גיליון מס' 980 מורחב לקראת ראש השנה תשע"ה

ברכות לקוראינו ולכותבינו ולכל עם ישראל

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ז באלול תשע"ד, 22 בספטמבר 2014

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: לְרֹאש הַשָּנָה. // מרדכי קידר: להתכונן למלחמה האמיתית. [ציטוט]. // ד"ר יואל רפל: מה משליכים בתשליך? מקורותיו, טעמיו ותכניו של מנהג ה'תשליך' בראש השנה. // עוז אלמוג: ימי ביניים חדשים. // עמוס גלבוע: לא בכי וטענות ערב השנה החדשה, אלא קצת נחת רוח ותקווה. // רות ירדני כץ: "פסיבה". // יהודה דרורי: מע"מ 0 וחשיבה 0. // אורי הייטנר: 1. איש השנה תשע"ד. 2. מחיר הפייסנות של אובמה. 3. צרור הערות 21.9.14. // דודו אמיתי: תשובה לאורה מורג מאיש גבעת חביבה. // ד"ר ארנה גולן: למנהל בית הספר היסודי שלי היה "עוגב בלב" – על חידת אהבתו ושיריו של משה שלגי (1905-1951). // אהוד בן עזר: "טיפה וטיפונת", ספר חדש לילדים מאת סמי מיכאל, איורים: ליאורה גרוסמן. // משה כהן: הנדון: הלאה ביבי. // רביבה בן זאב (סבתא של איתי): תקווה לחיים. // יוסי רנרט: הבאר הראשונה בשכונת מונטיפיורי. // יוסף אורן: איך תפחה עלילת "ניצבת" לממדי רומאן? (חלק ב') – המשך הדיון ברומאן החדש של א"ב יהושע, שהוא הרדוד והכושל בספריו. // תקוה וינשטוק: סמינר מטייל בארצות  הבלטיות. // מנשה שאול: לישראל יש מה לומר. [ציטוט]. // אוריה באר: שלוש הערות קצרות על 8200. // אלי מייזליש: מאמר לחג. // מוּקֵי אֶלְדָּד:  בְּתַחֲנַת הָאוֹטוֹבּוּס. // אהוד בן עזר: מסעותיי עם נשים, פרק עשרים ושלושה: בלפוריה היתה מבוגרת ממני בשלוש שנים. פרק עשרים וארבעה: תמו אך לא הסתיימו מסעותיי עם נשים. סוף הרומאן. // ממקורות הש"י.
 

* * *

יוסי גמזו

לְרֹאש הַשָּנָה

רִבּוֹנוֹ שֶל עוֹלָם, מֵאַחַר שֶשָּנָה

יְשָנָה כְּבָר כָּלְתָה לָהּ עִם קִלְלוֹתֶיהָ

וְשָנָה חֲדָשָה, מַבְטִיחָה וְשוֹנָה

כְּבָר הֵחֵלָה אֶצְלֵנוּ עִם כָּל בִּרְכוֹתֶיהָ  –

תַעֲלֶה לְפָנֶיךָ מִכָּל רִבְבוֹת

הָעוֹתְרִים לְחַסְדֶּךָ בְּלֵב מִתְיַסֵּר כֹּה

וְתַגִּיעַ מַמָּש עַד כִּסֵּא הַכָּבוֹד

תְּפִלָּתֵנוּ לְמָה שֶנָּחוּץ וְחָסֵר כֹּה.

שֶיִּהְיֶה לַשָּנָה הַזֹּאת רֹאש, רֹאש צָלוּל

וְשֶרֹאש זֶה יֻנְחַל לְרָאשֵי קַבִּינֶטִים

בָּעוֹלָם הַחָפְשִי הַמֵּבִין כִּי עָלוּל

פָנָטִיזְם גִּ'יהָאדִי חֲסַר כָּל בְּרֶקְס אֵתִי

לְהָמִיט קָטַסְטְרוֹפַת-אֵימִים עַכְשָוִית

לֹא עָלֵינוּ בִּלְבַד אֶלָּא גַם עַל יוֹשְבֶיהָ

שֶל הַצִּיוִילִיזַצְיָה הַמַּעֲרָבִית

וּמִיָּד, כִּתְגוּבָה, גַם עַל אֶרֶץ אוֹיְבֶיהָ

וְשֶכְּמוֹ שֶאָמַר אַלְבֶּרְט אַיְנְשְטַיְן מִכְּבָר:

"לְאַחַר מִלְחַמְתּוֹ הַשְּלִישִית שֶל עוֹלָם זֶה

יִתְכַּתְּשוּ זֶה עִם זֶה נִצּוֹלֵי הֶעָבָר

בְּשִבְרֵי עֲצָמוֹת כִּי רַק נֶשֶק מֻשְלָם זֶה

יִשָּאֵר עַל פְּלָנֵטָה זוֹ." כֵּן, שֶיִּהְיֶה

מִלְּבַד רֹאש לְשָנָה זֹאת גַּם  לֵב, לֵב פָּתוּחַ

וְאֶזְרָח שֶיַּרְוִיחַ לַחְמוֹ וְיִחְיֶה

בְּכָבוֹד, לֹא בְּעֹנִי נִדְכָּא וּשְפַל-רוּחַ

וְרִסּוּן גִּרְעוֹנוֹת הָאוֹצָר שֶיָּחוּל

עַל אוֹתָם הַגּוֹרְפִים הַכְנָסוֹת רַבּוֹת גֹּדֶש

אֲבָל לֹא עַל מִגְזָר מְרֻשָּש וַאֲכוּל

גִּרְעוֹנוֹת, תַּת-תְּזוּנָה, שֶאֵינֶנּוּ גּוֹמֵר אֶת הַחֹדֶש.

כִּי אָמְנָם יֵש צְמִיחָה אֵקוֹנוֹמִית בְּרוּכָה

אַךְ עֲדַיִן נִכָּר מִכָּל בֹּחַן וּבֶדֶק

שֶמִכְסַת דִּיבִידֶנְדּוֹת  פֵּרוֹרוֹת הַצְּמִיחָה

מְחֻלֶּקֶת מְאֹד לֹא בְּיֹשֶר וָצֶדֶק

וּגְזֵרוֹת הִתְיַקְּרוּת שֶל מוּצְרֵי הַיְּסוֹד

בְּמָזוֹן וּבְדֶלֶק בְּאַטְרָף אָיֹם פֹּה

מְקַפְּחוֹת בְּעַוְלָה שֶמִּזְּמַן אֵינָהּ סוֹד

לֹא טַיְקוּנִים שְׂבֵעִים אֶלָֹּא "עַמְּךָ" קְשֵה-יוֹם פֹּה.

אָז עֲשֵׂה בְּטוּבְךָ שֶצֵּמְצוּם נְזִירִי

וְחֶרְפַּת דַּלּוּתָם שֶל אַלְפֵי דַּלְפוֹנֵינוּ

לְמוּל עֹשֶר אוֹטִיסְטִי שֶל הוֹן חֲזִירִי

יִצְטַמְצֵם גַּם אִם לֹא יֵעָלֵם מֵעֵינֵינוּ.

וַעֲשֵׂה שֶרָמַת אַלִּימוּת וּפְשִיעָה

וּמַכַּת גִּזְעָנוּת מְבִישָה וְנִפְסֶדֶת

שֶפָּשְׂתָה שֶגָּבְהָה אֶשְתָּקַד בְּמִדָּה מַרְשִיעָה

תְרֻסַּן בִּזְכוּתָם שֶל אוֹכְפֵי חֹק וָסֵדֶר.

וְשֶקּוֹמוֹן-סֶנְס פְּרַקְטִי יַבְהִיר כָּאן לְכָל

אַבְרֵכָיו שֶל מִגְזָר חֲרֵדִי מֻכֵּה-עֹנִי

עַד כַּמָּה נְשִׂיאָה מְשֻתֶּפֶת בְּעֹל

הַשֵּרוּת הַצְּבָאִי – הִיא יִתְרוֹן פְּרִינְצִיפְּיוֹנִי

שֶיַּכְנִיס, כְּהֶמְשֵךְ לוֹ, עָמֹק לְתְחוּמֵי

מַעֲגַל-עֲבוֹדָה אֻכְלוּסִיָּה מִתְבַּדֶּלֶת

וְיִפְתַּח לְפָנֶיהָ, לִפְנִים וְלִפְנֵי

פִּתְרוֹנוֹת פְּרוֹדוּקְטִיבִיִּים, לֵב וְגַם דֶּלֶת.

וְשֶקֶּטֶל יוֹמִי בִּתְאוּנוֹת-הַדְּרָכִים

יִפָּסֵק עִם אוֹתָהּ הֶפְקֵרוּת שֶהִרְשֵינוּ

וְזִילוּת חַיֵּיהֶם שֶל אַלְפֵי אֶזְרָחִים

תִּתְחַלֵּף בִּקְדוּשַת הַחַיִּים בִּכְבִישֵינוּ.

וְשֶאִם דְּרוּכֵי-נֶשֶק הִגַּעְנוּ הֲלוֹם

שֶנִּזְכֶּה כְּבָר אֶל מוּל בְּנֵי-דּוֹדֵנוּ לָשֶבֶת

סְבִיב שֻלְחַן הַמַּשָּׂא וּמָתָן לְשָלוֹם

בְּלִי לָסֹב כָּאן עַל רֵיק עוֹד שָנִים, כְּשַבְשֶבֶת.

בְּקִצּוּר, מָה נֹאמַר עוֹד, רִבּוֹן הָעוֹלָם?

הַלְוַאי שֶאוֹתָהּ הַשָּנָה שֶהֵחֵלָה

הַשָּבוּעַ, תְהֵא שְנַת בְּרָכָה לְכֻלָּם

וּמְלֵאָה בְּכָל מָה שֶהַלֵּב מְאַחֵל לָהּ.

אהוד: שכחת להזכיר את החֶרבּוֹן של שנת השמיטה!

* * *

מרדכי קידר

להתכונן למלחמה האמיתית

חדשות הימים האחרונים מלמדות על הכנה בינלאומית למלחמה ב"מדינת האסלאם", ואפילו ועידה בינלאומית התכנסה בפריז כדי לגייס את מדינות העולם למלחמה זו. במקביל, הגבירו מטוסי ארצות-הברית את תקיפותיהם נגד לוחמי "מדינת האסלאם", בעיקר באזורי הסכרים של צפון עיראק, זאת כדי למנוע את פיצוץ הסכרים שיביא למותם של אלפים רבים מאזרחי עיראק.

שמענו השבוע נאום קצר והחלטי של נשיא ארה"ב ברק אובמה, שבו שילב מרכיבים רטוריים שעד היום המעיט להשתמש בהם כמו הביטוי – חברינו ובעלי בריתנו – our friends and allies.  זאת לעומת הנשיא האמריקני הקודם ג'ורג' וו. בוש שהשתמש בו יומם ולילה בהקשר של המלחמה בטרור. האם שינוי רטורי זה מבטא שינוי בתפיסה של נשיא ארה"ב? לא בטוח.

בנאומו ציין אובמה מיספר פעמים את ממשלת עיראק כבעלת ברית של ארה"ב. כבר בפתח דבריו הוא אמר כי "ארה"ב אינה יכולה לעשות עבור העיראקים את מה שהם חייבים לעשות עבור עצמם." משפט זה משקף את הטעות האסטרטגית של אובמה בכך שהוא מתייחס ל"עיראקים" כאל קבוצה אחת. הוא עדיין לא הפנים את העובדה שמעולם לא הצליחו "העיראקים" לפתח תחושת יחד וסולידריות המאפיינות עם. בעיראק "חיה ובועטת" החלוקה ליותר מ-70 שבטים, ארבע קבוצות אתניות, כעשר דתות – הנחלקות לעדות לא מעטות. הסיכוי שממשלת עיראק החדשה תתפקד טוב יותר מקודמותיה, אינו גדול, ולכן ההנחה שצבא עיראק יגלה נחישות גדולה יותר מבעבר להילחם נגד סכינאי "מדינת האסלאם" דורשת הוכחה.

המכשולים שבדרך

בניית קואליציה בינלאומית היא משימה קשה מאוד, שכן ההצטרפות לקואליציה כרוכה בשיקולים שאינם קשורים לעניין של "מדינת האסלאם". ברקע נמצאת המלחמה במזרח אוקראינה, שבה רוסיה ממלאת תפקיד ראשי. היות שרוסיה אינה תומכת במלחמה ב"מדינת האסלאם", מדינות רבות באירופה אינן עומדות בתור להצטרף לקואליציה של אובמה נגד אבו בכר אלבגדאדי והג'יהאדיסטים שלו.

המלחמה נגד "מדינת האסלאם" מערבת שאלות אזוריות כמו התפקיד שיינתן לכוחות כאיראן ומשטר אסד, שהם בעלי אינטרס ברור להילחם בארגון. איראן תשאף לקבל את שכרה במונחים של הסכם טוב מבחינתה בעניין הגרעין, ואילו בשאר אסד יבקש לקבל "תעודת ביטוח" מפני הדחה וסילוק, למרות שהוא מוגדר כ"פושע מלחמה", ומדינות המערב אינן ששות לתת לו פטור כזה. אסד כבר הכריז שכל פעילות של מדינה זרה על אדמתו ובשמי מדינתו תיחשב פעילות נגד סוריה וכי הוא יפעל נגדה. בנוסף, כל פעילות של צבאות הקואליציה בשטח סוריה תיתן לרוסים תירוץ לפעול באורח דומה באוקראינה.

גורם בעייתי נוסף הוא טורקיה. מאז שפרצו ההפגנות נגד אסד בשנת 2011, פעלה טורקיה כל העת לחיזוק האופוזיציה הסורית, שהולידה – בתהליך שארך כשלוש שנים – את "מדינת האסלאם". אלפי ג'יהאדיסטים ממדינות רבות בעולם הגיעו דרך טורקיה אל שדות הקטל בסוריה ובעיראק. טורקיה רוכשת מ"מדינת האסלאם" נפט במחיר נמוך להפליא, ומשווקת אותו בשוק הבינלאומי. כך מממנת טורקיה את "מדינת האסלאם", תוך שהיא גורפת סכומי עתק לאוצר הטורקי. לאחרונה דווח כי טורקיה גם מספקת תחמושת לארגון הטרור.

   גם קטאר אינה מתלהבת ממלחמה נגד "מדינת האסלאם", שכן ארגון זה זכה ממנה לסיוע כספי נדיב במשך תקופה ארוכה, כשהג'יהאדיסטים שלו פעלו נגד אסד. אמיר קטאר חושש כי ארצו תהיה מטרה של לוחמי הג'יהאד, והוא משלם להם כדי שיפנו את תוקפנותם נגד מדינות אחרות. גם סעודיה הסונית אינה ששה לחסל את "מדינת האסלאם", שכן חיסול הארגון עלול להביא להתגברות הציר השיעי שבראשו עומדת איראן. ארגונים ואנשים שיצאו מבית המדרש של "האחים המוסלמים" ודאי מזדהים עם "מדינת האסלאם", גם אם אינם שותפים לשיטות הפעולה הברוטליות שלו.

גורם נוספת העלול להפריע למלחמה נגד "מדינת האיסלאם" הוא תגובות חריפות של מוסלמים בעולם נגד המלחמה ונגד הנוטלים בה חלק. במהלך החודשים האחרונים, במקומות רבים בעולם, אנשים מניפים את דגל "מדינת האסלאם". הצלחותיו במלחמה נגד הכופרים של עיראק וסוריה הביאה מוסלמים רבים ברחבי העולם לאופוריה, המעודדת את הזדהותם עם "מדינת האסלאם" ומטרותיו, בראשה השלטת האסלאם על כל מדינות העולם. מוסלמים קיצוניים המזדהים עם הג'יהאד, והללו נמצאים כמעט בכל מדינות העולם, עלולים לבצע פיגועים, לחטוף, לרצוח ולערוף ראשים של לא-מוסלמים, כדי לנקום במדינות החברות בקואליציה שפעלה נגד "מדינת האסלאם".

המלחמה נגד "מדינת האסלאם" היום נראית כמו סרט שכבר ראינו במלחמה נגד "אלקאעידה" באפגניסטן החל מסוף 2001. הרבה ממאפייניה של אותה מלחמה קיימים גם היום. לכן יש להניח כי כמו שהמלחמה נגד "אלקאעידה" נכשלה, כך עתידה להיכשל גם המלחמה נגד "מדינת האסלאם". זאת מן הטעם שאין מדובר במלחמה רק נגד מדינה או ארגון, שעם חיסול כוחם הצבאי נשלמת המשימה, אלא בראש ובראשונה במלחמה נגד אידיאולוגיה, אמונה ודת, הנמצאות בליבותיהם של מיליונים רבים של אנשים החיים בכל רחבי העולם.

האמונה שהאסלאם הוא "דת האמת" ואילו הנצרות והיהדות הן "דתות השקר" היא אמונה בסיסית ביותר של מוסלמים בכל רחבי העולם. האמונה שהאסלאם יכול וצריך להנהיג את העולם משותפת למיליונים רבים של מוסלמים. האמונה שהג'יהאד המלחמתי הוא כלי לגיטימי להשגת השליטה האסלאמית על העולם, מעוגנת בהיסטוריה של האסלאם ובביוגרפיה של מוחמד. האמונה שמוסלמי חייב לנקום את נקמת אללה בכל כופר שיעז להרים ידו נגד מוסלמי, היא אמונה טבעית באסלאם. האמונה ש"מדינת האסלאם" – המהווה בימים אלה יעד למתקפה – משקפת את האסלאם האמיתי, הטהור, הנכון והמקורי, היא נחלתם של מיליונים רבים של מוסלמים בכל רחבי העולם.

כמו שאחרי ש"אלקאעידה" חוסל קמה "מדינת האסלאם", כך אחרי שזה יחוסל, אם אכן יחוסל, תקום ישות אסלאמית חדשה שתנקז אליה אלפים רבים של מוסלמים ממדינות רבות, כמו גם מתאסלמים מאירופה, אמריקה וממדינות אחרות – גברים ונשים בהירי בלורית ותכולי עיניים, שינהרו אליה כדי לקיים את כל מערך האמונות האסלאמיות המתואר לעיל. זה יכול להיות באפריקה בהנהגתם של ראשי "בוקו חראם", בערבות הסהרה בהשראת הג'יהאדיסטים של לוב, או בסיני בחסות שוחטי "אנצאר בית אלמקדס".

המלחמה נגד האמונות האסלאמיות הללו אינה מוגבלת לזמן ומקום. הן כמו שד שיצא מהבקבוק ואי-אפשר להחזירו לתוכו. ההגירה האסלאמית למדינות המערב מערערת אותן מבפנים על ידי השתלטות האסלאם על המרחב הציבורי, הפוליטיקה, הכלכלה והתקשורת – הכול בחסות "התקינות הפוליטית". במדינות רבות בעולם אפשר לומר ש"'מדינת האסלאם' כאן," בשכונות שהמשטרה המקומית אינה נכנסת אליהן, בערים שבהן הרוב המוסלמי משליט את חוקי השריעה על סופרמרקטים, בתי מרקחת, בתי מרזח וכנסיות, ובפרלמנטים שבהם הנוכחות של "מדינת האסלאם" הולכת ומתרחבת, הולכת ומתבססת.

המלחמה האמיתית, הגדולה, אינה מתנהלת בעיראק ובסוריה. מה שמתרחש בהן בימים אלה הוא רק ההקדמה, אחרי שאת המבוא ראינו באפגניסטן לפני 13 שנים. המלחמה האמיתית, הגדולה והמסוכנת, תתפתח אחרי שיחוסל ארגון "מדינת האסלאם", והנקמה על חיסולו תצא לפועל באירופה, באמריקה, באוסטרליה ובכל מקום ששם שולט חוק מעשה ידי אדם. מטרתה תהיה להשליט את החוק של אללה כמו שהוא מנוסח במקורות האסלאמיים.

טועה מי שחושב כי חיסול "מדינת האסלאם" בעיראק ובסוריה יפתור את הבעייה. הבעייה אינה ארגון זה או מדינה אחרת. הבעייה היא האידיאולוגיה המניעה כיום מיליארד וחצי אנשים המאמינים כי "הדת אצל אללה היא האסלאם" (קוראן פרק 3 פסוק 19). אידיאולוגיה זו לא תחוסל, גם אם ייהרגו הג'יהאדיסטים הפועלים כיום בסוריה ובעיראק עד האחרון שבהם. ממשיכי דרכם נמצאים כבר היום ברבות ממדינות העולם, ועל העולם להיערך לשינוי כללי המשחק, כי אחרת ימצא את עצמו במצב שבמקום לתפוס את הפירומן, הוא יעסוק בכיבוי שריפות, שיעלו אותו באש.

פורסם לראשונה במגזין "מראה" 307.

* * *

ד"ר יואל רפל

מה משליכים בתשליך?

מקורותיו, טעמיו ותכניו של מנהג ה'תשליך' בראש השנה

מהו מקורה של התכנסות יהודים ליד נהר או ים בראש השנה אחרי הצהרים? מניין צץ המנהג לנער בראש השנה את כיסי המכנסיים ליד מקור מים? האם ניעור הכיסים הוא בקשת 'סליחה' או עשיית 'תשובה'? מה בין ניעור הכיסים לתפילה הקצרה הנקראת 'תשליך'? מדוע עדיף מקור מים שחיים בתוכו דגים על דלי, גיגית או בריכת שחייה הגדושים במים?

מנהג בישראל הוא שביום הראשון של ראש השנה, בשעות אחרי הצהרים, נוהגים ללכת אל מקום שיש בו מים (ים, נהר, באר או מעיין) ורצוי שיהיו בו דגים, ואומרים את תפילת התשליך. שורשי מנהג זה נעוצים באגדה ואין לו מקור הלכתי ראשוני כלל. גדולי הפוסקים של ימי הביניים, ובראשם הרמב"ם והרי"ף, אינם מזכירים מנהג זה. מחבר 'שולחן ערוך' גם כן נמנע מלהזכיר מנהג זה וניתן למצוא את איזכורו רק בהערות הרמ"א (במאה ה-16) הכותב "והולכין אל הנהר לומר 'ותשליך במצולות ים כל חטאתם'." (מיכה ז.יט).

אזכור ראשון למנהג התשליך נמצא בספרו של המהרי"ל ,'אבי מנהגי אשכנז' (מאות 14-15) הכותב "מה שנוהגין לילך בראש השנה אחר הסעודה אצל ימים ונהרות להשליך במצולות ים כל חטאותינו."

וכל כך למה? התשובה השכיחה ביותר מבוססת על האגדה כי אברהם אבינו, בדרכו לעקוד את יצחק בנו, נתקל בשטן וזה ניסה לשכנעו שלא יקיים את מצוות העקידה. באחת הפעמים נעשה השטן לפניהם כנהר גדול ונכנסו אברהם ויצחק במים עד צווארם. אמר אברהם אבינו לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, באו מים עד נפש, אם אני או יצחק בני טובע – על ידי מי יתייחד שמך בעולמך? מיד גער הקב"ה בנהר, וניצול. לפיכך אנחנו הולכים אצל ימים ונהרות להזכיר זכותם שמסרו נפשם על קיום מצוות ד' ובאו עד צווארם במים.

טעמים נוספים

למנהג התשליך ניתנו טעמים שונים ויש בכך כדי להעיד שמקורו כלל לא ברור וטעמיו הם לפי הנסיבות המקומיות או לפי יכולת המסביר:

בעל 'הלבושים' ר' מרדכי יפה (פראג במאה ה-16) כותב כי "רגילין לילך לנהר שיש בו דגים, שאנו נמשלים כדגים הללו שנאחזים במצודה, כך אנו נאחזים במצודת הדין, ועל ידי זה מהרהרים בתשובה."

הנה מצאנו הסבר הקושר את התשליך לטעמו של היום – תשובה. הרמ"א, שכבר הוזכר, קושר גם כן את ה'תשליך' בדגים אך מסיבות אחרות "שרואים (כאשר עומדים ליד המים) דגים חיים ואפשר שיהא לסימן שלא תשלוט בנו עין הרע ונפרה ונרבה כמו דגים."

ועוד טעם מצאו בדגים "מה דגים הללו אין להם גבינים (עפעפיים)ועיניהם פקוחות תדיר, כך עין של מעלה פקוחה עלינו תמיד לטובה. זאת ועוד,כשם שעיני הדג תמיד פקוחות כך יתעורר גם האדם לפקוח עיניו להביט על מעשיו ולהרהר בעוונותיו."

טעם נוסף נקשר במנהג להמליך מלכים ליד מעיין מים (מל"א, א, לג). בכך מתקשרים עם אחד מתכניה המרכזיים של תפילת ראש השנה – המלכתו המתחדשת של הקב"ה עלינו.

יש הרואים את מקורו של מנהג ה'תשליך' במסופר בספר נחמיה (פרק ח, א-ג) כי בראש השנה "ויאספו כל העם כאיש אחד אל הרחוב אשר לפני שער המים... ויביא עזרא את התורה לפני הקהל... ויקרא בו לפני הרחוב אשר לפני שער המים."

אמירת תפילת ה'תשליך' מלווה בתנועות ייחודיות שצריך לעשות המתפלל. בספר 'חמדת ימים' שזהות מחברו לא ידועה, אך הוא משקף את מנהגי מקובלי צפת, נאמר "ויגביה שני צידי הגלימה מחציה, וכשיגיע (לאמירת) 'ותשליך במצולות ים' אז ישלשלם וינערם. וכן יעשה ג' פעמים." הנה כי כן, זהו המקור לניעור הכיסים המתלווה לתפילת 'תשליך'. ניעור הכיסים נועד לנער את העוונות שדבקו באדם ממנו והלאה אל המים העומדים – בים, בנהר או בגיגית או אף לאלה הנשפכים מהברז לכלי כלשהו.

למנהג תפילת ה'תשליך' ישנם, כפי שראינו, טעמים שונים שאין כל קשר ביניהם אלא עובדת קיומו בראש השנה. כמה וכמה חוקרים הבהירו כי מנהג זה מבוסס, כמנהגים רבים ביהדות, על מה שראו יהודים בחברה הלא יהודית, בעיקר בארצות אשכנז, שבקירבן חיו.

חידוש משמעותי ביותר בהבנת ה'תשליך' נותן הפרופ' דניאל שפרבר, בסדרת ספריו המעולה 'מנהגי ישראל'. על פי מחקרו היה מנהג דומה מקובל בקרב הנוצרים בעיר קולון (קלן) שבגרמניה כבר במאה ה-14. זוהי ככל הנראה דוגמה נוספת להשפעה או לאימוץ של מסורת לא יהודית והתאמתה לרעיונות ולצרכים יהודיים. האם בכך נפגעת התפילה? ודאי שלא. הכוונה היא הקובעת, היא המשמעותית, היא עיקרו של יום הדין – ראש השנה.

* * *

באבל על מותו של אברהם הפנר

במאי סרטים מוכשר ומבריק

מהטובים ביותר שהיו לנו

יוצרם של "לאן נעלם דניאל וקס?" ו"דודה קלרה"

ועוד סרטים נהדרים

ודווקא הוא לא זכה בפרס ישראל

על מפעל חיים בקולנוע

 פרס שהיה מגיע לו לא פחות ואולי גם יותר מאשר לזוכים אחרים

* * *

עוז אלמוג

ימי ביניים חדשים

אפשר להסתכל על התפתחות התרבות האנושית כעל סיפור אבולוציוני עם תפניות מפתיעות בעלילה. הנה כי כן, בשעה שחשבנו שהעולם נעשה לכפר גדול וחזון אחרית המלחמות בפתח – הגיע האסלאם הקיצוני ופוצץ את החגיגה. לא רק שהגלובליזציה תקועה, אלא שהקיצוניות מתרחבת, וענני מלחמה עולמית מתקדרים באופק.

האם האנושות בדרך לפניית פרסה? לא בהכרח. סוציולוגיה היא כמו תצלום אוויר. מרום טיסה נמוך תופעת דאעש ודומיו מבשרת רעות. אבל מתצפית גבוהה יותר, שתופסת את כלל המרחב ההיסטורי, יש מקום לאופטימיות.

דאעש אינו חריג בנוף האסלאם הפונדמנטליסטי. אפילו עריפת הראשים המזוויעה אינה פשע יוצא דופן בחברות הללו, וגם לא הקיצוני ביותר. הרי בשם אללה נטבחו בשנים האחרונות באכזריות מיליוני בני אדם. המערב אטם אוזניים ועצם עיניים לא רק לנוכח הטרור האסלאמי והאלימות השבטית, אלא גם מול רמיסת זכויות האדם של הדיקטטורות הערביות.

ואז הגיע האינטרנט המהיר והוציא את הרוע המאיים לאוויר הדיגיטלי. שלושה קטעי וידאו מקפיאי דם יצרו אפקט רגשי וסמלי, שאלף דיווחים חדשותיים לא הצליחו לייצר. כשהאמת מוטחת בפנים, מתחילות להישאל שאלות שטואטאו עד כה מתחת למסך הצביעות, האינטרסים הכלכליים והתקינות הפוליטית.

במלחמתו הרצחנית באחיו "הכופרים" מעמיד דאעש מראה גם לאומות המוסלמיות. בעתיד הלא רחוק יתחילו אצלן לתהות על קנקנה של הקנאות הדתית ויתפתח תהליך הדרגתי של התפכחות. הקנאות הדתית היא מפלצת עם שעון מתקתק של הרס עצמי וסופה לאבד את עצמה לדעת. כבר היום, בתוך הכאוס המדברי, מתחילה תזוזה טקטונית.

קנאי הדת המוסלמים באסיה ובאפריקה החלו לשגשג בין השאר משום שהם מציבים אלטרנטיבה אידיאולוגית ל"תיאולוגית החופש" המערבית שהולכת ומקצינה. הצרכנות הבולמית, החומרנות המשעבדת, הרדיפה אחר כסף, הנהנתנות הנרקיסיסטית, פולחן היחיד, השטחיות וההטפשה התקשורתית, התחרות הכלכלית הפראית, הסגידה ליופי חיצוני, היעדר הגבולות, והפלורליזם המוגזם – כל אלה מחלישים את הדמוקרטיה "הלבנה" ומערערים את תדמיתה.

אפשר לשער אפוא שהמתקפה על העולם החילוני תביא את המערב לשאול שאלות קשות גם על עצמו. כדי שהגלובליזציה תמשיך להתפתח, לא מספיק להביס את האויבים מחוץ. דרוש במקביל בדק בית פנימי ותיקון עיוותים ערכיים מצטברים.

אז מה יהיה?

להערכתי צפויה לנו בזמן הקרוב תקופה לא קלה של "ימי ביניים", שבסופה יופיע הרנסאנס.

כמה זמן ימשך תהליך המעבר?

למרבה הצער, את התשובה לשאלה הזאת הסוציולוגיה לא יכולה לספק.

* * *

עמוס גלבוע

לא בכי וטענות ערב השנה החדשה,

אלא קצת נחת רוח ותקווה

מכמה דמויות מופת: האלוף חופי ז"ל, שנכדו אמר על קברו כי הכי שנא שקרים, שחיתות וראיונות עם תקשורת; ויבדל"א ד"ר אביטל שריפט, מדענית, מנהלת מפעל הטילים של התעשייה האווירית, אשת השנה של המגזין "גלובס", שתורמת לביטחון כל אחד במדינה ולא מקשקשת ומאיימת "שנמאס לה מהמדינה הזאת", והאלוף גרשון הכהן, שפרש עתה מצה"ל, בן ישיבת הסדר, היכול ללמד את כל "המתלוננים בעם" מהי באמת דמוקרטיה  ומהו ציות לחוק.

ראש השנה בפתח. אנחנו עם שמראשית ימיו במדבר ידע כל הזמן להתלונן על ההווה הגרוע, לחזות שחורות לעתיד ולהתרפק על העבר הזוהר של "סיר הבשר", ובקפיצה לזמננו – להתרפק  על "ישראל היפה", כביכול, שלפני ה"כיבוש". ראש השנה משמש במה ייחודית למייללים ולמתלוננים: אם השנה ירדה עלינו החשכה של אובדן הדמוקרטיה, אזיי בשנה הבאה יבוא עלינו חושך צלמוות של פאשיזם ואסונות.

איני מתכוון לעסוק בכך. ברצוני להציג שלוש דמויות מופת שממלאות את ליבי נחת רוח ותקווה לעתיד. הן ולא כל "נביאי השקר" המוצאים רע בכל דבר, בעיקר אם יש בו כדי להזיק לממשלה מכהנת ולמדינת ישראל.

שתיים מהן מוכרות לי היטב אישית. הראשונה הלכה לעולמה ממש בימים אלה. האלוף (מיל.) יצחק חופי, חקה. נכדו שספד לו אמר ש"סבא שנא שלושה דברים: שקרים, שחיתות, ראיונות עם תקשורת."

התקשורת שסיקרה את הלווייה, וכמה מדברי הפרידה שנאמרו שם, כמובן שלא הביאה דברים אלו. וכי למה שתביא? אם ישנה  "מכת מדינה" הרי זאת השחיתות   היורדת מהצמרת הפוליטית הכי עליונה, גולשת למטה, וזוכה לפעמים לתמיכה בתקשורת, להבנה, להגנה.

אני משוכנע שחלקים גדולים בעם, בהבנה פשוטה של שכל ישר, רואים בשחיתות את אחד מהאיומים האמיתיים על מרקם החיים של המדינה ועל חוסנה המוסרי. חקה היה איש שכולו גם ביטחון ישראל וגם הבנה עמוקה שיושרה, הגינות וצניעות  מהוות חלק בלתי נפרד מהביטחון. 

הדמות השנייה אינה מוכרת לי אישית. שמה ד"ר אביטל שריפט, נשואה, אם לשניים, עומדת בראש מפעל הטילים של התעשייה האווירית. "אשת השנה" של המגזין "גלובס". קראתי ראיון איתה, והתמלאתי גאווה. לא הפוליטיקאיות הרעשניות והריקניות, לא השחקניות שלפתע כבר לא יכולות לחיות כאן. מנהלת, מדענית, אם, והיא מאושרת מכל יום עבודה מפרך שתורם עוד ועוד לביטחון ישראל ולביטחון האישי של כולנו. כל פושקי הפה שמאסו באוויר המזוהם האופף אותם במדינה החשוכה שלנו, מוזמנים לקרוא את דבריה, את צווחות האושר שלה כאשר ניסוי באחד מהכלים מצליח. דבריה כי "ביום מן הימים  אצטרך להחזיר אותו (מפעל הטילים), הרבה יותר גדול, יפה, כמו תינוק שמנמן עם לחיים ורודות" – הם תמרור  לעתיד: הצלחה שהיא תרומה למדינה.

והדמות השלישית היא האלוף גרשון הכהן, שהשתחרר בימים אלו משרות פעיל בצה"ל.  קצין צבא יוצא דופן, איש של ספר וחרב. מה המופת שבו לעתיד? גרשון הוא אדם דתי, בוגר ישיבת הסדר, איש שריון, מנוסה קרבות, שבשנת 2005 מונה לפקד על פינוי הישובים מרצועת עזה. כל אמונתו זעקה נגד הפינוי, נגד עקירת ישובים. אבל, לרגע אחד הוא לא חשב לסרב, לרגע אחד הוא לא התקשר לאנשי התקשורת ה"כתומה"  שהתנגדה לפינוי, לרגע אחד הוא לא יצר קשר עם שלל הפוליטיקאים ה"כתומים" שהתנגדו לפינוי. "ההחלטה היא חוקית, היא לגיטימית, חייבים לבצע אותה," הוא אמר. אין לי צל של ספק שאילו היה מצליח לבוא אליו "לשטח" אחד מהפוליטיקאים דמוי בנט של ימינו "על מנת ללמוד את הנתונים," הוא היה  שולח אותו לכל הרוחות. ובמאמר מוסגר, אני מניח שבזמנו של אריק אף פוליטיקאי לא היה מעז לרדת ולהתעדכן אצל קציני הצבא ללא "מאה אישורים".

בטקס הפרידה ממנו במטכ"ל אמר גרשון כמה דברים שראוי לציבור לשמוע, בעיקר למתלהמים:

"המלחמה נוהלה על-ידי הרמטכ"ל ושר הביטחון יחד עם רבים מהנוכחים כאן, בשיקול דעת יציב, שבחן מחדש מדי יום ביומו כיצד נכון במצב המתהווה להכות באוייב, ונמנע בתוך כך בריסון מחושב מדחיפת לוחמינו לקרבות גבורה מיותרים מהסוג המצטרף למצעד האיוולת."

וגרשון, כמו חקה, איש של יושרה, שפיו וליבו שווים. "השתדלתי," הוא אמר, "יום יום בעבודתי בצה"ל, לקיים את תפילת רבי אלימלך מלידז'נסק: שתצילנו מקנאת איש מרעהו; שלא תעלה קנאת אדם עלינו; ולא קנאה על אחרים; אדרבא, תן בליבנו שנראה כל אחד מעלת חברו ולא חסרונו; ושנדריך כל אחד את חברו בדרך הישר; ואל יעלה בליבנו שום שנאה על חברו חלילה."

דומני שאין יותר יפה ונכונה מתפילה זו שתדריך כל אחד ואחד מאיתנו בשנה הבאה, ותנחה את כל המערכות שלנו. לא נהי ובכי, לא שנאה יוקדת.

אהוד: מעולם לא היה לנו "עבר זוהר" של "ארץ ישראל היפה". היתה שנאת אחים. היו משתמטים. היתה שחיתות. היה עוני משווע, גם בקיבוצים ועוד קודם במושבות העלייה הראשונה. לא היתה אחריות חברתית. היו הבדלי מעמדות. אבל כמעט כל שנה, מאז 1878, למעט אולי שנות מלחמת העולם הראשונה – רק התחזק המירקם החברתי, ההתיישבותי והביטחוני של היישוב העברי ושל בארץ ישראל – עד שאיש ממייסדי המדינה והעליות הראשונות – לא היה מאמין שישראל, קולטת העליות ההמוניות של שנותיה הראשונות – תגיע לדרגת קיום מעולה ומופתית שכזו. כן, יש מלחמה. אנחנו מוקפים אויבים בלב אזור רצחני של מוסלמים צמאי דם הנוהגים כך בעיקר איש כלפי אחיו. אין ברירה. זה לא תלוי בנו. גם העולם כבר מבין זאת. ומי שלא מוצא חן בעיניו, שיהגר מכאן וייהנה ממנעמי גן העדן של החיים בגולה. הילדים שלו כבר לא ידברו עברית, וחלקם גם יתביישו בפני חבריהם האמריקאיים – באנגלית הישראלית של ההורים.

* * *

רות ירדני כץ

"פסיבה"

הטלפון צילצל, הרמתי את השפופרת ושמעתי: "שלום עפרה, מדבר עמרי."

שתיקה.

אני מכירה רק עמרי אחד, אותו עמרי שנפל עלינו בקמברידג' וחיסל את מייקל דורמן.

"עמרי? במה זכינו שאתה מתקשר?"

"האם אתם הערב בבית? תשמעי, אני נמצא ביפו ויש פה חנות דגים ופירות-ים מצויינת. האם יגאל בבית?"

"כן, יגאל בבית, ואנחנו הערב בבית. מה העניין עמרי?"

"סתם מתגעגע..."

"בחייך עמרי."

"תשאלי את בעלך אם אני מוזמן להכין ארוחת ערב לשלושתנו."

"רק רגע, עמרי."

בעלי שמע, פרץ בצחוק והשיב: "עוד לא התאוששנו מהסיפור של דורמן והוא שוב מופיע, מה הפעם? שיבוא, למה לא?"

בשעה רבע לשבע בערב עמרי צילצל בדלת, פתחתי והוא נשא בשתי ידיו קרטון של קלגל גדול.

חייך ואמר: "חיבוק אחר-כך. איפה המטבח שלכם?"

הובלתי אותו למטבח, הוא בחן אותו מכל צד ואמר: "זה מטבח של אנשים שיודעים לבשל."

הוא הניח את ארגז הקלגל על השיש ואמר שהוא יורד למכוניתו כי יש עוד כמה דברים. ירד וחזר. בעלי ואני המתנו לו. הוא הניח את שאר הדברים, נתן לי חיבוק, לחץ את ידו של בעלי ואמר: "כיף של מטבח. בואו שבו לידי בזמן שאני אקלוף, אפלט ואכין רטבים. אבל לפני כן, תנו לי לראות מה יש לכם איפה. מותר לי לפתוח מגרות וארונות? וואו, רק לראות את מערכת הסכינים שלכם מעורר קנאה. יופי. יש לי כל כלי שאני צריך."

בעלי: "עמרי, מה העניין?"

עמרי פתח את ארגז הקלגל בתוכו היו שרימפסים, קלמארי, סרטנים ודג לוקוס. ריח ים פרץ במטבח וזה היה נפלא.

"לפני שאשיב לך במה העניין. בצידנית יש יין לבן קר. תעשה טובה, תפתח אחד ותגיש לנו."

שתינו לחיים. עמרי במיומנות רבה טיפל בדג ובפירות הים ואמר: "עפרה, אנחנו זקוקים לעזרתך."

אני: "אתם זקוקים לעזרתי? בחייך עמרי, אני בת שבעים ואחת. אין לכם במוסד מספיק נשים מרגלות?"

עמרי פילט את הלוקוס, שלח אליי מבט מהיר ואמר: "עפרה, יש לנו נשים מרגלות. אבל אנחנו צריכים אותך בגלל שאת בת שבעים ואחת, נראית בסדר, יש לך ניסיון בחיים ויודעת לארח."

אני: "תגיד עמרי, אתה רוצה שאני אארח? מדאם של בית-זונות? את מי? איפה?"

עמרי פרץ בצחוק ואמר: "שנייה, רק שנייה, זהו. תראו איזה יופי! תנו לי לטעום את המיונז. מיונז שעושים עם שמן אגוזים אין כמוהו, ומיונז הולך עם בשר הסרטן. זאת המנה הראשונה. לא עפרה. לא מארחת בבית-זונות. בשבוע הבא הוזמנתי לבשל לשמונה גברים בביתו של מיליארדר רוסי שגר במרכז הארץ. המוזמנים הם רק רוסים, רק גברים. נאמר לי שהם נפגשים בתדירות די-גבוהה. הרושם הוא שזו קבוצה שמתכננת משהו."

בעלי: "איך הגעת אליהם?"

עמרי: "הם הגיעו אליי. כמו שסיפרתי לכם אני מבשל פרטי לעשירים כשיש לי זמן. מהם אני שומע על זה ועל ההוא והם גם ממליצים עליי לזה ול-ההוא. העשיר הזה מחליף שפים. פעם זו ארוחה יפנית, פעם סינית, פעם איטלקי וכדומה. התעניינתי מי השפים שבישלו להם והגעתי אליהם. מה שלמדתי הוא שהפגישות הן אפופות מיסתורין."

אני: "לאוליגרך הזה אין שף קבוע בביתו?"

עמרי: "יש לו מבשלת ליומיום שדואגת למשפחה. גם עוזרת בית שגרה אצלם, נהג פרטי ושני חבר'ה שמפטרלים כל הזמן סביב ביתו. בעל-הבית עשה מיליונים אחרי נפילת המשטר הקומוניסטי בנכסי-דלא-ניידי. כמו רוב האוליגרכים שצצו כמטאורים. הוא לא יהודי אבל נישא ליהודייה והם עלו לארץ."

בעלי: "ומה הוא עושה כאן?"

עמרי: "מעורב מאוד בחיי הקהילה הרוסית אבל לא רק. הוא מייצא ומייבא יינות ומשקאות אלכוהוליים. עד כמה שאנחנו יודעים הכול כשר והוא מקפיד מאוד לנהל את עסקיו ביושר, בהגינות ובשקיפות. אתם יכולים לערוך שולחן כי המנות הראשונות יוצאות או-טו-טו. עפרה, אני מבקש אותך להיות המארחת והמלצרית. תפקיד ענקי, אם את מסכימה אז אמשיך."

הבטתי בבעלי והוא מיד הגיב: "אל תסתכלי עליי. אני לא אחליט עבורך, את ילדה גדולה, וזה עניין שלך."

התיישבנו ועמרי הגיש סרטן, בצד מיונז וסלט קטן של עלי חסה עם בצל חתוך קטן-קטן, שמן זית וחומץ.

"אין לחם?" בעלי שאל, ועמרי השיב, "אין לחם בגלל שלחם סותם את התיאבון ויש בדרך עוד כמה דברים. עפרה את איתי?"

"אני איתך."

"את מסכימה לשתף פעולה?"

"כן."

עמרי נכנס למטבח וחזר עם שלוש מנות של פירות-ים מטוגנות בשמן זית, שום, לימון ועשבי תיבול. מראה המנה והטעם היה מענג.

עמרי: "תודה עפרה. ממחר נעסיק אותך פה ושם עד לאחר האירוע."

אני בשמחה: "אז אני הולכת להיות מרגלת, כמו גברת מרפל של אגתה כריסטי?"

עמרי: "קצת. כמעט. על-יד, אבל בבקשה, לא להיסחף."

בעלי: "ככה אתם חודרים לחייהם הפרטיים של אנשים? זה בסדר?"

עמרי בטון נחרץ: "פרופסור יקר, אנחנו חודרים לחיים פרטיים כאשר אנו חושדים שהדבר מסכן את המדינה שלנו או את אחת מהידידות שלנו. אין כאן שאלה של בסדר או לא בסדר. אם מגיע אלינו מידע שדורש בדיקה, אז כל האמצעים כשרים. ככה זה יגאל. יאללה, בואו נהנה מדג לוקוס מאודה, בתוספת ירקות שורש ורוטב חמאה קצת שרופה עם צלפים, ואספר לך עפרה, מה מצופה ממך."

הוא פירט.

אחרי גלידה קרה ונעימה, עמרי קם ואמר: "עפרה את ממשיכה בשגרת חייך. אנחנו נתאם איתך כל מהלך, ואתה פרופסור, תמשיך בחישובים ובמחקרים שלך."

עד ליום הקובע של הארוחה, זה מה שעבר עליי.

למחרת בשעות אחר-הצהריים עמרי ועוד בחור ששמו אלעד באו אליי. נכנסנו לחדר המגורים ועמרי ציווה עליי: "קחי כיסא רגיל ושבי." התיישבתי ואלעד שלף מתיקו מכשיר ואמר: "זהו מכשיר שמיעה. אבל לא רק. הוא מצלם ומקליט. את כמעט חירשת לכן את זקוקה למכשיר שמיעה. כולם יראו שיש לך אותו וזה לא יעורר שום חשד."

הוא שם לי שתי אוזניות בשתי האוזניים, בדק שהן יושבות טוב ואמר: "מאחורי אוזן שמאל יש לחצן קטן. כשאת לוחצת עליו מכשיר השמיעה פועל. בואי ננסה."

לחצתי. "תסובבי ראש לכל צד." סובבתי. "למעלה ולמטה." מילאתי אחר ההוראה.

"קומי, הסתובבי בחדר לאורכו ולרוחבו." טיילתי בחדר המגורים שלנו.

"יופי. חיזרי לכיסא." אלעד הוציא את האוזניות מאוזניי, חיבר אותן למכשיר שברשותו ועל מסך שמענו את כל הדיבורים וראינו כל פרט בחדר-המגורים.

אלעד: "בואי נתאמן." התאמנו. להוריד, לחבר, להגביר ולהחליש.

אני: "ואם חלילה המכשיר לא יפעל?"

אלעד: "במקרה של תקלה, יהיה לך צפצוף באוזן לא נעים כזה. מה שאת צריכה לעשות זה ללחוץ פעמיים על הלחצן. אני מקווה שזה לא יקרה כיוון שהניסויים שעשינו מראים שהוא אמין כמעט במאה-אחוזים. אבל בואי ננסה." ניסינו. זה עבד.

עמרי: "עפרה, המכשיר נשאר אצלך, את חייבת להתרגל אליו. כל יום תלבישי אותו עלייך למשך שעתיים בערך ותקליטי ותצלמי מה שבא לך רק בבית ורק עם יגאל. אלעד יבוא אליך עוד פעם או פעמיים כדי לוודא שאין לך שום בעייה."

לפני שנפרדו ממני עמרי קבע:

"מחר, עפרה, אני בא ויחד נערוך שולחן לפי כללי הטקס. אני יודע שאת יודעת ובכל זאת."

וכך היה. עמרי בא עם מחשב, התיישבנו והוא פתח תוכנה של שולחן ערוך. עברנו אחד על אחד. כשסיימנו הוא העביר למחשב שלי את התוכנה ואמר: "שיהיה לך. באשר לחלק המלצרי. את מגישה את המנות ועוזרת הבית תוריד מהשולחן את הצלחות הריקות. לגבי היינות, כאשר את רואה שכוס היין של אחד האורחים ריקה מבלי שירגישו בך את ניגשת אליו עם הבקבוק, מביטה בו וכאילו שואלת אם הוא רוצה עוד. הוא כבר יסמן לך. כמו שאת יודעת עפרה, יין מוזגים חצי מהכוס, לא יותר."

לא נגמר. ממש לא. ביום ראשון עמרי בא עם אישה נאה בשם אלינור ואמר: "עפרה, את צריכה להיראות אלגנטית, אבל לא יותר מדי אלגנטית כדי שלא תגרמי לגברים לחשוק בך. אלינור תראה את המלתחה שלך ויחד תחליטו מה את לובשת."

אלינור בחיוך סקרה אותי מלמעלה למטה ואמרה: "בואי נראה את השמלות שיש לך..."

אני: "שמלות? מי לובש היום שמלות?"

אלינור: "אין לך שמלות?"

אני: "כן אבל הן מימי תרפפו."

אלינור: "בואי, תני לי להציץ."

הראיתי לה מה יש לי והיא מצאה שלוש שמלות. לקחה את שמלת המשי בצבע כחול-ים עם נקודות לבנות, הביטה בי, בשמלה וביקשה שאלבש אותה.

אני: "אלינור, השמלה הזאת בארון אלף שנה..."

אלינור צחקה ואמרה: "בואי ננסה."

לבשתי אותה ואלינור צעקה: "עמרי בוא ותראה."

עמרי נכנס לחדר השינה שלנו, הביט בי ואמר בהנאה: "בול!" ואלינור הוסיפה: "אלף שנה בארון שלך אבל הגוף שלך עדיין מתאים לה. או-קיי. נעליים. את צריכה נעליים נוחות ומתאימות לשמלה כיוון שתעמדי על הרגליים כמה שעות טובות. אפשר לראות מה יש לך?"

אני: "יש לי רק נעליים שטוחות כיוון שיש לי רגליים דפוקות."

אלינור ראתה מה יש לי וקבעה. "הולכים לקנות נעליים. הן צריכות להיות בצבע לבן הוא כחול [?]. אבל לפני. תכשיטים. תראי לי מה יש לך."

"אין לי. היתה לנו פריצה בבית ולקחו הכול. לא שהיו לי תכשיטים יקרים, אבל מה שהיה נגנב. יש לי את השעון שעל היד, טבעת נישואין וזהו."

אלינור ועמרי הביטו בי. עמרי: "מתי זה קרה?"

אני: "חודש לפני שפגשת אותנו בקמברידג'."

אלינור: "בסדר. אדאג לך לשרשרת סביב הצוואר. אני אוהבת את השיער הכסוף שלך והתספורת. ביום הארוחה בבוקר אבוא אלייך, נתלבש, נסדר שיער ונתקשט. עכשיו הולכים לקנות נעליים."

קנינו נעליים עם עקב פיצי בצבע כחול-ים ואלינור החמודה והמקצוענית אמרה לי: "תשפשפי אותן שיתרגלו לרגליים שלך."

כמה עבודה נפלה עליי. להתרגל למכשיר, לשנן את עריכת השולחן והמלצרות, לנעול נעליים חדשות שאף פעם זה לא כיף, ולהמשיך בשגרת חיים כאילו לא נפל עליי תיק.

ביום הקובע אלינור באה בשעה עשר בבוקר. שעה אחר-כך היא אמרה: "את בסדר."

בשעה אחת-עשרה עמרי אסף אותי. הוא הגיע עם רכב 4 על 4 עם בחור צעיר ויפה-תואר והציג אותו בפניי. "תכירי, ניקולאי הסו-שף שלי."

אני: "עמרי היית בבית של העשיר?"

עמרי: "בוודאי, באתי לראות את המטבח, את חדר האוכל והכנו יחד תפריט. מר פטרוב ביקש ארוחה בסגנון צרפתי. יהיה לו. עפרה כל אחד מאיתנו יודע מה התפקיד שלו הערב. את הכי-חשובה. ניקולאי, אני והמבשלת שלהם נהיה במטבח. את והמכשיר צריכים לגלות מה קורה שם."

אני: "יכול להיות שהם סתם חברים טובים שאוהבים לבלות כמה שעות אחת לכמה זמן עם אוכל משובח ושתייה נהדרת."

עמרי השיב: "גם אפשרות."

ניקולאי במשך כל הנסיעה לא הוציא מילה.

אני: "תגיד ניקולאי, אתה חירש אילם?"

ניקולאי חייך אליי והשיב: "אני לא דברן גדול."

עמרי החנה את מכוניתו ממש לפני הכניסה, צילצל בדלת ובעלת הבית פתחה ובירכה. עמרי וניקולאי הוציאו מהמכונית שתי צידניות. הגברת אמרה לעמרי שכל מה שהזמין הגיע ומחכה לו במטבח.

נכנסנו. איזה בית! איזה גודל! איזה ריהוט! התמונות שעל הקירות, פסלים, כדי חרסינה מיוחדים, זרי פרחים טריים ורעננים בכל מקום. הסגנון לא רוסי בכלל, לא כבד וגם לא עמוס מדי.

הלכנו ישר למטבח ובעלת הבית הובילה ואמרה: "עמרי, כמו שסיכמנו טניה המבשלת שלנו ואירנה עוזרת הבית יעמדו לרשותכם ואז היא הביטה בי ושאלה: "את לא שומעת טוב?"

אני: "לא גבירתי."

היא: "האם המכשיר שיש לך הוא טוב?"

אני: כן גבירתי."

היא: "לאימי יש בעיות שמיעה ואני מחפשת לה מכשיר, אפשר  לראות מקרוב. לנסות?"

הלב שלי כמעט צנח. עמרי וניקולאי עצרו את נשימתם. אספתי את עצמי, חייכתי אליה ואמרתי:

"כמובן. שבי על כיסא ואני אחבר לך אותן ותחליטי בעצמך. היא ישבה, דבר ראשון כיביתי, הורדתי אותן, הרכבתי על אזנייה והיא אמרה: "אני לא שומעת כלום."

אני: "סליחה, לא פתחתי אותן. את מבינה, יש לי פריווילגיה, כשאני לא רוצה לשמוע כל מיני שטויות אני פשוט סוגרת. הנה. עכשיו זה בסדר?"

היא: "את יכולה להחליש?"

החלשתי. 

היא: "תגבירי קצת," הגברתי.

"מצויין."

הורדתי את המכשיר, החזרתי לאוזניי והיא שאלה:

"איזו חברה זו?"

אני: "דנטון. אבל תסתכלי באינטרנט ותגלי שיש הרבה חברות. אבל זו בהחלט חברה אמינה."

היא: "תודה, עזרת לי מאוד. אימא שלי מוכרחה מכשיר שמיעה, כל דבר צריך להגיד לה עשר פעמים עד שהיא מגיבה."

הגברת עזבה אותי ואוף ארוך-ארוך יצא מפי. עמרי וניקולאי חייכו אליי.

עמרי וניקולאי היו במטבח יחד עם המבשלת שלא יודעת מילה אחת בעברית. ניקולאי נתן לה הוראות קצרות ברוסית. השף ועוזרו עבדו יום קודם על כל הרטבים והדברים הבסיסיים שלא צריך להכין ברגע האחרון. אירנה עוזרת הבית הוצמדה אליי. יחד ערכנו שולחן  בחדר האוכל לאורחים. היא ידעה היכן כל דבר. צלחות למנות ראשונות. למרק, למנת ביניים, לעיקרית לגבינות ולקינוח. כוסות ליין לבן, אדום ומים. מגשים, מפיות ומפה.

הבר הכי-עשיר שראיתי עד עכשיו. הבר היה קרוב לכורסאות נוחות וליד כל כורסא יש שולחן עגול שעליו אפשר להניח מה שרוצים. לשולחן הערוך הוספתי שני אגרטלים קטנים שבכל אחד שמתי שתי חמניות.

שני דברים קרו. בעלת הבית נכנסה העבירה מבט ארוך על השולחן, פניה האירו והיא אמרה משהו. עשיתי לה סימן, לחצתי על הלחצן ושאלתי: "הכול בסדר?"

היא: "כן, את מכירה את המקצוע. את באמת סוגרת את המכשיר רוב הזמן?"

אני: "כן, וכשאני מארחת שום דבר לא מעניין אותי. אני מרוכזת בתפקיד שלי וקולות מפריעים לי."

בעל הבית הגיע די מוקדם. עשה מה שעשה ובא למטבח, התעניין בנעשה, החליף כמה משפטים עם עמרי וניקולאי ונכנס לחדר האורחים. הוא נראה טוב. ראשו מלא שיער מסורק אחורנית שמתחיל להלבין, לבוש בחליפה בצבע אפור, חולצה ורודה ועניבה סגולה. הוא העביר מבט על השולחן, עליי, חייך ושאל בעברית במבטא רוסי כבד-כבד: "את יודעת להגיש משקאות חריפים?"

"כן, אדוני."

הוא שוב חייך אליי ושאל: "מה את אוהבת לשתות?"

החזרתי לו חיוך ועניתי: "תלוי באיזה מצב רוח אני, תלוי עם אני נמצאת ותלוי בשעה."

החיוך לא מש מפניו. "האורחים שלי מגיעים בעוד רבע שעה, את מוכנה לשתות איתי משהו?"

"פסיבה אדוני, כשאני בתפקיד אינני שותה. אשמח להגיש לך מה שאתה רוצה."

"את יודעת רוסית?"

"לא אדוני. רק תודה ובבקשה."

"על איזה ויסקי היית ממליצה מכל הבקבוקים שיש בבר?"

"כל מה שיש לך בבר משובח אתה רק צריך לבחור."

"אפשר לקבל בלנטיין?"

לקחתי את הבקבוק, את הכוס הנכונה, מזגתי לתוכה כמות צנועה והגשתי לו.

"לא שאלת אותי אם אני רוצה קרח, מים, סודה."

"אדוני, עד כמה שאני יודעת ויסקי משובח שותים בלי שום תוספות."

הוא בהומור: "זה חטא גדול לשתות ויסקי טוב עם תוספות."

באותו רגע פעמון הבית צלצל ואורחיו הגיעו זה אחר זה. אשתו נכנסה, בירכה אחד אחד ונעלמה.

כולם נעמדו ליד הבר ושוחחו ברוסית, כל אחד ביקש מה שרצה, אירנה המבשלת נכנסה עם שני מגשים מעוררי תיאבון שעליהם מאפים קטנים עם  קוויאר רוסי שחור, כבד אווז, אנשובי והרניג לא מקופסה ולא כבוש, מהים. כולם שתו, חטפו את המתאבנים והשיחה היתה שיחת-חולין רגילה.

בשעה שמונה ורבע בעל-הבית הזמין אותם לשולחן.

ליאוניד הוביל את השיחה, ברוסית כמובן. ליאוניד איש כבן חמישים, עירני ביותר, עיניו הכחולות התרוצצו בין המסובים, חד, וסמכותי.  לא הבנתי על מה מדברים חוץ מזה שהזכירו את פוטין כל שתי דקות והמילה מהפכה ריחפה סביב השולחן. הם סיימו את הארוחה בשעה 10.30, קמו ועברו לצד הבר, עישנו ושתו. בחצות עזבו.

המארח הסימפטי הודה לנו: "ארוחה יוצאת מהכלל. קלאסה, ממש קלאסה. אורחיי נהנו מכל מה שהוגש. תודה לכם."

לעמרי הוא שילם. יצאנו, נכנסנו למכונית, הורדתי את המכשיר, מסרתי לעמרי ואמרתי לו: "כל מה שאתה רוצה להגיד, תגיד מחר. אני ממוטטת."

עמרי: "רק דבר אחד תגידי לנו. מאיפה ידעת לומר לגברת את שם חברת מכשיר השמיעה?"

"מחר עמרי, מחר."

למחרת לפנות ערב עמרי טילפן.

"עפרה, היית בסדר גמור אתמול. האם התאוששת?"

אני: "עוד לא. אני יושבת עם רגליים למעלה."

עמרי: "אפשר לקפוץ אליכם?"

עמרי נכנס לדירה, מחוייך, עליז ושמח ויגאל בעלי הוביל אותו למרפסת שם חיכיתי להם והשאלה הראשונה של עמרי היתה: "איך ידעת למסור שם של חברה שמייצרת מכשירי-שמיעה? מבריק!"

אני: "יגאל חיפש באינטרנט לרכוש טלוויזיה בגלל ששלנו מאוד ישנה ומעצבנת. במקרה הוא נפל על מכשירי-שמיעה והוא צעק שאבוא מהר. באתי וראיתי הרבה סוגים ומי מייצר ומי מוכר. החברה 'דנטון' נקלטה. זהו."

אני:  "גיליתם משהו? האם הם הולכים לרצוח את פוטין?"

עמרי: "עברנו על החומר. בגדול, הם רוצים להוריד אותו מהשלטון. לא לרצוח אותו. להכניס אותו לבית-סוהר ושימות שם בעינויים כמו שהוא עושה. זה בגדול. עכשיו יש לנו הרבה מאוד עבודה. אנחנו לא מכירים את שבעת האחרים כי הם לא גרים בארץ אבל לכולם כנראה יש סיבות לחסל אותו פוליטית. אנחנו נגלה אחד-אחד מי הוא, מי עומד מאחוריהם ואיך הם מתכוננים להוריד אותו."

בעלי: "יש לכם את פטרוב שגר כאן."

עמרי: "בוודאי. כבר עוקבים אחריו."

עמרי עשה הפסקה, הביט בנו והמשיך. "לאמריקאים יש עניין רב בהורדתו מהשלטון. בכיר לשעבר מה- C.I.A הציע מזמן לרצוח אותו. כבר נוצר קשר איתם והעברנו להם מידע ראשוני על ההתארגנות. האמריקאים אינם היחידים שהיו רוצים לראות את פוטין נרקב בכלא."

אני: "ואיפה אנחנו?"

עמרי: "אני חושב שנשמח. פוטין עם איראן וסוריה ולא עושה לנו טוב. יקיריי אני הולך הביתה, ללטף את ילדיי, לחבק את אישתי ולישון."

אני: "עוד רגע עמרי. תגיד כמה עלתה הארוחה הזו?"

עמרי: "הרבה כסף. הדגים ופירות-הים הוטסו מנורבגיה. הקוויאר השחור הוזמן מקיבוץ דן שבגליל."

אני: "מה? מקיבוץ דן?"

עמרי: "כן הם מגדלים חדקנים וקילו של קוויאר עולה רק 9.400 דולר והוא מצויין."

אני בהתעקשות: "עמרי תגיד לי כמה עלתה לו הארוחה?"

עמרי: "הרבה כסף כמה אלפי דולרים, בשבילו זה פינאטס, ואם כבר מדברים על הכסף אז..." עמרי הוציא את ארנקו ושלף המחאה. "זה עבורך. עבדת קשה במשך שבוע ומגיע לך."

הבטתי בסכום ונדהמתי.

2. למי לא אאחל שנה טובה?

לפוליטיקאים.

לרוצחים את נשותיהם וילדיהם.

לחולי מין, אנסים, גנבים, לוקחי שוחד ונותני שוחד. לאלה שרומסים חוק והם אלה ששומרים על החוק או מחוקקים את החוק.

לנהגים שדורסים ובורחים.

לראשי המאפיה שרוצחים לאור היום, בערים מרכזיות, ברחובות ראשיים גם אזרחים תמימים.

ושנה טובה מכל הלב אאחל –

לעם ישראל שתמיד מוכיח שבשעת מצוקה כולם עם כולם. ואולי... ואולי אפשר לבקש שכל השנה נהיה יחד?

שנה טובה לצה"ל ולכוחות הביטחון ותודה.

שנה טובה לכל אזרחי המדינה שרובם מתקשים לעמוד במתח הביטחוני, ביוקר המחייה ובהישרדות.

שנה טובה לכל הממציאים, אנשי ההיי-טק, תעשיינים, סופרים, אמנים ולכל מי שמביא כבוד לעצמו ולמדינה שלנו.

שנה טובה לכם תושבי הדרום בפרט. באמת, באמת שלא תעברו עוד סיבוב נוראי כמו שעברתם כמה פעמים, ובמיוחד במלחמה האחרונה.

שנה טובה לחרדים שהחליטו להתגייס לצבא, לצאת לעבודה ולהתפרנס.

שנה טובה לך אהוד בן עזר. תמשיך לכתוב לנו שירי זימה ועל זיונים ובחורות מגרות. מי שלא אוהב שלא יקרא.

שנה טובה משה גרנות עורך "מאזניים". תקדיש לנו, לסופרי הילדים והנוער, עוד שני גיליונות בשנה.

שנה טובה לך אורי הייטנר, עשה טובה ותקצר.

* * *

יהודה דרורי

מע"מ 0 וחשיבה 0

אחת הבעיות הגדולות של מרבית הפוליטיקאים המנסים לפעול ולהשיג מטרה כלשהי היא: איבוד המטרה, כאשר מתרכזים יותר מדי באמצעים להשגתה.

דבר זה מתבטא כיום בנושא "חוק מע"מ 0",  שעומד על סדר היום הלאומי והפוליטי. המטרה הטובה של יאיר לפיד לתת סיוע משמעותי ברכישת דיור למשרתי צה"ל עלתה על שרטון כבר בתחילתה. הובהר לו ע"י גורמי המשפט במדינה שהצעתו לא תעמוד במבחן בג"צ  בהקשר לאפלייה שיוצרת הצעתו בין צעירים שמשרתים בצה"ל  לבין לצעירים חרדיים וערביים.

אינני משפטן ולכן אני לא מבין את ההיגיון המשפטי הזה, לאמור, מדוע אני חייב לתת הקלות גם לכאלה שלא תורמים 3 שנים למדינה... האם זו מדינה כמו קיבוץ בעבר אשר בה כולם מקבלים שווה, לא משנה כמה הם תורמים?

ואז קרה הגרוע מכול. הוכנסו שינויים בחוק כך שמסתבר כיום (לפי מחקר בערוץ 10) שהנהנים העיקריים ממע"מ 0 יהיו דווקא החרדים והערבים, שבאזורי מגוריהם הדירות עולות פחות ממיליון שקלים, ואילו לגבי מרבית משוחררי צה"ל – לא הם אלו שייהנו מהחוק המוצע.

כל זה מבהיר שהמטרה לא תושג בדרך זו, ולפיכך על יאיר לפיד לחפש דרך אחרת למימוש המטרה המוצדקת של סיוע בדיור למשתחררי צה"ל ולהסיר מיידית מסדר היום בכנסת את הצעת החוק שלו מע"מ 0.

לדעתי ניתן למצוא פתרון למימוש המטרה הנעלה הזו בצורה פשוטה למדי – להפוך אותה לחלק מתנאי השירות של כל חייל. לתת לצה"ל תקציב מיוחד שבו יינתן לכל מי ששרת 3 שנים שלמות ביחידה קרבית מענק לרכישת דירה (שיוכל להיות מנוצל תוך 7 שנים משחרורו), סכום מקסימום 250,000 שקל. הסכומים יותאמו למשך הזמן בו שירת(ה) החייל(ת), ולאופי השירות. ומכאן שצה"ל יקבל כל שנת תקציב תוספת דרך תקציב הביטחון לסעיף "תנאי שירות".

אפילו המשפטן הכי  ליברלי לא יוכל לטעון שאברכי ישיבה וצעירים ערבים שאינם משרתים בצה"ל יהיו זכאים ל"תנאי שירות" כמו חיילים... נראה פשוט... לא כן?

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

אורי הייטנר

1. איש השנה תשע"ד

ב-10 ביוני נבחר ראובן ריבלין לנשיא המדינה. בכך תמה מערכת הבחירות הסוערת והשערורייתיות ביותר לנשיאות בתולדות המדינה. מערכת בחירות שהסעירה את הפוליטיקה הישראלית. בחירת הנשיא, תפקיד ייצוגי מעיקרו, שקיימת מחלוקת באשר לעצם נחיצותו, מיקדה את עיקר תשומת הלב הפוליטית, התקשורתית והציבורית במשך שבועות, בשילוב של פוליטיקה, רכילות ופלילים. התנהלותו המוזרה, בלשון המעטה, של בנימין נתניהו במהלך הבחירות פגעה קשות במעמדו הציבורי ועוררה תהיות רבות במערכת הפוליטית אודות טיב שיקול דעתו. באופן המגושם שבו ניסה למנוע את בחירתו של ריבלין, נתניהו גם נכשל במשימתו וגם גרם לעצמו נזק תדמיתי ופוליטי רב. מעמדו הציבורי ירד לשפל שלא ידע כמותו מאז חזר לראשות הממשלה לפני חמש שנים. עיתוני אותו סופשבוע היו גדושים בכתבות ופרשנויות על הבחירות לנשיאות והשלכותיהן.

כאשר פתחו הקוראים את העיתונים, הם כבר היו בלתי רלוונטיים וכאילו שייכים לפלנטה אחרת. בלילה שבין חמישי לשישי נחטפו שלושת הנערים נפתלי פרנקל, אייל יפרח וגיל-עד שער, ובאחת השתנה לחלוטין סדר היום הציבורי למשך שבועות ארוכים. החטיפה, שלאחר שבועיים התבררה כרצח, טילטלה את החברה הישראלית והזכירה לנו את הפרופורציות הנכונות של חיינו – כמדינה יהודית מוקפת באוייב ערבי שלא השלים עם קיומה, לא ויתר על חלום השמדתה ואינו בוחל בכל מעשה שיפגע בישראל, בחברה הישראלית, בישראלים; כל מעשה טרור ורצח מבורך, וכל המרבה הרי זה משובח. מעשה החטיפה התקבל בשמחה ברחוב הפלשתינאי. סוכריות חולקו לעוברים ושבים לאות שמחה.

המעשה פקח את עיני הישראלים. מהומת הבחירות לנשיאות נראתה פתאום כל כך זניחה, כה חסרת חשיבות למכלול חיינו. שוב נזכרנו שאנו אומה הנאבקת על קיומה ועל חיי אזרחיה.

מדינת ישראל נכנסה למתכונת חירום, שהחלה בחטיפה, נמשכה במבצע "שובו בנים", התעצמה בהתברר עובדת הרצח, החריפה עם רצח הנער הפלשתינאי מחמד אבו חדיר בירושלים, התגלגלה להסלמה בגבול עזה ולמתקפת הרקטות על תושבי הדרום והידרדרה לחמישים ימי מלחמת "צוק איתן". קיץ של טלטלה לאומית.

המציאות החדשה הציבה בפני ראש הממשלה את הגדול באתגריו המנהיגותיים, לאורך כל שנות הקריירה הפוליטית שלו. היתה זו הפעם הראשונה שהוא הנהיג אומה במלחמה – מלחמה שכל כך לא רצה בה, ועשה כל שלאל ידו כדי להימנע ממנה.

נתניהו נטל את המושכות לאחר החטיפה, והוביל באופן מרשים את המערכה. הוא החליט על מבצע "שובו אחים" – מבצע חיפושים רחב היקף, שבו הוטל על צה"ל וכוחות הביטחון, כולל מעט כוחות מילואים, להפוך כל אבן כדי להגיע לחטופים. במקביל הוא הורה על פגיעה בתשתית הטרוריסטית של חמאס ביו"ש – הארגון שביצע את החטיפה. החלטה חשובה מאוד היתה מעצרם של משוחררי עסקת שליט, כדי להבהיר שאיננו מקבלים עוד את כללי המשחק, שבהם אנו משחררים בסיטונות מחבלים ורוצחים תמורת חטוף, והם ממשיכים לחטוף. אולי היתה זו הבנה מאוחרת של נתניהו את המחיר הכבד של העסקה, אולי אפילו חרטה על שגיאתו הגדולה. אף שכבר ביום החטיפה, כל האינדיקציות הצביעו על כך שהחטופים נרצחו, החליט נתניהו בצדק, לא להתייחס לסימנים הללו כאל עדות חותכת לכך שאין הם בין החיים, והורה לפעול על פי הנחת עבודה שניתן להציל את חייהם.

לצד הפעולות הללו, קבע נתניהו קו אדום לתגובת ישראל על החטיפה ועל הרצח – לא לפגוע בהנהגת חמאס בעזה ולא לעשות כל צעד שעלול לדרדר את המצב בגבול רצועת עזה. חמאס פירשו את ההתנהגות הזאת, אולי בצדק, כחולשה, והסלימו את פגיעתם הרעה ביישובי הדרום.

שנה וחצי חלפה מאז "עמוד ענן". מיד לאחר הפסקת האש, החל חמאס לאתגר את ישראל, ב"טפטוף" לעבר יישובי הדרום, כפי שמכבסת המילים מגדירה את פשע המלחמה המתמשך של ירי מכוון על אזרחים ישראליים. היתה זו הסלמה ב"שיטת מצליח" – בדיקת הדרגתית של הגבולות של ישראל; מה יחשב בעיני ממשלת ישראל כחציית קו אדום. הירי התמקד בעוטף עזה, בהנחה ששם מותר... הוא נעשה בידי הג'יהאד האסלאמי ושאר "הפלגים", אך לא ישירות בידי חמאס. ותדירות הירי הלכה וגברה, ככל ישראל הבליגה והכילה.

שעה שישראל התמקדה ב"שובו אחים", הירי הלך והסלים במהירות, הפעם לראשונה באופן ישיר בידי חמאס, ואיתגר את ישראל. הוא העמיד את נתניהו בפני הדילמה הקשה ביותר בכל תקופת כהונתו – האם להמשיך להבליג ולאפשר את המשך ההתדרדרות, או להגיב בתקיפות ולהסתכן שהדבר יביא לאלתר להסלמה חריפה ולמלחמה. נתניהו בחר בהבלגה.

הבחירה הזאת, תחת הסיסמה "שקט יענה בשקט", איפיינה את האופן בו הוא ניהל את המשבר, לטוב ולרע. באומרי "לטוב ולרע", אני בהחלט מתכוון לכך. יש לגישה זו יתרונות וחסרונות. נתניהו בחר בה במודע ודבק בה. הוא לא נהג כשבשבת, לא ניסה לרצות את דעת הקהל, לא ניסה לרצות את מפלגתו ולא את ממשלתו. הוא בחר, יחד עם שר הביטחון, בקו ודבק בו, תוך נכונות לשלם את המחיר. בסופו של דבר, מבחן מלחמת "צוק איתן" יהיה גם המבחן האלקטורלי שלו. תוצאות המלחמה תקבענה האם הוא ימשיך לכהן כראש הממשלה גם בעתיד.

מה הן תוצאות המלחמה? אי אפשר לדעת. מלכתחילה, היה ברור שכל תוצאה שהיא, כל מכה שיוכה חמאס, כל מחיר שהוא ישלם, לא תשפיע על חגיגות הניצחון שלו. בניגוד למלחמה בין צבאות מסודרים, שבה לרוב ברור בעליל מי ניצח ומי נוצח, במלחמה א-סימטרית בין צבא של מדינה לבין ארגון טרור, הארגון רואה בעצם העובדה שנלחם את הניצחון. ולכן, כאשר המשיך להילחם עד הרגע האחרון של היום ה-50, הוא הציג את המכה הקשה שהוא ועמו חטפו, כניצחון גדול.

אולם בסופו של דבר, תוצאות המלחמה תיקבענה בעתיד.

אחרי מלחמת לבנון השנייה, התחושה הכללית היתה שחיזבאללה ניצח. כאשר הרמטכ"ל טען שניצחנו בנקודות, היתה זו תחושת השפלה לישראלים. אם הצבא שהביס בשישה ימים את כל צבאות ערב ניצח בנקודות ארגון טרור קטן אחרי חודש וחצי של לחימה, אין להגדיר זאת אלא כתבוסה. את כתבת איש השנה תשס"ו, בראש השנה שאחרי מלחמת לבנון השנייה, הקדשתי לנסראללה. טענתי בצער ובכאב שהוא המנצח של המלחמה.

היום, בחלוף תשע שנים, אני שמח להתבדות ולהודות בטעותי. תשע שנות שקט כמעט מוחלט בגבול שדימם ארבעים שנה, מעידות על הרתעה מהותית לאורך זמן. את הדברים שרואים עכשיו, לא יכולנו לראות אז. ולכן, מוטב שניזהר בהערכת תוצאות "צוק איתן". מוקדם מדי לקבוע האם ניצחנו.

האסטרטגיה של נתניהו במלחמה היתה אסטרטגיית ההימנעות. לא הימנעות מתוך חידלון, לא הימנעות מתוך גישה פאסיבית, לא הימנעות מתוך פחד, אלא הימנעות כהכרעה אסטרטגית.

תחילה, עשה ראש הממשלה כל מאמץ למנוע את המלחמה. הפלשתינאים ירו, וישראל הבליגה. הם החריפו את הירי וישראל המשיכה להבליג. הם הסלימו את התוקפנות וישראל המשיכה לשדר "שקט יענה בשקט". השקט נענה בעוד ועוד ירי, בתוקפנות הולכת וגוברת. בלית ברירה ישראל פתחה במבצע "צוק איתן", תחילה בשלב האווירי.

בטרם יצאה לפעולה הקרקעית נגד המנהרות, רקמה ישראל יחד עם נשיא מצרים א-סיסי הצעה להפסקת אש ללא תנאי. ההנחה הכמעט ודאית היתה שחמאס ידחה אותה, אך היה בכך מימד של הימור, שחמאס יקבל את הפסקת האש ואיום המנהרות לא יוסר. אך נתניהו דבק באסטרטגיה שקבע – אם ניתן להימנע מהמעבר לשלב ב', עדיף להימנע. ישראל הפסיקה את האש. הפלשתינאים המשיכו באש וישראל יצאה למבצע הקרקעי. ולאורך כל המלחמה, ישראל יזמה הפסקות אש ונענתה ליוזמות הפסקת אש. 12 פעמים הפסיקה ישראל את האש, חד צדדית או בהסכמה. בפועל, לא היה הבדל בין הפסקות אש חד צדדיות להפסקות אש בהסכמה. בשני המקרים, ישראל היתה אחראית על ההפסקה והפלשתינאים על האש.

מה עומד מאחורי אסטרטגיית ההימנעות?

בראש ובראשונה עמדה מוסרית – כיוון שמחיר המלחמה הוא כבד, יש לראות בה אמצעי אחרון, שיש לנקוט בו רק אחרי שנוסו כל הדרכים האחרות.

שנית, מלחמת אין ברירה מעניקה שני נכסים גדולים – קונצנזוס לאומי ותמיכה בינלאומית. אריק שרון, שהוביל את מלחמת הברירה המובהקת, מלחמת לבנון הראשונה, הבין את המחיר החברתי הכבד של מלחמה כזאת. באינתיפאדה השנייה, הוא הבליג והבליג, תחת הסיסמה "איפוק הוא כוח", ויצא ל"חומת מגן" בקונצנזוס לאומי מלא ובתמיכה של ארה"ב ושל העולם החופשי. ואכן, שיטת ההימנעות והיציאה למלחמת "צוק איתן" רק באין ברירה, הבטיחה קונצנזוס מלא בחברה הישראלית ולפחות בשלבים הראשונים גם תמיכה בינלאומית.

אולם למטבע האין ברירה יש צד שני. מבחינה מוסרית, ההימנעות עד שאנו נדחקים עם הגב אל הקיר, עלולה להוביל למלחמה עקובה מדם, כשניתן היה לחסל את האיום במחיר נמוך הרבה יותר, אילו טיפלנו בו בעוצמה כשהיה קטן. גם כאן, ניתן לראות את מחיר אסטרטגיית "איפוק הוא כוח" באינתיפאדה השנייה. האם האיפוק עד שיהיה ברור לאחרון המפקפקים שאין ברירה אלא לפעול, הצדיק מחיר דמים של יותר מ-1,000 הרוגים בפיגועי הטרור?

התוצאות הרצויות של מלחמת אין ברירה – קונצנזוס לאומי ותמיכה בינלאומית, הן לעתים חרב פיפיות. התמיכה נשחקת ככל שהמלחמה מתארכת, ומתחלפת בביקורת ועוינות לנוכח מראות ההרס וההרג אצל האוייב. אולם התארכות המלחמה היא לעיתים תוצאה ישירה של אסטרטגיית ההימנעות – הימנעות מחתירה להכרעה חדה ומהירה. לעיתים, הפחד מההרס שיגרם לאוייב ממכה בכל העוצמה, מאריך את המלחמה ולכן גם את ההרס וההרג של האוייב.

אני מאמין שיש יתרונות רבים לאסטרטגיית ההימנעות עד רגע היציאה למלחמה, אולם מרגע שהמלחמה פרצה, יש לשאוף להכרעה מהירה ככל האפשר, ולא לעצור את האופנסיבה בהפסקות אש והפוגות הומניטריות אינסופיות, המופרות שוב ושוב בידי האוייב. גם אם האסטרטגיה של נתניהו הצדיקה את עצמה עד רגע היציאה למבצע, היה עליה להשתנות – אם לא ברגע היציאה למבצע, לכל הפחות מרגע היציאה למבצע הקרקעי. כיוון שלא כך נהגנו, המלחמה התארכה והתארכה וחלה שחיקה באחדות הלאומית ובתמיכה הבינלאומית.

משמעות נוספת של אסטרטגיית ההימנעות, היתה הימנעות מהצגת יעדים מרחיקי לכת, חדים וחותכים, שספק האם ניתן לעמוד בהם. נתניהו נזהר מיעדים כמו מיטוט חמאס והסתפק ביעדים מצומצמים, כמו השמדת המנהרות ומכה לחמאס שתיצור הרתעה אפקטיבית ותביא לשקט לאורך זמן.

במלחמה הזאת היה בעל בית ברור – נתניהו הנהיג אותה, גם מול קבינט לעומתי, מונע מאינטרסים פוליטיים פופוליסטיים זרים. הוא נושא במלוא האחריות לתוצאותיה, לטוב ולרע. היו במלחמה הישגים משמעותיים – השמדת המנהרות והמכה הקשה לחמאס. אך את התוצאה האמתית – מי ניצח במלחמה, נדע רק בשנים הבאות.

2. מחיר הפייסנות של אובמה

"נפל בחלקו של נוויל צ'מברליין, באחד המשברים העילאיים בעולמנו, שדעותיו תיסתרנה על ידי המאורעות, שתקוותיו תתאכזבנה, והוא יהיה מרומה ונגזל על ידי איש זדון. אך מה היו תקוות אלו שמהן התאכזב? מה היו שאיפות אלו שמהן התייאש? מה הייתה אמונתו אותה ניצלו לרעה? הרי היו אלו בין הרגשות הנאצלים והמיטיבים של לב האדם – אהבת השלום, השאיפה לשלום והחתירה לשלום, אפילו במחיר סיכון גדול וודאי במחיר אישי."

במילים אלו ספד ראש ממשלת בריטניה וינסטון צ'רצ'יל לקודמו בהנהגת המדינה והנהגת מפלגתו, נוויל צ'מברליין, בנאום בפרלמנט הבריטי. מילים אלו מיטיבות לתאר את דרכו של אובמה. בניגוד למפיצי התאוריות של הימין הרפובליקאי בארה"ב ותומכיהם בישראל, ברור לי שאין שחר להצגתו של אובמה כאוהד "האחים המוסלמים", שהשתילו אותו בבית הלבן. כמובן שאלו הבלים חסרי שחר. אובמה הוא פטריוט אמריקאי, המאמין בערכי החירות והדמוקרטיה ורואה עצמו ידיד של ישראל. כוונותיו טהורות, אלא שכמו צ'מברליין, אלו כוונות טובות המרצפות את הדרך לגיהנום.

בדומה לצ'מברליין, כך גם אובמה ניצב מול איום חמור על האנושות, ומנסה להתמודד עימו באמצעות פיוס הרֶשע. ניסיונותיו לפייס את הקנאות האסלאמיסטית כדי לקדם את השלום העולמי, יקדמו אותו כפי שניסיונו של צ'מברליין לפייס את היטלר קידם "שלום בדורנו".

בדומה לצ'מברליין, כך גם אובמה אינו מסוגל לתפוס את הרוע הטמון באוייב, אינו מצליח להבין את מהותו ולכן אינו מסוגל להתמודד עימו. ניטיב להבין את דרכו באמצעות ניתוח שגיאותיו החמורות בנושא המצרי. אובמה התייחס לנעשה במצרים, כאילו מדובר בדמוקרטיה מערבית. הוא תמך במהפכה שהפילה את הרודן מובארק, תמך ב"אחים המוסלמים" שעלו לשלטון בבחירות דמוקרטיות והתנגד לא-סיסי שהפיל את השלטון בהפיכה צבאית. לכאורה, גישה דמוקרטית נכונה. אלא שהוא לא הבין שהוא משרת את האסלאם הג'יהאדיסטי הקנאי, המאיים על שלום העולם ורואה בארה"ב את השטן הגדול.

אובמה דחף את נתניהו להתנצל בפני ארדואן, על תוקפנותה של תורכיה כלפי ישראל. הוא האמין שהתנצלות פייסנית כזאת תביא לפיוס בין שתי המדינות. הוא לא העלה על דעתו, שההתנצלות תתפרש כחולשה ורק תגביר את ההסתה האנטישמית ואת התוקפנות של ארדואן נגד ישראל.

השגיאה החמורה ביותר של אובמה היא מדיניותו בנושא האיראני, המכשירה את מעצמת האסלאם הג'יהאדיסטי כמדינת סף גרעינית, בגושפנקא של העולם החופשי. זוהי השגיאה החמורה ביותר של המערב מאז הסכם מינכן, המהווה סכנה חמורה לשלום העולם.

עם כניסתו לתפקידו, עוד בטרם הספיק כמעט לטעות, כבר קיבל אובמה על החשבון פרס נובל לשלום. מאז, מדיניותו פגעה בשלום העולם. המלחמה שהוא מוביל היום נגד דאעש, היא פעולתו הראשונה המקדמת את שלום העולם, ומצדיקה בדיעבד את הפרס. אולם כאשר אובמה מתמקד רק בדאעש – זרוע אחת, גם אם הקיצונית ביותר, של תמנון האסלאם הג'יהאדיסטי, הוא מכשיר את שאר זרועות התמנון, ובכך הוא שב ופוגע בשלום העולם.

3. צרור הערות 21.9.14

* גדעון סער לא ויתר על שאיפתו להיות ראש הממשלה. בפרישתו ל"פסק זמן", הוא ניסה ללכת במודל של נתניהו וברק, שפרשו לפסק זמן ונישאו על כפיים לאחר תקופה קצרה להנהגת מפלגתם ונתניהו גם לראשות הממשלה. אלא שבניגוד אליהם, הוא לא עשה זאת מהנהגת המפלגה ולאחר ראשות הממשלה, ולכן הוא טועה אם הוא סבור שימתינו לו כאל המנהיג הגולה שיבוא להציל את התנועה. אחרים יתפסו את מקומו, כיורש הטבעי. אולי הוא התקנא בסקרים של כחלון, אך גם המקום הזה כבר תפוס.

חבל. מדובר בפוליטיקאי מוכשר, ביצועיסט, בעל יכולת החלטה וכושר מנהיגות, שיכול להגיע רחוק, אך בהחלטה שגויה פגע בקריירה שלו.

תרומתו הגדולה של סער לחברה הישראלית, בתפקידו כשר הפנים, היתה שינוי הגבולות המוניציפליים וגבולות הארנונה בין מועצות אזוריות ומקומיות בנגב. כתושב במועצה אזורית, אני אמור, לכאורה, להתנגד לצעד הזה, אך אני מטיף לכך כבר שנים. החלוקה ההיסטורית, שהיתה נכונה לזמנה ולא היה בה שמץ של זדון, הפכה לאנכרוניסטית ויצרה עוול חברתי.

טוב היה אילו המועצות האזוריות היו יוזמות בעצמן את השינוי, כפי שעשתה המועצה האזורית גולן, שהעבירה שטחים הן לקצרין והן לכפרים הדרוזיים. משלא עשו כן, קיבל סער החלטה, ותרם לקידום צדק חברתי בישראל.

בכלל, אני חושב שסער היה שר פנים טוב וקיבל החלטות טובות רבות, ובהן ההחלטה שקיבל השבוע, להכיר בלאום הארמי בישראל. החלטה משמעותית למרקם המגוון של החברה הישראלית.

* כשר פנים, סער קיבל החלטות בנושאי דת ומדינה. הוא לא היה מחוייב לקטבים הדתי – החילוני, אלא החליט בכל מקרה לגופו, וכך הקפיץ עליו פעם את אלה ופעם את אלה. וכך, באווירת הדה-קרדיטיזציה וההתלהמות השרויה אצלנו, בעיקר כשמגיעים לסוגיות הזהות, הוא הואשם כ"מתחזק" ו"מתחרד" המתחנף לחרדים כדי לזכות בתמיכתם בו בעתיד, או כ"סססמולני" הרוצה לרצות את הברנז'ה התל-אביבית הליברלית (איזו מילה גסה...) וכו' וכו'.

אני אהבתי את בחירתו לא להיות שבוי בידי הקצוות, וגם תמכתי בהחלטותיו. הוא החליט נכון בעד סגירת מרכולים בשבת, לא למען החרדים, כי השבת אינה עסק פרטי של החרדים ורוב החילונים אינם רואים בשבת יום ז' בשבוע. החלטתו היתה נכונה לעיצוב פניה התרבותיים היהודיים של הפרהסיה הישראלית בשבת. הוא החליט נכון בעד מתן זכויות להומואים, לקידום השוויון ומניעת אפלייה על רקע נטייה מינית. והוא החליט נכון כאשר סוף סוף החליט על שעון קיץ באורך סביר, המתאים לאקלים הארצישראלי. אגב, בעיניי זו כלל אינה סוגיה הקשורה לענייני דת, אך כך היא נתפסת בשל מאבקן הפאתטי הממושך של המפלגות הדתיות נגד שעון הקיץ.

סער היה שר פנים טוב ומנהיג פוליטי מבטיח. צר לי על החלטתו לפרוש. אני מקווה שיחזור, אך אני מודה שאיני מתלהב מפסקי הזמן של פוליטיקאים ההולכים לעשות לביתם. הפוליטיקה אינה מקצוע אלא שליחות, אמר סער בנאומו, וחבל שהוא נוטש את שליחותו.

* חג להתיישבות! אויבי ההתיישבות וכל הפוסט ציונים חטפו מכה קשה, כאשר בית המשפט העליון דחה את עתירתם נגד ועדות הקבלה. כל הקמפיין נגד ועדות הקבלה, היה מבוסס על שקר. לא היה כל בשר לטענותיהם נגד ועדות הקבלה. לא ועדות הקבלה הטרידו אותם, אלא עצם קיומה של התיישבות כפרית יהודית בגליל ובנגב. הם האמינו שוועדות הקבלה הן נקודת תורפה של ההתיישבות, מבחינה תדמיתית ומשפטית.

כל קמפיין ההתיישבות ה"גזענית", ה"קולוניאליסטית", ה"מפלה", ה"קסנופובית", ה"אתנוצנטרית", הבלה-בלהיסטית, קרס בבג"ץ. מה יגידו עכשיו מובילי הג'יהאד נגד ההתיישבות ובראשם ארגון "עדאלה" ועיתון "הארץ"? איני יודע מה הם יאמרו, אבל בדבר אחד אני בטוח – הם יחפשו וימצאו תירוץ אחר למלחמתם בהתיישבות.

עם זאת, הרוב הזעום שבו התקבלה ההחלטה, בהחלט מעורר דאגה.

* החלטת בג"ץ לדחות את העתירה נגד החוק הפוטר את הישיבות הקטנות (ישיבות גיל התיכון החרדיות) מלימודי ליבה, היא החלטה מוצדקת. בית המשפט העליון אינו בייביסיטר של הכנסת ואין זה מתפקידו להתערב בחקיקה, למעט מקרים קיצוניים שמתנוסס עליהם דגל שחור של אי חוקתיות או פגיעה משמעותית בזכויות האזרח. על החוק הזה הדגל השחור אינו מתנוסס.

העותרים טעו בכך שפנו לאפיק המשפטי, אולם הם צודקים במהות מאבקם. החוק פוגע בנוער החרדי וגוזר עליו עתיד של בערות ועוני. איני חושב שניתן ורצוי לחייב בכוח לימודי ליבה, אך אני סבור שהמדינה אינה צריכה לממן חינוך כזה, ולו באגורה שחוקה אחת. ניתן לאפשר חינוך פרטי, עצמאי, אך מי שזאת בחירתו, שיואיל לממן זאת מכיסו הפרטי. המדינה תממן לימודים העומדים בקריטריונים שקבעה ומפוקחים על ידה.

* מלחמת "צוק איתן" היתה מלחמת הערבות ההדדית. היתה זו המלחמה שבה עם שלם התנער והבהיר שאינו מוכן עוד שכמה אלפי אזרחים ב"עוטף עזה" יחטפו, ויהיה זה עניינם הפרטי. עם שלם הבהיר, שאין דבר כזה "ירי על עוטף עזה". יש ירי על מדינת ישראל. וכשיורים על מדינת ישראל, ישראל מגיבה בעוצמה.

עשרות אלפי חיילים בסדיר ובמילואים יצאו לקרב מתוך נכונות מלאה להיהרג על הגנת תושבי הדרום. במכתבי פרידה שכתבו נופלים, אנו מוצאים הזדהות מוחלטת עם המשימה ונכונות מלאה לשלם כל מחיר כדי להשלימה. כך גם בשיחות וראיונות עם הורים שכולים ועם בחורות צעירות שאבדו את החבר במלחמה.

תושבי גוש דן ומרכז הארץ, שגם אני חוטא לעתים כלפיהם, בטיפוח מיתוס "הבועה", "מדינת תל אביב", תמכו בכל מאודם בהגנה על עוטף עזה, מתוך ידיעה ברורה שהדבר יכניס אותם מיד למעגל הירי לתקופה ממושכת. ואכן, כך קרה, אך תושבי גוש דן ברובם המכריע גילו רוח איתנה ולמעט קומץ עשבים שוטים, תמכו במלחמה ובאחיהם בדרום.

ממשלת ישראל, שמאוד לא רצתה בהסלמה ועשתה הכול כדי למנוע את פרוץ המלחמה בנוסחת "שקט יענה בשקט", קיבלה אף היא את ההחלטה הנכונה, ברגע שהשקט נענה בתוקפנות, והוציאה את צה"ל למבצע, שהיה למלחמה.

לאורך המלחמה, הישראלי היפה התגלה במלוא תפארתו, בגילויים נפלאים של ערבות הדדית וסולידריות אמתית עם תושבי הדרום וחיילי צה"ל.

היו אלו שעותינו הגדולות ביותר.

היום, יש מי שבאובססיה מנסים לשכתב את ההיסטוריה. היום כבר אין צורך בפוסט היסטוריונים – הנראטיב השקרי נבנה בשידור חי. ושוב האשמות השווא של ישראל כמדינה תוקפנית, הצגת המלחמה כ"מלחמת ברירה", הצגת צה"ל בדמות של פושעי מלחמה, הצגת אירועים מכוערים בשולי השוליים של שולי השוליים של החברה הישראלית כ"פרצופה האמיתי של החברה הישראלית הגזענית והאלימה." ומרוב שהם צועקים את הנראטיב השקרי הזה עוד ועוד במלוא גרונם, הם מתחילים להאמין בו. ואו טו טו, הוא יהיה כמעט לנראטיב הרשמי.

חשוב מאוד שהחברה הישראלית לא תחזור למקום של שיח הקצוות שקדם למלחמה, והישראליות היפה, הציונית והדמוקרטית, שמבטאת את הרוב השפוי, תיתן את הטון. 

* מיד לאחר הירי הבודד לעבר ישראל, חמאס עצר את היורים ועשה כל מאמץ להבהיר שהוא דבק בהפסקת האש. עובדה זו מעידה על כך שהמלחמה הרתיעה את חמאס והפחד מניע אותו. אולם במקביל, חמאס נוכח לדעת שישראל מבליגה על ירי לעברה ואינה עומדת במילתה שכל ירי ייענה בתגובה קשה. עובדה זו שוחקת את ההרתעה שנוצרה במלחמה, ועלולה להביא להסלמה הדרגתית כמו אחרי המבצעים הקודמים. 

היתה זו טעות להבליג. עם זאת, אם יתברר שהיה זה מקרה בודד, הנזק אינו נורא כל כך. אם כך ישראל תנהג גם בירי הבא, יהיה זה אות לקריסה. אם שוב יירה ולו כדור נק"ל בודד, התגובה חייבת להיות בעוצמה רבה. המחבלים חייבים להבין שאיננו מקבלים עוד את כללי המשחק שלהם.

* הקונספירטורים לא נחים לרגע. והלהיט השבועי – הטענה שהאזעקות השבוע לא היו אזעקות שווא. נחתו טילים על ישראל, אך הממשלה וצה"ל החליטו להסתיר את זה מהציבור. החסרים משוגעים אנחנו?

* כאשר נשמעה הטענה ששר הביטחון יעלון לא הגיע בזמן המלחמה לנחל עוז כי הוא פחד, הגבתי כאן שזו טענה מגוחכת. לא רק בשל הקילומטרז' הרב שלו מעבר לקווי האויב, שבו הוכיח די והותר את אומץ לבו, אלא הזכרתי את העובדה שלאורך מבצע "עופרת יצוקה" הוא התנדב לעבוד כחולב מן המניין ברפת בעוטף עזה. השבוע למדתי, שהיישוב שבו הוא התנדב היה... נחל עוז. פחדן!

* כמי שהתנגד לעקירת גוש קטיף מלכתחילה (אני מדגיש מלכתחילה, כי יש רבים שתמכו אבל בדיעבד מודים בטעותם) אני רואה בחומרה את דבריו של שר החקלאות יאיר שמיר על נחל עוז וזאת מכמה סיבות.

ראשית, כי לא חברי נחל עוז עקרו את גוש קטיף. זאת החלטת ממשלת ישראל וכנסת ישראל. שנית, כי למעלה ממחצית אזרחי ישראל (על פי הסקרים, לצערי הנושא לא עלה למשאל עם, אף שהיתה הצעה כזו) תמכו בצעד, ומה הוא נטפל לנחל עוז? שלישית, על סמך מה הוא אומר שקיבוץ נחל עוז תמך בעקירת גוש קטיף? נחל עוז הוא יישוב שיש בו אנשים רבים, ואני משוכנע שהיו בין חברי נחל עוז דעות שונות.

אבל חומרת דבריו נובעת מהמגמה שלהם. למה הוא אמר זאת בהקשר של נחל עוז ולא למשל בהקשר של קיבוץ סאסא שבגליל, למשל? כי הוא טופס טרמפ על טרנד אינטרנט מכוער של אנשי ימין קיצוני במהלך "צוק איתן", ברוח דבריו. ולמה הטרנד הזה היה מכוער? כי שעה שהאוייב תוקף את נחל עוז במנהרת תופת ובפצמ"רים, עם ישראל אמור לגלות סולידריות עם מי שיושבים על הגבול וסופגים את האש שמכוונת אל כולנו, ולא לסנוט בהם בפנקסנות ובחשבונאות מכוערת. בחלק מהמקרים הטרנד הזה הגיע לשפל מוסרי של שמחה לאיד ("מגיע להם"). אמנם שמיר לא ירד לשפל המדרגה הזאת, אבל מבחינה אחרת דבריו חמורים יותר, כיוון שהוא שר, והוא אמר את הדברים בנאום רשמי כשר.

יש מקום לחשבון נפש לאומי נוקב על עקירת גוש קטיף ותוצאותיה החמורות, שהובילו למציאות של "עופרת יצוקה", "עמוד ענן", "צוק איתן" והאיום טרם הסתיים. אולם בשום אופן אין להעמיס את שערי עזה על כתפיהם של חברי נחל עוז. מדובר במי שכבר 63 שנים מיישבים את הגבול ומגלים עמידה איתנה מול האוייב. הם ראויים להצדעה ולהוקרה של האומה כולה, גם אם יש עימם מחלוקות פוליטיות. וכעת, מדובר גם בקהילה ששכלה ילד, והיא ראויה לתמיכה ואמפתיה ולא לאבני בליסטראות מיניסטריאליות.

יצחק שמיר לא היה מעלה דברים כאלה על דל שפתיו. אני מצפה מראש הממשלה שיגנה את דבריו של שמיר. אגב, השבוע השתתפתי במועצת התנועה הקיבוצית בשער הנגב, בהזדהות עם קיבוצי עוטף עזה. הדובר המרכזי היה שר הביטחון יעלון, שבדבריו הביע הערצה לתנועה הקיבוצית בכלל ולקיבוצי העוטף בפרט. גם יעלון יודע שרובם תמכו בעקירה. אני מקווה שיעלון ולא שמיר מבטא את עמדת הממשלה.

* עריקי 8200 = הישראלי המכוער.

* הם עוד לא הודחו? דרגותיהם עדיין לא נשללו?

* הממשלה עתידה לקבל ביום א' החלטה אומללה, שתפגע קשות באינטרס הלאומי של ישראל – לאשר תוואי חדש לגדר הביטחון, המשאיר מחוצה לה את גוש עציון. זוהי החלטה שלילית מבחינה ביטחונית, מדינית והתיישבותית.

מבחינה ביטחונית זו החלטה שתפגע בביטחונם וחייהם של אזרחי ישראל, תושבי גוש עציון. מבחינה מדינית זהו מסר מדיני חמור של הממשלה, המשדר ויתור על גוש עציון, מגושי ההתיישבות המצויים בקונצנזוס הלאומי. מבחינה התיישבותית – זו מכה למפעל התיישבות ציוני מפואר.

* עסקאות טיעון הן דבר בעייתי, כיוון שהן משבשות את היעד של המשפט – עשיית דין וצדק. הן גורמות לפושעים להימלט מהדין. אולם לעיתים הן הכרח בל יגונה – ויתור על הענשת דג רקק כדי שניתן יהיה להגיע לכרישים.

ניצב במשטרה שסרח הוא בהחלט כריש. יש אינטרס ציבורי מובהק שהוא יעמוד לדין ואם יורשע ייענש בכל חומרת הדין. כאשר האמונים על אכיפת החוק עוברים עליו, ובעבירות חמורות כל כך כמו שוחד, זו פגיעה קשה וחמורה בחברה הישראלית ובשלטון החוק. אין ספק, שהגעה לחקר האמת בחשד כלפי ניצב במשטרה, מצדיקה עסקת טיעון.

אולם כאשר מדובר ב"רב" פינטו, כלל לא בטוח שהכרישים בפרשה הם הניצבים. מדובר באחד האנשים החזקים ביותר במדינה ובמשק, שהעובדה המדאיגה והחמורה שניצבים במשטרה, כמו בכירי המשק והפוליטיקה משחרים לפתחו, אומרת דרשני. מן הראוי היה שהמשטרה תעשה מאמץ נוסף ועוד מאמץ נוסף כדי להגיע לחקר האמת, אף שמדובר באדם מתוחכם העומד בראש אימפריה משומנת היטב, תרתי משמע, (וגם משמנת היטב) ותימנע מעסקת טיעון. אני מקווה מאוד שבית המשפט לא יקבל במקרה זה את העסקה.

ומבחינה דתית – לא נוליך את החרפה? "הרב" פינטו הוא שם נרדף לחילול השם.

* תנועת "אומץ" הנאבקת נגד שחיתות שלטונית ולמען טוהר מידות במערכת הציבורית, מעניקה מדי שנה אותות הצטיינות והערכה לאישים שתרמו תרומה משמעותית למאבק בשחיתות. בין מקבלי האות השנה, בולטת אילה חסון נשר. ואכן, היא ראויה מאין כמוה לפרס. אילה חסון נשר הינה אחת העיתונאיות המקצועיות, האמיצות והאמינות בישראל, המוּנעת מתחושת שליחות ציבורית אמתית ופועלת ללא מורא וללא משוא פנים.

היא ראויה לציון בשל פועלה לאורך כל הקריירה שלה, שאחד השיאים שלה היה חשיפת פרשת בר-און חברון. ובשנים האחרונות, גולות הכותרת של שליחותה העיתונאית, היא מאבקה הנחוש לחשיפת מעללי פרשת אשכנזי, והבהרת חומרתם לציבור. זהו מאבק על נפשה של הדמוקרטיה.

בימים האחרונים מופצות ברשת השמצות שנועדו לכרסם באמון הציבורי בה ובעיקר – להלך אימים עליה ועל כל עיתונאי שינסה להתעסק עם אנשי שררה ורמטכ"לים לשעבר. זו התנהגות מאפיוזית.

אני סמוך ובטוח שאילה חסון לא תירתע. היא קיבלה את הפרס בעיתוי הנכון.

* בין מקבלי אותות ההוקרה מטעם תנועת "אומץ" היה גם פרקליט המדינה לשעבר משה לדור, שבאומץ ובנחישות עמד כנגד סוללות פרקליטי ודוברי הצמרת של אולמרט והוביל את התביעה שהביאה להרשעתו של ראש הממשלה לשעבר בלקיחת שוחד. דבריו הנלוזים של אמנון דנקנר שהציע לו להתאבד, הם התגלמות מסע ההכפשות המרושע וההסתה נגד לדור, מצד מעריצי אולמרט. לדור גילה כושר עמידה ראוי לשבח והגן על האינטרס הציבורי מול הנפת היד של אולמרט ועדתו על שלטון החוק בישראל.

עיתון הבית של אולמרט, "ידיעות אחרונות", סימן מזמן את לדור כיעד. בשבוע שעבר הוא הסתער עליו ברשעות, בהכפשות מגעילות על טיוח, כביכול, של פרשת השופט איציק כהן.

כמו במקרה של אילה חסון, העיתוי הוא מקרי, אך תנועת "אומץ" העניקה להם בזמן הנכון את הגיבוי הציבורי למאבקם למען טוהר המידות בישראל, מול המלעיזים והמשמיצים.

* הדבר שהרשים אותי ביותר במשאל העם בסקוטלנד היה אחוז ההצבעה הפנטסטי. 97% הצבעה, פירושם שרק חולים במצב קשה נעדרו מן ההצבעה, כלומר זאת הצבעה של 100% ממי שיכלו לממש את זכות הבחירה. על כך ראויים הסקוטים להערכה גדולה.

עצם קיומה של הסוגייה הזאת, אחרי מאות שנות הממלכה המאוחדת, מעידה על מהותה ומשמעותה של רוח לאומית. בדיאלוג הסקוטי, שני הצדדים דגלו בצורך לחזק את הרוח הלאומית הסקוטית, אף שהרוב סבר שיש לעשות זאת במסגרת הממלכה המאוחדת ומיעוט גדול סבר שיש לעשות זאת בעצמאות מדינית. אני רואה בכך עוד הוכחה לחוסר השחר ברעיונות הקוסמופוליטיים למיניהם, שפושטים צורה ולובשים צורה – פעם הם היו בשם אחדות מעמד הפועלים והאינטרנציונל הסוציאליסטי, היום הם בשם הגלובליזציה הקפיטליסטית המנסה להשליט עריצות של תאגידי הבצע, אבל הרעיון היה ונשאר בלתי הומני, ומנוגד לנפש האדם.

* אתר הסתה רעיל במיוחד נגד מדינת ישראל בפייסבוק, נקרא "אנטיפה", שם חיבה ל"אנטי פשיסטים". מיהם הפשיסטים? מדינת ישראל הציונית. זהו אתר של ישראלים אוטו-אנטישמים, המפיצים את תורת ה-BDS, החרם על מדינת ישראל. האתר הזה הוא פשע שנאה מתמשך.

* ביד הלשון: בכתבה ברדיו לקראת משאל העם בסקוטלנד, שמעתי את האוקסימורון המשעשע – "צפויה הפתעה."

* * *

דודו אמיתי

תשובה לאורה מורג מאיש גבעת חביבה

התכתבותך עם הקטע על גבעת חביבה הרי כבר פורסמה כאן בעבר וגם תשובתי אלייך נמצאת באחד הגיליונות אבל אולי רצוי לרענן את זיכרונך (ובוודאי שטוב ששם גבעת חביבה יופיע כאן שוב ושוב כפי שלימד אותנו אוסקר ויילד) ואת זיכרון הקוראים – ולכן אחזור בקיצור על הדברים:

איש לא גר בגבעת חביבה להוציא את "אב הבית", כיוון שזה איננו יישוב אלא מרכז חינוכי, רעיוני ומחקרי של השומר הצעיר (לכן "הקורא הנזעם", שהוא כנראה אני, איננו "תושב גבעת חביבה"). כן, הגבעה מארחת, קולטת ומפגישה קבוצות שונות מכל קצווי ומרחבי החברה הישראלית, בין אם מדובר במשפחות ונוער מעוטף עזה בכל המבצעים האחרונים השונים, חיילי צה"ל הלומדים לבחינות בגרות, אוטיסטים במתקן היום של אלו"ט הנמצא בגבעה ומשולב בכל אירועיה, ערבים ויהודים ו"בני ישראל" שהגיעו מצפון הודו ובהתראה קצרה והתארחו כאן במשך החודשים הראשונים בארץ, סמינרי הכשרה והדרכה של תנועות הנוער, לימודי ערבית לסטודנטים מחו"ל ותלמידים מהארץ (כולל גדנ"ע ערבית), קרנות חינוכיות שבחרו לפעול מכאן, אומנים ואמנים, שוטרי ישראל ועוד ועוד כחול אשר על שפת הים לרוב.

פרקטית לא רק שהגבעה מלאה בכל טוב הארץ כל השנה, גם אין לנו מקום ל-1,000 איש (יש פה מקום רק ל-600...) וגם לא התשתית הנדרשת למהגרי עבודה שהגיעו לכאן (כי יש מי שמרוויח מכך, וזו לא גבעת חביבה כפי שאת בוודאי יודעת, גם לא מחנה השלום, אולי ההיפך) כדי לחפש פרנסה.

הטיפול בהם הוא סוגייה שהלוואי שמי שממונה עליה היה זוכר מאיפה הגענו אנו, בני העם היהודי – לכאן, ומה היו חוויות ההגירה, הגירוש, ההסתה וההגלייה שאמורות להיות חרוטות בזיכרון הקולקטיבי של כולנו אבל... וישמן ישורון ויבעט.

את מוזמנת תמיד לבקר בגבעה ולהתרשם ישירות מעבודתנו ולפתח את הדיאלוג איתנו ברוח השומר הצעיר שעליו גדלת.

http://www.givathaviva.org.il/

חזק ואמץ ושנה טובה

דודו אמיתי

ארכיון השומר הצעיר יד יערי

דוברות גבעת חביבה

נ.ב. לכל המגיבים הקבועים – אנא חסכו במאמציכם וראו את דבריכם החוזרים והלעוסים לעייפה כאילו כבר נכתבו ופורסמו.

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

ד"ר ארנה גולן

למנהל בית הספר היסודי שלי היה "עוגב בלב"

על חידת אהבתו  ושיריו

של משה שלגי (1905-1951)

א. איך נודע לי שהיה עוגב בליבו של המנהל שלי? 

יום אחד מצאתי בתיבת הדואר הנכנס שלי מייל מפתיע. היה כתוב בו לערך כך: "רציתי להודות לך מאוד על שהעלית את זיכרו של אבי, משה שלגי, בספרך "ילדה של קיבוץ" (עקד, 2012, עמ' 103). הוא היה מנהל בית ספרך, 'בית החינוך המשותף' שבדגניה א', רק כשנה ומחצה באמצע שנות ה-40, אבל זכרת אותו. אמנם, תיארת אותו  כנואם פתטי בעל רעמת שיער בוהמית ולבוש עירוני, שהשמיע מליצות נרגשות על השואה עם סיום מלחמת העולם השנייה. אבל ריגשה אותי העובדה שדמותו נחרתה בליבך."

 על החתום: בתו מהאהבה האסורה של אבי, יעל הרן-שלגי מקיבוץ מזרע.

ואכן, זכרתי היטב את המנהל שלגי (האת ש' מנוקדת בחיריק, אבל אנחנו קראנו לו שלגי, בפתח). אמנם הוא שימש כמנהל "בית החינוך המשותף" רק זמן קצר, כשבא בשנת 1944 להחליף את המנהל הקבוע, עמינדב ישראלי, שהתנדב לשורות הבריגאדה העברית. אבל דמותו נחקקה בזיכרוני משום שהיתה  יוצאת דופן, דמות  בוהמית ופואטית בין אנשי העמק החלוציים והמחוספסים. זכרתי גם את הגיחוך שעורר בנו נאומו המליצי על שואת יהודי אירופה, שהרי היינו ילדים קטנים של העמק הלוהט, יחפים  וחסרי נימוסים "עירוניים". אבל שום דבר נוסף על חייו לא ידעתי. רק חשתי שהוא שונה מכולנו.

עתה ביקשתי פיתרון לחידה: למה הגיע לעמק הירדן, למה נפסקה עבודתו כה מהר, האם רק משום שעמינדב חזר לקיבוצו דגניה ב', ומה קרה לו לאחר מכן?

וכמובן, מהי פרשת האהבה המסתורית הקשורה בו ושעליה לא ידענו דבר?

בתשובתה סיפרה יעל כי בנוסף להיות אביה איש חינוך הוא היה גם משורר, בן דורם של שלונסקי ואלתרמן לערך. אלא שהוא זכה לשמונה שנות יצירה בלבד, ולמרות שפירסם משיריו בבמות הספרותיות של התקופה נשכחה שירתו לאחר שחלה ונפטר בהיותו בן 46 בלבד. רוב שיריו לא ראו אור ונשמרו בידי אימה, וחלפו עוד 50 שנה עד שזכתה להוציאם לאור. יעל עצמה היתה כבת ארבע שנים בלבד כשנפטר אביה, ואין לה שום זיכרון ממשי ממנו. יותר מזה, כשהוא נפטר, היתה אימה בחודש השמיני להריונה עם אחיה, שנקרא משה על שם אביו, וכל הידוע לה על פרשת האהבה הוא משנים מאוחרות.

בחרדת קודש היא מסרה לידי את ספר שיריו המכונסים של אביה, שהוכתר  בשם "עוגב לבי" על פי חתימת  שירו האחרון והנואש, "אי השיר". על פיו הריהו חותר אל האי של השירה בכל כוחו בים הסוער של החיים. זהו  מחוז חפצו, ייעודו הנעלה הקורא לו, אך גם הצלתו בשעה ש"סירת הווייתי הסעורה חישבה להישבר." בכל מאודו הוא שואף לרגע שבו "על אדמתך אפול ערום וגלוי עיניים / ובשתי כפיי – עגב לבי..." – הלב השר כעוגב מוצג כקורבן  לשירה, המוצגת כהתגלות אלוהית ונשגבת, שזוכים לה רק בשעה נדירה. אלא שהוא עצמו אינו זוכה להגיע לאי הנכסף. ואמנם, הוא לא זכה עוד להתגלות שירית ולא כתב עוד.

השיר עז המבע הזה ריתק אותי לשירי הספר, אבל  תחילה ניסיתי לגלות אם כתב על שואת יהודי אירופה ואם בשירים הללו אכן מהדהד זכר נאומו שכה נחרת בזיכרוני. ואכן, מתברר שזיכרוני לא בגד בי. השירים מלאי כאב ותדהמה, כתובים בלשון פיוטית גבוהה, עשירה במטאפורות, ברמיזות לתנ"ך ובביטויי רגש מועצמים, מתוך הנחת יסוד שעל השירה להיבדל  מהדיבור היומיומי וליצור יקום שירי  דחוס, רווי רגש מועצם, על מנת לבטא את עוצמת החוויה ואת ערכו הרב של הנושא.

כך, למשל, כשמגיעות הידיעות הראשונות ומתוך הזעזוע העמוק המחריד את נשמתו מזוועות ויטבסק, הוא מוצא להן ייצוג בנערה אחת "כחולת בשר ואילמת" שטובעה בנהר עם רבים אחרים ותיאוריה מחרידי נפש (105). חורבן הגיטאות מעורר בו זעקה המושמעת מפיו של "קברן הגיטו" היודע כי "מחר אכרה בור לעצמי" (107), וגם קריאת התרסה וכאב כנגד העולם: "איך תרחץ דם כפיך – ככתובת קעקע?"

הוא קורא מנהמת ליבו וזעקותיו מופנות גם כנגד האדם הברוטאלי וגם כנגד הטבע הפורח והחמה שזורחת. בולטת בעוצמתה קינתו על "אצבעות ילדי ישראל האומללות" שהושלכו בראש חוצות, וניכרת אכזבתו התהומית מן האדם שכה האמין בו. אין תמה שהוא מזועזע גם מהפצצת תל אביב ומכנה את מטוסי חיל האוויר האיטלקי  בשם " עיט הפלד" שעט עלינו במו קין (104).

עתה הבנתי את התנהגותנו בילדותי. לא ייפלא שכך הגבנו למשמע קינותיו. יש להניח שקרא אז אחד משיריו, ואנחנו – דבר לא הבנו משפתו, מדימוייו ומלהט דיבורו. אבל דווקא בזכותם נחקק בי זכר דמותו.

מה היתה, אפוא, חידת עוגבו?

ב. מניין בא שלגי, לאן הלך ואיך נקלע לעין הסערה של אהבתו?

 משה שלגי, מורה ומשורר, נולד בשנת 1905 בעיר ויטבסק שברוסיה הלבנה, בנם של שמואל לייב גילקין (ראשי התיבות של האב הפכו לשם משפחתו העברי של משה) ושל שרה מלכה. אביו היה מחובבי ציון ומתומכי הרצל. בבית קיבל חינוך יהודי וציוני, וספג את הספרות העברית החדשה של תקופתו. כבר בגיל צעיר גילה נטייה וכשרון להוראה, לימד חוג של בני נוער שירה עברית, ואף נאסר בשל כך על ידי השלטונות. בשנת 1924 עלה לארץ והצטרף לקבוצת "מעבר" בפתח תקווה. שם, לצד שירים "רציניים", חיבר פזמונים קלים שזכו לפופולאריות בקרב החלוצים.

תוך זמן קצר נמצא ביקוש לידע הנרחב שלו בשפה ובספרות העברית ולכשרונו הפדגוגי. הוא החל ללמד ב"גימנסיה ביאליק" בחיפה, היה ממעצבי דרכה וכך גם למנהל המוסד. שמו הלך לפניו כמורה דגול להקניית יסודות הדקדוק והשפה, שירה ופרוזה, והוא לימד גם בחוגים של הסתדרות העובדים ובקריית חיים, והעמיד מאות תלמידים מעריצים ואוהבים. הוא היה ידוע כטיפוס של אמן בעל נפש רומנטית.

כשלימד בקריית חיים, כבר היה נשוי ואב לשתי בנות קטנות, אך זה לא מנע ממנו להתאהב באחת מתלמידותיו – יונה קרבצ'יק, שאת שמה הוא שינה מאוחר יותר ליונת. בין המורה לתלמידת התיכון הצעירה ממנו ב-15 שנה התפתח רומן סוער. יונת, ילידת העיירה סטורובין שברוסיה הלבנה, עלתה לארץ בגיל 13 עם אימה ואחיה, בשנת 1933. הם התיישבו בחיפה, בדירה משותפת עם כמה משפחות, וכעבור שנתיים עברו לקריית חיים, שם לקחה הנערה הצעירה חלק בהקמת קן השומר הצעיר.

 לימים סיפרה יונת לעידית היימן, בתו של בעלה השני, בגילוי לב על מה שקרה אותם ימים, והדברים הועלו על הכתב:

"הייתי בכיתה ה-וו (בת שש-עשרה – כיתה יוד של היום), היו לי קשיים ומצוקות שרציתי לשוחח עליהם עם מישהו. עם מי יכולתי לדבר על כך? עם אימא? – מה פתאום. עם הדסה? – היא היתה חוזרת מאוחר, סחוטה מהעבודה במסעדה. פניתי למחנך שלי – כל התלמידים היו באים לדבר איתו על בעיותיהם – וביקשתי לשוחח אתו. הוא גר לא רחוק מאיתנו, בקרית חיים. קבענו להיפגש לשיחה בערב, בקצה רחוב ד' ליד בריכת המים. זה היה בחנוכה והיה קר מאוד. אני סיפרתי לו את אשר על ליבי, ואז הוא דיבר ודיבר ודיבר... דברים גבוהים שלא את כולם הבנתי.

היה לנו חוג לספרות עם משה. היינו מתאספים אחרי הצהרים ולומדים איתו. בחוג הזה נוצרו יחסי ידידות טובים. לפעמים משה היה מביא מחברות של תלמידים וביקש מאתנו לעזור לו לתקן אותן. היו לו כנראה קשיים כלכליים, כי הוא נתן שיעורים פרטיים בכל מיני מקומות – בחיפה ואפילו במשמר העמק. אחר כך התמנה למורה גם בבית ספר בקרית חיים, שם לימד במשמרת שנייה, אחרי הצהריים. מפגשי הספרות נמשכו. משה היה מביא לי שירים שחיבר ואני הגבתי בהתרגשות. לא בדיוק הבנתי מה יש בינינו. אחרי שנה היחסים התהדקו. היינו נפגשים בערב מעבר לתעלה של קריית חיים. הייתי הולכת לשם בחושך, פוחדת ומחכה שיגמור את השיעורים ויבוא. בכיתה ח' (י"ב) כבר היה לנו רומן של ממש. אני בתמימותי לא הבנתי שעלינו להסתיר את הקשר בינינו, ודי נעלבתי שהוא מסתיר אותי." 

"באותה תקופה – " אומרת יעל הרן – "בעצם כמו בימינו, רומן כזה זה נחשב לדבר איום ונורא, והוא הפך ל'פרסונה נון גראטה', נודה מחיי החברה,  ונאלץ לעזוב את משרתו בגימנסיה ואת העיר. זאת היתה פרשה איומה, אבל היתה שם אהבה גדולה מאוד. אבא בהופעתו החיצונית היה סוג של בוהמיין, ואימא שלי סגדה לו. הוא היה בשבילה מין סמל. למשל, אם הוא קבע ניקוד למילה מסויימת בשיר, היא התעקשה שכך זה יישאר."

"יציאתי לבית הספר לאחיות – " מספרת יונת – "היתה משבר גדול עבור משה. הוא כתב לי אז שיר ארוך על ספינה שמפליגה. הוא היה שולח לי מכתבים ושירים בכתב ידו – כתב פנינים, כמו שהוא עצמו היה פנינה. הבנות התלמידות הסתקרנו וכנראה היו פותחות את המכתבים שלי כי הן התחילו לדבר – 'יש לה משורר'."

היא הכשירה, אפוא, את עצמה כאחות בבית החולים בילינסון. אחר כך עבדה כאחות ראשית במחלקת ילדים בבית חולים העמק בעפולה, אצל ד"ר נסאו. באותה עת, בצד העבודה החינוכית, המשיך שלגי בכתיבת שירים, שהתפרסמו בבמות שונות – כתבי עת, מדורי הספרות בעיתונים, אך מעולם לא זכו לכינוס בכרך אחד.

לפי עדותה של יונת, "בשנת 1944 משה עזב את ביתו. הוא הודיע למשרד החינוך שלא ישוב ללמד בגימנסיה ומונה למנהל בית הספר המשותף בעמק הירדן. הוא קיבל דירה בדגניה א' אך בחר לגור בעמדה שליד שער הקיבוץ, בקצה הקיבוץ ולא במרכזו. בעמדה היה חדרון עם מיטה ושולחן וזה הספיק לו. הייתי מגיעה לבקרו בדגניה והוא היה בא לבקר אותי בבית החולים באופן גלוי.

משה היה אמן ואיש אשכולות, בעל הליכות אציליות, 'סטודנט רוסי'. אדם נפלא, מלא רגש. הוא היה אהוב על כל מי שפגש אותו. בין המורים זכה להערכה רבה. הוא חינך את תלמידיו ברוח תנועת העבודה ורבים מחניכיו הלכו לקיבוצים. היה מורה דגול. הוא הקנה לתלמידיו את אהבת השפה, הספרות והתנ"ך."

מתברר שהרומן יוצא הדופן הזה עורר גינוי ונידוי חברתי, עד שהוא  עזב את ביתו ולאחר שעזב את משפחתו ונודה, ביקש לעבור לבית ספר במקום אחר, וכך הגיע לבית ספרנו שבדגניה א'. כל אותן שנים נשמר הקשר בין השניים. אבל לקראת סוף שנת 1945 אירע מפנה דרמטי ששינה הכול. בהיותו אך כבן 40, לקה שלגי בהתקף לב חמור ומיד לאחריו באירוע מוחי, הובל לעפולה אך נשאר משותק ברוב חלקו העליון של גופו ובידיו, ונעשה כמעט אילם, כששרירי פיו ולחייו שותקו ולא ניתן היה לו כמעט לדבר. וכך נדם קולו, שירתו נדמה ועבודתו כמחנך וכמנהל נפסקה.

יונת ביקשה וקיבלה אז עבודה כאחות בבית חולים ברמות השבים ונבנה עבורה במיוחד צריף למגורים על ידו, העבירה את משה לגור עימה וטיפלה בו במסירות.  וכך גם אירע שיעל הגיעה לאוויר העולם, בעוד אביה אינו מסוגל כלל לבטא במילים או בחיבוק את אהבתו לה, ובהיותה כבת ארבע הלך לעולמו בייסורי גוף ונפש. האם היה זה מחיר אהבתו?...

ג. שירתו – הדרמה הפנימית של אהבתו האסורה

שירתו ראשיתה, כמדומה, דווקא בהתפרצות של קינה וזעקה בהקשר לאומי, על רקע רציחתו של הקורבן הראשון במאורעות 1936 (68), ותוך שהוא נוטל את כתונת הפסים של יוסף המקראי, כשהיא טבולה בדם, כמטאפורה המעצימה את הזעזוע. אבל מהר מאד נעשית אהבתו הגדולה והאסורה והמהומה הפנימית והחיצונית שהוא נקלע אליה בעקבותיה למוקד שיריו והם נובעים עתה בעוצמה לקראת שיאם ב-1938. אותה שעה – יש לזכור – הוא כבר נשוי ואב לשתיים, גם מחוייב לתפקד כאישיות חינוכית למופת, ועל כן הוא חש את עצמו אובד דרך, בודד, בלתי מובן לסביבתו, ובייחוד חוטא ואשם מכאן ונירדף על ידי החברה מכאן. ובכל זאת, אהבתו גוברת עליו.

ב-1937 הוא מקונן על "גמלת חייו", כמו היו חייו שיירת גמלים המשרכת דרכה במדבר "מוודאי אלי שמא, / ואם יעגמו צלצולי הזוגים / בצוואריה –אין תימה!" (8). גם על 30 שנותיו הוא מקונן כמו היו "שלושים שלכות מתייפחות" ופורשות כפיהן למעלה בתחינה (10).

שנה לאחר מכן הוא כבר רומז לנידוי חברתי שהוא נירדף על ידו ולחיטוט בחייו האישיים: "אכן, זו דרכם תמיד / חטט בלבבות ובנפש / כנבור חזיר בחרטומו בגל אשפה ורפש," הוא מתריס (11), ואת ימיו הוא רואה מידרדרים כאבני חצץ בעוד "ספינת חייו" תקועה על שרטון, ללא חפץ בשיריו (16).

עתה, שעה שליבו מלא "עקרבי אכזב", לא נותר לו אלא לפנות אל אלוהיו: "מקטיפת החונף וממשי השקר / להדומך נמלטתי פצוע כנף. / בשוליך, אלוהים, אוחז כילד / אתייפח: קחני נא הביתה אב."

לא נותר לו אלא אביו שבשמיים, כי כבדים עליו החיים ללא הגנתם של אביו ואימו שנפטרו, והוא זועק לאביו המת: "איכה נטשתני יחידי תועה / כעופר מודח נרדף מציידים באפילת היער העיוורת. / אייך, אבא?" (18-20). ואילו על אימו הוא מקונן: "למה, למה, אימא, עזבתיני / ואני עודני ילד רך" (28).

בייאושו כי רב הוא כותב את השיר מחריד הלב,"האיש והבבואה" (90-91). הבבואה משתקפת לאיש הצופה בה ממימי הנחל והיא מאוסה עליו, שנואה, נוזפת בו בחומרה כה רבה כטמא וחוטא עד שהוא מקלל אותה, קופץ לתהום ומתאבד.

גם את "שירי הפוחח" הדל, חסר הבית המשפחה והרפואה, הוא כותב באותה עת, וניכר שהשפעת שירתו של שלונסקי בהם מקלה עליו לבטא את האשמה ומחירה. ואכן, במהלך השנים הבאות מתעצמת בו תחושת האשם והחטא. הוא רואה את עצמו "מוזר לאנשים, מוזר גם לעצמי" וקורא: "אייך, אמודאי נועז? ברוך תהיה / אם למצולות לבי תטיל העוגן / למצוא בו דבר ערכי וטוב?" כי הוא עצמו אינו מסוגל "לשאת חידת חיי היגעה על שכם" (15), וכשבמפתיע מתפרצת מתוכו הבעת שמחה, עד ש"אני מוכן היום חבק צוואר פנס בדרך," מתברר שכל השמחה הזאת התעוררה בו רק משום שאמר לו מישהו: "שוב אינך רע" במעשיך! (1939, 33).

בעודו מכה על חטא הוא חש את עצמו נירדף בלא שיזכרו לו את זכויותיו: "מה הפכפך משפט האנשים עלי, אימי! / תמול חסרתי אך מעט רצון, היום מצפון! / אתמול היה למבטי אור שבע השמשות, / היום כבד עוון אני, לא נוי לי, לא הדר!" – כך הוא זועק אל אימו ומחפש נחמה (82). ייסוריו הולכים וגדלים עד שבשנת 1943 הוא אפילו חש שאינו יכול עוד לכתוב כי "הזמר נמעך" (38).

ומאלף הדבר, דווקא שירים המיוסדים על דמויות מקראיות מאפשרים לו לבטא, כביכול בעקיפין, את ייסוריו ולבטיו המוסריים. רב עניין במיוחד שיר ארוך משנת 1938, "מזמור למיכל" (70-74), המושם בפיה של מיכל המקראית, רעייתו של המלך דוד שנזנחה על ידו. נקל לזהות בה את רעייתו של שלגי עצמו, כאשר היא מקוננת על מר גורלה: "אשב לי גלמודה ואבך על חורבן נווי / על דוד לבי אשר גלה" היא שחה, וכיוון שניתנה דווקא לה רשות הדיבור ניכר שהוא כואב את כאבה. יותר מזה, הוא מציג אותה כאישה שאינה קוראת לגמול לו רע, להיפך: "שמרהו, אלי, מקנאת אדם ומשנאת חינם / נצור לבו התם והשיבהו אל חיקי" (70- 74), למרות שככל הידוע לנו אשתו במציאות לא היתה כה סלחנית.

את עצמו, לעומת זאת, הוא מתאר כ"אבשלום" (69), תלוי בין שמיים וארץ, חשוף לנושאי כליו שנשלחו להכותו למוות בעוד תחינת אביו לחוס עליו נשמעת ממרחק, ובשיר משנת 1938, המושם בפיו של שמשון המקראי, "אלי הלילה", הוא מבטא את הקונפליקט המר שבין אהבתו למצפונו. הוא מכנה את האישה, כנראה אשתו, דלילה ובאנחה מרה מודה כי "אלי הדום רגלייך, דלילת לילה" הוא מגיש את ראשו כבד המדוחים והעייף. סר כוחו, כגדי היה ורק שבע מחלפות ראשו נותרו. הוא נפתל עם פלישתים וגם יכול, אבל נכשל במאבקו עם עצמו ואין אונים כרע ונפל, "ועיני שמשון עייף נוקרו לעד, לעד" ( 126). היקרעותו בין אהבתו למשפחתו ניכרת אף בשיר אהבה "לילדה", מן הסתם לבתו, שיר שכולו הלל ושבח. נוכחותה מלאה יופי וטבע, ים ומשוט, רנן ענבל ומעיין טהור, ועיניה כמאה שמשות (86).

אלא שאט אט מגיחה ונחשפת אהבתו, ובמיוחד לאחר שנפלה ההכרעה לעזוב את משפחתו, אז מופיעים שירי אהבה חשופים וסוערים יותר. שיאם הוא בשנת 1945, לאחר שכבר עבר לעמק הירדן. הם לא נשלחו לפרסום ושלגי כנראה גם נזהר לרוב שלא לציין את תאריך כתיבתם. אמנם, כבר ב-1939 הוא מביע את כאבו השורף אותו בגלל ענותה, אף שאינו מוסר כל רמז לזהותה של זו שהוא דובר עליה (35, 36). אבל מאוחר יותר הוא כבר כותב לאהובתו שירי תהילה ישירים: "את פטר כל יפעה ונועם!/  את שיא השגב, החלום! / מלכת החסד הנצחת, /   ששרביטה – פיוס ותום..." (37). הוא מצהיר, ומשתפך בכמיהה עצומה לצלילי פעמיה שהם לו כמנגינת פלאים, וניחוח ליבה הוא לו כעדת פרפרים. "ואני אהבתיך / כל כך אהבתיך..." הוא מצהיר עתה בגלוי בלא כל ייפוי שירי (39). עתה הוא גם סוקר את מסלול אהבתם ומקשר אותה עם עולם מקראי של קדושה אלוהית  ובה בעת  גם עם הטבע: "לא היה עמוד אש לנחותני אלייך / ועמוד הענן האפיל, / אך עינבל לבבי לך פעם בלי הרף / וקולך לי הדהד מכל שביל."

אכן, הדרך ארכה וקשתה, אך הוא הגיע אל סף ליבה, "שכרתי מריח ליבך" והוא מברכה בדמעות ומודה עליהן. ומעל הכול, עתה היחד מקודש ביין רקח ודשן וברכה (40). באותה שנה הוא כותב קינה על מותה של "אימא", ומתברר שזו אימה של יונת. האיחוד האוהב הושלם.

ד. תפיסת העולם של המחנך, המשורר והאדם

 לצד אהבתו והסערה שגררה בחייו, יש לשירתו, כאמור, מקור נוסף שאינו כרוך באותה פרשה אף שהוא מושפע ממנה. זהו התחום הלאומי והאידאי שהטבע הארץ ישראלי נקשר בו ואף מהווה בשיריו מקור למטאפורות רבות.

כזכור, ראשית שירתו בקינה על החלל הראשון במאורעות ושירים לא מעטים נכתבו בעקבות השואה. אבל הוא מפליג לתחומים שמעבר לכך. למשל, את המשורר הוא מעריץ כממריא ברוחו אל על כציפור ומעניק לו מימדים מיתולוגיים של התמודדות עם הטוב והרע שבעולם, עם היקום והטבע, ועם הבכי והכאב, ואז הופך שירו לסמבטיון (135).

גם את החלוצים הוא מציג באור אוניברסאלי ומעצים את דמותם כמתקני עולם, כתינוקות ש"על תילי חורבות עולם יצייתו לדם עורקינו / בלהט צימאון לברוא היכלי תפארת" (116). הוא כותב שיר לכבוד האחד במאי, ודאי כמחנך, והוא גם כותב לזיכרם של צעירים שאבדו, אם בהתאבדות ואם במחלה ומצהיר ברוב להט כי "אהבתי האדם," והוא אוהבו על כל הניגודים והקונפליקטים שבו, גדולתו ופחיתותו (120). אבל ההצהרה הזאת כבר נראית כשאיפה רוחנית בלבד לאור הסבל ותחושת הרדיפה שהוא חווה באותו זמן.

אט אט מתבהרת תפיסת התשתית של עולמו. הקיום האנושי הריהו היקלעות אדירים בין ניגודים עצומים: בין חטא לטוהר, אושר לסבל, חיים למוות, גבהות לב לצניעות, אהבה עצמית מול מסירות לכלל, שירה לחולין, שטן – לאל. על כן הכול מוצג בשיריו בענק, גם כשאדם ניצב אל מול עצמו וגם כשהוא מול היקום.

זה כנראה גם המקור לכך שהוא נאחז באמונה באלוהיו גם בשעות המצוקה ואפילו לאחר השואה ואינו מסוגל להתריס ולמרוד בו. בדומה לכך, הוא שב ונאחז באמונתו בטוב שבאדם וביכולתו לגבור על הרע כמין מקור לתקווה ונחמה. וכך כנראה במאוחר, לאחר שהקריב כל כך הרבה למען אהבתו, הוא מודה לאל בשיר צלול ופשוט על שנטע באדם ובו את הכוח האנושי שלא להיות עוד "מוגי לבב, פחדנו געת בעץ הדעת" (123), ואפילו מודה לאל "כי טוב, כי טוב, אל, עולמך, / טוב..." (123) ומוסיף להיות נאמן להצהרתו מאז הצהיר בשיר בפני אימו כי "שלם לבי עם אלוהיי. / אך משכנו לא רק בשמי הזוהר / גם באדם עכור הדווי," כי הרי האדם שותף לאל בעמל כפיו (25).

בכל אלה מפליא – ואולי לא, שהרי היה "עירוני" – שאין למצוא בשיריו אידיאולוגיה חלוצית מפורשת. אין על יישוב הארץ והפרחתה, על שיבה לאדמת אבות ולעבודת האדמה, או על עמל כפיים כערך, למרות שישנם שירי התרפקות על הטבע, כמו על הים והחול.

לכן, ניכר שהמעבר לעמק הירדן מחולל בו שינוי ועושה לו רק טוב. שיריו פושטים את המעטה האידיאולוגי הסבוך ונעשים פשוטים יותר, המטאפורות  מתמעטות או נטולות מעולם הטבע הקרוב, הטורים מתקצרים וקצביים, ולעתים נדמה שכמה שירים חוברו לאירועים, אולי אפילו בבית הספר והם מלאי כנות, אהבה לטבע והתמזגות עם הסביבה. דומה שכאן היתה לו נחמה, ירד משא כבד מלבו והוקל לו סוף סוף.

הטבע מוצג, למעשה, כהיפוכו של העולם האנושי. יש בו ירוק ופריחה, מלמול עוללים, פלאי הצמרת הירוקה הברוכה ששלווה בנופה, האביב והצליל מרנינים עד ש"טוב ללב, טוב." הטבע מעורר בו התפרצות של שמחה, כגון לנוכח האילנות, ואילו הענן שמוריד גשמים מואנש כזקן המתייפח לרגע (44-52). ב"שיר העמק", שייתכן ונכתב בהשפעתו של המשורר איש דגניה ב', לוי בן-אמיתי, כבר ניכר בבירור כי עמק הירדן משרה עליו שלווה. יתר על כן, האדמה נתפסת לו עתה כ"אדמת קודש" שכן בה עובדים החלוצים, וניתן להודות לאלוהים על "היכלך הירוק" שבו הקורבן הוא עבודת הכפיים, והעולה המוקרבת לאל היא "מנחת אהבה", עד שאפילו כף היד החלוצית התקדשה ממגע הרגבים (55).

והעיר שבה חי קודם לכן? העיר כבר מזמן נראתה לו כ"קרת", כשהוא מכנה אותה באותו כינוי ששלונסקי נהג לכנותה בתיאוריו הביקורתיים. כולה מעולפת בענני אבק, מהבילה ומדוכדכת. בלילה היא מתייפחת ואפילו מעשה הבנייה בבוקר הוא כאילו "יגיחו נחיליה / למערבולת פטישים ואופנים" (60, 61).

לעומת זאת, בשירי עמק הירדן, אין אפילו רמז קל שבקלים לחום הכבד של העמק בקיץ, לאבק הנישא ברוחות או לשטחים שעדיין לא מעובדים, כשם שאין שום רמז לקשיים חברתיים.

כאן מצא, כמדומה, המשורר והמחנך הנערץ את מקומו. הוא היה חדש וזר ושונה, ובכל זאת חש עצמו בבית. ומה חבל שדווקא אז, בשיא הנינוחות וההתמזגות, נפגם דיבורו, נקטעה שירתו ולאחר מכן נפסקו חייו.

יהא זיכרו ברוך.

* * *

אהוד בן עזר

טיפה וטיפונת

ספר חדש לילדים מאת סמי מיכאל

איורים: ליאורה גרוסמן

קיבלנו בדואר מתנה לקראת ראש השנה, ספר חדש לילדים של סמי מיכאל – "טיפה וטיפונת" (בהוצאת "דביר" 2014), עם ציוריה המקסימים של ליאורה גרוסמן, ורק לאחר שסיימנו לקרוא אותו, הזכירה לנו המיסתורית עובדה ששכחנו – הלא סמי מיכאל הוא הידרולוג במקצועו, ומה הפלא שכתב ספר על שתי טיפות מים, ואפילו יותר! (ולא רק "מים נושקים למים" למבוגרים!)

וכך עקבנו גם אנחנו אחרי המסע החובק זרועות עולם של טיפה וטיפונת, העוברות גלגולים מסמרי שיער – אם לא היה מדובר כאן במים. הסיפור הוא שיר הלל למים, וכך נכתב בו:

"המים ממלאים את הימים ואת האגמים,

המים זורמים בנהרות ובנחלים...

המים מטפסים לשמיים ונעשים עננים

המים מחלחלים למטה ויוצרים בארות,

המים מטיילים בתוך האילנות וגם בגופם של בעלי חיים,

המים הופכים לשלג צחור על כיפות ההרים,

המים מבעבעים בקומקום ונעשים אדים,

המים נושאים אוניות ענק וסירות קטנות."

וכך מגלים הילד והילדה, עוד בטרם למדו לקרוא, רק משמיעה ומראיה, את מחזור המים ביקום ואת נפלאות המים, ובכל אלה שזורים גם שני סיפורי אהבה, של טיפ וטיפונת ושל הילדים טל ואדווה, כאשר בסוף כל הגלגולים יש תמיד תקווה של פגישה מחודשת ושל התמזגות.

* * *

משה כהן

הנדון: הלאה ביבי

מכובדי,

כידוע הספורט הלאומי בתקשורת שלנו הוא להשתלח בביבי, ולא נקרא לו בנימין נתניהו.

אנחנו לא נחמיץ שום הזדמנות, אמיתית או לא, לעסוק בתחביב שלנו. הנה נפלה לידינו הזדמנות פז לגנות את נתניהו לרגל התפטרותו של השר גדעון סער. זו הוכחה נוספת, לטענתם, לאחר פרישתו של השר משה כחלון, שנתניהו מרושע, פוגע בבני אדם וגורם לפרישתם של אנשים מוכשרים מהמערכת.

רגע, יש משהו שאתם מבינים ואני לא, במה נפגעו השרים הפורשים? לא שמעתי מראש הממשלה אף מילה רעה עליהם, אדרבה, רק דברי שבח. הוא הצר את צעדיהם? איך הגיעו לראש הפירמידה אם הצר את צעדיהם? לאן יכול אדם להתקדם במקומותינו מעבר למשרת שר בממשלה? לאן?

מטבע הדברים התפקיד של שר תובעני ומצריך שעות עבודה ארוכות ומתישות, וכרוך גם במאבקים פוליטיים. אפשר להבין מצב ששר מתעייף ומחליט לפרוש ולעשות לביתו. מה שאיני מבין למה מאשימים בכך את נתניהו. האין הוא משקיע שעות עבודה ארוכות ומנהל מאבקים פוליטיים בתפקידו?

אי אפשר כנראה להתווכח עם חובבי הספורט הלאומי של השתלחות בביבי בצדק או לא.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים 

* * *

רביבה בן זאב (סבתא של איתי)

תקווה לחיים

הם נולדו חסרי ישע לתוך עולם שחומות סוגרות עליהם במעגלים חסומים בלתי ניתנים לפיצוח ולהבנה. אלה הילדים הנצחיים. היום הם כבר בוגרים, בני עשרים פלוס, ועדיין ילדים התלויים באימא ובאבא שאינם יכולים לעזבם ללא השגחה.

איתי, נכדי הבכור, לא היה ככל הפעוטות. תינוק שקט שאינו בוכה. אפוף בגירויים ובצעצועים שאינו מגיב להם בסקרנות המצופה. תחילה היה קשה להגדיר מה בדיוק לא תקין בהתפתחותו בהשוואה לתינוקות אחרים. היו ציפיות במשפחה שאולי בסך הכול התפתחותו איטית והכול יסתדר. בחלוף השנים התקוות התבדו והחרדות התגברו.

היום איתי כבר בן עשרים ועדיין ילד. בחור גבוה ורחב כתפיים ועדיין ילד. בני גילו כבר עברו את מסלול ההתבגרות, סיימו בית ספר תיכון ושירות בצה"ל והעתיד לפניהם. רק איתי ושכמותו בני דמותו, נדונו להיות שבויים בתוך בועת חייהם הבלתי מפוענחת. אחים לגורל משותף. ילדים נצחיים.

עמותת אלו"ט, בשיתוף עם אנשים טובים וגופים איכפתיים שעושים נפשות למען האאוטיסטים, פרצו את כל המחסומים, גייסו את כל המשאבים ועשו את הבלתי ייאמן: הקימו למענם בית שיחיו בו ויהיו מוגנים בין כתליו גם כאשר הוריהם יזדקנו וילכו לעולמם.

הורים ובני משפחה נרגשים התכנסו ביום שלישי 16 בספטמבר לחנוכת 'בית הידידות'. מעתה ועד עולם זה יהיה ביתם. 'הבית לחיים' של ילדיהם. המשפחות שהוזמנו התכבדו במטעמים והתיישבו בשורות בחצר היפה של הבית המרשים.

על הבמה נפתח הטקס הצנוע במילות ברכה ועידוד של רון חולדאי ראש העיר תל אביב, שדאג להקצות את הקרקע לבניית המטרה החשובה. אחריו דיבר הרב יחיאל אקשטיין, שכולו תקווה במילים ובעשייה, וגם שר הרווחה מאיר כהן הוסיף ברכות משלו, ואחריהם הוסיפו בקצרה וסיימו נציגי הגופים שתרמו ממירצם ומליבם הרחב להקמת הבית הזה.

ואז עלתה לבמה אפרת, אם  לבוגר בן 25, ושיתפה את הנוכחים בדאגותיה כאם לבן אאוטיסט. אותן דאגות ממש שמלוות את כל המשפחות שנכחו וחשו כאילו דיברו מגרונה. מעתה, סיפרה והמשיכה שהיא רגועה. בנה אוהב את המקום ומעתה יהיה ביתו לכל ימי חייו.

אחריה דיבר אמיר גולדשטיין אב לבוגר בן 24 וגולל את הסיפור המשפחתי שלהם. יעל ז"ל, אימו של הבן, נפטרה בגיל צעיר ממחלה קשה והותירה את האב אמיר עם ארבעה יתומים, שלוש בנות ובן אאוטיסט. האב גייס את כל כוחותיו והיה שותף במימוש הקמת 'הבית לחיים' שהנציח את זכר רעייתו: 'בית הידידות על שם יעל גולדשטיין'.

הרגעים הבלתי נשכחים שחתמו את האירוע היו כאשר עשרים וארבעה האוטיסטים דיירי הבית עלו על הבמה ושרו את השירים "על הדבש ועל העוקץ" ואת "הללויה" ביחד עם עינת שרוף שליוותה את השירה וסחפה את כולם בלהט הזמר.

נפרדנו בהתרגשות מכמה מעובדות הבית, נשים רגישות, אימהיות ומיוחדות: הדר, יובל, מרגנית, מורן ואיתנה. מהן שמענו על הפעילויות המבורכות שמעשירות את חיי דיירי 'הבית לחיים'. 'בית הידידות' – חלקת אלוהים קטנה. קרן אור מבורכת לאוטיסטים ולמשפחותיהם.

* * *

יוסי רנרט

הבאר הראשונה בשכונת מונטיפיורי

  שלום לכולם,                        

שמי יוסי רנרט, אני פעיל חברתי ועוסק בין היתר בתיעוד היסטורי בנושא הקמת המדינה ובשימור אתרי מורשת. על הפרק, שיחזור הבאר הראשונה אשר נחפרה בידי יהודים בעת החדשה, ונקראת באר היהודים (ביר אל יאהוד) בשכונת מונטיפיורי בתל-אביב (ליד מגדל המים ובית הכנסת).

לצורך השיחזור, אני מבקש את עזרת הציבור באיתור תמונות של הבאר ובית הבאר, מי שיש לו גישה למאגרי צילום או לשרטוטים ו/או לתוכניות, או שיש לו קשר כלשהו עם שכונת מונטיפיורי ויכול למצוא תמונה כזו, מתבקש להתקשר אלי לטלפון מספר 050-5470735  או להשאיר הודעה בדואר אלקטרוני: Yaffa.rennert@gmail.com

שיחזור הבאר ובית הבאר, חשוב מאוד להנחלת המורשת של ההתיישבות, תחילת הפרדסנות בארץ-ישראל ויציאת היהודים מיפו. יש הרואים בפרדס מונטיפיורי את ראשיתה של תל-אביב.

זהו סיפורו המופלא של הרב יהודה הלוי מרגוזה, רבם ומנהיגם של יהודי יפו, אשר קנה עם אחרים שטח אדמה גדול הצמוד לוואדי מוסררה, כדי לנטוע פרדס, אשר יאפשר תעסוקה ופרנסה  ליהודי יפו.

היה זה בשנת 1842, פרט לשודדים בדואים לא היה איש בסביבה. לאחר למעלה משלושים שנה, הגיעה קבוצת גרמנים אשר הקימה על גבעת הכורכר הסמוכה, את המושבה שרונה.

כל העבודה במקום נעשתה בידי יהודים, כך שהפרדס נחשב לראשית הפרדסנות היהודית, הבאר היתה הראשונה שנחפרה בידי יהודים בעת החדשה, על כן חשיבותה ומכאן שמה.

בפרדס ניטעו זנים שונים של עצי הדר ובהם אתרוגים.

במשך הזמן התחלפו הגופים אשר ניהלו את הפרדס, תקופה מסויימת היה זה בית הספר החקלאי מקווה ישראל, שאת הקמתו יזם בזמנו הרב יהודה הלוי והוא אשר שיכנע את קרל נטר להקימו.

הניסיונות לא צלחו. בצר לו, ביקש הרב את עזרתו של סר משה מונטיפיורי, והוא אשר קנה את השטח והוסיף עצים רבים לפרדס, כל זאת במטרה לעזור בפרנסתם של יהודי יפו.

כל הניסיונות לתחזק ולפתח את הפרדס כשלו.

לאחר מותו של מונטיפיורי, מכרו יורשיו חלקות למתיישבים אשר הקימו את שכונת מונטיפיורי בצמוד לוואדי מוסררה, למרות האזהרות מפני השיטפונות.

רחובה הראשי של השכונה נקרא "שדרות יהודית", להנצחת שמה של הגברת מונטיפיורי.

עם הקמתם של נתיבי איילון ובניית חומות הבטון, חלפה סכנת השיטפונות הפתאומיים, הנובעים מהגשמים היורדים באזור ירושלים.

עץ הדר בודד אשר שרד מהפרדס, הועתק בהצלחה לגן הבוטני בפארק הירקון, בידי המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל. פעולה זו מסמנת את ראשית פעילותה של המועצה.

לימים, הוקם בסמוך לבאר מגדל מים ונהרסה בריכת ההשקייה.

יום אחד נדהמו תושבי השכונה לראות טרקטור הורס את הקומה השנייה של בית הבאר, היה זה קבלן הריסות בשליחות עיריית תל-אביב. התושבים עצרו את הטרקטור בגופם וסילקו אותו מהמקום.

ביום 18 בנובמבר בשנת 1992 נדרשה כנסת ישראל למעשה הוונדליזם הזה. הרב אברהם רביץ, יליד שכונת מונטיפיורי, העלה הצעת חוק בנושא וכמעט התעלף מהתרגשות על הדוכן (אביו של הרב רביץ היה רב השכונה וניהל את בית הכנסת הסמוך). כך נותר עי החורבות עד ימינו אלה. בהשתדלות המועצה לשימור אתרים וגורמים אחרים, הוכרז המקום כאתר מורשת לאומי ונמצא התקציב לשיחזור.

בכוונתנו להפוך את המקום, הסמוך לדרך בגין הסואנת, לפנינת יופי אשר תשמש כמקום תצוגה ולימוד של פרקים חשובים בנושאי גאולת הארץ, ההתיישבות והחקלאות בארץ-ישראל, בעת החדשה.

התמונה היחידה הנמצאת בידינו מתארת חלוקת מים לתושבים, בתמונה נראה רק צד אחד של המיבנה וזה אינו מספיק לשיחזור מיבנה שנהרס, את התמונה צילם בזמנו נתן אכסלרוד. התיאור החלקי אינו מאפשר שיחזור אמיתי של המבנה שנהרס. רוב התמונות שהיו בידי המשפחות בשכונת מונטיפיורי וכן תכולת הבתים נסחפו אל הים בשיטפונות.

על כן אני חוזר ומבקש, מכל מי יכול לעזור ולהשיג תמונות של בית הבאר, להודיע לי בטלפון 050-5470735 או בדאר אלקטרוני: Yaffa.rennert@gmail.com

חומר היסטורי על שכונת נחלת-יצחק הסמוכה לשכונת מונטיפיורי תוכלו למצוא באתר

www.tourtelaviv.co.il 

בתודה,

יוסי רנרט

* * *

לידיעת הנמענים והכותבים לנו!

הגיליון האחרון של שנת תשע"ד, מס' 980,

מופיע היום, יום שני, 22.9.14

הגיליון הבא אחריו,

 הראשון לשנת תשע"ה, מס' 981,

יופיע לכל המוקדם אור ליום חמישי,

 2 באוקטובר 2014

בין התאריכים 23.9-30.9 – נא לא לשלוח חומר חדש!

שנה טובה ומבורכת

המערכת

* * *

יוסף אורן

איך תפחה עלילת "ניצבת" לממדי רומאן?

(חלק ב')

המשך הדיון ברומאן החדש של א"ב יהושע,

שהוא הרדוד והכושל בספריו

נוגה המסתורית

למילה "ניצבת", שנבחרה כשם לספר, יש שני מובנים בשפה העברית: כשֵם מגדירה מילה זו תפקיד (בלע"ז: תפקיד של סטטיסטית) וכפועל היא מתארת מצב של קיבעון (בלעז: מצב סטטי). מאחר שהקורא הכיר עד כה את נוגה ברוב עמודי הפרשיות הללו בתפקידיה כסטטיסטית בתעשיית הסרטים או כניצבת בעלילתה של האנושות, כלשון הקלישאה שהפריח יהושע פתאום בהרהוריה, ורק במיספר מועט של עמודים בכל פרשייה גם כאישה שחייה תקועים במצב סטטי, הגיע המועד להעמיק יותר בדמותה מן ההיבט הפסיכולוגי כדי להבין את הסיבה שבגללה תקועים חייה במצב סטטי – במודל התנהגותי המפתה גברים כדי לקרבם אל עצמה ובהרחקתם מעצמה כדי שלא תתעבר מהם ותהפוך "במקרה" ליולדת של ילד.

כנקודת-מוצא לפיענוח הפסיכולוגיה של נפשה הסבוכה של נוגה, ניתן להציע לקורא התבטאות אחת של אוריה שבאחת השיחות העז לומר לנוגה את הדברים הבאים: "את, נוגה, במהותך אישה נכה. יש בך פגם, ולכן אין טעם להאשים אותך או לכעוס עלייך. גם כשאת מנגנת ומתנהגת לכאורה ככל אדם, החולי מקנן בך עמוק." (181).

על אבחנה קלינית זו חזר אוריה פעם נוספת, כאשר נוגה הפתיעה אותו ותקעה לידו את השוט (שאחרי שנקנה אצל הבדואי בשוק, היה צריך למצוא לו גם שימוש כלשהו), כדי שילקה בה את אהבתו הסוררת אליה: "את משוגעת - - - ולכן לא באהבה צריך להצליף, אלא בשיגעון." (185). וגם אם הטיח בנוגה את הדברים אחרי שהושפל ובהיותו כועס, זיהה אוריה בהגדרות קליניות בלתי-מקצועיות אלה באופן קולע את מוזרותה: עקב רצון עז שקינן בה בסתר להפוך ל"עלם-חמודות" כדי "לא להביא ילד לָעולם" (204) היא אכן אישה שנפשה נכה.

משיכת הגברים ליופי הנערי

מיניות מסולפת זו – ולא ההבטחה הגלומה בשמה שהוא השם העברי של אלת האהבה והפריון המוכרת במיתולוגיה היוונית כאפרודיטה ובמיתולוגיה הרומית כוֶנוּס – היה סוד כוחה המושך של נוגה לגבי הגברים, וגם ההסבר לכישלון חיזורם אחריה. ואכן, שורה של גברים הפכו לקורבנות קסמה המושך והדוחה.

שעיה, נער בן גילה ובנם של השכנים מהקומה העליונה, היה הקורבן הראשון של כוחה המפתה והמרחיק. ואחרי שנכשל בחיזורו אחריה, נשלח להשתקם בישיבה רחוקה (187) ושם "שידכו לו כלה מן הכי קיצוניים במאה שערים," אישה ולדנית שילדה לו עשרה ילדים (46), ואף על פי כן נשאר שבוי באהבתו אל נוגה גם שנים אחר-כך (209).

אוריה בבחרותו היה הקורבן הבא של מיניותה המסולפת של נוגה שהסתתרה תחת המראה הנערי המפתה שלה כנערה. אף שבהווה אוריה נשוי לאסנת (הדומה במקצת לנוגה) ואב לשני ילדיהם, עודנו שבוי בקסמי יופייה הדו-מיני והחריג של נוגה. וכך הוא מסביר את סיבת התאהבותו בה ממבט ראשון באהבה שרק התחזקה בתשע השנים שחלפו מאז התגרשו: "גם אחרי כל השנים שלא ראיתי אותך, אני רואה שנשמרה בך אותה עדינות נערית שבירה ומתוקה, שכופפה את הלב שלי אלייך מהרגע הראשון." (203).

התמונה שנבחרה לעטיפת הספר ממחישה באופן קולע את המראה הנערי-בתולי הזה שהשתמר בחזותה של נוגה גם בגיל ארבעים ושתיים, כאישה בעלת עיניים יפות וגומת חן וכתפיים שטרם התעבו כמו אצל נשים בהגיען לגיל הזה. הקסם הנערי שנשמר בנוגה גם בעשור הרביעי לחייה הוא שהוליך שולל את הגברים שהופיעו בפרשיות הקודמות בעלילת הספר הזה, הן את יוחנן עבאדי שהתעשת במועד, הן את אלעזר קצין המשטרה בדימוס, גבר מגמגם ששיחק כניצב בשתיקה לצידה, והן את החלילן הקשיש מהתזמורת של אַרֶנְהֶם, שלו (כיוצא מהכלל) התירה נוגה לנשק את כתפה החשופה והוא מיצה היתר זה בהתלהבות ובתשוקה (51).

השפעתה של ההדחקה

בהתאמה מוחלטת לאמיתות שהחדירה הפסיכולוגיה המודרנית לשיח על נפש האדם, אין נוגה יודעת את הסיבה שבעטייה היא אדם שחייו תקועים במצב סטטי. יתר על כן: אף שהיא מודעת לסתירה בין התנהגותה המפתה כלפי מחזריה ובין סירובה ללדת ילד, אין היא מסוגלת להסביר לעצמה את חריגותה בשני הנושאים. ובמיוחד את זו הקשורה בהימנעותה להולדת ילד, שבישראל כולם תוהים על כך במיוחד, כי כאן, בניגוד להולנד, נתפסת ההוֹרוּת כקנה-מידה לתקינות חברתית: כל עוד אינך אב או אם, משהו ודאי איננו תקין אצלך.

משום כך מואיל יהושע – לא להאמין: רק בהגיעו לעמ' 262 – לאחוז סוף-סוף "את השור בקרניו" – כמאמר לוחמי השוורים בספרד ומגדלי הבקר בעולם – ומסיר את הלוט מעל ליבת העלילה הזו, שהתארכה והתארכה עד עמוד מאוחר זה עם פרשיות מיותרות וגם עם חפצים בלתי-נחוצים בעליל, ובכללם: מיטה חשמלית שתקינותה מפוקפקת ושוט שהבדואים מכנים אותו "קוּרְבָּשׁ". ולא רק אותנו, הקוראים, גאל יהושע בעשיית מעשה חסד מתאחר זה, אלא בעיקר את נוגה שעדיין איננה מבינה את החריגות הזו שהשתכנה בנפשה והשחיתה לריק את מיטב שנות הפוריות המינית שלה על ידי השקעתן בנגינה על נבל, כלי נגינה שכה מעט סימפוניות נכתבו למענו.

כעת ההתרה של הסיבוך בחייה של נוגה היא מהירה כאבחת-סכין: באחד הלילות, וכנראה שבהשפעת האבחנות הקליניות שהטיח בה אוריה, חלמה חלום שהציף לפתע לזיכרונה מראה של עצמה כילדה בת חמש. בחלומה שוטטה בדירה אחרת מזו שהכירה כ"דירת הילדות" שלה, ובהגיעה לחדר האמבטיה ראתה שם אישה צעירה וחיוורת שעיניה עצומות שוכבת באמבטיה "טבולה בקצף אדמדם." (263).

למחרת פיענחה נוגה בשיחה עם אימהּ את העובדות שראתה בחלום: הדירה שראתה בחלום היא הדירה ברחוב עובדיה בכרם אברהם שבה נולדה, ואשר ממנה עברו, בהיותה בת חמש שנים, לדירה הנוכחית ברחוב רש"י במקור ברוך, שהיא הדירה שבה גדלה. אף שאימהּ היתה אז בחודשים המתקדמים של הריונה עם חוני, לא נרגע אביה של נוגה עד שעזבו את הדירה ההיא, אחרי שבעלת-הדירה, שהיתה אישה צעירה, נמצאה טובלת עם דימום קשה באמבטיה ונפטרה במהלך לידת החרום של בנה.

במסורת "פשר החלומות" של אבי פסיכולוגיית המעמקים, זיגמונד פרויד, מעיד חלומה של נוגה שגם היא, בהיותה בת חמש, ראתה את מראה האישה המדממת למוות בלידתה בדירה ההיא, ואף שבני חמש זוכרים היטב אירועים מגיל זה, פעל עליה מאז מנגנון ההדחקה, המעלים מהתודעה מראות מחרידים כאלה, שגם מבוגרים, ולא כל שכן ילדים, אינם מסוגלים להכיל אותם בזיכרונם.

בעוד שעל נוגה פעלה השפעת המראה הקשה באמצעות ההדחקה, התבטאה השפעת אותו מראה על אביה באופן שונה: מאז "התחילו הדמיונות המוזרים שלו" שלעיתים התחלפו אצלו בכניעה ל"פחד שחור" (266). ואכן, מחרדה שנותרה בו מאותו מקרה, נהג אביה של נוגה להזהיר אותה, כאשר הגיעה לבשלותה המינית, מפני התעברות שיכולה להסתיים במוות של היולדת (211). ספק אם שיער עד כמה העצים באזהרתו זו את הכוח ההדחקה שהשתלטה על בתו. ולכן – משתמע בעקיפין הרעיון הבא מהמקרה המצער של נוגה, שהיה אמור להיות מודגש בספר הזה על-ידי יהושע, אילו ניאות להסתפק בנובלה פסיכולוגית מגובשת, במקום להתעקש על יריעה מוטלאת מפרשיות קומיות בהיקף של רומאן בן שלוש מאות עמודים: מוטב שההורים יניחו לטבע למלא את תפקידו בהתפתחות של ילדיהם.

המסע ליפן

העלילה של הספר הזה היתה צריכה להתרכז בהדחקה הזו, הן בסיבה שהשליטה אותה על נוגה והן בהשפעה הממושכת שהיתה להדחקה על חייה מגיל חמש ועד שהחלום שיחרר אותה ממנה בגיל ארבעים ושתיים. אך לשם כך היה עליו לוותר על כל העמודים שסיפרו בעליזות מופרזת, כשמדובר בעלילה על נפש מעונה כנפשה של נוגה, על ילדי החרדים שפלשו לצפות בטלוויזיה החילונית, על מארביו של עו"ד ירושלמי קשיש ועקשן לדירה נחשקת, על ארבעת תפקידיה של נוגה כניצבת בעלילת האנושות ועל שיחותיה, החוזרות על עצמן, של נוגה עם אימהּ ועם זרים שהכירה זה מקרוב על היותה נבלנית ואשה גרושה בלי ילדים, אף שמבחינה ביולוגית היתה מסוגלת להרות.

למעשה כאן, בפיענוח הנפש המפוצלת של נוגה בין כיסופיה הטבעיים כאשה ללדת ילד לבין מנגנון ההדחקה שעיכב ממנה להגשים כיסופים אלה, היה אמור יהושע לסיים את הספר הרדוד הזה בתוכנו והכושל כל-כך בהתמודדות עם נושאו. אך לא סופר כמו יהושע יסיים בהתרה פשטנית וחפוזה כזו עלילה ששמו חתום עליה, ולכן הוסיף עוד שבעים עמודים (מעמ' 228 ואילך) וסיפר בהם על שיבתה של נוגה להולנד ועל היערכותה כנבלנית למסעה של התזמורת שלה לסדרה של קונצרטים ביפן.

ואכן, אחרי שהשתחררה מהעיכובים של ההדחקה, התמסרה נוגה ליצירה שבעזרתה בחרה לחגוג את החירות שזכתה בה. ביפן תנגן את יצירתו הסימבולית של המלחין דֶבִּיסִי LA MER ("הים"), שבצרפתית היא נשמעת גם כמו מילה שפירושה "האֵם", שהרי כעת, אחרי שההדחקה בוטלה, אין חלה על נוגה שום הגבלה ללדת ילד ולהפוך לאֵם, פרט לעובדה המצערת שכבר לפני כשנה נפסק אצלה המחזור. אך למען הסר ספק בטוב ליבו ובהשגחה שהוא משגיח על הדמויות שהוא בורא מדמיונו, מזדרז כאן יהושע להתערב שוב בעלילה כדי לבטל לנוגה את היפסקות המחזור. והיא אכן זוכה לחידוש הדימום של המחזור ממש ערב ביצוע היצירה הזו עם שותפה לנגינה, מנגן הנבל הקשיש המזכיר לה את אביה במוצאו היפני ובהליכתו האיטית.

הסיום של הספר הוא לפיכך סיום פתוח, אך בה-בעת נוטה באופן ברור להיות אופטימי: אף שנוגה היתה דמות שטוחה ברוב חלקי הרומאן, דמות סטאטית שבעטייה של ההדחקה המעכבת לא הצליחה לפעול באופן חופשי במערכות החיים, ייתכן שבשובה מיפן להולנד תספיק עוד ללדת את הילד שקודם לכן התנגדה במשך שנים להולידו, משום שלא הבינה שבאותן שנים היתה בעל כורחה ניצבת –  אישה התקועה במצב סטטי בעלילת האנושות.

סיכום, ולצערי – לא מחמיא

עקב אופיו הסוער והנלהב מדי של יהושע כסופר, שגה יהושע בספר הזה שגיאה האופיינית לטירון: במקום להסתפק בנובלה פסיכולוגית קצרה, אפלה ומגובשת, על השפעתו של מנגנון ההדחקה על נפשו ועל חייו של בן-אנוש, אם לטוב ואם למוטב, מתח יהושע את העלילה באופן מלאכותי לממדים של רומאן בן שלוש-מאות עמודים.

הכישלון הזה של הספר "ניצבת" מצדיק לומר אמירה כוללת על מדף ספריו של יהושע, שגם מבקרי ספרות אחרים היו צריכים לומר אותה כבר מזמן: לא אחת התפתה יהושע בספריו המאוחרים להתפיח את העלילה הראשית, באמצעות סטיות ממנה אל עלילות משנה, עד שהיא תפחה לממדי רומאן בן מאות עמודים. כך עשה בכל הרומאנים שכתב אחרי החשוב מבין ספריו "מסע אל תום האלף" – רומאן היסטורי-אקטואלי פורץ דרך בסיפורת הדור וגם המגובש מכל הספרים האחרים שכתב לפניו ואחריו. ולכן, ספרו "מסע אחרי תום האלף" חוצה בין חמשת הרומאנים המוקדמים שהשלים בין השנים 1997-1977 ושהיו במהותם (פרט ל"השיבה מהודו") אלגוריות פוליטיות על "המצב הישראלי" (והם: "המאהב", "גירושים מאוחרים", "מולכו" ו"מר מאני"), לבין חמשת הרומאנים המאוחרים שהשלים בין השנים 2011-2001 ואשר בהם חזר לעסוק בנושאים הפוליטיים, אך הפעם בהדגש פנים-ישראלי ובכלים סימבוליים (והם: "הכלה המשחררת", "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש", "אש ידידותית" ו"חסד ספרדי").

בסדרה המחקרית-ביקורתית "תולדות הסיפורת הישראלית" כללתי פרקי עיון מקיפים על כל הרומאנים של  א"ב יהושע. כדי להגיע אליהם, מוצע לקורא להיעזר במפתח לכל 21 הכרכים של הסדרה המופיע בסוף הכרך "ניתוץ מיתוסים בסיפורת הישראלית". פרטים באימייל:

yoseforen@bezeqint.net

* * *

תקוה וינשטוק

סמינר מטייל בארצות הבלטיות

   המלחמה הסתימה – ומפלס הנסיעות לחו"ל החל לעלות בקצב מואץ. אני נסעתי לארצות הבלטיות – ליטא, לטביה ואסטוניה.

יש לי קשר דם לליטא. אביו של סבא של סבי מצד אבי (אולי קיים שם לקירבה כזו באילן היחס המשפחתי, אך הוא אינו ידוע לי) היה רבו של הגאון מווילנה. בנו – סבא של סבי, אליעזר הכהן – היה רבה של העיירה הליטאית יאסוין. אבל הוא לא רצה לחיות בליטא ולא רצה להיות רב והשתוקק לעלות לירושלים עיר הקודש ולהתפרנס שם מיגיע כפיו. ערב ערב, קרוב לשנה, בא לביתו רצען – סנדלר בלשון ימינו – ולימד אותו את מלאכת הסנדלרות. כשנעשה בקי במלאכה נפרד הרב מקהילתו, ועם רעייתו, שלוש בנותיו ובנו היטלטל תשעה חודשים – שישה מהם באוניית מפרש – בארצות אירופה עד שהגיע לאיטליה ומשם הפליגו לארץ. השנה היתה  1863.

 הכהן התיישב בירושלים, פתח סנדלרייה ברחוב היהודים והתחיל לעבוד.

 אבל נמצאו ירושלמים שהכירו את אליעזר הכהן עוד מליטא, והסנדלרייה שפתח היתה לצנינים בעיניהם. לא יאה לרב לעסוק בסנדלרות!– התריסו, מתעלמים מחכמי התלמוד רבי יוחנן הסנדלר ויצחק נפחא הנפח וחוני המעגל שהיה חג מעגל כשביקש גשמים אבל התפרנס ממעגילה (או עיגול פינות בבניית בתים). אותם עניין רק החשש כי מלאכת הכהן עלולה להזיק  חלילה לעסקי ה"חלוקה" – נדבנים עוד עלולים לחשוב כי גם תלמידי חכמים מסוגלים לעבוד לפרנסתם!

התחילו ללחוץ על הכהן שיסגור את הסנדלרייה ויחיה על החלוקה ככל הרבנים. הריצו אליו מכתבים, שיגרו שליחים ומיררו את חייו עד שסגר את בית המלאכה וחודשים מיספר אחרי עלייתו לארץ הלך לעולמו משברון לב, בעודו במיטב שנותיו.

בנו היחיד מיכל (הכוונה למיכה או מיכאל) הכהן (1834-1914) היה בן 11 כשהתייתם מאביו. כשגדל נחשב לעילוי ועם יואל משה סלומון ויוסף ריבלין נשלח ללמוד בישיבות מיר וסלובודקה. עד מהרה פרש מעולם הישיבות, נסע לקניגסברג שבגרמניה ולמד את תורת הדפוס. הוא חזר לירושלים ועם סלומון ויחיאל בריל הקים את העיתון העברי הראשון בעברית בארץ ישראל – "הלבנון". אשתקד חגג מוסד בן צבי 150 שנה להופעת העיתון. כמו כן היה משבעת מייסדי נחלת שבעה, מהשכונות היהודיות הראשונות מחוץ לחומת ירושלים. בשכונה יש כיכר לזכרו.

עתה, בטיול, ביקשתי מהמדריכים לסור ליאסוין (בליטאית: jos vailai) ונעניתי. העיירה נמצאת ליד דרך המלך שעשינו ממילא, כתשעה קילומטר מהעיר קיטן. מסתבר שבשנת 1900 מנתה יאסוין 534 נפש, ארבעים אחוז מהם יהודים. עיירה טיפוסית. במרכזה כיכר השוק והכנסייה, בתים בני קומה, חלקם מאבן – פעם היו כולם מעץ – מוקפים גינות, מתוכן מזדקר לעיתים צלב. הכול חדש יחסית. העיירה נפגעה מאוד במלחמת העולם השנייה ונבנתה שוב. מאז 1941 אין פה אף יהודי אחד.

לרוב המשתתפים בטיול היה זה מסע שורשים לערים ולעיירות בהם חיו בני משפחותיהם. הארצות הבלטיות הקטנות בירכתי אירופה היו מרכזי יהדות דומיננטיים, במיוחד במאות ה-18, ה-19 והעשרים, עד לשואה.

השלישייה הבלטית שוכנת בירכתי אירופה, מהים הבלטי עד הים השחור. ארצות רבות שלטו עליהן, ביניהן פולין, שבדיה, דנמרק פינלנד ובעיקר רוסיה. ליטא, הגדולה שבשלוש (65,300 ק"מ, 3,505 מיליון ויותר תושבים), שהיתה בשעתה "דוכסות גדולה", זכתה לעצמאות קצרה בין שתי מלחמות העולם – וחזרה לשלטון רוסיה. עם התפוררות האימפריה הרוסית קיבלו הבלטיות מעמד משלהן. ליטא ב-1991, לטביה ב-1933 ואסטוניה הקטנה (45,226 ק"מ, 1.258 מיליון תושבים) ב-1944.

כיום שלושתן חברות באיחוד האירופי ובנאט"ו. עדיין נשתיירו בהן שרידים מהעבר הסובייטי אך סגנון החיים כבר קפיטליסטי. ליטא עברה בשלום את המשבר הכלכלי העולמי והיא מרושתת במרכולים גדולים ובחנויות פרטיות. אסטוניה עוד מתלבטת בבעיות קיום.

ברחובות בולטים גברים ונשים גבוהי קומה. התינוקות בעגלות כולם בלונדיים – הפליטים מהעולם השלישי טרם הגיעו הנה. אבל אין זה גזע נורדי. מוצא הליטאים כנראה דווקא מיבשת הודו.

הטיול התקיים מטעם "קשרי תרבות", חברה לא ידועה ביותר אך אמינה שקיימה מה שהבטיחה אם לא למעלה מזה. הדריכו פרופסור מרדכי זלקין, מרצה להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת באר שבע, ויולק גורביץ, יהודי המתגורר בליטא, שהוריו חיו בליטא. הפרופסור עסק בעיקר במקרו-מידע היסטורי ועדכני מקיף על המדינות ויהודיהן, ויולק גילה בקיאות בכל פרטי המיקרו, ויחד יצרו תמונה שלמה[. לא בכדי נקרא הטיול "סמינר מטייל".

סרנו לכנסיות המפוארות, לבנייני הציבור והתרבות, לאוניברסיטה העתיקה של וילנה, ממוסדות ההשכלה הגבוהה המרשימים במזרח אירופה. התוודענו לגיבורים המקומיים מאז ימי הפגנים – מינדאוגס מליטא, "האחים לחרב" מלטביה, האפיפיור סלסטין השלישי מאסטוניה שיזם מסע צלב – ובראש וראשונה כמובן ליהודים.

קהילות יהודיות נוסדו כאן כבר במאה ה-14 ויחד עם פולין (הגבולות בין יהודי הבלטיות ויהודי פולין היו מטושטשים) הפכו למרכזים של יהדות אירופה, בעיקר בליטא. ארבעה מעשרת ימי הטיול הוקדשו לווילנה בירת המדינה, "ירושלים דליטא", ולקובנה, העיר השנייה בגודלה. זו היתה ממלכת היהודים בעלי התפישה הרציונאלית, הליטבקים החריפים, שנודעו כעקשנים וכ"מתנגדים" – מתנגדים לחסידות הרגשית יותר. וילנה הדלה היתה עיר יהודית פלורליסטית, נשבו בה גם הרוחות החדשות, חובבי ציון, מרכזי העברית – בליטא היו יותר בתי ספר של "תרבות" מאשר בפולין – התנועות הסוציאליסטיות היהודיות, חובבי ציון. מרכזי העברית, ומאידך מרכז "הבונד" והרבה מקרי שמד.

כיום מונה קהילת וילנה כ-3600 יהודים – 0.1 אחוז מכלל האוכלוסייה. יולק המדריך סבור כי  "הליטאים מעריצים את מדינת ישראל". מעריצים או לא, לקראת הטיול התבקשנו להימנע מכל תג ישראלי מזהה.

ברובעים היהודיים הישנים של הפזורה הליטאית והלטבית מצאנו את "רחוב היהודים" ו"רחוב הגאון", את רחובות "מאפו" ו"ד"ר זמנהוף" ממציא האספרנטו, בתים עם  לוחות זיכרון: "בבית זה נולד ברוניסלב הוברמן," "כאן חי הפסל מרדכי אנטקולסקי," והתעכבנו ליד ביתה של לאה  גולדברג וקראנו בקול משיריה שחלקם מוקדש לקובנה עיר מולדתה.

ביקרנו בבית שבו התקיים בית הדפוס של "האלמנה והאחים ראם" וכמובן בבית הקברות הישן של וילנה – פנתיאון היהדות הליטאית בתקופת זוהרה – בו קבורים בין היתר המשוררים  אדם הכהן ובנו מיכל, והגדול מכולם: הגאון רבי אליהו מווילנה (1720-1872) הגר"א, או בפשטות – "הגאון".

   הגאון מווילנה היה גאון במקרא, בתלמוד ובקבלה, בעל זיכרון פנומנלי, מקורי מאוד בפסיקת הלכות, שלא היסס לקבוע מה אכן אומר התלמוד ומה אינו אלא טעויות של סופרים-מעתיקים שגרמו להרבה פלפולי סרק מיותרים. בשל ענוותנותו ועל מנת שלא להיבטל מתלמוד תורה סירב לשמש ברבנות ועם זאת זכה להערצת העם. הוא היה מנהיג הקוטב המתנגדי-שכלתני של היהדות, שחלק על תורת חב"ד. (אגב, גם הגאון מווילנה, גם הרבי הזקן מלאדי –  נאסרו וישבו בכלא. הגאון משום שסייע לחבורת יהודים לחלץ יהודי מהתנצרות). ליד אוהל הגר"א בבית העלמין קבור "הגר צדק", גרף ולנטין פוטוצקי, בן למשפחה שנודעה מאד בקרב יהודי פולין וליטא. ולנטין התגייר ומשפחתו תבעה אותו למשפט. כשסירב לחזור בו מיהדותו נדון למוות ונקבר ליד הגאון.

שעות רבות בטיול הוקדשו לתקופת השואה. לבתי היודנראט, למקומות המחבוא של היהודים, למחנות הריכוז, העבודה וההשמדה, ליער פונאר, גיא ההריגה הגדול של 25,000 מיהודי ליטא, לפורט התשיעי, מצודת מחנה המעצר והמוות, ליער ביקרניקי ליד ריגה – אתר מרשים במיוחד שהוקם בשנת 2002. לפתע בעבי יער האורנים מזדקרת חלקת סלעים שחורים ואפורים בגובה של ילד קטן שכאלו צמחו מאליהם מתוך האדמה רווית הדם והתייצבו זה ליד זה בזעקה אילמת.

סך הכול  נספו בליטא 173 אלף יהודים ועליהם נוספו כל עשרות האלפים מלטביה וכן יהודי אסטוניה. הצבא הנאצי שפרץ לאסטוניה השמיד את כל היהודים שמצא שם – יהודים שלא הספיקו להימלט לברית המועצות. בפולין הושמדו היהודים לרוב בתאי הגזים. בארצות הבלטיות ראו הקורבנות עין בעין את הרוצחים הנאצים ואת עוזריהם הרוצחים המקומיים שאף זכו בשלל. על אתרי ההריגה שלטים בכמה שפות – בליטאית או לטבית, ברוסית – הרבה אתרים הוקמו בתקופת השלטון הרוסי – באידיש, לעיתים גם בעברית, וכן שלטים באנגלית על אתרים שהקימו נדיבים יהודיים מארה"ב. בכולם מגיני דוד ואנדרטות זיכרון בצורות שונות. (על אחד האתרים רשום "בספטמבר 2005 ביקר כאן נשיא ישראל משה קצב." דווקא הוא מכל הנשיאים מונצח באתר הזיכרון)ׂ.

הצל הזה של האימים והמוות ריחף על הטיול. הארצות הבלטיות היו לי השלמה לביקורים בבאבי יאר שליד קייב שברוסיה, עיר מולדתה של אימי, בטרבלינקה, באושוויץ בברגן בלזן, וביתר אתרי המוות בפולין בהם נהרגו יהודים ונשרפו ונקברו חיים ונספו בכל המיתות המשונות שהמוח הנאצי יצר. בעיניי אלה ביקורי חובה.

טיול של מקסימום יהדות ומינימום הנאה. הרבה הליכה, הרבה ארוחות חטופות עם שעון עצר. אבל לימים נרצה לזכור את הטוב והיפה שהיו בטיול: את החומר האנושי המעולה של המשתתפים, זוגות ובודדים – בעיקר נשים בודדות בגיל העמידה, וגם צעירים, את המלונות הטובים, וגם כמה מראות מרהיבים: הטירה על שפת האגם באי טראקי ששימשה מבצר במאה ה-14 (בטראקי אוכלוסייה קראית גדולה השומרת על ייחודה עד היום); מיבני האר-דקו המעניינים ברחוב אלברטה בריגה – לטעמי, העיר היפה ביותר בטיול; בית הכנסת החדיש והעליז בטאלין בירת אסטוניה, ואנדרטת ה"רוסלקה", בת הים, בעיר. וזכור לטוב מזג האוויר שלאורך כל הטיול היה חף מגשמים, למעט טפטוף קל ביום הראשון, והיה חמים ונעים כמו בישראל בראשית הסתיו וזאת בחודש ספטמבר ועל גבול פינלנד!

וכמה זוטות: חברת הנסיעות המליצה שנצטייד במקל הליכה עם כיסא ("כיסא מוזיאון"  שנוכל להאזין בישיבה להסברי המדריכים. אלא שהכיסא של המקל הזה צר ולא פעם כבר התגלגלתי ממנו, ולמזוודה, גם גדולה, אינו נכנס. מי שימציא כיסא מוזיאון שנכנס למזוודה, שכרו יהיה בצידו. התלבטתי: לקחת כיסא-מקל ולהיטלטל עימו במטוסים נוסף לתיק היד, או לא לקחת? לבסוף לקחתי מקל מתפרק שנכנס למזוודה וגם כיסא מתקפל ישן מורכב מזוג רגלי איקס וביניהן בד. המקל היה מיותר – בארצות השטוחות הללו אין הרים לטיפוס, אבל על הכיסא ישבתי  יומיום ורשמתי בנחת את דברי המדריכים.

התעוררה רק בעייה קטנה. הכיסא אינו כבד אבל מסורבל ולא נוח לנשיאה, אך עד מהרה נמצאו מתנדבים שסייעו לי לשאתו. נורית גוטהלף מצוות המדריכים, שדאגה לכל צרכי הטיול ופתרה בעיות, התנדבה לא פעם לשאת את הכיסא, בייחוד בעליה במדרגות, ודנה, צעירת המטיילים, הפכה למעין נושאת הכלים (הכיסא) שלי.

ועוד: בשנים האחרונות מעמידים שדות התעופה תחבורה פנימית לנוסעים קשישים. מכוניות מיוחדות עם נהג וכן כיסאות המונעים על ידי סבלים – מסיעים את הקשישים עד לשרוול המטוס ועד למקום הישיבה ופוטרים מהליכה מייגעת עם תיק-יד כבד לאורך מסדרונות שאין להם סוף. נהניתי מאוד מהשורות הזה של חברת "טרקיש איירוויס" בה נסענו. הוא מעניק לקשישים הרגשה של בני מלכים. לפחות בשדה התעופה כדאי להיות זקן.   

* * *

מנשה שאול

לישראל יש מה לומר

ההסברה הופכת בעידן המודרני חלק אינטגרלי של המלחמה, ולא כל שכן של החתירה לשלום. לישראל יש מה להסביר לעולם הערבי, אם כי האמצעים העומדים לרשותה – דלים. ההסברה של משרד החוץ מתבצעת על ידי צוות מצומצם של דוברי ערבית המתמודדים עם מכונת תעמולה ערבית משומנת המרופדת בעשרות מיליוני דולר.

משרד החוץ מדבר באמצעיו הצנועים אל הציבור בעולם הערבי – בדף הפייסבוק "ישראל מדברת ערבית", באתר "תקשורת" ("אלתווצל"), בערוץ היו-טיוב ובדף הטוויטר של המשרד. ארבעה ערוצים אלה זוכים להתעניינות של מיליוני גולשים במדינות ערב.

מחקרים על הרגלי צריכת-המדיה במגזר הערבי מראים כי האינטרנט הוא האמצעי הזוכה לחשיפה הגבוהה ביותר. הצרכנים אינם מסתפקים בגלישה בבית מול המחשב, ומעדיפים על פניו דווקא את הגלישה בטלפון הסלולרי. האינטרנט מאפשר למשתמשים להגיב בחופשיות, ללא מגבלות וללא תקשורת מטעם.

הדעת נותנת שההתעניינות הגוברת אינה נובעת תמיד מאהדה לישראל, אלא מסקרנות לדעת על מה שקורה בה. בעולם הערבי מבקשים לדעת על ישראל ממקור ראשון, ולא באמצעות תועמלנים ברשתות החברתיות ובערוצי הטלוויזיה של ארצות ערב. זה גם מסביר את הופעתם של פרשנים ומומחים ישראליים בערוצי הטלוויזיה הערבית, למעט כלי התקשורת של סוריה וחיזבאללה.

במרוצת 51 ימי הקרבות של מבצע "צוק איתן" הזימו דפי הפייסבוק בערבית של משרד החוץ שלנו את התעמולה השחורה והשקרית של חמאס ו"אלג'זירה". במקרים רבים הסתמכו באתרי המשרד על שידורים מערוצי הטלוויזיה הערביים, בעיקר ממצרים, שהתקיפו את ארגון חמאס, את מנהיגיו ואת דובריו. עמודי הפייסבוק דיווחו בהרחבה על השימוש שעשה חמאס למטרות טרור במוסדות אזרחיים כמו בתי ספר, בתי חולים ומתקנים של סוכנות הסעד לפליטים. לא זו בלבד שהוצג חומר תיעודי אותנטי של דובר צה"ל, אלא שהוצגו גם עדויות של כלי תקשורת במדינות ערב נגד התנהלות חמאס.

חמאס הכניס את עצמו למילכוד כשהציג את תבוסתו בעזה כניצחון. רוב מכריע של העיתונים ושאר כלי התקשורת בעולם הערבי, מלבד אלה של קטאר, שמו ללעג ולקלס את הניצחון השקרי של חמאס. אתרי האינטרנט של משרד החוץ לא היו צריכים אפוא להתאמץ כדי להזים את בדותת הניצחון. די היה בציטוטים מאמצעי התקשורת הערביים.

כשיש התפתחויות חיוביות בעולם הערבי, מתייחסים להן בהרחבה אתרי האינטרנט של משרד החוץ. דוגמה אחת מיני רבות היא ההתייחסות במאמר מערכת לבחירות הדמוקרטיות שהיו לאחרונה בתוניסיה, שהפתיעו את כל העולם באופיין הדמוקרטי החופשי. המאמר התייחס ליתרונות הרבים של הפרלמנט החדש שהעניק שיוויון מלא לנשים, חוקק חוק שירות בריאות ממלכתיים וכן חוק חינוך חינם מגן הילדים ועד למוסדות להשכלה גבוהה. העיתון Africa Manager  התוניסאי בשפה הערבית פרסם את המאמר הישראלי במלואו.

ישראל "גונבת" את פיירוז

דף הפייסבוק "ישראל דוברת ערבית" העלה פוסט על שיריה של הזמרת הלבנונית פיירוז שאותם שרה בישראל, בעברית ובערבית – להקת "טורקיז". הדבר עורר גל של תגובות בעיתונות הלבנונית. עיתון "אלספיר" הלבנוני פירסם מאמר ארוך בכותרת: "מה חדש בתרבות השוד הישראלי?" מיספר אתרים לבנוניים התייחסו לעניין בהרחבה, ביניהם אתר "המדריך שלך" ("דלילוכּ) שהכתיר את דבריו בכותרת: "ישראל גונבת את שירי פיירוז ויצירות שהאחים רחבאני מלחינים לה."גם אני נתבקשתי על ידי רשת ה- BBCבערבית לומר מהי תשובת ישראל לטענת חלק מהלבנונים כי זוהי גניבה ספרותית, וכך השבתי:

"עם ישראל הוא מגוון מבחינה אתנית. יש בינינו האוהבים את המוזיקה המזרחית וגם זמרות ממוצא אשכנזי שרות את שיריה של אום כלת'ום. המוזיקה היא שפה אנושית בינלאומית המקרבת בין עמים ומסייעת לנו בני האדם להכיר זה את זה.

"בעצם הימים האלה מתקיים בירושלים בירת ישראל פסטיבל מוזיקה בינלאומי, שבו נוטלים חלק תזמורות מירדן, ממרוקו ומהגדה המערבית, ואלו זוכות לתגובות נלהבות. השאלה היא, אפוא, לא למה ישראל משמיעה את המוזיקה, אלא למה יש התנגדות לתופעה חיובית כזו? על איזו גניבה מדברים? האם עושים את זה כעסק, או שיש כאן עניין של אמנות צרופה?

"לגבי התמלוגים על היצירות, איגודי האמנים במדינות ערב מסרבים לקבל תמלוגים מישראלים, כי בעיניהם צעד כזה מתפרש כנורמליזציה. אין ספק כי המוזיקה הזו מעניקה בריאות ושלווה לכל עמי האזור הרבה יותר מנאומיהם של נסראללה, בשאר אסד וח'אלד משעל."

פורסם לראשונה במגזין "מראה" 307.

אהוד: יורשה לי להוסיף שבעולם הערבי אין יודעים כלל על זכויות יוצרים, במוסיקה וגם בספרות. לוקחים מכל הבא ליד ללא שום שאילת רשות. יעידו על כך הרשומות של אקו"ם. המוסיקה הערבית ותעשיית התקליטורים שלה הם שוד גדול אחד ואין עם מי לדבר.

בשעתו, חרף היותי סופר נידח – הוצאתי אנתולוגיה על הערבי בספרות העברית בשם "במולדת הגעגועים המנוגדים", בעריכתה המסורה של ש. שפרה, וכמובן שהיה צריך לנהל תכתובת עניפה, גם דרך אקו"ם, כדי לקבל את הזכויות על כל סיפור וסיפור.

והנה, יום אחד התבשרתי כי האנתולוגיה הופיעה בערבית בבית הוצאה ביירותי. כמובן שלא שאלו רשות ולא שלחו עותקים. היה עליי לרכוש עותקים של הספר בחנות לונדונית המתמחה בספרות ערבית.

 "במולדת הגעגועים המנוגדים", הערבי בספרות העברית. מבחר סיפורים ומבוא. זב"מ ואגודת הסופרים, 1992. תרגום לערבית, "סוּרַת אל-עַראבּי פִי אל-אַדַבּ אל-עִבְּרי", בהוצאת דאר אל-חמארה, ביירות, 2001.

ובשעתה יצאה גם מהדורה אנגלית:

"Sleepwalkers and other Stories, The Arab in Hebrew Fiction" הערבי בספרות העברית. מבחר סיפורים ומבוא. טרי קונטיננטס אנד ליין ריינר בוקס, בולדר, קולורדו, ולונדון, 1999.

* * *

אוריה באר

שלוש הערות קצרות על 8200

פרשת יוצאי יחידת 8200 ומכתבם המוזר טרם נסתיימה. אני מניח, שבצה"ל יושבים עתה מי שיושבים, ושוקלים בדעתם איך וכיצד להעמיד אותם לדין, או לשלוח אותם הביתה לסיום תפקידם מעתה ועד עולם. בשעתו קראתי וממש לא האמנתי, אך זו המציאות, ולי נשאר רק להעיר שלוש הערות קצרות:

ראשית, תמוה בעיניי – כיצד המערכת הקפדנית והמשומנת של חיל המודיעין, שסורקת במסרקות ברזל, כל מועמד לשרת בה, לא גילתה את ארבעים ושלושה "המהוללים", והניחה להם לשרת שנים ארוכות ביחידה כה סודית כמו יחידת 8200. ידוע לי מידיעה אישית, על מקרים הרבה פחות חמורים, ממש מגוחכים, בהם נפסלו מועמדים מצויינים לשרת בחיל המודיעין, בשל עניינים של מה בכך. ממש טיפשיים. וזכורני כיצד אלוף משנה מסוים התנצל בפניי, לאחר שנים, על פסילת מקורב אליי, בטענה חסרת שחר ואבסורדית.

אז למה הם?...

 שנית, שאלה לסרבנים: מדוע נשארתם ביחידה זו, אם היא כל כך רעה? אם היא כל כך תורמת ל"כיבוש" המשחית. האם לא שמעתם על טופס 55? הלא איש לא היה מונע זאת מכם. אז מדוע...?

 האלו שם, שמעתם? הלא אפשר לעבור בצה"ל מיחידה ליחידה, לאחר משלוח טופס 55 בצרוף נימוקים מתאימים.

 ולסוף הערה שלישית: שר התחבורה טען בכעס, שיש לשלוח את "הצדיקים" האלה להיות שי"ן גימ"לים. לא, דעתי אינה כדעתו. יש פתרון טוב יותר. לשלוח אותם להיות עובדי רס"ר. כאלה חסרים תמיד בצה"ל וכל רס"ר יחידה כלשהי יקבל אותם ברצון. אז עובדי רס"ר. לא פחות ולא יותר.

* * *

אלי מייזליש

1. מאמר לחג

למרות ששמו של החג הוא "ראש השנה", העם בכלל לא חש כי באמת שנה חדשה בפתח.

יש אמנם מי שהולך לבית-כנסת לשמוע תקיעת שופר, אבל העיקר בו בסעודה המשפחתית; 'איפה אתם בחג?' זאת השאלה הכי מחורבנת ששמעתי בחיים שלי, כאילו אם אדע כי הבן-דוד שלי עזריאל 'עושה' את החג אצל אימא של אשתו המרוקאית עם כל האחים שלה – יש לי מזה משהו. הרי בראש השנה אין הגדה של פסח ואין מצות ואולי אין אפילו גפילטע פיש ומרק עם קניידלאך. אני הייתי מעדיף סתם ללכת לבית מלון ולנוח.

אבל כמעט כל הכלכלנים בטלוויזיה אוהבים לעשות סיכומים ולחשב סיכויים לשנה הבאה. האם המשק יצמח או ישקע בבוץ –  ככה כל שנה כבר 60 שנה.

שאלה זו – שבאה לבטא פסימיות ובכיינות נשאלת רק כאן. אין אף מדינה בעולם שערב הסילבסטר כותבים ולו מילה אחת על תחזיות כלכליות לשנה הבאה. רק מדווחים על אירועי חג, נשיקות חצות, צלצולי פעמונים, שתיית וודקה ונשפים.

כאן, כל פִּישֶער הוא מומחה לכלכלה. ומעולם כל הפישערים לא כתבו על צמיחה רק על צניחה. "שביתות בפתח השנה..." הינה כבר שובתים בדאר ומשביתים את נתב"ג. אוי ואבוי. הברוך. ממש צניחה. ואין אף אחד שכותב כי המצב הכלכלי באירופה הוא חרא והמוסלמים מחריבים שם כל חלקה טובה, והא בהא תליא: הרי אם האירופאים תפרנים ואין להם גרוש בכיס, גם לא קונים תוצרת ישראל או אפילו תוצרת סין. אבל לא על אירופה בלבד אנחנו תלויים. ולמרות הכול, כאן הורסים בתים ישנים ובונים וילות. כמי שהזדמן לא מזמן לכפר התימני הקטן 'טירת שלום' על גבעת כורכר דרומית-מערבית לנס-ציונה, לא ראה שם תימנים שהקימו את הכפר בתחילת שנות ה-30. רק עשרות רבות של וילות ענק בנות 3 קומות, חלקן בבנייה עדיין וחלקן ניצבות עם תצפית על חוף פלמחים מערבה או על מודיעין מזרחה. שכונה זו שחבוייה מהכביש הראשי 412 מנס-ציונה לרחובות, היא אחות לעשרות שכונות כאלה ברחבי הארץ, שבונים בהן ללא הרף, כמו למשל שכונת נחלת יהודה בפאתי ראשון-לציון [היכן שספי ריבלין היה גר] שהפכה מ'נחלה' החבוייה בפרדסים לג'ונגל המוני של מאות וילות ללא סוף עד כביש 4 לאשדוד. כנ"ל מכבים, מודיעין, שהם, ראש-העין, צור יגאל, ועד העמקים והגליל.

לא מזמן באתי לפגוש את הסופר אמנון שמוש בקיבוצו מעיין-ברוך על גבול לבנון ממש. הוא גר בבית זה עשרות רבות של שנים – בית דל כמו כל בתי הקיבוץ, אבל בכניסה לקיבוץ, על שטח שכבר גדול מהקיבוץ עצמו, מכר הקיבוץ מחלקו ונבנו שם וילות לכל המרבה במחיר, מכל סוג ומכל צבע כמו סביון. ורק תדרים מעט לכפר בלום אותו דבר. ככה בכל קיבוץ. אז תשאל את הפישערים: מי הם האנשים הללו שמצפינים עד כפר בלום או מעיין ברוך לבנות וילה בת 220 מ"ר? מי? או מי שבונים וילות בדימונה? הרי לפי התחזית שלהם המשק בצניחה.

נ"ב אותו דבר ביפו או ב'נווה צדק'.

ברור לכל יליד הארץ – ילידי שנות ה-30, מי שלא היתה אז  להוריו ברירה וכל המשפחה בת 7 נפשות גרה בחתיכה קטנה של בית-אריזה בפרדס, או בחצר בית בנחלת-יצחק במה שהיה קודם רפת או לול – וכיום הבנים והנכדים שממלאים את כל תפקידי הצמרת, האם הם בכלל ראו רפת בחיים שלהם. ומאז, נוספו לנו בארץ יותר מ-5 מיליון יהודים שכבר לא גרים בבתי אריזה או בלולי תרנגולות. הם ממלאים בבקרים ועד שעות הלילה את מפעלי היי-טק ברחוב הברזל בתל-אביב ועוד עשרות אזורי תעשייה מתקדמת בארץ.

ואני אומר לכולם: אין בעולם ארץ כה יפה כמו ארצנו. נקודה. אבל אין בעולם ארץ מלאה בכיינים כמו ארצנו. רוב הבכיינים הם דווקא אלה שהפסידו בבחירות לשרון ולביבי. כשיוסי ביילין חגג בסודי סודות באוסלו ושולמית אלוני ויוסי שריד היו שרי חינוך, לא היתה בכיינות. חגגו. בוכים רק כשמפסידים, ואינם מוכנים לסלוח. ואינם מבינים כי עם האוסלו הביאו לרצח אלף יהודים – ורק 'חומת מגן' היא ששינתה את פני המדינה.    

איני בא לשתף אתכם באופטימיות שלי, אני פשוט מצלם את המצב. וכשאני רואה את התמונות שצילמתי לפני יותר מ-60 שנה ואפילו לפני 20 או 10 שנים, אני פשוט נדהם יותר ויותר. הרי כבר ביקרתי בעשרות ארצות ובארבע יבשות, וראיתי מה היה שם לפני 60 שנה [כן! הפעם הראשונה שיצאתי לחו"ל הייתה ב-1953!] – ואיזו שוני עברה המדינה לעומת מדינות אחרות, ההבדל הוא תהומי.

אני מציע לכל פסימיסט לבקר את את פרווריה הענקיים של דטרויט ולראות עזובה של אלפי בתים מתפוררים וערימות זבל וגרוטאות, לבקר את אותו רובע חרדי בברוקלין ושמו 'בורו-פארק'. אותם מבני עץ קומתיים שהיו לפני 60 שנה, נשארו כמו שהיו אבל יותר בלויים ולוחות עץ מהקירות תלויים באוויר. אין דבר כזה בארץ. פשוט אין. כאן מתרחשת התופעה העולמית החדשה ושמה: "פינוי-בינוי" – ובנייני 'עמידר' או 'סולל בונה' בני 40 או 50 שנה נהרסים בידי באגרים אדומים, ועל חורבותיהם קמים בנייני דירות בני 18 או 22 קומות.

אמנם יש לנו אלפי, אולי עשרות אלפי זוגות צעירים שאין להם דירה. אין להם דירה? ממתי יש לכל זוג צעיר בעולם הסכם עם הקב"ה שיתן לו דירה? רק כאן התרגלנו כבר לפני מאה שנים לראות באי קניית 'מגרש' החמצת החיים. רק לראות את התמונה של ראשוני תל-אביב ['אחוזת בית'] מגרילים מגרשים, כדי להבין מה זה 'מגרש'. ולפני זה ואחרי זה קמו ועלו סיסמאות כמו "גאולת קרקע" "דונם אחר דונם" – ועשרות פעילים ציוניים שהקדישו את חייהם לרכישת קרקע ולהקמת יישובים כמו חיים קלווריסקי, אוסישקין, חנקין או הברון רוטשילד ובוני פתח-תקווה. רוב השיח החברתי בארץ מאז ימי התורכים היה קניית קרקעות. אבל, כל זה היה רק בהקשר הלאומי-ציוני ולא בשל דירת 4 חדרים לזוגות צעירים. אמנם מגרש, אבל עם כל הלב לגאול את אדמת הלאום. ועדיין הארץ לא כולה נגאלת.

כיום, משתולל האיסלאם באירופה ושלוחותיו מגיעות לאיזור ושוחטים בני אדם בשידור חי. ובגבולנו, מצפון ובעיקר בדרום, משתינים במכנסיים מפחד שהנה מגיע להק מטוסי F-16 ו'יורד' עליהם עם פצצות בני טונה. אמנם, לא ממש כף לחיות עם מחבלים על הגבול, אבל הרבה יותר גרוע היה באותה שכונה תימנית שהזכרתי בהתחלה, 'טירת שלום', והנה ציטוט מתולדותיה, כאן, במרחק יריקה מ'פארק המדע' בנס-ציונה להלן:

בתחילת המרד הערבי הגדול [1936] סבל המושב מיריות תכופות מכיוון בית ערבי סמוך‏. באוקטובר 1937 נרצח בשנתו אליהו שרעבי, ילד בן 11, בהתקפה של ערבים על המושב. באוקטובר 1938 נרצח מזכיר המושב, ישראל תם.

כיום לא נרצחים בטירת שלום ילדים בשנתם, אולי בשטחים. ורובם נתפסים או נהרגים [ונא עיין הרוצח מקיבוץ מצר שנלכד ונורה שנה לאחר שהיה במחבואו ועדיין ממתינים לחיסול שני הרוצחים מגוש עציון שרצחו את שלושת הנערים] – ואכן, כּוּל כַּאלבְּ בּיג'י יומו. יתפסו אותם או יחסלו אותם. השגרה של הרג-רצח-מלחמה-F-16 תמשיך כנראה ללוות את מהלך חיינו עוד שנים. וככה גם דונם ועוד דונם. ואם מישהו באמת שכח היכן הוא חי היום, יש לי רק הצעה אחת: אם לא קיבלת עדיין מתנה לחג קרטון עם זוג בקבוקי יין אחד אדום והשני לבן ואתה באמת רוצה לקנות יין לחג, לך לכל סופר ותראה לא פחות ממאה ועשרים יקבים מהגולן ועד הנגב והרי יהודה. יין משובח מכל הצבעים. יין שלנו. אחרי חצי בקבוק כבר לא תבכה.

שנה טובה.

2. מנהיג לדורות? אין חיה כזו

מנהיג שמת בדמי ימיו, וטרם הספיק להטביע חותם, הרצל וז'בוטינסקי למשל, או מנהיג שפורש בזעם כי חבריו בצמרת הפכו ליריביו, בן-גוריון למשל, מהווים סיפור היסטורי עגום כי זה לא מה שהעם מייחל לעצמו; אלא מנהיג לדורות, כמו משה רבנו למשל, שהוביל במדבר עַם ממורמר 40 שנה ותוך-כדי מחוקק חוקים אוניברסליים הקיימים עד היום: 'לא תרצח' למשל.

באחרונה אנו עדים למחול שדים מול מנהיגות נתניהו ואין לך יום אחד לפחות בשבוע ש"ידיעות אחרונות" לא יפרסם תמונה שלו עם כיתוב לעגני.

פרישתו של גדעון סער, לוותה באותו עיתון במסכת פרשנויות של כל בכיריו איך מסתלקים מסביבתו של נתניהו כל שריו, עוזריו ויועציו, מנהלי לשכתו וגם העוזרת בית והנהג.

לא שאני בספק שאנשי עיתון זה אינם מצביעי ליכוד, אבל אתן להם לפחות מנה פלאפל כל יום אם יצביעו בעיתונם על מנהיג לפי בקשתם. כי לו היו מתקיימות היום בחירות ישירות לראש ממשלה, למי הם היו מצביעים? למי? לבוז'י הרצוג? ליאיר לפיד? או אולי לציפי לבני? כי אם כל-כך חכמים, כל-כך יודעים מה לעשות כנותני עצות, האם מוכנים נחום ברנע או שמעון שיפר להציע עצמם לראשות ממשלה? מי הם? ברל כצנלסון? [עורך 'דבר'].

הפיצול כיום של ריבוי מפלגות מרכז בלי לתת עדיפות מכרעת למנהיג מפלגה ולו יהיה שמה ליכוד, מעיד חד-משמעית כי רוב הציבור אינו מוכן לתת תמיכה חד-משמעית לנתניהו ברוב של מכריע כמנהיג לדורות.

איש בארץ אינו רוצה לתת יד לדיקטטורה שלטונית. אבל רב המרחק בין דיקטטורה להנהגה מובילה המשדרת סימפטיה. האם אובמה משדר כיום סימפטיה בארה"ב או כמעט מיאוס בשל הגמגום בענייני המלחמה בטרור.

עמנו – לפחות החלק הארי ממנו החי כיום בישראל, רואה את ראש הממשלה לא רק כמנהיג מדינה אלא כמוביל את העם כולו. ואין לך מדינה אחרת בעולם כולו זולת ישראל, הרואה את שלום יהודי העולם כשלום אזרחיה. המשפט שלורד בלפור חקק על הסלע: "בית לאומי לעם היהודי בארץ-ישראל," רלוונטי היום ויהיה רלוונטי בכל עתיד כששני המושגים: 'בית לאומי' ו'ארץ-ישראל' נאמרים בנשימה אחת, ולו הייתי אחראי על הדפסות ספר התנ"ך, הייתי מוסיף במהדורות הבאות את הכיתוב הזה כסיומת של התנ"ך ונראה אם מישהו היה מתנגד.

ועד שזה יקרה, ובינתיים, יש לנו עסק רציני לתחזק את המדינה על כל תחלואיה. ולצורך זה בין אם נרצה או לא – יש צורך במנהיג. אבל העם הזה החליט שאין לו צורך במנהיג. מילה זו: מנהיג – מפחידה אותנו, ותתפלאו, המילה 'מנהיג' אינה מופיעה כלל בתנ"ך. אז בל נתפלא שהדור הזה אינו חפץ במנהיג ולו שמו הרצל, או בן-גוריון או נתניהו ואולי הדורות הבאים הם שידברו. 

3. לא הרצל ולא בלפור

גילוי נאות: אני מכיר אישית את התאומים הרצל ובלפור חקק, כשפירסמתי במשך שנים את המאמרים והשירים שלהם בעיתונים שערכתי "אלף-יוד" ו"הירדן", אבל הפעם האחרונה שראיתי אותם היתה לפני כחצי-יובל שנים, כשהמו"ל של "אלף-יוד", עו"ד יעקב חרותי, ערך לחברי המערכת 'גיבוש' במסעדת הדגים הירושלמית "אנה טיכו".   

בשבוע שעבר, כשקיבלתי את הזמנתם לאירוע "ערב ספרותי מיוחד על יצירתם", הלכתי כולי מלא ששון וחדווה, וכמוקיר את יצירותיהם, להשתתף באירוע ב"בית אריאלה". לא אכחיש כי בין היתר היה 'פיתוי' לשמוע גם מוסיקאית מחוננת בשם ירונה כספי על פסנתר, וכן שחקנים רבים הקוראים ושרים מיצירותיהם, והמנחה הקבוע של אגודת הסופרים, האיש עם השרשרת על החולצה מבחוץ, מאיר עוזיאל מקורזל ברעמת שיער לבן ועבות. התפלאתי ש'בית הסופר' – הבית האותנטי שלהם, לא היה להם משכן לערב זה, אבל לא שאלתי. אולי בשל האטרקטיביות האקוסטית של בית אריאלה. ניחא. ואכן הרבה יותר נוח לשבת ביציע של בית אריאלה.

וככה זה מתחיל: האולם כבר מלא, סוגרים את האורות באולם [למה?] ומאחורי הפרגוד מופיע מאיר עוזיאל עם מיני-מיקרופון סמוי מן העין ומתהלך על הבמה עם בלוק מכתבים צהוב, חצי מקריא וחצי מדקלם, אבל אני פשוט לא שומע מילה. מישהו [אני] צועק לו מהיציע 'לא שומעים!' – והוא חוזר בשאלה: 'לא שומעים?' ומנסה לתקן בתזוזה את המייק הסמוי וממשיך לדבר אל הקיר ושוב לחישת רמות 'לא שומעים!' – אז מה. שלא ישמעו. זה מה יש. מה שכן אני רואה שעוזיאל כבר גמר שניים-שלושה דפים ומדפדף ומרשרש הלאה והלאה בבלוק כאילו מדלג על עניין לא חשוב כי הסיפור האמיתי הוא על עלייתם מעיראק של התאומים בני השנתיים ב-1950. וכל סיפור הוא השראה לשיר, כמו למשל ביקור של הסבתא בהר ציון והטיפוס של 100 מדרגות בעיני ילד בן 8. אבל גם את זה שמעתי בקושי, ככה שעה וחצי ואז קמתי ויצאתי.

ולמה אני כותב כל זה? כי מיד אחריי אני רואה את ד"ר משה גרנות יורד במדרגות ויוצא, וככה עוד עיתונאי, ועוד אחד ועוד אחת. ואשתי שנשארה סיפרה לי כי התבלבלו לו לקריין יצחק נוי אותם דפים מהמדפסת, ולא ידע מאין להתחיל. וכשכולם על הבמה נאלצו לברוח לברר את ההתחלה, אנשים חשבו כי 'העסק' נגמר.

כל אותה העת, על הבימה עצמה, היה שולחן עגול ונמוך ומיותם מאנשים, ועליו מפוזרים ברשלנות מלאכותית התוצרת של החקקים; כל ספריהם. וככל שההצגה נמשכת, עדיין איש אינו יושב ליד הספרים שנותרו מיותמים, גם הקהל בפואיה לא קיבל הזדמנות לעיין או לפחות לקנות ספר. למה? כי זה 'ערב ספרותי' ולא דוכן מכירות ב'שבע הספר'.

אבל את האמת כולה – למה אני כותב כל זה, ועל כך אין לי מחילה, זה לזלזל באנשים שהגיעו מכל קצווי הארץ ולא חשבו כמו בכל אירוע ספרותי או אקדמאי, להכין ליד הכניסה כיבוד קל וכוס קפה וכוס מים לאורחים. אולי הם חשבו כי הקיוסק בכניסה יכסה על הפשע, אז מה אם אשלם שם ל"אספרסו כפול" 13 שקלים? מה קרה? אבל 300 אנשים? הרי אם הקיוסקאית בת ה-70 היתה מביאה מהמוביל הארצי טנק מים לא היה מספיק. והתבוננות במלאי שלה התברר כי בסה"כ היו שם שני בורקסים. [במספרים – 2]. 

לא מזמן השיק בבית מנחם בגין בירושלים השר לשעבר ולוחם הלח"י, יהושע מצא, את ספרו 'שני אקדחים', שהיתה לי העזרה ושותפות קלה בהוצאתו, ולא רק שתוך כחצי שעה הוא חתם ומכר את כל ששת הקרטונים המלאים ספרים שהביא למכירה. אבל הכיבוד רבותיי, הכיבוד. מה לא היה שם. 3 סוגי יין והעיקר כוסות תואמות יין. אין סוף לסנדוויצ'ים זעירים ועוגיות כיד המלך, כולל לחולי סוכר "ללא סוכר". ומה לא? קפה? 6 מלצרים "איך תרצה את הקפה?" אחד מהם שואל, ואני: "עם חלב.." – ומיד הוא מוזג לי בספל חרסינה כוס קפה עם חלב. כה ייעשה לאיש שבא 80 ק"מ לירושלים ל"ערב ספרותי".

אין לי שום אינפורמציה מה היתה העילה להיעדר כיבוד אצל החקקים. התאכזבתי וכיסי התרוקן במהירות מכך שמיד אחרי ההופעה נאלצתי לעבור ל"שרונה" החדשה ממול למגרש החנייה ולשבת שם שעה ולהשאיר לבעלים יותר מ-100 שקלים על שתי עוגות ושני קפה. אין לי רצון כאן להתחנף לאהוד עצמו, שלא מזמן השיק ב'בית הסופר' את שני ספריו: "מסעותיי עם נשים", "והארץ תרעד", אבל היו שם ממש, בפתח הדלת, צלחות מלאות עוגיות. וגם קפה. וגם מים. וגם מיץ. ולא הלכתי אחרי האירוע לשתות קפה ב-100 ש"ח.

אז גם מיקרופון עלוב וגם בלי קפה? מה זה? שכחתם את הדגים ב"טיכו"?

אהוד: את כל מיני המאפה בערב שלנו הכינה המסתורית במו ידיה, חוץ מקצת מאפים מזרחיים שקנינו בשוק הכרמל, כך שכמעט הכול היה מעשה בית, כולל הספרים שיצאו לאור על חשבוננו ומרבית הקוראים בארץ כלל לא שמעו עליהם.

* * *

מוּקֵי אֶלְדָּד

בְּתַחֲנַת הָאוֹטוֹבּוּס

עִם הֲלִיכוֹנוֹ הוּא  מַגִּיעַ אֶל

תַּחֲנַת הָאוֹטוֹבּוּס,

לוֹקֵחַ חֵלֶק בַּהֲמֻלָּה הַמְּסַנְוֶרֶת,

כְּיֶלֶד סְחוֹר סְחוֹר תָּר

אַחַר שִׂיחָה עִם יוֹשְׁבֵי הַתַּחֲנָה.

נוֹתֵן עַצְמוֹ לְכָל צְלִיל חוֹלֵף,

מוֹשִׁיט זְמוֹרוֹת גַּעְגּוּעִים,

גָּלוּי לָרוּחַ

לְלֹא שִׁרְיוֹן

פּוֹתֵחַ אֶת מְחוֹזוֹת פְּנִימִיּוּתוֹ.

כָּךְ,

כִּמְעַט מִדֵּי יוֹם

טוֹבֵל בְּתוֹךְ רֹךְ זָרִים,

עֵת שָׁב הַבַּיְתָה

כְּשֶׁנִּדְלַק רִאשׁוֹן הַפָּנָסִים.

* * *

אהוד בן עזר

מסעותיי עם נשים

רומאן

הוצאת "ספרי מקור" 2014

פרק עשרים ושלושה

בלפוריה היתה מבוגרת ממני בשלוש שנים

בלפוריה היתה מבוגרת ממני בשלוש שנים. החזה שלה היה הכי מלא וזקוף במושבה. כשהיא היתה יורדת ברחוב רוטשילד, לכיוון חובבי ציון, היו האיכרים הרוכבים על חמוריהם הקפריסאים הגבוהים, בדרך לפרדס – מסובבים את ראשיהם, והביצים שלהם עומדות להתפוצץ מהחיכוך באוכף.

תסרוקתה היתה בצורת זנב-סוס קשור בסרט, שהיה מתנועע בלכתה, זקופה תמיד, ואחוריה הבולטים היו מעמידים את הזין אפילו לחמורים.

בקיצור, היא היתה פצצת מחמדים מהלכת על שתיים, וגם בעוברה ליד בית הכנסת הגדול היו המבטים נשלחים רק אליה ולא לספרי הקודש שמהם התפללו בקלויז, זה בית הכנסת הצמוד, הקטן, על שם דינוביץ.

באותה תקופה אבא החזיק בג'יפ מימי מלחמת העולם השנייה, מעודפי הצבא הבריטי, שהיה יחיד ומיוחד במינו בכל המושבות, ואני כבר השתמשתי בו, ללא רשיון, כמובן, לאחר שלמדתי לנהוג בדרך העפר התורכית שחצתה את הביצה ממזרח למערב, ליד הפרדס שלנו.

והנה יום אחד, כאשר נהגתי ברחוב רוטשילד ראיתי את בלפוריה יורדת מולי במדרכה לכיוון מרכז המושבה. המכונית נטעה בי אומץ מטורף, ולמרות שלא הייתי נחשב נער נחשק, כמו עמוס אטינגר, למשל, עצרתי את הג'יפ צעדים אחדים לפניה ושאלתי אותה אם אני יכול להציע לה הסעה.

ההורים שלנו היו מאותו חוג של בני-איכרים, דור שני למייסדי המושבה, שכבר נולדו בה. חיה, אימה של בלפוריה, היתה עגלגלה ושופעת חיים.

בתשובה בלפוריה צוחקת. אני מרגיש את הצחוק שלה בתוכי. היא מבוגרת ממני בשלוש שנים ושופעת חיים ומיניות כמו אימה, חיה. לא. אני לא אספר לה שאני יודע שיום אחד, כאשר אביה קיבל התקף מיגרנה קשה ובא הביתה מעבודתו בבנק באמצע היום, אבא שלי ברח מחלון המיטבח כשהוא מכפתר את מכנסיו לאחר שביקר, ולא בפעם הראשונה, אצל האימא הקוקטית שלה, חיה, ביקר בפתח תקווה, בחריץ, שממנו היא עצמה, בלפוריה, כבר יצאה אז לאוויר העולם.

מכוניות רבות עדיין לא היו באותה תקופה במושבה, למרות שכבר נעשתה עיר, והאיכרים עדיין היו רוכבים על חמוריהם הקפריסאיים הגדולים מרחוב רוטשילד לפרדסים שלהם בצפון המושבה.

כשגמרה לצחוק אמרה: "למה לא?"

פתחתי את הדלת מבפנים, והיא קפצה פנימה. הרגשתי כמו מלך. עשיתי שני סיבובים בלב המושבה, רוטשילד, חובבי ציון, מוהליבר, הרצל ושוב רוטשילד, כדי שיצאו העיניים מהחורים לכל המסתכלים ובייחוד אם יש בהם חברים שלי. ואחר כך פניתי צפונה, לעבר איזור הפרדסים והביצה של המושבה. החניתי את הג'יפ בסימטה שהובילה לבית האריזה בפרדס שלנו, ושאלתי את בלפוריה אם היא רוצה שנקטוף קצת תפוזים. זה קרה בחורף, עונת השאמוטי, ובזכות הגשמים שירדו נעשו הדרכים נוחות יותר לנסיעה במכונית מבלי לשקוע בחול העמוק.

"נחכה עוד קצת," אמרה,"לפני שאנחנו קוטפים תפוזים בפרדס של סבא שלך."

היתה איזו נימה לא נעימה בדרך שבה ביטאה את המילים "סבא שלך".

קפצתי החוצה וחזרתי עם שני פירות של שאמוטי-דם מהזן "שרה", שהיו יפים למראה ובגודל השדיים של בלפוריה. ישבנו שנינו בג'יפ ואני קלפתי לה תפוז ונתתי פלח בפיה ופלח בפי וכך גם התקרבתי אליה. לאצבעות ידיי היה ריח נפלא של קליפת הפרי, שבחלקה הפנימי, האדמדם-הספוגי, ניגבתי אותן מהרטיבות של הספירט שבקליפה הכתומה מבחוץ.

אפילו השתמשתי בצד הפנימי של אחת הקליפות מבפנים כדי לנגב את שפתיה של בלפוריה.

וכל אותו זמן היה לי קשה להסתכל בעיניה כי עיניי חתרו כל הזמן קצת באלכסון כלפי מטה לראות את תחילת המפרץ של שדיה הזקופים.

כאשר הגשתי את הפלחים לשפתיה תיחמנתי כך את תנועת ידי השמאלית שכדי להגיע עם הפלח נגע מרפקי קלות בשד שלה, מעל החולצה. פעם ופעמיים, והיא לא הגיבה.

כשסיימנו את התפוז הראשון שקלפתי, וניגבתי את פיה היטב בתוך של הקליפה, רכנתי לעבר שפתיה, תוך שאני נשען קלות על שדיה, ורפרפתי עליהן בנשיקה.

"אתה לא צעיר מדי?" היא אמרה בקול קצת מוזר.

"לא."

"אתה יכול להוכיח?"

"כן," שיקרתי לה. "אני כבר לא בתול. דפקתי את לטיפה שעבדה אצל סבא בפרדס."

"אתה סתם עושה רושם," היא אמרה. "אני מכירה אתכם. כולכם בתולים עדיין."

"לא, בחייאתי," אמרתי לה, "הכנסתי לה עד הסוף. אני כבר בעל ניסיון. אפילו הסופר סמילנסקי כתב עליה סיפור נהדר, ובעקבותיו הלכתי."

"טוב. אני יודעת שאתה משקר. אולי הכנסת לה, אבל מאחור, כי פחדת מאבא שלה שירצח אותך בגלל הבתולים. אבל אני מרשה לך רק למעלה, לא יותר. ועוד מעט תדע למה."

לא התעמקתי בדבריה ופתחתי את כפתורי חולצתה. היה צריך להיאבק קצת בחזייתה, שנרכסה מאחור, אבל המאמץ היה שווה. השדיים המוצקים והבהירים שלה עם שתי הפטמות היו שדיים ראשונים של בחורה שראיתי מימיי, חוץ מאלה של הערביות הצעירות שהיו מיניקות את התינוקות שלהן ללא בושה, בחזה חשוף, חום ומצולק.

הייתי מסוחרר מהשדיים הנהדרים של בלפוריה, שעמדו לרשותי כשהיא משתרעת במושב הקדמי, לימיני, פאסיבית לגמרי, אבל הפטמות הלכו ונזדקרו. והיא נשמה בכבדות. הייתי מסוחרר גם מכך שהנה אני זוכה במה שכל בחור במושבה רק חולם עליו – לעשות סיבוב על החזה הערום של בלפוריה!

מזמזתי אותה זמן שנראה לי כנצח ואז, כאשר היה נדמה לי שעוד מעט היא תרשה לי גם בתחתונים, ואולי כדאי לי להתחיל להוציא את הזין מחנות המכנסיים החוצה ולמצוא דרך להשכיב אותה במושב ולפחות לגמור אצלה בין הירכיים –

היא הדפה אותי ממציצת פטמותיה, דחפה ממנה החוצה את כפות ידיי, שלא הפסיקו ללוש את זוג השדיים היפים ביותר במושבה, ואמרה –

"די!"

"מדוע?"

"עד כאן. אפילו שיתפוצצו לך הביצים! יש לך מזל שיש גם לכם הרבה פרדסים!"

"אבל מדוע?" הרגשתי שאני קרוב להשפריץ במכנסיים הקצרים.

"כי סבא שלי התאבד בגלל סבא שלך – שהיה מנהל החשבונות של המועצה הכפרית  וטען שגילה שם מעילות – וזאת הנקמה המתוקה שלי במשפחה המנוולת שלך! אתה חושב שאחרת הייתי בכלל באה איתך לכאן? עכשיו תחזיר אותי למושבה."

השפרצתי  על הסנדלים והתחלתי לבכות.

"זה לא יעזור לך. תחזיר אותי למושבה! שמעת?"

הפליקה לי סטירת לחי חזקה.

"זה בשביל סבא שלך! שכאשר היה כבר אלמן היה יושב על ספסל ברחוב רוטשילד ומבקש מנשים צעירות, לשבת לצידו, כמו שהיה אומר שלונסקי – 'אני בדד ואת בדד אז בואי נהיה בדדיים...'  – ניג'ס כמוך! נדבק לציצים... עלוקה!"

אני רק המשכתי לבכות. עכשיו בלי דמעות. רק בגרון. התנעתי את הג'יפ וחזרנו. מזל שלא התנגשנו באחד הברושים שניצבו בשדרת הפרדסים.

אבל השדיים המושלמים של אלפא, בג'יפ, בין הפרדסים הירוקים – רדפו אותי מאז יותר מכל השדיים שראיתי, שמיששתי ושמצצתי מימיי. ואני גם מקווה שכאשר מיזמזתי אותה גרמתי לה להרטיב, עוד לפני שדחתה אותי, הנוקמת המופרעת.

כתבתי אלפא? סליחה. השם שלה היה בלפוריה.

"...סיפרו במושבה שסבא שלך, על הספסל ברחוב רוטשילד..."

"כן? וסבא שלך? לפני שתלה את עצמו, היה מלשין למשטרה על איכרים במושבה שהפסידו את הפרדסים שלהם בגלל הלוואות בכסף-נייר שלקחו במלחמת העולם הראשונה, ואחרי המלחמה, אפנדים ערביים ביקשו לקנות את הפרדסים מידי האיכרים השקועים בחובות. וכשסבתא שלי היתה רואה מחלון המטבח את סבא שלך מְלוּוֶה בשני שוטרים בריטיים מתקרב לחצר שלנו, היא היתה קוראת מיד לסבא שלי להתחבא בפרדס, אחרת היו עוצרים אותו עד שישלם את החוב!"

"בחיים, חיימקה, אתה יותר לא תיגע בי!"

אחרי שנים ראיתי אותה פוסעת צמוקה כּדְבֵלָה בכיכר מסריק בתל-אביב. היא אותי לא הכירה למרות שלא השתניתי, רק שמנתי קצת. אבל רק אותה שעה נרפאתי סופית מהשדיים הנהדרים שלה ששיגעו את כל המושבה.

*

תמו אך לא הסתיימו מסעותיי עם נשים. אלא שזיכרוני ושכלי הולכים ונחלשים. על מקום הפרדסים שלנו נמצא כיום כביש 5 חוצה שומרון, ובצידו הדרומי, בין צומת מורשה לצומת ירקונים, בית העלמין "הירקון" שהוגבה על מקום הביצה של המושבה, איזור רוויי שיטפונות בחורף ולכן קוברים שם את המתים בבגדי-ים. אבל לי כבר יש מקום בבית הקברות של המושבה, "סגולה", ליד סבא שלי וסבא של בלפוריה. ב"חברא קדישא" של פתח-תקווה עשו לי פרוטקציה בזכות אבותיי ואבות-אבותיי שכולם קבורים שם. ת.נ.צ.ב.ה

פרק עשרים וארבעה

תמו אך לא הסתיימו מסעותיי עם נשים

תמו אך לא הסתיימו מסעותיי עם נשים, אלא שכוחותיי השכליים הולכים ונחלשים, ואצבעותיי שעל הקלידים כמעט התאבנו. הנה שלושה שירים שכתבתי בימי זיקנותי, כל עוד זיכרוני לא בוגד בי:

שיר לאהובותיי המתות

האהובות המתות שלי

עדיין מגרות אותי

כאילו רק אתמול

מוללתי את פטמות

שדיהן המושלמים

והדובדבנים שלהם

תפחו בפי כמו מותק

כמו מותק מאוד

עומד לי כשאני חושב על

האהובות המתות שלי  

והלא הן כבר רק

שלדים ואין בשר על

חלקת חזן הצח 

שהיה משאת נפשי

יקרו לי זיכרונות שדיכן

אהובותיי המתות

משיָקרו לי רגבי עפרכן

באדמת מולדת

ובחלומותיי אני ממשיך

לזיין אתכן ואתן

חיות ואני מאושר

ורק יודע שאם

זה היה להיפך

אתן לא הייתן נזכרות

בי כלל. כּוּסִיוֹת.

*

ואני לא האמנתי למראה עיניי

החברה הכי טובה שלי היתה רותי

כחולת עיניים וזהובת שיער

מותק של ילדה

היינו בני שלוש או ארבע

טרם גורשנו מגן עדן

טרם למדנו להבחין בין טוב לרע

ובין זכר לנקבה

שיחקנו לבד בחצר הגדולה

בין עץ הזית ללול התרנגולות

שהיו לנות מדי לילה על מוט

ברופא וחולָה ואולי באבא ואימא

קודם אני הורדתי את

מכנסי ההתעמלות הקצרים

וראו שיש לי פִּיפִּי קטן

כמעט כמו שיש לי היום

כדי שנשחק בלמדוד את החום

אחר כך רותי הורידה בבת אחת

שנראה את הפיפי שלה

עמדה ופתאום אין לה פיפי

רק רמז דק של חריץ בגוף למטה

כמו תחת קטנטן לבן וחלק

ואני לא האמנתי למראה עיניי

הלב הקטן שלי פירפר בהפתעה

אוי אוי אוי אוי אוי

הלא לכל ילד יש פיפי

איך אפשר להיות בן אדם בלי פיפי

הלא אין הבדל בין ילד לילדה

והנה הבדל בכל זאת יש

ככה זה אצלנו הבנות

התנצלה רותי כחולת העיניים

וזהובת השיער כאילו ממש בזה הרגע

איבדה את הפיפי שלה אבל היא כבר

לא היתה חברה שלי מפני שידעתי

שאין לה אבל טרם ידעתי שכל חיי

אתגעגע להגיע לַאֵין לה שלה

ולחריץ של כל האין להן פיפי האחרות.

*

ואיך אוכל לחתום את סיפורי, שכמו שאתם רואים – אין לו סוף הולם ובוודאי שהוא לא בעל משמעות רוחנית שאותה היה הוגה משורר חכם ממני – איך אוכל ללא השיר שכתבתי בשיירי כוחותיי השכליים ושלחתי לידידי הטוב הסופר אהוד בן עזר במלאת לו שבעים ושבע שנים:

במלאת למלך דוד שבעים ושבע

במלאת למלך דוד שבעים ושבע

הביאו אליו לחגוג את אשתו הזקנה בת-שבע

נזדעק האריה הקשיש ושאג:

"אני רוצה את אבישג!

אמנם בשביל מה כבר אין לי כל כך מושג

אבל אני רוצה את אבישג!"

חיפשו אותה בכל הממלכה

איש לא ידע לאן השרמוטה הלכה

לבסוף מצאו בבית מחסה את אבישג

אשר מרוב שימוש תוקפה כבר פג

דוד המאוהב הושיב אותה על הברכיים

אבל אויה! – כי משניהם יצאו רק מים!

"תביאי לי חיתול!" צעק המלך לבת-שבע:

"זו לא בושה – גברים בגילי נוזלים מן הטבע!"

לקחה בת שבע שמיכה ענקית

עטפה את המלך כמו בשקית

הכניסה שמה גם את אבישג

וזרקה את שניהם מן הגג!

3.4.13

סוף הרומאן הנידח

 "מסעותיי עם נשים"

* * *

החל מהגיליון הבא 281

תתפרסם כאן בהמשכים הסאגה נידחת והנשכחת

"והארץ תרעד"

אם רק לא תתרחש בינתיים רעידת אדמה

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* לאהוד שלום רב, כה לחי על שיר כל כך מוצלח, מצחיק ומרענן על כף הנעליים. לוּ ידעת כמה זה נכון... כדברי המשורר  יוסף ירושלמי, אחד ממשוררי ספרד, בספרו "ערוגות הבשמים"  ("לא אשוב עוד אהי נעלם, [לא אשוב להיות עלם], לו נעלך אשק... ובחן עלמים תבחרי."

וכפי שלמדנו בצבא, שאת פקודות מטכ"ל יש לרענן אחת לכך וכך זמן, אתה קום ואזור אומץ ולך תלמד כללי ניקוד מחדש... מה זה שאתה מפרסם שיר בלי לנקד?

ודבר שני:

היכן פירסם העיתון של אש"ף (המתקרא בישראל "הארץ") את דבר קיומה של פגישה עם אלה אשר עזבוהו לאנחות והפסיקו את המנוי עליו?

אני מבין שלא ידעתי על הפגישה כי זה התפרסם מעל דפיו  שלו... מרוב שכרון חושים הם  שכחו שאני כבר לא קורא את "דער שטירמר" שלנו... וכך החמיצו את מה שרציתי להגיד להם  (ואשר לא פרסמו את מה שכתבתי  למערכת שלו).

במקום אנשיו שבאו למפגש, הייתי מתבייש לבוא ולשכנע אנשים שבעצם טוב לשמוט את הקרקע מתחת למדינתנו ולהצטרף לאויבינו ולשונאינו ולכל מבקשי רעתנו.

שנה טובה וחגים שמחים.

בברכה,

י"ז

אהוד: שירי חיימקה שפינוזה מתפרסמים ללא ניקוד ואם שמת לב – גם ללא סימני פיסוק. אני לא מצאתי שום הודעה על הפגישה מעל דפי העיתון, ועד אתמול גם לא הדים לה, לאחריה.

* קטע מתוך הגיגיו של הסופר הערבי-הישראלי-העברי סייד קשוע שירד (היגר) לארה"ב תחת הכותרת "הבריחה מהתופת" ביום שישי האחרון ב"מוסף הארץ": "ניסיתי להזכיר לעצמי את היום שבו עזבתי את ישראל, את הרגעים מורטי העצבים שבהם ישבנו במטוס ורק רציתי לצאת משטחה האווירי של הארץ הארורה. את השנאה הגדולה והמפחידה, את תחושת הרדיפה ואת חוסר האונים. הזכרתי לעצמי את ירושלים שעזבתי, את הפחד בכל פעם שיצאתי מהבית, את כנופיות הימין ברחובות העיר, את האזעקות, את המבט החשדן המאשים שזיהיתי בעיניהם של כמה מהחברים לעבודה."

מברוכּ, סייד קשוע, עכשיו תלמד להתמודד עם אמריקאים, ובייחוד עם אלה מהמנגנון, שאינם יהודים או ערבים, ושלא עשו לך שום רע ואין להם רגשות אשמה, אמיתיים או מדומים – כלפיך.

* קראתם ודאי בגיליון הקודם את תיאור המפגש של מערכת "הארץ" עם מוזמנים מקרב הקוראים שביטלו את המנוי לעיתון, מפגש שהתקיים במוזיאון תל אביב ושאותו תיאר מתי דוד.

אבל אלה שקוראים רק את "הארץ" ולא את המכתב העיתי, לא יכלו לדעת על כך, כי למיטב ידיעתנו העיתון לא פירסם אפילו ידיעה קצרה אחת על המפגש, שהיה רווי ביקורת וכלל לא מחמיא למארגניו. סוּפר לנו שהיו מנויים-לשעבר שקמו ואמרו כי יחדשו את המינוי ברגע שגדעון לוי יפרוש מן העיתון ולא יפרסם בו יותר את דבריו!

רק אתמול התפרסם בעיתון "הארץ" מאמר של אמנון ז'קונט ובו התייחסות חריפה למדיי לאותו מפגש, ומן המאמר יכלו הקוראים ללמוד שהיה מפגש!

* הקיץ התל-אביבי הולך ומסתיים אבל היו חסרים בו, וגם באלה שלפניו בשנים האחרונות, שניים מן המרכיבים של הקיץ העירוני: הנערים מוכרי הסאברס בדליי הקרח ברחובות, שקולפים את הפרי לנגד עיניך, ועגלות התירס-חם בפינות הרחוב וגם קרוב לשפת הים. אין. נעלמו. כבר לא כדאי כנראה לעבוד בעבודות האלה. ואחת מהשתיים – או שהמצב הכלכלי והעוני כל כך קשים שאין כבר כוח למבוגרים ולנערים הנמקים ברעב לעסוק בכך, או שהמצב נעשה כל כך טוב, שאף אחד כבר לא רוצה לעסוק בכך!

* יוסי שדה: אני נושם לרווחה שהמפלגות הדתיות אומרות את האמת – הן מוחות על כך שיאיר לפיד קיים מסיבת עיתונאים בשבת. הרי פעם היה אפשר להפיל ממשלה וללכת לבחירות חדשות כי מטוסים, שנועדו להגן על חיינו, הגיעו בשבת.

לא פלא שזהבה גלאון מצטרפת למחאתם – העיקר – להפיל את הממשלה.

עכשיו כולנו מבינים למה לפיד טירפד את כניסת הדתיים לקואליציה ולממשלה. ברור, שהדתיים לא יהססו להפיל שוב את הממשלה, אם נחלל שוב שבת. זאת תוך כדי מחאות בכיכר השבת, של בחורים שנלקחים לעבודת הצבא – לא של הצאר, אלא של עם ישראל...

* אהוד: 51 הימים של מבצע צוק איתן, של המלחמה בעזה, היו ימים של גיבוש חברתי לאומי, של גילויי סולידריות ושל חשיפת הישראלים האמיתיים הנושאים את מדינתם עלי שכם, בייחוד כאשר מדובר היה במשפחות הנופלים, ובחברותיהם המקסימות. איזה בזבוז! איזה עם! איזו תרבות! איזו תחושת יחד שמביאה גם לידי דמעות!

עכשיו אנחנו מיום ליום מתרחקים מאותה ימי מלחמה, ומוצפים בערימות של זבל תקשורתי ופוליטי, ושוב חוזרים לקדמת הבמה הפנים הרעות והקולות המסריחים שיש לנו בשפע בישראל. כן. גמרנו. כבר אין אזעקות בתל אביב. אז תמשיכו ליהנות מהחרא שבו מלעיטים אתכם בוקר וערב, ותחזרו לחשוב שמה שאתם שומעים וקוראים – זוהי ישראל האמיתית, ותחזרו לשכוח מי הם האנשים האמיתיים שלה, שבזכותם היא קיימת, אלה שאינם מפורסמים, שאינם סלבס, ושאינם משתינים עליה בפרהסיה.

* * *

קישור לסרט לזיכרו של יגאל עשת, חקלאי מסור, ממייסדי קיבוץ עין גדי

במלאת 22 שנה לפטירתו

http://youtu.be/g2-Hcs09VYg

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,638 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה עשירית למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-80 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של העדות על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,631 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה עשירית למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

פרופ' יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-80 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של העדות על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל