גיליון מס' 972

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ט באב תשע"ד, 25 באוגוסט 2014

עם קובץ העטיפה ל ספר שיריה החדש של מלכה נתנזון "ציפור מכונסת כנף"

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: חֶשְבּוֹן עוֹבֵר וָשָוְא. // עמוס גלבוע: כמעט כמחצית מההרוגים ברצועה הם אנשי טרור. // עדי אמסטרדם: ניצחונה של חנין זועבי. // אורי הייטנר: צרור הערות 24.8.14. // מארכיונה של אסתר ראב: השיר "רקוויאם לילדה קטנה", שנשלח בשעתו לדן מירון. // אלי מייזליש: מכתב לממשלה: אתם רצינים? // תקוה וינשטוק: מלך היהודים. // מרדכי קידר: ערביי השמנת מחפשים זהות. [ציטוט]. // משה גרנות: קוֹנְטְרָה שָׁלֵו. // עמוס אריכא: באין הכרעה. // יואל נץ: זיכרונות מנחל עוז. // בועז עברון: במקום טשטוש – הפרדה ושוויון, ספטמבר 1966, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, עם עובד 1986. המשך. // רביבה בן זאב: אנחנו ואתם. // נעמן כהן: האם לאחר 14 שנה נפל האסימון לנתניהו? //  יוסף אורן: משנתו הלאומית והספרותית של משה שמיר, שיחה עם משה שמיר ב-2002 על ספרו "יאיר". // משה כהן: 1. רזי זועם. 2. מה רוצים מאחמד? // אהוד בן עזר: מסעותיי עם נשים, פרק שבעה-עשר: אני פוגש את ג'ני בירושלים רוכבת על זנבו השחרחר של ד"ר סוּ. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

חֶשְבּוֹן עוֹבֵר וָשָוְא

בַּדִּבֵּר מִסְפָּר שָלוֹש שֶבֵּין עֲשֶׂרֶת דִּבְּרוֹתֵינוּ

נֶאֱסַר עַל אִיש עִבְרִי לָשֵׂאת לָשָּוְא אֶת שֵם הָאֵל,

אַךְ כְּשֵם שֶהוּא הוּפַר עוֹד בִּימֵיהֶם שֶל אֲבוֹתֵינוּ

גַם כַּיּוֹם אֵין לָאִסּוּר הַזֶּה מוֹשִיעַ וְגוֹאֵל.

וְאֶזְרָח יוֹדֵעַ-סֵפֶר-וּמְקוֹרוֹת חוֹטֵף פֹּה קְרִיזָה

כְּשֶלְּלֹא בּוּשָה נוֹשְׂאִים לָשָּוְא אֶת שֵם הַיַּהֲדוּת

בִּרְיוֹנִים מִ"תַּג מְחִיר" וְ"לֶהָבָה" וְאֵין סוּרְפְּרִיזָה

אִם חֻצְפָּה זוֹ מַסְעִירָה בּוֹ גַל סְלִידָה וְהִתְנַגְּדוּת

כְּשֶרוֹצְחֵי נַעַר עַרְבִי הַמִּתְיַמְּרִים כִּי דָתִיִּים הֵם

בּוֹ-זְמַנִּית רוֹצְחִים בְּרוּטָלִית גַּם אֶת צַו הַ"לֹּא תִרְצַח"

בְּלִי לִתְפֹּס בְּאִוַּלְתָּם עַד מָה חוֹטְאִים וּמַחְטִיאִים הֵם

כְּשֶפִּיהֶם בַּמַּנְטְרָה "מָוֶת לָעַרְבִים" יוֹם-יוֹם נִפְצָח

כְּשֶהַכֹּל כָּאן כִּבְיָכוֹל בְּשֵם הַדָּת (הַמִּתְפַּלֶּצֶת

בִּרְאוֹתָהּ אֵיךְ מִצְווֹתֶיהָ נַעֲשׂוֹת פִּתְאֹם פְּלַסְתֵּר

בִּידֵיהֶם שֶל חוּלִיגָנִים הַהוֹפְכִים אוֹתָהּ בְּעֶצֶם

לְהַהֶפֶךְ מִכָּל מָה שֶהִיא נוֹתֶנֶת לוֹ הֶתֵּר).

אֲבָל כָּל הַמִּתְהַדְּרים בְּשֵם הַדָּת וְשֵם שָמַיִם

הַבְּטוּחִים כִּי הֵם בִּלְבַד הֵם בַּעֲלֵי הַמּוֹנוֹפּוֹל

עַל מוּסַר-הַיַּהֲדוּת – רַק מְמַלְּאִים פִּיהֶם בְּמַיִם

וְנוֹתְנִים בְּכָךְ לְיֻקְרָתָם כְּשוֹמְרֵי-דָּת לִפֹּל

מִמְּרוֹמֵי יֻמְרָנוּתָם לְהֵחָשֵב נוֹשְׂאֵי דְּבָרֶיהָ

עַד לְשֵפֶל מַדְרֵגַת הַהִתְנַוְּנוּת הַמּוּסָרִית

בָּהּ מוּל גַּל-הָאַלִּימוּת כִּמְעַט שוּם רַב אֵינוֹ טוֹרֵחַ

לְגַנּוֹת אֶת הַחֶרְפָּה הַזֹּאת שֶאֵין בָּהּ גַם שָׂרִיד

מִתּוֹרַת מֹשֶה אוֹ, לְהַבְדִּיל, מִמִּשְנָתוֹ שֶל זַ'בּוֹ

שֶגַּם אֵלֶּה הָרוֹאִים עַצְמָם כְּמַמְשִיכֵי דַּרְכּוֹ

לֹא יוֹצְאִים מוּל גִּלּוּיֵי הַגִּזְעָנוּת הַזֹּאת שֶרַבּוּ

בַּנְּחִישוּת שֶאִלּוּ הוּא הָיָה נִתְקָל בָּם לְאָרְכּוֹ

וְרָחְבּוֹ שֶל תְּוַאי-חַיָּיו הָיָה עַל כָּל שֻלְחָן הוֹלֵם

כִּי כְּבָר אֵין כָּאן עֲשָׂבִים שוֹטִים, יֵש שְׂדֵה-קוֹצִים שָלֵם

וְיֵש גַּל שֶל גִּדּוּפִים וּשְלַל פִּרְצֵי דֵּמוֹנִיזַצְיָה

שֶמֵּטִיחַ הַיָּמִין הַקִּיצוֹנִי בְּקִיתוֹנוֹת

שֶל רוֹתְחִין וְשֶל שוֹפְכִין עַל כָּל בִּטּוּי אוֹ דֶקְלָרַצְיָה

שֶבִּמְקוֹם לְהִתְמוֹדֵד עִם עֶמְדָּתָם בִּטְעָנוֹת

שֶל וִכּוּחַ וּפֻלְמוּס תַּרְבּוּתִיִּים הוּא מִשְתַּלֵּחַ

בְּכָל מִי שֶלֹּא לוֹמַר אָמֵן אַחַר דְּבָרָיו מַרְהִיב

בְּסִגְנוֹן שֶאֵין בּוֹ טַעַם טוֹב אַךְ בְּהֶחְלֵט יֵש רֵיחַ

שֶל חֶבְרָה הַמִּסְתָּאֶבֶת וְיוֹרֶדֶת אֶל הַבִּיב.

אַךְ מַמָּש בְּאֹפֶן זֶה, מוּל כָּל סִלּוּף דְּבָרִים אִירוֹנִי

בּוֹ יָמִין מֻפְקָר נוֹשֵׂא לָשָּוְא שֵם יַהֲדוּת וָדָת

מַדְגִּימִים עִוּוּת דּוֹמֶה, גַם הוּא כּוֹזֵב וְאָנַכְרוֹנִי

הַסְּבוּרִים כִּי עַל מֻשָּׂג הַשְּׂמֹאל פֹּה יֵש לָהֶם מַנְדָּט

כִּי גַם הֵם אֶת שֵם הַשְּׂמֹאל נוֹשְׂאִים לָשָּוְא בְּלִי דַעַת מָה זֶה

שְׂמֹאל שָרְשִי וַאֲמִתִּי כְּשֶהֵם צוֹרְחִים כִּי יִשְׂרָאֵל

פִסְפְסָה צַ'נְס לְשָלוֹם עִם אִחוּדוֹ שֶל אַבּוּ-מַאזֶן

עִם חָמָאס – וּכְשֶחָמָאס בְּרֶשַע צִינִי מִתְעַלֵּל

בְּיוֹשְבֵי רְצוּעַת עַזָּה וּבֵין שָׂב, אִשָּה וְיֶלֶד

מְמַקֵּם הוּא מַשְגְּרֵי רָקֵטוֹת הַשְּלוּחוֹת לִכְתֹּש

אֶת יוֹשְבָיו שֶל עוֹטֵף-עַזָּה וּתְגוּבָה נֶגְדָּם מֻפְעֶלֶת

לְאַחַר שְהַתְרָאַת פִּנּוּי נִתְּנָה לָהֶם מֵרֹאש,

הֵם תּוֹלִים אָשָם לֹא בֶּחָמָאס כִּי אִם בְּלוֹחֲמֵינוּ

בּוֹ-בַּזְּמַן שֶרִיצַ'רְד קֶמְפּ, קוֹלוֹנֶל בְּרִיטִי עִם מַצְפּוּן,

לֹא נִרְתַע מִצְּבִיעוּתָהּ שֶל מֶמְשַלְתּוֹ וּבְאָזְנֵינוּ

וְאָזְנֵי תֵּבֵל כֻּלָּהּ הִפְרִיךְ מִתֹּרֶן עַד סִפּוּן

אֶת כְּזָבָיו שֶל צִי הַבְּלוֹפִים שֶל תִּקְשֹרֶת אַנְטִישֵמִית

כְּשֶהִצְהִיר עַל סְמַךְ הָרֵקוֹרְד הַצְּבָאִי שֶלּוֹ הָרָב

שֶשִּמּוּש בְּאֶזְרָחִים כְּקִיר-מָגֵן הוּא טְרִיק אֵנְדֵּמִי

שֶל אֶל-קָעִידָה, חָמָאס וְטָלִיבָּאן בִּשְעוֹת הַקְּרָב

וְאֵין שוּם צָבָא כְּמוֹ צַהַ"ל בֵּין שִפְעַת צִבְאוֹת הַחֶלֶד

הַשּוֹקֵד (תּוֹךְ סִכּוּנָם שֶל חַיָּלָיו) לִפְנֵי פִּצּוּץ

בִּמְנִיעַת הַקְרָבָתָם שֶל סָב זָקֵן, אִשָּה וְיֶלֶד

הַשְּבוּיִים בִּידֵי רוֹצְחִים שֶלֹּא שָׂמִים עַל כָּךְ קָצוּץ

וְהֶרְאוּ אֶת יַחֲסָם לַאֲחֵיהֶם הַפָּלֶסְטִינִים

בְּזָרְקָם אוֹתָם לַמָּוֶת מִגַּגּוֹת אוֹתָהּ הָעִיר

בְּאוֹתוֹ צִמְאוֹן-הַדָּם הַקָּנִיבָּלִי וְהַצִּינִי

שֶאִתּוֹ מַמְלִיץ הַ"שְּׂמֹאל" שֶלָּנוּ קֶשֶר לְהַגְבִּיר...

זֹאת וָעוֹד: כָּל הַנּוֹשְׂאִים לַשָּוְא אֶת שֵם הַשְּׂמֹאל בְּלִי הֶרֶף

שוֹכֲחִים כִּי דַם יַלְדֵי קַו-הָעִמּוּת וְהוֹרֵיהֶם

שֶרָקֵטוֹת הֶחָמָאס נוֹרוֹת מִבֹּקֶר וְעַד עֶרֶב

כְּבָר אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָנִים עַל בָּתֵּיהֶם וּשְׂדוֹתֵיהֶם

לֹא סָמוּק פָּחוֹת מִזֶּה שֶל קָרְבְּנוֹת אוֹתָהּ טְרָגֶדְיָה

שֶל יוֹשְבֵי רְצוּעַת עַזָּה שֶהָפְכוּ בְּנֵי-עֲרֻבָּה

בִּידֵיהֶם שֶל שוֹבֵיהֶם הָאַכְזָרִים שֶכָּל הַמֶּדְיָה

הַצְּבוּעָה שֶל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ יוֹדַעַת בְּלִבָּהּ

מִי אָשֵם בַּאֲסוֹנָהּ אַךְ לֹא כַּקּוֹלוֹנֶל הַבְּרִיטִי

אֵין בָּהּ אֹמֶץ וְיָשְרָה לוֹמַר גְּלוּיוֹת אֶת הָאֱמֶת

וְהַפְּסֶבְדּוֹ-שְׂמֹאל שֶלָּנוּ דַוְקָא כָּאן, בִּזְמַן כֹּהקְרִיטִי

אֵין בּוֹ עֹז שֶל שְׂמֹאל-אֱמֶת עִם הָעֻבְדּוֹת לְהִתְעַמֵּת.

כִּי שְׂמֹאל-אֱמֶת הָיָה יִצְחָק שָׂדֶה שֶזְּמַן כָּאוֹטִי

כְּמוֹ שֶל מִלְחֶמֶת הַשִּחְרוּר שוֹתֶתֶת הַדָּמִים

אַף פַּעַם לֹא עִרְפֵּל אֶת מַבָּטוֹ הַפַּטְרִיוֹטִי

עַל אַף מֵיטַב שְאִיפוֹתָיו לְאַחֲוַת עַמִּים

וּשְׂמֹאל-אֱמֶת הָיָה יִגְאָל אַלּוֹן, שֶהַתָּכְנִית

אֲשֶר נָשְׂאָה אֶת שְמוֹ הִוְּתָה צֵרוּף שֶל שִלּוּבִים

בֵּין הַקְפָּדָה רַבָּה עַל רַוְחָתָהּ הַבִּטְחוֹנִית

שֶל יִשְׂרָאֵל וְאִי שְלִיטָה נוֹגֶשֶׂת בָּעַרְבִים

וּשְׂמֹאל-אֱמֶת הָיָה גַם שִמְעון קוֹךְ (הוּא אֲבִידָן)

שֶכְּמוֹ שָׂדֶה וּכְמוֹ אַלּוֹן עוֹרֵר כָּבוֹד אֶכְּסְטָטִי

בְּסַמְכוּתוֹ הָאֵתִית מִן הַנֶּגֶב וְעַד דָּן

אִם בְּמִבְצַע "נַחְשוֹן" וְאִם בַּחֲטִיבַת "גִּבְעָתִי"

וְאִיש מֵהֶם לֹא מְפַקְפֵּק הָיָה כְּלָל בִּזְכוּתָהּ

שֶל יִשְׂרָאֵל לִדְאֹג לְבִטְחוֹנָם שֶל תּוֹשָבֶיהָ

וְלֹא מַמְלִיץ לַחְבֹּר אֶל הַחוֹתְרִים לְהַכְרִיתָהּ

לַמְרוֹת קְדוּשַת עֶקְרוֹן טֹהַר-הַנֶּשֶק הַתּוֹבֵעַ

אִפּוּק – וְלֹא שוֹכֵחַ בִּנְסִבּוֹת אַכְזָרִיּוֹת

כִּי כְּשֶטֵּרוֹר עַרְבִי אַף בֵּין עַרְבִים שוֹפֵךְ דָּמִים

וּלְרָאשָיו אֵין שֶמֶץ עַכָּבוֹת מוּסָרִיּוֹת

יֵש הַכְרָעוֹת קָשוֹת בָּן עֲנִיֵּי עִירְךָ קוֹדְמִים.

וְזֶהוּ שְׂמֹאל-אֱמֶת, שֶלֹּא כַּבְּלוֹף הַמִּתְכַּסֶּה

בְּשֵם שֶכְּרָאוּי לוֹ הוּא מִזְּמַן כְּבָר לֹא נֶחְשָב

כִּי אִם יָמִין קִיצוֹן אֶת שֵם הַדָּת לָשָּוְא נוֹשֵׂא

גַם מִתְחַזֵּי הַשְּׂמֹאל נוֹשְׂאִים אֶת שֵם הַשְּׂמֹאל לָשָּוְא.       

* * *

עמוס גלבוע

כמעט כמחצית מההרוגים ברצועה

הם אנשי טרור

כך ממשיכים להצביע הממצאים של עבודת המחקר הענקית, היחידה כנראה בעולם, של מרכז המידע למודיעין וטרור. העבודה נמצאת בעיצומה, ולא ברור כמובן אם אלו יהיו המימצאים הסופיים. בכל מקרה, חלקים בתקשורת העולמית כבר עלו על העובדה  ששיעור ההרוגים ברשימות החמאס בני הגילים 20-29 (גילאי לוחמים), גבוה בהרבה משיעורם בכלל אוכלוסיית הרצועה. ללמדך כמה דומיננטי שיעור ההרוגים של אנשי הטרור.

מרכז המידע למודיעין וטרור על שם מאיר עמית ממשיך במלאכת הנמלים על מנת לנסות ולברר את חלוקת ההרוגים הפלסטינים מיום תחילת מבצע "צוק איתן" על בסיס הרשימות השמיות שמפרסם החמאס (בכיסוי משרד הבריאות בעזה ודוברו, איש החמאס, ד"ר אשראף אלקודרה) וממצאים נוספים. הוא  הספיק כבר לבדוק 448 שמות הרוגים עד 20 ביולי. התמונה המצטיירת היא זאת

208 הרוגים הם פעילי טרור (46 אחוזים. חלקם  הגדול מופיע בתמונות!)

240 הרוגים הם "בלתי מעורבים".

בנוסף, על בסיס חישובים וממצאים שונים, זהותם של 44 הרוגים נוספים (שאינם מופיעים ברשימת השמות),  אינה ידועה.

לאט, אך בעקביות, הולכת ונחשפת התמונה האמיתית של חלוקת ההרוגים ברצועה, ותעשיית ההונאה והרמייה של החמאס שהתקשורת העולמית, רובה ככולה, התמסרה לה בשקיקה. מעניינת העובדה כי כמה גופי תקשורת באנגליה ובארה"ב שמו לב לעובדה כי על פי רשימות החמאס עצמו, שיעור ההרוגים בקרב בני הגילים 20-29 (גיל לוחמים בדרך כלל) הוא גבוה בהרבה מאשר שיעורם בכלל האוכלוסיה ברצועת עזה. זאת, לעומת שיעורם של הנשים והילדים ההרוגים שהוא נמוך בהרבה מאשר שיעורם באוכלוסיה הכללית.

המסקנה הפשוטה העולה מכך היא תמיכה חזקה במימצאים עד כה של מרכז המידע למודיעין וטרור, ולפיהם פעילי הטרור מהווים כמעט קרוב לחצי מתוך כלל ההרוגים הפלסטינים ברצועה. ואיני יכול שלא "להתפלא" על עיתון "הארץ", הטורח באדיקות דתית לציין את מיספר ההרוגים הפלסטינים על ילדיהם ונשותיהם, שטרם עלה על העובדה הזאת.

 וקוריוז מעניין המהווה דוגמית קטנה למלאכת הרמייה של ד"ר קודרה, איש החמאס האחראי לרשימת ההרוגים. ברשימת משרד הבריאות הופיע שמו של אבראהים ג'מאל כמאל נאצר מחאן יונס שנהרג ב-18 יולי. ברשימה נכתב כי הוא בן 13 שנים. עוד ילד מסכן שנהרג.  האם כך? לא! הילד בן ה-13 בשם הזה  חי ובריא. מי שנהרג, והיה לו אותו שם, הוא בן 26, איש ארגון טרור המשתייך לגדוד של הפתח! כן, גם אנשי פתח נלחמים לצד החמאס. בו בזמן, לאחרים מהם שלא נלחמים, יורים אנשי החמאס ברגליים!

ושוב חשוב להדגיש, להפרדה הזאת בין לוחמים לאזרחים יש חשיבות עצומה במלחמה המשפטית שממשמשת ובאה. ישראל, כפי שהצהירה, לא תשתף פעולה עם ועדת פרופסור שאבאס. אבל, צריך לשים לב שבין כל שלל ההתבטאויות המקוממות של האיש הזה, צדה את עיני התבטאות שלו ולפיה יש חשיבות מיוחדת לדעת כמה אזרחים נהרגו  וכמה לוחמים.

* * *

עדי אמסטרדם

ניצחונה של חנין זועבי

רבות נכתב ורבות עוד ייכתב על מעלליה של חנין זועבי, אולם לזכותהּ של הגב' זועבי ייאמר כי תשובותיה לכל אלו הדורשים ממנה ללכת לעזה או לאחת ממדינות ערב, הן תשובות ראויות לגופו של עניין: אין כוונתהּ של זועבי לעקור מביתה, אלא לעקור את היסודות היהודיים והלאומיים של המדינה. אמנם אין הגב' זועבי משתמשת במילים אלו בדיוק, כי אם בביטויים מכובסים כגון "ביטול הגזענות" וכו', אולם לא ניתן לפרש באופן אחר את מכלול התבטאויותיה. על כן, ההחלטה לחקור את הגב' זועבי וההמלצה להעמידהּ לדין פלילי עשוייה דווקא לחזק את ידיה של זועבי בצדקת דרכהּ, בעיניה ובעיניהם של תומכיה.

אני סבור שלפנינו שלושה תרחישים אפשריים בעקבות ההמלצה להעמיד את ח"כ זועבי לדין פלילי, ומשלושתם עתידה לצאת זועבי כמנצחת.

בתרחיש הראשון, תעמוד זועבי לדין פלילי, ובתום הליך לא ארוך תזוכה בצורה מלאה או מחמת הספק. במקרה כזה היא תחזק את מעמדהּ כמי שנלחמה כנגד המדינה, והצדק היה לצידהּ לכל אורך הדרך.

בתרחיש השני, תימצא זועבי אשמה ותישא בעונש שאינו מחמיר מדי. זועבי תטען לרדיפה פוליטית או גזענית, ותתקבל בברכה בכל מקום בעולם שבו מצויים שונאי ישראל. ייתכן אפילו שתגזור על עצמה גלות בשל אותה רדיפה פוליטית לכאורה, וכך תעצים את סיבלה המדומה (אין לי ספק כי היא לא תתנגד להמשך תשלום משכורתה מטעם המדינה הרודפת והגזענית, כשם שפטרונהּ, בשארה, לא ביקש לפטור את עצמו מעול התשלומים). הואיל וזועבי יושבת על שתי משבצות חשובות – היותה אישה והיותה ערבייה, אינני סבור כי יוטל עליה עונש מאסר. בית המשפט יעשה ככל שביכולתו להימנע מן התקדים הבעייתי של שליחתהּ למאסר.

בכל אחד משני התרחישים שציינתי לעיל תצא זועבי כשידהּ על העליונה, וכך תוכל לפרוש את משנתהּ רוויית השנאה בפני כל דורש.

בתרחיש השלישי והקיצוני מכל תירצח זועבי על ידי מתנקש. אם יהיה זה מתנקש יהודי – הרי שזועבי עמדה כנביאה מוכיחה בשער העיר הגזענית והפשיסטית, ואם מתנקש ערבי – הנה לכם עדות לשטיפת המוח של המשטר הציוני – דברי המקטרגים לעתיד לבוא. במקרה זה, לא זאת בלבד שזועבי תהפוך לקדושה מעונה, שנרדפה על רקע הביקורת שהטיחה במשטר גזעני, אלא שמורשתהּ (גם אם כיום לא נראה שיש כזאת) תיזכר לעד.

אכן, מבחינת מדינת ישראל מדובר במצב ביש. אומרים שחכם אינו נופל לבור שפיקח יודע להיחלץ ממנו. טוב יהיה אם בעתיד, לכשיקומו פרובוקטורים נוספים, לא יְחַזְּרוּ אחריהם אמצעי התקשורת ולא יאפשרו לדברי הבלע להדהד ימים ושבועות לאחר שנאמרו.

מרגע שתוייגה הגב' זועבי כפרובוקטורית, עטו אמצעי התקשורת לשמוע את אשר יוצא מפיה, ודבריה לא הכזיבו. אין מתעלמים מפרובוקטורים, אך ניתן להתעלם ממי שמתכוון להיות פרובוקטור. או אז, יעמוד המסית בפינה ויזעק: "גזענות! פאשיזם! סתימת פיות!" אך איש לא יאזין ואיש לא ישמע. אין אנו נוהגים להאזין למשוגעים.

על תבונה ופחדנות

בעת שירותי הצבאי, היה עימי במחלקה חייל ממוצא קווקזי שעלה לארץ זמן קצר לפני גיוסו. החייל, קונסטנטין, זכה להיות החייל המצטיין בפלוגה, ולא בכדי: הוא התנדב לכל משימה, הראה דבקות יוצאת דופן במטרה, ביצע את כל מטלותיו על הצד הטוב ביותר, והחשוב מכל – הוא היה צנוע.

עם זאת, כמו לכל אדם, גם לקונסטנטין היתה נקודת תורפה, שאותה אני משייך לארץ מוצאו ולתרבות שבהּ גדל. נקודת התורפה שלו הייתה הכבוד העצמי שלו. קונסטנטין הקדיש את כל מרצו ואת כל יכולותיו למען חבריו לפלוגה, אך אוי למי שהעז לפגוע בכבודו, וליתר דיוק – כל מי שאפילו רמז כי קונסנטין אינו אמיץ. המילה "פחדן" היתה המילה הקשה ביותר שניתן היה לומר לו. או אז נדרשו שלושה או ארבעה חיילים כדי להרחיקו מן המקום ולהרגיעו.

נזכרתי בדברים אלה כשצפיתי בסרטון שהופץ לאחר ניסיון החיסול של מוחמד דף. הדובר בסרטון שב ואמר שישראל כושלת ונכשלה, במה שנראה היה כניסיון להעליב אותנו ולעורר בנו פחד.

אם כן, מדוע לא נפעל כמותם? מדוע לא נדבר, כמותם, בשפת הכבוד וההשפלה? מעמדנו בזירה הבינלאומית ממילא מצוי בשפל, ובכל מקרה, הדברים אשר צריכים להיאמר אינם מיועדים לאוזניים זרות, אלא לאוזניהם של יושבי רצועת עזה, אנשי חמאס ואזרחים תמימים.

על מנהיגינו להצביע באופן הבוטה והברור ביותר על מספר אמיתות הנוגעות לארגון החמאס, ולא לעשות זאת בשפת אימם ובאיפוק מערבי, כי אם בשפה הערבית ובהתאם לסגנון הרווח במזרח התיכון. אם לא הם – אולי יימצא אדם אשר יתרגם לערבית ויפיץ את הדברים הללו ברשת האינטרנט, על מנת שיגיעו ליעדם:

"מנהיגי החמאס אינם גיבורים ואינם אמיצים, אלא פחדנים בני פחדנים. גיבורים אינם שולחים את נשיהם ואת ילדיהם למות, בעוד הם עצמם מתחבאים מתחת לאדמה, כתולעים. לוחמים אמיצים נלחמים בלוחמים אחרים. אנשי החמאס מוגי הלב מפחדים להילחם בחיילי צה"ל, ומעדיפים, במקום זאת, להרוג נשים וילדים. אנשי החמאס אינם כלבים ואינם חזירים, כי  כלבים נלחמים באומץ לב, והחזירים מסוגלים לפעול בחכמה. אנשי החמאס הם תולעים ארסיות. הם אומרים שכל הרוג פלסטיני הוא שאהיד וקדוש בעיני האל, אבל האל יודע לקרוא לב וכליות, ויודע מי פחדן ומי אמיץ.

"אזרחי עזה, רפיח וחאן יונס, אתם מתירים לכנופייה של תולעים פחדניות למשול בכם, ואתם משלמים את המחיר על מעלליהם. ראשי הכנופייה הפחדנית שוהים בבתי מלון בחוץ לארץ, ומשרתיהם הפחדנים מסתתרים בקרבכם, ומביאים רק הרס וחורבן עליכם ועל עריכם. הם לא פועלים בשמו של אללה, כי האל אינו אוהב פחדנים. הם מאיימים עליכם כל עוד יש בידיהם רובים וטילים. קחו מהם את הרובים, והם יבכו כתינוקות, כי זאת דרכו של הפחדן.

"האם תתנו לפחדנים האלה להמשיך לשלוט בכם? אם כן, אתם פחדנים כמותם."

טילים ופצצות לא ימגרו אידיאולוגיה רצחנית, וזאת כבר הוכח פעמים רבות. האידיאולוגיה היא מילולית, על כן המלחמה בהּ תהיה מלחמה רעיונית-מילולית. על כן המילים הנכונות יכולות לשנות סדרים, וכפי שלימדנו מחבר ספר "משלי": "מוות וחיים ביד הלשון".

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 24.8.14

* אם המגה-רוצח מוחמד דף מת, העולם הוא מקום טוב יותר מכפי שהיה עד יום שלישי בערב. ההתנקשויות בחיי דף ובכירי חמאס הן בראש ובראשונה עשיית צדק. אולם עיקר חשיבותן היא במסר שאין חסינות לראשי חמאס וצה"ל יגיע אליהם. חיסול יסודי של שדרת המנהיגות של חמאס, תפגע קשות ביכולת התיפקוד של הארגון, כפי שהיה בעבר. סוף סוף מתקיים עם ראשי חמאס מו"מ בשפה הנכונה.

להתנקשות בדף חשיבות רבה כמסר לחמאס בעיתוי הנוכחי. חמאס ניסה לכפות כללי משחק של עצימות נמוכה – "טפטוף" בדרום ותגובה ישראלית מדודה. הוא בנה על כך שישראל לא תסתכן בתגובה חריפה, כדי שלא יחודש הירי על גוש דן. חמאס ניסה ללוות את המו"מ באש, מתוך הנחה שישראל התעייפה וכמהה לשקט, ולא תגיב באופן שיגרום להתחדשות המלחמה.

ההתנקשות בדף היא מסר שישראל אינה מוכנה לרקוד על פי חלילו של חמאס. אם הם מתקיפים את ישראל, דין פצמ"ר בשטח פתוח ליד הגדר כדין מטח רקטות על ת"א וירושלים, והתגובה – בהתאם.

אילו ההזדמנות המודיעינית והמבצעית לפגוע בדף היתה נוצרת מבלי שחמאס היה מפר את הפסקת האש ותוקף את ישראל, האם צריך היה לבצע את ההתנקשות? בעיניי, במקרה כזה היה עלינו לעמוד בפיתוי, ולכבד את הפסקת האש.

* יש לשים קץ לפארסה, שבה הפלשתינאים יורים על אזרחי ישראל, אנחנו ממשיכים להעביר להם מדי יום מאות משאיות אספקה ולספק להם חשמל והעולם מאשים אותנו ב"מצור". מצור? אדרבא, נטיל מצור אמיתי. נסיר אותו תמורת פירוז הרצועה. ומה באשר לעניין ההומניטארי? ישראל אינה צריכה להיות אחראית לשלומם של אזרחי עזה יותר מהשלטון בעזה, שאילו רק רצה היה מוביל את הרצועה לשגשוג ולרווחה.

* האיחוד האירופי מנסה להוביל יוזמה לפירוז רצועת עזה במסגרת תהליך שיוביל לנסיגה ישראלית לקווי 49'. כדאי להזכיר שהמציאות שאנו חווים בגבול עזה היא 9 שנים אחרי הנסיגה לקווי 49' ותוצאה של אותה נסיגה. נסיגה כזאת מיו"ש תהפוך את גוש דן לעוטף יו"ש. המלחמה הוכיחה את החשיבות הרבה של גבולות בני הגנה.

* התפשטות דאעש עלולה לשטוף גם את ירדן ולהגיע לגבולה המזרחי של ישראל. האם הגבול יהיה הירדן או כביש שש?

* נתניהו ויעלון מאבדים את סבלנותם לנוכח התנהלותם הפוליטית השערורייתית של חלק משרי הקבינט. לא אחת אני מסכים עם דבריהם של ליברמן ובנט, אך מקומם של הדברים הללו בקבינט, ובקבינט בלבד. הניסיון לעשות סיבוב על רוה"מ כדי לקושש פופולריות, בעיצומה של מלחמה, היא פגיעה במאמץ המלחמתי. בניסיונם של השרים לערער את מנהיגותו של רוה"מ בשעת מלחמה, הם פוגעים בעקרון האחריות המשותפת, שהוא עיקרון יסודי ביכולת לנהל מדינה.

יש לציין, שבמערכה הזאת, האופוזיציה מגלה יותר אחריות ולויאליות מאשר חלק משרי הממשלה.

* פתאום קם חמאס בבוקר ומוצא 18 משת"פים עם ישראל ומוציא אותם להורג ללא משפט, או אחרי משפט ראווה מבוים. עצם הרצח הזה הוא נתעב, אולם אילו היה מדובר באדם אחד, ניתן היה להאמין שאכן הם גילו סייען של ישראל. איך פתאום, בבוקר בהיר אחד, הם גילו 18 כאלה? כמובן שלא מדובר באמת בגילוי של 18 משת"פים. אולי אלה אנשים שחמאס, או אנשים מסוימים בחמאס רוצים להיפטר מהם. אולי אפילו סתם אנשים מן היישוב, מין קורבן סטטיסטי ליצירת הרתעה, "למען יראו וייראו." כאשר משטר מגיע לרמות כאלו של טרור נגד בני עמו, הדבר מעיד על ערעור ביטחונו העצמי. יש לנצל עובדה זו למכה הקשה שתוכל להכריע את חמאס.

מסע הוצאות ההורג יצר תקדים – עמירה הס ביקרה במאמר ב"הארץ" את חמאס. לטענתה, הצעד הזה נותן תחמושת לתעמולה נגד חמאס.

* קיבוץ כרם שלום (בהרכבו המקורי, יש לציין שהיישוב ננטש ב-1995 וקם מחדש ב-2001 בידי מתיישבים מסוג אחר) נלחם נגד הקמת חבל ימית בפתחת רפיח. הקיבוצים חולית וסופה שנעקרו מאדמתם בחבל ימית הוקמו מחדש סמוך לכרם שלום. גם המושב נתיב העשרה נעקר מחולות סיני וניטע מחדש בחוף אשקלון, סמוך לגבול עזה. בתקופה שקדמה לעקירת גוש קטיף, נהגו חברים בקיבוצי עוטף עזה להפגין בעד העקירה. חלק ניכר מן העקורים שבו והתיישבו בנגב המערבי, חלקם באופן קבוע (ה"חלוציות" בחולות חלוצה, למשל ועוד) וחלק באופן זמני (מחנה הקרוואנים בניצן). אלה ואלה נמצאים היום יחד באותה סירה – הירי מתבצע לעברם ללא אבחנה. מבחינת הפלשתינאים, אלה ואלה ציונים שיש לעקור אותם מאדמתם ולהרוג בהם.

המציאות הזאת הביאה לתובנה של הקונצנזוס הישראלי, אודות צדקת הציונות, אודות הבנת מטרתו של האוייב, והקונצנזוס הזה בא לידי ביטוי בגילוי נפלא של סולידריות לאומית חוצת מחנות ודעות במלחמת "צוק איתן".

אלא שיש מי שאין דבר מאוס בעיניהם יותר מקונצנזוס, שבעצם היותו קונצנזוס הוא "דביק", כהגדרתם. מי שחיים מן העימות הפנימי, יודעים שקונצנזוס הופך אותם לבלתי רלוונטיים. זה ההסבר העמוק להפגנת ה"שמאל" בכיכר רבין בשבת של הפסקת האש, שקשה היה להבין את פשרה ואת הסיבות לה.

יוסי שריד כלל לא ניסה להסוות זאת במאמרו השבועי ב"הארץ". במאמר הוא סיפר מדוע לא השתתף בהפגנת יישובי הדרום – כיוון שהיא הגדירה את עצמה כ"א-פוליטית". ואילו הוא סולד מכך, וסבור שההפגנה צריכה להיות פוליטית. ההפגנה הפוליטית לה הוא מצפה, היא הפגנה של תושבי עוטף עזה נגד... המתנחלים ביהודה ושומרון. כלומר... ברור מי האוייב של תושבי הדרום, מי אשם במצבם. במאמר הוא מציג את תושבי הדרום כמופלים לרעה לעומת המתנחלים ולכן עליהם להתקומם. זהו מאמר הסתה ושיסוי, שלהוב יצרים דמגוגי ויצירת מדנים בין אוכלוסיות בישראל. במקום לשאול שאלות על המדיניות שהובילה למצב הנוכחי, ששריד היה ממעצביה, מסיט שריד את תשומת הלב ומסית בציניות ציבור במצוקה נגד ציבור אחר. מאמר מעורר קבס.

* מוסי רז, לשעבר ח"כ ממרצ ומזכ"ל "שלום עכשיו", מאשים את ישראל באחריות למותו של הילד דניאל טרגרמן, כיוון שבולמוס הירי מעזה הוא תוצאה ישירה של חיסול מוחמד דף.

הדבר מוכיח, טוען רז, את האיוולת במדיניות החיסולים. לטענתו, האמונה שהחיסולים יקטינו את הטרור ולא יגבירו אותו, נובעת מהיגיון של כובשים, המנוגד להיגיון של הנכבשים.

הוא רק שכח לציין, שישראל נסוגה בעידודו הנלהב מרצועת עזה כבר לפני 9 שנים, ומה שעורר יותר מכל את הירי מרצועת עזה, הוא המציאות החדשה, שבה הם הפסיקו להיות "נכבשים".

אחד מחבריו של מוסי רז כעס על כך שהוא כתב "בולמוס ירי מעזה" והזכיר שדווקא ישראל מצטיינת בבולמוס ירי על תינוקות. מיד הוא קיבל 4 "לייקים".

ולזה יקרא אספסוף.

* ארה"ב מסייעת לאסד במלחמתו בדאעש. אשתקד, ארה"ב איימה לתקוף את סוריה של אסד, בשל השימוש בנשק כימי. משטר אסד הוא אחד המשטרים הרצחניים בעולם, אחראי לרצח המוני של בני עמו, במיתות שונות ומשונות, ובני בריתו הם חיזבאללה ואיראן. ובכל זאת, קשה שלא לתמוך במשטר כזה כאשר הוא נלחם נגד דאעש. כן, יש כאן בלבול גדול. זו מלחמת בני חושך בבני חושך. אלה ואלה מהווים סכנה לשכניהם ולשלום העולם.

ובתוך האזור האלים, הרצחני, הקנאי והמסוכסך הזה, חיה מדינת ישראל, מדינה דמוקרטית, ליברלית, מתקדמת, נאורה, הנלחמת את מלחמת הקיום שלה, שהיא התגלמות המושג מלחמת בני אור בבני חושך. המשותף לשני הצדדים הלוחמים בסוריה, הוא השנאה למערב בכלל ולישראל בפרט, והרצון להשמידה.

כל ההפגנות בעולם נגד ישראל משרתות את הזוועה הקנאית הג'יהאדיסטית החשוכה הזאת וכל הניסיונות של המערב להחליש את ישראל, לגמד אותה, לכבול את ידיה, משרתים אף הן את אויבי האנושות.

* לרון וייס יש חיבה יתירה לאויבי ישראל בכלל, ולרב המרצחים ערפאת בפרט. כנראה שאין שקר שווייס יתנזר ממנו כדי לגונן על ערפאת. ערפאת חתם על הסכם אוסלו שבו התחייב על סיום המאבק המזוין. לא היה בכל תולדות הסכסוך הישראלי ערבי גל טרור רצחני יותר מזה שהוביל ערפאת אחרי שהחזרנו אותו לארץ. לרוב הוא השתמש בחמאס כקבלני משנה אך הוא הפעיל גם את פת"ח. לא בכדי ברגותי מרצה 5 מאסרי עולם, כיוון שרק  5 ממעשי הרצח שהוא אחראי להם הוכחו בוודאות בבית המשפט. ערפאת, שהנהיג את מתקפת הטרור, נהג לצרוח את קריאת הקרב שלו "מיליון שאהידים בדרך לירושלים." רון, רון, עד מתי תמשיך לסגוד לזכרו הנתעב של הארכי רוצח של בני עמך.

* בכ"ד באב, היום בו יצא גיליון חב"ע שבו לימד רון וייס סניגוריה על ערפאת, מלאו 70 שנה למותו של מנהיגה הרוחני הדגול של תנועת העבודה, ברל כצנלסון.

בגיליון חגיגי של "דבר", אותו ייסד וערך, לרגל ה-1 במאי 1936, כתב ברל את השורות הבאות, שכל כך נכונות גם היום, וכאילו נכתבו כתגובה לווייס, סנגורו של השטן:

היש עם בעמים  אשר בניו הגיעו לסילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל ייסוריו, הם בזויים ושנואים, וכל מה שעושה אוייב עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס ממלא את לבם רגש הערצה והתמכרות ?...

וכאן ידבקו בו חיידקים של שנאה לעצמו... עד כדי כך שיראה את הגאולה בנאצים הפלשתינאים, שהצליחו לרכז כאן בארץ את האנטישמיות הזואולוגית של אירופה עם תאוות הפגיון שבמזרח. כל עוד ילד יהודי... יכול לבוא לארץ ישראל ולהידבק כאו בחיידק השנאה העצמית... אל דומי למצפוננו.

* יורדים על יאיר לפיד, כיוון שאמר שלא היה רוצה שבתו תתחתן עם מי שאינו יהודי. אני בטוח שרוב מוחלט של החילונים שותפים לעמדה זו.

איננו מדברים על נישואין ומשפחה רק כביטוי לאהבה בין בני זוג, אלא כהקמת בית בישראל. הקמת המשפחה היא התחברות בני הזוג לקולקטיב היהודי ולרצף ההיסטורי היהודי. בצדק הורים יהודיים ירצו שילדיהם יתחתנו עם יהודים. ובעיניי, נכון שלא תהיה זו רק עמדת הורה כלפי ילדיו, אלא גישה ציבורית שלנו כיהודים.

* אין סתירה בין העמדה הזאת, לבין היציאה נגד ההפגנה הגזענית וגסת הרוח נגד החתונה, עם קריאות המוות המזוויעות שהיו בה.

אין סתירה בין אמירה בעד הקמת בית בישראל ונטילת אחריות להמשכיות היהודית, לבין הכרה בזכותם של פרטים לנהוג בניגוד לאמירה הזאת.

* בטלוויזיה הועלה ח"כ לשעבר יוסי פריצקי, למיצג של שנאה והתלהמות, בסגנון בן גביר, כלפי יאיר לפיד על אמירה זאת. "מסתבר שמתחת לג'ל של לפיד מסתתר שטריימל," הוא התלהם. כלומר, בעיניו העמדה השואפת להקמת בית בישראל, היא לכאורה עמדה חרדית.

אין זו עמדה חרדית. זו עמדה של הרוב המוחלט של הציבור הישראלי היהודי. הקו האנטי חרדי המיליטנטי של פריצקי, היא נחלת "הקומץ" האנטי דתי.

* שתי תמונות, דף אחרי דף, ב"ידיעות אחרונות" – שתיהן מהפגנות ליד אולם החתונות של מורל ומחמוד. הכתובת באחת: "התבוללות = שואה." בשנייה: "אהבה – אמן להתבוללות בארץ הקודש."

היטיבה לכתוב באותו מוסף סיוון רהב מאיר: "נראה שבדיון הציבורי נשמעו בעיקר שתי עמדות, או 'מוות לערבים!' או 'נישואים לערבים!' מה עם מי שחושב שלא ככה ולא ככה?" ואני אדייק יותר את שאלתה: מה עם ה-90% שחושבים שלא ככה ולא ככה? זהו שיח הקצוות במלוא כיעורו.

* חלון פינת העבודה שלי פונה לעץ התאנה שבחצרי. הפֵרות בשלים ומתוקים והריח משכר. מרגישים את זה בכתיבה?

* ביד הלשון: במתחם התחנה הראשונה בירושלים מתקיים השבוע "יריד תרפפ"ו" – יריד נוסטלגיה. אני אוהב את השם. אבל... מה זה תרפפ"ו? אנו משתמשים בביטוי הזה לציון אירוע מן העבר הרחוק... מזמן מזמן. מהי שנת תרפפ"ו? הבה נחשב. אם תרפ"א מקבילה ל-1921 ותרפ"ט ל-1929, למה מקבילה תרפפ"ו?

ובכן, אין שנה כזו. מדובר בביטוי שנכנס לעגה (סלנג) העברית מן הלדינו. בלדינו, טאראפאפו הוא סבא של סבא שלי, והביטוי בלדינו הוא מימי סב סבי.

* * *

מארכיונה של אסתר ראב

"רקוויאם לילדה קטנה"

שנשלח בשעתו לדן מירון

[כפר שמריהו, 9.7.76]

דן מירון

רח' החורש 47

כפר שמריהו

לכבוד

גב' אסתר ראב

טבעון

משוררת נכבדה ויקרה

כתבתי לך לפני זמן לא רב על הרצון הרב שלי ושל חברי גבריאל מוקד, שותפי לעריכת "עכשיו", להדפיס דבר משלך בכתב-העת היוצא בעריכתנו. ניסיתי אף כמיטב יכולתי להסביר את הטעם לרצוננו זה. השבת לי שאין תחת ידייך דבר מוכן לדפוס, והייתי אסיר תודה לך על תשובתך.

בינתיים מסרה לי תלמידתי, הגב' חיה מאיר, עבודה סמינריונית על "קמשונים", אשר לה הוסיפה – כנספח – צילום כתב-יד של שיר חדש שלך, "בדרך אליך הים" או "רקויאם", שאותו קיבלה מידך בשעת ראיון שהענקת לה.

קראתי את השיר כמה וכמה פעמים ואני נרעש מישירותו ומעוצמתו. כקורא ותיק ומסור של שירייך, אני יכול לומר לך בלי צל של היסוס, שזהו מן הטובים בשירייך.

אהיה מאושר, אם תתני לי רשות להדפיס שיר זה בחוברת "עכשיו" הבאה (תופיע בראש השנה). אני סבור, שלא יכולה להיות פתיחה מרגשת יותר לחוברת משיר זה, היחיד במינו.

אנא, השיבי לי בחיוב, ואם אפשר – גם במהירות. אני עומד לצאת לחו"ל בעוד כשבועיים והייתי רוצה לנקד את השיר בעצמי ולהכניסו לדפוס (אם תתירי לי).

אגב, הגיע לידי מבחר שירייך ("המיית שורשים"). אני מקווה, שאוכל להגיב עליו במאמר.

       בהערכה רבה,

           דן מירון

*

מכתב מדן מירון לאסתר ראב, במכונת-כתיבה. השיר "בדרך אליך הים" נדפס ב"עכשיו", 1976, ונכלל ב"אסתר ראב, כל השירים", עמ' 403. מכתב קודם ששלח מירון לאסתר, נשלח על-ידה לראובן שהם, כנזכר במכתבה לראובן מה-16.1.76, ואולם הוא לא נמצא בצרור מכתביה אליו, ששלח אלי.

המלביה"ד: אהוד בן עזר

*

[טבעון, 1976?]

אסתר ראב

    רקוויאם לילדה קטנה

         (זמר עממי)

בדרך אל הים –

תבכה שירים בלילות;

אחד, הרגה –

בדרך אל הים:

והיא בדרך אליך –

הים;

בכו שמיים –

על ילדה קטנה

מטופפת יחפה –

בחול החם –

לקברה;

על בקרי-חורף,

שלא יהיו עוד;

ועשב צהבהב-ירוק –

פוקח, ראשון-עיניו

על בולבולים –

שסילסלו לה,

כפעמונים

ועל צופיות,

שרישרשו לה

ונשאוה בכנפיהן

הדקות

בכו לילדה,

צועדת בחול החם –

אל מלא רחמים,

בזהר-הרקיע הזה!

*

השיר "רקוויאם לילדה קטנה, (זמר עממי)", של אסתר ראב, נכתב ונשלח לראובן שהם, כניראה ב-1976. כתב-היד נשלח אליי על ידי ראובן שהם, בתוך צרור מכתביה של אסתר ראב אליו. תאריכו נקבע על פי מכתבו של דן מירון אליה מה-9.6.76, בדבר השיר "בדרך אליך הים", שהוא נוסח שונה במקצת, בעיקר בשורות הראשונות, של "רקוויאם לילדה קטנה". מאחר שהשיר "בדרך אליך הים" נדפס בשנת 1976 ב"עכשיו", על דעתה של אסתר ראב, הבאתי אותו ב"אסתר ראב / כל השירים", עמ' 403, במחזור "מקהלת האשכבה", ולא את הנוסח ששלח לי ראובן שהם. ואולם דומני כי הנוסח שבידי ראובן שהם הוא הנכון יותר, והשיר נבע כניראה מפציעתה של אסתר באוטובוס, בדרך אל הים.

המלביה"ד: אהוד בן עזר

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

אלי מייזליש

1. מכתב לממשלה: אתם רצינים?

לפי מבחן התוצאה, עזה נשארה בידי החמאס. אני פשוט רוצה לדעת למה? וכי אינכם מבינים את כללי המשחק?

עד מתי תתנו לכלב המת הזה לחיות? הרי הוא יודע שהוא כלב מת, אז למה אתם לא הורגים אותו ודי.

אולי אתם מפחדים מהאמירה האידיוטית: ומה נעשה שם "ביום שאחרי". כבר אמרתי לכם שזו שטות. זו בעייה שלהם ולא שלנו.

בזמן כתיבת שורות אלה, הצבא עדיין לא נכנס לרצועה. ואוי לו לרמטכ"ל אם יכניס לשם כוחות רק כדי לעשות רושם שהנה-הנה סוף סוף נכנסים. אם נכנסים, אז בכל הכוחות שיש. בלי קונצים; חמש-שש אוגדות לחתוך ולבתר את הרצועה נתחים-נתחים לפרוסות נקניק, ונראה אותם יכולים לנוע למשל מהעיר עזה לדיר-איל באלאח למשל. כשכל פרוסה נלחמת שם על חייה, ימיה של כל הרצועה ספורים. ושלא יספרו סיפורים; כשנהרוג את אחרון החמאסניקים לא תתקיים  יותר תנועה זו. ומי שמפיץ בדותות כי "אי אפשר לחסל תנועת אידיאולגית," מקשקש בתחת, כי גם את ה'אידיאולגים' שיקומו מהעפר אפשר להרוג. תורת החמאס היא הרג ולא יותר ושום "אידיאולגיה", ולכן כל אחד מהם צריך לדעת כי הוא בן מוות. ואם מותר להרוג את אשתו של מוחמד דף, מותר להרוג שם כל בן זונה.

2. מי מדאיג את הציבור?

בזמן האחרון, בשנים האחרונות, בין מטח טילים של החמאס למשנהו, או בין מסע תעמולה שחצני של אנשי אבו מאזן מרמאללה – נדרשת התקשורת בארץ גם היא למסע סוחף של דאגות – בעיקר כלכליות [כסף]. ומה לא? הנה רשימה חלקית:

יש 3 מיליון עניים במדינה [ומיליון ילדים רעבים ומעניין אותי הכן הם הם כיום?]

העולם כולו מחרים את ישראל [לא קונים פלפלים אדומים מהבקעה – למשל]

הייצוא נחלש [בחצי אחוז]

האטה במשק [בקיבינימט של אחוז]

ביטול המע"מ לדירות לזוגות צעירים מייקר את המחירים

וככה ומה לא. אין לך סעיף בחיינו שתקשרות זו לא יורדת עליו והנה או-טו-טו הלכה לה המדינה פייפן.

וכשאני מחבר אחד לאחד את רשימת הנושאים שמביאים כלייה על ארץ זו, אז פשוט בבוקר נתעורר יום אחד ונשפשף עינינו ובמקום מיליון מכוניות הטסות בכל בוקר צפונה ונגבה, אין כלום. כביש 6 ריק. רק ג'וקים חוצים אותו ממערב למזרח – לשטחים. ככה גם כביש 1 לירושלים. אף אחד לא נוסע במעלה ההר לבירה. פשוט באב איל וואד ריק מטויוטות או הונדות, רק 11 שלדים של המשוריינים השרופים מתש"ח בצידי הדרך.

והחלום הזה לפתע נעלם. ומה כן? אז באמת מיליון מכוניות אכן טסות צפונה ונגבה. ואתה שואל את עצמך: על מי הם עובדים? על מי? וכי באמת הציבור הוא כזה אידיוט? או שעיתונאים אלה אידיוטים. כמה? כמה פעמים אתם חושבים שאתם יכולים לכתוב שטויות ואתם לא מתים? כמה אפשר לפמפם עם המנטרה הזו: "המשק כבר לא בצמיחה..." כאילו יש לנו קושאן מהקב"ה לצמיחה כלכלית.

אז לך כבר, טמבל, לך לאירופה ושאל: מתי היתה אצלכם באחרונה צמיחה כלכלית כמו אצלנו בעשור האחרון? כאילו אם אין משכורות ל-25% ספרדים במדריד למשל [האבטלה שם 25%], הם יכולים לקנות במכולת. והחכמים הללו כעת נזכרו שהם מוכרים לנו נשק [זו הרי בדיחה, נשק?] ובאותה תקשורת הם הודיעו כי הם 'משהים', יעני – אמברגו זמני על מכירת נשק לישראל.

מישהו יודע אולי במה מדובר? לא תאמינו: מדובר ב"חלקים [פתילים] לרימונים ומרגמות."  פתילים לרימונים? מה? זה מה שיש לספרדים למכור לנו? אבל הם דווקא זקוקים לנו נואשות. 'גלשתי' בגוגל ל"צבא ספרד" באנגלית ומצאתי כי דווקא ספרד היא שקונה נשק ב-4 מדינות: גרמניה [טנקים] בריטניה וארה"ב [מסוקים] ו.... נו? כן. ישראל. ישראל היא הספקית מס' 4 לצבא ספרד או נכון יותר לחיל האוויר הספרדי. מה? נכון: מל"טים. המל"טים הללו מפטרלים ליד חופי ספרד לגלות פליטים בסירות גומי שבכל לילה 'פולשים' לדרום ספרד מצפון אפריקה.

לו הייתי הרמטכ"ל הייתי קונה קופסה גדולה של בונבוניירה וממלא אותה עם רימונים [אלה שאוכלים בראש השנה] תוצרת ישראל ושולח מתנה לשר החוץ הספרדי שהתרברב באמברגו ספרדי, כאילו אנחנו ממש מתים על נשק ספרדי. נראה אותו עושה אמברגו על מכירת מכוניות ספרדיות, סיאט למשל, ומיד אלפי פועלים נזרקים שם לרחובות. האם שר החוץ שלנו מוכן לצאת ב'קונטרה' לאותו ספרדי: יאללה נראה אותך גיבור גדול עם רימונים, נראה אותך מפסיק ייצוא סיאט? אַגְרויסֶער גיבֶּער עם 9 מ"מ.   

ובמקום לעשות צחוק מאותו 'שר' חוץ ספרדי ולשלוח לו שאילתא; אדוני, אפשר לדעת על מה בכלל מדבר? אני רואה עיתונאים אלה משתינים במכנסיים ונכנסים לשיתוק כשלא מדבררים את הספרדי הזה.

אגב, יש להם לספרדים האלה שתי 'מושבות' במרוקו. שתי ערים; סיאטה ליד טנג'יר ומלילה ליד גבול אלג'יר. שתי ערי-חוף אלה, שהספרדים מחזיקים מזה 500 שנה, מוגנות דווקא על-ידי גדר ביטחון בגובה 6 מטר תוצרת התעשייה האווירית שלנו, זו שבנתה את הגדר עם מצרים למנוע מסתננים מסיני, אז מה עושים, עוקפים אותה ליד החוף, קופצים למים ושוחים לכיוון העיר [הנצורה] ומיד חוטפים אש מקלעים ממשמר הגבול הספרדי ועשרות גופות נשארות צפות על המים.

ככה הספרדים. והעולם שותק. למה? כי הם שחורים מאפריקה המציפים את אירופה. פחות כמה שחורים –  אז מה?  

שני עניינים אלה: הכלכלה הדועכת כאן והאמברגו על נשק לישראל שעשו כותרות, מלמד על הנתק המוחלט שבין התקשרות למציאות ועניינו של הציבור, שממשיך לטוס 130 או 140 קמ"ש על כביש 6. כי גם הכלכלה שלנו, קרי התוצר שלנו שבחלקו מיועד לייצוא, תלוי דווקא במובטל האירופי שאין לו גרוש על הנשמה, ובהיעדר צמיחה כלכלית דווקא שם, ככה גם כוח הקנייה שם יורד. ככה גם הנשק כביכול שאנו קונים באירופה, שהוא מרכיב שולי של הציוד הצה"לי שעיקרו מטוסים מארה"ב. או שאני טועה ואת ה'מרכבה' מייצרים באוסטריה ואת ה'אכזרית' בהולנד ואת המל"טים בבלגיה וכך הלאה, את 'כיפת ברזל' בנורבגיה, וכו' וכו'.

אפרופו ספרד. מתי יקום איש מגלות ספרד שיתבע את ממשלת ספרד בלמשל 100 מיליארד אירו, כתביעה ייצוגית על הרכוש הרב שממשלת ספרד החרימה ליהודי ספרד ב-1492 בגירוש ספרד ההוא בבחינת 'הרצחת וגם ירשת'? 

3. שמאל דה-לה-שמטה

ה'שמאל' שהודיע כי יקיים הפגנה בכיכר רבין נגד כיבוש עזה ובעד 'שלום', הצליח באותה מוצ"ש להביא לכיכר כמה אלפים ולך דע כמה באמת, אז נניח 3,000. והטלוויזיה כמנהגה, אם באים אפילו חמישה שמאלנים עם שלוש כרזות, הם מצלמים ומשדרים על "הפגנת השמאל" כאילו באמת יש כאן שמאל.

נדמה לי כי היה שם על הבמה למעלה סופר אחד בשם דוד גרוסמן. האמת? אני לא מכיר אותו ואת ספריו. אני רק שומע בכל פעם שהוא בא לנאום ומדבר שטויות.

אבל, לא מענייננו כאן מי ומה אמרו, השאלה מי הם באמת אותם 3,000 מפגיני שמאל. ובכן, ראיתי שם לא מעט ערבים. לא מעט? הרבה. אין 30 או 40 אלף ערבים ביפו? אז יש. ואז באו כמה מאות מהם, ועוד כמה מאות מהמשולש או נצרת. העיקר שהם מתיימרים שהם שמאל בעוד שהם מצביעים לבל"ד של זועבי.

מי עוד? ראיתי כמה נערים עם חולצות ירוקות ושלטים 'מרצ', ועוד כמה נערים עם חולצות כחולות ושרוך לבן יעני "השומר הצעיר". אני חוזר: נערים. ובאמת לא רק נערים. כמה 'קלוז-אפים' על כמה מבוגרים אשכנזים עם פרצוף מודאג. לא ירדתי לסוף דעתם ממה הם מודאגים יותר – שצה"ל חדר לרצועה בניגוד לחוכמתם, או בשל הערבים בסביבה, הרי כל התורה של השמאל חותרת לחלוקת הארץ, 'הם' הערבים 'שם', בגבולות 67' [ושלא לראותם יותר] ואנחנו 'כאן' גם באותם גבולות ושלום על ישראל. וזה השלום. אז אם באים להם, למבוגרים האשכנזים מאות ערבים לכיכר, אז מה הכול שווה? הרי כל מה שהם רוצים זה גבול. אבל גבול של 67'   ולא בככר רבין. לא ככה?

4. סוד צבאי

הנני מביא בזה לידיעת הקוראים כי ביום ה-12 לאוגוסט השנה, נשלח אליי מכתב מלשכת הרמטכ"ל [כמענה למכתבי] ובראש העמוד כותרת ככה:

שמור-אישי

למכותב בלבד

והיות שפתחתי את תיבת הדואר שלנו בנוכחות אשתי, היא שאלה ככה: "ממי המכתב?"

עניתי "סודי."

ומיד היא גיחכה והתריסה: "אתה מקבל מכתבי אהבה?"

הראיתי לה רק את שתי השורות הנ"ל, ולכן היא גם לא שאלה הלאה כלום. כי זה סודי.

איני רוצה לבלבל את המוח, אבל, אני מאוד מקווה כי לא ירחק היום וכל העסק הזה עם הערבים יסתיים ואז גם כל הסודות יהיו גלויים. אבל עדיין יש סודות צבאיים. יש? עובדה. הרי המנהרות שגילינו היו סודיות.

* * *

אנחנו עִם כל עם ישראל

באבל על רציחתו של הילד בן ה-4 דניאל טרגרמן

 בידי החמאס בנחל עוז

הלוואי שייהרגו עוד הרבה מנוולים של החמאס בעזה

לא רק כ"הרתעה" אלא ממש כנקמה על רציחתו

כנהוג במזרח התיכון שבו אנו חיים

* * *

תקוה וינשטוק

מלך היהודים

צפיתי השבוע בסרט נהדר. הסרט נקרא "מלך היהודים" והכוונה למשורר חיים נחמן ביאליק. הסרט הוקרן לראשונה לקראת כ"א תמוז, יום מותו של המשורר ואפשר לראותו בסינמטק ומפעם לפעם גם בטלוויזיה.

לכאורה, מה ניתן עוד לחדש על ביאליק? מה טרם נאמר עליו בחייו ומאז מותו לפני למעלה משמונים שנה? אפשר ועוד איך! מה גם שסרטים  רבים טרם נעשו על המשורר.

"מלך היהודים" (ישראל 2014, בימוי יאיר קידר. מתורגם לאנגלית) מסתמך על יצירות, צילומים של המשורר וקטעים ארכיוניים נדירים. בין המשתתפים מבקרי ספרות נודעים ואמנים מעולים. חיים טופול הוא הקול של הסרט ונינט שרה בקול ענוג את "הכניסיני תחת כנפך" ושירים אחרים.

הסרט מנצל טכניקה של אנימציה ייחודית המקנה לו אווירה חלומית. הוא מתחיל באנימציה: ביאליק היתום הולך עם אימו האלמנה, שאין בכוחה לטפל בשלושת יתומיה, לבית סבא. הם צועדים כשפניהם אל הצופים ומאחריהם [?] נפתחים לרחבי עולם. הוא מסיים באנימציה של ביאליק ההולך לעולמו והמרחב מאחריו, ריק.

יש בסרט צילומים מצמררים לא נודעים מהפוגרום בקישנב, שביאליק נשלח לדווח אודותיו ועליו חיבר את המשא הגדול  "בעיר ההריגה": "השמש זרחה, השיטה פרחה והשוחט שחט." השולח אצבע מאשימה גם כלפי היהודים שהיו כצאן לטבח "מנוסת עכברים נסו ומחבוא פשפשים הוחבאו."

אולם רוב השירים בסרט אינם שירי התוכחה והיצירות הקודרות של ביאליק, לא שירי בית המדרש, ורק מעט משיריו הלאומיים יהודיים. הסרט מבליט דווקא את שיריו הקלילים. הרבה שירי  ילדים. שמא משום שאלה הולחנו ואולי כיוון שקל להעבירם לאנימציה. בולטת הכוונה שהסרט יהיה שווה לכל נפש. מופיעים בו אריאל הירשפלד, אבנר הולצמן, חביבה פדייה, חיים באר, לובה אליאב ועוד, אבל דבריהם קצרים, בלי "איזמים" והגדרות ספרותיות, בלי פולמוס. זה סרט פופולארי נעים ומרגש גם לאוהבי ביאליק וגם למי שאינם בקיאים ב"אל הציפור" או "המתמיד". הוא מאלף במיוחד ל"עמך" ואולי בראש וראשונה לנוער. ביאליק אמנם נלמד בכל בית ספר עברי ואי אפשר לבחור משורר אחר במקומו, אבל אין זה סוד ששירי המשורר הלאומי שוב אינם קרובים לליבותיהם של הרבה בני נוער בימינו. ההמחשה האישית הלבבית של הסרט מעוררת רצון להכיר את ביאליק במלוא משמעותו. ומאידך, אולי אף  לעורר רצון ליצור אודותיו גם סרט מעמיק יותר.

גם יודעי ביאליק יוצאים מ"מלך היהודים" בתחושה שנוסף להם מימד, מואר, של המשורר. "מלך היהודים" מדגיש את הפן האישי של ביאליק, והאנימציה והשירה מוסיפים לסרט אווירה קסומה – למשל ביאליק הילד בין עצי היער והחיות הדמיוניות.

חייו האישיים מקרבים אותו אישית לקהל הצופים: ביאליק הנער, הבעל, המאהב,   של ילדי תל אביב שאין לו ילד משלו. בסרט נשמעת הערה שחבל שביאליק לא אימץ ילד. אימוץ היה פותח בפניו עולמות חדשים. חיים נחמן ומניה אימצו ילד עוד בהיותם בחו"ל, ברם האימוץ כשל והם החזירו אותו.

למען האמת, לשמע השם "מלך היהודים" חשבתי ספונטנית על בנימין זאב הרצל חוזה המדינה. הרצל היה דיפלומט, התרועע עם מלכים ורוזנים ובעיניו הרושפות וזקנו השחור שפע הוד מלכותי. חיים באר אכן תוהה בסרט אם התואר "מלך היהודים" תואם לביאליק. אבל צפייה בהלוויתו של המשורר – "כל דוברי העברית הלכו אחרי ארונו," אמר אחד משתתפי הסרט –  חשים כי היה מלך. מלך השירה העברית של דור התחייה.

הסרט (56 דקות) מתורגם לאנגלית. הוא מסרטי אבי חי ונעשה בעזרת ארכיון הסרטים היהודי של שפילברג, האוניברסיטה העברית וגורמים ומוסדות רבים אחרים.

הבן של ביאליק

 "מלך היהודים" הזכיר לי סרט קצר הקשור אף הוא לביאליק. שמו "אני ביאליק". זו קומדיה משעשעת, פרי יצירתו  של מחבר ששמו אינו מוכר לי, אביב טלמור. הסרט פותח במות אביו של גיבורו. הבן שלא היה מקורב לאביו, נקרא לעורך דין לפתיחת הצוואה ושומע ממנו להפתעתו כי אביו סיפר שהוא, הבן, אינו בנו אלא  צאצא של... המשורר חיים נחמן ביאליק ואהובתו אירה יאן.

אירה יאן היתה ציירת ומורה לציור שהגיעה לארץ מרוסיה עם בת קטנה. בינה לבין ביאליק נרקם רומן. המשורר הקדיש לה שירי אהבה והיא איירה ספר ילדים שלו. מסתבר שיאן קוותה שביאליק ייפרד ממניה ויישא אותה לאישה. זה לא קרה כמובן והיא חזרה לרוסיה. כעת מסתבר כי  ילדה בן לביאליק והוא – הוא אותו בן.

גיבורנו מקבל את סוד הוולדו בהתלהבות עצומה ומתחיל להאמין בכל נפשו שאכן הינו הצאצא של המשורר הלאומי. מילא הירושה (אביו הוריש לו פרוטה אחת...) – העיקר הכבוד! – כבוד יקר במיוחד ליוצר הסרט, שמפעם לפעם שולח ידו בכתיבה. הוא מזניח את עבודתו ומתחיל לקרוא את כלל יצירותיו של ביאליק ואת כל המחקרים אודותיו, מבלה ימים ולילות בספריות, בארכיונים ובשמיעת הרצאות על ביאליק, ואינו פוסח גם על הרישומים ברבנות. שם מתגלה לו כי אכן לאירה יאן נולד בן אבל התינוק נפטר זמן קצר אחר לידתו. העובדה שהתינוק, יהיה אביו אשר יהיה, שבק חיים אינה מפריעה לו כלל. לא חסרים רישומים מוטעים... הוא כבר שקוע עמוק באידיאה פיקס שאינו אלא בנו של הזוג הנודע. כבר הדפיס כרטיסי ביקור עם התוספת "לבית ביאליק" ליד שמו. הוצאת הספרים, שבשעתו דחתה לחלוטין, את ספרו מקבלת אותו כעת בזרועות פתוחות. לא מעשה יומיום, להוציא ספר של הבן של ביאליק!

בהמשך מתברר כמובן שלא דובים ולא יער, לא ביאליק  ולא אירה יאן. למרבה הצער לחיים נחמן לא נולד ילד מעולם. רגעי התהילה היו קצרים. ההומורסקה הקטנה הסתיימה חיש מהר. הבן המדומה חוזר בשברון לב לחייו הרגילים בעוד צופי הקולנוע גועים מצחוק.

הסינמטק

את "מלך היהודים" ואת "הבן של ביאליק" ראיתי בסינמטק. הסינמטק כובש לו מקום כבוד בתל אביב. הוא מקרין סרטים מסחריים כשאר בתי הקולנוע, לעיתים לטעמי ולעיתים לא לטעמי, סרטים מארה"ב ומארצות אחרות. לאחרונה הקרין למשל סרט רומני מעולה, "בן יחיד".    אבל נוסף לסרטים הרגילים יש לסינמטק כמה ייחודים שעליהם תפארתו. סרטים, לרוב סדרות, בנושא מסוים.

למשל ימי בראשית של הקולנוע, כשעדיין היה ראינוע בלבד. בהם  סרטים של הקומיקאים הראשונים בסטר קיטון וכמובן צ'רלי צ'פלין. סרטו המוקדם של צ'פלין "הקרקס" כה מצחיק ואנושי עד ששוכחים  שהוא בכלל בשחור לבן עם כתוביות במקום דיבורים. סרט פיוטי לא פחות – ושמא אפילו יותר – מסרטיו הגדולים המאוחרים.

הוקרנה ועודה מוקרנת בסינמטק רטרוספקטיבה של אלפרד היצ'קוק, כולל יצירות שטרם נראו בארץ (לא במקרה. חלקם מאכזבים למדי). הסינמטק מציע סרטי מחווה לשחקנים ולבמאים, סרטים המוקדשים לארצות שונות, כגון ספרד ופורטוגל. וכן סדרות של סרטי קומיקס וסרטי ילדים.

עליי אהובים ביותר הסרטים הקצרים, לרוב בני שעה, של יוצרים ישראלים שרובם אלמונים שהפיקו בדרך כלל סרט יחיד בלבד. כמה מהסרטים הללו הוקרנו בטלביזיה. ביניהם פנינים ממש. כזה הוא "חיותה וברל", סרט מכמיר לב על זוג קשישים, לא בריאים ולא בעלי אמצעים, הקשורים באהבה. לקראת יום הולדתה של חיותה מציע ברל למכירה את רכושו היחיד, ספריו האהובים, בחנות לספרים משומשים – וקונה תמורתם בחנות בגדים יד שנייה שמלה לחיותה. הוא חוזר בשמחה הביתה ומוצא חיותה נזעמת. אין חשמל בבית. ברל, שרבות ממחשבותיו רחוקות מהמציאות, רואה את עצמו כמומחה לחשמל, ניסה לתקן מנורה וגרם לקצר... חיותה מתפייסת לבסוף, לובשת את השמלה החדשה (הישנה...) בני הזוג  חוגגים במזנון קטן שכמעט נסגר על צלחת נקניקיות. מזכיר סיפור של  דמון רניון –או אולי של ויליאם סרויאן – שקראתי פעם.

עתה מוקרן בסינמטק הסרט הקצר "אבא שלי יעקב שבתאי". סיפורה של נעה, בתו של הסופר שבתאי שנולדה שמונה חודשים לפני מותו מיחסים עם ידידה בעודו נשוי ואב לבנות. נעה יודעת כי אביה התייחס ללידתה באדישות, אבל מלאת סקרנות היא מקוששת בין ידידיו  זיכרונות אודותיו.

וראיתי בסינמטק סרט מקסים של צלם ישראלי על הזאבים בארץ, וסרט על קשישה בקיבוץ  המשכימה עם שחר לעבוד ברפת כמו פעם אך אין מקבלים אותה שם לעבודה. אין מקבלים אותה גם בגינון של חצר המשק ובשום מקום אחר. הקיבוץ אינו מוכן לעשות לה ביטוח עבודה בגילה ולה אין  כסף לביטוח. היא חשה שעודה מסוגלת לעבוד, שחובתה לתת מכוחה לחברה. אך כולם דוחים אותה. ילדיה יצאו מהקבוץ. רק בת אחת נשארה, ונכדתה, בתה של אותה בת, הינה נחמתה היחידה. סיפור קטן צובט לב. נראה שהסרטים הישראלים הקטנים הללו נבחרים בקפידה מתוך עשרות רעיונות וצילומים.

* * *

מרדכי קידר

ערביי השמנת מחפשים זהות

כשהרוב היהודי רואה את הח"כים הערביים, ובמיוחד אלה המשתייכים למפלגת בל"ד, נוסעים לקטאר, רבים מתרגזים. הם רואים בחיבור הזה בין חברי הכנסת הישראלית ובין מדינה התומכת בטרור של חמאס מעין בגידה במדינה. יש הקוראים להעמידם לדין על נסיעה לארץ אויב, למרות שקטאר אינה מוגדרת  ככזו. עדיין לא.

כזכור, מייסד המפלגה עזמי בשארה ביקר בסוריה ובלבנון, ונפגש שם עם אנשי חיזבאללה. הוא אף עמד על כך לדין בישראל וזוכה בשל החסינות הפרלמנטרית שממנה הוא נהנה. תלמידתו וחברתו למפלגה, חנין זועבי, אף השתתפה במשט המרמרה, כצעד של הזדהות עם מדינת הטרור של חמאס בעזה.

חבר אחר במפלגה, סעיד נפאע, שהוא בן העדה הדרוזית, סירב באופן מתמיד לגיוס, והקים עמותה הפועלת, במסגרת החוק כמובן, לביטול החלות של חוק גיוס חובה על בני העדה הדרוזית. מצע בל"ד קובע (סעיף 11): "בל"ד תפעל נגד מדיניות גיוס הערבים לצבא, ונגד התעמולה המעודדת גיוס בחברה הערבית ובבתי הספר הערבים."

מצע מפלגת בל"ד קובע (סעיף 4): "אזרחי ישראל הערבים הם חלק מהעם הפלסטיני ומהאומה הערבית בזהותם הלאומית והתרבותית." בסעיף 2 קובע המצע את היעד –  ביטול האופי הציוני של מדינת ישראל: "בל"ד תיאבק למען הפיכת מדינת ישראל למדינה דמוקרטית ולכל אזרחיה – יהודים, ערבים ואחרים, כפי שמתחייב ממימוש זכויות האדם והאזרח על בסיס שוויון מלא בין כל אזרחי המדינה, ללא אפלייה כלשהי על בסיס לאום, דת או מין."

בהרצאותיו בחו"ל הקפיד עזמי בשארה להדגיש כי בעיית "הכיבוש" אינה מצטמצמת לשטחים שעליהם השתלטה ישראל במלחמת ששת הימים – הגולן, יו"ש, רצועת עזה וסיני – אלא השטחים שישראל השתלטה עליהם ב-1948, כלומר הגליל, השרון והנגב, תל-אביב, חיפה ובאר-שבע. כולם "כיבוש", ולכן לא לגיטימי. על פי גישת המפלגה, כל ישותה של מדינת ישראל אינה לגיטימית, ולכן עליה להתבטל.

מכאן שעקרונית, מפלגת בל"ד אינה מסוגלת להזדהות עם מדינת ישראל, למרות שהיא יושבת בכנסת –  המוסד המבטא באופן הברור ביותר את ריבונותה של המדינה ואת היותה מדינת הלאום היהודית-דמוקרטית של העם היהודי. כתוצאה מכך נמצאים חברי המפלגה באובססיה של חיפוש זהות בסביבה הגיאוגרפית המקיפה את מדינת ישראל.

העולם האיסלאמי אינו סביבה פוטנציאלית עבור בל"ד שכן המפלגה מנסה להתרחק מהזדהות דתית איסלאמית. יש בה נוצרי (עזמי בשארה, המייסד), מוסלמים (חנין זועבי, ואצל טה) ודרוזי (סעיד נפאע). השתתפותה של חנין זועבי במשט המרמרה היתה על רקע הזדהותה עם "העם הפלסטיני הנצור בבית הכלא הגדול בעולם" כפי שהיא אז הסבירה.

לכן לבל"ד יש שני מחוזות הזדהות אפשריים: האומה הערבית הרחבה, והמעגל הפלסטיני הקרוב יותר. אלא ששני המעגלים הללו הם בעייתיים: "העם הפלסטיני" מפולג בין אש"ף והארגונים המסונפים לו מצד אחד, לבין חמאס שהוא ארגון טרור דתי איסלאמי המתנכל לנוצרים של עזה והשתלט על הרצועה במסע הרג ורצח נגד אנשי הביטחון של אש"ף – מצד שני.

אש"ף נראה לכאורה מועמד טבעי, אך התחברות עימו עלולה להפוך את הערבים אזרחי ישראל לכפופים לאש"ף ולסדר היום שלו. עניין זה נדחה נחרצות על ידי אזרחי ישראל הערביים, שכן אין הם מוותרים על אזרחותם הישראלית, אינם רוצים להיות חלק מהמדינה הפלסטינית שאש"ף מבקש להקים ביהודה ושומרון, ואינם מוכנים לכך שאש"ף ייצג אותם מול מדינת ישראל. בל"ד אינה מעוניינת להזדהות באופן מלא עם אש"ף, שכן אינה יכולה לעשות כן עם גוף שהיא ובוחריה אינם רוצים להיות חלק ממנו.

מחוז ההזדהות שנותר הוא האומה הערבית. בעניין זה מתעוררות בעיות: לא מעט אנשים בעולם הערבי רואים בח"כים הכנסת הערביים בוגדים באומה הערבית, שכן איך הם יכולים להיות בו-בזמן חברים בכנסת הציונית ונאמנים לאומה הערבית? הראייה הזו אינה מצומצמת לח"כים, אלא כוללת את המגזר הערבי כולו: אחד הכינויים הרווחים בעולם הערבי לערבים אזרחי ישראל הוא "ערב אלזיבדה" – "ערביי השמנת" – כי הם נהנים מחיי רווחה במדינת ישראל הדמוקרטית ואינם שואפים לחזור ולהיות חלק מהעולם הערבי.

ראשי בל"ד לא הסתירו את כוונתם להיות נחשבים חלק בלתי נפרד מהלאום הערבי. כך ניתן להסביר את ביקוריו של בשארה בסוריה ואת השתתפותו בעצרות רשמיות לזכר חאפז אלאסד. גם התחככותו עם חסן נסראללה – ה"סופר סטאר" של האומה הערבית אחרי מלחמת 2006 – נועדה ליצור לבל"ד קשר עם הערביות הלוחמת והמצליחה. ביקורם של זחאלקה וזועבי – יחד עם עוד כמה עשרות אנשי ציבור ערבים מישראל – בלוב, והמפגש החמים שהיה להם עם רוצח ההמונים מועמר קד'אפי, נכנס למסגרת החיפוש שלהם אחרי "אבא" ערבי אותנטי, שיוכל לפרוש עליהם את כנפי הערביות, יכשיר אותם בעיני האומה הערבית, ויסיר מעליהם את "אשמת" דבקותם באזרחותם הישראלית ובמושביהם מרופדי המשכורת והפנסיה בכנסת ישראל.

שלוש השנים האחרונות פעלו פעולה כפולה בכיוונים מנוגדים בכל הנוגע לקשר הנפשי בין הערבים בישראל והסביבה הערבית. מצד אחד, התקוות לצמיחת משטרים לגיטימיים ודמוקרטיים הקיפה את האליטה הערבית בישראל בשנים 2011-2012, שכן אם מדינות ערב תהפוכנה דמוקרטיות, ישראל לא תוכל עוד להציג את עצמה כדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, וכך ייקל עליהם להזדהות עם מדינות ערב המודרניות והדמוקרטיות. ואם כתוצאה מהדמוקרטיה שתשרור בעולם הערבי יקבלו מדינות ערב את ישראל כמדינה בעלת זכות קיום וישלימו עימה, תוסר מעל הערבים אזרחי ישראל אשמת ההשלמה עם מדינת ישראל.

אלא שהמציאות טפחה על פניהם, ובמקום אביב ערבי השתלט על המזרח התיכון חורף איסלאמי. במצרים עלו "האחים המוסלמים" לשלטון שנמשך שנה אחת, ושלטון בעל אופי דתי-איסלאמי זה לא היה לרוחה של בל"ד.

בסוריה, במקום דמוקרטיה תחת אסד, קיבלו ביצה של דם, דמעות ואש בחסות סיסמאות האיסלאם הרדיקאלי של ג'בהת אלנוסרה. ואם לא די בכך, משתלטת בחודשים האחרונים על מחצית סוריה ושליש מעיראק "מדינת האיסלאם" תחת שלטון הח'ליף אבו בכר אלבגדאדי, וזו משליטה על כל הנכבשים את האיסלאם באופי הצרוף והקדום שלו, תוך שימוש באמצעים שהיו נהוגים באיסלאם במאות השנים הראשונות שלו: רדיפת שיעים, עריפת ראשים, איסלום כפוי, מכירת נשים בשוק העבדים והגליית המונים למוות ברעב.

עם תופעות כאלה מפלגת בל"ד אינה יכולה להזדהות, מה שמביא לכך שגם העולם הערבי "המתחדש" אינו מהווה מוקד הזדהות למפלגה המחפשת את האור והחיים מחוץ למדינת ישראל ומוצאת רק חושך, אפלה ומוות. במצב זה של אובדן כללי של מוקדי הזדהות, אין לחברים ברירה אלא להגיע לקטאר, המדינה הערבית היחידה המציבה אתגר אמיתי למדינת ישראל באמצעות הכסף שהיא שולחת לחמאס – כדי להיפגש בה עם המורה והמאור הגדול, עזמי בשארה, וכדי לחפש יחד איתו מחוז ההזדהות אחר, חדש ואמיתי, השונה מן האלילים שהכזיבו.

איני שותף לביקורת שהוטחה בח"כים של בל"ד עקב ביקורם בקטאר. ביקור זה נולד מתחושת יתמות מעיקה, מקריסת החלום הפלסטיני, מאכזבה עמוקה ממה שחשבו שיהיה "אביב ערבי", וממצוקה קשה עקב תחושתם שיותר ויותר ערבים במדינת ישראל מעדיפים בסופו של יום להישאר אזרחי ישראל, עם כל הבעייתיות הכרוכה בכך, ועם כל הטענות על אפלייה, גזענות ודחיקה לשוליים – טענות שיש בהן יותר מגרעין של אמת.

תחושת אובדן-דרך דוחפת את חברי בל"ד גם להתבטאויות אומללות: זועבי אמרה כי האנשים שחטפו ורצחו את שלושת הנערים, גיל-עד שאער, נפתלי פרנקל ואייל יפרח הי"ד – אינם טרוריסטים. האם התכוונה לומר בכך שאנשים אלה התנהגו באופן ראוי ונכון? מסתבר שלדעתה של זועבי, ערבי שחוטף ורוצח נערים הוא איש נורמטיבי! נדמה שמעולם לא נאמרה אמירה שמשתמעים ממנה דברים כל כך מכתימים, מעליבים ומקוממים נגד הציבור הערבי בישראל או ביו"ש, ועוד מפי אישה המתיימרת לייצג את הציבור הערבי במדינת ישראל.

הציבור הערבי בישראל זכאי לייצוג טוב יותר על ידי אנשים ראויים יותר, שיציבו את האזרחים הערבים בישראל בראש סולם ההתעניינות שלהם, ויחדלו לחפש מוקדי הזדהות וירטואליים במקומות שבהם הזהות אינה ברורה, המציאות מרה, האלימות והטרור שולטים והעתיד לוט בערפל.

המאמר התפרסם באתר "מידה" ובמגזין "מראה" 303.

* * *

נאום יוצא מהכלל של אישה אמריקאית ממוצא מצרי!

חובה להאזין עד הסוף,

במיוחד המשפט האחרון שמתייחס לדבריו המטומטמים של אובמה.

https://www.youtube.com/watch?v=2levuPdeJfs

* * *

משה גרנות

קוֹנְטְרָה שָׁלֵו

אהוד היקר,

יבורכו אצבעותיו של יוסי גמזו שהקלידו מקאמה אירונית מדהימה על אווה אילוז. פשוט נפלא!

אני מצרף כאן מכתב למערכת ידיעות אחרונות, שבוודאי לא יפורסם:

שלום רב!

קראתי את דבריו של מאיר שלו ב-"24 שעות" מה-21.8.14, וממש הזדעזעתי: הוא קובל על כך שראש הממשלה זורע חרדה בעם בכלל ובדור הצעיר בפרט על ידי סיורים במחנות ההשמדה בפולין. הוא מפחיד את העם בשואה מס' 2 שתגיע מאיראן.

האם מאיר שלו לא חי על הפלנטה הזאת? כלום לא קרא את האמנה החמאסית שמחייבת (!) את השמדת ישראל והיהודים בכלל? כלום אלפי הרקטות שהוטלו על ישראל הן בבחינת ברכת שלום מצד החמאס? כלום המידע על המנהרות שכוונו ליישובי ישראל, ובהן ארסנל השמדה ענק ממדים – לא הגיע לאוזניו של מאיר שלו? כלום לא שמע על דאע"ש שפלש לתוך הארצות השכנות תוך רצח המוני של אנשים כפותי ידיים, ותוך עריפת ראשים מתוך התענוג להטביע את ידיהם בדם (הוי, כמה צדקה נעמי שמר עליה השלום!)? כלום לא ראה את התהלוכות הענקיות ברחובות איראן, המבקשת להתחמש בנשק גרעיני, הזועקות עד לב השמיים – "מוות לישראל!" כל זה לא מעורר דאגה? אין לדעת מאיר שלו שום סיבה לחרדה? אנחנו בשווייץ?

מעולם לא הייתי מתומכיו של בנימין נתניהו, אבל צריך להודות בהגינות שהוא מנהל את המשבר הקשה הזה בו אנחנו נמצאים בתבונה וביישוב הדעת, יחד עם שר הבטחון ועם הרמטכ"ל. צריך להודות להם ולחזק את ידיהם.

ד"ר משה גרנות

רמת השרון

אהוד: אני כבר מזמן חדלתי לקרוא את הפטפוטים-לשבת של מאיר שלו ב"ידיעות אחרונות". אין לי אמון רב באיש הזה וחבל לי על הזמן (במובן המקורי) להתעסק בו. משום מה יש לי רושם שגם הוא שייך לאותה חבורה של סופרים חשובים שלוקים באידיוטיזם מוסרי, וזוכים על כך בכבוד גדול בעולם התקשורת והספרות הישראלי.

* * *

עמוס אריכא

באין הכרעה

מלחמת "צוק איתן" היא כה-מוצקה עד שהיא נדמית כהר מתנשא שאין להזיזו ממקומו. משום-כך אנחנו זוכים מדי יום במאמצים המרשימים של האיש ההוא, ראש הממשלה, השוקד ברגישותו להזכיר לנו כי המלחמה הזאת המתעצבת מול עינינו כטרגדיה של המעורבים בה טרם "הסתיימה". היא הפכה למלחמת התשה על-פי תכתיב חמאסי מקטאר, והיא נמשכת ונמשכת ונמשכת, ואם ירצה השם היא עוד תימשך תחת הנהגתו של האיש ההוא מקיסריה, ואולי אף תזכה בכינוי חדש ומרנין ותיקרא "צוק ההתשה".

גם בשבוע שחלף התקיים מחזה תעתועים שהציג לעינינו המשתאות האיש ההוא ששוב הוכיח יכולת כובשת  במסיבת העיתונאים האחרונה שלו. גם במסיבה זו הוא הוכיח שליטתו בטכניקת כביסת מילים שאינן אומרות שמץ והיא מצחיקה עד להתפקע, מפני שהיא מזכירה לא רק את יצורו החמוד של וולט דיסני מיקי מאוס, אלא גם סצנות של המכונות הגדולות בעידן המודרני כפי שהוצגו בסרטיו השנונים של צ'רלי צ'פלין, המבקר החברתי הסטירי הענק.

לפתע פתאום זינק מהביבי הזה ביבי מאוס זועם עד כדי-כך שמנחיריו נפלט עשן בערתו הפנימית ולעינינו המתרחבות זינק מרצע לרוצץ בו את עמיתיו החולקים עליו; ומבלי להסס שפך האיש ההוא קיטור כלבה רותחת על מבקריו הדחויים מבין חברי המועדון העילי של ניהול מדינת ישראל, המוכר לנו בכינוי ההיסטורי עוד מימיה של גולדה כ"המטבח".

האיש ההוא שלנו, מחציתו האחת צ'פלינית והשניה תאום של מיקי מאוס, טוען מעתה בנחישותו ההחלטית הנפוצה לתהילה להנהיג סופסוף את כולנו לאופק מדיני חדש, אותו גילה בגאוניותו לאור עלילות מלחמת מאת השנים שבינינו לבין ערביי הארץ עד ל"צוק איתן". מתוך התבוננות מעמיקה בדפי ההיסטוריה רוויית הדמים מסביבנו ובתוכנו הוא מגלה לנו כי למרות הסיכונים הרבים, ניתן למצוא במזרח התיכון הרותח עד עריפת ראשים גם נקודות אור המעידות על אפשרויות לגיבוש מדיניות ישראלית חדשה.

הופה! עכשיו סומן עיגול סביב מטרה חדשה... כמו תמיד... קשקוש בגרוש.

למען הסר ספק מדגיש האיש ההוא את ההכרח המסתבר שאין להימנע מלהודות בקיומו של אותו שלב מוזר ומתעתע של קיום מלחמת התשה בינינו לבין החמאס שמשקלו אליבא דהבית הלבן של אובמה כמשקלנו, שכן לתפישת אמריקנים לא מעטים כאחיהם האירופאים, איננו אלא "ארגון לוחמי חרות".

לדברי נתניהו הנחרצים (מתי אינם כאלה?) אם למרות הכל החמאס לא ילמד לקחו ויצליף בנו מטיליו, אנחנו נחזיר לו כפל כפליים ונחבוט בו בשבטנו הרצוץ שמעלה רק חיוך חיוור בתוצאותיו, או אז הוא, בעל ההחלטות, יעלה בשלב אחד את מה? את מלחמת ההתשה...

באף מילה האיש ההוא איננו טורח להזכיר את הצורך לעקור את שיניו הרעילות של הפתן העזתי היום, ולא מחר, שאז יתגלה הפתן כמאורת נחשים ארסיים שאין כבר דבר לגבור עליהם; אף לא מילה אחת נאמרה על משמעות המחיר האמיתי והנורא בסיבוב או בסיבובים הבאים. הדמיון המתלקח מסרב לאפשר להצן אותו נוכח איוולת דחיית הבסת  חמאס היום, מנגד למשמעותה הקשה לאין שיעור בעתיד. לא לעולם חוסן יימצא אפילו בכיפות השונות. גם הגאונות היצירתית פתוחה להפתעות מרות.

לא לזמן רב נתקיים תחת חסד מטריית "כיפת ברזל". תשאלו את המומחים למלחמת טילים ותקבלו תשובות שמהן ניתן ללמוד את ממדי ההרס וההרג הצפוי גם לנו בסיבוב שיתחיל מיד להתארגן לעימות בעזה והוא כבר מבצבץ מעבר לפינה הבאה.

קיימים כמה תסריטים קשים ביותר על המערכה הבאה אם החמאס ימשיך להתקיים כחמאס. כל אחד מהם גרוע מקודמו. אז למה לחכות? למה לדחות את הקץ פעם ועוד ולהסתבך ברשת המשא ומתן עם חמאס שכלל לא היה הכרח בו, בכדי לדעת עד כמה באמת דל כוחנו – לא בצה"ל – אלא בהנהגת כולנו בידי ביבי מאוס?

אכן, הדחייה המוזרה הזאת של החלטה מנהיגותית ברורה ואמיצה שמתבקשת כל-כך להיום, לעכשיו, מעידה עד עלבון כי מדובר בתפישת עולם רופסת שאינה מתאימה לעולם האיסלאם הקיצוני של "ימי דאעש וחמאס" שיום המחר שלהם מכסה בחשרה שחורה את עין השמש. לא רק חשכת ימי הביניים לפנינו.

תפישת עולמו וראייתו הקצרה עד אפס של נתניהו איננה מובנת לרבים-רבים ואני ביניהם. האיש הזה מחמיץ רגע נדיר לשנות מציאות חסרת-כיוון המונהגת בידי ראש ממשלה שהבטיח חגיגית אלף הבטחות וקיים אפס גדול; אפס בזקיפות-קומה של עם שנאנס פעם אחר פעם בימי האיש ההוא להחמיץ את הישגיו ויעדיו בזה אחר זה עד להדהים.

גם קטילת צמרת החמאס המבצעי לא תביא שינוי לא תביא ישועה מול הנהגה מדינית נבוכה ומבולבלת ומובלת על ידי החמאס שהיא בעלת כוח צה"לי לגמוז אותו, ואין בה כושר החלטה!

זהו מצב עגום המביך עד דמעות כשהעם הזה מונהג בידי האיש ההוא שבעצם ייתכן ואיננו אלא דמות מצויירת מקומיקס שנמלטה מדף מצוייר של עלילה בידורית והתייצב אצלנו כמנהיג לאומי שכל מלה שלו או שהיא מכובסת, או שהיא מגוהצת. לסיכום, מומחה בפליטת מילים חסרות משמעות, כאותו רישום קומיקס שצייר בגאוניותו לפני עצרת האומות המאוחדות בעניין האיראני ההוא. זוכרים משהו מהשואה המתקרבת? הרי כל עיסוקו של האיש ההוא נדמה כמסתכם במתיחת מיתרים מעל קדירת הפחדים שהוא עצמו נופח בהם, והוא עצמו הקוסם הפורט בווירטואוזיות על אותם מיתרים.

מאז תחילת המלחמה העכשווית התקיימו מיפר מסיבות עיתונאים בהן כיכב ראש הממשלה. באירועים אלה מצאנו כי שיאי העלילה העזתית הנוראה בוטאו בצבעים חיים, מעצבים תמצית חיינו כסרט אנימציה מטריפה ומטורפת. הופעתו האחרונה מול העיתונאים רק העלתה את להבות התמיהה הצורבת שלנו כשאנחנו שואלים, על מה היתה כל המהומה? הרי האיש ההוא שוב ושוב לא הגיע למצב בו יפלוט משפט ברור אחד, שיסביר לכולנו לאן אנחנו מובלים על-ידיו כעדר סומים מובסי-גורל.

כך עלה גם בגורל מסיבת העיתונאים שקיים האיש ההוא לאחר שהחמאס שיגר מעל למאה ושישים רקטות לתחומי ישראל; זהו האיש ההוא שלא מעטים חושבים אותו לנביא הלוחמה בטרור ואמן דגול במסבירות, שהתייצב לבשר לנו שהוא גילה כי תחת הנהגתו "הזהירה והשקולה" נוצרו "תנאים לאופק מדיני חדש". אבל בינתיים עד לגיבוש המדיניות החדשה, יהיה עלינו שכולנו בעצם מעתה והלאה בני-ערובה כ"תושבי עוטף עזה", להמשיך להיות גיבורים ועזים ונחושים בגיבוי שניתן לו ביומיום הדפוק שלנו, בדיוק כמו כולנו בעצם תאומי ביבי מאוס, ועלינו להסתגל לתנאים של מלחמת התשה שצה"ל האדיר איננו מקבל פקודה חדה לעמוד בה. בלה בלה.

סיפורו של "צוק איתן" ישמש בעתיד השראה חווייתית לסטיריקנים במשך שנים רבות. שכן איזו בדיחה יכולה להיות גדולה מזו, שלאחר אחת-עשרה הסכמות על הפסקות אש שכולן רוסקו בידי החמאס, עדיין "בקיבינט" שלנו לא היו מנהיגינו המלוטשים מסוגלים להגיע להחלטת הרת-גורל להשמיד את מלאי הנשק של חמאס, ובכך לאותת לעולם "הנאור" שהמחסנים העזתיים לא יתמלאו מחדש בכלי תרעלה והשמדה.

אולי יקום מי מבין בעלי יומרת מנהיגות לומר לנו איך מסתכלים הפוליטיקאים בביקורי תנחומים בעיניהם החרבות של השכולים, או בעיני אימהות החרדות לגורל ילדיהן? על-כך לא קיבלנו תשובה ברורה מהאיש ההוא. ייתכן ואף הוא עצמו איננו משיג בדעתו המתזזת מרוב גאוניות איך, למה ומדוע יצאנו בכלל למערכה הזאת, צוק איתן, אם החמאס מנהל אותנו מעכשיו מלחמת התשה, מעמדת כשווה עם שווה, שאנחנו ולא אחר הגשנו לו על מגש של כסף!!!

נ.ב. שלא תתפלאו אם דמות גרוטסקית נוספת תגיע לקרקס האנימציות שלנו בימים אלה מארה"ב, לחבר שוב את האיחוד המזרח תיכוני החדש שנפרם: קטאר, חיזבאללה, תורכיה הארדואנית, חמאס ומדינת ישראל. בלי מצרים. חכו ותראו איך מכופפים את הבננה בירושלים. בקרקס הדמים האבסורדי הזה הכל אפשרי.

אהוד: הרשה לי לומר לך שאינני מסכים לאף מילה מדבריך, ומזלנו הטוב הוא שלא אתה ולא אנשים בדיעותיך מנהיגים אותנו – אלא השלישייה האחראית נתניהו-יעלון-גנץ! שיודעים קצת יותר ממך מה קורה במלחמה הזו, וסביב לה! – אגב, הבעייה שלנו אינה ביבי אלא החמאס – וזאת בתוך מערכת איזורית ובינלאומית סבוכה מאוד, אם שכחת.

* * *

יואל נץ

זיכרונות מנחל עוז

רשימתו המרגשת של אברהם כץ עוז (חב"ע 970) החזירה אותי באחת אל הימים של שירותי במחלקת הנח"ל בכרמיה, הקיבוץ שהגרעין שלנו השלים, אל ימי הפידאיון, אל החריש העמוק בלילה בשדות המשק, חגור אקדח, וגם אל הזיכרונות משובבי הלב של "הגלייתי" לנחל עוז. סיפרתי על כך ברומן האוטוביוגרפי שלי "שלושה חיים":

"שלושה חיים" (קטע)

מוישה בעלגולה, מפקד המחלקה שלנו קץ בנידויו [סרן חבקין, המ"פ, כפה עלינו הר כגיגית ובעל כורחנו את מוישה בעלגולה (יידיש: בעל עגלה, עגלון), שזרקנו אותו מן הגרעין שלנו עוד לפני הגיוס]. אחרי שכל מאמציו להתחבב עלינו עלו בתוהו החליט להשליט עלינו את מרותו, ויהי מה. בחר לנצל לשם כך את מועד תשלום המשכורת הצבאית (סכום, שהוא משהו פחות מעשר לירות).

ערב אחד מדי חודש מופיע אצלנו השָלַם הצבאי ומשלם לכל חייל את משכורתו. אנו מוסרים את הכסף הזה במלואו לקופת הקיבוץ, כמובן... בעלגולה פקד עלינו לבל נפשוט מעלינו את המדים לאחר טכס הורדת הדגל, שנסתדר בשלשות מול החדר בו הושיבו את השלם וכל אחד מאיתנו יורשה להיכנס לחדרו של השלם אחרי שהוא, המ"מ יקרא בשמו.

מילאנו רק אחר החלק הראשון בפקודתו – לא פשטנו את המדים. חברינו מגבולות ומרוחמה שיתפו אתנו פעולה מתוך סולידריות, אף כי להם לא היה חלק ביחסים העכורים שלנו עם המ"מ. בעלגולה איים כי יאשים את המחלקה במרד, נהיה צפויים להיזרק אל בית הכלא הצבאי ולאחר ריצוי העונש יפזרו אותנו על פני יחידות צה"ל השונות. לא נכנענו לאיומים. הוספנו להתגודד מול חדרו של השלם, שישב שם בחוסר מעש.

בשלב זה הפעיל בעלגולה את מכשיר הקשר. חלפו כשלוש דקות ולפתע דהר לעברנו ג'יפ צבאי נהוג בידי סרן חבקין. הג'יפ עצר לידינו בחריקת בלמים. הבנו כי העניין הוא רציני ואנו מצויים בתרחיש מתוזמן ומתוזמר היטב. סרן חבקין יצא בניחותא מן הג'יפ, נפנה אלינו בלא אומר ודברים ונשען באחוריו על מכסה המנוע.

"מחלקת כרמיה, לפי הסמן הימני, בשלשות הסת-דר!" זעק לפתע בעלגולה בקול רועם, שכמוהו לא שמענו בוקע מפיו.

כמו ילדים טובים הסתדרנו בשלוש שורות מופתיות.

"עמוד דום! עמוד נוח! עמוד דום!" בעלגולה נפנה אל סרן חבקין, אשר עמד כעת זקוף מולו והשיב בהצדעה על הצדעתו של בעלגולה. "המפקד!" השמיע בעלגולה בחזה מתוח "מחלקת כרמיה ערוכה לפקודתך! המפקד!"

סרן חבקין פנה לעבר המחלקה ופקד בקול שקט ובוטח:

"עמוד נוח! עמוד דום! שמאלה פנה! קדימה רוץ!"

סרן חבקין החל לרוץ בכיוון שער היציאה מן הקיבוץ ולא הפנה את מבטו לאחור. מוישה בעלגולה רץ לצד המחלקה, נועץ בכל אחד מן הרצים מבט מזרה אימים, מנסה לגלות בפני מישהו סימן למרי. הריצה דווקא הטיבה עימנו. עם כל צעד הלכנו והשתחררנו מן ההלם והתחלנו מגחכים אחד כלפי השני.

"מי השמיע קול?!" רעם בעלגולה ורץ אל העבר השני של המחלקה.

המשכנו לרוץ משועשעים אבל בשקט. אורכו של הכביש מכרמיה עד למפגש עם הכביש אשקלון-יד-מרדכי הוא כשלושה קילומטר. בצומת הכביש היפנה חבקין את המחלקה לשוב על עקבותיה והמשיך להוביל אותה אל עבר הקיבוץ. מצב רוחנו הלך והשתפר. בשעה שהיינו כבר קרובים לפנות לעבר שער הקיבוץ, ראיתי את בעלגולה מאיץ את צעדיו במגמה לחלוף על פני המחלקה. כאשר היה בעלגולה מצוי סמוך אליי – הרמתי את סנטרי אל על וצהלתי בעליצות צהלה של סוס המקדם בשמחה את פני עגלונו.

"אתה תזכור את זה!" הבטיח לי בעלגולה.

הסרן חבקין עצר את המחלקה בחזית החדר בו יושב היה השלם, הפנה את פנינו לעבר הג'יפ והותיר אותנו עומדים ב"נוח". בעלגולה נכנס לחדרו של השלם. סרן חבקין אמר בקול שקט:

"סמל משה יקרא בשמותיהם של חיילי המחלקה. החייל שבשמו יקרא המ"מ ייכנס אל השלם, יצדיע, יקבל את משכורתו ויחזור אל מקומו בשורה. פעל!"

חלוקת המשכורת התנהלה על מי מנוחות, על פי הסדר שקבע המ"פ. אחרי שאחרון חיילי המחלקה שב אל מקומו, הסרן חבקין פקד:

"טוראי יואל ווליניץ, שני צעדים קדימה צעד!"

צעדתי קדימה.

"בשל התנהגותך הבלתי ראויה כלפי המפקד שלך, אני מעניש אותך בהגלייה ממחלקת כרמיה למשך חודש ימים החל מהיום. אתה תסופח אל מחלקת הנח"ל של קיבוץ נחל עוז. עם פיזורו של המיסדר, יעמדו לרשותך עשרים דקות להתארגן ולהתייצב כאן ליד הג'יפ. חזור אל מקומך בשורה."

העונש הוא באמת כבד מנשוא: אני רתום כיום כולי במאמץ המתמשך לגשר על פני הניגודים המתגלעים בין חברי גדיש לבין הצרפתים הוותיקים [שימשתי בתפקיד מזכיר הגרעין]. הכעסים הנובעים מן הפערים במנטליות שבינינו לבין הצרפתים – מתווספים על קשיי ההסתגלות לחיי הקיבוץ, הידועים כ"משבר ההגשמה" ותורמים את תרומתם לגל העזיבות שפוקד לאחרונה את הגרעין; כל יום צפויים חברינו מן האימון המתקדם לשוב אל הקיבוץ [גרעין א']; אני הוכשרתי למלא את תפקיד הטרקטוריסט בענף מטעי הבננות. היעדרי יגרום כאב ראש לא קטן לסידור העבודה, לשלוף עבור הבננות טרקטוריסט שהוא חיוני בענף משקי אחר. על כל אלה העיקה עליי המחשבה על הפרידה מגילה למשך חודש תמים!

גילה מיהרה אל הקומונה והביאה לי לבנים וגרביים להחלפה. הכנסתי לתרמילי שלושה כרכים קטני מידות של שירי מאיקובסקי וכרך של ז'ן כריסטוף שהייתי קורא בו.

פופציק, שותפי לחדר הזכיר לי לקחת את כלי הרחצה והגילוח.

לחצתי ידיים עם פופציק, פתחתי כבר את הדלת לצאת החוצה ולפתע הכיתי בכף ידי על מצחי:

"פופציק, כמעט שכחתי! מסור נא גם את המשכורת שלי לאריה." (גזבר הקיבוץ).

"יואל, תחזיק בכסף," אמר פופציק. "אתה תהיה לבד ואולי תזדקק לו."

לא הסכמתי כמובן.

חבקין חיכה לי בחוסר סבלנות במושבו ליד הגה הג'יפ. עליתי על הג'יפ מאחור וישבתי על המושב האחורי. חבקין פתח בדהירה מטורפת לעבר נחל עוז.

נחל עוז ("נח"לאים א' – מול עזה"), היא היאחזות פלוגת הנח"ל הראשונה. הוקמה בחודש יולי של שנת 1951 בפיקודו של דני מט, העתיד להתפרסם כמפקד מהולל בצנחנים.

הופתעתי לגלות כי מחלקת הנח"ל בנחל עוז היתה מורכבת מחיילים בודדים ולא מגרעין מאורגן של תנועת נוער. שוכנתי בחדר עם בחור בשם מייק. ביקשתי לדעת מפיו במה עסוקים הוא וחבריו לאחר תום יום העבודה. השיב לי שכל אחד נפנה לעיסוקיו. הצעתי לו שיתארגנו ביחד, יישבו, ישירו. יבחרו בוועדת תרבות שתכין מסיבות, יקימו חוג דרמטי, יכינו מערכונים והצגות. מייק היה מוקסם משפע הרעיונות. הדגים בפניי עד כמה הוא מוכשר בדרמה: בכל רגע שיעלה הרצון מלפניו – מסוגל הוא להזיל דמעות. ואכן, בין רגע התנוצצו עיניו של מייק ושתי דמעות גדולות זלגו מהן במורד לחייו...

עבדתי במיון תפוחי האדמה. סיפרתי על כרמיה ועל גרעין גדיש באוזניהם הסקרניות של העובדים האחרים, שישבו משני עברי חגורת התמסורת שהיתה נעה לאיטה, בשעה שאצבעותינו היו בוררות ומסלקות מפניה את התפוחים הרקובים. מדי פעם היה עליי לגשת וליטול שק מראש ערמת השקים, לפרום את פתחו, להעמיס אותו על גבי, להביא אותו אל מכונת המיון, להניף אותו אל לוח עץ ולדרדר את התפוחים מעבר לכתפי אל פנימו של התא המתרוקן.

באחת ההנפות של השק נתקלה זרועי הימנית בראש מסמר חלוד שבלט מן הלוח. על זרועי נפער חתך באורך של כששה סנטימטר והיה הדם זב ממנו. מישהו ליווה אותי אל המרפאה. האחות בדקה בתעודת השבוי שעליי ומצאה כי חיסון האנטי-טטנוס שלי בתוקף. חיטאה ביוד את הפצע וחבשה את זרועי.

אני מפסיק מן ההקלדה להתבונן בקו הבהיר שבזרועי ומתענג על המזכרת הזו מן המסמר החלוד ומן הגלות שלי בנחל עוז, שכמו מסירה מן הלב כל ספק אפשרי של "ואולי – לא היו הדברים מעולם..." בימי הנעורים הנפלאים ההם.

הרהור נוסף עולה במוחי מבלי משים: על אותה המרפאה עצמה שבנחל עוז יהיה ממונה ד"ר יוסי ערד רופא הילדים, אשר יגיע בעוד עשרים שנה לכאן עם אשתו הפסיכולוגית טובה ועם בתם הקטנה מאיה, וכעבור כחמש עשרה שנים נוספות תינשא מאיה ערד לבני רְוִיאֵל, אשר ייולד שלוש שנים לפניה!

הה, צומתי הדרכים שבחיי האדם!

אני חוזר אל עמדתי ליד מכונת המיון עם זרוע חבושה וממשיך בעבודתי. לא, אינני מבקש כי מישהו אחר יהיה מספק שקי תפוחי אדמה חדשים למכונה במקומי. לא, מה פתאום? הפצע איננו מפריע לי כלל וכלל.

בשעת בין הערביים באה גילה לבקר אצלי. אַלבִּי, מן החבר'ה של עמיר, הסיע אותה על גבי כנף הטרקטור אל כביש אשקלון ומשם "תפסה טרמפ" לנחל עוז.

גילה סיפרה לי שהחבר'ה מגדיש א' השלימו את פרק האימון המתקדם בצה"ל והגיעו לקיבוץ במעמד של של"ת.

שמחתי מאוד על החדשות האלה וייסרתי את עצמי על שבגלל קלות הדעת הילדותית שלי הוגליתי דווקא כאשר נוכחותי בקיבוץ חשובה יותר מתמיד!

ליוויתי את גילה בלא שהיות מיותרות אל הכביש וחיכיתי אתה לטרמפ צפונה, כדי שתספיק להגיע בהקדם הביתה. עם רדת החשכה ארבה באזור סכנה של ממש מן הפדאיון, שהיו מסתננים מרצועת עזה מדי לילה, רוצחים יהודים מזדמנים, מחבלים במשאבות מים מבודדות וגונבים ציוד חקלאי...

אחת ליומיים-שלושה היתה גילה פוקדת אותי בנחל עוז. "המוראל" שלי היה מרקיע שחקים בראותי את זיו פניה ו"המוראל" היה מידרדר לשאול תחתיות מן הדאגה לה, כאשר הייתי נפרד ממנה ומשלחה אל דרכה המסוכנת לשוב אל הקיבוץ...

סרן חבקין אירגן יום ספורט פלוגתי באשקלון. לא היה איש בפלוגה מאושר ממני לרגל המפעל הזה. כל כך שמחתי לפגוש את חבריי, בייחוד את אלה שהגיעו לקיבוץ מן האימון המתקדם! חבריי גם הם שמחו לקראתי. שיחקתי כדורגל בנבחרת המחלקה של כרמיה והבקעתי שני שערים לשערה של קבוצת נחל עוז. חברי מחלקת נחל עוז התמרמרו וטענו שהיה עליי לשחק בשורותיהם ולא כנגדם. לצוות המשיכה בחבל של כרמיה, הייתי הקצב (נותן הקצב: "רד ומשוך! רד ומשוך! עוגן!"), אבל בקבוצות היריבות היו בריונים כבדים יותר.

ניצלתי את ההזדמנות והעברתי למ"פ "בצינורות המקובלים" דרך מ"מ נחל עוז בקשה לראיון.

למחרת היום קרא לי מ"מ נחל עוז מעם עמדתי ליד מכונת המיון, ציווה עליי ללבוש מדים ולהתייצב במשרדו לשם קיום הראיון עם הסרן חבקין. נכנסתי, הצדעתי. חבקין ישב לשולחן ולפניו דף נייר ריק מתוכן ועט. הורה לי לשבת מולו ולהשמיע לפניו את דבריי. אמרתי לו שהנה חלפה כבר מחצית מתקופת עונש הגלות ואני מבקש כי יוותר לי על משך הזמן הנותר לרצות את עונשי. סרן חבקין צמצם את עיניו לעומתי ואמר:

"אתה, שיש לך שתי ביצים כמו שני כדים מבקש חנינה?!"

"לא על נפשי אני מבקש," השבתי. "אילו היה העונש נוגע רק בי, לא הייתי פוצה פה ומצפצף. אלא שאני הייתי זה אשר חטא, והגרעין שלי, אשר נותר בלא מזכיר עם הגלייתי, הוא שנושא בעונש. נוכחותי דרושה כעת כפל כפליים עם חזרתם של חברינו מגרעין א' מן האימון המתקדם. גם ענף הבננות בקיבוץ נענש על לא עוול בכפו כאשר לפתע פתאום הוגלה ממנו הטרקטוריסט. אני לעומת זאת, אינני חש נענש אישית, אדרבא – אני נח, קורא בספרים נטול דאגות ומתרועע עם אנשים חדשים שלא הכרתי."

הושלך הס משני עברי השולחן. חבקין תופף בעטו על גבי השולחן ונענע קלות את ראשו כמהנהן מתוך הרהורים. לבסוף אמר:

"אני יודע שזרקתם את משה מן הגרעין שלכם בגלל שהוא היה מעשן... אל – תיכנס – באמצע – לתוך – דבריי! מעניין את הסבתא שלי שהיו לכך סיבות אחרות! המשמעת והציות לפקודות הם יסוד מוסד בצבא. אין כל רבותא לבצע פקודות כשהדבר הוא נחמד ונעים. החייל עומד למבחן המשמעת והציות לפקודות דווקא כאשר אלה אינן לרוחו. על חייל שעמד במבחן יכול אני לסמוך שיתרומם מרבצו וירוץ בעקבותיי להסתער בקרב, אפילו שהוא שונא אותי שנאה עזה. אינני מצפה שאתם תאהבו את משה, אבל אני מצפה שתמלאו אחר פקודותיו בדיוק נמרץ וללא עוררין... עם תום יום העבודה אתה רשאי לשוב לכרמיה."

קמתי בזריזות מן הכיסא והצדעתי:

"כן, המפקד!"...

גילה נתלתה על צווארי בחיבוק של אושר והתיקה את רגליה מן הקרקע כאשר בישרתי לה כי שנינו שבים תכף ומיד הביתה בחינת "ושבו בנים לגבולם ולא ינטשו עוד מעל אדמתם..."

כל הדרך מנחל עוז אחזנו ידיים, צחקנו והתלוצצנו.

כשנכנסנו לתחומי הקיבוץ הובילה אותי גילה אל עבר צריפי המגורים ואמרה לי בקריצה:

"העבירו אותך דירה."

גילה פתחה לרווחה דלת של חדר בצריף שוודי והפעילה את מתג החשמל. לעיניי נגלה חדר נקי ומקושט בציורים על הקירות. בפינת החדר ניצבות היו צמודות זו לזו שתי מיטות. שמיכה כיסתה על שתיהן ועל גביה מפית רקומה. על השולחן ניצב אגרטל עם פרחים, לצד השולחן כיסא ומנגד – כורסה קלועה. ראשי פעל לאט. לבסוף הבנתי:

"זהו קן אוהבים של גילה ויואל?"

גילה הנהנה מחייכת באושר.

"היה בדעתי לקשט את החדר לקראת שובך, אבל אתה הפתעת אותי והקדמת לשוב."

כעת ידעתי מה עליי לעשות. חיבקתי את גילה, נשקתי לה על שפתיה, הרמתי אותה צוחקת בשתי ידיי פרקדן באוויר ונשאתי אותה בזרועותיי אל מעבר לסף החדר...

* * *

בועז עברון:

במקום טשטוש – הפרדה ושוויון

 [חלק זה של השיחה נערך בחודש ספטמבר 1966]

לפני 48 שנים!

מתוך ספרו של אהוד בן עזר

 "אין שאננים בציון"

שיחות על מחיר הציונות

ההקדשה: זכר למחנכת טוני הלה

ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986

נדפס לראשונה במהדורה האמריקאית בהוצאת הספרים של ה"ניו יורק טיימס"

 "Unease in Zion", Quadrangle, 1974

המשך מהגיליון הקודם

בועז עברון: התפיסה הציונית היתה פגומה מיסודה בדבר אחד – היא ראתה את הקיום היהודי בפזורה כקיום לקוי, וסברה שהיהודי יכול להיות יהודי אמיתי רק בארץ-ישראל. כלומר שמי שנמצא כאן הוא יהודי שלם יותר ממי שמצוי שם. לפי השקפה זו, "פליי-בוי" תל-אביבי הוא יהודי שלם יותר מאיינשטיין או מן הגאון מווילנה.

תחושת הזרות שיש לישראלים כלפי היהודים בגולה גורמת להם לעתים לפרשה לעצמם כתודעת עליונות. אם נכונה ההשקפה הציונית שרק בישראל יכול היהודי להיות אדם שלם, ואמיתי ביהדותו – אזי הישראלי הוא יהודי שלם יותר, אדם שלם יותר, מיהודי הגולה. הישראלים נוטים להאמין בכך, מאחר וזה מחניף לעצמם, וכן יש בכך הסבר לתחושת ניכורם מיהודי הגולה. אם מקבלים הנחה זו, הרי כל נהג-מונית ישראלי הנו "מהותית" נעלה יותר "בתור יהודי" וכאדם (שני המושגים נוטים להיטשטש ביניהם) – על-פני הרמב"ם, קאפקא ורבי נחמן מוורצלב.

אם היינו מבינים מלכתחילה שההוויה האחת לגיטימית כמו השנייה, שהמסגרת של הקיום החברתי אינה אומרת מאומה לגבי ערכו של האדם, אולי היה נוצר יחס שונה. סוף-סוף ההצדקה לעלייה אף היא אווילית: ביטחון הקיום במולדת? הרי מדברים השכם והערב על סכנת השמדה בידי הערבים. הגולה קיימת זמן רב יותר מן הקיום היהודי המדיני והריבוני, שהיה קצר-ימים בתולדותינו.

אהוד בן עזר: אחת מטענותיה של הציונות הייתה שהיא מביאה עימה את ביטחון הקיום לעם היהודי.

בועז עברון: אין ביטחון בהיסטוריה. ארצות רבות נחרבו ואוכלוסיהן נהרגו או הוגלו על-ידי פולשים. קיום ממלכתי אינו ערובה נגד חורבן. מבחינת שמירת הקיום היהודי בלבד, הרי מוטב דווקא שלא יהיה ריכוז יהודי טריטוריאלי, מאחר שריכוז כזה עלול להיחרב בתהפוכות ההיסטוריה, ואילו הפיזור מונע החרבה של כל המרכזים. אם אנחנו מקבלים את ההשקפה שהקיום היהודי בארץ-ישראל אינו עדיף מבחינה יהודית איכותית, או מבחינה של ביטחון הקיום – על-פי הקיום היהודי במקום אחר, אז היהדות מובטחת יותר בפזורה.

אהוד בן עזר: פירושו של דבר שאתה רואה סיכוי להבראת היחסים רק בדרך של קרע מוחלט באומה היהודית בין מה שקרוי "עם עברי חדש" או "עם ישראלי חדש" לבין העם היהודי בפזורה?

בועז עברון: "האומה היהודית" היא המונח המוקשה והמעורפל ביותר הרווח בציבורנו. למעשה אין ביהודים אף אחד מהסימנים המציינים אומה. אין להם טריטוריה משותפת, לשון משותפת, מוסדות חילוניים משותפים, תרבות משותפת. הדברים המשותפים להם הם מסורת דתית, שעתה היא בתהליך של התרופפות והשתכחות, היאחזות בשכבות-הביניים של הארצות בהן הם יושבים, ויחס של הפלייה פחות או יותר מודגש של האוכלוסייה הלא-יהודית כלפיהם ברבות מן הארצות הללו.

אך הסימנים המשותפים האלה אין להם בהכרח קשר ללאומיות. אחזור רק על דברים הידועים לכול אם אציין שההתיישבות היהודית בארץ בדורות האחרונים לא באה מחמת נימוקים ציוניים בלבד, אלא כחלק מן ההגירה ההמונית של יהודי מזרח אירופה ומרכזה, שנגרמה על-ידי הלחץ וההתפרצויות האנטישמיות שם. אין זה מקרה ראשון של הגירת נרדפים מארצות מפותחות לשטחים נחשלים או שוממים. וכל זמן שהיו ארצות פתוחות להגירה יהודית, הגיע לארץ-ישראל רק אחוז קטן מהמהגרים. אין ספק שאילו היתה בארץ חברה ערבית מפותחת וצפופה, לא היתה הארץ יכולה לקלוט הגירה יהודית גדולה, והיתה נעלמת אותה זהות בין ארץ ההגירה לבין ארץ הקודש של המסורת הדתית.

אם נקבל מסקנות אלו, דומה כי נוכל להסביר באורח הגיוני את סיבות אבדן הזיקה היהודית של הציבור הישראלי, ואף להבין שתהליך זה הוא בעל ציביון היסטורי, ובלתי ניתן לשינוי, ולא תוצאה מקרית בלבד של חינוך לקוי או מגמתי. אם אין היהודים אומה, אלא עדה דתית, הרי שהציבור העברי בארץ, שהוא בעל תכונות רבות של אומה (לשון, טריטוריה ומוסדות ממלכתיים משותפים, וכן אף ראשוני ניצניה של תרבות משותפת) – כבר חרג ממסגרת זו.

היהדות יכולה למלא חלק מהווייתו של הישראלי, במידה שהוא יהודי דתי או בעל סנטימנטים למסורות יהודיות שונות. אך ברוב תחומי חייו הוא פועל לא כיהודי אלא כישראלי, וישראל יש לה הוויה קונקרטית ואינטרסים קונקרטיים שאינם כלל בגדר פונקציות של היהדות. ולאור העובדה שבישראל אין היהודי סובל מאותו לחץ שהוא נתון בו בארצות אחרות מחמת השוני העדתי שלו, ובמקרים רבים הוא אף נעקר כאן בישראל ממעמדות הביניים – מאבד הוא שתיים מן התכונות המאפיינות את בני העדה היהודית בפזורתה. ואם אף אין לו כל יחס למסורת הדתית, הרי מבחינת תפקודו והווייתו חדל הוא מהיות יהודי.

ברור כי פה ושם עוד יישארו בו עקבות רפים, נחלשים והולכים, של הפרצוף הרוחני שעיצבה היהדות, אך דינם של אלה לכלייה. כך אנו רואים שרגש הזרות של העברי כלפי היהדות נעשה מובן ומחויב המציאות ברגע שאנו מגדירים את היהדות בהגדרה הנאותה לה. ייתכן מאד שהיפותיזה זו אינה מלאה, שאינה מסבירה את כל התופעות; מכל מקום היא מסבירה אותן יותר משהסבירה כל היפותיזה אחרת הידועה לי.

אהוד בן עזר: כיצד תסביר ההיפותיזה שלך את הקיום היהודי-דתי במדינת ישראל, שעל-פי כל הסימנים אינו מצוי בסימן ירידה, ואינו נחלש והולך?

בועז עברון: אין בכך סתירה. מעמדו כמעמד הקיום היהודי בחוץ-לארץ. ייתכן ישראלי-יהודי כשם שייתכן ישראלי-נוצרי. יש שרק להתנגד לכפיית הנורמות הדתיות היהודיות על המדינה. אולם אם תכפינה הנורמות הללו ותכתבנה את התנהגותנו המדינית, צופה אני בכך הרס למדינה. העיקרון הדתי והעיקרון המדיני סותרים זה את זה מיסודם. הדת היהודית היא אנטי-מדינתית מעצם מהותה.

אהוד בן עזר: כלום אינך סבור כי דווקא גישה "כנענית" כזו שלך, המעמידה את הפרימאט של הארץ ויושביה על-פי כל יתר האומה היהודית, מסוגלת להביא לידי שימוש ציני בתפוצתו של העם היהודי לשם טובת האינטרסים של המדינה?

בועז עברון: לא. שימוש ציני זה נובע מהגישה הציונית, ולא מזו העברית (המכונה גם "כנענית"). הציונות היא שגרמה להתייחסות הזו. היא נותנת לישראל רציונליזציה להתייחס כלפי היהודים בגולה כאילו היו מכשיריה, כאילו הם "אבק אדם" החסר כל מעמד עצמאי, שמותר לעשות בו את כל הנראה כנחוץ לצורך האינטרס המדיני הישראלי. האידיאולוגים הישראליים מנסים להסביר תופעות כמו יחסי ישראל-גרמניה, חוסר נייטראליות בין הגושים העולמיים, ניתוק היחסים, בשעתו – עם שלטון פרוורד בניגוד לטובתו של המיעוט היהודי בדרום-אפריקה – בכך שמאחר וישראל היא המולדת הבלעדית לכל היהודים, האינטרסים של ישראל הם בסופו של דבר האינטרסים האמתיים של כלל העם היהודי, אפילו הם עומדים לכאורה בניגוד לטובת היהודים בטווח הקצר.

אך מאחר שלפי כל התחזיות המציאותיות ימשיכו רוב היהודים לחיות בפזורה, דומה הטיעון הזה מאוד לטיעון הסטאליניסטי הישן – שברית-המועצות היא מולדת המעמד העובד שבכל העולם, וכי כל מה שמקדם את האינטרסים של ברית-המועצות משרת באותה מידה, בחשבון רחוק, את עניינו של הפרולטריון העולמי, אפילו אם לעיתים נראה בעיני המסתכל השטחי שקידום זה מזיק ופוגע בחלק מן הפרולטריון.

עלינו להכיר בכך כי האינטרסים של מדינת ישראל אכן עומדים לעתים בניגוד לאינטרסים של קיבוצים יהודיים מסוימים. רק אם מניחים את הזהות – נוצר ההכשר המוסרי לניצול של העם היהודי על-ידי מדינת ישראל.

אהוד בן עזר: הטענות שהעלית כלפי הציונות מושמעות בדרך-כלל נגד מה שמכונה בשם העמדה ה"כנענית". מה ההבדל בין שתי ההשקפות הללו?

בועז עברון: מן הגישה הציונית משתמעות שתי טענות הקשורות זו בזו: מדינת ישראל אינה מטרה לעצמה אלא מכשיר ואמצעי למשהו אחר, וללא הצדקה זו – היתה הקמת המדינה בגדר אבסורד.

ההבדל המהותי בין הגישה הציונית לבין הגישה שאולי מוטב לכנותה הגישה העברית – הוא שהציוני רואה את היהדות כמושכל ראשון, ואת המדינה כפונקציה שלה, פונקציה הזקוקה להצדקה. מכאן צמחו כל התיאוריות הציוניות של "שיבה לציון בזכות ולא בחסד," וכדומה, והצורך להצדיק את הקמת המדינה כמכשיר לקיבוץ גלויות.

האיש בעל ההשקפה העברית רואה את לאומיותו העברית, את מדינתו, כמושכל ראשון, ואינו מרגיש כל צורך להצטדק על קיומה ועל קיומו. קשר זה בין דוברי עברית לבין אדמתם ומדינתם הוא הקטגוריה הראשונית של הכרתו החברתית, וכל יתר הקשרים משניים לו. הוא נולד או גדל כאן. הוא מתפרנס, אוהב, נלחם ומת כאן. הוא כאן ולא בשום מקום אחר, ואין לו שום מקום אחר. הישראלי, כישראלי, אין לו מקום אחר, מפני שבשום מקום אחר לא יוכל להיות ישראלי.

הקבלה נאה לכך נוכל למצוא שוב בדברי-ימי ארה"ב. הפוריטאנים שהיגרו לניו-אינגלאנד עשו זאת כדי להקים שם חברה כרוחם, וזו ודאי היתה ההצדקה היחידה בעיניהם למעשה זה. אך לאמריקאי בדורות הבאים לא אכפת כלל מדוע באו אבותיו ליבשת החדשה. היותו אמריקאי הוא המושכל הראשון של קיומו, והאידיאלים של "האבות המייסדים" אינם בפיו אלא מליצה. לאדם שגדל בארץ לא אכפת כלל, בסופו של דבר, אם מישהו חושב שעל ארצו "למלא תפקיד בחיי העם היהודי" ואם לאו. הניתוק בין הציונות לבין תחושת המולדת הישראלית הוא מהותי, אף שקיימת בלי ספק תקופת-ביניים, שבה יחסי הנאמנות מבולבלים הם, ואדם מנסה לפתור את התסבוכת באורח מלאכותי על-ידי הגדרות כגון "ישראל והעם היהודי אחד הם," שאינם אלא פטפוט בעלמא; או שהוא חש נאמנות אחת הקובעת את התנהגותו, בעודו משלם מס-שפתיים לאחרת, תכופות אף מבלי שיבין את הסתירה שבכך.

אהוד בן עזר: היוצא מכך ששתי המהויות, העברית החדשה והיהודית – נעשות אויבות זו לזו.

בועז עברון: קו טיעוננו מוליך אותנו לכלל הכרה שאין המהות העברית, או הישראלית, והמהות היהודית – צריכות להיות עוינות זו את זו. בן העם העברי יכול להיות יהודי דתי, כשם שהוא יכול להיות בן דת אחרת. המהות העברית באה לכלל התנגשות עם היהדות רק משתובעת היהדות לעצמה סמכות לאומית, ומנסה לכפות תפיסה לאומית, כוזבת כמסתבר, על הלאומיות הישראלית האותנטית. מאחר ואין שתי מהויות לאומיות יכולות לשמש בכתר אחד, נוצר אותו יחס של התנכרות ואיבה ליהדות, שמונים בישראלי. יחס שאינו אלא ביטוי להתמרדותו האינסטינקטיבית של אדם נגד הניסיון לסלף את מהותו. באותו רגע שייפסק הניסיון של סילוף המהות, ייעלם גם יחס ההתנכרות והאיבה. ייתכן כי במקומו תבוא אדישות. ייתכן גם שתתעורר התעניינות אוהדת, שאף תביא להזדהות דתית ותרבותית, לא לאומית, עם היהודים שבעולם.

ברגע שיוגדרו התחומים, עשויה הדת להרוויח הרבה מכך. אותו ניסיון למזג דת בעלת תכונות על-היסטוריות ועל-גיאוגרפיות עם מטרות לאומיות צרות, שהיהדות הדתית תנה לו יד לתועלתה החומרית, הביא לאותו נחשול של מבוכה אינטלקטואלית ומליצה נבובה הנפוצים כל כך בחיינו. כך, מתוך הסכמה שבשתיקה של חוגי הדת, נוצרה אותה תיאוריה לפיה "הדת באה לשמור על קיום העם." כלומר, גם הדת היא אמצעי לשמירת אותה מהות בלתי-נתפסת ובלתי-מוגדרת, שתפסה בטרמינולוגיה הציונית את מקום האלוהים. כך הביאה הדת המאורגנת בישראל, בעטייה היא, לפשיטת-רגלה המוסרית. ייתכן שאותם אנשי דת כנים ומעמיקים, הכואבים את כאב התדרדרותה של היהדות הדתית בישראל במדרון העסקנות, הגבאות וה"שנור" – יסיקו כי הדרך לטיהור ולשינוי ערכים היא דווקא בסיוע לתחימת תחומים ברורים בין "אלוהים" ל"קיסר".

אדם הרואה עצמו כעברי לאומי או ישראלי לאומי, שאינו "ראש גשר" של היהדות, הוא היחידי שיכול להתייחס אל היהודים בפזורה כאל שווים, שהווייתם היא בעלת צידוק עצמי משלה. רק כך אין היהדות "חומר גלם" או "אבק אדם" לשימושה של המנהיגות הציונית-ישראלית, אלא הוויה בפני עצמה, בעלת תוכן וערך סגולי, לא פחות מאשר מדינת ישראל.

אהוד בן עזר: ישנם הרואים את הסיטואציה מנקודת-ראות הפוכה מעיקרה: רק בחיזוק המהות היהודית קיים סיכוי להבטיח את הנורמות המוסריות של המדינה, ואילו מגמה כשלך, הרואה בלאומיות העברית החדשה והמבודדת ערך קובע ובלעדי – סופה להצדיק את הקיים במדינה על כל מגרעותיו, ולהביא לשוביניזם, דווקא משום שהבסיס הרוחני נעשה צר לאין שיעור; על מה אתה מסתמך – על טריטוריה ושפה?

בועז עברון: המהות היהודית לא חיזקה עד היום את הנורמות המוסריות של המדינה. להפך, היא גרמה לטשטוש והשחתה של נורמות. לאומיות "מבודדת" בפני עצמה, מאידך גיסא, אינה מוסרית או בלתי-מוסרית. היא תהיה מוסרית אם נדרוש ממנה שתנהג באורח מוסרי. מסגרת פוליטית, כשלעצמה, היא ניטראלית מבחינה מוסרית. הדבר תלוי במה שהמכוונים אותה מבקשים לעשות. אבל דעתי היא כי עמים אינם יכולים להתנהג כיחידות מבודדות שהצדקתם היחידה בהם עצמם. חוק ומוסריות בינלאומית עולמית הם הכרח, ואין לכך כל קשר ליהדות. זוהי דרישה כלל-עולמית. לכן יש להתייחס אל מדינות על-פי התנהגותן ומשטרן הפנימי.

אישית אני סבור כי אין עליי לראות את הפרימט העליון במדינה. אם מדינה כלשהי חוטאת ליסודות הצדק, החופש והמוסר – צריך להיאבק במשטר שלה. חובתו של כל אדם שוחר חופש, אם הוא מצוי במדינה המדכאה את החופש – להילחם נגד המשטר, ואם התנאים אינם מאפשרים לעשות זאת מבפנים, ייתכן שהוא רשאי לפעול מבחוץ.

אהוד בן עזר: כיצד ייעשה הדבר?

בועז עברון: ראיית תפקיד האינטליגנציה כמדריכה לפעולה וכמפקחת על ביצועה מגבילה אותה לשירות תכליות של מדיניות חברתית וכלכלית, וזה אינו אלא פיתוח תבעני יותר של ראיית תפקידה כשירות בלבד. לאינטליגנציה תפקיד חשוב הרבה יותר – קביעת המטרות החברתיות ופיתוח מסכת-ערכים הומאנית. רק אז נוצר קנה-המידה לפעולה המעשית, לפיו אפשר לקיים ביקורת על העשייה. וגם אז תקיפה ידם של אנשי הפעולה, והם עשויים לסבך את המאבק להשגת המטרות החברתיות במלכודת הקטלנית של קידוש האמצעים על-ידי המטרה, מלכודת המחסלת את המטרה על-ידי קידוש האמצעים. מסכת-הערכים ההומאנית דרושה אז לשם פיקוח על האמצעים.  

היכולת לקבוע מטרות חברתיות ולפתח מסכת-ערכים הומאנית נובעת בסופו של דבר מהיות האינטלקטואל לא משכיל גרידא, אלא איש רוח, תכונה שתכופות אין לה שום קשר להשכלה, והנובעת ממקורות עמוקים יותר של הנפש מאשר הראציו. מבחנה של תכונה זו היא היכולת לעשות דבר לשם עצמו, ללא כל שיקולי נזק או תועלת, הצלחה או כישלון, משום שצו קטיגורי הוא לעשותו. בתחומים מסוימים מתגלה תכונה זו ככושרו של האמן היוצר, היוצר דברים לשם עצמם, בהתאם לחוקיותם שלהם, לה הוא נכנע בשמחה. ובתחומים אחרים מתגלה היא כציות לצו מוסרי פנימי תוך נכונות לצאת אף נגד החברה, ולא בשם ערכים מוחלטים – אפילו ברור שהם מזיקים לאינטרס החברתי הן בטווח קרוב והן בטווח רחוק.

אהוד בן עזר: האינטלקטואלים היהודים במערב טוענים, וטענות אלה נשמעות גם בתוכנו, כי ללא ההזדהות ההדוקה עם תפוצות העם היהודי – אנו נידונים כאן לסכנת הסתגרות, ללבנטיניות, ולהעדר פוריות והתחדשות יוצרת בכל השטחים.

בועז עברון: המגע שלנו עם העם היהודי אינו מחזק את היהדות וגם אינו מחלישה. אין לו נגיעה למשמעות הרוחנית של היהדות. המגע עם היהדות במערב, למשל, אינו רק עימה אלא עם העולם המערבי בכללותו. לא ביהדות אנו רואים מקור למגע רוחני מפרה – אלא בתרבות המערבית (וחבל שמגעינו הם רק עם המערב). ופירוש הדבר שהמגעים עם היהודים במערב הם רק חלק מן הקשרים שלנו עם העולם המערבי, ואין להם משמעות רוחנית יהודית ספציפית.

אולם דומני שטעות בידך מלכתחילה בקביעתך שהאינטלקטואלים היהודים במערב תובעים מאיתנו הזדהות עם התפוצה היהודית. מתוך קריאה בדו"חות על דיאלוגים איתם, קיבלתי דווקא רושם אחר. לעומת זאת מושמעת דרישה זו דווקא מי המנהיגים שלנו כאן. ודרישה זו היא מוזרה למדי לאור העובדה שיחס-היסוד של חלק מהמנהיגות שלנו כלפי העם היהודי הוא יחס של בוז וביטול.

סוּפר לי כי אחד מאדריכלי המדיניות הישראלית עד לשנים האחרונות, ביטא עמדה זו באUמרו כי אם נעשה שלום מחר עם הערבים – יברחו תושבינו איש איש לעשות פרקמטיה בביירות או בדמשק, וכל העם בישראל יתפורר לרסיסים כלא-היה. כאן  אנו מוצאים שוב את הגישה של "אבק אדם". אחד הגורמים המדריכים זרמים מסוימים בתנועה הציונית הוא יחס של זלזול בעם היהודי.

אהוד בן עזר: מדבריך משתמע שהגישה הציונית היא המונעת את השתלבותנו באזור המזרח הקרוב. אך דומה כי הבעת רצוננו הטוב ומעשינו לא יעשו אותנו למתקבלים יותר על דעת הלאומיות הערבית – אלא אם כן נסכים להשמדה עצמית.

בועז עברון: מלחמתנו צריכה להיות מכוונת דווקא נגד הלאומיות הערבית, כי היא אוייבת במהותה את כל הקבוצות הקיימות באזור. במידה והאזור הזה ערבי – אז אין לו עתיד. עליו להילחם בכורדים ובישראלים, לשמור על שיווי-המשקל הערבי, לקחת בחשבון את התורכים, הפרסים. הערביות של מצרים אף היא ייתכן שהנה פאזה חולפת. אין זה מרחב ערבי. והצורה היחידה בה הוא יכול להגיע לכלל התאגדות במסגרת כוללת יותר הוא על ידי ויתור על כל פרימט ישראלי או ערבי, והקמת מבנה פדרטיבי בו כל העמים יניחו זה לזה לחיות. האזור הוא רב-לאומי מטבעו, פסיפס של עמים, וכן היה תמיד. השתלבותנו באזור לא תהיה בהכרח השתלבות תרבותית. הכול יודעים שיש להסתגל למושגים המערביים, שרק במונחיהם אפשר לצבור כוח. ייתכן שהחברה הפיאודלית שוות זכויות מבחינה רוחנית וערכית לזו של הבורגנות, אך לבטח אי-אפשר ליצור מערכות-כוח מודרניות בלא השכלה גבוהה, בלי התפקודים רבי-הפנים שהטכנולוגיה המודרנית יוצרת. בלי ניהול ריכוזי ומתוחכם של מנגנונים חברתיים לא תיתכן חברה מודרנית, והתרבות האזורית תקבל בהכרח את הדפוסים האלה. אנו נקבעים על-ידם יותר מאשר על-ידי מסורת יהודית, נוצרית או אסלאמית.

אהוד בן עזר: הרצון לקבוע דפוסים חדשים באזור עשוי להתגלגל בהשקפה שעלינו לצבור כוח ועצמה כדי להכריח את שכנינו לקבלנו, אזי התהליך שאתה מציע אינו שונה במאום מזה שבו נתנסתה ומתנסה הציונות כל ימיה כמעט.

בועז עברון: אם נתייחס אל קיומנו במונחים של עוצמה – נבחין כי בעיית-היסוד שלנו הוא העיקרון הארגוני הצר כל כך של מדינת ישראל. אין כל ספק שההסתמכות על שלושה או חמישה מיליון נפש כבסיס התארגנותי אין לה סיכוי במונחי העצמה והטריטוריה של ימינו.

מה הפיתרון? הפיתרון הגס והפשטני ביותר היה "כיבוש". אם במסגרת כבולת המנדט האנגלו-צרפתי, שהחזיקו בה הרוויזיוניסטים, ושל מפלגת "חירות" דהיום, ואם במסגרת הרחבה יותר בה ההוגים הדרווישים מסוגם של חולמי "מלכות ישראל".

אך "כיבוש" כזה לא יהיה אלא חזרה בזעיר-אנפין של אימפריאליזם מן הסוג הישן, שהוכח ככושל, שכן תוספת טריטוריה שתכיל אוכלוסייה מדוכאה ועויינת, אינה אלא תוספת חולשה. גם לגרש אוכלוסין לא נוכל, שכן המעצמות הגדולות ידאגו למנוע זאת. וגם את ה"כיבוש" עצמו, שכן כל פירוד ומחלוקת בתוך האזור מאפשרים להן להתערב ולכפות את רצונן.

הצד החלש בסכסוך, הנמצא בסכנת מוות, יפנה תמיד לעזרת גורמים זרים, ואלה ישמחו תמיד להעניקה לו כדי לכבוש עמדה של השפעה. ואילו אחדוּת בתוך האזור, שתאפשר את סילוק ההשפעות הזרות, ברור שהיא מבטלת מראש כל אפשרות של מלחמות "כיבוש" בתוכו. תכניות ה"כיבוש" הלאומניות מכילות בתוך עצמן את הנוגדן שלהן, שכן הפירוד והפחד שהן יוצרות באזור גורמים להסתמכות על מעצמות שמחוצה לו, והן תדאגנה היטב למניעת צעדים מזיקים כגון אלה.

בתחום המדיניות המעשית ראינו מה פירוש הדבר בזמן מבצע סיני ב-1956. בן-גוריון העדיף לוותר על רצועת עזה, שמצרים היתה מוכנה למעשה למשוך ידיה ממנה – כדי שלא נצטרך לעכל בקירבנו את אוכלוסיית הרצועה. עקרון אירגונה הצר של המדינה, המתבסס על העם היהודי בלבד, לא אפשר עיכול כזה, והוספת מזון שאינו ניתן לעיכול, על יסוד עיקרון זה, אין פירושה אלא החלשת המדינה. היינו, על יסוד זה, של יהדות וציונות, אין לנו כל אפשרות של התרחבות והגברת עצמה.  

אהוד בן עזר: ומה הפיתרונות האחרים?

בועז עברון: פיתרון אנין הרבה יותר הוא של יונתן רטוש וחלק מן ה"כנענים". סילוק המכנה המשותף הדתי וסילוק ההעמדה על המסורת היהודית משיג שתי מטרות:

ראשית, יצירת עקרון קליטה העומד על תרבות לשונית ומסגרת טריטוריאלית בלבד; היינו עיקרון גמיש ובעל קיבול רחב לאין שיעור משל העיקרון היהודי-ציוני.

שנית, מישנה-המחשה של הטריטוריה הלאומית כבסיס ליצירת עם, לעומת המושג של העם המחפש טריטוריה, כפי ההשקפה הציונית המסורתית. התיאוריה, שלפיה כל תושבי הסהרון הפורה הם עברים בשורשם, שנכפתה עליהם תרבות אסלאמית זרה, ויש להחזירם אל מקורם העברי – יוצרת גם בסיס אידיאולוגי ל"מסע צלב" אינקלוסיבי: מלחמה לגאולת האחרים שמעבר לגבול ולהחזרתם למקורם. כך אפשר יהיה, להלכה, ליצור את הבסיס הטריטוריאלי והאנושי הרחב, שבלעדיו אין כאן עצמאות ועוצמה של ממש במערך-הכוחות העולמי.

חסרונה של גישה זו, לדעתי, הוא שעיקרון לאומאי זה יימצא בהתנגשות ישירה עם העיקרון הלאומאי הערבי, שאף הוא להלכה בלתי-דתי. ומאחר ששני העקרונות שווי-ערך, נידונים שניהם לתיקו. נחוץ עיקרון מארגן גבוה יותר, שיוכל לכלול בקרבו הן את העיקרון הלאומאי העברי והן את העיקרון הערבי, ולהביאם לידי דו-קיום סימביוטי.

פיתרונם של אנשים כפרופ' ערי ז'בוטינסקי, היינו – כריתת ברית עם המיעוטים האחרים באזור, ועל-ידי כך יצירת גוש שיכול להתגונן ולעמוד בפני לחצה של הלאומאות הערבית, לוקה בשתי מגרעות.

ראשית, האזור כולו הוא היחידה הסבירה המזערית היכולה לשמש בסיס של כוח, ופיצולו בין שני גושים יחליש את האזור כולו. נוסף לכך, עצם המאבק יגרום לחדירת ההשפעה וההגמוניה של המעצמות הגדולות לאזור, ולהחלשתם של כל הגורמים הנאבקים בו. אף אחד מהם לא יורשה לגבור על יריבו שכן התגברות כזו משמעה יהיה איחוד, וסילוק ההשפעה הזרה.

דומה כי הקמת מבנה קונפדראטיבי, שלא על יסוד דתי, לאומי או לשוני, ומתוך כיבוד הדדי של השונות של כל אחד ממרכיביו, הוא הפעולה היחידה הנותנת תקווה ליצירת עיקרון מארגן אחד. אמנם, גם במבנה כזה כרוכות בעיות חמורות מרובות.

אהוד בן עזר: האם מבנה קונפדראטיבי הינו נוסחת-הקסם שיכולה לגאול גם את הציונות מראשיתה?

בועז עברון: השאלה חמורה משום שהגישה היסודית של הציונות לא היתה נכונה. זו היתה גישה של התעלמות מהאוכלוסייה המקומית. אם את מחצית המשאבים לקניית אדמות ולפיתוחן היינו מפנים להקמת סוכנות משותפת עם הערבים, וטיפול במתיישבים הקודמים, אולי היה המצב שונה. על-ידי יצירת סימביוזה כזאת אולי היה נמנע הנטל לנוקטה מלכתחילה. אך זו דרך שלא ניסוה, גם לא כיום.

אהוד בן עזר: במה התבטאה השפעתה של הציונות על אופי היישוב היהודי בארץ?

בועז עברון: הציונות הביאה עימה את כל החשד והפחד המושרשים בעם היהודי מפני גישת ה"גויים" כלפי היהודים, בלי להשתחרר מהם. היא קיבלה מצד אחד את הסטריאוטיפים שיצרו ה"גויים" על היהודים (בהגדירם את הקיום היהודי בגולה כ"תלוש" ו"טפילי"), ויצרה גם היא סטריאוטיפים חסרי קשר למציאות מדמותם של "גויים". הייתה בציונות השאיפה ליצור אדם יהודי חדש, הדומה ל"גוי הפשוט והבריא". האידיאל העומד, למשל, בפני אנשים כד"ר ישראל אלדד (שייב) והמשורר אורי צבי גרינברג – הוא בעצם החוליגן הפולני או האוקראיני הזכור להם והמטיל עליהם את חיתיתו. האידיאולוגים הציוניים שכחו כי לא ה"מוז'יק" ה"בריא" וה"פשוט" הוא נושא ויוצר התרבות הרוסית, ולא בו ערובה לשמירה על הישגים, לביקורת ולהתחדשות.

בקוראי תיאורים מפרי-עטם של אנגלים שהיו פה בארץ אודות שנות המאבק לעצמאות, ובהשוותי אותם לדמות האנגלי שנוצרה כאן, נראה לי שאיננו מדברים על אותו סוג בני-אדם. האנגלים הבינו היטב מה קורה ומה עומד לקרות כאן; הם היו הרבה יותר רגישים ומסובכים בעמדתם כלפינו, למרות שהיינו אוייב שלהם. אנחנו היינו החד-צדדיים, הפשוטים והפשטנים. הם ראו את כל הסביכות שבמצב, ולא בתמונת שחור ולבן, בה אנו הננו הסובלים היחידים, כפי שציירנוה לעצמנו.

גישת הציונות אל הלא-יהודי לא ציירה אותו כבן-אדם על חולשותיו ותסביכיו (לא מצאתי בחיי בחוץ-לארץ הרבה "גויים פשוטים ובריאים"), ולכן היא יוצרת פה בארץ תמונה מסולפת של העולם הסובב אותנו. גם את העם הערבי מעבר לגבול רואים בסכמות מסוימות החוזרות על עצמן. הערבים נראים כמפלצות צמאות-דם, או תת-אנשים, שאין כל אפשרות להידבר איתם. וכך יצרו בעלי השקפה זו גטו גדול עם "הגנה עצמית" שכן אם אי-אפשר לדבר עם מפלצות כאלו, יש רק להסתגר מפניהן ולעמוד על המשמר.

אהוד בן עזר: למה הביאה גישה זו ?

בועז עברון: אחת מתולדותיה של גישה זו היא הערצת הכוח, המתבטאת בכל הליכותינו כאן בארץ. והרי זו השקפה פרימיטיבית מאין-כמוה לחשוב שבאמצעות הכוח בלבד ניתן לפתור את כל בעיות קיומנו. זוהי תפיסה אופיינית לאנשים חסרי אינסטינקט והבנה פוליטיים. דווקא מדינות חזקות יודעות שהשימוש בכוח הוא אמצעי קיצוני ואחרון, שרק לעיתים רחוקות, ורק לאחר שממצים את כל האמצעים הקודמים, הסבוכים, האנינים והעדינים יותר – נזקקים לו.  הערצת הכוח אף היא נובעת מאותו רגש ההתבטלות של היהודי בגולה מפני הכוח שקם עליו, ומכאן התגלגלנו להערצת בעל-האגרופים, ולהנחה שבאגרוף פותרים הכול. הטעות היא שבכוח-בלבד אין מנצחים. מבחינת הכוח אין נשקפת סכנה ממשית למדינת ישראל בשנים הקרובות, מה עוד ששיווי-משקל אטומי מתקרב, ייתכן, לאזור – והוא יהפוך כל מלחמה וכל שימוש בכוח לעניין של השמדה הדדית, בה אין מנצחים ומנוצחים.

אהוד בן עזר: ללא "העיוורון הציוני" אולי היה עלינו להתייאש מלכתחילה. העובדה פשוטה וחד-משמעית – לא רצו אותנו כאן מן ההתחלה. ולולא העיוורון – המדינה לא היתה קמה.

בועז עברון: העיוורון הציוני ייתכן שגם יצר במידה רבה את התגובה. ייתכן ולולא העיוורון לא היתה נוצרת התגובה. אך גם אם אקבל את הנחתך לגבי העבר – עדיין אני סבור שאפשר לשנות ולעצב מציאות אחרת. אנו יצור עצמאי ששומה עליו ללכת בדרך משלו, ולא להישאר כפות על-ידי העבר.

ישנה פרובלמאטיקה יסודית בעצם הקיום שלנו, המצויה אצל כל עם המתיישב בארץ המיושבת על-ידי בני עם אחר. ובעצם כמעט כל עם יושב בארץ שהיתה מיושבת פעם על-ידי אחרים. כמעט בכל מקום היה כיבוש ואחריו התבוללות. האמריקאים, הספרדים, הצרפתים והאנגלים. אנו חלק מן התהליך, נושאים את החטא הקדמוני, אך אסור לנו להיות משועבדים לו. הורתם ולידתם של כל העמים, של כל האדם, היא בחטא. בכל זאת, גם לפי ההשקפה הדתית, אסור להישאר כפוף לחטא הקדמוני ואדם חייב לקבוע חוק לעצמו. הגיע הזמן שאנחנו נקבע חוק לעצמנו. 

אהוד בן עזר: דבריך עלולים להביא להזדהות מאזוכיסטית עם הגורל הצלבני בארץ-ישראל.

בועז עברון: לא, הבטחה הבלתי-מעורערת בזכותך על מקום כלשהו, בקיומך הלאומי-טריטוריאלי, היא עניין של זמן. הפראנקים פלשו לגאליה וכעת היא קרויה על שמם. אולי העמים היחידים היושבים על אדמתם מאז ומעולם הם המצרים והסינים. הצדקת קיומנו כאן איננה בכך שהיהודים היו פעם בארץ, שהרי כמעט על עם היה פעם בארץ אחרת. גם לא האמונה הדתית, כי לשם כך צריך להאמין בברית בין-הבתרים ולהיות יהודי דתי עד הסוף, ורובנו איננו דתיים ואיננו מקבלים את התפיסה הדתית. לכן, אחד המרכיבים המהותיים של זכותנו על הארץ הוא הודאתנו בזכויותיהם בה גם של בני העם השני, ויכולתנו להגיע לחיי שלום איתו.

המשך יבוא

תודה לאחותי לאה שורצמן בן עזר שהקלידה את הריאיון מהספר המודפס, שאזל, ושאין בדעת ההוצאה להדפיסו מחדש.

* * *

רביבה בן זאב

אנחנו ואתם

 כאשר נפתחו שערי בריה"מ לשעבר בתחילת שנות התשעים  ועולים יהודים עלו ארצה בהמוניהם, התגייסנו כולנו בזרועות פתוחות ובאהבה רבה כדי לסייע להם בקשיי הקליטה.  ההתנדבות הישראלית והאחווה היהודית כבר אז באו לביטוי נפלא ומחמם לב. כל מי שיכול היה נתן כתף והשתדל להעניק הרגשת בית לאלה שעזבו את ארץ לידתם ועלו לארץ מולדתם האחת והיחידה: ארץ ישראל.

השיר  שהתנגן באותה תקופה היה בן שתי מלים בלבד שאמרו  ה-כו-ל: אנחנו ואתם, אנחנו ואתם, אנחנו ואתם,  א-נ-ח-נ-ו ו-א-ת-ם!

כך קיבלנו את העולים היהודים הנרגשים והבענו בכל מאודנו את גורלנו המשותף להם ולנו! אנחנו ואתם במולדת שלנו. אתכם ביחד נמשיך את השרשרת.

והם המשיכו להגיע בהמוניהם, נרגשים והמומים מקבלת הפנים החמה, יורדים מכבש המטוס ובידיהם דגלוני ישראל ושירה בפיהם:  כחול ולבן – זה הצבע שלי! כחול ולבן, כחול ולבן – זה הצבע שלי!

בהמשך, רובם מצאו את עצמם במאבק הישרדות לשקם את חייהם מסטטוס של פליטים לאזרחים טובים ונאמנים במולדת האחת ויחידה לכל היהודים באשר הם.

בחלוף ההתרגשות כעבור זמן מה, הבינו העולים שגם כאן, במדינת היהודים, קיימת יריבות פנימית אידאולוגית שהזכירה להם נשכחות מהעבר ברוסיה הסובייטית. לאט לאט התברר ליהודים הללו, שעדיין התקשו להבין את רזי השפה העברית אך נוכחו לדעת שלצמד המלים:  'אנחנו ואתם' יש משמעות נוספת שמפלגת ומשסעת את אחדות העם. מחד: 'אנחנו ואתם – המחנה הלאומי והמתנחלים.' ומאידך: 'אנחנו ואתם – השמאל הסוציאליסטי  והקיבוצים.'

לנוכח הדרישה האחרונה ההזוייה של נציגי "מחנה השלום" בכנסת ישראל לקרוא מעל במת הכנסת את שמות הרוגי עזה הקורבנות מאש צה"ל, מנכס הגוש הזה לעצמו סלוגן אחר: "אנחנו והם!" ("הם" – אלה היורים לעברנו ומשחרים לחסלנו ולהשתלט על ארצנו כפי שהם עצמם מכריזים).

עברו שנים מאז עמד מנחם בגין על המרפסת בכיכר מלכי ישראל, ימים ספורים לאחר שנערכה באותה כיכר עצרת שמאל,  ולעג לגוש הסוציאל דמוקרטי ולמנחה דודו טופז שהכריז על המחנה הלאומי ("הימני") כאוסף של צ'חצ'חים פראי אדם לעומת יפי הנפש הסוציאליסטים.

"צחצ'חים?!" התפלא בגין בפאתוס: "מזרחיםםם!... אשכנזיםםם!... –  י-ה-ו-ד-י-םםםםםם!!!"

לקול קריאות הזדהות הקהל הרב, קשר בגין את  צמד המלים לעובדה הבלתי מעורערת: שמאל וימין –  כולנו יהודים. אין הבדל. 

בערב שבת כ"ז באב תשע"ד, בעוד הארץ מותקפת מאז תחילת יוני במטחי טילים המשוגרים ע"י החמאס מעזה, ופצמ"רים נוחתים ללא הרף על יישובי הדרום, התמקמו כמה מתושבי הקיבוצים 'עוטפי עזה', שנמלטו על חייהם מבתיהם שהפכו לזירת מלחמה,  ליד בית ראש הממשלה בניסיון להפעיל לחץ על נתניהו.

מצוקתם מובנת כל כך לכל בר דעת וכל העם כואב אתם על מצבם, שהרי כולנו כאחד מבינים שזאת המלחמה על הבית!

ואז התראיינו כמה מהם בטלוויזיה ואמרו: "אנו מקוים מההנהגה המדינית לשמוע מסר ברור על המערכה." ולא שכחו להבהיר: "אנחנו חברי קיבוצים (קרי: מהשמאל) מעוטף עזה." 

מממ... כלומר: אנו לא מתנחלים. אנו חברי קיבוץ.  אמנם מילים אלה לא נאמרו בפירוש, אך לא קשה היה להבין את המסר. אחרת, לשם מה הדגישו את היותם חברי קיבוץ? למה?

במשך השנים הרבות שדרות ויתר יישובי הדרום היו ועדיין מותקפים כל העת בטילים ("עצמים מעופפים" כך בשעתו הגדיר בביטול דובי וייסגלס מלשכת רוה"מ הגנרל אריאל שרון אבי הגירוש מגוש קטיף).

אזרחי ערי הדרום והמתיישבים הקרויים "מתנחלים" (ההבדלה מקוממת!) ביהודה ושומרון סבלו וסובלים ללא הרף מהתנכלויות ערבים פורעים רוצחים שזורקים אבנים על מכוניות נוסעות ונמלטים לכפרי הסביבה.

אלה שמתגוררים ביהודה ושומרון הם כמו יתר אזרחי ישראל קורבנות הטרור המתמשך שלא הדגישו בהקשר זה דווקא את השתייכותם הפוליטית, ורק ביטאו באומץ את מחוייבותם לארץ ישראל ואת יכולתם לספוג את הקשיים בכוח אמונתם ובתקווה שצה"ל ישמור ויגן עליהם.

כדאי לחזור ולהזכיר בהקשר זה את העילה למבצע "צוק איתן" שפרץ בעקבות האסון בו שלושת הנערים נחטפו ונרצחו ואיך המשפחות המדהימות הגיבו באיפוק ובאצילות.

שיהיה ברור: כ-ו-ל-נ-ו   עם  הישובים הסובלים יותר מכולם בדרום. אבל אנא מכם, אל תשכחו: 'אנחנו ואתם' באותה סירה בארץ ישראל.  גורלכם – גורלנו   ולהיפך.

אהוד: דומני שאת טועה. אין קשר בין הקיבוצים של הציונות הסוציאליסטית, היא תנועת העבודה, גם אלה ב"עוטף עזה" – לבין דברי ומעשי ה"סמול" הסהרורי ואנשיו שטופי-המוח, ממשיכי פק"פ, מק"י, בנק"י ורק"ח, עבדי בריה"מ הקומוניסטית לשעבר – המפגינים בתל אביב נגד ממשלת ישראל.

ההתיישבות העובדת היתה והינה שמאלית במובן החיובי, הציוני-סוציאליסטי – אך בשום פנים ואופן לא היתה שמאלנית-קומוניסטית פרו-פלסטינית כפי שהוא ה"סמול" ההזוי המפגין היום – ומנסה לטמטם בורים ועמי-ארצות כאילו הוא המשכו של השמאל הישראלי ההיסטורי.

ודומה שיש כיום בארץ דור ושני דורות שאינם יודעים זאת, וחלקם רצים כמו פתאים להפגין בשם השמאל-כביכול נגד ממשלתם בכיכר!

* * *

נעמן כהן

האם לאחר 14 שנה נפל האסימון לנתניהו?

רק לאחר הרצח המזעזע של הילד בן הארבע דניאל טרגרמן ית"ד (ישראל תיקום דמו), ב-22.8.14 – הכריז דובר צה"ל בערוץ 2: "כל מקום שיורים ממנו לעבר שטח מדינת ישראל הוא מטרה לגיטימית לתקיפה, ואנו מבקשים לפנות את השטח כי הוא יותקף בשעות או בימים הקרובים".

את ההכרזה צריך היה לתת נתניהו ומזמן.

http://rotter.net/forum/scoops1/132537.shtml

כקאטו הזקן אני מזכיר: השבת אש מיידית לעבר מקורות הירי בכל מקום בו נורים רקטה או פצמ"ר על ישראל! יש להוציא אולטימאטום לתושבי רצועת עזה, בקולו של בנימין נתניהו שיישמע בכול העולם – שכדי למנוע פגיעות באזרחים שאינם לוחמים – הם נדרשים לפנות רצועת שטח של 4 ק"מ מנקודת הירי על ישראל, שטח שיוכרז כאזור מלחמה האסור לשהייה לאזרחים, ובשפה הבינלאומית – "קורדון סניטר". איסור השהייה בשטח זה ייאכף בהפגזה מסיבית, ואז השטח יופצץ וייכתש.

יישום דוקטרינת יוסף דוריאל זו, גם תשחרר את ישראל מביקורת בינלאומית על פגיעה באזרחים. שכן החוק הבינלאומי מתיר השבת אש למקורות הירי, ואם מודיעים על אזור לחימה אין יכולים לבוא בטענות על קורבנות של לא-לוחמים.

למרבה הצער למרות הודעת דובר צה"ל בשלב זה (יום שבת) לא נראה שאכן דברי דובר צהל מתממשים. אם יתבצע העיקרון הזה בנחישות ובסבלנות המלחמה תוכרע ללא כניסה רגלית לעזה.

מוחמד המצרי – ואלה שמות

בשלב זה עדיין לא ברור באופן מוחלט שמוחמד המצרי, מנהיג הזרוע הצבאית של החמאס, גדודי עז אדין קסאם, הגיע לעולם מלא בבתולות (אגב בקוראן אין מוזכר המספר 72, ואין מיגבלה על מספר הבתולות), אבל שמו של מוחמד המצרי משקף תופעה. דיף הוא כינוי ישראלי לרב המרצחים, שמו המקורי מוחמד דיאב אבראהים אל מסרי (המצרי), ובכן יש לנו ערבים ששמם אל מסרי (המצרי) עג'מי (הפרסי) הינדי (ההודי), חיג'אזי (מחיג'אז) חוראני (מהחורן) וכו' וכו', אבל אין ערבי ששמו אל-פלסטיני (הפלישתי) – אה כן, גם השיח' המוסלמי הגזען, שעל שמו ארגון הטרור הרצחני שמוחמד המצרי עומד בראשו, אינו פלסטיני כלל אלא סורי. עִז א-דין עבד אל-קאדר מוסטפא יוסף אל-קסאם, היגר באופן בלתי לגלי לארץ ב-1921 לאחר שהצרפתים דנו אותו למוות בעוון טרור.

מצעד האיוולת והבורות שלא תיאמן

 של ברק חוסיין אובמה

כבר כתבתי על הכשלים, העיוותים והשקרים בנאומו של אובמה שנישא ב-3 ביוני 2009, בקהיר, באוניברסיטת אל אזהר ("חדשות בן עזר" 699):

https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe00452.php

דומה שעתה אובמה התעלה על עצמו, והוא מגלה התנתקות מוחלטת מהמציאות. החליפות המוסלמית החדשה (לשעבר דעאש) בראשותו של החליף אבו בכר הבגדדי – מחקה במדויק, כדרך הסלפיסטים, את מעשיו של נביאם מוחמד, מייסד האומה המוסלמית.

עריפת ראשי הכופרים באיסלם

חיסול המשוררים והמשוררות על ידי מוחמד

כבר בתחילת דרכו באַל-מַדִינָה שאף מוחמד לבסס את "האומה המוסלמית" כתיאוקרטיה טוטליטרית לכן הורה על עריפת ראשי הכופרים בו.

מוחמד בתחילה רדף במיוחד את המשוררים והמשוררות שהתנגדו לדרכו.

רצח כעב בן אלאשרף

המשורר כעב (עקיבא) בן אלאשרף, בן לאב ערבי ואם יהודייה, ניסה לעורר בשיריו את האנשים להילחם במוחמד. כשהחליט מוחמד לחסלו, שלח אליו בעורמה את אבו נאילה, בן המינקת שלו, חברו הטוב מילדות. אבו נאילה, שהיה גם הוא משורר, בא לביתו כאילו רק לקנות תמרים, ביקש לשוחח עימו ושר לו שירים בידידות. הם שוטטו שעות ושוחחו, ואז בפתאומיות התנפל אבו נאילה על עקיבא והרגו.

לאחר שהרג אותו, כרת את ראשו והביאו אל מוחמד שקם לתפילת הבוקר.

מאז, לפי מסורת האיסלאם, כריתת ראש היא המוות הראוי לכל כופר, בשל ההשפלה שיש בה לנרצח.

לאחר רצח המשורר כעב, מוחמד ציווה להרוג בסתר את כל "היהודים שיימצאו יחידים או בלי נשק" על מנת להטיל טרור על היהודים. "אני אטיל מורא בלב הכופרים ואתם הכו על העורף והכו על כל איבר. זאת כי חלקו על אלוהים ושליחו" (סורה 8 השלל פסוק 12). "הכינו כוח לקראתם (הכופרים) ככל שתוכלו, וסוסים רתומים לקרב, אשר בהם תזרעו מורא בלב אוייב אלוהים ואויבכם." (סורה 8 השלל, פסוק 60).

רצח עצמא

המשוררת עצמא, ניסתה להוכיח בשיריה את הערבים באַל-מַדִינָה, על כך שהם סרים למשמעת של איש זר. מוחמד שלח מוסלמי ממשפחתה להרוג אותה כדי להשתיק אותה, ולאיים על האחרים. אותו קרוב משפחה מצא אותה ישנה על מיטתה. הוא שיסף את גרונה בזמן שתינוקה הקטן ישן בחיקה! ומה היתה התוצאה? אחרי הרצח של המשוררת, מפחד – כל המשפחה שלה התאסלמה..."

עריפת ראשי יהודי אל-מדינה

כשמוחמד הקים באַל-מַדִינָה את "האומה המוסלמית" הוא ניסח תורה אנטי יהודית, שכוונה נגד יהודי ערב שסירבו לקבל את דתו ולהכיר בו כנביא: היהודים הם קופים וחזירים שקיללם אללה ושיש לענותם ולהשפילם (סורה 5 פסוק 60, סורה 7 פסוק 163, סורה 9 פסוק 29), והתנאי לגאולה ותחיית המתים הוא השמדת היהודים. [חדית'] אשר מופיע אצל אל-בח'ארי ומסלם. (החדית' הזה מהווה יסוד חשוב באמנת החמאס סעיף 7).

בפועל הכריז מוחמד: "לא תהינה שתי דתות בארץ הערבים!" ונתן ליהודים את הברירה להתאסלם או למות, כשהיהודים סירבו להתאסלם הוא גירש שני שבטים, ולאחר שהשבט הגדול "בני קורייטה" נכנע לאחר מצור ארוך – הוא ציווה לתת לכל הגברים אולטימאטום להתאסלם או למות. הוא עבר מאחד לשני, כל יהודי שסירב להתאסלם – מיד נכרת ראשו. מלבד שלושה שהסכימו להתאסלם, ההוכחה, הם הסכימו לאכול בשר גמל, כל הגברים בחרו בקידוש השם וראשם נכרת.

הנשים והילדים אוסלמו בכפייה ונמכרו על-ידי מוחמד בכסף רב לעבדות. מוחמד השאיר ברשותו שתי נשים כשלל מלחמה. צפיה, צעירה יפה בת 17 – הוא ציווה לרצוח את בעלה לעיניה והכריח אותה להינשא לו, וצעירה יהודיה בשם ריחנה שהשאיר אותה כשפחת מין.

מאז ועד היום " עֲרָב" הינה הארץ היחידה בעולם שע"פ החוק חייבת להיות "יודן ריין" – נקייה מיהודים.

שואת יהודי ערב משמשת עד היום כמודל מוסרי כאשר הערבים בכל העולם, גם בארץ, קוראים בהפגנותיהם: "ח'ייבַּר ח'ייבַּר יא יהוד, ג'ייש מוחמד ס-יעוד!" – שפירושה: ח'ייבַּר ח'ייבַּר, יהודים, צבא מוחמד עוד ישוב!" ואמנת החמאס מדגישה ש"ישראל תקום ותוסיף להתקיים עד שהאסלאם ימחה אותה, כפי שמחה את מה שקדם לה."

הדוגמה של מעשי מוחמד כמופת

ביחס החליפות המוסלמית לכופרים

מעשי מוחמד משמשים דוגמה לאנשי החליפות (הסונית) החדשה ביחס ליזידים, לנוצרים, ולשיעים המוסלמים. הגברים נרצחים, והנשים נמכרות לעבדות ונאנסות.

מצעד האיוולת והבורות שלא תיאמן

 של ברק חוסיין אובמה

והנה בשעה שהחליפות המוסלמית החדשה (לשעבר דעאש) בראשותו של החליף אבו בכר הבגדדי מחקה במדויק כדרך הסלפיסטים את מעשיו של נביאם מוחמד, מייסד האומה המוסלמית – נותן אובמה את ההצהרה הבאה: "דעאש לא קשורה בכלל לאיסלם." ומעבר לזה:  "דעאש לא מייצגת שום דת כלשהי..."

http://www.breitbart.com/Breitbart-TV/2014/08/21/State-Dept-Spox-War-With-America-Is-Not-What-ISIS-Represents?utm_source=twitterfeed&utm_medium=twitter&utm_campaign=breitbarttv

אם היה אובמה נשיא ארה"ב בזמן מלחמת העולם השנייה היה אומר ללא ספק שהיטלר אינו מייצג את הנאציזם...

העיתונאי ג'ימס פולי שראשו נערף

איבד את הראש כבר זמן רב לפני כן

העולם כולו הזדעזע לראות איך אזרח בריטי המכונה "ג'ון מהביטלס" עורף הראשים של "החליפות האיסלמית" נוהג כמנהג הנביא מוחמד ועורף את ראשו של העיתונאי האמריקאי ג'ימס פולי.

מסתבר שהעיתונאי ביש המזל איבד את הראש הרבה זמן לפני כן. פולי תמך באיסלמיסטים בסוריה, בחמאס, וכמובן היה אנטי ישראלי.

בין הצהרותיו: אל-קעידה בסוריה (ג'הבאת אל-נוסרה) נזהרת לא לפגוע באזרחים, ארה"ב רוצחת אזרחים בלחיצת כפתור, איסלמיסטים שמנצחים בבחירות זה טוב לדמוקרטיה, קריאה למערב לשלוח נשק למורדים האיסלמיסטים, ישראל היא אפרטהייד, ישראל טבחה בסברה ושתילה, ועוד.

http://www.frontpagemag.com/2014/dgreenfield/james-foley-went-looking-to-support-terrorists-in-syria-instead-they-cut-off-his-head

אין תימה איפוא שג'ימס פולי נפל קורבן לאובדן ראשו.

הכרזת מלחמה על קטאר

היות שקטאר מארחת את חאלד משעל, ומממנת את הטרור החמאסי, על ישראל לשגר לשליט הדספוט של קטאר, האמיר תמים (הלא כל כך תמים) אזהרה שהמשך מעשיו, אירוח טרוריסטים, ומימון הטרור יסכן את שלטונו. בנוסף יש לארגן את מיטב המשפטנים לתבוע את הבנקים של קטאר על נזקי הטרור החמאסי.

* * *

בעקבות "שביל קליפות התפוזים"

סיור ברחובות תל-אביב הקטנה עם שולה וידריך

לאור הביקוש, סיור נוסף בראש השנה!

חיזרו איתנו לימיה הראשונים של תל-אביב, בסיור בעקבות ספרו האהוב של נחום גוטמן. נטייל בקומץ הרחובות של תל-אביב הקטנה במקומות המוזכרים בספר וניזכר כיצד נסחף גוטמן להרפתקה ויצא ממנה בריא ושלם. במבט לאחור, נשאל מה בין הסיפור הבלשי למציאות ההיסטורית. בסוף הסיור נבקר במוזיאון נחום גוטמן היפהפה שבשכונת נווה צדק, בו מוצגים כמה מן האיורים המקוריים לספר.

יום שישי 26.9.14 בשעה 10:00

בהרשמה מראש בטלפון 03-5161970 שלוחה 0

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

יוסף אורן

משנתו הלאומית והספרותית של משה שמיר

שיחה עם משה שמיר ב-2002 על ספרו "יאיר"

בחלוף עשר שנים מיום פטירתו של משה שמיר ב-21/8/2004 – בגיל 83, החלטתי לפרסם הקלטה של שיחה שקיימתי איתו כשנתיים קודם לכן, ב-15.5.2002, בבית אריאלה בת"א, על ספרו "יאיר" – הרומאן האחרון שפירסם בחייו.

בנסיבות אחרות היתה הופעת רומאן חדש מפרי עטו של סופר ברמתו של משה שמיר מתקבלת כאירוע ספרותי חשוב ביותר בחיי התרבות הישראלית, אך לא כך התקבל הרומאן "יאיר". סיבה פוליטית מסבירה עובדה זו: ברוב מוקדי הכוח של הספרות, במוספי הספרות ובכתבי העת הספרותיים, עדיין שלטו בשנת הופעתו של הרומאן "יאיר" מתנגדיו הרעיוניים של משה שמיר, והם לא סלחו לו על התפנית שביצע בהשקפתו הלאומית אחרי מלחמת ששת-הימים.

ואכן, מאז נטש את מחנה השמאל הסוציאליסטי, ויסד עם נתן אלתרמן את התנועה למען ארץ ישראל השלמה, שקדו יריביו האידיאולוגיים של משה שמיר להמעיט מערכן של יצירותיו, וכמובן שהמיתו בשתיקה גם את יצירתו החדשה, אף שהיתה יצירת הגבורות שלו – יצירה מגובשת ובעלת מיבנה מקורי, שאותה השלים בשנה שבה גם הגיע לגבורות.

בעלותו לבמת האולם בבית אריאלה, קלט משה שמיר מיד שהאולם לא היה מלא, אך כסופר המודע לסיבות החוץ-ספרותיות שבעטיין נותרו ריקים כשליש ממושביו של האולם, התעלם מעובדה זו, סקר בחיבה את הקהל שלו – הקוראים שלהם העניק בכישרונו האֶפִּי הגדול את היצירות שהם כה אהבו: מ"הוא הלך בשדות", "במו ידיו" ו"מלך בשר ודם", ועד כרכי הטרילוגיה "רחוק מפנינים" והרומאן "יאיר" – והתיישב להשמיע באוזניהם את תורתו הלאומית-חברתית ואת משנתו הספרותית – ביושרה יוצאת הדופן שבה נהג להציג אותן במפגשים עם קוראי ספריו במשך יותר מחמישים שנה.

שאלה: אחרי שסיימתי את הקריאה ב"יאיר", תהיתי, משה: האם באווירה ששוררת כיום בחברה הישראלית וגם בהוויה הספרותית שלנו, יאירו פנים לרומאן ביוגרפי המספר את תולדות חייו של מפקד לח"י, אברהם שטרן –  "יאיר?

משה שמיר:    דווקא האווירה השוררת בארץ מזה כמה שנים היא שהשפיעה והיא שדחפה אותי לעסוק בדמותו של יאיר, באישיותו המיוחדת וגם בנושא שהיה המרכזי בחייו: מלכות ישראל – מלכותו של עם ישראל בארץ ישראל. וזהו הנושא שניצב גם היום במרכז חיינו. כמו כן, רציתי שנבדוק את האישיות הזאת, שכולם נידו אותה והחרימו אותה, עם הבדידות שלה. עניינה אותי הבדידות, איך זה להיות מנודה ומוחרם. ואני קצת למדתי מן הטעם של הדבר הזה גם בחיי. לא במקרה כתב יאיר בשיר "החיילים האלמונים" את המילים "משורה ישחרר רק המוות." אגב, בספר הוא אומר את המילים האלה בשינוי קל: "משורה לא ישחרר גם המוות," כי יאיר הוא אחד מאלה שנשאר בשורה עד היום, והוא המשיך להיות אחד ממקורות ההשראה של המלחמה והגבורה גם אחרי מותו.

שאלה: אף שההתנגדות לשלטון הבריטי היתה משותפת לכל המחתרות, אתה מבליט ב"יאיר", שדווקא כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה העמיקה המחלוקת בין לח"י לבין שאר המחתרות בשאלת היחס לנוכחות הבריטים כאן. כמו כן אתה טוען, שיאיר צדק מן האחרים, ובכללם מפקדי הפלמ"ח וההגנה ואפילו דוד רזיאל מפקד אצ"ל, שהחליטו להפסיק ללחום באנגלים בעודם לוחמים עם כוחות הברית נגד צבאו של היטלר.

משה שמיר:    בשאלה הזאת אתה מקפיץ אותי לוויכוח הפוליטי והמוסרי שהתנהל בין לח"י למחתרות האחרות סביב שאלת ההתקוממות היהודית נגד השלטון הבריטי בארץ ישראל. י שהתשובה שאציע על השתלבות האנגלים במלחמה נגד גרמניה הנאצית תשאיר סימני שאלה, אבל אני רוצה להציע אותה לפניכם. בשלבים הראשונים, משנת 1939 עד אמצע 1942, כלומר: עד הפלישה הגרמנית ביוני לרוסיה הסובייטית, עדיין החזיקו הגרמנים בעמדה שהם מעוניינים לגרש את היהודים מאירופה, ולא להשמיד אותם. מחנות ההשמדה הם תוצר של תקופת הייאוש של הגרמנים מפתרון הגירוש. סביר להניח, שאילו האנגלים היו מרשים למאות אלפים של יהודים מאירופה להיכנס לארץ ישראל, כל השיטה הגרמנית בנושא היהודי היתה אחרת. ועידת ואנזה שבה החליטו הגרמנים על "הפתרון הסופי", ועידה שאני מתאר אותה בספר, היתה פרי המסקנה שלהם שאין אפשרות לבצע את גירוש היהודים מאירופה. לפיכך, היתה בריטניה שותפה בעקיפין למעשי הזוועה של הנאצים במחנות ההשמדה על ידי כך שמנעה מהיהודים במלחמת העולם השנייה לעלות מאירופה לארץ ישראל. זהו ההבדל היסודי בין עמדתו של יאיר כלפי האנגלים בהשוואה לעמדת המחתרות האחרות כלפיהם באותה תקופה. ועל כן, צדק יאיר מהאחרים כאשר קרא להתקומם נגד השלטון הבריטי בארץ ישראל.

שאלה: יש אירוע אחד בפעילותו של יאיר, שכל פעם מזכירים אותו בגנותו של יאיר, והוא אירוע השליחה של נפתלי לובינצ'יק ללבנון, כדי לפגוש איש קשר בבירות שיעביר מסמך אל הנאצים. מדוע לא לומר בפשטות: כן, נעשה כאן מעשה התקשרות שבראייה היסטורית היה מעשה מוטעה?

משה שמיר:    בוא לא נשכח באיזה שנה אנחנו עומדים. אנחנו עומדים בתחילת שנת 1943, שבה הגרמנים כבר היו בלבנון בהיתר של ממשלת הבגידה הצרפתית של וישי. את זה צריך להזכיר כל יום לצרפתים. אני ישבתי במקלט בחיפה כשהיתה הפצצה מלבנון על חיפה. באותה תקופה כבר התקרב הצבא הגרמני גם לגבול אלכסנדריה, וההגנה בארץ עשתה תוכנית שנקראה "תוכנית כרמל": לרכז את הגנת הישוב האחרונה סביב הר הכרמל ושלוחותיו. וגם האנגלים הודיעו להנהגה של הסוכנות היהודית באותה תקופה, שנוכח הלחץ הגרמני הם עומדים לפנות את ארץ ישראל, ולהתרכז בסומליה ובהודו. אפילו לא בעיראק, שבה כבר היו נטיות פרו-נאציות.

ובכן, אל נשכח, שהיתה הצדקה למחשבה שאמרה: מה יקרה אם הגרמנים ישלטו בארץ ישראל על חצי מיליון יהודים? האם אנחנו מראש נשלים עם חיסול הישוב במחנות ריכוז והשמדה? כאשר כזו היא התמונה, היה אז מקום למחשבה שאמרה: מוטב שיהיה משא ומתן כלשהו עם הגרמנים כדי שיבינו שהיישוב היהודי בארץ ישראל יכול להיות אנטי-בריטי. זו היתה מחשבה מוטעית, ואני לא העלמתי את זה ולא ניסיתי לטשטש שהיה מעשה כזה, אלא הצגתי אותו כחלק מהמערכת הגדולה של המחשבה האנטי-בריטית במחתרת לח"י.

שאלה: מתי התגבשה אצלך המסקנה שבנושא היחס אל השלטון האנגלי בארץ ישראל צדק יאיר מהאחרים? אני שואל שאלה זו משום שאחרי מלחמת ששת הימים לא רק עזבת את מחנה השמאל הסוציאליסטי והיית בין מייסדי תנועת "ארץ ישראל השלמה", אלא גם פירסמת ב-1968 את "חיי עם ישמעאל", הספר המסאי החשוב ביותר שלך וגם המעניין ביותר מבין ספריך העיוניים – שלדעתי הוא אקטואלי וכדאי לחזור ולקרוא בו גם היום – ושם אתה עדיין מצדיק את עמדת המחתרות האחרות, ולא את  העמדה הקיצונית יותר של יאיר כלפי הבריטים.

משה שמיר: אז קודם כל נדבר על הדברים היציבים בחיי ובהשקפותיי. למשל שארץ ישראל כולה, לרבות מזרח הירדן, ארץ ישראל כולה היא ארצו של עם ישראל. וזכותו המלאה של עם ישראל, בהתאם לספר הלבן ולמנדט של חבר הלאומים, לבוא, להתיישב, לפתח ולחיות בכל חלק מחלקי ארץ ישראל. זה דבר יציב בהשקפתי, ואת זה למדתי בשומר הצעיר. מנעורי הייתי חבר בשומר הצעיר, ואחר כך גם הייתי חבר קיבוץ וגם חבר בפלמ"ח. כל התקופה הזאת החזיק השומר הצעיר בזכותנו על ארץ ישראל ואפילו יצר את המושג ארץ ישראל השלמה. את המושג הזה תמצאו בתֶזיסים של מאיר יערי עוד בראשית שנות החמישים. זה קודם כל.

דבר שני, ההנחה היסודית שלא השתנתה היא, שאנחנו שואפים לשלום עם שכנינו. זה היה חזק מאוד בתודעתו של השומר הצעיר ושל אותו בחור צעיר, אני עצמי מלפני עשרות רבות של שנים, שכתב אז את מאמריו ופירסם את דעותיו. אבל השאיפה שלנו לשלום נתמכה אז באמונה, שגם בצד הערבי יש נכונות להשלים עם הישות היהודית בארץ ישראל. וגם מאוחר יותר, אחרי שהמדינה נוסדה, האמינו בתנועת האם של השומר הצעיר, מפ"ם, שגם בצד הערבי תהיה נכונות להגיע לשכנות טובה עם מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

זו היתה אשלייה, והיא נופצה בשבועות שקדמו למלחמת ששת הימים, ובעקבותיהם פירסמתי את מאמרי "אין דרך בחזרה" על עמוד שלם בעיתון "מעריב", שבו הייתי אז חבר מערכת. ובעקבות המאמר "אין דרך בחזרה", התקשר אליי נתן אלתרמן וביחד ייסדנו את התנועה למען ארץ ישראל השלמה.

אני רוצה להדגים לכם את ההשקפה שביטאתי באותו מאמר בעזרת שתי ידיי (בשלב הזה איגרף שמיר את כפות שתי ידיו והצמיד את האגרופים זה נגד זה כדי להדגים את המשך דבריו). השקפתי היתה במשך שנים שבסכסוך הזה בין יהודים לערבים, אשר מגיע לא פעם לידי התנגשות, כל מה שצריך כדי שכף היד, היד התוקפת הערבית – תיסוג קצת, הוא שגם אנחנו ניסוג קצת. במקום זה מה שקרה הוא שכשאנחנו נסוגים, הערבים סוגרים. אנחנו נסוגים – הם סוגרים. אנחנו נסוגים – הם סוגרים. אנחנו נסוגים – הם סוגרים. זוהי המציאות של המזרח התיכון, זוהי המציאות שלנו מול העולם הערבי. ועל כן היתה דרושה מלחמת ששת הימים עם ההתפכחות שהביאה בעקבותיה בהבנת הדברים.

שאלה: לדעתי משקפת יצירתך המרכזית, הטרילוגיה "רחוק מפנינים", כי את המסקנה שיאיר אכן צדק מכולם גיבשת בשני שלבים. בשני החלקים הראשונים של טרילוגיה זו, ב"יונה מחצר זרה" (1973) וב"הינומת הכלה" (1984), עדיין חשוב היה לך יותר להסביר את התפנית הפוליטית שביצעת אחרי מלחמת ששת הימים כאשר נטשת את התנועה הסוציאליסטית וייסדת את התנועה למען ארץ ישראל השלמה. ואותה אכן הסברת באמצעות החלטתה של לאה ברמן לנטוש את המהפכה המעמדית, הסוציאליסטית ("המהפכה הגדולה"), ולהצטרף למהפכה הלאומית, הציונית ("המהפכה הקטנה"). ורק ב"עד הסוף" (1991), החלק השלישי של  הטרילוגיה "רחוק מפנינים", ייצבת את השקפתך הלאומית באמצעות המסקנה שעמדתו של יאיר כלפי הבריטים במלחמת העולם השנייה היתה נכונה יותר מזו של דוד רזיאל.

משה שמיר: ייתכן. למעשה התעמקתי הרבה זמן בביוגרפיה של יאיר, ובמיוחד מאז מלחמת ששת הימים ומאז יסוד התנועה למען ארץ ישראל השלמה – מאז שמצאתי את עצמי בהנהלת התנועה למען ארץ ישראל השלמה יחד עם אורי צבי גרינברג, גדול משוררי ישראל, ויחד עם ישראל אלדד – כאשר הפסילה של כל אירגוני המחתרת קצת ירדה מן הפרק בחברה הישראלית.

בה-בעת אני חייב להדגיש, שההתרגשות המיוחדת שפקדה אותי בפרקים האחרונים של "עד הסוף", הכרך האחרון של הטרילוגיה שלי, נבעה משאלה עמוקה יותר מאשר השאלה "מי צדק יותר מבין המחתרות בשנות שלטון המנדט בארץ ישראל?" – והיא השאלה: "מהי אשמתנו, אנו כציונים, בשואה?"

החרדים אומרים לנו, בצורה מעוותת ולא מוצדקת, שהציונות אשמה. אבל אני אומר, וגם הדגשתי את זה בצורה מפורטת ב"עד הסוף": אנחנו אשמים, הציונות שלנו אשמה, מכיוון שהיא לא היתה מוכנה ללכת עד הסוף. תארו לכם שבמקום להשלים עם גזרות העלייה, גזרות הספר הלבן, היו בן גוריון והסוכנות היהודית אומרים מיד אחרי פרסום הספר הלבן, כמו שיאיר דרש: "מלחמה לנו בספר הלבן, מלחמה בפועל. אנחנו לא נשלים."

במקום לעשות כמה הפגנות עם רבנים, אפשר היה שכל קציני המשטרה היהודיים יתפטרו. אפשר היה לעצור את כל הרכבות בארץ ישראל, כי בכל זאת השליטה על התחבורה היתה יהודית. אפשר היה להתקומם התקוממות עצומה עוד בטרם שפך דם, ולנפץ בעזרתה את המחסום שהציבו הבריטים בדרכם של היהודים אל ארץ ישראל. אפשר היה לעשות את זה. אפשר היה. אני אומר יותר מזה: ונניח שהיה צורך להקריב במלחמה נגד בריטניה אלפי בחורים יהודים, זה לא היה יותר טוב מהתוצאה שהתרחשה לעם היהודי בשואה – השמדת שישה מיליונים? על כן השאלה היא: מה היתה מידת האשמה שלנו? והתשובה היא: שלא היינו די ציונים. שלא פירשנו את הציונות עד תום. זו מידת האשמה שלנו.

שאלה: ואני מבין שאם תמתח את המסקנה הזאת להווה, אז זהו חטאנו גם היום?

משה שמיר:     לפי דעתי: כן! דעתי היא שהקמת מדינה פלסטינאית היא סופה של מדינת ישראל. לא תהיה מדינת ישראל ברגע שתקום מדינה פלסטינאית. מכיוון שהפלסטינאים ימשיכו את הנהירה לתוך ישראל, ושום כוח לא יוכל לעצור אותם. לפי דעתי, רק ההחלטיות הציונית המלאה יכולה להיות כיום תשובה על מצבנו.

שאלה: בשלב הזה אני רוצה לחזור אל מדף ספריך כדי לשאול: האם אליק ב"במו ידיו", לאה ברמן בטרילוגיה "רחוק מפנינים" ואברהם שטרן ב"יאיר" אינם בעצם אותו גיבור עצמו?

משה שמיר:    התשובה היא: כן! – אלא שצריך להתחיל את הדמיון בין הדמויות המרכזיות בספרים שלי באורי מהרומאן "הוא הלך בשדות". אורי נהרג במעשה גבורה, בשעה שהציל את הכיתה שלו במהלך אימון ברימונים. במחזה ובסרט שנעשו על-פי עלילת הרומאן, אורי נהרג תוך כדי הקרבה עצמית בקרב נגד הבריטים בליל העלאת מעפילים אל החוף. החל מאורי ב"הוא הלך בשדות", היו כל הדמויות שהעליתי בספרי דמויות של גיבורים – לרבות ינאי ב"מלך בשר ודם", אף שנגדו נאמרים דברים חריפים מאוד בספר, לרבות אליק אחי בספר "במו ידיו", הפלמ"חניק הטיפוסי שנהרג בקרב על הדרך לירושלים, ולרבות לאה ברמן גיבורת הטרילוגיה "רחוק מפנינים".

בכל ספריי חזרתי ושאלתי: מיהו גיבור? מהי גבורה? בעוד שהסיפורת הישראלית הצעירה יותר, בין שהיא קשורה בזיכרונות השואה ובין שהיא קשורה בבעיות ארץ ישראל ומדינת ישראל בהווה, נוטה להציב במרכז עלילת סיפור לא את דמות הגיבור, אלא את הדמות של הנֶבֶּעך, את מי שאין לו כוח או רצון להיאבק למען הגשמת מטרה, התעקשתי לשאול על הדמות שהיא עיקר חיינו ומקור חיינו – זו שבזכותה עוד אמרנו עד השנים האחרונות על כל מי שנפל, שהוא לא נפל לשווא. האסון כיום הוא – ואני יודע את זה ממשפחות שכולות, כי אני בעצמי בן למשפחה שכולה ממלחמת העצמאות – שהיום מתחילים לשאול האם לא לחינם נפל. וסביב השאלה הזו בונים מיתוס שלם, ספרות שלמה – תסביך אשמה נורא שמכרסם בנו. ואילו אני רוצה לקבל את התשובה על השאלות "מיהו גיבור?" ו"מהי גבורה?" על ידי כתיבה על אלה שנפילתם לא היתה לשווא.

שאלה: בשתי היצירות הענקיות שלך, בטרילוגיה "רחוק מפנינים" וברומאן "יאיר", אינך מקדם את העלילה על-פי הסדר הכרונולוגי (עבר, הווה, עתיד), אלא בונה עלילה בעזרת חתכי זמן אחרים. כלומר: אתה מעביר את העלילה מהזמן הכרונולוגי-הליניארי לזמן הסינכרוני, זה שמפגיש בעלילה זה לצד זה אירועים מזמנים שונים.

משה שמיר:     יפה שאלת. העניין הוא באמת עקרוני מאוד בכתיבתי, ובאמת התחלתי בו בחלק הראשון של הטרילוגיה. תוך כדי כתיבת "יונה מחצר זרה", התחלתי לשאול את עצמי, מדוע אנחנו כותבים תמיד א', ב', ג', ד', ה', ו'. מדוע לא להתחיל מן הסוף, לחזור אחורה, לחפש מנין נובעים הדברים. וכבר ב"יונה מחצר זרה" יש הליכה משנות הארבעים אחורה, לשנות השלושים ולשנות העשרים, ובכרך השני של הטרילוגיה, ב"הינומת הכלה", עברתי עוד יותר אחורה, לראשית המאה, כדי לספר על  לאה ברמן בצעירותה, כאשר היתה צעירה ציונית סוציאליסטית בריגה, ברוסיה של תקופת הצאר, כאשר עדיין האמינה, כפי שהציונות הסוציאליסטית האמינה אז, שהיא נלחמת בה-בעת הן למען הצלת עמה והן למען הצלת הפרולטריון. רק מאוחר יותר התפכחה והבינה שאי-אפשר להילחם בה-בעת למען שתי המהפכות הסותרות.

אותו מעבר מהזמן הכרונולוגי לזמן הסינכרוני קיים גם ב"יאיר", אם כי באופן אחר. מצד אחד בנוי הספר "יאיר" על הליכה צעד אחר צעד בעקבות חייו. זה מתחיל ברגע הולדתו, ממש בשניות שבהן הוא נולד. כמו שאני אומר באחד המשפטים הראשונים "הראש כבר היה בחוץ," בעולם, עד רגע מותו, כאשר נרצח על ידי קצין משטרה בריטי, כאשר הראש והלב שלו כבר היו לגמרי בפנים, במאבק הלאומי. ובכן, מצד אחד זהו רומאן אישי מאוד, אנושי, מלא ספקות, מלא שירה, על אישיות מאוד אינטליגנטית, על התקופה האקדמאית שלו, על שאיפותיו כאמן, ומצד שני הוספתי לכל פרק בחייו, בחתכים סינכרוניים ותחת הכותרת "פעמון הזמן", פירוט של האירועים באותה תקופה בעולם היהודי, בעולם הגדול ובמזרח הקרוב, כפי שקראו לזה אז, או "במזרח התיכון" כפי שקוראים לזה היום – אירועים מדיניים ופוליטיים, וגם אירועים אומנותיים וספרותיים.

שאלה: מדוע הגדרת את הרומאן "יאיר" כרומאן ביוגרפי? מדוע לא רומאן היסטורי? הגדרה יותר פשוטה שבהחלט הולמת את הספר?

משה שמיר:     בעוד שרומאן ביוגרפי נאמן לעובדות הביוגרפיות של הדמות, מאפשר הרומאן ההיסטורי חופש ניכר לדמיון של המחבר בתחומים שונים: בפרטי העלילה, בחיי הנפש של הגיבור, ולפעמים גם בסדר המאורעות שהשפיעו עליו. ב"מלך בשר ודם", שהוא רומאן היסטורי, ישנן עשרות דמויות שלא היו ולא נבראו בתעודות ההיסטוריות, אבל הן חלק מהסביבה ההיסטורית הטבעית וההכרחית של מלך יהודה באותה תקופה, המאה השנייה לפני הספירה. בעוד שב"יאיר" דייקתי מבחינה ביוגרפית עד הפרט האחרון, כולל ציטוטים מתוך המכתבים שכתב לאהובתו ואחר כך לאשתו רוני. ולכן היו הרבה מאוד מחיקות בכתב-היד, כי מחקתי קטעים שלא השתלבו אורגנית בביוגרפיה של יאיר. והרי כל קורא טוב יודע שמה שהוא מבקש בספר זה צמיחה טבעית של הסיפור. הטבעיות של עלילת הסיפור ושל הנפש הפועלת הם הדבר העיקרי.

שאלה: ייתכן ששאלתי הבאה היתה צריכה להיות מופנית אל המו"ל של הספר: מדוע הופיע הספר בכרך אחד ובפורמט שהוא לא הפורמט הטיפוסי היום לרומאן? מדוע לא נדפס הרומאן כמו טרילוגיה, בשלושה כרכים: כרך נעורים, כרך בחרות וכרך על ארבע השנים האחרונות של יאיר במחתרת, כאדם נרדף על-ידי הבריטים בארץ בשנות מלחמת העולם השנייה?

משה שמיר:    המו"ל, אוהד זמורה, לפי דעתי המוציא לאור המשכיל ביותר והרגיש ביותר היום בישראל, בא אליי לקבל את כתב-היד, ואמר לי: משה, אנחנו נוציא את זה בדיוק כפי שאתה רוצה. ואני רציתי בכרך אחד. בשום אופן לא להפסיק באמצע. יש משהו בחייו של יאיר שהוא צמוד, אפילו הייתי אומר צמוד עד כדי אי-יכולת להתחלק. ועל כך מעידים בתי השיר שבהם פתחתי את החלקים של הספר. בשיר הזה סיכם למעשה יאיר עצמו את מהלך חייו. אני אקרא אותו בשלמותו, כי הוא לא כל-כך ארוך. החלק הראשון בספר נקרא "שחר יאיר", והוא מקיף את השנים 1907 עד 1925 בחייו של יאיר, כלומר: מהולדתו עד ערב עלייתו ארצה. הקטע מהשיר שהוצב בפתח חלק זה נפתח במילים: "זוֹכֵר אֲנִי אוּלַי רַק אֶמֶשׁ / הֵנֵץ לִבִּי – שָׁקֵד וָרֹד" (אף שצוטטו רק שתי השורות הפותחות מקטעי השיר שהוצבו בפתח חלקיו של הספר – בפועל קרא שמיר בשיחה את הקטעים הללו בשלמותם).

ועכשיו נעבור לחלק שני, בעמ' 121. החלק השני נקרא "פגישת המקבילים" – וכותרת זו אני חייב להסביר. חייו של יאיר באהבה ובנישואים עם אשתו רוני היו חיים בקווים מקבילים. הם לא נפגשו. היה איזה אלמנט של זרות בחייהם, כי הוא פנה לכיוון הלאומי והאקדמאי, בעוד שהיא פנתה לכיוון שלה, האישי והמוזיקלי. קטע השיר שהצבתי בפתח החלק "פגישת המקבילים" משקף את הניגוד הזה ביניהם, והוא נפתח במילים:

"אַךְ מִשְׁאוֹל שְׁמֵי-עוֹפֶרֶת / הִמְטִיר אֱלוֹהַּ מַשְׂטֵמָה."

עכשיו נעבור לחלק השלישי "אל עין הסערה" בעמ' 257. חלק זה מתייחס לשנת 1939, השנה שבה פורצת מלחמת העולם השנייה, והוא נפתח במילים:

"לא עֵת סְפוֹד וָנוּד, לא! אֶלָּא / כְּסֶלַע לְהַקְשִׁיחַ לֵב."

החלק הרביעי נמצא בספר בעמ' 343 והוא נקרא "חוד החנית", כי התפישה של יאיר היתה, שתפקידו בחיים הוא להיות חוד חנית במאבק למען מלכות עם ישראל בארץ ישראל. ואכן השנים 1940-1939 היו שנות המאבק החריפות ביותר בחייו. וכך נפתח קטע השיר בחלק זה:

"בְּלֵיל-אֵימִים, בְּלֵיל-צַלְמָוֶת, / אֵצֵא בָּדָד לִכְבּוֹשׁ הָהָר."

אני מזכיר לכם שאלה חלקים משיר אחד שיאיר כתב כסיכום לחייו. עכשיו נעבור לחלק האחרון של הספר וגם של השיר, בעמ' 403. לא במקרה בחרתי לתת לחלק הזה את השם "במו חייו", אלא כדי לקשור את הספר "יאיר" לספרי "במו ידיו", על אחי אליק שנפל במלחמת העצמאות. קטע השיר בחלק זה נפתח במלים:

"וְעַל מִזְבַּח מוֹקֵד-מוֹלֶדֶת / אֲנִי נוֹסֵךְ אֶת יֵין-דָּמִי."

שאלה: תודה על הקריאה. אגב, כמי שקורא הרבה שירה, אני פוגש הרבה מאוד חרזנות בתוך השירה הנוכחית, ולכן נהניתי לא רק מהעומק ומהיושרה ההגותית של יאיר בשיר הזה, אלא גם מההטעמות שלך בקריאתו.

משה שמיר:    אני רוצה להגיד לך תודה שביקשת ממני לקרוא, כי עכשיו תפסתי מחדש את העומק והקסם שישנם בשיר הזה.

שאלה: אתה מרחיב מאוד בספר את הדיון בשירתו של יאיר, וכמובן ביצירות שהשפיעו עליו או שיכלו להשפיע עליו. האם ניתן ללמוד מהבלטת עובדה זו בביוגרפיה של יאיר על השקפתך ביחס לכוחה של הספרות במערכות החיים: האם הספרות רק מפרנסת את הנפש של האנשים, או שיש לה גם השפעה על המתרחש בחיים?

משה שמיר:    לספרות יש השפעה גדולה, אבל מצטברת. היחס בין הספרות והחיים מאוד מסובך. זהו יחס של כלים שלובים. לפעמים המציאות בהשתנותה, במהפכנותה, מזעזעת את הספרות וגורמת לשינויים עמוקים בה. כמו שנוכח יאיר עצמו כנער בתקופת המהפכה ברוסיה, בפטרוגרד. ולפעמים הספרות, בעיקר בהצטברות של השפעה, חוזרת ומשפיעה על החיים ועל המציאות. זה קורה.

מי טוב לזה כדוגמא מן הספרות העברית ומן החיים היהודיים. אין כל ספק שהצלחתה של הציונות לגייס רבבות ואחר כך מאות אלפים יהודים, היא תוצאה מספרות שתיארה את החיים בגולה כבלתי נסבלים. בהצלחה הזו היה תפקיד חשוב לסופרים כמו ברנר, ברדיצ'בסקי, ש. בן-ציון וביאליק, ומאוחר יותר אורי צבי גרינברג ואלתרמן. אני מתאר בספר את התעקשותו של יאיר לקרוא בערב הסיום החגיגי של הגימנסיה את "בעיר ההריגה" של ביאליק. לא את "אם יש את נפשך לדעת" – אלא את "בעיר ההריגה" דווקא, הפואמה שבה השמיע ביאליק את התוכחה הקשה לעם: "כאשר שנוררתם – תשנוררו." למרות אורכה של הפואמה הזו, יאיר שינן אותה ודקלם את כולה בעל-פה.

האם אני צריך להזכיר לכם את תפקידו הגדול של אלתרמן בשירה ואת ההשפעה של מנדלי מוכר ספרים בפרוזה שלו? ברגע זה אני חושב על ההשפעה שהיתה ל"מסעות בנימין השלישי" על הציבור היהודי, היצירה שבה הבליט מנדלי את הבטלנות ואת התלישות העקרה ממעשים של החיים היהודיים בגלות. כלום צריך אני להגיד מה עשתה החסידות לציונות? מה עשה רמח"ל לחסידות ולציונות בשירתו? אין כל ספק שיש לספרות תפקיד מכריע, חשוב. אבל אני אומר בהצטברות, תוך כדי מהלך השנים ופרסום היצירות, כאשר החומר והרוח מתאחדים להשפיע על מהלך ההיסטוריה.

יוסף אורן הוא חוקר ומבקר ספרות, שזכה פעמיים בפרס היצירה ע"ש ראש הממשלה לוי אשכול ופעמיים בפרס הביקורת ע"ש המו"ל מרדכי ברנשטיין. מאמריו על יצירותיו של משה שמיר מרוכזים בספריו הבאים: מאמר על הטרילוגיה "רחוק מפנינים" נכלל ב"זהויות בסיפורת הישראלית", ומאמר על הרומאן "יאיר" נכלל ב"הקול הגברי בסיפורת הישראלית".

* * *

משה כהן

1. הנדון: רזי זועם

מכובדי,

הערב 22 באוגוסט, בשעה 20:30, הופיע רזי ברקאי בפנים זעופים בערוץ 10. כשנתבקש להגיב בחר רזי להתייחס לדבריו של ראש הממשלה – שהשווה את החמאס לדעאש. מכול האירועים זה מה שהרתיח את רזי. פניו לבשו ארשת של זעם קדוש, איך נתניהו מעז להשוות את חמאס לדעאש!

רזי ראה חובה לעצמו להזכיר לראש הממשלה שגם הלח"י, בפיקודו של יצחק שמיר, הוציא להורג משת"פים, ומאחר שאיננו טובים מהם – אל לנו להשתלח בחמאס.

הזדעזעתי, פרקליט השטן אמרנו? בשום מחיר בעולם לא היה החמאס מוצא לעצמו מליץ יושר כמו רזי ברקאי. מה קרה לך, רזי? זה מה שטורד את מנוחתך לעת הזאת, שמעליבים את צדיקי החמאס? תתעשת, רזי, אתה עדיין ישראלי ולא עזתי! למה עברת את הקווים, למה? האם איננו נושאים אותך על כפינו ומתגמלים אותך בעין יפה? למה אתה שונא אותנו ורוצה ברעתנו? מה סוד הקסם של החמאס שנשבית בקסמיו והפכת לפרקליטו? 

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים  

אהוד: על אידיוטיזם מוסרי שמעת?

2. הנדון: מה רוצים מאחמד?

מכובדי,

שודר היום, 22 באוגוסט, סרטון של ח"כ אחמד טיבי המסית הסתה ארסית נגד מדינת ישראל. מבחינתו ישראל כובשת ומדכאת את הערבים ולא מותירה להם ברירה אלא להילחם נגדה עד חורמה. זה לא מפתיע, ח"כ אחמד טיבי רואה עצמו פטריוט ערבי, ואינו מסתיר זאת, וזו דרכו המוצהרת.

סכסוך דמים עם הערבים איננו חדש עבורנו ויש לנו דרכים להתמודד איתו. מה שקשה לי להבין למה צריכים אנו לספק לו חסינות, במה ושכר נאה לניהול מלחמתו נגדנו. יש לו מלחמה דה-לוקס. לא מובן בכלל למה. השתגענו?

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים  

* * *

לא נעים לומר אבל ההחלטה האסטרטגית

של הערבים לאחר תבוסתם ב-48'

לא לפתור את בעיית הפליטים

אלא להניח לה לפעול נגד ישראל

תוך קיום פרזיטי במחנותיהם ללא שיקום

על חשבון המערב והאו"ם

החלטה זו אכן הצליחה –

מלחמת 48' טרם נגמרה

והיא נמשכת גם היום וכנראה לא יהיה לה סוף

* * *

אהוד בן עזר

מסעותיי עם נשים

רומאן

הוצאת "ספרי מקור" 2014

פרק שבעה-עשר

אני פוגש את ג'ני בירושלים רוכבת על זנבו השחרחר של ד"ר סוּ

שנים עברו.

עזבתי את עין גדי שבה פגשתי את אלוהים בוער בחום הנורא בסנה בין השיחים ונהגתי כעצתו ונעשיתי סטודנט בירושלים.

אותו ערב עמדתי והעליתי ברק, באמצעות שיפשוף אמיץ במגבת-מיטבח, בגביעי זכוכית דקים, כרסתניים, עד שניראו כעשויים אלגביש. היתה זו העבודה האהובה עליי ביותר במשמרת-הערב שלי, כעוזר-הגשה בבית-המלון הירושלמי "מוריה" בתקופה שבה למדתי ספרות באוניברסיטה העברית בגבעת רם. ומאחר שאני נוטה להזיע, לעיתים קרובות, אולי מן התקופה שבה הייתי אופה, ליד התנור בחום הלוהט של עין-גדי, ושותה לימונדה בכדים – היו דמי כביסת החולצות הלבנות, שלא לדבר על עצם רכישתן – סעיף נכבד בהוצאותיי שאיים להשתוות להכנסותיי.

מבחינה רגשית עדיין הייתי אידיוט גמור. הסטודנטית שאהבתי מאוד ולה עדיין שמרתי את ליבי – ציפצפה עליי עד כדי-כך שערב אחד, כשבאתי לבקרה ללא הודעה מוקדמת, ארזה בתיקה את מברשת-השיניים והמסרק, לקחה שניים-שלושה ספרי-לימוד, והניחה לי ללוותה עד לפתח הדירה שבה גר הבחור שעימו "למדה", ואשר אמנם חשדתי כי הוא החבר שלה, באותו זמן, אך לא רציתי להאמין כי היא מסוגלת להישאר לישון אצלו. איך ייתכן, שהיא – הקדושה! – תעשה דברים כאלה?

היינו אז כולנו חולי אהבה. חבר שלי, סטודנט, שלא היה מסוגל להשלים עם כך שהבחורה שאותה אהב סירבה להינשא לו – והוא אפילו לא זכה לשכב איתה יותר מפעם מקרית אחת כששתתה קצת יותר מדי יין ופתחה לו את את רגליה על רצפת חדרה והוא אפילו אז לא הביא אותה לאורגזמה אלא גמר אצלה מיד מרוב התרגשות – והוא היה כה מיואש, שהזמין בשארית כספו מודעה בעמוד הראשון מצד שמאל של עיתון "הארץ" ובה שמה ושמו ובאמצע למטה "נשואים" ותאריך אותו יום, יום הולדתה. כך למדנו בימים ההם מהמודעות מי נישאו ומי "חובקים" כבר בת או בן. המודעות היו מעוררות עניין רב יותר מכל דבר אחר שנדפס בעיתון כי מהן נודע לנו מי כבר (לדעת הפסימיסטים) יצאו לתמיד משוק הרווקים והרווקות או (לדעת האופטימיסטים) זמנית עד לגירושין. היו באוניברסיטה בחורים ובחורות שלא יכלו להפסיק לאהוב עד שלא ראו שחור על גבי לבן מודעה מכאיבה בעיתון.

בבוקר עוד הספיק חברי לקנות את העיתון וצנצנת לבן ולראות את מודעת הנישואין שהיתה חלום חייו ובטרם הצליח מישהו לדבר איתו על השערוריה שחולל, וכבר ירה לעצמו בראש. למוחרת נדפסה מצד ימין בעמוד הראשון של "הארץ" מודעה על מותו ב"נסיבות טראגיות" ועל מועד הלווייה. הרבה אנשים היו סבורים שנהרג או התאבד למוחרת החתונה, וכמובן שה"כלה" לא באה ללווייה שלו. זה היה נורא. עצם ההיזכרות בו מדכדכת אותי, קוּס-אֶמָה וקוּס אֵם-אם-אֶמָה שגרמה לו לגמור כך את חייו!

העבודה במלון "מוריה" הביאה לי פורקן-מה מייסורי אהבתי. הלא ממילא אני עסוק כל ערב. וזה ודאי טוב יותר ממיון מכתבים בדואר המרכזי ברחוב יפו, עבודה שאותה הציעו לסטודנטים נזקקים, ואשר שכרה-לשעה היה פחות ממחצית ממה שקיבלה עוזרת-בית, אז.

לאט-לאט התקדמתי בעבודתי, התחלתי לעסוק גם בהגשה ממש, לא רק בניקוי ובסידור השולחנות לפני ואחרי הסעודה. ולעיתים גם עוזר לצוות ניקוי החדרים. באותה תקופה עבדו עדיין בעיקר יהודים בכל העבודות האלה, אבל עם צוות-העובדים לא היה לי קשר אמיץ. רב-המלצרים הירושלמי המפורסם פיני לוביאניקר הציע לי פעם הצעה מגונה, או כך היה נידמה לי, כי הוא שאל אותי, מאוחר בלילה, אם אני רוצה פיפי. אבל לאחר ימים אחדים הוא עבר למשמרת-הבוקר, ואחר-כך עזב. שמעתי שעלה לעבוד על האונייה "שלום", פאר צי-הנוסעים הישראלי, עם שני מיטבחים בשרי וחלבי, בית כנסת אחד ומיטב יצירותיהם של אמני ישראל. חרף היותו ירושלמי, הטלטולים הקלים בים עשו לו טוב.

אותו ערב ישבה בחדר-האוכל קבוצת משתלמים ממאלי, שהתגוררו במלון. עם אחד מהם, ד"ר סו, אף התיידדתי, ונתן לי את תמונתו במתנה. שחור רזה ומשכיל מאוד. אך דמי-שתייה, טיפ – סירבתי לקבל מהם, מתוך איזו גאווה משונה, להראות להם שאני ישראלי, ונוהג אחרת. אך האמת שגם לא רציתי להסתבך. מישהו משירות הביטחון ביקש ממני לפקוח עין עליהם, פשוט לדווח, שהם בסדר. לשם כך אף מילאו שאלון מפורט על אודותיי, וחקרו ושאלו עליי אצל ידידים ובני-משפחה, עד שאבי, במושבה, התמלא גאווה משונה כי היה נידמה לו שלאור בדיקה מקיפה כזו עומדים להציע לי תפקיד נכבד במשרד החוץ. דבר אחר טוב יצא מכך והוא שמאותה תקופה יש לי תיק מהימנות אישי במדור חשאי כלשהו במקום בטוח – ומעולם לא הוטרדתי בנושא זה, גם כאשר עמדתי, לימים, בראש הפגנות סוערות נגד הממשלה. והאמת שגם נעלבתי לא מעט על כך שלעולם, לעולם לא מחשיבים אותי כמסוכן-באמת למישטר.

והנה, מי יושבת אותו ערב בחברת המאלים?

ג'ני!

מפטפטת צרפתית בהיגוי משובח משלהם, כמדריכת תיירים, אולי? הם דיברו על הטיול למחר. מטעם משרד החוץ, התיירות, או הבריאות? מי שהזמין אותם.

עיניה הבורקות, שערה הדיבשי. יצקתי את המרק לצלחתה בעיניים מושפלות-מעט. לא רציתי להעמיד אותה במבוכה. אמת, אולי גם חשתי עצמי אשם, במעט, על מה שקרה לה לפני שנים לא-רבות בעין-גדי, כאשר הכיש אותה הצפע. שמרתי את רגע ההתוודעות למועד מאוחר יותר, אולי לאחר שיצאו.

הם הזמינו יין. ניראה שהפעם החליטו להאריך שבת, בחברתה. מזגתי לאיטי את היין הוורוד לגביעה, שאותו הברקתי במרץ, במגבת-המיטבח, רק לפני שעה קלה.

כאשר הגישה את הגביע לשפתיה היה נידמה לי שהיא נושקת לאצבעותיי. רעדתי. עתה כבר ניסיתי לצוד, בגלוי, את מבט עיניה. היא התעלמה ממני. היתה איזו רתיעה סמוייה בתגובתה. כאילו היא מייחסת את התנהגותי לגינוי שאני מגנה אותה על כך שהיא מבלה בחברת שחורים.

בצעה את הלחמניה הזהובה, הקלועה, ממאפיית אנג'ל. לחמניה צהובה כמו השיער הקלוב שלה – טבלה ברוטב הבשר. המאלים היו מוסלמים, ובכל זאת שתו איתה בהשמיעם צהלות שמחה.

כאשר הצטלבו לרגע מבטינו, הבחנתי – ג'ני כלל לא מכירה אותי, ממש לא!

שתויים-במקצת הם יצאו לבלות את המשך הערב, ולפי שהבנתי מדבריהם – לכיוון "מַי באר", שהיה מאוד אופנתי בירושלים. טומי הקטן היפה, מהגליל, היה עוזר בבר הזה בהגשה ומדי פעם מקבל טלפון ויוצא להשכיר את התחת שלו וחוזר בהליכה קצת מוזרה עד שהיה מתאושש מהווזלין.

המאלים השחורים התנודדו הלומי-יין בעוד ג'ני בהירת-העור צולעת ביניהם קלות על רגלה שאותה הכיש הצפע בעין-גדי לפני שנים. רק אני הרגשתי בצליעתה. היא פסעה על נעלי עקב כהות שהיו בעלות מחשוף נדיב – הסדק בין הקמיצה לזרת בכף-הרגל הצטייר כקו מפתה בין זוג שדיים הדוק או ראשיתה של גבעת ערווה בעלת שפתיים תפוחות. אני הייתי כל-כך מגורה שממש עמד לי למראה שלה. הייתי מוכרח להפסיק את מלצרותי בחדר-האוכל וללכת לשירותים של המלון, שם עמדתי כשאני לוחץ את נמר המדבר של עין-גדי בין אצבעותיי ומעביר אותו בדימיוני על החריץ המתפשק בין הקמיצה לזרת בכף-הרגל המשגעת המגרה של ג'ני ומתיז ממני אל נעל-העקב הכהה שלה במקום לאסלה, מה שבאמת קרה.

המשמרת שלי הסתיימה בחצות. עליי הוטל לסיים את עריכת השולחנות לארוחת-הבוקר ואת ניקוי המיטבח. המאלים טרם חזרו. למרות עייפותי (מזגתי את היין שהותירו לגביע של ג'ני ושתיתי) חיכיתי, יותר נכון, צעדתי במעגלים רחבים בסימטאות שבסביבת המלון, כמעט עד טחנת-הקמח עם כנפי הרוח של ימין משה וחזרה, כדי לראות אם ג'ני תחזור איתם. הייתי מוכרח לשוחח איתה. לא ידעתי איך. לא ידעתי על מה.

ירושלים כולה היתה שתוייה, סביבי, כאילו היין מפכה ומפכפך ברחובות.

בשתיים בלילה חזרו, לבדם ל"מוריה", מתנודדים-עליזים ומשוחחים ביניהם בקולות בכייניים ובשפה מוזרה שאת צליליה לא הבנתי.

לא נתנה להם! – אמרתי לעצמי בסיפוק, וחשבתי לחזור לחדרי השכור והקר להתכונן לסמינר של הפרופסור איזידור לבונה, אצלו למדתי ספרות ואותו הערצתי עד מאוד וקיוויתי שאולי בזכותו אהיה יום אחד סופר מקובל בישראל, כשאר המטופחים שלו שהתמחו בחיקויים של עגנון שהיה באותו זמן מחקה את קאפקא וכל אחד מהם חלם שיהיה לו קורצווייל משלו וששוקן יוציא את כל כתביו ואולי גם יממן משכורת חודשית כל חייו.

ופתאום היא הופיעה! כמו בחשאי! אולי בכוונה כדי שלא ידעו שהיא מתעסקת עם אחד מהשחורים. היא נכנסה למלון באותה צליעה קלה-קלה שרק אני ידעתי להבחין בה ומה מקורה – ואני אחריה. לפי הקומה שאליה עלתה במעלית שיערתי להיכן היא הולכת. ידעתי את מיספר חדרו של ד"ר סו. ואכן, מיד שיצאתי מהמעלית נשמעה טריקת הדלת של חדר מאותו כיוון.

הלכתי לאט, עדיין היו מדי המלון עליי כך שיכלו בנקל לשער שנקראתי לשירות כלשהו. וגם היה ברשותי מפתח פותח-כל לחדרים, כאשר הייתי במשמרת של ניקיון או ריענון לקראת ערב, ולא היתה תשובה מהחדר, סימן שדייריו אינם בו.

ניגשתי לדלת. שמעתי קולות צחוק מבפנים. פתחתי אותה בחשאי ועמדתי בצל המסדרון. שניהם היו על המיטה. הוא כבר ערום על גבו. אולי כך חיכה לה או שהתפשט בזריזות כדי להתפאר בגבריותו? היא היתה עדיין לבושה אבל כבר החזיקה בידה את הזין השחרחר שלו וסיפרה לו בצרפתית כי באחת החפירות בעיר דוד מצאו את הזין של דוד המלך והוא נראה שחור וצמוק ועלוב מאוד לעומת מה שהיא מחזיקה.

והתכופפה לנשק אותו.

אני חשבתי שאני משתגע. ומה יהיה עם מישהו משניהם ירצה לשירותים ואני לא אספיק אפילו לחמוק מהמסדרון החוצה ולסגור אחריי את הדלת – וזמזמתי לעצמי בלא קול את השיר "ויבן עוזיהו מגדלים בירושלים..."

אבל לא הייתי צריך לחשוש פן אתגלה כי הם היו שקועים כל כך במעשיהם. ג'ני צהובת השיער כפי שהיכרתי את תאוותה במלוש שבמאפייה בעין-גדי, כבר ישבה על הזין השחרחר של ד"ר סו, שנראה ענק כמו עמוד טוטם אפריקאי, נימול. אף פעם לא ראיתי נימול שחרחר. ועכשיו גם היא התפשטה לגמרי וזרקה למיטה ועל הרצפה את בגדיה תוך כדי המפגש הסוער. קפצה ועלתה וירדה עליו בקצב שאני ממש שרתי בתוכי  "... מגדלים בירושלים, ויחזקם... ויחזקם..." – וכל פעם הוא קלע שוב את הזין שלו לתוך ערוותה הזהבהבה, ובכפות-ידיו, השחרחרות-מבחוץ, תפס פעם את לחיי התחת שלה הלבנים ופעם את צמד שדיה הלבנים וסחט אותם בקריאות הנאה אפריקאיות שעזרו לו כנראה לשמר את זקפת הטוטם.

זקפּה?

זָקוּפָּנְיָה!

שניהם היו כה מגורים שהסצינה לא נמשכה יותר מדקות ספורות, שבהן ג'ני כבר הגיעה לשיא וצייצה כבאה על סיפוקה, והוא מצידו בישר בצעקותיו שהוא גומר עד שהיו דפיקות מהחדר השכן שיפסיק להרעיש.

ואצלי הנמר המדברי עבד בתחתונים והתיז בפראות כמו עבד שחור משוחרר! רציתי לברוח מרוב בושה; ריח הזרע שמילא את החדר לא היה שונה משלי רק שהכמות שלו אצל ד"ר סו היתה ודאי פי כמה וכמה מזו שלי.

ואז קרה דבר מדהים –

עוד  יותר מהמגדל השחרחר שעדיין לא קרס אלא עבר לתנוחת-ביניים של מגדל פיזה –

ד"ר סו, גבו השחרחר מבריק מזיעה, הסתובב למחצה אל הארונית שליד המיטה, הגיע לארנקו המונח עליה, פתח ושלף ממנו צרור של שטרות, לא יכולתי להבחין אם אלה דולרים או כסף ישראלי,

ונתן אותם לג'ני!

תוך שהוא מנסה לחדור אליה בשנית באותה תנוחה, כשהיא יושבת עליו – כאילו בכך קנה לו את מקומו בקוס שלה.

ברחתי.

רטוב.

ברחתי כל עוד נפשי בי. אמנם מה לי ולה שלא ראיתיה שנים והיא אפילו לא זוכרת אותי. אבל להתנהג כך, כמו זונה! מילא אם היתה עושה זאת רק מתוך תאווה. או במסגרת "הסבר פניך לתייר!" כדי שיהיה לו רושם טוב מישראל. אבל תמורת תשלום!

חיכיתי למטה בסימטה, כי תיארתי לי שהיא לא תישאר לישון אצלו. ואכן אחרי שעה לערך, כבר היה ממש מאוחר, אחרי שלוש בלילה, היא ירדה, וכנראה הזמינו לה מונית בקבלה. אבל כשיצאה מפתח המלון בצליעתה הקלה, שלא היה אפשר לטעות בה, ועמדה רגע לחכות למונית, עברתי שם כרוח סערה, עצרתי מולה, הפלקתי לה סטירת לחי שהוציאה קול צעקה חייתי מפיה, אמרתי לה, בצרפתית מלעילית:

"זֶ'ה סְוִי לְ'בּוּלָנְזֶ'ר דְ'עין-גדי, אֶה סֶה מָה פְּטִי קָדוֹ פּוּר ווּ!"  – אני האופה מעין גדי וזה האתנן שלי לָך.

וברחתי למטה, לכיוון תחנת הרכבת, מבלי שאיש היה יכול לזהות אותי או לרוץ בעקבותיי. וזה לא קל לרוץ בתחתונים מלאים זרע, זו הפעם השנייה באותו לילה. כן, הייתי מטורף. ואת שלוות הלילה הֵפר קטר שנדמה כי תמרן סיבוב שלם בקצה הפסים, על מתקן עגול גדול גדול ומיוחד, כי הפסים הסתיימו בגדר ולא הובילו לשום מקום. והרעש אולי בלע גם את צרחת הסטירה.

למחרת, בבואי לעבודה במלון "מוריה", שמעתי שהיתה גניבה. ד"ר סו טען שמישהו נכנס לחדרו ולקח סכום כסף גדול בדולרים מהקופה המשותפת של המשלחת שעליה הוא היה נאמן. אמרו שיקחו טביעות אצבעות מכל עובדי המלון. אני לא חששתי משום שבתור עובד היו טביעות אצבעות שלי יכולות להימצא על ידיות של דלתות רבות. ובאמת לא מצאו כלום שקשור אליי.

חיכיתי עד סוף החודש והחלטתי להתפטר. השתדלתי גם שלא להימצא בקרבתו של ד"ר סו או מי מחבריו למשלחת. האם ייתכן שכל מה שראיתי בחדרו היה הזייה? הייתכן שג'ני אכן כייסה אותו או גנבה מחדרו?

לא רציתי לחשוב על כך.

אני מקווה שלעולם לא אפגוש פעם נוספת את הזונה. יש לי אהבות אחרות. אמנם אצלי – אהבות נכזבות לחוד וזיונים לחוד.

לימים כתבתי על כך שיר שרובו מהדימיון שלי:

לקחתי את בתוליה מאחור

כאשר אהבתי אותה

הערצתי אותה כמו אלוהים

חלמתי לשכב איתה

וכל פיסה בגופה היתה לי

מחוז חפץ קדוש

כאשר נעתרה לי לבסוף

וכבר לא היתה בתולה

כמו שחלמתי

לא התאפקתי ולקחתי

את בתוליה השניים מאחור

כדי להיות בכל זאת

ראשון אצלה במשהו

והיא הזדעזעה וזרקה אותי

כמו כלב טמא

אחרי ימים רבים

חזרה אליי גרושה ומושפלת

אבל אני כבר מאסתי בה

מזדיינת בתחת!

*

לימים נזכרתי במכתב שקיבלתי מחבר שלי, רופא בעל כשרון כתיבה בלתי-רגיל, דווקא לא מהקיבוץ:

"שלום רב אהוד היקר, במלחמת סיני התגלגלנו לשארם-א-שייך אך חלקנו הגיעו לשם בכוחות עצמם בהיותם בחופשה בעת שנורתה הירייה הראשונה. כמובן שדבר ראשון הגענו לבאר שבע הקטנה והמדברית שבמרכזה שני  מוסדות: מסעדת מוריס ו"הנגרייה", ממש כמו בעיירות הנידחות שרואים בסרטי המערב הפרוע. זו האחרונה שימשה כבית זונות של הדרום (כי העסק  המקורי פשט בינתיים רגל מהיעדר לקוחות!) – לחלק מהחיילים זו היתה הזדמנות אחרונה להתרוקן לפני מי יודע מה עלול לקרות להם... המוסד השלישי בעיר היה משרד קצין העיר, שהדריך אותנו היכן לעמוד ולבקש טרמפ."

והאם ייתכן כי ג'ני, הזונה הזאת, עבדה שם ב"נגרייה"?

לא. בשום אופן לא. אלה הן רק הזיותיי הפרועות, פרי האכזבה.

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* להנהלת אקו"ם, בשמי ובשם שמאי גולן אני מוחה נמרצות על ששוב העלמתם, בפרסום על תחרות פרסי אקו"ם לשנת תשע"ד, את שמו של המשורר שלמה טנאי – מהפרס לשירה שהיה על שמו, וביטלתם אותו!

אנא תקנו מיד את המעוות!!!

אהוד בן עזר

[טרם התקבלה תשובה מאקו"ם]

* אנחנו חוזרים על בקשתנו שתחזית מזג האוויר בחדשות הרדיו יודיעו גם על גובה הגלים בים התיכון ואם הרחצה אפשרית [דגל לבן בסוכות המצילים]! זה ממש פיקוח נפש לא להודיע על כך!

* גורמים רשמיים ברצועה: חמאס הוציאו להורג 11 [בינתיים עלה המיספר] אנשים שנחשדו כמודיעים של ישראל, וזאת יממה לאחר ששלושה בכירים בארגון נהרגו בתקיפה של חיל האוויר בדרום הרצועה. אתר א-ראי המזוהה עם חמאס הזהיר כי "אותו עונש יינתן לאנשים נוספים בקרוב." אף כי גורם רשמי ברצועה אמר כי כל ה-11 הועמדו למשפט לפני שהוצאו להורג במטה המשטרה בעיר עזה – אתר א-ראי רמז כי ההוצאה להורג אירעה לאחר שהתקיימו לחשודים שימועים מזורזים בלבד. ["הארץ" באינטרנט, 22.8].

והשאלה היא – אם אכן אלה הם שעשו זאת, האם עשו זאת רק תמורת כסף, או שההתנגדות והשנאה לחמאס בעזה גאו עד כי כך שתושבים מוכנים לשתף פעולה עם ישראל כדי לעקור את חמאס מן השורש?

* בפרברי אינדיאנפוליס טוענים שוטרים שנחוצים להם כלי רק"מ כדי להתגונן מפני התקפה אפשרית מצד חיילים השבים ממלחמה. "מהצבא משתחררים הרבה אנשים שיש להם את הידע והיכולת לייצר מטענים מאולתרים ולהשתמש בהם נגד הכוחות לאכיפת החוק," אומר סמל דן בראונינג ממשטרת מחוז מורגן. משטרות ב-36 מדינות קיבלו משתיקי קול, שחיילים משתמשים בהם לעמעום קולות ירי הרובים במהלך פשיטות ופגיעות צלפים. ["הארץ" באינטרנט, 21.8.14].

מעניין – מי הם החיילים האמריקאיים השבים מן הצבא והמלחמה – ומיד הם נמצאים בפלחי האוכלוסייה שנלחמים במשטרה! האם זה בגלל אחוז השחורים הגבוה בצבא ארה"ב? האם ייתכן שחיילים שחורים משוחררים אלה – הם חלק מן הלוחמים בשוטרים בפרגוסון?

ואגב, האם נכון שיש בעיות גזענות בארה"ב או שהן קיימות רק בישראל? והא  ראייה ששוב ושוב "הגזענות" שלנו מגונה על ידי האמריקאים והעיתונות שלהם!

אז המשיכו ללמד אותנו "גזענות" מהי – כאשר אנחנו נלחמים על חיינו מול אויבים שאינם מסתירים את שאיפתם להשמיד אותנו – וכך גם מחנכים את ילדיהם, והורגים את ילדינו! 

* יוסי שדה: לא ירחק היום, ואירופאים יבקשו מקלט פוליטי בישראל. ובניגוד להם, לפני 70 שנה, אנחנו – רחמנים בני רחמנים – ניעתר.

* אהוד: שמענו על יהודייה ישראלית שיש לה דירה בבת-דירות עם שוער בפריס – שנסעה לשם לאחרונה במיוחד כדי להוריד את המזוזה ממשקוף הדלת החיצונית. אבל זה עלול לא לעזור לה כי יישארו עקבות ההדבקה או המסמרים במשקוף!

אם וכאשר ישתלטו מוסלמים על הג'נדרמריה הפריסאית, זו שברצון שיתפה פעולה בשעתה עם הנאצים בהסגרת יהודי פריס למשלוח להשמדה – ואם וכאשר יתחדשו המשלוחים של יהודים לדראנסי, איפה ישרפו יהודים הפעם?

אולי יהיה אפשר לעשות הסכם להקמת מחנות השמדה עם נורווגיה קוויזלינגית מוסלמית, שתודה לאללה וליושקו – כבר נקייה מיהודים?!

* יצחק שגב: מאחר שכמו רבים אני נוטה לקרוא את יוסי גמזו, ועיתים רבות שואב ממנו הגיגים מנוסחים ברב חוכמה, הפעם קצת חרגתי ממנהגי ומצאתי לנכון להבין מי זאת הגברת אילוז והאם בעוטף עזה שוכנת היא או מי מקרוביה סובל שם מרגישות יתר של אי-הומאניות, כי מילים כמו הבאות יכולה לצרצר רק מי שמנותקת:

אילוז: "אני חושבת שישראלים רבים איבדו את מה שאנחנו קוראים 'רגישות הומניטרית'."

כנראה שאם היא תחליט שאֵם עזתית המעלה את בנה לרמת שאהיד היא "הומאנית" לעומת זו שמעבר לגבול – מפלגת לוי גדעון תרוויח.

ולעצם הטל-אולוגיה שלה הרי היא אינה היחידה בתוכנו. ואם ל"גדולי הטיפשים" – שאתה אהוד כינית לא מזמן, את מיודענו גרוסמן, למה שלה לא תהיה זכות השתלחות? רק ללוי הגדעוני שמחריג את השיח?

אהוד: גברת אילוז אינה טיפשה. היא פגע-רע. ואם איני טועה – זכתה בפברואר 2013 בפרס עצום בסך 250,000 יורו מקרן אלכסנדר פון הומבולדט הגרמנית. אז אולי היא משלמת עכשיו לגרמנים במטבע ליקוק התחת, בראיון עימה ב"דר שפיגל"?

וזה רק מראה לך עד כמה נכון עמד יוסי גמזו על טיבה.

* שלום לאהוד, אני רחוק מאוד מקריאת דברי שירה ומעולם לא התעניינתי בהם ובכותביהם. אך עתה אני מוצא עצמי מחכה בשקיקה לשיריה של מלכה נתנזון. ואני נפעם כל פעם מחדש מהטלטלה העוברת עליי למקראם. איזה כישרון מופלא.

האם יש דרך לרכוש את שלושת ספריה במכירה מראש? האם תוכל לסייע בעדי ובעדה?

תודה

יוסף אתר

גימלאי מאושר וקורא נלהב של עיתונך וספריך.

* לאהוד הנכבד, אנא מסור בשמי ליוסי גמזו שלהתרשמותי כתב הפעם בגיליון הנוכחי שיר גדול – "האילוזיות של גברת אילוז" – [גיליון 971] אני מלאת התפעלות ורטט מעוצמת הביטוי ומן האמת שגלומה בו. 

אני חושבת שטוב יהיה אם שיר זה יופץ בכל מקום ואף יגיע לרשויות ההסברה שלנו. אך בעיקר לנו – לטלטל את עצומי העיניים שליבם נהפך לסמל מצוייר.

תודה על השיר הנפלא של יוסי גמזו,

תמר זכריה

אהוד: גב' אילוז אכן ראוייה לכל אשר כתב יוסי גמזו על אודותיה. ואני שואל רק: האם העיתון לאנשים חושבים היה מדפיס את השיר של יוסי גמזו, שערכו רב יותר ממרבית ליקוקי התחת שבהם משופעים דפיו – רב יותר גם מהגיגיה המטופשים של גב' אילוז הממלאים לעיתים את דפי המוסף השבועי!

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,631 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה עשירית למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-80 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של העדות על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל