| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 976
תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י"ד באלול תשע"ד, 8 בספטמבר 2014
עם צרופת תמונתו של ההיסטוריון המנוח יוסי לנג.
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!
אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."
אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"
עוד בגיליון: יוסי גמזו: סִפּוּר יִשְׂרְאֵלִי מִיָּמִים אֵלֶּה. // אליהו הכהן: בנתיבי ספר וצליל, כ"ז שיחות עם אורלנד, ח. פגישות עם טשרניחובסקי. // יעל שהם: יוסי לנג – חוקר בנשמה. [ציטוט]. // פרופ' אשר מעוז: כבר לא "הארץ" שלנו – לזיכרו של עומר מסאלחה. // לוחית זיכרון לצייר אליהו סיגד. // יעקב אחימאיר: חידת נתניהו. [ציטוט]. // מרדכי קידר: מדינת חמאס ביו"ש – עם האו"ם ועם בצלם. // סוף-סוף נמצא האשם בעריפת ראשים בידי מוסלמים בשיר של חיים חפר: בבוכרה היפה. // עוז אלמוג: פדיחה באחוזון, עם וידוי של בן עזר על השתנה בים. // יוסי אחימאיר: מהפך בבית הפלמ"ח. // תחקיר של "מולד" ע"י ליאת שלזינגר ויונתן לוי: הקופה הסודית של הימין המתנחלי. [ציטוט]. // מכתב למח"ט גבעתי – עופר וינטר, מאת אל"מ מיל' אילן אשל. // מנחם רהט: מה כאן בכלל לאומי? // מנשה שאול: יודעים רק איך למות. [ציטוט]. //Israel Holds the Free World's Destiny in Her Hands… Giulio Meotti The writer, an Italian journalist. // אלי מייזליש: תעלול הניצחון – יש לעשות מה שניתן לעשות ולא לדבר על מה ש"צריך" לעשות. // עד שכל הקעקועים נמחקו, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // אורי הייטנר: 1. ארבעים שנה ל"שועלי מרום". 2. כל התשובות נכונות. 3. צרור הערות 7.9.14. // אוריה באר: דאע"ש הסכנה החדשה. // אהוד בן עזר: מסעותיי עם נשים, פרק עשרים, המשך על גג מגדל שלום עם טיה בעקבות הסיפור על פנחס ו-שׂ. חלק ראשון של הפרק. // ממקורות הש"י.
* * *
יוסי גמזו
סִפּוּר יִשְׂרְאֵלִי מִיָּמִים אֵלֶּה
בְּעוֹד צְבָא אַסַד וּמוֹרְדָיו בְּלִי הֶרֶף הִקִּיפוּהָ
אֵי-שָם בָּעִיר קוּנֵיטְרָה בְּאֵש מָוֶת וּנְכָאִים
חָמְקָה צְעִירָה סוּרִית שֶצִּירֵי לֵדָה תְקָפוּהָ
לִתְחוּם אַרְצָם שֶל הַיָּאהוּד בִּשְמָם שֶל הַחַיִּים.
מָה לִכְאוֹרָה מֻפְרָךְ יוֹתֵר מֵאַקְט כָּל-כָּךְ לֹא טַקְטִי
שֶשּוּם שְבִיב-הִגָּיוֹן מִמֶּנּוּ כְּלָל לֹא מִתְחַיֵּב:
לָנוּס מִגְבוּל אַרְצָהּ עַל סְמַךְ סִכּוּי הָזוּי (אוֹ פְּרַקְטִי?)
כִּי טוֹב יִהְיֶה לָהּ דַוְקָא בְּאַרְצוֹ שֶל הָאוֹיֵב.
הֲרֵי מִשַּחַר יַלְדוּתָהּ עַד הַגִּיעָהּ לִצְמֹחַ
לָעֵת בָּהּ פְּרִי-בִּטְנָהּ לְהִוָּלֵד הָיָה יָעוּד
עָבְרָה כְּיֶתֶר בְּנֵי עַמָּהּ אֶת כָּל שְטִיפוֹת-הַמּוֹחַ
שֶל שְלַל דֵּמוֹנִיזַצְיוֹת עַל טִיבָם שֶל הַיָּאהוּד.
אָז מָה סוֹף-סוֹף גָּרַם לָהּ בִּסְתִירָה גְמוּרָה וּדְרַסְטִית
לְכָל שֶפִּמְפְּמוּ בָּהּ, אִם בִּכְתָב וְאִם בְּקוֹל
שָנִים שֶל הֲסָתָה – וְכָךְ, בְּהַחְלָטָה פַנְטַסְטִית
בְּיַד אוֹיֵב זֶה לְהַפְקִיד אֶת הַיָּקָר מִכָּל:
אֶת הַיּוֹתֵר אִינְטִימִי, אֶת גּוּפָהּ שֶאֲחָזוּהוּ
צִּירֵי לֵדָה וְאֶת גּוֹרַל הָרַךְ (אוֹ הָרַכָּה)
שֶיִּוָּלְדוּ וְשֶעֵינֶיהָ הַדּוֹמְעוֹת יֶחְזוּהוּ
כְּפֶלֶא-הַחַיִּים כְּשֶתְּאַמְּצֵהוּ אֶל חֵיקָהּ.
כְּכוֹחַ הַגּוֹבֵר עַל צְבָא אַרְצָּהּ זוֹרֵה-הַמָּוֶת
וְעַל צִמְאוֹן-הַדָּם שֶל דַאעֶש הָעוֹרֵף רָאשִים,
כּוֹחַ שֶבְּרִגְעֵי-אֱמֶת מוֹבִיל כָּאן לֹא לַשָּוא אֶת
חוֹלֵי רְצוּעַת עַזָּה שֶל מִקְרֵי סַרְטָן קָשִים
וְאַף פְּצוּעֵי חָמָאס עַד לְ"סוֹרוֹקָה" בִּבְאֵר-שֶבַע
וְנִפְגְּעֵי מִלְחֶמֶת סוּרְיָה עַד לְ"זִיו" בִּצְפַת
כִּי הֵם יוֹדְעִים שֶמָּה שֶיְּקַבְּלוּ כָּאן וּבְשֶפַע
הֵם בְּאַרְצָם לֹא יְקַבְּלוּ אַף פַּעַם – וְאֶת שְׂפַת
הַפְּרַקְטִיקָה הַזֹּאת יוֹדְעִים גַּם עַרְבִיֵּי אַרְצֵנוּ
(הַמְּקַבְּלִים בְּלִי הֶרֶף שֵרוּת-דֹּב מֵחַ"כֵּיהֶם
בִּמְקוֹם שְקִידָה עַל רַוְחָתָם, כְּשֶאֵין בֵּין מַשְמִיצֵינוּ
זְרִיזִים מֵחַ"כִּים אֵלֶּה, שֶמִּבֵּין בּוֹחֲרֵיהֶם
אִיש לֹא יַסְכִּים לִהְיוֹת אֶזְרָח בְּאֶרֶץ פָלַסְטִינִית
כְּיוֹ"ש אוֹ חָמַאסְטָן גַּם אִם יַפְצִירוּ בָּם עַזּוֹת
וְשוּם טְרַנְסְפֵר שֶל לִיבֶּרְמַן אוֹ פֵיגְלִין, תָּם אוֹ צִינִי,
לֹא יְשַנֶּה אֶת רְצוֹנָם לִחְיוֹת בְּאֶרֶץ זֹאת
הַמּוֹשִיטָה לָאֵם הַסּוּרִית סַעַד מֵדִיצִינִי
כָּךְ שֶתִּזְכֶּה בְּתִינוֹקְתָּהּ בְּנַחַת לַחֲזוֹת
וְעוֹד עוֹשָׂה זֹאת בִּמְדִינָה שֶנְּאוֹרֵי יוֹשְבֶיהָ
דוֹגְלִים בְּרוּרוֹת בְּהַקְטָנַת הַפַּעַר שֶעוֹדוֹ
רָחוֹק מִבִּטּוּלוֹ בֵּין עַרְבִיֶּיהָ לִיהוּדֶיהָ
שֶבִּמְגִלַּת הָעַצְמָאוּת הֻבְטַח לְהַכְחִידוֹ).
וּמָה אִם כֵּן גָּרַם לָהּ לַיּוֹלֶדֶת מִקּוּנֵיטְרָה
לַחְצוֹת אֶת גְּבוּל הָאֵש וְהָאֵיבָה שֶבֵּין אַרְצָהּ
לָאָרֶץ שֶעָלֶיהָ כָּל מַטִּיף טוֹפֵל כָּל חֵטְא רַע
כְּשֶאֶת שוֹמְעָיו מַלְעִיט הוּא בְּתַעֲמוּלַת-שִמְצָה?
עַל כָּךְ יֵש רַק תְּשוּבָה אַחַת שֶאֵין מָנוֹס מִמֶּנָּה
שֶלֹּא כְּמוֹ מִקּוּנֵיטְרָה עַד לִצְפַת בְּאִישְׂרָאִיל
בְּבֵית-חוֹלִים כְּמוֹ "זִיו", שֶשּוּם סְיָג אֵתְנִי אֵין בּוֹ מֶנַע
לָתֵת בּוֹ לְבָאָיו טִפּוּל אֶמְפָּתִי וְיָעִיל.
וְהַתְּשוּבָה הִיא: הֵם יוֹדְעִים הֵיטֵב כִּי בְּדַמֶּשֶׂק
אוֹ בְּבֵּירוּת אוֹ עַזָּה שוּם חוֹלֶה יִשְׂרְאֵלִי
לֹא יְאֻשְפַּז וְלוּא גַם לִשְנִיָּה אַחַת נַנֶּסֶת
(אִם יַשְאִירוּהוּ חַי בִּכְלָל) כְּשֶבְּחֶשְבּוֹן כְּלָלִי
טֻפְּלוּ בְּ"זִיו" כְּבָר שְלוֹש מְאוֹת וַחֲמִשִּים וּשְלֹשֶת
סוּרִים פְּצוּעִים וּבְ"סוֹרוֹקָה" בֶּטַח לֹא פָּחוֹת
מֵאֵזוֹר עַזָּה, אַךְ אֶצְלֵנוּ אֵין גַּם שֶמֶץ בֹּשֶת
לְקֹמֶץ שֶל חוֹלֵי שִׂנְאָה עַצְמִית יוֹם-יוֹם לִמְחוֹת
שֶ"יִּשְׂרָאֵל לֹא מִתְיַחֶסֶת לָעַרְבִים בְּעֶצֶם
כִּבְנֵי-אֱנוֹש" – כִּי הָעֻבְדּוֹת, גַּם אִם אוֹתָן נַצְמִיד
בְּדֶבֶק שֶל מַגָּע לְמַפְרִיחָיו שֶל אוֹתוֹ רֶצֶף-
כְּזָבִים לֹא יְשַנּוּ דָבָר, וּמִשִּׂנְאָה עַצְמִית
גַּם הַטּוֹבִים שֶבָּרוֹפְאִים בְּ"זִיו" אוֹ בְּ"סוֹרוֹקָה"
וַדַּאי שֶלֹּא יַצְלִיחוּ לְרַפֵּא אֶת הַחוֹלִים
מִנֶּגַע פְּסִיכוֹפָּתִי זֶה וּמָה גַם לְעָקְרוֹ כָּאן
וְאַף גְּדוֹלֵי הַפְּסִיכִיאַטְרִיָּה לֹא יְכוֹלִים...
וְכָךְ, כְּשֶבִּקְרָבוֹת קוּנֵיטְרָה מִתְמַשֵךְ הַטֶּבַח
הַהֲדָדִי שֶל הַמּוֹרְדִים וְאַסַד זֶה בָּזֶּה
וּבַסְּבִיבָה אֵין שֵרוּתֵי בְּרִיאוּת כִּי אֵין כָּל רֶוַח
לְכָל אוֹתָם רוֹצְחִים שֶזְּדוֹן-לִבָּם רַק מִתְבַּזֶּה
מוּל אֵתוֹס-הַחַיִּים שֶמְּיַצְּגוֹת אוֹתוֹ כָּאן חֶרֶש
אֵם סוּרִית צְעִירָה וְיַלְדָּתָהּ שֶמִּסְבִיבָן
עוֹמְדוֹת מְיַלְּדוֹתָיו שֶל "זִיו" וּבֵינֵיהֶן, נוֹהֶרֶת
אֶתִּי עַמְבָּר, אָחוֹת יִשְרְאֵלִית מֵעֵין-זִיוָן
שֶבְּיָדֶיהָ חֲבוּקָה בְּרֹךְ אוֹתָהּ תִינֹקֶת
שֶנִּצְחוֹנָם שֶל הַחַיִּים עַל מָוֶת וּכְלָיָה
קוֹרֵן מִוְּרַדְרַדּוּת חִנָּהּ הַמִּשְתּוֹקֵק לִינֹק אֶת
חֲלֵב אִמָּהּ בְּיַחַד עִם פִּלְאֵי הַהֲוָיָה
הָאוֹפְפִים אוֹתָהּ בְּכָל רִאשוֹנִיּוּת קִסְמָם פֹּה
כְּמִין חֲנוּת-צַעֲצוּעִים יָפָה וַעֲנָקִית
וְכָל יוֹרֵי פַּצְמָ"רִים וְרָקֵטוֹת יִמַח שְמָם פֹּה
אִם בִּתְמִיכָה קָטָארִית אוֹ אִירָאנִית אוֹ טוּרְקִית
צְרִיכִים לִכְרֹעַ בֶּרֶךְ בִּפְנֵי כָּל שֶאִפְשְרוּהָ
אֶת הַלֵּדָה הַזֹּאת כְּמוֹ אֶת אִשְפּוּז אוֹתָן מֵאוֹת
שֶל נִפְגָּעִים עַרְבִים שֶגַּם אִם כְּלָל לֹא יִזְכְּרוּהָ
אֶת הַמְּדִינָה הַזֹּאת שֶסָּעֲדָה אוֹתָם מְאֹד –
אוּלַי, אוּלַי בְּיוֹם נְפִילָתוֹ הַמְּאֻחֶרֶת
שֶל אֲסִימוֹן-תְּבוּנָה שֶבְּמוֹחָם יַתְחִיל לִרְקֹד
יַשְׂכִּילוּ לְהָבִין כִּי בְּהֶחְלֵט אֶפְשָר אַחֶרֶת
אֶלָּא שֶבִּשְבִיל זֶה צָרִיךְ קְצָת שֵׂכֶל בַּקָּדְקוֹד...
* * *
אליהו הכהן
בנתיבי ספר וצליל
כ"ז שיחות עם אורלנד
ח. פגישות עם טשרניחובסקי
בן שבע עשרה היה אורלנד כשפגש לראשונה את טשרניחובסקי. זה קרה בשנת 1931, זמן קצר לאחר שהגיע המשורר הדגול ארצה.
"אני זוכר את האירוע כאילו התרחש אתמול," סיפר אורלנד בהתלהבות. "נערכה אז לכבודו קבלת פנים בקולנוע 'עדן' בתל אביב. למדתי אז בגימנסיה 'הרצליה', ונבחרתי לדקלם על הבמה שני שירים שלו, ביניהם 'שאול בעין דור'."
לאחר שסיימתי את הדיקלום ירדתי מן הבמה וחלפתי לידו. הוא עצר אותי לרגע, השהה את מבטו עליי בחיוך כבוש, ואמר: "זו הפעם הראשונה שאני שומע שירים שלי ואינני מבין אף מילה."
השפלתי את עיניי, ומיד הבנתי מדוע. דקלמתי את השירים בהטעמה הספרדית המלרעית שהיתה מורגלת בפינו בגימנסיה, ואילו טשרניחובסקי ציפה לשמוע אותם כפי שנכתבו, בהטעמה האשכנזית המלעילית.
"בן כמה אתה, בחור?" המשיך ושאל אותי המשורר.
"בן שבע עשרה," השבתי.
"חבל שלא בחרת בשיר שכתבתי כשהייתי אני בן שבע עשרה: 'שחקי שחקי על החלומות'," והחל לדקלם את השיר בנגינה המלעילית שבה הוא מוכר ומושר כל השנים. "בגילך אתה צריך לדקלם שירים אופטימיים נושאי תקווה, ולא בלדות נוגות," אמר, וכשהבחין במבוכתי טפח על שכמי, כרומז שלא בי האשם.
לאחר דו שיח זה, שקעתי בקריאת השירים ובעיקר האידיליות של טשרניחובסקי, ונעשיתי חסיד מושבע שלו." – חתם אורלנד את דבריו אלו ועיניו נצצו.
סיפורו הזכיר לי אירוע דומה שהתרחש בשנת 1943, שנת חייו האחרונה של טשרניחובסקי. בנשף שנערך לכבודו באולם 'ביתנו' בחיפה, עלתה על הבמה רבקה מחט, זמרת נודעת באותם ימים, שרה את שירו 'אני מאמין' ('שחקי שחקי') ולא הקפידה על ההטעמה האשכנזית שבה נכתב. טשרניחובסקי נע על כסאו באי נוחות מופגנת, וכשסיימה לשיר, ביקש את רשותו של המנחה, נחמן תמיר, לומר דברים. במקום לנאום החל לדקלם את השיר בנגינתו המלעילית המקורית. הקהל הגיב בתשואות רמות.
אורלנד המשיך וסיפר: "טשרניחובסקי אהב תגובות ספונטניות וגם מעשי שובבות. באחד הנשפים הספרותיים שבהם הוא השתתף, רקדתי עם בחורה יפה, ושמתי לב שהוא אינו מוריד את עיניו מאיתנו. לפתע הוא הגיח מן הצד, נטל את ידיה, והחל לרקוד אתה כשהוא מפטיר לעברי: "אם לא יודעים לרקוד ואלס, לא רוקדים."
בתגובה סיפרתי גם אני לאורלנד איך נתגלגלה לי הזכות להכיר את טשרניחובסקי בחייו, ומעשה שהיה כך היה:
ילד תל אביבי צנום ונמוך קומה הייתי. בצהרי יום חורף קר הובאתי לבית הבריאות ע"ש שטראוס ברחוב בלפור 14, כדי להיבדק אצל רופא בתי הספר העירוניים בתל אביב. כשעמדתי מהוסס בפתח חדרו, ראיתי מולי רופא נעים סבר בחלוק לבן. הוא חייך ופנה אלי במאור פנים ובטון רך: "היכנס בבקשה," וכהרף עין חשתי מוקף באווירה חמימה שהניסה את צינת הרחוב ובעיקר פוגגה אצלי את הפחד המוכר מפני החלוק הלבן.
עד היום חקוקה בזיכרוני דמותו: המבט האבהי החם, רעמת השיער המתולתלת ושפם העבות. כשהבחין בכובע הבארט על ראשי, הניח את כף ידו על כתפי ושאל בהגייה אשכנזית עם מבטא רוסי: "נו, פסוקי דזמרה כבר אמרת הבוקר?"
עניתי בשלילה. כשיצאתי מהחדר גילו לי שמי שבדק אותי היה שאול טשרניחובסקי.
רבים לאין שיעור היו ילדי תל אביב שהתהדרו בכך שבילדותם נבדקו על ידי הרופא טשרניחובסקי ועל גופם נותרו טביעות אצבעותיו בעת שמישש באבריהם המוצנעים, אותם נהגו רופאי ילדים "לשקול" בעת הבדיקה.
את מותו של טשרניחובסקי בישרו מודעות אבל גדולות במסגרות שחורות שגדשו את חוצות העיר. בלווייה השתתפו גם תלמידי בתי הספר, שהלכו אחרי ארונו כשהובל למנוחת עולמים בבית הקברות הישן ברחוב טרומפלדור בתל אביב.
ככהן הייתי מנוע מלהתקרב אל מצבות. על כן טיפסתי על חומת הכורכר שהקיפה את בית הקברות, התיישבתי עליה וצפיתי מרחוק בטקס הקבורה שבו הטמינו חרש את גופתו בין מצבות חבריו הסופרים, כפי שציווה בפתח צוואתו: "בלי הספדים, בלי פרחים, עם אחי הסופרים."
לימים, כסטודנט לביולוגיה, התפעלתי מן הפואמה הנפלאה שלו על עולם הדבורים 'עמא דדהבא' ('עם הזהב'). בפואמה הזו, התגלה במיטבו גם כמשורר וגם כבר סמכא במדעי הטבע. ביצירותיו לא הסתפק בציון 'מין פרח' או 'מין ציפור' כקודמיו, אלא נקב במפורש בשמות הפרחים ובעלי חיים שתיאר. 'אמנון ותמר', דרך משל, הוא חידוש שלו. שמורה אצלי חוברת הדרכה נדירה שתירגם לעזרת אחים ואחיות בבתי חולים, בשם "האדם בציורים מתקפלים – מראה גופנו מבפנים ופעולת אבריו" (ברלין, תרפ"ג), ובה פירוט של שמות אברים בגוף האדם וציוריהם.
אך מכל מורשתו הספרותית הענפה של טשרניחובסקי, קרובה ללבי במיוחד הפואמה הנוסטלגית הנשכחת שלו "זמירות". פואמה זו היא שירת הברבור של יצירתו. היא נכתבה בחדשי חייו האחרונים והופיעה בספרו האחרון 'כוכבי שמיים רחוקים' שאותו לא זכה לראות. כשנפטר נמצאו הגהות הספר ליד מיטתו. בפואמה הזו התרפק על הניגונים ושירי הזמר שגדל עליהם בילדותו: 'אליהו הנביא' ששמע מפי אביו, שירי עם רוסיים ואוקראיניים ששרה לו אימו (תוך פירוט שמותיהם), נעימות טעמי הקריאה של פרשת השבוע בבית המדרש, ומנגינת הפיוט 'אקדמות' בלשון הארמית בשבועות.
אורלנד הקשיב קשב רב ונראה כי סיפורי עורר בו עוד זיכרונות מאחרית ימיו של טשרניחובסקי: "אם הזכרת את דרכו האחרונה של טשרניחובסקי," הוא פצח בסיפורו, "אספר לך משהו שלא תוכל לשכוח:
"בימיו האחרונים שהה טשרניחובסקי עם בני משפחתו בירושלים, בדירה שכורה בבית אבן ליד מנזר סן סימון בשכונת קטמון. בשנותיו האחרונות נהג לעזוב את תל אביב בימות הקיץ הלחים והלוהטים ולמצוא מרגוע בירושלים.
"הוא נפטר בגיל 68 בחג הסוכות תש"ד לפנות בוקר. חתנו, שגר לידי על הכרמל, סיפר לי שבאותו יום חש ברע, אך לא התלונן. הוא סבל שנים ממחלת הלאוקמיה, אך מעולם לא דיבר על כך עם איש. בשעת לילה מאוחרת, כשהורע מצבו, הוזעק רופא שאיבחן התקף לב. הוא ביקש להביא אליו את נכדו אלכסנדר, נשק לו נשיקת פרידה, וכעבור זמן קצר השיב את נשמתו לבוראו. לידו היו אז אשתו מלאניה ובתו איזולדה.
"הידיעה על מותו התפשטה מהר. כשהגיע האמבולנס כדי להעביר את גופתו לבית החולים, עיכבה אותו המשפחה מתוך הנחה שעוד מעט יגיעו חבריו הסופרים, ואז יוּצא מחדרו כשהוא נישא בידי עמיתיו. הם המתינו עד שעות הערב אך איש לא בא."
לדברי אורלנד, בסופו של דבר הובל טשרניחובסקי באמבולנס לבית החולים 'הדסה' על הר הצופים, כשהוא מלווה רק על ידי בני משפחתו.
"הידיעה על מותו הפתאומי של טשרניחובסקי היכתה בי כמכת ברק'" המשיך אורלנד וסיפר. "ידידי הסופר ישראל זרחי בא להודיעני על כך, והציע שנקדים לצאת אל בית החולים לפני שיגיעו ידידיו ומוקירי שירתו, ויכבידו עלינו לעמוד סמוך למיטתו."
בניגוד לכל הציפיות, כשהגיעו השניים לבית החולים וניגשו לחדר שבו הונחה גופתו, לא מצאו שם נפש חיה. הם המתינו מול פתח החדר עד שהאמן המתקין את מסכת המוות של המשורר ישלים את מלאכתו, וכשסיים נכנסו שניהם לחדר וניצבו דומם ליד מיטתו במשך שעות ארוכות.
למחרת, כאשר קרא אורלנד את הידיעה על מות טשרניחובסקי בעיתון 'דבר', הופתע למצוא בה, לדבריו, כי המונים צבאו על הכניסה לבית החולים כדי לחלוק למנוח כבוד אחרון, ומשמרות כבוד הוצבו כל הלילה ליד מיטתו.
"כעבור זמן," הוסיף אורלנד וסיפר, "פגשתי בתל אביב את עורך 'דבר' זלמן רובשוב, ושאלתי אותו בגילוי לב: "איך פרסמתם ידיעה כוזבת כזו בעיתון? הרי לא היו דברים מעולם."
"מאין לך שהיא כוזבת?" – שאל רובשוב.
"הייתי שם יחד עם ישראל זרחי," השיב אורלנד, "והיינו היחידים שניצבנו ליד מיטתו."
"האומנם? רק אתם?" – חזר ושאל רובשוב.
"האמן לי, איש לא בא," השבתי לו, "למעט עורך 'הארץ' גוסטב שוקן ורעייתו, שנכנסו לרגעים אחדים ועזבו, ועוד איש אחד שבא לשאול על סדרי הלווייה."
"או אז," סיים אורלנד את סיפורו, נשא רובשוב את מבטו מצד אל צד ואמר: 'ידידי, מה שהיה – לא חשוב. מה שכתוב – זה מה שיישאר."
ללמדך שלעתים גם עיתונות מכובדת אינה אלא הֶגיון לב.
*
* *
יעל שהם
יוסי לנג – חוקר בנשמה
ד"ר יוסף לנג ז"ל ההיסטוריון של הארכיון לתולדות פ"ת, הצליח במספר שנים מועטות להצעיד את המחקר ההיסטורי של "אם המושבות" קדימה ולתת לו תנופה מחודשת, לאחר שהיה רדום במשך שנים רבות.
יוסף לנג או כפי שקראו לו כולם בפשטות יוסי, נולד ב-1944 לפנינה (מורגנשטרן) וליצחק לנג שעלו לארץ ישראל כחלוצים מהונגריה. ב-1947 עם הקמת שכונת "נווה עוז" בפתח-תקווה, הם ממקימי השכונה ובונים בה את ביתם. יוסי ושני אחיו גדלים על ערכי תנועת העבודה, אהבת ארץ ישראל והשפה העברית.
עם סיום בית הספר היסודי בנווה עוז, הוא ממשיך את לימודיו בכפר הירוק כדי להתקרב לעבודת האדמה. לאחר השירות הצבאי, עובד בעבודות שונות ביום, ובערב לומד בסמינר למורים ובאוניברסיטה. את דרכו כמורה הוא מתחיל בביה"ס בלוד. 38 שנים עסק בחינוך במסגרת משרד החינוך כמורה מן השורה, מנהל בית ספר, מפקח על חטיבות הביניים בפתח-תקווה ועד לתפקיד מפקח ארצי. תפקידו האחרון במשרד החינוך היה הקמת המכון ללימודי יהדות וציונות ב"בית יציב" בבאר שבע.
במקביל לעיסוקו בניהול ובהוראה, כבר היה ידוע בעשרות המחקרים שכתב על תולדות החינוך והתרבות בארץ ישראל. אלה ראו אור בבמות אקדמיות כמו כתב העת "קתדרה".
עם צאתו לגמלאות, התייצב בארכיון לתולדות פתח-תקווה והפך אותו לביתו השני. בהתנדבות, ובמשך שעות ארוכות, ישב בארכיון, עמל וליקט, חקר ומצא, יעץ לעובדי הארכיון ודאג להקים מערכת של מחקר היסטורי על תולדות העיר, יסודות מערכת החינוך המיוחדת שלה, חשף פרקים עלומים בתולדותיה של המושבה ואסף את כולם בספר מרתק שנקרא "לפתח תקווה" שיצא בהוצאת עירית פתח-תקווה והארכיון לתולדות פתח-תקווה ב-2012.
אהבתו לשפה העברית הביאה אותו להקדיש מיספר שנים לחקר אליעזר בן יהודה ובעיקר לבן יהודה העיתונאי – המוציא לאור של עיתוני "הצבי" ו"השקפה". ב-2013 חגגו בעולם 155 שנה להולדתו של אליעזר בן יהודה, יוסי לנג משלים את ספרו המונומנטלי בן אלף עמודים, "דבר עברית" על בן יהודה, ומוזמן לטקס מיוחד שנערך בצרפת לכבוד האירוע. גם באו"ם חגגו והקדישו יום למחדש השפה העברית.
במדינת ישראל לא שמעו על כך.
לפני שנתיים נתגלתה מחלת הסרטן אצל יוסי, אך זה לא עצר בעדו מלהמשיך במחקריו. עדנה לנג, אשתו ואם שלושת ילדיו, מספרת כי התלהבותו למחקר ההיסטורי הדביקה את כל הבית. "כולנו חיינו סביב מחקריו. עד הרגע האחרון הוא המשיך לעסוק בנושא החדש שבחר למחקר – על בוריס שץ, מייסד בית הספר לאמנות 'בצלאל' שהוקם ב 1906."
בדברים שנשאה ד"ר צביה ולדן, חוקרת השפה העברית (הבת של שמעון פרס) ליד קברו הפתוח ב-20.8.2013 היא אמרה: "יוסי היה משול למחייה המתים. הוא הצליח להחזיר למסגרות של גיבורי תרבות מהפנתאון הלאומי שלנו את הדמויות שקפאו." בעזרתו ניתן לעקוב אחרי חיי היומיום של בן יהודה, לחוש ב"מלחמת השפות" בפתח-תקווה או לצאת למסעו של משה יואל סלומון.
ד"ר מרדכי נאור, היסטוריון ארץ-ישראל וחברו הטוב של ד"ר יוסי לנג, מעלה על נס את היבול המחקרי העצום, שכדבריו לא כל החוקרים זוכים לכך.
אנשי הארכיון יזכרו בעיקר את מאור הפנים והצניעות של חברם עתיר הידע יוסי. ב-8 בספטמבר יערך בחסות ראש העיר איציק ברוורמן יום עיון לזכרו.
פורסם לראשונה ב"ידיעות פתח תקווה" מיום 5.9.14.
* * *
פרופ' אשר מעוז
כבר לא "הארץ" שלנו –
לזיכרו של עומר מסאלחה
אני זוכר את הרגע בו צלצל אליי אסעד שיבלי, מנהל בית-הספר התיכון בשיבלי אום אל גנאם, והודיע לי שבפריס נפטר גיסו, עומר מסאלחה.
הדבר לא בא לי בהפתעה. נפגשתי עם עומר כשנה קודם לכן בתל-אביב, ולמרות האופטימיות ששפע ניכרה עליו המחלה הקשה. ובכל זאת היתה זו בשורה קשה.
את עומר פגשתי לראשונה בשנת 2007 בכינוס השנתי של ה-WORLD PUBLIC FORUM ברודוס. זהו גוף מעניין כשלעצמו. הוא נוסד בשנת 2003 כדי לממש את "חזונו" של נשיא איראן מוחמד חתאמי לעסוק בדיאלוג בין תרבויות במקום בהתנגשות בין תרבויות. המרצים המרכזיים בכינוסים אינם חובבי ציון בהכרח. כך ניתן למצוא ביניהם את נועם חומסקי בצד ריצ'רד פאלק. גם המוזמנים הישראליים אינם אנשי ארץ ישראל השלמה. כך, למשל, משתתף קבוע הוא ישראל שמיר, שלאחר שירות בנח"ל המוצנח שינה את טעמו, התנצר והוא מהמטיפים האדוקים נגד מדינת ישראל ונגד העם היהודי. ואף-על-פי-כן, ואולי בגלל כך, אני רואה חשיבות בהשתתפותם של ישראלים "שפויים" בכנס המלכד סביבו מאות משתתפים מרחבי העולם.
בכנס של 2007 צוותתי למושב שדן ב"דת ודיאלוג בין תרבויות". האולם היה גדוש בנציגים ערביים ובאנשי הכנסייה הפראבוסלבית. הייתי הישראלי היחיד ואף היהודי היחיד. הדוברים שפכו אש וגופרית על מדינת ישראל. הדובר שלפניי, ירדני שנשוי לפליטה מחיפה, האשים את מדינת ישראל בחילול המקומות הקדושים לאיסלאם ובמניעת חופש הגישה אליהם. בין היתר, האשים את ישראל בהרס בתי קברות מוסלמיים ובשימוש במצבות לבניית בתי-שימוש. בהגיע תורי ציינתי שהוא ללא ספק צודק אלא שהתהפכו לו היוצרות. היתה זו ירדן שמנעה חופש גישה ליהודים לכותל המערבי ולמערת המכפלה והיה זה הלגיון הירדני שהרס את בית-הקברות בהר הזיתים והשתמש במצבות להקמת קסרקטינים.
הקהל, אין צורך לומר, התנפל עליי בצעקות ובחרפות. מי שעמד לימיני והגן על חופש הביטוי שלי היה יושב הראש. בתום המושב ניגשתי אליו והחמאתי לו על החן והרגישות בהם ניהל את המושב הסוער. הוא חייך והשיב לי בעברית צחה: "טוב, אבל מדוע אתה מודה לי באנגלית?"
לימים התגלה לי שעומר, יליד דבורייה, הנו פעיל אש"ף. הוא כיהן כמנהל משותף של משרד אש"ף בפאריס וכמשקיף מטעמו באונסקו.
מאז שמרנו על קשר. בקיץ 2008 התקשר אליי כדי להזמין אותי להשתתף בכנס הייסוד של פורום השלום הים-תיכוני אותו יסד. "פרטים נוספים," אמר לי, "אמסור לך כשניפגש בכנס ברודוס."
הבהרתי לו שהשנה לא אשתתף בפורום משום שהוא מתקיים ביום הכיפורים. "אבל, דיר-בלאכ," אמרתי לו, "אני ממנה אותך בזה לשמור על האינטרסים של ישראל בכנס ובמיוחד מול נציגים ישראליים."
הוא חייך והשיב: "יהיה בסדר. אל תדאג."
ולא דאגתי.
הכנס הים-תיכוני התקיים בליצ'י שבדרום איטליה. היה זה כנס מרשים וחריגותו היתה בכך שנפגשנו – יהודים, מוסלמים ונוצרים, ישראלים ופלשתינאים, וליבנו בצורה עניינית ולא מתלהמת נושאים שנוגעים לכולנו – החל משיתוף פעולה כלכלי, פוליטי וחברתי ועד לעידוד התיירות לאיזור ומעמד הנשים בארצות הים-התיכון. היה לנו אפילו מושב שהוקדש להשפעות הדדיות במוסיקה הים תיכונית.
בל נטעה. עומר היה פלשתינאי גאה, גם אם לא לפי קנה המידה של חנין זועבי. בראש הפורום הוא העמיד את אחמד קריע, הידוע יותר בכינויו אבו עלא, מי שהיה ראש ממשלת הרשות הפלסטינית וראש מחלקת ירושלים באש"ף. בין הנואמים המרכזיים היו גם בוטרוס בוטרוס גלי ופארוק חוסני אך גם אנדריי אזולאי. עומר אף הגדיר עצמו כפלשתינאי למרות שהתגורר לחלופין בצרפת ובמצרים ואף היה כמדומני אזרח שלהן. עם זאת היה שוחר טוב והאמין באפשרות להגיע לשלום. דבר זה הגיע למיצויו בדברי הסיכום האופטימיים שנשא במושב הנעילה.
בתום הכנס קיבלנו החלטה שהמפגש השני יתקיים בשארם-א-שיח אלא שהדבר לא יצא לפועל. קשיי מימון בצד המחלה שפקדה את עומר מנעו את הכנס שנועד ל-2010. בשל מחלתו גם לא יכול היה להיענות להזמנתי להשתתף בכנס על "שלום, אחווה וכבוד האדם בהגותן של הדתות המונותיאיסטיות" שקיימנו במרכז האקדמי פרס ברחובות.
שמחתי, לפיכך, כשהוא התקשר אלי והודיע לי שיגיע לארץ בסוף 2010 וכי הוא מבקש להיפגש איתי. נפגשנו במלון אורכידיאה בתל-אביב. הוא היה מלא מרץ. הוא הודיע שכנראה עלה בידו להשיג מימון וביקש את עזרתי בהכנת הכנס השני של פורום השלום הים-תיכוני. הוא אף עודד אותי ליזום כנס בינדתי נוסף במרכז האקדמי פרס בו הבטיח להשתתף וביקש את עזרתי ביוזמות נוספות לשיתוף פעולה לקידום השלום באיזור. אלא שמבעד לחיוך הנצחי שעל פניו יכולתי להבחין בכך שהוא נושך שפתיים כדי להבליע את כאביו. קומתו התמירה היתה מקופלת מרוב כאבים.
זמן קצר לאחר ביקורו נותק קשר המיילים בינינו. צלצלתי אליו והוא נשמע לי אופטימי כהרגלו אלא שממשפחתו נודע לי שבריאותו רופפת, עד לשיחה בה בישר לי אסעד שהגיע הסוף.
לא חפצתי שמותו יעבור מבלי שישאיר את רישומו בארץ. פניתי לאורי דרומי, עורך מדור ההספדים ב"הארץ", בהצעה שיכתוב דברים לזכרו. אלא שנפלתי על תקופת ביניים – דרומי כבר עזב וטרם נקבע לו מחליף. גם פנייתי לעורך הטרי של מדור הדעות ב"הארץ" לא זכתה למענה. עשיתי את הדבר הטבעי ביותר. פניתי לגדעון לוי. את גדעון אני מכיר שנים רבות. הוא היה מרצה קבוע בסמינריון על חופש העיתונות שהעברתי באוניברסיטת תל-אביב. הייתי בטוח שזהו בדיוק סיפור חיים שבנוי עבורו. ידעתי שהוא חבר מערכת בכיר ב"הארץ" ואף שימש כעורך מדור "דעות" עם מינויו של אלוף בן לעורך העיתון ועד למינויו של עורך מדור קבוע. הסברתי לו מי היה עומר מסאלחה וציינתי, כי ראוי לכתוב עליו ב"הארץ". סברתי שגדעון ירים את הכפפה אלא שהוא הסתפק בכך שנתן לי את כתובתו של עורך המדור, שאליו כבר כתבתי אך לא קיבלתי מענה. לגופו של עניין הסתפק גדעון לוי בכך שציין ש"זה אכן סיפור נוגע ללב."
השבתי לו שאני מודה לו אלא שפניתי כבר לעורך המדור ללא הצלחה. הוספתי כי "מוזר שדווקא 'הארץ' מתעלם ממי שאף אני (שכידוע לך, אינו חולק בדרך-כלל את דעותיך) מגדיר אותו כאיש שלום וכידיד יקר. אני מקווה רק שיימצא מחליף לעומר."
הפעם לא השיב לי גדעון.
ביום השנה למותו של מסאלחה פניתי לחבר מערכת אחר ב"הארץ", אותו אני מעריך. ציינתי, כי "מותו של עומר הוא אובדן כבד הן לפלשתינאים והן לישראל. הוא היה מסוג האנשים שנאבקו ללא ליאות לקירוב בין העמים ולהשכנת שלום באזורנו. אני סבור כי ראוי הוא שייכתב עליו ב'הארץ' כדי להראות לשני הצדדים הנצים שיש אולי דרך אחרת."
עיתונאי זה השיב לי, בצדק, שהוא אינו האיש שמתאים לכתוב עליו והפנה אותי ל"אנשי העיתון שמכסים את התחום – יחסי ישראל-פלסטינים, ערבים-ישראלים – גדעון לוי או עמירה הס."
הודיתי לו. "באשר לגדעון לוי," כתבתי, "אני יכול אולי לציין אותו כידיד היחיד שלי ב'הארץ'. הוא נהג להרצות שנים בסמינריון שלי על אמצעי תקשורת. הייתי בטוח שהוא יעוט על הנושא. לדאבוני, הגעתי למסקנה המצערת שערבי שמאמין בדו-קיום אמיתי פשוט לא מעניין אותו. ובאשר עמירה – נו באמת... אחרי מאמר האבנים?!"
והוספתי: "אולי עוד יגיעו ימים טובים"
אולי.
פרופ' אשר מעוז מכהן כדיקן בית-הספר למשפטים במרכז האקדמי פרס.
* * *
לוחית זיכרון לצייר אליהו סיגד
הצייר אליהו סיגד (סיגרד, 1901-1975) היה ממקימי אגודת האמנים בתל-אביב ושמור לו מקום של כבוד בהתפתחות הציור בארץ. בעבודתו תיאר את משפחתו, את הווי הארץ בזמנים של תמורות ואת נופיה, ובמסירותו היה לעזר רב לחבריו הציירים שרבים מהם ידעו ימים קשים.
"הוא השתלב היטב במאבקם של אמני ארץ ישראל למצוא לעצמם אמצעים ציוריים טהורים, ובמאבקם ליצור הווייה ומיתוס ארצישראליים," כתב עליו ד"ר חיים גמזו בשנת 1957.
לפני כשנה נערכה ב"האקדמית גורדון" בחיפה תערוכה יפה ומקיפה של ציורי גואש, צבעי מים ורישומים של אליהו סיגד. בימים אלה התקינה עיריית תל אביב לוחית זיכרון לצייר על קיר הבניין שבו גר עם משפחתו ברחוב סירקין 35, וזאת ביוזמתה של ברכה נאמן, הממונה על פרוייקט הצבת לוחות זיכרון לאמנים, סופרים, שחקנים וציירים, (שבמסגרתו הוצב גם לוח זיכרון לאסתר ראב בבניין שבו גרה שנים אחדות ברחוב זלמן שניאור, שהיה קרוי אז בשם רחוב דבורה הנביאה).
* * *
יעקב אחימאיר
חידת נתניהו
האם היה אצלנו ראש ממשלה שבו הוטחו חצים כה רבים, במטרה להדיחו מן השלטון? אכן, זהו "מקרה נתניהו". בסקרי דעת הקהל הוא מתייצב כמי שזוכה לאחוז הגבוה ביותר של תמיכה בקרב הציבור, גם לאחר "צוק איתן". החיצים שנורים אל מטרת הדמות, נתניהו, מקורם בעמדות ירי מגוונות, ולא מאותה זווית ירי. ולא רק מקרב האופוזיציה מוטחת בו הביקורת. זה טבעי, כנאמר:"תפקיד האופוזיציה הוא להתנגד," ובמקור, בשפה האנגלית, אמירה זו נשמעת הרבה יותר קולעת.
אבל לא רק מתוך האופוזיציה נשמעים מטחי הירי בנתניהו, אלא גם ממפלגתו: ח"כ דני דנון אינו היחיד, כמובן. הוא רק משמש תיבת תהודה לרבים מחברי ה"ליכוד" מן השורה הסבורים כי נתניהו פנה שמאלה ולא רק סטה מן הימין, אלא גם מן המרכז. לא בכדי נתניהו, לפי סקר דעת קהל אחד, לא נחשב כמי שמזוהה במיוחד כמנהיג הימין, אלא את הבכורה, ובהפרש לא קטן, תופס עכשיו, לפי אותו סקר, נפתלי בנט. אין ספק כי אחת הסיבות לכך היא קטיעת "צוק איתן" בטרם הספיק צה"ל, ברוח הנחיית הדרג המדיני, למוטט את החמאס.
גם קולותיהם של ראשי הישובים ב"עוטף עזה" תרמו להסטת נתניהו מן המעמד הבכיר של מנהיג הימין. לא רק בנט שואף להתייצב בראש הסיעה הגדולה ביותר, בתום ספירת הקולות בבחירות לכנסת ה-20. אך טבעי הדבר כי גם שר הביטחון יעלון יראה עצמו כמי שינהיג את ישראל, אם ייבחר, בתום עידן נתניהו. אבל יעלון מזוהה ומזדהה עם נתניהו, שהרי הצמד הזה, עם הרמטכ"ל גנץ, הנהיג את המלחמה, אשר סופה בהפסקת אש שלדעת רבים, הקדימה להגיע, בטרם "הושלמה המלאכה".
ואולי גם ציפי לבני וישראל כ'ץ משתעשעים ברעיון הזכייה ב"ירושת נתניהו". מיותר להזכיר כמעט את תחושת הסלידה הבלתי מוסווית של הנשיא אובמה כלפי נתניהו. סלידה זו, לשון המעטה, מתבטאת גם במאמרי הדעה של פרשן ה"ניו יורק טיימס", תום פרידמן. ושוב, מבית פנימה: רוב כותבי טורי הדעה בישראל, בעיתונות המודפסת ופרשנים בתקשורת האלקטרונית, סולדים מנתניהו.
מול תחושות אלה עומד נתניהו כצוק איתן. לפני שנים, בכהונתו הראשונה של נתניהו כראש ממשלה, נשאלתי על ידי כתב ה"ג'רוסלם פוסט": "מדוע העיתונות בישראל עוינת את נתניהו?"
השיבותי לו:"ניסוח שאלתך צריך להיות שונה:'מדוע העיתונות בישראל שונאת את נתניהו?'"
ועם כל זאת, עם כל גילויי הסלידה או הנימות החמורות ממנה, זוכה נתניהו, ומיספר רב של ישראלים, כ-50% מן הנשאלים, סבורים כי הוא המתאים ביותר עכשיו לעמוד בראש ממשלת ישראל. כל האחרים, חלקם טוענים לכתר, מזדנבים אחריו, ובהפרשים לא קטנים. והכול, יש להדגיש, נכון לימים אלה. התמיכה הזאת עלולה לצנוח, כפי שכבר צנחה בהשוואה לסקר שנעשה בעיצומה של המלחמה. דומה כי להגדרה: "אין בלתו," או "ללא תחליף," נכון לימים אלה כמובן, יסכימו בחצי פה, גם יריביו המושבעים ביותר.
מה פשר התופעה? אולי צריך "להחליף את העם," כפי שהתבטא לאחר מהפך 1977, יצחק בן אהרון המנוח? שהרי ללא כישלון קולוסאלי, אם יתרחש חלילה בעטיו של נתניהו, לא נראה כי אפשר לסמן לו יורש. ואולי הכהונה השלישית של נתניהו כראש ממשלה, מוכיחה כי שמרנות אחזה בעם היושב בציון. הרי גם המהפך הפוליטי, של מאי 1977, התרחש לאחר שתנועת החרות, אז בשותפות עם המפלגה הליבראלית, ישבה על ספסלי האופוזיציה 29 שנים.
ואולי קיימת גם סיבה נוספת מדוע נראה נתניהו כמי ש"אין בלתו," כרגע: התביעה של האופוזיציה משמאל כי ראש הממשלה ינקוט מהלך מדיני, נופלת על אוזניים ערלות. ישראל לא שוכחת כי במשך 14 שנה נפלו בה טילים ורקטות, גם לאחר שרצועת עזה הפכה ל"נקייה מיהודים." אם כן, ייתכן, כך אולי חושבת ישראל, אי אפשר לייחל כי פינוי נוסף של חבלי התיישבות יהודית, יביא לשלום בין העמים, או לפחות לרגיעה. גם ההקצנה בקרב מאמיני האיסלם פועלת לטובת נתניהו, מבחינה פוליטית, פנימית.
כרגע, נחשב נתניהו כמי ש"אין לו תחליף," ואילו בנט, לפי הסקר, מוחזק כ"מנהיגו המובהק של הימין." נתניהו, רק שני לו. אבל יש להניח שבנט היה מוכן לחילופי תארים: להניח על ראשו את כתר "המתאים ביותר לראשות הממשלה," במקום התואר: "מנהיגו המובהק של הימין."
נדפס לראשונה ב"מקור ראשון" מיום 5.9.14.
* * *
מרדכי קידר
מדינת חמאס ביו"ש – עם האו"ם ועם בצלם
תהליך אוסלו שהחל לפני למעלה מ-20 שנה אמור היה להקים יישות פלסטינית בראשותו של יאסר ערפאת ש"תטפל בחמאס בלי בג"ץ ובלי בצלם," כדברי ראש הממשלה אז, יצחק רבין. מה שקיבלנו היום הוא ההפך הגמור: חמאס הוא הכוח המנצח בקרב האוכלוסייה, לא רק ברצועת עזה אלא גם ביהודה ושומרון. תמונה זו עולה באופן בולט מסקר דעת קהל שערך "המרכז הפלסטיני למחקרים פוליטיים ולסקרים." הפועל ברמאללה.
ממצאי הסקר שערך המכון בעקבות מבצע "צוק איתן" מציגים את התמונה הבאה:
הבחירות לנשיאות הפלסטינית: אם ייערכו היום בחירות כשהמועמדים הם מחמוד עבאס ואיסמאעיל הנייה, יזכה עבאס רק ב-32 אחוז מהקולות, ואילו הנייה מקבל שיעור כמעט כפול: 61 אחוז. מעניינת לא פחות היא החלוקה לפי אזורים: ברצועת עזה הנייה מקבל 53 אחוז, ואילו ביו"ש הוא מקבל 66 אחוז. עבאס מקבל 43 אחוז בעזה, ורק 25 אחוז ביו"ש – פחות ממחצית התומכים בהנייה. המשמעות היא שבכל מקום – השולט פחות פופולארי מהאופוזיציה. זו תגובה טבעית לכך שהשולט עומד לביקורת, בעוד שהמתנגד לו שאינו נושא באחריות אינו משמש מושא לביקורת. שיעור ההשתתפות בבחירות – משתנה חשוב כשלעצמו – יהיה במקרה זה 77 אחוז.
אם המועמדים יהיו איסמאעיל הנייה ומרואן אלברגותי, יזכה הנייה ב-49 אחוז, ואילו ברגותי – ב-45 אחוז. זוהי הפעם הראשונה שמועמד חמאס גובר על "גיבור" דור-הביניים של אש"ף, דור המקבל כיום לידיו את הנהגת הארגון, בעוד שבני הדור הראשון מזדקנים ועוזבים את הזירה. גם אם יעמדו לבחירה שלושה מועמדים, הנייה, ברגותי ועבאס, יזכה הנייה ב-48 אחוז מהקולות, ברגותי ב-29 אחוז ועבאס רק ב-19 אחוז. משמעות פרט זה היא שכמחצית תושבי הרשות הפלסטינית הם עם חמאס בלב ונפש, בלי קשר לזהות המועמד של אש"ף.
הבחירות למועצה המחוקקת נותנות תמונה דומה למדי: חמאס זוכה ב-46 אחוז, אש"ף ב-31 אחוז וכל שאר הרשימות – 7 אחוזים. המעניין הוא שלא פחות מ-17 אחוז – שישית מהנסקרים – לא החליטו על עמדתם. שיעור זה הוא כפול משיעור אלה שלא החליטו בעניין המועמד המועדף שלהם לנשיאות, ומצביע על כך שלדעת הציבור הפלסטיני, תפקיד הנשיא הוא משמעותי יותר וחשוב יותר מתפקיד המועצה המחוקקת.
בהשוואה לסקרים קודמים שנערכו לפני מבצע "צוק איתן", מתברר כי מעמדו של חמאס התחזק מאוד בגלל אירועי החודשיים האחרונים, בעוד שאש"ף והרשות הפלסטינית איבדו הרבה מאמינותם ומהאהדה הציבורית שהייתה להם ברחוב הפלסטיני – בעזה וביו"ש כאחד. הסיבה לכך היא ברורה: הציבור הפלסטיני מעדיף תנועה ג'יהאדיסטית המחויבת להשמדת ישראל על פני ארגון שחתם עם ישראל על הסכמים, למרות שהללו העניקו לפלסטינים הישגים פוליטיים ששום מדינה ערבית לא היתה מעניקה להם.
תוצאות הסקר מוכיחות כי הסכמי אוסלו וההסכמים שבאו אחריהם לא שיפרו את תדמיתה של ישראל בעיני הפלסטינים, וכי מרביתם אינם מעוניינים בשלום עם ישראל, אלא במדינה שתקום על חורבותיה. מערכת החינוך והתקשורת הרשמית של הרשות הפלסטינית, המנוהלות על ידי אש"ף, הצליחו לטעת בלב הפלסטינים את רעיון השמדת-ישראל עמוק כל כך, עד שמצד אחד הציבור הפלסטיני אכן תומך בתוכנית וביעדים של חמאס המחויב להשמדת ישראל, ומצד שני אין הוא מאמין שאש"ף יביא לתוצאה זו בשל ההסכמים שחתם עם מדינת היהודים.
עמדה קדמית של איראן בחסות העולם הנאור
פרט מעניין נוסף שעלה בסקר הוא ש-69 אחוז מהפלסטינים מעוניינים שתיערכנה בחירות תוך חצי שנה, 14 אחוז תוך שנה או יותר, ו-12 אחוז אינם רוצים בחירות כלל. נראה שהמתנגדים לבחירות הם אלה הנהנים כלכלית מהרשות הפלסטינית וחוששים מההשלכה שתהיה לניצחון של חמאס על משרותיהם, על משכורותיהם, ועל המונופולים שהרשות העניקה להם ולבני משפחותיהם. אפשרות נוספת היא שהם חוששים מתגובה ישראלית לניצחון הבלתי נמנע של חמאס, שכן 69 אחוז רוצים הכרעה עכשיו, ורובם רוצים "חמאס עכשיו."
במצב שישתרר אחרי שיזכה חמאס בנשיאות ובמועצה המחוקקת, העולם הנאור, תומך הדמוקרטיה, יאמר לישראל כי חמאס זכה בשלטון בבחירות דמוקרטיות, ולכן על העולם ועל ישראל לקבל את בחירתו החופשית של העם הפלסטיני כעובדה מוגמרת. יום למחרת הזכייה יכריז חמאס על הקמת מדינה על כל שטח פלסטין, מהים עד הירדן, שבירתה – ירושלים. כמעט כל 56 מדינות האיסלאם יכירו בה מיד, כי ממילא אינן מכירות בישראל. מדינות אירופה יגידו כי הן מכירות במדינה הפלסטינית בלי קשר לגבולותיה ולבירתה, וממילא מעולם לא הכירו בירושלים כבירת ישראל. המסע העולמי למחיקת ישראל מהמפה יתחיל במימון קטרי נדיב.
המשלחת הראשונה שתוזמן להגיע למדינת חמאס תהיה מקטר, כדי להעניק למדינת גז זו את הקרדיט על התמיכה הבלתי מסוייגת שלה בחמאס ואת המימון שאמיר קטר העניק לג'יהאד המוצלח של חמאס. עימו יגיע גם ח'אלד משעל, שיתמנה ללא בחירות למשרת "נשיא עליון" של מדינת חמאס.
המשלחת השנייה תהיה מטורקיה, ובראשה יעמוד הסולטן ארדואללה הראשון. לידו יעמוד ראש ממשלתו, דבוטולו, שיזכיר בנאומו לכולם כי שמו הוא "בן דוד" וכי ביקורו במדינת חמאס הוא סגירת מעגל עם דוד, המלך המוסלמי הפלסטיני יליד העיר המוסלמית בית לחם, שהקים את המלכות האיסלאמית הפלסטינית לפני למעלה מ-3000 שנה בעירו אלקודס. על פי הנרטיב האיסלאמי, בנו שלמה הקים מסגד בירושלים.
לאחר מכן תבואנה משלחות מארה"ב, מאירופה ומכל קצווי תבל כדי לברך את המדינה הפלסטינית הצעירה ואת מנהיגיה הלגיטימיים. העובדה שמנהיגים אלה מחויבים להשמדת ישראל היא פרט קטן ושולי בעיני המבקרים הרבים. חלק קטן מהם יציע לישראל שהם יבקרו גם בתל-אביב "בירתה", וממשלת ישראל תסכים מחוסר ברירה, כי אם מישהו זר מבקש לבקר אצלנו, הרי לא נשיב את פניו ריקם!
המשלחת האיראנית הגדולה תכלול אנשי ביטחון רבים, שיחתמו עם חמאס על הסכמים להקמת מפעלי תעשייה צבאית ברחבי יהודה ושומרון, שייצרו טילים על פי מיטב הטכנולוגיה של איראן ושל קוריאה הצפונית. איראן תחתום עם מדינת חמאס על "הסכם הגנה הדדי" שמשמעותו כפולה: אם ישראל או כל מדינה אחרת תתקוף את איראן, חמאס יפתחו בהרעשה אדירה על כל השטח מדימונה ובאר-שבע בדרום עד בית שאן ועפולה בצפון דרך כל מישור החוף כולל תל-אביב, על המתקנים האסטרטגיים הרבים הנמצאים באזור זה. אם ישראל תתקוף את המדינה הפלסטינית, תשגר איראן את טיליה שיפגעו בכל מרחבי ישראל האמורים. מישהו יוכל למנוע ממדינה פלסטינית לחתום על הסכמים כאלה או להקים מפעלי תעשיה צבאית?
האו"ם יקבל מיד את המדינה הפלסטינית לשורותיו ויתחיל את תהליך גירושה של ישראל ממוסדותיו. העולם יהיה אז עסוק במלחמות אחרות – באוקראינה, נגד "מדינת האיסלאם" בסוריה ועיראק – ולאף אחד לא תהיה אז סבלנות לטפל בתלונותיה של מדינה קטנה, ובציבור קטן של תומכים שרובו יהודים פזורים בעולם, הרועדים מהתגברות הכוח האלקטורלי של מוסלמים באירופה, בארה"ב ובמקומות אחרים, שכולם תומכים נלהבים של מדינת חמאס.
אבל המשלחת החשובה ביותר תגיע בהסתר ובחשאי. זו תהיה משלחת של "מדינת האיסלאם". היא תבוא בלי דגלים ובלי הודעות לתקשורת, על מנת להזכיר לראשי חמאס את הדרך הטובה, היעילה והאולטימטיבית לנקות את פלסטין הקדושה מטומאת היהודים: לתפוס כמה יהודים, להלביש אותם בבגד בצבע תפוז, לשחוט אותם מול המצלמה ולהעלות את הסרטון לרשת. היהודים שעוד יישארו בפלסטין יעשו את מה שהם למדו במשך 2000 השנים האחרונות: יברחו.
אם תקום מדינה פלסטינית, אף אחד לא יוכל למנוע את התרחשותו של תסריט זה. כדי שהתסריט הסביר הזה לא יתרחש, על ישראל לנקוט את הצעדים ההכרחיים הבאים:
להודיע שכל הסכמי אוסלו וההסכמים שנבנו על בסיסם בטלים ומבוטלים בשל כישלונו של אש"ף לפרק את תשתיות הטרור של חמאס.
לפרק את הרשות הפלסטינית ולגרש את כל חברי אש"ף שהובאו מתוניס וממקומות אחרים.
להחיל מיד את הריבונות הישראלית על שטחי יהודה ושומרון בהתבסס על החלטות ועידת סן-רמו (1920) של חבר הלאומים, ועל דו"ח השופט אדמונד לוי.
להכריז על יישום "תוכנית האמירויות הפלסטיניות" שתכליתה הקמת 8 אמירויות נפרדות ברצועת עזה ובערים הערביות של יהודה ושומרון, כשישראל נשארת במרחב הכפרי לעולם כדי למנוע את התסריט הסביר שהוצג לעיל.
המאמר התפרסם לראשונה באתר "מידה" ולאחריו במגזין "מראה" 305.
* * *
סוף-סוף נמצא האשֵׁם בעריפת ראשים בידי מוסלמים בשירו של חיים חפר:
בבוכרה היפה
מילים: חיים חפר
לחן: עממי בוכרי
בבוכרה היפה
בעירי ברוכת השמש
חרב המשפט שלופה
חרב המשפט הו
כאן בשערי העיר
האמת תצוף כשמן
תנו הידד לו לאמיר
לאמיר הידד
שני אחים
רבים
אודות
הסיר
האמיר
את ראש שניהם
הסיר
והסיר הוא ה
אסיר של האמיר
הו
אזרחים פצחו נא בשיר
כי אמת וצדק משפטו של האמיר
אזרחים פצחו נא בשיר
כי אמת וצדק משפטו של האמיר
מה קשה לו במעונו
ובחדריו אין נחת
אלף יש בהרמונו
וחייו קשים הו
אך מוכן הוא על עצמו
עוד אלפיים ראש לקחת
כי אוהב הוא את עמו
בעיקר נשים
יום אחד
ערף
את ראש
האב
ואת בת
זקוניו
לקח
אליו
בל תסבול
האומללה
חרפת רעב
הו
אזרחים פצחו נא בשיר
כי אמת וצדק משפטו של האמיר
אזרחים פצחו נא בשיר
כי אמת וצדק משפטו של האמיר
* * *
עוז אלמוג
פדיחה באחוזון
כל אחד מחזיק בכיס הפנימי שקית עבירות קטנה. חטאים זעירים שנעשים בסתר, בחופזה, ללא שיקול מעמיק וכוונת זדון, באזורים האפורים של האסור. זו החולשה ואולי גם קצת התעוזה – לחרוג מהמוסכמה הנוקשה, בשביל יתרון קטן, עונג רגעי שלא מזיק לבריות. זו החירות לעגל פינות, למעוד, להתיילד, לזרום בכיף עם הרפיון האנושי. כמה נחמד להיות פה ושם חסר אחריות, במיוחד אם לא נתפסים על חם. כך מרגישים כאשר מתפלק לך חטא נעים בקטנה.
מה שאנשים נוטים לשכוח זה שגם החטאים הקטנים והבלתי נראים כבולים לחוקי הסטטיסטיקה. כלומר גם אם יש סיכוי של אחוז אחד לפדיחה, יכול להיות שאתה תהיה זה שייפול על האחוזון. בשבוע שעבר נפלתי. מודה באשמה: השתנתי בבריכה.
באופן פורמאלי וגם מצפוני אסור להשתין במים. בים זה בסדר ואפילו רצוי, אבל לא בבריכה, כלומר בבריכה הציבורית. כשהייתי ילד הסתובבה שמועה בעיר שיש איזה חומר כימי שהמצילים מוסיפים לכלור. הוא צובע את השתן באדום, ומי שמשחרר זרם חם בתוך בגד הים נחשף בקלונו. עד היום אני מהסס להשתין בבריכה, שולח זרזיף חלוצי כדי לבדוק שאין סכנה. אבל בשבוע שעבר לא הייתי זהיר ומה שיותר גרוע שכחתי משהו חשוב: לפני השחייה בלעתי כדור "סדורל".
מדובר בחומר טבעי שמרחיב את צינור השופכה. הוא נועד להקל על אנשים שנתקעו עם אבן בכליה, ואני נתקעתי עם אחת כזאת קטנה. "סדורל" הוא חומר מפליל גברים, כי הוא צובע את השתן בצבע טמבורי זהוב. כל הטיפות הקטנות-נסתרות שאנחנו מתיזים ביומיום מסביב לאסלה נחשפות בבת אחת כמו במשקפת לילה.
כאשר הפדיחה נשארת בתוך המשפחה, זה לא נורא. אבל תארו לכם מה קרה כאשר השתנתי בבריכה. הסיוט מהילדות התממש לי. למרבה המזל הייתי עם סנפירים (עוד פדיחה קטנה, אבל לא נרחיב על זה) וכאשר הבחנתי בכתם הצהוב המתפשט במים עשיתי מערבולות בידיי וזינקתי קדימה בתנופה של מייקל פלפס.
האם למדתי את הלקח? לגבי הסדורל – 100%. לגבי הבריכה – 99%. אני משאיר לי את אחוזון הסכנה, בשביל ההשתנה, ככה בקטנה.
אהוד: אנחנו לא משתינים בבריכה אלא רצים שם לשירותים או למקלחות. אבל אוהבים יותר את הים כי בים אנחנו מרשים לעצמנו, וזה ממש תענוג. מה עוד שלפעמים אנחנו מוקפים בחורות יפות בביקיני בשעת ההשתנה. ולא נתפלא אם גם הן משתינות לצידנו בים או כשהן מתקלחות על החוף. אם היינו שמים יד כדי לבדוק היו תובעים אותנו על הטרדה מינית.
* * *
יוסי אחימאיר
מהפך בבית הפלמ"ח
ההפתעה נכונה לנו כבר בכניסה.
ערב בבית הפלמ"ח על ה"סזון", חשבתי לעצמי – מי כבר יבוא?
מסתבר שטעיתי. המוני פלמ"חניקים לשעבר צבאו על הכניסה לאולם "מלווי השיירות", רכשו כרטיסים מבעוד מועד וגדשו את האולם – שהוקם בתרומתו של הפלמ"חניק מוזי ורטהים – עד אפס מקום.
"מסביב למדורה" – איך לא – זה השם שניתן למועדון התרבות שהופעל בבניין המרשים ברמת-אביב, שרק יכול לעורר קינאה אצל אירגוני מורשת אחרים. עמותת "דור הפלמ"ח" חיה, נושמת, פעילה, בראשותו הנמרצת של גבר מוצק שמתקרב בגילו ל-90, האלוף (מיל') שייקה גביש האגדי.
טפיחות על הכתף, חיבוקים אמיצים, הסתודדויות, לחישות באוזן, "אהלאן" ושוב "אהלאן", "אתה זוכר ש..." – "למה בנצי לא בא?" – וצעידה איטית תוך הישענות על מקל, פנימה אל האולם המרהיב. לא הזמנתי לעצמי כרטיס מראש, אבל אסנת מרדור, מהנהלת העמותה, מצאה בשבילי כרטיס פנוי ב-20 שקל. "יופי שבאת!" שמחה לקראת הדמות החריגה בנוף.
ה"סזון" – עונת הציד, פרק עגום בתולדות היישוב, במאבק בין המחתרות הלוחמות, ה"הגנה" והאצ"ל. השנה היא 1944, שנת הכרזת המרד של האצ"ל נגד שלטון המנדט הבריטי, לאחר האיפוק שגזר על עצמו האירגון בשנות מלחמת בריטניה בגרמניה הנאצית. בגין והאצ"ל פותחים בפעולות לחימה בשלטון הזר, רוצים לגרור עימם את ה"הגנה" למען המטרה העילאית – יציאת הבריטים מארץ-ישראל וכינון המדינה העברית.
בן-גוריון והנהגת היישוב ראו במרד של בגין וחבריו – איום על ההגמוניה שלהם ביישוב. הם החליטו דוקא לשתף פעולה עם הבריטים ולהסגיר לידי הבולשת לוחמי אצ"ל וחשודים בחברות באצ"ל. כך קיוו לשבור את ה"פורשים".
יש אומרים שהעילה ל"סזון" היתה רצח הלורד מוין, השר הבריטי לענייני המזה"ת, האנטישמי, בקאהיר, בידי שני חברי לח"י. ואולם גם בלי ה"טריגר" של ההתנקשות בקאהיר, "ה'סזון' היה בלתי נמנע" – כפי שקבע בהרצאתו המלומדת ההיסטוריון פרופ' יגאל עילם. הוחלט לפעול נגד האירגון השני דווקא, לא זה שמקירבו יצאו המתנקשים במוין, כי היה הגדול מבין השניים. הוא הישווה את המאבק באצ"ל, למאבקים שנוהלו בזמנם נגד פורשי "השומר" ו"ניל"י", לפני כמאה שנה.
שייקה גביש פותח את הערב. גבר-גבר, משכמו ומעלה. ממרום שנותיו, הוא מוסר עדות אישית על ה"סזון": "אני זוכר את עצמי במעצר בלטרון, שם פגשתי לראשונה אנשי אצ"ל ולח"י. עד אז הם היו דימיונים... כאשר שוחררתי וחזרתי לנען, קיבלתי פקודה ללכת לפרדסים ולעצור שלושה אנשי אצ"ל. כך עשינו. הבאנו אותם לרחובות."
ממשיך שייקה את סיפורו: "למחרת אני מקבל טלפון מתל-אביב. מסתבר שכמה חבר'ה באו לבית משפחתי, היכו את אבי ואת אחי ואמרו: 'מה ששייקה היה צריך לקבל – קיבלתם אתם.' ראש החוליה היה צבי ברז"ל, שכינויו היה 'קקטוס' (פרצי צחוק בקהל). לאחר קום המדינה, ואני בחטיבה 7 המשוריינת, פוגש את מפקד גדוד המרגמות של החטיבה, הלא הוא 'קקטוס'... הוא רעד מפחד, אמרתי לו, אין בינינו כלום, והוא היה מאושר..."
הכרתי היטב את "קקטוס". איש עשוי ללא-חת, לוחם אמיץ, ספק אם איש כמוהו ירעד במעמד הפגישה עם מפקדו בשיריון.
הרצאתו של פרופ' עילם – איזה דימיון מפליא בחזותו החיצונית לזו של דוד בן-גוריון – היתה כל כולה בבחינת סניגוריה על ה"סזון": "פעולות האצ"ל היו איום על היישוב וניסיון להשתלט על דעת הקהל, ולכן אמרו ראשי היישוב כי יש לבלום את האצ"ל."
בתום הרצאתו של פרופ' עילם פצח הקהל בשירת "רבותי ההיסטוריה חוזרת," בהובלתה של נגה אשד. אבל אז באה ההפתעה: על המסך ריצדו לפתע מילים זרות לרוב הקהל: "שתי גדות לירדן, זו שלנו זו גם כן," ותתפלאו: היו מי שהצטרפו לשירה זו של "שמאל הירדן," שירו הסוחף של זאב ז'בוטינסקי, ולא רק אי-פה, אי-שם, חברי אצ"ל בודדים שנכחו באולם...
"מהפך בבית הפלמ"ח!" – נשמעה קריאתו-זעקתו של מנחה הערב יואב רגב, ספק בצחוק, ספק ברצינות, וקריאה זו היתה בבחינת הקדמה להזמין אל הבימה את חבר האצ"ל לשעבר וחוקר האצ"ל כיום, פרופ' יהודה לפידות. אכן, אם לא מהפך – לפחות נכונות לשמוע את דבר "הצד השני", הנרדף, הנחטף, המעונה, במאבק שכמעט התפתח לכדי מלחמת אחים, בשלהי מלחמת העולם השנייה.
אי-נוחות הורגשה בקהל, רחשים ולחשושים, כאשר פרופ' לפידות סיפר על איומיהם המתועדים של אליהו גולומב וגולדה מאיר ב"השמדת האצ"ל," על ישראל זבלדובסקי (עמיר), שפיקח על החקירות והעינויים, על יגאל אלון שסירב להשתתף בהלשנות – כאשר ראשי ה"הגנה" דנים בינם לבין עצמם בהצעת הבריטים להקים בריגדה יהודית בתמורה להסגרת חברי האצ"ל ולח"י.
הוא גילה כי מצא בארכיון צה"ל תיעוד מפורט, מזמן אמת, של שמות חוטפים וחטופים.
יהודה לפידות התמקד בסיפורו של אחד החטופים, מנחם שיף, שנלקח בכוח לקרית-ענבים, אך חטופיו נאלצו לשחררו בגלל חוסר זהירות. "אני יודע," אמר לפידות, "שלפחות אחד החוטפים, דוד לוין, הביע כעבור שנים חרטה על החטיפה."
"דוד לוין נמצא באולם!" – נשמעה קריאה לעבר המרצה.
לפידות: "לוין, אתה מאשר את דבריי?"
"כן," השיב לוין הקשיש שישב בסמוך אליי, כבד שמיעה וראייה, בקול חלוש שהידהד ברחבי האולם הדומם.
יהודה לפידות סיפר, כי התגובות ביישוב נגד החטיפות היו חריפות. "מפקד האצ"ל עצמו, דרש מחבריו להבליג: 'מלחמת אחים לעולם לא!' – שמעתי את מנחם בגין מסביר: 'תגובה שלנו תביא לידי מלחמת אחים, ורק הבריטים ייהנו מכך. להערכתי, המשיך בגין, ה'הגנה' תצטרף לבסוף למרד, אבל תגובה קשה שלנו עכשיו, עלולה למנוע זאת'."
דבריו של המפקד לא שיכנעו את פקודיו, חברי האצ"ל, אבל הוא צדק. כעבור שנה הצטרפה ה"הגנה" למרד. דברי המפקד "נמרוד", שספרו על ה"סזון", בהוצאת מכון ז'בוטינסקי, נמכר היטב בכניסה לאולם.
לצד שירי הפלמ"ח העליזים, הובילה נגה אשד את השירה אל מחוזות בל ישוערו: "חיילים אלמונים", "עלי בריקדות", "שומריה", "שיר אסירי עכו", "ראש פינה", ואפילו "שיר ביתר" של זאב ז'בוטינסקי. הקהל האזין בסבלנות, אבל נשאר ישוב למשמע הימנון האצ"ל. הוא נעמד על רגליו כשנגה פצחה בשירת "לפקודה תמיד אנחנו" – הימנון הפלמ"ח, שחיבר זרובבל גלעד.
"אני רואה באמת שהאצ"ל השתלט על ה'הגנה'," אמר לי עם תום הערב המרתק, ספק בצחוק, ספק בדאגה, שכני המזוקן.
"לא," השבתי לו, "זו בהחלט התחלה של מערכת יחסים הוגנת בין שני האירגונים, בין שתי המורשות, שיש לטפח את שתיהן."
ועם זאת, כך סופר לי, היו כמה פלמ"חניקים קנאים בקצווי האולם, שלא יכלו לסבול את השמעת שירי בית"ר, קמו ונטשו בכעס, בכל פעם שבוצע שיר "מיליטאריסטי", כלשונם.
מי שהיה מרוצה מאוד מהצלחת האירוע היה לא אחר מאשר מיודענו שייקה גביש. לא מכבר גם דרכה כף רגלו, לראשונה בחייו, בבית ז'בוטינסקי בתל-אביב, כאשר בא לביקור במכון ז'בוטינסקי, לארכיון של האצ"ל, יחד עם מנהל בית הפלמ"ח זאב לכיש. הסתבר לו, שהשד אינו נורא כל-כך.
מי שהיה אלוף פיקוד דרום במלחמת ששת הימים המהוללה, ופקד על שלוש החטיבות שכבשו את חצי האי סיני, עבר בשלום הן את הביקור ב"מצודת זאב" והן את ערב ה"סזון" בבית הפלמ"ח.
* * *
תחקיר של מכון "מולד"
ע"י ליאת שלזינגר ויונתן לוי
הקופה הסודית של הימין המתנחלי
מדי שנה מוזרמים מאות מיליוני שקלים לחטיבה להתיישבות. למרות שמדובר בכספי ציבור, החטיבה מסרבת מזה שנים לחשוף מה היא עושה עם הכסף. תחקיר "מולד" חושף לראשונה כיצד מנוצל התקציב החשאי – ממנגנון החזרה בתשובה בלב ערי המרכז ועד להשקעה המפלה מעבר לקו הירוק.
כבר כמה חודשים שהחטיבה להתיישבות, הפועלת במסגרת ההסתדרות הציונית העולמית, זוכה לתשומת לב ציבורית ופוליטית מוגברת. בימים אלו, כשהציבור הישראלי מתעניין יותר מתמיד בשאלה "איפה הכסף?" – החטיבה היא דוגמה מובהקת לאופן שבו מסתירים באופן מכווּן ושיטתי מאזרחי ישראל מה נעשה בכספי המיסים שלהם ואף מנצלים אותם לשימושים שחוקיותם מוטלת בספק רב.
למרות שתקציב החטיבה מתבסס במלואו על כספי ציבור, החטיבה מסרבת לפרסם ברבים מה עולה בגורלם של מאות מיליוני השקלים שמזרימה אליה הממשלה מדי שנה. כתוצאה מכך, פעילות החטיבה אינה נתונה תחת שום סוג של פיקוח – פרלמנטרי, ציבורי או תקשורתי.
לאור הביקורת הקשה שסופגת החטיבה, טען שר האוצר יאיר לפיד כי רוב תקציבה מושקע בגליל ובנגב, אלא שהנתונים שהגיעו לידינו – ומתפרסמים עתה לראשונה – עומדים בסתירה לטענות אלה: 74% מהתמיכות הישירות של החטיבה ברשויות מקומיות וביישובים מושקעים דווקא ביהודה ושומרון. כלומר, הנגב והגליל נותרים מוזנחים מאחור, בזמן שיישובים הנמצאים מעבר לקו הירוק זוכים למימון ציבורי נדיב ביותר. לשם המחשה, ההתנחלות בית-אל לבדה מקבלת 51.5 מיליון שקל – יותר מכל יישובי הגליל והנגב גם יחד.
מהממצאים שבידינו עולה בבירור כי החטיבה להתיישבות הפכה להיות הקופה הפרטית והחשאית של הימין המתנחלי – תקציב שמן, נעדר כל פיקוח ובקרה, שבאמצעותו המפלגות המזוהות עם מפעל ההתנחלות, ובראשן "הבית היהודי" ו"ישראל ביתנו", משתמשות בכספי ציבור במטרה לחזק את ההתיישבות מעבר לקו הירוק וגם לבסס את התשתית הפוליטית והאידאולוגית שלהן ברחבי המדינה.
החטיבה נשלטת בידי אנשי מפלגותיהם של השרים נפתלי בנט ואביגדור ליברמן, ומעבירה סכומי עתק לרשת ענפה של עמותות ימין תורניות. פעילות זו של החטיבה מעלה חשדות כבדים לניגוד עניינים. כך, למשל, מעניקה החטיבה תמיכה בגובה מאות אלפי שקלים למרכז תורני שבראשו עומד לא אחר מאשר איש הבית היהודי וראש מינהלת הגרעינים התורניים במשרד הבינוי והשיכון, הרב אריאל דורפמן. במלים אחרות, אחד האישים המרכזיים ביותר בתהליך הקצאת כספים ממשלתיים לעמותות תורניות עומד בעצמו בראש עמותה תורנית הממומנת ישירות מאותו תקציב.
חשד כבד נוסף לניגוד עניינים עולה מן העובדה כי יו"ר ההסתדרות הציונית העולמית, אברהם דובדבני – האדם הממונה על הפעילות של החטיבה להתיישבות – מכהן בוועד המנהל של שני גופים הזוכים לתמיכה כספית נדיבה מצד החטיבה.
כספי ציבור משמשים להנחת תשתית פוליטית-אידאולוגית של הימין המתנחלי ברחבי המדינה. בחינה מדוקדקת של תקציב התמיכות מעלה כי 40 מתוך 52 הגרעינים התורניים שמקבלים כסף מהחטיבה – כלומר, 76% – מקיימים זיקה פוליטית ברורה למפלגת "הבית היהודי". ברבות מהעמותות הנתמכות מעורבים בכירים במנגנון המפלגתי. בין הנהנים מתקציבי החטיבה: עמותה שבראשה עומד הרב ד"ר דניאל טרופר, מקורב של השר נפתלי בנט ומי שאחראי בימים אלה על כתיבת החוקה החדשה של "הבית היהודי"; הרב רחמים נסימי, שהיה מועמד בבחירות הפנימיות של המפלגה ופקד כמה אלפי חברים לשורותיה; גופים תורניים שייסד סגן שר החינוך וחבר מפלגת "הבית היהודי", אבי וורצמן; מוסדות תורניים המקבלים מהחטיבה מאות אלפי שקלים מדי שנה ומנוהלים בידי רבנים שהורו להצביע למפלגתו של נפתלי בנט בבחירות האחרונות.
החטיבה להתיישבות, בהיותה בלתי-שקופה ונעדרת פיקוח, מאפשרת הזרמת כספי ציבור בחשאי תוך עקיפת הקריטריונים הבסיסיים ביותר של משרד האוצר בנוגע לחלוקת כספי ציבור לעמותות פרטיות.
בנוסף, התחקיר מגלה כי כספי הציבור המועברים דרך החטיבה להתיישבות מגיעים גם לכיסן של עמותות שבינן לבין התיישבות אין דבר וחצי דבר. כך, למשל, מעבירה החטיבה מדי שנה מיליוני שקלים לגרעינים תורניים הפועלים בלב ליבן של ערים במרכז הארץ, דוגמת הוד השרון, מודיעין, רמת השרון ורעננה. כל זאת בניגוד מפורש לשורה של החלטות הממשלה שהדגישו כי יש לפעול לחיזוק גרעינים המקיימים פעילות חברתית וחינוכית בפריפריה החברתית של ישראל, במיוחד בנגב, בגליל וביישובי עוטף עזה.
למרבה האבסורד, מהמידע שבידינו עולה כי החטיבה אפילו מתקצבת גרעין תורני ברמת אביב ג'. זו בוודאי לא פריפריה, גם לא פריפריה חברתית, וזו גם לא התיישבות: מדובר בכספי ציבור המממנים מנגנון החזרה בתשובה הפועל בגני ילדים, בבתי ספר ממלכתיים ובמתנ"סים.
המטרה העליונה של הגרעינים הללו, כפי שמודים פעילים מרכזיים, היא "הפצת התורה בגוש דן". לדברי גורמים במפלגת "הבית היהודי", מנגנון זה נועד גם לחזק את האחיזה הפוליטית של המפלגה ברשויות המקומיות ואף לשמש אותה בבחירות הכלליות הבאות.
כמו כן, החטיבה מזרימה מאות אלפי שקלים לישיבות הסדר תחת הכותרת "גרעיני התיישבות", למרות החלטת ממשלה הקובעת כי ישיבות וכוללים לא ייחשבו כגרעינים לשם קבלת סיוע.
לבסוף, בחינה מדוקדקת של הארגונים הנתמכים מגלה כי חלק מראשי העמותות שמקבלות כספי ציבור מהחטיבה מעודדים בגלוי פעולות "תג מחיר" נגד חיילי צה"ל במטרה למנוע פינוי מאחזים; תומכים בגלוי בסירוב פקודה; מסיתים נגד האוכלוסייה הערבית בישראל; מצהירים כי יש להכפיף את המדינה לחוקי התורה; ופועלים נגד פינוי מאחזים בלתי-חוקיים ולמען קידום חזון הקמת בית המקדש השלישי.
* * *
מכתב למח"ט גבעתי – עופר וינטר
מאת אל"מ מיל' אילן אשל
שלום עופר,
אני כותב אליך בתגובה לדבריך ללוחמי גבעתי ערב כניסתם ללחימה באזור רפיח. אין לי ספק שחטיבת גבעתי בפיקודך לחמה היטב מול החמאס, יחד עם חטיבות גולני, הצנחנים, הנח"ל, ההנדסה, והשריון, שלוחמיהן השיגו תוצאות ראויות לציון – מעולה.
למרות זאת, דבריך בדף הקרבי, ובמיוחד – חמש השורות האחרונות, בהן אתה קורא ללוחמים ללחום בשם אדוני, ולא בשם מדינת ישראל על כל אזרחיה, (חילוניים ודתיים כאחד) גרמו לי לעלבון עמוק, ולהרגשה שהרשית לעצמך לנכס את צה״ל, ולוחמיו לדת ולהשקפותיך הדתיות הקיצוניות.
שמי אילן אשל. אני אל״מ במילואים בן 78. נלחמתי בחמש מלחמות בשם המדינה, הציונות, בשם חבריי לנשק, ובשם צדקת דרכנו. נלחמתי בפעולות התגמול, נלחמתי במלחמת סיני במסגרת סיירת גולני, בה כבשנו את מוצבי הצבא המצרי ברפיח, ואיבדתי שם ארבעה מחבריי. אחד מהם היה דתי, אבל כולנו נלחמנו יחד למען המדינה ולא בשם אלוהים כלשהו.
במלחמת ששת הימים נלחמתי בגדה המערבית, בכיבוש ג׳נין. גם שם נפצעו חלק מחיילי פלוגתי. במלחמת ההתשה שירתי בתעלה בהתנדבות כ"נמר", וספגתי הפגזות קשות מהמצרים. גם שם לא אלוהים עזר לנו, אלא – המוצבים הממוגנים בשכפצ"ים, והמזל.
על מלחמת יום כיפור – אני רוצה להרחיב את התמונה במעט על מנת לתאר לך קטע מהקרב, שאולי אינך מכיר, כי לא פורסם כמעט.
לאחר התמוטטות הקו הראשון שלנו ברמת הגולן, נוהלה הבלימה בקו השני – בין נפח לתל- פארס – על ידי יחידות רבות וביניהן גם גדוד הסיור 134 שנלחם יחד עם יחידות מחטיבה 179 בקטע של כ-10 ק"מ לאורך כביש הנפט, בו החזיק כוח על-חטיבתי סורי. יחסי הכוחות בקטע זה היו 1:10 לטובת הסורים.
למרות זאת הכוח שלנו החזיק את הקו במשך שתי יממות שלמות – עד תחילת התקפת הנגד של צה"ל – עם כ-15 טנקים בלבד. המפקדים של הכוח הצה"לי בגזרה היו ברובם בני- מושבים, קיבוצים, ועירוניים, חילוניים ודתיים כאחד. חלק מהם נהרגו בקרב, ומי שלא נהרג – נפצע. חיילים ומפקדים אלה נלחמו על הגנת המדינה, על הגנת בתיהם, (שחלקם היו ממש בטווח ראייה של הסורים) על הדמוקרטיה ועל החברות, כל אחד באמונתו הוא, ולאו דווקא בשם אלוהים כלשהו.
במלחמה זו נלחמתי עם גדוד הסיור כמ״פ טנקים. הטנק שלי נפגע וכל אנשי הצוות, מלבדי, נהרגו. אני נפצעתי קשה וחולצתי על ידי קצין בן יגור (חילוני למהדרין) שנהרג למחרת היום. שום אלוהים לא עזר להם, ורק לי שיחק המזל.
אין ברצוני להשוות בין הקרב הזה לקרב של חטיבת גבעתי בפיקודך. לכל קרב קשיים ומאפיינים משלו, אבל תרשה לי לומר בכל הצניעות, שהקרב שלנו ביום כיפור היה לא פחות קשה ומאתגר (בלשון המעטה) מהקרב של חטיבת גבעתי, והכוחות האחרים ב"צוק איתן".
במלחמת לבנון הראשונה לחמתי כמג״ד בעין חילווה ובצידון. גם שם הטנק שלי נפגע, התותחן נהרג, אני נפצעתי שנית, וחולצתי על ידי חיילי הגדוד ושוב לא על ידי אלוהים כלשהו.
אני מכבד מאוד את אמונתך ואת אמונתו של כל אדם אחר. אבל חטיבת גולני בפיקוד מח"ט דרוזי, ושאר החטיבות אשר לא נשאו את שם אלוהים ביוצאם לקרב, נלחמו לא פחות טוב מחטיבתך. אתה בדבריך, מדיר מהשותפות בצה"ל, בעלי השקפות אחרות משלך – לא דתיים, ובעלי אמונות אחרות, מדיר אותם מן "היחד" הצה״לי שבזכותו יש לנו צבא טוב הנקרא בפי כל צבא העם. בדבריך פגעת בי ובהרבה חיילים חילוניים, חיים ומתים – בעלי השקפות שונות משלך, שתרמו לביטחון ישראל לא פחות ממך ומחיילי הציונות הדתית שהם חיילים טובים ומקצועיים לכל הדעות.
אני מבקש ממך לחשוב שנית, ולחזור בך מדבריך הפוגעים ברבים.
עדיין צה״ל הוא צבא ההגנה לישראל ולא צבא השם.
אל"מ מיל' אילן אשל
* * *
אם החמצתם בפעם קודמת, שווה לצפות ולהקשיב לשר יאיר לפיד, בברלין:
* * *
"מסעותיי עם נשים"
מאת אהוד בן עזר
בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים
ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה
בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי
לפי הכתובת
אהוד בן עזר
ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221
אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!
אין החזרות! קנית – נדפקת!
* * *
מנחם רהט
מה כאן בכלל לאומי?
מה בכלל לאומי באירגון הקיטרוג והשיטנה בצלם? מה ההצדקה לספק תמיכה ממשאביו המוגבלים של השירות הלאומי להכפשות ולעלילות דם?
החלטתו המוצדקת של מנכ"ל השירות הלאומי שר-שלום ג'רבי, שלא להכיר בארגון 'בצלם' כגוף נתמך הראוי לסיוע של מתנדבי השירות הלאומי, עוררה מרבצם, כמצופה, את המתחסדים והצבועים מן השמאל, שקראו "להעמיד את ג'רבי במקומו." הגדילה לעשות המשנה ליוהמ"ש עו"ד דנה זילבר, שהורתה לג'רבי להקפיא החלטתו.
בכך הוכיחה זילבר, אם הדבר בכלל טעון הוכחה, את אמיתות טיעונו המבריק של המשפטן הבכיר פרופ' מני מאוטנר: מאז המהפך של 1977, מנהל מחנה השמאל מלחמת מאסף להצלת ההגמוניה הקורסת שלו, באמצעות מערכות ציבוריות ופקידי ממשלה שלא נבחרו בידי הציבור, האמורים לכפות עמדות השמאל על הציבור. "מחנה השמאל," אומר מאוטנר, "איבד הרבה מאוד כוח ונותר לו מעוז אחרון בביהמ"ש העליון. דרכו העביר כוחו למינויים ציבוריים, כמו היועץ המשפטי, מבקר המדינה, ועוד קבוצות לא נבחרות של פקידים, שנועדו לנטרל את המערכת הפוליטית הנבחרת, שבה אין לקבוצה זו דריסת רגל."
כמו על מנת להוכיח את אמיתות התיזה של מאוטנר, קפצה זילבר, פרקליטה טהרנית ומיתממת, והורתה שלא להפעיל את החלטת ג'רבי, הנשענת על ההנחה הבריאה, שלא ייתכן ששירות שהמדינה מספקת חינם לאירגונים ציבוריים ולטובת הציבור, יהיה שירות אנטי-לאומי, שינוצל לניגוח הלאום ולחתירה בשעת מלחמה תחת אושיות המדינה, עד כדי משת"פיות עם האוייב. האלו, זה שירות לאומי?
תעלוליו של האירגון רבים מספור, אך רק באחרונה סיפק לנו מנכ"לו חגי אלעד סיבה נוספת להוציא את בצלם אל מחוץ לגדר. אלעד מסרב בעקשנות לראות בחמאס אירגון טרור, ומעדיף לכנותו 'אירגון פלשתיני חמוש'. העובדה שהאירגון הרצחני הזה, שגם האירופים רואים בו אירגון טרור, שיגר אלפי רקטות נושאות מוות לעבר אזרחי ישראל, ושרק בזכות ניסי ניסים ויעילות מערכת כיפת ברזל, ניצלו מטבח המוני, ממש כך, אלפי ורבבות ישראלים, אינה מטרידה את טהרני בצלם.
ואל תגידו שבצלם לא שמע על קיומו של המונח טרור. אלא שהמונח טרור מוצמד בפיו לגופים אחרים: "אירגוני הימין הקיצוני" הם טרור. "השיטות בהן נוקטת מדינת ישראל" הן טרור. הפשע נגד האנושות שביצע החמאס, אינו טרור.
במהלך מלחמת צוק איתן התייצב בצלם באורח ברור לצידו של התוקפן החמאסי. הוא דרש מקול ישראל לשדר תשדירי פירסום שבהם ייקראו שמות הפלשתינים שנהרגו בעזה. קול ישראל דחה את הדרישה הקנטרנית, אך בצלם מצא אפיקים אחרים, האינטרנט והרשתות החברתיות, כדי לטפטף דרכם נתונים שיקריים על אודות הנפגעים בעזה: על פי בצלם היו רובם קטינים, נשים וזקנים. בתחילת הדרך, עוד מנה בצלם גם את מספר הטרוריסטים אוחזי הנשק שנהרגו, אך ככל שהעמיקה הלחימה הוא חסך מעצמו טירחה מיותרת זו ויצר את הרושם שכל הנפגעים היו אזרחים תמימים.
בצלם לא הסתפק בכך. הוא הירבה לפרסם תיאורים רגשניים סוחטי דמעות, על פלסטינים אומללים שאינם יכולים להירדם בלילות מפחד הפצצות צה"ל. מיסכנים שכאלה. תחקירני האירגון פירסמו בעולם אלבומי תמונות וקליפים שתיארו את ההריסות של "האומללים העזתיים." שהרי על פי בצלם, החוק הבינ"ל אוסר הרס בתי אזרחים, בתי ספר, מרפאות ומיסגדים. למי איכפת שבמיבנים הללו ממש שכנו מיפקדות טרור והוסתרו כני שיגור הרקטות?
ולמרות תעשיית השקרים וחצאי האמיתות, ישראלים, לכאורה מהוגנים, אינם מתביישים לשבת בהנהלה הציבורית של האירגון. רשמו לפניכם, רשימה חלקית: עמוס עוז וא.ב. יהושע, דוד גרוסמן וחווה אלברשטיין, גילה אלמגור ורבקה'לה מיכאלי, רות דיין ופרופ' אליס שלווי, פרופ' קרמניצר ופרופ' יגאל שוורץ (זה שלא מצא מקום בלקסיקון הספרות הישראלית לנעמי שמר, אבל כלל בו משוררים מחבלים דוגמת מחמוד דרוויש), ועוד כמה טיפוסים הזויים מהאקדמיה, התיאטרון והספרות, חלקם אפילו חובשי כיפות.
בצלם לא יכול היה לנהל את תעשית השקרים שלו, אלמלא השתתפה הקרן להכחדת ישראל (ששמה המכובס הוא: הקרן לישראל חדשה), במימונו המסיבי: 255 אלף דולר ב-2012. כספים אלה משמנים בין היתר את פרוייקט מצלמות הווידיאו, שחולקו למאות פרובוקטורים פלסטיניים כדי לביים תקריות אלימות שיכפישו באמצעות חצאי אמיתות את חיילי צה"ל. כספים אלה גם מימנו את מנהלת איסוף המידע (לשעבר) ליזי שגיא, שטענה שישראל אחראית לזוועות הגדולות באנושות, עד כדי דביקות בערכי הנאציזם, ואת חבר ההנהלה חוסיין אבו חוסיין שהציג את ישראל כ"מפלצת גדולה התוקפת אותנו יום יום ומכרסמת בבשרנו."
עכשיו בא העיתונאי היהודי גרמני טוביה טננבאום, ישראלי לשעבר, וגילה פן מכוער נוסף של בצלם. טננבאום הופיע בשטח כאיש המדיה הגרמנית, שמבקש את סיועו של בצלם לסיוריו בשטח. בצלם נענה כמובן בשמחה והצמיד לו את התחקירן הראשי עאטף אבו א-רוב. טננבאום ריכז את מימצאיו, אשר תועדו בצילום והקלטה, בספרו החדש 'תפוס ת'יהודי!' – בספרו הוא כותב כי א-רוב ניהל בפני 'העיתונאי הגרמני' מסע תעמולה שטני וכוזב עד כדי זוועה: "היהודים גונבים את מימי הפלסטינים ולכן יבשו היערות שכיסו את ההרים הצחיחים בבקעת הירדן." היהודים "הורגים בשנתם עשרות פלסטינים וטוענים שזה בגלל ההתנגדות," וכיוצא באלה שקרים שנועדו לשכנע שהיהודים אינם יצורי אנוש. א-רוב אף נתגלה כמכחיש שואה ואנטישמי עלוב, שרקח מרקחת של עלילות דם וסיפורי אלף לילה ולילה.
זה פרצופו של האירגון שמתחזה לגוף נייטרלי להגנת זכויות אדם, ואינו אלא אירגון לזכויות הפלסטינים ולהכפשת ישראל, אולי על מנת להוציאה, על בסיס שקרים מניפולטיביים ודמגוגיה שיקרית, ממשפחת העמים.
אז מה הפלא שג'רבי החליט למנוע שיגור מתנדב של השי"ל שיסייע למכונת השקר הזו על חשבונה של מדינת ישראל?
ומצד שני, מה הפלא שהמערכת המשפטית המוטה בקביעות שמאלה, התגייסה לסכל את יוזמתו המבורכת?
* * *
מנשה שאול
יודעים רק איך למות
שוב התנגדות
מנהיג חמאס ח'אלד משעל נאם במשך שעה וחצי בדוחה בירת קטאר על "הניצחון של חמאס" במלחמה. כשהגיע תורם של העיתונאים לשאול, קם עיתונאי ערבי ושאל בזו הלשון: "בעוד חודש יחל מו"מ. אם ישראל תסרב להיענות לדרישותיך בדבר הקמה של שדה תעופה ונמל, מה תעשה? איך תשיג במו"מ מה שלא השגת באש?"
"נלך להתנגדות (מוקאוומה."
"אבל ניסיתם את ההתנגדות בירי טילים במשך 51 יום ולא הישגתם את מה שדרשתם," העיתונאי לא הרפה.
משעל לא ידע מה לענות והמשיך לגמגם: "המוקאוומה היא אמונתנו ודרכנו."
משעל בנאומו התפאר בהישג שהשיג חמאס במלחמה, והוא הרחבת תחום הדיג. האומנם הישג זה שווה למעלה מ-2000 הרוגים, 11 אלף פצועים וכל ההרס והחורבן? האם לא היה אפשר להשיג אותו בהבנה ובדרכי שלום?
אוהבים את המוות
מניין שאבו ארגוני הטרור הפלסטיניים את תורת קידוש המוות? הם מתייחסים למות הנהרגים בפעולות הטרור שהם מבצעים כאל אירוע מרנין את הלב. יש אפילו משפחות המסרבות להתאבל על מות בניהם, ובמקום סוכת אבלים, הן מקימות סוכת שמחות ומחלקים דברי מתיקה.
על כך אומר הסופר הסעודי עבדאללה חמיד אלדין ("אלחיאת" 9.8.14)|: "בליבו של כל טרוריסט קיים זלזול בחייו ובחיי האנשים החפים מפשע שאת חייהם הוא גודע. אלה הנוהגים כך הם פושעים בלבוש דתי, אך זהו לבוש מזוייף. הקוראן מלמד אותנו כי המלחמה וההרג שנואים עלינו. אך בניגוד לקוראן, עוסקים מנהיגי הטרור בשטיפת מוחות ובהטפות גם באמצעות השתלטותם על תוכניות הלימוד."
הסופר הסעודי מוסיף: "קחו למשל את הבעייה הפלסטינית. אף אחד אינו מתעניין בפיגור, בעוני ובאבטלה הפושים בקרב 300 מיליון ערבים, בעוד שישראל היא המדינה המתקדמת... ומדוע סובלים מיליוני ערבים מהזנחה קשה? משום שהבעייה המרכזית בעיניהם היא פלסטין, ולכן בעיניהם יש למות למען פלסטין ולא לחיות למענה ולמען עמה. מדוע נכשלים הפלסטינים במימוש הישגים וקידמה כמו ישראל? מדוע אין אנשי עסקים ומנהיגים חיוביים מנהלים את הבעייה הפלסטינית? מדוע במקומם שולטים מְשַגְּרֵי הטילים ותומכי משמר המהפכה האיראני, אלזרקאווי וסדאם חוסיין? מדוע מפקיד העם הפלסטיני את גורלו בידי חמאס וג'יהאד וגדודי אלקסאם? מדוע הופכת ישראל משכן לאוניברסיטאות הטובות ביותר, בעוד שעזה הופכת למעוזם של ארגוני טרור רצחניים? מדוע דווקא המוות הופך מקודש ולא היצירה, ההמצאה והשגשוג הכלכלי? לוחם אפגני, איימן צברי פרג', שנאם נגד הרוסים, כותב בזיכרונותיו כי האפגנים אינם אוהבים את המוות, אך הלוחמים הערביים מקדשים את המוות. האפגנים נדהמו מכך ומיהרו לתקן את דרכם. אנו הערבים טרוריסטים, חיילים שיודעים לציית אך לא לחשוב, יודעים לשנוא אך לא לאהוב, יודעים איך למות, אך לא איך לחיות."
דאע"ש, מניין באת
אפילו אם נצליח לגרש את דאע"ש מעיראק ומסוריה, יקשה עלינו לגרשו מראשינו. כי דאע"ש לא ירד מן השמיים ואין הוא יציר כפיהן של ישראל או אמריקה. הוא נולד מעצם תרבותנו – תוצר "האחים המוסלמים". כך כותב הסופר האלג'ירי חמיד זנאז ("אלערב" 26.8.14) וממשיך: "טועים הטוענים כי דאע"ש הוא תולדה של קיפוח ועוני. זהו פירוש מרקסיסטי עלוב... התופעה לא תיעלם עם היעלמות העוני, והיא גם אינה תוצאה של תבוסותינו מפני ישראל. שכן, 'האחים המוסלמים' קמו לפני הקמת המדינה העברית, והם שמילאו את ראשו של הערבי בתפיסות עוינות לערכים האנושיים המודרניים שמבודדים אותנו מן הרציונליזם האנושי. הם אלה המפארים ואוהבים את המוות ומזלזלים בחיים שאוהב הזולת. הם אלה הדוחפים את הג'יהאדיסטים לבצע פשעים. האם לא הגיע הזמן לבחון את קיומנו החברתי-תרבותי, לתקן את תוכניות הלימודים ואת החינוך שניתן במסגדים?"
הנשיא כאחד העם
גם בארמון הנשיא במצרים אין חשמל. נשיא מצרים עבד אלפתאח א-סיסי הורה לשר האנרגיה המצרי ד"ר מוחמד שאכרי לנתק את ארמון הנשיאות מזרם החשמל לזמן מה כל יום, כאות של סולידריות והזדהות עם המוני העם הסובלים מניתוק זרם החשמל מדי פעם. השר ניסה להתנגד, אבל בסופו של דבר לא היתה לו ברירה אלא לבצע את ההוראה הנשיאותית.
מצרים סובלת ממשבר אנרגיה חמור, ואספקת החשמל תלויה ביבוא גז ונפט, לאחר שצומצמה התפוקה ממקורות הגז המקומיים.
המאמר התפרסם במגזין "מראה" 305.
* * *
Israel Holds the Free World's Destiny in Her Hands…
Giulio Meotti The writer, an Italian journalist with Il Foglio, writes a twice-weekly
Published: Sunday, July 20, 2014
These stubborn Israeli Jews are alone - alone in resisting in a battle for all of us.
The people of Israel are valiant, going about their daily lives knowing that Muslim killers might explode a bomb or rocket in any public place at any time.
Even more valiant are the Israeli soldiers, who are now fighting inside Gaza, house by house, spied on by cruel eyes, hated by old and young, targeted by beheaders, longed for by their families. These lone Jews fighting in a long night hold the free world's destiny in their hands.
The world is burning with jealousy of Israel and what it achieved for its people in a mere 65 years.
These stubborn Israeli Jews are alone - alone in resisting in a battle for all of us. It has been calculated that since the year of the founding of the state, more than 60,000 rockets have fallen on Israel. The Israelis are victimized and they are alone, abandoned by the world — now, just as then.
In the Second World War, hope didn't come from the Western avant garde, but from the Jews who rebelled against tyranny. The same is happening today
Open any Western newspaper and you will read about the trendy Israeli life under Hamas' rockets, life as usual, while the Arabs die. No mention of Israel as the most heavy bombed nation in the world. No mention of the trauma inflicted on two generations of Jewish children.
Israel is the first line of Western defense in the battle for non-Muslim survival and prosperity in the world. And now that the Jews are running for shelters and employing their brilliant Iron Dome, the world is burning with jealousy of Israel and what it achieved for its people in a mere 65 years.
For the UN, for the Christian bodies, for the White House, for the European Union, for the complacent public opinion and its journalistic sentinels, an independent Jewish State bearing the name “Israel,” with Jerusalem as its capital, a renewal of life in the land of the Bible, a vital Jewish people restored after 2,000 years to its own holy land, has raised unresolved questions and disturbing conclusions.
The Israelis are a very special people because they know how to live in the present and make this present worth living, while the West has drained its peoples' souls and made their lives meaningless, with only shallow-minded hedonism and materialism remaining. This is why Gentiles often hate the Jews.
The sagacious American author Eric Hoffer gave voice to the most tragic Holocaust-related 20th-century truth: "I have a premonition that will not leave me, as it goes with Israel so will it go with all of us".
A peaceful and unique nation like Israel and its people have to resort to violent means to survive. My heart breaks for them
* * *
אלי מייזליש
1. תעלול הניצחון – יש לעשות מה שניתן לעשות ולא לדבר על מה ש"צריך" לעשות
המילה ניצחון אינה מופיעה במקרא. אפילו לא בתלמוד.
התצורה של האות V ביד ימינו של צ'רצ'יל במלחמת העולם ה-2 הפכה עם הזמן לסמל. אבל כיום, כשכל זב ומצורע החוטף נערים יהודים וטובח אותם מרים שתי אצבעות לניצחון הופכת את המילה הזו לתעלול.
רגע לפני תום הסיבוב האחרון עם החמאס בעזה, כבר חגגו שם עם שתי אצבעותיו של צ'רצ'יל. ואילו אצלנו החלה מהומה רבתי על המילה 'חמיצות' כמו יותר מדי סחוג בפאלאפל.
אני מציע לכולנו לאמץ את שפת המקרא "להכות", ולא את ה-VICTORY הלטינית. ככה עשה אברם העברי למלכי כדלעומר שחטפו את לוט וככה עשה שאול לעמלקים וככה דוד היכה בפלישתים ואפילו 1,200 שנה אחר כך, בר-כוכבא היכה [חיסל] את הליגיון ה-22 המפואר "דיוטוריאנה' שעלה ממקום שבתו במצרים – ואיש ממנו לא 'זכה' לחזור בשלום לבסיסו, ואותו קיסר אדריאנוס שנמנע זו פעם ראשונה בהיסטוריה של קיסרי רומי שלא לומר בפני הסנט: "...[ו] לקיסר ולצבאותיו שלום."
ולהכות את החמאס בעתיד אינה שאלה בכלל. ולא כדי להותיר בציבור מתיקות במקום חמיצות, אלא בשל הצורך בהכרעה סופית. הנדנדה 'כנס וצא' כנהוג היתה עד עכשיו תלויה רק בהחלטה שלהם והם יודעים את זה מצויין. ליקוק הפצעים עכשיו והצורך לבנות מחדש אלפי בתים, יעסיק אותם לאורך זמן ותוך כדי גם לשאול האם כל זה היה כדאי רק כדי שזבי חוטם ינפנפו בשתי אצבעות V. והם כבר יודעים את האמת כי כיפת ברזל שיבשה להם את סדר יומם ההזוי.
אבל אצלנו כמו תמיד, לא מוותרים איך לקלקל לציבור את התיאבון. לא רק חמיצות, אלא עוד צרור של ביטויים מעליבים כלפי הנהגת המדינה שלא ניהלה תוך כדי קרב "מו"מ מדיני". ואיני מתכוון רק לאלה בתקשורת ובשמאל; גם בימין כמו תמיד, יש עוזרי מאמן הרצים לאורך הקו וגוערים בבוז לכל שריקה של השופט שאינה נראית להם.
מלחמה אינה משחק כדורגל שצריך לנצח. את האויב מכים, כמו במקרא "ויכם..." – ובסופו של הסיפור המקראי הם נעלמים לתוך חלל ושוב אינם מופיעים בדפי ההיסטוריה – עמלקים או הכנענים כמשל.
החמאס אינו הנכד או הנין של עמלק שנכחד, הוא גם אינו פסיק של שבט ערבי – הוא ארגון טרור שזמנו תם והכחדתו הוא רק עניין של זמן. אנו רואים כיום איך מתוך הכלום מופיעים ארגוני רצח ערבים שמשספים גרונות ועוטים על פניהם בדים שחורים. אין אלה תופעות טבע. לטבע חוקים משלו – אחרים; כמו עמנו, עם-ישראל הקיים מזה דורות וגואל את ארצו.
גם העם הערבי חי במקומו, ושיחיה באוהלי קידר שלו המשתרעים על גבי ארצות רבות. אבל שלא יתעסקו איתנו – כאן בארץ מושבנו. ודפי ההיסטוריה מלאים כנופיות דומות לחמאס שהוכחדו ואינן יותר. וזה לא יהיה בבחינת ניצחון או קינוח מתוק. ככה היה וככה יהיה, למשל אותו 'קולונל' קאוקג'י שהצליח יחסית פי 100 מהחמאס, להנחיל לצבאו ניצחון כשחדר עמוק-עמוק לשטחנו; פעם בפרעות תרצ"ו-ח, ופעם נוספת כעבור 10 שנים בתש"ח, עם פגזי תותחיו על משמר-העמק, וסופו שהוברח עד ללבנון ומשם עד למותו כשאיש לא שמע עליו יותר ולא על צבאו ועל תותחיו [שלא היו לנו אז כאלה].
הניצחון על החמאס – משאלתם של חובבי ספורט באיצטדיון, מלעיג ודוחה. את החמאס יש להכות ולהשמיד ולא בשיטה הנושנה 'כנס וצא', אלא בהכרת המציאות הנורמטיבית של חיי מדינה, שאסור לה להסכים שבחבל ארץ זה על גבולנו ימוקם ארגון טרור רצחני – ויש לחסלו. ושאם יש כאן מן-דהו שאינו חושב כך, או מן-דהם רבים ויקשקשו ברבים; החמאס ניצח, לא תהיה להם ברירה אלא לראות את הפעם הבאה כשהחמאס מוכה.
2. ושוב פעם ועוד פעם:
"באירופה 22 ילדים בכיתה ואצלנו 26..."
יא אללה עד להיכן מגיע הטמטום של עורכים ועיתונאים אלה שלא נמאס להם בכל יום להשוות מחירים לאירופה או שכר דירה והפעם לקראת ה-1 לספטמבר הצפיפות בכיתות ושואל אחד המורים: "כיצד ניתן להעביר שיעור לעומק בצפיפות זו?"
לעומק? מה זה לעומק אדוני המורה. לאיזה עומק אתה רוצה להגיע עם ילדים בני 8-9?
לפני מיספר שנים הייתי ברומא, ומהחלון של החדר ראיתי מעבר לסמטה, בית ספר שנראה כמו ארמון. בניין בן 4 קומות כמו ברומא. ובהפסקה אני רואה אותם 20-30 ילדים בחצר. התבוננות טובה גילתה כי למעלה מ-3/4 של חדרי הלימוד ריקים. אני חוזר: ריקים. ואחרי שעה-שעתיים הם כולם עולים על טוסטוסים ושועטים הביתה. טוסטוסים שם כמו אצלנו אופניים, בלי מיספר ובלי רישיון.
ואני סקרן לדעת והולך לשאול למחרת את אחד המורים. מה ענה לי? "אין ילדים ברומא." אין.
ואחרי זה טסתי לפריז. גם כאן, אין ילדים. אולי אצל הערבים בפרוורים. אבל באירופה אין ילדים. שמעת אדוני? זה שמרשה לעצמו להתעלל במיספרים. אז הנה החוכמה הרבה של סטטיסטיקה מזויינת זו – מה? אז אולי רק בפריז ורומא. אז לא. גם באמסטרדם. ואילו כאן, ברחוב שאני גר, בכל בוקר, מאות ילדים גוררים את הילקוטים. ברחוב אחד של 100 מטר יש כאן יותר ילדים מרובע שלם בפריז או ברומא.
אז בפעם הבאה, אדוני העיתונאי, תשאל את הצופים שתי שאלות: האחת למה אין כאן לילדים טוסטוסים?
והשנייה, אדוני העיתונאי: כמה ילדים יש במשפחה באירופה?
רק אחרי שתדע תעשה חשבון.
ולסיום: אני מציע לקוראינו שלא להתרגש יותר מהשם המבהיל: OECD. המוסד הזה אמר גם לפני שנה כי יש כאן 3 מיליון עניים ומיליון ילדים רעבים. הם ספרו כאן מיליון ילדים מוכי רעב?
3. ליהודי ארה"ב: אל תבואו, אבל תממנו רק את תקציב הביטחון שלנו
באמת שאין אנו דורשים ממכם לעזוב את ארץ המכורה הענקית. ארה"ב ארץ מולדתכם, ולהגר אל מקום נידח במזה"ת שאפילו שהוא מוזכר 6233 פעמים במקרא – לא נורא. תישארו ברחובות ברוקלין הנוצצים, בווילות שבברלי-הילס שב-L.A. אפילו באלסקה או הוואי. אבל תממנו את תקציב הביטחון שלנו שמעיק על העם הזה שקשה לו לנשום בגלל הענק הרובץ על שכמנו.
נו באמת. מה זה עבורכם, שיש בכם 5000 מיליונרים. מה זה כבר מימון תקציב הביטחון שלנו? כולו 40 מיליארד שקלים ובכסף שלכם, הדולר, משהו כמו 11 מיליארד דולר. פינטס עבור 5-6 מיליון יהודים עשירים, משכילים, מרצים באוניברסיטאות היוקרתיות, מנהלי בנקים. חברי סנט וקונגרס, נו באמת מה זה? תוותרו על כמה תחרויות גולף. כולו כסף. לא מבקשים מכם ללכת עם שכפ"צ קרמי כבד עם צו 8 בגדר של נחל-עוז. כלום. כלום. כלום. אפילו לא להתנדב לחלק בקבוקי מי-עדן קטנים לחיילים בכניסה לשדרות. ממש כלום. רק כסף. אני חוזר: אל תבואו. תשבו שם ותמשיכו לעשות כסף, ורק חלק קטן תעבירו לממשלתנו שתדע לחלק את תקציב הביטחון שלנו להרבה-הרבה פרוייקטים אזרחיים שמחכים. למשל; עוד פעוטונים [חינם] לאימהות עובדות במשק בית למשל, עוד כמה רכבות מהירות מתל-אביב לחיפה. עוד נמל תעופה חלופי לנתב"ג ליד הים או בעצם לא אכפת לי איפה. ועוד דירות 3-4 חדרים להשכרה לטווח ארוך-ארוך ב-1000 ש"ח לחודש לזוגות צעירים או דלי הכנסה. מה אתם צריכים כל כך הרבה דולרים? עבור מה? שיהיה בבנק?
אז זהו מה שאמרתי; בלי טובות של "עלייה". פשוט כבר צפוף לנו. רק תתנו את הכסף. למה לא? איזה אסון יקרה אם תגידו כל שנה 'ביי-ביי' לכמה אלפי דולרים מהבנק שלכם שם ישירות למשרד הביטחון. דיל מצויין. תקבלו אפילו מכתב עם חותמת של משרד הביטחון לתלות על הקיר.
* * *
עד שכל הקעקועים נמחקו
מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים
בחור מקועקע מאוד
פגש בחורה מאוד מקועקעת
והשניים התקעקעו כל כך
עד שכל הקעקועים נמחקו
חוץ מאשר על הפופו שלה
לשם הוא שכח להגיע
ונולד להם ילד מקועקע
בשם Kaki
* * *
אורי הייטנר
1. ארבעים שנה ל"שועלי מרום"
פעם צנחן, תמיד צנחן.
בשנים 1985-2005, שירתתי במילואים בגדוד 420 בחטיבת הצנחנים הדרומית 646, "שועלי מרום".
הגעתי לגדוד מהסדיר, עם הסטיגמה הקיימת בסדיר אודות המילואים – "גבעת חלפון". שירות המילואים הראשון היה שבוע אימון באליקים. בהגיעי, נתקלתי במילואימניקים עם גומיות בנעליים – כבר לא ממש הסתדר עם התדמית. והאימון עצמו... היה זה שבוע משימות מתגלגל, המדמה שבוע מלחמה. בתום כל משימה, המתינה המשימה הבאה. במשך 5 ימים לא ישנו שינה מסודרת, רק ניקרנו עם המדים והנעלים בשעות מתות. קרעו אותנו, עם הליכה למרחקים ארוכים עם משקל רב, ניווטים, תרגילים מאתגרים בסדרי גודל שנעים מחוליה ועד פלוגה. בכל הסדיר לא היה לי שבוע כל כך קשה. הבנתי, שזה לא מה שחשבתי. הבנתי את משמעות המושג חיר"ם – חי"ר מעולה, אותן חטיבות חי"ר מעטות, ובמרכזן שלוש חטיבות הצנחנים, שהנן שוות ערך לחטיבות החי"ר הסדירות מבחינת הייעוד במלחמה, מבחינת התעסוקות המבצעיות ומבחינת האימונים.
עשרים שנה שירתתי בחטיבה הדרומית, בשתי האינתיפאדות, במבצע "חומת מגן". עשרים שנה עם המון מילואים – תעסוקות מבצעיות, אימונים וצו 8 אחד (מאז השתחררתי חבריי נקראו עוד 4 פעמים!) – בכל התקופה, לא החסרתי יום מילואים אחד – לא תעסוקה, לא אימון, לא אימון חד יומי, לא חידוש צניחה. לא חשוב איזה תפקיד היה לי באזרחות – מילואים זה מילואים. ואני מודה, למרות שזה לא היה קל – לא סבלתי, בלשון המעטה. השילוב של אמונה בצדקת הדרך ובחשיבות המשימה, תחושת המחויבות, האהבה לחבר'ה מהמילואים ואהבת ההווי, הם הגורמים לכך. השירות במילואים היה לי חשוב מאוד וראיתי בו מרכיב משמעותי באורח חיי ובזהותי. יש לציין, שכמעסיק, תמיד נתתי עדיפות לעובדים המשרתים במילואים כחיילים קרביים. למרות היעדרויותיהם התכופות, ידעתי שמדובר באנשים טובים יותר, שניתן יותר לסמוך עליהם; בוודאי כאנשי חינוך, שהדוגמה האישית היא מרכיב משמעותי במהות תפקידם.
במהלך השנים איבדנו שנים מחברינו לנשק, לוחמי הפלוגה – שי נרדי שנהרג בתאונת אימונים ואורן צלניק שנפל ב"חומת מגן". החטיבה איבדה 35 לוחמים.
החטיבה הדרומית הוקמה ב-1974, מיד לאחר מלחמת יום הכיפורים וכלקח מהמלחמה – הבנה בצורך בחטיבת חי"ר מעולה נוספת. מאז היא השתתפה בכל המלחמות, המבצעים החשובים והעימותים עם אויבינו.
במלאת 40 שנה לחטיבה, נערכה היום עצרת חגיגית, בהשתתפות אלפים מלוחמיה ומפקדיה לאורך השנים, והמשפחות השכולות. חלקה הראשון של העצרת הוקדש למפגש רעים מרגש, עם חברים רבים שהיו חלק משמעותי בחיי ואני הייתי חלק משמעותי בחייהם ושנים רבות לא נפגשנו. החלק השני, מושקע ומקצועי, היטיב להעביר באופן ויזואלי את ההיסטוריה של החטיבה, מורשת הקרב שלה ורוח החטיבה. נאמו אלוף פיקוד הדרום, מפקד החטיבה יקי דולב ובשם "הלשעברים", אלוף (מיל') ישי בר, אחד המח"טים. בתוכנית האמנותית הופיעו להקת חיל החינוך ומי שהייתה בשנות ה-70 סולנית צוות הווי צנחנים, רוחמה רז.
היה זה ערב מרומם נפש.
2. כל התשובות נכונות
אני נוהג לעלות עם קבוצות המזמינות אותי להרצות להן על ההתיישבות בגולן, למצפה גדות. "מכאן אתם נראים גדולים שבעתיים," אמר מפקד חטיבת הגולן מנו שקד לחברי גדות, כאשר צפה בהם מן המוצב החולש על קיבוצם, מיד לאחר שחרור הגולן. תצפית גדות היא מקום טוב לספר את סיפור בראשית של מפעל ההתיישבות.
שם אני מספר על מציאות החיים הבלתי נסבלת של יישובי הגליל והעמקים כאשר הגולן היה תחת הכיבוש הסורי. כשהם היו עוטף "הרמה הסורית" – השם המאיים של ההר שהיה כמפלצת כמאמר השיר "בתי את בוכה או צוחקת" ("ילדה בגדות"), במשך 18 שנה הם חיו בין "טפטופים" למטחי "היורה", תרתי משמע. אלף פגזים נחתו על גדות ביום אחד, ב-7 באפריל 1967. במשך חודשיים, יחד עם מאות מתנדבים, שוקמו הבתים ההרוסים של היישוב, ואז פרצה מלחמת ששת הימים. במשך כל ימי המלחמה ישב הקיבוץ במקלטים, וכשיצאו הם ראו ש"אין בתים עוד במשק." ולמרות זאת, הם היו מאושרים. "הביטי למעלה, בתי, אל ההר, ההר שהיה כמפלצת. עוד יש תותחים, ילדתי, על ההר, אך הם מאיימים על דמשק. הביטי למעלה, בתי, אל ההר. שם יש חיילים. אך להבא, דגלם בצבעים של כחול ולבן."
במצפה גדות אני מספר על משלחת יישובי הגליל והעמק שהוזמנה לישיבת הממשלה ב-8 ביוני, בעיצומה של מלחמת ששת הימים. הם התחננו שהממשלה תשלח את צה"ל לשחרר את הגולן ולשחרר אותם מן הסיוט. אני מספר על משה דיין, שבשלב זה עוד התנגד לכך, והציע לעקור את היישובים הסמוכים לגבול ולהעתיק אותם 9 ק"מ מהגבול.
במצפה גדות אני מספר להם, שמיד אחרי המלחמה התכנסו בגדות ההרוסה מזכירי הקיבוצים בגליל העליון, והחליטו לעשות מעשה. כדי למנוע נסיגה מהגולן בלחץ בינלאומי, כמו הנסיגה מסיני אחרי מלחמת סיני, יש צורך לקבוע עובדות בשטח. במקום בו עוברת המחרשה, שם יהיה הגבול, הם התחנכו והאמינו. והרי אצבע הגליל היא הדוגמה המוחשית ביותר לכך (למרות שיש היום פוסט היסטוריונים הבודים היסטוריה אחרת, גם בנושא הזה). בישיבה הזאת בגדות, החלה ההתיישבות הישראלית בגולן. שם גויס חבר הקיבוץ, איתן סט, לארגן את הגרעין, שבתוך חודש, ב-14 ביולי, עלה לעלייקה כמחנה של אוספי בקר משוטט, במימון משרד העבודה (יגאל אלון, שר העבודה החליט על כך ושילם את שכרם), והשאר היסטוריה.
25 שנים מאוחר יותר, ההתיישבות בגולן נאבקה על קיומה, כאשר ממשלות ישראליות ניסו להגיע להסכם עם סוריה על נסיגה מהגולן. כשיצאנו למאבק, היה ברור לנו שהראשונים שיתייצבו לצידנו הם קיבוצי הגליל העליון ועמק הירדן. מה רבה היתה אכזבתנו, כאשר נאמנותם למפלגה קדמה לנאמנותם לדרך. העם היה עם הגולן, אך קיבוצי הגליל והעמק לא. הם היו מלאי סימפטיה, אך היתה זו סימפטיה של משתתפים בצערנו. לא שותפים במאבקנו. לשווא הסברנו להם שאם תהיה נסיגה מהגולן, אנו ניעקר מאדמתנו, אך מרגע זה ואילך עיקר הבעייה תהיה שלהם. לשווא דיברנו איתם על ערכי ההתיישבות, על ערכי הציונות. לשווא דיברנו איתם על הערבות ההדדית בינינו.
לא היה אפילו קיבוץ אחד שקיבל החלטה נגד הנסיגה, שהחליט להצטרף למאבק על הגולן. גם לא קיבוץ עין גב.
קיבוץ עין גב הוא קיבוץ שקם כדי להגשים חלום. הוא קם כיישוב הבודד בקדמת כינרת, מזרח הכינרת, ובמשך 11 שנים חי בבדידות מזהרת, כאשר הקשר שלו עם היישוב היהודי היה באמצעות שיט בסירה לטבריה. הוא עמד עמידת גבורה איתנה במלחמת השחרור, הדף שלוש התקפות סוריות, ואף כבש את סוסיתא. והוא שילם על כך מחיר דמים כבד.
ומה היה חזונו ההתיישבותי של הקיבוץ? מה היה חלומו?
מיד אחרי המלחמה, הוציא הקיבוץ, ביוזמת ב"ג, את הספר: "המצודה בקדמת כנרת – עין גב במערכה." בפתח הספר, בטרם מתחיל סיפור המלחמה, מופיעה מסה של אחד מוותיקי עין גב, עורך הספר, מרדכי ניישטט. ניישטט שואל אף הוא מה המוטיבציה להעזה של חברי עין גב מרגע עלייתם לקרקע ואילך ובפרט במלחמה? מה החזון שיצר את המוטיבציה הזאת? החזון הוא הרחבת גבולה של המדינה שבדרך באמצעות המעשה ההתיישבותי.
"מעולם לא הסכימו היהודים לגבולות [הגבול בין המנדט הבריטי שנועד למדינה היהודית לבין המנדט הצרפתי שנועד לסוריה א.ה.] – כשם שלא ויתרו על אזור מאזורי ארצנו שמעבר לקווי הגבול כן לא ויתרו גם על אזור זה. רצועת קרקע זו של קדמת הכינרת הדרומית, שיכלה גם היא להישמט מידי היהודים בגזירת חותרי גורל ארצנו, היא כעין פרוזדור לגולן ממערב. והגולן, לא זו בלבד שהוא נמנה עם גבולותיה ההיסטוריים של ארצנו, אלא שהיו בו, כידוע, גם כמה ניסיונות של התיישבות בראשית הציונות המעשית. שטחי קרקע נרחבים שלו – זכות בעליהם היהודים עדיין לא פקעה. על כן ניתן צו להזדרז ולתקוע יתר במקום זה, שתהא עובדה קיימת. כובשי עין גב הצעירים נשאו עיניהם מזרחה [הדגשה במקור א.ה.] מעין גב ולמעלן... קסמו להם מרחבי הגולן הטמירים, שבהם חבוי גם עבר היסטורי רחוק של יישוב יהודי צפוף בימי בית שני וגם עבר לא רחוק של נחשוניות חלוצית נפלאה שנארגה במסכת מאמצים לקנות אחיזה באזור מבורך זה. מעין גב ולמעלן... זה משך את הלב. זה קסם. זה היה חזון נעורים, אשר איש לא ידע אם יתגשם בזמן מן הזמנים, ומתי וכיצד. בסערת הנפש של הצעירים חברו יחד שתי החוליות הרחוקות זו מזו לשרשרת אחת, ובמלאכת הכיבוש, שטרחו בה, חישלו חוליה חדשה לזו השרשרת."
הכותב מתאר את הנופים עתירי המורשת היהודית בגולן, שמתיישבי עין גב ערגו אליהם. הוא מזכיר את שרידי בתי הכנסת היהודיים מימי בית שני והוא מפרט את רפיד, אל דיקה, א-תל, בית ציידא, חרבת כנף, אום אל קנטיר אותו הוא מזהה כקמטריה התלמודית. הוא מצטט מן התלמוד אזכורים של סוסיתא ועיירותיה השכנות. הוא עורג אל חמת גדר אותה הוא מגדיר כמרכזה הרוחני של יהודי תחום סוסיתא.
"בעונת הרחצה היה יורד לאל חמה רבי יהודה הנשיא ושם נפגש עם תלמידי חכמים רבים." ועוד – "בהשקיפך מעל מגדל הצופים לעבר הכיפה המונומנטאלית של סוסיתא השוממה, תנוח העין גם על שני כפרים סוריים שמשני עבריה, מצפון ומדרום. מדרום – לאורך קו הרכס, מעליך ממש, נשקף כפר חאריב, שאינו אל כפר חרובא, מהעיירות היהודיות שבתחום סוסיתא. הינך רוחש חיבה יתירה לעברו היהודי של כפר זה, כי ממנו יצאו שני אחים גיבורים, שהיו מצביאים בצבאותיו של בר כוכבא.
"מצפון לסוסיתא, מתחת לקו הרכס, נראה הכפר העלוב ביר-א-שגום. מה היה לו לכפר זה, בימי קדם, אין אנו ידועים. ואילו עברו הקרוב מדבר אל לבנו. בתוכו הוקמה המושבה בני יהודה ע"י צעירים מצפת, לפני כשישים שנה. מושבה זו שאדמותיה גובלות באדמות שלנו, נחרבה בשנת 1920 חורבן גמור."
וכן הלאה, וכן הלאה, תיאורים מפורטים (כולל גמלא, המזוהה בטעות במקום אחר מהאתר שזוהה רק אחרי מלחמת ששת הימים).
ובכן, חזונם של חברי עין גב, היה לפרוץ את הדרך להתיישבות בגולן על מנת להכליל אותו בתחומי מדינת ישראל. החזון הזה נתן להם את הכוח לעמוד בודדים בכל השנים הללו, להדוף את הפלישה ולנצח במלחמת העצמאות. אחרי המלחמה הוקמו באזור יישובים נוספים – תל קציר, האון ומעגן. אולם החזון, שחרור הגולן ויישובו ביהודים, טרם הוגשם. במשך 18 שנים נוספות, אחרי המלחמה, הסורים ישבו עדיין בגולן. עין גב המשיך להיות יישוב ספר שסבל מהצקותיהם ותוקפנותם הבלתי פוסקת של הסורים.
את חזונם של חלוצי עין גב הגשמנו אנו, מתיישבי הגולן. וכאשר הונף עלינו הגרזן, ורצינו לגייס את הקיבוץ למאבקנו, נתקלנו באדישות, במקרה הטוב.
קיבוצי הגליל העליון ועמק הירדן לא נרתמו למאבק, אבל חברים באותם יישובים, כבודדים, היו שותפים. יותר מכולם בלט חבר קיבוץ עין גב, תא"ל (מיל') עוזי קרן. ב-1991, כאשר החלו מנשבות רוחות האיום על מפעלנו, זימנו את מועצת התק"ם לכנס מדיני בכפר חרוב. בכנס זה, עמד עוזי קרן בתצפית (היום – מצפה לשלום) והרצה לצירים על חשיבות הגולן למדינת ישראל. ומאז, לאורך כל המאבק, הוא היה חלק בלתי נפרד מן המאבק ומהנהגתו. הוא היה בשר מבשרנו, חלק מאתנו (העובדה שעד היום לא ראינו לנכון להעניק לו את עיטור "יקיר הגולן" היא תעודת עניות).
במהלך המאבק, הוא פיסל במתכת את דיוקנו של אסד האב יושב עם חכה ודג ... את הכינרת. את המיצג הזה הוא הציב על המצוק מעל עין גב, שכל המטיילים והרוחצים יראו ויבינו מה משמעות ה"שלום" הזועק מכותרות העיתונים. המיצג הזה נמצא שם גם היום. אני לא בטוח שנכון להשאיר אותו שם היום. כאשר הנושא באמת ירד מהפרק, איזה אינטרס יש לנו לעורר אותו? מצד שני, אולי טוב להשאיר מזכרת עוון זאת, כאמירה של שנית גמלא לא תיפול.
השתתפתי השבוע בעצרת של לוחמי חטיבת הצנחנים הדרומית לדורותיהם. פגשתי שם חברים ששירתו עמי במילואים ושנים רבות לא נפגשנו. הם הזכירו לי את הוויכוחים הפוליטיים הסוערים בינינו בתקופת המאבק. איך הם היו בטוחים שימינו בגולן ספורים. היום הם מודים בגדול בטעותם ובצדקתנו. איזה מזל שנשארנו בגולן, הם אומרים.
בדרך כלל, אני סבור שאין טעם לקלקל את אווירת ההתפכחות הכללית הזאת, בדיבורים על הנושא. מוטב לא להזכיר כלל את רעיון העוועים ההוא. אולם השבוע, לנוכח האירועים בגבול סוריה, שהחזירו אותנו לכותרות, דווקא חזרתי לדבר על כך, גם בכלי התקשורת, לא כ"אמרנו לכם", אלא כווידוא הריגה לרעיון הנסיגה, שג'בהאת אל נוסרא תקעו את המסמר האחרון בארון הקבורה שלו.
בשבוע שעבר, גם עוזי קרן הצטרף לווידוא ההריגה, בדף שיצר. ועליו הוא שאל את השאלה הרטורית הבאה:
שאלה בהיסטוריה
אם אהוד (ברק) ואורי (שגיא) היו מצליחים לתת לאסד את הגולן, מי היה מפצמ"ר היום את כפר סולד, גונן, גדות ועין גב?
צבא סוריה החופשי?
המדינה האיסלמית דאע"ש?
גדודי עבדאללה עזאם?
לוחמי הג'יהאד המוסלמי?
אל-נוסרה?
אל-קאעידה?
החיזבללה?
המוג'אהדין?
כולם ביחד?
התשובה שלי לשאלה היא – כן.
כל התשובות נכונות.
3. צרור הערות 7.9.14
* עריפות הראשים המתועדות של דאעש מעוררות זעם וזעזוע בעולם המערבי, וקריאות למלחמה חסרת פשרות בטרור. על ישראל למנף את התובנה הזאת כדי לקדם תובנה מקיפה יותר, בפרספקטיבה רחבה יותר, של מאבק נגד האיום מיספר 1 על האנושות מאז מלה"ע השנייה – הקנאות האסלאמית הג'יהאדיסטית לגווניה. על העולם להבין, שהמלחמה שישראל ניהלה בעזה, היא בדיוק נגד אותו אוייב אכזרי ופנאטי, גם אם יש הבדלי ניואנסים קלים ברמת הקיצוניות בין הארגונים השונים.
חובה על מדינת ישראל ליצור מינוף מדיני של המלחמה. אכן, המינוף אינו יכול להסתכם רק בסוגיית עזה ובהסדרה של הפסקת האש. אבל אסור שהמינוף יהיה מהלך של הפיכת יו"ש לרצועת עזה וגוש דן לעוטף יו"ש. המינוף המדיני של המלחמה צריך להיות הנעת מהלך של העולם החופשי נגד הקנאות האסלאמית.
* אובמה נאלץ לגבש קואליציה למלחמה נגד המפלצת שנוצרה כתוצאה ממדיניותו הפייסנית כלפי הקנאות האסלאמיסטית הג'יהאדיסטית.
* איראן היא דאעש שיעית עם עוצמה של מעצמה ובקרוב היא עלולה להיות דאעש שיעית עם עוצמה גרעינית. ניסיונו של אובמה ליצור עם איראן קואליציה נגד דאעש, מעידה עליו שגם אחרי שש שנים בתפקידו, הוא לא למד להכיר את העולם בכלל, ואת המזה"ת בפרט.
* במאמר ב"הארץ" מצדיקה עמירה הס שורה של פעולות שהפלשתינאים מבצעים ובהן אבנים, טרור, קסאמים ומנהרות. כל הצעדים הללו מוגדרים בפיה "התגוננות בפני מדינת השוד המזוין," הלא היא מדינת ישראל.
* הרמטכ"ל בני גנץ ידוע כאדם רגוע, שלו, מתון. רחוק מלהתלהם, ולהתבטא בקיצוניות. אפילו קצת אפרורי, קצת יבשושי. ובכל זאת, בהיכנסו לתפקיד הרמטכ"ל, הוא לא יכול שלא להתייחס למציאות המטכ"לית שציפתה לו, והוא הגדיר אותה כ"ריח של גוויה בחדר." זאת המורשת שהשאיר אחריו אשכנזי.
פרשת אשכנזי היא האיום החמור ביותר על הדמוקרטיה הישראלית מיום הקמת המדינה. לא היה עוד מקרה כזה, שבו הרמטכ"ל וחונטת קצינים סביבו חותרים בצורה כזו תחת הממשלה הנבחרת, תחת שר הביטחון, תחת הדרג המדיני הממונה, תחת מדיניותה של הממשלה בסוגיות ביטחוניות החשובות ביותר. ועוד לא הכול נחשף. עוד לא ברורה מידת מעורבותו בפרשה של הנשיא לשעבר פרס, רב מג בחתרנות בלתי נלאית.
הסוגייה הפלילית היא באמת לא העיקר. חשוב לחשוף בפני הציבור את הסיפור במלוא חומרתו. איני חסיד של ועדות חקירה ממלכתיות משפטיות, שלרוב ממונות לדיון בנושאים שאינם משפטיים ולכן רק גורמות נזק. במקרה הזה מדובר בעניין משפטי של גילוי האמת. יש להקים ועדת חקירה ממלכתית, שתביא לחקר האמת ותביא את מלוא המידע לידי הציבור.
אין לי כל עניין לראות מישהו מאחורי סורג ובריח, אבל יש להבטיח שאף אחד מן המעורבים בפרשה לא יהיה אי פעם חלק מן החיים הציבוריים במדינת ישראל.
* לסגן הרמטכ"ל ומי שנחשב למועמד הוודאי לתפקיד הרמטכ"ל הבא, גדי אייזנקוט, היתה כנראה מעורבות בפרשה. יש לבדוק זאת היטב, וגם אם המעורבות היא שולית, הדבר פוסל אותו מלהיות רמטכ"ל.
* "ידיעות אחרונות" הולך ונעשה עיתון לוחם בשלטון החוק. קודם (ובעצם גם עכשיו) הוא היה עיתון הבית של אולמרט, וכעת הוא מתגייס לצד אשכנזי. מה הפלא שרמטכ"ל שמונה בידי אולמרט מתגלה כמושחת הפועל בשיטות של מאפייה?
* אורח חייו הראוותני, הרהבתני, הבזבזני, המוחצן של ראש הממשלה, הוא ביטוי לרקב מוסרי. וכעת, אורח החיים הזה קיבל, לכאורה, גושפנקא מהיועץ המשפטי לממשלה, כהתנהגות נורמטיבית. מרגע שהוחלט על סגירת התיק, נתניהו מוצג כקורבן לרדיפה.
אין בדבריי שמץ של ביקורת על היועץ וינשטיין. יועה"מ אמון על החוק, ואם אין תשתית ראייתית לכתב אישום, אין מנוס מהחלטתו. הביקורת שלי היא על המשפטיזה והפליליזציה בחברה הישראלית, שפגעה קשות בנורמות המוסריות של המערכת הפוליטית, כיוון שהיא יצרה משוואה בלתי מוסרית, על פיה מה שאינו פלילי – כשר. אין דיון מוסרי, אין שיח ערכי, אין נורמות ציבוריות – הכל משפטי.
על החברה הישראלית להציב רף הרבה יותר גבוה לנבחריה, מאשר הסף הפלילי הנמוך כל כך, על פיו אנו מסתפקים בכך שאיש הציבור לא יהיה עבריין פלילי, או אפילו שיהיה עבריין פלילי, העיקר שהעונש שלו יהיה "ללא הגדרת קלון".
* ראש ממשלה פוגע בשיטתיות ברווחה, בחינוך בשכבות החלשות, ומרשה לעצמו להתהולל באורח חיים מנקר עיניים, ראוותני ורהבתני, על חשבון הציבור. המדינה מממנת דירת שרד. למה היא צריכה לממן גם את ההוצאות המטורפות של וילת הפאר שלו בקיסריה? למה היא צריכה לממן את הוצאות בריכת השחייה הפרטית שלו? למה היא צריכה לממן הוצאות מים מטורפות בבית הפרטי שלו, שעה שיש לו דירת שרד? למה מי שכל כך מאמין בקיצוצים, בכך שהכל צריך להיות מופרט, לא חושב "להפריט" את הוצאות הווילה הפרטית שלו? כיצד מי שמקצץ קיצוצים כל כך קשים הפוגעים בבשר החי של האזרחים, אינו מבין שדוגמה אישית היא ביטוי למנהיגות?
* בדיון הציבורי על פרשת "ביביטורס", כמו במקרים אחרים (אולמרט, אריה "הוא זכאי" דרעי, אשכנזי וכד') בולטת תופעת החסידים השוטים. הרי אילו לא היה מדובר בנתניהו אלא נניח בהרצוג, רבים מן המגוננים על נתניהו היו מיידים בו בליסטראות ורבים מן המיידים בליסטראות בנתניהו היו קופצים להגן עליו. אני מציע לכל אחד מאתנו להתעלות מעל הפוליטיקה הקטנה, ולקבוע עמדות נורמטיביות אוניברסליות בנוגע למוסר הציבורי.
* לא קראתי את הראיון עם בועז נוימן, עליו מתקיים פולמוס בגיליונו האחרונים של חב"ע, אך אומר כמה מילים על נוימן עצמו. ההיסטוריון ד"ר בועז נוימן היה פוסט היסטוריון אנטי ציוני, אנטי ישראלי רדיקאלי, חובב ההשוואה הנואלת בין ישראל לנאצים. מתוך העמקה בהיסטוריה הציונית חזר בו מכל עמדותיו, הודה בטעותו הקשה והפך למעריץ גדול של הציונות ובעיקר של החלוצים הציוניים. ספרו "תשוקת החלוצים", המבוסס על חקירה מעמיקה בכתביהם, הוא שיר הלל לחלוציות הציונית.
במקום שבעלי תשובה עומדים, אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד.
* ביד הלשון: כרזה שראיתי במוסך: "שומרים עליך לגמרי מרוצה בכדי שתמליץ עלינו לאחרים."
מזמן לא נתקלתי במסר כל כך אנטי שיווקי. במקום לומר ללקוח ששביעות הרצון שלו היא הדבר החשוב להם ביותר, כי אין יקר להם יותר ממנו, הם אומרים לו ששביעות הרצון שלו היא אמצעי לכך שימליץ עליהם.
אבל העברית... העברית... איזו עִלְגות!
"בִּכְדֵי" – אין מילה כזאת בעברית. נכון לומר "כְּדֵי".
הכ"ף בכדי, היא "כ"ף הדמיון". היא קיצור של כמו. עקשן כפרד – עקשן כמו פרד.
כלומר, כדי הוא כמו די. דַּי – פירושו בכמות מספקת. כדי – בכמות המספקת ל... שומרים עליך מרוצה בכמות המספקת לכך שתמליץ עלינו לאחרים.
וכיצד הגיח לשפתנו המדוברת ה"בִּכְדֵי" המעצבן הזה?
להערכתי, הסיבה לכך היא הדימיון למילה "בִּכְדִי" שמשמעותה לשווא, לחינם. אנו משתמשים בה יותר על דרך השלילה – "לא בכדִי", כלומר לא לשווא.
* * *
תקוה וינשטוק
"אימרה חכמה מאוד של גולדה מאיר"
מישהו נזכר בימים אלה במלחמת יום כיפור והחליט לקשור כתרים לגולדה מאיר ראש הממשלה דאז. קיבלתי מייל על גולדה משתי נשים שאינן מכירות זו את זו. מסתבר שהוא רץ באינטרנט: "אימרה חכמה מאוד של גולדה מאיר: "אנו מסוגלים לסלוח לערבים על ההרג של ילדינו. אנו לא מסוגלים לסלוח להם על כך שהם מכריחים אותנו להרוג את ילדיהם. יהיה לנו שלום עם הערבים רק כשהם יאהבו את ילדיהם יותר משהם שונאים אותנו..."
מילא הסיפא: "יהיה לנו שלום עם הערבים רק כשהם יאהבו את ילדיהם יותר משהם שונאים אותנו." גם אם זו הנחה מפוקפקת, שאהבת הערבים לילדיהם אינה עזה כמוות ואילו שנאתם קשה משאול, יש בזה לפחות תחכום כלשהו, מין סוויץ' שניתן להתהדר בו: איזה אימרה מוצלחת יצאה לי!
אבל הרישא! "אנו מסוגלים לסלוח לערבים על הרג ילדינו..." מי זה "אנחנו" המסוגלים לכך? האבות השכולים? האימהות האומללות? אכן ילדינו נהרגו על היותם יהודים בכל הדורות ובכל הארצות, מפרעה ונבוכדנצר עד האינקויזציה בספרד ועד הנאצים, מפולניה ורוסיה עד לארצות האיסלם. סיפור עתיק מאוד. ואם הערבים נוספו אליו עכשיו זה מובן מאליו. אפשר לסלוח להם.
שונה לחלוטין "אנו לא מסוגלים לסלוח להם על כך שהם מכריחים אותנו להרוג את ילדיהם." זה לא נסלח. זה כבר איום ונורא! הם מכריחים אותנו, יפי הנפש, להתכחש לאלטרואיזם ולהומניזם,לאהבת העמים ולשלום עכשיו, והם עוד עלולים להפוך אותנו חלילה ל"לא נחמדים" בעליל! על החטא הזה אין כפרה.
אכן, אימרה חכמה מאוד שנאמרה כביכול בשם כולנו: "אנו מסוגלים לסלוח לערבים על הרג ילדינו..." אמרה כל כך חכמה עד שהיא מביאה לקבס.
[אהוד: למיטב ידיעתי זהו ציטוט לא נכון של דברי גולדה מאיר. נדמה לי שהיא אמרה רק שיהיה שלום עם הערבים כאשר "הם יאהבו את הילדים שלהם יותר משהם שונאים אותנו." הקוראים מוזמנים לתקן לנו את הציטוטים].
* * *
אוריה באר
דאע"ש הסכנה החדשה
קשה, אם לא בלתי אפשרי, להבין את המימשל האמריקני. את ההעדפות המעוותות שלו, דבקותו בעקרונות דמוקרטיים מופשטים במקום שאין כל ערך לדמוקרטיה, והתעלמותו מידידים בטוחים כמו הישראלים. זהו אחד המימשלים הקשים והמוזרים שהיו אי פעם מאז קום המדינה.
מן הראוי להצביע בקיצור נמרץ על הסכנה הגדולה האורבת לדעתי לכל ידידי ארצות הברית בימים אלה, במזרח התיכון,נלרבות ירדן וישראל, ובהמשך גם לכל אירופה.
הסכנה היא דאע"ש, ארגון המרצחים הגדול, הדומה בכול לזה של היטלר. ממש לא נתפש כיצד אובמה אינו מבין שירדן כבר בסכנה, ואם לא ישנה במהירות את מדיניותו מן הקצה אל הקצה, הסוף יהיה שחור משחור.
שינוי מה פירושו? פירושו תמיכה נמרצת וללא כל סייגים במדינת ישראל, שליחת כוחות קרקע גדולים לעיראק, והפצצות בלתי נגמרות על כל מה שזז אצלם.
ואולי כדאי שמישהו ידפוק בלילה על דלתו, ויאמר לו נחרצות: "הלו, אדוני הנשיא, אתה לא שומע? הקרקע שם רועדת במזרח התיכון. אחר כך תבער גם באירופה. אולי כדאי שתעשה משהו? אולי כדאי שסוף סוף תעורר?"
נישואים מעורבים
באיחור מה, בשל היעדרות מן הארץ, אני כותב על הנישואים המעורבים שאירעו לאחרונה ביפו בין יהודייה צעירה שהתאסלמה לבין מוסלמי למהדרין.
ראשית, ייאמר נא במפורש. אני חסיד גדול של אהבות רומנטיות. קראתי הרבה עליהן, וכתבתי על רבות מהן. ראו למשל בספר הסיפורים הקצרים שלי " שש מאות החלונות".
ואני גם מאחל אושר ועושר, לזוג המעורב שנישא לאחרונה ביפו. שיהיה להם רק טוב.
אלא שאני מלא ספקות אם הנישואין האלה יחזיקו מעמד. אני משקיף על בני הזוג, ממרום כמעט יובל שנים שאני עובד כעורך דין מן השורה, שעסק רבות מאד בענייני המעמד האישי, ולא מעט בענייני נישואין מעורבים. במרבית המקרים המוכרים לי, הזיווג נכשל. היו מריבות קשות בכל הנוגע לגידול ילדים וחינוכם, הסביבה המוסלמית העויינת, והמנטאליות השונה. כן, אני מלא חששות. אך הלוואי שאני טועה...
* * *
הופיע הסאגה הארצישראלית
שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!
"והארץ תרעד"
מאת אהוד בן עזר
"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.
לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."
נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".
אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.
בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים
ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה
בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי
לפי הכתובת:
אהוד בן עזר
ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221
אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!
אין החזרות! קנית – נדפקת!
* * *
אהוד בן עזר
מסעותיי עם נשים
רומאן
הוצאת "ספרי מקור" 2014
פרק עשרים
המשך על גג מגדל שלום עם טיה בעקבות הסיפור על פנחס ו-שׂ.
חלק ראשון של הפרק
לאחר ימים אחדים לא התאפקתי וצלצלתי לטיה. היא נשמעה נחמדה וחופשית. ישראל טס מפריס לטוקיו. היא מדברת עליו קצת באירוניה וקצת בטרוניה. היא הספיקה לקחת בספרייה את ספר השירים שלי ולקרוא בו, וקיבלה ברצון את הצעתי שניפגש, אלא שהיתה מוזמנת לארוחה וביקשה ממני שאצלצל אליה מחר.
והנה ערב. צלצלתי שוב לטיה, והיא עומדת לבוא לכאן בעוד שעה קלה, ואני נרגש, מחזיק ביד אחת את הנמר המדברי הזקור שלי ובשנייה כותב ביומני. ומרחף בזיכרוני הרומאן "מאדאם בובארי", שמאוד לא אהבתי אותו ואפילו כתבתי עליו רשימה לועגת, ואילו עכשיו...
עם הנמר מתעורר הסופר שבי – אולי אכתוב על טיה את הרומאן הגדול על החברה התל-אביבית, אשר ראשיתו היא כמובן במושבה הפרובינציאלית – אישה נשואה, אם לילד, מתאהבת בבחור צעיר צעיר ממנה, סופר. והוא נקלע בין תשוקתו הפראית אל הטעם האסור שהיא משדרת, לבין אהבתו לנערה צעירה וטהורה האוהבת אותו ומייצגת את כל הטוב והיפה שבעולם.
חצות. טיה באה והלכה. שזופה באה, היתה הבוקר בים, והקדימה לבוא והפסיקה את כתיבתי וניראתה יפה ומושכת. ישבנו בחדר ושוחחנו. הראיתי לה את דירת הרווקים שלי, את ספריי וכמה משיריי שהיו מוקדשים לג'ני וסיפרתי לה כיצד עמדתי לילה שלם בשכונת רחביה בירושלים מול חלון חדרה של ג'ני, שכבר חיתה אז בגלוי עם הארכיאולוג ז'אן כריסטוף דה ברטראן – וראיתי מבעד לדלת המרפסת המוארת, מבעד לווילון, את הצלליות של שניהם וכיצד הוא מחזיק בה ומתחכך בה מאחור, ואני רציתי לצעוק ולבכות ולשבור משהו ולזורק משהו ולבסוף אכן הרמתי אבן וידיתי אותה בדלת-החלון של הדירה וברחתי משם שצליל הזכוכית הנשברת מלווה אותי...
טיה סיפרה על עצמה ועל ישראל ואני על אהבותיי. כיבדתי אותה בקפה קר וב"מוס" שוקולד שהכנתי אתמול בעצמי משוקולד, קצף ביצים וקוניאק, לפי מרשם של עוגניה שמחוני מהרדיו שמסרה לי באופן פרטי. הכנתי גם כריכים אחדים מפרוסות באגט, עם זיתים. והיא אמרה:
"אני אוהבת את הזיתים שאתה מכין. הם מזכירים לי את טעם הילדות במושבה עד שעברנו לגור בתל-אביב."
אחר-כך התפנקנו. ליטפתי אותה כשישבה בתוך הכורסה, ונשקתי לה. היא קצת נהנתה וקצת סירבה. לדבריה היתה בתולה כאשר החלה לחיות עם מי שעתיד להיות בעלה, ישראל. ורק פעם אחת, לאחר הלידה, נסעה לבדה לחופש בחוץ לארץ והיה לה פלירט עם סטודנט צעיר ממנה שתקע לה כל הלילה והוציא ממנה צעקות אדירות ובבוקר היו המצעים רטובים לגמרי, ואני האדם הראשון ששומע זאת ממנה. הוא לא היה נימול והיא שיחקה בעורלה שלו כמו בפלא טבע. רק אצל כלבים ראתה דבר כזה.
האם היא תמימה או מיתממת? לא רציתי לחקור יותר מדי כדי שלא להביכה. התפלאתי כאשר אמרה שאינה יודעת אם היו לישראל פלירטים מחוץ לנישואים או לא. היא לא נראתה כמי שמעשי בעלה נסתרים ממנה. או שהיא יודעת משהו ורוצה להסתיר, או שאינה יודעת ורק חשה אי ביטחון, והוא באמת "ממזר רציני," כדבריה, ויודע לכלכל מעשיו בחשאי.
כבר קמה ללכת ושוב התפתתה לשבת בכורסה השנייה. [לא היתה לי ספה בדירת החדר וחצי. ורק בחצי היתה המיטה]. ושוב ליטפתי אותה וגהרתי עליה. אמרתי לה:
"טיה, אל תיעלבי ממה שאומר לך עתה."
"מה?"
"את יפה ומושכת. את בגילי או צעירה ממני?"
"אני בת כך וכך," ענתה. "ותודה על המחמאה."
"את יפה ומושכת, אבל מה שהרגשתי בך, ביום שישי בלילה, מה שמשך אותי, היה שאת אימא. שיש לך ילד. לא שאני רואה בך אימא שלי. את רחוקה מלהיות דומה לה. ואינני חש שאת מבוגרת ממני. מה שהתכוונתי לומר שלא היה לי עד כה קשר עם אישה שיש לה ילדים. כשאני שומע על בחורה עם ילדים, אני נרתע, כי אני אומר לעצמי שהרבה יותר קל להתחיל עם בחורה בלי ילדים. וכאלה לא חסר. אבל לבסוף קורה שהרווקות שאני מכיר, ההווייה שלהן היא של נשים בלי ילדים. ומשהו חסר להן. הן נוירוטיות, מסובכות בתוך עצמן. או מורעבות מינית, כאילו ליהנות מן הרגע מאחר וכבר אין להן מה להפסיד. ואילו איתך, יש לי רצון להיות ילד, חלק ממשפחה, או אולי מקנא בך שאת משפחה – "
"מרגישים שאני שופעת פוריות..." חייכה.
"כן."
ליטפתי את גבה ובטנה ושדיה. וכמעט שכבתי עליה כשהיא אפרקדן בכורסה. היא קמה בינתיים. ניסיתי להטותה למיטה הנוחה שבחצי-חדר, ולא נענתה. ביקשתי שתחזור לשבת בכורסה ותהיה רכה כמו קודם. ונענתה.
"טיה, את יודעת מה קרה כשלחצתי אותך לקיר, בליל שישי, לפני שהלכתי?"
"לא. מה?" עשתה עצמה כלא זוכרת.
"כל כך התרגשתי, עד ש..."
"מה? עד כדי כך גיריתי אותך?" קיבלה זאת כמחמאה לעצמה. "פחדת שתתאכזב שאבוא הערב?"
"ממה?"
"שלא אהיה מושכת כמו אז?"
"לא. אבל פחדתי שאותה התרגשות מוזרה, שעברה בין שנינו, לא תחזור הערב."
"והיא חזרה?"
"כן," שיקרתי. זו לא היתה אותה התרגשות, ובכל זאת הייתי נרגש, גם בגוף. ואילו טיה היתה פחות נירגשת מאשר באותו לילה, כאשר טילפנה אליי לאחר שהלכתי, בארבע לפנות-בוקר, משום שלא יכלה לישון וכנראה אוננה באפרכסת שאשמע.
"תרדי קצת," ביקשתי אותה, הידקתי את ירכיה לגופי, אברי נוגע בשלה מבעד למכנסי ג'ינס כפולים, שלה ושלי, ואז באה עליי ההתרגשות. תפסתי וחיבקתי אותה בכוח, פניי בצווארה, ידיי לופתות את גווה, ובעלתי אותה בלי לגעת בה, כמו נער ונערה בתנועת הנוער, מבחוץ, בתוך הבגדים, אבל ההתרגשות, וההשתוללות הקצרה שלי מעליה, היו ממש בתוך אורגזם גמור שלי, ונהניתי אולי יותר מאשר עם אחרות, כאשר הכול כמו שצריך, וההתרגשות הגופנית ישנה, אבל ההתמכרות איננה.
ונרגעתי. והייתי חופשי מאוד. וישבתי על כר הקש לרגליה. מכנסיי רטובים מעט. ושוב הרגשתי כמו ילד שמתחטא בפני אימו לאחר שמילא מכנסיו. וכמעט היה לה לומר:
"שוב עשית במכנסיים?"
אך היא אמרה:
"אף פעם לא קרה לי דבר כזה. נורא מוזר."
והיתה נירגשת וגאה. "כל כך הצלחתי לגרום לך להתרגש?"
"יא אללה, הרטבתי..." צחקה. "אבל לא בגדתי בישראל, נכון? אם לא נכנס זה לא נקרא?"
"אבל תודי, זה קרה לך גם בפעם הראשונה שהשתפשפנו..."
"אני חושבת שאתה צריך למצוא לעצמך בחורה צעירה..."
"אל תדאגי. רק הערב דחיתי בחורה שצלצלה..."
"באמת? למה רצית שדווקא אני אבוא?"
"אולי סקרנות. יש לך טעם של פרי אסור. מושך נורא."
"ואני מזכירה לך את ג'ני?"
"איך את יודעת?"
"בטח גם היא היתה בלונדית. "תכתוב סיפור. תקרא לו בשם 'ג'ני או – לא ידעתי שבמושבה שלנו גידלו כל כך הרבה דגדגנים'!"
"כבר כתבתי."
"אני לא רוצה שתתאהב בי."
"אל תדאגי."
"באמת אין מה לדאוג לך. אתה רווק מבוקש."
וקמה ללכת. עוד פיטפטנו קצת, ולבסוף אמרתי:
"ובכן, לסיכום הערב: לך זה יהיה 'ריענון תחושת הנישואים' (לפני כן סיפרתי לה על המקרה שקרה לי עם אילונה בטרם פרץ משבר נישואיי), לי זה ייתן השראה לסיפור, ושנינו יחד נישאר ידידים!"
"ידידים בדגדגנים!" היא צחקה. שאלתי אם היא רוצה שאני אלווה אותה. לא ידעה. אמרתי שמוטב שלא. אחרת, הידידים שהכירו בינינו עוד עלולים לפוגשנו ברחוב, אם יחזרו במקרה מקולנוע.
ונפרדנו ליד דלת דירתי.
למחרת בצהריים צלצלה וקבענו שתבוא אליי בערב ותאכל אצלי. יש לה בייבי-סיטר לילד. הכנתי מרק טרטו קר. סלט חצילים בתחמיץ, ונישארו לי שני גביעים עם "מוס" השוקולד שבו כיבדתי אותה אתמול.
טיה באה בזמן. שמענו את הפרק האחרון של התשיעית לבטהובן. טיה ישבה בכורסה, ליד ארון הספרים, היכן שאתמול בשעה זו, בלילה, השתוללתי על פני גופה הלבוש. ליטפתי אותה והיא היתה רכה ונחמדה וליטפה אותי ונענתה לי. ופתאום קמה וביקשה שנעבור לשכב במיטה, אבל לא יותר.
בלי לבגוד בישראל אפילו שאולי הוא בוגד בה.
סגרתי את התריסים ושכבנו יחד, בבגדים, על הכיסוי. פינקתי אותה וליטפתי אותה. היא היתה רכה וכה צמאה לליטוף וחיבה. ביקשה שאחבקנה חזק. ורק כל אימת שנתרגשה, עצרה בעד עצמה. כיסיתי את פניה וצווארה וחלקת חזה בנשיקות. שכבתי עליה וכינסתי אותה בזרועותיי והיא נראתה כפרפר, כאפרוח רך, מוגנת ומוקפת בי. אפילו כיום, לאחר שנים רבות, עוברת בי התרגשות כשאני מקליד ונזכר ברגעים האלה וכאילו מבקש שלא ייגמרו לעולם...
ליטפתי אותה על שדיה, ולאט הרמתי את חולצתה ואת חזייתה.
עתה שכבר על גבה, ולעיניי נגלה השד היפה ביותר שראיתי מימיי. פיטמתו עגולה, בולטת, וצורתה מושלמת, ממש כמין הרמוניה של תואם מידות מכל צד. מצחיק לתאר זאת במילים. משהו כה עגול והרמוני. וליטפתי ונשקתי ובלעתי והיטבתי לה ותאומי חזה תפחו ותפחו ומלאו חיים. מימיי לא הרגשתי כך חזה של אישה ולא מצאתי יופי ורגישות וחושניות כאלה גם בצעירות ממנה.
היא חששה פן אצא מגדרי וארצה לשכב איתה ממש, ולכך לא היתה מסוגלת, מתוך נאמנות לישראל. אך התאפקתי ורציתי רק להיטיב לה ולא להתנפל עליה מתוך איגואיזם. רגע התהפכה על בטנה וגהרתי עליה, וכמעט התפרקתי אך סטיתי מעליה. ואחר-כך המשכתי ללטפה את בית סתריה מבעד לתחתונים, ולאט-לאט, בהרבה עדינות וסבלנות, כאילו הוצאתי מתוכה דמון של לחץ ששאף להתפרץ החוצה, בעלתי אותה באצבעותיי. פניה התעוותו לפתע ומלאו קמטים נוראים והיא נראתה לרגע ישישה בת שמונים. כשנגעתי בלשונה נפער פיה כאילו בעווית, והיא נאנחה נורא וכל גופה נתקף בעווית וכמו ביקש להשתחרר מדבר נורא, מדיבוק שמציק לו. היא הגיעה לאורגזם ממגע אצבעותיי, אבל לא בגדה בישראל, ונרגעה לבסוף.
הייתי כה סבלן אליה, וויתרתי על תענוגי, לו עדיין לא היתה מוכנה, שאחדור אליה – וככה היא תבגוד בישראל – והענקתי לה בעדינות וכמו ביחידות את פורקנה שלה. ובאמת היתה לי הנאה עמוקה מכך שהיא בידי, ואני כמו מנגן בה, פורט על שדיה הנפלאים ביופיים, ובבית סתריה, ומוציא מקירבה אנקות של חמדה ותענוג, ומרגיש ויודע כל הזמן מה קורה לה, ולא נסחף.
אבל כשגמרה נתקפתי פתאום בולמוס, היא נתהפכה על בטנה ואני, בבגדים, כמעט באתי על פורקני מעליה, בפראות. מוזר שהיא אוהבת כך, מאחור, וזה מה שמושך אותי בצורה נוראה לנשים. וצרחתי ושרתי כמו אז כששכבתי עם ג'ני במלוש הענק על הבצק וחברנו זיכרונו לברכה עבר בחוץ ושר:
"יַא טְרוּמְפְּטָה,
יא טרומפטה!
וַחַד שִׁיכְּנָזִי
לָבֶּס בּוּרְנֵטָה!"
היא נבהלה וביקשה: "חיימקה, חיימקל'ה, את השוואנץ שלך רק ברקטום שלי, בבקשה, לא בווגינה, שזה לא יהיה כמו בגידה!"
"כמו בגידה בישראל!" – שלפתי את הנמר המדברי מפתח מכנסיי ותקעתי לה אותו מאחור בכל כוחי, היא אפילו היתה קצת יבשה שם, ברקטום, בהתחלה – ונבהלה מההשתוללות שלי, המוזרה, ונאבקה מתחתיי להשתחרר. האורגזמה שלה הרי התרחשה כבר והיא היתה פחות מגורה ממני. אבל אני לא הרפיתי ממנה עד שלא התרוקנתי לגמרי ברקטום, שפתאום התחיל להגיב לתנועות הקצביות של הנמר המדברי שלי – ושפכתי בו, ונרגעתי.
הזענו. היא הסתובבה לשבת בפאת המיטה. קצת רגועה וקצת מבוהלת, ורטובה. הלכה להתקלח. נתתי לה מגבת. סגרה את הדלת על מפתח. וגם אחר-כך התרחצה בדלת סגורה. ישבתי בכורסה וחשבתי – עכשיו נאכל ארוחת-ערב במצב-רוח טוב.
לאחר שיצאה, התקלחתי גם אני. ישבנו לאכול את מטעמיי והיה נעים כל כך. טבעי.
כאשר נפרדנו הודתה לי, על שנהגתי בה כל כך בסדר, "רק מאחורנית, שזה לא נקרא." ואמרה שזה בדיוק מה שהיתה זקוקה לו.
"היו לי מורות טובות" – התלוצצתי, והיא נעלבה קצת. אחר-כך ביקשתי ממנה שלא תירתע ממה שקרה ושתמשיך לבוא.
היא הבטיחה שלא תירתע, צחקה ואמרה: "ועכשיו תחזור הביתה ותכתוב על כך סיפור ותקלקל את הכול! בטח תכתוב שיש לי ילד אבל הייתי בתולה מאחור..."
היום לפני הצהריים קפצה, בלי להודיע, טיה עם הילד הקטן שלה. ישבנו כשעה ושוחחנו ואני שיחקתי עם הילד, אשר מוצץ אצבע ומשחק בטבורו. קשה לי לדעת מה יחסה אליי כי כבר הייתי מאוהב בה אבל ידעתי שהדבר לא אפשרי. היא לא תעזוב את ישראל למעני. והיא לא תוותר על הילד.
אני לא חושב שהיה לי סיכוי רציני להינשא לה, ואפילו לא לבעול אותה או להפשיט אותה מבגדיה ולראותה ערומה ואולי גם את ערוותה זהובת שיער. העובדה שבכל הפעמים היינו שנינו לבושים, וללא "חדירה אמיתית", נתנה לה מעין "אליבי", שלמרות שהתרגשה ממש כמוני והגיעה לאורגזם, היא לא ממש "בגדה" בישראל ובילד שלה, ומצפונה נותר שלם ושקט גם כדי להכחיש כל חשד של בגידה, אם תצטרך לכך. ויחד עם זאת יכלה לחוות רגעים של הרפתקה סוערת, כאילו בגדה.
המשך יבוא
* * *
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* בנוסף לדאגות הגדולות של הגרעון בתקציב, שנת השמיטה הקרובה, הפקעת אדמות בשטחים כגורם לאי-שקט במזרח התיכון, והבנייה במזרח-ירושלים כגורם למלחמות בעולם המוסלמי, וכמובן סגירת תיק ביבי-טורס ופתיחת תיק ראשון-טורס – יש לנו עכשיו משימה לאומית נמשכת והולכת שתעסיק את טובי המוחות במערכת המשפט והיא – להכניס מה שיותר מהר את רה"מ-לשעבר הפושע אהוד אולמרט לכלא. זה חשוב אפילו יותר מהמנהרות החבויות של החיזבאללה וממלחמת לבנון השנייה שהתרחשה בימי כהונתנו כרה"מ, מהטובים שהיו לנו.
והעולם התחתון חוגג, הרציחות נמשכות – כי הכי חשוב לכוחות השלטון, למשטרה ולפרקליטות – להתעסק בלהכניס את הפושע אהוד אולמרט לבית הסוהר.
אומרים שחסן נסראללה מוכן לצאת מחורו ולבקר את הפושע אהוד אולמרט בכלאו – כדי שיוכל לצחוק עליו. העיתונות הישראלית הצדקנית צמאת הזבל היא כמובן ברובה לצד חיזבאללה ונגד הפושע אהוד אולמרט.
אז למה ביבי לא אמור גם הוא לשבת במעשיהו? מה יש? הוא "חטא" פחות מאולמרט בנסיעותיו?
אגב, שניהם ראשי ממשלה מצויינים.
* אודי, אמנם הידיעה מעציבה, אך חשבתי לנכון להעבירה אליך, שהרי אתה מ"בוגרי" ירנטון.
שאול כ"ץ
אני חונה באוקספורד סמוך לירנטון. אלא שהמכון בירנטון נסגר – הם מוכרים את האחוזה הנפלאה לטובת כמה משרדים (ללא אירוח חוקרים) באוקספורד עצמה. הם עושים זאת לא מבחירה – כנראה בשל ניהול כושל. על כל פנים הספרייה שם היתה סגורה כל הקיץ ולא ברור לי עדיין מה גורלה.
להתראות,
מ.
שאול כ"ץ היקר,
הידיעה המעציבה על גורל האחוזה בירנטון הגיעה אליי כבר לפני חודשים אחדים. נישארו רק הזיכרונות שלי ושל סופרים, משוררים ואנשי מחקר רבים ששהו שם פרקי זמן נהדרים וגם יצירתיים. לא נשאר אפוא מרכז יהודי-עברי באוקספורד, אבל העיר מלאה אוהדי פלסטין ומוסלמים ובראשם המצודה הגדולה של המרכז האסלאמי, שנבנתה לפני כעשור ובה מלמדים ודאי כי השואה לא היתה אבל בגללה אירעה הנכבה, ומחלקים מלגות מטעם ערב הסעודית או קטאר לזייפנים ולשקרנים, השייכים כביכול לאקדמיה.
זו תעודת עניות ליהדות בריטניה, ובייחוד לעשיריה, שאין באפשרותם לממן את המרכז העברי-היהודי היחיד של אוקספורד, שהיה בירנטון, ולא נותר להם לסנובים האלה אלא להתנחם באנגליה שלהם, ההולכת ונשלטת בידי האסלאם.
תאר לעצמך כיצד תיראה אנגליה, וכמוה עוד מדינות באירופה, בתקופה שבה תישארנה כמעט בלי יהודים ורק עם המוסלמים שלהן. איזו פריחה תרבותית נהדרת זו תהיה! איזו פדיחה תרבותית נהדרת זו תהיה! הלא לאנגלים כבר יש ניסיון בהגלייה ובשריפה של יהודים – כמו הסיפור על גיבורי מצודת יורק.
שלך,
אהוד
* מי יגלה עפר מעיניך אדולף היטלר: "מוסלמים קיצונים בעיר וופרטל שבמערב גרמניה החלו להפעיל 'משטרת שריעה' המנסה לאכוף את חוקי האיסלאם על מוסלמים גרמנים – כך דווח בסוף השבוע בתקשורת הגרמנית. כעשרה צעירים מוסלמים תועדו השבוע כשהם לובשים חולצות עם הכיתוב 'משטרת שריעה', כשהם ניצבים בפתחם של דיסקוטקים ופאבים, מסיירים ברחובות העיר ואוכפים את האיסור על שתיית אלכוהול, קיום משחקי מזל, השמעת מוסיקה, הופעות חיות, פורנוגרפיה, זנות וסמים." ["הארץ" באינטרנט, 7.9].
ומה עם אינוס נשים ונערות ומילת ילדות קטנות ועריפת ראשים? זה מותר מ"השריעה" –מלפנים וגם מאחור?
* נשיא מצרים, עבד אל-פתאח א-סיסי, ביקש בנאום לאומה מאזרחי ארצו להיות סבלניים ביחס לשיבושי החשמל הקשים ולהבין כי מצרים מתמודדת עם "אתגרים עצומים". ביום חמישי גרמה הפסקת חשמל שנמשכה שעות לכאוס ברכבת התחתית של קהיר ולהפסקת שידורים של תחנות טלוויזיה רבות. ממשלת מצרים מתקשה למסור הסברים שיפיגו את זעם התושבים. ["הארץ" באינטרנט, 6.9].
ממש חושך מצרים.
אבל אם א-סיסי היה נשוי לשרה, היה את מי להאשים.
* אין צורך בשום ועדות לצורת חקירת הכישלון הצורב והמפלה שנחלנו ב"מבצע" צוק איתן. ברור שביבי, בוגי וגנץ אשמים! יש להדיח אותם מיד, לקרוא לבחירות חדשות – זאת באם לא תיווצר קואליציה חדשה בראשות המנהיגים בנט, ליברמן, חנין וזהבה, ואת השלושה הפליליים יש לשפוט ולשים בבית סוהר.
בתור עדי-מדינה מהימנים, ממש כמו שהיה שמואל דכנר בשעתו – ישמשו איסמעיל הנייה, מוחמד דף וחאלד משעל. הנייה יעיד באמצעות הטלוויזיה של חמאס בעזה. דף באמצעות בתולה כפולה (גם מאחור) – ממקום שבתו בגן העדן, ומשעל בערוץ ג'זירה.
את פני השלושה יקבל אהוד אולמרט, כבר במדי אסיר, והרב הקדוש המשוחרר מהכלא – ח"כ אריה דרעי, יבקרם מדי פעם לשם ייעוץ וחיזוק. זאת ועוד, שולה זקן תלבב להם לביבות. חובש הכיפה משה קצב יבקש מהם למצוץ כמו שביקש מ-א' מבית הנשיא, שניסתה לסחוט אותו במציצה – ואם השלושה לא ייענו לו, לא יתפלל איתם בבית הכנסת של האגף הדתי במעשיהו – כי אינם די דתיים בעיניו, וכך גם היו בעיניו היהודים הרפורמים, שאותם החרים.
* אחד ממבקרי הספרות החשובים נשמע אומר בהרצאה: "אם מה שאהוד בן עזר כותב נחשב ספרות – אז כנראה אין ספרות עברית!"
* * *
הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,631 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה עשירית למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
* * *
יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
* * *
במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."
* * *
בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).
* * *
אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).
* * *
ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."
* * *
פינת המציאוֹת: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-80 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של העדות על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.
*
את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.
עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ילדים ונוער / שונות
אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן
ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!
עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט
אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם
ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו
*
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
*
*
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל
* * *
הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,631 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה עשירית למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
* * *
פרופ' יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
* * *
במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."
* * *
בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).
* * *
אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).
* * *
ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."
* * *
פינת המציאוֹת: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-80 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של העדות על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.
*
את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.
עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ילדים ונוער / שונות
אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן
ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!
עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט
אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם
ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו
*
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
*
*
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל