חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

גיליון מס' 975

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ט' באלול תשע"ד, 4 בספטמבר 2014

עם צרופת צילום קבר יטל שטמפפר בהונגריה בשנת תרל"ט, 1879

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: כַּמָּה שְאֵלוֹת לַנָּשִׂיא אוֹבָּמָה. // עמוס גלבוע: 1. ההרתעה הישראלית לא נשחקה. 2. על כמה דברים "מדהימים" בתקשורת בזמן מלחמת "צוק איתן". // אורי הייטנר: 1. שחר שלו – לדרכו האחרונה. 2. צרור הערות 3.9.14. // חייל צנחנים שמשפחתו הישראלית נמצאת בארה"ב, והוא בא לשרת כאן – מספיד חברים לצוות שנהרגו בעזה. // זהבה בן דב [לבית שטמפפר]: סיפור מופלא שהגיע אליי – מי זאת יטל? // דרור אֵידָר: הבאר, המיואשים והמים החיים. [ציטוט]. // אהוד בן עזר: חפירת הבאר הראשונה, פרק מתוך "פרשים על הירקון". // מכתב ליבשת אירופה, בוקר טוב אירופה! [רץ באינטרנט]. // עוז אלמוג: אפשר לנסות. // יצחק שויגר: ידידי האופרה נוסעים לפסטיבל זלצבורג,  קיץ 2014. // "והארץ תרעד", סאגה היסטורית, אירוטית ובדיונית למחצה עכשיו על המדפים, מאת: חן אברמוביץ. // תקוה וינשטוק: שני ספרים על תל אביב. // מתי דוד: הסתבכותו של גבי אשכנזי ב"גביגייט" . // אהוד בן עזר: מסעותיי עם נשים, פרק תשעה-עשר, החלום על אליפלט סוֹסנוביץ, סבהּ של טיה, עם פרח היסמין בדש בגדו. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

כַּמָּה שְאֵלוֹת לַנָּשִׂיא אוֹבָּמָה

הַשָּבוּעַ נִתְבַּשַּׂרְנוּ, בְּלִי מַדּוּעַ וּבְלִי לָמָּה,

בְּשָעָה שֶמִּיסְטֶר פְּרֶזִידֶנְט עַל מִשְמַרְתּוֹ נִרְדַּם

כְּשֶכְּרִיתַת רָאשִים בִּידֵי טֵרוֹר עַרְבִי כְּלָל לֹא נִבְלָמָה

וְרוֹצְחֵי "גַ'בְּהַת אֶל נוּסְרָה" וְגַם "דַּאעֶש" לְצִדָּם  

מַמְשִיכִים לְהִתְפָּרֵעַ וּזְוָעָה זוֹ טֶרֶם תָּמָה

וְאוֹתוֹ טֵרוּף בַּרְבָּרִי לֹא נִקְטַע וְלֹא נִגְדַּם,

כִּי בְּווֹשִינְגְּטוֹן הוֹדָה כְּבוֹד הַנָּשִׂיא בָּרָק אוֹבָּמָה

שֶ"עוֹד אֵין לוֹ אַסְטְרָטֶגְיָה מוּל אוֹתוֹ אִיסְלָאם צְמֵא-דָם."

אָז לְאוֹר הִמָּנְעוּתוֹ שֶל הַנָּשִׂיא מֵאִינְטֶרְבֶנְצִיָּה

(אַף כִּי אֵין יוֹתֵר חָשוּךְ בְּעֶצֶם מִן הָ"אוֹר" הַזֶּה)

וְהָרֵקוֹרְדּ הַכְּלָלִי שֶלּוֹ עֲשִיר-הָאִימְפּוֹטֶנְצִיָּה

בְּמִגּוּר אוֹתָה חֶרְפָּה בָּהּ הָעוֹלָם כֻּלּוֹ חוֹזֶה –

מִתְבַּקֵּש כְּמוֹ אוֹתוֹ יֶלֶד אַנְדֶּרְסֶנִי שֶהִרְהִיב שָם

עֹז לִצְעֹק בְּקוֹל חָזָק וָרָם: "הַמֶּלֶךְ הוּא עֵירֹם!"

כְּשֶמִּשְנֵי צִדֵּי אוֹתו מִפְגַּן-סְטְרִיפְּטִיז נִלְעָג סָבִיב שָם

שוּם אֶזְרָח בּוֹגֵר אֵינוֹ מֵעֵז לִקְרֹעַ וְלִפְרֹם

אֲחִיזַת-עֵינַיִם זוֹ וְכָל הָעָם עוֹמֵד מִנֶּגֶד

וְצוֹפֶה בָּהּ בָּאֱמֶת הַמַּלְכוּתִית הָעֵירֻמָּה

אַךְ (פּוֹלִיטִיקְלִי קוֹרֶקְטְלִי) מִתְפָּעֵל מִיפִי הַבֶּגֶד

הַטָּווּי מִשְתִּי וָעֵרֶב שֶל כָּזָב וְשֶל מִרְמָה,

מִתְבַּקֵּש כָּאן, כְּשֶמֶּחְדָּל זֶה בְּהֶחְלֵט שוֹבֵר כָּל שִׂיא

לְהַפְנוֹת צְרוֹר שְאֵלוֹת כָּאן לִכְתָבְתּוֹ אֶל הַנָּשִׂיא:

"מִיסְטֶר פְּרֶזִידֶנְט נִכְבָּד, אִם כְּבָר הוֹדֵיתָ בְּמוֹ פִיךָ

כִּי עוֹד אֵין לְךָ שוּם אַסְטְרָטֶגְיָה נֹכַח גִּדּוּלוֹ

שֶל אִיסְלָאם פוּנְדָּמֶנְטָלִי זֶה, כְּשֶחֻלְשַתְךָ הֵבִיכָה

וְעוֹדֶנָּה מְבִיכָה מְאֹד אֶת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ –

בּוֹא אֱמֹר נָא לָנוּ אֵיזוֹ אַסְטְרָטֶגְיָה אֶפֶקְטִיבִית

כָּאן הָיְתָה לְךָ מִלְּבַד זֶה (אִם הָיְתָה לְךָ בִּכְלָל)

כְּנֶגְדָּם שֶל הָאִירָאנִים הַמּוֹכְרִים לְךָ פִיקְטִיבִית

בְּחֶלְקַת-לָשוֹן מִזֶּה כַּמָּה שָנִים שְקָרִים וּשְלַל-

תֵּרוּצִים שֶתּוֹעַלְתָּם לָאָיָאתוֹלוֹת לֹא תָפוּג עוֹד

כָּל עוֹד הֵם עוֹבְדִים עָלֶיךָ בָּעֵינַיִם בְּבִטְחָה

כְּשֶמִּתַּחַת לְמַסְוֵה-הַבְּלוֹף צוֹבְרִים הֵם צֶנְטְרִיפוּגוֹת

וְאַתָּה בִּתְמִימוּתְךָ עוֹזֵר לָהֶם לְרַמּוֹתְךָ.

וֶאֱמֹר נָא, בְּנוֹסָף לְכָךְ, בְּאֵיזוֹ אַסְטְרָטֶגְיָה

הִשְתַּמַּשְתָּ וְעוֹדְךָ עוֹשֶׂה שִמּוּש בָּהּ כְּנֶגְדָּם

שֶל נִכְלֵי הַזּ'וּלִיק אַסַד, שֶאֶפְשָר לִכְתֹּב אֵלֶגְיָה

עַל סִכְלוּת הִתְפַּתּוּתְךָ לְצִ'יזְבָּטָיו שֶל שוֹפֵךְ-דָּם

סִדְרָתִי זֶה עַל חִסּוּל נִשְקוֹ הַכִּימִי בּוֹ טוֹבֵחַ

הוּא בִּבְנֵי עַמּוֹ – בְּעוֹד אַתָּה, כְּפֶתִי מַאֲמִין

מְאַפְשֵר לוֹ עוֹד אַרְכָּה וְעוֹד אַרְכָּה, אֲבָל שוֹכֵחַ

כִּי בְּסֵתֶר מַחְסָנָיו אֶת רֹב נִשְקוֹ זֶה הוּא מַטְמִין

וְאַתָּה, שֶבִּפְרַס נוֹבֶּל לְשָלוֹם סוֹף-סוֹף זָכִיתָ

מְעוֹדֵד יוֹם-יוֹם לְגֶ'נוֹסַיְדּ אֶת רַב-הַטַּבָּחִים

הַקּוֹטֵל אֶת בְּנֵי עַמּוֹ, בְּעוֹד אַתָּה אָמְנָם מָחִיתָ

נֶגֶד זֶה, אַךְ מְסַפֵּק בְּפֹעַל עֵזֶר לָרוֹצְחִים.

וּבְאֵיזוֹ אַסְטְרָטֶגְיָה הִשְתַּמַּשְתָּ כְּשֶעָצַרְתָּ

בְּשִתּוּף הָאוּ"ם אֶת מִגּוּרוֹ הָעַז וְהַסּוֹפִי

שֶל שִלְטוֹן חָמָאס בְּעַזָּה, כְּשֶבְּפָתוֹס רָב הִצְהַרְתָּ

לֹא אַחַת שֶזֶּה אִרְגּוּן-טֵרוֹר צְמֵא-דָם וְהֶתְקֵפִי

כְּשֶאַתָּה הֵיטֵב יוֹדֵעַ שֶחֶסְרוֹן פֵּרוּז טוֹטָלִי

שֶל אוֹתָהּ הָרְצוּעָה מִנֶּשֶק שֶאֵינוֹ כָּבוּל

לְפִקּוּחַ מְדִינוֹת עוֹלָם חָפְשִי הוּא בְּרוֹךְ פָטָלִי

לִשְלוֹמָם שֶל אֶזְרָחִים חַפִּים מִשְּנֵי צִדֵּי הַגְּבוּל.

אַךְ אַתָּה, בִּמְקוֹם לָתֵת דֻּגְמָה שֶל מַנְהִיגוּת-אֱמֶת

כְּמוֹ אוֹתָהּ שֶל וִּינְסְטוֹן צֶ'רְצִ'יל שֶבְּעֹז עַל-אֱנוֹשִי

לֹא נִרְתַּע בִּימֵי הַ"בְּלִיץ" מִשּוּם אֶתְגָּר וְהִתְעַמֵּת

בִּגְבוּרָה עִם טֵרוֹר נָאצִי מַר בְּשֵם עוֹלָם חָפְשִי,

דָן עַכְשָיו עַל "גִּבּוּשָהּ שֶל קוֹאָלִיצְיָה עוֹלָמִית"

שֶהָיִיתָ כְּבָר אָמוּר לִיזֹם אוֹתָהּ הַרְבֵּה מִקֹּדֶם

כְּשֶגַּם "דַּאעֶש" וּפִרְאֵי "הַמְּדִינָה הַמֻּסְלְמִית"

מַכְנִיסִים אוֹתְךָ עַל צִיר-הַזְּמַן לְ-deadlock וּמַלְכֹּדֶת

שֶבָּהֶם עַד שֶאַתָּה מַגִּיב בִּמְקוֹם לִפְעֹל מֵרֹאש

הֵם הִסְפִּיקוּ עַד עַתָּה לְסוּרְיָה וְעִירָק לִפְלֹש

כְּשֶאַתָּה, לַמְרוֹת אִינְפְלַצְיַת נְאוּמִים מִתְלַהֲמִים

הַשּוֹפְעִים מִפִּיךָ לֹא מַפְגִּין שוּם הֲבָנָה אַחֶרֶת

מִקּוֹדְמֶיךָ שֶאֶת טֶבַח מִגְדְּלֵי הַתְּאוֹמִים

הֵם קָלְטוּ רַק בְּשִטַּת הַהַצָּתָה הַמְּאֻחֶרֶת.

בְּקִצּוּר, כְּבוֹד הַנָּשִׂיא, כְּפִי שֶוַּדַּאי אֵינְךָ זוֹכֵר

כֵּיצַד דָּן הַסֵּפֶר הָעִבְרִי "מִשְלֵי" (כ"ה י"ד)

בִּנְשִׂיאִים וְרוּחַ שֶמְּעוּף עֲקָרוּתָם עוֹכֵר

כָּל תִּקְוָה לִמְטַר-בְּרָכָה כִּי גֶשֶם אַיִן שֶיִּגְאַל אֶת

הַשָּׂדוֹת מִקִּלְלַת בַּצֹּרֶת שֶתִּשְבֹּר שִׂיאִים

שֶל דַּלּוּת וְאֻמְלָלוּת – כָּךְ יֵש שְעוֹת מִבְחָן הִיסְטוֹרִי

שֶאֵין דַּי בָּהֶן בָּרוּחַ שֶעוֹשִׂים פֹּה נְשִׂיאִים

שֶבִּמְקוֹם לִנְקֹט אַקְט דְּרַסְטִי מַעֲלִים רַק מַס רֵטוֹרִי

וּמִדַּת רְפִיסוּתָם וְהִסּוּסָם בֵּין כֵּן וְלֹא

מְסַכֶּנֶת אֶת שְלוֹמוֹ שֶל הָעוֹלָם הַזֶּה כֻּלּוֹ.

* * *

עמוס גלבוע

1. ההרתעה הישראלית לא נשחקה

בעלי הגישה ש"הפסדנו", או במקרה הטוב יצאנו ב"תיקו", טוענים שההרתעה שלנו נשחקה. הם כנראה רואים מהרהורי לבם. ההרתעה אינה נבחנת אלא בזמן עתיד, ובכל מקרה היא זמנית  (אלא אם כן היא גרעינית). ישראל תמיד השתדלה להאריך את משך זמן ההרתעה ולחזקה בפעולות שונות. מבחן ההרתעה יהיה בעתיד אם החמאס ינסה לחדש את האש בכל צורה שהיא, והעוצמה ה"בלתי מידתית" שבה תגיב ישראל.

"הניהול היה נכון, הפעילות היתה אחראית (אולי מדי), אך ההתשה והמו"מ פגעו קשות בהרתעה הישראלית. צה"ל מסיים את צוק איתן בשורה התחתונה לא רע, אבל הממשלה לא הגיעה להישג מדיני. סיכום מבצע בלי מנצחים." – זאת הייתה כותרת סיכום בעמוד הראשון של העיתון "מעריב סוף השבוע", ביום שישי האחרון. זהו סיכום המתמצת את הגישה הגורסת כי המלחמה הסתיימה בתיקו, אם לא בהפסד, והיא טורחת להנחיל אותה לציבור הרחב. בעלי גישה זאת באים מהימין ומהשמאל, וליבת טיעונם הוא כי היה חיוני למוטט ולמגר את החמאס, ובשל "הנהגה רופסת" הדבר לא נעשה. 

מנגד, החמאס צוהל כי הוא "ניצח". נוצר מצב פרדוכסאלי בו בעלי הגישה בישראל (של תיקו/הפסדנו) מחזקים את צהלות הניצחון של החמאס ודברי הרהב הפומביים שלהם.

אם אציג את הדברים בצורה חדה יותר, הרי שלבטח תתעורר מיד התנגדות, אומר כך: מי שטוען שהפסדנו או שהמשחק נגמר בתיקו צריך גם להסכים לדברים שהחמאס ייחס למפקד דף ולפיהם הוא זה שהסכים להפסקת האש ובכך הסיר את המצור מעל שדה התעופה בן-גוריון, והוא זה שאפשר לתושבי עוטף עזה לחזור לבתיהם. מן הסתם נאמרו הדברים מפי אחת מ-72 הבתולות. האירוניה המצמררת היא שהנהגת החמאס והסברתה מצטטים מדברי חסידי "ההפסד / תיקו" על מנת להתגאות ב"ניצחונם"!

דעתי היא כי נצחנו, לא תיקו ולא בטיח, אולי לא ניצחון  מהיר וחזק כמו שהיה מצופה, לא "בזבנג וגמרנו" כפי שהיה במלחמות העבר נגד מדינות ערב.  הכרענו את החמאס במובן זה שהוא הרים דגל לבן, איבד  הרבה מיכולותיו הצבאיות, יצא מהמלחמה במצב הרבה יותר גרוע משנכנס אליה, יותר מבודד, יותר חלש מדינית , נתון לחסדי ישראל, מצרים , הרשות הפלסטינית ונדבני העולם בכל מה שקשור  ליכולתו לנהל את הרצועה על האוכלוסייה המוכה שלה. דרך אגב, אף פעם לא הכרענו ומוטטנו שום מדינה ערבית, גם במלחמת ששת הימים. מה שקרה הוא שבתהליך ממושך של מלחמות ופעולות גמול הבאנו את מצרים  (וגם ירדן ) להכרה שבכוח צבאי  היא לא תוכל להכניע את ישראל.

ועכשיו אני רוצה להתייחס לשתי קביעות המופיעות  בציטוט שהבאתי, והראשונה היא שההרתעה שלנו נפגעה קשות. איני מסכים לחלוטין לקביעה זאת וטוען שהיא שגויה.

מדוע?

ראשית, איך אפשר לרתום את העגלה לפני הסוסים? האם הרתעה פועלת – לא יהיה ניתן  לדעת אלא רק לאחר פרק זמן שיחלוף מסיום המלחמה. להמחשה: כאשר אני מתאגרף עם יריב, מכה אותו כהלכה, והוא ממשיך להתאגרף, סיבוב אחר סיבוב, זה לא נוגע להרתעה. רק לאחר סיום הקרב, היריב יספור את השברים, ינתח עם מאמנו את הקרב ויחליט האם בכלל כדאי לו  להתמודד איתי שנית, או שעליו להתכונן היטב, ללמוד את נקודות התורפה שלי, לחזק את נקודות החוזק שלו, ולאחר פרק זמן (שבו פעלה עליו ההרתעה ) לדרוש קרב גומלין.

במאבקיה של מדינת ישראל היא השתדלה תמיד להאריך את משך ההתרעה ולנסות ולשמרה ולחזקה עד כמה שניתן. כי בסופו של דבר ההרתעה, המתבססת על נשק קונבנציונאלי (להבדיל מנשק גרעיני) היא זמנית ויחסית. ולכן, המבחן העליון של ההרתעה בעתיד מול החמאס יהיה  בשני מצבים, לדעתי:

האחד, כאשר החמאס ייווכח בעוד חודש-חודשיים שהמו"מ בקאהיר אינו מביא לו שום הישג ממשי, לא נמל, ולא מעבר רפיח פתוח לרווחה, לא כספים, והוא מצוי במצב של חנק –  והוא יחליט  לנסות ולפתוח מחדש באלימות.

השני, כאשר בלי קשר לשיחות, החמאס וארגוני הטרור יחליטו להתחיל לחפור מנהרה או לטפטף ירי, לשטחים פתוחים, למשל.

 ואז, אם התגובה הישראלית תהיה מוחצת (בדומה למהלכים הצבאיים בשבוע האחרון של המבצע, ועם הצהרה, למשל, שחיי כל ההנהגה הפלסטינית המדינית יהיו מעכשיו כמו חייו של בן לאדן), אזיי נוכל להיווכח באם ההרתעה הישראלית פועלת ומחוזקת. מאידך, אם במקרים האלו ישראל לא תגיב בזמן, או תגיב בצורה "מידתית", או אז באמת תישחק ההרתעה שלנו.

ובאשר לקביעה כי הממשלה לא הגיעה להישג מדיני. זאת קביעה שפשוט אינה עומדת במבחן העובדתי. ראשית, המלחמה נמשכה 50 ימים. היא היתה יכולה לדעתי להיות קצרה יותר, אבל זה הישג מדיני מהמעלה הראשונה! לא היתה החלטה של מועצת הביטחון הקוראת לנו לסגת, המגנה אותנו; לא היה עלינו לחץ בין-לאומי אחר להפסיק את הלחימה; לא היה לחץ ערבי; גורדי שחקים נפלו בעזה, וזה לא הביא ללחץ.

שנית, התהדק הקשר האסטרטגי עם מצרים.

 שלישית, ישראל הדפה בהצלחה יוזמה ממאירה של תורכיה וקטאר שתכליתה להביא הישגים סוחפים לחמאס. יוזמה זאת זכתה לתמיכה של ארה"ב, והשד יודע למה, ובשל כך ישראל נאלצה "לריב" עימה ועם שר החוץ שלה. עדיף לריב עם בעל ברית מאשר להסכים לנזק ביטחוני ומדיני לישראל ברמה האסטרטגית.

רביעית, ישראל עמדה בנחישות על עמדותיה והתוצאה היתה שהחמאס ויתר על כל דרישותיו, כולן! ובהקשר זה, ישראל , במסגרת היוזמה המצרית, לא התנתה לרגע את הפסקת האש בפירוז הרצועה!

חמישית, רוסיה של פוטין שמרה בזמן המלחמה על "דממת אלחוט", והאיחוד האירופאי יצא לראשונה בהצהרה הנוחה לישראל והתומכת בפירוז הרצועה. מה יהיה בהמשך, משיתחילו שיחות קאהיר והוועידות השונות על מתן סיוע הומניטארי לרצועה? נחכה ונראה. כן, אני  לא שוכח שישנם קולות רוטנים על החמצת הזדמנויות, לכאורה, ליוזמות מרקיעות שחקים של ועידה בינלאומית או ברית אזורית, או עוד רעיונות-על  מסוג זה. מעניין שמי שחושב כך, גם צידד בכיבוש הרצועה ומיגור החמאס.

ולבסוף משהו מה"היסטוריה". מצחיק להיזכר כי ההישג המדיני הגדול ביותר שחסידי "עופרת יצוקה" של אולמרט מתגאים בו הוא ש-6 שרי חוץ אירופאים הגיעו לירושלים לאחר המבצע! כן, הם הגיעו הישר מועידה בינלאומית שנערכה בשרם א-שיח' על המבצע, ושאליה ישראל לא הוזמנה!

2. על כמה דברים "מדהימים" בתקשורת

 בזמן מלחמת "צוק איתן"

 "קטאר ותורכיה יערבו לשקט ברצועת עזה" ובכך ישראל לא תיגרר "להסתבכות שתוצאותיה לא תשוערנה " –  כניסה קרקעית לרצועה? "רק לאחר פינוי ההתנחלויות כולן!" – אלו מקצת מהדברים המדהימים שגיליתי בתקשורת שלנו, ואני יכול לחוות עליהם דעה לפי מיטב שיפוטי.

מש"נדם שאון התותחים", כמאמר השיר, מתחילים הסיכומים. אבל עוד קודם לכן הכתב הצבאי של "ידיעות אחרונות", יוסי יהושוע, ערך סיכום ביניים ובו למעשה חילק ציונים: לראש הממשלה ולשר הביטחון, לרמטכ"ל, לפיקוד דרום, למודיעין וגם למפקדי החטיבות. מהיכן הידע והסמכות לכך? אין לי טיפת מושג, אבל  זאת העיתונות של היום ואלו הם כותביה.  כוונתי ברשימה זאת  לחוות את דעתי על  מיספר דברים "מדהימים" שקראתי במהלך המלחמה  ושלגביהם יש לי יכולת שיפוט.

מאמר שכולו תעלומה עבורי

ב-10 אוגוסט כתב העיתונאי סבר פלוצקר מאמר מסנגר נלהב על המתווה של  ג'ון קרי להפסקת אש. מתווה זה, כזכור, נדחה פה אחד ע"י הקבינט ב-25 יולי מכיוון שכלל למעשה את כל דרישות החמאס (כפי שנמסרו לקרי ע"י קטאר, שיחד עם תורכיה, פעלה במרץ לטרפד את היוזמה המצרית להפסקת אש), וגרר בעקבותיו ביקורת ישראלית קשה על קרי. המאמר הסביר שהערכת מצב מפוכחת הביאה את קרי למסקנה "שהפסקת אש מוסכמת, עמידה וארוכת טווח תושג רק על ידי השלמה בלית ברירה עם נוכחות חמאס בעזה, שילוב תורכיה וקטאר במשא ומתן וקבלת ערבויות לשקט משתי מדינות אלו, ויתורים מצד ישראל בנושאים שממילא היינו יכולים להתפשר עליהם-כמו פתיחת המעברים והסכמה עקרונית ולא מעשית לבניין נמל לחוף עזה."

מה היה המניע האישי של קרי להעלות הצעה זאת? סבר פלוצקר מסביר: הדאגה לישראל, "פן החמאס יגרור אותה להסתבכות בעזה שתוצאותיה לא ישוערו... קרי רצה למנוע את ההסתבכות ואת מחירה. הוא שם על כף המאזניים את יוקרתו האישית, אך הכף לא זזה, וקרי ויתר."

סבר פלוצקר הוא מהצמרת העילית של העיתונאים בארץ, בראש ובראשונה בתחום הכלכלה. איך  הוא מצליח להעלות במחשבתו שקטאר ותורכיה יתנו "ערבויות לשקט" לתושבי הדרום? איך בשם אלוהים? המוח לא תופס! איני מדבר בכלל על כך שמצרים היא בכלל מחוץ לתמונה.  נסיכות העבדים מהמפרץ הפרסי, מממנת דאע"ש, תערוב לשקט לתושבי שדרות ונחל עוז!?

ולקינוח, על מנת  להראות כמה קרי רציני ומבין עניין, מדגיש סבר פלוצקר ש"קרי אף סבור, כמו רוב קהילת המודיעין, שהכוח העולה במזרח התיכון הם 'האחים המוסלמים', ורצוי לישראל להידבר עם האגף המתון שלהם."

ואני לתומי חשבתי שהכוח העולה העכשווי הוא האיסלאם הרדיקאלי, וחסד עשה עימנו הקדוש ברוך הוא, שסיסי סילק את ה"אחים המוסלמים" משלטונם במצרים, אך נעזוב את זה. עבורי המאמר הזה הוא  בגדר תעלומה  קשה לי להאמין שהכותב באמת מאמין למה שהמקלדת הוציאה מתחת ידיו.

הדבר ההזוי ביותר

"האם ההחלטה לצאת לפעולה קרקעית היתה נכונה?" – זו היתה שאלת סקר קוראים ב"ידיעות אחרונות" ב-20 יולי. בן דרור ימיני הציג עמדה אחת המצדדת במהלך (וזכתה, דרך אגב, לרוב מוחץ של הקוראים) – ואילו העיתונאית מרב בטיטו הציגה עמדה מתנגדת. מה היה נימוקה? הוא היה זה:

"תקיפה קרקעית בהחלט עלולה לבוא בחשבון, אלא שהיא חייבת לבוא אחרי פינוי ההתנחלויות כולן, לא דקה אחת קודם." ככה כתוב! כל מילת הסבר מיותרת לגמרי.

הדבר הכי לא מובן

במאמר ב"מעריב השבוע", 21 אוגוסט, כותבים חיים אסא ושמעון בטאט את הדבר הבא: "דירקטיבת ניטרול המנהרות, האם זאת דירקטיבה ראויה לצבא? דירקטיבה מיקרו-טקטית, טריוויאלית, אפילו בנאלית. דירקטיבה ראויה אינה רק ניטרול איום מיידי בכל פעם שהוא נחשף לעין הציבורית, אלא תוצאה משמעותית יותר."

 מי שמבין למה מתכוונים הכותבים הנכבדים מאוד, ירים יד. אני לא מבין! מה רוצים? שמכבי אש יבואו ויהרוסו את המנהרות? או אולי  נוער הגדנ"ע? מי צריך להילחם על מנת להגיע לפתחי המנהרות, להגן ולפוצץ? מי?

הדבר הכי מגעיל

אותי לפחות – היא ההתנפלות הבזויה על מח"ט גבעתי, אל"מ עופר וינטר. בחלקת הציונים של הכתב הצבאי של "ידיעות אחרונות", כאשר הוא דן במח"טים, הוא מגיע לווינטר. הוא מציין את ניסיונו הקרבי העשיר ועוז רוחו, אך מסיים במשפט הבא: "אולם על כל היתרונות העיבו אמירות שעירבו בין הדת למלחמה וספגו ביקורת חריפה."

את זה כותב כתב צבאי! ואתה שואל וכולך רותח: לעזאזל, מה הרלוונטיות של דבריו (עליהם יצא הקצף השמאלני-קיצוני) לבין תיפקודו בקרב? מה פירוש המילה "העיבו"? האם כאשר  חיילי ומפקדי היחידה נלחמו ברצועה, ענן מסויים העיב על פקודותיו של המח"ט? 

וזה מביא אותי לדבר האחרון.

המקללים בעם

בימים הקדומים היה מקום מכובד ל"מקללים". מקצוע מכובד, וכנראה מכניס. הידוע ביותר הוא כמובן בלעם, שנקרא ע"י המלך בלק לקלל את שבטי ישראל. גם בימינו לא נפקד מקום "המקללים, כמו מקום ה"מברכים". גם בתקשורת יש לנו "מקללים". אולי כוונתם היא להביא מזל רע למקוללים, אך כוונתי היא בראש ובראשונה לשפה שבה הם משתמשים. שפת קללות, פשוטו כמשמעו. מילים של שוק, של אחרון הטוקבקיסטים. מדהים ומחליא, מה עוד שהם מתיימרים להיות "הומאניים" וכיוצא באלו.

שניים בולטים משכמם ומעלה: אורי משגב בעיתון "הארץ" ויגאל סרנה ב"ידיעות אחרונות". איני רוצה להמחיש. כנסו לגוגל, ותבינו לאיזו שפל ירדו כמה ממושכי העט שלנו, המוציאים שם רע לכלל התקשורת.

 הכל כמובן לעניות דעתי בלבד!

* * *

אורי הייטנר

1. שחר שלו – לדרכו האחרונה

ביום שני האחרון, ליוותה קהילת הגולן לדרכו האחרונה את סמ"ר שחר שלו, לוחם פלחה"ן הצנחנים, שנפטר לאחר חמישה שבועות וחצי בהם נלחם על חייו, לאחר שנפצע בחאן יונס במלחמת "צוק איתן".

שחר הוא בן המושב השיתופי הדתי אלוני הבשן, היישוב המזרחי ביותר בא"י, על רכס בשנית, סמוך לגבול הסורי. את ההלוויה ליוו "מטחי כבוד" ממלחמת האזרחים בסוריה, תזכורת למתיחות לאורך הגבול.

ההלוויה החלה בטקס פרידה קצר באלוני הבשן, ונמשכה בבית העלמין האזורי בחספין. הוריו, אחיותיו ואחיו של שחר, לבשו חולצות של "משפחת החבלה המוצנחת". חבריו של שמעון, האבא, ליחידת חילוץ גולן, לבשו את החולצות הכתומות של היחידה.

אלפים רבים מתושבי הגולן, לוחמי הצנחנים ואזרחים מכל חלקי הארץ השתתפו בהלוויה. בין חבריו הלוחמים, בלטו הפצועים, ישובים בכיסאות גלגלים ומדדים על קבים. הוריו, אחיו ואחיותיו, מפקדיו, רב היישוב, רב המכינה הקדם צבאית בה למד, חבריו לצוות ולכיתה באלוני הבשן ספדו לו.

עצוב, כל כך עצוב. כל כך קשה לראות סבתא קוברת את נכדה. קשה למצוא ניחומים על אסון נורא כל כך.

מה שמנחם הוא האמונה בצדקת הדרך, בצדקת המלחמה, בכך ששחר נפל במלחמה שאין מוסרית וצודקת ממנה נגד כוחות הרשע; בהגנה על מדינת ישראל ואזרחיה. מה שמנחם הוא הידיעה ששחר, שהצטיין במשימתו במנהרות חאן יונס, האמין בכל לבו בצדקת המלחמה בה נפל, והיה מוכן למסור את נפשו על הגנת הארץ.

הרב אברהם שר שלום, רב היישוב אלוני הבשן, אמר בטקס הפרידה ביישוב, ששחר היה תמצית הטוב של החברה שסבבה אותו. הוא דיבר על החובה הגדולה להמשיך בדרך הבניה והיצירה, כדי להיות ראויים לקורבן.

יהי זכרו ברוך!

2. צרור הערות 3.9.14

* על החשיבות הרבה שבה רואה היהדות את החינוך כערך, ניתן ללמוד מהמדרש הבא:

"רבי יהודה נשיאה היה משלח לר' אסי ולר' אמי שיצאו ויתקנו תקנות בערי א"י, במינוי מלמדי תורה לבנים. והיו נכנסים לעיירות ואומרים להם לאנשי העיר: הביאו לפנינו את שומרי העיר, והיו מביאים להם את ראש משמר העיר ואת השוטר. והיו אומרים להם (רבי אסי ורבי אמי לאנשי העיר): אלו שומרי העיר?! אלו מחריבי העיר! אמרו להם (אנשי העיר לחכמים): ומי הם שומרי העיר? אמרו להם: אלו סופרים ומשנים ומשמרין את התורה, על שם שנאמר: והגית בו יומם ולילה" (איכה רבה המבואר, פתיחתא ב').

המסר ברור – החינוך חשוב מהביטחון. ללא חינוך אין ביטחון.

* אין ספק שבעקבות המלחמה יש הכרח בתוספת תקציב לביטחון. אבל קיצוץ בחינוך?! קיצוץ כזה הוא פגיעה בביטחון. מסירות הנפש של לוחמי צה"ל במלחמה, היא פרי של חינוך. כיפת ברזל, שאין טעם לנסות לתאר לעצמנו את המלחמה בלעדיה, היא פרי של השכלה.

קיצוץ בחינוך?! ברווחה?! בבריאות?! הקיצוץ הרוחבי בתקציב המדינה, יפגע בביטחון הלאומי – במשמעות הרחבה והמהותית של המושג, יפגע בסולידריות החברתית, יפגע בצדק החברתי, יפגע בחוסן הלאומי. ומהיכן ניתן לממן את הוצאות המלחמה – התוספת לתקציב הביטחון, הפיצוי לאזורים שניזוקו ותכנית לאומית לפיתוח הנגב המערבי?

מהמיליארדים הרבים של כלכלת המחוברים, הפטורים ממס בזכות כוחם הכלכלי וקשרי הון שלטון.

ומה זו ההתעקשות הפופוליסטית של יאיר לפיד לא להעלות מיסים? המיסים מבטאים את מהותה של חברה סולידריות, שבה אלה שיש להם נותנים ממה שיש להם למען טובת הכלל. ולא קיצוצים ברווחה שבה העניים, אלה שאין להם, הם המממנים.

ומה הקדושה הקנאית של נגידת בנק ישראל ביעד הגרעון? היתה כאן מלחמה. זו לא הוצאה צפויה. במצב כזה, יש להרחיב את יעד הגרעון, לפחות לשנה זו. ובכלל, המשק בהאטה, על סף מיתון, וזה הזמן לכלכלה מרחיבה.

שמחתי כאשר יאיר לפיד התעקש על כך שחבריו לסיעה ימונו לשרי החינוך, הרווחה והבריאות. ראיתי בכך הכרה בחשיבותם של התחומים הללו בסדר העדיפויות הלאומי, וערובה לכך שתהיה למשרדים הללו הגנה פוליטית. איזו אכזבה!

* בשבוע שעבר השתתפתי בכנס השמיני של פורום הפיס לחינוך, שהתקיים כתמיד בחולון. לאורך כל היום, כל הדוברים גמרו את ההלל בשבח מערכת החינוך בחולון, והעלו על נס את פועלו המרשים של ראש העיר מוטי ששון. הנשיא ריבלין, קודמו פרס, שר החינוך וכמעט כל מי שעלה לבמה, היללו ופיארו וזה בהחלט נשמע מרשים.

חלף שבוע, ושנת הלימודים בבתי הספר העל יסודיים בחולון נפתחה באיחור של שעתיים, במחאה על המצב הפיסי הירוד של בתי הספר.

אז למי להאמין?

* הנהגת חמאס יצאה מוכה וחבולה מהבונקר, ראתה את האסון שהמיטה על עמה, ראתה את השבר שהמיטה על ארגונה, מודעת לכך שלא השיגה כמעט כל הישג, יודעת שזחלה על גחונה והתחננה להפסקת אש בתנאים שדחתה חודש קודם לכן ו-2,000 הרוגים פחות, והוציאה את ההמונים (שאגב, לא נענו) לחגיגות "ניצחון". הם עצמם לא מאמינים לעצמם. היחידים שמאמינים להם, הם אנשים בתוכנו, ישראלים, שפינטזו כנראה על השמדת עזה וכשזה לא קרה, הם סבורים שהובסנו.

מה הסיבה ל"חמיצות" הציבורית לנוכח תוצאות המלחמה?

גורם אחד הוא פוליטי – באזז ה"חמיצות" המפומפם בידי כלי התקשורת ופוליטיקאים מימין ומשמאל שרוצים לסנוט בנתניהו, בהזדמנות חגיגית זו.

אך החומץ הפוליטי נובע גם מקידום השקפת עולם, מימין ומשמאל. אלה חותרים לפתרון מדיני ונוח להם "להוכיח" את חוסר התוחלת בפתרון צבאי ואלה רוצים את כיבוש עזה או מאמינים בכוחנות בלבד, והמעטה בערך הישגי המלחמה מקדמת את גישתם.

אולם יש סיבה נוספת, שאולי בעטייה קל לאותם פוליטיקאים ואנשי תקשורת להשפיע על התחושה הציבורית, והיא אי הבנת משמעות הפוליטיקה כאמנות האפשרי.

הרי אי אפשר להשיג הכול, כול מה שאנחנו רוצים. תמיד נרגיש שאילו קצת התאמצנו יותר, קצת קיבלנו החלטות חכמות יותר, היה לנו קצת יותר זמן, יכולנו להשיג יותר. אבל בסופו של דבר, יש רגע שבו צריך להכיר בכך שהגיע הזמן לחתוך, ולהישאר כשחצי תאוותנו בידינו. שהמחיר של הניסיון להשיג יותר, עלול להיות הקדחת התבשיל.

במהלך המלחמה היתה לי ביקורת על החלטות של רוה"מ. לא אחת חשבתי שנכון היה לנהוג אחרת. אולם בסך הכל הגענו להישגים משמעותיים ביותר, עם הרבה יותר מחצי תאוותנו בידינו. וסיימנו בזמן. האשלייה שעוד טיפה ונצליח "למוטט", היתה עלולה לעלות לנו במחיר כבד מדי, מבחינה מדינית, מבחינת יישובי הגבול ובחיי אדם.

אין הצדקה לחמיצות הזאת.

* באוגוסט 1970 נחתם הסכם הפסקת אש ותמה מלחמת ההתשה בין ישראל למצרים. מיד לאחר ההסכם, הפרו אותו המצרים כשקרבו סוללות טילי קרקע-אוויר לתעלה. ישראל מחתה, אך לא תקפה את הסוללות. אחרי מלחמה כה קשה וממושכת, למי יש כוח להתמודד? בכך החל מחדל יום הכיפורים. במלחמת יום הכיפורים, לא היה לנו מענה לטילי הקרקע אוויר וכדברי עזר ויצמן "הטיל כופף את המטוס."

לאחר הנסיגה מלבנון ב-2000 הכריז רוה"מ ושר הביטחון אהוד ברק, שאם אחרי הנסיגה חיזבאללה יירה כדור אחד, ישראל תגיב בעוצמה חסרת פרופורציות. ישראל נסוגה, חיזבאללה המציא את נראטיב חוות שבעא כתירוץ להמשך התוקפנות, חטף שלושה חיילים בהר דב, וירה קטיושות לאורך הגזרה. התגובה הישראלית היתה אנמית. ברק הציב לחיזבאללה אולטימטום של 24 שעות להחזיר את החטופים. חלפו 24 שעות, החטופים לא חזרו, וישראל לא עשתה דבר. בכך החלה ההתדרדרות שהביאה כעבור שש שנים למלחמת לבנון השניה.

לקראת ההתנתקות, שרון הכריז שלא תהיה התנתקות תחת אש ואיים שאם יימשך הירי על יישובי הדרום, התגובה של ישראל תהיה קשה וכואבת. ההתנתקות היתה תחת אש, ומיד אחריה נמשך והתגבר באופן דרסטי הירי על יישובי הדרום. ישראל לא הגיבה בחומרה. וכך התדרדרנו ל"עופרת יצוקה". כך היה אחרי "עופרת יצוקה" וכך התדרדרנו ל"עמוד ענן". כך היה אחרי "עמוד ענן" וכך התדרדרנו ל"צוק איתן". ושוב, נתניהו חזר על אותם דברים בראיון טלוויזיוני במוצ"ש. המבחן הגדול של "צוק איתן" יהיה מבחן הפצמ"ר שאחרי.

* בתחילת "צוק איתן" כתב אורי משגב ב"הארץ" מאמר נגד "כיפת ברזל". הוא טען, ש"כיפת ברזל" מאפשרת לנו לטבוח בפלשתינאים ולבצע פשעי מלחמה באין מפריע, כיוון שהטילים אינם גורמים להרג והרס במקומותינו, ואין לנו ממה לחשוש.

מיד אחרי "צוק איתן", כתב פרופ' אריה אלדד מאמר ב"הארץ" נגד "כיפת ברזל". לטענתו, "כיפת ברזל" גרמה לנו להגיב במתינות ובמינימליזם ולנהל מלחמה מרוסנת, כיוון שהטילים אינם גורמים להרג והרס במקומותינו. אלמלא הייתה לנו "כיפת ברזל", התגובה שלנו היתה... מה שאורי משגב מעליל שהינה ואלדד מייחל לה. טיעוניהם של הקיצונים כל כך דומים. איך השמאל והימין הקיצוני תמיד מזינים זה את זה. חוק הפנאטים השלובים.

* אין לי ספק שהחלטת צה"ל היכן להציב חיילים ומהיכן להוציא, נובעת אך ורק משיקול דעת מבצעי (שיכול להיות שגוי או מוצדק, אך תפקידו של צה"ל לבצע את הערכות המצב). אולם צה"ל והממשלה חייבים להבין את המשמעות של תחושת הביטחון, כמרכיב בביטחון. תושבי עוטף עזה חוו 14 שנים קשות מאוד וחודשיים טראומתיים. מה צופן העתיד? איש אינו יודע. יש להבין את הרגישות, את החששות. נכון, לא היישובים צריכים לקבוע האם יהיו בהם חיילים, אבל יש לקבל את ההחלטות ברגישות, מתוך הידברות עם המועצות האזוריות, עם הסברה נאותה לציבור וההחלטות עצמן צריכות לקחת בחשבון גם את תחושת הביטחון.

* בהלווייתו של שחר שלו, החזן הצבאי התפלל תפילת "אל מלא רחמים" ואמר "שנפל במלחמת צוק איתן". בטקסט הצבאי הרשמי ביותר, נאמר בפירוש – מלחמה. קראתי גם שיעלון יוזם הענקת אות המערכה לחיילי צה"ל שהשתתפו ב"צוק איתן". אותות מערכה ניתנים למשתתפים במלחמות. לא ברורה לי התעקשות הממשלה לא להגדיר את "צוק איתן" כמלחמה, כאשר העם רואה בה מלחמה. כדי לחסוך בכספי פיצויים? הרי בלאו הכי ישלמו פיצויים מלאים, תהיה ההגדרה אשר תהיה.

בהלוויה, כל המשפחה אמרה קדיש, כולל האם והאחיות. זה נראה כל כך מובן מאליו, שאי אפשר להבין אפשרות אחרת.

* דבר אחד אהבתי במלחמה. שהפריעו לפרסומות ברדיו. אזעקה ב... צבע אדום ב... ועכשיו, חיים הכט חופר ללא הפרעה.

* המלחמה האכזרית והעקובה מדם בסוריה היא מלחמת בני חושך בבני חושך. אין שם טובים – כל הצדדים (חשוב להבין שיש יותר משני צדדים) רצחניים, קנאים, אכזרים בצורה שלא תתואר. אין להם עכבות. אין להם אמנת ז'נבה. אין להם חוקי מלחמה. אין להם אלוהים (בעיקר לארגונים הדתיים).

ואף על פי כן, אני מעדיף, לפחות בקרבת הגבול עם ישראל, את שלטון אסד על פני החלופה הג'יהאדיסטית. שושלת אסד הוכיחה רציונליות ואחריות. לאחר תבוסתה המוחצת של סוריה במלחמת יום הכיפורים, הבינה סוריה של אסד, שכל עוד ישראל יושבת על הגולן והחרמון, אפילו בנקודת הפתיחה הנחותה, החד פעמית, שבה פרצה המלחמה, התוקפנות הסורית נבלמה, הפולש גורש ממדינת ישראל וצה"ל עצר בפאתי דמשק. כתוצאה מכך, נצר אסד את האש במשך 40 שנה.

ספק רב האם ההרתעה הזו תעבוד על ארגוני האסלאם הג'יהאדיסטי.

ואף על פי כן, האינטרס הישראלי הוא בדלנות. לא להיגרר למלחמות לא לנו.

"ואם יתחילו לירות עליכם כמו בעוטף עזה?" שאל אותי המראיין לכתבה בערוץ הראשון.

"אם עמדנו בהצלחה מול איום של ממשלות ישראליות שניסו לעקור אותנו," השבתי, "כל איום אחר ממש קטן עלינו."

* לכוח משקיפי האו"ם בגולן – אונדו"ף, היה תפקיד חיובי בפיקוח על כיבוד הסדר הפרדת הכוחות בארבעים השנים מ-1974 ועד היום, וכגורם להעברת מסרים בין הצדדים. אולם הדבר נכון רק כל עוד שני הצדדים מעוניינים לכבד את ההסדר.

מה שמסתמן בימים האחרונים כקריסת הכוח, מעיד שוב שאין לכוח כזה כל ערך ומשמעות לביטחון ישראל, כתחליף כלשהו לצה"ל. ברגע שנאצר דרש מכוח האו"ם להסתלק מסיני ערב מלחמת ששת הימים, הוא הסתלק מיד. בלבנון יוניפי"ל אף פעם לא היווה גורם משמעותי. כך שכל הדיבורים על כוחות בינלאומיים בבקעת הירדן, למשל, הם עורבא פרח. הכוחות הללו טובים כל עוד אין בהם צורך, והם יפרחו כעורב כשיהיה בהם צורך.

* הצד הפלילי של פרשת אשכנזי הרבה פחות חשוב מהמשמעות הציבורית, המוסרית, הערכית של הפרשה. לא כל מה שאינו פלילי כשר, ולעתים המעשים החמורים ביותר, כלל אינם נגועים בפלילים. כאשר אנו מתנהלים בפריזמה המשפטית – פלילית, אנו מחמיצים את העיקר.

המשמעות הציבורית של הפרשה, היא שהיה כאן רמטכ"ל חדור אמביציה פוליטית למנף את מעמדו הציבורי כדי לקדם את עצמו לראשות הממשלה, והוא חתר תחת שר הביטחון והדרג המדיני, תוך הפרה בוטה של סדרי מנהל ושלטון, כולל פעולות חמורות של מעקב ובילוש אחרי השר הממונה עליו לצורך שימוש בחומרים כנגדו, כולל פעולה להכשלת מינוי מועמד הדרג המדיני לתפקיד הרמטכ"ל. מה מתוך זה היה פלילי ומה לא, זה פחות חשוב בעיניי.

עם זאת, גם ברק אינו טלית שכולה תכלת. כאשר שר ביטחון ורמטכ"ל, שצריכים לנהל בשיתוף פעולה את ביטחונה של מדינת ישראל, מגיעים למערכת יחסים הרסנית כל כך, אי אפשר לפטור את השר, שהוא הגורם הבכיר בין השניים, מאחריות למצב.

גם ראש הממשלה אינו רשאי לעמוד מנגד ולא לעצור את ההתדרדרות הזאת.

הפרשה כולה היא ליקוי מאורות במערכת הביטחונית הישראלית.

שיתוף הפעולה בין נתניהו, יעלון וגנץ היום הוא תיקון של ממש למציאות הקשה הנחשפת בפרשת אשכנזי.

* מפעם לפעם אני לוקח איזה מאמר של אורי משגב, גדעון לוי, רכלבסקי, עמירה הס, אור קשתי או אחרים מקן הצרעות הזה, מפזר מעליו את ערפל הפוליטיקלי קורקט, עושה "פוווו" כדי לפזר את אבקת הכביסה, ומציג את לוז המאמר במלוא מערומיו. ואז באים אליי בטענות שאני "מוציא דברים מהקשרם."

למשל, כאשר משגב כתב מאמר שבו השווה את נתניהו להיטלר וסיפר שההשראה שלו היא ניסיון ההתנקשות בהיטלר, ושהמתנקשים לא התבכיינו ש"גנבו להם את המדינה" (ציטוט של שבס אחרי רצח רבין) אלא עשו מעשה אקטיבי – טענו נגדי שהוצאתי דברים מהקשרם כי משגב כתב בפירוש שזה לא בדיוק אותו דבר. והנה, היום אציג את משפט המפתח בפשקוויל ההסתה התורן של ספי רכלבסקי היום ב"הארץ". לא נגעתי: "נכון, אין זהות בין הפיכת 'המדינה היהודית' של נתניהו, לבין 'המדינה האיסלאמית' – שמה של מהפכת דאע״ש — אך ההקשר קיים, ומשפיע גם מעשית."

אהה, תאמרו. הנה, הוא עצמו אמר שאין זהות... כלומר נתניהו ודאעש זה לא ממש ממש, בדיוק בדיוק, אותו דבר. טוב, תיהנו מאבקת הכביסה.

מה שבולט כאן, הוא שהדבר המאוס ביותר על רכלבסקי הוא המדינה היהודית.

* אם ארה"ב ואירופה קוראות לישראל לבטל את הסיפוח של גוש עציון, כפי שמבשרת הכותרת ב-ynet, אולי כדאי באמת לספח את גוש עציון, כדי שהקריאות לא תהיינה לשווא.

* ביד הלשון: ספק אם יש עוד תמונה שנכנסה לפולקלור הפוליטי של ישראל בשנים האחרונות, כמו תמונתו של עמיר פרץ משקיף כשהמשקפת שעל עיניו אטומה.

באופן טבעי, יריביו של פרץ השתמשו בתמונה כמטפורה לעיוורון מדיני, קוצר ראות פוליטי, העדר פרספקטיבה וכו'. תומכיו, לעומת זאת, לאחר העלבון הראשוני, מינפו זאת לנראטיב של מי שעם משקפת מכוסה ראה את מה שכל המומחים לא ראו במשקפות המשוכללות ביותר.

אני בוחן את התמונה מכיוון אחר. בעיניי, האירוע הוא התגלמות המושג שבחרתי להציג בראש חודש ספטמבר, תחילת שנת הלימודים תשע"ה – "לא הביישן למד."

מה קרה באירוע המשקפת? הסיפור אינו מתמצה בכך שעמיר פרץ שכח להסיר את מכסה המשקפת. זה יכול לקרות גם לאדם המנוסה ביותר. כפי שאני רק השבוע יצאתי מן הבית, וכשהגעתי לרכב התברר ששכחתי את המפתחות בבית... זה קורה לכל אחד.

הבעיה היתה, שעמיר פרץ השאיר את המשקפת המכוסה על עיניו במשך דקות ארוכות, האזין להסברים והנהן בראשו כמאשר שאכן הוא רואה את הדברים שהוא שומע. אבל הוא ידע שאינו רואה דבר. כנראה הניח, שהיה עליו ללחוץ על איזה כפתור, לסובב איזו חוגה, ושהעובדה שלא הראו לו, נובעת מכך שלכאורה כל ילד אמור לדעת זאת. הוא פשוט התבייש לשאול, הוא התבייש לספר שאינו רואה. הוא פחד שאם ישאל – יתפדח. ומרוב שחשש מהפדיחה, המיט על עצמו את אם כל הפדיחות. וזהו שנאמר: "לא הביישן למד."

הפתגם המלא, מתוך פרקי אבות, הוא: "וְלֹא הַבַּיְשָׁן לָמֵד, וְלֹא הַקַּפְּדָן מְלַמֵּד." משמעות החלק הראשון של הפתגם, היא שמי שמתבייש לשאול, כדי שלא להפגין את העובדה שאינו יודע – באמת לא יֵדע. מי שרוצה ללמוד ולדעת, אל יתבייש לשאול. החלק השני של הפתגם יוצא נגד המורים השמים דגש על המשמעת ולא על התוכן, וחושבים שיוכלו באמצעות משמעת להחדיר תורה לראשם של התלמידים. לא, תורה לא מחדירים. המחנך הטוב יעורר בתלמידיו עניין ויעניק להם משמעות. מי שמחליף את המשמעות במשמעת – אינו ראוי להיות מורה.

ומה הקשר בין שני חלקי הפתגם? התלמיד הביישן לא יעז לשאול את המורה הקפדן. המורה הקפדן יעצים את ביישנותו של התלמיד. הביישנות של התלמיד תגרום לכך שלא ילמד, והדבר יעצים את קפדנותו של המורה. מעגל הקסמים של הבורות.

* * *

חייל צנחנים מספיד

חייל צנחנים שמשפחתו הישראלית נמצאת בארה"ב, ושם למד, ובא לשרת כאן – מספיד חברים לצוות שנהרגו בעזה:

I never in my worst nightmares imagined a moment like this. A moment where my boys, my brothrers, have to be buried. Each of you had an incredible personality. Paz, Li, and Shahar, you will forever be missed. Love u brothers. Rest in peace.

תרגום: לא יכולתי לדמיין בסיוטיי הגרועים ביותר רגע כמו זה. רגע שבו חבריי, אחיי, נקברים. לכל אחד מכם היתה אישיות בל-תיאמן. פז, לי ושחר, לא נשכח אתכם לעולם. אוהב אתכם, אחיי, נוחו בשלום.

* * *

זהבה בן דב [לבית שטמפפר]

סיפור מופלא שהגיע אליי – מי זאת יטל?

יום אחד, 26.4.2014 – הגיעו אליי בדואר אלקטרוני צילומים של מצבות עתיקות. השולח הוא מר אנדרש אשר שוורץ מחולון, שעלה לארץ לפני מיספר שנים מבודפשט שבהונגריה, סבו וסבתו התגוררו בעיירה בשם סרבוגארד. הוא כתב לי שחבר שלו, פל שטרן משה, שמתגורר בעיירה זו, מטפל בענייני היהדות במקום וגם בבית הקברות היהודי של העיירה. הוא שלח אליו כמה צילומים של מצבות וביניהם מצבה שלמה על קברה של מרת יטל אשת הרב יהושע שטמפפר, והוא מבקש לדעת מה הקרבה המשפחתית שלנו.

נדהמתי כאשר ראיתי וזיהיתי כי זאת המצבה של סבתא רבה-רבה שלי, שאני דור שישי ממנה.

וזה נוסח המצבה: (ראה צילום בצרופה).

פ.נ.

האשה הצנועה והמהודרה

הרבנית מרת

יטל

אשת הרב המא"הג

המפורסם מו"ר

יהושע שטאמפפער

זצוק"ל

אשר הלכה לעולמה ונפטרה

בשם טוב בת פ"ה שנים ביום

ב. ג שבט תרל"ט לפ"ק

ת.נ.צ.ב.ה.

זוהי שושלת הדורות של משפחת שטמפפר: הרב יהושע שטמפפר ויטל, הרב הדיין בנימין שטמפפר. יהושע שטמפפר מייסד פתח תקווה. שלמה יצחק שטמפפר, ראש העיר הראשון של פתח-תקווה. אבי בנימין שטמפפר ממייסדי נתניה, ואנוכי, הכותבת בזה.

 וכמו פאזל רב חלקים הולכים ומתבהרים דברים:

ראשית, לפי הכתוב באנציקלופדיה ההונגרית (מתורגם על ידי מר שוורץ) היתה בעיירה זו ישיבה חשובה ויהושע שטאמפפער הראשון (להבדיל מיהושע מייסד פ"ת) היה ראש ישיבה ודיין.

נשארו בבית הקברות של העיירה מצבות עתיקות, ביניהם מצבות שלמות. ומטפלים בהן גם יהודים מקומיים וגם נציגי מועצת העיר. ביום היארצייט של השמדת היהודים בעיירה זו, מתכנסים שם צאצאים ממקומות שונים לטכסי זיכרון.

ולעניין משפחתי: אשתו השנייה של הדיין בנימין שטמפפר, שמה היה יטל. על המצבה שלה בהר הזיתים כתוב יטול, וכך היא כתבה את שמה בצוואה שלה (העתק הצוואה נמצא בידי). חשבתי שזו טעות בכתיבת שמה, אבל לא:

בזכות המצבה העתיקה בהונגריה, נזכרתי במנהג ידוע: כאשר אדם נושא אישה ששמה כשל אימו (וכן הדבר לגבי חתן וחותן) נוהגים לשנות או להוסיף לשם הכלה או החתן. הסבתא מסברוגרד שמה היה יטל, וכלתה שינתה את שמה ל-יטול, וכל זאת שלא יהיה לשתיהן אותו השם. כך נפתר קטע בפאזל שלי.

תאריך פטירתה של יטל הוא בשנת תרל"ט 1879, שנה אחרי ייסוד פתח תקוה בשנת תרל"ח  1878! כלומר, היא זכתה בוודאי לשמוע על מעשיו והישגיו של הנכד, יהושע, מייסד פתח תקווה.

 תקוותי לקבל חלקי פאזלים נוספים.

ועוד. יש בדעתנו לנסוע לסבוגרד ולפקוד את קיברה.

אהוד: יהושע שטמפפר היה בן-דודתו [ומורו] של סבי יהודה ראב בן עזר. יהושע עלה ברגל לארץ-ישראל ומשך בחזונו את כל בני-המשפחה המורחבת והיה במייסדי פתח-תקווה ובמנהיגיה בשנת 1878 ואפשר לומר שהוא ראשון העלייה הראשונה כי עלה בחזונו לייסד מושבה בארץ-ישראל.

* * *

סרט מרתק של חיים הכט על אדמת פולין! מומלץ מאוד!

http://vimeo.com/87988035

* * *

דרור אֵידָר

הבאר, המיואשים והמים החיים

פורסם באתר 'ישראל היום' (29.8.2014)

ג' אלול [29.8] היה יום פטירתו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל (תרכ"ה-תרצ"ה; 1865­-1935), מגדולי הוגי ישראל שבכל הדורות.

בתאריך כ"ח בניסן תרצ"ב (4 במאי 1932), פרסם הרב קוק בעיתון "היסוד" מאמר בשם "להוסיף אומץ". במאתיים השנים האחרונות, רבו המתייאשים מהמהלך האדיר של שיבת ציון. הייאוש הזה משית עלינו מחירים כבדים, ובכל זאת אנחנו דבקים בחזון תחיית העם במולדתו העתיקה. כאינטלקטואל אמיתי, ידע הרב קוק לעודד את עמו משום שהאמין בעם הזה, בכוחותיו הגנוזים וביכולותיו העצומות.

מתוך המאמר אני מביא בלשונו את המשל המפורסם אודות חפירת הבאר, היא באר חיינו כיחידים וכעם (בסוגריים, הסברים קלים שלי). וראויים הדברים היום יותר מתמיד. "נחמו, נחמו עמי, יאמר אלוהיכם". לא רק לייסר ולהוכיח את העם, אלא לנחמו ולעודדו – זאת המשימה הגדולה יותר של כל חושב והוגה וגם של לוחמי המקלדת. הנה הרב קוק:

"כשבני אדם חופרים באר עמוקה, כדי להשיג מים חיים בארץ צייה וצחיחה, הכורים מתייגעים, בעמל רב עולה להם לבוא עד העומק המוכשר להנביע את המים. ולפעמים הייאוש מתגנב בלב ואומר להם: הלא כבר יגעתם כל כך, הרבה וחרס עלה בידכם ומים לא מצאתם, על כן טוב יותר שתחדלו מעבודתכם, לכו איש לאהלו, ובקשו לכם עניינים קרובים יותר לשכר (בקיצור, חפשו עבודה אחרת).

רבים מעייפי הגוף וחלושי הנפש ודאי פורשים מן העבודה והולכים להם באשר ילכו.

אבל אלה הקשורים בקשרי נשמה עם החפץ של מגמת הבאר החיה שבעתיד (שדבקים במטרה: למצוא מים), בייחוד אלה, שאמונה חזקה היא בלבבם שהמים החיים מוכרחים סוף כל סוף להיות זורמים ממקום זה, והארץ צחיחת הצמא תיהפך על ידם לגן עדן, להחיות עם רב, אלה לא ייסוגו אחור מפני תולעת הייאוש ובחירוף נפש ימשיכו את עבודתם.

והנה אחרי שביעת די-עמל (עמל רב), והנה זרם מים פרץ והרי הוא עולה ושוטף, אבל המים דלוחים הם, מעורבים ברפש וחול, ולא יצלחו להרוות צימאון אדם ובהמה.

אז שוב יתחלק המחנה העובד לשניים. האחד אומר: ראו נא, הנה כל יגיעתנו בדי ריק (עמלנו לשווא), ומה בצע בעמלנו, אם אחרי עבודה כ"כ מפרכת הגענו עד מעיין נִרְפָּשׂ אשר מימיו לא יצלחו לשתייה? והם הולכים עתה בדרך הנואשה של החלק הראשון (הקבוצה הראשונה שפרשה קודם), אשר מרפיון ידיים פרש זה מכבר מעבודת הכרייה והלך לו באשר מצא.

ואמנם זו היא הטעות הגדולה שלכם, ויותר ממה שאנו מאשימים את הפורשים מהעבודה הקדושה והגדולה שלנו בראשונה (את הקבוצה הראשונה), בעת אשר אחרי הטורח הגדול שעבר עליהם לא נראה רמז של מעין חיים, הננו מאשימים אתכם, אתם – אשר יד ביד וכתף בכתף יחד עבדנו ועד כה באנו, עד אשר המים החיים התחילו לזרום – הנכם כעת, בעת אשר משאת הנפש שלנו הולכת ומתקרבת ושמש השאיפה הולכת וזורחת, הנכם פורשים מן העבודה בשביל פחד השווא, של הרפש אשר נראה לכם בפרץ המים בראשית היגָלוֹתוֹ. מדוע אינכם שמים על לב, כי רק מפני שעדיין לא באנו עד העומק הרצוי, עד המקום אשר שם המים הצחים משיבי הנפש זורמים, בשביל כך הננו רואים כעת עדיין מים דלוחים?

על כן אחיי, במרץ אדיר יותר, בכוחות כבירים יותר, נחדש את מפעלנו הגדול, ובוא נבוא עד התהום, עד מוצא המים הצלולים והזכים, ואז הכול יראו וינהרו.

לשמע דברים ישרים כאלה, ישוב המחנה הפורש, גם באחרונה וגם בראשונה (שתי הקבוצות הפורשות), ויצטרף לעבודה, ואז הברכה תופיע על ידם, וכפי המידה של העמקת חפירתם, כן יגדל הזרם של המים החיים, וכן יָסוּפוּ (יִכלו, ייעלמו) כל הרפש והטיט, אשר במי הבאר, ומים נוזלים קרים, מתוקים ומרווים, צלולים ובהירים, יעלו הרים וירדו בקעות לברכת גוי (עַם) ואדם רב".

עד כאן הראי"ה קוק. יהי זכרו ברוך. כולנו פועלים בבאר המים החיים הזאת ששמה מדינת ישראל. נסתכל אחורה ונראה מה השגנו, היכן היינו עד לא מכבר, והיכן אנחנו כעת, למרות הקשיים והמכשולים האדירים מבית ומחוץ. הצלחנו לא רע, תודה לאל. ולאחר שנשאב נחמה, עידוד ואמונה ממה שעברנו עד כה, נסתכל הלאה, ובכוחות מחודשים נמשיך לחפור את באר חיינו. 

*

שלום אהוד,

ראה מאמר שפירסמתי היום לזכרו של הרב קוק האב, שהיום, יום פטירתו, ג' אלול. אני מביא שם קטע ממאמר שלו שפורסם ב-1932. לא יכולתי שלא לחשוב על סיפור חפירת הבאר הראשונה בפתח תקווה בידי יהודה ראב ז"ל. אני חושב על הסיפור הזה פעמים לא מעטות, גם בזמנים של דכדוך פנימי, ובכל פעם זה ממלא אותי עזוז ותקווה. היה נראה, כאילו הרב קוק הכיר את הסיפור האמיתי ובנה סביבו משל אקטואלי. כדאי להביא בהמשך למאמר, את הסיפור כפי שסיפרו יהודה ראב בספרו. פתח תקווה על עלילותיה המסובכות והארוכות היא בזעיר אנפין סיפורה של הציונות.

שבת שלום,

מוקירך,

דרור

לדרור היקר שלום,

אינני סבור שהראי"ה קוק היה יכול לקרוא את הפרק שבו מספר יהודה ראב על הבאר הראשונה של פתח-תקווה אלא אם הדברים הופיעו באחת מחוברות "בוסתנאי", וצריך לבדוק. נדמה לי שבספר יובל ה-50 משנת 1929 – הסיפור לא מופיע.

אני מביא כאן את הפרק שאתה מזכיר, אך לא ממקורו ב"התלם הראשון" משנת 1956 אלא כפי שהרחבתי אותו בספרי הנידח "פרשים על הירקון" (1989). אגב הסאגה שהוצאתי לאור השנה, "והארץ תרעד", שהיא בעיניי הרומאן הארצישראלי החשוב ביותר שהופיע בשנים האחרונות, ואשר כוללת את חפירת הבאר ומסתיימת בחריש התלם הראשון בפתח תקווה – לא זכתה לשום התייחסות בעיתונות הספרותית והכללית [מחוץ למכתב העיתי] – לבד ממאמר מעניין שפירסמה בנושא ד"ר ארנה גולן כאן וב"מאזניים".

שלך

אהוד בן עזר

* * *

אהוד בן עזר

חפירת הבאר הראשונה

לפני 136 שנים

פרק מתוך "פרשים על הירקון, סיפור חייו של יהודה ראב בן עזר",

 המיוסד על זיכרונותיו בספרו "התלם הראשון"

במשלחת הראשונה שיצאה מיפו בקיץ 1878, תרל"ח, רכובה על גבי סוסים, לראות את אדמת מְלַאבֶּס שעל גבול הירקון – השתתפו רק דוד גוטמן ויואל משה סלומון ועימם רכב ערבי בשם זַאכְרִי. זאכרי שימש בתור פקיד ונציג של הסוחר הערבי-נוצרי מיפו, טַיַּאן. בבעלות טיאן נמצאו שלושה רבעים מאדמת הכפר – כך הבטיחם המתווך, סגן הקונסול הבריטי, חיים אמזלג.

שעות אחדות הסתובבו השלושה, בחום היום, לאורכה ולרוחבה של נחלת טיאן. האדמה עוררה בלב ר' דוד ויואל משה חשק רב לקנותה. היא היתה דשנה ופורייה מאוד, מישורית, ומי נהר הירקון שטפו על גבולה הצפונים והבטיחו השקייה לשדות ואולי גם דגים למאכל – ממש כמו בכפרי אירופה.

אבל כאשר חזרו השניים ליפו ציפתה לר' דוד וליואל משה אכזבה. התברר כי הקרקעות שרכש טאיאן במלאבס טרם חולקו וטרם נרשמו כחוק בספרי האחוזה של השלטון התורכי ויש חשש כי חלקן עדיין שייך לפלאחים, תושביהן בעבר. השניים הודו לאמזלג, שגם אירח אותם לישון בביתו, אך הודיעו שבתנאים האלה אינם מוכנים לבצע את הקנייה. ר' דוד היה למוד כישלונות. הוא איבד חלק מכספו בניסיונות הקודמים לקנות קרקעות אשר לבעליהן לא היו שטרי-מכר מאושרים על-ידי הממשלה, ולפיכך החליט הפעם להיות זהיר יותר.

ר' דוד ויואל משה חזרו לבתיהם בירושלים, כינסו את בני החבורה ומסרו דין-וחשבון משליחותם. על דעת כולם הוחלט להמשיך במאמץ הרכישה של אדמת מלאבס ולהיעזר בקשרים הטובים של אמזלג עם הסוחרים הערבים העשירים ביפו. יואל משה, שהיה בן-הארץ היחיד בחבורת "העולים החדשים" הללו וידע לדבר ערבית – היה יד-ימינו של ר' דוד במשא-ומתן, ושקד שהפעם לא ירמו את שולחו.

לאחר ביקורים נוספים ביפו ובמלאבס, יחד עם יהושע שטמפפר ויואל משה סלומון, רכש ר' דוד בסוף הקיץ, על שמו ובשם כולם, את הרבע האחר, הדרומי, של אדמות הכפר. השטח, 3400 דונם לערך, שהיה רשום כחוק בספרי האחוזה ושייך לסוחר הערבי-נוצרי מיפו, סלים קַסַּאר – נקנה במחיר אלף ומאה  נפוליאון זהב. הקרקע נמצאה מרוחקת מן הירקון, דבר שעליו הצטערו תחילה שלושת המייסדים, אך לימים התברר שהיה לברכה למושבה הצעירה.

עתה היה נחוץ לחפור באר על הגבעה שבמרכז החלקה החדשה ולמצוא בה מים בהקדם – כדי שיהיה אפשר להתיישב על הרקע ולחרוש אותה אחרי הגשמים הראשונים של שנת תרל"ט, שלהי 1878.

*

בתוך החבורה הקטנה והנלהבת של המייסדים: גוטמן, סלומון, שטמפפר, גרינגארט, בלומנטל וכ"ץ, שכבר קצרה רוחם לעלות על הקרקע, הסתובב לאזאר ראב עצוב והשתדל להסתיר את צערו. על כל חבר היה להכניס עתה חמישים נפוליאון זהב לקופת החברה, על חשבון רכישת "נוּמֶר" (מיספר, כלומר חלקה, ביידיש) במושבה העתידה לקום. והנה דווקא הוא ובנו הצעיר יהודה, שני החקלאים המנוסים ביותר מבין המתיישבים-לעתיד – נותרו כמעט ללא אמצעי תשלום.

מה יהיה?

 "אל תדאג, לאזאר," אמר לו ר' דוד, שהתמנה למנהל החברה שתקים את המושבה. "הכפר שנבנה יתנהל כמשק גדול, אחד, והוא יהיה משותף לכל החברים. מי שיעבוד אצלנו במו-ידיו, יקבל משכורת חודשית. אתה ובנך תהיו לא רק שותפים מלאים, בעלי חלקות, בחברה שלנו – אלא גם תעבדו עם הפועלים שנשכור. כך תוכלו להתקיים וגם תהיו בעלי נחלה. אני מצפה כבר בקוצר-רוח ליהודה. הוא הצעיר בחבורה.  יש לו ניסיון בחקלאות. הלוואי שיהיו לנו עוד הרבה בחורים כמוהו."

גם עם יהודה היתה לר' דוד שיחה.

"קראת לי ובאתי." פתח יהודה.

"בקרוב תעזוב את עבודתך בכתיבת המכתבים עבור השנוררים הירושלמיים ותתחיל עבודה חדשה בפתח-תקווה שלנו."

יהודה שמח שיוכל לפשוט סוף-סוף את בגדי ירושלים השנואים עליו, ולצאת למרחב. אבל מעינו הפקוחה לא נעלמו קמטי-הדאגה שנחרצו במצחו של האיש הטוב הזה, שהיה בגילו של לאזאר אביו, כבן חמישים.

"רק לשם כך קראת לי לבוא לביתך, ר' דוד?"

"לא. דאגה רבה יש לי, ולא רציתי לשתף בה את שאר חברינו, כדי שלא לייאש..."

"ומהי?"

"אתה יודע מהי המילה הערבית מְלַאבֶּס?"

"בגדים, מלבושים, ויש גם שקדים מצופים סוכר שנקראים בשם מְלַבִּיס."

"סרסורי-הקרקעות ביפות גילו לי שמכאן גם נובע שם הכפר שאת אדמתו קנינו. מדי תקופה היו יורדים אליו, להתיישב בו, פלאחים בריאים ורעננים מהרי אפרים, מסביבות שכם. אדמתו השחורה, הטובה, משכה את ליבם. אך עד מהרה היה אוויר הביצות הרע, ומי הירקון – מביאים עליהם מיני קדחת ודלקות מעיים קשות, והם היו נחלים ומתים. לא היה עובר זמן רב והכפר הנטוש-למחצה היה מלבס, כלומר, מתלבש, בגל חדש של מתיישבים מן ההרים, וחוזר חלילה, ומכאן שמו הרע."

יהודה נזכר בשיחה שהיתה לו עם לאה, בעלותם מהביקור בסילואן, שעה שהפחיד אותה במתכוון כדי לבחון אם לא תירתע מלבוא עימו למושבה החדשה.

"כאשר נעלה על אדמתנו," אמר לר' דוד, "תתחיל תקופה אחרת. מלאבס הישנה התלבשה באנשים – פתח-תקווה החדשה תמשיך להתלבש – בשדות, בעצים, ברחובות, בחצרות ובבתים. היא תהיה כפר חקלאי מסודר למופת כמו מושבת הטפלרים 'רפאים', ושדותיה – כמו באחוזות הבארונים שאותן היכרנו בהונגריה."

"הלוואי בני," אמר ר' דוד לצעיר. "אתה אולי תזכה לכך, אך מי יודע אם אני אראה את מלאבס החדשה."

"תזכה ותראה , אני בטוח."

*

את ראש השנה [תרמ"ט, שלהי 1878] חגג יהודה עדיין בירושלים, בבית חותנו ר' מנחם שיינברגר. לשולחן הגישו קערה של דבש ושל פירות ארץ-ישראל, מעט תמרים, צימוקים, ותפוחי-עץ קטנטנים שהיו, למרבה הצער, חמצמצים, צהובי-מראה וקמחיים, ולא דומים כלל לתפוחי הונגריה העסיסיים. ר' מנחם בירך את בני משפחתו ואורחיו בשנה טובה, הוא איחל צמיחת פירות משובחים בגנם של יהודה ולאה, ושיתקיים בהם הכתוב: "איש תחת גפנו ותחת תאנתו."

אבל בבית-הכנסת נדו לו רבים מבני-ירושלים, לעגו לו וריחמו עליו. לא די שהשיא את בתו-בכורתו לבחור-גרוש שמאיים להכניס הביתה שדים מבעד לחלון – הנה הוא שולח אותה שתחיה כאחת הפלאחיות – במקום של שממה וסכנת-נפשות, מקום שלא מתאים ליהודים להתהלך בו, ארץ שאוכלת יושביה במחלות, בעבודה קשה ובהפסד כספם.

ולא רק למנחם מאניש לעגו הירושלמים אלא לכלל בני-החבורה, ובייחוד לר' דוד – זאת בעיקר לאחר שנכזבה תוחלתם של רבים מבני-העיר לזכות בדמי תיווך נאים מכך שיסרסרו לגביר התמים חלקות-קרקע שאינן בנמצא.

"הלוואי שלא יהיו בתיהם – קבריהם!" – אמרו הירושלמים הוותיקים על חבורת המשוגעים הללו שקמה מקירבם. "עבודת האדמה היא לא עניין של יהודים! וכי לשם מה קיימים הערבים?"

*

אחרי החגים נפרד יהודה מלאה, מלאזאר אביו ומשאר בני-משפחתו, וירד מירושלים ליפו. כך עשה לפי ההוראה של ר' דוד, שיצא מירושלים יחד עם יהושע, מיד לאחר חג הסוכות, דרך יפו, אל הגבעה שבאדמת קָסָּאר בכפר מלאבס, שתיקרא מעתה – פתח-תקווה.

ביפו הוטל על יהודה לפגוש בערבי מוּגְרַבִּי, שמוצאו מצפון-אפריקה, בשם חַג' סַלַאמֶה; יהושע שכר אותו בתור שומר על הנחלה החדשה וגם ממונה על התחבורה ממנה ליפו ובחזרה. יהודה לן לילה אחד ביפו, ולמחרת בבוקר חיכה לו חג' סלאמה, בראש שיירה של חמורים, שהיו עמוסים קרשים וחומרי בניין אחרים, לצורך חפירת הבאר הראשונה, אשר ר' דוד ויהושע כבר היו עסוקים בה.

השניים יצאו מיפו בכיוון צפון-מזרח כשהם פוסעים בחולות, בין פרדסים ומשוכות-צבר מלאות אבק. שמש סתיו יקדה מעליהם. יהודה קנה ביפו כובע-איכרים רחב-שוליים, כמוהו נוהגים לחבוש אנשי-אירופה והמתיישבים באמריקה ובדרום-אפריקה. בבגדיו היה מוסתר היטב האקדח שנתן לו סיטשי. בפיו – המקטרת דמויית ראש-אדם, שהעלתה עשן. לחלוק הירושלמי המפוספס, ולמעיל השחור – לא היה עתה זכר.יהודה חזר להיות לבוש כבן-אירופה.

ליד הדרך, מצד שמאל, עברו על פני בית-אבן גבוה שהיה מרובע כקובייה ומסתתר בין עצי שקמים עתיקים. הבית היה סגור, ובמעקה השטוח של גגו ניראו חרכי-ירייה, כמו במבצר.

"מי גר כאן?" התעניין יהודה.

"אף אחד לא גר כאן," ענה חג' סלאמה. "ירחם אלוהים על מי שהיו גרים פה!"

"מה קרה להם?"

"לפני הרבה שנים בא ליפו אנגלי אחד, חַוַּואגָ'ה מוֹדֶל, קנה את האדמה ובנה את הבית הזה. הוא התיישב וגר בו עם אשתו הצעירה, שנים אחדות. לילה אחד התפרצו לבית שודדים מן הכפר שֵיח' מוּנִיס, הנמצא מעבר לירקון. השודדים הסתתרו בפרדס, כאן, מצד ימין, והיו חמושים בסכינים ארוכות. הם התנפלו על חוואג'ה מודל ושחטו אותו, ואת האישה היפה לקחו בשבי אל הכפר שלהם ואף אחד לא יודע איפה היא – עד עצם היום הזה. מאז עומד הבית ריק. טפו! כל מי שעובר כאן נבהל למראה שלו. בלילות רוקד השטן, יַחְרַבּ-בֵּיתוֹ, עם השֵׁדה עוֹפְרִית בחדרים הגדולים, הוא זולל וסובא, והנפיחות שלו נשמעות בכל הסביבה!"

*

השניים המשיכו את דרכם בשתיקה, רק מדי פעם עצר אחד החמורים ונתן קולו בנעירה ממושכת, כמתאונן על המשא הכבד שהעמיסו על גבו. חג' סלאמה היה ממהר אליו ומדברנו בנעיצת מקל מאחור.

הם יצאו את פרדסי יפו ועברו עתה ליד המושבה הגרמנית שָׂרוֹנָה (שלימים תיקרא בשם הקריה, בתל-אביב). שרונה הוקמה עשר שנים לפני פתח-תקווה, בידי המתיישבים הטמפלרים הגרמנים. הבתים הכפריים היו בעלי גגות רעפים אדמדמים-חומים, כמו באירופה, סגנון שנחשב חדש בארץ, ושונה לגמרי מן הבנייה המזרחית של הערבים, שלא ידעו את השימוש ברעפים. יהודה היה סקרן לראות כיצד התפתחה המושבה, שהיתה הגדולה והמודרנית מכל מושבות הגרמנים בארץ-ישראל. איך הם מעבדים את השדות, מה הם זורעים, ומתי, ומה אפשר ללמוד מניסיונם החקלאי באזור הזה. אך לא היה זמן לעצור.

השיירה המשיכה עד שהגיעו לוואדי מוּסרארָה (לימים נקרא שמו נחל איילון) שבאפיקו זרמו מעט מים מעלי-ירוקת. לאיטם ירדו החמורים ועלו, בגדה המזרחית, ללא גשר, והמשיכו לפסוע צפונה בחולות עמוקים.

"זאת הדרך היחידה?" שאל יהודה בחשד.

חג' סלאמה הסביר כי בחורף, כשהחולות כבושים מן הרטיבות, אפשר ללכת עליהם ישר, מזרחה, דרך וַאדִי אִל-עַסַל (גיא הדבש, לימים – בני-ברק), עד מלאבס. אבל במשך הקיץ, וגם עכשיו, כאשר הרגליים עדיין שוקעות בחול, משתמשים בדרך האחרת, הארוכה-יותר והצפונית, לאורך הירקון. כשיתחילו הגשמים הכבדים – תיעשה הדרך הכבושה הזו, שאליה הם פונים עתה – כולה בוץ, כולה ביצה, ולא ילכו בה.

"אבל עוד מעט, כשירדו הגשמים," אמר יהודה, "הוואדי בוודאי יתמלא מים, ובלי גשר לא יהיה אפשר לעבור אותו!"

"הכול מאלוהים!" אמר חג' סלאמה. "כשיבוא החורף – אתם זקוקים לרחמיו. ואם בן-חיל אתה, ויודע לשחות – תוכל לרדת עם סוס למוסרארה, לאחוז בזנבו – וכך, בעזרת אלוהים, תצליחו לעבור בשחייה את הנחל."

"ואם לא?"

"מעליש, מה לעשות?  חבל על הסוס!"

*

הדרך בחולות התפתלה בין גבעות כורכר של מקום שנקרא בשם בַּאבּ-אִל-הַוַּה (שפירושו – שער הרוח, ובעתיד – רמת-גן). חג' סלאמה היה מעיף מבטי-חשד לצדדים מדי פעם, כשהוא אוסף את כנפות מכנסיו הרחבים, התפוחים, ומדשדש בחול החם ברגליו היחפות, שכפותיהן נתקשו כסוליות. קריאות-הזירוז ששלח לעבר החמורים, נשמעו קצת מבוהלות.

"מה קרה?" שאל יהודה.

"לא עלינו, לא עלינו," מילמל חג' סלאמה, "בגבעות של באב-אל-האווה מתחבאים השודדים הכי גרועים שמתנפלים על העוברים-בדרך אפילו באמצע היום – יַחְרבּ ביתם ותקולל דתם וערוות אימם עליהם, כלבים בני-כלבים ארורים!"

"הה!" קרא לפתע יהודה.

"מה קרה?" נבהל חג' סלאמה וביקש לעזוב את החמורים ולברוח.

"שם דבר. חזור!" קרא לעברו יהודה. "סתם התלוצצתי."

"אתה אל תפתח פה לע'וּלֶה, למפלצת המפחידה. אנחנו אומרים: שני שלישי הגבורה – לדעת מתי לברוח. באתי לכאן שנים לפניך, חוואג'ה יודה, ומדוע לא תלמד ממני – הזהירות בדרכים משתלמת ואילו החיפזון בא מן השטן."

עתה פנו שוב מזרחה כאשר משמאלם, לצד צפון, משתפלות בקעות לעבר הירקון. בין צמחי הינבוט רעו עדרי כבשים ובמורד, סמוך לנחל, התפלשו גָ'מוּסִים (תאואים), בירוקת הביצה. על חוף הביצה ניצבו אוהל-שיער עלובים אחדים; ילדים כהים, מדובללי-שיער, התרוצצו סביבם ורקדו וצרחו ממרחק-מה קריאות משונות לעבר השיירה. הם נראו כלהקת ציפורים שחורות שאיבדו את הכושר להמריא.

כאשר ירדה השיירה מן הגבעה האחרונה, לעבר הנחלה החדשה, נשקפה לעיני יהודה ערבה אפורה-צהובה שהשתרעה לכל מלוא-העין, עד לרגלי הרכסים המכחילים של הרי אפרים במזרח. שום אדם, שום עץ – לא נראו בכל המרחב הזה. רק לרגלי ההרים, במרחק, נשקפה כיכר ירוקה  ולידה תל ומבצר עתיק בראשו: אַנְטִיפַּטְרוֹס (הוא מבצר אפק, החָרב כיום), הניצב על מוצא הירקון, ליד רַאס-אִל-עֵין (ראש העין), והמעיינות שמהם נובע הנחל.

יהודה וחג' סלאמה המשיכו אל הגבעה שבנחלת קסאר. שם, ליד ערימת אבני-כורכר מסותתות, מוכנות לדיפון הבאר, נמצא אוהל מלבין, בודד. זו היתה ראשיתה של פתח-תקווה: אוהל-מגורים וחפירה טרייה, אשר מעליה נטוייה קורת עץ גדולה, ובאמצע – גלגלת וחבל כרוך עליה, וקצהו משתלשל כלפי מטה. (הבאר הזו, המכוסה כיום במשטח בטון, מקומה בפינה הדרומית-מערבית של כיכר המייסדים, וניצב עליה קיוסק למכירת הגרלות של מפעל הפיס. [מדובר בשנת ,1989 שבה יצא הספר לאור. מאז השתנה המקום ולא לטובה]). מסביב לבאר השתרעה אדמה שחורה שהצמיחה שיחי ינבוט ושרידי קנים של דורה שנזרעה עליה בקיץ האחרון, הקנים הקטומים היו כבר שחורים מרטיבותה טל בבקרים ומיקוֹד שמש הקיץ המייבשת, בצהרי-יום.

"ברוך הבא לפתח-תקווה!" קידמו ר' דוד מאיר גוטמן ויהושע שטמפפר את פני יהודה. "הגעת בזמן. אנחנו אובדי עצות."

"מה קרה?" חשש יהודה.

"הקבלנים הערבים הפסיקו את חפירת הבאר, כי לא מצאו מים בעומק שעליו סיכמנו בעת תחילת העבודה."

"טוב," אמר יהודה. "נמשיך לחפור בעצמנו."

"איך נדע לחפור באר?" שאל ר' דוד.

"יש לנו מורה טוב, אבל קצת יקר." אמר יהודה. "והוא ילמד אותנו לעשות במו-ידינו כל עבודה נחוצה."

"כן? ומיהו? מה שמו?"

"הניסיון." השיב יהודה.

וכך היה. עוד באותו יום השיל יהודה מעל רגליו את הנעליים, ירד בחבל אל קרקעית הבאר והחל לחפור בה. ר' דוד ויהושע עזרו לו, בעמדם למעלה, בהעלאת דליי העפר באמצעות הגלגלת, ובריקונם. כאשר ראו הקבלנים הערבים כי היהודים ממשיכים לחפור את הבאר בכוחות עצמם, התפשרו על מחיר העבודה והסכימו להמשיך בה ככל שיידרש, הפעם כפועלים יומיים.

 במשך שבועיים המשיך יהודה לרדת מדי יום אל קרקעית הבאר ולחפור בה, עד אשר נמצאו המים, בעומק של כעשרים וחמישה מטר. אותו יום היה יום חג לחבורת הגברים הקטנה שהתגוררה באוהל – ר' דוד, יהושע, יהודה (בן-דודו של יהושע), ומיכל ליב כ"ץ, כולם מיוצאי הונגריה. הפועלים הערבים ביקשו מיד מתנת-כסף נוספת על המוסכם עימם, "בקשיש", גמול מקובל, לדבריהם, לכל המביא את בשורת המים.

ר' דוד נהג בפועלים הערבים רוחב-לב, ובשכר זה יעצו הללו למתיישבים לשאוב את מי הבאר הראשונים, מי הבתולים – ולהביאם שי לנשותיהם, סגולה בדוקה ומקובלת להריון ולפריון.

*

לא חלפו ימים רבים ולאזאר בא מירושלים, ועימו מתיישבים נוספים, ובהם גם עולה חדש נוסף מהונגריה, דוד רֶגְנֶר שמו. רגנר היה איש גדול, שמן וטוב-לב, בעל ניסיון קודם בניהול אחוזה חקלאית רחבת-ידיים בהונגריה. ר' דוד גוטמן הזמין אותו במיוחד מהונגריה לבוא להיות מנהל העבודות החקלאיות של המשק בפתח-תקווה. רגנר קיבל עליו את התפקיד ברצון, ומיד הורה להזמין אצל המתיישבים הגרמניים בשרונה מחרשות אירופיות גדולות, ומהונגריה – להביא משדדות כבדות ומכונת קצירה. הוא אמר שאסור לחרוש את אדמה במחרשת ה"מסמר" הפשוטה ולעבד אותה בשיטות הפרימיטיביות של השכנים הערביים.

"מצידי שהם ימשיכו לגרד את האדמה בפרדות ובסוסים," ליגלג רגנר וקבע: "אנחנו נביא שוורים חזקים שיוכלו למשוך את המחרשות החדישות."

בבוא לאזאר כבר היה אפשר לשאוב מים, בדלי וחבל, מן הבאר. לאזאר חלץ אף הוא את נעליו, וכדרך הערבים החל לגבּל לבני-טיט. הוא התקין עיסה רטובה מאדמת החימר, בלל אותה בקש ולש ברגליו את החומר הבוצי וצר ממנו לבנים שאותן הניח להתייבש בשמש. לאחר ימים אחדים, כשנתייבשו, בנה מהן בית ליד הבאר, ציפה אותו בטיח, כנגד הגשם, וקירה אותו בגג עשוי קנים, קש וחימר שנתמכים בקורות עץ מלמטה.

לאזאר החל לבנות טַבּוּן: תנור עשוי חימר, שצורתו דומה לקדרה או לקערה עמוקה הפוכה עם פתח עגול למעלה ועליו מותקן מיכסה תואם בעל ידית ארוכה. לטבון לא היתה קרקעית משלו, והוא הונח על תשתית, מעין גומה רדודה בקרקע; לאזאר ריצף את הגומה בחלוקי-אבנים, הניח עליה שכבת אפר וחול, ועליהם שוב חלוקי-אבנים וחצץ. את התקנת הטבון למד מהערבים. הטבון פותח בארץ-ישראל מפני שבתקופה ההיא כבר לא נמצאו בה עצים להסקה. הבערתו נעשתה לא מבפנים אלא מבחוץ, בקש, בקוצים, בעשבים יבשים ובעוגות מיובשות של גללי בהמות, גם בגֶפֶת הנותרת לאחר שאוצרים את השמן מן הזיתים; והיה אפשר לאפות בו את הלחם וגם להניח בו תבשילים.

יהודה וחבריו בנו רפתות לשוֹרי-העבודה שאותם התעתדו להביא כדי לחרוש את האדמה במחרשות הכבדות. מחוסר יכולת להקים מבנה גבוה שיהיה חזק דיו לעמוד בנגיחות השוורים, התחכמו וחפרו מחפורות גדולות וכיסו אותן מלמעלה בגגות של קש וחימר. הם קבעו את תוכנית המושבה שתוקם – חילקו את הקרקע לעשרים וארבעה מגרשים, בקו העולה מן הבאר צפונה, בנחלת קסאר, לאורך דרך הקיץ ליפו (שלימים נקראה בשם רחוב פינסקר). הבתים היו עתידים להיבנות בחלקים הפונים לרחוב, האורוות והרפתות בצד החיצוני, וקיר-חומה יחבר את כל האוּרווֹת מסביב, לשם ביטחון.

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

מכתב ליבשת אירופה

בוקר טוב אירופה!

שלום לך יבשת יקרה. כבר הרבה זמן שאני רוצה לכתוב לך כמה מילים, בתור שכן קרוב, כאן מהמזרח התיכון, בתור מי שאוהב לטייל בנופייך היפים, ובתור מי שהוריו וכל שורשיו ושורשי עמו נמצאים ונטועים אי שם ברחבי היבשת.

בסך הכול היית לנו לבית במשך אלפי שנים, וביתר נוכחות באלף השנים האחרונות. ידענו ימים יפים של שכנות טובה, שגשוג כלכלי תרבותי ורוחני, ושותפות בחיינו ביבשת, כמו שגם ידענו, ועוד איך ידענו, גם ימים קשים של שנאה, גירושים, השפלות ועלילות.

איכשהו שרדנו. גם אנחנו וגם את. לצערנו ולבושתך, את הרומן שלנו איתך, יבשת יקרה, לא אנחנו בחרנו לסיים. יכולנו לחיות בשכנות טובה ובשיתוף פעולה עוד שנים רבות, אלא שמטעמים השמורים עמך בחרת לסיים ולחסל את השותפות הזו – תרתי משמע. על אדמתך נרקמה התוכנית, על אדמתך נבנו המחנות, על אדמתך נעו הרכבות, על אדמתך נחפרו הקברים, אל נהרותייך זרם הדם, ותוך זמן קצר גדעת נוכחות יהודית משמעותית של אלף שנה. מיליוני אזרחים יהודים נאמנים חיסלת וגירשת מתוכך. חיסלת לא רק את חייהם, אלא את כל תרומתם לתרבות, לכלכלה, לאמנות, לרוח, לאקדמיה, לספרות, לרפואה, להשכלה, למסחר, לבנקאות, ולחיים בכלל.

כבר הרבה זמן שאני רוצה לכתוב לך, ולא יצא. אלא שהשבוע, לאחר שראיתי שני דברים – החלטתי שאני ממש חייב להגיד לך כמה מילים.

האחד, ראיתי דוחות של כל מיני מומחים מתחום הדמוגרפיה, הסוציולוגיה וכדומה, הטוענים שתוך שנים ספורות, את אירופה, הופכת להיות מוסלמית. בחלק ממדינות אירופה כבר עכשיו חמישים אחוז מהלידות הן של מוסלמים. אם נוסיף לזה את מיעוט הילודה של האירופאים שאינם מוסלמים ואת נתוני ההגירה, לא ירחק היום – יש אומרים תוך 10-20 שנה – שאת, אירופה הלבנה והנוצרית, תהפכי להיות יבשת מוסלמית.

נכון שאת מנסה להילחם בקרבות מאסף נגד התופעה – נגד המסגדים בשוויץ, נגד הרעלות של הנשים בצרפת, נגד ההגירה, ועוד כל מיני דברים בקטנה, אבל גם את יודעת שאת הרכבת הזו אי-אפשר לעצור. במרכז לונדון היתה תוכנית לבנות את המסגד הגדול ביותר בעולם, ואף אחד לא יצליח לאסור על האישה המוסלמית לעטות את הרעלה. נשות אירופה הליברליות והנאורות, החשופות והמתירניות, יודעות היטב שעוד עשוי להגיע יום שהאסלאם הקיצוני יצבור כוח והחגיגה הזו תיגמר.

השני, ראיתי גם את אזהרת המסע של מדינות רבות המזהירות את תושביהן מאירופה, מפחד הטרור. וכבר אמר מי שאמר (ולאו דווקא יהודי) שנכון שלא כל המוסלמים טרוריסטים, אבל משום מה כל (או רוב...) הטרוריסטים הם מוסלמים.

לאט לאט יבשת שכנה ויקרה את מתחילה להבין עם מי יש לך עסק. איזו דת ואיזו תרבות מביא עימו האיסלאם הקיצוני. פתאום את מגלה מהי שנאה ומהי תרבות של שאהידים, מהם חוסר סובלנות וחוסר פתיחות, מהם ניכור לדמוקרטיה אמיתית ולזכויות אדם ואישה.

פתאום האיסלאם הקיצוני נתקע לאירופה בגרון. לא להקיא ולא לבלוע. אי-אפשר להקיא כי זה מיד גזענות וזכויות אדם וכל הבלה-בלה הרגיל, אבל גם אי אפשר לבלוע, כי התרבות האירופאית הלבנה הדמוקרטית הליברלית והנוצרית לא יכולה להכיל אלמנטים כה קיצוניים של תרבות ודת. זה ייגמר בפיצוץ. תרתי משמע.

יבשת יקרה, אין ואקום בעולם. גירשת וחיסלת אותנו, וקיבלת במקום את העולם המוסלמי. בהתחלה זה היה לך נחמד, קצת אווירה ים-תיכונית, קצת אוריינטליות, קצת משב רוח מזרחי, אלא שעם זה הגיעה גם הסופה של האיסלאם הקיצוני, שמאיים לשטוף אותך שכנתנו היקרה.

עכשיו את מתחילה לאכול את מה שבישלת. פתאום את מוצאת נשים ברעלות, קנאות בעיניים ומסגדים תחת כל עץ רענן. פתאום צריך להתמודד עם ילודה, תרבות בעלת סממנים קיצוניים, טרור ואלימות שאותם טיפחת ומהם התעלמת. לא תוכלי להכחיש עוד זמן רב. העימות כבר פה. אנחנו, לצערנו, כבר מומחים בזה, למרות שגם אצלנו לא חסרים הנאיביים והצדקנים.

בפעם הראשונה כשבורא העולם החליט להחריב את עולמו כתוצאה מהתנהגות ברואיו, הוא הסכים לתת לאנושות צ'אנס נוסף, מועד ב'. הוא ביקש מנוח להיכנס אל התיבה כדי לנסות ולייצר גרעין ויסוד חדש לעולם, גרעין שאולי תצא ממנו אנושות ראויה יותר. התיבה היתה הסיכוי של העולם, המקלט לרגע.

האם תשכילי אירופה היקרה להכין לך מבעוד יום תיבת נוח פיזית ותרבותית כדי לשרוד ולשמר את עצמך? או שמא הכוחנות, השחצנות והצביעות לא יאפשרו לך להודות באסון שהמטת על עצמך במו ידייך, ובעצם את היום יבשת שחיה על זמן שאול?

בברכה,

השכן היהודי מהמזרח התיכון

* * *

עוז אלמוג

אפשר לנסות

חלמתי בלילה שהנשיא בא לבקרני. זה היה מוזר לראותו לפתע בפתח הדלת.

לרגע אחזה בי התרגשות. אולי זכיתי בפרס על הישג כלשהו. אז לא. הוא הגיע כדי להטיל עלי את ראשות הממשלה.

"סליחה מר ריבלין," הגבתי בבְּעָתָה, "למה אני?!"

"כי אין מתנדבים אחרים," השיב כבודו בחיוך אבהי.

אני: "מצטער, איני ראוי למשרה הרמה. כבד עליי."

הנשיא: "תוכל לנסות. מתרגלים."

אני: "אין סיכוי, אני חלש בניהול משברים. זקוק לשעות שינה."

הנשיא: "אתה מומחה לחברה הישראלית. אנחנו משוועים לפתרונות ממעלה שנייה."

אני: "והעולם סביבנו? זו לא המומחיות שלי."

הנשיא: "אני מסתפק במומחה לישראלים."

אני: "המומחיות הזו לא מוסיפה. רוב ראשי הממשלות צעדו פחות או יותר באותם שבילים מדיניים. רובם תימרנו פחות או יותר באותה מסגרת של לחצים, משאבים וערכים. ליכוד, עבודה, בגין, רבין, ברק, ביבי – זה לא ממש משנה. למעט השוליים הקיצוניים, רובנו חושבים באותם דפוסים ומוסכמות, רגישים לאותם דברים ושואפים לאותן מטרות יסוד."

הנשיא: "צריך ריענון שם למעלה."

אני: "נתניהו כבר לא טוב בעיניך?"

הנשיא: "נמאס לו מהתפקיד, הבן אדם לא נח לרגע. אפילו שרה כבר לא רוצה."

אני: "ניסית באופוזיציה?"

הנשיא: "בוז'י התחמק ועל תדמיתה של הגברת גלאון אין טעם להכביר מילים."

אני: "נסה בתקשורת הפופולרית. יש ידוענים ומובילי דעה, שביטחונם צוק איתן, ביקורתם נוקבת ומבטם אסטרטגי."

הנשיא: "ניסיתי גם בכיוון הזה. אמנון אברמוביץ, רביב דרוקר, נחום ברנע, כולם סירבו להצעה. תראה איך לפיד צנח בסקרים. הם יודעים לבקר. הובלה זה לא בדיוק ספל האספרסו שלהם."

אני: "אפשר פשוט לוותר על הראש."

הנשיא: "להישאר רק עם ממשלה?!"

אני: "מקובל היום לְשַׁטֵּחַ פירמידות והירארכיות. עדיף צוותי עבודה יעילים על מנהיגים כריזמטיים."

הנשיא: "נפלת על הראש? תראה מה קורה עם הקבינט המצומצם. כבר עדיף משטר נשיאותי עם סמכויות נרחבות."

אני: "מצאת את הפתרון. הסקרים מראים שהציבור אוהב אותך."

הנשיא: "אבל הם ישנאו אותי כמנהיג מוביל."

אני: "תוכל לנסות. מתרגלים."

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

יצחק שויגר

ידידי האופרה נוסעים לפסטיבל זלצבורג

 קיץ 2014

והנה אנו שוב נוסעים. הסדר כבר ידוע מנסיעות קודמות. מקבלים את התוכנית את הרשימה של הנוסעים, (בודקים מי הבריז ומי התווסף), המלונות והמופעים. יש אמון מלא בתוכנית. ככה זה בין ידידים. מקבלים הודעה, משלמים ונוסעים.

אנו יורדים מהמטוס במינכן. מקבל אותנו אוטו קומתיים משהו משהו. קומה עליונה ביזנס קלאס, ובראשונה, שזה הלודז'ה, יש גם שולחנות, שירותים וגם מכונת אספרסו משוכללת. מקלחת ודיילות אין. (אפשר לצ'פר בעתיד) – ממש כמו הקומתיים הראשון של אגד. [הקומותיים הראשון היה של "המעביר" בתל אביב. – אב"ע].  אנו מתפרשים במקומות, מי עם אשתו ומי לבד. יש עודף גדול של מקומות באוטומטוס הזה. נוסעים ממינכן ישר לזלצבורג.

אצל יהודים, מה לעשות עם טראומת השואה, דבר ראשון זה היטלר. המדריכה שוש מסבירה שזה הכביש הראשון שהיטלר ימ"ש בנה. שזה היה בראש שלו לכבוש את אוסטריה כי הוא היה אוסטרי במקור וגם הוא בנה שם מלון (בטח כדי לבלות עם החברה שלו האוסטרית). היא אומרת שזה אוטו-באן מיספר 80 ואנחנו ממש מרוגשים. יותר מאוחר היא מתנצלת. זה לא שמונים, זה כביש מספר 1 אבל זה נשאר הכביש של היטלר. הדיוק ההיסטורי חשוב, בטח כשזה נוגע להיטלר. בערב  מגיעים למלון שרתון מחוץ לזלצבורג. מלון נופש יפהפה על שפת אגם ומוזמנים לארוחת ברביקיו. הכמויות עצומות והאיכות טובה.

בבוקר יוצאים לטיול. כאן המקום להזכיר כי הגיל הממוצע של הנוסעים נושק לשבעים ובכל זאת מתרגשים כמו בטיול שנתי. נוסעים ברכבת לראש הר. המדריכה מספרת לנו שהקטר נוסע על קיטור כמו פעם וזה ממש מרגש. לא חילקו כובעי טמבל ולא היו מימיות עם מיץ פטל. אבל היתה אוירה טובה. נכנסים לקרון ועולים לראש ההר. ומה עושים? צועקים ושרים ממש כמו פעם. האוסטרים הסתכלו עלינו בתימהון ובכעס. מי היה מאמין שפרופסור מיכאל סלע, יהודי יקר וצעיר ברוחו, ישיר בקולו הדק "הנה באה הרכבת בואו ילדים לשבת. הקטר כבר מתקתק לא ייסע מי לא ישב." הנוף בראש ההר יפה כמו גלויה. אני אף פעם לא יודע מה קדם למה. הנוף או הגלויות. יש לי הרושם שהאוסטרים קנו גלויות וסידרו את הנוף לפי הגלויות.

אחרי מנוחה מספיקה יוצאים לאופרה. יוצאים שעה קודם. המרחק מהמלון הוא רק  18 ק"מ. שעה צריכה להספיק. אך לא כך קורה. יש פקק עצום. גשם, תאונה, השד יודע למה. אבל  אנחנו לא מגיעים. החברים באוטובוס מתחילים להתעצבן ורוטנים. "למה לא יצאנו יותר מוקדם,"  – "מה היה צריך לישון כל כך הרבה בצהרים, כולה נסעו ברכבת, היה אפשר לצאת קודם," – "הנהג לא בסדר, צריך להחליף אותו," –  "נגיע לחצי השני וחבל שהרי שילמנו כל כך הרבה כסף לכרטיס," – "למה אי אפשר היה לישון במלון בעיר."

והנה  פלא. עליזה היו"רית המסורה שלנו, מבקשת מהמדריכה שתגיד לנהג שיתקשר למשרד שלהם בזלצבורג ושיתקשרו לאופרה ויודיעו להם שאנחנו בדרך ונגיע  עשר דקות באיחור. לא תאמינו, זה עבד. אנו מגיעים לאולם. צוות האולם עומד הכן ומכניס את כולנו בריצה לאולם. הקהל חלקו על הרגליים וקורא בוז ומנכ"ל הפסטיבל עומד על הבמה ומשתיק אותם. ואומר בגרמנית שאינה מובנת לי, (אין תרגום בצד) משהו כמו, מה אתם הייתם עושים אם זה היה קורה לכם? ממש כמו חיים הכט, בתוכנית שלו "מה אתה היית עושה." (רק בלי תנועות הידיים המפחידות של הכט). וזה עבד! בטח הוא למד את זה מחיים הכט.

המופע התחיל באיחור של רבע שעה וב-CNN ובעיתונות המקומית למחרת אמרו שדבר כזה לא אירע מאז 1842. טוב שלא ידעו שאנחנו ישראלים. זה היה מוסיף נפט ערבי לבעירה ועוד היה נושא לשאילתה באו"ם.

המופע היה אופרה קונצרטנטית "לה פבוריטה" מאת דוניצטי. סיפור אהבה בין חייל שהתחיל דרכו במנזר לבין פילגשו של המלך. המלך ויתר לחייל והרשה לו להתחתן עם פילגשו. אבל החייל המאוהב מוותר וחוזר למנזר. למה? כי לא סיפרו לו מראש שאהובתו היתה פילגשו של המלך. העובדה  שהיא היתה פילגשו של המלך לא הפריעה לו. אלא רק, למה לא סיפרו לו את זה  מראש. הכבוד הגברי! כבר דוניצטי, לפני מאה וחמישים שנה, ידע שהכבוד יותר חשוב מהאהבה.

הקולות כל כך יפים ופתאום לא מפריע כלל שאין תפאורה. הזמרים עומדים ושרים ליד המיקרופונים ואפילו מחזיקים מולם את הפרטיטורה. בהפסקה אנו רצים לשירותים אותם לא פקדנו קודם בגלל האיחור המתוקשר. התור אצל הנשים מתארך ואני מפנה את הבנות שלנו לשירותי הגברים. הן נענות בשמחה. חלק מהגברים האוסטרים מרים גבה אבל הכול עובר בשלום. לאחר האיחור המדהים והכניסה המפוארת לאולם, מה זה כבר לשלוח נשים לשירותי גברים? בטח מישהו אמר "ככה זה אצל היהודים, אין גבולות, קודם מאחרים ואחר כך משתינים בבלגן." מטעמי צנעת הפרט לא נפרט מי לא הצטרפה לחגיגה הפרועה בשירותי הבנים.

לאחר המופע סעדנו במסעדת יוקרה לארוחה קבוצתית. חנה מוניץ, המנכ"לית הבלתי נלאית, בירכה את הסועדים, וגם דני גילרמן הוסיף ברכות והרים כוסית לחיי מדינת ישראל והיתה אווירה פאמיליארית. שמחים ומאושרים, חזרנו למלון. 

למחרת נסיעה לאינסברוק. בדרך מבקרים במוזיאון של סברובסקי שהוא המקדש המועדף של אשתי. המוזיאון מרשים ביופיו. יש מיספר מוצגים במבנה שטוח וגדול, שכולו בנוי מתחת לאדמה ומכוסה בצמחיה ובו יצירות אמנות המורכבות מאבני זכוכית נוצצות. בסוף, כמצופה, חנות המפעל. הנשים שצבאו על הקופה שבסוף המוזיאון, גם נהנו, כך הן אומרות, מהסחורה ומהמחירים. הגברים פחות.

לאחר מכן נוסעים למסעדה. כדי לבדוק את כושר ההליכה שלנו, נבחרה על ידי הנהלת הטיול, מסעדה, שנמצאת ברחוב שהאוטובוס לא יכול להיכנס אליו, ובגלל קוצר הראיה של המדריכה "זה רק מאתיים מטר מהאוטובוס," וזה הופך לקילומטר בעלייה קשה ותלולה. ממש כאילו עולים על שביל הנחש במצדה. לא קל גם לצעירים. אבל הידידים המסורים והספורטיביים מקבלים הכול באהבה.

נושפים ונושמים הגיעו כולם למסעדה, בלי אוויר ובלי מד"א. המסעדה קטנה ומצומצמת ואיכשהו ישבנו שם ולכל אחד היה אפילו כיסא באופן פרטי. האוכל היה מצוין, אבל מוכן בקפידה ובקמצנות אוסטרית. ביקשת תוספת? אמרו אין, אפילו לא קצת מרק. ביציאה, הקהל כבר בועט  ברגליים ואת הדרך חזרה עושים במוניות עד האוטובוס.

משם נוסעים לברגנץ בקצה אגם קונסטנץ, למופע של חליל הקסם של מוצרט. בדרך הארוכה  מספר לנו מיכאל, האחראי על מאגר הידע שלנו, שהזמרים אתמול בזלצבורג היו נאים מאוד כי זאת המגמה באופרה היום, גם שרים וגם יפים. והסביר כי כבר יש אופרות שבהן הזמרות מופיעות בלבוש טבעי. מי יודע אולי נזכה לכך שגם הקהל יבוא בלבוש טבעי ונחזור לימי נוח.

בבוקר טיול קצר בעיירה קטנה בצד המזרחי של האגם. שמש, קפה וחוזרים למלון.

בערב מופע חליל הקסם. המופע מתקיים על שפת האגם. הבמה בנויה על המים במבנה מדהים בצורה של צב. בביקור בתוכו, לפני המופע, באדיבות קשריה של האופרה, מתגלה שם מערכת מסועפת של כבלים ומנורות וזה נראה כמו ביקור בבסיס טילים של נס"א. בנו את הבמה במשך 250 יום והיא עומדת על תילה במשך שנתיים. המופעים נערכים בכל קיץ (שתי עונות) ומארחים קרוב ל250,000 צופים. זה מחזיק כלכלית את העיירה שמונה בסך כול 35,000 נפש.

בצד הבמה עומדים זקופים שלושה דרקונים חלולים ששוקלים כל אחד 20 טון ומתנשאים לגובה של חמש קומות. הבמה כולה מסתובבת והיא כולה פירוטכניקה. הסיפור האמיתי של המופע זה לא הסיפור הלעוס לעייפה של פפגנו ומלכת הלילה, של מוצרט, אלא הפירוטכניקה, הביצוע והגשם. התזמורת יושבת באולם יחד עם המנצח. הזמרים לידם ועל הבמה שעל האגם, כמאה מטר מהם, יש בובות ופעלולנים ששרים "תיזמורת בצורת." האגם משתתף בחגיגה באופן פעיל והוא חלק מהמופע והבמאי מנצל את המים לצלילה ולרכבת תת מימית ואף מחזיק צוללנים בקאסט. הדרקונים העצומים פולטים אש ועשן וכל המופע-קרקס הזה מדהים את 7,000 הצופים שישובים על טריבונות כמו בכדורגל בארץ. הצופים דחוקים ומכוסים בשמיכות ושיניהם נוקשות בשל הקור. לא יאומן. סוף אוגוסט וקור אימים. הם גם מפחדים מהגשם. "חליל הקסם" הופך ל"חלילה גשם". אם יורד גשם מבטלים את המופע ולא מחזירים את הכסף. מזל שלנו שלא ירד גשם.

בסוף המופע ברדק בתנועה. כמו שאמרנו, כמו בכדורגל אצלנו המטוסבוס שלנו מחמם מנועים ולא ממריא. פה הראה שוב דני גילרמן שהוא יכול לגויים. אם הוא התמודד באו"ם איתם, הוא גם מצליח בכיוון התנועה. הוא יורד מגרש את האחרים ואנו משתלבים בתנועה ומגיעים בשלום למלון.

בבוקר חוזרים לזלצבורג. הדרך ארוכה ומיכאל בקולו הרדיופוני נוסך עליי שלווה. הוא מספר על הפעילות של האופרה, על מה שראינו ומה שנראה. ואני שומע שמיכאל מציע לחנה שתרקוד לצלילי חלילה גשם ואם ראשה יירטב הוא יספר אותה ביחד עם הספר מסביליה. עיניי נעצמות ויתר הנסיעה הארוכה עוברת עליי בתרדמת כך שאיני יכול לדווח על מה שנאמר אבל בטח הפסדתי. אין על  מיכאל.

בדרך לזלצבורג עוצרים. ארוחה לא מחייבת, בפונדק דרכים, ומגיעים לזלצבורג למלון שרתון שבעיר. גם המלון הזה כמו אחיו לרשת, שמחוץ לעיר, מפנק. מנוחה קצרה ויוצאים לאופרה. הפעם פיירבראס מאת שוברט. מיכאל מסביר לנו שזאת אופרה שכמעט מעולם לא הושמעה. אנו יושבים במקומות טובים, במקום שרואים לזמרים את הלבן בעיניים. העלילה מתרחשת בזמן הרומאים ומספרת על קרב בין המורים הברברים לבין הרומאים. כרגיל יש אהבה לא ממומשת בין בתו של המלך לאחד הקצינים, שלא היה מיוחס מספיק, ובין בתו של המלך המורי, שנראה כמו איסמעיל הנייה, לבין שר הצבא של הרומאים.

אנו לא יודעים כיצד הם הכירו ואיך הספיקו להתאהב. לא היה פייסבוק לא היה אינטרנט ובכל זאת גם אויבים נפגשים איכשהו ומתאהבים. אבל לשוברט פתרונים. הטובים לבושים בלבן והרעים בשחור ונראים ממש כמו החמאס. המלחמה שברקע, אצלנו, עולה וצפה בראשינו באורח אוטומטי. התפאורה צנועה וכמעט לא משתתפת בעלילה. מיכאל מסביר אחר כך, שזה לא מקמצנות אלא במכוון, והבדים הצבועים שהיו התפאורה, הם יקרים מאוד בהכנה. טוב, שיהיה. עם מיכאל אני לא מתווכח.

בסוף הפי אנד. פיירבראס, שעל שמו האופרה, הבן של המלך המורי, משוחרר משביו והאוהבים מתחבקים זה עם זו וזו עם זה, בשירה יפה. אולי כדאי ללמוד משוברט ולחתן את הבן של ביבי, שכותבים בעיתון שיש לו חברה נורבגית, עם הבת של איסמעיל הנייה ובזה לפתור את הסכסוך הקשה. אבל רק לחשוב מה היתה אומרת שרה על השידוך ועל המחותנים ואיזו מהומה היא היתה עושה! יותר טוב מלחמה.   

חוזרים למלון לשנת לילה וארוחה קלה במלון אל תוך הלילה. התיאבון מפתיע גם את המלצרים אבל ההיצע קטן.

בבוקר קמנו רעבים וצמאי דעת להכיר את זלצבורג. מסתבר שכמות הנושרים מהטיול המובטח היתה גדולה והפכה את האוטובוס המפואר והארוך, למיותר. עברנו לרגלית. קומץ ההולכים נילווה לשוש המדריכה שהראתה לנו את הגנים של המלך, שהיו לו, כרגיל אצל מלכים, 12ממזרים. אנו חוצים את הגשר המוליך לעיר העתיקה. משני צידי הגשר, תלויים  מנעולים אותם תולים ונועלים, אוהבים צעירים, כשהם מתאחדים בברית הנישואין. בצד האחד יש מוכר מנעולים ובצד השני יש מסגר אומן, שגם מוכר מנעולים וגם מפרק את המנעולים, של אלו שמתגרשים. יודעי ח"ן מספרים, שיש לו יותר עבודה מזה שרק מוכר אותם. חומר למחשבה למאמינים בברית הנישואין.

כולם מתפזרים. חלק משוטטים ללא מטרה ושוטפים במבט אוהב את הררי השוקולד והעוגות שמוצעים בחלונות, חלק מחפש בגדים ויש כאלו, כמו אשתי, שגם מוצא.

אחרים, ואני בתוכם, מעדיפים קולטורה. אנו מבקרים במוזיאון של זלצבורג שבו מוצגת תערוכה מדהימה על הטראומה שהשאירה מלחמת העולם הראשונה על האנושות. היה מרתק לצפות איך האמנים שלאחר המלחמה לא יכלו לצפות, כך לפי הליטוגרפיות שהכינו ויצרו, שבעוד לא הרבה שנים, המין האנושי שוב ישתטה ויתחילו להרוג בשנית זה את זה במלחמת העולם השנייה.

הראשונה פרצה בגלל רצח של נסיך אוסטרי בידי סטודנט סרבי מבוסניה והשנייה בגלל טירוף של אדם אחד. ככה זה בעולם המבוגרים, כמו בעולם הילדים. זה מעליב את זה. רבים, מי יותר חשוב מי יראה למי, מתחברים לאיזו אידיאולוגיה רצחנית שהמציא איזה מפגר, ויאללה, הורגים מיליונים.

התערוכה שמציינת מאה שנה לתחילת מלחמת העולם הראשונה לא מציינת שמתחילתה של המלחמה הראשונה ועד היום נרצחו בעולם כמאה מיליון אנשים, ועוד היד נטויה. ואם מסתכלים באימה על העננים השחורים המתקדרים על שמי העולם, בדמות האסלאם הג'יהדיסטי הרצחני, על הרוסים המחבקים את אוקראינה – אז איפה פה הטראומה ממלחמת העולם הראשונה על מי היא עשתה רושם בדיוק?

כל הכבוד לעורכי התערוכה שהיו אמיצים מספיק להציג קיר שלם על הג'נוסייד של העם הארמני על ידי הטורקים. הם עוד לא יודעים מה מחכה להם. בפוליטיקה העכשווית, ארדואן הסולטן הטורקי החדש, שהולך ומתעלה על עצמו כל יום יותר ויותר, עוד יבוא עימם חשבון בעידודם של הטורקים הגרמנים החדשים. האוסטרים עוד יאכלו אותה.

משם הלכנו לארוחת צהרים וביקור במוזיאון לאמנות מודרנית. המוזיאון מוצב בראש ההר ומגיעים אליו במעלית חצובה בסלע. לא ברור מה יותר מסקרן המסעדה או המוזיאון. אנו מתחילים במוזיאון. קצת מאכזב. כרגיל לגבי חלק מהמוצגים לא ברור מדוע הם שם וחלקם לא ברור מדוע הם נחשבים ל"אמנות". הביקורות של הידידים בהתאם.

ממשיכים בארוחה. אנו חולקים שולחן גדול. האוכל סביר. שניצל וינאי טעים וחם ובסוף  המלצת הבית – סופלה ביצים אפוי, בקרקעיתו משקע של פירות יער והוא בגודל חצי אבטיח  הפוך על הצלחת. נהדר. בתפריט כתוב שזו מנה לשניים. אנו הזמנו שנים לארבעה עשר אוכלים ועוד הותרנו קצת בצלחות. לא ברור מה היה יותר טוב הנוף או הסוף. 

בערב הפינאלה. לה צ'נרנטולה מאת רוסיני. פה כבר הגענו בזמן. הסיפור הוא של לכלוכית או סינדרלה, איך שתרצו, בשינוים של הבמאי. העלילה מתרחשת באיזה מסעדת דרכים זרוקה ומודרנית, עם תנורים מיקרו ואפילו בר בירה. האם החורגת מוחלפת באב חורג. הנעל המסורתית מוחלפת בצמידים מכסף שאחד מהם משאירה סינדרלה בידי הנסיך בתום הנשף. הפייה מוחלפת בקוסם שלא מפסיק להפתיע. הוא כאילו בלתי נראה לשחקנים אבל נראה לצופים כל הזמן בשירה ובפירוטכניקה מדהימה ומשעשעת שתופסת את לב הצופים. הנשף מתקיים באולם מרהיב שנראה כמו בר טיפוסי מודרני, והמקהלה מכילה כמות אין סופית של רקדניות עם רגליים צעירות שמובילות לשמיים ונכנסות בחצאיות עור צמודות. מראה מלבב. בייחוד מהשורות הראשונות. בסופו של הסיפור הנסיך מגיע לבקש את ידה של סינדרלה עם מרצדס לבנה. השדרוג המודרני ללבוש והתפאורה העכשווית, הוא מדהים והשאיר את כולנו פעורי פה ועליזים למשך שעות רבות.

בחזרה למלון עם שמחה גדולה בלב ועם טעם של עוד. קצת ריכולים עד אמצע הלילה בלובי. לילה טוב.

למחרת בבוקר נסיעה למינכן. ביקור קצר בעיר, נקניקייה ובירה לסיום. החברים מתפזרים. חלקם חוזרים, חלק הקדים לנסוע לארץ, חלק נשאר להמשך טיול באירופה. אל על. עיתונים. יש הפסקת אש? יש מלחמה? מה המצב? מה חדש?

זה מה שיש.

* * *

MAYOR REFUSES TO REMOVE PORK FROM SCHOOL CANTEEN-MENU
EXPLAINS  WHY

Muslim parents demanded the abolition of pork in all the school canteens of
Ath in Belgium.
Marc Duvivier the mayor of Ath, has refused, and the town clerk sent a note
to all parents to explain why.
“Muslims must understand that they have to adapt to Belgium, its customs,
its traditions, its way of life, because that's where they chose to
immigrate.They must understand that they have to integrate and learn to live in Belgium.They must understand that it is for them to change their lifestyle, not the Belgians who so generously welcomed them.
They must understand that the Athois are neither racist nor xenophobic,
they accepted many immigrants before Muslims (whereas the reverse is not
true that Muslims do not accept non-Muslim foreigners on their soil).
That no more than other nations, the Belgians are not willing to give up
their identity, their culture. And if Belgium is a land of welcome, it's not Marc Duvivier that welcomes foreigners, but the Belgian people as a whole.
Finally, they must understand that in Belgium with its Judeo-Christian
roots, Christmas trees, churches and religious festivals, religion must
remain in the private domain. The municipality of Ath was right to refuse
any concessions to Islam and Sharia.

For Muslims that disagree with secularism and do not feel comfortable in
Belgium, there are 57 beautiful Muslim countries in the world, most of them
under-populated and ready to receive them with open halal arms in
accordance with Shariah. If you left your country for Belgium, and not for other Muslim countries, it is because you have considered that life is better in Belgium than elsewhere. Ask yourself the question, just once, “Why is it better here in Belgium than where you come from?”
A canteen with pork is part of the answer.

* * *

"והארץ תרעד"

סאגה היסטורית, אירוטית ובדיונית למחצה

עכשיו על המדפים

מאת: חן אברמוביץ

"והארץ תרעד" הוא הרומן האחד עשר של אהוד בן עזר, זוכה פרס היצירה על שם לוי אשכול מטעם ראש הממשלה. הספר נכתב על-ידי בן עזר בפרקי זמן שונים, במשך כארבעים שנה, החל משנת 1974.

הספר הוא סאגה היסטורית, אירוטית ובדיונית למחצה, בת 24 פרקים, המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה, בדצמבר 1878.

חלקה הראשון הודפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל". בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. בספר מובאים אינספור אירועים שעברו על ארץ ישראל ועל היהודים שעלו אליה במשך המאה ה-19 והעלילה משתרעת על פני מחוזות רבים, קרובים ורחוקים.

במהלך הסיפורים ישנן שלוש עלילות נבדלות, שבמרכזן שלושה גיבורים שונים – שלושה סיפורי משפחות המחוברים ומשתלבים זה בזה בקשר משפחתי ורומנטי. העלילה הראשונה מתרחשת בשנות השלושים של המאה ה-19 בצפת. הגיבורה הראשית היא אפרת, בתו של ר' שבתאי לוין מצפת, נערה אדמונית יפהפייה, המוצאת מקלט בימי הפרעות של שנת 1834, יחד עם אימה ואחותה ציפורה, בביתו של הקאדי. חסאן, בנו של הקאדי נותן החסות, חומד את אפרת, ומצליח לבעול אותה שלא כדרכה. אירוע זה קבע את חייה ומכאן חייה משתנים בלי היכר.

"והארץ תרעד", אהוד בן עזר, הוצאת ספרי מקור, 2014, 272 עמ'.

מתוך: מגזין המושבות, 22.8.2014

* * *

תקוה וינשטוק

שני ספרים על תל אביב

"הבתים הלבנים ימלאו", עפרה טנא. קו אדום, הוצאת הקבוץ המאוחד 2013.

חיי יומיום בדירות של תל אביב בתקופת המנדט משנת 1924 עד 1948.

הבתים הלבנים שעליהם כותבת עפרה טנא הם בתי הבאוהאוז של תל אביב העתידים להתמלא בעם רב. אין זה רומן ספרותי וגם לא יצירה מדעית מובהקת. הספר שייך לתחום האנתרופולוגיה. מזכיר נשכחות וקובע אותן במסגרת של פרספקטיבה היסטורית.

ד"ר עפרה טנא עוסקת בסוציולוגיה של חיי יומיום. היא הקימה את פרויקט מאגר הזיכרונות מחיי יומיום בארץ במכללת בית ברל. "הבתים הלבנים ימלאו" מתבסס על ראיונות עומק שעשתה עם חמישים ותיקים על חייהם בתל אביב מזוויות ראיה שונות וכן על מידע מהעיתונות והספרות של התקופה – כולל פרסומות – בענייני היגיינה, בריאות, חינוך, נישואין ועוד. מציאות שוותיקי העיר הכירו על בשרם מופיעה בספר על רקע ארצי וכלל עולמי. לא הפוליטיקה הגבוהה שמאחרי הקלעים אלא ההווייה הפרטית של התל אביבי "הקטן". חיי הבית בתל אביב, בעיקר הבית האשכנזי, מאז העלייה השלישית עד קום המדינה.

הספר עושה צדק לתל אביב. הרבה נכתב על החיים בקיבוצים ובמושבים שמיספר חבריהם מעולם לא נסק לגבהים – והרבה פחות על החיים בתל אביב הגדולה. צורות החיים החדשות עוררו עניין ואילו העיר נחשבה למוסד ישן ומוכר, בורגני במהותו.

אבל תל אביב לא הייתה – ואינה – עוד עיר. היא "העיר העברית הראשונה אחרי אלפיים שנה." שלא כמהגרים בארצות אחרות השואפים להתמזג בותיקים, המהגרים אליה כלל לא רצו, אפילו נמנעו, מלחיות כמו הילידים ולקבל את מנהגי האוריינט.

מהגרים אלה היו לרוב מהמעמד הבינוני הנמוך באירופה. דירותיהם הטיפוסיות בתל אביב נבנו חדר בתוך חדר, ללא מסדרון למעבר. היתה לדירות מרפסת פתוחה – לעיתים אפילו שתיים – בה התנהלו החיים רוב ימות השנה. למזגנים טרם היה זכר ובמרפסות נשבה רוח נעימה. עד שמחמת הדחק נסגרו המרפסות בתריסולים והפכו חדרים לכל דבר.

תחילה חלקו הורים וילדים חדר אחד. לימים שודרגו המגורים לשני חדרים – האחד לילדים, השני לסלון עם מיטות או ספות מתקפלות לשינה להורים. הגיעו עיתות משבר והתפתחה דיירות המשנה. בשנים 1930-1935 ידעו הכול למה מתכוון אלתרמן בשיר "צריך לצלצל פעמיים". משפחות חיו שנים ארוכות בדירות בנות שני חדרים כשאחד החדרים מושכר למשפחה זרה. תכופות קלטו המהגרים הוותיקים את קרוביהם – המהגרים החדשים – ובאותה דירה התגוררו שניים ואפילו שלושה דורות. המטבח (לפעמים גם הנוחיות) היה משותף לשתי המשפחות וגרם אין קץ מריבות. בעיקר סבלו הנשים, שנאלצו להתחלק בבישול ובכביסה עם נשים אחרות.

משנות השלושים של המאה שעברה נבנו הדירות בתל אביב לפי התפישה של המשפחה העירונית האידיאלית, תוך חשיבה מודרנית כי ניתן לעצב קבוצות אנשים על ידי מיצובם בסביבה מתוכננת. הספר מתעכב על "מעונות עובדים", יצירה תל אביבית מקורית למדי, כשעובדים בעלי מגרשים קטנים התאחדו לבנייה משותפת. כך הוזלה עלות הבנייה ונוצרה חצר גדולה לרווחת הדיירים. פרויקט שהושפע במידה רבה מהאדריכל אריה שרון.

הספר עוסק גם בערכי החיים המשתנים. למשל התפתחות כללי הבריאות וההיגיינה שגרמו לצמצום דרמטי בתמותת התינוקות בעולם. בארץ נחשבה בריאות התא המשפחתי גם כתרומה לבריאות הלאום. רוב המרואיינים במחקר תיארו את בית ילדותם כנקי עד נקי מאוד. הלכלוך יוחס למי שהוריו או הורי הוריו נולדו בחו"ל. יצאו מכלל זה התימנים, שחרף עוניים המרוד נחשבו לנקיים.

הסברים בעל-פה ובכתב הוקדשו לגידול הילדים בעיר: סדר יום מוקפד ושעות הזנה מדוייקות, לא יחסי אהבה טבעיים בלבד, אך הספר מודה כי "רוב האימהות האשכנזיות לא ראו צורך מדעי תרבותי להמיר את התנהלותן המזרח אירופית בכללים החדשים."

התקדמות הפסיכולוגיה העולמית באשר לזוגיות ולכלכלת הפרט חילחלה לתל אביב ולארץ כולה דרך האספקט הלאומי. הצרכנות נחשבה אף היא נושא לאומי וקמו מומחיות לכלכלת הבית. משק הבית  סיפק באותם ימים תעסוקה מלאה לעקרת הבית. היא בישלה יומיום, המזווים לא היו גדולים, וחצי בלוק קרח ואפילו בלוק שלם לא הספיקו להקפאת מצרכים. לשם הטריות קנו מדי יום במכולת הידידותית הקטנה הסמוכה לבית.

בתום המלחמה העולמית השנייה, בשלהי המנדט, הופיעו בארץ מכונת הכביסה, המקרר החשמלי ושאר אביזרי החשמל שכיום לא ייתכן בלעדיהם. אלה הביאו גאולה לאישה העירונית. תחזוקת הבית הוקלה לאין ערוך והוכפפה לחוקי ההיגיון. עקרת הבית למדה לערוך קניות נבונות – בעיקר מאז 1942, השנה השלישית למלחמה, כשבארץ נאכפו פיקוח על המזונות וצנע. בימי המאבק בבריטים שוב נכנס משק הבית לתקופה קשה, לתפריט יומי מצומצם וחדגוני. סעודת השבת היתה עשירה יותר אך גם היא חזרה על עצמה במטבח האשכנזי. עקרת הבית נאלצה לכלכל את ביתה ב"נקודות" הדלות, להגן על בריאות המשפחה ולהתקיים במסגרת תוצרת הארץ. "היא נעשתה לוחמת קומנדו היודעת היכן מחלקים בתל אביב מה ואיפה." – כותבת עפרה טנא.

עם זאת לא הותיר הבית התל אביבי הרבה עקבות בצד האידאי. היה מקובל לשלוח ילד מהבית לתקופות ארוכות, אם לשם חינוך ואם כפתרון למצוקה כלכלית. השפיע בעיקר המרחב הציבורי: בתי ספר, תנועות נוער, ארגונים טרום צבאיים. בהם התמודד הנוער עם "הנפילים", דור המייסדים. שם  גושרו הבדלי המוצא בין רוסים, פולנים ו"יקים".

את "הבתים הלבנים יתמלאו" אפשר לקרוא גם לא דף אחר דף. הקורא יכול לדלג, להתעכב על הזכור לו או דוקא על הבלתי מוכר, ולהיכנס לאווירת תל אביב של פעם.

 "אריות ברחוב הירקון" מאת נתן דונביץ

הוצאת כרמל ירושלים 2013

  גם ספר זה מוקדש לתל אביב. אבל אריות בתל אביב? אולי אריות של ניר... ברם על העטיפה מופיע אריה של ממש, האריה מגן החיות של ד"ר שורנשטיין, רבה הראשי של אמסטרדם, שעלה לארץ עם כלובים מלאים בעלי חיים ויסד גן חיות משלו ברחוב הירקון.

אחריו הוקם גן החיות העירוני ברחוב הדסה. גם עליו מספר דונביץ וכן על ג'וני המאלף שידע לדבר עם הדובים בשפתם. רק פינת החי של הדוד יהושע מרגולין חסרה להשלמת התמונה של הולכי על ארבע בתל אביב בימים עברו.

25 סיפורים (בעצם 23. פרקי הבקשיש והפרוטקציה הם סקירות של מצבים מעוותים, לא סיפורים) על מאורעות ודמויות בעיר העברית הראשונה. קוריוזים – לאו דוקא התרחשויות גדולות – עליהן כתב העיתונאי הוותיק נתן דונביץ  ב"הארץ" כשעדיין היה אפשר לקרוא את העיתון הזה בלי להתפוצץ מזעם. מעשים שהמחבר היה עד להם, מהם מפתיעים, מהם ממש לא ייאמנו, אבל כולם אמת של העיר העברית הצעירה.

רק הסיפור הראשון, איך ניצלו חייו של מחבר הספר בהיותו בן שלוש, לא התרחש בתל אביב. הילד ובני משפחתו נפשו בבית הארחה לותרני בקוביבה שבהרי ירושלים. המוני פורעים ערבים צרו על הבית ודרשו להסגיר לידיהם את היהודים. נקל לשער מה היה סוף הסיפור אלמלא הגיעה המשטרה הבריטית. זה אירע בשנת 1929, דורות לפני ההתנחלויות, כביכול שורש המלחמה של הפלשתינים בנו.

הספר שופע דמויות ואירועים מתל אביב הקטנה. הצפלין שחג מעל לעיר. הקבורה הכמעט קתולית של ד"ר מכס נורדאו. מאיר דיזנגוף קופץ ערום לים. הגמלים נושאי הזיפזיף. הקרקס הראשון ביפו 1919 וקרקס מדראנו. ה"שמשונים" הגברתנים שהרימו בשיניים עגלה מלאה  אדם ועוד ועוד.

וגם פרלמן הגאון המוסיקלי הנכה וכן מזכירתו הנאמנה של ברוניסלב הוברמן. וכמובן, התשיעי בספטמבר 1940 – יום ההפצצה האיטלקית, "היום השחור ביותר בקורות העיר עד עצם היום הזה: 117 תושבים נהרגו,366 נפצעו  364 בתים נפגעו."

ומתואר גם הרצח המסתורי שהסעיר את היישוב – באותן שנים, כשרצח יהודי בידי יהודי נחשב ללא יאומן. ב-1937 נמצאה גופת המהנדס צוונגר בפרדס ליד תל נוף, וסוחר הקרקעות התל אביבי שינצויט נחשד כרוצח. סיבה לרצח לא נמצאה. שוינצויט טען בתוקף לחפותו. הכול עצרו את נשימתם: האמנם רצח את צוונגר? שינצויט הואשם בהריגה ונידון ל 14 שנות מאסר.

דונביץ מעלה פתרון לתעלומה. מסמכים שנמצאו כעבור שנים בארכיון הגסטאפו בברלין מעוררים אפשרות כי הרצח התבצע על רקע ההתארגנות הנאצית שהיתה בארץ. כנראה שצוונגר, איש ההגנה", דיווח על ההתארגנות לשלטונות הבריטיים, ואולי היה זה מנגנון הסתרים של גרמניה שחיסל אותו. "עיתון מיוחד", הצהובון של אותם ימים, דיווח בפרטי פרטים על הפרשה. ואלו המשורר אהרון אמיר חיבר עליה ספר וחנוך ברטוב – סיפור קצר.

"אריות ברחוב הירקון" הזכיר לי נשכחות אישיים. בשנים 1945-1946 ערך נתן דונביץ, בוגר טרי של גימנסיה "הרצליה", חוברת סטנסיל של מסיימי בתי הספר התיכונים שיצאו לנוטרות ולשירות לאומי. גם אני השתתפתי באותו עיתון. דונביץ היה אפוא העורך הראשון שלי.  ואילו ב"אריות ברחוב הירקון" הוא מצטט קטע שכתבתי על גן החיות. המעגל נסגר.

* * *

מתי דוד

הסתבכותו של גבי אשכנזי ב"גביגייט"

למרות הממצאים הרבים שכבר נחשפו על אחת הפרשיות החמורות ביותר בצמרת צה"ל שבהן הסתבך הרמטכ"ל לשעבר עד צוואר, כאשר הפך את לשכתו למטה של חבורת קושרים נגד שר הביטחון והדרג המדיני, נגד האלוף יואב גלנט, ונגד סדרי שלטון בדמוקרטיה – ישנם עיתונאים שרואים בפרשה רכילות חסרת חשיבות של תככים בין ברק לאשכנזי. עיתונאים אלה מתעלמים במודע מכל ממצאי החקירות של מבקר המדינה, המשטרה, הפרקליט הצבאי (הנוכחי) ומארבעה עיתונאים מוכרים ומוערכים, שרואים בפרשה מעין פוטש נגד הדרג המדיני. כוונתי לארי שביט. דן מרגלית. איילה חסון. רונן ברגמן.

מה הקשר בין שני גנרלים אמריקאים שפוטרו לאלוף גבי אשכנזי?

זכות הציבור לדעת ששני גנרלים אמריקאים בכירים פוטרו בשנים האחרונות, מסיבות פחותות ערך בהשוואה למעשיו החמורים של גבי אשכנזי, שאפילו לא ננזף, ואפילו היו פוליטיקאים מוכרים שחשבו להמליך אותו להנהגת מפלגה מסוימת.

אדמירל פאלון היה מפקד פיקוד "סנקום" לאזור המזרח התיכון בימי הנשיא בוש הבן, וסגן הנשיא צ'ייני. בזמן טיסתו של האדמירל פאלון מהמזרח התיכון לוושינגטון, דיבר בצורה ביקורתית על ההנהגה האמריקאית (על אובמה). הוא פוטר מיד בגלל דבריו!

גנרל מק קריסטל היה מפקד הכוחות באפגניסטן בימי הנשיא אובמה. אנשי המטה של הגנרל דיברו בביקורתיות ובזלזול על הנשיא אובמה, במהלך פגישה חברתית לא רשמית, בבר בפריס. הדברים פורסמו בשבועון "רולינג סטון". הגנרל פוטר תוך ימים ספורים!

אם בישראל היה משטר של חוק וסדר כמו בארה"ב, רב אלוף גבי אשכנזי היה מפוטר בזמן אמיתי, במהלך סיום כהונתו. שלוש שנים חלפו מאז שנחשפה הפרשה החמורה שכל רשויות החוק ניסו להתעלם ממנה. רק עתה נפתחו סוף סוף הליכי מעצר וחקירות תחת אזהרה של עוזריו ובקרוב גם של אשכנזי.

שר הביטחון ברק צדק שלא האריך בזמנו את כהונתו של אשכנזי, ואילו מינויו של האלוף יואב גלנט לרמטכ"ל בוטל בגלל אשכנזי.                                                                                                                    

* * *

אהוד בן עזר

מסעותיי עם נשים

רומאן

הוצאת "ספרי מקור" 2014

פרק תשעה-עשר

החלום על אליפלט סוֹסנוביץ, סבהּ של טיה, עם פרח היסמין בדש בגדו

ובחלומי היה עליי להגיע לאזכרה של אבי, ולשם כך באתי למושבה בשעת צהריים, אך לא הספקתי להכין מה אומר מפני שאני בא ישר מטיה והיא החזיקה אותי בין רגליה עד הרגע האחרון. והנה אני נמצא בדרך לבית-הקברות סגולה, בשורת המצבות שבה בבוא היום איקבר גם אני, פוסע ועולה לקראת מצבתו של אבא, ואימי צועדת לידי.

בעודי הולך אני נוכח לדעת ששכחתי בבית את ספר השירים ממנו רציתי לקרוא שיר על אבא, ואת השיר שכתבתי על המשפחה, ושכחתי את הדף המודפס עם ה"קדיש", עליו אני מקפיד לשמור משנה לשנה. ועתה כבר מאוחר. אפילו את הכיפה שכחתי. אני שולח יד לכיסי, ולהפתעתי מוצא שם כיפה שחורה, ואינני יכול להיזכר מתי הנחתיה שם לאחרונה. אני פונה לבן-דודי ושואל אולי אצלו נמצא נוסח התפילה. ואני מתבייש על שאיני יודע על-פה אפילו תפילה כה פשוטה וקצרה.

בן-דודי מושיט לי קלף ועליו מסולסלות מילים שחורות, ככתב איגרת על נטיעת עצים ביערות הקרן הקיימת.

"קדיש" ביקשתי ולא "קושאן", מתבלבלות מילים על לשוני, – ושניהם אינם בידי.

 והנה כבר מסדרים שולחן בין המצבות, אליו מסובים על כסאותיהם בני-המשפחה, וביניהם גם בן-דודי יצחק, הסופר. מעגלם דומה למעגל האחים של לשכת "הבונים החופשים" במושבה, כאשר שילבו זרועותיהם סביב קברו הטרי של אבא ביום קבורתו, הידקו בנעליהם את העפר החפור, אמרו מילים פולחניות אחדות והתירו את הקשר; ואותה דממה שאחרי המילים הסודיות שנאמרו בטקס כמו עומדת עדיין, קטועה כצמרתו של ארז הלבנון אשר על קברות משפחת פסקל, בראש הגבעה.

בני-המשפחה מחכים לי, העומד מן הצד, שאתחיל לומר את ה"קדיש". על השולחן פרושה מפה לבנה כמו לקראת סעודה, דבר אינו מונח עליה. השולחן מכסה את הקברים ואוסף תחת כנפיו את המצבות השטוחות.

קרובי המשפחה מזמזמים:

"שם שועלים יש, בחור טוב שלי..."

ואני בורח בהרגשה שעוללתי דבר נורא אשר לא ייסלח לי. פגעתי בזכר אבא ובכבוד בני-המשפחה שנתאספו ובאו לאזכרה.

והנה אני נמצא ברחוב חובבי-ציון, מרכז המושבה, ברחבה אשר לפני בית הכנסת הגדול. מקום שהיו החתונות נערכות בצל עצי פיקוס כבירי נוף. וכשהיו רואים מרחוק את עננת האבק הקלה, העוטפת כהילה את בני-הזוג והמחותנים, היו יוצאים מן הרחבה, קודם התזמורת ואחריה כל בני-המושבה, לקבל פני חתן וכלה; וחוזרים יחד איתם אל הרחבה, לערוך חופה ולקבל את ברכתו של רב המושבה, הרב אורלנסקי, ואחרי מותו – הרב ציטרון; הוא הרב ציטרון אשר בהרבה בתים בארץ-ישראל היה אפשר למצוא במשך שנים תלוייה על הקיר תמונת צילום שלו יחד עם מושל מחוז ירושלים הבריטי סר רונלד סטורס, כששניהם משחקים בשחמט. הרב היה אומר שבמשחק הזה הוא מחליף כוח.

על רחבת בית הכנסת הגדול עומדת ג'ני הבהירה שאליה התגעגעתי שנים רבות. שערה הדוק לראשה בחומרה נזירית. ואני זוכר את גופה חושני ואין בו שמץ רכות כפי שהיא היתה במלוש במאפייה בעין-גדי. והיא מדברת אליי ממרחק ובאקצנט צרפתי-אשכנזי ומבקשת שאבוא לקראתה. אני עולה במדרגות החרבות ומתקרב אליה – והיא מתרחקת אל צל הסימטה הצרה, במערב, ליד בית בית-המדרש הקטן על שם דינוביץ, ההומה תמיד ממתפללים. עימה הולכים אחותה ובעליה, הארכיאולוג הצרפתי הגוי ז'אן כריסטוף דה ברטראן, ובן-זוגה האחרון שאינני יודע מיהו אבל אני חושד שהוא ישראל, בעלה של טיה המיוחמת בבדידותה – והכול כדי להטביל אותה, את ג'ני, בשוקת הבהמות של המושבה, בקצה הרחוב.

כך היה המנהג, בימי הפורים, כטוב לב האיכרים ביין, בלכתם חוגגים מבית לבית, עד שלא ידעו להבחין בין פרדס לרפת ובין עיישה למאשה – ומטבילים בשוקת את ראשו של השיכור למען יתפכח מיינו.

אני לא אגש אליה בגלל הקהל הרב המקיף אותה. שני הרבנים של המושבה, והמוכתר והפלטשר, החובש, וראש-הוועד וראש-השומרים ובנו האילם, אשר קד לעומתה ומורה לה בידו השלוחה לצאת ראשונה –

"פראו..! פראו..."

הוא מדבר בגרמנית מקוטעת אשר לימדוהו בברלין לפני מלחמת העולם הראשונה. דודי ברוך פגש בו בדמשק ביום בו תלו את יוסף ונעמן על המרג'ה, בכיכר מרכז העיר. האילם התגולל ברחוב בבגדים מזוהמים, נתקע בדרכו לארץ-ישראל, איש לא ידע מיהו ולאן הוא שייך, והערבים התעללו בו. דודי גאל אותו מחרפתו, קנה לו חליפת בגדים, נתן בידו כסף ושלחו לבית-אביו במושבה. ביום מותו של דודי זרק האילם עצמו על גופתו הקרה וזעק בקול שבור, כחיה, ומאז הוא מופיע בבית-הקברות ביום השנה ומניח בגבגום זר-פרחים על הקבר, וקורא בגרמנית: "פאטר, פאטר... אבא... אבא..." ומנשק ידו ומפריחה לעומת הקבר. תמונת דודי נמצאת יחידה על הקומודה הישנה בחדרו של האילם. אפילו את דמות אביו, ראש השומרים, לא הציב לנגד עיניו בחדר.

עיניו של האילם נוצצות, ובעבור אהובתי על פניו, בדרך למקווה טבילתה, הוא צובט באחוריה.

באותו רגע יש לי הרגשה של הפרשה היוצאת ממני ונשלחת לעברה, חרוזים-חרוזים נוצצים והם מועברים בינינו בריתמוס קבוע ומהנה של התפרקות אורגאנית. ואני מתבייש מאוד על שהדברים בינינו הגיעו עד כדי כך, בפרהסיה.

אך עד מהרה ג'ני נסחפת קדימה באמצע רחוב חובבי-ציון, ומרחוק אני שומע כיצד מטבילים אותה בשוקת והיא מזוררת, כבהמה דקה, ואחוריה הרגישים טהורים מעתה מכול קקה.

עכשיו אני עומד בפינת רחוב הרצל ורוטשילד ביום קיץ שטוף שמש. כל הבתים הישנים ברחוב הרצל ובמורד רחוב סלומון נהרסו ושרידיהם פונו. המגרשים ריקים ולי יש הרגשה כאילו המושבה התפשטה מבנייניה, ולתקופה קצרה של חסד ניתן לי לראות את נופה מלפני עשרות שנים. נוף גבעות כפרי, וגדרות עץ מטפסות עליהן, שדות צהובים וחורשה ירוקה במזרח. ואני אומר לעצמי שעליי להתבונן היטב על סביבותיי ולראות את העבר ברגע זה של חסד כדי שאוכל לתארו אחר-כך בספר.

במקום בו ניצב הבניין של ישיבת לומז'ה, ברחוב הרצל, בנוי עתה בית קומות חדש. את הקרקע לישיבה תרם חיים משה סלור המודד, הוא אשר היתווה את כל פרשות דרכיה של המושבה ללא צורת צלב, ומאז סוגרים הרחובות זה על אופקו של זה, ואופייה של המושבה נוצר כלוא בתוכן. את הכסף לבניין הישיבה תרם הגביר גולדנהירש.

ואני עולה במדרגות הבית החדש, ועוצר לפני דירה בת שני חדרים אשר הדלתות שלה פתוחות לעבר חדר המדרגות. רואה מיטות, וצעירים וצעירות יושבים עליהן, מסתובבים במעברים, לבושים בגדים מרופטים ומשוחחים אנגלית. אני מתפלא מה עושים כאן צעירים יהודיים מאמריקה. והנה ניגשת אליי בחורה ומסבירה לי כי הם קומונה, ושכרו את הדירה יחד. מצויים ביניהם כמה זוגות, החיים יחד עם הרווקים באותם חדרים, ומזדווגים בפומבי ללא הפרעה. ואני מתפלא:

"איך אתם מסתדרים יחד, לא מפריע לכם הרעש בלילות?"

היא צוחקת. אינה יפה וגם לא מוכרת לי. אני אומר לה שברצוני להצטרף לקומונה כי אני בן-המקום. והיא משיבה לי שאי-אפשר, צריך לשמור מקום לעלייה השנייה מרוסיה, והללו פרים ורבים כצפרדעים.

"אתה נשוי?" היא שואלת.

"כן."

"ואיך אתה חי עם אשתך?"

"כמו שתי יונים. כל אחת בשובך אחר."

"אם לא אישה, לא רווק, לא עולה חדש, אז לא מקבלים אותך לקומונה." היא דוחה בתוקף את השתדלותי.

"אבל אני חבר בליגה להגנת ניני האיכרים!"

"אז תחזור לבוסטון, מייפלאואר שמוק גזעני!" היא אומרת בהברה אמריקאית ולרגע חושפת בפניי את השד הלבן האמריקאי שלה, ללא חזייה, כמו כדי לגרות אותי.

אני יורד אל אולם גדול וחשוך במקצת, בקומת הקרקע של אותו בניין. המושבים, הקירות והבמה מזכירים את פנימו של בית הכנסת הגדול. נמצאים שם אחדים מדיירי הקומונה, אך רוב הקהל אנשים זקנים, לא יפים, הנראים כקבצנים ממושב הזקנים שברחוב מונטיפיורי. באולם נשמע רחש המולה עמום. אולי מתפללים. אליפלט סוסנוביץ, והוא איש זקן לבוש בלואים, ופרח יסמין נעוץ בדש בגדו החום, פניו כהים, חורשי קמטים ועצב, ואפו ארוך כשופר, קם לנאום באסיפה:

"צריך לחפש בין ענפי העצים את קיני הדרורים ולאסוף את הביצים," הוא אומר, "למרוח בחלבון של ביצי-הציפורים את כפות הרגליים כדי שלא תחלקנה שעה שמטפסים על העץ. אחי הגדול היה מחולל נפלאות בדלגו על פני הצמרות. זה היה בתקופת המלחמה. לראשונה בחיינו ראינו אווירון שהביא איתו הצבא הקיסרי הגרמני לשדה-התעופה הקטן על יד רמלה. עלה אחי על גג הרפת עם שתי מטריות שחורות, מרח רגליו היחפות בחלבון של ביצי ציפורים וניסה לעוף עד לאמצע ההחצר ושבר את רגלו.

"ובשנה השנייה למלחמה, תקופה של מצוקה ומחסור ורעב, אחרי הארבה של 1915, נשלחנו אחי ואנוכי להביא בהשאלה את הסטוּפּקה. מה זה סטופקה? מכתש-עץ גדול, עם עלי מעץ, בצורת נבוט, אשר שימש לכתישת המצות כדי להכין קמח-מצות עבור הקניידעלאך. רק בבתים בודדים שמרו כלי כזה, מפני שהיה עשוי עץ ואסור היה לו לגעת בחמץ במשך כל השנה. הכלי נמצא אצל קופלמן הזקן.

"אנחנו באים, הוא שוכב חולה במיטה, ואשתו איננה. הוא אמר לנו לשבת לחכות. מחכים עשרה רגעים, רבע שעה, האישה לא באה, ובינתיים הוא אומר:

"'מה אגיד לכם, קינדער, דו אִיז דוך געגאנגען דה צֵ'רֵדֶה, אפְשר איז די פארקרוכען מיט דה צ'רדה! – עבר פה לא לפני זמן רב העדר (אז היו נוהגים לאסוף את הפרות מהחצרות למקום מרכזי, והרועה היה בא ומוציא את העדר למירעה) – ייתכן שהיא טעתה והלכה עם העדר!'"

אני צוחק עם הקהל ורושם בפנקס את דברי אליפלט סוסנוביץ, ולפתע הוא מכירני, משקיט את קולות הצחוק, ומכריז ברצינות חגיגית:

 "עכשיו ידבר אלינו הסופר חיים שפינוזה, בן המקום, אשר הואיל לכבד אותנו בנוכחותו!"

אני מסרב. עיני הזקנים מופנות אליי. הם מצפים שאדבר ומפצירים בי. אני עונה:

"פעם אחרת. באתי לכאן אינקוגניטו. במקרה, לאכול ארוחת-ערב אצל אימא..."

והם אינם מניחים לי. מסירותם נוגעת ללב. כאילו אני נכדם. ואז אני נעתר וקורא להם שיר שרציתי לקרוא בבית הקברות, הפותח במילים:

מָה נִשְׁאָר מִמִּשְׁפַּחַת שְׁפִּינוֹזָה? הָאֲוִיר בַּמָּקוֹם

שָׁם עָמְדוּ בָּתֵיהֶם. רֵיחַ פְּרִיחָה בְּפַרְדֵּסִים שֶׁאֵינָם

שֶׁלָּהֶם. יְרֻשַּׁת מֵאָה שָׁנִים שֶׁל חַמְסִין בְּעוֹרְקֵי

נִינֵיהֶם. חֻפַּת עֲנָנִים...

אני שומע קולות מלחשים בקינטור:

"יש להם בתים חדשים נאים למדי!"

"מכרו מגרשים והתעשרו!"

"וגם פרדסים, בלי עין הרע. רואים את שמם בכל מקום!"

"ואבא שלו שוכב את גברת חיה..."

"ברח מחלון המיטבח ביום ששמואל בעלה נכנס הביתה מהבנק כי היתה לו מיגרנה קשה..."

"והיא הדביקה גם את אבא שלו במיגרנה..."

ועד מהרה מתגברת ההמולה ומשסעת אותי.

"גם השיר לא נכון!"

"צריך לתקן אותו!"

"הוא משמיץ את המושבה!"

"הוא אוהב ערבים!"

"ולא מכיר אותם!"

"הוא משמיץ את המושבה!"

"גידול סוטה שצמח מן האילן המפואר של משפחתו!"

"תפוח שנפל רחוק מאוד מהעץ של סבו!"

"והרקיב!"

"אל תספרו לו זיכרונות," והם ממלמלים ביניהם, "כל מה שהוא כותב – זה נגד המדינה!"

"גם אימא שלו חושבת ככה!"

"הוא משמיץ את המושבה!"

"א פרענק אִיס א חייע אונד פרנקינע אִיס אַ מחייה!"

מה פתאום? אני פרענק? מה, הם מטומטמים?

"צא החוצה," לוחש לי אליפלט סוסנוביץ ופרח היסמין נעוץ בז'קט הבלוי שלו, עצוב כמוהו, "ואני אצילך מחמתם."

ואני יוצא, פוסע במעבר השמאלי כלפי הפתח המואר בנגוהות השקיעה, לבוש גלימת משי דמשקאי, חומה ולא חדשה, ושרווליי מתבדרים כנביא קדמון, פוסע מעדנות בהרגשה חגיגית מאוד, כמו רוקד מרוב חשיבות עצמית. ושוב אני עומד בפינת רחובות הרצל ורוטשילד, שולי גלימתי הרכה מלטפים אותי ומתבדרים ברוח הקלה, ורגליי מרחפות כאילו נמרחו גם הן בביצי-הציפורים ההן...

ואני אצל החצר של אלכסנדר גלפרין ברחוב רוטשילד, מול בית-הספר פיק"א, בו למדתי ובו למדו הוריי אצל אותו מורה אליהו ירקוני. הבית של גלפרין עזוב וצפוי להריסה. במקום בו היו תריסים, פעורים עתה חורים בקירות, והסיד הוורוד מתקלף. גם חומת הגדר הרוסה. רק שדרת הדקלים נשארה. לא יעבור זמן רב ויבנו גם כאן בית רב-קומות. אבל עתה מסתובבים אנשים רבים בחצר הגדולה. ובמרכז החצר ניצב בית ישן בן שתי קומות, בנוי עץ ומולא עפר, כביתו של ר' דוד נוביק הנגר (שהציל את המושבה במאורעות 21' בהזעיקו את החיילים ההודיים מראס-אל-עין), בית בסגנון ראשית המאה. והוא כמחסן גדול ומפחיד. ואני שומע אנשים קוראים בשמי:

"חיימקה שפינוזהּ! חיימקה שפינוזה!"

ואני יושב בצל אחד העצים השגיאים של השדרה, דקל ואשינגטוניה, את הדקלים הללו הביא אהרון אהרונסון לארץ-ישראל בראשית המאה, ונטע מהם שדרה לתלפיות מבית תחנת הניסיונות החקלאיים בעתלית ועד לשפך ואדי דוסטריי, סמוך לשפת הים. ויש אומרים כי ראשונים הביאו אותם איכרי מושבות הטמפלרים בעמק בית-שאן ועל שפת הכינרת.

ואני מרגיש שהללו שקוראים לי בשמי רוחשים כלפיי דבר לא טוב. אני לא יודע אם אלה שמחפשים אחריי הם אנשי צבא, משטרה, או עובדים בבית מחסה. אני רואה את השער הגדול של החצר, הפונה לרחוב רוטשילד, וכל רוחבו מלא בגופים המוצקים של ארבעה או חמישה בריונים. הם לבושים בגדים אדומים. הייתכן שהם תורכים? או נידונים-למוות שברחו מכלא חאן-אל-באשה שבדמשק? אני מרגיש שכוונתם לקחת אותי עימם בכוח ולשלול ממני את החופש שלי. הם שליחים של מישהו. קשורים לרשת.

מה מוזר, אני אומר לעצמי, כי הנה מתרחש בי במציאות סיפור כמו-חלומי. אני בורח. מסתתר מאחורי הבית. עולה במדרגות האחוריות לקומה העליונה של אותו בניין גדול, שהוא ספק בית ספר מחסן. אני פותח דלת עץ כבדה היוצאת למרפסת. סוגר את הדלת היטב מאחוריי. נכנס לאולם הפנים אשר רצפתו עשוייה יציע של לוחות-עץ עבים ורפויים. הלוחות אינם הדוקים במסמרים אלא מתנודדים למגע כף-הרגל באופן מסוכן. מבעד לחור הפעור ברצפה אני רואה את הקומה הראשונה, ופתח המרתף עם חביות היין הריקות וקורי העכביש; ואת החצר והגינה, שם מסתובבים עתה פועלים רבים בהמולת יום עבודה חקלאי רגיל, ובהם גם הפועל העברי שלום ליִש, נוהג בזוג פרדות, והאם אינם שמים לב אליי ואל רודפיי.

אך הרודפים באים בעקבותיי. אם אפול במנוסתי מהם – אשבור את מפרקתי בתהום הפעורה לפניי. באומץ של שעת ייאוש אני קופץ על פני הלוחות הרופפים, אשר נעים ומתרווחים תחתיי. רק מפני מהירות הדילוג אינני נופל למטה, לתהום הקומה הראשונה, אלא מגיע אל הקיר המערבי של הבית. זהו קיר פנימי, אשר צידו החיצוני פונה, ככל הזכור לי, כלפי הגן ושדרת הוואשינגטונית. ובקצה השדרה, זאת אני רואה בבהירות מפתיעה, למרות מרחק השנים – רחוב רוטשילד כפי שהיה בראשיתו, בתים בני קומה אחת עם מרפסות מזוגגות, להן מעקה עץ עשוי לוחות מגולפים ככדים, ארוכי צוואר, ועמודים נושאי כותרות משולשות ומשוננות, ובהן קרועים חללים כפיתוחי צורות לב ועלה באוויר; ואשנבים צבעוניים מעל משקופי הדלתות; וגינות רבות-חן מעוטרות בשיחי טוייה וסוכות יסמין וגפנים; וביתנו העומד בכרם עצי הזית שנטעו הגננים, אלה האגרונומים, של הברון, מול בית-הספר פיק"א; והמשכו של הרחוב הנבלע בלב הפרדסים הירוקים הסובבים את המושבה מכל עבריה; וקולות מנועי הבארות עם גבעות החול הזהובות ושדרות איקליפטוסים הנבלעים באופק הריק.

בקיר אין דלת, ואין אני יכול לדעת מאום ממה שמתרחש עתה מעבר לו. מאחוריי תהום פעורה, הקרשים הוזחו ונידרדרו ממקומם בקול חריקה רפה של רקב שנים מתפוקק, ואבק תולעים יבשות. ואני עומד על בלימה, חובק בזרועותיי את הקיר החלקלק, מחפש לעצמי מקום אחיזה. אני חושש כי הרודפים ימצאו דרך לבוא בעקבותיי. התהום שנפערה בינינו לא תשמש להם מכשול. ברגע זה אני נזכר כי למשפחת גלפרין מוכרח להיות מחבוא, בו החביאו את יוסף לישנסקי מפני התורכים, ובוודאי נשמר המחבוא עד עצם היום הזה. אני מכה בקיר, הטיח מתפורר בנקל, ונפתחת דלת-סתרים, אשר נראה בעליל כי לא השתמשו בה שנים רבות. ממש כמו "סליק" הנשק אשר ברצפתו הכפולה של "בית האיכר" ברחוב נורדאו הסמוך.

ושם בתוך החדר יושב, הפלא ופלא! – אדון אלכסנדר גלפרין הזקן, הוא בכבודו ובעצמו. יושב בכורסה ומרכיב משקפיים בהירים ועל ברכיו אהובתו, המורה הצעירה רחל, שהיתה חברתה הטובה של בתו לורת, ועל פי המצב אשר בו השתמר נראה בעליל כי עודנו חי ומסתתר כל השנים מפני התורכים, ואילו המורה רחל, שלא נישאה מעולם, בשמלה רחבה, חומה – היא כבר יבשה אבל עדיין לופתת את אברו, שנזדקף מאוד בזכות הטיפול בזריקות אשכי קופים בשוויץ. על דעתי עולה כי זה בהחלט המחבוא אשר הכינו ליוסף לישנסקי.

אדון גלפרין אינו מגיב כלל לנוכח כניסתי, וגם לי אין זמן לגשת אליו ולנסות לשוחח איתו. לרגע הוא נראה בעיניי כמין חנוט, אך מצד שני, כאילו חי עדיין. הוא גוץ, ממש כפי שאני זוכרו מילדותי, וגילו כבן שישים או שבעים. להפתעתי דולק אור חשמל בחדר, ושוררת בו דממה של אחוזת קבר. זה חדר מלבני ארוך. רהיטיו: שולחן נמוך, כוננית, דרגשים עשויים עץ צהוב ופשוט. נקל להבחין כי שנים רבות לא השתמשו בהם. עיצובם נראה כעבודת נגרות גסה, ללא פוליטורה, כאילו הרכיבו אותם מארגזים, בשנות המלחמה. באור החשמל מתבלט צבע העץ הצהבהב והמחוספס. חלון רחב מאוד, צרפתי, מכוסה בווילון עשוי בד דמשקאי, פונה לצד מערב, כלפי רחוב רוטשילד.

אני מתפלא על אור החשמל בחדר. הלא על-פי ההגיון ההיסטורי צריכות רק מנורות-נפט מתקופת התורכים לשרוד בו. אני ממהר לכבות את החשמל, למען לא ישתקף האור בחלון ולא יוכלו הרודפים לגלות את החדר הנסתר. אני פוחד פן כבר הם מתדפקים מבחוץ על פני דלת-הסתרים אשר הברחתי מאחוריי. על כן אני מתרוצץ בחדר מקצה אל קצה ומחפש מדרגות חיצוניות באמצעותן אוכל לחמוק מן המחבוא אל הרחוב ולנוס בהסתר מן הרודפים, אשר מחפשים אחריי עדיין בתוך הבית. אני מוצא את המדרגות. אני מנסה לצאת מן המחבוא אל אור היום אשר בחוץ, ומחשבה מפליאה מהבהבת במוחי:

הלא אדון אלכסנדר גלפרין המנוח נמלט למצרים עוד בטרם פרצה מלחמת העולם הראשונה. ערבייה צעירה מהפועלות בפרדסו הלכה למלא את כדה מים מן הבריכה שבפרדס,ומעדה ונפלה אל הבריכה, ומשום שלא ידעה לשחות ואיש לא היה במקום לעזור לה ולמשותה, טבעה הצעירה בבריכה. רק הג'ארה נותרה צפה על פני המים. פלחי הכפר יהודייה, העלילו על גלפרין, שהוא הטיל את הערבייה לבריכה, ואחריה – הג'ארה. וכל זאת מפני שהרתה לו, בפרדס. יפה היתה ומספרים שהוא חרש בה ודש בה שוב ושוב והיא היתה נפתחת לו, בבגדיה, מתוך כניעות ועוני אך גם גאווה על שהחוואג'ה היהודי בחר רק בה מכל הפלחיות הצעירות בעלות השדיים החומים שהיו מאושרות להזדווג עימו בבייקה, בית-האריזה, שבפרדס, או אפילו תחת גומה של עץ שמוטי, כשהן מתכופפות לנכש עשבים והוא מפשיל שמלה ובא עליהן מאחור, לפעמים ליתר ביטחון בתחת, אחרי שקצת שוטף את החור שלהן, כדי שמשם הן לא תיכנסנה להריון ממנו. אבל כל זה כמובן לא קרה והיה רק בגדר רכילות מרושעת, ושנה שלמה נפתל גלפרין בעלילה הזו ולבסוף נאלץ להסתלק באונייה לאלכסנדריה של מצרים.

ומה הוא עושה עדיין במחבוא?

אך לא, הוא אינו במחבוא. עומד בחצרו אדון גלפרין, עימו הבויארג'י הערבי ובידו חבילה של רפייה, מזמרה וסכין חרמשי, דוגמת אלה שבידי הערבי, ואיתם הפועל העברי שלום ליִש עם העגלה ושתי הפרדות. השלושה עולים לעגלה, חוצים את הרחוב ונכנסים לפרדס.

"ליִש, בוא איתי," אומר אדון גלפרין (המכונה בפי הערבים בשם חוואג'ה פארֶס) ביידיש הרומנית שלו, "עץ האוראנג' אינו דומה לעצי פרי אחרים. עץ זה יש לו נטייה להיות שיח, ולא עץ בעל גזע אחד. יש בו בעץ האוראנג' תכונות משני הסוגים הללו: גם של עץ וגם של שיח. הזמירה אינה משנה אותו הרבה. לפיכך יש להעמידו על שלוש זרועות יסודיות, ולשמור שיגדל ישר ולא בגובה רב, אלא בהסתעפות רחבה, ושבין הענפים יהיה מרחב מספיק לחדירת קרני השמש והאוויר."

והוא מלמד את הפועל העברי שלום ליש, הוא שלמה לביא, כיצד קובעים סמוכה לעץ, מחזיקים מזמרה ביד, ונזהרים מלפתוע את העץ בסכין החרמשית. ואך באותה שעה מצלצל פעמון המושבה מחצרו של צוֹעָר ברחוב הרצל, שלום ליש רוחץ ידיו והולך אל קלוב הפועלים, שם קופץ עלרגליו מולו הלפרין הזקן, מרים ידו הימנית ומתחיל לשיר ברעם את הימנונם של "פועלי ציון":

"מיר הייבען די הענד געגען מזרח און שווערען...

(ידינו למזרח נרים ונשבעה...)"

ואחריו קופצים על רגליהם מן המחצלת עוד כעשרה צעירים וצעירות אשר ישבו יחפים, והם מתמתחים ומרימים ידיהם, ויחד מייסדים מפלגת פועלים חדשה.

"טובאריצ'י!" מתרגש הלפרין ברוסית, "כולנו כאחד נצא עם הדגל ביד, לא ניתן לערבים לעבוד, נוציא את כליהם מידיהם ואנחנו נחפור. זאת היא אדמתנו הקדושה, ואנו נחרף עליה את נפשנו!"

שעה של ערב, נדמו צלילי הפעמון ושירם של הצעירים בקלוב הפועלים, ועליי להגיע לבית אימי ובעלה. ועוד בטרם אגיע אני רואה בעיני רוחי את אבי יושב אצלה בכורסה אשר בחדר האורחים, ופניו מביעים את שמחת השיבה, כחוזר מחופשה ארוכה, ותמיהה על הימצאו בבית שאינו שלו. אימי מחפשת מקום להניחו ואינה שקטה, כי הנה בעוד שעה קלה יחזור בעלה החדש הביתה מעבודתו. ולי הרגשה שכבר עברתי אותה פעמים אחדות בחלום: אבא מופיע. הוא כלל לא מת. מותו לא היה אלא טעות. שהה זמן ממושך במקום אחר ועכשיו חזר. והוא מתפלא על שאיננו מקבלים אותו בטבעיות. ואילו אנו מסתירים ממנו את פליאתנו.

אני גם קורא ביומן הנעורים שלו: "...דרך שארית שדות המזרע והבור שעוד נשארו לפליטה בין הפרדסים הרחבים. ואביב בארץ. וריח העשב הרענן כריח בצק תופח ועולה, כריח בשר זרועות נערה שנחשפו לראווה אחרי היותן כלואות ומכוסות במשך החורף. האין יש את נפשך להתפלש בעשב ו... לאכלו? אבל מרחוק עומדת וקוצרת קבוצת קוצרים, ערבים דווקא, ורוח הצפון היבשה שהתחוללה ויצרה ענני 'כבשים' בשמיים – מבשרת חמסין ליום המחרת... ואם גם בכנפיה הריחות המפנקים של לבלוב תפוחי-הזהב...

"ריח התורמוס, הירוק-מיצי, מהו, מהו? לח, חמצמץ, רווי, בריא? בריא! התפלש בעומקו באביב ו... הזדווג...

"פרחי הדבש הקטנים, הגמדיים, הצומחים בחולות, בחצי החורף הראשון, וריחם, דבש דליל, רך ודק. ריח הזעטר, על גבעות החוסמס האדום, מעורר תיאבון למאכלים שחורים, פשוטים ומבריאים..."

שכרתי מונית מיוחדת כדי להגיע בזמן לבית אימי ובעלה לארוחת הערב. המונית נוסעת לצד מערב, במשעולי אדמות החול של חורזרזור, כדי לעלות ולהגיע משם לביתם הנמצא בדרום המושבה. אנחנו תועים שעה ארוכה במשעולי הפרדסים, ולבסוף עוצרים נער-פועל כבן שלוש-עשרה או ארבע-עשרה, לבוש בסחבות של טוז'ורקה אירופית ומעדר ישן על כתפו, והוא מסביר לנו בקול צלול, צעקני קצת, ובהברה ברורה, דגושה ורוויית-עצב – את הדרך היוצאת מערבה.

אנו ממשיכים ועוברים את פרדס זאבלאווי ואת פרדס שלושת האחים ביירותי, מישל, נג'יב ואמיל, ואת פרדסו של חאפז בק, אשר בחצרו התגוררה משפחת יצקר, ואת פרדסו של סלים איוב, בו נתגלה לראשונה תפוח-הזהב מהזן שאמוטי המהולל, ובו התגוררו הביל"ויים הראשונים כאשר הגיעו ארצה להקים מושבה שנייה אחרי המושבה הראשונה של העלייה הראשונה, פתח תקווה; ואת פרדס ה"מוסקוביה" ובו עומד בניין המנזר הרוסי ששימש אכסניה לצליינים ובו נמצא קבר שמייחסים אותו לאישה הקדושה טביתא; וממשיכים בכיוון דרומי-מערבי ומגמת פנינו המסעדה של יוניס ברובע הערבי של יפו. אנחנו טועים בסימטאות הרבות אשר בין המסעדה לים ואיננו מצליחים להגיע. גדול ורחב הוא הרובע ומלא ערבים לבושים אירופית, ועל כל הדוכנים המוארים תמרים לחים לכל מלוא האופק, עד שפת הים, וביניהם מסתובבים מוכרי משקאות קרים. עיר ערבית עשירה אשר שלוות ערב קיץ קריר פרושה עליה, בנייניה מרובעים, בנייני מלט לא חדשים ולא ישנים, הרבה מוסכים ושטחי אדמת בור וקוצים ביניהם.

"אל תאמין," לוחש לי מן המושב האחורי אליפלט סוסנוביץ, "הם אנשי עולם-תחתון. למקום הזה הביא אותם בן-גוריון."

"זה מחיר הציונות." אני אומר בביטחון.

"מחיר הגלות. ואיום ונורא הוא." הוא משיב לי.

 "אבל היום זה כבר לא רציני." אני אומר. "יפו היא רק סמל וקצת נוסטאלגיה."

"אתה עוד תראה," הוא משיב, "גם מגן-דוד זה רק סמל, והצלב, וה'תג מחיר'... אתה תראה שגם בישראל לא נגמר עדיין תור הפְּרעות..."

ואנחנו יוצאים מהמונית ומטפסים ברגלינו מזרחה לעבר המסעדה. כמה אנשים מפוקפקים סובבים אותנו, גם החשיך בינתיים, ומצבנו נעשה לא נעים. הנהג, אליפלט סוסנוביץ ופרח היסמין בדש הז'קט הבלוי שלו, ואני – ממשיכים ועולים בטראסה גבוהה ורומסים בדרכנו עשבי-בר יבשים, ואת המסעדה של יוניס איננו מוצאים.

"כאן הדרך לפתח-תקווה." אני מתעקש. "והדגים הממולאים מחכים לנו, עם חזרת טרייה, בבית אימי ובעלה החדש. אם רק נמשיך ללכת..."

"אתה השתגעת," אומר לי הנהג, "אני לא יכול להמשיך בלי מונה."

"סבא שלי היה מחזיק בזנבו של הסוס וחוצה בשחייה את נחל המוסררה, העולם על גדותיו ביום חורף סוער, ומגיע ליפו, וחוזר באותו יום למושבה, עם שק הקמח."

"אם נשאר לך זנב של סוס מהסבא שלך," אומר לי הנהג, "אז לך ותציל את נפשך לבד..." והוא מתחיל לרדת חזרה למונית. "אני לא פרימיטיבי! אתה לא שומע את קריאות המואזין ברמקולים, המכוונים שיהיה הכי חזק? יפו חוזרת לידי הערבים, והילדים שלהם זורקים אבנים על כל יהודי שעובר בלילה ברחוב!"

"לך אחריו," לוחש לי אליפלט סוסנוביץ הזקן, "ואני אציל אותך מחמתם." ובקושי אנו מוצאים בטראסה פרצה שאפשר לרדת בה בלי סכנת נפילה מגובה רב. ובהתקרבנו למונית כבר רודפים אחרינו, בחשכה המעובה, כמה וכמה אנשים. הנהג מתניע את המונית מיד לאחר שהוא פותח את הדלת, ואני קופץ לתוכה יחד עם אליפלט סוסנוביץ, ובדי עמל אנחנו מצליחים לסגור מבפנים את הדלתות ולנסוע צפונה בסימטאות לעבר תל-אביב, ואנחנו מוקפים באנשים שעיניהם היוקדות מתבוננות בנו ודוקרות מבעד לחשיכה.

"איפה אתה גר?" אני זוכר לשאול את אליפלט סוסנוביץ בטרם ארד מהמונית אל רחובי בתל-אביב.

"בבית ר' אנשל רוזוב, ברחוב פינסקר בפתח-תקווה. שם עכשיו בית זקנים. זה היה הבית הכי אריסטוקראטי במושבה, אוהו, רק רוסית דיברו שם. ואת טורגנייב קראו. וטרומפלדור את פירה רוזוב אהב ובוודאי שעליה חשב גם כאשר הערבים הפשיטו אותו ערום ושדדו את נשקו בחמארה, ימים אחדים בטרם הרגו אותו בתל חי. ואתם, אנשי תל-אביב, גם תודה חייבים לנו,  כי בימי ההגירה, ב-1917, את ביתו העמיד ר' אנשל לרשות הוועד שלכם, ודיזנגוף בראשו..."

"אני לא מאנשי תל-אביב," אני מתחיל לענות לו, "אני..."

אבל הוא כבר נסע ונגמר החלום. חבל. יכולתי לשאול אותו עוד כמה שאלות היסטוריות כמו למשל כיצד פוטר סבי מצד אימי ממשרתו כמנהל החשבונות במועצה הכפרית ומה היו השחיתויות שגילה, ושבגינן ציווה שלא יקברו אותו במושבה אלא בתל-אביב?

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* קטונתי מלהשוות עצמי עם אליהו הכהן, אך לפני מיספר שנים רב פגשתי באיזור יבניאל אדם ששירת תחת פיקודו של וינגייט בפלוגות הלילה, והשיחה התגלגלה, ואז הוא שאל "האם אתה יודע מהיכן המילה טנדר?" – אמרתי לו: "ברור זה מהשפה האנגלית." – " טעות," הוא אמר, והסביר לי שמילה זו ייחודית לשפה העברית. והוא הסביר, כפי שהסביר אורלנד בכתבה, שהגפירים היו יושבים גב אל גב בחלק האחורי של הטנדר חמישה מכל צד.

הסָמל האנגלי היה אומר:

TEN THERE

כלומר עשרה גפירים לרכב הזה, ומכאן מי שלא הבין אנגלית חשב שהשם של הרכב הוא טנדר ומכאן זה כבר היסטוריה.

שיבוש נוסף שנקלט בארץ הוא כשאנשים נפגשים פעמיים באותו ממקום הם אומרים "פעם שלישית גלידה." ואתה תוהה מה עניין גלידה לכאן?

גם זה שיבוש מאנגלית לעברית.

באנגלית אומרים: 

IF I WILL MEET YOU AGAIN I WILL SCREAM

אם אראה אותך שוב אצעק

ואת ה- I WILL SCREAM

הבינו כמו:

 ICE CREAM

ומכאן הגיעה הגלידה.

ובבניין ציון ננוחם

יוסף אתר

גימלאי מאושר

* לאהוד בן עזר שלום רב, הסבר שונה מאלו שהביא אליהו הכהן למונח טנדר (חדשות בן עזר 974) ניתן ע"י אלישע פורת המנוח בדף הירוק (שיעור מולדת – הטנדר נוסע, 17.9.2009) וזהו ההסבר:

...ד"ר עמוס כרמל מעיר לעניין השמות האנגליים: בעניין הלורי והטרולי, גם הטנדר הגיע אלינו בזכות המנדט הבריטי, כעיבוד מקומי בנוסח ה'פרונטבקאקס'. למיטב ידיעתי, מקור המונח הזה הוא מהכרזת שוטרים בריטים לאחר מניין הנוסעים במכונית: ten there""

לי נשמע ההסבר הזה טוב מכל האחרים ונדמה לי שפגשתי בו גם במקומות אחרים – אולי, אם אינני טועה, באחת המהדורות הקודמות של עיתונך.

בברכה,

דורון גולדברג

* מוטי הרכבי על "רשימת החותמים על עלילת הדם" [גיליון 974] – "קשה להאמין שאנשים אלה ממומנים על ידינו, קשה להאמין שחיילינו נתנו את נפשם כדי שמנוולים אלה, חסרי כל צלם אנוש, יוכלו לשבת לבטח בביתם ולהעליל את עלילת הדם. קשה להאמין שאנשים אלה יכולים להמשיך ולהיות אזרחי מדינת ישראל, קשה להאמין שגידלנו בתוכנו צמחי רעל כאלה.

* להנהלת אקו"ם, בשמי ובשם שמאי גולן אני מוחה נמרצות על ששוב העלמתם, בפרסום על תחרות פרסי אקו"ם לשנת תשע"ד, את שמו של המשורר שלמה טנאי – מהפרס לשירה שהיה על שמו, וביטלתם אותו!

אנא תקנו מיד את המעוות!!!

אהוד בן עזר

[טרם התקבלה תשובה מאקו"ם]

* אנחנו חוזרים על בקשתנו שתחזית מזג האוויר בחדשות הרדיו יודיעו גם על גובה הגלים בים התיכון ואם הרחצה אפשרית [דגל לבן בסוכות המצילים]! זה ממש פיקוח נפש לא להודיע על כך!

* מאז הפסקת האש והפסקת האזעקות בשש בבוקר – אין לנו מי שיעיר אותנו בבקרים ואנחנו ישנים עד מאוחר מתוך הרגשה של ריקנות עירונית מפונקת.

* עם כל הכבוד לגיליונותיך המצויינים, נראה לי כי מן הראוי להעלות את שיריו והגיגיו של חיימק'ה שפינוזה בקובץ נפרד. לא נוח לי להעביר את חב"ע לנמעניי, עם 'היצירות' הנלוזות האלה, אשר כבודן במקומן מונח.

לתשומת ליבך,

שא ברכה . תודה.

יוסי דה-ליאון

פתח תקווה

אהוד: בטרם אתה שולח את גיליונותינו לנמעניך, פשוט צבע בשחור ומחק מכל גיליון את השירים של חיימקה שפינוזה. אנחנו מפרסמים את השירים של חיימקה הדביל רק מתוך רחמים, ומשום ששום עיתון אחר אינו מוכן להדפיסם. ממש צער בעלי חיים מזדיינים.

* צפינו בסרט "מסע של מאה צעדים" על מפגש בין משפחה של מהגרים הודיים לבין אלמנה צרפתית על רקע של עסקי מסעדות בכפר צרפתי בהרי האלפים, עם הלן מירן. המסתורית נהנתה ואנחנו לא. הסרט נראה לנו תלוש מהמציאות, למרות שהוא על פי רומאן. קשקוש צבעוני שמנוגד לכל מה שבאמת קורה באירופה בנושא ההגירה מאסיה ומאפריקה.

* סופר נידח שלום, נעמן כהן כותב במאמרו "האם השמאל שכח מה זה להיות יהודים? בעיית המשומדים" (גיליון מס' 974): "אם מורל מלכה היתה נישאת למחמוד מנצור ונשארת יהודייה – לא הייתי רואה בכך בעייה."

על פי חוק שחוקקה הכנסת בשנות החמישים של המאה הקודמת, אסורים נישואים בין-דתיים בישראל. לכן נישואים כאלה אפשריים רק אם לשני בני הזוג אותה דת. זה מחייב את אחד מבני הזוג לשנות את דתו.

רון וייס

רמת-גן

* דודו אמיתי: "להפסיק את ההשוואות לרפובליקת ויימאר. ראיון עם ההיסטוריון בעז נוימן. ההיסטוריון בעז נוימן מזהיר מפני ההשוואה של ישראל 2014 לגרמניה של לפני השואה ומתעקש שאין מה ללמוד מההיסטוריה. ספרו 'להיות-בעולם' מבקש מהקוראים להתעניין בחיי היום-יום של הגרמנים בימי רפובליקת ויימאר ולא לשפוט אותם בראי האסון שהגיע אחריה. ואולי זה בכלל לא ספר היסטוריה, אלא ניסיון פילוסופי להתמודד עם הסרטן שחזר לתקוף את גופו."

סהדי שבמרומים שאינני מבין איך כתבת עליו את ההיפך הגמור בגיליון האחרון שלך (974). ואתה עוד שואל אם אין גבול לטמטום...

קראת את הריאיון איתו בכלל? אתה לא חושב שמגיע לו ולכתב "הארץ" התנצלות על הלבנת פניהם ברבים, מאהוד בן עזר שמקפיד תמיד לציין את העוולות שמעוללים לו?

הנה הציטוט המדויק ממה שהופיע בעריכתך ובאחריותך:

"ואתם רוצים לדעת עוד משהו על מה שקורה אצלנו – לפי אותו מוסף שבועי של ספינת השוטים? [29.8] – הנה ההקדמה לראיון של אחד בשם יובל אביבי עם אחד בשם בעז נוימן, שברוב בורותנו זו פעם ראשונה שאנחנו רואים את שמות שניהם:

"בשבועות האחרונים נעשה די פופולרי להשוות את ישראל לרפובליקת ויימאר הגרמנית, אותה קרקע פורייה לעליית הנאציזם. אותה דמוקרטיה רכרוכית שגורמים אלימים ניצלו את חולשתה כדי למשטר את הרחובות בצורה עצמאית כאמצעי לעלות לשלטון, נראית להרבה מאוד אנשים דומה מאוד לישראל של ימי צוק איתן, והם מזהירים מפני עליית הפשיזם."

אכן, הוא צודק. לאחרונה, יותר ויותר מסתובבים כאן אצלנו למטה ברחובות תל אביב, במועל יד – טיפוסים של נאצים שבוזזים חנויות של יהודים (של ערבים?) וכל זה מאז הפיתה-נאכט (ליל הפיתות) שבו בזזו פשיסטים יהודיים בתי-עסק של פלסטינים ושר האוצר הישראלי ולטר רתנאו נרצח. אכן, אנחנו ממש מדינה שוקעת בציפורני הנאציזם, כמו גרמניה בשנות העשרים והשלושים! רק אתמול צבטו בים את השדיים של אשתי וקראו לה "ערבייה מסריחה לכי לפלשתינה!"

תגידו, אין גבול לטמטום? זה עיתון של בית חולי נפש?"

והנה המשפט הבא שהשמטת: "מי שלא מתרשם יותר מדי מההשוואה הזאת הוא ד"ר בועז נוימן..."

אומרים שלשקר אין רגליים, לי הוא גרם להסמיק מבושה.

אהוד: בשבועות האחרונים נצפית יותר ויותר התופעה של זליגת חלב ציפורים מן השמיים. הוואדיות מתמלאים חלב ציפורים ויש סכנה של שיטפונות קשים כמו בגרמניה בשנות השלושים. מי שלא מתרשם יותר מדי מן התופעה הזו הוא ד"ר בועז נוימן..."

* מה באמת מדאיג את הטיפש קרי? "כעס רב בממשל האמריקאי ובבירות המרכזיות באירופה על החלטת ממשלת ישראל להפקיע קרוב ל-4,000 דונם באזור גוש עציון, ולהכריז עליהם כאדמות מדינה. שר החוץ האמריקאי, ג'ון קרי, שוחח הלילה (רביעי, 3.9) בטלפון עם ראש הממשלה בנימין נתניהו ומחה בפניו בחריפות על ההחלטה."

וזאת על רקע כל הבוקה והמבולקה המתרחשת במזרח התיכון – המתפורר בין ארגונים אסלאמיים קיצונים שעורפים ראשי עיתונאים אמריקאיים ולועגים לאובמה בפרצוף! כן, ישראל היא הגורם מיספר אחד לאי-היציבות ולעריפות הראשים במזרח התיכון!

* ומה מדאיג את מדינות מערב-אירופה המתאסלמות? כיצד לדייק יותר בהחרמת סחורות ייצוא של ישראל שנוצרו מעבר לקו הירוק! ואתה לא יודע אם יש לך כאן עסק עם טיפשים או עם מנוולים – שזה מה שמעסיק אותם כאשר מאות מוסלמים מאזרחיהם לוקחים חלק בטרור האיסלאמי של עריפת ראשים ועתידים לחזור לאירופה כדי להטיל גם בה את מוראם! שזה בעיניהם ייבוא רוצחים כשר למהדרין – ולא כמו הזוועה של התוצרת הישראלית מעבר לקו הירוק!

אבל אל דאגה, עוד מעט תחל שנת השמיטה תשע"ה – ואז גם החרדים והדתיים "שלנו" יחרימו את התוצרת הישראלית, משני עברי הקו הירוק!

* מכובדי, הנדון: כצאן לטבח. ראינו לאחרונה תמונות מההוצאות להורג ההמוניות בעיראק ובסוריה על ידי "דאעש". מדהים לראות מאות לוחמים שבויים מובלים אל מותם בצייתנות וללא התנגדות. זה הזכיר לי את הביטוי הידוע "כצאן לטבח" שייחסו ליהודי אירופה שהלכו אל מותם במחנות המוות. רגע, אם מאות לוחמים בכושר קרבי הולכים אל מותם "כצאן לטבח", איך אפשר לצפות מאזרחים רעבים ותשושים ללא נשק להתנגד לרוצחיהם?

על כך נאמר – אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים 

* למר אהוד בן עזר שלום רב. אני שוב  מביע הערכתי  לעיתונך ממנו אני לומד  הרבה (וגם מפיץ לחברים עם המלצה  למנוי) וכך גם מהגיליון החדש.

בנוסף: 1.  בכתבה של  נעמן כהן  כתוב: " מצרים, עוד מתקופת מובארק, ביטלה את חוזה השלום שהיה בינה לישראל וטרם חידשה אותו." לא ידוע לי  ובוודאי  כנראה לא להרבה אחרים על הודעה רשמית  של מצרים  על כך בתקופת מובארק. היה זה שלום קר, גם הסתה פנימית בלתי פוסקת בניגוד להסכם, כולל חרמות של ארגונים  וכו', ואף  עצימת עיניים מול הברחות הנשק  במנהרות – אבל  באם הכתוב  בכתבה אינו נכון / אינו מדוייק  – צריך לתקן.

2. לפי דעתי  אבו מאזן  הוא בין המסוכנים ביותר  היות  ובצביעות מצליח להסתיר כי מטרתו האסטרטגית  זהה  לזו של החמאס,  אבל בחוכמה...

מן הראוי להזכיר במיוחד עכשיו בעת הזאת. בזמנו, אחרי הנסיגה מעזה, אבו מאזן שלט בה והחמאס החל לירות רקטות על ישראל. (כמובן בהתאם לשיטה  הערבית הידועה – "זה לא אני  זה  הוא...")

אבו מאזן גינה את הירי הזה  כי... ואני מצטט.. "ירי הרקטות   מזיק לעניין הפלשתיני."

(ולא  – כי לא יורים ככה סתם על אזרחים שלווים).

שאלו אותו מדוע אינו מונע ירי זה?

ותשובתו היתה: "לא אשפוך דם פלסטיני כדי להגן על ישראל..."

וזה הפרטנר שלנו לתקוות השלום... ובכזה  או בדומים לו תלוי כביכול עתידנו, בהתאם למשיחיות השקר של רבים...

בברכה ובהערכה.

מ. שמואלי

* שלום לסופר נידח, ברשותך, הערות קצרות: לאדון רון וייס מהתנחלות רמת גן, תודה עמוקה שהארת עיני כל הקוראים בידע מקורי על איש המעלה והמוסר יאסר עראפת. לתומי חשבתי שמדובר ברוצח מתועב (טבח 600 נוצרים בדאמור 76', סימון v עם רצח סאדאת) ושקרן פתולוגי, (נולדתי בירושלים, נו מה כבר המרחק מקהיר לירושלים),  מתעתע ונוכל, (ביום חתימת הסכם העקרונות ״אוסלו״, משודר בקולו בירדן, הסכם העקרונות הינו חלק מתורת השלבים של אש״ף – לחיסול ישראל, כדוגמת ״הסכם״ חודייבה) – שלא לשכוח חטיפות מטוסים ועוד כהנה פנינים.

מה היינו עושים בלא דברי ההבל שלך?

ולמר אריכא, מה פשר השנאה הזו למתנחלים ולהתנחלויות ? הרי רק בגלל שהם שם לא נחתו טילים / רקטות ושאר ירקות על כל יושבי ישראל, איזה זנב טיל שטייל סמוך ליהוד, סגר את נמל התעופה הבינלאומי!

צא וחשוב מה היה גורל נתניה, כפר סבא, רעננה, הוד השרון, פתח תקוה, רמת גן ותל אביב? האם יש צורך להמשיך ולמנות כרוכל שמות כל מרכזי אוכלוסין, תעשייה, תרבות, בתי חולים? בקיצור כל רקמת החיים?

האם צה״ל היה שוהה שם יום אחד לו לא היתה ״שם״ התיישבות ?

ההמצאות המכוערות על ההון העתק שנשפך ״שם״ דינן היה מזמן לעבור מן העולם.

באמת, כמה טמבל יכול להיות איש משכיל?

בברכה

משה בן ברוך

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,633 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה עשירית למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-80 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של העדות על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,631 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה עשירית למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

פרופ' יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-80 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של העדות על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל