גיליון מס' 971

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ה באב תשע"ד, 21 באוגוסט 2014

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: הָאִילוּזְיוֹת שֶל גְּבֶרֶת אִילוּז. // עמוס גלבוע: 1.  שיקום עזה, פירושו השיקום הצבאי של החמאס! 2. האם "נתניהו גרם נזק בלתי הפיך ליחסי ישראל ארה"ב"? 3. האסטרטגיה שנקטה עד עכשיו הממשלה לא צלחה. // הכר את אויבך: 8 נקודות מתוך "אמנת החמאס", חומר קריאה מזעזע. // מלכה נתנזון: גם דברים טובים קורים. // מלכה נתנזון: אין מקום באהבה למתן בסתר. // אלון וילוז'ני, מג"ד 8726: חזרתי הביתה. // הנה באתי הביתה, דנה ברגר ואיתי פרל. // אורי הייטנר: 1. ויתרנו על היוזמה. 2. צרור הערות 20.8.14. // נעמן כהן: שוב מלחמת התשה: "טפטופים". // בועז עברון: במקום טשטוש – הפרדה ושוויון, ספטמבר 1966, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, עם עובד 1986. // ברוך תירוש: מכתב לתלושים ולמנותקים המציאות. // יובל כהן: מאזן האימה ברחוב ישעיה ברלין. // מרדכי בן חורין: הבקשה לפרסום ב"הארץ" של מודעת השתתפות באבל על חיסול השאהיד מוחמד דף. // יוסי אחימאיר: נהי המיעוט במדינת המיעוט. // יעקב אחימאיר: ריבלין הארמני. // מנחם רהט: מסיתים ומדיחים. // "הסכנה האמיתית לישראל היא כיום מבפנים", ציטוט  ראיון מתורגם עם הסוציולוגית אווה אילוז לשבועון 'דר שפיגל', 8.6.14. מראיינת: יוליה אמליה הייר. // אהוד בן עזר: מסעותיי עם נשים, פרק שישה-עשר, מסיפורי עין-גדי, רובם של בֶּנְדָלֶה וקצת של שלום. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

הָאִילוּזְיוֹת שֶל גְּבֶרֶת אִילוּז

נְתָאֵר לְעַצְמֵנוּ, עַל דֶּרֶךְ פִנְטוּז

סִיטוּאַצְיָה פִיקְטִיבִית שֶזָּזָה

מִמְּצִיאוּת לְדִמְיוֹן, אֶת הַגְּבֶרֶת אִילוּז

בְּאֶחָד מִמּוֹשְבֵי עוֹטֵף-עַזָּה

מְצָרֶפֶת בִּסְטַיְל צָרְפָתִי מְסֻפְרָת

בְּשַלְוָה פִילוֹסוֹפִית הָגִיג אֶל

מַחְשָבָה וְהִרְהוּר אָקָדֵמִי לִקְרַאת

רְאָיוֹן שֶיֻּדְפַּס בְּ"דֶר שְפִּיגֶל".

וּבְעוֹד בַּחוּרֵינוּ שוֹפְכִים אֶת דָּמָם

(בֵּין הַשְּאָר עַל שְלוֹמָהּ) – כְּרוּטִינָה

הִיא נוֹהֶגֶת בְּטַאקְט כְּמוֹ שֶל פִּיל מְסֻמָּם

הַפּוֹרֵץ לַחֲנוּת שֶל חַרְסִינָה

וְטוֹפֶלֶת דִּבָּה בָּם בְּטוֹן לוֹחְמָנִי

שֶשּׂוֹנְאֵי יִשְׂרָאֵל יַעֲלֹזוּ

דַוְקָא שָם, עַל דַּפָּיו שֶל עִתּוֹן גֶּרְמָנִי

בִּמְדִינָה בָּהּ הֻמְצָא הָ"אֶנְדְּלוֹזוּנְגּ"

(הַפִּתְרוֹן הַסּוֹפִי) וּמוֹצֵאת דִּמְיוֹן בֵּין

תֵּל-אֲבִיבִים וּבֵין הַבֶּרְלִינֶרְס

בְּלִי לִתְפֹּס כִּי כְּשֶהִיא בֶּחָמָאס מוֹצֵאת חֵן

הִיא דוֹמָה לאוֹתָם צֶ'מְבֶּרְלִינֶרְס.

לְמָשָל, קְבִיעָתָהּ שֶ"אִבַּדְנוּ מִזְּמַן

אֶת הָרֶגֶש הַהוּמָנִיטָארִי

לְסִבְלוֹת יוֹשְבֵי עַזָּה" – אַךְ כָּאן, לֹא מֻזְמָן

מִתְפּוֹצֵץ טִיל פָּרְסִי אוֹ קָטָארִי

שֶנּוֹרָה מִמַּשְגֵּר שֶבְּכוֹחַ הֻצְמַד

לְצִיוִילִים בְּעַזָּה, בְּלִי מֶנַע,

וְהוֹרֵג יְהוּדִי שֶאִחֵר לַמָּמָ"ד

וְנִרְצַח שִשִּים מֶטְרִים מִמֶּנָּה.

אַךְ הַגְּבֶרֶת אִילוּז לֹא תִתֵּן לָעֻבְדּוֹת

לְבַלְבֵּל לָהּ עִיּוּן אָקָדֵמִי

גַם אִם כְּבָר כְּאַרְבַּע-עֶשְׂרֵה שְנוֹת אֲבֵדוֹת

אִם בִּרְכוּש אוֹ בְּנֶפֶש וְאִם בְּחֶרְדוֹת

יְלָדִים מְסֻיְּטֵי אֵימוֹת בּוּמִים כְּבֵדוֹת

נִחָתוֹת בְּהֶקֵּף אֶפִּידֵמִי

עַל יוֹשְבֵי עוֹטֵף-עַזָּה – וְהִיא, תוֹךְ אִפּוּל

עַל כָּל מָה שֶמַּפְרִיעַ לַתֵּזָה

כְּמוֹ זְכִיַּת יוֹשְבֵי עַזָּה רַבִּים בְּטִפּוּל

רְפוּאִי בְּ"סוֹרוֹקָה", גְלוּיוֹת, בְּלִי עִרְפּוּל,

בֵּינֵיהֶם גַּם פְּצוּעִים מֵחָמָאס – תַּמְשִיךְ  cool

בַּטִּעוּן הַזָּקוּק לִפְּרוֹתֵזָה

(כִּי לַשֶּקֶר הֲרֵי אֵין רַגְלַיִם), לְפִיו

יִשְׂרָאֵל הָרָעָה וְהַצִּינִית

שֶהִגִּישָה בִּימֵי "צוּק אֵיתָן" מִסָּבִיב

לַשָּעוֹן כָּל עֶזְרָה מֵדִיצִינִית

אַף לְצַר וְאוֹיֵב "אֵין בָּהּ שֶמֶץ אוֹ שְבִיב

הִתְיַחְסוּת אֶל אוֹתָם פָּלֶסְטִינִים

כְּאֶל צֶלֶם אֱנוֹש," שֶהֲרֵי לְהַזְרִים

עֵרוּי-דָּם לְאוֹיֵב זֶה סָדִיסְטִי

אֲבָל רֶצַח אָנִין שֶל שְלוֹשָה נְעָרִים

בְּדַם קַר הוּא גִלּוּי הוּמָנִיסְטִי.

כִּי אֶת גְּבֶרֶת אִילוּז אִשְפּוּזָם שֶל אוֹיְבִים

לֹא מַרְשִים, לֹא תְרוּפוֹת, לֹא אִינְפוּזְיוֹת

וּכְחֵלֶק שֵנִי לְ"יַלְקוּט הַכְּזָבִים"

הִיא תַמְשִיךְ לְהַפְרִיחַ אִילוּזְיוֹת

עַל אֻמָּה פָּרָנוֹאִית שֶבָּהּ "יְהוּדִים

בַּגּוֹלָה רַק מִפַּעַם לְפַעַם

מֻתְקָפִים אַנְטִישֵמִית" כְּשֶאָנוּ עֵדִים

לִפְּרוֹפּוֹרְצְיָה עוֹלָה וְשוֹפַעַת

שֶל הַנֶּגַע הַזֶּה בְּטוּלוּז, בִּבְּרִיסֶל,

בְּאוּקְרַאיְנָה וּשְאַר קַצְוֵי אֶרֶץ

כְּשֶהָרֶשַע הַזֶּה מִתְאַמֵּץ לְחַסֵּל

יְהוּדִים –  אַךְ אֶת גֹדֶל הַשֶּרֶץ

הַבַּרְבָּרִי הַזֶּה מְבַטֶּלֶת קְלִילוֹת

דַּוְקָא בַּת-יִשְׂרָאֵל אַאוּט-סַיְדִית

בְּקָבְעָה כִּי אֶצְלֵנוּ "פּורְחוֹת בֶּהָלוֹת

מְדֻמּוֹת עַל תָּכְנִית גֵּ'נוֹסַיְדִּית

שֶל אֶל-קָעִידָה, דַאעֶש, חָמָאס וְאִירָאן 

לִמְחִיקַת יִשְׂרָאֵל," כְּשֶכָּל אֵלֶּה

כְּבָר שָנִים מַצְהִירִים עַל כָּךְ מִטֶּהֶרָאן

וְעַד עַזָּה גְלוּיוֹת (וּמָה פֶּלֶא

שֶמֵּבִין זֹאת כָּל יֶלֶד בְּקַו-הָעִמּוּת

חוּץ מִגְּבֶרֶת אִילוּז הַגּוֹרֶסֶת

בְּסִכְלוּת שֶאֵינָהּ חֲשוּדָה בִּתְמִימוּת

שֶטֵּרוּר מֻסְלְמִי הוּא רַב-חֶסֶד).

הִיא טוֹעֶנֶת כִּי אֵין בִּמְדִינַת יִשְׂרָאֵל

דֵּמוֹקְרַטְיָה, אַךְ מָה דֵּמוֹקְרָטִי

מֵאוֹתָהּ הִתְלַכְּדוּת בָּהּ הַלֵּב מִתְפָּעֵל

מֵאוֹתוֹ גַל שֶל חֹם סִימְפְּטוֹמָטִי

בּוֹ הָעָם נַעֲנֶה לִגְבוּרַת לוֹחֲמָיו

בְּחִבּוּק שֶכֻּלָּנוּ צְמוּדִים בּוֹ

וּמַקְהִיל אֲלָפִים דְּמוּעֵי-אֵין-תַּנְחוּמָיו

בְּלִוְיוֹת חַיָּלִים בּוֹדְדִים בּוֹ

וְאֵינֶנּוּ אָדִיש לְסִבְלָם הַנּוֹרָא

שֶל עַזָּתִים חַפִּים מִכָּל פֶּשַע

שֶבֵּיתָם בְּסִיס-שִגּוּר לְכָל טִיל שֶנּוֹרָה

שֶכּוֹפֶה עֲלֵיהֶם שִלְטוֹן-רֶשַע

אַךְ אִם לֹא נָשִיב אֵש וְנִקַּח אֶת גּוֹרַל

תּוֹקְפָנוּת הֶחָמָאס לְיָדֵינוּ

יֵרָצְחוּ בְּמַטְּחֵי הַזָּדוֹן הַמֻּרְעָל

גַּם נָשֵינוּ וְגַם יְלָדֵינוּ.

אַךְ הַגְּבֶרֶת אִילוּז, בְּזָרוּת מִתְנַשֵּׂאת

מִתְעַלֶּמֶת בְּאֹטֶם אוֹטִיסְטִי

מִכָּל מָה שֶאֵינֶנּוּ מַתְאִים לָהּ לְסֵט

הַפִיקְסַצְיוֹת שֶלָּהּ הַסּוֹפִיסְטִי

וְאֵינָהּ מוֹקְיעָה שוּם טֵרוֹר מֻסְלְמִי

בְּשָעָה שֶאֲפִלּוּ נַסְרַאלְלַהּ

מְגַנֶּה בַּחֲשָש לִשְלוֹמוֹ (אֶלָּא מִי?)

אַלִּימוּת קִיצוֹנִית בְּשֵם אַלְלַהּ

וְאַרְצוֹת הָאִחוּד הָאֵירוֹפִּי קוֹרְאוֹת

אִם כִּי תוֹךְ הַצָּתָה מְאֻחֶרֶת

לְמַגֵּר אֶת כְּנֻפְיוֹת הָאִיסְלָאם הַפּוֹרְעוֹת

חֹק וָסֵדֶר בְּכוֹחַ הַחֶרֶב,

בְּעוֹד זֹאת הַנֶּחְשֶבֶת "מָדָם אִינְטֵלֶקְט"

(בְּעִקָּר בְּעֵינֶיהָ-עַצְמָהּ פֹּה)

שֶבִּזְדוֹן הֶחָמָאס לֹא מוֹצֵאת כָּל דֵּפֶקְט

וְתָמִיד אֶת עֵינֶיהָ עָצְמָה פֹּה

מוּל רִשְעוֹ וּפִשְעוֹ בָּם מִזְּמַן הוּא הִכְתִּיר

אֶת זְמָמוֹ שֶמֵּאָז לֹא הֻקְטַן הוּא

וְאוֹתוֹ הוּא לְרֶגַע אֵינֶנּוּ מַסְתִּיר –

מַפְלִילָה חַד-צְדָדִית רַק אוֹתָנוּ.

וּמֵרֹב בְּקִיאוּתָהּ בְּקִשְרֵי הַתְּפוּצוֹת

לִמְדִינַת יִשְׂרָאֵל, הִיא רוֹשֶמֶת

כִּי יוֹשְבֵי הַתְּפוּצוֹת כְּבָר חָדְלוּ מִלִּרְצוֹת

בְּטוֹבַת יִשְׂרָאֵל הַמֻּחְרֶמֶת

(אַף כִּי כָּאן בְּדִיּוּק מַחְרִיש נֶפֶץ נֶגְדִי

אֶת הָרַאדְיוֹ שֶבּוֹ מִתְבַּשֶּׂרֶת

עֲלִיָּה שֶל בְּנֵי נֹעַר נִלְהָב, יְהוּדִי

מֵאָמֵרִיקָה, דוֹר לְתִפְאֶרֶת

שֶמֵּאָה מִבֵּינָם מִתְנַדְּבִים לְגִיּוּס

צַהֲ"לִי, שֶסָּפֵק אֵיךְ בְּעֶצֶם

כָּאן הַגְּבֶרֶת אִילוּז תְּאַבְחֵן בּוֹ מִאוּס

לִמְדִינַת יִשְׂרָאֵל הַמֻּשְמֶצֶת).

כְּשֶסִּקֵּר קַרְל מַרְקְס אֶת סִפְרוֹ שֶל פְּרוּדוֹן

"פִילוֹסוֹפְיַת הַדַּלּוּת", כָּתַב הוּא דוּגְרִי כִּי מָצָא בּוֹ

רַק דַּלּוּת פִילוֹסוֹפִית, וְכָךְ בְּנִדּוֹן

הָאִילוּזְיוֹת שֶל אִילוּז שֶסַךְ הַכֹּל הֵן דְּבַר-שִמְצָה, בּוֹ

מִתְעַלֶּמֶת אוֹתָהּ חַכְמוֹלוֹגִית מִכָּל

בְּדַל-עֻבְדָּה שֶאֵינוֹ מִתְיַשֵּר עִם כְּזָבֶיהָ

כְּשֶחָמָאס שֶשָּנִים לֹא חָדַל מִלִּסְקֹל

בְּטִילִים אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת וְיוֹשְבֶיהָ

לֹא זוֹכֶה מִצִּדָּהּ לְמִלָּה שֶל גִּנּוּי

וּרְגִישוּת לְסִבְלָם שֶל יוֹשְבֵי עוֹטֵף-עַזָּה

אַךְ תְּגוּבַת יִשְׂרָאֵל עַל אוֹתוֹ הָעִנּוּי

מַזְנִיקָה בָּהּ אֶת כָּל חֲמָתָהּ שֶהֻרְגָּזָה,

מָה שֶשָּב וּמַדְגִּיש אֶת צִדְקַת פִילוֹסוֹף

יְהוּדִי-צָרְפָתִי כְּבֶּרְנָר-אַנְרִי לֵוִי

שֶהֵעֵז בְּסִרְטוֹ הַיָּדוּעַ לַחְשׂף

בְּכֵנוּת אַמִּיצָה שֶמְּאֹד גְּלוּיַת-לֵב הִיא

עַד כַּמָּה מַעֲמָד אָקָדֵמִי אֵינוֹ

עֲרֻבָּה לֹא לְיֹשֶר וְלֹא לְחוּש-צֶדֶק

וְאוֹתוֹ רְאָיוֹן בְּ"דֶר שְפִּיגֶל" הִנּוֹ

הַמְחָשָה לְאוֹתָהּ הַיֻּמְרָה הַנִּפְסֶדֶת

לְכַוֵּץ מְצִיאוּת לְמִדּוֹת מִטַּת-סְדוֹם-

דֵּעוֹתָיו-הקְּדוּמוֹת שֶל יוֹצְרָהּ, שֶאֵינֶנִּי

מְסֻגָּל לַעֲבֹר עַל שְקָרֶיהָ לְדֹם

בְּלִי צִטּוּט מְפֻלְפָּל בּוֹ הִגְדִּיר פַּעַם לֶנִין

אֶת סִפְרוֹ שֶל כַּתְבָן שֶטִּיבוֹ לֹא שָבָה

אֶת לִבּוֹ כְּרָאוּי לִשְבָחִים וּלְהֶלֶל

בְּאָמְרוֹ: "כָּאן רוֹאִים עֲצִירוּת מַחְשָבָה

בְּצֵרוּף מְגֻחָךְ עִם שִלְשוּל שֶל הַמֶּלֶל..."

* * *

עמוס גלבוע

1. שיקום עזה, פירושו השיקום הצבאי

של החמאס!

 זה לא יכול להיות שיקום אזרחי.  כי שיקום כזה יכול לבוא רק כאשר הצד המשוקם ויתר על המיליטריזם שלו, הניח את נשקו וויתר על האידיאולוגיה שלו. לא זה המצב עם החמאס, שלא שינה ולא נראה שישנה את הד.נ.א שלו, ואין לא שום נכונות לוותר על שליטתו ברצועה. בעקבות מבצע "עופרת יצוקה" בראשית 2009, הסביר חאלד משעל כי העדיפות העליונה בשיקום הרצועה היא למרכיב הצבאי.  זה גם מה שצפוי עכשיו. בלי אשליות. כמובן שחלק לא מבוטל מכספי השיקום ילכו ל"כיסים".

זוכרים מה היה כאן בעקבות הסכם אוסלו לפני כ-15שנים? כל הארץ מלאה תוכניות  והפנטזיות הרקיעו שחקים: רשת כבישים מהירים שיביאו את הישראלים דרך מסעדות דמשק וביירות ישירות לתורכיה; מפעלי מים אזוריים משותפים; נמלים, שיקום ופיתוח. מה לא? וזוכרים את  להקות הנביאים  בעקבות ההתנתקות  מרצועת עזה, שהבטיחו כי כל גבעות עזה תתמוגגנה מחיים מאושרים, והגדי העזתי יספק דגים וחומוס לאניני החיך מתל אביב?

כן, היו אז ממש בלדות, ושרים וחברי כנסת ואנשי תקשורת התחרו איש ברעהו מי ידע לתאר טוב יותר את  העתיד הורוד הצפוי לנו, ומי ילעג באופן נמלץ יותר לכל רואי השחורות.

לא יודע למה, אבל נדמה לי שגם עכשיו אני שומע ורואה משהו דומה, אותה גברת בשינוי אדרת. עוד אין הסכם להפסקת אש לטווח ארוך, וכבר ישנם כאלו המציעים לארגן את כל המזרח התיכון בברית חדשה; אחרים מדברים על ועידה בינלאומית; ישנם כאלו שרואים באבו מאזן את השליט הבא ברצועה; ולא חסרים כאלו שמשוכנעים שרק ממשלת האחדות של החמאס והרשות הפלסטינית של אבו מאזן תביא מזור לתחלואי האזור. ואיך אפשר  בלי קריאות להסדר מדיני, לתוכנית מרשל ישראלית בעזה, מלווה בתוכנית שיקום מדינית נועזת. לא חסר, ברוך השם, רעיונות של יהודים טובים.

איני יודע מה ריאלי או סתם  בגדר "סעיף שאיפות". מה שברור הוא ש"כל העולם" מדבר ומסכים על הנושא של שיקום הריסות עזה. זה נושא מאוד קונקרטי, וכבר מדברים שאחרי "שלב השיקום" יבוא "שלב הפיתוח" (דהיינו פרויקטים חדשים, כמו הנמל למשל) שיהיה מותנה בפרוז.

אני רוצה לנתח את הנושא הזה של השיקום. מתי משקמים הריסות של מדינה או אזור מסוים שהיה נתון בלחימה ונהרס? שיקמו את גרמניה שלאחר מלחמת העולם השנייה ושיקמו את אירופה המערבית החרבה בתוכנית מרשל; שיקמו את יפן השרופה לאחר מלחמת העולם השנייה.

למה השיקום הצליח? כי לשם הצלחה דרושים 3 מרכיבים בסיסיים: הראשון, ומעל לכל –   התנערות מוחלטת מהאידיאולוגיה ומהמדיניות של העבר במילה אחת: פסיפיקציה.

המרכיב השני: נורמליזציה של יחסים עם השכנים, עם יריבי העבר, הכרה הדדית.

המרכיב השלישי: הנחת הנשק, התפרקות מגופים צבאיים.

מה היה מכל אלו ב"שיקום" רצועת עזה בעקבות "עופרת יצוקה" ב-2009?

כלום!

לכן הרצועה לא שוקמה במובנה האזרחי, למרות הכספים שנתרמו לכך, למרות החלטת מועצת הביטחון לשקם אותה ולמרות ועידה בינלאומית לצורך כך שכונסה במצרים.

למה?

כי חמאס שיקם את הרצועה במובן הצבאי, והעדיף זאת בצורה ברורה על פני צרכי השיקום האזרחי של רצועת עזה. ב-12 נובמבר 2009 (כ-10 חודשים אחרי סיום "עופרת יצוקה") אמר חאלד משעל, המנהיג העליון הבלתי מעורער של החמאס, את הדברים הבאים:

"כלפי חוץ התמונה הנגלית לעין בעזה היא דיבורים על פיוס  (חמאס לפתח ), אולם התמונה  הסמויה מן העין היא שרוב הכסף והמאמץ מופנים להתנגדות ולהכנות צבאיות. אנו שוקדים על ההתנגדות."

סדר עדיפויות זה של החמאס נובע בראש ובראשונה ממהותו כארגון "התנגדות" ומהאסטרטגיה שלו בסכסוך עם ישראל. הדגש במתן העדיפות לשיקום ושידרוג היכולת הצבאית היה על הרקטות  ועל המנהרות לסוגיהן.

 ולעניין זה היתה למלט חשיבות עליונה.  וכך אומר פרסום של מרכז המידע למודיעין וטרור מ-14 יוני 2010: "על פי מידע מודיעיני מהימן... חלה עלייה ניכרת בשימוש במלט ובבטון  ע"י הזרוע הצבאית של החמאס ברצועה... השימושים העיקריים במלט: הקמת תשתיות צבאיות (בכללן אתרי אחסון לרקטות ).... הכשרת מנהרות לצרכים הגנתיים והתקפיים (כולל בניית מנהרות משטח הרצועה לשטחי ישראל)... הקמת מרחבי שיגור לרקטות ומרגמות."

זה מה שהיה! ומה עכשיו? ובכן, החמאס לא השתנה, מטרותיו לא השתנו, הדנ"א שלו נשאר אותו דבר. והוא חוזר ואומר זאת עכשיו מעל כל במה. הוא ארגון "התנגדות", שלא יכיר בישראל, לא יוותר על הטרור  וכל תקופת הפוגה  היא עבורו תקופת התכוננות למלחמה הבאה.  דברי משעל  לאחר "עופרת יצוקה" יהיו  האסטרטגיה של החמאס גם עכשיו.

הפעם, להבדיל מאז, יהיה לחמאס הרבה יותר קשה לשקם עצמו צבאית, אך הוא יפעל בכיוון זה. הוא נחוש להמשיך ולשלוט ברצועה, כי בלי זה הוא "לא קיים". מי שמקווה שהחמאס יתאדה באורח פלא, משלה עצמו, לדעתי. הוא לא ייתן לאף אחד באמת "לחזור לרצועה", גם אם יסכים שאנשי ביטחון של אבו מאזן יהיו בגבול.  החמאס זקוק לאבו מאזן רק כעלה תאנה להמשך השליטה ההדוקה שלו ברצועה. בשום אופן לא כמכשיר שליטה במקומו או יחדיו.

ולבסוף נקודה קצת מבודחת. החמאס בא וזועק שישראל לא ממלאת את התחייבותה על פי הסכמי אוסלו ולא מאפשרת לבנות נמל. מדובר, לא לשכוח, בהסכמי אוסלו שהחמאס כמובן מסרב לקבלם והם בעיניו בבחינת כפירה בעיקר, שהוא השמדת ישראל. מודל מוסלמי של "קוזק  נגזל". לכן, לדעתי, כל רעיון על "פיתוח" מול פירוז הוא נכון רק בחציו. כי  רק הכרה מלאה של חמאס בהסכמי אוסלו, הכוללת גם הכרה בישראל וויתור על הטרור, אכן יכולה לאפשר פתיחת נמלי ים ואוויר ברצועת עזה. ודרך אגב, על פי הסכמי אוסלו החמאס היה צריך להתפרק מכל הרקטות שלו, ולחדול בכלל מלהיות כוח צבאי.

ובלי חשבון אי אפשר. לדעתי אם יוקצה מיליארד דולר, למשל, לשיקום הרצועה, אזיי, לדעתי, הסכום יתחלק ככה: 20 אחוזים ל"כיסים", 70 אחוזים לשיקום הצבאי, ושארית של 10 אחוזים לשיקום האזרחי.

2. האם "נתניהו גרם נזק בלתי הפיך

ליחסי ישראל ארה"ב"?

זאת היתה כותרת סקר קוראים בעיתון "ידיעות אחרונות" לפני מיספר ימים. כותרת מטעה מאין כמותה. כי נזק בלתי הפיך הוא כזה שלא ניתן לתקנו, ולכן ארה"ב וישראל אינן יותר כביכול בעלות ברית . יותר מקישקוש. יש לעשות הבחנה חדה בין מערכת היחסים האישיים בין נתניהו לאובמה, שהם גרועים מהרגע הראשון בשל סיבות הקשורות בשניהם כאחד, לבין מערכת היחסים בין מדינת ישראל לארה"ב, שהם הדוקים ושורשיים ועומדים בפני פגעי מחלוקות אישיות.

"האם נתניהו גרם נזק בלתי הפיך ליחסי ישראל-ארה"ב?" זאת היתה ביום ראשון, 17 באוגוסט, השאלה שהציב עיתון "ידיעות אחרונות" בסקר היומי שהוא מציג לקוראיו בנושאי דיומא. זאת, כאשר כתב אחד של העיתון מציג  עמדה המסכימה עם  כותרת הסקר בעוד שכתב אחר מציג עמדה השוללת אותה. לדעתי, מדור מבורך ומאוד מעניין. אבל, בואו  ונעיין בכותרת של נושא הסקר הנדון וצורת ניסוחו. קודם כל השאלה ממוקדת בנתניהו כגורם נזק, לא  ממשלת ישראל, הוא אישית; שנית, מול ההתייחסות האישית הזאת לא מוצבת אישיות אמריקאית, כלומר הנשיא אובמה; שלישית, מה פירוש הדבר נזק בלתי הפיך? האם מדובר בנזק שיותר לא ניתן לתקנו, חסר מרפא, כמו סרטן קטלני? ובכלל, מה הקונטקסט של שאלת הסקר?

ובכן הקונטקסט היה כתבה בעיתון האמריקאי המכובד "וול סטריט ג'ורנל", שציטטה גורמים אמריקאים בממשל, ולפיהם הבית הלבן הורה להקפיא העברת טילי נ"ט (המשוגרים מהליקופטרים והמכונים "הלפייר") לישראל, לאחר שהבקשה לכך הועברה לפנטגון, וכי בבית הלבן זועמים על הפזיזות ואי האמינות של נתניהו וצוותו בזמן מבצע "צוק איתן". כמו כן נאמר כי הבית הלבן "רותח" על הפגיעה באזרחים במתקן של האו"ם ע"י ירי של ארטילריה.

 מה היו "הצעדים הפזיזים" והיכן היתה בעיה של אמינות, לא פרטה הכתבה העיתונאית. האם היו אלו ההסכמות הישראליות להפסקת אש? האם היתה זאת ההתנגדות הגורפת של כל הקבינט הישראלי להצעתו של קרי להפסקת אש, שייצגה בצורה הכי חדה את דרישות החמאס? לך ותדע. אבל, אצלנו מיד הפכה הכתבה העיתונאית "לנקודת השפל העמוקה ביותר ביחסי ישראל ארה"ב," והפוליטיקאים מיהרו להזכיר לנו שמדובר בבעלת ברית מיספר אחד שלנו (כאילו שיש לנו מי שהיא אחרת) ועלינו להכיר לה תודה ולהגיד זאת.

היו פרשנים שאף המליצו שראש הממשלה יופיע בפומבי ויכה על חטא. בקיצור הרבה רעש מופרז. התגובה האמריקאית הרשמית ולפיה יחסי ישראל ארה"ב איתנים, וכי לא חל כל שינוי במדיניות הספקת החימוש לישראל וכי אך לפני ימים מיספר העניק הממשל לישראל עוד כסף לפרויקט "כיפת ברזל" – לא ציננה את להט היללה על השבר האיום, חסר התקדים, ביחסי ישראל עם ארה"ב. על זה ניתן להגיד: קשקוש מארץ הקשקושים, ואין טעם להתחיל ולגולל את המשברים האמיתיים החמורים שהיו בין ישראל לממשל האמריקאי ממש מאז הקמתה של מדינת ישראל.

מה שחשוב הוא לעשות הבחנה חדה וברורה בין שני דברים:

האחד הוא מערכת היחסים בין הנשיא אובמה (ואנשיו) לבין ראש הממשלה נתניהו (ואנשיו).

השני הוא מערכת היחסים בין מדינת ישראל לבין ארה"ב.

במישור הראשון, האישי, אכן היחסים בין אובמה ונתניהו הם בשפל המדרגה. זה לא טוב, זה משפיע על האווירה ויוצר מתחים. אין טעם להיכנס לסיבות. מהרגע הראשון לא היתה כימיה בין השניים, הם נחלקו בתפיסות המדיניות שלהם, אובמה ראה בנתניהו אוייב במישור הפוליטי הפנים-אמריקאי. זאת המציאות. ובו בזמן אני חייב להזכיר כמה נקודות: הנשיא אובמה היה הנשיא האמריקאי הראשון שהעליב וביזה ראש ממשלה ישראלי, כאשר טרח להנחיל לעולם צילום בו הוא יושב מול נתניהו ורגליו על השולחן! נראה אותו עושה דבר כזה לארדואן התורכי? נראה אותו עושה דבר כזה לאחד מנסיכי קטאר שבאים ויוצאים בבית הלבן כאילו היה זה ביתם? ובכלל, האם יש היום מנהיג העולם שעימו יש לאובמה יחסים קרובים אמיתיים? עם מארקל? עם א-סיסי המצרי?

  במישור השני של יחסי ישראל עם ארה"ב, כלומר עם הציבור האמריקאי על רבדיו השונים, עם הקונגרס האמריקאי על שני בתיו, עם כל אותם רבדים של קשרים בכל התחומים – הרי שמדובר ביחסים הדוקים, שורשיים, שיש כמובן לטפחם כל הזמן, בעיקר מול השינויים הדמוגרפיים העוברים על ארה"ב. לכן, כותרת הסקר בידיעות אחרונות היא מטעה, אולי לא במתכוון.

  עולה השאלה: האם ניתן לתקן את מערכת היחסים בין אובמה לנתניהו? אני מסופק, אבל לדעתי חובה עליונה על נתניהו וכל הצוות שסביבו, לא להחריף את היחסים, לא להדליף דברים העלולים לפגוע אישית באובמה. להועיל בוודאי שזה לא יכול, רק להזיק.  ובו בזמן לא יהיה זה נכון לראות באובמה את "הפריץ" שהיהודון צריך לרצותו כל הזמן, ולהגיד לו תודה גם אם  מעשיו פוגעים ישירות בביטחון מדינת ישראל ואזרחיה. ראשי ממשלות ישראל בעבר ידעו  להגיד "לא" לנשיאי ארה"ב במצבים כאלו. ואיני יכול שלא לחזור ולצטט דברים שכתב ראש אמ"ן, האלוף אהרון יריב ז"ל,  בזמן אחד מהמאבקים  עם הנשיא ניקסון בסוגיה ביטחונית מהותית, בה המודיעין הישראלי, ועימו ממשלת ישראל, התנצחו בחריפות בפומבי עם המודיעין האמריקאי והממשל האמריקאי :

"לאמריקאים יש חוש מצויין להבחין בחולשות של ידידיהם, ובלי שום נקיפות מצפון הם מנצלים חולשות אלו. המסקנה היא להיות עקשנים, סרבנים וקשים בלי שום יחס לכוחנו האמיתי. זה משיג תוצאות בארצות הברית. כאשר אנחנו מתחילים לחשוב 'בהיגיון' ולהזכיר לעצמנו כמה אנחנו תלויים בארצות הברית, אזיי בקלות אנחנו מידרדרים לעמדות חולשה הפוגעות בנו."

והערה לסיום בעניין אותם טילי נ"ט ("הלפייר"): אני מניח שמדובר בטילים מתוך מאגר מחסני החרום האמריקאים המוצבים בישראל והמיועדים עבור הצבא האמריקאי במידה ויזדקק להם (נקראים: prepositioning, הצבה מוקדמת). על פי ההסכמים בין ארה"ב לישראל, ישראל יכולה בעת הצורך לקבל מערכות חימוש שונות ממאגרים אלו באישורו של נשיא ארה"ב, כמפקד העליון של צבא ארה"ב. ככל הנראה הבית הלבן עשה במקרה הנוכחי שימוש  בסמכותו זאת. לא הכי סימפאטי, אפילו נבזי ומשקף יותר מכל את אופיו של נשיא ארה"ב וטינתו לראש ממשלת ישראל. אבל, לדעתי עצירת הספקת הטילים היא זמנית, ובכל מקרה אני  מכיר מקרים הרבה יותר חמורים בעבר בנושא הזה של עצירת אספקת חימוש אמריקאי לישראל.

3. האסטרטגיה שנקטה עד עכשיו הממשלה

לא צלחה

 זאת האסטרטגיה של זהירות במישור הצבאי, איפוק וחיפוש שקט תמורת שקט, כאשר ישראל ממשיכה לספק לחמאס חמצן (דלק, אוכל, חשמל). היא לא השיגה הרתעה והחמאס משום כך לא נכון לוותר על דרישותיו במו"מ המדיני. לא הושגה הרתעה כי המהלכים הצבאיים  הזהירים שננקטו לא הביאו לכך, ומכיוון שישראל הרשמית ואוקיאנוס פרשניה חזרו והסבירו לחמאס שאין לו מה לפחד כי ישראל לא באה לכבוש את עזה ולהרוג את מנהיגיה כי היא מפחדת! זה לא אומר כמובן שצריך מחר ללכת ולכבוש את עזה, אבל השלישייה המובילה (ביבי, בוגי ובני ) תצטרך להכריע עכשיו האם ממשיכים פחות או יותר באסטרטגיה הנוכחית, או שעוברים לאסטרטגיה אחרת, צבאית ומדינית. "קוו ואדיס" ביבי? להיכן מועדות פניך, ופני מדינת ישראל?

זהו זה! לדעתי, האסטרטגיה שנקטה עד עכשיו הנהגת המדינה לא צלחה, ויהיו כאלו שיגידו שהיא נכשלה. עיקריה היו אלו: להכות חזק את החמאס, לא להכריעו, לא להשמידו, לא לכבוש את רצועת עזה; להביא בסופו של יום לשקט, כאשר שקט מצד החמאס יענה בשקט על ידינו; איפוק, זהירות, אי התלהמות והתחשבות ב"מה יגיד העולם".

במסגרת זאת, בין השאר, המשיכה ישראל  לספק לחמאס דלק, חשמל, מים ואוכל. ההיגיון האסטרטגי היה שתושג  הרתעה, דהיינו החמאס יירתע מלהמשיך ולירות וניתן יהיה להגיע עימו, דרך המצרים, להסדר ארוך טווח שבמרכזו יעמוד העיקרון של פירוז הרצועה תמורת שיקומה. וכל זאת גם על רקע הבידוד המדיני הכבד של החמאס, שעה שלמעט קטאר, מדינות העולם הערבי, בראשן מצרים וסעודיה – מתייצבות נגדו. מעניין שהגורם המדיני הבינלאומי  הראשון שנתן לכך יד היו שרי החוץ של האיחוד האירופאי. דווקא האמריקאים צידדו בהתחלה בקו הקטארי, שהוא החמאסי, ועיקרו: מילוי  כל דרישות החמאס, ובכלל זה גבול ימי ואווירי פתוח, על מנת שניתן יהיה בשיא הקלות והמהירות לחמש מחדש את החמאס.

אז מה קרה? פשוט, לא הושגה הרתעה, ולכן החמאס בא לשולחן בקאהיר עם כמעט אפס נכונות לוויתורים על דרישותיו, ועם רצון לסחוט ויתורים דווקא מישראל.

למה לא הושגה הרתעה? לדעתי בשל שתי סיבות מרכזיות:

המהלכים הצבאיים של ישראל  אכן פגעו די קשה, אבל לא קשה ולא קשה מאוד בחמאס: כמעט כל ההנהגה הבכירה שלו, מדינית כצבאית, נשארה שלמה, ומערכת הפיקוד והשליטה שלו המשיכו לתפקד; אומנם נהרגו לו כ-1,000 לוחמים (אומנם מגופים "מיוחדים" ומובחרים), אך עיקר הכוח הלוחם שלו לא נפגע ובשום אופן לא יצא משיווי משקלו. מתוך כ-10,000 רקטות וטילים נשארו לו כ-3000 – פחות או יותר. זאת עדיין כמות גדולה מאוד. לדעתי צריך להבין כי הכמות  של 10,000 שהייתה בידו היתה ענקית, וביחס לשטח הקטן של הרצועה היא יחידה בעולם, אם איני טועה. זה רק ממחיש עד כמה החמאס השקיע בכוח האש שלו ובבטון ובברזל של "עזה תחתית"  מאז "עופרת יצוקה".

וישנן המנהרות. אין ספק שהשמדתן מהווה מכה קשה לחמאס, אבל! לא המנהרות היו האוייב העיקרי של ישראל ערב המבצע, והן גם לא תהיינה בעתיד. כוח האש של החמאס הוא  האוייב העיקרי. לא שצריך לזלזל במנהרות, אבל הן בשום אופן לא היוו איום אסטרטגי חמור על מדינת ישראל! קמה אצלנו היסטריה אופיינית – שהפכה את המנהרות לאיום קיומי, וכמובן לא היא! ובכלל, האיום החמאסי הזה נכשל, ולא גרם לאבידה אזרחית אחת. צריך לקחת את הכול בפרופורציות הנכונות. ועל רקע זה, מה שקרה הוא שכל המהלך הקרקעי שלנו כוּון למטרה של השמדת המנהרות  בלבד – מטרה שבכלל לא היתה על הפרק ברגע שהתחיל המבצע ונקבעו מטרותיו.

מהרגע הראשון, ולאורך כל המבצע, ובוודאי בזמן המהלך הקרקעי, ישראל הרשמית ואוקיאנוס הפרשנים "בגרוש" שידרו בקול רם לחמאס: אנחנו לא באים להרוג את המנהיגים שלכם; אנחנו לא באים להילחם עם המערך הלוחם שלחם; אין לנו שום כוונה לכבוש את הרצועה כי אנחנו יודעים שאתם חזקים ותגרמו לנו הרבה אבידות, ואנחנו חוששים לכן מלעשות כך; אנחנו נכנסנו לשטח שלכם רק על מנת להשמיד את המנהרות, וכשנסיים את המלאכה הזאת אנחנו חוזרים.

ואכן חזרנו, ומבחינה צבאית גרידא אכן היה טעם להוציא את הכוחות מהקו הצבאי הפגיע שבו היו בשטח הבנוי. אבל, מדינת ישראל לא ניסתה להשתלט על שטחים חיוניים ברצועה (ולמי שלא יודע אז הרצועה אינה רק שטח בנוי! זה שקר. כמעט מחצית ממנה אינה שטח בנוי) על מנת שישמשו כקלפי מיקוח לכל מו"מ אם יהיה.

  לדעתי ההכרעה העומדת עכשיו בפני השלישייה הקובעת, שהיא ביבי, בוגי ובני (ואני בכוונה אומר כך, כי למרבה הפלצוּת כל אחד משרי הקבינט שלנו משתולל ובא כל "שני וחמישי "עם "תוכנית" משלו שרק היא הטובה ביותר בעיר) – היא זאת:

ראשית, האם מחליפים דיסק ומשנים את כיוון המהלכים הצבאיים כך שיכריעו את החמאס ויקנו הרתעה כלשהי (וזה לא צריך כלל וכלל להביא לכיבוש הרצועה!) – ובמקביל גם נוקטים מהלכים כלכליים נגד הרצועה, על היתרונות והחסרונות?

שנית, האם "אסטרטגית היציאה" מהמהלכים הנ"ל תהיה שהחמאס לא יהיה בר שיח שלנו ולא תהיה הסדרה איתו, אלא אם כן הוא יתחנן לכך, או שבכל זאת היעד ימשיך להיות הסדרה עם החמאס דרך מצרים?

שלישית, האם ממשיכים במעגל הנוכחי של הפסקות אש, הפרות הפסקה, מו"מ בקאהיר, נענים לדרישות החסודות  מהעולם "הנאור" להמשיך במו"מ בקאהיר, וממשיכים לתת לקטאר  להכתיב לנו את  החיים וההחלטות. זו המדינה שבה כבר כ-1,000 עבדים מתו בעבודות הפרך של ההכנות לאולימפיאדה, והמכתיבה לחאלד משעל מה להגיד.

                           * * *

יסולק ראש הממשלה מחרחר המלחמה

 בנימין נתניהו מתפקידו –

ותמונֶה זהבה גלאון החורקת

לראשת הממשלה במקומו!

מאת הפליאדה של כותבי ספרים עבריים חשובים וחכמים בישראל

* * *

הכר את אויבך: 8 נקודות מתוך "אמנת החמאס"

חומר קריאה מזעזע

1. טענה שפלסטין היא אדמת וקף אסלאמי (סעיף 11): "תנועת ההתנגדות האסלאמית מאמינה שאדמת פלסטין היא אדמת וקף אסלאמי עבור דורות של מוסלמים עד יום-הדין. אסור להזניח אותה או חלק ממנה, או לוותר עליה או על חלק ממנה.

2. איסור על ניסיונות פשרה (סעיף 13): "יוזמות, ומה שקרוי פתרונות של שלום וועידות בינלאומיות, עומדים בסתירה לעקרונותיה של תנועת ההתנגדות האסלאמית. אין פתרון לשאלת פלסטין אלא בג'יהאד.

3. חינוך הילדים (סעיף 16): "שימוש בתוכניות-לימודים שיעצבו בצורה בריאה את מחשבותיו ואמונתו של התלמיד המוסלמי. זאת יחד עם לימוד מעמיק של האוייב, כישוריו האנושיים והכספיים, הכרת נקודות התורפה והעוצמה שלו, וידיעת הכוחות התומכים בו ומסייעים לו.

4. השוואה של היהודים לנאצים (סעיף 20): "אוייב מרושע הנוהג כמו הנאציזם ואינו מבדיל בין גבר לאישה ובין זקן וטף.... הנאציות היהודית הקיפה נשים וטף, והפחדה של הכלל. הם לוחמים בפרנסתם של אנשים, סוחטים את כספם ומאיימים על כבודם. הם נוהגים באנשים כאילו היו פושעי המלחמה הגרועים ביותר. ההגלייה מן המולדת היא סוג של רצח.

5. אנטישמיות ברורה (סעיף 21): "הם (היהודים) שעמדו מאחורי מלחמת העולם הראשונה, אשר בה הצליחו לחסל את מדינת הח'ליפות האסלאמית, להפיק רווחים חומריים ולשלוט על רבים ממקורות העושר. הם (היהודים) שעמודו מאחורי מלחמת העולם השנייה, שבה הפיקו רווחים אדירים מסחר בחומרי מלחמה ופילסו את הדרך להקמת מדינתם. הם עמדו מאחורי המהפכה הצרפתית, המהפכה הקומוניסטית ורוב המהפכות שעליהן שמענו ואנו שומעים פה ושם. בכספם השתלטו על אמצעי התקשורת הבינלאומית, על סוכנויות הידיעות, העיתונות, בתי ההוצאה לאור, תחנות השידור וכיוצא באלה..."

6. הזדוניות היהודית (סעיף 28): הפלישה הציונית היא פלישה זדונית. אין היא נרתעת מלהשתמש בכל השיטות, ולהשתמש בכל האמצעים השפלים והבזויים להשגת מטרתה... הם שואפים לקעקע חברות, להרוס ערכים, להשחית את המצפון, לקלקל את המידות ולהכחיד את האסלאם. הציונות עומדת מאחורי סחר הסמים והמשקאות האלכוהוליים לכל סוגיהם למען ייקל עליה לשלוט ולהתפשט.

7. שלום – רק תחת האיסלאם (סעיף 31): "בחסות האסלאם יכולים בני שלוש הדתות – האסלאם, הנצרות והיהדות – לדור בכפיפה אחת בביטחון ובשלום. לא ייתכנו ביטחון ושלום אלא בחסות האסלאם.

8. שאיפות הציונות (סעיף 32): "אין גבולות לתוכנית הציונית. אחרי פלסטין שואפים (הציונים) להתפשט מן הנילוס ועד הפרת, ולאחר שיאכלו את האזור שאליו הגיעו ישאפו להתפשטות נוספת, וכך הלאה. תוכניתם (משתקפת) ב'פרוטוקולים של זקני ציון', ואין כהתנהגותם בהווה כדי להעיד על דברנו. היציאה ממעגל הסכסוך עם הציונות היא בגידה בעיקר.

לסיכום, ובהמשך לציטוט האחרון מבין 8 הסעיפים, קשה מאוד להאמין שכל זמן שחמאס שולט ברצועת עזה – יהיה פתרון ארוך טווח. "תהדיאה", כלומר הפוגה זמנית או סוג של הפסקת אש – את זה כנראה ניתן להשיג. אבל בימים בהם המטרה היא לייצר הפסקת אש למשך שנים ארוכות – צריך לשוב ולקרוא את 'אמנת חמאס' כדי שלפחות נדע עם מי יש לנו עסק.

* * *

מלכה נתנזון

גם דברים טובים קורים

אהוד היקר,

...ואני עודי מושכת. קצת מקרטעת, אבל מושכת... ואם ייצא שבתל-השומר צדקו ובאיכילוב טעו, אוכל למשוך עוד איזה חודשים, למרות שביום חמישי האחרון בישר לי הרופא, ותהרוג אותי אם אני יודעת מדוע הוא היה צריך לבשר לי זאת, שבסוג סרטן כמו שלי, המוות יכול לבוא פתאום, ללא כל אזהרה, גם אם לכאורה המצב נראה יותר טוב. משהו עם קרישיות יתר פתאומית...  אז אם זה יקרה, אני רוצה שתדע אהוד שהיית נדבך חשוב מאוד בחיי ואהבתי אותך מאוד.

וגם דברים טובים קורים, כמו העובדה שמסרתי לעקד לפני חצי שנה כתב יד נוסף (הסאגה המשפחתית כולל השואה, המחולק: חלקו פרוזה חלקו שירים (רק בנושא השואה), שלדעת פרופ' חנה יעוז קסט ז"ל, הינו הספר הטוב ביותר שיצא בארץ בנושא זה.

לאחר פטירתה, לקחה על עצמה שילהב בתה לסיים את המלאכה, ויש סיכוי שבעוד כחודשיים ייצא. במקביל העברתי קובץ שירים ל"אבן חושן", והם ביקשו הרבה כסף וזמן ביצוע – חודשים אחדים. אם הגעתי כבר עד פה, החלטתי לנסות ב"ספרא", וד"ר חיים נגיד הרים את הכפפה, ובעלות נייר בלבד מוציא לי ספר שירים שיכיל 190 עמודים, ולא זו בלבד, אלא שהוא עושה זאת תוך שלושה שבועות, ובעוד ימים אחדים יהיה ספר.

בשל כל הבעיות בבית והיעדר תקציב תמיד, לא זכיתי להוציא עשרים וחמש שנה ספר, ועכשיו, על סף מותי, ייצאו שלושה ספרים...  "ללב יש היגיון משלו" ב"עקד", "ילדה שחורת שפתיים" ב"עקד" ו"ציפור מכונסת כנף" בהוצאת "ספרא", איזה אבסורד...

סליחה אהוד, אם מכתבי מבולבל במקצת, אני לוקחת כמויות אדירות של קנאביס ורוב הזמן מטושטשת.  

להתראות אהוד והמון תודה עבור הכול,

בברכה חמה,

מלכה

* * *

מלכה נתנזון

אין מקום באהבה למתן בסתר

כְּאוֹר רָחוֹק הַמֵּאִיר דַּרְכּוֹ שֶׁל הֵלֶךְ

אַהֲבָתְךָ מוֹרָה לִי אֶת הַדֶּרֶךְ

אֶל

חֵיק

כְּאַסְפָן כְּפִיָּתִי

אוֹסֶפֶת מַטְבְּעוֹת אַהֲבָתְךָ

וּמוֹסִיפָה

חוֹף מִבְטָחִים

הוּא הַמָּקוֹם בּוֹ נוֹכְחוּתְךָ תּוֹפֶסֶת

אֶת מְלוֹא רֹחַב הָעַיִן

כְּאִישׁ תָּם בְּהֵיכָלָהּ שֶׁל תּוֹרָה

רוֹחֶצֶת בְּאַהֲבָתְךָ

וּמוֹדָה

כְּהַפְצִיעַ קֶרֶן שֶׁמֶשׁ

לְאַחַר לֵיל זַלְעָפוֹת

אַהֲבָתְךָ מַעֲלָה

לְגוּפִי אֲרוּכָה

* * *

אלון וילוז'ני

מג"ד 8726

חזרתי הביתה

שלום לכולם, כמו בכותרת – חזרתי הביתה. שלשום שוחררתי מבית החולים למנוחה בבית. הספקתי בדרך לעבור במפקדת האוגדה ובמפקדת החטיבה שלי – הקדמית, ולהגיד כמה מילים. את המילים הללו הייתי רוצה להשמיע, דרך המייל, גם לכם.

למה?

למה אני רוצה או למה זה חשוב?

כי חוויתי חוויה ייחודית בסיטואציה בלתי אפשרית ואני חש חובה אישית לשתף כמה שיותר אנשים בחוויה הזו. הגעתי לסורוקה ביום שבת ה-19/07. לקראת אחה"צ הועברתי למחלקה כירורגית א'. אני לא אפרט את החיבוק המטורף והדאגה הבלתי פוסקת שקיבלתי מצד הצוות והרופאים. אני לא מציין את התמיכה והדאגה המשפחתית וחוג החברים הקרוב שסעד וליווה אותי כל שנייה. אני רוצה לקחת אתכם למסע קצר בהבנה שניחתה עליי ביום השני לאשפוז.

נתחיל?

יחד איתי שכבו עוד 3-5 חיילים במחלקה. אני הייתי בחדר לבד כאשר במהלך הלילה צירפו עוד חולה אזרח לחדר. אגב הוא הוצא מהחדר כי מה שקרה בהמשך לא איפשר לו לנוח...

למחרת יום הפציעה, יום א', החל, תחילה בצורה מתונה ואחר כך בצורה הולכת ומתגברת, זרם אנושי של מבקרים. תחילה לא הבנתי מה המשמעות, קיבלתי את האנשים ואמרתי "אין צורך, תודה, באמת אני מסודר." – אבל ללא הועיל. האנשים המשיכו לבוא. לאט, לאט נחתה עליי ההבנה של הסיטואציה אותה אני חווה, ואז אני זוכר שאמרתי לאבא שלי: "אבא, אני לא הפצוע שלך או של המשפחה יותר, אני הפצוע של המדינה וכך גם יתר הפצועים."

התובנה הזו הבשילה כשראיתי שכל מי שמגיע, והגיעו אלפים, במהלך הימים הללו, מגיע כדי לגעת, לגעת במלחמה, לגעת בלוחמים, להיות שותפים לקרב. והדרך הכי זמינה לאזרח הממוצע לגעת במלחמה הזו היא דרך הפצועים.

ביקרו אותי ילדים קטנים, אנשים מבוגרים, בוגרי מלחמות, נכים ופצועי צה"ל מהעבר. ביקרו עולים מאתיופיה, בני תנועות הנוער, עולים מרוסיה, חרדים, דתיים כיפה סרוגה. ביקרו מנועות מגע, וחבקנים כרוניים. כל יום מעשר בבוקר עד עשר בלילה זרמו המוני אנשים לחדר וממנו, וכל אחד רצה רק לגעת, ללחוץ יד, לחזק ולחבק, לשים משהו ממנו לחייל הפצוע. נחשפתי לברכות מאנשים שלא יודעים עברית, באנגלית, ברוסית, ראשי ישיבות, רבנים מטעם עצמם, ועוד ועוד.

אנשים הכינו כמויות של ארוחות צהריים וערב ופשוט חילקו במיטות, לנו, הפצועים. הביאו עשרות משחות שיניים, מברשות שיניים, מכונות גילוח, בגדים, שמפו, סבונים, ממתקים ועוד ועוד.

אנשים התרגשו ובכו, קיבלו חיבוק וחיזוק ויצאו. כל מבקר היה ממיספר שניות ועד דקות. מחיפה ויישובי הצפון ועד דימונה, ירוחם והערבה, אנשים נסעו שעות רק לגעת ולחזור.

חוויתי את הישראלי היפה, המחבק, האוהב עד מחנק לפעמים. העם שלי התייצב למשמרת בדום ולא הירפה. וכך זה נמשך גם היום וגם כלפי משפחות הנופלים והפצועים. חיבוק מדהים ובלתי נגמר.

סיפרו אותי אתמול ב-2300 בלילה ועיסו אותי היום ללא תמורה ובחיוך ענק, רק שאעמוד על הרגליים מהר.

חום ישראלי מטורף. וזו החווייה, החווייה של עם שקם ומחבק, ועוטף, ואוהב, ומחזק, ומוקיר תודה, ומעריך.

העם שלי!

לא, אני לא באופוריה, אני יודע שבשש אחרי המלחמה נחזור למלחמות הקטנוניות שלנו, לריבים ולדקירות. אבל היום, היום יש בי גאווה, גאווה שחבריי שנפלו לא נפלו לשווא. ושיש תקווה למקום טוב לילדינו לחיות בו בעתיד. כי הרוב היפה קם ואומר את דברו.

אני פונה לכל אחד מכם ומבקש שיחשוב בינו לבינו למה רק במקרי הקיצון הללו אנחנו מוצאים את הטוב שבנו, את היפה, המאחד, את המכיל, המפרגן והדואג לאחר שאנחנו לא מכירים.

למה רק בימים טרופים אנחנו מסכימים לא להסכים ולקבל את השונה כפי שהוא. למה גילויי 'היחד' נגמרים ברגע שמצב הקיצון נגמר.

אולי אם נסתכל לתוכנו נמצא את המנגנון שמפעיל את דפוס ההתנהגות הזה ונשתמש בו קצת יותר ביום יום.

אני מנצל את ההזדמנות ואומר לכולכם תודה, תודה עצומה בשמי, בשם משפחתי וילדיי, הוריי וחבריי, על טלפונים, מיילים הודעות ותפילות בלתי פוסקות שקיבלתי ועודני מקבל בימים אלו. אין לכם מושג כמה כוח זה נותן. אני מחלים יפה ומקווה לחזור לעשייה בקרוב מאוד.

אוהב אתכם, ומעריך מאוד את העשייה שלכם שעליה אני נמצא במעקב מתמיד. שבת שקטה ובטוחה, שלווה ומשפחתית,

אלון

נ.ב-

מצרף מילים וקישור לשיר שמאוד דיבר אליי ביומיים האחרונים.

הנה באתי הביתה

דנה ברגר ואיתי פרל

מילים: דנה ברגר ואיתי פרל

לחן: איתי פרל

אל המכולת הקטנה, אל הדירה הישנה

אל המפתח הגנוב, אל איש אחד שלא ישוב

אל הסודות המתוקים, אל הסיבות למעשים

אל הדמעות שעוד יורדות, אל המבוכה והחידות

אל הברושים אל הכבישים, אל צבע שמן על

בדים אל שיטוטים בלי מטרה, אל זוג

עיניים במראה

אל הזדמנות שלא ניתנה, אל החמלה והטינה

אל פתקאות באבנים, אל פתח צר אל אלוהים

הנה באתי הביתה...

אל הקרבה והקרבות, אל הדלתות הנטרקות

אל השמחה המאופקת

אל שאלות ללא תשובות, מה שיכול

היה לקרות אל הכביסה המלוכלכת

מן האמת העצומה שוב נפקחות עיניי

אל משהו בי שלא נשטף במים

אל מנגינה של צחוק ושל כאב, שאולי

לא שמתי לב היא מתנגנת בי עדיין

הנה באתי הביתה...

אל המסגרת הקרועה, אל הספק באהבה

אל רגע של שפיות חדה, אל השלום, אל השלווה

אל השלם שבשבור, אל הצריך והאמור

אל מה שלא יכול להיות, אל הברכה שבחיבור

אל גן העדן העצוב, אל בית הכלא האהוב

אל הטייס האוטומטי

אל ערימה של הבטחות שנשכחו עם השנים

אל האולי והכמעטים שהם כל מי שאני

הנה באתי הביתה...

מחור קטן של תריס שבור אפשר לראות

הרים גדולים שנשפכים אל הכינרת

את הרחוב המתפתל אל סף הדלת השואל

אל התחלה שלא נגמרת

* * *

עוז אלמוג

מחסור באפודים לנפש

אני כועס על צה"ל. כועס מאוד. לא על מחדל המנהרות, על נגמ"ש לא ממוגן, על חיל רגלים שנשלח להסתער לפני הטנקים, על מילואימניקים שלא צוידו באפודי מגן, על חוסר הקפדה על הפוגות ריענון, או על ריכוז מיותר של חיילים בשטחי כינוס. את הכעסים על המחדלים הללו, שאולי היו ואולי לא, אני משאיר למומחי הביטחון, בשוך הפטפטת התקשורתית ובתום התחקירים הצבאיים.

אני כועס על מחדל מקומם מסוג אחר, שבשביל להכיר בקיומו לא צריך ועדות חקירה. הלוחמים מאומנים למלחמה, אבל אין תרופה מונעת לטראומת הקרב, בפרט כשלידיך נפצעים ונהרגים. הספרות המקצועית והתרגולת הצבאית עוסקות בעיקר בהלומי הקרב הקליניים, אבל לא צריך להיות פסיכולוג מדופלם כדי להבין שאין לוחם תחת אש שלא חווה זעזוע נפשי, בעוצמות משתנות.

בצבא תקין, שעובד נכון, נדרש תהליך של עיבוד מנטאלי מסודר – "ונטילציה" (אוורור נפשי), שנעשית בידי מומחים בתום המלחמה. הם יודעים כיצד לדובב ומסייעים ללוחם לשתף, להביע סולידריות, לבטא את הקושי, לשחרר דחק ומחשבות טורדניות, להפיג חששות, להחליש רגשות בושה ואשמה ולהעניק מסגרת ערכית לאירוע המטלטל.

בשבת האחרונה שוחחתי עם קצין צעיר במילואים שהשתתף ב"צוק איתן". הוא פיקד על אחד מצוותי החילוץ הנועזים, שפינה פצועים וגופות תחת אש. בחור מקסים, אמיץ ומצפוני, שיחד עם לוחמיו חווה חוויות לא קלות. הוא סיפר על פצועים מדממים וגדועי אברים, גופות מרוטשות ולוחמים הלומי קרב.

"האם מישהו במערכת הצבאית שוחח איתכם על החוויות הללו בתום המלחמה?" שאלתי בדאגה.

"אף לא אחד." השיב הבחור בחיוך עצוב והמשיך: "כיוון שהפעם עברנו חוויות באמת קשות, וכיוון שחשתי אחריות לגורלם של חבריי ופקודיי, יזמתי פניה לארגון נדיב בשם 'בשביל המחר'. מדובר בעמותה שעל פי הגדרתה 'רכשה ניסיון בעבודה עם לוחמים שעברו אירועי לחימה ונרתמת לספק להם גשר בין חוויות הלחימה בעודן טריות לבין חיי השגרה.' הגענו לסדנה בת יומיים, שכללה שיחה מלב אל לב, משחקי גיבוש ושחרור כעסים ורגשות. ההשפעה החיובית היתה מיידית. עינינו נפקחו להבין שהתחושות האישיות דומות, שאנחנו לא לבד. הסדנה מומנה על ידי העמותה ואני גייסתי תרומה נוספת עבור האוכל, השתייה, הדלק, שוברי הנסיעות והמתנות שקניתי לחייליי, כהוקרה על מסירותם (פק"ל קפה)."

היתה תקופה שמפקדים בצה"ל נאלצו לגייס תורמים כדי להשלים ציוד לחימה ולשדרג תנאי שירות. בינתיים צה"ל אסר זאת. אולי הוא יאסור בעתיד גם גיוס תרומות לטיפול נפשי בלוחמים המותשים? אנחנו נשלח אותם למלחמה ללא אפודי מגן קראמיים ועם שובם משדה הקרב נשחרר אותם לגורלם בלי אפודי מגן לנפש. זה אינו מחדל או ליקוי. זו רשלנות פושעת.

* * *

אורי הייטנר

1. ויתרנו על היוזמה

רבות דובר, לאורך המלחמה, על משמעות המלחמה הא-סימטרית, בין צבא סדיר הכפוף לממשלה אחראית של מדינה ריבונית לבין ארגון טרור. זו מלחמה בין מקדשי החיים למקדשי המוות. בין מי שמפתחים מערכות משוכללות, מתוחכמות ויקרות כדי להגן על האזרחים, לבין מי שמשתמשים באזרחים ובילדים כמערכות משוכללות אך זולות להגנה על רקטות ומנהרות שנועדו לזרוע הרג באזרחים ובילדים. בין מחויבים לטוהר הנשק ומוסר לחימה, לבין מי שהמושגים הללו כלל אינם קיימים בלקסיקון שלהם ומיטיבים לנצל לרעה את המגבלות שלנו.

אך יש עוד א-סימטריה משמעותית: זו מלחמה בין שוחרי שלום למחרחרי מלחמה. במלחמה כזאת, צד אחד מבקש שקט ומבטיח ששקט יענה בשקט והצד האחר יורה, כי המטרה שלו היא לירות, להרוג ולזרוע פחד. ולכן, צד אחד מחפש כל העת את הדרך להפסקת המלחמה, בעוד הצד האחר ממשיך במלחמה כל עוד הוא מסוגל.

האסטרטגיה של נתניהו במלחמה הזאת היתה – הימנעות. לעשות הכל כדי להימנע מהמלחמה, לאחר מכן כדי להימנע מהפעולה הקרקעית, ובהמשך – כדי לסיים אותה, כולל הפסקות אש חד צדדיות לרוב וויתור על ניסיון להגיע להכרעה.

יש באסטרטגיה הזאת מסר מוסרי, לפיו בטרם שולחים חיילים להילחם, להרוג ולהיהרג, יש לנסות כל דרך אחרת. מלחמת אין ברירה מאפשרת גיוס תמיכה בינלאומית והתגייסות ותמיכה רחבה של הציבור הישראלי.

התמיכה הבינלאומית התמוססה ככל שהתארכה המלחמה. מצבר האשראי מוגבל מאוד, ולכן יש לחתור למלחמה מהירה והכרעה מהירה. לעומת זאת, העובדה שהיתה זו מלחמת אין ברירה מובהקת, שבה ישראל הותקפה והתגוננה – אכן גייסה את תמיכת הציבור הישראלי. מיעוט המשתתפים בהפגנה הפאתטית של ה"שמאל" הוא עדות לכך.

אולם לאסטרטגיית ההימנעות יש מחיר כבד ביותר – היא מותירה את היוזמה בידי האוייב. שעה שנכתבות שורות אלו, הציבור הישראלי שרוי במתח – מה יקרה בחצות, עם תפוגת הפסקת האש? יהיה הסכם? יהיה ירי? יהיה שקט? עם שלם ממתין כבן ערובה למוצא פיו של ארגון טרור ג'יהאדיסטי קנאי.

את המשוואה הזאת יש לשנות. הדבר מחייב שינוי מנטאלי בדרג המדיני ובצה"ל. כמו במלחמת ששת הימים, יש מקום להמתנה ארוכה, בניסיון למנוע את המלחמה ולגבש תמיכה בינלאומית למקרה שלא תימנע. אולם מרגע שהתברר שהמלחמה בלתי נמנעת, יש ליטול את היוזמה ולחתור לניצחון ולהכרעה.

במלחמת "צוק איתן" צה"ל מילא בצורה מופתית את המשימות שהוטלו עליו. חיילי צה"ל ומפקדיהם גילו עוז רוח, דבקות במשימה, חתירה למגע, אחוות לוחמים, נכונות להקרבה ומקצועיות רבה.

אולם מה שחסר הוא היוזמה, המעוף, היצירתיות, הממזריות, התעוזה להפתיע את האוייב במקום הבלתי צפוי ביותר. המלחמה הוכיחה שרבים מערכי רוחו של צה"ל ממשיכים לאפיין אותו, אבל איפה רוח "אביב נעורים", אנטבה, חציית התעלה? הצורך בהרס המנהרות (הניצחון הגדול ביותר במלחמה) חייב התנהלות איטית של כוחות גדולים לאורך הגבול ובצמוד לו. אבל איך זה שצה"ל לא שלח כוחות לעורף האוייב כדי להגיע להנהגתו, להפתיע אותו, להמם אותו, להוציא אותו משיווי משקלו?

זה השינוי הדרוש לקראת המלחמה הבאה.      

2. צרור הערות 20.8.14

* בסופשבוע של הפסקת האש, התארחו בקיבוץ כרם שלום שתי משפחות המבקשות להתקבל לקליטה בקיבוץ. זאת תמונת הניצחון שלנו.

* למה הפלשתינאים הפרו את הפסקת האש? ראשית, כי זה טבעם. מאז אוסלו ועד היום, לא היה כל הסכם, גדול או קטן, כולל כל הפסקות האש ב"צוק איתן", שהם לא הפרו. שנית, כאמצעי לחץ על ישראל במו"מ, הנובע מתחושתם שישראל מגלה להיטות יתר להגיע להפסקת אש. שלישית, כדי לאותת שבעבורם הפסקת אש אינה שקט מוחלט, אלא שגרת "טפטוף".

כל אחת מן הסיבות וכולן יחד מחייבות את ישראל לראות בירי הזה חידוש המלחמה, ולהכות בחמאס בכל הכוח, והפעם כדי להגיע להכרעה. אי אפשר להשלים עם כללי המשחק שהם מנסים לכפות עלינו. אם כך הם נוהגים כעת, כנראה שהמכה שהם חטפו חלשה מדי, או לא במקומות הכואבים ביותר, והרי ישראל יכולה להכות בהם ביתר שאת. גם אם רוצים להגיע להסדרה בהסכם, יש להקדים לכך מכה כואבת. שהם יגיעו להוטים להגיע להסדרה בכל מחיר. ובמו"מ – לא לוותר על פירוז.

* אם וכאשר יתחדש מו"מ על הפסקת אש קבועה, כדאי לזכור: עם כל החשיבות של תנאי ההסכם, וכמובן שחשיבותם רבה, הם משניים לעומת השאלה הגדולה, החשובה, היחידה המשמעותית לעיצוב המציאות בגבול עזה בשנים הבאות – האם המכה שהוכה חמאס חזקה דיה כדי להרתיע אותם מחידוש האש.

אם התשובה היא שלילית, הם ישובו במהרה לירות על יישובינו, ואז בלאו הכי הפסקת האש, על כל תנאיה, לא תתקיים. אם התשובה חיובית, הם יכבדו את ההסכם ושקט ישרור בגבול, ואז גם צפרדעים בהסכם שנראים קשים לעיכול, יהפכו לנסבלים.

לכן, תנאי הכרחי להפסקת אש יציבה, הוא פעולה צבאית חזקה דיה, כדי להרתיע את האויב.

* פעמים רבות כתבתי לאחרונה על ההצלחה הגדולה של מלחמת לבנון השניה, שיצרה הרתעה משמעותית והביאה לפחות לשמונה שנות שקט כמעט מוחלט בגבול שדימם במשך 40 שנה. הרי בשעתו, לא היה אדם אופטימי אחד ששיער שההצלחה תהיה גדולה כל כך. גם אני הייתי רחוק ת"ק פרסה מהערכה כזאת. לשמחתי, התבדיתי והלוואי וכך תתבדה כל הערכה פסימית שלי.

משום מה, כשאני כותב זאת אני מקבל תגובות הכופרות בעובדה הזאת. כלומר, לא בעובדת הגבול השקט, אלא בעובדת ההרתעה שנוצרה במלחמה.

שוללי הניתוח שלי, מנמקים זאת בשני טיעונים. האחד, הוא שהסיבה לשקט היא שחיזבאללה עסוק היום במלחמה בסוריה. השני, הוא שהסיבה לשקט היא שחיזבאללה חופר מנהרות וצובר טילים ומרדים אותנו כדי לתקוף אותנו בעתיד.

אתייחס לשני הטיעונים. לגבי המעורבות של חיזבאללה בסוריה – היא החלה לפני שנתיים. עד אז, שש שנים נשמר השקט, כולל בתקופות מבחן כ"עופרת יצוקה". הרי גם על שש שנות שקט כאלה אפילו לא חלמנו.

לגבי היערכות חיזבאללה לתוקפנות – אין ספק שחיזבאללה לא הפכו לידידי ישראל, לא ויתרו על המוטיבציה שלהם להילחם בישראל ולהרוג יהודים ועל חלומם להשמיד את ישראל. ולכן, אין ספק שהם נערכים למלחמה.

אבל לפני מלחמת לבנון השניה הם חפרו את מערך "שמורות טבע" התת קרקעי והצטיידו במערך הטילים שלהם וזה לא הפריע להם לירות עלינו במקביל, להרוג ולחטוף. וגם ברצועת עזה המינהור וההצטיידות בטילים נעשו במקביל להמשך הירי והתוקפנות.

אבל חיזבאללה לא תוקף. למה? מפַּחַד, תוצאת ההרתעה של מלחמת לבנון השנייה. הרי נסראללה עצמו אמר שאילו שיער מה תהיה תגובת ישראל, לא היה מורה לחטוף את החיילים.

קשה לי להבין את הלך הנפש, המביא אנשים ממש לאובססיה של הלקאה עצמית, לשיגעון קטנות, להתעקש ולהתחפר בטענה שחיזבאללה הביס אותנו במלחמת לבנון השנייה.

* בדומה למלחמת לבנון השניה, כך גם תוצאות "צוק איתן" תתבררנה רק בדיעבד. בעתיד נוכל לדעת האם נוצרה הרתעה שהביאה לשקט, כמו בלבנון השנייה, או שלא נוצרה הרתעה ונמשכה התוקפנות, כמו ב"עופרת יצוקה" ו"עמוד ענן".

אולם גם בתסריט השלילי, הטענה שחמאס הביס את ישראל, אף היא באה מאותו סוג של מזוכיזם והלקאה עצמית, מאותו שיגעון קטנות. הרי אין שחר לטענה הזאת. חמאס הוכה קשות. מערך המנהרות שלו, שהיה מערך אסטרטגי לביצוע מתקפת רצח המוני שיערער את הביטחון הישראלי, לפחות ברמת מתקפת 11 בספטמבר בארה"ב, הושמד, ועמל של שנים ירד לטימיון. מערך הטילים ספג מכה קשה. האפקטיביות של מתקפת אלפי הטילים לעבר ישראל היתה נמוכה מאוד, בזכות "כיפת ברזל" והתנהגות העורף. הרצון של הפלשתינאים לשבור את החברה הישראלית נחל כישלון חרוץ – החברה הישראלית הוכיחה עמידה איתנה וגילתה גילויי סולידריות וערבות הדדית נפלאים.

נכון, לא היה זה ניצחון גדול של ישראל. לא הגענו למפקדי חמאס. לא הצלחנו (או לא ניסינו) לפגוע במפקדותיהם. ולחמאס בהחלט היו הצלחות – עצם היכולת להמשיך ולירות עד הרגע האחרון, ההצלחה להשבית ל-24 שעות את נתב"ג, הצלחתם להביא להרג אזרחים וילדים פלשתינאים רבים כדי לפגוע בתדמית ישראל ועוד.

אבל מכאן ועד הצגת המערכה כתבוסה ישראלית, המרחק רב. זוהי טענה חסרת שחר, מופרכת מעיקרה.

* בימים האחרונים נמתחת מכל עבר ביקורת על הממשלה המקיימת מו"מ עם חמאס ובכך מעניקה לו מעמד מדיני ולא של ארגון טרור וכו'.

כאשר מי שקראו למוטט את שלטון חמאס אומרים זאת, זו אמירה קוהרנטית לשיטתם. אבל כאשר אומרים זאת מי שהזהירו מפני מיטוט שלטון חמאס, זו אמירה צבועה. שהרי אם לא מוטטנו את שלטון חמאס – בעצם היותו גורם שלטוני במדינת עזה, אין מנוס מסוג של מו"מ עקיף עמו, בניסיון להגיע להסדרה.

* אם כל כך חשוב לפלשתינאים להתהדר בכך שהוסר המצור, אולי כדאי באמת להטיל קודם מצור, שניתן יהיה להסיר אותו. נניח, למשך שבוע.

* זוכרים את פרשת אדם ורטה, שהסעירה את הציבוריות הישראלית, אי אז בשש לפני המלחמה? פרשה זו, שהכריחה אותנו לבחור בין ורטה ה"שמאלני" הרדיקלי וספיר סבאח ה"ימנית" הרדיקלית, כאילו אין מקום ל-90% הנורמליים שביניהם, היא דוגמה בולטת לשיח הקצוות שהשתלט בשנים האחרונות על הציבוריות הישראלית.

במלחמה, הרוב השפוי, הנורמלי, הציוני, הדמוקרטי, נטל את ההובלה של השיח הציבורי. הישראליות היפה הפציעה בשמי ישראל במלוא הדרה. והתברר, שמעבר למחלוקות הפוליטיות והאידיאולוגיות הלגיטימיות, קיימת הסכמה לאומית רחבה על צדקת הציונות, על הבנת האיום על מדינת ישראל.

בסיטואציה הזאת השוליים הגבירו את הווליום והקצינו. מכאן כל ההשוואות הנואלות של חיילי צה"ל לנאצים, מאמרי ההסתה והשטנה של אורי משגב וגדעון לוי למדינת ישראל ולצה"ל, ומצד שני הביריונות האלימה של ה"ימין" הקיצוני, כמו כנופיית "הצל" וכו'.

איך הפגנת ה"שמאל" משתלבת בתוך התמונה הזאת? היה זה ניסיון נואש, ניסיון חירום, לצעוק – היי, אנחנו לא קונצנזוס. הרי קונצנזוס הוא בהכרח "דביק", כמאמר המנטרה השחוקה. ומכאן הדבקות בפרוטוקול, שבו כתוב שכל אימת שצה"ל נלחם (ולא חשוב שהפעם אדם ישר אינו יכול להביט במראה ולטעון שישראל לא הותקפה), "אנחנו" צריכים להפגין במוצ"ש בכיכר. אבל מה המסר? הרי חייב להיות כאן איזשהו "אנחנו" ו"הם". וכך, תופעת שולי שוליים קיצונית, חמורה ביותר באיכותה, אך זניחה לחלוטין בכמותה – האלימות הפוליטית, הוצגה כתמונת החברה הישראלית, כביכול, ונופחה לדמון המאיים על הדמוקרטיה הישראלית. מי הם האלימים? "הם". מיהם "הם"? מי שאינו "אנחנו". וכך, דווקא בימים שהתאפיינו בסולידריות לאומית, בערבות הדדית, בגילויים כל כך יפים – התבכיינו בכיכר על הסכנה לדמוקרטיה. ודוד גרוסמן קונן, ללא בושה, על "מרחבי הפחד".

* דוד גרוסמן הוא סופר גדול, אחד הסופרים הישראליים הטובים ביותר. קראתי כמעט את כל ספריו ואהבתי אותם מאוד. ילדיי גדלו על ספרי הילדים המקסימים שלו.

אבל כישרון ספרותי אינו ערובה לתבונה מדינית, לא לקריאה נכונה של המציאות ולא למוסריות. בכל אלה, אין לסופר כל יתרון על נהג מונית, רופא, מהנדס, סנדלר, מורה או שוטר. היתרון היחיד שלו הוא ברמת הניסוח ועוצמת הביטוי של עמדותיו.

ההיסטוריה מוכיחה שלא אחת דווקא הסופרים ואנשי הרוח לקו יותר מאחרים בקריאת המציאות ובשיפוט מוסרי. דוגמה בולטת לכך היא תמיכתם הבלתי מסויגת של רבים מהסופרים במערב בשלטונו הרצחני של סטלין.

לצערי, קיימת תופעה חזקה של עדריות בקרב הסופרים בישראל. אין כל סיבה הגיונית לכך שהתפלגות הדעות בתוכם תהיה שונה מהתפלגות הדעות בקרב כלל הציבור. כאשר בניגוד לכל היגיון סטטיסטי, בציבור מובחן – רוב גדול תומך בעמדות שנהנות מתמיכת מיעוט קטן בקרב כלל הציבור, הדבר מעיד על עדריות.

דוד גרוסמן היה הנואם המרכזי בהפגנת ה"שמאל" במוצ"ש שעברה בכיכר רבין; הפגנה שספק אם משתתפיה הבינו לשם מה היא התקיימה, בעד מה ונגד מה הם הפגינו, חוץ מאשר בעד הנגד ונגד הבעד.

בדבריו הוא אמר דברים המעידים על בוחן מציאות ירוד, כושר שיפוט מוסרי לקוי, ואובדן אוריינטציה בסיסית ביכולת להבחין בין סיבה למסובב. ברמזו לסגר על רצועת עזה, אמר גרוסמן: "עד שלא תיפתר תחושת המחנק של תושבי עזה גם אנחנו בישראל לא נוכל לנשום לרווחה."

זה כמו לומר על אדם המרצה עונש מאסר על עבירת רצח, שכל עוד נשלל ממנו החופש, איננו יכולים לבוא אליו בטענות על כך שהנו רוצח.

מה כל כך מאכזב בנאומו של גרוסמן? הפער בין העושר הלשוני לדלות הרעיונית. בין מורכבות כתיבתו הספרותית, לבין הרדידות הפשטנית של נאומיו הפוליטיים. נאום חלול.

בדבר אחד שאמר גרוסמן אני מסכים אתו – בביקורתו על ראש הממשלה שלא גינה את גילויי האלימות וההסתה של ביריוני ה"ימין" הקיצוני נגד ה"שמאל" והערבים.

מן הראוי היה לקיים הפגנה נגד אותם גילויים, אולם לא הפגנת "שמאל", אלא הפגנת הרוב הגדול, מ"ימין" ומ"שמאל", דתיים וחילונים, נגד השוליים הרדיקליים בחברה הישראלית. גם השוליים המכנים את טייסי צה"ל רוצחים ומסיתים אותם לערוק מן המלחמה ואלה המשווים את נתניהו להיטלר ומזכירים את הקשר להתנקש בחייו של היטלר כהשראה. הם אינם טובים יותר מכנופיית בריוני "הצל", הגם שהם משתינים ממקפצת "הארץ".

* במהלך המלחמה, ובפרט לאחר רצח הילד משועפט, התקיימו הפגנות סוערות ואף אלימות של ערבים ישראלים, ובהם תופעה איומה ונוראה של חיפוש יהודים כדי לבצע בהם לינץ'. אלו תופעות בלתי נסלחות שיש לדכא אותן.

אולם רק מיעוט קטן השתתף בהפגנות, כולל בהפגנות החוקיות והלגיטימיות נגד המלחמה. הרוב המוחלט של הערבים לא נטל בהן חלק.

על החברה הישראלית להחליט איך היא מתייחסת לתופעה. ניתן לכוון זרקור להפגנות האלימות ולהקצין את העימות עם ערביי ישראל. אפשר לכוון זרקור לעובדה שהרוב הגדול והדומם לא השתתף בהן, ולמנף עובדה זו לתהליכים שיקדמו את השתלבות ערביי ישראל בחברה הישראלית.

צידוק להטלת אור על האלימות, הוא העובדה שהח"כים הערבים הם שעמדו מאחוריה, ומי בחר בהם אם לא הרוב הגדול של הציבור הערבי? צידוק להטלת אור על הרוב שלא הפגין, הוא העובדה שרבים מראשי הערים הערביים יצאו נגד ההפגנות ואף גינו את התנהגות הח"כים והרי גם זו מנהיגות שבחר הציבור. 

בעיניי, מה שצריך להנחות אותנו הוא טובתה של מדינת ישראל. האינטרס הלאומי שלנו הוא לקרב את הערבים למדינה. יש לחזק את הרוב שלא השתתף בהפגנות ולבודד את הקיצונים.

* חופש ההפגנה הוא עיקרון בסיסי בדמוקרטיה, אך זכות ההפגנה אינה בלתי מוגבלת. אין כל סיבה לאפשר הפגנה נגד חתונה, והרחקת המפגינים 200 מ' עלובים ממקום החתונה אינה רצינית. יש מקום להפגנות בעד או נגד השלטון, בעד או נגד תופעות חברתיות. אין מקום להפגנות נגד אנשים פרטיים, ובוודאי לא להפרעה ביריונית לחתונה של זוג צעיר.

המחלוקת בנוגע לחתונתם של מורל ומחמוד, אינה על שאלת נישואי תערובת והתבוללות, אלא שאלת זכותם של אנשים פרטיים לממש את אהבתם.

לא מעט ישראלים יהודיים מתאהבים בתיירות/ים לא יהודיים, במתנדבות/ים בקיבוצים, ישראלים המטיילים בחו"ל מתאהבים במקומיות/ים. לשיטתם של הלהבות למיניהן, גם חלק ניכר מהיהודים שעלו מחבר העמים אינם נחשבים יהודים, וכמובן שרבים מהם נישאים לישראלים יהודיים. ההיטפלות דווקא לזוג הזה מעידה, שיותר משיש כאן מאבק נגד נישואי תערובת, זוהי גזענות לשמה נגד ערבים.

במדינת ישראל, שהינה מדינת יהודית, בעלת רוב יהודי מוצק, שהשפה בה עברית, שהחגים בה הם חגי ישראל, אין כל סכנה של התבוללות. מסע הסתה נגד צעירה יהודייה שהתאסלמה והתחתנה עם ערבי, מתוך הפחדה נגד התבוללות – היא טירוף לאומני לשמו.

* כל חיי אני פועל להעמקת הזהות היהודית בחברה הישראלית, בקירוב הישראלים ליהדותם, שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. אין דבר המרחיק את הישראלים מהיהדות יותר מאשר קנאות דתית מאיימת ומסתגרת. לכן, גופים קיצונים כלהב"ה למעשה דוחפים להתבוללות.

* בניגוד לישראל, בגולה קיימת תופעה רחבה של התבוללות. הדרך להתמודד עם התופעה, היא קירוב יהודי הגולה ליהדות, לציונות ולישראל. אין דבר המרחיק אותם מן היהדות, הציונות וישראל יותר מקנאות דתית פונדמנטליסטית. לכן, גופים כמו להב"ה הם סוכני התבוללות.

ההפגנה נגד החתונה היא מפגן מבחיל של גסות רוח. המפגינים הם התגלמות הישראלי המכוער.

* התביישתי כאשר נשיא המדינה התנצל בפני נשיאת ברזיל, על התגובות הישראלית בעקבות מדיניותה האנטי ישראלית והפרו חמאסית האקטיבית של ברזיל במלחמה. לא יכול להיות יותר "מה יפית" מזה.

רובי ריבלין לא נבחר כדי להיות שמעון פרס 2, ואם ינסה להיות פרס 2 לא יהיה אלא צל חיוור של המקור. הוא נבחר כדי להיות רובי ריבלין.

יש לו מספיק משימות חברתיות שהן משימות קלאסיות של נשיא והן ממש תפורות עליו. במלחמה ראינו את גילוייה היפים של החברה הישראלית, ולצידה ראינו גילויים מכוערים ואלימים. מי אם לא הנשיא ריבלין, מתאים וראוי להוביל מהלכים חברתיים שיעצימו את הישראליות היפה ויטפחו אותה גם בימי שגרה? מי אם לא ריבלין הוא האיש, שיוביל מהלך ציבורי להתמודדות עם הישראליות המכוערת, כדי לצמצם ולבודד אותה? מי אם לא ריבלין יכול להוביל מהלך משמעותי של גישור והתקרבות של ערביי ישראל למדינה? מי אם לא ריבלין יכול להוביל תהליך מגשר בין מגזרים בחברה ומחנות פוליטיים?

במקום זאת הוא מתעסק בהתנצלויות מבישות בפני מי שראוי היה שיתנצלו בפנינו?

* שעה שאבו מאזן הקים עם חמאס ממשלת אחדות, חמאס ניסה להפיל אותו בהפיכה. לאחר שישראל הצילה אותו מההפיכה, הוא מוביל מסע הסתה בינלאומי ומהלך משפטי נגדה. הפרטנר.

* ראש ממשלת בריטניה דיוויד קאמרון מצדיק את הפעולות נגד דאעש בכך, שאם לא נעצור את הטרור הוא יגיע לבירות אירופה. נו, אז מה? הרי הטרור הג'יהאדיסטי מגיע בפועל לבירת ישראל ולערי ישראל, ובריטניה ואירופה עסוקים בעיקר בהפרעה לישראל להגן על אזרחיה ולהיאבק בטרור. אז מה יקרה אם גם אירופה תטעם מן המעדן הזה?

* לא הבנתי. אז זה מזרח תיכון חדעאש, חדאעש, או חדאע"ש?

* שני תהליכים חברתיים משמעותיים ביותר קרו בצה"ל בעשורים שמאז שירותי בסדיר. האחד, הוא המקום המאוד רחב של הציבור הדתי לאומי בשדרת הפיקוד. השני, הוא השתלבותן הגדולה של בנות בתפקידים משמעותיים ובהם תפקידים קרביים, שהיו חסומים בפניהן לחלוטין.

אין אלו תהליכים שהזינו זה את זה. לא אחת, נוצרו חיכוכים ופערים בין שני התהליכים. אבל העובדה ששני התהליכים קרו במקביל, מוכיחה עד כמה הפרנויה הדוסופובית מפני ה"הדתה" בצה"ל, אינה מוצדקת.

אחת הטענות נגד ה"הדתה" בצה"ל, היא בלבול במקור הסמכות. שקר. אין שום בעייה של מקור הסמכות. זאת חלק מהפרנויה המתוזמרת והמומצאת. מתוך ראיון עם מח"ט "גבעתי" עופר וינטר ב"7 ימים": – מי הסמכות הקובעת לחייל? הרב או המפקד? – "המפקד. אין שאלה בכלל." עד כאן הציטוט. אכן, אין שאלה בכלל. זאת המצאה זדונית, של מי שרוצים להדיר את הדתיים.

עצם השתלבותם של דתיים לאומיים בתפקידי הפיקוד היא תרומה גדולה לצה"ל. מדובר בנוער איכותי, ערכי ובעל מוטיבציה גבוהה. ההשתלבות בצה"ל היא ביטוי להשתלבות המבורכת של הציונות הדתית בכל תחומי החיים במדינה.

אם יש בעייה של עמדה בלתי פרופורציונלית של הכיפות הסרוגות בפיקוד הצה"לי, היא נובעת מהירידה במוטיבציה בציבור החילוני ובפרט בהתיישבות העובדת, לשירות ארוך בקבע.

ככל שהמוטיבציה המאפיינת את הציבור הדתי תאפיין את כל המגזרים בחברה, כן ייטב.

* לכבוד שר הפנים מר גדעון סער אבן, הברכה והשלום!

אני מתפלא עליך. איפה הראש היהודי?

יושב לו עם שלם, וסופר לאחור את השעות והדקות לקראת חצות. יירה או לא יירה?

גדעון, הרי אתה יכול, ב'הבה נתחכמה לו,' לפתור את הבעייה בקלות.

הנה הצעתי. היא ממש פשוטה.

בשעה 23:30, ללא התרעה מוקדמת, תחליף את שעון הקיץ לשעון חורף. וכך, השעה תהיה 22:30. זה כבר ישבש לחמאס את התוכניות. ואז, כעבור שעה, ב-23:30, תחזיר במפתיע את השעון לשעון קיץ והשעה תהיה חצות וחצי.

וככה, אין חצות. וכל התוכניות של חמאס יעלו בתוהו.

טוב, הה?

מה היית עושה בלעדיי?

שלך,

אני

[אהוד: השר גדעון סער הוא יוצא העדה הבוכרית, ואינני יודע אם נהוג אצלם לעשות "שְׁטִיקִים" כאלה בשעונים. צריך לשאול את ישראל אהרוני].

* ביד הלשון: ועוד שלוש תוספות ללקסיקון "צוק איתן". הלקסיקון המלא נמצא בבלוג שלי:

http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=272685&blogcode=14178975

הוכו קשות – שאלת השאלות אודות חמאס ב"צוק איתן". ע"ע הרתעה.

חמש עשרה שניות – טווח ההתרעה ביישובי עוטף עזה. התושבים חוששים מפני חזרה לשגרת 15 השניות.

פצמ"ר (2) – שמו של הפאב הקיבוצי בכרם שלום. ראשי תיבות של פאב ציוני מול רפיח.

* * *

משתתפים באבל הכבד על הריגת אשתו ובנו היקרים תומכי השלום – של מוחמד דֶף

ואולי גם הריגתו של השׁאהיד מוחמד דף עצמו בתקיפה הברברית של חיל האוויר הישראלי

מאת הפליאדה של כותבי ספרים עבריים חשובים וחכמים בישראל

* * *

נעמן כהן

שוב מלחמת התשה "טפטופים"

ביום שלישי בערב, כאשר אני כותב את הדברים, שוב ממשיך הטפטוף של הרקטות והפצמ"רים כבימים ימימה. ולכן כקאטו הזקן אני מזכיר: השבת אש מיידית לעבר מקורות הירי בכל מקום בו נורים רקטה או פצמ"ר על ישראל! יש להוציא אולטימאטום לתושבי רצועת עזה, בקולו של בנימין נתניהו שיישמע בכול העולם – שכדי למנוע פגיעות באזרחים שאינם לוחמים – הם נדרשים לפנות רצועת שטח של 4 ק"מ מנקודת הירי על ישראל, שטח שיוכרז כאזור מלחמה האסור לשהייה לאזרחים, ובשפה הבינלאומית – "קורדון סניטר". איסור השהייה בשטח זה ייאכף בהפגזה מסיבית, ואז השטח יופצץ וייכתש.

יישום דוקטרינת יוסף דוריאל זו, גם תשחרר את ישראל מביקורת בינלאומית על פגיעה באזרחים. שכן החוק הבינלאומי מתיר השבת אש למקורות הירי, ואם מודיעים על אזור לחימה אין יכולים לבוא בטענות על קורבנות של לא-לוחמים.

אסור בתכלית האיסור לחזור למצב הקודם. אסור להסכים יותר לטפטופי פצמ"רים או רקטות לכיוון ישראל.

מישהו מבין למה נתניהו אינו עושה כן?

התמיכה בחמאס – ההומניזם  המזוייף של פרופסור שינמן

פרופסור חנוך שינמן (איש יפה) שלח במהלך מלחמת עזה הודעה במייל לתלמידיו בפקולטה למשפטים בבר אילן כי הוא מקווה שההודעה "מוצאת אתכם במקום בטוח, ושאתם, משפחותיכם והקרובים לכם אינם בין מאות האנשים שנהרגו, האלפים שנפצעו, או עשרות האלפים שבתיהם נהרסו או שנאלצו לעזוב את בתיהם במהלך או כתוצאה ישירה מהעימות האלים ברצועת עזה וסביבתה."

חלק מהסטודנטים למשפטים התלוננו על "פגיעה ברגשות" בפני דקאן הפקולטה, פרופסור שחר ליפשיץ, אשר פרסם בתוך זמן קצר הודעה דחופה. "זועזעתי להיוודע על הדואר האלקטרוני שנשלח אליכם על ידי פרופסור שינמן," כתב הדקאן לסטודנטים, "זהו מכתב פוגעני, והחל מן הבוקר אנחנו מוצפים ובצדק בפניות של סטודנטים ובני משפחה, שרבים מהם משתתפים בימים אלה ממש בקרבות בדרום."

בראיון לגלי צה"ל אמר פרופ' שינמן כי המסר שכתב הוא "טקסט חלבי, שבסך הכל מביע דאגה כללית לכל הסטודנטים באשר הם. בחרתי להביע את הדאגה הזו בלי לעשות את האבחנות הרגילות של יהודים וערבים. לא כתבתי את הדברים בציניות ולא ניסיתי להגניב עמדה פוליטית." 

לכאורה פרופסור שינמן מציג כאן הומניזם ואהבת אדם אוניברסאלית, אז זהו – שלא.

משל למה הדבר דומה? אם היה מפרסם פרופסור שינמן בזמן מלחמת העולם השנייה שהוא מזדהה עם כל נפגעיה. הוא מזדהה עם הבריטים והרוסים שאיבדו את בתיהם, ועם הגרמנים והיפנים שאיבדו את בתיהם. ברור שהכרזה כזו משמעותה הייתה תמיכה בהיטלר. (גם היטלר הרי ראה עצמו הומניסט: ""אני הומניסט אדיר" – Ich bin so colossal human – "היהודי לבדו אשם בכול" (פרידלנדר, שאול, שנות ההשמדה 1945-1939 ת"א 2009 עמ' 330-326).

אפשר היה אולי להבין את ה"הומניזם" שלו לו היה הפרופסור מדגיש שאין ליבו עם הטרוריסטים של החמאס שאיבדו את בתיהם, אבל הוא לא אמר זאת.

לכן הזדהותו של פרופסור שינמן עם "כל הנפגעים" משמעותה אינה הומניזם אלא תמיכתו של פרופסור שינמן בחמאס.

על "הנאורות" – פרופ' שטרנהל וד"ר עזמי בשארה

החבר רון וייס מייחס לשטרנהל "נאורות" בכך שהוא מתנגד למלחמה בחמאס, (גיליון 970).

יש עוד "פילוסוף" מומחה לנאורות, המתנגד למלחמה בחמאס, והוא לא אחר מאשר הדוקטור לפילוסופיה (מטעם השטאזי) הערבי-נוצרי, המרגל למען חיזבאללה, ומשרת הדיקטטור הסורי, ועתה הקטארי (הממן את החמאס), ד"ר עזמי בשארה.

ד"ר עזמי בשארה הוציא ספר בשם: "הנאורות פרויקט שלא נשלם? שש מסות על נאורות ומודרניזם", הוצאת הקיבוץ המאוחד, ת"א, 1997.

ומה לפי הד"ר לפילוסופיה הנכבד יהווה את השלמת פרויקט הנאורות? כמובן, חיסול מדינת היהודים.

מן הסתם החבר רון וייס רואה בהתנגדות בשארה (הנוצרי) למלחמה בחמאס "נאורות".

הריסת בתים של רוצחים אזרחי ישראל

אהוד בן עזר ואורי הייטנר דורשים להרוס את ביתו של יוסף חיים בן דוד רוצחו של הנער הערבי מוחמד אבו חדיר, בדומה להריסת בתי מחבלים בשטחים. ("חדשות בן עזר" 970).

אז זהו, הדבר אינו אפשרי מפני שאין הורסים בתים של רוצחים אזרחי ישראל. גם לא של ערבים. אם היו נוהגים כך מן הסתם היו כבר הורסים מאות בתים של אזרחי ישראל הערבים. הרס בתי המחבלים מבוצע רק באזרחי האוייב שאינם בעלי אזרחות ישראלית.

מה שכן יש לעשות, לדאוג שהרוצח בן דוד יקבל עונש של מאסר עולם וירצה אותו עד סוף ימיו. אגב, עונש דומה יש להשית גם על רוצחים מחבלים ערבים. 

הנצחת חיילי צה"ל שנהרגו בפרשת אלטלנה, תשובת נשיא המדינה

כפי שהבאתי בגיליון 996, את המכתב הבא שלחתי לכבוד הנשיא מר ראובן ריבלין עם התמנותו לתפקיד.

כבוד נשיא המדינה מר ראובן ריבלין,

ראשית ברכות על התמנותך לתפקיד הרם והנישא – נשיא מדינת ישראל.

לאחר בחירתך הכרזת שתהיה נשיא של כל העם, ואני מקווה שאכן תממש את הכרזתך.

כבוד נשיא המדינה מר ראובן ריבלין, המעשה הממלכתי הראשון שבצעת הוא השתתפות בטקס אזכרה לחללי אלטלנה. בטקס שנערך ב-15.6.14 אמרת ש"כנער צעיר, נשבעתי לעצמי, שאלך ללמוד משפטים כדי שאוכל להעמיד את מטביעי אלטלנה לדין. עם השנים בגרתי להבין שהלקח החשוב ביותר מאלטלנה היה דווקא באותה קריאה של בגין, באותן ארבע מילים, 'לעולם לא מלחמת אחים.'"

לא אכנס לפולמוס ההיסטורי מי התחיל באותה מלחמת אחים, ומה גרם לה, אבל לאור דבריך אבקש ממך לתקן עיוות מוסרי למען לא תהיה עוד מלחמת אחים.

באזכרה בה השתתפת, ובאנדרטאות השונות של חללי אלטלנה – מונצחים 16 חללי האצ"ל שנהרגו בעת הקרב על "אלטלנה", אבל בפרשת אלטלנה נהרגו גם 3 חיילי צה"ל שאינם זוכים להנצחה.

חלק ניכר מאנשי האצ"ל המונצחים באנדרטה, היו חיילי צה"ל שערקו מהצבא בעיצומה של מלחמת השחרור, בפקודת מנחם בגין, והשתתפו בלחימה נגד צה"ל.

בכל מדינה אחרת בעולם, כולל הדמוקרטיות ביותר, כל העורק מהצבא בעת מלחמה מועמד למשפט צבאי ומועמד אל הקיר.

העובדה המזעזעת שאותם עריקים מונצחים ואילו עיריית תל אביב איננה מוכנה להנציח את שלושת חיילי צה"ל שנהרגו ע"י חיילי האצ"ל:

פסח וולודינגר, בן 19, נותר יחיד מכל משפחתו שנספתה בשואה, בפרוץ המלחמה התגייס לפלמ"ח, השתתף בקרבות ונפצע קשה בידו. הועבר לשרת במטה הפלמ"ח שם נפצע מאש אנשי האצ"ל ולאחר מספר ימים מת מפצעיו.

משה חיים כ"ץ, בן  19, ניצול השואה חייל חטיבת "אלכסנדרוני", השתתף ב-11 קרבות עם צבאות ערב שפלשו לארץ, נהרג ע"י אנשי האצ"ל ליד כפר ויתקין.

יעקב פריד, בן 21, חייל חטיבת "קרייתי", נהרג ע"י אנשי האצ"ל ליד כפר ויתקין.

כבוד הנשיא מר ראובן ריבלין, דווקא בימים קשים אלו, בהם דרושה כל טיפת אחדות לאומית, לא יעלה על הדעת שאנשי האצ"ל שערקו מצה"ל בעיצומה של מלחמת השחרור, שלחמו והסבו קרבנות בנפש לחיילי צה"ל, יזכו להנצחה באנדרטאות ובאזכרות, וחיילי צה"ל שנפלו במערכה לא יזכו לכך.

כבוד הנשיא ראובן ריבלין, כנשיא של כל העם, אנא הורה להוסיף לאנדרטאות של אלטלנה את שלושת חיילי צה"ל שהקריבו את נפשם למען ישראל, והורה על הזכרתם באזכרות הבאות.

בכל אלו תוכיח כי הנך נשיא של כל העם.

בכוח הזיכרון המשותף נמנע בעתיד מלחמת אחים.

בתודה ובכבוד רב.

נעמן כהן

והנה, בתאריך 11.8.14 קיבלתי מכתב מאת דרורה קורפל, מנהלת ענף פניות הציבור של נשיא המדינה, בו היא כותבת שהועברה פנייה מטעם הנשיא אל הגורמים המוסמכים (היא לא מפרטת מיהם) לטפל בעניין.

אנחנו נמשיך לעקוב אם נשיא המדינה מר ראובן ריבלין יהיה אכן נשיא של כל העם – וידאג להנצחת חיילי צה"ל שנפלו מאש אנשי האצ"ל בפרשת אלטלנה.

* * *

על הצביעות ביחס לישראל ולעזה. חשוב לכל הנעלבים מהשמאל שלנו, לראות:

https://www.youtube.com/watch?v=8TqK-WLP-_s

* * *

בועז עברון:

במקום טשטוש – הפרדה ושוויון

 [חלק זה של השיחה נערך בחודש ספטמבר 1966]

לפני 48 שנים!

מתוך ספרו של אהוד בן עזר

 "אין שאננים בציון"

שיחות על מחיר הציונות

ההקדשה: זכר למחנכת טוני הלה

ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986

נדפס לראשונה במהדורה האמריקאית בהוצאת הספרים של ה"ניו יורק טיימס"

 "Unease in Zion", Quadrangle, 1974

אהוד בן עזר: האם יהא נכון לומר כי בישראל איבד האינטלקטואל היהודי את מעמדו כאאוטסיידר?

בועז עברון: לא היהודי הוא האאוטסיידר אלא האינטלקטואל. ליהודים מעמד שונה בארצות ובתקופות שונות. בארה"ב, אותה אני מכיר מתוך שהייה, האינטלקטואל הוא אאוטסיידר, ואילו היהודי הוא אינסיידר ואאוטסיידר בעת ובעונה אחת. היהודי קצת חורג מן התרבות הנוצרית, ועל כן האינטלקטואל היהודי חורג קצת יותר, אך רק קצת יותר, מן האינטלקטואל שאינו יהודי. האינטלקטואל מטבעו הוא מחוץ לחברה, כי הוא מנסה להעריכה ולהגיע לידי ניסוחים לגבי מהותה הרוחנית. אינך יכול לעשות הערכות מבפנים. אינטלקטואל ואאוטסיידר הן מילים נרדפות. לכן בשאלתך על האינטלקטואל היהודי בחוץ-לארץ לעומת המצב אצלנו – ייתכן שכוונתך לומר כי אין בארץ אינטלקטואלים. יש רק טכנאים-של-רוח, כלומר: מורים, פידגוגים, כל הסגל המנהלי של החברה, מהנדסים של הרוח, דוגמתם ראינו גם בוועידת הסופרים האחרונה. כולם חלק מהממסד, על כן אינם אינטלקטואלים באותו מובן שהגדרנוהו זה עתה – אאוטסיידר.

אהוד בן עזר: מה מקורה של התופעה?

בועז עברון: למעשה אין שום חידוש מהותי באווירה זו, שכן אינה אלא הסתאבות של הלך-רוח ששרר ביישוב העברי מאז שחר החלוציות. לא רק "אנשי המעשה" של אז בזו לאינטלקטואלים, אלא גם האינטלקטואלים עצמם. לאבטיפוס של איש המעשה הנמרץ, המפגין עד כדי הפרזה את גבריותו וגופניותו, עם הבלורית הפרועה והשפם האימתני והרובשקה והסוסה והרובה, נתלווה אבטיפוס של האינטליגנט הממושקף, מושא הלגלוג והזלזול, המפקפק תמיד אם הוא ממלא בכלל תפקיד קונסטרוקטיבי כלשהו – תפקיד חיוני ודאי שלא – חוץ מחינוך; והוא קרוע תמיד בפנימיותו ורואה עצמו מצד אחד רק כצילו ומחזק ידיו של איש הפעולה, ומצד שני תוססת בו התמרדות טבעית נגד מעמד נחות זה שהוקצה לו. במידה מסוימת היתה הסיבה למצב זה נעוצה בעובדה, שהכול הסכימו על מטרת הפעילות החלוצית ועל הפעילות עצמה, וברור כי הפעילות היתה בראש ובראשונה פיסית וארגונית. אולם גם בתנאים אלה יכלו האינטלקטואלים למלא תפקיד של מדריכים, ולקיים ביקורת על הנעשה, לאור הערכים המוצהרים. הם לא עשו זאת. ייתכן כי משום שהיו חסרים אמונה בעצם יכולתם של השכל ושל הרוח להוות מורי-דרך לפעילות חברתית – אם בגלל השפעת הגישה הרומאנטית-אינטואיטיבית, השוללת מהשכל ומן הרצון המודע האנושי יכולת להשפיע על מהלך המאורעות ההיסטוריים, ואם בגלל הגישה המרכסיסטית, השוללת אף היא, לפי דרכה, את הפרימאט של הרוח.

את תופעת ההשתעבדות הנפשית של האינטלקטואל הציוני לאנשי המעשה, וההתמרדות נגדה, נוכל למצוא כבר אצל ברנר. הרגשת חוסר-האונים לעומת האנשים שעושים ופועלים. וכן נמצאת התופעה בספרות התנועה הקיבוצית. יש להניח שהדבר בא בתור מרד במסורת היהודית, הדוגלת בעליונות הרוח, וראייתה של מסורת זו כגילוי של בטלנות וחוסר-אונים.

ראינו הדים לכך בתקופה הבן-גוריונית. לא היה זה עניין יוצא-דופן, אלא פועל-יוצא מן המתרחש, שאנשי-הרוח עמדו אז "דום" כחיילים בפני הפוליטיקאים. המדיניות הפכה אופורטוניסטית לחלוטין, כי לא היתה נתונה לשום ביקורת אינטלקטואלית אמיתית. לכן הפכה ההנהגה שרירותית לחלוטין, בלי כל מסגרת רעיונית. המגמה נמשכה, ודוגמתה הייתה המפגש בין ראש-הממשלה לוי אשכול לבין קונראד אדנאואר, בביקורו בארץ. מפגש שהיה הפגנת המעשיות הגסה ביותר, רדיפת הכסף, גישה החוזרת למה שמגנים אצלנו כ"גלותיות", ריצה ולהיטות אחר הפרוטה ללא כל יחס לשאלה כיצד אתה מקבל אותה. כך מחזירה אותנו ה"מעשיות" הנחרצת ביותר אל הגטו. עובדה רבת-משמעות היא כי הסתייגות ציבורית מאותה פרשה באה מצד אקדמאים אך לא מצד ארגון-סופרים כלשהו.

אהוד בן עזר: התנאים המיוחדים של ישראל, תחושת המצור ותודעת האחריות, המשתקת לא-פעם מפני ביקורת – כלום לא הן שאינן מניחות לאינטלקטואל בארץ לנקוט עמדה ביקורתית וחסרת-פשרות?

בועז עברון: ויתורו של האינטלקטואל על הפררוגטיבה שלו, זכותו לנקוט עמדה עצמאית בשם מערכת-ערכים שאינה כפופה לצורך המדיני – אינה תוצאה של תנאי ארץ-הגירה והתיישבות. לא נכון כי הסיבה היא בארץ החדשה, בכיבוש ובתנאי מצור. בארה"ב היתה התיישבות תחת מנהיגות דתית, וכן באפריקה הדרומית, והפררוגטיבות נמצאו משך זמן רב בידי שליטים דתיים דווקא, שהיוו את המנהיגות האינטלקטואלית באותן חברות. אצל נתניאל הותורן, ב"אות השני" ("The Scarlet Letter"), אנו מוצאים את המתיחות בין המנהיגות הדתית, שביטאה את הפרימט הרוחני, לבין צורכי המעשה. מצב זה אצלנו אינו דווקא מחויב התנאים ההיסטוריים של ארץ התיישבות חלוצית. לא בכל ארץ חלוצית שלטו בהכרח "אנשי הפעולה". ניו-אנגלנד של המאות ה-17 וה-18 היתה למעשה תיאוקרטיה, והרועים הפרוטסטנטיים נהנו שם משלטון ללא-מצרים, שהשפיע הרבה רעה והרבה טובה על אופיו של העם.

החלוצים היהודים בארץ עשו את הפעילות הטכנית והכלכלית לאידיאל, בראותם בה בין השאר תרופה לאינטלקטואליות-היתר היהודית, ובהכרח ראה האינטלקטואל את עצמו כחלק מן המחלה אותה יצאה החלוציות לרפא. הוא חזה בחברת העתיד שרצה להקים בארץ – פועלים, איכרים, מדענים וטכנאים, אך לא אנשי-רוח, לא את עצמו. ובמידה שראה את עצמו, ראה בעצמו משרת – משרתה של הפעילות הטכנית החומרית.

על-ידי גישה זו, איבד, כמובן, האינטלקטואל הישראלי את כבודו העצמי מלכתחילה, שכן ברור כי בפעולות שהסכים לראותן כחשובות באמת היו "אנשי הפעולה" טובים ממנו. רגש התבטלות זה מפני אנשי המעשה, אי-הוודאות הפנימית המשתקת, ההנחה כי לפי דרכם אף מבינים אנשי המעשה את הבעיות הרבה יותר טוב ובאורח הרבה יותר בלתי-אמצעי מאשר האינטלקטואל, הניגש לדברים בדרך העקיפין הרציונליסטית והסובל מרגישות נפרזת – ניכרים במאות ספרים שנכתבו כאן בארץ – ובעיקר מתייחסים הדברים לכתביהם של סופרים המשתייכים למחנה ההסתדרות ולתנועת העבודה. האינטליגנציה הישראלית ויתרה ברובה מראש על תפקודה החברתי הטבעי, יצירת מתח קוטבי ומפרה לגבי המעשה, פיתוחה של מחשבה ביקורתית, עיצובו של אתוס רוחני עצמאי, שאינו קשור בתכליתיות מעשית, והחדרתה של גאווה מוסרית, שאינה מוכנה להיכנע ללחץ פיסי. יצוין, כי תופעה זו היתה רגילה ביותר בהרבה חוגים סוציאליסטיים בכל הארצות, שזלזלו באינטלקטואלים והעלו על נס לעומתם את "האינסטינקט הבריא" של הפועל ואיש האדמה. בכך ניכרת גם השתייכות מגזרים נרחבים של התנועה הציונית לסוציאליזם.

אהוד בן עזר: קשה להשתחרר מן הרושם כי במובלע מצדיק גם אתה את התנאים אשר הביאו להיווצרות הסיטואציה המיוחדת בה נתון האינטלקטואל הישראלי.

בועז עברון: התנאים? הריהם כנימוק של "ילדות קשה". אי-אפשר להביא תנאים בתור תירוץ, הם אינם הסבר למעשה אלא תירוץ לכישלון. תפקיד האדם המבוגר הוא להתגבר על התנאים, שהרי התנאים היו גורמים שנישאר כל חיינו מסובים אל שולחן הורינו ויונקים משדי אימנו. במידה ואין האינטלקטואל בארץ מוכן לוותר על מערכת-הערכים הכפופה לעשייה במקום שתהא בוחנת אותה – ספק אם הוא ראוי לתוארו, כי בכך הוא מעיד שאין לו הביטחון העצמי בפרימט של הרוח, לפיכך אינו איש-רוח אלא משרת של איש המעשה.

והמצור? אף הוא תירוץ. כי ביקורת של האינטלקטואל על המעשה המדיני היתה מנחה גם את העשייה לאפיקים יותר חיוביים מכפי שהתגלגלה אליהם. ייתכן שביקורת זו היתה מונעת את היווצרות מצב המצור מלכתחילה. ההיסטוריה של היישוב היהודי בארץ היא במידה מרובה היסטוריה של חוסר ביקורת. לכן הטענה שלך שהתנאים גורמים, מה פירושה? שחסרי-התבונה יצרו את התנאים, ואחר-כך סותמים בשמם את פיותיהם של בעלי-תבונה.

אהוד בן עזר: אנו עומדים בפני דילמה קשה. אם אנו רואים את עצמנו עדיין כחלק מן העם היהודי, הרי שאנו נוטים לשפוט את הישגינו על-פי השוואתם וקשרם לתרבותו של העם במובנה הרחב ביותר, האוניברסאלי. מצד שני ניכרת תופעה תרבותית וחברתית של הצטמצמות, של העמדת קיומנו על "התחלה חדשה", ובהשוואה לעצמנו בלבד. המגמה האחרונה היא אולי תריס בפני התסביך העלול להיווצר מתוך השוואת עצמנו למעמדה ההיסטורי של היהדות ולתפקידו של האינטלקטואל היהודי כיום מחוץ לישראל. ומכאן צפה ועולה השאלה – מה עדיף? היומרה של היותנו ל"אור לגויים", כביטוי השגור על פי בן-גוריון – או הפסימיזם שבחוסר כל יומרה רוחנית, ובהתוויית מעגל צר סביב לתחומנו? אולי יש צביעות מסוימת בהגדרתנו כ"אור לגויים", את מצד שני יש בעצם הזכרת הסיסמה כערך וכייעוד משום אתר לעצמנו.

בועז עברון: חברה תרבותית קטנה וסגורה, בארץ קטנה, אינה מסוגלת כלל להיות ל"אור לגויים", אף לא אור לעצמה. וכך היה למעשה המצב תמיד. אתונה? פירנצה? לראותן כמבודדות זוהי שגיאה של ראייה היסטורית. פירנצה היתה אמנם מדינה, אך היוותה חלק בלתי-נפרד מתרבות רחבה ופתוחה עד למאוד, שהשתרעה הרחק מעבר למסגרות הפוליטיות המצומצמות, וכן אתונה. ופה בארץ, אף כאן היה מקום פתוח, לא גטו. היה זה אזור דובר עברית, במידה מרובה, מכאן ועד ארם-נהריים. וזרמי השפעה ותרבות עברו בו מכל צד. אווירת היווצרותה של התרבות העברית הקדומה היתה "קוסמופוליטית". חברה קטנה וסגורה עלולה להביא לידי מצב שבטי, קולקטיביסטי, מצב בו אין דיפרנציאציה, כולם שרים שיר אחד, אין מפגש של דעות שונות ואין דירבון למחשבה הנוצר במפגש כזה. כלל הוא שמרכזי התרבות נודדים תמיד למרכזי הכוח והממון והמסחר, שם יש התנגשויות ופגישות של זרמים שונים המפרים זה את זה. התרבות היא מוצר עירוני, לא מוצר של כפר. רק בחברה גדולה, בעלת התנגשויות ומגעים אוניברסאליים, נוצר מצב של גיוון חברתי, ריבוי של קני-מידה ערכיים ורוחניים, מקום להתהוותו של האאוטסיידר. בחברה טריבאליסטית, חברה שבטית קטנה, השקודה על מצוות האוניפורמיות, נשללים התנאים להיווצרות האאוטסיידר. ואם אין אאוטסיידר אין איש-רוח, ובהיעדרו אין גם התפתחות רוחנית.

 שאיפתם של שלומי אמוני ישראל לשמור על התרבות הלאומית בטהרתה היא הערובה הבטוחה ביותר לניוון תרבותי מוחלט. הליבאנטיניזציה נוצרת בתוך הגטו, ולא משפותחים אותו ויוצרים אורגניזם חי הבא במגע עם העולם. הסופרים ואנשי-המדע המנסים להבין אצלנו הכול מתוך ההשפעה של ההיסטוריה היהודית, כמו למשך שה"כנענות" היא שבתאות חדשה, תפיסתם מלאכותית לחלוטין. היא מנסה לתפוס את התרבות כמסורת סגורה, כאורגניזם סגור. קיימת בשירה העברית הצעירה השפעה של ט.ס. אליוט, של אודן, אפולינר, מאיאקובסקי, וזו חזקה לפחות כהשפעת משוררים עבריים קודמים. וגם את ביאליק וטשרניחובסקי אין להבין על יסוד מסורת תרבות השירה היהודית בלבד, אלא על רקע מסורת השירה הרומנטית האירופית. לתפוס את ספרותנו מתוכה-בלבד הוא דבר של הבל ונידון לכישלון מראש. אי-אפשר לעשות הכללות ממין אלו במוסיקה ובציור, כי שם ההשפעות הזרות ברורות יותר. הקומפוזיטורים הישראליים משתמשים לעיתים בנעימות מסורתיות, אך עיבודם מודרני, ברוחם של הינדמית ושנברג. רק בספרות, הקשורה בלשון מסוימת, אפשר לשחק בשם העיקרון הפטריוטי.

התקופות הגדולות של התרבות היהודית היו תמיד תקופות של פתיחות. תקופת בית שני, ספרד, ההומניזם, המערב. התנועות השוביניסטיות ביותר שלנו, אלו הדוגלות ביותר בסגירות, אף הן הד ברור לתורות הלאומניות של אירופה. כמובן שישנה גם רציפות רוחנית, וההשפעות החיצוניות באות במגע עם רציפות זו. אולם קיומנו בארץ הוא זעזוע חמור ביותר לרציפות, ייתכן שעד כדי ערעורה. וכל שאלת ההמשכיות האורגאנית מועמדת בארץ בסימן-שאלה.

אהוד בן עזר: האינטלקטואלים היהודיים בתפוצה טוענים שאם יש בימינו "בשורה" וייעוד ליהדות, הם נושאיה ולא אנחנו, הישראלים.

בועז עברון: אינני רוצה להיכנס בוויכוח זה, שכן מעודי לא טענתי שאנחנו נושאי בשורה כלשהי. אעיר, כמשקיף מן הצד, אך זאת – ש"הרצוג" של סול בלו הינו לדעתי מוצר אמריקאי מובהק. העובדה שהוא פופולארי בארה"ב גם בחוגים לא-יהודיים מראה שהוא אספקט יהודי של ההוויה האמריקאית ולא אספקט אמריקאי של ההוויה התרבותית היהודית.

ובעצם, מי אנחנו? אתה לוקח כמושכל ראשון שההוויה שלנו היא יהודית, ואני סבור שלא.

אמנם שום דבר אינו מתחיל מלא-כלום. ארה"ב היא דוגמה טובה. אנשים הגיעו לאמריקה בנשאם תרבות מסוימת. התרבות באמריקה היא תרבות אירופית, אנגלית, שהועתקה לארה"ב. היום נקל לראות שארה"ב אינה אנגליה, אך היא היתה קשורה בתרבות האנגלית כדי כך שעד סוף המאה שעברה הייתה הספרות האנגלית זו שנלמדה בה באופן בלעדי. כלומר, מגזע עתיק צומח ענף חדש ושונה, משום שהוא נתון בתנאים חדשים. הזיקות אינן סגורות.

אף באנגליה עצמה קיימת ספרות אנגלית אוטוכטונית רק מן המאות ה-13 וה-14. לפני כן קשה להבדיל בין הספרות האנגלית לבין זו של הקונטיננט. ספרות לאומית טרם היתה. ברוב המקרים שונה אפוא המוצר הסופי מן המקור, והופך לאורגניזם עצמאי.

אהוד בן עזר: מה האנאלוגיה היוצאת מדבריך?

בועז עברון: דבר דומה קורה בארץ. האומה האנגלית של היום היא קומבינציה של גאלים, בריטונים, סאכסונים, ויקינגים, נורמאנים וצרפתים. עד המאה ה-14 ראו עצמם מלכי אנגליה    כנסיכים צרפתיים. דברים מתגבשים בצורה אטית. היהודים שהיגרו ועלו לארץ-ישראל ויסדו כאן חברה חדשה, שינו את מעמדם. בכל העולם היהודים הם מיעוט אתני-דתי המוגדר על-ידי מסורת הנבדלת ממסורת הרוב. ברגע שמתבטל מעמדם כמיעוט, עומדים הם במצב של רוב שליט שמסורתו שלטת, ומשתנה כל מעמדם. שינוי זה של מעמד מביא בהכרח לשינוי מהותי. עניין זה הגדירה הציונות היטב: להפוך את העם-שבכוח לעם-בפועל. ובכן מדוע מתפלאים שקיימת זרות בין אותו חלק שבא לכאן והשתנה בעוד שהאחרים נשארו בחוץ? הרי בכך רצתה הציונות – בניתוק, ביצירת מהות לאומית חדשה. שהרי אם לא היתה נוצרת הזרות, היה זה סימן שהניסוי לא הצליח, וכי לא היה טעם לכל המאמץ. לשם מה עוד קיבוץ יהודי, אם לא נוצר משהו חדש?

אהוד בן עזר: מעמדתך נשמעת ביקורת חריפה לגבי הזיהוי של ישראל כמדינה עם מדינת היהודים.

בועז עברון: ביסוד היחסים היהודיים-ישראליים מונחת הטעייה המרעילה את שני הצדדים, זוהי ההטעייה הלאומית. על-פי התורה הציונית היהודים הם עם ולא דת. הדת היא רק אחת התארים של הלאומיות היהודית, למרות שתנאי הגלות הבליטו את האטריבוט הדתי כראשון, בחינת המגדיר העיקרי של היהדות. היעדר תוארי לאומיות נוספים, לפי תורה זו, גרם לכך שהקיום היהודי בגולה אינו שלם. יהודי הגלות, על-פי הגדרה זו, הינו יצור אנושי פגום אם אנו בוחנים אותו על-פי יהדותו בלבד. רק בישראל הוא יכול להפוך ליהודי שלם ואמתי על-ידי פיתוח קיומו הלאומי, כדתי או שלא כדתי.

הבעייה, כיצד המהות הלאומית הזו הועברה מדור לדור במשך מאות שנים ללא כל מסגרת לאומית שתישא אותה – נפתרה על-ידי ההסבר שבמציאות היתה הדת מסגרת לאומית In statu nascendi, במצב עוברי, טרומי. עדיין נחוגו בה החגים הלאומיים, הוכרו חליפות עונות השנה של ארץ-ישראל, וסדר פסח שסיומו "בשנה הבאה בירושלים". לכן אפילו המפלגות הציוניות החילוניות והאתיאיסטיות מתריעות על התדלדלותה של הדת בגולה, בהכירן בכך כי הדת היא המסגרת הנוחה ביותר לליכוד העם היהודי, עד אשר יחזור ויתאסף בארץ מולדתו. בישראל, כך טענו, יכול אדם להתפרק מדתו, מאחר ואינה אלא מלבוש חיצוני ללאומיות.

אין צורך להרבות דברים אודות המבוכה הרוחנית שבאה כתוצאה מפרשנות זו של הדת, אשר מעולם לא נתקבלה על דעת היהדות האדוקה. הפרשנות הזאת איפשרה את הסוג הגרוע והגס ביותר של חילול השם. כך המשיח, האמור להופיע ולגאול את עמו ביום האחרון, כאשר המתים יקומו לתחייה ואלוהים יישב לשפוט את העולם – זוהה על-ידי אחדים עם אישיותם של מנהיגי המדינה. ההכנסה של משמעויות בנות-זמננו לתוך מסגרתם של הערכים הקדושים המוחלטים חיללה את הקדושה והקהתה את ההבחנה בין קודש לחול. הדת קשורה במוחלט. אם אתה מחליף את הדת בלאומיות, הופך ה-Raison d'etat  למוחלט היחידי, לאבסולוט.

אהוד בן עזר: מה היה אם כן על הציונות לעשות?

המשך יבוא

תודה לאחותי לאה שורצמן בן עזר שהקלידה את הריאיון מהספר המודפס, שאזל, ושאין בדעת ההוצאה להדפיסו מחדש.

* * *

אוריה באר

שש מאות החלונות

קובץ הסיפורים הקצרים שיצא לאחרונה מכיל עשרים ואחד סיפורים קצרים, וכולל גם פרסום מחודש של הנובלה "המורה גרופמן". חלק מהסיפורים פורסם בעבר בביטאוני ספרות ידועים.

 כל המעוניין ברכישת הספר, בסך 70 שקל בלבד, כולל הוצאות משלוח, מתבקש לשלוח שיק בסכום הזה לפקודת אוריה באר, ניצנה 23, גבעתיים.

"הסיפורים של אוריה באר נראים לי ממיטב הפרוזה העברית החדשה."

אהוד בן עזר, גיליון 946

* * *

ברוך תירוש

מכתב לתלושים ולמנותקים מהמציאות

לאהוד, שלום ובוקר טוב. 

שבחים מגיעים לך על החומר העשיר שריכזת לפרסום בחב"ע 970, וברשותך אני מעביר לך העתק מכתב ששלחתי אמש לרשומים למטה, בעקבות קריאותיהם מעל כל במה 'להבין את מצוקות הערבים', ובמקום לנסות להכריע אותם לרגיעה ולשלום – להציע להם פתרון מדיני הכרוך ב'ויתורים כואבים' לישראל.

לעמיר פרץ, מאיר שטרית, זהבה גלאון, מרב מיכאלי, ניצן הורביץ, דוד גרוסמן ויצחק הרצוג, ברכה לשלום רב ועכשיו, ואפילו בעתיד!

אמש [15.8]שמענו את קולכם והטפתכם להשגת רגיעה ושלום עם הערבים, תוך מתינות וסובלנות מצידנו כלפי הטרור הערבי. בעיקר תוך עיצוב והצעת פתרון מדיני באמצעות אש"פ, הארגון לשחרור פלסטין – לכל אירגוני הטרור – החיזבאללה והחמאס, הג'יהאד ודע"ש, המכריזים בגלוי על מגמתם להשמיד את ישראל.

מכך נראה שהנכם תלושים ומנותקים מהמציאות, ולא שוחחתם מעודכם בכנות עם ערבי מוסמך כמו אחמד טיבי או ג'מאל זחאלקה, שהיה מיד מסביר, כמו בנו של אבו מאזן, שהצהיר לפני שבוע לידו ברמאללה: "אנחנו מוכנים לנסיגות ישראל לעת הזאת, אך בהמשך לא תקויים נוסחת שתי המדינות, ופלסטין תשתרע מהנהר עד הים, ואנחנו נחזור לצפת ולטבריה, לחיפה וליפו."

אתם מתעלמים כמובן גם מהצהרות הרשע של הארגונים להם אתם מציעים פתרונות מדיניים. ומאחר שאינכם מפרטים את ההצעות, אני חושד שכוונתכם לפתרון דומה לזה שהוצע ושיכנע את העולם הערבי להשלים עם סילוקו מספרד אחרי ששלטו שם מאות שנים. ואולי הפתרון המדיני ההולם, שהוצע ושיכנע את עמי איטליה יפן וגרמניה המרושעים – להפוך לשוחרי שלום מהטובים בתבל, לאחר שפלשו למדינות שלוות וטבחו בכמאה מיליון בני אדם, כולל שישה מיליון מבני עמנו.

כאמור, כולנו שואפים לשלום, ובמיוחד לשלום עכשיו, אך אני חושש שלמרות שהרבה רבבות מערביי ישראל משתלבים כראוי בחברה ובעשייה כרופאים ומהנדסים ועובדים בכל המגזרים – הנהגתם כבר עברה את הקו האדום בסרבנות האלימה, והיא תוביל אותם, בסיוע נחוש שלכם, בדרכי חג' אמין ואחמד שוקיירי – לנכבא נוראה עוד יותר מהקודמות.

אך בדיעבד יש לכם זכות גדולה בתקומה המופלאה של הציונות; שהרי אלמלא חתירתכם מתחילת המאה שעברה, ייתכן שהערבים היו מסכימים לקיום הישוב היהודי כמיעוט בצד הרוב הערבי הגדול, ואנחנו, אנא היינו באים?

וכך השכלתם להקשיח את דעת הערבים לסרבנות ואלימות שעודדה הקמת הגנה יעילה ומכאיבה, וכך, באלימותם הרצחנית – הביאו הערבים להקמת מדינת ישראל, לביסוסה ולהרחבתה.

בברכה להתעצמות תרבותית וחברתית, ולשלום בר קיימא,

ברוך תירוש

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

יובל כהן

מאזן האימה ברחוב ישעיה ברלין

פיגוע טרקטור אינו הדרך המוצלחת ביותר בעולם לבצע פיגוע. מניסיון העבר עולה כי מרגע תחילת האירוע, שוטרי היס"מ הרכובים מגיעים למקום ההתרחשות תוך שניות בודדות בלבד, ובמאמץ משותף עם כל מיני קאובויז שרק עברו בסביבה, מנטרלים את המחבל בטרם יספיק להסב עוד נזק.

מנהג ירושלים הוא לחסל את המפגע בו במקום, ללא דין ודברים וללא סכנה לבלבולי מוח משפטיים בדבר הוראות פתיחה באש, שכן "מנהג ישראל דין הוא." בסופו של יום מיספר הנפגעים עומד על בודדים, אם בכלל, גם בשל קשיי התפעול של הכלי המסורבל, ולא פעם בשל יומרנותו של המחבל לנסות ולבצע פיגוע שגם מצטלם נהדר.

אם לא די בזאת, האירוע המצולם לא מותיר מקום לספק אצל רוב האנשים שאינם מגישי חדשות בערוצים מסחריים מסויימים, כי מדובר בפיגוע שנעשה בכוונת זדון. לכן, עם כל החסרונות הברורים הללו, נותר רק לתהות מדוע בוחרים המפגעים דווקא בשיטת פעולה גמלונית כל כך?

האם העובדה שטרקטור ובולדוזר הם כלי רכב, משאירה פתח לטעון (כפי שאכן טוענים מליצי יושר משני הצדדים) שמדובר בתאונת דרכים? או שמא העובדה שמדובר בכלים הנדסיים המשמשים לעיתים להריסת בתי מחבלים, מאפשרת לטעון שמדובר בנקמה על הרס ביתו של קרוב-רחוק? אולי הסיבה היא דווקא הקישור הטבעי של הבולדוזר לבנייה בכלל, ולבנייה בהתנחלויות בפרט, ואז ברור, בפעם המיליון, ש"אכיבוש" אשם?

יום אחרי פיגוע הטרקטור האחרון עברתי ברחוב צדדי בירושלים, שם עמלו פועלים על הרחבת הכביש. ליד הטרקטור שתימרן הלוך ושוב במרץ ברחוב הצר, עמד לו שוטר. השוטר נראה כאילו הוא מכוון את התנועה, אך לכולנו, לי, לשוטר ולמפעיל הטרקטור, היה ברור למה הוא שם. תפקידו של השוטר הזה היה לירות במפעיל הטרקטור ברגע שיהפוך למחבל.

ייתכן כי הספונטניות הטבעית של פיגועי הטרקטור היא המהלכת קסם על מבצעי ז'אנר זה של פיגועים. אינך צריך להתכונן, או להתארגן, או להתחפש או לחפור מנהרה או לשמוע את שלי יחימוביץ' ברדיו כדי לבצע פיגוע רצחני. אתה פשוט הולך לעבודה, ומתישהו העבודה שלך הופכת להיות פיגוע. הטרקטוריסט הופך למחבל כשם שהגולם הופך לפרפר. פיגוע בסגנון זן-בודהיזם.

ומדוע הצבת שוטר במקום מונעת את הפיגוע הבא, אתם שואלים? כלום תמימים אנו לחשוב כי מחבלים יראים משוטרים? גם כאשר השוטר שם יכול הטרקטוריסט לעבור מטמורפוזה למחבל. זה עלול להיות פיגוע רצחני, פיגוע קטלני, פיגוע מזעזע. אבל פיגוע מפתיע זה לא. עצם נוכחות השוטר מעקרת את הספונטניות הכיפית של סגנון הפיגוע הג'אזי הזה. כל אלמנט תפיסת הקריזה הפתאומית כבר לא נראה פתאומי כל כך כשבמקום הוצב שוטר במיוחד לתרחיש זה. 

"אם אתה פה בגלל שאני עומד לבצע פיגוע טרקטור מפתיע, אז תשכח מזה, זה כבר לא מפתיע," אומר לעצמו המחבל, ונשאר בגולם שלו כמפעיל טרקטור. הרגשתי די בטוח כשהשוטר סימן לי לעבור כאומר "הכול בטוח חביבי, פיגוע ספונטני כבר לא יהיה פה היום."

פשפשתי באחורי מכנסיי כדי לבדוק שהאקדח שאין לי עדיין במקום, על כל צרה שלא תבוא.

* * *

מרדכי בן חורין

הבקשה לפרסום מודעת השתתפות באבל

על חיסול השאהיד מוחמד דף

20.8.14

לכבוד מחלקת המודעות של "הארץ",

בתקווה שאיש המשפחה, מוחמד דף, חסיד האו"ם, אכן הצטרף לאשתו ולבתו המסכנה באמת, אבקש לפרסם על חשבוני [אבקש לצלצל לסיכום הסכום ...] מודעת אבל בגודל 2 אינצ' על שני טורים בנוסח הבא:

הנני מוזיל דמעות תנין ומשתתף בצער הגדול של...

על חיסול השאהיד הקדוש מוחמד דף

בידי "הטייסים הרעים של ישראל הכובשת"

מרדכי בן חורין

סביון [לפני "הכיבוש" – اليهودية]

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

יוסי אחימאיר

נהי המיעוט במדינת המיעוט

את הפרחים והעציצים לגינתי אני קונה לרוב במשתלה ערבית ליד כפר קאסם. בדרך לביקור משפחתי בעמק חפר או בחזרה, אני עוצר בקלנסואה לטעום חומוס וטחינה מעולים. לעיתים קרובות למדי אני פוקד את באקה-אל-ע'רבייה על רחובה הראשי הממוסחר והסואן.

כמוני – כהמוני ישראלים שאוהבים לפקוד מפעם לפעם את הכפר הערבי, אם לצורך ביקור וטעימת הווי המזרח ואם לצורכי קניות (לרוב מוזלות).

בבתי הקיבוץ שבו מתגוררים כמה מבני משפחתי, חולק לא מכבר ספרון מושקע, שכותרתו: "לא צריך דרכון כדי לבקר – בבאקה." זהו ספר שיווקי של כל ענפי המסחר בעיר זאת. כותב העורך, מועתז אבו-מוך, בין השאר בפנייתו לצרכנים היהודיים: "מדובר ברעיון, ביוזמה שמטרתה לשפר את המצב הכלכלי בערים ובכפרים של המגזר הערבי מצד אחד, ומצד שני לתת הזדמנות לשכנים של אותן ערים, במיוחד שכנינו מן המגזר היהודי, להכיר את כל מה שטוב באותן ערים..."

כעבור כמה חודשים קיבלנו מאותם ערביי ישראל, בכפריהם ועריהם המשגשגים, גם בבאקה, מכה בפרצוף: הפגנות אלימות בתמיכה בחמאס ובירי הטילים, תוך כדי הנפת דגלי אש"ף וכרזות הזדהות עם אויבי המדינה. מדינתם. האמנם מתהווה בישראל קרע בין רוב למיעוט?

אי אפשר היה שלא להתרגש מדבריהם של לפחות שלושה מבני המיגזר הערבי בתקשורת: לוסי האריש (מגישת תוכניות), זוהיר בהלול (פרשן הספורט), מירה עווד (זמרת). בכעס לא-מוסתר הם דיברו על עצמם ומצבם כמי שרצו מאוד להשתלב בחברה הישראלית, והנה הם מסווגים, כביכול, כאזרחים סוג ב'.

דבריהם כבשו את הלבבות, אי אפשר היה להיות אדישים כלפיהם, ולו רק משום שרובנו מכירים אותם, הם חלק מחיי התרבות והספורט של המדינה. ישראלים לכל דבר.

עם זאת, זו ההזדמנות להניח את העובדות על השולחן: הערבים אזרחי ישראל, מהווים כ-20 אחוז מאוכלוסי המדינה. אצלנו הם מיעוט, אבל במרחב הם חלק מהרוב העצום של מאות מיליוני ערבים, ביותר מעשרים מדינות, שמקיף את מדינת ישראל. מנגד, ישראל היא מיעוט יוצא-דופן באזור הסובב אותה. לכן, היא גם מאויימת לבלי סוף.

לוסי, מירה וזוהיר בוודאי יודעים, ברוב הגינותם, כי לא ישראל מאיימת על הערבים, אלא מדינות ערב ואירגוני הטרור מאיימים על ישראל. ראינו זאת במיוחד במהלך מבצע "צוק איתן", שניכפה עלינו על-ידי טרור איסלאמיסטי רצחני.

כל זה אינו מצדיק אלמנטים ימניים קיצוניים בתוכנו לקום ולהתלהם על כלל הציבור הערבי-הישראלי, שברובו המכריע אכן רוצה להמשיך להיות חלק מישראל, ליהנות מהקידמה הישראלית ואף לתרום לה.

"שם ירווה לו משפע, מאושר, בן-ערב, בן נצרת ובני" – כתב זאב ז'בוטינסקי, שהטיף לשוויון זכויות מלא ומוחלט לבני המיעוטים במדינת היהודים. "זה היה לפנים ולפני שנים," כאשר חיבר את מלות שירו "שמאל הירדן", אבל אנחנו מצפים גם כיום, שהבולטים בבני המיגזר הערבי, מוסלמי כנוצרי, וביניהם לוסי האריש, זוהיר בהלול ומירה עווד, יכירו במצוקה המתמדת ששרויה בה באופן מתמיד ישראל, בגלל גלי האיומים שמתנפצים חזור והתנפץ אל חומותיה.

הרוב המכריע במדינה סולד מהקריאות "מוות לערבים". הרוב היהודי גם מבין, שהפגנות התמיכה באש"ף ובחמאס בתוככי ישראל, מונעות בידי הנהגה קיצונית שקמה לה לאוכלוסייה הערבית בדמותם של חנין זועבי, ג'מאל זחלקה ואחמד טיבי ודומיהם. פעולתם גובלת בבוגדנות. שפתם וסגנונם אינם נופלים מאלה של הגרועים באויבינו, מה שלא מונע מהם לקבל שכר שמן מן המדינה שנואת-נפשם.

אנו אוהבים אתכם, לוסי, זוהיר ומירה, אבל אנחנו בוחלים באלה המייצגים בכנסת את בני עמכם, אלה שערביי ישראל בחרו לייצגם. אנו מסתייגים מקיצונים ערבים כקיצונים יהודים, המנסים לחבל בדו-הקיום המבורך בתוככי ישראל, הדמוקרטיה היחידה במזרח-התיכון. אנו מאמינים שקריאתו של ז'בוטינסקי על בן-ערב ובן נצרת ובני, בשירו מ-1929 – עוד תתגשם.

* * *

יעקב אחימאיר

ריבלין הארמני

שני דיפלומטים, בהחלט לא בכירים, מתחזקים יחסים מדיניים בין שתי מעצמות אזוריות, טורקיה וישראל. הישראלי נמצא באנקרה והאחר, טורקי, שוהה בשגרירות ארצו בתל-אביב. בימים אחרים, רחוקים, התברכו מנהיגי שתי המדינות ב"תור הזהב" ביחסים שבין השתיים. היום, מתנהלים הקשרים באמצעות שני מזכירים-שניים, כדרגתם בסולם הדיפלומטי. אכן, הקשר לא נותק. הוא רק מתוחזק באמצעות חוט דק-דק.

אומרים לי כי המזכיר השני בשגרירות ישראל באנקרה, והיא לא ננעלה, מגלה חריצות ופעילות כמעט כבימים-ימימה. עמיתו הטורקי בתל-אביב מטפל רק בנושאים בעלי אופי מינהלי, טכני, למרות שהדלתות המדיניות בישראל, לא כולן, פתוחות בפניו. אבל באמצעות אותו מזכיר-שני, טורקי, נוצר מעין "גשר" בין שתי המדינות: על פני "גשר" זה מושיטה טורקיה סיוע הומניטארי מוטס לרצועת עזה. המזכיר השני שלה בתל-אביב מעביר למפרע, למשרד החוץ בירושלים, את רשימת התרופות [בעיקר] שיש בכוונת ארצו להטיס לנתב"ג  ומשם, יועבר הסיוע בדרך היבשה לרצועת עזה.

יש המעריכים כי ייתכן שנתב"ג יתפקד בעתיד הלוא רחוק כתחנה בנתיב של מעין "רכבת אווירית" טורקית, ואנקרה לא תסתפק רק בנחיתות בודדות של מטוסים נושאי הסיוע בנתב"ג. אם כן, ה"פשעים הנאציים", כהגדרת הנשיא ארדואן, גם הם מתחזקים את יחסי שתי המדינות, התלויים בחוט השערה. איש איננו מצפה כי לאחר בחירתו לנשיא, יהפוך ארדואן את עורו, ישנה את סגנונו כלפי ישראל. הסגנון של הכפשות שהלם את מסע הבחירות שלו ושתרם לניצחונו בבחירות, עלול להימשך. [כך, בניגוד לסגנון קודמו, הנשיא גול, ששמר על מידה נאותה של מכובדות נשיאותית].

עתה, יש לחשוש, שהגידופים לעתיד של ארדואן יעלו מדרגה: הם ייצאו מעתה מלשכת הנשיא ולא ממשרד ראש הממשלה, באנקרה. לאורכן של שנים רבות, התרפקה ישראל על טורקיה, וביחוד כאשר היתה זו המדינה המוסלמית היחידה שקיימה יחסים עם מדינת-היהודים. גנראלים משני הצבאות טסו הלוך ושוב, אפילו נוצרו ביניהם קשרים אישיים, חמים. חיל האוויר של ישראל נהנה מ"שמיים פתוחים" באסיה הקטנה, על פי מקורות זרים, לצרכי כשירותו. טייסים טורקיים למדו טכנולוגיות חדשות בבסיסי חיל האוויר כאן. אבל, בס"ה, עד שהגענו אל השפל האחרון, אל התחתית שבתחתית ברטוריקה של היחסים, השפילה ישראל את קומתה מול רצונותיה המדיניים של טורקיה. ישראל נכנעה, כמעט ללא קרב, מול הלחץ הטורקי שעיקרו היה דחייה מוחלטת של הרעיון המוסרי, בראש ובראשונה, של הכרה ישראלית במעשי הטבח שבוצעו בארמנים בימי מלחמת העולם הראשונה כב"רצח עם". "ג'נוסייד", כהגדרת המשפטן היהודי רפאל למקין. למשל, ישראל העלימה כמעט לחלוטין מספרי הלימוד את זוועותיו של אותו "רצח עם" שבוצע בימי האימפריה העות'מנית. הצעות לסדר יומה של הכנסת, שתכליתן היתה להכריז על הכרה של ישראל ב"רצח העם הארמני",  נידחו או נדחקו לקרן-זווית מטעמי פרוצדורה, וזאת בלחצן של ממשלות על חכי'ם שביקשו להעלות את הנושא לסדר היום. הכניעה ללחץ הטורקי בסוגיה זו, היתה משותפת לממשלות ימין ושמאל. אבל זה היה  אולי הנושא היחיד, שסביבו היתה הסכמה בין ימין ושמאל, ופעם אפילו הסכמה בין ח'כ[לשעבר] אריה אלדד לבין יו'ר מר'צ, זהבה גלאון. במו עיני, ממרום היציע, ראיתי זאת, את הביטוי להסכמה. היום, להבנתי, נושבת רוח אחרת במסדרונות הרשמיים. בדרגים מקצועיים, לא פוליטיים, יש המודים בפה מלא: "עשינו טעות". "היה עלינו ללכת לקראתה של התביעה המוסרית, להכיר ברצח העם הארמני", כך נאמר לנו בימים אלה. ואם נושא הג'נוסייד היה לאחד מדגליה של מר'צ, הרי בן בריתה לענין זה היה יו'ר הכנסת לשעבר, היום נשיא המדינה ראובן ריבלין. בניגוד לעמדת ממשלות ישראל, נשא ח'כ [דאז] ריבלין נאומים נרגשים בזכות ההכרה. כך נהג  בדיונים החד-שנתיים במליאת הכנסת, לקראת ה-24 באפריל, יום הזיכרון לרצח העם הארמני. ה"לובי" הארמני, המורכב מעסקנים ועסקניות ארמניים, המתגוררים ברובע הארמני בירושלים, זכה ליחס חם ואוהד מצידו של ריבלין. לקראת ימי הזיכרון, תמיד ב-24 באפריל, נוצר מעין "קו חם" בין לשכת ריבלין לבין האישים הארמניים. ועתה, הנשיא ריבלין, שמיעט להתבטא בכנסת בנושאי חוץ, מוצא עצמו שהוא, נשיא מדינת ישראל, מצדד נלהב בהכרת ישראל במעשי הטבח שבוצעו בעם הארמני כ"רצח-עם". אם תרצו, זה היה  הנושא העיקרי בתחום מדיניות החוץ שבו התבטא ריבלין כח'כ. הוא עשה זאת כדרכו, בגילוי לב וברגשנות. פעם, אף קשר בדבריו את "הענין הארמני" לנאום על השואה שנשא בפרלמנט של ליטא. 

בקרוב, יצויין יום השנה המאה לתחילת רצח העם הארמני. מועד זה יחול באפריל 2015. לא רק הארמנים יזכירו יום זה, אלא לירוואן, בירת ארמניה, ינהרו מנהיגים ומשלחות ממדינות רבות בעולם. הרי כעשרים פרלמנטים של מדינות דמוקרטיות כבר הכירו ברצח העם הארמני. וישראל? האם היא, דווקא היא, תתעלם מיום הזיכרון שיהיה לאירוע בינלאומי. זה יהיה אירוע של חשבון נפש, תוך דיונים נוקבים בעולם על תופעות רצח-עם במקומות שונים ורבים.  ובעוד חודשים אחדים, כיצד ינהג נשיא המדינה ריבלין, לשעבר ח'כ מן השורה? ועל כן,

במסדרונות הרשמיים אני שומע: "טעינו במדיניות", נאמר לי. לקראת יום השנה המאה לג'נוסייד ההוא, חייבת ישראל לעשות מעין "סיבוב פרסה",  להכות על חטא. ואחד הרעיונות שיבטאו "חזרה בתשובה" ישראלית זאת, הוא מסע של הנשיא ריבלין לארמניה.  וביום הזיכרון הבא, יניח נשיא המדינה זר למרגלות אנדרטת הזיכרון בירוואן, בירת ארמניה. אל נא יחשוש: הרי בעבר כבר נקטו בישראל נשיאי מדינה יוזמות שונות משלהם, ולאו דווקא כאלה שעלו בקנה אחד עם עמדת הממשלה. לכן, בכל הכבוד והצניעות, הח'מ קורא לנשיא ריבלין:"טוס לארמניה עם זר-זיכרון מישראל". כך יממש הנשיא ריבלין, בשם העם שחווה שואה, את מקצת רוח נאומיו בכנסת, על רצח-העם ארמני. טוס, כבוד הנשיא, ובכך תכפר, ממרום מעמדך, על ההתעלמות המבישה, ארוכת השנים של ישראל, מרצח-עם שבוצע בעם אחר.

* * *

בנפול אויביך אל תשמח

כי עפר אתה ואל עפר תשוב

וגם אוויל מחריש לחכם ייחשב

מאת הפליאדה של כותבי ספרים עבריים חשובים וחכמים בישראל

* * *

מנחם רהט

מסיתים ומדיחים

מי מסית את הערבים למרד? ומי מפספס את האמת במימדים קולוסאליים של כמעט 1.3 מיליון כותרים?

מה משותף לשמאל הקיצוני המתוסכל מן המבוי הסתום שאליו הוליך החמאס את 'תאליך אשלום' ואת המאבק נגד 'אקיבוש' – ולפוליטיקאים החרדים המתוסכלים מן העובדה שלמרות שחלפו שבעה חודשים מאז הבחירות והקמת הקואליציה הנוכחית, הם עדיין מחממים את ספסלי האופוזיציה וּמוּדָרים מן הכופתאות השמנות ותקציבי הענק ואלפי הג'ובים לאנ"ש?

יש מכנה משותף. אלה גם אלה מתייחסים בספקנות למדינת היהודים הציונית / החילונית / הלאומנית / הפשיסטית (מחק את המיותר), מתקשים לתרום חלקם להגנתה ולשגשוגה, ומתאמצים להסית את הערבים כנגד מדינת ישראל, עד כדי העלאת רעיונות נואלים כמו פתיחה באש לעבר כלי הרכב בכביש 6 והפיכת כל כניסה קרקעית לאום אל פאחם ללוחמת לב"ב בעזה, ויש אפילו רמזים מופקרים להכרזת מרד ערבי אלים ומדמם.

אם עד עכשיו היו שמאלנינו ההזויים יחידים במערכה להתססת הערבים, הנה באחרונה קם להם שותף מקרב העסקונה החרדית. ח"כ ישראל אייכלר מיהדות התורה מנסה להכניס רעיונות של מרי למוחם של הערבים: "מדינה שמצויה במלחמה נגד הערבים היתה צריכה להימנע מלצרף 1.2 מיליון אזרחים ערבים למרד הערבי האלים ע"י חוקי אפליה בוטים," אמר בדיון בכנסת בסוגיית הזכות למע"מ בשיעור 0%, שנועדה להינתן לבוגרי צבא בלבד.

ועוד אמר: "אתם דורשים מערבים שישלמו מע"מ יקר יותר, למימון אוייביהם הציונים המתנחלים, בחוקי אפרטהייד כאלה... אל תצפו לנאמנותם. אתם תישאו באחריות לצירוף 1.2 מיליון ערבים למרד הערבי הבא. אל תופתעו שיהיו יריות על כביש 6 מבנייני הערים הערביות הסמוכות, ח"ו. אתם רוצים שכניסה קרקעית לאום אל פאחם תהיה כמו לעזה? מי יתן את הדין על הטירוף הזה? (הציטוטים מן 'המודיע' החרדי).

'האוייב הציוני', ראה  הוזהרת

האם הפך עצמו העסקן המתוסכל למגן האינטרסים הערבים, לדוברם של ערביי ישראל, או שמא התכוון לשלח איום סמוי לעבר על 'האוייב הציוני', בדבר מטחי ירי שצפויים להיירות לעבר דרך ז'בוטינסקי מבני ברק הסמוכה, ושכניסה קרקעית לקסבה של בית שמש תעורר התנגדות כמו בכניסה לעזה?

ראו עד כמה מסוגל התיסכול להעביר עסקנים נטולי כיבודים ותעסוקה – על דעתם ועל דתם.

אבל הסתה זו מתגמדת לעומת ההסתה בעיתון חובב הפלסטינים "הארץ", והקריאות לערבים לפתוח במרד אלים ומדמם נגד ישראל. התועמלן מס' 1 בשירות הנראטיב החמאסי גדעון לוי, מסית במאמר שכותרתו "מחכה להתקוממות פלשתינית": "יום אחד יקום העם הפלשתיני על כובשו... הלוואי שהיום הזה יגיע מהר... זה יקרה יום אחד: ההמונים יעלו על ההתנחלויות ועל המחסומים, על מחנות הצבא ועל בתי הכלא. אז גם ערביי ישראל לא יוכלו עוד לעמוד מנגד. גם הם צופים בתחריר וגם הם מבינים שמגיע להם משטר אחר ומדינה אחרת... מוטב שהיום הזה יבוא במהרה."

האם הפך המסית והמדיח, גדעון לוי, שמייחל למרד אלים של הערבים משני עברי הקו הירוק – למקור ההשראה של ח"כ אייכלר? עד כדי כך הידרדרת, אחי?

אבל נחזור להגותו המטורפת של הנחש מבית שוקן: "המשטרים שנגדם קמו עמי ערב היו ברובם אכזריים פחות ממשטר הכיבוש הישראלי. הם גם היו מושחתים פחות... רובם... לא הגבילו עד כדי כך את תנועתם ואת חירותם, לא התעללו בהם ולא השפילו אותם באופן השיטתי, כפי שעושה זאת המשטר הישראלי."

געגועים למשטרי לוב וסוריה

לדידו של התועמלן החמאסי, משטרים אכזריים פחות ומושחתים פחות נמצאו בלוב, סוריה, מצרים, תוניסיה ותימן. לא להאמין עד כמה מסמאת שנאת ישראל את עיניו. בקצב הזה הוא עוד יתפייט על 'אנושיותם וחמלתם' של רבי הטבחים מאל-קאעידה ודאע"ש, המרצחים מהחמאס והחיזבאללה, התליינים מהאחים המוסלמים ואנצאר-בית-אל-מקדס, וחבריהם משאר אירגוני הרצח האיסלמיסטים – שהאכזריות הישראלית "עולה עליהם".

לא להאמין עד כמה יכול אדם להיות מנותק מהמציאות. "הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב, וְלַטּוֹב רָע; שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר, וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ; שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר" (ישעיהו ה', כ'). 

מצד שני, זה לא הבלוף הראשון ולא האחרון שממציא תעשיין השקרים לוי. רק לפני ימים אחדים הוא כתב דיווח על הספר 'Eyes in Gaza' (עיניים בעזה), נוטף ארס אנטי ישראלי, שפירסם רופא נורווגי, ד"ר מאדס גילברט.

בעיני לוי האיש המופלא הזה הוא מופת מוסרי, שעדותו "צריכה להעיק מאוד על מצפונו של כל אדם הגון."

לוי הסתיר מקוראיו מה שגילו באמצעות שיטוט קל באינטרנט שניים מקוראי "הארץ", רמי נוידרפר ופרופ' דוד אסף – שהגילברט הזה מאמץ עמדות אנטי-ישראליות אובססיביות, חבר במפלגה מאוּאיסטית קיצונית, תומך אל-קאעידה, מצדיק את הפיגוע במגדלי התאומים ומאשים את ישראל בעלילות דם מופרכות: החל בירי מכווון של טילים להרג ילדים, וכלה בשימוש בגז ובהפיכת עזה למעבדת ניסויים של כלי נשק חדשים, שגורמים גם למחלת הסרטן.

זהו העֵד 'הנאמן' של לוי. חבל שלא נטל בהזדמנות זו עדות גם מהרוזן דראקולה, על ישראלים ששותים לרוויה דם ילדים פלשתינים. 

על מנת להעצים את אי חשיבותו של הספר המפוקפק, המציא לוי שקר נוסף – שהספר הוא "רב-מכר בינלאומי". אבל פרופ' דוד אסף מאוניברסיטת תל אביב, מתוך הכרת הנפשות הפועלות, הלך לבדוק ברשימת רבי המכר של חנות הספרים המקוונת אמזון, ומימצאיו המדהימים הובאו בבלוג המשובח והמומלץ שלו, עונ"ש: "ניסיתי להבין מהו 'רב-מכר בינלאומי' ומאיפה גדעון לוי יודע זאת. בדקתי באתר 'אמזון', ושם התברר לי כי הספר נמצא במקום ה-1,278,686".

בדיקה ברמה עובדתית נטו, העלתה שתעשיין השקר נמצא במרחק שנות אור מן האמת; וליתר דיוק, במרחק של כמעט 1.3 מיליון כותרים מן התואר רב מכר. כך מן הסתם יש להתייחס לשאר מימצאיו.

* * *

"הסכנה האמיתית לישראל היא כיום מבפנים"

ראיון מתורגם עם הסוציולוגית אווה אילוז

לשבועון 'דר שפיגל', 8.6.14

מראיינת: יוליה אמליה הייר

תרגום מאנגלית [לצרכי הנגשה בלבד ומבלי כוונה לפגוע בזכויות]:

אבי בלכרמן

ישראל החלה לצאת מעזה ביום שלישי האחרון, אולם הותירה אחריה חורבן והרג רחבי מימדים.

הסוציולוגית הישראלית אווה אילוז אומרת לדר שפיגל כי ישראל של היום היא מדינה אחוזת פחד ההופכת באופן גובר והולך לחשדנית גם ביחסה לדמוקרטיה.

שאלה: בישראל, כך נראה, נהנה המבצע בעזה מתמיכה רחבה מאוד, זאת למרות המיספר העצום של אזרחים שנפגעו בעזה ומותם של מאות ילדים. מדוע בעצם?

אילוז: היכן שאתם רואים בני אדם, הישראלים רואים לפניהם אוייב, ומול אוייב אתה מצופף את השורות, אתה מתאחד מחשש לחייך ואתה לא מהרהר בשבירותו של האחר. ישראל חיה במעין פיצול סכיזופרני במודעות העצמית שלה: היא מטפחת את כוחה ועם זאת עדיין לא מפסיקה לראות את עצמה כצד החלש והמאוים. יותר מכך. העובדה שהחמאס מחזיק באידאולוגיה איסלאמית ראדיקלית ובאידאולוגיה אנטישמית, ובנוסף שישראל עצמה  נגועה בגזענות נגד ערבים, מסבירה מדוע ישראל רואה את עזה כמעוז של מחבלים פוטנציאלים או אמיתיים. קשה לחוש חמלה כלפי אוכלוסיה הנחווית כמאיימת על לב החברה שלך.

שאלה: האם זו גם תוצאה של העובדה שישראל הופכת ליותר ויותר מיליטריסטית?

אילוז: ישראל היא שילוב של מעצמה צבאית קולוניאלית, חברה מיליטריסטית ודמוקרטיה השלובות זו בזו. הצבא, לדוגמה, שולט על הפלסטינים באמצעות רשת רחבה של כלים קולוניאליסטים הכוללים מחסומים, בתי משפט צבאיים (בהם שולטת מערכת משפט שונה ממערכת המשפט הישראלית) הענקה שרירותית של אישורי עבודה בישראל, הריסות בתים, וסנקציות כלכליות. היא  גם חברה אזרחית מיליטריסטית כיוון שכמעט בכל משפחה יש אב או בן או אח בצבא, וגם כיוון שהצבא משחק תפקיד משמעותי בעיצוב המנטלי של הישראלי הרגיל, והוא חיוני גם בתהליכי קבלת החלטות פוליטיות וגם במרחב הציבורי בכלל. למעשה, הייתי מגדילה ואומרת ש"ביטחון" הוא מושג בעל חשיבות עליונה בחברה ובפוליטיקה הישראלית. אבל ישראל היא גם דמוקרטיה המעניקה זכויות ללהט"ב וגם מאפשרת לאזרח לתבוע את המדינה.

שאלה: ועדיין, רבים יאמרו שישראל הלכה רחוק מידי הפעם במלחמה עם החמאס .

אילוז: אני חושבת שהישראלים איבדו את מה שאנו יכולים לכנות "רגישות הומניטרית", היכולת להזדהות עם סיבלו של האחר הרחוק. [Distant other]. בישראל אירע שינוי משמעותי מאוד בתפיסה של "האחר הפלסטיני". הפלסטיני הפך לאוייב אמיתי לתפיסתם של ישראלים במובן של "הם שם" ו"אנחנו כאן". עבור רבים מהישראלים הם חדלו מלהיות אנשים בעלי פנים ואפילו בעלי שם.

שאלה: האם יש לך הסבר לשינוי הזה שתיארת?

אילוז: ישראלים ופלסטינים חיו בעבר בסוג של חברה מעורבבת. פלסטינים עבדו בבנייה וכפועלי יום זולים המועסקים בשכר נמוך. ואז נבנתה החומה. מאוחר יותר באו גם מחסומי הדרכים שהקשו על חופש התנועה של הפלסטינים, ואליהם הצטרפה בהמשך גם הפחתה מאסיבית במיספר אישורי העבודה בישראל. וכך תוך מיספר שנים הפלסטינים למעשה נעלמו מעיניה של החברה הישראלית. באה האינתיפאדה השנייה ותקעה את המסמר האחרון בארון המתים הזה. גם האופי של ההנהגה הישראלית השתנה. הימין המשיחי החל צובר בהדרגה כוח בישראל. בעבר הוא היה שולי ובלתי לגיטימי. כעת הוא הופך יותר ויותר לחלק מהזרם המרכזי. הימין הרדיקלי הזה יושב בפרלמנט, שולט בתקציבים ושינה את אופיו של השיח הציבורי. ישראלים רבים אינם מבינים את טבעו של הימין הרדיקאלי בישראל. הוא מצליח להתחפש יפה ל"פטריוטי" או "יהודי".

שאלה: מדוע בעצם הימין כל כך חזק עכשיו אף על פי שזו תקופה בה מיספר התקפות הטרור בישראל נמוך משמעותית משהיה בעבר?

אילוז: דורות שלמים גדלו כבר בתוך המציאות של השטחים ועם היותה של ישראל מעצמה קולוניאלית. הם אינם מכירים מציאות אחרת. ישנן ההתנחלויות שהן אידאולוגיות מאוד. הן הרחיבו את גבולות הזרם המרכזי בחיים הפוליטים בישראל ונכנסו אליו. ההתנחלויות חוזקו באופן שיטתי על ידי מדיניות ממשלתית, הן זכו להקלות מס, לחיילים שיגנו עליהן, נסללו כבישים ותשתיות טובות בהרבה מאלו בתוך תחומי המדינה. ישנן קבוצות שלמות באוכלוסייה שמעולם לא פגשו אדם חילוני וחונכו חינוך דתי [מסתגר]. חלק מהקבוצות הללו הן גם מאוד לאומניות. המציאות עימה אנו מתמודדים בישראל היא שעלינו לבחור בין ליברליזם ליהודיות, ואם נבחר ביהודיות, הרי שנידוננו להפוך למעין ספרטה דתית שתאבד את יכולת הקיימות שלה.

בעוד שבשנות השישים יכולת להיות בו זמנית סוציאליסט וציוני, היום זה בלתי אפשרי בגלל המדיניות ובגלל הזהות הישראלית [שהשתנתה]. לזה נוסף התפקיד שיש ליהודים החיים מחוץ לישראל בתוך החיים בישראל. רבים מהיהודים האלה מחזיקים בדעות ימניות מאוד ותורמים כסף לעיתונים, למכוני מחקר והגות בעלי אוריינטציה לאומית וכן למוסדות דתיים בתוך ישראל. בואי נודה בעובדות: הימין פועל באופן שיטתי ומגוייס יותר בתוך ומחוץ לגבולות ישראל.

שאלה: האם יהודים בתפוצות רואים את ישראל אחרת מאשר יהודים בתוך ישראל?

אילוז: יהדות התפוצות עוצבה למעשה על ידי זיכרון השואה.לעיתים קרובות חיים יהודי התפוצות בקהילות בהן הזכויות הדמוקרטיות שלהם מובטחות. לעיתים הם תחת התקפות אנטישמיות המעוררות לא אחת את הדחף לחזק את הזהות היהודית. הם אינם מבינים את מצוקתם של ישראלים רבים הרואים את דמוקרטיה בישראל מתכרסמת בשיטתיות על ידי כוחות אפלים. כיום יהדות התפוצות והיהודים בישראל אינם חולקים עוד אינטרסים זהים.

שאלה: מה את צופה שיקרה אם הערכים הדמוקרטים בישראל יוסיפו להישחק?

אילוז: לפני שנה או שנתיים, עיתון 'הארץ' ערך סקר שמצא ש40% מהציבור בישראל שוקלים לעזוב את ישראל. אינני יודעת את המספרים הממשיים, אך מעולם לא ניתקלתי בניכור רחב כל כך כמו בעת הזו. לאנשים החיים בתל אביב החילונית יש פחות במשותף עם מקביליהם הדתיים בירושלים מאשר עם אנשים כמותם החיים בברלין.

שאלה: את מתארת כאן מדינה שחיה בפחד, אפופת חרדות.

אילוז: הפחד אכן טבוע עמוק בתוך החברה הישראלית. פחד מהשואה, פחד מאנטישמיות, פחד מאיסלם, פחד מאירופאים, פחד מטרור, פחד מהשמדה. את יכולה פשוט לבחור...

והפחד מייצר סוג מאוד מסויים של חשיבה, אותה הייתי מכנה חשיבה קטסטרופלית. את תמיד חושבת על התרחיש הגרוע ביותר האפשרי. לא על מהלך רגיל של ארועים. בתרחישים קטסטרופלים מותר לך להפר או לפרוץ הרבה יותר נורמות מוסריות מאשר במצב בו היית חושבת על מהלך השתלשלות רגיל של ארועים.

שאלה: התפיסה השונה הזו שאת מתארת של האיומים ושל הסכסוך היא בעייתית. בעוד ישראל רואה עצמה כקורבן, שאר העולם רואה בה באופן גובר והולך כוח כובש ואלים.

אילוז: תארי לעצמך שאת ילדה שגודלה בידי אב מאד ברוטאלי. היית בודאי מפתחת חשד "בריא" מפני גברים והופכת לאדם מאד זהיר. [מאוחר יותר] אם היית חיה למשך זמן מסויים בסביבה של גברים טובים ומשרי ביטחון, סביר שהחשדות שלך היו נרגעים. אבל אם היית חייה בסביבה בה חלק מהגברים מאד ברוטלים וחלקם לא, החשד הבריא שלך היה הופך לחוסר יכולת אובסיבי להבחין בין סוגים שונים של גברים, הברוטלים והדואגים לך. זוהי גם הטראומה ההיסטורית של ההכרה איתה חיים יהודים.  הנפש הישראלית הפכה לבלתי מסוגלת לבצע את ההבחנות הללו.

שאלה: האם הפחד הזה מצדיק את האלימות הברוטלית שנחוותה על ידי האוכלוסייה האזרחית ברצועת עזה?

אילוז: בוודאי שהוא אינו מצדיק. כל מה שאני אומרת הוא שהפחד הוא רכיב מרכזי בנפש הישראלית. הפחדים הללו מנוצלים בציניות על ידי מנהיגים כמו ראש הממשלה בנימין נתניהו. הוא גורם לישראלים לחשוב שהם כולם רוצים להרוס אותנו. חמאס רוצה להרוס אותנו, האו"ם רוצה להרוס אותנו, אל קעידה ואיראן רוצים להרוס אותנו, דע"ש רוצים להרוס אותנו. האירופאים האנטישמים רוצים להרוס אותנו. גם הקונפליקט עם החמאס  מתפרש על ידי הישראלי הרגיל ע"י הפילטר הזה.

מימד נוסף של צורת הראיה הזו הוא ש"הם" [הפלסטינים] אינם בני אדם. הפלסטינאים עוברים [אצלנו] תהליך דמוניזציה כיוון שהם מציבים את החיילים שלהם בתוך אוכלוסייה אזרחית, שולחים את הילדים שלהם להילחם, מבזבזים ומשחיתים את כספם על בניית מנהרות קטלניות במקום על בניית החברה של עצמם.

לצד הדה הומניזציה של האחר לישראלים יש גם תחושה מפותחת מאד של עליונות מוסרית. "אנחנו מבקשים מהאנשים לצאת מבתיהם, אנחנו מתקשרים אליהם בטלפון כדי לוודא שאכן האזרחים מתפנים [בטרם ירי]. אנחנו מתנהגים בצורה הומאנית,", חושבים לעצמם הישראלים. צבא עם נימוסים טובים...  

שאלה: ובכל זאת אזרחים היו בין הקורבנות העיקריים, כשבתי ספר, בנייני מגורים ובתי חולים הופצצו.

אילוז: כן, למרות זאת ישראלים רבים עדיין נאחזים בראיית עצמם כעליונים מוסרית. הם שופטים [את המציאות] על פי הכוונות, בעוד העולם שופט על פי התוצאות.

שאלה:  גל עצום של שינאה הפך למאוד מורגש  בישראל בשבועות האחרונים. והוא אינו מכוון רק כלפי הפלסטינים, אלא גם כלפי קבוצות בחברה הישראלית.

אילוז: כמה מהנורמות המקובלות של חופש הביטוי בישראל הופרו על ידי חלק מהרבנים וחברי הכנסת שאינם חשים כל נקיפת מצפון כשהם משתמשים בביטויי שנאה כלפי ערבים, בדרך המייצרת לגיטימציה לשנאה. זה מאד מדאיג. זה קורה כיוון שדורות שלמים כאן גודלו על ברכי תפיסות דתיות ואולטרה לאומניות. אני לא חושבת שיש בישראל יותר גזענות מאשר בכמה כיסי גזענות בחברה הגרמנית או הצרפתית. אבל כשכמה פלסטינים שרו לאחרונה ברחובות פריז "מוות ליהודים", התגובה של ממשלתו של מנואל ולס, היתה חדה וברורה. הרשויות שלחו מסר ברור שישנן צורות ביטוי ותפיסות שהן פשוט בלתי קבילות. מה שחסר בחברה הישראלית הוא אותו סוג של נורמה מוסרית חזקה וברורה המגיעה אל הציבור מפי מנהיגיו.

שאלה: כיצד את מסבירה את הפרדוקס הזה – השנאה מצד אחד וישראל המדגישה את הערכים הליברלים שלה מן הצד השני?

אילוז: ישראל נוסדה כאומה מודרנית. היא שאבה את הלגיטימציה שלה מהעובדה שהקימה מוסדות שלטון דמוקרטים. אבל [לצידם] היא בנתה גם מוסדות מאוד אנטי-מודרניים בנסותה לבסס עצמה כדמוקרטיה יהודית. [זה קרה] ע"י הענקת כוח לרבנים, ע"י יצירת אי שיוויון אתני עמוק בין קבוצות אתניות שונות כגון יהודים יוצאי ארצות ערב למול יהודים ממוצא אירופאי, ערבים מול יהודים. בכך נחסמה למעשה היווצרותה של חשיבה אוניברסליסטית.

שאלה: האם היית אומרת שאופייה היהודי של המדינה חותר תחת אופייה הדמוקרטי?

אילוז: כן בהחלט. אנחנו בנקודת זמן בה הופכת לברורה העובדה שיהדותה של המדינה חטפה את הדמוקרטיה ותכניה. זה קרה באופן גובר כשתכני הלימוד בבתי הספר החלו להשתנות ולהדגיש יותר תוכן יהודי ופחות תוכן אוניברסלי. כשמשרד הפנים גירש עובדים זרים בגלל שחברי מפלגת ש"ס חששו מנישואי תערובת, או כשזכויות אדם נחשבות כתפיסת עולם של השמאל , רק כיוון שהן מניחות מראש כי יהודים ולא יהודים שווים.

שאלה: זה לא נשמע מעודד במיוחד.

אילוז: התגובה היחידה למצב היא ליצור מחנה רחב של אנשים שיגנו על הדמוקרטיה. החלוקה לימין-שמאל אינה חשובה עוד. יש משהו דחוף יותר עכשיו: ההגנה על הדמוקרטיה. הקול של הימין הקיצוני חזק בהרבה וברור בהרבה משהיה בעבר. החידוש הוא בכך שהימין כעת אינו מתבייש עוד בעצמו. זהו ימין שרודף את מתנגדיו ואפילו אנשים שמעזים להביע חמלה כלפי הצד השני.

הסכנה האמיתית לישראל ולקיימות שלה מגיעה כיום מבפנים. האלמנטים הפאשיסטים והגזעניים אינם איום בטחוני פחות בערכו מהאיוב שבחוץ. 

שאלה: אויביה של ישראל מאשימים בין היתר את המדינה בכך שהיא איננה עוד מדינה דמוקרטית. האם זה מטריד אותך?

אילוז: עם כל הביקורת שלי ולפעמים גם הסלידה שאני חשה מהיהירות הישראלית, אני תמהה לא פעם על האופן בו בוחר העולם להתייחס לישראל באופן יוצא דופן. תיראי מה קורה בסוריה ובעיראק. מדוע העולם אינו מפגין ברחובות באותו אופן בו יצא לרחובות להפגין כלפי ישראל? גם ארה"ב אוחזת ברקורד מזעזע [של התנהלות] מחוץ לגבולותיה. איפה האינטלקטואלים שהולכים להחרים את ארה"ב? איפה הם? 

שאלה: האם את תומכת בפעולה הצבאית ברצועת עזה?

אילוז: לא אני לא. אינני פצפיסטית במובן זה שאינני חושבת שפעולות צבאיות הן תמיד שגיאה. אבל אינני תומכת בפעולה הזו כיוון שמראש לא קדם לה תהליך מדיני. נתניהו נתן סימנים כל כך ברורים לכך שהוא אינו מעוניין בתהליך מדיני. במקום זאת נתניהו חתר תחת יו"ר הרשות הפלסטינית, הנשיא מחמוד עבאס. אני דוחה באופן קטגורי את הרעיון שהיחסים היחידים האפשריים לנו עם הפלסטינים הם יחסים מבוססי צבא. אנחנו נמצאים במצעד איוולת. ישנה ביננו קבוצה גדלה והולכת של אנשים שבאמת סבורים שהם יכולים להכניע את האוכלוסיה הפלסטינית ולקיים משטר בו ישראל ממשיכה לשלוט בהם.

שאלה: האם אין זו התוצאה של 47 שנות כיבוש? התחושה הזו של היעדר צורך לבצע ויתורים נוספים?

אילוז: הישראלים משלמים [על כך] מחיר אך אנו לא באמת מודעים לו. איננו יודעים איך זה מרגיש לחיות בחברה בה שורר שלום. חברה המקדישה עצמה לעניני תרבות, חינוך, ושיפור תנאי החיים של כלל תושביה. אנשים אינם מקשרים בין תנאי החיים הקשים שלהם וכמות המשאבים המושקעת בהתנחלויות ובצבא. בפסיכולוגיה מכנים זאת דיסוציאציה [הפרעת ניתוק] . החברה הישראלית הפכה להיות מאוד לא רגישה. לא רק לסבלם של אחרים, אלא גם לסבל של עצמה.

קישור לראיון המקורי באנגלית שפורסם ב-5 לאוגוסט במהדורה הבינלאומית של דר שפיגל: 

http://www.spiegel.de/international/world/interview-with-sociologist-eva-illouz-about-gaza-and-israeli-society-a-984536.html

בשולי הראיון נדפס: אווה אילוז, בת 53, נולדה במרוקו. וגדלה בעיר סרסל, ליד פאריז. היא פרופסור לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים ומזה כשנתיים נשיאת האקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל בירושלים. היא חוקרת את מערך היחסים בין רגשות, כלכלה ותקשורת, וחיברה מספר ספרים ובהם "מדוע האהבה כואבת", שתורגם גם לאנגלית. אילוז כותבת בקביעות טורי דעה ומאמרים העוסקים בטבעו של הסכסוך הישראלי-פלסטיני והשלכותיו על החברה הישראלית. 

 אהוד: הפגע-רע אווה אילוז, שאם איננו טועים אף אינה יודעת לכתוב עברית, היא פילוסופית החצר של עיתון "הארץ" וזוכה שם לכבוד מלכים שקיבע את "חשיבותה" בחלק מהציבור של קוראי העיתון – אך בעצם היא רק עוד אחת ממשובטי שוקן, רווייה שנאה לישראל, וכשאתה קורא מדי פעם ב"מוסף הארץ" את דבריה הרצופים בורות ועם-הארצות – אתה מתמלא בחילה. כן, בחילה!

השד יודע איך אדם כמוה השתחל להיות פרופסור באוניברסיטה העברית ולעמוד בראש האקדמיה "בצלאל". מה לה ולתרבות העברית? מי היא בכלל שתטיף לנו בפני הגרמנים מוסר מזוייף! – שתחזור לפריס, שם תרווה נחת!

האין גבול לטיפשות?

* * *

אהוד בן עזר

מסעותיי עם נשים

רומאן

הוצאת "ספרי מקור" 2014

פרק שישה-עשר

מסיפורי עין-גדי, רובם של בֶּנְדָלֶה

וקצת של שלום

לא הסתפקתי רק באפייה אלא ביקשתי מאימי את המתכון לטשולנט, ובמשך השבוע, בחורף כמובן, היו החברות במטבח אוספות עבורי את שומן העוף, ולקראת שבת הייתי מעמיד סיר ענק של טשולנט עם קוגל במרכזו. כל הלילה היו השומרים באים לדווח לי על מצב הטשולנט, הריח היה עולה ברחבי המשק, ולעיתים היו מסתננים ערביים על הנג'אר, ההר שמעלינו, באים מחברון במיוחד כדי להריח אותו, ובשבת בצהריים הייתי עומד מאחורי הסיר הגדול עם תרווד בידי ומחלק מתוכנו החום מנות לחברים: בשר, שעועית, תפוחי-אדמה וחתיכת הקוגל שהתקנתי במו ידיי.

עבודתי היתה רק כאופה ובשאר הזמן קראתי ספרים, התבטלתי, וגם קצת כתבתי. החברים העבירו את סוד האפייה בתורנות מאחד לשני, ורק אני התמדתי בעבודה חודשים רבים, כי היתה נוחה לי מאוד. אך לבסוף חדלתי לאפות כי היו חברים שחשבו וגם התעקשו שאם אפייה היא עבודת יום שלם, הלחם יקר מדי ומוטב להביא לחם מסובסד מבאר-שבע. אז , בזכותם – בשלה בי ההחלטה לעלות ללמוד באוניברסיטה בירושלים. אחרת הייתי נישאר אופה בעין-גדי עד היום.

את מלאכת האפייה העברתי תחילה לחברי הצייר א. אשר לימים נעשה לאחד מגדולי המאיירים של ספרי ילדים בארה"ב. החדר שלנו בצריף, יחד עם חברנו ש., נחשב לחדר המשכיל ביותר במשק. מדי יום שישי היה מתמלא בעיתוני סוף השבוע שנערמו על קודמיהם במרכזו כך שהיה עלינו לטפס על גבעת העיתונים ולרדת כל אחד למיטתו עם העיתון שבחר. שלא לדבר על הספרים שגדשו את הכוננית ואת הפינות. היינו שוכבים איש עם עיתונו חצי ערומים, את התחתונים לבשנו הפוך כדי שהבולבולים לא יציצו החוצה, ונחשפים רק בסדקינו השעירים מאחור.

לילה אחד תפסו א. ועוד חבר, בשמירה, גנב ערבי שניסה לחדור למשק מכיוון השדות והיה מפוחד וממש רעד כולו. החבר הציע לחסל אותו בו-במקום ולומר שירו בו כאשר התקדם מולם בחשיכה. אבל א. התנגד וטען שיש לעצור אותו ולמסור למשטרה וכי הוא יִרֶה בחבר אם זה יעז לפגוע בערבי. כששמע החבר כך, הוריד כמה מכות יבשות לערבי בקת-העץ של העוזי ושלח אותו לחופשי.

"מה אתה חושב שנבזבז עליו יום נסיעה של חברים עם הקומנדקאר עד תחנת המשטרה בבאר-שבע? ממילא אף אחד לא ירצה לנסוע  לשם עם הבידואי הזה שבטח כבר משתין מרוב פחד!"

א. הצייר היה אמור למלא את מקומי במאפייה. כאשר לימדתי אותו לאפות, הוא הכניס בטעות את זרועו למלוש החשמלי ושבר אותה. זה היה נורא. לכן הוא לא היה יכול להמשיך לעבוד כחבר בעין-גדי וסיים את שירותו הצבאי בתור המאייר של "במחנה גדנ"ע".

את מקומו של א. מילא חבר אחר שלנו, עֻזי ש. – כאשר לימדתי אותו לאפות, המחשתי לו את דרגות הצמיגות של הבצק בדוגמאות מהירכיים החשופות של חברות המשק שנהגו ללכת במכנסי התעמלות. עיסה-עיסה והשם שלה: בצק ללי, בצק בנדלה ובצק דבוישה.

עֻזי לקח את דבריי ברצינות ומדי פעם היה צובט את אחת החברות שהזכרתי כדי להיות בטוח שהבצק עלה יפה כמוה, וכאשר היתה החברה הנצבטת צועקת עליו, היה עוזי עונה לה בשיא הרצינות: "אבל ח. לימד אותי שככה בודקים את הבצק!"

וגם מדי פעם, כשהיתה מישהי מהחברות באה לבקר אותי במאפייה, ואני לא התאפקתי והייתי שולח ידיים וגם נוגע פה ושם בארץ המובטחת, זכיתי לשמוע מכולן תגובה דומה: "תפסיק כבר, משוגע! כל המשק יראה עליי סימנים מאצבעות הקמח שלך!"

בֶּנְדָלֶה מספרת כי בערב פסח, ליל הסדר, כל המשק היה מרוכז בחדר-האוכל, בבגדי חג, חוגג את ליל הסדר. מבעד לחלונות הציצו השומרים, שלמגינת ליבם לא היו אמורים להשתתף בסדר, בגלל הצורך בשמירה.

פתאום נשמע קול יריית רובה, שהחריד את כולם. השומרים רצו כמשוגעים למקומות שבהם היו צריכים לשמור, כדי לברר האם חדר מישהו, מסתנן, אל המשק. הגברים בחדר-האוכל מיהרו לחדר הנשק להצטייד ברובים ולהדוף את המסתננים, אם אמנם הספיקו להיכנס אל תוך חצר המשק. שמחת החג הושבתה, חרדה ובלבול שררו בכול.

מתוך החשיכה הופיע המא"ז, חבר שלנו, א., כשהוא אוחז ברובהו.

 "אתם יכולים לחזור אל הסדר," קרא בקול, "זה אני שיריתי משום שראיתי את השומרים ליד החלונות ולא בעמדותיהם. רציתי להראות לכם מה יכול לקרות כאשר מזניחים את השמירה..."

כמעט תלו אותו באותו לילה.

החבר'ה במשק לא היו מורגלים בשתיית משקאות חריפים. בליל הסדר, לאחר ארבע כוסות, השתכר מ., התנדנד ונפל והפך למטרד. שום דבר לא הועיל, והוחלט להשכיב אותו לישון. אבל מ. היה שמח ועירני, שר כל הזמן, וסירב ללכת לישון.

י. לקח על עצמו את המשימה: תפס אותו ביד, והוביל אותו בכוח אל מיטתו.

"שכב ואל תזוז!" ציווה עליו, "אם לא אני מוריד לך את הראש!"

מ. נבהל, שכב על צידו ושתק.

אחרי כשעה נשמע קולו שואל בהיסוס: "י., מותר לי כבר להסתובב לצד השני?"

בתור אופה הייתי עובד בלילה, שאז היה קצת פחות חם ליד התנור. ואופה פיתות מבוצלות. בבוקר הייתי מספר על הפיתות הטריות שהיינו אוכלים בארוחת השומרים בחדר-האוכל אחרי חצות.

בנדלה אהבה לאכול דברים טובים וביקשה שאכין גם לה פיתות מבוצלות, חמות וטעימות. אלה היו פיתות כרסתניות, מקמח לבן. אני טענתי שהן טובות רק כשהן יוצאות חמות בלילה מן התנור. בנדלה אמרה שלא איכפת לה אם אעיר אותה בלילה עם הפיתות המבוצלות, והיא תכין קפה. וכך נוצרה אצלנו מסורת: אני הייתי בא מהמאפייה עם הפיתות, ולפעמים היו אלה לחמניות זהובות, או מקלות ארוכים זרועי סומסום, כל פעם בטעם אחר, ובשעה שתיים או שלוש בלילה הייתי מעיר את רותי, וכמובן שגם ד. בן-זוגה היה קם, והיינו מבלים במשתה ובארוחה עם השומרים, וד., שהיה רפתן, לפעמים כבר לא היה חוזר לישון אלא יוצא ישר לחליבת הבוקר.

בקיץ, כאשר בכל מקום זחלו צפעי עין-גדי, היתה תחרות: מי יהרוג יותר נחשים. היו מביאים את הנחשים אל פתח חדר-האוכל ותולים אותם על הפעמון שבו צלצלו לארוחות. היו ימים שהיו תלויים שמה שבעה-שמונה פגרי נחשים.

בשנה הראשונה בעין-גדי, היו מחממים מים למקלחות המשותפות בעזרת מבער סולר. על ההדלקה היה היה ממונה י., שזו היתה עבודתו הבולטת, פרט לציד צרעות.

הוא היה מדליק את הדוד למשך שלוש שעות בערך, ומי שאיחר להתקלח – לא נשארו לו מים חמים. לתורניות המיטבח, שהיו אחראיות על הגשת ארוחת-הערב – לא נשארו לעיתים מים חמים למקלחת, והן נאלצו ללכת לישון מלוכלכות ורטובות מניקוי המיטבח אחרי הארוחה.

כל הבקשות, ש-י. ידליק את הדוד למענן באופן מיוחד, לא הועילו, מכיוון שי. לא רצה להתלכלך עוד פעם בהדלקת הדוד המפוייח.

כאשר מ. ובנדלה היו תורניות-ערב, הן החליטו לעושת מעשה: עשו שביתה, והודיעו שלא יכינו ארוחת-ערב אם לא יבטיחו להן שיחממו להן מים באופן מיוחד. אף אחד לא האמין להן. אבל באותו ערב, לא הוגשה הארוחה. בחדר-האוכל היה בלגן עצום: החבר'ה נכנסו למחסן האקונומיה ולקחו מה שרצו: מזונות שנשמרו לאירועים מיוחדים, מטעמים, ר. עבר בין השולחנות וחילק צימוקים לכל דורש...

האקונומית, י. האדימה מכעס, וכמעט שקיבלה התקף-לב.

מאותו יום – הוטל על י. בסידור-העבודה לחמם את המים לעובדות המיטבח, ולא היתה יותר בעייה.

במסגרת התקציב האישי של כל חבר במשק, הוקצו שבע לירות לרכישת כרטיס להצגה. בנדלה החליטה לקנות בשבע לירות אלה צבע ירקרק ומברשת, לקחה "שבת", וצבעה את קירות המזוניט הכהים של חדרה בצריף, בצבע הזה.

במשק קמה ממהומה עצומה: איפה השיוויון? איך זה שאצל חברה אחת הקירות מאירים ובהירים, ואצל כל האחרים לא? ומי נתן לרותי את הזכות לקחת את כספי ההצגה ולהפוך את ייעודם למשהו אחר?

לא פחות ולא יותר, הנושא הגיע לאסיפת חברים, והצעקות והכעסים כמעט העיפו את תקרת חדר-האוכל שבו נערכה האסיפה... אבל את הנעשה לא היה אפשר להשיב: הקירות אצל בנדלה נשארו צבועים יפה משום שלמרות הגערות, איש לא היה מוכן להתנדב לקלף את הצבע מן הקיר...

לנסוע לעין-גדי בתקופה ההיא היה מבצע לא פשוט ובעיקר ארוך. הדרך היתה עוברת דרך באר-שבע, ואחר-כך הירידות לסדום, ומסדום לעין-גדי, בכביש לא סלול.

בחורף, האדמה מלאת המלח היתה סופגת הרבה מים, והדרך מסדום לעין-גדי היתה הופכת לשביל בוץ. אוטובוסים לא נסעו בקו הזה, והתחבורה היתה עם ג'יפים, ומשאיות פיאט ענקיות של חברת טיטניק מראשון-לציון, שהיו מחליקות על הבוץ ימינה ושמאלה כמו על גלי ים.

נסיעה בחורף, מסדום לעין-גדי, נמשכה לפעמים ארבע שעות. חברות-משק בחודשי הריונן האחרונים היו עולות לקיבוץ-מארח בצפון, לשהות שם עם הבעל עד הלידה, מחשש שלא יהיה אפשר להפיק להעביר אותן לבית-החולים ליולדות, בבוא שעתן ללדת.

בנדלה היתה שומרת-לילה בבית-הילדים שהכיל אז שניים או שלושה ילדים ראשונים של המשק. לילה אחד היתה סערה עם שיטפון גדול בנחל חבר. הטיטניק היה בדרך עם שתי יולדות שחזרו הביתה לראשונה לאחר הלידה. התינוקות היו בני שבוע בערך. כשישבה למעלה, במרפסת בית-הילדים, ראתה את האורות של הטיטניק מרחוק מאוד, מאירים בכל פעם את השמיים המעוננים כאשר המכונית היתה עולה בהר ופנסיה מופנים לשמיים. אבל הטיטניק נתקע, ולא היה יכול לעבור את נחל חבר, בגלל השיטפון. י., האב הטרי, חצה את הנחל והלך ברגל לעין-גדי לבקש עזרה. הדבר הראשון שהוא ביקש היה: בקבוק בירה שחורה לאשתו המיניקה, כדי שלא ייגמר לה החלב.

מהמשק נשלח ג'יפ, שהיה יכול לעבור את השיטפון, להביא את האימהות עם התינוקות. שאר הנוסעים הגיעו בבוקר, טיפין-טיפין, ברגל.

צריפי המגורים בעין-גדי, עוד מתקופת היאחזות הנח"ל – נבנו על כלונסאות. הרצפה היתה בגובה של חצי מטר לערך. אל מתחת לצריף נזרקו כל החפצים שיצאו מכלל שימוש ולא היה מה לעשות איתם. התגלגלו שם חולצות עבודה ישנות, שמיכות רקובות, כלי מיטבח ששעתם חלפה מזמן, ובעיקר גרביים ונעליים. כל מי שהתעצל לזרוק לכביסה – הלך בגרביים עד שנעשו נוקשות כמו נעליים ואז – הופ! אל מתחת הצריף. והריח שהיה עולה משם היה לעילא ולעילא.

בליל חורף אחד נפתחו ארובות השמיים מעל עין-גדי, ובבוקר למחרת, כשיצאו חברי הקיבוץ, מפהקים ומתמתחים מחדריהם – ראו לתדהמם שמעיין עין-גדי עלה על גדותיו, וגם מעליו, מהר הנגאר, זורמים שטפי מים חומים אדירים ישר אל המשק. לא עברו רגעים רבים ועין-גדי הקיבוץ – דמה לוונציה. הצריפים עמדו בתוך הזרם השוטף את השבילים, וכל מה שמתחת לצריפים – בדרכו אל ים המלח. המחזה היה ממש סוריאליסטי: מכל העברים נראו נעליים צפות בזרם, טובלות ועולות שוב, שמחות להתנקות במים, נפגשות ומתנשקות, ונפרדות שוב, בעודן משייטות אל ים המלח. כאילו היתה זו מסיבה עליזה של פרידה, לאות מחאה על שזרקו אותן לגימלאות טרם זמנן.

אבל אחרי השיטפון היה נקי במשך זמן-מה מתחת לצריפים.

"אני זוכרת שיטפון אחד, מספרת בנדלה, "שבו עמדתי על שפת נחל ערוגות וראיתי את הזרמים האדירים שוצפים אל ים המלח. אבל מה שהפחיד אותי יותר היה לראות את האדמה שבגדות הנחל: היו שם שדות שתולים בעגבניות וחצילים, וכל השורות הללו זזו וירדו אל הנחל, אל זרמי הוואדי הגועשים. זה נראה כאילו נעלמה היציבות בעולם, וכל הסביבה זורמת אל הנחל ומתנקזת אל הים.

"באותו שיטפון נתקע טנדר של המשק באמצע הזרם. היו בו שלושה חברי משק. הטנדר הלך ושקע ורק במאמצים אדירים הצליחו לחלץ את האנשים מתוכו. זרקו חבל עבה אל הטנדר, שעל גגו עמדו הלכודים, כי המים כבר נכנסו דרך החלון, ואחד-אחד משכו אותם בקושי, כשהם מיטלטלים במים וכמעט טובעים."

*

שלום א. מספר על השיטפון בעין גדי ב-22 בנובמר 1954, בתקופת היאחזות הנח"ל שקדמה לבוא הגרעין שלנו לעין גדי:

היום היה נאה ושטוף-שמש. כיתת סיור, שיצאה למידבר יהודה, שבה מלאת-רשמים מן הנוף הכביר הנפרש לפני העולה במעלה האיסיים – נוף המשתרע עד פסגות הרי חברון. האופק היה כמעט נקי מעננים ולא בישר מאומה.

לפנות ערב התחילו השמיים מתקדרים. ברקים חצו את האפילה בתכיפות גוברת והולכת. אלומות-אש וריצודי-ברק ביתרו את שקע ים המלח. אנכית, אלכסונית ואופקית ניתכו צרורות הברקים. מאבק-איתנים נערך בין שני גושי ההרים סביבנו: משלחים היו זה בזה חיצי-ברקים ובליסטראות-רעמים. הרעם המתגלגל לא פסק לרגע מעוצמת תכיפותם של הברקים הרודפים זה את זה. האוויר המתנוצץ כולו מעוצמת הלהט החולפת בתוכו האיר פני ים אפורים, חומרים וגועשים.

משנסתכסכה האווירה וקרב האיתנים לשיאו הגיע – בא הגשם. לא בהיסוס, לא בזירזוף ביישני כבפעמים קודמות. הפעם היו טיפותיו גדולות ועגולות, כל אחת ואחת רבת משקל ונפח, וכולן יחד – מטר סוחף וגורף. הגשם הראשון של עין-גדי – גשם של ממש.

בארוחת הערב האווירה מרוממת. כל המרבה לאחר –  רטיבותו זולגת מעליו בקילוחים עזים יותר, להנאת המקדימים הזריזים ונשכרים. הופעת חיילים חובשי כובעי פלדה ולובשי שכמיות מתקבלת במחיאות כפיים סוערות ובתרועות.

לפתע עברה הצעקה –

"שיטפון!! הצריפים מלאים מים!!!"

רק משרגע במקצת המון הגשם, ניתן לצאת החוצה לקבל מושג מן הנעשה. מסביב הכול גועש וזורם. זרמי מים אדירים גולשים בכל הכיוונים מן ההר כלפי מטה ושוטפים את נקודתנו הקטנה. הם חתרו תחת הצריפים הניצבים על כלונסאות וגרפו את כל המונח שם. צריפים היושבים על הקרקע מלאו טין ומים בגובה המיטות. רעש המים המתגלגלים מילא את החלל. מלמטה בא סאון העריג'ה [נחל ערוגות] שעברה על גדותיה ומילא כל זרועות-שפכה זרמים גועשים.

במחנה הוכרז מיד על ריכוז כל היישוב בחדר האוכל מחשש מפולת וגריפה [זה חדר-האוכל של ההיאחזות ושל הקיבוץ, המשק, בראשיתו, והוא ניצב עד היום בלב הנקודה הישנה, הנטושה]. רק משתש כוחו של הגשם ומשרפתה עוצמת השיטפון נשלחו האנשים לצריפיהם. החלה עבודת ניקוי ושטיפה שנמשכה כל הלילה. גדול החשש לגורל השדות ושתילי העגבניות. חוששים, כי זרם זה עלול לפרוץ את דפנות תעלת המים מן הסכר ולשבש את סדרי ההשקאה. חלקת כרם ההר העומדת בשלבי סיקול אחרונים – חשופה כולה לסחף ולשיטפון.

אף הוותיקים אינם זוכרים שיטפון בכיוון זה. אכן היו בשנים הקודמות שיטפונות מן הצוקים לעבר נחל ערוגות, אך זוהי הפעם הראשונה שהזרם פנה לעבר הנקודה והשטחים החקלאיים. האומדנות לגבי כמות הגשם שירדה הערב נעות מ-10 ל-20 מ"מ, והערכת זרמי המים בעריג'ה היה של עשרות אלפי מטרים מעוקבים.

23.11.1954. עם עלות השחר מתקבלים מושגים ברורים על השיטפון. מסתבר שהוא תוצאה של שבר-ענן, שפקד את הפסגות הקיצוניות של מידבר יהודה ואת מקומנו. תוך שעה-שעתיים ירדו 25 מ"מ גשם. קשה היה להכיר הבוקר את הנוף סביבנו. הכול פרוץ ומבותר ומלא אבנים. משטח שהיה מוכן לשתילת דשא נהפך למרבד אבנים. משוטטים בני אדם ומחפשים, מי את נעליו ומי את בגדיו. מי ששיחקה לו השעה מצא אבידותיו רחוק ממקום היסחפן, ומי שהוא ביש-גדא נתייאש מכליו שאבדו תחת כיסוי הטין הרב. ערימות הבוץ מחוץ לצריפים מעידות על העמל שהשקיעו יושביהם כל הלילה בניקוי החדרים.

לאושרנו כמעט שלא נפגעו השדות. זרם השיטפון שפרץ מתוך המשק דרך השער ולאורך הדרך נהג בהגינות: הוא לא הציף את השדות אלא חתר בקרקע ערוץ צר ועמוק בחושפו חלקי קיר וחומה עתיקים ויצא לשפת הים.

קרבנו אל תעלת המים – והנה היא ריקה. משמע – יד השיטפון היתה בה. עקבנו לאורכה עד הגיענו אל המפל הקטן, ועדיין לא נתגלתה כל פירצה בתעלה היבשה. המפל הקטן עצמו גועש כשמימיו החומים מתיזים קצף בנפילתם לבריכה שמתחת. משהוספנו לעלות, נגלה לפנינו כבמחזה-סיוטים מראה ההרס שנגרם על-ידי השיטפון. הזהו נחל דוד, ואדי-סדייר הקסום על שפע צמחייתו, על קסמי צוקיו ועל מסתורי פינותיו החבויות?

כאישה יפה, שפרעה ראשה, נראה עתה הסדייר. צמחייתו כולה גרופה, קרקעיתו חשופה והוא פתוח ומבהיק בלובנו ובריקנותו לכל אורכו –  כחתך בבשר החי שעתה נפתח ועדיין לא נתמלא דם. שקעים בין סלעים נתמלאו טין ונסתמו, מפלים קטנים יבשו. הסוּף כולו נעקר. שטחי סלע שכוסו אדמה וירק משך שנים נגרפו והותירו אחריהם אך "רצפות-ריקודים" שטוחות ונרחבות.

מתקדמים אנו הלאה אל המפל הגדול. מפעם לפעם בוקעת קריאת-תימהון מפי אחד המזדעזעים והמשתוממים למראה השינויים הגדולים שאירעו פה. מתקרבים אנו בקניון ההולך וצר והמתקמר מעלינו בקירות אולם ענקי (אתמול לא היית עובר כאן בקלות כזו!) לעבר המפל הגדול, ובקירבנו החרדה – הנפגע גם ענק זה? הגם הוא בניזקים?

המים גולשים ממפל זה בזרם רחב ודק. אולם מה זה? הרי לא זה מקומו! זז המפל שמאלה, זנח את מסלולו הקודם במרכז הקניון והתכנס לו בנקיק צר, וממנו גולש הוא מסותר למחצה, בזרימה דלה ועלובה, מטה מעל למערת שולמית.

המערה... זוכר אני את שרכיה העדינים, את שערות השולמית שעיטרוה וכיסוה ושיוו לה אופי צנוע וביישני. עתה הכול מרוט וחשוף. הכול – לרבות סלעי הקניון שהוריקו תמיד בשפעת שרכים ומטפסים, תאנים וסוּף. הכול נתלש ואיננו. אף האדמה המעטה שנצטברה בזיזים אלה במשך מי-יודע-כמה שנים – נעלמה.

נדהמים ועצובים עמדנו כאן בהעיפנו מבט-כאב אל חישפון זה, אל העירום המפתיע. פינת החמד שוב אינו קיימת, בעיניה החולמניות של שולה הבחנתי ברק לח... שולה זו, מיומה הראשון של ההיאחזות היא כאן. קודם כמ"כית ועתה כאזרחית. רבו זיכרונותיה מסביבה זו. שפע חוויות עברו כאן עליה, והנה נהרסה פינת החלומות, איננה...

[שלום אילתי., חורף, השיטפון בעין גדי ב-22 בנובמבר 1954, מתוך ספרו "שנה בעין-גדי" שהוא יומן מתקופת היאחזות הנח"ל שקדמה לגרעין המייסד שלנו, "שדמות".

*

ובנדלה: נשים בהריון – היו מקבלות תוספות למזון. פירות מיוחדים לארוחת עשר, מנה עוף, שהיתה נדירה בתפריט הרגיל, וכדומה.

בנדלה, שהיתה אז אקונומית, החזיקה את המזונות האלה לחוד, במקרר. צריך לזכור, שלא היתה אספקה יומיומית, ומשאית האספקה היתה מגיעה רק פעם בשבוע.

לשומרים בלילה הוכנה ארוחה שכללה לחם וריבה עם שתייה חמה. אבל לשומרים נמאס מחד-גוניות האוכל והם היו פותחים בלילה את המקררים ומוציאים מה שנראה להם טוב.

וכמובן, לקחו את מנות העוף והפירות, וחגגו איתן.

למחרת, שוד ושבר, לא היה מה לתת לנשים בהריון...

סגרה בנדלה את חלונות המטבח ואת הדלתות, אבל השומרים החליטו שזה ספורט, ושהם לא ידוכאו על ידי בנדלה, והיו פורצים את המנעולים...

התחכמה בנדלה ומיסמרה את החלונות במסמרים עבים. דבר לא הועיל: למחרת – היתה מסגרת החלון מונחת על המרפסת, והאוכל איננו.

על הדבר הזה התפטרה בנדלה מתפקידה כאקונומית.

בקיץ לא היה אפשר לעבוד בחוץ בשעות הצהרים, בגלל החום. היו עושים הפסקה והולכים לישון עד שיתקרר קצת, ויהיה אפשר לעבוד. בתוך הצריפים היו מאווררים, ובחלק מהחדרים הותקן לניסיון דזרט-קולר: שכבת קש עבה ומעליה צינור מים מחורר. המים טפטפו והרטיבו את הקש, והאוויר שזרם דרכו התקרר מעט.

יום אחד נדם הגנרטור, שסיפק את החשמל למשק, באמצע הצהריים. ואז, כמו במטה קסמים, נפתחו דלתות החדרים ועל החברים מיהרו לנחל דוד. לא היה אפשר לשאת את החום בתוך החדר, ללא מאוורר. החברה התעוררו מזיעים, וברחו אל המים.

בנדלה: "אתה זוכר את החתולה שלכם? קיקי, שהיתה בודדה, עד שהכירה חתול-בר, קוטר, כי עדיין לא היו חתולים זכרים במשק – והיא המליטה ארבעה גורים פראיים ביותר. הם עשו שמות אצלכם בחדר, נשכו וקרעו בגדים, יללו כל הזמן והיו מאוד לא-ידידותיים. כדי לתפוס אותם ולהרחיקם, עד כמה שאני זוכרת המלאכה הוטלה על ש., היה צורך להיאבק קשה, וזה לא עבר בלי שריטות עמוקות.

"ואם מדברים על שידוכים, אתה זוכר איך אימא שלי רדפה אחריך לאורך כל המשק כשהיא מסבירה לך כמה זה לא יפה שבחור גר עם בחורה ביחד, ללא חופה וקידושין. וביקשה ממך, בתור מזכיר-פנים של המשק, לשכנע אותי ואת ד. להתחתן."

ליד חדר-האוכל היה דשא בכמה טראסות. בקיץ היו מקרינים שם סרטים, והזוגות היו מתפזרים בין השיחים על הטראסות "לראות" את הסרט. לא רבים היו רואים את הסרט מהתחלה ועד הסוף.

החום בעין-גדי גרם להבשלה מוקדמת של הפירות והירקות. גן הירק שכלל עגבניות, מלפפונים, חצילים ופלפל – היה מושתת על היתרון הזה. כאשר העגבניות הבשילו בשדות, היו גיוסים לקטיף לאחר שעות העבודה. חשוב היה לשלוח אותם לשוק מוקדם ככל האפשר, שכן אז הן היו העגבניות היחידות בשוק, וקיבלו עבורן מחיר גבוה.

באחד הגיוסים מצאו בין העגבניות הקטופות – הרבה מאוד עגבניות ירוקות במקום אדומות.

מי עושה את זה, ולמה?

מרכז גן הירק, נדמה לי, מ., החליט לעקוב ולראות מי החבלן הזה. והנה הוא רואה את י. קוטף בהתלהבות המון עגבניות ירוקות...

 "י. למה?"

ו-י. עונה: "אני עיוור צבעים ולא מבחין בין אדום לירוק. אמרתי את זה לסדרן העבודה, אבל הוא חשב שאני רוצה להתחמק מהגיוס..."

אחד התחביבים של החבר'ה היה ציד דורבנים. וזה, כמובן, היה מלווה ב"קומזיץ". היתה תחרות מי מבשל הכי טוב מרק ובשר מדורבן.

היו ניסיונות לפתח תעסוקה לבנות על ידי יצירת מלאכת אמנות שימושית, שחומרי הגלם שלה יהיו מן המקום. למשל: לבנות אהילים למנורות ממחטי הדורבן. על העסק היתה ממונה ח. שסיימה סמינר למורים למלאכה. זה לא הלך.

בנדלה על מרחץ השמֵנים: "הייתם יורדים לים המלח להתרחץ, כל הבטלנים שהתעצלו ללכת למעיינות הגופרית שהיו במרחק שני קילומטר מן המשק, היכן שהיום נמצאים המרחצאות. זה הפך להיות טקס קבוע, והיה צורך לבקש רשות להצטרף למועדון שלכם. לא כל אחד התקבל. אחד מן הקריטריונים היה: משקלו של הפונה..."

באחת הפעמים שהרצפלד בא לבקר במשק הוא סחף את הקיבוץ כאשר לימד ניגון חסידי, כשהוא שר אותו בדבקות יתירה, ומתנועע כבחור ישיבה.

מאז נכנס הניגון הזה, בליוויית התנועות האותנטיות של הרצפלד – לארכיון השירים של המשק, והושר בכל הזדמנות.

התחבורה בין סדום לעין-גדי כללה גם סירה, ששמה היה – שך-שך. זה לקח ארבע שעות לנסוע מעין-גדי לסדום בסירה, אבל זו היתה חווייה. נסעו קרוב מאוד ללשון, שהיתה כולה בשטח ירדן, אם זיכרוני אינו מטעה אותי – כאשר הרגליים משכשכות במים.

והיה אוטו שנקרא פח-פח כי הוא היה ישן, והרעיש בקשיי הדרך, כאילו דפקו בו פחים זה בזה.

ביקרו בעין גדי שני צלמים נורווגיים, בהירי שיער וקרי מזג. נפל בגורלו של ב. להוביל אותם בסדֵיר ולנסות להגיע לכלל הבנה איתם בעזרת האנגלית שלו.

לפתע פנה אליו אחר הנורווגים ואומר:

 "תראה, נדבר גלויות, אני רואה שיש כאן מעט בנות, ואתם בנים מבוגרים. איך אתם מסתדרים?"

ב. ענה: "אתם יודעים, אצלנו החיים קיבוציים, הכול משותף, המשק, הטרקטורים..."

מעשה ב-מ. שיצא עם שחר לשדה, להעביר קווי צינורותיו מחלקה לחלקה, כמנהגו דרך יום-יום. לפתע נעצר, ומבט של השתוממות בעיניו. על אחד הצינורות ניראו טביעות אצבעות. לא מצויירות ברפש, כי אם טבועות בפח, בעומק ניכר. מבוהל חזר, לספר למא"ז את שראו עיניו. אולם במשק הרגיעוהו בצחוק, הלא ע. עבד בהשקאה יום קודם לכן.

מעשה ב-פ. שעבד בסיקול והנה לעיניו גל אבנים, כל אחת כצורת בננה, השתומם על פלא שמיני זה, עד שהתברר לו, כי ע. ברוב צימאונו סחט מאבנים אלו כל לחלוחית שנשתיירה בהן.

בזמן הגשם הגדול נעלם ע. ואיננו. כעבור שעה חזר, קצת עייף וסיפר שעמד מתחת למפל הגדול שירד מהנג'אר, שם את הדלי תחת זרם המים ושפך לכיוון העריג'ה, עד שכלו המים, וכך הציל את המשק משיטפון.

התחבורה בין סדום לעין-גדי כללה גם סירה, ששמה היה – שך-שך. זה לקח ארבע שעות לנסוע מעין-גדי לסדום בסירה, אבל זאת היתה חווייה. נסעו קרוב מאוד ללשון, שהיתה כולה בשטח ירדן, אם זכרוני אינו מטעה אותי, כאשר הרגליים משכשכות במים.

האוטו נקרא פח-פח כי הוא היה ישן, והרעיש בקשיי הדרך, כאילו דפקו פחים האחד בשני.

בנדלה: "תמונה שצרובה אצלי בזיכרון: קיץ, יום שישי בערב. לקראת הארוחה, שהיתה כרגיל חגיגית, היינו יורדים מכל הצריפים, חברי המשק: הבנים – לבושים בחולצות לבנות ובמכנסיים בצבע כחול-כהה מתוצרת 'אתא', והבנות מתהדרות בחצאיות ובחולצות דקות ורקומות. היינו יושבים ליד השולחנות, שכוסו במפות לבנות, ועליהם חלות השבת. מישהי הדליקה נרות, בצד – היו חברינו י. או ע. עושים את הקידוש, וכולנו שרנו שירי השבת: החל ב"החמה מראש האילנות נסתלקה", "לכה דודי לקראת כלה", ועוד ועוד.

אחרי הארוחה היו מתכנסים בדשא ליד חדר-האוכל, לפעמים שרים שירים רוסיים, ושירי הלהקות, לפעמים רואים סרט, ולפעמים חוזרים לחדר-האוכל אחרי שנוקה – לרקוד ריקודי-עם. הרקדנים היו סובבים באמצע, ובצדדים היו יושבים האחרים, דנים ברקדנים, מרכלים, או עוסקים בענייני דיומא.

עוד תמונה: סיקול. בימים הראשונים של עין-גדי, היו גיוסים לעבודת הסיקול (היתה תורנות של גיוסים בשבתות, כל פעם קבוצה אחרת), היה צורך לאסוף את האבנים כדי להכשיר חלקות לזריעה ולשתילה. וכך זה נעשה: לקחו טרקטור, וקשרו מאחוריו חתיכה גדולה של פח גלי, מורם בקצוות כמו קדירה ענקית. כשהיה הטרקטור נוסע, היה גורר את הפח הזה על פני האבנים בקולות קרקוש ושקשוק צורמים. חברי המשק היו הולכים אחריו, אוספים את האבנים וזורקים אותן אל תוך הפח הזה, מה שהוסיף להרמוניה הקולית שנישאה באוויר. כשהיה הפח מתמלא באבנים – היה הטרקטור מסיע אותן לצד, שם היו נערמות, מהן בנו פועלים, דרוזים, אם אינני טועה, את הטראסות ששמרו על האדמה מפני סחף.

"ותמונה נוספת: עבודת בנות בגן-הירק. אחרי השתילה המאסיבית, שגם היא נתמכה בגיוסים, היה צורך לתחזק את גן-הירק. מה פירוש לתחזק? – לשמור שעשבים שוטים לא ישתלטו על מה שנשתל. כל יום סודרו בסידור העבודה שלוש עד חמש בנות לעבודת הניכוש. מכיוון שהבנות היו כפופות כל הזמן, הקלו עליהן, ובנו להן דרגשים נמוכים, בערך שלושים סנטימטר גובה, שישבו עליהם בזמן העבודה. ולא זאת בלבד, אלא שחוררו חורים בשני צידי הדרגש, מתחת למושב, והעבירו דרכו חבל שנקשר כמו חגורה סביב הבנות. וכך – כאשר הן קמו והתקדמו בשורה, היה הדרגש הקשור מתרומם איתן כשהוא צמוד לישבניהן.

הבנות עבדו בבגדים קצרים ומחמת החום והאבק עטפו את שערן במטפחת ראש קשורה מאחור, וחבשו על זה כובע-קש ענק. מרחוק, נראו הצלליות שלהן, עם הדרגש הצמוד לגופן, כמו חיות מן הפרהיסטוריה. זאת היתה תמונה סוריאליסטית למדיי על רקע ירוק-רענן של השדה, התכלת הבוהקת של השמיים, וחלקת פניו המכסיפה של ים-המלח למטה במזרח.

"יום כביסה: כאשר הגענו לעין-גדי לא היתה מכבסה. את הכביסה המלוכלכת היו מכניסים לדוד, שהיו מעמידים מכל למדורה כדי להרתיח מים. היו מערבלים את המים עם הכביסה בעזרת מוט עץ. לאחר שפשוף וקרצוף ביד, היו שוטפים את הבגדים ותולים אותם. לעבודה זו – תמיד סידרו בן ובת. הבן היה אחראי בעיקר על העמדת הדוד המלא מעל המדורה וההזנה של העצים לאש, והבת – על הכיבוס והניקוי."

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* ראו באיזו שמחה והרחבה "הארץ" באתרו באינטרנט, וגם בעיתון – מדווח בראש החדשות על החרם של מדינות מערב אירופה על התוצרת החקלאית הישראלית! סוף-סוף יש מי שמיישם את מדיניות העיתון נגד ישראל!

* הידלדלות ארגז התרופות. מר בן עזר, כיון שאזל אצלי מאגר הגלולות נגד בחילה, אין באפשרותי להמשיך ולקרוא את "עיתונך" ואבקשך להסיר את שמי מרשימת המכותבים.

נותר רק להודות לגרפומוניך הקבועים שמתחרים ביניהם בשיסוי ובהתרת דם מסוכנת וגורמים לי לרוב לשעשוע ולעיתים לזעזוע.

בתמימותי העברתי לידך בזמנו הספד שנשאתי על קברו של אדם יקר, חביב, מתון ואוהב אדם בשם דוד חומסקי מכפר אז"ר,

לבושתי כי רבה פירסמת אותו בפשקוויל הדיבה שלך, וכך הכתמתי את זכרו.

יאיר קפלן

מצפה בכיליון לתגובתך הילדותית, שזורת הטיות ט.פ.ש.

* מתי דוד: הקטע של עוז אלמוג על נאומו של דוד גרוסמן בעיראק... רעיון פנטסטי שמוכיח עד כמה הסופר המהולל הזה מבולבל. להטוטי מילים של הגיגים ספרותיים אינם פוליסה המונעת דברי שטות. פעם נוספת מוכיח סופר זה, כמו חבריו לדעה הפוליטית, א.ב. יהושע ועמוס עוז, שלהיות סופרים מפורסמים אינו הופך אותם למקור של סמכות והבנה בעניינים מדיניים, ביטחוניים ובינלאומיים שישראל נאבקת בהם. שלושתם שותפים לעלילה לפיה ישראל תמיד "אשמה" בהיעדר השלום.

* ומה יגידו גרוסמן וגלאון ועוד מיספר הזוי    ֵי שלום וויתורים ללכת לקראתם? – מתי היו מנהרות שעלו לסלונים של השניים? חמאס תיכנן אינתיפאדה כדי להשתלט על יו"ש. שב"כ וצה"ל עצרו לאחרונה 93 פעילי חמאס בגדה, והם מואשמים שתיכננו אינתיפאדה שלישית במטרה להשתלט על יו"ש. הם הקימו חוליות טרור ב-46 ערים וכפרים באזור ג'נין, מזרח ירושלים, רמאללה וחברון. ראש המערך פעל מטורקיה – בידיעתה.

שלח: יצחק שגב

* דן סואן: ביטויי-הביבים כמו "זבל פוליטי" וכיו"ב, ההולכים ונעשים שגורים יותר ויותר ע"י כותבים מסויימים בחב"ע, הולמים את הבלוגים הנכתבים ע"י האספסוף או את התגוביות (טוקבקים) הנכתבים על-ידו. איני סבור שמקומם יכירם בכתב-עת עיתי כמו חב"ע.

אבל ייתכן שטעיתי...

* לפי צילומים המתפרסמים באינטרנט – מליק אובמה השחור-מאוד, אחיו-למחצה של באראכ חוסיין אובמה השחור-למחצה, שהיה גם שושבינו של באראכ בחתונתו עם מישל – – הוא אוהד של חמאס ושל המערכה האיסלאמית לכיבוש ירושלים.

* אריק כץ: שלום אהוד יקר, לעניות דעתי אתה פוגע בעצמך, ביוקרתך, במוניטין שצברת, בשמך הטוב, כסופר מוערך, מלבסי שורשי, נטוע ואוהב ישראל, באי יכולתך להכיל דעות שונות ומנוגדות לדעותיך.

מי כמוני יודע שאתה נותן במה לדעות אחרות בעיתונך המוערך ולא היתה תגובה או מאמר ששלחתי לך– ותמיד ביטא דעות מתונות יותר ושונות משלך – שלא הואלת לפרסמו. תבורך על כך.

אני מאמין שפירסמת תגובותיי לא משום שיש לי שורשים קרייתיים, כשל רעייתך, אלא משום התובנה שיש מקום להציג עמדות שונות ואחרות משלך ומשל מרבית הכותבים בעיתון העיתי, הבאים מבית האולפנא של שלדון ו"ישראל היום" ולא מבית מדרשו של "הארץ".

לכן מוזר ותמוה בעיניי שאתה מכנה את הסופר דויד גרוסמן, אב שכול, אדם ערכי, נאור ואינטלקטואל, בשמות גנאי. בכך אתה פוגע בעצמך יותר מאשר בו. כמו כל אלה שמכוונים לגופו של האדם ולא לגופו של העניין. מציע לך – בדחילו ורחימו – להתמודד עם דעותיו בטיעונים רציונליים ולא אמוציונאליים. את כינויי הגנאי, ההתלהמות, ההכפשות והעלבונות –וזו לא פעם ראשונה שאתה מתבטא בבוטות ובפגיעות אישיות – יש למגר ולשרש ממקומותינו. על מנת שנשוב להיות חברה פלורליסטית בדמוקרטיה שפויה. ויפה שעה אחת קודם!

אהוד: אני חוזר ואומר – בנושא הפלסטיני, הסופר דויד גרוסמן לא רק לוקה באידיוטיזם מוסרי – אלא הוא ממש טיפש.

בשנתו הראשונה עזבתי טור קבוע בשכר בעיתון של שלדון אדלסון "ישראל היום" – משום שנאסר עליי לכתוב שם בזכות אולמרט. אז אל תקשקש לי שהכותבים שלי באים מבית האולפנא של אדלסון –  מול הצדיקים של "הארץ"!

האם פרסום דעותיי במכתב העיתי, במקביל לפרסום דעות מתנגדים לי – הוא אי יכולת שלי להכיל דעות שונות ומנוגדות לדעותיי? – או שעליי, לדעתך, לשתוק במכתב העיתי שלי,  שיסדתי לפני כעשר שנים במיוחד כדי שלא ישתיקו ולא יסלפו את דבריי בתקשורת! ואלפי מנויים יוכלו לקרוא את מכתבי העיתי פעמיים בשבוע!

כיום אני תומך בראש הממשלה בנימין נתניהו ובשלישייה – שר הביטחון והרמטכ"ל, בזכות תיפקודם האחראי. אין לנו ארץ אחרת. 

* הופיע גיליון חדש של "מאזניים", דו-ירחון לספרות של אגודת הסופרים העברים, אב תשע"ד, אוגוסט 2014, בעריכתו המצויינת של ד"ר משה גרנות, והוא מוקדש בחלקו המרכזי לספרות ילדים ונוער. מומלץ.

* נשיא ארצות הברית, ברק אובמה, הודיע על השלמת השמדת מאגר הנשק הכימי עליו הצהירה סוריה לפני המועד המתוכנן. אובמה בירך על המהלך ואמר כי "חיסול מאגר הנשק הכימי הסורי המוצהר הוא אבן דרך חשובה במאמצינו המתמשכים לעצור את התפשטות הנשק להשמדה המונית." אובמה ציין כי צוות הספינה, שנמצאת במזרח התיכון ועליה הושמד הנשק, השלים את משימתו לפני המועד המתוכנן. הוא הוסיף כי השלמת המשימה מקדמת את המטרה הבינלאומית כי "למנוע משלטון אסד להשתמש בנשקו הכימי נגד העם הסורי." ["הארץ" באינטרנט, 19.8].

ואתם מאמינים לו? חיסול "מאגר הנשק הסורי המוצהר" – ומה עם המאגר שלא "הוצהר"? שאם איננו טועים כבר השתמש בו אסד רק לאחרונה? כמה קל להוליך שולל את נשיא ארה"ב הסכל! ממש חושם.

* מתי דוד חי בעולם דימיוני המנותק מתוצאות המדיניות של אובמה. במאמרו "אובמה: אנטומיה של כישלון מנהיגותי בתחום המדיני הבינלאומי" (גיליון 970) הוא כותב: "המערב הפך למשותק מול האיום הסורי (הכימי), האיום האיראני (האטומי)..." עוד הוא כותב: "אובמה שלח נושאת מטוסים ואיים על אסד בטילי טומהוק. הוא התקפל לאחר איום של פוטין..."

המציאות היא שהדרך הדיפלומטית של אובמה ניצחה. כל הנשק הכימי הסורי נוטרל. המטרה הושגה הודות לאיום של אובמה, ללא צורך להשתמש בכוח.

בניגוד לדבריו של אורי הייטנר (גיליון 970 "צרור הערות 17.8.14"), הפגנת השמאל בכיכר רבין היתה מרשימה והשתתפו בה כ-10,000 איש.

ההפגנה היתה נגד: נגד החמאס ונגד בנימין נתניהו. נגד הג'יהאד האיסלמי ונגד דני דנון. נגד כל אלה שמחבלים בסיכוי להגיע להפסקת אש ארוכת טווח.

אורי הייטנר ממשיך בסילופיו כאשר הוא כותב: "כידוע אותו ערפאת הוא שעמד בראש מפלצת הטרור מרצועת עזה ומיו"ש, שגבתה חיי 1,500 ישראלים בימיו." עליי להבהיר שוב את העובדות:

1. ערפאת הגיע לשטחים רק ביולי 1994, לאחר שהחמאס ביצע שני פיגועי התאבדות כנקמה על הטבח שביצע ברוך גולדשטיין במערת המכפלה.

2. מהחתימה על הסכם אוסלו עד פרוץ האינתיפאדה השנייה, פרק זמן של כשבע שנים, בוצעו 60 פיגועי התאבדות. כולם בוצעו ע"י החמאס והג'יהאד האיסלמי.

אש"ף שבראשו ערפאת לא ביצע אף פיגוע. הטענה של הייטנר שערפאת עמד אז בראש מפלצת הטרור שגויה לחלוטין.

רון וייס

רמת-גן

* "קיצונים ימניים" – כ'תג מחיר', 'הצל' וכיו"ב, אינם ימניים אלא קיצונים המתיימרים להיות ימניים.

"ליברלים" – כמו ב"הארץ", שטרנהל וכיו"ב, אינם "ליברלים" אלא קיצונים המתיימרים להיות ליברלים.

"קיצונים שמאלניים" – כ"גוש-שלום" וכיו"ב, אינם שמאלנים אלא קיצונים המתיימרים להיות שמאלנים.

מרדכי בן-חורין

* להנהלת אקו"ם, בשמי ובשם שמאי גולן אני מוחה נמרצות על ששוב העלמתם, בפרסום על תחרות פרסי אקו"ם לשנת תשע"ד, את שמו של המשורר שלמה טנאי – מהפרס לשירה שהיה על שמו, וביטלתם אותו!

אנא תקנו מיד את המעוות!!!

אהוד בן עזר

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,631 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה עשירית למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-80 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של העדות על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל