, מי כמונו יודע, שלא זה מקור עמדתם העויינת. כל המושגים המדיניים והחברתיים האלה אינם מעולם המושגים שלהם. כיבוש בכוח החרב, בעיניהם שלהם, בעיני האיסלאם, איננו כלל בגדר עוולה; להפך, הוא בגדר זיכיון והוכחת בעלות ניצחת.

דאגה לפליטים, לאחים מנושלים – איננה מתחום עולם מחשבתם; אללה גירש, אללה ידאג. מעולם עוד לא התרגש מדינאי מוסלמי על כגון זה (אלא אם כן הפורענות סיכנה את מעמדו האישי). ואילולא הכיבוש ואילולא הפליטים – היו מתנגדים לנו באותו תוקף ממש.

על ידי מה שאנו מתדיינים עמהם על בסיס מושגים מערביים – אנו מלבישים פראים גלימת צדק אירופית. ובכך – במקום להזעיק את עמי העולם, אנו מרדימים אותם. זהו יסוד טעותנו, ולעניות דעתי – סוד בדידותנו וכישלונותינו. שאנחנו, אף אנחנו זועקים על הדקירה שדוקרים בבשרנו ולא – על לוע התהום הפעורה לשלום-תבל. שאנחנו מבקשים תחבושת לנשיכה שנושכנו, ואיננו מזהירים: הנה מסתובב בין רגלי כולכם כלב מטורף!

משל למה הדבר דומה? – אילו שעה שהיטלר עלה לשילטון, היינו אומרים שהוא אמנם במקרה אנטישמי, אבל בדרך כלל הוא מייסדה של דת נבונה ומכובדת שאין לחשוש בפניה – וידינו מושטות אליו לשלום, ועז רצוננו לסדר בינינו את החשבונות הקטנים הפרטיים, אחרי כן להתקשר איתו בברית שלום, לעזור לו בפיתוח תורתו ובהתפשטות השפעתו...

אנו חוטאים לא רק למאבקנו אנו, לקיומה של המדינה הזאת ולחיי בנינו ובנותינו, אנו חוטאים לעולם כולו אם אנו מעלימים את האמת הפשוטה, השוכנת בלב כולנו, לרבות דוברי הממשלה, כשהם קוראים הצהרות שלום – האמת,שהאוייב הוא רוח האיסלאם. הוא איננו רק האוייב שלנו מכיוון שאנו יושבים במקרה כאן. הוא אוייב לנו גם אילו ישבנו בקוטב הצפוני. כי הוא אויבו של כל אדם חופשי. הוא אוייב של כל מחשבה פורייה, כל יוזמה טובת לב, כל רעיון יוצרני. הוא אוייב בנפש לכל יהודי, כל נוצרי – ולכל מוסלמי. כל אשר יינתן בידו, אם חרב של עץ אם טנק של פלדה אם כד מים – הופך בידו לאיום על רעו האדם. הוא לא תרם מעודו ולא יתרום כל מאומה לטובה; הוא לא הוציא אף דמות אדם אחד שהצעיד את העולם קדימה, בכל שטח שהוא; הוא החשכה, הוא הריאקציה, הוא הכלא ל-500 מיליון בני אדם מעונים; הוא המוקש הטמון לשלום תבל. וכל עוד לא נתאמץ ולא נצליח להנחיל לעולם החופשי את הידיעה הזאת – נהיה אנחנו תמיד הקורבנות הראשונים של אי ידיעתו.

המעתיק: דובי קליין

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

נעמן כהן

שוב מלחמת התשה "טפטופים"

ושוב חזרנו למצב של לפני מלחמת עזה, וממשיך הטפטוף של הרקטות והפצמ"רים כבימים ימימה. ולכן כקאטו הזקן אני מזכיר: השבת אש מיידית לעבר מקורות הירי בכל מקום בו נורים רקטה או פצמ"ר על ישראל! יש להוציא אולטימאטום לתושבי רצועת עזה, שיישמע בכול העולם – שכדי למנוע פגיעות באזרחים שאינם לוחמים – הם נדרשים לפנות רצועת שטח של 4 ק"מ מנקודת הירי על ישראל, שטח שיוכרז כאזור מלחמה האסור לשהייה לאזרחים, ובשפה הבינלאומית – "קורדון סניטר". איסור השהייה בשטח זה ייאכף בהפגזה מסיבית, ואז השטח יופצץ וייכתש.

כך ניתן יהיה לכתוש מן האוויר את כל שטח וכל מנהרה מהם נורית אש.

יש להמשיך בכתישה זו בנחישות ובאורך רוח עד שארגון החמאס יסכים לנקות את כל רצועת עזה מרקטות. אסור להסכים להפסקת אש ללא תנאי זה.

יישום דוקטרינת יוסף דוריאל, גם תשחרר את ישראל מביקורת בינלאומית על פגיעה באזרחים. שכן החוק הבינלאומי מתיר השבת אש למקורות הירי, ואם מודיעים על אזור לחימה אין יכולים לבוא בטענות על קורבנות של לא לוחמים.

אסור בתכלית האיסור לחזור למצב הקודם. אסור להסכים יותר לטפטופי פצמ"רים או רקטות לכיוון ישראל.

ישראל – לא פשיסטית אלא הדמוקרטיה החופשית וההומניסטית

 ביותר בעולם

בעוד שהעולם החופשי כולו עומד כעת בפני סערה מאיימת בסדר הגודל של האיום הנאצי במאה שעברה, איום האיסלמו-נאציזם.

בעוד שחליפות דע"ש מחסלת את כל "הכופרים" שתחת ידה, שיעים, נוצרים, יזידים, ואחרים, רוצחת את הגברים ומוכרת את הנשים והילדות בשוק, (בדיוק כפי שעשה מוחמד ביהודי ערב ב"שואת יהודי ערב"). 

בעוד שהארגונים האיסלמו-נאצים כבר חיסלו עשרות אנשים יותר מכל אלו שחוסלו באיטליה הפשיסטית של מוסוליני.

בעוד שהחמאס והג'יהאד האיסלמי מנהלים מלחמת השמדה נגד ישראל והיהודים.

בעוד שבאירופה כולה ובייחוד באנגליה, גרמניה, צרפת, נערך מסע לדה-לגיטימיזציה של מדינת היהודים, והיהודים בכלל.

בעוד שהדמוקרטיה הישראלית חזקה ונאורה יותר מכל דמוקרטיה מערבית אחרת בעת מלחמה – עמוס שוקן, אלפרד נוון דומונט (הנאצי לשעבר), וליאוניד נבזלין, בעלי עיתון "הארץ", ממשיכים במסע של דה-לגיטמציה למדינת ישראל.

עיתון "הארץ", מציג את החברה היהודית כחברה גזענית הדומה לגרמניה הנאצית, ומדינת ישראל מושווית תדיר למדינה פשיסטית-נאצית, או למזער מדינת אפרטהייד, שיש לחסלה.

ככל שהמדינה והחברה היהודית מוצגת יותר פשיסטית כך כניגוד מופיעים החמאס והג'יהאד האסלאמי כלוחמי חופש הומניסטיים.

השקר

בכותרת של מוסף "הארץ" 8.8.14 מיום קובע פרופסור זאב שטרנהל המוצג כאחד "מבחירי האינטלקטואליים בישראל": "הדמוקרטיה הישראלית בסכנת התמוטטות", "תהליך הגלישה לפשיזם הגיע לשיא מפחיד בצוק איתן".

 האמת – למרות שהגרמנים לא איימו בחיסול אנגליה ובהשמדת האנגלים, או בחיסול אמריקה ובחיסול האמריקאים, שתי הדמוקרטיות האנגלית והאמריקאית, לא העלו על הדעת בכלל להתיר לשלוח לאויב מזון, דלק, ותרופות בעת המלחמה. זהו תקדים היסטורי עולמי. פעם ראשונה בהיסטוריה שמדינה הנמצאת במלחמה מספקת זאת לאוייב.

ומי עושה כן? הדמוקרטיה הישראלית.

למרות שהגרמנים לא איימו בחיסול אנגליה ובהשמדת האנגלים, או בחיסול אמריקה ובחיסול האמריקאים, הדמוקרטיה האנגלית לא העלתה על הדעת להתיר הפגנות למען האוייב בעת המלחמה, ולהניף בהן את דגלי האוייב. להיפך, כל האזרחים ממוצא גרמני או יפני נאסרו ונשלחו למחנות הסגר כל זמן המלחמה, ואילו בארץ, מפגינים הערבים, בחופשיות גמורה, ואף באלימות, את תמיכתם באוייב ונושאים את דגליו, דגלי אש"פ, החמאס, ודע"ש. זהו תקדים היסטורי עולמי, מקום יחיד בעולם ובהיסטוריה.

היכן? בדמוקרטיה הישראלית.

למרות שהגרמנים לא איימו בחיסול אנגליה ובהשמדת האנגלים, או בחיסול אמריקה ובחיסול האמריקאים, הדמוקרטיה הבריטית לא התירה קיום של מפלגות התומכות באוייב, וחבר הפרלמנט הפשיסטי אוסוואלד מוסלי עם אלפי תומכיו נאסרו והושמו במעצר, הלורד האו האו, התעמלן למען הגרמנים, נידון למוות על כך שהטיף לחיילים בריטים לא להשתתף במלחמה – ואילו בארץ, אחמד טיבי, חנין זועביי השייח' צרצור, וכל מרעיהם, חופשיים להטיף למען האוייב, וגדעון לוי – לורד האו האו הישראלי, ממשיך ליח"צן בחופשיות ומבלי לעמוד לדין את החמאס, ולנהל תעמולה נגד ישראל.

תקדים עולמי.

היכן זה קיים בעולם?

רק בדמוקרטיה הישראלית.

למרות שהגרמנים לא איימו בחיסול אנגליה ובהשמדת האנגלים או בחיסול ארה"ב ובחיסול האמריקאים, אנגליה ואמריקה לא הזהירו את אזרחי האוייב בעת הפצצות התגמול שלהן, למשל על דרזדן או הירושימה ונגאסקי. לו הן היו נלחמות לפי הקריטריונים שנדרשים מישראל, אין ספק – גרמניה הנאצית היתה מנצחת.

למרות שהגרמנים לא איימו בחיסול צרפת ובהשמדת הצרפתים, ולמרות המוטו היפה והשיוויוני של המהפכה הצרפתית: חופש, שוויון, אחווה, (הנשים בצרפת זכו לשיוויון זכויות רק ב-1945 בסיום מלחמת העולם השנייה. רק אז ניתנה לאישה הצרפתית זכות בחירה). מיד לאחר סיום המלחמה, הממשל הצרפתי אסר עשרות אלפי נשים צרפתיות, ששכבו עם גרמנים – הנשים הובלו עירומות לכיכרות הערים וכאות קלון שער ראשן גולח, למען תהיה הקרחת אות לשיתוף הפעולה עם האוייב.

האם בארץ היה מהין מישהו לגרור למשל את טלי פחימה עירומה לכיכר העיר, ולגלח את שערה? (מישהו אולי יודע מה השם הערבי-מוסלמי החדש אותו קיבלה?)

למרות שבניגוד לפלשתינאים, הגרמנים הנאצים מעולם לא הכריזו שמטרתם להשמיד את כל הצרפתים, את החשבון עם הקולברוטורים-המשתפ"ים עם האויב פרעו הצרפתים בכמה שלבים:

"הטיהור הפראי" (épuration sauvage) – הצרפתים הוציאו להורג באכזריות ללא משפט כ-10,842 משתפי הפעולה.

"הטיהור החוקי" (épuration légale) – משפטם של משתפי הפעולה באמצעות בתי דין מיוחדים. כבר ב-24 ביוני 1944 הוציא דה גול צו המורה על משפטם של משתפי הפעולה. בתי דין בצרפת דנו בכ-120,000 מקרים, מתוכם הוצאו להורג 779 איש.‏

השלב השלישי היה משפטם של ראשי וישי, פטן, לאואל ודרנאן. שלב זה נחשב לרחום יותר כלפי משתפי הפעולה. המרשל פטן לא הוצא להורג, וכמותו גם אישים אחרים כסופר האנטישמי הנערץ ע"י (המשתפ"ית לדבריה) גברת עץ איש פטיש (אילנה המרמן) – לואי פרדינן סלין.

האם זו הדוגמה למדינת המופת, ה"דמוקרטיה" של "כל אזרחיה", אליה שואף "האינטלקטואל זאב שטרנהל?

אם ישראל "פשיסטית" לדידו של "האינטלקטואל" אורלובסקי-שטרנהל, איך היה מגדיר את אנגליה ואמריקה – האם ארצות פשיסטיות?

על דלות וצביעות "האינטלקט של "האינטלקטואל" שהפך לפשיסט

פרופ' זביגנייב אורלובסקי, הידוע יותר בשמו – זאב שטרנהל, חוקר הפשיזם האירופי, רואה את הביקורת הנמתחת על התומכים בחמאס  כפשיזם. לדידו, רק לצד אחד יש הזכות לביקורת, צד תומכי החמאס, צד מתנגדי החמאס לדידו הוא פשיסטי. (ודוק: מי שמתנגד למלחמה בחמאס תומך בו, כשם שמי שהתנגד למלחמה בנאצים תמך בהם).

"בישראל," הוא קובע, "יש שחיקה בערכי הנאורות." כלומר, לדידו של שטרנהל, תמיכה בחמאס זו נאורות, מלחמה בו זה פשיזם.

וכמובן, לדידו של "האינטלקטואל" – הלוויות החיילים הבודדים הן סממן ל"פולחן המוות" של היהודים, ולא סימן לסולידריות אנושית. לא החמאס הוא שאוהב את המוות, אלא היהודים הם שעושים את פולחן המוות.

"ההתנחלויות היהודיות הן סרטן" קובע ה"אינטלקטואל". כשמירי רגב אומרת על המסתננים מאפריקה "סרטן" זו גזענות ופשיזם, כשה"אינטלקטואל" שטרנהל אומר סרטן על היהודים זו כמובן נאורות.

כדאי לזכור: פרופ' זביגנייב אורלובסקי, הידוע יותר בשמו – זאב שטרנהל, חוקר הפאשיזם האירופי, שימש יועץ הטרור של ערפאת, כאשר שלח לו מסר ובו אמר שהוא רואה את "ההתנגדות" (הטרור הפלשתינאי) כלגיטימית, אבל הוא מייעץ לו שמטעמים פוליטיים, כדאי לו להתרכז ברצח יהודים בהתנחלויות בלבד. ("הארץ" 11.5.2001)

ממתי תמיכה בחמאס היא שמאל?

פרופסור דניאל גוטווין מצייץ

 פרופסור דניאל גוטווין מצייץ גם הוא ב- 7.8.14 בטוויטר: "האיומים נגד מפגיני השמאל הם חלק ממהלך מתמשך לשינוי המשטר. זו מנהרה שחופר הימין הקיצוני מתחת לדימוקרטיה הישראלית. המנהרה הזו מובילה לפשיזם."

אז ככה, בדרך כלל בכל ציוץ נוהג פרופסור גוטווין לתקוף את מה שהוא מכנה "ההפרטה" (למרות שהוא עצמו תמך בארמנד-עמיר פרץ בעת שהוא עם חיים וישניה-רמון, וחיים אורון ג'מוס – הפריטו את חברת העובדים של ההסתדרות ומכרו את רכושה בחצי חינם לבעלי הון, פעילות שטרם נחקרה) – אבל אם הממשלה לדידו היא "פשיסטית" כיצד זה היא מבצעת הפרטה? "ההפרטה" אצל גוטווין היא הפרטת הסולידריות הלאומית, ומתן גושפנקא לשונאי ישראל להמשיך במסע הדה-לגיטמיזציה נגדה.

ומי לומד משטרנהל וגוטווין?

היות ומדינת ישראל היא "פשיסטית", אין תימה ששונאי ישראל עטים על דברי הפרופסורים הללו. חבר הפרלמנט הבריטי ג'ורג' גלאוי למד מדברי הפרופסורים, ובנאום בכינוס פוליטי שנערך בסוף השבוע בלידס, קרא לתושבי העיר לעשות כפי שעשו שכניו בברדפורד. "הכרזנו עליה אזור חופשי מישראל – אנחנו לא רוצים שירותים ישראליים, אנחנו לא רוצים אקדמאים ישראלים שיבואו לאוניברסיטאות שלנו. אנחנו אפילו לא רוצים שתיירים ישראלים יבואו לברדפורד, אם הם שקלו לעשות זאת," הוא המשיך בדברים שצוטטו בעיתון "אינדיפנדנט". "אנחנו דוחים את המדינה הלא-חוקית, הברברית והפראית הזו שנקראת ישראל, ועליכם לעשות את אותו הדבר!"

גם הסטודנטים בבריטניה למדו מהפרופסורים בישראל: התאחדות הסטודנטים בבריטניה הודיעה כי היא מצטרפת לחרם על ישראל. בישיבה שנערכה הצביעו 23 תומכים מול 18 מתנגדים על ההצטרפות לחרם. במסגרת ההחלטה, התאחדויות הסטודנטים ברחבי בריטניה יוכלו להטיל סנקציות נגד ישראלים ולתמוך בקמפיינים של ה-BDS תנועת החרם נגד מוצרים ישראלים, בעקבות מה שהם מגדירים ה"כיבוש".

הפגנה למען חוק השריעה בלונדון

https://www.facebook.com/photo.php?v=847865825224685&set=vb.100000038277260&type=2&theater

ג'ימי קרטר: "ארה"ב צריכה להכיר בחמאס"

נשיא ארה"ב לשעבר קורא לאובמה להוציא את חמאס מרשימת ארגוני הטרור, ולהכיר בו כשחקן פוליטי. במאמר שפרסם ובראיונות לתקשורת האמריקנית קרא קרטר לממשל האמריקני להכיר בחמאס כ"שחקן פוליטי", והאשים את ישראל בפעילות הרסנית ברצועת עזה.

קרטר פירסם מאמר באתר "פוריין פוליסי", יחד עם נשיאת אירלנד לשעבר מרי רובינסון, (גם היא לא ידידה של ישראל). השניים הכירו בעובדה שחמאס תקף אזרחים ישראלים "בלא הבחנה," אך הביקורת שלהם התמקדה בישראל שיצרה "קטסטרופה הומניטרית ברצועת עזה."

"אין שום הצדקה אנושית או משפטית לדרך שבה צה"ל ניהל את המלחמה הזו. הישראלים השתמשו בפצצות, טילים וארטילריה כדי לכתוש חלק גדול מעזה, כולל אלפי בתים, בתי ספר ובתי חולים," נכתב במאמר המשותף.

קרטר אמנם קבע ששני הצדדים "תקפו אזרחים בצורה מכוונת," דבר המהווה לדבריו "פשעי מלחמה," אבל הוא תומך למעשה בדרישה של החמאס לשיקום מלא של עזה ופתיחת המעברים לתנועת אנשים וסחורות.

לפי קרטר, ארה"ב והאיחוד האירופי צריכים להכיר בחמאס לא רק ככוח צבאי אלא גם ככוח פוליטי. "אי-אפשר לטאטא את החמאס והוא לא ישתף פעולה בהכחדתו. רק על ידי הכרה בלגיטימיות שלו כשחקן פוליטי – אחד הנציגים החזקים של העם הפלסטיני – המערב יתחיל לספק את התמריצים לחמאס להניח את נשקו," הבהיר.

אם היה נשיא בזמן מלחמת העולם השנייה, היה ודאי קרטר (הנשיא האנטישמי מאז ומעולם) קורא להכיר בממשלה המדינית של הפיהרר, ולא בוואפן ס.ס. או בגסטפו...

ההבדל בין אחיי בישראל לאחיי בעזה

ד"ר תאבת אבו ראס, המוצג בעיתון הארץ "מנכ"ל משותף של יוזמת קרן אברהם", מפרסם קריאה "לאחיי שבישראל, אחיי שמעבר לגבול," ("הארץ" 4.8.14)

"אני, הפלסטיני אזרח המדינה, מוכן ורוצה לחלוק את הארץ הזאת. אני מאמין שאפשר לבנות חברה משותפת ועתיד משותף לשני העמים כאן. אך בדיוק כמו אזרחי ישראל היהודים, אני כואב את כאב עמי ואת כאב משפחתי בצד השני של הגבול. לכן אני מפגין נגד המלחמה, שפוגעת בי ובאזרחים היהודים."

ודוק: שימו לב, ד"ר אבו ראס מתנגד למלחמה בחמאס לכן תומך בו. לכן שלחתי לו מכתב בקשה ובו ביקשתי ממנו שלמען "אחיו היהודים והערבים" שיהיה הערבי-המוסלמי הראשון שיכריז כי הוא רואה בדברי מוחמד באמנת החמאס לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים – גזענות ולא מופת מוסרי. למרבה הצער ד"ר אבו ראס סירב לראות בדברי מוחמד אלו גזענות, והוא רואה בהם מופת מוסרי.

למרבה הצער טרם נמצא ערבי-מוסלמי שאינו גזען. אם אתם מכירים כזה אנא הודיעו לנו.

הלמוט אוסטרמן – אורי אבנרי הזיות אופטימיות

לאורך כל היומן "אופטימי" של הלמוט אוסטרמן – אורי אבנרי, מביע אבנרי התנגדות עזה לבן גוריון ולמשטרו. במהלך מלחמת השחרור כתב אבנרי מכתב למשה סנה (עדיין במפ"ם) "תזכיר בדבר פעולות מפ"ם בקרב הצבא"  ובו הוא מציע לו לעשות הפיכה צבאית של החיילים הקרביים במפ"ם נגד בן גוריון. סנה לא ענה. (אורי אבנרי, "אופטימי", עמ' 301) אבנרי מסביר זאת: "פסלנו את כל הדגם של המדינה הבן גוריונית, והצבנו במקומו דגם שונה לחלוטין: מדינה חילונית, דמוקרטית, שבה שורר שוויון בין כל האזרחים בלי הבדל של לאום, עדה, מעמד חברתי, ומגדר." אבנרי מבקר גם את יצחק שדה ויגאל אלון כחסרי אומץ לב מוסרי על שלא תמכו בו. (שם עמ' 376)

אז ככה, מה חשב אבנרי – שבעזרת הפיכה צבאית ניתן להשיג דמוקרטיה יותר מתוקנת מאשר הדמוקרטיה של בן גוריון? מזלנו שלא סנה, שדה ואלון נענו לרעיונו המסוכן של אבנרי. (רעיון נואל דומה, הביע ספי רכלבסקי כאשר תבע מהצבא לא להיענות לדרג המדיני). כל הפיכה צבאית היא אנטי-דמוקרטיה.

הזייה נוספת היא התורה המדינית שאבנרי פרסם ב"העולם הזה" ב-1957 ומאז היא לדבריו נר לרגליו: התורה נוסחה ע"י אבנרי בצירוף נתן ילין מור איש הלח"י לשעבר, שלמה בן שלמה איש הלח"י (שכני לשעבר) ובועז עברון הכנעני.

הנוסחה המדינית לפתרון הסכסוך היהודי-ערבי היא כזו: "ארץ ישראל היא יחידה אחת –  ארץ ישראל היא מולדתם של כל עמיה, לא יקום איחוד הארץ אלא בדרך של שותפות, השותף הראשון הוא מדינת ישראל – השותף השני פלסטין המשוחררת, איחוד הארץ יקום ע"י פדרציה של מדינת ישראל ומדינת פלסטין שתישא את השם 'איחוד הירדן' ובערבית איתיחד אל-אורדון." (עמ' 521)

"ממשלת ישראל תכריז על נכונותה לקלוט את כל הפליטים" (עמ' 522). אבנרי מעיד על עצמו שגם היום, בשנת 2014, הוא מוכן לחתום על המסמך.

אז ככה, לסיכום "התורה המדינית" של אבנרי: אבנרי חשב שעל ישראל לפעול לחיסול הממלכה ההאשמית, ולהקים פדרציה עם פלסטין שתכלול את ישראל של הקו הירוק, יו"ש, עבר הירדן, ורצועת עזה, ואז לאחר חזרת הפליטים לישראל של הקו הירוק יבוא השלום.

אבנרי כאיש ויימר לא יכול היה ואינו יכול כיום להשתחרר מקיבעון המחשבה של תקופת ויימר. לדידו של אבנרי לא קיים בכלל איסלם, ולא אידיאולוגיה איסלמו-נאצית. 

מוטב להודות, בן גוריון הרחיק ראות הרבה יותר מאוסטרמן-אבנרי.

יוסי שריד "אנחנו פושעי מלחמה"

לאחר שיוסף שניידר-יוסי שריד (גרומפי רטנני) האשים את נתניהו באי השגת השלום, והתאכזב מכך שלא הוטל חרם על ישראל, הוא כתב ("הארץ" 11.4.14): "רק ישראל הקטנה והמפונקת מחביאה מתקנים אסורים באין משקיף, מתעלמת עשרות שנים מהחלטות של מוסדות בינלאומיים באין מפריע, שמה ללעג אמנות והסכמים, מפרה בריש גלי זכויות עם ואדם; והעולם מבליג. אומרים 'אנטישמיות' יש בעולם. אז איפה היא הידועה לשמצה – כשזקוקים בדחיפות לשמץ ממנה."

והנה עתה הוא מגדיר את אזרחי ישראל "פושעי מלחמה":  "גולדה חסודה אמרה שלעולם לא נסלח לערבים שמכריחים אותנו להרוג בהם, צוק איתן מחייב עדכון: לעולם לא נסלח לפושעים האלה שגם אותנו הופכים לפושעי מלחמה". (הארץ 8.8.14)

שניידר-שריד, אם ישראל פושעת מלחמה צריך לרצוח את תושביה גם אותך...

היגיון איסלמו-נאצי

הכתבת הערבייה של עיתון "הארץ" בעזה, עביר איוב, כותבת מאמר בשם: "בעזה מרוצים מההתנגדות, אך חוששים שהסיוט עוד לא נגמר" ("הארץ 8.8.14) מישהו יכול להסביר את ההיגיון הערבי-מוסלמי: "מרוצים מההתנגדות, אך חוששים שהסיוט עוד לא נגמר"? האם בעזה מרוצים מהסיוט? 

לא לחינם הלכה הזרזירה אצל העורב – זהבה גלאון ומוחמד ברכה

"כל המחובר לטמא, טמא..." – "רבי אליעזר אומר: לא לחינם הלך זרזיר אצל עורב, אלא מפני שהוא מינו." (בבא קמא צב ב)

גולדה שניפיצקי – זהבה גלאון אירגנה עצרת תמיכה בחמאס ב-9.8.14. (ודוק: התנגדות למלחמה בחמאס היא תמיכה בו. ללא חיסול צבאי של החמאס לא ייתכן פתרון מדיני. הרי אבא של מאזן אינו יכול, מפחד – להיכנס בכלל לעזה).

ומי השותף של הגברת שניפיצקי-גלאון בהפגנה נגד המלחמה בחמאס? ראש מפלגת חד"ש – החבר מוחמד ברכה.

 מוחמד ברכה, המתאר את ערביי ישראל כ"בני העם הפלסטיני בגליל, במשולש ובנגב," דוגל בהקמת מדינה ערבית-פלסטינית נקייה מיהודים, ובהפיכת ישראל ל"מדינת כל אזרחיה," קרי, מדינה ערבית-מוסלמית. ברכה קורא להשבת צאצאי הפליטים הערבים לישראל, ולהחזרת הערבים אזרחי המדינה לכפריהם שחרבו ב-1948.‏

הגזען הערבי-מוסלמי ח"כ מוחמד ברכה, אינו רואה בדברי מוחמד באמנת החמאס לפיהם יש לחסל את ישראל – גזענות, אלא מופת מוסרי, והוא אישית הפגין זאת בהשתתפותו בצעדה בעכו לזכר שלושה ערבים, שרצחו יהודים בתרפ"ט, 1929, והוצאו להורג ע"י הבריטים. מוחמד ברכה הניח זר פרחים על קבר הרוצחים, ואמר: "זכותו של כל עם להחיות את זכרם של חלליו שנלחמו ונאבקו נגד כוחות המנדט הבריטי, ונאבקו למען עמם ואדמתם. לפני שבעים שנה לא היתה פה אדמה ריקה, היה פה עם שנאבק על זכויותיו הלגיטימיות."

קרי, רצח יהודים אליבא דמוחמד ברכה, הוא זכות לגיטימית.

האם תמיכה בחמאס היא "שמאל"? מאיר יערי ויעקב חזן – מי יגלה עפר מעיניכם לראות את יורשתכן...

* * *

יוסי אחימאיר

המלחמה הבאה

חמאס – אאוט, דאע"ש – אין. זו תמונת המצב שצריכה לעמוד לנגד עיני הממשלה והעומד בראשה, עכשיו, ש"צוק איתן" (כנראה) מאחורינו. 28 ימי לחימה עזה בעזה, הסיטו את תשומת ליבנו מהנעשה בחזיתות האחרות. חשבנו שהעולם הערבי, לבד מן החמאס ושאר הפלשתינים, שקוע במריבות פנימיות, בלחימה של אלה באלה, סונים בשיעים, סורים בסורים וכיו"ב מריבות דמים, ולא יחוש לעזרת החמאס. ואולם דוקא מהפריפריה המוסלמית הרחבה, לא בהכרח מעזה, אורבת לנו הסכנה הבאה.

מעתה צריך לתת את הדעת לא רק לרצועה, לראות אם אכן יעמוד החמאס בהפסקת האש ואולי גם יניח, ולו לכמה שנים, את נשקו, אלא גם ובעיקר המבט צריך להיות מופנה מזרחה וצפונה. כי משם עלולה להיפתח עלינו הרעה הבאה, והיא תהיה קשה ומרה מכל קודמותיה.

החמאס הינו אירגון פנאטי, קיצוני, שראשיו חולמים ומתיימרים – גם אחרי המכה הקשה שהוכו –- לחסל את ישראל. לעולם החמאס לא יקבל ולא ישלים עם קיום "האויב הציוני". לדידו – יפו, רמלה, חיפה, באר-שבע הינם חלק מהמדינה הפלשתינית הגדולה, שעתידה לקום על חורבות ישראל.

מחשבות אלה אינן רק נחלת הקיצונים בקרב הפלשתינים. גם בסביבתו של אבו-מאזן, החביב התורן על חלקנו, לא מעטים חושבים כך. ויש להם סבלנות, לערבים.

ואולם מסתבר, שאין גבול לקיצוניות ולרצחנות בעולם האיסלאם. את הטון נותן היום האירגון הדתי "המדינה האסלאמית של סוריה ועיראק", כך שמו, שכבר השתלט על שטחים נרחבים בשתי המדינות הנזכרות בשמו. מטרתו לכונן חליפות איסלאמית, בסגנון המאות השביעית והשמינית, במקום המדינות הקיימות והמעורערות.

דאע"ש מחסל, באכזריות שאין מושלה, את העומדים בדרכו. ראשיהם של מתנגדיו ניכרתים וניתלים על כידונים וגדרות בחוצות הערים שכבש. הנחשדים בהתנגדות לשלטונו מוצאים להורג בהמוניהם, בדם קר, לעיני הציבור, למען יראו וייראו. על בסיס ההפחדה והרצח בשם אללה, דאע"ש מאיים על כל סביבתו, ושועט מערבה ודרומה.

שיניו של דאע"ש ננעצות עתה בלבנון. על עיירה אחת כבר השתלט. מסע הרצח והדם יימשך עד שגם לבנון תיפול לידיו, או לפחות נתחים גדולים משטחה. בדרום מאיים דאע"ש על ממלכת ירדן "הריאקציונרית", המלוכנית, הכופרת. גם לשם תגיע הרעה עד מהרה. מלבנון וירדן קצרה הדרך אל גבול ישראל.

מול אויב כזה, שאינו מכיר ב"כללי מלחמה", "חוק בינלאומי", הומאניזם, וכיו"ב מילים יפות מלכסיקון האו"ם החי בעולם של אשליות והזיות – אלא רק בכללי הקוראן, תצטרך ישראל לעמוד בעתיד הלא-רחוק. זה יקרה לאחר שלבנון וירדן יפלו לידיו, לאחר שנראה קרוב לוודאי את ראשו של המלך עבדאללה תלוי בשערי עמאן, עם קריאות "אללה אכבר" של ההמון המוסת מהדהדות בלב הבירה ההאשמית לשעבר.

לישראל ולירדן גבול משותף, הארוך ביותר בגבולותיה של ישראל. הוא פרוץ. נעדר מכשול או גדר. זה הזמן להיערך לקראת האיום שמציב לישראל, ולשלום העולם כולו, אותו דאע"ש נורא. יש להקים את גדר המערכת לאורך גבולנו עם ירדן, וככל שיִקדם – כן ייטב. זה גם הזמן, אולי, להעמיק את הקשרים הביטחוניים החשאיים בינינו לבין המלוכה, בניסיון לעזור לעבדאללה השני ולצבאו לעמוד מול האיום הדאע"שי הקיומי. ואין זה חשוב, שבינתיים הצטרף המלך הירדני למגני ישראל על הפעולה בעזה.

ספק אם מלחמת עזה אכן הגיעה לקיצה. ספק אם הפסקת האש תימשך לאורך זמן ותוחלף בשקט לאורך חודשים. גם החמאס שם יהבו על דאע"ש. לבטח ראשיו המתפארים ב"ניצחון", שיכולים שוב להרים ראשו ולצאת ממינהרות המילוט שלהם, מקווים לשלב ידיים בבוא המועד עם האחים מן "המדינה האיסלאמית". המטרה היא משותפת – לשוב ולנסות לחסל את ישראל, התקועה להם כקוץ בגרון. לנו – אסור להיות מופתעים!

* * *

מרים ויואב אהרוני

שוב ושוב ושוב דרום

קריאה בשירו של ראובן שהם "אחרי שהם כבר נפרדו מהדרום", חב"ע 967, 7.8.2014

את ראובן שהם אנחנו מכירים כל חיינו – כך לפחות חשבנו. בעשורים האחרונים, אחרי שנים ביפעת במטעים ובמערכות החינוך ובית הספר, פנה למסלול האקדמי והיה לחוקר ומרצה לספרות עברית באוניברסיטת חיפה. מחקריו, שרק את מיעוטם קראנו, התפרסמו וממשיכים להתפרסם עד היום בכתבי עת ובספרים שכתב. חשבנו שאנחנו מכירים, ולכן כל-כך הופתענו כאשר קראנו ב"חדשות בן עזר" שיר של ראובן – לא ידענו שהוא גם משורר.

כבר מהכותרת והשורה הראשונה מתכתב השיר עם הפואמה הגדולה של אבא קובנר "פרידה מהדרום", שראתה אור בשנת 1949. קובנר הקדיש את יצירתו ללוחמי גבעתי במלחמת השחרור, שלחמו בדרום, באזור שאנחנו קוראים לו היום "עוטף עזה", "חוטף עזה" בלשון אנשי היישובים המופגזים. ראובן כתב את השיר בפסח תשס"ה, 2005, ערב ההתנתקות – והוא נקרא כאילו נכתב בימים אלה ממש.

תחילתו של השיר במסע של "הם" אל הצפון, אחרי שנפרדו "מהדרום של אבא קובנר". כבר מה"שוב נפרדים" הראשון ניתן להבין שלא מדובר כנראה בלוחמי תש"ח, אלא בהם וגם במחליפיהם – המִיהוּת מתחלפת, המַהות נשארת – מציאות של מלחמות וחללי מלחמות, קרבות ואובדן חיים, שתחזור ותישנה עד אין קץ.

הניסיון לנוע אל הצפון נכשל. ההולכים מחפשים דרך, אבל "מאבדים את הצפון," בלשון העם. כי גם אחרי שנפרדו מהדרום, הדרום – חוויית המלחמה שחלחלה לכל מדור וסדק בנפשם – איננו עוזב אותם. הוא נמצא בכל כיוון אשר אליו ישאו עיניהם  – למערב, למזרח, לצפון – נמצא הדרום. ואם יביטו למעלה, גם שם יראו אותו: "ציר כיסופים חסום כתמיד" וכנראה אין דרך לפתוח אותו. מה שמצפה אינו הצפון, אלא רק שוב ושוב הדרום, שוב "מַרְאַת חוֹלוֹת" – כשמם של שלושת הפרקים המרכזיים של "פרידה מהדרום" של קובנר.

מה היא המַראָה הזאת? מראה אמיתית, שעשויה מזכוכית שעשויה מחול, משקפת את דמות המתבונן בה ואת סביבתו בצורה בהירה וחדת קווים. מראַת החול, העשויה מחומר הגלם, משקפת תמונה מעורפלת הדורשת פענוח, תמונה שככל שמביטים בה יותר מקרוב כך היא מטושטשת יותר – אולי בכלל חזיון תעתועים, פטה-מורגנה. החולות המוכפלים לאין קץ הם-הם אדמת הדרום, שעליה כרעו-נפלו לוחמי תש"ח וגם לוחמי ששת הימים, לוחמי מלחמת ההתשה ומלחמת יום הכיפורים וכל המלחמות והמבצעים שבאו אחר כך.

בחציו השני של השיר מתחלף התיאור של המביט מבחוץ אל מסעם הסיזיפי של ה"הם" לפנייה ישירה אליהם, בגוף שני. ההם האלמונים הופכים ל"אַחַי", והקריאה אל האחים היא לצאת משתיקתם, מהלם הקרב, להשמיע צעקה. אל השיר נכנסות הדמויות של "פרידה מהדרום" – הלוחם ההרוג דַּמבָּם ואהובתו שלומית. אלה אינן דמויות מומצאות-אנונימיות. קובנר נתן לגיבור השיר את השם המוזר, הנוקב, דַּמבָּם בעקבות כינויו של לוחם הפלמ"ח, המפקד האהוב והנערץ "דֶּבַּמְבָּם" (גרשון דוּבֶּנבּוים), שלחם במסירות נפש עליונה ונהרג בקרבות הדרום. בשמו מהדהדים תופי הטם-טם מבשרי המלחמה וטעם הדם בם.

בשירי "פרידה מן הדרום" של קובנר רואה דמבם ברגע מותו "פְּרָחִים קְרוּעִים בִּנְחִירָיו" – רואה, ואולי גם מריח את המראֶה המזעזע, איכשהו האוזן שומעת כאן הד לביטוי השחור על הנופלים ש"הלכו להריח את הפרחים מלמטה". דמבם ברגע מותו, הפרחים הקרועים בנחיריים והרקפת השותקת שדבקה בפניו חוזרים להכות בעצב מרסק בשיר של ראובן – "כְּמוֹ אָז" – מתש"ח עד עכשיו.

על קו הקץ, ברגע הפרידה מהחיים, מצווה דמבם של קובנר את אהובתו צו קשה מנשוא: לשכוח אותו, למען המשך החיים: "לְכִי, שְׁלוֹמִית. לְכִי לִשְׁכֹּחַ. / לִתְמוּנָה שֶׁנִּשְׁלְמָה אֵין חָבִים עוֹד אַהֲבָה; // [...] גְּדוֹלָה הָאַהֲבָה מֵאִתָּנוּ."

אך שלומית, "כְּמוֹ אָז", "מְסָרֶבֶת לִשְׁכֹּחַ". היא דבֵקה בזכרון המת ולא בצו החיים. זהו מסר קשה ונורא של השיר. האהבה-עד-נצח אל המת, אינה מאפשרת לאהובה את האהבה החיה. במקום לנוע לצפון, לחיים, גם שלומית נשארת בדרום – שהוא כלא הזיכרון, והוא גם המוות.

בסוף השיר, לא "הם" ולא "אתם" כי אם "אנו": "וְאָנוּ כָּאן נִקְבָּרִים. / מְרֻמִּים". מסתבר לפתע שהשיר הוא כְּפוּל מסלולים – מבחוץ, בציר הזמן – מן העבר אל ההווה והלאה; ומבפנים – בציר הזהות – מ"הם" אנונימיים אל הרֵעים-האחים ומהם אל "אנו" פנימי, עם פנים ושמות.

"הָעוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו / עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו וְאָנוּ כָּאן נִקְבָּרִים" – מתריס במרירות המשורר. מי לא ייזכר בזעקתו המרה של יהודה עמיחי בשירו "אל מלא רחמים": "אֵל מָלֵא רַחֲמִים / אִלְמָלֵא הָאֵל מְלֵא רַחֲמִים / הָיוּ הָרַחֲמִים בָּעוֹלָם וְלא רַק בּוֹ. / אֲנִי שֶׁקָּטַפְתִּי פְּרָחִים בָּהָר / וְהִסְתַּכַּלְתִּי אֶל כָּל הָעֲמָקִים, / אֲנִי שֶהֵבֵאתִי גְוִיּוֹת מִן הַגְּבָעוֹת, / יודֵעַ לְסַפֵּר שֶהַעוֹלָם רֵיק מֵרַחֲמִים..."

אצל עמיחי, גם הוא מלוחמי תש"ח בדרום, ממש באותם חולות שמהם אנו נפרדים בכותרת שירו של ראובן, מתרסקת הציפייה לניחומים ברחמי האֵל אל הוודאות שאת רחמיו שומר האֵל לעצמו והעולם ריק מרחמים. מי יודע זאת טוב מן הלוחם המביא לנקודת האיסוף את גוויות רעיו. הזעקה בשירו של ראובן מופנית אל הקדיש – תפילת צידוק הדין. בארץ, בעולם שהוא כולו דרום, באשר תפנה הוא דרום – ציר כיסופים חסום, שערי תפילה נעולים. הקדיש אינו צידוק הדין של יתום, כי אין דין. וגם דיין אין. הקדיש עצמו הוא יתום – קדיש אינסופי, בדרום, בעולם אדיש וריק מרחמים.

קובנר מסיים את "פרידה מן הדרום" בשיר "שדרת ברושים בדרך צפונה":

1. / לְאַט, רֵעִים, הֵם פּוֹסְעִים אַחֲרֵינוּ. / הֵם הוֹלְכִים צָפוֹנָה – אֵיזֶה יוֹם סוּמָא! – בִּידֵיהֶם שְׁבִילֵינוּ. // פְּסִיעָה נוֹפֶלֶת עַל פְּסִיעָה. – הַהוֹלֵךְ מִי מִלְּפָנִים? / צֵל אֶת צִלּוֹ חוֹבֵק, גִּבּוֹרַי שׁוֹתְקִים. // צְלָלַי, צְלָלִים, שָׁוְא אַתֶּם הוֹלְכִים אַחֲרֵינוּ! / גִּבּוֹרַי אֵינָם זוֹכְרִים מָה הֵן שְׁנוֹת חַיֵּינוּ.

2. / פְּסִיעָה נִדְמֵית בְּתוֹךְ פְּסִיעָה, שָׁם – הֲזֹאת כְּבָר הָעִיר? / שְׁתִיקָה. וּמְאוּם מִלְּבַד שְׁתִיקָה. רַק דֶּשֶׁא צָעִיר – – // אֹהֶל גָּדוֹל נָע בָּרוּחַ; בְּרוֹשׁ נָגַע בָּעָב. / שְׁקִיעָה, וְצֵל אַדְמוֹן עוֹמֵד כְּהֵד בְּקִמּוּרָיו. – // הָהּ, לָמָּה אַתֶּם, רֵעַי, שׁוֹתְקִים אִם הַדְּמָמָה אֵינָהּ שׁוֹתֶקֶת.

ראובן, נדמה לנו, שובר שתיקה.

* * *

יובל כהן

הצד של המנצחים

עם שקיעת ההכרה שחמאס לא מתכוון לוותר על דרישותיו, ופנינו למלחמת התשה בעזה, עולות קריאות מהצד השמאלי של המפה הפוליטית לשבת ולהידבר עם חמאס. מדובר בקריאותיהם של אלו אשר הובילו אותנו להידבר עם אש"ף באוסלו, כאשר הם חוזרים באדיקות על טיעון המחץ מבית מדרשו של פרס: "שלום עושים עם אויבים."

תפיסה זו עומדת לפשוט את הרגל עם כניסתו של דאע"ש, השחקן האיסלאמי הדומיננטי כרגע, לזירת הסכסוך של אזורנו. נכון לכתיבת שורות אלו, ארגון זה כבר אינו מסתפק בראשי התיבות המקוריות שהוזכרו לעיל, כיוון שהן מגבילות את פעילותו לקציצת אבריהם של עיראקים וסוריים בלבד (א-דוולה אל-איסלמייה פי עיראק ו-אל-שאם). כעת שועט דאע"ש לכיוון מערב, והוא לא לוקח שבויים. כמעין פרנקנשטיין איסלאמי; מטרתו של הארגון הוא לחזור ולהיפגש במערב עם אביו מולידו, ברק אובאמה, שרפיסותו בניהול המלחמה בעיראק יצרה את הנחשול האגרסיבי והנחוש הזה, שכמותו לא נראה באזור מאז ימי סלאח-א-דין אל איובי.

הידברות עם אירגון שכזה מעלה בעייה ברמת הפרקטיקה, שכן אתה יכול להידבר עם האוייב, כל זמן שלשונך עדיין בפיך. בהתחשב בעובדות אלו, אני סקרן לדעת כיצד ייראה המפגש הראשון (וכנראה האחרון), בין אנשי השמאל הקיצוני ללוחמי דאע"ש מגודלי השיער, המתהדרים בדגל שחור שעליו מתנוססת ה"שהדה".

כנראה שהמילים "נגושיישנס" או "הְיוּמן רייטס" לא יעלו בשיחה הקצרצרה שתתנהל בין אבירי הח'ליפות האיסלמית לבין פעילי השמאל נעימי הסבר. אני מהמר שפעיל השמאל הממוצע יבחר לשמור את כל איבריו אצלו בכך שייאות לומר את ה"שהדה" בקול רם, ובכך יצטרף, בפעם הראשונה בחייו, לצד של המנצחים.

* * *

דוד מלמד

הסיפור הקצר הולך ברקידה

רבים מקוננים על מותה של סוגת הסיפורים הקצרים שאיבדה את זוהרה, הוצאות-הספרים ממעטות להוציא-לאור קובצי סיפורים, רשתות-השיווק מצניעות אותם, מוספי-הספרות כמעט חדלו לפרסמם, ומו"לים מייעצים למחברים לעבור לכתיבת רומנים.

אך היו לסיפור הקצר ימים טובים מאלה, ימים שבהם התקיימו תחרויות לכתיבת סיפורים קצרים שמשכו כותבים רבים וריתקו את קהל הקוראים.

הפרס הספרותי הראשון בתולדות הספרות העברית ניתן בתחרות הסיפור הקצר שנערכה על-ידי העיתון העברי היומי "הצופה" שיצא-לאור בפולין (להבדיל מהעיתון היומי בשם זה שיצא-לאור בארץ). התחרות הוכרזה במרץ 1903 ונקבעו בה פרסים ותנאים להשתתפות. בפרס הראשון זכה הסיפור "משקה'לי-חזיר" של י"ד ברקוביץ בן ה-18, לימים חתנו של שלום עליכם.

בארץ נערכה תחרות סיפורים קצרים בשנת 1980 על-ידי העיתון "ידיעות אחרונות" והשתתפו בה כ-600 כותבים.

תחרות נוספת של הסיפור הקצר מתקיימת בהתמדה מדי-שנה מאז שנת 1989, ביוזמת המוסף לספרות של העיתון "הארץ" ומשתתפים בה כותבים רבים בראשית דרכם.

אולם קדמה לשתיהן תחרות אחרת של סיפורים קצרים שיצאה לדרך לפני שבעים שנה, ב-13 באפריל 1944. בהודעה על אותה תחרות שפירסם העיתון הירושלמי "הגלגל" הוכרז על פרס ספרותי שיעניק העיתון לזוכה בתחרות הסיפור הקצר:

"מערכת 'הגלגל' מכריזה בזה פרס ספרותי בסך 20 לא"י לסיפור קצר מחיי הארץ. הסיפור יכיל לא למעלה מעמוד אחד של 'הגלגל', היינו 1200 מלים. תוכנו מוגבל בחיי הארץ והישוב וחיי חיילינו באי-שם...

כתבי-יד, שלא יזכו בפרס ויימצאו ראויים לדפוס, יתפרסמו ב'הגלגל' ושכרם יהיה שכר-הסופרים הקבוע בעתון. ועדת הפרס תתמנה על ידי מערכת 'הגלגל'."  

"הגלגל" היה שבועון עברי של תחנת הרדיו המנדטורית "קול ירושלים". השבועון שנערך על-ידי הסופר דב קמחי יצא-לאור מטעם מיניסטריון המודיעין הבריטי. הוא החל להופיע ביולי 1943 והתקיים עד להקמת המדינה. התפרסמו בו תוכניות השידורים של התחנה וזמניהן, סקירות על הנעשה בה, תקצירים של הרצאות שניתנו במסגרת שידורי התחנה, וגם ענייני מדע ותרבות, ידיעות, כתבות, פרשנויות, יצירות של כותבים מקומיים וסיקור רחב של חיי התרבות בארץ.  

כעבור מספר חודשים, ב-17 באוגוסט 1944 התפרסם הסיפור שזכה בפרס: "הולך ברקידה" מאת יצחק נבון, לימים נשיא מדינת ישראל, סופר, מחזאי ואיש חינוך, יליד 1921.

בסיפורו מתאר יצחק נבון את כאבו של אב ירושלמי שומר מצוות שבנו בחר באורח-חיים חילוני בקיבוץ, ואת מצוקתו של הבן הנקרע בין כיבוד ואהבת אב ובין אורח חייו בקיבוץ. הסיפור מחולק לשני חלקים: האחד מביא את מכתבו של האב אל בנו, והשני מביא את מכתבו של הבן אל ידידו בקיבוץ אחר.

"וזה נוסח האגרת אשר כתב הר"ר מנחם בן רפאל הכהן מן הישיבה אשר בירושלים אל בנו יחזקאל אשר בקיבוץ: ב"ה. לבני יחידי, ראש שמחתי ומשוש תפארתי, נצר רבנים ונטע נאמנים, יחזקאל בכורי, יצ"ו" – פותח נבון את סיפורו – ובהמשך: "הנה לשלום מר לי מר, ולבי חמרמר ושער-בשרי סמר, בבוא אל אזני השמועה באותו יום מר ונמהר, מזפת נשחר, כי גם אתה ככולם חולית, ובקיבוץ מושב לצמיתות קנית. וי, וי להאי גברא דבלי בארעא קדישא. תורה שק תחגור ואבל ומספד ברחובותינו."

האב שוטח את כאבו ואכזבתו ממעשהו של בנו, ואינו חוסך ממנו מילים קשות כדורבנות. "ואני בשכבר הימים אמרתי בלבי: זה יחזקאל, ראשית אוני, הוא יחזיק במעוזנו שלום וינחמנו מעצבוננו ויתמוך סוכתנו לעת זקנה ונתנאה בו בפני הבריות. ועתה, אהה, כי גם שלום לא הגדת בצאתך וברכה מאתנו לא נטלת לדרכך, ותישא רגליך ותחפז כגנב הנמצא במחתרת, תרמילך על גבך ומקלך בידך ולא לדבר-מצוה. ואחיותיך הקטנות יום ליום יחמרו מיעיהן ועיניהן נכספות, כל אוכל תתעב נפשן וילכו קדורנית. ושרה אחותך חדלה מלכת בית גברתה, נקות חצרה, כי אמרה: פן יראוני ודברו בי והייתי לקלון. וברבות הימים ותפול אימך למשכב מרוב החולי והיסורין ועיניה כבדו מבכי ומיגונות, אף אספה ידה מכל מעשה-מרקחת וחמין, כי איך תאכל ובנה למרחקים נדד ויעזבנה כאחת הריקות והאסופות, אשר תשוטטנה בקריה, כאילו לא אם לו ולא מדדיה ינק ולא זיעתה שתה לרויה. ויגדל ויסרור ויבעט."

ואחרי תיאור נוסף של הסיבות למכתבו מסיים האב את מכתבו בנימה  זועמת וכמשליך גט-כריתות: "והריני מתרה בך, שאם ח"ו תעלה מחשבת-זדון בלבבך לאמר לא אעלה ירושלימה ומדרכי לא אסור, ואם ח"ו תוסיף שבתך במקומך, מקום רפאים, אני לא אביך ואתה לא בני, פרץ ה' עלינו פרץ וכאשר אבדתי אבדתי.

והנני החותם, ברפיון-הגוף ובדכדוך-הנפש, אביך, גולה ומסוער, דווה ומטולטל, מנחם בן רפאל הכהן. פה ירושלים עיה"ק תובב"א בחודש הרחמים שנת והשיב לב אבות על בנים וגו' לפ"ק."

אחר-כך בא מכתבו של הבן אל ידידו בקיבוץ אחר, ואליו הוא מצרף את מכתבו של אביו. בין היתר הוא מספר לו על ביקורו של אביו בקיבוץ. "אמרו לי, שמישהו עטוף גלימה שחורה ותרבוש לראשו, איזה 'חכם' ספרדי, ממתין לי בחוץ ומסרב ליכנס."

הוא מספר כיצד הלך אחריו בשביל הצר בקיבוץ "כפי שנהגנו תמיד להלך בסמטאות ירושלים, בדרכנו לישיבה, לכותל-המערבי, לבית-הכנסת, או לביקור של חג אצל הדודים... ונדמה לי שהנה כהרף עין, עוד מעט-קט, ילוט פניו באדרתו ונתלה באחד העננים, יעלה השמימה ואותי, העלוב הקטן, החוטא, ישאיר לאנחות ורק באצבעו ירמוז לנגדי תוכחת קשה עם אחרית מרה."

אביו מבקש לדעת כיצד מקיימים מצוות בקיבוץ ונמנעים מעבירות, והוא מספר לידידו מה ענה לאביו, ואחר-כך מתוודה: "מבקש אני לקרוא בתנ"ך בלילי-שבת דווקא חבוש-כובע... וציציות אין בבגדי וברכות ותפילות אין בפי." אביו דרש שוב שיחזור הבייתה ("מה אעשה שם?" הוא תמה בליבו) "ואם לאו אין לי אב ולו אין בן."

ואז אביו קם ללכת לדרכו וקודם שנפרד ממנו אמר לו: "יודע אתה מפני מה העורב הולך ברקידה? – פעם אחת ראה העורב יונה הולכת הליכה יפה מכל העופות. ישרה בעיניו הליכת היונה, אמר בליבו: אלך גם אני כמותה, והיה משבר עצמיו בהליכה. והיו העופות משחקים לו. נתבייש העורב ואמר: אחזור להליכתי הראשונה. בא לחזור ולא היה יכול, ששכח הליכתו הראשונה והיה כמרקד, ולא עלתה לו לא הליכה ראשונה ולא אחרונה... אף אתה, יחזקאל בני, הולך ברקידה."

ומסיים הבן: "סיפוק-מה תפסני בליבי: איני יודע מדוע, אך נדמה היה לי שגם אבא, ולו במעט-מן-המעט – גם הוא הולך ברקידה."   

ההודעה על הזוכה בפרס מופיעה ב'הגלגל' כעבור מיספר חודשים ובה נאמר בין היתר: "... נתקבלו 131 סיפורים מכל פינות הארץ וגם מחוץ לארץ, וביחוד רבה היתה ההשתתפות של חיילינו לכל מקומותיהם. על כתבי-היד הללו עבר חבר-שופטים, שלושה במספר, ובחר מאלה את הסיפור הניתן בגליון זה, 'הולך ברקידה', כראוי לפרס של 20 לא"י, כפי שהוכרז מראש... הזוכה בפרס זה, מר יצחק נבון, יליד ירושלים הוא. סיים לימודיו בבית-ספר תיכוני, למד באוניברסיטה ומשמש כיום מורה באחד מבתי-הספר בירושלים."  

התייחסות נלהבת לסיפורו של יצחק נבון מופיעה בעיתון "הד המזרח" עם היוודע תוצאות התחרות וזכייתו של נבון בפרס הראשון.

"הד המזרח" ביטאון ליהדות הספרדית יצא-לאור בירושלים בשנים 1944-1942 בעריכת אליהו אלישר, והמשיך להופיע בתדירות שונה עוד מיספר שנים.

העיתון התמקד באירועים שפקדו את היישוב היהודי באותה עת ובנושאים שהיו מעניינה של יהדות המזרח. הוא נתן ביטוי להשקפות מתונות ביחס לסכסוך היהודי-ערבי.

ב"הד המזרח" כותב אברהם אלמאליח במדור "בחיים ובספרות" ב-13 באוקטובר 1944 תחת הכותרת "כישרון עולה" על זכייתו של יצחק נבון בתחרות הסיפורים של "הגלגל":

"אחד מצעירי מתלמדינו הספרדים בירושלים זכה בפרס שנקבע ע"י העיתון 'הגלגל', בעד הסיפור המוצלח ביותר שנשלח אליו, והצעיר שנמצא ראוי, בין עשרות מתחרים, לקבל את הפרס הזה, הוא מר יצחק נבון, בעד סיפורו 'הולך ברקידה', שנדפס ב'הגלגל' כרך ב', גליון ג'.

ברכתנו החמה שלוחה לבעל הפרס הצעיר יצחק נבון על הצלחתו זו, כי אנו רואים בו 'כשרון עולה', כשרון שיצמח ויתפתח וישגשג ויהיה לברכה לספרותנו העברית.

כי הדבר המציין, לפי דעתנו, את בעל הפרס מר יצחק נבון, והמשמח אותנו, היא 'העמקנות'. בעל 'ההולך ברקידה' לא לקה, ב"ה, באותה מחלת השטחיות שבה לקויים, לצערנו, כיום רוב צעירינו התופשים בעט-סופר. מסיפורו שנדפס ב'הגלגל' אנו רואים שהוא קרא ושנה הרבה בספרות הישנה והחדשה ושהוא לא שכח את תלמודו. הוא הולך ומסגל לעצמו סגנון משלו שאם יוסיף לשכללו, ללטשו ולדייקו עתיד הוא לתפוש מקום נאה בספרותנו ולהביא לה ברכה.

בסיפורו של יצחק נבון, יש חדירה עמוקה לתוך החיים, התעמקות בבעיות הבוערות המטרידות כעת את הנוער שלנו, תיאור חי ממלחמת האבות והבנים בצורתה החדישה. הבן שלפי דעת האבות הזקנים, צריך לחיות 'כדי שיחזיק במעוזם וינחמם מעצבונם, ויתמוך סוכתם לעת זקנה,' ושלפי דעתו הוא צריך לשאת 'תרמיל על הגב ומקל ביד ולהחפז כגנב לטירת-צבי,' מתואר יפה בציור זה הנקרא בעונג וברצון. יש בו סגנון, יש בו רעיון, יש בו תאורי-נוף יפים והתרוצצות של נשמה בעלת הזיות, חולמת חלומות השואפת לצאת למרחב.

ויש לו, ליצחק נבון, ממי לרשת את הסגולות הנאות של סופר עמקן. כלום איננו חוטר מגזע משפחה רמה בישראל, אותה משפחת נבון שנתנה לעמנו במאות השנים האחרונות גדולי תורה ומדע, חכמים, סופרים, משוררים ומדינאים שלאור יצירותיהם הספרותיות הולכים הרבנים עד היום? הנין ימשיך בודאי את המסורת הנאה של האבות ויוסיף גם הוא דף מזהיר בספרותנו. יעלה ויצליח!"  

כעבור שנים רבות ענה יצחק נבון בראיון באתר של אלי אשד ששאל אותו: "מר נבון, מתי התחלת לכתוב?"

"התחלתי לפרסם ממש ב-44' כשהייתי סטודנט," ענה נבון, "זה היה סיפור בתחרות לסיפורים על הווי הארץ בביטאון הרדיו 'הגלגל', סיפור בשם 'הולך ברקידה' שבאופן כללי הוא עוסק בפער שבין דור האבות לדור הבנים, וכן בתופעת החילון שפשטה בקרב בני העליות השונות אז, וסיפר על קונפליקט של בן ישיבה שעוזב את הבית כאן בירושלים, נוטש את הישיבה והולך לקיבוץ. וזכיתי בפרס ראשון 20 לירות פלסטינאיות, סכום נכבד, וזה בתחרות שהשתתפו בה יותר מ-100 סיפורים ובהם סופרים כמו דוד שמעוני ויהודה בורלא."

והוסיף נבון זיכרון משלו: "היה לי מורה לספרות שמאוד אהבתי, והבאתי לו את הסיפור, הוא קרא אותו והוא אמר לי: 'לא רע, אבל אתה יכול לכתוב יותר טוב.' שאלתי אותו מה לעשות והוא הציע לי לקרוא הרבה, אז התחלתי לקרוא."

פורסם לראשונה במוסף לספרות של "הארץ" ב-1.8.2014

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

אורי הייטנר

"ביד הלשון": לקסיקון "צוק איתן"

אונר"א - סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם לפליטי פלשתין במזרח הקרוב (באנגלית: UNRWA, ראשי תיבות:  United Nations Relief and Works Agency for Palestine Refugees in the Near East). סוכנות נפרדת מנציבות הפליטים של האו"ם, שהוקמה בלחץ מדינות ערב אך ורק לפליטים הפלשתינאים אחרי מלחמת השחרור, במטרה להנציח את הבעייה כנשק נגד ישראל. במלחמת "צוק איתן" שימש אונר"א, בפועל, כזרוע כפולה של חמאס – רקטות הוסלקו במתקניו ההומניטריים ומנהרות תופת יצאו מתוכם, ובמקביל, פעיליו שימשו כסוכני תעמולה של חמאס בתיאור "פשעי המלחמה" של ישראל, כביכול.

אזעקה – צפירה עולה ויורדת, המתריעה מפני סכנה מלחמתית מיידית, ומורה לאזרחים על כניסה מיידית למקלטים או למרחבים מוגנים. בזיכרונו של כל ישראלי חרוטות חוויות אזעקה, על פי גילו. אני זוכר במעורפל את האזעקות של מלחמת ששת הימים, אך את האזעקה שקרעה את צהרי יום הכיפורים, אני זוכר כאילו היתה אתמול וכמובן את האזעקות של מלחמת המפרץ ("נחש צפע"). ב"צוק איתן" האזעקות היו ממוקדות לאזור שאליו נורתה רקטה. בתוך עשר דקות מרגע האזעקה ניתן לחזור לשגרה. בעבר, הישיבה במקלטים היתה מרגע האזעקה ועד השמעת צפירת הרגעה – צפירה ממושכת שאינו עולה ויורדת.

אחוות לוחמים – מלחמת "צוק איתן" העלתה על ראש שמחתנו כמה מן הערכים הטובים שדומה היה שצללו לתהום הנשייה, והתברר שהם חיים וקיימים ב"דור המסכים", לא פחות מכפי שהיו בדור תש"ח. אחד מהם הוא אחוות לוחמים. אחווה היא אהבת אחים. אחוות לוחמים, היא ההתייחסות לחברים לנשק כאל אחים, שהמחויבות אליהם היא ללא גבול, עד הנכונות להקריב למענם את החיים.

אחריי! – בעקבות מלחמת לבנון השניה, נמתחה ביקורת חריפה על המפקדים שניהלו את הקרב בשלט רחוק, באמצעות מסכי הפלזמה. "צוק איתן" החזירה לשיח את ערכי הדוגמה האישית ו"אחריי!" – המפקד ההולך לקרב בראש חייליו. הסמל והמופת של הערך הזה הם המח"טים של חטיבות החי"ר: מח"ט גולני ראסן עליאן, מח"ט גבעתי עופר וינטר, מח"ט הצנחנים אליעזר טולדנו ומח"ט הנח"ל אורי גורדין. כל אחד מהם הגיע לתפקיד בזכות כישוריו ומצוינותו, אך יחד הם מייצגים את פניה השונים, היפים והמגוונים של החברה הישראלית.

אסון הומניטרי – האופן בו התעמולה של חמאס ועוזריו (ובהם ישראלים) מציגה את הפגיעה במגן האנושי של המחבלים, במסגרת פעילות ההגנה העצמית של ישראל.

א-סיסי – נשיא מצרים. האיש הטוב.

ארדואן – נשיא תורכיה. האיש הרע.

אשראי מדיני – התמיכה המדינית של מדינות המערב בזכותה של ישראל לממש את זכות ההגנה העצמית שלה, היתה נכס אסטרטגי במלחמה. האשראי נשחק במהלכה, עקב מראות ההרג וההרס בקרב המגן האנושי של המחבלים ברצועת עזה, והתעמולה שהאשימה את ישראל בפשעי מלחמה.

ביגועים – זרוע הלוחמה הפסיכולוגית של חמאס הפיק סרטון ביוטיוב, בעברית עילגת, שבו הוא קורא: "תקוף, תעשה ביגועים" (פיגועים).

גבורה – אחד הערכים שהמלחמה החייתה, אחרי שבוזה לאורך שנים, הוא ערך הגבורה.

גיבורים – המלחמה סיפקה לנו שמות של גיבורים, ובהם סגן איתן, מח"ט "גולני" ראסן עליאן, בניה שראל ז"ל ואחרים. אולם כיוון שאני מגדיר את המלחמה מרגע חטיפת שלושת הנערים, הגיבורה שלי היא רחלי פרנקל, אמו של נפתלי ז"ל. אני רואה בה דמות מופת.

גל פתוח – הפקעת השידורים השוטפים של הרדיו והטלוויזיה למשדרי אקטואליה כמעט סביב השעון. במלחמה הממושכת הזאת, הגל הפתוח, שהחל למעשה כבר עם חטיפת שלושת הנערים, נמשך כמעט ללא הפסקה. ביקורת רבה נמתחה על הגל הפתוח ועודף המלל שבו, אבל נתוני הרייטינג מוכיחים שלציבור יש בו עניין.

גל שקט – ערוץ רדיו מודמם, המופעל רק לשידור אזעקות. הופעל לראשונה בלילות ובשבתות (למען שומרי שבת) במלחמת המפרץ.

דשדוש – ביטוי ביקורתי לדריכה במקום של כוחות צה"ל, במקום תנועה קדימה בחתירה להכרעה וניצחון. הביטוי רווח מאז מלחמת לבנון השניה ובמבצעים האחרונים ברצועת עזה.

הדתה – תיאור סוציולוגי ביקורתי לתהליכים של התרחבות השפעת הדתיים בצה"ל (שיש בו יותר משמץ של פרנויה ודוסופוביה). הושמע במלחמה בעיקר בביקורת כלפי דף מפקד לקרב, שכתב מח"ט "גבעתי" עופר וינטר. ע"ע מגדף אלוקי מערכות ישראל.

הדרום – האזור אליו חמאס יורה רקטות. מזיכרון יעקב ודרומה.

הכיבוש – מדינת ישראל בלשון חמאס.

הכרעה – עמדה הדוגלת בלחימה שתסתיים בניצחון ישראלי ברור והכנעת חמאס, ולא בהסתפקות בהרתעה.

המתווה המצרי – הצעה שהגישה מצרים ימים אחדים לאחר ראשית המלחמה להפסקת אש ללא תנאי. ישראל קיבלה את המתווה וחמאס דחה אותו. מאז הוא ניצב כנקודת ייחוס לכל תהליך לסיום המלחמה. חמאס רואה בו תכתיב ומנסה לסיים את המלחמה בהישגים שירוקנו אותו מתוכן. ישראל דבקה בו כדרך הראויה לסיום העימות.

הסדרה – פתרון, ולו זמני, לבעיית עזה, שיוסדר במו"מ עקיף בין ישראל לחמאס בתיווך מצרי ואחר, ויסדיר את התנהלות הרצועה עד הסבב הבא.

הפוגה – הפסקת לחימה זמנית בעיצומה של מלחמה, מתוך הבנה שמיד בסופה הלחימה מתחדשת. מקובלת כשונה במהותה מהפסקת אש או שביתת נשק, אך במלחמה זאת חל ערבוב בין המושגים השונים.

הפסקת אש – מצב שבו צדדים לוחמים מפסיקים את הלחימה ביניהם, בהסדרה זמנית שאינה הסכם שלום, ופחותה גם מהסדר ממושך לשביתת נשק. במלחמת "צוק איתן" חל ערבוב מושגים בין הפוגה והפסקת אש. בעת כתיבת הדברים אנו נמצאים בעיצומה של הפסקת האש השמינית במלחמה הזאת, שבה לרוב הפסקת אש ביטאה חלוקת תפקידים בין ישראל לחמאס – ישראל לקחה על עצמה את ההפסקה וחמאס את האש.

הפסקת אש הומניטרית – הפוגה מוגבלת בזמן לצרכים הומניטריים כפינוי פצועים וגופות, הצטיידות אוכלוסיה אזרחית במזון וכד'.

הצבא המוסרי ביותר בעולם – צה"ל.

הצל – כינויו של הראפר יואב אליאסי, מן הצמד "סבלימינל והצל", המסמל את אחת התופעות המכוערות במלחמה – אלימות מילולית ופיזית נגד מתנגדיה. אליאסי הקים כנופיה אלימה – "האריות של הצל", שיחד עם גורמים כהניסטיים פעלה בביריונות כלפי "שמאלנים". אליאסי עצמו טוען שהוא נגד אלימות ושהאלימות הופעלה בניגוד לרצונו.

הרעים לטיס – לצד גילוייה של הרוח הישראלית במלוא תפארתה במלחמת "צוק איתן", היו גם תופעות של הישראלי המכוער. הביטוי הנפסד ביותר של הכיעור, היה פשקוויל הסתה שכתב גדעון לוי ב"הארץ" נגד טייסי חיל האוויר, בו האשים אותם בפשעי מלחמה והסית אותם לערוק מן המלחמה. אחד מרגעי השפל בתולדות העיתונות הישראלית.

הרתעה – מדיניות שנועדה למנוע מהאויב לפתוח במלחמה או לנקוט במעשי איבה, מחשש שהתגובה על אותה פעולה תהיה קשה ולא תשתלם. הרתעה קלאסית מושגת ללא שימוש בכוח, רק באמצעות האיום. אולם נהוג להשתמש בה גם כמדיניות של הפעלת כוח, שנועדה לגרום לאויב להירתע מפני הפעלתו בעתיד. מלחמת לבנון השניה יצרה הרתעה מול חיזבאללה, וגרמה לכך שהגבול בין ישראל ללבנון שקט כבר 8 שנים. המטרה המוצהרת של מבצע "צוק איתן" הייתה לתת מכה כואבת לחמאס, כדי ליצור הרתעה שתגרום לו להפסיק את ירי הרקטות לעבר יישובי ישראל.

התנגדות – ההגדרה הערבית לטרור נגד ישראל.

התנתקות – עקירת יישובי גוף קטיף והנסיגה מרצועת עזה לקווי 49' בקיץ 2005. הוויכוח הציבורי על ההתנתקות לא הסתיים מאז, והתוקפנות מרצועת עזה לעבר ישראל בעקבותיה, מעידה על כישלון המהלך.

התשה – מלחמה ממושכת, בעצימות נמוכה, בין שני צדדים, שאינה מכוונת להכרעה ברורה, אלא להתיש את כוחו של האוייב ולא לתת לו מנוח. החשש לקראת סוף המלחמה, הוא מפני ניסיון של חמאס לגרור את ישראל למלחמת התשה.

זכות ההגנה העצמית – זכותה החוקית של מדינה להפעיל את צבאה להגנת אזרחיה מפני תוקפנות האויב. במלחמת "צוק איתן" ישראל הפעילה את זכות ההגנה העצמית שלה.

חוסן לאומי – חוסן – משמעותו כוח, עוצמה. חוסן לאומי, הוא מכלול פרמטרים הבוחנים את עוצמתה של אומה. השימוש בביטוי אינו מקובל כהערכה לעוצמה הצבאית, אלא לעוצמה האזרחית – הלכידות החברתית, הערבות ההדדית, כושר העמידה וכד'. החוסן הלאומי נמדד בימי שגרה ובעיקר בעתות משבר. ב"צוק איתן" הוכיחה החברה הישראלית חוסן לאומי בעוצמה שלא הכרנו זה עשרות בשנים.

חייל בודד – חייל המשרת בצה"ל ומנותק ממשפחתו מסיבות שונות. רבים מן החיילים הבודדים הם חיילים שעלו לארץ והתגייסו לצה"ל, בעוד משפחתם חיה בגולה. סוגיית החיילים הבודדים עלתה במלחמה לסדר היום הציבורי בעקבות נפילתם של שלושה חיילים בודדים ופציעתם של אחרים, והתגייסות המונית של אזרחים ללוות אותם לדרכם האחרונה, להשתתף בשבעה על החללים ולבקר את הפצועים בבתי החולים. התופעה הונצחה בשיר "עשרים אלף איש".

חטיפה – ההסלמה שהובילה למלחמת "צוק איתן" החלה בחטיפתם ורציחתם בידי חמאס של שלושת הנערים. במלחמה עצמה ביצע חמאס ניסיונות חטיפה של חיילי צה"ל דרך המנהרות, והצליח לחטוף חלקי גופות של שני חיילים.

חמיצות – תיאור של תחושת חוסר הסיפוק בציבור מתוצאות המלחמה, שאינן מצטיירות כניצחון והכרעה.

טיל – עצם מונחה הנע באוויר או בחלל לעבר מטרה מסוימת. השימוש בטיל הוא לרוב למטרות פגיעה מלחמתית באויב, או לצורך שיגור לוויינים וחלליות לחלל. היום מקובל להבחין, בשפה המקצועית הביטחונית, בין טיל, שהינו בעל מערכת הכוונה פנימית, המכוונת אותו ליעדו, לבין רקטה. בשיח העממי אין אבחנה בין השניים, ומקובל להשתמש במונח טיל גם לרקטות. על פי ההגדרה המקצועית הביטחונית, העצמים ששוגרו לעבר אזרחי ישראל במלחמה הם רקטות. אולם על פי מילון אבן שושן, הגדרת הרקטות כטילים נכונה. ההגדרה: "שם כולל לכל גוף המועף למרחק דרך קנה של כלי יריה". בסלנג של הכדורגל, טיל משוגר גם שלא דרך כלי יריה (אלא אם כן נגדיר ככזה רגל של כדורגלן). מקור המילה היא מהפועל להטיל.

טיפטוף – ביטוי מכובס (ומרושע) למכסה מצומצמת של שיגור פצמ"רים ורקטות לעבר עוטף עזה, שכביכול ניתן להכיל אותה כחלק משגרת החיים.

טרויקה – שלישיה ברוסית. כינוי לצמרת הביטחונית המנהלת את המלחמה – נתניהו, יעלון וגנץ. יש לציין, שעד כה הטרויקה מתנהלת למופת, ללא הטחת האשמות והשמצות, שאותן הכרנו בעבר.

יירוט – פעולה שמטרתה הסטת עצם ממסלולו. במלחמה יורטו כמעט כל הרקטות ששוגרו לעבר ישראל ואמורות היו ליפול בשטחים בנויים, בידי מערכת "כיפת ברזל".

ירי תלול מסלול – שם כולל לירי שאינו בכינון ישיר אל המטרה, ובכך הוא מאפשר הגדלת טווח הירי ועקיפת מחסומים המסתירים את המטרה. מקובל להשתמש בביטוי לכל סוגי הירי העקיף, ממרגמות נישאות ועד טילים בליסטיים.

כיפת ברזל – מערכת הגנה אווירית ליירוט טילים ורקטות קצרות טווח, תוצרת ישראל. אמורה להיות חלק ממעטפת הגנה נגד טילים מסוגים שונים, שיגנו על המדינה מפני מכלול איומים של ירי תלול מסלול. ההחלטה על פיתוח המערכת התקבלה בעקבות מלחמת לבנון השניה. המערכת הופעלה לראשונה במבצע "עמוד ענן" וביתר שאת ב"צוק איתן". המערכת הוכחה כהצלחה גדולה, כשיירטה כמעט את כל הרקטות שנורו לעבר שטחים בנויים בישראל. מזוהה עם שר הביטחון לשעבר עמיר פרץ, שקיבל את ההחלטה המדינית לפתח אותה, ואף הצליח לקבע בתודעה הציבורית נראטיב לא מעוגן בעובדות ההיסטוריות, על פיה הוא התעקש והכריע על פיתוח המערכת, כנגד עמדת כל מערכת הביטחון שהתנגדה לה.

כתישה – פירור, שחיקה לפירורים קטנים. בסלנג הצבאי, ביטוי המתאר מכה קשה המרסקת את כוחו של האוייב ושוברת אותו. אחד הביטויים בהם משתמשים תומכי ההכרעה של חמאס כיעד המלחמה. 

לשעברים – כינוי לבכירי מערכת הביטחון בדימוס (לצורך העניין, בכירים הם ממ"כ וצפונה) ששימשו כפרשנים בשידורי הגל הפתוח ברשתות הטלוויזיה בזמן המלחמה. ה"לשעבר" האולטימיבי הוא איתן בן אליהו, שהפך סמל לתופעה.

מבצע – על פי ההגדרה המילונית: "תוכנית פעולה שנמסרה לביצוע". בשפה הצבאית, מבצע הוא פעילות צבאית ממוקדת בסדר גודל קטן ממלחמה. במלחמת העצמאות, מתקפות צה"ל במלחמה עצמה הוגדרו כמבצעים: מבצע נחשון, מבצע חירם, מבצע יואב וכן הלאה. אולם כבר במלחמה השניה, החל ערבוב המושגים: האם מדובר במבצע קדש / מבצע סיני, או במלחמת סיני? עד היום שני השמות מקובלים, אך ההחלטה להעניק אות מלחמה ללוחמים שהשתתפו בה, הכריעה את הכף. השם מבצע עדין מקובל ככינוי לפעולות נקודתיות (האחרונה שבהן – מבצע "שובו אחים"), אולם גם במבצע שלום הגליל / מלחמת לבנון הראשונה ובמבצעים נוספים, נותרה אי הבהירות. כך גם ב"צוק איתן", שהוגדר רשמית כמבצע. אל"מ ראסן עליאן, מח"ט "גולני": "מבצעים יש בסוּפֶּר. בצבא יש מלחמות."

מגדף אלוקי מערכות ישראל – משפט המתאר את פעולת חמאס בדף מפקד לקרב שהוציא מח"ט "גבעתי" ללוחמיו עם יציאתו בראשם למלחמה. הדף עורר סערה ציבורית והוצג כביטוי להדתה של צה"ל, בעיקר בשל הביטוי הזה, שפורש כקריאה למלחמת דת. מקור הביטוי הוא תיאורו של גוליית הפלישתי, עליו אמר דוד: "כִּי מִי הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל הַזֶּה, כִּי חֵרֵף מַעַרְכוֹת אֱלֹהִים חַיִּים?" (שמ"א י"ז, כ"ו). ביטוי נוסף של וינטר, הוא "ענני כבוד" – בראיון עיתונאי הוא דיבר על ענני הכבוד שהגנו על לוחמיו.

מגן אנושי – אסטרטגיית ההגנה של חמאס, היא פעולה מתוך אוכלוסיה אזרחית צפופה והסתתרות מאחורי אזרחים וילדים, בין השאר כדי לגרום לצה"ל לפגוע בהם, ולהשתמש בכך כאמצעי תעמולה המציג את צה"ל כצבא הפוגע באזרחים, מבצע פשעי מלחמה וגורם לאסון הומניטרי.

מוכנות העורף – המלחמות בעידן הנוכחי טשטשו את האבחנה בין חזית, בה נלחמים הצבאות, לבין העורף האזרחי, שהפגיעה בו שולית ומזערית. הביטוי הכולל להיערכות ולהגנה על העורף קיבל את ההגדרה "מוכנות". להבדיל ממלחמת לבנון השנייה, המוכנות העורף ב"צוק איתן" הייתה מופתית.

מו"מ תחת אש – ישראל טוענת שאינה מנהלת מו"מ תחת אש, ולכן חמאס נותן לה הפוגות הומניטריות של 72 שעות של מו"מ עם אקדח לרקה, שאינו אלא מו"מ תחת אש.

מונדיאל – בשלבים הראשונים של המערכה, תשומת הלב הציבורית והתקשורתית פוצלה בין המלחמה לבין אליפות העולם בכדורגל שנערכה בברזיל. המונדיאל היה מפלט של אסקפיזם ונחמה ממוראות המלחמה. היריבות בין הקיבוצים של יוצאי ארגנטינה לקיבוצים של יוצאי ברזיל בעוטף עזה, תחת האיום המשותף של החיים בצל ירי הרקטות, היה חלק מן ההווי של המלחמה. לא ברור האם חברי קיבוץ ברור חיל, יוצאי ברזיל, לקחו קשה יותר את הרקטות מעזה או את תבוסת נבחרתם.

מועצת זכויות האדם – שם נרדף למכבסת מילים. ארגון של האו"ם, המובל בידי מדינות שאין בהן זכויות לאדם, וייעודו בחיים הוא לגנות את ישראל ולהעליל עליה עלילות דם אודות פשעי מלחמה, כביכול.

מיגונית – מבנה מבטון, שנועד לספק הגנה לאנשים הנמצאים מחוץ לביתם, באזורים שטווח ההתרעה בהם קצר, בעיקר בעוטף עזה.

מיטוט – אחת הסוגיות השנויות במחלוקת אודות יעדי המלחמה, בקבינט, במערכת הפוליטית, בתקשורת ובציבור, היא האם למוטט את שלטון חמאס בעזה.

מלחמה – התנגשות מזוינת בין צבאות וכוחות לוחמים. האם "צוק איתן" הוא מבצע או מלחמה? באופן רשמי הוא הוגדר כמבצע, אך ככל שהתמשך, התקבע בתודעה הציבורית כמלחמה. אתר ווי-נט החליף בשלב מסוים את הלוגו "מבצע צוק איתן" ב"מלחמת עזה", אך השם לא התקבל בשיח הציבורי. אני מגדיר את "צוק איתן" כמלחמה ומעריך שכך הוא יוגדר רשמית, בסופו של דבר. 

מלחמה א-סימטרית – מלחמה בין צבא סדיר לבין כוחות גרילה או ארגוני טרור. מלחמה חמקמקה, בין צד הכבול בחוקי המלחמה לצד החש משוחרר מהם. מלחמה שתוצאותיה מתעתעות, כיוון שקשה להגדיר בהן צד מנצח וצד מובס בצורה חד משמעית, כמו במלחמה בין צבאות. הצד החלש רואה בעצם יכולתו להילחם ולפגוע באויב ניצחון, והצד החזק מתקשה לחוש בוודאות שניצח.

מלחמת אין ברירה – מלחמה שמדינה יוצאת אליה רק לאחר שמיצתה את כל האפשרויות האחרות, או לאחר שהותקפה. "צוק איתן" הוא התגלמות המושג מלחמת אין ברירה.

ממ"ד – מרחב מוגן דירתי. מעין מקלט בתוך מעטפת הדירה, שנועד להגן על הדיירים באופן מיידי, מבלי שידרשו לרוץ בבהלה למקלט התת קרקעי. פיתוח בעקבות מלחמת המפרץ.

מנהרות תופת – מחילה חפורה מתחת לקרקע. הכור הגרעיני של חמאס, נשק יום הדין שהוא הכין, הוא מנהרות תופת שנועדו לבצע מגה פיגוע אסטרטגי, בסדר גודל של מתקפת 11.9. ההצלחה הגדולה ביותר של המלחמה, הייתה השמדת מערכת מנהרות התופת. תהליך הקמת המנהרות מכונה "מִנְהוּר".

מעברים – מעברי הגבול בין עזה לבין ישראל ומצרים. המעבר למצרים הוא מעבר רפיח, והמעברים לישראל הם ארז וכרם שלום. גם בזמן המלחמה וה"מצור" המעברים פעלו ומאות משאיות העבירו אספקה לאזרחים בעזה. חמאס, מצדו, ירה פצמ"רים על המעברים, מהם נהרג אזרח ואחרים נפצעו.

מערכה – חוסר הבהירות האם "צוק איתן" הוא מבצע או מלחמה, הוציא בינתיים מן הנפטלין את המושג מערכה, כפשרה.

מצור – מתוך מילון אבן שושן: "כיתור של עיר ומצודה מכל עבר על ידי כוחות צבא של אויב, ניתוקן משאר המקומות תוך כדי הרעשות והתקפות תכופות כדי להרעיב את אנשיהן ולהצמיאם ולהביאם לידי כניעה." בנראטיב התעמולה הפלשתינאי המצליח, ההגדרה ל"מצור אכזרי": מצב שבו מדינה מעבירה מידי יום מאות משאיות אספקה ומספקת חשמל לאזור שממנו יורים רקטות על אזרחיה, ומספקת מלט וחומרי בניה בהם נבנות מנהרות תופת לביצוע הרג המוני באזרחיה.

משגרים – עצם בעל מנוע ועוצמה המשמש לשיגור רקטות, טילים, חלליות ולוויינים.

מתביישת להיות ישראלית - ביטוי מביש, רווח בקרב מיליֶה מסוים בתרבות הישראלית. נשמע בראיונות של גילה אלמגור, אורנה בנאי ואשת הרוח הדגולה אורלי פיינרמן.

נאוטילוס – מערכת לייזר ליירוט טילים, שהוצעה לפיתוח אך נדחתה בדיונים במשרד הביטחון מפני "כיפת ברזל", שהועדפה על פניה. ההצלחה המוכחת של "כיפת ברזל" הורידה מיוקרתה של ההצעה, אולם חסידיה טוענים שבעלות זולה בהרבה מ"כיפת ברזל", היא היתה משיגה תוצאות טובות הרבה יותר, בולמת את הרקטות כבר מעל רצועת עזה ומונעת את האזעקות שהשכיבו חצי מדינה במשך למעלה מחודש ימים.

נאום הפרחים האדומים – נאום נמהר של הרמטכ"ל בני גנץ עם הכניסה לתוקף של הפסקת אש בת 72 שעות, בו הכריז על סיום המבצע, קרא לתושבי עוטף עזה לחזור בבִטחה לבתיהם והתפייט אודות הפרחים האדומים שיפרחו לאחר שהגשם ישטוף את אבק הטנקים. כעבור יומיים חמאס חידש את האש.

ניצחון – התגברות על אויב והכרעתו בקרב. במלחמה סימטרית, שבה האסטרטגיות והטקטיקות של הצדדים דומה, ניתן להגיע בקלות יחסית להגדרה מי הצד המנצח ומי הצד המפסיד. במלחמה א-סימטרית, הגדרת הניצחון מתעתעת וחמקמקה, כיוון שהצד החלש רואה בעצם מלחמתו בצבא החזק ניצחון, והלוחמה הפסיכולוגית שלו הופכת כל תבוסה בקרב לניצחון בקרב על התודעה. שאלת הניצחון מעסיקה מאוד את הציבור הישראלי במלחמת "צוק איתן". הדרך הנכונה להגדרת הניצחון, היא הגדרת יעדים ברורים ומוסכמים, שעמידה ברורה בהם תחשב לניצחון.

נמ"ר - נגמ"ש מרכבה. נגמ"ש (נושא גייסות משוריינים) כבד וממוגן, המצוי בתהליך קליטה בצה"ל, המבוסס על תובת טנק המרכבה הישראלי, עליה מורכבות מערכות ייעודיות לפי הצורך. אסון הנגמ"ש, שבפיצוצו נהרגו 8 לוחמי "גולני" בסג'עיה, עורר ביקורת על כך שלוחמים נשלחו לקרב רכובים על נגמ"שים מן הסוג הישן, ולא על נמ"רים.

סבב – כינוי לתקופות של הסלמה בגבול ישראל ועזה, של ירי רקטות מאסיבי הנענה בתגובה ישראלית חזקה. לעתים מדובר בסבב קצר של הסלמה בת יומיים שלושה, אך לעתים הוא מסלים לכדי מבצע או מלחמה, כמו "עופרת יצוקה", "עמוד ענן" ו"צוק איתן".

סג'עיה – שיבוש שמה של שג'אעיה, שכונה גדולה במזרח העיר עזה, בת 100,000 תושבים, שמאז מלחמת ששת הימים היא מעוז ההתנגדות לצה"ל. קרב ההבקעה המרכזי ב"צוק איתן" היה בשכונה זו, שהיתה לקן צרעות של מחבלים, שיגור רקטות, חפירת מנהרות ומילכוד בתים במלחמה נגד ישראל. לקראת הפעולה הקרקעית צה"ל קרא לתושבי השכונה לצאת מבתיהם וחמאס ניסה לכפות עליהם להישאר כמגן אנושי. בקרב על סג'אעיה נפלו לוחמים רבים של צה"ל, רובם מחטיבת "גולני".

סגר – הגבלות על המעבר החופשי של סחורות ואנשים מרצועת עזה ואליה, ביבשה ובים, מאז הכרזתה כישות עוינת ב-2006, לאחר חטיפת גלעד שליט וירי הפצמ"רים והרקטות אחרי ההתנתקות. ועדה מטעם האו"ם שחקרה את המשט התורכי קבעה שהסגר הימי תואם את החוק הבינלאומי.

סולידריות לאומית – אחד הגילויים היפים של החוסן הלאומי, הוא תחושת ההזדהות ופעולות ההזדהות הפעילה של הציבור הישראלי עם תושבי הדרום, חיילי צה"ל והפצועים.

עוטף עזה – כינוי לשטח של כעשרה ק"מ סביב רצועת עזה, הכולל את שדרות ועשרות קיבוצים ומושבים. זה האזור שספג לאורך שנים את הפגיעה הקשה ביותר מן הטרור העזתי, בשיגור פצמ"רים ורקטות, ירי צלפים וחדירות מחבלים. האיום הגדול על עוטף עזה הוא מנהרות התופת שנועדו לבצע מעשי טבח המוניים באזרחים ישראלים ביישובי עוטף עזה. איום נוסף הוא של חדירות צוללנים דרך הים. בשל הקרבה הרבה לגבול, טווח ההרתעה מפני הירי הוא שניות ספורות, עובדה המעצימה את פגיעות תושבי האזור. הפגיעה הטרוריסטית בעוטף עזה החלה בשנת 2000, במתקפת הטרור שבעקבות פסגת קמפ-דיוויד, וגברה ביתר שאת לאחר ההתנתקות.

ערבות הדדית – אחד הערכים הנעלים ביהדות, המבטא את הרעות והסולידריות של היהודים באשר הם, הבא לידי ביטוי בנטילת אחריות על הזולת. אחד הגילויים היפים של הרוח הישראלית שבאו לידי ביטוי במלחמה.

עשרים אלף איש – שיר מקסים של אריאל הורביץ, על עשרים אלף הישראלים שהשתתפו בהלווייתו של החייל הבודד שון כרמלי, שנפל ב"צוק איתן". המסר שלו הוא שבזכות ערכי הערבות ההדדית אין אצלנו חיילים בודדים באמת. שיר בעל פוטנציאל להיות ההמנון של המלחמה הזאת.

פלגים – כינוי לארגוני הטרור הפלשתינאים הקטנים, שאינם חלק מן החמאס, ובראשם הג'יהאד האסלאמי.

פעולה קרקעית – השלב השני של "צוק איתן", אחרי פעולת הריכוך האווירית בשלב הראשון, ואחרי שחמאס דחה את הפסקת האש במתווה המצרי, שישראל קיבלה. הפעולה הקרקעית התמקדה בהשמדת מנהרות התופת.

פצמ"ר – פצצת מרגמה. אמצעי לחימה מיושן, פרימיטיבי וקצר טווח, אולם פגיעתו קטלנית. בשל המענה שסיפקה מערכת כיפת ברזל נגד ירי הרקטות, הפצמ"רים היו הנשק האפקטיבי של חמאס, שהביא להרג 11 חיילים ואזרחים, סמוך לגבול ובשטחי הכינוס. 

פרשנים – שידורי הגל הפתוח בטלוויזיה וברדיו במלחמה, העניקו זמן שידור אינסופי. לצד הכתבות הרבות מהשטח, ניתן זמן אוויר למלל אינסופי של פרשנים ו"לשעברים" לרוב.

פשעי מלחמה – במלחמת "צוק איתן" בוצעו פשעי מלחמה רבים. ירי של אלפי רקטות מכוונות לעבר אוכלוסיה אזרחית ישראלית. מנהרות תופת שנועדו לבצע פיגועי ראווה המוניים באזרחים ישראלים. הפיכת אזרחים וילדים ברצועת עזה למגן אנושי של מחבלי חמאס. אולם התעמולה והלוחמה הפסיכולוגית של חמאס ומשת"פיו, כולל בישראל, הציגה דווקא את פעילות ההגנה העצמית של צה"ל כפשע מלחמה.

צביעות – האופן שבו הציגו גורמים בעולם, ובהם מזכ"ל האו"ם באן קי מון, את פעילות ההגנה העצמית של צה"ל נגד פשעי המלחמה של חמאס, כפשעי מלחמה, בשל הפגיעה במגן האנושי של המחבלים. ע"ע מועצת זכויות האדם.

צבע אדום – מערכת התרעה קולית באמצעות כריזה, מפני ירי תלול מסלול. פותחה במתקפת הטרור הקרויה "האינתיפאדה השנייה" בגוש קטיף ועוטף עזה. שמה המקורי היה "שחר אדום", אך בעקבות מכתב של ילדה מגוש קטיף ששמה שחר, שונה השם ל"צבע אדום".

צוק איתן – שמו של המבצע. צוק, פירושו סלע זקוף. איתן, פירושו חזק. צירוף המילים מבטא עוצמה ונחישות. מה שנותר לקבוע, הוא האם מדובר במבצע, במערכה או במלחמה.

קבינט – הקבינט המדיני ביטחוני הוא הפורום מטעם הממשלה המקבל את ההחלטות בנוגע למלחמה.

רוני דניאל – הפרשן הצבאי של הערוץ השני. נחמן שי של "צוק איתן" וסדין אדום בעיני מתנגדי המלחמה.

רעות – מילה נרדפת לחברות וידידות, במשלב לשוני גבוה. מאז שיר הרעות של חיים גורי בתש"ח, מבטאת את אחוות הלוחמים והנכונות להקריב את החיים למען החברים. חזרה ונשמעה בתיאורי הלוחמים ב"צוק איתן".

רקטה - עצם גלילי שטס באמצעות מנוע רקטי, ובניגוד לטיל אין לו מערכת הנחיה. העצמים ששוגרו לישראל הם רקטות, אך בלשון העממית נקראים טילים. על פי ההגדרה המילונית (להבדיל מן המינוח הצבאי), הרקטה היא אכן סוג של טיל.

שובו אחים – המבצע להשבתם של שלושת החטופים שנרצחו בידי חמאס. הפעולה כללה את חיפוש החטופים, פגיעה בתשתית חמאס ביהודה ושומרון ומעצר רבים ממשוחררי עסקת שליט. במהלך המבצע, חמאס פתח בירי רקטות הולך וגובר מרצועת עזה לעבר ישראל; הסלמה שהובילה ל"צוק איתן".

שטחי כינוס – שטחים סמוכים לגבול שבהם כוחות צה"ל התכנסו ונערכו לקראת הכניסה לרצועה. היוו נקודת תורפה של צה"ל במלחמה, ויעד לירי פצמ"רים קטלני.

שטחים פתוחים – אזורים בלתי בנויים, שכאשר רקטות נורו לכיוונם, נחסך הצורך בהפעלת "כיפת ברזל" ליירוטן, והרקטות נפלו בתוכם.

שיטוח – הצעות מתלהמות להתקפות אוויר חסרות אבחנה ברצועת עזה, שאילו התקבלו, היו הופכים את עלילת פשעי המלחמה של ישראל לעובדה.

שלושת הנערים - גיל-עד שער, נפתלי פרנקל ואיל יפרח, שלושה נערים שנחטפו בידי חמאס ונרצחו באכזריות. חטיפתם החלה את ההסלמה שהובילה למבצע "צוק איתן", ובדרך היה גם מבצע "שובו אחים", למציאתם. החטיפה והרצח זיעזעו את הציבור הישראלי, וכן גם החטיפה והרצח של הילד הערבי מוחמד אבו חדיר, בידי מחבלים יהודים, בני דמותם של החמאסניקים.

שמיים פתוחים – אחד היעדים הבולטים של חמאס במלחמה היה לפגוע בנתב"ג על מנת להשבית את התעופה האזרחית לישראל וממנה, ליצור בה תחושת מצור ולזכות בתמונת ניצחון. ישראל הצליחה למנוע זאת ולשמור על שמיים פתוחים, למעט 24 שעות שבהן נעצרה התעופה האזרחית של חברות התעופה מחו"ל כמעט כליל, בעקבות נפילת רקטה ביהוד.

שקט יענה בשקט – מדיניות הממשלה בתקופת ההסלמה שקדמה לפרוץ המבצע. ישראל העבירה במשך שבועות מסרים לחמאס, שאם הוא יפסיק את ירי הרקטות, ישראל לא תגיב והשקט יענה בשקט. תגובת החמאס הייתה הסלמת הירי, והשאר היסטוריה.

תמונת ניצחון – הניסיון של הצדדים בלחימה לייצר תמונה בעלת אפקט פסיכולוגי ויזואלי שיהווה סמל לניצחון. משהו דוגמת הנפת דגל על האוורסט, או במלחמות ישראל – הנפת דגל הדיו באום רשרש במלחמת השחרור, או דגל ישראל על הר הבית בששת הימים. הביטוי נכנס לשימוש במלחמת לבנון השנייה, בניסיון לייצר תמונת ניצחון ישראלית באמצעות כיבוש בינת ג'בייל, בה נשא נסראללה את נאום "קורי העכביש" המפורסם.

* * *

אֶת תליון המגן דוד מִזהב שלי

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

בחוף גורדון בתל אביב אֶת

תליון המגן דוד מזהב שלי

אני יכולה לחשוף בין שדיי

הצרפתיים השזופים בביקיני

ואף אחד לא יקרא לי כאן

זונה יהודייה ולא יאשים אותי

במות ילדים פלסטיניים בעזה

בחוף גורדון אני יכולה להפליץ

כאוות נפשי על כל המוסלמים

הצרפתיים ואף אחד לא יקרא

לי זונה יהודייה כי אני עשיתי עלייה

סבא שלי מאלג'יר

לא רצה לבוא לישראל טוב

היה לנו בצרפת עד שהז'נדארמים

הפריסאיים אספו אותנו בדראנסי

כדי לשלוח אותנו לאושווייץ

טוב התבלבלתי קצת כי חם

לי כאן מאוד בווגינה בחוף

גורדון בביקיני ועוד נפוח לי

הקליטוריס בגלל ההתרגזות

על הפגנות הרחוב של המוסלמים

בפריס ואני מחכה כאן רטובה

ומשופשפת לפגוש גבר ישראלי צעיר

אפילו עם כיפה לבנה

שיזיין אותי כמו שצריך

אוי כמה שאני צריכה זיון שזוף

שיתקע לי עד העצם

ואני אלד לו הרבה ילדים

שחרחרים במולדת החדשה

שלי ואמשיך לדבר איתם

צרפתית קטנים כי תל אביב היא

עכשיו פריס

חוף גורדון לפני הצהריים, 13.8.14

* * *

איתמר פרת

אדמה אדמתי

אחי ואחיותי בדרום,

אילו הייתי אתם – ואולי חבל שאינני – הייתי עושה ולא עושה כמה דברים:

לא הייתי כועס על חמאס, שמנסה להשמידני.

לא הייתי כועס על הממשלה, האדישה לסבלי.

לא הייתי כועס על הרמטכ"ל שאמר לי תחזור הביתה, למה יהיה טוב.

לא הייתי כועס על צה"ל, שכרגע אין לו תשובה לרקטות.

לא הייתי כועס על הנשיא אובמה, שמצוה עלינו להפסיק את האש.

לא הייתי כועס על שר החוץ קרי, שארגן את חרם התעופה האווירית הבינלאומי.

לא הייתי כועס על מזכיר או"מ, המכריז שאין פשע נתעב יותר מלהרוג ילדים (ערבים) בשנתם.

לא הייתי כועס על השיח' תמים מקטאר, שישלם עבור רקטות משופרות ומנהרות חדשות.

לא הייתי כועס על אבו מאזן, שבנה ממשלה של רוצחים.

לא הייתי כועס על הטורקי ארדוון, שמתכנן לשבור בכוח את ההסגר על עזה.

לא הייתי כועס על הרדיו והטלויזיה שלנו, המשבררים לנו את המורל הלאומי במנות-יתר של הלויות.

לא הייתי כועס – כי כל הכעסים הצודקים האלה לא יועילו לי ולכם ולמדינה.

מה עוד לא הייתי עושה?  לא הייתי מתפאר כמה אני גיבור ונחוש, לא הייתי מייבב כמה אני מסכן וכמה הילדים סובלים. לא הייתי בונה רשימה של מה שהובטח לי ולא קוים, של מה שמגיע לי ולא קיבלתי.

מה כן הייתי עושה? הייתי נושא תפלת הודייה לצור ישראל, על כי הנחיל לנו תשתית גיאולוגית של לס פריך על כורכר מתפורר על קרטון אבקתי, בדיוק כמו שהנחיל  לרצועת עזה. הייתי מודה לו על כי נתן לנו את היוזמה, היכולת הטכנית, הציוד הנחוץ והזמן הדרוש וכוח האדם המצוי והתקציבים הכלל-לא גבוהים, כדי לבנות מתחת לישובינו עיר תת-קרקעית לתפארת.

הייתי מתחיל לתכנן ולבצע ללא דיחוי מערכת חללים משורינים בעומק 20 מטר תחת פני הקרקע. הייתי חופר תחת כל בית דירת פאר של מאה מ"ר, עם מים וחשמל והיי-פיי ושאיבת ביוב. הייתי בונה מגלשה ישר מן הממ"ד אל המקלט התחתי. הייתי מקשר אותם במנהרות רחבות ומוארות, מאווררות דרך שפע פירים משורינים עם אבטחת אב"ח. הייתי בונה מסלולי קרוניות חשמליות. הייתי מקשר את עירי עם השטח דרך שפע מעגלי טלויזיה.

הייתי בונה מרפאות מרווחות, ספריות וחדרי ספורט ובידור. הייתי מזמין את מיטב אמנינו לקשט את הקירות ביצירות קרמיקה ופיסול. הייתי בונה ישראל תת-קרקעית שתעמיד בצל את הרכבת התחתית של מוסקבה ואת המרכז המסחרי של מונטריאל.

ואולי, מי יודע, מוצלחת אפילו יותר מתת-עזה של החמס.

הייתי בונה אגף אירוח גדול ורחב עבורנו, בני הצפון, שנגיע בקרוב כאשר חיזבאללה יתאושש ויתחיל  לגהץ את הגולן והגליל ברקטות איראניות, שסתם תופסות לו מקום במרתפים.

אנחנו ואתם נתחיל, ואז יבואו כבר כולם. עם ישראל ישתולל בתזזית של תרומות. כל המסתננים יועסקו בחוזי עבודה נדיבים, תמורת התחייבות לעזוב את הארץ בסוף המלאכה. קבלנים מסין יפליאו לעשות.

"כיפת ברזל" תפורק. ממילא גל הטילים הבא יהיה של רקטות מונחות וייז.

זה מה שהייתי לא-עושה וכן-עושה. ואז התעוררתי.

התעוררו גם אתם!

* * *

צוותא

קבלת שבת יום שישי, 5.9.2014 – י' באלול תשע"ד שעה 11:00

על פרשת השבוע  "כי תצא "-המשורר מירון איזקסון

קבלת שבת תוקדש ליוסי אלפי

לכבוד פעילותו רבת השנים בתחום התרבות ולכבוד ספרו ה25 "בחזקת שלושה" שיצא לאחרונה בהוצאת הקיבוץ המאוחד

יוסי אלפי כתב סדרות טלוויזיה לילדים, כתב וביים מחזות לתיאטרונים,

יסד את פסטיבל מספרי סיפורים.

משתתפים:

ליה קניג, חני נחמיאס, שרי אלפי, קובי אושרת, אורי גבריאל, יורם טהרלב, ששון גבאי

מנחה – ליאת רגב

מנהל מוסיקלי – רמי הראל

עריכה – נילי שחור

כרטיסים מוזלים במחיר 50 שקל עם קוד 2014 בקופות צוותא טל. 6950156

* * *

דרור אֵידָר

זיג זג מפואר: ביקור מולדת אחרי עשרים שנה

פורסם באתר 'ישראל היום' (7.8.2014)

1

מעת לעת אפשר להיתקל בברק רביד, פרשן העיתון "הארץ" למשהו. באמת שהוא לא יודע יותר ממה שכולכם יודעים. הוא מרחרח. יש לו המון עוקבים בחו"ל שחושבים שהוא יודע משהו. הוא יודע מה שכל החבורה ברחוב שוקן יודעת למלמל מאז שנטבלה לדת השלום: צריך הסדר מדיני. ודווקא עכשיו, אין יותר טוב מזה. הוא הגיע הרגע לביקור מולדת לאחר שסיקר את מושבות הנמלים האחרונות במאדים, וגם שם ניסה הסדר מדיני.

מבחינת רביד, שום דבר לא אירע בעשרים השנים האחרונות: לא הסכמים ולא נסיגות, ולא הכנסת צבא חמושים טרוריסטי לארץ ישראל המערבית; לא פיגועי תופת, לא אינתיפאדה ולא חומת מגן והתאבדויות; ולא התנתקות, ולא חורבן יישובי גוש קטיף ועשרות אלפי טילים על הארץ מעזה; לא הצעות מפתות לפלסטינים מרבין, פרס ואולמרט (!), לא מלחמת אזרחים בסוריה ולא דאעש בעיראק וסוריה (ועכשיו גם בקצה לבנון); לא שתי הפיכות במצרים, ולא סילוק הפת'ח מעזה ושלטון אימים אסלאמי של חמאס על תושביה. מה שחסר לתכשיט – זה "הסדר מדיני". מאחורי המילים הללו נחבאת לה מדינה אסלאמית על הרי השומרון, מרחק יריקה מרחוב שוקן. אה, פת'ח "חילוניים", וואלה שכחתי. שנייה אחרי שלא נהיה שם, חמאס יפרק לפת'ח את הצורה וישלח ד"ש לברק רביד באמצעות טילים, הפעם ממיקום נוח בהרבה. נראה אותך, מר תכשיט, מזלזל באזהרות הללו הפעם?

2

ביום שלישי (5.8.2014), בעיצומו של תשעה באב, פירסם הפרשן כתב אשמה חריף נגד נתניהו: "ראש הממשלה, בנימין נתניהו, השלים ביום שני בערב זיגזג מפואר." רביד אומר שהקבינט החליט לא לנהל מו"מ עם חמאס ועכשיו הוא מנהל מו"מ בעקיפין. הלאה: "ראש הממשלה גיבש למלחמה בעזה יעדים צבאיים צנועים... בשום שלב בחודש האחרון לא הציב נתניהו כל יעד מדיני למלחמה ולו המינימלי ביותר. לא מעט אפשרויות... עמדו בפני נתניהו. מהלכים שהיו עשויים לבודד את חמאס, לגייס את הקהילה הבינלאומית לצד ישראל, לשקם את מערכת היחסים עם הרשות הפלסטינית ולחזק את הכוחות המתונים באזור. נתניהו העדיף לשבת ולא לעשות."

"זיג זג מפואר" – זוכרים שכך התבטא השמאל כלפי אהוד ברק שלא סיפק את הסחורה? לפני שאמשיך, כלל יהא נקוט בידכם בבואכם לבחון את התכשיט: קראו הכול דרך הפריזמה של "צריך הסדר מדיני". גם אם יאמר לכם שעכשיו יום, ובאמת תציצו מעבר לחלון ותראו שאכן יום, אל תאמינו; חישבו כיצד האמירה הזאת משרתת את עקרון האמונה הדתי של עובדי האלילים מרחוב שוקן: מולך השלום שהביא עלינו רק מלחמות ועוד מלחמות.

ובכן, אליבא דברק רביד, נתניהו לא הציב יעד מדיני למלחמה. מה זה יעד מדיני? הסדר שבו יקירם של השוקניסטים, אבו מאזן הצדיק, יקבל מעמד רשמי של משיח וסוף סוף יחתום על סוף הסכסוך וקץ התביעות של הפלסטינים. הקטע הוא שכולנו יודעים שזה לא יקרה אפילו אם עמוס שוקן יהיה ראש הממשלה וגדעון לוי שר הביטחון וברק רביד סגן שר החוץ – זה לא יקרה, משום שבמאה השנים האחרונות זה לא קרה.

אז יעד מדיני כמו שרביד רצה לא הוצב, אבל יעדים אחרים הוצבו גם הוצבו: החלשת חמאס, פגיעה ביכולותיו ובעיקר השארתו על כנו. נכון, לישראל יש אינטרס שחבורת הכלום הזאת תישאר בעזה. עדיף לנו. כך לכל הפחות, הברק רבידים לא יבלבלו את המוח עם מדינה פלסטינית בעזה. יש כבר מדינה פלסטינית שם, חליפות אסלאמית קוסמית בראשותו של איסמעיל הנייה וברון מלוני קטאר חאלד משעל האיום. חשוב שהם יישארו כך, חצי מקרטעים ועם הרבה קולות רעם, משום שהם אנדרטה לתוכניות המדיניות הטיפשיות של השמאל, הם בדיוק ההוכחה מדוע ברק רביד לוקה בשיפוט המציאות ונמצא בקיבעון פסיכולוגי של "הסדר מדיני".

במילים אחרות, נתניהו אינו פאסיבי באשר ל"הסדר המדיני" – הוא מפוכח! הוא מבין שהכול כלאם פאדי, דיבורים שיכולים להזין רק את קייטנת הלחמניה והשוקן שרביד מפרשן בביטאונה, אבל אין לכך כל קשר עם המציאות. הקשר היחיד של התוכניות המדיניות הללו הם הטילים ששוגרו מעזה כלפינו: על כל אחד מהם היה רשום באותיות של קידוש לבנה: שלום עכשיו.

3

זה לא רק העניין המדיני. רביד הוא גם מנתח מערכות צבאיות. לשיטתו, נתניהו (ויעלון) לא ניהל מלחמה אלא "זרם", "נגרר" וחיכה שמישהו אחר יביא לו... פתרונות מדיניים (תודו שחיכיתם שזה יבוא).

גם אני הקטן שוחחתי עם אנשי צבא וחוקרי מלחמות. איש מהם לא התבטא כך. שמעתי על "משחק שח" שנתניהו שיחק מול האוייב, על עצבים חזקים מתי להתחיל את המערכה בזמן הנכון, על אי היגררות להרפתקות מיותרות, על חישוב סיכונים מול רווחים, ועל החלטות – גם להפסיק בזמן המסוים זו החלטה, שמביאה בחשבון פרמטרים רבים שמנהיג מדינה צריך להתחשב בהם.

תַקנו אותי, אם אינני טועה, לוּ למערכה בעזה היה נלווה "הסדר מדיני" – היה רביד שר שירי שבח לנתניהו על ניהול חכם וכדומה. בהמשך נגלה אם השערתי נכונה. 

אבל הנה סיכום המערכה לפי התכשיט: "אלפי רקטות על מחצית משטח המדינה, השבתה חסרת תקדים של נתב"ג, נזק כלכלי, מדיני ותדמיתי חמור ביותר ומחיר דמים כבר של יותר מ-60 חיילים ואזרחים הרוגים, ואז חזרה של ישראל לסטאטוס קוו."

זהו? זה מה שהוצאת מהמערכה? מה עם המנהרות? מה עם החרבת חלקים מעזה? מה עם ההרתעה? מה עם הפגנת העמידה החזקה של העורף, שאין ספק שהממה לא רק את חמאס אלא גם את המנוולים בחיזבאללה? וכל זה עוד לפני שנודע מה יהיה בהסכם, כיצד תגיב ישראל בהמשך וכן הלאה.

אה, בסוף המאמר הוא מודה שחיסול מנהרות הטרור הוא הישג צבאי לא מבוטל, אבל אז הוא שואל, "כיצד השתנתה המציאות ברצועה." זהו בדיוק, שהיא לא השתנתה. זה מה שנתניהו רצה. אתה יכול לחלוק עליו, אבל זה מה שרצה מלכתחילה. כלומר, היתה לו תכנית מדינית, רק שהיא לא התאימה לתכשיט. במחשבה שנייה, נדמה לי שברק רביד היה רוצה שצה"ל יכבוש את עזה ויטהר אותה מחמאס כדי שיוכל להגיע ל... הסדר מדיני עם אבו מאזן. ואז, למסור לו את הרצועה בדם חיילינו, רק כדי שהחבר'ה המצוינים מרחוב שוקן יוכלו לערוך ועידת שלום נוספת, הפעם בעזה.

4

חכו, זה לא נגמר.

עד כאן דנו במה שהתכשיט כתב ביום שלישי השבוע. אבל יומיים קודם לכן, ביום ראשון (3.8.2014), הוא פרסם פרשנות אחרת לגמרי. עולם הפוך. הכותרת: "אחרי המלחמה, אולי שלום." אנחנו במתח. שימו לב:

"אם לא יקרה שום דבר דרמטי, רוב כוחות צה"ל יעזבו את רצועת עזה בימים הקרובים. נתניהו ושרי הקבינט מקווים שלמעלה מ-20 יום שבהם נכתש החמאס בעזה ירתיעו אותו מספיק כדי להפסיק את ירי הרקטות. אבל החלטת הקבינט לחתור להפסקה חד־צדדית של האש היא רק החלק הראשון והקל יחסית של סיום המלחמה בעזה."

רק רגע. שום ביקורת על נתניהו? מה השתנה, פתאום אתה מבין שזה מה שנתניהו ביקש להשיג? מה פתאום! אצל הברק רבידים לכל שבת יש מוצאי שבת, אין מתנות בלי בקשיש, אתם כבר יודעים מהו: נכון, הסדר מדיני. הנה:

"החלק השני והקשה יותר הוא המהלך המדיני. במקום מו"מ מתיש בתיווך מצרי שייתן לחמאס שורה של הישגים, תנסה ישראל לייצר פתרון אחר. כזה שינצל את שותפות האינטרסים שנוצרה בינה לבין מדינות באזור, שיחזק את הכוחות המתונים ושאולי יפתח פתח להתקדמות בתהליך השלום."

כך הם עובדים, החבר'ה מרחוב שוקן – על אוטומט. פעם היית צריך להגיד "שלום", אבל עכשיו רק תגיד הסדר (או תהליך) מדיני, ואישוניהם יתרחבו באור שבעת הימים. לפי הברק רביד הזה – כל המערכה הצבאית בעזה היתה ברורה ומתוכננת לחיזוק "הכוחות המתונים" (אצל השמאל, כוחות מתונים הם אלה שרוצים להרוג אותנו יותר לאט) ו"שאולי יפתח פתח להתקדמות בתהליך השלום." ודו"ק: (1) אולי, (2) יפתח פתח, (3) להתקדמות, (4) בתהליך, (5) השלום. אתם מבינים כמה הסתייגויות צריך לפני שמגיעים אל השלום? – לא השלום המיוחל, וגם לא זה של ישעיהו הנביא (וגר זאב עם כבש) אלא של שוקן, שלום על הנייר.

5

"מי שדוחפת את המהלך הזה בתוך הקבינט היא שרת המשפטים, ציפי לבני."

נו, אז מתדרכים את התכשיט ומספרים לו שאמנם נתניהו לא ממש שם, אבל מבין שאין ברירה וצריך להגיע להסדר מדיני. לשעה קלה, זוכה נתניהו לאתרוג משום שנדמה שהוא הולך על "הסדר מדיני".

עכשיו שימו לב לפרשנות דה לא שמאטע של האיש הזה שאין לו יתרון על פני כל שומע חדשות ממוצע: "השם החם ביותר בדיוני הקבינט בשבועות האחרונים היה הנשיא הפלסטיני (אנשי שוקן מקפידים לכנות את אבו מאזן לא "ראש הרשות הפלסטינית", אלא כפי שמכנים אותו אנשיו, "נשיא") מחמוד עבאס."

"נתניהו, יעלון וגלעד ארדן, שהגדירו אותו בשנה האחרונה כמי שאינו פרטנר לשלום, לפתע מסמנים אותו כשותף מרכזי בכל הסדר בעזה. כך גם ממשלת הפיוס הפלסטינית, שעד לא מזמן הוגדרה בירושלים כממשלת הטרור, הפכה למי שישראל רוצה לשתף עמה פעולה."888

עוד לפני שביררתי את הדברים עם הנוגעים בדבר, אני תוקע כף לידכם שמדובר במשאלות לב פנטזיונריות של התכשיט. פתאום, באחת, ללא כל הכנה, הפכה הנהגת פת"ח ברמאללה, שהתחבקה עם חמאס – לממשלה שישראל רוצה לשתף עמה פעולה! מה התחדש, רביד? להפך, הרי חמאס הוכיח את מחויבותו לג'יהאד ולא לשום דבר אחר, ממש עכשיו במלחמה – אז פתאום הוא מקבל הכשר, ועוד מנתניהו ויעלון וארדן?

נניח שדובר על שותפות בהסדר מול המצרים, אבל "פרטנר" אליבא דרביד פירושו אחד בלבד: פרטנר להסדר מדיני (כן, כן), כלומר פרטנר לשלום, לחתימה על קץ הסכסוך וסוף התביעות, כלומר להקמת מדינה פלסטינית על הרי השומרון, כלומר מדינה אסלאמית במרחק אקדח מנתב"ג. אל דאגה, ברק רביד ישמור עלינו.

6

רק רגע. הרי קודם קראנו שברק רביד אומר שלא היו שום דיונים בקבינט ביחס להסדר מדיני. כמעט האמנו לו. אבל אז חזרנו רק יומיים לאחור וקראנו שכן התנהלו דיונים בקבינט ביחס לשיתוף פעולה עם "הנשיא הפלסטיני" שסומן "כשותף מרכזי בכל הסדר בעזה." התבלבלנו. האם התקיימו דיונים או לא?

זוכרים מה הכלל ביחס לתכשיטים מרחוב שוקן: חפשו את ההסדר המדיני. ביום ראשון, ברק רביד שוכנע מכיוונם של לִבני ואנשיה, שנתניהו הולך ל"הסדר מדיני" ויחזק את "המתונים" ובראשם הצדיק אבו מאזן.

כך הוא סיים את המאמר ההוא, ה"אופטימי": "לנתניהו ולרבים בממשלתו נפל האסימון במהלך המלחמה בעזה. הם מבינים בצורה עמוקה את ההבדל בין עבאס לחמאס. אמש אמר נתניהו כי עם שוך הקרבות ייפתחו בפני ישראל אפשרויות מדיניות חדשות. ייתכן שזהו האיתות הראשון לכך שאחרי המלחמה יפנה נתניהו, והפעם ביתר נחישות ורצינות, לשלום."

יש אלוהים! וקוראים לו שלום (לא דומרני). נתניהו וממשלתו "מבינים בצורה עמוקה (!) את ההבדל שבין עבאס לחמאס" (כמה זמן ישב רביד על החרוז השנון הזה? אמנון אברמוביץ, מאחוריך...)

ומכיוון שכך, הלכה לאיבוד כל הפרשנות של רביד לכיוון ה'אופטימי' – שלום והקמת חליפות אסלאמית על ראשינו. אז, ביום ראשון, הוא כתב שהיו גם היו דיונים בקבינט ונתניהו לא נכשל במבצע ובסך הכול השיג הרתעה והקטין את חמאס.

אבל, וכאן האבל הגדול: ביום שלישי – יום מועד לפורענות, יום תשעה באב שבו חרב בית תפארתנו וגם חלומותיו של התכשיט מרחוב שוקן –  התברר להוותנו שנתניהו רימה את ברק רביד והוזי החלומות בקייטנת הלחמניה והשוקן ואבוי, לא יהיה תהליך מדיני, ולא הסדר מדיני, ולא שירו שיר לשלום אל תלחשו תפילה, ולא חתימה על מדשאות הבית הירוק – ובאחת נתניהו הפך לדמון. אז מי בעצם השלים בתוך יומיים זיג זג מפואר?

7

לקינוח, מכה קלה בכנף, הנה מה שכתב התכשיט בסוף אפריל, שעה שבפת"ח ובחמאס התאחדו: "הסכם הפיוס כולל הצטרפות של חמאס לאש"ף וקבלת עקרונותיו, כלומר: הכרה בישראל וקבלה של הסכמי אוסלו ומפת הדרכים."

חיזרו וקיראו במה שכתב הפרשן, אך לפני כשלושה חודשים! מהיכן שאב את הדברים הללו, אילו חזונות הוא חוזה בשוכבו ער במיטתו בלילה? לא ייאמן. ועוד כתב שם שיש "לראות בהסכם הפיוס בין חמאס לפתח הזדמנות, לא איום."

אתם יודעים הזדמנות למה? נכון, הסדר מדיני. בוודאי, בטח שבוודאי. במאדים.

* * *

ברוך פלטנר

מבחינת האיתנות יש לנו בעייה

אף שרועד לי הפופיק, אבקש להתפלמס עם מר מייזליש לעניין מעצמתיותה של ישראל. בתורת הבקרה מוכר המושג "איתנות", robustness באנגלית. מדובר על יכולתה של מערכת לספוג זעזועים ולדחות רעשים והפרעות תוך כדי פגיעה מינימלית בביצועים.

מסכים אני עם מר מייזליש שישראל היא אכן מעצמה אזורית בכל קנה מידה, ובאופנים מסוימים אף מעצמה עולמית. ויש לי על כך גם מידע מכלי ראשון כאן בהליפקס,  נובה סקוטיה,  קנדה. דיברתי עם נשיא אוניברסיטת דלהאוזי Dalhousie ריצ'רד פלוריזונה Richard Florizone שבדיוק סיים ביקור בארץ כחלק מפמליתו של ראש ממשלת קנדה הרפר. הוא אמר לי שאם רק יניח את היסודות לכך שבעוד עשרים שנה תגיע האוניברסיטה שלו (שדרך אגב נחשבת לאחת המצוינות בקנדה) לרמה של הטכניון,  יראה בכך הצלחה גדולה.

מבחינת האיתנות, לעומת זאת, דומני שיש לנו בעייה. החברה בישראל מורכבת מרובד יצרני ופורה ברמה שלדעתי עולה בכפולות רבות על כל רובד מקביל בעולם. למען האמת, היה זה תרגיל מעניין במיוחד לבדוק את התל"ג לנפש בקרב ישראלים בוגרי אוניברסיטה במקצועות מדוייקים. סבורני שהתוצאה היתה מאירת עיניים. הבעייה היא שהרובד הזה דק למדי ותומך ברבדים רבים שאינם יצרניים – כגון המגזר החרדי, הערבי מוסלמי, מגזר עובדי המדינה, אנשים שמועסקים על ידי חברות שנשלטות בידי ועדי עובדים גדולים, וכו'. מכיוון שהתל"ג הממוצע לנפש בישראל נופל איפשהו בסביבות אירופה הדרומית, ברור שאם נבחן את התל"ג של המגזרים הלא יצרניים,  נקבל תוצאה שמדרימה מאירופה כל הדרך לאפריקה.

בנוסף, מכיוון שהמגזר היצרני בארץ עוסק בעיקר במה שקרוי הייטק, שפירושו בארץ הוא אלקטרוניקה,  הרי הוא בעל ניידות גבוהה וידע מצוין באנגלית,  כך שאין לו כל בעייה להעתיק את מקום עבודתו לחו"ל. כדוגמה נגדית אביא את מגזר ההייטק הקנדי, שעוסק בהפקת נפט וגז טבעי, ולכן קשור למקומות שבהם מצוים משאבים אלה. רבים מעובדי ההייטק בישראל מועסקים בשלוחות מקומיות של חברות בינלאומיות כגון אינטל, ואף ששלוחות אלה הן המובילות בחברות שבהן מדובר, אין כל בעייה להעביר אותן על כל עובדיהן הישראלים לכל מקום אחר בעולם תוך חודשים ספורים מרגע התקבל ההחלטה.

לסיכום אומר שיש כאן מצב של ביצועים גבוהים מאוד אך איתנות בעייתית. הפער הגדול בין השכבות היצרניות – לבלתי יצרניות,  הניידות הגבוהה של השכבות היצרניות, ורצונן של שכבות אלה לתרגם את יכולתיהן הגבוהות לחיים נורמליים להן ולילדיהן – יוצר פוטנציאל גבוה לעזיבה של האנשים הללו את ישראל,  תחילה טיפין טיפין (וזה כבר קורה) ואחר כך חס ושלום בקצב מהיר יותר.

מבחינה היסטורית,  נוצר מצב זה כתוצאה של שלושה תהליכים שהתחילו לפני כרבע מאה: ליברליזציה של המשק הישראלי,  העלייה הגדולה מחבר העמים,  והולכת הציבור הישראלי שולל בידי פוליטיקאים כגון פרס, רבין, ושרון, שהבטיחו שלום או לפחות רגיעה בתמורה לנסיגה מאזורי ספר שסיפקו הגנה לעורף הישראלי, אבל במציאות השאירו אותו חשוף לחלוטין בפני האוייב.

לפני אלפיים שנה, כמו היום,  שיגשגה יהודה מבחינה כלכלית.  הארץ היתה עשירה דייה בכדי להקים מבני ציבור כגון בית המקדש, שלא היה להם אח ורע בעולם, זולת אולי רומא עצמה. הקוליסאום ברומא מומן כולו מזהב שנשדד מבית המקדש. יהודה אף הקימה צבא שבמשך מיספר שנים עמד מול הרומאים והשמיד לגיונות שלמים, דבר שכמעט לא קרה בהיסטוריה הרומית. והחורבן בא, כך אומרים,  בגלל שנאת חינם.

תהא זו אירוניה מרה במיוחד אם יבוא חס ושלום עלינו החורבן עתה בגלל הרתיעה משנאת אחים. ברור היה להרבה מאוד אנשים בארץ,  אולי לרוב האנשים,  לאן יובילו הסכמי אוסלו, הבריחה מדרום לבנון, וההתנתקות מעזה, ויחד עם זאת בשם האחווה נמנע הציבור הזה מלהילחם על דעותיו בחירוף נפש. וכעת שהעורף הפך לחזית וחיי שגרה אין, נתונה המעצמה שלנו בבעייה לא קטנה, שדורשת טיפול שורש אמיתי, ויפה שעה אחת קודם.

בברכה חמה,

ברוך פלטנר

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 13.8.14

* התרוקנות יישובי עוטף עזה, חלילה, עלולה להיות ניצחון אסטרטגי אדיר של חמאס ותבוסה נוראה של ישראל. מבחינת התודעה הערבית, יהיה זה המשך להתנתקות – הצלחנו בטרור לגרש את הציונים מגוש קטיף, הצלחנו לגרש אותם מעוטף עזה, יאללה – אשקלון. והמסר לחיזבאללה – יאללה קריית שמונה ויישובי קו העימות.

תושבי עוטף עזה ראויים להערצה על עמידתם האיתנה במשך 14 שנים תחת פשע המלחמה המתמשך של הפלשתינאים. ובכל זאת, יש לצפות מהם לעמידה איתנה ככל שיידרש.

אך בראש ובראשונה, על הממשלה להבין את חומרת השעה. אסור לסיים את המלחמה הזאת באופן שיימשך האיום ה"טיפטופי" על עוטף עזה.

ההכרזה על סיום מבצע "צוק איתן" היתה נמהרת ושגויה, לא רק במבחן התוצאה (חידוש האש בידי חמאס), בחוכמה שבדיעבד, אלא מלכתחילה. היא היתה שגויה מלכתחילה, כיוון שמלכתחילה נקבעה הפסקת אש ל-72 שעות. כאשר בסיטואציה כזאת ישראל הכריזה על סיום המבצע, שיחררה את המילואים והעלתה את הטנקים צפונה, היא הפגינה חולשה וקוצר רוח. חמאס ראה בגילוי החולשה הזאת רוח גבית לחידוש התוקפנות, כבת לוויה סחטנית למו"מ, בניסיון לקדם את דרישותיו האבסורדיות.

* אחת ההחלטות האחרונות של רבין, היתה לחסל את פאתחי שקאקי, מנהיג הג'יהאד האסלאמי. הוא חוסל ב-26.10.95 – 9 ימים לפני רצח רבין. החיסול הזה השבית לחלוטין את פעילות הארגון למשך 5 שנים ובסה"כ לקח לו עשר שנים להתאושש.

חיסול הנהגת "ספטמבר השחור" בעקבות הטבח במינכן, הביא לחיסולו של הארגון.

חיסולם של יאסין ורנתיסי, המנהיגים הדתיים של חמאס, לצד מנהיגים נוספים באותה תקופה, הוא אחד המרכיבים בניצחון על טרור המתאבדים.

יש גם דוגמה הפוכה – חיסולו של מנהיג חיזבאללה מוסאווי לא הביא לתוצאה הרצויה. להיפך, הארגון התחזק תחת המנהיג הבא – נסראללה.

חמאס הוא ארגון חזק ומושרש, שאי אפשר למוטט אותו באמצעות חיסול המנהיג. אם וכאשר תתחדש האש, המטרה הישראלית צריכה להיות חיסול כל ההנהגה שלו, הצבאית והפוליטית. חיסול כזה ישבש לשנים את יכולת הפעולה של הארגון, ויאפשר הסדרה מסוימת ברצועת עזה.

* למו"מ המתקיים כעת במצרים יש הגדרה אחת בלבד - מו"מ תחת אש. המשך מו"מ, בהפוגות קצרות של 72 שעות, עם אקדח על הרקה ואיום בחידוש האש אם התביעות האבסורדיות והחצופות של חמאס לא תענינה, אינו יכול להיות מוגדר באופן אחר.

היתה זו שגיאה להסכים גם להפסקת האש הזו, אולם יש לנצל אותה כדי להבהיר שזו הפסקת האש הזמנית האחרונה. אם חמאס יחדש את האש, יש לחדש את הלחימה במלוא עוזה ולהביא להכרעה, באמצעות חיסול הנהגת חמאס.

חמאס דורש נמל בעזה, כדי שיוכל בקלות לקלוט את הכמויות הבלתי מוגבלות של אמל"ח לביצוע פשעיו נגד האנושות. כמובן שיש לדחות על הסף את הדרישה האבסורדית הזאת. אבל יש דברים גרועים יותר מאשר נמל של חמאס בעזה. למשל, נמל בעזה בהפעלת ארדואן (כפי שהוא מציע).

אם יהיה נמל בעזה, למה הוא ישמש? לְמה ששימשה העצמאות שניתנה בעזה כשישראל יצאה מהרצועה. למה ששימשו השטחים שמהם עקרנו את יישובינו בגוש קטיף ובתוחמת הצפונית. למה ששימש המלט שישראל העבירה לרצועת עזה. למה ששימש הכסף הרב שהגיע לרצועת עזה כדי שיקימו את סינגפור של המזה"ת. למה ששימש החשמל שישראל מעבירה לרצועת עזה.

בתנאי מעבדה אופטימליים, נמל בעזה הוא דרישה הגיונית מאוד, וזה אפילו אינטרס ישראלי, שיהיה טוב לשכנים. אלא שאנו למודי ניסיון, ומבינים שהסכמה להקמת נמל בעזה, פירושה הסכמה להעצמה רבתי של מפלצת הטרור ופשעי המלחמה נגד אזרחי ישראל. הנחת העבודה שלנו, צריכה להיות שנמל בעזה = נשק כימי בידי חמאס.

אם נכונות הידיעות המודלפות מהמו"מ במצרים, מדובר בפרס לטרור. הכלל צריך להיות שיקום תמורת פירוז. ללא פירוז – שום הקלות.

* איני מסתיר את ביקורתי על ניהול המלחמה, ובעיקר על כך שלא הוגדר יעד ברור של חיסול הנהגת חמאס. אבל אני מאוד לא אוהב את האופנה של לעג לנתניהו, יעלון וגנץ וזלזול בהישגי "צוק איתן". היו הישגים משמעותיים, והחשוב שבהם הוא חיסול הכור הגרעיני של חמאס – מנהרות התופת. אין כאן שחור ולבן, ואין כל מקום לזלזול וללעג.

אם הרמטכ"ל יודה בפומבי שטעה בדבריו בנאום הפרחים האדומים, הוא יזכה להערכה רבה.

* רבים מדברים על כך שהפתרון לרצועת עזה הוא שלטון של רש"פ בראשות אבו מאזן. יש הוכחה לכך שזה עובד – מצב הביטחון ביו"ש. ההוכחה הזאת רלוונטית לפתרון נוסח הרש"פ ביו"ש – אוטונומיה אזרחית, תחת מעטפת ביטחונית ישראלית, עם שליטה ישראלית על המעברים ופעולה חופשית של צה"ל ושב"כ בתוך השטח, כולל מעצרים על פי הצורך. שלטון הרש"פ בשטחים שברשותו ביו"ש לפני "חומת מגן", היה מפלצת טרור כמו מדינת עזה, רק יותר אפקטיבית (רצח 1,500 ישראלים). נכון שזה היה תחת ערפאת ולא תחת אבו מאזן, אך כדאי לזכור שבשנתיים הראשונות אחרי ההתנתקות אבו מאזן שלט ברצועת עזה, ותחתיו החלה להיבנות מפלצת הטרור, במקביל לרגיעה ביו"ש.

גם לדעתי, הרש"פ בראשות אבו מאזן הוא הפתרון הנכון לרצועת עזה, אבל רק בתנאֵי הרש"פ ביו"ש מאז "חומת מגן". פתרון אפקטיבי נוסף, אולי טוב יותר, הוא מצרימיזציה של רצועת עזה. אבו מאזן והרש"פ יכולים להשתלב גם בפתרון כזה.

* הדיפלומטיה הציבורית תופסת מקום הולך וגובר ביחסים הבינלאומיים ובמדינאות הבינלאומית. ישראל נמצאת תחת מתקפת תעמולה שקרית, בעניין הרג האזרחים והילדים ברצועת עזה. מה צריכה להיות האסטרטגיה של ישראל במערכה הזאת?

האסטרטגיה של ההסברה הישראלית צריכה להיות אמירת האמת, במקסימום ווליום, במקסימום הוכחות, ולהגיע למקסימום אנשים בעולם. האמת היא שהפלשתינאים מבצעים פשע מתמשך נגד האנושות בירי מכוון על אזרחי ישראל ובמנהרות תופת לביצוע פיגועי טבח המוניים נגד אזרחי ישראל. לישראל זכות להגנה עצמית, והזכות הזאת מתבטאת בפגיעה במשגרי הטילים, במנהרות, בתשתיות הטרור ובמחבלים. הפלשתינאים מוסיפים פשע מלחמה נוסף על פשעי המלחמה שלהם, כאשר הם הופכים במכוון את אזרחיהם למגן אנושי. למרות זאת, צה"ל עושה יותר מכל צבא אחר בעולם, כל מאמץ להימנע ככל הניתן מפגיעה באזרחים. מלוא האחריות על כל אזרח וכל ילד פלשתינאי שנהרג, הוא רק על חמאס, בשל התנהגותם. יש לנו הוכחות רבות לכל טענותינו (כולל לאופן שבו נוהג כל צבא אחר בעולם, ולא כאשר אזרחיו נמצאים תחת מתקפות טילים).

נכון שהמאבק התעמולתי הוא מאבק א-סימטרי - לאוייב אין כל עכבות לשקר ואילו אנו מוגבלים באמירת האמת. אך את האמת הזאת, שהיא אמת מוחלטת, יש להביא לכל מקום בעולם.

ההלקאה העצמית המיותרת בקרבנו בנושא הזה, אינה מבטאת מוסר אלא מוסרנות, לא צדק אלא צדקנות, לא חסד אלא התחסדות. התחסדות, מוסרנות וצדקנות שייכים למדור הצביעות. והרי נגד הצביעות הזאת אנו נאבקים.

ובעניין זה, ראוי לצטט את חתן פרס ישראל, הפילוסוף הדגול פרופ' אסא כשר, מגדולי המומחים בעולם לאתיקה בכלל, ואתיקה צבאית בפרט, מנסח הקוד האתי "רוח צה"ל": "אנחנו עומדים בדרישות המוסריות. לכל מג"ד יש קצין אוכלוסייה שמאתר את הלא מעורבים, והכל מפוקח על ידי יותר מדי עורכי דין שמלווים את העבודה בשטח. הדיבור על מיספר ההרוגים לא רלוונטי. זה לא מעיד על חוסר הקפדה של צה"ל או על פעילות לא נכונה. הנסיבות מחייבות להתנהג במידתיות ולעשות את ההבחנה בין מעורבים ובלתי מעורבים וכך צה"ל נוהג. אם ליד משגר שעומד לירות רקטה לעבר שטחי ישראל יש שלושה אזרחים פלשתינים, חייבים להשמיד את המשגר, כי הרקטה עלולה לפגוע באזרחים ישראלים. לָעולם אין מושג עד כמה ישראל מתאמצת ומקפידה לעמוד בדרישות המוסריות."

כשר אמר את הדברים בראיון ל"ישראל היום" בערב שבת.

* כשר: "גדעון לוי מתפקד בתור אחד משני יחצ"ני חמאס בעיתון שלו." ונשאלת השאלה, האם השני הוא אורי משגב או עמירה הס? או שמא כשר התבלבל בספירה.

אסא כשר אינו אדם שחסרות לו מילים, אך כך הוא הגדיר את יחסו לתופעת גדעון לוי: "אין בפי מילים פשוטות בשביל לגנות את זה. מדובר בתת רמה עיתונאית ומוסרית."

בדברי התגובה שלו חזר גדעון לוי על סיסמאות "מעשי ההרג וההרס הברוטאליים של ישראל." כהרגלו, תעמולה פרימיטיבית למען חמאס.

* מדיניות החוץ של אובמה, בפרט במזרח התיכון, היא מדיניות כושלת, שפגעה קשות בארה"ב ובידידותיה. זוהי מדיניות צ'מברליינית, המבוססת על פיוסו של האוייב הגדול של האנושות במאה ה-21 – הקנאות האסלאמיסטית הג'יהאדיסטית, בתקווה שהדבר יביא לקצת שקט.

ויש גם טעויות נוספות, שאינן קשורות לפייסנות, אלא לגישה פשטנית קטנת ראש, שאינה מנסה לרדת לעומקן של תרבויות אחרות, ולכן כושלת שוב ושוב בהבנתן. כך ניתן להסביר את סדרת השגיאות של אובמה ביחס למצרים.

כאשר היתה התקוממות עממית נגד הדיקטטור מובארק, אובמה כדמוקרט תמך במאבק נגד רודנות. כאשר בבחירות דמוקרטיות נבחרו "האחים המוסלמים", הוא תמך, כדמוקרט, במי שנבחר בבחירות. כאשר א-סיסי הפיל את שלטון "האחים המוסלמים" בהפיכה צבאית, הוא יצא, כדמוקרט, נגד ההפיכה הצבאית. כל החלטה בפני עצמה, הגיונית על פי המנטליות של המערב הדמוקרטי. אלא שזו עצלות מחשבתית, להתייחס לחברה לא דמוקרטית בבסיסה, על פי פרמטרים מערביים, והיא גרמה לתמיכה הזויה של ארה"ב בהפיכת המדינה הערבית הגדולה והחשובה ביותר לאמירות אסלאמיסטית ג'יהאדיסטית, שרואה בארה"ב את השטן הגדול.

ויחד עם זה, כל הדיבורים על אובמה כעל אסלאמיסט (המהדרין אף מגדירים אותו כ"מוסלמי" בשל שמו האמצעי... אפשר להגדיר אותו כישראלי בשל שמו הראשון), אוהד "האחים המוסלמים", עוין לישראל, הם עורבא פרח, קשקוש מקושקש וחסר שחר.

אובמה הוא פטריוט אמריקאי, תומך בישראל, אחד הנשיאים שסייעו לישראל יותר מאחרים בסיוע ביטחוני, כולל תמיכה משמעותית ב"כיפת ברזל". ארה"ב הטילה וטו על כל ההצעות נגד ישראל במועצת הביטחון.

בכל השוואה אובייקטיבית, הוא יותר פרו ישראלי מכמה מהנשיאים שנחשבים ידידותיים ביותר לישראל, כמו ממשלי ניקסון ורייגן. בממשל ניקסון מועצת הביטחון גינתה את ישראל לא אחת, וארה"ב נמנעה. רייגן ניסה לכפות על ישראל את "תוכנית רייגן", לנסיגה לקווי 4.6.67, הטיל עליה סנקציות בעקבות הפצצת הכור העיראקי וסיפוח הגולן לישראל ובמלחמת "שלום הגליל" הציב על שולחנו תמונה של ילדה פלשתינאית קטועת רגל, כדי שלרגע לא ישכח מה ישראל עוללה בלבנון. ועם כל זה, בצדק ניקסון ורייגן נחשבים ידידי ישראל, כי גם בזמנם ארה"ב הייתה בת הברית הגדולה של ישראל.

אין סתירה בין ידידות ואף ברית בין מדינות, לבין מחלוקת מדינית. למעט בוש הבן, כל נשיאי ארה"ב תמכו בנסיגה ישראלית לקווי 49', בתיקוני גבול קלים, וחרף המחלוקת הם היו ידידים. כך גם אובמה.

אלא שמדיניותו הפייסנית, גרמה לישראל לנזק רב, אם כי נזק זניח ושולי לעומת הנזק שנגרם לארה"ב הברית עצמה. אחד מרגעי השפל של ממשל אובמה, היה מסמך הפסקת האש הצ'מברלייני שקרי הגיש בעיצומה של מלחמת "צוק איתן", ובצדק ישראל דחתה אותה על הסף. ההצעה הזאת לא נבעה, חלילה, מאהדה לחמאס, אלא מרוח פייסנות.

* חמאס בעזה, ארדואן בתורכיה, דאעש בעיראק. הקנאות האסלמית מרימה ראש ומאיימת על שלום העולם.

* על מה בדיוק זכה יהודה ברקן בפרס אופיר על מפעל חיים? על סרטי המתיחות? על צ'רלי וחצי? על חגיגה בסנוקר? הלו... זאת אקדמיה?

* לכבוד שרה ביטחון מר משה בוגי, אהלן, אהלן, אהלן.  נתתי לך לנוח קצת, אבל המערכה המדינית הביאה אותי להמציא פיתוח חדש, שימנע במלחמה הבאה ביקורת על ישראל, על הרג המגן האנושי של חמאס.

זה כל כך פשוט, שאני לא מבין איך לא חשבתי על זה קודם (אם כי אני יכול להבין למה אף אחד אחר לא חשב על זה קודם). ובכן, הפיתוח החדש, הוא פצצות חכמות, שכאשר הן מתפוצצות, הן יודעות להבחין בין המחבל לבין המגן האנושי שמאחוריו הוא מתחבא. וכך, כאשר משגר רקטות מוצב בבית מגורים, חיל האוויר יפיל פצצה על הבית, הפצצה תתפוצץ, תפוצץ את המשגר ואת הרקטות, תהרוג את המחבלים, והמגנים האנושיים יצאו ללא פגע.

אגב, אני מזכיר לך את מועמדותי (מטעם עצמי) לפרס ביטחון ישראל.

צ'או,

שלך,

אני

* * *

אהוד בן עזר

מסעותיי עם נשים

רומאן

הוצאת "ספרי מקור" 2014

פרק ארבעה-עשר

שך-שך, פח-פח, טך-טך ואחי הקפריסאי.

חנוק דמעות אכזבה הסתובבתי ברחוב הרצל בהדר-הכרמל, עברתי ליד בניין שעליו כתוב באותיות שחורות גדולות "בית השעון", ירדתי לעיר התחתית ועברתי על פני בניין גבוה שעליו כתוב בצרפתית "גראנד מולין דה פלשתיין" ובאנגלית "דה פלשתיין פלור מילס" ולאחר שיטוטים נוספים הגעתי לתחנת האוטובוסים המרכזית של "אגד" ו"השחר" בקצה שדרות הכרמל של המושבה הטמפלרית לשעבר.

הבאתי את כיכר הלחם הטרי לבית הוריי במושבה כמו שאלי עמיר הביא בשעתו מקיבוץ משמר העמק תרנגול של כפרות לבית הוריו במעברה.

אימא עמדה במיטבח והכינה מיונז מחלמונים של ביצי התרנגולות שלנו בחצר, שניקרו להנאתן שבלולים ותולעים וגם עלים ירוקים של ְּרִיגְ'לֶה. הריג'לה היתה מאכל תאווה לתרנגולות המתרוצצות בחצר, את עליה הבשרניים הייתי גם יוצא לקטוף בשק לרגלי שדרת הוושינגטוניות שהובילה לביתו של יהודה רייספלד, שבו, בגלגול קודם, גדלה בשעתה צילה סגל, אימו של ראש הממשלה בנימין נתניהו. אימא יצקה סילון דק-דק של שמן על החלמונים הכתומים תוך שהיא טורפת אותם בחוזקה בכף עץ בקערה, עד שנוצר משהו חדש, לבן, צמיג – המיונז, ואליו היתה מוסיפה תוך בחישה טיפות של מיץ לימון וגרגרי מלח אחדים.

"אתה זוכר את הפעם הראשונה שפגשת במיונז?" היא שאלה אותי.

"בטח," נזכרתי. "נסענו עם אבא לתל-אביב וישבנו קודם בקפה 'עטרה' שבפינת אלנבי ושדרות רוטשילד. ששם היו מתאספים האיכרים שלנו מהמושבה, שבאו לעיר הגדולה, שיש בה אפילו אוטובוס קומותיים של "המעביר" ולא רק חמורים ועגלות. הזמנתם מנה בשם 'פנכה קרה' שבמרכזה חצי ביצה קשה שוכבת אפרקדן, מעוטרת בירקות חתוכים ובזיתים עם פרוסות לחם בצד, אבל אני הסתקרנתי בעיקר – מה זאת המשחה הלבנה שמונחת כמו גבעה קטנה על הביצה הכתומה, משהו שכמוהו לא טעמתי מימיי. אתם אמרתם לי שזה מיונז. שאלתי מה זה מיונז ואמרתם שזה כמו שמנת אבל לא מחלב אלא משמן וביצים. אני אף פעם לא אשכח את הטעם הנפלא של המיונז ההוא, הראשון בחיי, שבטח עשו אותו ביד, כמוך, כי אז עוד לא היו מיונזים בצנצנות כמו היום."

טבלתי את הלחם במיונז של אימא והוספתי גבינת עיזים שהכינה במו-ידיה, וזיתים שאבא היה דופק מדי סתיו בחצר, תחת עץ הזית. ישנתי את הלילה בבית ולמחרת המשכתי דרומה דרך באר-שבע והגעתי לאכסניה בסדום, שניצבה על פתחה של מערת המלח, ולימים לא נותר ממנה זכר, והמערה נסתמה.

חיכיתי לסירת המוטור הגדולה של הקיבוץ, שאותה הפעילו שניים מחברינו הימאים – שתבוא לקחת אותי ועוד נוסעים אחדים לעין גדי. הסירה הגדולה כונתה בשם שך-שך, יעני משכשכת. מהשורש – להשתשכך, במים. השתכשכות, על פי המילון – טבילה, רחצה קלה. בתחילת דרכי מהקיבוץ להשתלמות באפייה בחיפה, הפלגתי בה לסדום במשך ארבע שעות! – כאשר רגליי באמת משכשכות במים. החווייה הכי גדולה במסע היתה לעבור קרוב מאוד ללשון ולצפות בה מן הסירה. אחרי ארבע שעות השיט ירדנו, חברים אחדים, בסדום, אדומים ולוהטים מחום, ועלינו בטרמפים במכוניות שלקחו אותנו לבאר-שבע, ומשם צפונה.

זה היה מעייף מאוד. הימים ימי קיץ, והשמש היכתה בנו ללא רחמים. קשה היה לשבת בתוך החלק המוגן משמש בסירה, משום שהיה עשוי ממתכת, והקרין את כל החום שספג מן השמש פנימה. כשישבנו על קצה הסירה, אמנם היינו חשופים לשמש, אבל לפחות היתה מעט רוח לצנן אותנו.

הצטערתי שלא הבאתי איתי את הערדליים הענקיים של סבא, שהשתמשנו בהם לעבור בשלוליות בימי החורף הקשים, וזכרתי כי היו מספרים במושבה שאפשר ללכת בהם גם על ים המלח ואז אין צורך בסירה, למרות שמרבית האיכרים לא ראו מימיהם את ים-המלח, אלא אם כן היתה אחת הנשים חולת אגזמה וירדה למלון "קליה" להתרפא, וכאשר אימא שלי ירדה, והשאירה אותי בידי לני, סוכנת-הבית של סבא, לא רציתי לחזור ממנה לזרועותיה של אימי כאשר חזרה למושבה כשהיא נועלת ערדליים...

ופתאום התעוררתי ונוכחתי לדעת שאני הוזה בהקיץ בשך-שך מרוב חום. סירת-המוטור נתרמה לנו על ידי חברת "עוגן", שהפעילה שירותי סיראות בנמל חיפה. הרעיון להוריד סירה לים המלח לשם שיט בין סדום לעין גדי נולד לאחר ליל הסדר השני שלנו בקיבוץ. לקראת אותו ערב ירד ה"מק" האדום הגדול עמוס באספקה, כולל לערב הפסח, ועליו למעלה היינו גם חברים שחזרו הביתה לקיבוץ, ואורחים ידידים ובני-משפחה. ה"מק" החליק על הבוץ המלוח, שנמרח עמוק לכל אורך החוף של הר סדום. ה"מק" ירד מהנתיב. ניסינו כולנו לדחוף אותו ולסייע בהחזרת המשאית הגבוהה לנתיב הנסיעה, אך המצב לא לא שופר אלא רק הורע. ובייחוד שחברים אחדים תקעו מדי פעם נאדות בגלל המאמץ, וכדי ביזיון וקצף. והכול בא מהחומוס של מסעדת מוריס בבאר-שבע.

באין ברירה צעדנו בחזרה עד למחנה הפועלים שבסדום. באותה תקופה היה המחנה מאוכלס ברובו "פועלים" שנשלחו למקום כתחליף למאסר, ובלבד שלא יסתובבו בערי הארץ "למעלה". זו אולי הסיבה שמוכי הנוסטאלגיה, אלה המתגעגעים לימי "השוק השחור", לצנע ולרהיטי "לכול" [אמרו אז: "יש לה גוף צנע ופרצוף לכול!"] – מנפנפים באחוז הפשיעה הנמוך בשנותיה הראשונות של המדינה!

כי רבים מן הפושעים נשלחו אז לסדום.

מנהל המחנה היה בחור בשם בִּימְבֶּר, שהיה אלים ותוקפני, אולי בגלל התנאים הקשים ששררו במקום. פנינו אליו וביקשנו שיעזור לנו על ידי משלוח טרקטור-זחל או משאית כבדה, מצויידים בכבל-גרירה, שיסייעו להחזיר את ה"מק" לנתיב.

הוא סירב ואמר "עלא עֶרִי!" – ושאינו חייב לנו דבר ואין כל סיבה שיעזור לנו. אולי חשק פעם באחת החברות שלנו, שראה באכסניה בסדום, וזו סירבה לו? – כולנו היינו בני למטה מעשרים, בחל"ת, חופשה ללא תשלום, במסגרת שירותנו בנח"ל. החברות התהלכו במכנסיים קצרים מתנפחים עם שובל גומי למטה. מה שעורר מאוד את דמיונם של גברים זרים שדימיינו כנראה את הסדקים – ואילו אנחנו התייחסנו אליהן כמו אל אחיות שלנו, וכמעט שלא התגרינו למראה שלהן. מה עוד שכמעט תמיד היה לנו זין מלוח – מהזיעה היבשה או מהטבילה בים המלח. אבל נוצרו לא מעט זוגות מצויינים במשק, ויש כבר גם נינים!

חזרנו מאוכזבים ונרגזים למשאית, וחשבנו ללכת ברגל לעין גדי. הייתי מאוד מודאג שלא אספיק להכין במאפייה את החרוסת על פי המתכון המשפחתי שלנו במושבה, שהבאתי איתי. אחד החברים הציע שניקח את הגוררת "קפטן לינץ'", שבבעלות מפעלי ים המלח, ונפליג הביתה. באותם ימים ים המלח עדיין השתרע רצוף עד לסדום, ועומק המים בחלקו הדרומי היה מעל ארבעה מטר, ה"לשון" באמצעו היתה מוקפת מי ים ולא היה מעבר יבשתי ממנה מערבה.

אך זה לא היה יכול לצאת לפועל. לא היתה ודאות שבגוררת יש די דלק, ושנוכל להתקרב לחוף בעין גדי, בגלל השוקע של הספינה, מה גם שהיינו חייבים להעמיס עליה לפחות חלק מהאספקה שהיתה חיונית לליל הסדר ולשאר הפסח.

לפני שנים לא רבות, בזכות שיוט של אחת הספינות של המפעל בסדום, נכבשה עין גדי, שהיתה עדיין מנותקת מכל עבריה. מוסיה לנגוצקי התקין עליה, במעגן של המפעל בסדום – מזח נייד מתוחכם, שתוכנן כך שיהיה אפשר יהיה להציב אותו תוך כדי ירידת הכוח לחוף. המזח היה בנוי על מסילת דקוביל באורך של כ-18 מטר, ובקציה האחד מעצור חזק. המסילה היתה תלויה מחוץ לדופן של הספינה בעלת דלת הנחיתה. המסילה שולשלה לקרקעית הים כשהקצה עם המעצור נמצא בעומק והקצה השני בחוף על שפת המים. על המסילה הונחה קרונית עם ארגז מרובע שממנה הזדקר מיבנה בגובה של כ-2 מטר. הארגז מולא באבנים כבדות והקרונית שולשלה עד שנעצרה בקצה המסילה והמבנה בולט כמטר אחד מעל פני הים. כך נוצר בסיס מוצק של המזח. גשר מעץ שהוכן מראש, הונח בין הבסיס לחוף כשבאמצעיתו הוא נתמך בשתי קורות שנתקעו בקרקעית.

האלוף שלמה אראל, שהיה לימים מפקד חיל הים, שימש בשנות ה-40 בים המלח כיד ימינו של לנגוצקי בצי של חברת האשלג, והוא שעמד בראש המבצע בו הושט מסדום, בשלהי מלחמת העצמאות, הכוח הרגלי שתקע יתד בעין-גדי, זמן קצר טרם סימון הגבול שם עם הירדנים. לאחר שנים סיפר: "נחתתי בעין-גדי בעת מבצע 'עובדה' והנחתתי פלוגה של אלכסנדרוני, מחלקת הנדסה קרבית ו...10 פרדות."

המזח תיפקד שנים אחדות, כל עוד התקיים הקשר לעין גדי בדרך הים.

לבסוף איתרנו אותו לילה משאית, מעודפי הצבא הבריטי, עם הנעה קדמית, וכן חבלים וכבלים שבעזרתם, ותוך חפירה באתים ובמעדרים מאולתרים מאכסניית הנוער בסדום, הצלחנו לגרור את ה"מק" עד שעלה חזרה לנתיב.

בישיבת המזכירות ניסו למצוא פתרונות על מנת למנוע מקרים דומים בעתיד. אחד הפתרונות היה לרכוש קומנדקר, עם כננת, מהצבא, ולהרכיב מנוע דיזל שישמש לחילוץ. במקביל לפנייה למפעלי ים המלח, בבקשה לשימוש באחת מהסירות, שהיו להם במקרה של שיטפונות שימנעו תנועת רכב לאורך הנתיב, שעדיין לא היה בגדר כביש סלול. הפניות למפעלי ים המלח, במשרדם הראשי בירושלים, לא העלו דבר.

חברנו צבי למ"ד סיפר להוריו בקריית חיים על החוויות שהיו בערב הסדר, ועל מאמצינו להשיג סירה ממפעלי ים המלח. אביו הקשיב, ולאחר כשבוע בישר שהצליח למצוא לנו סירה מחברת "עוגן". חברנו ד. אומר כי באותה תקופה היה צבי למ"ד בן מלך. אביו היה גזבר סולל בונה, יהודה אלמוג, ראש המועצה האזורית תמר, היה דודו, ודודים אחרים ניהלו את חברת מקורות.

נמל חיפה נבנה בשנות השלושים של המאה ה-20, בתקופת המנדט הבריטי. בשנות הארבעים והחמישים כבר לא היו מספיק מקומות עגינה לאורך רציפיו, וחלק מהאוניות, כולל אוניות נוסעים, עגנו ליד שובר גלים ואף מחוץ לנמל. סירת "עוגן" השיטה את הנוסעים ואנשי הצוות של האוניות אל הרציף הראשי.

 אנשי הפלי"ם (פלמ"ח-ים) פעלו בנמל חיפה בתקופת המנדט בחסות סולל בונה שהיתה קבלנית לשינוע בנמל, וחברת "עוגן" היתה חברת בת שלה. אנשי "עוגן" דאגו גם לפנות חלק מאנשי הצוותים, ובעיקר המלווים הישראלים, שהסתתרו באניות המעפילים, לאחר שאלה נלכדו והועברו לחיפה.

 הסירה שימשה כסירת עבודה, בעיקר להשטת עובדי "עוגן", שביצעו עבודות שונות בתחזוקת הנמל. אנשי הפלי"ם, כפי שסיפר לו לימים איזי רהב, שהיה אל"מ בחיל הים ולאחר מכן מנהל נמל חיפה – התאמנו בעזרת סירה זו בפעילויות שונות בנמל ומחוצה לו. הסירה שימשה כנקודת יציאה לאנשי הפלי"ם שחיבלו באוניית הגרוש הבריטית "אושן ויגר" שעגנה מחוץ לשובר הגלים.

 הסירה היתה עשויה עץ ומצוידת במנוע ליסטר של בוכנה אחת ושתי פעימות, מקורר במים. סירה מעץ דרשה עבודות תחזוקה מרובות שכן הצבע נפגם, העץ היה מתייבש ונפתחו חריצים בין לוחות העץ של דפנות הסירה. פעילות התחזוקה כללה: הוצאת הסירה מהמים והצבתה על מינשא מיוחד, גרוד צבע, הוצאת הקנפט (סיבי כותנה) שאטמו את הרווחים בין הלוחות, ניקוי של הלוחות והרווחים, הכנסת קנפט חדש וצביעת הסירה. כאשר התרבו סירות הפלדה בנמל, שנבנו על ידי "עוגן", הופסק השימוש בסירה והיא הוצאה משימוש.

 בחורף 1956, כאשר נותקה עין גדי משאר הארץ מיספר רב של פעמים בגלל השיטפונות. אביו של צבי למ"ד, שהיה חבר הנהלת "עוגן", הציע למנכ"ל מוניה רוגוב לתרום את הסירה לעין גדי. ואכן מספנת "עוגן" שיפצה את הסירה, ציידה אותה בכל ציוד ההצלה כנדרש בחוק הימי, ותרמה לנו אותה. באחד הימים נסעו חברינו במשאית ה"מק" האדומה הענקית והביאו את הסירה לעין גדי. ליד מינחת המטוסים ניבנה מזח צף מחביות מחופות בלוחות עץ, שאיפשר לסירה לפרוק את מטענה, לרבות אנשים, מבלי לבוסס במי הים.

 הסירה ביצעה הפלגות בין עין גדי לסדום, בעיקר עם אספקה, בעת שיטפונות הנחלים, וכן לטיולים בים גם אל מול הארנון. באביב, עם תום עונת השיטפונות, הועלתה על מנשא בתוך הים ונגררה לחוף על ידי טרקטור ה-די-4 שלנו, ושם נשארה עד לחורף הבא.

הסירה סבלה רבות בים המלח: המנוע, שהיה מקורר במי ים, "נאכל" על ידי המלח שהיה בריכוז של פי יותר מעשרים מאשר מי הים התיכון. החום הרב פגע בצבע וייבש את דפנות העץ, ונדרשה פעולת תחזוקה נרחבת, מעבר לתועלת התחבורתית של הסירה. לאחר שנים אחדות היא התפוררה על המנשא בחוף. 

עוד כשהיינו במסגרת טרום-גרעין להתיישבות צורפה אלינו קבוצה מחניכי בית-הספר לדיג "מבואות ים" שבמכמורת. הם היו בוגרים ומנוסים מאיתנו כי הפליגו פעמים רבות בים ותיארו לנו גלים גבוהים וסערות מסמרות שיער. הם עד קפריסין הגיעו והיינו שומעים בקינאה את סיפוריהם על זונות קפריסאיות, יווניות ותורכיות, בלרנקה, לימסול ופמגוסטה. וגם על הפחד להידבק מהן במחלות מין. ועל השימוש בקנדונים. ועל כך שתמורת תוספת לא גדולה במחיר, מרשוֹת התורכיות להיכנס בהן גם מאחור, אבל צריך קודם לוודא היטב שרחצו כי החורים שלהן מלאים רחת-לוקום.

מי שמע אז בגילנו דברים מסמרי שיער שכאלה? רובנו היינו בתולים, וכל מה שהיכרנו מתורכיה היה באמת רק רחת-לקום [חלקום], אתא-תורכְּ ואקמק, זה הלחם, שביקשו החיילים התורכיים הנסוגים הרעבים מאיכרי המושבה בשנת 1917, ומעולם לא ראינו, אפילו בדימיון, תחת של תורכייה, ועוד זונה, ורוחצת אותו! ומפני מה? מפני החלקום שהוא מתוק ודביק? ומה ידעתי על הקפריסאיות? כלום. אבא עבד בקפריסין בשנים 1935-1934. הוא ניהל שם משק חקלאי גדול שהיה שייך לד"ר זאב ברין מחדרה וכלל כרם זיתים וגפנים, מטעי אגוזים ושזיפים וכן אקליפטוסים, זאת בנוסף לפלחה, ובנוסף לכך יחידת פרדס בת שלוש מאות דונם. בדרכון המאנדאטורי שלו רשומות כניסותיו ויציאותיו מהאי באישור המשטרה הצבאית הקפריסאית בלרנקה.

לאחר שנים התארחתי במלון פאפוס אמטוס שלחוף הים, סמוך לעיירה פאפוס, והנה בא מולי, בפואייה המפולש לים, מנהל המלון, והיתה לי הרגשה שאני מסתכל בראי, לבד מהשפם שלו, הרי הוא אחי התאום וממש בן-גילי!

מהנדס מהמושבה שלנו, ב"צ ג. – שבילדותו היה חבר-למשחקים של דודתי אסתר – גר שנים רבות בקפריסין ובנה בה בית מלון בהרים, וסיפרו שהקים באי משפחה נוספת על זו שהיתה לו במושבה, ולכן הייתי כמעט בטוח שגם אבי השובב-בשעתו השאיר לי מזכרת מקומית בדמות חצי-אח קפריסאי בעל שפם שחור עבות שנראה בן-גילי.

בערב אכלתי במסעדת המלון, "אמורוזיה", מזנון חופשי שעלה 16 לירות קפריסאיות. לפני הארוחה התקיים קוקטייל מטעם הנהלת המלון ולחצתי את ידי מנהל המלון ג'ורג' אורפאנידס. קפריסאי בעל צורה מכובדת, ים-תיכונית, שפם שעימו ניראה כמו פיטר יוסטינוב כשהיה פחות שמן. עורו שחום-קלות, כפות-ידיו עדינות, האצבעות ארוכות, חזקות והציפורניים ממש יפות, ממש כמו במשפחה שלנו.

הגישו כריכים קטנים בצורות שונות, ושתייה. שתיתי שתי כוסות של בירה מקומית בטעם שנדי, ומאוחר יותר ביליתי עם ג'ורג' בפואייה המהודר בשיחה, וניסיתי בעדינות לשאול אותו על משפחתו ועל אימו, כדי לדעת אם יש רגליים לסברה שהוא אחי-למחצה. הוא הגיב בעלבון עמוק, כמו שהגיב רוברט דה-נירו כאשר בילי קריסטל ניסה להסביר לו – בסרט "מישהו לדבר איתו" – על תסביך אדיפוס.

ג'ורג' ידע מילים עבריות אחדות וביטויים בערבית שאותם לא ייתכן שקלט רק מתיירים ישראליים שהתאכסנו בפאפוס אמטוס ומהחבר שלנו שמחה שהמליץ על המלון. לאחר כוסיות אחדות של אוזו, הודה שהיה לו דוד שחי במושבה בפלשתינה אבל הוא חושב שזו היתה מושבה של נוצרים. ליותר מכך לא הגעתי בשיחתי איתו אך הבטתי מוקסם באצבעות ידיו השחומות מעט, הארוכות והמעוצבות להפליא, בדיוק כאצבעות של בני משפחת אבי מהמושבה. דן אלמגור סיפר לי כי שהה בקפריסין במלון על הר גבוה, מלון שאותו תיכנן הארכיטקט מהמושבה שלנו, ב"צ ג. מלון יפה במיוחד, בעל אופי קולוניאלי, Forest Park, המצוי בעיירה סמוך לפסגת הר האולימפוס, שם העיירה Prooposo, והאיזור – Platress. עוד סיפר על מלון אשר שמו – Ledra Palace, המלון הגדול ביותר בניקוסיה, דומה לקינג דיוויד, ונמצא על הגבול שבין החלק היווני לתורכי בעיר, ומשמש מטה האו"ם. גם הוא תוכנן על ידי אותו מהנדס מהמושבה שלנו.

פאפוס אמטוס היה מלון מטופח, מוקפד, יפה להפליא מבחינה ארכיטקטונית, קצת בסגנון של מקדש יווני. יורד באכסדראות מרכזיות ונפתח אל הים דרך בריכה מופלאה, גדולה, מעניינת בקווים המעוגלים שלה, והמים גולשים מעל לדפנותיה, שחלקן נשקפות לעבר הים, כך שכאשר אתה שוחה ומביט מערבה, מתמזג קו המים של הבריכה עם הכחול של הים עד לבלי הפרד, כאילו הבריכה, הגבוהה יותר, נמצאת ברצף אחד עם פני הים. הים סלעי מאוד ואין חוף חולי נגיש, כמו בתל-אביב, אבל יש כניסה נוחה לים דרך סולמות שעל המזח, שהוא גם הקיר הדרומי של מעגן לסירות ולאופנועי-ים. יורדים בסולם לים כמו לבריכה. שחיתי שעה קלה בים, מתחת למים – לא היה מעניין במיוחד. יש יותר צמחייה מאשר דגים. אחר-כך אני שחיתי בבריכה. נשים אחדות היו חשופות-חזה אך רובן מבוגרות עד זקנות עם שדיים נפולים ופטמות כצימוקים כהים. וזה לא בדיוק מראה מלהיב. בלטה לטובה צעירה אחת, ליד הבריכה, שהיתה שרועה על גבה לצד בעלה, ולה חזה לא גדול בעל פטמות זקורות, עור צעיר, שחום, שרועה במיני-ביקיני, החזה זקוף, העור משגע, האחוריים מושלמים, ובצבע השזוף של העגבות יש גם מעין פסיפס של כתמים צהובים שמתלכדים עם הבד. מין פלא אופטי. ישבתי והסתכלתי עליה מצד אל צד, וגם השתדלתי לצוד אותה במבטיי כשעברתי שם למחרת, כי השניים ישבו באותו מקום. הבעל הצעיר שקוע כל הזמן בקריאה, והחשופה ניגבה בהנאה את חזה לאחר שמדי פעם חילקו למשתזפים מגבות קטנות לחות כמעט קפואות.

בסופו של אותו ערב גדוש האוזו נפל ג'ורג' אורפאנידס על צווארי והתוודה שאכן גבר פלשתינאי מהמושבה חדרה, זאת אומרת יהודי, שהיה בא באונייה לעבוד בקפריסין, בשנות השלושים, הוא אביו-מולידו! – כזאת סיפרה לו בסודי-סודות אימו האלמנה לפני מותה, והשביעה אותו לא לספר על כך לאיש, אלא אם כן ימצא בדרך נס את אביו או מי מקרובי משפחתו של האב.

שאלתי לפרטים נוספים ואמר שאימו גילתה לו רק את שתי האותיות הראשונות של השם והמשפחה: B.S. – שזה התאים לי בדיוק וחשבתי לעצמי אם גם אימא שלו היתה שמה רחת-לוקום בתחת כדי לרצות את מנהגיו המזרחיים של אבי, אף כי ידעתי שהקפריסאים שונאים מאוד את התורכים ואת אורחותיהם.

לא אמרתי במפורש לאחי-הקפריסאי שכנראה אחי הוא למחצה, וגם לא הזכרתי דבר על המצב הכלכלי של משפחתנו, וזאת כדי שלא לטעת בו מחשבות על חלקו בירושה. אבל הוא מצידו כלל לא חקר זאת כי נבהל כנראה מפרץ גילוי-ליבו הפתאומי בפני אחיו הפלשתינאי, זה אני, בעיניו פלשתינה וישראל היו עדיין אותו דבר, וייתכן גם שלא הבחין בדיוק אם אבינו המשותף הוא ערבי או יהודי, כמו בסיפור "הפרדס" של בנימין תמוז, שהרי שנינו נראינו קצת ערבים, בעלי עור שחום כמו אחדים מבני משפחתי הוותיקה במושבה. וחוץ מזה למחרת היום, כאשר אדי האוזו נגוזו ממנו, חזר להתייחס אליי כאל נופש במלון ולא אחיו-למחצה, ולא עשה שום הנחה בחשבון השהות במלון.

כל זאת לא ידעתי עדיין כאשר חיכיתי באותו יום חם באכסנייה בסדום לבואה של סירת המוטור הגדולה של הקיבוץ שלנו, נרגש מהמאורעות הסוערים שעברו עליי בחיפה ושהציבו אותי בעיניי כאחד הדון-ז'ואנים הגדולים של התקופה.

חברנו צבי למ"ד, שידע שאני מתעניין בהיסטוריה של הקיבוץ אך לא ידע מדוע – כתב לי מסין, שאליה הגיע באחד ממסעותיו העסקיים, כי חוץ מהשך-שך היה לנו גם פח-פח, משאית פורד שקרקשה בנסיעה כאילו היה בה מישהו שדופק בפחים. פח-פח, שכן היתה עשויה פחים, ומפאת גילה ותלאות הדרכים, הריתוכים נפגמו ואילו הפחים נשארו רק בגלל המסמרות (ניטים) שחיברו את הפחים לגוף המשאית.

היתה זו משאית פורד צבאית שיוצרה באנגליה (פעם היתה קיימת "פורד אנגליה" שיצרה גם מכוניות נוסעים "אנגליה" ו"קורטינה"). כחלק מהמאמץ המלחמתי יוצרו באנגליה סדרות של מכוניות משא קלות בכושר נשיאה של 5 וכן 7 טון. לכולן היה מנוע בנזין של 4 בוכנות, אותו מנוע היה גם בזחלים הבריטיים בְּרֶן קֵרְיֵיר (נושאות מקלע מסוג ברן).

למשאיות, מסוג בולדוג (המנוע היה בתוך הקבינה והחלק הקדמי היה שטוח-פרצוף כשל כלב בולדוג), היה כמובן הגה בצד ימין, כנהוג באנגליה. היתה להן הנעה חלופית בשני הצירים או כמו שנקראו בארץ "הנעה קדמית", דבר שהיקנה להן עבירות גבוהה גם בחולות המידבר המערבי. במהלך מלחמת העולם השנייה, וגם באירופה הבוצית, השתמשו במשאיות בעיקר להובלת ציוד, כולל תחמושת, דלק-בפחים, מזון ולעיתים גם חיילים.

בסוף מלחמת העולם נשארו לצבא הבריטי משאיות רבות, כולל בארץ-ישראל. חלק מהמשאיות נמכרו בארץ, וחברת החשמל השתמשה במשאיות מסוג זה להובלת עמודי חשמל, ותופי-חוטים בהנחת קווים חדשים.

באותו חורף 1956, כאשר לא היה ניתן להגיע לעין גדי אלא ברכב עם הנעה קדמית, יותר נכון הנעה כפולה, קדמית ואחורית – שנתנה למשאית עבירות נאותה בבוץ – ועד ההורים של חברי הקיבוץ, בעזרת י"צ, אביו של חברנו ר. – הצליח לשכנע את חברת החשמל למכור לנו את המשאית במחיר סימלי, והיא אכן נמסרה לקיבוץ.

המשאית עבדה די קשה וסבלה מבעיות מכניות. היא צוידה במערכת מעצורים מכנית עם מוטות ומנופי כוח (עדיין לא מעצורי אוויר כמו ב"מק" החדיש), ומדי פעם בפעם נשארה במוסך סולל בונה בבאר שבע עד שנמצאו לה חלקי חילוף. במבצע סיני קיבל המשק צו גיוס למשאית, אך היא היתה תקועה במוסך כאשר כל מערכת הבלמים שלה, מפורקת וכמובן לא גויסה. חמו של צבי למ"ד נהג, במשאית זהה של בריכות הדגים בכינרת, בדרך-לא-דרך עד לשארם א-שיך ובחזרה לקיבוץ כנרת במהלך מלחמת קדש ב-56'.

כאשר הדרך נפרצה ליד הים, במקביל למעלה יעלים, שהיה אחת מהנקודות הקשות למעבר המכוניות לעין גדי – שיפועים חזקים, פניות חדות וגם פגיעח מכל זרימה של מים בערוצים הבודדים שחצו את הנתיב – נתייתרה המשאית ולא היה בה יותר צורך היא נזנח בבאר-שבע, מה עוד שבעזרת הסוכנות רכשנו קומנדקר והסבנו את מנוע הבנזין למנוע דיזל.

אני יושב ליד הנהג בקומנדקר, לימיני על חצובה מקלע מ"ג, וככה אנחנו עולים יום אחד לתל-אביב לאורך אלנבי ודיזנגוף בצהרי יום, ואני מרגיש כאחד מ"חיות הנגב" בתקופת הפלמ"ח. הו, כמה חלמתי שג'ני, אם היא יושבת ב"כסית" על המדרכה – תראה אותי, ושהמיצים יתחילו ליזול לה!

ושתמצא דרך להתקשר איתי וניפגש כמו על הבצק במלוש במאפייתי בעין-גדי שבו איבדתי בה את בתוליי!

וכמו כדי להשלים את שלישיית השך-שך והפח-פח – כתב לי צבי למ"ד מבית מלונו בסין בדייקנות טכנולוגית גם על הטך-טך, הוא כינויו של הטרקטור DEUTZ – שלדבריו, ניבנה בפשטות יחסית על-ידי הגרמנים לקראת סוף מלחמת העולם השנייה ולאחריה. המטרה היתה להחליף צמד סוסים, שנדרשו כחלק מהמאמץ המלחמתי שלהם למשיכת עגלות ותותחים בחזית.

מיבנה הטרקטור היה פשוט: שני גופים מפלדה יצוקה בתבניות חול, כל יציקה התחילה או הסתימה באגן (פ'לנג') בקוטר של כחצי מטר – הקדמית כללה בלוק מנוע של צילינדר אחד, יציאה של גל ההנעה. האחורית התחילה באגן, ובחלל היה המצמד בחלק האחורי; תיבת הילוכים פשוטה, שני הילוכים קדימה ואחד לאחור, וכן תמסורת לגלגלים האחוריים. ללא משאבת דלק, שכן מכל הסולר היה מעל למנוע. לא היתה משאבת שמן, שכן הצילינדר טבל בשמן בכל סיבוב. קירור המנוע במים נעשה בעזרת מצנן שהוצב בחזית, והסחרור נעשה כמו בטבע, מים חמים עולים למעלה למצנן והקרים זורמים מהמצנן לגוף המנוע.

מנוע הדיזל היה כאמור בעל צילינדר אחד בעל שתי פעימות, בסיבובי מנוע נמוכים עד 600 סד"ל, והרעש שהשמיע היה "טך טך!" – ומכאן הכינוי שהוצמד לו. לא היה לו מתנע ולא מצבר, ההנעה נעשתה בעזרת מנואלה. אך חברי המשק מצאו פתרון קל יותר. הטרקטור הושאר מדי ערב ליד המיבנה העילי (בנקודה הישנה, שממנה נותר כיום רק חדר האוכל הנטוש, שהוקם עוד בימי היאחזות הנח"ל). בבוקר הנוהג היה מעביר את ידית הדחיסה למצב חצי לחץ, משלב הילוך לקדמי, נותן לטרקטור להתדרדר במורד ואז משלב להילוך קדמי ומיד מוריד את ידית הדחיסה ללחץ מלא – והמנוע ניעור לחיים ומתחיל לפעום "טך טך!"

הטרקטור הגרמני הובא לארץ על ידי עולה מאוסטריה שעסק בחקלאות בחו"ל ורצה להמשיך בעיסוקו בארץ. אלא שכאשר הגיע מהאונייה למושב, נוכח שהסוכנות מחלקת טרקטורים פורדסון מאמריקה עם מצבר, מתנע ופנסים, ולכן זנח את הטרקטור הגרמני המשומש שהביא – ב"מחסני הערובה לעולה", ובחר בחדש, כנאמר – ישן מלפני חדש תוציאו.

אבא של צבי למ"ד רכש את הטרקטור הנטוש, דאג שישפצו אותו ונתן אותו מתנה לקיבוץ "בתמורה" לטקס הנישואים של בנו עם א. ז"ל.

הטרקטור שימש בעיקר בגרירה, אך כאשר שטפו חלקות נרחבות מהמלח, תוך גידול אספסת, הטרקטור גרר מקצרה ואף מגוב שנבנו במקור להיגרר על ידי סוס או פרד, והותאמו במסגריה לגרירה על ידי טרקטור. ועוד, צבי למ"ד, במכתבו: "לידיעת חובבי טרקטורים ישנים – יש בגרמניה ובאוסטריה אגודת חובבי טרקטורים כאלה, ולהם אתרי אינטרנט עם סרטונים ותמונות וכיום מחיר טרקטור כזה במצב נסיעה הוא עשרת אלפים יורו ואף יותר."

לאחר שאיחוד הקבוצות והקיבוצים יעד את הגרעין שלנו, "שדמות" – לאזרֵח את היאחזות הנח"ל בעין-גדי, באו חברינו הספנים, בוגרי בית הספר "מבואות ים", בטענות על כך ששולחים אותנו למקום שאין בו כל סיכוי לדיג.

ענה להם מזכיר האיחוד: "עוד תראו שיהיה אפשר לחיות מדיג על שפת ים-המלח!"

אולי נזכר בבריכות הדגים שהיו בקיבוץ בית-הערבה, צפונה למפעל המלח בקליה, לפני 48'.

אנחנו היינו עוצרים להתרעננות ולעיתים לארוחה פשוטה באכסנייה של סדום, שתוארה ברומאן "אנשי סדום" שכתב ידידי הסופר הנידח אהוד בן עזר, והיום לא נותר לאכסנייה זכר, וגם מערת סדום הקרירה סתומה) – לפני שנעבור את החלק הקשה בנסיעה בדרך הלא-סלולה לעין-גדי.

יום אחד הגיע אוטובוס תיירים לאכסנייה, המדריך הסביר לתיירים מדוע ים-המלח נקרא גם ים המוות, שהרי שום חי לא חי בו, ואם בטעות נכנס בשפך הירדן – סופו מוות.

התיירים החלו לנוע לעבר מערת סדום, שהיתה המקום הקריר היחיד בסביבה המלוחה והלוהטת. בעודם פוסעים הבחין מדריך-הטיול באחד החברים שלנו, שנמאס לו כנראה לחכות באפס-מעשה באכסנייה, לשתות מים פושרים ולאכול לחם יבש, מרק דלוח וסרדינים, ולכן התיישב ליד החוף של ים-המלח ובידו חכת-דייגים.

המדריך רצה להסביר לו ולתיירים הסקרניים שאין סיכוי לתפוס דגים בים המלח. אך לפני שהגיע אל חברנו הדייג, הניף זה את החכה ועליה ריקד סרדין. הוריד את הסרדין מהחכה והניחו בקופסה לצידו.

אמר המדריך: "זה לא יכול להיות! אתה דג בים המלח!?"

ענה לו חברנו: "אם תשלם לי עשר לירות – אסביר לך!"

המדריך הסקרן שילם, וקיבל תשובה: "אתה רואה? אפשר לחיות מדיג בים המלח! אתה השלישי היום שאני דג!"

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* "הוֹ בַּנְק שֶׁלִּי זַיֵּן אוֹתִי," כך נפתח השיר "הו, בנק שלי" מאת המשוררת הצעירה תהל פרוש, בספרה "בצע" שיצא לאור, לא פחות ולא יותר – בהוצאת מוסד ביאליק היוקרתי. אבל לה זה מותר, כי היא אישה והיא מיגדר – והיא לא סופר פורנוגרפי נידח שמתעלמים מספריו, כמו אהוד בן עזר.

שמענו שבן עזר היה מוכן שיחתכו לו את הביצים והזין ובלבד שייכלל במיגדר, ושמוסד ביאליק יוציא לאור את ספריו – וְלא הוא על חשבון עצמו, אבל אמרו לבן עזר שזה יקר מדי וגם מאוחר עבורו להחליף את מינו, ושיש רכילות שאולי גם למוסד ביאליק צריך בצורה זו או אחרת למצוא מממן כדי שיוציא לאור את ספריך, כך שאולי בימינו ממילא הכול חרטא – ולכן חבל לחתוך סתם את הביצים והזין. [ציטוט מגיליון 968]

* אהוד היקר, הבנתי מדבריך שאתה מקנא במשוררת תהל פרוש, שספרה ראה אור בהוצאת מוסד ביאליק, וכי אתה כמעט היית מוכן לשנות את מינך כדי להיחשב למיגדר הנכון שיכול לכתוב גסויות בלי הגבלה. תנוח דעתך בעניין הזה – אישיות מאוד מרכזית במילייה הספרותי (באוזן אני מוכן לגלות את שמה) המליץ עליי בפני מוסד ביאליק שיפרסמו שם את "הפרומושיקאים", ואני הייתי ברקיע השביעי, אבל כשראיתי את החוזה – חשכו עיניי: עליי לשלם כמעט את כל הוצאות ההפקה, אבל תמלוגים לא אקבל עד העותק ה-501. אמרתי להם שיחפשו אותי. ובכן, אהוד יקירי – לא צריך לשנות את המין, ולא צריך לקנא במשוררת הנ"ל.

שלך,

משה גרנות

* נעמי כרמל: משה גרנות כתב במאמרו על צוק איתן בגיליון 967 את המילים הבאות: "רק שני עמים הראו אצילות נפש ועמדו ליהודים באסונם הבולגרים (המלך, העם, הכמורה) ועוד כמה אנשי רוח (במובן האמיתי) אכן התגייסו למען היהודים והעבירו את רוע הגזירה, אבל המלך, ממש לא. הוא נכנע ללחץ בעל כורחו ואלמלא עמדה המלחמה בישורת האחרונה ספק גדול אם היה עושה זאת."

אבל כל המהללים את בולגריה והמלך הבולגרי שוכחים את יהודי מקדוניה. מקדוניה היתה נתונה בכיבוש בולגרי, והצבא הבולגרי, לדרישת הגרמנים ולפי רשימות שהגרמנים סיפקו לו, אסף במרץ 1943 את יהודי מקדוניה ושילח את כולם לטרבלינקה ושם הם נרצחו עד האחרון בהם. איש לא שרד. מי שמבקר כיום בסקופיה בירת מקדוניה יכול לראות את כל הסיפור המחריד במוזיאון היהודי, המרשים באמת, שהוקם שם. שירת הלל כזאת לבולגרים ובמיוחד למלך היא בגדר חילול זכרם של שמונת אלפים יהודי מקדוניה, אבל אני מניחה שמשה גרנות פשוט לא יודע את הדברים האלה.

מסיבות תמוהות זה קטע שהושכח מה גם שיש בישראל יער על שמו של המלך הזה. אולי זה קרה משום שאיש לא שרד. המוזיאון הוקם על ידי קרובי הנרצחים שבתקופת מלחמת העולם חיו בארצות אחרות, חלקם בארצות הברית.

* מאיר ע. על גיליון 968: "העיתון שלך הפעם מרתק מאוד, מעשיר מאוד וחשוב מאוד. (תמיד, אבל הפעם במיוחד)."

* מתי יהרסו את ביתו של יוסף חיים בן-דוד, הנאשם ברצח הנער הערבי מוחמד אבו חדיר? וראוי לחזור על שאלה זו שוב ושוב עד שביתו ייהרס כמו בתיהם של רוצחים פלסטיניים.

* עיתון "הארץ" מצטרף למערכה הבינלאומית נגד ישראל בכך שאינו חדל לפרסם תמונות הרס וסבל מעזה בגיליון המודפס וגם באתר האינטרנט שלו. יופי לכם בשירות החמאס!

* ד"ר גיא בכור: "כמעט כל המשתתפים בהפגנות ה'פרו-פלסטיניות' [באירופה] היו בעצם מוסלמים. ליהודים מנגד אין עוד מה לחפש שם [באירופה]. לאירופים נוח לטעון שזו אנטישמיות. וכך גם לבודד את הבעייה להקשר הישראלי או היהודי. אך בתוך-תוכם הם יודעים שהבעייה באמת אינה מכוונת נגד ישראל או היהודים – היא מכוונת נגדם!"

מתוך מאמרו המדהים של ד"ר גיא בכור "זה לא אתם [היהודים], זה האירופים והמוסלמים" שהתפרסם באתר שלו ביום 12.8.14 וחבל שאינו יכול להינתן בתפוצה חופשית לציבור הקוראים הרחב! – גם את הקטע הקצר הזה היה עלינו להעתיק ידנית!

* "ממשלת בריטניה הודיעה הערב (שלישי, 12.8) כי אם תתחדש הלחימה ברצועת עזה בצורה משמעותית, היא תטיל אמברגו נשק חלקי על ישראל ותקפיא 12 רישיונות קיימים לייצוא נשק וטכנולוגיה צבאית שבהם עושה צה"ל שימוש ברצועה. מדובר בחלפים למטוסי קרב ומטוסים ללא טייס, לטנקים ולמכ"מים צבאיים. הקפאת רישיונות הייצוא לא תחול על חלפים למערכת 'כיפת ברזל'." ["הארץ" באינטרנט, 12.8].

ממשלת בריטניה היקרה, אנחנו הסתדרנו כאן גם אחרי שעזבתם אותנו במסגרת מבצע "תוהו ובוהו" במאי 1948, הוצאתם אותנו מגוש הסטרלינג והשארתם אותנו ללא שום מטבע זר לממן ייבוא מזון, ועשיתם ככל יכולתכם שמדינות ערב יכבשו אותנו ויזרקו אותנו לים, וזאת כאשר במקביל ידידתנו המשותפת הגדולה, ארה"ב, הטילה עלינו אמברגו נשק ומתנדבים יהודים, ולולא המטוסים והרובים שקיבלנו מהצ'כים – היה מצבנו גרוע באמת.

אז באמת שקו לנו בתחת, צבועים שכמותכם, וצפו לאמברגו שלנו על הייצוא הביטחוני שלנו אליכם, העולה פי כמה וכמה על פריטי הציוד שאתם מוכרים לנו. צבועים הייתם וצבועים נשארתם – בני אלביון הבוגדת. אבל אין דבר, המוסלמים שלכם, המתרבים כשפנים גם באזורי הבחירה שלכם – יחזירו לכם כפל-כפליים, וחלק מהיהודים שלכם יעזבו אתכם, וכדאי לכם לראות מה קורה בהיסטוריה למדינות שהיהודים עוזבים אותן! – אתם, שגרמתם לנו להיות גיבורי מצודת יורק, לעולם לא עוד תוכלו להזיק לנו! נשקו את התחת למוסלמים שלכם וקבלו בחדווה את חוקי ה"שריעה", שכבר נהוגים בחלק מהערים שלכם! מי היה מאמין שאפסים שותי בירה רכרוכיים שכמותכם שלטו פעם באימפריה שהשמש לא שקעה בה לעולם, והגנו באומץ על העולם החופשי מפני היטלר!

* בהתייחסו לוועדת החקירה של האו"ם בראשות ויליאם שאבאס אמר שר החוץ ליברמן: "שני דברים שמניעים את העולם זה צביעות וכסף. גם הוועדה הזאת זו סימפוניה של צביעות, מי שהאשים אותנו בהפרת זכויות האדם הן מדינות כמו קובה, ונצואלה ואלג'יר. יש לנו בלוק אוטומטי שמצביע נגדנו בכל פורום בינלאומי. לגבי אותה ועדה, אסור למדינת ישראל לשתף פעולה עם אותה ועדה. צריכים להתמודד איתם, אבל לא לתת לגיטימציה לעוכרי ישראל. הטעות היא של מי שמינה את האיש הזה, שאבאס, לראש הוועדה הזו. אסור שהאיש הזה ידרוך במדינת ישראל. נתמודד עם הוועדה הזו כמו שהתמודדנו עם ועדות גולדסטון ופאלמר." ["הארץ" באינטרנט, 13.8].

* יוזמה להקמת "פירמידת הטרור" – הלוחמה ההסברתית חייבת להיות רציפה ובלתי נפרדת ממערך ההגנה שלנו. כאשר מערכות ההגנה מקטינות את הפגיעה באזרחים וברכוש, הרי  המשמעות המוחשית של הטרור הבלתי נסבל לא מוצגת במלוא חומרתה כלפי העולם כולו.

מוצע להקים  בשדרות או בסביבתה  את  "פירמידת הטרור" – שתהיה מבוססת על אוסף אלפי שאריות ונפלים של רקטות ופצצות מרגמה שנפלו עלינו במשך השנים. יש רק לצבוע אותם בצבע מונע חלודה  ולרתך  בין החלקים  על ידי  אומן מומחה שיעצב את המבנה. אין ספק כי אתר זה יהיה מוקד לסיור ולצילומי מזכרת לאורחים רשמיים, לעיתונאים ולתיירות חוץ ופנים, דבר שיתרום  מהותית להסברה ואף יעזור בשיקום  העסקי  האזורי. ברור  שיהיה בכך  גם  להנציח את קורבנות הטרור ואת הלוחמים שבגבורתם נלחמו ונפלו בהגנה נגד רוע  זדוני  זה. בהתחשב בראייה ממלכתית מערכתית – יוזמה זו חייבת להיות אתגר לאומי לעת הזאת.

בברכה,

מ. שמואלי

* "השרה ציפי לבני – בערב על אהבה ונישואין במחתרת" – חבל רק כי ערב שמתקיים או התקיים ב-10 בחודש פורסם אצלך ב-11 בחודש.

אבניאל

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,630 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה עשירית למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-80 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של העדות על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל