גיליון מס' 981

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ח' בתשרי תשע"ה, 2 באוקטובר 2014

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: אוֹמְרִים שֶאֵין כְּלָל סְתָיו בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל... // יוסי אחימאיר: השמאל עם אבו-מאזן. // עמוס גלבוע: 1. אבו מאזן לא הפתיע בשקריו. מי שהפתיע היה אובמה, ולטובת ישראל. 2. מה בין דאע"ש לחמאס? // המלחין והמעבד גיל אלדמע הלך לעולמו. // מתי דוד: האמנם צפוי מפץ של המפה הפוליטית? // משה כהן: הנדון: זהירות, גזענות. // מנחם רהט: מצוות התשובה – מהי? // יצחק שויגר: שני בעלים תוקעים. // אלי מייזליש: 1. נאום נתניהו באו"ם, ערביי פלסטין והחזון של "הארץ". 2. היכונו לפסטיבל 41 שנים למלחמת יום-כיפור. // אורי הייטנר: 1. צרור הערות 1.10.14. 2. מסד נתונים הפוך העובדות ההיסטוריות (תגובה למאמר של אווה אילוז "גנבי הדמוקרטיה, מחריבי הציונות". // יהודה דרורי: השקרן, המושחת והמתועב מרמאללה. // פוצ'ו: סליחה ציץ, סליחה... // צביקה שטרוסברג: לגבי פטירתו של צ'יץ. // דליס: "איש הישר בעיניו" למאיר עוזיאל. // אהוד בן עזר: והארץ תרעד, סאגה ארצישראלית בשנים  1834-1878. פרק ראשון: המשולח, משיח ונפוליאון בונאפרטה.

* * *

יוסי גמזו

אוֹמְרִים שֶאֵין כְּלָל סְתָיו בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל...

אוֹמְרִים שֶאֵין כְּלָל סְתָיו בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל,

רַק שְתֵּי עוֹנוֹת שָנָה, עוֹנַת גְּשָמִים וְעוֹנַת חֹרֶב,

וְעַד שֶלָּרוֹמַנְטִיקָה יַגִּיעַ הַגּוֹאֵל

הַמֵּטֵאוֹרוֹלוֹגִים שֶלִּבָּם צוֹנֵן כַּחֹרֶף

אַךְ גַּם יָבֵש וּנְטוּל חֶמְלָה כְּקַיִץ בַּמִּדְבָּר

לֹא יִתְפַּשְּרוּ בְּשוּם פָּנִים עִם שוּם סִלּוּף פּוֹאֶטִי

שֶל הָעֻבְדּוֹת בַּשֶּטַח – אֶלָּא מָה? צִמְחֵי הַבָּר

עוֹשִׂים, לְמַזָּלוֹ שֶל הַפַּיְטָן, וִתּוּר דִּיסְקְרֶטִי

לְנִשְמָתוֹ הַמִּתְעַקֶּשֶת כָּל יָמָיו לִבְדוֹת

טִפָּה שֶל לַחְלוּחִית עֵרֶךְ מוּסָף שִירִי לַנֶּטוֹ

הַקַּר וְהַצָּחִיחַ עַד יֵאוּש שֶל הָעֻבְדּוֹת

וּמַטִּילִים בִּמְלוֹא סְתָוִיּוּתָם הַלִּירִית וֵטוֹ

עַל כָּל סֵרוּב לִרְאוֹת בִּפְרִיחָתָם שֶנִּתְעַצְּמָה

מֵרֶגַע שֶהָאָרֶץ בְּיָפְיָהּ הָעַז נִדְלֶקֶת

לֹא רַק עֵדוּת לְכָךְ שֶהִיא עוֹנָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ

כִּי אִם, בְּעֶצֶם, גַּם תְּנוּעָה שֶל מְחָאָה מֻצְדֶקֶת...

כִּי הֶחָצָב פִּתְאֹם נִצָּב זָקוּף כְּמִין אַנְדַּרְטָא

וְלֹבֶן נֵר שֶל הַבְדָּלָה בֵּין קַיִץ וּבֵין סְתָיו

נוֹהֵר מִכַּפְתּוֹרֵי פְּקָעָיו אֵי שָם סְבִיב חִירְבָּת קַרְתָּא

שֶמּוּל מִבְצַר עַתְלִית וּתְכוֹל הַיָּם וְאַדְווֹתָיו

וּצְהוֹב הַחֶלְמוֹנִית בְּיַעַר בִּירְיָה מַרְהִיב עַיִן

וַחֲבַצֶלֶּת-הַחוֹפִים זוֹקֶפֶת עֲטַרְתָּהּ

מֵעַל חוֹלוֹת אַכְזִיב וְסִתְוָנִית יְרוּשָלַיִם

עוֹטָה בְּלוֹט שֶל צְחוֹר-כְּלוּלוֹת וּסְגוֹל אֶת כּוֹתַרְתָּהּ.

וּבַשָּׂדוֹת נָסוֹג אֱלוּל כְּקֵיסָרוּת קוֹרֶסֶת

וּכְבָר חֲרִיש הַסְּתָיו חוֹרֵץ תְּלָמָיו בְּטֶרֶם קֹר

וְנַחְלִיאֵלִים בֵּינֵיהֶם מְשַׂחֲקִים תּוֹפֶסֶת

וּמַשְמִיעִים שִירָה עִבְרִית יָשָר מִן הַמַּקּוֹר

וְהַכְּרָמִים מִתְבּוֹסְסִים בִּבְצִיר עִנְבֵי הַיַּיִן

וְהַשַּלֶכֶת בַּנְּשִירִים לוֹבֶשֶת פָּז וּשְחוֹם

וַאֲגַמּוֹן הַחוּלָה מְהֻדְהַד טְפִיחוֹת כְּנָפַיִם

שֶל צִפֳּרֵי-נְדוֹד בַּדֶּרֶךְ אֶל אַרְצוֹת-הַחֹם.

וְהֵם, הַחֲסִידוֹת, הָעֲגוּרִים – שֶשָּם לְמַעְלָה

דוֹאִים לְלֹא לֵאוּת אֶל הַשּוֹנֶה, אֶל הָאַחֵר,

אֶל הַמַּפְקִיעַ מֻסְכָּמוֹת וְטָס לוֹ הַלְאָה, הַלְאָה

בְּחוּש נִסְתָּר שֶאֶת מְחוֹז-חֶפְצוֹ תָמִיד זוֹכֵר

כְּמַחַט הַמַּצְפֵּן הַמְּמֻגְנֶטֶת אֶל הַיַּעַד

וְכָל הָעֶרְגוֹנוֹת נִקְוִים אֵלֶיהָ כְּיוּבְלֵי

נָהָר אֶל גְּדוֹת הַיָּם שֶבּוֹ יֻטְבַּע שִטְפָּם לָדַעַת

אֲבָל יֵדַע כִּי בִּלְעָדָיו הַיָּם אֵינוֹ מָלֵא –

הֵם תְּאוֹמָיו-לְדָם שֶל הַפַּיְטָן, אֶחָיו לְחֶבֶר

אוֹתָם פַנְטַזְיוֹנֶרִים הֶעָפִים וְרוֹחֲפִים

כָּל יְמֵיהֶם אֶל אֶרֶץ הַמֵּעָל וְהַמֵּעֵבֶר

לֹא רַק בִּפְרֹט הַסְּתָיו עַל קְלִידֵיהֶם שֶל הַשְּלָפִים

וְלֹא רַק בְּנַגֵּן רוּחוֹת תִּשְרֵי כְּבִמְצִלְתַּיִם

עַל כָּל עֲלֵי שַלֶּכֶת הַגַּנִּים הַמַּשִּירִים

כְּבִסְטְרִיפְּטִיז אֶת כְּסוּת נוֹפָם וְנוֹתָרִים בֵּינְתַיִם

פְּשוּטֵי זְרוֹעוֹת עָנָף, מְעֻרְטָלִים וּמַשְחִירִים

כְּרִשּוּמֵי פֶּחָם דְּמוּיֵי וִיטְרָאז' קָסוּם עַל רֶקַע

שְמֵי הַזְּרִיחָה עִם שַחַר אוֹ שְקִיעַת שִמְשוֹ שֶל יוֹם

עֵת כָּל יִפְעַת הַסְּתָיו קוֹרֵאת לוֹ לַפַּיְטָן: אַיֶּכָּה

בְּעֶלֶג מִלּוֹתֶיךָ מוּל אוֹתוֹ מַצָּג עֶלְיוֹן

שֶל מַסְטֶרְפִּיס שְמֵימִי בּוֹ מִכְחוֹלָיו שֶל הָרָקִיעַ

צוֹבְעִים אֶת קַו הָאֹפֶק בְּחַכְלִיל וּבְזָהָב

וּבֹשֶׂם פְּרִיחָתָם שֶל פַּרְדֵּסִים סְמוּמִים מַבְקִיעַ

מֵעֹמֶק פַּרְפוּמֶרְיוֹת שִכְרוֹנוֹ הַמְּאֹהָב

שֶל זְמַן מַבְשִיל גּוּיָאבוֹת, זְמַן שֶל עוֹלְלוֹת בַּכֶּרֶם

וּמַשְּבֵי עֶרֶב כִּרְטִיּוֹת לַחוֹת עַל מֵצַח חַם,

שֶל זְמַן שֶיִּחוּדוֹ מֻבְהָק גַּם אִם אֵינָהּ מֻכֶּרֶת

מִדַּת זַכָּאוּתוֹ לְעַצְמָאוּת שֶבָּהּ נִלְחָם

יָפְיָהּ שֶל הָרוֹמַנְטִיקָה בַּקּוֹדֶקְס הַקָּשוּחַ

שֶל מַדְּעָנֵי אַקְלִים הַמִּתְכַּחְשִים לִגְדוֹל לִסְטָיו

שֶל לֵב מְשוֹרְרִים וַעֲלָמוֹת כְּשֶהוּא מָשוּחַ

בְּשִקּוּיֵי קְסָמָיו שֶל בֵּן חוֹרֵג זֶה שֶשְּמוֹ סְתָיו...

* * *

יוסי אחימאיר

השמאל עם אבו-מאזן

...והשמאל הישראלי בשלו.

כאילו לא היה נאום באו"ם של ראש אש"ף, כאילו לא נישאה בעצרת הכללית מסכת של שקרים, דיבות ועלילות, שאפשר לסכם אותם במלה אחת: שנאה. ובכמה מילים: שנאה לנתניהו, שנאה לממשלת ישראל, שנאה למדינת ישראל.

וכיצד יודעים שהשמאל הישראלי בשלו, גם לאחר הנאום המזעזע של בן שיחם של שמאלנינו מרמאללה? לא רק מדברי ראשת מרץ, זהבה גלאון, שמצדיקה מיידית את אבו-מאזן, בזה לראש ממשלת ישראל ותולה בו את האשמה לנאום האנטישמי של ראש אש"ף. השמאל הישראלי בשלו על פי דוא"ל שהגיע לכתובתי והציע לי להימנות על חותמי מודעה שנועדה להתפרסם בביטאון השמאל ("הארץ").

בפנייה לשמאלנים, כולל "שמאלן" כמוני, הוצע להם לחתימה ולהזדהות נוסח עצומה, כהאי לישנא:

"נכבדינו נשיא ארה"ב ברק אובמה וראש-ממשלת ישראל בנימין נתניהו, לקראת פגישתכם היום בוושינגטון, תושבי הנגב המערבי, אנשי ביטחון בכירים, חתני פרס ישראל, יוצרים, תעשיינים ופעילים חברתיים, קוראים לכם לא להחמיץ את חלון ההזדמנויות שנוצר במזה"ת באחדות אינטרסים עם מדינות ערב המתונות. צו השעה – ועידת שלום בינלאומית במזה"ת, ברוח יוזמת השלום של הליגה הערבית. כי כולנו מבינים – הביטחון האמיתי הוא בהסדר מדיני!"

מודעה זו התפרסמה על עמוד שלם בבוקר יום רביעי. יום קודם מצאנו ב"הארץ" מודעה מקדימה ולשונה קצרה וחדה: "טיעוני מחמוד עבאס – אמת, טענות נתניהו – עלילות דברים." על החתום: נתן זך. אכן, משורר עברי, אוטו-אנטישמי, שמפיץ תרבות של שנאה עצמית ו"מאיים" עלינו שוב ושוב בירידה מן הארץ...

המודעה ה"שפוייה" יותר באה לאחר נאום השיטנה קבל תבל כולה של מי שנחשב למנהיג ה"מתון" של הרשות הפלשתינית. המנהיג הזה, מכחיש השואה,  לא בחל בהטלת בוץ ורפש על ישראל, בהפצת כזבים אנטישמיים – בלא להזכיר כלל את רצח שלושת נערינו ואת אלפי רקטות והטילים ששיגרו שותפיו הישנים-חדשים, אנשי החמאס מעזה.

לתומנו סברנו, שהנה ניקרית הזדמנות לשמאל, להגיב פעם אחת תגובה מתבקשת, המבקרת ללא סייג את נאום האיומים שכוון נגד כולנו, ימנים ושמאלנים, ולהוכיח כי למרות העמדות המוכרות של העבודה, מרץ ודומיהן, והנכונות לוויתורים עד הסוף – השמאל יצדיק את "צוק איתן" ויגן על עמדת ישראל במלחמה שנכפתה עליה מעזה מול כזבי מחמוד עבאס ואיסמאעיל הנייה.

סברנו שאולי הפעם, באופן יוצא דופן, יתייצב השמאל האחראי והאופוזיציוני, במערכה המדינית הקשה, לצד ממשלת ישראל והעומד בראשה – והתבדנו.

בודדים מראשי השמאל אשר בכל זאת גינו את דברי הבלע – למשל יו"ר העבודה ח"כ יצחק הרצוג, שלא מכבר "עלה לרגל" לרמאללה – מיהרו באותה נשימה להאשים את מדיניות ממשלת נתניהו כאחראית להשתלחויות של ה"ראיס" הפלשתיני. ללא ספק, השמאל מחמיץ הזדמנות להתייצב עם רוב העם אל מול הטרור המדיני שמפעיל אבו מאזן. בכך מאבד השמאל עוד מאמינותו בעיני הציבור הרחב.

כשאנשי שמאל מדברים על "חלון ההזדמנויות", הם מתכוונים בפשטות לכניעה מוחלטת מראש לכל התביעות הפלשתיניות, כפי שגם המדינות הערביות ה"מתונות" מנסות לקדמן. הם מעלים מאוב את הרעיון הנואל של "ועידה בינלאומית", שאינה אלא טריבונל שיחרוץ את דינה של ישראל לנסיגה טוטאלית לקווי 67'.

זוהי משאת-הנפש של אבו-מאזן. זוהי שאיפת-הלב של השמאל הישראלי כולו. לא רק נתן זך ודומיו.

הסדר מדיני? ועידה בינלאומית? חלון הזדמנויות? אחדות אינטרסים עם מדינות ערב המתונות? למה להצטעצע במילים מכובסות ובביטויים מולבנים? למה לא יגידו דוברי השמאל דוגרי: בואו נקבל מראש את כל דרישות הפלשתינים, הבה ניסוג מיהודה ושומרון, ממזרח ירושלים, נעקור את כל היישובים היהודיים ונקלוט עשרות פליטים בתוככי ישראל?

התשובה לאבו-מאזן ולשמאל הישראלי באה מפי ראש הממשלה בנימין נתניהו, כאשר זרק לחלל האוויר בעצרת האומות את המושג, שלא הכול בימין אהבו לשמוע: "פשרה היסטורית"

בעוד שאבו-מאזן רוצה להבטיח מראש את תוצאות המו"מ, את הכרעתה הצפוייה של  הוועידה הבינלאומית, לאמור נסיגה טוטאלית של ישראל והקמת מדינה פלשתינית ביהודה, שומרון ועזה – נתניהו מדבר, ובדין, על מו"מ שאין לדעת מראש את תוצאותיו אלא רק זאת – מו"מ שיוביל לפשרה, שבה כל צד יצטרך לעשות ויתורים, לתרום את חלקו ובכך לתת סיכוי להסכם שלום בר-קיימא.

פתרון שינבע ממו"מ כן וישיר אינו תואם בהכרח את רצונו מרחיק הלכת של אבו-מאזן, ואינו מספק כנראה את השמאל בישראל, אבל גם איננו מקובל על הימין הקיצוני בתוכנו. אין מה לעשות, גם על ישראל יהיה לעשות ויתורים כואבים – אבל זאת למען שלום אמת, קץ הסיכסוך והבטחת ביטחונה של ישראל. זה היה המסר בדברי נתניהו.

אכן, גם אחרי נאום ההסתה והשקרים של אבו-מאזן, גם לאחר נאום התשובה המוחץ של ראש ממשלת ישראל, השמאל שלנו מסרב להתפכח, להכיר במציאות העגומה, שלא ישראל אשמה בה. הוא נכון לקבל את כל תביעות הפלשתינים – אפילו בלי משא ומתן. ולכן, כל "תותחיו" ישגרו בליסטראות עלובות לעבר ראש הממשלה נתניהו, בסגנון הצפוי: "איזה מסר היה בנאומו?" 

הוא שאמרנו: השמאל הישראלי בשלו. השמאל שלנו ברובו מסכים עם אבו מאזן. מתיישר עם נתן זך. השמאל ברובו מנותק מן המציאות, חי באשליות, שקוע בהזיות, ממשיך לטמון ראשו בחול המזרח-תיכוני.

* * *

עמוס גלבוע

1. אבו מאזן לא הפתיע בשקריו.

מי שהפתיע היה אובמה, ולטובת ישראל.

במשך עשרות שנים טוענת ישראל הרשמית כי מקור הבעיות במזרח התיכון אינו קשור כלל לסכסוך הישראלי-פלסטיני. השמאל הישראלי חושב אחרת ומאמין שפתרונו יביא מזור לחוליי האזור. גם ממשל אובמה חשב כך, ופעל בהתאם לכך. עד שבנאומו בעצרת האו"מ ב-24 ספטמבר קבע אובמה כי המצב הנוכחי באזור "צריך לרפא לכל אחד את האשלייה שהסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא המקור העיקרי לכל בעיות המזרח התיכון."  זה לא אומר שארה"ב זנחה את חזונה לשלום של שתי מדינות, אך די ברור שהנושא יהיה אצלה בעדיפות נמוכה. המאמץ העיקרי יהיה מול דאע"ש וספיחיו.

בסיומו של החג שבר אבו מאזן "המתון" את הכלים במה שנוגע ליחסו לישראל ולדרך המו"מ של התהליך המדיני. האמת שלא היתה כאן הפתעה גדולה, אלא לחסידיו השוטים. אבל, ערב החג סיפק הנשיא אובמה הפתעה גדולה. בנאומו בעצרת האו"ם אמר אובמה את הדברים הבאים: "המצב בעיראק, סוריה  ולוב צריך לרפא לכל אחד את האשלייה שהקונפליקט הזה (בין ישראל לפלסטינים ) הוא המקור העיקרי לבעיות באזור; מזה זמן רב השתמשו בכך, בין השאר, על מנת להסיח את דעת האנשים מהבעיות שלהם בבית. האלימות המשסעת כיום את האזור הביאה לכך שהרבה ישראלים מוכנים לנטוש את העבודה הקשה למען השלום. אבל, כדי להיות ברור: הסטאטוס קוו בגדה המערבית ובעזה אינו יכול להימשך הרבה זמן..."

מה ההפתעה? מהרגע שאובמה נהיה נשיא, התפיסה המרכזית שלו היתה שהסכסוך בין ישראל לפלסטינים הוא הבעייה המרכזית של האזור, והוא מקור כלל בעיותיו. אם ייפתר הסכסוך הזה ויבוא השלום לארץ הקודש, כי אז יפתרו שאר הבעיות "הזוטרות" של  האזור.

 זו היתה התפיסה של כל יועציו ומדריכיו המוסלמים והלא מוסלמים מקרב הזרם הליברלי של המפלגה הדמוקראטית. כל שנה, בנאום באו"ם, היה אובמה  שם את הדגש על הבעייה הזו. כאשר אובמה ביקר בסין בנובמבר 2009 הוא טרח לשלוח מהחומה הסינית נזיפה חריפה לישראל על הבנייה הצפויה של כמה מאות יחידות דיור בהר חומה שבירושלים. עזה היתה אמונתו שמדובר באירוע בעל משמעות שלילית לגבי כל המזרח התיכון.

הטלטלה שהחלה מזעזעת את המזרח התיכון וצפון אפריקה מסוף 2011, לא הצליחה לשנות את תפיסתו של אובמה. להיפך, כנראה שהתחזקה. כל המאמץ של מדיניות החוץ האמריקאית הופנה לפתרון סופי של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. כל זאת, שעה  שהאזור מסביב מתפורר, כוחות רשע הרסניים חדשים עולים על הבמה, סכסוכים אסלאמיים דתיים עתיקי יומין מתלקחים מחדש, ועשרות אלפים נטבחים באזור, מעשה של יום ביומו. רק בעיה מרכזית אחת התווספה במרוצת הזמן, בראיית אובמה, לבעייה הישראלית-פלסטינית: בעיית הגרעין האיראני. גם זאת, בין השאר, בעקבות מסע שכנוע ישראלי חריג במינו.

והנה, כל מה שישראל הרשמית אמרה, לא כתעמולה גרידא, אלא כהערכה שקולה של המציאות מזה עשרות שנים – בא ואומר נשיא ארה"ב, ולא ברמז ובעקיפין, אלא בצורה הכי ישירה: לא הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא העיקר, ולא בו מצוי המזור לבעיות האזור. את הסכסוך צריך יהיה כמובן לפתור על בסיס שתי מדינות, אבל לא בו יתמקד עכשיו המאמץ העיקרי של המדיניות האמריקאית.

אין ספק שללא מעט אנשים בישראל נגרמה אכזבה מרה מדבריו אלו של אובמה, בעיקר לח"כ זהבה גלאון שלקראת החג אמרה שהסדר ישראלי-פלסטיני יפתור את בעיית דאע"ש.

הטיפשות בהתגלמותה!

מה לעשות ונשיא ארה"ב בכבודו ובעצמו, זוכה פרס נובל לשלום, פציפיסט בנשמתו, ליבראל אמריקאי, קבע כי התשובה לקיצונים נוסח דאע"ש היא "רק כוח!" – כן, כוח, לא מילים יפות, לא מו"מ, לא "דיבורים עם האויב."

עבור אבו מאזן זאת מכת פטיש איומה בראש. מזה שנים הוא וכל התעמולה הפלסטינית והאנטי ישראלית בעולם, טוענים כי אם הסכסוך לא ייפתר (על פי רצונם!), כי אז כל האזור ייכנס למעגל דמים שיטביע את העולם. והנה, האזור אכן רווי דם, אך אין לכך כל קשר, ולו הקלוש ביותר, לבעייה הפלסטינית. כנראה שהמציאות הזו, וה"דיבוק" שאחז באובמה בהקשר לדאע"ש, הביאו אותו סוף כל סוף להכרה לגבי מקומו הנכון של הסכסוך הישראלי-פלסטיני  בתוך ים הבעיות היסודיות של המזרח התיכון והעולם הערבי.

ולסיום, קצת דברי בדיחה. נאום אבו מאזן בעצרת לא היה רק רווי שקרים גסים, מרגיזים. היתה בו גם תשובה לדברי אובמה. הוא קבע שמדינת ישראל היא מדינת טרור, ולכן יש להקים נגדה קואליציה כמו נגד דאע"ש. לא רק זאת. כה אמר נשיא הרשות הפלסטינית על "מעשי התוקפנות הישראלית" העוברים ללא עונש:

"הם יצרו קרקע פורייה וסביבה המובילה להתגברות הקיצוניות, השנאה והטרור באזור."

הבנת אובמה? ישראל היא זו שהביאה לזוועות דאע"ש ולבלגן האיום שבאזור!

ואל האיש הזה אצים רצים פוליטיקאים שלנו, שומעים ממנו זמירות קסם, וגם מקבלים כנפה מתוקה?

2. מה בין דאע"ש לחמאס?

דוברת משרד החוץ האמריקאי אמרה כי שניהם ארגוני טרור, אבל ההבדל ביניהם הוא במידת האיום הצבאי  של דאע"ש על  ארה"ב. זה נכון, אבל איום החמאס על ישראל גדול עשרות מונים מאיום דאע"ש על ארה"ב. ואם הנשיא אובמה גורס שמול דאע"ש יש להפעיל רק כוח, שום מו"מ, ושחובתו הראשונה כנשיא  היא להבטיח את ביטחון אזרחי ארה"ב – מה יגיד נתניהו  על  החמאס?

בתגובה לנאום נתניהו באו"ם שהשווה בין חמאס לדאע"ש (שניהם מאותו ענף של עץ מורעל), אמרה דוברת משרד החוץ האמריקאי (בתשובה לשאלות בנושא) כי אומנם שניהם ארגוני טרור, אך האיום של דאע"ש על ארה"ב הוא שונה, במובן הצבאי. והיא הוסיפה: "איננו מאמינים כי נתניהו, או כל מישהו אחר בישראל, מציע שארה"ב תנהל מבצע צבאי נגד החמאס."

צודקת הדוברת, אבל ככל הנראה היא אינה מבינה כלל את המשמעות של דבריה. נתחיל  בשוני באיום. אכן, חמאס לא מהווה שום איום צבאי על ארה"ב. דאע"ש מהווה איום  טרוריסטי עקיף על ארה"ב. ברגע זה אין עדיין שום איום צבאי ישיר על ארה"ב. דאע"ש לא מאיים להשמיד את ארה"ב. הוא כן מאיים על תרבות המערב, על הנוצרים והיהודים באשר הם ועל כל המוסלמים הכופרים, באם לא יתאסלמו ויחזרו בתשובה וישלמו דמי חסות. עד לרגע זה דאע"ש לא ביצע שום פעולת טרור בארה"ב, ועדיין לא ירה עליה רקטה. מה שברור הוא שארה"ב היא האויב העיקרי שלו, תרבותית, צבאית ומדינית. מה היה קורה אם דאע"ש היה, נניח, משתלט על דרום מדינת מרילנד, ומתחיל להפגיז ללא הרף את וושינגטון הבירה ובנותיה, ומשתק את שדה התעופה "דאלאס"? כל אחד ודימיונו מה היתה תגובת "ההגנה העצמית" של ממשל אובמה.

חמאס מהווה איום ישיר, מיידי, על מדינת ישראל, וחזונו הוא השמדת מדינת ישראל והקמת מדינה בה חוקי השריעה הם שינחו את שליטיה. ההבדל המהותי בין החמאס לדאע"ש הוא שהחמאס מעוניין להרוג רק יהודים שחיים במדינת ישראל, פלסטינים הנתפסים בעיניו כבוגדים או ככאלו שמתנגדים לדרכו, ולסייע לארגוני ג'יהאד בסיני להרוג מצרים; הוא פלסטיני במהותו, מול דאע"ש שהוא רב לאומי, אם כי המרכיב העיראקי שבו הוא המרכזי. גם חמאס מצטיין באכזריות בלתי רגילה, אלא שהוא, להבדיל מדאע"ש, נוהג להצניעה. החמאס אינו טובח בנוצרים וצולב אותם, כמו שדאע"ש עושה, אך דואג (כמו בהרבה מקומות אחרים באזור) שחייהם יהיו בלתי נסבלים, ולכן יהגרו.

ועכשיו בואו ונראה מה אמר אובמה על הגישה שלו כלפי ארגון דאע"ש  (בשורה של נאומים בחודש האחרון):

"מי שמאיים על ארה"ב לא ימצא מקלט."

"הדבר הראשון בסדר העדיפויות שלי הוא ביטחונם של אזרחי ארה"ב."

"האסטרטגיה הזאת היא לחסל טרוריסטים שמאיימים עלינו."

 "אין שום היגיון בניהול מו"מ עם סוג כזה של רשע. השפה היחידה שרוצחים מסוגו של דאע"ש  מבינים היא שפת הכוח."

צריך לשים לב שבאף מקום, באף נאום או ראיון, אובמה לא דיבר בכלל על "זכות ההגנה העצמית" של ארה"ב. למה? כי זה כל כך ברור וטריוויאלי, כמו להגיד שאדם צמא זקוק למים.

אבל לישראל, בזמן מבצע "צוק איתן", חזרו והזכירו את "זכות ההגנה העצמית שלה" על מנת להוסיף לאחר מכן כי אין לה למעשה חופש להפעיל אותו כמו שצריך.

אני חושב שישראל צריכה לחרוט את הציטוטים הללו במדיניות המוצהרת שלה כלפי החמאס. אם מול אוייב הנמצא אלפי קילומטרים מארה"ב וטרם ירה עליה פגז אחד (ושנופל בעוצמתו הצבאית מהחמאס שלפני "צוק איתן", ובוודאי  מחיזבאללה), ארה"ב מגייסת את הקואליציה הגדולה ביותר בעולם, ונשיא ארה"ב מכתיב בפומבי את קוד ההתנהגות המנחה כלפי דאע"ש– מה תגיד ישראל ביחס לחמאס?

וכאן אני מגיע לדברי הדוברת שארה"ב לא מאמינה שנתניהו מצפה שהיא תפעל נגד חמאס.   עצם האמירה הזאת היא קצת מטופשת, כי הרי ברור לכל הדיוט שנתניהו כלל וכלל לא התכוון לכך. אבל, דבריה אלו ממחישים בצורה חדה את הייחוד הגדול של ישראל באזור: היא יכולה לבד להגן על עצמה, בכוחותיה שלה! היא לא נזקקת לכוח צבאי אמריקאי; היא לא כמו הרבה מדינות המחכות שצבא ארה"ב יעשה בשבילן, ובמקומן, את העבודה. מה שישראל צריכה, בראש ובראשונה, זה שלא יפריעו לה, שלא ידרשו ממנה לקשור את שתי ידיה בדרישות "מידתיות" ושאר המונחים מהסוג הזה.

אכן, ארה"ב וישראל לא רואות עין בעין את האיום של דאע"ש והחמאס מסיבות מובנות. אבל, ישנו עוד הבדל מהותי בין התפיסה של ישראל וזו של ארה"ב לגבי האיום הכולל של האסלאם הקיצוני, ועל כך ברשימה נפרדת.

* * *

המלחין והמעבד גיל אלדמע הלך לעולמו

אקו"ם מרכינה ראשה בצער על פטירתו של המלחין והמעבד גיל אלדמע, זוכה פרס ישראל ופרס מפעל חיים של אקו"ם.

הוא החל את לימודיו המוסיקליים כבר בגיל 6 בלימודי פסנתר. בין היתר עבד ברשות השידור, במחלקת המוסיקה של קול ישראל, שם ערך והפיק תוכניות זמר לרדיו ולטלוויזיה. במרוצת השנים נחשב למעבד המוביל בזמר העברי, עיבודיו הקוליים היוו בסיס לפעילותן של חבורות הזמר והמקהלות בישראל ויצירותיו הפכו לריקודי עם, אשר נרקדים עד עצם הזה.

אלדמע הלחין ועיבד שירים רבים שהפכו לנכס צאן ברזל. בין השאר הלחין את השירים: "אנה פנה דודך", "שיבולים" ו"שיר הדייגים". בין עיבודיו הנודעים: "ירושלים של זהב", "אומרים ישנה ארץ", "אורחה במדבר" ועוד רבים וטובים.

גיל אלדמע היה בן 86 במותו.

יהי זכרו ברוך.

* * *

מתי דוד

האומנם צפוי מפץ של המפה הפוליטית?

כל הסימנים והתהליכים הגלויים והסמויים, המתחוללים לאחרונה בזירה הפוליטית, בנושאי ביטחון, כלכלה וחברה, מובילים למסקנה סבירה שבקרוב יתגברו הזעזועים והמשברים במפלגות הקואליציה. זאת על רקע מאבקים אישיים, עימותים אידיאולוגים, מחלוקות טקטיות בניהול המלחמה והכלכלה, וכמובן התגברות יריבויות יוקרה וכוח. כל זאת בנוסף למשבר האמון עם הנשיא אובמה, בקיפאון בשיחות עם אבו מאזן, בעיות התקציב, השביתות וערעור יחסי העבודה, והאיומים מאבו מאזן והאיחוד האירופי.

הליכוד מצוי בתהליך התפרקות פנימית.

יש עתיד בתהליך של אובדן אמון ציבורי.

הבית היהודי במרוץ לוחמה סביבתי.

מפלגות האופוזיציה בצפייה ארגונית.

מפלגת התנועה בהתלבטות קיומית.

ברית האחים, לפיד ובנט, התפרקה.

השותפות הוותיקה בין ליברמן לנתניהו הסתיימה.

"העסקה" לניהול שיחות השלום בין לבני לנתניהו בבעייה.

מסתבר שפרט למפלגות המוכרות, ישנן "מפלגות" נוספות שהשפעתן וכוחן בזירה הפוליטית גדול מאוד: כוונתי ל"מפלגת המתנחלים", "מפלגת התקשורת", "מפלגת ארגוני השלום", "מפלגת הארץ והשמאל הקיצוני".

כולם בוחשים ולוחצים על המפלגות הרשמיות.

בהמתנה לפסטיבל בחירות קרוב

המציאות שנוצרה לאחר מלחמת "צוק איתן", ולקראת הלחצים המדיניים מאירופה, ארה"ב והפלסטינים בתביעות להקמת המדינה הפלסטינית, יגרמו להערכתי לשתי התפתחויות אפשריות. האחת, משבר ממשלתי והקמת ממשלה בהרכב קואליציוני חדש. השנייה, הליכה לבחירות מוקדמות.

רבים רוצים שינוי מבלי לפרט ולהסביר כוונות מהות השינוי. רבים סבורים בטעות שהחלפת ממשלה ושר אוצר יביאו להם שיפור מיידי במצבם הכלכלי. זו אשליה מוכרת בכל העולם הדמוקרטי. בצרפת, ביוון ובספרד הוחלפו ממשלות שהבטיחו שינוי. הן נבחרו על סמך הבטחות שכאלה ואולם כשהגיעו לשלטון לא יכלו לממש ההבטחות. זאת מאחר ושיפור כלכלי הוא איטי וארוך בניגוד לשינוי פוליטי שהוא מיידי.

ראוי להזכיר את כל המפלגות שלנו שהבטיחו שינוי. הן נבחרו ולא יכלו לממש הבטחותיהן, נכשלו והתפרקו ונעלמו מהזירה הציבורית: ד"ש התאיידה, מפלגת המרכז נעלמה, שינוי קרסה. מפלגות הגמלאים, צומת, תל"מ , הדרך השלישית, פלאטו שרון ולבסוף קדימה כולם התרסקו.

תסריט אפשרי למסע בחירות עתידי

כל המפלגות וכל המועמדים הוותיקים והחדשים, מימין ומשמאל, ימחזרו את כל הסיסמאות, ההבטחות, התוכניות והרעיונות הישנים, בעטיפות ואריזות של אשליות חדשות.

כולם יבטיחו פוליטיקה נקייה, ערכים, עקרונות והשקפות עולם.

כולם יציעו רפורמות, רעיונות והבטחות לתוצאות עתידיות.

כולם ימחזרו תוכניות שלום וביטחון, כלכלה ורווחה, צדק ושוויון.

כולם יאשימו את קודמיהם בשחיתויות, בהרס הכלכלה ובאובדן דרך.

ואנחנו האזרחים נמשיך לריב ולהתקוטט בינינו. כביכול בשם אידיאולוגיות מימין ושמאל, שהפכו למריבות של האתמול. רובנו נמשיך להיות מכורים לתקוות של ההבטחות, שרובן הפכו לאכזבות.

בזמנים אלה של משבר ערכים פנימי וסכנה מאויב מוסלמי חיצוני, ראוי להזכיר לעצמנו את הצוו ההיסטורי של לקחי השואה והתקומה. "עם אחד וגורל אחד."

* * *

משה כהן

הנדון: זהירות, גזענות

מכובדי,

היינו עדים בשנה שעברה לסערה ציבורית בעקבות קריאתו של אחד הרבנים בצפת לא להשכיר דירות לערבים כדי למנוע נישואיי תערובת. המחנה הנאור כולו, לרבות התקשורת, התקומם כאיש אחד כדי לגנות גינוי חריף ביותר גילוי זה של "גזענות".

והנה בימים האחרונים רואים אנו התפרעויות אלימות של ערבים בשל רכישת דירות בשכונה הירושלמית סילואן על ידי יהודים. לדעת הערבים צריכה ירושלים המזרחית להישאר נקייה מיהודים, "יודנריין". זו כמובן איננה גזענות, מילה זו לא הופרחה הפעם לחלל האוויר, המחנה הנאור צופה מן הצד בשוויון נפש ועולם כמנהגו נוהג.

אין הלקאה מתוקה יותר מהלקאה עצמית, הערבים הם מאה אחוז.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

מנחם רהט

מצוות התשובה – מהי?

יום הכיפורים: אלפי שנים התייחדה למונח 'תשובה' משמעות אחת, עד שנוסף למונח זה רובד חדש, שהיה המנוע המחוֹלל של שיבת ציון המודרנית

עשרות, אולי מאות, ספרי הלכה והגות נכתבו במרוצת הדורות, ועשרות קולמוסים נשתברו, בסוגיית התשובה – אותו תהליך מופלא, בלתי נתפס בשכל האנושי, אשר מכוחו נהפכים רשע לצדיק ושחור ללבן. מי מגדולי ההוגים בישראל לדורותיהם, ואף בדורנו אנו (הראי"ה קוק, הגרי"ד סולובייצ'יק ועוד) לא העמיק בנושא התשובה והכפרה?

ואף שתהליך התשובה אמור להתנהל בכל עת שהאדם יבחר, נתייחדו עשרת ימי תשובה – שבעיצומם אנו שרויים בימים אלה – לעבודת התשובה האישית, שתגיע לשיאה ביום הכיפורים, בהכאת 'על חטא' וביישום הבטחת תורת משה: "כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ" (ויקרא ט"ז, ל').

יסודו של רעיון התשובה, כאמצעי לזיכוך ממשא החטאים ולכפרת עוונות, טמון כמובן בתורת ישראל: "וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱ-לֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְּקֹלוֹ" (דברים ד', ל'; דברים ל', ב'), ובפי נביאי ישראל: "יַעֲזֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ וְאִישׁ אָוֶן מַחְשְׁבֹתָיו וְיָשֹׁב אֶל ה' וִירַחֲמֵהוּ וְאֶל אֱ-לֹהֵינוּ כִּי יַרְבֶּה לִסְלוֹחַ" (ישעיהו נ"ה, ז'). מן המקור היהודי נפוץ הרעיון המהפכני על פני תבל כולה.

אין ספק כי סוגיית התשובה עמוקה מיני ים, אך מעולם לא יצאה מגבולות המיתחם שגבולותיו הוגדרו בעת מתן תורה. לאורך 3,327 השנים שחלפו מאז, נתפסה התשובה כתהליך אישי, פרטי, שבין האדם למקום, תורתו ומצוותיו. האמורא הארצישראלי רבי לוי, קבע כי "גדולה תשובה שמגעת עד כיסא הכבוד" (יומא, פ"ו א'), וריש לקיש סבר כי בכוחה להפוך זדונות לשגגות. עד כדי כך! אבל בכל מקרה התנהלה התשובה רק במישור מערכת היחסים האישית שבין האדם לקוֹנוֹ. 

עד שקם לפני כ-160 שנה יהודי חכם, הרב יהודה אלקלעי (תקנ"ח, 1798 – תשרי תרל"ט, 1878), רב בקהילת זמלין שבבסרביה, שפירש באופן מהפכני עד להדהים, מחודש, את המונח הוותיק תשובה.

מלך שגזירותיו קשות

הריא"ל גרס, כי קיימים שני רבדים של תשובה, ושניהם עולים מן השורש שו"ב, ומובנם חזרה אל המקור. הרובד האחד הוא תשובה אישית, המחייבת את האדם הפרטי לשוב אל חיק הבורא: "וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱ-לֹהֶיךָ"; והרובד השני הוא תשובה כללית, קולקטיבית, של האומה כולה, ועניינה שיבה  לארץ ישראל וקימום האומה והארץ מחורבנן. "תשובה כללית [היא] שישובו ישראל לארץ הקדושה," כתב במאמרו המונומנטלי 'פתח כחודו של מחט.'

ניתנה האמת להיאמר, שאף שמדובר ברעיון מבריק, מרעיש מבחינת התעוזה שבו, שאיש מכל הוגי הדעות שקדמו לא העלו לפניו, יש לו שורשים כבר במקרא ובחז"ל. שיבת שמואל הנביא לביתו מתוארת במלים אלה: "וּתְשֻׁבָתוֹ הָרָמָתָה כִּי שָׁם בֵּיתוֹ" (שמ"א ז', י"ז). ואילו התנא הארצישראלי רבי יונתן, מתלמידי רבי ישמעאל, אמר כבר לפני 1,900 שנה, כי "גדולה תשובה שמקרבת (נוסח אחר: שמביאה) את הגאולה."

ואולם, מדברים אלה לא ברור אם מדובר בתשובה פרטית או קולקטיבית. היה זה כאמור הרב יהודה אלקלעי, ממבשרי הציונות, שראה בתשובה פתח לגאולה לאומית. הוא פירש את מאמרו של האמורא הבבלי רב: "כלו כל הקיצין, ואין הדבר תלוי אלא בתשובה," באורח מקורי, חדשני ונועז: אין מדובר כאן בתשובה במובנה הרגיל, אלא בשיבה [=תשובה] לארץ ישראל.

הריא"ל קבע שקיים חילוק בין תשובה פרטית – זו שעליה כתבו פוסקי והוגי הדורות – לבין תשובה כללית. לאחר תיאורו את התשובה הפרטית, שמחייבת כל אדם מישראל, הוא עובר לתשובה הלאומית (כתבי ריא"ל, ע' 323-4): "אבל התשובה הכללית, רוצה לומר, שישובו כל ישראל אל ה' אלוקינו לארץ נחלת אבותינו, כי 'הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו א-לוה' (כתובות, ק"י, ב') ו'ישראל בחוץ לארץ עובדי עבודה זרה בטהרה הם' (עבודה זרה ח', א')."

וכך גם פירש את אימרת הרמב"ם: "ואין ישראל נגאלין אלא בתשובה" (הלכות תשובה ז', ה'): "רצונו לומר," אומר הריא"ל, "תשובה כללית שישובו לארץ ישראל הקדושה." (כתבי ריא"ל, ע' 324). במילים אחרות: תשובה כללית אינה אלא השיבה לא"י.  

ובהמשך (ע' 400), על מאמר חז"ל: "הקב"ה מעמיד להם מלך שגזירותיו קשות כהמן – ומחזירן למוטב," (סנהדרין צ"ז ב'), מזהיר הריא"ל: "אם לא יעשו תשובה לארץ ישראל, הקב"ה מעמיד להם מלך שגזירותיו קשות ורעות ומחזירן בעל כורחם, שלא בטובתם, 'כִּי בְיָד חֲזָקָה יְשַׁלְּחֵם וּבְיָד חֲזָקָה יְגָרְשֵׁם מֵאַרְצוֹ' (שמות ו', א'), ... 'וּבְעֵירֹם וּבְחֹסֶר כֹּל' (דברים כ"ח, מ"ח)." כמה כואב להיווכח, במבט לאחור, עד כמה אמיתית היתה אזהרתו של הגאון מזמלין.

"שיבה למקום שממנו יצא"

תפיסתו המקורית של הריא"ל, היא שמונחת ביסוד זכות השיבה שפיתח אבי הציונות המדינית, בנימין זאב הרצל, שליחה של ההשגחה ליישום חזון הנביאים לקיבוץ הגלויות, שעליו אמרו חז"ל: "גדול יום קיבוץ גלויות כיום שנבראו שמים וארץ." (פסחים פ"ח ע"א). 

הרצי"ה קוק כל כך העריץ את הרצל, עד שטרח להציב תמונתו על השידה בחדרו, לצד תמונותיהם של הגר"א ואביו הראי"ה. לשאלת תלמידו הרב יואל בן נון לפשר הצבתו דמותו של הרצל בין גדולי הרבנים, השיב: "אולי זה לא מוצא חן בעיני מישהו, אבל אותו שלח ה' להתחיל להוציא אותנו מן הגלות." ('נס קיבוץ גלויות', 152).

מסתבר שהרצל שאב את רעיון זכות השיבה מכתביו ודרשותיו של הריא"ל. בין הריא"ל לבין הסב שמעון לייבל הרצל, שליח הציבור בתפילות הימים הנוראים, התקיימו קשרים תכופים, ואילו האב יעקב, חי בזמלין עד גיל 15. הסב והאב התוודעו למאמר 'פתח כחודו של מחט,' ומן הסתם הורישו תכניו לבן-הנכד בנימין זאב. במאמר זה כתב הריא"ל: "תדע לך, שתיבת 'תשובה', הוראתו הראשונה היא, שישוב האדם אל המקום אשר ממנו יצא... ורז"ל, על דרך ההשאלה, הניחו את השם הזה, לשָב מחטאו... והוראתו הראשונה נשכחת כמֵת מלב." אין ספק, שרעיונות אלה חילחלו בליבותיהם של שלושה דורות במשפחת הרצל, לרבות בנימין זאב עצמו, שהיה בן 18 בעת פטירת הריא"ל, והזרימו אש קודש ברעיון הציוני.

השיבה למשמעות המקורית של המונח 'תשובה', על פי ריא"ל, היא שהפכה את חזון המדינה היהודית וקיבוץ הגלויות, מתקווה ציונית, כמעט דמיונית, לריאליה מציאותית. אשרי העם שככה לו. אשרי העם שלנגד עיניו מתקיימת מצוות התשובה במשמעותה הרחבה. בזכותה בוודאי נתברך כולנו, העם היושב בציון, בגמר חתימה טובה.

* * *

יצחק שויגר

שני בעלים תוקעים

מעט לפני ראש השנה, נפלה על ראש הגבאים של בית הכנסת שלנו צרה גדולה. ה"בעל תוקע" הקבוע של בית הכנסת, הודיע שהשנה, בשל מחלה שתקפה אותו לאחרונה, לא יהיה בכוחו לתקוע בשופר וצריך לחפש בעל תוקע חדש.

כאן המקום להסביר כי להיות "בעל תוקע" בשופר, בראש השנה וביום הכיפורים זאת מצווה גדולה שבדרך כלל מבוצעת על ידי אחד מבני הקהילה ולא נזקקים למיקור חוץ בעניינים אלו, כמו למשל בחזן, שרוב בתי הכנסת שוכרים שירותיו לימים הנוראים, כדי להגביר את התעוררות המתפללים וכדי למשוך קצת קהל נוסף לבית הכנסת, כדי שספסליו לא יהיו ריקים כמו  בתפילות  בשאר ימות השנה.

מיד שם הגבאי הראשי מודעה על לוח המודעות:

 "דרוש בעל תוקע חדש לבית הכנסת."

ועוד הוסיף כי "כידוע שגם הנשים חייבות במצוות שופר ומכיוון שהבעל תוקע השנה יתחלף, מתבקשות הנשים שאינן יכולות לבוא לתפילה בשל מחלתן או מום אחר, שיודיעו בעוד מועד לגבאי הראשי כדי שיודיע לבעל התוקע החדש והוא יבוא אל ביתן ויתקע לכל אחת מהן ביחידות."

ההיענות לא היתה רבה ורק שניים מן המתפללים הקבועים התעניינו במטלה החדשה והציעו את עצמם להחליף את הבעל התוקע הוותיק.

הראשון, אחד מן הגבאים הוותיקים, איש חביב שידו בכל מה שצריך בבית הכנסת. חסר שמש, הוא מחליפו. צריך חזן, הוא מיד מוכן. פתוח לכל בקשת עזרה.

השני איש נשוא פנים, זה מקרוב בא. בעל כתפיים רחבות וריאות ענקיות. איש גבוה וקצת זעפן.

שניהם הפליאו בלהטיהם עם השופר. הגבאי הראשי ממש לא ידע על מי להטיל את השליחות. אבל כרגיל במקומותינו, גם בקיום מצוות צריך קשרים. ואם יש לך  קשרים  אתה לא צריך פרוטקציה. במצווה זכה הגבאי, כמובן, ונעשתה גם פשרה. הבעל תוקע השני, יעמוד על המשמר כחיל מילואים.

והנה באה השעה. ולטובת אלו שאינם בקיאים אסביר כי מצוות תקיעת השופר בתפילת הבוקר של ראש השנה מבוצעת פעמיים. הראשונה, מיד לאחר קריאת התורה שאז עולה הבעל תוקע עם שופרו על הבימה ובצד החזן הוא תוקע לפי הסדר שמקריא לו החזן. בהמשך, בתפילת העמידה, הבעל תוקע מבצע את התקיעה ממקום ישיבתו.

הילדים, שבאים לבית הכנסת, בעיקר כדי לשמוע את תקיעת השופר, מתרגשים שעה שהבעל תוקע מוציא את השופר מתיק הטלית שלו לצורך התקיעה, מתרכזים סביבו בסקרנות וממתינים דרוכים לקול השופר. בסדרה הראשונה הם מתגודדים סביב בימת בית הכנסת ובסדרה השנייה סביב מקום מושבו בבית הכנסת, של התוקע בשופר.

הגיעה השעה. כולם דרוכים על הבימה. החזן  קורא בנועם "תקיעה."

הגבאי שלנו, כמו חוט של חן ננסך על פניו באותה עת. הליט את הטלית על ראשו הוציא את השופר מתיק הטלית, נתנו על פיו ומיד יצאה תקיעה יפה וארוכה ממש כמו שהיו רגילים לשמוע מפיו של התוקע הוותיק.

"שברים תרועה," ממשיך החזן.

והקול יוצא כראוי.

שלושה געגועים של ברווז שזה ה"שברים" ומיד לאחריהם קול "תרועה" כראוי. וכך במעלה הסדרה. התקיעות יצאו כראוי וקהל המתפללים הביט בעין טובה אל אשתו של הגבאי שהסיטה בגאווה את הווילון שבעזרת הנשים והביטה בחרדה ובהנאה אל בעלה שעל הבימה, כדי שלא יאכזב. והוא עמד במשימה ולא איכזב. חיוך של שביעות רצון וגאווה נמשך ממנה אליו.

הקהל הנרגש בתום התקיעות, החליף חוויות זה עם זה.

"ממש נהדר. לא צריך לדאוג. הנה קם לנו יורש לבעל התוקע הוותיק שחלה." כך אמרו. והשני, פניו התכרכמו. מבויש כלשהו, עמד בצד הבמה. ממש כמו איש מילואים שעמד מוכן עם ציודו ולא גוייס למלחמה.

התחילה תפילת העמידה. הילדים כדרכם הקיפו את הבעל התוקע החדש והוא, כמו אליל הנוער החדש, הביט בהם בעין טובה. מתחילה התפילה. הקהל עוצר במקום המיועד וממתין לתקיעה. הבעל תוקע נעמד, מליט ראשו בטלית מקריב את  השופר אל פיו.

שום קול לא יוצא.

הקהל מביט בהשתאות ובחרדה. שמא השטן מקטרג ומכשיל את הבעל תוקע ומי יודע שמא לא תצא תפילת הרבים כראוי. והנה יוצאת התקיעה. לא נקייה אבל יוצאת. השברים כבר לא יוצאים כראוי. כמו ברוז, אבל קצת משתנק. הגבאי מוציא מנרתיקו שופר נוסף ומחליף את השופר הראשון שמא התמלא הראשון ברוק ואין התקיעה יוצאת כראוי בשל כך. הוא מקיש עליו פעמיים באצבעו. נוקש פה ושם על הכיסא ומנסה שנית. והתקיעה לא יוצאת. חוזר לשופר הראשון ושוב הקול לא נשמע.

חרדה אוחזת במתפללים. הכיצד? ומה נעשה? שוב מביטים אל אשתו שהפעם אמנם קולה לא נשמע ואין חיוך על פניה אבל מתנועות ידיה יכלו קוראי שפתיים ושפת הסימנים להבין.

"מה אני כבר יכולה לעשות פה, מעזרת הנשים. אמרתי לו שלא יתחיל עם זה. הוא גם חולה וקצת חלש ולא יכול לעשות כל דבר. אבל הוא עקשן גדול. בטח נגמרה לו הנשימה או שכואב לו הפה."

הדברים והתירוצים מובנים אך צריך מוצא כי התפילה נעצרה ואין עוזר. הגבאי מבויש ונכלם, מרים את ידיים למרום בתחינה. אנא אלוהים עשה עימדי חסד. כפוף קמעא ומכווץ כולו  ומרכז את כל כוחותיו בזווית השמאלית של פיו  פניו מיוסרים  מקרב את השופר לפיו, נושף מלוא ריאותיו...

ולא יוצא שום קול.

או אז הפנה ראשו לאחוריו ולכד את מבטו של המחליף. מבויש ונכנע רמז לו, "תנסה אתה."

זה, בחיוך של ניצחון, מוציא מכיסו שופר ענק בצבע חום כהה, כמעט שחור. מביני עניין ודבר  בשופרות, יודעים לספר שמחירו של השופר יקר מאוד משום שהוא עשוי מקרנו של אייל סיבירי יקר נדיר והוא יקר המציאות. גם האייל וגם השופר. קשה לצוד את האייל וגם קשה לעבד את הקרן לשופר כשר. האיש  תוחב את שופרו בפיו כמו חצוצרה. אינו מליט את ראשו בטלית ואינו כופף את גופו בצניעות ובהכנעה, כקודמו. בראש זקוף בגוף מתריס הוא עומד ותוקע כלאחר יד את כל הסדרה. לא מחמיץ אף טון. התקיעה רועמת, חזקה וצלולה ואין ספק שמגרשת את השטן שכבר עמד בפתח בית הכנסת לאחר כישלונו של הגבאי.

התפילה נמשכה כסדרה והבעל תוקע המחליף ממשיך לתקוע את יתר התקיעות וגובר על מתחרהו הגבאי שהלך והתכווץ במושבו ככל שהפליאו צליליו של השופר השחור להדהד בחלל בית הכנסת. הצלילים שיצאו משופרו השחור היו מופלאים, במיוחד בתקיעה הגדולה שמסיימת את הסדרה השנייה שנמשכה עת ארוכה מהרגיל וזכתה להנהונים ולחיוכים מצד המתפללים בעיקר על הוודאות שבתקיעה כזו יסולק השטן מבית הכנסת ובוודאי בשל כך יזכו מתפללי בית הכנסת בשנה טובה.

מיד כשנגמרה התפילה נחפז הבעל התוקע המחליף לעזוב את בית הכנסת, קיפל טליתו  וטמן את שופרו בנרתיק הטלית ויצא מבית הכנסת ולא המתין לשבחיהם של בני הקהילה כמצופה ולא ללחיצת ידו של הגבאי המובס.

ליצנים שבחבורה אמרו שהוא מיהר לקבוע עובדות שהוא זה שילך לבתיהן של הנשים כדי לתקוע להם ביחידות.

יש מקלים, שאמרו, שהוא מיהר לביתו כדי לתקוע לאשתו ולספר לה את גבורותיו.                 

* * *

אלי מייזליש

1. נאום נתניהו באו"ם, ערביי פלסטין

והחזון של "הארץ"

אני בטוח אם נתניהו היה אומר לאבו מאזן באו"ם כי הוא מציע לו נסיגה לקווי 67', היה "הארץ" טוען שהוא מבלף. עכשיו כשהוא לא אמר להם כלום ולא הציע להם שום דבר, התנפלו עליו שלא הציע להם לפחות 'חזון' וכל זה בהמשך.

יש ערבים ויש ערבים. ערביי עזה אינם דומים לערביי הגדה וערביי הגדה אינם דומים לערביי ישראל וכל אלה אינם דומים לפליטים במדינות ערב – אבל כולם ערבים; מדברים ערבית, חושבים ערבית אבל מתנהגים באופן שונה אז הם מסוגלים להקים מדינה? בדיוק כמו שיהודי ארה"ב אינם מתנהגים כיהודי ישראל; לא עולים לישראל וכמעט לא מתעניינים בגורלה.

והאם כשאיזה גוי באירופה אומר JEW למי הוא מתכוון? ליהודי במנהטן שקונה ומוכר מניות בבורסה של ניו-יורק? או לישראלי תל-אביבי שאוכל חומוס במסעדה ערבית ביפו?

כשנתניהו אמר באו"ם: חמס... חמס... חמס ירה טילים על ישראל וזה פשע מלחמה, מה חשב באותו רגע פליט פלסטיני במחנה פליטים בדמשק? וכי לאותו פלסטיני יש עניין עם הנאום של נתניהו? הרי אבא שלו וסבא שלו ואימא של סבתא שלו כבר יושבים שם במחנה כמעט 70 שנה ואין שום סיכוי שגורל בניו יהיה שונה. וכל מה שהיה ל'נשיא' הפלסטיני אבו מאזן לאמר לפני 3 ימים באו"ם היה, שישראל מבצעת בעמו ג'נוסייד. אז מה יש ליהודי לאמר כאן?

לנתניהו היו כ-25 עמודים על הפודיום: רגע לכל עמוד, ונניח שנתניהו היה קורא 25 פרקי תהילים – היה אותו דבר. לפליט בדמשק ול'נשיא' שלו ברמאללה בין כה וכה לא משנה אם נתניהו קורא תהילים או ממחזר שנה אחר שנה ש'העם בישראל רצה שלום.'

ברגע שערביי פלסטין החלו במנוסה שלהם ב-48 הסתיים הסיפור שלהם. נגמר. וביי-ביי פלסטין. פיניטו. אפילו אם מול משלחת פלסטין באו"ם היה שלט כמו לכל מדינה: THE PALSTINE STATE. שישימו שלטים אפילו על השער של בית-אל ועפרה אז תהיה להם מדינה? הפארסה הזו היא הבדיחה הכי לא מצחיקה של הפלסטינים שמשחקים בתחפושת של מדינה, עם משמר כבוד ומצעדים ליד הקבר של עראפת.

כל עוד היו כאן הבריטים ששתקו מול מעשי הרצח שלהם והחרימו לבנות הפלמ"ח את הרימונים וחלקי ה'סטן' – יכלו ערביי פלסטין לרצוח יהודים בחסות הבריטים, וברגע שהגלגל התהפך מיד בצאת אחרון הבריטים את הארץ ולא עזר להם גם הצבאות של 5 מדינות ערב, הגשרים נשרפו. כמו בסרט 'הגשר על הנהר קוואי'.

כל ההצגה של נתניהו דומה בדיוק להצגות של שאר ראשי ממשלה או נשיאים – אובמה למשל. אין שום קשר מה שעושים האמריקנים ומה שאובמה אומר. אז הרגו את בין-לאדן, אז מה? אבל הדאע"ש הזה שמשתולל כבר שנה, וארה"ב האדירה אינה יכולה לחסל אותו ב-24 שעות? הכי מצחיק היה שראש ממשלת בריטניה הודיע כי תשלח 'כוחות' לסייע בחיסול הדאע"ש, אז מה שלחו? ובכן שלחו שני מטוסים. שני מטוסים. לשמוע ולהתפלץ.

ככה תנהל ה'קואליציה' את המלחמה? זה הנאט"ו הזה?

אבל אצלנו נתניהו יודע את האמת כמו כולנו וכמו כל הערבים: חאלאס. זה מה יש. יתפרעו יחטפו פצצות מאף.-16. רוצים מדינה? אז מה? תרצו. לא טוב לכם? 'תרדו' מהארץ כמו הרבה ישראלים. מכסימום תעברו מרמאללה לעזה.

בעוד שנה אולי יתפרע איזה איראני עם צנטרפוגות, אז יהיה לנתניהו חוץ מתהילים עוד חומר לעוד נאום באו"ם.

הכי מעצבן היה הבוקר שבו ב"הארץ" כל הפרשנים כתבו ש"נתניהו לא הציג חזון." חזון. ונניח יא פרשן עלוב נפש כי נתניהו היה מציג 'חזון'. איזה חזון אתה מחפש? איזה סוג? מאיזה בית חרושת לחזונות? האם אתה באמת אידיוט ומאמין כי ה'חזון' של נתניהו זו מדינה פלסטינית?

המלחמה הארורה בקיץ האחרון שבה נהרגו 67 חיילים, היא המשך לכל מלחמות העבר, וככל שישראל תמשיך לנהוג בפייסנות יהודית מחורבנת כלפי הערבים, עוד חיילים ימותו, ואותם ערבים שיורים טילים ופצמ"רים על יישובים אזרחים ולא מוחקים מעל האדמה את עזה הארורה, כפי שנהגו ב'הבלגה' המפורסמת של ה'הגנה' בשנות המרד הערבי שבה נרצחו בכבישים וביישובים 618 יהודים: זקנים נשים וטף, תהיה זו מלחמת התשה ממושכת עד שמישהו יקבל שכל ויסיים את מעשי הרצח של הערבים ויאמרו הגויים מה שיאמרו.

כמו אותו מנוול, הפרופסור הקנדי שהתמנה להיות גולדסטון מס' 2 בחקירת מעשי צה"ל בעזה, שאמר ללא בושה: "את ישראל אנו דנים ובוחנים אחרת." חד וחלק. לערבים מותר לרצוח יהודים וזהו. ולא שהיהודים אינם יכולים להשיב מנה אחת אפיים ולפתור את הבעייה אחת ולתמיד, לא. החשש מהגויים ימשיך להתל במנהיגים שלנו להשיב לערבים ב"מידתיות" כפי שאיזה מנהיג אירופאי טען עכשיו כי לא נהגנו ב'מידתיות' בעזה והרסנו אותה, אז מה כבר יכול נתניהו לאמר באו"ם חוץ מלקרוא כמה פרקי תהילים.   

ואיך אפשר לסיים בלי הסרנה מ'ידיות' [ציטוט מקוצר]:

"נאום... ריק... ממול מפהקים, בכל שנה גובר השעמום... נסה לשם שינוי לעשות... פריצת דרך מדינית..."

שמע סרנה, שמע טוב: אין דבר כזה ולא יהיה "פריצת דרך מדינית." תהיה מלחמה. למה? תשאל את הערבים. אבל הנה תקרא מה כותבת היום בעיתונך אלישבע מזי"א [הבת של עדנה המחזאית] והתכוונה לאנשים כמוך: "...האמת? לא יזיק שיירדו מהארץ וילכו להלקות קצת את גרמניה..." אז אם לא טוב לך כאן ונתניהו משעמם אז סע מפה.

2. היכונו לפסטיבל 41 שנים למלחמת יום-כיפור

כבר היום הופיעה כתבה ראשונה של מי שהיה אז קצין צעיר בגדוד שיריון מאולתר ותיאורים על הברדק ששרר ערב המלחמה ותוך כדי לחימה. הוא כואב את העדר הנצחת מפקדי הגדוד וסיפורי הגבורה, ושכולם נהרגו. בגולן, על כל אם-דרך, ובכל פינה ועל כל ראש גבעה יש אנדרטאות מכל המלחמות וגם אפילו מתש"ח – אחת כזו נמצאת בתל-עזזיאת שהסורים כבשו אבל שוחררה בששת הימים. לא שאין צורך בעוד עמודי אבן או שיש עם שמות חרוטים וחקוקים לעד. אני רוצה שנצא כבר מהבכי ונאמר לעצמנו את האמת כי ניצחנו במלחמה ההיא – למרות אלי זעירא. 

אני מתאר לעצמי כי במהלך ערב יום כיפור ולאחריו, יופיעו גם בטלוויזיה עשרות סיפורים כמו בכל שנה. בשנה זו מתייצב גם אותו אלוף מודיעין אלי זעירא עם ספר חדש וכותרת נוצצת בעמוד הראשון "הקשבתי לשטויות של גולדה..."

כשבן אדם מדבר ככה על ראש ממשלה, אני מפנה אליו את הגב ולו יישא על כתפיו דרגת גנרל. אדם כזה הוא נחות-דעת, שחצן, יהיר ובדרך כלל יפסיד בכל ויכוח. ואם בגיל 86, ואחרי 41 שנים, מנסה זעירא "להראות" לכולם כי הוא-הוא הצודק, יש כאן משהו מעבר לנורמות חיינו. בשוק קוראים להם נודניקים, הנדבקים אליך עם סחורה זולה ולא עוזבים אותך. הסחורה של זעירא כבר נשחקה עשרות פעמים באותן 41 שנים מאז והיא כבר בלה מיושן. ולו אני הייתי סתם קצין זוטר אצלו באותו יום והייתי שומע ממנו את הגירסה שממנה החליט על היעדר אמון שהמצרים פותחים באש בצהרי יום כיפור – אז מה? שכחת מי "התחיל" בששת הימים? ב'מבצע קדש'? לא ראית ממול מיליון חיילים מצריים? מה הם עשו שם? קראו את "הארץ"?

אולי מחר או מחרתיים יקום קצין מצרי או סורי בן 86 שהיה קצין בכיר במודיעין שלהם ויכתוב זיכרונות-אמת לגבי ה'תרגיל' שהם הכינו לנו – רק אז נוכל לדעת את כל האמת, ועד אז נסתפק עם מה שיש.  

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

אורי הייטנר

1. צרור הערות 1.10.14

* נאומו של אבו מאזן באו"ם, כמוהו כהכרזת מלחמה. הוא הוכיח סופית שאינו פרטנר לשלום.

* נאומו של נתניהו בעצרת האו"ם היה נאום של אמת, מול מתקפת השקר.

* כשיצחק הרצוג תוקף את נתניהו על נאומו, זה נשמע כאילו הוא תוקף את נאומיו הנפלאים של אביו, חיים הרצוג, שהיטיב להציג את האמת מול מתקפות השקר האנטי ישראליות.

* יש אדם אחד בישראל, שאם יימצא נגוע בשחיתות ינועו אמות הספים אף יותר משחיתות של שופט בבית המשפט העליון. האיש הזה הוא אליעד שרגא. אדם שהקדיש את כל חייו למלחמת חורמה בשחיתות, חייב להיות נקי מכל רבב. אדם כזה באופן טבעי, נמצא תחת מיקרוסקופ של המחפשים אותו בפינה, למצוא פגם בהתנהגותו.

הוא הדין בעיתונאי בן דרור ימיני. ימיני הקדיש את העשור האחרון למאבק עיתונאי נחוש נגד תעשיית השקרים האנטי ישראלית, מחוץ ומבית. שוב ושוב הוא חושף את השקרים של התעמולה האנטי ישראלית. וכמו אליעד שרגא בתחום השחיתות, כך הוא חייב לדבוק באמת, באופן מוחלט. באופן טבעי, כל כתיבתו נמצאת תחת מיקרוסקופ של המחפשים אותו בפינה, למצוא (או להמציא) אי דיוקים בדבריו. וכאשר מתגלית איזו טעות זניחה – חגיגה בסנוקר!

בן דרור מודע לכך, ולכן הוא מקפיד כל כך על דיוק בעובדות שהוא כותב. כל מאמר שלו הוא תחקיר יסודי ומגובה בעובדות. וכשלעתים נדירות נופלת שגגה תחת ידו, הוא ממהר לתקן את דבריו, להודות בשגיאה ולקחת עליה אחריות.

את מאבקו בתעשיית השקרים נגד ישראל, שקרי הדה-לגיטימציה והדמוניזציה של "האנטי ציונות", שאינה אלא אנטישמיות-פוליטיקלי-קורקט, מנהל בן דרור מעל דפי העיתונות, קודם "מעריב" וכעת "ידיעות אחרונות", ובהרצאות רבות בארץ ובעולם.

לאחרונה הוא הוציא לאור ספר מקיף, עמוס בעובדות בדוקות ומדויקות – "תעשיית השקרים". הספר רק יצא וכבר הוא בצמרת רבי המכר. בעוד שבועות אחדים הוא יצא במהדורה אנגלית ויופץ בחו"ל. השתתפתי בערב השקה שערך לכבוד הספר המכון לאסטרטגיה ציונית, בהנחיית יו"ר המכון יועז הנדל.

אין לי ספק שלא מעט אנשים עוברים עם זכוכית מגדלת ומתעכבים על כל מילה, בתקווה נואשת למצוא איזו טעות, שניתן יהיה לנפח אותה ולהציג אותה כ"שקר". בין אלפי העובדות אולי תמצא איזו טעות זניחה כזאת. אבל התמונה המתועדת והממוסמכת המצטיירת בספר, אינה ניתנת לקעקוע ולהפרכה – תמונת תעשיית השקר. בן דרור חושף את השקרים, ומעמת אותם עם האמת.

מתקפת הדמוניזציה והדה-לגיטימציה לישראל, שאות הפתיחה שלה היה בוועידה הגזענית והאנטישמית בדרבן, 2001, חמורה ומסוכנת. עלינו להתייחס אליה כאל אוייב על הגדר. בן דרור מפליא בפעולתו, אך הוא לבדו יכול להיות רק האצבע בסכר. את מתקפת האמת מול תעשיית השקר, צריכה להוביל ממשלת ישראל ולהפעיל את העם היהודי בגולה. 

פועלו של בן דרור חשוב כל כך דווקא בשל זהותו הפוליטית – יונה פוליטית, "שמאל" מדיני. בן דרור תמך בהצעות אולמרט לאבו מאזן, ביוזמת ז'נבה, ביוזמה הערבית. השקפותיו המדיניות אינן רחוקות משל מרצ. אולם הוא פטריוט נלהב, מכיר את פניה היפות של ישראל וגאה בהן, מסרב לשתף פעולה עם תעשיית השקרים האנטי ישראלית, ונלחם בה. הוא חלק מקבוצת אנשי "שמאל" המסרבים להתקרנף ואינם מוכנים לוותר על הפטריוטיות שלהם, ושותפים – איש איש בדרכו, במאבק נגד הדה-לגיטימציה למדינת ישראל, החמושה בשקרים ובעלילות דם. קבוצה זו כוללת אישים כפרופ' אמנון רובינשטיין – לשעבר שר החינוך מטעם מרצ, חתן פרס ישראל פרופ' שלמה אבינרי, כלת פרס ישראל רות גביזון, הסופר והעיתונאי גדי טאוב, פרופ' אלכס יעקובזון ועוד.

דוגמה לגישתו הייחודית של בן דרור ימיני, היא עמדתו בנושא הצעותיו המדיניות של אולמרט לפלשתינאים. בן דרור תמך באולמרט ובהצעותיו, אולם לא היסס לגנות אותו כאשר מטעמי פוליטיקה אישית צרים, שיקר במצח נחושה והכחיש את העובדה שהצעתו נדחתה על הסף.

קורת רוח מיוחדת היתה לי בערב ההשקה כאשר בן דרור אמר את המשפט הבא: "נמצא איתנו כאן אורי הייטנר, שהיה ממנהלי הקמפיין נגד הנסיגה מהגולן. אני תמכתי כל השנים בנסיגה מהגולן תמורת שלום. היום, לנוכח המציאות בשנים האחרונות במדינות ערב, אני מודה שטעיתי."

בכך מצטרף בן דרור לסבר פלוצקר ולארי שביט, עיתונאים ישרים, אמיצים ואמינים, שתמכו בנסיגה והודו בגלוי בטעותם.

* לפני עשרים שנה שבתתי רעב, במשך 19 יום, במהלך המאבק נגד נסיגה מהגולן. היה זה אקט המוכר כביטוי של מרי אזרחי בלתי אלים.

בעקבות שביתת הרעב, פנה אלינו חמי בן נון, פילוסוף, מתמטיקאי ומשפטן, תלמיד מובהק של פרופ' ישעיהו ליבוביץ' ואדם מבריק. הוא רצה להיפגש אתנו כדי לדבר אתנו על מרי אזרחי. כבר בראשית הפגישה הוא אמר שהוא "לא בהכרח" תומך בעמדתנו בנושא הגולן, ודי השאיר את הנושא בעמימות, אך הוא מכבד את מאבקנו ורוצה להציג לנו את רעיון המרי האזרחי הבלתי אלים, שבו הוא דוגל ואותו הוא מפיץ, ועיקרו – סירוב לקיים חוקים, לשלם מסים, לשרת בצבא וכו', במסגרת מאבק לגיטימי בדמוקרטיה, ובלבד שהנוקטים בו מוכנים לשאת בתוצאות ואינם נוקטים באלימות. הוא נתן לכל אחד מאתנו עותק של ספר שכתב בנושא – "מרי אזרחי". הפגישה של הנהלת ועד יישובי הגולן עמו היתה ביום ו', ובשבת קראתי בשקיקה את הספר.

קיימנו דיון על רעיונותיו. כידוע, מאבקנו היה על נושא שאין ראוי ממנו למסירות נפש ולמרי אזרחי. ראשית, ההתיישבות בגולן היא מיצוי עיקרי אמונת חיינו, שלא נשארה כ"דעה פוליטית" אלא הפכה להגשמה, לדרך חיים בה השקענו את חיינו, בה בנינו ונבנינו, בה היכינו שורש, בנינו בית, הקמנו משפחה, הולדנו וחינכנו ילדים. שנית, המשמעות האישית של נסיגה מהגולן, היתה חורבן מפעל חיינו, חורבן יישובינו, חורבן בתינו, חורבן קהילתנו, אובדן מקומות העבודה שלנו, משבר נורא שלנו ושל ילדינו, עוול נורא מצד המדינה שבשליחותה ועל פי החלטותיה התיישבנו בגולן.

אבל החלטנו לדחות על הסף את כל רעיונות המרי האזרחי. בראשית המאבק הגדרנו את המאבק ככזה שינוהל על טהרת הדמוקרטיה ושלטון החוק, ועל אף כל ההצגה המאוד מלומדת ומאוד משכנעת של רעיונות המרי האזרחי, ידענו שהם אינם משתלבים עם הדמוקרטיה.

הדמוקרטיה מעניקה לאזרחים כלים חוקיים רבים להיאבק על עמדותיהם: להפגין, למחות, לשבות שבת, לשבות רעב, לכתוב מכתבים למערכת, לכתוב מאמרים, לבצע פעילויות מושכות דעת קהל, להגיע לתקשורת, להקים תנועות בלתי פרלמנטריות, להקים מפלגות, להשפיע בתוך המפלגות, ללכת לפוליטיקה, לעתור לבג"ץ ועוד ועוד. וכמובן, להטיל פתק בקלפי בבחירות או במשאל עם, להחליף את השלטון.

בחברה דמוקרטית כזו, אין כל לגיטימציה לעבריינות פוליטית, לאי קיום חוקים, גם אם יש תאוריה כזאת. התאוריה הזוח נכונה כהתנגדות לדיקטטורות. בדיקטטורה, מרי אזרחי הוא מעשה של חובה מוסרית, מצפונית (אפילו אורי משגב מבין זאת, לכן כדי להצדיק את העריקה הוא הסביר שישראל אינה דמוקרטיה, ולכן הכול מותר).

בדמוקרטיה יש כללים, גם בכל הנוגע לשירות בצבא. האזרחים בוחרים בבחירות דמוקרטיות פרלמנט וממשלה, הממשלה מוסמכת לקבוע את המדיניות והכנסת יכולה להפילה, הצבא כפוף לממשלה ומחויב לבצע את הוראותיה, החיילים המשרתים בצבא מחויבים לבצע את הפקודות החוקיות המוטלות עליהם, ואסור להם למלא את הפקודות הבלתי חוקיות בעליל. 

לרשות אותם חיילים, בהיותם אזרחים, עומדים כל הכלים הדמוקרטיים. הסרבנות היא מרד בסדר הדמוקרטי. היא הנפת יד גסה על הדמוקרטיה, שבירת כללי המשחק הדמוקרטיים. אסור לתת לה לגיטימציה.

הדבר חמור במיוחד לנוכח הפגיעה בביטחון. ישראל היא מדינה במלחמה, נלחמת נגד טרור קשה ביותר המופעל כלפי אזרחיה. עריקה מהמערכה בטרור, היא מעשה בוגדני.

החייל שייך ליחידה, ובעריקתו הוא בוגד בחבריו ליחידה. מדובר בסוציומטיות בצורתה המכוערת ביותר.

במיספר מאמרים שכתבתי בנדון, השתמשתי במושג "עריקים" וקיבלתי תגובות לפיהן זה מושג מתלהם ושקרי, שכן על פי לשון החוק הם לא ערקו. אני מציע לא לתת לאף אחד להסיט את הדיון המהותי, המוסרי, לאפיקים שוליים ומשעממים, של טרמינולוגיה משפטפטנית האם החוק מגדיר את המעשה כעריקה. אגב, ככל הידוע לי גם המושג "סרבנות" אינו מופיע בחוק. בחוק יש סירוב פקודה, יש המרדה. העריקים הפכו את המילה "סרבנות" לאיזה תואר כבוד, מעין עיטור מופת אזרחי של אנשים "מצפוניים" ו"מוסריים", המעזים ללכת נגד הזרם המתקרנף, מבצעים צעד אמיץ נגד הרוע ומוכנים לשלם את המחיר בלה בלה בלה.

אני סולד מהשיח הזה, ואיני מתכוון ליפול למלכודת הג'יבריש. אני מקפיד לדבר על עריקים ולא על "סרבנים", בשל הכבוד שאני רוחש לשפה העברית. מכבסת מילים היא הזניית השפה. איני מקבל את המושג "יפי נפש", כיוון שמדובר במכוערי נפש, אנשים בלתי מוסריים וחסרי מצפון. איני מקבל את המושג "סרבנות" כי מדובר באנשים שערקו מהמלחמה להגנה על מדינתם, שבגדו בעקרונות המוסר היהודי של "לא תעמוד על דם רעך" והשתמטו מהגנה על חיי אזרחי ישראל, ילדי ישראל וחיילי צה"ל. ואיני מקבל כל הלבנה של עבריינותם. בעיניי, עבריינות פוליטית אינה טובה יותר מעבריינות פלילית. בעיניי, סוחר הסמים, האנס, הכייס והעריק, הם פושעים.

אני מאמין שקיים קו פרשת המים בין נאמנות לדמוקרטיה ולחוק, לבין התנקשות בדמוקרטיה ובחוק. העריקים נמצאים באותו צד שבקצהו נמצא יגאל עמיר.

* בתגובה למאמרי נאצה של אורי משגב וספי רכלבסקי "בהארץ" נגד שלי יחימוביץ', אחרי שתקפה את עריקי 8200, כתבה שלי: "עוד יהיו לנו הזדמנויות למכביר למתוח את הקו בין מחנה השלום הציוני הנאבק על דמותה של המדינה מתוך לקיחת חלק בחייה ובאתוס שלה ובהובלתו, ובין שוליו הצרים, הקיצוניים, המרחיקים עד כדי השוואת ממשלת ישראל להיטלר והרייך השלישי."

* אורי משגב קובל במאמר ב"הארץ" על חוסר יושרה מצידה של שלי יחימוביץ', שבמאמרה נגד עריקי 8200 היא הסתירה את העובדה שיש לה קרוב משפחה המשרת ביחידה. לדעתו, היה עליה לעשות זאת לשם גילוי נאות, כפי שנהג בוז'י הרצוג, שבדברי הגינוי שלו לעריקים, ציין את עברו כקצין ביחידה.

אלה דברי הבל ורעות רוח. הגילוי הנאות נדרש במקרה של ניגוד אינטרסים, וכאן אין כל ניגוד אינטרסים, כיוון שכלל אין מדובר באינטרס פרטי של יחידה 8200. הרצוג לא סיפר על שירותו כקצין ביחידה כגילוי נאות, כיוון שהוא לא גינה את העריקה כבוגר היחידה, אלא כאזרח מדינת ישראל, כראש מפלגה ציונית וכיו"ר האופוזיציה. מן הסתם, גם בתור מי שרואה עצמו מועמד לראשות הממשלה, הוא אינו יכול לתמוך במרד נגד המדינה. את עברו כקצין ביחידה הוא ציין כדי להבהיר ממקור ראשון שטענות העריקים הם שקר וכזב.

העובדה שבנה של שלי יחימוביץ' הוא קצין ביחידה, אינה יוצרת כל ניגוד אינטרסים המחייב גילוי נאות, כיוון שהבעייה אינה של היחידה. המעשה הבוגדני והשפל שלהם פגע ברמה המיידית ביחידתם ובחבריהם, אבל זוהי בראש ובראשונה עריקה מצה"ל, מעשה בוגדני כלפי מדינת ישראל. לכן, כל מי שהינו אזרח ישראל או מי מבני משפחתו הינו או היה או יהיה אזרח מדינת ישראל, חייב בגילוי נאות על קשריו עם המדינה הזו, בטרם יביע דעתו על העריקה. 

* האם העריקים, מכוערי הנפש, עדין לא הודחו מהיחידה ודרגותיהם טרם נשללו מהם?

* לחובבי העריקה מצה"ל יש איזו מנטרה שחוקה, על פיה העריקים "מוכנים לשלם את המחיר" על מעשיהם בכך שהם יושבים בכלא. כאילו הדבר הופך אותם לקדושים, הראויים לעיטור העוז או המופת. כדאי לזכור שבתי הכלא בישראל מלאים בפושעים המשלמים מחיר על עברותיהם, ואף אחד לא מתייחס אליהם כאל איזה סמל לאומץ.

* החיילים ואנשי כוחות הביטחון שאיתרו את רוצחי שלושת הנערים וחיסלו אותם, הם פחדנים, בלתי מוסריים, חסרי מצפון, כי הם לא סירבו לשרת בשטחים והסכימו לשרת את מנגנון אקיבוש.

* אני דורש בתוקף לחקור, האם כדי להגיע לרוצחי שלושת הנערים נדרשו חיילי 8200 להאזין לשיחות פרטיות של מחבלים, כי אם כן, זה ממש לא פייר וזאת פקודה בלתי מנומסת בעליל.

* בסיטואציה הקיימת, חיסולם של חוטפי ורוצחי שלושת הנערים הוא הפתרון הטוב ביותר וזו בהחלט הצלחה מודיעינית ומבצעית מרשימה. אולם כדאי לנו לזכור, שהמטרה שלנו אינה לחסל אלא לסכל. כל פרשת החטיפה והרצח, היא כישלון – פיגוע שלא סוכל. איני אומר זאת בביקורתיות – אין 100% הצלחות ולא ייתכנו 100% הצלחות. אני אומר זאת כדי להבליט, באמצעות פיגוע אחד שלא סוכל, את מהות העבודה היומיומית של צה"ל וכוחות הביטחון, עבודה מודיעינית ומבצעית אפורה וקשה, שבה סוכלו בשנה האחרונה למעלה מ-100 ניסיונות חטיפה, שבה סוכלו אינספור פיגועים. המוטיבציה של המחבלים לפגע ולרצוח בנו אינה שונה היום מכפי שהיתה בתקופת מתקפת הטרור הגדולה של ראשית המאה ("האינתיפאדה השנייה" בלשון מכובסת). ההבדל הוא בכך שאז הרש"פ היתה למעשה מדינה עצמאית ולא יכולנו לפעול בה, והיום היא רשות אוטונומית תחת מעטפת ביטחונית ישראלית. המעטפת הזאת מסכלת את הפיגועים. כל לילה נעצרים מחבלים. איך אנו יודעים עליהם? איך אנו מגיעים אליהם? כל הפעילות המושמצת של מעצרים ומחסומים ולאחרונה גם האזנות, היא פעילות מצילת חיים. אלפי בני אדם החיים בינינו, היו נרצחים מזמן בפיגועים, אלמלא הפעילות הזו.

זאת הפעילות שממנה עורקים ה"סרבנים". הצלחת חיי ישראלים – זאת הפעילות המוסרית שאותם מכוערי נפש סולדים ממנה. זאת הסיבה לקביעתי הנחרצת, שהעריקים הם אנשים בלתי מוסריים וחסרי מצפון. מי שמוכן להפקיר את חיי אחיו בתואנות שונות, הוא אדם בלתי מוסרי.

* חייל מיצהר שהסית שוטרי מג"ב לסרב פקודה, נכנס לכלא. שם מקומו. טוב שהוא נכלא. אולם איך זה ש-43 עריקי 8200 עדין מסתובבים חופשי וטרם הודחו מיחידתם? זו איפה ואיפה.

* המשנה ליועץ המשפטי לממשלה ביטלה החלטה לא להכיר בהתנדבות ל"בצלם" כשירות לאומי. ולפיכך, חיילים המשתמטים מחובתם לשרת בצה"ל ולהגן על המדינה ובמקום זה מתנדבים לארגון הפועל נגד צה"ל והמדינה, נחשבים משרתים שירות "לאומי". ואם אנחנו מדינה כל כך מטומטמת, כנראה שאנו ראויים לעיוות הזה.

* מאות אנשים, רבים מהם תושבים בעוטף עזה, הפגינו ליד שדרות למען "פתרון מדיני". גם אני בעד פתרון מדיני. למשל, דוגמת זה שעל פי דברי אבו מאזן נשיא מצרים א-סיסי הציע לפלשתינאים והם דחו על הסף – קבלת שטח גדול פי 6 מכל שטחי יש"ע בסיני להקמת מדינה עצמאית, כשהרש"פ ביו"ש תהיה קשורה אליה כחבל אוטונומי. למשל, פתרון של פשרה טריטוריאלית נוסח תכנית אלון. אבל לא לכך התכוונו המפגינים. באמרם "פתרון מדיני", הם התכוונו לנסיגה ישראלית לקווי 49'. אגב, יש משותף בין הפתרון שאני דוגל בו לפתרון שהם דוגלים. לשניהם אין פרטנר. אבו מאזן שדחה על הסף את הצעתו של א-סיסי הוא אותו אבו מאזן שדחה על הסף את הצעתו של אולמרט, ברוח קריאתם של המפגינים.

אני משתומם על המפגינים. האם טחו עיניהם מלראות, שהם משלמי המחיר הכבד ביותר של הדרך לה הם מטיפים? מה הם דורשים? להביא את ערפאת לעזה ולהעביר לשלטונו את העיר ואת ערי הרצועה? בוצע. לעקור את יישובי גוש קטיף? בוצע. לסגת מכל הרצועה עד גרגר החול האחרון? בוצע. מי כמוהם מודעים לתוצאות. אז מה הם מציעים? שנעשה אותו הדבר ביו"ש? לשם מה, כדי שגוש דן יהיה עוטף יו"ש? מה זה ייתן, צרת רבים? הרי צרת רבים היא נחמת טיפשים. ובמקרה זה, נחמת עיוורים.

אני מכיר ומוקיר כמה מראשי המפגינים, ובראשם ראש המועצה האזורית שער הנגב אלון שוסטר, שהוכיח במלחמה כושר מנהיגות מופתי, מעורר השראה. ודווקא בשל הערכתי הרבה אליו, צר לי כל כך על עיוורונו.

* יגאל אלון: "אלה שלא לומדים מההיסטוריה נידונו לחיות אותה שוב." [אם איננו טועים, זוהי אמירה ותיקה הרבה יותר. – אב"ע].

* החלטת בג"ץ בנושא המסתננים היא שערורייה, ולאו דווקא בשל תוכנה, שעימו אני די מסכים, אלא כיוון שהיא הופכת סדרי ממשל, נדחפת למקום שאינו מעניינה, ושוללת מהכנסת והממשלה את סמכותם הנובעת מאחריותם, בעוד היא אינה נושאת באחריות.

ההחלטה הקודמת של בג"ץ בנושא היתה סבירה, כיוון שהפגיעה בזכויות האדם היתה בלתי מידתית. ההחלטה קראה לממשלה להתמודד עם הבעייה באופן מידתי. כך נהגו הכנסת והממשלה. הנשיא גרוניס ושופטי המיעוט פסקו כראוי, וחבל מאוד שהרוב קיבל החלטה נוספת, השוחקת את אמון הציבור בבית המשפט העליון, ולכן מחלישה את שלטון החוק.

* לגופו של עניין, המדיניות של הממשלה בנושא שגויה. לפני שנים אחדות היינו במצב חירום לאומי – חשש מהסתננות רבתי של רבבות זרים לישראל, דרך סיני הפרוצה. ולכן, היה מקום לצעדי חירום. הקמת הגדר בדרום פתרה את הבעייה. אין עוד סכנה. אין עוד הסתננות, בוודאי לא המונית. כעת, אין מקום לפתרונות חירום, אלא לפתרונות מאוזנים. 47,000 מבקשי מקלט הנמצאים בישראל אינם מהווים איום דמוגרפי. מה שנחוץ, הוא לבדוק במהרה כל אחד ממבקשי המקלט, על פי הקריטריונים הבינלאומיים המקובלים. כל מי שאינו פְּלִיט חרב, יש לגרש לאלתר. כל מי שפליט באמת, יש להשאיר בארץ. את הפליטים יש לפזר ברחבי הארץ ולהעסיקם במקום עובדים זרים, שאת מכסתם יש לקצץ כדי לאזן דמוגרפית את תוספת הפליטים הזרים.

* בימים אלה של רצח עם כלפי היזידים, על ישראל ליזום קליטת מיכסה סבירה של פליטים יזידים בישראל.

* אך כאמור, אף שעמדתי בנושא רחוקה מזו של הממשלה, איני חושב שבית המשפט צריך להתערב בסוגיה.

* למחרת בג"ץ המסתננים יצא "הארץ" בכותרת חגיגית גדולה ומתחתיה הפניות לחמישה מאמרי דעה – חמישה מאמרי אותה דעה, כראוי לעיתון ביקורתי המעוניין בדיון פלורליסטי. בשתי הסוגיות שעל הפרק, תוכן הפסיקה ועצם ההתערבות האקטיביסטית, כולם שידרו אותם מסרים.

אך הרי מדובר בעיתון פלורליסטי ויש צורך באיזון. לכן, למחרת פרסם העיתון מאמר על פני עמוד שלם של איל גרוס, השופך צוננים על פסק הדין, בשתי הסוגיות שעל הפרק.

בנוגע לתוכן פסק הדין יצא גרוס נגד בית המשפט על כך שפסל את החוק בטענת המידתיות, וכך פָּתַח פֶּתח לחוק חדש, "אותה גברת בשינוי אדרת." לטענתו, על בית המשפט היה לפסול את החוק בשל תכלית בלתי ראויה, כלומר לפסוק שעצם ההתמודדות עם בעיית ההסתננות, או עצם ראיית ההסתננות כבעיה היא בלתי חוקתית.

באשר לאקטיביזם הוא יעץ לא להתלהב, כיוון שבית המשפט העליון הוא פסיביסטי, שאינו מתערב בפגיעה בזכויות האזרח של הפלשתינאים ועוד, ותקף אותו על דחיית עתירות ועדות הקבלה ולימודי הליבה.

טוב שהתפרסם מאמרו של גרוס, כי חשוב שיהיה בעיתון איזון, ייצוג למגוון דעות, ויכוח. חשוב ש"הארץ" ימשיך להיות עיתון פלורליסטי.

* האמת היא שהמאמר של גרוס ממש התבקש, שהרי לא ייתכן ש"הארץ" יציג בחיוב גוף שלטוני ישראלי.

* במאמרו, התייחס גרוס לסוגיית ועדות הקבלה, שבמקרה אני מכיר אותה ממקור ראשון, כך שאף עיתונאי אינו יכול למרוח אותי. גרוס מטיף לגישה ריאליסטית ולא פורמליסטית של בית המשפט, וכותב:

"בסופו של דבר אנו יודעים שמטרת הוועדות היא אפליית ערבים."

זו השיטה הדמגוגית – לא לבדוק את העובדות, אלא להפטיר ש"בסופו של דבר אנחנו יודעים."

מי זה "אנחנו"? אני באמת יודע את העובדות. אם אכתוב שאחת לאלף פניות לוועדות הקבלה הן של ערבי, אגזים מאוד. בקשות של ערבים להצטרף ליישוב קהילתי יהודי הן שוליות שבשוליות. ועדות הקבלה דנות בפניות לקליטה, כדי לקבל את המתאימים להן מבחינה חברתית, כיוון שאחרת לא יהיה קיום ליישובים קהילתיים.

* כשגרוס מדבר על "פסיביזם שיפוטי", המסר שלו הוא שהאקטיביזם, כלומר קבלת החלטות פוליטיות בידי בית המשפט והפקעת הכוח מנבחרי העם הוא הנורמה, והימנעות מפוליטיזציה זקוקה להמצאת ביטוי מיוחד.

* יעקב מלכין פרסם מאמר ב"הארץ" תחת הכותרת "בג"ץ פוגע בילדים החרדים." במאמר הוא תוקף את בית המשפט שדחה את העתירה נגד החוק הפוטר את הילדים החרדים מלימודי ליבה. המאמר מיטיב לנתח את הנזק והחומרה שבחוק, לחברה הישראלית בכלל ולילדים החרדים בפרט. הוא צודק בכל מילה. אולם הוא טועה במען הביקורת. לא בג"ץ אשם, אלא הכנסת שחוקקה את החוק. בג"ץ קיבל את ההחלטה הנכונה – לא להתערב בחקיקה, שהיא בסמכותו של הריבון, בסמכותם של נבחרי הציבור. מתנגדי החוק צודקים במאבקם, אך הם טעו בכך שעלו על פסים משפטיים והעבירו את המאבק הציבורי לפתחו של בג"ץ. מן הראוי שבית המשפט העליון יאמץ את פסיקתו בנושא זה כקו מנחה בעתירות נגד חוקי הכנסת.

* לא אחת אני נשאל מדוע אני ממשיך לקרוא את "הארץ", עיתון שאני מרבה לבקר אותו. יש לכך סיבות רבות. ראשית, התנגדותי העקרונית לחרמות תרבותיים (שהם תמיד חרב פיפיות, וקשה לשים להם גבול).

שנית, כיוון שאיני מאמין בתרבות בת היענה. התעלמות מתופעה אינה מעלימה אותה, אלא מעצימה אותה. אני מאמין בהתמודדות וביקורת.

סיבה נוספת היא האיכויות של "הארץ", אם כי לצערי חל בהן בשנים האחרונות פיחות מדאיג (שהביטוי הבוטה לו הוא הפיכתה של אווה אילוז, גמדה אינטלקטואלית, לאינטלקטואלית הבית של המוסף).

אך גם היום, מפעם לפעם יש בעיתון פנינים, שקשה למצוא כמותן בעיתונים אחרים (זולת "מקור ראשון"). כך, במוסף הספרותי של ראש השנה, הופיעו שבעה שירים בלתי ידועים של יהודה עמיחי, מוקדמים יותר משיריו המוקדמים הידועים, אותם כתב כחייל בצבא הבריטי בגיל 19-21, שלח אותם לעורך המוסף הספרותי של "דבר" דב סדן (הוא לא ידע שהוא סיים את תפקידו), והנ"ל לא התרשם מהם וגנז אותם. שבעת השירים והמאמר על התגלית היו עונג החג שלי. טביעת האצבעות הייחודית של שירת עמיחי ניכרת היטב בשירתו המוקדמת, כשעוד לא היה עמיחי אלא יהודה פפויפר. סגירת המעגל היא שאותו דב סדן עמד בראש ההרכב שהעניק לעמיחי את הפרס הספרותי הראשון מרבים, פרס שלונסקי (1957), וספק האם קישר בינו לבין אותו חייל, פפויפר. סגירת מעגל נוספת היא שהפרס הוא על שמו של שלונסקי, שבניגוד לסדן זיהה את הניצוץ והיה הראשון שפירסם את שיריו.

* איכות נוספת שאני מוצא ב"הארץ" הוא העיתון הכלכלי "דה מארקר". אמנם אני סולד מן העובדה ששמו אינו עברי, אך אין ספק שהוא עיתונות איכותית בהתגלמותה. מייסד "דה מארקר" ובעל טור קבוע בו עד היום הוא גיא רולניק, שאותו אני מעריך מאוד וגם מסכים עמו לעתים קרובות.

מתוך מאמר שכתב בגיליון החג: "אנחנו לא יכולים למכור לעצמנו או לאחרים את הרעיון שהדרך לפתרון כל בעיותינו עוברת במזרח תיכון חדש או בהסדר שלום. השלום, ההסדר, לא יכול לעמוד בראש תוכנית העבודה שלנו, מהסיבה הפשוטה שהוא לא בשליטתנו. יש הרבה צדדים למשחק המלחמה והשלום במזה"ת, וישראל היא רק אחד מהם, לא בהכרח הדומיננטי והמשפיע ביותר... הסיכוי שהממשלה הישראלית, הציבור הישראלי והחברה האזרחית הישראלית יצליחו לעצב מזה"ת חדש הוא אפסי. גם נסיגה חד צדדית מהשטחים, שנראתה בעבר אופציה, צבועה כיום באור אחר לאור הקיץ המדמם בעזה, שהגיע כמעט עשור לאחר ההתנתקות. שנים רבות מדי שימשו התהליך המדיני והמאבק בין השמאל ולימין מסך עשן שפטר את הפוליטיקאים מהתמודדות עם האתגרים הכלכליים והחברתיים בישראל."

אין זו הפעם הראשונה שרולניק כותב דברים אלה, וניתן לומר שהם הקו המוביל של "דה-מארקר" והוא סותר מיניה וביה את הקו המוביל של "הארץ". בין השורות, אי אפשר שלא לקרוא בדבריו של רולניק, ביקורת חריפה על הקו של "הארץ".

אני נתתי לתופעה שאותה מבקר רולניק את השם "אקיבוש"; תליית הקולר בכל בעיותינו ב"אקיבוש" ותחליף לכל מחשבה ולכל רעיון לקידום החברה בהפסקת "אקיבוש".

* הפסקה הזו היא מתוך מאמר של רולניק בנושא הירידה מן הארץ, בתוך גיליון שהוקדש לנושא. המסר שלו, הוא שהדרך להשאיר כאן את טובי הישראלים, היא תיקון המדינה. הוא מבהיר שהתיקון אינו בתחום המדיני, אלא בתחום החברתי כלכלי. אני רואה בהקמת חברת מופת דגל ואידיאל וגם מאמין שזה מענה להשארת ישראלים בארץ ולהיות ישראל אבן שואבת ליהודי העולם. אך בניגוד לרולניק, אני מאמין שמוקד המשיכה העיקרי, הוא התחדשות ציונית ויהודית, ויצירת יחס של הישראלי לארצו ולמדינתו – לא של לקוח שיבחר בה כי היא טובה יותר ממתחרותיה, אלא כשותף הנוטל אחריות על הפיכתה לטובה יותר, כיוון שזו מדינתו, שזו ארצו. ולכן, בניגוד לרולניק, אני בהחלט מדבר על המושג "ירידה" ולא הגירה. הגישה שלי היא נורמטיבית – הגירה של יהודי לא"י היא עליה והגירה של יהודי מא"י היא ירידה.

* הנשיא אובמה ראוי להערכה על הובלת המערכה נגד דאעש, ועל הצלחתו לגייס קואליציה המשתתפת בלחימה הזאת. יש לקוות שהוא ידבק במערכה הזאת בנחישות, עד הכרעת ארגון הטרור.

האופן בו הוא פועל, סותר את דרכו מראשית כהונתו עד כה. לראשונה, מעשיו אכן מקדמים את שלום העולם, ולא מזיקים לשלום העולם. לראשונה הוא מבין שכדי שהעולם יהיה טוב יותר, יש להילחם ברוע ולא לפייס את הרוע.

אולם כל עוד המערכה הזו תתמקד בארגון דאעש בלבד, שהוא רק זרוע אחת, גם אם קיצונית יותר, של תמנון הג'יהאד האסלאמיסטי, תוך לגיטימציה לתמנון עצמו, מדובר במהלך שולי בראייה היסטורית. אם לצד הלוחמה בדאעש, תאפשר ארה"ב לזרוע המאיימת והמסוכנת ביותר של התמנון – איראן, להיות מעצמת סף גרעינית, החבלה שלו בשלום העולם תעיב על המלחמה הצודקת בדאעש.

כאשר בנאומו באו"ם אובמה שמר על האיזון הקדוש, ולצד הגינוי שלו למתקפת הטילים על אזרחי ישראל, הוא דיבר על כך ש"יותר מדי ילדים נהרגו בעזה," במקום לגנות את חמאס הן על פשע המלחמה של ירי טילים לאורך שנים על אזרחי ישראל והן על פשע המלחמה של הפיכת הילדים הפלשתינאים למגן אנושי, מה שהביא למותם של רבים – הוא מעיד על עצמו שעליו לעבור עוד כברת דרך ארוכה, למהפך הדרוש של הפיכתו מצ'מברליין של המאה ה-21 לצ'רצ'יל של המאה ה-21.

* דאעש וחמאס הם אוייב משותף של האנושות.

* שוטרוּת היא מקצוע, ומן הראוי שהשוטר מס' 1 יהיה שוטר. ובכלל, איני חסיד של הצנחות חיצוניות.

אולם יש מקרים שבהם אין מנוס מהצנחות כאלו. המדמנה בצמרת המשטרה גורמת לאובדן אמון הציבור במשטרה ולאובדן אמון השוטרים בפיקוד הבכיר' והתוצאה היא פגיעה משמעותית בשלטון החוק ובביטחון הפנים של ישראל.

בסיטואציה הקיימת, נכון לנער את המשטרה באמצעות אדם חיצוני שהתנסה בפיקוד על מערכות גדולות ומורכבות. למשל, אלוף בצה"ל.

השר לביטחון פנים אהרונוביץ' דיבר על רוח רעה במשטרה, ונשאלת השאלה מי היה השר הממונה על המשטרה בחמש וחצי השנים האחרונות, והאם הוא שמע על מושג האחריות המיניסטריאלית?

* דוארים אחורה. במסגרת צעדי ה"ייעול" וה"הבראה" של הדואר, יש כוונה לסגור את סניף הדואר במטולה. משמעות הדבר, שתושבי מטולה, הפריפריה של הפריפריה, יישוב הסְפָר היושב על הגבול, לא בטווח פצמ"ר מחיזבאללה אלא בטווח אקדח מים, לא יקבלו דואר. מי שרוצה לקבל מכתב, עיתון, הודעת חיוב, תרופה – יתכבד וייסע לקריית שמונה. חוצפה והפקרות! צריך לחסוך? יש המון סניפים בת"א. אפשר לצמצם אותם לחצי באמצעות איחוד סניפים סמוכים. אבל זאת תל אביב והרי לא יעלה על הדעת. יאללה, נוריד את מטולה.

* לאורך השנה, חברים רבים העלו על דף הפייסבוק שלי כל מיני תאוריות משונות, מוזרות ומשעשעות שלא תמיד הצלחתי להבין מתי הם כבר מתחילים גם להאמין להן. הנה שתי המשעשעות ביותר של השנה.

על פי תאוריה מוזרה אחת, בן לאדן כלל לא חוסל. זאת הייתה הצגה. הוא חי וממשיך לתת הוראות לשליח שלו בבית הלבן אובמה.

לפי תאוריה מוזרה אחרת, נתניהו פתח ללא כל סיבה את מבצע "צוק איתן" ושלח למותם המיותר 72 חיילים, כי הוא קיבל פקודה מאובמה להמליך את אבו מאזן על רצועת עזה (כנראה אובמה שכח שהוא איש "האחים המוסלמים" וצריך לתמוך דווקא בשלטון חמאס).

בראש השנה הכרזתי על תחרות ההזיה המוזרה לשנת תשע"ה.

* האם שטיפת המוח התקשורתית בעניין ההיריון של נינט נועדה לרמוז לי שעליי להתחיל לחסוך למתנה?

* בר רפאלי הופיעה בטלוויזיה. "אתה רואה?" אמרתי לבן שלי. "כזאת אני רוצה שתביא לנו."

ומה השיב החצוף?

"אתה רוצה? תביא לנו אתה כזאת."

* ביד הלשון: הוא הסתכל עליי כתרנגול בבני אדם. מה פירוש? איך בדיוק מסתכל תרנגול בבני אדם? ומה משמעות הביטוי?

הביטוי מדבר על מישהו המביט בחוסר הבנה מוחלט בסיטואציה שבה הוא נמצא ושאותה הוא רואה. מקור הביטוי הוא המנהג המגונה של הכפרות, ערב יום הכיפורים. במנהג הזה אוחזים בתרנגול ומסובבים אותו סביב הראש ואומרים מספר פסוקים הנפתחים ב"זאת כפרתי".

התפילה שקודמת לכפרות, הנמצאת באותו עמוד, מתחילה במילים "בני אדם יושבי חושך וצלמוות" ונקראת בקיצור "בני אדם". המילים "בני אדם" עומדות מול עיני התרנגול, הוא רואה אותן, אך מה הוא מבין? מה שמבין מי שעליו נאמר שהוא מסתכל "כתרנגול בבני אדם".

2. מסד נתונים הפוך מהעובדות ההיסטוריות

(תגובה למאמר של אווה אילוז "גנבי הדמוקרטיה, מחריבי הציונות", מוסף "הארץ", 24.9.14)

מאמרה של אילוז בנוי שלושה רבדים – תזה, מסד נתונים ופרשנות המציאות על פי השקפתה הפוליטית. כדי להתמודד עם השקפתה ועמדותיה כפי שבאים לידי ביטוי במאמר, יש לקבל את תמונת המציאות, וניתן להתווכח עם גישתה אליה. אלא שהבעיה המרכזית במאמר, היא שמסד הנתונים שהיא מציגה הוא היפוכה של המציאות, והדבר שומט את היכולת לקיים עימה דיון רציני.

התזה הבסיסית של אילוז, היא חלוקה דיכוטומית בין דמוקרטיה למִתְנָחֲלוּת, שהיא חלוקה בין טוב ורע. מסד הנתונים הוא שהמתנחלוּת השתלטה על הישראליות והחריבה את הדמוקרטיה. הימין הקצין, השמאל סמרטוטי ולכן הימין הקיצוני השתלט.

בטרם אתייחס לתמונת המציאות, אציין שגם התזה של אילוז שקרית ודמגוגית. היא טוענת שיגאל עמיר (תושב הרצליה) מגלם את "תנועת ההתנחלות" וההד של אותה תנועה, הוא נתניהו. מכאן, שכל העולם שאותו מייצגים נתניהו ובוחריו, הוא למעשה עולמו של יגאל עמיר, רוצח ראש הממשלה.

כמובן שטענה דמגוגית זו חסרת שחר. רוב מוחלט של המתנחלים וכמובן של מצביעי נתניהו, רחוקים ממה שעמיר מייצג כרחוק מזרח ומערב ומתעבים בכל ליבם אותו ואת מעשהו. ניתן לומר שכל תמונת מציאות המבוססת על תזה מעוותת זו, פסולה מעיקרה, אך בכל זאת אוכיח עד כמה היא שגויה עובדתית.

איני נוהג להשתמש במותגים "שמאל" ו"ימין" שיובאו ממציאות אחרת ואינם רלוונטיים באמת לזמן ולמקום שבו אנו פועלים. אולם למען נוחות הקורא, אאמץ לצורך הדיון את השימוש המקובל בהם בשיח הישראלי: ימין – עמדה מדינית הדוגלת בשלמות הארץ ובהתנחלות בה, ושמאל – עמדה מדינית הדוגלת בחלוקת הארץ ובוויתורים טריטוריאליים ומתנגדת להתנחלות. בניגוד מוחלט לטענתה של אילוז, העובדות מוכיחות שהציבוריות הישראלית נעה באופן קיצוני שמאלה, אימצה במידה רבה את עמדות השמאל הקיצוני, אלא שתוצאות המדיניות הזאת התנפצו אל סלע המציאות וגרמו להתפכחות של מרבית הציבור. ועם זאת, ההתפכחות לא בהכרח הביאה לאימוץ מחדש של האידיאולוגיה הימנית, אלא לפיכחון מהיכולת לממש אותה בשל עמדותיהם והתנהגותם של הפלשתינאים ושל הערבים בכלל.

אוכיח את התהליך הזה במיספר דוגמאות. אפתח במאמר המערכת של "הארץ" ב-8.6.67, יום לאחר שחרור ירושלים. "אין מילים לבטא את הרגשות המסעירות את ליבנו בשעה זו. ירושלים שוב אינה מחולקת אלא מאוחדת תחת דגל ישראל. ... עתה באה השעה היפה ... העיר העתיקה של ירושלים היא שלנו, שעריה פתוחים והכותל המערבי שוב לא יעמוד עזוב ודומם. הוד העבר שוב לא נשקף מרחוק, אלא מעתה הוא יהיה חלק של המדינה החדשה וזוהרו יפיץ את קרניו על מפעל הבנייה של חברה יהודית, שהיא חוליה בשרשרת הארוכה של תולדות העם בארצו."

בהמשך מאמר המערכת, קורא העיתון לכבוש את הגולן. "הגיעה השעה שהחשבון עם סוריה יסוכם ויסולק... סוריה היא המבקשת את ההתמודדות איתנו, אגב ניצול העובדה שצה"ל מרותק לגזרות אחרות בחזית המשולשת שארגנה מצרים נגדנו. הבה ניתן להם את מבוקשם... ישראל נאלצת לפעול כדי למנוע תוקפנות חוזרת מסוריה באמצעיה שלה... שינוי קו התיחום ביננו ובין הכוחות המזויינים של סוריה יש בו אפוא כדי לבצר את השקט והרגיעה בחלק זה של העולם... המלאכה שהתחיל בה צה"ל בסיני ובגבול המזרחי עוד אינה שלמה; הבה נשלים אותה בהבסת הצבא הסורי ובעיצוב גבולות ההולמים את צרכינו ואת יחסי הכוחות שיצר הניצחון הישראלי."

יש לציין, שכבר אז "הארץ" היה העיתון היומי היוני ביותר של ישראל, הסמן ה"שמאלי" בענייני חוץ וביטחון. מן העמדות שהוא ביטא, ניתן ללמוד מה היה הקונצנזוס הלאומי, שתמיד היה מימין לו.

נדלג 38 שנים קדימה, לנאומו האחרון של רבין טרם הירצחו, שבו הציג את תוכנית השלום שלו ואת הקווים האדומים שלו במו"מ עם הפלשתינאים. היה זה לאחר שהוא עצמו עבר שינוי ואימץ עמדות שמאליות יותר מאלו שבהן דגל ממלחמת ששת הימים ועד אוסלו. וכך הוא אמר בנאומו בכנסת ב-5 באוקטובר 1995:

"גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים – לא כולם – כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב – כבירת ישראל, בריבונות ישראל... גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון."

דבריו של רבין סימנו את קווי ההסכמה הלאומית. גם בשיא המחלוקת הציבורית, בשיא חריפותה ואלימותה, הייתה הסכמה לאומית רחבה ביותר לכך שלא נחזור לקווי 1967, ונגד נסיגה מבקעת הירדן במובנה הרחב ביותר של המילה, נגד פגיעה בגושי ההתיישבות (ובלי שום חילופי שטחים תמורתם) וכמובן בעד ירושלים המאוחדת וסביבותיה בריבונות ישראל.

בבחירות 1999, 4 שנים מאוחר יותר, הציעה זהבה גלאון לראשונה להכניס למצע מרצ (!) את חלוקת ירושלים. יו"ר מרצ יוסי שריד עמד על הרגלים האחוריות בהתנגדות לכך, והצעתה נפלה.

השבר הגדול בקונצנזוס הלאומי היה הצעתו של ברק בקמפ-דיוויד, שהתבססה על נסיגה לקווי 67' עם חילופי שטחים, חלוקת ירושלים ונסיגה מבקעת הירדן. לא זו בלבד שכל גוש השמאל אימץ את עמדותיו החדשות, גם בכלל הציבור הישראלי היתה נכונות לתת לדרכו הזדמנות. הוא הדין בעמדת הציבור כלפי ההתנתקות – נסיגה עד המ"מ האחרון ועקירת גוש יישובים שלם ללא תמורה, וכלפי הצעותיו של אולמרט לאבו מאזן, שאין אפילו הבדל דקיק בינן לבין עמדות חד"ש, שתמיד היו היפוכו של הקונצנזוס.

העובדות הללו כל כך שונות מהתמונה שהציגה אילוז במאמרה. אילוז הצביעה על כך שהליכוד הלך ימינה, וההוכחה לכך היא שנוצר "מצב מדכא משהו, שבנימין נתניהו – שהיה בעבר הסמן הקיצוני בליכוד – נחשב כיום מתון במפלגתו שלו."

היא שכחה לציין, שבינתיים נתניהו נשא את נאום בר אילן שבו אימץ את פתרון שתי מדינות לשני עמים, ש-15 שנים קודם לכן היה מוקצה מחמת מיאוס במפלגת העבודה. היא לא ציינה שבמו"מ שניהל נתניהו עם אבו מאזן השנה, הוא התמקח על נוכחות צבאית ישראלית לאורך נהר הירדן, הרבה פחות מהקו האדום שרבין הציב ערב הירצחו – "בקעת הירדן במובן הרחב ביותר של המושג."

היא הציגה את גישתה של "ישראל ביתנו" תוך התעלמות מכך שמפלגה זו דוגלת בפשרה טריטוריאלית מרחיקת לכת, הכוללת חילופי שטחים ואוכלוסיות. ניתן לשלול את הגישה הזאת ולתקוף אותה, אך הצגת "ישראל ביתנו" תוך התעלמות מההצעה הזאת, היא מצג שווא.

לא אכביר בעוד הוכחות עובדתיות, אך המסקנה ברורה – ב-47 השנים ממלחמת ששת הימים ועד היום, חלה תזוזה אידיאולוגית חדה שמאלה. מה שקרה, הוא שהתזוזה הזאת לא קירבה במאומה את השלום, ואף הגבירה באופן משמעותי את שפיכות הדמים. הסכם אוסלו, הכנסת ערפאת ואש"ף לשטחי יהודה, שומרון ועזה, ההתנתקות, הצעות השלום של ברק ושל אולמרט – כל אלה השיגו תוצאות הפוכות מהציפיות שתלו בהן. העובדה הזאת היא שחוללה התפכחות בציבור ואי אמון בדרך שנוסתה וכשלה.

ההוכחה הניצחת של אווה אילוז לכך שדרכו של יגאל עמיר השתלטה על הציבור הישראלי, היא תמיכת 90% מהציבור ב"צוק איתן". היא רק שכחה לציין, שהתמיכה במלחמה, נבעה מכך שישראל הותקפה במתקפת טילים, ואזור הדרום עומד תחת מתקפה בלתי פוסקת במשך שנים ובסיס ההתקפה הוא אותם שטחים שישראל נסוגה מהם בהתנתקות. כך בדיוק רוב מוחלט של הציבור, כולל רוב התומכים באוסלו, תמכו במבצע "חומת מגן", בעקבות מתקפות הטרור מהשטחים שישראל העבירה לרשות הפלשתינאית, שבהן נרצחו 1,500 ישראלים.

כאשר אווה אילוז, בחוסר יושר אינטלקטואלי מובהק, הופכת את העובדות ההיסטוריות על תִּלָם, אין כל בסיס לדון במסקנותיה ובפרשנותה, המבוססים כולם על מציאות מדומיינת.

אהוד: אווה אילוז היא בורה ועם-הארצית בכל הקשור לישראל בעבר ובהווה ורק עיתון פרו-פלסטיני ואנטי ישראלי כמו "הארץ" מסוגל לתת במה "מכובדת" להגיגים המטומטמים שלה. חזרנו ואמרנו זאת מראשית הופעתה על הבמה ה"אינטלקטואלית" של העיתון המיוחד הזה.

* * *

יהודה דרורי

השקרן, המושחת והמתועב מרמאללה

אבו-מאזן נאם באו"מ, נאום שעיקריו היו שקרים, ושמשמעותם הסתה פרועה נגד מדינת ישראל.

אין זו הפעם הראשונה שהוא עושה זאת וזו כנראה הטובה שהוא משיב לנו לאחר שהצלנו אותו לפני כחודש ממהפכה מתוכננת של החמאס נגדו. כל זה מוביל אותנו למסקנה שאיש זה הוא לבטח לא האיש להידבר אתו על "שלום" או על הסדרים.

אבו-מאזן הוא מכחיש שואה ידוע מימים ימימה, הוא בדרך-כלל מתלהם בנאומיו נגד ישראל והיהדות, והוא כבר הבהיר שלא ירשה שאף יהודי יגור ב"מדינה הפלשתינית" – כאשר זו תוקם. (בהמשך לרעיון היודנריין הנאצי). הוא משבח את המחבלים שהתפוצצו ברחובותינו והרגו אזרחים חפים מפשע, הוא ידוע כמעריץ גדול של השאהידים הללו בכל הזדמנות. (ראו נאומיו בנושא באתר ממר"י).

מצד אחר, כמו כלב ערבי כנוע, הוא ידוע כמשתף פעולה עם שלטונות הביטחון של ישראל בהלשנות שיביאו למעצר וחיסול החמאסניקים שנואי נפשו ברחבי יהודה ושומרון, ומצד שני מתלקק עם החמאס בכוונה לשיתוף פעולה אלים נגד ישראל – וזאת אף שחבריו הטובים הושלכו למותם מגגות גורדי השחקים של עזה על ידי פעילי החמאס.

במשך שנים אבו-מאזן ומשפחתו התעשרו מאוד, אולי לא במימדים של ה"אבא" שלו – (עראפת), אבל אצלם לא שואלים מהיכן מגיע העושר הזה... המנהיג הפלסטיני הזה, (חביב השמאל הישראלי) מצליח במשך שנים רבות להימנע מכל משא-ומתן עם ישראל כאשר בצביעותו הוא כמובן מאשים בכך את ישראל. אלא שהוא בעצם אינו המנהיג של הפלסטינים, הוא חושש לבקר בחברון, הוא מטרה ללעג בשכם – והמקסימום שניתן לומר עליו זה שהוא המוכתר של רמאללה. אז מי בכלל צריך להתחשב בזבל הזה?

עד היום המנהיגות הישראלית ומערכת ההסברה העקומה שלנו עשו חסד עם האיש המתועב הזה, וברוב טיפשותם התייחסו אליו בפומבי כאל מנהיג הפלסטינים. אחרי הנאום האחרון שלו באו"מ, עלינו להתעורר ולחשוף אותו עירום ועריה כלפי העולם, ולהחרים כל דיבור ושיחות איתו, פשוט להפכו ללא רלבנטי לפתרונות ולשיחות. כל זאת בתקווה שיימצאו הגונים ומוכשרים ממנו בין הפלסטינים שישכילו לתפוס את מקומו.

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

פוצ'ו

סליחה ציץ, סליחה...

לפני כמה שנים  מצלצל הטלפון בשבת בצהרים ואיש אחד שאף פעם לא צעק עליי עד כה,  מחרף ומגדף אותי בלהט, לא לפני ששאל אותי אם אני הוא צ'וצ'ו.

אמרתי: "לא צ'וצ'ו אלא פוצ'ו," ושאלתי מי מדבר.

אמר לי: "שלמה להט ואתה עוד תשמע ממני! זה לא יעבור לך בשתיקה! אני אתבע אותך על הוצאת דיבה ושקרים! איך העזת לכתוב שגבעתי לא נלחם בחוליקאת! איך יכולת להפיץ שקרים כאלה על החטיבה הכי מהוללת בצה"ל!" ועוד כהנה וכהנה.

ולמה יצא כל הקצף עליי, ועוד בשבת בצהריים כשאנשים נורמאליים ישנים.

אז הנה הסיפור.

יום אחד פנתה אליי העיתונאית תהילה עופר, וביקשה ממני סיפור לעלון הפלמ"ח שהיא עורכת. חשבתי שזאת ההזדמנות לספר על מה  ששמעתי מציץ כמה שבועות קודם לכן, וישבתי וכתבתי (ציטוט מתוך הזיכרון):

אחת הבושות של  הפלמ"ח היא שהגדוד הראשון שלו לא הצליח לכבוש את חוליקאת במלחמת העצמאות ואילו חטיבת גבעתי הסתערה עליה למחרת וכבשה את כל משלטי חוליקאת אחרי קרב דמים. ולמה אנו לא הצלחנו? כי המ"מ שלנו נהרג בעת ההסתערות ועימו הקשר שעמד לצידו. כיתה מספר אחת,  שעברה כבר את גדר המשלט, נפגעה כמעט כולה, ואלה שנשארו שלמים, גררו את הפצועים לאחור. אני שימשתי באותה התקפה כפיאטיסט, וכשאמרתי למ"מ לפני ההתקפה, בשביל מה הפיאט, הרי אין טנקים על המשלט. אמר לי: "לא חשוב, "הבומים  של פגזי הפיאט הם מפחידים וגם זה חשוב."

משנהרג המ"מ החלטתי על דעת עצמי לרוקן את כל פגזי הפיאט על מרכז המשלט, וכך עשיתי. במהלך היריות חלפה לצדי כיתה מספר אחת, כשהיא נושאת את פצועיה.  אחרון ההולכים פלט לעברי: "נשאר עוד פצוע."

יכול להיות שאם הייתי יודע שהפצוע הוא יוזי השמן, הייתי עושה את עצמי כלא שומע, אך מאחר שלא ידעתי. השארתי את הפיאט על הארץ וחדרתי למשלט דרך הפירצה שהחבלן שלנו, אילון שרמן, פרץ עם הבונגלור שלו. ליד הגדר השנייה הבחנתי בדמות  מסובכת עם התיל. היה זה יוזי השמן, בן יחיד שהוריו היו אמורים להגיע באותו שבוע מבולגריה.

שאלתי אותו "איפה נפצעת?"

אמר לי "בעיניים."

שאלתי: "ומה עם הרגליים?"

אמר לי: "הם בסדר."

רווח לי.  עזרתי לו להתנתק מהתיל  והובלתי אותו לעבר הפירצה, כשאני משתדל ללכת על עקבותיי לבל אעלה על מוקש. מעבר לגדר כבר לא מצאנו איש, כל המחלקה על הרוגיה ופצועיה נסוגה למורד המשלט.

משהוברר לי שיוזי בעצם נפצע לא בעיניים אלא במשקפים שחטפו רסיס, והוא מצליח לראות במטושטש, כיוונתי אותו למורד הגבעה ואמרתי לו שאני הולך לחפש את הפיאט. רצתי לאורך הגדר הלוך וחזור ולא מצאתי שום פיאט. בדלית ברירה  רצתי למטה לוואדי והצטרפתי לנושאי הפצועים. אחר כך התברר שאליהו מני, ילדון צעיר שחזר מאמריקה במיוחד כדי להספיק להילחם,  מצא את הכלי וזכר שנשק לא משאירים.

רק לפנות בוקר, כשחזרנו לבסיס ואני נכנסתי לתוך שק השינה, עלה על דעתי שאולי לא רק אנחנו ברחנו, אולי גם המצרים נמלטו בו זמנית. הרי כשהגעתי אל יוזי כבר לא זמזמו כדורים מעל הראש, וכשרצתי לאורך הגדר לחפש את הפיאט, רצתי זקוף בלי להתכופף. חשבתי והשארתי את המחשבות האלה לעצמי, כי אז לא ערכו תחקירים שלאחר הקרב ולא היה לי עם מי לחלוק את סיפורי.

כעת תשאלו, אז מה כל זה שייך לציץ? אז הנה הגעתי.

לפני כמה שנים הלכתי לקיים מצוות חסד של אמת. נדמה לי שזו היתה ההלוויה של גורודיש, שבמלחמת ששת הימים זכיתי להיות נהגו. בזמן ההטמנה הבחנתי בציץ העומד בצד לבדו מהורהר. החלטתי לחבור אליו וכדי לפתוח בשיחה, שאלתיו אם השתתף בקרב על חוליקאת.

כשאישר את הדבר, אמרתי: "שמעתי שזה היה קרב נוראי, נלחמתם שם פנים אל פנים."

אמר לי ציץ: "אני לא יודע על מה אתה מדבר? עלינו על המשלט ומצאנו אותו ריק."

מאחר שציץ ידוע כאיש ישר  שתוכו כברו, לא מצאתי לנכון לחלוק על דבריו ושנינו התקרבנו לקבר לשמוע את דברי המספידים.

את הסיפור הזה שלחתי  לתהילה עופר והיא הדפיסה אותו כלשונו. עד כמה שידוע לי ציץ לא מנוי על עלון הפלמ"ח, אבל כמה חודשים לאחר צאת העלון, ישב כנראה במסיבת רעים ומישהו הטיח בפניו את מה שכתבתי, וכתוצאה מכך קיבלתי את  שיחת הטלפון  שהעירה אותי משנת השבת הקדושה שלי.

אחרי אותה שיחה טילפנתי לשייקה גביש, העורך האחראי של עלון הפלמ"ח, וסיפרתי לו שציץ מתכונן לתבוע אותי ואת העלון למשפט.

שייקה הרגיע אותי, אמר שידבר איתו ואכן דיבר והבטיח לו שבעלון הבא תתפרסם מודעת התנצלות שלי ושל הפלמ"ח.

העלון הבא איחר לצאת וכשעמד לצאת סוף סוף, הזכרתי לשייקה את ההתחייבות שלנו. הוא נעץ בי את עיניו הטובות ואמר: "בשביל מה? הוא כבר שכח מזה, למה לעורר דובים."

קיבלתי את הדברים, אחרי הכול שייקה היה המג"ד שלי בחטיבת יפתח, ולא התווכחתי, אבל עכשיו כששמעתי ברדיו שהאיש היקר הזה, ציץ, הלך לעולמו, נתפסתי למוסר כליות והתיישבתי לבקש את סליחתו. יותר טוב מאוחר מאשר בכלל לא.

זאת אולי ההזדמנות לנסות להגיע לחקר האמת.  מה קרה שם באמת בחוליקאת, האם  אנשי גבעתי נלחמו כאריות, או שמצאו משלט ריק, כמו שאמר לי ציץ?

התיאוריה שלי היא שכולם צודקים. מאחר שבחוליקאת היו יותר ממשלט אחד, יש להניח שאחת הפלוגות עלתה על משלט שאנשיו החזירו מלחמה, בעוד הפלוגה של ציץ עלתה על המשלט שהפלמ"ח ניסה לכבוש והניס את המצרים שהיו עליה. אם תיאוריה זו נכונה, אז בעצם ציץ צריך להגיד לנו תודה על שעשינו חיים קלים לו ולפלוגתו.

* * *

לגבי פטירתו של צ'יץ

למר אהוד בן עזר,

חשוב! שתגובתי תתפרסם בבקשה!

גמר חתימה טובה!

לגבי פטירתו של ראש העיר תל אביב-יפו לשעבר שכיהן במשך 19 שנה שלמה להט  צי'ץ ז"ל :

יהי זכרו ברוך! בזכותו  העיר תל אביב-יפו היא בין 5 הערים  בעולם  שטוב לחיות בהן!

הוא הקרין אור, חכם, טוב לב, ישר, אמיץ, איכפתי, נחוש, איש של עשייה וביצועיסט

היה ראש העיר תל אביב-יפו מעולה! ב

בכבוד רב

צביקה שטרוסברג

בני-ברק

* * *

דליס

"איש הישר בעיניו" למאיר עוזיאל

בהוצאת טוטם, 368 עמ'

זהו הרומן הרביעי של מאיר עוזיאל. ספר זה בנוי משני רבדים תימאטיים. האחד מתאר סיפור אהבה. דקל, הגיבור הגברי, מאוהב משחר ילדותו באיילת. איילת נעלמת מחייו למקום לא ידוע. זאת אהבה חזקה שהופכת לאובססיה. דקל מגיע לגיל בו הוא מחליט להתחתן, מצבו הכלכלי איתן והוא פוגש בפיסגה, איתה הוא מתחתן ומקים משפחה. שאלה שנשאלת לאורך הספר, בהקשר הרומנטי, היא – האם תיתכן אהבה אחת בחיי אדם, האם אהבה ראשונה, עוצמתית, משתלטת על אפשרות לבניית אהבה חדשה?

הרובד השני בספר פורש בחינות מוסריות, לאומיות, יהודיות, חברתיות.

התקופה היא לפני 3000 שנה. האזור הוא ארץ ישראל. אנשי האזור רוצים להמליך מלך. המלך המיועד הוא שאול. מאיר עוזיאל נכנס לתקופת התנ"ך ומתערב בה, משתיל לתוך הריטואל המוכר סיפור בדוי מדמיונו. הוא מתערבב בתוך הטקסט המקורי עד כי, לעיתים, לקורא ישנה תחושה כי האפיזודות המושתלות, החדשות, מסתדרות באופן טבעי עם התקופה. זאת בגלל השפה, שבחלקה היא עכשווית ובחלקה האחר משתמשת בניואנסים מקראיים ובציטוטים מן מקור, כמו משל יותם המצוטט כלשונו המקראית בפתיחת הספר, בהקשר להמלכת המלך.

גם כאן עולה שאלה, והיא: האם היישוב צריך מלך, איש מורם מעם, שיחליט על התנהלות קולקטיבית, האם לא ניתן להסתפק בנביא ובאלוהים, כנאמר: "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פניי," במובן שאין צורך בשליט בשר ודם כשיש אלוהים, אין צורך בעבודת אלילים ובסגידה פגנית. כמו כן נשאלת השאלה האם מוטב לנהל חיים מתוך אידיאולוגיה של "איש היישר בעיניו יעשה"? כשם הספר. האם המלכת מלך תימנע אפשרות של חיי הפקרות, אנרכיה, תוהו ובוהו. מבין השורות מורגש יחסו של הסופר לעניין המלוכה, הוא חושב שתקופה בה אנשים יכולים לעשות כרצונם, ללא תכתיבים פוליטיים, היא אפשרות מבורכת ורבגונית, נטולת תככי שלטון. הדרך לבחירת המלך, בספר, מתוארת כדרך רבת מזימות.

בתקופה המתוארת בספר, היישוב נתון במלחמה תמידית. האויב יושב באזור עזה, האוייב הוא הפלישתים. נקודה זו מחברת בין הזמנים, היום, ולפני 3000 שנה. עדיין אי שקט ויציאה לקרב. אזורים גיאוגרפיים מצוינים בספר, כאלה שהתקיימו במציאות וכאלה שיכולים היו להיות, כמו חוות יאיר בה גרים גיבורי הספר. אנשי התקופה נחלקו למעמדות גם אז. בעלי היכולות נסעו בכרכרות, פשוטי העם התניידו בעגלות. גם נקודה חברתית זו עולה מן הטקסט.

שאלה נוספת עולה מתוך הטקסט. אנשי התקופה, הגברים, מאופיינים בריבוי נשים ובהחזקת שפחות כרכוש אותו אפשר להעביר מיד ליד לשימושים רבים, ובעיקר לשימוש מיני. הפמיניסטיות העכשווית מתנגדת ומביעה מחאה לגישה  פרימיטיבית זו.

גיבורי הספר הם: דקל, איש עסקים מצליח, חברו – רים, המנהל איתו עסקי בניית כרכרות, איילת, פיסגה, ונשר אגדי בשם עצעף. הנשר עץ ועף מעל חיי היומיום. הוא נוסק מעבר לספקטרום המקובל, רואה זוויות אחרות בתוך ההתנהלות השגרתית. מאיר עוזיאל מכניס אלמנט נוסח "אוואטר" לתקופה התנ"כית. על פי הסרט בו מתקיימת תנועה, פעילות אנושית בשמיים.

בספר ישנן אפיזודות מלאות הומור וסטירה. אזכיר שתיים. אחת מובאת מתוך חייה של פיסגה, אשת דקל. לפיסגה יש משק ביצים גדול. היא מנהלת לולי תרנגולים מניבי ביצים. בתקופה ההיא, עדיין לא היתה ידועה מלאכת בישול הביצים. פיסגה "מגלה", "ממציאה" את אופן הכנת הביצה הקשה. שהרי, טוען המחבר מאיר עוזיאל, פעם הומצאה דרך בישול זו, והוא מייחס אותה בהומור לפיסגה. מאוחר יותר היא משווקת פיתוחים תעשייתיים כימיים, נגזרים מתוך החומר שבידיה – הביצים, כמו אבקת ביצים. זהו פרק עם קריצה הומוריסטית.

אפיזודה נוספת נוגעת לשאלה פילוסופית. הפלישתים רוצים שבני העם העברי ימירו את דתם. הם עושים זאת בדרך מקורית. עולה שאלה: "מהו המיספר הכי יפה שיש בעולם?" מיספר במובן של ספרות חשבוניות. הם מחליטים כי המספר הנבחר הוא – "שלוש וחמישית" [בלשון הספר]. בני העם העברי טוענים שהמיספר היפה ביותר הוא – 7775 – שבעת אלפים שבע מאות שבעים וחמש. ובאמת זוהי שאלה מוזרה – מי מחליט מהו המיספר המשובח ביותר, למי זה חשוב. מהי אפשרות בחירה חופשית על פי טעם וערך פרטיים.

אלה היבטים נוספים שעולים מספר זה.

הספר מלא אירועים, צבעים, תמונות. אפיזודות מוזרות לצד אפיזודות טריוויאליות, ולכן הוא מעניין, מעורר פולמוס פילוסופי, חברתי, מוסרי, גם פורט מחאות וביקורת וגם משעשע.   

* * *

אהוד בן עזר

והארץ תרעד

סאגה ארצישראלית

בשנים  1834-1878 / תקצ"ד-תרל"ט

הדמויות ב"הארץ תרעד", גם אלה ההיסטוריות במובהק – הן בחזקת בידיוניות בספר.

"הַמַּבִּיט לָאָרֶץ וַתִּרְעָד

    יִגַּע בֶּהָרִים וְיֶעֱשָׁנו."

תהילים ק"ד, פסוק ל"ב

"מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר

אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה

גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים

ובייחוד לא על הזדווגותם של יהודה ואפרת בירושלים."

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא

( ) הערות בסוגריים עגולים הן מאת המספר המקורי

[ ] הערות בסוגריים מרובעים הן ממני, המלביה"ד

פרק ראשון

המשולח, משיח ונפוליאון בונאפרטה

אפרת היתה נערה צפתית גמישה וחטובת-גו, מילדותה בעלת אופי שובב, ותמיד מלאה צחוק ופטפוט. שמלת-נעוריה נתפרה על פי דקדוקי האופנה המחמירים של העיר הגלילית: חום-אפור ולבן וקצת ירוק, כאדמת ההרים החשופים שרק מעט חורשות נותרו עליה בגלל העיזים המטפסות ומכרסמות את העלווה.

צבעים אלה שלטו גם בשאר בגדיה ואילו במקומות הגלויים כפניה וככפות ידיה הבהיק עורה בלובן צח וענוג, כמעט שקוף, שרק לעיתים רחוקות נגע בו אור-יום. כאשר הסירה את מטפחת המשי מעל ראשה השתפך על כתפיה גל שערות אדמדמות ומסולסלות שהיתה מברישה שעות ארוכות והיה עולה מהן ריח עמום של יסמין צפתי, כריח העומד באפלולית שוקי-הבשמים של דמשק.

כאשר החלה מתבגרת וגם עומדת על השינויים החלים בגופה, הבהיל אותה המנהג להשיא ילדים וילדות כבני אחת-עשרה ושתים-עשרה, כי אחדות מן הנשואות הרכות, חברותיה, ששדיהן טרם צמחו – צרחו בפותות קרועות שעה שנבעלו על כורחן פצועות בליל חתונתן – עד לסימטאות בקע בכיין, שמה עלתה שוועתן ושמה הן גם הפילו את ולדיהן בהריונן הראשון. האומללות.

ומבין המבוגרות שהושאו ככה, התלחשו חברותיה בפחד – יש שנישארו עקרות בשל הריונות-הבוסר שהעכירו את נעוריהן ופגמו אנושות ברחמן.

שנה אחת הירבתה מגיפת הדבר להפיל חללים מאנשי צפת. לקחו רבני העיר יתום ויתומה, שניהם רזים ובטניהם נפוחות, והעמידו להם חופה בבית-הקברות על מצבתו של הצדיק רבי לְמוּאל בן התְשוּאל בן זוּבִּי הגלילי.

[לֵמוּאל בן התְשוּאל בן זוּבִּי הגלילי – קברו בצפת משמש עד היום מוקד השתטחות ותפילה לגנבים וללוקחי שלמונים, בעיקר מקרב הסקטור הציבורי וממיגזר אוכלי קטניות בפסח המבקשים לטהר את שמם מבלי לבוא על עונשם. –  ממני, המלביה"ד].

אפרת שמעה את אביה, הרב שבתאי לוין, אומר כי כמו שלא הועילה הסגולה לעצור בעד המגיפה – ככה לא תועיל שייאמר לדבק טוב, וכי גם אם יקרע הבעל-הנער את הצרה-האומללה את כלתו, צרות אמיתיות לא בנקל תיקרענה. אביה, שחפץ בבן בכור ונולדו לו רק בנות שתיים, אפרת ואחותה הצעירה ציפורה, לימד את אפרת קרוא וכתוב, וזאת רוב הבנות בצפת לא ידעו בעת ההיא.

ימים מעטים אחר הנישואים רבו ביניהם היתומים בני-הזוג. יום שישי, ערב שבת קודש, בא הנער-החתן אל בית-המרחץ לעת-ערב, ובראותו כי כבר לא נמצא שם איש, הטביע את עצמו במקווה מי-הטבילה.

כאשר באו נשים אחדות לטבול, וברידתן אל המים מיששו כפות-רגליהן גופת גבר ושער ראש וערווה לו – כמעט פרחה נשמתן מרוב בהלה והן פרצו ערומות-למחצה אל הסימטה וצעקות-זוועה בפיהן.

תיכף באו יהודים אחדים ומצאו את הנער האומלל, שכמעט לא נותרה בו נשמה. הם מיהרו לקרוא לרופא. הרופא ישב אצל הטובע שלוש שעות וחצי, הוציא ממנו את כל המים, נתן לו רפואות ולא זז ממנו עד שהקיץ הנער, כולו רועד, והוא מדבר:

"לא מצאתי את אשתי הנערה בבתוליה. חקרתי וסיפרה כי בהיותה פעם בשדה בא עליה נער-רועה נוכרי ואחז בגרונה ואנס אותה פנים ואחור ומאז קצה נפשה בגברים כולם. וַי לי, וי לי, וי לי – "

הרופא גם ראה כי כל גופו הצנום של הנער מלא שריטות. היתומה שרטה אותו כאשר ניסה לבוא עליה בכוח.

נשות צפת, צדקניות ורחמניות בנות רחמניות, הלכו לדבר על ליבה:

"את צריכה להתרצות לבעלך. כך מנהגו של עולם."

"אם תמשיכי למנוע עצמך מהבעל – תחזור המגיפה, חס-ושלום, ותפיל בנו חללים."

אולם הנערה הבעולה אטמה את אוזניה, חרצה להן לשון, נעשתה אישה מורדת והיתה מסתובבת בסימטאות צפת ובשדותיה המסולעים בשמלתה הקרועה, ושרה:

"יא בַּנַאת-אִלעֵין – הו בנות המעיין / אן טיבּת בחניכון! – אם אחלים וכפרתי לכן כופר!"

כבת ארבע-עשרה היתה אפרת הצפתית, ויפהפייה – שיער ג'ינג'י חום עמוק, פנים עגולות בצורת לב, ושפתיים נאות שמשלימות את מתווה הפנים הבהירות, עור צח, גוף נהדר, חזה קטן וזקוף כבר, ועיניים כהות בעלות מבט סקרני וחודר, אם כי מצטעף בצניעות, כאילו אסור עדיין לחשוף את היצרים הבלומים.

המשפחות המגדלות בנות יפהפיות הן כעלים או כענפים לא יפים במיוחד שכולם יחד עוטרים ומטפחים פרח נהדר אחד, גאוות המשפחה וקנאת המסתכלים בה. אלא שהמשפחה עצמה אינה נהנית מהיופי שיצרה כי בסוף בא מישהו זר וקוטף את בת-הטיפוחים בנושאו אותה לאישה, וזאת במקרה הטוב – אם אין גורלה בארץ-הקודש הפרועה והמבודדת אינוס ואובדן בתולים או ח"ו שחרף יופייה היא תימק ברווקותה מבלי שתדע זין של גבר.

ערב אחד פגשה אפרת ביתומה הרזה בסימטה חשוכה שברובע היהודי. היה קר. עד לפני שעה קלה נגהו קרני-שמש אחרונות על כיפתו המושלגת של הגֶ'רְמָק והציתו הילה אדמדמה-עזה של כפור. אפרת לא נשאה עימה פנס. הנערה הקטנה, בעלת הבטן הנפוחה, תקעה בה עיניים בוערות, ניסתה לתפוס בשמלתה ודיקלמה לה בקול גרוני מוזר ומתמשך:

"ירושלים בנוייה! / ירושלים בנוייה! / עיר הקודש טבריה / יפהפייה יפהפייה, / ומדוע רק בצפת – / אני הולכת לסקילה? / יָה בְּנֵה, יה בנה / בית-המקדש ייבנה!"

אפרת ברחה לביתה מבוהלת. אותו לילה התעוררה כשהיא מדממת מבית-סתריה, מעודה לא קרה לה כדבר הזה. "קללה נפלה עליי מאת היתומה הצרה הקרועה..." מילמלה לעצמה, "נגעה בשמלתי והעבירה לי טומאת דמה שנתארר כאשר עינו אותה הרועים בשדה... הערביאים הרשעים, שקרעו את בשרה – באים עליי עכשיו בחלום..."

ועד שנשמעה קריאת התרנגול מהחצר הסמוכה שכבה ערה באברים קפואים ליד אחותה הקטנה ציפורה אם-סבתי ופחדה לפקוח את עיניה. ובאור שלא היה אור עדיין כי שערותיה טרם האדימו בו, חמקה לקיטון שבחצר, שטפה את בושתה במים צוננים כקרח שיצקה על ירכיה מכד החרס, וסיפגה במטלית את מקור דמה הטמא, את החור שנערי הרועים קוראים אותו קוּס בקללותיהם.

רבני צפת לא הירשו ליתום לתת גט לאשתו מחשש שהמגיפה תחזור ותפגע באנשי העיר. יום אחד נעלמו עקבות היתום. חיפשו אחריו ולא מצאו. כעבור ימים אחדים הביאו הפלחים הערביאים על גבי חמור את גופתו השבורה, הרזה, בעלת הבטן הנפוחה. הם סיפרו כי נופץ ראשו כאשר נפל מסלע גבוה בוואדי הסמוך למירון. אולם גם אחוריו נקרעו כאילו בעלוֹ גבר או יתד בטרם הושלך להרג או בא נמר טורף וקרע את בשרו או צבוע נבר בו אחרי שנתפגר. הדבר קרה לא רחוק מהמקום שבו פרץ מעיינו החזק של הכפר, שמימיו טובים וקרים כשלג החרמון.

מיום שעמדה על דעתה היתה אפרת אחרת מכל חברותיה, בני-משפחתה, ומכל הסובבים אותה. היא ידעה שאי-שם בעולם הגדול, מעבר לעננים, מעבר להרים, מעבר לים שאותו מיָמיה לא ראתה – חיים אנשים חיים אחרים. שם יש מרכבות ומלכים, ארמונות ויערות עבותים, שם יש היכלי תיאטרון עם יציעים, שם מהתקרות משתלשלות נברשות אשר מאה נרות דולקים בכל אחת מהן,שם הקירות עשויים מראות שבהן משתקפות נברשות שזוהרן מאיר כזוהר השמש ברקיע.

יום אחד ביקר בבית-אביה הרב שבתאי לוין בצפת משולח ספרדי שחור-זקן מיפו, סניור עוזיאל [חושדני, המחבר אינו אוהב את ציבור אוכלי קטניות בפסח. – ממני, המלביה"ד], שידע שפות רבות והיה מתורגמנו של נפוליאון בארץ-ישראל בשנת תקנ"ט [1799. – ממני, המלביה"ד], ונדד שנים רבות בדרכי אירופה, צפון-אפריקה ותורכיה, לאסוף תרומות לבני-עדתו בארץ-ישראל. הוא הציג עצמו בכל מקום גם כבעל שם, שמשתמש בשֵמות הקדושים שהופקדו בידו לרפא חולים ולגלות אוצרות של זהב בעודם במעמקי האדמה או לברוא אותם באלכימיה – והכול, לדבריו, מכוּון כדי לקנות את ארץ-ישראל מידי הסולטאן האיסטנבולי, מידי התוגר, ולקרֵב את הגאולה בעקבות סוד הצבי הגדול שנאנס לַתורכי כדי לקרב את הגאולה – ופיו שפע מעשיות על גנרל פרַנצְיוֹז נפוליאון שרכב על סוסו בראש צבא פרנצויז בגליל לפני שלושים וחמש שנה, והבטיח בכרוז ליהודים שיבנה עבורם מחדש את בית-המקדש.

"לאחר שכבש את יפו," סיפר הסניור, שמוצאו מאיטליה, "שאל אותי: 'מה דעתך על הארץ?' – 'נפלאה, הוד מעלתו,' עניתי לו, 'אלא שהנהלתה גרועה ביותר.' – 'האם באמת אין התורכים עושים דבר למענה?' – 'שום דבר לא, הוד מעלתו." ­– 'אם כן, מה היית עושה אתה להפריח את הארץ?' המשיך לשאול אותי. – 'הייתי עושה רק דבר אחד: מוסר את הנהלתה בידי היהודים, ומעמיד אותם מעל למוסלמים. היינו סוללים כבישים, מגינים על השיירות, עומדים בקשר גם עם יהודי איטליה, אנגליה והולנד. היינו מפנים לכאן את סחר הארצות והופכים את ארבעת נמלי סוריה הראשיים לנמלים חופשיים לכל סוחרי אירופה!' – 'הצדק איתך, ידידי, הבה וניראה מה נוכל לעשות למענכם, היהודים,' כך אמר לי נפוליאון, כשעיניו נוצצות.

"ואמנם, לא עברו ימים רבים ובונאפרטה, המפקד העליון לצבאות רפובליקת הפרנצויז באפריקה ואסיה, פירסם כרוז אלינו, 'היורשים החוקיים של פלשתינה', ובו אמר: 'ישראלים, אומה יחידה במינה אתם, אשר במשך אלפי שנים יכלה העריצות של הכובשים לשלול מכם רק את אדמת אבותיכם אבל לא את שמכם וקיומכם הלאומי! עורו בשמחה, אתם בני הגולה! האומה הפרנצויזית הגדולה קוראת אליכם! לא לכבוש את נחלתכם באנו! רק להעביר לידיכם את אשר כבר כבשנו ולסייע לכם להישאר לנצח אדוני הארץ ושומריה נגד כל אויביה. הזדרזו! הגיע הרגע אשר אולי לא יחזור עוד אלפי שנים, לתבוע את החזרת זכויותיהם האזרחיות בתוך עמי העולם, אשר נגזלו מכם באופן מחפיר במשך אלפי שנים, ולתבוע את קיומכם העצמאי כעם בין העמים, ואת הזכות הטבעית הבלתי-מעורערת לעבוד את אלוהים לפי אמונתכם ובגלוי!'

"ככה השקיף נפוליאון על העתיד אבל לאחר שנכשל המצור ששם על עכו, הוציא פקודת נסיגה, והדבר קרה חודש ימים בדיוק לאחר פירסום הכרוז. בשער העיר יפו פגשתי את נפוליאון שבא מעכו. רציתי לגשת לשוחח איתו על תוכניותינו, אך הוא היפנה ראשו לצדדים. רק סוסו התבונן בי מקרוב בעיניו הגדולות, אפילו המבט של הסוס היה עצוב, והוא עמד והחריא.

"הבנתי כי הכול אבוד וכי לא במהרה נחדש את חיינו בארץ אבותינו וכי עוד צרות רבות נכונו לנו, אלא אם אותו קב צואה שהפריש הסוס הוא סימן לסוד הצבי הגדול שנאנס לַתורכי וצריך היה לעבור בטומאת גויים, והקב, יתברך ­שמו – יקרב את זמן גאולתנו!"

על כך אביה של אפרת הרב שבתאי לוין לא היה יכול לשתוק. הוא התנגד למעשים נחפזים שדוחקים את הקץ ועלולים להביא חס ושלום אסון ליהודים ממש כבימי אותו ש"ץ משוקץ דמיתקרֵי משיח קב צוא"ה שהוא בגימטריה אותו שבתאי  צב"י שהִרְמיז משולח סניור עוזיאל בעל שם. "שיעלה רקב בעצמותיו שנתאסלמו ובְכַת הדֶנְמֶה, חבורת מאמיניו הפתאים של צְבִי"ק ימח שמו ושְׁחִיק עצמות, שקיבלו דת מוחמד בעקבות המשומד ונעשו לשרים חשובים ועשירים בממלכת תוגר – הם ובנותיהן צחות העור שנחשבות עד היום לִיפוֹת עות'מניה עד כי האבות מחביאים אותן מפני השׂולטנים פן תוחרמנה להרמון ותיכלאנה בחדריו, שמספרים שצופים על מפרץ קרן הזהב ומיצר הבוספורוס!"

"אמת," נבהל משולח סניור עוזיאל בעל שם, "אני נשבע לך שאינני מבני כת ההולכים בעקבות אותו משיח שקר... בעקבות צבי"ק... אבל בידוע הוא כי בעקבות משיח חוּצְפָּא תִשְׂגֶא. יתרבו מעשי החוצפה ותבאנה פורענויות רבות על עם ישראל לפני הגאולה..."

"...נגזר גורלו של היהודי להיות נע ונד," המשיך האב, ר' שבתאי לוין, "ובכל מקום חנוֹתו שם יהיה ביתו עד שתבוא הגאולה בידי שמיים, וגם אם תבוא – אין ביטחון שנדע בידי מי תבוא ואיזו צורה תהיה לה, אבל המהדרים מקדימים ומחכים לה בארץ-ישראל ועובדים את השם ביראה ובדבקות ושלא על מנת לקבל שכר – אפילו השכר הוא בדמות הגאולה עצמה. וכבר אמר חת"ם סופר, ר' משה סופר, ראש הישיבה הגדולה בִּפְּרֶשׂבּוּרג [כיום ברטיסלבה, בירת סלובקיה. – ממני, המלביה"ד] שקרקע ארץ-ישראל קדושה יותר משמיים של חוץ-לארץ. ואני מוסיף שהכלל הוא – אל יתהלל חוגר כמְפַתֵח, כי אין חוכמה כַּחוכמה שלאחר מעשה."

"...אמת, אבל עד שתבוא הגאולה מידי פראנצויז או מידי שמיים," אמר משולח סניור עוזיאל בעל שם, "גדול כוחו של היהודי הנע ונד מגולה לגולה – מיהודי שיושב על המִשְׁפָּתֲיים לשמוע שריקות עדרים בארץ-ישראל הענייה, שאין חייו חיים אם אין שד"ר [שליח דרבנן, שליח מטעם הרבנים. – ממני, המלביה"ד] כסניור עוזיאל סובב עבורו בקהילות ישראל שבגולה ומעלה תרומות לארבע קהילות צפת, טבריה, חברון וירושלים."

וסיפר ששבתה אותו ספינה של פיראטים שעשו דרכם לארץ-ישראל, ולא רק שלקחו את זהבו אלא ביקשו לאונסו ולמכור אותו כעבד לתורכים על מנת שיסרסו אותו וישימוהו לשמֵש פילגשים בהרמון ולעזור בהוצאת השערות מערוותיהן בטרם תלכנה לתשמיש סולטאן, כפי שעשה מרדכי היהודי למבושי אחייניתו הדסה ויש אומרים גם תפר מחדש את בתוליה בטרם שלח הנערה להיות שֵגל למלך אחשוורוש – והנה נס גדול נעשה לו למשולח סניור עוזיאל ובהתקרבם בלילה לנמל יפו החלה הספינה לטבוע, ועמדו הפיראטים על סיפונה וירו באוויר ונופפו בפנסיהם כדי שיידעו ספני יפו שסְפינה עוגנת בים ויצאו לקראתה בסירותיהם, כי כך מנהג הספנים המתקרבים ליפו בחשיכה, גם אין עגינה בנמלה במשך כל ימות השנה – ואולם ליל סערה היה ואיש לא שם לב לנטרפים בים.

הצמידו הפיראטים כל אחד לבטנו שק של זהב ממלקוח הספינות השדודות וקפצו יחדיו לים ובכובדם טבעו, ורק הוא, סניור עוזיאל, שרד, שנעשה לו כאילו נס שני, אבל מכל שָׁדָ"רוּתוֹ אשר עשה למען עניי ארץ-ישראל לא נותרה בידו אפילו פַארָה (פרוטה תורכית. בילדותי במושבה עדיין שיחקתי בפַארוֹת, בִּישׁליקים ומֵטַאליקים שמצאתי במגירה של סבי) שחוקה אחת ולכן הוא זקוק כעת לרחמי האנשים אשר למענם נדד וחירף נפשו בגולה ואסף פרוטה לפרוטה.

 הרהיבה עוז הרבנית רחל, אימה של אפרת, וקראה לעומתו מן המיטבח: "והרי סניור בעל שם הבטיח שיכול להפוך חול לזהב?"

על כך לא היתה לו תשובה.

המשולח סניור עוזיאל בעל שם ישן במיטבח. בלילה ראתה אותו אפרת יושב מכרסם בצל טובל בטחינה וקורא בספר לאור הפתילה ספוגת שמן-זית שדלקה בנר-החרס. שותה משיירי תה התאנים המיובשות, שנקלו ונטחנו והושמו במים רותחים, ואשר הוגש לו גם בעת השיחה עם האב. תה אמיתי לא ראתה אפרת מעודה כי היה נמכר קמצוצים זעירים באפותיקה, בית-מרקחת, רק בשביל חולים.

כאשר הבחין בה מסתכלת, הפסיק לאכול, הסתיר את ספרו, עיניו הכהות נוצצו לעומתה ממושכות באור געגועים ואולי גם פחד. הסֶפר נעלם ועל מקומו התגלה צינור עולה כצומח מתוך הצללים עד רום בטנו של סניור עוזיאל בעל שֵם, שָׁם – במקום שהפיראטים הצמידו כל אחד לבטנו שק חתום של זהב, התנודד עתה נחש זקוף (כמו לצֵיד לטאה ליד קיר), עורו כדבש-כהה, ובעליו סניור עוזיאל בעל שם נאנח חרש ובמתיקות ולחש את שם הכישוף כשהוא מורה עליו באצבע מבלי געת בו:

"צְבִי"ק!"

מעשה הנס המְצַמֵח יש-מאין נמשך – לפתע צבי"ק הכהה ירק מראשו גבוה באוויר טיפות לבנות, שקופות, נודפות ריח משכר כשל פריחת השקמים בתחום השבת של צפת, ואלה נחתו זו אחר זו על רצפת האבן, כמו יריקות, ניחוחן העז מִתְגָבֵּר על ריחות הבצל, הטחינה ופתילת שמן הזית שבוערת למאור – וכעבור רגע נעלם מטה הקסם העבה והיה כלא היה, צנח אל מחשכי האַיִן.

וכל אותה עת עיניו הכהות של המשולח סניור עוזיאל בעל שם, שחזר ללגום מתה התמצית של תאני הגליל המיובשות – נוצצו לעומתה באור געגועים ואולי גם פחד, כחושש שקסם צבי"ק יִגע בשורשי נפשה ויזעזע אותה.

אולי לכן תקע לפתע נפיחה עזה ­ומפחידה ששיחררה באחת את אפרת מהַהִיפְּנוֹז והיא נמלטה למיטה אל אחותה ציפורה הישֵנה כבר, כשהיא אומרת לעצמה: "חבל שאימא לא ראתה את הצינור צבי"ק, שאז היתה מאמינה שיש גם בכוחו של המשולח סניור עוזיאל בעל שם להפוך במטה שלו חול לזהב..."

לפנות-בוקר ניסרו נחירותיו של המשולח סניור עוזיאל בעל שם את החשיכה עד רום התקרה.

למוחרת מצאה את הספר בתרמילו והחביאה את הכרך הקטן, שכריכתו הירוקה לא דמתה לספרי הקודש – וכך עשתה במחשבה שאימה לא תגלה את אשר הסתיר האורח. בצוהרי אותו יום יצא המשולח סניור עוזיאל בעל שם במפתיע עם תרמילו ולא חקר ולא שב לבקש את האבידה.

בתחילתו של החַיְקוּרֶה, רחובה הראשי של צפת, מפכה באר בשם פֶּזִיקֶה והיא בגובה פני הקרקע. קרש ועליו אבן מכסים על פיה. בדפנותיה העגולות יש שקעים אשר לתוכם אפרת ואחותה הקטנה ציפורה מכניסות את כפות רגליהן ברידתן לתחתיתה. בחורף פני המים בפֶּזִיקֶה גובהים ועולים על גדותיהם, ואז בנות צפת שואבות את מימיה בעזרת קְווארט גדול, ספל-אדירים, לתוך פחים שאותם הן נושאות הביתה לטַנָאג'ה, כד-חרס הענק שבו נאגרים המים למשפחה.

יום אחד פטמה, הפלחית מעין זיתים העובדת בבית משפחת לוין, שתתה מן החבית מים שלא סוננו – ובלעה עלוקה. מיד החלה מלעלעת דם וחשבו שלקתה בשחפת. לקחו אותה לרוקח, הפֵלְטְשֶר, והזריק לתוך אפה מי-טבק, כמו שעושה לכבשים ולפרות כשהן בולעות עלוקה ומדממות – מיד החלה פטמה להתעטש, ועלוקת-ענק גלשה מאפה.

בתחילת האביב יורדים פני המים בבאר, ושואבים אותם בעזרת דלי. ובקיץ, כשהמים אוזלים, יורדות בנות צפת יחפות לתחתיתה בעזרת השקעים בדפנותיה העגולות, שבהם הן מכניסות את כפות רגליהן. בתחתית הבאר יש פתח קטן בצורת חצי-קשת עגולה, שמוביל למערה רחבת-ידיים, אשר בקיץ נמצאים בה עדיין מים. האימהות מורידות בחבל דלי, והבנות ממלאות אותו במי המערה. כשאוזלים המים במערה, היא משמשת מקום משחק, וקרירותה משיבת-נפש, בייחוד בימי חמסין ויובש. הבנות משתעשעות באבנים חלקלקות, שאומרים שהן כמו אלו שעל שפת הים, ונמצאות במערה לרוב.

גם במערה יש פתח בצורת חצי-קשת עגולה, שמוביל למערה שנייה, וממנה לשלישית ולרביעית, וכן הלאה והלאה בגלגול מחילות עד הר-הבית בירושלים. אפרת יודעת כי בבוא משיח תהיה לה קפיצת-דרך לירושלים דרך המערות האלו. משחר ילדותה היא שומעת מפי אימה, הרבנית רחל: "קינדערלעך, רק תשמעו קול שופרו של משיח – מיד לפֶּזִיקֶה, כי אז תהיו מן הראשונים לגאולה!"

בבוא משיח, והוא הרי יבוא ראשונה לצפת ­– יעמוד ברגל אחת על הפיסגה הימנית של הג'רמק, ובשנייה על השמאלית, ובשופר גדול יתקע, ויישמע הקול מקצה העולם ועד קצהו. ומיד יקומו כאיש אחד כל יהודי חוץ-לארץ, דייטשלאנד, פרנציה ואויסטערייך­, ארצות רחוקות ונוראות, מעבר להררי חושך – וימהרו לעלות לירושלים גם הם. אפרת תהיה בין הראשונים לגאולה הודות למערה של הפֶּזיקה. היא גאה על כך שהמשיח יבוא אליה לפני כל האחרים, ודרך הפֶּזיקה היא תהיה בין ראשוני הנגאלים. היא מצפה למשיח יום-יום ושעה-שעה כמו לאדם מוחשי ביותר. בימות הקיץ היא מבלה בפֶּזיקה עם חברותיה הצפתיות והן צוהלות ומשתובבות במערה או יושבות ומקשיבות לסיפורים על המשיח מפי נערים הבקיאים כבר בחומש וברש"י. כחולמות הן. מדי פעם בפעם הן מפנות פניהן אל פתחי המערות ונפשן כלה לקול שופרו, ואפרת מספרת –

"בלילה האחרון היה נידמה לי ששמעתי קול שופר. הרמתי את ראשי מן הכר וקראתי: 'הוי, קול שופרו של משיח אני שומעת!' – ואז הורמו ראשיהם של הוריי, ושל אחותי הקטנה הישנה איתי יחד על המזרן הפרוש על המחצלת, וחצי-רדומים הם הקשיבו לי, ולבסוף אמר אבי הרב: 'לא, בתי, זה לא קול שופרו של משיח שמעת, זה קולו של הוועקער, המעורר, לתפילה ולתיקון חצות!' – והוא שטף פניו ולבש מעיל ויצא להתפלל, ואחותי המאוכזבת ואימי, שבו ראשיהן לכרים והן שקעו שוב בתרדמה, אבל אני מאמינה!"

– עד שמעריב היום, ודוממות הן מטפסות ועולות מן הבאר.

אפרת החלה קוראת בהיחבא בספר שהשאיר המשולח סניור עוזיאל בעל שם והנחש היורק, ורואה בעיני-רוחה מקומות אשר שום נערה צפתית מלבדה לא שיערה בחלומותיה: ארמון שקירותיו הפנימיים מבריקים בצבע ירקרק, חלונות שקופים ואטומים לו ובעדם היא משקיפה על פני שדות מכוסים מרבדי פרחים צבעוניים, על פני גנים זרועים ערוגות צמחי בושם, שדרות עצים גבוהים כעננים, נחל שגליו הקטנים נוהרים שקופים כעין הבדולח, והם רצים על פני אבני-חצץ ובין ניצנים של פרחי-מים. מעבר לנחל נראית גבעה גבוהה מעוטרת ארזים ואלונים רבי-שנים, בית-תפילה נשקף מבין ענפיהם. על יד הגן רועות פרות בריאות באחו. צלילי ענבליהן נשמעים יחדיו כקצובים כל פעם שהן ממתחות גרון להעלות גירה חדשה.

שטיח עשוי צמר לבן פרוש על רצפת הבית. וילונות משי מקושטים רקמה מתנוססים על חלונותיו. על אדני-החלונות צומחות שושנים הדורות, וענפים של עצים פורחים שולחים מבחוץ את גביעי-כותרתם עד מיטתה. ידי אפרת קוטפות מהם בוקר-בוקר, בשוכבה עדיין על יצועה, כדי לקשט בהם את תלתליה הלוהטים. אחר-כך היא מסתרקת, עונדת את תכשיטיה, לובשת בגדים נאים ויוצאת במרכבה בין שדרות עצי-תפוחים נותני-ריח. היא נושאת חן וחסד בעיני כל רואיה. העלמות נותנות לה כבוד ויקר והבחורים, חגורי חרבות וכתפות מצוייצות למדיהם – שואפים לזכות באהבתה. בבוא היום תבחר לה אחד מהם ותהי לאשת-חיקו...

והיא מתעוררת בבהלה ובהרגשת חמדה וחטא. חבל שהחלום נפסק. היא שומעת את נשימתה השקטה והשלווה של אחותה ציפורה הישנה איתה במיטה ורגליה היחפות נוגעות בה והציפורניים מדגדגות (אלה ציפורניה של אם-סבתי, שאצבעות רגליה היו יפות במיוחד, כידיים). הדממה של צפת כבדה עליה, וכבדה כפליים מועקת הגעגועים שרוחשים חלומותיה בעקבות סיפוריו ומעשיו  המשונים של המשולח שחור-הזקן.

אפרת עם בונאפרטה דוהרים יד-ביד ומרגיזים את מנוחת יערות הגליל.

"את תהיי מלכת היהודים," מבטיח לה גנרל פרנצויז נפוליאון.

ציפורים צורחות באוויר. נחשים נוצצים חומקים בבהלה, משילים נשל מרשרש ושקוף בסדקי אבן. חלקם זוחלים מחיקו של משולח בעל שם סניור עוזיאל צבי"ק ונדרסים. ברק פרסות סוסיהם של נפוליאון ואפרת מצית אזוב יבש בחגווי-סלעים. ריח אזוב חריף ועשן נמשך מכפר-קנה להר-תבור ומשם, בראש גדודי הפרנצויז נפוליאון הם חודרים לטבריה, לנצרת ולצפת, ורק את עכו אינם מצליחים לכבוש, כי מגן עליה מן הים צי אוניות האנגלים ובראשו הקברניט סידני סמית.

מפקד המיבצר בעכו הוא ר' חיים פרחי, יד-ימינו של אחמד ג'זאר פחה, המושל על כל פלך עכו. אפרת אינה חסה על השר היהודי. היא, אפרת, לצד הפרנצויז. על משכבה מתחולל קרב הדמים מול מיבצר-החוף הגדול אשר אותו לא ראתה מעודה. את חומותיו עיבה וחיזק לפני יובל שנים דאהיר-אלעומר למשפחת זידאן, שליט-הגליל, אשר עד צידון ויפו הגיעו כיבושיו. בעמק המערכה נערכים עתה קרבות קשים. ראשי חיילי פרנצוֹיז נערפים מגוויותיהם ומוקעים על גבי חניתות מעל החומה הגבוהה, ואילו גופותיהם המדממות מושלכות מטה. כדורי-תותח מרטשים אבני-חומה, לוחמים וסוסים גם יחד. והמון חיילים שחור-זקן, פצוע, ניחר בצמא, עומד ומריע:

"תחי אפרת!"

"תחי הגיבורה אפרת בת צפת, שרת צבא בונאפרטה – "

"תחי מלכת היהודים!"

קריאותיהם מעבירות חלחלה מתוקה בעצמותיה אך היא יודעת שעוד מעט יעזוב נפוליאון את ארץ-ישראל ואז יסבלו יהודי צפת מרדיפות אחמד ג'זאר, פחת עכו – וזאת מפני שבונאפרטה שמע לתחינתה והבטיח בכרוז המיוחד, המופנה לבני-עמה, שיחזיר להם את ארצם, יעלה לירושלים ויקים בה מחדש את מקדש שלמה – אם ישמעו בקולה של אפרת, זו העתידה להיות מלכתם, ויעזרו לו במלחמתו נגד התורכים.

אפרת עוברת בקהילות עזה, רמלה, חברון, ירושלים וטבריה. היא חושבת לרדת באונייה המפליגה לאלכסנדריה ומשם לארץ פרנציה, ולתור גם את ארצות אירופה ואפריקה, כמעשה משולח בעל שם בעל הצינור שחור-הזקן – בידה כרוז נפוליאון נתון בכריכה ירוקה ובלילות היא מכרסמת בצָל פריז – אבל היא יודעת שכרוז הגאולה לא יותיר שום רושם אצל היהודים ורק יעורר עליהם חשד כבד בלב התורכים והערבים, כאילו נתנו ידם לפרנצויז –

הו, היא היתה נותנת להם יד! – הלוואי שהיתה נערה-בגילה לפני שלושים-וחמש שנה – ונפוליאון, גבוה, רוכב על סוסו, לראשו הכובע משולש-הקצוות – לוקח אותה עימו מסימטאות צפת. יחד הם היו רוכבים על פני רצועת-החוף השוממה וגלי-הים, אשר לא ראתה מעולם, מלחכים את פרסות-סוסיהם והפרסות מטביעות עקבות רכים בחול הנקי ומסמנות את הדרך לגדודים הבאים אחריהם.

ארבעים אלף איש, שפעת סוסים, דגלים, עגלות ותותחים. גם הרבה חולים שהחלימו ממגיפת הדבר ופצועים שנתאחו אבריהם המרוטשים באבקה ובתחבושות עשויות אזוב יבש שנקטף בגליל. וכך הם פוסעים והולכים על שפת-הים, נפוליאון ואפרת, ימים ולילות, וכך עוברים את יפו, את עזה ואת מידבר אפריקי עד הגיעם אל רובע העיר פריז הנקרא בשם סיטֶה, שמשתרע מבית-המשפט לבית-כנסייתם נוטרדאם, שם נמצא בית-היין המכונה בפי תושבי הסיטה "שפן לבן", במרתף של בית בִּרחוב הקדוש פול. מדרגותיו גבוהות וזקופות מאוד. על פתחו מתנודדת עששית של זכוכית עגולה ועליה רשומים בצבע המילים:

"פה מלון אורחים."

הבית נמוך ורחב-ידיים, קורות-העץ העתיקות ספוגות עשן ואדי-בישול, והקירות – פיח שחור. מנורה אדמדמת, בעלת ארבעה קנים, מאירה את פנים הבית. על הקירות רשומות מילים בכתב פרנצויז ובלשון פרוצה. רצפת הבית רטובה, וצחנתה עולה באף כל הנכנס פנימה. בארבע פינות חדר המרזח מחוברים שישה שולחנות אל הקיר. עליהם מפוזרים קנקני-יין, ספלי-חרס וראשי בצלים מכורסמים-למחצה. לפניהם כיסאות-עץ. פתח קטן נראה בירכתי האולם הנמוך, דרכו עוברת ושבה בעלת-המלון אל מיטבחה. מימין נמצא עוד מבוא דחוק שבו באים האורחים אל חדרי-מישכבם, שפתחיהם דומים למחילות עפר. נפוליאון עודנו מלווה את האורחת מצפת אלא שעתה הוא נמצא עימה בדמות פרנצוֹיזִית בעלת-המלון – כבת ארבעים שנה, מיבנה גופה איתן, פניה סומקות, זקן מעטר את לחייה האדומות, על ראשה מתנוסס כובע משולש-קצוות אדמדם-ירקרק, מעיל עור-שפן עוטף אותה ומתחתיו היא לבושה בגדי-צמר. סנדלי-עץ משובצים מסמרים רבים נועלת לרגליה. מרוב שתות יין דמתקרא בורגונדי מתנוצצות פניה בגוון נחושת-קלל. היא גבוהה כארז, חסונה כאלון. קולה עבה, זרועותיה בריאות-בשר, כפות-ידיה הגדולות והרחבות מחזיקות בידה של אפרת ומושכות אותה אל מחילת העפר – והאישה הנוראה נפוליאון מחבקת אותה והבל-פיה השיכור נוגע בשפתי אפרת וידיה המחוספסות ממשמשות בגופה ונוגעות בפקועי-שדיה ובתנוכי-אוזניה ומדגדגות בקוּס שלה ואומרת לה בקולה הפרנצויז העב:

"ירושלים בנוייה! / ירושלים בנוייה! / עיר הקודש טבריה / יפהפייה יפהפייה, / נפוליאון בונאפרטה אני בועלך ­– / כלה את תהיי לי, / אני הולכת לסקילה! / יה בְּנֵה, יה בנה – / יה בנה, יה בנה ­– / בית-המקדש בַּפרנצויז ייבּנה!"

ואפרת מתעוררת בצעקת בהלה, חובקת בזרועותיה את אחותה הקטנה ציפורה הישנה שינה עמוקה ובריאה כסייח קטן. אבריה של אפרת מפרכסים בקירבה במתיקות של פחד, דבש-סתרים זורם בעורקיה, פעימה, ועוד פעימה, עד שפג אותו פרפור חמים ולח בבית-תורפתה, שמותיר אותה חרדה ואשֵמה בפני אלוהים ואדם.

אפרת יודעת שהיא אחרת. שנעשתה לאחרת. שכל חלומותיה חטאים. אין ספק שתירש גיהינום ותדע צער וגלגול-מחילות ולא תמצא מרגוע לנפשה גם אחרי מותה. אתמול הראתה לחברותיה עקבות באבן ליד הבאר פֶּזִיקֶה, בתחילתו של החַיְקוּרֶה, רחובה הראשי של צפת, והכריזה:

 "אלה פסיעות הסוס של משיח נפוליאון בונאפרטה בסימטה שלנו, חי נפשי! – יחזור והכל יְבַקֵע... יתיז אש..."

"מי זה פּוֹלִיאוֹן? לא היה אחד כזה!"

"וממה תיז אש אפר-א-א-א-ת?"

"תיז אֶמַכּ!"

"משוגעה את! לא תעשינה פרסות סוסים עקבות בסלע!"

"אבל יש שקע בסלע הקדוש שנקרא אבן-השתייה שנמצא רחוק-רחוק בירושלים ולא מרשים לנו היהודים לראות אותו מפני שהקאדי אומר: 'זוהי טביעת רגלו של אללָהוּ-מוחמד,' הנביא שלהם, בזמן שעלה לגן-העדן התורכי – "

 "אָלַה-הוא בֶּלַע-הוא! – תשטפי הפה שלך מהמילים הטמאות – "

וחברותיה-מאתמול בועטות ובוטשות ברגליהן, הנתונות בקבקבי-עץ, את עקבות נפוליאון שלה בסלע, וכאשר מנסה אפרת למנוע זאת מהן – הן מושכות בשערותיה הארגמניות ומנסות לשרוט אותה ולהכותה, והיא מסתלקת ומרחוק עומדת בשדה על סלע ומתגרה בהן:

"והפרנצויז יהיה בעלי! חי וקיים..."

וכאשר מזדמן לה להיות לבד בחדר היא מציצה בשמלתה בודקת את סימני הצביטות האדומות שהותירו אצבעות נפוליאון סביב פטמותיה שהן כבר מתעבות וגבשושיות מאוד וכאילו גדולות משדיה הקטנים, שככה – ככה זה אצל שָׂרוֹת-הצבא שפטמותיהן מתחככות במגיני-הברזל שעל חזותיהן והן סובלות הרבה מכך.

המשך יבוא

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,632 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה עשירית למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-80 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של העדות על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,631 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה עשירית למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

פרופ' יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-80 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של העדות על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל