גיליון מס' 983 לחג סוכות

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ט"ו בתשרי תשע"ה, 9 באוקטובר 2014

עם צרופת הזמנה להשקת הספר "מאירק'ה" על פועלו של מאיר פעיל בבית הפלמ"ח ב-24.10.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: תְּפִלָּת יְהוּדִי חִלּוֹנִי. // אהוד בן עזר: שנת השמיטה הראשונה בפתח-תקווה,  תרמ"ב, 1881-1882– ושנת השמיטה השנייה, תרמ"ט, 1888-1889. // עמוס גלבוע: סיפור אישי על התרעה במלחמת יום הכיפורים. // מרדכי קידר: שיעורי בית. [ציטוט]. // איך לא תרעד? משחקים בחצר האחורית. עטרה אופק מביאה באתר "מרמלדה" ביקורת על "והארץ תרעד" לאהוד בן עזר. [ציטוט]. // יהודה גור-אריה: הערות שוליים [49], הדואר שובת, הסַיף של דאעש – לא. // אורי הייטנר: 1. למה? 2. צרור הערות 8.10.14.  // תקוה וינשטוק: 1. האישה היהודייה הידועה ביותר בדורה. 2. צמח חודש תשרי: פטל קדוש – הסנה הבוער. // ד"ר ישראל בר-ניר: סתיו 2014 – הרהורים לאחר מעשה. [ציטוט]. // אהוד בן עזר: פגישות של ותיקים עם ערבים בפתח-תקווה, מתוך היומן. // אילן בושם: שירים ל'חדשות בן עזר', אוקטובר 2014.// יצחק שויגר: 1. התפייסות ותקיעות. 2. שנת  שמיטה. //  אהוד בן עזר: הפגישה עם סיומה קרול, מתוך היומן. // יואל נץ: עַל חֲתוּלִים וְעַכְבָּרִים. // עוז אלמוג: איחולים לשנה החדשה. //  רות ירדני כץ: אימא אדמה. // אהוד בן עזר: והארץ תרעד, סאגה ארצישראלית בשנים  1834-1878. פרק שלישי: חַסַן בַּתוּחֶעס שלה. [פרעות צפת, 1834. לפני 180 שנה!] // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

תְּפִלָּת יְהוּדִי חִלּוֹנִי

"המרחק בּין יהוּדי חילוני ליהוּדי שומר-מצוות הוא מרחק עצוּם,

אך המרחק בּין כּל אחד מהם לאבינוּ שבּשמיים הוּא אותו מרחק בּדיוּק."

(הרב אברהם יצחק הכּהן קוּק)

שָאַלְתְּ אוֹתִי: "הֵיכָן אוֹתוֹ מִקְדָּש-מְעַט שֶל חֶסֶד

שֶבּוֹ אַתָּה נוֹהֵג לְהִתְפַּלֵּל בְּחֹדֶש זֶה?"

אָמַרְתִּי לָךְ: "אֲנִי אוֹמֵר תְּפִלָּה בְּבֵית-הַכְּנֶסֶת

הַצַּר וְהַקָּטָן שֶבִּשְׂמֹאלוֹ שֶל הֶחָזֶה.

שָם אֵין לִי רַב וְאֵין גַּבַּאי וְיֶתֶר כְּלֵי-הַקֹּדֶש

שֶבְּלִבִּי כְּבוֹדָם תָּמִיד מוּנָח לוֹ בִּמְקוֹמָם,

אֲבָל תְּפִלַּת-יָחִיד שֶלִּי אֵינָה זְקוּקָה לְגֹדֶש

עֵדֵי-שְמִיעָה לְמָה שֶהִיא לוֹחֶשֶת לִי דּוּמָם.

אֲנִי מִתְפַּלֵּל בְּלִי צִבּוּר,

בְּלִי צְלִיל, בְּלִי מִלָּה, בְּלִי דִבּוּר,

אַךְ זֶה שֶלְּמַעְלָה, בְּלִי קוֹל,

מֵבִין וְשוֹמֵעַ הַכֹּל..."

שָאַלְתְּ אוֹתִי: "וְשָם, בַּלֵּב שֶלְּךָ זְעוּם-הַנֶּפַח,

לֹא צַר לְךָ מוּל כָּל בָּתֵּי-הַכְּנֶסֶת הַגְּדוֹלִים?"

הֶרְאֵיתִי לָךְ תַּשְקִיף-חָזֶה וְסַחְתִּי לָךְ: "לְהֶפֶךְ,

שָם, בְּחַדְרֵי-לִבִּי, כָּל מֶרְחֲבֵי חַיַּי כְּלוּלִים.

כִּי שָם פּוֹעֶמֶת מַשְאֵבַת דָּמִי אֶת הַסִּימְפוֹנְיָה

הָאֲדֻמָּה שֶבָּהּ אֶת כָּל גַּעֲגוּעַי אֶשְזֹר

וְכָל חַדְרֵי הַלֵּב הַזֶּה, בְּלִי קוֹל אַךְ בְּהַרְמוֹנְיָה,

אוֹמְרִים תְּפִלָּה אִישִית שֶלִּי וְלֹא שֶל הַמַּחְזוֹר."

שָאַלְתְּ אוֹתִי: "אָז אֵיךְ זֶה כָּךְ שֶתְּפִלַּתְךְ נִשְמַעַת

לַמְרוֹת שֶהִיא אִלֶּמֶת?" – אָז אָמַרְתִּי לָךְ, שָלֵו:

"כִּי הִיא יוֹצֵאת אֶצְלִי בְּלִי פַּרְטִיטוּרָה, אַךְ בְּלַהַט,

יָשָר מִתּוֹךְ תֵּבַת-הַתְּהוּדָה שֶלִּי, הַלֵּב."

"וֵאלֹהִים," שָאַלְתְּ כְּשֶהִסְתַּבֵּר לָךְ כִּי הִמְרֵיתִּי

אֶת כָּל הַמֻּסְכָּמוֹת, "מֵבִין אָדָם גַּם בְּלִי קוֹלוֹ?"

אָמַרְתִּי: "לֹא בָרַעַש אֲדוֹנַי וְלֹא בָּרֵיְטִינְג

כִּי אִם בְּקוֹל דְּמָמָה דַקָּה, שֶלִּי וְגַם שֶלּוֹ.

אֲנִי מִתְפַּלֵּל בְּלִי צִבּוּר,

בְּלִי צְלִיל, בְּלִי מִלָּה, בְּלִי דִבּוּר,

אַךְ זֶה שֶלְּמַעְלָה, בְּלִי קוֹל,

מֵבִין וְשוֹמֵעַ הַכֹּל...

* * *

אהוד בן עזר

שנת השמיטה הראשונה בפתח-תקווה,

 תרמ"ב, 1881-1882–

ושנת השמיטה השנייה, תרמ"ט, 1888-1889

שנתיים לאחר שנוסדה המושבה הראשונה של העלייה הראשונה, פתח-תקווה, בשנת 1878 – רכשו המייסדים קרקע נוספת ומכרו ממנה בחיפזון חלקות לאנשי ירושלים. הבעלות על מרבית החלקות במושבה הצעירה היתה מצוייה מעתה בידי אנשים שלא גרו ולא העלו בדעתם לגור בה.

בהשפעת השותפים החדשים נערכו בחירות לוועד הראשון של המושבה. זכות ההצבעה ניתנה לא רק לאלה היושבים בה ומעבדים את אדמתה אלא לכל מחזיקי החלקות. לירושלמים, שלא גרו במושבה, והחכירו את חלקותיהם לאריסים ערביים תמורת חלק מן היבול – היו בהצבעה קולות כמיספר החלקות שברשותם.

בוועד המושבה הנבחר נהפכו האיכרים-המייסדים למיעוט: רק שניים לעומת חמישה חברים שהתגוררו בירושלים. כך נזרע זרע ההרס של המושבה. מעתה נחתכו ענייניה על-פי המחלוקות והמריבות שבין בעלי החלקות שגרו בעיר הקודש, ועל-פי הנהגת רבניה הקנאיים האשכנזיים בראשות הרב יהושע ליב דיסקין. הרב דיסקין עלה לירושלים מבריסק בשנת הקמתה של המושבה, והיה למנהיג המחנה החרדי שהתנגד ליישוב הארץ. סביב חצרו התרכזו אנשי "כולל אונגארן", תקיפי החלוקה. אלה עסקו רק בלימוד תורה בישיבות, לא עבדו בעבודה יצרנית אלא חיו על חשבון התרומות של העם היהודי בגולה. כך נוצר פער של ממש בין הקונים החדשים לבין חבורת המייסדים של המושבה, שהיו אנשים דתיים אך מתונים בדיעותיהם.

שנת תרמ"ב, 1882-1881, היתה שנת השמיטה הראשונה במושבה העברית הראשונה והיחידה אז בארץ. רבני ירושלים האשכנזים, שהיו חרדים וקנאים לדת, ראו מלכתחילה את קניית החלקות במושבה כעניין הקשור רק במילוי מצוות התלויות בארץ, כתרומות ומעשרות, או בסידור פרנסה לעניים, הם לא ראו בה מפעל התיישבות לאומי. לכן לקראת השנה הרביעית לקיומה, שנת השמיטה, פסקו שיש להפקיר את השדות ואין רשות לשום איכר עברי לחרוש ולזרוע את אדמתו.

דעתם חייבה את כל האיכרים, שלרוע המזל רובם כמעט נואש מישיבתו במושבה בגלל כל הצרות שנפלו עליהם – החולים והחללים שהפילה המלריה, השיטפונות, עול המיסים לממשלה התורכית, מות השוורים הדמשקאיים ששימשו לחריש הראשון, כישלון היבולים, התנכלויות השכנים הערבים והיעדר תמיכה לתשתית ציבורית – כביש ליפו או לרמלה, בית-מרקחת, בית-מרחץ, בית-ספר ובית-כנסת.

יהודה ראב סבי וחבריו, שהיו אנשי-כפר עוד בטרם עלותם ארצה, ידעו כי לא תיתכן התיישבות חקלאית אם כל שנה שביעית יהא צורך להפקיר את השדות ולחזור לחיות בחסדי ה"חלוקה" – אבל הם היו במיעוט ודעתם לא נשמעה. המצוות שהיה בכוחם של הרבנים ותקיפי ה"כוללים" הירושלמיים לכפות על המתיישבים היו חזקות מחלום התחייה על שיבת העם להיות חופשי על אדמתו. ובכלל, חקלאות היתה לדעת הרבנים עניין ל"עראברס" ולא ליהודים, אלה צריכים ללמוד בישיבות ולהתפרנס מכספי התרומות הבאות מהגולה.

בירושלים החרדית נגזר דינה של המושבה הצעירה, שהלכה ונחרבה. השכנים הערבים עקבו בעיניים פקוחות אחר המתרחש בה. עוד קודם לכן עיבדו חלקות רבות של קוני-קרקע ירושלמיים, וגרמו לערעור מצב הביטחון במושבה הקטנה. לבעלי החלקות הירושלמיים, שקיבלו תמורת ההחכרה חלק מהיבול, לא היה איכפת שהמושבה פרוצה לכל גנב ושודד, ולעיתים הוא המעבד את אדמתם! עתה החלו השכנים האלה לפשוט בגלוי על השדות, על הרכוש, על הבתים שבעליהם עזבום ונמלטו בבהלה לירושלים. השממה ביישוב הקטן שבה לקדמותה, ועקבות המתיישבים החדשים נמחו כמעט כליל.

לקראת שנת השמיטה הבאה – תרמ"ט, 1889-1888, כבר התקיימו בארץ שמונה מושבות נוספות על המושבה פתח תקווה שהתחדשה, והשאלה עמדה שוב במלוא חריפותה. איכרי המושבות, אנשים מסורתיים ברובם, ביקשו חוות דעת מהרבנים, כי לגבי רובם היתה זו שנת השמיטה הראשונה בארץ-ישראל.

הוויכוח התלקח בכל תוקפו. תנועת חובבי-ציון, שתמכה במושבות אחדות, והפטרון של מרבית המושבות, הברון בנימין אדמונד דה רוטשילד, שהיה אדם דתי – חיפשו פתרון שלא ישבית את העבודה החקלאית למשך שנה ואף יותר, שהרי בשנת השמיטה אסור גם להכין את השדות לקראת השנה שאחריה.

רבני ירושלים החרדים, האשכנזים, ובראשם הרב יהושע לייב דיסקין והרב שמואל סלאנט, התנגדו נמרצות לכל תיקון או הקלה בדיני שנת השמיטה. מצידם, שתעבור החקלאות לידי הערבים, והמושבות תהיינה לשממה. ממילא הן מתחרות במימסד החרדי הירושלמי על תרומות העם היהודי בגולה. יהודים מוטב שילמדו בישיבות ובכוללים ולא יעסקו בעבודת האדמה.

רבני ירושלים הספרדים, ובראשם הראשון לציון הרב רפאל מאיר פאניז'ל, נטו דווקא למצוא פיתרון אך חששו לפעול לבדם. הופעל עליהם לחץ מצד הפחה של ירושלים, מוחמד רעוף, ששלח מכתב לרב פאניז'ל ובו הביע חשש שהשבתת החקלאות היהודית למשך שנה עלולה לגרום נזק להכנסות הממשלה התורכית ממיסים, ולכן ביקש מהרב הראשי הספרדי "למצוא אופן להרים המכשול הזה לפי הדת היהודית."

הפתרון אכן הושג אך הרחק מגבולות הארץ. ביוזמתו ובתרומותיו של הברון רוטשילד, ובהשפעת חובבי-ציון, פירסמו שלושה רבנים אשכנזים נודעים במזרח-אירופה – הרב שמואל מוהליבר מביאליסטוק, הרב ישראל יהושע טרונק מקוטנא והרב שמואל זנוויל קלפפיש מווארשה – "היתר עבודה בשמיטה" בארץ-ישראל, שהיה כלול בו היתר מכירת קרקע לנוכרי, זאת אמנם לשדותיהם של יהודים עניים בלבד. לדעתם הצטרף באיגרת נפרדת אחד מגדולי הרבנים בדור ההוא, הרב יצחק אלחנן ספקטור מקובנה. כל זאת חרף התנגדותם העזה של רבני ירושלים האשכנזים.

אבל דווקא הפעם רבים מקרב האיכרים במושבות העלייה הראשונה, שהתרגלו לעבוד כפועלים אצל פקידות הברון, ששלטה במושבות, צידדו ברבנים הירושלמיים משום שאלה המשיכו להתעקש על קיום מצוות שנת שמיטה כהלכתה. [יש עדויות על איכרי מזכרת בתיה, היא עקרון, שדווקא דבקו בדתיותם בשנת השמיטה, וכן על איכרי גדרה, שנאלצו לבסוף לצאת לעבודה בלחץ פקידות הברון].

האיכרים, שאיבדו את עצמאותם ונעשו עצלים, קיוו לזכות בשנת שבתון ומנוחה "עַלַא חַשַׂב [שי"ן שמאלית] אִל-בַּארוּן," על חשבון הברון. ואולם כוחו של הברון, באמצעות פקידיו במושבות, עמד לו להפר את עצת הבטלנים ולהעמיד גם בשאלת השמיטה את מפעל יישובה של ארץ-ישראל על יסוד איתן לדורי-דורות.

לימים אושר ההסדר גם על ידי הסמכות הדתית הגדולה בדורה – הראי"ה, הרב אברהם יצחק הכהן קוק, רבה הראשי של ארץ-ישראל, שעליו שפכו החרדים עביט של שופכין בביקורו בירושלים.

והשנה, תשע"ה – שוב שופכים חרדים וסרסוריהם המכובדים והממלכתיים למיניהם, גם בצה"ל –

 עביט של חרא על ראש כולנו!

* * *

עמוס גלבוע

סיפור אישי על התרעה במלחמת יום הכיפורים

בעדות בפני ועדת אגרנט, שפורסמה עכשיו, סיפר סא"ל יוסי זעירא מיחידה 8200 (אז 848 ) על ישיבה אצל ראש המחקר באמ"ן, כמה ימים לפני המלחמה, ושבה, בין השאר איימו לזרוק אותי מהחדר בשל דעתי החריגה. מה באמת היה שם? הרי הסיפור בתמצית בפניכם.  הלקח הגדול ממנו הוא זה: עשה ככול יכולתך על מנת להתריע אם אתה משוכנע בעמדתך וגורל אנשים על כף המאזניים. מי שאומר: "אני התרעתי," ולא נלחם עד הסוף על דעתו ולא הפך עולמות – לא עשה כלום ולא התריע!

בתחילת השבוע פורסמו (עם הרבה צנזורה מיותרת לחלוטין) שלוש עדויות של אנשי מודיעין בפני ועדת אגרנט. אחת מהן היתה של יוסי זעירא, מי שהיה במלחמת יום הכיפורים האחראי על "הבינה הרשתית" (ב"ר )  ביחידה 8200   המונח "בינה" הוא  אחד מהתרגומים העבריים למונח האנגלי  intelligence. אבל המונח "מודיעין", שיותר מצביע על הידיעה, האינפורמציה, ולא על השכל, הבינה, הוא זה שהתקבל אצלנו.

ביחידה 8200 השתמשו דווקא במונח בינה. פירושו, ההבנה, המחקר, של כלל המערכות המעבירות תקשורת אצל היריב והתנהגותן ופעילותן. המחקר באגף המודיעין היה אחראי לתוכן העובר במערכות האלו, ניתוחו, הערכתו והעברתו לדרגים הצבאים והמדיניים. לאנשי יחידה 8200, ובכללם לקציני ה-ב"ר ולמפקדם, לא היה קשר עם הדרג הצבאי המטכ"לי וכמובן לא עם הדרג המדיני. היה להם קשר הדוק עם  אנשי המחקר שבאגף המודיעין. למשל, התקיימו קשרי גומלין הדוקים ושוטפים בין קציני ה-ב"ר שהיו אחראים לצבא הסורי, לבין קציני המחקר באגף המודיעין שהיו אחראים לצבא הסורי.

בעדותו סיפר יוסי (שהאלוף אלי זעירא, אז ראש אמ"ן, הוא דודו) על אחת הישיבות של מחלקת מחקר, ערב המלחמה, ושם הזכיר אירוע בו איימו לזרוק אותי מהחדר "בגלל שדיברתי בלא רשות" על כך שצעדי הסורים אינם הגנתיים. הליבה של  עדותו היא נכונה ואמיתית, עם כמה אי דיוקים שאינם מעלים או מורידים מהעיקר.

מה היה שם באותה ישיבה מפורסמת שנערכה ב-2 באוקטובר בבוקר?

הנה הסיפור שלי, שלימים יצא בחוברת לקחים פנימית באמ"ן תחת הכותרת "המאפייה אינה עונה".  והמעשה שהיה כך היה.  מראשית 1970 הייתי ראש המדור הצבאי בענף 5 (אחראי על צבא סוריה, עיראק ולבנון).  מאז מחצית 1973 הייתי למעשה  בהמתנה להחליף  את ראש הענף, סא"ל אבי יערי, על פי הבטחה של ראש אמ"ן, אלי זעירא, שאף העניק לי דרגת סא"ל. עד אז הוצבתי "במחלקה בסיסית", ומדי פעם בפעם הייתי קופץ לענף 5, לשוחח עם אבי והקצינים על "מה קורה".

הם היו בחרדה, מודאגים  מצעדי הצבא הסורי, וגם קבלו כי "למעלה" (ראשות המחקר עם תא"ל שליו בראשו) ממש סותמים להם את הפה, מתקנים ניירות שהם הוציאו, ולפיהם הצבא הסורי נערך להתקפה, כך שיתאימו לקונספציה "שסוריה לא תצא למלחמה בלי מצרים ובמצרים יש תרגיל." ובכלל, נזפו בהם שהם היסטריים. סיפור נפרד שעוד יסופר.

והנה, בבוקר 2 באוקטובר אומר לי ראש המחלקה הבסיסית, אל"מ שלמה מרום (מרושי): "עמוס, בוא תעלה איתי לדיון הבוקר של המחקר, תתרשם."

"שלמה, אבל לא יתנו לי להיכנס, אין לי שום תפקיד," עניתי לו.

"עזוב, אני מכניס אותך,", הוא ענה לי בחיוך המפורסם שלו.

עלינו ללשכת ראש המחקר בקומה השלישית בבניין המטכ"ל. החדר היה מלא בכל "חכמי המחקר" של אגף המודיעין ומודיעין אוויר וים. התיישבתי בסוף השולחן המלבני הארוך, ולידי יוסי זעירא. חלק מהיושבים סביב השולחן הביטו בי בתימהון כאומרים: "מה עמוס בכלל עושה כאן? הוא לא בעניינים שקורים עכשיו!"

הדיון נפתח בהצגת המידע על מצרים. סיפור מרתק שאדלג עליו. לאחר מכן אבי יערי עידכן לגבי סוריה. אוזניי הזדקרו. בין השאר הוא מציג הרבה ידיעות ולפיהן חטיבה משוריינת 47, שמוצבת בצפון סוריה בעיר חמאת, עוזבת בהדרגה את מחנה הקבע שלה. לאן מועדות פניה? ואז אבי מוסיף שלפי ידיעה בודדת, אך אמינה, במאפייה של דיביזיה חי"ר 5 הסורית (הערוכה בדרום רמת הגולן) אין לחם עבור אנשים מחטיבה 47.

עוד הוא מדבר, הרגשתי שהלב שלי החל לפעום בחוזקה. אבי עוד הספיק לדווח שיש סימנים שגדוד הגישור הסורי (טנקים המיועדים לגשר על פני תעלות נ"ט) שמוצב בצפון סוריה, יורד לחזית רמת הגולן. עיניי חשכו. באותו רגע הכניסו לאבי פתק והוא יצא מהחדר. הרמתי מיד יד, נופפתי בה, ואמרתי: "אני רוצה לדבר."

תא"ל אריה שליו, שישב בראש השולחן ועסק בכתיבה, הרים ראשו וענה לי: "חכה עד שכולם יגמרו לדווח."

חיכיתי. לא שמעתי בכלל את הדיווח על הרוסים והאמריקאים והירדנים ואחרים. הזיכרונות הציפו אותי. ביוני 1972, במבצע "ארגז" נלקחו בשבי 5 קצינים סורים בכירים שהיו בסיור בלבנון, על מנת להחליפם בטייסים שלנו שהיו בשבי הסורי. אחד מהם, אל"מ נזיר ג'ראח, היה עוזר רמ"ח מבצעים של הצבא הסורי. ממש לפני שהקצינים הוחזרו לסוריה בעסקת חליפין, הוא ביקש לפגוש אותי. והיו לנו במשך כמעט חצי שנה עשרות פגישות.

"שמע," הוא אמר לי, "אתה יודע שהקמנו חטיבה משוריינת חדשה בחמאת, 47, כי זאת עיר דתית שמתנגדת לאסד. אם אי פעם תשמע שהחטיבה הזאת הורדה לחזית רמת הגולן והוכפפה לדיביזיה 5, דע לך שזה רק לצורך מלחמה! שום דבר אחר."

נפרדנו. הוצאנו על כך ניירות וסקירה. והנה, אני שומע בדיוק את מה שנזיר ג'ראח סיפר לי! ולא רק זה: גם את גדוד הגישור, שאיתו הסורים התאמנו לעבור את תעלת ה-נ"ט שלנו, הם מורידים עכשיו לרמת הגולן.

העידכון נגמר, הרמתי יד, כולי נרגש. התחלתי להזכיר את כל הסיפור על נזיר ג'ראח והניירות שהוצאנו. שליו, בקול מאוד רגוע עונה לי: "אני לא זוכר! תראה לי."

עניתי: "איך אני יכול להראות לך, תאמין לי," כמעט צעקתי. ושוב התחלתי להסביר שכל המערך הסורי הוא התקפי, וטנקי הגישור ממש מכריזים שעוד מעט הצבא הסורי פותח בהתקפה.

ואז, פרץ ויכוח ביני לבין אריה שליו ובמהלכו הוא אומר לי: "מאוד יכול להיות שטנקי הגישור הם לצורך ניהול קרב הגנה וכל ההיערכות של הצבא הסורי היא הגנתית כי הסורים חוששים שנתקיף אותם."

חשבתי שני משתגע מרוב כעס על האיוולת שבדבריו, וזעקתי משהו בנוסח: "אריה, אתה מטומטם? טנקי הגישור הם רק, רק לצורך מעבר תעלת הנ"ט!"

אריה ז"ל, דווקא היה אדם פתוח, לבבי,  דקדקן עד לפרטי הפרטים, נעים הליכות, שאף פעם לא הטיל אימה  בדיונים, האדים וסינן: " עמוס, עזוב בבקשה את החדר."

שקט מקפיא ירד על החדר. הסתובבתי, אך לא יכולתי לפתוח את הדלת, כי היתה זאת דלת הנפתחת כלפי החדר, והכיסא שישבתי עליו, וכן כיסאו של יוסי זעירא, לא איפשרו לה להיפתח.

"טוב, שב בחזרה." הפטיר אריה.

התיישבתי.  שלמה מרום (מרושי) וכן יוסי זעירא הוסיפו דברים לחיזוק דבריי: התקפה ולא הגנה. רציתי לחבק אותם.

 בסיכום, אמר אריה שליו, בין השאר: "לא מקבל את מה שעמוס אמר. אבל, אני מבקש שעמוס יירד לאבי יערי ויבדקו ביחד את כל הנושא."

דהיינו, כלום!

באתי לאבי. "רק לפני יומיים כתבנו נייר על תוכנית ההתקפה הסורית," הוא אמר כמעט בבכי, "ורשות המחקר  ממש הפכו על פניו את מה שכתבנו."

עזבתי אותו. יותר לא עשיתי דבר! לא רצתי לראש אמ"ן, לא נשכבתי על פתח חדרו של אריה שליו, לא זעקתי בפני ראש אמ"ן. למה? אין לי תשובה טובה. אולי בתוך תוכי לא האמנתי שתהיה מלחמה, אולי הייתי שבוי בעוצמה של צה"ל שירסק את הערבים אם יעזו לתקוף.

מה אני רוצה לומר? לא התרעתי כמו שצריך! דיברתי אומנם בפני הדרג המחקרי העליון, אך אסור היה לי להסתפק בכך! כאשר גורל עם ישראל נמצא על כף המאזניים, כל איש במערכת הממסדית, וגם הלא ממסדית, צריך להיות משוכנע שהוא עושה כל אשר הוא יכול, על מנת למנוע אסון. לצערי, לא נהגתי כך. לקח  עקרוני לכולנו!

* * *

מרדכי קידר

שיעורי בית

 לסכסוך הישראלי פלסטיני יש סיבות עומק וגורמים עכשוויים. בין סיבות העומק נמצאות כמה סיבות דתיות ותרבותיות:

 על פי האסלאם, היהדות חדלה להתקיים מאז שבאה הנצרות לעולם, והנצרות חדלה להתקיים מאז שהאסלאם בא לעולם להחליף את שתיהן. היהדות היא "דין אלבאטל" – הדת הבטלה – ואילו האסלאם היא "דין אלחק" – דת האמת. לכן על פי הגישה האסלאמית, לא יכולה להיות מדינה יהודית. ואילו לפי תפיסתם של היהודים, יהדותם היא דת קיימת, חיה ופעילה שקדמה לאיסלאם כמעט ב-4,000 שנה.

על פי הגישה הערבית, היהודים אינם עם אלא קהילות השייכות לכל עמי העולם: אתנית, יהודי מפולניה הוא פולני, ודתית הוא בן דת משה, ולכן מקומו במולדתו – פולניה. כך גם יהודי ממרוקו: הוא ערבי מרוקני בן דת משה, ולכן מקומו בין אחיו במרוקו. כך, על היהודים בישראל לחזור למדינות שמהן הם או אבותיהם הגיעו. היהדות אינה בסיס אתני, ולכן אין אפוא עם יהודי, ורק הציונות המציאה את העם היהודי. מכאן שאין למדינת העם היהודי זכות קיום, כי אין כזה עם.

על פי גישת היהודים, הם עם שחי בארץ ישראל מאז 1500 שנים לפני הספירה, גלה מישראל לפני 2000 שנה, פוזר בין העמים ושב לארצו, ואילו הפלסטינים הם "עם" שאין עדות לקיומו – לא ספר ולא עיתון – קודם לשנת 1920.

על פי הגישה הערבית, היהודים שבאו לארץ ישראל מאירופה אינם צאצאי היהודים שגלו מפלסטין לפני אלפיים שנה, אלא צאצאי הכוזרים שהתייהדו בימי הביניים. לכן אין ולא היה קשר בין היהודים של היום ובין הארץ שפעם אולי היו בה יהודים אחרים.

היהודים משוכנעים שהם צאצאיהם של גולי יהודה שהרומאים הגלו במאה הראשונה לספירה, ושל גולים מתקופות אחרות, שנדדו בין העמים ושבו לארצם באישור העות'מנים. (פתח-תקווה נוסדה ב-1878 תל-אביב ב-1909), הבריטים (הצהרת בלפור 1917), חבר הלאומים (ועידת סן רמו 1920) והאו"ם (מאז החלטה 181 בנובמבר 1947).

על פי האסלאם, לכל ארץ יש "כרטיס חד-כיווני" להיכנס לאסלאם אך לא לצאת ממנו. לכן, פלסטין שנכבשה על ידי המוסלמים במאה השביעית לספירה היא ארץ אסלאמית מהים עד הירדן לעולמי-עד, ולאף אחד בעולם אין זכות לקחת אותה ולהקים בה מדינה שאינה אסלאמית.

ישראל, כמו ספרד, איטליה (לגבי סיציליה) ומדינות הבלקן, אינה מקבלת את הגישה האסלאמית.

בראייה אסלאמית, שליטה יהודית בירושלים בכלל ובהר הבית בפרט מהווה סכנה לעצם קיומו של האסלאם כדת. זאת, משום שהיהודים עלולים לבנות מחדש את בית המקדש (כפי שעשו כבר פעמיים), וכך תחזור היהדות להיות דת חיה, ומה יהיה אז גורלו של האסלאם שבא לעולם כדי להחליף את היהדות (והנצרות)? זוהי הסיבה ששליטה יהודית בירושלים מהווה איום תיאולוגי על האסלאם.

ואילו על פי הגישה היהודית, כמו שליהודים אין טענה לגבי מכה ומדינה, כך למוסלמים אין ולא יכולה להיות שום טענה לגבי ירושלים, בירת העם היהודי מזה 3,000 שנה.

על פי הגישה הערבית, הסכמה לקיומה של מדינת ישראל תהיה הכרה מצד הערבים בכישלונם לחסל אותה מאז 1948, ותגרום להם בושה. הם מעדיפים מצב מלחמה (גם אם לא מלחמה פתוחה) על מצב של בושה.

ישראל מטילה על הערבים את האחריות למלחמות מאז 1948, ואם הן גרמו להם בושה, שיטפלו בבעיותיהם הנפשיות בעצמם.

הערבים עומדים על חזרת פליטים המונית לתוך ישראל כדי לחסל אותה באמצעות הדמוגרפיה.

ישראל מתעקשת על פתרון בעיית הפליטים במדינות ערב האחראיות להיווצרותה בשל פלישתן הבלתי חוקית לישראל ב-16 במאי 1948.

לאף אחד בעולם – כולל ברק אובמה וג'ון קרי – אין דרך להבטיח לישראל שמדינה פלסטינית, אם תקום ביהודה ושומרון, לא תהפוך למדינת חמאס – בבחירות, כפי שקרה בינואר 2006, או בהשתלטות אלימה כפי שקרה בעזה ביוני 2007. לכן, ישראל דורשת אמצעי ביטחון, בעוד שהערבים אינם מסוגלים להסכים להם.

לאמיתו של דבר, אין הפלסטינים רוצים באמת להקים מדינה, כי ברגע שזו תקום, יחדל העולם להזרים להם מיליארדים בכל שנה וידרוש מהם להתפרנס בעצמם כמו כל מדינה אחרת. הם אינם מסוגלים לוותר על התרומות, לאחר שהתמכרו להן ולאחר שהן ממלאות את חשבונות הבנק הממוספרים בשוויץ והשייכים לבכירי הרשות. הם ידאגו להתמיד להיות "מדינה בדרך", כדי שאירופה וארה"ב יוסיפו לנפח את חשבונות הבנק שלהם באמצעות התרומות. כל שהפלסטינים מבקשים הוא להאשים את ישראל על מנת שהעולם ימשיך לראות בהם נתונים "תחת כיבוש" וירחם עליהם במיליארדי דולרים מדי שנה.

הפלסטינים מתרגזים מהבנייה בהתנחלויות, אבל מעלימים את העובדה שעל פי גישת התקשורת הרשמית של הרשות הפלסטינית, גם תל-אביב היא התנחלות, בהיותה חלק בלתי נפרד מפלסטין. ישראל מצידה טוענת שהיא יכולה להזיז התנחלויות אם יהיה צורך בכך, וכבר עשתה זאת בעבר ברצועת עזה ובשומרון, ולכן התנחלויות אינן מכשול לשלום.

 הפלסטינים מנסים להשתלט על המיעוט הערבי בישראל באמצעות יצירת קשר בין המשא ומתן עם ישראל ובין שחרור רוצחים מבין אזרחי ישראל הערביים. ישראל מתנגדת ליצירת הקשר הזה היות שהוא פוגע בריבונותה.

הפלסטינים מנצלים היטב את חילוקי הדעות שיש בציבור בישראל, לאחר שגילו שיש ישראלים המוכנים להקים מדינה פלסטינית מעבר לקו הירוק, אף על פי שזו עלולה להפוך למדינת טרור חמאסי נוספת שתל-אביב ומרבית ערי מישור החוף יהיו בטווח טיליה.

ישראל, מנגד, מהססת להתקדם במו"מ עם אש"ף בגלל הפילוג עם חמאס, שכן אין לישראל שום ערבות שחמאס יכבד הסכם עם אש"ף ולא ימשיך את הג'יהאד נגד ישראל לאחר שזו תשלם לאש"ף את "מחיר השלום".

ישראל חוששת מאי-היציבות בחזיתה המזרחית, ולכן היא דורשת שתהיה לה נוכחות צבאית בעמק הירדן. הפלסטינים מתנגדים, כי בראייתם ישראל יכולה ללכת לעזאזל. ישראלים רבים תוהים מדוע ירדן לא הקימה מדינה פלסטינית ביהודה ושומרון עם ירושלים המזרחית בירתה, במהלך 7,000 הימים שבהם היו "הגדה המערבית" וירושלים תחת כיבושה, ומדוע ירדן דורשת עתה מישראל להקים מדינה כזו בשטח זה, לאחר שנמנעה מלעשות את זה בדיוק.

יש ודאי סיבות נוספות להיעדר יכולת להגיע להסדר כולל בין ישראל והפלסטינים בעת הזו, וחבל שקרי ואובמה לא הכינו שיעורי בית לפני שהחליטו להטיל את כל כובד משקלם לעניין מסובך זה. הפלסטינים אינם רוצים באמת להקים מדינה. כל שהם מבקשים הוא להאשים את ישראל, על מנת שהעולם ימשיך לראות בהם נתונים "תחת כיבוש" וירחם עליהם במיליארדי דולרים מדי שנה.

[ציטוט]

* * *

איך לא תרעד? משחקים בחצר האחורית

עטרה אופק מביאה באתר "מרמלרדה"

ביקורת על "והארץ תרעד" לאהוד בן עזר

הספר נמסר לידידי קובי [כנראה ד"ר יעקב תדמור. – אב"ע], מעריץ ותיק של המחבר, והנה דיווחו: "הסופר הזה הוא בעיניי משוגע מחונן. הספר שלו בנוי בצורה מעניינת מאוד. זאת סאגה של שלוש משפחות בארץ ישראל במאה ה-19, שהסיפורים שלהן נקשרים אלה באלה, ולאורך כל הפרקים הוא מזהיר אותך לקחת את המסופר בעירבון מוגבל, כי לא הכול אמת. אלה סיפורים שפירסם לאורך השנים, החיבור ביניהם לא מושלם אבל הם מאלפים ועמוסים בארוטיקה, ולא סתם: חוט השני שעובר בכולם ומלווה אותם לאורך כל הדרך אלה משגלים מאחורה, או כמו שאומרים בישראלית [זיונים בתחת?] – מפורטים מאוד, אפילו בהשתתפות פעילה של רב הקהילה, תוך כדי פוגרום ועוד – שחלקם מתבצעים כדי לא לפגום בטהרתן של בתולות כשרות. מדובר בספר הזוי לגמרי, אבל מאוד מעניין וכתוב בצורה מרתקת."

 נשמע כמו בילוי נעים? לכו על זה. חג שמח.

"והארץ תרעד" מאת אהוד בן עזר (הוצאת ספרי מקור, 272 עמ'), 79 ש"ח ב"בוקנט" במקום 88 ש"ח מחיר מלא.

* * *

יהודה גור-אריה

הערות שוליים [49]

הדואר שובת, הסַיף של דאעש – לא

שירות דב

חברת הדואר (הממשלתית) עומדת לפטר 1,500 עובדים קבועים ולקחת במקומם עובדי קבלן [זולים].

ההסתדרות, כמייצגת את כלל העובדים [כמעט] במשק הישראלי – נחלצה לתמוך בעובדי הדואר, ובצד עיצומיהם של הללו, היא נוקטת צעדי הזדהות, שיבושים והשבתות חלקיות.

כך היא השביתה את נתב"ג לפני ראש השנה, לשלוש שעות, שבהן שובשו 60 טיסות – המראות ונחיתות.

זכותה של ההסתדרות לנקוט בטקטיקות שונות כדי לתמוך ולהגן על חבריה, אך מדוע לעשות זאת על גבם [ומזוודותיהם] של הנוסעים, שאינם צד בעניין ולא מעורבים בנושא זה של הפיטורים בדואר?

מקובל במחוזותינו, שכמעט בכל שביתה משביתים תחומים וגופים שונים במשק, כגון "הורדת השאלטר" בחברת החשמל, השבתת התחבורה, מערכת הבריאות ועוד כהנה וכהנה.

עיצומים אלה פוגעים קודם-כל ובעיקר בציבור הרחב.

ראשי ההסתדרות צריכים "לשבור את הראש" ולעשות מאמץ מחשבתי גדול יותר, כדי למצוא טקטיקות כיצד לפגוע במשרדי הממשלה הרלוונטיים, אך מבלי לפגוע באזרחים הבלתי מעורבים ולאבד את תמיכת הציבור במאבקם.

הגנה על העובדים ומאבק על זכויותיהם הם אכן תפקידה של ההסתדרות, אך זו צריכה להיזהר ולשקול שוב ושוב: מה, איפה, וכיצד להשבית תחומים במשק, מבלי לעשות "שירות דב" לאזרחים כולם.

דאעש – דוברי אמת

מה עוד לא נאמר על תנועת הטרור הרצחנית "דאעש" [המדינה האיסלאמית]? הכול בשלילה כמובן.

והנה תכונה אחת שלהם, שמדברת "בשבחם": הם דוברי אמת. מבטיחים לערוף ראשים – ועורפים. מודיעים שהם מתכוונים להקים שוב ח'ליפות מוסלמית [בעולם כולו], והם פועלים להגשמת חזונם זה. הם לא פוליטיקאים ולא דיפלומטים. הם מכריזים על מטרתם בגלוי: הקמת ח'ליפות איסלאמית חדשה, כמו במאה השביעית, תחילה בעיראק ובסוריה, בהמשך – במזרח התיכון כולו, תוך השמדת ישראל, כמובן; אחר-כך יפנו לכבוש את אירופה [אפריקה כמעט כולה מוסלמית], ולבסוף – אמריקה.

ידועה הסיסמה הערבית העתיקה: דין מוחמד בסַיף. בימינו הם החליפו את הסיף בקלצ'ניקוב, מרגמות, תותחים, טנקים.

אז מה הם עושים עם הסיף? כורתים ראשים.

כל העולם הנאור, הציביליזציה המערבית של העולם בימינו, וגם הערבים הנאורים, צריכים להקשיב היטב היטב לדבריהם של המטורפים האלה – להאמין להם.

ולמגר אותם.

זחלו לשלום

כל בני המזרח התיכון שואפים לשלום עִם ישראל – וזו מסרבת. הנה דוגמה: בעת מבצע "צוק איתן", אנשי החמאס מעזה ממש זחלו מתחת לאדמה כדי לדבר שלום עם התושבים [היהודים] ביישובי עוטף עזה: נתיב העשרה,  סופה, נירים, נחל עוז, ניר-עם – אבל צבא הכיבוש הציוני הפושע מנע זאת מהם.

דברי  עידוד

לעומת זאת, השר יאיר שמיר, שבא ליישובי עוטף עזה כדי לעודד אותם לאחר מצב המלחמה שהיו נתונים בו במבצע "צוק איתן" [וגם כעת הם חוששים לביטחונם], "עודד" אותם בכך שהשתלח בחברי קיבוץ נחל עוז: הם רקדו על הדם של מפוני רצועת עזה – גוש קטיף [יש הסבורים שפינוי זה היה בבחינת הצלת נפשות של המתיישבים שם...] – אבל אנחנו נעזור להם. אכן, דברי עידוד מחממי לב.

אביו המנוח של השר, יצחק שמיר ז"ל דבק כל חייו באידיאולוגיה שלו, בציונות שלו ובהחלטותיו כראש הממשלה. נחוש כמו צוק איתן. הוא ביטא את דעותיו בבירור ובשכנוע [עצמי] רב. אך ידע לנצור את לשונו, כאשר זה היה נחוץ. דומה שבנו יאיר אינו מחונן בתכונות אלה.

ועוד תכונה שאין לו ליאיר שמיר: הוא חסר כל רקע בתחום החקלאות. ולכן הוא התמנה לשר החקלאות, למרות שאין לו שום קשר לנושא זה.

אז מדוע הוא מונה לשר החקלאות דווקא? לדעתי, לפי הכלל המקובל, שאי-ידיעה בנושא היא תכונה רצויה לתפקיד של שר. דוגמאות לא חסרות.

צדיק ברמאללה

ראינו לאחרונה בטלוויזיה כתבה מרשימה על זקן אחד ברמאללה, בן 80, בעל מסעדה, שעובד עדיין במלוא המרץ ומנהל את המסעדה שלו בנחת ובשלווה.

בין יתר דבריו אמר שהוא שואף שיבואו למסעדה שלו סועדים בני כל העמים והדתות: ערבים, יהודים, נוצרים, דרוזים ואחרים. הוא מכבד את כולם ורוצה שייהנו ממאכליו – ולא שישנאו זה את זה.

צדיק אחד ברמאללה. לו היו עשרה צדיקים כאלה בעיר או ברשות הפלסטינית בכלל, אולי היה אפשר להגיע להסכם אמין וארוך-טווח עם שכנינו הערבים שמעבר לקו הירוק.

מי ייתן...

* * *

חיילי ישראל ומגוייסי המילואים

מותר לכם לשרת, ללחום וגם ליהרג

למען ביטחון המדינה

גם למען ביטחון אלה המשתמטים

 מלקחת חלק בהגנתה

אבל אסור לכם

לאכול פירות וירקות של אדמתה

שגוּדלוּ בשנת השמיטה תשע"ה

כך קבע פוסק הדור הגאון

החדש מוהר"ר רפי פרץ

רב ראשי חרדי לצה"ל

ששירותיו יסופקו לכם גם

אם תיהרגו בעודכם בשירות –

תתביישי לך מדינה!

* * *

אורי הייטנר

1. למה?

מאמרים רבים שקראתי במהלך מלחמת "צוק איתן" ואחריה, הכעיסו אותי מאוד. התקשיתי לסבול את הפרובוקציות. אבל מאמר אחד – יותר משהכעיס אותי, ציער אותי. לא כעס חשתי, אלא כאב, למקרא השפל שאליו מסוגל ישראלי לרדת.

כוונתי למאמרו של יוסי קליין ב"הארץ" – "המתים לצוללות". "בכל פעם שאני רואה תיכוניסט ברחוב אני לא יכול שלא לחשוב שאין לו יותר משנתיים־שלוש לחיות (תלוי אם המלחמה תיפול באביב או בסתיו). ברור שהוא לא חושב על המוות המתקרב ושהצוללת מעניינת לו את התחת. הוא כמו כולם. הוא לא מבין ולא רוצה להבין, למה הוסיפו לתקציב הביטחון עוד שישה מיליארד, ומי הם האויבים שנגדם תילחם הצוללת. הוא דווקא בסדר. עד שייהרג הוא עושה הכול כמו שצריך: הוא עושה בגרות כי כולם עושים, הולך לקרבי (או שלא) כי כולם הולכים, וייהרג במלחמה (או שלא), כי מלחמות תמיד יהיו ומישהו תמיד צריך למות בהן."

והשורה התחתונה, המזקקת את מהות המסר: "הבושה על ההרוגים שהיו וההרוגים שעוד יהיו, גדולה כמו הבושה על היהודים שהלכו לפני 75 שנה אל מותם. אז, כמו גם היום, הולכים יהודים למות בלי לדעת למה."

קראתי, וחשבתי לעצמי, למה האיש הריק הזה מנסה להכיל את ריקנותו על הכלל?

כיהודי, כישראלי, כאב לבן המתגייס בימים אלה לשירות קרבי בצה"ל, איני יכול לומר שאני מכבד את הדעה הזו. לא, אין זו דעה. זהו ניהיליזם ציני לשמו.

יוסי קליין אינו יודע למה. אבל הנוער מבין גם מבין על מה הוא נלחם, והוא עושה זאת בהכרה מלאה ובאמונה שלמה.

ביום שבו קראתי את מאמרו של קליין, קראתי ראיון עם סרן רן בן עטיה, קצין אג"ם בחטיבת הנח"ל, שנפצע במלחמה, כאשר קליע נפיץ של צלף פלשתינאי ריסק את כף ידו, חדר לירכו וננעץ ליד מרכז עצבים רגיש בגופו. בן עטיה, בן 27, בוגר תנועת הנוער העובד והלומד, התנדב לשנת שירות לפני גיוסו לצה"ל וממשיך את שירותו כקצין. גילה במלחמה אומץ לב וגבורה, מנהיגות, דוגמה אישית והתנהגות הומאנית כלפי האוייב (שפעמיים כמעט עלתה לו בחייו).

"לא צעקתי, למרות שנאנקתי מכאבים. לא הרשיתי לעצמי לבכות או לאבד שליטה, כי זה שאתה נפצע לא אומר שאתה לא מפקד. ידעתי שאני לא מתכוון עכשיו לבכות. אני לא אתן לאויב את ההנאה הזאת," מספר רן.

צפוי לרן עוד תהליך ממושך של שיקום, אך אין לו ספק מה רצונו בהמשך. "זאת השאיפה שלי. בהחלט. לחזור להיות מפקד לוחם... אני אלמד לירות ביד שמאל, לתפקד ביד שמאל ולעשות הכול כרגיל. ואם לא אצליח, אעשה משהו אחר כדי לתרום למדינה. בגלל מה שנפל עליי אצטרך אולי לחשב מסלול מחדש, אם זה בתחום החינוך או השירות הציבורי... אין לי סיוטים ולא חרטות." רן יודע למה. הוא יודע היטב.

באותו יום קראתי גם ראיון עם מפקד הימ"מ (היחידה ללוחמה בטרור של המשטרה), תת ניצב ש', בן 50, בן למשפחה קשת יום משכונת התקווה. הוא שירת בגולני ולאחר מכן התנדב לימ"מ. מרגע חטיפת הנערים ועד חיסול המרצחים, חייו וחיי לוחמיו לא ידעו מנוחה. במוטיבציה אדירה הם ניסו להחזיר את החטופים הביתה ולאחר מכן להגיע אל הרוצחים. ובתווך – השתתפו במשימות מיוחדות במלחמה. "אני תוהה, פעם אחר פעם, תוהה ונדהם ממידת הנכונות של הלוחמים... זו המדינה שלנו ואנחנו נעשה הכול כדי להבטיח את ביטחונה." גם הוא יודע למה.

כעבור שלושה ימים השתתפתי במפגש עם שמחה ולאה גולדין, שבנם סרן הדר, סגן מפקד סיירת "גבעתי", נפל במלחמה. הם סיפרו וקראו את הדברים שסיפרו להם וכתבו להם חייליו ועמיתיו של בנם ודברים שכתב וסיפר בנם, ודברים שסיפר אחיו התאום צור, קצין ביחידת "מגלן". ומן העדויות מצטיירת תמונה של דמות מופת, מופת של עוז וענווה, מופת של ערכיות ומוסריות אין קץ.

"בננו נפל במלחמה כדי להגן על הטוב מפני הרע המוחלט שנלחם בנו, כי אנו מגלמים את הטוב." הם לקחו על עצמם את המחוייבות להנחיל בחברה הישראלית בעשייה, לא בדיבורים, את הערכים עליהם חלם, עליהם לחם, אותם הגשים, עליהם חינוך ועליהם נפל בנם. הדר גולדין, בן לציונות הדתית, בוגר ישיבה תיכונית, בוגר מכינת עלי, ידע למה. גם הוריו יודעים למה.

מה המשותף לחניך הנוער העובד, לבן שכונת התקווה, לבחור ישיבה תיכונית הגורם להם למוטיבציה אדירה כזאת ונכונות אינסופית להגן על המדינה? מהו ה"למה" שלהם?

למה, באמת? למה הלוחמים הלכו בעיניים פקוחות לקרב וכתבו מכתבי פרידה להוריהם בהם ביטאו נכונות למסירות נפש? למה עשרות אלפי חיילי מילואים עזבו את משפחותיהם, את עבודתם והתגייסו, מלאי מוטיבציה, ליחידתם? ולמה העורף התגייס באופן חסר תקדים כדי לצ'פר את החיילים, כדי לסייע לתושבי הדרום?

קודם כל, כי הייתה זו התגלמות המושג מלחמת אין ברירה. פשוט הותקפנו. אין מלחמה צודקת ממלחמת המגן מול טרור התוקף אותנו.

זהו? זה כל ההסבר? הרי אפשר לברוח לגרמניה. המילקי שם זול יותר.

כנראה שיש משהו עמוק הרבה יותר.

הרב יוסף דב סולובייצ'יק, מנהיג הציונות הדתית בארה"ב ומגדולי אנשי הרוח היהודיים של המאה שעברה, נהג להבחין בין ברית גורל וברית יעוד. ברית הגורל נכפית עלינו. גורל אחד שם אותנו כאן. יורים עלינו ואנחנו חייבים להתגונן. ברית הייעוד, היא החזון המשותף, האתוס המשותף, הערכים המשותפים, המטרה המשותפת.

מלחמת "צוק איתן" היתה מלחמת הערבות ההדדית. אומה שלמה קמה ואמרה שאין היא מוכנה לסבול עוד שקבוצה של כמה אלפי ישראלים במרחק של קילומטרים אחדים מגבול עזה יחטפו "טפטופים". אומה שלמה אמרה שטפטופים ב"עוטף עזה" משמעותם ירי על כל אחד ואחד מאיתנו. ומתוך נכונות מלאה לחטוף לאורך שבועות טילים על רוב שטח הארץ, אומה שלמה אמרה: "עד כאן!"

זו ברית גורל? זו ברית ייעוד?

המלחמה הזאת הוציאה מהבוידעם את ערכי הרעות, אחוות הלוחמים, הערבות ההדדית, הסולידריות הלאומית והחברתית, הדוגמה האישית, האחדות הלאומית. פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש שוב שהוא עם, והוא יודע למה.

במלחמה הזו, באו לידי ביטוי פניה היפים של החברה הישראלית.

זה לא רק האיום. זו לא רק ברית גורל. בסיבובי מלחמה קודמים לא היתה כזו נכונות, כזו התגייסות. זה ביטוי לדברים יפים מאוד הקורים בארץ בעשרים השנים האחרונות, הולכים ומתעצמים, תהליכי עומק של התחדשות יהודית, התחדשות ציונית, התחדשות חלוצית. והדבר נותן את אותותיו. תקופת אינטנסיבית של מלחמה מעצימה את הדברים, אך היא אינה ממציאה אותם. הם קיימים.

בימי שגרה, השיח הציבורי ובעיקר התקשורתי הוא שיח הקצוות. חצי שנה לפני המלחמה, הארץ סערה על פרשת ורטה, וכל אחד מאתנו נדרש לבחור האם הוא בעד השמאלן הרדיקאלי הצועק "ויווה פלשתין" בהפריעו לנואמים ישראלים באירופה, ורץ ולספר לתלמידיו, או בתלמידה הכהניסטית מן הכנופיה המכוערת של בן ארי ובן גביר.

המלחמה הטילה זרקור על הרוב הציוני הדמוקרטי השפוי, שלפתע צץ והפתיע. "כמו רקפות בין הסלעים, הפנים היפים של הארץ מתחבאים." גם התקשורת הבליטה יותר את הטוב והיפה.

השוליים הקיצוניים, המכוערים, שחשו איך הם מאבדים את השליטה על השיח, הגבירו את הווליום. אלה בקריאות התועבה המשוות את צה"ל לנאצים, מאשימות את צה"ל בפשעי מלחמה, "הרעים לטיס", קריאה לעריקה. אלה בקריאות הפיגולים "מוות לערבים" ו"מוות לשמאלנים" ואף לאלימות פיזית הגיעו. אלה העצימו את אלה וחוזר חלילה בהסלמה הדדית. אך הם השוליים. הם אינם מייצגים את הישראליות האמתית.

האתגר שלנו, הוא להמשיך גם בימי שלום ביצירת הגמוניה של הרוב השפוי, בשיח הציבורי והתקשורתי. יש להילחם ברוע של הקיצוניות, לסור מן הרע הזה, אך חשוב יותר – לעשות את הטוב, לא רק תחת איום, טילים וטרור.

במלחמת העולם הראשונה, כתב משורר המחאה הבריטי וילפריד אואן את השיר "המנון לנוער הנידון למוות". דומה שהשיר הזה הוא ההשראה למאמר של קליין. בסוף דבריו הוא מייחל לצעירים שלא ישתקו, בדומה לצעיר שכתב את "במערב אין כל חדש". זהו ספר אנטי מלחמתי, שכתב בגרמניה אריך מריה רמרק אחרי מלחמת העולם הראשונה. במאמר אחר באותו יום, באותו עיתון, כתב אורי משגב שהטקס הסמלי של הענקת הפיקוד על סיירת הצנחנים לבן הגולן חגי בן ארי מזכיר לו סצנה מ"ג'וני שב משדה הקרב", הרומן האנטי-מלחמתי מאת הסופר האמריקאי דלטון טרמבו, שנכתב אף הוא אחרי מלחמת העולם הראשונה.

השימוש בספרות המחאה בעקבות מלחמה העולם הראשונה אינו מקרית. זו מגמה. המגמה היא ליצור זיקה תודעתית בין מלחמת המגן על הבית – "צוק איתן" לבין מלחמת העולם הראשונה, שהיא סמל למלחמה חסרת שחר שהנופלים בה נפלו לשווא במלחמה לא להם, שאיש לא הבין את הסיבות לה ואת מטרותיה. הם רוצים ליצור את הקשר בין המחאה שהם מייצגים, למחאה נגד מלחמת העולם הראשונה, שהיא האב טיפוס של אמנות המחאה.

הם מבולבלים. מבולבלים וריקים. והם באמת אינם מבינים למה, כיוון שאינם מבינים מי אנחנו ומה אנו עושים כאן. אבל הנוער המתגייס לצה"ל יודע ומבין היטב למה.

2. צרור הערות 8.10.14

* "אדם צריך לבחור האם הוא מתעסק בעצמו או תורם למען הכלל." את המשפט הזה נהג לומר סרן הדר גולדין ז"ל, שנפל במלחמת "צוק איתן". הוריו של הדר, שמחה ולאה, בחרו לא לשקוע באבל האישי, אלא לפעול למען הנחלת הערכים בהם האמין, עליהם חלם, עליהם חינך, עליהם לחם ועליהם נפל בנם.

שמחה גולדין הוא חבר קבוצת ירוחם, שבה אני חבר מיום הקמתה, לפני 16 שנים. ד"ר צביקה צמרת הקים את הקבוצה והוא הרוח החיה בתוכה. הקבוצה כוללת עשרות אנשים מכל המגזרים, אנשי מעשה ואנשי רוח, אנשי חינוך, אנשי אקדמיה, אנשי תקשורת ופעילים חברתיים, אנשים שאכפת להם. אין זו קבוצת עשייה, אלא קבוצה המנצלת את הסינרגיה של הכוחות שבה, למסע מתמשך של היכרות עומק עם החברה הישראלית, זו שאין להכיר דרך הפריזמה השטחית של התקשורת. לאורך השנים נחשפנו לחברה הישראלית על אורותיה וצלליה, על חצרותיה האחוריות וצדדיה האפלים, לצד היופי הרב שיש בה, והעשייה החברתית והחינוכית הברוכה הקיימת בתוכה. כקבוצה, אנו רק מבקרים, שומעים ורואים. אולם כל אחד מאיתנו מתרגם את הדברים לעשיה בתחומו.

השבוע נפגשנו בנוף איילון, לשיחה עם רחלי פרנקל ובת גלים שער, שבניהם נחטפו ונרצחו בידי חמאס, ולאחר מכן – לשיחה עם שמחה ולאה גולדין. פגשנו תעצומות נפש מעוררות הערצה והשתאות. על אף האבל הנורא על האובדן האיום, פגשנו אנשים גאים, מאמינים, שחשים שמכאובם מייעד להם שליחות לאומית, הם נושאים באחריות חברתית, הם קיבלו על עצמם תפקיד ציבורי בעל כורחם. הם מגלמים בעיניי את פניה היפות של הישראליות (שהיפוכן המוחלט הוא קמפיין הירידה לגרמניה).

* טענה נפוצה בשיח הציבורי, לאחרונה, היא שהממשלה הונתה את המשפחות ואת העם; אף שהיא ידעה שהנערים נרצחו, היא יצרה מצג שווא כאילו הם חיים (עם פרשנויות פוליטיות שונות להסברת המעשה). רחלי פרנקל ציינה בדבריה שכל הגורמים שהיו עימם בקשר – ראש השב"כ, הרמטכ"ל, שר הביטחון, ראש הממשלה, כולם-כולם אמרו להם תמיד את כל האמת, מן היום הראשון ועד גילוי הגופות. הם לא הסתירו מהם דבר. הם סיפרו להם על היריות, ועל כך שייתכן שהם נרצחו, ייתכן שהיו אלו יריות הפחדה, וייתכן שאחד או שניים נרצחו ואחד או שניים בחיים. ומתוך הערפל הזה, הנחת העבודה ההכרחית היתה להתייחס אליהם כאל חיים, ומטרת הפעולה הייתה להשיב אותם חיים הביתה.

* משפחת בן ארי מן הגולן היא בעבורי התגלמות המושג מלח הארץ. הוריו של חגי, חני ויוני, הם אנשים נפלאים. חגי שנפצע אנושות בתחילת מלחמת צוק איתן, הוא במצב קריטי ולמעשה אבדה התקווה להצלתו. חגי הספיק לקבל הודעה על מינויו למפקד סיירת צנחנים, אולם נפצע בטרם הספיק לממש את חלומו. השבוע, באקט הוקרה סמלי, העניק לו מפקד החטיבה את התפקיד.

במאמר ל"הארץ", אורי משגב לעג בציניות לאקט הזה.

בזכות אנשים כמו חגי בן ארי, אנשים כמו אורי משגב יכולים להמשיך לכתוב את דברי הבלע שלהם.

* אפרופו מאמר הסטריאוטיפים המתנשא של אלון עידן במוסף "הארץ" ("נשמה"), אליו התייחסתי בצרור הקודם. בלימודי התואר הראשון שלי, למדתי אצל פרופ' משה דוד הר על שנאת ישראל בתקופה הרומית. במהלך הקורס למדנו טקסטים סטריאוטיפיים למכביר.

באחד השיעורים אמר פרופ' הר כמה מילים על תרבות הנהיגה בישראל, וציין את הנהגים שאין להם סבלנות לתת זכות קדימה, וציין שבדרך כלל יש על מכוניותיהם סטיקר של "העם עם הגולן."

הגבתי מיד באומרי שדברי המרצה מדגימים היטב את הנושא של הקורס.

מצד שני, הוספתי, סטטיסטית בהחלט הגיוני שרוב המכוניות שחותכות נושאות את הסטיקר הזה, וגם רוב המכוניות שנחתכות וגם רוב המכוניות שאינן חותכות ואינן נחתכות.

* התופעה שעידן מייצג היא של אצולה מנוונת, הנאחזת בציפורניה בתחושת עליונות מדומה.

מדובר באנשים שגס ליבם בעניי עירם וממרקים את מצפונם בפסבדו סולידריות כלפי רחוקים. הרוצה לשקר מרחיק עדותו.

האם ניתן להעלות על הדעת מצב, שבו "הארץ" היה מפרסם בדיוק אותו מאמר, רק שהסטריאוטיפ היה על "הערבי"? ברור שלא, ובצדק. אין מקום לגזענות.

* בדרך כלל איני אדם של שמחה לאיד. אבל אני מודה, שכאשר קראתי על סילוקה של עמירה הס בבושת פנים מכנס באוניברסיטת ביר זית, כי הם אינם רוצים ישראלים, שמחתי לאִידה.

* מתוך מאמר ביקורת של הפוסט היסטוריון תום שגב ב"הארץ ספרים" על הביוגרפיה החדשה שכתב מרדכי בר און על דיין: "היה לדיין חלק חשוב בהשגת הסכם השלום עם מצרים, אך גם הסיפור הזה מדאיג: שוב ושוב התעקשה ישראל של בגין ודיין על פרט זה או אחר וסיכנה בכך את השגת ההסכם עצמו."

קשה להגזים בחשיבותו של המשפט הזה, להבנת הלך הרוח של הקבוצה אליה משתייך שגב ושופרה הוא הבמה שבה הוא כתב את הדברים. הסכם השלום עם מצרים, הוא אולי מקרה יחיד בהיסטוריה, שבו המו"מ הסתיים בקבלת עמדת הפתיחה של אחד הצדדים. בהסכם הזה לא היתה כל פשרה. ישראל נסוגה מכל סיני עד גרגר החול האחרון ועקרה את כל יישוביה עד אחרון הישראלים. המצרים סירבו אפילו לרצונו של בגין לאפשר ליישובים להתקיים תחת ריבונות מצרית.

אבל כל הסכם מורכב מסעיפים וסעיפי משנה רבים, והמו"מ עליהם תמיד מתיש. מבחינת תום שגב, גם אחרי שישראל הסכימה לסגת מכל סיני ולעקור את כל יישוביה, ומצרים קיבלה את מלוא מבוקשה – כל סיני ריקה מיהודים, גם אז, ברגע שיש מחלוקת על סעיף קטן ג' 1, ושני הצדדים מתעקשים, ישראל היא המסכנת את ההסכם. אילו המצרים היו מתעקשים על אותו סעיף, אחרי הוויתור הישראלי הענק, ברור שישראל היתה אשמה באובדן ההסכם, בשל עקשנותה, סרבנותה, קיצוניותה וכן הלאה.

המשפט הזה הוא תמצית הפרברסיה של ה"שמאל" המדיני הקיצוני בישראל.

* כך, למשל, אהוד ברק, שריסק את הקונצנזוס הלאומי בישראל, בעט במורשת רבין והציע לפלשתינאים מדינה בקווי 49' (עם "חילופי שטחים"), חלוקת ירושלים, נסיגה מבקעת הירדן וכד', הפך לשנוא נפשו של ה"שמאל" ברגע שערפאת דחה את הצעתו. אולמרט ניצל מכך (חלקית), כיוון שהכחיש במצח נחושה את דחיית הצעתו בידי אבו מאזן.

* דוגמה נוספת לאותה פרברסיה – אורי שגיא מאשים את ברק בהחמצת ההסכם עם סוריה, כיוון שאסד דחה את הצעתו לנסיגה ישראלית לא רק מכל הגולן עד הגבול הבינלאומי, אלא גם מעבר לכך – משטחים שסוריה השתלטה עליהם בשנות החמישים (זה ההבדל בין הגבול הבינלאומי לקווי 4.6.67), כיוון שדרש רצועה של כמה עשרות מטרים (!) על חוף הכינרת. אילו ישראל נסוגה, השאלה היום היתה מי יישב על הכנרת וירעיל אותה, דאעש או חיזבאללה. אך שגיא בשלו.

* "הארץ", איך לא? מתגייס לקמפיין הירידה לברלין. העיתונאי בועז ארד שירד לברלין ובחר לבנות את חייו בארצם של המרצחים, בשפה שבה שלחו מיליוני יהודים לטבח, או בלשונו "היגר" לברלין, או בלשון העיתון "חי בברלין," מסביר איזו החלטה קשה זו היתה. "נראה לכם שבשביל סל קניות זול יותר בסופר אנשים מוכנים לעבור חוויה לא קלה ומסובכת של הגירה לארץ זרה שאת שפתה הם אינם מדברים? לסבול את מזג האוויר המדכא של צפון אירופה? את המחסור החמור בים ובשמש?"

אוי אוי אוי. אז למה הוא ירד? למה הוא מוכן לשלם את המחיר? מתוך חלוציות.

* חיפשתי במילון מילה שתתאר את עומק הבוז שאני רוחש לישראל היורד לגרמניה (!) בשל מחיר המילקי. יגעתי. לא מצאתי.

* ירידה מהארץ בשם הסולידריות היא כמו אכילת חזיר ביום כיפור בשם הכשרות.

* אני ישראלי ללא תנאי. אני מחנך את ילדיי להיות ישראלים ללא תנאי.

* צה"ל הוא צבא שרוצח קשישים חסרי ישע. מספר סרן רן בן עטיה, קצין אג"ם של גדוד הנח"ל 932: "בשעת הצהרים עלה המג"ד מולי בקשר ואמר שהוא ראה קשיש פלשתינאי פצוע ברגלו, ששוכב בשטח חקלאי. מיד הגענו לשם עם רופא כדי לטפל בו. נכנסתי עם אלונקה דרך גדר תיל כדי לפנות אותו. הושטתי לו את יד ימין שלי, החזקתי אותו ועשיתי את זה ברגישות רבה ואז זיהיתי מתחתיו שני רימונים.

היה מזעזע לראות איך חמאס עושה שימוש ציני באוכלוסייה שלו, ועד שאתה לא שם ורואה את זה בעיניים שלך, קשה לך להאמין שזה קורה. זה לא נתפס איך שהם משתמשים בחסרי ישע כחומת המגן שלהם.

... שמתי עליו שני חיילים-מאבטחים מאחור, בלי שהוא ידע, וקראתי לסהר האדום כדי שיפנו אותו משם, כי יש מתחתיו רימונים. ואז, לתדהמתי, הזקן הרים רימון וניסה לזרוק אותו לעברי. אז המאבטחים ירו בו והרגו אותו."

סיפור אחד מרבים, הממחיש את ההבדל התהומי בינינו לבין האוייב.

* זה אותו צבא שלא מתבייש להאזין לשיחות פרטיות של מחבלים. אגב עריקי 8200, מכוערי הנפש, כבר הודחו מהיחידה? דרגותיהם כבר נשללו מהם?

* התוכנית של דאעש למלחמה באיראן, היא להשתלט על הכורים הגרעיניים של איראן. נשק גרעיני בידי דאעש הוא סכנה חמורה לשלום העולם. נשק גרעיני בידי איראן עצמה, הוא סכנה חמורה לא פחות. זו המשמעות של מלחמת בני חושך בבני חושך השוטפת את המזרח התיכון. מתי סוף סוף העולם החופשי יבין מהי הסכנה הגדולה לשלום העולם? אגב, זה האיום הגדול אפילו על שלומה של שבדיה.

* כמי שחי בפריפריה, איני יכול שלא להעריך את פועלו של שר התחבורה ישראל כ"ץ, המוביל מפעל לאומי של יצירת תשתיות תחבורתיות, המקצרות באופן מהפכני את המרחק בין הפריפריה למרכז. זוהי מהפכה חברתית של ממש. סדר העדיפות החברתי הזה מנוגד לכל היגיון פוליטי, שכן זו העדפה תקציבית של אזורים דלילי אלקטורט על פני המרכז עתיר האלקטורט.

ועל אף ההערכה הזאת, אני מגנה את כ"ץ, על מינוי אברהם נתן לתפקיד יו"ר חברת חוצה ישראל. אין לי ספק, שהמינוי נובע מהערכה של השר לכישורי הביצוע של נתן. ואף על פי כן, אני סבור שכל מי שנגוע בפרשת "הולילנד", פרשת השחיתות הפלילית החמורה ביותר בתולדות מדינת ישראל, פסול לצמיתות מלשמש בתפקיד כלשהו בשירות הציבורי. אסור שהתשתיות הלאומיות של ישראל תהיינה רקובות. אני בטוח שיש מספיק אנשי ביצוע מוכשרים לא פחות מנתן, שהם גם אנשים ישרים ונקיי כפים.

* קראתי ב"7 ימים" את חלקו הראשון של הראיון עם אלוף (מיל') אלי זעירא, ראש אמ"ן במלחמת יום הכיפורים. זעירא הוא אבי אבות הקונספציה שחוללה את מחדל יום הכיפורים. הוא האיש שדבק בקונספציה דבקות דתית, וגירש מעליו כל מידע שעירער על תוקף הקונספציה, עד רגע האזעקה עצמה. הוא האיש שמנע את הפעלתם בזמן של "האמצעים המיוחדים" שהיה בהם כדי להבטיח התרעה בזמן, מעודף זחיחות וביטחון עצמי בקונספציה.

ובראיון הוא נשמע כל כך משכנע, עד שהשתכנעתי, ועכשיו גם אני בטוח שלא תפרוץ מלחמה ביום הכיפורים תשל"ד.

יש לציין את המראיין, אבירם ברקאי, שלא נתן לזעירא הנחות, עימת את שקריו עם העובדות והצליח לגרום לו להתפתל. ועדין הוא זורק את מלוא האשמה על כל מי שהיה מעליו, מתחתיו, לפניו, מאחוריו ומשני צדדיו. כולם אשמים. חוץ ממנו.

* ביד הלשון: "ואין זו סתם סוכה מוארת וירוקה, שלומית בונה סוכת שלום."

עוד אחד משירי השלום היפים של נעמי שמר. אך "סוכת שלום" אינה קופירייט של נעמי שמר ולא סטרטאפ של שלומית.

הביטוי "סוכת שלום" מקובל במסורת היהודית, והוא מבטא את המסר שהיציאה מביתי-מבצרי אל בית ארעי פתוח, מעידה על פתיחות לסביבה ונכונות לקבל כאושפיזין כל אדם.

חג סוכות הוא חג השלום. הוא מסמל את השלום והאחדות בין חלקי עם ישראל, על אף המחלוקות ביניהם ובלי לטייח את המחלוקות או להציע לבעלי הפלוגתא לוותר על עמדתם, כפי שמסמל המדרש על ארבעת המינים המסמלים את האחדות דווקא באמצעות השוני.

חג סוכות מסמל גם את השלום בין עם ישראל ואומות העולם. על פי האמונה, באחרית הימים יעלו אומות העולם לחוג את חג הסוכות בירושלים. כן, הסוכות פתוחות גם לגויים, רחמנא לצלן.

אנו מתפללים "ופרוס עלינו סוכת שלומך" ובנוסף לנעמי שמר גם יורם טהרלב כתב שיר על סוכת השלום, הנקרא "סוכת שלום". השיר נפתח במילים:

עמוק עמוק אני עוד מבקש לי

סוכת שלום וצל התאנה

אבל כעת אינני מתעקש עוד

אם לא עכשיו – אולי בעוד שנה.

* * *

לאורי הייטנר, אני קוראת בעניין רב את "פינת הלשון" שלך, ויש לי הערה קטנה למדורך האחרון, שבו כתבת "...מאחר והתפילה נערכת בחוץ..."

צריך לומר: מאחר שהתפילה...

איילה זמרוני

אילה, את צודקת. טעיתי. תודה!

מועדים לשמחה!

אורי

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

תקוה וינשטוק

1. האישה היהודייה הידועה ביותר בדורה

בסמינר המטייל לארצות הבלטיות בו השתתפנו לאחרונה התעכבנו שעה ארוכה ליד בית ישן נושן בווילנה. בית עשוי מלבנים אדומות, בעל כרכובים, מוזנח ועזוב, ושמענו מפי המדריך, פרופסור מוטי זלקין, על תולדות המקום.

בשלהי המאה ה19 שכן בבית הזה בית הדפוס הידוע ביותר בעולם היהודי: "דפוס האלמנה והאחים ראם". (קרי: רום). ניהלה אותו האישה היהודייה הידועה ביותר בשעתה בעולם: האלמנה דבורה ראם.  שמם של הדפוס ובעלתו יצא ברחבי התפוצה היהודית במערב ובמזרח, מווילנה עד קזבלנקה.

הכול החל מבית דפוס קטן שהקים ברוך בן יוסף ראם (נפטר ב-1803) בגרודנו שבליטא. הוא היה ראש לשושלת מדפיסים. בנו, מנחם ראם, העביר את הדפוס מגרודנו לווילנה הבירה, שהיתה בשלטון רוסי. בין היתר הדפיס מהדורה גדולה של התלמוד הבבלי שעוררה פולמוס מר עם משפחת שפירא שהפעילה דפוס בסלווטה.

ב-1836 סגרו השלטונות הרוסיים את כל בתי הדפוס היהודיים ברחבי הממלכה והותירו  שניים בלבד – דפוס וילנה ובית דפוס באוקרינה. למעשה שלט דפוס ראם שבווילנה – אז הקהילה היהודית הגדולה ביותר בעולם – על כל ליטא ובלרוס. פעם בשנה נסע ראם לפטרבורג, לחדש את זיכיונו.

מנחם ראם רכש באמסטרדם אמהות דפוס (מטריצות) מלפני מאתיים שנה ועבד בשיטת המונוטייפ – הדפסה של  אות אחרי אות. הוא הדפיס ספרים בעברית ובאידיש, גם בפולנית, בנושאים אין ספור. בעצם, הדפיס כל ספר מכיר, לרבות קטכיזמים, ספרי תפילה נוצריים.

לצידו עבד בנו, דוד ,שהיה מזוהה עם בית הדפוס וכן שני אחיו. וכשהלך מנס ראם לעולמו, ירש דוד את מקומו.

אבל דוד ראם נפטר צעיר לימים בשנת 1861. התעוררה השאלה מי ינהל עתה את בית הדפוס. אלמנתו דבורה, בת 31 בסך הכול, אם לשבעה ילדים, הודיעה מיד שהיא בעלת הבית והיא תנהל את בית הדפוס – צעד מפתיע מצד אישה יהודייה בימים ההם. דבורה מחלקת את רכוש המשפחה: 65 אחוז לה ו-35 אחוז לשני גיסיה, ומתגלה כאשת עסקים ממולחת. היא שוכרת מנהל דפוס מקצועי, ממנה את אביה ליועץ עסקי חינם ומרבה בפרסומים בעיתונות. מעתה מתחילות הזכויות על הכותרים לעלות בטור גיאומטרי. כשעבר לידיה, הוציא בית הדפוס 50 אלף כותרים בשנה, מרביתם ספרי דת. כעבור ארבע שנים כבר רושם הדפוס לזכותו 200 אלף כותרים. [האם מדובר בכותרים או בעותקים? – אב"ע].

הגיסים שנדחקו הצדה עוזבים את המפעל בהתמרמרות והאלמנה קונה את חלקם בדפוס. היא שומעת שהם מתעתדים להוציא מהדורה מיוחדת של התלמוד בחצי המחיר וממהרת להקדימם. ב-1880 פירסמה מודעה  גדולה בעיתון: "אנו נמשיך!" – והתחייבה להדפיס עד ערב פסח את כל התלמוד. האישה הצעירה נוקטת בכל האמצעים החדשניים לקיום ההבטחה. משתמשת גם בתבניות גבס, רוכשת מנויים מראש, מורידה מחירים בעשרה אחוז ואף מכריזה שתמכור ספרים באודסה במחירים המקובלים בווילנה – חרף עלות המשלוח. הדפוס נשרף פעמיים אבל היא עומדת בכול. 

כעבור  שנתיים חוזרים הגיסים לדפוס.

עתה מתחיל מפעל חייה של האלמנה ראם: הדפסה חדשה של התלמוד. הדפסה  שכמוה  לא היתה לפניה – ועד היום, הרבה מעל מאה שנה – גם לא היתה אחריה. היא מעמידה צוות של 500(!) מומחים, בהם מומחים לגרמנית. בתלמוד שלה מאה פירושים, כולל הרי"ף והתוספתא וכן פירושים של רבנים מהמרחב הקרוב לעירה – אלה ימליצו לתלמידיהם לרכוש דווקא את התלמוד שלה. היא מוציאה גם את התלמוד הירושלמי.

לזכותה הגדולה של האלמנה דבורה ייאמר שהיא גם מעצבת את התלמוד שבהוצאתה. יש לה כמה מודלים: התלמוד המהודר העשוי  במתכונת  גדולה ואותיות ברורות ובהיפתחו מראהו כמין שער לארמון מפואר. ויש גם הוצאות פשוטות, על ניר יותר זול , ללא כריכה.

מאז ראשית שנות השמונים של המאה ה- –19 כל מהדורות התלמוד הן במתכונתו ובתבניתו של "דפוס האלמנה והאחים ראם". כל מי שרוצה ש"ס (שישה ספרים) מדויק קונה אותו. יהודי בעל אמצעים המשיא את בתו קונה ש"ס וילנה מהודר  לזוג הצעיר.

המפעל משגשג בעיקר בשנים 1867-1888, כשמנהל אותו הסופר שמואל שרגא פייגנזון. מותקנות מכונות דפוס חדשות, נקנות זכויות רבות על כתבי יד, מוקמת מערכת הפצה משוכללת, והאלמנה מגלגלת מיליונים. בדפוס מופיעים הרבה ספרים פופולאריים באידיש, ספרי א.מ. דיק למשל, וספרים של משכילים, אך רוב ההכנסות בא מרבבות העתקים של ספרי קודש ושם העולם של האלמנה ראם בא לה מהוצאת התלמוד.

מעצבת ארון הספרים היהודי הזה, סוכנת התרבות החשובה ביותר בדורה, הלכה לעולמה ב-1903 – ועימה הלך גם זוהרו של מפעלה. בני משפחתה לא התעניינו בדפוס. ב-1910 נמכר לברון גינזבורג, וכעבור שנים מיספר לנח גורדון ולחיים כהן.

הדפוס שקע לאיטו אך המשיך לפעול גם במלחמת העולם השנייה, עד שנת 1940. המשורר אברהם סוצקובר כתב שיר באידיש על "לוחות העופרת שהפכו לכדורי עופרת" – מטפורה על דפוס ראם. אחרי הניצחון על הנאצים, כשהסובייטים השתלטו על ליטא, הוחרם בית הדפוס היהודי והפך לדפוס רוסי-ליטאי, עד שנסגר.

שעה ארוכה התעכב הסמינר המטייל שלנו ליד האתר שהויוה מרכז תרבותי בעם ישראל. מכונות הדפוס המיושנות נדמו כבר לפני עשרות שנים והבית הוא בית מגורים לליטאים דלים. היהדות הדומיננטית שאיכלסה את וילנה פסה מן העולם אבל התלמוד במתכונת שקבעה האלמנה היחידה במינה עודו שולט בעולם התורה.

2. צמח חודש תשרי: פטל קדוש – הסנה הבוער

"פטל קדוש" הוא הצמח שבחרה ד"ר שרה'לה אורן לצמח חודש תשרי. זה שיח קוצני ממשפחת הוורדיים. הוא מצמיח פרחים ורודים הערוכים בתפרחות בקצות הענפים. לכן בין השמות שהעניקו לו חז"ל ישנם  גם "ורדינא" ו"ורדא".

הפטל הקדוש (בצפון הארץ קיים גם פטל אחר, "פטל לביד") גדל בארצות הים התיכון, במקומות לחים במידבר וליד נביעות. הסביבה הלחה מזמנת לו פריחה ארוכה מאוד, מאפריל עד ספטמבר. בעונה זו כמעט שאין לצמחים תחרות על מאביקים. ענפיו הארוכים של הפטל הקדוש מטפסים על צמחים אחרים או יוצרים סבך. בקרב הרועים משמשים קוצי הפטל להוצאת עלוקות, מכאן שמו הערבי "עולייק". חלקים מהפטל מתאימים לטיפול בפצעים ובדלקות אבל בעיקר ידוע פריו המתוק, ממנו מכינים סירופ ואפילו משקה משכר וכן ריבות פטל. הפרי הוא ענבה מקובצת (ענבה – פרי בשרני ועסיסי) המזכיר את הפרי של תות העץ.

חכמי ישראל לא קראו לצמח הקוצני הזה פטל, וודאי לא קדוש. הם קראו לו – נוסף לורדינא – בעיקר "סנה" ("מה הסנה עושה קוצין ועושה ורדין") וזיהו אותו עם הסנה הבוער, אותו סנה שגרם למשה רבנו לסור מדרכו ולחזות בו. סנה, שמו של השיח הבוער – השתבש  ל"סנקטוס", קדוש בלטינית. כך הפך הפטל לקדוש. בארמית דומה שמו לשם המקראי: "סניא" (תרגום יונתן) או "אסנא" (תרגום אונקלוס).

החכמים הירבו לעסוק בסנה ובתכונותיו: "מה הסנה הזה עושים אותו גדר לגינה" [שמות רבא]. בדירוג של משקאות השיכר המופקים מפירות קובע הרשב"ם: "שעושים שיכר מפרי סנה כגון תותין והללו חשובים יותר מסתם שיכר... של תמרים."

מודגשת קירבתו של הסנה להר סיני. רבי אליעזר בן הורקנוס אומר: "על שם הסנה נקרא הר סיני והוא חורב." כשהאות ס' שב"סנה" מוחלפת ל-ש' ונוספת לה ה-נ' מ"הסנה", מגיעים ל"שן" – מראהו של הר סיני שסלעיו מחודדים ודומים לשיניים חדות כמו קוצי הפטל.

גם הבוטנאים אפרים וחנה הראובני סברו שהשם "סנה" קשור להר סיני. בנם, נוגה, חשב שהסנה הבוער שניגלה למשה משלב תופעה אופטית עם צמח מוחשי: מין פאטה מורגאנה, מראות מתעתעים שיוצרות קרני האור. רמז לכך במדרש האומר כי הבערה נראתה רק בחלק העליון של הסנה ("משני חלקיו של סנה ומעלה").

חז"ל המשילו את הסנה לעם ישראל במצרים: "מה דרכו של סנה? אדם מכניס ידו לתוכו אינו ניזוק לפי שקוציו כולם כפופין למטה. אבל כשמבקש להוציא, הקוצין תופשים לו ואין יכול להוציאה. כך המצרים: בתחילה קיבלו לישראל בסבר פנים יפות. כשביקשו לצאת לא הניחום." (ילקוט שמעוני).

מסתבר שהסנה נחקק בזיכרונו של משה רבנו. בפרשת "וזאת הברכה" החותמת את קריאת התורה מברך משה כל שבט משבטי ישראל, ובברכה ליוסף הוא מזכיר את הסנה: "מבורכת ה' ארצו ממגד שמיים מטל... וממגד ארץ ומלואה ורצון שכני סנה..." דברים לג, יג.

פירוש רש"י: ש"יזכה יוסף ותהא ארצו מבורכת מרצונו ונחת רוח של הקב"ה הנגלה עליו תחילה בסנה."

וד"ר שרה'לה אורן מסכמת את מאמרה: בפתחה של שנה חדשה נבקש שהימים שעוד נכונו לנו יהיו מבורכים ושלווים ונקבל השראה ממורשת היסטורית ארוכה ומפוצלת, שהיו בה גם הרבה "קוצים" – אבל כאמור בשיר השירים רבה: "מן סניא נפק ורדא" – מסנה דוקרני יצא ורד  וגם פרי מתוק.

* * *

ד"ר ישראל בר-ניר

סתיו 2014 – הרהורים לאחר מעשה

המאמר יעסוק בשאלות ובתהיות בעקבות המלחמה ברצועת עזה שהסתיימה(?) לא מכבר, וזאת מנקודת מבטו של מסתכל מהצד על הנעשה בישראל.

מאיפה הם יודעים?

יש רעיונות שהם כל כך אידיוטיים שרק מומחים יכולים להאמין בהם. האדם הפשוט איננו יכול להיות כל כך טיפש. המשפט הזה, בשינוי קטן, נאמר ע"י הוגה הדעות הבריטי, ג'ורג' אורוול. במקור, במקום "מומחים", היה כתוב "אינטלקטואלים".

דבריו של אורוול, שנאמרו לפני כ-70 שנה, מקבלים משנה תוקף בימים אלה. בעקבות מבצע צוק איתן, העם היושב בציון נחשף לצונאמי תקשורתי חסר תקדים. פרשנויות, ניתוחי מצב ותחזיות ממלאים את מסכי הטלוויזיה ודפי העיתונות. כולם מפי מומחים.

 קשה מאוד לחזות, בייחוד את העתיד. את העבר, לעומת זאת, אין שום קושי לחזות. כאן המומחה נמצא על קרקע בטוחה, כי את מה שלא קרה אי אפשר להוכיח.

חיזוי העבר עובד בשני מישורים. האחד הוא כאשר עצתו של המומחה התקבלה והביאה לאסון. "אם לא היו מקבלים את עצתי היה הרבה יותר גרוע." מסביר המומחה.

השני הוא כאשר עצת המומחה נדחתה, והתוצאות הן אולי לא אסון, אבל גם לא סיפור הצלחה. "אם היו נוהגים ע"פ עצתי הכול היה בא על מקומו בשלום, והיינו מגיעים אל המנוחה ואל הנחלה," תהיה גרסת המומחה.

בשני המקרים מתבקשת מאליה השאלה מאיפה הוא יודע?

ההרכב אנושי של ציבור המומחים בישראל הוא סיפור מעניין בזכות עצמו. במרכזו נמצא גוף המכונה "המועצה לשלום וביטחון". זה אוסף של כ-1,000 לשעברים – מרביתם שהיו קצינים בכירים בצה"ל, ואליהם נוספו בכירים מהשב"כ ומהמוסד. לידתו של הגוף הזה ב-1988 כתוצאה מיוזמה של אהרון יריב ז"ל. במקורו הגוף נועד לתת גיבוי ביטחוני למהלכיה הפוליטיים של מפלגת העבודה. על טיב התוצרת שהגוף הזה מפיק, אפשר ללמוד מכך שבתקופה הקצרה בה אהוד ברק עמד בראשות הממשלה, הוא אירגן שדולה למען מסירת הגולן לסוריה. היוזמה נכשלה – אך לא באשמתו. אין צורך להכביר במלים מה היה מצבה של מדינת ישראל היום אם התרחיש הזה היה מתממש. המומחים האלה (לא כולם) טוענים היום (!) – אם ישראל היתה מקבלת את הצעתם ומוסרת את הגולן לאסד (האב), התמוטטות המשטר בסוריה היתה נמנעת ומדינת ישראל היתה נהנית משלום וביטחון בגבולה הצפוני.

 לצידם של בעלי הרקע הביטחוני פועלים מומחים לנושאי צבא, מדיניות חוץ וביטחון של אגודת הסופרים [?], הוגי דעות ואנשי רוח מהאקדמיה ומחוצה לה, עיתונאים, פוליטיקאים וקרייני חדשות. לכולם דעות מגובשות בשאלות כמו מה החמאס חושב, מה הוא רוצה, מה הוא רצה, ומתי ובאלו נסיבות הוא יפסיק לרצות את זה, ומעל לכל – מה על ממשלת ישראל לעשות ומה עליה לא לעשות.

מאיפה הם יודעים?

כל זב ומצורע עם גישה למיקרופון או למקלדת, מנצל את ההזדמנות על מנת לשתף את הציבור במחשבותיו על המצב. בעגה המקצועית מכנים את זה "זכות הציבור לדעת," אבל זה נשמע יותר כמו עונש מאשר זכות.

המומחים מקפידים תמיד לציין את הייחוס (דרגה צבאית או תואר אקדמי), ונותנים לשומע להבין שיש להם גישה למקורות מידע עלומים. אין להם ספק שאדם שהיה במרכז העניינים לפני 40 שנה, עדיין לא נס-לחו ויש לשמוע לעצותיו.

שאלה שעולה וחוזרת היא איך כל החבורה הזו, שמעולם לא צדקה באף אחת מכל התחזיות, ניתוחי המצב והפרשנויות שלה, ממשיכה להתבטא בביטחון כזה? איך הם מצליחים לשמור על ארשת פנים רצינית כאשר הם מקבלים את רשות הדיבור? על סמך מה הם חושבים שמה שהם אומרים היום יהיה נכון יותר ממה שהם אמרו אתמול? 

השורות הבאות, הלקוחות משיר שכתב ירון לונדון, מבטאות את הדברים באופן תמציתי:

כולם חכמים כולם

כולם מחכים לניסים

בפיס כוחם מנסים

בא יום שישי – הלב נשבר לרסיסים

והם עוד ועוד מנסים. 

שאלות שאין עליהן תשובה הן – מי מבין המומחים באמת מבין את המשמעות והתוצאות של ההצעות אותן הוא זורק לחלל השכם והערב? מה מידת הרלוונטיות של העבר של אלה שנכללים ברשימה בזכות עברם? המומחים מנסים ליצור את הרושם שהם נחנו בכושר חשיבה אסטרטגי, שיש להם הבנה וידע בנושאי מדיניות וביטחון, שיש להם גישה למקורות מידע החסויים מהאדם הפשוט, ושיש להם יכולת "לקרוא" את כוונות הצד השני. אבל האם לביטחון הזה יש כיסוי?

 התפתחות האינטרנט, ובמיוחד הרשתות החברתיות, פתחו בפני המומחים אופקים חדשים המאפשרים להם להפיץ את משנתם גם בהיעדר סיוע מצד התקשורת הממוסדת. בהשאלה מאמרתו הידועה של דקארט – המומחה של ימינו אומר אני מצייץ, משמע אני קיים!

יקצר המצע מלדון כאן בכל הקשקשת בה מזינה אותנו התקשורת. אפשר להבין אותם. נותנים להם מיקרופון ומאפשרים להם להופיע על מסכי הטלוויזיה, לידוענים(שבהם אפילו משלמים תמורת ההופעה. למה שהם לא ינצלו את זה? הזדמנות שנייה אולי לא תהיה. מה גם שזו דרך נוחה ל"מכור" לציבור את האג'נדה.

דוגמא אחת מני רבות היא מאמר על מבצע צוק איתן שהתפרסם בכתב עת אמריקאי ליבראלי בשם "דה ניו יורקר" ב-2 באוגוסט 2014, בשם "קול שפוי ממדינת-ישראל". תוכן המאמר מתבסס על ראיון שעמוס עוז נתן לתחנת רדיו גרמנית בשם  The Deutsche Welle

עמוס עוז תורם כבר יותר מ-30 שנה לשיח הציבורי במדינת-ישראל בנושאי צבא, ביטחון ומדיניות. בזמן שנותר לו הוא כותב ספרים. בדרך כלל עוז מרבה לבקר את מדיניותה של ממשלת ישראל. הפעם הוא מגלה רוחב לב ואיננו מגנה את ישראל על אירועי מבצע צוק איתן, אבל פטור בלא כלום אי אפשר. פעולתה של מדינת ישראל, כך עוז פוסק, הייתה מוצדקת אבל מוגזמת (justified, but excessive)

מאיפה הוא יודע?

על סמך מה עוז חושב שיש לו היכולת או הסמכות לפסוק אם התגובה מוגזמת? האם זה קורס שלומדים אותו במהלך הלימודים לתואר ראשון בחוג לספרות? באלו אמות מידה עוז השתמש על מנת להגיע למסקנה הזאת? על הנייר המשפט הזה נשמע יפה. יתרה מזאת, הוא מבליט את היושרה של עוז. אבל במהותם אלה דיבורים בעלמא. מאחר שעמוס עוז מתחמק מלהבהיר מה, לדעתו, היא "תגובה לא מוגזמת," זה מעמיד בסימן שאלה את יושרו המוסרי.

קטונתי מלשפוט את יכולת הכתיבה של עמוס עוז. העובדה שספריו נמכרים בהצלחה מראה שהוא יודע לכתוב. אבל האם הוא מבין את המשמעות של מה שהוא כותב בנושאים פוליטיים? לא מזמן קראתי שכשעיתונאי התקשר אליו בקשר לאיזו עצומה שהוא חתם עליה, עוז הגיב שהוא לא קורא את העצומות עליהן הוא חותם – הוא סומך על מה שאומרים לו אלה שביקשו ממנו לחתום.

[אהוד: אתה מתעלם מניסיונו הצבאי העצום של עמוס עוז, פרי היותו אחד מעורכי "שיח לוחמים" וגם ידידו של האלוף ישראל (טליק) טל].

 האבסורד שבשימוש במושגים כמו "תגובה מוגזמת" או "תגובה מידתית", הומחש לאחרונה באמצעות פרק מסדרת טלוויזיה שהיתה פופולארית בתקופת הנשיא בוש הבן, בשם –  The West Wing – פרק שזכה לחיים חדשים באינטרנט. במקורו הפרק נועד לשים ללעג את הנשיא בוש על מה שנראה בעיני השמאל הליבראלי כתגובות "בלתי רציונאליות" שלו במהלך המלחמה בטרור. במציאות של היום הדברים נראים אחרת, והסרט הופך לגירסה מודרנית של הסיפור המקראי על בלעם – "בא לקלל ויצא מברך."

עמוס עוז אינו יחיד והתופעה איננה חדשה. כמעט כל סופרי ומשוררי ישראל וכן אנשי רוח והוגי דעות אחרים, רואים את עצמם כברי סמכא ופוסקי הלכה בנושאי מדיניות, צבא וביטחון. הם יודעים לכתוב. אבל במרבית המקרים קצת קשה להבין מה בדיוק הם רוצים לומר. בדיחה שהיתה נפוצה ברוסיה בתקופת המשטר הקומוניסטי היתה השאלה מדוע השוטרים מפטרלים בזוגות? והתשובה היתה אחד שיודע לקרוא ואחד שיודע לכתוב. אנשי הרוח במדינת ישראל היו מפיקים הרבה תועלת אם הם היו מאמצים את השיטה.

המחזאי ברטולד ברכט שם בפי הגיבור באחד ממחזותיו את המשפט הבא: "חיסרון אחד יש לו לאדם – הוא חושב." במושגים של ברכט, הוגי דעות וסופרים כמו עמוס עוז וכן ה"חברים" האחרים בפורום המומחים, הם אנשים מושלמים. אין להם חסרונות.

ספיחים נוספים למבצע צוק איתן

סיבות, מטרות, והישגי המבצע: מספרים על שמעון פרס שכאשר באו אליו בטענות על כך שהסכמי אוסלו הגבירו את הטרור, תשובתו היתה – "מי שהתחייב להפסיק את הטרור היו הערבים. אם הטרור נמשך, זאת בעייה שלהם ולא שלנו."

לפי קו החשיבה הזה, את השאלות מה היו הסיבות למלחמה, מה היו מטרותיה ואם הן הושגו, צריך להציג לארגון החמאס, כי הוא זה שפתח במלחמה. להם ודאי תהיינה תשובות משכנעות. בינתיים, לחילופין, בישראל מתנהל ויכוח על השאלה אם היא ניצחה או הפסידה במלחמה. לניצחון יש תכונה מוזרה – או שהוא מובן מאליו או שהוא לא קרה. אם מתנהל ויכוח, זה אומר הכול.

בחוק ובמשפט תעשה מלחמה: הפרקליטות הצבאית חוקרת קרוב למאה מחיילי צה"ל על חשדות של ביצוע "פשעי מלחמה" במהלך הלחימה. זה לא נושא שאפשר להתעלם ממנו, במיוחד מאחר שלא מדובר בעבירות קלות כמו ביזה או "לקיחת מזכרות", אלא במעשים שבחוגי "השמאל שוחר השלום" נהוג לכנותם "פקודות שדגל שחור מתנופף מעליהם." למרות החומרה, יש פיתרון פשוט, פיתרון שיסיר אחת ולתמיד כל ספק לגבי מוסריותו של צה"ל ויוציא את הרוח מהמפרשים של כל וועדת חקירה עתידית.

והרי הפיתרון: משפטנים מהפרקליטות הצבאית יוצבו בראש היחידות המסתערות כשהם מצוידים בשכפ"ץ ובנשק אישי. בשיטה הזאת, שבהיעדר שם הולם אכנה אותה "נוהל פרקליט", יובטח שהלוחמים יקבלו ייעוץ משפטי בזמן אמת שיאפשר להם להבחין בין יורה שהוא מחבל בעל כוונות זדוניות, לבין "חף מפשע" שבמקרה נקלע למקום בעת שיצא לצוד ציפורים. תועלת נוספת תהיה שהמשפטנים יזכו לקיים את מצוות "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו." לא נראה לי שבג"ץ, שפסל את השימוש ב"נוהל שכן" כמנוגד לחוק כבוד האדם וחירותו, ימצא עילה חוקתית לאסור את השימוש ב"נוהל פרקליט".

אם מסיבות של כוח אדם הפרקליטות הצבאית לא תוכל לספק פרקליט צמוד לכל מחלקה, ניתן יהיה להשלים את החסר ע"י הוצאת צווי 8 למשפטנים מהפרקליטות האזרחית. שי ניצן ודאי יקבל בברכה את ההזדמנות להוסיף לרזומה שלו את התואר "פרקליט קרבי".

מי שללא היתר לשיחותיו של חף מפשע יקשיב, יִנַ‏עָ‏ל אבי-אבי-אביו!

קבוצה של בעלי מצפון – להלן מ"ג ה"מצפונאים" (על משקל ל"ו צדיקים) – המשרתים (במילואים) ביחידת עילית של חיל המודיעין של צה"ל, הצהירה קבל עם ועדה על סירובה להמשיך לשרת.

להודעה, שזכתה לכיסוי תקשורתי מירבי, היו הדים ברחבי העולם. על מה ולמה הסירוב? חברי הקבוצה טוענים שאם ימשיכו למלא את תפקידם זה יהיה "פשע מלחמה". מה בדיוק התפקיד? בין השאר, הם צותתו לשיחות טלפון של ערבים. רק זה היה חסר לנו. מה יחשבו עלינו עכשיו בעולם? הישראלים האלה הם פשוט לא בני אדם  מאזינים לשיחות הטלפון של ערבים ועוד ללא ידיעתם. זה לא גולדסטון, זה גולדסטון בריבוע!

לא אתפלא אם בעתיד הקרוב נשמע על עתירות לבג"ץ בנושא. הפסיקה קרוב לוודאי תאסור על ציתות לשיחותיהם של חפים מפשע (כבוד האדם וחירותו...) ותתיר האזנה רק לשיחותיהם של מעורבים בפעולות טרור. איך ידעו? שאלה טובה. בג"ץ וודאי יוציא הנחיות מתאימות.

חוכמת סופרים תסרח

ייחודו של סופר הוא יכולתו ליצור בדמיונו עלילות שתרתקנה את קוראיו. עלילת הספר היא בדרך כלל פרי דימיונו של הסופר, אם כי במקרים לא מעטים היא מבוססת על אירועים שהתרחשו במציאות או על ניסיונו האישי של הסופר. בעולמו הדימיוני הסופר הוא בעל הבית, הוא קובע את כללי המשחק והוא חופשי לעשות בו כל מה שמתחשק לו. אין בכך כל פסול. אדרבא, זו תופעה נפוצה במרבית היצירות הספרותיות. יש סופרים שחושבים שהתהליך הזה עובד גם בכיוון הפוך – שהמציאות היא חיקוי של המגדלים הפורחים שהם בונים בעולמם הדמיוני.

הסופר א.ב. יהושע, מעמודי התווך של הסקציה לנושאי צבא, ביטחון ומדיניות חוץ של אגודת הסופרים, יודע למה פרצה המלחמה האחרונה, איך ניתן לסיים אותה בלי שפיכות דמים מיותרת ואיך להבטיח שהיא לא תפרוץ מחדש.

מה הסוד? הכול נובע מהשימוש במונח "ארגון טרור". זה פוגע. החמאס נעלב כשקוראים לו "ארגון טרור". אם ישראל תפסיק לכנות את החמאס "ארגון טרור" ובמקום זה תעבור להשתמש במונח "האוייב", הבעייה תיפתר והכול יבוא על מקומו בשלום. אחרי ככלות הכיל, שלום עושים עם אויבים.

הדברים האלה מופיעים במאמר שהתפרסם (באנגלית) בכתב עת אמריקאי בשם  The New Republic מיום 13 באוגוסט, 2014. לא עלה בידי לאתר את המקור העברי ממנו תורגמו דבריו של יהושע.

סופר אחר המתמחה בנושאי צבא, ביטחון ומדיניות חוץ – הוא דוד גרוסמן. גרוסמן קנה לו שם עולם כמי שמיטיב להכיר את רחשי לבם של הפלשתינאים ומודע למצוקתם. בעת שהמלחמה היתה בעיצומה הוא נשא דברים בעצרת המונים שהתקיימה בכיכר רבין בתל אביב. עשרות המשתתפים שבאו להפגין את הזדהותם עם החמאס, שמעו מפיו של גרוסמן ששורש הבעייה הוא "תחושת המחנק של תושבי עזה." מה הפיתרון שהוא מציע? "ישראל חייבת להציע לפלסטינים ברצועת עזה הצעות שיהיו גדולות ומשמעותיות יותר מסך כל פרטיהן." הטקסט המלא של הדמגוגיה של גרוסמן מצוי במהדורה האלקטרונית של "ידיעות אחרונות" מה-17 באוגוסט, 2014.

 "הצעות שיהיו גדולות ומשמעותיות יותר מסך כל פרטיהן"? אני לא מתבייש להודות שאני מתקשה להבין את משמעות המשפט הזה. השאלה היא כמובן אם זה שאמר אותו הבין מה שאמר.

לקינוח, "תרומה" של מומחה ביטחוני אחר מאגודת הסופרים, המשורר נתן זך. הוא תוהה מדוע בכלל הקימו קיבוצים בעוטף עזה.

[אהוד: דבריך על חלק מהסופרים – שהם מאגודת הסופרים, הם פשוט לא נכונים. רוב הסופרים שאתה מזכיר אינם חברי האגודה, וגם אם היו, אין לכך כל קשר להבעת דיעותיהם המנומקות והחשובות-ביותר וממש קרובות לאלוהים בנושאים צבאיים ומדיניים – כי נושאים אלה אינם נחתכים בוועד אגודת הסופרים העבריים – אלא במוחותיהם ההזויים של הסופרים שנקבת בשמם; סופרים אלה, חלק מ"חשיבותם" בעולם הספרות שלנו נובע מכך שהם בזים לאגודתם המקצועית ומתנכרים לה, למרות שהם נהנים מפירות הישגיה המקצועיים, המכוונים לכלל הסופרים בישראל, כמו התשלומים על השאילות בספריות הציבוריות].

שיח הזויים

 עם דום התותחים בסיומה (הזמני?) של המלחמה בעזה, חלוקת התפקידים בין הצדדים חוזרת למסורת. החמאס עוסק בשיקום מערכת המנהרות שנפגעה במלחמה ומחדש את ייצור הטילים, תוך המתנה להזדמנות הבאה. בישראל הוזי השלום חוזרים לסורם, ומנהלים דיונים מרתוניים סביב שאלות כגון "מה הלאה?" "מה הצעד הבא?" "מה ישראל צריכה להציע לחמאס?" – ומעל לכל, כמה חשוב "להמליך את אבו מאזן על רצועת עזה."

התנהגותם של המשתתפים בדיונים האלה מזכירה את אסון מגדלי וורסאי – גם שם אנשים המשיכו לרקוד בעוד הבניין מתמוטט להם מתחת לרגליים.

דיון אחד עוסק במשמעויות של הופעתו האחרונה של אבו מאזן באו"ם. פרופסורית, מומחית לעולם הערבי, ולפלשתינאים במיוחד, מסבירה בכובד ראש ש"צריך להסתכל על החיובי שבדבריו" של המנהיג הפלשתינאי. אומנם אבו מאזן התבטא בצורה מאוד לא סימפטית (אפילו לה קשה להתעלם מתוכן דבריו), אבל לדבריה: "מהשוואה שהיא עשתה בין דבריו לדברים שהוא אמר בהופעותיו באו"ם בשנים קודמות," היא רואה התפתחות חיובית – "בעבר הוא דיבר מהלב והפעם הוא דיבר מהראש."

מזה היא מסיקה שאבו מאזן רוצה לעשות שלום.

משתתף שני באותו דיון פוסק בהחלטיות שאבו מאזן הביע בנאומו באו"ם את שאיפתו לשלום, ורק התעקשותו של נתניהו לא לפנות את יישובי יהודה ושומרון היא המכשול. לדבריו המחלוקת בין ישראל והערבים היא סכסוך קרקעות גרידא. עבורו אדמת ארץ ישראל היא נדל"ן שניתן לסחור בו. בעבר, דפוס החשיבה הזה הביא אותו ליזום את פינוי גוש קטיף. מעניין היה לדעת אם הוא טרח לנסוע לנחל עוז על מנת להסביר למשפחה שבנה בן הארבע נהרג מפגיעת פצמ"ר, שלא צריך להתרגש מ"כמה חפצים מעופפים."

דיון אחר מעמת את צחי הנגבי עם "נבחרת" של שלושה פוליטיקאים מהשמאל, ביניהם עמרם מצנע, אלוף במיל', חבר במועצה לשלום וביטחון וח"כ מטעם מפלגת העבודה. כאשר הנגבי אומר שאילו מסירת הגולן לסוריה (יוזמה שמצנע היה שותף לה) היתה מתממשת, גורלן של טבריה ושל יישובי הכינרת היה כזה של יישובי עוטף עזה. תשובתו של מצנע היתה: "הצחקת אותי!"

הם גם צחקו בעת פינוי גוש קטיף כשנאמר להם שהפינוי יסכן את חיי התושבים בעוטף עזה.

ומעל לכל, שלישית השלום, ציפי לבני, בוז'י הרצוג וזהבה גלאון, מצהירה בקול תרועה – אין מקום לדאגה, אבו-מאזן יביא את הישועה, אם רק נשליט אותו על הרצועה. להשליט את אבו-מאזן על רצועת עזה? זה נשמע כמו החתונה בה שכחו לקבל את הסכמת הכלה.

אפשר לסכם את מבצע צוק איתן במשפט קצר אחד – העם היה איתן, הצמרת הפוליטית לא כל כך.

ד"ר ישראל בר ניר, "סתיו 2014 - הרהורים לאחר מעשה", מגזין המזרח התיכון, 7 באוקטובר 2014.

* * *

אהוד בן עזר

פגישות של ותיקים עם ערבים בפתח-תקווה

מתוך היומן

20.8.73. כ"ב באב תשל"ג. יום שני. אכלנו ארוחת-ערב [אצל אימא בפתח-תקווה]. באו יחיאל ותמר [ליפסקי, אחיה של אמא], סימה וגרשון [ליפסקי, אחיה של אימא]. לאחר הארוחה ישבנו, ארבעת הגברים, על המרפסת. גרשון ומשה [גרינברג-דגן, אבי החורג, שהיה מפקד בהגנה וניהל פרדסים של משפחות חיון וקוטלר במערב המושבה] – סיפרו כל אחד סיפור מעניין, וקשר לו לערבים.

גרשון סיפר כי לפני ימים אחדים בא אליו ערבי בן למעלה מחמישים, הגר עתה ביריחו, אשר גר בשעתו ביהודיה ועבד אצל סבא [חנוך יששכר] ליפסקי בפרדס יחד עם גרשון ויחיאל. הם היו ארבעה אחים, ואחד מהם, עיסה, אשר נפטר, או גר עתה ברמת-עמון, היה המפורסם מכולם בקרב המשפחה. הערבי התרגש מן הפגישה, לאחר ניתוק של כשלושים שנה, וכמעט דמעות עלו בעיניו.

משה סיפר כי לפני כמה זמן ניגש אליו אחד הפועלים הערביים בפרדס ואמר לו שהוא רוצה לעבוד בשביל הש"ב.

"מדוע אתה רוצה?"

"אני אוהב את היהודים," אמר.

"אבל אתה יודע שאם אחיך או בן-משפחה אחר יעזור למחבלים, תצטרך אפילו אותו למסור."

"לא איכפת לי. אני אוהב יהודים."

משה החליט לחכות להזדמנות לחקור יום אחד מה מתרחש בלב הערבי, והיום לא איחר לבוא. ביום סיום הקטיף עורך משה מדי שנה מסיבה לפועלים. "חג הקטיף". על ארגזים הפוכים מעמידים משקאות חריפים וקלים, חמוצים ומיני מאכל, והכול שותים ואוכלים. משה רוצה שהם ידעו כי היה מרוצה מעבודתם. אף שאינו מרוצה, והפעם היתה לו מטרה – לשכר את הערבי ולהוציא ממנו את סודו.

וכך היה.

הוא שקד על הערבי להשקותו, והלה, כדרך הערבים שאינם יודעים לשתות, היה שיכור לגמרי אחרי כמה לגימות.

"תראה חסן," אמר לו משה, "היהודים לקחו את האדמות שלכם, את הבתים ואת הערים שלכם, את כל הארץ לקחו. ואתה, אם היית יכול, אם כל היהודים היו בידך, תגיד את האמת – מה היית עושה להם?"

אמר חסן: "את כל הנשים שלהן, היפות, הלבנות, הייתי אונס בזו אחר זו. את כל הרכוש אשר בתוך הבתים – שודד ולוקח. ואת כל הגברים – שוחט וזורק לים."

שמע משה כך. הרפה ממנו ושוב לא ניגש אליו אותו יום.

אחרי כמה ימים קרא אליו את חסן ואמר לו:

"דיברתי עליך עם הש"ב והם מוכנים לקבל אותך. אבל אתה צריך לנסוע איתי כי לבד לא יתנו לך לגשת לשם. אך שמע חסן עצה שלי. אתה יכול לעשות איתם הכול. ותעבוד בכל מה שיאמרו לך. רק מדבר אחד תיזהר – אם יציעו לך לשתות משקה חריף – אל תסכים. סרב. כי אם פעם אחת תשתה, וישמעו מה אתה באמת חושב על היהודים – תיכף יירו בך כדור. בשקט יעשו זאת. ברובה עם משתיק-קול. אף אחד לא ישמע. לא ירגיש בכך. ואתה, תיעלם."

לאחר כמה ימים: "נו, חסן, מה עם הש"ב? מחכים לך."

"חושבים," ענה הלה, ומאז לא פנה יותר.

* * *

אילן בושם

שירים ל'חדשות בן עזר'

אוקטובר 2014

ממלכה תמורת סוס

(ויליאם שקספיר)

אֶת נִשְׁמָתִי אֶתֵּן

בַּעֲבוּר שִׁיר.

שלושה שירי בית קפה

א. חתיכת מלצרית

מְחַיֶּכֶת אֵלֶיךָ

כֻּלְּךָ זוֹרֵחַ

הָאֶגוֹ מִתְנַפֵּחַ

כֻּלְּךָ אַשְׁלָיוֹת

עַד שֶׁהִיא מְחַיֶּכֶת

אֶל קְלִיֶּנְט אַחֵר.

ב. בית קפה שנסגר

הָיִיתָ בָּא וְהוֹלֵךְ

מִבְּלִי דַּעַת מַה הוֹלֵךְ

שָׁם מֵאֲחוֹרֵי הַקְּלָעִים.

ג. המכור לבתי קפה

כְּשֶׁאֵינוֹ מוֹצֵא אֶת מְקוֹמוֹ פָּנוּי

הוּא כְּמִי שֶׁאֵינוֹ מוֹצֵא אֶת מְקוֹמוֹ

*

הַרְבֵּה נָשִׁים יִהְיוּ סַבְתוֹת

שֶׁתִּשָּׁאַרְנָה מְקֻעֲקָעוֹת

גַם כְּשֶׁיַּגִּיעַ סוֹף פָּסוּק לַפִּשּׂוּק

וְהֵן לְצַעֲרָן תִּהְיֶינָה "מְקֻרְקָעוֹת".

דיאלוג

שָׁאֲלָה הָאִשָּׁה: הַאִם מֻתָּר לִשְׁאֹל בַּמֶּה אֲדוֹנִי עוֹסֵק?

עָנָה הָאִישׁ: אֲנִי עוֹסֵק מֻרְשֶׁה מִטַּעַם עַצְמִי, מַרְשֶׁה לְעַצְמִי אִתָּךְ לְהִתְעַסֵּק.

וְעוֹד הוֹסִיף וְאָמַר: לָמָּה לְדַבֵּר הַרְבֵּה?

נֵצֵא וְנִרְאֶה מַה יֵּצֵא מִזֶּה.

אלמנה

גּוּפָתוֹ עֲדַיִן לֹא הִסְפִּיקָה לְהִתְקָרֵר

וְהִיא כְּבָר מְחַמֶּמֶת גּוּפָהּ עִם אַחֵר.

*

דַּקַּת גִּזְרָה עַל הַמִּדְרָכָה

הִיא מְטוֹפֶפֶת

סֶקְס בְּטוֹנוֹת

הִיא נוֹטֶפֶת.

כלבי והכדור

צִבְעוֹנִי, חֲלַקְלַק, מְאַחֵז עֵינַיִם

"אֶנְעַץ בַּנֹּאד הַנָּפוּחַ אֶת הַשִּׁנַּיִם

וְנִרְאֶה מַה יִקְרֶה לוֹ," חָשַׁב הַכֶּלֶב.

האדמה הטובה

                           לזכרו של ג'וֹן גְּלֶן*

עַד הַיָּרֵחַ הוּא הִגִּיעַ

וְעָשָׂה שָׁם צַעַד קָטָן

אַךְ לֹא יָכֹל לְכֹחַ הַמְּשִׁיכָה

שֶׁל הָאֲדָמָה

שֶׁהוּא עַכְשָׁו בְּתוֹכָהּ.

*) האסטרונאוט הראשון שדרך על אדמת הירח

דום לב

לזכרו של ח"מ

מִפְעַל חַיָּיו –

בְּבַת אַחַת

אֵין חַיִּים וְאֵין מִפְעָל.

* * *

יצחק שויגר

1. התפייסות ותקיעות

מיד לאחר צאת חג ראש השנה, התחילו שני "בעלי התוקע", שהתחרו ביניהם על זהות התוקע בשופר, בראש השנה, לנסות לזכות במינוי הנכבד גם  ליום הכיפורים. לטובת אלו שלא קראו את מה שאירע ואולי שכחו, אזכיר, כי אחד הגבאים התחרה באחד המתפללים להחליף בתקיעות את הבעל תוקע הקבוע. במרוץ ניצח הגבאי, ומשכשל זה בעת תקיעתו, המשיך ותקע  המחליף.

כל השבוע נשמעו תקיעות אימוני שופר בבית הכנסת. שני המתמודדים התאמנו בהוצאת קולות שונים ומשונים מן השופרות ואף למדו עצמם תקיעות בסגנונות השונים שקיימים בעניין זה. וכל כך, כדי לתפוס אוזנו של הגבאי הראשי שיטיל עליהם את המשימה הקדושה של התקיעה של  אמצע הקדיש בתום תפילת הנעילה ביום הכיפורים, שהיא התקיעה המסיימת, והיא תקיעה גדולה וארוכה ומצריכה כוח רב, ביחוד לאחר הצום המתיש. והמתחרים כזכור כבר אינם צעירים.

אשתו של הגבאי, שיש לה מהלכים וסגנון מיוחד, הופיעה באחד הערבים בביתו של הגבאי הראשי נושאת עוגת דבש ריחנית, ומסבירה את המנחה בתודתה לגבאי הראשי שהטיל את התקיעה על בעלה.

"אתה יודע," אמרה לו. "הוא קצת לא בריא וקצת מדוכדך לאחרונה ואני בטוחה שגם אתה ראית את זה. אחרי הכול אתם נפגשים במניין כמה פעמים ביום. מאוד חששתי," כך הוסיפה, "שלא יתנו לו לתקוע אבל הוא כל כך שמח והתאמן הרבה והייתי בטוחה שה' יצליח דרכו. אבל תראה מה קרה. כוחו לא עמד לו והוא קצת לא הצליח. טוב שהכנת מחליף. אבל אני בטוחה כל כך," הוסיפה, "שביום הכיפורים הבא עלינו לטובה, הוא לא ייכשל והתקיעה תשמע בכל השכונה."

הגבאי הראשי שמע בדממה את דבריה, טעם מן העוגה ושיבח את טעמה ואף החמיא לאשתו של הגבאי והזכיר את חברותם ארוכת השנים. אולם לא הזכיר במילה את החלטתו הסופית בעניין זהותו של הבעל תוקע בתפילת הנעילה.

המחליף, כדרכו, אמנם הפליא באימוניו ואף הסב את תשומת לב הגבאי הראשי בביקוריו בבית הכנסת, למשך התקיעה שהוא מסוגל לה, בשל ריאותיו הכבירות. אבל פרט לאימונים לא עשה נפשות לעצמו. הסברה המוסכמת והמקובלת בין המתפללים היתה, כי הגבאי הוא שיזכה במשימה, והמחליף אפילו לא צריך להביא את שופרו השחור לבית הכנסת שכן יש רק תקיעה אחת, והגבאי יעמוד במשימה. אשתו של המחליף לא לקחה חלק במסע הכיבושין והחנופה ולא טרחה אפילו לבוא לתפילה.

כל עשרת ימי התשובה שבין כסה לעשור טרדה השאלה את הגבאי הראשי. מה יעשה? האם יטיל את המשימה על הגבאי, חברו-משכבר, ויסכן את איכות התקיעה. שהרי כידוע זאת התקיעה היחידה וחשיבותה רבה. מי יודע אולי השטן יעמוד בפתח בית הכנסת ויעשה בלהטיו וישבית את פיו של הגבאי ונמצאו כל הקהילה חסרים את המכה הסופית לקטרוגיו של השטן. ושמא, אם יבחר במחליף, הריהו מלבין פניו של חברו הגבאי ושל אשתו ונמצא שהוא פותח את השנה החדשה בעבירה. שאיסור הלבנת פני חברו אין גדול ממנו, ועוד בעת תפילת נעילה שהיא הקדושה בתפילות?

עשרת הימים עברו במהירות. ערב תפילת קול נדרי שאל את הרב מה לעשות. הרב, כדרכם של רבנים ופוסקי הלכות, ענה באריכות ובלמדנות על חשיבות מצוות השופר. על זכותו של בעל התוקע ועל אחריותו לסילוק השטן בתקיעתו של השופר, ועל איסור הלבנת פני חברו. וכשגמר את משנתו שאל הגבאי הראשי: "ומה לעשות כבוד הרב?"

חייך הרב אל זקנו ואמר: "כשהלך אברהם אבינו לשחוט את בנו יצחק לעולה שאל הבן את האב 'ואיה השה לעולה?' – 'אלוהים יראה לו השה לעולה,' ענה אברהם."

אמר ולא יסף.

הבין הגבאי הראשי שאין הרב רוצה ליקח חלק בהחלטה הקשה אלא הוא משאיר זאת לאלוהים. והחליט לפי עצתו של הרב לחכות לרמז משמיים.

כשפנו אליו שני המתמודדים בשאלה "מי יתקע?" – אמר להם: "תבואו שניכם עם שופרותיכם לבימה וכמו שאמר אברהם לבנו יצחק, אלוהים יראה לו השה לעולה."

תפילת הנעילה היתה מלאת רגש והוד. החזן הפליא בקולו העמוק. שר את הפיוטים השונים במנגינות המוכרות לכולם ואף שילב בהם מנגינות מאוצר המנגינות הישראליות שבמשך השנים נעשו חביבות במיוחד על ידי הקהל ונחשבו כנכסי צאן ברזל של התרבות עברית המתחדשת בארץ ישראל. והנה הגיעה שעת הקדיש.

התחיל החזן לשיר את הקדיש ושני בעלי התוקע עמדו לצידיו. שופרותיהם בכיסיהם והם מתוחים. לפתע יצאה בת קול מן השמיים האירה לגבאי הראשי ואמרה לו תבחר בחזן.

הוציא הגבאי הראשי את השופר העתיק של בית הכנסת, שהכין מבעוד יום מתחת לפרוכת הבימה, ומסרו לחזן, ולחש לו: "תקע בשופר גדול זה לחירותנו." ועמד וחיבק את השניים האחרים בכתפיהם.

החזן, שהפליא  לשיר בקולו הערב, הביט בפליאה אך קיבל על עצמו את הדין כהרף עין. נטל את השופר שהוצע לו ובהתרוממות רוח הניחו על פיו. שני התוקעים האחרים, כמתעלמים מהוראתו, בחירתו של הגבאי הראשי, הוציאו ביחד אף את שופרותיהם הניחו על פיהם שאבו אוויר מלוא ריאותיהם – ובבת אחת יצאה מפי שלושתם תקיעה אחת גדולה שהעיפה את השטן המתגודד בפתח בית הכנסת עד לגיהינום – מקום מושבו הראוי, והכריזה על כניסת השנה החדשה, שנת אושר ושמחה לקהילת בית הכנסת ולכל בית ישראל.

חיוך של אושר ושל התפייסות ואהבה זה לזה,  היה נסוך על פני שלושת התוקעים ועת ארוכה מן הרגיל הדהדה התקיעה הגדולה בחלל בית הכנסת.

עוד ימים ארוכים התווכחו בני הקהילה אם התקיעה היתה ראויה, אם בחירת הגבאי הראשי היתה נכונה ואם היתה לפי הדין. אולם בדבר אחד לא היתה מחלוקת – תקיעה גדולה שכזו לא שמעו מעודם.

2. שנת  שמיטה

"בתלמוד מסופר על מקרה מעניין ומאלף שאירע במאה השלישית לאחר החורבן, הוא קשור בדיני שמיטה. מדובר בתקופת שלטון רומי בארץ ישראל שהפכה פרובינציה רומית ובידנו אינפורמציה ממקורות שונים לפיה השלטון נטה חסד במידה מסוימת לחקלאים היהודים והתחשב במידה רבה בעניין שמיטת הקרקעות והארנונה שהיו נגבים מדי שנה בעבור היבולים.

באחת השנים, עקב חילופים בקרב הנציבים, גזרה המלכות, הווי אומר אותו נציב רומי של 'פרובינקיה פלסטינה', שהיה כנראה רשע – על ביטול ההנחות שניתנו, והשלטון לא היה מוכן לוותר לבעלי הקרקעות היהודים על המיסים באותה שנת שמיטה בה לא היתה לחקלאים כל הכנסה משדותיהם הנטושים.

כאן המקום לציין כי על פי דיני רומי, כל מי שלא שילם את אותה ארנונה נמכר לעבדות, פשוטו כמשמעו, ולפעמים היתה גם סכנת הוצאה להורג.

במצוקתם הרבה פנו החקלאים היהודים שומרי השביעית אל האמורא ר' ינאי בשאלה מה לעשות וכיצד לנהוג, ומפתיעה ביותר היתה תשובתו הנחרצת של אמורא זכור לטוב זה: 'פוקו (כלומר: צאו) וזרעו בשביעית משום ארנונה." [סנהדרין כו/עא, ירושלמי שביעית פד/הב].

 הדברים מובאים כציטוט מספרו של ישעיהו ליבוביץ ז"ל, נביא החורבן של ימינו. "שבע שנים של שיחות על פרשת שבוע", עמוד 584.

(במאמר מוסגר כדאי להיות גם הגון כלפי הפרופסור הנכבד, שביקר חריפות גם את הקומבינות שנעשו על ידי הרב גורן זיכרונו לברכה, של מכירה לגוי, שנהגו עד היום, עד להשתלטות החרדים על חיינו הלאומיים).

היום כשאנו תחת שילטון הליכוד שנחשב כמעוז הלאומיות בארץ ישראל, לא רק שאין אומרים לחקלאֵי עוטף עזה, אסם התבואה של מדינת ישראל, ראשית צמיחת גאולתנו, שסבלו נזקים עצומים בשל מבצע צוק איתן – "לכו וזרעו בשביעית משום הוצאות הביטחון העצומות והנזקים שהיו לכם" – אלא  אומר להם הרב הראשי של צה"ל, כפי שפורסם בעיתונות, שאסור לחרדים המועטים שהסכימו לשרת בצבא, לאכול ירק מתוצרת שנת השמיטה. מה שכנראה מותר לחיילים יהודים עם כיפות סרוגות ובוודאי מותר לחיילים חילוניים שעל פי השקפתו ופסיקתו של הרב שך המנוח, הם אסורים בחיתון כי הם בועלי נידות ואוכלי שפנים.

אז קובע הרב הראשי שצה"ל  שלנו, של העם שלנו, לא יקנה השנה תוצרת חקלאית, תוצרת הארץ מחמת שנת השמיטה. זה עולה עשרות מליונים אבל כנראה שזה חלק מתקציב הביטחון המנופח שרוצים לאשרו.

אבל לא אלמן ישראל. כבר שמעתי שיש קומבינה. ימכרו את התוצרת לערבי והוא ימכור לסוחר חרדי והוא יתן הכשר בד"צ וכולם יאכלו. החרדים יאכלו ירקות. הערבים יאכלו עמלות. החרדים יאכלו דמי לא יחרץ. ואנו נאכל אותה עם התקציב.

אכן מדינת ישראל עוזרת לחקלאים שלה ואפילו לאויביה – כי איך תסבירו שהחרדים מבריחים אתרוגים ממרוקו – כדי לקיים חג כשר ושמח בחג סוכות עם ארבעת המינים. ואין פוצה פה ומצפצף!  

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

אהוד בן עזר

הפגישה עם סיומה קרול

מתוך היומן

20.9.73. כ"ג באלול תשל"ג. יום חמישי. אתמול ביליתי את הערב עם סיומה קרול ואשתו. כיצד הגעתי אליו?

לפני כשבועיים, בטיול הראשון עם הדרה [ברנשטיין] וראובן [בנאור-ליכטנשטיין, שהיה בן-דוד של אימי דורה] בפתח-תקווה, הביא אותנו ראובן למקום בו ניצב הבית הנטוש של יעקב קרול, ברחוב ארתור רופין, בכניסה [המערבית] למושבה. לידו ניצב שנים הבית של משפחת וגנר, אשר לאחד מבניה קראו אליפלט, ולקחתי את שמו לסיפור "הפחד מאליפלט וגנר".

הבית של יעקב קרול השאיר עליי רושם עצום. ראיתי את שרידי הבאר, הסתומה עם שרידי המנוע. בבאר זו איבד ברוך פריבר את ידו, ואז נוסדה קופת חולים. [ברוך פריבר ז"ל היה איש כפר סבא רוב שנותיו, אשתו אידה היתה משוררת, ורק לאחרונה הלך לעולמו בנו השחקן איתן פריבר. בנעוריי לקחה אותי לביקור בביתם של ברוך ואידה פריבר בכפר-סבא]. ראיתי את שני מרתפי הבית, את החדרים השניים, הריקים, בלי גג ובלי חלונות, תריסים ומשקופים. את המרפסת המפורסמת, לצד צפון. ואת עץ הפיקוס הענק הצומח ממערב לבית, יחד עם דקל ואשינגטוניה, ושורשי הפיקוס תלויים באוויר ושוב נכנסים בקרקע. עץ עצום. כמין כוח איתנים הפורץ באצבעות שלוחות כלפי מעלה.

ראובן עמד לפני הבית וסיפר בקול נירגש: "בעיניי ראיתי את יעקב קרול ויעקב רבינוביץ ועוד רבים מטובי הסופרים והמשכילים יושבים על המרפסת של הבית, שותים טה ומשוחחים בנחת."

[רבינוביץ, הסופר הרווק, גר תקופת זמן בפתח-תקווה במלון "הירקון" של משה גיסין, שניצב כמעט מול לבית קרול, קצת יותר מזרחה בצד הדרומי של הכביש. יעקב רבינוביץ היה מורה של אסתר ראב בבית הספר החקלאי במושבה, שניצב בפינת הרחובות רוטשילד וסלומון כיום, לצד צפון].

והוא הוסיף ואמר שסיומה קרול, האח ה"צעיר" – עודנו חי וגר בתל-אביב. אמרתי לעצמי שאני מוכרח לפגוש את האיש. מול הבית העומד להיהרס היתה לי אותה הרגשה אשר בחלומות: פתח-תקווה מופשלת מבנייניה, ולשעה של חסד, בטרם יעלו הבולדוזרים על הכול – אני רואה את עברה, מין ראייה סינאופטית. או כפי שאמרה לילי ק. אשתו של סיומה: "כאילו רק רוחות מהלכות עתה בבית." בית חרב שרק הרוחות מצויות בו.

בפגישת בני הראשונים בבית יד לבנים בפתח-תקווה לפני שבוע שאלתי על סיומה קרול, ולא בא. והנה, בשעה מאוחרת, לאחר שהדודה אסתר ומרבית המוזמנים הסתלקו – הופיעו סיומה ואשתו. הוא עיוור. גבוה. ראש קירח לגמרי ומצח גבוה וחלק. מרכיב משקפיים בעלות עדשות עבות. מזכיר במראהו במקצת את יצחק בשביס-זינגר. ניגשתי אליו ואימא הציגה אותי בפניו. מיד החזיק בי וקיבלני בחביבות והפציר בי לבוא לבקר אותו. גם נתן לי את כתובתו.

בראשית השבוע צלצלתי אליו ואתמול נסעתי לבקרו. הוא חיכה לי בפינת רחוב פאבריגט וקראוזה [בחולון], זקוף ועיוור, השעה היתה חמש לפנות-ערב, ויחד הלכנו ברחוב קראוזה לעבר מקווה-ישראל. הוא ביקש להראות לי את מקווה ואת התערוכה החקלאית הנערכת שם. עברנו בשדרות האפלוליות, לאט-לאט החשיך, והוא הראה לי את הבניינים והגן אשר מול הכניסה, משם צופים בשדרת הדקלים עד הכביש [היום כביש יפו-רמלה, ואז ­– הנתיב המרכזי בקו תל-אביב-ירושלים]. טיול זה רציתי לעשותו שנים רבות, כי אף פעם לא ביקרתי במקום. עם אבא ז"ל רציתי פעם לבוא, אך מפני השבת היה המקום סגור.

בגינה של הבית הראשי ראיתי עץ פיקוס דומה לזה בחצר קרול בפתח-תקווה. שאלתי על כך את סיומה והוא אמר ששם העץ, ככל הזכור לו, הוא פיקוס אלסטיקוס. המשכנו לשדה הגדול בו היתה התצוגה של מכונות חקלאיות, אשר אותי לא עניינה ביותר. גם קשה היה לראות בחושך. סיומה ביקש סליחה רגע מפני שהוא "רוצה לעשות פיפי" – ועמד בשדה הפתוח, פניו כלפי מערב, אל דמדומי השקיעה, ועשה צרכיו הקטנים.

בדרך סיפר לי על עצמו ומשפחתו. הוא נולד ב-1892. כלומר היום [1973] הוא בן 81. אחיו יעקב קרול היה מבוגר ממנו בעשר שנים. [אח] זה היה ציוני ותיק. המשפחה באה מקרימצ'וק. בקרוב יופיע ספר זיכרונות על יעקב קרול. [הספר אכן הופיע מאז ויש בו פרטים מקסימים. הוא אינו כרגע תחת ידי כדי לתת ציטוט מדוייק לשמו ולשנת הופעתו]. סיומה למד בפטרסבורג הנדסת חשמל, ואילו האח יעקב עלה לארץ עם אשתו הצעירה בשנת 1907. האב היה עשיר מאוד. הם החזיקו מסחר בעצים ברוסיה, ובתי חרושת, והונם נאמד אז במאתיים אלף שטרלינג. ב-1907 בא גם האב ארצה. התוכנית היתה שהם יקנו משהו גדול. האב חשב על קבלת קונצסיה [זיכיון] מן השלטון התורכי להקמת מפעל אספקת חשמל לאיזור יפו, ולשם כך הכשרתו של סיומה. גם הציעו לאב לקנות את כל שטח החולות מנבי-רובין ועד חדרה. לבסוף נפלה ההכרעה על פתח-תקווה. [ללמדך על חשיבות ערכן של אדמות המושבה בימים ההם לעומת שטח קרקע אחר בארץ-ישראל הנזכר כאן ושעליו נבנו לימים "רק" תל-אביב, חולון, בת-ים, הרצליה ונתניה!] תחילה הציעו להם את כל שטח רחוב הרצל [בפתח-תקווה] כיום, שהיה שייך לקבוצה של יהודים מפרנקפורט, במחיר של 4 נפוליון (עשרים פרנק) זהב לדונאם. אך כששמעו על כך הסרסורים והַמֵֶּקְלֶרִים [המתווכים] אשר דבקו באב כעלוקות – עלה המחיר. בני המשפחות הדתיות במושבה, ויסוקר וימיני – נסעו לפרנקפורט וביקשו חסד מהיהודים וקיבלו את הקרקע בשלושה נאפוליאונים לדונם ומיד חזרו והציעו אותה לאב [של יעקב וסיומה] בחמישה לדונם (!). האב לא הסכים לספיקולציה. וגם חיפש פרדס ובית בו, כדי שלא יצטרכו לרוץ אל הפרדסים שהיו בחלקות מחוץ למושבה, במיר ובחמרה. וכך נפלה הבחירה על פרדס של אדם ושמו דומני ויינברג. ואל הפרדס הנטוע מכבר (בידי ערבים) הוסיפו נטיעת עוד שישים דונם. יעקב קרול, שלמד אגרונומיה (דומני בצרפת) התנה תנאי עם אביו – הפרדס יירשם על שם האב ואילו הוא יהיה רק מנהלו. וכן תהיה בפרדס רק עבודה עברית. וכך היה.

[שם הפרדס והבריכה שבו היה לימים "גן בועז". מיר או אל-מיר היה כפר קטן בין ראש העין (ראס אל-עין) לבין צפון פתח-תקווה, ליד מסילת הרכבת, על הגדה הדרומית של הירקון. אדמת החמרה, שפירושה האדומה, שטח אדמתה היה כ-3,000 דונם. גבולה הצפוני היה הירקון. המזרחי: הכפר מיר או אדמת מיר. המערבי: ואדי אבוליג'י והכביש המוביל מפתח-תקווה צפונה לכפר-סבא ולשרון. והגבול הדרומי אדמת נָזְלֶה (שפירושה הנוזלת, בחורף, בגלל קרבתה למעיינות הירקון), כיום קיבוץ גבעת השלושה].

ב-1909 בא סיומה לביקור בארץ-ישראל למשך כשנה, לבוש במדי סטודנט פטרסבורגי: כובע עם מצחייה, כמו-צבאי, ומעיל עליון (טוֹז'וֹרקָה) עם שתי שורות כפתורים לכל רוחב החזה.

כאשר עבר בקושטא התלווה אל כמה עסקנים ציוניים שהודמנו לתפילת יום שישי במסגד בנוכחות השולטן, "סלם-אל-מליכּ" כך דומני שם התפילה. והוא ראה את השולטן, את הרמונו, כלומר נשותיו, וכן כל השרים והיועצים. [בתיאורו השתמשתי לימים בְּסיפור וברומאן שלי].

ימים אחדים לאחר שעזבה הספינה את תורכיה פרצה מהפכת התורכים הצעירים. השולטן עבדול חמיד הודח ובמקומו בא נכדו, וניתנה החוריה. האונייה נסעה לאלכסנדריה. ומשם החליפו אונייה לפורט סעיד וליפו. כאשר ראו ספני יפו את מדיו עשו לו כבוד גדול ברדתו מהספינה לחוף.

במשך אותה שנה טייל הרבה בארץ. הוא התיידד עם יחזקאל חנקין וזה צירף אותו לטיוליו. [יחזקאל חנקין ממלא פרק נכבד וייחודי בתולדות העלייה השנייה. רחל ינאית בן-צבי מתארת אותו בספרה "אנו עולים", שלמה שבא כתב עליו את הספרון "הצייד", ואילו יעקב רבינוביץ השתמש בדמותו כאחד המרכיבים לדמות עמשי ברומאן הארצישראלי החשוב והנהדר "נדודי עמשי השומר". חנקין גר באותה תקופה עם אשתו בפתח-תקווה וביתם היה מרכז לצעירי העלייה השנייה ואנשי "השומר", שהיו רובם רווקים ורווקות].

יחזקאל חנקין היה מהלך עם אקדח בחגורתו ורובה ציד. בראשונה יצאו לטייל לירושלים. גם סיומה התלבש בעבאייה, כאפייה ועקאל, שם אקדח באבנטו, ולפנות-ערב יצאו ללכת ברגל, מפתח-תקווה. עם בוקר הגיעו להרטוב. שם נשארו לישון. ובאותו ערב, או למחרת, הגיעו לירושלים. העיר היתה מלאה חול, אבק ולכלוך. עלובה למראה. על חמורים ירדו ליריחו וראו את ים המלח. בחזרה [מירושלים] נסע סיומה ברכבת [ליפו]. פעם שנייה נסע לירושלים וליריחו, ומיריחו נסעו על גמלים, בהדרכת בידואים, לפטרה. "פטרה היא אחד המקומות היפים ביותר בעולם," אמר, "נהדר!" ואחר-כך ביקרו בעמאן [רבת-עמון], שלא היה אלא כפר קטן ועלוב.

טיול אחר ערכו לצפון הארץ. יצאו ברגל מפתח-תקווה צפונה. לבושים כערבים. זה היה באביב 1909. לפני הפסח. עד חדרה היתה הארץ שממה גמורה. [חומר למחשבה לכמה ז'וליקים אקדמאיים המתקראים "היסטוריונים חדשים" ואינם אלא כזבנים ותיקים. עדות דומה לריקנות הארץ מצוייה בתיאורו של יהודה ראב את נסיעתו הראשונה בראש שיירת חמורים מיפו לפתח-תקווה אחרי החגים של שנת תרל"ט, 1878. הפרוספריטי של המפעל הציוני הביא ארצה ערבים ממצרים, מהחורן ומשבטי הבידואים שנדדו במידבריות ערב, וכיום צאצאיהם, שהיגרו ארצה אחרי משפחתי, מסתכלים עליי כאילו הם גרים כאן מדורי-דורות ואילו אני הוא הזר, יליד אירופה!]. רק כמה שבטי בידואים ועדרים דלים. וכמה עצים. בחדרה היו תושבים מועטים, בגלל הקדחת. משם המשיכו לזכרון, בה גר קרובו נחום קרול אשר למד במקווה-ישראל. ומזכרון לחיפה, שהיו בה אז רק אלפיים תושבים ומזח קטן. מחיפה לסג'רה. ובסג'רה בילו את ליל הסדר, שהיה עצוב מאוד. ערבים תקפו צלם יהודי שבא לחג, והוא ירה בהם והרג ערבי, ועתה חיכו לנקמת הדם. אגב, בן גוריון היה אז בסג'רה והוא מספר על כך בזיכרונות שלו. ואכן, למחרת הפסח, לאחר שסיומה ויחזקאל חנקין המשיכו לטבריה – נהרגו שניים בסג'רה. גם על כך מספר בן-גוריון בזיכרונותיו. אך יש סיפור אחד שאותו אין בן-גוריון מזכיר, ואילו סיומה שמע אותו מפי [אהרן] עבר-הדני (שייתכן שגם כתב אותו באחד מספריו):

באותה תקופה הלך בן-גוריון [דוד גרין הצעיר] יום אחד ברגל לטבריה, ולכבוד הטיול לקח עימו את נעליו. אינני יודע מדוע לא נעל אותן בדרך. או הלך יחף והתכוון לנעלן לכשיגיע לטבריה. אך לטבריה עם הנעליים הוא לא הגיע. בדרך התנפל עליו ערבי והוא נאבק עימו שעה ארוכה. לבסוף ניצל אך הערבי שדד ממנו את נעליו והלך. מוכה, פצוע ויחף הגיע בן-גוריון לטבריה.

ומעניין שבן-גוריון אינו מזכיר את המעשה בשום [מקום] בזיכרונותיו על פגישות עם ערבים, בתקופת סג'רה. כניראה לא נעים לו להיזכר והוא מסתיר. סיומה היה אצלו פעם בשדה בוקר וחזר בפניו על הסיפור – בן-גוריון שתק ולא הגיב, לאמת או להכחיש את הסיפור.

מטבריה המשיכו סיומה וחנקין לראש-פינה וישנו שם בחדר אחד עם עוד שני צעירים. במשך הלילה דיברו, ואחד הצעירים, שהכיר את סיומה, סיפר עליו לרעהו. בבוקר קמו, ומתברר כי אותו רע לא היה אלא עגנון, אשר כנראה עבד אז תקופה קצרה בהוראה בראש-פינה. או שמא רק טייל לשם.

סיומה היה בעל גוף אתלטי. בבוקר קם ועשה בחוץ תרגילי התעמלות. עגנון, שהיה נמוך וניראה כבחור-ישיבה, ניגש אליו בקינאה עם שמץ התפעלות, ומישש את שריריו. לא רגיל היה בבחור יהודי בעל גוף.

בסיפור שפירסם עגנון לפני שנים ב"הארץ" על אהרונוביץ ידידו הוא מזכיר את יעקב קרול. ומפי יעקב קרול מביא סיפור זה על עצמו: כשהיה עגנון בפתח-תקווה ישב ערב אחד על הגורן. הדליק לעצמו פפירוסה וכשהצית את הגפרור נדלקה כל הקופסה. כל-כך חשש לזרוק את הקופסה פן תישרף הגורן – שמעך וכיבה את הקופסה הבוערת בכף-ידו! – כך סיפר יעקב קרול על עגנון.

מן התקופה ההיא נותרו בידי סיומה כמה תצלומים ובהם הוא ניראה במדי הסטודנט שלו עומד עם פועלים בפרדס. אחד מהם בוסל.

סיומה חזר לרוסיה והמשיך בלימודיו. ב-1913 התרחש משפט בייליס, והאב החליט שאין טעם להישאר ברוסיה וצריך למכור הכול ולעבור לארץ-ישראל. שבה הציעו לו הצעות (דומני, אז עלה רעיון תחנת החשמל) – אבל המלחמה הקדימה לפרוץ. בפסח 1914 היה האב בארץ, אך לא הספיק לסיים ענייניו. עם פרוץ המלחמה איבד הרכוש את ערכו ואי אפשר היה למכור ולצאת. סיומה גוייס לצבא הרוסי ושירת בו ארבע שנים. האב שב והתעשר בעסק של אספקה לצבא, ועם פרוץ המהפכה שוב איבד את רכושו. היתה תקופה קצרה בה היתה העיר (שכחתי את שמה) נתונה בידי הלבנים, צבא דניקין, ושוב היה סיכוי לצאת – אך יום אחד יצא האב לרחוב, ואחד הקוזאקים הלבנים הרג אותו. שם הרוצח היה ידוע – ונקמו בו והרגוהו. ובעקבות נקמה זו נאלץ סיומה לברוח מרוסיה, ב-1918, והגיע אז לצרפת. רק ב-1922 בא לארץ וישב בפתח-תקווה עד 1933. בשנה זו, שהיתה גרועה מבחינת שיווק הפרי, שקעו בחובות ומכרו את הפרדס. 25 שנה היה הפרדס והבית מרכז בפתח-תקווה. סיומה עבר, דומני קודם לכן, לתל-אביב, לאחר שהתחתן בפעם הראשונה.

דברים אלה שמעתי מפיו, חלקם בטיול בשדרות מקווה-ישראל וחלקם בישיבה על מרפסת ביתו. עם חשכה שבנו הביתה. וכל הדרך אני מחזיק בזרועו ומנחה אותו. גם שאל על חיי. הוא גר בקומה שנייה של בית בשיכון בן ארבע דירות. מוקף ירק. אך הבית די עלוב, ועני. כניראה אין מצבו טוב במיוחד. הוא ואשתו גרים ב"שָׁמְבְּּרֶה סֶפָּרֶה" (חדרים נפרדים) – (לתורכים הצעירים הוא קורא: ג'ין טוּרק – בצרפתית). הוא הראה לי את ספרייתו – לא ספרים רבים, אך כמה מהם נדירים. לקחתי בהשאלה ספרון מאת מאיר דיזנגוף, עם הקדשה לסיומה בחתימת ידו. "לידידי ורעי" – קובץ זיכרונות וסיפורים. אכתוב עליו בטור ב"הארץ" ["ספרי דורות קודמים"].

ישבנו ושתינו קפה במרפסת. אחר-כך אכלנו ארוחת-ערב, ושוב ישבנו במרפסת, עם לילי אשתו. ושוחחנו. לפני הארוחה ביקש שאטלפן ממנו לדודה אסתר [ראב], והם שוחחו ביניהם. שני אנשים בעשור השמיני והתשיעי לחייהם, אשר מי יודע אם עוד יתראו פנים אל פנים. אסתר זכרה כיצד בא למושבה בראשונה עם מדי הסטודנט שלו. ואילו הוא הזכיר לה כי בהצגה שנערכה בחצר בית [פרץ] פסקל [במושבה, מול בית ספר פיק"א ברחוב רוטשילד] לקחו אותו, בגלל מדיו, להופיע ולהכריז משפט קצר בנוסח – "החיילים באים!"

עוד כשישבנו על המרפסת, לפני הארוחה, הביאה לילי את אלבום התמונות של סיומה, אשר סידרה וגם נתנה מספרים ותוכן עניינים. בתמונות הראשונות רואים ילד בעיר רוסית, ליד גשר על הדנייפר, וקרפיפי עצים. עגלה עם שני שוורים. קצין רוסי לבוש היטב ולידו אשתו השמנה, וארבעה צ'רקסים עם קולפאקים מאחוריהם, וחזית צריף-עץ גדול, קסרקטין. סיפורו של סיומה – זה צריף שתרם אביו לגדוד שחנה בעיר, ב-1904, לפני שיצאו למלחמה ביפאן. הצ'רקסים הם שומרים של אחוזת העצים שהיו לאביו.

תצלומים מתקופת ביקורו של סיומה בארץ ב-1909. עם פועלים בפרדס. תצלומים מפאריס, אחרי מלחמת העולם הראשונה, בחברת ידידות. הוא לבוש במטורזן – חליפות לבנות, עניבות רחבות. אבנט רחב במקום חגורה, מצבע כהה, ומגבעת שטוחה עם סרט כהה עבה, נוסח מוריס שבלייה. ובידו מקל טיולים דק.

צילום נפלא של משה גיסין [אביו של אבשלום שנרצח בידי בידואים משבט אבו-קישק בהתקפה על המושבה ב-5 במאי 1921], בעל מלון "הירקון" בכניסה למושבה, כמעט ממול פרדס קרול. משה גיסין ניצב בשער השדרה המוליכה למלונו, לבוש חליפה לבנה [מדובר בצילומי שחור-לבן] וכובע טרופי בהיר, מתחתיו מציצות פנים חכמות, עם הקווים הדקים והמנוונים קמעה, כקלף, של משפחת גיסין, ושפם היורד במשולש לצידי שפתיו. בידו האחת מקל ארוך מאוד, כמעט כחכה. על גבו רוכסק, ובידו השנייה מזוודה מלבנית קטנה ודקה, ממש כמו תיקי "ג'יימס בונד" הנהוגים באופנה כיום. רגל אחת כפופה קמעה ומורמת בגאווה, כעומד להתחיל בצעדה.

[אולי התמונה היא משנות ה-20 המוקדמות, כאשר משה גיסין, ששכל במאורעות 1921 את בנו אבשלום, עזב את המושבה לתקופת זמן והתגורר בקיבוץ עין-חרוד, שם עסק בהדרכה חקלאית לחברים הצעירים ודמותו אף הונצחה בקובץ סיפורים מאותה תקופה של שלמה ריכנשטין, "בשבילי שדות", הוצאת "עם עובד" ומשק עין-חרוד, 1948. וראה רשימתי על הספר במדורי "ספרי דורות קודמים" במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" מיום 22.6.1973].

צילום של בית קרול מן השנים האחרונות. המרפסת סגורה בקירות עץ דקים. אולי זו תוספת. ביקשתי ממנו שיתאר לי קצת את הבית:

"במרתף הצפוני התחבאה רחל ינאית [בן-צבי] בתקופת ניל"י. הרי חשדו בה שהיא קרובתו של לישרנסקי, כי שמה היה רחל לישאנסקי. גם בשנים אחרות שימש המרתף מחבוא נשק ומקום כינוס לאנשי ההגנה. חלקו הדרומי של המרתף היה מלא מכל טוב – כדי שמן. זיתים. גבינות וריבות מעשה בית (פרטים אלה, על המזונות, סיפר ראובן).

"ליד עץ הפיקוס אלסטיקוס הענק, והדקל, היה עוד עץ גדול, אילן סרק ממין הנשירים. סביבו היה שולחן עץ גדול, ושם היו מתאספים לעיתים קרוב למאה איש. גם אחדות מאסיפות המושבה היו נערכות שם. כשהיו באים אנשים רבים נהגו להוציא את הסאמובר החוצה, שם שתו הכול טה, ליד העץ. לאחר שנים, שהוזנח הפרדס, וחדלו להשקותו, החל העץ להתייבש כי לא נמצאו לו די מים, וחורף אחד נפל בסופה בקול רעש עז.

"צפונה לעץ הפיקוס היתה שדרה בגן של שושנים אשר נסתיימה באכסדרה שעליה מטפסים שיחי שושנים, ומשם אפשר היה להתבונן אל הפרדס.

"יעקב רבינוביץ גר תקופה ארוכה בבית קרול [וגם במלון 'הירקון' של משה גיסין, שאותו הוא מתאר ברומאן 'נדודי עמשי השומר', ומשם לקחתי את תיאור המלון לספרי 'ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא', הנזכר אף הוא ברומאן, וכן לרומאן 'המושבה שלי']

"עקיבא ליברכט, יהודי משכיל מנכבדי המושבה, היה נשוי לאישה יהודייה מגרמניה. נהגה לבוא לישיבות [ועד המושבה], שהיו בבית קרול, ולקחת את בעלה הביתה: 'קִיבֶה – קום שלופפן!' [התנהגויות בוטות ממין אלו אינן בלתי מוכרות לנו].

"יום אחד היתה אסיפה סוערת בבית הוועד הישן. בחוץ הסתובבו פועלים חסרי עבודה. ובתוך האולם – צעקות וויכוחים ואין מגיעים לשום החלטה. ליברכט לשווא היכה בפטישו על השולחן, כדי להשקיט את הקהל, ואז עברה ובאה אשתו מיציע הקהל, ניגשה לראש השולחן, לקחה מידו את הפטיש, היכתה בו פעמים אחדות בתוקף רב, והכריזה בגרמנית:

"'האסיפה סגורה! עקיבא, בוא הביתה לישון!'

"לא היו מועדים קבועים דווקא להתכנסות. בייחוד בשבת. אך גם בשאר הימים זה היה בית פתוח לאורחים. ומאחר ורק עבודה עברית היתה נהוגה בפרדס ידעו הפועלים הצעירים אשר ירדו בנמל יפו לעשות את דרכם הראשונה לעבר בית קרול.

"לוי אשכול (שקולניק) היה ידוע במושבה כפועל מצויין, חזק, גם בחור יפה ואוהב נשים. כאשר עבד בפרדס קרול התלוצצו עליו כי בעבדו בפרדסי איכרים אחרים, אשר רוב פועליהם היו ערבים, היה מתאמץ ומשוויץ כדי להראות לערבים, ובינתיים גם הפועלים העבריים היו צריכים להתאמץ. אבל בפרדס קרול, שכולו עבודה עברית, היה יכול להרשות לעצמו לנוח, שהרי אין במי להתחרות!"

עד כאן מקצת דבריו של סיומה במשך הערב. עוד היתה באלבום תמונה של סיומה עם הדוד [שלי] יחיאל ליפסקי ושתי בחורות ליד הבריכה אשר בחזית מלון גיסין ["הירקון"], ומאחוריהם כל השדרה הידועה [שנקראה בשם טריפע גאסט כי שם היו מעשנים בשבת ובחורים ובחורות הולכים חבוקים]. סיומה הקריח מגיל צעיר, ואינו נראה יפה ביותר, אך כנראה היה הולל לא קטן, ואהב חיים. לילי אישתו היא צ'כית שלמדה משחק שלוש שנים בדרזדן. עלתה לארץ ובעלה הראשון מקיבוץ חפצי-בה. היא גם שירתה ארבע שנים בצבא הבריטי. אישה מאוד אנרגית, עיניה צעירות, והיא אוהבת לטייל בעולם ולספר על טיוליה. אלא שאותי לא עניינו כלל סיפוריה, אפילו הם על המקומות היפים ביותר בעולם, והשתדלתי בנימוס לכוון שוב ושוב את השיחה לעבר זיכרונותיו של סיומה.

אחרי עשר [בלילה] ליוו אותי שניהם מרחק ניכר עד לתחנת האוטובוס 92 ברחוב שנקר פינת סוקולוב. סיומה הלך באמצע ואנו שילבנו ידיים משני צדדיו. סיפר קצת רכילויות על פלטיאל נוביק, אביו של אוֹרי (ובמידה מסויימת גם דודי, היה נשוי לצֶלָה, אחותה המנוחה של אימא).

עד כאן. ביליתי את היום כולו בכתיבהת שלושת הדפים הללו.

[הפרק על סיומה קרול, ככל שאר התיאורים ביומן, נכתב מן הזיכרון, לאחר הפגישה, ללא שום הקלטה או רשימות בשעת ראיון].

* * *

יואל נץ

עַל חֲתוּלִים וְעַכְבָּרִים

בַּאֲסֵפָה שֶׁל עַכְבָּרִים מֹחָם הוֹגִיעוּ מִשְׁתָתְפֵיהַ –

לְהַעֲרִים עַל הֶחָתוּל, וְלֹא נִמְצָא לָהֶם פִּתְרוֹן, 

עַד שֶׁהִצִּיעַ רַעְיוֹן מַבְרִיק עַכְבָּר אֶחָד פִּקֵּחַ:

"כְּשֶׁהֶחָתוּל יִישַׁן נִתְלָה נָא פַּעֲמוֹן לְצַוָּארוֹ!"

"הֵידָד, הִנֵּה מָצָאנוּ אֵיךְ לִגְבֹּר עַל זֶה הַפֶּגַע!

וּלְבִצּוּעַ הַמְּשִׂימָה, מִי הָעַכְבָּר הַמִּתְנַדֵּב?..

בַּמְּאוּרַת הָעַכְבָּרִים הֻשְׁלַךְ אָז הַס לְמֶשֶׁךְ רֶגַע,

וְאַחֲרוֹן הָעַכְבָּרִים מִשָּׁם חִישׁ נַס וְהִתְנַדֵּף.

שׁוּר: קוֹאַלִיצְיַת חֲתוּלִים שְׁמֵנִים רוֹדֶפֶת מִגָּבוֹהַּ

אַחַר עַכְבָּר אֶחָד שׁוֹאֵג בְּעֹז וְגַם עוֹרֵף רָאשִׁים,

וְאֵין חָתוּל אֲשֶׁר יֵרֵד אֶת הָעַכְבָּר הַזֶּה לִבְלֹעַ...

וְזוֹ אוּלַי דֻּגְמָה טוֹבָה יוֹתֵר לְאֹמֶץ לֵב מַרְשִׁים.

* * *

שמונה חוקרים וחוקרות חברו יחד לספֵּר מחדש

על היסטוריה ישנה-חדשה

ועל תחנות דרך מיישוב ישן במעבר ליישוב חדש

בית סלומון

שלושה דורות של מחדשי היישוב

מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי, ירושלים, 2014

עורכים: ישראל ברטל, שמעון שמיר

תוכן העניינים

שמעון שמיר, הקדמה

ישראל ברטל, מבוא

שמחה מנדלבוים, דמותו ופועלו של אברהם שלמה זלמן צורף, הראש"ז

אמנון כהן, מה ליהודי בבית משפט מוסלמי? המקרה של שלמה זלמן צורף                                                

ישראל ברטל, חברה וכלכלה ביישוב הישן – מיתוסים ומציאות: מרדכי צורף כיזם כלכלי 

יוסף שלמון, פועלו של יואל משה  סלומון – איש ציבור ויזם

יוחאי בן גדליה, משד"ר לעורך עיתון: עיון מחודש בשלושה דורות ביישוב

רוני באר מרקס, "הפסגה אשר משמה ישקיפו על כלל הלאום הישראלי": לשון ודת בעיתון 'הלבנון'

טובה כהן, יואל משה סלומון כצייר נופים – דמיון וריאליה בתיאורי ארץ ישראל ב'יהודה וירושלם'

יפה ברלוביץ, איפה הן היו 'בבוקר לח בשנת תרל"ח': תמונה קבוצתית עם חנה פרומה סלומון, או, לתולדותיה של אישה מחכה

[דבר המפרסם]

* * *

עוז אלמוג

איחולים לשנה החדשה

אחיי ורעיי,

סיימנו תקופה ונתחיל חדשה. בגילי המפוכח החלומות והתקוות נעשים יותר צנועים. החרדות מתעצמות, אבל גם ההשלמה.

המלחמה האחרונה הנחיתה אימה, זעם וצער, אבל היו גם רגעים יפים. הזיכרון הולך ומתקצר, אבל הטראומה היא כמו סידן בתוך טיפה קטנה. אחת אחרי השנייה מתעצבת התודעה.

שישים ושבעה אנשים מתו עבורי. הייתי רוצה להשתטח על קברם ולהבטיח למשפחותיהם שמעבר לגורל האכזר יש משמעות לקורבן. אבל אין לי מילות נחמה ראויות, וגם לא סיפור מסגרת חזק. אני מתכנס ביגוני ואומר תודה בלב לשמות שאיני מכיר.

בשנה הבאה אולי יקום עמוד אש חדש. זה יהיה נס, כי בעולם שאיבד את התמימות, הציניות חונקת אפילו נר קטן באפלה. החידושים השולטים בעולמנו הם בעיקר טכנולוגיים. אייפון 6 לא עושה את האנושות טובה יותר, ואולי כן. הפייסבוק הוא לב אנושי שהולם בעוצמה מדהימה. הוא מציף מיליוני רגשות ומשתף. יחי האמפטיה שבהקלדה. גם זה משהו.

הרוע התחדש לאחרונה ונעשה מזוויע מתמיד. אולי הוא יצמיח אלטרואיזם רענן. זה נעשה יותר קשה, כי הטוב והיופי הפכו לקלישאה חבוטה. עוד לא קם הסטרטאפ שימנף את החסד. יש כבר אפליקציית ניווט דרכים, אבל עדיין מחכים ל-GPS של המוסר.

מנין יבוא עזרנו?

מהמאבק. כל האנשים החיוביים, קומו התאחדו. נמשיך ללחום למען הטוב גם בשנה הבאה. לא נתייאש. טיפה אחר טיפה נעצב ביחד את התודעה.

שנה טובה!

* * *

רות ירדני כץ

אימא אדמה

כמעט שנה חלפה מאז שאריק איינשטיין עזב אותנו בפתאומיות. בבת-אחת. לא קיבלנו שום הזהרה, לא היה לנו זמן להתכונן. הוא פשוט קם והלך, וההלם היה גדול.

אריק איינשטיין, שבמשך עשרות שנים עשה לנו חג בלב באמצעות שיריו הנפלאים, ולימד אותנו מהי אהבת מולדת. מהי אהבת אדם. שאנחנו יכולים לשנות את העולם, הוא אהב את האהבה והאהבה שלו ניצחה. הוא חיבר, גישר ונתן תקווה.

אריק איינשטיין יפה-התואר ויפה הנפש טיפח יוצרים צעירים מבטיחים ונתן להם הזדמנות לכתוב לו, להלחין לו והוא להם. בימים שהוא הופיע – החיבורים שלו עם אורי זוהר, שלום חנוך, מיקי גבריאלוב, יוני רכטר, צ'רציל, יהורם גאון, אמדורסקי, יהודית רביץ – ועם מי לא? עשו חג בלב.

הדרמות שעבר בחייו הכאיבו לו אבל יחד עם זאת בחוכמתו הוא התחבר והתגבר. חברו הטוב אורי זוהר, שיום אחד התחרד ולקח איתו את רעייתו לשעבר אלונה, ובניו של זוהר התחתנו עם בנותיו, והוא, אריק, אמר לעצמו – זה מה שקרה וזה מה שיש, אני איתם.

פעם קראתי ראיון איתו והוא סיפר שכל יום שישי הוא מגיע לירושלים כדי לפגוש את משפחתו החדשה, את נכדיו שמיספרם הולך וגדל. הוא השתתף בחתונות ואפילו חבש כיפה.

אורי זוהר ניסה לקחת אותו למקום החרדי ואריק לא התפתה. הוא בנה משפחה חדשה משלו והסתתר בדירתו הקטנה בקומה העליונה. הוא הפסיק להופיע על הבמה מפני שהוא לא עמד בלחץ, בפחד ובגודל המעמד. הוא אמר: "אפילו אם ישלמו לי מיליון דולר, אני לא מופיע יותר בפני קהל. פשוט לא עומד בזה."

מי, מי, לא ניסה לשכנע אותו? כל הבקשות להופיע הוא דחה. אריק שהיה סמל ודוגמה של המדינה, שהביא לנו אור ותקווה השיב: "לא יכול."

פעם הוא סיפר בערך כך: "הפחד מפני הקהל, העמידה על הבמה גרמו לכך שלפני כל הופעה שתיתי בלי סוף אלכוהול רק כדי להירגע."

אבל לא נישכח את הסרטים שלו, את המערכונים שלו, את ההומור שלו ובטח לא את קולו המיוחד ושיריו הנוגעים, המענגים והמרגשים, שהרשימה כל-כך ארוכה שקשה להצביע על "השיר". רוב השירים שכתב, השירים שבחר לשיר משל אחרים, כל שיר נקלט וכל שיר תפס מקום מכובד. 

המופע שהתקיים לכבודו בפארק הירקון, שבו הופיעו מיטב האמנים שאמרו לו לא רק תודה, לא רק אתה יחיד ומיוחד, אתה חסר לנו ואנחנו מאוד מתגעגעים – הם בפירוש, יחד עם עוד 40,000 מוקירים שנוכחו בהופעה, הבטיחו לו בשירו שסיים את הערב "אני ואתה נשנה את העולם," שהם ישנו את העולם. 

לא הייתי במופע פיזית אבל שמעתי אותו מתחילתו ועד סופו בשידור ישיר מגלי צה"ל וכאילו הייתי שם.

* * *

אהוד בן עזר

והארץ תרעד

סאגה ארצישראלית

בשנים  1834-1878 / תקצ"ד-תרל"ט

הדמויות ב"הארץ תרעד", גם אלה ההיסטוריות במובהק – הן בחזקת בידיוניות בספר.

( ) הערות בסוגריים עגולים הן מאת המספר המקורי

[ ] הערות בסוגריים מרובעים הן ממני, המלביה"ד

פרק שלישי

חַסַן בַּתוּחֶעס שלה

כל ימיה ראתה אפרת בבית הקאדי ובחצרו המוקפת חומה, שמעליה בלטה רק צמרת הערמון – חלק מהעולם הזר והמיסתורי, שראשיתו בנפוליאון בונאפרטה ובעיר הרחוקה פריז, והמשכו בהרמון-הנשים של סולטאן מחמוד השני בקושטא עיר-הבירה. שם, בטופקאפי סאריי, נלחשים סודות מבעד לצעיפים מבושמים. שם צוואר צח וענוג של יפהפיה סוררת נכרת בפקודת הסולטאן במכת-חרב חשאית, בדקירה בסכין או במכשיר הנורא הקרוי גיליוטין.

אפרת האמינה כי נפוליאון לא מת אלא הוא מחכה לה בסתר עץ הערמון של הקאדי הזר, פרסות סוסו המושיע רוקעות על גבי רצפת האבן, מתיזות ניצוצות של אש. לבוש מדי גנרל  בכחול ובאדום הוא עומד שם נסתר, קצר-רוח לקחתה עימו למסע כלולות בהרי הגליל, ומשם לירושלים, לפרסם את הכרוז ולהכתירה בשם "אפרת הראשונה, מלכת הארץ הקדושה, ארץ-ישראל."

כמה וכמה צביטות ומכות קיבלה מחברותיה על סיפוריה אלה. לבסוף הסתירה את סודותיה ורק לאחותה הקטנה גילתה שמץ מהם. ציפורה שתתה אותם בצמא והאמינה בלב שלם שאחותה נמשחה בסתר בחסד המכשף בעל שם שחור הזקן הפרנצויז – למלכת היהודים.

צווארה של ציפורה, בת השש, להט עדיין בשרטת העמוקה שהותירה בו שומרת השער. האם הגאה לא ביקשה עזרה אלא חשקה שפתיה והספיגה את הדם במטפחתה.

"אימא – "

"אל תבכי, פייגלה – "

"הוא שמה, מאמע, תחת העץ הגדול – "

"ממה את חוששת? מה את מחפשת? כאן אין שודדים."

"הפראנג'י, על הסוס – "

"אוי וֵי, הילדה הוזה – "

תחת נפוליאון המושיע – עטפו את אפרת בבית הקאדי ריח יסמין ופִיטנָה ונפלו עליה עיניו הלחות של חסן, שחמק לחצר וריגל אחר הנשים. משעה שנגלו לו לראשונה פני אפרת מבעד לעטיפתה, חמד אותה וליבו בער בו לקראתה באש סמוייה ועזה כמו הקאראמות, שורשי יערות האלון הקדומים, שנעקרים מבין הסלעים ובוערים בבורות מכוסים לתעשיית הפחם, ורק העשן המסתלסל מהם מעיד על שריפתם – והוא כמבט המצועף לובן בעיני חסן, שיושב תחת הערמון, נתון להזייה על סיפוק תאווה משונה ויונק מדי פעם מפיית הנרגילה כאילו פוטמה המעשנה בקמצוץ חשיש.

מעיני רחל לא נעלמו מבטי השקיקה של בן-הקאדי, על כן לא הניחה לבנותיה השתיים להישאר לבדן אפילו רגע אחד. מראות הזוועה של נערות ונשים, גם זקנות ואלמנות, ששמלותיהן השחורות הופשלו על גבן בחוצות הרובע ובשרן הצח והענוג הופקר טרף לתאוות-שודדים נלוזה לבועלן מבעד לעכוזיהן – לא הירפו ממנה. אך כפסע היה בינה ובנותיה לבין גורל דומה, ומדי פעם היתה חשה חלחלה זוחלת בחלחולת שלה כאילו נאנסה. היא התאמצה להסתיר את חרדתה לגורל בעלה, אשר להשערתה ברח להתחבא בבית-הקברות, ולא רצתה לבקש מחסן שילך לראות מה שלומו כי חששה פן יסגיר את מקום המסתור.

קהל רב של ערבים, גברים, נשים וילדים, סבב כל הלילה בתרועת ניצחון בשווקים הפרוצים, בסימטאות שהיו מרוצפות קרעי בד ונוצות, בחנויות השדודות, בחדריהם הריקים של היהודים, והוא צוהל ומחריש את האוויר בשריקתו המוזרה:

 "לוּ לוּ לו לו – – – "

בהמייה הנוראה התערבב שאון הכפריים החוגגים עם יללת האומללים וזעקותיהם. העיר הפכה לחרדת אלוהים. וכאשר האיר השחר הבחינו הנשים הנמלטות, מבעד לחלונות בית הקאדי ­– שהעיר מלאה בידואים עם פלחים פראיים ועריצים. הן חששו שעוד מעט קט תאבד גם תקוותן להינצל, ומראה הבתים הרבים שהיו כבר למשיסה דיכא את רוחן כליל.

רבים הסתתרו במערות ובקברים אך הפורעים יצאו בעקבותיהם. בין הנחבאים בבית-הקברות נמצא אביה של אפרת, הרב שבתאי לוין, שנמלט מבית-המדרש אל השדות והכרמים ולבסוף התחבא בבית-הקברות, סמוך לכרם הזיתים.

שם, במערה אחת, מצאו אותו השודדים ודקרו וניקרו את עיניו. הוא סבל יסורים רבים. צעק בקול רם. אחיו היהודים ראו זאת ממקומות מסתורם, בכו אף הם במר-נפשם, אך פחד ורעדה אחזו בהם ולא היו יכולים להושיעו.

יד חבורת-הפורעים השיגה יהודים רבים במחבואי כרם הזיתים, והם לא הותירו בהם מתום, מכף רגל ועד ראש, פצעים ודם רב, אך למזל היהודים לא הרגו בהם רק הותירו אותם גונחים בחוריהם. אלה שלא עלה בידם לברוח, להם ערכו הערבים טבח נורא. בבית-כנסת אחד עינו הפראים את הנקבות. על גווילי ספרי-התורה טימאו נשים עדינות דווקא לעיני בעליהן וילדיהן. ואלה שניסו להגן על נשותיהם ונלחמו באומץ לשמור על כבודן, השודדים רצחו אותם.

בידואי אחד לקח על גבו תיבת-עץ כבדה. "אללה הוא אכבר! אללה הוא אכבר!" – קרא וגנח כדי לעודד עצמו בעלותו בסימטה לעבר ביתו. אך עיניו חישבו לצאת מחוריהן, ובלהט חמסנותו לא עמד במאמץ, קרס תחתיו מכובד המשא וכעבור זמן-מה נפח נפשו בצד הדרך, ואיש לא שם לב אליו.

אחת הנשים הערביות, שגרה בסמוך לרובע היהודי, אישה זקנה ורחמניה שעבדה אצל משפחות היהודים, הוכיחה את בנה על התנהגותו הפראית כנגד שכניו.

"שמע יא-אִיבְּני," ניצבה בפתח, "שכנינו היהודים תמיד היטיבו איתך, ועכשיו לא אניח לך לעזוב את הבית ולהתנפל עליהם!"

"זוזי מדרכי!" צעק לעברה. "מה לַאכּ? כּוּל אִ-שַׁבַּאבּ בּיסַאווּ הֵיק... מה יש לך? כל הצעירים עושים כך!"

ואולם היא התנגדה בתוקף: "אני מבקשת ממך שתבטיח לי כי אתה יוצא רק כדי לגמול להם על היחס הטוב שלהם כלפינו במשך כל השנים, ושתשתדל להסתיר את מי שתוכל."

קולות חבריו ההוללים נשמעו מן הסימטה. הבן התמלא זעם לשמע תוכחת אימו.

"זוזי!"

"לַא! יַא-אִיבְּני, תבטיח..."

"זוזי!" – חבט בה ברוב חמתו, וכדי שתניח לו לצאת, דחף אותה הצידה והפיל אותה על המפתן, ומבלי להביט לאחור מיהר אף הוא ללכת, רועד בשמחה ומצפצף התרגשות ופחד – לבוז את בתי היהודים ולענות את נשותיהם ובנותיהם, כי טרם ידע אישה מימיו, רק את העיזים ואת נערי-הרועים הצעירים, שסיפרו לו פלאי-פלאים על הקוס של היהודיות, שבכוחו לשאוב גמל וגם חמור עד כי לא נודע כי בא אל תוכו!

כאשר חזר לביתו, עמוס שלל, כתונתו הרחבה לחה מזרעו ומגואלת בדם שאינו שלו ומראה היהודיות שנותרו ערומות בחדרים אחריו עודנו מקשיח אצלו את הזין המשופשף מרוב אינוסים וחרא, נימול ושחוּם מאוד – התברר לו כי אימו נפחה נפשה זמן קצר לאחר צאתו.

הרב יעקב הירש ממוהליב, ואיתו חכם ספרדי אחד, סגרו את פתח חצרם, העלו אבנים רבות על גגות בתיהם ועלו על הגג כדי להשליך משם אבנים על כל הקרב אל חצרם. נסיון ההתגוננות הרגיז מאוד את הפראים, שאחדים מהם היו חמושים ברובים. הם כיוונו כלפי מעלה את הקנים הממולאים אבקת-שריפה, הרגו בירייה את החכם הספרדי, ולרבי יעקב הירש גרמו חבורות ופצעים. אחר-כך נכנסו באין-מפריע אל תוך החצר, שללו ובזזו במשך הלילה כל מה שמצאו, פשטו את בגדי המתים, טימאו את כל הנשים שנמצאו במקום, והותירו אותן לבוקר מתעלפות כמתות.

האספסוף הפרוע התנפל על בתי-הכנסת והיכה באכזריות את היהודים. לא חמלו על זקן ונער, עולל ונשים הרות. שרפו ספרי-תורה, קרעו ספרי-קודש, טליתות ותפילין. עשרות רבות של ספרי-תורה נקרעו בימי הזעם האלה. בין ספרי-התורה השרופים נמצא גם ספר-התורה של ר' יצחק אבוהב, שעליו היתה גאוות יהודי צפת. כמה וכמה ניסים אירעו לו, ודימיון המתפללים יצר על אודותיו אגדות. גם ספר התורה של האר"י, שנמצא בבית-הכנסת שעל קברו של רבי שמעון בן יוחאי במירון, נקרע לגזרים. ועוד שבועות אחדים התגוללו הקרעים של ספרי-התורה בראש כל חוצות צפת. מיריעותיהם עשו הפראים נעליים וסינרי-נפחים, מרצועות-התפילין לקחו שרוכי-עור לקשור שקים, מהטליתות עשו אבנטים לגופם, ואת ספרי התלמוד תלשו היטב ופיזרו סביב.

בכל רחוב ניראו אנשי הכפרים השכנים וחמוריהם, אוספים את הביזה והבגדים ואת כל כלי-היהודים, ומעבירים את השלל במשעולי-ההרים אל בתיהם. השודדים עמדו שעות וימים בחדרים, שברו קירות ועקרו אבני-מרצפות, אולי ימצאו מקומות-מסתור שבהם החביאו היהודים כסף או זהב. מדי פעם הם מצאו תיבה עם חפצים, ומיד פרצו ביניהם מריבות ותגרות עד זוב דם, כי לא יכלו לחלק ביניהם את הביזה. לבסוף אפילו החלונות והדלתות נתלשו ממשקופיהם.

את מלאכתם החצופה הם עשו באין מפריע שכן איברהים פחה היה טרוד בדיכוי המרידה בירושלים ובסביבתה ולא היה יכול להתפנות לדיכוי המהומות בגליל. כל בתי היהודים ברובע ניטשו ונהרסו, נעשו לשמה ולשאייה, עד שעלו בהם הנחשים והעקרבים.

חסן אמר לאפרת: "לא שבוייה את בידי. את היפה בנערות. את ליבי שבית. אני מוכן לקנות אותך מידי אביך. אקח אותך איתי על סוסתי ויחד נברח לדמשק. אסתכן, לא אכפת לי, למענך אלך לחפש את אבא שלך ואציל אותו, נשבעתי, לא אשתתף עוד בשוד היהודים ולא אקח שום חלק בשלל – "

וכל אותה שעה עיניו הלחות, שחורות האישונים השוחים בלובן עשֵן, לחכו אותה, ואש-זרה ניצתה גם בעצמותיה. פחד-מוות פחדה פן לפתע תיכנס אימה הרבנית רחל לחדר. מה לענות לחסן – לא ידעה, והוא לא חדל לדבר אליה:

"ביקרת מימייך בוואדי הסמוך למירון, לרגלי הג'רמק, שם פורץ המעיין החזק של הכפר? המים שלו טובים וקרים כקרח."

את אפרת תקפה צמרמורת לחה, שהיא ניסתה להתגבר עליה ולהסתירה. מעודה לא שהתה בקירבה כזו עם גבר זר. הלא מן המעיין ההוא הביאו את היתום כשהוא מרוסק על גבי חמור. היש בכוחה להשפיע על חסן שבאמת ילך לחפש את אביה? אין אדם בעולם שהיא אוהבת יותר מאביה – אבל אימה, הרבנית רחל, אוסרת עליה לגלות לאיש היכן הוא מסתתר.

מבעד לקירות העבים חדרה השריקה המוזרה "לוּ, לוּ, לו, לו..." ונשמעה ההמייה הנוראה של הכפריים כנגד זעקותיהם של היהודים האומללים.

חסן מתקרב אליה. היא מתרחקת. מתקרב והיא מתרחקת והוא דבק בה, וכל אותה עת ממשיך בסיפור שלו:

"לפני המעיין נמצאת בריכה קטנה. מוקפה גדר של אבנים, לא גבוהה. על האבנים של השורה התחתונה, שם במקום שפורץ המעיין, רואים הרבה ריקועים קטנים של בוץ שמודבקים ביד אדם. ולמה מדביקים את אלה?"

"הבטחת לי..."

"מה?"

"שתלך לחפש את אבא?"

"איפה לחפש אותו?"

"לא יודעת..."

"ואז, פעם אחת, בלילה..."

"לא..."

"בחיי שאלך לחפש אותו..." שוב נדחק אליה. נחיריו רוטטים. משגעת אותו שפעת שערה שהוברש היטב במברשת, צבעו כחימר שרוף, מבריק כרגב אדמה לחה שנפלח בחריש, לאחר הגשם. כמעט כבר לא נותר מקום לכתפיה, שמתכווצות בינו לבין קיר המַסְטָבָּה, איצטבת-האבן המכוסה מחצלאות אשר בגומחת-הקיר, והיא משמשת בלילה לשינה. אפרת נלחצת בגבה אל השמיכות המגוללות, התפורות פסים-פסים וממולאות צמר-גפן. אולי היה זה הוא שבא ככה על המשוגעת הרזה, נפוחת הבטן, בשדה?

"...ירד בלילה אל המעיין זקן מהכפר. חולה שיגרון היה, המסכן. בא לשתות, היה צמא. בקושי סחב העצמות שלו, הכואבות, היה צולע ונאנח. מה לא עשה בשביל למצוא רפואה למחלה שלו? על המקום שכואב שם בצל של חצב, שם עלים קלויים של צמרנית-הסלע, קלה את העלים של הצמרנית על הגב שלו, ניסה כווייה בברזל המלובן, ואת החיג'אב, הקמיעות הכתובות, והלחשים, והסגולות – ושום דבר לא הועיל לו.

"זה היה לילה של ירח, אבל הזקן ממירון ירד בקושי במדרון ההר. פתאום, מה הוא רואה? – חבורה של בנות, יַעַאני – ערומות, יעאני, לבנות כמו השלג בלילה, יפות, יא-אללה – עיניים שלו היו יוצאות מהחורים כמה אלה יפות –

"עולות מהמעיין ותיכף משחקות, שמה בבריכה, מתיזות מים, מתחבקות, מנשקות כל אחת את החברה שלה על הפה, על הביז-ביז, על הטיזי... יעאני, כאלה משתובבות – נוגעות אחת לשנייה... ככה, צווחות – תענוג... אלה, בשביל הכיף, לא יודעות בושה!

"הזקן מיהר להגיע אל המעיין, שכח את הכאבים, הנשימה שלו נעשתה כבדה, זחל על ארבע, כמעט מת, היה רוצה גם כן לגעת בביז-ביז של צעירה, למצוץ חלב, לנשק בטן שלה – אבל מה קרה? – ברחו כל הבנות ונעלמו במעיין. ככה, בתוכו! הזקן בכה. הוא התכופף על המים, התחיל שותה כמו ג'מוס, כמו גמל, כמו סוס-יאור – חשב, אולי נשארה ערומה אחת במים, ימצוץ אותה? – נכנס בו השד, יעאני! – התפשט הזקן, זרק החלוק שלה, שלו... נכנס לבריכה. היה משתובב במים, לא רוצה לצאת! היה זריז כמו נער, הגוף שלו נעשה חזק, כמו סוס, יעאני, הנה, תרגישי..." ניסה להניח ידה על הזוּבִּי שלו שמטייל חופשי בסתרי השֶׁרוַואל, מכנסיו התפוחים, מזדקר עירום לקראתה, מכוסה רק בַּבָּד הגס שמגרה אותו עוד יותר, "בסוף-בסוף הזקן יצא, התחיל לעלות אל הכפר שלו מירון, מי היה בכלל מאמין? – צועד זקוף כמו יאניצ'אר צעיר, שומעים הפסיעות שלו: טאך! טאך! – יעאני, מפוצץ סלעים! – והשיגרון שלו – נעלם. כבר היה בוקר, כבר האיר השחר. גם את, יא עַלְבִּי, יא אפרת היפה, את מתוקה, את מאירה לי כמו השחר! –

"חזר לבית שלו, טאך! טאך! – הוא נעשה שוב גבר, בן-חיל! – טאך! טאך! – אחרי ימים אחדים הלך, קנה אישה חדשה, ילדה, בגיל שלך, לא עוברים עליהום תשעה חודשים – "

חסן מתקרב אל אפרת אבל אינו מגיע. הזובּי שלו מרחף בשרוואל. קולו רך כקטיפה, שט ומסתלסל בחדר כמלטף אותה. ברכו נוגעת בשלה. אפרת מתכוווצת בגומחת-הקיר, מפרפרת כציפור נפחדת, ציפור שכנפיה ארגמניות. בצניעותה היא מסתובבת קצת ופניה לקיר כדי להימלט ממבטיו אבל עדנה זרה ומשונה זורמת בעורקיה.

"למה? למה אתה מספר לי על המעיין?"

"זאת הסגולה של בנות הכפר מירון. אם בחורה נעשית חולה, אם קודחת, אם בשיגרון, אם יש לה נגע רע במקום אחר – יורדת למעיין, מתפשטת מהבגדים, טַאך! טאך! – מקפלת הבגדים, טאך! טאך! – טובלת הגוף הלבן שלה בבריכה, וככה אומרת: 'יַא בַּנַאת-אִלעֵין, – הו בנות המעיין, – אִן טיבְּת בחֲניכון! – אם אחלים וכפרתי לכן כופר!' – וכל אחת, כשהיא מבריאה... אפרת אל תתפחדי ממני, בחייאתי שממני תישארי בתולה... יורדת אל המעיין לשלם הנדר שלה. לשה ריקועי-בוץ ושמה אותם מתנה לבנות המעיין... אפרת יא עיני, אפרת יא רוחי... אפרת בִּחייאתי, אני נשבע לך שאת תישארי בתולה עד לחתונה שלנו... אל תתפחדי ממני... זוּבִּי שלי נימול, כמו יַאהודי, יאללה תפתחי כבר הטיזי שלך, מה לַאכּ בוכה? – ככה גם העיזים אוהבות..."

 – כן, היא בוכה, עכשיו היא ערומה, עכשיו היא עז בודדה בשדה, מרגישה הלחי שלה קרה שם מאחור, בין ברכיו, ונידמה לה משהו חזק וחם מאוד נכנס בתוחֵעס הבתולי שלה, ממיס ומרחיב ומרטיב אותה כחלב הגולש מסיר, ונידמה לה כך גם בא על המשוגעת הרזה, בשדה, גילגל שיחה על דברים בטלים, נופת-צופים היתה על לשונו אך בידיו הקשות, הכהות, שהיו עתה כמכוות-אש על ירכה, תפס מבעד לבגד בשדיה ועינה אותה מאחור הלוך וחזור בחלחולתה, הלוך וחזור בחלחולתה, הלוך וחזור – – ונידמה לה פירכס כמו רעד-אדמה בתוכה... זיקפת הדבר הזה, עד שנאק כעגל שחוט – וכל אותה עת שפתיו היו מטמאות את פיה בריר שלו –

ואפרת התעלפה.

אך לפני כן עוד הצליחה לחבוט, בעלי-עץ ממכתש הקפה שבגומחת הקיר – מכה חזקה על ראשו של חסן.

וכשעורר אותה, והוא מסריח, התחילה לצעוק:

"אבא בבית-הקברות, בכרם-הזיתים... שמה... אבא... ואני יודעת ­– אותי לא יראה עוד..."

לקול הצעקה מיהרו לחדר אימה הרבנית רחל ודודתה ואחותה הקטנה, אשר בפצע שעל צווארה עסקו כל אותה שעה בקצה האחר של הבית. הן הקימו צווחה שהזעיקה את הקאדי. הוא בא, מעורפל מתפילתו התמידית ואולי מעישון הנרגילה, עטוף בחלוק-משי כתום, לראשו כיפת-משי רקומה חרוזים כחולים, מדשדש באנפילאותיו האדומות, פיו ממלל "לַא אִילַאָה..." – ואחר-כך הרים בלב-ולב קול צעקה, קללה ואלה, קול חרמות ושבועה על הגַ'אחְשׁ (העַיִר) הוא בנו (חמור צעיר), שניראה כמי שנתבלבלה עליו דעתו, מצחו שרוט ופיו שטוף היטב בסבון העשוי שמן-זית והוא נסוג מהנערה היהודייה ההמומה...

וביום השלישי, כאשר הביאו בהשתדלות הקאדי את האב נקור-העיניים מבית-הקברות, ידעה אפרת כי בחטאה נתעוור אביה באותה שעה ממש בחטא המתועב שתקע חסן הזובי הנימול בתוחעס שלה, ומפני שהתענגה עליו ברגע הבכי ההוא, "רק תפתחי קצת הטיזי שלך... אפרת יא עיני, אפרת יא רוחי, אל תתפחדי... יאללה תפתחי כבר, מה לַאכּ בוכה? – ככה גם העיזים אוהבות..." – מפני שנמסה וקירות גופה מבפנים הזדעזעו כרעד-אדמה – עד שתפסה בעלי-העץ ותקעה לחסן בראשו והתעלפה.

אלא שאת הרעה לא היה אפשר להשיב. לימים נפוצה בצפת השמועה כי לאחר שקיבל הקאדי את הכסף והבטיח לנשים שלא יאונה להן כל רע, התחבר חסן לאפרת היפה והתכשף ביופייה ובעמל רב פדתה אותה דודתה, זו שמצאה להן את המחסה בבית הקאדי, והסכום ששילמה הדודה היה ארבעה רענדליך, זהובים.

רבים הנשים והגברים שנאנסו בצפת ורק על אפרת היו מלעיזים ויצתה אפילו שמועה שהתאסלמה ובמשך לילות אחדים נעשתה לאישה לבן הקאדי, כדת מוחמד והישמעאלים –  אלא שחסן נעתר לתחינותיה וחס על בתוליה והיה בא עליה רק שלא כדרכה.

אחדים מהיהודים שלטו בשפה הערבית ובמנהגי בני-ערב, מצאו מיקלט בכפרים שבסביבה, היו אמיצים דיים להשיג לבוש ונשק כדרך הערבים. הם התחפשו לשודדים שזה מרחוק באו והתערבבו בערבים עד כי לא היה אפשר להכירם. על ידי כך ניתנה בידם ההזדמנות לשוב לבתיהם ולקחת עימם את הכסף והזהב שהטמינו מתחת לרצפות.

בעשותם כן הם פגשו לעיתים בשודדים האמיתיים, והיה עליהם לחלק עימם את השלל שווה בשווה. כך קרה שיהודים, שאך לפני זמן קצר היו ראשי בתי-אב ואשר חיו באושר עם יקיריהם, ישבו עתה בחברת שודדים ורוצחים ונאלצו להתנהג כמוהם ולאכול מפיתם השדודה ממזוויהם ולדבר בגנות בני-עמם כדי שלא לחשוף את זהותם האמיתית, וגם חילקו את רכושם עם בני-בליעל אלו. ובכל זאת, חלק מהרכוש ניצל על ידי כך. שהרי את כל עתיד היחסים בין יהודים לערבים בארץ-ישראל אפשר היה להעמיד כבר אז על שאלה אחת, אם יצליח הערבי לזיין אותך ואת משפחתך, או לא.

יהודים אחרים הצליחו להימלט למצודה העתיקה של צפת, שנקראה בשם ארמון יוסף בן גוריון הכהן, והתבצרו בה. המצודה נבנתה בתקופת מסעי-הצלב, אולם היהודים חשבוה בטעות למצודת יודפת, שבה התבצר יוספוס פלאביוס במלחמתו עם הרומאים. מאכל הנצורים היה פיתה אחת בבוקר ופיתה אחת בערב לאיש מדי יום, ובשבת חילקו גם שלושה בצלים לכל אחד, בצל לסעודה.

ארבעה שבועות צרו השודדים על המצודה, ניסו לקרקר אותה ולהבקיע לתוכה, אבל המצודה היתה חזקה, וכלי-מפצם לא צלחו עליה. הם הירפו מנסיון הפריצה אך דרשו מהיהודים למסור להם את כספם, אם ברצונם לצאת ממקלטם אי-פעם.

הישמעאלים דאגו להציב משמרות רבים וזקיפים אכזריים בצמתי הדרכים החשובות, כדי לארוב לנצורים, אם ינסו להימלט ויעזו לעזוב את העיר, וגם כדי למנוע מן הניצולים לדווח על מצבם הנורא. צפת היתה פרושה ומובדלת מהעולם. השודדים והרוצחים ידעו שאם תיוודע הפורענות לצירי הממשלות האירופיות בביירות, שרוב היהודים בצפת הם נתיניהן, רעה ומרה תהיה אחריתם.

היהודים שהתבצרו במצודה התייעצו ביניהם מה לעשות ובאיזה אופן אפשר להודיע על המרד לאיברהים פחה. הם לא איבדו את ביטחונם בקב"ה שיצילם, וניראה שאכן נתן השם בליבם עצה נכונה: הם בחרו שני אנשים, שם האחד צבי בן ר' סנדר, והשני אירה פחמי, מוכר-הפחמים. השניים ידעו לדבר ערבית היטב. הלבישו אותם בגדי-פלחים, ובלילה הם התגנבו אל מחוץ לחומה. תחילה פגשו בשומרים הערבים שצרו על המצודה:

"הוי יא נַאס! – הוי אנשים, עצרו! מי אתם?"

"אנחנו מן המאמינים, אלוהים גדול והיהודים קופים וגם חזירים!" – ענו להם בשפתם, והשומרים חשבו שהם דרוזים, או ערבים, והניחו להם לעבור.

צבי בן סנדר ואירה פחמי הלכו יומיים בדרכים קשות, במשעולי ההרים, בימים היו מסתתרים, בלילות צועדים, עד שהגיעו לעכו. שם באו לפני שר חשוב, שלדעתם היה איברהים פחה:

"נפלנו לפניו ארצה, השתחווינו והתחננו על נפשנו ונפשכם," סיפרו בשובם, "אמרנו שאחינו נתונים בצרה ובסכנה גדולה. ואיברהים פחה שהוא איש חסיד ואוהב-ישראל, ריחם עלינו ואמר: 'בניי, אל תפחדו ואל תיראו! לכו לשלום ובשרו לאחיכם כי בעוד שלושה ימים אני בא לעזור לכם!' – ומיד מיהרנו לשוב אליכם ולהודיע לכם את הבשורה המשמחת."

אך לא איברהים פחה היה השר שאותו פגשו שני השליחים, אלא מושל עכו. השניים גם הצליחו להביא את הדברים לידיעת קונסול רוסיה ואוסטריה בעכו, השר אנטוניוס קאטיפאגי, ולידיעת שלושת האחים לבית פוגאטי, אליהו, רפאל והלל, ששימשו קונסולים לממשלת רוסיה על חופי הים התיכון בעכו, חיפה וביירות. וכל אלה, מצידם, הזדרזו לדווח לאיברהים פחה על המצב וביקשו ממנו להתערב לטובת היהודים בכוח, וללא דיחוי.

כאשר נודע הדבר לאיברהים פחה, שישב בחברון וצר על ירושלים שמרדה בו, לא היה באפשרותו לשלוח את צבאו לגליל, לכן הטיל את המשימה על אמיר הדרוזים מהר הלבנון – באשיר, שעימו קיים יחסים הדוקים, וזה יצא מיד בראש צבא גדול כדי להילחם במורדים.

הידיעה שבאשיר עולה על צפת הממה תחילה את המורדים, אך עזי-הנפש שבהם התחזקו והחליטו לעשות מלחמה עימו. הם הכריחו את היהודים הנישארים לעזור להם בגרירת שני כלי-תותח, שנקראו בשם קאנוֹן, כדי להעמידם על המיגדלים שבנה לפני שנים עלי בן דאהיר-אלעומר. הם החליטו להילחם נגד חיל הדרוזים ולא להניח לו להיכנס לעיר. אולם עד מהרה נוכחו המתקוממים שמוטב להם לנוס או להיכנע לפני באשיר.

כאשר הצליח סוף-סוף ר' ישעיה לחזור מאלכסנדריה לצפת, לקראת החגים, פגש את אשתו יושבת על מפתן החדר האחד שנשאר שלם בביתם, ואשר היה כבר מצוחצח ונקי, ולאחר שנשלמה שמחת הפגישה, היא אמרה לו:

"קח את הכיסא האחד שנישאר שלם, ושמע. אחרי שמלאו שלושים ושלושה ימים לתחילת המהומה הגדולה, יצאו נכבדי העיר מקרב הערבים וניסו להשלים עם המנהיגים של חיל-הצבא הדרוזי. לנו סיפרו שהדרוזים נשלחו מהשר של מצרים, מוחמד עלי, במצוות בנו איברהים פחה, כדי לנקום משודדי צפת וטבריה את דמעת העשוקים והנטבחים. באשיר נכנס העירה בעשרה בתמוז. מיד בא הקץ לפרעות. הוא העמיד מישמר על הרובע שלנו והכריז שכל הנוגע בשערות ראשו של יהודי – לא יינקה. לאט-לאט התחלנו לשוב אל בתינו השדודים וההרוסים, שהיו כבר מלאים נחשים ועקרבים. באחד המרתפים החרבים, שם למטה, בסימטה של אירה פחמי, מצא לו מסתור – נמר!

"המרד והפרעות נמשכו כשישה שבועות, עד כ"ב בתמוז. בשבועות האלה כמעט שנחרבה העיר. עשרות מבני-עמנו נהרגו, מיספר הפצועים עלה והגיע למאות. עתה אסרו הדרוזים את הנכבדים והעשירים מקרב הערבים וכבלו אותם בשרשראות, את כל מי שאחינו היהודים העידו עליו שהשתתף בשוד ובטבח, באונס ובביזה. גם אני העדתי, ובזכותי את הקאדי לא אסרו וגם שערה משערות ראשו לא נפלה ארצה.

"את הפורעים שזיהו אחינו היכו הדרוזים מכות נמרצות עד שהללו הודו במעשיהם והחזירו חלק מן השלל, אבל הרבה מהבידואים הספיקו לברוח מעבר לירדן, העמיסו, ונעלמו.

"עכשיו מבקשים מאיתנו, בפקודת הפחה, להכין רשימה מלאה של כל הבתים והחפצים שאבדו לנו במהלך המאורעות, ולכתוב ערכם, ולהעבירה אליו באמצעות הקונסולים. זה סכום של מיליוני פיאסטרים. אני לא מאמינה שיחזירו. הרכוש שנשדד וניזוק היה שווה מיליונים, אבל למי איכפת? נשארנו בחיים, מה יש עוד לבקש? וגם באשיר נקם במקצת את דמנו, הוא עשה בראשי-השודדים שפטים נוראים. שלושה-עשר מהם, ועימם מושל-העיר, כל אלה עמדו בראש ההתקוממות – אותם הוליכו למשפט בעכו, כדי לדון אותם ולהענישם. ושם הרגו אותם, תודה לאל, במיתות אכזריות כראוי להם. גם את המושל, שהיה בעצה אחת עם השודדים, הרגו בעכו ואת גופתו השליכו מחוץ לחומה כאחת הנבלות, כדי שעורבים ינקרו בה ותנים יאכלוה."

גם יעקב ספיר הלוי, שעלה לצפת עם הוריו, נתייתם בפרעות מאביו ומאימו והובא באותה שנה לירושלים ושם גדל. ולימים יצא למסע ממושך במצרים, חבש, ערב, תימן והודו, הביא את הידיעות הראשונות על יהודי חבש, הפלאשים, על שבט בני ישראל בהודו, חי זמן רב עם יהודי תימן, ועל כל אלה כתב בספרו הידוע "אבן ספיר". [נינו היה יוסף ספיר, ראש העיר פתח-תקווה עוד מלפני קום המדינה, ולימים גם שר בממשלת ישראל. – ממני, המלביה"ד].       

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* בכיר חחמאס מחמוד א-זהאר מסביר ב-01-10-2014 לעיתון אל-איים, מרמאללה: "עם נסיגת ישראל מהגדה המערבית, יש להעביר לפחות חלק מכוחות חמאס לגדה המערבית ולהקים מדינה אסלאמית בכל פלשׂתין. אם חמאס יוכל להעביר לגדה אפילו חלק קטן מכוחותיו, נוכל להשמיד את ישראל במהירות שאף אחד לא יכול לדמיין.

"המטרה היחידה של חמאס היא לבנות כליפות נוסח דאע"ש במקומה של מדינת ישראל: לאומרים כי חמאס רוצה להקים נסיכות אסלאמית בעזה, לא! ניבנה מדינה אסלאמית בכל פלשתין!"

אכן, כל מי שהוזה על 2 מדינות, חשוב לו/לה להפנים את ההזיות של החמאס.

מוטי בן חורין

* "אבל רפי פרץ [הרב הראשי לצה"ל] – לא רואה עצמו כקצין הממונה על האתאיסטים בצה"ל. למעשה, בתקופה זו הוא מבקש לדאוג למיעוט אחר, שדווקא גדל משמעותית בשנים האחרונות, של חיילים חרדים. למענם, הסביר, הוציא את ההוראה השנויה במחלוקת — ולפיה בשנת השמיטה הקרובה, שהחלה לפני שבועיים, לראשונה, המטבחים הצבאיים יצמצמו את השימוש בפירות ובירקות שגודלו על פי "היתר המכירה", המאפשר לחקלאים ישראלים לעבוד בשנת השמיטה. לדבריו, הוא יקפיד על תבואה ישראלית בלבד, אבל ככל שניתן ישתמש בפתרונות אחרים.

"אנחנו במציאות חדשה ביחס לשמיטה הקודמת, כיום יש פי 20 יותר חרדים בצה"ל, וזה מאוד משמעותי," אמר. "לפני שבע שנים היו 200-250 חרדים, והיום אנחנו עומדים על 4,500. זה פרויקט לאומי, זה פרויקט שמדינת ישראל הציבה לצבא כמשימה. בשמיטה הבאה המספרים יהיו הרבה יותר גדולים. יהיו פי שלושה, ארבעה, ואז גם נשים את החרדים בצבא לאכול בצד? גם יאכלו כמו איזה מצורעים בשולי המחנה? מישהו היה צריך להחליט, חבר'ה השתנתה הפאזה. אז אני החלטתי: הפאזה השתנתה עכשיו."

["הארץ" באינטרנט, 10.3. מראיין יאיר אטינגר].

איזה שם מתוק, ישראלי – רפי! – שמו של מי שכיום בטיפשותו וברדידותו הלמדנית האנטי-ציונית החזיר אותנו לימים שלפני הרב מוהליבר של חיבת ציון והרב אי"ה קוק של הציונות הדתית!

איזו חגיגה מתקיימת השנה לפסיקות של אידיוטים תורניים – בחסות ממלכתית של בורים ועמי ארצות!

* בגאווה נידחית אני יכול לומר כי המבקר הספרותי מרדכי שלו, שהלך השבוע לעולמו – מעולם לא קרא מילה אחת מספריי ולא כתב עליי אפילו מילה אחת. וזאת בניגוד לברוך קורצווייל המנוח, שכן כתב בשעתו שתי מילים על "המחצבה": "רפורטז'ה לשעתה," מבלי לקרוא את הספר.

אהוד בן עזר

* "לראשונה מאז 2007, ממשלת הפיוס הפלסטינית תקיים מחר (חמישי, 9.10) את ישיבתה הראשונה ברצועת עזה. ראש הממשלה, ראמי חמדאללה, וכל השרים שמתגוררים בגדה המערבית ייכנסו לרצועה דרך מחסום ארז – לאחר שקיבלו מישראל את היתרי המעבר הדרושים." ["הארץ" באינטרנט, 8.10].

איך הם מצליחים שוב לרמות את העולם! הרי כל ה"פיוס" המחודש – לאחר מבצע צוק איתן – לא בא אלא כדי לסחוט ולהעביר את מאות מיליוני הדולרים של ארה"ב, האו"ם ומדינות המערב – לשיקום רצועת הטרור של עזה על מנהרותיה וכל סדנאות ייצור הנשק התלול-מסלול שלה, על מנת שהחמאס יוכל לחדש משם את מלחמתו הנפשעת באזרחי ישראל במטרה להרוג בנו כמה שיותר! 

* היינו ימים אחדים במלון בפריס, הצצנו בטלוויזיה ובכותרות העיתונים – לא היה שום זכר לישראל או לנושא שקשור בישראל וביהודים – למרות שאלה היו גם הימים בהם נאם נתניהו בעצרת האו"ם!

תודה, בין השאר – לדאע"ש.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,645 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה עשירית למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-81 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של העדות על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל