גיליון מס' 979

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ג באלול תשע"ד, 18 בספטמבר 2014

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: קַיִץ יִשְׂרְאֵלִי. // עמוס גלבוע: 1. קרקס אחד גדול. 2. התקשורת נתנה תהודה אדירה לתרגיל של השמאל הקיצוני. // אורי הייטנר: 1. חקה והפלמ"חניקים. 2. צרור הערות 17.9.14. // יעקב אחימאיר: ימיני הסופר. [ציטוט]. // ד"ר עירית אמינוף: פרידה מן השופט זועבי. // כף-הנעליים שֶׁלָךְ, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // ד"ר ישראל בר-ניר: האיום האסלאמי – מלחמותיו של אובמה.  [ציטוט]. // אורה מורג: לקלוט אצלכם רק אלף מהגרי עבודה... // מתי דוד: 1. דיווח תמציתי ממפגש ראשי מערכת "הארץ" עם קוראי העיתון שביטלו את המנוי. 2. כתב אשמה נגד עיתון "הארץ": ביטאון פוליטי שמנהל ג'יהאד תקשורתי אנטי ישראלי. //  יצחק (איצ'ה) גדיש: למתי דויד וגם לכולם... עותק לעמוס גלבוע. // פוצ'ו: איך חיים טופול מתח אותי מתיחה שכזאת שעלתה על כל המתיחות שנמתחתי מאז שמותחו מתיחות. // אלי מייזליש: ושוב גלנט. // ברוך תירוש: בריטניה והתנערותה מהתחייבויות הצהרת בלפור. // יוסף אורן: איך תפחה עלילת "ניצבת" לממדי רומאן? (חלק א') הרומאן החדש של א"ב יהושע, הוא הרדוד והכושל בספריו. // אהוד בן עזר: מסעותיי עם נשים, פרק עשרים ושניים, חליפת מכתבים עם סבתא ממורמרת. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

קַיִץ יִשְׂרְאֵלִי

"וּבְהִתְחַדֵּש הַקַּיִץ –

שַׁבְתִּי לִפְרֹחַ"

(אסתר ראבּ: "יוֹם הֻלֶּדֶת")

אֲפִלּוּ אִם אֵש חַמְסִינָיו נְשוּפֵי הַשַּארְקִיָּה לוֹהֶטֶת כַּתֹּפֶת

וְאֵין בֵּין פִּצְעֵי אַדְמָתוֹ הַסְּדוּקָה גַם אֶחָד שֶאֵינוֹ שוֹבֵר לֵב

אֲנַחְנוּ שְפוּטִים עַל תְּכֶלְתּוֹ הַמֻּתֶּכֶת בַּשֶּמֶש מֵאֹפֶק עַד אֹפֶק

וְלֹא עַל רִשְעוֹ שֶל סְחַרְחֹרֶף סוּפוֹת הַקָּרָה הַצּוֹלְפוֹת כְּמַגְלֵב.

אֲנַחְנוּ מֵאֵלֶּה שֶעוֹד מִשְתַּכְּרִים מִן הָאוֹר הַחוֹגֵג, לֹא מִיַּיִן,

אֲנַחְנוּ, שֶעִם הָאַגָּס הָרִאשוֹן בַּבֻּסְתָּן לִתְחִיָּה מְקִיצִים,

אֲנַחְנוּ, אוֹתָם הַיּוֹדְעִים בְּלִבָּם כָּל שָנָה צְמֵאַת חֹם כִּי עֲדַיִן

אִם טֶרֶם כָּלוּ לָנוּ כָּל הַקֵּיצִים לֹא כָּלוּ לָנוּ כָּל הַקִּצִּים.

וַאֲנַחְנוּ רוֹאִים כִּי כְּשֵם שֶצַּהֶבֶת הַכְּמוֹש הַנִּבְלֶמֶת בַּוָּאדִי

כּוֹפֶלֶת אֶת חֵן הַהַרְדוּף הַמַּוְרִיד עַל גְּדוֹתָיו פִּי שִבְעָה – כָּךְ מַמָּש

מַמְתִּיק הַשָּרָב אֶת צִנַּת צְלִילוּתָם הַבְּדָלְחִית שֶל מֵימֵי תֵּל אֶל קַאדִי

וְצֵל מַטָּעֵי הַגּוֹלָן אֶת יְפִי הַקּוֹטְפוֹת כַּחֲלוֹם שֶמֻּמַּש.

וּצְמָא יְעֵלֵי הַמִּדְבָּר הֶעָטִים רוֹהֲטִים אֶל מִלְמוּל מֵי הַפֶּלֶג

שֶל נַחַל דָּוִד בִּצְפוֹנָהּ שֶל עֵין גֶּדִי אוֹ עֵין עֲרוּגוֹת בִּדְרוֹמָהּ

כִּגְהֹר הָאוֹהֵב לִזְרוֹעוֹת הָאוֹהֶבֶת בֵּינָן הוּא נָמֵס כְּמוֹ הַשֶּלֶג

הַזָּב מִמּוֹרְדוֹת הַחֶרְמוֹן לִמְקוֹרוֹת הַיַּרְדֵן בְּחַסְדָּהּ שֶל חַמָּה, –

הוּא גַם צִמְאוֹנֵנוּ שֶלָּנוּ אֶל זוֹ הַקֵּיצִית שֶכֻּלָּהּ גַּעֲגוּעַ

שֶשְּׂעַר שוּלַמִּית עַל קִירוֹת מְצוּקֵי הָעֶרְגָּה הַנּוֹטֶפֶת לַחוּת

הוּא דָ"ש שֶשּוֹלַחַת אֵלֶינוּ מֵעֵבֶר לַזְּמַן הָאַחַת שֶהָגוּהָ

פְּסוּקֵי יִפְעָתוֹ הָאֵרוֹטִית שֶל שִיר הַשִּירִים שֶעִטְרוּהָ מַלְכוּת.

אָז שוּבִי נָא, שוּבִי אֵלֶינוּ גַם כָּאן וְעַכְשָיו, שוּלַמִּית הַנֶּחְשֶקֶת

כִּי דְבַש אֶשְכּוֹלוֹת הַתִּירוֹש בְּחָזֵךְ הָעַתִּיק אַךְ צָעִיר לְעוֹלָם

עוֹדֶנּוּ מְקוֹר הַשִּירָה הַהוֹפֶכֶת לְלַחַן אֶת אֵלֶם הַשֶּקֶט

וּבְלִי גַעֲגוּעַ אֵין שִיר, שֶהוּא כַּן-הַמְרָאָה לִמְחוֹזוֹת הַנֶּחְלָם.

וּכְמוֹ שֶהַקַּיִץ מֵמִיר כְּמִקְסַם אַלְכִּימַאי אֶת הַבֹּסֶר בְּמֶתֶק

וְאֶת הָאָסוּף בֵּין חוֹמוֹת מַלְבּוּשָיו בֶּחָשׂוּף לְאוֹר יוֹם וּמַשָּב

וְלַהַט רוּחוֹת הַקָּדִים מַאֲדִים בִּקְרִינַת מַחְמָאוֹת שְלוּחוֹת מֶתֶג  

אֶת גּוֹן לְחָיֵי הַפֵּרוֹת בַּגַּנִּים הַמַּטְרִיף עַל רוֹאָם אֶת חוּשָיו, –

כָּךְ פֶּתַע נִתְקָף גַּם הַחַי, מֵאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה וּמֵעוֹף הַשָּמַיִם

עַד לֵב הָאָדָם בְּבֻלְמוֹס הָעוֹשֶׂה בּוֹ שַמּוֹת מִסִּיוָן עַד אֱלוּל

וְשָב וּמַסְעִיר בּוֹ כְּמִיהוֹת כְּאַיָּל הָעוֹרֵג עַל אָפִיק שוֹצֵף מַיִם

אֶל תֹּאַם חֶצְיוֹ הָאַחֵר, הֶחָסֵר, שֶמִּלּוּי הַשָּלֵם בּוֹ כָּלוּל.

וְלֹא רַק הַמֶּתֶק בַּפְּרִי מְלַבֶּה אֶת חֶמְדַת הַחוּשִים כְּמַפּוּחַ

וְלֹא רַק תְּפִיחַת הַדָּגָן שֶשִּפְעַת זְהָבוֹ שְחוֹם אָרָד נְשוּקָה,

גַם מֶתֶק הַיֵּצֶר בַּדָּם שֶצּוּפוֹ מַעֲסִיס כַּסֻּכָּר בַּתַּפּוּחַ

אֶת קֵיץ כָּל בָּשָׂר שֶבַּחֹרֶף בָּסַר וְכָעֵת הוּא מַבְשִיל לִתְשוּקָה.

כִּי הַגּוּף הוּא הַפֶּרַח, הָעֵץ וְהַפְּרִי וְהָרוּחַ הִיא רַק הָאֲרוֹמָה

שֶל יֵינוֹ הַחוֹמֵר בּוֹ, שֶל מָה שֶאוֹמֵר בּוֹ שִירָה –  וְתִלִּים עַל תִּלִּים

שֶל כָּל טְרַנְסְצֶנְדֶּנְצְיוֹת אֱנוֹש לְהַבְקִיעַ בָּרוּחַ מָרוֹמָה וּתְהוֹמָה

הֵם רַק תַּרְגּוּמֵי פְּעִימוֹת לְבָבוֹ שֶאֵינֶנּוּ נִזְקָק לְמִלִּים.

וְהַפִיזִי, הַחֹמֶר, שֶבּוֹ מְבַתֵּר הַשַּׂחְיָן בִּבְשָׂרוֹ הַצּוֹלֵחַ

אֶת מִשְיָן הַמַּקְצִיף שֶל אַדְווֹת הַטּוּרְקִיז וְהַכְּחוֹל הֶעָמֹק שֶבַּיָּם

וְשֶבּוֹ מִתְחַפְּרִים יְלָדִים עַל הַחוֹף בְּסֻמְקָם הַמָּתֹק וְקוֹלֵחַ

שֶל פִּלְחֵי אֲבַטִּיחַ הַשָּב וּמַבְטִיחַ בְּלִי קוֹל שֶהַקַּיִץ קַיָּם, –

וְיָדוֹ שֶל הַנַּעַר שֶפְּקַעַת הַחוּט הַמַּזְנִיק עֲפִיפוֹן סַסְגּוֹן-צֶבַע

אֲחוּזָה בְּחָפְנוֹ בּוֹ מַרְקִיד דִּמְיוֹנוֹ הֲזָיוֹת שֶל סִחְרוּר וְאִגּוּף

וּסְגוֹר פִּיו הַמֻּרְעָב שֶל גְּבַרְבָּר מְאֹהָב הַלּוֹחֵךְ אֶת יָפְיוֹ שֶל הַטֶּבַע

הַנִּגְלֶה בִּסְעָרָה בְּשִׂפְתֵי נַעֲרָה הַמֻּלְחֶמֶת אֵלָיו גּוּף אֶל גּוּף, –

וְחִנְגַּת הַשְּוָקִים הָעוֹלִים שוֹקְקִים עַל גְּדוֹתָיו שֶל כָּל סֶכֶר וָחַיִץ

בְּגֵאוּת פִּרְיוֹנָיו וּמְלֵאוּת רִוְיוֹנָיו שֶל הַשֶּפַע הַזֶּה הַהוֹמֵם

בִּגְוָנָיו, טְעָמָיו, סְאוֹנָיו וּבְשָׂמָיו שֶל אוֹתוֹ קַרְנָבָל שֶשְּמוֹ קַיִץ

בּוֹ נֶחְשֶׂפֶת מַהוּת הַצּוֹמֵחַ בַּחַי וְהַחַי שֶבְּתוֹךְ הַדּוֹמֵם, –

כָּל זֶה חוֹבֵר אֶל זִיווֹ הַגּוֹבֵר שֶל הֶחָג הַשִּמְשִי, הַזָּרוּחַ

שֶבּוֹ צַוְּארוֹנָהּ שֶל הַנֶּפֶש פָּתוּחַ לִסְבּוֹא וְלִשְׂבֹּעַ הַכֹּל:

אֶת חֶתֶף הַזְּמַן הַבּוֹרֵחַ, אֶת שֶטֶף הַמַּיִם, אֶת לֶטֶף הָרוּחַ,

אֶת כָּל מַתְּנוֹתיו שֶל הַקַּיִץ הַשָּב בִּפְלָאָיו אֶת עֵינֵינוּ לִסְקֹל.

וְאֶת כְּחוֹל קְטִיפָתוֹ הָאָפֵל שֶל נוֹקְטוּרְנוֹ חֲצוֹת בּוֹ רוּחֵנוּ עוֹגֶנֶת

בַּחוֹף בּוֹ הַחֹם מִתְפּוֹגֵג וְהַחֹשֶךְ רֹאשוֹ אֶל הַשֶּקֶט מַצְמִיד

כְּזוּג אוֹהֲבִים מוּל מַחְשׂוֹף חַלּוֹנָם הַפָּעוּר לַדְּמָמָה הַנּוֹגֶנֶת 

שֶבָּהּ כּוֹכָבָיו שֶל יְפִי לֵילוֹת כְּנַעַן טְלוּלִים וּבְשֵלִים מִתָּמִיד.

* * *

עמוס גלבוע

1. קרקס אחד גדול

רק כך אפשר לכנות את הקואליציה העולמית שבונה ומובילה ארה"ב. היא בראש ובראשונה עניין של יחסי ציבור לנשיא אובמה. מגייסים את כל העולם מול עוצמה צבאית זערורית של "המדינה האסלאמית", שאין לה יכולת וסיכוי להשתלט אפילו על בגדאד. יש עשרות מדינות  בקואליציה המצחיקה, ורק גורם אחד צריך יהיה באמת להילחם: הצבא העיראקי, שחלקו עדיין רק על הנייר.  "המדינה האסלאמית" אומנם מקרינה איומים שונים, אך בשום אופן אין להפוך את ה"כלב הנובח" לנמר אימתני.

בשנת 1952 הופק הסרט ההוליבודי "הגדולה בהצגות תבל". זה היה אחד מגדולי סרטי הקופה של הוליבוד, הוא זכה בכמה פרסי אוסקר,  השתתפו בו גדולי השחקנים של הוליבוד, 1400 אנשי קרקס ומאות חיות.

 אני חושב שממש לנגד עינינו, בספטמבר 2014, מתחוללת הגדולה בהצגות תבל: הקואליציה הענקית של למעלה מ-40 מדינות שמובילה ארה"ב למלחמה נגד "המדינה האסלאמית" שבעיראק וגם בסוריה. קרקס אחד גדול, שלדעתי הוא בראש ובראשונה תוצר של יחצ"נות, פרי פוליטיקה פנימית אמריקאית לקראת הבחירות בנובמבר לקונגרס האמריקאי, ומאמץ לשפר את הדימוי הירוד של אובמה  כהססן וחלש. מצעד איוולת  בנוסח המאה ה-21.

למה? קודם לכל צריך להבין מה היא העוצמה הצבאית של  "המדינה האסלאמית". אלו לא  הפרשים והקשתים ההונים שהביסו את מה שנשאר מהאימפריה הרומאית; אלו לא הפרשים המונגולים שבאכזריות איומה הביסו את הציביליזציה המוסלמית ואת הח'ליפות העבאסית של בגדאד; אלו לא היאניצ'רים העות'מאנים שהביסו את צבאות אירופה והיו אימת מדינות אירופה  במשך מאות בשנים.

מדובר כאן בעוצמה צבאית זערורית המורכבת מ-3 חלקים: גוף לוחם עיקרי, ללא נשק מתוחכם, המונה כ-15 אלף לוחמים חדורי קנאות אסלאמית קיצונית. כ-20 אלף אנשי שבטים סונים נושאי נשק התומכים "במדינה האסלאמית". עד 1500 קציני צבא סונים ששירתו בזמנו בצבא צדאם חוסיין.

זאת העוצמה נגדה מקימה ארה"ב קואליציה עולמית!? לירות ב-10 תותחים בחלון ראווה אחד! ומה שמצחיק הוא שבסופו של דבר איש מאנשי הקואליציה העולמית לא ילכלך את ידיו ויקריב קורבנות בלחימה על הקרקע נגד ה"מדינה האסלאמית". מי שיצטרך לכבוש את מוסול יהיה הצבא העיראקי, שלפי שעה הוא קיים על הנייר! על סוריה אין בכלל מה לדבר. שמה זו אופרה אחרת לגמרי.

שנית, להערכתי "המדינה האסלאמית" אינה מהווה שום איום קיומי על אף מדינה שכנה:  לא על איראן, לא על סעודיה, לא על ירדן ולא על תורכיה וגם לא על משטר אסד, בוודאי לא על ארה"ב. יתר על כן: אני מעריך כמעט בוודאות כי ל"מדינה האסלאמית" אין שום יכולת, שום סיכוי, להשתלט על בגדאד! ובכלל, היא טרם ביססה את שליטתה באזורים שנכבשו על ידה. אבל, לפתע פתאום היא הפכה לאיום העולמי הגדול ביותר שרק בו צריכה ארה"ב להתמקד. אסד וקצביו ואלפי הקורבנות הממשיכים להירצח שם, חלקם בנשק כלור כימי? איראן והגרעין והטרור? טרור הג'יהאד העולמי ואלקאעידה? הם הושלכו לפי שעה לפינה! זה לא אומר שה"מדינה האסלאמית" אינה איום, אבל בוודאי לא כזה  כמו שכל מערך ההסברה והתעמולה האמריקאי מתאר. הפכו כלב נובח לנמר אימתני!

 מה הם כן האיומים והסיכונים האמיתיים המצויים ב"מדינה האסלאמית"?

ה"המדינה האסלאמית" היא אחד מהתוצרים של שני תהליכים מרכזיים שעברו על האזור ב-10 השנים האחרונות ובעיקר ב-4 האחרונות:

האחד, המדיניות האמריקאית שתחילתה בכיבוש עיראק ב-2003 בזמן הנשיא בוש, והמשכה בפינוי עיראק ב-2011 ע"י אובמה.

השני, הטלטלה המדינית, החברתית והדתית – שעבר העולם הערבי מאז 2011 (מה שהאמריקאים והמערב הבינו בטעות כ"אביב הערבי" ). אחת התוצאות המרכזיות היתה  התמוטטות המשטרים הריכוזיים החזקים, הרודניים, בעיראק ובסוריה. לכן, ה"מדינה האסלאמית" מגלמת את כל הר הגעש שהתפרץ באזור והקורא תיגר על תרבות המערב ועל כל הסדר המדינתי של האזור. ככזאת, היא מהווה אבן שואבת ומדרבנת לכל  הגורמים "הדפוקים",  המטורללים, האנרכיסטים והמנוכרים בכל העולם. לא מדובר כאן על אפגניסטן הרחוקה, אלא על אזור שבלב הסהר הפורה, הקרוב לאירופה.  וכאן טמון האיום, שהמערב רואה אותו כחמור ביותר: אותם אזרחי המערב שהתגייסו לשורות "המדינה האסלאמית", צברו ניסיון קרבי ונשטפו באידיאולוגיה אסלאמית קיצונית – יחזרו לארצותיהם ויקימו שם תאי טרור. לא מדובר בבודדים אלא כבר בלמעלה מאלף, ומיספרם עלול לגדול מיום ליום אם ה"מדינה האסלאמית"  לא תתחיל לנחול מפלות.

לפי שעה הניסיון של "המדינה האסלאמית" להשתלט על השטח הכורדי לא הצליח, כמו גם הניסיון להשתלט על סכרים גדולים וקריטיים. כל התופעה הזו של ארגון טרור  אסלאמי שמקים לו מדינה, והאסטרטגיה שלו היא הברוטאליות המופגנת, תוך נכונות להילחם בכולם ולהרגיז את כולם – היא חדשה, ומצויה ברגע זה בהתהוות. גם אם היא תובס ותושמד בעיראק, הבעייה המרכזית של האזור תמשיך להיות חיה וקיימת: היעדר משטרים ריכוזיים חזקים, תסיסה חברתית ודתית עמוקה, ארגוני טרור וגרילה שונים ומשונים, וחתירה איראנית להגמוניה במפרץ הפרסי והסהר הפורה.

 כן, "שכחתי" את ישראל. היא לא חברה פורמאלית בקרקס הקואליציה, אך יכולה להפיק ממנו הרבה תועלת, אך זהו כבר נושא אחר.

2. התקשורת נתנה תהודה אדירה

לתרגיל של השמאל הקיצוני

גימיק של שמאל קיצוני קיקיוני, שמצא ביחידה 8200 קולב סקסי-טכנולוגי להכפשת ישראל כדרכו בקודש, קיבל תהודה חריגה בתקשורת הישראלית. בכך תרמה התקשורת להצלחת הגימיק.  המדהים הוא שהפכו 43 אלמונים  לנושא ציבורי בעל חשיבות עליונה, שעה שלפנינו חבורת שמאלנים קיצונים, גם פחדנים וגם שקרנים, שבינם לבין ייצוג יחידה 8200 אין ולא כלום.

הטרור זקוק לפרסום, לתהודה, לתקשורת. זה סם החיים שלו. ככל שתהיה לו תהודה גדולה יותר ככה יגבר הפחד מהטרור, ככה ירבו לדבר עליו, וככה יעלה במעמדו. לא לחינם אנשי הטרור הם אשפים במלחמה על התודעה של הציבור ומנהיגיו. זה חלק אינטגראלי מהטרור. ואני בא וטוען שמכתב הסרבנות של מה שקוראים אנשי יחידה 8200 הוא בגדר עוד פעולת טרור של השמאל הקיצוני במדינת ישראל. קיצוני השוליים, משמאל ומימין, זקוקים לפרסום, לתהודה, אחרת קולם לא ישמע ומעשיהם לא יוודעו.

בזמן המלחמה האחרונה ארגוני השמאל הקיצוני, ותמיד חובה להצמיד אליהם את המילה ו"הקיקיוני" – יצאו בהפגנות נגד צה"ל והמדינה, פרסו בעיתון "הארץ" מודעות גינוי, ואפילו "מרץ" הציונית חברה למפלגות הערביות בהצעה לאי אמון בממשלה, שעה שחיילי צה"ל נלחמו ברצועה.  

הם אומנם זכו לפרסום, אך במימדים צנועים. התקשורת שלנו, בחלקה הגדול, ידועה בנטייתה להעניק תהודה בלתי רגילה לכל אירוע קיקיוני של השמאל הקיצוני, אך כנראה שהמלחמה הצודקת כל כך עשתה את שלה. והנה, התותחים כבר לא רועמים, וגימיק של השמאל הקיצוני זכה לתהודה תקשורתית חסרת תקדים.  מה קרה? השמאל הקיצוני מצא לעצמו קולב סקסי, מלהיב, בעל דימויים של חוכמה, מצוינות, חוד החנית הטכנולוגי – על מנת לתלות עליו את משנתו הידועה בתוספת כמה דברי הבל וקשקשנות.

במה שונה התרגיל הזה של השמאל הקיצוני מכל מעשיו ופרסומיו הרגילים במסגרת "תעשיית השקרים" שלו? שתמיד אנחנו מכירים את "מי הוא מי" בחותמים על הקריאה לחרם על ישראל בשל פשעיה, ואילו כאן אין אנו יודעים מי הם אותם 43 "אנשי מילואים" מה שמותיהם? מה דרגותיהם? היכן עבדו ביחידה 8200? באיזה תפקיד? זה לא סוד! הדבר היחידי שאנחנו יודעים הוא שהיועץ המשפטי שלהם, הוא היועץ המשפטי של ארגוני שמאל קיצוני ומרבה בסיפורי הזוועה על מדינת ישראל בחו"ל. כמו כן אנחנו למדנו, מפי דובר צה"ל, כי 33 מתוכם שירתו בכלל בתפקידי מנהלה.

לפנינו לא ילדי תפנוקים, לא ילדים מבולבלים, כפי שמנסים להציג אותם, אלא סתם פחדנים, נגועים במחלת השמאל הקיצוני. הם גם שקרנים! אחד מהם, וגבו למצלמה, נשאל מדוע הם לא פנו למפקד היחידה, או גם לראש אמ"ן, והוא ענה שהם לא הצליחו. שקרן בריבוע! הלא ברור כשמש שתכלית המכתב היא ל"לכלך" על ישראל לקראת ועדת שאבאס, ולתת עוד תחמושת (לא הכי קטלנית!) לכל שונאי ישראל, ואין בה שמץ של ניסיון ללבן דברים בתוך היחידה.

וכאן  אני מגיע לתקשורת שלנו, ואיני מדבר על עיתון "הארץ" שקנה לו מקום קבע של כבוד בלכלוך על ישראל, בשפה העברית ובעיקר בשפה האנגלית. התקשורת היא זאת שנתנה למכתב תהודה בלתי רגילה, כותרות ראשיות, פרשנויות. היא הדליקה את המדורה הגדולה ובכך, בדיוק כמו במקרים של טרור, גרמה לכך שאותם 43 אלמונים, תחת הכיסוי הסקסי של 8200, ניצחו, כן הם ניצחו, והם הצליחו אפילו להיכנס לכמה מעיתוני העולם. זאת הצלחה.

ומה שמדהים אותי שבעתיים בעניין התקשורת הוא שכמה בעלי טורים מצאו לפתע באותם 43 אלמונים אור גנוז של חוכמה מדינית המתאימה במידה מסוימת לתפיסה המדינית שלהם (לבטח נמצא כמה מאותם אלמונים משתתפים בהפגנות השמאל הקיצוני נגד פשעי המלחמה שלנו, ולא  נבחין באור החוכמה הזה).

שתי המחשות:

שמעון שיפר ("ידיעות" 14 ספטמבר), הקורא לבדיקה אמיתית ביחידה, מייעץ "להקשיב להם", כלומר לדעותיהם, וקובע כי "ראוי  שמקבלי ההחלטות יתייצבו לפני החותמים ויסבירו להם מדוע אחרי יותר מ-45 שנות שליטה בחיי הפלסטינים לא נמצאה הנוסחה להיפרדות מהם או לחיים משותפים איתם."

אכן שאלה טיפוסית של השמאל, אבל שאלתי היא זאת: נגיד ש-43 חיילים וקצינים אנשי מילואים של "גבעתי", למשל, יפנו בפומבי לצמרת המדינה וימחו על כך שמדיניות הממשלה הורסת את רעיון ארץ ישראל השלמה ופוגעת ביישוב הארץ, מה יגיד אז שיפר? שראוי לממשלה שתקשיב להם? במילים אחרות, מה שכתב שיפר הוא עידוד לאנרכיה! אני משוכנע שהוא לא התכוון לכך, אבל זאת התוצאה.

דרך אגב, דברים ברוח המלצתו של שיפר השמיעה גם הפוליטיקאית יו"ר מרץ, זהבה גלאון.  עליה ועל פוליטיקאים שכמותה, גם מימין, אפשר לומר שלא למדו שום דבר ולא שכחו שום דבר מהדיקלומים השחוקים שלהם.

נחום ברנע ( "ידיעות", 15 ספטמבר) בא וטוען כי ההאזנות הנכנסות לחיים האינטימיים של פלסטינים והמנצלות אישה חולת סרטן לצרכי הביטחון הן מטרידות, ו"סרבני 8200" אומרים  אמת בקובעם "שהכיבוש משחית."

גם כאן הטיעון השחוק (ואיני נדרש לשאלה האם הוא באמת משחית, ואת מי ועד כמה. אותי זה לא השחית, למשל) של השמאל. אבל, מה עניין זה ל-8200 והאזנות החודרות לחיי הפרט של האוייב? לפי היגיון זה ארה"ב, שחודרת לחיי הפרט גם במדינות בעלות בריתה, היתה צריכה לסבול מ"כיבוש משחית" ברמה עולמית, להיות מושחתת מכף רגל ועד ראש! כמוה בריטניה, ועוד הרבה מדינות "נאורות".

ואסיים בדברים שאמר מי שהיה עד לא מכבר ראש "יחידת  8200" של ארה"ב: "אני מעדיף שיחשבו עלי דברים רעים מאשר לסכן אנשים." 

* * *

אורי הייטנר

1. חקה והפלמ"חניקים

השבוע, הלך לעולמו האלוף (מיל') יצחק "חקה" חופי  [1927-2014] – לשעבר אלוף פיקוד הצפון שהדף את הפלישה הסורית במלחמת יום הכיפורים, סגן הרמטכ"ל, מ"מ מקום הרמטכ"ל לאחר התפטרותו של דדו, וראש המוסד בתקופת מבצע אנטבה.

אני מבקש במאמר זה להציג סיפור בעברו של חקה, הנוגע אלינו; סיפור מעורבותו במאבק על הגולן בשנות ה-90.

בסתיו 1994, לפני עשרים שנה בדיוק, השתתפתי יחד עם 11 חברים נוספים, בשביתת רעב בת 19 יום בגמלא, שנועדה לעורר את דעת הקהל בישראל ולהזעיק אותו למאבק נגד נסיגה מהגולן. במשך שלושה שבועות, לא ירדנו מן הכותרות. רבע מיליון אזרחי ישראל עלו לגולן, לגמלא, כדי להזדהות עימנו. התקשורת הישראלית סיקרה את שביתתנו מידי יום ביומו, וכך גם התקשורת העולמית. פוליטיקאים, אישי ציבור וסיעות בכנסת עלו לגמלא להיפגש עימנו – אם לצורך הבעת תמיכה או לצורך דיאלוג של מחלוקת.

מבין ביקורי ההזדהות, אחת מהן היתה מרגשת ומשמעותית, מבחינה מוראלית, מוסרית ופוליטית, באופן מיוחד. היה זה ביקור "הפלמ"חניקים" או "הזקנים". קבוצה של ארבעה מהמפקדים הבכירים של הפלמ"ח, שזמן קצר קודם לכן התארגנה למאבק למען הגולן, וכחלק מפעולתה עלתה לביקור הזדהות בגמלא.

חקה היה אחד מן הרביעייה, ועימו האלוף (מיל') צבי זמיר – מפקד השיירות לירושלים במלחמת העצמאות, אלוף פיקוד הדרום וראש המוסד שהוביל את מבצע חיסול ראשי ארגון "ספטמבר השחור" אחרי הטבח במינכן ובתקופת מלחמת יום הכיפורים. האלוף (מיל') עמוס חורב – ממעצבי התעשיות הביטחוניות, חתן פרס ביטחון ישראל, המדען הראשי של מערכת הביטחון ונשיא הטכניון לאורך שנים רבות. בראש הקבוצה עמד חיים גורי. הוא יזם ואירגן את הקבוצה והיה דוברה המרכזי.

היתה זאת חבורה בעלת משקל ציבורי כבד. אנשי ביטחון ועשייה בעלי רקורד מוכח, אנשים שפעלו בחיים הציבוריים אך לא היו חלק מן המערכת הפוליטית והיו מקובלים כנקיי כפיים וברי לבב. כבר אז היו הארבעה אנשים מבוגרים בסביבות גיל שבעים. הם היו מזוהים עם תנועת העבודה ומפלגת העבודה ובעיקר עם ראש הממשלה יצחק רבין, עימו צעדו יחדיו מאז ימי הפלמ"ח ולאורך כל השנים שחלפו. התייצבותם נגד דרכו של רבין, בעיקר בסוגיית הגולן, הייתה מכה פוליטית וציבורית קשה בעבורו, ובעבורנו – זריקת עידוד.

יצחק רבין הנהיג את הזרם המרכזי, הנִיצי במפלגת העבודה, וערב הבחירות בהן נבחר לראשות הממשלה, עלה פעמַיִם לגולן והצהיר הצהרות חד משמעיות בעד הגולן ונגד הנסיגה. זמן קצר לאחר שנכנס לתפקידו, חל מהפך חד בדרכו והוא החל לנהל מו"מ על נסיגה מהגולן. אנו, חברי הקיבוצים והמושבים בגולן, שהיינו מזוהים עם מפלגת העבודה בכלל ועם מחנה רבין בפרט, קיבלנו קשה מאוד את המהפך הזה; הייתה זו מהלומה קשה בעבורנו.

ומה שכאב לנו עוד יותר, היה להיווכח איך ברגע שהמנהיג משנה את עמדתו בקיצוניות פתאומית כזו, חלק ניכר מן הציבור שתמך בו, ביצע יחד עימו את סיבוב הפרסה. מותר לאדם, גם למנהיג, גם לראש הממשלה לשנות את דעתו. אבל האם שינוי עמדה זה מחייב את מי שתמך אתמול בדעתו הקודמת, להתייצב מאחוריו ללא הרהור וללא פקפוק גם כשהוא משנה את דרכו? היתה זו תופעה מאכזבת, שראינו בה התקרנפות ועדריות, כולל מצד רבים מן הקרובים לנו ביותר, הנהגת תנועות ההתיישבות והמועצות האזוריות של הגליל והעמק. לעיתים הם ביטאו באוזנינו תמיכה במאבקנו והסתייגות ממהלכי הממשלה, אך הם סירבו לומר זאת בפומבי. 17 ח"כים ממפלגת העבודה התייצבו לצידנו ביוזמה לשריון חוק הגולן, כל עוד היא היתה סודית. ברגע שהיא הודלפה (כנראה בידי אחד הח"כים) 14 מתוכם ברחו. האכזבה, התסכול, הזעם ואני מודה – גם העלבון, היו קשים ומרים עבורנו.

ובתוך הסיטואציה הזו, התייצבותם של "הפלמ"חניקים" היתה משב רוח מרענן. רבין זעם עליהם ותחילה סירב להיפגש עימם. כשנפגשו, היתה זו פגישה קשה מאוד. פעמים רבות שמעתי מחיים גורי, על פגישתו האחרונה עם רבין. הוא סיפר איך רבין צעק: "מה אתם רוצים ממני? אחרי שבגין נסוג מכל סיני, ידיי כבולות!"

דברים אלה הותירו חותם עמוק בליבו של חיים גורי, ולא בכדי הוא שב ומצטט אותם עד היום. דומני, שהוא מנסה למצוא תשובה לשאלה: מה קרה לחברו רבין? למה ואיך הוא שינה את דעתו? נוח לו להיתלות בדברים אלה של רבין. אני לא מקבל את הגישה הזו. אין ספק שהתקדים של בגין יצר קושי אמיתי, אך מנהיג אינו חייב לפסוע בנתיב שעיצב קודמו; מצופה ממנו לעצב דרך חדשה. אם רבין סבור שבגין טעה, היה עליו לשנות את הדרך ולא להנציח את הטעות. רבין עצמו הצביע בעד הנסיגה מסיני ומצד שני – לאחר הנסיגה המשיך להתנגד לנסיגה מהגולן.

גורי וחבריו, שנהנו ממעמד ציבורי של "זקני השבט" וחברי "בית הלורדים" הווירטואלי של החברה הישראלית, התייצבו לצידנו ללא כחל ושרק. הם היו בין מקימי תנועת "הדרך השלישית" וחיים גורי אף העניק לה את שמה. עם זאת, הם התנגדו להפיכתה למפלגה פוליטית, וכשעמדתם נדחתה, פרשו מן התנועה.

ארבעת הפלמ"חניקים ביטאו אומץ לב ציבורי ויושרה ציבורית בהתייצבותם למאבקנו וראויים הם להיחקק בלבנו על תרומתם למאבק על קיומנו. הם יקירי הגולן האמתיים.

יצחק חופי – חקה נפטר השבוע, בן 87. יהי זכרו ברוך!

2. צרור הערות 17.9.14

* לאף אחד אין חשק וכוח להיגרר מחדש למלחמה, פחות מחודש אחרי סיום "צוק איתן". סביר להניח שהתובנה הזאת הינחתה את הפלשתינאים, בירי הפצמ"ר הערב [יום שלישי] בעוטף עזה. זה המבחן האמיתי של המלחמה. האם כמו אחרי ההתנתקות, כמו אחרי "עופרת יצוקה" וכמו אחרי "עמוד ענן" – ישראל תבליג ותכיל, וכך יחל כרסום הטפטוף, שבהכרח יביא בתוך זמן קצר לסבב הבא?

יש להגיב בחומרה על הפצמ"ר הזה, תגובה קשה וכואבת. ולאו דווקא בהפצצות. יש לנסות דרך אחרת. למשל – להפסיק את החשמל ל-24 שעות.

זוהי מהותה של הסלמה: חמאס חטפו מכה קשה ויודעים שיש גבול שאסור להם לחצות. והם מתחילים בשיטת מצליח. תחילה יורים פצמ"ר. האם בשל פצמ"ר נבעיר את כל הגזרה? אחרי שבועיים יורים רקטה. וכן הלאה, "מטפטפים" ומסלימים. הבלגה או תגובה מתונה על ירי הפצמ"ר, עלולות להוריד לטמיון את הישגי המלחמה.

* על סקלה דמוקרטית, שצידה האחד הוא כיבוד הדמוקרטיה ושלטון החוק ובצידה האחר יגאל עמיר – עריקי 8200 נמצאים מעבר לקו פרשת המים, על המדרון החלקלק. הם חצו את הקו האדום. מכוערי נפש – הם וזהבה גלאון התומכת בהם.

במלחמת "צוק איתן" ניצלו חיי עשרות חיילים בזכות התרעה שהעבירו חיילי 8200, שאינם מתביישים להאזין לשיחות של מחבלים ולפגוע להם בפרטיות. חייהם או מותם של עשרות החיילים, הם ההבדל בין חיילי 8200 המבצעים את תפקידם, לבין עריקי 8200 שמסרבים לבצע את תפקידם. מכוערי נפש – הם וזהבה גלאון התומכת בהם.

ראש אמ"ן לשעבר עמוס ידלין בראיון לרשת ב': מאות ישראלים ששומעים אותנו עכשיו, אינם יודעים שהם חייבים את חייהם לאנשי 8200 הפועלים בזירת הטרור הפלשתינאי, שבזכות התרעות שלהם נמנעו פיגועים. חייהם או מותם של מאות המאזינים הללו, הם ההבדל בין חיילי 8200 שביצעו את תפקידם, לבין חיילי 8200 שהחליטו לערוק ולעמוד על דם רעיהם. מכוערי נפש – הם וזהבה גלאון התומכת בהם.

לאחר חטיפת שלושת הנערים, כוחות גדולים של צה"ל יצאו לחפש אותם, לאתר אותם, לנסות להשיב אותם בחיים או לגלות את גופותיהם. במקביל, חיילי 8200 גיבו אותם בצד המודיעיני, כולל, אין ספק בכך, האזנה לשיחות פרטיות של פלשתינאים. אוי אוי אוי, הם חדרו לפרטיות?! מג-עי-לים אחד שכמותכם! יש כאלה שלא נאה להם לעשות את המלאכה. אז נחטפו שלושה נערים, ביג דיל. מכוערי נפש – הם וזהבה גלאון התומכת בהם.

* יו"ר מפלגת העבודה הרצוג גינה את העריקים והביע סלידה ממעשיהם. קודמתו שלי יחימוביץ' יצאה נגדם במתקפה חריפה ביותר, בלי כפפות. הפער בינם לבין מכוערת הנפש זהבה גלאון, הוא התהום שבין השמאל הציוני לשמאל הרדיקלי. זוהי תהום במחויבות לדמוקרטיה, לשלטון החוק ולביטחון המדינה. יש לקוות שמפלגת העבודה תשכיל להתנתק מזיקתה למרצ ושכמוה.

* בעקבות ביקורתה החריפה של שלי יחימוביץ' על עריקי 8200 פרסם נגדה ב"הארץ" המסית והמדיח הסדרתי ספי רכלבסקי פשקוויל הסתה ממוקד, שבו הוא מגדיר אותה כפשיסטית השייכת לכהניזם ולרבני להב"ה. כדרכו, הפשקוויל שלו הוא ערימה מטונפת של קללות, נאצות, גידופים ודברי הסתה נגד מדינת ישראל (או כהגדרתו "מה שהיתה מדינת ישראל").

אפרופו פשיזם – כדאי להזכיר שרכלבסקי כתב מאמר הסתה שבו קרא לטייסי צה"ל להשבית את המטוסים אם ייקראו להפציץ את הכור הגרעיני באיראן. או במילים אחרות, הוא הסית להפיכה צבאית נגד הממשלה הדמוקרטית הנבחרת. אכן, דמוקרט דגול.

המסית והמדיח הסדרתי ועריקי 8200 מכוערי הנפש קורצו מאותה שקית זבל.

* אגב, למי שתמה על כך שהצבעתי בעד מפלגת העבודה, אזכיר שמדובר בימים הרחוקים שבהם שלי יחימוביץ' היתה מנהיגת המפלגה הזו. המסית והמדיח האנטי דמוקרטי רכלבסקי התפקד אז למפלגת העבודה, בניסיון לבצע השתלטות עוינת לצד חברתו מרב מיכאלי, אך כשל. אולם בסופו של דבר שלי הודחה. בסופו של דבר הברית של הרכלבסקים למיניהם עם האלון חסנים למיניהם, הביאה להדחתה ולבחירתו של בוז'י זכות השתיקה הרצוג.

מי שעוד השתלח בשלי יחימוביץ' הוא, איך לא, אורי משגב. עוד מסית ותיק לעריקה מהמלחמה. הוא כינה אותה "תאונת עבודה". אני רוצה להצביע על משפט אחד בדבריו.

ההתארגנות לעריקה היא מעשה של מרד בדמוקרטיה. מעשים כאלה מוצדקים במדינה טוטליטרית, כיוון שאין בה אפשרות להיאבק בדרכים דמוקרטיות, אך הם פסולים לחלוטין במדינה דמוקרטית. משגב יודע את זה. אם כן, איך הוא מצדיק את המעשה האנטי דמוקרטי? "כאילו שאפשר לדבר ברצינות על פגיעה בדמוקרטיה במדינה שמחזיקה תחת כיבוש או מצור..." וכו', כל הארסנל המוכר.

הבנתם? ישראל היא לא דמוקרטיה ולכן הכל מותר. למה לא? לערוק מצה"ל, להקיף בטנקים את הכנסת, לרצוח ראש ממשלה. מי יודע איפה זה יגמר? 

מדובר במסית שהשווה במלחמה את נתניהו להיטלר.

* "תאונת עבודה", כך השתלח בשלי יחימוביץ' אורי משגב. להיות מוקע בידי מסיתים ומדיחים סדרתיים כרכלבסקי ומשגב, זאת לא בושה כל כך גדולה, בלשון המעטה. כנראה ששלי נגעה בנקודה רגישה... שלי יחימוביץ' היא המצפן והמצפון של תנועת העבודה, והיא המייצגת האמתית את ערכיה.

ב-1993 הוחלט להעניק את פרס ישראל לישעיהו ליבוביץ'. ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין הודיע שהוא מחרים את טקס הענקת הפרסים כי אינו מוכן ללחוץ את ידו של מי שמטיף לסרבנות ומגדף את חיילי צה"ל. בעקבות זאת ישעיהו ליבוביץ' ויתר על הפרס.

אני מניח שבעיני אורי משגב גם רבין הוא תאונת עבודה.

* מדינת ישראל השקיעה הון עתק בהכשרת כל אחד מחיילי 8200 והם יודעים למנף זאת היטב לאחר השחרור, בחיים האזרחיים, העסקיים. וטוב שכך, אין בכך כל בעייה. אין בכך בעיה, כל עוד הם זוכרים שההשקעה בהם נועדה לשרת את ביטחון ישראל, לא לפגוע במזיד בביטחון ישראל. מדינת ישראל מצויה במאבק קשה מול מסע דה-לגיטימציה נוראי נגדה, המובל בידי גורמים אנטישמיים מהימין הרדיקלי הנאו נאצי, השמאל הרדיקאלי והאסלם הרדיקאלי, עם לא מעט משת"פים ישראליים, תוך הפעלת תעשיית שקרים ענפה בשירותם.

עריקי 8200 מכוערי הנפש, הוסיפו מיכל דלק למדורת ההסתה נגד ישראל. מכוערי נפש – הם וזהבה גלאון התומכת בהם.

* הוכחה לשימוש שעושה התעמולה האנטי ישראלית בשקרים של עריקי 8200, היא מאמרו של הקיצוני בתועמלנים האנטי ישראליים גדעון האו האו לוי. במאמר שפירסם ב"הארץ" השווה לוי את 8200 לשטזי – מנגנון הטרור של מזרח גרמניה נגד אזרחיה. בעצם, יש הבדל, השטזי היה מתקנא באמצעים של 8200, הוא כתב. עוד מכוער נפש. הוא, חבריו עריקי 8200 וזהבה גלאון התומכת בהם.

* מבחינה מוסרית, עריקי 8200 הם כמו רופאים שהפרו את שבועת היפוקרטס.

* אתנחתא קומית. אחד העריקים התראיין לרדיו, ועל אחת השאלות הוא השיב שאינו יכול לדבר על כך מטעמים של ביטחון המדינה...

* בין דברי הסנגוריה על תופעת העריקים, נתקלתי באמירה הגאונית הבאה: אתמול הם היו יקירי האומה, והיום לא מוכנים להקשיב להם...

אם אגנוב ממך 10 שקלים, אתה בקושי תרגיש בכך, אבל באותו רגע אני אהפוך לגנב. וכאן מדובר על הרבה יותר מגניבת 10 שקלים.

* "אוקיי," אומרים לי, "אתה צודק. הסרבנות שלהם מגונה, ועליהם לשלם את המחיר. אבל למה לא לדון בטענותיהם? למה לא להתייחס אליהם ברצינות?"

מי שרוצה, באמת ובתמים, להעלות טענות אלו או אחרות, יש לו את הדרכים לעשות זאת. הוא יכול לפנות למפקד שלו ולהגיע עד ראש אמ"ן. לא זו הבעייה. הבעייה היא שהם אינם רוצים "לשרת את מנגנון אקיבוש." כלומר, הם מנצלים את תפקידם הצבאי, ואת ההילה הנובעת מהשקעת העתק של משלם המיסים הישראלי בהכשרתם, כדי לקדם את השקפתם הפוליטית הקיצונית. והרי הדמוקרטיה מספקת דרכים רבות להבעת דעה – הצטרפות לתנועות מחאה, הצטרפות למפלגה, הקמת מפלגה, הפגנות, שביתות שבת, שביתות רעב, מכתבים למערכת, מכתבים לפוליטיקאים, מאמרים, הרצאות בבתי ספר ועוד כהנה וכהנה. מי כמוני יודע זאת, הרי נקטתי בכל אחת מהשיטות הללו ובאחרות. אולם מעולם לא נקטתי בשיטות אנטי דמוקרטיות – לא סרבנות בצה"ל, לא רצח ראש ממשלה, לא מרד וכד'. השיטות הללו פסולות.

מאחר וזו הדרך בה הם נקטו, אסור בשום אופן לתת להם לגיטימציה ולדון בטענותיהם. "אך אני לא אובה בשורת גאולה אם מפי מצורע היא תבוא."

* יש להגדיל את תקציב הביטחון כדי לשפר את מערך המיון של 8200.

* – יש לי הצעה. 8200 יבצעו האזנות רק לפלשתינאים שיש מידע ודאי שהם מתכננים פיגועים. וכך, לא נפגע בפרטיות של חפים מפשע.

– אבל מאיפה יגיע המידע הזה?

– שתוק כבר, נודניק.

* בעולם המושגים האורוויליאני, אנשים שהתארגנו לערוק מהגנה על חיי אדם נחשבים... "הומאניסטים".

אגב, עדין לא הדיחו אותם ולא שללו את דרגותיהם?

* נשיא ביהמ"ש העליון, השופט אהרון ברק, קבע בבג"ץ (02/ 7622) בעניין סרבני השירות בשטחים: "אתמול ההתנגדות היתה לשרת בדרום לבנון. היום ההתנגדות היא לשרת ביהודה והשומרון. מחר ההתנגדות תהיה להסרת מאחזים אלו או אחרים. הצבא של העם עשוי להפוך לצבא של עממים המורכבים מיחידות שונות שלכול אחת מהן תחומים שבהם מותר לה לפעול מצפונית, ואחרים שבהן נאסר עליה מצפונית מלפעול... ההכרה בסרבנות הסלקטיבית עשויה לרופף את החישוקים המחזיקים אותנו כעם."

* מרכז הליכוד היה תמיד טרף קל לדמגוגיה זולה וחסרת אחריות נוסח "מי בעד חיסול הטרור," כקריאת תגר נגד מנהיג הנושא באחריות, לשם קידום מעמדו של מי שכאשר הגיע לעמדת אחריות ראה מכאן דברים שלא ראה משם.

* החלטת השופט סולברג לדחות את ריצוי עונש המאסר של אולמרט עד בירור ערעורו מוצדקת. כאשר מוגש ערעור על גזר דין, יש סיכוי שהוא יתקבל. אם הוא יתקבל, מי יחזיר למערער את התקופה שבה ישב בכלא על העבירה עליה ערער? זה צדק בסיסי, וכך ראוי לנהוג בכל מקרה, שאין בו סכנה מיידית לשלום הציבור. את עמדתי העקרונית אסייג בהערה אחת – אני מקווה מאוד שכך נוהגים גם בעבריינים מן השורה, ושנשמר כאן עקרון השוויון בפני החוק.

* אם מישהו נהג היום דרומה והופתע לראות מולו נהג המחייך מאוזן לאוזן – הנהג הזה הוא אני. ועל מה החיוך?

בילדותי, גדלתי על התקליט "עוץ לי גוץ לי". שמעתי אותו רצוא ושוב, ועד היום אני יודע אותו על פה. כשילדיי הגדולים היו קטנים, קניתי להם את הדיסק ולשמחתי, גם הם אהבו אותו מאוד, ובתי הקטנה מאזינה לו עד היום.

נהדר. הבעייה היא שהדיסק אינו של התקליט המקורי, אלא של הפקה מאוחרת, מודל המאה ה-21. גם יפה, אבל אני מתגעגע לגירסה דינקותא שלי. מה גם, שהפוליטיקלי קורקט לא אהב את מילותיו של שלונסקי "אישה המליטה שלישיה" ב"שיר העצה" והשורה שונתה ל"אישה ילדה שם שלישיה," למורת רוחי.

בינתיים גם הדיסק עבר קילומטרז' בלתי מובטל, ואיכותו נפגמה אנושות. נכנסתי היום לחנות "סטימצקי" ושאלתי אם יש להם דיסק של "עוץ לי גוץ לי". מיד שלפה המוכרת דיסק, ומיד זיהיתי את העטיפה האהובה והאבודה של ילדותי. עם גיבורי המחזמר שזכיתי לראות –אברהם חלפי, אריק לביא, זאב רווח הצעיר, יוסי גרבר...

דרכי צפונה החלה בציוץ הציפורים של "בוקר טוב", ומיד רחב לבי ועל פניי נמרח חיוך רחב שלא מש ממנו עד סוף הדיסק.

לילה טו-הו-ב!

* לכבוד שר הביטחון אדון בוגי,

שלום לך!

המלחמה נגמרה, אבל הראש היהודי ממשיך להמציא לנו פטנטים.

והפעם – דנידין 8200 המאזין ואינו שומע.

קראת את מכתב הסרבנים? פייר? הם צודקים. ככה יפה להאזין לשיחות פרטיות של מחבלים? מה, אנחנו צבא של רכלנים?

מצד שני, צריך להאזין כדי למנוע פיגועים ולהציל חיי אדם.

דילמה אמתית!

מה עושים? מוצאים פתרון מחוץ לקופסה. win-win. פתרון שבו נוכל להאזין, כי ההאזנות נועדו לסכל פיגועים, אך בלי לחדור לפרטיות של פלשתינאים.

באפליקציה החדישה יש משתיק קול במכשירי הציתות. וכך, אמנם נאזין, כי זה חשוב, אך לא נשמע כלום, כי זה מביך.

ובא לציון גואל, ולי – פרס ביטחון ישראל.

שלך,

אני

* "ביד הלשון" השתתפתי בדיון ולימוד בנושא שנת השמיטה, שהתמקד בשמיטת חובות. רוב המשתתפים היו צעירים. הופתעתי לשמוע שכמעט באופן גורף, המתדיינים משתמשים באותו פועל לשני צידי ההלוואה – המלווה והלווה. הם אומרים "להלוות ל..." ו"להלוות מ...". "הלוויתי לו"  ו"הלוויתי ממנו". וכן הלאה. הכל במשקל הִפְעִיל.

נכון לומר "להלוות ל..." ו"ללוות מ..." . "הלוויתי לו" ו"לוויתי ממנו".

הוא הדין בפעולת ההשאלה – מסירת חפץ לשימוש זמני, ללא תשלום. אני משאיל ל... ושואל מ...

ובפעולת ההשכרה – אני משכיר ל... ושוכר מ...

אהוד: לא תצליח לשנות את הטמטום השורר בשימוש בפעלים האלה. אבל מה דעתך על האסון החוזר ונישנה של שנת השמיטה? בייחוד לחקלאות הישראלית? הידעת שהוא זה שגם דפק את הגלגול הראשון של ייסוד פתח תקווה לאחר שנת 1878 – בשנת השמיטה 1881, ולכן בין השאר היה הכרח לנטוש את המושבה? והידעת כי בשנים האחרונות פועלים מרבית החוגים החרדיים וגם הדתיים לדפוק את הסְדר מכירת הקרקעות לנוכרי בשנת השמיטה, שאותו קיבל הברון רוטשילד מהרב מוהליבר בביאליסטוק, ואשר לוֹ נתן הכשר גם הראי"ה קוק – והחוגים החרדיים והדתיים האלה – פועלים בשנים האחרונות לדפוק את החקלאים היהודיים בכך שאזרחי ישראל היהודיים יקנו בישראל רק תוצרת של נוכרים? וכופים את הטמטום הזה על כולנו? גם על הציבור החילוני שלא שם זין על שנת השמיטה! ויש שגם עושים הרבה כסף מן הנוכלות ה"קדושה" של החרמת תוצרת הארץ!

* * *

יעקב אחימאיר

ימיני הסופר

תעוזה עצומה נדרשה כדי להיות חתום כמחבר של ספר הנושא את השם: "תעשיית השקרים". נראה כי על בן-דרור ימיני, מחברו של ספר זה [הוצאת ידיעות-ספרים], להכין את עצמו לקראת מטחי ביקורת חריפה שיופנו אליו ואל ספרו, וזאת מסיבה אחת: זהו ספר שמאגד את כל השקרים, את כל הסילופים, מקצה העולם התקשורתי ועד  קצהו, המכפישים יום יום את ישראל.

חלק מן הברנז'ה בישראל סולד ממילות של סנגוריה על המדינה. אכן, יש ויש "תשקורת", כפי שמוכיח המחבר. בארץ, ניתן לומר, קם עיתונאי שנטל על עצמו משימה בלתי אפשרית כמעט. והוא היה למעין ה"דרשוביץ", שבסיסו בישראל, לא בבוסטון. פרופ' אלן דרשוביץ, המשפטן הנודע מאוניברסיטת הארווארד, משמש זה שנים פרקליטה של ישראל, מי שמנסח כתבי סניגוריה על ישראל, ועושה להם פומבי בתקשורת, באקדמיה ובזירות-שיח בינלאומיות שונות ורבות.

ספרו של בן-דרור ימיני איננו בעל תוכן רעיוני, החוזר שוב לזירת ההתגוששות השיגרתית,  שבה מתמודדים "שמאל" מול "ימין". ההיבט המעניין ביותר של חיבור זה הוא היותו ספר של עובדות, הרבה עובדות. עובדות הסותרות כל מיני סיפורי בדים על מדינת ישראל, בלא שמפיציהן של "עובדות" אלה בדקו את אמיתותן כפי שמצופה מעיתונאים ומאנשי אקדמיה, בישראל ובעולם.

עמל רב מושקע בספר, עמל שמצדיק לחלוטין את שמו: "תעשיית השקרים", שקרים שהופצו, ואשר הפצתם היא מהלך מתמשך. המהלך מתמשך גם היום, ונראה כי גם בימים הבאים יופצו השקרים על מדינת ישראל.

כך מנסח המחבר את התופעה: "העולם שפוי, עד שהוא מגיע לסכסוך הישראלי-ערבי. או אז המנגינה משתנה. שחור הוא לבן ולבן הוא שחור. כל מה שנכון לכל סכסוך אחר בעולם, מתהפך כאשר הוא מגיע לחלקת אלוהים הקטנה של היהודים."

למשל, בכל מקום בעולם שבו נוצרה תופעת פליטים, הפליטים יושבו במקומותיהם החדשים, לאחר שנעקרו ממקומות מושבם. מי, למשל, מדבר היום באירופה על "זכות השיבה" לגרמנים שהתגוררו בחבל הסודטים של צ'כיה, וגורשו?

בימינו, דווקא העולם המוסלמי מייצר את מספר הפליטים הגדול ביותר: אפגניסטן, סוריה, סומליה וסודן הן "שיאניות הפליטים". לך תזעק נתון עובדתי זה במסדרונות האו"מ, ותשכנע. האו"מ הקים סוכנות מיוחדת המנציחה את בעיית הפליטות שנוצרה בארץ-ישראל, כתוצאה ממלחמת העצמאות. היש מי ששמע על סוכנות האו"מ לפליטים מארצות אחרות? אין כזאת. כי האו"מ מנציח, באמצעות אונר'א, את בעיית הפליטים. היום הם כבר נכדים ונינים, צאצאים לפליטים הפלסטיניים משנת 1948.

ישראל מואשמת ברצח-עם, ג'נוסייד, אבל "צחוק הגורל הוא שבמדינות ערביות ומוסלמיות  מתבצע טבח, על ידי ערבים ומוסלמים, ורוב מוחלט של הקורבנות הם ערבים ומוסלמים. ג'נוסייד בחסות שתיקה עולמית."

השקרים על ישראל לא מופצים רק על ידי לא-יהודים, או אנטישמיים. למשל, כותב ימיני, כי "עיתון 'הארץ' אינו מסתפק בהשמצת ישראל, הוא עוסק במתן תעודות הכשר לאנטישמים."

את הדוגמאות להאשמה חמורה זו של "הארץ", וגם להאשמות אחרות, קושר ימיני למאמריהם של גדעון לוי, צבי בראל ואחרים בעיתון זה. מי שהיה חבר מערכת "הארץ", עקיבא אלדר, המליץ לפלסטינים כהאי לישנא:"הגיע הזמן שדור אוסלו הפלסטיני יודה בכישלונה של האופציה הדיפלומטית... ויצא לרחוב."

האין זו קריאה לאלימות? 

בעת ההתמודדות לנשיאות ארה'ב, ברק אובמה מול מיט רומני, הביע כותב אחר, צבי בראל, פליאה מדוע שני המתמודדים אינם מתחרים על מידת התיעוב שכל אחד מהם חש כלפי ישראל. ימיני מגדיר מאמר אחד של בראל כ"דברי הסתה," שראויים, כך ימיני, להתפרסם בעיתון חמאס, וזאת "משום שב'הארץ' זה הקו."

את הפרק על "הארץ" חותם ימיני במלים קשות שהן כתב האשמה נוראי: "היום אנו כבר יודעים כיצד נוצרה דמותו הדמונית של היהודי. היה צורך במסע שיטתי של שקרים ושטיפת מוח. יום אחד יעסוק שר ההיסטוריה בדיוק באותה שאלה: כיצד נוצרה דמותה הדמונית של ישראל. מו'ל עיתון 'הארץ' יצטרך אז לתת הסברים לשר ההיסטוריה." [עמ' 313].

ימיני אופטימי: הוא סבור כי לידע, כמו זה שאגר בספרו, יש כוח, והוא רואה בהבאת השקרים המופצים על ישראל – רק תרומה משלו לפיוס ולשלום, לכל עמי האזור. המחבר איננו איש ימין קיצוני: הוא מצדד בפתרון שתי המדינות. את כתב האישום שלו הוא מפנה לעבר הימין האנטישמי ולשמאל הקיצוני.  בן-דרור ימיני לא נמצא באחד משני המחנות האלה. ימיני ניצב איתן במחנה האמת. רק חבל שבישראל לא נמצאים במחנה האמת רבים כמותו.

הרשימה נדפסה לראשונה בעיתון מקור ראשון מיום 12.9.14.

אהוד: אנחנו מעריכים מאוד את כתיבתו האמיצה של בן דרור ימיני. המכתב העיתי "חדשות בן עזר" שייך למחנה האמת ומתפרסמים בו דברים רבים שאינם מתאימים לשקרים ולמגמתיות של עיתון "הארץ" ושל כלי תקשורת אחרים בארץ, ולכן אלפי נמענים מבקשים מאיתנו לשלוח אליהם את המכתב העיתי פעמיים בשבוע, ועשרות כותבים תורמים לנו מפרי מקלדותיהם.

* * *

ברכות מכל הלב ומכל המשפחה

לחתונתם של שרון ושמוליק

המתקיימת היום

שתצליחו בכל דרכיכם!

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

ד"ר עירית אמינוף

פרידה מן השופט זועבי

עצוב היה לי עם הסתלקותו של חברי הטוב השופט עבד אל רחמן זועבי.

גם בימי מחלתו הייתי בקשר מתמיד עימו ועם רעייתו סאוסן וידעתי כי מצבו אינו שפיר, אבל הידיעה על הסוף, גם אם אינה מפתיעה, היא תמיד שוברת לב.

השופט זועבי – אחד מן האנשים האהובים עליי ביותר במערכת המשפט הישראלית, אשר היכרתי במשך קרוב לארבעים שנה, היה סוג של חבר, שגם אם לא התראינו תכופות, הייתה לנו חגיגה של חברות, כל אימת שנפגשנו.

הכרתיו לפני שנים רבות מאוד, כאשר מונה בעלי לכהן בבית המשפט המחוזי בנצרת. אישי ישב בהרכב של השופט זועבי, ושניהם רחשו איש לרעהו כבוד רב והערכה. בפגישתנו הראשונה נקשרנו בכימיה מיוחדת, [שאין דרך הגיונית להסבירה] ובחיבה הדדית, בפגישותינו הבאות כבר היינו ידידים.

השופט זועבי, אבו באכר, אהב להקשיב להרצאותיי במכון להשתלמות שופטים, ובהשתלמויות שנערכו לשופטי הצפון. תמיד היה קשוב כתלמיד בית-ספר, ולאחר מכן היה שואל אותי שאלות על אודות הנושאים שבהרצאותיי. הוא אהב את גישתי הישירה אל המקורות היהודיים ואת העובדה שלא הסתרתי ולא ניקיתי דבר, אלא פרשתי את המקורות כפי שהם, אל מול עיניהם ואזניהם של השומעים.

הוא הירבה לספר באזני חברים על הרצאותיי, הרעיף עליי מחמאות והביך אותי לעיתים.  אהבתי במיוחד את פשטות דיבורו, את העובדה שהיה לו ראש בריא על כתפיו, שהיה ישר ואמיץ – על כן מצא חן בעיני כשופט וכאדם.

יש לומר כי לא תמיד הסכמתי עם דבריו ועם רעיונותיו, אבל גם אי-ההסכמה בינינו היתה חברותית ביותר.

הוא סיפר לי רבות על חברותו בארגון "בני אברהם"  ואף הזמין את בעלי ואותי לקחת חלק בכנס הארגון, מתוך הבנה שאנו מתאימים מאד לרעיונות היסודיים שלו – הקושר את כל בני אברהם בקשר תרבותי חברתי הדוק. והוא צדק!

אפשר וצריך לחיות זה לצד זה וזה עם זה, ועובדה היא שהדבר אפשרי ומוצלח.

מעולם לא הפריעה לי עובדת היותנו משני עמים ודתות שונות, תמיד הרגשתי קירבה אליו, והבנתי שגם הוא הרגיש כמותי. בארוחה חגיגית בביתי שאל על הרכב התבשילים ודאגתי לדווח לו על כל תבשיל המכיל יין, ממנו נמנע.

הוא מצידו לא החמיץ אף ערב שנערך לכבודי, אם היו אלה ערבי הוקרה להשקת ספריי בעפולה או בתערוכות צילום שערכתי בעפולה ובבית השיטה.

בהזדמנויות אחדות סיפר לי על פטירת רעייתו הראשונה, ועל השנים הרבות העצובות בלעדיה. נכחנו בחתונת בנו באכר, כאשר כבר לא היתה אשתו בחיים, והיה צער מסויים על פניו, בד בבד עם השמחה הגדולה. השופט זועבי שמר על כושר ותחביבו היה לצעוד צעידת בוקר. הצטרפתי אליו באחת ההשתלמויות [בזכרון יעקב], וצעדנו יחדיו במשך מיספר שעות שהיו טובות לשיחות חולין נעימות.

שמחתי שמחה גדולה עבורו כאשר קיבל מינוי בפועל למיספר חדשים לבית המשפט העליון, בו כיהן תשעה חדשים, ושב אל בית המשפט המחוזי בנצרת.

מינויו, היה המינוי הראשון של שופט ערבי לבית המשפט העליון, וגרם גאווה רבה לאחינו הערבים בצפון הארץ. גם אם לא היה זה מינוי של קבע, הוא פתח את הדרך למינויים נוספים מקרב ערביי ישראל. על התקופה הקצרה בבית המשפט העליון סיפר לי בהזדמנויות אחדות.

עם פרישתו לגימלאות, נערכה לשופט זועבי מסיבה רבת משתתפים במלון "מאריוט" בנצרת עילית, בה נכחנו בעלי ואני  ושמחנו על הכבוד הרב לו זכה.

הוא ביקש מפורשות כי לשכתו תעבור אל בעלי, ואף הזמין אותי לראותה, כדי להתרשם מיופייה. אולם בעלי העדיף להישאר בלשכתו הצנועה שחלונה הגדול פתוח אל נצרת העיר בכל יפי הדרה.

כאשר נפטרה אימו הישישה – בת מאה שנים, ביקרנו אותו בבית ילדותו בכפר סולם, שם יש לנו ידידים רבים. גם ביקור זה נמשך מעבר לזמן המקובל, והיה מקור לשיחות נעימות וחשובות, במחיצת בני משפחתו.

בשנת 2000 פגשנו לראשונה את אשתו החדשה סאוסן – הצעירה והחיננית אשר הכיר בירדן. סאוסן החייכנית עם עיני התכלת, שבתה את ליבי ומאז התקרבנו מאוד, ולמרות שלא נפגשנו בתכיפות, היתה כל פגישה מלווה בשמחה גדולה. שמרתי איתה על קשר רצוף בימי מחלתו של אבו באכר, רגזתי יחד עימה על  תופעות מסויימות בבתי החולים, וכאבתי את כאביו בימים האחרונים.

שנים רבות ענדתי על צווארי מחרוזת של חרוזי דר [אם הפנינה] שהוכנה ממחרוזת תפילה [מסבחה] שקיבל השופט זועבי מעולי הרגל למכה, והעניק לי אותה באהבה, עד אשר נקרעה והתפזרו חרוזיה, לצערי הגדול.

אני כואבת מאד את לכתו של עבד אל רחמן זועבי, אבל שמחה על שנמנעו ממנו ימים רבים של כאבים ויסורים.

אני זוכרת, ואזכור אותו שנים רבות באהבה.

עפולה

* * *

לידיעת הנמענים והכותבים לנו!

הגיליון האחרון של שנת תשע"ד, מס' 980,

יופיע אור ליום שני, 22.9.14

הגיליון הבא אחריו,

 הראשון לשנת תשע"ה, מס' 981,

יופיע לכל המוקדם אור ליום חמישי,

 2 באוקטובר 2014

בין התאריכים 23.9-30.9 – נא לא לשלוח חומר חדש!

שנה טובה ומבורכת

המערכת

* * *

כף-הנעליים שֶׁלָךְ

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

היה לנו חבר

שהתקשה להכניס

והשתמש לשם כך

בכף-נעליים

ברבות השנים

התרגלה אשתו

לכף-הנעליים

וזרקה אותו

הוֹ לו הייתי

כף-הנעליים שֶׁלָךְ

* * *

ד"ר ישראל בר-ניר

האיום האסלאמי – מלחמותיו של אובמה

זה לקח זמן, יש הטוענים הרבה זמן, והמדקדקים טוענים הרבה יותר מדי זמן, אבל בסופו של דבר זה קרה. אובמה החליט "לנקוט באמצעים" נגד איום הדאע"ש (ISIS). בנאום לאומה, אותו הוא נשא ב-10 בספטמבר 2014, ערב יום השנה לפיגוע מגדלי התאומים, אובמה הציג את האסטרטגיה שלו למיגור האיום. כמו שנאמר – מוטב מאוחר מאשר לעולם לא.

 כצפוי, התקשורת הממוסדת מלאה שבחים ואינה חדלה מלספר בגדולתו של אובמה. המוטיב המרכזי – מה שנדמה היה כהססנות וחוסר יכולת להחליט, היו למעשה שיקול דעת וחשיבה לטווח ארוך תוך בחינה מדוקדקת של כל התוצאות האפשריות.

לא כולם שותפים לדעה הזאת, אבל "הכופרים" בטלים בשישים. כמה "ימנים מפגרים" שעדיין לא עיכלו את המציאות החדשה של עידן אובמה.

 ברם עיון בפרטי האסטרטגיה המוצעת מעורר מספר תהיות. המרכיב המרכזי של האסטרטגיה הוא הקמת קואליציה שתיקח על עצמה את המשימה. ארה"ב, כיאה למי שמנהיג מאחור (leading from behind), נותנת תמיכה לוגיסטית וכן היא תספק ייעוץ בביצוע המשימות על הקרקע. בנוסף, אובמה יהיה מוכן לאשר גם הפצצות מהאוויר, אם וכאשר יתעורר הצורך.

מאליה עולה השאלה מי יהיה בקואליציה, מאלו מדינות היא תורכב? את התשובה אפשר למצוא במאמר שהתפרסם בירחון Commentary המכנה אותה הקואליציה של "בעל כורחם" (Obama's Coalition of the Unwilling).

 נקודה שנייה, חשובה לא פחות, היא לוחות הזמנים שנקבעו להשגת המטרה. על-פי האסטרטגיה של אובמה תידרשנה שלוש שנים על מנת לחסל את ארגון דאע"ש. 

זה נשמע כמו הבדיחה על היהודי שהפריץ ציווה עליו ללמד את כלבו לדבר ואיים להורגו אם ייכשל במשימה. היהודי משיב לפריץ "אין בעיות. אני מתחייב שתוך חמש שנים הכלב ידבר."

כשהיהודי שב הביתה, כולם אומרים לו "השתגעת? איך אתה יכול ללמד כלב לדבר?"

 והיהודי משיב "הרבה דברים יכולים לקרות במשך חמש שנים – או שהפריץ ימות, או שהכלב ימות." 

בחזרה לאסטרטגיה של אובמה. הרבה דברים יכולים לקרות בשלוש שנים, אבל דבר אחד בטוח – בעוד שלוש שנים בבית הלבן יהיה דייר אחר.

ד"ר ישראל בר-ניר, "האיום האסלאמי – מלחמותיו של אובמה", מגזין המזרח התיכון, 15 בספטמבר 2014.

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

אורה מורג

לקלוט אצלכם רק אלף מהגרי עבודה...

לאהוד שלום,

הגעתי אתמול [15.9.14] להפגנה כנגד המסתננים שהתקיימה ברחבה שלפני בית המשפט ומוזיאון ת"א. התבקשתי לשאת דברים. עשיתי זאת ברצון רב. הקהל החליט שבאומץ. [מה בדיוק האומץ כאן?] ציטטתי  דברים מהמכתב אותו פירסמתי בעיתונך, בו יצאתי להגנתה של ילדה קטנה הנאלצת להסתגר בביתה. זכיתי לתשואות רמות אך הדגשתי שאינני הסופרת היחידה החושבת כך ואני מייצגת קבוצה לא קטנה של סופרים החושבים כמוני. סיפרתי גם על מכתב זועם של קורא שטען נגדי שעלינו להיות רחומים ואנושיים כלפי המסתננים. אך מה לעשות והאיש גר בגבעת חביבה.

עוצמת מחיאות הכפיים עלתה כשסיפרתי מה היתה תשובתי: כחניכה בשומר הצעיר נהגתי להגיע לסמינר בגבעה. מקום רחב ידיים מוריק עם שפע ביתנים וחדרים מאווררים. מה דעתך לקלוט אצלכם רק אלף מהגרי עבודה? אני בטוחה שאצלכם הם לא ייאלצו לגור ארבעים בחדר...

למרבה ההפתעה האיש לא ענה לי עד לרגע סגירת הגיליון.

אורה מורג

סופרת ילדים ונוער

הבלוג שלי: blog.tapuz.co.il/oramorag

* * *

מתי דוד

1. דיווח תמציתי ממפגש ראשי מערכת "הארץ"

 עם קוראי העיתון שביטלו את המנוי

ראשי מערכת "הארץ" הזמינו אתמול [14.9] למוזיאון תל אביב מאות מקוראי העיתון שביטלו את המנוי. מפגש "הסברה" שמטרתו היתה לנסות לשכנע את הבאים לחזור בהם ולחתום מחדש. התוצאה היתה פיצוץ ומבוכה ל"הארץ". הגיעו לאירוע רק כמאה אנשים. האירוע נימשך שעתיים וחצי! – 17 מהנוכחים שדיברו תקפו בחריפות רבה את העורך, אלוף בן, את המו"ל עמוס שוקן ובראש וראשונה את "ההומניסט הקדוש"... גדעון לוי (תועמלן של אוייבינו שכותב נגדנו).

גדעון לוי לא דיבר! הוא ישב על הבמה כמומיה אומללה ושמע מטר של ביקורת. כאשר עמוס שוקן ניסה להגן עליו, הקהל קטע את דבריו בצעקות והתחיל לעזוב.

כל דברי הנוכחים שהתבטאו, הפגינו ידע וכושר הנמקה – מול כישלון של שוקן.

העורך הראשי דיבר (גימגם) קצרות על תפקיד העיתון בזמן מלחמה. כה אמר אלוף בן: "בזמן מלחמה חיוני לפרסם דברי ביקורת! שקט יורים זו לא עמדתנו!"

 אני ביטלתי המנוי לאחר 34 שנים. כמובן שגם אני דיברתי וזכיתי למחיאות כפיים נלהבות ומחמאות בו-במקום ובטלפונים הביתה.

חילקתי למשתתפים אגרת אישית ובה הפנייה למאמרי הביקורת הרבים שלי כלפי "הארץ" שפורסמו בבלוג שלי באתר news1. שוחחתי אישית עם עמוס שוקן וגם עם אלוף בן. הזהרתי אותם שאם הם לא ישנו את מדיניות העריכה, "הארץ" יהפוך למותג גווע בבדידות ציבורית, מחוץ לקונצנזוס הלאומי, הציוני, היהודי והביטחוני. התפוצה של העיתון ירדה ל-4.7 אחוז.

סיכמתי את דבריי באמירה: "אתם לא עיתון ישראלי. אתם מנהלים ג'יהאד תקשורתי אנטי ישראלי!"

2. כתב אשמה נגד עיתון "הארץ"

ביטאון פוליטי  שמנהל ג'יהאד תקשורתי

אנטי ישראלי

זכות הציבור לדעת שעיתון "הארץ" איבד את הדעת. "הארץ" הפך לחריג מחוץ לקונצנזוס הלאומי, הציוני והביטחוני. עורכי העיתון זקוקים לשינוי כיוון ולריפוי תודעתי ועריכתי, כדי למנוע התרסקות כלכלית, בדידות ציבורית ושקיעה מקצועית.

מדובר במסמך ביקורתי על עיתון "הארץ" שהפך לביטאון פוליטי קיצוני, פוסט ציוני פרו פלסטיני. המסמך מבוסס על מעקב מתמשך של קריאת מאמרי המערכת ומאמריהם של רוב העיתונאים בעלי האג'נדה הכותבים בעיתון. הפרטים והאסמכתאות (ציטטות ותאריכים) למסקנות הביקורתיות שלי על הארץ, כמנוי וכקורא ותיק שביטל את המנוי, מצויים במאמרים הרבים שפירסמתי בבלוג שלי באתר NEWS1.

כך נראית ישראל בעיני "הוגי הדעות" של "הארץ":

ישראל מדינה גזענית פשיסטית ולאומנית.

ישראל מדינה מבודדת, מצורעת ומתפוררת.

ישראל מדינה מיליטריסטית קלריקליסטית.

ישראל מדינה קולוניאליסטית אימפריאליסטית.

ישראל מדינה בשליטה מסוכנת של הציונות והלאומנות.

ישראל נשלטת על-ידי מנהיגות ריאקציונית של פטריוטיזם מזויף.

ישראל מדינה של ריקבון ללא חזון ופתרון שאשמה בהיעדר השלום.

כך נראה "הארץ" בעיני רוב האנשים החושבים, השקולים והפטריוטים:

מועדון של נותני חסות וגיבוי לכל מי שמסית ומעליל על ישראל.

במה של חנופה והערצה לכל אינטלקטואל מתוסכל שרוגז על ישראל.

עיר מקלט לדעותיהם של כל סוגי האנרכיסטים של השמאל הקיצוני.

מוקד הפצת שקרים (המהדורה האנגלית) שגורמים לדה לגיטימציה של ישראל בעולם.

מקור מידע שמסייע לתעמולת ההסברה של הפלסטינים.

מערכת "הארץ" סובלת מחיידק קטלני של אגו הרסני:

מדובר בקבוצת אנשים שרואים את עצמם כאליטה של "מתקני עולם" שיש להם שלמות התבונה, החוכמה, והפתרון לכל נושא ועניין, כולל חלום השלום. קבוצה מתנשאת של אריסטוקרטים ו"אנשי רוח" בעיני עצמם, המאופיינת בהרגלי עליונות, שחצנות, לעג וזלזול כלפי כל מי שלא בדעתה. מדובר באנשים שיש להם אלרגיה בלתי נשלטת נגד כל הממסדים והסמלים הלאומיים, הציוניים, הביטחוניים והיהודיים. ריח רע של בגידה ואובדן האמון בחזון הציוני עולה מדפי הארץ.

מי ראוי ומי פסול בעיני "הארץ"?

מי שדעותיו מסווגות בעיני "הארץ" כימין הוא תמיד כישלון, אסון וריקבון. ואילו מי שדעותיו מסווגות כשמאל הוא תמיד אדם של חזון, פתרון ונכון. "הארץ" הפך מזמן לביטאון שמאלני קיצוני ומונוליטי בסגנון של פעם. קבוצת העיתונאים שקובעת את אופיו של העיתון רואה את עצמה כ"רשות הפוסקת" מעל למחוקקת ולשופטת. הם פוסקים מי הוא המשיח ואת מי יש להדיח. הם רואים עצמם כמוסמכים לקבוע מהו ביטחון ומהו אסון. "הארץ" הפך למקור העיקרי בעולם למידע אנטי ישראלי, בעיקר באמצעות המהדורה האנגלית.  "תרומתו" של הארץ לדמוניזציה של ישראל תיזכר לדיראון עולם.

"האידאולוגים" של "הארץ" חולמים על מהפכת תחריר ישראלי

הגיע הזמן לנפץ את החזות הכביכול אליטיסטית של "הארץ", ולחשוף את האמת המניפולטיבית המוסתרת מהציבור. מדובר בביטאון פוליטי שמאלני, אנרכיסטי, אנטי ציוני – של חבורת אנשי אקדמיה חריגים, "אנשי רוח" מתוסכלים ועיתונאים מהפכניים, שרואים את עצמם "כמתקני עולם" וכמבשרי חלום השלום לכולם. הם חולמים על מהפכת תחריר ישראלי באמצעות החלפת השלטון המיושן, הציוני והלאומני – בשלטון שמאלני הומניסטי "מתקדם".

מושגים ועמדות המקובלות בקונצנזוס הלאומי נפסלים ב"הארץ"

לרוב הכותבים הקבועים ב"הארץ" יש מושגים שליליים של ערכים לאומיים. מושגים המקובלים במדינה בנושאים ציוניים, לאומיים ופטריוטים – נפסלים על ידי קובעי מדיניות העריכה של "הארץ". הם לועגים לפטריוטיזם (מפלטו של הנבל). הם בזים לקונצנזוס לאומי (מזויף). הם מתנגדים ללאומיות (פשיזם). הם מבקרים את אלופי צה"ל (מיליטריסטים). הם תוקפים את צה"ל (צבא כיבוש). הם מזלזלים במתריעים על סכנות (יצרני פאניקה). 

למה מתנגד "הארץ" ובמי הוא תומך?

במאמרי המערכת ובמאמריהם של "דמויות המופת" של "הארץ" מופגנת הדעה של התנגדות "אידיאולוגית" לנושאים הבאים: נגד הממשלה. נגד צה"ל. נגד חוק השבות. נגד קק"ל. נגד המשלחות לפולין. נגד ייהוד הגליל והנגב. נגד גדר הביטחון. נגד המתנחלים. נגד הליכוד. נגד העבודה. נגד ההסתדרות. נגד ועדי העובדים. נגד מצעד החיים. נגד העיסוק בזיכרון השואה. נגד מתן הטבות והעדפות לחיילי צה"ל המשתחררים. נגד הפצת סיפרו של הגיבור הלוחם, מאיר הר ציון, לחניכי קורס הקצינים. נגד כניסת קציני צה"ל לבתי הספר להרצאות בנושאי הגיוס והשירות בצה"ל.

הארץ תומך אך ורק בפלסטינים, במר"צ, ברוב הארגונים הקיצונים ובמנדט הבריטי.

כיצד עורכי "הארץ" רואים את עצמם בעיני עצמם ?

הם רואים את עצמם כ"רשות הפוסקת", הנאורה והמתקדמת שמעל לרשות המחוקקת והשופטת במדינה. הם רואים את עצמם כאחראיים להובלת מועדון אליטיסטי בעיני עצמו, לליבון רעיונות ודעות שמעסיקות אותם, במנותק מהמציאות הראלית של סביבתם. המדובר בחבורה של אנשי אקדמיה שמתווכחים בינם לבין עצמם, בהתפארות עצמית חלולה. הם סרבני התפכחות להשתלבות במציאות. להט הוויכוחים של אותם אנשי האקדמיה החברים במועדון "הארץ", מלווה לרוב בפירסום מאמרים "פילוסופים" מבולבלים שלא מתאימים לעיתון יומי.  

מחקרים מוכיחים שדווקא המשכילים יותר – הם גם האטומים והתקועים ביותר בדעותיהם, מבלי יכולת ורצון להשתנות, לאור המציאות המשתנה. הקיבעון המחשבתי שלהם ושל עורכי הארץ הופך אותם ללא רלבנטיים וללא חשובים בעיני רוב האנשים שחושבים אחרת שהם גם אלה שקובעים בחברה ובממשל.

מדוע הארץ מבקר את מפקדי צה"ל בנושא השואה ?!

מאמר בהארץ: "מתי התחלנו לפחד מהשואה?" (3.6.13) – עורך הארץ "מאשים" שני מפקדים בכירים של צה"ל בכך שהם שותפים פעילים בהשלטת זיכרון השואה בצה"ל, ובשליחת משלחות ("עדים במדים") של אנשי קבע למחנות ההשמדה בפולין. 

עורך הארץ "מאשים" אותם שהם פועלים להשגת המטרות הבאות: "הפיכת המפקד לנאמן ביחידתו ובסביבתו להנחלת זיכרון השואה. חיזוק תחושת המפקד בצה"ל. למדינת ישראל ולעם היהודי."

עורך הארץ איבד את ההבנה של הצו ההיסטורי

של לקחי זיכרון השואה להבטחת עתידנו

מקומם הדבר שעורך עיתון ישראלי יהודי סבור שהעיסוק בזיכרון השואה מפריע כביכול לסיכויים להגיע לשלום. לדעתו חובה על ישראל להכיר באסון (הנאכבה) הפלסטיני, כתנאי לסיכויי להגיע לפתרון.  ("די לשכתוב ההיסטוריה" 19.5.13).

עקרונות מדיניות העריכה של עיתון "הארץ"

מדיניות העריכה של העיתון מבוססת על שלשה עקרונות: 

"בעד הנגד" – נגד כל הממסדים, האתוסים והמיתוסים הלאומים הציוניים, הביטחוניים והיהודיים, על רקע "השקפת עולם" קוסמופוליטית.

"תביעה לנסיגה – ישראל תמיד אשמה" – בהעדר השלום ופתרון הבעיה הפלסטינית, על רקע "השקפת העולם" של הארץ התומך בצדק הפלסטיני ומתנגד ל"צדק הציוני" הגזעני, הפשיסטי והלאומני.

"בעד הבעד" – תמיכה קבועה ומתמשכת בפלסטינים, במר"צ, באירגוני השמאל האנרכיסטי, בכל העמותות הקיצוניות, בכל אנשי האקדמיה הפוסט ציוניים ובמנדט הבריטי.

נוסחת הפירסום הפרובוקטיבית של הארץ ועיתונאיו קובעת: פרסם את כל "הנאשמים" ו"הנידונים" שלך כרצונך, על פי דמיונך ויכולתך, כי זו שליחותך ואין דבר שיעמוד נגדך.  אתה העיתונאי האיש הכול יכול, השופט בין ימין לשמאל, הקובע מיהו המשיח ואת מי יש להדיח, מהו ביטחון ומהו אסון. "אמת דיברתי את כולם חיסלתי."  מערכת המשפט תמיד תגן עליך. 

זו כל האמת על מדיניות העריכה ב"הארץ"

במסווה של כביכול מדיניות עריכה "מקצועית נטו", ניטרלית ואובייקטיבית, "הארץ" מנוהל על ידי מדיניות עריכה מונוליטית פוליטית בכותרות, בכתבות, בפרשנויות ובמאמרי אורחים.  עריכה "שמצטיינת" במגמתיות של הבלטה והאדרת כל נושא וכל דובר שתומך באינטרסים הפלסטינים ומבקר את ישראל. עריכה שיטתית שמנסה לעצב דעת קהל של ייאוש ודמורליזציה של מציאות חיינו, הכול ב"באשמת" הממשלה, הימין, המתנחלים, הכיבוש וצה"ל.  מדיניות של חוסר איזון ופלורליזם תקשורתי של מכלול הדעות הקיימות בפסיפס החברתי והפוליטי במדינה. הבלטה מתמדת כמעט אך ורק לדעותיהם של אנשי האקדמיה בעלי הדעות השמאלניות הפרו פלסטינית.

מדיניות עריכה שהפכה את המהדורה האנגלית של "הארץ" למקור המידע העיקרי על ישראל בעולם, שמפיץ שקרים הגורמים דמוניזציה של ישראל. "תרומתו" של הארץ בעניין זה תיזכר לדיראון עולם.

מדיניות עריכה שמוכנה לשעבד ולקעקע כל אינטרס וסמל לאומי וציוני ל"מען השלום", על פי הנוסחה הקובעת שישראל תמיד "אשמה" בהעדר השלום והסבל הפלסטיני, בגלל ישראל הגזענית, הלאומנית, הכובשת הקולוניאליסטית והאימפריאליסטית. "הארץ" הפך לביטאון פוליטי של פעם, המשך ל"על המשמר" של מפ"ם שדגלה "באחוות עמים", "סולידריות" ו"סוציאליזם".

מדוע מבקרים ושונאים את הארץ ?

בגלל שריח רע של בגידה בחזון הציוני עולה מדפיו של "הארץ". בגלל מסכת השקרים שהעיתון הפיץ על ישראל כגזענית ופאשיסטית. בגלל הבדיות של העיתון שמתאר את ישראל כמצורעת, מבודדת ומתפוררת. בגלל תיאורה של ישראל כמדינת אפרטהייד שהפכה לכישלון ולריקבון. בגלל פרסום סודות ביטחוניים בסיסמה "חופש ביטוי" (אורי בלאו – ענת קם). בגלל שהעיתון הפך עיר מקלט לחבורת אנרכיסטים "הוגי דעות" קיצוניים.

ולמרות כל העלילות הנ"ל ש"הארץ" הפיץ, כל הפיגומים של מלל ההסתה הזה התבדו, התנפצו והתרסקו. ישראל לא מבודדת, לא מצורעת לא מתפוררת, לא פאשיסטית ולא גזענית.  הארץ מבודד ומתפורר.

המותג העיתונאי של הארץ הולך וגווע

הארץ מצוי במשבר כלכלי ומקצועי מתמשך. מיספר המנויים הקבועים יורד. מספר מנויים ותיקים פרשו בגלל מדיניות העריכה. ההכנסות ממודעות בירידה גדולה. העיתון איבד הכנסה גדולה לאחר ש"ישראל היום" הפסיק להדפיס אותו בדפוס "הארץ". העיתון שורד בינתיים בזכות שני מיליונרים, משפחת דימונט הגרמנית, והאוליגרך היהודי ליאוניד נבזלין, שהשקיעו בעיתון מאות מיליונים, בתמורה לרכישת 20% של מניות "הארץ", כל אחד מהם. "הארץ" בסכנת משבר לקיומו. "ועידת השלום" שהעיתון אירגן הפכה לקוריוז.

שני עורכים ראשיים לשעבר פרשו בגלל חילוקי דעות על מדיניות העריכה. חנוך מרמרי ומתי גולן.  מי שקובע באמת את מדיניות העיתון לאחרונה הוא "האידיאולוג" גדעון לוי בחסות המו"ל עמוס שוקן.

זעזוע בצמרת עיתון "הארץ"

מדובר באירוע חריג ובלתי מקובל בעולם התקשורת. בראשית שנת 2014 נחשף בפומבי, מעל דפי העיתון, ויכוח ומחלוקת חריפה בין המו"ל עמוס שוקן, לבין הפובליציסט הכי חשוב והכי מוכר ומוערך בציבור, ארי שביט.  (פרשן בערוץ 1).  ארי שביט "העז", בניגוד לדעתו של המו"ל עמוס שוקן, לכתוב מאמר שבו ביקר את השמאל ואת הפלסטינים, ולתמוך בנתניהו בעניין ההכרה במדינה יהודית. על כך הגיב עמוס שוקן במאמר ביקורתי נגדו.

ארי שביט לא היסס להגיב בעוקצנות ובביקורת במאמר תגובה: "שומרי החומות" – 27.3.14. בלעג ובציניות מוצדקת כתב ארי שביט נגד עמוס שוקן. "האוויר הצח של חירות שאנחנו עדיין נושמים בארץ הוא במידה רבה האוויר של הארץ שאותו שוקן ושותפיו מאפשרים לנו לנשום. שוקן תקף אותי בפראות שמו"לים של ניו יורק טיימס וושינגטון פוסט לא היו מעלים בדעתם לעשות."

הזעזוע הפומבי הזה בצמרת הארץ בימים אלה, ובנוסף על רקע התפטרותם בעבר הרחוק יותר של שני עורכים ראשיים, חנוך מרמרי ומתי גולן, חושפים את העמקת המשבר בעיתון, וסכנה לקיומו גם על רקע המשבר הכלכלי.

פיטר בינרט, תגבורת אנטי ציונית למערכת "הארץ"

עיתונאי יהודי אמריקאי בשם פיטר בינרט הצטרף לאחרונה למערכת "הארץ".  הוא צורף ל"הארץ" גם ב"זכות" סיפרו "קריסת הציונות". תזה שמתאימה "להשקפת העולם" של "הארץ".

* * *

יצחק (איצ'ה) גדיש

למתי דויד וגם לכולם...

עותק לעמוס גלבוע

ניחא! נניח ששיכנעת (ואין צורך בכ"כ הרבה מלל לשם כך!) – אז מה? איזה עיתון אתה מציע במקום "הארץ", באשר פרט לכל הרע שמצאת בו יש בו גם לא מעט מידע מעודכן, יש בו מאמרים אחרים מהמתואר על ידך, ויש גם דבר ששמו "הרגל". אני קורא עיתון זה עשרות שנים... ו"התרגלתי" כל בוקר בשעה 6 כאשר אני קם, מוזג לי חצי ליטר קפה ובודק דבר ראשון, בעמוד מודעות האבל – אם אני שם או לא? עד היום כולל, לא מצאתי את עצמי בעיתון זה בעמוד מודעות האבל... ומעודד ממצב זה אני מתחיל לקרוא...

או-אז בקיצור: מה אתה מציע "במקום?" אולי תצליח במקום שאני נכשלתי?

חוששני שאם תנסה לענות בכנות בהסתכלות היקפית על השאלה הזו, תהיה ויש לך בעיה... ו... גם לעלויות יש משקל... את "הארץ" אני מקבל בחצי ממחירו המלא, ואו-אז הוא כמעט משתווה ל"ידיעות אחרונות", שעוד לא מגיע (מהבחינה העיתונאית) לקרסוליו.

שלך בברכה ובאיחולי הצלחה

יצחק (איצ'ה) גדיש

נ.ב. אני רחוק מלהיות "מאוהב" ב"הארץ" ברם צריך להיות מעשי בבחינת ה"יש" מתוך ה"אין". משמעותו של ה"אין" היא שאין עיתון המסוגל להתחרות בו על כל מגרעותיו – וחבל! ואילו לגבי אלה שישנם – אני יכול לכתוב לך על כל אחד מהם – למה לא [לקרוא אותם]!

* * *

פוצ'ו

איך חיים טופול מתח אותי מתיחה שכזאת

שעלתה על כל המתיחות שנמתחתי מאז שמותחו מתיחות

יום אחד לפני כחמישים שנה, אני יושב בביתו החדש של חיים טופול בחיפה והוא מבקש שאכתוב  מערכון  ללהקת פיקוד הצפון שהוא אמור לביים. סיכמנו שבעוד שבועיים אבוא אליו עם המערכון ואכן כך היה. הגעתי ברכבת לחיפה וטילפנתי מהתחנה לברר אם הוא בבית או בתיאטרון. חיים ענה שהוא בבית ומחכה לי. הבטחתי להיות אצלו תוך רבע שעה. 

אותה שעה ישב אצלו הקריקטוריסט הידוע שמעון צבר. אמר לו טופול, "עוד מעט מגיע לכאן אחד שהוא מלך התמימים בארץ. אי אפשר שלא למתוח אותו,  מה אתה מציע?"

הציע  האיש מה שהציע  וטופול קנה את הרעיון.

בינתיים בשעה המדוייקת הגעתי אל היעד שנמצא בשיכון האמנים שאבא חושי הקים כדי למשוך אנשי רוח לעירו. היה זה מעגל של חמישה בתים דומים בני ארבע קומות. זכרתי שטופול גר בקומה השנייה של הבניין  השלישי. עליתי לשם וראיתי שעל הדלת כתוב "רוזנפלד". מיד הבנתי שטעיתי בקומות ועליתי קומה ועוד קומה וכשהגעתי לגג החלטתי לרדת לבדוק את תיבות הדואר. בין התיבות מצאתי את השם "טופול". מיד עליתי מחדש כשאני בודק כל דלת וסופר את הקומות באצבעות. בדרך חזרה מהגג אזרתי עוז וצלצלתי על הדלת של רוזנפלד.

את הדלת פתח לי בחור ממושקף נעים סבר. שאלתי אם טופול לא גר בדירה הזאת. אמר לי: "היה גר, אבל לפני שלושה ימים עבר לבית ממול."

לא אפרט איך רצתי מבית לבית ובחנתי את כל תיבות הדואר, ומכיוון שבכל בית היתה תמיד איזו תיבה חסרת שם, אז עליתי בכל בית עד הקומה הרביעית. בייאושי החלטתי לחזור אל רוזנפלד ולבקש ממנו שירד איתי, ויראה לי בדיוק את הבית הנכון. עליתי לקומה השנייה ולא האמנתי למראה עיניי. מולי על הדלת: "גליה וחיים טופול."

מה שטוב אצלי זה שאני אדם יסודי ואוהב לפענח כל דבר מן היסוד. מיד עליתי עוד קומה כדי לשאול את רוזנפלד למה הריץ אותי לבית ממול. בקומה השלישית, לא היה שום רוזנפלד. לא התעצלתי עליתי לרביעית וגם שם לא. התעקשתי לרדת עד הקומה התחתונה ולעבור דלת דלת. בשום דלת לא היה רוזנפלד. מיד הבנתי שכנראה טעיתי בבניין, אבל כבר לא היה לי כוח לרוץ. חזרתי לקומה השנייה. לחצתי על הפעמון וטופול פותח לי את הדלת בפנים מאירות ושואל :

"איפה היית?  כבר התחלתי לדאוג."

אמרתי לו: "אל תשאל, קרה לי משהו שבחיים לא קרה לי. ..."

אני רוצה לפרט ולהסביר לו מה בדיוק קרה, ואז אני רואה שלחייו מתנפחות, הוא ממהר לשים יד על פה, אך לא מצליח לבלום את משב האוויר הנפלט מפיו בצליל של חדר שירותים. עוד אני תמה על התופעה הזאת ואותו צליל בוקע מהחדר הסמוך ועד מהרה אני רואה את פני גליה המציצות משם, ומעליה את פניו  של "רוזנפלד"  עם חיוך מאוזן עד אוזן.

לזכותי אציין שיש לי תפיסה מהירה ומיד הבנתי שמישהו כאן נפל בפח, ולא ביקשתי שום הסברים, רק כוס מים קרים אם אפשר.

הפיצוי בא אחר כך כאשר נתתי לטופול את המערכון והוא קרא אותו כשהחיוך לא מש מפיו. כשגמר והגיע לפואנטה, פרץ בצחוק אדיר שהקפיץ לי את האגו ולא יכולתי להתאפק מלהעיר בצניעות:

"מצחיק, מה?" 

"מה זה מצחיק!" אמר טופול "כשאני נזכר איך עמדנו במרפסת וראינו אותך רץ כמו משוגע מבית לבית,  מבית לבית,  אז איך אני יכול שלא לצחוק?"

הסוף הטוב הוא שהמערכון, שגיבורו  הראשי היה המורה שמילקיהו,  הוצג על ידי להקת פיקוד צפון וזכה להצלחה.  ועד היום מולי שפירא, ששיחק בתפקיד הראשי, מספר שאת הדירה שלו רכש לא ממשכורתו בגלי צה"ל, אלא מהמערכון הזה, שהוא ושמעון לב-ארי הציגו ברחבי הארץ מיד עם השחרור מהצבא.  עכשיו אני נזכר שעד היום  שני הממזרים  האלה לא שילמו לי תמלוגים וזה כבר לא מצחיק.

* * *

דבר המפרסם:

סיפורי מתיחה – מעל ומתחת לשמיכה

פוצ'ו מספר וגבי מזמר

בפסטיבל יוסי אלפי בגבעתיים

יום ה'  9.10.14  שעה  19.30

המקדים להזמין יזכה במקום ישיבה וגם בהנחה

טל. להזמנות: 03-5730661

* * *

אלי מייזליש

ושוב גלנט

באחרונה הודיע בוגי יעלון כי הרמטכ"ל הבא "יהיה רק מקרב לובשי המדים." מה זה, פרינציפ?

הקרב על תפקיד הרמטכ"ל בשנים האחרונות לבש יותר צורה של שוק ["סחורה יפה רק בשקל..."] מאשר מינוי הבכיר של הצבא שהציבור רוצה להיות בו שותף פעיל.

לפעמים, ולצערי, כי זה קורה כבר יותר מדי פעמים שנכנה זאת רק 'לפעמים', אלא לעיתים קרובות מאוד, המערכת הביטחונית [ראשי ממשלה שרי ביטחון וקציני מטכ"ל בכירים] מתנהלים אפילו גרוע מבסטיונרים בשוק הכרמל.

אמנם זו פריווילגיה היסטורית שרק הם ממנים את הרמטכ"ל [בעבר היה רק איש יחיד בעניין הזה ושמו בן-גוריון] – למורת רוחו של הציבור שרוצה להיות מוגן על פי הבנתו ולא בשל משחקי אגו. הרי גנץ לא נבחר בהליך טבעי כראוי, בשל תפקידיו בעבר ובשל סולם ההתקדמות שלו לתפקיד, אלא למרות היעדר כל זה בתיקו האישי ורק בשל ברירת מחדל מקוממת, כשגלנט נרדף בידי חבורת מצורעים שחשבו שהם 'עיתונאים' והיה להם "סקופ" אדיר של כמה דונמים שאיש זה סיקל בטרשים ושתל שם עצי זית על "אדמות הציבור".

מי שהיה בעמיקם וראה שם באופק את "אדמות הציבור" יבין עד כמה עיתונאי זה דפוק בשכל. כל איש נורמלי יודע כי "אדמות הציבור" זה לא פחות מאשר חצר בית-ספר או בית-כנסת או מגרש טניס לפחות או הדשא של בריכת השחייה. וכל זה בשל הלשנת שכן נבזה וכמו אותה אישה אצל המלך שלמה "גם לי וגם לך לה יהיה." והיה אם אפילו בעוד 10 שנים או 50 שנה יקום "ציבור" בעמיקם או אפילו יגיעו מראש-פינה ויאמר שיש לו קושן על "אדמות הציבור" הללו ורוצה להקים שם איצטדיון או בריכת-נוי של דגי-זהב להנאת "הציבור" – שיבוא ואתן לו את כל כספי. אבל מי שיודע היכן באמת שוכנת אותה "אדמת ציבור" – יודע כי היא טרשית וסלעית מרוחקת מעבר לאופק ומכל ציבור ללא שום יכולת הגעה.

עכשיו: האומנם אין לנו – לציבור –  עיניים? ואין לנו אוזניים? חירשים אנו? לא שמענו את כל הבוקה מבוקה ומבולקה סביב פרשת אייזנקוט? ועוד איך שמענו. וכי הוא כמו שאול המלך "משכמו ומעלה גבה מכל העם..."? ישפוט העם.

ואני אומר: כבר היו דברים מעולם – ועוד איך היו. בתוככי ליבו יודע אייזנקוט כי התפקיד היה של גלנט כבר לפני 4 שנים ורק לשונות רעות בעיקר מאותו עיתון, והליקופטר של עוד עיתון לצלם בצבע את ארמון הסולטן בעמיקם – חרצו את גורלו כאחד הפוחזים, וכל השפנים נחבאו אל הכלים מחשש שמא גם ישבניהם יחשפו בעיתון אחר, אז יאללה נביא מוושינגטון את ההוא ונסגור את הבסטה, שבת שלום. והלכו לאכול חלות מתוקות בבית.

אז ככה אני מצפה היום מאייזנקוט: עזוב את החלות ואת הקידוש בבית. סע לעמיקם ותן את המפתחות לגלנט. ולא נורא אחרי 36 שנים בצבא תתנדב לחלוב פרות בקיבוץ עוטף עזה לחצי שנה – לפחות.

ועוד מילה לצדיקים שבעם ישראל, שרוצה לראות רמטכ"ל מכהן נקי כפיים שלא שדד ולו רבע דונם מ"אדמות הציבור" ולא איכפת לו כלל מי זה הקצין שיוביל מחר את עם ישראל למלחמה, אז יש לו טעות. ואפילו שיעלון יחליט שזה אייזנקוט או אלוף אחר, עדיין אין להם את רוח הלחימה של גלנט – וגם בגיל הזה כבר לא יהיה להם. רוח לחימה לא קונים בשוק. או שיש לך או שאין לך, וכל חייל פשוט – טוראי, בכל פלוגה בגדוד יודע בדיוק-בדיוק את מי היה רוצה לראות המ"פ שלו, זה מא' או זה מג'. גם המג"ד יודע. אבל לכל גדוד יש 3 או 4 מפקדי פלוגות ולא 20.

האם לא אישן בשקט אם בכל זאת אייזנקוט ייבחר? אז לא. איני ישן בשקט בגלל אבנים בכיס המרה וחייב לעבור ניתוח ואחרי זה להיות מרותק מנסיעות לחו"ל כמה שבועות.

איני ישן בשקט בשל המדיניות הצבאית של אובמה כלפי הדאע"ש שלא מרים 24 שעות ביממה מאות מטוסים של הצי המחורבן שלו במפרץ, שטייסיו משתזפים על הסיפון ורק מדי פעם מוזנק זוג מטוסים. ומי שלא יודע: לארה"ב יש בסביבה שלנו 3 ציי מלחמה הצי-5 וה-6 וה-7 עם מאות מטוסים על נושאות מטוסים ואלפי טילים טומהוק בעשרות סוגי ספינות קרב, ואפילו אם כמה מהספינות מרוחקות 3-4 ימי הפלגה או שבוע – אז מה. העיקר הפקודה: תתקיפו במלוא הכוח.

אבל עדיין זה לא קורה. למה? נו? באמת למה? ממי אמריקה עכשיו פוחדת באזורנו? אז אכן הסיבה היא לא בשל כוחה אלא בשל התגובה. וכמו יעלון: לא בגלל שגלנט לא טוב, אלא בשל התגובה – מאותם צדיקים בגרוש שאני לא משתין לכיוון שלהם, בדיוק כמו של ברק אובמה שהולך למלחמה הזו עם חיתולים בתחתונים.

אהוד: גם אנחנו בעד מינוי גלנט לרמטכ"ל הבא, התרשמנו מאוד מהופעתו בשעתו, עדיין במדים, בראיון בטלוויזיה – שבמהלכו בישרו לו כי הודח ממועמדותו להיות הרמטכ"ל הבא. הוא אישיות משכמה ומעלה. כתבנו אז שהזכיר לנו את יצחק רבין.

* * *

ברוך תירוש

בריטניה והתנערותה מהתחייבויות הצהרת בלפור

בגילוי נאות, אפרט כאן את עמדותיי בהקשר לאי ההשלמה בחוגים בציבור עם גילויי פרופ' מאיר זמיר מאוניברסיטת בן גוריון, אודות התנערות בריטניה מהתחייבותה בהצהרת בלפור, [מוסף "הארץ" 12.9.143], מגמותיה העויינות להרס הישוב היהודי ומאבקה בהצלת יהודים מהשואה ובהעפלתם ארצה.

 אינני נסחף בכעס על הבריטים, ואינני לאומן חמום מוח, אלא ישראלי-ציוני מפוכח, שכבר כנער ראיתי כיצד בשלהי שנות ה-30 מתנערת בריטניה מהתחייבויותיה בהצהרת בלפור, ועוברת להתנכלויות אימתניות ליישוב היהודי, שהיה נאמן ל'כתר' בכל מהלכי מרד הערבים בבריטים.

מגמת בריטניה לקירוב העולם הערבי על-ידי חידוש 'הסהר הפורה' בהנהגתם, נתגלתה לא בדיווחים צרפתיים, אלא במסמכיהם המקוריים שמצא פרופ' זמיר.  כך ניתן היה להבין באיחור של 70 שנה, וגם לזכור כיצד נגזרו לפתע מגבלות ואיסורים דרקוניים על העלייה, ההתיישבות וההגנה בארץ. רוב חבלי הארץ נחסמו אז בפני כניסת יהודים לעבודה ואף לא לביקור חברתי. ואישית, כבן 14 בקיץ 1943, נעצרתי במהלך מסע בעמק האלה, ונכלאתי בבניין משטרת בית גוברין.

כך, למרות התגייסות מערכות הישוב למאמץ המלחמתי, באספקת תוצרת ובשירות רבבות צעירים וצעירות בצבאות בנות הברית, גברה עויינות הבריטים במגמתם לגימוד הישוב היהודי ע"י גזירות 'הספר הלבן'.  אך ייתכן שהנהגת הישוב היתה מודעת לשינוי, והשכילה להתעלם ולהבליג תוך התמקדות בבנייה הדרגתית של כוחות 'המדינה בדרך', באורח שמנע מהבריטים התערבות מכרעת וגורלית. 

בהמשך לגזירות 'הספר לבן' נוכחנו בהתעללות במעפילים ששרדו מאסון הפיצוץ באונייה 'פטריה' בנמל חיפה, בניסיון למנוע גירוש 3,500 ניצולי שואה שנתפסו על האניות אטלנטיק ופסיפיק, מילוס וסלבדור [לא ברור. – אב"ע]. המעפילים ששרדו את הפיצוץ הובאו כפושעי מלחמה למחנה המעצר בעתלית, ומהם כ-1,500 הושארו במעצר. אך כ-1.800 מהם נענשו בחבטות וגורשו לאי מאוריציוס הלוהט, שם מתו כ-140 במגפות טרופיות, והשאר הושארו שנים במעצר שלא יסולח.

אירוע מביש נוסף הוא מניעת 200 חיילים ארצישראליים בפיקוד יצחק בן אהרון מלעלות יחד עם החיילים הבריטים לספינות החילוץ בנמל קלמאטה ביוון. הצבא הבריטי ניגף אז במערכה ביוון, והגרמנים בעורמה הניחו להם לסגת בכבוד, אך המפקדים הבריטיים מנעו מחיילינו לעלות לספינה, והם נשבו על-ידי הגרמנים.

זכור גם מפח הנפש של יעקב אדלשטיין ויואל ברנד, כשנתקלו בעויינות ובסירוב הנציגים הבריטיים למאמצי הצלת יהודי צ'כיה והונגריה.

לא אכביר במילים לתיאור החיפושים ההרסניים בקיבוצים אחרי נשק מגן, והתמיכה באלימות הערבית בעיקר במסגרת הלגיון מירדן. אך נזכור את הצי הבריטי 'המפואר' שגוייס לאיתור ולמאבק בספינות המעפילים בלב ים ובחופי הארץ; וכאנשי פלי"ם, נתקלנו בסוכנים הבריטים בכל אתרי ההעפלה. השיא היה בנחישות הריסתם [?] את האנייה 'יציאת אירופה', והעברת מעפיליה החבוטים לספינות הגירוש בחיפה בצילום משודר לעולם [?], ובעיקר לעיני חברי ועדת האו"ם; שאולי פסקו אז שעל בריטניה לעזוב את הארץ.

בכל מאודי אני מקיים יחסי ידידות עם חוגים במערב, אך אינני מוותר לאישים מצרפת או מהולנד, כאשר הם מלינים על אורח התגוננותנו מהטרור ערבי, ומזכיר להם את 200,000 יהודי צרפת והולנד השלווים שלא פגעו בשכניהם, אך הוסגרו למוות בידי הנאצים על-ידי עוזריהם*. 

במקור צורף כאן העתק מכתבי לטוני בלייר, שאחרי שנים של חתירה שקטה למען הערבים כראש ממשלת בריטניה, הוא עבר להתגורר בירושלים המזרחית [?], ומשמש משם בחיוכיו 'תנא מסייע' לשאיפות הפלסטינים. בשעתו הוא הגיב למכתבי בנימוס והעביר העתקים גם ללורד רונאלד כהן, שקרא ממנו בקול רם את קטעי העוינות הבריטית, בטקס חנוכת כיכר ההעפלה שהוא מימן בחוף תל אביב.

בדחילו וברחימו,

ברוך  תירוש

* את אורח התגוננותנו מהטרור, משווה פרופ' זאב שטרנהל במאמריו – לזוועות הנאצים ביהודים.

* * *

יוסף אורן

איך תפחה עלילת "ניצבת" לממדי רומאן?

(חלק א')

הרומאן החדש של א"ב יהושע,

הוא הרדוד והכושל בספריו

מבחינה נושאית ומבחינה רעיונית הספיקה ליבת הרומאן החדש של א"ב יהושע, "ניצבת" (הוצאת הקיבוץ המאוחד / הספריה החדשה 2014, 296 עמ'), רק לעלילה בממדי נובלה בת כמאה עמודים, ולכן נאלץ הקורא להתגבר על הרבה מאוד עמודים חסרי תכלית, כדי להגיע אל הליבה הזו. בעמודים המיותרים הטליא יהושע זה לזה פרשיות, שלא הוסיפו דבר להבנת התנהגותה המוזרה של נוגה, הגיבורה הנשית של הספר, כלפי הגברים שניסו לחזר אחריה מאז הגיעה לבשלותה המינית כנערה ועד שהפסיקה לקבל את המחזור החודשי בתחילת שנות הארבעים שלה. מאחר שהפרשיות אינן אחידות ברמתן, כי חלקן אנקדוטיות ובנאליות וחלקן ססגוניות באופן מופרז, וגם משום שאי-אפשר להתעלם מהן לחלוטין, נציג אותן על-פי סדר הטלאתן זו לזו.

בפרשיות אלה מסתבכת נוגה במצבים שונים ועם אנשים שאת רובם לא הכירה קודם, אחרי שחוני, אחיה הצעיר ממנה בשש שנים, שיכנע אותה לחזור מהולנד לישראל כדי לשמור על דירת ההורים בירושלים במהלך השבועות שבהן תעבור אימם האלמנה להתגורר לתקופת ניסיון בבית מוגן בתל-אביב, לפני שתחליט אם לעבור לשם לצמיתות או לחזור אל דירתה בירושלים. ואכן אחרי תשע שנים שבהן ידעה נוגה שלווה כמנגנת על נבל בתזמורת הסימפונית של העיר אַרֶנְהֶם בהולנד, גילתה שבינתיים הפכה הדירה הישנה של הוריה לדירה הנחשקת הן על-ידי הפרקליט של הבעלים שלה והן על-ידי שני הילדים של משפחת פומרנץ, המשפחה החרדית המתגוררת מעליה.

המטרד של הפרקליט התבטא במארבים שטמן לנוגה בשם מרשיו כדי לשכנעה להשפיע על אימהּ לעבור לדיור המוגן בסיום תקופת הניסיון ולוותר על הדירה, המוגנת בדמי-מפתח, בשכונה ההולכת ו"משחירה", בתמורה לפיצוי מתאים. הפיצוי יהיה נדיב וישולם לה על-ידי מרשיו, כך הבטיח, מהשכרת הדירה בסכום עתק למשפחה חרדית מהקיצונים, שעליה הוטל לנעוץ יתד בשכונה זו ולכבוש אותה למען משפחות דומות לה. נוגה אמנם נבהלה פעמים אחדות, כאשר הפרקליט האורב הגיח אליה לפתע מהאפלה, אך פרט לכך עמדה בהצלחה במטרד הזה, שנפסק לחלוטין אחרי שהאם החליטה בסיום "הניסיון" לחזור אל דירתה בירושלים. בינתיים, עד שהחלטת האם נמסרת לקורא בעמ' 188, כבר הספיק יהושע להוסיף להיקף הרומאן מיספר נאה של עמודים, שגם אם נכתבו עם לחלוחית קומית אין להם כלל קשר לליבה הרצינית של הספר.

כמות מרשימה יותר של עמודים הצליח יהושע להוסיף לספר באמצעות צמד הילדים של משפחת פומרנץ, המתגוררת בקומה השנייה של הבניין. האחד נער פיקח ומתמקח, והשני ילד בן שש ויפה תואר אך "משונה", הלוקה ב"אי-שקט מוטורי", שלפי שעה הוא מתארח בירושלים, אך עשוי להפוך בנסיבות המתאימות לצדיק בשושלתה של חסידות כלשהי שמעוזה בבני-ברק (54). הצמד הזה נוהג לפלוש לדירה, שנוגה מופקדת על שמירתה, כדי לצפות בטלוויזיה הנחשבת במשפחתם למכשיר שאין להכניסו לבית יהודי. ולפיכך מתמקחת נוגה עם הפיקח מבין השניים, שלטענתו אינם פולשים, מאחר שהוזמנו על-ידי השכנה לצפות בטלוויזיה בדירתה אחרי שהתאלמנה, אך גם מבצעת פעולות גשמיות כתוספת להסבריה התקיפים: מחלצת מידיו של הנער העתק של המפתח לדירה, מזמינה מכר של הוריה להתקין בריח לדלת הדירה וסגר לחלון האמבטיה, וגם רוכשת שוט אותנטי (קוּרבָּשׁ) בעיר העתיקה מידי בדואי זקן לאיים בו על צמד הפולשים.

גם הפרשייה הזו מתכלה מאליה במהלך הפרקים עד שגם היא ננטשת סופית בעמ' 188, אחרי שהנער הפיקח ממשפחת פומרנץ הובא על-ידי אביו, שעיה, לבקש מחילה מנוגה, ואחרי ש"הצדיק" בן השש הועבר להתארח אצל משפחה בצפת, וכבר אין צורך להשקיטו בירושלים בצפייה לטלוויזיה הישראלית המחטיאה. אך לא סופר כיהושע, שצבר לעצמו מוניטין כאב הרוחני של הישראליות החילונית, יטוש פרשייה כזו לפני שישמיע את סלידתו מהחרדים ש"השחירו את השכונה" (עמ' 8) ואשר הקיצוניים שבהם "לא רק כפופים למצוות הכי חמורות, אלא גם נשבעים לשדים ולרוחות." (171).

הסתירות בהתנהגות של נוגה

רק אחרי שנושא הליבה של הספר יוצף בעלילה באיחור ניכר, החל מעמ' 262 יתברר לקורא, כי גם בפרשיית הילדים הפולשים היו שתי סצינות שהעידו על מוזרותה של נוגה. סצינה אחת נקשרה לגבר בן גילה שהתקין את הבריח בדירתה נגד פלישת הילדים מהקומה העליונה (83-78), והסצינה השנייה נקשרה ל"צדיק" בן השש מהחסידות בבני-ברק (109-107) – ולתיאור שתיהן היו דרושים ליהושע רק תשעה מכל העמודים הרבים שהקדיש לפרשייה בשלמותה.

הגבר שהתקין את הבריח בדירה היה יוחנן עבאדי, סגנו של אביה וגם יורשו כמנהל מחלקת ההנדסה של העיר. בסיום ההתקנה החליטה נוגה להעניק לעבאדי את החליפה המהודרת שהזמין אביה לעצמו כשנתיים לפני פטירתו ואשר כמעט לא השתמש בה. אף שההצעה הביכה את עבאדי, אילצה אותו נוגה למדוד את המקטורן ואחר כך לפשוט את מכנסיו ולמדוד גם את החלק האחר של החליפה. מאחר שבמכנסיים היה צריך לבצע תיקונים קלים, להאריך ולהצר, כרעה נוגה על ברכיה וחפנה באצבעותיה אריג מיותר סביב ירכיו. מתברר, ש"אצבעות חזקות ומדויקות של נבלנית, יודעות לעורר גם תשוקה." (82), ולכן נאלץ עבאדי לגונן בידיו על מבושיו, כדי להעלים את מצוקת הזקפה שהתעוררה אצלו מאליה, ללבוש מהר את מכנסיו ולהימלט עם ארגז הכלים מהדירה. עבאדי יצטרף בהמשך לשורה של גברים נוספים שנוגה עוררה אותם לחשוק בה, אך בה-בעת מנעה את עצמה מהם מיד אחר-כך בנחרצות בלתי-מתפשרת.

הרלוונטיות של הסצינה השנייה לנושא ליבת הספר תתברר מתוכנה: בעודה מעורטלת מכל בגדיה ורוחצת באמבטיה, זינקה נוגה מתוכה להציל מנפילה את "הצדיק" בן השש, בעת שניסה להשתחל לדירה מבעד לחלון הצר של האמבטיה. אחרי שבדקה כי שותפו, הנער הפיקח, איננו מגיע בעקבותיו, הפשיטה נוגה את בן השש, הטבילה אותו במי האמבטיה ורחצה את כל אבריו עד שכבר לא היה "ילד בעיניה, כי אם ילדה יפת-תואר." (108).

   אף שסצינה זו מתרחשת באמבטיה בעוד נוגה והילד "המשונה" הינם בעירום מלא, אין לפרשה כסצינת פיתוי נוספת, אלא כסצינת הורות תמימה וחפה ממיניות. לעומת זאת, אין ספק שהסצינה עם הילד משלימה את סצינת הפיתוי של הגבר, מאחר ששתיהן מגלמות ביחד פן אחד בנפשה המפוצלת והמסוכסכת של נוגה – את כיסופיה הנשיים להיות ככל הנשים: להתעבר מגבר וללדת ילד.

   בה בעת מכוון סיומה של הסצינה עם הילד באמבטיה, כאשר לפתע הצטייר הילד בעיניה כ"ילדה יפת-תואר", אל המכשול הפסיכולוגי, שמונע מנוגה להגשים את כיסופיה אלה. חילוף המינים זה בזה, אף שהוא מתרחש רק במוחה, גורם להתפכחותה של נוגה מהפעולה האימהית שביצעה בילד, והיא מזדרזת לעטוף אותו במגבת, להושיבו מול הטלוויזיה ולעטות בגד ביתי על עירום גופה.

שני מוטיבים סותרים

גם בפרשיות שיטליא יהושע בהמשך העלילה יתבלטו – ותמיד בעמודים ספורים בכל פרשייה – סתירות כאלה כמוטיבים סותרים באישיותה של נוגה: מצד אחד תפתה גברים לחשוק בה ברוח כיסופיה להיות ככל אישה, ומצד שני תימנע את עצמה מהם ותירתע לממש כיסופים אלה ברוח תעתועי דמיונה שהמינים מתחלפים.

עקב הפיזור של מוטיב המינים המתחלפים במרחב הטקסט של הספר, נתמקד בהם תחילה. המוטיב מוזכר פעמים אחדות בהקשר לנגינתה של נוגה בנבל. כאשר החלה נוגה לנגן בנבל בהשפעת אביה – שגם רכש למענה נבל עתיק יומין במזרח העיר, שגם מינו לא היה מובהק, כי היה "ספק נֵבל ספק עוּד" (13) – לא נזף בה השכן פומרנץ על שביצעה אימוני נגינה בנבל גם בשבתות, כפי שציפתה, אלא אמר לה באירוניה: "בבית-המקדש היו פורטים על נֵבל גם בימי חג ומועד. - - - ואם כשיבוא המשיח לא ייתנו לך הכוהנים לנגן בתור נערה, נהפוך אותך לעלם חמודות." (8). הביטוי המליצי "עלם חמודות" יחזור ויופיע מיספר פעמים נוספות בפרשיות האחרות ותמיד בהקשר לנוגה.

מוטיב המינים המתחלפים יתקשר פעם נוספת לדמות של אביה באמצעות נַגָּן הנֵבל היפני הקשיש, שאיתרו ביפן כדי שיבצע עם נוגה את הסימפוניה הסימבולית של המלחין דֶבִּיסִי LA MER  ("הים") בקונצרטים שתוכננו לתזמורת מהולנד ביפן. לחזרה הגיע הקשיש עם שיער אסוף בצמה, אך לקונצרט הרשמי הופיע עם צמה מפוזרת "המשווה לו מראה של זקנה יפנית חביבה" (283). מראה זה הזכיר לנוגה את אביה, שהיה נוהג לשעשע את אימה בלילות בדמות יפני המהלך "בצעדים קטנטנים בין החדרים." (9).

ריכוז כזה של מקרים שבהם מתחלפים המינים במרחב הטקסט של הספר איננו יכול להיות מקרי, ובמיוחד אם המקרים האלה מתקשרים לדמות האב ולהשפעתו המכריעה על עיצוב נפשה של נוגה כנפש מפוצלת. כה מכריעה היא עדיין השפעתו של האב על נוגה, עד שגם בגיל ארבעים ושתיים, בלי להבין מדוע, היא מנסה להתנתק מכל מה שמנכיח אותו בחייה, על-ידי ניסיונות למסור לגבר כלשהו את חליפתו שנותרה בארון הדירה, וגם על-ידי אמירת "קדיש" על קברו, תפילה המאשרת את סופיות מותו של נפטר. מאחר שאי-אפשר להקדים את המאוחר, נסתפק בשלב הזה במסקנה העולה מן הדיון עד כה: בעוד שגבר מפרה ולידת ילד מזרעו מגלמים את כיסופיה הנשיים של נוגה להיות ככל אישה, מגלם מוטיב חילוף המינים, מוטיב הקשור בהשפעת אביה עליה, את הרתיעה הנפשית של נוגה ממימוש כיסופים אלה.

כלומר: בתשעה עמודים בלבד, מכל העמודים שהתבזבזו על פרשיית השמירה על הדירה מפני הפרקליט האורב ומפני הילדים הפולשים הועלו שני המוטיבים המתקשרים נושאית ורעיונית לליבת הספר: מוטיב הכיסופים להרות מגבר וללדת ילד ומוטיב החילוף של המינים הסותר אותו. אילו ריכז יהושע את עלילת הספר יותר בצמד המוטיבים הזה מאשר באירועים הקומיים שעליהן סיפר בהרחבה בפרשיות המתחלפות, היה הקורא מודרך יותר אל הנושא הרציני של "ניצבת", אשר נפרש בין הדמות המתעתעת הזו של האב בדמות יפני היכול להפתיע את נוגה פתאום גם ב"מראה של זקנה יפנית חביבה" לבין סיבת סירובה של נוגה ללדת ילד, היכול פתאום להצטייר בדמיונה גם כ"ילדה יפת-תואר".  

תפקידי נוגה כניצבת

במקביל להתכלות הפרשייה על מאבקה של נוגה בילדים הפולשים, החל יהושע לפתח, וכדרכו בתנופה, פרשייה חדשה כדי שתוסיף עוד עמודים רבים להיקפו של הספר. היה זה האח הפעיל של נוגה, חוני, שהציע לה לנצל את הזמן הפנוי במילוי תפקידים כניצבת בסרטים ובסדרות טלוויזיה בישראל. ניצבת, הסביר לה, "לא אמורה לשחק, אלא להיות... פשוט להיות." (36). היענותה של נוגה להצעה זו העניקה ליהושע עשרות עמודים קומיים שבהם תיאר את התפקידים השונים שהוטלו על נוגה על-ידי המפיקים.

בתפקיד הראשון שלה הוצבה נוגה כאישה אלמונית בחבר מושבעים, אך עד מהרה שודרגה בזכות המראה המצודד שלה ממעמד ניצבת שותקת למעמד ניצבת מדברת כדי שתאמר באופן משכנע את המילה "אשֵמה", שהוא פסק הדין המפליל שהוטל על גיבורת הסדרה, אישה שרצחה את בעלה (פרק ט').

אחר-כך מצאה נוגה את עצמה משתתפת כניצבת בסרט סטודנטים, "סרט דיוקן על פרופסור מן האוניברסיטה שלהם, פסיכיאטר אמריקאי ממוצא ישראלי" (116), שבנעוריו אושפז אחרי שהחדיר רעל לצלחתה של  נערה שאותה אהב "אהבה מטורפת וחזקה" (122). כאן נתבקשה נוגה לשבת בכורסה בפינת החדר, כדי לגלם את דמות הנערה ההיא בהווה, אחרי שבעלה של אותה נערה – שהיא כיום אֵם לארבעה ילדים, שהריונותיהם השחיתו את יופייה – אסר עליה להשתתף בסרט על עצמה כיפיפייה שהטריפה בנעוריה את שפיותו של "נער מבריק ומיוחד."

תפקידה הבא של נוגה היה כניצבת בהפקה של האופרה "כרמן" במצדה. הפעם שובצה לשני תפקידים. תחילה, במערכה הראשונה, היתה כפרייה בת המאה התשע-עשרה מסביליה האוחזת בחמור הרתום בעגלה, ששניים מחמשת ילדיה ישבו בה בעוד ששלושת נוספים רצו אחריה בעת שחצתה את הבמה מדרום לצפון. בתפקיד הזה היה עליה לספק, יחד עם מקבילתה באותו תפקיד, שעליה הוטל לנוע עם הרכֵּב דומה של ילדים בכיוון ההפוך, "הוכחה ברורה לצופי האופרה שמחוז סביליה באותה תקופה היה פורה ותוסס במיוחד." (128). ואחר-כך, במערכה השנייה, שובצה נוגה לתפקיד צוענייה העוסקת בהברחות (180).

"כולנו רק ניצבים"

נוגה הספיקה להיות ניצבת עוד פעם אחרונה, לפני שיהושע סיים למצות גם מפרשייה זו את מסיפר העמודים שהיה זקוק להם לעיבוי ספרו. הפעם התבקשה נוגה להנכיח את עצמה כחולה נכה בכתונת-לילה, היושבת בכיסא-גלגלים עם שקית אינפוזיה הצמודה לזרועה, בסדרת טלוויזיה שעלילתה מתרחשת בבית-חולים. בעודה מגולגלת, לכאורה אל מיטתה, הופתעה נוגה מהמראה שהתגלה לעיניה: באחת משתי המיטות, שהיו בחדר שאליו שולחה, התגפף שחקן בתפקיד הרופא עם חולה בעירום "שאינה דוחה את תשוקתו." מאחר שסירבו לגלות לנוגה איזו הפתעה תצפה לה כאשר תגיח אל החדר, הופתעה לא רק מהמראה שניגלה לעיניה, אלא גם מהמבט הפראי שנעץ הרופא בה, בנכה "שקטעה את תשוקתו," ואשר "בלי אזהרה, בצעד נמרץ ומאיים," תלש אותה מכיסא הגלגלים, הרים אותה בזרועותיו ונשא אותה אל המיטה הפנויה. ואחרי שהשכיב אותה במיטה גם פעל על דעת עצמו וכיסה "את גופה ואת פניה במהירות בסדין." (156).

אך לא סופר מנוסה כיהושע יניח מאחוריו גם פרשייה זו לפני שינסה להצדיק בעזרת הרהור אלגורי את התארכותה, המעכבת את הגעת העלילה לנושא הליבה של הספר. וזהו ההרהור ששתל במוחה של נוגה: המחסן הזה שהוסב לבית-חולים "הוא משל לאנושות, שכולנו רק ניצבים בעלילתה מבלי לדעת אם מוכנה לנו בסוף התרה משכנעת ואמינה." (149). ואכן, מיד אחרי שייחס לנוגה את הקלישאה הזו, בתפקיד האחרון שלה כניצבת, הזדרז יהושע עצמו ליישם אותה על אחדות מהדמויות האחרות ששילב כניצבים בספר הזה: על העו"ד האורב (170), על אוריה, שהיה תחילה בעלה האוהב של נוגה והפך אחר-כך במשך תשע שנים לגרושהּ המתגעגע, עד שבהזדמנות שנוצרה לו בהווה עטה על עצמו בגדי ניצב, כחייל במדי צבא קרועים ומזוהמים, כדי להיות שוב בקרבתה (174), ועל אביה שנהג להתחזות לעיני אימה בלילות בדמות יפני, ועתיד גם לפקוד אותה בחלום (בעמ' 265), שבו יתוודע הקורא סוף-סוף לליבה הנושאית והרעיונית של הספר.

גם מעמודי הפרשייה הזו, שעסקה בתפקידיה של נוגה כניצבת, הפיק יהושע דמות גברית אחת המתקשרת באמת לאותה ליבה חמקמקה, אשר יכלה לפרנס נובלה בלבד, והיא זו של אלעזר – קצין המשטרה שפגשה נוגה בעבודתה כניצבת. ואף שבניגוד ליוחנן עבאדי, הגבר מהפרשייה המוקדמת, אשר נמלט על נפשו מפני נוגה, משום שעוררה במגע אצבעותיה את התשוקה בחלציו בניגוד לרצונו, ביקש אלעזר דווקא להתקרב אל נוגה. ורק אחרי שנואש מן הסתירות במסריה, אשר מצד אחד מפתה את הגברים לחשוק בה, ומצד שני מונעת מהם לממש איתה את התשוקה שעוררה בהם, סיים גם הוא די מוקדם (בעמ' 177) הן את חיזורו אחריה והן את הופעתו בעלילת הספר.

אוריה המתגעגע

בינתיים, ולמעשה כבר בפרקי הניצבוּת של נוגה באופרה "כרמן", שילב יהושע בעלילה את הגבר הבא שיהפוך קורבן להתנהגותה המוזרה של נוגה ביחסיה עם הגברים. בין הבאים לצפות באופרה פגש חוני, אחיה של נוגה, את אוריה, הגיס שהיה חביב עליו עד שהתגרש בפתאומיות מאחותו. חוני גילה לאוריה, כי נוגה גרושתו נוטלת חלק כניצבת באופרה ששניהם עומדים לצפות בה.

אף שהתבשרנו על צירופו של אוריה לסיפור-המעשה כבר בעמ' 134, הוא מצורף אליו בפועל בעמ' 173, ורק אחרי שאלעזר הורחק מתוכו. ומאותו עמוד ועד עמ' 219 ייפגש אוריה עם נוגה פנים אל פנים וביחידות למיספר שיחות על עברם המשותף מיום שנפגשו במסיבה ברחביה (198), בעודו חייל, ועד שהתגרשו, אחרי שנודע לו מפיה, שבלי ידיעתו ביצעה בסתר הפלה של "הילד שבא במקרה" (204).

שלושים העמודים שהקדיש יהושע לתיאור המאמץ הפתטי של אוריה להתקרב מחדש אל נוגה – כדי לזכות שוב באהבתה, ולהשלים ביחד, מן המקום שהזוגיות שלהם נקטעה, את הולדת הילד שהיה אמור להיוולד להם לפני תשע שנים – הם דוגמא לכתיבה חסרת-אחריות שכל מטרתה היא להגדיל עלילה בנפח של נובלה לממדי רומאן בן מאות עמודים. במהלך שיחתם אין אוריה שומע מפי נוגה שום הסבר לוגי להחלטה למנוע את לידת הילד, אלא אם כן מישהו מוכן לקבל כהסבר סביר את תשובתה הבאה: "רצית להשתעבד אליי כדי לשעבד גם אותי." (194).

נוגה התישה את אוריה, המחזר הישן-חדש שלה, בהסבריה הסתומים על מניעיה להפיל את הילד, אף שאז "בא במקרה," ולכן פעל גם הוא כפי שאפשר היה לצפות מגבר נואש שהאישה שאהב היתלה בו: הוא הדף את נוגה באלימות מדרכו, פתח את הדלת ומיהר להיעלם במדרגות (208). הוא אמנם חזר לפגוש את נוגה פעם נוספת אך רק כדי לספר לה, שגילה לאסנת, אשתו ואם שני ילדיהם, את כל מה שהעלים ממנה עד כה, וגם כדי לשמוע מפי נוגה את העצה הבאה: "שוב אל אשתך ואל תְענה אותה יותר בגלל האשלייה שאפשר להחזיר את הזמן לאחור." (219).

   ולכן, גם הפרשייה הזו, שהיא השלישית בספר, מסתיימת כמו שתי קודמותיה, בלי לקדם ממש את הקורא אל ליבת הספר – סיבת התהוותה של נפש מעונה כנפשה של נוגה, שהיא נפש מפוצלת ומסוכסכת בסתירות.

המשך יבוא

* בסדרה המחקרית-ביקורתית "תולדות הסיפורת הישראלית" כללתי פרקי עיון מקיפים על כל הרומאנים של  א"ב יהושע. כדי להגיע אליהם, מוצע לקורא להיעזר במפתח לכל 21 הכרכים של הסדרה המופיע בסוף הכרך "ניתוץ מיתוסים בסיפורת הישראלית". פרטים באימייל:

yoseforen@bezeqint.net

אהוד: איך אתה מעז בכלל לכתוב ביקורת חריפה כזו על אחד מגדולי סופרינו, שכל ספר חדש שלו נעשה קלאסי ורב-מכר מרגע שיצא מבית הדפוס?

האינך יודע כי בניגוד לשאר הספרויות בעולם, אצלנו יש תופעה ייחודית של חבורת סופרים חשובים ומשוריינים ­– שכל ספר חדש מפס-הייצור שלהם, כל שנה-שנתיים, משעמם או לא – זוכה מיד לחשיבות ולתפוצה ענקיות, כותר אחר כותר, כולם חשובים ורבי מכר בסקרים עוד לפני שנמכר מהם אפילו עותק אחד [מה שלא קורה כמעט לשום סופר בעולם] – ורק בהם מתעסקים המבקרים והתקשורת, לטוב ולרע [גם סנובים כמוך] – ולעזאזל כל שאר הסופרים שהוציאו השנה ספרים חדשים במקביל להם, לעיתים ספרים שעולים עליהם בטיבם ובחיוניותם פי כמה וכמה, וייזכרו לדורות, אבל בינתיים מי שמע עליהם?

* * *

אהוד בן עזר

מסעותיי עם נשים

רומאן

הוצאת "ספרי מקור" 2014

פרק עשרים ושניים

חליפת מכתבים עם סבתא ממורמרת

שלום מר חיים שפינוזה,

לבוֹט התלוֹבּטתי מאוד שבועות אם לגלות לך את סודי שהוא סודנו המשותף הידוע רק לי. אתה זוכר לילה אחד שבו אירחתי אותך לישון בקיבוץ שבערבה כאשר באת להרצות בפנינו מטעם ועדת התרבות של הקיבוצים על שדה פנחס המשל כמצבו של החיים? הייתי נערה צעירה ושמנמונת, חיילת בנח"ל, אתה זוכר ודאי את החצ'קונים שלי, שמאוד בערו לי! הצעת לי אפילו משחת עור, מנוול! – ואחר כך לקחת את בתוליי בדברי חלקות על כך שכל חייך הבוגרים חיכית לנפש תאומה כשלי והשכבת אותי ובאת עליי שלוש פעמים באותו לילה, משבח אותי על אגן-ירכיי הגדול וצועק כל פעם: "אין פנחס שדה!"

אני הריתי לך וילדתי בקיבוץ את בטי וכל חיי נהרסו ואתה נעלמת ואפילו לא שאלת עליי ואני לא רציתי לכפות את עצמיותי עליך כי אם שכחת אותי, אשכח אותך אשכחי. ולא הייתי כותבת אלמלא בטי שלי, בתי היחידה, שהיא כבר גרושה ואם לילד קטן, גיא, סיפרה לי שהחלה לעבוד בפרדס של משפחתך בפתח-תקווה בתור שפחה שמנקה תפוחי-זהב, ואגיד לך את האמת, אני זוכרת איך ניסית להתחיל עם כל בחורה שחשבת שיש לך סיכוי אצלה בביקור הקצר שלך אצלנו בקיבוץ ואני חוששת מגילוי עריות שלך – פָּפִּי! – עם בתך-בִּתי בֶּטִי באשמתי שאני שותקת, והמחשבה על כך שאתה תשכב עם בתך-בתי טורקת [צ"ל – טורדת] שינה מעיניי ואני מתחננת בפניך שתרפה ממנה מיד וכי חס ושלום שלא ייוודע לה שכתבתי לך וביקשתי. היא לא יודעת שאתה אבא שלה אדם עשיר ממשפחה מיוחסת אבל גם כי אני לא סתם משפחה, אחד מאבות אבותיי היה וגנר! – לא הקומפוזיטור! טמבל! – התלמיד של ד"ר פאוסט!

בכבוד רב לַאישיות המפוקפקת שלך,שנתגלתה לאחר שנים של חיפושים עקרים,

אֲגָנָה וַגְנֵר

*

לאגנה וגנר שלום רב,

לא איכפת לי אם אחד מאבות-אבותייך היה וגנר תלמידו של דוקטור פאוסט או וגנר הקומפוזיטור! תפסיקי להטריד אותי כי יש לי הרבה עבודה בפרדס, הרבה שמוטי-דם מזן "שרה" – אבל אף לא אחת בשם בטי וגם המשרד שלי כולו וירטואלי ואין בו מקום לזיונים ועל אחת כמה וכמה לגילוי עריות! היה פעם בפרדס אריה חרמן שאותו מר גוטמן צייר, אבל לא עריות! וגם מר אריה חרמן מת מזמן והוא קבור בְּסֶגוּלָה [בית הקברות של פתח תקווה]. וחוץ מזה תפסיקי לעשות צחוק מהספרים שלי ולהעתיק מהם סיפורים כאילו הם קרו לך!

בכבוד רב,

חיימקה שפינוזה

נ.ב.

בתולה לא היית.

*

מר חיים שפינוזה הנכבד,

אתה זוכר לילה אחד שבו אירחתי אותך לישון בקיבוץ... בערבה, כאשר באת להרצות בפנינו מטעם ועדת התרבות של הקיבוצים?

הייתי אז נערה צעירה ושמנמונת, חיילת בנח"ל, אתה זוכר ודאי את החצ'קונים שלי, שמאוד בערו לי! אני הריתי לך וילדתי בקיבוץ את בטי וכל חיי נהרסו ואתה נעלמת ואפילו לא שאלת עליי ואני לא רציתי לכפות את עצמיותי עליך כי אם שכחת אותי, אשכח אותך אשכחי. ולא הייתי כותבת אלמלא בטי שלי, בתי היחידה, סיפרה לי שהחלה לעבוד בפרדס שלך בתור שפחה שמנקה תפוחי-זהב, ואני זוכרת איך ניסית להתחיל עם כל בחורה שחשבת שיש לך סיכוי אצלה בביקור הקצר שלך אצלנו בקיבוץ ואני חוששת מגילוי עריות שלך עם בתך-בִּתי בֶּטִי והמחשבה על כך שאתה תשכב עם בתך-בתי טורקת שינה מעיניי, מה עוד שאתה מתאר זאת בפירוש בספר השירים החדש שלך:

אָסַפְתִּי כָּל חִיּוּךְ שֶׁנִּתְפָּרֵט מֵאַנְחוֹתַיִךְ

וְכָל גֻּמָּה שֶׁל חֹם נָשַׁקְתִּי בְּגוּפֵךְ.

עֵת נִמְנַמְתְּ בִּזְרוֹעוֹתַי וְרֵיח תִּינוֹקוֹת רַכִּים שְׂפָתַיִךְ

הָיִיתִי אָב לָךְ שֶׁיָּדַע בְּשָׂרֵךְ. שֶׁקֶט, אַל תִּתְעוֹרְרִי

שְׁאַפְתָּנִית קְטַנָּה, אַל תִּלְבְּשִׁי אֶת סְגֹר נַפְשֵׁךְ

כִּי בִּבְגָדַיִךְ אַחֵרָה אַתְּ, בַּת קָרָה...

וככה עכשיו כבר לא תוכל להתכחש לאבהותך! תפסתי אותך! יש לך נשמה של מגלה עריות סדרתי וכל השימוש באצטלה של ספרות הוא רק קָמוֹפְלָג' מחוכם לנטיות הפדרסטיות שלך!

זאת אני,

הרוצחת אותך במחשבותיה לילה-לילה,

אֲגָנָה וַגְנֵר

*

מר חיים שפינוזה החצוף,

הגיעו לאוזניי שמועות שיש קוראים שחושבים שאני לא אמיתית אלא פיקציה שבה אתה משתמש כדי להגביר עניין בספר שיריך האינצסטִיוּאלִיִים על חרמנותך כלפיי ועל בתנו המשותפת בטי, וברשותך וגם שלא ברשותך – אני עומדת על שלי-שלך ועל זכותי להזיז, להזים, להזמים ולהזמיע את השמועות וגם להזהיר כי כל מי שיטיל ספק בקיומי תוגש נגדו גם כן תובענה מצידי לפיצוי כפול ומכופּלץ. אני קיימת, קיימת, קיימת. ושום פירצוצים שלך לא ימחקוני מספר מסעותיך עם הנשים שתוכן מצצת וקליפתן זרקת!

באי-כבוד רב כלפי שוֹמֶן נחת פרצופך המזדקן, שהדבר האחרון שאפשר לומר עליו שהוא פרצוף של משורר!

אֲגָנָה וַגְנֵר

מוצ'צ'ה "מוצצת" מוסמכת

*

מר ח. שפינוזה,

קראתי אחדים מספריך ותוהה אני הייתכן כי אדם המתיימר להיות משורר, כמוך, אין בו שמץ של רוחניות? אצלך הכול גשמי. מתבדח. פרטני. מציאותי. כאילו אתה מדווח לנו, תסלח לי – על כל נאד שלך בשיריך. והלא מלוא כל הארץ רוחניות – הרצאות, כנסים, חוגים, קורסים, סדנאות, מפגשים, יהדות, אפלפלד, ויזל, כשר, שואה, קבלה, מֵיצגים, תערוכות, השתלמויות, התוועדויות, לילות שימורים, דתיים-חילוניים, דברי נביאים רבי-מכר, ספרות נשים, חרטאות, תֶרָטאות, זיבודֵי-רוח וזיבולי-שכל, וגם קראתי בביוגראפיה שלך, "בִּתוֹ של הכאב" – שבשנת תרפ"ה-פ"ו אתה למדת לתואר שני בקבלה אצל פרופ' גרשם שלום אז בוודאי אתה תוכל להשתלב באחת המכינות הרוחניות של החוגים התל-אביביים שלנו לקבלה, אם כי שמעתי שלא למדתם שם, באוניברסיטה העברית בירושלים, קבלה מעשית ומעשי כשפים ודיאטות רזון, שהם מעיקרי הרוחניות שלנו, ובסימן זה גם עמד הכנס למדעי היהדות האחרון, שאני מניחה שלא השתתפת בו כי אתה הלא מעדיף מסעדות, נאדות, וגירויים ארוטיים של קשישים.

הרשה לי לומר לך שטרם היה משורר חסר רוחניות כמוך. אתה רק מתעד, מתעד, מתעד או כמו שאתה קורא לעצמך ברומאן החארטה שלך "המושבה שלנו" – כרוניסטן. תסלח לי אבל תיעוד ובייחוד של הפלצוֹת של איכרי מושבות העלייה הראשונה זה לא ספרות ולא רוחניות וכדאי לך ללמוד קצת מסופרינו וסופרותינו הגדולים מהי רוחניות ומהי ספרות ובהזדמנות זו גם מהי עברית ספרותית נקייה מגסויות. פוי!

בברכה מקוראת לֹא-מעריצה שלך,

אֲגָנָה וַגְנֵר

*

גברת אגנה וגנר,

 אכן צדקת בהחלט בכל אבחנותייך כלפיי, אך זאת אילו הייתי משורר – ואילו אני – פרדסן, וכידוע לך פרדסנים הם אנשים לא-רוחניים. להפך, הרוח גורמת להם נזקים גדולים בחורף, כאשר פרי-ההדר עדיין על העץ, ונושר. לכן הם נוטעים שדרות ברושים שוברי-רוח סביב חלקות הפרדס, ולפני שנים רבות אף ניסו לאקלם בפרדסי הארץ שוברי-רוח של "עשב הפיל" מאפריקה, שצומח מהר מאוד. ולכן אני מאוד-מאוד נגד הרוח וגם הולך נגד הרוח כל השנים וזה גם לא כל כך קשה לי אם נתחשב בכך שאני שוקל יותר מתשעים קילו ונופח ככל האדם פעמים אחדות ביום נגד הרוח וגם בכיוון הרוח – נופח רוח מאוד-לא-רוחנית ממעמקי פרטיותי – כי גם לחיה נשמה ואנה אנו באים בלי סופרים, הוגים, פרופסורים-חדשים ושדרנים רוחניים שידריכו את שלוותנו הנאורה במילים עבריות ממולמלות במחשבה יהודית שמאלצית בשומן אווזים דיכוטומי בין יחיד לקולקטיב שגורם לליקוק שפתי גברות תל-אביביות נאורות בממרח דרידייה, לווינס, שפתי הפות החיצוניות, מפוטמות בסוּפגניות המחץ הוורבאלי הפוסט-אוריגנלי היוצר רבי-מכר למערכת העיכול הרוחנית שבולעת כל שטות פסוידו-משכילית כמו שסבתא שלי היתה אומרת, מפי עיסא, הפועל הערבי של סבא: "אסבּאח בילחאר!" – תִשְׂחֶה בחרא! – כלומר שהרוחניות היא האג'נדה ה"אִינֵית" של מאחזי-עיניים שמתפרנסים ממנה ובעזרתה כלל וכלל לא רע, וזאת מבלי להזכיר שמות.

והדבר האחרון בחשיבותו, אומרים הפרדסנים – שצריך משורר/ת לדעת לכתוב הוא לדעת לכתוב, פן ספרו/ה לא יהיה רב-מכר אלא בעל ערך ספרותי אמיתי, ר"ל.

*

למשורר הנִקְלֶה חיים שפינוזה שלום,

זמן ממושך לא כתבתי לך וזאת כי הייתי עסוקה באירגון המתנדבות לתרומת ביציות וגם כי גיליונות המכתב העיתי שבו אתה כותב נעשו ארוכים עד שחשבתי לבקש ממך שיפסיקו לשלוח לי אותם כי תודה לאל עדיין איני זקוקה לעיתוני חינם משעממים. גבר חינם, מילא. שייכנס, כל זמן שיש לאן ועדיין לח ולא מפיפי. אבל לא עיתון. ושמעתי שיש עיתון חינם גם ברכבת אבל הקטרים חלשים. "יִלְעַן דִין אִל בָּבּוּר אִילְלִי גָ'אּבְּהוֹם!" – ארורה האנייה שהביאה את הקטרים האלה! – שלולא העיסוק בארגון הביציות הייתי גם אני אמורה לנסוע ברכבת ישראל בדיוק בצומת בית יהושע, ונדפקת בגלל הקטר החלש שהתהפך ולא איתי.

מה שרציתי להגיד לך הוא שאף קורא לא מעניין אותו מתי בדיוק סבא שלך חרש את התלם הראשון במושבה וגם לא איזו מושבה היא המושבה הראשונה של העלייה הראשונה וגם אם נשים יסדו אותה או גברים ושכשאני רק רואה אצלך כתוב – ראשון, ראשונות וראשונה אני מיד מקבלת חררה.

אינני מבינה איך משורר כמוך לא מתבייש לעסוק בשטויות שהן באמת-נידחות. קח דוגמה מהסופרים החשובים שלנו שעוסקים בנושאים רציניים כמו עוני בקניונים, רעב בבתי-הספר, נשיאים אנסים, מצב ילדים פלסטינים חפים מפשע שצה"ל הורג בתותחיו ובמזל"טיו, יהודי ארה"ב פחות יהודים מאיתנו, הגרמנים לא היו כל-כך נוראים כי כל אחד מאיתנו יכול להיות נאצי כי השטן שוכן בכולנו ואנחנו אשמים כי אנחנו שיגענו משגעים ונמשיך לשגע את העולם וגם את הערבים ואת הגרמנים  וגם את שופטי פרס נובל למוסר עברי, ומותר לגרמנים להוקיע את ישראל ואף לנהוג נגדה צעדים מדיניים או כלכליים כי הסחף במעמדה של ישראל בעיני אנשים הגונים בגרמניה ובארצות נאורות אחרות נובע בראש ובראשונה ממדיניותה של ישראל כלפי הפלסטינים ומן השינויים לרעה שהתחוללו בתוך החברה הישראלית, ובקרב שוכני המערות חביבֵי הסופרים העבריים בהר חברון, והשפעתה של אום-כולת'ום על הספרות העברית, ואשמתנו-אשמנו-אשמנו-אשמתנו וחוזר חלילה ודימנה.

אבל אתה, קְלוֹץ מִיט אוֹיגֵען, עוסק בקָקה לוקאלי עתיק שלא מעניין איש. ואגב, גם לא יזיק לך לדעת שבתנו, שלאבהותך עליה אתה מתנכר, ילדה לנו נכד בתור אם חד-הורית, כמו שאני ילדתי לך, ואם נאריך ימים ואִם החד-הורות תורשתית היא, כפי שהוכח כאן, תיוולד לנו גם נכדה שתהיה גם היא חד-הורית כי גברים נשואים בימינו לגברים אחרים ויש להם ביצים אבל אין להם ביציות.

ואתה באמת משעמם וגם כבר לא מרגש אותי כמו אז, בקיבוץ, כשהזרעת אותי פנים ואחור לאחר שזיבלת לי את השכל בסיפורים על דודתך המשוררת אשר על כתביה עשיתי אז עבודת מ"א בחוג לספרות עם ישראל באוניברסיטת בת-שלמה רבתי, כאשר כל-כולה עדיין שכנה בקמפוס דיר העיזים של משפחת שוורצמן, גבינות, יוגורט וזיתים שחורים מן הכי טובים בארץ אפילו שהוא שׂם בהם שׁוּם.

שמעתי אומרות בערב למלאת 25 שנה למותו של נחום גוטמן, ב"צוותא", שספרו "ביאטריצ'ה" הוא ספר אכזרי אנטי-פמיניסטי כי האריה אוכל בסוף את המינקת שלו, ואני גם מדברת כאן בשם הכלבות, ולכן גם אני חושבת שצריך להפסיק את הדפסת הספר ולבקש ממשפחת גוטמן לגנוז אותו. והאמת, אני לא היכרתי היטב את גוטמן כי גדלתי בצפון הארץ ולשם לא הגיע "דבר לילדים", רק עד כרכור.

ברגשי כבוד הדדיים לְיִקרַת נִיקלוּתְךָ המחורצפת,

אֲגָנָה וַגְנֵר

זקופת הדָדִים (זוכר? הם זוכריךָ!.. אוֹה...)

*

לחיים שפינוזה שלום רב,

לצערי לא ידעתי כלל שהספר שלך "המושבה שלנו" יצא בשעתו לאור, וגם לא הצלחתי למצוא (או להזמין) עותק ממנו בחנויות הספרים. במרביתן כלל לא שמעו על אודותיו.

בלית ברירה אני מסתפקת בקריאת פרקיו המתפרסמים בהמשכים, ואף שאינני מסכימה עם הגסויות, וחושבת שלא היתה מזיקה לך עורכת נבונה שתוציא אותן מהטקסט, לא אסתיר ממך את התפעלותי, בייחוד מן הפרק התשעה-עשר המספר על מאדאם אום-אל-טאך ובנותיה.

לא היה, ולדעתי גם לא יהיה אי פעם ספר עברי דומה לו, ואני מתארת לעצמי כי לקראת יובל ה-60 שלך תחגוג איתך הארץ כולה ובייחוד המושבה שלך (שם בוודאי אינם חדלים לקרוא, ללמוד וללמד את "המושבה שלנו" וגם את "אברהם שפירא") – ועל שדרות דקלי הוואשינגטוניות יתנוססו דגלי חגך, וגם אוניברסיטת בת-שלמה רבתי תעניק לך תואר דוקטור לשם כבוד של המושבות הראשונות.

יש מעט מאוד משוררים עבריים, אם בכלל, שיודעים לכתוב כמוך ויש להם עולם ייחודי כשלך, ואני מאמינה שגם בדורות הבאים יאהבו לקרוא את הספרים שלך ואני כותבת לך דברים אלה בצורה אובייקטיבית לחלוטין ולא מפני שפעם היית בתוכי במזרח וגם בסוף מערב.

שלך בהתרפקות (דגדגנית ונוסטלגית) מסוייגת,

אֲגָנָה וַגְנֵר

*

לאגנה היקרה שלום רב,

אני שמח ללמוד מנימת מכתבך שקצת התפייסת איתי בזכות ספרי "המושבה שלנו" ואינך מזכירה עוד את הבת שאת טוענת שאני אביה (ושדרשת שכל תמלוגיי מאקו"ם יועברו אליה, אחרת הם יוקפאו בצו מבית משפט, כמו התמלוגים של משורר ידוע אחר), וכן שאת עדיין עודך בחיים וגם זוכרת את ההתדבקויות האקראיות שלנו.

עם זאת, למרות שמחמיא לי שאת זוכרת אותי צעיר (וּמְדָגְדֵגַן) – עליי לאכזב אותך בקשר לחגיגות יובל השישים שלי בארץ בכלל ובמושבה בפרט – כי אני כבר כבן שבעים ואחת.

כאשר מלאו לי שישים איש לא שם לב לכך.

כך גורלו של משורר נידח, שאיש בקהילייה הספרותית ובתקשורת אינו זוכר את יובלותיו או יודע מה נכתב בספריו. משורר לא חשוב, מה יש לו בחייו? – לא חשוב מה הוא כותב, כי כל מה שהוא כותב לא חשוב ולא נחשב.

על זיכרון השעות שבילינו יחד אתרפק אף אני ובהם אתנחם גם כַּחמור ההופך בשולחן.

בברכה,

חיימקה שפינוזה

*

לחיים שפינוזה שלום,

רציתי לברך אותך ליום הולדתך השבעים ואחת אבל אתה חרא של בן אדם. לא די שהתכחשת לבתנו המשותפת שנולדה לי בקיבוץ, ואינך שואל כלל על גורלה, ועל הנכד שלנו, גיא, שנולד לה – אלא גם רימית את כולנו בכך שאמרת שכל האמצעים כשרים כדי שתוכל להקדיש את עצמך לכתיבה ולכן מותר לך לדפוק נשים מלפנים ומאחור ולהכניס להריון בלי כל התחייבות מצידך – ומה יצא ממך לבסוף? חרא של משורר. מרבית הסופרים בני הדור שלך הצליחו, ולא מפסיקים לתרגם את הספרים שלהם ולהזמין אותם להופיע בחו"ל ולהעניק להם פרסים – ואתה, אפילו בעברית אף ספר שלך לא נמצא בחנויות הספרים, ולא עזרה לך כל הפורנוגראפיה שהכנסת בשירתך. ולא שהיית פעם משהו מיוחד אבל בשנים האחרונות נשכחת כליל. וגם לא נשארו לך הרבה שנים לתקן את המעוות, עד מאה ועשרים.

אם בתך האומללה,

אֲגָנָה וַגְנֵר

*

לחיים שפינוזה שלום,

אני לא יודעת אם קצב אשם או לא, אבל ברור לי שהוא הסתבך בקשרים עם נשים שעבדו תחתיו, תרתי משמע. ואני רוצה לשאול אותך, בתור משורר (היחיד מבין המשוררים שבעל אותי וממך נולדה לי בתנו בטי שאתה מתכחש לה) – איך, איך איש ציבור בעל רקורד כקצב היה יכול לסלול את דרכו למעלה עד היותו נשיא מדינת ישראל למשך תקופת כהונה שלמה כמעט, וזאת לאחר שבחרו בו רוב חברי הכנסת, שנבחרו על ידי העם, על ידינו?

הייתכן שכך קרה רק מפני שהוא פוליטיקאי ממוצא לא-אשכנזי ולכן נהנה, עד גבול מסויים,  מאפלייה מתקנת?

מצד שני, אני מתפלאה ושומעת ברדיו ובהפגנה בכיכר במוצאי שבת את כל החרפות והגידופים הנאלחים, המבזים והדמגוגיים ביותר – כשהם יוצאים כלפי קצב מפי נשים וגברים הנחשבים אינטלקטואלים ומנהיגים חשובים, נשים וגברים שאין לחשוד בהם שהם מרמת העומק של ביבי שופכין. ולהפתעתי גם לא ראיתי כמעט אף פרסי או יוצא עדות מזרח בקהל האינטלקטואלי, שמחא כפיים וצווח כמו משוגעות היסטריות (בכנס מכשפות לֵילִי בסאלם) –אחרי כל קללה שנצרחה והוטחה בְּקֶצֶב בְּקָצָב מהבמה.

ורציתי לשאול מה דעתך – אם קצב היה אשכנזי, יליד-הארץ, נאה, בן היישוב הוותיק, מהקיבוץ, או ח"כ "צבר" יפה וחתיך של מר"צ, למשל, או עם בלורית כמו שהיתה לסופר העברי החשוב ביותר יעקב שבתאי, לפני שהתקרח בין שתי נשים ומת – האם גם אז היו מעזים לחרף ולגדף אותו ככה? או שרק את הצ'חצ'חים , צאצאי הַבֶּרְבֶּרִים שהתייהדו – מותר לכנות בשמות גנאי איומים ונוראים, ולא לתת על כך את הדין?

טוב. לשם איזון הן חירפו גם הנשקן האשכנזי חיים רמון.

וההתלהבות שלהן! יכולת לחשוד שהמפגינות ממש מתות לקרוא יום-יום בעיתונים במשך חודשים ארוכים את פרשות ההשפלה וההתעללות שספגו המתלוננות מקצב, ואיזה מפלצת הוא היה, ורק שלא יסגור להן איזה מזוז משפטי את ההצגה ויסתום באבן את פי הבאר המפיצה מים מורעלים, מתוקים, היסטריים ותקשורתיים כל כך.

אתה רואה שגם אני יודעת לכתוב.

אֲגָנָה וַגְנֵר

*

לחיים שפינוזה שלום בלא-ברכה,

סבורה אני שיש גבול לכל התעללות באישה ומה גם אם שמנתי ויש לי עכשיו זוג פומלות, כמו שפעם היו אומרים, שדיים שמסבים לי ייסורים רבים כי כבר אינני צעירה כמו פעם והם אינם זקופים ואפילו בבדיקות של סרטן השד שני רופאים צעירים צריכים לעסות אותם עד שמקיפים אותם יחד ומגיעים לאבחנה נכונה, למזלי שלילית, וכל אותה עת שתי אחיות לוחצות להם על הביצים מכל צד כדי שלא ישפריצו כי השדיים שלי עדיין מחוללים מהומות תחתיות.

והנה, יום אחד בשבוע שעבר אני מבקרת בשוק הכרמל עם הרוסי ידידי-לחיים זה שנים אחדות (שניהל רפת קולקטיבית גדולה בקולחוז בסיביר ויודע לחלוב) ואנחנו עומדים בחנות של דברי מאפה, לחמים, כעכים, לחמניות ופיתות, ואת מי אני רואה ממול לוטש בי עיניים מתחת לסנטרי כתרנגול בבני אדם?

– אותך כמובן! – חיימקה שפינוזה המשורר המאניאק שכמובן אינו מזהה אותי – חיימקה שפוסע ברחוב מתחת אל תחת ונראה כעומד כל רגע על עברי פי תחת והוא קונה לחמניה רכה ועושה הפסקה ואחר כך קונה עוד לחמניה רכה, ועוד הפסקה, ועוד לחמניה, ואני כבר רואה שלא הלחמניות מגרות את תיאבונו אלא השדיים הענקיים שלי שאותם הוא בולע בעיניו כשרעדה עוברת בגופו מרוב שהוא נסער, ומבטיו נעשים זגוגיים כמבקש להיטמע בי, וגם, תסלח לי – כחופץ לזיין אותי בין השדיים שלי (זוכר?...) וככה זה נמשך עד שסיימתי לקנות לחמים עם הידיד הרוסי שלי שניהל את הרפת הקולקטיבית בקולחוז בסיביר ויודע לחלוב, ואתה נשארת תקוע עם איזה עשרים לחמניות רכות.

ואני פותחת את העיתון שבו אתה כותב, ומה אני רואה? שיר! – "כשאני רואה זוג שדיים מה זה גדולים" וגם מעז לרמוז שהם גרמו לו להתיז! – תִיז אֶמָכּ! – אתה והמשוררים!

אבל אם רק היית חוזר אליי הייתי מפנה גם לך מקום בין שדיי...

וזורקת את הרוסי שיודע לחלוב...

בהתרסה בוערת,

שכובתך-בעבר ואֵם בתך הנסתרה שבגורלה לא התעניינת מעודך,

ויש גם נכד, גיא

ְאֲגָנָה וַגְנֵר

*

כשאני רואה זוג שדיים מה זה גדולים

שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

כשאני רואה זוג שדיים מה זה גדולים

ענקמונים אצל אישה צעירה ואפילו רזה

אני לא יכול להפסיק להסתכל אני

מסוגל להשפיך רק מלהסתכל עליה

אבל אז אני אומר לעצמי כמה מסכנה

האישה הדדנית שצריכה לסחוב

כל חייה זוג עטינים מתנדנדים אם

אין עליהם חזייה, וכמה גדולות החזיות

וגם יקרות וכמה משפיל שאת כל כך

מגרה בסרח העודף שלך ובעצם אומללה

ואני רוצה לגשת אליה ולעזור לה

להחזיק אותם כדי שלא תלך בגב כפוף

מכובד משקלם – ומה אני חוטף אחרי

הרגע הקצר שהחזקתי בהם – סטירת

לחי כן סטירת לחי על כך שניסיתי לעזור לאישה

אומללה לשאת בנטל שהחיים מינו לה במנה גדושה

די. גמרתי. עכשיו אני הולך בשקט בשקט

להחליף מכנסיים.

*

לחיים שפינוזה

המתעלק על תמונות עירום של נשים הרות,

שלום לַשמוק החי בקלון,

אכן, כפי שנוכחתי להוותי במשך השנים, אתה הולך ונסוג לאחור (אף כי באחוריי דווקא אהבת קדימה ולא בגלל התמיכה במפלגת אולמרט אלא מפני האופי העות'מני הים-תיכוני האנאלי שלך) – ועכשיו אני מתארת לי איך אתה שוטף בעיניך את הבטן הענקית ואת האחוריים ואת השדיים הגדולים של "אהובתך" גבריאלה ספניק, ואתה לא רואה שהיא כבר זקנה וכל חמוקיה הם עבודת ריטוש של המחשב, אפילו נקודת חן אחת או קמט אין בכל החודש השמיני האכסהיביציוניסטי הוורוד שלה, אבל כפי שאני מכירה אותך, אתה היית מוכן לתקוע לה גם כשהיא שמנה כמו פרה וזה אפילו מגרה אותך יותר וגם היית מת לחלוב את שדיה השופעים כמו שהיית חולב את העז במושבה וגם מספר לי על כך כשהיית חולב אותי ומחליק לתוכי. אני מתפלאת על הקוראים ובייחוד על הקוראות, שלא השליכו בגועל נפש את תמונת הפרה המפוטמת מרשימת הנמענות הנאנסות לקרוא את גסויותיך. פויה לְךָ. בושה. אני מאחלת לך שתצליץ לך גבריאלה ספניק בפנים ואז תראה מה זה להעריץ מירחון הטלנובלות "וויוה פלוס" תמונה של פרה ורודה מעוברת ערומה בחודש השמיני להריונה!

ממני אֵם ילדתך הנידחה שלא זכתה לשום ליטוף ממך,

אֲגָנָה וַגְנֵר

אני המארחת שלך מליל הזיונים בחדר האורחים בקיבוץ בערבה אחרי ההרצאה על דמות הערבי בספרות העברית לפני שנים רבות בעוד שדיי גדולים זקופים.

*

לחיים,

כאחת מקומץ הקוראים שעדיין מעוניינים בדבריך המשעממים, קראתי גם אני את פרקי היומן שלך שפירסמת בעיתון, ומאחר שאני חוששת שכללת בו גם את פרשת יחסינו ואת בתי שילדתי לך ואשר לה אתה מתכחש – רציתי לדעת איך אני יכולה להגן על עצמי ועליה מפני יומניך הפורנוגראפיים ההזויים-למחצה (כמו שאתה מתעקש לספר שבאת עליי מאחור) ואם לא הגיע העת לפנות לייעוץ משפטי כדי להגן עלינו מפני יומניך. אחי-למחצה הוא עורך-דין.

בהזדמנות זו אני רוצה לבקש ממך שאם אמות לפניך, אנא אל תפרסם עליי מודעת אבל בעיתון אלא אם גם בתנו המשותפת תהיה חתומה עליה.

בכבוד רב,

אחת מנפגעותיך,

אֲגָנָה וַגְנֵר

*

למשורר המופרע חיים שפינוזה,

ידעתי שלא תשלח לי ולבתנו המשותפת את הספר החדש שלך וקניתי אותו בחנות והכרחתי את עצמי לקרוא בו (בין היתר כדי לבדוק אם לא הוצאת דיבתי רעה, כדרכך) – ואל תחשוב שלא מצאתי אחת לאחת את כל הגסויות המיותרות שהכנסת בו.

ואני רוצה להגיד לך שכאשר קוראים היטב את תיאורי הסקס והכמו-סקס שלך (אכסהביציוניזם, אוננות, משמושי זובי יחד עם הקינאה בנערים הערביים וגם הסצינה בירושלים עם איה העיזה והזרג שלך) – מתחילים להבין את סטיותיך המיניות ואת הקיבעון שלך לעלות עליי מאחור שירשת כנראה מהפר שהיה עולה ברפת של קלמניה על הפרות, וכמובן גם כן מאחור, (ושאתה מספר שכמעט הרג אותך, מה שלא היה משנה הרבה בתולדות הספרות העברית).

ואני מבינה קצת ברפתנות מהתקופה שלי בקיבוץ, למרות שכבר אז כל ההזרעה היתה מלאכותית, וכאשר הייתי בשבוע שעבר בתערוכה "אגרו משוב" של החקלאות בגני התערוכה בתל אביב (והרי יכולנו להיפגש שם במקרה!) – וראיתי את הפרות עם העטינים המדהימים בגודלם – אני רוצה להגיד לך שכאשר אנחנו היינו צעירים לא היו לפרות עטינים כאלה! זה ממש לא אנושי... חרף העובדה שגם החזה שלי לא קטן במיוחד, גם אז, בקיבוץ, והפטמות, אני גאה – כאצבעונים של תופרת, זוכר? – אבל אני רוצה להגיד לך שבסופו של דבר, אִם, אִם בכל זאת היינו נפגשים, גם היום, אני הייתי מרשה לך לעשות עמוק בתנועת המושבים שלי – כל מה שאתה רוצה כמו אז, באותו לילה בקיבוץ, כי, אני כבר ממש בוכה... שתלך קיבינימאט... אני לא הפסקתי לאהוב אותך במשך כל השנים הרבות שחלפו מאז, יא חתיכת חרא מתכחש שכמוך!

ממני, המטומטמת שעדיין זוכרת אותך מלפנים ולפעמים גם מאחור, ונשיכותיך באצבעונים הזקופים, אז, כשהיית חולב אותי...

אֲגָנָה וַגְנֵר 

*

למשורר חיים שפינוזה,

עולה לי בבריאות לכתוב לך אבל אינני יכולה לשתוק. קראתי בעיתון כי ב-73 שנותיך אתה שוקל כבר 97 קילוגרמים!

ואני רוצה להגיד לך שאני מודאגת מאוד ואגיד לך מדוע. מפני שהבת שילדתי לך אחרי שאנסת אותי אותו לילה אחרי ההרצאה שלך בקיבוץ (כן, אתה, ולא שני משוררים אחרים, מבוגרים ממך, שהאחד מהם כבר מת!) – הבת שלי תישאר בלי אב, מבלי שזכתה כלל להכיר את אביה, כי אני נשבעתי שלא לגלות לך את שמה האמיתי ואת גורלה עד שלא תסכים לבדיקת רקמות כדי לאשר את אבהותך, אבל היא יודעת היטב מי אתה וגם מתכוונת בבוא היום לבקש חלק בעיזבונך הספרותי, כי היא קוראת את רוב שירי האהבה שלך כמכוונים אליי, אל אימא היקרה שלה שנשאה ברחמה את זרעך, והיא רוצה להחזיק בבוא היום בזכויות ההלחנה שלהם.

אז אם תמשיך להשמין ולהזקין ככה – לא תזכה להכיר את בתנו החד-הורית ואולי גם את הנכד שלנו גיא ואולי גם לא נצליח לעשות את בדיקת הרקמות.

אני מתארת לעצמי שאילו היית שוכב עליי היום הייתי נחנקת מחוסר אוויר כמו בסרט המטורף "בוראט" שבטעות הלכתי בשעתו לראותו עם מחזר עיראקי ונשארתי עד הסוף כמו אותו לילה איתך.

שכובתך השמנה מאותו לילה איום בקיבוץ,

אֲגָנָה וַגְנֵר

*

למשורר המזריע,

קראתי שאתה עומד לפרסם מחדש את ספר שירי הזימה שלך "הנאהבים שאינם נעימים" שבזכותו אפילו לא נכנסת לרשימת הסופרים הפורנוגראפיים של הספרות העברית כי איש לא התייחס וגם לא מתייחס לכתיבתך ברצינות, מה עוד שאתה פורנוגראף ממין זכר ולא ממין נקבה, ולכן אני רוצה להקדים ולהודיע כי לי ולדמותי אין ולא היה שום חלק בספר הנתעב שלך, שכולו פרי דימיונך המופרע , וגם אין לי שום קשר לדמות פאני היל התל-אביבית שלך – לילך הרמוטק.

אני בסך הכול אישה הגונה, שבגלל זיון של לילה אחד בקיבוץ, שנסתיים בהפרייה ללא הפלה – ילדה לך בת מקסימה, שאתה מתעלם ממנה כל השנים באכזריות רבה כי ראשך נתון כל הזמן בפוליטיקה ובתיאורי הַצִּ'יפְּצִ'ימוֹן של לילך.

אֲגָנָה וַגְנֵר

*

למשפריצר,

אני אמנם זוכרת כי בביקור שלך אצלנו כשהרצית בקיבוץ הפצרת בי יותר מאוחר בלילה בחדרי, אחרי שהזרעת אותי כי שפכת כל התנובה בתוכי בלי להיזהר – הפצרת גם להרשות לך לגלח את שיער בית השחי שלי, שהיה די עבות כמו שהנח"לאיות הצעירות נהגו לגדל כי אמרו שריח הזיעה מגרה וגם מושך בחורים, שמראה הזקנקן הרך החבוי-למחצה מזכיר להם קוס שחלקם טרם זכו לראותו, ואפילו לימים נהרגו במלחמה בלי שראו קוּס אמיתי, ואני נעניתי לך כי חשבתי שככה זה אצל המשוררים העבריים אחרי שהם מזיינים, ולא יפה להשיב את משאלותיהם ריקם.

ואחרי הגילוח אתה ביקשת ממני שארשה לך לשים את המידלדל שלך בבית השחי המגולח שלי, ואני נעניתי לך כי חשבתי שככה זה אצל המשוררים העבריים אחרי שהם מזיינים ולא יפה להשיב את משאלותיהם ריקם, וכאשר שיפשפתי אותך בבית השחי שלי אתה נאנחת והמידלדל שלך והתרומם והתיז עוד פעם – אמנם לא עד רמת גן, שהיא רחוקה מאוד מן הקיבוץ בערבה, אלא לתוך העין שלי, ונעשה לי חם ורטוב ולא יכולתי לראות בגלל הלובן שלך ואנחנו פרצנו שנינו בצחוק אדיר עד שהשכנות שלי מעבר לקיר דפקו שם ושאלו מה קורה אצלי ואתה ניגבת  לי את העין בתחתונים שלי.

ועכשיו לקחת את החווייה האינטימית ההיא של שנינו ועשית ממנה שיר מגעיל!

מקווה שהמשפריצר עדיין בכושר,

אֵם ילדתך זנוחת האב,

המתגעגעת לזיון שלך, יַחְרַבּ-בֵּיתַכּ!

סבתא של גיא –

אֲגָנָה וַגְנֵר

*

כמו מתל אביב לרמת גן

הרשי לי לגלח את שיער בית שחייך

לחוש זיפייך השחורים בטרם מגע הסכין

להקציף אותך בלובן מברשת הסבון

לָטֵף גופך הצח הלוך ושוב בַּלהב

צחקי צחקי על החלומות

הַרִיח קפלייך

דַמיין ערוותך אם

תרשי לי שם

וגם לנשום

עור חלק וַרך כַּפּוֹת

מבית-שחייך

להעריץ בך את השקע הרוטט 

לאט לאט

לנשק

להביאו לשיא

אני בלן משופשף

מעתה המבקר בבית שחְייך יֵדע

כי כבר אבדו שם הבתולים

ואם תרשי לי

אחרי הרעד הסקסי

אחרי אביונת בית השחי שלך

שתחזיקי לי

כרס"ר בתס"ח עם מקל תחת זרוע

שפשפיני

שפשפיני

ואני אתיז משם

כמו מתל אביב לרמת גן

*

גברת אגנה וגנר,

את מכתבך עלייך להפנות לא אליי, המכונה משום-מה במכתבך "המשפריצר", אלא לסופר אחד (שראיתיו לאחרונה מסתובב בסימטאות העתיקות של העיר היפה סנטיאגו דה קומפוסטלה ולוטש עיניו בנערות צעירות ומגרות שיכלו להיות נכדותיו), והוא שכתב את השיר "מתל אביב לרמת גן" שאת טוענת שהוא על אודותייך.

הייתכן כי מי שאת טוענת שהיא בתנו המשותפת היא פרי זרעו של אותו סופר?

ובבקשה תפסיקי להטריד אותי כי זה המכתב האחרון שאני עונה לך.

ואני גם לא מאמין לך שיש לנו נכד משותף!

חיימקה שפינוזה

*

חיימקה,

מדוע אתה מתכחש לבת שלך שנולדה בקיבוץ, ולנכד שלך?

בן-דודך,

י.ל.

[מתוך שיחת טלפון]

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אנחנו מעריצים את הרב השחדן, את עד המדינה (הישר כמו שמואל דכנר זצ"ל) – ר' יאשיה פינטו – ומתאווים לנשק את האבק על הרצפה שעליה דורכות כפות רגליו הקדושות, החפות מכל סירחון. הו כמה נפלא יהיה כאשר יֵרד הרב פינטו בבגדי יושרו השחורים ובמגבעתו השחורה ובזקנו הסמכותי ובמשקפיו – אל בין הקליפות של בית הסוהר, ושם יגער בהן, וכמו שבתי צבי – יגאל מבית הסוהר את ניצוצות הקדושה, גם את הניצוצות של התחת שלו – ובייחוד את הניצוצות של פושעים מועדים שיישבו יחד איתו בבית הסוהר – למשל אולמרט עם הניצוצות הקדושים של הז'וליק טלנסקי, או אורי לופליאנסקי החולה, ה"דון" של המאפיה של סינדיקט הפשע הירושלמי "יד שרה", אשר בסרט שיופק בבוא היום יגלם את דמותו אל פצ'ינו!

* מוזר כי בעקבות הניצחון הגדול, האדיר והמפואר, של החמאס והג'יהאד האיסלאמי על הצבא הישראלי, הצבא שיש לו את חיל האוויר וכלי האוויר המשוכללים ביותר במזרח התיכון, ניצחון שגם עיתון "הארץ" קבע אותו מעבר לכל ספק – מוזר כי מאות ואלפי פלסטינים עזתיים עושים כל שביכולתם כדי להימלט בספינות רעועות ונוטות לטבוע [וגם טובעות] מגן העדן שלהם אל חופי אירופה, שאולי תיתן להם מקלט בתור נרדפים פוליטיים של החמאס והג'יהאד האיסלאמי.

* חברנו יונתן זמיר מזכיר לנו כי בעוד כ-3 שבועות, ב-10.10.2014, תימלאנה 60 שנה להתגייסות גרעין "שדמות" לנח"ל, ונראה לו ראוי לציין תאריך ואירוע זה במכתב העיתי כי דברים כאלו כדאי לרענן ולהעלות בזיכרונות.

אנו פתוחים לקבל רשימות בנושא.

* סופר נידח שלום, בגיליון מס' 978 קורא יהודה כסיף לקוראי הגיליון לבטל את המנוי על עיתון "הארץ", לא לקנותו ולא לפרסם בו. גדעון לוי, אורי משגב ועמירה הס מאוד מפריעים לשלוות חייו של יהודה כסיף, המעדיף לא לדעת מה קורה בשטחי הכיבוש והדיכוי בגדה.

ב-17.9.2014 פירסמה עמירה הס כי ישראל מקדמת פינוי אלפי בדואים-פלסטינים מאיזור ירושלים לעיירה חדשה שתוקם בבקעת הירדן. את יהודה כסיף זה כנראה לא מעניין. הוא לא רוצה לדעת. אותי זה כן מעניין, לכן אמשיך להיות מנוי על העיתון. אני מקווה ש"הארץ" ימשיך להיות עיתון פלורליסטי המשקף את מיגוון הדעות בציבור וימשיך לפרסם מאמרים של עיתונאי שמאל המתנגדים לכיבוש ולדיכוי, לצד פרסום מאמריהם של אנשי ימין כמשה ארנס, אריה אלדד, ישראל הראל ארי שביט ודומיהם.

רון וייס

רמת-גן

* איך זה שקֶרי הסכל כבר לא מבקר כאן כדי לדרוש את עצירת הבנייה במזרח ירושלים כתנאי להשבת השלום במזרח התיכון, ולעצירת הטרור המוסלמי, שכולו באשמתנו?

* מי זה גדעון סער שפרש? האם זה השר שנשוי לג'ודי ניר שלום מוזס ומקווה להיות ראש ממשלה?

אוּפְּס, טעיתי.

לפני חודשים אחדים פרש גם דוד לוי והוא נמצא בעמדת המתנה. 

* שלום אהוד, הצעתו של מר מייזליש ללוות מהדורות הבאים על ידי העלאת הגרעון נראית לי סבירה שכן אנו מצויים בעיצומו של שיא זמני של סכנות ביטחוניות, ובהיבט היסטורי סביר שאחרי השיא הזמני תגיע גם הפוגה זמנית. למרות זאת יהיה קשה להשתמש בהפוגה על מנת להוריד את החוב הלאומי שכן יהיה לחץ גדול להעלות את רמת השירותים הממשלתיים. ואף על פי כן, זאת האפשרות הסבירה שכן העלאת מסים בעת האטה עלולה להכניס את המשק לצמיחה שלילית של ממש.

בברכה,

ברוך פלטנר

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,631 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה עשירית למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-80 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של העדות על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,631 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה עשירית למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

פרופ' יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-80 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של העדות על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל