גיליון מס' 978

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ' באלול תשע"ד, 15 בספטמבר 2014

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: דָּ"ש מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הָאֲמִתִּית. // אורי הייטנר: 1. מכוערי נפש. 2. צרור הערות 14.9.14. // יהודה דרורי: השמאלנים העלובים של 8200. // עמוס אריכא: האציל לבית שלוש. // הדסה  מור: המרוץ אחר הפרס הנכסף, פרסי אופיר בקולנוע הישראלי. // יגאל צחור: מדיניות התיישבות. [ציטוט]. // משה כהן: הנדון: איפה רובי? // תקוה וינשטוק: להעפיל אל האולימפוס. // מנשה שאול: במצח נחושה. [ציטוט]. // אוריה באר: חנה ריבר איננה. // בַּבּתולות שיקבלו יש חורים שניקבו חיילינו, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // ברכת מנחם-שלמה ראב לאביו יהודה לראש השנה לפני 100 שנה. // הלאה אסלאם: הזהות הימנית  לפי אריה אלדד וחירט וילדרס. [ציטוט]. // מוּקֵי אֶלְדָּד: אָמַרְנוּ הַכֹּל. // אלי מייזליש: ישראל היא לא עסק כלכלי-רווחי – היא מדינה במלחמה כל הזמן, ומדינה במלחמה אינה בוטיק לארנקי נשים בכיכר המדינה. // יהודה כסיף: גדעון לוי ויחידה 8200 – בטלו המנוי, אל תקנו ואל תפרסמו. [ציטוט]. // יובל ברנדשטטר: הרפובליקה האיסלאמית של סקוטלנד. [ציטוט]. // אהוד בן עזר: מסעותיי עם נשים, פרק עשרים ואחד, ההזרעה של אגנה וגנר. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

דָּ"ש מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הָאֲמִתִּית

הַרְחֵק מִן הַהוּ-הָא הַתֵּל-אֲבִיבִי הָאוּרְבָּנִי,

הַרְחֵק מִן הַפְּקָקִים שֶבִּנְתִיבֵי הָאַיָּלוֹן,        

הַרְחֵק מִן הַפּוֹלִיטִיקָה שֶבָּהּ, בִּשְוִיץ בֵּי-בָּנִי

כֻּלָּם טוֹבְלִים וְשֶרֶץ בְּיָדָם וְקִיקָלוֹן,

הַרְחֵק מִן הַתְּכָכִים וְהַקּוֹמְבִּינוֹת וְהָעֹשֶק,

הַרְחֵק מִמַּשְׂכְּרוֹת-עָתֵק לִשְלַאכְטוֹת הַמִּמְסָד,

הַרְחֵק מִזֶּה אַךְ לֹא מֵעֵבֶר לְהָרֵי הַחֹשֶךְ

וְלֹא בִּתְחוּם קְלָאוּסְטְרוֹפוֹבְּיַת הַכְּלוּאִים בְּסַד

אוֹתָהּ בּוּעָה אוֹטִיסְטִית בָּהּ תְקוּעִים רַבִּים כָּמוֹךָ

מִגְּדֵרָה עַד חֲדֵרָה, בֵּין נִגְעֵי זִהוּם-אֲוִיר

לְג'וּנְגֶּל הַבֶּטוֹן שֶל הַשָּאוֹן וְשֶל הַדֹּחַק

יֵש אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אַחֶרֶת בָּהּ הַכֹּל מַחְוִיר

לְפֶתַע, כְּמוֹ בְּהֶלֶם, עַל סִפּוֹ שֶל אֵיזֶה יֹפִי

שֶל מַשֶּהוּ שוֹנֶה כָּל-כָּךְ, שֶל אֵיזֶהdéjà vu

קָסוּם שֶל לֵילוֹת-פַּעַם נִשְכָּחִים שֶל תֹּם וָשֹפִי

בָּהֶם הָיִינוּ מַה שֶּאָבוֹתֵינוּ אָהֲבוּ

לִפְנֵי שֶצִּינִיּוּת שִסְּתָה בַּצִּיּוֹנוּת כָּל אֹמֶר,

לִפְנֵי שֶהִתְרוֹשַשְנוּ מִן הַיֹּשֶר וְהַחֵן,

לִפְנֵי שֶכְּבָר אִבַּדְנוּ כָּאן בַּעֲיֵפוּת הַחֹמֶר

אֶת כָּל הַ-raison d’être שֶל חַיֵּינוּ – וְלָכֵן

הַשִּיר הַזֶּה מַזְמִין אוֹתְךָ לְפֶסֶק-זְמַן פּוֹאֶטִי,

לִטְרֶמְפּ בְּרֶכֶב-שֶטַח הַשּוֹעֵט אֶל גְּדוֹת הַסְּתָיו

שֶבּוֹ חוֹבְרִים בְּיַחַד הָאֶסְתֵּטִי וְהָאֵתִי

וְאִיש בְּשֵינְקִין טֶרֶם הֶעֱלָהוּ עַל הַכְּתָב.

כִּי כָּאן, בְּחֹדֶש זֶה, כְּשֶשֶּמֶש-קַיִץ מְיַדָּה אֵש

שֶל חֹם-אֱלוּל עָלֵינוּ וְכָל אִיש מִמּוּל חוֹזֶה

בִּמְקוֹם מִזְרָח תִּיכוֹן חָדָש – מִזְרָח תִּיכוֹן חָדַאעֶש

וְאַסַד וּמוֹרְדָיו טוֹבְחִים בְּמֶרֶץ זֶה אֶת זֶה

וְהֶחָמָאס מוּל בְּרוֹךְ מִנְהָרוֹתָיו אֵינוֹ מוֹנֵעַ

אֶת כַּזְבָנָיו מִלְּהַכְרִיז עַל "נִצְחוֹנוֹ" בְּלִי סוֹף

וְאֶת עַצְמוֹ הוּא מִתְאַמֵּץ בִּבְּלוֹף זֶה לְשַכְנֵעַ

כְּשֶכָּל תַּצְלוּם אֶת הָאֱמֶת שָם לֹא חָדֵל לַחְשׂף,–

עַכְשָיו, בְּרֶגַע זֶה, בְּמִין אַף-עַל-פִּי-כֵן וִיטָלִי

שֶל עַם לֹא מְנֻצָּח שֶשּוּם תְּמוּנָה מְצִיאוּתִית

שֶל סוֹד חָסְנוֹ בּוֹ הוּא הוֹדֵף כָּל נִסָּיוֹן פָטָלִי

שֶל מְבַקְּשֵי-נַפְשוֹ בְּמַכַּת-מַחַץ הֶחְלֵטִית

אֵינָה שְלֵמָה בְּלִי דְבֵקוּתוֹ, גַם פְּרַקְטִית גַּם מֶנְטָלִית

בְּאֶרֶץ זוֹ שֶבָּהּ הוּא בִּשְקִיקָה כִּמְעַט דָּתִית

חוֹגֵג כַּיּוֹם עוֹנַת בָּצִיר שֶבְּיָפְיָהּ נִגְלָה לִי

קִסְמָהּ הַחַי  שֶל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הָאֲמִתִּית, –

עַכְשָיו, כְּמוֹ מֶתֶק הָעֵנָב שֶהוּא שִירָה, לֹא פְּרוֹזָה

וּכְמוֹ פִּתְרוֹן נִסְתָּר בְּחֶבְיוֹנָן שֶל הַחִידוֹת,

כָּךְ גַּם שִׂמְחַת בָּצִיר, כְּדַת קְדוּמָה שֶלֹא נָגוֹזָּה

בְּכָל יִקְבֵי הַזְּמַן כְּחַג שֶאֵין לְהַכְחִידוֹ

עוֹד מִן הַסּוּטוּל הַקַּדְמוֹן שֶל לוֹט וְנֹחַ וְשִצְפָּן

שֶל חַאפְלוֹת בַּקְכוֹס וּדְיוֹנִיסוֹס שֶהֵדָן הֲרֵי מֻצְפָּן

גַּם בַּדְּמָמָה כִּבְדַת הַטַּל הַזֹּאת, נוֹטֶפֶת הַמּוּסְקָט

שֶאֶת סוֹדָהּ נִתָּן לִקְלֹט אִם אַךְ יֻקְשַב לָהּ וְיֻסְכַּת

לֹא רַק לָרוּחַ הַקְּרִירָה, הַהֲרָרִית הַזֹּאת סָבִיב

שֶבָּהּ לֵיל קַיִץ זֶה נִדְמֶה פִּתְאֹם מַמָּש כְּלֵיל אָבִיב

כִּי אִם אוּלַי גַּם, לֹא פָּחוֹת מִכָּךְ, לְעֹמֶק נְבָכָיו

שֶל לַיְלָה זֶה בֵּין אֶשְכּוֹלוֹת עֵנָב וְאֶשְכּוֹלוֹת כּוֹכָב.

וְהָאָרוֹמָה הַבְּשֹוּמָה וְהַקְּסוּמָה הַזֹּאת (אֵלִי,

אֵיךְ מַטְרִיפָה הַפַּרְפוּמֶרְיָה הַנַּרְקוֹטִית שֶל הַלַּיְלָה

עִם הַטַּיוּן, הַזַּעְתָּר וְהַמַּרְוָה פְּלוּס טַל לֵילִי

אֶת כָּל חוּשֶיהָ הַדְּרוּכִים שֶל הַפּוֹאֶזְיָה שֶלֹּא דַי לָהּ

בִּצְלִיל דַּרְבּוּקָה שֶל הַיַּאמְבּ וְהִיא זְקוּקָה כְּמוֹ לְחַמְצָן

לְנִיחוֹחָיו שֶל נוֹף הָרִים כָּזֶה, נָדִיב וְלֹא קַמְצָן

שֶלֹּא מוֹצְאִים בְּשוּם דֶּלְפֵּק של duty-free בְּשוּם נַתְבָּ"ג

מִלְּבַד בִּבְצִיר לֵילוֹ שֶל יַיִן עַז, "חָמָר" בִּלְשוֹן רַשְבָּ"ג,

כֵּן, כֵּן, אָרוֹמָה זוֹ חוֹדֶרֶת לַנְּשָמָה בְּכִסּוּפָהּ

לֹא רַק לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אַחֶרֶת, אֶלָּא גַם יָפָה.

לָמָּה בּוֹצְרִים דַּוְקָא בַּלַּיְלָה, בְּחָסוּת הָעֲלָטָה

וְלָמָּה דַוְקָא בְּשָעָה שֶהִיא עוֹטָה בְּאַדַּרְתָּהּ

אֶת הַגְּפָנִים וְעַלְוָתָן וְהַפָּנִים בְּשַלְוָתָן

בְּאֵיזֶה מַשֶּהוּ אָפֵל כָּזֶה, סוֹדִי, שֶלֹא נִתָּן

לְפַעֲנְחוֹ, כְּמוֹ אֵיזֶה סוֹד קוֹנְסְפִּירָטִיבִי לִמְהַדְרִין

הַמְּצָעֵף אֶת הַמַּרְאוֹת בְּמִין טְמִירִין וּמִסְתּוֹרִין?

אִם שוֹאֲלִים קוּשְיוֹת שֶל טַעַם –  חוּש-הַטַּעַם מְשִיבָן

עִם כָּל סִיפְתַּח  בַּקְבּוּק נִפְתָּח שֶל יֵין קָנֶלִי הַלָּבָן

אוֹ שֶל אֶחָיו לְזַן: הַבְּלַנְק, הַסּוּבִינְיוֹן, הַשַּרְדּוֹנֶה

שֶכָּל gourmet, כְּהֶרֶף-יַיִן, בִּלְשוֹנוֹ אוֹתָם מוֹנֶה

כִּבְנֵי מִשְפַּחַת הַתִּירוֹש הָאֲצִילִי, שֶאִם נִמְזָג

לוּא גַם קֻרְטוֹב מִמֶּנּוּ – אוֹי לוֹ אִם הֻתְסַס בְּעוֹד הַזַּג

אוֹפֵף אֶת מֶתֶק הָעֵנָב כְּשֶשְּלַל הַפְּרִי מַמָּש מַפְצִיר

לֹא לְשָלְחוֹ לַיֶּקֶב אִם בְּעֶגְלוֹתָיו שֶל הַבָּצִיר

אוֹ עַל גַּבֵּי מַשָּׂאִיּוֹת לְאוֹר הַשֶּמֶש הַיּוֹמִית

כִּי זֶה חָלִילָה אֶת צְלִילוּת הַיַּיִן הַלָּבָן מֵמִית

וְהוּא הַדִּין בַּיַּיִן הָאָדֹם שֶשְּמוֹ פִּינוֹ נוּאָר

שֶלְּצַיֵּר שְבָחָיו יִלְאֶה גַם מִכְחוֹלוֹ שֶל רֵנוּאָר.

וּמִשּוּם כָּךְ, כּוֹרֵם יָקָר, אַתָּה מַשְכִּים כָּאן וְנֵעוֹר

דַּוְקָא עִם לַיְלָה לְבָצְרוֹ בְּעוֹד הַשֶּמֶש וְהָאוֹר

אֵינָם חָלִים עָלָיו וְאֵין בָּהֶם לִפְגֹּם בַּעֲסִיסוֹ

שֶאִם לְפֶתַע יֵחָשֵׂף לָהֶם יַרְבּוּ לְהַתְסִיסוֹ

בְּעוֹד הַיֶּקֶב מְצַפֶּה לוֹ טֶרֶם אוֹר וְכָל טִפָּה

מִתִּירוֹשוֹ הַצַּח רָאוּי לָה שֶתִּתְסֹס בְּלִי הַקְּלִפָּה,

כִּי אֵיךְ אוֹמְרִים יוֹדְעֵי-דָּבָר (בְּאַהֲבָה וְגַם בְּמִיץ):

"מִי שֶמַּקְדִּים מִדַּי לִתְסֹס מַקְדִּים לָרֹב גַּם לְהַחְמִיץ."

אַתָּה נוֹשֵם בּוֹ בַּנּוֹקְטוּרְנוֹ הַיֵּינִי הַזֶּה כָּל תָּו

עַל קַו הַתֶּפֶר הַסָּמוּי שֶבֵּין הַקַּיִץ וְהַסְּתָיו

מִמְּרוֹם שִבְתָּהּ שֶל הַבַּצֶּרֶת, אוֹתוֹ רֶכֶב מְשֻכְלָל

שֶכְּבָר חָשַבְתָּ שֶהִשְלִיךְ סוֹפִית, מִכָּאן וְעַד בִּכְלָל

אֶת כָּל רוֹמַנְטִיקַת בְּצִיר-הַיָּד אֶל גַּל-הַגְּרוּטָאוֹת

שֶל הַנּוֹסְטַלְגִיָּה שֶבָּהּ גִלּוּ עֵינַיִם מֻפְתָּעוֹת

שֶל אֵיזֶה נַעַר בַּיְשָנִי, אֵי-שָם, אֵי-פַּעַם וְאֵי-כָּךְ

בְּאֵיזֶה רֶגַע לֹא צָפוּי, בְּאֵיזֶה סֶדֶק שֶנִּפְקַח

בְּתוֹךְ פַּרְגּוֹד עַלְוַת הַגֶּפֶן הַסּוֹכֵךְ עַל אֶשְכּוֹלוֹת

כָּל הַבָּשֵל-בָּשֵל הַזֶּה וּמְטַלְטֵל אוֹתָם קַלּוֹת

בְּרוּחַ קַיִץ אֱלוּלִית, לִצְלִיל סְטָקָטוֹ דַק, קְצוּב-קוֹל

שֶל מַבְצֵרוֹת קוֹטְמוֹת פַּרְכִּיל נִתָּק, אֶשְכּוֹל אַחַר אֶשְכּוֹל,

גַּם אֶשְכּוֹלוֹת מִזּן אַחֵר, זֶה שֶנֶּחְשַׂף בִּגְלַאי חָזָהּ                             

שֶל הַבּוֹצֶרֶת הַסְמוּכָה לְךָ, שֶמִּי שֶלֹא חָזָה

בִּבְשֵלוּתָם הַפַּתְיָנִית בִּזְכוּת כַּפְתּוֹר אֶחָד, מֻתָּר,

שֶאֶת כַּרְמָהּ שֶלָּהּ, תוֹדָה לָאֵל, לְגַמְרֵי לֹא נָטַר,

מִי שֶלֹא זָן בּוֹ אֶת עֵינָיו כְּמִין זַרְקוֹר סוֹבֵב עַל צִיר

פָּשוּט הֶחְמִיץ שָם, שָד וָשֶבֶר,אֶת שִׂיאוֹ שֶל הַבָּצִיר...

מַהוּ אִם כָּךְ בָּצִיר לֵילִי לִקְראַת סוֹפָהּ שֶל שְנַת תַּשְעָ"ד

בְּיִשְׂרָאֵל שֶכִּתְבֵי-עֵת סִפְרוּתִיִּים

אֵינָם יוֹדְעִים עָלֶיהָ כְּלוּם, לֹא בַּמִּבְחָר, לֹא בַּמִּנְעָד

שֶל יֵינוֹתֶיהָ הָעַזִּים-עַקְרוּטִיִּים

וְשֶל נוֹפֶיהָ הַקְּסוּמִים, הַרְחֵק מִזַּהַם תֵל-הַבִּיב

וּצְחוּן עַרְפִּיחַ אֶקוֹלוֹגִי אוֹ פּוֹלִיטִי

כּוֹלֵל הַדְּחִילוּ וְהָרְכִילוּ שֶל שִׂיחוֹת-סָלוֹן סָבִיב

וּשְאַר מוּתְגֵי הַשִּעֲמוּם הַמּוֹנוֹלִיתִי

שֶל הַבָּנַאלְיָה הָאוּרְבָּנִית – מוּל פְּתִיחוּת הַמֶּרְחָבִים

שֶל הֲוָיָה טְלוּלָה, יָפָה עַד צְבִיטַת-לֵב,

שֶל נִיחוֹחוֹת מְסִבַּת trance שֶל טַל וּפְטָל וַעֲשָׂבִים

שֶל מִין רוֹמַנְטִיקָה נִשְכַּחַת עַד כְּאֵב,

שֶל מַה יָּפִים לֵילוֹת בִּכְנַעַן תַּחַת שְמֵי-קְטִיפָה כְּכוּבִים

עַל קַו הַגְּבוּל בֵּין הַצּוֹנֵן וְהַלּוֹהֵב?

זֶה חַג שֶל בַּצֶּרֶת

שֶכְּלָל לֹא עוֹצֶרֶת

וְתוֹךְ טִלְטוּלֵי הַגְּפָנִים

צוֹנַחַת אֵלֶיהָ,

אל חֵיק מְכָלֶיהָ

הַהֵם, פְּעוּרֵי הַדְּפָנִים

שִפְעַת פְּרִי הַכֶּרֶם

בַּלַּיְלָה, בְּטֶרֶם

יִתְסֹֹס, כָּאָמוּר, כָּל עֵנָב

בְּשֶצֶף שַרְמַנְטִי

כְּזֶמֶר רוֹמַנְטִי

אֲשֶר לְאָזְנֵינוּ גֻנַּב

מִפִּי הַכּוֹרֵם הַיּוֹשֵב כְּמוֹלֵךְ

עַל כֵּס הַבַּצֶּרֶת – וְכָךְ זֶה הוֹלֵךְ:

"עוֹד מֵאָז הַמַּבּוּל, כְּשֶהַכֶּרֶם שֶל נֹחַ

מִסְטֵל לוֹ תָ'רֹאש בְּתִירוֹש

וּמֵאָז יְמֵי לוֹט שֶהִרְגִּיש לֹא בְּנוֹחַ

אִם שְלוּק לֹא נִתַּן לוֹ לִדְרֹש

כְּבָר הַיַּיִן נִדְחַף לָהּ עָמֹק לְכָל חַאפְלָה

וְכָל הָעוֹלָם נִתְוַדַּע

בִּגְרוֹנוֹ הַנִחָר לַשֵּכָר – וְסָחַף לָהּ

הַכֹּל חוּץ מִמֶּנִּי, יַלְדָּה.

כִּי לַמְרוֹת שֶלֹא הֵרַקְתִּי כּוֹס עֲדַיִן         

וּגְרוֹנִי מִיֵּין הַגֶּפֶן לֹא רָוָה

אַתְּ אֶצְלִי כְּמוֹ פֶסְטִיבָל שָלֵם שֶל יַיִן         

וַאֲנִי אֶצְלֵךְ שִכּוֹר מֵאַהֲבָה.

שִכּוֹרִים שֶבְּלִי סוֹף נוֹעֲצִים בָּךְ עֵינַיִם

צוֹפִים בָּךְ כָּאן כְּמוֹ בְּחִידָה:

הֵם רוֹאִים רַק כָּפוּל, הֵם חוֹשְבִים שֶאַתְּ שְתַּיִם

אַךְ לִי אַתְּ אַחַת וִיחִידָה,

הֵם אוֹמְרִים: הָרוֹמַנְטִיקָה מֵתָה, חַבִּיבִּי,

אַךְ לִי, שֶנּוֹשְקֵךְ עוֹד וָעוֹד

אֵין סָפֵק גַּם לְרֶגַע שֶאַתְּ הָאָלִיבִּי

לְכָךְ שֶהִיא חַיָּה מְאֹד...

כִּי לַמְרוֹת שֶלֹא הֵרַקְתִּי כּוֹס עֲדַיִן

וּגְרוֹנִי מִיֵּין הַגֶּפֶן לֹא רָוָה

אַתְּ אֶצְלִי כְּמוֹ פֶסְטִיבָל שָלֵם שֶל יַיִן

וַאֲנִי אֶצְלֵךְ שִכּוֹר מֵאַהֲבָה.

כֵּן, מִסּוּטוּל כָּזֶה שֶבּוֹ כְּלוּם לֹא פּוֹקֵחַ

עֵינֵי כָּל שִכּוֹר מֵרוֹמַאנְס

אֲנִי לֹא אִגָּמֵל כְּבָר וְלֹא אֶתְפַּכֵּחַ

אַף פַּעַם, יַלְדָּה, אֵין שוּם צַ'אנְס.

כִּי הַלֵּב לֹא נִרְדָּם, הוּא מוֹסִיף לֶאֱהֹב עֵר

אֶת זֹאת שֶהוּא שָר לָהּ, מֻקְסָם

וְזוֹכֵר שֶאֵין over מִזֶּה הַ-hang-over

שֶהוּא מִתְמַכֵּר לוֹ כְּמוֹ סַם.

כִּי לַמְרוֹת שֶלֹא הֵרַקְתִּי כּוֹס עֲדַיִן

וּגְרוֹנִי מִיֵּין הַגֶּפֶן לֹא רָוָה

אַתְּ אֶצְלִי כְּמוֹ פֶסְטִיבָל שָלֵם שֶל יַיִן

וַאֲנִי אֶצְלֵךְ שִכּוֹר מֵאַהֲבָה..."

הלחן: יוסי ואלד

* * *

אורי הייטנר

1. מכוערי נפש

1,500 ישראלים נרצחו בפיגועי הטרור בעשור שאחרי הסכם אוסלו. בעשור שאחריו לא היו כמעט פיגועים. הסיבה לכך אינה שינוי באמונה ובמוטיבציה של הפלשתינאים. היא תוצאה של מאבק יומיומי בטרור הפלשתינאי – מאבק מבצעי ומודיעיני. המאבק הזה חסך חיי אדם. אלמלא המאבק הזה, סביר להניח שעוד 1,500 איש היו מוצאים את מותם באותה דרך: באוטובוס, בקניון במסעדה.

מי היו הנרצחים? אולי אתה, הקורא. אולי אני. אולי הילדים שלך. אולי שלי. המחבלים ממשיכים לפעול בדרכים אחרות, כמו ירי טילים, חפירת מנהרות תופת, והמאבק נגדם נמשך, מאבק קשה, מאבק יומיומי, מאבק שרובו אפור. משתתפים בו אלפי חיילים ואנשי כוחות הביטחון, חלקם לוחמים קרביים, חלקם אנשי מודיעין.

יחידה 8200 היא אחת הזרועות החשובות בהגנה על מדינת ישראל בכלל, ובין השאר במאבק נגד האויב הפלשתינאי. בפעילות יומיומית שוחקת ואפורה, של האזנות ויירוט מידע, הם אוספים פרט לפרט והמידע שהם מביאים מסכל פיגוע, מביא את כוחות צה"ל לעצור מחבל, לחסל פעיל טרור. הם עושים מלאכת קודש.

מדינת ישראל חייבת להם הרבה ומעניקה להם הרבה. הם נהנים מתנאי שירות טובים לאין ערוך מאלה של הלוחמים. הם אינם מסכנים את חייהם. והידע והניסיון שהם מקבלים, בהשקעת עתק בהכשרתם, פותחים להם את דלתות עולם ההיי-טק הישראלי והעולמי ותפקידי הניהול הבכירים ביותר במשק הישראלי.

והנה, קמה לה חבורה של מילואימניקים חסרי מצפון מן היחידה, והחליטה לשבור את הכלים, ולערוק מן המלחמה בטרור. אנשים שמדינת ישראל השקיעה הון רב כל כך בהכשרתם ושחררה אותם מתפקידים שיש בהם סכנת חיים, מתוך הבנה שהם דרושים להגנה על ביטחונה ועל חיי אזרחיה, בוחרים לפתע לא להחזיר למדינה את השקעתה, לערוק מן המלחמה, לנטוש את המשמרת, לעמוד על דם רעיהם אזרחי ישראל, ילדי ישראל, ולהמשיך ליהנות מהפירות הכלכליים של השקעתנו בהם לצורך התעשרותם הפרטית.

מדובר באנשים חסרי תודעה דמוקרטית בסיסית. אנשים שאינם מבינים שבמדינה דמוקרטית האזרחים בוחרים את השלטון, הדרג המדיני מקבל את ההחלטות צה"ל מבצע את מדיניות הממשלה והחיילים מבצעים את הפקודות החוקיות שניתנות להם. הם מנסים להפוך את הפירמידה הדמוקרטית על צירה – לנסות כחיילים למרוד בצה"ל מתוך רצון לכפות את עמדתם הפוליטית על הדמוקרטיה הישראלית.

43 חיילי מילואים מ-8200 הודיעו על עריקתם מהמלחמה בטרור, על עריקה מהגנה על חיי אזרחי ישראל. ובחוצפתם הם אומרים שהם מוכנים להמשיך לשרת, אך לא נגד הפלשתינאים. חיילים דה-לוקס. הם יחליטו, בהתאם לדעותיהם הפוליטיות, לא להילחם באוייב היורה טילים על אזרחי ישראל, החופר מנהרות תופת כדי לבצע טבח המוני באזרחים ובילדים ישראלים.

איזו חוצפה! לפני כל תגובה אחרת, יש להדיח כל אחד מהם לאלתר מהיחידה ולא לתת לו להתקרב אליה, כי מדובר באנשים בוגדניים שאי אפשר לסמוך עליהם.

מעשה העריקה הזה הוא מעשה בלתי מוסרי, של אנשים חסרי מצפון. אני סולד מהביטוי "יפי נפש" שבהם נהוג לכנות את האנשים האלה. אין שום דבר יפה בנפשם של עריקים, של מי שלא נאה להם להגן על חיי אחיהם. צדקנות אינה צדק והתחסדות אינה חסידות. הצדקנות הזאת היא צביעות.

לא, אלה לא יפי נפש. אלה מכוערי נפש.

2. צרור הערות 14.9.14

* מי שמתקבל ל-8200 הוא בהכרח אדם חכם ומוכשר. חבל שמערכות המיון אינן מצליחות לאבחן באופן אמיתי את רמתם המוסרית של המתקבלים ליחידה. ארבעים ושלושה החותמים על מכתב ההמרדה והעריקה הם תופעה מדאיגה מאוד. העובדה ש-43 אנשים התגלו כסוציומטים בוגדניים, מחייבת בדק בית רציני בתהליך המיון והסיווג הביטחוני. התהליך חייב לזהות את המנוולים האלה מראש, כדי שלא יתקרבו ליחידה כזאת. מפחיד לדעת שאנשים כאלה נחשפו לחומר סודי כל כך. עובדה זו צריכה להדיר שינה מעינינו.

* למרות עמדתי העקרונית, שאין לקיים דיון על טענות של מי שמורד בדמוקרטיה, כי דיון כזה נותן לגיטימציה לדרך האנטי דמוקרטית שבה הוא העלה את הטענות, אתייחס לטענת "חוסר המידתיות" בהאזנות, של עריקי 8200. בכל שנותיי בצה"ל, בסדיר ובמילואים, השתתפתי במאות מארבים, אלפי שעות שכבתי במארבים. ובכל המארבים הללו, רק פעם אחת היתה היתקלות. המארב של אנשי 8200 הוא האזנה לטלפון. אני בטוח שזה מביך ולא נעים להאזין לשיחות של בני המשפחה. אבל אם הפרי של שנת האזנות מתסכלת תהיה הצלת חייו של ילד אחד, בזכות פיגוע שנמנע, זה מוצדק. העריקה מהגנה על מדינת ישראל ואזרחיה מפני טרור, בשל עמדה פוליטית, ולכאורה בשל איסטניסטיות של מי ש"לא נעים להם" לחדור לפרטיות, היא עמדה בלתי מוסרית. היא מעידה על אובדן מצפן ערכי, על דה-הומניזציה של אנשים שאינם מבינים מהם סדרי עדיפויות של מי שמופקדים על חיי אדם. המוסר הוא היכולת להבחין בין טוב ורע, לבחור בטוב ולהילחם ברע. מי שעורקים מן המערכה הזאת, הם אנשים חסרי מצפון.

מתאים להם הביטוי "סרבני מצפון". הם מסרבים להפעיל את המצפון. מצפונם נקי, מחוסר שימוש.

קראתי כמה תגובות על עריקי 8200, בנוסח "צריך להעביר אותם ליחידה קרבית, שילמדו מה זה לשבת בנגמ"ש." ואני תמה. האם אלה שאומרים דברים כאלה היו רוצים לשבת באותו נגמ"ש עם סוציומטים כאלה? הרי הא"ב של יחידה קרבית, הוא הרעות, אחוות הלוחמים. הקוד הבסיסי של אמון מלא ביני לבין חבריי; הידיעה שהם יהיו מוכנים להקריב את חייהם למעני ואני מוכן להקריב את חיי למענם. אני סבור שהתרומה הגדולה ביותר שלהם לביטחון, היא סיוד אבנים בכלא 6.

מה קרה? תוהים סניגורי העריקים, המנסים לטהר את השרץ. אסור להשמיע ביקורת? אסור שתהיינה דעות אחרות?

לא רק מותר, אלא רצוי להשמיע ביקורת. לא רק רצוי, אלא חשוב ביותר שיהיה מגוון דעות. הבעיה אינה של דעות אלא של מעשים.

בשבוע שעבר פגשתי את חבריי הוותיקים למילואים, חברים לנשק במשך שנים רבות. היה בתוכנו כל מגוון הדעות – ממפלגת ר"צ (היתה פעם מפלגה כזאת) ועד "מולדת" (היתה פעם גם מפלגה כזאת) ובחזרה. בכל שירות מילואים, היו בינינו ויכוחים עזים, לעתים בגרון ניחר, לעיתים אל תוך הלילה. והיו לא רק כבוד הדדי וסובלנות, אלא גם אהבה וחברות. זאת, כיוון שסמכנו אחד על השני. ידענו שחרף כל חילוקי הדעות, כולנו מחויבים למשימה, מחויבים למדינה, מחויבים לצה"ל, מחויבים ליחידה ומחויבים זה לזה.

הבעיה בחבורת עריקי 8200 כלל אינה עמדתם הפוליטית הלגיטימית, אלא מה שהם בחרו לעשות עם עמדתם – פוטש. התארגנות של חיילים להפר פקודות חוקיות, להסביר לצה"ל באיזו גזרה ונגד איזה אוייב הם מוכנים לפעול ובאיזו לא. הבעייה אינה ביקורת ואינה דעות אלא מעשים – מעשה ההמרדה, מעשה העריקה. אלה מעשים בלתי מוסריים בעליל. ועל כן יש להוקיע אותם.

* בכל שנות המאבק על הגולן, שלא היה רק מאבק נגד עיקרי אמונתי שאותם הגשמתי בעלייתי להתיישב בגולן, אלא היה זה גם מאבק על הבית שלי, על אדמתי, על משפחתי, על חיי, שירתתי במילואים עם אנשים שתמכו בנסיגה מהגולן. זה לא היה קל, אך מעולם לא חשבתי עליהם מה שאני חושב על עריקי 8200 ומעולם לא דיברתי עליהם כפי שאני מדבר וכותב על עריקי 8200, כי הם היו אזרחים נאמנים, חיילים טובים, שיש להם דעה אחרת. ידעתי שהם טועים. הצטערתי שזו דעתם. כעסתי על הדברים שהם אמרו. אך לא היו לי טענות.

אגב, כשנפגשנו בשבוע שעבר, שמחתי לשמוע אותם מודים בגילוי לב בטעותם.

מי שמתעקש לא להודות בטעותו, הוא האיש שדחף יותר מכל אחד אחר את רעיון הנסיגה מהגולן, אורי שגיא. בלקסיקון של שגיא, כך נראה, לא מצויה המילה "טעיתי". בראיון ל"הארץ" הוא שוב מאשים את ברק בהחמצת ההזמנות לשלום עם סוריה, וטעם ההחמצה עדין מר בפיו.

אז טעם ההחמצה מר בפיו. העיקר שהיום המאבק בין דאעש לחיזבאללה הוא מי ישלוט בקונייטרה ולא מי ישלוט בכינרת. כי אז הטעם בפי כולנו היה מר כלענה.

בראיון עמו מתלונן שגיא על כך שהציונות הדתית עולה מדי שנה לחניתה ומנכסת לעצמה את החלוציות של תנועת העבודה. אלא שבניגוד לדבריו, הציונות הדתית עולה מדי שנה לביריה, לא לחניתה, וביריה הוקמה בידי אנשי הציונות הדתית. ומה ההבדל בין חניתה וביריה? שום הבדל. לעומת זאת, יש הבדל אדיר בין הערכים שהעלו את חניתה על הקרקע, לבין גישתו של אורי שגיא. האובססיה של שגיא לעקור אותנו – ממשיכי דרך חניתה, מהגולן, היא היפוכה המוחלט של דרכה הערכית והאידיאולוגית של תנועת העבודה.

* השבוע לפני עשרים שנה, הייתי אחד מ-12 מתושבי הגולן, שפתחו בשביתת רעב בגמלא. במשך 19 יום שתינו רק מים (מעטים מתוכנו שתו גם נוזלים אחרים). במהלך השביתה הצטרפו שובתים נוספים. במשך 19 יום הנושא שלנו עמד בראש סדר היום התקשורתי, וזכה לסיקור עולמי נרחב. רבע מיליון איש עלו לרגל להזדהות עמנו. אני זוכר את שביתת הרעב כאחד האירועים המכוננים בחיי, ואחד מרגעי השיא במאבק המוצלח על הגולן, שבו הצלנו את מדינת ישראל מאסון לאומי.

באופן אישי, שביתת הרעב החלה בדיוק חודש אחרי חתונתי. בשביתת הרעב יעל, אשתי, סיפרה לי שהיא בהריון. וכך, בניית הבית והמשפחה הלכו בד בבד עם המאבק על קיום הבית, שהיה שילוב בין האישי והמשפחתי לבין הלאומי – והרי זאת משמעות המושגים הגשמה וחלוציות.

הופתעתי כאשר עמוס, בני הבכור, סיפר על כך כאשר רואיין לכתבה בערוץ הראשון בשבוע שעבר, כאומר שהוא נולד לתוך הוויית המאבק על הגולן, שכוננה את תמונת עולמו.

* אובמה אוסר מלחמה על דאעש, וזהו הצעד הראשון המצדיק את פרס נובל לשלום שבו הוא זכה עם כניסתו לתפקיד. האמת שהיו עוד כמה צעדים, פחות משמעותיים, שהצדיקו בדיעבד את הפרס – חיסול בן לאדן, והאיום המוחשי לפעול נגד אסד, שהביא להשמדת חלק ניכר מהנשק הכימי שהיה ברשותו (איני מאמין שכל הנשק הושמד).

אולם רוב פועלו המדיני של אובמה, לא קידם כהוא זה את השלום בעולם, אלא רק הסיג אותו אחור. מדיניותו הפייסנית כלפי האסלאם הקנאי קידמה את השלום בדיוק כמו מדיניות הפייסנות של קודמו, צ'מברליין. מדיניותו הפייסנית לא התפרשה בידי הקנאים האסלאמיים כהושטת יד לשלום, אלא כהרמת ידיים לכניעה. הם התחזקו, ארה"ב נחלשה, בנות בריתה וידידותיה של ארה"ב נפגעו, העולם החופשי ניזוק, שלום העולם התרחק.

בדיוק כפי שאובמה מבין שאין מקום לפייסנות כלפי דאעש, כך עליו להבין שאין מקום לפייסנות כלפי איראן, כלפי האחים המוסלמים במצרים ובכל העולם המוסלמי. בדיוק כפי שהמלחמה בדאעש מוצדקת, על אחת כמה וכמה שהמלחמה בחמאס, שפגיעתו בישראל חמורה יותר, מוצדקת שבעתיים.

המלחמה בין הג'יהאדיסטים השיעים והסונים אינה הופכת אחד מן הצדדים לגורם חיובי. מלחמה בין חיזבאללה ודאעש, היא מלחמת בני חושך בבני חושך. כמו מדיניות הבלימה הכפולה, שארה"ב נקטה כלפי איראן ועיראק כאחד, כך יש מקום למדיניות בלימה כפולה היום, כלפי הג'יהאדיסטים השיעים והסונים, שכן אלה שני צדדים של אותו מטבע.

בראש תמנון הקנאות הג'יהאדיסטית עומדת איראן. כל עוד ארה"ב מנהלת מו"מ עם איראן, על לגיטימציה להיותה מדינת סף גרעינית, אין משמעות אמתית, במובן הגלובלי, למלחמה נגד דאעש.

* לספר בפומבי לפני מלחמה כיצד היא תֵּעשה ולבטל את מימד ההפתעה, זו טעות. לספר כיצד היא לא תעשה – זו טעות גדולה הרבה יותר. כאשר אובמה מצהיר ומתחייב שלא תהיה פעולה קרקעית, הוא מעביר מסר לאוייב שהוא חסין מפני פעולה קרקעית. במקום לומר לאוייב שכל האופציות נשמרות ושכל ארסנל האפשרויות העומד לרשותה של מעצמת העל עשוי להיות בשימושה על פי הצורך, והיא תשתמש על פי בחירתה בכל אופציית פעולה בזמן ובמקום שהיא תבחר, הוא כובל את ידי עצמו ופוגע במערכה שהוא עומד בראשה. 

* נתניהו לא הודיע עדין על תמיכתו בזכותה של ארה"ב להגן על עצמה.

* בית המשפט העליון קיבל עתירת תושבים בכפר ורדים לחייב את המועצה המקומית להקים מקווה ביישוב. בתור יהודי שמעולם לא ביקר במקווה (למעט סיורים ארכיאולוגיים במקוואות עתיקים) ושקרוב לוודאי לא יבקר גם בעתיד, חשתי צער ובושה על כך שבמדינה היהודית, יהודים דתיים נדרשים להגיע עד בית המשפט העליון כדי שיינתן להם לקיים את מצוות הדת. בית המשפט הגן על התושבים מפני כפיה חילונית.

* כמה מאזרחי ישראל מודעים לכך שכבר שבועיים תושבי המגזר הכפרי בישראל אינם מקבלים דואר? העובדים בעיצומים והשביתו את הדואר הנע. בערים הדואר מגיע. ובהתיישבות הכפרית? במועצות האזוריות? נאדה. וכנראה שזה ממש מזיז להנהלת דואר ישראל.

* ביד הלשון: אני קורא כעת את הביוגרפיה של יוסקה רבינוביץ', מראשי הקיבוץ המאוחד לאורך עשרות שנים ותלמידו המובהק של מנהיג הקבה"מ יצחק טבנקין, שכתב ברוך כנרי. זו ביוגרפיה מרתקת, שיותר משהיא מלמדת על יוסקה, היא מספרת את הסיפור המופלא של תנועת הקיבוץ המאוחד, תנועת האוונגרד של האקטיביזם החלוצי, הציוני והסוציאליסטי.

דבר אחד מפריע מאוד להנאתי מקריאת הספר. עשרות פעמים חוזר המחבר על שגיאה גסה בעברית, וכנראה הוא לא זכה לעורך לשוני קפדן שינכש את העשב השוטה הזה. במקום "שָׁם" הוא כותב שוב ושוב "שמה".

משמעות המילה שם היא – במקום ההוא. משמעות המילה שמה, היא אל המקום ההוא, לשם. הה"א בסוף המילה שמה, היא ה"א המגמה, ומשמעותה – ל... אל... למשל, הביתה – אל הבית, הימה – אל הים, ירושלימה – אל ירושלים. אנו משתמשים בה בעיקר לסימון כיוון – ימינה, שמאלה, קדימה, אחורה, ימה, קדמה, צפונה ונגבה. לא זו בלבד שכנרי משתמש ב"שמה" במקום "שם", הוא אף כותב "לשמה", שזה כמו לכתוב "אל לשם".

השימוש בה"א המגמה כלפי מקום המורכב משתי מילים בסמיכות, הוא בצירוף לנסמך. למשל – בארה שבע – לבאר שבע, ארצה ישראל – לארץ ישראל, רמתה גן – לרמת גן, תִּלה אביב – לתל אביב.

* * *

יהודה דרורי

השמאלנים העלובים של 8200

הם שירתו באחת מזרועות המודיעין במדינה, הם התחייבו לסודיות מוחלטת – אבל מנהיגות השמאל החתרני במדינה הורתה להם לפתוח את הפה להשמיץ ולקטר – וכך הם עשו השבוע, ובכך ירדו הכי נמוך שאפשר לרדת, כאזרחים נאמנים למדינה.

מדינת ישראל התברכה בשירותי מודיעין מהמעולים שבמדינות המפותחות בעולם. המודיעין הזה אינו מיועד רק לתת מפת-מטרות בעת לחימה, הוא מיועד בראש ובראשונה למנוע פעילות חתרנית וטרוריסטית נגד המדינה. לפיכך, מתקני חישה, ריגול-פנימי והאזנה הינם החלק החשוב במניעה של טרור נגד אזרחי המדינה, ובזאת גם עוסק הגוף הנקרא 8200.

פעילות מסוג זה מן הסתם "פוגעת בצנעת הפרט" ומנוגדת ל"דמוקרטיה האנרכיסטית" אשר בה מאמין השמאל. ולכן, מאז הטרור הנורא במגדלי-התאומים בארה"ב, המדינה הכי דמוקרטית בעולם קבעה שכל האמצעים כשרים כדי למנוע טרור ופגיעה באזרחים. אין הדבר מתבטא רק בחיפושים מדוקדקים (ואף פולשניים) על גופם של נוסעים בשדות תעופה, כמו הקמתה של מערכת ציטוט והאזנה לפעילות רחבה ומשמעותית – ולפי מספר עריקים (שעסקו בכך) הממשל בארה"ב מאזין לכולם.

מצד שני, גורמי ממשל בארה"ב טוענים כי בצורה זו נמנעו לא מעט מעשי טרור בארה"ב ובאירופה – וכך הסנגורים של הטרוריסטים שנלכדו טרם ביצוע מזימתם, עומדים חסרי אונים בבתי המשפט מבלי היכולת להבין, ולקבל מידע, כיצד נודעה לממשל כוונת הטרוריסטים שלהם, אלא שהם לא רוצים לדעת רק בשם ההגינות במשפט כמו שהם רוצים לחשוף לקבוצות הטרור את האמצעים המופעלים נגדן שעליהן להיזהר מהם!

מכתב חבורת הזבל השמאלנית ששירתה בעבר ב-8200 מדבר על זכויות של הטרוריסטים, שנפגעות בגלל הניטור והאזנות הסתר, אלא שחוק זכויות האדם וחירותו כלל אינו תופס לגבי טרוריסטים! אין זכויות לאלו המנסים לפגוע באזרחים, ואם אתה אדם הגון וישר אין לך מה לחשוש שמא מישהו האזין לך, או על מה ששמע בשיחותיך.

מיספר ה"לשעברים" הללו של 8200 מהווה אחוז אפסי ממיספר משרתי העבר ביחידה זו, שאגב אף לא אחד מהם התלונן בעבר ולא התפטר מתפקידו (כמצופה מאנשים"בעלי מצפון").  המיספר הזה, ככל שהוא אפסי, הינו גם קרוב כיום למספרם של חברי השמאל הקיצוני הפעיל במדינה (אלו שלפני שבועיים ערכו הפגנת ענק בעד עזה ובעד ה"שלום" בכיכר רבין בתל-אביב ועל-פי המשטרה הגיעו רק 100 איש להפגנה...)

התיסכול הזה של השמאל בגלל איבוד כוחם הפוליטי מביא אותם למעשים עלובים מסוג זה של "לשעברי 8200"... ומה יהיה הצעד הבא שלהם? האם ילכו בצעדיו של אהוד אדיב ויצטרפו לחמאס להילחם בנו?... אולי באמת רצוי להשגיח עליהם מקרוב...

אהוד: אמנם הם מעטים אבל הם תופסים כותרות בעיתונות ארה"ב ואירופה המערבית. בעיקר בזכות המהדורה האנגלית של עיתון "הארץ", שהוא כנראה הסרסור לדברי עבירה שכאלה. 

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

עמוס אריכא

האציל לבית שלוש

לעיתים מהלך אדם בעולמנו ומקרין סביבותיו אור מיוחד ושיעור קומתו התמירה והנערית גם בתחילת שנות השמונים לחייו, כמו משמשת לו חותמת המאשרת את עובדת היותו צאצא למשפחה שמכבר היא אגדה ולאורך הדורות נחשבת לאחד מיסודות קוממיותה של מדינת ישראל. כזה היה אהרון שלוש, שפרש מעולמנו בחודש ספטמבר 2004. עשר שנים שיודעיו במעגלי חייו מהרהרים בו לעתים קרובות, מתגעגעים אליו בכל לבם. מי שמבקש לעצמו שעות אחדות המאפשרות לספוג מעט מאור אישיותו הקורנת, ימצא אותה בספר צנוע בממדיו אבל חובק את היריעה העשירה של ההגדה לבית שלוש.

ספר זה נושא שם טובל בניחוח ארץ-ישראלי עז שמרבית תושבי מדינת ישראל כיום כמעט ואינם מודעים לבשימה הנדירה הזאת כיום, העולה מבין דפיו, "מגאלאבייה לכובע טמבל". שלוש מילים חובקות עלילות טבולות בחסד הצבעים מהפסטליים ועד לעזים ביותר בחריפותם; צבעי המזרח התיכון, המדבר המתעורר מתרדמה עמוקה, כמעט שיתוק, של מאות שנים בעזרת שובם של צאצאי בני העם שגלה ממנו. משיחת מכחול אחת רחבה ועזת-ביטוי של בני שלוש בולטת במיוחד בין שלל המריחות ההיסטוריות.

השבט שתחילתו ס"ט וסופו בני ישראל

אי-אפשר לתאר את תולדות הישוב היהודי והעברי בארץ-ישראל מבלי שתתקיים התייחסות מודגשת בהדרת-כבוד והערכה למשפחת שלוש, כיום שבט בני שלוש המונה מעל חמש-מאות נפש ואולי יותר. זהו שבט מרובד בנשים מרשימות ובאישים מרתקים שכל אחד לעצמו במעגלו הוא עלילת חיים צבעונית, עשירת-מעש. כל אלה הטביעו חותם ברור במחוזותינו ובמסילות חיינו. זו משפחה שלאורך מאה ושבעים שנות היותה כאן התמזגה עם נשות ובני יוצאי אשכנז עד היותם מיקשת-אנוש מוצקה כה-עברית וישראלית.  השבט הארץ-ישראלי הזה הגשים כדגם את התנועה הציונית במיטבה, מימש חזון אמיתי של שיבה לארץ האבות.

את תולדות השבט הזה שהיה לסמל מיזוג העדות האפשרי והמושלם בארץ-ישראל, מתאר אהרון שלוש בנוסח כתיבה רהוטה, אך בגובה העיניים, כדבר איש עם רעו. הספר הצנוע הזה נחשב כבר כיום לתעודה היסטורית חשובה מימי הפריצה של יהודים ממגוריהם ביפו הערבית אל מחוצה לה, בכיוון צפון. משפחת שלוש היתה לכוח כלכלי דומיננטי ובעלי מעמד המשתייכים לאליטה כבר מימיה הראשונים בארץ, בשלהי שנות השלושים של המאה התשע-עשרה.

בפרק ב' הנושא את השם "בגולה" חושף אהרון שלוש כי אבות אבותיו, האחים שלוש, הגיעו ליפו מהעיר אוראן שבאלג'יריה ואתם סבא-רבא שלו, אהרון שלוש בן האחת-עשרה. שם המשפחה מוכר עוד מלפני גירוש ספרד וכנראה כבר אז היתה זו משפחה מבוססת מבחינה כלכלית. במרוצת השנים למד אהרון שלוש, הנין של אהרון, כי למשפחה היו כנראה עוד כמה ענפים, ביניהם אחד שהיכה שורש באדיס-אבבה שבאתיופיה. ענפים אחרים הגיעו מפורטוגל לאיזמיר שבתורכיה, למרוקו, לצרפת ואף לדרום אמריקה.

דורות ראשונים

בבוא ראשוני בית שלוש ליפו, התגוררו בה רק כאלף ומאתיים נפש, מהם מאה עשרים ושניים יהודים. כשלושים שנה לאחר עליית השלושים הראשונים, בשנת 1867, הגיע ליפו תייר אמריקני צעיר בשם סמואל לנגהורן קלמנס. זהו מסעו הנודע לארץ הקודש של אחד מגדולי הספרות האמריקנית שנודע בכינויו "מרק טווין", אותו רכש בעבודתו כנער סיפון במיסיסיפי. בהגיעו ליפו נחרד מעליבות הכפר לחוף הים התיכון. השורות שייחד לעיר הנמל, הנחשב לעתיק בעולם, מתארות יישוב דוחה ואפוף צחנת מי ביבים הזורמים חשופים בסימטאות המתעקלות. הוא לא חסך שבט לשונו גם ממקומות אחרים כירושלים ונצרת, אז כפר מוזנח. 

מצאתי לנכון להסתייע בעדותו של הסופר הגדול להמחשת רשמיהם הראשונים של בני שלוש בהגיעם ליפו הרבה לפני ביקורו של הצליין-העיתונאי. ראשוני השלושים החליטו למרות הכול להתיישב ביפו. היות ונחשבו לבעלי הון הם לא התקשו להכות שורש איתן בכלכלה המקומית הן כחלפנים, כסוחרים ממולחים וכתעשיינים. מסתבר כי השבים לארץ אבות היו גם בעלי חושים היסטוריים חדים וכבר כעבור ימי דור החלו לתכנן מגוריהם מחוץ לתחומי יישוב הנמל הזעיר ובהתמדה רכשו שטחי אדמה.

אהרון שלוש כחוקר וכאיש מודיעין מובהק ובעל ניסיון עשיר, הקפיד להבחין בין שמועות וסיפורים שעברו מדור לדור לבין עובדות מוצקות המעידות על עלילה משפחתית נדירה. הוא נמנע משימוש במעטפת תיאורית החורגת מגבולות האמת בכדי להאדיר את ההגדה לבית שלוש. המציאות, אפילו אם תסופר בלשון המעטה, עדיין מרתקת מכל סאגה מוכרת – ואהרון שלוש השיג את היעד הזה בדרך סיפורו המושכל והמסונן היטב.

דמות אחרי דמות מועמדת אל מול הקורא כשהיא נשזרת במערך הדורות לבית שלוש ותרומתם להנעת גלגלי היסטוריה בפריצה לעבר הדיונות הצפוניות מיפו תוך הפיכת חזון התיישבות למציאות ברצועת החוף; תחילה בנווה צדק מקום בו אהרון שלוש בנה את הבית הראשון ויותר מאוחר היה זה בנו יוסף שנמנה עם ראשוני תל-אביב. אהרון שלוש, מבחינת נינו, מסמל את דור הגאלאביות בשושלת בית שלוש. עד ליום מותו בגיל מופלג התהדר סבא רבא זה בגאלאבייה שלו, כשהוא משליט על משפחתו שלטון פטריארכלי מובהק, בו אין עוררין על החלטותיו.

נינו אהרון משרטט את חיי היומיום של משפחת שלוש כצייר המשתמש בצבעי מים, ממש כמו בציוריו של הצייר הסקוטי, הצליין הנודע דיויד רוברטס (1796-1864), מהציירים הבכירים ביותר של זרם האוריינטליזם בציור. הוא הסתובב בארץ-ישראל ומאות רישומיו וציוריו בצבעי מים חושפים את אווירת המזרח להפליא, משמשים עדות נוקבת כי מדובר בארץ מדברית מוזנחת שאיש איננו מתעניין בה ובגורלה.

אהרון, הנין, מלווה את כתיבתו באיזכורם של פרטים זעירים מחיי היום יום אצל השלושים של דור המייסדים, עד שהוא מגיע אליו ואל בני דורו, אלה שהפכו את כובע הטמבל לאחד הסמלים הנודעים של העם ששב לעבריותו וקנה לעצמו בהיסטוריה שם כישוב העברי בארץ-ישראל.

דור לדור יביע אומר

הפרקים הבאים בתולדות בני שלוש דומה ונערמים בצפיפות ובבהילות שמושפעת מסופות זעם במזרח התיכון ובעולם כולו, המוצא עצמו פעם אחר פעם בתוך עברי פי פחת, בגלישה לגיהנום. בפרקים אלה נקבעים ימי גורל של שלושה דורות, ואולי ארבעה, הנשגבים ביותר בתולדות בני ישראל מאז ומעולם.

בני שלוש נחשבים בצדק לעמוד תווך מהבולטים ביותר של הבנת צורכי העם. בניו של יוסף, בנו של אהרון "הגדול", נדרשו על-ידי אביהם לשאת נשים מבנות העדות האחרות ולבטל את המושג הרע של בני ספרד ובני אשכנז ונספחיהם. "עם אחד אנחנו," פסק וכבר אז, בתחילת המאה העשרים, הניח אצבעו על בעייה שהגיעה לאחד משיאי סיאוביה עם פרשת הרב עובדיה יוסף הגזעני, ולתלמידו המושחת אריה דרעי והקמת ש"ס המגדרית לתפארת ביזיון עם ישראל; אלה עשו יד אחת ארורה להחריב ולהרוס כל מה שטרחו לארוג מחדש קודמיהם לבית שלוש, ועוד נספחו אליהם רבים.

בתוך מירקם הסיפור שזר המספר עלילות משנה והן כאבני חן נוצצות שמהן באמת קורן אותו אור בהיר של המזרח התיכון, זה המתעתע לחשוב עד כמה בורך עולמנו אך מתגלה לעיתים כמסך משי רך המסתיר מאחוריו איבת-עולם רצחנית. מערכת היחסים המורכבים והקשים בין יהודים לערבים זרועה פה ושם בנקודות אור החושפות רגעים קסומים בצמתי מפגשים אישיים בין יהודים וערבים. במפגשים אלה ניתזים לעתים ניצוצות נדירים המעידים לא פעם כי גם בתוך המים הסוחפים את כולנו לבולענים השחורים, נמצא לעתים חבל הצלה לחזק אמון שבין אדם לאדם, יהיה מוצאו אשר יהיה.

הפעילות הציבורית כתורת חיים

מעורבותם של בני שלוש ביומיום של בני הישוב העברי ניכרה גם בעמדות הקדמיות של החזית הציבורית, הן תחת השלטון התורכי והן תחת המנדט הבריטי. המספר פורש לעיני הקורא מפה מוכרת גם של תככים, חילוקי-דעות, מאבקי כוח וכבוד, כל אותם סעיפים מורטי-עצבים שאנחנו שבענו מהם מרורים. המספר אהרון אינו מצניע גילוי אחד ממחקרו המרתק על אבותיו, שמצאו עצמם לא פעם בעימותים כאלה. אביו משה שילם מחיר גבוה ביותר באחד המאבקים הציבוריים המכוערים בשנות השלושים של המאה העשרים.

דמותו של משה שלוש, "מוסא" בפי חבריו, קורנת בעלילות חייו בהתאם למסורת הגברים לבית שלוש. הוא היה בכור בניו של יוסף, ואביו של אהרון "הצעיר", שעתיד היה לספר את הסיפור המופלא הזה של השבט. עלילות חייו של זה, המשכיל מבני יוסף שלוש, שזורים בפרקים המזכירים לעתים את עלילות סיפורי המתח של אגטה כריסטי שהתחככו במזרח ממצרים ועד בגדד. שמו אף נמצא ברשימת ראשי הערים של תל-אביב, שכיהן רק ימים אחדים.

לאחר מותו של ראש העיר מאיר דיזנגוף ב-1936, בחרו חברי מועצת עיריית תל-אביב כראש העיר במשה שלוש, שאז כבר נודע כסלבריטי ראשון בארץ שהתרועע עם חברים אישיים בקשת בינלאומית מסקרנת, ממלך בולגריה ועד למנצח הגאוני ארטורו טוסקניני. אהרון שלוש הכיר היטב את גדולי המוסיקאים והמנצחים שהסתופפו בביתם כחבריו הקרובים של משה שלוש, שבאותם ימים, שנים אחדות לאחר מות אשתו הראשונה רחל, נשא לאשה את רופאת העיניים הנודעת נינה ברלין, שבסתר נמנתה עם מקימי הארגון הצבאי הלאומי.

מאיר דיזנגוף מצא במשה שלוש את איש אמונו עד שקבעו כממונה על ביצוע צוואתו. לאחר מאבק במועצה בין שני מועמדים לרשת את דיזנגוף, מצד אחד משה שלוש ומצד שני ישראל רוקח, גם הוא בן למשפחה נודעת מראשוני הישוב, נבחר משה שלוש. אך בחירה זו הוכשלה בתוך ימים אחדים בידי רוקח, שטען באוזני הנציב הבריטי כי בעוד שמשה שלוש חסיד צרפת, הרי הוא רוקח חסידם של הבריטים. טיעונו לא נפל על אוזן ערלה והבריטים פסלו את משה שלוש והעניקו בצו מיוחד את הבכורה לרוקח. הזעם בציבור היה כה-רב עד שבמשך שנים לא מעטות סירבו רבים לכנות את רוקח כ"ראש העירייה", וכינו אותו "הפקיד הממונה". רוקח שכיהן כראש העירייה עד 1950 מעולם לא נבחר לתפקיד.

כינוי נוסף שהיה ראוי למשה שלוש הוא "איש המוסיקה". כל כולו נתון היה לאהבת המוסיקה הקלאסית, והקדיש מיטב עתותיו לקדם את האופרה של מרדכי גולינקין, ולסייע בכל דרך אפשרית בהקמת התזמורת הפילהרמונית הארץ-ישראלית. ידו היתה רבה בחיי התרבות התל-אביבים.

האב משה והבן אהרון

משה שלוש זכה למצוא בבנו אהרון מי שחוט החן האישי, הבלתי-מצוי שלו, עבר ממנו אליו, כמו האחרון זכה בתואר של אצילות מכוח היות האב איש אציל במעשיו ובדעותיו. אלה הם האנשים שהשפיעו עליי בעת שכתבתי את הרומן התל-אביבי "תופש הגלים" (1998 – הוצאת נירם). את גיבור הסיפור, הילד הראשון של תל-אביב, עברי טולדו, עיצבתי בהשפעה ברורה של שני בני שלוש אלה, משה ואהרון, וגם הוספתי עליהם את מי שנודע בכינוי "מייג'ור אלברט נחמיאס", אחיו של יוסף שהיה המפכ"ל השני של משטרת ישראל.

אני שזכיתי ובארכיון זיכרונותיי ניתן למנות שעות רבות של שיחות ופגישות מרתקות שהתקיימו בין אהרון שלוש לביני, מעיד כי לעיתים רחוקות נתקלתי באדם שאכן האיר סביבותיו גם בנועם הליכותיו, בהגינותו, בתרבותו ובאהבת המוסיקה שירש ממולידו משה שלוש האחד והיחיד. החן, החסד והתבונה הכה בהירה שאפיינו את האב ובנו מרחפים על דפי "מגאלאבייה לכובע הטמבל". לא יכול מישהו לטעון שהוא מכיר את תל-אביב אם החמיץ את הספר, חגיגה לכל אוהב העיר העברית הראשונה בעולם.

לעיתים אני נופל ברשת של מחשבה מתעתעת בנוסח "אילו עדיין היתה בי רוח צעירה," כי אז הייתי כותב סדרת טלוויזיה בעלת עוצמות מכשפות בנוסח "ההגדה לבית שלוש." זו יכולה להיות סדרה שתרתק קהלים ברחבי-עולם. אלא שלצערי אין בי מהכוח הנדרש למשא נכבד כזה.

* * *

הדסה  מור

המרוץ אחר הפרס הנכסף

פרסי אופיר בקולנוע הישראלי

תחרויות בכל סוג של יצירה אמנותית, כמו גם בעסקים, שאין להם שום נגיעה לאמנות,   מטבעם של דברים  נגזרים מטבעו של האדם. כל ימי חיינו אנחנו עומדים בתחרות על כל  דבר. על הכרה  במעמדנו, בציוני בית הספר, בקידום המקצועי, באקדמיה, בפוליטיקה, ובעצם בכל תחום שלא יהיה. אך בעיקר בולטת התחרות בתחום האמנויות, שבהן ניתנים גם פרסים הנמדדים לא רק בכבוד כי אם  גם ובעיקר – בכסף.

בעוד ימים ספורים יוענק פרס אופיר על שם שייקה אופיר ז"ל, על ידי האקדמיה הישראלית לקולנוע וטלוויזיה, בתחום הקולנוע, והמהומה סביב הפרס מגיעה לשיאים של התרגשות ושל ניחושים סביב הסרטים שיזכו בפרס. לא שאני מתכוונת להשבית את השמחה, אבל התמונה המצטיירת במועמדויות של הסרטים, היא קודם כל מספרם הגדול. פשוט אינפלציה, מפולת של סרטים. 37 סרטים! הופקו השנה, מהם שלושים באורך מלא ושבעה סרטים במסלול הפרינג', (מעוטי תקציב). פרט לכך הופקו גם סרטים דוקומנטריים.

כל אלה, פרט לשניים, קיבלו תמיכה כספית מקרנות הקולנוע למיניהן, כסף  ציבורי טבין ותקילין כשר למהדרין. השאלה היא האם כמות עושה גם איכות. לדעת דוד ליבקינד, מנהל הכספים של קרן הקולנוע הישראלי, קרן רבינוביץ – "כדי שיהיו סרטים טובים, חייבים לייצר כמות גדולה של סרטים."

עקרונית, יש בכך אמירה נכונה. אבל עד איזה גבול? איזו כמות, במשך כמה שנים ייעשו בארץ סרטים גרועים יותר או פחות, עד שסוף סוף ייצא סרט אחד טוב, גדול, אמנותי, עם מסר אמיתי?

מהסרטים המועמדים לפרס השנה, חוששני שלא  תגיע הבשורה. בין הסרטים העלילתיים  שהוקרנו בתחרות היו הסרטים – אחרי הים, אפס ביחסי אנוש, גט, הקפות, חרדת הבמאי,  מנפאואר,  טוביאנסקי,  פרחים של מרציפן, תפוחים מן המדבר,  ספירלות  ועוד ועוד.

יש פה ייצוג אתני, עדתי, תימני, חיילים וחרדים מפנים את מקומם לערבים, אשכנזים וספרדים, עיסה בחושה  של חטטנות בתוך  הקרביים העמוקים של הווייתנו, חלקם תוך כדי העברת ביקורת  נוקבת  שלילית כלפי גוף זה או אחר, בצורה מניפולטיבית  וסובייקטיבית  וחד- צדדית להפליא.

לגמרי במקרה צפיתי בשניים מהסרטים הבולטים המועמדים בוודאות לקבלת הפרס, ועליהם כתבתי ביקורת ממש לא מתלהבת, בלשון המעטה, ואינני חוזרת בי. המשותף לשני הסרטים הללו הוא – שהם מוציאים את דיבת הארץ רעה בפני העולם החיצוני, שבפניו הם יוצגו. כאילו שלא די לנו מהמשמיצים והמלעיזים עלינו מצד העמים הלועזיים המשחרים לפתחנו למצוא כל בדל של עדות  ביקורתי נגדנו. אפשר ליהנות ולצחוק קצת פה ושם ואף ליהנות ממעמדים קלילים  בסרט "אפס ביחסי אנוש".  אבל מה הרושם שהוא ישאיר על תושבי הארצות האחרות שיצפו בו? שהחיילות בצה"ל הן בטלניות, לא מרוויחות את לחמן בתקופת שירותן, הן ריקניות ומשועממות וכל שאיפתן להסתלק מהמחנה הדרומי אליו נשלחו ולהתייצב לשירות  בקרייה בתל אביב? ממש תמונה עגומה על שירות הבנות בצבא. זה הרושם שנותר. האם זוהי האמת? הרי יש בצבא גם טייסות ונווטות ושריונריות ומפקדות קרביות. וגם פקידות יעילות ומסורות שעובדות קשה ושלא גורסות מסמכים חשובים במגרסת הנייר ודוחסות את הגזרים לארונות,  כפי שראינו בסרט. האם טליה שפירא הבמאית לא שמעה עליהן? אבל גם אם יש בסרט אמת מסוימת, האם זה מה שאנחנו צריכים להראות לדורשי רעתנו ברחבי העולם?   

החד צדדיות שנטלה לעצמה הבמאית טליה שפירא [טליה לביא. זו פעם שנייה שלא רק שכנראה לא הבנת את הסרט ברשימתך עליו אלא שאינך זוכרת אפילו את שם הבמאית ועליי כעורך לתקן אותך! – אב"ע] – שאף כתבה בעצמה את התסריט, עושה עוול לאמת האובייקטיבית משום שהיא מראה רק את הסרח העודף הזניח של   מחנה צבאי, מתוך מכלול של נתונים ומרכיבים שצירופם יוצר תמונה כוללת של צבא מפואר.

בכלל, אני די מטילה ספק באמינות ובכנות וברמה של סרטים שהתסריטאי שלהם הוא גם הבמאי.  או שהבמאי של הסרט הוא זה שכתב את התסריט. אלו הם שני תחומי יצירה שונים,  תסריט הינו יצירה ספרותית והבימוי יצירה קולנועית, אלא אם כן מדובר בגאונים של ממש. 

ואגב טליה, יותר ויותר נשים חודרות לתחום היצירה הקולנועית. בעוד שבשנה שעברה רק שלוש נשים ביימו סרט משלהן, השנה  ארבע-עשרה (!) נשים ביימו סרט משלהן.  איזה  כיף להן! האם זה יתבטא גם באיכות של סרטיהן לעומת הבמאים והתסריטאים הגברים? שנים יגידו.

ההסתייגות שלי מיוצרים שהם גם התסריטאים וגם הבמאים וגם המפיקים של הסרט,  מקבלת את חיזוקה מסרטם של שלומי ורונית אלקבץ "גט", המועמד לשנים-עשר פרסים! אין ספק שבקטגוריית המשחק בהחלט יש מקום להעניק פרס למנשה נוי ולששון גבאי המגלמים את פרקליטי שני הצדדים, וליתר  השחקנים המגלמים את הרכב בית הדין בראשות אלי גורנשטיין, וכן רבים מהעדים המופיעים. כולם טובים עד מצוינים, חוץ ממשחקה של  רונית אלקבץ עצמה, לטעמי. 

אבל לא זאת הנקודה המטרידה. גם אם כל שנים-עשר הפרסים מגיעים  לסרט הזה, לגבי  קטגוריה אחת אסור להעניק לו פרס, וזהו התסריט עצמו. כי התסריט כאן דומה לפסק-דין שניתן מראש עוד בטרם הושמעו העדויות והובאו הראיות. זהו תסריט  שבא לגנות  מצב של נשים "מסורבות  גט" לא בגלל עקשנותו או אומללותו או אפילו נבזותו של הבעל הסרבן, כי אם מתכוון לגנות את החוק ההלכתי שלא מאפשר לכפות גט על בעל (או על אישה)  בניגוד לרצונו.   אז זהו. שלומי אלקבץ כותב תסריט על מצב משפטי, מביים סרט שכל כולו מתנהל בדלתיים סגורות באולם בית דין רבני שבו אישה, כביכול אומללה, תובעת גט מבעלה.

ומהי עילת הגירושין שלה? לא אלימות, חלילה, לא שיכרות, גם לא בגידה מצידו, אדרבא, הוא אוהב אותה, וגם לא חוסר יכולת לפרנסה. בסך הכול  היא פשוט מואסת בו. על פי  ההלכה זוהי עילת "מאיס עליי". כמובן שזכותה של אישה למאוס בבעלה ולרצות להתגרש ממנו. אבל מה לעשות כשהוא טוען שהוא אוהב אותה, יש להם ילדים משותפים, יש להם בית, משפחה?

אבל לשלומי אלקבץ אצה הדרך. במירוץ אל הגט שלומי שוכח בכלל  להזכיר שבתביעת גירושים כרוכות גם סוגיות נילוות של  אחזקת ילדים, הסדרי ראייה של ילדים וכמובן חלוקת הרכוש בין בני הזוג. כל זה ממש זניח בעיניו. מה לו ילדים ומה לו רכוש. העיקר שהאישה מנועה מלקבל את "החופש" שלה בגלל סרבנותו של הבעל ובעיקר, בגלל סרבנותו של בית הדין לפסוק לה גירושים לאלתר!

לא ברור אם שלומי אלקבץ התייעץ עם עורך-דין לענייני המעמד האישי כשכתב את התסריט. אני מסופקת. מה שברור הוא, שבמכוון, בכוונה ממש זדונית, הוא  בחר להציג מעמד של מתן גט, שבמציאות אינו קיים כלל, או לכל היותר הציג דוגמא שאולי מתרחשת אחת למיליון סידורי גט.

בחובשי כובע המשפטנית שלי, שייצגה פעמים רבות נשים וגם גברים בסידורי הגט שלהם בבית הדין הרבני, לא רק שלא נתקלתי בתופעה של גבר שבאמצע מעמד סידור הגט מסרב  להוציא מפיו את המילים "והרי את מותרת לכל אדם," – אלא שגם בפסקי הדין המתפרסמים  שאותם קראתי לא נתקלתי באפשרות  שכזו.

אבל גם אם תיאורטית הדבר אפשרי, אז זה מה שמדינת ישראל צריכה לייצא לחו"ל? מקרה אחד יוצא דופן שייתן את הרושם שככה מתעללים הדיינים בנשים שרוצות להתגרש?

הסצינה  שבה  האישה, בגילומה של  רונית אלקבץ, מגיבה על סירובו  של בעלה לבטא את המשפט הזה – אינה  יוצאת מנגד עיניי. לפתע האישה, שישבה במהלך כל הדיונים בשקט  כל כך אצילי, כמו קדושה מעונה, אצילית מאוד, מלאכותית ולא מציאותית, הופכת להיות ממש  חיה טורפת. בצדק. מעמד ממש  מרגיז. בעל שבא לתת גט, אך  בפועל מונע בעדה את הגט.  באמת מרגיז. אז במקום להתנפל על הבעל שהוליך אותה שולל בבואו לסידור הגט אך מונע אותו ממנה, במקום לצעוק עליו ולקלל אותו ואפילו לטפוח באגרופיה על חזהו ולשרוט את פרצופו – היא פונה  בזעקות אימה אל שלושת הדיינים היושבים בדין, וכמו תגרנית בשוק היא מקללת אותם ומאשימה אותם שאינם מוכנים לפסוק לה את גטה, ומכנה אותם "חרא של בית  הדין," וחוזרת על כך מיספר פעמים תוך שהיא מנסה להיחלץ מזרועותיהם של המאבטחים שמנסים להוציאה מחוץ לאולם.

ממש מזעזע. אז זוהי התמונה המצטיירת בעיני הגויים, שהם קהל היעד של הסרטים שלנו:  לא רק מדיניות אכזרית כלפי הפלשתינאים, כפי שבאה לידי ביטוי במיספר רב של סרטים ישראליים, כי אם גם הצגה מלאכותית ומבוימת ולא נכונה ולא אמיתית של חוקי הדת  היהודית,  המעכבים באופן שרירותי כביכול, את שיחרורה של האישה מבעלה המאוס.

בראיון שנתן לעיתון הודה שלומי שהוא לא עבר אישית טקס של גירושים וגם  לא טקס של נישואים משום שהוא חי עם בן זוג בן מינו. אז ממי הוא שאב את הידע שלו על הנעשה בין כתלי בית הדין? מהתרוצצות רבה במסדרונות בית הדין, כי לדיונים עצמם אין  כניסה, ורק פעם אחת הרשו לו להיות נוכח  בטקס סידור הגט. וזהו.

מעניין מי נטע בו את רעיון העיוועים של הבעל שבאמצע סידור הגט מסרב לשחרר את אשתו לאדם אחר. ויותר מכך – בהמשך, הוא הכריח את האישה להבטיח לו שבתמורה לגט שייתן לה, היא לא תתקשר עם אף גבר אחר... והיא מבטיחה לו. העיקר "שישחרר" אותה.  או שמא היא משקרת לו? וכי לאיזה צורך אישה רוצה להשתחרר מבעלה המאוס אם לא כדי שתוכל ליצור קשר עם גבר אחר שאותו תאהב?

תסריט מגמתי, אבסורדי, שכל כולו בא להשמיץ את ההלכה הפשוטה אך הצודקת שגירושים  חייבים להיות בהסכמת שני הצדדים. וכך אכן קורה במציאות. והדחיות של הישיבות בבית הדין באות לא אחת כדי ליתן  שהות  לצדדים לנהל ביניהם משא ומתן על מנת להגיע להסכם.

אז מה שלומי רוצה להגיד כאן? ממש  צורם את העין ואת האוזן ואת הלב. סבא שלי היה אב בית דין רבני בטבריה במשך כשלושים שנה, ואף כתב ספר הלכות בענייני גיטין, ולא מצאתי שום רבב שפוגע באופן כלשהוא באישה. עצם העובדה שכמעט רוב רובם של הגירושים     מתבצעים ביוזמתה של האישה, מעידה דווקא על  מעמדה החזק בחברה ובמשפחה. האם שמע מישהו על תביעת גירושים של גבר בעילה של "מאיסה עלי"? לעולם לא. גבר כזה משאיר לאשתו את כל רכושו  ואת כל  מה שהאישה רוצה,  כדי לקבל את הגט – בהסכמה.

שלומי אלקבץ אינו מסתיר גם את דעותיו הפוליטיות. גם בפוליטיקה הוא מתייצב כנגד  המדיניות והמדינה, כפי שהביע את דעותיו בסרטו "עדות". גם כאן הוא פנה לדגם קיצוני וזניח ועשה ממנו יצירה שלמה מאוד מגמתית. העדות היא של פלשתינאים שמספרים לתוך עין המצלמה על כל ה"זוועות" שישראל עושה להם. הם המסכנים והתמימים שעל לא עוול בכפם  נדכאים ונרמסים תחת עול הקלגס הישראלי. על הרציחות שהם מבצעים ביהודים, על יידויי האבנים, על הכרזותיהם על רצונם לחסל את מדינת ישראל על כל תושביה היהודיים, לא נשמעה שום עדות. כדי לתת משקל שכנגד, הביא אלקבץ גם עדים ישראליים, שחקנים ידועים  שעדותם באה לחזק את  עדות הפלשתינאים הנרדפים. וממי קיבל אלקבץ את "העדויות"? מאירגון   "בצלם". זה האירגון האנטי-ישראלי והאנטישמי, שמתיימר להילחם על זכויות האדם, כביכול.  וכל מילה נוספת, מיותרת.

מעשרות הסרטים שהופקו השנה, פרט לסרטים לעיל, ראיתי לאחרונה עוד שניים: "פרחים של מרציפן" ו"ספירלות". ממש דיכאון. מ"ספירלות" יצאתי באמצע הסרט, אחרי שהתאפקתי לא לצאת כבר בתחילתו. מצלמת יד רועדת, בלגן נוראי, ארבע  נשים  שבאות לבית ספר למשחק  בחולון, כקבוצת תיאטרון, ובינתיים מדברות על טראומות ילדותן. הן לא מדברות, הן צועקות,  הן תזזיות, בעצם לא אומרות שום דבר משמעותי. משחק? אין שום משחק, הכול דוחה,  מעצבן, שום תוכן.

מסתבר שהתסריטאית, יעל גור, היא גם אחת הצלמות וגם אחת השחקניות. ואילו דיאנה גולבי כתבה את המוסיקה והיא גם אחת הצלמות וגם אחת השחקניות. כל השחקניות הן גם צלמות הסרט. וככה זה נראה. אין שום במאי. נחמד להן ליצור סרט? זכותן. אבל להקרין אותו במסגרת  פסטיבל סרטים כלשהו, זה ממש עלבון לטעם  הטוב לכל מי שצופה בו.

 ב"פרחים של מרציפן" לפחות יש משחק. דווקא הדמות הדוחה למדי של הגבר הטרנסנג'נרי, שנמצא בעיצומם של הליכים להפוך לאישה, השחקן טל קלאי, מציג  משחק טוב. אבל חוץ מזה אין כאן שום דבר מעניין או מוצלח. השחקנית נלי עומר, שמגיעה מהקיבוץ לעיר הגדולה לאחר מות בעלה בתאונת דרכים, אינה מעוררת שום נים או נימה בצופה. אישה רגילה בגיל העמידה שבאה לעיר "לחפש את עצמה." ומה היא מוצאת? טרנסג'נדר. דווקא שחקנית המשנה, אפרת אביב, נותנת משחק נחמד עם קטע של ריקוד מעניין. אבל זה הכול.

אני כותבת כל זאת מתוך איכפתיות רבה לגורל הקולנוע הישראלי. מילדותי אני מכורה לקולנוע, לסרטים. מילדותי היכרתי את כל השחקנים הגדולים מכל הסרטים הגדולים של הוליווד, שבהם צפיתי בשקיקה, וכל תקופה בחיי הייתי  מאוהבת  בשחקן זה או אחר.  עד היום.                                          אז למרות האכזבות, ולאור כל ההישגים,  וישנם  הישגים,  אני  לא אאבד תקווה ואמתין בכיליון עיניים, עד עצימת העיניים, לסרט הגדול באמת, שאמן ישראלי גדול יפיק וייצור – לתפארת מדינת ישראל.

אהוד: הסרט הגדול כבר נעשה והוא "אפס ביחסי אנוש" – אבל עינייך טחו מראותו ומליהנות ממנו. ובאשר לרונית אלקבץ, אני סבור שלא אלך לראות סרט שבו היא משתתפת כי אני לא מחבב את משחקה.

* * *

יגאל צחור

מדיניות התיישבות

בעקבות "צוק איתן" חזרה לכותרות התנועה הקיבוצית, בשל החזית שבה נמצאו היישובים ב"עוטף עזה", שבצדק תובעים להיקרא "עוטף ישראל".

מיד אחרי מלחמת ששת הימים הצטרפו כולם לאופוריה של התנחלות ב"ארץ אבות". גם התנועה הקיבוצית ומפלגת העבודה מחאו כפיים ולקחו חלק בחגיגה. אך עם כל ההחלטות של מועצות ומרכזי התנועות הקיבוציות למיניהן, התנועה הקיבוצית התגמדה לנוכח תנופת ההתיישבות של "גוש אמונים".

אנשי "גוש אמונים" עמדו על גגות הרעפים באלון-מורה ובאלון שבות והכריזו: "אנחנו מבצעי ההתיישבות האולטימטיביים ברוח 'תנועת העבודה'." חברי קיבוצים מעין-חרוד, מיגור ומהעמקים נסעו לכל תקיעת מזוזה בבתי הכנסת, ואישרו בשמחה שיש חלוצים חדשים במדינת ישראל.

אנחנו, התנועה הקיבוצית, עסקנו באותן שנים בשרידות לנוכח המשבר הכלכלי, ובנמיכות קומה אידיאולוגית. זאת, לא בשל הדיון על השינוי המבני שהיה נחוץ, אלא מתוך השלמה שאין לתנועה הקיבוצית יכולת להקים יישובים חדשים בנגב ובגליל.

כל השנים הללו השקענו את רוב מרצנו בהסדרי החובות, ובדיונים עקרים על זכותנו על הקרקע שאותה גאלנו לפני עשרות שנים. קראנו להחלטות בנושא הקרקעות "הבואינגים", על פי המספרים שקיבלו ברישומים... הדיון האידיאולוגי נדחק לשוליים. כך גם הפסדנו, בתהליך הדרגתי, את מקומנו בצמרת הפוליטית.

היום, בעקבות מבצע "צוק איתן", עלינו לכותרות בשל קו החזית שבו נמצאו היישובים ב"עוטף עזה", שבצדק תובעים להיקרא "עוטף ישראל" או "הנגב המערבי". היום פתאום חוזרת התודעה, גם לדור הצעיר, שהתנועה הקיבוצית התיישבה לאורך גבולות המדינה מתוך בחירה ומעשה שליחות, ושחברי התנועה מעולם לא ויתרו על ביתם לנוכח פני האוייב, למרות עשרות שנים של טרור ופעולות חבלה.

אולי בפעם הראשונה בעשרים השנים האחרונות, הציבור הישראלי מתחיל להבין שהתנועה הקיבוצית אינה שודדת קרקעות, אלא תנועה ערכית שערבה לחבריה, למרות השינויים המבניים שעברו מרבית הקיבוצים.

נכון, גם שדרות, אשקלון ואשדוד היו מטווחים בזמן המבצע, וגם עליהם עברו עליהם ימי חרדה לא פשוטים. אך הם לא חיים לנוכח פני האוייב שיכול לצוץ בכל רגע נתון דרך מנהרה בקיבוצים ובמושבים סמוכי הגדר. בנחל-עוז, בחולית, בכפר-עזה, בעין-השלושה, בנתיב העשרה, בניר עם, בנירים ובעוד יישובי גדר רבים, יכולים לחיות רק אנשים חדורי אמונה ומוטיבציה. שם חיים חברים שעברו במשך 50 ימים טראומה לא פשוטה, שלא נגמרה ביום ההכרזה על הפסקת האש.

לתנועה הקיבוצית, שרבים שאלו בשנים האחרונה לשם מה היא נחוצה, יש היום תפקיד מרכזי בסיוע לשיקום הקיבוצים, ובחיזוק האחריות ההדדית בין כל הקיבוצים באשר הם. בלי לאמץ את המשפט "מצפון תפתח הרעה", חובה על כולנו להיות מוכנים לכל אפשרות, שלא נהיה מופתעים.

לצערנו, לא נוכל לסמוך על ממשלת ישראל שתקבל החלטה אסטרטגית כשהיא קובעת היום סדרי עדיפות לפיתוח כל הישובים שסמוכים לגבולות המדינה. ראינו באיזה מהירות קיבלה הממשלה החלטות אחרי החטיפה והרצח של שלושת הנערים בגוש עציון. היום זוהי החובה של התנועה הקיבוצית, של התקשורת ושל הציבור ללחוץ על ממשלת ישראל להכריז על מבצע איכלוס לאומי של יישובי "עוטף ישראל". הגיעה העת שמחלקת ההתיישבות של ההסתדרות הציונית, המעשירה את ההתנחלויות, תנוהל על-ידי חבר קיבוץ שחי בנגב המערבי, וחי את המאבק הציוני האמיתי. זהו צו השעה!

פורסם לראשונה במגזין "על צד שמאל" מיום 13.9.14 בעריכת נפתלי רז.

* * *

משה כהן

הנדון: איפה רובי?

מכובדי,

לא מזמן שמענו את מר רובי ריבלין חוזר לדרוש לטפל בריסוס קירות של מסגדים ("תג מחיר") כבטרור לכול דבר. "זה טרור לכול דבר," הכריז רובי, "ויש לטפל בו בהוראות החוק ללחימה בטרור."

אבל עכשיו, שחיי תושבי ירושלים הופכים לגיהינום בגלל יידויי האבנים של פורעים, קולו של רובי לא נשמע. עולם כמנהגו נוהג.

איפה אתה, רובי? איכפת לך רק מערבים ומיהודים לא?

הרי אתה נשיא של כו---לם. 

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

תקוה וינשטוק

להעפיל אל האולימפוס

    שכי (מלשון "יששכר") הוא מדריך טיולים בארץ ובחו"ל. הוא מרבה לטייל גם ברחבי ישראל להנאתו, לא רק לרגל העבודה. מטפס על הרים ויורד לבקעות. בעיקר בצפון, מקום מגוריו. הוא צפר ומתעניין בבוטניקה. בארץ יש לא מעט משוגעים למולדת כאלה.

בין היתר מדריך שכי טיולים של ישראלים ליוון ושל יוונים לארץ. מכל ארצות תבל – מחוץ לישראל כמובן – יוון היא ארץ אהבתו. לא אמריקה, לא הודו. הלס. כילד שקע באגדות יוון וכשגדל – בתולדותיה ובפילוסופיה שלה. באוניברסיטה למד יוונית עתיקה ובעצמו, בעזרת מילון, יוונית חדשה, ואף  התגורר שנה עם משפחתו באי לסבוס.

בכל טיול הדרכה ליוון מזדקר לעומתו הר האולימפוס, מאתגר לטפס עליו. על הר פליון ביוון כבר טיפס אבל פליון אינו האולימפוס. אף הר באירופה אינו משתווה להילה ההיסטורית והתרבותית של האולימפוס. הר שהוא ערש התרבות האירופית. הר האלים, ההר של זאוס והרה, של אפרודיטי ואפולו מלכי היופי, של ארס אל המלחמה, של הרמס שליח האלים...                       

לאחרונה, באתנחתה בין טיול לטיול  החליט להעפיל אל האולימפוס.

זה הגבוה בהרי יוון, 2913 מטר. גובה בינוני להר. הוא אמנם גבוה בהרבה מהחרמון שבידינו (2000 מטר) אך כבר בסמוך, בתורכיה ובג'ורג'יה, מתנשאים הרים גבוהים ממנו. אבל האולימפוס הוא האולימפוס הוא האולימפוס. אין סמל כמוהו בארצות הגדלות על הקלאסיקה.

פגשתי את שכי ערב מסעו להר. על גבו תרמיל שמשקלו כשמונה קילו ועל חזהו ציוד של חמישה קילו נוספים. המטר שמונים ושבע שלו נבלע בין שני הגבנונים ומראהו דמה לגמל נושא שקיים. גם בידו אחז תיק כבד. התרמילים הכילו בין היתר שק שינה ומשטח שינה, פנס, משקפת ומצלמה, ספרים על יוון ומזון.

כשנחת באתונה נסע ברכבת שמעל לאוטוסטרדה לסלוניקי ואחר כשמונים קילומטר ירד  בעיירה קטריני שלרגלי האולימפוס. כבר היה מאוחר בלילה והוא שכר חדר ללינה (20 יורו) השאיר בו חלק מהציוד ונותר עם 13קילו בשני תיקים גדולים – אחד מהם דק מאד – והצטייד בלחם, פירות וגבינה.

למחרת בבוקר נסע במונית 11 קילומטר לפריאוניה, מסעדה ליד נחל שמגיעים אליה ברגל או במכונית – אוטובוסים אינם עולים לשם. במקום שלט: "4 ק"מ עד למקלט". "המקלט", בגובה 2100 מטר, הינו התחנה השנייה בטיפוס על האולימפוס.

תחילה סייר במעיינות ובקניון העמוק של הנחל. אחר הצהרים החל לטפס. יחד עימו טיפסו בשביל כמה פרדות וחמור. הפרדות עולות ויורדות שלוש פעמים ביום מהמסעדה בפריאוניה למקלט, נושאות אספקת אוכל ועצי הסקה. הן צועדות ללא רועה, לצוואריהן פעמונים כמו לעיזים וצואתן מרפדת את השביל.

הוא עלה, אוחז מקל שממנו לא נפרד זה עשרים שנה, אותו רכש בחנות לרועים בכרתים. לדבריו – "זה הפריט הכי יקר שלי מבחינה סנטימנטלית. לטייל עם ציוד כבד בלי מקל זו התאבדות. מפעם לפעם אני נשען עליו. הוא נותן לי ביטחון. בלעדיו איני יכול לטפס ברגל הפצועה שלי." שכי, בן 51, הוא נכה צה"ל.

אחר כמחצית השעה פגש במטפסים שיצאו מפריאוניה השכם בבוקר, העפילו לראש ההר ועתה חזרו. זה המסלול הקלאסי: להגיע למקלט, לעלות עוד 800 מטר לפסגה – ולחזור באותו יום לפריאוניה. היה כאן עם רב. לאו דוקא מטפסי הרים מקצועיים. גם משפחות עם ילדים בני ארבע. חלקם הניכר נוצרים אורתודוכסים מיוון ושכנותיה, הרבה רוסים, רומנים, בולגרים, חברי אגודות מטפסים – יש שתי אגודות כאלה. אף לא ישראלי אחד. האולימפוס קטן כנראה על הישראלים וגם קרוב מדי, לא מעבר להררי חושך.

רוב המטיילים עשו את המרחק בשלוש ארבע שעות. שכי התעכב על הצמחים ועלייתו התארכה לחמש שעות. ההר הינו שמורת טבע נקייה מאוד, ומטיילים עליו בחופשיות. הצמחייה מזכירה את החרמון. בשני ההרים צומחים, למשל, האליסון ממשפחת המצליבים והברזלן שמפיקים ממנו תה הרים. עד לגובה 1200 מטר גדלים על האולימפוס חורשים ים תיכוניים, אורנים. ברום ההר גם עצי אשור. מאלפיים מטר ומעלה אין עצים.

למקלט הגיע דקה לפני שננעל. האתר פתוח בעונה, מאי-אוקטובר, ומופעל בידי ארגון מטפסים. בטלפון הזמין מראש מקום לינה בשבוע האחרון של יוני. יוני מעולה לטיפוס. הפריחה אז בשיאה – לפני כן יורדים שלגים – ויש חיגור של צמחים (חגורות של צמחים שונים). גם אוקטובר מתאים, עקב השלכת. דמי לינה ללילה 25 יורו. כל הטיפוס בהר עלה לו  150 יורו סך הכל.

במקלט מוחלפות נעלי ההליכה בנעלי בית, למנוע בוץ. יש כאן עשרה חדרים בני ארבע מיטות. כל חדר נקרא בשם מטפס – לרוב יווני שסלל דרכים בהר ושילם על כך בחייו. במקום אוכל חם, ספגטי בולונז למשל, וחנות המציעה, ביוקר, ביסקוויטים ופירות. חלק מהטיילים נוטה אוהל באזור.

יש חשמל מגנראטור. בעשר כיבוי אורות. ישנם מי שתייה מהפשרות השלגים וגם מים לרחצה אולם הם קפואים.

"כל כך הזעתי שנאלצתי להתרחץ," מספר שכי. "זה היה עינוי. כל גופי רעד כשהתקלחתי."

  במקלט התאכסנו כמאה איש. בעיקר מי שירדו מהפסגה. בין היתר כעשרים סלובנים עם מדריך. שותפיו לחדר היו צרפתי ושני איטלקים בני 18-20.

בתשע בבוקר החל להעפיל לפסגה. בדרך פגש מדריך טיולים יווני שעשה מסלול משלו והצטרף אליו ולשני חבריו. להר שתי פסגות. הפסגה הנמוכה אינה קשה לטיפוס. הגבוהה, 2913 מטר, אינה מצריכה חבלים ויתדות אך תובעת מאמץ גדול וזהירות יתר. דרושים חושים חדים ויש להיעזר בשתי הידיים. קטע קטן אחד ממש מפחיד. רבים מוותרים עליו וחוזרים לחניון.

לפסגה הגבוהה הגיע בשעה מאוחרת. כבר לא היה עליה איש. בפסגה מכתש ענק. במרחקים נראים חומה, הר אתוס וכוכבי השמיים. שרר שקט. התעופפו ציפורים, הנעדרות בבקרים כשהפסגה הומה, ציפורי שלג וגם כותלי, ציפור נדירה מאוד. בפסגה תיבת ברזל המכילה ספר שבו כותבים המטפסים מרשמיהם. שכי כתב על התרשמותו ביוונית.

הוא חזר דרך "רמת המוזות", רמה בגובה 2700 מטר, מעברן השני של הפסגות. גם פה יש מקלטים, קטנים וגדולים. הוא ירד בשביל מסומן כהלכה, אם כי פחות מסודר משבילי ישראל. בדרך ראה הרבה יערות אורן וצמחים שזיהה, עדר של כשלושים צפירי האלפים – עיזי בר בעלות קרניים קטנות הנפוצות על האולימפוס אבל אינן אצלנו בארץ. כמו כן פגש זוג אנטילופות. למרגלות ההר ישנם חזירי בר לציד. את כל בעלי החיים צילם.

אחרי לילה נוסף במקלט שב לטפס, על מנת להיות בטוח כי אכן כיסה את האולימפוס כולו. הפעם לארבע פסגות נודעות פחות. ביום האחרון הזה שרר חמסין ונשבה רוח עזה שהפריעה לראות ולעלייה. אחר תשעה קילומטרים מייגעים מאוד הגיע בלילה לעיירה שלרגלי ההר, לחדר שבו השאיר ציוד. הוא היה עייף מאוד, מכנסיו קרועים. הם נקרעו עוד ביום הראשון ואז הלך לחייט שהטליא אותם בפרוטות. עתה נקרעו שוב.

"היה כדאי?" אני תוהה.

"ודאי!" משיב שכי. "תמיד כדאי. הרי האלפים לא מעניינים אותי. יש הרבה אתרי טבע יפים בעולם. אותי מעניין האזור שלנו. הייתי במקום מרגש. לא סתם מקום. האולימפוס!" 

עדי הקטנה

לעדי, בת שלוש וחצי, רעיונות משלה. היא מתעניינת מאוד בנושאי המיגדר באשר לדומם, לבעלי החי ובעיקר בני האדם. עצמים רבים ראויים בעיניה ללשון נקבה. יש חוט, אבל לדעתה כדאי שתהיה גם חוטה, חוט נקבה, וגם חוטית, הילדה שלהם. כשמופיעים בסיפור עצמים רבים ממין זכר ורק מעטים ממין נקבה היא שואלת: "למה?" ומחפשת עצמים ומילים נרדפות נקביות לאיזון.

קראו לה מהספר "חתול גדול וחתול קטן" – ומיד התחילה להפוך את השמות הזכריים לנקביים. בספר מופיעים  חתול שד וחתול מלאך. ברור לעדי שהשד זכר והמלאך – נקבה. יש גם חתול נקי וחתול מלוכלך וכמובן שבעיניה הנקי – חתולה, והמלוכלך – זכר. עם אימא היא מחפשת שמות לחתולות נקבות. אפילו  למחבר הספר, אמי רובינגר, הצמידה שם נשיי...

לעדי גם רעיונות פיננסיים

"אני לא רוצה לנגן!" הודיעה להורים."אני לא אוהבת לנגן! אני אוהבת כסף! יש לכם הרבה כסף?"

"אני אוהבת כסף," הסבירה, "כי אפשר לקנות בו הרבה דברים. אבל אני לא אוהבת סתם כסף. אני אוהבת הרבה כסף!"

ההורים אינם מבינים מניין צצו כל הרעיונת הפמיניסטיים והפיננסיים של בתם הקטנה...

* * *

מנשה שאול

במצח נחושה

השאלה הנישאת בפי כל כיום, ובמיוחד במדינות ערב, היא איך להביס את ארגון "המדינה האיסלאמית", דאע"ש. כל מדינות ערב, 21 במספר, וכל 57 מדינות האיסלאם – רואות בדאע"ש אוייב מסוכן המאיים על שלומן, ובכל זאת אין הן מסוגלות להתמודד עימו ולהכריעו. מדינות אלו פונות ללא בושה לקהילה הבינלאומית ומתחננות בפניה שזו תפציץ, תשמיד ותמחק את הח'ליפות האיסלאמית.

מדינות ערב לחמו נגד מדינות המערב, והאשימו אותן בכיבוש, ניצול ודיכוי. אך אין הן רואות בכך מניעה לפנות בימים אלה לאותן מדינות ממש, שאותן כינו קולוניאליסטיות ואימפריאליסטיות, ולבקש מהן להתערב ולהקריב את חייליהן כדי להציל את מדינות ערב. וממה? מעצמן, ממלחמתן הפנימית האיסלאמית, שבה אין למדינות המערב שום חלק ואחריות.

רק אתמול לחמו הערבים במדינות המערב, ועתה, כשהן זקוקות להן כדי להציל את עורן מיציר כפיהן שלהן – הח'ליפות האיסלאמית-דאע"ש – אין הן מהססות לבקש עזרה, ללא שום מעצורים או בושה.

קשה להאמין!

התרברבות ללא כיסוי

איסמאעיל הנייה, סגנו של ח'אלד משעל, טרם הספיק להתאושש משהותו במקלט במשך 51 יום, והוא שוב מתרברב ומאיים על ישראל. בדרשת יום שישי במסגד דחה את תוכניתה של ישראל לפרז את רצועת עזה מנשק באומרו: "לא נפרוק את נשק ההתנגדות, עד שישראל תתפרק מנשקה ותסתלק מאדמת פלסטין."

אלא שלא הנייה ולא אף אחד מראשי חמאס יקבעו מה יהיה, שכן הצד המובס אינו קובע את המהלכים. בין אם ירצו ובין אם לאו, רצועת עזה תפורק מנשק – כמו יהודה ושומרון. מלאי הטילים ברצועה אוזל, אמצעי הייצור ברובם הושמדו, ישראל ומצרים מהדקות את המצור על רצועת עזה מכיוון הים ומכיוון היבשה בציר פילדלפי. האפשרות להבריח נשק אליה תצטמצם לאפס. גם שדה תעופה שמתכנן חמאס להנחית עליו מטוסים עמוסי טילים מאיראן, לא יקום.

יש לזכור ש-28 מדינות האיחוד האירופי מתנות את הגשת הסיוע לשיקום רצועת עזה בפירוזה של הרצועה מנשק. כל הדרכים מובילות אפוא לפירוז. אפשר שהפירוז ייארך זמן, וסביר להניח שתהיה התנגדות למהלך. אבל העובדות על קרקע המציאות יובילו לפירוז המיוחל ולהשוואת מצבה של רצועת עזה מבחינה זו ליהודה ושומרון.

חזקה מדי –

מלכת ירדן ראניה חוגגת בימים אלה את יום הולדתה ה-44

ראניה, ממוצא פלסטיני מטול כרם, מעוררת באישיותה הכריזמתית התנגדות בקרב תושבי ירדן הבדואים, ובמיוחד אצל השבטים בחלקה המזרחי של ירדן. זאת משום נוכחותה הבולטת בפעילות הפוליטית בממלכה. טוענים נגדה כי היא מעורבת ברכישת אדמות-מדינה למכריה הפלסטיניים ולבני משפחתה. כמו כן, מוחים מתנגדיה על מעורבות יתר מצידה בתהליך קבלת ההחלטות של הדרג המדיני.

בהפגנה של אנשי שבטים התומכים במלך, הונפה כרזה האומרת: "די לשלטון הנשים!" וברור שזו מכוונת אליה. ובאיצטדיון הבינלאומי לכדורגל בעמאן השמיעו הנוכחים סיסמה נגד ראניה: "אחת שתיים, תתגרש ממנה יא אבו-חוסיין." בערבית הסיסמה מתחרזת. חוסיין בנו הבכור של המלך הוא יורש העצר.

המלך חוסיין קבע בשעתו כי בנו חמזה מהמלכה נור יהיה יורש העצר למלך עבדאללה. אך עבדאללה ביטל את צוואת אביו וקבע כי בנו חוסיין, מהמלכה ראניה, יהיה יורש העצר. הוא הסתמך על החוקה המסמיכה אותו לעשות כן. החלטה זו חיזקה את מעמדה של ראניה. כזכור, חמזה ביקש לשחררו מתפקידו כיורש העצר, ורבים בירדן טוענים כי צעדו זה נעשה עקב התערבותה התקיפה של ראניה.

ראניה תופסת את המקום הראשון מבין מנהיגי ערב בשימוש ברשת החברתית "טוויטר". כמו כן היא פועלת לאזן את יחסיה עם כל הקשת הפוליטית בממלכה, ועל כן היא מרבה לבקר אצל השייח'ים השבטיים. היא גם מפגינה מסירות יוצאת דופן לבעלה. לרגל יום נישואיהם, בירכה את בעלה בדברים הבאים:

"חולפות השנים, ואתה כתר ראשי, אלהים ישמור אותך. חגנו הוא חג נישואין ואהבה. 21 שנה חלפו מאז נישואינו, ונשארת ידידי האהוב ושומר סודותיי, הוד מלכותך."

ולבסוף, ראניה מושכת תשומת לב מרובה בחוגים הבינלאומיים. היא נבחרה כחברה במועצה המייסדת של הפורום הכלכלי הבינלאומי. כמו כן הוענק לה פרס מטעם מרכז האיחוד האירופי.

       המאמר הופיע לראשונה במגזין "מראה" 305      

* * *

לידיעת הנמענים והכותבים לנו!

הגיליון האחרון של שנת תשע"ד, מס' 980,

יופיע אור ליום שני, 22.9.14

הגיליון הבא אחריו,

 הראשון לשנת תשע"ה, מס' 981,

יופיע לכל המוקדם אור ליום חמישי,

 2 באוקטובר 2014

שנה טובה ומבורכת

המערכת

* * *

אוריה באר

חנה ריבר איננה

חנה ריבר ז"ל, שחקנית התיאטרון הוותיקה, הלכה בימים אלה לעולמה. חנה היתה אחת משחקניות התיאטרון הטובות בארץ. היא נולדה ברומניה בשנת 1927, עברה בנס גדול את השואה, וכבר בגיל צעיר עלתה לבמה ושיחקה במחזות רבים ביניהם המחזה הידוע "אנה פרנק", בו מילאה את התפקיד הראשי והיא רק בת שש עשרה.

 בשנת 1963 עלתה לארץ, ועד מהרה התגלו כישרונות המשחק המגוונים שלה. היא שיחקה בכל התיאטרונים הגדולים "הבימה", "הקאמרי", "תיאטרון חיפה" וגם "תיאטרון באר שבע".

 חנה, שהיתה "חולת תיאטרון כרונית," לא היססה להופיע בתיאטרון הפרינג', והופיעה גם במסגרתו וגם בהופעות יחיד רבות.

 בין תפקידיה הרבים והידועים – "השושנה המקועקעת" ו"חבילות מאמריקה" בתיאטרון "הבימה".

לדעת רבים לא נפלה רמת משחקה מאלה של שחקניות גדולות אחרות, כמו ליא קניג, גילה אלמגור, חנה מרון ואחרות. היה לה קול ברור, מבע מלא עוצמה והופעה משכנעת. בשנה החולפת הופיעה במופע ריקוד של נשים מבוגרות, של חמש שחקניות, ביניהן אשתי מרים. ועל אף גילה הפגינה גמישות רבה וכושר ריקוד נדיר. אלא שחנה לא היתה שייכת ל"בראנז'ה", ובחיי התרבות שלנו בארץ זה חשוב, חשוב מאוד...

 חנה קיבלה פרסים בגין משחקה והופעותיה הרבות בתיאטרון, בטלוויזיה ובסרטים, וכן פרס מפעל חיים. היא מתה מוות חטוף ובלתי צפוי בעוד היא חולמת להופיע ובתרמילה תוכניות רבות ומגוונות.

יהא זכרה ברוך.

* * *

Brigitte Gabriel speaks at UN Security Council Monday, September 9, 2014

https://www.youtube.com/watch?v=9oK7lcu2iqY

נאומה הנהדר של בריג'יט גבריאל באו"ם

עם תליון המגן-דוד על חזהּ, והחריץ

https://www.youtube.com/watch?feature=youtu.be&v=5MwqVmoXPbc&app=desktop

* * *

בַּבּתולות שיקבלו יש חורים

שניקבו חיילינו

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

למה לא גייסתם בזמן את

הפרקליטים שהיו מכשירים לנו

כל פעולה של טייס, מפקד

או חייל פשוט כמו שמשגיחי

כשרות מכשירים לפעמים תמורת

תשלום נאות נתח בשר אפילו

הוא קצת טרף הלא העולם

היה מאמין לנו שכל פעולותינו

הן אפילו "גלאט כושר" אפילו

שכמה עשרות פרקליטים גם

מהמילואים היו נהרגים במלחמת

צוק איתן ואולי גם פרקליטוֹת

ובלבד שאנחנו לא נתקע סכין

בגב חיילינו לאחר מעשה אלא

נדע להזהיר אותם בזמן אמת

אפילו חלק מהחיילים ייהרג בשל כך

אבל העיקר שאנחנו נצא צודקים

כי יותר טוב מת בקבר צבאי מאשר

חי נשפט בהאג או בצה"ל כי

יחי הטרוריסטים של החמאס

בַּבּתולות שיקבלו יש חורים

שניקבו חיילינו

חוף גורדון, לפנה"צ, 11.9.14

* * *

ברכת מנחם-שלמה ראב לאביו יהודה

לראש השנה לפני 100 שנה

אהוד שלום,

אני שולחת אליך ברכה שנכתבה על-ידי סבא שלנו מנחם שלמה ראאב להוריו בפתח תקווה  לפני 100 שנה, וזאת בצרוף ברכותיי לכולכם.

 תוכל לפרסם ולברך את כל עם ישראל... ברכות לך ליהודית ולבן

בברכה

חסיה שוורצמן [לבית בן עזר]

סבא שלנו מנחם שלמה ראאב ז"ל נוהג היה לכתוב ברכות. כאשר נקט בשיטת האקרוסטיכון, שהיתה נהוגה מימי הביניים, מנחם שלמה השתמש בשיטת כתיבת ברכה כאשר כל שורה מתחילה באות לפי סדר האותיות של שמו [מתוך האוסף של הדסה ביננפלד ז"ל, בת דודנו אברהם בן עזר ז"ל].

שיר תפילה וברכה שנשלח למשפחת אביו בפתח תקווה בשנת 1914, בדיוק לפני 100 שנה:

מגן ישענו, ברכות על עמך עת תשפיע,

נא, בתוכם זכור לטובה גם את אבי היקר

חסדך ואמתך על משפחתינו תגן ותופיע,

ממך צור ישענו זאת אבקש נפשות משפחתינו בעמך תיקר,

שוכן רומה, בשבתך לשפוט תבל ומלואה,

לך אצפה, שתיטיב לעמך הכתיבה,

מלך רחום, בתוכם כתוב שם אבי ומשפחתינו ורעיתו לאה,

האר פניך גם על אחיי ואחותי עת יישפטו עמך לטובה.

רחמיך רבים אדוני לישועתך מצפה,

אל עבדיך פנה, כחסדך הרב,

אל נא תפילתם תבזה, כי אתה שומע תפילת כל פה

בראש שנה זה, ייכתב וייחתם לגאולה שלימה.

אהוד: מנחם-שלמה ראב (1878-1916) היה בנו-בכורו של יהודה ראב (בן עזר) מאשתו הראשונה, האלמנה הדסה הרשלר, בירושלים. קשר הנישואים התפרק עוד בטרם ידע יהודה כי הדסה בהריון ממנו עם הבן הזה. סיפור הפרשה מופיע בכרך הנידח "ימים של לענה ודבש", סיפור חייה של אסתר ראב, היא "אחותי" הנזכרת בשיר [את הכרך, 599 עמ' בהוצאת "עם עובד", ספר לא חשוב – כי למשל אי אפשר למצוא בספרייה העירונית בית אריאלה בתל אביב כי לא טרחו כלל לרוכשו כאשר יצא לאור בשנת 1997]. כמו כן מופיע הסיפור בספרו של בן-דודי יצחק ראב, בנו של מנחם-שלמה, "עלה ברוח", ובסיפור חייו של יהודה בן עזר ראב שכתבתי: "פרשים על הירקון".

סליחה שיש לנו משפחה בעלת תודעה היסטורית, של אנשים שרובם כבר ז"ל.

* * *

הלאה אסלאם: הזהות הימנית

 לפי אריה אלדד וחירט וילדרס

יו"ר מפלגת התקווה מתאר את המפגש הביתי שלו עם יו"ר מפלגת החרות בפרלמנט ההולנדי. שניהם מוסרים לכם דאע"ש חם. ["מעריב", 9.9.14].

אריה אלדד: חירט וילדרס אוהב אותנו. לפעמים זה כמעט מביך כשנתקלים באהבה בלתי מסויגת כזו למדינת ישראל. הוא נולד והתחנך כקתולי. השבוע יש לו יום הולדת. הוא יהיה בן 51. ולפני כן, באמצע צוק איתן, הוא בא לישראל בפעם ה-40. סתם לחופשה.

הוא גבוה מאוד. בלונדיני מאוד. מיום שהוא זוכר את עצמו הוא רצה לבקר באוסטרליה או בישראל. כשסיים את לימודיו בבית הספר התיכון בעיר הולדתו ונלו, בדרום-מזרח הולנד, מצא עבודה בבית חרושת למלפפונים כבושים בגרמניה. הוא שנא את העבודה. אבל ידע שאם יחזיק בה מעמד מספיק זמן – יהיה לו די כסף לנסוע לאוסטרליה. הוא נשבר אחרי כמה חודשים, והכסף הספיק רק כדי להגיע הנה. בגיל 17 הגיע ונשאר שנה וחצי. עבד במושב תומר בבקעה, בירושלים, ביד מרדכי ובכל מיני מקומות. בכסף שחסך נסע לראות כמה ארצות ערביות ואסלאמיות בסביבה: איראן, עיראק, אפגניסטן, סוריה ומצרים. עשה השוואות – וזהו. מאז הוא לטובתנו.

כשהשתחרר מהשירות הצבאי בהולנד (נהג בוס) התחיל לכתוב נאומים בעבור חברי פרלמנט ממפלגת – VVD המפלגה העממית לחרות ודמוקרטיה. עד 1998 היה עוזר פרלמנטרי, וכמו שקורה גם אצלנו – צירפו אותו לרשימת המפלגה לבחירות במקום לא ריאלי שהפך לפתע ריאלי עם הצלחת המפלגה בבחירות ופרישתם מהפרלמנט של החברים בקדמת הרשימה כשהפכו שרים. אחת מחברותיו למפלגה היתה אייאן חירסי עלי. מוסלמית לשעבר מסומליה שהתפרסמה בספריה החושפים את יחסו המדכא והפוגעני של האסלאם לנשים.

ספרה המפורסם ביותר "כופרת" זיכה אותה בפרסום עולמי ובכמה פסקי דין מוות שהוצאו על ידי קבוצות טרור אסלאמיות שונות. עלי כתבה את התסריט ל"כניעה", סרטו האחרון של במאי הקולנוע ההולנדי תיאו ואן גוך. זה היה סרטו האחרון, כי מוחמד בויארי ירה בו פעמיים ודקר אותו שבע פעמים באמצע רחוב באמסטרדם, ולגופתו הצמיד טקסטים מתונים מהקוראן. על גופתו של ואן גוך חרט הרוצח גם שני שמות: את זה של אייאן חירסי עלי ואת שמו של חירט וילדרס. ימים אחדים אחר כך נתפסו שני מתנקשים חמושים ברימוני יד בדרכם לרצוח את השניים. עלי הוברחה מהולנד. וילדרס הפך לפוליטיקאי ההולנדי המאובטח ביותר.

נפגשנו כבר שש או שבע פעמים – ובכל פעם נוספו עוד ועוד שומרים לצוות המלווה אותו. כשנפגשנו בשבוע שעבר לצורך הראיון הזה, הוא הגיע עוטה חיוך ענקי – וללא שומרים. בעיצומן של אזעקות צבע אדום שנשמעו בכל הארץ הגיעו שומרי ראשו למסקנה שכפר אדומים – מכל המקומות – הוא מקום מסוכן מאוד וסירבו לקבל על עצמם את האחריות לאבטחתו שם.

"זו הפעם הראשונה בעשר השנים האחרונות שאני חופשי," אמר חירט על המרפסת שלי, הנשקפת אל ואדי קלט.

בשנת 2004 פרש וילדרס ממפלגת הVVD- וייסד מפלגה משלו – מפלגת החרות– PVV המפלגה נשאה ברמה את דגל המאבק באסלאמיזציה של הולנד. בבחירות 2006 זכתה המפלגה בתשעה מושבים בפרלמנט. מאז כוחה הולך וגובר, והיום היא המפלגה השלישית בגודלה בהולנד.

האיומים על חייו מצד המוסלמים בהולנד צברו תנופה, אולי לכן הפיק ב-2008 את הסרט הדוקומנטרי על האסלאם "פיטנה" (בקוראן מושג שפירושו "הסתה"). 17 דקות של קטעי סורות נבחרות מהקוראן וקטעי וידיאו דוקומנטריים הממחישים מה קורה למי שמסרב לקבל את המלצות האסלאם ואת מצוותיו. הסרט אינו מומלץ לאנשים הסובלים מרגישות יתר למציאות שבה אנו חיים.

שום רשת טלוויזיה לא הסכימה להקרין אותו, כי המוסלמים ראו בסרט הדוקומנטרי פגיעה קשה באסלאם והזהירו כל רשת תקשורת או בית קולנוע ששריפה עלולה ליפול באולמותיהם אם יהינו להקרין את הסרט. וילדרס הפך לאישיות מאוד לא רצויה בכמה ארצות מוסלמיות, ועוד כמה פתוות המכילות פסקי דין מוות מפורטים (אשר לשיטת הוצאתו להורג) נוספו לרשימה.

ישבנו על אבטיח וגבינה מלוחה, לרוח מדבר יהודה הצוננת, לדבר על המצב.

"כשאני שב ונוחת בבן גוריון," הוא אומר, "אני מרגיש בבית. יש לי כאן חברים. ואני אוהב את ישראל. אתם כמו קרן אור באפלה של המזרח התיכון. בהולנד יש כיום כבר מיליון מוסלמים. אבל הבעייה היא לא מספרית אלא מהותית. מה גורמים המהגרים הללו להולנד. המהגרים המוסלמים מהווים חלק ניכר בסטטיסטיקות של האבטלה, הפשיעה, האסירים בבתי הכלא, וברשימות הנהנים מקצבאות רווחה. הם מהווים עול עצום על החברה בהולנד."

 כשאני מספר לו שככה זה גם אצלנו, עם ערביי ישראל, ושהוא לא צריך לקחת את זה באופן אישי, הוא עונה שאצלנו לפחות לא מתעלמים מהבעייה. בהולנד עוצמים עיניים.

וילדרס חוזר לסיפור הרצח של תיאו ואן גוך ברחוב באמסטרדם. מכתבי האיום ברצח שהצמיד הרוצח לגופתו שינו באחת את חייו של חבר הפרלמנט וילדרס. באותו יום הוא איבד את חרותו. הוא הועבר, למען ביטחונו, עם משפחתו למחנה צבאי. הרוצח נתפס, וגם בביתו נמצאו מכתבי איום.

"הוא עוד בכלא?"  אני שואל, והוא, בתימהון קל, אומר "כן." כי הוא נידון למאסר עולם.

סיפרתי לו שאצלנו מאסר עולם למחבלים רוצחים זה משהו גמיש מאוד. ראשי ממשלה אצלנו נוטים לשחרר אותם במחוות או בעסקות.

לרגע היה נדמה לוילדרס שסוף סוף מצא נקודה שבה המצב בהולנד טוב יותר ממצבנו. "זה מטורף," הוא אומר, "אחרי רצח ואן גוך הפך המאבק בג'יהאד המוסלמי לנושא המרכזי שלנו. חירסי עלי ואני הכרזנו על 'ג'יהאד ליברלי' נגדם, והפכנו מטרד בתוך המפלגה שלנו. אמרנו שאסור להעניק זכויות דמוקרטיות לאלו הרוצים להרוס את הדמוקרטיה שלנו. כל יום הגשתי שאילתות על מסגדים וארגונים חברתיים אסלאמיים שהוקמו בכל רחבי הולנד ועל מקורות המימון שלהם, מסעודיה או מנסיכויות המפרץ. כתגובה הגיעו איומי רצח מכל מיני צעירים מוסלמים בהולנד. היום המצב שונה. היום אני כבר זוכה לאיומי רצח מהטליבאן."

כמה שומרי ראש מלווים אותו בכל עת ולכל מקום. לדבריו חייו מאז אינם חיים. חרותו ופרטיותו נגזלו. הקירות והחלונות בביתו משוריינים. "זה כמו לחיות בבנק," הוא אומר. "אפילו לאויבַיי הפוליטיים המרים ביותר אינני מאחל חיים כאלה. יכולתי להפסיק. להתבטא במתינות, אבל אז הם היו מנצחים. לעולם לא אניח להם לנצח. זה רק עודד אותי לפעול בעוצמה גדולה יותר. ואז הפקתי את הסרט 'פיטנה', ושום תחנת טלוויזיה לא רצתה לשדר אותו, מזכיר האו"ם גינה אותו, הליגה הערבית והאיחוד האירופי אסרו עליי להקרין אותו בפרלמנט, באינדונזיה אסרו את כניסתי, בירדן הוטל חרם על מוצרים הולנדיים, וגם הם אסרו את כניסתי למדינה ואיימו להעמיד אותי לדין."

סיפרתי לווילדרס שמצאתי עוד מכנה משותף לשנינו. לאחר שנאמתי פעם בכנסת על "ירדן היא פלסטין" הגישה קבוצה של 70 עורכי דין ירדניים תביעה נגדי ונגד יו"ר הכנסת אז ונשיא המדינה היום, משום שפגענו בממלכה.

חירט הביט בי בסלחנות, "רק בירדן?" – ואגב "ירדן היא פלסטין" זה רעיון מצוין. הוא הסב מבטו אל בקעת הירדן ואל עמאן המוארת בקו הרקיע במזרח. "מה המרחק?" שאל, והשיב: "ארבעים קילומטר? קדימה!"

אבל "פיטנה" זכה למיליוני צפיות ותורגם לעשרות שפות. "והיום," אומר וילדרס, רואים שלוש או ארבע פעמים ביום בכל רשתות הטלוויזיה – את מה שהוצג בסרט שלי, לא כקטעים מהסרט אלא כדיווחי כתבים מסוריה ועיראק.

עברנו להשוואת גידופים.

"איך מקללים אותך?" שאלתי, עובר בראשי על הרשימה הדלה שזכיתי לה, הכוללת בעיקר "פשיסט" או " גזען" מפי שונאַיי, ו"ימין קיצוני" מצד אלו המחבבים אותי.

וילדרס סיפר שגם אותו – או שאוהבים או ששונאים. יש מעט מאוד גוני ביניים באמצע. הוא מכיר אישית את כל אוצר הגידופים המוכר לי. "אני בעד חופש דיבור," הוא אומר, "אבל להשוות אותי לפשיסט או לנאצי זה ממש מרגיז. זה הדבר הכי גרוע שאפשר לומר, אבל אין לי שום כוונה לבזבז את זמני על בתי משפט מולם."

קרע זמני קל ביני ובין מר וילדרס נוצר בשלב הזה של השיחה. נבחרת הכדורסל של ישראל הביסה את נבחרת הולנד 60:83. התנצלתי והבאתי עוד אבטיח.

"יש חברי פרלמנט מוסלמים בהולנד," הוא מספר, "והם חברים במפלגות שונות. השמאל נלחם בעבורם בפרלמנט, ואם המוסלמים לא מרוצים מהם, הם פונים לירוקים. יש להם כוח פוליטי רב בשמאל ההולנדי, אבל אין עדיין 'מפלגה מוסלמית' בפרלמנט בהולנד."

הנה מצאתי עוד נושא לקנאה בהם. חשבתי והתנחמתי בכדורסל.

"מדוע אתה מתייחס לאסלאם באירופה כאל סכנה?" שאלתי.

"אלו המדברים בשפה תקינה פוליטית טוענים שיש שני סוגי אסלאם. כזה המכונה 'מתון', לעיתים קוראים לזה 'אסלאם אירופי', ואסלאם רדיקלי. אבל האמת היא שיש רק סוג אחד של אסלאם המבוסס על הקוראן והחדית'ים שאחריו. אסלאם וחרות הם שני מושגים סותרים. זו בעצם אינה דת. אף שיש להם סממנים כאלה: קוראן ומסגדים ואימאמים, אבל למעשה זהו סוג של אידיאולוגיה טוטליטרית. הם משנים או מנסים לשנות כל חברה שיש להם בה נוכחות משמעותית. אפילו אם אינם מהווים בה רוב.

"האסלאם הוא בלתי סובלני, האידיאולוגיה הטוטליטרית גורסת בראש ובראשונה שאינך רשאי לעזוב. כך היה במשטר הקומוניסטי, כך היה במשטר הנאצי. אם אתה רוצה שלא להיות עוד מוסלמי – העונש הוא מוות. האסלאם מסוכן, והוא תובע להכחיד כל אמונה אחרת. הקוראן אומר זאת בפירוש, והמאמינים – מאמינים בכך. 73% מהמוסלמים בהולנד מאמינים כי ההולנדים המוסלמים המתנדבים לג'יהאד הם גיבורים. ומתוכם מתגייסים מאות לדאע"ש ודומיו, מרצונם החופשי. וזה המצב גם בשאר מדינות אירופה. יש בתי ספר מוסלמים בהולנד המקבלים תמיכה ממשלתית. וזה החינוך שהם מקבלים שם.

"לפני שבועות אחדים, פקידה בכירה בהולנד, ביחידה הממשלתית למאבק בטרור בשבע השנים האחרונות, הביעה את דעתה החופשית וטענה שדאע"ש הוא מזימה ציונית. אז העבירו אותה ליחידה ממשלתית אחרת. זוהי הולנד היום. זה מה שמוציא לרחובות בהולנד מפגינים עם דגלי צלב קרס ודגלי דאע"ש."

"אצלנו, ברוך השם, הכול בסדר," שחתי לו לפי תומי. "אומנם בירושלים המזרחית לומדים הילדים הערבים לא לפי תוכנית הלימודים של שי פירון אלא לפי תוכנית הלימודים של יוסוף אל-קארדאווי, המורה הרוחני של האחים המוסלמים. ועדיין לומדים לפתור בעיות מתמטיות של 'ערך משולש' בעזרת הדוגמה הגורסת שאם שאהיד מתפוצץ והורג עשרה ציונים באוטובוס, כמה ציונים יהרגו ארבעה שאהידים ברכבת? והכל במימון העירייה ומשרד החינוך, על פי תוכנית הלימודים הירדנית-פלסטינית. אבל זה לא ככה בוואדי עארה. רק בירושלים."

"באירופה מתחילה תגובה." אומר וילדרס. "יש ניצני התנגדות לגל האסלאמיזציה הזה. רק המנהיגים עוד לא התעוררו. שים לב מה אמר אובמה לאחרונה: צריך להילחם בדאע"ש, אבל אין לזה שום קשר עם האסלאם בכללותו. יש פיל בחדר, והם מתעלמים ממנו. זה לא פיל והוא לא בחדר. אנחנו ייבאנו את הפיל הזה אל תוך החברה שלנו." מאשים וילדרס. "'הרב תרבותיות' היא המחלה הנפוצה ביותר באירופה היום. אין אסלאם מתון. אינני אומר שאין בני אדם מתונים. אבל זכור את הסקר האחרון בהולנד. זוהי מלחמה. לא כמו שלכם עם רקטות ופצצות, אך זו עדיין מלחמה והיא קשה יותר, כי קל יותר להתעלם ממנה. בישראל אינך יכול להתעלם מרקטות (לא רציתי לעדכן אותו במושגים כמו 'טפטוף', למה לקלקל את הדימוי המושלם שיש לו עלינו) אבל רוב האירופים מתעלמים ממה שקורה בחצרם. וכשאני מנסה לעורר אותם, הם מתעלמים או קוראים לי גזען ופשיסט."

יצאנו מאירופה ועברנו לדון במצב במזרח התיכון. "קח את סוריה לדוגמה," הצעתי, והוא סירב בנימוס. האם המערב צריך לתמוך ברוצח ההמונים אסד שהפעיל נשק כימי נגד בני עמו, ולסייע לו כי הוא נלחם בדאע"ש? או אצלנו – האם להעדיף את אבו-מאזן "המתון" על פני חמאס?

"צריך להילחם בשניהם," אומר וילדרס. "אני שותף להשקפתך, כי הסכסוך בין האסלאם למערב, בין ישראל לבין הערבים או הפלסטינים – אינו סכסוך טריטוריאלי. זוהי התנגשות אידיאולוגית. אם תוותרו על איזושהי פיסת אדמה לטובתם – תהיו הכי טיפשים בעולם. אין לכם עסק עם אנשים החושבים כמוכם. הם רוצים להרוס אתכם. להשמיד יהודים ונוצרים. את כל הכופרים. אם תוותרו – הם יראו בכך חולשה. אם תוותרו – אולי יסכימו להודנה קצרה ואחר כך ירצו גם את חיפה, ירושלים ואת כל אירופה. אנא. אל תהיו טיפשים. זו לא מלחמה טריטוריאלית. זו אפילו לא 'התנגשות הציוויליזציות' של הנטינגטון. זו התנגשות בין הברבריות לתבונה. ואנחנו חייבים להיות פחות הגיוניים ויותר ברבריים כדי לנצח במלחמה הזאת."

"אם זו התנגשות אידיאולוגית," אני מהרהר בקול רם, "לעולם לא יהיה שלום. וזה ממש לא טוב לפוליטיקאי לומר לבוחרים שלו 'לעולם לא יהיה שלום.' הרי הציבור אוהב שמבטיחים לו עתיד ורוד. אם רק תבחרו בי – יהיה שלום. הכל יהיה נפלא. הציפורים יעופו ברוורס. אם נאמר את האמת לבוחרים – אולי לא ניבחר?"

"לכן אני טוען שכל כך חשוב לחנך את הציבור ביחס למהותו של האסלאם," משיב וילדרס. "לומר לבוחרים את האמת – זו לא טעות. אתה חייב לומר זאת. להיות ישר גם אם תשלם מחיר פוליטי. בעיתונות בהולנד נכתב שאני שוב מבקר בישראל, וזה לא יוסיף לי בוחרים. אם הייתי נוסע לרמאללה – זה היה מועיל לי. אבל רק לטווח הקצר. אתה חייב להיצמד לאמת שלך. פעם תרוויח, פעם תפסיד. אבל אף פעם אל תוותר על האמת שלך.

"לעיתונאים בהולנד ששאלו אותי למה נפגשתי עם ליברמן עניתי שהלוואי שהיה בהולנד אפילו חצי מהאומץ שלכם להילחם בערבים. לו היה לנו – היינו נפטרים מכל תומכי דאע"ש ברחובות הולנד. היינו זוכים בהולנד מחדש, למען ההולנדים. אבל המצב היום הוא שיש רבעים שלמים המאוכלסים במוסלמים, שאדם שאינו מוסלמי אינו רשאי אפילו להיכנס אליהם. במרכז האג יש אזור הנקרא 'משולש השריעה', וכך בבלגיה וכך בגרמניה. אנו חייבים ללמוד מכם. להיות קשוחים יותר."

בטלוויזיה בסלון התחלף כבר הכדורסל בדיון במצב. כמה שמאלנים התעקשו שאין פתרון צבאי לחמאס, רק פתרון מדיני. שמחתי שלמרות הזמן שבילה בארץ – העברית של וילדרס לא משהו.

אחר כך עברנו לשוחח על הניסיון שהייתי שותף לו – להקים קבוצת מפלגות אירופיות הנאבקות בג'יהאד האסלאמי וליצור גוש בפרלמנט האירופי, ודיברנו על הקושי למנוע כניסת מפלגות גזעניות, ואפילו כאלו עם עבר ניאו-נאצי, לתוך גוש המפלגות הנאבק באסלאם. חירט אמר ש"נייר הלקמוס" שלו היה תמיד היחס של המפלגות הללו לישראל. כך, אמר, הוא בוחר גם את אנשי הצוות העובדים איתו. מי שרק אומר שהוא בעד ישראל אבל אין לו ברק אמיתי בעיניים – לא מתקבל.

ועוד דיברנו על ההצלחה של נתניהו בבלימת הפלישה האפריקאית בעזרת הגדר, החקיקה ומתקני השהייה בנגב.

וילדרס הגיב בקנאה גלויה. "אין לנו אפילו גבולות באירופה, ואסור לנו לבדוק אנשים בגבול, ויתרנו על הזהות הלאומית שלנו, ולכן אני דורש שהולנד תעזוב את האיחוד האירופי. שנהיה כמו שווייץ. שנוכל להחליט שאסור לבנות מינרטים גבוהים במסגדים. אפשר לשגשג כלכלית בלי להיות חלק מהאיחוד הזה שמחק את הזהות הלאומית שלנו."

ודיברנו גם על ועדת החקירה של ועדת זכויות האדם של האו"ם לעניין "פשעי המלחמה" שלנו. "אין להם שום קשר לזכויות אדם," מסביר וילדרס. "תתעלמו מהם. אני מצדיע למנהיגים שלכם, כמו יצחק שמיר, שידע לתקוף חזרה ולא להתרגש מהלחץ האירופי. אני מתגעגע למנהיגים ישראלים חזקים שלא נבהלים בקלות."

ואז נהיה כבר מאוחר. ולמחרת הוא כבר היה צריך לטוס חזרה. אבל חירט וילדרס יחזור. הוא אוהב את ישראל.

אהוד: ואם למשל אנחנו נכתוב שצריך לשרוף את חירט וילדרס בביקורו הבא בארץ וכי יש לנו חברים ערביים בלוד שמוכנים לעשות את המלאכה בחולות רשל"צ, האם גם אנחנו ניעשה אז סופרים חשובים חביבי הביקורת והתקשורת – כמו הסופרת החשובה אלונה קמחי? או שזה לא יעזור כי אין לנו ציצים מהמיגדר?

* * *

מוּקֵי אֶלְדָּד

אָמַרְנוּ הַכֹּל

כְּבָר אָמַרְנוּ הַכֹּל,

מְלָכִים כְּבָר לֹא נִהְיָה,

גַּם אִם פִּיךְ לְמוּד שְׁתִיקָה

וְשׁוּם עִטּוּר גְּבוּרָה לֹא יִזְרַח עוֹד

בְּפָנַי.

רַק חֲלוֹמוֹת בְּעֵינֵיהֶם הַנּוֹהָה

יַעֲלוּ מִן הַמַּרְאָה שֶׁל יֵשׁוּתֵנוּ.

עַד נִשְׁתַּחֲוֶה אֶל רִגְעֵי

הֶעָפָר.

שְׁנֵינוּ.

* * *

אלי מייזליש

ישראל היא לא עסק כלכלי-רווחי –

היא מדינה במלחמה כל הזמן

ומדינה במלחמה אינה בוטיק לארנקי נשים 

בכיכר המדינה

כשפקידי האוצר עמלים כל השנה בגביית מיסים ובונים על סמך נתונים אלה את הבסיס לתקציב השנה הבאה, הם נמצאים בקריזה של מנהלי בוטיקים או מסעדות להראות ל'בוסים' [שר האוצר] בסוף השנה את מאזן רווח-והפסד עם חיוך מפה לאוזן: השנה הרווחנו יותר מהשנה שעברה ב-8% ומוסרים לו צ'ק.

אבל! – אם ח"ו פורצת מלחמה אותה שנה ואין קונים בחנות, מה עושים? ובכן: הם בבעייה, פשוט –  ה'חנות' תפסיד. 

אנשים אלה חושבים כמו על רווח בבוטיקים ולא על מדינה הנאבקת על נפשה – לא פעם בשנה אלא כבר יותר מ-100 שנה [מ-136 שנה, מאז ייסוד פתח תקווה ב-1878. – אב"ע], ומדינה כזו אינה עסק כלכלי או רווחי או בוטיק לבגדי או לארנקי נשים.

מדינה כמו שלנו קוברת את הרוגי המלחמה בכל שנה בבתי קברות צבאיים, ואפילו לבנות מצבה עולה כסף, ככה עולה גם לבנות טנק או לקנות פגזים. מלחמה היא עסק כלכלי ענקי רק בספרי ההיסטוריה של קיסרי רומא או האימפריה הבריטית, שחלשה עם הצי שלה על כל העולם כמוצצת דם הילידים. מספיק היה ירי מספינת מלחמה כדי להשתיק 20 שבטים שחורים באפריקה ולגזול מהם את הזהב והיהלומים, ונא עיין ערך שוד הזהב של האינקה בידי ספרד [פיזארו] והיהלומים בדרום-אפריקה.

ישראל, שקמה מתוך קברי הלוחמים, לא שלחה צי מלחמה לאפריקה או לאמריקה. היא בנתה מדינה כמייבשת ביצות ונאבקת בחולירע, ומדינה כזו אינה עסק רווחי. התוצאות מראות כי מדי שנה בשנה המדינה משגשגת וזאת בשל גבורת לוחמיה שהשאירו אחריהם משפחות יצרניות וחכמות כדי לייצר מוצרים מתוחכמים כמו לוויינים ולשרוד, אבל לא כדי להציג מאזנים לפקידים מעונבים בוגרי כלכלה שלמדו מתוך ספרים באנגלית ממורים אמריקאיים שהדולר מדבר שם ולא הבן-אדם מהקבר.

אבל כיום, כששר האוצר מסרב לעיין בדוחות של פקידיו במאזני רווח והפסד, הוא אומר להם שהדורות הבאים, כשימצאו כאן מדינה משגשגת יותר וריווחית יותר – הם שישלמו. למה לא? אם הדור הבא שירוויח פי שניים או שלושה, למה שלא ישלמו גם חובות מהעבר? הרי לשם כך שלחנו בחורים ל'גולני' אתמול והיום למות בקרב? לא?

ואם גם הדור הבא יצטרך להלחם, אז הדור הבא אחריו הוא שיחזיר את החובות. מדינה רשאית ללוות חובות מבנקים בינלאומיים לטווחים של 40 שנה – בתנאי שבכל שנה ושנה ב-60 השנים האחרונות החזרנו את החובות בדיוק-בדיוק ככתוב בצ'ק, ולא נהגנו לבקש נדבות כמו יוון או ספרד או פורטוגל או איסלנד מה'איחוד האירופי' העשיר. גם לא ביקשנו מהאו"ם להקים לנו מחנות פליטים כמו אונר"א לפלסטינים. הקמנו מעברות עם אוהלים אבל גם בנינו להם שיכונים ואין יותר אוהלי מעברות.

כיום – הדור השני או השלישי של יוצאי המעברות הם שרים בממשלה או היו שרים ולכל הפחות הם חברי כנסת ומחוקקים והם זוכרים היטב-היטב את הבית בן ה-24 מ"ר וכיום משקיפים מגבוה-גבוה בדירה 150 מ"ר מול נופי ים – פואד ביפו למשל או כחלון בקיסריה. ולמה לא?

הערה ליוסי אחימאיר:

בגיליון 976, במאמרך "מהפך בבית הפלמ"ח", כתבת בין היתר את המשפט הבא:

 "יש אומרים שהעילה ל'סזון' היתה רצח הלורד מוין, השר הבריטי לענייני המזה"ת, האנטישמי, בקאהיר, בידי שני חברי לח"י."

במקומותינו לא נוהגים לכתוב "רצח הלורד מוין" אלא "ההתנקשות בלורד מוין." 

* * *

יהודה כסיף

גדעון לוי ויחידה 8200 –

בטלו המנוי, אל תקנו ואל תפרסמו

 מאמרו של גדעון לוי בעיתון "הארץ" (14.9.14), בו הוא משווה את חיילי יחידה 8200 ל"שטאזי", מצטרף לשאר מאמרי השטנה שהאיש מפרסם בעיתון "הארץ". זכור לכם בודאי גם המאמר בו הטיל דופי בטייסי חיל האוויר, שהתפרסם במהלך "צוק איתן".

אינני רוצה להתווכח עם לוי על דעותיו ועל תפיסת עולמו. איננו נמצאים באותה ספירה. אני יכול להעיד שפנייה אישית שלי אליו בעניינם של יהודים שנעלמו באיראן – לא זכתה אפילו להתייחסות.

אולם אני מבקש מכם – אם אתם מנויים על העיתון, אנא בטלו את המנוי שלכם, אל תרכשו את העתון ואל תפרסמו בו. אינכם יכולים להעניק את זמנכם ולתרום באופן פעיל וממשי את כספיכם למי שמגדיר את ילדיכם ואת אחיכם כאנשי המשטרה החשאית הידועה לשמצה של גרמניה המזרחית – ה"שטאזי". מחאה ברורה וחד משמעית זו אינה נופלת בחשיבותה ממחאת הקוטג', החמאה, המרגרינה או כל מחאה אחרת לה הייתם שותפים.

נראה שעיתון "הארץ" ממומן היטב וכפי הנראה אינו זקוק לקוראיו ולכן הוא מקפיד לירוק בפניהם. מי שמעיין בעיתון ילמד שהעיתון חרת על דגלו להעמיק כל סדק בחברה הישראלית, להטיף לגזענות עדתית ולשנאה בין עדות ישראל, להסית למרדנות ולפגיעה במוסדות המדינה ולזעזע את אושיות המדינה במיוחד בתקופות בהן המדינה נמצאת במלחמה או במצוקה. כתבי העיתון אינם בוררים במילים והעורך אינו מכיר את המונח "יש גבול".

ייתכן שניתן לראות הטפה ארסית זו במסגרת "הבעת חופש הדעה." כך אפשר להתייחס גם לספר "מיין קמפף". ייתכן שניתן לראות במאמרי שיטנה ובוגדנות אלה ביטוי ל"חופש הדיבור" וככאלה לא ניתן למנעם. כך ניתן להתייחס גם ל"פרוטוקולים של זקני ציון". ייתכן שאפשר לראות במאמרים אלה ביטוי לתפיסת עולם ערוכה. כך אפשר להתייחס גם לאמנה הפלסטינית. אבל נדרש ממי שסבורים שפרסומים אלה רעילים וראויים לגנאי לנקוט עמדה ברורה ומעשית.

ידוע לי ואף התפרסם לאחרונה כי ניסיונות לפנות לגב' דליה דורנר, נשיאת מועצת העיתונות, העלו חרס. אני פניתי בזמנו בעניין דומה אליה  ונעניתי בשה"י פה"י. אני תמה מאוד כיצד אנשי "רוח" כגון גרוסמן, עוז, א.ב. יהושע, פרופ' קרמניצר, פרופ שטרנהל ואחרים, מכובדים לא פחות, ממשיכים לפרסם את הגיגיהם באותה חצר בה שופך גדעון לוי את אשפתו.

לכן אני מציע שכל אחד מכם שרוכש את העיתון, שמנוי עליו, שמפרסם בו – יימנע מלעשות זאת. הדירו רגליכם מכל מקום ואתר בו נמצא העיתון. הניחו לכלבים לנבוח עד שייצרדו. יפרסם גדעון לוי את הגיגיו באל גז'ירה, עמירה הס תשתבץ כדוברת דעא"ש ואורי משגב ישובץ כקצין העיתונות של אל קאעידה (את בני ציפר גם חיזבאללה לא ייקח). כלומר, עד השלב שבו יחוייבו להמיר את דתם או לראות את ראשם מונח על צלחת. זבש"ם.

נראה לי שכל אדם בר דעת, שהמדינה חשובה לו, שהחברה הישראלית יקרה לליבו וקיום הציונות בדמו, חייב היום פשוט לנקוט עמדה ברורה.

ואת כל המבקשים את "הניחוח התרבותי" שפעם ליווה את כתבות המוסף בעיתון זה, אשאל: האם אתם באמת מסוגלים לקרוא ביקורת על ספר חדש, תיאור של יצירה מוסיקלית, ביקורת על מופע בלט או על הצגה המועלית בתיאטרון – כאשר צחנה כזו עולה סביבכם.

* * *

השטאזי, המשטרה החשאית של גרמניה המזרחית, נוסד בשנת 1950 על פי הדגם של הק.ג.ב. הסובייטי, עימו פעל בשיתוף מלא. בגרמניה המזרחית פעל הארגון לאיתור ולהענשת החותרים תחת השלטון, פוליטיקאים, עיתונאים ואנשי רוח. השטאזי פיתח רשת מסועפת של מודיעים שהעבירו מידע על מכריהם. על פי הערכות, העסיק השטאזי יותר מ-90 אלף שכירים ו-300 אלף מודיעים ערב קריסתה של גרמניה המזרחית.

מתוך ויקיפדיה

* * *

יובל ברנדשטטר

הרפובליקה האיסלאמית של סקוטלנד

בינות לחדשות אודות המדינה האיסלאמית (הסונית) של עיראק והלבנט, למדינה האיסלאמית (השיעית) של איראן המתחמשת בנשק גרעיני, מתחבא הפריט של הקמת הרפובליקה האיסלאמית של סקוטלנד.

ב-18 בספטמבר תיערך בסקוטלנד ההצבעה המכרעת בנושא ההיפרדות מן הממלכה המאוחדת לטובת עצמאות מדינית של סקוטלנד – אותו חלק מן האי הבריטי המצוי צפונית לחומת אדריאנוס. את חומת אדריאנוס בנו כנראה עבדים יהודיים, על פי ציורי המנורה שהשאירו אחריהם. משנקבע התאריך, החלו שני מחנות, תומכי האיחוד ושולליו, להתגושש על ליבו של הבוחר הסקוטי.

פוליטית, סקוטלנד שבה מתגוררים 5 מיליון תושבים – שונה מאוד מאנגליה. רק 1 מ-59 הנציגים ששולחת סקוטלנד לבית הנבחרים בווסטמינסטר הוא מן המפלגה השמרנית. כלכלית, מרבית הנפט של הים הצפוני מצוי במימי החופים של סקוטלנד, ומצד שני, מרבית התעשיות עתירות כוח האדם שאיפיינו אותה התרסקו במהלך שנות ה-80' של מרגרט תאצ'ר. תוחלת החיים הכללית בסקוטלנד היא 78 שנה, אך בחלקים מסויימים ממנה, בעיקר ברבעים העניים, תוחלת החיים של הגבר המקומי דומה יותר לזו שבאפריקה – פחות מ-60 שנה. בהרכב הדמוגרפי של סקוטלנד יש עלייה חדה במיספרם של המוסלמים, בעיקר מפקיסטן, אך כיום – מכל רחבי העולם המוסלמי.

כאמור, שני מחנות בנושא פירוק האיחוד. לטובת האיחוד חברו יחד שלוש המפלגות הגדולות המיוצגות בבית הנבחרים – עבודה, שמרנים וליברלים. לכאורה כוח בלתי מנוצח. נגד האיחוד ולטובת הפירוד הופיעו כוחות אחרים, שהבולטת ביניהן היא מפלגת שמאל קיצוני שמרכז כוחה ממוקם באותם רבעים עניים של הערים הגדולות. עד לתחילת הקיץ, נהנו תומכי האיחוד מיתרון גדול בסקרים. אבל עתה הצטמצם הפער עד מאוד, ובימים האחרונים הופיעו סקרים מהימנים המנבאים ניצחון דחוק לתומכי הפירוד. גורלה של סקוטלנד נתון אם כך בידיהם של בוחרים מועטים למדי, שיטו את הכף לכיוון זה או אחר. המעמדות העליונים, מבחינה כלכלית חברתית, נוטים לאיחוד, ואילו המעמדות הנמוכים המרוכזים ברבעים העניים נוטים יותר לפירוד, ואלה הולכים וגוברים.

במקביל למשאל העם בנושא האיחוד, מתחולל עוד שינוי בארץ הסקוטים: החרפה מרשימה באנטישמיות. ארגון הקהילות היהודיות של סקוטלנד מדווח על זינוק תלול במספר האירועים האנטישמיים, במיוחד בהקשר של מלחמות ישראל בטרור האיסלאמי. היהודים נזהרים מלהתבלט בסממנים יהודיים, החלו לפקפק ביכולת הישרדותם בארץ הסקוטים, וסטודנטים נוקטים באמצעי זהירות.

בכניסה לבית הכנסת הגדול של גלזגו הופיע שרטוט הרחוב "חיזבאללה" באותיות קידוש לבנה, ותנועת החרם על ישראל צרה פעם בשבוע על בתי מסחר המציעים למכירה תוצרת ישראלית או כשרה. הכנסייה הסקוטית שוכנעה לפסוק כי ליהודים אין זכות להתגורר כלל בארץ ישראל. הופעות של תיאטרון ישראלי בפסטיבל אדינבורו הופרעו שוב ושוב, עד כדי הפסקת ההופעה כליל. בית הנבחרים הסקוטי עסק בישראל 50 פעם מתוך 260 דיונים בנושאים בינלאומיים. ישנה בולטות של מסע ההזדהות עם הפלשתינים הפועלת ליצירת "סקוטלנד נקייה מציונות," והקריאה "חמאס, חמאס היהודים אל הגז" נשמעה בראש חוצות. כצפוי, אחת ממובילות המסע הזה היא מוסלמית חובשת חיג'אב – אחד המראות הנפוצים ביותר בערים הגדולות, ובמיוחד באותם רבעים שבהם שלושה רבעים מן התושבים מתגוררים בזכאות של דיור ציבורי. ואלה הם הרבעים שבהם מרוכז הציבור המוסלמי שגודלו כ-80 אלף נפש.

המרכז האיסלאמי של גלזגו, הכולל את המסגד הגדול בסקוטלנד, הוקם בלב רובע הגורבאל על הנהר קלייד. המרכז התופס 32 דונם, מכיל עד 2500 מאמינים, וברובע זה תוחלת החיים היא הקצרה ביותר ורמת האלימות הגבוהה ביותר בסקוטלנד.

לעומתו, המסגד על שם המלך פאהד באדינבורו הוקם ליד האוניברסיטה, ומרכז את הפעילות של אגודת הסטודנטים המוסלמיים. המרכז האיסלאמי מקדם את חודש התרבות המוסלמית במשך כל חודש אוגוסט בכל שנה, במקביל לפסטיבל התיאטרון של אדינבורו, שממנו החלו להדיר את התרבות הישראלית כמתואר לעיל. המרכז עוסק רבות בקידום ההלכה המוסלמית ומארח דוברים שעיקר עניינם הוא שלטון האיסלאם ושנאת הכופרים. מונה סידיקי, פרופיסור לאיסלאם וליחסים בין דתות באוניברסיטת אדינבורו, היא מן המובילות של התנועה להיפרדות סקוטלנד.

היפרדותה של סקוטלנד מבריטניה הגדולה תלויה אפוא במידה רבה בהצבעה המוסלמית. הסקרים מראים כי אוכלוסיית המהגרים מ"אסיה" (צופן בריטי למוסלמים) נוטה להיפרדות ביחס של שני שליש לשליש. הסיבות הן התנגדות מוסלמית לעמדה הרשמית של ווסטמינסטר בנושא הישראלי ובנושא צמצום הגירה נוספת, תביעה שלהם להרחבת מדינת-הרווחה, ותמיכה ביציאה של אזרחים סקוטיים למלחמה בלבנט. לעומתם, מרביתם של ששת אלפי יהודי סקוטלנד תומכים באיחוד, עמדה שמבחינת המוסלמים היא תמריץ נוסף להיפרדות.

אם אכן תהיה זו הקהילה המוסלמית שתנחיל את סקוטלנד לכל אזרחיה, הדעה הרווחת היא שחוקי ההגירה לסקוטלנד ישתנו לטובת הגירה מוסלמית נוספת. אז תזכה אנגליה, שגם כיום מוצפת במוסלמים תוקפניים, למדינה בעלת אוריינטציה איסלאמית על גבולה הצפוני – מצב שייתר את הצורך להילחם ב"מדינה האיסלאמית" בעיראק ובלבנט

המאמר הופיע לראשונה במגזין "מראה" 305.

ד"ר יובל ברנדשטטר הוא רופא ילדים, תושב הנגב, פובליציסט ומחבר הספר:

Joe's trial –  The Witches of West Bend

* * *

אהוד בן עזר

מסעותיי עם נשים

רומאן

הוצאת "ספרי מקור" 2014

פרק עשרים ואחד

ההזרעה של אגנה וגנר

בנתב"ג, לפנות-ערב, בטרמינל 2 לטיסות מקומיות, פגשתי את מאיר פעיל. הוא טס לאילת להרצות בפני מועדון רוטרי ובני ברית המקומי. בילינו בשיחה את כל שעת הטיסה וביקשתי ממנו חומר בעברית על מלחמת העולם הראשונה בארץ-ישראל הוא המליץ בעיקר על ספרו של ויוול.

באילת התחלפנו בכרטיסים. עליו היה לחזור במטוס של 9.20 בבוקר לשדה דב, ועליי ב-7.30 לנתב"ג. לי זה היה מוקדם מדי ואילו הוא השאיר את מכוניתו בנתב"ג. וכך היה נוח לשנינו להתחלף, ונפרדנו לשלום.

מכונית של הקיבוץ חיכתה לי ותוך מחצית השעה היינו בקיבוץ. מאחור ישבו כמה נערות, אולי בנות תשע-עשרה, ושרו שירים כל הדרך, ואני נזכרתי, עשרים וכמה שנים לאחור, בתקופת הנח"ל ועין גדי. הגענו למשך בשעה שמונה לערך. ארוחת הערב כבר הסתיימה והבחורה שהזמינה אותי להרצאה, סימה, עבדה בחדר-האוכל והיתה עסוקה. ראיתיה למשך מחצית הדקה ויותר לא ניראתה לעיניי במשך כל הביקור. הבחור שהביא אותי לקחתני לדירה של בנות, רונית, רזית, דורית, נירית ועוד שמות כאלה, כולן פרגיות כבנות תשע-עשרה, מגרעין השלמה של הנח"ל למשק, אשר האזינו למוסיקה מעל גבי תקליט של זמר ששמו אינו מוכר לי, ופטפטו במרץ רב על בעיות של רפת וקטיף ושיווק פרחים, בצחקוקים ללא ספור, מבלי לשאול את עצמן אם אותי זה מעניין. הגישו כוס תה וכמה טוסטים עם גבינה, לכולנו, וזו היתה ארוחת-הערב היחידה שלי. אמנם, היו שם כמה נערות יפות להפליא, אשר למראן נעצרה נשמתי. ובייחוד אחת, בעלת עור שחום, שיער שחור ועיני דבש, תימניה כנראה, שהופיעה במעיל פרוות כבשים לבן כשלג, וניגוד שני הצבעים, השחור והלבן, היה מופלא. והיו שם גם כמה פרות קטנות, מגושמות. ולרובן עיניים קצת תוהות, מטופשות, ומלאות תהייה והערצה לא אמיתית למראה הסופר הזר והמבוגר שבקירבן.

כך ישבתי למעלה משעה. עייף וחושיי גרויים. תוהה לדעת אם מישהי מן הנערות תמצא עניין בי גם לאחר ההרצאה. ולבסוף ניגשנו למועדון. היו שם לא יותר מחמישה-עשר בחורים ובחורות, מה שעשה את כל הוצאות נסיעתי והרצאתי, יותר מחמש מאות לירות, למגוחכים. דיברתי על סידהארתא. על הגשמה עצמית. על פר גינט.

השעה היתה אחת-עשרה לערך. הרצאתי נסתיימה. בחורה אמריקאית אחת ביקשה את כתובתי לשם קבלת רשימה של ספרים עבריים שאדם מסויים, אספן מדטרויט, מבקש לקנותם. ולידה ישבה עוד בחורה מגודלת ושמנה, צחת פנים, אשר שאלה כמה שאלות נירגשות בסוף ההרצאה על הציונות וטעם החיים.

מתברר כי היא המארחת שלי, אגנה. ולקחה אותי לחדר בו אישן. התברר כי החדר הוא – חדרה. "אגנה וגנר" היה רשום על דלת הדירה בת שני החדרים, והיא אמורה לישון בחדר השני. החלה להציע את המיטה, ודיברה בהתרגשות רבה. הרגשתי שאגנה עדיין מבקשת להישאר ולשוחח איתי. שאלה אם ברצוני כוס טה, והסכמתי. הפסיקה את סידור המיטה, הכינה טה, פשטה את מעילה ואת קבקביה ונותרה בשמלה ערבית ארוכה אשר הסתירה את גופה הגדול, וישבה בשילוב רגליים על מיטתה, על השמיכה שהוציאה עבורי, ואני במיטה ממולה. ומעיי מקרקרים מדי פעם מאחר וזה לי כמה שעות שאני כל הזמן בחברת אנשים אחרים.

חדרה היה מרוהט בסגנון בעל טעם – שטיחים, תמונות במסגרות, שיר בכתב יד, שמלות תלויות על הארון, תאורה עמומה, ספרים, כוננית, פרחים. חדר של בחורה רגישה החפצה לבנות לעצמה עולם נאה משלה ולייחד עצמה בפני החוץ. מתברר שהיא רק בת שמונה-עשרה, בתקופת הצבא, אביה וגנר טייס והספיקה לטייל הרבה בעולם, ללמוד, אך לא סיימה בגרות, כבר חיתה עם חבר ועזבה אותו, ולפי כל דיבורה היא Blaze. כאילו הכול כבר מאחוריה, ואינה מוצאת את הטעם בחיים, לבד מאשר בעבודתה בתור מטפלת ילדים במשק.

האווירה בחדר נעשתה סמיכה וקרובה. עיניה של אגנה היו גדולות ויפות ומדי פעם הביטה בי כמתחננת. והורידה ראשה בצניעות מעושה, כמחכה שאגש אליה. והיה ברור כי שנינו מוצאים עניין בהמשך הישיבה יחד, ובאותה שיחה מגומגמת, נפשית ורבת רמזים למה שעתיד להתרחש בינינו.

היתה לי הרגשה שאני רועד במקצת, אולי מפני הקור בחדר, אולי מהתרגשות למחשבה שהנה אגש אליה, אחבקה, אפשיטה בעדינות ואשקע במפלי בשרה הצחים והרכים ככרים לבנים. וגם היא היתה נירגשת ויש שדיברה לא לעניין, והיתה לי הרגשה שהיא חושבת, כמה זמן עוד יישב הבטלן הזה מולי מבלי לקום ולגשת אליי.

לבסוף קמתי. היא ישבה והורידה ראשה. התכופפתי ונשקתי אותה על מצחה. היא נאנחה קלות ולא עשתה כל תנועת סירוב. רגע רציתי לכרוע ולהשקיע ראשי בחיקה, אך חשבתי שזה יהיה מגוחך. גם לחבקה לא רציתי, כי היה בי רצון לתת לה את הבחירה – לקבל אותי או לא, ולא להיאבק עימה. הרכנתי ראשי על חלקת צווארה, בצד ימין שלה, ונשקתי אותה בלטיפת פי פעם ועוד פעם מתוך הרגשה של הקלה, כשאני בטוח כי מעתה הכול ברור ואנו עתידים לבלות ליל תענוגים ממושך, מופלא וחד פעמי.

שלחתי ידי לעבר ירכיה והרמתי את שולי השמלה הערבית הרקומה הארוכה שלה. היא עצרה את נשימתה. אמרה: "לא..." ו"עוד לא..." אבל אני כבר משכתי את תחתוני הקיבוץ הגדולים הלבנים מטריקו שלה בבת-אחת מעבר לכפות רגליה היחפות, היפות שהיו בתוליות כשל נערה-ילדה. היא נשמטה קצת לאחור והתפרקדה על המיטה. שמנה מאוד היתה אבל הכול בה היה כל כך יפה כל כך וצעיר. עוד תהיינה לה מספיק שנים להשמין, חשבתי, ועכשיו היא נהדרת, וחוץ מזה כל נמל טוב בשעת סערה, שיחקתי בתוכה קצת ובזר שערות הערווה הרכות שלה כשהיא דוחה אותי ממנה בידיה כממאנת ואז עליתי עליה, פתחתי את ה"חנות" שלי ובבת-אחת חדרתי  והשפרצתי בתוכה עלה ושוב עלה ושוב את כל מה שהצטבר אצלי במשך השיחה הארוכה כשאני נזהר שלא להפליץ ולא לחרבן בגלל המעיים המלאים שטרם היתה לי הזדמנות לרוקן אותם ואשר הדאגה להם הפריעה את הנאתי, שלא הושלמה, כי לפתע קמה, כל זה לא נמשך יותר מרגעים אחדים דחוסים מאוד, נשלפתי ממנה בגללה למרות שהפות שלה היה נרגש כולו, יתרת הזרע נשפכה בחוץ והיא רצה לקראת הדלת, יחפה. חשבתי, היא מבקשת לנעול את הדלת. וכך גם אמרה קודם – שיש ימים בהם היא נועלת על עצמה את דלת חדרה. אך היא לא נעצרה בדלת החדר אלא המשיכה בטיסתה להול, חשבתי – סוגרת את דלת המבוא לדירה. אך היא פתחה את דלת המבוא, יצאה, סגרה בטריקה, ונעלמה, כך כפי שהיא, יחפה בכפות רגליה היפות ובשמלת הבד הערבית הרחבה, הארוכה, בלי תחתונים לבשרה וממנה נוזל ודאי זרע טרי שלי בקור הערבה ומצנן את רגליה.

הייתי נידהם, וקצת חשתי רגש אשמה. הנה תצעק בחוץ שאנסתי אותה! הנה תבוא חזרה עם כמה בחורים ויתברר לי שהיא בחורה לא יציבה בנפשה ואני ניסיתי לנצל אותה. יצעקו עליי ויעליבו אותי. חששתי – הנה תרוץ אל הגבעות החשופות שמסביב ותאבד עצמה לדעת, ובבוקר ימצאו אותה, יחפה, ויתברר כי אני האדם האחרון שראה אותה, ויחקרו מה היה בינינו. (כל זה, כניראה, בהשפעת רצח רחל הלר וחקירת ביכונסקי, וכן שוחחתי עימה ארוכות על "על מצבו של האדם", אבשלום ואביגיל, ועל פרשת רצח דני פקטורי. והיא אמרה: "אינני יודעת מה רע ביחסים בין אח לאחות. הנה יש אצלנו במשפחה מקרה של אח ואחות, שקיימו יחסים בתקופת השואה. עד היום הם שומרים על קשר ביניהם. הוא  התחתן ויש לו חמישה ילדים, ואילו היא, רופאה, נישארה רווקה כל ימיה.")

הסתובבתי הנה והנה בחדרה. נירגש. כמין כובש זר ורטוב ומסריח. אני יודע שגם היא היתה נירגשת, שהרי כל הערב הניעה מולי את ירכיה בעסק רב על מיטתה, כשהן שלובות, ולא מצאה לה מנוח, ומדי פעם נתגלו חלקים צחים מהן לעיניי – ואם אני לא טועה היא הגיעה לאורגזם מיד עם ההתרגשות שבנגיעת שפתיי בצווארה, ולכן מצאתי אותה מוכנה כבר, ולכן ברחה, מבויישת ומלאת רגשות אשמה.

ואולי רק ניגשה לברר את הסעתי למחרת בבוקר, ועוד מעט תחזור והלילה יימשך מופלא כמו שחשבתי?

השעה היתה שתים עשרה וחצי. הלכתי לבית השימוש ופרקתי בני מעיי. היה נידמה לי שאני שומע דפיקה קלה בדלת החיצונית וקראתי – "יבוא! בבקשה להיכנס!" – אך כשיצאתי לא היה איש בדירה.

קראתי קצת. חיכיתי. השעה היתה אחת, אחת וחצי. לצאת לחפש את אגנה לא היה כל טעם. השעון המעורר היה מקולקל. לא ידעתי באיזו שעה בדיוק עליי לקום בבוקר כדי שלא לאחר למטוס. היתה בחדר רק שמיכה דקה אחת. כשהשעה התקרבה לשתיים בלילה הרגשתי שעליי ללכת לישון, אחרת לא אישן כל הלילה, ולמחרת עוד טיסה לפניי. פרשתי את הציפה, שמתי עליה שמיכה דקה, התפשטתי, לבשתי פיג'מה, ניגבתי את כתם הזרע, כיביתי את האורות והשארתי רק את האור האדום בהול, ושכבתי לישון, ושעה ארוכה התגלגלתי על מיטתי, מחכה שמא בכל זאת תיפתח הדלת ואגנה תופיע, ובעצם גם כועס עליה, שהרי היה עליה לדאוג לי, כמארחת, ולחשוב גם על כך שעליי לישון ולקום מחר ולנסוע בזמן למטוס.

לבסוף נירדמתי. אינני זוכר אם ומה חלמתי. היה לי קר ופרשתי את המעיל שלי על השמיכה הדקה. הצצתי החוצה בחלון שמא היא עומדת שם, יחפה וקפואה. עוד רגע עבר. לפני כן פתחתי את הדלת החיצונית, שמא היא עומדת בחדר המדרגות. לא היה איש.

לפנות בוקר נכנס השומר להול וקרא בקול: "אגנה!" – "אגנה!" – הוא בא להעיר אותה, חשב שהיא ישנה בחדר השני. אך היא לא היתה. הוא יצא. קמתי. במשך הלילה עשיתי חשבונות לגבי האוטובוס שצריך, לפי דברי אגנה, לעבור בבוקר בגרופית בדרכו לאילת. היא אמרה בין שש וחצי לשבע, אך לי זה נראה מוקדם מדי, וחשבתי כי השעה הנכונה היא שבע וחצי. התלבשתי ויצאתי. לא סידרתי את המיטה ולא השארתי שום פתק ואות תודה. גם נזהרתי וגם כעסתי.

פגשתי שני מתנדבים בחוץ אשר הסבירו לי כי אולי ברגע זה בדיוק מגיע האוטובוס. השעה היתה סמוך לשבע. אך חשבתי שאין זה נאה לקום כך ולברוח. ניגשתי לחדר האוכל. אכלו שם ארוחת בוקר והיו כמה בחורים ובחורות מאלה שראיתי אתמול. היפהפיות ניראו עייפות ומגושמות, בבגדי עבודה. שאלתי על תחבורה לאילת ואף אחד לא ידע. שאלתי על סימה ואמרו שהיא ישנה. לא הזמינו אותי לאכול. יצאתי והסתובבתי כה וכה. מישהו אמר שתבוא אולי מכונית מהיאחזות שכנה ותיקח אותי. ראיתי שבמשק הזה אין כל יד מארגנת. שאלתי בחור אחד, והתברר כי הוא איש מילואים השומר במקום, והוא יעץ לי לרדת לכביש ולתפוס טרמפ לאילת, אחרת איש לא ידאג לי.

ירדתי איתו לשער, ואחר המשכתי לבד בדרכי מן הגבעה לכביש הראשי. במורד. היה בוקר והדרך אצה לי. הגעתי לכביש. הרמתי כמה פעמים יד למכוניות ה"מק" הענקיות הנושאות קרון נוסף מאחור, צהובות, ואף אחת לא עצרה. לבסוף עצרה מכונית ענקית אחת ונסעתי בה במשך שלושת רבעי שעה לאילת. זו היתה חווייה מעניינת כשלעצמה. מעולם לא נסעתי במפלצת כזו על פני הכביש. הנהג היה בחור צעיר מדימונה.

הספקתי לאכול ארוחת בוקר במזנון תנובה באילת, וטסתי במטוס היראלד לשדה דב, כשאני מתבונן כל הזמן למטה. מעל לעננים טסנו, על פני הנגב והדרום.

המשך יבוא

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* חיימקה שפינוזה: איך זה יכול להיות שהגוף הנשי הוא כל כך יפה והרמוני ואילו הפיפי, אם רק פושקים אותו קצת – הוא לא הדבר הכי יפה בעולם.

* הייתכן כי מהספרייה העירונית בית אריאלה בתל אביב יכתבו לאהוד בן עזר – "אנחנו מצטערים שלא רכשנו את 'ימים של לענה ודבש' – אבל איננו יודעים מיהי אסתר ראב."

* ליבנו נכמר למקרא הצרות והקשיים השבועיים של המהגר החדש לארה"ב סייד קשוע ומשפחתו. ככה זה כשבונים את כל האישיות והכישרון על האפלייה שחשים ערבים בקרב יהודים בישראל, ופתאום נזרקים למציאות זרה אמיתית שבה ישראל והיהודים אינם אשמים במאום – ואפשר רק להתגעגע אליהם כי הם היחידים המעניקים ליוצרים ישראליים כמו קשוע הרגשת בית.

* מתי דוד: נודע לי שברק רביד, הפרשן המדיני של "הארץ", הוא קצין ששירת ב-8200. על פי מאמריו הוא שמאל מדיני קיצוני, בדומה לגדעון לוי, עמוס שוקן ודומיהם. סביר להניח שמקורבים של הקרן החדשה, שלום עכשיו, ובהם אנשים כברק רביד – שותפים למהלך של חבורת השמאלנים החתרנים, יוצאי יחידת 8200.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,631 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה עשירית למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-80 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של העדות על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,631 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה עשירית למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

פרופ' יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-80 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של העדות על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל