גיליון מס' 974

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ו' באלול תשע"ד, 1 בספטמבר 2014

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: מוֹנְקִי בִּיזְנֶס. // אליהו הכהן: בנתיבי ספר וצליל, כ"ז שיחות עם אורלנד, ז. גלגולו של 'הטנדר נוסע'. // רשימת החותמים על עלילת הדם. // אלי מייזליש: שימוש נלוז במושג 'אידיאולוגיה'. // מוּקֵי אֶלְדָּד: בְּפֶתַח הָעֶצֶב. //  מרדכי קידר: מי מופתע מ"מדינת האיסלאם"? [ציטוט]. // אורי הייטנר: 1. בשירות הלוחמה הפסיכולוגית של חמאס. 2. האם אתוס ההתיישבות נשחק? // רון וייס: הטענה שערפאת עמד בראש מפלצת של טרור שגויה לחלוטין.// משה גרנות: כרוניקה של צעירה מתוסבכת, על ספרה של עירית לינור "גברת ורבורג". // מנשה שאול: הסוף ברור. [ציטוט] // רַגְ'לִי לקח אותי לחוף הים של תל אָבִּיבּ, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים [פרסום חוזר מגיליון 973 ברוח הצעת התיקון של י"ז]. // י"ז: לא פוצים פה כאשר מופיע משהו אחר... // נעמן כהן: השילוש נתניהו, יעלון, גנץ – אסטרטגיה נכונה ביצוע גרוע. // עמוס אריכא: הבגידה הנפשעת במערב. // עמוס אריכא:  אם תרצה להצליף בי ולמנות מגרעותיי. // רמי הררי: שבחים למי שרבים אוהבים לא לאהוב. // משה כהן: 1. ידיעה לא מעניינת. 2. הברברים באים. 3. אופק מדיני. 4. הפלסטינים. // יעקב אחימאיר: חקירה. [ציטוט]. // יעקב שְׁרַיְבְּמָן: שוּבִי. // אני גאָה בחור שלי, מאת המשורר חיימקה שפינוזה לוטש מילים. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

מוֹנְקִי בִּיזְנֶס

דּוֹמֶה שֶאֵין כַּיּום פִּנָּה אַחַת בַּחֶלֶד

בָּהּ לֹא סֻפַּר בְּמֵישָרִים אוֹ עֲקִיפִים

לִפְנֵי שְנַת-לַיְלָה בְּאָזְנֵי יַלְדָּה אוֹ יֶלֶד

סִפּוּר-הָעָם הַהוּא עַל שְלֹשֶת הַקּוֹפִים

שֶהָרִאשוֹן בָּהֶם מַכְרִיז בְּרֶגַע קְרִיטִי

בְּכַסּוֹתוֹ אֶת שְתֵּי עֵינָיו בִּשְתֵּי יָדָיו

אֶת הָאִמְרָה הַמִּתְחַמֶּקֶת "לֹא רָאִיתִי"

בָּהּ מַחְזִיקִים גַּם מִלְּבַדּוֹ וּבִלְעֲדָיו

כָּל מְפִיצֵי הַלֹּא אִכְפַּת הַסִּימְפְּטוֹמָטִי

לַאֲדִישוּת הַמְּכַשְכֶּשֶת בַּזָּנָב

וְהַשֵּנִי בָּהֶם קוֹרֵא בְּטוֹן דְּרָמָטִי

תוֹךְ שֶיָּדָיו סוֹגְרוֹת בְּמֶרֶץ עַל אָזְנָיו

הָאֲטוּמוֹת אֶת הַצְהָרַת הַ"לֹּא שָמַעְתִּי"

הַמַּרְחִיקָה וּמְנַעֶרֶת מֵעָלָיו

כָּל אַחְרָיוּת – וְהַשְּלִישִי בְּאוֹתָה Party   

סוֹכֵר בִּשְתֵּי יָדָיו אֶת פִּיו, אַךְ מִתְפַּנֶּה

קֹדֶם-לָכֵן לִפְלֹט אֶת מַאנְטְרַת "לֹא אָמַרְתִּי"      

כָּךְ שֶגַּם הוּא כִּשְנֵי קוֹדְמָיו שָם נֶהֱנֶה

מִמִּין אָלִיבִּי פַּחְדָנִי כְּשֶהוּא בָּטוּחַ

שֶאִי אֶפְשָר יְהֵא לִתְלוֹת לוֹ עַל צַוָּאר

שוּם הִתְחַיְּבוּת לִכְלוּם – וְלֹא, בִּשְעַת וִכּוּחַ,

לָבוֹא אֵלָיו בִּטְעָנוֹת עַל שוּם דָּבָר.

אַךְ גַּם אֶצְלֵנוּ, מִסְתַּבֵּר, כְּשֶלּוֹחֲמֵינוּ

עוֹד מַקְרִיבִים עַצְמָם יוֹם-יוֹם בְּ"צוּק אֵיתָן"

בְּאֹמֶץ-לֵב שֶאֵין דּוֹמֶה לוֹ עַל שְלוֹמֵנוּ

וְעַל שְלוֹמָם שֶל יְלָדֵינוּ, כְּבָר נִתָּן

לִרְאוֹת כַּמָּה קוֹפִים מִזַּן הַחַכְמוֹלוֹגִים

הַמְּבַטְּלִים בְּצִינִיּוּת גְּדוּשַת בְּלָאזֶה

אִם בְּטוּרֵי הָעִתּוֹנוּת וְאִם בַּבְּלוֹגִים

אֶת כָּל כָּבְדָּם שֶל חֲשָשוֹת הָעָם הַזֶּה:

הֵם עַל יְרִי חָמָאס הָעָט עַל עוֹטֵף-עַזָּה

וּמִלְּבָנוֹן וְסוּרְיָה עַל קִרְיַת-שְמוֹנָה

אוֹמְרִים כִּי סְאַת רְגִישוּתֵנוּ כָּאן הֻפְרָזָה

בִּגְלָל תַּסְבִּיךְ-שוֹאָה רוֹוֵחַ בַּמְּדִינָה

וְשֶסּוֹף-סוֹף כָּל הָאֻמָּה הַזֹּאת מֻרְעֶלֶת

בְּשֶפַע טְרָאוּמוֹת בְּדוּיוֹת בְּלִי הַצְדָּקָה,

אַךְ כְּשֶנִּסְפִּים מֵרְסִיס פַּצְמָ"ר חַיָּיו שֶל יֶלֶד

אוֹ שֶל פּוֹעֵל שֵחָש לְעֵזֶר בִּמְצוּקָה

בְּמַעֲרֶכֶת-הַחַשְמַל הַמְּקֻלְקֶלֶת

הֵם מִן הַכִּיס שוֹלְפִים אֶת קְלַף זְכוּת-הַשְּתִיקָה.

וְזֶהוּ שְלַב הַ"לֹּא רָאִיתִי" הַיָּדוּעַ

שֶאֶת הַקּוֹפִּירַיְט עָלָיו, לְלֹא בּוּשָה

מַחְזִיק כִּקְלָף נוֹסָף, בְּלִי לָמָּה וּמַדּוּעַ

בֵּין כָּל קוֹפֵינוּ – הָרִאשוֹן שֶבַּשְּלוֹשָה.

וְהֵם עַל טְרֶנְד הַהֲסָתָה הָאַנְטִישֵמִי

שֶאוֹי לָנוּ אִם בִּפְנֵיהֶם עָלָיו נָלִין

(אַף כִּי מִזְּמַן חָדַל לִהְיוֹת סִימְפְּטוֹם אֶנְדֵּמִי

לַנֵּיאוֹ-נָאצִים בְּאוּקְרַאיְנָה וּבֶּרְלִין

וְהוּא פּוֹשֶׂה בְּכָל אַרְצוֹת אִחוּד אֵירוֹפִּי

וּמְסָעֵף גְּרוּרוֹת לְעוֹד פִּנּוֹת וַדַּאי)

אוֹמְרִים שֶסַּךְ הַכֹּל זֶה נֶגַע מִיקְרוֹסְקוֹפִּי

וּבֶטַח יֵש לָנוּ דִמְיוֹן פָּעִיל מִדַּי.

וְזֶהוּ שְלַב הַ"לֹּא שָמַעְתִּי" הַיָּדוּעַ

שֶאֶת הַקּוֹפִּירַיְט עָלָיו, לְלֹא בּוּשָה

מַחְזִיק כִּקְלָף נוֹסָף, בְּלִי לָמָּה וּמַדּוּעַ

בֵּין כָּל קוֹפֵינוּ – הַשֵּנִי שֶבַּשְּלוֹשָה.

אֲבָל פִּתְאֹם, כְּשֶשְּנֵי קוֹדְמָיו צוֹוְחִים "אֲבוֹי!" כָּאן

פּוֹרֵץ בְּאַקְט מַדְהִים וּכְלָל בִּלְתִּי צָפוּי

דַּוְקָא הַקּוֹף שֶהוּא שְלִישִי בְּאוֹתָהּ טְרוֹיְקָה

וּמִשְּׂפָתָיו צָץ קוֹל אַמִּיץ וְגַם שָפוּי

שֶבְּנִגּוּד גָּמוּר לְתִחְמוּנֵי קוֹפֵינוּ

הַחַכְמוֹלוֹגִים בְּאוֹתוֹ טְרִיוּמְוִירָט

מַכִּיר בְּרוּרוֹת בִּזְדוֹן שׂוֹנְאֵינוּ וְתוֹקְפֵינוּ

לֹא כְּאִיּוּם בָּדוּי שֶבְּטָעוּת נֶחְרָט

בֵּין תַּסְבִּיכָיו שֶל עַם מֻפְרָע, פָּרָנוֹאִידִי

כִּי אִם כְּפַקְט מְצִיאוּתִי וּמוּחָשִי

שֶכְּלָל אֵינֶּנוּ פְּרִי דִמְיון-עִוְעִים מוֹרְבִּידִי

כִּי אִם פְּרִי לֶקַח רֵיאָלִיסְטִי מַמָּשִי

מִמְּצַאי עֻבְדּוֹת הַמְּנַקְּרוֹת סוֹף-סוֹף כָּל עַיִן

שֶבְּשוּם קָטָרַקְט אֵינֶנָּה מְחֻפָּה 

אַף כִּי יֶשְנָם פֹּה סְתוּמֵי-מוֹחַ שֶעֲדַיִן

פָּשוּט אֵינָם יוֹדְעִים לִקְרֹא אֶת הַמַּפָּה.

וְקוֹף שְלִישִי זֶה, שֶבַּסָּאגָה הַפוֹלְקְלוֹרִית

שֶל סְצֵנַת שְלֹשֶת הַקוֹפִים תָּמִיד הִסְתִּיר

בִּשְתֵּי יָדָיו אֶת פִּיו בְּזֶ'סְטָה קָטֵגוֹרִית

דַּוְקָא אוֹמֵר כַּיּוֹם, אוֹמֵר וְלֹא מוֹתִיר

סָפֵק עַל נֶעבֶּעךְ מִנְהָגָם הַפְּרוֹבְּלֵמָתִי

שֶל שְנֵי אֶחָיו לְקוֹפִיּוּת, הַמִּתְחַמְּקִים

מִכָּל תְּגוּבָה בְּ"לֹא רָאִיתִי," "לֹא שָמַעְתִּי"

כְּשֶהָאֱמֶת הֲרֵי זוֹעֶקֶת לַשְּחָקָיִם

וּבְעוֹד שְנֵיהֶם, בְּאוֹתוֹ הִיבְּרִיס אֵלִיטִיסְטִי

שֶל כָּל זְחוּחֵי-הָרֹאש, מִתְגַּרְבְּצִים כְּקוֹף

מִבִּלִי לִקְלֹט כִּי הֵם מֻכֵּי נִתּוּק אוֹטִיסְטִי

מִן הַקּוֹרֶה סָבִיב, הוּא אָץ אוֹתָם לִתְקֹף

בְּלִי שוּם פּוֹלִיטִיקְלִי קוֹרֶקְטְנֶס הִיפֶּר-טַקְטִי

וּבְדוּגְרִיזְם חַף מֵהַשְלָיָה עַצְמִית

בְּהָטִיחוֹ בְּפַרְצוּפָם בְּרֶצֶף פְּרַקְטִי

צְרוֹר שֶל עֻבְדּוֹת שֶחִיש אֶת טִמְטוּמָם מַצְמִית:

* שֶהָאִירָאנִים, הָעוֹבְדִים כְּבָר בָּעֵינַיִם

מִזֶּה זְמַן רָב הֵן עַל אוֹבָּמָה וְהָאוּ"ם

וְהֵן עַל אֶשְטוֹן בַּחֲלַקְלַקּוֹת-שְׂפָתַיִם

כְּלָל לֹא חָדְלוּ, אִם זֶה בִּכְתָב וְאִם בִּנְאוּם

מִלְּהַכְרִיז בְּגִלּוּי-לֵב שֶלֹּא יָפוּג עוֹד

כָּל עוֹד מִשְטַר הָאָיָתוֹלוֹת שָם פּוֹעֵל

(וְכָל עוֹד לֹא נִפְסָק יִצּוּר הַצֶּנְטְרִיפוּגוֹת)

כִּי הֵם רוֹצִים בְּחִסּוּלָהּ שֶל יִשְׂרָאֵל.

* שֶהֶחָמָאס וְחִיזְבַּאלְלַהּ וְשִלְטוֹן אַסַד

הַמְּשַגְּרִים אִם מִדָּרוֹם אוֹ מִצָּפוֹן

לְיִשְׂרָאֵל מַטְּחֵי אַגְרֶסְיָה שֶלֹּא פָּסָה

מַמָּש מִתּוֹךְ אוֹתָם מֵנִיעַ וְזָדוֹן

כְּמוֹ הָאִירָאנִים, הֵם נָתוּן מְאֹד רֵיאָלִי

וְלֹא דִמְיוֹן פָּרָנוֹאִידִי כְּפִי שֶהֵם

(אוֹתָם קוֹפִים שֶזְּחִיחוּתָם הִיא נוּ"ן פָטָלִי

לִשְפִיוּתָם כְּשֶהֵם עוצְמִים אֶת עֵינֵיהֶם

אוֹ מְכַסִּים אֶת אָזְנֵיהֶם) סְבוּרִים מִכּוֹחַ

נִבְעָרוּתָם הַמִּתְחַזֶּה כְּיַדְעָנוּת

שֶהִיא בְּעֶצֶם דִּיאַגְנוֹזַת אֹטֶם-מוֹחַ

וְשַחְצָנוּת הַמּוֹלִידָה שַאֲנַנּוּת.

* וְשֶגֵּאוּת גַּל-הַשִּׂטְנָה הָאַנְטִישֵמִי

שֶבָּעוֹלָם צוֹבֵר מוֹמֶנְטוּם מִדֵּי יוֹם

וּמִתְפַּשֵּט מַמָּש בְּקֶצֶב אֶפִּידֵמִי

הִיא אִינְדִּיקָטוֹר פָּתוֹלוֹגִי וְאָיֹם

לַחֲזָרָה לְרוּחַ עֶרֶב לֵיל-הַבְּדֹלַח

וּכְלָל וּכְלָל לֹא אֵיזֶה פַּחַד-שָוְא הָזוּי

שֶהִתְעַלְּמוּת מִמֶּנּוּ, כְּמוֹ מִנְּגִיף אֶבּוֹלָה,

רַק מְעִידָה עַד מָה אִידְיוֹטִי וּבָזוּי

הוּא הַזִּלִזְוּל הָאֱוִילִי וְהָאַפָּתִי

בְּאַזְהָרוֹת אוֹתָהּ הַכְּתֹבֶת עַל הַקִּיר

שֶאַבִּירֵי הַ"לֹּא רָאִיתִי," "לֹא שָמַעְתִּי"

נוֹטִים בָּהּ אֶת עֵרָנוּתֵנוּ לְהַפְקִיר

בְּלִי הַצְלָחָה – כִּי לֹא מַכַּת יְפֵי-הַנֶּפֶש

גְּלוּמָה בָּהֶם כְּפִי שֶרַבִּים טוֹעִים לַחְשֹב

כִּי אִם מַכַּת רְפֵי-הַמּוֹחַ, קְרִי: הַטֶּפֶש

הַשַּחְצָנִי וְהַיָּהִיר שֶשּוּם מָשוֹב

שֶל מְצִיאוּת לֹא יַעֲקֹר אוֹתוֹ לָבֶטַח

בְּהוֹכָחוֹת חוֹתְכוֹת, חוֹתְכוֹת מַמָּש עַד דָּם

שֶמְּסַפְּקִים יוֹם-יוֹם כָּל נְתוּנֵי הַשֶּטַח

שֶהֵם אַף פַּעַם לֹא יוֹאִילוּ לְלָמְדָם

מֵרֹב דֵּעוֹת קְדוּמוֹת שֶפַּעַם, אִם יָזִיז נֵס

אוֹתָם מִשְּבִי-הַבְּדוּת אֶל קֹטֶב-הָאֶפְשָר

הֵם יְגַלּוּ כִּי יֵש קוֹפִים שֶמּוֹנְקִי בִּיזְנֶס

גּובְרִים אֶצְלָם תָּמִיד עַל שֵׂכֶל הַיָּשָר.

* * *

אליהו הכהן

בנתיבי ספר וצליל

כ"ז שיחות עם אורלנד

ז. גלגולו של 'הטנדר נוסע'

"מה קדם למה: המילים ללחן או הלחן למילים?" – נשאלים תדיר כותבי שירים ופזמונים. לכאורה התשובה לכך פשוטה: פעמים כך ופעמים כך. יש שהמנגינה נוצרה תחילה ומצפה למילים, ולהיפך, יש ששיר נכתב ללא זיקה/קשר ללחן, ואילו המנגינה נצמדת אליו מאוחר יותר, לעיתים אחרי עשרות שנים, כמו שבדרך כלל קורה לשיריהם של משוררי העבר.

אלו הן שתי החלופות השגורות, אך לא היחידות. קיימת גם דרך שלישית: כתיבה בו-זמנית של מילים ולחן. כך, למשל,  באו לעולם שירים לא מעטים של מתתיהו שלם, עמנואל זמיר, נעמי שמר ואחרים.

האם אלה הן שלוש החלופות היחידות? – שאלתי את יעקב אורלנד באחת משיחותינו הרבות.

בעודו רוכן אל השולחן כדי ללגום מספל הקפה המהביל, ואחר כך מתרווח בכיסאו, נשען לאחור ומרים את עיניו כלפי מעלה כמאמץ את זיכרונו במבט המהורהר שכה איפיין אותו, השיב לי:

"אפתיע אותך בדרך נוספת שלא חשבת עליה, שאיננה שייכת לאף אחת מהחלופות שמנית," השיב אורלנד. "התנסיתי פעם  בצירוף נסיבות מורכב יותר, שהיה בו דבר והיפוכו: גם לחן שקדם למילים וגם מילים שקדמו ללחן. כוונתי לשיר הטנדר."

ביני לביני תהיתי אלו פרטים חדשים עומד אורלנד לחשוף בפניי על שירו "הטנדר נוסע", ונדרכתי בציפייה. עליי להודות כי הכרתי היטב את השיר, שנכתב להצגה 'כי תצא למלחמה' שהוצגה בתיאטרון "המטאטא" בסתיו 1939, חודשיים לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, ומיד התפשט בכל הארץ כאש בשדה קוצים. הרביתי לשיר אותו בנעוריי ורשמתי את כל מילותיו בפנקס השירים שלי עוד בשנות הארבעים. האזנתי לו פעמים אין ספור כשהושר מפיה של אסתר גמליאלית בשידורי 'קול ירושלים', שירות השידור המנדטורי, והיה ברשותי מידע צולב עליו, כולו ממקורות ראשוניים: ממלחין השיר משה וילנסקי, מהזמרת אסתר גמליאלית ששרה והקליטה אותו לראשונה, וגם מכל אשר כתב אורלנד עצמו על השיר.

בראיון שערכתי לפני שנים עם גמליאלית בביתה שברמת ישי, היא סיפרה כי בהצגה של 'המטאטא' היא שרה את 'הטנדר נוסע' מיד לאחר המערכון של לאה גולדברג 'נקניקיות ופלאפל', שבו היא שיחקה תפקיד של מוכר פלאפל, לצד יעקב טימן כמוכר נקניקיות. לדבריה השיר נועד לאפשר את החלפת התפאורה בין מערכון זה לבין המערכון 'קו מז'ינו וקו זיגפריד' שבא אחריו. בהפסקה שבין שני המערכונים, ירד המסך וגמליאלית פשוט יצאה לחזית הבמה לשיר את השיר. זו גם הסיבה שהוא היה ארוך יחסית, אולם לא היה כל קשר תימטי או תוכני בינו לבין המערכונים.

כל ימיה זכרה גמליאלית את הרגע שבו ירד המסך מאחוריה והיא ניצבה לבדה בחזית הבמה אל מול הקהל. מבעד לדממה שהשתררה באולם היה אפשר לחוש בציפייה הדרוכה ובעיניים הנישאות אליה. לאחר צלילי פתיחה קצרים שניגנה הפסנתרנית בלה פינקלשטיין, נשאה גמליאלית את קולה החלילי וסחפה את הקהל בשיר החדש כבר בשמיעה ראשונה.

כשהחל אורלנד לגולל את סיפורו על השיר עשיתי אוזניי כאפרכסת.

גלגול ראשון – 'שיר הטנדר'

"מלכתחילה לא נכתב השיר להצגה של 'המטאטא'," גילה אורלנד. "היו אלה ימי הנוטרות. צעירים רבים התנדבו לשמש כנוטרים ('גאפירים') במשטרת היישובים העבריים להגנה מפני התקפות של כנופיות ערביות. לצדם פעלו נוטרי 'המשמר הנע' (מ"ן), שסיירו ברחבי הארץ כדי להגן מפני תקיפות בדרכים ולמנוע הצבת מסמרים ומכשולים והצתת שדות ומטעים.

"אני נמניתי עם נוטרי המשמר הנע. היינו שועטים בכבישי הארץ בטנדרים פתוחים שבהם ישבנו זה מול זה על ספסלים מאחורי קבינה סגורה. את כובעי ה'קולפאק' העותמאניים שחבשו נוטרי משטרת היישובים ('השוטרים המוספים') החלפנו אז ב'כובע אוסטרלי' רחב תיתורה, ששוליו מצד שמאל מקופלים כלפי מעלה, ומשולש בד צבעוני מודבק לחזיתו. נסענו בגליל, בעמק ובשפלה, והרבינו לשיר, בין היתר שירים ראשונים שכתבתי וכבר נפוצו אז בארץ, כגון 'סובבוני', 'אנחנו שרים לך', 'רב הלילה' ועוד. מפעם לפעם רמזו לי שראוי שאכתוב שיר תהילה לטנדר, שישמש כ'המנון המשמר הנע'.

"באחת ההזדמנויות השמיעו לי מנגינה קצבית זרה שלא היכרתי, והפצירו בי לחבר לה מילים ברוח ההווי שלנו. נעניתי להם ושירבטתי שורות אחדות בשבח הנסיעה בטנדר. כך נולד 'שיר הטנדר', שאלה היו כל מילותיו:

שִׁיר הַטֶּנְדֶּר

המילים: יעקב אורלנד

הלחן: טרם זוהה

הַטֶּנְדֶּר נוֹסֵעַ, הַטֶּנְדֶּר פֹּה רָץ

מִגְּדוֹת יָם הַמֶּלַח עַד עֵין הַמִּפְרָץ,

הַלַּיְלָה לַיְלָה אָפֵל,

הַטֶּנְדֶּר, מַה לַּיְלָה מִלֵּיל?

הַטֶּנְדֶּר, פְּתַח פִּיךָ בְּשִׁיר,

לִבֵּנוּ רָחָב וְצָעִיר.

אִם אֵשׁ מִלְּפָנֵינוּ, אִם אֵשׁ מֵאָחוֹר,

הַטֶּנְדֶּר, אַל תַּעֲצֹר!"

זה היה גלגולו הראשון של  השיר. לצערי, לא זכר אורלנד את 'המנגינה הזרה' שאליה התאים את מילותיו ל'שיר הטנדר', אף כי שבתי ודחקתי בו פעם ועוד. רק זכר שהיא נשמעה לו אירית. לדבריו, עוד בטרם הספיק השיר לתפוס את מקומו כשיר זמר הוא נדחק עד מהרה על ידי גלגולו השני – השיר  'הטנדר נוסע'.

גלגול שני וסופי – 'הטנדר נוסע'

אורלנד המשיך בסיפורו: "כהרף עין הגיע שמע 'שיר הטנדר' לתיאטרון 'המטאטא', שחיפש באותה עת שיר חדש לקראת ההצגה הנ"א שלו 'כי תצא למלחמה'. הם גילו עניין בשיר שכתבתי, אך היו להם שתי הסתייגויות: ראשית, השיר היה קצר מדי. להצגה נדרש שיר ארוך יותר. שנית, הם ביקשו שאהפוך את השיר לרומאנסה. מצידם הטנדר יכול להישאר נושא השיר, אך חייבת להתרחש עליו או סביבו עלילת אהבים."

אורלנד הרים את הכפפה: "מכיוון שדחקו בי לעצב מחדש את השיר," הוסיף וסיפר, "נחפזתי וכתבתי שלושה בתי שיר על בחורים הנוסעים בטנדר בדרכי הארץ ותוך כדי מסעם מגדות ים המלח עד עין המפרץ מתאהבים ברחל היפה, זו הנערה המסתורית והנעלמה הנזכרת מיני אז בשירי הארץ, וליבם יוצא אליה. בין בית לבית שיבצתי כפזמון חוזר את 'שיר הטנדר' בגלגולו הקודם. 'המטאטא' חטף את השיר ומסר אותו להלחנה למלחין משה וילנסקי. כך יצא לעולם שיר הזמר 'הטנדר נוסע'."

זוהי אם כן הדוגמה שהציג בפניי אורלנד לדרך השלישית המורכבת בתהליך כתיבת שיר, בה התרחש "דבר והיפוכו", דהיינו: "בגלגול ראשון קדם הלחן למילים ובשני קדמו המילים ללחן."

עד כאן עדותו של אורלנד.

בשירונים ובאתרי אינטרנט, לא מצאתי עד כה נוסח מלא ומדויק של מילות השיר. על כן בחרתי להביאם כאן בנוסחם המקורי, כפי שנכתבו והושרו לראשונה בהצגת 'המטאטא'. כפי שראינו לעיל, בגלגול הראשון של 'שיר הטנדר', לא שרו את התוספת: 'טרי לי לי לי לי לי' . זו נוספה רק בגלגולו השני של השיר, ביוזמתו של המלחין וילנסקי.

הַטֶּנְדֶּר נוֹסֵעַ

המילים: יעקב אורלנד

הלחן: משה וילנסקי

הַדֶּרֶךְ כֹּה רָחוֹק, רָחוֹק וּמִשְׂתָּרֵעַ

מִנַּחַל עֵין-חֲרוֹד, הַרְחֵק עַד הַיָּרֵחַ.

הִנֵּה הַלַּיְלָה כְּבָר יָרַד עַל הַקִּבּוּץ,

רַק אוֹר הַכּוֹכָבִים מֵאִיר, רוֹמֵז בַּחוּץ.

שְׁחוֹר-הַלַּיְלָה כְּבָר יָרַד עַל הַכִּנֶּרֶת,

קָחוּנִי נָא אִתְּכֶם, אַחַי, אֲנִי אוֹמֶרֶת,

קָחוּנִי נָא אִתְּכֶם, אַתֶּם הַבַּחוּרִים,

שָׂאוּנִי נָא אִתְּכֶם מֵעֵבֶר לֶהָרִים.

וְהֵם אוֹמְרִים: עֲלִי, עֲלִי כִּי אַתְּ יָפָה כֹּה,

כִּי בִּשְׁבִילֵךְ נִסַּע לִסְדוֹם וְגַם לְעַכּוֹ.

כִּי בִּשְׁבִילֵךְ נִסַּע כֻּלָּם כֻּלָּם כֻּלָּם,

גַּם אֶל מָקוֹם שֶׁעוֹד אֵינֶנּוּ בָּעוֹלָם.

הַטֶּנְדֶּר נוֹסֵעַ, הַטֶּנְדֶּר פֹּה רָץ

מִגְּדוֹת יָם הַמֶּלַח עַד עֵין הַמִּפְרָץ,

הַלַּיְלָה לַיְלָה אָפֵל,

הַטֶּנְדֶּר, מַה לַּיְלָה מִלֵּיל?

הַטֶּנְדֶּר, פְּתַח פִּיךָ בְּשִׁיר, טְרִי לִי לִי לִי לִי לִי,

לִבֵּנוּ רָחָב וְצָעִיר, טְרִי לִי לִי לִי לִי לִי,

אִם אֵשׁ מִלְּפָנֵינוּ, אִם אֵשׁ מֵאָחוֹר,

הַטֶּנְדֶּר, אַל תַּעֲצֹר!

אֶחָד הִבְטִיחַ חֲתֻנָּה מֵאֵיִן כָּמוֹהָ,

אֶחָד הִבְטִיחַ לִי אַרְמוֹן עַל הַגִּלְבֹּעַ,

אֶחָד אָמַר לִי: אֲהַבְתִּיךְ מְאוֹד, רָחֵל,

לִבִּי אֵלַיִךְ כְּמוֹ טֶנְדֶּר מִתְגַּלְגֵּל.

אֶחָד שְׁחַרְחַר אָמַר אֵלַי: לִי יֵשׁ רַק פִּתָּה,

אֲבָל אֹהַב אוֹתָךְ מֵעַזָּה עַד חֲנִיתָא,

וְרַק בָּחוּר אֶחָד שָׁתַק מִבֵּין כֻּלָּם

וְאֶת פָּנָיו עוֹד לֹא רָאִיתִי מֵעוֹלָם.

וְהוּא עָמַד לוֹ שָׁם נוֹשֵׂא חִצִּים וָקֶשֶׁת

וְהֵן אוֹתוֹ בִּלְבַד הָיִיתִי מְבַקֶּשֶׁת,

אַךְ הוּא שָׁתַק אֵלַי כְּצֵל בֵּין הֶהָרִים

וְהוּא יָפֶה הָיָה מִכָּל הַבַּחוּרִים.

הַטֶּנְדֶּר נוֹסֵעַ...

אֲזַי לָחַשְׁתִּי לוֹ: הַבֵּט אֵלַי, הַבִּיטָה,

אֲנִי אֹהַב אוֹתְךָ מֵעַזָּה עַד חֲנִיתָא.

בּוֹא וְנֵשֵב בְּתוֹךְ הַטֶּנְדֶּר הֶחָדָשׁ

וּנְבַלֶּה עָלָיו אֶת כָּל יַרְחֵי הַדְּבַשׁ.

אַךְ הוּא שָׁתַק אֵלַי, שָׁתַק וְלֹא עָנָה לִי

וְלֹא יָדַע כִּי אֶת לִבִּי הַחָם קָנָה לוֹ,

וְהוּא נָהַג, אֶת כָּל הַטֶּנְדֶּר הוּא נָהַג,

וְרַק אוֹתִי נָהַג בְּשֶּׁקֶט וְשָׁתַק.

פִּתְאֹם עָצַר בִּכְבִישׁ עֲפוּלָה וְנַצֶּרֶת,

אֶת כָּל הַבַּחוּרִים הוֹרִיד לִשְׁמֹר בַּדֶּרֶךְ,

וְרַק אוֹתִי חָטַף בַּטֶּנְדֶּר וְהִפְלִיג

וְעַד עוֹלָם אוֹתָנוּ טֶנְדֶּר לֹא יַשִּׂיג...

הַטֶּנְדֶּר נוֹסֵעַ...

כפי שאפשר ללמוד ממילות השיר, כשביקש אורלנד להמחיש את גבולות הארץ מצפון ועד דרום, השתמש לראשונה בתחומים שבין גדות ים המלח לעין המפרץ, ובין עזה לחניתה, ללמדך כי קו ירוק היה קיים באותם ימים רק בחוגים לציור.

צלילי 'הטנדר נוסע' המשיכו להישמע על במות בארץ גם לאחר שירדה ההצגה מן הבמה. וילנסקי וגמליאלית ערכו סיבובי הופעות ביישובי הארץ, ובכל מקום שאליו הגיעו הפציר בהם הקהל לשיר את 'הטנדר נוסע'. הסיבובים נקטעו כשפרשה גמליאלית מחיי במה לחיים בכפר. אך  גם לאחר שפרשה, נשאר השיר הזה מזוהה עם שמה יותר מכל שיר אחר ששרה.

גם עבור המלחין וילנסקי סימן השיר הזה מיפנה. עד אז חש שעדיין אינו ראוי להיקרא מלחין ארץ ישראלי. "שאפתי להיות כמו זעירא," נהג לספר בגילוי לב, "אך רק אחרי 'הטנדר נוסע' הרגשתי שסוף סוף התאקלמתי בארץ."

טנדר בעברית – מונח ייחודי

לשירו של אורלנד יש חלק לא קטן בהשתרשות המילה טנדר בארץ. הוא אמנם לא חידש אותה, אך מסתבר שרק בארץ היא נמצאת בשימוש במובנה ככלי רכב עם קבינה מלפנים וארגז נשיאה מאחור. באנגלית, למילה טנדר יש משמעויות אחרות לגמרי (עָדִין, מכרז).

לפי גרסה אחת, הכינוי התפשט בארץ לאחר שהצבא הבריטי פרסם בתקופת המנדט מכרז(TENDER)למכירת כלי רכב מסוג זה בארץ. לפי גרסה אחרת, אחת ההגדרות של טנדר באנגלית היא קרון לאיחסון פחם, ששימש להזנת קטרי הרכבת הישנים והוצמד אליהם מאחור. מכאן הושאל הכינוי לכלי רכב עם קבינה שמאחוריה ארגז פתוח להובלת סחורה או למושבי נוסעים.

בין כך ובין כך קרוב לוודאי שהשיר "הטנדר נוסע" סייע לקיבוע ההגדרה של המונח הזה במילונים עבריים כ"מכונית-משמר קלה של צבא או משטרה" (אבן שושן). להגדרה זו אין ייצוג במילוני השפה האנגלית, שם קרוי רכב זה: Pickup truck, van

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

רשימת החותמים על עלילת הדם

רשימת אנשי האקדמיה הישראלים, שחתמו על "עלילת הדם" נגד ישראל.  אוי לעיניים שכך רואות ואוי לאוזניים שכך שומעות. על מאמר עלילת הדם חתומים גם 24 רופאים מאיטליה, בריטניה ומדינות אחרות, וכך נכתב: "ישראל מבצעת מעשי טבח איומים ופשעים נגד האנושות. העולם חייב לנקוט סנקציות מיידיות נגד ישראל, כולל הפסקת כל סחר והסכמי שיתוף פעולה עם אירופה. אנו קוראים לעולם לא לשתוק יותר. עזה לכודה במצור והתושבים נהרגים על ידי אחת ממכונות המלחמה הצבאיות המודרניות, הגדולות והמתוחכמות בעולם."

פרופ' רחל גיורא, אוניברסיטת תל אביב

פרופ' עמנואל פרג'ון, אוניברסיטת עברית

פרופ' נאדרה שלהוב-קבורקיאן, אוניברסיטת עברית

ד"ר קובי סניץ, מכון ויצמן למדע, ישראל

ד"ר ענת מטר, אוניברסיטת תל אביב

ד"ר אפרת בן זאב, מרכז האקדמי רופין

פרופ' אסעד גאנם, אוניברסיטת חיפה

פרופ' ענת בילצקי, אוניברסיטת תל אביב

פרופ' עדי אופיר, אוניברסיטת תל אביב

ד"ר עובדיה עזרא, אוניברסיטת תל אביב

פרופ' צבי טאובר, אוניברסיטת תל אביב

פרופ' ורד קראוס, אוניברסיטת חיפה

ד"ר יובל יונאי, אוניברסיטת חיפה

פרופ' עודד גולדרייך, מכון ויצמן

פרופ' דנה רון, אוניברסיטת תל אביב

פרופ' גדי אלגזי, אוניברסיטת תל אביב

פרופ' מירה אריאל, אוניברסיטת תל אביב

פרופ' עידן לנדאו, אוניברסיטת בן גוריון

פרופ' אסעד גאנם, אוניברסיטת חיפה

ד"ר איילת בן ישי, אוניברסיטת חיפה

פרופ' מיכה לשם, אוניברסיטת חיפה

ד"ר אילן סבן, אוניברסיטת חיפה

פרופ' אבישי ארליך, המכללה האקדמית תל אביב יפו

ד"ר אייבי סישל, אוניברסיטת עברית, ירושלים

פרופ' יהודה שנהב, אוניברסיטת תל אביב

ד"ר חנה ספרן, המכללה האקדמית לחברה והאמנויות

ד"ר יעל בן צבי, אוניברסיטת בן גוריון

פרופ' דודי צף, אוניברסיטת עברית

ד"ר תקווה הוניג-הפרנס, ירושלים

פרופ' דוד בלנק, אוניברסיטה

ד"ר חיים יעקובי בצלאל, אוניברסיטת בן גוריון

אליזבת ריטר, אוניברסיטת בן גוריון

פול וקסלר, פרופסור אמריטוס, אוניברסיטת תל אביב

פרופ' טל סילוני, אוניברסיטת תל אביב

פרופ' אמציה וייזל, אוניברסיטת תל אביב (בדימוס)

פרופ'  תמר כתריאל, אוניברסיטת חיפה

ד"ר חיים דעואל לוסקי, האקדמיה באוניברסיטת תל אביב ובצלאל לאמנות

פרופ' מתניה בן ארצי, אוניברסיטת עברית

ד"ר רועי וגנר, אוניברסיטת עברית ירושלים

פרופ' אורי הדר, אוניברסיטת תל אביב

פרופ' שלמה זנד, אוניברסיטת תל אביב

פרופ' יורי פינס, אוניברסיטת עברית ירושלים

עמירה כץ, בעברית בירושלים האוניברסיטה

פרופ' ג'וליה הורבט, אוניברסיטת תל אביב

ד"ר אריה מ. דובנוב, אוניברסיטת חיפה

ד"ר רז חן-מוריס, אוניברסיטת בר אילן

ד"ר עמליה סער, אוניברסיטת חיפה

ד"ר צבי שולדינר, מכללת ספיר

ד"ר אורלי לובין, אוניברסיטת תל אביב

יואב ביירך, אוניברסיטת תל אביב

פרופ' קולמן אלטמן, טכניון

פרופ' יוברט לו-יון, טכניון

ד"ר אודי אדיב, אוניברסיטה פתוחה

ד"ר אפרים דוידי, אוניברסיטת תל אביב

ד"ר שחר רהב, אוניברסיטת חיפה

ד"ר אורה מור זומרפלד, אוניברסיטת חיפה

ד"ר מיכאל דהן, מכללת ספיר

פרופ' אברהם Mansbach אוניברסיטת בן גוריון

ד"ר קרולה Hilfrich אוניברסיטת עברית

פרופ' פרדי רוקם, אוניברסיטת תל אביב

ד"ר דפנה הירש, האוניברסיטה הפתוחה

ד"ר סמדר שרון, מכללה למנהל המסלול אקדמי

פרופ' שי לביא, אוניברסיטת תל אביב

פרופ' איסי רוזן צבי, אוניברסיטת תל אביב

פרופ' נעמי Erteschik-שיר, אוניברסיטת בן גוריון

תמר פלג שריק, תל אביב, עורך דין לזכויות אדם

פרופ' טובה רוזן, אוניברסיטת תל אביב

פרופ' חוה יבלונקה, אוניברסיטת תל אביב

ד"ר הללי פינסון, אוניברסיטת בן גוריון

פרופ' רמזי סלימאן, אוניברסיטת חיפה

ד"ר Grit Schorch אוניברסיטת תל אביב

פרופ' רפי גרינברג, אוניברסיטת תל אביב

פורסם על ידי חיים שאולזון

* * *

אלי מייזליש

שימוש נלוז במושג 'אידיאולוגיה'

מן המפורסמות היא שכל זב ומצורע משתמש במכבסת מילים להצדיק כל פשע. למשל החמאס היורה טילים על אזרחים ומכנה ירי רצחני זה בשם 'מוקאוומה' – בערבית 'התנגדות', כאילו הוא יושב בפרלמנט ומצביע 'נגד' הצעת החלטה שאינה לרוחו ממניעים אידיאולגיים כביכול.

לא מעט ישראלים, שהם חלאת המין האנושי, מצדיקים ללא חשש שמא מישהו ישבור להם את הראש בנבוט – ומכנים את החמאס 'תנועה אידיאולוגית' ובאותה שעה פצמ"ר הורג ילד יהודי בן 4, ואין בהם דמעה להוזיל בשל 'חופש הביטוי' הנואל שקיים במדינה, המרשה לכל דרעק לכתוב בעיתון כמו 'הארץ' דברי בלע נגד עמנו וצבאנו כ'צבא כיבוש'.

אין שום צורך לפרש את המילה אידיאולגיה שנכנסה למילון לפני כ-100 שנה פחות או יותר, ושהיא ברורה לכל בר דעת, כמקשר תבונתי-תרבותי לקיים שיח בין בני אדם נורמליים בעלי דעות שונות, ולא כמכשיר 'אידיאולוגי' מזוייף להרג בני אדם כפי שעשו דיקטטורים כמו היטלר או סטלין – כשהרגו ורצחו מיליונים בבני עמם ובעמים אחרים. הם עשו לללעג מילה בת תרבות במכונת הכביסה של מילים בסלון ביתם.

שלחתי לאלוף בן עורך 'הארץ' מאמר: "לחמאס אין אידיאולוגיה" והתשובה שקיבלתי היא: 'קראתי' ולא יסף. שתק. חטף אלם והלם. אולי הלך להקיא בשרותים.

האומנם היו לי ספקות שהוא יפרסם מאמר קצר שייקצר את ימיו? אולי איש זה עלול לחטוף אולקוס אם יפרסם מאמר קצר שמזעזע את נשמתו המכורה לערבים. אבל אלוף בן בשלו – הוא מעדיף את היום-יום של גדעון לוי מחמד לבבו. כמו ליקוק של גלידה. כמו עוגת שטרודל. הנאתו של אלוף בן מיצירותיו של גדעון לוי וחבר מרעיו טובה יותר אפילו משטרודל וינאי ולמה יפרסם את דעתי – שהחמאס משולל כל אידיאולוגיה כי הם בפשטות כנופיית רצח.

והנה המאמר:

לחמאס אין אידיאולוגיה

אמנת החמאס מונה 36 סעיפים. מרבית הסעיפים הם על דת האיסלם, פלסטין ורצח יהודים.

מעט, אבל עם קולות נחרצים בתוכנו, מתעקשים לדבר על החמאס במונחים אידיאולגיים ולוחמי חופש – לפחות כמו הלח"י, שבימים כתיקנם בזמן המנדט הוקע הלח"י על ידי רוב היישוב המאורגן, ומנהיגו נרצח חסר אונים כאחרון הטרוריסטים בדם קר בירי מאקדח בידי קצין משטרה בריטי. יאיר, היה אמנם אידיאולוג, איש שירה ואינטלקטואל ואיש אמנות אקדמי, אבל שלח את אנשיו לחסל בריטים בסיסמה 'משורה ישחרר רק המוות.'

מוחמד דף מעולם לא כתב ולו שורת שירה אחת ואין לו מושג מי היה ניטשה או מרטין בובר, ואנשיו לעולם לא יוכלו לסלק את היהודים מפלשתינה משוש עיניהם. הבריטים היו כובש זר לשעה קלה, ואכן סולקו ועזבו, אבל היהודים הם בני המקום משחר ההיסטוריה ולמרות שהוגלו מספר פעמים  בידי כובשים זרים, תמיד שיבת ציון היתה בראש מעיינו של העם היהודי, שחזר טיפין טיפין כל ימי חלדו מאז ומעולם. 

איש חמאס אינו אידיאולג. אין לו מושג מהי אידיאולגיה. איש לח"י, עוד לפני שקיבל אקדח, היה אפוף אידיאולגיה ציונית תחילה. אידיאולגיה שחיבר הרצל ב'מדינת היהודים' –  אידיאולוגיה השאובה מ'אביב העמים', שחרור מעול זרים.

החמאס, בניגוד לאוהדיו בשמאל הישראלי, אינו זקוק לאידיאולגיה. ורק באשמת יהודים אלה, נדבק לחמאס כתם האידיאולגיה שזר לו כמו שרצים במנת החומוס.

הטעות היא שאנשים מייחסים אידיאולגיה לכל תנועה מהפכנית ולו רצחנית כמו משטרו של סטלין; הקומוניזם כמעוז אידיאולגי לנפשו של בן העם הרוסי, היה פארסה. הקומוניזם דעך ונעלם, ולולי היה בו שמץ אידיאולגי, לא היה נעלם כלל. ואין שום קדושה מעונה באידיאולגיות. אפילו לא בתרבות הדמוקרטית שבמערב,888 שהפכה לנושא כלים מכני וכלכלי בעיקר. הכול בהתאם למבחן התוצאה. מאז אביב העמים, נכשלו עמים רבים במבחן זה כשעלו באותה אירופה בזה אחר זה משטרי אימים במערב ובמזרח כאחד; הנאציזם והפשזים במערב והדיקטטורה הקומוניסטית במזרח. 

עתה אמור לי; בשם מה ומי ואיזו אידיאולגיה השליטו היטלר, מוסולני פרנקו וסאלאזר את הפשיזם, ואיזו אידיאולגה רצחנית היטיבו את נפשם. כך סטלין וחבר מרעיו במזרח אירופה; צ'אוצ'סקו למשל.

מתברר כי הכניעה לסלוגנים רעועים וריקניים כמו אידיאולגיה, היא מקור הצביעות של שליטים צבועים בצבע הנאורות. איזו אידיאולגיה שרתה למשל את הבריטים כששלטו מאות שנים באירלנד וברחבי האימפריה שלה עד התפרקותה לאחר מלחמת העולם ה-2. כלום. רק תיאבון לשליטה על עמים אחרים וניצולם באמצעות צי המלחמה שלה.

כך כשלו כאן תיאורוטיקנים, כביכול בני תרבות, אבל עיוורים מכל תרבות שלטונית כשאין להם מושג קלוש מי אכן שולט כאן; ירי עיוור של טילים על יישובים אזרחיים במעטפת אידיאולגית, או בני עם תנ"כי עתיק יומין שפשוט שב אל אדמתו ללא ספרי עיון מאוכספורד בשירה פרימיטיבית אך טבעית; 'אנו באנו ארצה לבנות ולהבנות בה'.

ואילו כאן יושב באולפן פרופסר יהודי בשם שאול משעל ומחרה מחזיק אחריו פרופסור זאב צחור ומכנה את חמאס; "תנועה לשחרור לאומי אידיאולגית". ככה ופשוט ללא ניד עפעף ולא הסבירו כיצד פצמ"ר לשחרור לאומי אידיאולוגי רוצח ילד בן 4.

* * *

מוּקֵי אֶלְדָּד

בְּפֶתַח הָעֶצֶב

מֵעוֹלָם אֵינֵךְ פּוֹגֶשֶׁת בִּי

מִתּוֹךְ תְּשׁוּקָה,

אוֹ

גַּעְגּוּעַ

אוֹ אַהֲבָה

וַחֲלוֹם לִשְׁזֹר.

אֶלָּא מִתּוֹךְ חוֹבָה

כְּצַו

שֶׁתָּמִיד נִתָּן לְוַתֵּר

 עָלָיו.

וּכְשֶׁלֹּא הוֹלֵךְ לִי בַּהֲלִיכָה

וְהַסֵּבֶל הַסָּבוּךְ

פּוֹשֶׂה בַּחֲלָצַי

אֲנִי נִכְנָס אֶל פֶּתַח

הָאֶפֶס

אָז

נוֹשֵׂא אֲנִי עַצְמִי

אֶל הָעִסּוּי

וְנוֹתָר בְּפֶתַח

הָעֶצֶב.

* * *

מרדכי קידר

מי מופתע מ"מדינת האיסלאם"?

מזה כחודשיים כל העולם מדבר וכותב על "מדינת האיסלאם" או "מדינת הח'ליפות", כאילו שזהו איום חדש שמעולם לא ראינו אכזרי ומהיר התפשטות כמוהו. ללא ספק, האכזריות שבה נוהגים חברי הארגון המתבטאת בעיקר בעריפת הראשים, בהרג ההמוני, בהרעבה למוות של לא מוסלמים ובמכירת נשיהם בשוק העבדים, מעוררת זוועה, בחילה ופחד בקרב רבים במזרח התיכון ומעבר לו, והמהירות שבה משתלטים לוחמיו על שטחים נרחבים, גורמת לרבים להיכנס ללחץ גדול מאוד.

העולם המערבי עומד משתומם ונבהל נוכח התופעה, בעיקר משום שנדמה לו שלא היה לה אח ורע בתולדות העולם. "מדינת האיסלאם" היא התוצאה המרה של "האביב הערבי" שפרץ בשלהי 2010 ושכל כך הרבה מומחים ופרשנים תיארו אותו כפתיחת הפרק הדמוקרטי בהיסטוריה של העולם הערבי, שהעולם ציפה לו בשקיקה, והנה קיבלנו אכזבה גדולה של טרור, הרג, רמיסת זכויות אדם ואיום ממשי על מיעוטים נוצריים, יזידים ושיעים.

אבל באמת אין סיבה להיות מופתע, כי מי שלמד לעומק את תולדות האיסלאם, מתוך המקורות האיסלאמיים הכתובים בערבית, מבין ויודע כי מה שקורה היום בסוריה ועיראק אינו אלא חולייה נוספת בשרשרת ארוכה של מעשי טבח המוניים שליוו את תולדות האיסלאם מראשיתו, עוד בימי מוחמד.

בשנת 626 לספירה עשו המוסלמים בפיקודו של מוחמד טבח נורא ביהודי העיר מדינה משבט בני קורייט'ה. בשנת 627 היו יהודי הכפר ח'יבר קרבן למעשה טבח נוסף. ב-629 נטבחו היהודים בני נדיר. חיסול שבט היהודים בני קינוקאע היה השלמה של הטיהור האתני הראשון של חצי האי-ערב, למעט תימן, ששם הצליחו יהודים לשרוד עד היום.

אחרי מותו של מוחמד ניהלו שני הח'ליפים הראשונים, אבו בכר ועומר, מלחמות עקובות מדם נגד השבטים שעזבו את האיסלאם אחרי מות מוחמד, והם אולצו לשוב אליו לאחר שרבים מהם נטבחו. התפשטות האיסלאם אל מדינות מזרח הים התיכון לוו במעשי טבח נוראים, כשבמקומות רבים נשחטו עשרות ומאות אלפי אנשים שסירבו לקבל עליהם את "דת השלום".

מובאת כאן רק רשימה קצרה של מעשי טבח לאורך ההיסטוריה האיסלאמית: ב-712 בסמרקנד (כיום אוזבקיסטן) ובסינד (כיום פקיסטן); בשנים 739 ו-750 במצרים; בעיר ביזנטיון ב-806; ביוון – בשנים 838, 934, 935; בספרד ב-862; בסירקוז (סיציליה) ב-878; בסלוניקי ב-903; בארמניה ב-940; בהודו בשנים 1011, 1013, 1019, 1026; בארמניה ב-1049; בגרנדה (ספרד) ב-1066; בתוניס ב-1159; בהודו ב-1193; בסוריה ב-1268; במצרים ב-1275 וב-1276; באספאהאן (כיום איראן) ב-1381; בערים רבות בפרס עד 1400; בקונסטנטינופול ב-1453 וזוהי כאמור רק רשימה חלקית וקצרה.

כשמתקרבים לתקופה המודרנית – טבח הסיקים ב-1826, סודאן ב-1852, עלילת דם ורצח יהודים בדמשק ב-1840; טבח נוצרים בדמשק ב-1860; בולגריה  1895 עד 1876; טבח ביהודי פאס במרוקו ב-1912; רצח העם הארמני הנוצרי בטורקיה ב-1915; טבח יהודי חברון ב-1929; הטבח ביהודי בגדד (פרהוד) ב-1941; מגיני גוש עציון שנפלו בשבי הלגיון הערבי ב-1948; טבח הפלסטינים בירדן ("ספטמבר השחור") ב-1970; מלחמת איראן-עיראק בין 1980 ל-1988 שגבתה כמיליון הרוגים; מלחמת האזרחים באלג'יריה מ-1992 עד 1998; טבח שני מיליון נוצרים ואנימיסטים בדרום סודן לאורך המחצית השנייה של המאה ה-20; טבח דארפור לאורך העשור הראשון של שנות ה-2000.

הטבח בניו-יורק, וושינגטון ופנסילבניה ב-11 בספטמבר 2001; הטבח בתחנת הרכבת של מדריד ב-2004; טבח לונדון ב-7 ביולי 2005; הטבח בחיילים האמריקניים בבסיס פורט הוד ב-2009; מעשי הטבח בסוריה החל ממארס 2011; פעולות הטבח ההמוניות בלוב מאז תחילת 2011 ועוד ועוד מעשי טבח והרג המוניים שליוו את תולדות האיסלאם משחר הופעתו לעולם ועד ימינו אלה. היסטורית, אין אפוא שום סיבה להיות מופתעים ממעשי הטבח שמבצע ארגון "המדינה האיסלאמית" בנכבשיו.

טבח המונים הוא שיטת פעולה שנועדה לשתק את האויב, לזרוע פחד בחייליו ולגרום להם לנוס כל עוד רוחם בם. זה מה שקרה לפני חודשיים לחיילי צבא-עיראק שהיו אמורים להגן על מוצול. צילום והפצה של תצלומי הראשים הכרותים בכל מקום שחיילי "מדינת האיסלאם" עושים זאת למתנגדיהם נועד להטיל פחד בקרב חיילי האויב ולהניסם לפני שיגיעו לוחמי "מדינת האיסלאם". גם הקוראן (פרק 8 פסוק 60) מחייב את המאמינים: "הכינו את הכוח והסוסים הרתומים שיש באפשרותכם, כדי להטיל פחד בלב אויבי אללה ואויביכם."

ארגוני "האחים המוסלמים"

ב-1924 בוטל מוסד הח'ליפות על ידי מוסטפא כמאל "אתא טורק", כדי להצעיד את טורקיה לעבר המודרנה בסגנון אירופה. אחת התגובות למעשה זה היתה בשנת 1928 עת נוסד במצרים ארגון "האחים המוסלמים" שמטרותיו היו לסלק את הכיבוש הזר – הבריטי, הצרפתי ושאר מדינות אירופה; לסלק את תרבות הזר שחדרה לחברות האיסלאמיות בטורקיה ובכל מקום אחר כדי להשחיתן, והמטרה השלישית – להשליט את ההלכה האיסלאמית, השריעה, בכל מקום שאפשר.

סיסמת "האחים המוסלמים" היא "אללה הוא מטרתנו, הקוראן הוא החוקה שלנו, הג'יהאד הוא דרכנו והמוות למען אללה הוא תקוותנו הנעלה ביותר." הסמל של "האחים" כולל את שם הארגון ומילה אחת נוספת "והכינו" – המילה הפותחת את הפסוק מהקוראן שנזכר לעיל. הסמל מציג גם שתי חרבות המסמלות את הרעיון המלחמתי של הארגון. מעניין שבימינו אלה יש במערב אנשים הסבורים שארגון "האחים המוסלמים" זה ארגון צדקה וחסד, אף על פי שהוא מעיד על עצמו, בלוגו שלו ובסיסמאותיו, על אופיו האלים והג'יהאדיסטי.

מטרה משתמעת היא לאחד את כל מדינות האיסלאם תחת כנפי השריעה האיסלאמית וחידוש מוסד הח'ליפות. מבית המדרש של "האחים המוסלמים" יצאו עד היום ארגונים רבים: במצרים – הגיהאד; אלתכפיר ואלהגרה; אלנאגון מן אלנאר; בקרב הפלסטינים – חמאס; הג'יהאד האיסלאמי; צבא האיסלאם; צבא האומה; בתוניסיה – אלנהדה; במדינות רבות – אלקאעידה; בניגריה – בוקו חראם; בפיליפינים – אבו סיאף; באינדונזיה – אלג'מאעה אלאיסלאמיה; בסוריה – ג'בהת אלנוסרה; בישראל – התנועה האיסלאמית; באירופה ובאמריקה – מאות ארגונים וחברות עסקיות המסונפים ל"אחים המוסלמים"; בעיראק – מדינת האיסלאם בעיראק, שהתרחבה גם לסוריה ולאחרונה מחקה משמה את עיראק וסוריה כדי להציג את עצמה כשליטה על כל מדינות האיסלאם ובהמשך – על כל העולם. ארגון זה כבר מינה לאומה האיסלאמית ח'ליף –  אבו בכר אלבגדאדי.

על דגלו של ארגון "מדינת האיסלאם" כתובה העדות האיסלאמית: "אין אל מבלעדי אללה, מוחמד שליח אללה," בכתב ערבי עתיק, מעין הכתב שהיה נהוג באיסלאם במאה השביעית. המילים "מוחמד שליח אללה" כתובות בעיגול דומה לחותם טבעת, שעל פי המסורת היה על אצבעו של מוחמד. המילים מסודרות מלמטה למעלה, כדי שמוחמד יהיה למטה ואללה יהיה מעליו

מדינות טרור איסלאמיות נוספות

"מדינת האיסלאם" שקמה על חורבותיהן של סוריה ועיראק אינה מדינת האיסלאם הטרוריסטית הראשונה בעידן המודרני. "הרפובליקה האיסלאמית" של איראן, שקמה במהפכת חומיני בין השנים 1978 ל-1979 היא מדינת טרור לכל דבר: בשנותיה הראשונות היא הוציאה להורג במשפטים מבויימים עשרות אלפי איראנים שהיו מזוהים עם משטר השאה שהופל, והיא הגורם המממן, המחמש והמאמן של ארגוני טרור רבים ובראשם חיזבאללה וחמאס.

גם מדינת הטליבאן שקמה באפגניסטן ב-1996 בעקבות הצלחת הג'יהאדיסטים לסלק את צבא ברית-המועצות, היתה מדינת טרור לכל דבר: הטליבאן הוציאו להורג כל מי שלא פעל על פי דעתם וגישתם הרדיקלית, והם אירחו במדינתם את ארגון הטרור אלקאעידה ואיפשרו לו לגדול, לפרוח ולהפיץ מוות בכל קצווי תבל. מדינת הטליבאן חוסלה בפלישת העולם המערבי בעקבות פיגועי 2001, אבל ייתכן מאוד כי היא תשוב לקדמותה הטרוריסטית עם יציאת כוחות הקואליציה המערבית בעוד חודשים ספורים.

בינתיים קמו עוד כמה "מדינות" טרור: רצועת עזה, מאז שהשתלט עליה ארגון הטרור חמאס, המפעילה טרור נגד ישראל באמצעות טילים ומנהרות תקיפה. גם מצרים סבלה מהטרור של חמאס, שפעיליו היו בין המייסדים של "מדינת טרור" נוספת הקיימת בחצי-האי סיני, ולמצרים יש ראיות למעורבותם של אנשי חמאס בפיגועים בתוך מצרים, ממערב לתעלת סואץ. עד היום הפילה מדינה הטרור של סיני חללים רבים בקרב כוחות הביטחון המצריים.

בלוב המתפוררת קמו כמה מובלעות של טרור, ואחת מהן רצחה את שגריר ארה"ב בלוב, כריסטופר סטיבנס, בספטמבר 2012 וכמה משומריו. ארגוני טרור איסלאמיים הזורעים מוות על סביבותיהם מצויים בכמה אזורים באפריקה כגון סומליה, מאלי וניגריה.

לכן מדינת האיסלאם שקמה בחודשים האחרונים על חורבותיהן של סוריה ועיראק אינה אמורה להפתיע איש, שכן תופעה זו קיימת בעשרות השנים האחרונות, והאמצעים שהיא מפעילה מוכרים בהיסטוריה האיסלאמית כבר כמעט 1400 שנה.

רק לשם ההגינות נזכיר, כי גם גרמניה הנאצית ובברית-המועצות של סטלין, היו למעשה מדינות טרור, ומעשי רצח המוניים ליוו את תולדותיהן של אירופה ואמריקה במשך מאות שנים. גם קוריאה הצפונית היא מדינת טרור לכל דבר, ודאי בהיבט הפנימי. החמר-רוז' בקמבודיה ומשטר מאו טסה טונג בסין טבלו גם הם בדם אזרחיהם.

העולם כנראה לא יעשה כמעט דבר נגד מדינת הטרור החדשה "מדינת האיסלאם", בדומה להיעדר או מוגבלות הצעדים שנקט בהם במשך השנים נגד מדינות הטרור האחרות. הפלת הטליבאן לא פתרה שום בעייה בסיסית באפגניסטן, וכך המצב במאלי לאחר הטיפול של צרפת, ובסומליה לאחר התערבותה של אתיופיה.

נוכח חוסר מעש זה, נראה כי על העולם להתרגל לקיומן של מדינות איסלאם קיצוניות בעלות שאיפה להשיג נשק להשמדה המונית, שרק ילכו ויתרבו. היום זוהי איראן, ומחר זו עלולה להיות כל אחת ממדינות הטרור האחרות.

כדי למנוע מצב זה, על העולם לפתח אסטרטגיה של התמודדות עם מדינות אלה, כמו גם להתאים את חוקי המלחמה למציאות הטרוריסטית הצומחת במקומות רבים בעולם, כולל ברצועת עזה. לא ניתן להתמודד באפקטיביות עם יצורים מדיניים כאלה כשידי הלוחמים קשורות באזיקים משפטיים שנולדו בעקבות מלחמות העולם הראשונה והשנייה.

חופשיי כל העולם – התעוררו!

המאמר התפרסם לראשונה באתר "מידה" ובמגזין "מראה".

* * *

אורי הייטנר

1. בשירות הלוחמה הפסיכולוגית של חמאס

מן היום הראשון למלחמה, היה ברור לכול ואף דובר על כך רבות, שבכל מקרה, עד הרגע האחרון חמאס ימשיך לירות רקטות. עוד היה ברור, וגם על כך דובר רבות, שבכל מקרה, תהיה תבוסתו קשה וצורבת ככל שתהיה, חמאס יכריז על ניצחון ויוציא את ההמונים לרחובות, לחגיגות ניצחון.

קשה לי להבין, מה דוחף ישראלים, משמאל ומימין, לשרת את הלוחמה הפסיכולוגית של חמאס, ולטפח בתוכנו תודעת תבוסה? איזה מין מזוכיזם לאומי גורם לכך?

מראשית המלחמה ועד עתה, חצתה מחלוקת את הקבינט ואת הציבור, בין שתי דרכים – דרך ההכרעה באמצעות מיטוט חמאס, ודרך ההרתעה באמצעות פעולה מוגבלת אך מכה קשה לחמאס, שתביא לשקט לאורך זמן. הממשלה בחרה בדרך השנייה.

גם אחרי המלחמה ראוי לקיים את הדיון הזה, הן בניתוח לאחור ובעיקר בהפקת לקחים לעתיד. אולם את המלחמה יש לבחון קודם כל על פי יעדיה.

היעד המרכזי שהממשלה קבעה היה שקט לאורך זמן. היעד המשני – השמדת המנהרות.

המשך הירי בזמן שחלף מאז השמדת המנהרות השכיח את ההישג, אך זהו הישג משמעותי ביותר, שניתן להשוות אותו להשמדת הכורים הגרעיניים בעיראק ובסוריה. במשך שנים השקיע חמאס את מיטב משאביו לבניית מערך אסטרטגי שנועד לחולל מגה פיגוע נוסח 11 בספטמבר, שיהווה בעבורו ניצחון אסטרטגי על ישראל. אילו הצליח חמאס במזימתו, ובוקר בהיר אחד מאות מחבלים במדי צה"ל היו יוצאים מן האדמה ביישובי עוטף עזה, רוצחים מאות או אלפי ישראלים, חוטפים עשרות ישראלים בהם ילדים, מכריזים על קיבוץ כ"שטח משוחרר" והופכים את חבריו וילדיו כמגן אנושי – היה זה אסון בקנה מידה מפלצתי, שלא ידענו כמותו מעולם.

צה"ל השמיד את המערך הזה, מנע את האסון הזה, וזהו ניצחון משמעותי ביותר.

אך, כאמור, היעד המרכזי למלחמה היה שינוי המציאות של 14 השנים האחרונות ובעיקר של 9 השנים האחרונות, של ירי תלול מסלול בלתי פוסק לעבר יישובי הדרום, ולהשיג שקט לאורך זמן.

מבחן התוצאה יעיד האם המלחמה הביאה לשקט לאורך זמן. לפיכך, תוצאת המלחמה תיבחן רק בדיעבד, בפרספקטיבה של חודשים ושנים. תנאי הפסקת האש לא ישפיעו באמת על השאלה האם יישמר השקט. אם יהיה שקט, משמעות הדבר שנוצרה הרתעה אפקטיבית. אם יופר השקט, משמעות הדבר שלא נוצרה הרתעה אפקטיבית. ב"עופרת יצוקה" וב"עמוד ענן" לא הצלחנו ליצור הרתעה. במלחמת לבנון השניה – הצלחנו. 

אם, חלילה, לא הושגה המטרה – לא יהיה מנוס מפעולה מסוג אחר, קשה הרבה יותר, לאחר הפצמ"ר הראשון שיירה עלינו. אך בכל מקרה, כל דיבור על ניצחון של חמאס חסר שחר.

חמאס איבד את מערך המנהרות. מערך הרקטות שלו לא השיג כמעט הישגים, בזכות כיפת ברזל והתנהלות העורף הישראלי. תשתיות הטרור שלו חטפו מכה קשה. הוא איבד אחדים ממפקדיו (מעט מדי ומאוחר מדי, אך מדובר במכה קשה בעבורו). הוא איבד למעלה מאלף מחבלים.

איך הוא יסביר לתושבי עזה את הסבל שהוא גרם להם? באיזה הישג הוא יתהדר? בכך שבמשך 24 שעות, החלטה תמוהה של חברות התעופה הביאה לסגירה חלקית של שמי ישראל? בכך שכותרות חסרות אחריות של התקשורת הישראלית הציגו את הוצאת המשפחות להרגעה בצפון כ"נטישת יישובים"?

חמאס הציב דרישות אבסורדיות כדי שיוכל להתהדר בהן כהצלחות, כמו נמל ימי ונמל תעופה, שחרור אסירים ועוד. הוא יצא מהמלחמה ללא כל הישג. בשבוע השני למלחמה הוצאה לו ההצעה המצרית להפסקת אש, שישראל קיבלה, והוא התעקש לדחות אותה. טורקיה וקטאר דחפו אותו לדחות את היוזמה המצרית ואף גייסו את קרי ליוזמת הפסקת אש המקבלת חלק ניכר מדרישות חמאס. ו... כעבור חודש, שבו ספג מכות כואבות והמיט סבל והרס נוראים על עמו, התחנן החמאס להפסקת אש באותם התנאים שהוא דחה בבוז, כשהיה יכול למנוע את אסונו.

הפעם, אפילו כישרונו המוכח של חמאס בלוחמה פסיכולוגית, לא יוכל לצייר את מפלתו בתדמית של ניצחון. אלא אם כן יעשו זאת האידיוטים השימושיים בתוכנו של אותה תעמולה, מימין ומשמאל.

2. האם אתוס ההתיישבות נשחק?

במבוא לספר מאורעות תרצ"ו, שיצא ב-1938, כתב ברל כצנלסון, המנהיג הרוחני של תנועת העבודה: "דור המצור והבִּצרון, אשר קלט חיצים ולא נסוג, אשר לא הפקיר שום נקודה ולא נתן לפנות שום מקום יישוב, אשר בנה וביצר וכבש בעֶצם-מצור, אשר הוציא לחיי מגן בנים ובנות ונכדים [...] דור זה רשאי לומר ליוסף טרומפלדור ולאהרון שֶר, אנשי תל-חי: לא בִּיָּשְנוּכֶם. לא ערירים הלכתם. באשר מצאה אותנו המערכה קיבלנו אותה וקידשנוּה. לא תל-חי אחד קיימנו, אל כל הארץ היתה לנו תל-חי. תילים חיים."

במלחמת העצמאות פונו האימהות והילדים מיישובים שעמדו בחזית הלחימה. היה ברור שהם מהווים נטל והפרעה למאמץ המלחמתי, מעבר לעצם הסיכון שלהם.

במלחמת יום הכיפורים, פונו יישובי הגולן. הפעם הפינוי היה כולל, של כל האוכלוסייה.

במלחמת העצמאות היישובים היו למעשה יחידות צבאיות שהגנו בעצמן על קיום היישוב וסביבתו (חברי עין גב, למשל, כבשו את סוסיתא, שחלשה עליהם), והיו חלק משמעותי ומכריע במערך הלוחם של צה"ל.

במלחמת יום הכיפורים צה"ל היה הגורם הלוחם היחיד, וכאשר לא היו די כוחות להגן על היישובים, החלטת הפינוי, החלטה אישית של ראש הממשלה גולדה מאיר, היתה חד משמעית ונכונה. הרי ב-1973 כבר לא היה אפשר לעצור צבא בבקבוק מולוטוב, כמו בתש"ח. ראשי היישובים בגולן מחו על ההוראה אבל הבינו במהרה שאין מנוס ממנה. עוד במהלך המלחמה החלו המתיישבים לחזור ליישובים ומיד עם הפסקת האש, עלו גם הנשים והילדים, היישר למלחמת התשה קשה שנמשכה תשעה חודשים. לאורך מלחמת ההתשה, נשארו הנשים והילדים ביישוב, וזה היה מובן בעיניהם מאליו.

במלחמת "צוק איתן" נשמעו קריאות לממשלה לפנות במאורגן את כל מי שאינם חיוניים ליישוב. הממשלה לא נהגה כך, אך החליטה על סיוע לעוזבים את היישובים והשתתפות במימון שהייתם מחוץ ליישוב. וגם על כך היתה ביקורת, מהצד השני – מה פתאום המדינה מעודדת "נטישה"? זוהי פגיעה באתוס ההתיישבות.

אני מתנגד לשתי הקיצונויות הללו. לא היתה הצדקה לפנות את היישובים מאוכלוסייתם. אין זו מלחמה כמלחמת השחרור ולא כמלחמת יום הכיפורים, שבהם פונו הבלתי לוחמים בשל חשש מנפילת היישוב. רק מצב כזה מצדיק החלטה כה מרחיקת לכת של הממשלה, ולא היתה לכך הצדקה ב"צוק איתן". החלטה כזאת הייתה פוגעת קשות במורל הלאומי, בכושר העמידה של החברה ומספקת את תמונת הניצחון לחמאס.

מצד שני, איני סבור שהנשים והילדים חייבים להישאר ביישוב. ייתכן שדווקא יציאתם מקו האש נותנת יותר אורך נשימה למקבלי ההחלטות ולצה"ל במלחמה. ובשל התארכות המלחמה, מוצדק היה לסייע במימון השהייה, כמחויבות של הממשלה לאזרחיה המצויים במלחמה.

כמו בכל תחומי החיים, גם בנושא הזה שם המשחק הוא איזונים. דומני שהדרך שננקטה היא דרך מאוזנת ונכונה. אין מקום לכנות את העוזבים זמנית "עריקים", כפי שכינה ראש עיריית ת"א שלמה להט את אזרחי העיר שעזבו אותה בעת מתקפת הסקאדים במלחמת המפרץ (1991). אולם אין לעשות אידיאליזציה לעזיבה ולהפוך אותה לאידיאולוגיה.

לא מדובר בחיילים המקבלים פקודה. מדובר באזרחים חופשיים, והם מקבלים את ההחלטות הנוגעות לחייהם. טוב שהקהילה, המועצה והמדינה מסייעות למי שרוצים לצאת, וטוב שהיא לא מחליטה על פינוי כללי.

בביקור הזדהות של משלחת מאורטל בכרם שלום, שבו נכחנו בישיבת סיכום המלחמה, עוד בטרם קרסה הפסקת האש, נאמר שהחברים שנשארו עברו את התקופה בצורה טובה יותר מאלה שהיו בחוץ. מן הסתם יש בנושא זה עמדות לכאן ולכאן, וטוב לאפשר לכל משפחה וקהילה להחליט.

אני מצדיע לכל מי שנשאר ביישוב, אך מכבד את אלה שעזבו להינפש מחוץ לאזור הקרבות. אין בכך כל פגיעה באתוס ההתיישבות. מה שפגע באתוס ההתיישבות ובחוסן הלאומי, הוא האופן המעוות בה הוצג הנושא, בעיקר בימים האחרונים של המלחמה.

יש לנו נטייה למזוכיזם לאומי. אחד הביטויים לכך היה יצירת אווירת ה"נטישה" של יישובי הדרום. אף יישוב לא ננטש. המפעלים המשיכו לפעול. החקלאות (היכן שצה"ל איפשר) לא נעצרה. משפחות עם ילדים קטנים יצאו להפוגה מחוץ לאזור המלחמה.

איני חושב שצריך להסתיר מהציבור את העובדה שתושבים רבים יצאו מן היישובים. השאלה היא על מה התקשורת מאירה בזרקור, ובאלו ביטויים היא משתמשת. האם היא מעלה על נס את כושר העמידה של היישובים במשך 14 שנות מתקפה – או את הוצאת הילדים מטווח האש במלחמה? האם את המשפחות שיצאו, או את אלה שנשארו? האם משפחה האומרת שלא תחזור, או משפחה חדשה המגיעה לקליטה ביישוב, למרות הכול?

האם העובדה המדהימה שיישובי עוטף עזה צמחו מבחינה דמוגרפית בשנים האחרונות, חרף מתקפת הרקטות והפצמ"רים, קיבלה ביטוי מספיק בתקשורת?

מה זה הסגנון הזה של "נטישה", "בריחה, "פליטים"? התחרפנו?!

השפל של מגמה זו היה באתר "תיק דבקה", שיצא בכותרות זועקות על קריסת קו היישובים בעוטף עזה והשווה זאת לנפילת קו המוצבים בקו בר-לב, במלחמת יום הכיפורים. איזה אובדן חוש מידה.

איני יכול להבין את המזוכיזם הלאומי הזה, המשרת את האויב.

רוח תל-חי, רוח היישוב במאורעות, רוח תש"ח, רוח מלחמת יום הכיפורים; הרוח שברל כצנלסון העלה על נס, ממשיכה לפעם בנו, והדבר בא לידי ביטוי הן בנחישותם ודבקותם במטרה של הלוחמים, גם כשאיבדו את טובי חבריהם, והן בהתגייסות העורף. גם במלחמה הזאת אף יישוב לא ניטש ולו ליום אחד. וכעת, התושבים יחזרו לבתיהם. ואם יש כאלה שירצו להמתין עוד כמה ימים, לראות מה ילד יום, גם זה בסדר. יעבור יום, יומיים, שבוע והם יחזרו.

בביקור בכרם שלום, אותו הזכרתי, סופר לנו שבסופשבוע של הפסקת האש, התארחו בקיבוץ שתי משפחות במסגרת תהליך הקליטה. ואני חשבתי, שהעובדה הזאת היא תמונת הניצחון שלנו. אני מאמין שצפויים ליישובי הדרום פריחה ושגשוג.

אהוד: הסופר יהואש ביבר ז"ל מתאר בכתביו את סיפור העברת הילדים מקיבוצו מחניים לחיפה במלחמת השחרור. תבדל"א הסופרת-החוקרת ארנה גולן, בספרה "ילדת קיבוץ" – מתארת סיפור דומה מאותה תקופה, גם כן במעבר מקיבוצה מסדה, בילדותה – לחיפה, בימי מלחמת השחרור. כל זה היה אז כורח המציאות ולא טֶרֶף לעיתונות זולה ולתקשורת נשכנית ובכיינית, כזו שמתגוללת כיום על תושבי עוטף-עזה ומגישה למנוולים השקרנים של חמאס תדמית הזוייה של ניצחון. אורי הייטנר צודק במאה אחוז.

3. צרור הערות 31.8.14

* כתושב "עוטף קונייטרה", החל מיום ד' שעבר בשעות הבוקר ועד הודעה חדשה (או לא), השכנים שלי, 5 ק"מ מהבית, הם ג'ובהת אל-נוסרה, מארגוני הג'יהאד העולמי. האלטרנטיבה היא שלטון הרצח של אסד + חיזבאללה. השאלה מי מהשנים עדיף, הדֶבֶר או הכולירע, היא שאלה מעניינת. אבל חשוב לזכור, שאילו צלחה מדיניותן ההרפתקנית והמופקרת של כמה ממשלות ישראליות בשנות ה-90, השאלה לא היתה האם השכנים שלי הם הדֶבֶר או הכולירע, אלא האם הדבר או הכולירע יושבים במקומי, בביתי, באדמתי, בנחלתי. והשאלה היתה האם על הכינרת היו יושבים דאעש או חיזבאללה, ומי מהם ירעיל את מי הכינרת. לכן, מה שחשוב יותר מלעסוק בשאלה האם עדיפה מחלה א' או מחלה ב', הוא להקפיד על אורח חיים בריא, כלומר על הגולן ישראלי. עלינו לחסן את עצמנו מפני המחלה הממארת, בכל דרך, כמו למשל חוק יסוד משאל עם, חיזוק ההתיישבות בגולן ועוד. על מדינת ישראל להישבע לאזרחיה, שלא תיפול שוב להרפתקאות מטורפות כמו הניסיון למסור את הגולן לסורים.

* כשאני מבקר את משפחתי בקיבוץ שמיר, אני שומע את תלונותיהם על שפני הסלע היורדים מדרדרת הבזלת שמעל הקיבוץ ומזיקים לגינה. וזה באמת מטרד. אבל אני חושב על כך, שאילו הצליחו אותן ממשלות להביא לנסיגה מהגולן, לא שפני סלע היו מעל גדר הקיבוץ, אלא לוחמי דאעש. וזה מטרד קצת יותר מטריד.

* יש אנשים שבלקסיקון שלהם לא קיימת המילה "טעיתי". מי למשל? קומץ סרבני ההתפכחות, שעדין מבכים את העובדה שלא נסוגונו מהגולן. אנשים כמו אורי שגיא, למשל.

ויש להם תיאוריה כזאת: אילו ישראל נסוגה מהגולן, סוריה הייתה משגשגת מבחינה כלכלית, הופכת לדמוקרטיה מערבית, מתנתקת מציר איראן וחיזבאללה ואז כלל לא הייתה פורצת מלחמת אזרחים וכך הם היו חיים באושר ועושר עד עצם היום הזה.

ולדעתי זה עוד התסריט הפסימי. לי יש תסריט עוד יותר ריאלי. אילו נסוגונו מהגולן, אסד וכל העם הסורי היו מתגיירים, מצטרפים לתנועה הציונית ומבקשים להסתפח למדינת ישראל.

* ארה"ב והמערב נרתמים להילחם בארגון דאעש, וחשוב להבהיר: דאעש אמנם קיצוני יותר מאחרים במטרותיו ובשיטותיו, אך בסופו של דבר אינו אלא "עוד מאותו דבר". הסכנה אינה דאעש כארגון בפני עצמו, אלא התמנון שדאעש היא אחת מזרועותיו הרבות – תמנון האסלאם הקנאי הג'יהאדיסטי. גם כאשר זרועות של אותו תמנון נלחמות זו בזו (שיעים נגד סונים), הן עדין זרועותיו של אותו תמנון. בראש התמנון עומדת איראן, וזרועותיו כוללות את חמאס, חיזבאללה, אל-קאעידה, המדינה האסלאמית, הארגונים הסלאפים, ג'בהת אל נוסרה, הג'יהאד האיסלאמי, האחים המוסלמים ונשיא תורכיה. הזרוע התעמולתית הראשית שלהם היא אל ג'זירה.

* הלקח החשוב ביותר של המלחמה – לא לעשות ביו"ש מה שעשינו ברצועת עזה, כדי לא להפוך את גוש דן לעוטף יו"ש.

* לפני שבוע חמאס כמעט חתם על הסכם הפסקת אש בתנאים טובים בהרבה בעבורו, אולם הוא הפר את הפסקת האש הזמנית. במשך שבוע חוסלו כמה מבכיריו, חיל האוויר הגביר את עוצמת התקיפות והרס את מגדלי הטרור. וכך, חמאס זחל על גחונו בתחינה להפסקת אש בתנאים שהוצעו לו כבר בשבוע הראשון למלחמה.

הלקח למלחמה הבאה – יש לפעול על פי עקרונות "מבצע סבתא": להתחיל בכל הכוח ואז להגביר.

* אני רואה את חגיגות ה"ניצחון" של חמאס, ותוהה – שמא הם קראו את עוזי לנדאו?

* יש להעלות על נס את התפקיד החיובי של נשיא מצרים א-סיסי במלחמה. כבר בשלביה הראשונים, הוא רקם בשיתוף עם נתניהו את היוזמה המצרית להפסקת אש ללא תנאי. הוא הציע אותה לשני הצדדים. ישראל הסכימה מיד, ולחמאס היה זה סולם לרדת מן העץ. כצפוי חמאס דחה את ההצעה, ועובדה זו נתנה לגיטימציה בינלאומית וציבורית לישראל לצאת למבצע הקרקעי שבו הושמד מערך המנהרות. לאורך כל התקופה, א-סיסי לא זז כמלוא הנימה מיוזמתו ומכך שהיא האופציה היחידה להפסקת אש. גם הניסיון המחפיר של קרי לרקום עם הציר תומך חמאס – תורכיה וקטאר הסכם להצלת חמאס, לא צלח. בסופו של דבר, בתום 50 יום, חמאס נכנע לתכתיב המצרי, אותו דחה על הסף, ואילו קיבל אותו מלכתחילה, היה חוסך את חייהם של כאלפיים עזתים ואת ההרס והחורבן ברצועה.

א-סיסי הוא היפוכו של מובארק, שלאורך שלושים שנה הנהיג מלחמה קרה נגד ישראל. יש לקוות שהקשר שנוצר עם מצרים בימי המלחמה ימונף להידוק הקשרים בין המדינות, ולהחייאת השלום שמובארק הקפיא עם עלייתו לשלטון ב-1981.

* התקשורת המצרית הייתה ועודה שופרו של השליט. בתקופת מובארק היא הייתה מכונת הסתה אנטישמית ואנטי ישראלית. ההסתה הזאת פסקה בעידן א-סיסי.

* על ישראל להפעיל את מלוא השפעתה בארה"ב לחיזוק מעמדה של מצרים. צעד כזה יחזק את היחסים בין ישראל למצרים, ובניית ציר ישראלי מצרי משמעותי במזה"ת.

* הציר האסטרטגי עם מצרים, הוא נכס אדיר, שחובתנו לטפח אותו. המתנגדים להפסקת האש, צריכים לשאול את עצמם מה היה הנזק של סירובנו להצעה המצרית (שגם בפני עצמה היא טובה לנו ורעה לחמאס) לבניית הציר הזה, ולפיכך למעמדה האזורי של ישראל ולביטחונה, במובן הרחב של המושג ביטחון. מצרים היא מרכיב משמעותי ביכולת למנוע את התחמשותו מחדש של חמאס ברצועת עזה.

* תמה המלחמה הצבאית, ואנו בעיצומה של מערכה מדינית, הסברתית ומשפטית. במערכה המשפטית עלינו לפעול בהגנה ובמתקפה. בהגנה, להיערך בכל הרצינות, עם התיעוד המוקפד של פעילות צה"ל, להוכחת האופן שבו צה"ל שמר בקפדנות על החוק הבינלאומי ועל ערכי טוהר הנשק ומוסר הלחימה וכן את תחקירי האמת של צה"ל אם היו חריגות אלו או אחרות. במתקפה – להוכיח את פשעי המלחמה של חמאס, הן בירי מכוון במשך 14 שנים על אוכלוסיה אזרחית והן בהפיכת אזרחים וילדים פלשתינאים מגן אנושי למחבלים בפעולתם. יש להציג את הירי מתוך בתי ספר ובתי חולים, את מיקום מפקדות הטרור בבתי חולים, את הפיכת בתי ספר למאגרי תחמושת, את חפירת מנהרות תופת מתוך בתים וחדרי ילדים.

חשוב מאוד להוכיח את אחריותה של הרש"פ ששלטה ברצועה עד 2007, מחצית תקופת הירי, ושמאז הקמת ממשלת האחדות עם חמאס, שוב נושאת באחריות לנעשה שם. אם רש"פ אכן תפעל נגד ישראל במישור המשפטי, יש לפעול אישית נגד אבו מאזן.

ולא פחות חשוב – יש להוכיח את תפקידו של אונר"א, שפעל כזרוע של חמאס לכל דבר, ואת אחריותו לפשעי מלחמה.

* אם בנט יהיה ראש הממשלה, הוא יהיה מרמס לרגלי מתלהמי הימין, כמו נתניהו היום, כיוון שגם הוא לעולם לא יספק את הקיצוניות שלהם.

* ההתנגדות בקבינט להפסקת האש היא פופוליסטית. אילו הנושא היה מובא להכרעת הקבינט, לא היה שר אחד שהיה מצביע נגד, אילו ידע שהצבעתו היא שתכריע. רק אם היה רוב בטוח, חלק היו מרשים לעצמם להצביע נגד. ואיך אני הייתי מצביע? תלוי אם הייתי מצביע מהבטן או מהראש. מהבטן, הייתי מצביע נגד. אני מקווה שהייתי מצביע מהראש.

* כל תושבי עוטף עזה יחזרו לבתיהם. יש כאלה שקצת חוששים, אז ייקח להם עוד יום, עוד יומיים, שלושה... שבוע. כל כך מכוערות הכותרות התקשורתיות בנוסח: "התושבים עדין לא חזרו לבתיהם".

* תושבי הדרום יפוצו בנדיבות על נזקי המלחמה. בזה אין לי כל ספק. אבל מה שדרוש הוא הרבה מעבר לזה.

צריך להבין את המשמעות הציונית העמוקה של סיפור "עוטף עזה". קיימת מלחמה בינינו לבין הערבים על הארץ הזאת. מבחינת הפלשתינאים, עקירת גוש קטיף הייתה הניצחון הגדול ביותר שלהם במאה שנות מאבק. לתפיסתם, הם הצליחו לשבור את רוחנו ולהביא אותנו לעקור יהודים מאדמתם, משורשיהם. הסיבה לכך, שאחרי הנסיגה הם לא פנו לבניית רצועת עזה כאזור מפותח ומצליח מבחינה כלכלית וחברתית, פתוח לעולם ומשגשג, אלא מיד הפכו אותה בסיס לתוקפנות וטרור, היא האמביציה שלהם לניצול הצלחה. הצלחנו בגוש קטיף. השלב הבא הוא עוטף עזה. ייקח שנה. ייקח עשר שנים. יש לנו סבלנות. לא בכדי, בנאומי ה"ניצחון" שלהם, הם מציגים כאחד משני הישגיהם העיקריים, לצד השבתת התעופה ליממה, את "נטישת" יישובי עזה, כפי שהם מצטטים את התקשורת חסרת האחריות שלנו.

מה שייאש אותם יותר מכל הרתעה ומכה צבאית, הוא לראות איך לא זו בלבד שאינם משיגים את מטרתם, אלא ההיפך הוא הנכון. אחרי ש-14 שנה עינו אותו, עוטף עזה ירבה ויפרוץ.

על הממשלה להכריז על פרוייקט לאומי של פיתוח עוטף עזה וצמיחה דמוגרפית שתכפיל את מספר המתיישבים בתוך 5 שנים, באמצעות השקעות בתשתית, בניה תקציבית (כן, כמו פעם, כשהממשלות ראו בהתיישבות יעד לאומי), תוספת משמעותית של נחלות ליישובים החקלאיים, הקלות במיסוי ובעסקים, תמריצים לטובי המורים לעבור לאזור, חיזוק מכללת ספיר ועוד.

במלחמה הזאת הוצאנו מהבויידם הרבה ערכים נשכחים, וכדאי שנוציא גם את התגובה הציונית ההולמת.

* אני שומע את ספירת ההרוגים המקובלת: 65 חיילים ו-6 אזרחים. זו ספירה שגויה. הרבש"ץ של נירים זאב עציון וסגנו שחר מלמד הם חיילי צה"ל; לוחמים לכל דבר, שנפלו על משמרתם. במלחמה נפלו 67 לוחמים, וארבעה אזרחים נרצחו בפיגועי טרור, בהם ילד אחד ועובד זר אחד.

להבנת העניין – הצד"י שבראשי התיבות רבש"ץ, פירושו – צבאי. להבדיל מרב"ש, רכז ביטחון שוטף במרכז הארץ, שהוא איש משטרה, לאורך הגבולות יש ליישובים רבש"צים, רכזי ביטחון שוטף צבאיים, שהנם חיילי צה"ל.

* אחד הנושאים שיעלו על סדר היום במו"מ שאחרי המלחמה, הוא החזרת חלקי גופותיהם של הדר גולדין ואורון שאול. אסור בשום אופן לשחרר מחבלים חיים תמורת גופותיהם. כחברה המקדשת את החיים, אסור שנסכן חיי ישראלים תמורת גופות של ישראלים מתים.

* חיים יבין מצטרף לחבורת מיידי הבליסטראות במח"ט גבעתי עופר וינטר. בראיון ל-"7 לילות": "אם נהיה מספיק שוטים ופרימיטיביים להאמין שבסוף כל התפילות ינצחו לנו את המלחמה – אז מגיע לנו מכות. הפנייה ימינה ולדת ולכוחות המשיחיים והרבנים שקובעים לנו איפה ומה, זה די מפחיד. מה, הם יילחמו לנו את המלחמות. אתה יכול להיות דתי, ולהתפלל בשבת, להניח תפילין, אבל לא יעזור לך אם תאמין באיזה רבי, כי הוא לא יושיע אותך... בבית ספר לקצינים או מ"כים לומדים לירות, לא מתפללים, זה לא הורג את האויב".

אפשר לחשוב שווינטר הוא איזה בטלן היושב בישיבה וממית את עצמו באוהלה של תורה. וינטר, נזכיר ליבין, הוא חייל ומפקד המקדיש את חייו להגנה על מדינת ישראל ואזרחיה. הוא "נלחם לנו את המלחמות." הוא חייל היורה ברובה ולא בסידור, מציית למפקדיו ולא לרבנים, ואינו רואה בתפילה תחליף למעשה, במקרה הזה המעשה הצבאי. אז מה רוצה ממנו חיים יבין? הבעיה של חיים יבין היא... שווינטר הוא דתי, שהוא מתפלל. במילה אחת – דוסופוביה.

* כאשר לפיד מתעקש לא להעלות מסים אלא לקצץ בתקציבי המשרדים השונים, הוא מטיל את עול מימון המלחמה על השכבות החלשות ומעמד הביניים, ופוטר את החזקים מהמאמץ. הוא נוהג בניגוד לרוח הסולידריות של העם במלחמה.

* הדרתה של אשקלון ממפת ההטבות הממשלתיות היא שערורייה וטמטום. אני אתמקד בטמטום: ברור שאשקלון תוחזר לתוכנית, אך זה יהיה רק אחרי שהממשלה תחטוף בצדק את מלוא הביקורת ותדמיתה תפגע.

* מוחמד דף עדיין חי או מת.

* כתבה חשובה מאוד באולפן שישי של הערוץ השני, סיפרה על טוביה טננבוים, עיתונאי גרמני, ישראלי לשעבר, שכתב ספר על הסכסוך הישראלי ערבי ("תפוס ת'יהודי"). טננבוים הסתיר את עברו הישראלי ואת זהותו היהודית, וכגרמני לכל דבר דיבר עם ישראלים ופלשתינאים, שנפתחו בפניו ושיתפו אותו במחשבותיהם. המסקנות שלו עגומות – הוא מצביע על אנטישמיות עמוקה ביותר בקרב הפלשתינאים, בהם אנשי פת"ח, כולל הכחשת שואה והערצת הנאצים (האסון שלהם נובע מכך שרומל לא הצליח להגיע לפלשתינה) ועל שיתוף פעולה עמם של גורמים אירופים, ממניעים אנטישמיים.

בכתבה הוא נראה משוחח עם התחקירן של ארגון "בצלם" עאטף אבו רוב, שהשמיע אף הוא עמדות אנטישמיות קשות ובהן הכחשת שואה. זאת האמת של ארגון "בצלם". זה מה ששווים "תחקיריו". וה"תחקירים" הללו הם הזבל שדישן את עלילת גולדסטון ומייצר כעת עלילת דם על "צוק איתן". מכחיש השואה האנטישמי עאטף אבו רוב, הוא התחקירן של העיתונאי האוטו אנטישמי גדעון לוי. מי שמופתע – שיצביע.

בתגובתו, שיקר גדעון לוי שלא שוחח עם אבו רוב ואינו מודע לדעותיו. גדעון לוי שוב שיקר. מי שמופתע – שיקום.

 אם מישהו יוכיח לי שתפס את גדעון לוי בדבר אמת, סימן שהוא לא בדק כראוי את המידע.

* ואיך כעסו על כך שבוטל תקן לשירות "לאומי" ב"בצלם", שנועד לאפשר למשתמטים ועריקים מצה"ל לשרת ארגון הפועל נגד מדינת ישראל.

* אתנחתא קומית – מורן שריר, מבקר הטלוויזיה של "הארץ" מתלונן על כך שעמית סגל משמיע בערוץ 2 את דעותיו הפרטיות. אוי אוי אוי, דעות פרטיות נשמעות בערוץ 2. אמנון, היזהר.

* ביד הלשון: בכנס פורום הפיס לחינוך, הרצה רוביק רוזנטל על העברית של הנוער. הוא הציג שתי דרכים להתייחס לשפת הנוער – דרכו של "זקן השומרים" אברהם שפירא ודרכו של מרטין בובר. דרכו של בובר היא אמונה בכך שהנוער יצמיח את השפה ויעשיר אותה. דרכו של שפירא היא גישה של "זה נוער זה? זה בררה!"

בדומה לרוביק, גם אני נע בין הקטבים וקרוב יותר לגישה האופטימית של בובר.

הציטוט המדויק של אברהם שפירא הוא: "אתם נוער אתם?! אתם חרא!"

יוסי גמזו עדין הנפש, עידן את הפרפרזה בשירו "סימן שאתה צעיר" בנוסח: "זה נוער זה? זה בררה!"

* * *

אהוד: בספרי "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה", מופיע הסיפור כך:

העברית של הנוער בפתח-תקווה רחקה מאוד מהאידיש והערבית הבלולות בעברית המגומגמת-מעט של שפירא. יום-הזיכרון [לחללי 1921] העצוב הפך לבדיחה, ובני-הנוער עמדו והפריעו. על-כך שפירא לא היה מסתיר את כעסו: "אתם נוער אתם? אתם בררה..." – ויש נשבעים ששמעו אותו אומר – "חְרֵה", ולא סתם, אלא חי"ת בשווא ורי"ש בצירה, והוא המשפט המפורסם ביותר שיוחס לו, וגם הונצח יחד עם עוד סיפורים עליו, ב"ילקוט הכזבים" של דן בן-אמוץ וחיים חפר: "פעם הזמינו את אברהם שפירא לכנס הנוער בפתח-תקוה וביקשו ממנו לשאת נאום. אברהם שפירא עלה לבמה, העביר מבטו על פני הקהל ואמר: 'אתם נוער אתם? אתם חרא.' וירד מהבמה."

כאשר הפיקו דן בן-אמוץ ועמיקם גורביץ את התוכנית "היו זמנים", הזמינו גם את שפירא להצגת הבכורה בהיכל התרבות. כשהביאו לו לביתו את התקליטים של המופע, ניצל בן-אמוץ את ההזדמנות, ובחצי-קריצה שאל:

 "אדון שפירא, אל תכעס עליי מה שאני הולך לשאול אותך. זה שהנוער שלנו חרא, אני יודע, על זה אין ויכוח. אבל מה שאני רוצה לדעת אם זה נכון שאתה הוא שאמרת את זה – 'אתם נוער אתם? אתם חרא!'?"

שפירא נעלב: "מה? שאני אגיד דברים כאלה על הנוער שלנו? אני אוהב את הנוער. אני אמרתי זה נוער פרימו דה-פרימו... אם הנוער הזה היה יכול להילחם ולנצח את מדינות ערב..."

* * *

רון וייס

הטענה שערפאת עמד בראש מפלצת

של טרור שגויה לחלוטין

סופר נידח שלום,

בגיליון מס' 972 משתלח בי אורי הייטנר ("צרור הערות 24.8.14) וקובע בדמגוגיות האופיינית לו, שיש לי חיבה יתרה לאויבי ישראל וזאת משום שייחסתי את כל הפיגועים שבוצעו מאז חתימת הסכם אוסלו ועד ל-2001 לחמאס ולג'יהאד האיסלמי ולא לאנשי הפת"ח של ערפאת.

רונן ברגמן כותב בספרו "הרשות נתונה" בעמ' 251: "עד תחילת ההתקוממות הנוכחית (ז"א האינתיפאדה השנייה – ר.ו.) היו 60 מתאבדים, 40 מתוכם מהחמאס, 20 מהג'יהאד האיסלמי. גם האתר "מסבירים ישראל" של משרד ההסברה הממשלתי,שבימים אלה עובר שדרוג, מצביע על כך שכל הפיגועים בתקופה הנ"ל בוצעו ע"י החמאס והג'יהאד האיסלמי. בגין עובדות אלה שכתבתי, ושפורסמו בגיליון מס' 971, זכיתי להכפשות אישיות הגובלות בלשון הרע מאורי הייטנר בגיליון מס' 972. בין שלל ההכפשות ייחס לי הייטנר שקרים, אך לא ציין שום דוגמא לכך.

בתגובתו האחרונה הייטנר ממשיך לסלף את העובדות וכותב:"לא היה בכל תולדות הסכסוך הישראלי-ערבי גל טרור רצחני יותר מזה שהוביל ערפאת אחרי שהחזרנו אותו לארץ. לרוב הוא השתמש בחמאס כקבלני משנה."

לאור העובדות ברישא של תגובה זו, ערפאת לא הוביל גל טרור בשנים הראשונות אחרי שהחזרנו אותו לארץ. בנוסף לכך אין שום ראייה שערפאת השתמש בחמאס כקבלני משנה לביצוע פיגועים. יתר על כן, במאמר מפורט "מלחמת אוסלו: אנטומיה של הונאה עצמית," שחיברו אנשי ימין מובהקים ושהוצא ע"י מרכז בס"א באוניברסיטת בר-אילן, אין ולו רמז לכך שערפאת השתמש בחמאס כקבלני משנה לביצוע פיגועים.

אציין עוד כי פיגועי ההתאבדות במדינת ישראל החלו לפני שערפאת ואנשיו הגיעו מטוניס (12.7.94). פיצוץ האוטובוס הראשון במדינת ישראל ע"י מתאבד אירע ב-6.4.94 בעפולה, בדיוק 40 יום לאחר הטבח שביצע ברוך גולדשטיין במסגד שמעל מערת המכפלה. פיצוץ ההתאבדות השני אירע שבוע לאחר מכן (13.4.94) בחדרה. כל זאת כאשר צה"ל שולט בכל השטחים וערפאת ואנשיו עדיין בטוניס!

לעובדות שכתבתי בתגובתי הקודמת מתייחס הייטנר כ"סנגוריה על ערפאת." הטענה של הייטנר שערפאת עמד אז (לאחר בואו לשטחים) בראש מפלצת של טרור, שגויה לחלוטין.

רון וייס

רמת-גן

* * *

משה גרנות

כרוניקה של צעירה מתוסבכת

על ספרה של עירית לינור "גברת ורבורג"

אחוזת בית 2014, 365 עמ'

הדוברת ב"גברת ורבורג" היא הכול חוץ מגברת – לאורך כל הספר הקורא איננו מתוודע לשמה הפרטי. אנחנו יודעים ששם המשפחה של נעוריה הוא קרוכמל (וכך קוראים לה מוריה בבית הספר, וכן חבריה), וכי אחרי נישואיה להלל – שם משפחתה הוא ורבורג, אבל באמת בשום פרק בספר לא מרומז שמישהו קרא לה "גברת", או שהיא עצמה קראה לעצמה כך.

אדרבה, התנהגותה רחוקה מדימוי הליידי: היא שוברת את האף של ליאת יצחקי, מלכת הכיתה, משום שהעירה הערה מעליבה (עמ' 98); היא משתוללת כמו מטורפת – זורקת על ניר סירקין היפיוף, שהיה משאת נפשה בנעוריה, צלחת עם עוגה שהוא הביא כדי לפייסה, והיא מגדפת במילים הכי מלוכלכות את אימו, ד"ר אסתר סירקין, שדאגה לה במצוקתה כשהיא נכנסה להריון בהיותה תלמידת תיכון (עמ' 196-195). היא מגרשת את חברתה עתליה, שרגע קודם סייעה לה בהעברת חפציה מהדירה המושכרת לדירת הוריה (עמ' 252). מתנפלת על סיגל, חברתו של הלל (שיהיה לימים בעלה) ומגלה לה שהיא שוכבת עימו פעמיים בשבוע בשלושת החודשים האחרונים – שלוש פעמים בלילה. אחר כך זורקת על הלל המבקש לפייסה – בקבוק ונעל, ומיד אחר כך נכנסת עמו למיטה (277-273). בשעת ריב, כשהיא כבר נשואה להלל שנים רבות – היא זורקת את כל בגדיו דרך החלון, וקורעת מצווארה את השרשרת שהוא נתן לה מתנה (עמ' 285). בריב אחר היא משתטחת על מכסה המנוע ודורשת ממנו לדרוס אותה. היא מסתגרת באמבטיה יממה שלימה, ובורחת למלון בצפת (עמ' 286-285) – וכל זה תוך אינספור הצהרות על אהבה מטורפת שלה כלפי הלל.

ברור אם כן שיש כוונה אירונית בבחירת שם הספר.

אני מודה שנהניתי לקרוא את "שירת הסירנה" של עירית לינור (זמורה ביתן 1991), ספר קליל, שלא התכוון לחשוף תובנות הרות עולם, אלא להביא רכילות עסיסית של הבורגנות במרחב תל-אביב-רמת-השרון על מבחר משגליה בפירוט מקסימלי (גדלים, זמנים וכל כיוצא בזה). דווקא נהניתי מהנימה הפמיניסטית של הספר (בהקדמה היא מודה לחברות שלה וגם ל"בנות של כבוד", ומונה... שמות של שלושה גברים...) – לפיה הנשים הן היוזמות סקס באלימות ואפילו אונסות גברים.

לא הפריע לי שהגברים מתוארים כחלשים וחסרי אונים בזמן נפילת הסקאדים (מלחמת המפרץ), משום שהספר היה רווי בהומור, ובעיקר הומור עצמי של הגיבורה טלילה (היה לה שם פרטי!)

גם ב"שתי שלגיות" (זמורה ביתן, 1993) יש אותו ארסנל של משגלים בתוספת מימד בלשי (צילומי וידיאו של מפגשים אינטימיים, תקיפות, רצח וכו'). ספר הרבה יותר חלש מכל הבחינות, ואני החלטתי ביני ובין עצמי שכבר מיציתי את הנושא, ולא כדאי לי להמשיך, אלא שמשום מה החלטתי לתת לסופרת הזאת, הזוכה לפופולאריות אדירה, עוד הזדמנות, וקראתי את "גברת ורבורג".

סיפור המעשה הוא די מורכב, אבל השלד די פשוט: משפחת קרוכמל מורכבת מאב בשם יעקב (ינקי) קרוכמל, עורך דין רודף שמלות, עריץ וקמצן, אישתו הנכנעת לאה'לה, האח הבכור עמוס והאחות הקטנה, הדוברת, שכאמור אנחנו איננו יודעים את שמה הפרטי. הדוברת מאוהבת עד מעבר לאוזניים בניר סירקין, בנם של השכנים חיים סירקין, מנהל בסולל בונה, וד"ר אסתר סירקין, רופאת ילדים. יש להם עוד ילד אחד קצת מוגבל ומנודה על ידי תלמידי הכיתה – בשם אמיר.

בניגוד ליעקב קרוכמל, הנוהג כמו אפנדי בביתו, חיים סירקין מבשל, רוחץ כלים ועורך קניות. ולא רק זאת, בניגוד ללאה'לה הכנועה – אסתר שופכת את מררתה על בעלה, דבר הגורם לתימהון גדול אצל יעקב קרוכמל. יום אחד האם הכנועה מתמרדת – היא רוצה להוציא רישיון נהיגה, והאב מתנגד בתוקף, וביניהם פורצת מלחמת עולם. בסופו של דבר, האם מצליחה להשיג רישיון בטסט הראשון, וכיוון שהבעל איננו מוכן לתת לה את המכונית, היא נוסעת במכוניות של השכנים. באחת הנסיעות במכונית של חיים סירקין (נרמז בספר שהיה מאהב שלה בסתר), היא גורמת לתאונה קטלנית, בה היא מאבדת את חייה בגיל 38, וחיים נפצע קשה. יעקב קרוכמל, שבמשך שנים ניהל רומן עם המזכירה הצעירה רחל, נאלץ לשאתה לאישה בתוך שנת האבל, כי היא נכנסה ממנו להיריון. שנאה עזה שוררת בין עמוס והדוברת ובין האישה הצעירה החדשה, אשר משתדלת להיות אישה כנועה ושפחה כמו הנפטרת, וגם מטפלת מסורה לשני ילדיו של בעלה. היא יולדת לו עוד שני בנים נדב, שכינויו – מיצי, וליאור שכינויו – תולי – שמות שהעניק להם אריה קוצ'מינסקי, חברו של עמוס בצבא ובמשרד עורכי דין.

בין ניר ובין הדוברת מתרקם רומן חשאי. היא, שהעריצה אותו פעם, איננה נהנית מהסקס עימו, ורואה בכך "משימה" כמו רחיצת כלים, או שמרטפות. לבסוף היא נכנסת להריון ממנו (היא עדיין תלמידת תיכון). אימו של ניר מתוודעת לכך, ובהיותה רופאה, היא מנתבת אותה להפלת הוולד, גם משום גילה הצעיר של הדוברת, וגם משום שהיא לא ראתה בעין יפה קשר של בנה עם הדוברת שנחשבה בעיניה לנחותה. אסתר עשתה למען הדוברת המון: משוחחת עימה שיחות נפש, דואגת לה לארוחות, לתחבושות היגייניות, לחזייה ראשונה, קונה לה בגדים ומדריכה אותה, כאמור, בבטחה בצרתה – ודווקא ההתייחסות האיכפתית הזאת מעוררת בדוברת שנאה וגועל.

הדוברת לומדת ספרות ופילוסופיה באוניברסיטת תל אביב (בהמשך גם משפטים ועובדת במשרד של עמוס אחיה ושותפו אריה קוצ'מינסקי). היא מתאהבת במתרגל, ונודע לה באקראי שהוא עומד להתחתן. באחת המסיבות הלומות הסמים והאלכוהול, היא מתמסרת להלל, המכוער והאפטי (דמות דומה מאוד לנוח "הבוק" מ"שירת הסירנה"), בן כיתתו של עמוס. הלל, שהיה עבור הדוברת בנעוריה לכותל הדמעות שלה, למרות שהפגין כלפיה אדישות – הופך עבורה לסמל הגבריות הנחשקת, והיא מתאהבת בו נואשות, למרות שנודע לה שהיה שַגָּל רבא כל ימי הסטודנטיות שלו (למד מתמטיקה ומחשבים), וכי יש לו חברה בניו-יורק בשם סיגל, עימה הוא תיכנן להתחתן.

זאת אף זאת – עתליה, החברה הטובה שלה, בלונדינית מהממת, מצליחה לפתות אותו לשכב עימה, ומביאה לדוברת "הוכחה" – התחתונים הירוקים שלו שהוא כביכול השאיר אצלה. למרות כל המהמורות האלו הדוברת מצליחה לכבול אותו לחברות, ולימים היא אף מביאה אותו אל מתחת לחופה בטריק הישן – היא נכנסת להריון.

הספר מתאר תקופות מאוחרות יותר כאשר לזוג שני בנים בוגרים, והלל, שהתעשר ממכירת סטארט אפ, מתעסק עם סדנאות למודעות עצמית, נסיעות לאשרמים בהודו וכד'. הדוברת "מתנקמת" בהלל (אותו היא ממשיכה לאהוב בכל מאודה!) בכך שהיא נואפת עם אריה קוצ'מינסקי, רודף השמלות ובעל הפה המלוכלך (בזמן המשגלים הוא מכנה אותה בכינויים הכי מלוכלכים שיש המילון).

למרות שהדוברת לועגת לסדנאות להעצמה נשית, אליהן הולכת רחל, לאחר שהתגרשה מיעקב קרוכמל, אביה של הדוברת (עמ' 290), הרי שכל הספר ספוג בפמיניזם (בעיקר תיאור קיפוחה של האישה במשפחה ובחברה): הבנים מחונכים בכל הבתים (אשכנזים כספרדים) לא לסייע בכלום בעבודות הבית. עמוס אחיה זוכה בחלק הגדול בדירה שהוקצה לילדים, והיא מקבלת את החלק הקטן. לאבא יש כורסה גדולה – לאם – קטנה. בכל מקום מצוין שתפקיד הנשים לנקות ולבשל, ואילו הגברים מקבלים כמובן מאליו שמגיע להם שירות ניקיון, כביסה, גיהוץ והסעדה.

כל הגברים בספר שטופי סקס: האב מתעסק עם המזכירות שלו, כשהוא נשאר לבד אחרי גירושיו – הוא דורש שהעוזרת תהיה אסתטית כדי שיוכל להתעסק עימה. בבית האבות היקר, שם הוא מתגורר בזקנתו, הוא תופס בישבנים של העובדות (הנשים בבית האבות זקנות בשבילו) עד כי ילדיו חוששים ששם יזמינו משטרה. הלל משגֵל בחורות ללא הכרה. עמוס מחליף חברות כמו גרביים, וכשאישתו היפה מגיעה לגיל 47, הוא חושב על גירושין כי היא מבוגרת מדי בשבילו (הוא בן 53!)

אריה קוצ'מינסקי בעל הפה מלוכלך הוא גם בעל התנהגות מלוכלכת כלפי נשים. הוא אפילו מנסה לפלרטט עם רחל, אישתו השנייה של יעקב קרוכמל. אריה מעסיק מזכירות נשים בעיקר משום שאפשר לשלם להן פחות. גם על נשים מסופר שמרבות בסקס מזדמן: עתליה נהגה לשכב עם מג"ד נשוי, והתנסתה בסקס עם הרבה גברים, כולל הלל, החבר של הדוברת. במשרד עורכי הדין של עמוס ואריה מגיעות תמונות של בלש פרטי, בהן מצולמת עתליה (הנשואה בעת הזאת לגדעון אברהמי) כשהיא שטופת אושר כשגיל נהוראי פולש בראשו בין ירכיה. הדוברת, כאמור, נואפת במשך חמש שנים עם אריה וכו'. ככה זה – הגברים החוטאים עושים את זה בדרך כלל עם נשים. למותר לציין כי הדירות של הגברים, שאין בהן עין בוחנת של אישה, נראות כמו דירי חזירים.

חסר בספר הזה ההומור שהיה ב"שירת הסירנה". הומור היה ממתיק את הגלולה המרה של הבירבור הרב שבספר (ראו לדוגמה שיחה בטלה על עד כמה המשפחה שונאת ים – עמ' 352-349). רק מקום אחד בספר העלה בי חיוך: באחד הריבים האינסופיים שבין הדוברת להלל – כל אחד מכביר מילים כמה השני דוחה. לבסוף הם מחליטים לצאת למרפסת ולשאול את העוברים ושבים מי הכי דוחה. כיוון שלא עבר שם איש – הם מחליטים לחזור לדירה ולהצהיר שהם דוחים במידה שווה.

נדמה לי שאחזור למסקנה שהסקתי אחרי שקראתי את "שתי שלגיות".

* * *

נפטר המשורר הדרוזי-הערבי-הישראלי

סמיח אל-קאסם

מכפר ראמה שבגליל

הוא וחברו המשורר מחמוד דרוויש

מופיעים בדמויות דומות להם

ברומאן המעניין "חסות" של סמי מיכאל,

וסמיח עצמו, חרף הקיטוב בעמדות, לקח בשעתו חלק בפגישות בין יוצרים עבריים וערביים בארץ

* * *

מנשה שאול

הסוף ברור

לא רק בעולם הערבי שואלים רבים מדוע המלחמה הנוכחית של חמאס הפכה למלחמה הארוכה ביותר בתולדות ישראל, מלבד מלחמת השחרור. ישראל הביסה 3 מדיניות ערביות במלחמת ששת הימים וכבשה שטחים הגדולים פי-3 משטחה, בעוד שהמלחמה הנוכחית קרטעה ללא הכרעה.

הסיבה לכך די נהירה: לא היתה כאן מלחמה בין צבאות סדירים של מדינות הנפגשים בשדה הקרב. המלחמה היתה של צבא מדינתי סדיר נגד ארגון טרור שנטמע באוכלוסייה אזרחית שהיא בבחינת מים לדגים, אם להשתמש בדימויו של מאו דזה דונג. לפיכך, ההכרעה קשה, ואם היא אומנם אפשרית, הרי שהיא מחייבת סבלנות, אורך רוח וזמן. כזו הייתה מלחמתם של הבריטים נגד ה- IRAבצפון אירלנד, כזו היתה מלחמתה של ברית-המועצות באפגניסטן, כזו היתה מלחמתן של ארצות-הברית ובנות בריתה נגד ארגון הטליבן באפגניסטן, וכזו היתה מלחמתה של ארה"ב נגד אלקאעידה.

מלחמה מסוג זה מתארכת שבעתיים כשהיא מתנהלת נגד ארגונים אידיאולוגיים כמו ה-IRA  וחמאס, אך גם אם היא דורשת זמן, היא אינה אבודה. חמאס ככוח צבאי המאיים על ישראל לא יתמיד. התהליך היה חייב להוביל לסוף הרצוי. אין לישראל בעייה עם ארגון אידיאולוגי דתי, אלא עם ארגון טרור. מלאי הטילים שלו הלך אזל. חמאס החל את המלחמה כשברשותו תשעת אלפי טילים, ובסוף נותרו לו כאלפיים – מרביתם בעלי טווח קצר. אמצעי ייצור הטילים שלו נפגעו, המצור הלך והתהדק –  מכיוון הים, מצידה של ישראל ומצידה של מצרים.

בין אם ירצו ובין אם לאו, הצפי הריאלי הוא של רצועת עזה מפורזת כמו יהודה ושומרון.

אז יחל תהליך של שיקום

מה יהיה אילו...

אחד ממנהיגי חמאס ששהה בקהיר בשל המשא ומתן, אמר בראיון לערוץ טלוויזיה מצרי בין שאר כי "לו מדינה ערבית הקרובה לנו (הכוונה למצרים) היתה מספקת לחמאס מיספר טילי נ"מ, יכולנו להפיל מטוס ישראלי או שניים, ובכך היה מושם קץ להפצצות הישראליות על רצועת עזה."

על דברים אלה הגיב הסופר המצרי עלי סאלים במאמר ב"אלשרק אלאווסט" (18.8.2014):

"מי שמדבר כך אינו מביא בחשבון מהו המחיר שעלול לשלם העם המצרי במקרה כזה. לא דרוש דמיון מופלג כדי לנחש מה תהיה תגובת ישראל כשתדע כי מצרים סיפקה טילי נ"מ במטרה להפיל מטוסים ישראליים. במצב כזה, הדעת נותנת שחזית המלחמה תבער בין המצרים לישראלים. מטוסי ישראל יחצו את גבול מצרים ומטוסי מצרים יזנקו כדי להתגונן. שיריון ישראלי יחדור לסיני ויחל קרב שי"ן בשי"ן. יהיה הרס וחורבן, הרוגים ופצועים, ואז יחלו מגעים להפסקת אש. הצדדים יסכימו להפסקת אש. חוגים בינלאומיים יתערבו כדי לכונן הסכם שלום חדש שלהשגתו יידרשו כעשר שנים.

"הטרגדיה של תושבי עזה היא היעדר השלום. כי הארגונים הג'יהאדיסטיים אינם מסוגלים להגיע לתוצאות כלשהן. השכנת שלום מחייבת את הימצאותם של אנשים המעוניינים בשלום, והבטחת שלום כזה מחייבת שתנועת חמאס תמסור את השלטון לממשלת שלום, משמע שתמסור את השלטון חזרה לממשלת רמאללה. כל שאר המאמצים לא יובילו לשום דבר.

דרוש לחמאס נשק מדוייק יותר כדי להרוג טוב יותר

ח'אלד משעל אמר כי "אין לחמאס כוונה להרוג אזרחים, ולו היה לחמאס נשק מתוחכם יותר, הם היו יורים רק על מטרות צבאיות.

האומנם?

האומנם הוא באמת חושב שנאמין כי חטיפה ורצח, פיגועי התאבדות במסעדות, באוטובוסים, בבתי ספר, במועדונים ובשווקים בוצעו רק משום שאין נשק מדוייק, ולא משום שהטרוריסטים התכוונו לבצע מעשים אלה?

ההבדל שאינו קיים

שליטי קטאר הכחישו כי הם מממנים את ארגון הח'ליפות האיסלאמית – דאע"ש. שליטי קטאר – וזה ודאי – מממנים את חמאס ואת "האחים המוסלמים", ומשתמשים בערוץ "אלג'זירה" ככלי להפצת תעמולה שחורה המצדדת בארגונים הנ"ל. את זה שליטי קטאר אינם יכולים להכחיש, היות שהם עושים זאת קבל עם ועדה.

השאלה הנשאלת היא מהו באמת ההבדל בין שני הארגונים הראשונים ובין דאע"ש. הרי שלושת הארגונים חותרים תחת המדינות האיסלאמיות, רוצחים אזרחים, מפוצצים מוסדות מדינה, רוקמים מזימות שמגמתן לייסד ח'ליפות איסלאמית קנאית רצחנית.

למי נועד המקלט בבית חולים?

ידוע כי בית החולים הגדול ברצועת עזה, "אלשיפא", תוכנן ונבנה על ידי מהנדסים ישראליים בעת הנוכחות הישראלית ברצועה. בוני בית-החולים דאגו לבניית מקלט שבו יוכלו לשהות החולים המאושפזים בעת חירום. אך מתברר במלחמה הנוכחית כי במקום חולים, הסתתרו במקלט מנהיגי חמאס. בראשית ימי המלחמה פורסם בישראל כי אחד ממנהיגי חמאס, אסמאעיל הנייה, מסתתר שם, והוא חיש מהר החליף מקום מסתור. אי-אפשר לומר כי הוא אינו קשוב...

מה רוצים להשיג בירי הטילים?

האם בכך תקום מדינת פלסטין? שואל המשורר הסורי הגולה אדוניס בעיתון "אלחיאת" (21.8.2014): "הנקודה העיקרית לאור המלחמה בעזה היא הקמת מדינת פלסטין – הישות החוקית, הריבונית והעצמאית. הניסיון האחרון (המלחמה, מ"ש) אינו אלא הרדמה מחזורית לשם הרג פלסטין ופיזור אבריהָ פה ושם, בספרים, בכלי התקשורת, בתמונות, בשירים, בנאומים, בהפגנות, במחאות, בוועידות ובהודעות."

במאית מרוקנית מתייצבת לימין ישראל

הבמאית המרוקנית סנא תמרי חתמה על עצומה דרך האינטרנט המביעה סולידריות עם ישראל. החותמים על העצומה הם קבוצה של כוכבי קולנוע אמריקניים המותחים ביקורת נגד "פשע השנאה והטבח שמבצע חמאס" ומגנה את הפסקה השביעית של אמנת חמאס האומרת: "אחריך מסתתר יהודי, בוא נהרוג אותו."

מוסיפה העצומה: "אין להרשות לחמאס לשגר טילים על ערי ישראל או להפוך את תושביה לבני ערובה. בתי החולים נועדו לרפא פצועים ולא להסתרת נשק, בתי ספר נועדו ללימודים ולא לשיגור טילים, והילדים הם תקוותנו ולא מגן אנושי."

 המאמר התפרסם לראשונה מגזין "מראה".

* * *

רַגְ'לִי לקח אותי לחוף הים של תל אָבִּיבּ

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

[פרסום חוזר מגיליון 973 ברוח הצעת התיקון של י"ז]

רַגְ'לִי לקח אותי לחוף הים של

תל אָבִּיבּ ישבנו בצל סככה

על החול ושתינו קפה יהודי

רַגְ'לִי ישב בגופייה לבנה ומכנסיים קצרים

אני בחצאית שחורה על מכנסיים שחורים

ארוכים וחולצה אדומה עם שרוולים ארוכים

שמעליה כיסתה המטפחת שבה הוסתרו

כל שערותיי רק הפנים היפות

שלי למרות שאני שמנמנה היו

גלויות רַגְ'לִי הסתכל על היהודיות

הצעירות עם התחת והשדיים

כאילו אין אללה בשמיים

יַעַנִי יפות כל כך מן השטן

ואני רק את הסנדלים הורדתי

ובאצבעותיי ליטפתי שוב ושוב את

החול של תל אָבִּיבּ והרגשתי

גם אני כבר ערומה כמו כל

השרמוטות היהודיות שגרמו

לזוּבִּי של רַגְ'לִי להזדקף כמו אוהל

גם רַגְ'לִי לא נכנס למים אבל בלילה

כאשר לש את השדיים הגדולים שלי

והכניס לי בחור את כל היהודיות שראה

על החוף אני הרגשתי איך אני מלטפת

את החול באצבעות רגליי המזדיינות

והייתי גם אני בשמיים של השרמוטות

המאושרות עם העור המלוח

* * *

י"ז: לא פוצים פה כאשר מופיע משהו אחר...

שלום רב לך אהוד,

ברכותיי על השיר הארוטי של חיימקה שפינוזה המשורר שלך. הוא משעשע נחמד ויפה.

אני שם לב שכל אלה שמאשימים אותך בכתיבה מלוכלכת ולא תקנית, בענייני מין, למשל, לא פוצים פה כאשר מופיע משהו אחר נעים לעין ולאוזן ולדמיון...

זה גם מרענן בין הקילומטרים הרבועים הרבים שכותבים אלה עם "צרור הערות" – הצרור הופך בדרך כלל לחבילות גדולות ושמנות וסופו מי ישורנו... אי שם בתחתית... 

וטענה לי אליך (ולא בפעם הראשונה) – משום מה אתה נהנה לתת במה בעיתונך למשמיצים למלעיגים ולמלכלכים במילים גסות וגם ללא תרבות כתיבה או שיחה. זה מרגיז.

אנא פטור אותנו מהם. הם כל-כך גסים, שאינם מתאמצים לעדן את השפה וחושבים שהכול מותר. העיתון הזה הוא לא אתר אשפה ולא הביוב של פאריס.

ועוד לעניין השיר היפה  מאת חיימקה שפינוזה בעיתון של היום.  בשירים העממיים, כגון זה שכתבת, בדרך כלל המילה  "רַגְ'לִי"  RAJLI – היא בשימוש יותר מאשר ג'וֹזִי. רג'לי – כלומר האיש שלי. ומה אני מדבר והלא למשוררים מותר הכול!

תמשיך – עד מאה ותשע עשרה...

בברכה חמה

י"ז

אהוד: בעקבות הגיליון האחרון ביקשו שני נמענים להסיר אותם מרשימת התפוצה ולא פירטו מדוע – אם בגלל השיר או התמיכה בנתניהו. רק עתה נוכחו כנראה לדעת שהמכתב העיתי אינו מתאים לרמת המישכל הגבוהה שלהם.

* * *

נעמן כהן

השילוש נתניהו, יעלון, גנץ –

אסטרטגיה נכונה ביצוע גרוע

שלושת מנהלי מלחמת עזה, בנימין מיליקובסקי-נתניהו, משה סמולינסקי-יעלון, ובנימין גנץ, זוכים כעת לביקורת ישראלית טיפוסית, אבל יש לסכם את הנהגתם כך: אסטרטגיה נכונה –ביצוע גרוע.

ניקולו מקיאבלי בספרו "הנסיך" קבע כי כל דבר נבחן ע"פ סופו-תוצאתו. ניצחון או הפסד במלחמה בודקים על פי מבחן התוצאה.

מטרת המלחמה של החמאס: (לפי הגדרותיו) הוא חיסול מדינת ישראל ורצח כל היהודים. (אפילו אלו שיסתתרו מאחורי העצים והאבנים).

מטרת המלחמה של ישראל: הבאת שקט.

במבחן השגת המטרות החמאס לא הצליח להגשים את מטרותיו, וישראל הצליחה להשיג שקט. השאלה שקט לכמה זמן. לפי מבחן הזמן ייקבע מבחן התוצאה הסופי של ניצחון או הפסד.

מבחינה אסטרטגית המלחמה נוהלה בשכל רב ועיקרה להימנע מכניסה קרקעית שתביא לאבידות רבות ללא צורך, והתרכזות בכתישה של חיל האוויר והארטילריה.

הביצוע לקה בחסר. במקום להפעיל מהרגע הראשון, את מה שהטפנו לו במשך שנים, שעל נתניהו להכריז כי כל מקום משם יבוצע ירי על ישראל, יוכרז בטווח של ארבעה קילומטר קורדון סניטר-אזור לחימה, התושבים יתבקשו לעזוב והאזור ייכתש, הנוהל הזה הוכנס רק בשלושת ימי הלחימה האחרונים. אם היה מבוצע נוהל זה מהרגע הראשון, ניתן היה לסיים את הלחימה מוקדם הרבה יותר, מיד לאחר סיום הפעילות נגד המנהרות, והיה נמנע גם ירי הפצמר"ים הקטלני, וההרס של עזה היה מתקבל ביתר הבנה.

הציון שמקבל השילוש בניהול הלחימה – 85

יחס ההרוגים – ניצחון החמאס

החמאס קבע בעסקת שליט שערך כל יהודי שווה ל-1027 ערבים. אם נחשב את מיספר ההרוגים היהודים במלחמת עזה, כלומר 69 יהודים, אזי מיספר ההרוגים הערבים צריך היה להיות 70,863 ערבים. במציאות נהרגו הרבה פחות. הנה עוד ניצחון של החמאס.

Si vis pacem, para bellum

הרוצה שלום ייכון למלחמה!

כדי למנוע את המלחמה הבאה או לכל הפחות למזער את איומה, על ישראל להתכונן אליה בשני תחומים שהוזנחו במלחמה הנוכחית: בתחום גילוי המנהרות והריסתן, ובפיתוח מערכת נשק נגד הפצמ"רים. הרוצה שלום ייכון למלחמה.

דנה אולמרט – ליסיסטרטה הישראלית

במחזה ליסיסטרטה של המחזאי היווני אריסטופאנס, מארגנת ליסיסטראטה את כל הנשים מאתונה וספרטה להימנע מקיום יחסי מין עם בעליהן או אהוביהן עד שיסכימו לשים קץ למלחמה.

בדומה לליסיסטרטה דנה אולמרט (הבת של) שואלת "איפה האימהות? ("הארץ 27.8.14) היא תוהה כיצד רובן של האימהות הישראליות מגדלות את בניהן ברוח ספרטה העתיקה להיות לוחמים ושולחות אותם לסכן חיים במלחמה בשעה שהן יודעות שאין פתרון צבאי.

בסוף ממליצה דנה אולמרט לאימהות היהודיות להשתחרר מהמלכודת, לחבור לאימהות פלסטיניות ולשנות את המצב.

קשה שלא להתפעם מאהבת השלום, ההומניזם, ואהבת האדם של דנה אולמרט. עליה לעשות מסע בין נשים ערביות-מוסלמיות בעזה, ביו"ש (גם בארץ), בחליפות האיסלמית, ובכל העולם הערבי-מוסלמי, ולשכנע אותן שמנהגן לחלק סוכריות בעת ששהיד מתאבד ורוצח יהודים במלחמה נגד יהודים, בגלל האמונה שבעליהן או בנם זוכים בכך לבתולות בגן העדן – היא אמונת הבל, ופשע נגד האנושות. עליהן לשכנע את הנשים הערביות-מוסלמיות שדברי מוחמד באמנת החמאס לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים היא גזענות שיש לגנותה. ברגע שדנה אולמרט תצליח בכך, יבוא השלום.

דנה, אנחנו מאחלים לך הצלחה.

על העיוורון – בלק אאוט מסעדת עיוורים ביפו

השבוע חוויתי חוויה ייחודית המומלצת לכולם – להיות עיוור. מסעדת העיוורים בלק אאוט נמצאת בנמל יפו, מגיעים למקום הנמצא ברציף העלייה השנייה. בכניסה מכבד אותנו מלצר באפריטיף, אני שואל מה זה? מסתבר שהמלצר חרש. אני שואל ביד והוא מראה לי את הבקבוק ממנו נמזג המשקה – סיידר. בחור צעיר ונמרץ כבד ראיה אבל לא עיוור לוקח מכל אחד הזמנה ע"פ התפריט ומסביר לנו את הנעשה. ראשית, הוא אומר, יש לקחת את כל התיקים עם הטלפונים והשעונים ולשים בלוקר מיוחד. כל אחד מקבל מפתח ללוקר. יש לרחוץ ידיים למקרה שלא נצליח לאכול עם סכין ומזלג, וכן, רצוי ללכת כעת לשירותים.

אנחנו נכנסים. מעבר לווילון ולדלת חושך מצרים, חושך מוחלט, לא רואים כלום. אבוי מה עושים? מלצרית נחמדה בשם רות מציגה את עצמה ומובילה אותנו לשולחן. מצד ימין יש סכו"ם וכוס, מצד שמאל קנקן מים, היא מסבירה. לא פשוט למצוא בחושך את הכוס ולהוביל את הקנקן לכוס בלי לשפוך משהו בדרך. היא מביאה לכל אחד גם כוס שתייה קלה לפי הזמנה, ניתן גם להזמין אלכוהול. חושי המישוש מתחדדים לאט-לאט. אנחנו משוחחים כמה קשים חיי העיוור. לאחר מכן באה רות ואומרת שהביאה לחם עם מטבל עגבניות והיא מניחה אותו במרכז השולחן, מגששים ומוצאים את הלחם. פורסים ואוכלים. טעים מאוד, אבל הידיים מתלכלכות, והנה רות מביאה את המנה הראשונה. אני מקבל חציל בטחינה. טעים מאוד. לא פשוט למצוא את הצלחת, לתפוס במזלג את האוכל, ולהביאו בשלום לפה. לאחר סיום המנה רות מחלקת לכל סועד מגבון לח להתנקות. זה היה ממש במקום לאור המצב. חשבתי שטוב שלא רואים את מה שלא הגיע ליעד...

לאחר זמן מגיעה גם המנה העיקרית. אני מקבל מוקפץ תאילנדי. טעים אם כי טיפה חריף. אנחנו כבר קצת מיומנים יותר, אבל עדיין חלק מהאוכל לא מגיע בדיוק ליעד. רות מביאה פעם נוספת מגבון לח.

לסיום היא מביאה לכל סועד בשתי כוסות, שתי מנות קינוח שמוגדרות הפתעה. לפי הטעם אני מנחש שבאחת יש מוס שוקולד, ובשנייה אני מנחש פנהקוטה.

לאחר הסיום רות שואלת מה אתם חושבים היה הקינוח? לא ניחשנו. מה זה היה נשאיר כהפתעה, אבל היה טעים מאד.

אנחנו מובלים החוצה. האור מסנוור ברגע הראשון קשה לראות. מתרגלים לאור ומשלמים עבור הארוחה.

לאחר מכן בבית עם הפטפטת בטלוויזיה חשבתי כמה עיוורים יכולים לראות, וכמה פיקחים יכולים להיות עיוורים לחלוטין.

מסעדת בלק אאוט

http://www.nalagaat.org.il/blackout_h.php

הדומה והשונה בין החליפות האיסלמית והחמאס

רבות מדובר עתה בדמיון או בהבדל בין החליפות האיסלמית של החליף איבראהים אל בגדאדי לבין החמאס, והנה הנקודה החשובה.

הדמיון: גם החליפות וגם משטר החמאס בעזה לוחמים להקמת תיאוקרטיה מוסלמית שבה יקבע שלטון השריעה, כלומר, הקמה בטרור של שלטון הלכה המוסלמית.

השוני: השוני הוא בפרימאט. החמאס רואה פרימאט קדימות בחיסול מדינת ישראל וברצח היהודים, ואילו החליפות האיסלמית רואה פרימאט קדימות בחיסול הכופרים בתוך האיסלם, ורק אז חיסול הכופרים היהודים (והנוצרים). מבחינה זו החמאס מהווה י קשה יותר.

טוביה החולב ובתו חוה שהשתמדה

כותרת הסיפור החמישי שמספר טוביה החולב לשלום עליכם: "סיפור חמישי, בת טוביה שנשבתה לבין הגויים. מעשה פגעים שסח לי טוביה החולב כיצד נכשלה בתו השלישית בשאינו בן-ברית, בגדה בעמה ובאלוהיה, ואיבדה עולמה בשעה אחת (תרגום י.ד. ברקוביץ).

בתו השלישית של טוביה, חוה, מחליטה כאחיותיה להינשא לבחיר ליבה אבל הפעם לגוי רוסי, בן הכומר. בניגוד לקבלתו את בחירי לבן של בנותיו האחרות, הפעם טוביה אינו מוותר על עקרונותיו, ואוסר על בתו להינשא לאהוב ליבה. חוה כתגובה בורחת מן הבית ונישאת לגוי בחשאי בכנסייה.

טוביה חש לדבר עם הכומר בביתו. לאחר השיחה עם הכומר של הכפר, כשהבין שבתו חוה השתמדה ונישאה לבנו, חזר טוביה לביתו ומצא את אשתו גולדה בוכה, אמר לה: "קומי אשתי, אני אומר, שלי נעליך מעל רגלייך ושבי איתי לארץ שבעה ימים כדת וכדין ונתאבל על בתנו כהתאבל על מת. השם נתן והשם לקח." (עמ' קכ"ח).

טוביה "קורע קריעה" על בתו, כשם שנהוג לעשות על אדם שמת, ומסרב יותר להזכיר את שמה.

האם השמאל שכח מה זה להיות יהודים?

בעיית המשומדים

רשימה בשם זה פירסמתי ב"חדשות בן עזר" 970 לאור הסערה סביב החתונה של מורל מלכה שהתאסלמה לבין הערבי-מוסלמי מחמוד מנסור. שלחתי אותה גם למיספר עיתונים וכולם דחו אותה. להפתעתי גם איש לא התייחס לבעייה שעלתה בה, בעיית ההשתמדות.

כולם התעסקו בבעיית הנישואין המעורבים בלבד, ולא בבעיית ההשתמדות. נישואי תערובת כשלעצמם אינם לדעתי בעייה. אני מכיר אישית זוגות מעורבים שמחנכים את ילדיהם כיהודים. אני מכיר אפילו בת קיבוץ שנישאה לערבי-מוסלמי בדואי וגרה עימו בכפר אך הילדים מזדהים כיהודים, והתגייסו לצה"ל. אם מורל מלכה הייתה נישאת למחמוד מנצור ונשארת יהודייה לא הייתי רואה בכך בעייה. 

ההזדהות של השמאל הליברלי שאיחל הצלחה ליהודייה שהתאסלמה או על כל פנים התייחס רק לנישואי תערובת ולא להשתמדות – יש בה בעייה. כמובן, יש לשלול כל אלימות ולהקפיד על חופש הבחירה (אם היתה מוסלמית מתגיירת היתה ודאי כבר נרצחת) אבל האם השמאל הישראלי שכח מה זה להיות יהודי? האם אין לשמאל הישראלי כל רגש שייכות לעם היהודי? האם לאנשי השמאל אין יותר חשיבות לזהות היהודית? האם מקובל על אנשי מר"צ שיהודייה תתאסלם ותאמר :"אין אללה אלא אללה ומוחמד נביאו" ותראה בדברי מוחמד שהיהודים הם חזירים וקופים והתנאי לגאולה הוא השמדתם (כמופיע באמנת החמאס) מופת מוסרי? האם אין ההתאסלמות בגידה בעם היהודי?

על השמאל היהודי לעשות חשבון נפש כיצד להיות ליברלי, ועם זאת לשמור על הזהות היהודית.

כדאי לזכור שאחד מראשי השמאל שהיה עדיין בעל רגש יהודי, פרופ' ישעיהו ליבוביץ, כינה את מרגל האטום, המשומד, מרדכי וענונו, שהמיר דתו לנצרות, ונהפך למטיף אנטישמי – "חלאת המין האנושי", כפי שנהג לכנות את כל המשומדים, וכך גם היה ודאי מכנה את המשומדת מורל מנסור.

אורי הייטנר רואה ב"מסע הסתה נגד צעירה יהודייה שהתאסלמה והתחתנה עם ערבי, מתוך הפחדה נגד התבוללות –טירוף לאומני לשמו." ובאותו הקשר הוא כותב: "כל חיי אני פועל להעמקת הזהות היהודית בחברה הישראלית, בקירוב הישראלים ליהדותם, שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. אין דבר המרחיק את הישראלים מהיהדות יותר מאשר קנאות דתית מאיימת ומסתגרת. לכן, גופים קיצונים כלהב"ה למעשה דוחפים להתבוללות." ("חדשות בן עזר" 971)

הנה אתגר. הייטנר מספר שנסע עם בנו להפגנת סולידריות עם יישובי עוטף עזה בכיכר רבין בתל אביב. ("חדשות בן עזר" 970) – מה היה עושה לו לאחר ההפגנה היה אומר לו בנו שהוא השתכנע בצדקת תושבי עזה דווקא, ולכן הוא החליט לקבל על עצמו את דת האיסלם ולהשתמד?

איני סבור שהייטנר היה עושה "קריעה" ויושב שבעה כפי שעשה טוביה החולב, אבל מעניין מה היה היחס האישי שלו לבן משומד? אני מעלה זאת כמובן רק במישור העקרוני בלבד.

והשאלה היא: מה מבחינה ציבורית צריכה להיות ההתייחסות למשומדים? כגון, מרדכי וענונו (ג'ון קרוסמן) ולישראל שמיר שהתנצרו, (והפכו לאנטישמים קיצונים) או לאורי דייויס, ולטלי פחימה שהתאסלמו (והפכו לאנטישמים קיצונים) האם כליברלים חסרי זהות עלינו לקבל כל בחירה או לראות בהם בוגדים בדתם ועמם ולכנותם "חלאת המין האנושי" כפי שכינה זאת ישעיהו ליבוביץ?

טוביה החולב – אפילוג

חיי משפחתו של טוביה בעיירה אנטבקה באים לקיצם כשמתקבל צו גירוש המחייב את כל יהודי העיירה למכור תוך שלושה ימים את רכושם ובתיהם ולעזוב את העיירה. כשרואה חוה את מה שהגויים מבקשים לעשות ליהודים היא מחליטה לחזור אל עמה ומשפחתה והיא מקבלת על עצמה חובת גלות יחד עם אביה.

האם ניתן להביס אידיאולוגיה? בוודאי!

רבים המלהגים באחרונה שאידיאולוגיה לא ניתן לחסל. ובכן טעות, בהחלט ניתן. דוגמאות: האידיאולוגיה הנאצית קרסה כלא היתה עם ההפסד הצבאי ללא תנאי של גרמניה הנאצית. האידיאולוגיה הלאומנית-האימפריאליסטית-מיליטריסטית של יפן קרסה כלא היתה לאחר תבוסת יפן ללא תנאי במלחמת העולם השנייה.

למרבה הצער לישראל אין מספיק כוח כפי שהיה לבנות הברית במלחמת העולם השנייה להביא לניצחון צבאי כזה שיביס את האידיאולוגיה האיסלמו-נאצית, אבל ניתן להיאבק באידיאולוגיה הרצחנית הזו גם במישור הרעיוני ואת זה ישראל חייבת לעשות.

יש להציג את האידיאולוגיה האיסלמו-נאצית כאידיאולוגיה של פשע מלחמה, ופשע נגד האנושות בכל הארגונים הבינלאומיים. יש לתבוע מכל ארגון מוסלמי שיצהיר כי התביעה לרצח עם היא פשע מלחמה, וכי דברי מוחמד באמנת החמאס לפיהם יש לחסל את ישראל ולרצוח את היהודים, הם פשע נגד האנושות, וכמובן שהאמונה המוסלמית שרוצחים מטעם האסלאם מקבלים בתולות היא אמונה שמהווה פשע נגד האנושות. רק מאבק אידיאולוגי כזה יביא להבסת האידיאולוגיה האיסלמו-נאצית.

לא רק ישראל, כל העולם החופשי יהיה חייב להצטרף למאבק זה. אם המאבק לא יצלח יגיע סופו של העולם החופשי והדמוקרטי כפי שהכרנו אותו עד עתה.

זהירות – מצרים אינה ידידה

בקונסטלציה הנוכחית במאבק בשלטון החמאס בעזה, מוצאת מצרים את עצמה בזהות אינטרסים עם ישראל. מצרים לוחמת נגד שלטון "האחים המוסלמים" במצרים, וישראל לוחמת נגד ארגון החמאס שהוא סניף של "האחים המוסלמים" במצרים, אבל בל נתעה – מצרים אינה ידידה של ישראל. מצרים, עוד מתקופת מובארק, ביטלה את חוזה השלום שהיה בינה לישראל וטרם חידשה אותו. אזרח ישראלי אינו יכול לקבל כיום ויזה למצרים. ברגע שיוסר איום החמאס ו"האחים המוסלמים" – יכולים המצרים בקלות רבה להתהפך ולצאת למאבק חריף בישראל, מאבק דיפלומטי ואף צבאי. יש לזכור, מצרים אינה ידידה של ישראל.

שיקום עזה רק בבריקים ובעץ לא בבטון וברזל

מחמוד אל זהאר, אחד מראשי החמאס, הודיע שמחומרי הבנייה שיכנסו לרצועה – ייבנו נמל ושדה תעופה, ואם ישראל תפגע בהם, הם יפגעו בנמלי ישראל, ובשדה התעופה של ישראל.

לפי המתווה המצרי ישראל תפתח את המעברים לשיקום הרצועה, לכן על ממשלת ישראל לשים לב ולהתיר להכניס חומרי בניין מסויימים בלבד. אין להכניס ברזל ופלדה חומרים שמהם עשויים אנשי כנופיות החמאס, הג'יהאד האיסלמי, והפת"ח – להקים מנהרות וביצורים. יש לבנות את עזה מחדש מלבנים שרופות בלבד בשילוב של בנייה מעץ, ורק אותם יש להתיר להביא לעזה.

אצל הערבים הזיית הניצחון וידיעת התבוסה הן המפתח להסדר

לאחר מלחמת יום הכיפורים נטען כי מצרים הסכימה לנטוש את הלחימה ולהגיע להסכם עם ישראל רק לאחר ש"הושב" לה הכבוד לאחר "הניצחון" הגדול על ישראל, כפי שתפסו זאת ההמונים, בעת שההנהגה הבינה היטב שהפסידה את המלחמה בכך שצה"ל חנה כ- 100 ק"מ מקהיר. כך נגוז החלום של מצרים להביס את ישראל ונסללה הדרך להסדר מדיני.

לצורך שלום נאמר, זקוקים הערבים לתחושת הניצחון של ההמונים, ולידיעת ההפסד של ההנהגה. לאור תוצאות מלחמת עזה יש סיכוי להסדר.

האופק המדיני עם אבא של מאזן

חזית ענקית של חולמים והוזים מדברים על "אופק מדיני חדש" עם אבא של מאזן. קשת רחבה מגולדה שניפיצקי – זהבה גלאון משמאל, ועד דן וירז'בולובסקי-מרידור מימין. לדידם רק קדושת קווי 4 ביוני 67', קרי, כיבוש ערבי של יו"ש, ופצמ"רים מעוטף ירושלים ועוטף נתב"ג, יביאו את השלום. ישראל תנצח את החמאס, תשליט את אבא של מאזן על רצועת עזה, והוא בלי בג"ץ ו"בצלם" יחסל את החמאס גם בעזה וגם ביו"ש, (ולא חלילה החמאס אותו). ויבוא השלום הנצחי.

אז ככה, אפילו אם נניח שאבא של מאזן חותם על הסכם ומכיר במדינת היהודים, איזה ערך יש להסכם עימו? הרי אבא של מאזן שולט רק מכוח "הכיבוש" הישראלי, ללא "הכיבוש" מזמן כבר היה מושלך מהגג במקרה הטוב, אבל שימו לב, גם אוהבי אבא של מאזן חייבים לדעת על תרומתו לטרור נגד ישראל במלחמת עזה.

בנוסף לכנופיות החמאס, הג'יהאד האיסלמי, ודומיהם, מתפאר גם ארגוניו של אבא של מאזן ארגוני פת"ח: בצוק איתן ירינו 2016 רקטות ופצמ"רים לישראל! 

 ארגון "צבא אל עסיפה", חלק מגדודי "חללי הקצה"-אל אקצה של הפת"ח ערך אתמול מסיבת עיתונאים והודיע שבמהלך צוק איתן ירה 620 רקטות לישראל.

http://www.maannews.net/Arb/ViewDetails.aspx?ID=723809

ארגון "גדודי אבו נידאל", חלק מגדודי "חללי הקצה" – אל אקצה  של הפת"ח (נוסד ע"י מרואן ברגותי),  ערך מסיבת עיתונאים ומצעד ניצחון בסג'עיה והודיע שבמהלך צוק איתן ירה 532 רקטות ופצמ"רים לישראל.

http://www.nedal.net/ar/index.php?Action=NewsDetails&ID=19678

ארגון "גדודי עבד אל קאדר אל חוסייני", חלק מגדודי "חללי הקצה" – אל אקצה של הפת"ח הודיע שבמהלך צוק איתן ירה 864 רקטות ופצמ"רים לישראל.

http://qhossaini.com/?p=6644

סה"כ ארגוניו של אבו של מאזן ארגוני הפת"ח מתפארים בירי של 2,016 רקטות ופצמ"רים לישראל.

בהנחה שירי רקטות על ישראל הוא פשע מלחמה יכול אבא של מאזן ללכת לבית המשפט בהאג ולהגיש תביעה נגד עצמו. בהצלחה.

http://elderofziyon.blogspot.co.il/2014/08/the-teflon-terrorists-of-fatah.html

לקריאה נוספת, כדאי שאוהבי אבא של מאזן יקראו את "מחקרו" האקדמי. כיצד הוא בדומה להיטלר טוען שהיהודים הם האשמים בהשמדתם:

http://rotter.net/forum/scoops1/134836.shtml

אופק מדיני חדש –

ברית עם העלאווים הנוצרים, הדרוזים, והכורדים

בניגוד לסיכוי של אופק מדיני חדש עם אבא של מאזן, נראה שקם אופק מדיני חדש עם גורמים אחרים.

לאחר התפוררות עיראק וסוריה, והקמת החליפות האיסלמית, יש סיכוי להקים ברית עם המיעוטים הלוחמים בחליפות האיסלמית, ולנסות לעשות עימם ברית מיעוטים במזרח התיכון. לאחר התייצבות המצב יוקמו כנראה במקום עיראק וסוריה שלוש מדינות. מדינה כורדית (קיימת כבר דה פקטו), ומדינה עלאווית שתכיל גם את הנוצרים והדרוזים בסוריה. המדינה העלאווית של אסד נמצאת כרגע במשבר קיומי. האינטרס של העלאווים, כולל הנוצרים והדרוזים, הוא להגיע להסכם עם ישראל כדי להדוף את מתקפת החליפות האיסלמית. לכן יש סיכוי להגיע לברית אינטרסים שלהם עם ישראל. לראשונה יש סיכוי אמיתי לחוזה שלום בין ישראל לסוריה. ישראל תתמוך במאבק העלאווים והם יכירו בגולן כחלק בלתי נפרד מישראל (כשם שאסד הכיר בשטח הכבוש של אלכסנדרטה כשטח טורקי).

שימו לב, לראשונה מאז מלחמת יום כיפור התירה ישראל לחיל האוויר הסורי להתקרב לגבולה בשטח המפורז ולהפציץ את ארגוני המורדים שהשתלטו על מעבר קונייטרה.

ימים יגידו אם תצלח ברית האינטרסים הזו להתפתח לחוזה שלום יציב.

נ.ב. מזלנו שלא התפתינו למשיחיות השלום שהזתה כי ויתור על הגולן ושכשוך הסורים במימי הכנרת יביא שלום.

* * *

אני גאָה בחור שלי

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

אני גאָה בחור שלי

לא הייתם מתארים לעצמכם

כמה אח"מים עברו בו

גם פשוטי עם

יפים עשירים ובעלי תותח

שחור

ועם ניסיון פוליטי כמו שלי

רב תחומי אני מתכוונת

להצטרף לעבודה או לליכוד

ולייצג את הַכּוּס בכנסת

הבאה כמו שנבחרה ראש

עיריית סוסוליטו המוצלחת בזכות

החור שלה

שצבר ניסיון תחת כל

פוליטיקאי בעיר  

חוף גורדון, לפנה"צ, 31.8.14

* * *

עמוס אריכא

1. הבגידה הנפשעת במערב

בלילות, בכל עונות השנה, יהיה זה קיץ או חורף, בשעות לילה מאוחרות כשתושבי מדינת ישראל ישנו או התעלסו, חרשו שיירות משאיות את דרכן מירושלים לעבר רצועת  ההתנחלויות ביו"ש – היכן שהוקמה ממלכת יהודה השואפת להשליט משנת הלכה סדורה על מדינת האם היא מדינת ישראל, שחילוניותה תנופץ לרסיסים שייכתשו עד אבק פורח.

המשא המסתורי שהמשאיות האטומות מכילות להתפקע הם שטרות כסף בסכומים אדירים שהועברו מתחת לרדאר מטעם ממשלת ישראל להתנחלויות הישראליות שהוקמו לדברי מנהיגיהן לתפארת בורא-עולם. בחלקם הגדול היו כספים אלה צריכים להגיע למשרד הביטחון, למשרד הבריאות, למשרד החינוך, לגליל ולנגב.

הם לא הגיעו ליעדים המוצהרים והגלויים לעין של ממשלת ישראל. הם הועלמו ונעלמו בדרכים מסתוריות, בידיעה ובאישור של ראש ממשלת ישראל שעמד בראש רשת פראית ודורסנית, עזת-מצח שהפכה את הפולחן האלילי של היהדות שוב למזבח אליו נעקדו רבים, וביניהם תושבי ישובים בעוטף עזה. לאלה האחרונים כמעט ולא נמצאו התקציבים ההכרחיים להקל על תנאי חייהם הקשים והבלתי-נסבלים. יעד ההתנחלויות נחשב אצל ראש ממשלתנו ליעד הראשון במעלה. רק אי-שם נמצא המערב הדרומי.

זאת היתה התייחסותו של ראש הממשלה גם בשנים שהציג עצמו כדמות עזת-חזון והוא מרחף בנמרצותו המרשימה ומרקיע לגבהים שאיש אחר מעולם לא השיג. החזון הנסתר שלו, להערכתי הצנועה, הוא כחזונם של הפלשתינאים, מדינה אחת מהים ועד הירדן, או אם תרצו מהירדן עד לים. האמנם זו התוכנית המדינית הנסתרת והאמיתית של מר ראש הממשלה? האם בשל כך תמיכתו הענקית ביהודה ושומרון?

אם-כן כי אז הוא מפר כל אותן הבטחות שפיזר לאורך שנותיו כרקדן ראשי באופרה הישראלית, "תקומת ישראל". קשת ההבטחות המרשימה שלו מהודעתו כי הוא זה אשר יביס את החמאס והוא זה שחזונו שתי מדינות, זו בצד זו, נחשף כמובן כהבל. חזונו המדיני האמיתי הוסתר מאיתנו אז וגם עכשיו.

2. חזונו האמתי של ראש הממשלה

האם בחזונו מרחיק הראות הזה של ראש הממשלה שלנו הוא חותר לקרב יום  בו יקברו זה בצד זה החזון הציוני ומדינת ישראל שאנחנו צמאים לראותה כדמוקרטית ויהודית? האם המדינה החילונית שאמורה להיות בית חופשי לכל יהודי תהפוך לזיכרון היסטורי צורב? או אז מאה שנות הציונית המעשית המופלאה ייחשבו רק לפרק המזהיר ביותר מיום שהפכנו לעם, והוא ייזכר כחלום פלאי ושברו הקודר.

ממש באותת תקופה של רוממות ההתנחלויות המפונקות בזבחים ובקורבנות של כל עם ישראל, היו היישובים במערב המדינה חשופים זה חמש-עשרה שנים לתקיפות חוזרות ונשנות של "חמאס עזה" המשגרים כרצונם מטחים של פצמ"רים וטילים. עשרות אלפי תושבים, נאמני ארץ צנועים, המאכלסים את המעטפת של הרצועה העזתית, היו נתונים  לחסד שיגיונותיהם של פראי "צבא השחרור" הפלשתינאי; אלה רוצים – תוקפים, רוצים מטפטפים, רוצים משגעים את אזרחי המערב הדרומי תוך שהם העזתים משתוממים על הפקרתם של שכניהם הנמשכת ונמשכת עד ייקוב דין את נשמות כולנו.

לא פעם נאלצו תושבי המעטפת להפיל תחנונים לפני "מנהלת העם" שיסייעו להם במיגון. כך בנאמנות הפצירו והתחננו למגן את תינוקותיהם, את הפעוטות, ההורים והסבות והסבים שנאחזו בקרקע, בבית בכל מחיר. כל אותם התקציבים הזעירים שהושלכו להם כעצמות גרומות אינם מגיעים לאחוז אחד מהעובר במחשכים, נסתר מעין שמש ואדם, לאותה רצועת ההתנחלות "האלוהית", שאיש איננו יודע את מספר המיליארדים שנשפכו שם באסופת הכסף המתרוממת הזאת.

היו אלא חמש-עשרה שנים שההיסטוריונים העתידים לחקור אותן יעמדו משתאים נוכח גבורת הנפש, או הטיפשות הנובעת מתמימות ונאמנות תהומית, שמנעה בעד תושבי המערב הדרומי שלנו מלעלות לבירת ישראל ולקרוע בזעקתם שמיים. אכן, אין צדק בארץ היהודים בחלוקת משאביה.

3. חוסר יכולת לקבל החלטה גורלית

בכל "מבצע" להכריע את שערי עזה הכבדים, אנחנו חוזרים ונכשלים בחוסר יכולת לקבל החלטה למגר טרור. ושוב  אנחנו מפקירים את יישובינו שם במערב הדרומי לגורלם, בעוד רובנו ממשיך לחיות באותה נינוחות של "שגרה מטמטמת", מפני שבראש מדינת ישראל לא עומד מנהיג ראוי מפני שכנראה אין לו משנה מדינית שתזכה בהסכמת הרוב, והוא כדרכו  שבשבת רוחות נאמן ראש וראשונה לעצמו ומושבו.

זהו ראש ממשלה שמעולם אין לדעת לאן פניו מועדות אם בכלל. הנה כבר נקלעה לפניו הזדמנות לרוצץ את ראש הפתן, והוא נרתע, ואין איש שיכול לבוא ולפרש התנהלותו המוזרה שהסתכמה בגרירת רגליו כמשותקות, שוב כדרכו במסיבת עיתונאים בה הודה בגילוי-לב מפתיע לגביו שאין לו מושג אם אכן יבוא שקט להתנחל במערב ארצנו.

אם אכן לעיתים ראש הממשלה מעורר אמון, זה קרה בפעם זאת בעקבות הצהרתו. לפיכך הוא חייב לרכז צוות מומחים לבניית סולם עדיפויות חדש למדינת ישראל. השלב הראשון חייב להתמקד ראש וראשונה ביישובי המערב הדרומי, לשקמם בכל מכל, למגן אותם לקראת הבאות. ראויים אלה לחיבוק-אחים אוהבים מכולנו. במקביל חייב ראש הממשלה להצהיר במפורש להיכן הוא שם פניו.

ועד שלא יוכח אחרת – ישמור גורלנו עלינו מהמשך הפקרת מושכות מרכבת חיינו בידיו, לטוב ולרע. הרבה מטובו לא שבענו.

מתחילתו הציג עצמו ראש הממשלה כמומחה לטרור שבמלחמה איתו קיימת לתפישתו רק דרך אחת בלבד, להביסו כנחש ארסי ארור. אך בהמשכו התגלה ראש הממשלה הזה כנהנתן שאין דומה לו בבואו לענג עצמו ורעייתו החל בלקקנות גלידתית ועד מעשה שטיבו העלום נראה כמעשה הונאה פשוטה וילדותית, זכייה על חשבון הציבור ברהיטי גן-עדן לחווילתו הפרטית בקיסריה.

4. קוו וואדיס אדוני ראש הממשלה

לעיתים קרובות ראש ממשלה מערפל כוונותיו מחמת נטייתו לשנות טעמיו. הנה כבר נקלעה לפניו הזדמנות לרוצץ את ראש הפתן, והוא נרתע, אך זו גם דרכו להחמיץ הזדמנות שאולי תצמח ממנו טובה, אבל לא בזכותו. מעתה לפחות לפרק זמן יכשכש הוא בזנבו לכשיפגוש בעמיתו אבו-מאזן, היכן שזה יהיה. מעתה ילמד להכיר בערכו של העמית מרמאללה ואולי בסופו של פרק זה ימצא את העמית שכנו בירושלים. אכן אז ניווכח כולנו לדעת שלא היה אסטרטג גאוני ממנו.

מודה אני שביום כזה אהיה בין מברכיו ואודה בקלוני כי ניסיתי לפענחו ולא עלה בידי, שכן מורכבותו היתה מנגד כחומה בצורה.

בינתיים חזר ראש ממשלתנו לפזר כדרכו רמזים כמעט קבליסטים על מדיניות מרחיקת לכת בעלת אופק חדש, אותה הוא צופה כמי שמבטו מורגל באיתור אופקים חדשים. כזכור מדי עונה הוא מגלה אופק חדש. מדי תקופה מתרוננים בני מעיו גם להציג עצמו כמי שביטחוננו מופקד בידיו. אך עד שלא יוכח אחרת – ישמור גורלנו עלינו מהמשך הפקרת מושכות מרכבת חיינו בידיו, לטוב ולרע.

הרבה מטובו לא שבענו. אבל הוא ורעייתו שבעו ושובעים מטובנו ותיאבונם רק עוד מתגבר. ראש ממשלה כזה הוא בן תערובת, איש בו מערבים בקדירתו חומרים ערכיים מבית אבא ההיסטוריון הנחשב ועד לאותם תשוקות ויצרים בלתי-נשלטים וצמא מרתיע שאיננו בר-ריסון ללגימת החיים שלו ושל רעייתו – ולנו שוקת שבורה.

ובינתיים חלומות באספמיה. שוב תימשך "השגרה", שוב יצאו בחסות העלטה שייירות הכסף להתנחלויות הקדושות – ומעט מאד ייעשה למערב הארץ שמתפרש יותר ויותר צפונה. למערב הזה כבר צורפו נקודות יישוב נוספות וערים חשובות כאשקלון ואשדוד ואפילו ערי מחוז דן. שלא תטעו לחשוב שבסיבוב הבא של ההרס והשכול נסתייע באותו במזל שהאיר לנו פניו כמו במערכת "צוק איתן". במערכה הבאה יצורפו למחול המוות והחידלון גם שאר חלקי הארץ.

אפשר היה הפעם למנוע חזון מר כזה למשך שנים רבות. על-כך מכבר נאמר כי מה שהיה הוא שיהיה בדיוק כשם ספרו של אריך מריה רמרק, "במערב אין כל חדש". כל עוד לא נחליף הנהגה יתקיים בנו הפסוק התנ"כי – "שמלה לך קצין תהיה" (ישעיהו פרק ג' פסוק ו'), והוא לובש פרשנות עכשווית מצמררת: "אמור לי מי רעייתך ואומר לך מי אתה."

בא יום אחר וראוי להזכיר באוזני מנהיגינו נוכח עתיד לוט באפלה, שנסו מותניכם והרחיבו דעתכם.

* * *

עמוס אריכא

אם תרצה להצליף בי ולמנות מגרעותיי

אהוד ידידי,

אם תרצה להצליף בי ולמנות מגרעותיי – כי אז ביכולתי לספק לך רשימה ארוכה. אולם יודעיי ומודעיי, שחלקם מוכר לך, יעידו כי בין התכונות הרעות אין למנות בי יוהרה ולא גסות-רוח. הרי אנחנו מכירים איש את רעהו עשרות שנים, ודומני שלא היתה לך סיבה למצוא בי למשל גסות-רוח ביחסי עם אחרים. אולם אני מסכים איתך כי בהחלט ניתן לייחס לי אפילו במידה גדושה מתכונה רעה זו בכתיבת חלק לא מבוטל ברשימותיי, בעיקר כשאני כותב על "נכבדי הזירה הפוליטית" שסגנון מנומס אינו נוגע בהם. מכבר זקוקים וראויים אלה לדיבור שלעיתים אפילו צורם, אבל זהו צליל שעשוי להלום ולהדהד בדפנות אפרכסותיהם.

אין בכוונתי להתחכך בך סתם להתיז ניצוצות. כבר עבר זמננו בתחום זה. הגיעה שעה לנהוג בינינו כתמיד, מתוך הערכה אמיתית, ואפילו כזאת שיש בה נימת סינון הטפל מהעיקר.

כבר כתבתי לך בעבר שמתוך שאני מוקיר לא רק את ספרותך אלא גם את העורך שבך – לפיכך גם הבהרתי כי אינני חולק על זכותך לפסול רשימה כלשהי. זו זכותך השלמה להעיר לי אף לבקרני בבמתך הנחשבת, כל עוד אינך גולש סתם-כך מעל שפתי הקדרה. שנינו זכאים לעמדות מנוגחות ושנינו זכאים לבטאן במלואן.

דומני שנכון נעשה ונהפוך דף ונמשיך בקשר הזה מתוך הערכה הדדית. ובאשר לשאר, שא שׁאפו על פרסום רשימתי האחרונה ותגובתי, למרות תכונותיי המכשילות שחשפת לדעתך בשתיהן.

בידידות כתמיד,

עמוס אריכא

לעמוס היקר,

אכן כמה נפלא הוא שאנחנו מכירים, כדבריך – כבר עשרות שנים, אך האמת, למיטב זיכרוני – כל חיינו נפגשנו פנים אל פנים, לרגעים אחדים, רק פעם אחת ויחידה בשנת 1976, כאשר נכנסתי אליכם למשרד, אתה ואלי לנדאו – העורכים-בפועל של היומון "היום הזה" בעריכת משה דיין, שאותו יסד למענו הפרסומאי אליעזר ז'ורבין, עיתון שהחזיק מעמד שלושה חודשים. אני שימשתי אז, בהמלצת העיתונאית נילי טל, בחצי משרה בתור משכתב מאמרים – במשך שבועות אחדים, והיה לי שכל לעזוב אתכם כחודש לפני שהעיתון נסגר, כך שלמזלי – לי עדיין שילמו על עבודתי ולא הייתי צריך להפגין עם יתר עובדי העיתון שמשכורותיהם לא שולמו. את מעסיקי דיין פגשתי אז רק פעם אחת כאשר עלה לקראתי עם פמליה במדרגות הבניין הישן באזור התחנה המרכזית הישנה. אמרתי לו שלום והוא אפילו לא ענה לי.

בידידות כתמיד,

אהוד בן עזר

* * *

רמי הררי

שבחים למי שרבים אוהבים לא לאהוב

אודה ולא אבוש, גם אני אחד מאותם שאהבו לא לאהוב את נתניהו וכך רבים בסביבתי. אפילו במפלגתו ואולי בעיקר שם – הוא לא התקבל כאחד הנסיכים. ודווקא משום כך אני מוצא חובה לומר יישר כוח לראש הממשלה. הוא ראשון בין שווים בשלישייה שהובילה את מבצע  צוק איתן  באחריות ובשיקול דעת. אילו המבצע היה מסתיים רק בהריסת המנהרות גם אז היה נחשב להצלחה. קשה להפריז בתיאור הסכנות שהיו טמונות באותן מנהרות שהיו מלכודות מוות נוראות לכל יישובי עוטף עזה. חובה היתה על הנהגת המדינה להרוס אותן.

נדמה לי שרבים מאיתנו סלדו מהביקורות שלא בעיתן – הן של פוליטיקאים ובמיוחד של שרי קבינט. ואי אפשר שלא להתייחס לתקשורת, הן הכתובה והן האלקטרונית. התחרות המיותרת בין הרשתות – מי ירבה בהפרזות ולאיזה כתבים תהיינה שעות מסך רבות יותר – היתה לנו לזרא.

ושוב מטרת דבריי להצטרף לאלה המשבחים את התנהלות ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל.

* * *

משה כהן

1. הנדון: ידיעה לא מעניינת

מכובדי,

אחד הנושאים המרכזיים על סדר היום הציבורי שלנו הוא אי הסובלנות, לאמור, היחס הבלתי סובלני לערביי ישראל, המתבטא בהפגנות נגד נישואי תערובת, הודעות ברשת החברתית, ומעל הכול פעולות "תג מחיר" האיומות של ריסוס כתבות נאצה, לא עלינו, על קירות מסגדים.

דמויות מרכזיות, לרבות נשיא המדינה שלנו, נדרשו לסוגייה הזו וקוראים להילחם בנחרצות נגד התופעות האלו המכונות בפיהם "גזענות" ו"טרור". זה בהחלט נושא חשוב ומעניין. יש להגן על זכויות אזרחי המדינה הנאמנים מהמיעוט הערבי.

לכן לא הבנתי למה הזכירו אתמול, 27 באוגוסט, רק בשולי החדשות – ידיעה שולית ולא מעניינת, לאמור, אם וילדותיה, שנסעו בכבישי יהודה ושומרון עברו לינץ' קבוצתי על ידי מיידי אבנים ערביים, ותינוקת בן 11 חודש נפצעה קשה בראשה, וגם האם.

מה פתאום מספרים לנו את זה? את מי זה מעניין? אין פה פגיעה בערבים, אין פה גזענות, אין פה טרור, בסך הכול תושבי ישראל ביהודה ושומרון שאינם יכולים לנסוע בבטחה בכבישים, אז מה?

טוב עשתה התקשורת שהבליעה את הידיעה ודחקה אותה אל שולי החדשות.  

2.  הברברים באים

מכובדי,

הם כבר כאן, צרים עלינו מכול העברים. הם טובחים זה בזה ולא לוקחים שבויים, ואם נמאס להם לירות באנשים כפותים, הם מגוונים את עיסוקם בשיסוף גרונות ובעריפת ראשים, הכול מול המצלמות, למען יראו וייראו, ואנחנו יראים. הם לא נחמדים. לעומתם השאבאבניקים אצלנו – רוגמי תינוקות באבנים על אם הדרך על כבישינו – הם צמחונים. "העולם המערבי הנאור" מרמס לרגליהם ועומד לצידם נגדנו.

מי יכול לתת בהם סימנים, בברברים האלה, סונים, שיעים, ואהבים, אחים מוסלמים, עלאים, סופים, אסלאמיסטים, ג'יאהדיסטים, אל-קאעידה, דאעיש, חמאס, חיזבאללה, מי סופר. זה למעלה מכוחנו. 

רק אתה מחמוד, רק אתה מחמוד עבאס תביא לנו את הישועה. לא נעשה עניין מרגימת התינוקות, אנחנו נאורים, אנחנו דמוקרטים, אנחנו נלחמים נגד "תג מחיר", אנחנו נחבק אותך, נחזק אותך, ניתן לך את יהודה ושומרון, נשחרר אסירים, נממן אותך, רק בוא אלינו אבו מאזן ותביא לנו אופק מדיני.

תציל את העולם, מחמוד, כי אנחנו כבר לא יכולים.

3. הנדון: אופק מדיני

מכובדי,

המחנה הנאור דורש מהממשלה אופק מדיני, לאמור, ניהול מו"מ. דא עקא, שכול השותפים הפוטנציאליים למו"מ, לאמר מדינות ערב ורש"פ – דורשים כתנאי מוקדם מסירה מראש, ללא הסדרי ביטחון – של יהודה ושומרון.

נראה לכם שזה קביל? אני תוהה.

4. הנדון: הפלסטינים

מכובדי,

בימים אלה ניטש אצלנו הוויכוח האם במאית קולנוע רשאית לפנות ולקבל מקרנות ישראליות 2 מיליון שקל טבין ותקילין, ולהכריז ברחבי העולם שזה סרט מפלסטין הכבושה. האנשים הנאורים לא רואים בכך פסול, שהרי ההגדרה העצמית היא זכותו של כול אזרח. ולא היא.

אל נהיה נאיבים. אדם המגדיר עצמו פלסטיני, כרוב ערביי ישראל,  כופר בעצם בזכות קיומה של מדינת ישראל, כי הוא מתבסס על הנרטיב הפלסטיני הטוען שהיהודים כובשים כאן, ושחבל ארץ זה איננו ארץ ישראל אלא פלסטין והוא שייך לערבים באופן בלעדי. את היהודים יש לסלק כמו את הצלבנים.

לכן לא מתקבל על הדעת שסרט במימון ישראלי יוגדר כפלסטיני. כמו כן, אדם המגדיר עצמו פלסטיני אינו אזרח נאמן של מדינת ישראל, אלא אדרבא, אחד הפועל להכחדתה ולהפיכתה לפלסטין ערבית. זהו, אגב, הטיעון של הח"כים הערביים, וזה לדעתי ניצול לרעה של הדמוקרטיה.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

יעקב אחימאיר

חקירה

 עם תחילתה של תקופת הפסקת האש, בהנחה רעועה שתחזיק מעמד, מתחייבות תשובות, ממוענות לנו האזרחים, על שהתרחש ב-14 השנים שחלפו.

בשנים אלה, מאות אלפי ישראלים, יושבים בקהיליות השונות במערב הנגב, היו נתונים לאיום מתמיד על חייהם. 14 שנים, האמת חייבת שתיאמר, שבהן היו נתונים מאות אלפים בסכנת חיים. מי שהיו תינוקות לפני 14 שנים, חגגו בר מצווה ובת מצווה לפני כשנה ושנתיים, בעוד איום חיים, לעתים איום מופחת, מרחף מעל ראשיהם ומשפחותיהם.

המבצע "צוק איתן", או המלחמה, לא פרצה לפני חמישים, אלא לפני 14 שנים. מלחמה, ובה כמה מערכות המכונות בצניעות "מבצע": "עופרת יצוקה", "עמוד ענן" ולבסוף המלחמה שחתמה, כנראה זמנית, את הסבב הנוכחי. 14 שנים, שבהן ישראל לא היתה אותה מדינה שהורגלנו באורחותיה, האזרחיות ובעיקר הצבאיות.

שאלת השאלות היא, מדוע כשלו ממשלות ישראל בהגנה על מאות אלפי התושבים בנגב המערבי. התשובה לשאלה זו, חייבת להינתן לא רק לתושבי הדרום, אלא לכולנו. עד כה ניתנו כל ההסברים להתארכות המלחמה רק על ידי פרשנים ומומחים, חלקם מומחים בעיני עצמם. הפוליטיקאים, כנהוג, הכפיפו את תוכן דעותיהם לפי מידת נאמנותם או סלידתם ממנהיגי המלחמה הזאת, נתניהו ויעלון. שום בר דעת לא מעלה על דעתו כי קיימת מדינה שלא היתה מנחיתה מכת-מוות, לא פחות, על כל גורם שהיה משגר לעברה טילים, מעברו האחר של הגבול. כבר עתה ניתן לומר: מבחינה בינלאומית, ישראל לא הוטרדה ולא נלחצה. זו היתה מלחמה שבה ארצות-הברית לא ניסתה, במלוא כובד משקלה, לעצור את צה'ל באמצעות מסרים מאיימים מן הבית הלבן. וזאת, לזכותו של הנשיא אובמה. גם מדינות האיחוד האירופי הסתפקו במס שפתיים מדיני.

מדוע? כי זו היתה מלחמה צודקת, גם לדעת מי שאינם מאוהביה של ישראל. ומותר לשבח גם את א-סיסי, נשיא מצרים, אשר לא פחות מצה'ל לחם בחמאס, אמנם באמצעים אחרים, כמובן. א-סיסי סייע לחלץ את רכב ישראל ופרשיו מחולות  הנגב הדרומי.  והוא אפילו מאוכזב, כי היה יותר מרוצה אילו הפליאה ישראל עוד יותר את מכותיה באויב המשותף, החמאס.

אבל ישראל לא ניצלה את ימי החסד המדיניים האלה, כדי לא להיגרר, כפי שנגררה, למלחמת התשה. בעת כתיבת מילים אלה, קשה ממש להאמין כי התשה חמאסית, "טיפטוף", תיפסק לחלוטין. ימים ספורים בלבד לאחר הכרזת הפסקת האש, ואנו חסרים את המבט למרחוק, לכיוון עבר, לא לעתיד, כדי להעריך אם "ניצחנו במלחמה הזאת", או שמא נסתיימה המלחמה הזאת בתיקו עגום, מתסכל. על השאלה הזו עוד נתווכח הרבה. לפי תוכן התשובה, איש ואיש וטעמו, גם נבחר את הפתק בקלפי, בבחירות הבאות, לכנסת ה-20.

יש הסבורים כי נתניהו ישלם מחיר פוליטי גבוה, עד כדי סיום כהונותיו כראש ממשלה. נתניהו, ולא רק הוא, צריך להתפלל כי עד הבחירות, לא תיפול רקטה אחת בישראל. בידי ראשי הציבור בדרום, ראשי ערים וקיבוצים, מצוי עתה נשק פוליטי חשוב: להתבטאויות שלהם, בימים הבאים, ומידת השיפוט שלהם את מצב ביטחונם, תהיה השפעה גדולה על מצב הרוח הפוליטי. אין ספק כי פרשנים ימהרו עתה להספיד פוליטית את נתניהו. אבל גורלו הפוליטי ייקבע על ידי אמת מידה אחת: שקט. הרי הוא כבר נערך ל"יום שאחרי..." – כי נמנע  מלהבטיח  "שקט לנצח", אלא הסתפק ב"שקט לאורך זמן."

ככל שתתארך תקופת השקט, אם זו תגיע בכלל, כן יוכח שנתניהו, עם שר הביטחון, ניהלו בתבונה ובשיקול דעת, את מלחמת "צוק איתן". יעלון יוכל לשוב למעמד של מתחרה רציני [מול סער?] על כהונת ראש הממשלה, בתום עידן-נתניהו. ככל שתארך  הרגיעה, כך גם תתקבע התודעה כי הקורבנות שלנו במלחמה, חיילים כאזרחים, לא היו לשווא. ועתה על נתניהו להיערך לשלוש המערכות הבאות: נגד טילי החיזבאללה, מול השופטים בהאג וכן, גם נגד מפלגת משה כחלון.

הרשימה פורסמה לראשונה ב"מקור ראשון", ביום 28.8.14.

* * *

יעקב שְׁרַיְבְּמָן

שוּבִי

שוּב קַיִּץ כָּבֵד וְיָגֵּעַ עַלָּיִךְ.

שוּב דוֹמֶה שֶאָכֵן לֹא יִתָּם לְעוֹלָם

כְּחוּמוֹ, אָבָקוֹ, הַחוֹבְלִים בְּעֵינַיִךְ...  

אֵין בְּשׂוֹרָה הַמְחַכָּה בַּשְעָרִים לְתוֹרָה.

כְּבַר נִצְרָבְתְּ, לֹא אַחַת, מִיָמִים שֶכָּאֵלֶה,

וְדִימִיתְּ כִּי חָלְפוּ לָהֶם הַלְאָה הַרְחֵק.

אַךְ אַתְּ, כָּל שָנָה, בְּמַשָׂא שְנוֹת הַאֶלֶף

נִדְהֶמֶת מִזַעַם הַיוֹם הַמָכֶּה.

שוּבִי אֵלֵי מְחוֹזוֹת הַאָבִיב

הַהֵם, הַטוֹבִים – כִּי מָחָר שָט אֵלָיִּךְ –

וּדְאִי עַל רוּחוֹת הַמְקוֹמוֹת הַשָבִים

וְנִגְלִים וּפְרוּסִים מְלוֹא רָחְבַּם לְרַגְלַיִךְ.

שוּבִי אֱלֵי מְחוֹזוֹת הֶאָבִיב!

מֵעַל לְהָרִים הַצְרוּבִים הַצְהוּבִּים,

מֵעַל לַרְכָסִים הַיְרוּקִים שֶנֶגְדָן.

שוּבִי אֱלֵי מְחוֹזוֹת הֶאָבִיב

אֶל עֵמֶק וְעִיר מִשְׂדוֹת-נֶגֶב עַד דָּן.

כִּי אַתְּ לֹא לְבַדֵךְ בְּלֵילוֹת בְּלִי מַרְגוֹעַ –

לְבָנִים וְחִוְרִים מִשְׂתָּרְעִים עַל הַכַּר.

גַּם בְּזַעַם חַמְסִין יְמֵי לַהַט וָרוֹעַ

בַּמֶרְחָק כְּבָר עוֹלִים מִמְטְרֵי הַמָחָר.

וְאֵינֵךְ לְבַדֵךְ בְּיָמִים בְּלִי מָנוֹחַ.

כִּי אֵלָּיִךְ עוֹלָם שֶלָטוֹב מְפַכֶּה.

וְיֵש נֶחָמָה וְיִהְיֶה בָּך הַכּוֹחַ

לְבוֹא אָבִיבֵך אָשֵר לָּךְ מְחַכֶּה.

כפר סבא  אוגוסט 2014

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* בעיירה הציורית סוסוליטו שליד סן פרנסיסקו היה בית זונות מכובד שאותו ניהלה מאדם מאוד מכובדת. לקראת הבחירות לראשות העיירה היא החליטה להציג את מועמדותה, ובראיונות עימה אמרה שיש לה ניסיון רב כי במרוצת חייה שירתה כבר תחת כל האנשים שניהלו את העירייה. האזרחים קיבלו את מועמדותה כבדיחה, ובתור בדיחה היו רבים שהצביעו עבורה. ככה היא קיבלה רוב קולות ונעשתה ראש העירייה או העיירה. והיא כל כך הצליחה שבחרו בה גם פעם נוספת לאותו תפקיד.

* להנהלת אקו"ם, בשמי ובשם שמאי גולן אני מוחה נמרצות על ששוב העלמתם, בפרסום על תחרות פרסי אקו"ם לשנת תשע"ד, את שמו של המשורר שלמה טנאי – מהפרס לשירה שהיה על שמו, וביטלתם אותו!

אנא תקנו מיד את המעוות!!!

אהוד בן עזר

[פרסום חוזר. טרם התקבלה תשובה מאקו"ם]

* אנחנו חוזרים על בקשתנו שתחזית מזג האוויר בחדשות הרדיו יודיעו גם על גובה הגלים בים התיכון ואם הרחצה אפשרית [דגל לבן בסוכות המצילים]! זה ממש פיקוח נפש לא להודיע על כך!

[פרסום חוזר. טרם מודיעים בחדשות על גובה הגלים]

* "העימות באוקראינה, שכבר גבה את חייהם של יותר מ-2,000 בני אדם, בהערכה שמרנית, מתנהל ללא הפרעה ואף מידרדר לעימות ישיר בין הצבא הרוסי לאוקראיני על אדמת אירופה." ["הארץ" באינטרנט, 28.8].

איזה יופי! בטח יש כבר הפגנות רחוב בפריס ובלונדון נגד רוסיה ונגד אוקראינה! מועצת האו"ם לזכויות האדם כבר מקימה ועדה לבדיקת פשעי המלחמה של רוסיה ושל אוקראינה! בארה"ב יש הפגנות נגד אמריקאים ממוצא רוסי ואוקראיני! כבר שרפו שם כנסייה פרבוסלאבית אחת! כבר זרקו אבנים על נהגת רוסייה, או אוקראינית, קשה להבדיל – והתינוק בן עשרה חודשים שלה נפצע בראשו!

אך לא, יועציו של אובמה מסבירים לו שכל זה לא חדש אלא כבר נכתב ונקבע ב"פרוטוקולים של זקני ציון" שהם, עוד מימי הגיבור האוקראיני חמלניצקי –אחד מספרי היסוד של היהדות העולמית שהיא, בניגוד לאסלאם הקדוש – דת שוחרת מלחמה מטבעה.

* לאהוד: ובהזדמנות זו – העיתון "הפרטי" שלך, מדהים וקריא מאוד. בהצלחה.

מ.ר.

* לאהוד יקירי, שלום. למאמרו של אריכא על דברי דיין בלווייתו של רועי רוטברג בנחל עוז ב-30.4.1956 – אמנם דיין היה בעל עין אחת, אבל היטיב מכולנו לצפות לעתיד. רצוני לצטט שורה נוספת מנאומו המפורסם שהפך לנאום מופת:

"דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית."

זה גורלנו פה, לחיות על חרבנו. שום דבר לא השתנה מאז.

כדאי שהפתאים השמאלנים יתעמתו עם המציאות.

אריק ברהום

* אהוד היקר, אני שותף להערכתך הרבה ליאיר לפיד ולשלישייה שהובילה את מבצע "צוק איתן". ועוד דבר: שתנוח דעתה של מיכל סנונית – כשהיא שולחת לי שירים – אני מפרסם אותם "לטובת הקוראים" (פרפרזה לתשובה המבזה של אותו עורך עלום, המוזכר במכתבה).

בברכה,

משה גרנות

[משה גרנות הוא כיום עורך "מאזניים", הדו-ירחון של אגודת הסופרים העבריים].

*  רוצים לדעת מה המצב בארץ? פתחו את המוסף השבועי של ספינת השוטים הקרוייה "הארץ" [29.8] וקראו את הערכת המצב של הסופר, התסריטאי, הערבי, העברי, הפלסטיני, הישראלי, הירושלמי, היורד, סייד קשוע – שחי מעתה עם משפחתו בארה"ב:

"ברדיו במכונית... אמרו שיש הפסקת אש, ואני כמו אידיוט מצאתי את עצמי מחייך למשמע החדשות, כמעט מאושר. איך, תהיתי, מצליחה התקווה כל פעם מחדש לחדור אל ליבי ללא סיבה? וזה בזמן שאני יודע בכל רמ"ח אברי שאין תקווה, שהקרב על השלטון בישראל מתנהל אך ורק בין קיצוניים, שהשיח השלט הוא אלים, גזעני פשיסטי, וכשאני יודע שעם כל יום שחולף מצוקתה של החברה הפלסטינית גם בתוך ישראל מחריפה, שהיישובים נעשים יותר צפופים, יותר עניים, יותר אלימים ופחות סובלניים. איך זה שלמרות שאני יודע את כל זה אני מצליח, בשל בדל-הכרזה על הפסקת אש, לחשוב על עתיד טוב יותר, שוויוני, סלחני, נאור ודמוקרטי?"

כן, אנחנו מודים, אנחנו אשמים ברציחת מנהל בית הספר הערבי בטירה, כפר הולדתו של קשוע, אוי! לא! סליחה! הרצח אירע בטייבה! – אבל לא משנה, אנחנו אשמים, בגלל הצפיפות והעוני במגזר הערבי בישראל – מצב שהוא מן הגרועים שבעולם! כל העובר בכביש ואדי ערה יכול להיווכח בכך על פי מיספר הווילות וצריחי המסגדים! אפילו בסוריה המצב הכללי טוב יותר, שלא לדבר על מדינות אפריקה השחורה מוכות הרעב, הבצורת, אינוס הנשים, מילת הנערות, וכמובן האבולה – שזה כלום לעומת המצב הנורא בטירה ובטייבה, מצב ללא תקווה שמביא – בגללנו, האזרחים היהודיים, לרצח מנהל בית ספר!

* ואתם רוצים לדעת עוד משהו על מה שקורה אצלנו – לפי אותו מוסף שבועי של ספינת השוטים? [29.8] – הנה ההקדמה לראיון של אחד בשם יובל אביבי עם אחד בשם בעז נוימן, שברוב בורותנו זו פעם ראשונה שאנחנו רואים את שמות שניהם:

"בשבועות האחרונים נעשה די פופולרי להשוות את ישראל לרפובליקת ויימאר הגרמנית, אותה קרקע פורייה לעליית הנאציזם. אותה דמוקרטיה רכרוכית שגורמים אלימים ניצלו את חולשתה כדי למשטר את הרחובות בצורה עצמאית כאמצעי לעלות לשלטון, נראית להרבה מאוד אנשים דומה מאוד לישראל של ימי צוק איתן, והם מזהירים מפני עליית הפשיזם."

אכן, הוא צודק. לאחרונה, יותר ויותר מסתובבים כאן אצלנו למטה ברחובות תל אביב, במועל יד – טיפוסים של נאצים שבוזזים חנויות של יהודים (של ערבים?) וכל זה מאז הפיתה-נאכט (ליל הפיתות) שבו בזזו פשיסטים יהודיים בתי-עסק של פלסטינים ושר האוצר הישראלי ולטר רתנאו נרצח. אכן, אנחנו ממש מדינה שוקעת בציפורני הנאציזם, כמו גרמניה בשנות העשרים והשלושים! רק אתמול צבטו בים את השדיים של אשתי וקראו לה "ערבייה מסריחה לכי לפלשתינה!"

תגידו, אין גבול לטמטום? זה עיתון של בית חולי נפש?

* ואם שמתם לב, כמעט כל גיליון העיתון הסהרורי הזה, בסוף השבוע האחרון 29.8 – מלא במאמרים ובכתבות של ביקורת מרושעת, ביזוי ושמחה לאידה של ישראל, בפירוט הכישלונות של מנהיגותה ושל צה"ל במלחמת צוק איתן – ומנגד דברי שבח להנהגת החמאס, אשר לדעת חלק ממשובטי שוקן בעיתון – ניצח במערכה!

היינו מציעים, לכמעט מחצית הכותבים בעיתון, בעיקר אלה המשובטים, ללכת בדרכו החכמה של סייד קשוע. שוקן יממן להם פנסיה חודשית דה לוקס בקונדומיניונים בפלורידה, ומשם תהיה כתיבתם אולי פחות ארסית כי יהיו עסוקים בבעיות קליטה של מהגרים כמו שעסוקה משפחת קשוע! למשל, הבן שלו השיב לשאלת המורה האמריקאי אייזיק  – שהוא מירושלים, ועכשיו המורה חושב שהוא יהודי!

* לדברי קרי, "צוות הלוחמים הזרים של המדינה האיסלאמית הוא איום גובר לא רק עבור האזור, אלא בכל מקום אשר אליו הם עלולים להגיע מבלי שהתגלו – כולל אל ארה"ב. קיימת עדות לכך שהקיצונים הללו לא יסתפקו בעצירה בסוריה ובעיראק. הם גדולים יותר וממומנים טוב יותר בהתגלמות זו, ומשתמשים בנפט פיראטי, חטיפות וסחיטה כדי לממן את מבצעיהם בסוריה ועיראק... הם כבר הציגו את היכולת לכבוש ולהחזיק בשטח רב יותר מאשר כל ארגון טרור אחר, באזור אסטרטגי הגובל בירדן, לבנון וטורקיה וקרוב באופן מסוכן אל ישראל." ["הארץ", 30.8].

מה הבעייה מר קרי? הלא צריך רק להפסיק את הבנייה הישראלית במזרח ירושלים, ואז הכול יסתדר במזרח התיכון בלי מלחמות ובלי שפיכות דם ועריפוֹת ראשים!

* לאחרונה אנחנו סובלים מחסור חמור בשינה. הסיבה, כמעט כל לילה, אחרי אחת ושלושים, מתחיל ערוץ 2 לתת פרקים של גרשון שיינפלד – הסידרה הטובה ביותר, והיהודית-למחצה – שנוצרה אי פעם בטלוויזיה. ולא פרק אחד נותנים! לעיתים גם שלושה וארבעה ברצף! וככה אנחנו הולכים לישון רק בשלוש לפנות בוקר.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,631 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה עשירית למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-80 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של העדות על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל