גיליון מס' 973

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ב' באלול תשע"ד, 28 באוגוסט 2014

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: לְנִשְמַת דָּנִיֵאל בֶּן הָאַרְבַּע וָחֵצִי שֶנִּרְצַח מֵרְסִיס פַּצְמָ"ר שֶשִּגֵּר חָמָאס אֶל נַחַל עֹז. // עמוס גלבוע: 1. כן, ניצחנו! לא מהר וחזק כמו שרצינו,  אך ניצחנו. 2. עיתון "הארץ" מנסה לגמד את הממצאים על הרבה לוחמי חמאס שנהרגו – ונכשל. 3. מהלך חד צדדי ישראלי, כפי שהציעו בנט וליבני, לא יפתור את בעיית הדרום. 4. העיתונאי נחום ברנע, ב"ידיעות אחרונות", מפליג בשבחי עזה. // יוסי אחימאיר: אוהבי החיים מול אוהבי המוות. // אסתר ראב כותבת לבן גוריון לפני 42 שנים. // עמוס אריכא:1. חשבון ההסדרה המכזבת. 2. מכתב לאהוד בן עזר. // ג'וֹזִי לקח אותי לחוף הים של תל אָבִּיבּ, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // אורי הייטנר: 1. מבחן המנהיגות של יו"ר האופוזיציה. 2. רשמים מכנס החינוך בחולון. 3. צרור הערות 27.8.14.  // מתי דוד: אשליות בעזה: שיקום, פירוז, פיקוח בינלאומי? // הדסה  מור: סיפורים מהחיים, ההצגות של פנינה גרי. // צבי י' כסה: 1. להציע לנבוכים דרך. 2. מי ימחק את הזיכרון שלי. // רביבה בן-זאב: תגובה לאהוד בן עזר. // רות ירדני כץ: בורסלינו. // אראל סג"ל: הם מתחילים להבין. [ציטוט]. // בועז עברון: במקום טשטוש – הפרדה ושוויון, אפריל 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, עם עובד 1986. סוף השיחה // אהוד בן עזר: מסעותיי עם נשים, פרק שמונה-עשר, עם טיה זהובת-השיער מהמושבה והילד שלה. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

לְנִשְמַת דָּנִיֵאל בֶּן הָאַרְבַּע וָחֵצִי

שֶנִּרְצַח מֵרְסִיס פַּצְמָ"ר שֶשִּגֵּר חָמָאס אֶל נַחַל עֹז

"נְקָמָה כָזֹאת, נִקְמַת דַּם יֶלֶד קָטָן

עוֹד לֹא-בָרָא הַשָּׂטָן – "

(ח. נ. ביאליק: "על השחיטה")

דַוְקָא מִשּוּם שֶכּוֹאֵב לָנוּ מוֹת כָּל פָּעוֹט מֻסְלְמִי שֶאַחְרַאי לוֹ 

גַּל הַטֵּרוֹר בּוֹ מַצִּיב הֶחָמָאס בְּזָדוֹן אֶת עֶמְדוֹת מַשְגְּרָיו 

שָם, בְּבֵיתוֹ שֶל קָרְבָּן בִּיש-מַזָּל זֶה כְּשֶאָנוּ, כְּעַם הַזַּכַּאי לוֹ 

לֹא רַק לְשֶקֶט כִּי אִם גַּם לְכוֹחַ מַרְתִּיעַ מוּל אֵש צוֹרְרָיו,

יוֹדְעִים שֶאוֹתָם מְרַצְּחִים צְמֵאֵי-דָּם וְאִתָּם כַּצָּפוּי גַּם הַמֶּדְיָה

שֶאֵין לְשִׂיאֵי צְבִיעוּתָם לֹא מַחְסוֹם וְלֹא גְבוּל, לֹא יַחְרִישוּ כָּאן דֹּם

וְשוּב יְגַנּוּ לֹא אֶת מִי שֶאָשֵם בֶּאֱמֶת בְּאוֹתָהּ הַטְּרָגֶדְיָה

כִּי אִם אֶת הַצַּד הַמֻּתְקָף שֶאֵינֶנּוּ פּוֹשֵט צַוָּארוֹ לַקַּרְדֹּם.

וְדַוְקָא מִשּוּם שֶחַיֵּי כָּל אָדָם, אִם זָקֵן אוֹ אִשָּה אוֹ אִם יֶלֶד 

בֵּין אִם עַרְבִי הוּא אוֹ אִם יְהוּדִי יְקָרִים לְלִבֵּנוּ מְאֹד

אֲנַחְנוּ בּוֹכִים כָּאן עַל מִי שֶגִּלֵּם בְּחַיָּיו הַקְּצָרִים אֶת תּוֹחֶלֶת

הוֹרָיו וְכָל חוּג יַקִּירָיו לְחַיִּים שֶל רֹב-אֹשֶר וְלֹא שֶל דְּמָעוֹת.

כִּי הַיֶּלֶד הַזֶּה הַיָּפֶה – כְּמוֹ הַרְבֵּה יְלָדִים שֶנִּסְפּוּ בָּהּ, בְּעַזָּה

דָמוֹ בְּרֹאשָם שֶל רָאשֵי הַטֵּרוֹר כְּדָמָם שֶל רַבִּים שֶכְּמוֹתָם,

אִם אֵלֶּה אֲשֶר מִבֵּיתָם נִשְלְחוּ הָרָקֵטוֹת בְּעֵת שֶהֻפְגָּזָה

אַדְמַת יִשְׂרָאֵל וְאִם אֵלֶּה אֲשֶר הֻשְלְכוּ מִגַּגּוֹת אֶל מוֹתָם, – 

הַיֶּלֶד הַזֶּה, שֶבְּעֵת רִיצָתוֹ לַמָּמָ"ד הִתְעַכֵּב לְהַבְטִיחַ

אֶת שְלוֹם אֲחוֹתוֹ הַקְּטַנָּה וְעַל כָּךְ בְּלִי סָפֵק הוּא שִלֵּם בְּחַיָּיו,

הַיֶּלֶד הַזֶּה בְּגִילוֹ הַצָּעִיר, שֶמְּאוּם לֹא יוּכַל לְהַשְכִּיחַ

אֶת אֹמֶץ לִבּוֹ הוּא דֻגְמָה וּמוֹפֵת שֶכָּל אִיש מֵאִתָּנוּ חַיָּב

לִזְכֹּר כְּתַמְצִית אוֹתוֹ אֵתוֹס עַתִּיק, יְהוּדִי, שֶל אִינְסְטִינְקְט סוֹלִידָרִי

בּוֹ "כָּל יִשְׂרָאֵל עֲרֵבִין זֶה בַּזֶּה", שֶכֻּלּוֹ הִפּוּכו הַנֶּחְרָץ

שֶל יַחַס חַיּוֹת-הָאָדָם הֶחָמָאסִיּוֹת, יַחַס שָפֵל וּבַּרְבָּרִי

שֶהֵם מַפְגִּינִים בֵּין עַרְבִי לְעַרְבִי וְכָל סְיָג מוּסָרִי בּוֹ נִפְרָץ.

וְהַיֶּלֶד הַזֶּה כָּאן צָרִיךְ לַהֲפֹךְ בְּכָל גַּן וּבֵית-סֵפֶר לְסֵמֶל

שֶעָלָיו אֲמוּרָה מַעֲרֶכֶת חִנּוּךְ מַמְלַכְתִּית לְהַקְנוֹת עֲרָכִים

שֶל עַרְבוּת הֲדָדִית וְאַחְוָה יְהוּדִית אַמִּיצָה, שֶאֵינֶנָּה נֶחְסֶמֶת

לֹא בִּשְעוֹת רְגִיעָה וּוַדַּאי לֹא שָעָה שֶטִּילֵי מְרַצְּחִים מוּטָחִים.

כִּי לוּלֵא הַטִּמְטוּם וְהָרֶשַע בָּם עַזָּה שוֹטֶפֶת אֶת מוֹחַ יוֹשְבֶיהָ

שָנִים עַל שָנִים בְּעוֹדָם מֻפְקָרִים לְדַלּוּת, עֲזוּבָה וּבוּרוּת

הָיָה הַנִּבְעָר שָם הוֹפֵךְ לְמַשְׂכִּיל וּמֻכֵּה-הָרָעָב לְשָׂבֵעַ

וְאֹפֶל פֻּלְחַן-הַדָּמִים הַגִּ'יהָאדִי מֻחְלָף בִּתְחִלַּת נְאוֹרוּת.

אַךְ עַד שֶיִּפֹּל אֲסִימוֹן-הַתְּבוּנָה בְּאֻמָּה שֶאַף פַּעַם בְּעֶצֶם

עוֹד טֶרֶם הֶחְמִיצָה שָם שוּם הַחְמָצָה לְהַחְמִיץ הַחְמָצַת כָּל פִּתְרוֹן

אֲשֶר יַעֲנִיק לָהּ סִכּוּי לְשָלוֹם וְקִדְמָה וַדָּאִית וְנִמְרֶצֶת

אֲנַחְנוּ עוֹמְדִים כָּאן מוּל קֶבֶר טָרִי עִם דְּמָעוֹת הַחוֹנְקוֹת בָּגָרוֹן

וְזוֹכְרִים אֶת הַיֶּלֶד הַזֶּה הַטָּהוֹר כְּאוֹתָם שְמֵי הָאוֹר וְהַתְּכֵלֶת

הַפְּרוּשִׂים מֵעַל שְׂדוֹת נַחַל עֹז וּבָתֶּיהָ, שֶאֵין לַעֲצֹר אֶת אֶבְלָם

שֶהוּא גַם אֶבְלוֹ שֶל הָעָם כָּל-כֻּלּוֹ שֶהַיֶּלֶד הַזֶּה הוּא הַיֶּלֶד

שֶל כָּל הַחַיִּים בָּהּ בָּאָרֶץ מִמֶּנָּה כְּבָר שוּב לֹא נָזוּז לְעוֹלָם.

* * *

האם לאחר מה שגרמה לנו עזה

אחרי שפינינו אותה כליל

יש עוד למישהו שפוי טענות נגד

 אקיבוש בכלל – ובגדה המערבית בפרט!?

* * *

                             עמוס גלבוע

1. כן, ניצחנו! לא מהר וחזק כמו שרצינו,

 אך ניצחנו

מי שטוען שהפסדנו, או השגנו תיקו, ולא הכרענו את החמאס, אינו שונה מהודעת החמאס כי דף הורה להסיר את המצור משדה התעופה בן-גוריון, ייתכן (לא ודאי) דרך בתולה. בכל מקרה אין לטועני ההפסד והתיקו שום אחריות לאימהות במדינה. החמאס איבד את ידיו ורגליו, וישראל חרף כל הנזקים, היא עם ידיים ורגליים.

 להלן תמצית עמדתי לגבי  השאלה איך הסתיימה המלחמה בשלב הנוכחי הצבאי:

מצד אחד ישנה גישה הטוענת שהיתה זאת מלחמת שווא, שביצענו טבח ואפילו ג'נוסייד. ויכוח עם גישה זאת דומה לויכוח עם אדם חרדי לגבי הימצאות אלוהים.

מצד שני ישנה גישה הגורסת שהפסדנו, שהחמאס ניצח, או למצער שהיה כאן תיקו, ומדינת ישראל האדירה לא יכלה להכריע ארגון טרור קטן וחלש. גישה זאת, שצידדה בהכרעה, יהיה המחיר אשר יהיה, אינה שונה בהרבה מהודעת החמאס כי המפקד דף הוא זה שהסיר את הסגר מעל שדה התעופה בן-גוריון והוא זה שאפשר לתושבי עוטף עזה לחזור לבתיהם. האם הודעתו  נמסרה ע"י בתולה או לא – איני יודע. (מכיוון שאפילו קולו לא הושמע בחגיגות "הניצחון" בעזה, הערכתי נוטה לצד הבתולה). מה שמייחד את בעלי הגישה היא שלאיש מהם אין שום אחריות לאימהות במדינת ישראל ולגורל בניהן.

דעתי היא שניצחנו, לא בצורה חותכת אבל ניצחנו. החמאס הוא זה שהניף דגל לבן, וירד מכל דרישותיו, ונשאר בלי אף הישג, מוחלש מאוד צבאית, חסר ישע מול המצוקה האזרחית, תלוי החל מרגע זה בישראל ובמצרים ובנדבנים בינלאומיים לצורך הניהול המימשלי של הרצועה, ובלי לגיטימיות. כל הישגיו הטקטיים בטלים בשישים מול הפסדיו. הוא איבד את ידיו ורגליו, ואנחנו, חרף כל הנזקים שהיו לנו (והיו בכל התחומים ), חיים עם הידיים והרגליים.

הבעייה, כלקח עיקרי לעתיד היא כפולה: ראשית, ניתן היה לדעתי לפעול כך שהמלחמה תהיה קצרה יותר והמכה שיקבל החמאס חזקה יותר. המודל הוא הפעילות האווירית בחמשת הימים האחרונים, שעיקרה: פחות ריסון! זה מה שהביא לדגל הלבן!

והנקודה השנייה: אם כבר הולכים למערכה ממושכת, כפי שביבי ובוגי חזרו ואמרו, צריך היה לפנות בצורה מסודרת את כל הנשים והילדים ביישובים המצויים בטווח המרגמות.

האבק ישקע, והשלב השני של המערכה יתחיל על שלושת מרכיביו: המו"מ על "ההסדרה", המדיניות הישראלית בשטח מול ניסיונות הפרה של החמאס וארגוני הטרור, והמלחמה המשפטית.

  2. עיתון "הארץ" מנסה לגמד את הממצאים

 על הרבה לוחמי חמאס שנהרגו – ונכשל

 מול נתוני "מרכז המידע למודיעין וטרור" החושפים את ההונאה של החמאס וגרוריו ומראים כי כמעט מחצית מההרוגים הפלסטינים הם לוחמים (לפחות על פי הבדיקה עד עכשיו) – הכתבת עמירה הס מנסה להפחית את מספר הלוחמים ההרוגים. היא מתפתלת בשורת תירוצים עלובה המביישת כל אדם "חושב", ואף נופלת בפח שהיא עצמה כרתה.  

דבר נפל ב"הארץ": ניסיון להתמודד עם מיספר האבדות של הפלסטינים בחלוקה ללוחמים ולאזרחים (הנקראים "בלתי מעורבים"). הסיבה: המחקר שמנהל בימים אלו "מרכז המידע למודיעין וטרור על שם מאיר עמית" (המשתייך למרכז למורשת המודיעין), ומחקרים המתפרסמים בתקשורת האמריקאית והמעלים תהיות קשות לגבי אמינות מיספרי ההרוגים שמפרסם החמאס.

לפתע מוצגים לעולם נתונים, על בסיס מחקר פרטני ומקצועי, המראים שכמעט חצי מההרוגים הפלסטינים (לפחות על בסיס 452 השמות ההרוגים שנבדקו עד עכשיו) הם לוחמי החמאס וארגוני טרור אחרים.  ולא רק זאת, זה מתחיל לסדוק את נתוני הכזב של "ארגוני זכויות אדם" הפלסטינאים בעזה ולפיהם מספר האזרחים ההרוגים הוא כמעט 80 אחוזים. ולכן, ביום שישי האחרון, 22 באוגוסט, יצאה הכתבת לענייני פלסטינים, עמירה הס, ברשימה תחת הכותרת: "המלחמה על הנתונים בעיצומה: כמה אזרחים בעזה שווה חמוש אחד?"

הרשימה פותחת בנתוני המחקר של ה"מרכז המידע למודיעין וטרור", ומנסה להראות שבפועל מיספר הלוחמים נמוך בהרבה. איך היא עושה זאת?

אם עבודתה היתה רצינית ועניינית, היה עליה להתמודד עם כל אחד מ-452 השמות (המופיעים במחקר) ולהפריך את הקביעה כי פלוני אלמוני הוא "פעיל טרור" (כך מכונים הלוחמים במחקר), ולהראות שהוא סתם אזרח.

כמובן שהיא לא עושה כך, כי זאת מלאכה  אדירה, ותמיד עדיף להסתמך על "ארגוני זכויות פלסטיניים" ועל טיעונים כלליים. זה מה שהיא עושה, והתוצאה היא – מסכת של תירוצים פתלתלים, חלקם פשוט מדהים באבסורד שבהם.

 והרי התירוצים המרכזיים מול נתוני מרכז המידע (באותיות מודגשות) והערותיי:

הטיעון של המרכז כי הסתרת שמות הלוחמים הוא חלק מהאסטרטגיה התעמולתית של חמאס, סותרת אתוס עמוק בחברה הפלסטינית ובחמאס בפרט, של הגאווה על מי שנהרגו כלוחמים נגד האויב הציוני; המשפחות לא היו מרשות זאת, בסוף הכול יתברר.

אכן הכותבת צודקת, אבל נופלת בבור שהיא כרתה! מדוע? ובכן, התופעה שהמרכז מצביע עליה עכשיו, התרחשה גם בזמן מבצע "עופרת יצוקה". גם אז המרכז הראה, תוך כדי ניתוח השמות, כי יותר ממחצית מההרוגים הפלסטינים הם לוחמים (סה"כ 709) – שעה שארגון "בצלם", דו"ח גולדסטון, החמאס ו"ארגוני זכויות" טענו שמספר הלוחמים ההרוגים הוא בסביבות 20-30  אחוזים  (235-330).

והנה,  ב-1 נובמבר 2010, אחרי דו"ח גולדסטון, חשף שר הפנים החמאסי, פתחי חמאדי, את מיספר ההרוגים האמיתי של החמאס (בראיון לעיתון אלחיאת, שפורסם גם בביטאון החמאס ברצועה) והודה כי נהרגו 700 פעילי המערך הצבאי-ביטחוני של החמאס. כלומר, זהה כמעט במאה אחוז למיספרי המחקר של המרכז!

ללמדנו, עת לכל דבר: בזמן המבצע ולאחריו, במאבק המשפטי, האסטרטגיה של החמאס הייתה להונות,  לשקר ולהרבות במיספר האזרחים ההרוגים על מנת להאשים את צה"ל. משחלף הצורך הזה וגולדסטון האשים את  צה"ל, השתנו השיקולים. מרגע זה השיקול המרכזי הוא לפאר ולרומם את גבורת לוחמי החמאס שנשאו בנטל הקורבן המרכזי הפלסטיני. ולכן, החשיפה האמיתית של מספר הלוחמים שנהרגו.

החמאס לא חושף עכשיו את שמות הלוחמים מחשש שישראל תפציץ את בתי המשפחות שלהם! 

זה טיעון כל כך אווילי, שכל איש "חושב" רק ילעג לו. מהיכן הוא לקוח? מהזהרות משרד הפנים החמאסי לאוכלוסיה לבל יפרסמו תמונות בני משפחותיהם עם נשק, פן ישראל תפציץ את ביתם ומשום שיעזרו לתעמולת ישראל.

הטיעון המושמע ע"י גורמי מחקר בתקשורת האמריקאית וגם הבריטית, כי בין שמות ההרוגים השיעור של בני  20-29 (גיל לוחמים ) גבוה בהרבה משיעורם באוכלוסיה, ולכן רב מיספר ההרוגים הלוחמים – אינו נכון, ואינו מודע לאופי החברה העזתית. החברה הזאת היא גברית, והגברים בלבד יוצאים ללוויות, הם אלו שיושבים מחוץ לבית החם, צופים במשחקי כדור רגל, והצעירים רצים לחלץ פצועים. לכן טבעי שמספרם בין ההרוגים יהיה גבוה משיעורם בכלל האוכלוסייה.

זה מסוג התירוצים שהשכל הישר מתקשה לקבל. ראשית, הכותבת מלאה טרוניות על כך שצה"ל הפציץ והרס בתי תמימים בלי סוף. לכן, הדעת נותנת שמרבית ההרוגים היו צריכים להיות הנשים השוהות בבתים (בניגוד לגברים הנמצאים בחוץ על פי הכותבת) . אבל, הנתונים מראים שדווקא אחוז הנשים שנהרגו קטן בהרבה ביחס למספרן בכלל האוכלוסייה ברצועה!

שנית, באשר לגברים. מה לעשות שהרבה גברים גם מעל 29 יושבים ומבלים בחוץ, מן הסתם יותר מהצעירים. אז מה איתם? הם לא נהרגו? נהרגו מעטים מהם? ובכלל,  מה עם הילדים? אם יש מישהו שמסתובב בחוץ הרי הם הילדים! והנה, כמו עם הנשים, גם שיעור  הילדים שנהרגו קטן בהרבה משיעורם באוכלוסיה ברצועה!

קיצורו של דבר, קשה להתמודד עם נתונים ועבודות מחקר רציניות. ושוב אני מדגיש: ההפרדה הזו בין לוחמים לאזרחים, וההוכחות בדבר ריבוי הלוחמים הפלסטינים ההרוגים, מפריכה את הטענות כאילו צה"ל תוקף אזרחים בכוונה. לפיכך היא אחד מכלי הנשק העיקריים שלנו במלחמה המשפטית שתבוא, ומכאן חשיבותה היתרה.

3. מהלך חד צדדי ישראלי, כפי שהציעו

בנט וליבני, לא יפתור את בעיית הדרום

מול עמדת ביבי ובוגי המצדדת ב"הסדרה" עם החמאס דרך מצרים – בנט ולבני שללו זאת ודגלו במהלך ישראלי חד-צדדי של הפסקת אש, בלי לדבר עם החמאס, ולהתבסס על ההרתעה הישראלית. המודל שלהם היה "עופרת יצוקה" שהסתיימה בלי שום הבנות ושיג ושיח עם החמאס, והחזיקה מעמד כמעט ארבע שנים. הם כנראה שכחו את ההיסטוריה. מהרגע שהסתיימה "עופרת יצוקה" – הדרום המשיך לסבול באורח רצוף. למה שזה יהיה שונה גם עכשיו במקרה של מהלך חד-צדדי?

מה היא "אסטרטגית  היציאה" מהמלחמה?

האסטרטגיה של השלישיה המובילה (ביבי, בוגי ובני) היא "הסדרה" עם החמאס דרך מצרים. ליברמן ואחרים דוגלים בהכרעת החמאס עד שייאלץ להניף דגל לבן. ישנה אסטרטגיה שלישיתשל בנט וציפי ליבני המתנגדת ל"הסדרה", הדוגלת במהלך ישראלי חד צדדי של הפסקת אש וסיום המלחמה, בהתבסס על ההרתעה הישראלית. לבני רוצה כמובן להכניס את אבו מאזן ואת הקהילה הבינלאומית לרצועה, מה שלא עולה על דעתו של בנט, אך העיקרון  של תפיסתם הוא זהה: החמאס אינו בר שיח, לא איתו יושגו הבנות  להסדרה. תפיסה זאת מביאה כמודל הראוי לחיקוי את מבצע "עופרת יצוקה" שבסיומה לא היו שום הבנות עם החמאס.  עובדה, טוענים התומכים בתפיסה זאת, שעברו כמעט 4 שנים עד מבצע "עמוד ענן" (נובמבר 2012), אך למרות שבסיומו הושגו הבנות/הסדרה עם החמאס (באמצאות מצרים של ה"אחים המוסלמים בראשות מורסי)  עברו רק 19 חודשים ונאלצנו לצאת למבצע "צוק איתן".

אז לפני שאחווה דעתי על  התפיסה הזאת (בנט/לבני ) אני רוצה להתמקד "בעופרת יצוקה", ולהעמיד דברים על דיוקם ההיסטורי – ולא להפכם לאגדות לביסוס אסטרטגיה נוכחית.

ובכן, 4 עובדות היסטוריות מרכזיות:

הראשונה, קודם כל לא היתה הפסקת אש חד-צדדית (למרות שישראל הודיעה על כוונתה זו). למה? כי היתה החלטה של מועצת הביטחון (ארה"ב של ממשל בוש, ממש בימיו האחרונים  נמנעה) ב-16 ינואר 2009 – שקראה להפסקת אש ולנסיגה ישראלית מהרצועה. יומיים לאחר מכן הודיע החמאס כי יקבל את הפסקת האש בתנאי שישראל תיסוג תוך שבוע ימים. ישראל, בראשותו של אולמרט, אכן יצאה מהרצועה אחרי שבוע ימים,  בלי שום הבנות והסדרה.

השנייה, אותה החלטת מועצת הביטחון (מספר 1860) קראה  לכל המדינות למנוע העברת נשק ותחמושת בלתי חוקיים לרצועה

מה זה היה שווה? כלום!

וזה מביא אותנו לנקודה השלישית: ולכן שרת החוץ שלנו, ציפי לבני, כרתה מזכר הבנה עם  קונדוליסה רייס, מזכירת המדינה האמריקאית, על שיתוף פעולה אזורי (כולל עם נאט"ו) למניעת הברחות נשק וחימוש לרצועה, והקמת מנגנון פיקוח.

מה יצא מזה? כלום!

והרביעית היא הנותנת ואותה חייבים לשנן ולזכור טוב: מרגע שישראל נסוגה הירי מרצועת עזה לא פסק, כמו גם ניסיונות הפיגוע. להמחשה: בשנת 2009 – 158 רקטות; 2010 – 103 רקטות; 2011 – 375 רקטות; 2012 (עד "עמוד ענן" ) – 787 רקטות.

מיספרים דומים של פצצות מרגמה נורו כל שנה. במילים אחרות "הטפטוף" לא חדל, וחיי תושבי הדרום המשיכו להיות בלתי נסבלים. האירוניה היא  שכאשר אהוד אולמרט הכריז ב-7 בינואר על הפסקת אש חד-צדדית מצד ישראל, הוא אמר את הדברים הבאים: "נוצרו תנאים לשינוי מהותי במציאות הביטחונית בדרומה של ישראל. היעדים הושגו והחמאס הוכה קשות."

 אז, לא נוצרה למעשה מציאות ביטחונית חדשה, החמאס גם "טיפטף" בעוז וגם התעצם, ותושבי הדרום המשיכו לסבול.

זה מה שצפוי להם, לדעתי, גם בעתיד – אם ישראל תנקוט במהלך חד-צדדי בנוסח בנט/ליבני. "הסדרה" בעקבות מכה קשה ביותר ליכולות הצבאיות של החמאס, תמיד עדיפה על מהלך חד-צדדי. בוודאי אם מרכיביה עונים על כל צרכי הביטחון שלנו. אז מה אם לצורך כך מדברים עם החמאס בעקיפין? באים ואומרים שזה מקנה לו לגיטימיות. טעות! כאשר דיברו איתו בעקיפין אחרי "עמוד ענן" או בעסקת שליט, האם הוקנתה לו לגיטימיות?

כאשר אולמרט עשה עימו עסקה ל-6 חודשי הפסקת אש בתיווכה של מצרים, בקיץ 2008, האם זה הקנה לגיטימיות לחמאס?  בוודאי שלא!

נ.ב.

ישנה כמובן גם האסטרטגיה של השמאל הלא-קיצוני, שאינה רלוונטית להחלטות העשויות להתקבל בקבינט. עיקרה: מוכרחים לדבר, הישועה בדיבור, כל האשמה רובצת עלינו גם אם החמאס הוא אכזר.

4. העיתונאי נחום ברנע, ב"ידיעות אחרונות", מפליג בשבחי עזה

לא רק שנאה וטרור יש שם הוא כותב, ישנם שם גם בני אדם  המתגעגעים לישראל, מסעדות דגים ושדות חקלאים מוריקים.  זה העלה בזיכרוני את  מחנה ההשמדה בוכנוואלד המצוי בתוך נוף מקסים וליד ערש התרבות הגרמנית. זהו מאמר מודל לרומנטיקה של השמאל הישראלי האיכותי המביט בקנקן ולא במה שבתוכו.

אם חפצה נפשכם להבין מה מפעם בליבו של איש שמאל ציוני איכותי, אם חפצה נפשכם להבין את  הרוח הרומנטית בה הוא שבוי, ואת הדרך בה הוא רואה את המציאות– לכו וקראו את מאמרו של נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות" מ-25 אוגוסט.

כותרת המאמר היא "בשבחי עזה", משהו בנוסח הספרים הדנים ב"שבחי ירושלים". תוך שהמחבר נותן סקירה היסטורית קצרה על גורלה האומלל של הרצועה (כולל בתקופה הישראלית "שהזניחה ודיכאה אותם ב-27 שנות כיבוש"), הוא מונה את שבחי עזה, שאינה רק מנהרות ושנאה וקנאות דתית אלימות וטרור.

ראשית, "העיקר בני אדם" המצויים בעזה. למשל, רזי אבו דיאב, "עזתי שוחר שלום," שעזב אותה אחרי השתלטות החמאס, בא לבקר ונתקע. למשל, אותם גברים שביקשו מהמחבר, שעה שביקר בעזה ב-2003, שימסור דרישות שלום חמות למעבידיהם בישראל, וכולם מלאי ערגה וגעגועים לחיים בישראל.

שנית, קסם חוף הים על חולותיו הזהובים ודקליו ומסעדות הדגים הטריים שבו.

שלישית, השדות החקלאיים הירוקים הכורעים תחת כובד הפרי והירק.

 מה אגיד ומה אומר, קראתי ונזכרתי באחד מטיוליי בגרמניה, במחנה ההשמדה בוכנוואלד, הראשון שבעלות הברית הגיעו אליו במלחמת העולם השנייה. לא הרחק מהעיר וימאר, עירו של גיתה. הנוף מסביב עוצר נשימה, יערות בירוק עמוק, דשאים, והשדות שבסביבה מדיפים ריח ניחוח רענן. חלקת אלוהים קטנה. ולמטה, בעמק, גיא צלמוות, מצמרר. וכשאתה שם, לא הרחק ממקדש התרבות הגרמנית, אפוף פליאה מיפי הטבע, אתה נזכר במילותיו של חיים נחמן ביאליק  ב"עיר ההרגה": "כי קרא ה' לאביב ולטבח גם יחד: השמש זרחה, השיטה פרחה והשוחט שחט."

ובעיני רוחי העליתי את "100 שנות הטרור". נזכרתי בסיפורי סמילנסקי על ערביי הארץ, על ה"חברים" של היהודים, על אותם ערבים  שהתקנאו באורח החיים היהודי,  וכאשר הגיעה שעת המבחן, והיו רבות כאלו, רובם ככולם נהרו אחרי קריאת הקרב: "איטבח אל-יהוד". בזמנו הרשים אותי הסיפור על יחסי השכנות הנהדרים שהיו בין הכפר הערבי ג'עוני לבין ראש פינה, עד לשעת המבחן במלחמת העצמאות. לפתע הכפר הפך עויין, חיכה לרגע בו יוכל לבוא לראש פינה, להשמיד ולבוז בז. הסורים, להם חיכו תושבי ג'עוני, לא הגיעו.  הסוף – הם, תושבי ג'עוני, הפכו לפליטים.

ברור שלא כולם כך, ברור שישנם חריגים, יוצאים מהכלל, אך הם מעטים להחריד.

ואי אפשר שלא לסיים באימרת חז"ל: "אל תביט על הקנקן אלא על מה שבתוכו." לא   דרישות השלום של העזתים, לא הדגים הטריים הם המדד. הם הקנקן. החינוך שהילדים שלהם קיבלו, התרבות עליה הם גדלו, זה מה שיש בתוך הקנקן. חבל שהשמאל הציוני, האיכותי, שלנו (שמובדל מהשמאל הקיצוני ההזוי) מביט יותר בקנקן מאשר בתוכו. מספיק לו שפעם אחת, למשל, שאבו מאזן יפטיר "שהוא לא מתכוון לחזור לצפת," כדי שמיד ימחאו כפיים וישתבחו שבזאת הוא וויתר על "זכות השיבה" של הפליטים הפלסטינים.

* * *

נאום יוצא מן הכלל של יאיר לפיד בברלין. כך מדבר מי שבבוא היום עשוי להיות ראש ממשלה בישראל:

https://www.youtube.com/watch?v=crIKfuUX5PE&feature=youtu.be

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

יוסי אחימאיר

אוהבי החיים מול אוהבי המוות

ושוב חזרו בחודש שעבר התמונות, הפורטרטים של חללי צה"ל, של הנופלים בהגנת שלומה וביטחונה של ישראל. 64 חללים. מיטב בנינו היקרים, קצינים וחיילים, בני כל היישובים והעדות, ותיקים ועולים חדשים, שמסרו נפשם על הגנת המולדת והצטרפו, בסבב דמים זה של מלחמות הערבים במדינת היהודים, לשרשרת הארוכה של חללי מערכות ישראל. כל אחד וסיפורו, כל אחד ואישיותו המיוחדת, המופלאה, כל אחד ומשפחתו וחבריו – סיפורי חיים שנגדעו באיבם, סיפורם של בחורים צעירים שהלכו למשימת הלחימה בעיניים פקוחות, בתחושת שליחות ובידיעה שהם עלולים לא לשוב משדה המערכה. אובדן כבד לבני המשפחה ולכל עם ישראל.

"צוק איתן", שהחל כמבצע-תגובה לסבב אלימות נוסף שפתח בו אירגון הטרור החמאס, בירי טילים לעבר ישראל, נהפך עד מהרה למלחמה מתמשכת, שבמהלכה נורו למעלה מ-4,000 רקטות וטילים לכל שטח ישראל – עדי חיפה הגיעו השיגורים מעזה – ונהרסו עד עפר ברחבי הרצועה תשתיות האירגון המתועב, ששם לו למטרה להביא לחיסולה את ישראל, השנואה עליו.

רק במהלך המלחמה הזאת ובעקבותיה, התחוור כליל עד כמה חמורה היתה הסכנה שנשקפה לנו. לא רק מן הטילים, אלא גם – ואולי בעיקר – מן המינהרות שנחפרו מתחום הרצועה, מתחת לגדר המערכת המחושמלת, לעבר יישובי עוטף עזה. והסכנה לא חלפה. לאיש בתוכנו, לא בממשלה ולא ברחוב, אין ספק: הסיבוב הבא בוא יבוא. עוד נעמוד מול אותו חמאס, מול החזבאללה בלבנון, וכנראה גם מול האיום החדש שצץ לשלום המזרח-התיכון והעולם כולו – אירגון "המדינה האיסלאמית", שכבר השתלט במסע כיבוש רצחני על שטחים נרחבים בסוריה ובעיראק במטרה לכונן חליפות מוסלמית-אנאכרוניסטית.

ולא רק מול עולם האיסלאם הקיצוני וחוד החנית שלו, החמאס, עמדנו באותם ימי "צוק איתן", כי אם גם מול עולם "נאור" ועויין, שראה רק מה שרצה לראות – את סבלות הצד הפלשתיני, אך לא את ההתגרות בישראל והתוקפנות כלפיה. הבנה לזכות ישראל להתגונן דוקא היתה גם היתה במהלך הלחימה, אבל זו התפוגגה ככל שהגיעו לתקשורת המראות הקשים מעזה, ככל שגברה תעמולת הכזבים של הטרור החמאסי, הנקלטת על קרקע אנטישמית פוריה, עד כדי העמדת ישראל ואותו אירגון טרור על אותו מישור, כשווה בשווה, ואפילו עם הבנה והסכמה לפעולות הרצח של החמאס.

בעוד אשר אלפי מוסלמים נרצחים בידי מוסלמים, במלחמות האחים בסוריה, בעיראק, באפגניסטן, בתימן, בלוב, והעולם ועימו אירגון-האומות בקושי מגיבים – רק נושא המלחמה בעזה העסיק את הצבועים מן האו"ם ומועצותיו למיניהן וסוגיהן, אשר כרגיל נרתמים ל"עליהום" על המדינה היהודית ועל הציונות. החלטות אנטי ישראליות ודוחות בסגנון גולדסטון כבר מתבשלים במסדרונות התם. גל של אנטישמיות כמעט חסר תקדים מאז שנות השלושים של המאה הקודמת משתולל בבירות אירופה. בטורקיה מאיימים על ישראל ועל הקהילה היהודית בסגנון נאצי ממש. טורקיה בהנהגת ארדואן התחברה בברית עם החמאס ופצחה בטרור משלה – בינתיים מילולי – כנגד ישראל, על "הטבח" שהיא מבצעת, על ה"כיבוש" ושאר עלילות. שנאה היא שנאה. והטורקים יודעים לשנוא. הם גם יודעים להצליף ולאיים. התהפכו היוצרות – ישראל ולא החמאס מואשמת על-ידי צבועי העולם ב"פשעי מלחמה".

ובבית פנימה, ערביי ישראל בהנהגת "ועדת המעקב", וח"כים ששונאים את המדינה ומזדהים עם אויביה, יזמו שביתות שגובלות בהמרדה. אנשי שמאל פירסמו עצומות ומאמרים נגד צה"ל, לוחמיו וטייסיו, וטיסות אזרחיות לישראל הושבתו לזמן-מה, ביוזמת חברות תעופה אמריקניות, מחשש לפגיעת רקטות בנתב"ג.

מלחמת "צוק איתן" נהפכה לתמרור אזעקה אדום למדינת ישראל – אל מול משנאיה. פריצתה כמבצע מוגבל, כדי לשכך את ירי הרקטות, חשפה את הסכנות שארבו למדינה משלטון החמאס הטרוריסטי ובעלי בריתו. אלמלא פרצה בשעה זו, היינו מוצאים עצמנו בעוד שנה שנתיים במלחמה קשה בהרבה. מאות טרוריסטים עלולים היו לפרוץ בבת אחת מפתחי המנהרות – שנכרו במשך שנים באין מפריע, בתקציבי עתק של עשרות מיליוני דולאר, בעבודת נמלים, על חשבון פיתוח אזרחי של עזה ורווחת תושביה – ולהשתלט על יישובים בגבול עזה, להרוג מאות ישראלים, גברים, נשים וטף כפי שהם עושים בבני עמם הלפותים בידיהם.

גשם הרקטות, שניצברו מתחת לאדמה בעשרות מאגרים, שיובאו מאיראן או יוצרו במקום, נהדף ברובו על-ידי "כיפת ברזל", תוצרת הגניוס היהודי. מי יודע – אולי בהמשך היו מצטרפים למערכה הכוללת כוחות גם ממזרח (דאע"ש?) ומצפון (חזבאללה?), ואולי גם איראן היתה משגרת טילים לעברנו. "צוק איתן" חשף את מלוא האיום שהתעצם כנגד ישראל, במצבורי הרקטות ושאר האמל"ח שנצבר מתחת לבתי הרצועה, מסגדים, בתי-חולים ובתי-ספר, ובלב אוכלוסיה אזרחית, ואת עשרות המינהרות שנחפרו לכיוון גבול ישראל בלי שנתנו די הצורך את הדעת לסכנה מתהווית זו. מעל לכל חשף המבצע את עומק השנאה למדינה היהודית – בעולם המוסלמי המקצין והולך, וגם בעולם המערבי הנכבש אט-אט על-ידי האיסלאם, ובשמאל הקיצוני.

המלחמה הזו לוותה בשידורים אין-סופיים בשלושת ערוצי הטלוויזיה, שגייסו את כל מי-שהיה לפרשן, להסביר, להציע, להוכיח – ומה לא. אכן, עם ישראל חזק בדיבורים, במלל ובברברת, ולמזלנו חזק גם בכוח ובחיל. בתקשורת העברית הופיעו ביטויי הבנה לחמאס, על הבידוד שבו חיים הפלשתינים ברצועה, ועל הצורך לנהל עימו מו"מ, כאילו בגוף מדינתי מדובר, כאילו באירגון רציונלי אמורים הדברים. שטיפת-מוח, מסתבר, נעשתה לא רק בתקשורת העולמית, כי גם בתקשורת שלנו, במטרה "להבין" את החמאס, ואף להביא לעצירת פעולת צה"ל טרם שהושג השקט המיוחל.

אי אפשר שלא לשאול את כל הפרשנים: האם עזה היא עדיין שטח כבוש? האם לא יצאנו מעזה לפני תשע שנים וחזרנו לקווי 67'? האם לא פירקנו את כל יישובינו שם? האם לא השארנו את השטח לעזתים, כדי שירווח להם ויוכלו לנצל את השטחים הריקים להקלת מצוקת הדיור ברצועה הצפופה ולשיפור תנאי החיים של אוכלוסיה? האם לא היו אלה יצחק רבין המנוח ושכמותו, שהבטיחו ל"פחדני הליכוד" ששום טיל לא יישלח מעזה לאשקלון ובנותיה לאחר יציאתנו? האם לא היינו מוכנים לסייע לתושבי הרצועה בפיתוח כלכלתם והטבת תנאי חייהם? האם לא סיפקנו להם את צרכי היומיום שלהם, מזון, דלק, מלט, גם כשהתנכלו לנו? האם את שליטי עזה מעניין כהוא-זה גורלם וחייהם של מיליון וחצי בני עמם השבויים בידיהם ודאגה לתנאי חייהם מינימליים?

ועוד סדרת שאלות: האם עזה לא נהפכה למיתחם מלחמתי, שכולו מינהרות ומצבורי אמל"ח, רקטות וטילים? לאיזו מטרה – למשחקי ילדים משועממים? האם עזה לא נהפכה למיטרד קבוע על ישובי עוטף עזה? האם אין יוצאות ממסגדי עזה, מדוברי החמאס ומכל כלי התקשורת בעזה, נאצות אנטישמיות זוועתיות, קריאות הסתה להשמדת ישראל? האם החמאס אינו זרוע ביצועית של האיסלאם הקיצוני, שמחולל תוהו-ובוהו בארצות הערביות סביבנו, בהרס כל רקמת חיים נורמלית שמנסה להתפתח, שכל עיסוקו הוא שפיכות דמים, מעשי רצח וחיסולים אכזריים, בשם אללה?

ללא ספק, ראשיתה של ההידרדרות הביטחונית בגבול עזה – שביטוייה הקשה הוא בשלושת המבצעים שאולצנו לצאת אליהם: "עופרת יצוקה", "עמוד ענן", "צוק איתן" – היתה לפני תשע שנים, כאשר ראש המשלה דאז, אריאל שרון, יזם בזדון-לב, את ההתנתקות ועקירת היישובים היהודיים מחבל עזה. לקראת העקירה, במהלכה ולאחריה, שמענו את האזהרות. "נסיגה מעזה תעודד טרור" – הזהיר כבר בפברואר 2004 מי שהיה אז ראש אמ"ן האלוף אהרון זאבי (פרקש), ומיד הוסה על-ידי דוברי השמאל.

הם וראש הממשלה שרון, ועימם שר הביטחון שאול מופז, לא אהבו לשמוע את התחזית הקודרת והמפוכחת: "גורמי הטרור – חמאס, ג'יהאד איסלאמי, תנזים וחזבאללה – רואים בתוכנית ניצחון לטרור ומאיץ לטרור נוסף ביו"ש כדי לזנב בישראל. מבחינתם, זוהי הוכחה נוספת למודל לבנון, לפיו ישראל נסוגה ומתקפלת רק תחת הקזת דם ומתקפות טרור."

כעבור כמה ימים אמר הרמטכ"ל דאז, רב אלוף משה בוגי יעלון, כי "אם צה"ל לא יהיה בעזה, יוזרמו לרצועה אמצעי לחימה באופן חופשי," ואילו ראש השב"כ דאז אבי דיכטר קבע כי "הפינוי מסוכן, הנסיגה תגרום לתחושת ניצחון אצל הפלשתינים ולעידוד הטרור." ראש לשכת ראש הממשלה, עו"ד וייסגלס, דיבר על הקסאמים שעלולים להיות משוגרים לישראל כעל "חפצים מעופפים..." – אבל אפילו מתנגדי הנסיגה החד-צדדית, שנימוקיהם היו מקצועיים ולא פוליטיים, המעריכים הפסימיים ביותר, לא חזו שלוש מלחמות בתשע השנים הראשונות שלאחר ההתנתקות, לא חזו את התחפרות הטרור מתחת לעזה ושכונותיה, לא חזו את צבירת האמל"ח המאסיבית וייצור טילי הרצח וההרס, לא חזו שלושה מבצעים שבהם נאלץ צה"ל לפלוש לשטח הרצועה ולהכות שוב ושוב בחמאס.

האם לא נלמד פעם אחת ולתמיד, שיש לנו עסק עם אירגון של מתאבדים, חסר מעצורים, שטוף שנאה, תאוות רצח ומלחמה, אירגון ברברי שבינו לבין תרבות אנוש – אין ולא כלום? האם לא יבינו אצלנו ובעולם, כי חמאס ממיט שוב ושוב על בני עמו אסון הומניטרי נורא, שהרי כדברי ראשיו, "אנחנו אוהבים את המוות כמו שהיהודים אוהבים את החיים!"

ולכן, יש להצטער על המו"מ (העקיף) עם חבר רוצחים זה, שמתחפר מתחת לאדמת עזה, ששולט ביד ברזל בעזתים. רק עוז-רוח ישראלי, רק רצון החיים שלנו, רק עוצמת צה"ל, ישימו אי פעם קץ לחמאס, אירגון שאין לו שום לגיטימיות ושום זכות קיום.

כאמור, את התוקפנות החמאסית, תאוות הרצח וההתאבדות, את השנאה שאינה יודעת גבולות, מלווה החמאס בתעמולת זוועה אנטישמית. תעמולה שמפריחה המוני כזבים, בדיות שנופלות על אוזנים כרויות בתוככי הרצועה ובעולם כולו. ההפגנות הסוערות שנערכו בבירות העולם נגד ישראל – והזכירו ימים אפלים משנות השלטון הנאצי – וגם אלה שליד בניין "הבימה" בתל-אביב, ניזונו מתעמולת כזב זו, שאויבינו המתועבים מצטיינים בה. שנאת עולם לעם עולם, שמעולם לא דעכה, היתה קרקע פורייה לקליטת דברי התעמולה החמורים. ועם זאת, חמאס נתגלה כאמין בכל מה שהכריז ובנה לאורך שנות שלטונו ברצועת עזה, בין מבצע למבצע, בעיקר מאז שישראל התנתקה ממנה. חמאס הוכיח, שאצלו אין אחד בלב ואחד בפה. הפה פלט מה שהלב חשב. הפה השמיע מה שהמוח המעוות של הטרור החמאסי – הגה. רק אנחנו, שעקרנו את עצמנו לדעת, ביציאה השרונית מחבל עזה, זילזלנו בצלצולי פעמוני האזעקה של האויב.

היום כבר ברור, כי שלושת המבצעים הצה"ליים לא שמו קץ לשלטון החמאס, כי ממשלות ישראל לא איפשרו לצבא לסיים את המלאכה. הן הביאו לתקופות רגיעה זמניות וגרמו לנו הקזת דם רצינית. שלוש פעמים החמאס ניסה אותו – והוא אינו מתייאש, יהיה המחיר אשר יהיה, יהיה הסבל שימיט על הפלשתינים – שהעלוהו בכפייה לשלטון – כבד ככל שיהיה. החמאס חש תחושת ניצחון. למרות הפגיעה הקשה בתשתיות עזה, למרות אלפי ההרוגים והפצועים, אין הטרור חש תחושת אשמה כלשהי או הכאה על חטא. נהפוך הוא. החמאס ישוב ויתאושש בחסות פסק הזמן שניתן לו, התמיכה הכספית, החומרית וה"מוסרית", שמגישות לו מדינות תומכות-טרור כאיראן, טורקיה וקטאר. הוא "יקח אוויר", אך לא יחזור מסורו. הטרור האיסלאמיסטי ימלא מחדש את מצבורי האמל"ח שלו, יחדש את מלאי הרקטות וישכללן, יתחפר ויחכה לשעת-הכושר הבאה. והעולם ישוב ויגנה את... ישראל המתגוננת.

על שמו של אריאל שרון יהיה רשום לעד המשגה האסטרטגי הבלתי-נסלח שעשה באוגוסט 2005. הוא חשב, כי אפשר להתנתק מעזה במלוא מובן המילה, אבל לא ידע שעזה לא תתנתק מאיתנו. כמו בימי חום יולי-אוגוסט 2014, גם בעתיד הלא רחוק עזה תמשיך להטריד אותנו, לפגוע בנו, לנסות לשבור את רוחנו. ואולי יש בכל זאת נקודת זכות אחת להתנתקות באוגוסט 2005 – היא היתה אבן מבחן לרצון הערבים למו"מ כן איתנו, ואולי גם לשלום. היה זה ניסיון קריטי להיווכח אם גם אחרי חזרת ישראל לקווי 67' ימשיכו הערבים בניסיונות ההשמדה, בתואנות כזב של "כיבוש", "מצור", כמו גם בדיבורים על "שיחרור המולדת". הניסיון המר של פינוי עזה אכן הוכיח, שאין המדובר במאבק על שטח ושטחים. לא, הערבים אינם רוצים באמת ובתמים בשלום איתנו. רק להחלישנו ולהרדימנו. המאבק הוא על עצם זכותה של מדינה לא-מוסלמית, להתקיים בלב המזרח-התיכון הערבי. בפינוי השטח מכל סממן יהודי-ישראלי נסללה הדרך לשלטון החמאס ולהפיכת רצועת עזה לא ל"סינגפור של המזרח התיכון", כי לחבל ארץ חפור, מצבור אדיר של נשק ושנאה, שמחפש לו הזדמנות להתפרץ באגרסיביות וברצחנות על השכן המשגשג ממזרח.

עברנו ב-66 שנות המדינה מלחמות רבות. שום מדינה לא עמדה במצבים כאלה בתקופה קצרה שכזו. שום מדינה אינה מאויימת כל הזמן, ויודעת שכישלון אחד שלה – פירושו סוף קיומה העצמאי. ניצחנו את כל צבאות ערב, הכינו בהם שוב ושוב, אבל מזה כשני עשורים אנו עומדים מול אויב תוקפני, שהינו שילוב של מדינות ואירגוני טרור. במלחמת "צוק איתן" עמדנו מול אירגוני טרור קיצוניים הנתמכים על-ידי מדינות שאין להן גבול משותף עם ישראל. תמיכתן היא מרחוק. נזכיר כי המלחמה פרצה בעקבות רצח שלושה נערים יהודיים שנחטפו ונרצחו בידי מחבלים מתועבים, חברי חמאס, שבאו מחברון. התגובה החריפה לפשע הזה, היא ש"הדליקה" את חמאס לשגר רקטות ולאיים במינהרות. נחשפה במלוא סכנתה החזית התת-קרקעית, חידוש בזירת הלחימה ישראל-ערב, שהסבה לכוחותינו עשרה חללים שנפלו מירי מחבלים שצצו מפתחי המינהרות בשטח ריבוני ישראלי.

אלמלא נחשף במלוא עוצמתו המינהור התוקפני הזה, יתכן שהמערכה היתה נפתחת בשלב מאוחר יותר והסכנה לישראל, ובמיוחד לתושבי המושבים, הקיבוצים והערים הסמוכים לגבול עזה, היתה גדולה בהרבה. שוב היינו מופתעים – והפעם מסבך מינהרות ההתקף. אם היה החמאס מצליח לפרוץ בכוחות גדולים לתוך שטח ישראל, מחולל הרג המוני, וגורם להלם בצידנו, יתכן שמיד היו אירגונים נוספים וצבאות אחרים מצטרפים לצידו, למערכה נוספת בניסיון להביא להכחדת ישראל. ובינתיים – המערכה להשמדת שלטון החמאס נמשכת, ירי הטילים לא נעצר וגובה מאיתנו מחיר דמים בעורף.

ובתוך המערכה, שהיתה נחלת חלקים נרחבים משטח המדינה, הושבע בצינעה בכנסת ישראל הנשיא העשירי – איש תנועת ז'בוטינסקי ובית"ר, ראובן רובי ריבלין, אשר את נאומו הראשון בתפקידו הרם נשא כעבור שלושה ימים, ביום כ"ט בתמוז, יום הזיכרון ה-74 לפטירתו של זאב ז'בוטינסקי ראש בית"ר, נאום שעמד בסימן ימי הלחימה. וכך אמר הנשיא ריבלין בדבריו הקצרים לבאי האזכרה הממלכתית:

"על רקע אירועי הימים האלה, שבהם אני מבקר בבתיהם של לוחמינו שנפלו במערכה בדרום הארץ, אני שב ומגלה את עוצמתו של היחיד. את גדולתו ואת המחיר שאנו משלמים על לכתו. כל יחיד הוא מלך אמר ז'בוטינסקי; כל בן, כל אח וכל חבר הוא מלך. אני רואה את המסירות, את הגבורה, את הכאב ואת האובדן. הנוער שאנחנו מאבדים בשדות הקרב הוא נוער של מלכים. מוזיקאים מחוננים. אמנים. לוחמים נערצים. מנהיגים. שחקנים מחוננים. כל אחד מהם הוא עולם ומלואו – יחיד ומיוחד. עוצמתנו הצבאית והמוסרית נשענת על כך שכל לוחם הוא איש צוות ויחיד. רק מי שמכיר בערכו של היחיד מכיר בערכם של החיים. כאשר היחיד נעלם, נעלמת איתו גם קדושת החיים. מי שיוצא למלחמה רעול פנים, חסר זהות, מי שאיבד את תורת היחיד, אין לו גם את צדקת המערכה."

דברי הנשיא ריבלין, בעיצומה של מערכת "צוק איתן".

מי ייתן ובשבע שנות כהונתו של נשיא המדינה ראובן ריבלין, ימשיך עם ישראל, באמצעות צבא ישראל, "קיר הברזל" שלו, לצבור ברזל, להרתיע את אויביו, לגבור על כל משנאיו, להדוף את הקמים עליו, לפתח את "כיפות הברזל" למיניהן, ולהתבסס בכל רחבי ארץ-ישראל, עם שלום או בלעדיו. שהרי לקח "צוק איתן" ברור: האיסלאם, על כל גילוייו, מופעיו ואירגוניו, אינו מעוניין בשטחים ובתיקון "עוולות" משנות 1948 ו-1967. המוסלמים ברובם המכריע, לפלגיהם ולזרמיהם, בפירוש לא התנערו מחלום השמדת ישראל.

עם ישראל, צבא ישראל, לא יאפשרו להם זאת. לא איפשרו להם זאת בעבר, לא ב"צוק איתן" בהווה, וגם לא בעתיד.

(פורסם לראשונה כמאמר פותח בגיליון "האומה", 195, שראה אור בימים אלה)

* * *

אסתר ראב כותבת לבן גוריון

לפני 42 שנים

[טבעון, שלהי אוקטובר 1972?]

לכ' מר בן גוריון הנערץ

והיקר!

ראשית אני רוצה לברכך ליום הולדתך – חיכיתי עד עתה כי ידעתי שאתה עמוס ברכות ועניינים לרוב – כעת מששכך קצת הרעש תשמע את קולי ביתר שימת-לב –

אני ילידת פתח-תקוה ובת יהודה ראב, ומדי שומעי שאתה מדבר על ראשוני פתח-תקוה ונותן להם את המקום שהם ראויים לו – מתמלא ליבי תודה אליך. בספר שיריי שיצא בקרוב בהוצאת "עם עובד" יש שיר שהקדשתי לך – כתבתי אותו לפני שנים רבות, כשפרשת לשדה-בוקר וכשהיו לך זמנים קשים – ואני ברוחי תמיד לימין הנרדף – אני מקווה שתבין את השיר, אני אשלח לך את הספר כשיופיע.

כעת בנוגע להיסטוריה של פתח-תקוה. אני בת 72, ופתח-תקוה קשישה ממני ב-20 שנה – ושמעתי את הדברים ממקור ראשון, וגם היכרתי את יואל סלומון ואת יהושע שטמפפר, רק את גוטמן לא היכרתי – אבל שמעתי עליו בביתנו הרבה. ובכן, לאופיים של השלושה:

יואל סלומון היה עיתונאי מצליח וגם סוחר טוב. על המעוף שלו אין לי מה לומר – אבל עקשנות ומעשיות היו בו והוא הביא את קניית "מלבס" לידי מימוש.

שטמפפר (בגרמנית – דורס), ואמנם הוא דרס בצעדיו ארצות רבות, במו רגליו בא ארצה ברגל, לזאת נחוצה אמונה כבירה, מעין זו שהיתה לנוסעי-הצלב בזמנם. היתה סביב האיש איזו הילה, והוא ידע להזין אותה, ניהל בית מסורתי רחב-ידיים, עם משפחה גדולה ועם קהל מעריצים – שהזכיר רבי וחסידים. ודאי שהיה אישיות בולטת.

עכשיו על גוטמן, ומן השמיעה רק – כי לא היכרתיו, הוא מת לפני שנולדתי. הוא ואשתו היו חשוכי-בנים ועשירים – הרבה סיפורים שמעתי עליהם בבית, וגם תרעומות של עובדים על נותן עבודה ממש – אבי עבד אצלו, ניהל לו את משקו, חרש וזרע – והוא התהלך בכובע עגול שחור וקשה, לפי האופנה האחרונה של אז, וכן שמעתי סיפור על אשתו, שכפי הנראה נהגה לוקסוס בקרב הנשים הראשונות של פתח-תקוה, שהיו מקוששות קוצים – והיו מבשלות תבשילים על גבי "שלוש אבנים" –

אימי ספרה: שביסה הלבן [של גברת גוטמן], המלא תחרה וסרטים, היה תלוי על החבל לייבוש – הנשים חטפו אותו והלבישוהו לעז היחידה שהיתה במושב – וזו התהלכה בין הבקתות וגעתה כשהיא חבושה בשביסה של הגברת גוטמן, והיתה שמחה גדולה וצחוק בקרב החבורה הצעירה.

עוד סיפור – אבי יושב על עגלת-סולמות מלאה תבואה ומעגלן בכיוון לגורן, ועובר ליד הבקתה שלנו, יורד ושותה כוס מים מן הג'ארה שעל המרפסת הקטנה, גוטמן עובר, רואה אותו ומתרתח ואומר:

 "תשוחח עם אשתך בערב, אחר העבודה, ולא באמצע היום!"

על דבר זה חזרו הוריי כמה וכמה פעמים, ולא יכלו לשכוח אותו שנים רבות – ובכן רואה אתה, גם אבי היה פועל בשעתו. שמעתי גם מאחרים שגוטמן היה קפדן ואיש קשה – וחלקו בבניין פתח-תקוה היה בממון ולא בעבודה. אמנם היה פעלתן ועסקן ציבורי טוב.

וכעת בנוגע לאבי. אבי היה משכיל ובעל שאר-רוח, ואדם מורכב מאוד. ובתקופה ההיא היה בעל-חזון ורואה למרחקים ולאחר שקרא את "Juden Stat" של הרצל – נעשה נלהב למדינת יהודים.

ידיעתו בחקלאות וגישתו הטבעית לעבודה עשו אותו מהרה למדריך ולמארגן ממדרגה ראשונה – כי ידיו וגם רוחו עמדו לו בזה. הוא פעל בראשון-לציון, בחדרה, במטולה. היה חדשן בגידול הבקר בארץ. הכניס את ה"בקיה" מלבנון לארץ, והביא פרות גזעיות מסוריה.

המגשימים האמיתיים של ייסוד פתח-תקוה היו סלומון, שטמפפר ויהודה ראב. וכך היה מקובל הרבה שנים, ואילו כעת דולגים על שמו של יהודה ראב, ובזה נעשה לו עוול – ועל זה רציתי לעורר את תשומת-לבך – הספר על תולדות פתח-תקוה נכתב בידי מרדכי סלומון, בנו של יואל סלומון – ומדרך הטבע הוא הבליט את אביו ביותר.

אבי גם היה רוכש אדמות חשוב: הוא קנה את "נזלה" ואת "פרוכיה" בחמרה, את "חורזרזור" – "נווה-עוז" כיום – ושנים נשא ונתן עם סורסוק על "ג'ידרו" – שטחים גדולים בין חיפה לעכו, בסוף התערבה הממשלה התורכית והאפנדי החזיר את דמי-הקדימה – הקנייה נתבטלה. זה בעצם קדם לחורזרזור ולנזלה, וכשהייתי ילדה קטנה, שמעתי הרבה את השם "ג'ידרו" בבית.

מר בן גוריון היקר והנערץ, כדאי לך לעשות קצת רוויזייה על הדברים כי מי יעשם אם לא אתה? לך הכישרון וגם הרשות המלאה להעמיד את הדברים על אמיתתם –

                                                                           אני מחכה לתשובתך הנכבדה

                                                                           ונפרדת ממך בברכה ובהערצה,

                                                                                                                 א

*

טיוטת מכתב ללא תאריך של אסתר ראב לדוד בן-גוריון. בן-גוריון נולד ב-16.10.86. תאריך המכתב נקבע לפי איזכור יום הולדתו ו"תפילה אחרונה" במכתבה. השיר שהקדישה אסתר ראב לבן גוריון – "הוא", נתפרסם בעיתון ב-1966, ובספרה "תפילה אחרונה", 1972, וכן ב"אסתר ראב / כל השירים", 1988.

המלביה"ד מארכיון אסתר ראב: אהוד בן עזר

* * *

אהוד בן עזר

אני תומך במאה אחוז בנתניהו, יעלון וגנץ

ובממשלת ישראל

ומגנֶה את ה"עליהום" המתוכנן עליהם

בייחוד לאחר הסכם הפסקת האש

שעליו הסכים נתניהו

כדאי לפעמים להאשים גם את האויבים

השקרנים המנוולים תאבי הרצח –

ולא להתגולל בעיקר על מי שמנהלים

בתבונה בזהירות ובגבולות האפשרי

את מלחמת ההגנה שלנו

ישר כוחה של השלישייה!

* * *

עמוס אריכא

1. חשבון ההסדרה המכזבת

שוב חוזר ודורש שר הביטחון משה יעלון שתושבי עוטף עזה ינשכו שפתותיהם עד זוב דם ויחשקו אותן עד שתושג "הסדרה" (מה פירוש המלה החמקמקה הזאת?) – ושוב מתעורר רושם שהוא וראש הממשלה המושל בו אכן סבורים ואולי אף מאמינים כי אזרחי המדינה אינם אלא חבר שוטים נבוכים שניתן לתעתע בהם. מדובר לאמיתו של מצב בשערורייה שאין לה מחילה; הבטחתו של ראש הממשלה כי בתגובה להמשך הירי החמאסי תהיה "כתישה" של עזה, מעידה יותר מכל על תלישותו של האיש הזה מהמציאות הישראלית, ואולי לא יהיה לו חלק או נחלה בהיסטוריה העברית.

לחזור ושוב ושוב כביבי נתניהו למכבסת מילים מסמורטטות מרוב שימוש מכלים, כגון "הסדרה", "הסכם", "תהדייה" ועוד פיצוחים מצחינים הנפלטים מגרונותיהם של מנהיגינו הכושלים, מחדדת עד חנק את תחושת אובדן כבודנו כמדינה. דרך חתחתים אליה מובילים אותנו ראש ממשלה והצל הדבק בעקביו, הרפתן נאמנו מהקיבוץ; שני אלה לא היו ולא יהיו אנשי בשורה. ואם יהיו, אשא תקווה בלב-שלם שטעיתי בהם ובלבד שלא תתאחר שעה ולא יימוג רגע נכון מפניהם.

הנה, למשל, ניסיונו הכושל של מר נתניהו, מגדל אור בתורת המנהיגות ורמיסת הטרור בעולמנו המסוכסך, להציג בצדק את החמאס הרצחני כמקבילו של דאעש המעורר מורא במערב ובארה"ב, מעיד על כסילות שאינה נתפשת; שכן אם זו תפישתו את החמאס, כיצד הוא שוב חוזר למחוז כשליו, וממשיך את להטוטי המשא-ומתן חסר הערך עם אותו ארגון רצחני שכל כוונתו לחסל את מדינת ישראל ולקצור בהזדמנות חגיגית זאת את תושבי הארץ? די להיווכח בחיסולי הזוועה בחוצות עזה של החשודים כביכול בשיתוף פעולה עם המודיעין הישראלי, בכדי לשער מהן התוכניות השטניות שרוקמים אנשי החמאס לגבינו.

יתרה מזו, אפילו תהיה תבונתו של ביבי מחוררת כגבינה שוויצרית, ניתן להניח כי זיכרונו עדיין שלם לזכור כי מעולם לא כיבדו אלה, אנשי האיסלם הקיצוני בעזה, על-פי צו אמונתם, הסכם כלשהו עם כופרים כאותם יהודים שהם כידוע ממוצא הקוף והחזיר. מי שמצוי במקצת בנאמר בקוראן יודע כי למאמינים הרשות נתונה להערים בשקר ובכזב על כל יריב ואויב המבקש לשים קץ לסכסוך דמים. אצל אלה כל הסכם נועד לשם מטרה זו בלבד.

אם אכן זו עובדה שאין להכחישה – מדוע ממשלת ישראל במקום לשמור לעצמה את כל האופציות הנגזרות מהיותה בעלת יד מנצחת באמת במלחמה עם אוייב נחוש, מכשכשת בזנבה הקצר למצוא חן בעיני א-סיסי בקהיר, למעשה ממש מפילה תחנוניה לפניו שיסייע בהחזרת "השקט". ואם לא די בכך הרי זו הממשלה שמסיבות שאיש לא טרח להבהירן לציבור, מעוררת רושם קשה שעדיין היא מעדיפה את שלטון חמאס בעזה. האם הסיבה לכך טמונה בעובדה שלפתע ביבי בניגוד לכל פרקי תורת מדיניותו המבולבלת נאלץ להתייחס לאבו-מאזן לא כאל מוקצה אלא כאל "פרטנר" נחשק שהוא שועט בדהרת אבירים להתחמם בחיקו? 

ההצגות והעמדות הפנים המביכות האלה מעידות שהמדינה מנוהלת בידי אנשים שהתנהלותם מזוגזגת, אין לסמוך עליהם, אין לבטוח בשיקול דעתם, ואין בהם שמץ של כבוד לאומי.

באזור רותח כשלנו הנמצא ברעידת-אדמה מתמדת, גם לכבוד לאומי יש פירושים שונים. לכשעצמי תמיד הסתייגתי משימוש במושג זה שהוא ככיסוי לצעף בו מעשים רצחניים ופרימיטיביים שאין להם מקום ואין דרך לגנותם כראוי להם. אבל מה לעשות ומושג זה משמש מטבע עובר לסוחר במאבקים על "כבוד" בקרב עמי המזרח התיכון שמקור מחשבתם מעוגן אי-שם בחשכת ימי האנושות בתחילתה?

כנראה שכאן, במזרח התיכון, אנחנו חלק מעולם של עובדי אמונות יצריות הממשיכות לקום על החברה האנושית. מי שחפץ בחיים ובחרות חייב להתמודד עם מבקשי נפשו מתוך זרוע נטויה. מכאן שהמושג כבוד לאומי אינו סתם סיסמה ריקה. לצערי אני מוצא עצמי מתחמץ על שהכבוד הלאומי שלנו נרמס בידי מי שאמור לשמור עליו.

כבוד לאומי מחייב מהפכה באסטרטגיה המדינית של ממשלת ישראל. י שהמדיניות הזאת שמורה כסוד חסמב"ה כמוס מפני שמעולם לא הובהרה, בעוד שבמקביל לטירוף הח'ליפות המתפשטת, ניכרים סימני רציונאל מתחדש בסעודיה, במצרים ובעוד מקומות המעניקים יסוד לחשיבה שונה מזו שהורגלנו בה; איחוד אינטרסים כזה מחייב הדברת החמאס בטרם הידברות רחבה יותר.

אולם דרך התנהלותם של ראש הממשלה ושר הביטחון המחפשים מתחת לכל שטיח סיכוי ל"הסדרה", פורטת אצלי על מיתר של רתיעה מפורשת מהם. שכן כנראה גישתם מסתמכת על הנחה מוטעית שאין דרך להכניע טרור. אילו קצת היתה רגישות אצל הראש ושר ביטחונו לגבי התדמית הנעבעכית הזאת שהם עצמם מדביקים לנו אולי בהיסח דעת, כי אז לא היינו חוזרים ל"הסדרת" קהיר שמראש ידוע כי אין בה תוחלת ולא תועלת ולא הישג כלשהו ונצא משם חפויי-ראש חבוטים כאילו אנחנו אלה שהובסנו.

טרור אפשר להביס וחובה לעשות זאת. טרור הובס לאורך ההיסטוריה פעמים רבות. אלמלא הובס מכבר האנושות הזאת פניה היו מושחתים עד שהיתה נדמית למפלצת שנועדת להזוויע את הנועץ בה מבט. ואולי מאחורי המסכים השונים זו האמת.

אבל בכדי להביס טרור צריך את צה"ל מהעבר הלא רחוק, שמבצעיו הצטיינו בדמיון בהעזה ובמקוריות המפתיעה את האוייב במקום שהוא איננו מצפה למצוא בו אותנו. חיסול המנהרות בידי יחידות חיל ההנדסה הוא הישג, אבל רק חלק ממערכה שמעולם לא נבחנה עד סופה. אולי מפני שבאמת אין לנו כבוד כנתפש אצל אויבינו. אולי מפני שאין בכוחנו להגן על תושבי נחל עוז, סמל בתולדות עם ישראל, שהתמודדו במשך חמש-עשרה שנות עם "טפטופים" שאיש מאתנו לא חווה מוראותיהם מעולם לא בדחיסות שכזאת.

המבצע הנוכחי חוזר ומעיד כי מדינת ישראל היתה חזון התנועה הציונית המדהימה וקמה למען יעד אחד מוצהר באלף ניסוחים: לחזור לארץ אבות בכדי להקים בשממה הזאת מחדש את המולדת שתעניק מקלט וביטחון לכל יהודי שירצה בכך. את הדרמה המתסכלת שלפנינו מבטאים ישובים אחדים לאורך הגבול המשותף עם הרצועה העזתית. גיבורי הדרמה הזאת הם כמה עשרות אלפים אנשים רגילים, אוהבי-ארץ, שעברו משבי רוח לוהטת הפורצת ממעי הגיהינום – ונותרו מופקרים לגורלם, בעוד כולנו ממשיכים בשגרת חיינו מבלי להתוודע לאמת הפשוטה כי מתקרב הרגע בו כולנו נהיה חתומים בחותמת הרת גורל של היהודי הנרדף.

חמש-עשרה שנים מדינת ישראל התכחשה לתנאים הבלתי-נתפשים בהם נאלצים אנשי "עוטף עזה" לחיות בחוסר בטחון מוחלט. אפשר להתפעל מנחישותם, מאהבת ביתם וארצם, אבל אין זה משנה את העובדה כי כיום למדנו לדעת כי כל תושבי מדינת ישראל הם בני משפחת עוטפי הרצועה העזתית הרצחנית. גם מהאמת הזאת מתעלמים מנהיגינו הנודעים לתפארת מדינת ישראל. למה?... מדוע הפניית הגב הזאת שלהם?...

הממשלה, בקיימה כל צורת משא ומתן עם החמאס, מנציחה את העובדה המרה שישראל אכן איננה בטוחה יותר לתושביה היהודים. עזות מצח וגסות-רוח היא לשמוע מפי חברי הביבי-נט את תביעתם מתושבי הישובים סמוכי רצועת עזה להתאפק ולגלות סבלנות.

אם מה"הסדרה" המגוחכת אליה חותר נתניהו גם יתברר כי ממשלת ישראל הסכימה להעניק כניסה לתחום ישראל לאלפי עזתיים כרצונם – כי אז, לכל השדים והרוחות, מי צריך לחיות כאן כשליהודים אין דרך להגן על הפעוטים שלנו הנופלים כל רגע לארץ ובידיהם הקטנות מכסים את ראשיהם?

זה מצב לא רק של אי-כבוד, אלא ביזיון היסטורי.

עזיבת נחל עוז, סמל ההתיישבות וההתנחלות האמתית בימיה הראשונים של המדינה, הוא אות קלון שיוטבע בממשלות ישראל האחרונות. אינני מדבר על נטישה. אנשים אלה מעולם לא נטשו ולא ינטשו. הם עזבו כמחאה נואשת מול ממשלת ישראל שהניחה לביזיון הלאומי של הפקרתם להימשך חמש-עשרה שנים.

תושבי נחל עוז וחבריהם מיתר הישובים שמנגד לרצועת השנאה והדמים, הם-הם המופת להתיישבות בשם המדינה שמתחברת עם החלוציות הציונית כחוליה שאין חזקה ממנה, הם ולא התנחלויות יהודה ושומרון שבוצעו בעזרת כידוני צה"ל ובאונס ממשלות ישראל, כשהם אוזקים לפרקיהם פסוקי תפילה לאלוהינו יציר כפות אבותינו שהושבנו על כיסא הדרו במרומים.

משה דיין, דמות גדולה מהחיים שנחלקת בין מעריצים מושבעים לבין מבקרים חריפים, היה בעל תכונת סופר בעל השראה מופלגת מהשורה הראשונה, ובעל ניסוח מקורי ועברי שלא היה שני לו בזירה הפוליטית מאז ומעולם. לא ישכח מאיתנו הספדו הנוקב את המא"ז של נחל עוז בשנת חמישים ושש, רועי רוטברג. כבר אז, בהתייחסות גלויה וחסרת-להטוטים במתבוננים בנו מעזה וקנאתם בוערת נוכח פריחת אדמותיהם מהעבר, קבע דיין את הצפוי לנו בעתיד מרצועת עזה, ואמירתו גלויית הלב יש בה לא רק מראייתו של מנהיג מלחמה המחפש שלום, אלא מרוח נבואה הנחה על כתפיהם של יחידי סגולה.

בין דבריו הבהירים והנוקבים כקינה לאומית, אמר משה דיין: "אל נרתע מלראות את המשטמה המלווה וממלאת חיי מאות אלפי ערבים, היושבים סביבנו ומצפים לרגע בו תוכל ידם להשיג את דמנו. אל נסב את עינינו פן תחלש ידנו. זו גזרת דורנו. זו ברירת חיינו - להיות נכונים וחמושים חזקים ונוקשים או כי תישמט מאגרופנו החרב - וייכרתו חיינו."

שורות נוקבות אלה אינן רק הספד מלפני חמישים ושמונה שנים שיש בו נימת קינה על הלוחם-הנער שהאויב התעלל בגופתו עד לעקירת עיניו כשמשון שקדם לו בפלשת; דיין כדרכו הפתיע גם הפעם בהנפת מראת-ענק היסטורית מול שערי עזה לראות עד-תהום את המצפה לנו במשך דורות. שורותיו בעלות ההד התנ"כי המובהק והצלול הן צוואה שתלווה אותנו עוד זמן רב, ומי שאינו יורד למשמעותה החדה ישלם כדבריו של דיין במחיר החיים תמורת "חשבון ההסדרה המכזבת".

* * *

2. מכתב לאהוד בן עזר

אהוד ידידי,

אחת מחולשותיך הגדולות ביותר כעורך היא נטייתך הבלתי-מרוסנת בלשון המעטה, להגיב בצורה הגובלת בגסות-רוח לגבי משתתפים בבמתך הנחשבת. פעמים אחדות בעבר טרחתי להעיר לך שהמינון התגובתי המחוספס שלך כבן-שווקים עומד בסתירה לעגנית לעמדתך כעורך שאינני חולק עליה. כלומר, זכותך לפסול חומר שאינו נראה לך. הצעתי לך בעבר באדיבות שכנראה אינך ראוי לה לא לפרסם את מאמרי שאינם לרוחך, ואף הערתי בגילוי-לב שאם בכל זאת אתה מבקש להפגין מורח-רוח, עשה זאת באורח מאופק כראוי למארח. היות ושלפת הפעם מתרמילך חיצים זעירים ופוגעניים לשמם בהשפעת אותה חרדה מגוחכת ומתמדת שקיימת בך בנוסח "מה יפית" כלפי ראשי ממשלה נרפים, עבריינים וסחטני ציבור כאולמרט למשל וכעת נתניהו החלול כאבוב, החלטתי להשתמש בזכותי כאורח לתבוע ממארחי אהוד בן עזר מידת נימוס אלמנטרי. עלי להודות שאני מתקשה להשלים כיצד אתה, צאצא לבית ראב, מגלה שפיפות והתגמדות כעשב מכוסח מנגד לנבחרי ציבור שטיבם ואופיים ידועים לכל, ואין בהם שמץ ממה שגלוי כנראה לעיניך בלבד. אין לי ספק שאתה מוסיף למחוזות קריאתך האישית לא רק את ספריך ואת עיתונך הספרותי, אלא אתה גם לפחות מציץ לכלי תקשורת נוספים. אם צדקתי כי אז לא ייתכן שהחטאת רבים וטובים ממני שמגיבים באורח דומה על התנהלותם הכושלת והלא מובנת של נתניהו ויעלון, שאכן שלא כמוני וכמו אותם רבים אחרים שאינם מצויים ליד שוקת מידע כמותם וכמותך, אנחנו האזרחים האפורים מנסים על-פי ניסיון חיינו להבין את המתרחש מולנו ומשפיע על גורלנו.

המציאות הקשה והסבוכה מאלצת אותנו להגיב, שכן זו זכותו אף חובתו של כל אחד ואחד. תמהני שאתה מעמיד את במתך לכאלה כמוני שדעתם הקצרה אינה כדעותיך ואין עליהם מורא מעמד של נבחרי ציבור. האמן לי שאת טיבם של אלה למדתי והשוקת שלי מלאה במידע להכיר ולזהות את אלה שעשויים לשבש אורחות חיינו עד להקיא. ולא אצטנע ואומר לך כי כושר ראייתי אותם ואותך חד למדי. התגובה שלי ברשימותיי גם נובעת מחובת כל אדם להעריך שיעור נזקיהם של שניים אלה. אגב, למען דיוקם של דברים, זו תכונה שלעיתים קרובות מדי מבצבצת בפראות בהערותיך המתחכמות, סתם-כך, בלי שום הצדקה, בעת שמדובר במי שאינו משלים כנראה עם דרך דירוגך אנשים על-פי חשיבות מעמדם הציבורי.

מוטב תעשה אם תחזור לבחון ממדיך. אני עושה זאת לעיתים. אולי לא מספיק ביסודיות – אתה? תמהני. הנך שקוע כטובע במדמנה שלך כה עמוק במסגרת הלוחצת שיצקת סביבך עד שאינך מסוגל אפילו להציץ בעיניך המורעבות לבחון באמת את המתרחש מחוץ לך ולאותם "נבחרי ציבור" נערצים שלך שמעמדם המגוחך אך הנישא בעיניך מרעיד אותך כבתולה צנועה. מושג שבוודאי התנסית באיכויותיו המפוקפקות לא פעם – הן גבר נאה ומרשים אתה, רב-שכבן להתקנא בו על-פי עדויותיך אותן חקקת בשקידה לדורות הבאים, עד שנעשית נהנתן מיני שבוי במזמוזי עצמו.

מזלך שאיש אינו בוחן את כישוריך כסופר בעל מוניטין לאור הבליך הספרותיים, ואפילו הם קיימים איש אינו שולל ממך את הזכות לבטא עמדותיך בכל נושא. מה לך כי תלין עליי? ההתגוללות הזאת שלך המטילה ספק בכושר שיפוטי כאזרח מן השורה, מעמידה אותך בגובה של דשא מכוסח כשטיח חלק. כמה צר לי עליך הקלוע בסבך תסביכים שאינם מוצאים לעצמם פירצה לנשימה קלה. בשל כך הנך שולל ממני את הזכות הזאת לנשום כהבנתי? זו גישה פסולה מכל וכול ולצערי היא איננה מכוונת אך ורק כלפיי. אתה פוגע מתוך הנאה באנשים שונים לעתים בצדק, לעיתים לחלוטין בהחטאה הפוגעת בך בלבד. מה גם שאין בך שמץ של ציניות שנונה ראויה וההומור שלך כנייר זכוכית והוא לקוי עד מאוד.

ולבסוף, בכדי לקצר, אני מצרף בזה מאמר חדש נוסף, בו אני מוסיף קולי לקולם של עוזבי רצועת עזה. גם שם אני בא חשבון עם נבחרי הציבור הליליפוטיים הללו מחוג חביביך. אגב, הוספת להערה שהטחת בי גם את הרמטכ"ל. ובכן, לא רק שלא נקבתי בשמו, אלא מתוך הערכה לפועלו נמנעתי מצירוף שכזה. אני מקווה כי תפרסם תגובתי במלואה – ואם תגיב עשה זאת בדרך ראויה. בפעם הבאה כשאתה יוצא לרעות במחוזות התשוקות האפלות והילדותיות שלך, אנא צרף גם אותי לשיטוטיך. למרות ישישותי עיניי לפחות עדיין לא כהו ולשוני איננה מקשקשת סתם לעייפה.

בידידות כתמיד,

עמוס אריכא

אהוד: מאמרך הקודם [בגיליון 972], שעליו הערתי – הצטיין ביהירות ובגסות-רוח. התגובה העניינית הקצרה שלי היתה מנוסחת בכל הזהירות והנימוס, ללא עלבונות אישיים – אבל הנה אתה ממשיך לכתוב בגסות-רוח – מחרף, מגדף ומלגלג – גם במאמרך האחרון.

יש אנשים כמוך שקל להם להעביר ביקורת ולהעליב אחרים ("בן שווקים", "פיצוחים מצחינים" ועוד פנינים מפרי מקלדתך) – אבל אוי למי שמבקרים את דבריך ופוגעים כביכול בכבודך.

* * *

ג'וֹזִי לקח אותי לחוף הים של תל אָבִּיבּ

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

ג'וֹזִי לקח אותי לחוף הים של

תל אָבִּיבּ ישבנו בצל סככה

על החול ושתינו קפה יהודי

ג'וזי ישב בגופייה לבנה ומכנסיים קצרים

אני בחצאית שחורה על מכנסיים שחורים

ארוכים וחולצה אדומה עם שרוולים ארוכים

שמעליה כיסתה המטפחת שבה הוסתרו

כל שערותיי רק הפנים היפות

שלי למרות שאני שמנמנה היו

גלויות ג'וזי הסתכל על היהודיות

הצעירות עם התחת והשדיים

כאילו אין אללה בשמיים

יַעַנִי יפות כל כך מן השטן

ואני רק את הסנדלים הורדתי

ובאצבעותיי ליטפתי שוב ושוב את

החול של תל אָבִּיבּ והרגשתי

גם אני כבר ערומה כמו כל

השרמוטות היהודיות שגרמו

לזוּבִּי של ג'וֹזי להזדקף כמו אוהל

גם ג'וֹזי לא נכנס למים אבל בלילה

כאשר לש את השדיים הגדולים שלי

והכניס לי בחור את כל היהודיות שראה

על החוף אני הרגשתי איך אני מלטפת

את החול באצבעות רגליי המזדיינות

והייתי גם אני בשמיים של השרמוטות

המאושרות עם העור המלוח

חוף גורדון, 26.8   

* * *

אורי הייטנר

1. מבחן המנהיגות של יו"ר האופוזיציה

ישראל לא החליטה על המלחמה הזאת. ישראל הותקפה. ישראל עשתה הכול כדי למנוע את פרוץ המלחמה, להציע שקט תמורת שקט, אולם הצעתה נענתה בהסלמה רבתי, ולא נותרה לה כל ברירה, אלא לממש את זכותה להגנה העצמית.

מרגע שישראל יצאה למבצע "צוק איתן", עמדו בפני הממשלה חלופות רבות לפעולה, אך ניתן לחלק אותן לשתי אסטרטגיות – מינימליסטית ומקסימליסטית. האסטרטגיה המקסימליסטית גרסה הכרעה, מיטוט חמאס, אפילו כיבוש רצועת עזה. האסטרטגיה המינימליסטית גרסה הרתעה ויציאה להסדרה.

ממשלת ישראל בחרה באסטרטגיה המינימליסטית. ראש הממשלה ושר הביטחון בחרו בדרך הזאת בניגוד לעמדת מפלגתם והקואליציה שלהם – וספגו ביקורת חריפה. האופוזיציה תמכה באסטרטגיה הזאת. היו לישראל הישגים משמעותיים במבצע, אולם אחרי חודש וחצי ברור שהמטרה הראשית לא הושגה.

לנוכח אי ההצלחה, שוב עומדות בפני ישראל שתי אסטרטגיות. אין בפניה האופציה לא להילחם, שהרי 11 הפסקות אש הופרו בידי האוייב. ושוב, האסטרטגיה המינימליסטית גורסת הרתעה באמצעות מכה קשה, כדי להביא להסדרה, והאסטרטגיה המקסימליסטית גורסת הכרעה בכל העוצמה. ושוב הבחירה של הממשלה היא אסטרטגיה מינימליסטית משודרגת – תגובות קשות יותר, אבל בסך הכול, עוד מאותו דבר. יש לקוות שההחלטה הזאת אינה דבקות אוטומטית בדרך שנקבעה מראש, אלא היא נובעת מהערכת מצב מושכלת, על פיה קרוב חמאס לנקודת השבירה.

אולם דרך הפעולה הזאת שוב מעוררת ביקורת חריפה על רוה"מ ושר הביטחון מצד מפלגתם ושרי ממשלתם. הפעם זו ביקורת מבוססת על ניסיון. ביקורת על דרך שלא הביאה להישג הרצוי. כאשר מתנגדי הדרך המינימליסטית תוקפים אותה עכשיו ותובעים הכרעה, הם שומרים על קונסיסטנטיות, ויש הגיון בעמדתם. אולם מאחר שהאופוזיציה, בראשות ח"כ הרצוג, תמכה בכל לבה בדרך הזו, וגם היום אין היא מציעה הכרעה – איזו הצדקה יש לביקורתה על הממשלה? אילו אמר הרצוג שהדרך שבה תמכה מפלגתו הייתה שגויה, הוא לוקח על כך אחריות וקורא לממשלה לבחור באלטרנטיבה, ניתן היה לכבד זאת. אך הוא לא נהג כך.

באחד הימים הקשים ביותר במערכה, לאחר רצח הילד דניאל טרגרמן, כאשר יש תחושה של התערערות המוראל הציבורי, קם הרצוג וקרא לקיים בחירות חדשות בשל כישלון הממשלה במלחמה.

ראש אופוזיציה הוא ראש ממשלה בפוטנציה, ונדרשת ממנו אחריות לאומית, כיאה למנהיג לאומי. והנה, ברגע שבו נדרשת ממנו יותר מכל אחריות ומנהיגות, בימים קשים של מלחמה מתמשכת וקשה, כאשר יש צורך לחזק את רוח העם, את החוסן החברתי, את יכולת העמידה – יצר הרע שלו חזק יותר מתחושת האחריות.

זו אינה התנהגות של מנהיג, אלא של עסקן.

[אהוד: מעניין מתי יפר הרצוג את זכות השתיקה שבה נקט בנוגע לחקירת העמותות של אהוד ברק, שבהן עסק. אם הוא יתמנה לתפקיד ממלכתי מרכזי – יחל מחול שדים סביבו בקשר להן].

2. רשמים מכנס החינוך בחולון

בעוד שבוע תפתח שנת הלימודים תשע"ה, ועל ההיערכות לפתיחת השנה מעיבה השאלה הגדולה – לאור המצב הביטחוני והתמשכות המלחמה, האם היא תפתח כסדרה? האם היא תפתח כסדרה בכל אזורי הארץ?

בצל שאלה זו, בעיצומה של מלחמה, תוך שרקטות ופצמ"רים ממשיכים ליפול בישראל וחיל האוויר ממשיך להפציץ יעדי טרור ברצועת עזה, התכנס בחולון הכנס השמיני של פורום הפיס לחינוך. עצם קיומו של כנס כזה, בזמן מלחמה ועל אף המלחמה, הוא מסר חשוב וחיובי.

את הכנס פתחה הזמרת הנפלאה אפרת רותם, ששרה שיר של ... אום כולתום. שירה בערבית בעיצומה של מלחמה, אינה מובן מאליו. התשואות הרמות שהזמרת קיבלה מקהל המאות, שיצא מגדרו, אף הן אינן מובנות מאליהן. פתיחת הכנס בערבית, סימנה את אחד המסרים המרכזיים שבו – הסובלנות, הפתיחות, הנכונות לקבל את האחר.

המסר הזה עמד במרכז הכנס, תוך אמירה חד משמעית שיש לנהל מלחמת חורמה בגזענות, בשנאה ובאלימות. כל הדוברים הדגישו את המסרים הללו, מנשיא המדינה, דרך שר החינוך ועד הרב הראשי שהשתתף ברב שיח בין דתי.

נזכרתי, שיום קודם לכן קראתי בפייסבוק אמירה מקוממת, המשווה את מערכת החינוך ה"לאומנית" שלנו למערכת החינוך הפלשתינאית (לכותבת אפילו הייתה "הוכחה" לגזענות של המערכת: כל הילדים באיזו פרסומת של המשרד היו בלונדינים. ואו!)

נכון, יש בתוכנו סממנים חמורים של גזענות, אולם מערכת החינוך רתומה כולה למלחמה בנגע ולהדברתו. ואילו אצל הפלשתינאים, המבוע של הגזענות האנטישמית הרצחנית, היא מערכת החינוך עצמה.

שמעון פרס פתח את הכנס. הקהל קיבל אותו בהערצה, על סף סגידה ופולחן אישיות. קשה להישאר אדיש לחיוניות ולרעננות של האיש בן ה-91. יש לו הכישרון לגעת באנשים, לומר את הדברים הנכונים לעת מלחמה ומשבר – דברי חיזוק ועידוד, דברי הערכה עצומה לדור הצעיר וללוחמי צה"ל, תוך שהוא מקפיד לשבח את הרמטכ"ל מבלי להזכיר ברמז את הדרג המדיני. הוא ריגש בסיפור על הימים הקשים בתש"ח ונסך אופטימיות דרך סיפורו. הוא ריגש גם בספרו על המפגש עם משפחתו של הילד דניאל, בביקור תנחומים בנחל עוז.

אולם בתוך הקהל המתמוגג, חשתי במידה רבה כילד מ"בגדי המלך החדשים". מה לעשות, והשטיקים של "הארץ לא פינקה אותנו, אבל אנחנו פינקנו אותה," לא עושים לי את זה... בטח לא סיסמאות נבובות ונדושות, כמו "אי אפשר לבנות את המחר בלי להשתחרר מהאתמול." אפשר אולי להבין את רצונו להשכיח איזה מחר הוא הבטיח לנו אתמול ומה תוצאות המחר הזה היום. איך הוא לעג ל"אנשי האתמול" שהזהירו מפני קטיושות שתיפולנה באשקלון.

הרבה יותר התרשמתי והתרגשתי מהמנהיגות המקומית – ראשי רשויות שמובילים מהלכים משמעותיים בתחומי החינוך. אילן שוחט, ראש העיר הצעיר והנמרץ של צפת, קרא בדבריו מכתב שכתבה בת דודתו אילנה, שהוא קרוי על שמה, שארבעה חודשים לפני הולדתו נרצחה בטבח הילדים במעלות. שעות אחדות לפני הרצח, בשבי המחבלים, כתבה אילנה מכתב פרידה מרגש להוריה, בו הודתה להם על האמונה שהעניקו לה. היא הזכירה שהוריה רצו שלא תצא לטיול, בשל המצב הביטחוני, אך הביעה ביטחון בצדקת היציאה לטיול – "אסור לנו לתת להם לשבש לנו את החיים." כך כתבה נערה בת 17, חטופה בידי מחבלים חמושים, בשעותיה האחרונות. אילן שוחט נושא את המכתב בכיסו כל העת, שואב ממנו השראה. עמדתו בשאלת פתיחת שנת הלימודים ברורה, לאור מסר זה.

ראש מועצת מג'דל שאמס דולן אבו סלאח, סיפר על שיתוף הפעולה בתחום החינוך בין הכפרים הדרוזים בגולן למועצות היהודיות בגולן, על מיזמים חינוכיים משותפים ועל כך שהגולן הוא מופת של דו קיום בין יהודים ודרוזים. על רקע זה, הוא סיפר על ההצלחות הגדולות של מערכת החינוך במג'דל בשנים האחרונות.

לצד החינוך לדמוקרטיה וסובלנות, הנושא המרכזי הנוסף היה החינוך הטכנולוגי והטכנולוגיה בשירות החינוך. גולת הכותרת הייתה שיחה של ראש העיר ירושלים ניר ברקת עם סטיב ווזניאק, שותפו של סטיב ג'ובס להקמת אפל. 

חסר לי מאוד בכנס נושא החינוך היהודי והציוני, שכמעט ולא היה נוכח. היחיד שדיבר על מולדת, על אהבת מולדת, על תודעת מולדת, היה הסופר א.ב. יהושע, אלא שהמסר שלו לא היה ציוני, אלא כנעני. הוא דיבר על הצורך לטפח את הישראליות במקום היהודיות, ועל הצורך ביצירת זהות טריטוריאלית של בני "המולדת המשותפת" לשני העמים, על חשבון הזהויות הלאומיות הנפרדות.

רק שיחה של עוזי דיין, יו"ר מפעל הפיס, עם ארבע צעירים לקראת גיוס, עסקה בציונות. בדברי הצעירים ובסקר בקרב מלש"בים (מועמדים לשירות ביטחון, צעירים שכבר החלו את תהליך הגיוס אך טרם התגייסו), עולה עליה משמעותית במוטיבציה לשירות בצה"ל בכלל וביחידות קרביות בפרט, בעקבות המלחמה. המסרים של הצעירים ממש לא היו של מימוש עצמי, אלא של רצון לתרום למדינה ולביטחונה ונכונות להקריב אפילו את חייהם. דבריהם היו מצמררים ומרגשים.

דיין יצא, בדבריו, נגד הביטוי "לוחמי סייבר". לטענתו, במלחמה הוכח שהגזמנו מאוד בהערכת נושא הסייבר והמעטנו בערך הלוחמה האמיתית. "יש להבחין בין מי שמסכן את חייו למי שאינו מסכן את חייו, בין מי שלוחץ על ההדק ומי שלוחץ על ה-enter".

הנשיא ריבלין קיים שיחה עם בני נוער. ריבלין היטיב לזרום עם הנוער. הוא נחמד, שופע הומור, העברית בפיו משובחת, אבל... לא היה בדבריו אפילו משפט אחד מעורר השראה, שראוי לציון.

לעומת זאת, נאום הסיכום של שר החינוך שי פירון היה מרתק ומלהיב, ועמוס במסרים  משמעותיים. פירון העלה על נס את גילויי הסולידריות וההתנדבות של הציבור הישראלי ובפרט של הנוער, אותו פגש מתנדב בכל מקום. הוא דיבר בהערכה רבה על ציבור המורים בכלל וביישובי הדרום בפרט, על גילוי המנהיגות בעת המלחמה. הוא ציין שכאשר קורים מקרים חמורים הקשורים לנוער, שואלים בצדק, איפה היתה מערכת החינוך. אבל הלוחמים ברצועת עזה והנוער המתנדב – גם להם אחראית מערכת החינוך.

אהבתי את דבריו של פירון. סוף סוף יש שר חינוך האומר, ואני מקווה ומאמין שגם עושה, את הדברים להם אני מטיף מזה שנים. הוא מדבר על חינוך כחשוב יותר מההישגיות בלימודים. "קל לברוח אל הציונים וההישגים, אבל בחרנו בדרך הקשה: לחנך. לחנך לערכים של חברת מופת, ערבות הדדית, עזרה לחלש, חברות."

תם הכנס. נכנסתי למכונית, נסעתי שתי דקות ו – אזעקה.

3. צרור הערות 27.8.14

* מראשית המלחמה ועד עתה, חצתה מחלוקת את הקבינט ואת הציבור, בין שתי דרכים – דרך ההכרעה באמצעות מיטוט חמאס, ודרך ההרתעה באמצעות פעולה מוגבלת אך מכה קשה לחמאס, שתביא לשקט לאורך זמן. הממשלה בחרה בדרך השנייה.

גם אחרי המלחמה ראוי לקיים את הדיון הזה, הן בניתוח לאחור ובעיקר בהפקת לקחים לעתיד. אולם את המלחמה יש לבחון קודם כל על פי יעדיה.

היעד המרכזי שהממשלה קבעה היה שקט לאורך זמן. היעד המשני – השמדת המנהרות.

מבחן התוצאה יעיד האם המלחמה הביאה לשקט לאורך זמן. לפיכך, תוצאת המלחמה תבחן רק בדיעבד, בפרספקטיבה של חודשים ושנים. תנאי הפסקת האש לא ישפיעו באמת על השאלה האם יישמר השקט. אם יהיה שקט, משמעות הדבר שנוצרה הרתעה אפקטיבית. אם יופר השקט, משמעות הדבר שלא נוצרה הרתעה אפקטיבית. ב"עופרת יצוקה" וב"עמוד ענן" לא הצלחנו ליצור הרתעה. במלחמת לבנון השניה – הצלחנו. 

* אמנון אברמוביץ' אמר שבסוף המלחמה, שנמשכה 50 יום ואיבדנו בה 70 חיילים ואזרחים – הגענו לאותה תוצאה של מבצע "עמוד ענן", שנמשך 8 ימים והיו בו 6 הרוגים – שקט. אלא שב"עמוד ענן" הגענו להסכמה על שקט, אך לא לשקט. רק לאחר זמן נדע מהם תוצאות "צוק איתן", אך המטרה לא היתה שקט, אלא שקט לאורך זמן, להבדיל מ"עמוד ענן".

המחדל ב"עופרת יצוקה" וב"עמוד ענן", לא היה בהפסקת האש אלא אחריה – בהבלגה על הפצמ"ר הראשון, שהביא לפצמ"ר השני, שהביא לרקטה הראשונה, שהביאה לרקטה השנייה, שהביאה למטח הראשון, שהביא למטח השני שהביא ל"טפטוף" ולהסלמה ההדרגתית. גם הפעם, המבחן יהיה בהפרה הראשונה. האם שוב "נכיל" ונבליג?

בפצמ"ר הראשון, אם יהיה, כדאי לנסות מה שמעולם לא ניסינו. סגירה טוטלית של המעברים לשבוע והפסקת חשמל ל-24 שעות. והודעה שבפעם הבאה משך הזמן יהיה ארוך יותר.

* בתוך ימים, התרסק נתניהו בסקרים – צנח מ-82% ל-38% (בסקרי הערוץ השני). איני רוצה להתייחס לסקר הזה בהקשר הפוליטי (אומר רק שעיתונות רצינית ואחראית היתה נמנעת מסקרים בעת מלחמה. מלחמה אינה בחירות. אפשר ורצוי להתאפק) – אלא כשיקוף מצב הרוח הלאומי.

החברה הישראלית לוקה בתסמונת דו קוטבית, כלומר – מניה דיפרסיה. כבר חז"ל דרשו את ההבטחה לאברהם שירבה ככוכבים בשמיים וכחול אשר על שפת הים – באיפיון מצב הרוח הלאומי שלנו, הנוטה לקפוץ מן השמים אל עפר ובחזרה.

כאשר דומה היה שצה"ל מכה בחמאס ושם קץ ל-14 שנות ירי על יישובי הדרום, הגבנו באופוריה, חרף מחיר הדמים של המלחמה. כאשר חלפו שבועיים, המלחמה התמשכה, הפסקות האש הופרו ובעיקר – קרה האסון הנורא של רצח דניאל הפעוט, צנחנו לדיפרסיה.

היעדר אורך רוח היא בעייה בכושר העמידה הלאומי שלנו.

יש להכיר בכך ולהפיק לקח משמעותי – במלחמה הבאה יש לחתור להכרעה מהירה, כיוון שהתמשכות המלחמה גובה מאיתנו מחיר מדיני וחברתי כבד. כדי להגיע לכך, יש לשנות את מתווה הלחימה שבו אנו דבקים כבר למעלה משני עשורים (מאז מבצע "דין וחשבון" ב-1993), ולהכין את צה"ל, מבחינה מודיעינית ומבצעית, ליעד של השמדת הנהגת האוייב בימים הראשונים של המלחמה. זה צריך להיות המאמץ העיקרי מרגע שיוצאים למלחמה.

* יש לנו נטייה למזוכיזם לאומי. אחד הביטויים לכך היה יצירת אווירת הנטישה של יישובי הדרום. אף יישוב לא ננטש. המפעלים המשיכו לפעול. החקלאות (היכן שצה"ל איפשר) לא נעצרה. משפחות עם ילדים קטנים יצאו להפוגה מחוץ לאזור המלחמה.

איני חושב שצריך להסתיר מהציבור את העובדה שתושבים רבים יצאו מן היישובים. השאלה היא על מה התקשורת מאירה בזרקור, ובאלו ביטויים היא משתמשת. האם היא מעלה על נס את כושר העמידה של היישובים במשך 14 שנות מתקפה, או את הוצאת הילדים מטווח האש במלחמה? האם את המשפחות שיצאו, או את אלה שנשארו? האם משפחה האומרת שלא תחזור, או משפחה חדשה המגיעה לקליטה ביישוב, למרות הכול?

האם העובדה המדהימה שיישובי עוטף עזה צמחו מבחינה דמוגרפית בשנים האחרונות, חרף מתקפת הרקטות והפצמ"רים, קיבלה ביטוי מספיק בתקשורת?

מה זה הסגנון הזה של "נטישה", "פליטים"? התחרפנו?!

השפל של מגמה זו היה באתר "תיק דבקה", שיצא בכותרות זועקות על קריסת קו היישובים בעוטף עזה והשווה זאת לנפילת קו המוצבים בקו בר-לב, במלחמת יום הכיפורים. איזה אובדן חוש מידה.

איני יכול להבין את המזוכיזם הלאומי הזה, המשרת את האוייב.

* רצח הילד בן הארבע דניאל טרגרמן בירי מכוון לעבר יישוב אזרחי, מקרבת בית ספר של אונר"א, הוא תמצית פשעי המלחמה של חמאס.

המשותף למותם של דניאל ושל הילדים הפלשתינאים בעזה, הוא אשמתו הבלעדית של חמאס בכל מקרי המוות.

התועמלן המנוול והבזוי של חמאס, גדעון לוי – לורד האו האו הישראלי, מכנה את הפעוט שנרצח בידי מרצחי חמאס, דניאל טרגרמן – "מגן אנושי". הוא שם במרכאות את המילים "רצח" ו"טרור" בנוגע לרציחתו. ולטענתו, ישראל מתייחסת לילדים בעזה כאל חרקים.

כאשר קראתי בעיניים פקוחות את מאמרו, לא יכולתי שלא להבחין בכך שהוא ציפה בכיליון עיניים להזדמנות הנפלאה שתקרה סוף סוף בדרכו, לשחרר את הפרובוקציה – האשמת ישראל בהפיכת ילד למגן אנושי.

מיותר להתווכח עם ההיגיון המעוות של האיש הנאלח הזה. אבל חשוב להזכיר את הדברים, כדי להוקיע את האיש ואת העיתון הנותן במה להתבהמות הזאת.

* ועוד ב"הארץ" – אסיה לדיז'ינסקיה תקפה בחריפות, בלעג ובבוז, את יהונתן גפן, שהעז לגנות את יוזמות החרם על ישראל. היא הסבירה את חשיבות התעמולה האנטי ישראלית של גדעון לוי וחנין זועבי, בכך שאותם אי אפשר להאשים באנטישמיות.

אי אפשר להאשים אותם באנטישמיות?! אדם ישר אינו יכול שלא להאשים אותם באנטישמיות. האנטישמיות הבזויה ביותר היא אוטו-אנטישמיות. גדעון לוי הוא התגלמות האוטו-אנטישמיות.

* גדעון לווים יש גם ב"ימין", מנוולים לא פחות. באתר "סרוגים", תחת הכותרת "מגיע להם", העלה העורך אריה יואיל, פוסט פיגולים, שהביע שמחה לאיד על רצח הילד בן הארבע, בשל תמיכת חברי נחל עוז בהתנתקות. כמו במקרה של לוי, אין טעם להתווכח עם הכותב. רק להוקיע את ההתבהמות.

בניגוד לגדעון לוי – יואיל התנצל על דבריו, אבל אי אפשר לעבור לסדר היום על חומרת הדברים.

* הפלשתינאים יורים על אזרחי ישראל וחופרים מנהרות תופת ליישובים ישראליים. בתמורה ישראל מעבירה להם מדי יום מאות משאיות אספקה. בתגובה הם מפגיזים שוב ושוב את מעברי ארז וכרם שלום, בהם עוברות המשאיות. ובשפת המזרח התיכון החדש קוראים לזה מצור אכזרי.

* תעמולת הכזב הפלשתינאית הציגה את תמונות מגדלי הטרור הקורסים לצד מגדלי התאומים. אבל ב-11 בספטמבר 2001 יצאו המוני העזתים לחגוג ברחובות ולחלק סוכריות. חמאס ואל קאעידה הן שתי זרועות של אותו תמנון ג'יהאדיסטי המאיים על שלום העולם.

* במבצע "עופרת יצוקה", כאשר בוגי יעלון היה אדם פרטי, הוא ירד לאחד מקיבוצי עוטף עזה, והתנדב לחליבות הלילה ברפת. על פועלו בצבא, ממלחמת יום הכיפור, דרך הפיקוד על סיירת מטכ"ל, אינספור פעולות עליהן פיקד בעומק האוייב שעל רובן לא נשמע לעולם, וכל התפקידים עד תפקיד הרמטכ"ל – אין צורך להכביר מילים.

לכן, התיאורים על כך שהוא פחד לבקר בקיבוץ נחל עוז כי חשש לחייו, הנם מופרכים בעליל. מי שכותב דברים כאלה, ניחן בעיקר בהעדר בושה.

* לאורך חודש וחצי נהגה האופוזיציה באחריות ובממלכתיות, כמצופה מאופוזיציה דמוקרטית בשעת מלחמה. אבל יצר הרע של הרצוג חזק יותר מתחושת האחריות. וכאשר המלחמה מתארכת וקשה, ויש צורך ביתר נחישות ואורך רוח, במקום לגלות מנהיגות ולחזק את רוח העם, הוא מריח הזדמנות לקושש קולות, פותח יריד פוליטי זול ומתחיל להטיף לבחירות חדשות.

* בעידן הטילים, סיפרו לנו, אין משמעות לשטח, אין משמעות לעומק אסטרטגי, אין צורך בגבולות בני הגנה. "מה ערך יש למרחב ולמכשולי הקרקע, שעליהם התבססה תפישת ההגנה הקלאסית – להרים לנהרות למדבריות – אם הטיל טס מעליה בדרך אל היעד שנקבע לו?" – הִגֵּג פרס בספרו "המזרח התיכון החדש".

לכו ספרו את זה בעוטף עזה. הסבירו זאת בנחל עוז ובשדרות. באמת, אין משמעות לשטח בעידן הטילים?

צריך להיות ברור – נסיגה מיהודה ושומרון, תיצור סביב יו"ש מעגלי סיכון בדומה למעגלי הסיכון ברצועת עזה. פתחו מפה, ובדקו כמה שניות התראה תהיינה לכם, תושבי פ"ת וכפ"ס. וכמה לכם, תושבי בני ברק ונתניה. וכמה לכם, תושבי ת"א.

זה הלקח המרכזי ממלחמת "צוק איתן".

* ביד הלשון: "וָאָשִׂים דְּבָרַי בְּפִיךָ וּבְצֵל יָדִי כִּסִּיתִיךָ, לִנְטֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסֹד אָרֶץ וְלֵאמֹר לְצִיּוֹן עַמִּי אָתָּה" (ישעיהו נא, טז). את דבריו אלה של ישעיהו נקרא השבת בהפטרה לפרשת "שופטים".

"לנטוע שמיים" – איזה אוקסימורון נפלא! הלא אין דבר ארצי יותר, קרקעי יותר, מנטיעה, הכאת שורשים בתוך האדמה. ואין דבר רוחני יותר מהשמיים. לא בכדי אנו מדברים על שמֵימיות.

אבל היהדות, להבדיל מהנצרות ומדתות המזרח, למשל – שוללת את ההפרדה בין הרוחני לארצי. להיפך, היהדות מגלמת את השילוב ביניהם. את החתירה לכך שגם החיים הארציים יהיו רוחניים ושגם הרוחניות תהיה ארצית. לאברהם הובטח שזרעו ירבה "ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים." חז"ל דרשו את הפסוק ואיפיינו את עם ישראל, שראשו בשמים ורגליו נטועות באדמה.

ישעיהו מתאר את מטרת דברי הנבואה שה' שם בפיו, לנטוע שמיים בחיי עם ישראל.

* יש לקוות שמלחמת "צוק איתן" הסתיימה. אולם בינתיים, הלקסיקון ממשיך להתעדכן. להלן – קישור ללקסיקון המלא:

http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=272685&blogcode=14178975

* * *

מתי דוד

אשליות בעזה: שיקום, פירוז, פיקוח בינלאומי?

שוב חוזרים כל אותם הוגי הדעות המדיניים והיועצים האסטרטגים שכבר כשלו בעבר, ב"יוזמה מדינית" חדשה בכותרת שכולה אוטופיה ואשלייה: "שיקום תמורת פירוז של עזה."

שוב חוזרים כל אותם מומחים ופרשנים ומעלים רעיון אווילי ונאיבי שלפיו ניתן יהיה להמליך את אבו מאזן על החמאס ועל עזה, בסיוע ביטחוני ישראלי וכלכלי בינלאומי, תוך כביכול הפרדה בין האוכלוסייה "החפה מפשע", לבין החמאס והג'יהאד הטרוריסטי.

שוב חוזרים כמה פוליטיקאים ועיתונאים מוכרים, שיודעים תמיד טוב יותר מכולם, כיצד יש לנהל את המלחמה בחמאס וכיצד להשיג שלום עם אבו מאזן, עם יוזמה מדינית "כיצד לשקם את עזה" וכיצד לפרז את החמאס מנשק."

מאחר שהכרעה לא הושגה, ההרתעה נפגמה, וההסדרה האם תושג, לא עמדה עדיין במבחן המעשי העתידי, חובה להגיע למסקנות ריאליות להמשך ההתנהלות, על סמך ניסיון העבר והמציאות שנוצרה לאחר המלחמה ("צוק איתן").

החמאס הוא ארגון טרור לא רציונאלי שתגובותיו בלתי צפויות. אין היגיון בחיפוש היגיון אצל מנהיגות של ארגון לא הגיוני. הגיע הזמן שכל המעורבים מצידנו, בסכסוך עם החמאס והג'יהאד – יבינו עובדה זו, שאנחנו והם לא מדברים באותה שפה. הגורם הלא רציונאלי תמיד יפתיע וישלוט בגורם הרציונאלי. בגלל אי הבנה זו, טעינו פעמים רבות בחשיבה ובתגובה שלנו כלפי החמאס, בהקשר להרתעה ועתה אולי גם בניסיונות להסדרה.

ראוי להזכיר מה אמרו לאחרונה כמה מהפרשנים על החמאס: "החמאס אין לו אינטרס להפעיל אלימות, בגלל שהוא מבודד ומצוי במשבר כלכלי." קרה בדיוק ההיפך! "כאשר מנהיגי החמאס יצאו מהמנהרות שבהם הסתגרו בזמן המלחמה ויראו את ההרס הנורא והסבל של מאות אלפים שאיבדו בתיהם והפכו לפליטים הם יתמתנו." קרה בדיוק ההפך! הפרשנים טעו ולא הודו שנכשלו. ראוי גם להזכיר את כל המומחים והפרשנים שהבטיחו שלאחר ההתנתקות מגוש קטיף ומעזה היא תהפך לסינגפור... ונקבל שקט וביטחון.

פירוז החמאס והג'יהאד מנשק הוא חלום, שבישראל ובעולם ישנם אנשים ומנהיגים שחושבים שזה אפשרי. החמאס כמובן שלא יסכים מרצונו להתפרק מנשקו. אין שום צבא בעולם המערבי והערבי שיהיה מוכן להילחם נגד החמאס והג'יהאד, כדי לאלץ אותם להיפרד מהנשק. כמובן שגם חייליו של אבו מאזן לא יעזו אפילו לחשוב על כך. הפירוז היא סיסמה של אשלייה כדי שיהיה אליבי להצדקת השיקום הכלכלי והפיסי של הרצועה שמשמעותה שיקום החמאס. הנהגת החמאס והתשתית הארגונית והצבאית שלה לא נהרסו.

עוד אשלייה והונאה עצמית הוא הרעיון שאלף "חיילי המשמר הנשיאותי" של אבו מאזן ימנעו הברחות נשק לעזה במעברים. זהו טמטום ונאיביות מוחלטת. אבו מאזן מנהל טרור דיפלומטי נגד ישראל במסווה של כביכול "מתנגד לטרור". חייליו של אבו מאזן לא יוכלו ולא יעזו להתנגד לחמאס ולמנוע הברחות. חלקם ישתפו פעולה עם החמאס, וחלקם יפחדו מאיומי החמאס. ראוי להזכיר כיצד החמאס הרג את תומכי פת"ח בעזה, בזמן ההשתלטות האלימה עליו. טיפשות ונאיביות לחשוב שאנשי אבו מאזן יגלו מנהרות ויפוצצו אותן, שיסגרו המפעלים לייצור הרקטות, שיתעמתו עם גדודי אל אקצה.

עוד אשלייה של "הוגי הדעות", שמשווקים רעיונות מנותקים מהמציאות – הם סבורים שניתן יהיה להמליך את הרשות הפלסטינית "המתונה" של אבו מאזן על החמאס ועל עזה, בסיוע ביטחוני ישראלי ומצרי וסיוע כלכלי בינלאומי. כל זאת באמצעות ממשלת הפיוס בין החמאס לעבאס, ובגיבוי ותמיכה של "ערבויות בינלאומיות" של הקוורטט, האיחוד האירופי ואובמה. מדובר בכישלון ודאי.

לאור ההרס הנוראי והסבל של מאות אלפי תושבי עזה, שנגרם בגלל מדיניות "ההתנגדות" של החמאס, ישנם פרשנים שסבורים שהאזרחים יתקוממו. זו אשלייה מאחר שתושבי עזה תומכים ומזדהים עם החמאס. הם בחרו בהשתלטות הארגון ביוני 2007. איש לא יעז להפגין ולהתקומם מפחד שלטון הטרור של החמאס, שאינו שונה "ממדינת האיסלם".

ארגון החמאס ותושבי עזה, אינם שני עולמות נפרדים, אלא אורגן חברתי, דתי ואידיאולוגי של זהות ואחדות. אשלייה היא לחשוב שיש כביכול ביניהם הפרדה, וניתן יהיה לשקם כלכלית רק את תושבי עזה מבלי לשקם את אנשי החמאס והג'יהאד. הכסף שיגיע מקטאר, מסעודיה, מטורקיה, מהאיחוד האירופי ומתרומות של שאר הארגונים – יגיע לשלטון החמאס שיחליט כיצד לחלק ולהשתמש בו, חלקו לצרכים אזרחיים הומניטאריים, וחלקו לצרכי הטרור וההתחמשות המחודשת. שום פיקוח בינלאומי לא יצליח לפקח על כך. השיקום של אלפי אנשי הטרור יהיה השלב הראשון, בכך שהובטחו להם כבר תשלומי המשכורות, אחת הסיבות לפרוץ מתקפת הרקטות על ישראל. המשכורות ישולמו מעתה כנראה "בפיקוח" של אבו מאזן. החמאס ישוקם לפני כל שאר הנפגעים.

אם תתנו "תקווה לחמאס ומדינה לעבאס" יפרוץ השלום – אמירות נאיביות שכאלה מושמעות על-ידי "הוגי הדעות" בחוגי השמאל הקיצוני, היריבות בין החמאס לפת"ח היא טקטית, תוך אחדות מטרה אסטרטגית. החמאס מנהל "התנגדות" של טרור אלים נגד ישראל, בעוד שאבו מאזן מנהל "התנגדות מתונה", באמצעות טרור דיפלומטי נגד ישראל, לאחר כישלון שתי האינתיפאדות שהחל בהם ערפאת. אין שום סיכוי ששיקום של עזה יוביל את שני פלגי הפלסטינים לפשרה ולקץ הסכסוך עם ישראל.

אם נפנה את יהודה ושומרון, למען "הסכם שלום" פיקטיבי, החמאס ישתלט על הכול ותוקם מדינת חמאסטן קיצונית שתסכן את קיומנו.

* * *

הדסה  מור

סיפורים מהחיים

ההצגות של פנינה גרי

לפתע,  בגיל שבו אדם מגיע לגבורות, נפתח אצל פנינה גרי מעיין יצירה מסוג שלא התנסתה בו קודם לכן. היא התחילה לביים  הצגות. לא שהבמה היתה זרה לה. מגיל צעיר היא היתה חיית במה – במשחק, שבו עשתה נפלאות, בעיקר בהצגה הבלתי נשכחת "בדלתיים סגורות" של סארטר; הקימה את תיאטרון "זווית", עסקה בניהול תיאטרון הילדים של אורנה פורת, בעיצובי במה ועוד, קריירה ארוכת שנים.

הבימוי בא לה ככורח מציאות שניכפה עליה בלית ברירה. היא כתבה מחזה אוטוביוגרפי  לשחקנית יחידה ופנתה לכמה במאים בבקשה שיביימו אותו, אך לא נמצא לה כזה. ואז היא הגיעה להכרה שבעצם – למה לא אני? הרי מי כמוה מכיר את כל רזי הבמה, את  אישיותו של השחקן, את המעמדים, את היציאות והכניסות, כל מה שדרוש לבמאי מנוסה היה ספון אצלה בתיאוריה. עכשיו הגיעה השעה להוציאו מהכוח אל הפועל.

וכך הועלה לבמה המחזה שמספר את סיפור חייה, את סיפור אהבתה לעלי בן-צבי,  שהיה בנו של מי שיהיה בעתיד נשיא מדינת ישראל, יצחק בן-צבי – "סיפור אהבה ארץ-ישראלי".   כמו בימינו אלה, של עיתות מלחמה, איתרע מזלה של פנינה וימים ספורים בטרם  נישאה לעלי בחיר לבה, נהרג עלי בקרב בבית קשת שבגליל התחתון במלחמת  תש"ח. זהו סיפור אהבה ממבט ראשון של כלה שהחמיצה את חופתה, והוא אפוף בנוסטלגיה של הימים ההירואיים והקשים ההם, ההקרבה, תחושות האובדן, אהבת מולדת, ציונות, ארץ-ישראל היפה.

 את הדמות הזו משחקת בכישרון רב ובהצלחה גדולה, על במת תיאטרון "צוותא" –  השחקנית עדי בילסקי, שמפליאה בהצגת הדמות, בהבעות הפנים, בתנועתיות, ובחילופי הדמויות אותן היא מגלמת לסירוגין, לובשת דמות ופושטת דמות, ואתה מיד יודע את מי היא מגלמת, ומזדהה איתה.

זוהי ההצגה הראשונה אותה ביימה פנינה גרי והיא מועלית כבר ארבע מאות חמישים פעם,  ועליה היא קיבלה את הפרס  ליצירה בתחום הציונות.

הבימוי, למעשה, הינו רק ההוצאה לפועל של המחזות שפנינה כותבת או למעשה מעבדת. היא ממחיזה סיפורים של סופרים ומשוררים, ומעלה אותם על הבמה. מחזה אחר שזכה לעיבודה והוא מועלה על במה באולם שקשה לקרוא לו תיאטרון, במרכז רבין – הוא סיפורי בשביס זינגר. חמישה סיפורים פרי עטו של חתן פרס נובל לספרות, כשבמרכזו של כל סיפור   עומדת אישה. הערכה מיוחדת נודעה לבשביס זינגר לנשים. בסיפוריו הוא לוחם בעולם השמרני  והדתי על זכותן לשוויון, השכלה וחופש, לקצת אושר והרבה נתינה.

חמישה סיפורים שנשזרים  ומוצגים בזה אחר זה, כשהפעם הבמה מלאה באביזרים שונים.    פנינה נטלה על עצמה גם את עיצוב הבמה, בנוסף לבימוי, ובשל המיניאטוריות של הבמה הפרוביזורית, כל האביזרים ממלאים תפקידים שונים ומתחלפים, ארגז הופך לשולחן,  מזוודה הופכת לכיסא, והשחקנים לובשים צורה ופושטים צורה, הן בתפקידים והן בתלבושות האופייניות לתקופה.

אני דווקא אהבתי את הרומנים הגדולים של זינגר, בעיקר את "העבד" המונומנטלי, בעוד שמבין חמשת הסיפורים המומחזים היכרתי רק את "יענטל",  שאותו בחרה  ברברה סטרייסנד  להסריט ולככב  בו. חמישה שחקנים מעלים את הווי העיירה, את המאבקים על זכויות האישה. כמו בסיפור "התחפושת", כאשר תמרל'ה, שנשארה עגונה, אינה מוותרת, היא מחפשת אחר בעלה שנעלם מחייה, מוצאת אותו ומשתחררת  מכבלי הנישואים.

בהמחזה של יענטל מוצג הסיפור על האישה שרצתה ללמוד בבית המדרש אליו מתקבלים רק גברים, אז היא מתחפשת לגבר, ולומדת  גמרא בשקידה אך אינה מביאה בחשבון את הרגשות המתעוררים בליבה כלפי חברה ללימודים. וכך בסיפורים "התיק", "המפתח" –  כולם סובבים סביב האישה.

בספרו "מווארשה עד ניו-יורק" כתב זינגר: "כל אישה  החולפת על פניי ברחוב, היא חידה בעיניי, אני סקרן  לפענח את אופייה."

את דמויות הנשים  מגלמות  השחקניות אולה זילברמן והילה ספורטס, ואת הגברים מגלמים   יפתח ארז, תומר פלדשטיין וליאור  מיכאלי, שמשחקים בצורה מקצועית, בטבעיות, נושאים אותך למחוזות חייו של בשביס ועולמו היהודי  בפולין, עולם שהיה ואיננו עוד, והשחקנים  מעבירים לך את תחושת  הגעגוע לאותו עולם, אפילו אם מעולם לא חווית אותו אישית.

החיסרון הגדול שפגם בהצגה הוא האולם בו הוצגה – במרכז רבין, שהאקוסטיקה בו גרועה ביותר. הרבה מילים ומשפטים נבלעו בחלל, כיסאות  הפלסטיק שהוקצו  לקהל הצופים  לא  היו נוחים. דווקא במבנה המפואר-עד-מגלומני של מרכז רבין – היה ניתן לצפות לאולם תיאטרון  מרשים  ופונקציונלי  יותר.

גולת הכותרת החדשה של פנינה גרי, היא ההצגה-המופע "קוראים לי יודה", שאותו המחיזה וביימה, המבוססת על שיריו של המשורר יהודה עמיחי, שבימים אלה רצות הצגות הבכורה באולם הקטן במוזיאון תל-אביב. להמחיז שירים של משורר וליצור מהם מופע של שעה תמימה, הינו רעיון אמיץ ונועז. לרגע חשבתי ששני קריינים יישבו על הבמה ויקראו משיריו, אך הופתעתי. התוצר המוגמר היה ממש מרגש, נוגע ללב, מלהיב. אם יש משמעות למושג "תרבות", הרי זו התרבות המשמעותית שאנו כה זקוקים לה, נוכח ערימות של מופעים   ריקניים, כביכול מצחיקים, המתחוללים על במות של מועדונים למיניהם.

אין זה פלא ששירי המשורר הפכו למופע בימתי עם מוסיקה ושירה, כי שירי עמיחי מפיקים חום,  טבע,  משפחה,  נוף, אהבה, פרידה, פילוסופיה, אלוהים, מלחמה. שלום. כל קורות חייו של עמיחי חולפים על פנינו, בביצוע  מושלם. שני שחקנים עולים לבמה, עדי בילסקי (שכמו הפכה לשחקנית הבית של תיאטרון פנינה  גרי) וישי בן-משה, שהציג הופעה בימתית מרשימה.   שחקנים שהם גם רקדנים וגם זמרים, כי המופע מלא בתנועתיות, דרמטית בעיקרה, כשכל העת  מתלווים אליהם מילות שיריו של עמיחי.

המוטו היפה שהודגש פעמיים במחזה היה אמירתו של עמיחי כי הוא היה מוסיף עוד שתי דיברות לעשרת הדיברות. הדיבר האחת-עשרה – "לא תשתנה". והדיבר השתים עשרה: "תשתנה". כל כך נכון. השלילה שבאה להדגיש את החיוב. וזה מזכיר את אמירתו של הפילוסוף  הסיני הידוע קונפוציוס שאמר: "רק האדם החכם ביותר והאדם הטיפש ביותר, אינם משתנים..."

הפליאה לעשות מעצבת התנועה רינה שרית, שבהדרכתה חוללו צמד השחקנים  בחן וביופי,   והבימוי של פנינה  גרי הדגיש את  הפשטות שבשירים, שמאחוריה יש יופי ומחשבה עמוקה.   המוסיקה שהולחנה לשירים בידי שוש ריזמן היתה נדבך חשוב במופע, כשאת שיר הסיום כתב לא אחר מאשר יוני רכטר.

"קוראים לי יודה" הנו מופע מהנה ומרגש המתאים לכל הגילים, החל מתלמידי תיכון ועד לגילאים שהגיעו  לגבורות. 

  ההצגות של פנינה גרי משיבות את הנפש כמו מוזיקה קאמרית לרביעיית כלים, לשלישייה, לדואט ולרסיטל. מי שאוהב רק סימפוניות אדירות מימדים ומרובות כלי  נגינה, יעדיף את ההצגות הקלאסיות רבות המשתתפים ומפוארות התפאורה. אך את המוסיקה הקאמרית הזעירה של פנינה גרי – ראוי לשמוע וגם לראות, וליהנות.

* * *

צבי י' כסה

1. להציע לנבוכים דרך

מה שחורץ תהליכים להצלחה או לכישלון הם לא התרגילים הפיקחיים הביצועיסטיים אלא  הקונספציה/התפישה המנחה.

שאלה: איך קורה שמאז מלחמת כיפור נעלמו לנו הניצחונות – משלום הגליל, לבנון השנייה, עופרת יצוקה, עמוד ענן ועד צוק איתן. היו הישגים אבל, לא ניצחון צבאי. יצאנו ללבנון וחזרנו עם חיזבאללה, נאבקנו באש"פ והעלינו את חמאס, שוחררנו מעזה והנחנו לחמאס לכבוש אותה.

יש הסברים. אך ההסבר המכונן הוא "הקונספציה השגויה". ההסבר עליי ואדגים אחד: דיין. כשר הביטחון אמר: "נהיה כובש נאור". מלהיב. אך אבסורדי כי מי שקובע זה לא הכובש אלא הנכבש. כשהוא מתקומם אין נאורות אלא דיכוי.

מערבולת האינטרסים העולמיים

ה-Misconception הוא הדגם המכשיל במקרה זה את הרצון של דיין ושל האחרים, הסבורים כי נוכל לשלוט במיליוני פלשתינים ללא זכויות. 

הדברים המכוננים מהרצל ועד צוק איתן התבצעו בתוך ומתוך בליל האינטרסים של המעצמות. הרצל הבין שרק במשפט מעצמות יש סיכוי. ויצמן לוקח את הצהרת בלפור עד חבר הלאומים. המנדט לבריטניה איפשר לנו לבנות כוח (בעוד הם מדכאים את המרד הערבי). מלחמת העולם השנייה טורפת את סדר הדברים בין המעצמות. ועולה הקרב על פלשתינה עד שאנחנו מסכימים לחלוקה. ואז באה החלטת כ"ט בנובמבר מהזדמנות של אינטרס משותף של ארה"ב ורוסיה לסלק את אנגליה – ויש מדינה.

מלחמת סיני התחילה ונגמרה על הסדן של חילופי המעצמות. מלחמת ששת הימים היתה "אפליקציה" במלחמה הקרה בין המעצמות. ומאז אנו בתוך מערבולת האינטרסים העולמיים והאזוריים. מלחמת יום כיפור כל כולה מתנהלת במדיום הבינמעצמתי. עד שברית המועצות מאיימת וקיסינג'ר מעלה את ההתרעה הגרעינית. וביחד הם מצילים את הארמיה השלישית של צבא מצרים ומכתיבים סדר דברים. הסכם אוסלו היה "אפליקציה" בהתפוררות ברית המועצות, כאשר עראפאת איבד גיבוי מעצמה. במונחים מקובלים היום, כל אלה "אפליקציות" בזרמי המעמקים של האינטרסים הגלובליים.

איך מצליחים במבוך הזה?

מאזן הלגיטימיות

אין לישראל משאבים משלה לאיזון אסטרטגי הדרוש לקיומה והיא נזקקת לסיוע של מעצמה. אחרי מבצע סיני ארה"ב היא המעצמה. יהודי ארה"ב, ערכים דמוקרטיים כרקע והעיקר אינטרסים אסטרטגיים – הולידו את ההסכם בין השתיים. מהם האינטרסים שיבטיחו את קיומו?

לעניין זה רה"מ אחראי לא ישן בלילה.

הסכם אסטרטגי סמוי

יש הסכם סמוי בין מעצמת העל שעניינה הוא היציבות באזור לבין מדינת ישראל הזקוקה לתמיכתה.

ארה"ב תומכת במדינת ישראל

ובתמורה ישראל תורמת לייצוב המזרח התיכון

ישראל לאורך השנים מילאה את חלקה בייצוב אסטרטגי אזורי. לא נפרט כאן מקוצר המצע. רק נפנה לכך שבכל מלחמה שהערבים ניסו לערער יציבות – קיבלנו תמיכה, ובכל מלחמה שאנחנו עירערנו יציבות – לא זכינו לתמיכה.

הפירוש שישראל מייצבת האזור הוא שלא יארע שינוי אסטרטגי בלי הסכמתה. בהקשר זה היו לנו כישלונות.

הראשון היה כשממשלת רבין הניחה לסורים להיכנס ללבנון כנגד הפת"ח.

השני היה כששרון סירב דיבור עם רש"פ ובפועל מסר את עזה לחמאס.

הכשל השלישי היה במלחמת לבנון השנייה. החיזבאללה, כסיירת איראנית, זה שינוי אסטרטגי. העולם ומדינות ערביות ציפה שנרסק אותם. לא סיפקנו את הסחורה. וכך בעופרת יצוקה. החמאס הוא סיירת איראנית (או היום איסלמיסטית). העולם חיכה ולא סיפקנו את המבוקש.

ימי הכיבוש

מאז הכיבוש ישראל איבדה את תפקידה לייצוב האזור. הליכי השלום של בגין, אוסלו ופרקי המו"מ עם הפלשתינים, פיגוע התאומים בארה"ב, מלחמות עירק ואפגניסטאן והטרור האיסלמי ואיראן – כל אלה שימרו את התמיכה האמריקאית בנו והיא המאפשרת לנו לא לסיים את הכיבוש.

בהיעדר הסדר עם הפלשתינים לא תוכל ישראל למלא תפקיד מייצב אזורי. וזאת דווקא כאשר נולדים  סיכונים וסיכויים אסטרטגיים: ארה"ב  תהיה עצמאית מבחינת האנרגיה. עניינה במזרח התיכון יורד. המזרח הרחוק מזעיק אותה. הרוסים מאתגרים אותה באירופה .

לעומת אלה נוצרה סיטואציה שמדינות ערביות לא איסלמיסטיות מאוימות על-ידי איראן והטרוריסטים האיסלמיסטים למיניהם – אולי יותר מאתנו. אובאמה, חרף הישגים מעטים, מלמד פרק בארגון קואליציות להתמודד עם בעיות. ואם מעצמה נזקקת לקואליציות מדינה קטנה על אחת כמה וכמה.

דרך אחרת – לצאת מהמנהרה

 הדברים שלעיל מכוונים להסביר את הקריטיות של היסודות הגיאו-סטרטגיים האזוריים והמעצמתיים העולמיים. אני חוזר: כל הדברים המכוננים שעשינו כאן במאה שנים הודגרו בארנה הגלובלית, ארוגים ונפתלים בים האינטרסים של אדירי עולם. כאן נקבעת רמת הלגיטימיות של מדינת הישראלים. כאן החולשה וכאן העוצמה. כאן נולד המשחק העולמי של זכויות אדם ואזרח, שלגיטימיות לא תשרוד בלעדם

מול אלה הדברים יש לממשלת ישראל הזדמנות

לחלץ אותנו מהמנהרה שלנו

המפתח לשמר את חלקה של המדינה בהסכם עם ארה"ב ובני בריתה הוא ההסכם עם הפלשתינים. לאחר הטלטלות בעולם הערבי – מתחייב מו"מ לקואליציה על בסיס ההצעה הסעודית המונחת מאז 2002 – שלום עם מדינות הערביות (ובעקבותיהן עם איסלמיות) כנגד גבולות 67' עם התיקונים שהוסכמו. ירושלים המזרחית בירתם. פליטים כמוסכם בתוכנית ג'נבה. מצרים, ירדן, סעודיה, מדינות המפרץ כשרות למו"מ שצריך להבטיח את הביטחון הריאלי (ולא התיאולוגי) של מדינת ישראל. כל שרה"מ צריך לעשות הוא לומר בעברית: גבולות 67' והסיכוי יגבר על הסיכון.

2. מי ימחק את הזיכרון שלי

החלום שלי הוא שיימצא מי שיצליח למחוק לי את הזיכרון. כל כך למה? כי הזיכרון מביא לרגשי זעם (ללא תכלית). הלב נקרע לנחל עוז ולאותו הילד והקהילה. אחרי פירוק הפלמ"ח בא בן גוריון לקיבוץ אפיקים וביקש לאשר לאליק שומרוני, אבא של אשתי נורית, להקים את הנח"ל. נחל עוז הוא היישוב הראשון של יוצאי הנח"ל. ונחמץ הלב לתושבי המעטפת. ואתה רוצה לחבק את תושבי הדרום הבאים לביתו של רה"מ לתבוע תשובה. ואז בא הזיכרון: רוב רובכם במשך 40 שנה הצבעתם עבור מערכת פוליטית שלא מבקשת שלום עם הפלשתינים. ההיסטורין מיקי בר זוהר מספר שמיד אחרי הניצחון בששת הימים אמר לו דיין: סע מהר בכל השטחים לפני שיחזירו אותם. ערב המלחמה פקד דיין, שר הביטחון, לא לכבוש את עזה. וצה"ל כבש את עזה למורת רוחו. אבל, כעבור שלושה שבועות פתאום הוא דיבר על שילה וענתות ועל שארם אל שייך ללא שלום. כי נסחף בהתלהמות ההמונים. מאז רוב המוחים אתמול והיום הצביעו עבור ממשלות שלא רצו להגיע להסדר עם הפלשתינים. ולא רצו אפילו לדון בהצעה הסעודית שמחכה מ-2002 לשלום עם המדינות הערביות. והיום פתאום הם מעיזים לדבר על ההצעה. מדוע לא רצו לדון כי ידעו שרוב הציבור תומך בפוליטיקאים המתנגדים להסדרים עם הפלשתינים. ארור הזיכרון המעלה את זעמי על התופעה הזאת. לדאבוני על רוב הציבור. אני מתנצל!

אהוד: שני מאמריך הם חלומות באספמיה. שוב המחשבה האופטימית או הנאיבית הזו, שבידינו האפשרות לפתור את הסכסוך אם רק נחזור לגבולות 67' ונקבל את "ההצעה הסעודית"! באיזו ארץ אתה חי כל השנים האלה – שכל כך טחו עיניך מראות!

* * *

רביבה בן-זאב

תגובה לאהוד בן עזר

אהוד, בוקר טוב,

ראשית, תודה שפירסמת את רשימתי 'אנחנו ואתם' ב'חדשות בן עזר' 972.

שנית, הצדק עימך בהערתך. היה עלי להקליד 'סמול' במקום 'שמאל', בהגיית המשמעות: 'small' – ההיפך מגדול – 'בולשוי' (רוב). מי שלמד את ההיסטוריה הסובייטית יודע להבחין בין 'מנשביקים' (מיעוט) ל'בולשביקים' (רוב) – ואיך לנין ניצל את רעיון המהפיכה הקומוניסטית והפכו בפרופגנדה שלו  ל'בולשיי" (יותר גדול, הרוב). כך, לצורך מימוש תוכניות המהפיכה הקומוניסטית ("בולשביקית"), הוטמע ה'בולשביזם' והתקבע בתחכום אותו שיבוש שהוצמד לרעיון הקומוניסטי (המנוגד לכל הדעות לטבע האדם) בתודעה הציבורית של מאמיניו התמימים שהלכו שבי אחריו. 

  את הפטנט הזה אימצו מפלגות השמאל בישראל כדי לכבוש את השלטון  והשתמשו בסלוגן: הרוב בעד השלום (בולשיי) – בעוד שלמעשה היו מיעוט (מיינשיי), לעומת הרוב המעשי והמפוכח הקרוי "ימין" – שהתנגד לתהליך המתעתע והזהיר מפני סכנותיו, שאכן התממשו. ולא עזר דבר. למרות שהמחנה הלאומי הצהיר שאף הוא בעד השלום – אך בדרך אחרת, זהירה, שקולה ומפוכחת; עד היום אותו פלח פוליטי של ה'סמול' ממשיך להצהיר שהימין אינו בעד השלום... וזאת ההוכחה הניצחת איך שטיפת מוח עובדת!

ההתיישבות העובדת של השמאל הציוני סוציאליסטי של פעם, אכן היתה תופעה חיובית ומכוננת בארץ ישראל. בחלוף השנים זרמו מים רבים בנחלי חיינו, מים זכים ראשוניים שנעכרו במשך השנים על ידי "אידיוטים שימושיים", שחלקם תמימים ורובם חסרי תבונה שנישבו בסיסמאות  מסוכנות מבית המדרש של לנין  ומיצנברג. הטרגדיה היא שהאידיוטים השימושיים שבמפה הפוליטית במקומותינו גורמים לסכנה ממשית לדמוקרטיה השברירית שלנו, אם לא יותר מזה! אמנם לאחרונה ניכרים רמזים פה ושם להתפכחות ציבורית, אך הנזק כבר נעשה והוא בלתי הפיך ויש לו גם תקשורת חסרת מנוח.

שמעון פרס אימץ את הרעיון והשתמש בו לצרכי חלום הבלהות שלו שאת תוצאותיו כולנו חווים במציאות חיינו: "מזרח תיכון חדש", "שלום של אמיצים", "קורבנות השלום", "עדיפים ייסורי השלום מייסורי המלחמה" ועוד סיסמאות של 'קופי רייטרס' שהרקיעו שחקים בהזיות בנוסח: 'וכיתתו חרבותיהם לאתים וחניתותיהם למזמרות,' תוך התעלמות מוחלטת מהתוצאות הטראגיות  המוכחות של מעשי "השלום" שלו.

ניסיונותיו השערורייתיים של פרס לשנות את המציאות ולהתאימה באופן דמוקטטורי לחלומותיו הבלתי מציאותיים – הביאונו עד הלום. עצובה עד למאוד העובדה שחסידיו-שותפיו ל"שלום" הזה ממשיכים לדבוק בכל השטות הקולוסאלית הזו, ובעידוד התשקורת המוטה, שאינה חדלה מלהעניק חמצן תקשורתי למה שאמור היה מזמן לשבוק חיים.

אהוד: לדעתי עדיין את משמיצה-בעקיפין וללא שום סיבה את ההתיישבות העובדת ואת השמאל ההיסטורי, שבזכותם בעיקר קמה מדינת ישראל.

* * *

רות ירדני כץ

בורסלינו

לי קבעה שאנחנו נוסעים לעיירה אָנֶסִי שממוקמת קרוב לגבול השוויצרי. מז׳נבה לאנסי במכונית זה עניין של 40 דקות. לי אמרה לנו שעיירה זו מיוחדת, ושזו תהייה חוויה שנזכור.

כמה שלי צדקה. הגענו לעיירה שיש בה עיר עתיקה, ליד מפרץ [אם איני טועה מדובר באגם! – אב"ע]. טיילנו בסמטאות האבן העתיקות, נכנסו ויצאנו מסמטה אחת לשנייה והארכיטקטורה השאירה אותנו בעיניים פעורות. ישן מול חדש זה בצד זה. בתי-עץ ובתים מודרניים, אדניות מלאות בפרחים צבעוניים ומים זורמים בגלל התעלות הרבות. יש גם קתדרה וארמון והאווירה. איזו אווירה! איזה יופי! 

הסמטאות מלאות בחנויות, בבתי-קפה ובמסעדות. תוך כדי ״שטיפת העיניים״, מצאנו מסעדה, סימנו אותה ואמרנו שנחזור אליה יותר מאוחר. גם מצאנו חנות קטנה ומקסימה של כובעים. רק כובעי ׳בורסלינו׳. צהלתי מרוב שמחה ואמרתי לבן-זוגי:

״זהו! היום קונים לך כובע ששנים אנחנו מדברים עליו. היום יקשט את ראשך כובע בורסלינו אמיתי.״

יש נשים וגברים שיש להם ראש לכובעים. כן, כל כובע שנניח להם על הראש הוא ׳יושב׳ יפה. כזה ראש יש לבן-זוגי. הרבה זמן רציתי לקנות לו כובע בורסלינו והנה הגענו למקום הנכון. נכנסנו, ולידינו עמדו שני גברים, סתם עוברי-אורח שהזדמנו לחנות, כמונו. לקחתי כובע הנחתי על ראשו של בן-זוגי, הבטנו בזוג הגברים והם הניעו את ראשם לימין ולשמאל. הורדתי. הנחתי כובע אחר, הם שוב אותתו שזה לא זה. החלפתי. התגובה היתה שאחד מהם עשה תנועה בידו ׳ככה-ככה׳ והשני אמר לא בנענוע ראש. הבורסלינו החמישי זכה לנענוע ראש קדימה ואחורה. כל המעמד הנחמד הזה התנהל בפנטומימה. בן-הזוג שלי הביט במראה, הסתובב אליהם והחזיר להם אגודל כלפי-מעלה. הם חייכו, אני שילמתי ויצאנו.

חזרנו למסעדה שסימנו, מסעדה צרפתית כמובן, מלצר קיבל אותנו והושיב אותנו ליד הבר. השולחנות היו מצופים במפות כמו של פעם, מפה משובצת במשבצות אדום-לבן. התיישבנו. בן-זוגי שאל מה נשתה כאפריטיף? איתמר ביקש קמפרי, אני פרנו, לי אייריש-קרם.

הבעל שלי הביט בה ואמר: ״גבירתי, אייריש קרם על פי הכללים הוא משקה שלאחר הארוחה ולא בהקדמה.

 לי הביטה בו ואמרה: ״הפעם נשנה את הכללים.״ 

בן-הזוג שלי ניגש לבר, שם ישבה אישה שדמתה מאוד לשחקנית קתרין דנב. אבל זאת לא היתה קתרין דנב. לבושה היטב ומטופחת. הגברת שהיא העתק של דנב, הביטה בבן-זוגי ואמרה בצרפתית: ״הבורסלינו שעל ראשך מאוד הולם אותך.״ 

בן-זוגי השיב לה בצרפתית: ״מרסי, מאדאם.״

היא נעמדה, תיקנה את ׳ישיבתו׳ של הכובע ואמרה:

״ככה חובשים כובע בורסלינו קצת כלפי מטה.״ היא מיששה את הכובע והוסיפה: ״איכות טובה. אתה צרפתי?״

״לא, אני בלגי במקור.״

לי אמרה בשקט: ״הופה, יש סיפור.״

היא: ״לכובע הבורסלינו יש היסטוריה רבת-שנים, הוא מככב מאז 1857, להיט ממש להיט וכמובן הוא על שם הכובען שהמציא אותו, ג׳וספה בורסלינו.״

בן-זוגי הביט בה ואמר: "אני לא מכיר את ההיסטוריה של הכובע, אבל מסכים איתך שהוא היה להיט. כל גבר שיכול היה לקנות את הכובע, קנה. ראשי המאפייה האיטלקית התהדרו בו ושלא לדבר על שחקני קולנוע...״

 שמענו את איתמר לוחש: ״היא באמת תפסה אותו. אני רוצה את הקמפרי שלי.״

הוא קם, ניגש אליהם ובחיוך המקסים שלו, אמר בעברית: ״ אבא, ייבשת אותנו. תזמין אותה לשולחן שלנו ותמשיך לפלרטט איתה.״

היא: ״באיזו שפה הוא דיבר איתך?״

בן-זוגי: ״בעברית.״

היא חייכה, בן-זוגי המשיך: ״בואי הצטרפי אלינו, את מחכה למישהו?״

היא: ״כן, אני מחכה לבעלי.״

הבן-זוג שלי סוף-סוף ביקש מהבר-מן מה שהזמנו, והם הצטרפו אלינו. כמובן שהוא הציג אותנו והיא אמרה שקוראים לה נטלי. הבטתי בה שוב, באמת התאומה של קתרין דנב.

היא פנתה לבן-זוגי: ״אמרת שכובע הבורסלינו כבש את העולם. זה נכון. אבל היתה הפסקה של 30 שנה בערך והכובע כבר לא היה להיט עד שאלן דלון וז׳אן פול בלומנדו עשו סרט שנקרא ׳בורסלינו׳ והכובע שוב חזר לאופנה בזכותם.״

איתמר בהומור שלו: ״את רק אומרת אלן דלון ואמא שלי מתעלפת.״

נטלי פנתה אלי: ״באמת?״

אני בהתלהבות: ״באמת. אהוב נעוריי, אין סרט שלו שלא ראיתי, כל מה שנכתב עליו קראתי, עקבתי אחריו שנים. אין מה לדבר, שחקן יוצא מהכלל וגם יפה-תואר.״

נטלי בצחוק: ״אז אמסור לו דרישת שלום ממך.״

לי: ״את מכירה את אלן דלון? את יכולה לגלות לנו מה את עושה בחיים?״

נטלי השיבה: ״יש לי חנות לכובעים בעיר דוביל ואלן דלון קנה אצלי שני כובעי בורסלינו. לא רק הוא. אתם מדברים עברית, נכון?״

אישרנו והיא המשיכה: ״באים אלי יהודים דתיים עשירים שמבלים בדוביל. כאלה שלובשים חליפות שחורות, לפעמים מעיל ארוך, לפעמים קצר, ורוכשים במיטב כספם כובע בורסלינו. יום אחד נכנס זוג שלגבר ירדו תלתלים מהראש עד לצוואר ולי זה נראה מוזר מאד. אבל הרבה דברים מוזרים אני רואה. מהם למדתי שזה הכובע העדיף עליהם. הנה בעלי בא.״

נטלי פתחה את תיק היד שלה, שלפה כרטיס ביקור שעליו יש ציור שחור-לבן של הכובע, ומסרה אותו לבן-זוגי ואמרה:

״היה לי נעים להכיר אתכם, ואם תזדמנו לדוביל אשמח לארח אתכם בחנותי וגם לקפה.״    

* * *

אראל סג"ל

הם מתחילים להבין

[ציטוט מאתר מידה]

צרפת אוגוסט 2014. הם מתחילים להבין. וזה לא רק כל יהודי שאני פוגש – עם דגש על כל יהודי – שמדבר על עלייה קרובה ועל האימה ברחוב. זה הגויים. צרפתים לבנים עם אפים גאלים ושיער בלונדיני. אני יושב במסיבת צהריים בחצר בית בראן, צפון-מזרח צרפת, וההבנה מחלחלת. אין פוליטיקלי-קורקט מסרס בשיחות הללו; אין שיח זכויות, רק פחד מהעתיד והבנה גדולה לישראל. יותר מאדם אחד הסביר לי שאנחנו המחסום האחרון בפני הברברים. עם כל הכבוד לנאורות ולרב-תרבותיות (בא לי להקיא מלכתוב את המילים המביכות והצבועות) הצרפתים שפגשתי מבינים שהמוגלה של אירופה שיצאה לקייטנות מוות ואונס בסוריה ובעיראק תחזור לאירופה כסרטן ג׳יאהדיסטי.

והיום הזה קרוב. זה יקרה בטווח של שנה-שנתיים – פיגוע המוני של בוגר דאע"ש, והמטוטלת תעבור בקיצוניות מצד ההכלה הנאור והליברלי לעבר לאומנות. אני מדבר איתם וחש באי-שקט הולך וגובר. זה יורגש כבר בבחירות הבאות בצרפת. מארי לה פן מתחזקת מיום ליום. אירופה, עד כמה שאני יכול להבין, מבועתת מהעתיד. נמאס לה לשלם את המחיר הבלתי-נגמר עבור מהגרים חסרי כבוד לתרבות המקור, נמאס לה לממן מהגרים החיים על כספי סעד, גרים בדירות ממשלתיות ומחפשים כל עילה לצאת לפרעות ברחובות. יום הפיצוץ קרוב. הוא יהיה מכוער. השאלה הגדולה, האם זה לא יהיה מאוחר מדי. באנגליה ובבלגיה, השם הנפוץ ביותר הוא מוחמד. בצרפת הם כבר עשרה אחוזים. ותנו לי להפתיע אתכם, אפילו התקשורת הליברלית הצבועה והמתחסדת מתקשה להתעלם ומתחילה לשאול שאלות שפעם צנזרה מרצון.

לדאע"ש אין קוד אתי

באפילוג של "מלחמה ושלום" תהה טולסטוי על הדרכים בהם אדם מתכונן לסכנה. שני קולות מדברים בקול שווה באדם כשסכנה מתקרבת. האחד, מנתח בהגיון, אומר לאדם להכיר ולהבין את הסכנה ואת הדרכים להימנע ממנה. השני, אף הוא הגיוני, מבקש להסב את המחשבה מהסכנה ולהדחיקה.

בבדידות, טען טולסטוי, אדם פונה בדרך כלל לקול הראשון. כשהוא בחברה – לקול השני. תובנות נצחיות מפי סופר דגול רלבנטיות שבעתיים בעת הזו כשהעולם אמור להבין שאנחנו נתונים במלחמת עולם שלישית המזדחלת כסרטן ערמומי ואלים. דאע"ש הוא ארגון הטרור הפופולארי בעולם, כל זב ומצורע, צעיר אירופי מוסלמי שלא עושה ולא יעשה דבר עם חייו – רואה בהצטרפות לחליפות הקטלנית, מימוש עצמי. זרם המצטרפים לא פוסק. אין מגבלת גיוס, אין מחזורים ובדיקה רפואית ואין קוד אתי של אסא כשר. אלפים עשו, עושים ויעשו את דרכם מאירופה לטורקיה, יחצו את הגבול לסוריה ויהפכו לחיילי צבא מוחמד הנע בנתיבי ההרס. הם רוצחים, הם אונסים, הם בוזזים. הם מביטים לתוך התהום שבנפשם ולא ממצמצים. והכול בברכת אללה יתברך שמו ונביאו, שהיה נשוי לילדה בת תשע. שילוב בין הצבא המונגולי לצבא מוחמד המוקדם. ואל תטעו, אחרי המזרח הקרוב, אפריקה תיפול (הרפובליקה המרכז אפריקאית כבר מאויימת). אירופה האם הפונדקאית של הברברים תשלם בריבית על הליברליזם הרופס והרב-תרבותיות.

"טקסו-פלזמה גונדי" נשמע כמו מאכל פרסי המעורר את בלוטות הטעם אבל בעצם מדובר בטפיל שחי את חייו הבוגרים במעי חתול הבית ומטיל ביצים בצואה שלו. לעומת זאת, את תקופת הדגירה הוא מבלה בתוך חולדה ומשבש לה לחלוטין את הפעילות המוחית.

יש מיליוני דוגמאות בעולם החי של פרזיטים המשפיעים על התנהגות החיה המארחת. בדרך כלל מדובר במניפולציה גסה. יש טפילים למשל הפוגעים בראיית המארח כך שהוא לא מבחין בטורף קרב. הטקסו-פלזמה גונדי מתוחכם באופן שטני. הוא מחליף התנהגות נורמאלית בהתנהלות מסוכנת. הטפיל מתחבר לחלק במוח החולדה שאחראי על פחד וחרדה ומשבש באופן כימי את יצר הזהירות מטורפים, חתול הבית למשל. יתרה מזאת, הטפיל גורם לחולדות להימשך מינית לשתן חתולים. מחקר באוניברסיטת אוקספורד העלה שהחולדה האומללה מבקשת לעשות אהבה סוערת עם החתול אלא שזה, כחתול נורמאלי, מוותר על סקס חוצה מין וגזע ומעדיף לטרוף את החולדה בסגנון הישן והטוב. וכל העינוי הפיזי-פסיכולוגי שמעביר הטפיל את החולדה משמש למה? במטרה לשוב למעי החתול וחוזר חלילה.

ולנמשל, המחשבה הליברלית הרב תרבותית הכביכול נאורה הינה טפיל רצחני המסרסת את המערב מטיפול בסכנה האורבת לפתחנו. אותם ליברלים שמאלנים המפגינים בעד זכויות החמאס הג׳יאהדיסטי יקבלו טיפול כואב אם האסלאם ינצח.

מוציאים שם רע לאסלאם

העיתונאי האמריקני ג׳יימס פולי הוא דוגמה מצויינת. אידיוט שמאלני וליברל שצייץ בטוויטר בעד חמאס ורדיקליזם אסלאמי וראשו נערף על ידי נינג׳ה עם מבטא אוקספורדי. פולי זכה במקום של כבוד בבית הקברות של האידיוטים השימושיים המתחלפים. גם אם צעק לפני מותו ״אבל אני בעדכם, אל תשחטו אותי!״ – הם לא עצרו. כופר הוא כופר. האליטות האקדמיות והתרבותיות (כמו כאן) מאוהבות בעצמן ובאידיאות שלהן עד שהן עיוורות לסכנה.

טורקיה למשל, משחקת משחק כפול מסוכן. מחד היא חברה בנאט"ו, מאידך היא שער היציאה של אותם קייטני מוות ואונס למזרח התיכון.

אל תטעו, אין הבדל בשאיפות האחים המוסלמים על גווניהם (ארדואן, מורסי, חאלד משעל וראאד סאלח) לבין החלאות של דאע"ש. קוסמטיקה בלבד. הסכנה דומה. קרי הטיפש יכול לדבר עד מחר על השם הרע שמוציאים הג'יאהדיסטים של דאעש לדת האסלאם שוחרת השלום. רק שמדובר בדיבורים ריקים של אמריקני הזוי. האסלאם לא שואף שלום, האסלאם שואף לאסלם את העולם. אין כמעט סכסוך אחד עלי אדמות שלא קשור בדת הזו. ודי כבר עם הדוגמאות הנלעגות על האסלאם הסופי שוחר השלום. כמה סופים יש בעולם וכמה ג׳יאהדיסטים יש?

אלוהים הפך לשופט קו

מהטמה גנדי נשאל פעם מה דעתו של הציוויליזציה המערבית? "אני חושב שזה יהיה רעיון טוב מאוד," השיב.

רגע לפני שאתם מתפעלים מהשנינות המבריקה שתקע גנדי לעולם המערבי הדשן, המרוצה מעצמו, עצרו. במיוחד אם אתם מזהים עצמכם עם המחנה הנאור, המתקדם ושוחר המיעוטים. שוו בנפשכם שאתם אישה הינדית רגע לפני שהחל הכיבוש הבריטי של הודו. יש לכם טיקה על המצח שגם אם תגרדו אותה כגרד חיש גד או שחין, המקסימום שתזכו זה למות לפני הבעל שלכם. אחרת, העתיד שלכם מריח כמו שווארמה וול דאן. ישרפו אתכן במדורה עליה שורפים את גופת בעלכם. הוא מת, אתכן בחיים. טקס ה"סטי" היה נוהג מקובל בהודו עד שהבריטים אסרו עליו והפסיקו את הפירומניה הלא ידידותית לנשים. אז נכון, הבריטים עשקו, בזזו ומצצו את לשדה של הודו, היהלום שבכתר, אבל הם עשו גם כמה דברים לא רעים. השאלה היא, האם במדד הערכים שלכם, חירות מדינית והגדרה עצמית הם חזות הכול או שאולי, הזכות לחיים של אלמנה, היא גם משהו בעל משמעות. ואני לא נכנס לשיטת הקאסטות ההינדית שהייתה ועדיין לא פחות גזענית מהכיבוש הבריטי.

במאה ה-19 המערב קבר את אלוהים אי שם ומאז לא נודעו עקבותיו. אלוהים מצמץ פעמיים, זיעה נטפה ממורדות גבותיו, ידו הלחה החליקה על האקדח אבל המדע, הרציונליזם והפילוסופיה המטריאליסטית ירו ראשונים. אם לדבר במונחי כדורגל – הרי שאלוהים שהיה פעם שופט קפדן וקירח אם כי שרירותי למדי, הפך במאה ה-19 לקוון או לשופט רביעי. וזה עוד במקרה הטוב.

האדם המערבי תפס את מרכז הזירה על כל המשמעות הכלולה בכך. המדע, המטריאליזם, ההומניזם אבל גם הלאומיות והפשיזם השתלטו בלי קרב על המחשבה האנושית המערבית. מתוך תפיסת מרכזיות האדם ושלילת האלוהים הבאנו את עצמנו על סף חורבן. אבל מאז שנות החמישים, האידיאולוגיה השלטת במחשבה האינטלקטואלית האירופית ובאליטות המערביות מקדשת את חירות הפרט ורואה במערב אשם תמיד, המדכא והמנצל של העולם השלישי.

מוקד הבעייה הוא בעובדה שעל המחשבה המערבית השתלט שיח פוסט מודרני מעוות. גישה צדקנית, מתחסדת, דמגוגית – שולטת בפועל במחקר ההיסטורי, הסוציולוגי, האנתרופולוגי. הרעיון המעוות, על פיו כל תחלואי העולם השלישי וכל מכשלותיו הם פרי האימפריאליזם והקולוניאליזם המערבי, מקורו בפרופסור אדוארד סעיד. משנתו או יתר נכון לומר תעמולתו – מספקת גושפנקה אקדמית מחקרית לפתולוגיה של בכיינות קורבנית כרונית. בפועל, מאז סעיד, אי אפשר להתמודד עם הסוגיות באופן אובייקטיבי או אפילו לנסות אלא אך ורק מתוך נקודת מבט שמראש מניחה את אשמת המערב. כל דיון שלא משחק בקלישאות מקבל את התואר גזען, פשיסט פרימיטיבי.

בחוגים למדעי החברה והרוח באוניברסיטאות, נאנסת האמת ההיסטורית באופן ברוטאלי. אך חמור מכך, בחברות הנידונות, אלו שזקוקות למזור אמיתי ופתרון מערכתי – אין בדיקה לעומק של בעיות מבניות, אין בקורת עצמית אלא רק שימוש בתירוצים דמגוגים כדי להסביר את נכשלותן. גם עכשיו, קשה לצפות משיח השמאל במערב למידה ולו צנועה של כנות ויושר. אם בעבר הם נשבעו בשם הסטליניזם או בשמו של פול פוט, היום הם מתעלמים לחלוטין מפלוגות המוות האנרכיות של האסלאם בסוריה ועיראק. מבחינתם, ישראל היא הבעיה.

התאבדות מתוך עליונות מוסרית

אבל אלוהים לא מת, הוא עושה קאמבק ושמו נישא לשווא בפי רוצחים ואנסי ילדות קטנות, הממומנים על ידי נסיכות מתועבת שקונה כל מה שזז. פעם דיברו על היהודים ששולטים עם הכסף בעולם. הפרוטוקולים של זקני ציון היו שקר, אבל קטאר, מדינה זעירה שנוגשת עבדים בשטחה, מממנת אוניברסיטאות בהן יושבים אינטלקטואלים מנוולים שמוכרים את נשמתם בעבור אתנן.

ראו מה קרה עם הרעיון של הדמוקרטיה, במקור שיטת שלטון שבה העם בוחר באמצעות רוב נציגים שישלטו. את עריצות הרוב איזנה חירות הפרט וצר המקום לסכם את הדיון המהותי הפילוסופי בחשיבות האיזון. אלא שבעשורים האחרונים, בהשפעת אקדמיה אכולת שנאה עצמית (רולס, סעיד וחומסקי, כמשל) מקודשת עריצות המיעוט. עיוות המאפשר לאימאם בריטי להודיע חגיגית שיבוא היום והשריעה תשלוט באנגליה, המלכה תלבש חיג׳אב ואת הביג בן יעטפו בכפיה או השד יודע מה... ולעזאזל, האיש מתכוון ברצינות ויש מספיק אידיוטים שימושיים שילחמו על זכותו לומר זאת.

האקדמיה הקנויה מתעלמת מזכויות האדם בקטאר, זה לא מעניין אותם, הם נחושים להתאבד מתוך תחושת עליונות מוסרית ואינטלקטואלית. בפריז חבר השמאל לערבים בהפגנה אנטי ישראלית פרועה ואלימה (ונניח לעניין האנטישמיות הבוטה והברורה), הם לא יצאו להפגנות שבוע אחר כך, כשהתבררו ממדי הזוועה בחבל הכורדי בעיראק. הם לא שרפו ובזזו כמחאה על רצח עם ביאזידים, הם לא השליכו אבנים ובקבוקי מולטוב כנגד מכירת ילדות בנות שבע לשפחות.

לא מפתיע. בסוף שנות השישים סערה צרפת בהפגנות שמאל נגד הכיבוש האמריקני בוויאטנאם וכנגד המלחמה בקמבודיה. האם כעבור כמה שנים, מחו אותם הסטודנטים אדומים כנגד המשטר בצפון ויאטנאם שהקים מחנות חינוך מחדש או נגד רצח המיליונים של פול פוט בקמבודיה? חלילה. זו מהפיכה בתנועה. נועם חומסקי היהודון, הקאפו של המחשבה, לא טרח מעולם להתנצל על תמיכתו בפול פוט. מעניין מה הוא חושב עכשיו על המחלוקת בין נסראללה ידידו לפלוגות המוות של הסונים?

לעיתים קרובות, אני נכנס לקרוא את שיח השמאל הישראלי הלא ציוני, אקדמאים ישראליים המטפחים תחושת עליונות מוסרית על בני עמם הלוקים בשכלם ובנפשם, כמוני למשל (אחד מהם, יוסי גורביץ, טוען שאני מטפח רצון להיות ניאו-נאצי). אבל אני לא מזלזל בהם. הם הפכו היום לרוב במחנה השמאל האידיאולוגי. הם נמצאים באקדמיה בעמדות בכירות (אווה אילוז), הם בעמדות מפתח בתרבות הישראלית (מי מקבל תקציבים לקולנוע בישראל? ראו מאמרו של אמנון לורד באתר הזה). הם שואפים להקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל שתהפוך למדינת כל אזרחיה. הם לא מקבלים את זכות הגדרה עצמית של היהודים (שלמה זנד).

אבל זה מילא, מה שמרתיח הינו העיוורון הפתטי שלהם מול המציאות המדממת. אם נניח ויתגשם חלומם הרטוב ומדינת ישראל תשתחרר מ"האתנוצנטריות היהודית", מהנרטיב "המתקרבן" וכל הבלה בלה הזה, והפליטים הפלסטינים יבואו לחיות איתנו במדינה בה האזרחות תקבע ולא הלאום, מה יעלה בגורלנו?

מה יקרה כשייכנסו לכאן חצי מיליון פליטים פלסטינים ובתוכם יש לשער גם לא מעט פסיכים חובבי עריפות וסקס פדופילי. מה נעשה?

 האם ננופף בדגלי ״בצלם״ מול הדאעשים? האם נצליח לשכנע את הבחורים הטובים מהחמאס (לא ארגון טרור – כפי שקבע חגי אלעד) שיש מקום גם לגייז בעולמנו? האם גדעון לוי, האדם המוסרי עלי אדמות, האיש שעד היום לא טרח ללמוד ערבית, יצליח לשכנע את הנינג׳ות מצ׳צ׳ניה לא לערוף את ראשו?

בשביל ג'יימס פולי זה לא עבד.

* * *

בועז עברון:

במקום טשטוש – הפרדה ושוויון

 [חלק זה של השיחה נערך בחודש אפריל 1970]

לפני 44 שנים!

מתוך ספרו של אהוד בן עזר

 "אין שאננים בציון"

שיחות על מחיר הציונות

ההקדשה: זכר למחנכת טוני הלה

ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986

נדפס לראשונה במהדורה האמריקאית בהוצאת הספרים של ה"ניו יורק טיימס"

 "Unease in Zion", Quadrangle, 1974

המשך מהגיליון הקודם, וסיום השיחה

אהוד בן עזר: האם מלחמת יוני 67' וכל מה שאירע בעקבותיה שינו משהו בדעותיך לגבי הקשר בין ישראל לבין העם היהודי בתפוצות?

בועז עברון: אני מוכרח להודות שהמאורעות כפו עליי הערכה-מחדש מסוימת של עמדותיי הקודמות. באתי לכלל הערכה שונה במקצת של הקשר בין ישראל והיהדות, של הציונות ושל המהות הלאומית הישראלית. נראה לי עכשיו כי הדברים שאמרתי בריאיון הקודם, לפני מלחמת ששת הימים, נאמרו על יסוד הנחות מובלעות שבזמנו לא חשתי בקיומן.

אחת ההנחות המובלעות הייתה כי מצב היהודים בעולם מ-1945 ועד לאמצע שנות השישים, בעצם עד מלחמת יוני 67' – הוא מצב של קבע. הנחתי היתה שהפוטנציאל האנטישמי התפרק וכילה עצמו בנאציזם ובשואה. אמנם, ידעתי כי ה"פילושמיות", שהיתה אפנתית כל כך אחרי המלחמה, היא תופעה חולפת, המוגבלת לחוגי האינטליגנציה והפוליטיקה. אולם נדמה היה לי – ותמימותי בעניין זה מפתיעה אותי היום – כי למעשה נפתרה בעיית הקיום היהודי בגולה. אמנם "היהודים הם שונים", אבל גם הקתולים שונים מהפרוטסטנטים, ובתוך ארצות-הברית, למשל, בה חייתי שנים מיספר, ברור היה לי שהיהודים "שייכים" הרבה יותר מהכושים או המכסיקאים. ייתכן שהדבר נכון, על אף הכול, לגבי ארצות-הברית (אף כי הופיעו סימנים מדאיגים גם שם). אבל התברר שאין בו ממש לגבי ברית-המועצות והמדינות הקומוניסטיות האחרות, ואפילו בצרפת יש התעוררות אנטישמית. מעמדם המיוחד של היהודים באגף הליבראלי ובמנהיגות האינטלקטואלית של העם האמריקאי, וכן רמת הכנסתם הגבוהה יחסית, חושפים אותם כמטרה לאיבה של חוגים קיצוניים מימין ומשמאל.

על אף השקפת-העולם שלי, הרציונליסטית ביסודה, דומני שלא די בסוציולוגיה ובכלכלה כדי להסביר את מעמדם המיוחד של היהודים בקרב העמים הנוצריים. הופעתן של פורמציות-תגובה אנטישמיות מסורתיות, עם דימויים דיאבוליים-מסורתיים של היהודי, בתעמולה ה"אנטי-ציונית" של הארצות הקומוניסטיות, או בהיסטריה האנטי-יהודית בעלת האופי הביניימי שפרצה לפתע באמיין, בצרפת, מוכיחות שפועלים כאן גורמים שאין ניתוחים סוציולוגיים, שהם כביכול "נטולי היסטוריה" – מסוגלים להסבירם.

המדהים ביותר היא תופעת האנטישמיות ללא יהודים, לה היינו עדים בפולין דהאידנא. אין זאת אומרת, כפי שטוענים כמה אידיאולוגים ציוניים, שהאנטישמיות "אינה ניתנת להסבר". אולם ברור הוא שההסברים הרציונאליים שהועילו עם היום הם חלקיים ועיתים שטחיים, ומתעלמים מהממד ההיסטורי-פסיכולוגי. יש צורך ב"רציונאליות רציונאלית יותר", מקיפה ומעמיקה יותר, כדי להסביר את תופעת האנטישמיות. מסתבר אפוא, כפי שטענו אבות הציונות, ש"הבעייה היהודית" איננה תולדה של קונסטלציה חברתית-כלכלית מסויימת, שתיפתר עם שינוייה של קונסטלציה זו. זוהי תופעה שפשרה היסטורי – זהות המשתמרת דרך גלגולי הקונסטלציות החברתיות. זהות זו, כמסתבר, אף מעצבת במידה ניכרת את הקונסטלציות הללו, כך ששינויין נקבע בין השאר גם על ידה. לא מקרה הוא שנביאי התמורה החברתית במאתיים השנים האחרונות היו במידה רבה יהודים, ותפקידם המהפכני של אלה שוב ניתקם מאותם המונים לא-יהודיים שאיתם ביקשו להתמזג.

אף שלכאורה אין קשר בין תפיסתי את תהליכי יצירת העם העברי החדש במולדתו לבין בעיית האנטישמיות, נתחוור לי, אינטרוספקטיבית, שקשר כזה אכן קיים. ההנחה כי בעיית הקיום של העם היהודי בגולה נפתרה למעשה – שיחררה אותי מהרגשת האחריות לגורלו של העם, ואיפשרה לי לקבל את הדוקטרינה בדבר העם העברי שאינו קשור ביהדות ואינו אחראי כלפיה. אולם אם אמנם קיימת "צרת היהודים", כפי ניסוחו של הרצל, או-אז צדקה הציונות בהגדרתה את מצב היהודים בעולם. ואז אין ישראל פטורה מהאחריות לגורלם. אני חש בתוכי סירוב להינתק מרובדי העבר שבי, שבמידה מכרעת עיצבו אותי. זה יהיה אקט של סירוס עצמי.

אוסיף שלדעתי צדקה הציונות רק באורח חלקי. טענתה שההתבוללות נכשלה נכונה רק חלקית. חלקים גדולים מאוד מהעם היהודי נטמעו ונעלמו. ההתפרצות הנאצית באה בעקבות למעלה ממאה שנה של הצלחת ההתבוללות, וזו נמשכת ביתר שאת עד היום. אבל לגבי אותם יהודים הרואים את יהדותם כדבר חיובי, השואפים להתמיד בה, או הנתונים מרצון או שלא מרצון במסגרות חברתיות יהודיות הטובעות בהם את אופיין – קיימת תמיד בכוח האפשרות של הפלייה ושל היווצרות "צרת יהודים", ועמה הצורך בציונות.

ומלבד זאת – מדוע חייבים דווקא היהודים להיעלם ב"חברת העתיד הצודקת"? האם נדרשים אחרים להיעלם? האם מדובר על כך שהנוצרים ייעלמו? האם היהדות היא דבר שלילי עד כדי כך? האם על המיעוט להיטמע תמיד ברוב על מנת שיתקבל על-ידו כשווה לו? אינני סבור שהיהדות היא דבר חיובי או שלילי יותר מהנצרות, האיסלם או הבודהיזם, ולכן אין שום טעם שתחדל להתקיים. אינני סבור ש"חברת העתיד הצודקת" חייבת להיות מושתתת על אוניפורמיות של קסרקטין. בעיניי תהיה חברה כזו בלתי-צודקת לחלוטין, שכן תאנוס את ייחודם האנושי של חבריה. אני מעדיף עליה את החברה הנוכחית.

אהוד בן עזר: שמתי לב שאתה משתמש במונח "העם היהודי", שבשיחה הקודמת נמנעת מהשימוש בו. אז הגדרת את היהדות כעדה גרידא.

בועז עברון: אני חושש שגם כאן חטאתי בפשטנות-יתר. במידה רבה הושפעה עמדתי על-ידי ההגדרות הפורמאליות של לאומיות, שנתקבלו באירופה בעקבות המהפכה הצרפתית, והעומדות על בסיס הטריטוריה, הממשל והלשון המשותפים. הדת נחשבה כאירלוונטית בהקשר זה.

גישה זו היא פורמאלית מדיי. היא מתעלמת מהעובדה שמרכיבי הקהילה הדתית וההשתייכות האתנית עודם בין הגורמים המכריעים בהוויה הלאומית. צרפתי נוצרי הוא צרפתי סתם. צרפתי יהודי הוא צרפתי יהודי. את המסורת של האומות האירופיות אין להפריד בשום פנים מרקע צמיחתן כמדינות נוצריות, עם הקשרים המורכבים לאין שיעור עם קתוליות ופרוטסטנטיזם, רפורמציה וקונטר-רפורמציה, היחסים בין קיסר לאפיפיור, בין מלך לארכיבישוף, רקמת התרבות והארגון החברתי שיצרה הכנסייה הקתולית, והתמדת צורות מסויימות שלה גם במדינות הפרוטסטנטיות.

ובאותו אופן אין להפריד בין המסורת האסלאמית לבין המדינות הערביות, המסורת הקונפוציאנית והגזעית של סין לבין הווייתה כמדינת-לאום מודרנית, קומוניסטית. יש צלילים ברורים של המשך היומרות של "רומא השלישית" שתבעה לעצמה הכנסייה הפרבוסלאבית – בתביעה הסובייטית הנוכחית להגמוניה אידיאולוגית, ואנו מוצאים זיהוי עמוק של כנסייה זו עם העם הרוסי בכתבי טולסטוי ודוסטוייבסקי – זיהוי המתגלה היום שוב, במפתיע, בכתבי סולז'ניצין.

 אצל הארמנים אנו מוצאים זיהוי ברור בין כנסייה לאומה, ואיש אינו מטיח כלפיהם האשמות שאינם אומה. הקתוליות היא אחד המאפיינים המובהקים של הלאומיות האירית והפולנית. צורות מחשבה ותגובה דתיות, החסרות כל תוכן פורמאלי של אמונה דתית, יכולות להתקיים עשרות ומאות שנים אחרי היעלמה של האמונה. כך, למשך, ממשיכים יהודים בשקדנותם הלמדנית, ילידת דורות של תלמוד גמרא ובוז לאנאלפביתיות, גם לאחר שהטמיעו עצמם כליל אפילו אחרי שהמירו דתם. צורות הפלפול התלמודי ממשיכות ומופיעות בכתבים החסרים כל קשר עם היהדות. הכומר המפרש את מיתוס "לפני שער החוק" ב"המשפט" של קאפקא – בונה מבנה טיפוסי של פלפול תלמודי.

צריך להפריד אפוא בין עקרון הארגון הלאומי, שאכן הוא טריטוריאלי ועומד על יישום מערכת חוקים ופעולה מדינית-כלכלית אחידה על כל תושביה של טריטוריה מסוימת – לבין העיקרון הקבוצתי, השזור יסודות מורכבים מאד של מסורות דתיות ואתניות, עתים גם יסודות גזעיים (כמו במדינות אפריקה השחורה או המזרח הרחוק), שיצרו יחדיו קבוצה פועלת בעלת סימני היכר והזדהות משותפים. כאשר מבקשת קבוצה כזו להתגבש כמדינה במובן המודרני, נוצרת סתירה בין המבנה המדינתי לבין המבנה האתני שהולידו. אולם אין בכך כדי לשלול את תוקפו של המבנה האתני. אינני סבור כי המדינה האנגלית היא מדינה "תיאוקראטית-גזענית", כהגדרה שמצמידים אויבי ישראל למדינת ישראל, אולם עד לפני זמן מועט יחסית לא יכול היה אדם להתקבל לבית-הלורדים אלא אם כן היה נוצרי. יש לאנגליה כנסייה לאומית משלה, האנגליקאנית, וראש המדינה , המלך, הוא גם ראש הכנסייה.

אין לפיכך טעם להתכחש לעובדת קיומו של עם יהודי. אולם הפרדוכס נוצר ברגע שעם זה הקים את מדינתו. ברגע זה מתחיל לפעול עקרון הארגון המדינתי, הטריטוריאלי-לשוני. כשם שהדת מחייבת שוויון לפני אלוהים והמוסדות הדתיים של כל בני העדה הדתית – כך מחייבת המדינה שוויון בפני החוק המדינתי, שוויון בחובות ובזכויות, של כל התושבים החיים במסגרת הטריטוריאלית שהחוק חל עליה. ניסיון לצרף את העיקרון הדתי, או האתני, שהוא וולונטארי ביסודו – לעיקרון המדיני, שהוא חוק מחייב של הטריטוריה – יוצר בהכרח סתירות בלתי-נסבלות, ובעיקר באותן ארצות, והן הרוב, שבהן כמה וכמה קבוצות דתיות ואתניות. סתירות אלו קיימות עד היום הזה ברוב הארצות, ועתים הן מחריפות עד כדי "מלחמת תרבות". בכך אין אנו שונים עקרונית מהמדינות ההיסטוריות.

אני מאמין שגם אצלנו ינצח לבסוף, ובהכרח – העיקרון המדינתי את העיקרון האתני-דתי, שכן ניצחונו של עיקרון זה הכרחי לשם קיומה של כל מדינה. כלומר: העם יוצר את המדינה, אולם המדינה משנה מצדה את אופיו של העם. אומר אפוא שלא שיניתי את השקפותיי מיסודן, אלא שעתה אני תופס יותר את אופיין החלקי, את העובדה שהן מתייחסות למצב דינאמי ומשתנה. קיים עם יהודי. קיים הכרח בציונות ובהקמת מדינה לעם היהודי. העם היהודי הקים את מדינתו, והיא צריכה להיות פתוחה לכל יהודי הרוצה להתיישב בה. אולם מרגע שהוקמה המדינה, מתחיל לפעול עליה ההיגיון של מדינה, השונה בתכלית מההיגיון הלאומי שהולידה. היא חייבת, למשל, לנהל מדיניות חוץ שלא לפי האינטרס של העם היהודי אלא לפי האינטרס של עצמה. כך ניתקנו, למשל, את יחסינו הדיפלומטיים עם אפריקה הדרומית לשם קיום יחסים טובים עם אפריקה השחורה, על אף האינטרסים של יהודי אפריקה הדרומית וקשריהם ההדוקים עם המדינה.

כלומר, הקמתה של מדינה יוצרת דינאמיקה שונה לחלוטין מזו שחזו מייסדיה. האבות-המייסדים של ארצות-הברית, למשל, אלה שבאו לניו-אינגלנאד ב"מייפלאואר", ביקשו לייסד רפובליקה דתית, תיאוקראטית – ומה שיצא, במרוצת המאות, היא מדינה שיסוד-מוסד בחוקתה היא הנייטרליות הגמורה שלה בענייני דת ואמונה.

אינני טוען שהעיקרון המדינתי הוא "מתקדם" יותר מהדתי. ייתכן אפילו שלהפך. ראינו מה יוצא מפולחן המדינה נוסח גרמניה הנאצית, למשל. אבל העיקרון המדינתי הוא הכרחי לקיומה של מדינה. לכן אני סבור שפעולת השחרור-העצמי, האוטואמאנציפאציה, של העם היהודי מולידה בהכרח מדינה בעלת אופי שחוזיה לא היו יכולים לצפותו מראש. שכן אפילו יהיה בסיס תודעתה ההיסטורית של המדינה יהודי – כשם שבסיס תודעתה ההיסטורית של ארצות-הברית הוא אנגלי ונוצרי – הרי הווייתה תהיה חילונית ומדינתית, לא יהודית, ולמעשה היא כזאת גם עכשיו.

ייתכן מאד שמוסלמים ונוצרים דוברי עברית – ורבים מאוד כאלה בישראל היום – יחושו עצמם תמיד קצת "חיצוניים", אפילו לאחר קבלת שיוויון מלא בזכויות ובחובות, כשם שהיהודים חשים עצמם "חיצוניים" באומות המערב, הנוצריות ביסודן. אולם בסופו של דבר יהיו אותם דוברי עברית לא-יהודים – לישראלים לכל דבר, החוק ימנע כל הפליות נגדם או לטובתם (והוא עושה זאת גם היום), אפילו יתמיד המידור החברתי (הקיים במידה מסוימת גם בין קבוצות של יהודים), והם ישרתו בצבא, בממשלה וכדומה. כבר היום, בעצם מצב המלחמה בין ישראל למדינות הערביות, יש שני סגני-שרים ערבים-מוסלמים. חיילים דרוזיים, נוצריים ואף מוסלמיים-בדוויים – נלחמים בשורות צה"ל. וזוהי רק ראשיתו של התהליך. גם המצב בתחום דיני האישות, הנעשה אבסורדי יותר ויותר משנה לשנה, יגיע לבסוף לידי חקיקה חילונית בעניינים אלה. הדברים אולי לא יתרחשו בצורה מהפכנית, אולם אני סמוך ובטוח שיקרו. הכול מצביע בכיוון זה.

אהוד בן עזר: לפני מלחמת יוני 67' התייחסת בביקורתיות רבה לעמדת ישראל כלפי הערבים.

בועז עברון: בשעתו ראיתי את תהליך ההתנגשות בינינו לבין הערבים כנובע במידה רבה מחוסר ביקורת על דרכי הפעולה שלנו מצד החוגים האינטלקטואלים והביקורתיים במדינה. סבור הייתי שהתהליך נתון במידה מרובה להחלטה רצונית ולבחירה מצידנו. וכי היתה בזמנו אלטרנטיבה אחרת, בכיוון לשלום, אשר החמצנו אותה.

היום אינני בטוח בכך במידה שהייתי בטוח פעם.

אחת התופעות שהתבררו לי בהחלט בזמן המלחמה ולאחריה – היא השאיפה הכנה מאוד של רובו של הציבור הישראלי לשלום עם השכנים הערביים, ולוויתורים רבים. ההקשחה הרבה שבאה שנה ושנתיים לאחר המלחמה, ועימה הגישה השוביניסטית הקיצונית – נוצרו במידה מרובה על-ידי הייאוש של הישראלים, והרגשתם שאין עם מי לדבר בצד הערבי. במשך זמן ממושך, ועל אף הלחץ השוביניסטי של חוגים קיצוניים, הייתה התנגדות מרובה בחוגים פוליטיים בישראל נגד השתררותו של הקו הזה, ואפילו עכשיו אין הוויתורים לכיוון השוביניסטי אלא שוליים בלבד. יש לי רושם ברור, שאם היו סיכויים להסדר אמיתי, הסדר שהיה מרגיע את החששות הביטחוניים של ישראל, כי אז גם עכשיו הייתה נכונות ניכרת לוויתורים מצד מרבית החוגים בישראל.

אהוד בן עזר: כיצד נראית בעיניך היום מלחמת ששת הימים?

בועז עברון: המלחמה הוכיחה את חוסר התואם הגמור בין החברה הישראלית לחברות הערביות. הניצחון הישראלי אינו תוצאה של עליונות טכנולוגית. לערבים היתה עליונות במכונות. אלא העליונות הישראלית היא תוצאה של התנגשות חברה דינאמית מדגם מערבי מפותח, עם חברות פיאודאליות-למחצה, עם מושגי חיים שונים לגמרי, ועם קצב התפתחות מפגר לאין שיעור. קיים חוסר איזון סטרוקטוראלי מהותי במגע בין שתי הציוויליזציות, הישראלית והערבית. ועצם המגע ביניהן מהווה בהכרח סם-מוות לחברה החלשה מבין השתיים. כל אימת שהארצות הערביות באות במגע עם ישראל, בשלום או במלחמה, מתחוללת בהן מהפכה חברתית, והן נהרסות. ואילו ישראל משתנה הרבה פחות. היא מעצבת אותן.

ייתכן כי האיבה והשנאה לישראל אנאלוגיות להתנגדות הנואשת של חברות מסורתיות ופטריארכליות למגע עם הציוויליזציה המודרנית. ביטוי לתופעה זו מצוי בספרות ענפה מאוד שנכתבה בעיקר במאה שעברה, עם המעבר מכלכלה אגרארית לכלכלה תעשייתית באירופה ובארצות-הברית. אצלנו הזדהה הקונפליקט החברתי עם הקונפליקט הלאומי, ומקשה עוד יותר על חבלי המעבר.

אהוד בן עזר: כיצד אתה רואה את עתיד היחסים בין ישראל לבין הערבים הנשלטים        על-ידה?

בועז עברון: תופעה מוזרה מאוד היא שעד היום לא התפתחה התנגדות מחתרתית יעילה לשלטון הישראלי. ההתנגדות לנו היא בעיקר מעבר לגבול, למרות שקיימים תנאים אידיאליים להיווצרות מחתרת: גשרים פתוחים, קשרים מעבר לגבול, ותמיכת מעצמות זרות. כל הרשתות שפעלו עד כה הגיעו להישגים מעטים ונלכדו. ההסבר לכך נעוץ אולי בכך שחל שינוי דראסטי במבנה החברתי של הערבים הנתונים לשלטוננו. החקלאים והפועלים בגדה המערבית (אינני מדבר על עזה, שהיא מקרה אחר) – נהנים משלטוננו. מצבם הוטב. לעומת זאת נפגעו מעמדות הביניים, והם חוט השדרה להתנגדות לנו, אבל התנגדות זו היא כיום פאסיבית.

אחד מידידיי, אינטלקטואל יהודי שעלה מעיראק לישראל, אמר לי שיש לו רושם כי קורה לאוכלוסייה הפלשתינאית מה שקרה בזמנו לעלייה היהודית מעיראק. האינטליגנציה, המעמדות השליטים, עליהם נמנה הוא עצמו, נתקלו בבואם לישראל במערך שלטון שאינו כולל אותם ואינו נפתח לקראתם. ואילו הפועלים, הפקידים ובעלי המלאכה יצאו נשכרים מן העלייה ארצה. כלומר, בהתחסל המנהיגות האינטלקטואלית חלה מהפכה חברתית שהביאה לתזוזה במעמדות הנמוכים, ולמתן אפשרות רבה יותר לשוויון ולהתקדמות חברתית.

אהוד בן עזר: מה השפעות המלחמה על החברה הישראלית? האם לא התחזק התהליך של אבדן היכולת לביקורת עצמית? ליכולתו של האינטלקטואל להיות אאוטסיידר?

בועז עברון: העיתונות הישראלית משופעת בוויכוחים ובביקורת, הרבה יותר מאשר בתקופת בן-גוריון. ואם ניקח בחשבון שאנו נמצאים בלחץ של מלחמת קיום, נדמה לי שדי יפה ששמרנו עדיין מידה כה ניכרת של ביקורת. אמנם, ייתכן שאני עצמי נסחפתי בלחץ הקונפורמיסטי של חברה הנתונה במלחמה.

מצב של מלחמה קשה יותר לביקורת. משך שנים רבות צחקנו לציונות. ערב המלחמה, כשהתחלנו לשמוע את השידורים מהתחנות הערביות, את ההבטחות שישמידו אותנו ואת משפחותינו, ה"עצה" ששודרה ברדיו דמשק לחיילים הסוריים, לשחוט את הילדים היהודיים מול האימהות שלהם. לפתע הארץ שלי, ישראל, וסיסמאות של התעמולה הציונית "עד פרה ועוד דונם" – קיבלו משמעות אחרת. אמרתי לעצמי: עוד דונם, עוד פרה ועוד כפר – זו המולדת שלי, אשר הרוצחים האלה רוצים להשמיד אותה.

לכן, לא כל ביקורת שיש לי על ישראל – נועדה לייצוא. אני יכול לצחוק על "עוד דונם ועוד פרה", אך הצחוק הוא משפחתי. כי הארץ, המדינה, הן הבסיס לעבר ולמציאות שלי.

הביקורת הקיצונית היא תמיד באופנה בארצות שלא נשקפת להן שום סכנה. היא חלק מן ההפקרות המותרת, שיכול להרשות לעצמו עם שיש לו ביטחון מוחלט בקיומו. ואילו כאן, כישראלי, פתאום אתה נוכח כי גם הביקורת שלך על הנעשה כאן באה על בסיס של הסכמה בדרג העמוק יותר.

הביקורת הישראלית צריכה להבין שהיא קשורה למציאות הישראלית באופן דיאלקטי. עם הניגוד ישנה גם הזדהות ברובד העמוק ביותר. פתאום אתה רואה שהביקורת שלך היא על דברים משניים ולא מהותיים.

למשל, כשצועקים עכשיו ברוסיה נגד הציונות, כאם כל חטאת, כאשר אומרים שם כי הציונים אשמים ברצח בבאבי-יאר, כאשר הכנופיה הקרמלינאית משמיעה דברים כאלה – אז אינני יכול להכריז על עצמי כיום כאנטי-ציוני. זו בגידה. אם אני משמיע דברים כאלה אני נעשה שותף להם, לרוסים. לכן עתה, לצורך המלחמה – אני ציוני. אני מוכרח להודות שאני צאצא של הציונות.

אהוד בן עזר: מה תהא המסגרת הפוליטית והמדינית לשני העמים, העברי והערבי?

בועז עברון: הפיתרון הפדרטיבי הכרחי גם כיום. דעתי לא השתנתה. כל זמן שלא יבוא פיתרון פדרטיבי לא יהיה מנוס מהתערבות מעצמות זרות באזור. הפיתרון הוא איחוד שיניח לכל אחד ממרכיביו מקסימום של אוטונומיה ושל הגדרה עצמית.

אהוד בן עזר: איך משיגים זאת?

בועז עברון: כאן אנו חוזרים לשאלה של חוסר איזון סטרוקטוראלי בין שתי החברות. עלול להיווצר מצב שהמסגרת הפדרטיבית תהיה, לפחות בשלב ראשון, בהגמוניה ישראלית. אך מוטב כך מאשר שהעליונות הטכנולוגית הישראלית תחריב את מרבית האזור. למעשה, בכל המדינות הפדרטיביות קובע בתחילה האזור המתועש והמפותח ביותר, עד שהפיתוח מתפשט לאזורים אחרים. יש רק למנוע את יצירתו של ניאו-קולוניאליזם ישראלי, ולפתח את ההכרה שפיתוח נמרץ של כל חלקי הפדרציה הוא לטובת כל חלקיה. כמובן שיש לקיים תנאים של שוויון פוליטי שיהווה בלם לנטיות התפשטות ישראליות.

אהוד בן עזר: האם יש בדבריך משום תשובה על דברי ביקורת שנשמעים בעולם, בעיקר מאז מלחמת ששת הימים, נגד ישראל?

בועז עברון: אני לא חושב כי ישראל צריכה לשם הצדקת קיומה להיות ל"אור גויים". שום מדינה אינה צריכה ואינה נדרשת להצדיק את קיומה. מדוע אנחנו צריכים? אנחנו מדינה שנוסדה כדי לפתור חלק מן הבעיות של העם היהודי. איש אינו מטיל ספק בזכות קיומה של מדינה כסעודיה, שהיא גזענית, דתית ושבטית, ואשר העבדות עדיין קיימת בה. אפילו הגרמנים – איש לא הטיל ספק בזכות קיומם כמדינה במלחמת-העולם השנייה. למי יש אפוא זכות לדרוש שנצדיק את קיומנו במעשים טובים? קיומנו הוא ההצדקה לקיומנו. גם מדינת ישראל שלילית לגמרי – היא מוצדקת מבחינת קיומה. השאלה – מה תהא דמות דיוקנה של המדינה? – היא כבר שאלה אחרת. כלום מישהו מאנשי ה"שמאל החדש" העז להטיל ספק בצדקת קיומה של פקיסטאן המוסלמית, שהיא גזענית, חשוכה ודתית?

אני שומע לעיתים גם טענות של נוער יהודי מחוץ לישראל. הם דורשים מאתנו שנוכיח שאנו חברה המגשימה את הצדק הסוציאלי. בתור אדם שמאלי וסוציאליסט, אני רוחש אהדה רבה למשאלתם. יחד עם זאת אני רואה הרבה מאד מטענותיהם כאינפנטיליות. כאשר מדובר מכיוון של צדק סוציאלי וניסויים מתקדמים בתחום החברתי – ישראל היא בלי שום ספק בין הארצות המתקדמות בעולם. ולמעלה לאין שיעור לפני כל ארץ ערבית, המתקראת משום מה "סוציאליסטית" ו"מהפכנית". אבל הגשמת צדק סוציאלי אינה כלל הצדקה לקיומנו. קיומנו, כפי שאמרתי, מוצדק מפני שאנו קיימים – נקודה.

סוף

תודה לאחותי לאה שורצמן בן עזר שהקלידה את הריאיון מהספר המודפס, שאזל, ושאין בדעת ההוצאה להדפיסו מחדש.

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

אהוד בן עזר

מסעותיי עם נשים

רומאן

הוצאת "ספרי מקור" 2014

פרק שמונה-עשר

עם טיה זהובת-השיער מהמושבה והילד שלה

עברו שנים, חייתי חיי רווק פרועים למדי בתל-אביב, בחוגים ספרותיים של משוררות ומבקרות ספרות. הנה שיר שכתבתי על אחת מהן:

היתה לי חברה ספרותית עם חור שחור בתחת

פעם לפני הרבה שנים היתה לי חברה ספרותית

לא קבועה

קצת מבוגרת ממני

עם חור שחור בתחת וצמא גדול לזיונים

שהיתה מתנפלת עליי כל ביקור כחונה בנווה מידבר

וגומרת עליי שתיים-שלוש פעמים

אני הייתי אז במצב נפשי עמוּדי מאוד

על גבי על גבה מה שבא ליד

מגורה מכל פתחיה

וממה שהיא מרשה

אבל יפה היא לא היתה

וככה יכולתי להמשיך איתה עוד ועוד

כשאנחנו מתווכחים על שירה בהפסקות

אלה היו ימים יפים של פלחי התחת עם החור השחור

מתרוממים באוויר

את מיטת הרווקים תרמתי למוזיאון המושבה

אולי יום אחד היא תתחיל לספר

לתלמידים שיבואו לבקר

ובאותה תקופה, ערב אחד, אצל חברים,  נכנסת אישה תל-אביבית צעירה, יפה ובהירת שיער, שמתברר – נשואה ואם לילד, בעלה נמצא בפריס בנסיעת עבודה ולכן באה לבד. ומה מתברר? היא בת המושבה שלנו! טִיָה שמה! – שם בדוי, כמובן, את שמה האמיתי לא אגלה אפילו יסרקוני במסרקות ברזל.

מיד מצאה חן בעיניי, מה עוד שהמראה שלה הזכיר לי מאוד את ג'ני – והתקשרה בינינו שיחה. יש לנו מכרים משותפים. סבא שלה היה האיכר-הפרדסן אליפלט סוסנוביץ! תארו לעצמכם! – עברתי לשבת לצידה וסיפרתי לה – היא תלתה בי עיניים מעריצות, אולי מפני שאני סופר ומתברר שכבר שנים היא רוצה להכיר אותי – סיפרתי איך במושבה שלנו היו מצטטים את סיפורי סבא שלה. "צריך לחפש בין ענפי העצים את קיני הדרורים ולאסוף את הביצים," הוא היה מסביר, "למרוח בחלבון של ביצי-הציפורים את כפות הרגליים כדי שלא תחלקנה..."

"כזאת עברית היתה לו, תחלקנה..." התמוגגה.

"כן כדי שלא תחלקנה שעה שמטפסים על העץ. והוא נהג לספר שאחיו הגדול היה ממש מדלג על פני הצמרות. זה היה בתקופת המלחמה. לראשונה בחייהם ראו אווירון שהביא איתו הצבא הקיסרי הגרמני לשדה-התעופה הקטן על יד רמלה. אח של סבא שלך אליפט עלה על גג הרפת עם שתי מטריות שחורות, מרח את רגליו היחפות בחלבון של ביצי ציפורים, ניסה לעוף עד אמצע החצר – ושבר את רגלו."

לשעשע אותה סיפרתי לה כיצד סבהּ אליפלט סוסנוביץ האשים את ראש השומרים של המושבה אברהם שפירא, שוא עושה יד אחת עם השומרים הבידואים של המושבה, שהם עצמם גנבים. ועל כך סטר לו שפירא על לחיו. וסבא שלה תבע אותו לבירור בוועד המושבה.

"מה אני נתתי, בסך-הכל, סטירה קטנה, כמו שעושה שיח' בשבט שלו!?" טען שפירא בישיבת הוועד כשהוא מגמגם קצת, כדרכו, ואני חיקיתי את דרך דיבורו בפני טיה. "ואיך, אתם חושבים, נוהגים שיח' חמודה ושיח' ערב-מלאלאחה ושיח' ערב-ג'ראמנה, וכוּל-כול השיח'ים השכנים שלנו, בנתינים שלהם? אתם יודעים? – במקל! בשוט! – ואני? הלא לא השיח' שלכם! וכבודי, לא כבודכם? וכוחי, לא כוחכם? אז איך אתם רוצים שהערבים יכבדו אותי אם ייוודע להם שאתם מעמידים אותי לדין על דבר פחות-ערך שכזה? איזה כּוּבֵד, כבוד – יהיה לי בעיניהם? הלא למענכם סטרתי לחווג'ה אליפלט, למען הביטחון של המושבה!"

"אוי אני כל כך מרגישה אותך," היא שמה בחביבות, על אמת ידי את כף היד הנהדרת שלה עם טבעת הנישואים והציפורניים האדומות, המטופחות, בקצות האצבעות הארוכות והאיתנות, "אתה כולך שורשים... היית רוכב על סוסים?"

"אוה, לא. אבל אנחנו, צאצאי העליות הראשונות..."

באותו רגע מישהו בחדר פנה אליה בשאלה טיפשית, ונקטעה השיחה, ועוד קודם לכן היא משכה את כף ידה שליטפה אותי קלות, ויכולתי לחוש את הפס הקריר הדק של טבעת הזהב, שנגע לי עד קצה הנמר המדברי שלי כאילו כבר נכנסתי למשפחה, ובעלה, שאינני מכיר, ואני, משתכשכים יחדיו בשער הערווה הזהוב שלה ומחפשים את הדגדגן שכבר שייך לשנינו...

כך קורה לי בחברה כאשר הנוכחים חדלים לעניין אותי ואז אני שוקע במחשבות פראיות ומתבונן במחוגי השעון. חברי בן התשעים יצחק סיפר לי כי פעם ישב אצלו על הגג בתל אביב חברנו פנחס, ובחורה אחת התנפלה עליו בטענות – איך הוא יכול להצדיק את היטלר!  – פנחס לא ענה לה אלא השפיל את עפעפיו, היו לו עיניים יפות וגבות עבותות מאוד, שקע בנמנום, ושאל את יצחק אם הוא יכול להיכנס לחדר פנימה ולישון, וכך אכן עשה.

בשעה מאוחרת, קרוב לשתיים בלילה, יצאנו שנינו ואני ליוויתי את טיה. לפני הבניין שבו גרה, ברחוב סמוך, הציעה לי לעלות לדירתה כדי שתיתן לי את הספר הישן שכתב יוסף חנני, שעליו סיפרה לי שירשה מסבהּ, "בנתיב הייסורים" – ואני גיליתי לה שאחת המשפחות הוותיקות במושבה קנתה את כל העותקים של הרומאן ושרפה אותם – כי חשבו שהוא מחלל את כבוד בתם. היא סיפרה לי שיש לה גם את הספר "חולמים ולוחמים" של יערי-פולסקין שהוציא לאור בפתח תקווה איכר בשם גיסין.

עלינו ונכנסתי. הדירה מרוהטת בטעם, בתמונות וברהיטים יפים, וגם המיטבח והקירות מתוכננים בסגנון מקורי. ישבנו ושוחחנו. היא נשמעה מאוד מעונינת להמשיך לשוחח. ישבתי על הספה הרכה והיא בכורסה. ובאמצע ביקשה סליחה והלכה לרגעים אחדים, וחזרה, נודפת ריח טוב, והתנצלה שהזיעה ושמה דיאודוראנט בבתי-שחייה. אני בינתיים הספקתי לעיין בספרים שירשה מסבהּ המפורסם. היתה לי הרגשה שמצאתי חן בעיניה. כי מן ההתחלה קראה לי בפשטות – חיימקה. כבר התרגשתי ממנה, חכמה, סוערת, נשית מאוד. ממש על קצה הזין שלי הרגשתי אותה, בכל מאודךָ, כמו שאומרים, כשהגוף כולו חושב אותךְ. והנמר המידברי שלי מעין-גדי היה אז עדיין גמיש וחזק. פעיל ומשחר לטרף.

שאלתי אותה אם היא מכירה את הבדיחה על פינוקיו ושלגיה.

"לא," אמרה, "חיימקה, ספר לי. אני כל כך אוהבת שמספרים לי, והבן-זוג שלי ישראל, מה לעשות, שתקן. כל היום הראש שלו נתון רק בעסקים ובטיסות שלו."

"שלגיה רוכבת על האף של פינוקיו ומפצירה בו: 'תתחיל לשקר... תשקר..."

היא לא צחקה.

"זה מה שסופרים מספרים?" העירה באכזבה. "ואתה אפילו לא רכבת על סוסים?"

רציתי לומר לה שיש לי נמר אבל לא הלך, הדיבור, וניסיתי לספר לה על משפחות במושבה, וגם כן לא הלך. אז סיפרתי על ג'ני במאפייה בעין-גדי, ועל סוג אחר של רכיבה במלון "מוריה" בירושלים, רק לא ציינתי את התשלום. וגם לא שלמחרת התלונן ד"ר סו שגנבו לו כסף מהקופה המשופת של הוצאות המשתלמים שאותה החזיק אצלו. אני המשכתי אז לעבוד במלון "מוריה" עוד תקופת זמן ואיש לא חשד בי בסטירה, שאפילו אירעה מחוץ למלון.

טיה גיחכה בעצבנות כלשהי כאילו היא שומעת משהו שאסור לה לשמוע, ואמרה שאם גבר ואישה שניהם רוצים, היא מתמסרת לו בכל המיצים שלה, ועל המשתלם האפריקאי  השחור של אותה ג'ני זה היה כמו לסחוט תפוז. "איזה מסכן היית!" אמרה בקול מפתה.

המיצים. הרגשתי שאולי על עצמה ועליי היא מדברת. אולי היא כבר מרטיבה. קמתי, כאילו ללכת, והיא נישארה לשבת בכורסה ולא ניראתה ממהרת. המשכנו לדבר, ועכשיו במיוחד היא, היא דיברה כל הזמן כאילו כדי לא לתת לשתיקה של פרידה להשתרר בינינו.

פתאום הייתי צריך פיפי. כל הערב לא התרוקנתי. היא הורתה לי בתנועת-ראש את הכיוון למסדרון והוסיפה באותו טון דיבור:

"רק תיזהר מהנמלים שלא ייכנסו לך לתחת!"

והגיבה בצחוק משחרר. לא צפוי.

"מה?"

"היתה לנו פה בדירה התקפה של נמלים קטנות, שחורות, שבאות לשתות בשירותים. אני אפילו חושבת שאחת מהן נכנסה לי לתחת, ואל תשאל איזה גירוד זה היה. עד שהצלחנו לשטוף את הנמלה החוצה." ולאחר שתיקה קלה מצידה עוד הספקתי לשמוע: "כשישראל שלי רוצה ארוחה טובה והמטבח שלי לא מספק אותו הוא עולה על טיסה לפריס..."

חזרתי מהשירותים. לא היו נמלים אבל התחיל גם לי לגרד בתחת רק מהמחשבה כיצד היא וישראל בעלה מוציאים לה משם נמלה שחורה קטנה. ובאמבטיה זהרה, על רקע לובן האמייל – שערת-ערווה ג'ינג'ית, סלילית, קפיצית – שאותתה כי טיה היא לא בעלת-בית הכי קפדנית, כי הרי ישראל שלה טס לפריס לאכול כדי לאכול טוב.

 לא חזרתי לשבת. הייתי נרגש אבל גם לא העזתי להתקרב אליה. רק התבוננו בעיניים מלאות, לבסוף קמה והשילה את סנדליה על המרבד. היו לה כפות רגליים יפות, ממש לשים את הנמר המדברי שלי ביניהן, ושתתחיל לשפשף. אצבעות ללא פגם, ציפורניים אדומות כדם. הנחתי את כפות ידיי על זרועותיה, והיא אמרה, אך לא ברוגז אלא בחצי חיוך:

"בלי ידיים. אל תשכח שיש לי ילד!"

אבל לא סירבה ברצינות. עמדנו עוד כמה רגעים. ושוב חיבקתי אותה והפעם נענתה. התגפפנו ונישקתי אותה על צווארה וחלקת חזה ועורפה. ושוב נרתעה. השעה היתה כמעט שלוש בלילה. תוך כדי יציאה אספתי את חפציי, המקטרת, המצית, כיס הטבק והעט, והיא הביאה לי את "בנתיב היסורים" של חנני ורשמה בפתק את כתובתה והטלפון, ואני הוספתי את כתובתי והטלפון שלי לרשימת ספריי שנתתי לה.

ושוב לא מיהרה לשלח אותי, ונמצאנו עדיין עומדים בחדר הגדול ומשוחחים. הנחתי הצידה את חפציי המעטים, שהיו בתיק עור קטן, ושוב חיבקתי אותה. הפעם מאחור, וחפנתי את שדיה שנתרגשו וקשו בידיי, היא קצת סירבה ואני לחשתי לה:

"כל כך נעים לי, אני נורא נרגש. אני רוצה רק להרגיש אותך קצת," – והחלקתי בידי על מפשעתה, מבעד לשמלה שהיתה עליה, שמלה אשר גילתה יותר משהסתירה. היא הניחה לי ללטפה שם קצת, ואני, שדווקא מאז גירושיי נעשיתי מומחה לדגדגנים, ליטפתי אותה בנקודה ההיא, כמחפש אליה דרך במיפתח הזה. ולחשתי לה בטיפשותי:

"עכשיו תגידי, נשך אותי נחש האשכים..."

 "הכיש..." תיקנה ושוב התגברה על עצמה, סירבה והפצירה בי להניח לה פן לא נעמוד שנינו בניסיון. הסתובבה אליי ושוב חיבקתי אותה וליטפתי את אחוריה ותקעתי שם אצבע מבחוץ ואמרתי בצחוק שאני אוהב תחתות ובייחוד כאלה שנמלים טיילו בהן.

על כך ענתה שיש לה דונם של תחת, ואמרתי שבכלל לא, ואינה שמנה. ובאמת יש לה גוף נאה.

ושוב הרפינו וליוותה אותי לדלת ושוב הנחתי את החפצים שלי וחיבקתי אותה כמו כדי להיפרד. החיבוק התהדק, לחצתי אותה לקיר, בפינה ליד הדלת, והיא היתה רכה לגמרי בזרועותיי, הרגשתי שתאוותי חומרת בקירבי, ותוך כדי הידוק ולחיצה אל הקיר, ושנינו בבגדים, הרגשתי כיצד הזרע נפלט ממני מול הקוס האימהי שלה שהיה נדמה לי שגם הוא מפרפר, ומיד לאחר שנרגעתי, נפרדתי ממנה והלכתי, מתבייש לעמוד לעומתה פן יראו כתם על מכנסיי מלפנים.

הייתי כמובן טיפש גמור ומגורה מדי. היא ודאי חיכתה שארים את שמלתה, אפשיל קצת את תחתוניה ואבעל אותה בעמידה כי היתה ודאי לחה וקרובה לגמור, כמוני, ואולי גם גמרה מולי מבלי שהרגשתי. יכולתי לזכות בה, בלונדית כה יפה וחושנית, ומגורה מאוד מקירבתי אליה. אחרי לידת הילד היא ודאי פתוחה מאוד ולא היה קשה לי לחדור לתוכה, אלא שמרוב התרגשות בטח הייתי גומר מיד, אולי אפילו בחוץ ומכתים אותה, ולא מביא אותה לסיפוק מלא. לדפוק אימא!

באתי לדירת הרווקים שלי נרגש מאוד. אף פעם לא קרה לי כדבר הזה. והכול היה כה יפה. קראתי לה במחשבתי – מאדאם בובארי, והיה לי רושם שדווקא היותה אישה נשואה ואם לילד עורר בי רצון עמוק שיהיו לי ילדים וגם כאילו להיות עוד ילד שלה. כאילו "נידבקתי" ממנה ברצון למשפחה. והרגשתי כי ההתרגשות שעברה עליה איתי הוציאה אותה מתקופה ארוכה של הסתגרות או חיים במבוי סתום. פתאום נישקו אותה בהתלהבות ורצו בה, ואני מתאר לעצמי שהרגישה כמוני, כאשר באתי בפעם הראשונה לאילונה בעלת החזה הגדול, בחורף שלפני פרוץ משבר הגירושין, ופתאום הייתי, לאחר הרבה שנים, נמצא לבד מול בחורה שחשקתי בה, ואשר בגלל זוג שדיה הצחורים, הזקופים, נישואיי נשכחו ממני לגמרי.

התרחצתי והלכתי לישון. היה חם מאוד וכבר שלוש וחצי בלילה. קשה היה לי להירדם. לבסוף נפלה עליי תנומה קלה, ופתאום צלצל הטלפון. התעוררתי. חושך. הדלקתי את האור והרמתי את השפופרת – "ג'ני?"

"לא! זאת אני, טיה, קשה היה לי לישון אחרי שהלכת. אני מאוד נרגשת. זה היה כל כך יפה. והסיפורים מהמושבה. ועל הזין השחור של ד"ר סו שראית. אני ממש מגורה. לא ידעתי ש'בנתיב הייסורים' הוא כזה אוצר. אחרי שתקרא אותו תחזיר לי וגם אני אקרא. בטח עוד קודם תכתוב עליו רשימה. אני עדיין מרגישה אותך, מסכן שלי. סליחה שנתתי לפינוקיו שלך להתיז במכנסיים ולא הכנסתי אותך אליי כי גם אני בוערת עכשיו ולא מפסיקה..."

וכאן צחקה ואמרה: "חכה לי רגע על הקו..." והתנשמה.

אמרתי לה שקראתי לה במחשבתי "מאדאם בובארי" וכי גם לי היה כה יפה ומרגש – מיד בראשית הערב מצאה חן בעיניי.

היא סיימה את התנשמותה ב"להתראות..." וגם אני אמרתי "אז להתראות..." ופלטתי בלי קול: "אימא... אימא..." – כמו כשרואים בחורה נאה חולצת שד ומניקה בו תינוק, שאז זה לא סקסי אלא ממש אימהי, כמו בתמונות קלאסיות.

 אחר-כך הצטערתי שלא הצעתי לה לעלות אליי. נדמה לי שהיתה מוכנה אפילו להגיע אליי עוד הלילה או שאני אחזור אליה במכנסיים יבשים שהרי ישראל בעלה אוכל ודאי בפריס קוס של זונה צרפתייה.

ואני בערתי כולי בתאווה לגופה והתחלתי לשפשף את הנמר המדברי שלי שהתנודד כמו חיית פרא רעבה, אבל לא היה נעים לי לצלצל אליה בשעה כזו ועמדתי והשפכתי בעונג רב עוד פעמיים זרע טרי לזיכרה באמבטיה כמו שהיא שיפשפה ודאי בדגדגנה במיטתה כאשר שוחחה איתי בטלפון – ואחר כך עייפתי ונרדמתי ובחלומי באותו לילה נסער הופיעו כולם – האילם שפירא, אלכסנדר גלפרין עם המורה רחל אהובתו, וסבא של טיה, אליפלט סוסנוביץ.

המשך יבוא

* * *

אובמה עומד לשאת נאום חשוב: כל הבעייה היא הבנייה של ישראל במזרח ירושלים. ברגע שיפסיקו אותה – יתייצב המצב במזרח התיכון ולא תהיינה עוד שפיכוּת דמים ועריפות ראשים שמנוגדות למסורת האצילית של האסלאם!

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* סופר נידח שלום, אורי הייטנר מגלה את בורותו הצבאית ב"חדשות בן עזר" 972 ("צרור הערות 24.8.14). כך הוא כותב: "התפשטות דאע"ש עלולה לשטוף גם את הירדן ולהגיע לגבולה המזרחי של ישראל. האם הגבול יהיה הירדן או כביש שש?"

כל טיעון כשר בעיני הייטנר כדי לספח את בקעת הירדן למדינת ישראל.

ברור שישראל לא תמתין עד שדאע"ש יגיע לנהר הירדן. ברגע שכוחות דאע"ש יפלשו למזרח מדינת ירדן הם יותקפו על-ידי הליגיון הירדני שיהדוף אותם לבדו או בעזרת חיל האוויר של ישראל. צה"ל יתקוף את כוחות דאע"ש עמוק בתוך שטח ירדן. אורי הייטנר יכול להירגע.

רון וייס

רמת-גן

* להנהלת אקו"ם, בשמי ובשם שמאי גולן אני מוחה נמרצות על ששוב העלמתם, בפרסום על תחרות פרסי אקו"ם לשנת תשע"ד, את שמו של המשורר שלמה טנאי – מהפרס לשירה שהיה על שמו, וביטלתם אותו!

אנא תקנו מיד את המעוות!!!

אהוד בן עזר

[טרם התקבלה תשובה מאקו"ם]

* אנחנו חוזרים על בקשתנו שתחזית מזג האוויר בחדשות הרדיו יודיעו גם על גובה הגלים בים התיכון ואם הרחצה אפשרית [דגל לבן בסוכות המצילים]! זה ממש פיקוח נפש לא להודיע על כך!

* אהוד יקר. שני דברים ריגשו אותי עד מאוד בעיתונך האחרון, ושניהם בנוגע לשירהּ של אסתר ראב. ראשית לכול, כמובן, שירה המופלא "רקוויאם לילדה קטנה". שיר נפלא, שאפשר רק לבכות מן היופי הזה. אשר לדבר השני, הוא מכתבו של דן מירון אל המשוררת משנת 1976. איזו תרבות,  יראת כבוד, וכל מה ששכחנו מזמן! כמעט ולא עולה על דעתי שאדם בעל מעמד מקובל ומרכזי כשלו (כבר אז) יכתוב מכתב בסגנון שכזה למשוררת, תהא ידועה ואהובה אשר תהיה. למען האמת, שפשפתי את עיני בתימהון למקרא סגנונו של פרופ' דן מירון, שכולו ענווה מול המשוררת ויפי שירהּ.

וסליחה אם אני מכניסה את עצמי, רק כדוגמית קטנה, למקרה שקרה לי לפני מיספר שנים, שהן כ-30 שנה ויותר מאז מכתבו של פרופ' מירון. יום אחד קיבלתי טלפון מעורך ספרותי של כתב עת "חשוב ומכובד". לבקשתו, מאחר שקרא את ספר שיריי האחרון, הוא פונה אליי אישית שאשלח לו שירים חדשים שבאמתחתי עבור העיתון אותו הוא עורך. מכיוון שאינני נוהגת לשלוח ללא פניית עורך – לכן אני גם ממעטת לפרסם משיריי מחוץ לספרים – נעניתי בשמחה. שלחתי מיספר שירים והתשובה שהגיעה אליי במכתב היתה כזאת, סליחה שאינני מצטטת אותה במדוייק, אך ההלם שאחז בי גרם לי לקמט ולזרוק אותו מיד לפח, בזו הלשון: דנו בשירייך והחלטנו לא לפרסם אותם לטובתך. באלו המילים.

הגסות והרוע שבניסוחו לא עזבוני מאז, למרות שגם כשהצטלבו דרכינו באירועים מסויימים לאחר מכן, נהגתי לכבד אותו בשלום רחב ולשאול לשלומו בלי להזכיר את מעשהו המביש. אודה ולא אבוש, לא התאוששתי מאז אותה תשובה שהיה בה יותר משמץ של ביזוי מכוון.

והנה, מכתבו של מירון,  עורר בי יראת כבוד כלפיו לא פחות מאשר אל שירהּ של ראב.

יראה, תודה ואהבה,

מיכל סנונית

אהוד: במשך שנים רבות, אם איני טועה משנת 1929 לערך, נהגה אסתר ראב לפרסם את שיריה במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ". מעולם לא החזירו לה שיר. אלה היו בעיקר השנים שבהן הסופר ד"ר יעקב הורביץ ערך את המוסף. יום אחד עבר המוסף לעריכתו של בנימין תמוז. אסתר שלחה כהרגלה שיר חדש, ותמוז החזיר לה אותו. אם איני טועה, מאז חדלה לפרסם את שיריה ב"הארץ", לפחות בתקופת עריכתו, והעדיפה את "דבר" ו"מאזניים".

כך שאת בחברה טובה.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,631 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה עשירית למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-80 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של העדות על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל